אחרי תפילת ערבית, עם צאת הכוכבים, יצאו שני החברים שמואל ומשה לטיול, כמשפטם מדי ערב בערב. בלי אומר ודברים ירדו במדרגות הרחבות של רחוב השכונה והמשיכו דרכם לאורך הכביש שבמורד הר־ציון אל עבר המושבה הגרמנית. מן הבריכה בעמק עלה קרקור הצפרדעים, וזה היה הרעש היחידי שהפריע את דממת הלילה.
הנערים שוחחו ביניהם, כרגיל, על הספרים האחרונים שקראו, ותוך כדי שיחה הגיעו למושבה הגרמנית, עברו את רחובה הראשי ויצאו אל מרחבי השדות שטופי אור הירח. פתאום אמר שמואל:
– משה, חושש אני שעלינו לחזור הביתה; איני מרגיש עצמי בטוב.
– מה לך? – שאל משה בחרדה.
– לא כלום… – גימגם שמואל.
החברים חזרו בדרך שבה באו. משה הבין. לא אחת רמז לו שמואל על המחסור והמצוקה בביתם, ולא אחת הרגיש כי חברו צם ימים תמימים.
בהגיעם לשכונה נפטרו החברים איש לביתו. משה התגנב למטבח בחשאי, בלא שירגישו בו. משם הציץ אל חדר האוכל המרווח, וראה את בני הבית מסובים לשולחן לארוחת הערב. על השולחן עלו ככרות לחם לבן, מרק גריסים עם חלב מהביל, זיתים שחורים מן המשובחים ביותר, חמאה, גבינה וביצים. רגש מוזר תקף את משה ולא אזר כוח להכנס הביתה. רגש של בושה היה זה. ידוע ידע כי ברוב בתי השכונה חסר לחם יבש, כי רוב בעלי הבתים גוועים ברעב. ילדים רבים שוברים את רעבונם בקליפות תפוחי־זהב שהם מוצאים בפחי־האשפה ובצדי הרחובות.
והנה קמה אמו מעם השולחן ונכנסה למטבח. בראותה את הנער קראה:
– היכן היית עד כה, משה? הלא זה למעלה משעה שנסתיימה תפילת ערבית.
– איני מרגיש עצמי בטוב, אמא – אמר משה – אשכב לישון.
– ולא תאכל שום דבר – שאלה אמו – הלא האוכל עומד על השולחן.
– לא, אמא – השיב משה – לא אוכל דבר; אני הולך לישון.
ובדברו ירד במדרגות המוליכות אל הקומה התחתונה, מקום שם היה חדר השינה של הילדים, ששימש גם כמחסן. שלש מיטות עמדו באותו חדר; בשתיים מהן היו ישנות שתי אחיותיו הצעירות, ובאחת ישן הוא.
משה עלה על מיטתו ושקע במחשבותיו. מנורת־נפט קטנה התלויה על הכותל האירה את החדר באור קלוש. מסביב לקירות עמדו שקים מלאים וגדושים. משה ידע את אשר בשקים האלה. אביו היה סוחר מצליח שקשרים לו עם אנשי השלטון ועשירי הערבים. עם פרוץ המלחמה ראה את הנולד ואגר צרכי מזון לימים קשים. בחדר הזה שמר את שקי הסוכר, האורז, הגריסים, האפונה, העדשים, התמרים היבשים, הדבלים, החיטה, הקמח והסולת. על הכתלים היו תלויים נקניקים מעושנים וגדולים.
פתאום נצנצה מחשבה במוחו של משה. הוא קפץ ממיטתו כנשוך נחש, הסתכל סביבו כגנב, ונעל את הדלת מבפנים. במהירות קדחתנית התנפל על השקים, חפן מלא חפניו מן הסוכר, מן האורז, מן האפונה ומכל הבא לידו, ומלא בהם את כל כיסיו. ומשלא נשאר עוד כיס ריק, פתח את הדלת במפתח, עלה על קצה אצבעותיו במדרגות, ובאין רואים התחמק והתפרץ החוצה.
כעבור רגע דפק על דלת בית חברו שמואל.
הדלת נפתחה ועל המפתן הופיעה אמו של שמואל, אלמנה דוויה וסחופה, שהרעב והסבל חרשו קמטים עמוקים בפניה. עיניה היו לחות ואדומות. אין זאת כי רק לפני רגעים מעטים מררה בבכי.
– מה לך, משה, כי באת בשעה מאוחרת זו? – שאלה בבהלה – הלא רועד אתה בכל גופך! הקרה משהו?
– לא קרה דבר – הפטיר משה – רצוני לדבר עם שמואל.
– שמואל כבר עלה על מיטתו – השיבה האלמנה – לא הרגיש עצמו בטוב.
– אבל עלי לדבר עמו מיד – אמר משה בעקשנות – בקשי ממנו לבוא אלי לרגע קט החוצה.
נכנסה האלמנה הביתה, וכעבור רגעים מספר יצא שמואל אל משה אל החצר.
– שמואל – אמר משה בהתרגשות עצורה – לא יכולתי להרדם… לבי הלם בחזקה… מוכרח הייתי… ראה, הבאתי לך דבר־מה…
ובדברו התחיל לרוקן את כיסיו. שמואל לא האמין למראה עיניו, ובטרם הביט כה וכה נעלם משה.
* * *
מאותו ערב עברו כשבועיים, ובכל לילה ולילה היה משה חוזר על מעשהו זה.
יום אחד לפני לכתו לבית־הספר קרא לו אביו אל חדר עבודתו, סגר בעדם את הדלת ואמר:
– משה, אוי לאותה בושה! נגלו לי תעלוליך! הגידה מיד מה אתה עושה בכסף שאתה מקבל בעד המצרכים הגנובים!
שתק משה ולא ענה דבר.
התרגז אביו, רקע ברגליו וצעק:
– אם לא תגיד מיד, מרה תהיה אחריתך! השמעת? שתק משה ולא ענה דבר.
– מדוע תשתוק? – צעק אביו.
אך משה כאילם לא יפתח פיו.
הסיר אביו את חגורתו מעל מתניו והתחיל להצליף בנער בלא אבחנה, בידיו, ברגליו ובכל מקום אשר פגע. משה התפתל בכאביו ולא פצה פה. וכשכילה בו אביו את חמתו עזבו לנפשו ויצא את החדר. שבור ורצוץ, כשכל גופו כואב ופצוע, אסף משה את ספריו ומחברותיו והלך לבית־הספר.
** *
למחרת בא שמש בית־הכנסת אל אביו של משה והודיעו, כי הוא מוזמן אל הרב לדין־תורה. בהיכנסו אל בית הרב נדהם למראה עיניו: ליד השולחן ישב הרב ומשמשו, ובקצה שממול ישב בנו משה. ובעודנו תוהה ומשתומם פנה אליו הרב ואמר:
– ר' שלמה, זו לי הפעם הראשונה שבא לפני ענין מוזר כזה… בנך משה הזמינך לדין תורה.
אותו רגע אמר ר' שלמה התקיף לקום ולעזוב את הבית. אך מפני כבוד הרב נשאר יושב במקומו וכולו משתומם וכועס.
– ר' שלמה – המשיך הרב – בנך לא ספר דבר על סיבת ההזמנה; רוצה הוא לדבר את דבריו בנוכחותך.
שוב לא יכול ר' שלמה להוציא הגה מפיו. פנה הרב אל הנער ואמר:
– דבר דבריך, משה, ונשמעה.
פתח משה ואמר:
– רבי, הלא ידוע לך מה רבה המצוקה בירושלים ובפרט בשכונתנו. טובי בעלי־הבתים מתו, אלמנותיהם ויתומיהם גוועים ברעב ואין מציל. חברי הטוב ביותר, שמואל, בנו של ר' נחום המנוח, סובל חרפת רעב ואני לא ידעתי. רק לפני שבועות מועטים הרגשתי בכך, כשהיה קרוב להתעלפות. מאז לא אדע מנוחה; בוחל אני בכל המאכלים הטובים העולים על שולחננו; איני יכול לנגוע בהם כל עוד חברי רעב. ובחדר המיטות שלנו עומדים שקים מלאים כל טוב. לילה לילה אני מסתכל בהם וראשי סחרחר עלי. בחלומי אני רואה אותם מרקדים סביבי, צוחקים בפרצופים משונים וסביבותם מוטלים יהודים נפוחי רעב. החלטתי, איפוא, להציל את חברי ואת אמו האלמנה ממות רעב, ולקחתי מדי פעם קמצים קמצים מן המזון והבאתים לביתם. אבא חשד בי, כי שלחתי ידי בגניבה והפליא מכותי אתמול. חששתי לגלות לו את האמת והבאתי את הדבר לפניך, כבוד הרב.
את כל הדברים האלה דבר משה כשראשו ועיניו מושפלים. וכשסיים הרים את עיניו וראה את שלושת היהודים המבוגרים בעלי־הזקן בוכים בדמעות שליש.
היתה שתיקה ממושכת. סוף סוף קם ר' שלמה ודיבר בקול חנוק מדמעות:
– סלח לי, בני, סלח לי על כל מה שעשיתי לך. מהיום והלאה הרשות בידך להמשיך ולעשות את מעשיך בלא לשאול את פי.
ומאותו יום היה ר' שלמה שולח בידי משה בנו מדי יום ביומו צרכי מזון לכמה וכמה מן המשפחות העניות שבשכונה. כך נמשך הדבר עד תום המלחמה ועד שחזרו הימים להיות כתיקונם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.