שנינו למדנו באותה כתה. הוא היה בן עשירים, מעשירי המלחמה; אני הייתי בן עניים. הוא היה חזק, גבה קומה, שבע, לבוש הדר; אני הייתי כחוש, קטן קומה, רעב, ובגדי ישנים ומרופטים ולא לפי מדתי. חבריו היו מבני העשירים היושבים בשכונות המכובדות בירושלים; חברי היו מבני העניים ממשכנות העוני. הם נהגו כבר אז כמנהג הבוטחים בעושרם: אחרו לבוא לבית־הספר, זללו, בזבזו כסף והציקו למורים; אנחנו נהגנו להקדים לבוא לבית־הספר, לעסנו את הפת היבשה שהבאנו עמנו בכיסינו תוך כדי חזרה על השיעורים, ונהגנו כבוד במורים.
שני מחנות. הוא היה מנהיג החבורה שלו; חברי ראו אותי כמנהיגם. הם הביטו עלינו בשאט נפש, לעגו לנו; אנו רק התרחקנו מהם, התעלמנו מהם. נשאנו סבלנו באורך רוח. לא קנאנו בהם, אבל לא חבבנו אותם.
אך נפלאים ומוזרים דרכי אנוש. מסתבר שדוקא בלב הנערים המפוטמים הללו קננה הקנאה. לא היה לנו, העלובים, הרעבים ולובשי הקרעים דבר מלבד האהבה לתורה שלמדונו רבותינו. ועל כך קנאו בנו אותם הנערים, ועינם היתה צרה בנו על החיבה שגילו לנו המורים.
תהום רבצה בין שני המחנות; לא היה מגע כלשהו בינינו.
יום אחד, בשעת ההפסקה הגדולה, שחקתי עם חברי בכדור. והנה נתגלגל הכדור למקום שבו שיחקו חבורת בני העשירים. אצתי לשם כדי להוציאו. מנהיגם שעסק אותה שעה באכילת תפוח גדול ואדום הפליט:
– הסתכלו נא בטלאי שעל מכנסיו.
שמתי עצמי כלא שומע, נטלתי את הכדור וחזרתי אל חברי.
למחרת, כשעברתי על פניהם כשעת ההפסקה, שוב הפליט הבחור גבה הקומה:
– ראו נא, ראו, נוסף לו טלאי חדש על מכנסיו!
וכולם פרצו בצחוק אדיר.
שוב לא הגבתי על העלבון ולא גיליתי דבר לאיש.
מאותו יום גברה חוצפתו של אותו בחור ולא החמיץ שום הזדמנות כדי להעליב אותי ולהלבין פני ברבים. כך עברו ימים ושבועות. נשכתי שפתי בשיני ולא אמרתי דבר. חברי שלא יכלו לראות בצערי התחננו לפני:
– למה תשתוק? עד מתי יתעלל בך? אמור מילה ונעשה בהם שפטים.
– לא – אמרתי – הניחו להם עד שיהא להם הדבר לזרא.
אך מה כוחו של נער שיוכל למשול ברוחו עד אין קץ? בוקר אחד, עם צלצול הפעמון, שעה שהסתדרנו בשורה כדי להכנס לכתה, הפליט הנער בקול רם וחצוף:
– ראו כמה מלוכלך הוא! איך נשב עם הטינופת הזאת בכתה אחת!
צחוק אדיר פרץ מפי כל חסידיו. לבי נתרעש בקרבי ודמי נדלק. יצאתי מן השורה, קרבתי אל הנער שהיה משכמו ומעלה גבוה ממני, הסתכלתי בו בעינים בוערות ואמרתי בקול עצור:
– אמנם בגדי מטולאים, אבל נקי אני יותר ממך.
הנער כאילו נרתע לרגע, אך מיד פער את פיו בלעג וקרא:
– קבצן מתועב!
אותו רגע איבדתי את עשתונותי. זנקתי עליו כחתול פרא, תקעתי את צפרני בפרצופו השמן ושנינו נפלנו ארצה בכל כובד משאנו. כששכב על הארץ התחלתי הולם בו בשני אגרופי בכל מקום שפגעתי. לא ידעתי מה שאני עושה; לא ראיתי לפני דבר. מעין ערפל כיסה על עיני ואזני היו אטומות. קילוחי דם פרצו מנחירי אפו ומפיו ואני הוספתי להלום בו באגרופי כמטורף. הרגשתי בהרבה זוגות ידים שניסו לנתקני ממנו, אך בעטתי ברגלי בכל מי שקרב אלי. סוף סוף גברו עלי והרפיתי ממנו. כמה מורים ותלמידים החזיקו בי בחזקה. על הארץ היה מוטל הבחור שותת דם ונוחר כשור שחוט. כמה מחבריו הרימוהו ונשאו אותו משם.
אזני היו עדיין אטומות והכול מסביבי היה כלוטה1 בערפל. מישהו דיבר אלי, אך דומה היה כאילו באים הדברים ממרחקים:
– מה זאת עשית?
בקושי דיברתי:
– אינני טינופת… אינני קבצן מלוכלך… על מה ולמה נטפל אלי?… מה רעה עשיתי לו?…
לא עברה שעה קלה ומצאתי עצמי בחדרו של המנהל. נבהל ורועד עמדתי לפני שולחנו על רגלי הכושלות ולבי פרפר בקרבי. רגע ארוך שדמה בעיני לנצח הסתכל בי המנהל מבעד למשקפי הזהב שלו, החליק בידו בזקנקנו ולא אמר דבר. אחר כך קם ממקומו, נגש אל הדלת ונעלה. בצעדים מדודים חזר וישב במקומו ועדיין לא הוציא מלה מפיו. סוף סוף אמר:
– שב.
ישבתי על קצה הכסא שהצביע עליו, השפלתי ראשי וחכיתי.
בקול שקט שלא נשמע כמעט, קול רך המעביר צמרמורת בכל הגוף, דיבר המנהל:
– היודע אתה שיכולת לרצחו נפש?
– לא.
– מדוע עשית זאת? – הוסיף לדבר בקול רך, עד כדי חרדה.
– איני יודע…
– הפגע בך הוא ראשונה?
– לא.
המנהל קם ממקומו, ניגש אלי, החזיק בסנטרי, הרים את ראשי ואמר בקול אבהי ומלטף:
– ספר לי, בני, את הכל; אין איש עמנו. מכיר אני אותך שאינך איש ריב ומדון; תלמיד טוב אתה וגאוותנו עליך. הלא דברים בגו.
ברגע זה לא יכולתי עוד למשול ברוחי ופרצתי בבכי. דמעותי שמו מחנק ולא יכולתי להוציא הגה מפי. המנהל חזר למקומו וישב. עברו כמה רגעים עד ששככה סערת רוחי. שוב דיבר המנהל:
– ובכן, נרגעת במקצת; ספר לי את כל האמת.
התחלתי מגמגם:
– זה ימים רבים… שהוא מעליבני ומלבין פני ברבים… כל זמן שלעג לי על בגדי המטולאים ועל עניותי הבלגתי ושתקתי… היום קרא לי באזני כל בני הכתה קבצן מלוכלך, טינופת… והרי… הכול יודעים שמקפיד אני על הנקיון. וכשהופיעה לפני דמותו של אבי האלמן העומד בלילות בפינת המטבח ומכבס את בגדי למען אהיה נקי בבית־הספר, איבדתי את עשתונותי… ועשיתי מה שעשיתי…
דממה עמוקה נשתררה בחדר. את דברי אלה דיברתי כשעיני היו מושפלות לארץ. חיכיתי לגזר דיני. אך השתיקה נמשכה; המנהל לא דיבר דבר. נשאתי את עיני ולתמהוני הרב ראיתי אותו עומד בקצה החדר, גבו מופנה אלי והוא מליט את פניו במטפחתו הלבנה.
הוספתי לחכות כשראשי מושפל. שוב עברו רגעי נצח. והנה שמעתי את צעדי המנהל בהתקרבו אל מקומו ליד השולחן.
– הסתכל בפני – אמר.
הרימותי ראשי והסתכלתי בפניו. עיניו התנוצצו. ידעתי שבכה לשמע דברי.
– האמנם סבור אתה – אמר בקול מרעיד – שזו הדרך לפתור חילוקי דעות?
– לא – עניתי.
– ומדוע לא התאוננת באזני כשהתחילה פרשת העלבונות?
– בזתי לו בלבי ולא ראיתי אותו ראוי לתשומת לב. ו… אינני אוהב להלשין.
– לפי החוק עלי להענישך – אמר המנהל – הידעת זאת?
– כן.
– הריני מוציאך אפוא, מבית־הספר לשבוע ימים. וזכור: לעולם אל תרים ידך על חברך גם אם תגבר סערת רוחך. מעשה ילדות הוא להכות חבר.
הוא ניגש אל הדלת, פתחה ואמר בקולו האבהי והרחום:
– ועתה, נערי, לך וחזור כעבור שבוע ימים.
ובעברי את המפתן הוסיף כמעט בלחש:
– ואל תשכח לבוא למטבח יום יום לאכול את ארוחת־הצהרים עם שאר הנערים.
-
כך במקור. צריך להיות “לוט בערפל”. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.