א    🔗

קראתי בכלי מבטא עברי נכבד, שני מאמרים כבדי־משקל, שעוררו בי הרהורים נוגים, ואודה על האמת, גם חרדה ידועה בלב. לאחר מאמצי־קריאה ורצון לעיין, להתעמק במחשבות המובעות בהם ולהבין לתכנם, חשתי משהו מיוחד, משהו מבשר רעה לדרכי־הרצאה נפסדות בספרותנו. איני מרהיב עדיין עוז לחרוץ משפט ולהכריז ללא היסוס, כי הננו עדי־ראיה לתקלה רוחנית ולשונית בכל הנכתב כיום בירחונינו, בשבועונינו ובמדה מסוימת גם בעתונינו היומיים. יתכן, כי זהו חזיון חולף, חזיון שיש בו כדי להביא לידי מהפכה בדרכי ההבעה בעתיד. אפשר כי כל העודף בלשון, כל הגודש בניבים, כל העומס בביטויים וכל הריבוי בתוארים, הם אות לאותו שינוי יסודי המתהווה בשדה השפה העברית.

מכאן אותם לבטי לשון מיגעים, אותה כמיהה מצד אחד ל“מעדנות”, כביכול, לשימוש מופרז ונוקשה בהיקשים יבשים, מכבידים ותכופים לשם הבעת רעיונות פשוטים ובהירים, חברתיים ואנושיים, ומאידך לאותן דרכי־ההבעה הרוויה בליל של ליריות, מיסטיות ופילוסופיה, הגיון וציוריות כאחת, המסבכות את הקורא ומעוררות בו לפרקים אכזבה ויאוש.

מאמרים אלה – אחד מהם תכנו סוציאולוגי, והוא כתוב כולו ברוח “מעדנות” ובסגנון של מונחים, השאולים מתורת ההגיון. והשני – תכנו הוא פילוסופי־מיסטי וכתוב בלשון מעורפלת, מפותלת, מסורגת והמתאמרת עם זה להיות “מעמיקה” ומרקיעה שחקים כאחת.

ב    🔗

דרך־כתיבה זו היא זרה לרוחנו ועומדת בסתירה לכל נסיבות־חיינו. לפיכך יש בחזיון זה משום תופעה מתמיהה. הישוב – הוויתו טבועה בחותם בריטי; יש התבוללות אנגלית בתוכנו; מחקים את בני האי באופנה, במבטא, בנטיות חברותיות, בהלך־הנפש ובנימוסים. ארץ־ישראל משמשת שוק רחב להפצת ספרים אנגליים וכל העוסק במידה כלשהי בספרות האנגלית יודע יפה, כי יוצריה הם אנשי־הגיון, חדורים שכל־ישר ונוטים להבין לתכנם הממשי של הדברים; אין האנגלי נוהג להשתעשע ברעיונות מעורטלים, להדר ולסלסל בהרצאת דבריו. הוא נדרש לגופם של הענינים. בספרות המדינית והציבורית אין הוא רואה עצמו אנוס במיוחד לשלם מס למליצה, לעומס ולגודש בלשון.

והנה אותה “התבוללות” בריטית, שאין לכפור במציאותה בתוכנו, עדיין לא חדרה אל חוגי הסופרים והוגי הדעות שלנו. סופרים והוגי דעות המפרסמים את דבריהם בכלי־מבטאינו עדיין שרויים בכל רמ"ח אבריהם בהתבוללות גרמנית ולא נשתחררו עדיין מאורך ההרצאה המסורבלת. אתה קורא ומעיין בספריהם ובמסותיהם והנך תמה לדרכי־הבעתם הבלתי עברית, הבלתי ממוזגת, הבלתי “ים־תיכונית”, הכבדה והמכבידה. העברית עשירת ניבים, מגוונת, מרובת תארים; העושר הלשוני מעיד על ידיעה רבה במכמניה ועל בקיאותם של כותבי המאמרים או מתרגמיהם. ואילו “טיבם הצורני” טבוע כולו בחותם מיוחד, חותם השפה הגרמנית המפותלת והמעורפלת העומדת בסתירה בולטת לאפיה הבהיר והמוחשי של הלשון העברית.

ג    🔗

הפרוזה העברית היתה תמיד, בעבר הרחוק כבעבר הקרוב, לפנים וכיום – זכה, צחה, קצרה ובהירה, מרוכזת, ציורית; אין היא גורסת את הסתום, את המפותל, את המעורפל. רוב סופרינו בדור התחיה – תכונה מיוחדת להם: להרצות את דבריהם באורח מאיר־עינים. לא רק משוררים ומספרים, קלאסיקונים כמנדלי וביאליק, טשרניחובסקי, יעקב כהן, ברקוביץ, פיכמן וכדומה – יצירותיהם נקלטות בנקל ולשונם, עתירת הניבים, רבת הצורות ועשירת הציורים – מובנת; אלא גם הוגי־דעות, פילוסופים ופובליציסטים כאחד העם, קלצקין, ש. איש הורביץ, ברנפלד, סוקולוב וחבריהם – דרך הבעתם בהירה, פשוטה, מדויקת. הם לא סיגלו לעצמם אותו סגנון־כתיבה של הגרמנים, שכדברי שופנהאור בספר שתורגם לעברית ע“י הסופר והוגה, הדעות ד”ר צ. ויסלבסקי ביכולת רבה – “אפיים הלאומי האמיתי מתבטא בכבדותם, הקורנת ועולה מהילוכם, מלשונם, מדיבורם, מסיפורם, הבנתם ומחשבתם”. הם עברים שלא נשתעבדו לפסידומדעיות, להתפתלות לשונית ולשיכרון מיסטי־פילוסופי. הם ניסחו את דבריהם בבהירות ההולמת את דרכי המחשבה וההבעה העברית. בתקופתנו חל שינוי לרעה בדרך כתיבתם של סופרינו. הפרוזה העברית לקתה בעודף של לשון, בגודש של ניבים ובעומס תוארים; נשתלטו בה – וביחוד בשדה הפובליציסטיקה והפילוסופיה – יסודות זרים לרוחנו הכופים על לשוננו דרכי ביטוי נפסדות.

דרכי ביטוי שהפילוסוף הגרמני שופנהאור ראה בהן משום מעשה הונאה ממש. הוא זעף עליהן ובז להן. בחמה, במשטמה ובביטול עילאי היה מסתער על הוגי הדעות ה“מדברים רמות, בכובד ראש ובעמקות־למדנית, שדבריהם באריכות, בסרבול, בהעלאת גירה”. הוא מוקיעם אל עמוד הקלון.

מסתבר והולך כי כמה סופרים והוגי דעות, המפרסמים דבריהם בכלי־מבטאינו מחקים נוסחם של סופרי אשכנז השנואים על שופנהאור, הולכים בעקבותיהם ונתפסים כמותם “לאמנויות להטים”; אין לבם לאותם משוררים והוגי הדעות “השוקדים על הבעת רעיונות ככל האפשר בטהרה, בביטחה ובקיצור”… הם הולכים שבי דווקא אחרי “כתיבה סתומה שהיא סימן למחשבה אטומה או מבולבלת”.

ואם זוהי דעת סופר פילוסוף גרמני על “ערפליות וסתימות של ביטוי”, (ש) “הן סימן רע מאוד כל שעה וכל מקום” – דבר שיש בו משום הצדקה ידועה לגבי הלשון הטיבטונית, שהיא בכל מבנה ארוכה, מסורבלת, ופריודית – מה נאמר אנו שלשוננו היא בכל מהותה בהירה וברורה? כיום ממטירים על ראש הקורא העברי מאמרים מיגעים, שאולי עמוקים הם בתכנם, אבל מן הנמנע הוא לקראם קריאה מועילה, כי כל הקישוטים, כל העיטורים, כל הסיבוכים הלשוניים; כל “מעשי הלהטים הדברניים”, האמנותיים־פיוטיים, או הפילוסופיים־המדעניים“, רק “מתעים” את הקורא ומכבידים עליו. “כל יתר כנטול דמי”, אבל, גם כל התרברבות לשונית, כל התחכמות של ניסוח מדעי יתיר ומופרז לריבוי מונחים והיקשים, ממיתים בקורא כל רצון לעיין בנכתב. “מצוה היא להשתמש בסגנון צנוע” ו”יפיה של האמת בערייתה" או כדברי בואלו, כל ש“הוא הגוי יפה מוצא את ביטויו הברור”.

הספרות העברית היתה מני אז נאמנה לכללים אלה של בהירות ופשטות. ציוריותה רק המחישה את הרעיון והבהירה ביתר הבלטה את הכתוב. המשפט “המפותל”, “המסורבל”, אינו הולם את רוח לשוננו המתרחקת מכל צורה מעורפלת. ואותה ההערה, שמעיר שופנהאור, כי “הסתום הוא בן־מינו של חסר־הבינה, ותמיד קרוב יותר להניח, שגנוזה כאן הטעמה מאשר עמקות”, קולעת למטרה ביחוד בכל הנוגע לשפתנו. שהרי כל שמערפל את מחשבתו, סח מלים בלתי שכיחות, ביטויים בלתי מצויים ומסתבך בניבים ומשפטים “ארוכים” ו“מסורבלים”, “עמקניים־למדניים” על דברים שכיחים ורעיונות רגילים – מעורר בלבנו את הרושם, ש“גנוזה” ביצירתו יותר “הטעה מאשר עמקות”.

איני חסיד הקיצור דוקא. הפרוזה הטובה, הבהירה, הקצרה של וולטר אהובה עלי, ואילו אין היא מתאימה אלא לדרך העיונית, לדרך ההבעה השכלית. בעולם הרגשות והיצרים, הלבטים, ההתלהבות או השתפכות הנפש, אין באריכות משום ליקוי. הנפש המתרגשת ומתגעשת, מתחממת ומטלטלת מתחושה אחת לתחושה שניה, זקוקה למרחב, לתנועה, למבע פיריודי. ז’ן ז’אק רוסו, התוסס, האחוז אש התלהבות המהולה בעצמת ההגיון – נבצר ממנו להביע את הרהוריו, לבטי לבו במשפטים קצרים דוקא. ממעמקי נפשו עולים ניבים ציוריים, המבטאים בחזקה את המית לבו, פרפורי נשמתו, ולעתים הוא הופך, שלא כבן דור וולטר, למעין נואם סוער. ואילו מה בהירה מחשבתו; מה מובנת דרך הבעתו! מעולם אין הוא “מפותל”; מעולם אין הוא “מסורבל”. לבטי לשונו רק מעמיקים את רוח הפיוט שבדבריו.

אכן, הבהירות היא תנאי קודם לכל כתיבה – ביחוד בשעה שהמדובר הוא על בעיות עיוניות, על סוציאולוגיה ומדיניות.

שופנהאור מציין, כי “הלשון שבה אדם כותב היא קלסתר־פניה של האומה: ורבים וגדולים הם ההבדלים שבקלסתרי־הפנים”. קלסתר פניה של אומתנו היא ההבעה הזכה, הצחה הבלתי מעורפלת – וכל המתנקש בתכונתה זו – היפה, המאירה עינים והמלבבת – חוטא ללשוננו העברית.