קצה חוט לפתרון תעלומת שירו של נתן זך

“רגע אחד שקט בבקשה”

 

א. שיר פוסט-טראומטי    🔗

השיר “רגע אחד שקט בבקשה”, הפותח את ספר שיריו השני של נתן זך (שירים שונים, 1960) זכה למעמד של שיר מכונן במכלול שירתו של זך ובשירה העברית בת “דור המדינה” – שיר שבּוֹ הושמע לראשונה באופן צלול וברור קולו האישי, הפשוט והפּוֹליפוני כאחד של מחבּרוֹ. כאן ובשירי הקובץ כולו עשה המשורר הצעיר, לראשונה בתולדות השירה העברית, שימוש במילים פשוטות ויום-יומיות כביכול ובריתמוס פשוט ועשיר כאחד הזורם כִּזרום התודעה, תוך בעיטה בתבניות הסדורות ובמקצבי הקבע של השירה הרוסו-עברית מ“אסכולת שלונסקי-אלתרמן”. על שיר זה ועל השפעתו על השירה העברית של שני הדורות האחרונים נכתבו תִּלי-תִּלים של דברי פרשנות, שרוּבּם מתמקדים בתיאור סבך היחסים שבין בן לאביו הכושל ובדברי ההתנצלות של הבן על כשלונו לסייע לאביו ברגעי חולשתו. דברי ההתנצלות מנוסחים כמונולוג דרמטי זעיר, ובו נשמעים לכאורה דבריו של אדם העומד מול דברי אשמה הניטחים בו מצד בן/בת/בני-שיחו, הדורש/ים ממנו הסבר על מה שאירע:

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי 

רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ 

וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי 

אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה 

לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ 

הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן 

לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה 

לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה 

רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן. 

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים אוֹתוֹ.

לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם 

בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר 

לִי בְּנִי.

בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

להערכתי שיר קצר זה הוא “סוס טרויאני”, המסתיר בתוכו סודות שאינם מתפענחים בנקל; שיר, שאילו התעמקו חוקריו ומבקריו בסיבת כתיבתו ונסיבותיה, ספק רב הוא אם היו בוחרים ללמדוֹ במערכת החינוך כשיר המתאר את מערכת היחסים שבּין אב לבנו. כדי לפענח את מקצת הסודות הטמונים בו כדאי אפוא לנסות לקָראו במנותק מִשלל ההנחות הפרשניות שדבקו בו, אשר עברו לא פעם אגב-גררא מִפָּרשן אחד אל רעהו. מוזר לגלות, למשל, שפרשניו הרבים של שיר זה פסחו על שני עניינים חוץ-ספרותיים “פשוטים” וכמו-טריוויאליים, המזדקרים לכל עין, שאמורים היו לעורר אצלם סימני שאלה ולתת בידם קצה חוט ורמז ראשון לפתרון חידת השיר הסבוך והמסובך שלפנינו.

העניין ה“פשוט” האחד נכרך בעוּבדה ששיר חשוב ומרכזי זה, מ“ספינות הדגל” של שירת נתן זך, מוקדש לאסיה, אשת-נעוריו של המשורר שיחסיהם הגיעו לסוף דרכם בתום שנה אחת בלבד, לאחר היריון שהסתיים לקראת סופו במות הוולד. איש לא שאל מה טעם יגולל המשורר את מסכת הרהוריו על מותו בטרם-עת של אביו הביולוגי בשיר המוקדש לאשתו-לשעבר, שכבר איבדה קשר אִתו ועם משפחתו. כאמור, אין מדובר בשיר שולי ונידח בקורפוס שיריו של זך. מדובר בשיר שאותו הציב מחברו בפתח ספרו הבָּשל שירים שונים, וההקדשה בת המילה האחת – “לאסיה” – אומרת: “דָּרשני!”.

העניין “הפשוט” השני קשור לדיוקן אביו של זך, המתואר כאן כביכול בדמות נווד חסר קורת-גג, שבזקָנו הסתבכו זרדים. והנה, תמונות מאלבומו האישי של המשורר ששוּבּצו בסרטוני יוּ-טיוּבּ המופצים ברשת, וכן תמונת האב בתעודת ההתאזרחות שלו השמורה בארכיון המדינה תחת השם Norbert Seitelbach" ", מגלות גבר בורגני-למראה, שפָּניו מלאות וכלל לא מסוגפות ולחייו גלוחות למשעי. מי שגידל זָקָן רוב שנותיו וניהל אורַח חיים בוהמיאני לא היה נורברט-נוח זייטלבך, אבי המשורר, אלא דווקא בנו היחיד הארי זייטלבך, הידוע בשם “נתן זך”. במילים אחרות, דמות הנווד המתוארת בבית השני עולה בקנה אחד עם דמות המשורר, ולא עם דמות אביו.

הזקָן העוטר את פני הנווד חסר הקֵן המתואר בבית השני גרם לדן מירון, שכָּתב על שיר זה באריכות, שיכַנה את דמותו החידתית של הנווד בכינוי “הקבּצן הזקֵן” (האם רק זקֵנים מגדלים זָקָן?), ובנשימה אחת זיהה בה גם את בן-דמותו של יֵשוּ, מבלי לשים לב לסתירה שבֵּין שתי ההשערות הפרשניות: האם סביר והגיוני להעניק לדמותו עטורת הזקָן של “בן-הנגר” הצעיר שנצלב בגיל 33 את הכינוי “קבּצן זקֵן”? למבקר הפתרונים.¹

ואף זאת: איך ניתן לומר על אביו של נתן זך, שהלך לעולמו בעת שהיה המשורר כבן 27, את המילים “הוּא הָלַךְ וְעָבַר עַל פָּנַי” כאילו היה בין האב לבין הבן קשר קצר-מועד ובן-חלוף, בחינת “וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף” (איוב ד, טו), או “הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא-אָבִין לוֹ” (שם ט, יא)? ומה פשר האדרת המזכירה סיפורי קדומים על נזירים, נביאים ואנשי רוח? איך בדיוק מתיישב מוטיב האדרת עם דמותו של האב הביולוגי שסיפק למשפחתו את צורכי הקיום החומריים מעבודותיו ב“עולם העשייה”, בריחוק גמור מ“עולם האצילוּת”? נורברט-נוח זייטלבך, אביו של נתן זך, היה מנותק לגמרי מעולם הרוח שאליו נמשך בנו: הוא התחיל את דרכו בארץ בעבודות של קבלן-בניין, ולאחר קריסת עסקיו הוא החזיק דוכן בשוּק.²

תמיהות אלה ואחרות מלמדות שראוי להבין את השיר שלפנינו אחרת ממה שהבינוהו פרשניו עד כה, מה גם שחרף קיצורו הוא עמוּס עד לעייפה ברמזים לסיפורים מן המקורות הקדומים הנסַבּים כולם סביב ילד מת. דומה שלא במקרה הקדיש נתן זך את שירו לאשתו הראשונה אסיה, שיכולה הייתה לזַכּותוֹ בבן אלמלא אירע מה שאירע.³ על האירוע של העוּבּר שמת בבבטן אִמו בסוף ההיריון סיפר נתן זך את מה שהתיר לעצמו לסַפּר בראיונות אחדים, ביניהם ראיון מקיף בעיתון “ידיעות אחרונות”, שבּוֹ הביע את צערו העמוק והכֵּן על אָבדן הוולד.

הרמז הראשון מצוי כבר בשורה הראשונה המסתיימת במילים “אָנָּא. אֲנִי”. לפנינו אמירה הוֹמוֹפונית, מעשה “לשון-נופל-על-לשון” – לדברי ראובן, בנו הבכור של יעקב, לאחר השלכת אחיו הצעיר לבּוֹר:

"וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ

וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא" (בראשית לז, ל).⁴ רמז נוסף שעביו כקורת בית הבד מצוי בסוף השיר באמירה הכפולה (geminatio) “בְּנִי. בְּנִי”, שממנה מהדהדים בבירור דברי דוד “מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי” (שמ"ב יט, א). בסיפור מות אבשלום בן דוִד משולבות גם המילים “לֹא יָדַעְתִּי” שבסוף הבית הראשון של השיר, הנקשרות לדברי ההתחמקות של אחימעץ החושש לספר את האמת למלך דוִד המבקש לדעת מה עלה בגורל בנו (“וְלֹא יָדַעְתִּי מָה” שמ"ב יח, כט).

סיפור יוסף וסיפור אבשלום אינם סיפורי הקדומים היחידים המשולבים בשיר שלפנינו שבמרכזם ילד מת, או ילד שחשבוהו כמת. סיפורים על ילדים מתים נקשרים גם במוטיב האדרת, הרומז לאדרת שנתן אליהו הנביא לאלישע תלמידו ובנו הרוחני כדי שיוכל לחולל באמצעותה נִסים. ואכן, אלישע עשה באדרת שימוש והקים לתחייה שני ילדים מתים, וכמוהו נהג גם יֵשוּ עטור הגלימה או האדרת, שהקים לתחייה כמה וכמה ילדים מתים. על אחד מן הסיפורים הללו, סיפור שבמרכזו החייאתה של ילדה מתה המסופר בשלושה מן האֶוונגליונים הסינאוֹפּטיים, ביסס נתן זך את שירו הידוע “טליתא קומי”.

אפשר שמוטיבים מתוך האיקונוגרפיה הנוצרית – עֲטֶרֶת הקוצים וציפור החוחית – מצויים כאן במרומז בתיאור הזרדים שבזָקָן ובמילות הדימוי “רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר” (שהרי לא על אניצי תבן מדובר בשיר אלא על זרדים, שמהם בונה הציפור את קִנהּ, ואלה רומזים אולי לנזר הקוצים ולציפור החוחית שמן הסיפור הנוצרי). נעיר כי פרשנים אחדים הבחינו אמנם בחלק מהרמיזות המקראיות הטמונות בשיר שלפנינו, אך לא נתנו דעתם לַזיקה הנרקמת בין הרמיזות הללו. אלה נקשרות זו לזו ונארגות למסכת אחת, המציגה את אירוע מותו של הבן מזוויות שונות.

לאותה מסכת של מוטיב “הבֵּן המת” שייכים גם חוטי-רמז לסיפורו של קין. הדובר בשירו של זך מתאר בבית השני את דמותו של נווד שבילה כנראה את הלילה על ערֵמה של תבן. כך, למשל, מתואר קין הנווד בשירו של דן פגיס “אחים”: מִזְדַּמֶּנֶת לוֹ / עֲרֵמָה שֶׁל שַׁחַת טוֹבָה./ הוּא שׁוֹקֵעַ, נִבְלַע בָּהּ, / נָח. הַס, קַיִן יָשֵׁן". שנים לפני זך ופגיס תיאר ביאליק בשירו “לא הראני אלהים” נווד דמוי קין “בָזוּי וּמְנֹאָץ, זְעוּם אֱלֹהִים וְאָדָם, / שְׂנוּא חֶבֶר וּפְלִיט מִשְׁפָּחָה, / בְּתוֹךְ מִכְלָא נָטוּשׁ, עַל אֲלֻמַּת תֶּבֶן” (המילה “חֶבֶר” רומזת בשירו של ביאליק לחֶבֶר הקיני הנווד, מצאצאי קין). גם לסיפורו של קין נקשרות המילים “לֹא יָדַעְתִּי” שבסוף הבית הראשון, שהרי לשאלת האֵל – “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ” – עונה קין, בנסותו להוליך שולל את אלוהים, במילים “לֹא יָדַעְתִּי” (בראשית ד, ט). אמנם חיפושיי בספרי מקורותיה של האגדה העברית לא העלו זֵכר לתמונתו של קין הנווד הישֵׁן על ערֵמת תבן באסם, אך ייתכן שתמונה זו, או כעין זו, מבוססת על מסורת נוצרית כלשהי, שכֵּן באתרים לא מעטים של הכנסייה הנוצרית לפלגיהָ ניתן לגלות ששמו של קין נדרש בדרשות שונות כאילו נגזר מלשון “קָנֶה” (“קְנה-קש”, וכדברי הדרשנים: “For this reason he was named Cain, the Hebrew word for stalk of straw”). תמונת האָסם עם ערמות התבן נקשרת כמובן גם לסיפור על הוּלדת יֵשוּ, המעלה אֶבוֹקטיבית תמונתו של תינוק.

ראו: Cain and Abel D. L. Ashliman) ובספרים רבים אחרים המופיעים ברשת.)

 

ב. המשורר כפיתום    🔗

נסו אפוא לקרוא את השיר “רגע אחד שקט בבקשה” לא כמונולוג דרמטי של משורר בוגר, המבקש להשיג קשב לדבריו מול מאשימיו, או בתוך המון סואן. נסו לקָראוֹ כמונולוג של התינוק המת שלא עלה בידו לגעת בכנף מעילו, או בשולי אדרתו, של אביו “הנביא”-המשורר, ולקום לתחייה. קריאה מהופכת ולא שגרתית כזאת, שבָּהּ הילד המת הוא הנושא את דברו (כבשירו של אלתרמן “האסופי” משנת 1946 או בשירה של נלי זק“ש “Ein totes Kind spricht” [”ילד מת מְדַבֵּר"] משנת 1947) תעמיד שיר קוהרנטי שבכוחו להבהיר רבות מן החידות האופפות אותו. לפי קריאה כזאת הדובר-הילד, שאביו-המשורר שׂם כמובן את הדברים בפיו כדי לקונן בדרכי עקיפין לפני קוראיו על מר-גורלו, מסַפר על תחושותיו: הילד המת חש איך האב המתייסר קם בלילה ממיטתו ונודד בחדרו “סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם”, אף קורא לו בקולו: “בְּנִי. בְּנִי”. הוא, הילד המת, מנקה את האב מאשמה (“אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים אוֹתוֹ”), ומרגיש שאביו, הנודד והמתנודד בייסוריו, קרוב אליו מן המשוער; קרי, הולך ומתקרב אל עולם השאוֹל והשחת שבּוֹ טמנוהו בטרם זכה לראות את אוויר העולם ואת אורו.

אחדים מהפרשנים ראו בשיר זה בצד דיאלוג בין הבן לאביו הביולוגי, גם “התכתבות” עם אביו הרוחני, הלא הוא נתן אלתרמן, שבּוֹ מרד זך במטרה להורידו מכיסאו ולהסיר את הכתר מעל ראשו. בסוף ימיו ביקש זך סליחה ומחילה מנתן אלתרמן, ובין השאר כתב אל המשורר המת: "אִם חָלִילָה

פָּגַעְתִּי בְּךָ […] / דַּע, רַק כָּתַבְתִּי עַל אַחַד הַתְּאוֹמִים

[…] / כִּי קָרָאתִי אֶת שִׁירְךָ עַל הָאֵם, הָאֲסוּפִי וְהַנֵּר./

אָנָא מְחַק מִדְּבָרַי כָּל מִלָּה וּמִלָּה / שֶׁבָּהֶן צִעַרְתִּיךָ

וְאוּלַי גַּם אֶת עַצְמִי./ כִּי הַמְּדֻבָּר, אַחֲרֵי הַכֹּל,

בַּאֲסוּפִים / וְגַם אִם אִישׁ מֵרֵעֶיךָ אוֹ רֵעַי לֹא יָבִין /

מֻבְטְחַנִי כִּי שְׁנֵינוּ, אִישׁ וּכְאֵבוֹ, מְבִינִים" (ראו שירו של זך “לנתן א.” שבספרו מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה, תל-אביב 2013). נתן זך רמז כמובן בדבריו אלה לשניים משירי אלתרמן – “איגרת” (כוכבים בחוץ) ו“האסופי” (עיר היונה) – שבשניהם מתואר בנים מתים (ב“האסופי” מתוארים דבריו של עוּבָּר קמוט-פָּנים שאִמו הִפּילה אותו והשאירה אותו ליד הגדר, אך הוא חוזר אליה גם בערוב ימיה, לאחר שפָּניה קומטו כפניו).

נתן זך מצא כביכול את המשותף בינו לבין אביו הרוחני שבּוֹ מרד תוך היאחזות במוטיבים מן האגדות הפנטסמגוריות על שובו בן מת. מוטיבים כאלה, השאובים מבלדות אנגליות וגרמניות, משולבים ביצירת אלתרמן, לסוגֶיהָ ולתקופותיה. נזכיר בהקשר זה שאלתרמן הוציא ב-1959 את ספרו בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד, שבּוֹ חוזר הבן המת-החי לביתו, וזך פרסם באותה שנה את שירו “המוות בא אל סוס העץ מיכאל”, הרומז לַבּלדה “שַׂר-הלילה” של גתה ולסיפור המקראי על בת יפתח – ששניהם נסַבּים סביב סיפורו של ילד מת.

דומה שבֵּין השאר ביקש זך לומר כאן שלגבי דידו עדיין לא בא עדיין הקץ על אותה פסיכומַכיה (מלחמה פנימית) עמוקה וממושכת שהתחוללה בקרבו – בנפשו של אָב שאיבד את בנו יחידו. הוא ניסה אמנם לערוך בסוף ימיו מאזַן חיים ו“לסגור חשבון” עם האב הנבגד, שבּוֹ מרד. הוא אף ניסה לשים בפי הבֵּן שאבד לו את המילים המנחמות “אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים אוֹתוֹ”, אף-על-פי-כן, דומה שהוא לא הצליח להתנער מצער האָבדן, שהוסיף לפקוד אותו בסיוטיו כל ימיו ולילותיו.

האם ביקש להתוודות באירוניה כאובה וטרגית על כך שבּנוֹ המת הוא האני-הדובר בשיר, ולא בו בלבד, בעת שהצטלם בערוב יומו בחדר עבודתו כשלצִדו ניצבת בּוּבּת-העץ הטיפוסית של ילד המלַווה את הפיתום – בּוּבּה של ילד חסר רוח-חיים שדברי המשורר-הפיתום, שאינו מזיז את שפתיו, יוצאים מתוך גרונהּ? לחלופין, האם ביקש לרמוז למבקריו שעליהם להמשיך לחפש במחבואי חרוזיו, לתת דעתם למילים, לקרוא אותן באור חדש, להַפֵּך את נקודת התצפית, לזהות את דמות הדובר ולשאול את השאלה הקלסית: “מי אמר למי”? לגבי אישיות סבוכה ורבת-פָּנים כאישיותו של נתן זך, ייתכן ששתי האפשרויות משולבות זו בזו וקלועות בשירתו כבכפיפה אחת.

 

אֶפִּילוג: “שיר ערב” – שיר על גירוש ועל גירושים    🔗

מערכת היחסים הבעייתית עם בת-הזוג, הנרמזת מתוך ההקדשה המוצמדת לשירו של נתן זך “רגע אחד, שקט בבקשה”, עולה כמדומה ובוקעת כבלי-משים גם מן השיר הקצרצר והפרוזאי “שיר ערב”, שגם הוא מוּצב בפתח ספר שיריו השני של המשורר (שירים שונים, 1960, עמ' 9):

בָּעֶרֶב

כְּשֶׁאָמְרָה לִי נַעֲרָתִי

לֵךְ

יָרַדְתִּי לָרְחוֹב לְהִתְהַלֵּךְ

וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ

כשקראתי שיר זה בפעם הראשונה, כשהתחלתי ללמד ב-1971 את הקורס “יסודות השירה” באוניברסיטת תל-אביב, הוא השאיר אותי בתדהמה. נדהמתי לנוכח העוּבדה שאמירה כה פרוזאית ובנאלית, נטולת כל סממן פיוטי, המשתרעת על פני שבע שורות קצרות, ללא סימן פיסוק אחד (אף לא בסופהּ), וכל כולה מחזיקה שש-עשרה מילים בלבד, עשויה להיחשב שיר. נתן זך כבר התחיל לקנות אז את מעמדו כמשורר מרכזי, ואני אז טרם הבנתי מה אוּכל לומר על שירו הקצרצר שנכלל במקראה שליוותה את הקורס ותבע את פירושו.

לאט לאט מצאתי “קצה חוט” לפתרון חידת השיר הזה, המתחפש לשיר טריוויאלי, ולמעשה הוא צובר מרגע לרגע נפח ומשמעות, עד שהוא נכרך סביב עצמו ומסתבך לא פחוֹת מגיבורו ה"הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / הוֹלֵךְ

וּמִסְתַּבֵּךְ / הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ

וִּמִסְתַּבֵּךְ“. בקריאות חוזרות של שיר זה נפתחה לפניי קשת ססגונית של רעיונות אקזיסטנציאליסטיים ושל רמזים מקראיים, ההופכים אמירה “טריוויאלית” ו”בנאלית" לשיר מורכב ומעניין.

אמרתי “קצה חוט”, ובהקשר זה ראוי לזכור ולהזכיר שהמילה “קשר” שייכת לשדה הסמנטי שעניינו חוטים וחבלים. ייתכן שאפילו המילה “עֶרב” שבכותרת השיר ובפתח השורה הראשונה שלו משתייכת בעקיפין, מעשה לשון-נופל-על-לשון, לשדה סמנטי זה (“שתי ועֵרב”). לפנינו שיר על התרת קשר בין בני זוג שאהבתם הגיעה לקִצהּ; על הסתבכותו של האני-הדובר, הלוא הוא הגבר המגורש, הנתון בפקעת סבוכה של רגשות ומעשים, לאחר שהותרה החבילה ונתפרדו חוטיה, חבליה וכבליה.

מה פירוש “הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ”? האם מדובר בתסבוכת נפשית? בתסבוכת כלכלית? בדפוס-התנהגות בעייתי של הגבר שפָּגם בזוגיוּת והוליכה אותה אל מבוי סתום? את זאת אין השיר הקצרצר שלפנינו מפָרט. הוא מציג לפני קוראיו “כתם רורשאך” שכל אחד מהם יוכל למלאו בתוכֶן משלוֹ. בסוף השיר הזה, חסר הסיום, שאפילו נקודה סופית אין לו, מתברר שאף-על-פי שבת-הזוג “חתכה” כביכול את הקשר עם בן-זוגהּ וגירשה אותו מעל פניה, אי-אפשר להתיר בקלות את סבך היחסים שנוצר ביניהם. הסבך )ה“פְּלוֹנטר”) שנוצר בחייו של הדובר – הגבר המגורש – הולך ומעמיק, ואילו הפתרון הולך ומתרחק ממנו. מתעורר הרושם שמדובר בעניין קשה שהוא בבחינת "בבחינת “מעוּות לא יוכל לתקוֹן”.

ב-1960 בחר זך לפתוח את שירו “שיר ערב”, שנכתב זמן קצר לאחר גירושיו מאסיה הרמתי (הוכברג), בסיפור קצר על “נערתו” (כנראה שבשלב זה של חייו הוא כבר לא רצה וגם לא יכול היה להשתמש במילה “אשתי” או במילה “אהובתי”). המילה “נערתי” מרמזת על קשר של אנשים צעירים ולא מנוסים, שלא ידעו לצלוח את חייהם בשלום. ואכן מתוארת כאן במשתמע תמונתו המרומזת של זוג צעיר שמערכת היחסים שלהם השתבשה לחלוטין והגיעה לסיומה. פקעת הבעיות שהתחילה כנראה להיטוות עוד לפני הגירוש כבר הסתבכה ככל הנראה במידה כזו, שכבר אי-אפשר היה להתירהּ. נדרש אפוא לקטוע אותהּ בבת-אחת ולהיפרד. כך החליטה האישה, החליטה וביצעה באחת.

כמו בתאטרון האבּסוּרד (כבמחזותיו האקזיסטנציאליסטיים של הרולד פינטר “החדר” ו“מנהל הבית”) הדרמה מתרחשת בד' אמות, בין ארבעה כתלים, ובסופהּ מגיעים הגירוש והגירושים – גירסה מצומקת ואנטי-הֶרואית של הגירוש המיתולוגי מגן-העדן. הגבר המגורש יורד אל הרחוב ומתהלך בו. המילה “מתהלך” אכן מזכירה את סיפור גן העדן בספר בראשית (“וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן”; בראשית ג, ח). מה בדיוק קרה לזוג האוהבים שהִצדיק את הגירוש מגן העדן? את זאת אין השיר מגלה, אך ניסוחיו אינם מותירים ספק: הקשר בין בני-הזוג הגיע לסופו, ומערכת היחסים שלהם רצוצה וחסרת תקנה. ייתכן שהמילה “נַעֲרָתִי” רומזת לכך שלדובר יש עדיין רגשות אהבה כלפי בת-זוגו, אך היא כבר אינה אוהבת אותו ומגרשת אותו מעל פָּניהָ גירוש סופי, מוחלט וחסר-פשרות.

האני-הדובר בשיר יוצא ממקום אינטימי – מתוך קן קטן ומגונן-כביכול שבָּנו האוהבים לעצמם – ויורד (תרתי-משמע: יורד ירידה ממשית במדרגות הבית, אף יורד ירידה רוחנית אל מקום המוני ופשוט) אל המרחב הסואן, המנוּכּר והלא נודע שגורם לו סחרחורת ואָבדן כיווּנים. הגירוש מתרחש בערב, ומסמל את סוף האהבה. הערב הוא גם ערוב-יומה של מערכת היחסים שהגיעה לסיומהּ. המצלול החוזר [EX], המלַווה את הליכתו, יש בו גם מיסוד הקינה (איך? איכה?),⁵ אך גם מתחושת הבחילה, שאף היא אופיינית לזרם האקזיסטנציאליסטי ומשמשת כותרת של אחד מחיבוריו החשובים של ז’ן פול סארטר (La Nausée). מצלול זה, המבַטא עצב ובחילה, מלַווה כהד גם את צעדי ההליכה שבמילים “הולך”, “מתהלך”, “הולך ומסתבך”. אחרי הגירסה הפרוזאית של הגירוש המיתולוגי מגן העדן, ואחריו מתרחשת פרשת קין והבל, המסתיימת בגירוש נוסף ובקללת הנדודים.

ב“שיר ערב” של זך, אחרי החטא והגירוש מגיע תורָם של הנדודים: ההליכה במרחב והשוטטות חסרת-התכלית בעולם אבּסוּרדי, חסר נחמה ופשר. השורש הל“ך משולב בשיר הקצר שלפנינו בשלוש הוראות שונות: ההוראה האחת נובעת מן המילה “לֵךְ” בהוראת “הסתלק”; ההוראה השנייה נובעת מן המילה “להתהלך” בהוראת “לשוטט”; וההוראה השלישית מעוגנת במילים “הולך ומסתבך” בהוראת “שרוי בתהליך של הסתבכות”. יתר על כן, מתברר שנתן זך סיבך סיבוך נוסף את השימוש בשורש הל”ך, ושמעֵבר לשלושת שימושיו של שורש זה, הוא השתמש בו גם בשני סגנונות שונים, או רבדים שונים, של הלשון העברית: “הולך ומסתבך” (שימוש לשון האופייני ללשון המקרא) ו“מסתבך והולך” (שימוש לשון האופייני ללשון חז"ל).⁶ כך או כך, לפנינו תיאור של פעולה ממושכת, התופסת את מחצית מילותיו של השיר (“וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ / וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ”), בעוד שהפעולה הקצרה של הגירוש מתמצית במילה אחת קצרה: “לֵךְ!”.

ואם הזכרנו את המילה “לֵךְ” ואת צליליה [LEX] כדאי לשוב ולהזכיר כי המילה “לֵךְ” נזכרת בפעם הראשונה בתנ"ך בציווּי “לֶךְ-לְךָ” שמשמיע ה' באוזני אברהם (בראשית יב, א), ועל אברהם הן נאמר: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ” (בראשית יג, יז). על כך כתבה פרופ' מאיה פרוכטמן:

אמירה זו [“קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ”] נמצאת בשיר בקשר אירוני, שכּן אין לדובר בשיר כל פיצוי על דברי נערתו. זאת אָלוּזְיָה מקראית, הרומזת להבטחה שניתנה לאברהם. […] אולי יש כאן אף קשר נוסף לאברהם, וחזק יותר בהשפעתו, במילה “להסתבך” – המחזיר אותנו אפילו לסיפור העקדה שבפרשת “ויַרָא”, שֶבָּה איל אחד מסתבך בקרניו בסבך ומוקרב במקום יצחק. אנחנו מקבלים אפוא בשיר מבט אירוני על המצב הקיים בחייו של הדובר באמצעות מעין דְרָש על הפועל הל"ך וקשרים כביכול לאברהם, אבי האומה, ולַפָּרָשוֹת, שבהן אברהם התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, ואפילו לסיפור העקדה שבפרשת “ויַרָא”; אך בעוד שאצל אברהם יש הישמעות טוטאלית לצו האלוהי, שמובילה אותו לניסיונות קשים בחייו, שהוא מתגבר עליהם, יש בשירו של זך מבט אירוני של ההולך מכוחו של צו הגירוש הארצי והאישי ומאבד את עולמו, ואף נשאר לבדו ובגפו.⁷

ואם כן, לפנינו לא רק שלושה שימושים בפועל הל"ך, אלא גם שלוש רמיזות לסיפור אברהם אבינו: האחת היא הקריאה “לֵךְ” המהפכת את הנימה ואת המשמעות של הציווּי האלוהי לאברהם (“לֶךְ-לְךָ”; בראשית יב, א); השנייה היא הקריאה "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ (בראשית יג, יז) המהפכת אף היא את הנימה ואת המשמעות של הציווּי האלוהי לאברהם; והשלישית נקשרת בסיפורו של האיל שנאחז בסבך בקרניו ונעקד במקום הבן שניצַל מן העקדה.

מתברר אפוא שלא רק סיפור על יחסי “הוא והיא” לפנינו, אלא גם סיפור מרומז ואֶליפּטי על יחסי אב ובנו, שבשיר “רגע אחד, שקט בבקשה” נזכר במפורש ואילו בשיר “שיר ערב” פיגומיו הוסרו. ובל נשכח: אברהם גירש את אמָתו ושילח אותה אל המִדבּר, אותה ואת בנהּ שהוא גם בנו, יוצא חלציו; ואילו כאן, יש כנראה הד לאירוע טרגי וטראומטי: בת-זוגו של הדובר, שאִתהּ התגורר תחת אותה קורת-גג (עד לאָבדן ילדם המשותף), מגרשת אותו מן הבית ושולחת אותו לשוטט ברחוב. במילה אחת ויחידה היא דנה אותו לגורל של נווד, חסר קורת הגג, הנתון בתוך סבך של בעיות קיומיות – פיזיות ונפשיות.

עולם האמונה שבּוֹ חי אברהם גרם לו שיהיה מוכן להקריב כל קרבן למען אמונתו. קַנָאוּתוֹ הדתית חסרת הפשרות גרמה לו שלא ירחֵם לא על בנו שנולד לו מאמתו, אף לא על בנו שנולד לו מאשתו. האִם המקרה הטראומטי של הילד שאבד לבני הזוג הוא שהעלה את סיפורו של האב הראשון מבין שלושת אבות האומה? דומה שמקרה טראומטי זה של הילד שמת גרם לנתן זך לכלול את שני השירים “רגע אחד, שקט בבקשה” ו“שיר ערב”⁸ בכפיפה אחת, בראש ספר שיריו שירים שונים (1960) שנכתב וראה אור זמן קצר לאחר גירושיו. כאמור, בפתח הראשון מבין שניהם רשם הקדשה לאסיה, אשתו לשעבר שנפרדה ממנו זמן קצר לאחר מות הילד.

דומה שגם מיקומו של השיר בספר שירים שונים, גם הרמיזה המשולשת הכלולה בו לסיפור ההתאכזרות של אברהם, הראשון בין אבות האומה, גם הופעתה המרומזת התכופה של מוטיב העקדה בשירת זך – כל אלה מחזקים את האפשרות שהגירוש מן התא המשפחתי הצעיר שנוצר ונהרס זמן קצר לאחר האירוע של מוֹת הילד, הוא שהוליד את השיר הקצר והאֶבוֹקטיבי הזה, שאינו פשוט כלל וכלל חרף חזותו הפשוטה והפשטנית.