עיון בסיפורו של עגנון “האבטובוס האחרון”

 

א. הֶבּראיזם והלניזם בסיפורי עגנון    🔗

ככל סיפורי ספר המעשים של ש"י עגנון גם הסיפור “האבטובוס האחרון” (1932) משרה על קוראיו מועקה, חרדה ואווירה “קפקאית” מסויטת של חלום בלהות. על כל צעד ושעל אף ניכּרת בו תחושת אין-האונים של האדם המודרני אל מול פָּניו של גולם-המכונה הקם על יוצרו ומתעתע בו. המיכּון הן נועד להקל על חיי האדם ולעשותם פשוטים ונעימים יותר, אך כאן כל המכונות בלי יוצא-מן-הכלל (מכונת הפתילות שבה אזל הנפט, האבטובוס שהוחמץ, הקרון הישָן שכנראה לא יֵצא לדרך, הטקסי שלא הוזמן בזמן) מדגישות ללא הרף את אפסותו של האדם המודרני. הספרות והקולנוע הראו בראשית המאה העשרים כיצד כפו “זמנים מודרניים” על האדם חיים אוּרבּניים קרים ומנוכרים; כיצד הפרידו תהליכי אַטומיזציה את בני-האדם זה מזה, וכיצד הֲפכוּם תהליכי אוטומטיזציה ודיהומניזציה לפועלי סרט-נע חסרי זהות אינדיווידואלית. קרסו הגבולות והמחיצות בין אדם לבין הרובוט, ומתברר שהאדם אפילו אינו יכול להסתייע במכונה האינדיפרנטית בשעה שהוא נזקק לה.

בסיפור שלפנינו, המערבל רסיסי מראות כבחלום קלידוסקופי, ניתן לאתר מאפיינים משלוש הערים שבהן חי עגנון: בוצ’אץ', ברלין וירושלים. תמונותיו המסויטות שבצבעי שחור-לבן ובטכניקת chiaroscuro– גרם מדרגות לבירינתי, גשר שחור על נהר בשעת לילה מאוחרת, אוטובוס אחרון החומק “מתחת לאפו” של הגיבור ומשאירוֹ בודד בתחנה זרה ושוממת – כמו לקוחות מן הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני שבין מלחמות העולם. יש בו סצנות ותמונות המזכירות את סרטיו האילמים של המפיק הגרמני קרל בוזה (Carl Boese) – “הגולם” (1920), “נהר המתים” (1921) ו“הכרכרה האחרונה בברלין” (1926).¹

הדובר, בן-דמותו של עגנון, יוצא העירה לאחר שאזל הנפט ב“מכונת הפתילות” שבביתו, ומגיע לביתו של מר שריט (Schritt = ‘צעד’ בגרמנית),² ידידו של אביו המנוח והאפוטרופוס על יתומיו. בצאתו מביתו של מר שריט, שבעליו הוא יצחק מונטאג העשיר, גיבורנו עובר דרך גרם מדרגות רחב שאם יורדים בו אל המרתף אפשר להגיע דרכו אל הנהר ואל הגשר השחור שעליו. בצאתו בשלום אל הרחוב בדרכו לתחנת האוטובוס, גיבורנו נפגש עם רוח אביו-זקנו ומשוחח אִתה. בין כה וכה, הוא מאחר את האוטובוס האחרון המוביל לשכונת מגוריו שבצפון העיר, והממונה על התחנה מציע לו לעלות על קרון של חשמלית ישנה, שכבר שבתה מִלכת. הזקֵן תומך ברעיון, ודוחק בנכדו לעלות על הקרון, אך בסופו של דבר, לאחר מסכת לבטים מעיקה, גיבורנו מחליט שלא לקחת טקסי וללכת הביתה ברגל, אף-על-פי שגם הליכה זו – שאינה נסמכת אמנם על המיכּון המודרני המאיץ תהליכים או מעכבם – כרוכה בהימורים ובמהמורות. סופה של ההליכה המסוכנת הביתה, בלוויית חמישה בחורים, שאחד מהם הוא אויבו של המסַפר, לוּט בערפל ומשאיר את גיבורנו ב-limbo מעיק של חוסר ודאות. הסיפור מסתיים בטרם יֵדע הקורא אם הגיע הגיבור לביתו בשלום, אם לאו.

בספרי ש"י עולמות (2010), הראיתי כי יצירת עגנון מציגה בדרך-כלל מזיגה היבּרידית של הֶבּראיזם אפוליני והֶלֶניזם דיוניסי, אם ננקוט את צמד המונחים המנוגדים שטבע ניצשה בחיבורו הרצון לעָצמה. אפילו שמו של עגנון מייצג מזיגה כזו בין עבריות, יהדות ויוונות. לשם זה יש ניחוח “כנעני” המרמז על שייכותו למרחב השמי, ועם זאת תכניו כרוכים בטרגדיה יהודית מובהקת שאין לה אח ורֵע אצל אומות העולם, והיא מאפיינת את החיים היהודיים בגולה שבהם שלטו המִמסד הדתי וההלכה בקהילות ישראל שלטון ללא מֵצרים. “אישה עברייה”, כלשונו של י“ל גורדון ב”קוצו של יוד“, הופכת כמו בת-שוע ל”עגונה", כי היא עוגנת כעוגן בנמל חייה מבלי יכולת להפליג ממנו ולצאת לדרך חדשה, והמילה “עוגן” היא במקורה מילה שנתגלגלה לשפה העברית מן היוונית.

על טמיעתה של מילה יוונית מערבית בשפה העברית שמקדם, אשר הולידה מושג עברי-יהודי במובהק כמו המושג “עגונה”, כתבתי בספרי הנ“ל: “התלבטות זו – בין הֶבּראיזם יהודי נזירי וסתגפני לבין הלניזם השואף אל האור ואל היופי – ניכּר אפילו בבחירת השם ‘עגנון’, שהופיע לראשונה בשולי הסיפור ‘עגונות’. שם ייחודי ומיוחד זה, פרי המצאתו של הסופר הגליצאי הצעיר שהגיע ל’יפו יפת ימים‘, מבטא בעת ובעונה אחת את משיכתו אל המזרח הקדום ואת משיכתו אל יפייפיותו של יפת – אל ההלניזם הקדום והמודרני הקורץ לו ‘מעֵבר לים’ ו’מאחורי השער’. מצד אחד, לפנינו שם ארץ-ישראלי, כמו-כנעני, שמשולב בו צלילה הגרוני של העי”ן השמית; ומצד שני, שם זה הגזור משורש עג”ן – הן בגלגוליו בלשון חז“ל והן בצורותיו המודרניות (כגון בצירופים ‘עוגן הצלה’, ‘מעוגן בחוק’, ‘מעגן סירות’ וכדומה) – נגזר מן המילה ‘עוגן’, ‘אונקיאנוס’ ביוונית. מעניין להיווכח שמילים עבריות לא מעטות מתחום הכלים – כדוגמת ‘עוגן’, ‘אזמל’, ‘פנס’, ‘פנקס’, ‘אספקלריה’, ‘נרתיק’ ועוד – מקורן במילים יווניות שהשתרשו בעברית.[^.^ מעניין להיווכח שככלות הכול, השם ‘עגנון’, הנראה ונשמע כשם ‘כנעני’, נגזר ממילה שמקורה יווני, ולא ממילה עברית ששורשיה מעוגנים במציאות השמית, העברית”.³

גם בסיפור “האבטובוס האחרון” לפנינו מיזוג של שם ויפת – עבריות ויוונות. מצד אחד, לפנינו גיבור יהודי, ששמו אמנם סמוי מעין הקורא ויהדותו אינה נזכרת כלל, אך לאחד מידידיו הקרואים קוראים יצחק מונטאג ואת חמשת הבחורים ההולכים אִתו בלילה הוא מתאר כצעירים שבגדיהם “כאותם שלובשים יקירי ירושלים בימות הגשמים”. מצד שני, בפגישתו עם אביו-זקנו המת, מציע לו הזקֵן לעלות על הקרון הישן שמועד יציאתו לדרך אינה ידועה. ביטול הגבולות בין עולם החיים לעולם המתים מעלה על הדעת את דמותו של קארון (או כארון) הזקן, המוליך את המעבורת אל עולם התוהו. שמו, כפי שהוא מופיע בספרות המערב – Charon or Kharon (Χάρων ביוונית) – נקשר אסוציאטיבית בקרון האמור להוביל את המסַפר בחשכה לביתו. יציאתו של המסַפר בחשכה מביתו של שריט, שמדרגותיו מוליכות עד הגשר השחור שעל הנהר, כמו גם הופעתו הנוקטורנלית הפלאית של אביו-זקֵנו העולה מעולם המתים ומאיץ בו לעלות על הקרון מעלות על הדעת את השיט על גבי נהר הלֶתֶה לעבר ארץ המתים. מחיוכו של הממונה על התחנה ניכּר שנהג הקרון “לא יבוא במהרה”, ומכאן שהמסַפר שנתייגע לא יגיע במהרה לביתו כדי להחליף בו כוח מתלאות היום והלילה. ואולם, למרבה הפרדוקס, עיכוב זה אמור להעלות בגיבורנו תחושת הקלה, ולא תחושת מועקה ואכזבה, בחינת “כל עכבה לטובה”. הסוף עוד רחוק שכּן מוטלות עליו עדיין מטלות, ועליו להשלימן בחיי העוה"ז.

מול הזקֵן (התגלמות היושן, המוות והתַנַטוֹס) מוצגת כאן “סיעת הנערות” (התגלמות הרעננות, החיים והאֶרוס), אך בעוד שהזקן מאיץ בנכדו לעלות את על הקרון הישָן, הנערות אינן עושות כל מאמץ לעכב את האוטובוס כדי שהמסַפר יצטרף אליהן ויסע בחברתן. במיוחד בולטת ביניהן צעירה “בלונדינית זקופית שקווצותיה תלויות לה על כתפותיה ומצומתות באמצעיתן וסתורות למטן”. השיער שחלקו עשוי צמות סדורות וצנועות וחלקו סתור ופרוע (שיער פרוע הוא סמל של פריצות) משַווה לדמותה אופי פתייני ומתגרה. גיבורנו מאוכזב מכך שהנערות אדישות כלפיו, ושאין הן מגלות כל יָזמה להעלותו על האוטובוס. מן הראוי לזכור ולהזכיר שגם דינה, גיבורת הסיפור “הרופא וגרושתו” (1941) מתוארת כצעירה בלונדינית “זקופית”,⁴ וגם בסיפור המאוחר נזכרת תחושת המועקה הקשורה בהחטאת מועד יציאתו של האוטובוס. זה יוצא לדרכו, ומשאיר את הנוסע מאוכזב בתחנה שוממת.

גם בתו הבתולה בעלת האיברים של מר שריט עם מבט-עיניה הירקרק היא התגלמות האֶרוס והפיתוי הנשי,⁵ אך המסַפר צעיר ממנה בשנים, והוא נרתע ממנה וחושש מפניה. אפילו תיאורו של הלילה (“שבּנֵי אדם ישנים ושמים וארץ מסַפּרים זה עם זה בלחישה”) רווי השתמעויות אֶרוטיות.⁶ המספר מודה שלִבּו עצב “כאדם שמהלך יחידי בדרך ואינו יודע מה צפוי לו”. ניכּר כאן הפחד מפני מוות חטוף שעלול לבוא בטרם-עת, ובצִדו מבצבץ הרצון לדבוק בחיים ולהגיע הביתה בשלום. אחד ממישוריו של “האבטובוס האחרון” הוא אפוא סיפור אקזיסטנציאליסטי אירופי המדגיש את אפסות האדם מול אימת המוות ומול כוחות האוטומציה המודרנית, כבאמנות האקספרסיוניסטית לסוגֶיה. כאשר תיאר נתן אלתרמן את תחושת הניכור של האדם המודרני בעיר הגדולה, הוא בחר לתאר את ההֵלך בדרך הילוכו “בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים”. גם גיבורנו מהלך יחידי בלילה ברחובות העיר, ומחליט להתלוות לשורה של חמישה אנשים, אפילו אחד מהם הוא אויבו. לא טוב היות האדם לבדו ואַל לו לפרוש מן הבריות. מוטב שיסתפח לקבוצה כלשהי וישתייך אליה, אפילו לא כל חבריה הם אנשים כלבבו.

 

ב. המבוכה הפוליטית בארץ והשתקפותה בסיפור    🔗

אחדים מפרשני עגנון העלו את ההנחה שלפנינו סיפור חלום. אמת, אך גם חלומות תובעים את פשרם, ואם פשר חלומותיו של היחיד כרוך בצלילה לתוך מעמקי נפשו ובחישוף סודות אינדיווידואליים, לרבות סודות אידיוסינקרַטיים, הרי שפשר חלום ספרותי כרוך בצלילה לתוך התת-מודע הקולקטיבי, שאצל עגנון צבוע תמיד בצבעי ספרות חז"ל. זכרי לשון ממסכת שבת, ברכות, אבות, מועד קטן ובבא בתרא משמשים כאן, בין השאר, מסכה לאמירה אקטואלית בתכלית. ככלות הכול, הסיפור משקף גם את הבעיות “הבוערות” שניצבו מול עגנון וטרדו את מנוחתו, ולא רק את מצבו הקיומי של האדם באשר הוא. מאחורי מסכת החלום, הפרושה על פני הסיפור, מסתתרים פחדיו של הסופר ולבטיו – חיפושו אחר “מורה נבוכים” מודרני שילמדוֹ לנווט את חייו בתקופה שבה ניצבו הוא ועמו “על פרשת דרכים” והאוחזים בהגה ההנהגה לא סייעו להם במבוכתם (עגנון מתאר כאן את נהג האוטובוס כקברניט המסובב את ההגה ו“מפליג” לדרכו בלעדיו, וגם דמות הש"ץ הנגלית לו בסוף הסיפור מתעלמת ממנו ומשאירה אותו יחידי על אם הדרך).

ראוי לזכור שהסיפור שלפנינו נכתב ופורסם בתקופה קשה, שבה התעצמה מידת הדין בארץ ובעולם. באירופה הלך וגבר כוחם של המשטרים הטוטליטריים, ובארצות-הברית נעשה מאמץ להיחלץ מהמשבר הכלכלי הכבד של סוף שנות העשרים, שהשפעתו נודעה בעולם כולו. היישוב העברי סבל מזה עשור שנים ויותר ממאורעות הדמים שפקדו את ערי הארץ ואת התיישבות העובדת, והציבור נקרע בין אותם צעירים שדרשו מדיניות של תגובה ו“יד קשה” לבין “זקני העדה” שדגלו במדיניות המתונה של “ההבלגה”. כדי להרגיע את הרוחות שסערו, במיוחד לאחר פרסום “הספר הלבן”, קיבל וייצמן את “איגרת מקדונלד” (1931), שבה הודיע ראש ממשלת בריטניה כי בריטניה חוזרת בה מאחדים מסעיפיו המחמירים של “הספר הלבן”: היא לא תיסוג מהתחייבויותיה כלפי היהודים שניתנו בכתב המנדאט; היא לא תמנע רכישת קרקעות בארץ-ישראל על-ידי יהודים ולא תפסיק את העלייה היהודית. איגרת מקדונלד גרמה לשמחה רבה ביישוב. דא עקא, היא גרמה לרבים בתנועה הערבית-לאומית לראות באנגלים אויבים, וב-1932 נשמעו קריאות שלא להיכנע לפשרות ולפתוח במרד שיוביל לעצמאות פלסטין הערבית.

מה היה כרטיס הזיהוי הפוליטי של עגנון באותה עת, בתקופה של סכנות מבית ומחוץ, ובעוד רוח הקיטוב הפוליטי מנשבת ביישוב בכל עוז? עגנון כדרכו, התלבט וישב בין המשפתיים. הוא הביע על-פי-רוב את דעתו בדרכי עקיפין נעלמות, וכך, בין שיטיו של הסיפור “האבטובוס האחרון” ניתן ללמוד על התחבטותו בין האידאולוגיות השונות של הסיעות שנלחמו זו בזו על הנהגת היישוב. דומה שבשלב זה של חייו עדיין ניסה עגנון להתקרב למחנה החלוצים והפועלים (את חמשת סיפוריו הראשונים של ספר המעשים פרסם בעיתון דבר מיום מיום 13.5.1932), אך ניכּר מיצירתו שהוא לא רווה נחת מהתנהגות מנהיגיו, שקיבלו על עצמם את מדיניות ההבלגה של וייצמן. כמי שחזה מִבּשרו את מעשי הפורעים, הוא ייחל לתגובה, כנרמז מספרו שירה שעלילתו מתרחשת על רקע ירושלים של שנות השלושים (פרקיו החלו אמנם להתפרסם בסוף שנות הארבעים, אך הם משקפים את המציאוּת הארץ-ישראלית של שנות השלושים). ידידו אורי צבי גרינברג כבר הצטרף בשלב זה לתנועה הרוויזיוניסטית ועבר לדואר היום. אצ"ג קטע אז את ידידותו האמיצה עם ברל כצנלסון, עורך דבר, שופרו של מחנה הפועלים, ופסק מלפרסם את שיריו בעיתונו.

בזמן חיבורם של סיפורי ספר המעשים ופרסומם בעיתון דבר כבר התגורר עגנון בביתו החדש בשכונת תלפיות שבמזרח ירושלים, לאחר תקופה קשה שבּה סבל מנדודים ומאי-ודאות בעקבות הרס ביתו והשחתת רכושו על-ידי הפורעים. לפני שנפנה לבניית בית הקבע שלו, נסע הסופר ב-1930 לסיור באירופה, שבמהלכו עשה ימים אחדים בעיר הולדתו בוצ’אץ' כדי להיפרד ממראותיה ומאחרוני מַכָּריו בעיר.⁷ עקבות סיור זה שעתיד היה למצוא את מלוא ביטויו בספרו אורח נטה ללון (1939). ניכּרים כבר בסיפור הקצר “האבטובוס האחרון” (1932). אף שהרחיב בסיפור זה את חוג ראייתו, ואף שנטע את עלילתו במציאוּת אוּרבּנית בעלת ניחוח מרכז-אירופי, ניכּר שהנעשה בארץ בכלל, ובירושלים בפרט, עומד כאן במרכז. רסיסי תמונות מבוצ’אץ', מברלין ומירושלים מתערבלים בסיפור “האבטובוס האחרון” כבחלום מסויט, והופכים בו למסכת אחת שמרכזה ירושלים.

בפתח הסיפור מסופר שהמסַפר, בן-דמותו של עגנון, הולך לבקר את חברו של אביו מר שריט משום שהנפט ב“מכונת הפתילות” אזל, ותכניתו לכבס את כותונתו ולחמם לו חמין נשתבשה. מר שריט הוא סוחר רהיטים גליצאי שביתו המדיף ריח של טרפנטין עמוס ומגובב כמחסן רהיטים. הוא אינו משליך דבר, וכל מה שאינו מוצג לראווה בחנותו, שמור בביתו או נמכר ללקוחותיו במחירי מציאה. בין השאר יש בביתו תיבה שצִדהּ האחד פגום משום שעכברים אכלוהָ (את התיבה התאומה, הפגומה אף היא, מכר מר שריט בזול לאביו של המסַפר). עולות כאן על הדעת שורות שירו של ביאליק “לפני ארון הספרים”: "כְּתֹם הַנֵּפְטְ

בַּעֲשָׁשִׁית, פְּתִילָה כֵהָה; / בִּמְעֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים חִטֵּט

עַכְבָּר“. בסיפורו של עגנון, כתום הנפט ב”מכונת הפתילות", הולך המספר לביתו של שריט שבו עכברים כרסמו את מקצת רהיטיו. העזובה, הפסיביות וחוסר הנכונות לשנות את המצב מזכיר אותם משירי ביאליק, שבהם הדובר מגיע לבית מוזנח, ומוצא בו פגרי זבובים וקורי עכביש, עכברים וחתול הרובץ על גבי הכיריים.⁸

מר שריט מקדים לעלות על יצועו, וחי את חייו במתינות ובמשורה, אך כשהמסַפר בא לבקרו, הוא שמח לקראתו, מתעורר מנמנומו ומתחיל לדבר סרה ביצחק מונטאג, בעל הבית העשיר המסתובב עם ציגרטה בפיו ואינו עושה דבר לתקנת האומה. ניכר שמר שריט הגה ממושכות בדברי ביקורתו על יצחק מונטאג, לפי שהדברים שבפיו ארוכים, סדורים ומנומקים. אין הברכה שורה בביתו של מר שריט: אשתו הראשונה מתה עליו, והוא נשוי לאישה שנייה בגיל בתו, בתולה המתגוררת עדיין בביתו והנוהגת באורחיו בהתגרות. ביקורו של גיבורנו בביתו של מר שריט מזכיר המסופר במסכת מועד קטן (ט, ע"א) על רבי שמעון בן יוחאי שאמר לבנו על שנים מתלמידיו: “אנשים של צורה הם”, ושלח אותו לבקש מהם ברכה. כאשר בא לפניהם, בירכוהו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור; תכניס ולא תוציא; תוציא ולא תכניס; יחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך; יתבלבל שולחנך; ולא תראה שנה חדשה. חזר הבן אצל אביו ואמר לו: לא די שלא בירכוני אלא ציערו אותי. שאלו רבי שמעון בן יוחאי: מה אמרו לך? כשסיפר לו הבן, אמר לו רשב"י:

כל אלו ברכות הן. “תזרע ולא תקצור” – תוליד בנים ולא ימותו. “תכניס ולא תוציא” – תכניס כלות לביתך ולא ימותו בניך ויצאו. “תוציא ולא תכניס” – תוציא בנות ולא ימותו בעליהן ויחזרו אליך. “יחרב ביתך ותיישב אכסנייתך” – העולם הזה, שהוא אכסנייתך, יתקיים, ואילו הקבר, שהוא הבית הקבוע, יחרב (דהיינו: תאריך ימים). “יתבלבל שולחנך” – בבנים ובבנות. “ולא תראה שנה חדשה” – שלא תמות אשתך ולא תשא אישה אחרת.

מר שריט ובתו, לעומת רשב"י ובנו, מתגורר בבית המדיף ריח טרפנטין ומגובב ברהיטים מוזנחים שלא נמכרו, חלקם אכולים ופגומים. כאמור, הוא לא העמיד חופה לבתו, ולא שילח אותה לבית בעלה. אשתו מתה עליו, והוא נשא אישה אחרת בגיל בתו. אישה צעירה זו, בשומעה את סיפורו של גיבורנו על הפתיליה שהתרוקנה, מציידת אותו לא בפחית של נפט שעשויה לעזור לו במצוקתו, כמצופה, כי אם בכף של כובסים שאין בו כדי לסייע בפתרון הבעיה. יתר על כן, מקל-כביסה זה, שנופל מידו בשעה שנהג האוטובוס עוצר לרגע-קט כדי לאפשר לו להצטרף לנוסעיו, גורם לכך שגיבורנו ייעלם משדה הראייה של הנהג, ומשום כך נהג האוטובוס “מפליג” לדרכו בלעדיו. לשון אחר, בגלל “תרופת השווא”, שבה מציידת מרת שריט הצעירה את גיבורנו, הוא מחטיא את ההזדמנות האחרונה להגיע לביתו בתחבורה הציבורית. ונגזר עליו שילך לביתו ברגל בחברת “אנשים של צורה” (השוו לסיפור על רשב"י ממסכת מועד קטן).

מיהו בעל הבית העשיר יצחק מונטאג שאינו אהוד על מר שריט? דומה שעגנון רומז להיותו “השני”. לגיבור ספרו תמול שלשום העניק עגנון את השם “יצחק קומר” – רמז להיותו בן העלייה השנייה. גם יצחק מונטאג נושא את שמו של האב השני מבין שלושת אבות האומה, אף נושא את שמו של היום השני בשבוע. אִזכּורו של יום שני, הנחשב ליום הירח (ומכאן שמו בלשונות אירופה), רומז לפסיביוּת ה“בעל ביתית” של יצחק מונטאג, החי מפֵּרות נכסיו מבלי שיטרח כלל בעבור ממונו (גם יצחק, השני באבות האומה, עיבד את קרקעותיו, ראה יבולים גדולים ועורר בעושרו ובהצלחתו את קנאת שכניו). המסַפר נזכר שמונטאג החשוב והעשיר נהג לקרבו ולשוחח אתו בידידות, ועל כן לא נעם לו שמר שריט מדבר בו סרה, אך הוא החשה ושמע את כל הדברים שנאמרו בגנותו של מונטאג, כי הבין שמר שריט חייב לפרוק את טענותיו מקִרבּו.

וחוזרת השאלה למקומה: מיהו אותו עשיר, שקירב את עגנון ונהג בו בחברות, ומדוע הוא שנוא על מר שריט, סוחר הרהיטים, המשלם ליצחק מונטאג העשיר שכר-דירה? האם רומז כאן עגנון, במעגל האישי הצר, לאותם מֶצֶנטים שבצִלם חי ופעל בברלין ובירושלים? שתי התיבות המכורסמות, שאחת מהן שומר מר שריט הסוחר בביתו, מעידות שימיהם של סוחרים קשישים אלה ספורים: גם בכליו של אותם בעל-בית עשירי, השרועים על צרורותיו והשוכב כעכבר על דינריו, כבר אחז הרקב. לא לעולם חוסן: לא ירחק היום, וכל צרורותיו ורהיטיו יתפוררו וייזרו לכל רוח כערמת תבן בעת סוּפה.

מר שריט, המשלם ליצחק מונטאג במיטב כספו, כדי להתגורר בבית מידות הדוּר במרכז העיר, מדבר סרה בבעל הבית, לפי שזה נוטל לעצמו עטרה כדי להתגדר בה ואינו נושא בעול הציבור. לאמִתו של דבר, יש לא מעט מן המשותף בין השונא למושא שנאתו. שניהם אינם משתייכים למעמד הפועלים; שניהם אפוטרופסים על נכסי העבר: מר שריט נתמנה אפיטרופוס על נכסי היתומים לאחר מות אביהם, ואילו יצחק מונטג “מכיר את כל המצבות שבבית הקברות הישן ויודע לקרות את הכתב שעל גבי המצבות בניגון של כל דור ודור של אותם שוכני עפר שטמונים מתחת המצבות”. שניהם מייצגים אפוא את הפלג השמרני של שליחי-ציבור המופקדים על קנייני העבר. ואולם, מר שריט הוא סוחר רהיטים (שטיבם שהם נודדים מדירה לדירה, ממעון עראי אחד למשנהו), והוא חסר נכסי קבע, ואילו יצחק מונטאג הוא “קפיטליסט”, בעל נכסי דלא-ניידי יציבים המחוברים לקרקע (במישור הפוליטי והפואטי, ולא רק במישור הסוציולוגי, יש הבדל מהותי בין בעליו של קניין המחובר לקרקע לבין בעליו של קניין מיטלטל).

מול ה“קפיטליזם” של יצחק מונטאג העשיר, החי מפֵּרות השקעותיו, מוצג מחנה הפועלים, המוצא כאן את גילומו ב“אבטובוס” מלא ב“סיעה של נערות” – פועלות צעירות ללא בן-זוג ההולכות אחרי יום עבודה לחזות בהצגה חדשה שהועלתה על במת התאטרון. בלקוניות מרובה הצליח אפוא עגנון לפרוש לנגד עיני הקורא את קשת המעמדות החדשה במלואה. הריבוד המעמדי “הקלסי” חילק את החברה לאצילים, בורגנים ואיכרים, כבעולם הישן שמלפני המהפכה התעשייתית. לעומת זאת, בתקופה המודרנית נתהווה מעמד הפועלים (הפרולטריון), ואילו הבורגנות נחלקה לבורגנות גבוהה של בעלי ההון הקפיטליסטיים ולבורגנות נמוכה של סוחרים קטנים ובעלי מלאכה. בסיפור שלפנינו מצטיירים, כבקליפת אגוז, נציגיהם של מעמד הפועלים (הנערות), מעמד הבורגנות הנמוכה (מר שריט) ומעמד הבורגנות הגבוהה (יצחק מונטאג). בעוד שבעולם הרחב בילו בני הבורגנות הגבוהה בנשפים, בתאטרון ובאופרה, הרי שבארץ-ישראל – מעשה עולם הפוך – דווקא הפועלות הולכות להצגת הבכורה של התאטרון, ואילו הבורגנים עולים על יצועם בשעת לילה מוקדמת כאילו היו פיליסטֶרים חסרי תרבות. הסיפור מתרחש אמנם בבוצ’אץ, אך מהבהבות בו כאמור ללא-הרף תמונות מן המציאוּת הארץ-ישראלית, כאילו ירושלים ובוצ’אץ' חד הן, וכל אחת מהן אינה אלא תמונת התשליל של חברתה.⁹

בשעה שנפגש המסַפר עם אביו-זקנו, העולה מעולם הרפאים, הוא מסתיר ממנו את דבר ביקורו אצל מר שריט, “שאין דעת זקני נוחה הימנו, מפני שקנטרן הוא ואוהב לקנטר את טובי העיר”. מתברר שהמציאוּת היהודית מפורדת ומסוכסכת, ורבות בה הסיעות והמפלגות: מר שריט מדבר בגנותו של יצחק מונטאג; זקֵנו של המסַפר מתעב את מר שריט, למסַפר עצמו יש אויב שבכבודו פגע פעמים אחדות, ואילו האדם העבה והמזוקן ההולך מולו בסוף הסיפור אינו מוכן להטות לגיבורנו שכם בשעת מצוקתו. לפנינו מצב של אַטומיזציה האופייני לחיים המודרניים ולאמנות המודרנית – מצב שבו המציאוּת מתפוררת לפרודות ולרסיסים והפרט שרוי בה לבדו, במצב של פחד וניכּור.

האטומיזציה, או ההיפרדות לפרודות, עולה גם מן השימוש החוזר במילה “סיעה” המשמשת בסיפור שם-נרדף לקבוצה, אך גם למפלגה פוליטית. ריבוי הסיעות והמפלגות מלמד על הפילוג ועל הקיטוב השוררים בציבור “בשעה זו” של סכנה ודיסאוריינטציה. קבוצת הפועלות המחכות לאוטובוס מכוּנות כאן “סיעה של נערות” ועל האדם החולף על פני המספר בסוף הסיפור נאמר “הוא לא היה מבני סיעתי”.¹⁰ הסיפור “האבטובוס האחרון” הוא לכאורה סיפור על הזדמנות שהוחמצה לנסוע בשעת לילה מאוחרת בתחבורה הציבורית. למעשה, אין זו נסיעה “סתם”, כי אם נסיעה באוטובוס עמוס בפועלות, שהלכו לתאטרון אחרי יום עבודה (כמו חלוצי ארץ-ישראל שנהגו לקנות כרטיס ל“הבימה” בפרוטותיהם האחרונות וללכת לתאטרון אחרי יום עבודה, בשעה שהסוחרים הפיליסטֶרים כבר עלו על יצועם).¹¹ “סיעת הנערות” אינה עושה כל מאמץ לאמצו אל חיקה, והוא נאלץ להצטרף לשורה של חמישה אנשים העושה דרכה ברגל לעבר שכונתו (דומה שבבסיס הסיפור על “סיעת הנערות”, הנוסעת בלעדיו, מול חמשת האנשים ה“הולכים בשורה. כולם אנשים של צורה וקומתם בינונית וגופם נאה”, שאליה הוא מצטרף עומד סיפורה של “עֲדַת הַבַּחוּרִים” שב“מגילת האש” של ביאליק, שבתוכה “שְׁנֵי בַּחוּרִים שָּוִים בְּקוֹמָה וּבִגְבוּרָה”, ומולה – מראשי ההרים – יורדת שורה ישרה של עלמות). ביאליק תיאר ביצירתו הסמלית-אלגורית דרכים אחדות להגיע אל הגאולה, שכולן נכשלות. עגנון מסיים את סיפורו בסיום הפתוח לאפשרויות פרשניות שונות, אפילו מנוגדות.

כאמור, השאלה “הבוערת” ביותר שעמדה על סדר היום הציבורי בעת היכתב הסיפור הייתה שאלת מדיניות “ההבלגה” של וייצמן ושל מחנה הפועלים שקיבל על עצמו את מדיניותו המתונה. היישוב היה קרוע ומסוכסך בין עמדות אקטיביסטיות לפשרניות, ועגנון, שביתו ניזוק בעת מאורעות הדמים, היה קרוע בין העמדות. ברומן שירה נתן עגנון ביטוי לאי-הנחת ממדיניות “ההבלגה” המתונה, שבחרה שלא להגיב על מעשי ההרג המרובים שעליהם דיווחו העיתונים מעשה יום ביומו:

דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרשות מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חצים, ובעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוּסר היהדות, שאפילו באים עלינו להורגנו אנו שותקים.¹²

המצב שבו יהודים נהרגים בדרכים על לא עוול בכפם, ואדם מישראל שותק, מבליג, יושב בביתו ואוכל את פִתו בנחת, הוא מצב בלתי נסבל, המנוגד לעמדת חז"ל. בתלמוד בבלי, מסכת תענית מצאנו את הכתוב:

בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הציבור אל יִראה בנחמת ציבור. תניא אידך בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכַל ואשתה ושלום עליך נפשי […] וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור (תענית יא ע"א).

אפשר שהאדם העבה בעל הזקן הקטן והעגול, המופיע לנגד עיניו של המסַפר בסוף הסיפור, אינו אלא חיים וייצמן, בעל מדיניות “ההבלגה”, שבשנת 1931 עדיין עמד בראש הנהגת התנועה הציונית, בטרם הודח על-ידי הרוויזיוניסטים בקונגרס הציוני הי“ז בקיץ בקיץ אותה שנה. המספר מנסה להתלוות אליו, אף ש”הוא לא היה מבני סיעתי“, אך האדם העבה והטרוד פוטר אותו בלא כלום והולך לדרכו. אפשר שחמשת האנשים ההולכים בשורה בלילה, שאליהם מתלווה הדובר בלית ברֵרה, משתייכים לאותם חוגים מיליטנטיים, בעלי מדיניות “היד הקשה”, שאינם סומכים אלא על עצמם, ועל כן הם הולכים ברגל ולא נוסעים ב”אבטובוס". גם המספר מגיע למסקנה שעליו ללכת ברגל (ולא להסתייע ב“אבטובוס”, בקרון או בטקסי), ולסמוך על עצמו בלבד.

קבוצת הנערות לא קיבלה אותו ברצון אל חיקה, אך חמשת האנשים ההולכים איש אחר רעהו בשורה סדורה (רמז לגדודים העבריים?) מניחים לו ללכת לצִדם ולחסות בצִלם. אף-על-פי-כן, הוא מתעצב אל לִבּו ודומה ל“אדם שמהלך יחידי בדרך ואינו יודע מה צפוי לו”. מתלכדת כאן החרדה הקיומית של everyman, של האדם באשר הוא אדם, עם החרדה של אדם מישראל בתקופת מאורעות הדמים – אדם היודע שהציווי הקדום “אל יֵצא אדם יחידי בלילה” (ברכות מג ע"ב) לא איבד מתוקפו במרוצת הדורות.

 

המישור הפואטי    🔗

הכרעה פוליטית פירושה גם הכרעה פואטית. נהייה אחר מנהיגותו של וייצמן פירושה גם התקרבות אל מפלגת הציונים הכלליים, מפלגתם של “בעלי הבתים”, ואל המדיניות השמרנית שייצגה “תכנית הכינוס” הביאליקאית. נהייה אחר הרוויזיוניסטים פירושה גם התקרבות לנוסח המודרניסטי המהפכני של זאב ז’בוטינסקי – המנהיג, הסופר והמתרגם – ושל אורי צבי גרינברג, שעבר ב-1929 מ“מחנה הפועלים” לשורות הצה“ר. נהייה אחר תנועת “המזרחי” פירושה דבקות ב”ארון הספרים היהודי" הישן, המתרחק מן המודרניזם כמפני האש. נהייה אחר “מחנה הפועלים” פירושה התקרבות לעולמם הטולסטויאני של א"ד גורדון וברל כצנלסון (חמישה מסיפוריו הראשונים של ספר המעשים, ובראשם הסיפור “האבטובוס האחרון” [שהוכתר בכותרת “האוטובוס האחרון”], נדפסו כאמור בעיתון דבר).

לסיפור “האבטובוס האחרון” יש בסמוי גם רובד אַרְס פואטי, ובמרכזו מסופר על סופר שאזל לו חומר הבערה המזין את יצירתו, והוא יוצא מביתו לחפש את עצמו. לאמִתו של דבר, בעודו מחפש את זהותו ואת השתייכותו הכיתתית – הפוליטית והפואטית – הוא חש זרוּת מאיימת בתוך של סיעה וקבוצה. הסיפור פותח בניסיונו של המספר להיטהר ולכבס את כותונתו (שהרי היוצר צריך ליצור את יצירתו בטהרה כמסופר בסיפורו של עגנון “אגדת הסופר”), אך הנפט כבר אזל בפתילייה, ובקרקעיתה ניתן להבחין ב“משהו” הדומה ל“עורו של דג בביבר שלו בלילי תשרי כשהלבנה בחידושה”.¹³המראֶה הכסוף והמתעתע של קשקשי הדג באקווריום דומה לאורו הדל של מולד הירח בימיה הראשונים של השנה.

אכן, לפנינו סיפור חשוך, סהרורי ולונַטי, המשרה על קוראיו אווירה מסויטת של חלום בלהות. אפילו ידידו של המסַפר – יצחק מונטאג, שנואו של מר שריט – נושא שם ירֵחי. שמו של היום השני בשבוע (Monday באנגלית; Montag בגרמנית; Maandag בהולנדית; lundi בצרפתית; Lunes בספרדית, וכן הלאה) קיבל את שמו מן הירח, בניגוד ליום הראשון בשבוע שקיבל את שמו מן השמש. יצחק מונטאג הוא “בעל בית” עשיר וזקן וחשוב, אך במשכבר הימים הוא קירב את המסַפר וטייל אתו כאילו היה חברו. יתר על כן, יצחק מונטאג לקח על עצמו גם את תפקיד הכרוניקן והמתעד של העיר ותושביה. הוא מכיר את כל המצבות בבית הקברות הישן, ו“יודע לקרות את הכתב שעל גבי המצבות בניגון של כל דור ודור של אותם שוכני עפר שטמונים מתחת המצבות”.

התפקיד שנטל יצחק מונטאג על עצמו עשוי להתפרש במישור הפואטי כתפקידו של בעל “תכנית הכינוס”, “המשורר הלאומי” שקירב את עגנון בתקופת ברלין ובבואו לארץ יזם את פעולות “עונג שבת” היוקרתיות (קהלו הבורגני של אולם “אוהל שם” לא היה קהלו העממי של “בית העם”), ובנה לעצמו בית-מידות מהודר, שזכה לגינוּיָם של סופרי המודרנה, בני מעמד הפועלים.¹⁴ אנו שומעים שמר שריט מדבר בגנותו של יצחק מונטאג ורואה בו את בעל דבבו. אנו שומעים שיצחק מונטאג שהוא בעליו של בית-מידות ושהוא מכיר את “הכתב שעל גבי המצבות” של אותם “שוכני עפר” (השווּ לצירופים כגון “כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן” מתוך הפואמה הביאליקאית “מתי מדבר” וכגון “יְשֵׁנֵי אָבָק” מתוך שירו של ביאליק “לפני ארון הספרים”, או “וּלהרגיז ממנוחתם ישני עפר עתיקי יומין” מתוך סיפורו “אריה ‘בעל גוף’”). באותה עת התמיד ביאליק (ביחד עם ידידיו י"ח רבניצקי וא' דרויאנוב) בעריכת כתב-העת רשומות, מאסף לזיכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור, אשר שם לו למטרה לבטא את ההוויה והמסורת של כל תפוצות ישראל.

על שום מה השם הירֵחי שהעניק כאן עגנון לסופר הגדול, שקירבו בתקופת ברלין והיה מטייל עִמו ממושכות, משוחח עִמו ומתעניין ביצירתו¹⁵ ? אולי משום שהלבנה נקשרת לשמו של ביאליק (“הלבן”);¹⁶אולי משום שיצירתו הרומנטית של ביאליק מוצפת באורו מלא התעלומות של הירח (בניגוד לספרות ההשכלה המוצפת באורהּ המלא של השמש); אולי משום שטשרניחובסקי הניצשיאני ו“היווני” הוא משורר השמש, ואילו ביאליק “העברי”, חובש ספסליו של בית המדרש הישן, הוא משורר האפלה והקדרות המוארות באורו הדל של מולד הירח. ואולי הכינוי “יום שני” ( = Montag) ניתן כאן לביאליק – למשורר ולהוויה הבורגנית, הציונית-כללית, שאליה השתייך ככל חבריו מתקופת אודסה – משום שהמשורר, כמו מורו ורבו אחד-העם, הציג עצמו כ“יהודי של כל ימות השנה”, ולא כאדם “שַבָּתי”, חגיגי ומורם מעם, המשרת בקודש.

לגיבורנו המבקש להיטהר ולכבס את כותונתו חסר נפט למכונת הפתילות, אך בביתו של מר שריט אין הוא מקבל פח של נפט, כמצופה, כי אם כף של כובסים. איך עשוי מקל זה לסייע לו להגיע ליעדו? לא רק שאין המקל מסייע לו, אלא שהוא מעכב אותו בדרך שובו הביתה. כשהאוטובוס עוצר לרגע קל כדי לאוספו, המקל נופל מידו, וכשהוא מתכופף להרימו, נעלמת דמותו משדה הראייה של הנהג, והלה מפליג לדרכו מבלי לאסוף את הנוסע האלמוני הנשאר על אם הדרך. בוצ’אץ' היא “שבוש”, וכל השיבושים המתרחשים בה מסיגים את גיבורנו לאחור ומעכבים את הגאולה.

 

בדרך לבנייתו של בית שלישי    🔗

מנין יבוא עזרו של גיבור הסיפור “האבטובוס האחרון”? נאמר בגלוי כי הוא זקוק לסיוע ולהסעה, אך שום סיעה אינה חפצה ביקרו ואינה רוצה לספחו אליה ולאמצו אל לבה. ייתכן שעגנון, שפרסם את סיפורי ספר המעשים שלו בעיתון דבר, רמז בסיפור שלפנינו כי מחנה הפועלים אינו ממהר לקבלו אל חיקו, והוא מרגיש בו נידח ודחוי. בניגוד למשורר צעיר כדוגמת אברהם שלונסקי, שהחל לאסוף סביבו קבוצת משוררים שראו בו את מנהיגם, ובניגוד למשורר צעיר כדוגמת אורי צבי גרינברג שהוצב במקום השני אחרי זאב ז’בוטינסקי ברשימת הרוויזיוניסטים לקונגרס הציוני הי“ז (1931), עגנון אכן לא השתייך לשום סיעה ושום מפלגה. חכמי ירושלים קראו בספריו והתפעלו מעושרם, אך צעירי דור המאבק על עצמאות ישראל, לוחמי הפלמ”ח ובני הקיבוצים, שאהבו את שירת רחל ואת שירת אלתרמן, לא נמשכו לסיפורי עגנון ולספריו. רק בשלב מאוחר, בשנות השישים, שנות הזוהר של האוניברסיטאות ושל החוגים האקדמיים לספרות עברית, דרך כוכבם של סיפוריו, בשל מורכבותם הרבה התמטית, הרעיונית והסגנונית.

במילים אחרות, עגנון של ראשית שנות השלושים איננו עגנון של שנות החמישים והשישים. תחושת הנתק והבידוד שחש בזמן חיבור סיפוריו הראשונים של ספר המעשים לא הייתה בלתי מוצדקת. בשלב זה של חייו היה גדול הפרוזאיקונים העבריים “נזיר אחיו” ו“בודד במועדיו”, כברדיצ’בסקי בשעתו. לאחר שביאליק קבע בה את ביתו, הלכה תל-אביב ונעשתה למרכז חשוב של חיי תרבות ואמנות: יצאו בה ספרים וכתבי-עת חדשים לבקרים; נפתחו בה תערוכות של אמני המכחול והחרט; הועלו בה הצגות חדשות על בימות “הבימה” ו“האוהל”; נשמעו בה הרצאות באולמות “אוהל שם” ו“בית העם”. עגנון חש ש“הרפובליקה הספרותית” העברית התוססת, המעוררת את הארץ מתרדמת הדורות, מתנהלת בלעדיו, ומשאירה אותו לבדו באפלה על אם הדרך.

לא במקרה עובר הסיפור כבחלום מבוצ’אץ' לירושלים: בבוצ’אץ המכוּנה אצל עגנון “שבוש” נתקל המסַפר היגֵע בסדרת שיבושים המעכבת אותו בדרך לביתו. ביקורו של עגנון בעיר הולדתו המחיש לו, כעשור לפני השואה, שקהילות אירופה הופכות למקום רקב וקבר. את מאמרו על אורח נטה ללון הכתיר צבי שארפשטיין בכותרת “רש”י עגנון חזר לשבוש וראה אותה בחורבנה".¹⁷ אמנם גם ביתו שבירושלים ספג מכה קשה בתקופת מאורעות הדמים, אך מסביבו הנצו גם ניצנים של תקווה: התפתחות העיר בעקבות התבססות האוניברסיטה, היווצרותה של קהילת הסופרים והמלומדים שהפכה את ירושלים למרכז רוחני חשוב, התפתחות ילדיו הרכים ובניית ביתו החדש. תופעות אלה נטעו בו את האמונה שהוא יוכל להכות שורש בארץ-ישראל – בשכונת תלפיות שבמזרח ירושלים – ולכונן בה חיים חדשים.

ואולם, כאמור, גם בניינה המחודש של הארץ היה כרוך במחיר דמים כואב, חסר תכלית ותוחלת. בין חבריו הירושלמיים נמנו אישים כהוגו ברגמן, מרטין בובר, יצחק אפשטיין ור' בנימין – אנשי “ברית שלום” שדגלו בהקמת מדינה דו-לאומית, שבה ייהנו הערבים והיהודים משיוויון זכויות מלא. המצנט שלו, שלמה זלמן שוקן, תמך אף הוא בתנועה פציפיסטית זו, שמצעה נראה בעיני עגנון כחלום-משאלה וכאוטופיה. עגנון לא צידד במצעה של תנועת “ברית שלום”, ולא חסך מאישיה ביקורת מרומזת בפרקי שירה שהחלו להתפרסם בלוח הארץ בסוף שנות השלושים. סיפורו “האבטובוס האחרון” מכיל בתוכו בהעלם אחד את הקיטוב ששרר ביישוב באשר לבעיה הערבית ולפתרונותיה האפשריים.

בסיפור קצר זה נקט עגנון סגנון חסכוני המכוּנה בשם “סגנון של קצה הקרחון”, כי רוב הסיפור אינו נגלה לעין ונבנה בדמיונו של הקורא. בסוף הקריאה הקורא נשאר וחצי תאוותו בידו, והוא נאלץ לעִתים לבנות בדמיונו לא רק את המתרחש על זירת ההתרחשות, אלא גם את מה שעתיד להתרחש עליה לאחר רדת המסך. לפנינו סיפור המחפש את הדרך הנכונה בתוך העלטה, אך נאלץ להודות כי אין בידו תשובות על שאלת “לאן?”. גם המנהיגים האוחזים בהגה הספינה (או האוטובוס) אינם מסייעים לו למצוא את דרכו.

לא במקרה נזקק הסיפור לאזכורים מרובים לסיפור יציאת מצרים: נזכר בו הצירוף “סוס ורוכבו” (שמות טו, א), הצירוף “קדרה של החמין” (שמות רבה א, יב), סיפור הלשון שנתעבתה (שמות רבה פרשה א, א: כו), סיפור המטה שהושלך על הקרקע (שמות ז, ט), סיפור כיבוס הבגדים (שמות יט, י) ועוד. המסַפר, כמו עגנון עצמו וכמו רבים מחבריו ומבני דורו, היה שרוי אז “במדבר העמים” – בין בית אבא שבגליציה לבין בית אבא ההיסטורי, וכבר החליט לנתק את עצמו מ“עמק הבכא” ולבנות את ביתו בעיר ציון וירושלים. כפי שעולה מפרקי שירה, ניכר שעגנון שאל את עצמו אם השתקעותו בעיר-הקודש אינה סוגרת אותו ב“מחנה מצורעים”, הרחק ממשפחת העמים ומתרבות המערב.

לא במקרה יש בסיפור אובייקטים רבים השאולים מן השדה הסמנטי שעניינו מלאכת המשכן והמקדש. “המכונה” נזכרת בתיאור בניית מקדש שלמה, הציצית, הפתיל, הלשכה, הצפון, הממונה, הפתילים והמטה (השוו בראשית לח, יח). התיבה והעמוד לקוחים מעולם בית-הכנסת, שאף הוא מקדש מעט. לא מקרה הוא שהסיפור פותח בניסיון כושל להיטהר (לכבס את הכותונת), ומסתיים בסיפור הנקשר למדרש על רבי חנינא שביקש להעלות מנחה לירושלים החרֵבה:

יָצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִירוֹ וְרָאָה שָׁם אֶבֶן

אַחַת, וְשִׁבְּבָהּ וְסִתְּתָהּ וּמֵרְקָהּ, וְאָמַר הֲרֵי עָלַי

לְהַעֲלוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים,

נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, אָמַר לָהֶן מַעֲלִין לִי

אַתֶּם אֶבֶן זוֹ לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה

סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם

וְלֹא נִמְצָא בְּיָדוֹ דָּבָר לְשָׁעָה, הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם,

זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת

בְּנֵי אָדָם, אָמַר לָהֶם אַתֶּם מַעֲלִין לִי אֶבֶן זוֹ, אָמְרוּ לוֹ

תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִין לְךָ אַבְנְךָ

לִירוּשָׁלַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתִּתֵּן יָדְךָ וְאֶצְבָּעֲךָ עִמָּנוּ,

נָתַן יָדוֹ וְאֶצְבָּעוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם,

בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָן וְלֹא מְצָאָן, נִכְנַס לְלִשְׁכַּת

הַגָּזִית וְשָׁאַל בִּשְׁבִילָם, אָמְרוּ לוֹ דּוֹמֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי

הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם

(מעובד מתוך קהלת רבה, פרשה א).

ואולם, אפשר שחמשת האנשים שבחברתם מהלך המספר בלילה אינם מלאכי השרת, כי אם מלאכי חבלה. מכל מקום, אחד מהם הוא אויבו של המסַפר, וגם הנאה שביניהם פגום הוא: עינו האחת גדולה מעינו השנייה, וכבר מנה הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש, פרקים ח-ט) עשרות מומים הפוסלים את הכוהנים לעבוד בבית המקדש, אפילו הם מומים קלים כגון שבר ברגל. אפילו אם יש לו לאדם עין אחת גדולה ועין אחת קטנה הוא נחשב כבעל מום (והשווה מסכת בכורות ו, י). עגנון רומז כביכול שלא הגיעה עדיין עת הגאולה: בניין בית שלישי עדיין בראשיתו, השיבושים והפגמים עדיין רבים הם. הוא עצמו שרוי בבדידות-כלל-לא-מזהרת: היחידים שמוכנים להטות לו אוזן קשבת הם אביו-זקֵנו שעלה מעולם המתים ומר שריט המקיץ משנתו – יהודי מן הנוסח הישן, שביתו מוזנח וברהיטיו כרסמו עכברים.

ניכרת האמביוולנטיות של עגנון לגבי כל תופעה ותופעה. השניות מתבטאת בכפל ההוראה של מילות המפתח בסיפור. כך, למשל, כבר ראינו כי האור הירקרק הבוקע מעיניה של בתו הבתולה של מר שריט הוא אור זהוב או ירוק, יפה כאסתר המלכה (“אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית […] אסתר ירקרוקת היתה”; מגילה יג, א; והשוו לתיאור חמשת האנשים: “אנשים של צורה וקומתם בינונית וגופם נאה, לא שמן ולא כחוש”) או דוחה כבהרת (

“וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם, בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר”;

ויקרא יג,

מט).¹⁸ ראינו גם שהצירוף “השמים מסַפרים” עשוי להכיל השתמעויות טרנסצנדנטיות נעלות, או השתמעויות דֶמוניות “נמוכות”.¹⁹ הצירוף “אנשים של צורה” (מועד קטן, ט ע"א), שבמקור טעון בהשתמעויות של כבוד ויקר, מכילים לא אחת ביצירת עגנון השתמעויות של גנאי.²⁰ הפנים הצהובות של האיש העבה עשויות להיות פניו המאירות של איש שמח, אך גם פניו של איש חולה, או של איש המלא רגשות שנאה וקנאה.²¹

הסיפור מסתיים בסיום קטוע, כי המספר שרוי בעיצומה של מבוכה שפתרונה לוּט בערפל. אכן, כדברי צבי שארפשטיין, “רש”י עגנון חזר לשבוש וראה אותה בחורבנה". לא עברו אלא עשרה חודשים מיום פרסום סיפורו “האבטובוס האחרון”, והיטלר עלה לשלטון במארס 1933, כשש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שהובילה לשואה. עם שובו מבוצ’אץ' היה עגנון שרוי בתחושה של אָבדן-כיוונים, כאילו לִבּו ניבא לו שכל דרך שתיבחר אינה צופנת בחוּבּה סיכוי לגאולה. המצב הוא מצב של

“אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי”,

בחינת

"כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ

הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ"

(עמוס ה, יט).

ובכל זאת, יש לעלות לירושלים “מִי בָּרֶכֶב, מִי בָּרֶגֶל” ולסייע בבניית בית שלישי, אפילו חמשת האנשים שאליהם הוא מסתפח אינם תמיד אנשים כלבבו, אפילו אין הם ראויים לשרת בקודש. מן הראוי להעלות – ולוּ אבן אחת – לבניין הבית, גם אם חמק האוטובוס האחרון מתחת לאפו וגם אם עליו לעשות את הדרך בגפו. הדימוי הפותח את הסיפור (“כעורו של דג בביבר שלו בלילי תשרי כשהלבנה בחידושה”) מלמד על פתיחתו של דף חדש: נזכר בו היֶרַח הראשון, נזכרת ראשיתה של שנה חדשה המלוּוה במולד הירֵח. בניגוד למר שריט הצועד לאחור, גיבורנו מחליט לצעוד קדימה, חרף כל הסיכונים והסכנות.

 

ביבליוגרפיה:    🔗

• ארבל, מיכל. “סיפורים של אי-השגה – קריאה בסיפורים ‘האבטובוס האחרון’ ו’עד עולם' לש”י עגנון“, מחקרי ירושלים, כרך י”ד (תשנ"ג 1993ׂ), בעריכת דוד ויינפלד, עמ' 293־333.

• Band, Arnold. Nostalgia and Nightmare: A Study in the Fiction of S.Y. Agnon, Berlkey 1968.

• בהט, יעקב. ש“י עגנון, חיים הזז: עיוני מקראב., חיפה תשכ”

• ברזל, הלל. “גלוי ונעלם – ספר המעשים”, בספרו המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, תל-אביב 2011, עמ' 308–293.

• הולץ, אברהם. של הפתוח כמפתח ל’ספר המעשים' לש“י עגנון”, הספרות, ד (1973), עמ' 298 – 333.

• ויס, הלל. מהדורה מוערת של ספר המעשים (בכתובים).

• וורצל, מרדכי. בדרך ל“שכונת הצפון”: פשר ארבעה סיפורים מוקדמים ב“ספר המעשים” של ש"י עגנון, פתח-תקווה 2007, עמ' 31 – 62.

• חמיאל, חיים. “הספרות היפה בחינוך הנוער הדתי”, בתוך: מאסף לענייני חינוך והוראה, כרך ה, ירושלים תשט"ז, עמ' 177 – 192.

• לוין, דינה. “האוטובוס כסמל להוויית חיים ישראלית בפרוזה ובשירה”, אתר דעת, 2005.

• לחובר, פישל. “ש”י עגנון: ‘אלו ואלו’“, בתוך ספרו ראשונים ואחרונים, תל-אביב תרצ”ד, עמ' 386 – 387.

• מירקין, ראובן. “לקראת מהדורה מדעית של עגנון: חמשת סיפוריו הראשונים של ‘ספר המעשים’”, קובץ עגנון, ב (תש"ס), עמ' 348–291.

• מרק, צבי. “על מקורותיו של ‘ספר המעשים’ לש”י עגנון : עיון בסיפור “השיר אשר הושר”, עי“ן גימ”ל: כתב עת לחקר יצירת עגנון [מקוון], גיל' א' תשע"א 2011, עמ' 20־34.

• סדן, דב. “לעניין ספר המעשים”, בספר יובל שי (תשי"ח), עמ' 38–27.

• סדן, דב. “מבוכה וגלגוליה”, בתוך ספרו על ש“י עגנון: מסה, עיון ומחקרז, עמ' 28 – 31., ירושלים תשל”

• עגנון, שמואל יוסף. מעצמי אל עצמי, ירושלים תשל"ו, עמ' 245.

• פיש, אהרן הראל. “המספר כחולם בכתבי עגנון: עיון השוואתי”, ביקורת ופרשנות, 4 – 5 (1974), עמ' 5 – 10.

• פיש, אהרן הראל. “דימויים רפלקסיביים ב’ספר המעשים'”, חקרי עגנון (תשנ"ד), עמ' 196–189.

• פלס, ידידיה. “פחד החמצה וצר פגיעה: קריאה חוזרת ב’האבטובוס האחרון' לש”י עגנון", עלי שיח, 7 (1979), עמ' 35 – 42.

• קורצוווייל, ברוך. “הקדמה ל’ספר המעשים'”, בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון, ירושלים ותל-אביב 1975, עמ' 85–74.

• רוטנשטרייך, נתן. “הווית הזמן בספר המעשים”, לעגנון שי, דברים על הסופר וספריו (בעריכת א"א אורבך ודב סדן), ירושלים תשי"ט, עמ' 265 – 279.

• שחם, חיה. “עדות חבויה היטב: אלוזיות, בין-טקסטואליות ופנים-טקסטואליות ככלים לפיענוח הסיפור ‘התעודה’ מתוך ספר המעשים של עגנון”, בתוך ספרה קרובים רחוקים :בין-טקסטואליות, מגעים ומאבקים בספרות העברית החדשה, באר שבע תשס"ד 2004, עמ' 47־63.

• שקד, גרשון. “גלוי וסמוי בסיפור: שני פירושים וכמה הערות עקרוניות לתכנית הסיפורים הבלתי ריאליסטיים של עגנון”, בתוך ספרו אמנות הסיפור של עגנון, תל-אביב 1978, עמ' 89 – 155.