א    🔗

עד היום עודני זוכר אותו טיול ביחד עם שנים מחברי למושבה הקטנה שלי, הרטוב, העומדת על הגבול בין הרי יהודה והשפילה, אשר בה עשיתי שנה ויותר בימי ילדותי.

בליל אביב היה הדבר, בימי מלחמת העולם הראשונה. ירושלים כבר היתה שקועה בתרדמה עמוקה כשיצאנו לטיול בדרך “מוצא” המתפתלת כנחש עקלתון בין הרים וגבעות. ירח מלא עמד באמצע השמים הבהירים וזרע אור יקרות על פני היקום. בעמק, בכפר הערבי “ליפתא” נבחו כלבים ואורות קטנטנים הבהבו ודעכו חיש מהר.

רוח קרירה נשבה וליטפה בחיבה את פנינו. לא עברה שעה קלה והגענו אל המושבה מוצא. אף זו כבר היתה שקועה בתרדמה וטבעה בים של צללים, צללי הרים וגבעות, שיחים ואילנות. כל הבתים כבר היו נעולים רק מאחד החלונות נצנץ אור עמום. סמוך לגשר עמד קרון ועל ידו ניצב בחור חסון.

– שלום – קראנו אליו.

השיב הבחור על ברכתנו ושאל:

– מאין, חברה? מירושלים?

– מירושלים – ענינו.

– ולאן פניכם מועדות בשעה מאוחרת זו?

– אנו מטיילים סתם.

בקרון ישבה אשה מנמנמת. לשמע השיחה נתעוררה ושאלה:

– מתי יעלה השחר?

חברי צחקו בחשאי ואני אמרתי בנימוס:

– עוד לא הגיעה שעת חצות והגברת שואלת אם עלה השחר?

מ“ראשון לציון” נסעו ועמדו כאן לנוח שעה קלה בטרם יעפילו אל ההר. האשה הציעה לנו לשבת בקרון ולחזור עמהם לירושלים, אך אנו, שכורי הוד הלילה, הודינו והמשכנו בדרך העולה אל הר ה“קאסטל”. לאחר יגיעה מרובה נמצאנו עומדים בראש ההר. לרגלינו השתרע העמק; את דממת הלילה הפריעו רק קרקורי הצפרדעים. שאון גלגלי הקרון למטה שנעקרו ממקומם עלה באזנינו.

 

ב    🔗

ההר היה כבר מאחורינו. עתה נעשו צעדינו מהירים וקלים. הדרך התפתלה בין חורשות זיתים. הירח טייל בטוחות בשמים. רוח חרישית הניעה את בדי העצים וקול זרם מים נשמע מקרוב. קריאות מחרידות ומרגיזות נפש פילחו את האוויר; זה היה קרקור צפרדעים פראי שגדל מרגע לרגע. לעתים נצטרפו אל הקולות האלה קולות אחרים, זרים, קולות ציפרי לילה, עד שהפכו לסימפונית טבע מלאה הוד וקסם.

 

ג    🔗

ריח גנים וכרמים עלה באפנו. הקולות נתרחקו והלכו ולאחר שעה קלה נשתתקו לגמרי. כשנתרחקנו מן הכפר “אבו גוש” נתרחבו העמקים וההרים עטופי ערפל כחלחל־כהה כאילו ברחו פתאום. סלסולי זמר חדגוני עלו באזנינו ולא עברו רגעים מועטים ושיירת פלחים המחמרים אחרי חמורים עמוסי פירות וירקות באה לעומתנו.

– מרחבה! (ברוכים הבאים) – קראו אלינו.

– מרחבתין – השיבונו על ברכתם והמשכנו דרכנו. איכרים עבריים נוהגי קרונות עברו על פנינו ואחריהם באה עוד שיירה ערבית. רצועות רצועות מן הכביש נבלעו ונעלמו מאחרינו, ועוד הדרך רבה.

– בעיד באב־אל־ואד? (הרחוק שער הגיא?) – שאלנו את אחת השיירות הערביות שעברה על פנינו.

– קודאמאק (לפניכם הוא) – השיבו קצרות.

ואמנם הרגשנו כי קרבים אנו והולכים אל שער הגיא. פתאום נמצאנו מהלכים בעמק צר ורק דרך המלך הסלולה הזכירתנו כי אין אנו תועים בין הרי פרא. מעל לראשינו התעופפו איות וצרחו בקול מר ודאו להן הלאה למרחבי אין קץ. הירח הסתתר זה כבר מאחרי הרים וכיפים והחשכה גברה מרגע לרגע. הצינה חדרה לעצמותינו. הרחבנו את צעדינו וכעבור כמחצית השעה הגענו לשער הגיא.

איזה מרחב! לפנינו השתרעה השפילה ואורות קטנים ורבים הבהבו במרחקים. הירח נתגלה שוב וזרע את אורו על פני כל והאיר את דרך המלך הנמשכת הלאה, הלאה, עד העלמה מן העין.

בשער הגיא, המשמשת מאז ומתמיד תחנה לעגלות ולעוברי אורח שררה אותה שעה דממת מוות ונפש חיה לא נראתה במקום. האילנות הגבוהים עמדו דוממים בלי נוע. באכסניה, מעבר לדלתות הנעולות והתריסים המוגפים, השתעל מישהו שיעול צרוד. שוב באו קולות משונים מרחוק, החרידו את האוויר והפריעו את דומיית הלילה. ישבנו לנוח שעה קלה על יד גדר אבנים.

חברי נתעטפו במעיליהם ונרדמו חיש מהר. רק אני נשארתי ער. בלי משים דובבו שפתי ניגון חרישי ועצוב.

 

ד    🔗

זכרתי שהמקום שאנו יושבים בו אינו בטוח מפני חיות רעות, כגון צבועים, תנים ושועלים, עוררתי, איפוא, את חברי הישנים:

– יהודה, יעקב! קומו ונמשיך דרכנו.

– עוד חצי שעה – התחנן יעקב, נתעטף במעילו ונרדם שוב.

– מיטה חסרה לו כאן, למסכן – התלוצץ יהודה, אך מחמלה על חברנו היגע הימתנו לו עוד שעה קלה.

יללות תנים פראיות שלא פסקו אף לרגע עלו באזנינו מקרוב ומרחוק, ודומות היו יללות אלה לבכי אמהות רחמניות שגזלו מהן את פרי בטנן לעיניהן והוליכום למקום הריגה. והנה התחיל הטל יורד על הארץ. יללות התנים פסקו פתאום ובכל המרחב הושלך הס. חברנו יעקב הקיץ וקמנו ללכת. הדרך הצדדית בה הלכנו עתה היתה מלאה אבנים חדות וחתחתים וההליכה בה קשתה עלינו ביותר. מדי פעם מעדו רגלינו ועד מהרה נתיגענו. מול גבעת הכפר “ישוה” ירד פלח כשהוא נוהג בפרותיו וצועק עליהן בקול אימים. ואנו הולכים ומצפים לעלות השחר.

הולכים ומצפים. הולכים וכושלים.

 

ה    🔗

כשנצנץ השחר במזרח נתגלתה לעיני הטחנה מרחוק. הכרתיה מיד בעצי האקליפטוס הרמים העוטרים אותה מכל עבריה. מהרתי לבשר לחברי שקרובים אנו למטרתנו. בשורה זו חידשה כוחותיהם, ולאחר זמן מועט הגענו אל הטחנה.

זו טבלה כולה בטל בוקר. לבי פעם בי מרוב שמחה למראה פינת חמד זו של ילדותי. הכל היה שקט שם אותה שעה. רק קריאות תרנגולים נשמעו מעברים. זכרתי כי מן הטחנה מוביל משעול צר ומתפתל דרך הגבעה אל החווה.

במשעול זה נהגתי את חברי ובדרך הראיתי להם פינות חבויות שעוררו בי זכרונות נעימים ויקרים.

– הנה, כאן היה מעונו של השוחט – ספרתי לחברי בגעגועים. – לא פעם הבאתי אליו את עופותינו לשחיטה.

והיכן הוא עתה? שאלה זו צפה ועלתה במוחי בראותי את הבית הרוס והמקום שמם. טפסנו על סלעים, דרכנו על קוצים וברקנים ולאחר יגיעה מרובה הגענו עד שערי החווה.

השערים היו סגורים על מסגר. בחצר פנימה, על יד האורוות והרפתים, עמדו קרונות שבורים למחצה. פה ושם התגוללו מחרשות ומעדרים. מול החווה נפתחה דלת ביתו של אחד האיכרים, ואדם בעל קומה קטנה וכרסתני יצא אל החצר הקטנה. עטוף היה בגלימת חורף, ראשו היה מגולה ורגליו היו נתונות בסנדלים ישנים ומרופטים. הוא פתח פשפש קטן והרבה עופות התפרצו החוצה בהמולה רבה והתחילו מלקטים בחפזון את הזרעונים שפיזר להם אדונם האיכר על הארץ. מעל הגג התעופפו ובאו יונים ולקטו אף הן את הזרעונים מעל האדמה.

קווי השמש הראשונים זרחו על הר צרעה; השדות מסביב היו מכוסים דשא ירוק ורענן רווי טל בוקר. מעבר לשדות ולכרמים שטופי קרני השמש נראתה תחנת הרכבת “הרטוב” עטורה אילנות רמים.

ובעוד אנו עומדים ומזינים עינינו מהדר הטבע נפתחו שערי החווה לרווחה; החורשים יצאו אל השדה ואנו נכנסנו אל החצר.