ד“ר יוסף־יואל ריבלין הוא איש־ירושלים בכל רמ”ח אבריו. כל שיהגה, ירגיש, יפעל ויתן לו ניב טבוע בחותם תכונתו זו, הנאמנה והעמוקה שבאפיו. כיום הוא מסמל באישיותו את ירושלים העברית; אחרי שפינס, ילין ומיוחס הלכו לעולמם, הריהו אולי אזרח עירנו החפשי ואיש־הרוח היחיד החש, בכל הויתו הנפשית, כאילו רובצת עליו האחריות לגורלה; הוא פוסע לאטו בחוצותיה ותוך פסיעתו זו, הוא מרגיש בחביון־לבו את דופק הדורות. רוחו סוערת ומסתערת בעוז לכל שאירע לעיר־מולדתו; וממעמקי נשמתו עולות הברות, מימרות, הערות והמשלות ציוריות והיסטוריות, שרק בכוחו של בן־עירנו זה, שנתמזג מזיגה פנימית בכל הויתה, ועם זה חננו אלוהים בלב רגש ובכשרון מבע, להשמיען, ולהלבישן לבוש לשוני, שהד הדורות מהדהד בהן.
עבודתו ענפה; הוא עסקן ומרצה; מורה ומלומד; נואם וסופר. ואילו הכוח המניעו הוא דבר היותו איש־ירושלים. אמנם אין כד"ר ריבלין לערנות לצרכי העם, לבעיות הדור, לערכי תרבותנו אולם עיקר חרדתו – לעיר אבותיו. אין הוא רואה את הדברים שמסביב לו אלא מבעד לאספקלריה של קריה זו, היקרה לו מכל.
דומה, כי כל עבודותיו המדעיות המסועפות, עתירות הנכסים בשדה ערב והאיסלם כבשדה היהדות, אינן בסופו של דבר אלא מעין בבואה, הנראית אולי לפעמים מופרזת, חד־צדדית וסוביקטיבית, אבל מקורית ונכונה, מראיתו זו, הירושלמית הטיפוסית. כי יש אוביקטיביות, שהיא ביסודה סוביקטיבית ונטולת־אמת; ויש סוביקטיביות, שהיא ביסודה אוביקטיבית וקולעת תמיד לאמת – לתוך תוכם של הדברים. ד"ר ריבלין תורתו איננה בחינת מצוה מלומדה ואמיתותיו באות מעמקי הלב. הוא איש המדע והצבור הסוביקטיבי, שבסופו של דבר, יש, בכוח ההברה הכנה שבניבו העברי ותפיסתו היהודית המעמיקה, יותר אמת חיה ומדברת אל הלב, מאשר בכל העבודות, “הקומפילאטוריות” של מלומדים יבשים, המכהנים בקאתידראות אוניברסיטאיות.
הוא נלחם לשלומה, לעבריותה, להכרת נופה האמיתי ולחקירת שבטיה ועוליה של ירושלים בכל ימי קיומה, מלחמה רומאנטית וממשית כאחת; שוקד על החיאת זכרה וביתר־יחוד על הצלת זכרן של שכונות העיר, מן התקופה שלפני היות הציונות הרשמית, מתהום הנשיה; ובכל הזדמנות הריהו שש להציב יד לכל מפעל ולכל אישיות מן הימים ההם. הוא אחד המעטים, שעדיין נהירים לו שבילי הדור שלפני הכרזת באלפור והוא מעלה, פעם בפעם, מתוך חדוה רבה, דמויות אישים, שמעשיהן העידו כבר אז על רוח יצירה לאומית ודתית עזה, שקיננה עמוקות בלב עולי הדורות הקודמים.
העליה השניה מצאה בהופעתה בארץ את אנשי העליה הראשונה ובני אותם התושבים שאבותיהם נתישבו בה, כמשפחת ריבלין, מאה, מאה וחמשים שנה קודם לכן. היא לא הבינה, מרוב סערת־רוח ורצון לגשת למלאכת הבנין, לרוח קודמיה, והטילה בהם דופי. זו דרכו מני אז של כל דור, שקיימת בו מלחמת אבות ובנים.
עתה קפצה הזקנה על העליה השניה; חלוציה הניחו יסוד לישוב עברי, חקלאי, עירוני, תעשייתי, וסייעו להקמת מדינת ישראל. כיום נעשו מתונים והחלו מבקשים יחוס אבות. בניהם – רבים אינם מבינים תמיד ליצירת אבותיהם ואומרים להלבישה לבוש, המשנה לעתים לרעה את צורתן. ואין פלא, אם לפתע החלו אנשי העליה השניה להבין למעשי אותם היהודים מן הדורות, שבאו אמנם למות בארץ הקודש, ואגב כך יצרו שכונות; בראו מלאכות; עסקו בתורה והקימו מוסדות, בעלי הוי של עצמאות שכאילו באורח בלתי־צפוי החלו כל הנמנים עם מגשימי הציונות מתחקים, מתוך סקרנות יתירה, על ראשיתם, מגמתם ורוח מחולליהם.
נתברר, כי כל אלה שימשו ביטוי ראשון לכמיהה לגאולה בהתאם לרחשי אותו דור ותנאי חייו אז. היתה זו ציונות מלפני היות הציונות, כפי שהגה אותה, הגשימה, אירגנה וכיוונה הרצל.
ובאורח זה היינו עדי ראיה לאותו חזיון חיוני ומלבב, כי בנינו צמאים להכיר את הארץ בימי קדם כבימי עברנו הקרוב. לא נעמה לחיכם הנטיה לעקור את שרשי העבר ובלי לגשור את הגשר שעל פני הדורות. רבים עוסקים כיום במלאכה זו. אולם אחד הוא ד"ר ריבלין, שאבותיו פרצו מחומות העיר העתיקה אל מעבר לעיר החדשה והקימו שכונה חדשה, שחי במלוא עצמתם את חיי אותו הדור, נשם אל תוך ראותיו את משב רוחו המרענן, האזין בימי ילדותו לסיפורי אבותיו וקלט אל תוכו את רוחם.
ד"ר ריבלין נענה לתביעה זו, שהיא בחינת צו היסטורי והעשיר את תולדות הימים ההם בעשרות מסות, מאמרים, סקירות וספרים.
בכל אורח חייו – ניכר בו איש־ירושלים. הוא נושא את לבו למתרחש בעולם ואיננו איש האקטואליות. שכן מעבר לה, הוא חוזר את הקיים והעומד לדורות. הוא שרוי באוירת העבר כבאוירת ההווה ללא ניתוק החוטים ביניהם וחש עצמו באורח טבעי אזרח של דורות עברו כשל דורנו אנו. אין מחיצה בנפשו בין ימי קדם לימינו אנו. ואין הוא עשוי להפגע מפגיעות התקופה, כשהמדובר הוא על עתיד עיר־קדשנו.
ד"ר ריבלין מדבר על בעיות ציוניות ועל עניני מדינת ישראל; כותב על מאורעות לאומיים ועל הוי הישוב, ואילו למעשה אין הוא רואה את הדברים אלא ראיה, שמקורה הוא במקום־הולדתו ובנסיבות חייו בימי ילדותו, מלפני ששים שנה. תפיסתו העברית־היהדותית, הציונית והממלכתית צבע מקורי לה – צבע בן שערי חסד בירושלים. ספג אל קרבו את יצירות התנועה הלאומית, ספרותה ורוחה ועם זה לא נשתחרר מעולם מן התסביך הירושלמי ועודנו שרוי כולו באוירת עלומיו: נתלהב לרעיון מלכות ישראל, לכינון מדינתנו, למעללי צבאותינו וגבורת בנינו, ואף־על־פי־כן נבצר ממנו להסיח את דעתו מאותה תקופה, בה חיו אבותיו חיים פאטריארכאלים, שזוהרם עודנו קוסם לו ומעורר בעמקי לבו כיסופים עמוקים ועזים כאחד.
הוא עתה בן 60, מלא חיוניות ותסיסה נפשית, רוחנית וציבורית רבה, עצמאי בהליכותיו, נאמן ביחסיו לזולת, משתף עצמו, מתוך ערנות וחרדה, בכל שנוגע לכלל כלפרט. וכל שעוקב אחר עבודתו ושיחו הרווי רעננות – תלווהו הכרת בטחון, כי, נוסף על כל שהעניק לספרותנו עד כה עתיד הוא לחרוש חרישים עמוקים בכל ענפי החיים בישראל – וביתר־יחוד בירושלים אהובת־נפשו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.