א    🔗

ככל ילידי ירושלים אהבתי בימי נעורי לטייל ולשוטט ברחובותיה ובסביבותיה בכל עת מצוא. תמיד היינו מגלים בה בירושלים נפלאה זו דבר חדש, פינה חדשה שלא השגחנו בה קודם, ותמיד דומה היה לנו כי רואים אנו את המראות העתיקים והמופלאים בפעם הראשונה.

הבה ואשתפכם הפעם, קוראים יקרים, באחד מטיולי סביב חומת ירושלים.

* * *

עומדות היו רגלי על מרומי הר ציון. ראשי היה מורם כלפי מעלה ועיני סקרו את החומה הענקית והעתיקה שקדושת קדומים מרחפת עליה. לא רק האבנים הענקיות של הנדבכים הנמוכים שנשארו מימי שלמה המלך מפילות עליך אימה וממלאות את לבך רחשי כבוד וקדושה, אלא אף אבני הנדבכים העליונים שנבנו על ידי הסולטן סוליימאן “המפואר” מעבירים אותך לעולמות אחרים ורחוקים. שכן גם נדבכים “חדשים” אלה נבנו לפני למעלה מארבע מאות שנה.

היה בוקר אורה; משעת הזריחה נאבקה שמש האביב עם כמה עננים צחורים, דחקה אותם הרחק אל האופק ופרשה את שלטונה על העולם. לרגלי ההר משתרע עמק ובו בריכת מים גדולה ממי הגשמים שנצטברו בה בימות החורף ורצי הכסף שעל חלקתה מסנוורים עינים. על הגבעה מעבר לעמק שוכנת לה לבטח “ימין משה” אשר בה עמדה עריסתי, אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומת ירושלים שנוסדה על ידי השר משה מונטיפיורי. בין השכונה לבין הר ציון מתפתלים שני כבישים שהאחד מהם מוליך אל תחנת הרכבת והשני לבית לחם וחברון. מכל עברים נראים ישובים קטנים ובתים בודדים. הכל מסביב פורח ומלבלב.

עקרתי רגלי מן המקום המקסים הזה והלכתי בסימטה הצרה לאורך החומה אל עבר שער ציון. דרך השער הזה, כבדרך כל השערים שעתידים אנו לעבור על פניהם, נכנסים אל העיר העתיקה. מול השער הנקרא בפי הערבים “שער דוד” מוליך רחוב רחב אל “עיר דוד” שעתה אינה אלא שכונה ערבית קטנה.

לאחר שנתרחקתי צעדים מספר משער זה נתגלה לפני פתאום עולם רחב־ידים מלא אור. עם שפע האויר, החמימות והאור עלה באפי ריח כפר, אותו הריח המיוחד לכל הכפרים הערביים בארץ. על ההר הגדול והעגול היו פזורים הבתים הקטנים של כפר השילוח. כל העמק היה מכוסה שפע של פירות וירקות. אין פלא, איפוא, שכפר זה מספק לירושלים את הירקות המשובחים ביותר.

ככל שהרחקתי ללכת כן יפתה החומה וכן גדל פלאה. במקומות אלה ראיתי בנדבכים הנמוכים אבנים שאורכן כשני מטרים ורחבן קרוב למידה זו. בעיקר מצויות אבנים כאלה ליד השער השני אחרי שער ציון הנקרא “השער הקטן” על שום שהוא הקטן שבשערי החומה. שער זה נקרא גם בשני שמות אחרים: “שער האשפה” על שום שדרכו מוציאים את כל האשפה של העיר, ו“שער המערבים” על שום שבאותה סביבה נמצא רובע הערבים המארוקאניים. בעברי על פני השער הזה המה המקום מערביי כפר השילוח שהביאו את פירותיהם וירקותיהם על גבי חמורים העירה.

מרחוק נתגלה לעיני הר הזיתים עם אלפי מצבותיו הלבנות. מבטי נפל גם על אלפי הקברים הפזורים על פני כל הארץ בשטח כפר השילוח, משני עברי נחל קדרון. זהו בית הקברות היהודי העתיק שבו קברו יהודי ירושלים את מתיהם בטרם רכשו לצורך זה את הר הזיתים. לרגלי הר הזיתים התפתל הכביש הלבן והמאובק אל עבר יריחו.

לאט לאט נתרחק השביל שהלכתי בו מן החומה. נתברר שבין השביל לבין החומה נמצא בית קברות מושלמי. פה ושם מפוזרים בתים ערביים קטנים וסביבם גינות ירק קטנות ומעובדות יפה.

משהחלו רגלי להוליכני למורד, לא נמשכה עוד החומה משמאלי. היא קפצה קפיצת נחשון אחורנית ובמקומה נראתה שורת ארנים צעירים וזקופים. ולימיני עדיין היתה פעורה התהום שבתחתיתה נמצא נחל קדרון. לפתע נתגלתה לפני למטה במורד מערה חצובה בסלע ענקי ובתוך הסלע חצובים עמודים. הגעתי, איפוא, לקבר זכריה הנביא. צעדים מעטים בלבד אחרי קבר זה נמצאת “יד אבשלום”. זהו בנין עתיק יומין מאבנים עתיקות בצורת עמודים. כיפת הבנין העתיק הזה מחודדת ובראשה מעין זרוע אדם שידה קצוצה. בקשר לכך מספרים את האגדה הבאה:

לפנים היתה כאן אמנם יד אבנים עם חמש אצבעות. וכשעלה נאפוליאון הראשון לירושלים וראה את היד המורמת התרתח וקרא: “האתה הוא שהעזת למרוד באביך ולהרים עליו ידך?! הקץ לחרפה הזאת!” הרים את רובהו וביריה אחת גדע את היד המורמת.

על ההר מעל לקברים ההיסטוריים הללו בנויה כנסיה רוסית שגגה עשוי ברונזה המתנוצצת כזהב לעיני השמש.

ושוב הייתי בדרך העולה ההרה. שוב נתקרב השביל אל החומה שלארכה עדיין השתרע בית הקברות המושלמי הגדול. באמצע החומה הפונה מזרחה נמצא “שער הזהב” או “שער הרחמים”. יש הקוראים לו גם “השער הנעול” על שום שרק צורת שער לו, אבל למעשה אין שם אפילו סימן של פרצה בחומה. על שער זה מסופרת האגדה הבאה:

לכשיבוא המלך המשיח יונח גשר של ניר מהר הזיתים אל הר הבית. על פני גשר זה יעברו היהודים אשר ייקבצו הנה מכל קצוי תבל. “שער הרחמים” יפתח לפניהם והם יכנסו דרכו ישר אל חצר בית המקדש. אומות העולם שירצו אף הן לעבור על פני גשר זה יפלו לתוך נחל קדרון ויהרגו.

ב    🔗

במרחק מה מ“שער הרחמים” נמצא “שער האריות”. שער זה נקרא כך על שום שני האריות שמשני עבריו החצובים באבן. דרך שער זה נכנסים אל הרחוב הנוצרי הנקרא “ויא דולורוזה” (רחוב היסורים). כאן יש הרבה כנסיות ומנזרים עתיקים. כשהגעתי לשער יצאו מתוכו הרבה תיירים אמריקאניים. תיירת אחת שהיתה חבושה כובע קש גדול ישבה על דרגש נמוך וציירה את השער עם הרחוב.

סוף סוף הגעתי לקצה החומה המזרחית והלכתי לאורך החומה הצפונית. כאן מתפתל כביש יריחו. מול החומה הזאת מתנשא הר הצופים וכל סביבתו המופלאה. בראשו עומד ארמון ויקטוריה, זה הארמון הגרמני ששימש מקום מגורים לנציבים הבריטיים הראשונים. במרחק מה מארמון זה מתנשא “עד לעננים כמעט” מגדל רוסי העומד במרכזו של הכפר הערבי “טור”.

הלכתי לאורך החומה ועיני סקרו גבעה שבראשה חורשת זיתים. זקני ירושלים מספרים שמושל ירושלים הטורקי, איברהים פחה הידוע, היה תולה על גבעה זו את מתנגדיו ואת שאר הפושעים שנתרבו אז בארץ. לא עברו רגעים מרובים וכבר עמדו רגלי ליד שער אחר, הלא הוא “שער הפרחים” אף על פי שאין צורתו כשמו. דרך שער זה נכנסים אל הרובע המושלמי הטהור הנקרא “באב־אל־חוטה”. מול שער זה בנוי בית ספר מושלמי רב תפארת.

הרחבתי צעדי והגעתי אל “חצר המטרה” אשר אליה הושלך ירמיהו הנביא בשעתו. במרחק מה משם, מתחת לחומה, נמצאת מערת צדקיהו. האגדה מספרת שדרכה ברח צדקיהו ליריחו כשנרדף על ידי הכשדים. עד היום לא נתאמתו הדברים מכיוון שאיש לא הגיע עדיין ליריחו בדרך זו. והיו תיירים שניסו להרחיק במבוך הזה ולא שבו לראות עוד את אור העולם.

מול מערת צדקיהו נמצא ארמון הממשלה (ממשלת המנדט לשעבר). ארמון זה נבנה על ידי הגרמנים שנים מספר לפני המלחמה העולמית הראשונה. וכאן הגעתי ל“שער שכם” או “שער דמשק”, על שום שמכאן יוצאים הנוסעים בדרכם לשכם ולדמשק. הערבים קוראים לשער זה “באב־אל־עמוד” (שער העמודים), ובצדק: על השער גופו ועל החומה שמשני צדדיו מתנשאים מעין עמודים קטנים ונאים. הרחבה שלפני השער גדולה ורחבה היא ומשמשת מרכז למסחר התבואה והירקות של הערבים. דרך שער זה נכנסים אל הרחובות הסואנים והרועשים ביותר של העיר העתיקה.

משער שכם משתרע כביש רחב במעלה ההר. זוהי “דרך סוליימאן” (שנתפרסמה לרגל הקרבות האחרונים בירושלים). משני עברי הדרך מתנשאים בנינים מפוארים, כנסיות, מנזרים, בתי־מלון ובתי חולים נוצריים שנבנו מחוץ לחומה. בין הבנינים הללו נמצא ה“שער החדש”. שער זה נקרא כך על שום שנבנה בתקופה מאוחרת מאד. דרך השער הזה נכנסים אל הרובע הנוצרי שהוא היפה והחדש ביותר בעיר העתיקה.

כאן מתחילה העיר החדשה. החומה נעלמת מאחורי בתים ובתי מסחר שלאורך רחוב יפו. לא עברו רגעים מרובים והגעתי לשער יפו (הערבים קוראים לו “באב־אל־חליל”, שער חברון), הגדול והחשוב מכל שערי העיר העתיקה. שער זה משמש כניסה ראשית לעיר העתיקה והוא משמש מעין קשר בין העיר העתיקה והחדשה.

אולם כדי להכנס לעיר העתיקה אין צורך להשתמש בשער דווקא, מכיוון שחלק מן החומה נפרץ ברוחב של ששה מטרים בערך על ידי שלטון הטורקים. היה זה בשעה שהקיסר האחרון של גרמניה, ווילהלם השני, ביקר בירושלים לפני כחמישים שנה. לכבודו נפרצה הפרצה והיא נשארה עד היום.

מכאן נמשכת החומה במעלה הר ציון. מגדל דוד מתנשא מן החומה בגאון. אותה שעה נשמע מעליו קול המואזין בקראו את המאמינים לתפילת הצהרים.