סלילת שדרת ג’מאל פאשה ביפו, כיום שדרות ירושלים, החלה ביוני 1915 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. בפברואר אותה שנה ביקר ביפו ג’מאל פאשה, מושל סוריה וארץ ישראל, והורה לבצע שינויים מפליגים בעיר כדי לשפצה¹. המושל הצבאי חסן בק הופקד על הביצוע. בניגוד לטענה כאילו תכנון השדרה היה פרי מגלומניה, ללא מטרה, והיא הובילה לשום מקום, הרי שבחינת המבנה האורבני של העיר ומערך התנועה והדרכים מגלה חזון תכנוני רחב. באותן שנים כיהן היהודי בן ציון גיני כמהנדס העירייה, והמהנדס היהודי גדליהו וילבושביץ מונה לנהל את ביצוע העבודה. בזיכרונותיו כתב כי מטרת השדרה הייתה לפתור את בעיית התנועה ולחבר את רחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל) ישירות לדרך ירושלים (רחוב בן צבי) ולמנוע מעקף דרך רחובות העיר הצרים. עם סיום הכשרת השדרה נשלח ווילבושביץ לדמשק כדי לסלול בה שדרה דומה.

לאחר הכיבוש הבריטי נשאה השדרה את שמו של המלך ג’ורג' החמישי, ושינוי השם לשדרות ירושלים לאחר מלחמת העצמאות נתפס בהיסטוגרפיה הפלסטינית כהדחקת המורשת הערבית ביפו. כפי שיתואר במאמר שלפנינו, דווקא המורשת היהודית היא זו שנעלמה והודחקה במהלך השנים, ומבנים שנבנו ביוזמה והון יהודי, ובידי פועלים עבריים, נושאים היום שמות ערביים. יוזמה משותפת בין יהודים לערבים היא שהובילה לבניית המבנים הראשונים בשדרה, והיא שסללה את הדרך לפיתוח המשכה דרומה לרובע נוזהה החדש. הפרטים נחשפו בעקבות עיון בתיקי ממשלת המנדט השמורים בארכיון המדינה.

חברת המפעל הארצישראלי בע"מ    🔗

בשנת 1920 החליטה חברת ‘האחים ליטוינסקי’ להקים חברה לעסקי נדל“ן ובניה בשותפות עם סלים זריפה ובניו, פרדסנים עשירים מיפו. מייסד החברה היה יעקב אלחנן ליטוינסקי, מראשוני ‘אחוזת בית’, שהחל את דרכו כסוחר עצים ויצרן חביות. הוא רכש קרקעות רבות, ובשנת 1914 הקים סניף של החברה באלכסנדריה אותו ניהל בנו משה (מוריס). החברה עסקה באספקת מזון וציוד לצבא הבריטי. שני היזמים גייסו למיזם את שוכרי תאג’י אלפרוקי, פרדסן ובעל נכסים מוואדי חנין (נס ציונה) שהיה בעל נכסים גם ביפו. הם ייסדו חברת מניות בה השקיעו יהודי מצרים העשירים וביניהם בני משפחות הברונים דה־מנשה. שם החברה היה 'המפעל הארצישראלי בע”מ' ².(Palestine Enterprise Company Ltd)

יעקב ליטוינסקי נפגש עם הנציב העליון הרברט סמואל מיד עם הגיעו ארצה, ושכנע אותו להתיר לחברה לפעול, על אף שבאותן שנים נאסר על אזרחים זרים לרכוש קרקעות בארץ. הנציב נאות לבקשה מאחר וראה בחיוב את הזרמת ההון הזר לפיתוח הארץ, והיה מדובר בשותפות של ערבים ויהודים. תקנון החברה ומטרותיה אושרו על ידו ב - 11 באוגוסט 1920. הוא פורסם בפרוספקט לציבור ובעיתונות (דאר היום, 9.1.1921):

המטרה העיקרית של החברה היא לבנות בתים בארץ ישראל בכדי למכרם ולהשכירם אח"כ. כמו כן רכישת קרקעות שונים כדי למכרם חלקים חלקים. מחסור גדול שורר עכשיו בארץ ישראל ביחס לדירות, מחסנים וחנויות, וזה גורם הפסד מרובה בזה שהוא מניח מכשולים, ולפעמים גם מפריע לגמרי, להסתדרותם של עסקים חדשים. מסיבת חוסר דירות מתאימות מוכרחות הרבה משפחות לדור במשך חודשים רבים בבתי מלון ובדירות מרוהטות שמחיר שניהם גדול מאוד. מחסור זה בבתים משפיע בכלל על מחיר הדירות בארצנו, באופן שמחיר זה גדול עתה מזה שבערים הגדולות במצרים, כמו קהירו ואלכסנדריה.

שני שלישים מהון החברה, שהיה בסכום של 80,000 לירות מצריות, הושקע על ידי יהודי מצרים. נשיא החברה היה יוסף סיקורל, מעשירי מצרים ומבעלי רשת חנויות הכלבו המפוארות במזרח התיכון שהשקיע עם בני משפחתו. השקיעו גם הברונים פליקס דה־מנשה ואחיו ז’אק אליהו, מראשי המנהיגות היהודית במצרים, וכן האחים רלף ופליקס גרין, בניו של משה גרין, יהודי ששימש כקונסול ההונגרי בקהיר. פליקס היה נשוי לבתו של הברון דה־מנשה. יהודי מצרים האחרים שהשקיעו היו: יוסף דה פיג’וטו, אלברט חיים, אלברט פלצ’י, רנה אסמעלון, ז’אק מילברג ומשה בן מאיר. משקיעים ארצישראליים נוספים היו שאכר גאליאני, יעקב קפלן, משה ארוואץ ומשה סלמן, שמונה למנהל החברה. בפרסומים הציעה החברה לציבור לרכוש מניות שנותרו בסך של 12,000 לירות מצריות, והבטיחה תשואה של 6 אחוזים לשנה.

עד שנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי, נוהלה החברה ברווחיות שהביאה תשואה נאה לבעליה. המשבר הכלכלי ביפו, חיזוק מעמדה המסחרי של תל אביב על חשבון יפו, וחוק הגנת הדייר, הביאו לפגיעה בפעילות החברה. בשנת 1945 הודיע עורך הדין שלה משה דונקבלום לרשם החברות כי בעלי המניות היהודים מכרו את חלקם לאחים פלאחה, בעלי בית מסחר גדול בשדרות המלך ג’ורג'. לאחר מלחמת העצמאות הוכרזה החברה כנכס נפקדים, ובשנת 1954 היא פורקה כשהונה היה 400,000 לא“י. בעל המניות הערבי היחיד שנותר ביפו היה ג’ורג איוב, שקיבל עבור 261 המניות שהיו בבעלותו 7,562 לא”י בלבד.

תחילת הבנייה בשדרות המלך ג’ורג' החמישי    🔗

כשהחליט ג’מאל פאשה על סלילת השדרה מפינת רחוב בוסטרוס, ניצב בדרכה בניין בן שלוש קומות שנבנה בראשית שנות התשעים של המאה התשע־עשרה כבית משרדי חברת הרכבת לירושלים. אגדה אורבנית מספרת כי המושל הצבאי חסן בק הביא מביירות את בעל הבניין, נג’יב בוסטרוס, הושיבו ללילה בבית הכלא, ולמחרת התרצה זה והסכים להעניק את הבית כמתנה לשלטונות. אלא שבאותם ימים, בוסטרוס כבר היה שוכן עפר שנים רבות. הוא מת עוד בסוף שנות התשעים. הבניין היה בבעלות אלמנתו איזבלה, בת למשפחת סורסוק מביירות, שהייתה בעלת הבתים ברחוב בוסטרוס עם אחיה אלפרד³. בתום מלחמת העולם הראשונה השדרה הייתה עדיין ריקה ממבנים, ומשולש הקרקע התחום היום ברחובות וילי ברנדט, הדואר, ושדרות ירושלים, היה שטח נטוע ובמרכזו אחוזת בית באר גדולה. בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שנערכו בשטח בשנים 2011–2009, בהנהלת הארכיאולוגית אריולה יקואל, והארכיאולוג ליאור ראוכברגר, נמצאו במקום שרידים מתקופת הברזל, שרידי חווה חקלאית מהתקופה ההלניסטית, ובית קברות מהתקופה הרומית עם גלוסקמאות המעידות על קבורה יהודית.

בשנת 1920 רכשה ‘חברת המפעל הארצישראלי בע"מ’ את הקרקע ששטחה היה 21,500 אמות רבועות (כ- 15,5 דונמים) במחיר 32,000 לירות מצריות. היא פרסמה בעיתונות כי מכרה שתי חלקות ל’בנק אנגלו־פלשתינה' ולבנק נוסף. היא הודיעה כי בכוונתה לבנות בתים שתוכננו “על ידי מומחים גדולים מאדריכלי המקום ומחו”ל“, וכי “בבניינים יוכנסו כל התיקונים המודרניים המרחיבים דעתו של דייר”. בראשית שנת 1921 החלה חברת ‘הבונה’ להקים את בניין הפסאג' שנודע לימים כ’פסאג' זריפה' (שדרות ירושלים 6). מדובר היה בבניין שנבנה מבטון מזויין ביעוץ הנדסי של המהנדס היהודי ארפד גוט שהגיע לארץ באותה העת וסייע גם בבניית הקזינו בתל אביב. כפי שניתן להבחין בצילום של פרנק שולטן משנת 1922, התמקמו בקומה השנייה משרדי חברת ‘אנגלו־פלשתינה’ (אפ"ק) ובנק ‘אנגלו־בנק’. הבנק הביע רצון לרכוש מ’חברת המפעל הארצישראלי' את מגרש מס' 4 (עליו יוקם לימים ‘קולנוע רשיד’). חברת ‘הבונה’ הכינה עבור הבנק תכניות לבניין, שהוכנו בידי ‘המחלקה לתעשייה ועבודות ציבוריות’ של וועד הצירים הציוני בהנהלת המהנדס גדליהו וילבושביץ. אומדן העלות היה מעבר ליכולת הבנק ולכן שכר משרדים בבניין הפסאג'. בשנת 1925 שכר הבנק מעלי מוסתקים, ששימש לימים כסגן ראש עיריית יפו, את המבנה מצדה המזרחי של השדרה, והפך אותו לבית הנהלת הבנק בתכנון האדריכלים מהנדסים ברלין־פסובסקי (שדרות ירושלים 1). הוא נהרס בשנת 2017. עלי מוסתקים שימש כסגן ראש עיריית יפו משנת 1939 ועד שנת 1947. הוא ואחיו היו יזמי נדל”ן ובנו בנייני משרדים בדרך יפו תל אביב (רחוב אילת).

החברה הקבלנית שבנתה את בניין הפסאג' הייתה חברת ‘הבונה’, חברת בת של חברת ‘אנגלו־פלשתינה’ שנוסדה על ידי ‘חברת אוצר התיישבות היהודים’ מלונדון בשנת 1919. החברה העסיקה בבניית בניין הפסאג' פועלים מעולי ‘העלייה השלישית’. בזיכרונות אהרון פרידמן ב’ספר העלייה השלישית' (כרך ב' עמ' 543) הוא מתאר את בניית הבניין שנעשתה בהנהלת המהנדסים ברמן, קיפניס ודונט מטעם החברה. הוא גם מספר על כך שהמהנדס ארפד גוט, שהגיע לא מכבר לארץ, לימד אותם את תורת יציקת הבטון וכיפוף הברזלים למורת רוחו של המהנדס הנוצרי. ההלוואות שנלקחו מבנק אפ"ק, והמשבר הכלכלי בשנת 1925 הביא את החברה למשבר כספי באותה שנה שהוביל לפרוקה.

‘חברת המפעל הארצישראלי’ בנתה גם את הבניין הסמוך. מדובר בבניין המפואר ויוצא הדופן בעיצובו שנודע בשם ‘בית פלסטין אנטרפרייז’ ולימים בשם ‘בית השק"ם’ (שדרות ירושלים 8). הוא נבנה מלכתחילה עם שתי קומות, וקומה נוספת נבנתה בהמשך. בסוף שנות העשרים הושכר המבנה לממשלת המנדט ושימש כבית משפט מחוזי, ואילו חלקו האחורי כתחנת משטרה. בחזית הפונה לשדרה שדרה התמקמה חנות המצרכים הצבאית ספיני (Spinny). עיצוב הבניין חריג לבניה ביפו באותה העת, ופרטיו משובחים ומושקעים.

סגנון הבנייה דומה לבניינים שנבנו באותן שנים בקהיר ואלכסנדריה. יתכן כי יושב ראש החברה יוסף סיקורל גייס לתכנון אדריכל שפעל במצרים. את המגרשים הסמוכים, עליהם בנתה משפחת פלאחה בשנת 1947 את 'סינמה רשיד (לימים קולנוע צליל בשדרות ירושלים 10), והמגרש עליו יבנה בית הדואר, השכירה החברה לנוצרי ג’ורג יואנידס שהקים עליהם את בית הקפה ‘אבו שורוק’.

רכישת מגרש בית הדואר ובנייתו    🔗

ב-8 בפברואר 1926 הגיע הברון פליקס דה־מנשה לפגישה עם מזכיר ממשלת המנדט מילס (Mills) במשרדו בירושלים. נודע לו כי הממשלה החליטה להקים בית דואר חדש ביפו, והוא הגיע כדי להציע לו לרכוש מגרש מתאים בבעלות החברה בה היה שותף. עד אותם ימים שכנו בית הדואר ומשרד הטלגרף והטלפוניה ברחוב בוסטרוס, במקום בו שכנו משרדי הדואר העות’מאני (רזיאל 8). על פי הצעת ‘חברת המפעל הארצישראלי’, היא הייתה מוכנה למכור לממשלה את מגרש מספר 7 תמורת מחצית מהמחיר אותו שלמה. היא הייתה מעוניינת בבנייה ציבורית במקום כדי לקדם את פיתוח שאר מגרשיה במתחם. החברה הייתה גם מוכנה לממן את בניית הבניין, על פי תכניות ומפרטי הממשלה, כשעל הממשלה יהיה להחזיר את ההוצאה על הבנייה במשך חמש שנים.

המגרש עליו דובר היה במרכז המתחם, וחזיתו לא פנתה לשדרה אלא לרחוב ניצב. עבור המגרש שהיה ממוקם על השדרה דרשה החברה סכום כפול. מזכיר הממשלה הורה על כינוס וועדה מיוחדת לדיון בהצעות למיקום בית הדואר.

ב־30 במרס 1926 התכנסה הוועדה לבחירת מיקום לבית הדואר בראשות קמפבל מושל המחוז. בפני הוועדה הובאו מספר אלטרנטיבות למיקום בית הדואר, והיא החליטה לקבל את המלצת פוסטר, מנהל משרד הדואר, לבחור במגרש החזיתי היקר שהתאים יותר ליעוד. החברה הכינה תכנית לחלוקת השטח והדרכים לאישור הוועדה העירונית, אך השוכר ג’ורג יואנידס הגיש עליה ערעור. יושב ראש הועדה קבע כי יתירו לו להישאר במקום עד תחילת הבנייה והוא יידרש לפנותו בהתראה של חודש ימים. ב־7 באוגוסט אישר שר המושבות הבריטי את הרכישה.

ב־2 בינואר 1929 אושרה הבנייה, ולאחר פרסום מכרז פומבי זכה במכרז הקבלן מיצ’ל מאלכסנדריה, וב-16 ביולי החלה הבנייה, עליה פיקח בין השאר האדריכל יצחק רפופורט שעבד במחלקת עבודות ציבוריות. הבנייה הסתיימה בשנת 1931 והבניין ממשיך לתפקד עד היום.