א. אמנוּת הפולמוּס    🔗

יסוד הפולמוס היה חזק בדב סדן מראשיתו, והוא מלווה אותו בכל דרכיו. זהו פולמוס דק ונוקב וחכם, שחש בו במיוחד זה שהוא מכוון אליו וכנגדו, והאחרים לא תמיד יכולים לרדת לסוף כוונתו. ביקורתו היא בבחינת חץ מושחז היטב, הפוגע במרכז המטרה בלבד, ואינו נשאר תקוע בסביבה. הוא מקנה הרגשה של שותפות ושייכות בין הקולע לבין מי שאליו מכוּון החץ, והאחרון לא פעם אף מחזיק טובה לעצמו, ונהנה לא רק מעצם שילוח־החץ ומן העובדה שהצליח לקולטו, אלא בעיקר משום שנמצא ראוי שישוגר לעברו. לסדן יכולת מופלאה של “אמירת דברים נוקבים תוך שמירה על נועם ושפיון בביטוי” (דן מירון, “מאחורי ‘אבני הגדר’”, “‘משא’”, 4.6.1971).

בתקופתנו, שהחיצים הפכו אבני־בליסטראות, שהכל מיידים בכל, והכל שותפים למהומה, ואין צורך בכל תחכום כדי להיות חלק ממנה, יש עניין וחשיבות להתבונן באמנות הפולמוס של דב סדן. אמנות זו היא פרי תרבות עמוקה ורחבה, חוכמה ופיקחות, יכולת לשונית מופלאה, אולם בעיקר מקורה בהשקפת־עולם מבוססת ונמרצת, המתנגדת, חולקת ודוחה תופעות ודעות ומעשים, שאינם עולים עמה בקנה אחד, ומציבה מטרות, מסגרות ומעשים לעתיד. השקפת־עולם זו היא קנה־המידה לשפיטה ולהערכה של התופעות ההיסטוריות, הספרותיות, התרבותיות והחברתיות השונות. הפולמוס של סדן, הנגלה לקורא טיפין־טיפין, כשהוא מפוזר על פני שנים רבות ועניינים רבים ושונים ומעל במות ספרותיות רבות, נובע משורש אחד זה; והפרטים השונים, שלמראית־עין ראשונה אינם מצטרפים, מתגלים בבדיקה חוזרת ומעמיקה כאבני־פסיפס היוצרים יחד תמונת־עולם שלמה. הפולמוסים השונים של דב סדן, לצורותיהם השונות, מהווים אחד משני אגפיה של משנתו הרוחנית־תרבותית: האגף המנסח את השקפת־עולמו באמצעות בדיקת משנתם של אחרים, הערכתם, קבלתם או דחייתם; והאגף האחר, המנסח את השקפת־עולמו במישרין, לגופה.

 

ב. מִשנה ציונית    🔗

השקפת־עולם זו, אם נתאר אותה בקיצור נמרץ, היא השקפת־עולם ציונית מובהקת, כפי שניסח אותה סדן עצמו כאשר תיאר את תחילתה של הקריירה האקדמית שלו, שהיא, כדבריו, “המצאת־זולתי”, בהרצאה בפאריס בשנת 1977, במסגרת רב־שיח על “לשונות היהודים”:

במִשנה ציונית זו יש מעמד מיוחד לירושלים, שהיא, כדבריו,

מִשנה ציונית זו מלווה את דב סדן מראשיתו ונתנסחה על־ידיו כבר בשנת 1925 במאמרו בגרמנית, שהוא עצמו תרגמוֹ לעברית, ונאמר בה:

לתפיסתו הציונית הצטרפה עוד בשנות הארבעים ההשקפה בצורך בשיבה לאמונה הדתית, “ריאוריינטאציה דתית” בלשונו, שביטויה המרוכז הוא בספרו “אלכה ואשובה” (תשל"ב). שיבה זו פירושה לפי דבריו:

לתוך מִשנה ציונית זו מחוברות וארוגות הספרות והלשון, או בלשונו: הלשונות, לשונות־היהודים, והספרות באותן לשונות, שתפקידן “להכשיר את הלבבות”, במודע או שלא במודע, לאותה ציונות אינטגראלית ומקסימאליסטית (גרשון שקד, “בין לשון וחברה”, ‘משא’, 3.3.1972).

עד כאן, בקצרה ובתמציתיות, השקפת־עולמו של דב סדן, שהיא הבסיס ליציאה לכל פולמוסיו ומרכזם.

 

ג. לבדוק עמדות ודעות    🔗

סדן נחשב כמי שהוא מבית מדרשו של הלל, וכמעט שאין אדם, כפי שכתב פעם משה שמיר, “שאין לו בביוגראפיה שלו שעה של נחת, שחותמו של דב סדן מוטבע בו” (‘מעריב’, 1.2.1980). ואף־על־פי־כן, משהוא נתקל בתופעות, בדעות ובמעשים שאינם לפי רוחו, הוא מגיב עליהם כדי לשנותם, לתקנם, ואף להעבירם מן העולם.

כל מי שחזה מבשרו את התנגדותו של דב סדן למעשה ממעשיו, לדעה מדעותיו, לשיטה משיטותיו, יכול להעיד, עד כמה ההתנגדות נוקבת ויורדת עד תהום, אינה נותנת מנוח, מכריחה לחזור ולבדוק עמדות ודעות, כדי להתחזק בדעתו ולנסות ולשכנע את סדן, שאכן הצדק עם הכותב, או, לאחר הבדיקה, לנהוג באומץ ולהודות שאכן צדק סדן. נדמה לי שקשה, אולי בלתי־אפשרי, להמשיך ולפעול בידיעה שדב סדן מתנגד.

רבים ומגוּונים דרכי הפולמוס של סדן, והם ראויים למחקר מיוחד, אפשר אף למספר מחקרים. הואיל והפולמוס, כאמור, צמוד להשקפת־עולמו, הרי כל שינוי־בה כרוך בהכרח בשינוי בנושאי הפולמוס השונים. לכן על המחקר לתת דעתו על נושאי הפולמוס ועל השאלה אם חלו בהם שינויים במרוצת השנים. מחקר מרתק לא פחות הוא באמצעי הפולמוס של סדן ובדרכיו. מהם אמצעים אלה, האם חלו בהם שינויים במהלך השנים וכיצד מותאמים אמצעי הפולמוס לנושאיו. שאלות אלה של תוכן וצורה ילַמדו אותנו הרבה על סדן, כשם שילַמדו אותנו הרבה דעת־עצמנו.

דב סדן אינו נגרר לפולמוס בעל־כורחו ומבלי מֵשׂים, אלא הוא בוחר לו בקפידה את הנושאים שבהם ייכנס לפולמוס. יש בו גם מיסוד המתגושש השׂשׂ־אלי־פולמוס כאל התגוששות־רוחנית. רמז על אהבת הפולמוס שלו, שיש בה ניצוץ קונדסי־שובבי, השמיע סדן בריאיון עם חגי פינסקר, שנערך עמו ב“קול־ישראל” בתכנית “עימות” (ביום 4.1.1969) בקשר למערכת הבחירות לכנסת השישית, שסדן לקח בה חלק. באותו ריאיון סיפר סדן, שהצביע בכנסת, בהיותו חבר בה, שלא כדרך שהצביעה הסיעה, והיתה החלטה לנזוף בו וכי הנזיפה תישלח אליו במכתב. ומעיר סדן באוזני מראיינו: “והנה, כשם שאתה ראית את המכתב הזה, כך אף אני ראיתיו. וחבל, חבל. חבל על תיגרה יפה שעשויה היתה שתתלקח ולא התלקחה” (‘למרחב’ 10.1.1969).

 

ד. פולמוס ישיר ועקיף    🔗

את דרכי הפולמוס השונות והמגוונות של סדן יש להפריד בראש ובראשונה לשני סוגים: פולמוס ישיר ופולמוס עקיף. פולמוס ישיר הוא זה, שבו נזכר במפורש בעל־הפלוגתא שנגדו יוצא סדן, או נזכרים בו במפורש הדעות, התופעות והמעשים שלהם הוא מתנגד. פולמוס ישיר זה יש בו גוונים שונים, שכן גם ישירות זו יש לה דרגות שונות, והיא לעתים ברמז עבה ולעתים ברמז דק. אולם עדיין יכול הקורא המשכיל לגלות בקלות יחסית, גם ממרחק הזמנים, את הצד־שכנגד, ולהעמיד זה כנגד זה את דברי סדן ואת עמדתו של מי שהוא מתנגד לו.

קשה ומורכב יותר הוא הפולמוס העקיף. כאן אין נזכרים, אף לא ברמז, אלה שכנגדם מכוונים הדברים, ועל הקורא להתאמץ הרבה ולגלות זאת בעצמו. הגיעו הדברים עד לידי שכלול כזה, ש“סדן מסוגל לערוך ניתוח ביקורתי עמוק וקשה, שהמנותח לא יחוש בו כלל” (דן מירון, “מאחורי ‘אבני הגדר’”, ‘משא’, 4.6.1971). תפקיד זה המוטל על הקורא הוא קשה ביותר, שכן הוא מחייב את ידיעת ההקשר התרבותי והספרותי הרחב מאוד, הכרה יסודית של השקפת־עולמו של סדן וסגנונו המיוחד. לעתים, התאריך בשולי הכתוב, שסדן מקפיד מאוד לרשמו במלואו, הוא היתד היחידה להיאחז בה ממרחק הזמנים, כדי להבין הבנה כוללת את הנאמר, ולעתים גם בוֹ אין די אחיזה, והקורא לא תמיד יֵדע אם אכן הבין את הדברים לאשורם.

לכן יש תמיד לקרוא את סדן שתי קריאות: קריאה ראשונה, קריאה שבהנאה אסתטית; וקריאה שנייה, קריאה של פולמוס ספרותי, כדי לגלות את הפולמוס החבוי מתחת לפני השטח והמשוקע מאחורי הדברים (דן מירון, שם).

 

ה. שבח כביכול    🔗

אחת מדרכי הפולמוס המקובלות על סדן להביע את מורת רוחו ממעשים, מתופעות או מאישים, היא דרך השבח כביכול, המתפרש בקריאה חוזרת כגנאי וכביקורת נוקבת. דרך זו מקובלת עליו בהופעות פומביות, בנאומים ובהרצאות, שהוא מקפיד לפרסמם אחר־כך בדפוס, כיוון שהם מחייבים שתי קריאות, כדי לרדת לסוף דעתם. דומה שרק במכתבים פרטיים הוא מרשה לעצמו באופן ישיר ומפורש “לבוא חשבון” עם תופעות ומעשים שהם למורת רוחו.

דוגמה אחת מרבות לשבח שמאחוריו מסתתרת הביקורת ולמורת־הרוח המתעטפת במחלצות של שבח, היא בדברי ברכתו לרגל הופעת ספר־היובל לכבודו, עם מלאות לו שבעים־וחמש שנים. יש בתודה כביכול זו, מכל סממניו של הפולמוס הסדני, מן השנינות והפיקחות, האירוניה הדקה מן הדקה והשבח המתחפש. עיקר הסתייגותו של סדן מספר־היובל מקורו בכך שהוא נעשה בלא שיתופו הממשי ובלא שיהיה לו חלק בתכנונו ובעיצובו, והוא בא אל המוגמר. תגובתו נאמרה בשתי הזדמנויות. הראשונה בבית הסופר בירושלים, שפורסמה ב’דבר. משא‘, כ“א באדר תשל”ז (11.3.1977) תחת הכותרת: “מכל מלמדי השכלתי: למשמע דברים לשמי”; השנייה, פורסמה ב’ידיעות אחרונות’ י“ד בניסן תשל”ח 21.4.1978, וממנה מצוטטים הדברים כאן בהמשך.

האירוניה מתבטאת כבר בכותרת לדברי הברכה: “וזאת למכבדי. דברים באזני המשתתפים בספר על שמי”, שהיא פתיחה נמרצת ובוטה. באופן משעשע וסרקסטי הוא מתאר את שלושת השלבים של עשיית הספר, שלא היה לו חלק באף אחד מהם: “אדמך, אכנך ולא ידעתיך”, ושיאו: “ידעתיך אף שלא ידעתיך, לאמור: הכרתיך, אף שלא הולדתיך”. רמז נוסף למורת־הרוח מובע בתיאור הקשר בין תמונתו בפתח הספר לבין מה שעלול לחשוב הקורא: “כי הנה השער, כאמור, מכריז, ספר דב סדן, והעמוד שלאחריו מראה דמות־פרצופי, כאילו הספר אני הגיתיו והריתיו, ובאמת הוא עלילת פאר, מעשה סגל חכמים בני שלושה דורות”. וכאן בא תיאור מפורט המשבח ומהלל סגל־חכמים זה, שריבוי השבח חשוד על היפוכו, וסיומו במסקנה הנחרצת: “ועשו את שמי בחינת תלפיות לתלות בו שלטיהם [־ ־ ־] ואילו הוא, התֵל עצמו, אין לו פה, והוא אמנם חייב להחריש, אלא גם כן [־ ־ ־] יתיר לעצמו דבר היתול”. והוא אמנם מתיר לעצמו דבר היתול. סדן ממשיך את תמונת־היסוד של אב או אם, שלא הם הרו או ילדו את ילדם, וממשיל עצמו לסבתא או לסבא, שהם כמו אב או אם בלא צער־גידול־בנים.

שבח חשוד אחר הוא זה הרואה בו “ספר שסיכוני בו אפס, והוא נקרא עלי” ו“דבר כזה לא עלה אפילו בקצה [־ ־ ־] אופק הזייתי אני”. וסיומה של אותה תודה, שהוא משווה עצמו ל“ניברשת” שכל המשתתפים בספר לכבודו תלו עצמם בה, ולא נשאר לו אלא: “אשא, אסבול ואמלט”. ופירוש “המלטה”, ־ ש“אכתוב ספר, ויהא ספרי ממש”.

כאמור, זהו נאום־תודה במהופך, נאום סדני טיפוסי, שהוא שבח מרובה כביכול, והסתייגות על דרך האירוניה המתגלגלת בהיתול, והכל תוך משחקי־לשון בפסוקים, במימרות־עם ובסיפורי־מעשיות שמוסר־הַשְׂכֵּל בסופם.

דרך זו, לפתוח בסיפור מעשה, או לשלב סיפור מעשה בדבריו, שהוא כביכול ולמראית עין ראשונה, רחוק מרחק רב מן העניין המרכזי שמדובר בו, אף הוא אחד האמצעים החביבים על דב סדן. הקורא או המאזין, תוהה ומשתומם: מה יכול להיות הקשר בין אותה מעשייה או מעשיות, או בין אותן הערות, שסדן נראה לו מפליג בהן. אולם תמיד, כך מסתבר, קיים קשר כזה, קשר הדוק ביותר, אלא שאינו ישיר, ולעתים אפשר לעמוד עליו רק בקריאה שנייה ושלישית. באמצעות תכסיס רטורי זה, מכשיר סדן את הקרקע, לפולמוס העתיד לבוא, כשהוא נתלה, כביכול, בדברי גדולים ממנו, ורחוקים בזמן ובמקום. אבל הלקח הוא תמיד קרוב בזמן ובמקום, ונוגע מאוד בנושא המרכזי. באמצעות דרך זו מושגת גם מטרה נוספת והיא קישור, הלכה למעשה, בין קצוות שונים בספרות ישראל לדורותיה, בין ספרות הדרשנים וספרות דורנו, שסדן, כידוע, רואה בהן מִקשה אחת.

 

ו. שתיקה רועמת    🔗

אמצעי אחד מאמצעי הפולמוס של סדן היא שתיקתו. זו שתיקה רועמת, המתחדדת ומתבלטת בעיקר ממרחק הזמנים. כלומר, מן הראוי לבדוק לא רק על מי כתב סדן ומה כתב עליו, אלא גם על מי לא כתב ומדוע.

בריאיון בכתב, שערכה פנינה מיזליש עם סדן במלאות לו 75 שנים, ושאלה אותו על תגובתו לביקורת נגדו, שאין דעתה נוחה מן “ההתפזרות” שהוא נוהג בנושאי עיוניו, ענה: “הרי מתוך עשייתי את למדה, שלא נשמעתי להם” (פנינה מיזליש, “ראיון בכתב”, ‘ידיעות אחרונות’, י“ד באדר תשל”ז). סדן הגיב בשתיקה על עצם ההתנגדות, ובהמשך העשייה בדרכו שלו הביע את אי־הסכמתו לה.

שתיקתו של דב סדן ביחס לסופר כגנסין שימשה עילה לדו־שיח בינו לבין דן מירון. מירון טען ש“ההתחשבות במלוא משקלה של יצירת גנסין עלולה היתה לערער את כיווניה של קונצפציה היסטוריוזופית־תיאולוגית, הרואה בספרות החדשה רק אפיזודה במהלך תרבותי דיאלקטי מרצף ישן של תרבות דתית אל רצף חדש של תרבות כזו; והמגלה בו נקודות־ערך רק במקום שבו משתקפת מתחת לשכבה הספרותית החילונית תשתית דתית” (‘דבר. משא’, 16.1.1981).

לפני שנביא את תשובתו של דב סדן (שפורסמה יחד עם דברי דן מירון), לטענה זו, נעיר, שגם אהרן אפלפלד דרש את שתיקתו של דב סדן ביחס לגנסין ולפוגל, וטען שלא נחשבו בעיני סדן, “כיוון שבסתר חזונם פועמים כיסופי טמיעה, גם אם נכתבו עברית”. בעוד שברנר לעומתם, “הכופר להכאיב, שבכפירתו נושמים געגועים לשורש ואמונה, לברנר זה, הקדיש סדן מבחר מאמרים מן היפים והמעמיקים שנכתבו על יוצר זה” (א. אפלפלד, “המורה”, ‘ידיעות אחרונות’, 4.3.1977). הוא אף מוצא את המכנה־המשותף בין הרשימה המגוּונת של האנשים שלהם הקדיש סדן את רשימותיו: “כי לרוב עלו מתוך רמצי הטמיעה אל עצמם ואל תודעת עמם”.

תשובתו של סדן ל“כפפה שהשליך אליו” מירון היא דוגמה מאלפת לדרך הפולמוס המעודנת והמושחזת שלו, המשתמשת בכל אמצעי האירוניה הלשוניים שלה. התבנית העומדת מאחוריה היא זו של הבדיחה היהודית הנודעת: ראשית, לא לקחתי ממך את הקדרה; שנית, היא היתה שבורה; ושלישית, כבר החזרתיה לך. ראשית, הוא מבליע בתשובתו את ביטולה של עצם הפירכא והסתירה שתלה בו המדבר: “ולאחר שהבאתי את הפיסקה כלשונה, גם על ניסוח־הקושיה, גם על ניסויי יישובה או תירוצה, שהוא בעצם ביטולה”. שנית, הוא מפריך את עצם הסתירה: “איני רואה את החיבור המחוייב בין הקושיא לבין יישובה”, שכן טענתו היא: “שאני מורה היתר לעצמי להניח, כי גם אני יודע משהו בטעמי דיבורי ובטעמי שתיקתי על אישים וחזיונות”. שלישית, הוא מעמיד את המַקשה כל מַקשה ולא רק במקרה זה, במעין מעמד מגוחך אבל לא מבטל ומזלזל, אלא כמי שמנסה להסיק מסקנות מכריעות מעניינים של מה בכך, ובזה מגזים ומשנה פרופורציות. דרך זו של ביטול עצם השאלה והצגתה כחסרת בסיס היא אחת מדרכי הפולמוס בכלל, שסדן שכללהּ ביותר. ובמקרה זה התשובה היא כמעט צפויה: “דיי במה שאני לוקה על מה שכתבתי ועל מי שכתבתי, ואינו דין שאלקה על מה ועל מי שלא כתבתי”. ובהמשך לסוג זה של תגובה: “מה גם שלא חשבתי מעודי לכתוב קורות ספרותנו על כל מוקדיה ואפילו הגדולים”, שכן “לא כתבתי על כל הגדולים [־ ־ ־] שיותר משהתעלמתי מהם, הם התעלמו ממני, וגנסין בכללם, ואולי אף בראשם”.

כאן עובר סדן מן התגובה הפורמליסטית החיצונית (“אינו דין שאלקה על מה שלא כתבתי”; “לא כתבתי על כולם”) אל התשובה העניינית, שגנסין “התעלם ממנו”. מבלי להיכנס כעת לבירור למה בדיוק התכוון בניסוח זה, הרי הודה בו במקצת, שהשתיקה ביחס לגנסין היא מהותית ולא מקרית. אולם מיד הוא כביכול חוזר בו, ומודה במקצת, כבאותו חידוד יהודי, שאמנם לא כתב על גנסין, אבל לימד אותו ודיבר עליו הרבה בהרצאותיו באוניברסיטה, שטרם הספיק לפרסמן בכתב.

עוד נימוקים פורמליים על דרך ההומור הרציני בפיו. הוא דורש “מבעל־הסברא”, כינוי פולמוסי סדני אופייני, שיש בו כבוד ואירוניה בעת ובעונה אחת, שיסביר לו “על שום מה לא היתה ואין עלי אימת ביאליק וטשרניחובסקי”, ומונה גדודי סופרים שלא היתה אימתם עליו, “אך היתה והווה עלי אימת־האימות – א.נ. גנסין”. בכך הוא ממשיך ועושה את הסברא במידה רבה לחוכא ואיטלולא, ולבדיחה, ואינו נרתע מלומר שהוא אוהב בדיחות, “ואפילו אני עצמי קורבנה”. וכן הלאה, אין סדן מותיר הרהור, ונדנוד של הרהור, שאינו מנסה לענות עליו, ולהראות את הפירכא ואף את האבסורד שבטענה כנגדו, אם כי אינו נרתע גם משמץ של התנצלות: “יותר משאני מיצר, שנתעלמה ממני אגדה, אני מיצר שנתעלם ממני בעליה, גדול־האגדה, והריני תולה שגגתי בחסרון האהבה שבי, והוא חסרון חמור, ותקנתו מצווה”. להתנצלות זו, קדם סיפור מעשה, במה שאירע לאחד הגאונים, ומתוך שהוא מסמיך את התנצלותו של אותו גאון וצערו, להתנצלותו שלו ולצערו, הרי לא רק שהוא “יוצא בכבוד” מן העניין, אלא גם יוצא ממנו כמנצח, כיוון שהוא מתקן חסרון זה, ומגיע אל גנסין בשביל־עקיפין, כלשונו, שביל התרגום.

 

ז. חשבון ארוך    🔗

תיארתי בקצרה משהו מאמנות הפולמוס הישירה והעקיפה של דב סדן ומאמצעיה המעודנים והמושחזים כאחד. זהו סוג של פולמוס, המטיל את עיקר המעמסה על שכם הקורא ומעבידו קשה מאוד. צורת־פולמוס זו מתחדדת לא פעם רק ממרחק השנים, כשסוקרים במבט לאחור את כל מה שנכתב על סופר או על עניין זה או אחר, ורק אז מתגלה עמדתו של סדן המיוחדת לעצמה בהשוואה לאחרים. לעתים מוצא סדן את עצמו במעמד של “כל העולם” בצד אחד והוא בצד האחר, כגון בשעה שהציג את דרך קריאתו שלו בכתבי עגנון עוד בשנת תרצ"ב, ורק לימים נעשתה קריאה זו דרך־המלך בקריאת סופר זה.

אבל לסדן אינה אצה הדרך, והוא יודע שהאמת סופה להתגלות, אם במוקדם ואם במאוחר, וחשבונה של הספרות והתרבות העברית הוא חשבון ארוך ורב־שנים. אם כי יש שהוא עושה את חשבון־הנפש שלו עצמו, ובוחן את מה שאירע לדעותיו מקץ דור, והוא יכול להשתבח בכך שנעשו נחלת־הרבים, כגון ב“מסת־מבוא” (תש"ז) שהעמיד מולה את “מסת חיתום” (תשל"ז), שבה נסגר המעגל, ונקבעה המסגרת הכוללת והמקיפה של ספרותנו בדורות האחרונים.

ספטמבר 1982

הערה ביבליוגרפית

*ט' בניסן תשמ"ג (23.3.1983).

– ‘ידיעות אחרונות’, כ“ו באדר תשמ”ג (11.3.1983), עמ' 2; 8.