א    🔗

י. בורלא חש בצורך ליתן מבע פיוטי, ספורי־אפי והיסטורי כאחד לרחשי הדור, לחוויותיו, להגיונותיו וללבטי־יצירתו בארצנו בעשרות השנים האחרונות, והפליג לתקופה שלפני ראשית המעשה הציוני. ברם המזל האיר לו פנים יותר מאשר ליוצרים אחרים. שכן לא נגזר עליו להרחיק נדוד לארצות רחוקות למען החיות את דור העבר, ששוניו ויגוניו וכמיהתו לציון, לא הוטל עליו לבקש אחרי טיפוסיים יהודיים, שהם פרי הדמיון או החקירה ההיסטורית בלבד; הוא בן־הארץ, שכל שביליה נהירים לו, הוא בן לעדה, ששרשיה בארץ עמוקים; שהרי עוד בימי־ילדותו ובימי־נעוריו ספג אל קרבו את ריח־הדורות הקודמים, רוויי הערגה הדתית, היסורים והכיסופים למולדת, וקלט אל תוכו את אויר הארץ ואוירתה, טבע הריה, גאיותיה ועריה. ולא עוד אלא שנתגלגלה זכות על ידו – זכות פייטן בר־מזל – שהגבור הראשי של יצירתו, יהא אישיות היסטורית פלאית, דיוקן נהדר של תלמיד־חכם עברי, בעל לב יהודי רחב ומלא אורה, הוזה־חולה, אציל־נפש, גאה ועניו כאחד ועם זה איש־ההגיון, היודע לשקול ולבחון את הדברים, שעוד בטרם יוצרו התנאים לתנועה לאומית עברית של התחדשות חיי אומתנו ושל שיבה ממלכתית לציון הגה, דוגמת הרצל ונורדוי, את רעיון התחיה העברית, הציע תכנית לבנין הארץ ואף חרד־דאג לאמצעי־ביצועה.

עם ראשיתו של הסיפור אופפת את הקורא אווירה מיוחדת במינה: אווירה מלבבת, מחממת, מאירה, משיבת־נפש ושקוית בושם משכר; אווירת הארץ ותושביה, חן־נעמה, אקלימה הרוחני־המזרחי, המלא תום, חכמה, נעימה, מתונה־ערבה, נמוסיות וטקסיות מצודדות־לב, אכזריות פראית מזה וחמלה אנושית מזה. למן העמודים הראשונים של הספר, הננו שרויים בעולם מיוחד, בעולם המזרח, על הפלאות וההפקרות שבו, על ההפתעות והמוזר שבו: שליטים המושלים ללא חוק, נוהגים את שלטונם ברמה ואינם יודעים לנהל את עניני־מדינתם¹ אלא בעזרת אותם היהודים², שחוש קצב, אורך־רוח, חכמה, נאמנות ויושר להם; וכל אלה עומדים להם במאמציהם לייצב את דרכי־המדינה, לאמן את מוסדותיה, לשמור על קשריה עם מדינות אחרות ולאזן את מאזנה; – יהודים נפלאים גאונים וצדיקים כאחד, המחוננים בחוש המציאות כבחוש הנולד, המצויים כל כך בתולדות אומתנו; אנשי שררה המסורים עם זה במסירות־נפש עילאית לאחיהם, לתורתם ולמוצאם. עד בוא אותו היום, שהשליט – לבו מתמלא קנאה אליהם על חכמתם, עושרם וכבודם, והוא מתנקם בהם, ממיתם או מחבל פניהם. אכן, מתמיה הדבר את הקורא בפראותו ומעורר את המחשבה, שמא הגזים הסופר והגדיש אולי את הסאה בהדגשת הצבעים, בריאליות הבהמית. אך דומה, כי אכן תיאור אמת ומציאות גסה, הכרחית מבחינה ספרותית והיסטורית כאן.

כי התיאור הזה של עכו ושל שליטה – ריח מיוחד של המזרח נוטף הימנו, כשם שריח יהודי, אבל מזרחי נוטף מהרגשותיו העדינות, הקדושות והמלבבות של החכם שלמה אלקלעי ובנו יהודה למראה שררתו של השר חיים והיסורים הכרוכים בעמדתו. הללו – נפשם לא תשבע מהקשיב לפרשת גדולתו של השר, חכמתו וכבודו, שבעל האכסניה דוד כתרן מרבה לגולל בפניהם מתוך התלהבות־נפש ומסירות־לב למיטיבו. עם האזינם לדבריו, הרי מתמלא לב החכם הודיה לאל והוא מברך “ברך שחלק מכבודו ליראיו” לבו היהודי, כלב בנו הילד, מתמלאים חדוה לשמע פארת ישראל זו, והריהו חש מעין פיצוי־מה לסבל אחיו. אך הנה יוצא הרב שלמה לשוטט בחוצות עכו; והוא רואה תהלוכת־שליטים ובתוכם השר חיים, כשהוא מושחת־צורה. ולבו נשבר בקרבו. מפי דוד כתרן נודע לו, כי השחתת־צורתו של השר חיים פרחי היה צו־שליט. אין הוא מוצא עוד מונחה לנפשו. הוא משוחח על העוול עם השר עצמו, מתרעם על עוות־דין זה. “כל שעות הלילה – הרהורים חמורים כיתרוני, עיוותוני, עקצו בשרי ונפשי כנשיכות עקרבים… על מה עשה ה' ככה לאיש־צדיק ובר־לבב?” הוא מעונה וטוען כלפי שמים בפני השר. פרשה זו משוה משקל מיוחד ליצירה זו, שכבכל שאר יצירותיו של בורלא, באות בה לכלל ביטוי שאלות הצדק ותכלית־האדם עלי אדמות.

ברם אותו מגע ראשון עם משפחת פרחי, המשנה לשליט, אשר בינה לבין משפחת אלקלעי מתקשר מני אז קשר־אחים, משמש רקע נוח ויפה להרגשות, ההגיונות והכיסופים, שיעצבו את דמותו של גבור הרומאן בעתיד ויעוררוהו למחשבה ולמעשים על גאולת ישראל. יהודה אלקלעי יספוג אל קרבו את יפי ירושלם, הודה, מסתריה, ומכמיהה לכמיהה, מדבקות לדבקות בהריה, שאת נשימתם ינשום כנשימת יצור חי, מעיון לעיון במכמני עברנו, יגיע תוך זכרון חיי השר פרחי ומשפחתו, שבינתים נהרסה כליל לאחר שהקימה חיל־שכירים להלחם בדחיפתם ובכספם את מלחמתם בשליט, שנתאכזר אליהם, לידי הרהור על הצורך ל“כנוס את כל היהודים”, ליסד חברה בשם “דג”ל" ליישב את הארץ בבני ישראל.

אותה פרשה – פרשת הרהוריו, הארת נפשו והניצוץ האלוהי שהנץ בו – שעלתה ממעמקי־נשמתו וכבשה את כל הויתו, יש בה כדי לחמם כל לב יהודי; כולה שופעת אורה, כיסופים לגאולה, להאדרת התורה, להחיאת שממות הארץ ולישובה על ידי יהודים והיא משמשת ביטוי עז לרגשותיהם ולשאיפותיהם בכל דור ודור. חכם יהודה אלקלעי מהלך עלי אדמות כשהוא כולו מואר בזוהר הרעיון העילאי המחיה את נפשו; הוא משוטט בהרי ירושלים, חושב את מחשבותיו, חולם את חלום גאולת־עמו ומחשב את דרכו – דרך יהודי האומר להקרים עור ובשר על רעיונו. בשוּטו יתקל ברועה, שמתוך שיחה עמו, יפלוט, אחרי שמעו את דברי הרב על ישראל הנטול בית, את המשפט, ששמע מפי זקנים ערביים: “ראשיתה (של הארץ) ליהודים ואחריתה ליהודים” – דבר הגורם להשראה מיוחדת בלבו – השראה של רצון. אותה שיחה עם הרועה היא אידיליה נפלאה, מלבבת ורוויה חן. הוא מאזין לשיח שלושת העצים בפסגת ההר שבאופק; "שלשתם רז אחד, וכל אחד רז משולש, וראה גם ראה: שיחתם – דומיה, והקשבתם – שיחה. הטבע מתואר ומורגש כיצור חי: “ההר נתון תדיר בהרהורים וגדוש סרעפים עם שהוא נראה כלפי חוץ כאילו שרוי בנמנומים”. “ונפשו של החכם יהודה הומיה וסביבו דומיה”.

וכיהודי חושב, חולם, כוסף והחש בצורך במעשים הוא מכנס חברים, מיסד חברה, מכניס אל תוכה חברים, תלמידי־חכמים ועשירים; חברה, שהנמנים עליה חייבים לדבר בלשון הקודש ולהתקיים על קופה משותפת אחת. חן־דברו, תום־לבו, יפי־נפשו, המטרה העילאית פועלים את פעולתם. הוא רואה ברכה במעשי־ידיו. דומה, כי המזל מאיר פנים לפעלו. “דג”ל" אומרת לפרוש את כנפיה על בני הגולה; שליחים עומדים לצאת לארצות ולהביא את בשורת הגאולה. אך הנה נודע לרבנות הראשית, כי אכן משולחים יוצאים אל הגולה לאסוף כספים, ותרעש… מזמינים את יהודה חי, משוחחים עמו רכות ונלבבות ולומדים ממנו, כי בדעת “דג”ל" לפנות אל אחים. לשם כך, נותנים לשליחים לצאת, אבל בסתר מריצים מכתבים לכל רבני הגולה ומטילים דופי במשולחים… הרב יהודה חי בא לדמשק, נושא דברו בפני שרידי משפחות פרחי, יועצם האוסתאז, החכם והנבון, שאול, הכול מתלהבים לשמע הבשורה, נותנים יד לדג“ל. הולכים אל בית הרב של המקום למען שתפו במפעל, והנה – אוי לו! מתברר, כי מירושלים נשלחו מכתבים סודיים, שהטילו איסור חמור על חברת “דג”ל” (תיאור חששותיהם של פרנסי הקהלות ורבניה מפני נושאי רעיון הגאולה ומזימותיהם – כאותו תיאור צרות האשכנזים ממעשי־השכנים בעיר ירושלים הניתן במקום אחר בספר – נושא אופי ריאליסטי מיוחד ומעורר ספקות ותוגה בלב מבחינת הוויתנו במזרח)? הרב יהודה חי – לבו מר עליו, וכולו מדוכא לשמע המזימה, חוזר ירושלימה, מקום שם עוזבים אותו חבריו לנפשו… “דג”ל" מתפוררת; החבילה נתפרדת. אך הרב יהודה מתעודד עד מהרה: “בשבעה דרכים תפול האמת ובשבעתים תקום”, מהרהר הוא בלבו. ובעודו שרוי בדאגה, הוא מוזמן לכהן כרב בזימלין שבסרביה…

ב    🔗

במנויו זה כרב בעיר זימלין מסתיים החלק הראשון של הרומאן: “כיסופים”. אודה על האמת: הצמאון להמשך העלילה גדול. הסופר מושך את הלב בתכנו העשיר, הרווי כיסופים לארץ, חיבה אליה. יש בו ענין ותוכן כאחד והוא גדוש חומר חי, מקורי המעורר את הדמיון ובצורתו המלבבת, השקוייה כולה חום פנימי, בושם מזרחי וחן יהודי, זרועה לשון־חמודות, ביטויים ציוריים, שיח־טקסים ורוח־פיוט. מציאות וחזון, אמת ושירה, עובדות ודמיון משמשים בערבוביה בסיפור רענן ומרענן זה, המפכה כמעין לא־אכזב.

על אף הארכת הדברים, דו־שיחים איטיים־חנונים, אבל מתפשטים ומתרחבים יתר על המדה כמנהג המזרח, ושפת־יתר בויכוחים וחילופי־דעות מוזרים, לעתים על בעיות “הפלספה”, הנה מה טוב ומה נעים לקרוא בפרוזה פיוטית זו, בה כותב בורלא, פרוזה שאינה דומה אף במשהו לפרוזה של שאר סופרינו בדורנו – פרוזה שאין כל מחיצה בינה לבין ספרותנו בכל הדורות. זוהי לשון שהיא כולה עברית ללא כל דופי וללא כל השפעת־חוץ של המערב. בבנין משפטה, בכל מהותה, בכל מהלכה ובכל קיפוליה לא דבק אף שמץ־מה מלשונות־חוץ. כולה הוויה יהודית, פנימית וטבעית, מלאה ושלמה. ומשום כך היא מתגנבת אל הלב וכובשתו כיבוש, שאין לעמוד בפניו.

כן אין להעריך רומאן כ“כיסופים” הערכה בקרתית, שיש בה מדרך הבקורת במערב. מבחינה זו יש בה פגמים: על יד האהבה העילאית, היהודית־הפלאית שבין חכם יהודה לבין אשתו אסתר, היהודיה היקרה, המסורה והנהדרה, מתוארת אהבת עמרם לבית פרחי תיאור, שלא מעט מן המילודראמאטיות בו. והאוסתאז, החכם שאול, בן המזרח, איש־“הפלספה”, לא תמיד הגיונותיו המערביים בלבוש מזרחי, יש בהם, כבכל שיחו – ענין. מה שאין כן כשאין מסיחים את הדעת מהמבנה הפנימי של יצירה זו, המשובצת ומשולבת ביודעים או בלא יודעים, ככל יצירה מזרחית, ספורים בתוך ספורים, שירים ומשלים וטבועה כולה, בתוכן כבצורה, בחותם המדרש. כי “כיסופים” איננו אלא מעין מבוא, מעין כניסה למערכת המאורעות ש“באופק”, החסר עדיין ליכוד בעלילה. ואילו כמות שהוא כיום, זוהי כבר יצירה פיוטית, שערך אמנותי והיסטורי־חברותי רב לה. דומה, כי זוהי ראשיתה של אחת מאותן היצירות הציוניות המעולות, אליהן משתוקקים, מתוך כלות נפש, בני דורנו, חלוצי התחיה ומגשימיה.