דב סדן היה אחד ממעצבי פניה המובהקים ביותר של התרבות היהודית, העברית והישראלית. הוא ראה בספרות הלאומית, על שלושת זרמיה ועל לשונותיה, את הגילוי הבולט ביותר של כוח־החיים של העם ושל התגשמות הציונות. לכן פעל, ללא לאות, להתוות מדיניות תרבותית, שתהיה בה מסגרת רחבה, הרחבה ביותר האפשרית, שתכלול בתוכה את כל גילוייה של התרבות והספרות שיצר העם היהודי לדורותיו, על כל גלגוליהם, ושתשכיל לאחד את כל הסתירות והניגודים לשורש משותף אחד. חשוב היה לו, שמדיניות תרבותית מקיפה וכוללת זו תוכל לשמש מסגרת הולמת, בבחינת “תכנית־אב”, גם לעתיד, לכל מה שעתיד להיכתב ולהיחקר בתחומים הרבים, השונים והמגוונים של העשייה התרבותית המסועפת, לענפיה השונים. מתוך מחויבות תרבותית עמוקה אל גילוייה השונים של התרבות העברית, סדן נתן דוגמה אישית בכתיבתו המגוונת והמסועפת, בנושאים השונים, “גדולים” ו“קטנים” כאחד, ולא פחות הצביע על מה שעדיין חסר וטעון המשך והשלמה, על־ידי הבאים אחריו.

תשומת־לב מיוחדת, מתמדת ושיטתית, הקדיש לנשים יוצרות וליצירתן בעברית וביידיש. גם בנושא זה כתב על יוצרות ויצירותיהן, עודד וטיפח ולא פחות התווה את המדיניות הראויה והנכספת, שאליה מן הראוי להגיע ולהשגתה יש לפעול.

סדן ניסה גם “לגייס” יוצרים נוספים לעמדותיו “הפמיניסטיות”. כך, למשל, עשה מאמצים לשכנע את אורי צבי גרינברג שיסכים לקבל את הפרס ע“ש מרים טלפיר, בנימוק שיהיה בכך “תיקון נאה” למציאות לא־תקינה. הסכמה זו תהיה בניגוד למקובל ולדעה הרווחת, שרק אשה ראויה לקבל “פרס על שם אשה”, “כביכול אין אשה עשויה לכבד אלא את חברתה”. סדן “הפמיניסט” צירף אליו גם את אצ”ג, “ששירתו כשירת הגברוּת העולה” והזכיר את מסתו על אלזה לאסקר־שילר: “דבורה בשביה” [תרפ“ו] כהוכחה למי שמניח “אפשרותה של שירת הנשיוּת העולה”. אצ”ג נענה לבקשתו והיה לחתן הפרס הראשון ע"ש מרים טלפיר (דב סדן, “במעלות שיר. על א.צ. גרינברג” [ה' ניסן תשכ"ג], “ארחות ושבילים. כרך האישים”, הוצ' עם עובד, 1977, עמ' 24. וראה גם בפרק הקודם).

עוד בשנת תשל"ב במלאות לאנדה עמיר שבעים שנה חזה דב סדן את ההתפתחות החיובית הגדולה העתידה לחול בספרות הנכתבת בידי נשים: “ואף העיזותי לרמוז על מפנה הערכה שסופו שיבוא”. במעמד זה העיד על "עיסוקי המיוחד ברחשי התענינותה של הנערה והאשה היהודיה בלשון העברית וספרותה, בין הסתפקה בבחינת הסבילה – יכולת קריאה; בין הפליגה לבחינה פעילה – סגולת כתיבה [־ ־ ־] (דב סדן, “אשה והיא משוררת”, “הדואר”, אלול תשל"ב. כונס: “אנדה”, בעריכת זהבה ביילין, הוצ' עקד, 1977, עמ' 100 – 106).

במילים אחרות, גם בתחום זה, היה סדן אחד ממפלסי הדרך השיטתיים והמובהקים ביותר לנשים סופרות בעברית וביידיש, ואולי הראשון והיחיד בשעתו. אמנם רבים מאוד קידמו בברכה את התופעה של נשים סופרות ביידיש, ובמיוחד בעברית, אבל דומה שאיש לא נתן את דעתו כמותו, בשיטתיות וביסודיות, להבליט כל מקרה של אשה־כותבת, לעודד כל ניצוץ של כישרון, ובעיקר – להילחם בעד עצם ההופעה של נשים סופרות, כדי שתהיה בשר מבשרה של הספרות העברית ותשתלב במהלך הכללי שלה. הוא לא ראה בכתיבתן של נשים קוריוז, או תופעה יוצאת דופן, הראויה לבחינה סלחנית ופטרונית, אלא חלק חשוב ומהותי להשלמת עולם הספרות, שבלעדיו יהיה חסר הרבה מאוד.

כל המעיין במפתחות, המצורפים לספריו של דב סדן, ובביבליוגרפיה של כתביו, בוודאי יגלה עד מה רב הוא מספר שמות הנשים המופיעים בהם, וזאת בתקופות, שבספרות העברית והיידית פעל רק מספר קטן עד מאוד של נשים.

מתוך “מפתח השמות הכללי” לביבליוגרפיה של כתבי סדן, שערך יוסי גלרון, יובאו כאן, כהדגמה, רק שמות הנשים שנזכרו באות אל"ף, כדי להמחיש תופעה זו של תשומת־לב מיוחדת ושיטתית לנשים־כותבות: אברמוביץ' צילה; אגמון גליה (ירדני); אדלר חנה; אוז’שקו עליזה; אוירבך רחל; אולינובר מרים; אורון מיכל; אלבוים (שפירא) דבורה; אלפר רבקה; אקר אנדה.

בין הנשים שלהן הקדיש סדן מסות מיוחדות: רחל מורפורגו (תש"ג); אנדה אקר (תרצ"ו); רחל כצנלסון שזר (תשי"ח); יוכבד בת־מרים (תשכ“ח; תשל”א); אנדה עמיר (תשל“א; תשל”ב); לאה גולדברג (תש"ל); ברכה חבס (תשכ"ט); גליה ירדני (תש"ל); רחל ניומן “אשת מו”ל כמו“ל” (תשל"א). ובין סופרות יידיש: צציליה קומרקר (תרצ"ד); מרים אולינובר (תשל"ה); רוזה גוטמן (תשל"ב); רוזה פאלאטניק (תשל"ב); רחל אוירבך (תשל"ה).

אין ספק, שהיתה לדב סדן רגישות מיוחדת ליצירתן של נשים ולעצם המאמץ של הנשים המוכשרות לבטא את עצמן ולממש את אישיותן והכוחות הגנוזים בהן, בחברה, שלא רק שאינה מעודדת אותן, אלא בעיקר מונעת מהן ורואה בניסיונן זה בגידה בתפקידים “המסורתיים”, שהטילה עליהן. ייתכן, שמקורה של רגישות זו במשפחתו ובילדותו, ובעיקר בחלק הנכבד שמילאו בחייו הנשים שגידלו אותו: מורשת אמו וביתה, אמו חורגתו ושלוש הסבתות, וכמובן, רעייתו־שותפתו, גוסטה סדן.

דב סדן התייתם מאמו בהיותו בן חמישה ימים, ולמעשה, נולד “יתום”. על אמו שמתה בלידתה אותו כתב: “אשה עבריה כשרה, שקיימה בפשיטות אין דוחין נפש מפני נפש והקריבה את עצמה, האֵם, למעני, הוולד, ומתה בהניחה אותי בן חמישה ימים”. (‘בלשון מדבר בעדו’, עמ' 7–8). כל ימיו התייסר בשאלה, שחזרה במלוא חריפותה בימי הולדתו, הם גם ימי השנה לפטירתה: “וכמשפטי ביום זכרונה הריני מהרהר, האמנם הייתי כדאי, כי תתן נפשה תחת נפשי?” (שם, עמ' 8).

פרשת תיאור הולדתו בולטת בהיעדרה בספרו האוטוביוגרפי – “ממחוז הילדות” (תרצ"ח) – שבו שפע רב של פרטים ופרטי־פרטים על בני משפחתו לדורותיהם ועל סביבות גידולו וחינוכו. שתיקה רועמת זו מעידה על כך, שהיה צורך במרחק שנים ניכר, עד שאפשר יהיה לנגוע בה בגלוי. דומה, שרק ביובל השישים שלו העז לדבר על כך ברבים.

באותו מעמד המשיך וסיפר, כי יתמותו “הטרידה את כל סביבי” ולכן עשו כולם הכל כדי לפצותו: “יתמותי הטרידה את אבי, שביקש לפצותני על מריריות ימי חיי הראשונים”; ובעיקר: “יתמותי הטרידה את אמי חורגתי, מרת ליבה לבית אוירבך, שמידות מוסר, נחלת בית אבותיה, שייחוסם נמשך מגדולי חסידי אשכנז הראשונים, היו טבועות בה, והיפלתה אותי לטובה מכל בניה, לגרום נחת רוח ליוצרה אבי היתומים, ולבעלה אבי היתום” (שם, עמ' 14).

אולי, גם בשל עובדה ביוגרפית זו נטבעו בדב סדן רגישות והערכה מיוחדות לנשים, לשתי אמותיו: זו שהקריבה עצמה למענו וזו שגידלה אותו, באהבה ובמסירות אין־קץ; ולשלוש סבותיו.

בספר זיכרונותיו – “ממחוז הילדות” (תרצ“ח. המובאות מתוך מהדורת תשמ”א) – כשפירט דב סדן את תולדות משפחתו ומוצאה, הקפיד לספר גם על מוצאן של הנשים במשפחה: אמו ואמו חורגתו, שגידלה אותו מיום הולדתו, לאחר שאמו מתה בלידתה אותו, וכן על שלושת בתי הסבים והסבות שגידלו אותו. תשומת־לב מיוחדת הקדיש לנשים במשפחתו, בדורות שקדמו לו. הקפדה זו, שהיא, כביכול, מובנת מאליה, חסרה במקרים לא מעטים, שבהם תיארו רק את השפעת הגברים שבמשפחה.

את החיבה הרבה שלו להומור ולבדיחות הדעת זקף סדן לזכותה של “עיר אמי”, ברודי, שהיתה ידועה בכך (‘ממחוז הילדות’, עמ' 106 ועוד).

אופייני, למשל, משפט כגון זה: “ומה שיאמרו לך שטרח והשיא את בנותיו, ודאי לא טרח אלא אשתו טרחה” (‘ממחוז הילדות’, עמ' 31).

שמה של סבתו, מרת רוניה שטוק, חוזר ועולה כמה פעמים, כאשה חכמה ומשכילה, המיטיבה לספר, ומפיה הביא סדן סיפורים ובדיחות והִרבה לצטט מדבריה בהזדמנויות רבות. כמו־כן הזכיר, לא מעט, גם את שמה של פראדל שטוק.

וזה אחד הסיפורים שמביא סדן על משפחת “אבי זקני”, ר' יושי, בזכות הנשים ובשבחן: “השם ברכני בשלוש בנות, שם האחת בינה, שם האחת רוניה ושם האחת ברכה, הגיעו בנותי לפרקן ומחמת העניות שלי לא נמצאו להן גואלים, הלכתי לרבה של בלזא ואמרתי לו לבי המר. הפיסני ואמר: תנוח דעתך, עתידות הן לבנות עיר גדולה בישראל, ונרמזו שמותיהן בשערי בינה ובשערי רינה ובשערי ברכה” (‘ממחוז הילדות’, עמ' 17).

באותם זיכרונות, סיפר סדן על אחד הדרושים הראשונים שלו, דרוש־פמיניסטי, שנפסל, שהוא מציגו כחידוש־תורה של ילדותו, תוך העלמה “ואין כאן מקומו”. הדרוש עסק בימות־המשיח ובהזכרת שמה של “אלישבע, שהיתה גם אחות נחשון וגם אשת אהרן” (‘ממחוז הילדות’, עמ' 25).

על סבתו, אסתר, כתב: “אביה לא נתן לה מלבושים וכלי לבן, אבל נתן לה מה שנחל מאביו, המגיד, יראת השם ואהבת הבריות ולב מבין ופה מפיק מרגליות. [־ ־ ־] שהיתה בה בקיאות בדברי תורה ודברי חכמים, פתגמי חז”ל שגורים בפיה. [־ ־ ־] ודאי היה בה, באשה כבודה ועדינה זו, מידה גדולה של פיקחות, אם ידעה לאפק כעסיו של בעלה, [־ ־ ־] ולימדה לשונו לכבוש יצר הגידופים ולהמתיק את הדיבור בדרך ארץ. אמרו הבריות: חכמנית זו נטלה שק עבה והתחילה מעדנתו וסופו כמשי מובחר" (‘ממחוז הילדות’, עמ' 33).

שם מאמרי – “נשים כאנשים” – לקוח ממסתו “אשה עבריה. על רחל כצנלסון שזר” (תמוז, תשי"ח), (נכללה ב“בין דין לחשבון”), וכותרת זו בעצמה לקוחה מהפואמה של יל"ג: “קוֹצוֹ של יוּד”, אותו מניפסט יחיד במינו, המתריע, במילים הבלתי־נשכחות, על גורלה המר של האשה העברייה.

מסה זו מעוגנת, כאמור, בהשקפתו האידיאולוגית הכוללת של דב סדן, שבמסגרתה הוא רואה את הספרות העברית, כאחד הביטויים המובהקים ביותר של חזון השיבה והתקומה. כוחה של מסה זו, היפה עד היום, מכשיר אותה לשמש כמניפסט, כמצע הרעיוני של נשים סופרות ושל ספרות הנשים העברית. אפשר לחלץ מתוכה לפחות ארבעה עקרונות־יסוד של ספרות הנשים העברית.

לכאורה הביא סדן ראיות לסתור את התפיסה על מקומן הנידח של הנשים ב“קוצו של יוד” ולהוכיח, שהיו נשים פעילות בתחומים רבים, אבל, למעשה, רק חיזק והוכיח אותה. תחילה מנה, כדוגמה לנשים־פעילות, את שמות נשי עיר־הולדתו, ברודי, “בתחומה של המסורת הישנה”: התורה, החסידות, הרבנות, הצדיקות, ולאחר־מכן “בתחומים של חול”: מסחר, השכלה, תרבות. כמו־כן הבליט את “חלקה של הנערה היהודית בתנועות מרדניות ומהפכניות”. אבל סיכומו: “לא אין להניח כי נשים אלה וכאלה היו קוריוזה בלבד”, רק מחזק את ההנחה, שאכן היתה התופעה יוצאת־דופן וגובלת בקוריוז.

הכלל הראשון שהוא מנסח בתחום פריצתן של הנשים לפעילות, הוא: “גם מסכת זו נתקיים בה הכלל החל במעשי שיחרור וכיבוש: ‘כל יסוד שעושקו מרובה יותר, חלקו במעשה־התגברות עליו עז יותר, נמרץ יותר’”.

במסגרת כלל זה, מנוסחת, בלשון מלחמתית, גם פעילותן של הנשים בתחום הלשון העברית, אחד מקודקודי המשולש הלאומי – עם, ארץ, שפה: “השתערותה של האשה על כיבושה של הלשון העברית, שהיתה מנועה ממנה וידיעתה מדורי דורות”. “השִׁיבה של האשה ללשוננו, הוה אומר: השיבה של מחצית העם ללשוננו, [־ ־ ־] כרוכה בה כממילא הרגשת רעננות מיוחדת, [־ ־ ־]”.

הכלל השני נלמד מהתבוננות בגילויים הראשונים של ספרות הנשים העברית ובהערכתה, והוא: שגדול כוח החידוש מכוחו של ההמשך. ובלשונו של סדן: “שהרי גימגומה העמום של סופרת עברית לפני דורות משקל סגולתו מרובה מדיבורו המפורש של סופר עברי בימים ההם; [־ ־ ־] שאינו דומה חידוש כהמשך. [־ ־ ־] גם תעוזה ערכה ערך”.

הכלל השלישי עוסק בהתחלות, שיש להן ערך, רק אם יש להן המשך מפואר: “אבל זו צניעותו של גרעין שמלוא ערכו אינו נמדד בשיעורו שלו אלא בשיעורו של האילן הנצמח מתוכו, וזה אילן רב־פארות”.

בשלב זה, מונה סדן שמותיהן של שבע יוצרות ראשונות ותשע מסַפרות ומשוררות בנות הדור וקובע:

“אבל ודאי הוא ששלשלת־היוחסין היא אחת, ובבוא שעת־ההערכה של תולדות הראשונות תזכרנה חלוצות אלה [־ ־ ־] שגם הן מניחות פתח־מדידה של עוצם־המרחק שביניהן ובין הבאות אחריהן”.

כאן מגיע סדן, לכלל הרביעי, שהוא אולי אחד המרכזיים, אם לא המרכזי, במשנתו הלאומית־הפמיניסטית:

“אכן, האשה רבה הדרך שמאחוריה, אך הדרך שלפניה רבה ממנה, כל עוד פינה בתרבות־ישראל וספרותה שאין האשה שלטת בה שליטה של ממש, לא נעשתה אפילו מחציתה של הדרך”.

אם תקופת הבית הראשון היא התחנה הראשונה, ימי בית שני הם התחנה השנייה, הרי ימינו אלה הם “תחנה אחרונה, ימי הבית השלישי, שנדע בה מידת־שלימות – נשים כאנשים”.

ברחל כצנלסון שזר, שהיא נושא המסה, רואה סדן את מי “שבקשה להחזיר לאשה את אבידת כל הדורות, לבטל את הגזירה שעשתה את עם־סגולה עם־גברים וממלכת כוהנים ממלכת־גברים”.

כל העוסק במחקר ספרות הנשים העברית ובנשים הסופרות העבריות חייב לחזור לכתביו של דב סדן ולקרוא מה שכתב על כך.

כל העוסק במחקר זה חייב לבדוק גם את מדיניות הטיפוח של נשים סופרות, שהנהיג סדן, במסגרת עבודתו כעורך, במיוחד כעורך המוסף לספרות של “דבר”, ולאחר מכן בקבצים ובמאספים שונים, כיועץ־סתרים מאחורי הקלעים בהוצאות ספרים. ובתקופה האחרונה: בטיפוח שיטתי של דור חוקרות באוניברסיטאות, בעיקר בארץ, אבל לא רק בה. רבות מאוד מאוד חבות לו את עידודן, טיפוחן וקידומן, ללא לאות, על אף כל המכשולים העומדים לפני כל קידום באוניברסיטאות בכלל, וקידום נשים – במיוחד.

מסכת יצירתו הכוללת של דב סדן בכלל, וזו העוסקת ביצירתן של נשים ביידיש ובעברית בפרט, היא דוגמת מופת, למי שראה בספרות הלאומית את העדות המפורשת ביותר לכוח החיים של העם בכל מלאותו – “נשים כאנשים”.

אדר תשנ"ד

הערה ביבליוגרפית

*כ“ו באדר תשנ”ד (9.3.1994).

– ‘מאזנים’, כרך ס“ח, גל’9–10, תמוז־אב תשנ”ד (יוני־יולי 1994), עמ' 82–84.