וודאי ידוע לכם, קוראים יקרים, כי חוץ מכתיבת סיפורים לילדי ישראל אני עוסק גם במקצוע הזמרה והקריאה האמנותית בפומבי. ייתכן כי גם אליכם הגיע קולי מעל לגלי האתר (בראדיו) בזמנים שונים. ואם בימים כתיקונם כך, בימי מלחמה ומצור על אחת כמה וכמה.
בכל העולם נהוג לגייס בימי מלחמה את הכוחות האמנותיים ולשלחם לחזיתות ולבסיסים הצבאיים כדי להנעים ללוחמים את שעות הפנאי והמנוחה שלהם. ומובן מאליו שכמעט כל האמנים המקצועיים נענים לקריאה ברצון ויוצאים למקומות המרוחקים והמסוכנים ביותר כדי למלא את חובתם לחיילים הצעירים המוסרים את נפשם על בטחון העם.
אף אני נעניתי לקריאה הזאת וברצוני למסור לכם הפעם כמה מרשמי ומהרפתקאותי בשרותי זה.
כידוע לכם נותקה ירושלים מיד עם פרוץ המאורעות בחודש טבת לא רק משאר חלקי הארץ, אלא אף מפרבריה ובעיקר מן השכונות הדרומיות כ“מקור חיים”, “תלפיות” ו“ארנונה”. שום מכונית יהודית לא יכלה לעבור בסביבה ערבית בלא להיפגע מיריות או ממוקשים. אף־על־פי־כן שמו רבים את נפשם בכפם ונסעו בדרכים כדי לקיים את הקשר בין העיר ושכונותיה המרוחקות. לא עברו ימים מרובים וכל המכוניות שנדדו בכבישים אלה שוריינו וכך היו נוסעים.
באחד הימים קבלתי הודעה שעלי להופיע ביחד עם כמה מחברי המוסיקאים לפני חיילינו בקונצרט בשכונת “תלפיות” שבדרום ירושלים. זו היתה לי הפעם הראשונה שעזבתי את גבולות העיר ומחסומיה ויצאתי במשוריין. במכונית היתה אפילה. הנוסעים ישבו ועמדו צפופים ועל אף ההתרגשות פתחו הנוסעים בשיחה מלבבת ובלב כולנו היה הבטחון שה' יעבירנו את הדרך בלא כל תקלה ונגיע למחוז חפצנו בשלום.
ואמנם כך היה.
כשהגענו ל“תלפיות” עם שקיעת החמה והנהג פתח את האשנבים הקטנים ואת הדלת ויצאנו מאפילה לאורה, מצאנו כי השכונה שינתה לגמרי את פניה. כולה היתה כמחנה צבאי גדול. הבחורים התהלכו ברחובות ובשדרות חמושי נשק והקשישים עסקו בבצורים. הנשים והנערות עסקו בהכנת ארוחת ערב לחיילים וכוס תה ועוגה לאמנים האורחים.
מיד עבר הקול במחנה שהאמנים הגיעו. רבה היתה השמחה בין החיילים וגדולה היתה הציפיה. מיד לאחר ארוחת הערב התחיל הקהל להתאסף במועדון שבו עמד הקונצרט להתקיים. התכונה היתה רבה. באו כל אלה שלא היו עסוקים בשמירה ובעמדות הקדמיות.
הופעתי במאות רבות של קונצרטים בימי חיי בכל קצווי הארץ, בעריה, במושבותיה ובקיבוציה. אך מעולם לא הרגשתי התעלות והתלהבות כשם שהרגשתי בשעה שראיתי לפני פני החיילים הצעירים הללו הצמאים לזמר עברי נאה ולפרק ספרות קל ומשעשע. ואכן, כשאנו מופיעים לפני גיבורים אלה אין אנו יודעים ליאות ואנו מוסיפים להם לפי דרישתם כהנה וכהנה מחוץ לתכנית.
בסוף התכנית, בחצות הלילה כמעט, נצטרפו החיילים אלינו וזמרו עמנו בהתלהבות עצומה וכמה מהם ליוונו למקום לינתנו. הם לא שכחו להזהירנו שלא לעשן סיגריות בדרך ושלא להדליק גפרור כדי שהאוייב הנמצא בקרבת מקום לא ירגיש בנו ולא יפתח עלינו באש.
במשך הלילה הופרעה שנתנו מחילופי יריות רבות ועם צאת השמש נזדרזתי לתפוס מקום במשוריין הראשון שעמד לצאת לירושלים.
אך הפעם לא שיחק לנו מזלנו והדרך היתה מלאה מכשולים וסכנות. בקרבת השכונה הערבית “דיר אבו טור” עלתה המכונית המשוריינת על מוקש גדול. רצפתה וכמה מגלגליה נתרסקו, אך לאשרנו לא היו אסונות בנפש, מלבד שלושה נוסעים שנסרטו באופן קל. מיד אחרי שעלינו על המוקש נפתחה אש כבדה על המכונית, אך הודות לזריזותו ולאומץ־לבו של הנהג נמלטנו במכונית המרוסקת והגענו לגבולות הישוב היהודי בקרבת שכונת “ימין משה”.
ועתה אספר לכם משהו מתקופת הרעשת ירושלים בפגזי האוייב.
בוודאי תשתוממו, קוראים יקרים, אם אספר לכם שבעצם הימים האיומים ההם היינו מקיימים מסיבות וקונצרטים לחיילים בירושלים ובסביבותיה. אחד המועדונים המרכזיים לחיילים בירושלים הוא מועדון “מנורה”. לשם באים החיילים הנמצאים בחופשה ומוצאים כוס תה וארוחה קלה, עיתון, ספר, פינה לכתיבת מכתבים ואנשים ונשים מסבירי־פנים הטורחים להכין להם כל אלה. במועדון זה מופיעים כמעט מדי ערב בערב אמנים שונים המנעימים לחיילים את שעות חופשתם.
באחד הערבים נדרשתי להופיע במועדון “מנורה” לפני החיילים בתכנית זמרה וקריאה. זה היה אחד הימים הקשים ביותר מימי ההפגזה בירושלים. כל אותו יום הרעיש האוייב את שכונות העיר בפגזיו, הרחובות היו ריקים מאדם כמעט; רק פה ושם עברו בני־אדם בפנים מבוהלות כשהם אצים רצים לעבודה דחופה, לרופא או לחנות כדי להשיג פת לחם.
כדרכי תמיד יצאתי אל עבר מועדון “מנורה” כדי למלא את התפקיד המוטל עלי, בלא להתחשב בסכנה האורבת בכל פינה. בטוח הייתי שלכשאגיע למועדון לא אמצא בו נפש חיה. אך מה הופתעתי כשנכנסתי לבנין הנאה בעל הקומה האחת ומצאתיו הומה ככוורת. מאות חיילים באו מעברים לשמוע את התכנית.
הגיעה שעת פתיחת הקונצרט. אך הנה צרה: הפסנתרנית שהיתה צריכה ללוות אותי לא באה. מובן שאיש לא יכול היה להאשימה, שכן המוות היה מהלך ברחובות אותו יום. מה לעשות? לדחות את הקונצרט לא רציתי. עליתי, איפוא, על הבמה והכרזתי:
– בחורים, מי שיראה בכניסת הבית נערה “ג’ינג’ית” אדומת שער, בחורה כארז, ידע שזוהי הפסנתרנית, יתפסנה ויעלנה על הבמה. אך בינתיים – מי מכם יודע לנגן על פסנתר?
רגע נשתררה דממה באולם. והנה קם חייל צעיר, שחרחר וגבה־קומה, התקדם אל עבר הבמה, קפץ ועלה עליה. הבחורים פרצו במחיאות כפים משמחה וגאווה שאחד מהם יציל את המצב. הגשתי לו את התווים, לחשתי לו כמה הערות, והקונצרט התחיל.
החלק הראשון של הקונצרט עבר בשקט יחסי; לא נשמעו אלא הדי פגזים מרחוק. אך בחלק השני התחילו הפגזים מתפוצצים מסביב למועדון “מנורה” ברעש וברעם. רגע נשתררה אי־מנוחה באולם. אותה שעה שרתי את השיר הידוע והחביב על הקהל “יש לי כנרת” מאת חברי וידיד נפשי צבי בן יוסף ז"ל שנפל חלל בגוש עציון. המשכתי בבטחון ואף החייל־הפסנתרן המשיך ולא הפסקנו אף לרגע קל. עד מהרה התאוששו הבחורים באולם וסיימנו את הנשף בזמרה בציבור בה השתתפו כל המאות שמילאו את האולם.
בצאתי את המועדון היו הרחובות דוממים ועטופי חשכה. הדי הפגזים באו שוב ממרחקים. אך בעברי באחת הסמטאות בקרבת שכונת “מחנה יהודה” נתפוצץ פגז על אחד הגגות ממש מעל לראשי ברעש עצום ואחד הרסיסים פגע ברגלי. המשכתי דרכי לבית במרוצה כדי למצוא מחסה יפה שעה אחת קודם.
לאשרי היה הפצע קל ושטחי.
למחרת הופעתי לפני החיילים בבסיס אחר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.