דאנציג יום ה׳ כ“ב אייר תקמ”ד¹

אל תלמידי המקשיב לקולי הבחור הנעים מיכל פרידלענדער יחי' יפרוס ה' סכת שלומו עליך ועל ביתך עד עולם.

כהנתק פתיל הנעורת בהריחו אש, כן נתקו מורשי לבבי בשמעי קול מצהלות הסוס ותרועת איש עתי אשר יוליכני מן העיר אשר אתה ובית אביך שם , החזקתי בך ונשקתיך לאמר זה בני אשר גדלתיו, זה תלמידי אשר הורתיו, וזה אשר אהבת עולם אהבהו, ופתאום אצתי לעלות על המרכבה, הסוס דוהר והאופנים ירוצון חיש עברתי מעל פניך התעפתי עיני בך ואינך בקשתיך ולא מצאתיך. — עוד לא מחיתי דמעי האהבה אשר הטפת עלי לחיי עת עמדנו משתאים ונביט איש אל רעהו מבלתי יכולת דבר מאומה, עוד לא סרה תמונתך מנגד עיני כאשר בקודש חזיתיך, על כל הר וגבעה דמיתי ראותך, בטירות מלכים כי אשתעשע אתה עמדי, בחברת מרעים כי אתעלם זכרונך יעלה על לבי, ואם במסתרים אשים קני שם אתה כי רחמתיך וארחם, והנה ידוע תדע ב׳כי באנו זה שעות שתים אני ואחוזת מרעותי שלוות ושקטות לדאנציג העיר, ונתנו לב לשבת פה ימים אחדים לראות את העיר ואת מגרשיה, ואם עיף ויגע אנכי מטרח הדרך וידי כבדים עלי מהרוח הקר והלח אשר נשב זה הלילה כבלילי טבת, לא אחדול מכתוב לך ידיד לבי! ואגיד לך את אשר קראני מיום אתמול עד היום. —

דע בני ירחמך האל! כי לא תכלית כל הנוסעים שווים אלה יסעו לראות ואלה להראות, זה יסע לקבץ הון וזה יסע לפזרו! זה יתור אחרי חברת משכילים לשמור דבריהם וללמוד מהם וזה ירוץ לחברתם למען יתראה גם הוא חכם כמותם, זה ישקוד על דלתות חכמי כל עיר למען שים לב על גנזי ספריהם ועל אסיפת המינים הטבעיים ועל מעשי ידי אמן חכמי חרשים. ומלאכת מחשבת, וזה ידרוש את שערי החייטים ושוקי הרוכלים לשום לב על השתנות הבגדים השביסים והשהרונים ואת תפארת העכסיס זה יחקור אחרי תנובת כל עיר ועיר ומצב אנשיה ותחבולתם להביא ברכה אל בתיהם וזה יתור אחרי קרנות שותי שכר ובתי השחוק למען דעת לכמה פנים יפזר הונו — לא כן אנכי עמדי היום, ידעת רעי! כי לא נשאתי את רגלי כי אם לכבוד בית אבי ולאהבת שארי אמנם בכל זאת אתאמץ לשום לב על כל אשר אוכל ואם קטונתי לחקור ולשפוט על כל דבר אשר אראה אקשיב אזן לשמוע מפי משכילים ולא אבוש לשאול את אשר לא אדע, והנה ראשית מגמת לבי לשום לב על כל תכונת כל עיר ועיר אעבור אעבור בה, ועל מצב העם הדר בה, ועל כלם על אחינו בני ישראל הדרים שם מצבם ותכונתם אם טוב להם אם אין, אם התחילו לרעות בגן החכמה או ההרפו ידם לנגוע בה או מסבת עצמותם או מסבת זולתם את כל אביא על הספר ותדעהו. —

עוד לא נפקחו עפעפי שחר והשכוי איש בינה להגיד העתות עודנו יושב על בדו בין נשותיו כמלך בכדור, ואנחנו יצאנו השערה, אתה ידעת את דודתך הנעימה ואת לבבה ומי יחיש רב ממנה את אשר עזבנו בצאתנו מן המקום אשר טוב סגור בחומותיו, כמותה כמוני ישבנו כאלמים לא פתחנו פה אם לשום רוחה ללבנו הלחוץ בין אנחות הפרידה. בה ישבנו עד בואנו לעיר בראנדענבורג, עוד לא הביאו הסוסים לרתום המרכבה והנשים ישבו לשתות ואנכי בדד התהלכתי לשוח בשדה אשר על שפת המים, השמש יצא על הארץ ופני הרקיע הטהרו בשמלת תכלת וארגמן משולבות הנה והנה, ולפני כבר ארץ זרועה וכלה מראה עיני להביט אל קצהו, על ימיני היאור הגדול ורחב ידים אניות אין מספר ישוטטו בו הנה והנה ומשמאלי שדות דשנות ורעננות וגנות מלאות כל עץ פורח, למראה עיני כלריח אפי נמלאתי עדנה, ותחי רוחי כי נהייתי כאיש מתנבא עומד במרכז הבריאה להביט אל פעל ה׳ ואל מעשהו ואען ואמא מה יקר חסדך אלהים! בתתך לב באדם לחוש את גדלך ותפארתך, קטונתי מחקור נבערתי מדעת שמץ מנפלאות מעשיך, אמנם נפלאות אחזה, ומי בלעדיך אל כמותם יפליא. ואם השג לא אוכל, התבונן אל מעשי ה' לא תקצר ידי, אם ספרם כמו לא אוכל, בעד עשתונותי כי יצג ברית? על דברתי! בנפשי חזיתיך ותהלתך דומיה לי!

מי לה׳? אלי יבוא, נעלת ונלחמת עס אויביך בשער — הן כעש זוחל על שולי מעיל אנכי היום על מוטת כנף הארץ והיא כגרגר בראש אמיר וכנקודה תןך עגולת הבריאה, ועשתנותי אמנם עד אין קץ תגיענה, כנפות הארץ בכנפי מעילי אחשבם רגע תהומות תחתנה ושמי השמים תסיקנה. ובכל^, זאת תעמודנה משתאות בהביטן אל עלה עשב אחד הצומח תחת רגלי, תוסיפנה השתומם כל עת תרבינה השכל בה, תבניתה, קומתה, גידיה, ועורקיה כלי יניקתה, מראיה — אפונה מחקור בה עוד, דעת נפלאות מעשיה לא אוכל כי רב הוא, ואתה איש נמהר תסכיל עשה ועל אל אלים תדבר גבוהה,? הגד מי שם פה כל אלה שא עיניך וראה צפונה ונגבה ימה וקדמה מי שם פה את המאור הגדול יומם ברקיע השמים כברקת שבוץ בין אבני ספיר ואחלמה. מי עטה את פני האדמה, ירקרק חרוץ ויאמר לכל ציץ ופרח צאו והשישו כל עין רואה ומלאו פני תבל ריח ניחוח? מי נתן זמירות נעימות בגרון בעלי כנף הסובבים אותי ומטיבים נגן אשר חלף קולם אחדול שמוע קול עוגב וחלילים? אֲיֶכָּה החכם בעיניך אשר תשען על בינתך ומלין לצד עלאה תמלל? איכה בא הנה ואורך דעת הבט פה זה היםגדול ורחב ידים שמה אניה גדולה תהלך, רב החובל וכל מלחיו בלמו גבורים בהרימם קול ידמו לך כבני אלים, בנוחה תהיה בעיניך כעיר גדולה ובצורה בשמים ובפרש עליה את נסה לנסוע תדמה שמוע קול רעש גדול וחזק יגל כבודך לאמר: כה רבו מעללי איש מה גדלו תחבולות בני אדם (כי תתפאר ברוחך לאמר אני אדם כמוהו), אמנם זכור לולא חסדי ה׳ החפץ בתחבולות תבונה, יוליכם אל מחוז חפצם מה כחם ומה גבורתם תחבולותם אפס, ומעלליהם מאפע, רגע ישיב רוחו ואינם ישלח דברו והיו כלא היו. ועתה סור הנה הן זה טפת מים עלי החציר התדע כי בה ירמוש רמש אין מספר שקט ושלו יעבור הנה והנה כי על פי ה' יסע ועל פיו יחנה,— שור נא הנה המצודה החרבה הזאת העומדת לנגד עיניך ואת קצוצי המגדל הזה, הראית כי אבני גזית אבניה הידעת כי לפנים ענקים ישבו בה אשר נהיה כחגבים בעיניהם גם המה הרימו לב כמוך, אמרו כחנו ועוצם ידנו עשה לנו את כל הכבוד הזה, ויחר בם חרון אף אלהים ובין לילה אבדו , שלח אש בחומותיה ובברי אנשיו רצח. אמנם פקח עיניך וראה הנה תחת האלה האת, צפור קטנה אשר בכף יונק תנשא, קננה שמה, חומותיה קש מדבק טיט חוצות והיא יושבת בה לבטח שמה שתה אפרחותיה, בשלום ישכנו ואין מגור מסביב, כי השגחת בוראיה תחסה עליה על כל חטה אבר תמצא טרף לגוזליה על כל שער אשר תמצא להציע תחתנה ועל כל זיק שמש אשר יפול על משכנה ויחם את ילדיה, בנעימות תשא קולה זמירות תאמר רון ושבח ליוצר כל ומשגיח על יצוריו ככה יחכימך עוף השמים ובבהמות הארץ אאלפך דעת. עיר לא כליתי שפוך כל נפשי והעברים קראוני לעלות על המרכבה לשום לדרך פעמינו…