רחבת השוק בחזית שער העיר בראשית שנות השישים של המאה ה־19. (צילום פ. בונפים).

במהלך חמישים שנה, מאמצע שנות השישים של המאה התשע־עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה, הפכה כיכר השעון ביפו מרחבת שוק איכרים בחזית שער העיר, לכיכר עיר בנויה ושוקקת. התפתחותה מסמלת את השינויים שחלו בערי החוף בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, ובמיוחד ביפו שנמלה היה שער הכניסה לארץ ישראל וירושלים.

אוכלוסיית העיר זינקה בתקופה זו מ־6,520 תושבים בשנות השישים, לכדי 40,000 תושבים בשנת 1914.¹ הרפורמות החוקתיות והשלטוניות באימפריה העות’מאנית, שיפור המצב הביטחוני בארץ, והשקעות השלטון המרכזי בפיתוח תשתיות ומבני ציבור בערים כדי לחזק את זיקת התושבים לשלטון המרכזי, האיצו את התפתחותן. חיזוק מעמדם של תושבים בעלי נתינות זרה בחסות הקונסולים הזרים, והסובלנות לפעילותן של הכנסיות הנוצריות, הרחיבו את הפעילות המסחרית ביפו ובנקים זרים החלו לפעול בה. פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, ותנועת התיירות שבאה בעקבותיה, הפכו את יפו ונמלה מפינה נידחת בשולי האימפריה העות’מאנית לעיר המסחר החשובה בארץ בסוף המאה התשע־עשרה.

רחבת השוק בחזית שער העיר צולמה לראשונה בידי הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils) בראשית שנות השישים של המאה התשע־עשרה. באותם ימים הייתה עדיין יפו מוקפת בחומה מתפוררת ובחפיר, והיה בה שער אחד: ‘שער ירושלים’. בין החפיר לחומה המזרחית השתרע גן עצי פרי שהכנסותיו יועדו לטובת ‘מסגד מחמודייה’ הסמוך. כפי שניתן לראות בצילום בונפיס, הרחבה שמשה כשוק בו פרסו פלחים את מרכולתם על רחבת העפר תחת אוהלי מחצלות. מצפון לרחבה השתרע בית הקברות המוסלמי, שלא היה עדיין תחום באותם ימים, ומערבית לו נצבו מבני חמר דלים של ‘שכונת המצרים’ שבאו לארץ ישראל עם חייליו של אבראהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי שליט מצריים שכבש את הארץ בשנת 1831. המאמר שלפנינו יסקור את שלבי התפתחות הכיכר והמבנים סביבה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ועד שנת 1915. ערב מלחמת העולם הראשונה נבנה בכיכר מבנה מסחרי גדול ממדים לבנק וחנויות. בתחילת שנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם, נהרס כל שהיה על הכיכר מלבד מגדל השעון, במהלך מבצע שיפוץ שנועד לשפר את חזות העיר ומערך התנועה, ולהכשיר את כיכר השעון לכיכר עיר מודרנית².

המבנה הראשון מחוץ לחומה היה חאן המופיע במפת קצין ההנדסה הבריטי לוטננט צ’רלס סקיירינג (Skyring) בשנת 1843, ובמפה נוספת שהוכנה בידי לוטננט פרנסיס בדפורד (Bedford) בשנת 1863. הוא ניצב בפינת הדרך שהובילה לירושלים, ולימים נבנה עליו השוק היווני' הניצב עד היום. ממרפסת החאן צילם בונפיס את מראה העיר העתיקה. סביב החאן הייתה חצר מוקפת חומת אבן ומחסנים, ובסוף שנות השבעים שכנה בה תחנת כרכרות הדואר הטורקי.³

תהליכי הרפורמות והשינויים המנהליים בתקופת הסולטאנים עבד אל־עזיז (1876־1861) ועבד אל־חמיד השני (1909־1876), השפיעו על התפתחות יפו וערי הארץ האחרות. חוק הקרקעות משנת 1864 שהתיר לזרים לרכוש קרקעות קידם את החקלאות ואת יצוא התוצרת לאירופה דרך נמל יפו, שהפך לנמל המסחרי הראשי של הארץ.

עד שנת 1873 היא הייתה חלק ממחוז (סנג’ק) ירושלים שהיה כפוף למושל פלך צידון, ובאותה שנה קבלה ירושלים מעמד עצמאי הכפוף ישירות לאיסטנבול. בשנת 1875 בוטל מעמדה כעיר חומה בצורה. מושל מחוז ירושלים ומושל יפו יזמו את הריסת המבנים הישנים מחוץ לשער, והקרקע נמכרה ליזמים כדי שיבנו בנייני קבע⁴. אבני החומה שפורקו שמשו לבניית בניינים חדשים על החפיר לצד דרך עזה (רחוב יפת) ובכיכר העיר. על הדרכים לירושלים (רחוב בית אשל), ולשכם (רחוב רזיאל), החלו להבנות חנויות ומחסנים.

על החפיר בחזית הכיכר נבנתה שורת חנויות חדשה, ובית הקברות המוסלמי שהיה פרוץ לכל עבר, גודר בחנויות ומחסנים שפתחיהם פנו לכיכר. על רחבת השוק, ממנה הסתעפו הדרכים הראשיות לקצווי הארץ, הוקמו דוכני סוחרי ירקות ופירות. בד בבד עם פרוק החומה, מכרו השלטונות את שטח חפיר החומה המזרחי לאורך דרך עזה לאהרון מויאל, וכן את מצדיות החומה (בסטיונים). המצדית הדרום־מזרחית נמכרה למסדר האחיות סנט ג’וזף שהקימו על מקומו את בית החולים הצרפתי, ועל מקום המצדית שהגנה על ‘שער ירושלים’, נבנה ‘השוק היהודי’ בידי מימון עמיאל, אהרון מויאל, ואברהם אבושדיד. הוא מופיע כבר במפה במדריך הטיולים ‘בדקר’ משנת 1878 ששורטטה בידי תיאודור זנדל. הוא כלל חמישים חנויות שכונות בשם ‘ויכאלת מויאל’ (מחסני מויאל), ומעליהן נבנו שלוש דירות גדולות ומפוארות. הבעלות על חלקה של משפחת עמיאל, נמצא בידיה עד היום. ממסמכי רישום הנכסים בשנת 1878 ניתן ללמוד כי המתחם נקרא על שמו של שער העיר – ‘באב בוואבת יאפא’ (שער שערי יפו). משפחת מויאל מכרה את חלקה כשעברה להתגורר בתל אביב ערב מלחמת העולם הראשונה, ואילו חלקו של מימון עמיאל הושכר ונרשם כהקדש.

הסולטן עבד אל חמיד השני קידם רפורמות מנהליות וניסה לחזק את הקשר בין חלקי האימפריה לחצרו באמצעות קידום החינוך, המשפט, והמנהל, באמצעות הקמת מבני ציבור ופיתוח שירותים. בשנת 1885 גם מונה מוסא כאז’ם אל־חוסייני⁵ למושל העיר (קאימקאם). הוא היה בן למשפחה הירושלמית המכובדת שהיו לה מהלכים בחצר הסולטאן. בת המשפחה נשאה לכמאל פחה, הווזיר הראשי של הסולטן עבד אל־חמיד השני, כששרת כמושל ירושלים בשנות השבעים. הקרבה למוקדי השלטון, יכולותיו המנהליות של חוסייני, ותנופת הפיתוח הציבורי ברחבי האימפריה בעקבות הרפורמות השלטוניות, הותירו את חותמם בעיר. בשנים 1886/7 הוקם הקסרקטין הצבאי (הרדיף) על מקום המצודה בפינה הצפון מזרחית של העיר (לימים הקישלה). באותן שנים נבנו מולו בכיכר גם בית משפט ומשרדי העירייה (‘הבלדיה’), וגם הנמל שופץ ונבנה בית מכס חדש. צילומי המבנים החדשים נמצאים באלבום הווזיר הגדול השמור במכון המחקר של איסטנבול.

ארגון וסדר נעשו גם בכיכר השוק, וסוחרי הפירות והירקות רוכזו במרכז הכיכר ברחבה שנתחמה בגדר עץ. הדרך לשכם ולמושבה הגרמנית (רחוב רזיאל) החלה להתפתח כשאלכסנדר הווארד, שנודע בשם איסכנדר עוואד, בנה בית מלון ברחוב בסוף שנות השבעים, ונג’יב בוסטרוס, סוחר עשיר מביירות, הקים בשנת 1886 את בית החנויות והדירות הגדול שבעיר (רזיאל 11).

בראשית שנות התשעים החל גל פיתוח נוסף בעיר. החאן בפינת דרך ירושלים והבניינים הסמוכים לו נהרסו, והחלה בניית ‘השוק היווני’ (סוק אל־דיר) בידי הארכימנדריט היווני אורתודוכסי אבטימוס מירושלים. עיתון ‘חבצלת’ כתב על השינויים שחלו בעיר בשלוש השנים שחלפו:

הארמנים שחלק גדול מעירנו קנין כספם הוא, מהרסים את בניניהם העתיקים במרכז העיר, שכבר עתדו לגלים ויעמדו כפופי ראש תחת משא השנים הרבות שעברו עליהם, ועל מקומם הם בונים עתה בניינים גדולים ורחבי ידיים, ובמיוחד יתנוסס לתפארה בנין גדול אחד בטבור העיר, שמראהו יהיה כמראה ארמון עגול סגור מכל עבריו. בקומה התחתונה יכוננו חנויות, ובקומות העליונות בתים ועליות מרווחות למושב. הבניין הגדול המרהיב גם עתה עין כל עובר, כאשר יגמר יהי כליל ביופיו והדרו, ומקומו יכירנו באחת מערי אייראפא היותר גדולות.

(‘חבצלת’, 16.2.1894)

בניית הקומה התחתונה של השוק שהשתרע על פני שטח רחב הסתיימה ככל הנראה בשנת 1895, והוא היה המבנה המפואר ביותר ביפו. סוחרים יהודים רבים פתחו בו בתי מלאכה וחנויות. העירייה פנתה את סוחרי הירקות מהכיכר כדי להכשירה לגינה ציבורית נטועה. באוקטובר 1898 הגיע קיסר גרמניה וילהלם השני לביקור בארץ הקודש. שיפורים ושיפוצים נערכו ברחבי הארץ לקראת בואו. בירושלים מולא החפיר שליד שער יפו כדי לאפשר את כניסתו לעיר במרכבה, בחיפה נבנה מזח כדי לאפשר את ירידתו לחוף, ובנמל יפו נבנה מזח עץ ארוך כדי לאפשר לו לעזוב את הארץ בסירה שהובילה אותו לספינה המלכותית. כיכר השוק וסביבתה עברו שיפוץ יסודי לקראת הביקור הקיסרי. ארמון משפט חדש (הסראייה החדשה) נחנך באוגוסט 1897 במקומו של בית המשפט הישן. בעיתונות נכתב על ביקור מושל סוריה בירושלים וחנוכת הבניין החדש ביפו (‘חבצלת’, 20.8.1897).

עם סיום בניית הארמון שופצה גם הכיכר והושלמה הקומה השנייה מעל השוק היווני. גדר העץ סביב הגינה במרכז הכיכר פורקה, ובמקומה נבנתה גדר אבן והותקנה בריכת מזרקה. מהחנויות סביב הכיכר הוסרו גגוני הפח והיריעות, הותקנו דלתות חדשות, והן סוידו בלבן. בצילום ביקור הקיסר ביפו נראית הכיכר נקיה ומצוחצחת, ורחוב הווארד־בוסטרוס הסמוך נקי ומסודר לקראת בואו של הקיסר. עיתון ‘המליץ’ מספר על השינויים שחלו בכיכר במהלך השנים הללו:

הרחבה הגדולה הזאת הייתה לפנים כולה רשות הרבים, מושב מוכרי הירקות וכלי החרס ומחצלאות, אך לפני שנים אחדות, בעבור רוח התיקונים על הארץ, גדרה הרשות שביפן חלק גדול ממנה באמצעות גדר עץ רעועה, למען עשותה לגן עירוני ולדחוק בזה גם רגלי המוכרים היושבים באמצע הרחוב. ותעבורנה שנים והגן טרם ניטע, והמוכרים ישבו במקום מכל עברי הגדר מחוץ, והדרך צרה יותר. עד אשר נשלם בניין בית פקידות העיר אשר לפני הרחבה הזאת. אז הוחל לנטוע עצים בחלקה הגדורה, ובתוך הגן בריכה מזנקת מים, וגם גדר העצים הוסרה, וגדר אבנים בנויה ומחוזקה גם הוקמה במקומה.

(‘המליץ’, 1.11.1900)

כיכר העיר הפכה למרכז השלטוני והמסחרי הראשי של העיר וזכתה לכינוי ‘סאחת אלדאוולה’ (רחבת הממשלה). ממנה הסתעפו הדרכים לדרום הארץ וצפונה.

לקראת מחצית יובל שלטון הסולטאן עבד אל־חמיד השני בשנת 1901, הוקם מגדל השעון במרכז הכיכר ביפו. הוא הוקם בתרומת עשירי העיר וביניהם יוסף בק מויאל, שתרמו שמונים לירות זהב. השעונים הותקנו בידי השען מוריץ שיינברג שהקים באותם ימים בתי מגורים ומסחר ברחוב בוסטרוס הסמוך. גינת הכיכר שופצה והיא גודרה בסורג ברזל מסוגנן בין עמודוני גדר האבן. בפינות הכיכר נבנו ארבע קיוסקים מתומנים וביניהן שערי ברזל מעוטרים בכניסות לגינה הציבורית. העצים שנטעו בגינה הלכו וגבהו במהלך השנים, ומעל החנויות במערב הכיכר החלה בניית קומה שנייה מלבנים במקום סוכת העץ הרעועה ששמשה כבית קפה במשך שנים.

עלייתם לשלטון של הטורקים הצעירים' בשנת 1908 עוררה ציפיות לשינוי ותנופה כלכלית. כיכר השעון הייתה למרכז השלטוני של העיר וסביבה התרכזה הפעילות הכלכלית והחברתית של העיר שהייתה הגדולה בערי הארץ. סמוך לכיכר שכנו משרדי הבנקים שפעלו בעיר, ובשנת 1910 נבנה לצד ארמון המושל הבניין המפואר של הבנק המצרי, שתוכנן בידי מהנדס העירייה היהודי בן־ציון גיני. בשנת 1911 החלה בניית בניין לבנק העות’מאני במרכז הכיכר, דרומית למגדל השעון ובמקומם של הקיוסקים. עיתון ‘מוריה’ דיווח על תחילת הקמת המבנה:

התחילו לעשות יסודות לבניין החדש שיקימו בגן העיר אצל השעריה. מלמטה תהיינה חנויות ועליהן הבנק עותומן. אומרים שזה יהיה בניין מפואר.

(“מוריה”, 14.7.1911)

המבנה צולם במהלך בנייתו בשנת 1912, בידי האמריקאי ג’ימס ריקלטון, מורה מהעיר מייפלווד בניו־ג’רזי שטייל בארץ ובמצרים. המבנה היה אז בעל שתי קומות, אולם מדרגות הובילו לקומה עתידית נוספת. הוא לא האריך ימים, וכאמור נהרס בראשית שנת 1915 במסגרת שיפוצי העיר והכיכר.

בפברואר 1915 הגיע ג’מאל פחה, מפקד הארמיה הרביעית ומושל סוריה וארץ ישראל, לביקור ראשון ביפו. בביקור הוא הורה להתחיל במבצע לשיפור פני העיר והרחבת הדרכים לנמל ודרום העיר. הוא יזם את סלילת השדרה שנקראה על שמו (היום שדרות ירושלים), ופקד לפנות את הקברים מבית הקברות המוסלמי כדי לאפשר את חיבור מרכז העיר לשכונות אירשיד ומנשייה מצפון. הוא הורה גם להרחיב את הדרך לנמל שעברה דרך כיכר השעון הצפופה והדחוסה, ולשפר את מראה הכיכר כדי להפכה לכיכר מרכזית דוגמת ערי אירופה. חזיתות הבתים בפתח דרך עזה (רחוב יפת), שהצרו את הדרך, נהרסו כליל. כל שהיה על הכיכר לרבות בניין הבנק החדש נהרס, מלבד המגדל, והיא נחשפה לחלוטין. חזית החנויות לכיכר שופצה, והוסרה הקומה השנייה שהסתירה את מינרט המסגד. החומה בפתח שער העיר, שחסמה את הדרך לעיר העתיקה נהרסה (היום רחוב רוסלאן), ואיתה גם השווקים העתיקים של העיר. המושל הצבאי חסן בק הופקד על ביצוע העבודות, והוא עשה זאת באמצעות אסירים ועובדי כפייה.

עם כיבוש העיר בידי הבריטים הייתה הכיכר חשופה לחלוטין אך חזית החנויות כבר שופצה. שער מפואר נפתח ביניהן למסגד והוא מכונה במדריכי הטיולים בשם ‘שער השליטים’, ומיוחס לשליטי יפו שחפצו לייצור שער כניסה ל’מסגד מחמודייה' מבלי להתחכך בהמוני העם. בניגוד לסברה זו, תאריך הבנייה והבונה חרוטים בכתובת מעל הפתח. מופיע בה שמו של חסן בק אל־בצרי, המושל הצבאי של יפו, ושנת 1334 להג’רה, היא השנה שהחלה ב־9 בנובמבר 1915 ⁶. השער המסוגנן נבנה במהלך שיפוץ הכיכר כשער כניסה ראשי למסגד מכיכר העיר לכלל הציבור, כמקובל בערים הגדולות באירופה. ג’מאל פחה העריץ את תרבות צרפת וסגנונה, וביקש לחקות אותה. השער החדש נפתח לרחבה כניסה פנימית שצורפה למסגד על שטח הגן שהשתרע מאחורי ‘סביל מחמודי’ (המוכר כסביל סולימן). חסן בק שימש כממלא מקום המושל לאחר הדחת המושל בהאא' אל־דין בדצמבר 1914, והרשה לעצמו להותיר את חותמו על שער המסגד החדש.

מראשית שלטון המנדט הבריטי ועד אמצע שנות השלושים, שימש ארמון הסאריה כבניין הממשלה ובית המשפט. הוא פוצץ בידי ארגון לח"י ב־4 בינואר 1948, ונותרו ממנו רק עמודי החזית ששוחזרו. הבניין הצמוד לו מדרום נמסר בשנת 2011 לממשלת טורקיה כדי לשמש כמרכז תרבות להנצחת השלטון העות’מאני ביפו. מאז התקררות היחסים בין המדינות, הבניין נעול ומפתחותיו מוחזקים בידי השגרירות הטורקית. אלא שהבניין מעולם לא שימש כמקום מגוריו של המושל הטורקי כפי שסברו. קומתו העליונה שמשה כמשרדי עיריית יפו. הקומה השנייה שמשה כאכסניה זולה ומסעדה. על השלט שהיה תלוי על מרפסת הקומה בעת כיבוש יפו בידי הבריטים, רשום שמה: ‘לוכדנת אל־מסר’, ובאנגלית דהוה Hotel Cairo. גרם מדרגות נפרד הוביל אליה מהרחוב. עיריית יפו אכלסה את הבניין עד ראשית שנות השלושים ועברה למשכן אחר ברחוב ניצנה, מול בית הדואר. קומת העירייה הושכרה לממשלת המנדט הבריטי והיא שמשה זמן קצר כמשרד מושל המחוז הבריטי קרוסבי.

שטח בית הקברות המוסלמי פונה בהוראת ג’מאל פחה בשנת 1915 ונותר ריק במהלך השנים. בשנת 1928 נסללה הדרך צפונה המקשרת עם תל אביב (רחוב גולדמן). בשנת 1933 נסללה הדרך הצפונית החדשה לנמל (רציף העלייה השנייה) והותקן מעגל התנועה בכניסה לכיכר. על מקום בית הקברות המוסלמי החלה בניית בניינים חדשים שטרם הושלמו, והם ניצבים עדיין סביב הכיכר. משלטון העות’מאניים ביפו במשך מאות שנים, נותרו שרידי ארמון המושל והמשפט, ועל מקום קסרקטין העיר (הקישלה) ניצב היום מלון ‘סטאי תל אביב יפו’.