א 🔗
שלום שווארץ, העתונאי והפובליציסט המובהק, ייחד לעצמו פינת־חמד בתולדות התחיה הלאומית. זה שנים, שהוא צולל אל תוך ים המכתבים, המשומים בארכיונים הציוניים ובבתי המשפחות של מנהיגים, מעיין בהם, ממיינם ודולה מהם אוצרות רבי־ערך על מאורעות ואישים, שיש בהם כדי להגיה אור על פרשות מסובכות בתנועה הציונית ולסייע לעיצוב דמויותיהם של מחולליה וראשיה. עד כה חיבר ספרים על “הרצל באגרותיו”, על “מאכס נורדאו באגרותיו”. – ספר מקיף, גדוש עובדות והערכות על חייו של אחד הציונים הנאמנים והגדולים, שזכה לפעול בכל ענפי העבודה הלאומית, בפרק זמן של שש עשרות שנים – ברוסיה ובארצנו.
מתוך שקדנות הראויה לשבח, השכיל שלום שווארץ לכתוב יצירה, שהיא אנדרטה נאה, לאישיות הציונית, שגילמה בהלך־נפשה הסוער, הלוחם, הנאמן־העקשן, במעשיה המרובים ובאמונתה העשויה לבלי חת במצוות עשה את תנועת התחיה הלאומית־העברית ברוסיה ובארץ.
תיאור דמותו ופעלו של אוסישקין ביריעה גדולה, כזו שגולל שווארץ, על כל הפרטים הכרוכים בה, הופך בהכרח גם להרצאה רחבת־יריעה על תולדות הימים האלה. כי אין מאורע בחיים היהודיים; אין רעיון חברותי או לאומי; אין אישים עבריים, שאוסישקין לא היה מעורה בהם. העיון באלפי המכתבים, ששוגרו אליו וששיגר לאחרים, מעלה בעיות, יחסים ושאיפות, שהעסיקו את בני דורו והדריכו את מנוחתם. כל שנותן את לבו לתולדות תחיתנו בדורנו ובדור הקודם ימצא ענין רב במסופר בספר על אוסישקין ויפיק הימנו תועלת רבה להבנת תופעות רבות, שהיו סתומות עד כה.
שיטת־עבודתו של ש. שווארץ – ברכה בה בחיוניות, בבלתי־אמצעיות וברעננות שבה. הוא מעצב את דמות המנהיג מתוך מגע טבעי וחי עמו, עם ידידיו או עם מתנגדיו. הקורא מתרשם התרשמות עֵרה מן השיח והשיג שבחילופי המכתבים בהם מתנים אוסישקין וחבריו את צרותיהם, משתפים איש את רעהו בשמחותיהם או מסתערים איש על רעהו בטענות ותלונות. אותה אוירה, חפשית, הרווייה תנועת חיים, שטף וחיות שמציינת כל שנכתב בעידנא דריתחא, ברגעים שאין פנאי להשהות את המנוסח, משווה לדרך־כתיבתו של שווארץ משהו משיב־נפש. הכול בו בא וזורם כמאליו והדברים נקלטים בלב קליטה חיה. ואילו יש בה – באותה דרך עבודה – גם משום ליקוי יסודי, אין ההרצאה רצופה. יש ובשל ההכרח להקדיש פרק ליחסים שבין שני אישים ולהבדלי הדעות והעמדות ביניהם – אנוס המחבר לשוב ולהעלות מאורעות, דמויות והערכות, שכבר דובר או ידובר בהם, והשלמות בהרצאה נפגמת. כהערת פתגם צרפתי: יש בשיטה היסטורית זו משום “חסרון שבמעלה”, מעלת החיות והבלתי אמצעיות – שכרה יוצא בהפסדה. הנה כי כן יקרה לפעמים, כי הסופר, מתוך ידיעה אישית של כל שאירע, משום שהיה עד או שותף לו, מתחיל, כבפרק על אוסישקין וועד הצירים, “אוסישקין וחלוקת הארץ” – לספר את הדברים שלא על יסוד מכתבים דווקא והוא נתפס מיד, שלא מדעת להרצאה מסודרת, מלאת רציפות ושלמות פנימית.
אולם, קמעה־קמעה ומתוך רצון מכוון ובדרך מיוחדת, שידע לבור לו, הפך כיום שלום שווארץ לביאוגראף־ההיסטוריון של אבות התנועה הציונית.
ב 🔗
אוסישקין היה אישיות מוצקת, שלמה, בלתי־גמישה, בעלת אמונה בגורל אומתו וחדור הכרת ערכה התרבותי־העולמי. הוא היה בעל אופי לוחם ועם זה ידע לוותר על הטפל למען העיקר. בכל שפעל, חתר ליעילות ובשביל המעשה, תבע מאת חסידיו או מבני תנועתו, למנוע סכסוכים ווכוחים יתירים. הוא היה קודם־לכל איש־המעשה. ורבות התרעם על מורו וחברו, על אחד־העם בשל רוחו השלילית ההרסנית והכופרנית, “רוחך גדול בניתוח העובדות והתכנית של האחרים. אבל מועט רוחך כשהנך בא להציע את התכנית החיובית שלך”, כותב הוא אליו לאחר קריאה במאמרו. הוא העריצו וגם גילה את רגש־הערצתו כאל סופר, אבל ביקרו קשה, על עקרות־רוחו: “פסימיזם ואמת מוחלטת – מיתה מוחלטת הם לכל תנועת ישוב… במקום עבודה שם יש חיים… אך לשבת ולחכות… בזה נביא את כל כוחותינו הרוחניים והחמריים לידי אטרופיה מוחלטת… מה נעשה, אם גם בין הטובים שבנו כבר פרצה מחלת… הפילוסופיה והחקרנות, שאתה אביה…”
הוא היה איש האידיאל, המהלך בטוחות על קרקע המציאות והמבין, כי אין להשיג את המטרה האחרונה אלא באמצעי־ממש ומתוך התחשבות באופי האדם וביצריו הטובים והרעים כאחד. הוא נלחם לדעותיו, אבל לא שש מעולם למלחמה לשם מלחמה, ועשה מאמצים למנוע סכסוכים בלתי־נחוצים, שעה שנתקל “בימין כבשמאל”. הוא לא גרס את המלחמה בישוב הישן, ששמר לו חסד היותו בארץ ולא התנגד לתנועת־הפועלים, בשעה שהיא הגשימה בחיים את העבודה העברית, את העבודה העצמית. מעולם לא הסיח את דעתו מן העיקר, מן הציונות עצמה, וכל שסייע למימושה – היה רצוי לו. הוא תמך בכל שנחשב בעיניו ללאומי נאמן. ואחד־העם, שהעריכו כסופר, הרגיזו לא אחת משום כך. “עד היום, כתב אליו, שמענו ממך רק מה שלא נעשה”. הוא לא נשא את עקרות־רוחו; הוא לא נשא את פסימיות ובעצם את אי־אמונתו בציונות הממלכתית־המשיחית. באחד ממכתביו כותב לו בעל “על פרשת דרכים”, כי “אז… אחת היא אם במאה העשרים או העשרים ואחת – יבוא גם הזמן לפעולה דיפלומאטית”. לא בכדי היה לאביה לא רק של “מחלת החקרנות” אלא גם של אותה חבורת “ברית־שלום”, שכבר נשכחה כיום מלב עם כינון עצמאותנו!
אוסישקין לא אמר די במלאכתו זו; הוא נתן את ידו להרצל במאמצי־העפלתו לכונן עצמאות ישראל. הרצל הפליאני מיד ביפיו, ברעננותו ובעלומיו“. הוא היה לבן־חבורתו הפעיל ביותר בתנועה הציונית ברוסיה, על אף לעגו של אחד־העם, עמד לשרותו. עם היותו מאמין במעשה היום־יומי ויוצר הציונות המעשית, הבין מיד לרוחו ולשאיפתו של הרצל – הבין לרעיון המלכות בישראל. ציונותו היתה סינתטית: הוא גרס את העבודה ההתישבותית התרבותית והמדינית כאחת, אם כי “שם את הדגש החזק, כדברי שווארץ, בפעולות המעשיות”. אבל הוא נתפס לרוחו האצילה, לתנופתו הממלכתית של הרצל, כשם שמקודם היה מלא רוח־הערצה לפינסקר, שאת מקומו מילא באורח יעיל ומתוך מעוף ביצירת מעשים כיו”ר חובבי ציון באודיסה.
אולם משנראה לו, כי הרצל, הנשר הנערץ, סר מן הדרך, מציע את תכנית אוגאנדה ושוכח את ציון – לא שקט ולא נח והתנער כארי – והתחיל נלחם בו במלוא סערת־רוחו ורגש נאמנותו לארץ־אבותיו. אחד־העם מצא לו מקום לגבות את חובו ומוכיחו על היגררותו אחרי הרצל. דומה, כי ב“הוכחה” זו מגלה “אחד־העם” את תכונתו כבלתי־ציוני – כבלתי־ציוני מבחינה מדינית. שווארץ מעיר בצדק, כי אפשר מאוד, שדברי אחה“ע היו בין הגורמים, שיצרו יחס של אי־אמון כלפי הרצל בלב אוסישקין”. והוא נלחם מרה בהרצל, ארגן את ציוני־ציון ברוסיה וניסה אפילו ליצור את “הארגון הישובי” בתורת ניגוד, בשעת הצורך, לקונגרס הציוני. החרדה לציון העבירתו על דעתו. הוא היה אכזרי בסערת־מלחמתו – ודומה, כי היטב, היטב חרה לו וכאב לו, משנודע לו אחרי־כן, כי הרצל מוטל חולה במחלת לב. הוא טלגרף, בזה אחר זה, לווינה והתחקה על מצב־בריאותו של הרצל, ומשנודע לו דבר־פטירתו “זועזע”. שכן חש אז במיוחד בזוהרה של אותה דמות גדולה של המנהיג־החוזה, שחזה את חזון כינון עצמאות ישראל.
ג 🔗
אוסישקין – כוחו היה בראשוניותו, בתחושת העזה, המוחשית ועמוקת שרשים בכל שנגע בקרקע המציאות הישראלית ובשיבה לציון. בראש ועד חובבי ציון התחיל בפעולות, שחרגו ממסגרת המעשים הקודמים ופעל בכל שטחי הציונות, בכל ענפיה – בחקלאות, בחינוך, בהפיכת היהודי לעובד. ולפיכך נמנה על ראשוני הלוחמים לעבודה עברית, בפיתוח המלאכה והתעשיה. הוא יסד, או סייע ליסוד, מושבות ביהודה ובגליל; פתח בית־ספר – תמך בביה“ס לבנות ובגמנסיות בתל־אביב ובירושלים, נתן מלוות לבעלי מלאכה, לסוחרים, לאכרים ולפועלים. הוא הגביר את עלית היהודים לארץ. ואותה שעה דאג לקיום “השלוח”, והתענין בהוצאת ספרות עברית והבין לחשיבות התעמולה הציונית בכתב. הוא ראה עצמו קשור קשר פנימי, כמעט אישי, בכל המפעל הציוני וראוי למלא את התפקידים האחראיים ביותר בתנועת התחיה. ואמנם גם זכה לעמוד בראש מוסדות ההסתדרות הציונית. הוא כיהן פאר כיו”ר ב“ועד הצירים”, מקום שם לא שבע ביותר נחת והיה אנוס לצאת בדימוס. אולם בסוף חייו הקדיש עצמו ל“קרן הקימת”, שהשכיל להעלותה לשלב־הצלחה גדול.
“החלוקה”, כ“אוגאנדה” במועדה, עוררה באישיותו המוצקת והרגשנית כאחת והחותרת לשלמות, התנגדות חריפה. אבל הוא נשאר נאמן לעצמו – לרוחו, לתפארתו הראשונית בציונות, לפשטותו ול“פרימיטיביותו”.
אוסישקין חזה מראש את הרעה והסילוף העלולים לבוא בעקבות רעיון “המרכז הרוחני”. הוא הוא, שלפני יותר מ־50 שנה הכריז, כסופר קריב, המרבה בימינו לגנות את להיטותו של מנדלי לתאר את “תלישות” החיים בעיירה היהודית, כי “כבר היו לי לזרא דבריו על כסלון, קבציאל, שום, בצלים וכדומה…”
זאת ועוד. לפרקים יש ודוקא אישיות זו, הפשטנית, “החצוצרה בעלת נקב אחד”, מגלה ראיה פלאית, מעין נבואת לב, מעין “הרגשה קודמת”, המעוררת תמהון. הוא כותב להרצל באגרת, בה סיים במלים אלו: “אל תאבד את אומץ הרוח אף במידה כל שהיא. אם רק נשאר על קרקע ארץ ישראל…אזי ננצח!” ניבא ולא ידע בדיוק את שניבא.
הוא הדין בירושלים ובצורך בישובים מסביב לה. כי "כל נקודה ליד ירושלים חשובה יותר מאשר ביתר המקומות. בלשון צבאית “להגן על הארץ” פירוש ראשית כל להגן על ירושלים. כך נגזר עלינו: ביד אחת השלח וביד השניה – אמת־הבנין! או אימרתו: “ארץ־ישראל בלי ירושלים – פלשתינה”. כלום אין בדברים אלה משום תחושה אינטואיטיבית מרחיקה ראות? כהערת ש. שווארץ “הם (ר"ל הדברים האלה) כעת מענינא דיומא ממש. מרוב אמונה בעמו, בהירותו הפרימיטיבית, כוח־פעולתו”, נפתח לבו של יהודי חם ועמוק שרשים זה והתנבא בלשון נביאים…
תיתי לו לשלום שווארץ, שטרח והחיה בכשרון בספרו את דמותו הבולטת והעזה של אוסישקין, המנהיג הציוני רב־הפעלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.