מבוא    🔗

בית העירייה הישן ביפו בכיכר השעון ליד ארמון המושל (מימין).

עד לחודש מאי 1921, כאשר הפכה ליישות עירונית עצמאית, הייתה תל אביב שכונה של יפו. על אף הניסיונות לנהל אותה באופן עצמאי, הרי שבפועל שימש ראש עיריית יפו גם ראש עיריית תל אביב. המאמר שלפנינו, מתאר את עיריית יפו בתקופות העות’מאנית והמנדט הבריטי, ושופך אור על נושא בלתי מוכר לציבור, אף שיפו ותל אביב התפתחו זו לצד זו. מול המידע המפורט על תל אביב, הרי תולדותיה של יפו בתקופה זו, ידועים רק מעט.

ארכיון עיריית יפו נעלם כידוע לאחר מלחמת העצמאות, והמידע מבוסס על זיכרונות אישיים, מסמכים, ועיתונים מאותם ימים. מקור נוסף מסתמך על בני משפחות אלביטאר ואסעיד, צאצאים של ראשי העיר במשך 26 שנה, המתגוררים כיום בירדן.

יפו היא כיום חלק מתל אביב, והנושא המובא בזאת הוא חלק בלתי נפרד מתולדות העיר המאוחדת, ותורם רבות להכרתה.

להשלמת המידע: ראה ספרו של תמיר גורן, גאות ושפל, (יד-בן צבי )2015

 

ראשיתה של עיריית יפו    🔗

ראשיתו של השלטון המקומי החל בארץ ישראל לאחר חקיקת חוק הווילָאיָת בשנת 1864, שיושם בהדרגה בתחומי האימפריה העות’מאנית. בעקבותיו הוקמו עיריות ומוסדות ממשל חדשים, ומועצות מינהל (מג’לס אל אידארה), שחבריהן נבחרו מקרב נכבדים מקומיים¹. מועצה עירונית הוקמה לראשונה ביפו בסוף 1871. היא מנתה תחילה ארבעה מוסלמים וארבעה נוצרים, אולם לאחר פניית הקונסולים, מונו גם שני נתינים זרים, ובעקבות פנייתו של ראש חברת כל ישראל חברים ביפו לג’מאל פאשה, צורף אליה גם נציג יהודי². בחירות ראשונות למועצה ביפו נערכו בשנת 1913. חבריה נבחרו בידי 700 בוחרים, מהם כ־25 יהודים. נציגי ועד הקהילה היהודית ביפו, היו דוד מויאל וניסים קורקידי. לבחירות, שנערכו ב־10 בפברואר מדי ארבע שנים, יכלו לבחור גברים בני 25 ומעלה, בעלי נתינות עות’מאנית, ששילמו את מיסיהם.

הכנסות העירייה באו מגביית מיסים על יבוא נפט ויין, השכרת נכסים, וממיסים שהוטלו על הכרכרות שנסעו לירושלים. העירייה עסקה בנושאי בנייה, פיקוח על שווקים ועל מחירי המוצרים הבסיסיים, וכן על שמירת הביטחון, הסדר ובריאות הציבור.

ראשי המועצה בתקופה העות’מאנית היו והבה אלדבאג, חוסני בק אל ארנאוט, שיח' סאווי אבו ג’בן, השיח' סלים עלי ביבי, מוחמד עלי אלדג’אני, והאחרון עומר אלביטאר³. הוא שימש כראש המועצה החל משנת 1908 ועד 1915, כאשר פוטר על ידי הקאימקאם התורכי עריף בק, וגורש לדמשק יחד עם 45 מנכבדי העיר.⁴

בראשית תקופת המנדט נמשכה שיטת השלטון המוניציפלי העות’מאני, שסייעה בפיתוח שירותים ומינהל עצמי בקרב הערבים והיהודים. פקודת העיריות הראשונה נחקקה לקראת הבחירות הראשונות לרשויות המוניציפליות ב־1927. בינואר 1934 ‘פורסמה פקודת חוק העיריות’ (Municipal Corporation Ordinance), שפירטה את סדרי השלטון והממשל העירוני והבחירות למועצות העירוניות. הפקודה הסמיכה את הנציב העליון למנות או לפטר ראשי עיריות, לפזר כל מועצה עירונית, אם נוצרו סיבות לכך, לשנות גבולות שיפוט מוניציפאליים, לחלק את העיר לרבעים, ולקבוע את מספר חברי המועצה לכל רובע. החוק קבע גם את שיטת הכנת פנקסי הבוחרים, את התנאים לרישום בהם, ואת חובתו של תושב העיר להירשם כתנאי לקבלת זכות הבחירה. חוק הבחירות קבע תקופה של חמש שנים לכהונת המועצה העירונית⁵.

בתחילת תקופת המנדט, מונה עאסם בק אסעיד לראשות מועצת עיריית יפו, וכסגנו מונה קיסר ערקטינג’י. בבחירות הכלליות שנערכו בשנת 1927, נבחר אסעיד, וכסגנו מונה עבדול ראוף אלביטאר, שנבחרו שוב בבחירות של 1934. עם גבור האלימות ביפו בסוף 1939, ב’מרד הערבי', פוזרה העירייה והוקמה מועצה ממונה בידי הבריטים. לראשות העיר מונה עבדול ראוף אלביטאר, ועלי מוסתאקים מונה כסגנו. עבדול ראוף שירת בתפקיד עד למותו ב־16 ביוני 1941. אחריו מונה לתפקיד אחיו עומר, שהמשיך בתפקידו עד להתפטרותו ב-12 במרס 1945 ופיזור המועצה. לאחר מכן מינו הבריטים את ד"ר יוסף הייכל, שהיה ראש העירייה האחרון של יפו.

עיריית יפו שכנה בתקופה העות’מאנית ובראשית שלטון המנדט הבריטי, בבניין הצמוד לארמון המושל (הסראיה) בכיכר השעון. בראשית שנות השלושים עברה לשדרות ירושלים, מול בית הדואר, ובשנת 1937, היא עברה למשכנה החדש בבניין שנבנה בידי בן משפחת אסעיד בכיכר המזרקה בשדרות ירושלים, סמוך לאולם קולנוע ‘אלהמברה’.

 

עומר אלביטאר ראש העירייה: 1914–1908 - הקדנציה הראשונה    🔗

עומר אלביטאר (1946–1879) היה בן למשפחה עשירה ביפו, בעלת השפעה ונכסים רבים. בבעלותה היו אלפי דונמים של קרקע, שחלקם נמכר באמצע שנות העשרים ועליהם הוקמו בני ברק ושכונות במזרחה של פתח תקווה. אלביטאר היה חבר במועצת העירייה בשנים 1908–1905, וכן עסק במסחר בבקר ובעסקים אחרים. בשנת 1908 הוא מונה לראשות המועצה העירונית בידי הקאימקאם, שאתו קיים קשרים הדוקים. חברי המועצה היהודים היו יוסף אליהו שלוש ויהושע אברבאיה. משנת 1910 שרת בן־ציון גיני כמהנדס העירייה.

עומר אלביטאר היה פעיל בפוליטיקה העירונית והלאומית לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם תחילת השלטון הבריטי הוא נאסר ונשלח לגלות במצרים, לאחר שנחשד בפעילות פוליטית פרו-עות’מאנית. הוא הורשה לחזור בתחילת שנת 1919, לא לפני שהוזהר להימנע מפעילות פוליטית. בספטמבר 1919 נבחר לנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית ביפו’, שהייתה הגורם הפוליטי הראשון בהתארגנות הלאומית הערבית בארץ⁶. היא נוסדה ביפו ביוזמת קצין מודיעין בריטי, והצטרפו אליה עשירי העיר ונכבדיה. אגודות דומות קמו זמן קצר לאחר מכן בערים נוספות. ראשיהן התכנסו בדצמבר 1919 בחיפה וייסדו את ‘הוועד הפועל הערבי’ שלנשיאו נבחר מוסא קאזם חוסייני. היה זה הגוף הייצוגי הראשון של ערביי ארץ ישראל. עומר אלביטאר כיהן כנשיא האגודה ביפו עד לסוף שנת 1929, כאשר הודח על ידי האגף הקיצוני⁷. כנשיא האגודה שלח עצומות לנציב העליון, וכן פרסם ‘קול קורא’ לאזרחי בריטניה והעולם, ערב הדיון במועצת המעצמות בסן רמו על גורל המזרח התיכון, וקרא להציל את ערביי ארץ ישראל מהציונות שתמיט עליהם אסון⁸. בקונגרס הרביעי של הוועד הפועל שהתכנס ביוני 1921 בחיפה, נבחר עומר כסגן יו"ר, תפקיד אותו מילא עד לקונגרס השביעי ב-1928.

במאורעות תרפ"א ביפו (1 במאי 1921), היה עומר אחד משלושת נכבדי העיר, שנקראו בהוראת המושל למפגש עם נכבדי תל אביב להרגעת הרוחות⁹. הוא השתתף יחד עם ראש העירייה בפגישה עם נכבדים יהודים וערבים, שנערכה בארמון מושל יפו ב-2 במאי. לאחר אספה משותפת של נכבדי העדות ב־5 במאי 1921, הוא נשלח עם קצין מודיעין בריטי לטול-כרם וקלקיליה, כדי להזים שמועות שהיהודים הורגים בערביי יפו¹⁰. כנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, היה לו חלק נכבד בליבוי ההסתה ביפו נגד הציונות והעלייה, שהובילה למאורעות.¹¹

כאשר ביקש פנחס רוטנברג, בשנת 1923, לספק חשמל ליפו מתחנתו החדשה בתל אביב, התפלגה הנהגת יפו לשני מחנות: ראש העירייה, עסאם בק אסעיד ועומר אלביטאר, תמכו בחיבור, ורק לאחר מאבק פנימי סוער, חוברה יפו למערכת החשמל¹². שבר פנימי נוצר ב’אגודה המוסלמית נוצרית' ביפו בין המוסלמים לנוצרים, שהתנגדו לחיבור לחשמל, והייתה לכך השלכה על הפוליטיקה המקומית.

עם התגבשות הפלגים בתנועה הלאומית הערבית, ‘המג’לסיון’ בהנהגת החוסיינים, ו’המוערד’ה' (האופוזיציה) בהנהגת רג’אב נשאשיבי, הצטרף עומר אלביטאר לזה האחרון, והיה מראשי המחנה ומנהיגו ביפו עד לאמצע שנות הארבעים.

לקראת הבחירות למועצות העירוניות ב-27 במאי 1927, החריף המאבק בין המחנה החוסייני והאופוזיציה הנשאשיבית, שבא לידי ביטוי גם ב’וועד הפועל הערבי', שנשלט בידי משפחת חוסייני. עומר אלביטאר יצא במאמר פומבי בעיתונות הערבית נגד שליטת החוסיינים “השקועים בסכסוכים אישיים ורדיפה אחרי משרות”,¹³ 15 והפך לאויבם המושבע ויעד להתקפותיהם.

בעקבות מאורעות 1929, חלה התקרבות בין מוסא קאזם אל חוסייני ורג’אב נשאשיבי, שקוממה רבים באופוזיציה. לאחר השתלטות האגף הקיצוני על ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ ביפו, והדחתו מראשותה, הצטרף עומר לאופוזיציה בצפון הארץ, בראשות השיח' אסעד אל-שוקיירי, ראש עיריית עכו, בכינונה של ‘המפלגה הליברלית’. השניים פרסמו ביוני 1930 מכתב גלוי למופתי חג' אמין אלחוסייני, ובו ביקשו לפרסם את פירוט הכספים שנאספו כתרומות לערבים בעקבות אירועי 1929, וכן דרשו את ביטול המועצה המוסלמית העליונה ובחירות חדשות.¹⁴

 

עאסם בק אסעיד ראש העירייה: 1938–1919    🔗

עאסם בק אסעיד (1942–1877) היה אחיינו של מנהיג ערביי יפו, השיח' חאפז בק אסעיד, חבר הפרלמנט ובעל תפקיד בכיר במינהל התורכי. בצעירותו שירת עאסם בק כפקיד בבית המשפט למסחר ולאחר מכן כמזכירו. בתקופה העות’מאנית שירת כארבע שנים במועצת העירייה, ובשנת 1915 הוגלה בידי השלטון התורכי לאנטליה. הוא חזר לאחר הכיבוש הבריטי ומונה לראשות העירייה בשנת 1919,¹⁵ ולסגנו מונה קיסר ערקתינג’י. אסעיד מונה בתמיכתה של משפחת אלביטאר, ושימש כראש העירייה ארבע קדנציות, במשך 19 שנים.

במהלך כהונתו של אסעיד, נתלווה אליו עומר אלביטאר במפגשים עם אישי ציבור יהודים. בפגישות רבות המוזכרות בעיתונות התקופה, מופיעים השניים יחדיו. שמואל טולקובסקי מספר ביומנו על פגישה עם השניים בתחילת יוני 1920, שבה ביקש מהם למנוע את יציאת המשלחת הערבית לפריז. לדבריו, מניעת יציאת המשלחת נבעה ממאמציהם של עומר אלביטאר ועאסם בק אסעיד. פגישה נוספת התקיימה בביתו של טולקובסקי ב-15 במרס 1921, יחד עם דיזנגוף ושלוש, בה נדונו דרישות קונגרס ה’וועד הערבי' בחיפה. לדברי טולקובסקי נוהלה הפגישה בצורה ידידותית “ונראה היה כי הערבים מעוניינים להגיע להבנה”¹⁶.

עיתון ‘הארץ’ מדווח על נאומיהם של ראש העירייה ואלביטאר, לאחר מאורעות ה –1 במאי 1921, שבהם הביעו את צערם על מעשי האלימות. פגישה נוספת לשיפור היחסים, נערכה באדר תרפ“ב בין נכבדי היהודים, המוסלמים והנוצרים בחסותם של מושל יפו וסגנו ב’קפה סגל' בתל-אביב. מצד היהודים נכחו בפגישה אוסישקין, ד”ר אידר, רופין, אחד העם ודיזנגוף, והמוסלמים יוצגו על ידי השניים. ‘הארץ’ מתאר את חילופי הברכות הידידותיות שהוחלפו בין הצדדים. ¹⁷

עד למאורעות ה-1 במאי 1921 הייתה תל אביב שכונה של יפו. בעקבות המאורעות אישר הנציב העליון את הפיכתה למועצה עצמאית (Township), כאשר חתם על ‘פקודת מועצת עיריית תל-אביב’. ב־11 במאי התכנסה מועצת העיר לראשונה, ואילו התלות בעיריית יפו נשארה בנושאי תכנון ובנייה בלבד. כנציגי היהודים במועצת עיריית יפו והוועדה לבניין, שירתו יוסף אליהו שלוש ומאיר דיזנגוף. שלוש שימש כאיש הקשר בין עיריית יפו לתל אביב.

במהלך תקופת המנדט גדלה אוכלוסיית יפו, שהכפילה את מספרה בראשית שנות העשרים. גידול בתקציב העירייה בראשות אסעיד, אפשר את הרחבת פעילותה וקידום מפעלים חיוניים. שופצו כבישים ישנים שנסללו בידי התורכים, ורחוב שדרות המלך ג’ורג' (שד' ירושלים) הוארך. מפעל שסיפק מים זכים לחלק מתושבי העיר, הוקם על אדמת הביצה (אל בסה), ולאחריו הוקם מפעל הביוב הראשון. תנופת הבנייה למגורים ולמסחר גדלה בצורה ניכרת ושילשה עצמה עד שנת 1933. תקציב העירייה שעמד בשנת 1920 על 20,000 לא“י, גדל בשנת 1935 ל-135,000 לא”י.¹⁸

ניצחונו של אסעיד בבחירות 1927, וניצחונה של האופוזיציה הנשאשיבית ברוב הערים, הגביר את האיבה למחנה החוסייני. אסעיד הצטרף אליה עוד בשנת 1923, כאשר תמך בחיבורה של יפו למפעל החשמל של רוטנברג בניגוד לדעת המתנגדים. עם ייסודה של מפלגת האופוזיציה – ‘מפלגת ההגנה הלאומית’ (אד’יפע), הצטרף אליה עאסם, יחד עם האחים אלביטאר, והם נמנו עם חברי הנהלתה ומנהיגיה ביפו. ביוני 1936 הוענק לעאסם בק אסעיד תואר כבוד C.B.E בידי הבריטים.¹⁹

בפברואר 1938 מונה עבדול ראוף אלביטאר כמ"מ זמני של ראש העירייה, שהחל להעדר עקב מצב בריאותו. בתקופה זו החל משא ומתן לגבי השכונות היהודיות של יפו – פלורנטין, קלצ’ינסקי, שפירא, העובד, גבעת הרצל, גבעת משה א' ו-ב' ושיבת ציון, שהיוו עשירית משטחה של יפו עם כעשרים אלף תושבים. תושבי השכונות חויבו במיסים לעיריית יפו, אך לא קיבלו ממנה שירותים במהלך המרד הערבי', וזכו לשירותים חלקיים בלבד מתל אביב.

המאורעות שפרצו ביפו באפריל 1936, ועמן ‘השביתה הגדולה’, עיכבו את התפתחות העיר והיו בין הגורמים למשבר פוליטי וכלכלי. לקראת סוף שנת 1938 הגיע המתח לשיאו עם גבור האלימות והשתלטות הכנופיות על העיר, שפגעו במינהל התקין. המורדים הכפריים שהשתלטו על יפו, עשקו, איימו והרגו בנכבדי העיר ובעשיריה, ורבים מהם נאלצו לעזוב את העיר. ב־3 בספטמבר 1938 נעשה ניסיון לרצוח את עומר אלביטאר, כשעמד להיכנס למספרה בכיכר השעון, והוא נימלט ללבנון²⁰.

עאסם בק ועבדול ראוף אלביטאר היו גם הם נתונים לאיומים, ונאלצו לעזוב את הארץ. העיר התרוקנה מנכבדיה, ואת מקום ראש העיר מילא, באופן זמני, חבר המועצה חוסיין שיהאב א-דין²¹. ב-13 בדצמבר 1938 התפטר הנוצרי אדמונד רוק מחברותו במועצת העיר והיא נותרה ללא קוורום לישיבותיה. השלטונות הבריטיים פיזרו את מועצת העירייה והכריזו על מינוי מועצה ממונה בראשות עבדול ראוף אלביטאר²².

עאסם בק אסעיד פרש מפעילות פוליטית ונפטר ב-31 ביוני 1942 בבית החולים הצרפתי בירושלים. בן 65 היה במותו. הוא נקבר בבית הקברות שיח' מוראד ביפו. ראש עיריית תל-אביב ורבים מידידיו היהודים השתתפו בהלוויה.²³

 

עבדול ראוף אלביטאר ראש העירייה: 1941–1939    🔗

עבדול ראוף אלביטאר (1941– 1883), אחיו של עומר, נולד ביפו ועסק במסחר ובפרדסנות בשטחים הנרחבים שהיו שייכים למשפחה. הוא ואחיו חזרו ליפו בדצמבר 1938, לאחר גלות מאונס בלבנון, והחזירו את הביטחון לעיר, לאחר שהתגברו על אנשי הכנופיות וגירשום.²⁴ ב־5 בינואר 1939 פורסם מינויו הרשמי כראש המועצה הממונה, בעיתון הממשלה. הנציג היהודי במועצת העירייה, היה מאיר אמזלג, ראש ועד תושבי מנשייה היהודים.

בשנתיים וחצי שבהן כיהן כראש העירייה, קיים עבדול ראוף יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, והוא הגיע עמו להסדר לגבי מיסי השכונות היהודיות ביפו²⁵. מיד עם כניסתו לתפקיד, התקיימה ארוחה משותפת במועדון רוטרי בתל אביב, שבה נוכחו דב הוז, סגן ראש העירייה ונכבדים נוספים, שבמהלכה הכריזו הצדדים על שיתוף פעולה²⁶. מפגשים נוספים התקיימו גם בשנים הבאות.

עבדול ראוף היה נתון לאיומי יריביו החוסיינים, ונעשו ניסיונות לפגוע בו ובבני משפחתו. לאחר שנאלץ לעזוב את הארץ, בספטמבר 1938, נותרו רעייתו עם שלושת ילדיה בביתם ברחוב המלך פייסל (כיום יהודה הימית). אנשי הכנופיות הגיעו לבית מספר ימים לאחר עזיבתו, אשתו נצטוותה לצאת מהבית, שהועלה באש, והמשפחה נאלצה לעזוב את הארץ²⁷. ב-3 ביוני 1939 נעשה ניסיון נוסף בידי אנשי המופתי חג' אמין אלחוסייני לרצוח אותו. שתי פצצות נזרקו לעברו ולעבר חבריו, כשישבו בבית קפה ברחוב דירהלי. הן החטיאו את המטרה, והוא נחלץ בפציעה קלה. המתנקשים הצליחו להימלט²⁸.

עבדול ראוף, יחד עם אחיו עומר, עמד בראש הנהגת מחנה ‘האופוזיציה’ הנשאשיבית שנחשבה כמתונה. הם השתתפו במפגשים רבים עם האמיר עבדאללה, שניסה לשכנעם להסכים להצעת החלוקה של ‘ועדת פיל’. עבדול ראוף שנחשב למתוך שבין האחים, ערך מפגשים ומגעים עם אנשי הסוכנות היהודית, והיה איש הקשר בין הצדדים במהלך שנת 1939, לקראת דיוני ‘ועידת לונדון’, כשניסו הצדדים להגיע להבנות²⁹. הוא נחשב לפרו-בריטי וקיים קשרי ידידות עם הנציב העליון מקמייכל. בספטמבר 1939 נערך מפגש רב משתתפים עם הנציב בחצר בית החולים של ד"ר פואד דג’אני (חותנו לעתיד)³⁰. ביקור מתועד נוסף נערך ב־7 באוגוסט 1940, בעת שהנציב העליון חנך את תחנת השאיבה החדשה בעג’מי³¹. לאחר ההפצצה האיטלקית על תל-אביב, שבה נהרגו מאה ושלושים יהודים, הגיע עבדול ראוף לתל אביב, יחד עם כל חברי מועצת עיריית יפו, כדי לחלוק כבוד לנספים ולמסור את תנחומיהם³². במהלך כהונתו, הושגה הבנה בין ‘הוועד המאוחד של השכונות העבריות בשטח יפו’, לבין עיריית יפו. הוועד כלל את נציגי שכונות פלורנטין, קלצ’ינסקי, מטלון, שפירא, שפיר קליין, העובד, שיבת ציון, סומברובסקי, גבעת הרצל, גבעת משה, נטר ומרכז וולובלסקי, וייצג אוכלוסיה של כעשרים אלף יהודים. בעקבות ‘המרד הערבי’, ביקש הוועד להיפרד מיפו ולהסתפח לתל אביב, אולם נתקל בהתנגדות עיריית יפו והשלטונות הבריטיים. בעקבות זאת ביקש הוועד כי השכונות יוכרו כמועצה מקומית בעלת סמכויות אוטונומיות, במסגרת עיריית יפו. ב־17 בדצמבר 1940, הגיעו הצדדים להסכם על כך שהמיסים הנגבים מתושבי השכונות היהודים ישמשו לצורכיהם בלבד, בניכוי הוצאות אדמיניסטרטיביות³³.

עבדול ראוף שימש כראש לשכת המסחר ביפו, וכיהן כיו"ר האגודה המשותפת של פרדסנים יהודים וערבים שמנתה כאלפיים חברים. הוא היה הנואם הראשי בכינוס רב משתתפים שנערך בינואר 1941 באולם ‘אלהמברה’ החדש, שבו דנו בבעיות הענף ובשיתוף פעולה. שבוע לאחר מכן ביקר בחגיגה ספורטיבית בראשון לציון “והשמיע דברים המעידים כי לא רק תהליך כלכלי אובייקטיבי לפנינו, אלא גם תהליך חברתי סובייקטיבי”. לדברי כתב העיתון: “עמד אותו ראוף כעבור ימים אחדים בפני קבוצת יהודים שביקרה ביפו, וחזר בתוקף על דבריו ‘לשכוח את העבר’ גם לאוזניים ערביות”.³⁴ כחודש לאחר מכן חלה, וסגנו עלי מוסתאקים מונה כממלא מקומו. ב-18 במאי, עם התגברות מחלתו, הגיע הנציב העליון לביתו ברחוב המלך פייסל בכדי לבקרו במיטת חוליו. זמן קצר לאחר מכן הועבר לאשפוז בבית החולים ‘הדסה’ בירושלים, שם נפטר ב-16 ביוני 1941, בגיל 58. הוא נקבר בבית הקברות בג’בליה (גבעת עליה).

בהלוויתו רבת המשתתפים, נכחו יהודים רבים, ובהם ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, שהשמיע דברי הספד. סוכן שירות הידיעות של ‘ההגנה’ ביפו מסר, שערבים רבים ציינו בפניו שהם אינם זוכרים הלוויה כזו, וכי כל חברי האופוזיציה השתתפו כי “הם ראו בו את התגלמות כוחם בביעור חברי הכנופיות הכפריים שנעשו בזמן המאורעות למושלי העיר”.³⁵ בפתיחת ישיבת מועצת עיריית תל אביב, העלה רוקח דברים לזכרו³⁶. ב־23 ביוני הגיעו עזרא דנין ואליהו ששון, כמשלחת מטעם הסוכנות היהודית כדי להביע תנחומים למשפחה ולמועצת העיר יפו על מותו. הבריטים מינו את אחיו עומר לראשות העירייה, ומועצת העירייה החדשה החליטה להנציח את עבדול ראוף על ידי קריאת רחוב על שמו (כיום רחוב שבטי ישראל)³⁷. עיריית תל אביב קראה רחוב על שמו ביפו, מול הכנסייה הפרנציסקנית סנט אנטוני'.

 

עומר אלביטאר ראש העירייה: 1941 – 1945 – הקדנציה השנייה    🔗

עומר אלביטאר היה המנהיג הפוליטי הבולט ביפו במחצית המאה ה־20. הוא החל את דרכו הפוליטית בתנועה הלאומית הפלסטינית, כנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, שעמדה בראש מסע ההתנגדות לציונות בשנות ה-20. בהמשך דרכו, הוא חבר למחנה האופוזיציה הנשאשיבית, והיה לאחד ממנהיגיו. כן היה מהראשונים שיצאו בפומבי נגד המופתי חג' אמין אלחוסייני, והפך לאויבו. מסיבה זו, ומאחר שהוא ואחיו הואשמו כמוכרי קרקעות ליהודים, הם הועלמו מההיסטוגרפיה הפלסטינית³⁸.

בקדנציה השנייה כראש העירייה, המשיך עומר את שיתוף הפעולה עם ראש עיריית תל אביב, בו החל אחיו. ביולי 41, זמן קצר לאחר מינויו, הוא נענה לבקשתו של הרב עוזיאל להתערב בפרשת פינוי 25 משפחות יהודיות עניות מביתן השכור בשכונת פלורנטין, לאחר שבעל הבית הערבי זכה במשפט נגדן, ואמנם בהתערבותו הוסדר הדבר והגירוש נמנע³⁹. במלחמת העולם השנייה, הוא קיים מפגשים עם ראשי הערים האחרות בארץ, והוקמה ועדה מתמדת שטיפלה באספקת מזון לאוכלוסייה ולחמה בספסרות.

לצד פעילותו המוניציפלית, המשיך עומר לכהן כחבר פעיל ב’אופוזיציה', ואף הגביר את פעילותו הפוליטית הלאומית, למורת רוח השלטונות הבריטיים, שלא ראו זאת בעין יפה, אך העדיפו שלא להתעמת עמו. הוא ראה עצמו כמי שיוכל לקבל עליו את מנהיגות ערביי ארץ ישראל, עם החלשות מעמדו של רג’אב נשאשיבי⁴⁰. יחסיו היו ידידותיים עם הנציב העליון מקמייכל, שהיה בדרכו להיפרד ממנו ב־8 בספטמבר, כשניסו אנשי לח"י להתנקש בחייו 1944.⁴¹

מתיחות ומאבקים בין המוסלמים לנוצרים לא פסחו על יפו ומועצת העירייה. מורת רוח עוררה עובדת היותו של עומר אלביטאר ראש עיר ממונה מטעם הבריטים, ולא נבחר ציבור. חבר המועצה חסן ערפה, החתים כמה מנכבדי העיר על דרישה להחליף את העירייה הקיימת, שאינה זוכה עוד לאמון התושבים. המחלוקות הפנימיות גברו וגרמו בשנת 1945 למשבר במועצת העירייה, לאחר שמספר חברים התפטרו ופגעו בתפקודה. הזעזועים הפוליטיים וקשיי תפקוד העירייה אילצו את עומר להתפטר. ב-12 במרס 1945 הוא שלח בקשת התפטרות לנציב העליון והיא התקבלה⁴². הנציב מינה מועצה חדשה בראשותו של ד"ר יוסף הייכל, והורה על קיום בחירות חדשות ב־28 באפריל 1947.

עומר אלביטאר נפטר ב-16 ביוני 1946, בדיוק חמש שנים לאחר מות אחיו, והוא נקבר לידו בבית הקברות בג’בליה (גבעת עליה).

 

ד"ר יוסף הייכל ראש העירייה: 1947 – 1945    🔗

ד"ר יוסף הייכל (1989 – 1907), ראש העיר האחרון של יפו, היה בן למשפחה מכובדת שמוצאה במצרים המזרחית. הוא למד בבתי הספר הממשלתיים בעיר, המשיך בבית המדרש למורים בירושלים, אותו סיים בשנת 1926, וכשנתיים עבד כמורה ברמלה. בשנים 1929– 1932 למד משפטים באוניברסיטת מונפלייה בצרפת, ובשנת 1935 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת סורבון בפריז. לאחר שחזר ארצה, שירת כמפקח כללי על בתי הספר המוסלמיים, וכתב את ספרו ‘הבעיה הפלסטינית’. שירות הידיעות של ‘ההגנה’ תיאר אותו: “רציני ומעמיק, ממעט בדיבור וגאה, נמנע מלהתערב בשדרות העם ומדבר על זכויות הפועלים באהדה מהולה בבוז”.⁴³

ד"ר הייכל, שמונה בידי השלטונות הבריטיים לאחר מותו של אלביטאר, נבחר לראשונה בידי התושבים בבחירות אפריל 1947. הוא היה ממתנגדיו של המופתי חג' אמין אלחוסייני, אך בבחירות נתמך דווקא על ידי החוגים החוסיניים, שהעדיפו את התחום המוניציפלי. העיר נחשבה תמיד למרכז ‘האופוזיציה’, וכל ראשי העיר שקדמו לו היו ממנהיגיה. בבחירות 1947 ניסו לראשונה המפלגות החוסייניות לכבוש את השלטון.

הייכל ניהל את העיר ביעילות וקידם את ענייניה. במהלך כהונתו, הורחבו רשתות הביוב, המים, והחשמל, ושופצו הרחובות. הוא הכפיל את מספר כיתות הלימוד והפך את בתי הספר לבנים ‘ערפה’ ו’אל עדוויה' לבנות לבתי ספר תיכוניים. הוקמו שלושה בתי ספר חדשים, ומספר התלמידים גדל משבע מאות לאלפיים. מערכת שירותי הרווחה והסעד הורחבו וסיפקו מזון למשפחות נזקקות רבות. כן הוקמו מועדוני הכשרה לבנות שבהם למדו תפירה ועבודות בית⁴⁴. הייכל ביקש להכין תכנית מתאר כוללת ליפו, ולצורך זה נשכרו שירותיו של אחד מבכירי האדריכלים במצרים, עלי מסעוד אל מליג’י, שהכין תכנית להרחבת העיר דרומה ומזרחה. כוונתו הייתה להפוך את יפו ליפה בערי ערב, לבנות בה אוניברסיטה, ולהוסיף שלושת אלפים יחידות דיור⁴⁵. פריצת המלחמה ב-1947, עצרה את תכניותיו.

ב־4 במאי 1948, ימים ספורים לפני כיבוש יפו, עזב ד"ר הייכל לירדן, והשאיר הודעה למושל המחוז שהוא נוסע לעדכן את המלך עבדאללה באירועים המתרחשים. הוא אישר לנהל משא ומתן עם היהודים ועזב את העיר. מתוך 11 חברי מועצת העירייה נותר ביפו רק אחד, ומתוך שמונים אלף תושבי העיר, נותרו בה כארבעת אלפים איש.

ד“ר יוסף הייכל שירת כשגריר ירדן בוושינגטון, פריז, לונדון וטייפי, ושימש כנציג ירדן באו”ם. הוא נפטר בירדן בשנת 1989. בשנת 1984 יצא לאור ספרו הידוע ‘יפו כפי שהייתה’.