הוצאת זמורה ביתן 1993, 167 עמ'.

נוסח מקוצר של מסה זו נדפס לראשונה בכתב־העת נתיב, חוברת ינואר 1994, תחת הכותרת: “הציונות בצלהבי יזהר”.

לפעמים ניתן להסתפק בקטע אחד כדי לעמוד על טיבו של הטקסט כולו. הקטע שלהלן נבחר הן בשל מרכזיותו הרעיונית והן משום שהוא מרכז את מירב התופעות הסגנוניות של “צלהבים”: “וזה כל מה שיש. שמש אינסופית ושדה אינסופי ואדם סופי מאד, בן יום, פרפרי, ומבוהל, בלב הים הגדול לבד על קרש ואין לו כלום רק הים והשמש, אבל שם זה רטוב ואולי גם צונן. לברוח? עומד מוכה על עמדו. מצולהב שמש. שרוף. ועוד מעט וגם אתה כמו הקוצים הובש תוביש לגמרי, תאפיר, תיכבה כמדורה כבויה, עוד קצת אפר על האפור, עוד קצת אפר על אין סוף האפור. ומי שלא אפור, מחר יהיה אפור. ואם לא, אין לו כאן מה. או, אולי, פתאום, דווקא, בהארה מבהיקה, תתפוש פתאום שאולי דווקא, אולי דווקא לא, אולי גם אתה במחזור הגדול, וזה האפור שיהיה לבסוף ירוק, ואולי זה ללכת ולהתחיל להיות גדול, גם אתה, עם כל הגדול, מפני שאין כאן אלא רק גדול, רק שדה גדול ורק שמש גדולה, וקוראים לך גם אתה לבוא ולהיות גדול. ואל תיבהל ילדי. תראה תראה. להיות גדול, בלי שום קטנות או קטנויות, ולא יבושת עשבים יבשים כי אם גדולת השדה הגדול, וגם הם, הקוצים היבשים הם שדה גדול, אפילו האפור נהפך ונעשה לאפור גדול, כי יש אפור קטיפתי ויש אפור מלכותי ויש גם אפור עולמי, אפור גדול כגודל השמש והארץ. ופתאום אתה מבין לגמרי איך היית צריך להבין, ושאם אינך מרמה את עצמך, אתה רואה שהראייה הראשונה שלך היתה כולה טעות, אולי מבהלה, היתה ראייה עיוורת מרוב פחד, ראייה מלפני ותפקחנה עיני אדם להבין, ראייה מלפני שנולדת כעת, הנה כעת פה” (116־117).

הקטע מתאמץ לשכנע את הקורא להאמין, שתוכנו מבטא את המחשבות של נער בן חמש־עשרה ואת דרכו לנסח אותן. הקטע דן ביחס בין האדם ובין השדה הקמאי, והוא מעלה שתי הערכות בסוגייה זו. ההערכה הראשונה, שהיא של האדם הנבער והמבועת, מחדדת את ההבדל בין השדה הנצחי והאינסופי לאדם, שהוא סופי ובן־חלוף, שעוד מעט ייהפך “לעוד קצת אפר על אין סוף האפור”. ההערכה השנייה, שהיא של האדם הרציונלי, שהפחד הפרימיטיבי סר ממנו, ועיניו נפקחו לראות, משייכת את האדם למחזוריותו הנצחית של השדה, שאפרו “נעשה לאפור גדול” בזכות שייכותו לשדה הגדול. הקטע מטיף לאמץ את ההערכה הנושאת תקווה לאדם, על־ידי הבדלה בין האפורים השונים. המצדד בהערכה הראשונה, הייאושית, מכיר רק את האפור של אפר המדורה הכבוייה. רק מי שמשייך עצמו לכולל מכולם, ליקום העולמי “מלפני שנולדת כעת – – – פה”, מכיר את האפורים השונים של ההערכה האופטימית: קטיפתי, מלכותי ועולמי. הקטע מטיף לאמץ את השקפת העולם האוניברסלית, על־ידי הצגתה כאפור האופטימי, ולדחות את ההשקפה הלאומית, על־ידי הצגתה כאפר הפסימי. ההטפה בקטע זה נשענת על שימוש באפקטים זולים: משחק על המשמעות השונה של מלים בעלות צליל דומה, “אפר” ו“אפור” (לשון נופל על לשון), שימוש תכוף בשם התואר “גדול” כדי להאדיר את ההשקפה המועדפת (רטוריקה) ותמיכה בתוכן הרטורי (המתנסח כדיבור של מְמַעֵן אל נמען) על־ידי שימוש מופרז בסימני הפיסוק (המאיטים את ריתמוס הקריאה ומעניקים לתוכן מראית־עין של דברי הגות, שראויים להחקק בזיכרון).

שלילת המציאותי, שהוא פרי ההכרה ב“כעת” וב“פה”, וחיוב ההפלגה אל האשלייתי, בעזרת מדוחי “הגדול” ו“העולמי”, הם מעיקריו הרעיוניים של “צלהבים”. אך עוד קודם שיובהר הקשר בין האבחנה הזו ובין שלילתה של הציונות המציאותית, הציונות של ה“כעת” וה“פה”, ראוי להבהיר, שאלמלא השימוש ברטוריקה ובמטפוריקה היה כל קורא מגלה בנקל עד כמה, מבחינה רעיונית, חבוט הקטע, שמעלה בסוף המאה העשרים רעיונות רומנטיים על גאולת האדם באמצעות הפנתיאיזם מהמאה השמונה־עשרה. העולם כעת ופה כמעט גוֹוֵע בגלל מצוקות “עולמיות” (ובראשן התפוצצות האוכלוסיה, עשן התעשיות ופיח המכוניות), ויזהר מעלה דברי הבל על “השדה הגדול” ועל האפורים העולמיים, שאליהם צריך לשאוף, ובהם צריך לתלות תקווה. בעידן כזה חייב עם להתמודד עם המצוקות הממשיות כדי להתקיים. האסקפיזם הרומנטי אל האשלייה הפנתיאיסטית על “השדה הגדול” הוא מסוכן ביותר. גאולת העולם לא תבוא מרעיונות חובקי־עולם, יהיו יפים ככל שיהיו, אלא מהתמודדותה של כל קהילה לאומית עם ה“כעת” וה“פה” הממשיים שלה.

ההנטל המסאי והסגנוני    🔗

“צלהבים” ממשיך, הן בעלילתו והן במגמתו הרעיונית, את ספרו הקודם של יזהר – “מקדמות”. תמצית של “מקדמות” הובאה ב“צלהבים” (90־91) כדי לקבוע את ההמשכיות בין הספרים. עלילת “צלהבים” מספרת על אחר־צהריים אחר במהלך החופשה הגדולה בתחילת שנות השלושים, שנות המנדט הבריטי, בחצר הבית ברח' מוסקוביץ 14 ברחובות. הוא הבית, שב“מקדמות” סופר על התלאות של ההורים עד שהשלימו את בנייתו. הסיטואציה האפית שנבחרה ל“צלהבים” קשורה בהמתנה: גיבור הסיפור, המכונה “היצור”, ממתין יחד עם בני־דודיו מתחת לעצי המנדרינות. שמעון ממתין לדודו, שייקח אותו לראשון לציון. יחיעם ממתין לאביו, שיחזיר אותו לירושלים. ו“היצור” ממתין למבשר, שיודיע לו על ההצלחה, או חלילה על הכישלון, של אחיו וחברו, העוסקים בהטמנת נשק בחורשת אקליפטוסים. ההמתנה מתארכת: “ואחר כך שוב מחכים, ואז, אחר כך, מחכים עוד, ואחר כך לא כלום”, ומוליכה את “היצור” למסקנה הבאה: “יוצא שאנחנו יצורים של רק מקום אחד, רק של פעם אחת” (76). מסקנה זו תקומם אותו עד מהרה נגד הציונות, המוצגת בהמשך כאידיאולוגיה הכובלת ל“מקום אחד”.

הסיטואציה האפית הזו גזרה על “צלהבים” עלילה סטאטית כל כך. השלושה רובצים תחת עצי המנדרינות וממתינים. את ההמתנה מגוונים רק רחשים חשודים שונים, המתפוגגים בלא־כלום, ומספר פעולות טריוויאליות: השלושה קמים מריבצם פעמים אחדות כדי להעביר מגומה לגומה את הצינור שמשקה את העצים, פעם כדי להתכבד בענבים (42), פעם כדי להכין ולאכול סלט מירקות (85), ופעם נוספת בגלל הופעתה הבלתי צפוייה של ניידת בריטית (135). בין הפעולות הספורות הללו מתמשכים חילופי־הדיבור בין השלושה ונמתחות־מתארכות המחשבות של “היצור”, שביחד הם מהווים את החטיבה המסאית בטקסט. סיפור־מעשה כה דל אינו עומד בנטל החטיבה המסאית, ועל כן מרגיש הקורא לא רק את הרעד של המסד הסיפורי, אלא גם את בוטות ההיתול, שבקטיעת סיפור־המעשה בסוף עמוד 154, שבו מסיים המְסַפר את סיפור המעשה, לאחר שהשלים את תכליתו המסאית, בדיוק במקום שבו פתח: בהמתנה של השלושה.

משקלה הכמותי של החטיבה המסאית והמאפיינים הסגנוניים שבהם נוסחה, פוגמים קשה בהנחות של המִבְדֶה הסיפורי, שאלו הן מחשבותיו של נער בן חמש־עשרה, ושזו היא הדרך, שבה הוא מנסחן. אם בשיחתם עדיין משוחחים השלושה מרבית הזמן על נושאים, שמעסיקים נערים בגיל זה (הורים, מורים, הווי השכונה וקיסמן של הבנות), הרי זרימת המחשבות הפנימיות של “היצור” מפוגגת את אשליית המהימנות של הדברים. הן מצד תוכנם (על “השדה”, על איכרי העלייה הראשונה ועל הזיקה אל “הגדול” ו“העולמי”) והן מצד סגנונם, קשה לייחסם לנער בן ט"ו שנים. במיוחד הורס את האשלייה הזו הלבוש הסגנוני, שניתן למחשבותיו. אוצר המלים הנדירות (כמו השימוש בפועל “צלהב” שלושים פעם בהטיות שונות), והתחביר המפותל של המשפטים, שמתארכים בעזרת חזרות ריטוריות ולבסוף נקטעים־ננטשים בסיום פתוח ובמיליות ממבחר קבוע (“מה”, “אז”, “ו־”, “מפני ש” וכדומה), חושף את המלאכותיות ואת המנייריסטיות בתימלול הטקסט. נער בן חמש־עשרה – ולוא גם שוגה בדמיונות (15) וגם בעל נפש של אמן (כפי שהוצג ב“מקדמות”) – איננו יכול להיות אחראי לרמת התימלול הזו. אלה מעשי־ידיו של סופר ליד שולחנו, שמשלים בעריצות את המטרות שהציב לעצמו גם במחיר כפייתן על הסיפור, על הגיבורים ועל לשונו של הסיפור.

המְסַפר בכפל תפקידים    🔗

כמו בעלילת “מקדמות” כך גם בעלילת “צלהבים” מתבלט הפער בין הנוכחות הכפולה של המְסַפר, שמצד אחד הוא מתפקד בתור גיבור צעיר, כדמות מרכזית בעלילת־נעורים מהעבר, ומצד שני הוא מופיע כסמכות־מספרת בוגרת ומנוסה, שיש לה דעות נחרצות בשאלות החיים וגם בשאלות אקטואליות של זמננו. בשני הסיפורים העמיס יזהר על כתפיו של גיבורו הצעיר את דעותיו המבוגרות של המְסַפר. במלים אחרות: כל התיזה הפסיאודו־פילוסופית על ההבדל בין השדה הקמאי, שהוא חופשי מכל בעלות מדינית, ובין הקרקע, כמושג מדיני־פוליטי, מיוחסת לנער, שזקוק לעוד שישים שנות חיים כדי לגבש במחשבותיו את האבחנה הזו. וצריך להיות עיוור כדי לא להרגיש, שבשביל יזהר לא חוויות הנעורים של בן החמש־עשרה הן עיקר, אלא האפשרות לשווק באמצעותן רעיונות, שאינם חפים כלל וכלל ממגמות פוליטיות, המתייחסות אל הסכסוך הערבי־ישראלי בשלהי המאה העשרים. הדמיון בין הרעיונות המובאים ב“צלהבים” לביטויים על־ידי יזהר באין־סוף מאמרים והרצאות במהלך שלושים השנה, שבהן שתק ולא כתב סיפורת, מסביר לא רק את הפרת השתיקה עצמה, אלא גם את מגמתם הרעיונית של שני הספרים, שפירסם בשנתיים האחרונות. חידוש פעילותו כמספר נעשה כדי לגייס את הסמכות והמעמד, שרכש לו כסופר, בשנות הפעילות המבורכות שלפני תחילת “השתיקה” בכתיבתו, לשירות המאבק הציבורי־רעיוני, שהוא מנהל בנושא המדיני־אקטואלי בשנות הבלות הספרותית שלו.

אינני שולל את זכותו של סופר להטמיע ביצירתו משמעות רעיונית, ואפילו היא אקטואלית־פוליטית, אך באותה מידה אני רואה זאת כתפקידה של הביקורת לחשוף את כשלונה של יצירה, המשעבדת את הכל לתכליות כאלה, אך מיתממת, שהכל בה הוא פיוט טהור. “בצלהבים” הכריעו המסרים הרעיוניים את הדמויות ואת העלילה. סיפורם של שלושת הנערים שועבד למען המחשבות של יזהר המבוגר, שיש לו דעות נחרצות על הסכסוך המדיני בין מדינת־ישראל ושכנותיה הערביות בעיתוי הנוכחי, בשנות התשעים. כל יתרונו של “צלהבים” על־פני כתיבה פוליטית־פובליציסטית הוא בניצול של הווירטואוזיות הלשונית לשירות המאבק הרעיוני שלו בציונות ובמטרותיה. סיפורם של הנערים מתחת לעצי המנדרינות, בחופשת הקיץ שלהם, נדרש ליזהר רק כדי להסוות עובדה זו בלבוש של סיפור.

התגרות הצברים בהוריהם    🔗

מבחינה רעיונית קושר יזהר ב“צלהבים” שני נושאים שונים לחלוטין. החטיבה המסאית בטקסט קושרת דיון במרדנות של הצברים נגד ההורים עם דיון בכשלונותיה של הציונות. הנערים, הממתינים מתחת לעצי המנדרינות, מחדדים את התהום, שרובצת בין דורם לבין הדור של הוריהם. כך בדברם על המורים: “כולם אנשים מורים מהוללים ורק מה לנו ולהם, איפה הם ואיפה אנחנו, הם באמצע המאה התשע עשרה ואנחנו הלא בוקעים כבר ועולים משליש המאה העשרים, הם נולדו וגדלו שם – – – וכל העולמות שלהם זרים כשם שמיושנים כשם שמגוחכים, ואנחנו כולנו רק כמין אינדיאנים בעיניהם, אינדיאנים דוברי עברית בשגיאות” (47). טיפוסי הוא הפער, שמבליט יחיעם, בין הצברים למורה שלו, ד"ר ברוכין: “הוא בשביל שבת תחכמוני עם הפילוסופים ועם חוכמת ישראל, – – – מעולם לא היה בצריף שלנו בשומר הצעיר, ומעולם כנראה גם לא היה בקיבוץ, – – – כמה המרחק ביני ובינו, מאה שנה, שלושה דורות, בחיים שלו עוד לא היתה טוריה ולא רובה גם לא אופניים פשוטים, וסינימה אצלו זו תרבות רעה זולה וקלקול המידות” (48־49). “היצור” מחזק את טענותיו אלה של יחיעם: ספק אם גם המורה שלו, יעקב, “מלך ציוני ציון”, “מבדיל בין לימון לחושחש, בין פרד לסוס, אם דיבר אל ערבי מימיו” (49).

בין הצבר להוריו קיים הבדל מהותי: “אבא שלי נראה לא כמו אבא כי אם כמו סבא, איש אחד מדור רחוק, ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלושה, לפחות – אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שום שבר” (50). הילידיות חוצה בין הצברים להוריהם ומוריהם, אך יותר מכך מפריד ומבדיל ביניהם הסירוב של הצברים לקדש את הציונות. על קורותיה של האידיאולוגיה הצברית ראה בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי” (1990). להורים היתה הציונות חזות הכל, ולצבר היא טעות נוראה, הגובה מחיר כבד. עיניהם של ההורים טחו מראות את גודל המחיר, ששילמו למענה: “וניצלו את כוחותיהם ואת גבם שנשבר, ואת ימיהם הצעירים ואת כשרונותיהם והתנזרו מכל מה שאינו עבודת הפרך, וגם קיבלו על עצמם להיות עוורים ולא לראות את מה שיכול להפריע להחלטתם לעשות כאן את פלא היהודי החדש, ולהיות מסונוורים ולא לראות איך בניהם לא כל כך באים אחריהם” (82).

“שדה” כמונח א־פוליטי    🔗

מה שמבדיל את הצברים מהוריהם היא הרגשת השייכות הבלתי־אמצעית ל“שדה”. העתקת העלילה מסיפורם של הנערים, תחת עצי המנדרינות, למניין עוולותיה של הציונות, מתרחשת בפרק ז' של “צלהבים”. מאפס עניין בהווה, שדבר אינו מתרחש בו, מפליג “היצור” לזכרון השתתפותו ביום חריש של השדה ליד באר־טוביה, שבו חווה חוויה פנתיאיסטית: “ופתאום ואתה, גם אתה, מתמלא ונושם גדולה – – – אובד בתוך [השדה] הגדול הזה, כאיזו צפור כלוב שפתחו לה ופתאום שיכורה בפתוח ופתאום יש לה הכל יותר מדי ולא שום לאן קודם” (95). לא בהיסח־דעת דבק יזהר במונח “שדה”, שהוא מונח אוניברסלי, ועל כן נקי מכל המשמעויות המדיניות והפוליטיות, שיש למלים הנרדפות לו: “אדמה” ו“קרקע”. בשום מסמך מדיני־משפטי לא ישתמשו ב“שדה”. גם המאבק הפוליטי של ערביי מדינת־ישראל מוכרז לא כ“יום השדה”, אלא כ“יום האדמה”. ובשיחות השלום אין דנים בבעלות על שדות, אלא בבעלות על קרקעות.

השימוש במונח הטריטוריאלי־אוניברסלי נבחר והועדף על־ידי יזהר. ארץ־ישראל היא “שדה”, מאז המשיל ביאליק בשירו “בשדה” (תרנ"ד) את געגועיו למולדת באמצעות מושג זה. יזהר מעניק ל“שדה” משמעות א־פוליטית. “השדה” נועד לכל האדם ולכל מיני הקטנטנים, שרוחשים, זוחלים ומתקיימים בו וממנו (148). כל מי שחורש תלם בו, איננו ממשיך במעשה שלו את הבעלות היהודית על “השדה”, אלא מצטרף ל“המוני ראשים”, שנדחקים “לראות מה פה, ואחדים נראים ממש כפלישתים לפי העיניים ואחדים כביזנטים לפי המבט ואחדים ככל מיני הפלחים לפי העצב” (107). אין יזהר מקפח את היהודים, אך ברשימות הנהנים מ“השדה” במהלך ההיסטוריה, הוא מונה אותם בנשימה אחת עם כל היתר: “אבותינו והפלישתים והביזנטים והערבים וכולם” (98, 123, 125).

העורמה היא גלוייה: שווים הם היהודים לכל העמים האחרים, שמחרשותיהם חרשו גם הן תלם ב“שדה” הארץ־ישראלי. ועל כן אין לדרישת הבעלות של היהודים על “השדה” שום הצדקה. בעשותם כך הם מנסים לכבול את החופשי ולתחום את הראוי להיות פתוח לכולם. רק כפסע מכאן ועד האשמת העם היהודי בהרס “השדה”, בעטייה של “הפרוגרמה הציונית”, להחזיר לעצמו זכויות מולדת על ארץ־ישראל. קצה המיטווה הרעיוני של יזהר מוליך למסקנה, שתביעת הבעלות של הציונות על “השדה” המיטה על הארץ את אסון “הסכסוך”, שנמשך בה למעלה ממאה שנים, ומחריב והולך את היצירה המושלמת – את “השדה”, שהכל יכלו להנות ממנו ולהפיק ממנו קיום.

הציונות כמשחיתת “השדה”    🔗

הצבת הצברים מנגד להוריהם באה לבסס ב“צלהבים” את ההסתייגות מהציונות, שכלפיה מעלה יזהר טענות רוסואיות. מזה קיים “השדה” כפי שהבורא ברא אותו וקבע את חוקיו: “פתאום סביב סביב יש פתוח בלי סוף בלתי נעצר בכלום לא בעץ ולא בבית ולא בהתרוממות ולא בהשתפלות וכולו רק פתוח אחד גדול ושלם סביב סביב רק שדה אחד גדול ושלם ומעליו נשפכת כולה שמש אחת גיבורה שופכת על הכל, – – – השדה אין לו מה להסתיר מפניה והיא גם לא תעשה לו עוד כלום, כל זה נגמר מזמן, וכולה רק פתוחה לפניו שיעשה, וכולו עליה ועושה לה ואל תוכה, וכולה רק לקלוט בכל פני גופה הפרושים לפניו ואת כל אונו ואת כל עוזו הנשפך בצלהבים במבול באין סוף בבהירות שהשמים העכורים לא יעכירו עוד ואין מכלים דבר” (94). ומזה עטו עליו הציונים עם חלומותיהם המוגבלים ופעולותיהם האלימות: “אבל כעת נכנס הטרקטור לצלע השדה ומתחיל לעשות ולחרוץ בו קו – – – והקרום הנוקשה הולך ונבתק ונקרע מפני חוזק הלהב הננעץ חד פנימה לתוך חובו וחורץ פנימה בעוז – – – ופתאום גם המוני החרקרקים שהשד יודע מנין צצו ואיפה היו, מתעופפים להם בבהלה נמלטים לצדדים, ואינם יודעים להתעופף ונופלים מיד אבודים, וכל עולם הנמלה נהרס כולו – – – והקו רק הולך ונדחף, כל הזמן רק הולך ונבתק – – – מעולם לא עשו לה ככה ולא העזו לבתקה עמוק כזה באפס יד כזה להרים שמלתה ולהפשיל ולבוא לעומק בזלזול כל מה שהיה ושמר על תום תוכה עד עתה” (95־96).

הארגומנט הכללי שמשתמע מ“צלהבים” הוא שהצברים צדקו כאשר הפנו־עורף לציונות של הוריהם. הללו, שלא חשו קירבה בלתי־אמצעית אל אדמת הארץ הזו, אל נופיה ואל תושביה הערבים, לא הבינו, שכל הפרה של האיזון האוניברסלי בסדריו הטבעיים של “השדה” משחיתה אותו: “די בדחיפה אחת או בחצי דחיפה ואיננו, לעולמים, ולא ישוב עוד. רק צייר בו קו אחד, ואיננו, רק שים בו עמוד חשמל אחד, או שים גדר, שים דרך, או ברושים, והכל נגמר – – – והוא מתערער פתאום כולו בבת אחת וללא השב” (164־165). עמוד החשמל, הגדר, הדרך והברוש הם עדים לאשמתה של הציונות, שמתחילת דרכה בארץ התערבה בסדרי הטבע: המחרשה הציונית “ירדה לה לפני ולפנים עד מעי האדמה, ועשתה בה פצע ארוך – – – והמוח היהודי לא נרגע, והמוח היהודי נלחם בדונם, איך לצאת מדונם הבעל ומשדה הפלחה החריבה” (128־129).

הציונות לא באה להשתלב בריקמת החיים של “השדה”, הזנה ומפרנסת “אוכלוסיה שלמה של זזים” (149), אלא באה לשנות אותו ואת סדרי הטבע הנצחיים, שפועלים עליו, באמצעות “המוח היהודי”, שחופר בארות, מזבל שדות בכימיקלים ומטפח חקלאות מדעית, שסוחטת את לשד האדמה עד תום (129). כל הציונות הנצלנית הזו, שוחרת הקידמה המדעית, זרה לטבע הקמאי של “שדה”: “ואנחנו מה לא ניתן כדי לפנות דרך לקידמה, ומה אנחנו ומה כולנו אם לא עבדי הקידמה, הנשבעים מתחת לדגל הקידמה להתחיל סוף סוף לעשות קידמה ולהתקדם גם בחקלאות היהודית המתקדמת ולהפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת” (101). מי שאירוניה ברמה כזו (קידמה, מקדמת, מתקדמת) מענגת אותו ־ יבושם לו!

המגמות הפוליטיות ב“צלהבים”    🔗

כבר ב“מקדמות” התברר שלא מחמת אהבה רומנטית לטבע, אהבה צברית־פנתיאיסטית, מתרעם יזהר על הקידמה הציונית, הפוצעת־אונסת את “השדה” הבראשיתי. לכאורה מתרפק יזהר בלי שום פניות אחרות על “כיכר אדמה ענקית ששרועה לה כפי שהיתה מעולמים”, אך מיד הוא מצרף להתפעלותו ממנה סקירה על תולדותיה: “ושלאחר שעברו עליה עמים ואנשים ומלחמות וגשמים ובצורות ואלה באו ואלה הלכו, היא שומרת על השלם שלה, נקי מכל סריטות הזמנים והקורות” (“מקדמות” – 134). הסקירה ההיסטורית מבליטה, שהשדה גבר תמיד על נסיונותיהם של “עמים ואנשים” להשתלט עליו. המסקנה ברורה: השדה יתגבר גם על ההשתלטות הציונית עליו. כך נחשפת מגמתה של ההתרפקות הרומנטית על השדה הנצחי: לנבא שגם הישגיה של הציונות בארץ־ישראל הם זמניים.

על יסוד זה ניבא יזהר כבר ב“מקדמות”, שהמפעל הציוני “לא יחזיק מעמד אלא רק דור או שניים ולכל היותר שניים וחצי” (“מקדמות” – 223). אף שבין “מקדמות” ל“צלהבים” חלפו רק כשתיים־שלוש שנים בחייו של הגיבור, כבר אץ יזהר לבשר ב“צלהבים”, שנבואתו התקיימה: “מה פלא שגם אצלנו עזבו אחדים הכל וברחו מן הארץ ואחרים עזבו את הפלחה ורצו אל הכרמים ואל הטבק ואל השקדים ואל הפרדס, ולבסוף אל הפרצלציה למגרשים, וקודם כל עזבו מאחרי גוום את החיים מן הגורן, עם כל מתק סיפורי נפלאותיה בכל הדורות, שחדלו והיו כעת לשירי עם נוגים, על הגורן על הגורן בלילות בלילות, ובלבד שלא להיות לערבים, ובלבד שלקום ולהזדקף לקומת אדם” (128).

ההונאה הרעיונית ב“צלהבים” היא בכך, שיזהר איננו דן ישירות בסכסוך המדיני על “השדה”, בסיבותיו, בתולדותיו ובעמדות הצדדים כלפיו. את עמדתו הפוליטית הוא מסווה על־ידי פרקי־סיפור אוטוביוגרפיים של תמימים, כמו ילד (ב“מקדמות”) ונער (ב“צלהבים”). חפים מכל זדון אלה שוקלים בהיגיון פשוט ובמושגי “צדק טבעי” את הגורל הראוי ל“שדה”. קטיעת הזכרונות הביוגרפיים למען החטיבות המסאיות, שבהן הוא בא חשבון עם כיוונה של הלאומיות היהודית בעת החדשה, מוכיחה, שעניינו של יזהר המבוגר בימים אלה הוא להשמיע את דעותיו־מסריו הפוליטיים, ולא להעלות זכרונות מימי ילדותו ונעוריו.

חיבתו לצבר, “בן הארץ בן האדמה בן השמש בן הגורן” (142), ולבן העלייה הראשונה (141־142), מניע אחד לה: לחדש את הקירבה ל“טבע המקום”. “בן הארץ” אינו שואף לשנות את סדרי הטבע הנצחיים, אלא “מקבל על עצמו לרדת עד גובה השוורים, ולתת את צווארו בעול הזה שלהם, ולמשוך אותם בשארית חייו אל הגורן שדינה לאכזב תמיד, ומקבל עליו ללמוד לחיות לאט לאט מן התבן” (142). תורת ארץ־ישראל של הציונות זרה לתורת “השדה” של “בן הארץ”. או אחרת: לא תורת השיבה של העם היהודי אל הטבע מבית מדרשו של א"ד גורדון, כי אם תורת הנסיגה אל הטבע מבית־מדרשו של רוסו, משמשת את יזהר במסה הכמו־סיפורית הזו נגד הציונות.

ביקורת הצילהוב היזהרי    🔗

הגישה הרומנטית של יזהר ל“שדה” היתה נסלחת לו, אילולא טרח לקשור אותה ל“עוולותיה” של הציונות, אלמלא האשים את הציונות בהשחתת “השדה”. רשאי הוא לקונן על כך, שהמודרניזציה משחיתה את “השדה” בארץ־ישראל וביקום כולו, אך עליו לטבול שבע טבילות לפני שהוא מניף את עטו על הציונות בהאשמות חסרות־שחר כאלה. בשני ספריו האחרונים זועק יזהר כנגד הציונות זעקה אחת: הניחי לטבע להתנהל על פי חוקיו מימים ימימה. תני לשמש ולשדה להוסיף ולהיות א־פוליטיים, נכס של כל האנושות. כתביעה של מפלגת “ירוקים” עולמית יכולה זעקה זו להתקבל על הדעת, אך כטיעון בסכסוך מדיני צפוייה ממנה סכנה גדולה. הנימוקים הפונדמנטליסטיים של יזהר נגד הציונות משרתים יפה זה מכבר את יריביה של מדינת־ישראל, הרואים את עצמם כ“בני הארץ” החוקיים ואת היהודים כפולשים בנוסח הצלבנים וכמנשלים בנוסח הקולוניאליזם המערבי.

לא הציונות התחילה בקידמה הטכנולוגית, ואין ביכולתה להניע את גלגלי ההיסטוריה אחורנית ולהשיב את “השדה” למצבו הבראשיתי, בעוד עמי העולם כולו משתדלים להשתלט על פיראותו הקמאית. לא בידי העם היהודי נקבעו סדרי־העולם כפי שהם. לא הוא גזר על עמי העולם, שכל אחד מהם ישאף, שיהיה לו “שדה” משלו, ולא עליו צריך להתגולל, אם ינהג ככל העמים בעולם, המבצרים היטב היטב את האדמה להצבת רגליהם ואת השמים להזקפת ראשיהם. תמוהה היא תביעתו של יזהר מהעם היהודי, שדווקא הוא ינהל את חייו לאור רעיונות קוסמופוליטיים על “שדה עולמי”.

ולקידומם של רעיונות רומנטיים כאלה אין צורך להכחיש את העובדות ההיסטוריות הפשוטות: א. שלעם היהודי יש קשר עמוק ומיוחד יותר לארץ־ישראל מאשר לפלישתים, לביזנטים ולפלאחים הערבים. ב. שאין שום הבדל בין ציונותם של בני העלייה הראשונה, מימי “חיבת ציון”, לציונותם של בני שאר העליות, מימיה של הציונות המוצהרת. אלה גם אלה לא הגיעו לכאן אלא כדי לחדש בציון את הריבונות היהודית. ג. שמרגע הופעתם של היהודים בארץ הם לא השחיתו בה כלום, אלא רק היטיבו עימה. לפני בואם חמסו את “השדה” אפנדים, שהרעיבו את הפלאחים שלהם. חלקים גדולים של “השדה” היו בלתי ראויים למגורי אדם. בני העלייה הראשונה לא מצאו גן־עדן בהגיעם לכאן, אלא ארץ, שצריך לייבש את ביצותיה, לטייב את אדמתה ולאכלסה באנשים, שיראו בה את מולדתם. ו־ד. אין שום אמת בטענתו, שכל הישגיה של הציונות מתמצים בכך, שהיא פתחה את מעשיה בגורן וסיימה אותם בבורסה. יחפש לו, יזהר, לצלהביו כתובת אחרת.