בהתקרב חג האביב, עם משב הרוחות הרעננות וזריחת שמש חמימה מתעוררים בלב האדם זכרונות וגעגועים לתקופת אביב חייו, תחום הילדות ותור הנעורים.
נעורי, שעמדו בסימן מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שאותותיה היו רעב, מגפות, רדיפות, גרושים והשמדה, לא היו, איפוא, שלשלת זהב. אף־על־פי־כן היו בשלשלת זו כמה טבעות זהב טהור ומזוקק.
הבה אספר לכם הפעם מזכרונות הימים ההם.
באותם הימים, כשרעם התותחים בישר את קץ שלטון הטורקים בארץ ישראל ופתיחת תקופה חדשה, נחרבו הרבה ישובים עבריים ואף למעטים שנשארו היו צפויים כליון וחורבן גמור. מושבות ושכונות רבות בירושלים ובסביבתה נתרוקנו מתושביהן שנספו במגפות או שברחו ונמלטו על נפשם מפני חמת המציק, ובתיהם היפים והמרווחים היו לחרבה ולמעונות תנים.
אף בשכונה הקטנה והיפה “גבעת שאול” הסמוכה לירושלים, היתה יד הגורל האכזרית. מכל תושביה לא נשאר בה שריד ופליט.
שערו נא בנפשכם את דאבון לבי ועצבון רוחי בבואי אל הישוב העזוב הזה בפעם הראשונה.
בצהרי יום שבת, בעצם ימי המלחמה, היה הדבר. ולי אז חבר טוב ושמו יהודה, נער פיקח בעל המצאות. כשהיה חושב מחשבות, או חולם בהקיץ, היה נוהג להטות ראשו אל כתפו השמאלית ולעצום את עינו הימנית. בימי שבת היינו נוהגים לשוטט בסביבות ירושלים ולתור לנו פינה שקטה לקריאה משותפת בספרים. אותה שבת בחרנו בגבעת שאול. עם חום הצהרים הגענו אל השכונה החרבה. הרחובות היו עקומים וזרועים אבנים ומכוסים אבק רב. שמש ראשית קיץ הכתה על ראשינו בלא רחמים ושטופי זיעה בקשנו לנו מקלט להסתתר מפני קרניה הלוהטות.
הגענו אל הבית הגדול שעמד בטבורה של השכונה. במקום החלונות ראינו רק חללים גדולים שאף צורת חלונות לא היו להם עוד, ובמקום דלת מצאנו פרצה גדולה ורחבה שאבנים גדולות היו תלויות מעליה ואיימו להנתק בכל רגע ממקומן. המעבר דרך פרצה זו היה מסוכן ביותר, אך חפצנו להנצל מן החום הבוער בחוץ השכיח מלבנו את הסכנה; ובטרם שקלנו את הדבר בדעתנו, כבר עמדו רגלינו באולם ריק ואפלולי.
הקרירות הנעימה החייתה את נפשנו. מחינו את זיעתנו מעל פנינו ועינינו התחילו משוטטות בחלל האולם הריק.
– יהודה! – קראתי – הסתכל נא בעמודים שעל־יד כותל המזרח. הלא בית אלוהים הוא זה, בית אלוהים שחרב!
– צדקת, יקירי – השיב יהודה בעצב – אכן, בית תפילה היה הבית הזה. הבה נצא מכאן לבל נראה בעלבונה של השכינה.
נחפזנו ויצאנו מבית־התפילה החרב. עמדנו בצלו המועט של אחד מכתליו ותרנו לנו מקום אחר. ממרומי הגבעה ועד מורדה היו פזורים בתים חרבים ועזובים וחלקות אדמה שוממות, שבימי הטובה היו בוודאי גינות ירק ופרחים. גדרות אבנים הרוסות למחצה הקיפו חלקות אלה, ועתה מצאו להן שם מעון לטאות גדולות ושרצים אחרים למיניהם.
יותר מכל הבתים הגדולים והמרווחים אשר על פני השטח הגדול, מצא חן בעינינו בית קטן ועלוב, בעל חלונות קטנים וצנועים ובעל גג שטוח עשוי חמר וסיד.
בחצר הקטנה שלפני פתח הבית כבר היה צל. נכנסנו אל שני החדרים שהקיר החוצה ביניהם היה הרוס ויצאנו חזרה אל החצר הקטנה, פרשנו ממחטותינו על הארץ וישבנו לנוח מעמל הדרך ומן החום הלוהט.
פתחנו את הספר שעמדנו אז בקריאתו במשותף והפלגנו למרחקי הדמיון והמחשבה. לא ידענו כלל כיצד חלפו השעות כשהגענו לסיום קריאתנו. אך משחזרנו למציאות הרגשנו שרוח קרירה ונעימה מלטפת אותנו והצל המועט שבחצר נתארך ונתפשט על פני כל חלקת האדמה.
קמנו והקפנו את הבית הקטן כדי לחזות בשקיעת השמש בין ההרים המקיפים את הכפר “עין כרם” השוכן בעמק.
– הבה נעלה על הגג השטוח ונשב שם, – אמר יהודה – שם תראה לפנינו הסביבה בכל הדרה ואף הרוח טובה שם יותר.
ובטרם הספקתי להשיב דבר כבר עלה על הגג.
טפסתי ועליתי אחריו וישבתי על ידו. עולם ומלואו נגלה לעינינו. מעברים עלה קול צלצול באזנינו. רועים ערביים נהגו את עדריהם בשבילים עקלקלים אל המכלאות והרפתים שבכפרים הסמוכים. שורה ארוכה של גמלים נמשכה על דרך המלך ולצדם צעדו לאטם פלחים וחללו בחליליהם מנגינה עצובה וחדגוונית.
יהודה הטה ראשו אל כתפו השמאלית ועצם את עינו הימנית ובעודני מתכונן לשאול שאלה, פתח ואמר בכובד ראש:
– היודע אתה, רעיון נעלה נצנץ במוחי, כן, רעיון נעלה ונשגב.
החשיתי והמתנתי להמשך דבריו.
– הנחלה הזאת – המשיך – מצאה חן בעיני עד מאוד ואם נרצה נוכל לרכשה לנו.
– הכיצד? – שאלתיו והסתכלתי בו כבמשוגע וחוזה חזיונות – מה יוכלו נערים כמונו לעשות בנחלה זו? הרי הכל חרב כאן ואין נפש חיה בכל המקום. והיכן נקח את הכסף?
שביב אור הבהב בעיניו של יהודה. הוא התחיל לדבר בשקט, אך מרגע לרגע גברה התלהבותו:
– אם הכל חרב כאן, נתחיל אנו להקים את ההריסות; ואם אין במקום נפש חיה, היה סמוך ובטוח שאם אנו נתחיל, יבואו אחרים ויעשו עמנו. ועל שאלתך מה בכוחם של נערים כמונו לעשות בנחלה זו, אשיב מיד. קודם כל עלינו למצוא את בעל הנחלה הזאת, או את יורשיו אם נספה חלילה במלחמה או בארץ גלותו, ולקנותה ממנו. נניח שנמצא את הבעלים; נותר לנו, איפוא, להשיג את הכסף. את החלק האחד יתנו לנו בוודאי הורינו ואת השאר נסלק בתשלומים כנהוג בעולם המסחר. ולכשתקום הנחלה לנו נדע מה לעשות בה.
בלעתי כל מלה ומלה שיצאה מפי יהודה. דבריו נכנסו אל לבי ונתמלאתי הערצה לחברי שגילה הבנה כה רבה בהלכות עולם.
ויהודה המשיך לארוג את חלומו:
– נניח שהנחלה כבר היתה לקניננו. מה נעשה אז? קודם כל נפנה את הבית מן האבנים ומן העפר שנצטברו בו. נביא פועל מן העיר שיקים את הקיר ההרוס שבין שני החדרים ויתקן את שאר הפרצות שבכתלים. אחר כך נסייד את הבית, נכבד את הרצפה ונעביר הנה את הכלים ואת הרהיטים הדרושים לנו ביותר.
– ומה תהא תכלית חיינו כאן? – שאלתי.
יהודה הסתכל בי בתמהון.
– היודע אתה, – אמר – מה פירוש הדבר להקים ישוב הרוס? היודע אתה מה חלקם של החלוצים ההולכים בראש? הנה זו התכלית! אך לא נסתפק בזאת בלבד; לא נטמין ידינו בצלחת ולא נאבד זמננו לריק. אנשי מעשה אינם נוהגים לנוח על זרי הדפנא שלהם. את החלקה רחבת הידים הזאת, נעבד ונזרע אותה ירקות. מן הירקות תהא לנו הכנסה נאה ואת הכסף נשקיע בפיתוח נוסף. נגדל, למשל, עופות. העופות תטלנה ביצים. בתוך זמן קצר יהיו לנו אפרוחים לרוב. נמכור מן הסחורה הזאת וברכוש לנו עז אחת או שתים.
רעיונו של יהודה התחיל להתקבל על לבי מאוד.
– אכן, צדקת – הרי זו הדרך להיות אכרים ממש ברבות הימים.
– בוודאי, – השיב יהודה – רק בדרך זו עולה אדם מעלה מעלה. לא בן לילה מגיעים לשלב העליון אלא מעט מעט ובעמל רב. ובכן, יקירי, היכן עומדים אנו? כן, הגענו לעז. בקצה החלקה, בצד הלול, נבנה לנו רפת קטנה. העז תתן לנו חלב וכעבור כמה חדשים תזכה אותנו בגדי או בשני גדיים…
חייכתי למראה המגדלים הפורחים באוויר שחברי בנה לו בדמיונו, ואף על פי כן נסחפתי בזרם חלומותיו. לפני עיני רוחי ריחפה תמונה מעין זו: לפנות ערב. יהודה ואנוכי יושבים על דרגשים נמוכים בחצר הקטנה המוקפת גדר קרשים הצבועים בצבע ירוק. לפנינו משתרע גן הירק שלנו. על גדר האבנים רובץ לו כלבנו העז והנאמן. מעבר לגדר הגנה מלחכות עזים וכבשות את העשב הרענן. גם גדיים מקפצים שם בשובבות. על המגרש שמאחורי הבית מטיילים תרנגולים ותרנגולות ואפרוחים לאין מספר. בשובך הסמוך לגג הומות יונים צחורות. רוב בתי השכונה בנויים על תלם ותושביהם עושים בכל מלאכה ועבודות בית וגן. נערות בריאות ורעננות נושאות על ראשיהן כדי מים ששאבו מן הבאר או מן המעין. מה נפלא ומה נחמד! תושבים ואכרים אנו בתוך אחינו. הכל רוחשים לנו כבוד; הלא ראשונים היינו לשוב ולבנות את ההריסות!
– על מה אתה חולם? – שאלני יהודה בטלטלו אותי. התעוררתי מחלומי היפה וקראתי בגעגועים:
– חולם אני על הימים הטובים הצפויים לנו כאן. ומתי נתחיל?
– בקרוב, בקרוב, – אמר יהודה ושקע במחשבות.
בינתיים פרש הלילה את ממשלתו על כל הסביבה ואנו לא הרגשנו. מכרמי הערבים הסמוכים עלה באזנינו רשרוש העלים המתנועעים בחזקה לרוח הלילה.
עצבת קלה נכנסה ללבי. או שמא היה זה שמץ של פחד? הרי שומם המקום ומסביב רק תנים וכפרי ערבים.
– הגיעה השעה לשוב העירה – אמרתי.
אך יהודה לא היה בהול כלל.
– מה החפזון? – אמר – מה מצפה לך בעיר? הרוצה אתה ללכת לרחוב יפו הסואן והמלא בחורים ובחורות ריקים ומקושטים? בחלה בהם נפשי! טוב לי לשבת כאן בחיק הטבע שעה אחת מלהיות בחברתם של הללו שנים. הנה כאן על הגג הזה, נפרוש מדי ערב מחצלת קנים ונסעד את סעודת הערב. ואז נשוחח על דברים הקרובים ללבנו ונזמר מן השירים היפים שב“כינור ציון”. ובערבי החורף, עת ירדו גשמי ברכה, נשב בחדרנו החם ונהגה בספרים. מה נעימה תהא הקריאה לאחר יום עבודה פוריה!
רבות עוד שוחחנו וחלמנו על העתיד בשבתנו על הגג ובהביטנו בגעגועים אל השמים הזרועים כוכבים נוצצים. גם בדרך העירה לא פסקנו מלדבר בענין זה שמלא את כל חדרי לבנו.
* * *
מאז לא עבר כמעט יום שלא בקרנו בנחלה “שלנו”. יוצאים היינו לפנות ערב וחוזרים עם רדת הלילה. את הבית ואת חלקת האדמה כבר ראינו כרכושנו ומיום ליום נתחבבה עלינו הנחלה יותר ויותר.
סוף סוף החליט יהודה להביא את עניננו החשוב לפני אביו.
אביו של יהודה היה מיקירי ירושלים, אדם נכבד ומשכיל שהיה בשעתו מסופרי כתב העת “השחר” בעריכתו של הסופר העברי הגדול פרץ סמולנסקין. בדחילו ורחימו הבאנו לפניו את הענין הנכבד ובלבבות רועדים יחלנו למוצא פיו.
הזקן החכם האזין לדברינו והשיב לנו בדברים שקולים וזהירים:
– מבין אני לרוחכם, חביבי. אך צעירים אתם מדי בשביל המשימה הזאת. רבה וקשה העבודה ורבה מאוד האחריות. הקמת הריסות ובנין ארץ למבוגרים נועדו. עוד הארץ בשממתה עומדת ועוד נכונו לנו ימים קשים וגורליים עד שתהא לנו ועד שנשוב ונבנה אותה. גם לכם נכונו תפקידים גדולים בבנין ועוד תזכו להיות בבונים בהגיע שעתכם. אך עתה הניחו דבר זה למבוגרים מכם. אכן, יפה וטובה מחשבתכם ואשרי העם שבנים כמותכם לו, אולם לפי שעה המשיכו בלימודיכם, והשכילו והיו לאנשים.
רכים וטובים היו דברי אביו של יהודה אך לנו היו כרעם ביום בהיר. בבת אחת נתמוטטו ונפלו כל הבנינים והמגדלים היפים שבנינו לנו בדמיוננו. לבנו היה כבד, כל חלומותינו גזו וחלפו לפתע כאותו ענן קל המרחף והמתפזר ונעלם בשולי הרקיע עם זריחת שמש הבוקר.
תחילה לא אמרנו נואש; עדיין השתעשענו בתקוה שיתרחש נס. אך לאט לאט התחיל הספק מנקר במוחנו ואכל את שארית התקוה.
וברבות הימים נשתכחה ה“נחלה” מלב.
* * *
עברו שנים. בנים שבו מארצות גלותם ומשדות הקרב. העליה השלישית הביאה עמה ממיטב הנוער מרוסיה ומפולין שהפריחו כל שעל אדמה שרגליהם דרכו בו. באותם הימים נגאל העמק ונגאלו שטחים גדולים אחרים בכל רחבי הארץ. גם ירושלים ראתה בטובה, ההריסות הוקמו מחדש ושכונות חדשות ויפות נבנו בסביבות העיר. יהודה ואנוכי גדלנו ונתבגרנו ודרכינו נפרדו, זה בכה וזה בכה.
באחד הימים אמרתי בלבי: אלך ל“גבעת שאול” ואראה את הנעשה בה. בבואי לשכונה פחד ורחב לבי. השכונה היתה בנויה כולה על תלה ומיושבת יהודים. לא זו בלבד שהוקמו הריסותיה; בתים חדשים נבנו בה, כבישיה ורחובותיה היו סלולים וכולה המתה ככוורת.
את הנחלה “שלנו” לא הכרתי כמעט. במקום החורבה הקטנה והדלה התנוסס בית אבנים גדול ויפה שחלונותיו גדולים ומרווחים, גגו מכוסה רעפים אדומים וגזוזטראותיו מלאים עציצי פרחים. וחלקת האדמה השוממה טבעה בים של דשאים וצמחים מרהיבי עין.
ובהרהרי בחלום נעורי היפה חייכתי בלבי וזכרתי אה דברי החכם הזקן, זכרונו לברכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.