ספר בראשית נמנה עם קומץ הספרים שעליהם אפשר לומר בוודאות ששינו את פני העולם, העשירו את התודעה האנושית, הן באשר לעולם הנגלה על סבכיו ומעמקיו האנושיים ורבדיו ההיסטוריים והסיפוריים, הן באשר לעולם הנסתר על ממדיו האלוהיים, המחזוריים והנצחיים.

ספר בראשית נמנה עם הספרים הבודדים שיצרו דיאלוג הולך ונמשך, בן אלפי שנים, עם דורות רבים של קוראים, שראו בו חיבור מעורר השראה ומבקש ביאור ופירוש, הן בלשונו המקורית, לשון הקודש, הן בתרגומים לרוב שפות תבל, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, בתרגום השבעים, שהתחבר ונערך בסביבות אלכסנדריה שבמצרים ההלניסטית וכלה בתרגומים דיגיטאליים לכל שפות העולם במאה העשרים והעשרים ואחת. קוראים רבים אחרים ראו בספר בראשית, שהתחבר בראשית האלף הראשון או בשלהי האלף השני לפני הספירה, ספר ממקור אלוהי או חיבור המבטא אמת אלוהית הנעלה מכל ויכוח, או פסגה של יצירה אנושית בהשראה אלוהית, המהווה תשתית אמונה בכל הנוגע ליחסי אל ואדם, חוק, משפט, צדק, מוסר, דין והיסטוריה.

ספר בראשית, המנסח לראשונה את היחס בין המופשט למוחש, בין האלוהי לאנושי ובין הנעלם לנגלה, מספר לראשונה את תולדות העולם ביחס לזמן ולמקום, לדיבור, לשפה, לאותיות ולמספרים, ומספר לראשונה את תולדות משפחת האדם על ראשיתה האלוהית, זכה למעמד שאין דומה לו בעולם המערבי, משעה שהפך למסד מקודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות, המיוסדות על ספר מקודש, המיוחס למקור שמימי. דתות אלה מייחסות קדושה לספר הכולל מושגים מופשטים רבים חסרי תקדים כגון רוח אלוהים או שבת או גן בעדן מקדם או מלאכים או צלם אלוהים, המחייבים את הקורא לפענח את משמעותם נטולת הדגם המוחשי, ולהשלים את ביאור עניינם או לתאר את מהותם במחשבתו או בדמיונו, ברוחו ובנפשו שנבראו בצלם אלוהים. הדיאלוג המפעים בין האלוהי הנצחי, המופשט, הבורא בדיבור נשמע, הנודע בספר ובסיפור, לבין האנושי בן החלוף היוצר גם הוא בגופו וברוחו, כשהוא מצרף מוחש ומופשט במלאכת מחשבת, או באותיות ומספרים וברוח אלוהים, הפך למסד המשותף לדתות המאמינות בעולם שנברא כולו בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר.

*

בשל עובדות אלה היה ספר בראשית מקור השראה לתפישת האל הנצחי הבורא והיוצר, השומע והמדבר, המתיר והאוסר, המצווה והמחוקק, היודע כל ורואה כל, ולתפישת האדם השומע, הקורא והמדבר, הזוכר ושומר, המצווה והמציית, החוטא והנענש. דמות האל ודמות האדם תוארו בכל דור מחדש, בביאור ובפירוש, במדרש ובתורת הסוד, בהלכה ובאגדה, באמנות הסיפור והמיתוס בכתב ובעל פה, במוזיקה ובשירה, באומר ובצליל, ובכל ביטויי האמנות החזותית על שלל מבעיה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

מה סודו של ספר קצר זה בן חמישים הפרקים, הכתובים בלשון רבת יופי, המספרים באמנות סיפור שמעטות דומות לה, במשפטים חסכניים, אפיים, פואטיים ותמציתיים, את הדברים החשובים ביותר על ראשית הבריאה, תחילת הזמן והמרחב, וראשית ההיסטוריה האנושית, ראשית הסמכות, החוק והמצווה, המותר והאסור, החטא, הפשע והעונש, במענה לשאלה האוניברסלית, כיצד הכול התחיל? או מנין באנו? ומספרים בעת ובעונה אחת על הבורא הנעלם, על ראשית משפחת האדם העוברת מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, ועל ההיסטוריה הגלויה של משפחה אחת מיוסרת, חוטאת בכל דור, היודעת סבל רב ומכאובים בכל אחד מדורותיה, שהאל נגלה לבניה בחלום ובהקיץ, ופורס לפניהם, בעת כריתת בריתות ושבועות ומתן הבטחות מפליגות החורגות מגבולות הזמן והמקום, בראייה טלסקופית דו־כיוונית, היסטוריה של כאלפיים וחמש מאות שנה, מהבריאה ועד הירידה למצרים.

ספר בראשית, המהווה מצע מקודש לשיח בלתי צפוי, רב תהפוכות, הולך ונמשך בין מחבר נעלם לקוראים משתאים, מזה אלפי שנים, מלמד בפרק הראשון את החשוב מכול, את ההיחלצות האנושית מגבולות עולם החושים הנראה, בן החלוף, באמצעות סיפור חובק עולם בדבר מציאותו של בורא נצחי, נשמע ובלתי נראה, שהנחיל לברואיו בחסדו את תודעת הזמן המופשט המחולק לימים ולשבתות, לחודשים ושנים, או את ממד הנצחיות המחזורית המקודשת, המבטיחה בברית, באות, במצווה ובחוק, בזיכרון ובעדות, את השוויון ואת החירות הכרוכים בסיפור, בזיכרון, בעדות, בדעת, אמת וצדק, בחוק ובריטואל.

סיפור זה מספר על מטרה אלוהית כפולה – נצחיות אלוהית מחזורית רציפה של כל חוקי הבריאה הנראית וסדריה, המובטחת משמים מפי האל הבורא, לצד רציפות מחזורית נצחית נשמעת ומקודשת המשביתה את רצף ימי המעשה, הנשמרת בארץ רק בידי האדם הנברא. סיפור הבריאה הקשור במטרה האלוהית וביעוד האנושי, מעניק תשקופת (פרספקטיבה) אלוהית ומשמעות מוסרית מקודשת לכוחות הטבע המחזוריים, הנצחיים והאילמים, שאינם משתתפים בגורל האדם, משעה שהוא מעגן אותם בהיסטוריה תלויה בזמן, הנשמר רק בידי אדם. סיפור הבריאה מספר על המעבר מחלוקה נראית ונודעת בחושים, של מחזור חילופי העתים האוניברסליים, של זריחה ושקיעה או יום ולילה, לחלוקה נשמעת, ייחודית מקודשת, הנודעת כשבעת ימי השבוע, המורכבים כידוע מששת ימי החול, שבהם כפוף האדם לכורח הנסיבות, ומיום מנוחה מקודש, שבת, שבו פטור האדם, כל אדם, מנסיבות אלה, בזכות יום שוויון מקודש ויום שביתה מקודשת, יום עדות ואות ברית עולם, המובטח בברית נצחית לכל השותפים לסֵפֶר למִסְפָּר וְלסִפּוּר של קהילת הזיכרון השובתת ממלאכתה ומקדשת את הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, הברכה והשלום.

מחזוריות נצחית שביעונית זו שקשרה בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בין הבריאה האלוהית הנצחית המחזורית לחירות האנושית, יצרה לא רק יום מנוחה קבוע לכל העמלים, במחזור של מועדי ה' מקראי קודש, שכולם שווים בו, אלא גם מסד משותף לחייה של קהילת זיכרון, החולקת סיפור משותף שראשיתו בבריאה ובסיפורי ספר בראשית, והמשכו, מזה אלפי שנים, באחרון הקוראים ובאחרונת הקוראות, הרואים עצמם ורואות עצמן בדין, כחלק מקהילת הזיכרון הזוכרת ושומרת ומספרת סיפור נצחי זה, העשוי שתי וערב של סיפורי תשתית עתיקים מקודשים וסיפורי ערב ותערובת של קריאת כל הדורות, סיפור המקשר בין האלוהי לאנושי, בין הנשמע לנראה, בין העולם הכתוב לעולם המעשה, בין עולם החלום והחזון לבין העולם ההיסטורי או בין העבר להווה, דרך סיפורה של ראשית משפחת האדם וראשית משפחת אברהם בארבעת דורותיה הראשונים.

ספר בראשית הפורס בחמישים פרקיו את קורות העולם משבוע הבריאה, שבו נברא בדיבור ונוצר במחשבה, בקול וברוח הקודש, העולם הנגלה, העומד בסימן תיחום, הבחנה, הפרדה, דין, מידה והגבלה, איסור והיתר מכאן, ובסימן קודש, חסד וברית, שוויון וחירות, נצחיות ומחזוריות, מכאן, ועד לירידת יעקב ובניו מצרימה, בזיקה ליציאת מצרים, החותמת פרק קשה של שעבוד, עריצות וסבל, שאותה רואה אברהם בחלומו בברית בין הבתרים (טו, יג–יד). הספר מגלה את עינינו על ראשיתה המיוסרת של החברה האנושית, המתחילה מאדם וחוה החוטאים, הוריהם המשותפים של האח הרוצח והאח הנרצח, והוריהם של כל הברואים כולם, המשתלשלים מבני שת ומבני קין, ומסתיימת בספר זה במשפחת בני יעקב, משפחה פוליגמית, חוטאת, משוסעת, שונאת ונוקמת, משפחה רעבה, מפוחדת, בורחת ונמלטת, משפחה אכזרית ורבת סבל, היורדת למצרים, בשל הרעב הכבד בארץ.

משפחה זו, משפחת אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, משפחתם של הגר וקטורה, ישמעאל ועשיו, דינה, בלהה וזִלפה, חוותה לאורך פרקי הספר, המשלבים חסד אלוהי, הנגלה בחלומות התגלות ובברית, בדברי דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, אותות, עדות, חוקים ומצוות, לעומת רשע אנושי הנגלה בפשעים וחטאים, בגילוי עריות ושפיכות דמים, בהתעמרות, התאכזרות, התעללות ועריצות, עבריינות וטינה, קנאה, שנאה, אכזריות, וזדון מעשה ידי אדם, הקשורים בסיפורים משפחתיים חסרי חמלה, המגלים את מנעד החוויות האנושיות של כל הדורות ביחס לרגשות שאין בהם שום שינוי.

מנעד הרגשות, הניסיונות והחוויות האנושיות, משתרע בין קנאה ושנאה, רצח ושפיכות דמים, ציפייה ואכזבה, חשבון ותסכול, אמונה ותקווה, לידה ומוות, נעורים וזקנה, אהבה ובגידה, ייסורי העקרות ושמחת ההולדה, קנאת אחים, טינה וזעם, התאכזרות ופחד, אונס ונקמה, ייאוש ותעוזה, מרמה ונאמנות, נחישות, רחמנות וחמלה, שראשיתן ביציאה למסע לא נודע, לאורך הנהר הגדול נהר פרת, ממקורות הנהר בהרי אררט הסמוכים לאור כשדים, בימי אברהם, החוזה בכוכבים והשומע קולות, המאמין הגדול שהפנה עורף לבית אביו ואמו, לארצו ומולדתו, לשפתו ותרבותו, אדם בא בימים שיצא למסע הגדול לארץ המובטחת, ארץ מדבר וצייה, מארצו שבין הנהרות, מסופוטמיה, מסע של אדם ערירי שהמתין מאה שנה להולדת בן יוצא חלציו, בן שהיה בנה של אחותו שרי, אשת נעוריו, שלשניהם היה אב משותף, תרח בן נחור, אדם שגירש למדבר את בנו בכורו שנולד משפחתו המצרית, הגר, והיה מוכן לעקוד את בנו המיוחל ולהניף עליו מאכלת במסגרת אמונה יוקדת באלוהיו, שאינה מתירה ספק, ביקורת או הרהור, אלא תובעת ציות לסמכות עליונה ללא ערעור. ראשית הסיפור בימי האבות, עוסקת באברהם שהאמין באמונה שלמה המוחקת כל רגש אנושי של אהבה, חמלה, הגנה, שמירה, נאמנות, תקווה וחסות, ובשלה התנכר לשני בניו, המגורש והנעקד, ואחריתו במסע גדול, בירידה למצרים של נכדו, יעקב, שהיה בנעוריו בן שרימה את אביו העיוור, אח תככן שהתנכר לאחיו התאום וגזל ממנו את הבכורה ואת הברכה, ובמנוסתו מפני אחיו הבוכה הנגזל שביקש להרגו, הפך לבן אחות שרימה את דודו, והפך מגדול האוהבים בספר בראשית, לבעל מרומה, לאיש מיוסר רדוף פחדים, בעל משפחה פוליגמית סבוכה, ולאלמן מעונה המפלה את בן אשתו האהובה לטובה, חרף קנאת אחיו בני האישה השנואה, שמתמודד כל ימיו עם התוצאות המרות של פשעיו וחטאיו מימי נעוריו.

יעקב אבינו הפך לאב אלמן המגדל בן יתום מאם, ולאב שבתו נאנסה ושכמה מבניו פשעו בו, ולאב שכול שביכה שנים רבות את מות בנו האהוב, משעה שבניו בקנאתם בגדו באחיהם הקטן, היתום מאם, ומכרוהו. עוד הפך לאב אומלל שבניו רימוהו לאורך שנים רבות, כשידעו שאחיהם חי במצרים והתנכרו לסבלו של אביהם השכול, בנים בוגדים, אכזריים וחוטאים שלא נענשו על חטאיהם הקשים, שכולנו, כידוע, צאצאיהם.

אולם ספר בראשית איננו מתחיל את הסיפור האנושי הכאוב והמיוסר עם אברהם וצאצאיו, אלא פותח בסיפורה הכואב של המשפחה הראשונה אשר עברה, אחרי הגירוש מגן עדן, מהמיתוס הנצחי, הפטור מכבלי הזמן ומכאוביו, אל ההיסטוריה, הכפופה להם, באופן בלתי נמנע, בעולמם של בני חלוף.

בסיפור נודע זה, החושף את הייסורים שבתשתית המצב האנושי שראשיתו תמיד בתא משפחתי הטומן את כל האפשרויות, טובות כרעות, ההורים הראשונים הופכים להורים שכולים עם מותו הנורא של בנם הנרצח, הבל, ולהוריו אחוזי הזוועה של בנם הרוצח, קין. ההורים השכולים הראשונים, שחוו את תוצאותיה המרות של הקנאה והשנאה, משעה שנכשלו בשל חוסר ניסיונם באהבה או בהורות, בהנחלת האנושיות המשותפת, שראשיתה באחוות אחים ובהגנה על ילדיהם איש מפני רעהו, מלמדים את צאצאיהם, שמהם משתלשלת משפחת האדם, שיעור רב חשיבות – מסיפורם עולה שהכאב הנורא של הורים שכולים, שאין לו שיעור, איננו סוף פסוק, אלא להפך: גם מעומק הכישלון, המשבר, האכזבה, התסכול, הייאוש, האסון והחורבן שאין להם שיעור, שהם נחלתו הבלתי נמנעת של גזע האדם, הם מתגברים על הזוועה שבמות ילדים, וממשיכים בכאב ובנחישות בבניין העולם ובבניין משפחת האדם, בכוחות החיים שאין להם שיעור.

מבין עשרת הדורות הראשונים המתוארים בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, דומה שרק שניים ראויים לציון מיוחד, הראשון הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שעליו נאמר משפט שלא נאמר על אדם מלבדו: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה, כד). בשל פסוק ייחודי זה הפך חנוך בן ירד במסורת היהודית בעת העתיקה, בספר חנוך הראשון והשני ובספר היובלים, לאדם שפתח את המסורת המיסטית־הכוהנית של עלייה לשמים, שמטרתה הייתה ללמוד לקרוא ולכתוב מהמלאכים, ולהעיד על תבנית המקום המקודש, על תבנית הזמן המקודש ועל תבנית הפולחן המקודש בעולמות עליונים. כלומר, חנוך, האדם היחיד בחומש שנלקח לשמים, והפך לעד על מה שראה, שמע ולמד בשמים מהמלאכים, העיד על המעבר הדרמטי בדור השביעי לדורות האדם מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, או מהעולם הקדום שלפני הכתב, שאין בו ספרים ומספרים, לעולם ההיסטורי המתחיל עם ראשית הכתב, האות והמספר, הסדר הכתוב והמחזור הנמנה והנספר. חנוך השביעי בדורות האדם, חזר מהשמיים עם ספרייה ולוח שנה שהביא מהמלאכים, כדי להנחיל לבנו מתושלח את סדרי העולם הכוהני, המיוסד על עדות ומועד, על עדת קודש שמימית וספרים משמים, על שבועה, ברית, שבת, שבוע ומחזור, או על עולם המיוסד כולו על מה שנברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר.

חנוך בן ירד הוא האדם היחיד שעליו נאמר “חנוך בחרתה מבני אדם” בסדר עבודה עתיק ליום הכיפורים, שנמצא בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, המתאר את הכהונה הגדולה, והוא לבדו נקרא בספרות הכוהנית העתיקה שהתחברה באלף הראשון לפני הספירה, בשם ‘חנוך השר הגדול’ ‘שרא רבא דאסהדותא’, שתרגומו ‘השר הגדול של העדות’, ‘סופר צדק’ ו’אות דעת לדור ודור'.

על חנוך בן ירד, גיבור הסדר הכוהני העתיק, נכתבו שלושה ספרי חנוך הגדושים במסורות וסיפורים עתיקים, ופרק בספר היובלים, פרק ד, ושורות שירי תהילה יוצאות דופן בספר בן־סירא ובסדר העבודה העתיק ליום הכיפורים. יצירה ספרותית רחבת אנפין זו נוצרה כולה מביאור הפסוקים הספורים אודותיו בבראשית פרק ה כא–כד, בדרך הממחישה את היחס בין חוטי השתי של הטקסט המקראי לחוטי הערב של יצירת הדורות שראשיתה בנבואה ובכהונה.

הגיבור הספרותי השני הוא נוח בן למך, נינו של חנוך, שבדורו חל המבול החותם את הפרה־היסטוריה הכללית, בכך שהוא מלמד את לוח השנה המחזורי של תריסר החודשים וארבע העונות, העולה לראשונה מסיפור המבול, שעליו נכרתה הברית (בראשית, פרקים ו–ח). שתי דמויות אלה, שנוצרו במסורת המיסטית הכוהנית, שחייהן חרגו מחיי בני זמנם ומקומם, ורוחם שוטטה בציר אנכי בין העולם הארצי לעולמות עליונים כשהם שומעים דברי מלאכים או דברי אלוהים, היו בסיס למסורות עשירות ומגוונות, מיתיות, מיסטיות, הלכתיות ואגדיות, לאורך אלפי שנים.

העולם מתחיל מחדש אחרי המבול, בדור האחד עשר לדורות האדם, עם שלושת בני נח, שם, חם ויפת, הנפרדים לשלוש היבשות שנודעו לבני העולם העתיק – אסיה, אפריקה ואירופה, אולם גורלם איננו שווה בשל הסיפור שנכרך בהם בפרק ט. בני חם החוטא, קוללו כידוע בידי נח אביו, שבנו חם ראה את ערוותו כשהשתכר והתגולל עירום בקיאו, ופגע בו או אנס אותו, וצאצאיו, הכנענים, בני נכדו כנען, הפכו לחוטאים מקוללים בשל גילוי העריות של אביהם חם עם אביו נח, והפכו בקללת סבם לעבדי עולם לבני שם ולבני יפת (ט, כה–כז), ולאויביהם השנואים של בני ישראל בעולם המקרא. אין סיפורים תמימים במקרא, לכל סיפור עתיק יש הקשר רב־דורי, כוונת מכוון ומטרה ידועה.

בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים “וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (ט, כו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק יא), השוכנת לא רחוק מהרי אררט, מקור מוצא נהר פרת.

שאר פרקי ספר בראשית מתמקדים בגורלה המורכב של משפחה אחת, מבני בניו של שם בן נח, שאבותיה, בניה, נכדיה וצאצאיהם, מתוארים לאורך שלושים ושמונת פרקי הספר הנותרים. הם מתוארים כמשפחה מיוסרת וידועת־סבל, משפחה יחידת סגולה שרבים בה סובלים מעקרות ורבים בה הנודדים בעלי החלומות, שעם בניה הנבחרים, המאמינים מאז ומעולם שהעולם נברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר, אלוהים כורת ברית נצחית בחלום ובהקיץ, הקושרת בסיפור היסטורי ידוע מראש, הנפרס על פני אופקים רחבים, בין העבר הרחוק, המתחיל בשבוע הבריאה ובקדושת השבת, לעתיד הרחוק הכולל את מעמד הברית בהר סיני שראשיתו בברית הקשת בענן עם נח העשירי בדורות האדם, ובברית בין הבתרים עם אברהם, העשרים ושניים בדורות האדם, ואת הכניסה לארץ המובטחת בחלום, שראשיתה בברית בין הבתרים ואחריתה בחלום יעקב בבית אל. את עיקר סיפורה של משפחה עתיקת ימים זו, שכל בני ישראל הם מצאצאיה, אפשר לתמצת בשני משפטים של הסופר חיים באר: “כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום”. (נוצות, 1979, עמוד 1).

“העולה מכל דברינו עד כה הוא, שהעילה האחת והיחידה אשר ממנה הלך והשתלשל מסעו של גיבור ספרנו, ונתכנו כל עלילותיו, כעילת כל המסעות שיצא אליהם האדם מאז ומעולם, הוא הקול הנעלם הדובר אליו בחלום חזיון לילה בתנומות עלי משכב, ואומר לו לקום וללכת מן המוכר והמוגן והצפוי, אל ארץ לא נודעת שיראוהו לו ביום מן הימים”.

(חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, עמוד 56)