מי ידע עד אתמול דבר על תל אל זעתר. היום אין עוד אדם שאינו יודע עליו ידיעה מפורטת, שאינה רק עוד־ידיעה־אחת־בעתון – היא ידיעה המפסיקה מהלך־דברים, הרבה מעבר לידוע גם בזוועות.

הבוקר מספר העיתון מפי כתב “פרנס סואר” ש“ראה במו עיניו מקומות מחבוא, שהפלשתינאים הניחו בהם מאות גופות של נוצרים שעונו ונרצחו”. הוא הביא צילומים של אמהות ותינוקות הרוגים, נוסף לדיווחים על “אלפי קרבנות בין האזרחים מקרב המוסלמים” והוא מוסיף ומתאר את מאמצי הצלב האדום לאפשר “פינוי יותר מאלף פצועים קשה בתל אל זעתר” – נסיונות “שהוכשלו” פעם אחר פעם.

כבר ימים רבים מביא העיתון יום יום פרטים על פרטים והרדיו משדר תיאורים על תיאורים והטלוויזיה ממחישה את מראה הדברים לדיוקם – עד שתל אל זעתר איננו עוד אתר מחנה פליטים עלוב אחד בירכתיי בירות, אלא הפך לסמל אימים, שקשה לתפסו במושגים הרגילים ואי־אפשר להשתחרר ממנו.

קשה לתפוש מה מתרחש בתל אל זעתר, אף שהכל כאילו מדווח וידוע לפרטיו. מה שקורה שם עבר למידות הידועות גם בקשים שבדיווחי המלחמות: אולי בשל מיקום שדה הקטל בתוך עיר, בתוך מחנה פליטים, כשלא־לוחמים מעורבים בלוחמים ואולי משום שהצדדים הלוחמים בתל ההוא מחד והעולם שמחוץ לתל ההוא מאידך מדברים בשפות אדם שונות, כואבים או לא כואבים דברים שונים ואיכפת להם או לא איכפת להם דברים שונים.

אמנם אסור לדבר בהכללות ואסור לקטרג בסיטונות על קבוצות גדולות כחברה, כעם או כתרבות, בלי לחטוא בהכללות מרשיעות ומעוותות, אבל מהיכן אסור ועד היכן? כשהצלב האדום מבקש לפנות אלף פצועים והצדדים אינם מרשים, אלא אם כן יתקבלו כל מיני תנאים, שאלה מציגים לאלה, בהתעלם מהדחיפות שבהצלת נפשות, – נשמט אז משהו יסודי מכוחו של אדם להבין והדברים שוב אינם מתקשרים. ולא עוד אלא שאלה שאינם מניחים לאלה לחלץ את הפצועים קשה ולפנות את הנשים והתינוקות, אינם אלא ממש שכניהם מתמול־שלשום.

אכזריות? גרוע מזה. נוקשות? להיפך, קנאות לוהטת. קהות? זו אינה קהות. כאן חשבון קר הסוחט הישגים מאנחת מוות. ניצול אנוכי של צד אחד שהתחזק יותר את חולשת הצד השני מעבר לכל מידה.

בתל אל זעתר אין יהודים. אין ציונים ואין שום סיפור על איזה גוף שפלש אל תוך ריקמת הגוף האורגני. כאן כולם ערבים, הממיתים והמומתים גם אם הם נקראים מוסלמים, גם כשאלה הם לבנונים, אלה סורים ואלה פלשתינאים. הלבנונים הם תושבים שכנים מדורי דורות, שלווים ושקטים זה עם זה עד כמה שהזכרון מוליך, שפתם אחת, תרבותם בכללה אחת, הווי יומם אחד, בלכתם ברחוב מי יוכל להבחין בין אוהב לאויב. ועם זה רציחה כרצוח הגרועים שבשונאים, כאילו רק לשעה זו המתין הרצח הכבוש והמודחק, רצח מעבר לכל סייג ידוע, מעבר לכל הסכם, שביתת נשק, הפוגת אש, ושום התחשבות או מידות אנוש ראשוניות.

*

והנוראה מכל היא הטוטאליות, המתערטלת בהינף אחד מכל מה שהוצג קודם בלבושים מודרניים או בדימויי נימוס מסורתיים או בגינוני אזרחות הגונה ובהליכות נועם מצוחצחות – הטוטאליות של היסחפות כולם והתמכרות כולם לרצח הטוטאלי, כולם בידי כולם, כולם עד מות השותפות הטוטאלית לקבלת הדין: דין הרציחה ‏ כדין אחד ויחיד, כדרך האחת למשא ומתן. כאן נושאים ונותנים ומתווכים יוצאים דחופים – וכאן ממשיכים ורוצחים באותה עת ובאותה תנופה עצמה ובידי אותם אנשים עצמם: הכל יורים על הכל בכל מקום. לבנונים, סורים, פלשתינאים, מוסלמים, נוצרים, אזרחים ופליטים – כולם יד איש באחיו ועד הסוף המר עד חרמה ועד כליה בקנאות חוגגת.

*

מישהו, אם יש כזה, צריך אולי לבוא ולהסביר, אם הוא יודע, את החיזיון הלא ייאמן הזה. מישהו צריך לנסות לתת ממדים יותר ראציונאליים, אם יש כאלה, לזוועה פרועה זו. שאם לא כן אין לנו עוד שאלה אלא רק זו: מה אנו יודעים בעצם על שכנינו?

יום יום קוראים על תל אל זעתר, שומעים ברדיו ורואים בטלוויזיה: מוסלמים כנוצרים, שמאל כימין, או מה שמתקרא משום־מה שמאל ומה שנקרא משום מה ימין, אזרחים כפליטים – כולם מושגי הבל מודבקים מבחוץ. על התל ההוא עומדים כולם יחד, כולם אכזריים במידה אחת, אטומים במידה אחת, רק הם צודקים בריבם, רק הם ושלהם איכפת, כשידו של זה על העליונה צורח השני ומת, כשידו של השני על העליונה צורח ההוא ומת, חרשים ועיוורים לאנושי האלמנטרי וחדי חושים ותאוותנים לחייתי כמי שמעולם לא הריח חוק.

אין צד צודק בתל אל זעתר. יש רק צד חזק יותר או חזק פחות והגלגל מתהפך. כל המפלגות, כל הסיסמאות, כל קידמה וכל מורשת המסורת – הכל רק ציפוי דק ושטחי מלמעלה. מה שקיים כיסוד מוסד, עתיק, מכובד ובלתי משתנה, פרימיטיווי ללא בושה הוא רק: שלי קודם. אני הכל. אתה תמות ואני אקח לי.

כמובן, אין כל זה חידוש ערבי ולא קו אופי מיוחד להם. ואין מקום בעולם שלא היו בו זוועות ובשם איזה קדוש לא, ההיסטוריה ועד עצם הימים האחרונים מלאה על גדותיה דם חינם, אכזריות, התעללות, רצח הנכנעים, זעקות מומתים ואדישות השומעים, סיפוק חייתי וטימטום טוטאלי, תקוות ענוגות ולעג ציני, תפילות מהססות וקללות בוטות.

אבל כאן בלבנון? ‏ זו שידענו כל הימים? ואם כאן בלבנון כך – מה יהיה כשחלילה אצלנו? ואם שם אפשר עד כדי כך – מה לא יהיה אפשר אם חלילה כאן? תל אל זעתר נעתק פתאום ממקומו ומתרומם מעל האזור הזה כולו – אם אפשר עד כך שם – מה אפוא אי אפשר? ואם הלבנונים יכולים כך – מה יעשו האחרים, שכבר התפרסמו במוניטין בעיראק ובסוריה? האם לא צריך לחזור ולחשוב מחדש, יונים כניצים, את כל המחשבות בצילו של תל אל זעתר ולהיזהר מאד לא להיות קלי־דעת המתפתים לדימויים ‏ מדומים ומתעלמים ממה שצורח התל הזה כעת, ללא רחמים, ערוף ראש?

שלי. רק שלי. תמיד שלי, ויחרב הכל. אתה תמות והוא ימות ואני אמות אבל לא תיקח ואני לא אתן, כך צורח כעת תל אל זעתר. אתה תמות והוא ימות ואני אמות וזהו הכבוד. זו מילת האימים.“כבוד”, “גאווה” ו“אנחנו” ה“שלנו” – אלה מילות המפתח. מי שכותב על המזרח ואינו מביא את הערך “כבוד” במובנו השימושי וצמא הדם – מוליך שולל ומטעה את קוראיו. הכבוד הלאומי, כבוד המשפחה, כבוד הצבא, גאוות האומה, מסורת הכבוד, מורשת הגאווה – מי שחקר ויודע ואינו מספר על שימושי מושגים ראשוניים אלה אצל הערבים חומק מפני ‏ הקשים שבתנאי האזור הזה והתקיפים שבכולם. כבוד גאווה ומסורת – הן מילים סגי־נהור שחצניות. מילים אלה הן שעשו את האזור למדבר שממה, לא העיזים ולא הבצורת ולא ההזנחה – הכבוד והגאווה הם שהרסו הכל.

בן רוצח אימו על הכבוד. אח הורג אחותו על הגאווה. ומלא אצילות ילך אדם לרצות עונשו על קידוש המסורת וערכיה. אין לך מילות זוועה במילון האנושי ממילות הכבוד.

הלז שונה ממני – לעולם לא אוכל לסלוח לו, יעברו שנים, ינקפו דורות, נתערבב זה בזה, בשכנות ובאחווה עד כמעט ללא הבדל עוד, וכלום לא עוזר – פתאום יום אחד בא וייפרעו אז ממך, אתה השונה, ממך ומכל אשר לך, ועד אבי אבות אבותיך, עד דור ראשון לשונה הזה. השכל יתערפל, החושים יתערפלו, היצרים יתערפלו, הדם יסומם – ויתחיל הטבח. לא כקללה, לא כאימה, לא כאסון – אלא ככבוד, כגאווה, כהישג, כגאולה. “גאולת הדם” – מה טמא מצירוף מקודש זה.

*

הנה כולם עומדים שם על התל ההוא וסביבו כולם רואים, כולם יודעים וכולם נותנים שכך יהיה, וזהו זה. כעת, לנוכח הטלוויזיה אין עוד בעולם שום “שם” שהוא, הכל כאן, כל “שם” נעשה כאן ובא עד אצלך פנימה, אל תוך ביתך ובחדריך, ועד הכורסא שלך, היישר לפניך: הנה זה. ומה אתה אומר על תל אל זעתר? ומה אתה אומר לעשות ?

תל אל זעתר היה פעם שם מקום בביירות, בלבנון. תל אל זעתר כבר אינו שם מקום – הוא הפך אות אימים. אין הוא נוגע עוד רק למתים שם, עליו, בתוככיו, ומסביבו. אין הוא שייך עוד רק למומתים ולממיתים, לפצועים ולמניחים להם לגווע – כעת הוא עיסקו של כל אחד ממש עיסקו הדחוף של כל אדם ואדם.

אחרי תל אל זעתר אי אפשר עוד להוסיף ולדבר על תכניות באזורנו במושגים ובטיעונים, שהיו תקפים לפניו. משהו יסודי התגלה שם בחריפות ובמחץ שאין לעמוד בפניו.

מי שתל אל זעתר אינו מנערו לקום ולערוך מחדש כל קביעותיו הקודמות – מקשיח עצמו מן המציאות ומוליך שולל.

תל אל זעתר הוא אות אימה, ולבד היותו מקום סובל הזועק להצלה אלמנטרית דחופה, הוא אות רע למקווים מחר לשלום. אין הוא עניין פנימי לבנוני, ולא עניין פנימי ערבי. הוא כעת ענין שלנו ואין כמוהו, מן הרצינים והחמורים ענינים שצריך לפתוח לפניו את כל שיקולינו שעד עתה, כמיבחן לאמיתות אחריותנו.

יונת השלום המסכנה תצטרך עוד לחכות, כנראה, קודם שתוכל לשוב עם טרף עלה זית בפיה. בינתיים לא חרבו מימי המבול והעורב מרחף על הפגרים בתל אל זעתר.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 6–8–1976