– אבא, – אמרה שושנה בשבתה אל השולחן לארוחת הערב – כיצד נוהגים אנשים שכתבו ספור, ספור ארוך המשתרע על דפים רבים?

ענה אבא:

– הם שולחים אותו אל אדם שהוא גבוה מעל גבוה וכל־יכול; אדם זה נקרא מו"ל, כלומר, מוציא לאור.

– ומה עושה אדם זה? – שאלה שושנה.

חייך אבא וענה:

– אם הוא אדם טוב, הוא משיב: “אדוני הנכבד, ספורך הוא מעשה ידי אמן, אדפיס את ספורך ותקבל סכום כסף הגון”.

חשבה שושנה רגעים מספר ושאלה:

– אבא, גם המו"ל שלך עושה כך כשאתה מוסר לו את ספוריך?

חייך אבא בעצב ואמר:

– המו"ל שלי איננו אדם טוב. הוא נוהג לומר: “צר לי מאד, אדוני, אך ספורים אלה לא ימצאו חן בעיני הקוראים”.

אמא, שישבה אותה שעה ותקנה את מעיל החורף הישן של שושנה, התערבה פתאום בשיחה וקראה:

– שושנה, אל תבלבלי לאבא את המוח! גמרי את ארוחתך ושכבי לישון!

התחננה שושנה:

– עוד שאלה אחת לי; רק שאלה אחת: מה מראהו של מו"ל?

אמר אבא;

– הנה בא אחד מהם להתגורר ברחוב שלנו. אם ברצונך לראותו, עברי על פני ביתו שבקצה הרחוב לפנות ערב ותראיהו יושב בגינתו שקוע בקריאה.

כשעלתה שושנה על יצועה עלה רעיון נפלא במוחה. היא תקח את ספורה הארוך, שכתבה משך שלושה שבועות רצופים, אל המו“ל הזה. הרי כבר מלאו לה עשר שנים, ומי יודע אם סיפורה אינו מאלה שאבא קורא להם מעשה ידי אמן? ואז יתן לה המו”ל סכום כסף הגון והיא תמסרהו לאבא. כך חשבה שושנה מחשבות רבות עד שנרדמה. כשהקיצה כבר היה החדר מוצף כולו אור שמש הסתו.

אותו יום אחר־הצהרים הניחה שושנה את מחברתה העבה תחת בית שחיה ויצאה את הבית באין רואים.

לבה הלם בחזקה כשהגיעה אל שער הגן של המו"ל. לאחר שנרגעה במקצת דפקה שושנה בשער.

איש גבה קומה לבוש בגדים רגילים מאד פתח לה את השער. שושנה סבורה היתה כי זהו הגנן.

– שלום – אמרה בקול חנוק שלא נשמע כמעט.

– שלום לך, ילדה, – ענה האיש גבה הקומה – מה רצונך?

– אני… רצוני לדבר עם האדון המו"ל בענין… בענין חשוב מאד.

חייך האיש ואמר:

– אני המו"ל בכבודו ובעצמו.

– אתה? – תמהה שושנה ולא האמינה למראה עיניה.

– כן, – הוסיף האיש לחייך בטוב לב – אני הוא; ומה הענין החשוב כי אדע?

– הענין הוא בזה… – גמגמה שושנה בקול רועד והושיטה לו את מחברתה – כתבתי ספור ורציתי להראותו לך.

שוב הופיע חיוך רחב וטוב על פני האיש.

– בואי עמי אל חדר עבודתי – אמר – ונראה.

ותוך כדי דבור החזיק האיש גבה הקומה בידה של שושנה והכניסה אל חדר עבודתו. במקום כתלים היו שם ספרים לרוב, בלי קץ ובלי מספר, מן הרצפה עד התקרה.

אותו רגע נכנסה העוזרת והביאה קומקום מים רותחים, ספלים, תחתיות, עוגות, שוקולדה ופירות.

– כיוונת את השעה, ילדתי, – אמר האיש – ועתה עליך לשתות ולאכול מכל אשר על השולחן.

האיש דיבר אליה בחביבות כה רבה ששושנה לא התבישה עוד וסיפרה לו על הכל. על אבא שכתב ספרים נחמדים ומעטים הקוראים בהם; על אמא העובדת ועמלה כל היום במשק הבית ועוד ועוד. וכה סיימה:

– רואה אתה, איפוא, כי לאבא אין מזל למו“לים. לפיכך כתבתי אני ספור ואני מקוה כי ימצא חן בעיניך. אבא אומר כי אם יכתוב איש ספור שהוא מעשה ידי אמן, אומר לו המו”ל: “אדוני, אדפיס את ספרך ותקבל סכום כסף הגון”.

צחק האיש ואמר:

– לא תמיד מתרחש נס כזה, ילדתי… על כל פנים הייתי רוצה לקרוא את ספורך; ובינתים אומר אני להיפגש עם אבא שלך. שמעתי על ספריו הנחמדים; כמה מהם נמצאים גם בספרייתי. התרצי לקחתני אל אבא שלך, ילדתי?

– בחפץ לב, אבל… האם לא תקרא את ספורי?

– מובן, מובן שאקרא.

והאיש התחיל לקרוא. קרא עמוד אחד, שנים; ופתאום פרץ בצחוק אדיר עד שהתחיל להשתעל ודמעות זלגו מעיניו.

– למה תצחק, אדוני? – שאלה שושנה בחרדה.

– צחקתי משום שנהניתי מאד. אבל… אגמור את קריאת ספורך בפעם אחרת ובינתים נלך להפגש עם אבא שלך.

יצאו יחד ויד שושנה ביד ידידה החדש.

אבא השתומם מאד בראותו את שושנה באה בלווית אדם זר. אך שושנה הניחה את שני הגברים לבדם ורצה אל אמא כדי לספר לה על כל מה שקרה.

זמן רב ישב המו"ל בחדרו של אבא, וכשהלך אמר אבא בשמחה;

– שושנה חמודתי! מה נפלא הדבר אשר עשית!

– האמנם מעשה ידי אמן הוא ספורי? – שאלה שושנה בהתרגשות.

חייך אבא ואמר:

– ספורך… ספורך הביא לנו ברכה רבה. ידידך המו"ל הציע לי משרה נכבדה בבית־ההוצאה שלו, וכל זה בעטיו של ספורך הנחמד.