רקע
רחל אליאור
פרשת שלח לך

פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (או פרשת שְׁלַח) היא פרשת השבוע הרביעית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק י“ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק ט”ו, פסוק מ"א. הפרשה עוסקת בעיקרה בתיאור חטא המרגלים ותוצאותיו ומסתיימת בהנחיות בדבר השוויון המהותי בין בני ישראל לבין הגרים – הגרים התושבים אלה הם האנשים המתגוררים עם בני ישראל באותו מרחב גאוגרפי, ומשתייכים על קהילתם, אך אינם נמנים עם בני עמם ובני דתם – בכל הנוגע לחוקה, חוק ולמשפט בכלל, ולשוויון הזדמנויות בדבר נדרים שבועות נדבות וקרבנות נדבה בפרט.

פרשה זו מלמדת את הלקח החוזר ונשנה בחומש – הפער הנורא בין האידיאל האלוהי והכוונה האלוהית באשר לגורלם של בני ישראל, הנודעת ברבים בבריתות עם האבות ובברית סיני עם העם כולו, לבין קוצר ידם וקוצר דעתם וחוסר אמונם של בני ישראל בהבטחה האלוהית שנודעה בהתגלות ובברית עולם.

אביא להלן את הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואוסיף אחרי כוכבית הערות וביאורים.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה

אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

*

מטה הוא שבט אחד מתריסר שבטי ישראל. שמות ראשי השבטים או רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הנזכרים כאן, שונים מאלה שנזכרו בפרשות הקודמות בספר במדבר.

*

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה

כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר.

לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי.

לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה.

לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף.

לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא.

לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי.

לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי.

לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי.

לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל.

לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי.

לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.

*

פסוק קצר זה מבקש להסב את תשומת הלב לייחודו של האדם הנבחר, בן שבט אפרים, שיחליף את מקומו של משה בן שבט לוי, בכניסה לארץ בסיום החומש, בספר יהושע. יהושע בן נון הוא הגיבור הראשון שאיננו מבני שבט לוי, הוא מבני בניו של יוסף, בן שבט אפרים.

*

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.

*

לתור משמעו לראות וללמוד ולבחון. מכאן המילה תיירות. בספרות ימי הביניים הנוסעים נקראו בשם התיירים.

*

וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ

הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב.

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ

הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה

וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה

הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.

וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה

הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ

וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

*

בפרשה זו נקבעת ראשיתו של המודיעין וראשית הריגול ומוגדר המידע הנדרש בתחומים שונים.

ביכורי הענבים על פי מגילת המקדש חלים בראשית חודש אב, בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים

*

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.

*

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן

וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק

וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.

*

חברון נודעה כעיר עתיקה ולדברי המסורת הנזכרת כאן, חלק מיושביה היו ענקים. ספר יהושע מוסיף בעניין זה: “וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא” כלומר ארבע היה שמו של ענק שנודע בשם ארבע. כלומר, חברון גידלה שושלות של ענקים שאביהם הקדמון הוא ארבע וצאצאיו בני זמנם של המרגלים הם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי.

צֹעַן היא עיר מצרית קדומה, ממזרח לדלתת הנילוס. במקורות הלניסטיים מופיעה העיר בשם טאניס. יש שזיהו את צוען עם העיר הקדומה אווריס בירתם של הפרעונים החיקסוסיים. רעמסס השני שלט מהעיר צען.

*

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד

וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.

*

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל

עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם.

*

מסע התיור לכאורה, שהיה מסע ריגול למעשה, ארך ארבעים יום, מספר שישוב וייזכר בהמשך הפרק, המלמד על הקרבה בין מחנה ישראל במדבר פארן לגבולות הארץ המובטחת.

*

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל

כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ

אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ

וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד

וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב

וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר

וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

*

המרגלים הסיקו ממראה עיניהם שהארץ בצורה ומבוצרת ושהעם היושב בארץ – העם הכנעני המחולק לשבטי החיתי, היבוסי, האמורי והכנעני והעמלקי הוא עצום ורב ועוצמתו היא למעלה מכוחם של בני ישראל להתמודד עמו.

*

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

*

כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה, הוא היחיד המאמין בכוח בני עמו

ומנסח את המשפט האופטימי המפוכח לפי שיקול דעתו:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

*

* עמיתיו למסע, נציגי השבטים האחרים, חשבו את ההפך הגמור, הם הצביעו על חולשתם לעומת העמים השוכנים בארץ ואמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא

וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

*

הדימוי העצמי כחגבים בטלים ומבוטלים, לעומת עוצמתם של הנפילים בני הענק יושבי הארץ, הטביע את רישומו.

*

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.

וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם כָּל הָעֵדָה

לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.

וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב

נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

*

החרדה העמוקה החוזרת ונשנית לאורך כל החומש, היא נכונותו של עם העבדים לשוב מצרימה, אל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, גם אם היה כרוך בשעבוד וסבל ודיכוי, שהיו זכורים היטב בשנה השנייה ליציאת מצריים.

הקושי האנושי העמוק לצאת אל הלא נודע, אל הלא מוכר, לא ידוע, המפחיד והמאיים, וההעדפה האינסטינקטיבית לחזור אל הידוע והמוכר, השגרתי והמקובל, קשה ככל שיהיה, היא חלק חשוב בסיפור האנושי, אבל רק אלה המעזים לצאת מגבולות הידוע והמוכר, דוגמת אברהם אבינו, שחייו החלו כזכור בסימן הפסוק “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

אברהם מפנה עורף לארצו ולמולדתו, לביתו ולמשפחתו, לשפתו ולתרבותו, עוזב את כל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, המוסכם והנהוג, ויוצא בעקבות קול פנימי הקורא לו ללכת. בשל אמונתו בקול זה הוא נקרא בשם ‘אבי המאמינים’. רוב בני האדם אינם מחוננים בתעוזה הנדרשת לקום וללכת, ובביטחון הנדרש הן מבחינה נפשית הן מהבחינה הגופנית להפנות עורף לכל הידוע והמוכר ולצאת לדרך לא נודעת ולמקום לא מוכר

*

וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

משה ואהרון מבינים אל נכון שהאי־אמון האנושי המתגלה בבכיו של העם, והטלת הספק בגבולות ההבטחה, משמעו אי אמון בשבועה שנכרתה בחג השבועות במעמד סיני בין הגואל משעבוד מצרים למשועבדים ששוחררו מעבדותם לעריצות האנושית בחסדי האל הגואל, ואי אמון גורף בברית הנצחית בין האל לעמו שנודעה בסיני, הקשורה בהבטחה האלוהית להוליך את העם מבית עבדים אל הארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב. האחים בני עמרם בן קהת בן לוי, מיטיבים להבין שעונש גדול של האל הנבגד בידי בני עמו, צפוי להגיע כל רגע.

*

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.

*

נציג שבט אפרים ונציג שבט יהודה, שחשבו שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ טובה עד מאוד, עתירת שפע צמיחה, שגשוג, יבול ופרי, המשביעים את יושביה, ובני ישראל יוכלו להוריש את יושביה, הגיבו בסערת נפש על דברי הבלע של נציגי השבטים האחרים:

*

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.

אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת

וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ

כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.

*

*

דברי שבח נפלאים אלה על ארץ שבעת המינים, המבטיחה שפע וברכה, שובע ורווחה ליושביה המבורכים בברכת אלוהים בארץ זבת חלב ודבש, לא נתקבלו על כל הלבבות. כדרכו של עולם, כנגד אלה הרואים את הטוב ומבינים את המשמעות הצפונה בו ואת הבטחת השפע והברכה הקשורה בו, יש תמיד גם רואי שחורות אשר רואים רק את הרע, את המחסור, את הדאגה החולשה והסכנה בכל הזדמנות.

ההבדל בין כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבין נשיאי מטות השבטים האחרים, היה טמון ביחסם השונה בתכלית להבטחה האלוהית. הם קשרו את מראה עיניהם, המבטיח טובות, להבטחה האלוהית בדבר הארץ המובטחת לאבות בברית עולם ובשבועה נצחית, האמינו בהבטחה האלוהית והבינו היטב שבעולם המקראי שהם חיים בו, הניצחון וההכרעה תלויים באל הנעלם המדבר לעדה או לנביאיה וכוהניה, וכורת עמה ברית, הכרוכה בעתיד פרה־דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש, ולא באדם הנראה לעין, השבוי בגבולות הסכנות והצרות, האיומים והדאגות, העולות כתוצאה מהשגתו המוטעית או מהערכותיו השגויות בדבר האפשרויות הטמונות בגבולות המוחש הגשמי. האמונה בהבטחה מכריעה את החרדה, האמונה בברית הנצחית בין האל לעמו מכריעה את הפחד מפני האיום הנראה לעין, המופשט מכריע את המוחש, הנשמע את הנראה והנעלם את הגלוי. תעוזה זו, אמונה זו ורוחב דעת זה, שאפשר להפוך את הצרה לצוהר, את הפחד לדחף, את סכנת המוות לתום, ואת הנגע לענג, היה נחלתם שני מנהיגים מתוך השנים עשר. הלקח מהסיפור הוא שנקודת המוצא האמונית או המושגית המופשטת שעל פיה מתנהל האדם, (האמונה בהבטחה, בשבועה ובברית בין האל לעמו), חשובה לאין ערוך ממראה העיניים (כוחם המפחיד של הענקים הנפילים המאיימים והחומות הבצורות שאינן ניתנות לכיבוש)

*

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים

*

* האלימות העזה, חסרת הרסן, הטמונה בכל המון שמתעורר בו הפחד, הגורם להתלהטות יצרים, לקנאה, שנאה, האשמות שווא ולאבדן עשתונות, באה כאן לידי ביטוי.

מבשרי הדתות החדשות, גדולי הרוח מקרב בני האדם, או נביאי האמת החדשה או התחזיות הבלתי צפויות, נהרגו או הורעלו, או נרגמו לא פעם, בידי ההמון בעבר ובהווה, או נורו ביריות. גורלם של גדולי עולם ואנשי רוח וחזון שהאמינו באידיאל ולא בכוח, חזו שלום ולא מלחמה, שיתוף פעולה ולא הרג מתמשך, או בחרו בדרכים חדשות או בהכרעות מוסריות שונות או אורח חיים שונה מהמקובל בזמנם, הסתיים לא פעם בבור כלא או במוות ביריות, כידוע מגורלם של הנביא ירמיהו, סוקרטס, הנשיא לינקולן, הנשיא גארפילד, מנהיג הודו, גנדי, אינדירה גנדי בתו של נהרו, המנהיג הציוני, חיים ארלוזורוב, הנשיא ג’ון קנדי, הנשיא אנואר סאדאת, המנהיג, מרטין לותר קינג, הסנטור רוברט קנדי, הרווי מילק, ג’וזף סמית, וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

*

וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

אלוהים הזועם עד מאוד על תגובת בני עמו הסוררים, החש נבגד ונעלב עד מאוד, בשל השכחה של ברית סיני ושכחת כל ההבטחות התלויות בה, שהעם המפוחד האוחז באלימות, שמקורה בפחד ואימה, גילה זה עתה, שכחה ואימה הגוררת אי אמון גורף באל ובמופתיו, מופיע באוהל מועד ומחווה את דעתו על האי אמון של בני עמו ועל התנהגותם הרעה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה

וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי

בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.

*

אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ

וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

*

אלוהים הנעלב מבגידת שליחי עמו וזועם בחרון אף אלוהי חסר גבולות, מבקש להשמיד את העם הסורר, חסר האמונה, במגפת דבר ולהציל את משה לבדו או את שבט לוי לבדו.

*

משה, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, החומל והסלחן, איש האלוהים החכם מכל אדם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע, פונה לאלוהים ומזכיר לו מה עלולה להיות תגובת עמי הארץ עובדי האלילים, לאי אמון של האל בעמו.

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה

וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ

עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם

וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.

וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד

וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר.

מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם

וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר.

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר.

יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה

פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ

וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

*

בעולם המקראי רק האל הוא הסולח. האדם יכול רק לבקש שהאל יסלח לו וירחם עליו. הפסוק יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע זכור לציבור המתפללים והמתפללות, כחלק מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, מועדים שבהם מזכירים לאל חזור ושנה את מהותו כרחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, כסולח וכנושא עוון ופשע של בני עמו.

*

וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ.

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר

וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי.

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

*

אלוהים נעתר לתפילתו היפה של משה החכם, הרחמן, החומל, המפשר והסלחן, ומקשיב לדבריו באשר לנזק שיגרם לשם אלוהים ותהילתו, אם ישמעו עמי הארץ ששחט את עמו במדבר, ויפרשו זאת כחולשתו וכקוצר ידו של האל, ולא כגבורתו. אלוהים, הקשוב לדברי משה עבדו, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, חוזר בו מכוונתו להרוג את העם ומחליף את הזעם והחמה שהיו עלולים להביא להשמדת העם, בקללה עזה האומרת שאיש מלבד אלה שהאמינו בבריתו ובהבטחתו באשר לארץ המובטחת, לא יזכה להיכנס לארץ כנען.

*

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי

וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה.

*

כלב בן יפונה משבט יהודה, שבטו של נחשון בן עמינדב הנועז, ראשון הנכנסים לים סוף, שהאמין באלוהים ובטח בהשגחתו, יהיה היחיד מדור המדבר מלבד יהושע בן נון, שיזכה להיכנס לארץ המובטחת. שבט יהודה הוא כזכור שבט המלוכה ובנות השבט נישאות לבני שבט לוי, אלישבע בת עמינדב היא אשת אהרון הכהן ואם הכהונה הגדולה, וגדולת אבות השבט, נזכרת בהקשרים שונים בחומש ובספר שמואל נקשר השבט עם המשיח שיקום באחרית הימים מצאצאי השבט.

*

וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק

מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי

אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי.

אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל

פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר

הֲלִינֹתֶם עָלָי.

*

כל אדם יוצא צבא, מגיל עשרים ומעלה, מתריסר שבטי ישראל שלא האמינו בה' יפול חלל במדבר, ולא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. דור זה הפך ל“מתי מדבר”.

*

אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ

כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה

וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.

וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.

וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה

וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.

*

העונש הנורא המוטל על דור המדבר הוא שהם ינדדו במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים ימי מסע המרגלים וימותו במדבר. רק בניהם יכנסו לארץ, אלה שלא נפקדו בספר במדבר פרק א.

*

בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם

יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם

אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי.

*

‘תנואת’ היא מילה נדירה שמופיעה גם בספר איוב.

השורש הוא נ.ו.א ועל משמעות המילה חלוקות הדעות. יש אומרים ש־תנואתי הינה ככל הנראה – תגובתו הנזעמת של האל על חטאם וחוסר אמונתם והבנתם של מנהיגי העם שתרו את הארץ. ויש מפרשים שאומרים שתנואתי היא כמו להניא. והכוונה כאן להסרה או לשבירה של שבועת האל לבני ישראל. כלומר האל חוזר בו משבועתו.

*

אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ.

וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

*

אלוהים העניש את עשרת ראשי השבטים שהוציאו את דיבת הארץ רעה והמית אותם במגפה. מאז ועד היום מגפה נחשבת כעונש אלוהי על רוע לבו של האדם, על בגידתו, חטאיו וטעויותיו, ולא כחלק מסדרי הטבע.

*

תרבות נוצרת בכל תקופה כשתי וערב בין מנמוזינה לבין פואזיה או בין הזיכרון העתיק להשראה יוצרת החדשה, בין לשון העבר ללשון ההווה, בין מצולות הזיכרון העתיקות לבין ההשראה החדשה והתובנות החדשות על העבר של בני דור ההווה החי בעולם שיש בו אפשרויות חדשות שלא שיערו אבותיהם. מחוטי השתי של סיפור ‘מתי מדבר’ רקם המשורר מעמיק הראות, חיים נחמן ביאליק את שירו הנודע שאביא כאן רק את חלקו ואת כולו יכולים הקוראים לקרוא בפרויקט בן יהודה המופלא.


מֵתֵי מִדְבָּר / חיים נחמן ביאליק

תא אחוי לך מתי מדבר (ב"ב עג)

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,

לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –

עַל יַד־אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,

בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.

שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצַקוֹת הַגְּרָמִים,

דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם:

חַרְבוֹת הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנָם,

אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.

צָנְחוּ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים מְגֻדְּלֵי הַפֶּרַע,

נִגְרַר שְׂעַר תַּלְתַּלֵּיהֶם וְנִדְמֶה לְרַעֲמַת הַלְּבָאִים;

עַזִּים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,

מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת;

קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,

גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,

קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח;

רַק חֲרִיצֵי הַפָּנִים הַחֲרֵרִים וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן, לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל־צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל־גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל־יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,

וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;

כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,

גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים.

וְתָי“ו עַל־תָּי”ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב.

בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת־הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים,

מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת־עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה,

נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ,

וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מֻעֻזְנָיו לָנֶצַח;

יֹאכַל הַשָּׁרָב אֶת־כֹּחָם וַתִּקְפָּא תִפְאַרְתָּם בַּצִּיָּה,

לוֹטֵשׁ הַחוֹל הַקּוֹדֵחַ אֶת־לַהֲבֵי הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם,

רִשְׁפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט נִתְקָלִים בְּקוֹמַת רָמְחֵיהֶם,

נִתָּזִים לְרִבֲבוֹת זִיקוֹת וּנְחֹשֶׁת פְּנֵיהֶם יִצְרָבוּ,

וַחֲשׂוּפִים לְלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ פֹּה דּוֹרוֹת עַל־דּוֹרוֹת יֶחֱרָבוּ,

יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הַנֶּגֶב תִּזְרֶנּוֹּ,

וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל־אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים,

וּלְשׁוֹן כְּלָבִים חַיִּים שָׁם תְּלַחֵךְ אֲבַק כֹּחוֹת עַד וּרְקַב עֻזָּם,

יְלַחֲכוּ וּמָחוּ אֶת פִּיהֶם – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם

שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים…

אדר א' תרס"ב, אודיסא

*

*

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ.

*

כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבדם, אלה שהאמינו בהשגחה האלוהית והאמינו ביכולת האל לגבור על אויבי העם ולהנחיל לו את הארץ, ניצלו מהמגפה על ראשי המטות שנשלחו לתור את הארץ.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.

*

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח.

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם

וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב

כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה

וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם.

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.

וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

*

סיפור זה חוזר ומדגים פעם נוספת, שכל יוזמה אנושית שאיננה נעשית בפקודת האל ובהנחייתו המפורטת כחלק מחזון אלוהי מפורט, קבוע וידוע מראש, או בציות מדויק לדברי משה ואהרון, נושאי דברו ועושי שליחותו, דינה להסתיים באופן בלתי נמנע באסון.

כך היה, כזכור לעיל, בעת יוזמתם של נדב ואביהו שהקטירו אש זרה שלא הצטוו עליה, ועל כן נענשו בעונש מוות על יוזמתם שחרגה מהמצווה עליהם, וכך ביוזמת המלחמה הנוכחית של העם, שלא נקראו לה.

*

סיפור חטא המרגלים מסתיים כאן באסון נורא הכרוך בתבוסה בקרב שאליו יצאו בני ישראל מבלי שנקראו לצאת אליו. הם עברו את גבול שהוגבלו בו בדברי האל ופעלו מדעתם בלא שהצטוו.

לפני המעבר לנושא הבא בפרשה אני מבקשת להביא כמה שורות משירה של לאה גולדברג על ההיסוסים והספקות האנושיים הכרוכים בחציית גבולות המוכר והידוע אל הלא נודע, ובמעבר מארץ לארץ וממקום למקום:


עַל גְּבוּל הָאוֹר / לאה גולדברג

מֵעֶבְרֵי יָם מַשַּׁב אֲוִיר מָלוּחַ

וְסַהַר מִצְטַיֵּר עַל פְּנֵי מָרוֹם,

הִבְהוּב לָבָן, זָהִיר וְלֹא בָּטוּחַ

כֻּלּוֹ הִסּוּס בִּן לַיְלָה לְבֵין יוֹם.


זוֹ שְׁעַת תְּמוּרָה בָּהּ נַעֲמֹד אִלְּמִים

עַל גְּבוּל הָאוֹר –

לְאָן יִפְנֶה לִבֵּנוּ?

הַאִם נַחֲזֹר, אָחִי,

הֲנַעֲבֹר?



אָחִי, אָחִי, אֵיךְ נַעֲמֹד אִלְּמִים

עַל גְּבוּל הָאוֹר –

אֵי דֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ?

הַאִם נַחֲזֹר, אָחִי,

הֲנַעֲבֹר?

*

בהמשך הפרשה הדיון עובר ליחס שבין האל המְצַוֶּה לאדם המְצֻוֶּה בכל הנוגע לקרבנות שחייבים בהם בני ישראל בעת הכניסה לארץ, אלה שנדרו נדר או נדבו נדבה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.

וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח

לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם

לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן.

וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה

מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן.

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.

אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין.

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיהוָה.

וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין.

וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים.

כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם.

כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

*

אין קרבנות עולה או זבח המוקרבים רק במקום המקודש שבו עומד מזבח העולה, נעשים כרצון המקריב, אלא אך ורק על פי ההנחיות המפורטות לעיל.

*

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם

וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה.

הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה.

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

*

פסוקים נפלאים אלה המתייחסים לגר תושב, כלומר לאדם שלא נולד לעם היהודי, אולם בוחר לגור עמו [במקרא גר תמיד רק מלשון לגוּר] ולשמור את זהותו הדתית הנבדלת ואת לאומיותו השונה, מכל טעם, הן בשל אהבה, הן בשל פרנסה, הן בשל בריחה מרעב או ממלחמה או מגפה, הן כמסתנן, כפליט או כמהגר רעב, נמצא ביסוד השוויון האנושי וביסוד כבוד האדם באשר הוא אדם. גרים כאלה הם למשל, רות המואבייה, עפרון החיתי, אוריה החיתי או רחב מיריחו. אותה הזדמנות ואותה חובה, מוטלת על בן ישראל ועל הגר הגר עמו. חוקה אחת, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בתוככם. אילו היינו מקפידים הקפדה יתרה על מצווה זו, החוזרת ונשנית בתורה שלושים ושש פעמים!, ונמצאת ביסוד כבוד האדם, היו נחסכות מאיתנו מלחמות וצרות רבות.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה.

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ.

מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

*

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.

אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה

וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ

לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד

לְחַטָּת.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא

וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם.

וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ.

*

קרבן החטאת בא לכפר על שגגה ולאפשר את הסליחה האלוהית על חטא בשוגג. הוא מוקרב לצד קרבן העולה הנשרף כליל אשה לה'.. רק הכהן יכול לכפר בעקבות הקרבן המועלה כדת וכדין. הן האזרח בבני ישראל הן הגר הגר בתוכם יכולים לנקוט במהלכים אלה הבאים לכפר על שגגה ולזכות בסליחה אלוהית.

*

הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.

*

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר

אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר

הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.

*

העונש על האזרח החוטא ועל הגר החוטא, אחד הוא, בדיוק כשם שהכפרה הקשורה בהעלאת קרבנות אחת היא לאזרח ולגר.

*

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים

וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

מצוות השבת היא מצוות התשתית של הברית המקודשת בין האל לעמו. השביתה מכל מלאכה היא עניינה של השבת והיא המפרידה בין קודש לחול, ומטרתה היא להזכיר לעם העבדים את החירות המקודשת ואת העבדות המקוללת. העבודה קשורה בשעבוד מעשה ידי אדם, ואילו השביתה המחזורית, הנצחית הקבועה מדי שבעה ימים קשורה תמיד בקדושת החירות שמקורה אלוהי. אין בתורה חוק הדורש עבודה ואין מצווה על עבודה, שכן אין עונש למי שאיננו עובד, לעומת זאת מוטלים עונשים כבדים על מי שאיננו שובת ממלאכה בשבתות ובשבעת מועדי קודש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הנודעים בפרשת המועדות בספר ויקרא (פרקים כג, כה) כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, וכ“מועדי דרור”.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם

וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ

וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה

וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם

וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי

וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

הפרשה מסתיימת במצוות הציצית, שתכליתה להזכיר ללובשים אותה, את כל מצוות אדוני ואת חובת התקדשות האדם במצוות האל. האל חוזר ומזכיר את מהותו המקודשת ואת זהותו כמשחרר העבדים וגואל המשועבדים, ואת העובדה שהשעבוד העריץ הוא מעשה ידי אדם ואילו החירות, השביתה, המועד, העדות, הברית והדרור, הם מתת אלוהית נצחית מחזורית מקודשת שעליה מצווים בני ישראל לשמור מכל משמר.

העם היהודי הוא קהילת זיכרון עתיקת ימים שחייבת לזכור דבר יום ביומו את אמת הסיפור ואת חובה וחובתה לאל הקדוש הנצחי הגואל מעבדות לחירות, ואת הכרת תודתה לאל המשחרר מעריצות אנושית ודיכוי אנושי, ומוביל לארץ המובטחת, ארץ שבעת המינים, ארץ החירות והדרור, וחייבת להאמין ולזכור את חובותיה והכרת תודתה, לאל המופשט הנודע בקול ודיבור, במקראי קודש ובמועדי ה', הנודע לבני ישראל בספר מספר וסיפור, בברית ובהתגלות, האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה, המקדש את החירות והשוויון, את כבוד האדם של האזרח והגר, את הברית, את הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום.

*

*

ההפטרה של פרשת שלח לך נמצאת בפרק ב בספר יהושע, ונקודת הקישור היא כפולה, הפרשה וההפטרה עוסקות שתיהן במרגלים: אלה ששלח משה, תריסר, ואלה ששלח יהושע, שניים. אולם עיקר הקישור הוא בפער הגדול בין האימה מפני תושבי הארץ הענקים ש’כחגבים היינו בעיניהם' אשר תיארו תריסר המרגלים אחוזי הפחד בימי משה, לבין אימת אלוהי ישראל אשר נפלה על עמי כנען, כמסופר מפי רחב ביריחו, בספר יהושע:

*

וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה

לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ

יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר

עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן

לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס

לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה

אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ

מִתָּחַת.

*

המרגלים ששלח יהושע שבו ואמרו לו את אשר שמעו בבית רחב:

*

וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ

וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.

*

בעוד שהמרגלים ששלח משה שבו ואמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת

יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי

מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן

הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ

בְּעֵינֵיהֶם.

*

הפער בין ההערכה העצמית הנמוכה עד מאד של נשיאי עשרת השבטים שתרו את ארץ כנען כמרגלים, אל מול עמי הארץ, שנראו בעיניהם כענקים, שאין להם כל סיכוי נגדם בקרב או במלחמה, לבין הערכתה המפוכחת של רחב, האומרת שאל מול גבורת אלוהים, שנודעה ברבים, בכל הארצות, מאז שהוביש את ים סוף ונלחם במלכי האמורי, אין סיכוי לבשר ודם, מידע ממנו הסיקו שליחיו של יהושע את אשר מסרו לו – מאלף.

העובדות שידעה רחב, היו ידועות היטב לראשי המטות, אולם הערכתם היתה מוטעית באשר למשמעותן של עובדות אלה. כלומר חטא המרגלים הוא בכך ששכחו את ההקשר שבתוקפו נשלחו לתור את הארץ ואת האמונה בהשגחה האלוהית המובטחת לחוזרים לארץ המובטחת, בתוקף ברית אלוהית של אל שמאומה אינו נבצר ממנו. הם תרו אחרי עיניהם ולא אחרי לבבם, או הם הושפעו ממראה עיניהם המוחשי, שהטיל עליהם אימה, ולא מההערכה המפוכחת ומההקשר האלוהי המופשט הרחב של דברי ההבטחה והברית, שאמור היה לנסוך בהם וודאות וביטחון. הם נשבו ב־sight החיצוני, החלקי או המוטעה והמסולף, והחמיצו את ה־insight הפנימי בעל המשמעות הכרוך ב“שמע ישראל”.

*

*

ארץ זבת חלב ודבש מובטחת לשומרי החירות והדרור, הצדק והשוויון השובתים מכל מלאכה במועדי ה' מקראי קודש שבעים ימים בכל שנה [52 שבתות ו18 ימי המועדות של שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, בניכוי השבתות החלות במועד הפסח, חג המצות, וסוכות].

ארץ שבעת המינים שעורה וחיטה, גפן וזית, רימון, תאנה ותמר, אשר מבשילים כולם ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף, ארייה וגדיד, בשבעת חודשי השנה המקראית המתחילה בקציר העומר, יום הנף העומר, בשלהי ניסן (26/1), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן, בקציר חיטים באמצע סיון (15/3), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן בבציר הענבים, מועד התירוש, בשלישי בחודש אב (3/5) וממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן במסיק, מועד היצהר (22/6). כל אחד ממועדים אלה חל ביום ראשון ממחרת השבת, במרחק שבע שבתות בין מועד למועד. שבעת המינים מסתיימים בעלייה לרגל והבאה למקדש של ביכורי התמרים, התאנים והרימונים, בחודש השביעי, בחודש תשרי מה־15/7 ועד ה־21 בו, בחג הסוכות הוא החג השביעי בחודש השביעי.

כל שבעת המינים מוכנים לקציר, בציר, מסיק, ארייה וגדיד וקטיף, בין החודש הראשון, ניסן, ועד לחודש השביעי, תשרי, בשבעת חודשי השנה הראשונים בשנה המקראית, המתחילה תמיד ביום רביעי יום בריאת המאורות ומונה תריסר חודשים שווים בני 30 יום כל אחד כשארבעה ימים נוספים, ימי שלישי, מה־31/3,ה־31/6, ה־31/9 וה־31/12 מצטרפים ליום המסיים כל אחת מארבע העונות המכונות בעת העתיקה מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, כל אחת מונה 91 ימים וארבעתן יוצרות שנה בת 364 ימים ו־52 שבתות.

הסדר האלוהי הנצחי, המחזורי, המקודש, הקבוע וידוע מראש, היה בתשתית השבועה והברית בין האל לעמו, סדר שבו האדם, שנגאל משעבוד לחירות בידי האל הגואל מעריצות אנושית לדרור אלוהי, מחויב לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור מדי שבת, מדי שבעה מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, מדי שמיטה ומדי שבע שמיטות בשנת היובל, על פי לוח השבתות הקבוע שהביא השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, משמים, לוח שסינכרן בין ארבע העונות האוניברסליות הנראות לעין, המסורות לכל באי עולם, הנודעות כמועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, לחמישים ושתיים שבתות השנה הנשמעות משמים, המסורות רק לשומרי השבועה והברית, לצד כל השביעיות האחרות הנודעות בשבועה ובברית בתורת כוהנים (ויקרא פרקים כג, כה) לוח נצחי עתיק מקודש וקבוע אותו קבעו מחדש מדי שנה כוהני המקדש המכונים בשם משמרת הקודש של שבט לוי והכוהנים בני קהת, בני אהרון או בני צדוק, ביום השוויון של האביב, יום רביעי, האחד בניסן, יום בריאת המאורות ויום הקמת המשכן, יום הילקחו של חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, לשמים, כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב את לוח השביעיות של השבתות, השמיטות והיובלים. מועד זה היה גם יום הולדתו של לוי בן יעקב, מייסד הכהונה ונוחל ספרי אבותיו, ויום הכניסה לארץ המובטחת בשנת היובל בראש חודש ניסן, לפי מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם.


השמירה המחזורית על השביתה המקודשת במחזורי החירות והדרור, במחזוריות שביעונית נצחית, הבטיחה את צמיחתם של שבעת המינים בארץ זבת חלב ודבש במועד קבוע וידוע מראש, ביחס ללוח השבתות המקודש המתחיל תמיד ביום השוויון של האביב, האחד בניסן יום רביעי, יום בריאת המאורות, כעדות על חסדי האל לשומרי השבתות והמועדים השמיטות והיובלים, הקציר, הבציר והמסיק, הארייה הגדיד והקטיף של שבעת המינים במועד קבוע וידוע מראש, המפורט במגילת המקדש שבה אלוהים דובר בגוף ראשון ומצווה על מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הבטיחו שֹׂבַע וְלֹא רָעָב והבטיחו שלא תהיה בצורת שתחייב ירידה למצרים וחזרה לשעבוד ולעבדות.

הקודש, הקשור בשביתה מחזורית שביעונית במועדי דרור, מקראי קודש הנקראים במועדם, מבטיח את המשך השֹׂבַע והחיים ונצחיות הקיום של שומרי השבועה, ההשבתה והברית המקודשת.



פרשת שלח לך אליאורב.jpg

צילום: רחל אליאור


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49970 יצירות מאת 2761 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!