מתוך: דף הפייסבוק של רחל אליאור, 27 ביוני 2024

פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (או פרשת שְׁלַח) היא פרשת השבוע הרביעית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק י“ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק ט”ו, פסוק מ"א. הפרשה עוסקת בעיקרה בתיאור חטא המרגלים ותוצאותיו ומסתיימת בהנחיות בדבר השוויון המהותי בין בני ישראל לבין הגרים – הגרים התושבים אלה הם האנשים המתגוררים עם בני ישראל באותו מרחב גאוגרפי, ומשתייכים על קהילתם, אך אינם נמנים עם בני עמם ובני דתם – בכל הנוגע לחוקה, חוק ולמשפט בכלל, ולשוויון הזדמנויות בדבר נדרים שבועות נדבות וקרבנות נדבה בפרט.

פרשה זו מלמדת את הלקח החוזר ונשנה בחומש – הפער הנורא בין האידיאל האלוהי והכוונה האלוהית באשר לגורלם של בני ישראל, הנודעת ברבים בבריתות עם האבות ובברית סיני עם העם כולו, לבין קוצר ידם וקוצר דעתם וחוסר אמונם של בני ישראל בהבטחה האלוהית שנודעה בהתגלות ובברית עולם.

אביא להלן את הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואוסיף אחרי כוכבית הערות וביאורים.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה

אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

*

מטה הוא שבט אחד מתריסר שבטי ישראל. שמות ראשי השבטים או רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הנזכרים כאן, שונים מאלה שנזכרו בפרשות הקודמות בספר במדבר.

*

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה

כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר.

לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי.

לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה.

לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף.

לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא.

לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי.

לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי.

לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי.

לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל.

לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי.

לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.

*

פסוק קצר זה מבקש להסב את תשומת הלב לייחודו של האדם הנבחר, בן שבט אפרים, שיחליף את מקומו של משה בן שבט לוי, בכניסה לארץ בסיום החומש, בספר יהושע. יהושע בן נון הוא הגיבור הראשון שאיננו מבני שבט לוי, הוא מבני בניו של יוסף, בן שבט אפרים.

*

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.

*

לתור משמעו לראות וללמוד ולבחון. מכאן המילה תיירות. בספרות ימי הביניים הנוסעים נקראו בשם התיירים.

*

וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ

הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב.

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ

הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה

וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה

הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.

וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה

הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ

וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

*

בפרשה זו נקבעת ראשיתו של המודיעין וראשית הריגול ומוגדר המידע הנדרש בתחומים שונים.

ביכורי הענבים על פי מגילת המקדש חלים בראשית חודש אב, בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים

*

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.

*

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן

וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק

וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.

*

חברון נודעה כעיר עתיקה ולדברי המסורת הנזכרת כאן, חלק מיושביה היו ענקים. ספר יהושע מוסיף בעניין זה: “וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא” כלומר ארבע היה שמו של ענק שנודע בשם ארבע. כלומר, חברון גידלה שושלות של ענקים שאביהם הקדמון הוא ארבע וצאצאיו בני זמנם של המרגלים הם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי.

צֹעַן היא עיר מצרית קדומה, ממזרח לדלתת הנילוס. במקורות הלניסטיים מופיעה העיר בשם טאניס. יש שזיהו את צוען עם העיר הקדומה אווריס בירתם של הפרעונים החיקסוסיים. רעמסס השני שלט מהעיר צען.

*

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד

וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.

*

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל

עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם.

*

מסע התיור לכאורה, שהיה מסע ריגול למעשה, ארך ארבעים יום, מספר שישוב וייזכר בהמשך הפרק, המלמד על הקרבה בין מחנה ישראל במדבר פארן לגבולות הארץ המובטחת.

*

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל

כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ

אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ

וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד

וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב

וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר

וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

*

המרגלים הסיקו ממראה עיניהם שהארץ בצורה ומבוצרת ושהעם היושב בארץ – העם הכנעני המחולק לשבטי החיתי, היבוסי, האמורי והכנעני והעמלקי הוא עצום ורב ועוצמתו היא למעלה מכוחם של בני ישראל להתמודד עמו.

*

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

*

כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה, הוא היחיד המאמין בכוח בני עמו

ומנסח את המשפט האופטימי המפוכח לפי שיקול דעתו:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

*

* עמיתיו למסע, נציגי השבטים האחרים, חשבו את ההפך הגמור, הם הצביעו על חולשתם לעומת העמים השוכנים בארץ ואמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא

וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

*

הדימוי העצמי כחגבים בטלים ומבוטלים, לעומת עוצמתם של הנפילים בני הענק יושבי הארץ, הטביע את רישומו.

*

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.

וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם כָּל הָעֵדָה

לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.

וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב

נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

*

החרדה העמוקה החוזרת ונשנית לאורך כל החומש, היא נכונותו של עם העבדים לשוב מצרימה, אל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, גם אם היה כרוך בשעבוד וסבל ודיכוי, שהיו זכורים היטב בשנה השנייה ליציאת מצריים.

הקושי האנושי העמוק לצאת אל הלא נודע, אל הלא מוכר, לא ידוע, המפחיד והמאיים, וההעדפה האינסטינקטיבית לחזור אל הידוע והמוכר, השגרתי והמקובל, קשה ככל שיהיה, היא חלק חשוב בסיפור האנושי, אבל רק אלה המעזים לצאת מגבולות הידוע והמוכר, דוגמת אברהם אבינו, שחייו החלו כזכור בסימן הפסוק “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

אברהם מפנה עורף לארצו ולמולדתו, לביתו ולמשפחתו, לשפתו ולתרבותו, עוזב את כל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, המוסכם והנהוג, ויוצא בעקבות קול פנימי הקורא לו ללכת. בשל אמונתו בקול זה הוא נקרא בשם ‘אבי המאמינים’. רוב בני האדם אינם מחוננים בתעוזה הנדרשת לקום וללכת, ובביטחון הנדרש הן מבחינה נפשית הן מהבחינה הגופנית להפנות עורף לכל הידוע והמוכר ולצאת לדרך לא נודעת ולמקום לא מוכר

*

וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

משה ואהרון מבינים אל נכון שהאי־אמון האנושי המתגלה בבכיו של העם, והטלת הספק בגבולות ההבטחה, משמעו אי אמון בשבועה שנכרתה בחג השבועות במעמד סיני בין הגואל משעבוד מצרים למשועבדים ששוחררו מעבדותם לעריצות האנושית בחסדי האל הגואל, ואי אמון גורף בברית הנצחית בין האל לעמו שנודעה בסיני, הקשורה בהבטחה האלוהית להוליך את העם מבית עבדים אל הארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב. האחים בני עמרם בן קהת בן לוי, מיטיבים להבין שעונש גדול של האל הנבגד בידי בני עמו, צפוי להגיע כל רגע.

*

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.

*

נציג שבט אפרים ונציג שבט יהודה, שחשבו שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ טובה עד מאוד, עתירת שפע צמיחה, שגשוג, יבול ופרי, המשביעים את יושביה, ובני ישראל יוכלו להוריש את יושביה, הגיבו בסערת נפש על דברי הבלע של נציגי השבטים האחרים:

*

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.

אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת

וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ

כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.

*

*

דברי שבח נפלאים אלה על ארץ שבעת המינים, המבטיחה שפע וברכה, שובע ורווחה ליושביה המבורכים בברכת אלוהים בארץ זבת חלב ודבש, לא נתקבלו על כל הלבבות. כדרכו של עולם, כנגד אלה הרואים את הטוב ומבינים את המשמעות הצפונה בו ואת הבטחת השפע והברכה הקשורה בו, יש תמיד גם רואי שחורות אשר רואים רק את הרע, את המחסור, את הדאגה החולשה והסכנה בכל הזדמנות.

ההבדל בין כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבין נשיאי מטות השבטים האחרים, היה טמון ביחסם השונה בתכלית להבטחה האלוהית. הם קשרו את מראה עיניהם, המבטיח טובות, להבטחה האלוהית בדבר הארץ המובטחת לאבות בברית עולם ובשבועה נצחית, האמינו בהבטחה האלוהית והבינו היטב שבעולם המקראי שהם חיים בו, הניצחון וההכרעה תלויים באל הנעלם המדבר לעדה או לנביאיה וכוהניה, וכורת עמה ברית, הכרוכה בעתיד פרה־דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש, ולא באדם הנראה לעין, השבוי בגבולות הסכנות והצרות, האיומים והדאגות, העולות כתוצאה מהשגתו המוטעית או מהערכותיו השגויות בדבר האפשרויות הטמונות בגבולות המוחש הגשמי. האמונה בהבטחה מכריעה את החרדה, האמונה בברית הנצחית בין האל לעמו מכריעה את הפחד מפני האיום הנראה לעין, המופשט מכריע את המוחש, הנשמע את הנראה והנעלם את הגלוי. תעוזה זו, אמונה זו ורוחב דעת זה, שאפשר להפוך את הצרה לצוהר, את הפחד לדחף, את סכנת המוות לתום, ואת הנגע לענג, היה נחלתם שני מנהיגים מתוך השנים עשר. הלקח מהסיפור הוא שנקודת המוצא האמונית או המושגית המופשטת שעל פיה מתנהל האדם, (האמונה בהבטחה, בשבועה ובברית בין האל לעמו), חשובה לאין ערוך ממראה העיניים (כוחם המפחיד של הענקים הנפילים המאיימים והחומות הבצורות שאינן ניתנות לכיבוש)

*

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים

*

* האלימות העזה, חסרת הרסן, הטמונה בכל המון שמתעורר בו הפחד, הגורם להתלהטות יצרים, לקנאה, שנאה, האשמות שווא ולאבדן עשתונות, באה כאן לידי ביטוי.

מבשרי הדתות החדשות, גדולי הרוח מקרב בני האדם, או נביאי האמת החדשה או התחזיות הבלתי צפויות, נהרגו או הורעלו, או נרגמו לא פעם, בידי ההמון בעבר ובהווה, או נורו ביריות. גורלם של גדולי עולם ואנשי רוח וחזון שהאמינו באידיאל ולא בכוח, חזו שלום ולא מלחמה, שיתוף פעולה ולא הרג מתמשך, או בחרו בדרכים חדשות או בהכרעות מוסריות שונות או אורח חיים שונה מהמקובל בזמנם, הסתיים לא פעם בבור כלא או במוות ביריות, כידוע מגורלם של הנביא ירמיהו, סוקרטס, הנשיא לינקולן, הנשיא גארפילד, מנהיג הודו, גנדי, אינדירה גנדי בתו של נהרו, המנהיג הציוני, חיים ארלוזורוב, הנשיא ג’ון קנדי, הנשיא אנואר סאדאת, המנהיג, מרטין לותר קינג, הסנטור רוברט קנדי, הרווי מילק, ג’וזף סמית, וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

*

וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

אלוהים הזועם עד מאוד על תגובת בני עמו הסוררים, החש נבגד ונעלב עד מאוד, בשל השכחה של ברית סיני ושכחת כל ההבטחות התלויות בה, שהעם המפוחד האוחז באלימות, שמקורה בפחד ואימה, גילה זה עתה, שכחה ואימה הגוררת אי אמון גורף באל ובמופתיו, מופיע באוהל מועד ומחווה את דעתו על האי אמון של בני עמו ועל התנהגותם הרעה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה

וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי

בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.

*

אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ

וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

*

אלוהים הנעלב מבגידת שליחי עמו וזועם בחרון אף אלוהי חסר גבולות, מבקש להשמיד את העם הסורר, חסר האמונה, במגפת דבר ולהציל את משה לבדו או את שבט לוי לבדו.

*

משה, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, החומל והסלחן, איש האלוהים החכם מכל אדם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע, פונה לאלוהים ומזכיר לו מה עלולה להיות תגובת עמי הארץ עובדי האלילים, לאי אמון של האל בעמו.

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה

וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ

עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם

וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.

וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד

וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר.

מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם

וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר.

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר.

יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה

פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ

וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

*

בעולם המקראי רק האל הוא הסולח. האדם יכול רק לבקש שהאל יסלח לו וירחם עליו. הפסוק יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע זכור לציבור המתפללים והמתפללות, כחלק מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, מועדים שבהם מזכירים לאל חזור ושנה את מהותו כרחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, כסולח וכנושא עוון ופשע של בני עמו.

*

וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ.

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר

וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי.

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

*

אלוהים נעתר לתפילתו היפה של משה החכם, הרחמן, החומל, המפשר והסלחן, ומקשיב לדבריו באשר לנזק שיגרם לשם אלוהים ותהילתו, אם ישמעו עמי הארץ ששחט את עמו במדבר, ויפרשו זאת כחולשתו וכקוצר ידו של האל, ולא כגבורתו. אלוהים, הקשוב לדברי משה עבדו, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, חוזר בו מכוונתו להרוג את העם ומחליף את הזעם והחמה שהיו עלולים להביא להשמדת העם, בקללה עזה האומרת שאיש מלבד אלה שהאמינו בבריתו ובהבטחתו באשר לארץ המובטחת, לא יזכה להיכנס לארץ כנען.

*

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי

וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה.

*

כלב בן יפונה משבט יהודה, שבטו של נחשון בן עמינדב הנועז, ראשון הנכנסים לים סוף, שהאמין באלוהים ובטח בהשגחתו, יהיה היחיד מדור המדבר מלבד יהושע בן נון, שיזכה להיכנס לארץ המובטחת. שבט יהודה הוא כזכור שבט המלוכה ובנות השבט נישאות לבני שבט לוי, אלישבע בת עמינדב היא אשת אהרון הכהן ואם הכהונה הגדולה, וגדולת אבות השבט, נזכרת בהקשרים שונים בחומש ובספר שמואל נקשר השבט עם המשיח שיקום באחרית הימים מצאצאי השבט.

*

וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק

מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי

אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי.

אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל

פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר

הֲלִינֹתֶם עָלָי.

*

כל אדם יוצא צבא, מגיל עשרים ומעלה, מתריסר שבטי ישראל שלא האמינו בה' יפול חלל במדבר, ולא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. דור זה הפך ל“מתי מדבר”.

*

אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ

כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה

וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.

וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.

וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה

וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.

*

העונש הנורא המוטל על דור המדבר הוא שהם ינדדו במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים ימי מסע המרגלים וימותו במדבר. רק בניהם יכנסו לארץ, אלה שלא נפקדו בספר במדבר פרק א.

*

בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם

יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם

אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי.

*

‘תנואת’ היא מילה נדירה שמופיעה גם בספר איוב.

השורש הוא נ.ו.א ועל משמעות המילה חלוקות הדעות. יש אומרים ש־תנואתי הינה ככל הנראה – תגובתו הנזעמת של האל על חטאם וחוסר אמונתם והבנתם של מנהיגי העם שתרו את הארץ. ויש מפרשים שאומרים שתנואתי היא כמו להניא. והכוונה כאן להסרה או לשבירה של שבועת האל לבני ישראל. כלומר האל חוזר בו משבועתו.

*

אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ.

וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

*

אלוהים העניש את עשרת ראשי השבטים שהוציאו את דיבת הארץ רעה והמית אותם במגפה. מאז ועד היום מגפה נחשבת כעונש אלוהי על רוע לבו של האדם, על בגידתו, חטאיו וטעויותיו, ולא כחלק מסדרי הטבע.

*

תרבות נוצרת בכל תקופה כשתי וערב בין מנמוזינה לבין פואזיה או בין הזיכרון העתיק להשראה יוצרת החדשה, בין לשון העבר ללשון ההווה, בין מצולות הזיכרון העתיקות לבין ההשראה החדשה והתובנות החדשות על העבר של בני דור ההווה החי בעולם שיש בו אפשרויות חדשות שלא שיערו אבותיהם. מחוטי השתי של סיפור ‘מתי מדבר’ רקם המשורר מעמיק הראות, חיים נחמן ביאליק את שירו הנודע שאביא כאן רק את חלקו ואת כולו יכולים הקוראים לקרוא בפרויקט בן יהודה המופלא.

מֵתֵי מִדְבָּר / חיים נחמן ביאליק

תא אחוי לך מתי מדבר (ב"ב עג)

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,

לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –

עַל יַד־אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,

בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.

שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצַקוֹת הַגְּרָמִים,

דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם:

חַרְבוֹת הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנָם,

אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.

צָנְחוּ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים מְגֻדְּלֵי הַפֶּרַע,

נִגְרַר שְׂעַר תַּלְתַּלֵּיהֶם וְנִדְמֶה לְרַעֲמַת הַלְּבָאִים;

עַזִּים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,

מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת;

קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,

גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,

קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח;

רַק חֲרִיצֵי הַפָּנִים הַחֲרֵרִים וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן, לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל־צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל־גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל־יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,

וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;

כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,

גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים.

וְתָי“ו עַל־תָּי”ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב.

בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת־הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים,

מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת־עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה,

נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ,

וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מֻעֻזְנָיו לָנֶצַח;

יֹאכַל הַשָּׁרָב אֶת־כֹּחָם וַתִּקְפָּא תִפְאַרְתָּם בַּצִּיָּה,

לוֹטֵשׁ הַחוֹל הַקּוֹדֵחַ אֶת־לַהֲבֵי הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם,

רִשְׁפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט נִתְקָלִים בְּקוֹמַת רָמְחֵיהֶם,

נִתָּזִים לְרִבֲבוֹת זִיקוֹת וּנְחֹשֶׁת פְּנֵיהֶם יִצְרָבוּ,

וַחֲשׂוּפִים לְלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ פֹּה דּוֹרוֹת עַל־דּוֹרוֹת יֶחֱרָבוּ,

יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הַנֶּגֶב תִּזְרֶנּוֹּ,

וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל־אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים,

וּלְשׁוֹן כְּלָבִים חַיִּים שָׁם תְּלַחֵךְ אֲבַק כֹּחוֹת עַד וּרְקַב עֻזָּם,

יְלַחֲכוּ וּמָחוּ אֶת פִּיהֶם – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם

שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים…

אדר א' תרס"ב, אודיסא

*

*

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ.

*

כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבדם, אלה שהאמינו בהשגחה האלוהית והאמינו ביכולת האל לגבור על אויבי העם ולהנחיל לו את הארץ, ניצלו מהמגפה על ראשי המטות שנשלחו לתור את הארץ.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.

*

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח.

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם

וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב

כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה

וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם.

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.

וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

*

סיפור זה חוזר ומדגים פעם נוספת, שכל יוזמה אנושית שאיננה נעשית בפקודת האל ובהנחייתו המפורטת כחלק מחזון אלוהי מפורט, קבוע וידוע מראש, או בציות מדויק לדברי משה ואהרון, נושאי דברו ועושי שליחותו, דינה להסתיים באופן בלתי נמנע באסון.

כך היה, כזכור לעיל, בעת יוזמתם של נדב ואביהו שהקטירו אש זרה שלא הצטוו עליה, ועל כן נענשו בעונש מוות על יוזמתם שחרגה מהמצווה עליהם, וכך ביוזמת המלחמה הנוכחית של העם, שלא נקראו לה.

*

סיפור חטא המרגלים מסתיים כאן באסון נורא הכרוך בתבוסה בקרב שאליו יצאו בני ישראל מבלי שנקראו לצאת אליו. הם עברו את גבול שהוגבלו בו בדברי האל ופעלו מדעתם בלא שהצטוו.

לפני המעבר לנושא הבא בפרשה אני מבקשת להביא כמה שורות משירה של לאה גולדברג על ההיסוסים והספקות האנושיים הכרוכים בחציית גבולות המוכר והידוע אל הלא נודע, ובמעבר מארץ לארץ וממקום למקום:

עַל גְּבוּל הָאוֹר / לאה גולדברג

מֵעֶבְרֵי יָם מַשַּׁב אֲוִיר מָלוּחַ

וְסַהַר מִצְטַיֵּר עַל פְּנֵי מָרוֹם,

הִבְהוּב לָבָן, זָהִיר וְלֹא בָּטוּחַ

כֻּלּוֹ הִסּוּס בִּן לַיְלָה לְבֵין יוֹם.

זוֹ שְׁעַת תְּמוּרָה בָּהּ נַעֲמֹד אִלְּמִים

עַל גְּבוּל הָאוֹר –

לְאָן יִפְנֶה לִבֵּנוּ?

הַאִם נַחֲזֹר, אָחִי,

הֲנַעֲבֹר?

…

אָחִי, אָחִי, אֵיךְ נַעֲמֹד אִלְּמִים

עַל גְּבוּל הָאוֹר –

אֵי דֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ?

הַאִם נַחֲזֹר, אָחִי,

הֲנַעֲבֹר?

*

בהמשך הפרשה הדיון עובר ליחס שבין האל המְצַוֶּה לאדם המְצֻוֶּה בכל הנוגע לקרבנות שחייבים בהם בני ישראל בעת הכניסה לארץ, אלה שנדרו נדר או נדבו נדבה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.

וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח

לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם

לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן.

וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה

מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן.

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.

אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין.

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיהוָה.

וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין.

וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים.

כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם.

כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

*

אין קרבנות עולה או זבח המוקרבים רק במקום המקודש שבו עומד מזבח העולה, נעשים כרצון המקריב, אלא אך ורק על פי ההנחיות המפורטות לעיל.

*

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם

וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה.

הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה.

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

*

פסוקים נפלאים אלה המתייחסים לגר תושב, כלומר לאדם שלא נולד לעם היהודי, אולם בוחר לגור עמו [במקרא גר תמיד רק מלשון לגוּר] ולשמור את זהותו הדתית הנבדלת ואת לאומיותו השונה, מכל טעם, הן בשל אהבה, הן בשל פרנסה, הן בשל בריחה מרעב או ממלחמה או מגפה, הן כמסתנן, כפליט או כמהגר רעב, נמצא ביסוד השוויון האנושי וביסוד כבוד האדם באשר הוא אדם. גרים כאלה הם למשל, רות המואבייה, עפרון החיתי, אוריה החיתי או רחב מיריחו. אותה הזדמנות ואותה חובה, מוטלת על בן ישראל ועל הגר הגר עמו. חוקה אחת, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בתוככם. אילו היינו מקפידים הקפדה יתרה על מצווה זו, החוזרת ונשנית בתורה שלושים ושש פעמים!, ונמצאת ביסוד כבוד האדם, היו נחסכות מאיתנו מלחמות וצרות רבות.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה.

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ.

מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

*

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.

אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה

וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ

לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד

לְחַטָּת.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא

וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם.

וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ.

*

קרבן החטאת בא לכפר על שגגה ולאפשר את הסליחה האלוהית על חטא בשוגג. הוא מוקרב לצד קרבן העולה הנשרף כליל אשה לה'.. רק הכהן יכול לכפר בעקבות הקרבן המועלה כדת וכדין. הן האזרח בבני ישראל הן הגר הגר בתוכם יכולים לנקוט במהלכים אלה הבאים לכפר על שגגה ולזכות בסליחה אלוהית.

*

הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.

*

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר

אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר

הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.

*

העונש על האזרח החוטא ועל הגר החוטא, אחד הוא, בדיוק כשם שהכפרה הקשורה בהעלאת קרבנות אחת היא לאזרח ולגר.

*

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים

וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

מצוות השבת היא מצוות התשתית של הברית המקודשת בין האל לעמו. השביתה מכל מלאכה היא עניינה של השבת והיא המפרידה בין קודש לחול, ומטרתה היא להזכיר לעם העבדים את החירות המקודשת ואת העבדות המקוללת. העבודה קשורה בשעבוד מעשה ידי אדם, ואילו השביתה המחזורית, הנצחית הקבועה מדי שבעה ימים קשורה תמיד בקדושת החירות שמקורה אלוהי. אין בתורה חוק הדורש עבודה ואין מצווה על עבודה, שכן אין עונש למי שאיננו עובד, לעומת זאת מוטלים עונשים כבדים על מי שאיננו שובת ממלאכה בשבתות ובשבעת מועדי קודש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הנודעים בפרשת המועדות בספר ויקרא (פרקים כג, כה) כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, וכ“מועדי דרור”.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם

וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ

וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה

וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם

וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי

וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

הפרשה מסתיימת במצוות הציצית, שתכליתה להזכיר ללובשים אותה, את כל מצוות אדוני ואת חובת התקדשות האדם במצוות האל. האל חוזר ומזכיר את מהותו המקודשת ואת זהותו כמשחרר העבדים וגואל המשועבדים, ואת העובדה שהשעבוד העריץ הוא מעשה ידי אדם ואילו החירות, השביתה, המועד, העדות, הברית והדרור, הם מתת אלוהית נצחית מחזורית מקודשת שעליה מצווים בני ישראל לשמור מכל משמר.

העם היהודי הוא קהילת זיכרון עתיקת ימים שחייבת לזכור דבר יום ביומו את אמת הסיפור ואת חובה וחובתה לאל הקדוש הנצחי הגואל מעבדות לחירות, ואת הכרת תודתה לאל המשחרר מעריצות אנושית ודיכוי אנושי, ומוביל לארץ המובטחת, ארץ שבעת המינים, ארץ החירות והדרור, וחייבת להאמין ולזכור את חובותיה והכרת תודתה, לאל המופשט הנודע בקול ודיבור, במקראי קודש ובמועדי ה', הנודע לבני ישראל בספר מספר וסיפור, בברית ובהתגלות, האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה, המקדש את החירות והשוויון, את כבוד האדם של האזרח והגר, את הברית, את הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום.

*

*

ההפטרה של פרשת שלח לך נמצאת בפרק ב בספר יהושע, ונקודת הקישור היא כפולה, הפרשה וההפטרה עוסקות שתיהן במרגלים: אלה ששלח משה, תריסר, ואלה ששלח יהושע, שניים. אולם עיקר הקישור הוא בפער הגדול בין האימה מפני תושבי הארץ הענקים ש’כחגבים היינו בעיניהם' אשר תיארו תריסר המרגלים אחוזי הפחד בימי משה, לבין אימת אלוהי ישראל אשר נפלה על עמי כנען, כמסופר מפי רחב ביריחו, בספר יהושע:

*

וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה

לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ

יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר

עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן

לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס

לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה

אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ

מִתָּחַת.

*

המרגלים ששלח יהושע שבו ואמרו לו את אשר שמעו בבית רחב:

*

וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ

וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.

*

בעוד שהמרגלים ששלח משה שבו ואמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת

יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי

מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן

הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ

בְּעֵינֵיהֶם.

*

הפער בין ההערכה העצמית הנמוכה עד מאד של נשיאי עשרת השבטים שתרו את ארץ כנען כמרגלים, אל מול עמי הארץ, שנראו בעיניהם כענקים, שאין להם כל סיכוי נגדם בקרב או במלחמה, לבין הערכתה המפוכחת של רחב, האומרת שאל מול גבורת אלוהים, שנודעה ברבים, בכל הארצות, מאז שהוביש את ים סוף ונלחם במלכי האמורי, אין סיכוי לבשר ודם, מידע ממנו הסיקו שליחיו של יהושע את אשר מסרו לו – מאלף.

העובדות שידעה רחב, היו ידועות היטב לראשי המטות, אולם הערכתם היתה מוטעית באשר למשמעותן של עובדות אלה. כלומר חטא המרגלים הוא בכך ששכחו את ההקשר שבתוקפו נשלחו לתור את הארץ ואת האמונה בהשגחה האלוהית המובטחת לחוזרים לארץ המובטחת, בתוקף ברית אלוהית של אל שמאומה אינו נבצר ממנו. הם תרו אחרי עיניהם ולא אחרי לבבם, או הם הושפעו ממראה עיניהם המוחשי, שהטיל עליהם אימה, ולא מההערכה המפוכחת ומההקשר האלוהי המופשט הרחב של דברי ההבטחה והברית, שאמור היה לנסוך בהם וודאות וביטחון. הם נשבו ב־sight החיצוני, החלקי או המוטעה והמסולף, והחמיצו את ה־insight הפנימי בעל המשמעות הכרוך ב“שמע ישראל”.

*

*

ארץ זבת חלב ודבש מובטחת לשומרי החירות והדרור, הצדק והשוויון השובתים מכל מלאכה במועדי ה' מקראי קודש שבעים ימים בכל שנה [52 שבתות ו18 ימי המועדות של שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, בניכוי השבתות החלות במועד הפסח, חג המצות, וסוכות].

ארץ שבעת המינים שעורה וחיטה, גפן וזית, רימון, תאנה ותמר, אשר מבשילים כולם ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף, ארייה וגדיד, בשבעת חודשי השנה המקראית המתחילה בקציר העומר, יום הנף העומר, בשלהי ניסן (26/1), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן, בקציר חיטים באמצע סיון (15/3), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן בבציר הענבים, מועד התירוש, בשלישי בחודש אב (3/5) וממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן במסיק, מועד היצהר (22/6). כל אחד ממועדים אלה חל ביום ראשון ממחרת השבת, במרחק שבע שבתות בין מועד למועד. שבעת המינים מסתיימים בעלייה לרגל והבאה למקדש של ביכורי התמרים, התאנים והרימונים, בחודש השביעי, בחודש תשרי מה־15/7 ועד ה־21 בו, בחג הסוכות הוא החג השביעי בחודש השביעי.

כל שבעת המינים מוכנים לקציר, בציר, מסיק, ארייה וגדיד וקטיף, בין החודש הראשון, ניסן, ועד לחודש השביעי, תשרי, בשבעת חודשי השנה הראשונים בשנה המקראית, המתחילה תמיד ביום רביעי יום בריאת המאורות ומונה תריסר חודשים שווים בני 30 יום כל אחד כשארבעה ימים נוספים, ימי שלישי, מה־31/3,ה־31/6, ה־31/9 וה־31/12 מצטרפים ליום המסיים כל אחת מארבע העונות המכונות בעת העתיקה מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, כל אחת מונה 91 ימים וארבעתן יוצרות שנה בת 364 ימים ו־52 שבתות.

הסדר האלוהי הנצחי, המחזורי, המקודש, הקבוע וידוע מראש, היה בתשתית השבועה והברית בין האל לעמו, סדר שבו האדם, שנגאל משעבוד לחירות בידי האל הגואל מעריצות אנושית לדרור אלוהי, מחויב לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור מדי שבת, מדי שבעה מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, מדי שמיטה ומדי שבע שמיטות בשנת היובל, על פי לוח השבתות הקבוע שהביא השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, משמים, לוח שסינכרן בין ארבע העונות האוניברסליות הנראות לעין, המסורות לכל באי עולם, הנודעות כמועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, לחמישים ושתיים שבתות השנה הנשמעות משמים, המסורות רק לשומרי השבועה והברית, לצד כל השביעיות האחרות הנודעות בשבועה ובברית בתורת כוהנים (ויקרא פרקים כג, כה) לוח נצחי עתיק מקודש וקבוע אותו קבעו מחדש מדי שנה כוהני המקדש המכונים בשם משמרת הקודש של שבט לוי והכוהנים בני קהת, בני אהרון או בני צדוק, ביום השוויון של האביב, יום רביעי, האחד בניסן, יום בריאת המאורות ויום הקמת המשכן, יום הילקחו של חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, לשמים, כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב את לוח השביעיות של השבתות, השמיטות והיובלים. מועד זה היה גם יום הולדתו של לוי בן יעקב, מייסד הכהונה ונוחל ספרי אבותיו, ויום הכניסה לארץ המובטחת בשנת היובל בראש חודש ניסן, לפי מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם.

השמירה המחזורית על השביתה המקודשת במחזורי החירות והדרור, במחזוריות שביעונית נצחית, הבטיחה את צמיחתם של שבעת המינים בארץ זבת חלב ודבש במועד קבוע וידוע מראש, ביחס ללוח השבתות המקודש המתחיל תמיד ביום השוויון של האביב, האחד בניסן יום רביעי, יום בריאת המאורות, כעדות על חסדי האל לשומרי השבתות והמועדים השמיטות והיובלים, הקציר, הבציר והמסיק, הארייה הגדיד והקטיף של שבעת המינים במועד קבוע וידוע מראש, המפורט במגילת המקדש שבה אלוהים דובר בגוף ראשון ומצווה על מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הבטיחו שֹׂבַע וְלֹא רָעָב והבטיחו שלא תהיה בצורת שתחייב ירידה למצרים וחזרה לשעבוד ולעבדות.

הקודש, הקשור בשביתה מחזורית שביעונית במועדי דרור, מקראי קודש הנקראים במועדם, מבטיח את המשך השֹׂבַע והחיים ונצחיות הקיום של שומרי השבועה, ההשבתה והברית המקודשת.

צילום: רחל אליאור

מתוך: פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 2023

פרשת השבוע, פָּרָשַׁת פִּינְחָס, היא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל‘, פסוק א’. פרשת פינחס היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים. הפרשה כוללת כמה וכמה נושאים בעלי חשיבות.

פרשת פינחס, היא פרשה קשה מאד בקנאות ובקיצונות הנידונות בה, המלמדת אותנו באופן נוקב על פריעת גבולות ועל הצבת גבולות, על פריעת חוק וכפיית חוק, על חטא קשה ועונש מר. ראוי לזכור ולהזכיר שהמילה מדינה נגזרת מדין, והמילים גבול, דין, חוק, גדר והגדרה הן מילים נרדפות. מדינה היא כל קהילה הכפופה לדין, גבול, גדר, הגדרה, חוק ומשפט, והריבון הוא היחיד שיש לו סמכות להשתמש בכוחו כדי לדון ולשפוט, לפסוק ולכלוא, להמית ולהרוג. אין חברה אנושית בשום מקום ובשום תקופה ללא גבולות, חוקים וגדרות, דינים, משפטים והלכות, סמכות וריבונות, הבאים להסדיר את היחסים בין איש לרעהו, בין איש לאשתו, בין אדם לשכנו, בין אדם להוריו ולילדיו בחייו ובמותו, בין אדם לאלוהיו, בין אדם לחברו, בין אדם לקהילתו, בין אדם לשלטון, ובין אדם כפועל ברשות הרבים בגבולות המותר והאסור, כקונה ומוכר, כשופט ונשפט, כמשרת, נותן שירות ומקבל שירות, קונה ומוכר, ואין חברה שאיננה קובעת את גבולות האסור והמותר בכל תחום ואת דינו של האדם העובר על החוק, הפוגע בבני משפחתו, בחבריו, בשכניו, בשותפיו, בלקוחותיו, במוריו או בתלמידיו, בקהילתו, במקדשו או באלוהיו. כל הגדרות וההגדרות, הדינים והמדינות, הגבולות וההגבלות, שואבים מכוח החוק ומסמכות המחוקק, מסמכות המעוגנת במסמכים וחוקים, ומהכוח המסור בידי הריבון המחוקק, לשפוט, לענוש ולהרוג.

עוד ראוי לזכור ולהזכיר שריבונות משמעה ריכוז הכוח הלגיטימי בידי הריבון באופן בלעדי, במקום מסוים ובזמן מסוים. [=חוקי- Lex=Law -Latin: legitimus “lawful,”] רק לריבון יש זכות חוקית לחוקק, לשפוט, להעניש, להשתמש בנשק, להמית ולהרוג, כשם ששמורה לו הזכות לצאת למלחמה או לכרות ברית שלום, ולהחליט בכל עניין מה הם גבולות המותר והאסור ועל מי הם חלים, היכן, מתי ובאיזה נסיבות.

בחברות רבות בעולם העתיק לא הייתה הפרדת רשויות. אלוהים [או ראש השבט או המלך] היה הרשות המחוקקת, והכוהנים היו הרשות השופטת והמענישה, וראשי השבטים היו הרשות המבצעת.

ומצד שני – כל תרבות בכל חברה מתחילה בבושה, אשמה ופחד. ראשיתם של שלושת אלה בפריעת חוק, המשכם בהפנמת האיסור והכרה במשמעותו של החטא, במשמעותה של העבירה שעניינה מעבר על איסור מפורש, או על חוק מפורש, בכתב ובעל פה, ובציפייה לעונש. במקום ששלושת אלה – בושה, אשמה ופחד – המכוננים את הנורמה החברתית המקובלת, ומגבילים את התנהגות הפרט ביחס לריבון, לחוק, למשפט, לתרבות המקובלת ולמרחב הכללי, אינם נמצאים – אין תרבות, אין מוסכמות, אין חוק ואין משפט, אבל יש פריצת גבולות, כאוס, שבירת נורמות, פריעת חוק, עריצות, הפקרות, פריצות ואנרכיה. בכל הדברים המכריעים האלה עוסקת פרשת פינחס.

לפני ראשית הדיון בפרשת פנחס נזכיר את הפסוקים המתארים את ההפקרות ופריצת הגדר ופריעת החוק בסיום הפרשה הקודמת, פרשת בלק, בפרק כה א–ט.

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.

וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ

וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

*

פרשת פינחס מתחילה בסיום פרשת בלק, בספר במדבר, פרק כה

כשהעם ששהה ארבעים שנה במדבר, מתקרב למקום ממנו יחצו את הירדן לארץ המובטחת, שבה יחול החוק המקראי שנשמע מפי משה בן שבט לוי, בשם אלוהים, על כל פרטיו בנזכרים בחומש. יתכן, רק יתכן, שרגע לפני הכניסה לתחום החוק והסדר היו אנשים שרצו לבחון את החיים שלפני החוק ולפני הסדר.

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם

לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן

וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל

לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

(במדבר כה א–ג).

העם העייף מנדודיו במדבר וחרד מפני הכניסה לארץ ומהמלחמה הצפויה, נקלע לערבות מואב, מקום שבו נשים מואביות ומדייניות עורכות חגיגה לכבוד כמוש אלוהי מואב, המכונה בעל פעור. במסורת המואבית עורכים זבח, מזמינים אורחים נכבדים שאינם מבני עמם להשתחוות ולעבוד את אלוהיהם ומסיימים את הטקס בחגיגת פריצות מינית הקשורה בהפקרות דתית טקסית הנודעת מהעת העתיקה בחגיגות מסוג הבכחנליה והסטורנליה.

ראשי העם נלהבים מההזמנה להשתתף בחגיגה הדתית המפוארת, הכוללת זלילה, סביאה והפקרות מינית, ובשלל ההבטחות המוחשיות התלויות בה, וממהרים להצטרף, ואלוהים, שעיניו משוטטות בכל הארץ, רואה ממעל את כל המתרחש, זועם וכועס עד מאד על העבירות והחטאים הכוללים עבודה זרה, שנאסרה בעשרת הדברות, וכוללים חטאי יחסי מין אסורים עם נשים שאינן מבנות העם, הנכללים באיסורי העריות ואיסורי בת אל ניכר. זעמו של האל כה רב, עד שהוא מוכן לכלות את כל העם כולו, המתנכר לחוקיו ומצוותיו בהיותו עם קשה עורף, עם סכל ולא נבון ועם כפוי טובה.

השעיית שיפוט נחרץ, איפוק או מתינות או שיקול דעת, אינם מאפיינים את התנהגותו של אף אחד מהמשתתפים בסיפור.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם

וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה

מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ

אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

(שם, כה ד–ה).

לכאורה אלוהים מצווה להרוג את כל ראשי העם וההולכים בעקבותיהם שנצמדו לבעל פעור, או השתתפו בחגיגת העבודה הזרה, הזבח לאלוהים אחרים, הפריצות מינית וחטאי העריות. מסתבר שבגידה בנאמנות הבלעדית לאלוהי ישראל, הנתבעת בראש עשרת הדברות, ועברה על איסורים מפורשים הגודרים גדרים והגדרות בין ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’, לבין הגויים, בניהם ובנותיהם, בני אל זר ואלוהים אחרים ובנות אל ניכר, מחירה מוות.

הסיפור מתעצם כאשר באותו זמן שנאמר למשה להוציא להורג את החוטאים בחטא הבגידה והניאוף עם בנות אל ניכר, מתרחש פעם נוספת חטא בגידה וניאוף הכרוך בהשתתפות במעשה האסור לעין השמש.

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

כדי להעצים את המתח בין החטא הידוע לעונש הצפוי, הפרשה עוברת לפרט חדש, חטא עם אישה מִּדְיָנית ולא עם נשים מואביות שנזכרו קודם לכן, בראשית הסיפור. המִּדְיָנים נמנים עם צאצאיו הישירים של אברהם אבינו. מִּדְיָן הוא בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה. כזכור גם משה נשא לאשה את ציפורה בת יתרו כהן מִּדְיָן ויתכן שדין נשים מִּדְיָניות מבנות הקייני, שונה מדין בנות מואב שנולדו כזכור מחטא גילוי העריות של לוט עם בנותיו, חטא שבשלו נאסרו מואבים ועמונים שנולדו מחטא העריות הזה, לבוא בקהל ה'.

לא ברור מדוע החוטא מבני ישראל, בחר לפרוע חוק אלוהי לנוכח המתחם הכוהני המקודש המכונה אוהל מועד, אבל התקרבותו המתריסה למתחם זה עם אישה מִּדְיָנית מניעה את הכוהן הגדול, פינחס בן אלעזר בן אהרון, בן עמרם, בן קהת בן לוי, קרובו הישיר של משה אחי אהרון, שנשא לאישה את ציפורה בת כהן מִּדְיָן, או אישה מִּדְיָנית, או מניעה את פינחס, שומר החוק האלוהי שנמסר למשמרת לידי הכוהנים בני לוי צאצאי אהרון, לקום לעשות מעשה ולהציב גבולות ולקבוע עובדות.

כאמור לעיל, חוק הוא גבול והגבלה, גדר והגדרה, דין ודיין, סייג ומחיצה, ומשפט ועונש, הקשורים בריבונות מכוננת ערכים ומגדירה חוקים ואיסורים, בריבון מחוקק, בכוח, בסדר דין ומשטר. רק לריבון מותר להרוג לשם החלת החוק ורק לו מותר להשתמש בנשק. כאן מדובר בחוק אלוהי ובמעניש כוהני הפועל בשם האל:

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. (במדבר כה ז–ט)

הכתוב מספר לא רק על המספר הנורא של הנרצחים החוטאים, עשרים וארבעה אלף איש שניגפו במגפה כעונש אלוהי, אלא מפרט למען יראו וייראו, גם מי ומי היו הנרצחים בידי פינחס הכהן, שחטאו בפריצת גדרי הצניעות ובעבודה זרה:

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, היה הגבר היהודי שעבר על חוק, פשע וחטא בזנות ובעבודת אלילים ובהפרת החוק האלוהי בדבר ההתבדלות של בני ישראל מבנות עמי כנען. שותפתו לחטא הייתה כָּזְבִּי בַת צוּר, בתו של נשיא המִּדְיָנים.

בהמשך הפרשה נאמר משפט קשה על המדיינים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר. (שם, טז–יח). חסדי יתרו המִּדְיָני חותן משה, נשכחו כלא היו. וקשריו המשפחתיים של משה עם אשתו, צפורה המדינית, אם ילדיו, נשכחו.

פינחס הכהן, נכדו של אהרון אחי משה שנשא את בת כהן מִּדְיָן, שהיה קנא ונוקם, לא נרתע ולא פחד ולא חס על כבוד נשיא שבט שמעון ועל כבודה של בת נשיא מִּדְיָן והרג את שניהם כאחד ברומח, ולא פחד מנקמת בשר ודם שעלולה בהחלט הייתה לחול עליו בשל מעשה הרצח שעשה.

אבל פינחס הקנא והנוקם ממשיך כאן מסורת עתיקה של שבט לוי שנודע בקנאותו ובנקמנותו וכמי שאין לפניו משוא פנים ביחס לקרובי משפחה, אחים, בנים הורים ושכנים: שבט לוי יצא לרצוח את כל אנשי שכם בעקבות אונס דינה בת יעקב ולאה, שבט לוי נענה לקריאה של משה ‘מי לה’ אלי ' בחטא העגל ורצח את כל מי שחטא בלי להתחשב במכרים וקרובים. משה בן שבט לוי, שהיטיב לכיר את אחיו הקנאים הנוקמים, אמר להם “הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו”,

ובעקבות פקודה מחרידה זו נהרגים שלשת אלפים איש מישראל,

בברכת משה לשבטים בפרשת זאת הברכה נזכרת עובדה זאת:

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ

אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו

וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

(דברים לג, ח–יא):

פינחס בן אלעזר הכהן, כאבותיו וקרוביו מבני לוי, פעל פעולת רצח הפגנתית כמקנא לכבוד אלוהים נגד מי שפשע נגד אלוהים והפר את חוקיו ובריתו. פנחס רוצח בשם אלוהים את זמרי וכזבי שחטאו לעין השמש, ואלוהים גומל לו כגמולו ואומר בראשית פרשת פינחס:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם

וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

פינחס הקנא והנוקם זוכה לברית כהונת עולם, לו ולכל צאצאיו, ולברית שלום ולזכות הבלעדית לכפר על בני ישראל ולברך את בני ישראל. בני פינחס הם אלה הממשיכים את שושלת הכהונה הגדולה ברצף במשך אלף שנה, מהאלף השני לאלף הראשון לפני הספירה, מאהרון בן עמרם, דרך בנו אלעזר עבור בבנו פינחס, המשך בכל הכוהנים הגדולים מהמאה ה־13 לפני הספירה ועד לעזרא הסופר, הוא הכהן הגדול עזרא בן שריה, כמפורט בספר עזרא פרק ז פסוקים א–ו וכלה בחוניו בן שמעון הכוהן הגדול האחרון מבני צדוק, שהודח בשנת 175 לפני הספירה, בידי אנטיוכוס אפיפנס, המלך הסלווקי שביקש לשנות חוקים וסדרים (ראו דניאל ז,כד–כה). לכהונה הגדולה נודע מעמד מרכזי בירושלים מימי צדוק בן אחיטוב שמשח את דוד ושלמה למלוכה בימי בית ראשון, ועד לתקופה הסלווקית במאה השנייה לפני הספירה בימי בית שני.

הכוהן יהושע בן סירא אומר בראשית המאה השנייה לפני הספירה:

“ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן”. עוד תיאר בן סירא את מראה הכוהן הגדול ביום הכיפורים:

‘מה נהדר בהשגיחו מאהל, ובצאתו מבית הפרוכת. ככוכב אור מבין עבים’

(בן סירא נ, 6–7 ).

מסורת זו בדבר תפארתו חוצה הגבולות של הכוהן הגדול המשרת בקודש הקדשים, המקום בו שמורים לוחות הברית ושמור החוק בדמות עשרת הדברות הכתובים על לוחות הברית, מתוארת גם בברכות לכוהן הגדול ב’סרך הברכות' שנמצא בין מגילות מדבר יהודה בקומראן הפותחות בלשון נשגבה:

*

'ואתה כמלאך פנים במעון קודש

וכבוד אלוהים לפניכה

ותפארתו עליך תהיה סביב

משרת בהיכל מלכות

ומפיל גורל עם מלאכי פנים

ועצת יחד עם קדושים

ל[מט]עת עולם

ולכל קצי נצח'.

(סרך הברכות, דף 4, שורות 25–26

מהדורת יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 284–285).

*

פרשת פנחס מלמדת שמי שמוכן להרוג בשם האל, או מי שמאמין בקנאות דתית ובפריצת הגבולות שהיא מתירה, זוכה בזכות בלעדית השמורה רק לו ולבני שבטו: רק לבני לוי ניתנה הזכות הבלעדית לשרת בקודש ורק עליהם הוטלה חובת ההוראה של כל הזכרים מבני ישראל, ורק להם נשמרה הזכות לברך ולקלל. הכוהנים מברכים את ברכת הכוהנים הנפלאה מימי ספר במדבר ועד היום:

*

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

( ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ“ב–כ”ז)

ואילו אחיהם הלוויים מקללים קללה שאין ממנה תקומה, מאז פרשת הברכה והקללה בספר דברים. רק לבני פינחס הכהן, בן אלעזר הכהן, בן אהרון, נכד לוי מותר לברך. רק לבני לוי בן יעקב מותר לקלל.

מעניינת העובדה שבני אהרון נזכרים במסורת היהודית כרודפי שלום ואוהבי שלום, למרות שראשיתם המקראית עומדת בסימן דם ואש ותימרות עשן וסיפורי רצח כבדי משקל בדור האב לוי, בחטא שכם; בדור נכדו אהרון בחטא העגל; ובדור נינו פנחס, בחטא בעל פעור ובמעשה זמרי ופנחס.

הכוהנים בני לוי והלוויים בני לוי הצטיינו במשימה שמשה הטיל עליהם:

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.

במשך אלף שנה רק הם, שומרי משמרת הקודש ונאמני דבר האל, לימדו את הזכרים בבני ישראל לקרוא בלשון הקודש מאז שאלוהים ציווה על אהרון בן עמרם בספר ויקרא לשמור את החובות המוטלות על הכהנים:

*

"ויְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל

וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.

וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

(ויקרא י, ח–יא)

על הכוהנים הוטלה החובה ללמד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' ביד משה ולהנחות אותם בכל הבחנה בין טהור לטמא ובין אסור למותר. בזכות הכוהנים המורים, בני שבט לוי, שומרי משמרת הקודש, שהיו המורים היחידים בעולם המקראי, עם ישראל שרד כעם היחיד בעולם המערבי הדובר בשפת אבותיו, מהאלף השני לפני הספירה לאלף השלישי לספירה.

כאמור בפתח הדיון פרשת פינחס כוללת כמה וכמה נושאים רבי חשיבות.

הנושא הראשון הוא הבטחת ברית כהונת עולם לצאצאיו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. פינחס זכה בברית כהונת עולם בשל קנאותו הדתית המתוארת בסוף הפרשה הקודמת, שבה הרג בחמת זעמו את מחללי הקודש, איש ישראלי ואישה מדיינית, שחטאו בפתח אוהל מועד בחטא בעל פעור. הפרשה הנוכחית מפרטת את זהותם של החוטאים ואת העובדה שמעשה הקנאות של פנחס הציל את העם החוטא מחמת זעמו של אלוהים על בני עמו החוטאים וכיפר עליהם מפני הנגף שהוטל עליהם בשל חטאם. כלומר מעשה שפיכות הדמים הוא מעשה הקנאות של פינחס בפתח אוהל מועד, שם חטאו זמרי בן סלוא וכזבי בת צור בחטא עבודה זרה ובחטא גילוי עריות, עצר את המגפה שהשתוללה ונגפה בעם עשרים וארבעה אלף איש כעונש על החטא בבעל פעור.

הכהונה השושלתית העוברת מאב לבן מימי אהרון, אלעזר ופנחס היא מהמאפיינים המרכזיים של העולם המקראי ומהדברים הבודדים שנותרו כפשוטם וכלשונם מהעידן המקראי ועד היום. גם היום אדם ששם משפחתו כהן, הוא בן לאב ששמו היה כהן, ואדם ששם משפחתו הוא לוי אביו היה גם הוא לוי. [יש יוצאים מהכלל בשל נסיבות היסטוריות יוצאות דופן בקהילות מסוימות הקשורות באילוצי המרה כפויה ושינויי שם, אבל רוב הלוויים והכוהנים נושאים את שם משפחת אביהם מדורי דורות בגיוונים מקומיים שונים. הרוב המכריע של כל הגברים ששם משפחתם הוא כהן, מזא“ה (מזרע אהרון הכהן), כהנא, כ”ץ, כגנוביץ, כהנמן, כגן, או לוי, לוינסון, אזולאי, סגן כהן, לוויה, וכדומה, הוא משבט לוי או ממשפחת הכהונה].

שבט לוי הוא השבט היחיד ששמר את זהותו הפטריליניארית מהעידן המקראי ועד היום, ושמר על הזיכרון הכתוב שראשיתו במשה בן עמרם בן קהת בן לוי, שעל הוראתו לכל בני ישראל הופקד בברכת משה שצוטטה לעיל. השבטים האחרים לא שמרו את זהותם השבטית, מהתקופה החשמונאית ואילך, ומתקופת חז"ל כנראה בוטלה הזהות השבטית שנשמרה לאורך כל המקרא. העובדה ששבט לוי לא נחל נחלה ולא היו לו אדמות שיגדירו את מקום מושבו, במצוות האל, שקבע באופן נחרץ חזור ושנה בחומש, “וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ”. או כדברי הנביא הכהן יחזקאל: 'וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. (יחזקאל מד כח) – משום ששבט לוי לבדו הוקדש לעבודת הקודש במשכן ובמקדש ולהוראת כל הבנים הזכרים במשך כל שבוע שבו לא שרתו במשמרת הקודש במקדש, והיה פטור מעבודת אדמה ונתמך במעשרות ובקרבנות נדבה בידי העם – קבעה את גורלו הייחודי.

גם סבא רבא של פנחס, לוי בן יעקב, מתואר בספרות הכוהנית המקודשת שנמצאה במגילות הגנוזות במערות קומראן, כמי שהתגייס לרצח של קנאות דתית בבני שכם בעקבות אונס דינה, במצוות המלאכים שבחרו בו למייסד הכהונה והעניקו לו ברית כהונת עולם והגדירו אותו כיורש כל ספרי אבותיו. כך נאמר במפורש מפי המלאכים, ב“ספר היובלים”, בפרק ל, יז–כ בסיום פרשת רצח אנשי שכם בעקבות אונס דינה:

"ותהי להם [להורגים בני שבט לוי] לצדקה ונכתבה להם לצדקה,

ונבחר זרע לוי לכהנים וללויים לעמוד למען ישרתו לפני אלוהים כמונו כול הימים:

ולוי ובניו ברוכים לעולם, כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה בכל הקמים על ישראל:

וכך עלו לו בתעודה על לוחות השמים ברכה וצדקה לפני אלוהי כול.

ואנו נזכור את הצדקה אשר עשה אדם בחייו בכל מחלקות השנה עד אלף דורות יעלו. ויבוא לו ולדורותיו אחריו ונכתב אוהב וצדיק על לוחות השמים".

*

מעשהו של פינחס בפתח אהל מועד, דומה למעשיהם של בני שבט לוי לאחר חטא העגל (שמות לב כו–כט). בשני המקרים אדם המקנא לאלוהי ישראל או קבוצת אנשים קנאים לאלוהי ישראל ולחוקיו, הורגים אנשים שעושים מעשים שנתפסים על ידיהם כמעשי פשע בוטים שמנוגדים לחוק האלוהי.

השוואה זו היא גם ביחס לגמול המוענק לנוקמים על מעשה הקנאות הדתית – שבט לוי זכה להיבחר כשבט יחיד של עובדי האל במשכן כתוצאה מנכונותם של בני השבט להתגייס ללא היסוס לקריאתו של משה ‘מי לאדוני אלי’. בדומה לכך פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, הקנא והנוקם בנשיא שבט שמעון ובכזבי בת צור המדיינית, מקבל את הבטחתו של האל לברית כהונה נצחית, ברית שלום, לדורות עולם. ברכת דודו הגדול, משה בן לוי, לשבטו שבט לוי, ברכה דרמטית המציינת את ייחודו הקנאי של השבט שאינו נושא פנים לאיש, ואת עצמתו הנובעת מברכת האל מכאן, ואת חובתו הלימודית פולחנית, מכאן, מיטיבה לאפיין את מהותו יוצאת הדופן של השבט היחיד הרשאי לברך ולקלל, לעסוק בהטלת גורלות ובאורים ותומים, להתנכר לבני משפחתו, לשמור את דברי האל ובריתו, לעסוק בעבודת הקודש ולהרוג בשם האל:

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ,

אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל־מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו,

וְאֶת־אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת־בָּנָו לֹא יָדָע:

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל;

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה;

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן.

*

*

הנושא השני בפרשת פינחס הוא תיאור מפקד נוסף שבו נפקדו שבטי ישראל לפי מספר יוצאי צבא מגיל עשרים ומעלה לפי משפחות השבטים: המפקד מכין את בני ישראל המחולקים לתריסר שבטים, מלבד שבט לוי, שאיננו נוחל נחלת קבע רצופה בארץ, לחלוקת נחלותיהם שיעלו בגורל ולהתאמת הנחלות לגודלו של השבט על פי מספר ראשי בתי האבות הנפקדים. המפקד כולל גברים בלבד מעל גיל עשרים, נשים אינן יורשות נחלות, רק גברים. על רקע עובדה זו מובא סיפורן המאלף של בנות צלפחד המיטיב להדגים את היחס בין החוק הקבוע הקובע גדרות והגדרות, זכויות וחובות, לאתגרים הבלתי צפויים הניצבים בפני המשפט המבקש ליישם את החוק הקבוע במציאות משתנה תמיד, ולהביא בחשבון גם את היוצאים מן הכלל, ולא רק העיקרון החוקי הכתוב והבלתי משתנה לכאורה.

שבט לוי לא נפקד במפקד יוצאי הצבא, מעמדו שונה, ברית כהונת עולם הובטחה לו ורק לו, ועבודת המשכן ועבודת ההוראה נשמרה רק לו, אבל לא ניתנה לו נחלה בארץ כמו לשאר השבטים, לכן איננו נפקד במפקד הנחלות:

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ

אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

(במדבר כו נב–נו).

כזכור ספר במדבר מתחיל בפרק א במפקד משפחות השבטים כיוצאי צבא: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם – בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל– תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. ספר במדברמתקרב לסיומו בפרק כו במפקד שונה אחרי ארבעים שנה. בפסוקים א–נא נפקדים תריסר שבטי ישראל למשפחותיהם. בפסוק נז נידונים פקודי הלוי למשפחותיו ומפורטת חלוקת המשפחה:

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם

לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי

לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי

לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי

מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי

מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי

מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי

מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי

מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי

וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.

וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם

וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה

כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

*

יש לתת את הדעת על כך שבמפקד השבטים פוקדים אנשים בשמותיהם ושמות משפחותיהם, ולא רק במספרים אנונימיים. לכל אדם יש שם ולכל שם יש אב ואם, משפחה, מטה ושבט. אדם הוא בן אנוש מהרגע שיש לו שם ותולדה [היסטוריה], שכן כל אדם נולד לאם ואב, למשפחה ולשבט, התורה פוקדת את בני ישראל על פי שמותיהם ושמות אבותיהם למשפחותיהם ולשבטיהם. לא כמספרים אנונימיים מוכללים אלא בשמות אינדיבידואליים. ברגע שאדם הופך למספר נטול שם, הוא מאבד את זהותו האנושית, הקשורה תמיד בשם ובשם משפחה, בתולדות ובמשפחת מוצא. במאה העשרים למדנו למרבה הזוועה מתי והיכן אנשים סומנו במספרים נטולי שם בדרכם למחנות המוות כשניטל מהם צלם אנוש ונגזלה מהם הזכות לחיים כאדם בעל שם ותולדות חיים ובעל שם משפחה שהוא חלק מרצף הדורות.

הנושא השלישי החותם את הפרשה הוא פירוט מדוקדק של סוגי הקרבנות ומועדי הקרבתם, המלמד על הקשר בין מחזורי הזמן הנצחיים המקודשים, הנשמרים במחזורים המקודשים הנצחיים של קרבנות העולה, ובין מטרת הפולחן המקודש, המנציח את חלוקות הזמן המחזוריות המקודשות בקרבנות ייחודיים קבועים ומפורטים, לפי פשט התורה, ובשירת קודש לפי מגילות מדבר יהודה, כפי שיפורט להלן.

*

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואעיר אחרי כוכבית במקום שיש מה להוסיף על פשט הכתוב.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

* קנאות היא פעולה קיצונית של אדוקים בדתם מתוך זעם על מחללי קודש או מתוך קנאה לכבוד אלוהים ולא לכבודו של בשר ודם. הקנאות הדתית כוללת מעשים אסורים בתכלית, הנעשים בשם אדיקות באמונה בכבודו של האל הקנא והנוקם, שמעשיו של הקנאי והנוקם נעשים בשמו. קנאים היה שמם של לוחמי חירות ישראל בסוף ימי בית שני, עליהם נאמר המשפט המעיד על האבסורד שהקנאות כרוכה בו: “בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש” (אבות דרבי נתן ו).

*

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

*

מעשה הקנאות הקיצוני של פנחס שנעשה בחמת זעמו על הפגיעה במצוות האל, זיכה אותו בברית כהונת עולם המכונה ברית שלום:

*

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

קנאותו של פנחס, שהייתה כרוכה ברצח פומבי של החוטאים בפומבי ששמם מפורש להלן, התפרשה כמעשה שכיפר על חטאו הכבד של העם בבעל פעור שהחל בעבודה זרה וגילוי עריות והסתיים בשפיכות דמים.

*

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.

וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

הצירוף זמרי ופינחס נשאר חרות בזיכרון בזיקה לביטוי ‘עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס’ המזכיר את זה העושה מעשה פשע פומבי, של גילוי עריות ועבודה זרה, כזמרי נשיא שבט שמעון, ומבקש שכר כפינחס, שאלוהים גמל לו בברית כהונת עולם על מעשה הקנאות הדתית שלו.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם.

כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

*

* כזכור יתרו היה כהן מדין שיעץ למשה עצות טובות וחשובות בענייני משפט והנהגה, הנזכרות בפרשת יתרו, ובתו, צפורה, הייתה אשתו של משה ואם ילדיו. אולם כל זכויותיהם של המדיינים לא עמדו להם ברגע שכָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן החטיאה את זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי בחטא בעל פעור.

בעל ששמו נגזר מהביטוי בעל הגשם, היה שם האל המרכזי בפנתיאון הכנעני ולשמו נוסף שם המקום שבו הוקם מקדשו, כך בעל צפון או בעל פעור. המסר המונותאיסטי של החומש התנגד בכל תוקף לכל סוג של אלוהים אחרים ועבודת אלילים, ולדברי המחבר המקראי עבודת הקודש במקדשי הבעל הייתה כרוכה בזנות ופריצות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים נכרכו אלה באלה בתודעה המקראית האוסרת על שלשתם איסור מוחלט כחטאי ה’יהרג ואל יעבור'.

*

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר.

*

מכאן ואילך מתואר מפקד של כל יוצאי הצבא בישראל על פי בית אבותם ושבטם. והביאור שלי ממשיך באזכור הראשון של בנות צלפחד

*

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.

לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.

וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב.

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהוָה.

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס.

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.

בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי.

לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם.

בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי.

לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי.

לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי.

וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי.

לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשׁוּבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת.

בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.

בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי.

אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי.

וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי.

וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי.

וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

*

* המשפחה היחידה מכל משפחות השבטים שנמנו עד כה שלא היו לה בנים היא משפחת החפרי משבט מנשה. לצלפחד בן חפר נולדו חמש בנות. יש המבארים ברוח דרשנית, לא דקדוקית, את שמותיהן של בנות צלפחד מהפעלים הקשורים בתנועה, הקרובים לצלילי שמותיהן: מַחְלָה מלשון לחולל, נֹעָה מלשון לנוע; חָגְלָה מלשון לחוג, מִלְכָּה מלשון ללכת, ותרצה מלשון לרוץ.

*

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת.

אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי.

וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם.

בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי.

לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי.

וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי.

אֵלֶּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם.

כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי.

לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֶבֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּיאֵלִי.

וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח.

* דמותה של שרח בת אשר, זכתה לאגדות ולמדרשים רבים, שכן נמנתה עם היורדים למצרים ועם העולים ממנה (ראו: בראשית מו, יז; דברי הימים א ז, ל). שרח היתה זו שזכתה לבשר לסבה יעקב שבנו האבוד יוסף עודנו חי, והוא שאורו עיניו למשמע ידיעה בלתי צפוייה זו, בירך אותה בחיי נצח או בחיים שיחרגו מגבולות קצבת ימיהם המקובלת של בני אנוש. גולי יהודה שהגיעו לעיר אספהן שבפרס טענו שהיא קבורה במערה בעירם.

*

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אָשֵׁר לִפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

בְּנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיַחְצְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְצְאֵלִי לְגוּנִי מִשְׁפַּחַת הַגּוּנִי.

לְיֵצֶר מִשְׁפַּחַת הַיִּצְרִי לְשִׁלֵּם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁלֵּמִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.

*

במניין השבטים נפקדו תריסר שבטים ואילו השבט השלושה־עשר שבט לוי לא נפקד הן משום שהוא איננו נמנה בקרב יוצאי הצבא, הן משום שאיננו נמנה בקרב יורשי הנחלה. גורלו שונה משל שאר השבטים, חובותיו אחרות, ייעודו אחר, גורלו אחר, זכויותיו אחרות ואחריותו שונה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

*

אלוהים מצווה על חלוקת הארץ לנחלות בזיקה למספר הנפקדים יוצאי הצבא בכל שבט ושבט. הוא מציין בבירור שאין שום בחירה אנושית מעורבת בחלוקת הנחלות ולא שום אינטרס אנושי. הארץ תחולק לפי גורל עם קיזוז הנחלות המוגרלות לפי מספר הנפקדים במפקד.

*

המילה גורל היא מילת מפתח במקרא ובמגילות ובספרות ההלכה, ותלמידי, ד"ר שרגא בר־און, פרסם ספר מרתק על ריבוי משמעויותיה של מילה זו, המיוסד על עבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' משה הלברטל על מושג הגורל בגלגוליו והקשריו. הגורלות שימשו לניחוש והגדת עתידות, להנחלת הארץ לנחלות על פי גורל ולהנחלת ירושה, לצרכי פולחן, כמו הגורלות ביום הכיפורים המכונים גם פייס או פייסות, למינוי לתפקידים רשמיים על פי הטלת גורל ולמשחקים רבים. השאלה המכרעת היא מי הוא מטיל הגורלות ומה הוא שעולה בגורל ומי קובע את גורל האדם, ואיך קשורות המילים lot נחלה ו־lottery הגרלה. המילה האנגלית לגורל lot היא המצויה ביסוד המילה lottery, lotto או פייס.

שם הספר של ד“ר שרגא בר־און הוא: הטלת גורל, אלוהים ואדם במסורת היהודית – מן המקרא ועד שלהי הרנסנס, רמת גן, תש”ף.

*

מכאן עובר הדיון לשבט לוי הנבדל מכל השבטים האחרים

*

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.

וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.

*

עמרם, בן קהת בן לוי, לקח לאשה את בתו של לוי, יוכבד. כלומר עמרם בן קהת, נישא לדודתו, אחות אביו. נולדו להם בנישואים אסורים בין דודה לבן אחיה שלושה ילדים: אהרון, משה ומרים. בספר שמות נאמר בלשון רמזים שאיש מבית לוי לקח אישה בת לוי. שני בני לוי אלה הם הוריהם של אהרון, משה ומרים. כאן לראשונה מתבארת במישרים זהותם של בני משפחה זו שבה נביא כהן ומשוררת נולדו לבן דוד ודודתו. יוכבד היא בתו של לוי בן יעקב ואחותם הצעירה של בניו גרשון קהת ומררי. עמרם בן קהת בן לוי הוא בן זוגה. נישואי דודה ואחיין אסורים בדרך כלל לפי חוקי העריות (ויקרא, י"ח) אבל במשפחת הקהתי, היא משפחת הכהונה, נישואים כאלה היו אפשריים, שכן בתו של לוי נישאה לנכדו של לוי, בן אחיה קהת. משפחת הקהתי לבדה היא משפחת הכהונה כי אהרון בן עמרם בן קהת הוא אבי הכהונה הנבחר בספר שמות. כל בניו הזכרים של לוי הם לוויים אבל רק בניו מבנו קהת דרך בנו עמרם הם כוהנים דרך אהרון בן עמרם הכהן וצאצאיו לדורות.

יש לציין כאן את אזכור מרים אחותם. זו הפעם הראשונה שמרים נקראת אחות משה במפורש. בשמות ב נזכרת אחות משה ללא שם, בשמות ו אינה נזכרת כלל, בשמות ט“ו כ היא נזכרת כנביאה וכאחות אהרון ובספר במדבר י”ב, כשהיא ואהרון מדברים על אשת משה, ייחוסה לשני אחיה איננו נזכר. כך גם בתיאור מותה, בבמדבר כ, א. רק כאן בפסוק המתאר את יוכבד נאמר במפורש: וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם. כלומר, רק כאן היא מתוארת כאחותם של משה ואהרון. הפרשה מדגישה: כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גורל שבט לוי שונה מכל השבטים והנהגתו שונה מכל השבטים, חובותיו שונות וזכויותיו שונות, כי רק הוא זכה בברית כהונת עולם ובחובות הייחודיות המוטלות על הלוויים. מה שמותר לו אסור על זולתו בתכלית האיסור ומה שמותר לזולתו אסור עליו לחלוטין. כך למשל בני לוי מדליקים אש בשבת בעבודת המקדש בשעה שעל שאר בני ישראל נאסרה הדלקת האש בשבת, לכהן הגדול מותר ללבוש שעטנז ולאחרים מבני ישראל אסור ללבוש שעטנז, רק על הכוהנים נאסר לשאת נשים מסוימות: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. (ויקרא כ"א, ז). כידוע התורה מזכירה פעמים רבות שאדם מישראל חייב לתת משלו ומחלקו לגר ליתום ולאלמנה ו’ללוי אשר בשערך', כי כל בני לוי משוללי נחלה וכולם משוללי תמיכה או מקור הכנסה.

חלק זה של הפרשה מסתיים בדיווח נורא שראשיתו במנין פקודי לוי:

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, כָּל־זָכָר, מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה:

כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא־נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

וּבְאֵלֶּה לֹא־הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי.

כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם: מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא־נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ– כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן.

*

אחריתו של הדיווח מספרת שלא נותר איש חי מיוצאי מצרים שנפקדו במפקד הראשון במדבר סיני בשל הקללה האלוהית על הספקנות שגילה העם בפרשת המרגלים: כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר;

מיוצאי מצרים נותרו רק בני שבט לוי, ומלבדם רק כלב יפונה ויהושע בן נון.

*

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.

*

המספר אינו חוסך מקוראיו את האסונות והכישלונות והחטאים שנקשרו בבני לוי, שבט הכהונה והלוויה המקודש, שאיננו נוחל נחלה בארץ.

*

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

כאן חוזרת הפרשה ומדגישה שבני לוי לא קיבלו נחלה בין בני ישראל ושעיקרון המפקד שלהם שונה. הלוויים נפקדים במפקד הכולל כל זכר מבן חודש ומעלה בעוד ששאר שבטי ישראל נפקדים מגיל עשרים כיוצאי צבא זכרים.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.

כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

* הדור הנפקד עתה בערבות מואב מול יריחו אחרי ארבעים שנה איננו הדור שנפקד במפקד הקודם, במדבר סיני. על דור זה המכונה מתי מדבר נגזר למות בגלל חטאיהם בכלל וחטא המרגלים בפרט. כל בני הדור מתו מלבד משה בן עמרם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אלה שספרו בשבח הארץ, בניגוד לעשרת ראשי השבטים האחרים שסיפרו בגנותה בחטא המרגלים.

*

* בפרק כז של ספר במדבר מתחילה פרשת בנות צלפחד המצטיינת בעובדה שכאן נשמע בפעם הראשונה בחומש קולן של נשים, חמש אחיות, המדברות בפני אהל מועד, כלומר מדברות בציבור על הפער בין המצוי לרצוי מנקודת מבטן של נשים, וקולן נשמע באזני ההנהגה, נידון ונלקח בחשבון!

פרשת בנות צלפחד חשובה מאוד לעניין ההיסטוריה של המשפט שכן היא מלמדת על משקלו של יוצא הדופן בחוק ובמשפט. בהיסטוריה המקראית מבראשית ועד ספר במדבר, כל שבטי ישראל יורשים ומורישים, נוחלים ומנחילים רק בזיקה פטריליניארית, כלומר הירושה עוברת רק מאבות לבנים, לאימהות ולבנות אין זכויות ירושה או זכויות קנייניות בנחלות ורכוש, שכן זכויות אלה מוקנות אך ורק דרך המחצית הזכרית מאבות לבנים. נשים אינן נפקדות ואינן נזכרות בהיסטוריה של השבטים לענייני היסטוריוגרפיה, הנחלה וירושה, מלבד במקרה בנות צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר, שהיה אדם ממטה מנשה שלא נולדו לו בנים אלא רק בנות. הן טוענות בפני משה שאין זה מן הצדק שיגרע חלק בית אביהן בנחלת שבט מנשה, משום שלאביהן לא נולדו בנים אלא רק בנות.

משה מאזין לדברי תלונתן ומפנה את השאלה שטרם נידונה ולא נכללה בעיקרון החוקי שעליו התבסס המפקד, וממנו נגזר גורל הנחלות והנוחלים.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.

*

אלהים שומע את טענתן הצודקת של בנות צלפחד, החרדות מכריתת שם אביהן מאשר את צדקתן בדבר זכותן לירושת נחלת אביהן, במשפחה שאין בה בנים ממין זכר, ומוסיף פרטי חוק שלא נזכרו קודם:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר

אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.

וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.

וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.

וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ

וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

אלוהים שומע את תלונת בנות צלפחד בדבר חרדתן בדבר כריתת שם אביהן וקיפוחן בדבר זכות הירושה של נחלתו, ומתקן תקנה חדשה לכבודן המכונה חֻקַּת מִשְׁפָּט: כאשר אין בן יורש ממין זכר לבעל הנחלה, היורשת תהיה בתו של בעל הנחלה. ואם היה חשוך ילדים נחלתו תעבור לאחיו, ואם אין לו אחים, דודיו מצד אביו יהיו היורשים, ואם אין דודים כאלה בנמצא, הנחלה תעבור לשארו הקרוב אליו. כזכור מגילת רות עוסקת בגאולת נחלתו של אלימלך איש נעמי מבית לחם יהודה, משבט יהודה, ששני בניו, מחלון וכיליון, מתו בשדה מואב ובנות לא היו לו. בעז הוא שאר בשר של אלימלך, כנאמר בהתחלת פרק ב מגילת רות: “וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמו בֹּעַז”. רות מגיעה באקראי לשדה קרובו של אלימלך איש נעמי. “וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ”…“וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא”. הסיפור במגילת רות אכן עוסק בגאולת הנחלה של אלימלך בידי קרובו בעז, בעת נישואיו עם אלמנת בנו, מהלך הנחשב בראש ובראשונה כגאולת שמו משכחה וכגאולת נחלתו מטמיון. שכן משעה שהוא נושא את רות אלמנתו של מחלון בן אלימלך, הוא גואל את נעמי אשת אלימלך אמו של מחלון מעריריות וגואל את רות כלתה מאלמנות חשוכת פרי בטן, גואל את אלימלך אבי מחלון וכליון מנשייה, שכחה וכיליון, כי לא נותר לו זרע שישא את שמו, וגואל את נחלת אלימלך ומשיבה למשפחות שבטו. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם. [מגילת רות, פרק ד].

בעברית הקללה החמורה ביותר המוטחת בפני אדם היא “ימח שמך” כלומר שמך ימחה, יכרת וישכח עד עולם ולא יהיה לו זכר בבניך ובנכדיך ובניניך, בבתיך ובנחלותיך. קללה זו נאמרת בדרך כלל רק באזכור שמו של היטלר או של צוררים נוספים. ההפך של קללה זו היא הקמת שם המת על נחלתו באמצעות גאולת נחלתו, גאולת אלמנתו או כלתו או בתו והנצחת שמו וזכרו באמצעות הולדת ילדיו, נכדיו וניניו.

בהמשך החומש נלמד שבנותיו של צלפחד הצטוו להינשא רק לגברים מבני שבטם, כדי שנחלת אביהם לא תעבור לבני שבט אחר. נישואין קשורים תמיד בסדר החברתי ובעולם הערכים שהוא מגלם. בעולם המקראי הנצחת שם בעל הנחלה והולדת צאצאים הקשורים בו ובשמו ובשם שבטו ונחלתו, היו בעלי חשיבות ראשונה במעלה.

*

אלהים קורא למשה ומצווה עליו לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ המובטחת:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ.

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם

הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.

*

אלוהים מזכיר לשומעיו שמשה נענש בכך שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בשל מעשיו ומחדליו במדבר צין שלא שיקפו את האמונה הראויה בהבטחה האלוהית, אלא את קוצר רוחו של משה וקוצר ידו מללמד את העם לבטוח בהשגחה האלוהית בכל הקשור בהמצאת מים חיים לעדה הצמאה.

משה העניו מכל אדם, אציל הנפש הבא בימים, בן 120 שנה, אינו מתרעם או מביע אכזבה ממר גורלו, או מלין על ייאושו, אכזבתו והתנפצות תקוותו להיכנס עם עמו לארץ המובטחת, אלא מבטא אך ורק דאגה למעבר מסודר של הנהגת העדה כשהוא ייאסף אל עמו, הביטוי המקראי היפה למותו של האדם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר.

יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה

וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה

עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ

וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה.

וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

*

העברת ההנהגה יפה כל כך ובולטת ביופיה לנוכח הביזיון שהיינו עדים לו לפני שנה עם חילופי הממשלה. חובתו של כל מנהיג היא להכין לו יורש ראוי ולהעביר את ההנהגה לפי מיטב המסורת המקובלת, כשמקור הסמכות ברור וחלוקת האחריות ברורה. בנסיבות הנוכחיות משה מבקש מאלוהים שימצא לו מחליף ראוי בעיניו וזה נעתר מיד לבקשתו, וממנה את יהושע בן נון, האדם היחיד שאיננו בן שבט לוי, ששרד מלבד כלב בן יפונה, מיוצאי מצרים, כמנהיג ארצי האחראי על הקשר עם העם ואת אלעזר כמנהיג כוהני הממונה על הקשר עם אלוהים.

*

*

*מכאן ואילך נידונים פרטי הקרבנות הקשורים במועדים קבועים. פסוקים אלה נזכרים בתפילת שחרית ובתפילת מנחה לפני אמירת “פיטום הקטורת”. מסורת חכמים קבעה שמשעה שהמקדש חרב אמירת הקטרת הקטורת או ‘פיטום הקטורת’ שקולה כביכול למצוות הקטרת הקטורת בבית המקדש, ואמירת הפסוקים המתארים את הקרבנות מחליפה את הקרבת הקרבנות, שהפכה לבלתי ניתנת לביצוע בידי הכוהנים. כך נאמר בדרשת חז"ל על הפסוק: “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע, י"ד, ג'), שמחמת שאיננו יכולים בעת הזאת לקיים את מצוות עבודת הקורבנות משום שאין לנו כיום בית מקדש, אנו מקיימים אותן על ידי הזכרתן בזמנן בתפילה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.

אִשֶּׁה הוא קרבן התמיד הנשרף אִשֶּׁה כליל לה' המוקרב בזריחה ובשקיעה.

הקרבן הנשרף כליל כולל כבש אחד סולת ושמן וריח ניחוחו הוא העולה לה'

*

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין.

עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה.

וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

לעולת התמיד מתווספת מדי שבעה ימים עולת השבת

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ.

עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ.

עולת השבת כפולה מעולת התמיד ונוספת עליה, שכן בשבת מוקרבים לעולה שני כבשים בעוד שביום רגיל כבש אחד בבוקר ואחד בערב. ההבדל בגובה הלהבה ובעוצמת ריח הניחוח התלוי במספר קרבנות העולה הבדיל באופן רב חושי בין ימי החול לימי השבת.

*

וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.

*

לקרבן זה קוראים קרבן מוסף ועולת החודש. הוא נוסף על עולת התמיד והוא קרבן גדול ממדים המוקרב בראשי חודשים שנים עשר פעמים בשנה. כלומר בבוקרו של ראש החודש הקריבו כבש אחד של עולת התמיד, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים ושעיר עזים שנשרפו כולם אִשֶּׁה כליל ריח ניחוח לה'. אין ספק שגובה הלהבות ועצמת ריח הניחוח מהסולת והשמן והקטורת והבשר הנשרף כליל נראו בבהירות לכל עין והגיעו לכל חוטם.

*

וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד.

וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.

*

מלבד מחזור עולת התמיד הימית, עולת השבת השבועית ועולת החודש תריסר פעמים בשנה, היו קרבנות נוספים המכונים קרבנות המוספים, שהם קרבנות שבעת מועדי ה' הכלולים בעולות המוספים. פסוקים אלה מפרשת פינחס נקראים בבית הכנסת בשבעת המועדים הנזכרים להלן, החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן ראש חודשים לתשרי החודש השביעי, כמפטיר של יום טוב, לפני ההפטרה מדברי הנביאים.

הראשון בקרבנות המוספים הוא קרבן הפסח שמועדו בארבעה עשר לחודש הראשון וקרבנו מפורט להלן כקרבן חג הפסח לה' והוא מוקרב בנוסף לעולת התמיד ולכן נכלל בקרבנות המוספים. אחרי מועד הפסח בא המועד השהי הוא מועד חג המצות במשך שבעה ימים.

*

וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהוָה.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם

וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן

שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה.

כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה

עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.

*

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

* הקרבן הבא של המועד השלישי, אחרי פסח וחג המצות, הוא הקרבן לחג השבועות המכונה יום הביכורים:

*

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם.

*

* מכאן עובר הדיון לקרבן המועד הרביעי הוא יום תרועה באחד בחודש השביעי.

*

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד

אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן

שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל.

וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ

וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

כאמור, הקרבנות תמיד מתווספים ומצטרפים. בראשון לשביעי יש להקריב את עולת התמיד היומית, את עולת החודש כבכל אחד מתריסר ראשי החודשים, ואת עולת יום זיכרון תרועה. גודל הלהבות של הקרבן המשולש ציין בעיני הרואים והמריחים את מועד יום זיכרון תרועה בציון השונה מכל יום אחר.

*

מכאן עובר הדיון לקרבן המועד החמישי הוא יום הכיפורים:

*

וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

*

מחזור קרבנות המועדים מסתיים בקרבן אשה לחג הסוכות ולשמיני עצרת, הוא המועד השישי והשביעי משבעת מועדי ה' החל בחודש השביעי. בחג זה מעלים מחזור קרבנות אשה מורכב במיוחד במשך שבעה ימים.

*

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים.

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם.

וְעִשָּׂרׅו‍ֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.     וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.   וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.   וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.

מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.

*

כל הקרבנות הנזכרים הם מחזור הקרבנות השנתי הקבוע, היומי, החודשי והמועדי. כל קרבנות המועדים מוקרבים רק בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, ומסתיימים בחג של שבעה ימים בחודש השביעי שיש בו שביעיות של קרבנות.

בעולם העתיק מקדשים כמרחב מקודש, הקשור בזמן מחזורי מקודש, בזיכרון סיפורי מקודש ובפולחן מקודש, שעיקרו הקרבת קרבנות, היו מקובלים בכל התרבויות. בתרבות היהודית שהחלה במשכן, או במקדש נייד, הקרבנות ציינו את מחזורי הזמן המקודשים הנצחיים, שנשמרו במקדש באמצעות מחזור הקרבנות הקבוע והמפורט: מחזור של 364 ימי השנה, מחזור של 52 שבתות השנה, מחזור של תריסר ראשי החודשים ומחזור 18 ימי המועדות בניכוי השבתות.

במגילת המזמורים ממגילות מדבר יהודה, היא מגילת תהילים, נאמר לנו שדויד בן ישי, נעים זמירות ישראל, חיבר שירים ותהילות הקשורים במחזור הקרבנות.

10 מזמורים כנגד כל אחד מ־360 ימי השנה הרגילים, ששרו הלוויים על מעלות המקדש, ארבעה שירים המכונים שיר על הפגועים, בימים שארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו, 364 שירים לקרבן עולת התמיד ששרו הכוהנים בוקר וערב מדי יום ביומו, 52 שירות לכבוד עולת השבת ו־30 שירים לקרבנות המוספים הלא הם 12 ראשי החודשים ו18 ימי המועדות.

בסיום מגילת תהלים שנמצאה במערה ה־11 בקומראן מתוארת יצירתו הליטורגית הענפה של דוד בן ישי ומפורשת זיקתו לעולת התמיד ולמזבח, למועדים, לתהילות וללוח המקדש, שהיה לוח שבתות שמשי, קבוע, ידוע ומחושב מראש:

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה

ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות,

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,

ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות

וליום הכפורים שלושים שיר,

ויהי כול השיר אשר דבר

ששה וארבעים וארבע מאות,

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון.

([מגילת המזמורים 11QPsa, col.XXVII:2–11 DJD IV ,(Oxford1965) pp.91–93 מהדיר, ג’ורג' סנדרס, עריכה שירית שלי, ר.א.)

ראו עתה: מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים בעריכת אלישע קימרון, כרך ב, עמ' 355.]

בתהילה זו הרצף הנצחי של חילופי המאורות מחולק למחזורים הנראים לעין של הזריחה ושל חליפות ארבע העונות, המצוינים בשלוש מאות שישים וארבעה שירי עולת התמיד, המתייחסים לשנה בת 364 ימים, ובארבעה שירי ‘הפגועים’ המתייחסים לארבע עונות השנה הפוגעות (=פוגשות, השוו בראשית כ"ח, יא) זו בזו בארבעת הימים ‘הפגועים’ שלפני ימי השוויון וביום הארוך והיום הקצר בשנה (חנוך א פ“ב, 14–20; ע”ה; יובלים ו, 23–30 בהם מתחילות ארבע תקופות השנה, ימים המקבילים לארבעת ימי הזיכרון או ארבעת ימי התקופה, אחד בניסן ואחד בתשרי ימי השוויון, ואחד בתמוז היום הארוך בשנה ואחד בטבת היום הקצר בשנה).

ואילו המחזורים המיוסדים על משמע אוזן, על ציווי אלוהי וגילוי מלאכי, מועד, חוק ספירה ומניין מחזורי, דהיינו, חמישים ושנים מחזורי השבתות, שנים עשר החודשים המבוססים על חישוב החל מהיום הרביעי לבריאה, ושבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, הקשורים במחזורי קרבן עולת האשֱה – עולת השבת ועולת המוספים – נמנים במפורט בלוח ליטורגי זה המלווה את מחזורי הקרבנות.

השירים הנזכרים והתהילות הנזכרות, ארבעת אלפים וחמשים במספר, מתייחסים למחזורי הזמן הנראים והנשמעים במהלך שנה שמשית קבועה וידועה מראש המתחילה בחודש האביב (שמות יב ב), שנה בת 364 ימים המחולקת לארבע עונות חופפות, בנות 91 ימים כל אחת, ולתריסר חודשים בני 30 יום כל אחד: ארבעת הימים הנותרים הם היום ה־91 בכל רבעון או עונה, שיחול תמיד ביום שלישי. דהיינו, ה־31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר.

היום הבא אחרי כל אחד מארבעה ימים אלה, המכונים ‘פגועים’, הוא היום הפותח את העונה החדשה, המכונה יום זיכרון, יום התקופה, דגל או אות, שיחול תמיד בלוח זה ביום רביעי, יום בריאת המאורות: האחד בניסן, יום שוויון האביב; האחד בתמוז, היום הארוך בשנה; האחד בתשרי, יום השוויון של הסתיו; והאחד בטבת, היום הקצר בשנה.

בלוח זה הקבוע ומחושב מראש, כל חודש בן 30 יום מתחיל תמיד ביום קבוע – החודש הראשון מתחיל תמיד ביום ד, החודש השני ביום ו, והחודש השלישי ביום א. וכך חוזר חלילה בארבע עונות השנה. לפיכך לכל שבת יש תאריך קבוע, השבת הראשונה תחול ברביעי לראשון, השנייה ב11 לראשון, השלישית ב18־לראשון וכו'. השבת האחרונה בכל אחת מארבע עונות השנה שתאריכיהן חופפים, תחול תמיד ב־28 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר.

3600 שירי תהלים הנזכרים לעיל מתייחסים ל360 ימי השנה הרגילים הנראים בעין להם חיבר דוד בן ישי נעים זמירות ישראל,] עשרה תהלים לכל יום, שהושרו בידי הלויים על מעלות המקדש. לארבעת הימים הנותרים בהם העונות פוגעות [פוגשות] זו בזו חיבר ארבעה שירים על הפגועים.

364 שירי עולת התמיד הושרו בפי הכוהנים במקדש בעת הדלקת עולת התמיד על המזבח בבוקר ובערב במהלך שנה תמימה. 52 שירי עולת השבת, 13 לכל תקופה/ עונה/ רבעון/ ששלושה עשר מהם נמצאו בחלקם בקומראן ובמצדה, הושרו בפי הכוהנים בעת העלאת עולת השבת במהלך 52 שבתות השנה. בשנה בת 364 ימים יש 52 שבתות שלכל אחת מועד קבוע. כל אחת משירות עולת השבת שנמצאו בקומראן פותחת בציון התאריך – “למשכיל שיר עולת השבת הראשונה בארבעה לחודש הראשון”.

30 שירים לקורבן ראשי החודשים (12 פעמים בשנה מוקרב קורבן עולת החודש) “ולכול ימי המועדות” בהם הוקרבה עולת המוספים במשך 18 ימים. הכוונה לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים [פסח, חג המצות, שבועות, יום זיכרון תרועה, יום הכיפורים, סוכות ועצרת] העולים ל18 ימים בניכוי השבתות.

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

פרשת פנחס מסתיימת בציון מפורש שכל דיני הקרבנות המוקרבים במקום קדוש, במשכן או במקדש, על פי מחזורי זמן נצחיים מקודשים המחושבים ביחס לשנה בת 364 ימים, 52 שבתות וארבע עונות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, בידי הכוהנים והלוויים משבט לוי המקודש, נאמרו למשה מפי אלוהים.

דיני הקרבנות הזכירו לי את ציור השה לעולה, או כבש עקוד כקרבן, שצייר הצייר הספרדי פרנסיסקו דה זורבארן בין השנים 1635 –1640:

Agnus Dei, by Francisco de Zurbarán, שה האלוהים

פרנסיסקו דה סורברן, “שה האלוהים”, 1635–1640 מוזיאון הפראדו