פרשת השבוע, פָּרָשַׁת פִּינְחָס, היא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל‘, פסוק א’. פרשת פינחס היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים. הפרשה כוללת כמה וכמה נושאים בעלי חשיבות.
פרשת פינחס, היא פרשה קשה מאד בקנאות ובקיצונות הנידונות בה, המלמדת אותנו באופן נוקב על פריעת גבולות ועל הצבת גבולות, על פריעת חוק וכפיית חוק, על חטא קשה ועונש מר. ראוי לזכור ולהזכיר שהמילה מדינה נגזרת מדין, והמילים גבול, דין, חוק, גדר והגדרה הן מילים נרדפות. מדינה היא כל קהילה הכפופה לדין, גבול, גדר, הגדרה, חוק ומשפט, והריבון הוא היחיד שיש לו סמכות להשתמש בכוחו כדי לדון ולשפוט, לפסוק ולכלוא, להמית ולהרוג. אין חברה אנושית בשום מקום ובשום תקופה ללא גבולות, חוקים וגדרות, דינים, משפטים והלכות, סמכות וריבונות, הבאים להסדיר את היחסים בין איש לרעהו, בין איש לאשתו, בין אדם לשכנו, בין אדם להוריו ולילדיו בחייו ובמותו, בין אדם לאלוהיו, בין אדם לחברו, בין אדם לקהילתו, בין אדם לשלטון, ובין אדם כפועל ברשות הרבים בגבולות המותר והאסור, כקונה ומוכר, כשופט ונשפט, כמשרת, נותן שירות ומקבל שירות, קונה ומוכר, ואין חברה שאיננה קובעת את גבולות האסור והמותר בכל תחום ואת דינו של האדם העובר על החוק, הפוגע בבני משפחתו, בחבריו, בשכניו, בשותפיו, בלקוחותיו, במוריו או בתלמידיו, בקהילתו, במקדשו או באלוהיו. כל הגדרות וההגדרות, הדינים והמדינות, הגבולות וההגבלות, שואבים מכוח החוק ומסמכות המחוקק, מסמכות המעוגנת במסמכים וחוקים, ומהכוח המסור בידי הריבון המחוקק, לשפוט, לענוש ולהרוג.
עוד ראוי לזכור ולהזכיר שריבונות משמעה ריכוז הכוח הלגיטימי בידי הריבון באופן בלעדי, במקום מסוים ובזמן מסוים. [=חוקי- Lex=Law -Latin: legitimus “lawful,”] רק לריבון יש זכות חוקית לחוקק, לשפוט, להעניש, להשתמש בנשק, להמית ולהרוג, כשם ששמורה לו הזכות לצאת למלחמה או לכרות ברית שלום, ולהחליט בכל עניין מה הם גבולות המותר והאסור ועל מי הם חלים, היכן, מתי ובאיזה נסיבות.
בחברות רבות בעולם העתיק לא הייתה הפרדת רשויות. אלוהים [או ראש השבט או המלך] היה הרשות המחוקקת, והכוהנים היו הרשות השופטת והמענישה, וראשי השבטים היו הרשות המבצעת.
ומצד שני – כל תרבות בכל חברה מתחילה בבושה, אשמה ופחד. ראשיתם של שלושת אלה בפריעת חוק, המשכם בהפנמת האיסור והכרה במשמעותו של החטא, במשמעותה של העבירה שעניינה מעבר על איסור מפורש, או על חוק מפורש, בכתב ובעל פה, ובציפייה לעונש. במקום ששלושת אלה – בושה, אשמה ופחד – המכוננים את הנורמה החברתית המקובלת, ומגבילים את התנהגות הפרט ביחס לריבון, לחוק, למשפט, לתרבות המקובלת ולמרחב הכללי, אינם נמצאים – אין תרבות, אין מוסכמות, אין חוק ואין משפט, אבל יש פריצת גבולות, כאוס, שבירת נורמות, פריעת חוק, עריצות, הפקרות, פריצות ואנרכיה. בכל הדברים המכריעים האלה עוסקת פרשת פינחס.
לפני ראשית הדיון בפרשת פנחס נזכיר את הפסוקים המתארים את ההפקרות ופריצת הגדר ופריעת החוק בסיום הפרשה הקודמת, פרשת בלק, בפרק כה א–ט.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.
וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.
וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ
וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.
וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
*
פרשת פינחס מתחילה בסיום פרשת בלק, בספר במדבר, פרק כה
כשהעם ששהה ארבעים שנה במדבר, מתקרב למקום ממנו יחצו את הירדן לארץ המובטחת, שבה יחול החוק המקראי שנשמע מפי משה בן שבט לוי, בשם אלוהים, על כל פרטיו בנזכרים בחומש. יתכן, רק יתכן, שרגע לפני הכניסה לתחום החוק והסדר היו אנשים שרצו לבחון את החיים שלפני החוק ולפני הסדר.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם
לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן
וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל
לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.
(במדבר כה א–ג).
העם העייף מנדודיו במדבר וחרד מפני הכניסה לארץ ומהמלחמה הצפויה, נקלע לערבות מואב, מקום שבו נשים מואביות ומדייניות עורכות חגיגה לכבוד כמוש אלוהי מואב, המכונה בעל פעור. במסורת המואבית עורכים זבח, מזמינים אורחים נכבדים שאינם מבני עמם להשתחוות ולעבוד את אלוהיהם ומסיימים את הטקס בחגיגת פריצות מינית הקשורה בהפקרות דתית טקסית הנודעת מהעת העתיקה בחגיגות מסוג הבכחנליה והסטורנליה.
ראשי העם נלהבים מההזמנה להשתתף בחגיגה הדתית המפוארת, הכוללת זלילה, סביאה והפקרות מינית, ובשלל ההבטחות המוחשיות התלויות בה, וממהרים להצטרף, ואלוהים, שעיניו משוטטות בכל הארץ, רואה ממעל את כל המתרחש, זועם וכועס עד מאד על העבירות והחטאים הכוללים עבודה זרה, שנאסרה בעשרת הדברות, וכוללים חטאי יחסי מין אסורים עם נשים שאינן מבנות העם, הנכללים באיסורי העריות ואיסורי בת אל ניכר. זעמו של האל כה רב, עד שהוא מוכן לכלות את כל העם כולו, המתנכר לחוקיו ומצוותיו בהיותו עם קשה עורף, עם סכל ולא נבון ועם כפוי טובה.
השעיית שיפוט נחרץ, איפוק או מתינות או שיקול דעת, אינם מאפיינים את התנהגותו של אף אחד מהמשתתפים בסיפור.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם
וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה
מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ
אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.
(שם, כה ד–ה).
לכאורה אלוהים מצווה להרוג את כל ראשי העם וההולכים בעקבותיהם שנצמדו לבעל פעור, או השתתפו בחגיגת העבודה הזרה, הזבח לאלוהים אחרים, הפריצות מינית וחטאי העריות. מסתבר שבגידה בנאמנות הבלעדית לאלוהי ישראל, הנתבעת בראש עשרת הדברות, ועברה על איסורים מפורשים הגודרים גדרים והגדרות בין ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’, לבין הגויים, בניהם ובנותיהם, בני אל זר ואלוהים אחרים ובנות אל ניכר, מחירה מוות.
הסיפור מתעצם כאשר באותו זמן שנאמר למשה להוציא להורג את החוטאים בחטא הבגידה והניאוף עם בנות אל ניכר, מתרחש פעם נוספת חטא בגידה וניאוף הכרוך בהשתתפות במעשה האסור לעין השמש.
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
כדי להעצים את המתח בין החטא הידוע לעונש הצפוי, הפרשה עוברת לפרט חדש, חטא עם אישה מִּדְיָנית ולא עם נשים מואביות שנזכרו קודם לכן, בראשית הסיפור. המִּדְיָנים נמנים עם צאצאיו הישירים של אברהם אבינו. מִּדְיָן הוא בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה. כזכור גם משה נשא לאשה את ציפורה בת יתרו כהן מִּדְיָן ויתכן שדין נשים מִּדְיָניות מבנות הקייני, שונה מדין בנות מואב שנולדו כזכור מחטא גילוי העריות של לוט עם בנותיו, חטא שבשלו נאסרו מואבים ועמונים שנולדו מחטא העריות הזה, לבוא בקהל ה'.
לא ברור מדוע החוטא מבני ישראל, בחר לפרוע חוק אלוהי לנוכח המתחם הכוהני המקודש המכונה אוהל מועד, אבל התקרבותו המתריסה למתחם זה עם אישה מִּדְיָנית מניעה את הכוהן הגדול, פינחס בן אלעזר בן אהרון, בן עמרם, בן קהת בן לוי, קרובו הישיר של משה אחי אהרון, שנשא לאישה את ציפורה בת כהן מִּדְיָן, או אישה מִּדְיָנית, או מניעה את פינחס, שומר החוק האלוהי שנמסר למשמרת לידי הכוהנים בני לוי צאצאי אהרון, לקום לעשות מעשה ולהציב גבולות ולקבוע עובדות.
כאמור לעיל, חוק הוא גבול והגבלה, גדר והגדרה, דין ודיין, סייג ומחיצה, ומשפט ועונש, הקשורים בריבונות מכוננת ערכים ומגדירה חוקים ואיסורים, בריבון מחוקק, בכוח, בסדר דין ומשטר. רק לריבון מותר להרוג לשם החלת החוק ורק לו מותר להשתמש בנשק. כאן מדובר בחוק אלוהי ובמעניש כוהני הפועל בשם האל:
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. (במדבר כה ז–ט)
הכתוב מספר לא רק על המספר הנורא של הנרצחים החוטאים, עשרים וארבעה אלף איש שניגפו במגפה כעונש אלוהי, אלא מפרט למען יראו וייראו, גם מי ומי היו הנרצחים בידי פינחס הכהן, שחטאו בפריצת גדרי הצניעות ובעבודה זרה:
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.
נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, היה הגבר היהודי שעבר על חוק, פשע וחטא בזנות ובעבודת אלילים ובהפרת החוק האלוהי בדבר ההתבדלות של בני ישראל מבנות עמי כנען. שותפתו לחטא הייתה כָּזְבִּי בַת צוּר, בתו של נשיא המִּדְיָנים.
בהמשך הפרשה נאמר משפט קשה על המדיינים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר. (שם, טז–יח). חסדי יתרו המִּדְיָני חותן משה, נשכחו כלא היו. וקשריו המשפחתיים של משה עם אשתו, צפורה המדינית, אם ילדיו, נשכחו.
פינחס הכהן, נכדו של אהרון אחי משה שנשא את בת כהן מִּדְיָן, שהיה קנא ונוקם, לא נרתע ולא פחד ולא חס על כבוד נשיא שבט שמעון ועל כבודה של בת נשיא מִּדְיָן והרג את שניהם כאחד ברומח, ולא פחד מנקמת בשר ודם שעלולה בהחלט הייתה לחול עליו בשל מעשה הרצח שעשה.
אבל פינחס הקנא והנוקם ממשיך כאן מסורת עתיקה של שבט לוי שנודע בקנאותו ובנקמנותו וכמי שאין לפניו משוא פנים ביחס לקרובי משפחה, אחים, בנים הורים ושכנים: שבט לוי יצא לרצוח את כל אנשי שכם בעקבות אונס דינה בת יעקב ולאה, שבט לוי נענה לקריאה של משה ‘מי לה’ אלי ' בחטא העגל ורצח את כל מי שחטא בלי להתחשב במכרים וקרובים. משה בן שבט לוי, שהיטיב לכיר את אחיו הקנאים הנוקמים, אמר להם “הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו”,
ובעקבות פקודה מחרידה זו נהרגים שלשת אלפים איש מישראל,
בברכת משה לשבטים בפרשת זאת הברכה נזכרת עובדה זאת:
וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ
אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.
הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו
וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע
כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל
יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.
בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה
מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.
(דברים לג, ח–יא):
פינחס בן אלעזר הכהן, כאבותיו וקרוביו מבני לוי, פעל פעולת רצח הפגנתית כמקנא לכבוד אלוהים נגד מי שפשע נגד אלוהים והפר את חוקיו ובריתו. פנחס רוצח בשם אלוהים את זמרי וכזבי שחטאו לעין השמש, ואלוהים גומל לו כגמולו ואומר בראשית פרשת פינחס:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן
הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם
וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם
תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
*
פינחס הקנא והנוקם זוכה לברית כהונת עולם, לו ולכל צאצאיו, ולברית שלום ולזכות הבלעדית לכפר על בני ישראל ולברך את בני ישראל. בני פינחס הם אלה הממשיכים את שושלת הכהונה הגדולה ברצף במשך אלף שנה, מהאלף השני לאלף הראשון לפני הספירה, מאהרון בן עמרם, דרך בנו אלעזר עבור בבנו פינחס, המשך בכל הכוהנים הגדולים מהמאה ה־13 לפני הספירה ועד לעזרא הסופר, הוא הכהן הגדול עזרא בן שריה, כמפורט בספר עזרא פרק ז פסוקים א–ו וכלה בחוניו בן שמעון הכוהן הגדול האחרון מבני צדוק, שהודח בשנת 175 לפני הספירה, בידי אנטיוכוס אפיפנס, המלך הסלווקי שביקש לשנות חוקים וסדרים (ראו דניאל ז,כד–כה). לכהונה הגדולה נודע מעמד מרכזי בירושלים מימי צדוק בן אחיטוב שמשח את דוד ושלמה למלוכה בימי בית ראשון, ועד לתקופה הסלווקית במאה השנייה לפני הספירה בימי בית שני.
הכוהן יהושע בן סירא אומר בראשית המאה השנייה לפני הספירה:
“ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן”. עוד תיאר בן סירא את מראה הכוהן הגדול ביום הכיפורים:
‘מה נהדר בהשגיחו מאהל, ובצאתו מבית הפרוכת. ככוכב אור מבין עבים’
(בן סירא נ, 6–7 ).
מסורת זו בדבר תפארתו חוצה הגבולות של הכוהן הגדול המשרת בקודש הקדשים, המקום בו שמורים לוחות הברית ושמור החוק בדמות עשרת הדברות הכתובים על לוחות הברית, מתוארת גם בברכות לכוהן הגדול ב’סרך הברכות' שנמצא בין מגילות מדבר יהודה בקומראן הפותחות בלשון נשגבה:
*
'ואתה כמלאך פנים במעון קודש
וכבוד אלוהים לפניכה
ותפארתו עליך תהיה סביב
משרת בהיכל מלכות
ומפיל גורל עם מלאכי פנים
ועצת יחד עם קדושים
ל[מט]עת עולם
ולכל קצי נצח'.
(סרך הברכות, דף 4, שורות 25–26
מהדורת יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 284–285).
*
פרשת פנחס מלמדת שמי שמוכן להרוג בשם האל, או מי שמאמין בקנאות דתית ובפריצת הגבולות שהיא מתירה, זוכה בזכות בלעדית השמורה רק לו ולבני שבטו: רק לבני לוי ניתנה הזכות הבלעדית לשרת בקודש ורק עליהם הוטלה חובת ההוראה של כל הזכרים מבני ישראל, ורק להם נשמרה הזכות לברך ולקלל. הכוהנים מברכים את ברכת הכוהנים הנפלאה מימי ספר במדבר ועד היום:
*
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:
כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
( ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ“ב–כ”ז)
ואילו אחיהם הלוויים מקללים קללה שאין ממנה תקומה, מאז פרשת הברכה והקללה בספר דברים. רק לבני פינחס הכהן, בן אלעזר הכהן, בן אהרון, נכד לוי מותר לברך. רק לבני לוי בן יעקב מותר לקלל.
מעניינת העובדה שבני אהרון נזכרים במסורת היהודית כרודפי שלום ואוהבי שלום, למרות שראשיתם המקראית עומדת בסימן דם ואש ותימרות עשן וסיפורי רצח כבדי משקל בדור האב לוי, בחטא שכם; בדור נכדו אהרון בחטא העגל; ובדור נינו פנחס, בחטא בעל פעור ובמעשה זמרי ופנחס.
הכוהנים בני לוי והלוויים בני לוי הצטיינו במשימה שמשה הטיל עליהם:
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.
במשך אלף שנה רק הם, שומרי משמרת הקודש ונאמני דבר האל, לימדו את הזכרים בבני ישראל לקרוא בלשון הקודש מאז שאלוהים ציווה על אהרון בן עמרם בספר ויקרא לשמור את החובות המוטלות על הכהנים:
*
"ויְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל
וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.
וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.
(ויקרא י, ח–יא)
על הכוהנים הוטלה החובה ללמד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' ביד משה ולהנחות אותם בכל הבחנה בין טהור לטמא ובין אסור למותר. בזכות הכוהנים המורים, בני שבט לוי, שומרי משמרת הקודש, שהיו המורים היחידים בעולם המקראי, עם ישראל שרד כעם היחיד בעולם המערבי הדובר בשפת אבותיו, מהאלף השני לפני הספירה לאלף השלישי לספירה.
כאמור בפתח הדיון פרשת פינחס כוללת כמה וכמה נושאים רבי חשיבות.
הנושא הראשון הוא הבטחת ברית כהונת עולם לצאצאיו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. פינחס זכה בברית כהונת עולם בשל קנאותו הדתית המתוארת בסוף הפרשה הקודמת, שבה הרג בחמת זעמו את מחללי הקודש, איש ישראלי ואישה מדיינית, שחטאו בפתח אוהל מועד בחטא בעל פעור. הפרשה הנוכחית מפרטת את זהותם של החוטאים ואת העובדה שמעשה הקנאות של פנחס הציל את העם החוטא מחמת זעמו של אלוהים על בני עמו החוטאים וכיפר עליהם מפני הנגף שהוטל עליהם בשל חטאם. כלומר מעשה שפיכות הדמים הוא מעשה הקנאות של פינחס בפתח אוהל מועד, שם חטאו זמרי בן סלוא וכזבי בת צור בחטא עבודה זרה ובחטא גילוי עריות, עצר את המגפה שהשתוללה ונגפה בעם עשרים וארבעה אלף איש כעונש על החטא בבעל פעור.
הכהונה השושלתית העוברת מאב לבן מימי אהרון, אלעזר ופנחס היא מהמאפיינים המרכזיים של העולם המקראי ומהדברים הבודדים שנותרו כפשוטם וכלשונם מהעידן המקראי ועד היום. גם היום אדם ששם משפחתו כהן, הוא בן לאב ששמו היה כהן, ואדם ששם משפחתו הוא לוי אביו היה גם הוא לוי. [יש יוצאים מהכלל בשל נסיבות היסטוריות יוצאות דופן בקהילות מסוימות הקשורות באילוצי המרה כפויה ושינויי שם, אבל רוב הלוויים והכוהנים נושאים את שם משפחת אביהם מדורי דורות בגיוונים מקומיים שונים. הרוב המכריע של כל הגברים ששם משפחתם הוא כהן, מזא“ה (מזרע אהרון הכהן), כהנא, כ”ץ, כגנוביץ, כהנמן, כגן, או לוי, לוינסון, אזולאי, סגן כהן, לוויה, וכדומה, הוא משבט לוי או ממשפחת הכהונה].
שבט לוי הוא השבט היחיד ששמר את זהותו הפטריליניארית מהעידן המקראי ועד היום, ושמר על הזיכרון הכתוב שראשיתו במשה בן עמרם בן קהת בן לוי, שעל הוראתו לכל בני ישראל הופקד בברכת משה שצוטטה לעיל. השבטים האחרים לא שמרו את זהותם השבטית, מהתקופה החשמונאית ואילך, ומתקופת חז"ל כנראה בוטלה הזהות השבטית שנשמרה לאורך כל המקרא. העובדה ששבט לוי לא נחל נחלה ולא היו לו אדמות שיגדירו את מקום מושבו, במצוות האל, שקבע באופן נחרץ חזור ושנה בחומש, “וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ”. או כדברי הנביא הכהן יחזקאל: 'וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. (יחזקאל מד כח) – משום ששבט לוי לבדו הוקדש לעבודת הקודש במשכן ובמקדש ולהוראת כל הבנים הזכרים במשך כל שבוע שבו לא שרתו במשמרת הקודש במקדש, והיה פטור מעבודת אדמה ונתמך במעשרות ובקרבנות נדבה בידי העם – קבעה את גורלו הייחודי.
גם סבא רבא של פנחס, לוי בן יעקב, מתואר בספרות הכוהנית המקודשת שנמצאה במגילות הגנוזות במערות קומראן, כמי שהתגייס לרצח של קנאות דתית בבני שכם בעקבות אונס דינה, במצוות המלאכים שבחרו בו למייסד הכהונה והעניקו לו ברית כהונת עולם והגדירו אותו כיורש כל ספרי אבותיו. כך נאמר במפורש מפי המלאכים, ב“ספר היובלים”, בפרק ל, יז–כ בסיום פרשת רצח אנשי שכם בעקבות אונס דינה:
"ותהי להם [להורגים בני שבט לוי] לצדקה ונכתבה להם לצדקה,
ונבחר זרע לוי לכהנים וללויים לעמוד למען ישרתו לפני אלוהים כמונו כול הימים:
ולוי ובניו ברוכים לעולם, כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה בכל הקמים על ישראל:
וכך עלו לו בתעודה על לוחות השמים ברכה וצדקה לפני אלוהי כול.
ואנו נזכור את הצדקה אשר עשה אדם בחייו בכל מחלקות השנה עד אלף דורות יעלו. ויבוא לו ולדורותיו אחריו ונכתב אוהב וצדיק על לוחות השמים".
*
מעשהו של פינחס בפתח אהל מועד, דומה למעשיהם של בני שבט לוי לאחר חטא העגל (שמות לב כו–כט). בשני המקרים אדם המקנא לאלוהי ישראל או קבוצת אנשים קנאים לאלוהי ישראל ולחוקיו, הורגים אנשים שעושים מעשים שנתפסים על ידיהם כמעשי פשע בוטים שמנוגדים לחוק האלוהי.
השוואה זו היא גם ביחס לגמול המוענק לנוקמים על מעשה הקנאות הדתית – שבט לוי זכה להיבחר כשבט יחיד של עובדי האל במשכן כתוצאה מנכונותם של בני השבט להתגייס ללא היסוס לקריאתו של משה ‘מי לאדוני אלי’. בדומה לכך פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, הקנא והנוקם בנשיא שבט שמעון ובכזבי בת צור המדיינית, מקבל את הבטחתו של האל לברית כהונה נצחית, ברית שלום, לדורות עולם. ברכת דודו הגדול, משה בן לוי, לשבטו שבט לוי, ברכה דרמטית המציינת את ייחודו הקנאי של השבט שאינו נושא פנים לאיש, ואת עצמתו הנובעת מברכת האל מכאן, ואת חובתו הלימודית פולחנית, מכאן, מיטיבה לאפיין את מהותו יוצאת הדופן של השבט היחיד הרשאי לברך ולקלל, לעסוק בהטלת גורלות ובאורים ותומים, להתנכר לבני משפחתו, לשמור את דברי האל ובריתו, לעסוק בעבודת הקודש ולהרוג בשם האל:
וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ,
אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל־מֵי מְרִיבָה.
הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו,
וְאֶת־אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת־בָּנָו לֹא יָדָע:
כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל;
יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ.
בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה;
מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן.
*
*
הנושא השני בפרשת פינחס הוא תיאור מפקד נוסף שבו נפקדו שבטי ישראל לפי מספר יוצאי צבא מגיל עשרים ומעלה לפי משפחות השבטים: המפקד מכין את בני ישראל המחולקים לתריסר שבטים, מלבד שבט לוי, שאיננו נוחל נחלת קבע רצופה בארץ, לחלוקת נחלותיהם שיעלו בגורל ולהתאמת הנחלות לגודלו של השבט על פי מספר ראשי בתי האבות הנפקדים. המפקד כולל גברים בלבד מעל גיל עשרים, נשים אינן יורשות נחלות, רק גברים. על רקע עובדה זו מובא סיפורן המאלף של בנות צלפחד המיטיב להדגים את היחס בין החוק הקבוע הקובע גדרות והגדרות, זכויות וחובות, לאתגרים הבלתי צפויים הניצבים בפני המשפט המבקש ליישם את החוק הקבוע במציאות משתנה תמיד, ולהביא בחשבון גם את היוצאים מן הכלל, ולא רק העיקרון החוקי הכתוב והבלתי משתנה לכאורה.
שבט לוי לא נפקד במפקד יוצאי הצבא, מעמדו שונה, ברית כהונת עולם הובטחה לו ורק לו, ועבודת המשכן ועבודת ההוראה נשמרה רק לו, אבל לא ניתנה לו נחלה בארץ כמו לשאר השבטים, לכן איננו נפקד במפקד הנחלות:
*
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.
לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ
אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.
אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.
עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.
(במדבר כו נב–נו).
כזכור ספר במדבר מתחיל בפרק א במפקד משפחות השבטים כיוצאי צבא: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם – בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל– תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. ספר במדברמתקרב לסיומו בפרק כו במפקד שונה אחרי ארבעים שנה. בפסוקים א–נא נפקדים תריסר שבטי ישראל למשפחותיהם. בפסוק נז נידונים פקודי הלוי למשפחותיו ומפורטת חלוקת המשפחה:
וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם
לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי
לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי
לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי
מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי
מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי
מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי
מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי
מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי
וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.
וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם
וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.
וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.
וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה
כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.
*
יש לתת את הדעת על כך שבמפקד השבטים פוקדים אנשים בשמותיהם ושמות משפחותיהם, ולא רק במספרים אנונימיים. לכל אדם יש שם ולכל שם יש אב ואם, משפחה, מטה ושבט. אדם הוא בן אנוש מהרגע שיש לו שם ותולדה [היסטוריה], שכן כל אדם נולד לאם ואב, למשפחה ולשבט, התורה פוקדת את בני ישראל על פי שמותיהם ושמות אבותיהם למשפחותיהם ולשבטיהם. לא כמספרים אנונימיים מוכללים אלא בשמות אינדיבידואליים. ברגע שאדם הופך למספר נטול שם, הוא מאבד את זהותו האנושית, הקשורה תמיד בשם ובשם משפחה, בתולדות ובמשפחת מוצא. במאה העשרים למדנו למרבה הזוועה מתי והיכן אנשים סומנו במספרים נטולי שם בדרכם למחנות המוות כשניטל מהם צלם אנוש ונגזלה מהם הזכות לחיים כאדם בעל שם ותולדות חיים ובעל שם משפחה שהוא חלק מרצף הדורות.
הנושא השלישי החותם את הפרשה הוא פירוט מדוקדק של סוגי הקרבנות ומועדי הקרבתם, המלמד על הקשר בין מחזורי הזמן הנצחיים המקודשים, הנשמרים במחזורים המקודשים הנצחיים של קרבנות העולה, ובין מטרת הפולחן המקודש, המנציח את חלוקות הזמן המחזוריות המקודשות בקרבנות ייחודיים קבועים ומפורטים, לפי פשט התורה, ובשירת קודש לפי מגילות מדבר יהודה, כפי שיפורט להלן.
*
מכאן ואילך אביא את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואעיר אחרי כוכבית במקום שיש מה להוסיף על פשט הכתוב.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
* קנאות היא פעולה קיצונית של אדוקים בדתם מתוך זעם על מחללי קודש או מתוך קנאה לכבוד אלוהים ולא לכבודו של בשר ודם. הקנאות הדתית כוללת מעשים אסורים בתכלית, הנעשים בשם אדיקות באמונה בכבודו של האל הקנא והנוקם, שמעשיו של הקנאי והנוקם נעשים בשמו. קנאים היה שמם של לוחמי חירות ישראל בסוף ימי בית שני, עליהם נאמר המשפט המעיד על האבסורד שהקנאות כרוכה בו: “בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש” (אבות דרבי נתן ו).
*
לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
*
מעשה הקנאות הקיצוני של פנחס שנעשה בחמת זעמו על הפגיעה במצוות האל, זיכה אותו בברית כהונת עולם המכונה ברית שלום:
*
וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם
תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
*
קנאותו של פנחס, שהייתה כרוכה ברצח פומבי של החוטאים בפומבי ששמם מפורש להלן, התפרשה כמעשה שכיפר על חטאו הכבד של העם בבעל פעור שהחל בעבודה זרה וגילוי עריות והסתיים בשפיכות דמים.
*
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.
וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.
הצירוף זמרי ופינחס נשאר חרות בזיכרון בזיקה לביטוי ‘עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס’ המזכיר את זה העושה מעשה פשע פומבי, של גילוי עריות ועבודה זרה, כזמרי נשיא שבט שמעון, ומבקש שכר כפינחס, שאלוהים גמל לו בברית כהונת עולם על מעשה הקנאות הדתית שלו.
*
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם.
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.
*
* כזכור יתרו היה כהן מדין שיעץ למשה עצות טובות וחשובות בענייני משפט והנהגה, הנזכרות בפרשת יתרו, ובתו, צפורה, הייתה אשתו של משה ואם ילדיו. אולם כל זכויותיהם של המדיינים לא עמדו להם ברגע שכָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן החטיאה את זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי בחטא בעל פעור.
בעל ששמו נגזר מהביטוי בעל הגשם, היה שם האל המרכזי בפנתיאון הכנעני ולשמו נוסף שם המקום שבו הוקם מקדשו, כך בעל צפון או בעל פעור. המסר המונותאיסטי של החומש התנגד בכל תוקף לכל סוג של אלוהים אחרים ועבודת אלילים, ולדברי המחבר המקראי עבודת הקודש במקדשי הבעל הייתה כרוכה בזנות ופריצות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים נכרכו אלה באלה בתודעה המקראית האוסרת על שלשתם איסור מוחלט כחטאי ה’יהרג ואל יעבור'.
*
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר.
*
מכאן ואילך מתואר מפקד של כל יוצאי הצבא בישראל על פי בית אבותם ושבטם. והביאור שלי ממשיך באזכור הראשון של בנות צלפחד
*
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר.
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.
לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.
וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב.
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהוָה.
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.
בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי.
לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם.
בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי.
לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי.
לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי.
וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי.
לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשׁוּבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת.
בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.
בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי.
אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי.
וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי.
וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי.
וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.
*
* המשפחה היחידה מכל משפחות השבטים שנמנו עד כה שלא היו לה בנים היא משפחת החפרי משבט מנשה. לצלפחד בן חפר נולדו חמש בנות. יש המבארים ברוח דרשנית, לא דקדוקית, את שמותיהן של בנות צלפחד מהפעלים הקשורים בתנועה, הקרובים לצלילי שמותיהן: מַחְלָה מלשון לחולל, נֹעָה מלשון לנוע; חָגְלָה מלשון לחוג, מִלְכָּה מלשון ללכת, ותרצה מלשון לרוץ.
*
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת.
אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי.
וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם.
בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי.
לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי.
וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי.
אֵלֶּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם.
כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.
בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי.
לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֶבֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּיאֵלִי.
וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח.
* דמותה של שרח בת אשר, זכתה לאגדות ולמדרשים רבים, שכן נמנתה עם היורדים למצרים ועם העולים ממנה (ראו: בראשית מו, יז; דברי הימים א ז, ל). שרח היתה זו שזכתה לבשר לסבה יעקב שבנו האבוד יוסף עודנו חי, והוא שאורו עיניו למשמע ידיעה בלתי צפוייה זו, בירך אותה בחיי נצח או בחיים שיחרגו מגבולות קצבת ימיהם המקובלת של בני אנוש. גולי יהודה שהגיעו לעיר אספהן שבפרס טענו שהיא קבורה במערה בעירם.
*
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אָשֵׁר לִפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.
בְּנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיַחְצְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְצְאֵלִי לְגוּנִי מִשְׁפַּחַת הַגּוּנִי.
לְיֵצֶר מִשְׁפַּחַת הַיִּצְרִי לְשִׁלֵּם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁלֵּמִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.
*
במניין השבטים נפקדו תריסר שבטים ואילו השבט השלושה־עשר שבט לוי לא נפקד הן משום שהוא איננו נמנה בקרב יוצאי הצבא, הן משום שאיננו נמנה בקרב יורשי הנחלה. גורלו שונה משל שאר השבטים, חובותיו אחרות, ייעודו אחר, גורלו אחר, זכויותיו אחרות ואחריותו שונה.
*
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.
לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.
אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.
עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.
*
אלוהים מצווה על חלוקת הארץ לנחלות בזיקה למספר הנפקדים יוצאי הצבא בכל שבט ושבט. הוא מציין בבירור שאין שום בחירה אנושית מעורבת בחלוקת הנחלות ולא שום אינטרס אנושי. הארץ תחולק לפי גורל עם קיזוז הנחלות המוגרלות לפי מספר הנפקדים במפקד.
*
המילה גורל היא מילת מפתח במקרא ובמגילות ובספרות ההלכה, ותלמידי, ד"ר שרגא בר־און, פרסם ספר מרתק על ריבוי משמעויותיה של מילה זו, המיוסד על עבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' משה הלברטל על מושג הגורל בגלגוליו והקשריו. הגורלות שימשו לניחוש והגדת עתידות, להנחלת הארץ לנחלות על פי גורל ולהנחלת ירושה, לצרכי פולחן, כמו הגורלות ביום הכיפורים המכונים גם פייס או פייסות, למינוי לתפקידים רשמיים על פי הטלת גורל ולמשחקים רבים. השאלה המכרעת היא מי הוא מטיל הגורלות ומה הוא שעולה בגורל ומי קובע את גורל האדם, ואיך קשורות המילים lot נחלה ו־lottery הגרלה. המילה האנגלית לגורל lot היא המצויה ביסוד המילה lottery, lotto או פייס.
שם הספר של ד“ר שרגא בר־און הוא: הטלת גורל, אלוהים ואדם במסורת היהודית – מן המקרא ועד שלהי הרנסנס, רמת גן, תש”ף.
*
מכאן עובר הדיון לשבט לוי הנבדל מכל השבטים האחרים
*
וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.
וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.
*
עמרם, בן קהת בן לוי, לקח לאשה את בתו של לוי, יוכבד. כלומר עמרם בן קהת, נישא לדודתו, אחות אביו. נולדו להם בנישואים אסורים בין דודה לבן אחיה שלושה ילדים: אהרון, משה ומרים. בספר שמות נאמר בלשון רמזים שאיש מבית לוי לקח אישה בת לוי. שני בני לוי אלה הם הוריהם של אהרון, משה ומרים. כאן לראשונה מתבארת במישרים זהותם של בני משפחה זו שבה נביא כהן ומשוררת נולדו לבן דוד ודודתו. יוכבד היא בתו של לוי בן יעקב ואחותם הצעירה של בניו גרשון קהת ומררי. עמרם בן קהת בן לוי הוא בן זוגה. נישואי דודה ואחיין אסורים בדרך כלל לפי חוקי העריות (ויקרא, י"ח) אבל במשפחת הקהתי, היא משפחת הכהונה, נישואים כאלה היו אפשריים, שכן בתו של לוי נישאה לנכדו של לוי, בן אחיה קהת. משפחת הקהתי לבדה היא משפחת הכהונה כי אהרון בן עמרם בן קהת הוא אבי הכהונה הנבחר בספר שמות. כל בניו הזכרים של לוי הם לוויים אבל רק בניו מבנו קהת דרך בנו עמרם הם כוהנים דרך אהרון בן עמרם הכהן וצאצאיו לדורות.
יש לציין כאן את אזכור מרים אחותם. זו הפעם הראשונה שמרים נקראת אחות משה במפורש. בשמות ב נזכרת אחות משה ללא שם, בשמות ו אינה נזכרת כלל, בשמות ט“ו כ היא נזכרת כנביאה וכאחות אהרון ובספר במדבר י”ב, כשהיא ואהרון מדברים על אשת משה, ייחוסה לשני אחיה איננו נזכר. כך גם בתיאור מותה, בבמדבר כ, א. רק כאן בפסוק המתאר את יוכבד נאמר במפורש: וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם. כלומר, רק כאן היא מתוארת כאחותם של משה ואהרון. הפרשה מדגישה: כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גורל שבט לוי שונה מכל השבטים והנהגתו שונה מכל השבטים, חובותיו שונות וזכויותיו שונות, כי רק הוא זכה בברית כהונת עולם ובחובות הייחודיות המוטלות על הלוויים. מה שמותר לו אסור על זולתו בתכלית האיסור ומה שמותר לזולתו אסור עליו לחלוטין. כך למשל בני לוי מדליקים אש בשבת בעבודת המקדש בשעה שעל שאר בני ישראל נאסרה הדלקת האש בשבת, לכהן הגדול מותר ללבוש שעטנז ולאחרים מבני ישראל אסור ללבוש שעטנז, רק על הכוהנים נאסר לשאת נשים מסוימות: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. (ויקרא כ"א, ז). כידוע התורה מזכירה פעמים רבות שאדם מישראל חייב לתת משלו ומחלקו לגר ליתום ולאלמנה ו’ללוי אשר בשערך', כי כל בני לוי משוללי נחלה וכולם משוללי תמיכה או מקור הכנסה.
חלק זה של הפרשה מסתיים בדיווח נורא שראשיתו במנין פקודי לוי:
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, כָּל־זָכָר, מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה:
כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא־נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.
וּבְאֵלֶּה לֹא־הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי.
כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם: מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא־נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ– כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן.
*
אחריתו של הדיווח מספרת שלא נותר איש חי מיוצאי מצרים שנפקדו במפקד הראשון במדבר סיני בשל הקללה האלוהית על הספקנות שגילה העם בפרשת המרגלים: כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר;
מיוצאי מצרים נותרו רק בני שבט לוי, ומלבדם רק כלב יפונה ויהושע בן נון.
*
וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.
וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.
*
המספר אינו חוסך מקוראיו את האסונות והכישלונות והחטאים שנקשרו בבני לוי, שבט הכהונה והלוויה המקודש, שאיננו נוחל נחלה בארץ.
*
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
*
כאן חוזרת הפרשה ומדגישה שבני לוי לא קיבלו נחלה בין בני ישראל ושעיקרון המפקד שלהם שונה. הלוויים נפקדים במפקד הכולל כל זכר מבן חודש ומעלה בעוד ששאר שבטי ישראל נפקדים מגיל עשרים כיוצאי צבא זכרים.
אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.
וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.
כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
* הדור הנפקד עתה בערבות מואב מול יריחו אחרי ארבעים שנה איננו הדור שנפקד במפקד הקודם, במדבר סיני. על דור זה המכונה מתי מדבר נגזר למות בגלל חטאיהם בכלל וחטא המרגלים בפרט. כל בני הדור מתו מלבד משה בן עמרם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אלה שספרו בשבח הארץ, בניגוד לעשרת ראשי השבטים האחרים שסיפרו בגנותה בחטא המרגלים.
*
* בפרק כז של ספר במדבר מתחילה פרשת בנות צלפחד המצטיינת בעובדה שכאן נשמע בפעם הראשונה בחומש קולן של נשים, חמש אחיות, המדברות בפני אהל מועד, כלומר מדברות בציבור על הפער בין המצוי לרצוי מנקודת מבטן של נשים, וקולן נשמע באזני ההנהגה, נידון ונלקח בחשבון!
פרשת בנות צלפחד חשובה מאוד לעניין ההיסטוריה של המשפט שכן היא מלמדת על משקלו של יוצא הדופן בחוק ובמשפט. בהיסטוריה המקראית מבראשית ועד ספר במדבר, כל שבטי ישראל יורשים ומורישים, נוחלים ומנחילים רק בזיקה פטריליניארית, כלומר הירושה עוברת רק מאבות לבנים, לאימהות ולבנות אין זכויות ירושה או זכויות קנייניות בנחלות ורכוש, שכן זכויות אלה מוקנות אך ורק דרך המחצית הזכרית מאבות לבנים. נשים אינן נפקדות ואינן נזכרות בהיסטוריה של השבטים לענייני היסטוריוגרפיה, הנחלה וירושה, מלבד במקרה בנות צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר, שהיה אדם ממטה מנשה שלא נולדו לו בנים אלא רק בנות. הן טוענות בפני משה שאין זה מן הצדק שיגרע חלק בית אביהן בנחלת שבט מנשה, משום שלאביהן לא נולדו בנים אלא רק בנות.
משה מאזין לדברי תלונתן ומפנה את השאלה שטרם נידונה ולא נכללה בעיקרון החוקי שעליו התבסס המפקד, וממנו נגזר גורל הנחלות והנוחלים.
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.
וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.
*
אלהים שומע את טענתן הצודקת של בנות צלפחד, החרדות מכריתת שם אביהן מאשר את צדקתן בדבר זכותן לירושת נחלת אביהן, במשפחה שאין בה בנים ממין זכר, ומוסיף פרטי חוק שלא נזכרו קודם:
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר
אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.
וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.
וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.
וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ
וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
*
אלוהים שומע את תלונת בנות צלפחד בדבר חרדתן בדבר כריתת שם אביהן וקיפוחן בדבר זכות הירושה של נחלתו, ומתקן תקנה חדשה לכבודן המכונה חֻקַּת מִשְׁפָּט: כאשר אין בן יורש ממין זכר לבעל הנחלה, היורשת תהיה בתו של בעל הנחלה. ואם היה חשוך ילדים נחלתו תעבור לאחיו, ואם אין לו אחים, דודיו מצד אביו יהיו היורשים, ואם אין דודים כאלה בנמצא, הנחלה תעבור לשארו הקרוב אליו. כזכור מגילת רות עוסקת בגאולת נחלתו של אלימלך איש נעמי מבית לחם יהודה, משבט יהודה, ששני בניו, מחלון וכיליון, מתו בשדה מואב ובנות לא היו לו. בעז הוא שאר בשר של אלימלך, כנאמר בהתחלת פרק ב מגילת רות: “וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמו בֹּעַז”. רות מגיעה באקראי לשדה קרובו של אלימלך איש נעמי. “וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ”…“וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא”. הסיפור במגילת רות אכן עוסק בגאולת הנחלה של אלימלך בידי קרובו בעז, בעת נישואיו עם אלמנת בנו, מהלך הנחשב בראש ובראשונה כגאולת שמו משכחה וכגאולת נחלתו מטמיון. שכן משעה שהוא נושא את רות אלמנתו של מחלון בן אלימלך, הוא גואל את נעמי אשת אלימלך אמו של מחלון מעריריות וגואל את רות כלתה מאלמנות חשוכת פרי בטן, גואל את אלימלך אבי מחלון וכליון מנשייה, שכחה וכיליון, כי לא נותר לו זרע שישא את שמו, וגואל את נחלת אלימלך ומשיבה למשפחות שבטו. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם. [מגילת רות, פרק ד].
בעברית הקללה החמורה ביותר המוטחת בפני אדם היא “ימח שמך” כלומר שמך ימחה, יכרת וישכח עד עולם ולא יהיה לו זכר בבניך ובנכדיך ובניניך, בבתיך ובנחלותיך. קללה זו נאמרת בדרך כלל רק באזכור שמו של היטלר או של צוררים נוספים. ההפך של קללה זו היא הקמת שם המת על נחלתו באמצעות גאולת נחלתו, גאולת אלמנתו או כלתו או בתו והנצחת שמו וזכרו באמצעות הולדת ילדיו, נכדיו וניניו.
בהמשך החומש נלמד שבנותיו של צלפחד הצטוו להינשא רק לגברים מבני שבטם, כדי שנחלת אביהם לא תעבור לבני שבט אחר. נישואין קשורים תמיד בסדר החברתי ובעולם הערכים שהוא מגלם. בעולם המקראי הנצחת שם בעל הנחלה והולדת צאצאים הקשורים בו ובשמו ובשם שבטו ונחלתו, היו בעלי חשיבות ראשונה במעלה.
*
אלהים קורא למשה ומצווה עליו לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ המובטחת:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ.
כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם
הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.
*
אלוהים מזכיר לשומעיו שמשה נענש בכך שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בשל מעשיו ומחדליו במדבר צין שלא שיקפו את האמונה הראויה בהבטחה האלוהית, אלא את קוצר רוחו של משה וקוצר ידו מללמד את העם לבטוח בהשגחה האלוהית בכל הקשור בהמצאת מים חיים לעדה הצמאה.
משה העניו מכל אדם, אציל הנפש הבא בימים, בן 120 שנה, אינו מתרעם או מביע אכזבה ממר גורלו, או מלין על ייאושו, אכזבתו והתנפצות תקוותו להיכנס עם עמו לארץ המובטחת, אלא מבטא אך ורק דאגה למעבר מסודר של הנהגת העדה כשהוא ייאסף אל עמו, הביטוי המקראי היפה למותו של האדם.
*
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר.
יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.
אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם
וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
*
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ
וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.
וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה
וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה
עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ
וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה.
וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.
*
העברת ההנהגה יפה כל כך ובולטת ביופיה לנוכח הביזיון שהיינו עדים לו לפני שנה עם חילופי הממשלה. חובתו של כל מנהיג היא להכין לו יורש ראוי ולהעביר את ההנהגה לפי מיטב המסורת המקובלת, כשמקור הסמכות ברור וחלוקת האחריות ברורה. בנסיבות הנוכחיות משה מבקש מאלוהים שימצא לו מחליף ראוי בעיניו וזה נעתר מיד לבקשתו, וממנה את יהושע בן נון, האדם היחיד שאיננו בן שבט לוי, ששרד מלבד כלב בן יפונה, מיוצאי מצרים, כמנהיג ארצי האחראי על הקשר עם העם ואת אלעזר כמנהיג כוהני הממונה על הקשר עם אלוהים.
*
*
*מכאן ואילך נידונים פרטי הקרבנות הקשורים במועדים קבועים. פסוקים אלה נזכרים בתפילת שחרית ובתפילת מנחה לפני אמירת “פיטום הקטורת”. מסורת חכמים קבעה שמשעה שהמקדש חרב אמירת הקטרת הקטורת או ‘פיטום הקטורת’ שקולה כביכול למצוות הקטרת הקטורת בבית המקדש, ואמירת הפסוקים המתארים את הקרבנות מחליפה את הקרבת הקרבנות, שהפכה לבלתי ניתנת לביצוע בידי הכוהנים. כך נאמר בדרשת חז"ל על הפסוק: “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע, י"ד, ג'), שמחמת שאיננו יכולים בעת הזאת לקיים את מצוות עבודת הקורבנות משום שאין לנו כיום בית מקדש, אנו מקיימים אותן על ידי הזכרתן בזמנן בתפילה.
*
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.
אִשֶּׁה הוא קרבן התמיד הנשרף אִשֶּׁה כליל לה' המוקרב בזריחה ובשקיעה.
הקרבן הנשרף כליל כולל כבש אחד סולת ושמן וריח ניחוחו הוא העולה לה'
*
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין.
עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.
וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה.
וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
לעולת התמיד מתווספת מדי שבעה ימים עולת השבת
וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ.
עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ.
עולת השבת כפולה מעולת התמיד ונוספת עליה, שכן בשבת מוקרבים לעולה שני כבשים בעוד שביום רגיל כבש אחד בבוקר ואחד בערב. ההבדל בגובה הלהבה ובעוצמת ריח הניחוח התלוי במספר קרבנות העולה הבדיל באופן רב חושי בין ימי החול לימי השבת.
*
וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.
*
לקרבן זה קוראים קרבן מוסף ועולת החודש. הוא נוסף על עולת התמיד והוא קרבן גדול ממדים המוקרב בראשי חודשים שנים עשר פעמים בשנה. כלומר בבוקרו של ראש החודש הקריבו כבש אחד של עולת התמיד, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים ושעיר עזים שנשרפו כולם אִשֶּׁה כליל ריח ניחוח לה'. אין ספק שגובה הלהבות ועצמת ריח הניחוח מהסולת והשמן והקטורת והבשר הנשרף כליל נראו בבהירות לכל עין והגיעו לכל חוטם.
*
וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד.
וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.
וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.
*
מלבד מחזור עולת התמיד הימית, עולת השבת השבועית ועולת החודש תריסר פעמים בשנה, היו קרבנות נוספים המכונים קרבנות המוספים, שהם קרבנות שבעת מועדי ה' הכלולים בעולות המוספים. פסוקים אלה מפרשת פינחס נקראים בבית הכנסת בשבעת המועדים הנזכרים להלן, החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן ראש חודשים לתשרי החודש השביעי, כמפטיר של יום טוב, לפני ההפטרה מדברי הנביאים.
הראשון בקרבנות המוספים הוא קרבן הפסח שמועדו בארבעה עשר לחודש הראשון וקרבנו מפורט להלן כקרבן חג הפסח לה' והוא מוקרב בנוסף לעולת התמיד ולכן נכלל בקרבנות המוספים. אחרי מועד הפסח בא המועד השהי הוא מועד חג המצות במשך שבעה ימים.
*
וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהוָה.
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם
וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן
שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ.
עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.
וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.
מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה.
כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה
עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.
*
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
*
* הקרבן הבא של המועד השלישי, אחרי פסח וחג המצות, הוא הקרבן לחג השבועות המכונה יום הביכורים:
*
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה.
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד.
עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.
מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם.
*
* מכאן עובר הדיון לקרבן המועד הרביעי הוא יום תרועה באחד בחודש השביעי.
*
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.
וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד
אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן
שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל.
וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.
מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ
וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.
*
כאמור, הקרבנות תמיד מתווספים ומצטרפים. בראשון לשביעי יש להקריב את עולת התמיד היומית, את עולת החודש כבכל אחד מתריסר ראשי החודשים, ואת עולת יום זיכרון תרועה. גודל הלהבות של הקרבן המשולש ציין בעיני הרואים והמריחים את מועד יום זיכרון תרועה בציון השונה מכל יום אחר.
*
מכאן עובר הדיון לקרבן המועד החמישי הוא יום הכיפורים:
*
וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד.
עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.
*
מחזור קרבנות המועדים מסתיים בקרבן אשה לחג הסוכות ולשמיני עצרת, הוא המועד השישי והשביעי משבעת מועדי ה' החל בחודש השביעי. בחג זה מעלים מחזור קרבנות אשה מורכב במיוחד במשך שבעה ימים.
*
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים.
וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ.
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם.
וְעִשָּׂרׅוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.
וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם. וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.
וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.
מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ. וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.
וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ. וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.
וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ.
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.
וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם.
וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.
מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.
אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.
*
כל הקרבנות הנזכרים הם מחזור הקרבנות השנתי הקבוע, היומי, החודשי והמועדי. כל קרבנות המועדים מוקרבים רק בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, ומסתיימים בחג של שבעה ימים בחודש השביעי שיש בו שביעיות של קרבנות.
בעולם העתיק מקדשים כמרחב מקודש, הקשור בזמן מחזורי מקודש, בזיכרון סיפורי מקודש ובפולחן מקודש, שעיקרו הקרבת קרבנות, היו מקובלים בכל התרבויות. בתרבות היהודית שהחלה במשכן, או במקדש נייד, הקרבנות ציינו את מחזורי הזמן המקודשים הנצחיים, שנשמרו במקדש באמצעות מחזור הקרבנות הקבוע והמפורט: מחזור של 364 ימי השנה, מחזור של 52 שבתות השנה, מחזור של תריסר ראשי החודשים ומחזור 18 ימי המועדות בניכוי השבתות.
במגילת המזמורים ממגילות מדבר יהודה, היא מגילת תהילים, נאמר לנו שדויד בן ישי, נעים זמירות ישראל, חיבר שירים ותהילות הקשורים במחזור הקרבנות.
10 מזמורים כנגד כל אחד מ־360 ימי השנה הרגילים, ששרו הלוויים על מעלות המקדש, ארבעה שירים המכונים שיר על הפגועים, בימים שארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו, 364 שירים לקרבן עולת התמיד ששרו הכוהנים בוקר וערב מדי יום ביומו, 52 שירות לכבוד עולת השבת ו־30 שירים לקרבנות המוספים הלא הם 12 ראשי החודשים ו18 ימי המועדות.
בסיום מגילת תהלים שנמצאה במערה ה־11 בקומראן מתוארת יצירתו הליטורגית הענפה של דוד בן ישי ומפורשת זיקתו לעולת התמיד ולמזבח, למועדים, לתהילות וללוח המקדש, שהיה לוח שבתות שמשי, קבוע, ידוע ומחושב מראש:
"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש
וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים
ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה
ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות,
ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום
לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,
ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,
ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות
וליום הכפורים שלושים שיר,
ויהי כול השיר אשר דבר
ששה וארבעים וארבע מאות,
ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.
ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.
כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון.
([מגילת המזמורים 11QPsa, col.XXVII:2–11 DJD IV ,(Oxford1965) pp.91–93 מהדיר, ג’ורג' סנדרס, עריכה שירית שלי, ר.א.)
ראו עתה: מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים בעריכת אלישע קימרון, כרך ב, עמ' 355.]
בתהילה זו הרצף הנצחי של חילופי המאורות מחולק למחזורים הנראים לעין של הזריחה ושל חליפות ארבע העונות, המצוינים בשלוש מאות שישים וארבעה שירי עולת התמיד, המתייחסים לשנה בת 364 ימים, ובארבעה שירי ‘הפגועים’ המתייחסים לארבע עונות השנה הפוגעות (=פוגשות, השוו בראשית כ"ח, יא) זו בזו בארבעת הימים ‘הפגועים’ שלפני ימי השוויון וביום הארוך והיום הקצר בשנה (חנוך א פ“ב, 14–20; ע”ה; יובלים ו, 23–30 בהם מתחילות ארבע תקופות השנה, ימים המקבילים לארבעת ימי הזיכרון או ארבעת ימי התקופה, אחד בניסן ואחד בתשרי ימי השוויון, ואחד בתמוז היום הארוך בשנה ואחד בטבת היום הקצר בשנה).
ואילו המחזורים המיוסדים על משמע אוזן, על ציווי אלוהי וגילוי מלאכי, מועד, חוק ספירה ומניין מחזורי, דהיינו, חמישים ושנים מחזורי השבתות, שנים עשר החודשים המבוססים על חישוב החל מהיום הרביעי לבריאה, ושבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, הקשורים במחזורי קרבן עולת האשֱה – עולת השבת ועולת המוספים – נמנים במפורט בלוח ליטורגי זה המלווה את מחזורי הקרבנות.
השירים הנזכרים והתהילות הנזכרות, ארבעת אלפים וחמשים במספר, מתייחסים למחזורי הזמן הנראים והנשמעים במהלך שנה שמשית קבועה וידועה מראש המתחילה בחודש האביב (שמות יב ב), שנה בת 364 ימים המחולקת לארבע עונות חופפות, בנות 91 ימים כל אחת, ולתריסר חודשים בני 30 יום כל אחד: ארבעת הימים הנותרים הם היום ה־91 בכל רבעון או עונה, שיחול תמיד ביום שלישי. דהיינו, ה־31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר.
היום הבא אחרי כל אחד מארבעה ימים אלה, המכונים ‘פגועים’, הוא היום הפותח את העונה החדשה, המכונה יום זיכרון, יום התקופה, דגל או אות, שיחול תמיד בלוח זה ביום רביעי, יום בריאת המאורות: האחד בניסן, יום שוויון האביב; האחד בתמוז, היום הארוך בשנה; האחד בתשרי, יום השוויון של הסתיו; והאחד בטבת, היום הקצר בשנה.
בלוח זה הקבוע ומחושב מראש, כל חודש בן 30 יום מתחיל תמיד ביום קבוע – החודש הראשון מתחיל תמיד ביום ד, החודש השני ביום ו, והחודש השלישי ביום א. וכך חוזר חלילה בארבע עונות השנה. לפיכך לכל שבת יש תאריך קבוע, השבת הראשונה תחול ברביעי לראשון, השנייה ב11 לראשון, השלישית ב18־לראשון וכו'. השבת האחרונה בכל אחת מארבע עונות השנה שתאריכיהן חופפים, תחול תמיד ב־28 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר.
3600 שירי תהלים הנזכרים לעיל מתייחסים ל360 ימי השנה הרגילים הנראים בעין להם חיבר דוד בן ישי נעים זמירות ישראל,] עשרה תהלים לכל יום, שהושרו בידי הלויים על מעלות המקדש. לארבעת הימים הנותרים בהם העונות פוגעות [פוגשות] זו בזו חיבר ארבעה שירים על הפגועים.
364 שירי עולת התמיד הושרו בפי הכוהנים במקדש בעת הדלקת עולת התמיד על המזבח בבוקר ובערב במהלך שנה תמימה. 52 שירי עולת השבת, 13 לכל תקופה/ עונה/ רבעון/ ששלושה עשר מהם נמצאו בחלקם בקומראן ובמצדה, הושרו בפי הכוהנים בעת העלאת עולת השבת במהלך 52 שבתות השנה. בשנה בת 364 ימים יש 52 שבתות שלכל אחת מועד קבוע. כל אחת משירות עולת השבת שנמצאו בקומראן פותחת בציון התאריך – “למשכיל שיר עולת השבת הראשונה בארבעה לחודש הראשון”.
30 שירים לקורבן ראשי החודשים (12 פעמים בשנה מוקרב קורבן עולת החודש) “ולכול ימי המועדות” בהם הוקרבה עולת המוספים במשך 18 ימים. הכוונה לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים [פסח, חג המצות, שבועות, יום זיכרון תרועה, יום הכיפורים, סוכות ועצרת] העולים ל18 ימים בניכוי השבתות.
*
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
*
פרשת פנחס מסתיימת בציון מפורש שכל דיני הקרבנות המוקרבים במקום קדוש, במשכן או במקדש, על פי מחזורי זמן נצחיים מקודשים המחושבים ביחס לשנה בת 364 ימים, 52 שבתות וארבע עונות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, בידי הכוהנים והלוויים משבט לוי המקודש, נאמרו למשה מפי אלוהים.
דיני הקרבנות הזכירו לי את ציור השה לעולה, או כבש עקוד כקרבן, שצייר הצייר הספרדי פרנסיסקו דה זורבארן בין השנים 1635 –1640:
Agnus Dei, by Francisco de Zurbarán, שה האלוהים
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.