צעיף אֵבל מכסה את בית הצדיק. לחשי דממה קריצות עין, הליכה אטית על בהונות רגלים, עינים מביעות פחד מהול בבקשת רחמים, הבהובי תקוה וערפלי־יאוש, פנים מארכים, חורים ועיפים, הנשקפים מתוך אור כהה ודלוח על יום חורף מעונן, הנראה דרך החלונות העכורים. בני הבית מתהלכים כצללים, מתלחשים זה עם זה בלחשי רמזים, בטרופי מלים ובלוית אנחות שוברות את הגוף, מתפרצות פנם בפעם מן הלב.

הצדיק גוסס…

את מטתו העבירו מחדר השינה שלו אל כדר הקבלה, שבו היה מקבל את פני החסידים הרבים, הבאים אליו יום יום מארבע כנפות הארץ לשפוך לפניו את שיחם ואת מר לבבם, ליד הקיר המסויד אצל אצטבאות־הספרים הארוכים והגבוהים. סמוך למטה עמד כסא ועליו צנצנות מגוָנוֹת ובקבוקים מלאים נוזלים שונים. מן החוץ נשקף יום סתיו אמוץ, המפיל על הנפש עצבון מדכא. הצדיק שכב לו על המטה, כפה חבושה לראשו, פניו רזים וקודחים נשקפים מתוך מסגרת הזקן הלבן והרחב, המכסה את רוב פניו המונח לו מתוח על גבי השמיכה. עיניו עצומות למחצה מכוסות בבות זעירות, לבנות וארוכות. חלק השמיכה שנגד הלב עולה ויורד בהלמות לבו הכבדות. ליד הקיר השני, נוכח המטה, עומד שלחן ארוך ולשני עבריו ספסלים, עליהם יושבים בני־הבית וגדולי החסידים, המקורבים אל החצר, ולפניהם ספרים פתוחים, על דפי אחדים מהם מונחים אבנטי משי שחורים או מטפחות־אף צבעוניות,. הם משליכים מבטים פעם אל עבר המטה ואל פני הצדיק הגוע ופעם אל תוך הספרים שלפניהם. הדלת אל החדר השני פתוחה ובה נראית פעם בפעם הרבנית, אשת הצדיק, בפנים חורים ועינים אדומות, השואלת בלחש איזה דבר את אחד מבני הבית או מְצַוָה לעשות דבר־מה ויוצאת שוב לחדר השני. הצדיק פוקח לפרקים את עיניו הקודחות בחום תוסס, מרים את גבותיו השעירות ומשליך מבט פעם אל תוך החלל הריק ופעם אל בני הבית היושבים להם ליד השלחן או מתהלכים בדממה. באויר עומדת אנחה קפואה וצפיה עצורה לאיזה דבר נשגב שיתגלה תיכף לעיני כלם; איזה פחד טמיר מרחף בחלל החדר האפלולי והסודי, המבשר חזון מפתיע ומפליא.

מן החדרים הפנימיים מגיעים הנה אנחות קטועות, הדי דבורים וקרעי לחש, היוצאים מפיות החסידים הקרובים ובני־המשפחה הרחוקים, שהתקבצו הנה מערים שונות בהגיע אליהם השמועה על־דבר מחלת הצדיק. הם מתרוצצים בחדרים אנה ואנה, עיניהם נשואות למעלה, זקניהם השחורים או הלבנים מתנודדים, ידיהם נתונות בתוך אבנטיהם ופיהם ממלמל מזמורי תהלים בלוית אנחות עמוקות או יושבים אל השלחנות, כשכפות ידיהם תומכות את רקותיהם וכל גופם רועד מהזדעזעות פנימית. בחדר מיוחד התלקטו הנשים, הקרובות אל חצר הצדיק, יושבות ומתנודדות לרוחב גופן, מתיפחות בחשאי, מקנחות פעם בפעם את חטמיהן ומקיפות את הרבנית בסימן שאלה על פיהן כשהיא שבה מחדר החולה.

כאשר אך נודע הדבר, כי חיי הצדיק בסכנה, הקיפה הזעקה את יהודי העירה מן הקצה עד הקצה. בעצם היום נסגרו כל החנויות על מסגר כבערב יום הכפורים לפני תפלת מנחה. החיט עזב את מחטו הרצען את מרצעוֹ וכלם אצו רצו אל בית־המדרש הגדול, אשר ליד בית הצדיק, לאמר תהלים ולהתפלל לחייו. המלמדים קראו דרור לתלמידיהם, שהתרוצצו ברחובות העיר ובבתי־המדרש ובעיניהם התמימות פחד ותמיה. הנשים הצדקניות רצו אל בית־העלמין, מדדו אותו בפתילים, השתטחו על קברות הרבנים הגדולים, שמצאו פה את מנוחתם, שפכו שמן לתוך בזיכי המנורות, התלויות ב“אוהל” הרבי הזקן ז“ל. אבי הצדיק החולה. בית־המדרש היה מלא מפה לפה יהודי העירה ויהודי הערים הסמוכות עד אפס מקום. הדחק נורא, הרעש גדול והבכיה מחרישה את האזנים. חום כבד והבל מחניק עומד באויר. מנורות הנחושת התלויות על הספוון והעומדות על העמוד, מלאות נרות דולקים, משליכים שלהבות רועדות אדמדמות, שמתערבות עם צללי־אנשים, מרקדים על הקירות. ליד העמוד עומד יהודי זקן מתפלל, ברגש מזמורי תהלים והקהל עונה אחריו ברעש גדול כרעש גלי הים גלי הים בעבור עליו הסערה. ארון הקודש פתוח ולידו עומדים רבנים ישישים. חסידים ותיקים של הצדיק, שידיהם פרושות למעלה וראשיהם נתונים פנימה לתוך הארון. כל כך מוזר הדבר, שיהודים פקחים, צעירים ובאים בימים, סוחרים ואנשי מעשה, עומדים ובוכים ומורידים דמעות כילדים קטנים. מעזרת הנשים נשמעת התיַפחות אדירה בוקעת שמים. אחרי כל “יום” פרקי התהלים עושים “מי־שברך” להחולה הגדול בשמו ובשם אמו: מינדיל דבורה. ואיזו חרדה, מהולה ברכות משפחתית, תוקפת את הלב למשמע שם הצדיק מקושר בשם אשה, המזכיר התרפקות ילד חולה על אמו, הסועדת את מטתו, והמזהיר על הסכנה הגדולה הכרוכה בשם החדש הזה… כי עד הנה היו רגילים לשמוע את שם הרבי רק בלוית שם אביו: מורי מורינו הרב ר' יחיאל. ואיזו רחמים גדולים תוקפים את הלב, על הבן המתחטא לפני אמו יולדתו… כל אחד מרגיש, כי מלחמה גדולה מתחוללת עתה בשמי העליונים, מלחמת המלאכים הטובים, בראשם המלאך רפאל, עם מלאכי החבלה והשטן; את סתימת פי הקטגור על־ידי רעש התפלה, העולה מפיות אלפי מתפללים בכל עיר ועירה ששם החסידים נחתים, על־ידי טענות אם הצדיק, המבקשת רחמים מלפני מליצה, רחל אמנו, ואת טענות הקטגור, כי בשביל הרעה נאסף הצדיק וכי אין הדור ראוי לו. וכל אחד מן המתפללים מרים קולו, צועק בשארית כוחותיו ומכַוֵן לבוֹ לשמים בכדי לבלבל את הזטן. והוסיפו לו שם חדש: חיים, שכל אחד הוגה אותו בדחילוּ ורחימו בכל כונת הלב: חיים — הלואי לחיים ארוכים, רבש”ע! וגם החצר הגדול והרחב, המקיף את בית־המדרש ובית הרב מלא אנשים ונשים, המביטים אל הנרות הדולקים פנימה, המבשרים רע, ועומדים ומצפים בחרדת לב לכל הגה היוֹצא מפי איש. שזכה להיות בחדר הגוסס.

זה ימים אחדים שהצדיק חלה את חליו, עוד בערב שבת, בעת הסעודה, כאשר ישב בראש הלחן, המוקף חסידים, היה נאנח לרגעים, יותר מן המדה הרגילה. התורה, שהשמיע באזני החסידים, היתה ממושכה ונאמרה בלחש, בסוד שיח ובקול רועד וחלש. פעם בפעם היה עוצם את עיניו ונשקע בּתנומה קלה, ואחר־כך היה פוקח אותן, מביט סביבו בתמיה וחרדה במשך רגעים מספר, כאלו אינו מכיר מה לפניו, כאלו נשמתו לא היתה עוד בעלמא הדין אלא מרחפת לעולמות עליונים. הזמירות שהשמיע, היו מלאות תחנה ועצב. רובי תורתו היו מיוסדים על מאמר חז"ל “הצדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזין השכינה”… היה מוסר פעמים אחדות דברי תורה בשם אביו: הרבי הזקן, זכרונו לברכה, נכר היה, כי איזה שנוי התחולל בקרב נפשו; איזו תמורה באה בחייו. ולמחרת הבוקר לא ירד עוד מעל מטתו.

הבהילו תיכף את רופאי העיר, קראו גם לרופא גדול מורשה וכלם אמרו פה אחד, כי לרחמים גדולים הוא צריך; כי לבו חלש עד מאד והולם בכבדות, גופו רופף ורגליו בצקות. אסרו עליו את הדבור ואת התנועה; הזהירו את בני הבית, שיקפידו עליו, יהא שוכב במטה ונמצא במצב של מנוחה גמורה ואז אפשר, כי יחליף עוד כח.

והצדיק, בשמעו את דברי הרופאים עבר חיוך קל על שפתיו; הם בשלהם ואני בשלי – חשב בלבו. הם נבראו לצורך רפואות הגוף, ואני צריך לרפואות הנפש. בני הבית, ובתוכם רבני הערים הסמוכות שהיו מסתופפים בצל קדושתו ושבאו לבקרו בחליו, העירו את אזנו, כי בלי רפואות הגוף אין מקום גם לרפואות הנפש, כי רחמנא רק ליבא בעי, “וחי בהם” – כתוב בתורה הקדושה, ולא שימות בהם, והם הפּילו לפניו את תחנתם, כי יחוס עליהם, כי לא יעמיד את עצמו בסכנה וישמע למצות הרופאים. אבל הוא לא שת לב לדבריהם. בשחרית היה עוטף את טליתו ועוטר את תפיליו, גם של רבינו תם, יושב על המטה, מתנעע ומתפלל, בין תפלה לתפלה היה ספר פתוח מונח על ברכיו והוא מעין בו ולא היה טועם טעם מאכל, עד אשר לבו חלש עוד יותר, תאבון האכילה פסק ממנו ומצבו נעשה מסוכן.

אבל דוקא אז לא נתן גם לרופאים לגשת אליו. הוא הרחיק מעצמו כל התרופות והרפואות. הוא היה עסוק בעולמו הוא, בחשבון חייו, בודוי נפשו… כל הלילה לא נתן שינה לעיניו, נפשו הרקיע שחקים ונשמתו עלתה למרומים. הוא השקיע את עצמו בהסתכליות עמוקות, בכבשונו של עולם, בסודות היצירה, ברעיון חדלון הגוף והשארת הנפש בבטול החומר העכור והזדככות הנשמה הוא הרגיש, כי עכשו, כאשר החומר הולך ונפרד ממנו, נקל היה לו להציץ בפנימיות נפשו, להכיר את צורתה ולעמוד על מהותה, כי עם חדלון חייו יתגלה לפניו אור גדול, אשר לא ראהו בכל ימי חייו. כי הנה כל ימיו היה מצטער על בטול הנבואה בישראל, על העלם מראת אלהים, על הפסקת גלוי השכינה, מה שהיה כה פשוט ורגיל בדורות הקודמונים, בימי הנביאים, התנאים, המקובלים והצדיקים הראשונים; היה דואג על עון הדור שגרם להסתלקות רוח הקודש מישראל והיה מתפלל, כי יזכה עוד בחייו להכיר את סודות הבריאה ותעלומת מעשי בראשית. הוא טהר את גופו, עד כמה שאפשר, מכל שמץ עבירה, מכל הרהור חטא, סגף אותו מכל מיני סגופים וענה אותו בכל מיני ענויים, כדי שיכנע לשלטון הנפש ויזכה לחזות מחזות שדי. והנה עתה הולך וקרוב הרגע, שהוא יגאל לגמרי מחבלי החומר, מאזיקי עולם הזה, נשמתו תחלץ מפסולת עלמא הדין, כדי לאור באור החיים האמיתיים, חיי הנצח, ולהתדבק באין סוף…

ולמחרת אותו הלילה, כאשר אך נראו נצני השחר, צוה לבניו, העוטרים את מטתו, לרחוץ את פניו ואת ידיו, ולחרדתם הגדולה ראו והנה הוא יורד מעל המטה, פניו מוּארים באור גדול ועיניו לוהטות, בלהט קודש. הם נסו להניאהו ממעשהו זה, בדעתם, כי הוא מסכל את נפשו, אבל לשוא היו דבריהם הם ראו, כי איזה כח פנימי דוחף אותו לזה, כח אי־אנושי הוצק עכשו בקרבו וחדלו לדבר עוד על לבו. הם עזרו לו ללבוש את בגדיו, לעטפו בטלית, לעטרו בתפילין, להובילו אל העמוד, העומד בזוית החדר, שם היה מנהגו להתפלל. שחוק־אושר עבר על שפתו, עיניו הביעו שמחה אין־קץ ופיו פתח בתפלה, מתחלה בלחש, בקול דממה דקה, במלים צרודות יוצאות מקרב לב חלש, אך מעט מעט וקולו נעשה צלול, המלים בהירות וברורות, חתוך דבוּרו חזק, התלהבוּתוֹ מתגברת מרגע לרגע, קולות התפלה פורצים בכח אדיר, בכח שלמעלה מן הטבע, והם הולכים ומשתפכים בחלל החדר בדבקות עצומה ובלוית נינה לבבית וערבה. הוא מרים את כפיו למעלה ומכה בהן על פני הקיר, מתנועע בכל גופו, כורע ומשתחוה עד התפקקות כל החוּליות בשדרה, וכל תנועה ותנועה מכֻונה לכונת המלים היוצאות מפיו, וכל תנועה ותנועה כאלו מתנגנת מאליה, בבחינת “כל עצמותי תאמרנה”… והקולות פורצים ועולים והנגינה הולכת ומתחזקת, לא נשמע עוד כמוה לנעימות ומתיקות. נכר, כי נפשו תרנן בקרבו, כי היא מלאה על גדותיה, כי היא יוצאת בדברו… וככה עמד ברגליו הצבות והחלשות שעות תמימות, עד שגמר את התפלה. בני הבית וגדולי החסידים, שראו את המראה, עמדו תחתם תמהים וחרדים, פיותיהם פעורים ועיניהם קמות, מבלי הבין מה שלפניהם. אך כאשר נדמו הקולות ופסקה הנגינה נתעוררו מתמהונם וראו, כי הצדיק עומד נשען על העמוד במצב התעלפות מבלי נוע. אז מהרו אליו, הזיזו אותו מן העמוד, הפשיטו מעליו את בגדיו והשכיבוהו במטה.

מאז לא פסק פיו ממלמל וּשפתיו מללחוש. הוא שכב בעינים עצוּמוֹת ורק עוֹרקי אשמרוֹתיו רוֹעדוֹת, הוּא הרגיש, כי עם כל רגע גוּפוֹ נעשה כה קל ודק, ממש בלי כובד וּמשקל; החוֹמר פוסק ממנו ונשמתו, זכה וּבהירה, מתרוֹממת למעלה ומטה וטסה בעולמות עליונים. דרך עיניו העצוּמוֹת הוא רוֹאה אוֹר גדול, נוֹגה, זך, זוֹהר עליוֹן; הנה עוד מעט נשמתו תחלץ מיסוּרי עולם זה ותשוּב לשרשה, ליסודה, למקור ממנו חוצבה; הנה הולך וקרוב הרגע שאליו התגעגע כל ימי חייו. פעם בפעם הוּא נשקע בתהום הזיות ורואה אז דמיונות מזהירים שלא שערוּם מעודו. כאשר הכרתו שבה אליו הוא מבין, כי ישנם כבר רגעים, שבהם הוא עוזב את עמק עכור זה, טיט היון, והוא מתכונן אז לקראת הרגע הנפלא האחרון…

אוכל לא בא אל פיו כל היום. נסו לשפוך אל פיו נוזלים מחזקים, אבל—לשוא. הוא דחה את הכל בשתי ידים. שפתיו עודן נעות אבל קוֹלו לא ישמע. השמיכה שעל המטה מתרוממת ויורדת, גבּות עיניו מזדעזעות לרגעים, מצחו מתקמט, גידי רקותיו רוטטות וגם זקנו הארוך רועד. והנה כבר עבר חצי היום עוד מעט ויגיע זמן המנחה, האפלולית שבחדר מתגברת, בחוץ רד היום, החסידים המובהקים וּגדוֹלי הרבנים מתהלכים בחדרים הסמוּכים כצללים ונאנחים מרה, אבל קוֹל בּכי לא ישמע. גם בני ביתו, אשתו, שלשת בניו ויתר בני המשפחה, אינם מוֹרידים דמעות, מרגישים הם בעומק נפשם, כי נקלה היא הבכיה על מות צדיק הדוֹר ואוֹר עולם; כי לא בעל, אב או שב גוע עכשו לעיניהם, אלא נשיא ישראל, איש אלהים קדוש, צדיק יסוד עולם, ולא הם מתיתמם, ולא אותם בלבד הוא עוזב לאנחות, אלא את אלפי תלמידיו, וחסידיו, שבכל תפוצות הארץ, שהוא היה להם לאב רחמן, למנין ומליץ לפני האב שבשמים, משתתף בצערם ודואג לצרכיהם; עמיוד העוֹלם, שכל בית ישראל נשען עליו ושבזכוּתו העולם מתקיים. אפס, דאגה אחרת קננה בלבם, דאגה גדולה וכבירה, שגזלה את מנוחת נפשם: הנה צדיק מת ואין יודע מי ימלא את מקומו. עוד בהיותו מתהלך ביניהם בריא ושלם, אבל זקן ושבע ימים התגנבה לפעמים הדאגה בלבות קרוביו וגדולי תלמידיו, כי לאחר מאה ועשרים שנה, בהלקח מהם עטרת ראשם, ישארו אלפי חסידיו כצאן בלי רועה, כעדר השדה בעבור עליו הסערה, הם יתפזרו לארבע הרוחות בלי מנהיג ומורה דרך, בלי איש שיודיעם את דבר ה‘, שיהיה להם עמוד האש להנחותם בדרך האמת ולהמשיך את השפע מלמעלה. כי אמנם כל שלשת בניו הנם יראי שמים ותלמידי חכמים מוּפלגים, אבל מי יכוֹל לבוא בסוֹד ה’ ולדעת מי מהם ראוי יוֹתר לאוֹתוֹ איצטלא להיוֹת יוֹרשוֹ של הצדיק הזקן, וֹבמוֹתוֹ יתפזרוּ החסידים לכל עבר, ינהוּ אחרי ענפים שוֹנים של גזע הצדיק, ולא ימלט מריב וּדברים, חלוּקי דעוֹת וּקטטוֹת, וּנמצא שם שמים ושם הצדיק מתחלל… וּהנה עכשו הולך וקרוֹב הרגע הנורא הזה: הצדיק גוע ואיש אין שיסיר את התבלוּל מעל עיניהם וּשיראה להם את הדרך ילכוּ בה וּבמי לבחוֹר לממלא מקוֹמוֹ ויוֹרש כסאוֹ אחריו…

הגיע זמן המנחה. אל חדר הגוסס הובאו מנורות כסף וּבהן נרות דולקים. דממה גדולה מסביב. לחש סוֹד עובר בין הנאספים כלחש ענפים בנשוב בהם הרוּח. נשמעה חריכת חלב של הנרוֹת. השלהבות האדמדמות עם הצללים המרקדים על הקירות עוטפים את החדר במעטה סוד. מורגש, כי הדממה היא לפני הסער; כי עוד מעט ואיזה פלא יעשה פה לעיני כלם, ובלבבות הולמים הם מחכים לרגע הנפלא הזה. מבית־המדרש הסמוך מגיע הנה הד עמוּם של קוֹלוֹת התפלה הבוקעים שמים. צפיה שפוּכה על הכל, צפיה הרת מעשה כבר ההולך ובא. הצדיק שוכב בפנים קודחים ועינים עצומות. עיני כלם מפנות אליו, האזנים קשוּבות לכל רחש הבא משם. אך הנה הורמו הגבות השעירות, הוא פקח מעט את עיניו וּשפתיו מלמלו בלחש איזו מלים. הקרובים אל המטה מהרו אליו והטו את אזנם להקשיב לדבריו, אבל לא שמעוּ דבר. אך בעוד רגע והנה קם הפלא: הצדיק הרים קצת את ראשו ומפיו יצא מפורש השם: דוד’ל. חרדת קודש עברה בלב. בן־הזקונים, דוד’יל, שישב כל העת דומם ומחריש, קפץ ממקומו, מהר אל מטת אביו וגחן אליו. הצדיק הרים מעט את שתי ידיו, שהיו מונחות מתוחות על השמיכה, שם אותן על ראש דוד’יל ומלמל בשפתיו איזו מלים בלתי־מוּבנות. שעה קלה היו ידיו צמודות אל ראש הבן, עד אשר נפלו מאליהן באין אונים. תנועת חרדה, מהולה באושר, עברה בחדר. הלבבות רעדו מן המחזה שנגלה לעיניהם; אבן התגוללה מעל הלב. עין בעין ראו, כי הצדיק סמך ידיו על ראש דוד’יל, לאות, כי הוא ימלא את מקומו, ובין רגע הרגישו כלם, כי אינם עוד יתומים, כי הצדיק לא עזב אותם לאנחות, כי הוא דואג להם גם לאחרי מותו; כי אלפי תלמידיו, שהלכו לאורו והסתופפו בצל קדושתו, נתאחדו שוב בקשר אמיץ. כלם הבינו עכשיו, כי באמת ר' דוד’יל ראוי לאותו איצטלא, ותמהים היו איך זה לא ידעו הם בעצמם, כי רק הוא ראוי להיות לממלא מקום הצדיק, והוא נתעלה תיכף בעיניהם ואותה הפּנה, ששם ישב דוד’יל, נעשתה מעולפה זיו וטוהר, כי אצל הצדיק מהודו עליו… דוד’יל לא זז עוד ממקומו. הוא היה נרעש ונפחד מהמעשה הנעשה. לולא היה אביו נוטה למות, היה מתחנן בפניו, שיסיר מעליו את העול הכבד הזה, כי הוא עודנו צעיר לימים ומרובים צרכי העם. אבל עכשו הוא יודע, כי הוטל הגורל ועליו נתנה המשרה להיות רועה לעמו. הוי, מה גדול המשא ומה גדולה האחריות!…

כעבור רגעים מספר נראו כפות ידי הצדיק הרזות פרושות ונשמעה המלה האחרונה יוצאת מפיו הקדוש: “ודוי”. גדול החסידים, הרב מפרצוב, נגש אל מטתו, העטיף אותו בקיטל וטלית, רחץ את ידיו והקריא לפניו את פּרשת הודוי. הצדיק מלמל בשפתיו אבל קוֹלוֹ לא נשמע. החסידים סבבוּ את מטתו. התיַפחות חרישית עברה בחדר. הלבבות דפקו בחזקה. כלם ידעו, כי עכשו אין עוד כל מנוֹס. כי נתקו כל החוטים, כי הצדיק עלה מהם; כי גמר כבר את חשבון עולמוֹ ואין לו עוד דבר עם שוכני בתי חומר. נלקחה מהם עטרת ראשם, נצחו האראלים את המצוקים. הובאו עוד מנורות כסף למכביר עם נרות דולקים. כל החדר נתמלא אש. תריסים נסגרו והוילונות הורדו. כי הלב, שלא יכלו נשוא את הרגע הנורא הזה, התחמקו מן החדר אחד אחד בקול בכיה דקה, ושוב שלטה הדממה. ונראה היה החדר, המוצף אור אדמדם, הסגור ומסוגר מכל עבר על דלתותיו וחלונותיו, עם נשמת הצדיק המתלבטת בין כתליו ועם הסוד והפחד המרחפים בחללו, כאי בודד באיזה עולם פלאי, כמדור מיוחד, נבדל ומופרש מעולם זה, שבו יתגלו תיכף רזי עולם…

התחילה הגסיסה. הצדיק לא פקח עוד את עיניו. פניו נתיַפו ונתלהטו מאור פנימי. הקמטים שעל המצח התיַשרו. הזקן הארוך והקיטל הצחור הבהיקו בלבנוניתם לנוכח אודם האש. עבר רחש קל, כאלו כנפי השכינה משיקות באויר. הצדיק הרגיש את אשר סביבו הרגשה ערפלית. הנה הוא נעשה כה קל, כה אורורי, אור גדול מבהיק בעולם, נוגה נאצל, אור שבעת הימים, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא… עוד רגע הוא יתדבק באין סוף. נגינות נפלאות מגיעות לאזניו, קולות התורה של הצדיקים היושבים בגן־עדן. ריחות בשמים עולים מחקל תפיחין קדישין וחולפים באויר. איזו מתיקות גדולה, שלא הרגישה מעודו, הולכת ומשתפכת באבריו כשמן המור, כנחל אפרסמון. הנה הוא מרחף באויר, עף וּמתרומם מתעלה ומתנשא ועובר את שבעת הרקיעים. כנפים נתנו לו, כנפים כה קלות וצחורות. הנה כבר עזב את עמק העכור ושוכן בשמי העליונים. הוא פוגש על דרכו מחנות מלאכים השרים ברן כוכבי בוקר. השירה מה נפלאה… אוזן לא שמעה, ואור בוקע מהם, נוגה זך, מראה הקשת אשר בענן. והאור הולך וגדול, ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מניה… ושמחה גדולה וחדוה פנימית תוקפות אותו. הוא נכון לקבלת הארה העליונה. כל קרביו רועדים ברעד קודש לקראת הרגע של ההתגלות הגדולה, בהלו נר אלהים על ראשו… ונשמתו כָלה לאור זה, עורגה וצמאה, בשלהבת הנר העורגת למעלה, להתדבק במקורו, בשרשו, באש מן השמים… הנה הולך וקרוב הרגע הנפלא… הנה הוא,,, הנה הוא…

נשמע נפץ חלב חזק. שלהבת הנרות התרוּממה. חידר מלא אורה.

הצדיק גוע…

הידיעה ע“ד מות הצדיק התפשטה תיכף בכל רחבי הארץ. בכל עיר ועירה, ששמה הגיעה השמועה, נהי ומספד. חשכו מאורות השמים ונטל זיו העולם. מכל עבר ופנה נהרו אלפי יהודים למקום משכן המת הגדול לחלק לו את העבוד האחרון. העירה הקטנה לא יכלה להכיל בקרבה את המוני האנשים. רבבות יהודים הלכו אחרי המטה בעת ההלויה. הדחק היה נורא. אנשים התעלפו. ביותר גדל הלחץ בקרבת הארון. כל אחד התאמץ לנגוע עכ”פ באצבע קטנה בארון הקודש. כאשר רגלי הנושאים כבר עמדו בבית־הקברות, עמדו עוד רגלי המלוים ברחובות העירה. כפופי־ראש, שחוחי־גו ונטיות עינים הלכו יהודים זקנים וצעירים, בעלי זקן ופאה, מסורבלי אדרות שער, נעולי ערדלים כבדות ומתיַפחים כילדים קטנים. עבים כסו את פני השמים. אור חורור עצוב פרש על העולם. בדידות ועגמה נשקפו מכל עין. אנחות שוברות לב עלו ממעקי ההמון הצפוף. קדרו פני העולם; השמש אסף נגהו…

כל מספד לא נשאו על הקבר הפתוח. ידע ידעו, כי לפי מדת ענותנותו הגדולה של הנפטר, לא היה לו זה לרצון. הורידו את המת וסתמו את הגולל. אלפי ידים חטפו קמצי עפר והשליכו אל תוך הקבר, עד שבמשך רגעים נערם לערמה. כהרף עין נתכסה הקבר מטר פתקאות לבנות, מלאות בקשות ותחנוּנים. הבנים אמרו קדיש. אג נגש הרב מפרצ’ב והכריז בפני קהל ועדה, כי לפני מותו סמך הצדיק את ידוֹ על ראש בנו הצעיר דוד’יל. הבשורה עברה כברק בין רבבות המלוים. נשמעו קריאות: מזל טוב! מזל טוב! הלבבות התעודדו. העינים הבריקו באור נחמה. הוסרה המועקה מן הלבבות, הורם צעיף האבל, אין הדור יתום.

ועוד באותו הערב הודלקו מנורות־הנפט הגדולות בבית־המדרש. החסידים התרוצצו אנה ואנה בלבות מנוחמים. רבים מהם נשארו עוד לאחר שבעת ימי האבל, כדי לתת “שלום” לרבי החדש. מבלי שהיה נדבר מקודם, הוסיפו לו, בעת דברם בו, את התואר: רבי רבי דוד’יל. נהנים היו בלבם, על שהם זכו להיות מן הראשונים לשמוע את הבשורה: מלך ר' דוד’יל.

בשבת שאחרי ה“שבעה” כבר ישב ר' דוד’יל בראש השלחן שהיה מעוטר המוני חסידים, מאלה שנשארו עוד מיום פטירת הרבי הזקן ומאלה שבאו לאחר זה לראות את ההתנהגות של הרבּי החדש. הוא היה לבוש זופיצה של משי לבן ופניו, חורום וקטנים, נשקפים מתוך שטריימל הגבוה והרחב, שהיה חבוש לראשו ומכסה גם את מצחו. בעמדו לקדש על היין היתה ידו רועדת וטפות יין נושרות מתוך הכוס ונופלות על פני המפה הצחורה שעל השלחן. אשת הצדיק הנפטר עמדה בפתח הדלת, מביטה אל בנה הצעיר, הדומה ככה במראה פניו ובתנועותיו לאביב ז"ל, על מאות החסידים, העומדים לפניו בבטול והכנעה, ודולה את עיניה למרום בתפלה ותודה לאלהים, על אשר לא נתק החוט של שלשלת הצדיקים, שבעלה היה חוליה אחת בּתוכה. וּבאוֹתה שעה נטלה מעט מאהבת האם לפרי בטנה את מקוֹמה ולקחה יראת־הכבוד להרבי החדש….