פרשת שלח לך / רחל אליאור - פרויקט בן־יהודה

פרשת שלח לך

x מוגן בזכויות [?]

aמאמרים ומסות

פרטי מהדורת מקור: פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 27 ביוני 2024; 2024

פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (או פרשת שְׁלַח) היא פרשת השבוע הרביעית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק י“ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק ט”ו, פסוק מ"א. הפרשה עוסקת בעיקרה בתיאור חטא המרגלים ותוצאותיו ומסתיימת בהנחיות בדבר השוויון המהותי בין בני ישראל לבין הגרים – הגרים התושבים אלה הם האנשים המתגוררים עם בני ישראל באותו מרחב גאוגרפי, ומשתייכים על קהילתם, אך אינם נמנים עם בני עמם ובני דתם – בכל הנוגע לחוקה, חוק ולמשפט בכלל, ולשוויון הזדמנויות בדבר נדרים שבועות נדבות וקרבנות נדבה בפרט.

פרשה זו מלמדת את הלקח החוזר ונשנה בחומש – הפער הנורא בין האידיאל האלוהי והכוונה האלוהית באשר לגורלם של בני ישראל, הנודעת ברבים בבריתות עם האבות ובברית סיני עם העם כולו, לבין קוצר ידם וקוצר דעתם וחוסר אמונם של בני ישראל בהבטחה האלוהית שנודעה בהתגלות ובברית עולם.

אביא להלן את הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואוסיף אחרי כוכבית הערות וביאורים.

מטה הוא שבט אחד מתריסר שבטי ישראל. שמות ראשי השבטים או רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הנזכרים כאן, שונים מאלה שנזכרו בפרשות הקודמות בספר במדבר.

פסוק קצר זה מבקש להסב את תשומת הלב לייחודו של האדם הנבחר, בן שבט אפרים, שיחליף את מקומו של משה בן שבט לוי, בכניסה לארץ בסיום החומש, בספר יהושע. יהושע בן נון הוא הגיבור הראשון שאיננו מבני שבט לוי, הוא מבני בניו של יוסף, בן שבט אפרים.

לתור משמעו לראות וללמוד ולבחון. מכאן המילה תיירות. בספרות ימי הביניים הנוסעים נקראו בשם התיירים.

בפרשה זו נקבעת ראשיתו של המודיעין וראשית הריגול ומוגדר המידע הנדרש בתחומים שונים.

ביכורי הענבים על פי מגילת המקדש חלים בראשית חודש אב, בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים

חברון נודעה כעיר עתיקה ולדברי המסורת הנזכרת כאן, חלק מיושביה היו ענקים. ספר יהושע מוסיף בעניין זה: “וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא” כלומר ארבע היה שמו של ענק שנודע בשם ארבע. כלומר, חברון גידלה שושלות של ענקים שאביהם הקדמון הוא ארבע וצאצאיו בני זמנם של המרגלים הם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי.

צֹעַן היא עיר מצרית קדומה, ממזרח לדלתת הנילוס. במקורות הלניסטיים מופיעה העיר בשם טאניס. יש שזיהו את צוען עם העיר הקדומה אווריס בירתם של הפרעונים החיקסוסיים. רעמסס השני שלט מהעיר צען.

מסע התיור לכאורה, שהיה מסע ריגול למעשה, ארך ארבעים יום, מספר שישוב וייזכר בהמשך הפרק, המלמד על הקרבה בין מחנה ישראל במדבר פארן לגבולות הארץ המובטחת.

המרגלים הסיקו ממראה עיניהם שהארץ בצורה ומבוצרת ושהעם היושב בארץ – העם הכנעני המחולק לשבטי החיתי, היבוסי, האמורי והכנעני והעמלקי הוא עצום ורב ועוצמתו היא למעלה מכוחם של בני ישראל להתמודד עמו.

כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה, הוא היחיד המאמין בכוח בני עמו

ומנסח את המשפט האופטימי המפוכח לפי שיקול דעתו:

* עמיתיו למסע, נציגי השבטים האחרים, חשבו את ההפך הגמור, הם הצביעו על חולשתם לעומת העמים השוכנים בארץ ואמרו:

הדימוי העצמי כחגבים בטלים ומבוטלים, לעומת עוצמתם של הנפילים בני הענק יושבי הארץ, הטביע את רישומו.

החרדה העמוקה החוזרת ונשנית לאורך כל החומש, היא נכונותו של עם העבדים לשוב מצרימה, אל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, גם אם היה כרוך בשעבוד וסבל ודיכוי, שהיו זכורים היטב בשנה השנייה ליציאת מצריים.

הקושי האנושי העמוק לצאת אל הלא נודע, אל הלא מוכר, לא ידוע, המפחיד והמאיים, וההעדפה האינסטינקטיבית לחזור אל הידוע והמוכר, השגרתי והמקובל, קשה ככל שיהיה, היא חלק חשוב בסיפור האנושי, אבל רק אלה המעזים לצאת מגבולות הידוע והמוכר, דוגמת אברהם אבינו, שחייו החלו כזכור בסימן הפסוק “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

אברהם מפנה עורף לארצו ולמולדתו, לביתו ולמשפחתו, לשפתו ולתרבותו, עוזב את כל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, המוסכם והנהוג, ויוצא בעקבות קול פנימי הקורא לו ללכת. בשל אמונתו בקול זה הוא נקרא בשם ‘אבי המאמינים’. רוב בני האדם אינם מחוננים בתעוזה הנדרשת לקום וללכת, ובביטחון הנדרש הן מבחינה נפשית הן מהבחינה הגופנית להפנות עורף לכל הידוע והמוכר ולצאת לדרך לא נודעת ולמקום לא מוכר

משה ואהרון מבינים אל נכון שהאי־אמון האנושי המתגלה בבכיו של העם, והטלת הספק בגבולות ההבטחה, משמעו אי אמון בשבועה שנכרתה בחג השבועות במעמד סיני בין הגואל משעבוד מצרים למשועבדים ששוחררו מעבדותם לעריצות האנושית בחסדי האל הגואל, ואי אמון גורף בברית הנצחית בין האל לעמו שנודעה בסיני, הקשורה בהבטחה האלוהית להוליך את העם מבית עבדים אל הארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב. האחים בני עמרם בן קהת בן לוי, מיטיבים להבין שעונש גדול של האל הנבגד בידי בני עמו, צפוי להגיע כל רגע.

נציג שבט אפרים ונציג שבט יהודה, שחשבו שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ טובה עד מאוד, עתירת שפע צמיחה, שגשוג, יבול ופרי, המשביעים את יושביה, ובני ישראל יוכלו להוריש את יושביה, הגיבו בסערת נפש על דברי הבלע של נציגי השבטים האחרים:

דברי שבח נפלאים אלה על ארץ שבעת המינים, המבטיחה שפע וברכה, שובע ורווחה ליושביה המבורכים בברכת אלוהים בארץ זבת חלב ודבש, לא נתקבלו על כל הלבבות. כדרכו של עולם, כנגד אלה הרואים את הטוב ומבינים את המשמעות הצפונה בו ואת הבטחת השפע והברכה הקשורה בו, יש תמיד גם רואי שחורות אשר רואים רק את הרע, את המחסור, את הדאגה החולשה והסכנה בכל הזדמנות.

ההבדל בין כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבין נשיאי מטות השבטים האחרים, היה טמון ביחסם השונה בתכלית להבטחה האלוהית. הם קשרו את מראה עיניהם, המבטיח טובות, להבטחה האלוהית בדבר הארץ המובטחת לאבות בברית עולם ובשבועה נצחית, האמינו בהבטחה האלוהית והבינו היטב שבעולם המקראי שהם חיים בו, הניצחון וההכרעה תלויים באל הנעלם המדבר לעדה או לנביאיה וכוהניה, וכורת עמה ברית, הכרוכה בעתיד פרה־דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש, ולא באדם הנראה לעין, השבוי בגבולות הסכנות והצרות, האיומים והדאגות, העולות כתוצאה מהשגתו המוטעית או מהערכותיו השגויות בדבר האפשרויות הטמונות בגבולות המוחש הגשמי. האמונה בהבטחה מכריעה את החרדה, האמונה בברית הנצחית בין האל לעמו מכריעה את הפחד מפני האיום הנראה לעין, המופשט מכריע את המוחש, הנשמע את הנראה והנעלם את הגלוי. תעוזה זו, אמונה זו ורוחב דעת זה, שאפשר להפוך את הצרה לצוהר, את הפחד לדחף, את סכנת המוות לתום, ואת הנגע לענג, היה נחלתם שני מנהיגים מתוך השנים עשר. הלקח מהסיפור הוא שנקודת המוצא האמונית או המושגית המופשטת שעל פיה מתנהל האדם, (האמונה בהבטחה, בשבועה ובברית בין האל לעמו), חשובה לאין ערוך ממראה העיניים (כוחם המפחיד של הענקים הנפילים המאיימים והחומות הבצורות שאינן ניתנות לכיבוש)

* האלימות העזה, חסרת הרסן, הטמונה בכל המון שמתעורר בו הפחד, הגורם להתלהטות יצרים, לקנאה, שנאה, האשמות שווא ולאבדן עשתונות, באה כאן לידי ביטוי.

מבשרי הדתות החדשות, גדולי הרוח מקרב בני האדם, או נביאי האמת החדשה או התחזיות הבלתי צפויות, נהרגו או הורעלו, או נרגמו לא פעם, בידי ההמון בעבר ובהווה, או נורו ביריות. גורלם של גדולי עולם ואנשי רוח וחזון שהאמינו באידיאל ולא בכוח, חזו שלום ולא מלחמה, שיתוף פעולה ולא הרג מתמשך, או בחרו בדרכים חדשות או בהכרעות מוסריות שונות או אורח חיים שונה מהמקובל בזמנם, הסתיים לא פעם בבור כלא או במוות ביריות, כידוע מגורלם של הנביא ירמיהו, סוקרטס, הנשיא לינקולן, הנשיא גארפילד, מנהיג הודו, גנדי, אינדירה גנדי בתו של נהרו, המנהיג הציוני, חיים ארלוזורוב, הנשיא ג’ון קנדי, הנשיא אנואר סאדאת, המנהיג, מרטין לותר קינג, הסנטור רוברט קנדי, הרווי מילק, ג’וזף סמית, וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

אלוהים הזועם עד מאוד על תגובת בני עמו הסוררים, החש נבגד ונעלב עד מאוד, בשל השכחה של ברית סיני ושכחת כל ההבטחות התלויות בה, שהעם המפוחד האוחז באלימות, שמקורה בפחד ואימה, גילה זה עתה, שכחה ואימה הגוררת אי אמון גורף באל ובמופתיו, מופיע באוהל מועד ומחווה את דעתו על האי אמון של בני עמו ועל התנהגותם הרעה.

אלוהים הנעלב מבגידת שליחי עמו וזועם בחרון אף אלוהי חסר גבולות, מבקש להשמיד את העם הסורר, חסר האמונה, במגפת דבר ולהציל את משה לבדו או את שבט לוי לבדו.

משה, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, החומל והסלחן, איש האלוהים החכם מכל אדם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע, פונה לאלוהים ומזכיר לו מה עלולה להיות תגובת עמי הארץ עובדי האלילים, לאי אמון של האל בעמו.

בעולם המקראי רק האל הוא הסולח. האדם יכול רק לבקש שהאל יסלח לו וירחם עליו. הפסוק יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע זכור לציבור המתפללים והמתפללות, כחלק מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, מועדים שבהם מזכירים לאל חזור ושנה את מהותו כרחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, כסולח וכנושא עוון ופשע של בני עמו.

אלוהים נעתר לתפילתו היפה של משה החכם, הרחמן, החומל, המפשר והסלחן, ומקשיב לדבריו באשר לנזק שיגרם לשם אלוהים ותהילתו, אם ישמעו עמי הארץ ששחט את עמו במדבר, ויפרשו זאת כחולשתו וכקוצר ידו של האל, ולא כגבורתו. אלוהים, הקשוב לדברי משה עבדו, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, חוזר בו מכוונתו להרוג את העם ומחליף את הזעם והחמה שהיו עלולים להביא להשמדת העם, בקללה עזה האומרת שאיש מלבד אלה שהאמינו בבריתו ובהבטחתו באשר לארץ המובטחת, לא יזכה להיכנס לארץ כנען.

כלב בן יפונה משבט יהודה, שבטו של נחשון בן עמינדב הנועז, ראשון הנכנסים לים סוף, שהאמין באלוהים ובטח בהשגחתו, יהיה היחיד מדור המדבר מלבד יהושע בן נון, שיזכה להיכנס לארץ המובטחת. שבט יהודה הוא כזכור שבט המלוכה ובנות השבט נישאות לבני שבט לוי, אלישבע בת עמינדב היא אשת אהרון הכהן ואם הכהונה הגדולה, וגדולת אבות השבט, נזכרת בהקשרים שונים בחומש ובספר שמואל נקשר השבט עם המשיח שיקום באחרית הימים מצאצאי השבט.

כל אדם יוצא צבא, מגיל עשרים ומעלה, מתריסר שבטי ישראל שלא האמינו בה' יפול חלל במדבר, ולא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. דור זה הפך ל“מתי מדבר”.

העונש הנורא המוטל על דור המדבר הוא שהם ינדדו במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים ימי מסע המרגלים וימותו במדבר. רק בניהם יכנסו לארץ, אלה שלא נפקדו בספר במדבר פרק א.

‘תנואת’ היא מילה נדירה שמופיעה גם בספר איוב.

השורש הוא נ.ו.א ועל משמעות המילה חלוקות הדעות. יש אומרים ש־תנואתי הינה ככל הנראה – תגובתו הנזעמת של האל על חטאם וחוסר אמונתם והבנתם של מנהיגי העם שתרו את הארץ. ויש מפרשים שאומרים שתנואתי היא כמו להניא. והכוונה כאן להסרה או לשבירה של שבועת האל לבני ישראל. כלומר האל חוזר בו משבועתו.

אלוהים העניש את עשרת ראשי השבטים שהוציאו את דיבת הארץ רעה והמית אותם במגפה. מאז ועד היום מגפה נחשבת כעונש אלוהי על רוע לבו של האדם, על בגידתו, חטאיו וטעויותיו, ולא כחלק מסדרי הטבע.

תרבות נוצרת בכל תקופה כשתי וערב בין מנמוזינה לבין פואזיה או בין הזיכרון העתיק להשראה יוצרת החדשה, בין לשון העבר ללשון ההווה, בין מצולות הזיכרון העתיקות לבין ההשראה החדשה והתובנות החדשות על העבר של בני דור ההווה החי בעולם שיש בו אפשרויות חדשות שלא שיערו אבותיהם. מחוטי השתי של סיפור ‘מתי מדבר’ רקם המשורר מעמיק הראות, חיים נחמן ביאליק את שירו הנודע שאביא כאן רק את חלקו ואת כולו יכולים הקוראים לקרוא בפרויקט בן יהודה המופלא.

תא אחוי לך מתי מדבר (ב"ב עג)

אדר א' תרס"ב, אודיסא

כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבדם, אלה שהאמינו בהשגחה האלוהית והאמינו ביכולת האל לגבור על אויבי העם ולהנחיל לו את הארץ, ניצלו מהמגפה על ראשי המטות שנשלחו לתור את הארץ.

סיפור זה חוזר ומדגים פעם נוספת, שכל יוזמה אנושית שאיננה נעשית בפקודת האל ובהנחייתו המפורטת כחלק מחזון אלוהי מפורט, קבוע וידוע מראש, או בציות מדויק לדברי משה ואהרון, נושאי דברו ועושי שליחותו, דינה להסתיים באופן בלתי נמנע באסון.

כך היה, כזכור לעיל, בעת יוזמתם של נדב ואביהו שהקטירו אש זרה שלא הצטוו עליה, ועל כן נענשו בעונש מוות על יוזמתם שחרגה מהמצווה עליהם, וכך ביוזמת המלחמה הנוכחית של העם, שלא נקראו לה.

סיפור חטא המרגלים מסתיים כאן באסון נורא הכרוך בתבוסה בקרב שאליו יצאו בני ישראל מבלי שנקראו לצאת אליו. הם עברו את גבול שהוגבלו בו בדברי האל ופעלו מדעתם בלא שהצטוו.

לפני המעבר לנושא הבא בפרשה אני מבקשת להביא כמה שורות משירה של לאה גולדברג על ההיסוסים והספקות האנושיים הכרוכים בחציית גבולות המוכר והידוע אל הלא נודע, ובמעבר מארץ לארץ וממקום למקום:

בהמשך הפרשה הדיון עובר ליחס שבין האל המְצַוֶּה לאדם המְצֻוֶּה בכל הנוגע לקרבנות שחייבים בהם בני ישראל בעת הכניסה לארץ, אלה שנדרו נדר או נדבו נדבה.

אין קרבנות עולה או זבח המוקרבים רק במקום המקודש שבו עומד מזבח העולה, נעשים כרצון המקריב, אלא אך ורק על פי ההנחיות המפורטות לעיל.

פסוקים נפלאים אלה המתייחסים לגר תושב, כלומר לאדם שלא נולד לעם היהודי, אולם בוחר לגור עמו [במקרא גר תמיד רק מלשון לגוּר] ולשמור את זהותו הדתית הנבדלת ואת לאומיותו השונה, מכל טעם, הן בשל אהבה, הן בשל פרנסה, הן בשל בריחה מרעב או ממלחמה או מגפה, הן כמסתנן, כפליט או כמהגר רעב, נמצא ביסוד השוויון האנושי וביסוד כבוד האדם באשר הוא אדם. גרים כאלה הם למשל, רות המואבייה, עפרון החיתי, אוריה החיתי או רחב מיריחו. אותה הזדמנות ואותה חובה, מוטלת על בן ישראל ועל הגר הגר עמו. חוקה אחת, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בתוככם. אילו היינו מקפידים הקפדה יתרה על מצווה זו, החוזרת ונשנית בתורה שלושים ושש פעמים!, ונמצאת ביסוד כבוד האדם, היו נחסכות מאיתנו מלחמות וצרות רבות.

קרבן החטאת בא לכפר על שגגה ולאפשר את הסליחה האלוהית על חטא בשוגג. הוא מוקרב לצד קרבן העולה הנשרף כליל אשה לה'.. רק הכהן יכול לכפר בעקבות הקרבן המועלה כדת וכדין. הן האזרח בבני ישראל הן הגר הגר בתוכם יכולים לנקוט במהלכים אלה הבאים לכפר על שגגה ולזכות בסליחה אלוהית.

העונש על האזרח החוטא ועל הגר החוטא, אחד הוא, בדיוק כשם שהכפרה הקשורה בהעלאת קרבנות אחת היא לאזרח ולגר.

מצוות השבת היא מצוות התשתית של הברית המקודשת בין האל לעמו. השביתה מכל מלאכה היא עניינה של השבת והיא המפרידה בין קודש לחול, ומטרתה היא להזכיר לעם העבדים את החירות המקודשת ואת העבדות המקוללת. העבודה קשורה בשעבוד מעשה ידי אדם, ואילו השביתה המחזורית, הנצחית הקבועה מדי שבעה ימים קשורה תמיד בקדושת החירות שמקורה אלוהי. אין בתורה חוק הדורש עבודה ואין מצווה על עבודה, שכן אין עונש למי שאיננו עובד, לעומת זאת מוטלים עונשים כבדים על מי שאיננו שובת ממלאכה בשבתות ובשבעת מועדי קודש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הנודעים בפרשת המועדות בספר ויקרא (פרקים כג, כה) כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, וכ“מועדי דרור”.

הפרשה מסתיימת במצוות הציצית, שתכליתה להזכיר ללובשים אותה, את כל מצוות אדוני ואת חובת התקדשות האדם במצוות האל. האל חוזר ומזכיר את מהותו המקודשת ואת זהותו כמשחרר העבדים וגואל המשועבדים, ואת העובדה שהשעבוד העריץ הוא מעשה ידי אדם ואילו החירות, השביתה, המועד, העדות, הברית והדרור, הם מתת אלוהית נצחית מחזורית מקודשת שעליה מצווים בני ישראל לשמור מכל משמר.

העם היהודי הוא קהילת זיכרון עתיקת ימים שחייבת לזכור דבר יום ביומו את אמת הסיפור ואת חובה וחובתה לאל הקדוש הנצחי הגואל מעבדות לחירות, ואת הכרת תודתה לאל המשחרר מעריצות אנושית ודיכוי אנושי, ומוביל לארץ המובטחת, ארץ שבעת המינים, ארץ החירות והדרור, וחייבת להאמין ולזכור את חובותיה והכרת תודתה, לאל המופשט הנודע בקול ודיבור, במקראי קודש ובמועדי ה', הנודע לבני ישראל בספר מספר וסיפור, בברית ובהתגלות, האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה, המקדש את החירות והשוויון, את כבוד האדם של האזרח והגר, את הברית, את הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום.

ההפטרה של פרשת שלח לך נמצאת בפרק ב בספר יהושע, ונקודת הקישור היא כפולה, הפרשה וההפטרה עוסקות שתיהן במרגלים: אלה ששלח משה, תריסר, ואלה ששלח יהושע, שניים. אולם עיקר הקישור הוא בפער הגדול בין האימה מפני תושבי הארץ הענקים ש’כחגבים היינו בעיניהם' אשר תיארו תריסר המרגלים אחוזי הפחד בימי משה, לבין אימת אלוהי ישראל אשר נפלה על עמי כנען, כמסופר מפי רחב ביריחו, בספר יהושע:

המרגלים ששלח יהושע שבו ואמרו לו את אשר שמעו בבית רחב:

בעוד שהמרגלים ששלח משה שבו ואמרו:

הפער בין ההערכה העצמית הנמוכה עד מאד של נשיאי עשרת השבטים שתרו את ארץ כנען כמרגלים, אל מול עמי הארץ, שנראו בעיניהם כענקים, שאין להם כל סיכוי נגדם בקרב או במלחמה, לבין הערכתה המפוכחת של רחב, האומרת שאל מול גבורת אלוהים, שנודעה ברבים, בכל הארצות, מאז שהוביש את ים סוף ונלחם במלכי האמורי, אין סיכוי לבשר ודם, מידע ממנו הסיקו שליחיו של יהושע את אשר מסרו לו – מאלף.

העובדות שידעה רחב, היו ידועות היטב לראשי המטות, אולם הערכתם היתה מוטעית באשר למשמעותן של עובדות אלה. כלומר חטא המרגלים הוא בכך ששכחו את ההקשר שבתוקפו נשלחו לתור את הארץ ואת האמונה בהשגחה האלוהית המובטחת לחוזרים לארץ המובטחת, בתוקף ברית אלוהית של אל שמאומה אינו נבצר ממנו. הם תרו אחרי עיניהם ולא אחרי לבבם, או הם הושפעו ממראה עיניהם המוחשי, שהטיל עליהם אימה, ולא מההערכה המפוכחת ומההקשר האלוהי המופשט הרחב של דברי ההבטחה והברית, שאמור היה לנסוך בהם וודאות וביטחון. הם נשבו ב־sight החיצוני, החלקי או המוטעה והמסולף, והחמיצו את ה־insight הפנימי בעל המשמעות הכרוך ב“שמע ישראל”.

ארץ זבת חלב ודבש מובטחת לשומרי החירות והדרור, הצדק והשוויון השובתים מכל מלאכה במועדי ה' מקראי קודש שבעים ימים בכל שנה [52 שבתות ו18 ימי המועדות של שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, בניכוי השבתות החלות במועד הפסח, חג המצות, וסוכות].

ארץ שבעת המינים שעורה וחיטה, גפן וזית, רימון, תאנה ותמר, אשר מבשילים כולם ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף, ארייה וגדיד, בשבעת חודשי השנה המקראית המתחילה בקציר העומר, יום הנף העומר, בשלהי ניסן (26/1), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן, בקציר חיטים באמצע סיון (15/3), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן בבציר הענבים, מועד התירוש, בשלישי בחודש אב (3/5) וממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן במסיק, מועד היצהר (22/6). כל אחד ממועדים אלה חל ביום ראשון ממחרת השבת, במרחק שבע שבתות בין מועד למועד. שבעת המינים מסתיימים בעלייה לרגל והבאה למקדש של ביכורי התמרים, התאנים והרימונים, בחודש השביעי, בחודש תשרי מה־15/7 ועד ה־21 בו, בחג הסוכות הוא החג השביעי בחודש השביעי.

כל שבעת המינים מוכנים לקציר, בציר, מסיק, ארייה וגדיד וקטיף, בין החודש הראשון, ניסן, ועד לחודש השביעי, תשרי, בשבעת חודשי השנה הראשונים בשנה המקראית, המתחילה תמיד ביום רביעי יום בריאת המאורות ומונה תריסר חודשים שווים בני 30 יום כל אחד כשארבעה ימים נוספים, ימי שלישי, מה־31/3,ה־31/6, ה־31/9 וה־31/12 מצטרפים ליום המסיים כל אחת מארבע העונות המכונות בעת העתיקה מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, כל אחת מונה 91 ימים וארבעתן יוצרות שנה בת 364 ימים ו־52 שבתות.

הסדר האלוהי הנצחי, המחזורי, המקודש, הקבוע וידוע מראש, היה בתשתית השבועה והברית בין האל לעמו, סדר שבו האדם, שנגאל משעבוד לחירות בידי האל הגואל מעריצות אנושית לדרור אלוהי, מחויב לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור מדי שבת, מדי שבעה מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, מדי שמיטה ומדי שבע שמיטות בשנת היובל, על פי לוח השבתות הקבוע שהביא השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, משמים, לוח שסינכרן בין ארבע העונות האוניברסליות הנראות לעין, המסורות לכל באי עולם, הנודעות כמועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, לחמישים ושתיים שבתות השנה הנשמעות משמים, המסורות רק לשומרי השבועה והברית, לצד כל השביעיות האחרות הנודעות בשבועה ובברית בתורת כוהנים (ויקרא פרקים כג, כה) לוח נצחי עתיק מקודש וקבוע אותו קבעו מחדש מדי שנה כוהני המקדש המכונים בשם משמרת הקודש של שבט לוי והכוהנים בני קהת, בני אהרון או בני צדוק, ביום השוויון של האביב, יום רביעי, האחד בניסן, יום בריאת המאורות ויום הקמת המשכן, יום הילקחו של חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, לשמים, כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב את לוח השביעיות של השבתות, השמיטות והיובלים. מועד זה היה גם יום הולדתו של לוי בן יעקב, מייסד הכהונה ונוחל ספרי אבותיו, ויום הכניסה לארץ המובטחת בשנת היובל בראש חודש ניסן, לפי מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם.

השמירה המחזורית על השביתה המקודשת במחזורי החירות והדרור, במחזוריות שביעונית נצחית, הבטיחה את צמיחתם של שבעת המינים בארץ זבת חלב ודבש במועד קבוע וידוע מראש, ביחס ללוח השבתות המקודש המתחיל תמיד ביום השוויון של האביב, האחד בניסן יום רביעי, יום בריאת המאורות, כעדות על חסדי האל לשומרי השבתות והמועדים השמיטות והיובלים, הקציר, הבציר והמסיק, הארייה הגדיד והקטיף של שבעת המינים במועד קבוע וידוע מראש, המפורט במגילת המקדש שבה אלוהים דובר בגוף ראשון ומצווה על מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הבטיחו שֹׂבַע וְלֹא רָעָב והבטיחו שלא תהיה בצורת שתחייב ירידה למצרים וחזרה לשעבוד ולעבדות.

הקודש, הקשור בשביתה מחזורית שביעונית במועדי דרור, מקראי קודש הנקראים במועדם, מבטיח את המשך השֹׂבַע והחיים ונצחיות הקיום של שומרי השבועה, ההשבתה והברית המקודשת.

צילום: רחל אליאור

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2747 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!