כשהיה ציון ילד קטן היה נוהג לבוא עם אביו אל בית־הכנסת הגדול והמרווח של הישיבה הנשקפת אל פני הר הזיתים ולהזין עיניו במראות הנפלאים הנשקפים מבעד החלונות הגדולים. הישיבה היתה בנויה על גבעה, סמוך לבית־החולים של העיר העתיקה. זה היה בנין חדש שנבנה בשביל תלמידי החכמים מעדות המזרח. כיפת ההיכל המרכזי היתה גבוהה ומקומרת ומקושטת בציורים נאים. החלונות היו גבוהים ובחלקם העליון מורכבים מזגוגיות צבעוניות, ממש כקשת בענן. על ספות מרופדות היו יושבים החכמים, יהודים בעלי צורה שהשכינה היתה שורה עליהם, ומלאו את חלל ההיכל בקולותיהם הערבים בהתפלפלם בדברי תורה. בקרוב מקום, למטה מן הבנין, היה השער הקטן שדרכו היו נכנסים יום יום פלחי הסביבה אל העיר העתיקה. מחוץ לחומה, משני עברי נחל קדרון השתרע הכפר הגדול, כפר השילוח, ומאחריו התנשא הר הזיתים שרבבות מצבותיו היו מפוזרות על פני שטח גדול. שעה ארוכה יכול היה ציון לשבת ליד אביו, שהיה מלומדי הישיבה, ולהסתכל במרחבים הללו. כשגדל במקצת ונתקרב לגיל בר מצוה היה מצטרף לעתים לחבורת הנערים שהיו משחקים ומשתובבים על המגרש שמאחורי הישיבה הסמוך לחומה.

ציון אהב פינת חמד זו. רחובות העיר העתיקה וסמטאותיה היו צרים ואפלים, הבתים והחצרות היו צפופים, ואת השמים יכולת לראות רק אם זקפת ראשך כלפי מעלה. וכאן, השארת את הצפיפות הזאת מאחוריך ויצאת למרחב. לא אחת החליט ציון בלבו כי לכשיגדל ויתבגר ויעמוד ברשות עצמו, יבנה לו בית קטן סמוך לישיבה שחלונותיו יפנו אף הם אל עבר הכפר ואל עבר השדות הרחבים והר הזיתים.

ובאחד הימים, בבואו אל הישיבה עם אביו, מצא ציון כי כל החלונות הפונים אל החומה נחסמו בשקי חול ובאבנים גדולות. ההיכל הגדול פּוּנה ואין לומדים ומתפללים בו עוד. תלמידי החכמים נתכנסו לחדרים הפונים אל הרחוב ולמדו שם את משנתם. משהו נצבט בלבו של ציון. ידוע ידע כי פרצה מלחמה. ידוע ידע כי העיר העתיקה נותקה מן העיר החדשה, אין יוצא ואין בא מלבד חיילים ושוטרים בריטיים. בלילות, בשכבו על משכבו, היו מהדהדות יריות מכל עברים ולעתים היו קולות נפץ חזקים מזעזעים את כל הבית.

לימים נפסקו הלימודים בבית־הספר וההליכה ברחובות ובסמטאות נאסרה על הילדים. רק המבוגרים היו מתגנבים חרש ובזהירות מחצר לחצר ומסמטה לסמטה כדי להביא הביתה ככר לחם או דלי מים. באותם הימים כבר התחילו הפגזים מתפוצצים פה ושם ובית החולים הסמוך לישיבה נתמלא פצועים וחללים.

ציון היה יושב כל היום בבית עם הוריו ואחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. מתגעגע היה למעט אור ולמרחב הנשקף מבעד חלונות הישיבה, ומתגעגע היה למגרש הרחב והירוק הסמוך לחומה

יום אחד חזר אביו מרחוב היהודים והודיע בקול מעודד:

– אומרים ברחוב שהגיעה תגבורת מחוץ לעיר; הלילה נכנסה בחשאי פלוגת צעירים משלנו מזויינים כהלכה ונצטרפו למגינים הנמצאים בישיבה.

אנחת הקלה נתמלטה מפי אמו של ציון בשמעה את הדברים האלה ודובבה בשפתיה:

– ישמרכם אלוהים ויציל את כולנו מכל פגע רע.

עברו עוד ימים וציון היה כלוא בבית כציפור בכלוב. אולם מנוחתו נדרכה. הוא לא ידע מה עלתה לחבריו בני גילו ומה מעשיהם. בסתר לבו שאף לצאת מכלאו ולראות את הנעשה בעיר. ומדוע לא יתגנב חרש וינסה להגיע אל הישיבה? ושמא ישאל את פי אביו?

משלא יכול היה עוד למשול ברוחו פנה אל אביו ושאל:

– אבא, היש אפשרות ללכת אל הישיבה?

– מה זאת יעלה על דעתך, בני? – השיב אביו בגערה – ההליכה ברחוב בחזקת סכנה היא והישיבה אינה עוד ישיבה כי אם מבצר, שדה קרב.

ציון לא הוסיף לשאול עוד, אבל במוחו ניקרה המחשבה: כיצד להגיע לשם? כיצד להצטרף אליהם? רוחו נסערה. הוא חייב להגיע לשם, הוא חייב! ומדוע לא יוכל להועיל ללוחמים? מדוע לא?

ובאותו לילה, כשירדה החשכה ואפפה את כל הסמטאות והחצרות מסביב, ועל רצפת הבית שפתחו וחלונותיו היו חסומים בשקי חול ישנו הוריו ואחיו ואחיותיו הקטנים את שנתם, פתח ציון את הדלת בלאט ויצא מן החצר אל הסמטה. מעברים נשמעו התפוצצויות פגזים ויריות רובים. ציון שרך דרכו לאורך קירות הבתים וחיש מהר עבר מסמטה לסמטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה מלבד חתולים מבוהלים שקפצו ויצאו מתוך פחי אשפה ועכברושים גדולים שטפסו על הקירות ועל הגדרות הנמוכות.

וכך עבר ציון במהירות ובלא להקים רעש כל שהוא סמטאות רבות עד שלבסוף עמדו רגליו בסמטה המוליכה אל חצר הישיבה. פתאום קרא מישהו בקול עמום:

– מי שם? מי המתקרב?

השיב ציון אף הוא בקול עמום:

– אני, יהודי…

אותו רגע יצאה מפתח אחת החצרות דמות שנתקרבה אל הנער. היה זה בחור עטוף במעיל וחבוש כובע גרב ובידו רובה נטוי.

– מה אתה עושה כאן, נער? – שאל הבחור בלחש.

תחילה לא יכול היה ציון להוציא הגה מפיו, אך לאט לאט שבה אליו רוחו והוא גמגם:

– אני… אני רוצה… להיות אתכם…

– ההשתגעת, נער? – קרא הבחור – רוץ מיד הביתה! היכן אתה גר?

– ברחוב חברון – השיב ציון.

– ברחוב חברון? מי שלח אותך?

– איש לא שלח: באתי בעצמי. אני רוצה לעזור.

– לעזור? הסתלק מיד, פן ארביץ בך כהלכה! אבל, לא, לא. אל תרוץ עכשיו לבדך ברחובות; עלול אתה ליהרג מפגז. בוא עמי.

והבחור החזיק בידו של ציון והלך עמו לאורך הסמטה עד שהגיעו לחצר הישיבה. שם מסרו לידי שומר אחר ואמר לו:

– הכנס אותו פנימה; מצאתי אותו ברחוב.

בחצר הסתובבו בחורים מזויינים, כולם חבושי כובעי גרב ועטופים במעילים חמים. ציון הוכנס לחדר גדול, אחד מחדרי הישיבה המרובים שנהפך למעין מפקדה. החלונות והדלת היו מואפלים ועל השולחן שעמד במרכזו של החדר הבהבה עששית קטנה. מסביב לשולחן ישבו כמה בחורים ולגמו ספלי קפה. אחד הבחורים פנה אל ציון ושאל:

– איך הגעת הנה?

– מן הבית – השיב ציון.

– מי שלח אותך?

– איש לא שלח.

– מה שמך?

– ציון.

– מי אביך?

– הוא חכם, לומד פה בישיבה.

– ומה רצונך?

– אינני יכול לשבת עוד בבית – דיבר ציון תחנונים – אני רוצה להיות פה, לעזור לכם.

– עזרה יפה! הסבור אתה כי זהו גן ילדים או בית תינוקות?

– לא – השיב ציון כשהוא רועד כולו מהתרגשות ופחד – אבל, באמת, אני רוצה לעזור. אעשה כל מה שתגידו לי.

הבחורים הסתכלו איש בפני רעהו, והבחור שחקר את ציון אמר:

– טוב, נראה. בן כמה אתה?

– בן שתים־עשרה, בקרוב אהיה בר מצוה.

– אתה רעב? אכלת היום?

– לא… כן, אכלתי. בבוקר אכלתי.

– משה – פנה הבחור אל אחד מחבריו – תן לו פרוסת לחם עם נתח גבינה ויאכל.

ציון ישב על המחצלת שהיתה פרושה על הרצפה ומיד הוגשה לו פרוסת לחם עם גבינה וספל קפה. הוא בירך בלחש והתחיל לנגוס בתיאבון את הלחם.

ובחוץ היתה דממה. רק מפעם לפעם הגיעו הדים עמומים של פגזים מתפוצצים אי שם במרחקים.

פתאום התפרץ אל החדר בחור אחד וקרא:

– שוב הובאו כמה פצועים קשים. בית החולים מלא; ידי הרופאים והאחיות מלאות עבודה. מה נעשה?

– הגוייסו כל רופאי העיר העתיקה? – שאל הבחור שהיה בוודאי המפקד.

– נאמר לי כי יש עוד שני רופאים כאן בעיר העתיקה שלא הופיעו. שמא אינם יודעים כי עזרתם נחוצה?

– היכן גרים הם?

– האחד גר ברחוב חברון והשני ברחוב חב"ד.

– מי יוכל להביאם?

– כרגע אין איש המתמצא בחצרות הללו בחשכת הלילה.

כשמוע ציון את הדברים האלה קפץ וקרא:

– אני יודע, אני מתמצא! אני מכיר את הרופאים מרחוב חברון ומרחוב חב"ד. הם זקנים, אבל אני יודע בדיוק היכן הם גרים.

רגע שתקו הבחורים. והנה פנה המפקד אל ציון ואמר:

– התוכל למצוא את החצרות בחשכה הזאת?

– בהחלט! אפילו בעינים עצומות! – קרא ציון – אלך אתכם ואראה לכם.

– טוב – אמר המפקד – משה ויצחק, קחו את הנער הזה אתכם ולכו להביא את הרופאים. קחו עמכם גם את האחות רחל מבית־החולים.

לבו של ציון ניתר בו משמחה בצאתו עם שני הבחורים והאחות אל הסמטאות האפלות. תחילה הלכו לרחוב חברון. בדרך נתקלו בדמויות והחליפו עמהן שריקות חרישיות. בחורי ישראל היו אלה ששמרו על נפשות רבות מישראל שישנו את שנתם המקוטעת והחטופה. עד מהרה הביא ציון את אנשיו אל חצר הרופא הזקן שמיהר ללבוש את מעילו והלך אחריהם. משם שרכו דרכם לרחוב חב"ד דרך רחוב היהודים ומצאו גם את הרופא הישיש השני. עתה הלכה כל החבורה אל עבר הישיבה בצעדים חרישיים ונחפזים. על־יד בית־הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי היתה התפוצצות אדירה, פגז פגע באחד הגגות ורסיסיו נתפזרו לכל עבר. בני החבורה הרכינו ראשיהם והמשיכו לצעוד בחפזון. והנה כבר עמדו רגליהם בסמטה אשר בין הישיבה ובין בית־החולים. שוב נחרדה הסביבה כולה לקול נפץ אדיר ובאותו רגע ממש נכנסו בני החבורה לחצר בית־החולים אשר בו פרפרו ביסוריהם כמה וכמה פצועים שלא היה מי שיטפל בהם.

הרופאים הישישים והאחות רחל נגשו מיד לעבודת ההצלה. וברגע ששני הבחורים, משה ויצחק, אמרו לחזור אל הישיבה ראו כי ציון איננו עמהם.

– היכן ציון? – שאלו איש את רעהו בחרדה.

– האם לא נכנס עמנו אל חצר בית־החולים?

הם פנו כה וכה, אך ציון לא היה בחצר.

– הנשאר בחוץ?

– נצא ונראה.

משה ויצחק יצאו החוצה והסתכלו מסביב באפלה. הפגז שהתפוצץ לפני הכנסם לבית־החולים הרס את מחצית השער וחלק מן הגדר. והיכן ציון? החברים התחילו לגשש באפלה מסביב למפולת. והנה מצאוהו. ציון שלא הספיק להכנס אל החצר בעוד מועד ביחד עם בני החבורה נפגע באחד מרסיסי הפגז ונפל חלל. הוא היה מוטל מת בשלולית קטנה של דם.