*פרשת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח. זו הפרשה הפותחת את היצירה העברית הכתובה אי שם באלף הראשון לפני הספירה ואולי בשלהי האלף השני לפני הספירה. אין בידינו טקסט הקודם לה ואין איש אשר יכול לבאר כיצד נוצרה יצירה יפה כל כך, חכמה כל כך, מפעימה ומעמיקה כל כך, יש מאין.

מי חולל את ההשראה שיצרה מעשה מרכבה לשוני חכם כל כך? שיש בו תבונה מתבוננת עמוקה לאין חקר, והגדרות נפלאות למופשט ולמוחש, לראוי ולנכסף, והבחנות חודרות על המאחד את הבריאה כולה, שתוקפן הצלול לא פג במשך אלפי שנים, אין יודע מהיכן הופיע אוצר המילים המופשטות והתובנות העמוקות, אין יודע מהיכן ראשית השפה הפואטית, הגבוהה, המקיפה, היפה כל כך והשקולה כל כך, [פואזיס Πoεςις ביוונית היא גם יצירה, עשייה ובריאה וגם חיבור שירה] המייצגת תפישת עולם חדשה לחלוטין, המושתתת על יחסים בין הנעלם לנגלה ובין הנשמע לנראה, בין המאחד המופשט למפריד המוחש, בין מְסַפֵּר נעלם למספר מחזורי נצחי מקודש, בין סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר בלשון הקודש, החוזר ומסופר מדי שנה בשמחת תורה, שהשפיעה על דורות רבים.

אין איש מבין בוודאות מי חולל את תפישת העולם המונותאיסטית המופשטת, הקושרת את המחשבה, הדיבור והמעשה, וכורכת בין הנעלם הנשמע לנגלה הנראה, המשתקפת בפרשה זו, המשפיעה על חיינו בזיקה למִסְפַּרים וְסִפּוּרים דבר יום ביומו מזה אלפי שנים, בלי קשר לאורחות חיינו.

כל פעם שאיש מאתנו אומר משפט שגרתי מסוג: ‘ניפגש ביום שני’ או ‘נלך ביום שלישי’, או ‘נתראה בשנה הבאה’, או ‘תדליק את האור בבקשה’ או ‘איזה חושך, אבל תסתכלי על הירח’, או כשהיא והוא משתמשים מבלי לתת את הדעת על כך במילים שמים וארץ או במילים אור וחושך, יום, מועד, חודש או שנה, או במילים רוח, ים ויבשה, הוא והיא מצטטים את ספר בראשית מבלי משים.

איש מאתנו אינו משתמש דבר יום ביומו במילה בראשית וגם לא במילה ברא. אנחנו אומרים: בהתחלה, או מזמן, לפני הרבה שנים, או משכבר בימים, או פעם, או היו־היה, או לפני המון זמן, כשהיינו צעירים, שכן את המילה בְּרֵאשִׁית אנו שומרים למספר הנעלם של ספר בְּרֵאשִׁית שבחר להתחיל את סיפור הבריאה במילה מפעימה, מסתורית המציינת זמן מופשט, כאילו ילד שאל אותו: ‘אבא, איך הכל התחיל? מה היה לפני שאני נולדתי ובאתי לעולם?’ ואז עונה המספר הנעלם: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ..

אנחנו גם לא משתמשים בדרך כלל במילה בָּרָא ־–הנשמעת כנגזרת פועלית של המילה בראשית – אנחנו משתמשים רק בפעלים נרדפים כמו עשה, יצר, חיבר, תיקן, ארגן, סידר, חקק, חצב, ערך, חולל וכדומה אבל איננו אומרים אני בראתי את.. אנחנו משאירים פועל זה כייחודי לבורא ולבריאה. היוצא מהכלל היחיד בעברית הוא בפעולה מסתורית הנזכרת בתלמוד העוסקת ביצירת גולם: כגון ‘רבא ברא גברא=גולם’.

נושאים רבים וחשובים עד מאוד שזורים בפרשה נפלאה זו, שאין לה שום כוונה להציע הסבר מדעי לחוקי הטבע או הוכחה מדעית לבריאה, אלא יש לה כל כוונה לקבוע ערכי יסוד והנחות תשתית בדבר זמן ומקום, נצחיות ומחזור, בזיקה לבריאה אלוהית, ולהציע משמעות מאחדת, אוניברסלית, לבריאה כולה, ולהציב סדרי עדיפויות ועולם ערכים, ולהציע ביאור מוסרי מופשט ליחסי הנעלם והנגלה, הנשמע והנראה, הנצחי והחולף, הרוחני והגשמי. ביאור זה קשור בסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר בעלי תוקף נצחי מחזורי מקודש,ובעלי עניין בערכים נצחיים הנודעים בברית שאותם יוצר ומגדיר האל ואותם זוכר ושומר האדם.

הביאור המוסרי קשור בהכרעה היסטורית בעלת חשיבות עליונה, הטוענת שהאלוהי והאנושי תלויים זה בזה, משום שהם לבדם שותפים בשפה ובלשון, באותיות ובמספרים, ביצירה, בקריאה, בכתיבה, בשירה ובסיפור, בזיכרון, בעדות, בברית וברוח הקודש. רק בעולם האלוהי הנעלם ובעולם האנושי הנגלה, מתחוללים דברים ודיבורים, סיפורים ושירים, מצוות וחוקים, הקשורים באותיות ומספרים, במחשבות ומחזורים, בדיבור ושפה, בזיכרון ושמירה, ברוח מדברת ומילה נשמעת, חקוקה על ספר או על לוח, שאינם חלק מהטבע הדומם או מעולם החי והצומח, אלא הם לבדם משותפים לאֱלֹוהִים ולאדם.

הפרשה עוסקת בבריאת המרחב הנצחי האוניברסלי של היקום, במרחב שאף אדם לא יצר, שראשיתו בהבחנה בין אור לחושך ובין הים ליבשה ובין מים עליונים למים תחתונים, ובכינון גבולות וחוקים, תחומים והבחנות, מחזורים ובריתות, שראשיתם ב־ראשית וב־אחרית, ב־למעלה ולמטה, ב־מוקדם ומאוחר, ב־ראוי ופסול, ב־אסור ומותר. כלומר ספר בראשית מתחיל בתפיסת הבריאה כולה כאחדות כפופה לחוק אלוהי, או לסיבתיות אלוהית ודיבור אלוהי, המחוללים במחשבה, בדיבור ובמעשה המתחוללים בעת ובעונה אחת, את מחזורי הזמן ותמורות החיים, העומדים ביסוד ריבוי התופעות, הכפוף לסדר אחדותי מורכב מניגודים, השליט בכלל היקום, המופיע בתמורותיו ובמחזוריו בכל אתר ואתר.

הפרשה דנה במידות ראשוניות המבוססות על הבחנה וניגוד, התלויים בעולם החושים, הנענה למחזוריות נראית ולהבחנות מנוגדות שהאדם לא יצר, המוכרות לכל אדם, כגון יום ולילה, אור וחושך, זריחה ושקיעה, ים או יבשה, ועוסקת בצדק ומוסר שראשיתם בביטוי ‘וירא כי טוב’.

הפרשה מגדירה לראשונה את הנצחי והקבוע, המחזורי הנראה בעין או נודע למשמע אוזן, הניתן לחישוב, הקשור במחזורי הזמן האוניברסליים הנראים ובמועדים הנשמעים המקודשים, הנצחיים, הקבועים, המחושבים והידועים מראש, המופקדים בידי שומרי הברית, ובכל המחזורי הנצחי הקבוע מראש, הקשור בימים ולילות, בשבועות, חודשים, מועדים ושנים, הקושר בין עבר, הווה ועתיד, מראשית הדברים ועד אחריתם.

אשר על כן, כל העוסקים בוויכוח על היחס הוודאי בין הבריאה בספר בראשית לבין המפץ הגדול, מכלים את זמנם בהבלים גמורים, שכן אין לספר בראשית שום כוונה לדווח דיווח מדעי אובייקטיבי על הטבע, מילה שאיננה נודעת בשפה העברית עד לזמנו של הרמב"ם! אין לספר בראשית שום כוונה לפענח עבורנו את מה שאיננו נוגע לאחדות הבריאה מנקודת ראותו של הבורא, ולאחדות מחזוריה האוניברסליים הנראים והרציפים, ימים ולילות, תקופות ושנים, שמש וירח וכוכבים, עליהם אחראי הבורא לבדו, ומחזוריה המקודשים המשביתים הנשמעים, שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, המופקדים בידי האדם.

אחרי פירוט סיפור הבריאה, שבה מתוודע האדם לאחדות שבבריאת העולם, עובר הספר לעידן המיתולוגי בסיפור גן עדן, שבו מתוודע לראשונה האדם בן האלמוות לחוק, לאיסור, לחטא ולעונש, לבושה, לאשמה ולפחד, לגילוי ולהעלם, הקשורים בחיים ובמוות, המכוננים תרבות, ועובר בהדרגה למורכבות הניסיון האנושי הקשה והמייסר של בני מוות פושעים, חוטאים ורוצחים, נוקמים, בוגדים ומתאכזרים, דרך סיפורים אנושיים וערכים אנושיים.

ספר בראשית מתכוון להנחיל לקוראיו ושומעיו את העובדה המכרעת שלגבי דידו העולם נברא בדיבור המורכב מאותיות, מקול, דיבור ורוח אלוהים, היא רוח הקודש, המשותפת לאל ולאדם. האל הוא הגיבור המרכזי האידיאלי הבורא הנצחי, והאדם בן החלוף, המועד לכל פורענות, הוא האנטי־גיבור החוטא, הנכשל והפושע, הלומד בדרך הקשה את קוצר ידו של האדם החי בלי חוק, בלי גבול, בלי דין ובלי מדינה, בלי חברה ובלי הנהגה. כל אלה יתבררו בספר שמות בהתגלות אלוהית לעם עבדים, שראשיתו במשפחה אחת חוטאת ומיוסרת, שקורותיה המדאיבות סופרו בספר בראשית, התגלות הקשורה במתן חוק ובקביעת ערכי צדק ומוסר, דין ומשפט, שאליה סולל ספר בראשית את הדרך.

ספר בראשית עוסק במשותף לאל ולאדם ובמבדיל ביניהם, שכן העולם קיים לגבי דידו רק משעה שאותיות הדיבור והכתב, הלשון השפה, הסיפור והספר, קיימים. הוא נקרא מראשיתו הנודעת ההיסטורית, המעוגנת בזמן ובספר, בתרבות ובחוק, בשפה כתובה עתירת מילים ומושגים, מוחשיים ומופשטים, אותיות ומספרים, נראים ונשמעים, בשם בראשית, והוא מספר את סיפור היחס בין הנגלה לנעלם ובין הנראה לנשמע.

הסיבה שאנו מונים היום את השנה העברית 5784 לבריאה היא שזה פרק הזמן שעבר מאז שהומצא הכתב לראשונה ככתב יתדות בארם נהריים. לפני שהיה כתב לא היה סיפור שהאל והאדם שותפים בו, סיפור הכתוב על ספר. לסופר המקראי אין עניין בפרה־היסטוריה, או במה שהתרחש לפני המצאת הכתב, בעוד שיש לו כל עניין בראשית הסיפור הכתוב ובתודעה התלויה באותיות ומספרים.

פרשת בראשית מלמדת בבהירות מופלאה שרק הזמן והדיבור והשפה, המופשטים, הקשורים בספרים, סיפורים ומספרים, הנבראים בידי האל – ומסופרים ונכתבים בידי מלאכים, כוהנים, נביאים, משוררים וסופרים – ומסורים ומופקדים בידי האדם, הם נצחיים והם המכריעים והחשובים ביותר, שכן כמו המילה המופשטת, רוח, שאתה מתחיל סיפור הבריאה, רוח spirit המשותפת לאל ולאדם, או רוח אלוהים המרחפת על פני המים, המבטאת תנועה ושינוי שבלעדיהם לא היו חיים עלי אדמות, שהרי התנועה נמצאת בכל דבר חי, תנועת הרוח קיימת בנשימה, במחשבה, בדמיון, בנשמה, בגוף, בעיכול ובזמן. כך גם עדות על מחזורי הזמן הנצחיים הנראים והנשמעים, הקבועים והידועים מראש, משותפת לבורא ולנברא, ברוח, בקול, בדיבור, בקריאה וכתיבה, כשם שהדיבור הקורא ומעניק שמות ויוצר מושגים והבחנות, משותף לשניהם.

הפועל וַיִּקְרָא או וַיֹּאמֶר או וידבר, כמו המושגים אחד ושני, שלישי או רביעי, יום ושבת, חודש, מועד ושנה, מתייחסים אך ורק לאל ולאדם ולמלאכים ולא לאף חיה מחיות הטבע או לשום יציר נברא שאינו מחונן ברוח הקודש או רוח אלוהים או רוח האדם היכולה לא רק לדבר ולשמוע, אלא יכולה לקרוא ולכתוב, לספור ולחשב, לספר, לזכור, להעיד, לשמור, להנציח, להנחיל ולחבר יצירה כתובה.

מהסיפור בפרשת בראשית עולה שבכל דבר חי יש רוח אלוהים וכל דבר נברא, נברא בדבר אלוהים, בקולו וברוח פיו, בזיקה לְסִפּוּר למְסַפֵּר לְמִסְפַּר וּלְסֵפֶר ובכל מה שקשור לְסְּפָרִים, לסופרים, לְמִסְפַּרים וְלִמְסַפְּרִים.

וגם להפך, כמו שאמר מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, משמו של המשיח: "דע כי בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות'.

הפרשה מציגה את אֱלֹוהִים ללא הסבר או תיאור, בדיוק כפי שהיא מציינת שמים וארץ כמושגי תשתית מרחביים המוכרים לכולם. הפלא של ספר בראשית הוא השילוב המופלא בין הידוע והמוכר לכל, המוחשי הנודע בחושים והנחזה בעין, דוגמת אור וחושך, שמים וארץ, שמש וירח, ים ויבשה, המשותפים לכל בני האדם, עם הנעלם והלא נודע הנגלה רק בספר וסיפור, בלשון המספרים ובחלוקות הזמן, המייחד עם מסוים, בשפה מסוימת, נעלם הנודע רק למשמע אוזן, שאין לו מבע חזותי מהותי ניתן לתיאור או לדימוי, ויש לו רק מבע מילולי המתאר את הנצחי הנמצא מעל לזמן, כגון: “ורוח אֱלֹהִים מרחפת על פני המים”. או יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי, השבים וחוזרים תמיד מדי שבוע מאז היום השביעי לבריאה.

אנו מיטיבים לדעת שנצחיותה של חלוקת הזמן השביעונית המחזורית מלווה אותנו מאז ימי ספר בראשית, אם כי איננו נותנים על כך את הדעת בדרך כלל כשהשבוע מתחלף מדי שבעה ימים, במשך אלפי שנים בסדר מחזורי קבוע וידוע מראש, שאין עליו שום ויכוח, אבל איננו יודעים כלל ועיקר מנין נוצר פועל נפלא כמו מרחפת? או משפט חד פעמי כמו: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.? ומי הגה את התובנה העמוקה שרק מחזורי הזמן הרציפים והמשביתים – הנראים והנשמעים – המבחינים בין חול לקודש, הם נצחיים, ורק הלשון הבוראת הוויה, ספר, סיפור ושיר, אותיות ומספרים, היא נצחית, בעוד שכל דבר אנושי אחר בתחום המוחש, עלול להתבטל כהרף עין, ועלול להיות מועד לפורענות ולהיות בן חלוף?

הפלא בפרשת בראשית נעוץ בשילוב הבלתי צפוי בין הנשמע המופשט הנצחי המחזורי לנראה המוחשי בן החלוף, המיוסד על הנחת התשתית שאת כל העולם הנודע בחושים, שאיננו מעשה ידי אדם, ברא אֱלֹהִים לבדו בדיבור, בקול וברוח אֱלֹהִים, ואת כל מעשי האדם אפשר להסביר, לתפוש ולהבין רק משעה שיש לנו אותיות ומספרים, שפה ולשון, ספר וסיפור.

אֱלֹהִים הבורא, אשר קולו הנשמע המבטא את מחשבתו ודיבורו, מחולל לבדו את כל הבריאה, ואצלו לבדו קיימת אחדות בין המחשבה, הדיבור, הרוח, הלשון, השפה, הקול והמעשה, איננו בעל ממד חזותי מובחן נתפש בעין, מעבר לזה הנגלה במכלול הבריאה ובכל מרחבי היקום הנודעים לאדם, שכן אֱלֹהִים הבורא והמדבר שקולו מחולל איילות, ובדברו שמים נעשו, גיבור סיפור הבריאה, וגיבור החומש, אלוהי ההיסטוריה מקדש החירות, האל המחוקק והגואל, נודע רק למשמע אוזן, בדיבור, בלשון, בשפה, בקול או ברוח (מחשבה) בספר, מספר וסיפור. אין לשכוח שאלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והמושיע, אל הספר, המספר והסיפור, המחזור והנצחיות המקודשת, אלוהי ההיסטוריה והגאולה, הנשמע והבלתי נראה, נודע לראשונה בעולם אלילי שבו נודעו רק אלוהים אחרים נראים דוממים, אלוהי עץ ואבן כסף וזהב, מרהיבים ביופיים, אבל חרשים ודוממים בהדרם.

אין אף משפט בפרשת בראשית המספר מי הוא אֱלֹהִים, כיצד נודע, נברא או נוצר, היכן ומתי? האם נברא? מתי החל להיוודע לברואיו? מה מייחד אותו, האם הוא עתיק וקדמון וקיים לפני הבריאה ולפני הזמן? או האם נברא עם ראשית הזמן? הואיל והכל נותר בשאלה לגבי גיבור הסיפור, הסיפור המקראי מהווה פתח לתשובות אין־סופיות ובלתי פוסקות על שאלות אלה, שנענו בפי משוררים וסופרים בעת העתיקה, בפי נביאות ונביאים, פייטנים והוגים, פילוסופים ומקובלים, חסידים, שבתאים ומתנגדים, ובפי סופרות וסופרים משוררות ומשוררים, חוקרות וחוקרים בני זמננו. לכל אחד ואחת תשובה שונה בתכלית על השאלה המרתקת, מי הוא אֱלֹהִים?.

אֱלֹהִים קיים לגבינו מהפסוק הראשון בספר בראשית, הקובע בשלוש המילים הראשונות את ראשית הזמן, בראשית, את הפעולה הראשונה, ברא, ואת זהותו של הבורא, אֱלֹהִים, הנודע כקול מדבר בעברית, לשון הקודש, בספר ובסיפור, המזכירים את אלוהים ומפעלותיו בלשון זכר, כי אין בעברית פועל ניטראלי, קול המציב את גבולות הזמן והמקום, כשהוא בורא ברוחו ובדיבורו מתוך התוהו ובוהו, את האור ואת החושך, את השמים ואת הארץ, את הים והיבשה ואת המאור הגדול והמאור הקטן ואת הכוכבים, המייסדים את חילופי העתים והזמנים, המועדים והקצים.

אֱלֹהִים הוא האקסיומה או המושכל הראשון של ספר בראשית, גיבור הסיפור ומחוללו, והוא לבדו הנחת היסוד שאין מקשים עליה, שממנה נגזר כל הסיפור המשלב במעשה מרכבה מופלא, את הנשמע הנסתר, המעניק חיים נצחיים במחזורי הזמן שאינם תלויים באדם: יום ולילה, אור וחושך, ארבע עונות השנה, שקיעה וזריחה, עליית הירח ושינוי הכוכבים והמזלות [המכונים כולם בספרות העת העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’] עם הנראה הנגלה, הכפוף לתמורות הזמן המופקד בידי האדם, המונה את מחזורי הזמן המשבית המקודש בסדר שביעוני קבוע: שבת, מועד, שבעה מועדי ה‘, שנה, שמיטה ויובל [המכונים בספרות העת העתיקה בשם ברית ושבועה, ‘מועדי ה’ מקראי קודש’, ‘מועדי דרור’].

אֱלֹהִים הבורא של ספר בראשית הוא זה המכונן בראשית פעולתו את הזמן הנראה בעין כחילופי יום ולילה, שאינם תלויים באדם, ואת מחזור ימי השבוע הנשמע באוזן, הנמנה ברצף, הנספר במספרים במחזורים קבועים מקודשים נצחיים: יום אחד, יום שני וכו', הנספרים ונשמרים רק בידי האדם, האל, הכוהנים והמלאכים. או נשמרים במחזורים נצחיים מקודשים של שירה וקרבנות בידי שומרי משמרת הקודש, המבחינים בין ששת ימי הבריאה, ימי החול, הנמשכים ברצף של ימים ולילות, ליום השביעי המשבית, היום המקודש במחזוריות שביעונית נצחית נשמעת ולא נראית, ומתחיל אחריו ספירה חדשה.

נעים זמירות ישראל, דויד בן ישי, היטיב לבטא מחזוריות נצחית מקודשת זו שראשיתה בשבוע הבריאה, החוזר ונמנה במחזורי שבתות 52 פעמים כל שנה, בשנה שיש בה 364 ימים, המחולקים ל־52 שבועות, שנה המתחלקת לארבע עונות קבועות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, כשיש בכל עונה בת 91 ימים 13 שבתות חופפות, ארבע עונות או תקופות מקבילות ושוות, המוכרות לנו מפסיפסי גלגל המזלות, המציינים תמיד בפסיפס ובציור את ארבע עונות השנה, המכונות בעת העתיקה בשם מועד קציר או תקופת הקציר, מועד קיץ או תקופת הקיץ, מועד זרע או תקופת הזרע ומועד דשא או תקופת הדשא.

בתוך ארבע עונות השנה החופפות, נמנים ומצוירים תריסר החודשים/המזלות, המתחילים תמיד בחודש האביב, הוא חודש ניסן, ומסתיימים תמיד בחודש השנים־עשר, הוא חודש אדר. המדובר בשנה ידועה וקבועה מראש, בת 364 ימים, שיש בה ימי מועד, 30 במספר, המצטרפים ממניין ראשי החדשים, 12, למניין ימי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, 18 ימים. על כל חלוקות הזמן המחזוריות הנצחיות האלה הנודעות מהחומש, שראשיתן בשבעת ימי השבוע בפרק א בספר בראשית, המתחלקות לחלוקות הנראות והרציפות, של החולין, והנשמעות המשביתות המקודשות של מועדי ה' מקראי קודש: ימים, שבתות, חודשים, אותות, תקופות, מועדים ושנים, כתב דויד בן ישי בשירים על חלוקות הזמן הנשמר במשכן או במקדש בעבודת הקודש, בקטורת, בשירה, בתהילה ובעולה.

אחד משירי קודש מופלאים אלה, שעלה וחזר מבאר העבר, מתהום הנשייה, כשנמצא במערות קומראן, שיר החותם את מגילת תהילים שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה בקומראן, שכולן כתבי קודש, מבאר מחזוריות זו כך:

"וַיְהִי דָּוִד בֶּן יִשַׁי חָכָם וְאוֹר כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְסוֹפֵר וְנָבוֹן וְתָמִים בְּכָל דְּרָכָיו לִפְנֵי אֶל וַאֲנָשִׁים

וְיִתֵּן לוֹ יְהוָה רוּחַ נְבוֹנָה וְאוֹרָה

וַיִּכְתֹּב תְּהִלִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְשׁוֹרֵר לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד לַכֹּל יוֹם וָיוֹם

לַכֹּל יְמֵי הַשָּׁנָה אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת,

וּלְקָרְבַּן הַשַּׁבָּתוֹת שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים שִׁיר,

וּלְקָרְבַּן רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים וּלְכֹל יְמֵי הַמּוֹעֲדוֹת

וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלוֹשִׁים שִׁיר,

וַיְהִי כֹּל הַשִּׁיר אֲשֶׁר דִּבֵּר

שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְנַגֵּן עַל הַפְּגוּעִים אַרְבָּעָה.

וַיְהִי הַכֹּל אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמִשִּׁים.

כָּל אֵלֶּה דִּבֵּר בִּנְבוּאָה אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ מִלִּפְנֵי הָעֶלְיוֹן.

[11QPs]

והנה ביאור השיר: לכל אחד מ־360 ימי השנה כתב נעים זמירות ישראל עשרה תהילים ששרו הלויים על מעלות המקדש, סך הכול 3600 תהילים; לכל אחד מ־364 ימי השנה, העולים מצירוף תריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, ועוד ארבעה ימים החותמים את החודש השלישי בכל אחת מארבע תקופות השנה או ארבע העונות, הנודעים בשם יום פגוע, כתב את שירי עולת התמיד אשר שרו הכוהנים ליד המזבח, סך הכול 364 שירים;

לכל אחת מחמישים ושתיים שבתות השנה, חיבר שיר מיוחד ששרו הכוהנים. 13 שירי עולת השבת נמצאו במערות קומראן ובמצדה, המתייחסים ל־13 שבתות התקופה 7X13=91];

לארבעת הימים שבהן ארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו ביום ה31 של החודש השלישי השישי, התשיעי והשנים עשר, חיבר ארבעה שירים מיוחדים, שירים על הפגועים;

ולשלושים הימים שבהם מקריבים קרבן מוסף =שנים עשר ראשי החודשים, ושמונה־עשר ימי שבעת מועדי ה' בניכוי השבתות, חיבר את שירי עולת המוספים, 30 במספר.

כלומר, לנראה, למוחש ולמוכר המשותף לכל אדם, יום ולילה, זריחה ושקיעה וארבע העונות ותריסר המזלות, מוסיף ספר בראשית ספר, מספר וסיפור, ספרים ומספרים, מניינים, סדרים ומחזורים, המבחינים בין קבוצה אחת לרעותה בתפישת הזמן שלה ובמושגי הערך והקדושה שלה.

החלוקה השביעונית המחזורית הנצחית והמקודשת של הזמן המשבית המחולק לשבתות, לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, לשמיטות וליובלים, המייחדת כמצוות עשה את כל באי הברית בעם היהודי, החל מהשבת בפרק הראשון בספר בראשית, עבור במצוות ברית סיני המפורטות בארבעת ספרי החומש ונידונות בפרשת המועדות בספר ויקרא, ובדיני קרבנות העולה בספר במדבר – נודעה מפי אֱלֹהִים רק משמיעה, לא ממראה עין, רק למשמע אוזן.

בתרבות היהודית העולם נברא בספר מספר וסיפור. אין כך הדבר באף תרבות אחרת המוכרת לנו. הבריאה מתחילה בתוהו ובוהו בחושך, בכאוס ובמים וברוח אלוהים מרחפת, ומתחילה בהבחנות זוגיות של ניגודים שראשיתן בבריאת האור והחושך. אולם באלה אין די, הם מאירים באור אלוהי את שלושת הימים הראשונים, שלכל מה שנברא בהם יש קיום נצחי, משום שהם קודמים לזמן, תמורות הזמן אינן חלות עליהם ואין אדם שיעיד על מניינם.

רק ביום הרביעי נבראו המאורות המחלקים את היממה ליום וללילה, ורק אז הזמן נתפש בהשגת האדם. לאדם אין זמן שאינו מתחלק ליום ולילה, לזריחה ושקיעה, לאור השמש או לאור הירח. מטעם זה בלוח הכוהני של הכוהנים בני צדוק, כל שנה תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

כל אחת מארבע תקופות השנה החופפות, הכוללת כל אחת 91 ימים או 13 שבתות, תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותמיד תסתיים ביום שלישי ה־31 לחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר שנקרא יום פגוע [מזמור צא בתהילים, שיר של פגעים, קשור ביום ה־91 הזה].

ארבע התקופות השוות במספר ימיהן 91, ובמספר חודשיהן, שלושה, המכונות כאמור בלשון המגילות “מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא”, יתחילו תמיד בסדר מחזורי קבוע ביום רביעי, ביום השוויון האביבי, האחד בניסן, שבו מתחילה תקופת הקציר; ביום הארוך בשנה, יום רביעי, האחד בתמוז, שבו מתחילה תקופת הקיץ; ביום רביעי, יום השוויון הסתווי, באחד בתשרי, שבו מתחילה תקופת הזרע; וביום רביעי, היום הקצר בשנה, באחד בטבת, שבו מתחילה תקופת הדשא. רק יום רביעי, יום בריאת המאורות מציין את ראשיתה של כל שנה ושל כל תקופה בלוח הכוהני העתיק של עבודת המקדש שנשמרה במחזורי העולה, במחזורי השירה, במחזורי הקטורת ובמחזורי עבודת המשמרות.

מכאן ואילך אביא את הפרשה בנוסח מנוקד ברצף ואעיר הערות אחרי כוכבית בדפוס רגיל.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

*

השמים והארץ נבראו לפני בריאת הזמן ביום בריאת המאורות, יום רביעי, אשר על כן הם נצחיים. היו בהם חושך ומים ותוהו ובוהו.

המצב הראשוני היה של ערבוביה אפלה, של תהום חשוכה שאין בה אור ומחזור קול או דיבור, תהום תוהו ובוהו חסרת הבחנות, תערובת כאוטית חסרת גבולות ומידות של שמים וארץ לא מובחנים, שרויים בחושך, בדממה, חסרי חיים, חסרי דיבור או זיכרון, רוח או תודעה, נעדרי צמיחה ותמורה, וחסרי שינוי. ארץ מאפליה או בור שחת, שאול וישימון, ארץ צייה וגיא צלמוות או תהום הנשייה, טומאה, מוות ושכחה, מקבילים למצב כאוטי, אפל ודומם זה.

היסוד החי המתנועע היחיד, שלא היה מעוגן בשמים, בארץ או במים, בחושך או באפלת התוהו, היה שקוף מופשט נסתר ובלתי נראה, ושמו ‘רוח אֱלֹהִים מרחפת’, שלוש מילים שאין להן שום מבע חזותי, רק צביון נשמע, שהשומע אמור להטעין אותן במשמעות או בדימוי מופשט, והן תחילת הזיכרון, התנועה, השינוי, הפעולה המודעת המתוארת בשפה, תחילת הבריאה..

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

*

פסוק קצר מופלא זה מלמד דברים רבים כל כך: הוא עונה על השאלה המרתקת: ‘מה היו המילים הראשונות שנאמרו בעולם?’ ומה היה המעשה הראשון בעולם? שתי המילים הראשונות היו יְהִי אוֹר!

והפעולה האֱלֹהִית הראשונה היא וַיֹּאמֶר. האמירה הזו לבדה, היא היא זו אשר מחוללת שינוי דרמטי מחושך לאור, והיא זו שמכוננת הוויה, כשם שהסיפור מכונן עדות, משמרת, ספר וזיכרון, והדיבור מכונן דבר הכרוך בקיום בתודעה, בזיכרון, בשפה ולשון, בדיאלוג, בעדות וזהות.

האמירה הראשונה בת שתי מילים בלבד, יוצרת אור המבטל את התוהו ובוהו ואת החושך או לפחות את חלקו. הדיבור המייחד שלושה מינים בלבד, אחד נראה ושניים בלתי נראים ורק נשמעים – האל, המלאכים והאדם – תמיד כרוך בשינוי, בתנועה ובפעולה, הוא מצרף רוח, קול, מחשבה, שפה ולשון, הוא תמיד מקור לתקווה, לחסד, להיתכנות, לתמורה ולטוב, ועל כן העמוד הראשון בספר בראשית עומד בסימן ‘וירא כי טוב’..

לסיפור הראשון בספר הראשון של העם היהודי, אין מחבר ואין מסגרת סיפורית מקובלת, אין מקום מוכר או זמן ידוע, ואין גיבור שזהותו נידונה. אין תשובה על אף אחת משאלות אלה, אין מי שיכול לענות בוודאות על השאלה הנשאלת לגבי כל ספר אחר: מי המחבר? מתי התחבר? היכן התחבר? אין שום דיון בזהותו של מי שאמר וַיֹּאמֶר, יש רק קול נסתר של מספר הסיפור הלא מזוהה, המדבר בגוף זכר ומספר על גיבור נסתר, לא ידוע, בלתי נראה, ששמו אֱלֹהִים, אולם אין יודע מה על מהותו או זהותו, יש לישות זו רק קול, רוח ודיבור ואמירה המחוללת פעולה או מעשה, הקשורים במחשבה, בקול ובדיבור נשמע.

לעניות דעתי אין פתיחה מעולה מזו בכל ספרות העולם, ואין דומה לה ביחס בין תמצות האמירה לבין עומק המחשבה והכוונה שמאחורי הסיפור. ‘אינכם צריכים לדעת מאומה מכל הצפוי בדרך כלל מסיפור מעשה’ אומר לנו כביכול המספר ברגע שמתחילים מבראשית ומכוננים את הכול מההתחלה. רק תקשיבו היטב לנאמר על גיבור הסיפור, האל הבורא הבלתי נראה, הנודע בשם אֱלֹהִים, שיש לו רק קול, רוח ודיבור, רוח מרחפת, היא רוח הקודש הנצחית, הרוח הבוראת בדיבור, שאיננה מוגבלת בזמן או במקום, ונודעת רק בקול כתוב, בשפה המורכבת מאותיות וממספרים, המחוללים תמורות ושינויים בעולם הנראה.

האור הוא הנברא הראשון אחרי השמים והארץ והחושך. איננו יודעים מה טיבו של אור זה. במסורת קראו לו האור הגנוז. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שהוא נברא בדיבור, ושהוא מכונן הבדלה ותיחום המחוללים שינוי. השפה לבדה היא המכריעה, הדיבור הוא זה הבורא עולמות ומחריבם. הדבר השני הידוע לנו מראשית הסיפור הוא, שהחושך קדם לאור והאור נברא כדי לכונן הבדלה בין החושך לאור או בין רע לטוב ובין מוות לחיים.

*

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

*

האור שנברא ראשון בדיבור אלוהי, קשור תמיד בטוב, בברכה, בחיים, במחזור ובהבדלה, כל בריאה קשורה בהבדלה ובהבחנה, בתחימת תחומים ובקביעת גבולות, סדרים ומחזורים, ומאוחר יותר האור יהיה קשור בברכה ובברית כפי שיבואר להלן.

חמש עשרה פעמים נזכרת המילה טוב בפרשת בראשית והיא מורה על אחדות המחשבה, הדיבור והמעשה בבריאה האלוהית, כשהכול עולה יפה בעולם המעשה בפרק א של ספר בראשית, הזמן היחיד שהכול בו רק טוב, כפי שעלה במחשבה, כשהרוח והחומר, המחשבה, הדיבור והמעשה האֱלֹהִיים, המאוחדים באחדות אחת הקשורה בסיפור, במספר ומחזור, מכוננים את רוח אֱלֹהִים בבריאה, על הבחנותיה המופשטות והמוחשיות בזמן ובמרחב, למעלה ולמטה, וכולם, המחשבה, הדיבור והמעשה, המְסַפֵּר, המִסְפַּר וְהסִפּוּר מתאחדים כראוי בכוונת הבורא, גיבור הסֵפֶר.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

*

האור והחושך נבראו בידי אלוהים והובחנו בידיו ביום הראשון שמספרו אחד. ההבחנה נשלמה משעה שאלוהים מעניק שם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט האור, יום, ושם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט החושך, לילה. ראשית הבריאה כוננה את ההבחנה בין אור לחושך ובין יום ללילה, אך לא רק זאת, ראשית הבריאה כוננה מחזור נצחי של יום ולילה, החוזרים מהבריאה ואילך דבר יום ביומו ומתחלפים מדי תריסר שעות. היום והלילה, שנבראו ביום אחד הוא היום הראשון לבריאה, הם ראשית מניינו של הזמן המחזורי הנצחי התלוי בזריחה ובשקיעה של המאורות ותלוי בספירה של יום אחד, יום שני, יום שלישי וכו', לימים אין שמות! יש רק מספרים.

בלשון הכוהנים, סופרי מספרי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים, משבוע הבריאה ואילך, שומרי משמרת הקודש השביעונית של השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, ושומרי המחזורים הרבעוניים והתריסריים המרכיבים את השנה, בעולות וקרבנות, במחזורי שירת הקודש השביעונית, הרבעונית והתריסרית, ובמחזורי הקטורת וקרבנות העולה, שינויים אלה הנראים לכל עין מכונים בשם ‘מרכבות השמים’, שכן הם מדמים את השמש כרוכבת במרכבה, נכנסת ויוצאת בתריסר שערים של שעות היום, וכעוברת בתריסר שערי רקיע המקבילים לתריסר חודשי השנה ולתריסר המזלות, ולתריסר גבולי אלכסון. כל אלה מפורטים ב“ספר יצירה”, ספר הבא לספר מחדש את פרשת בראשית, ספר נועז שמחברו אלמוני כמחבר ספר בראשית, האומר ש’קול, רוח ודיבור זו היא רוח הקודש', וקובע בפתח דבריו:

“בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה, חקק יה ה' צבאות, אלהי ישראל, אלוהים חיים, אל שדי, רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו. בשלושה ספרים: בספר וספר וספור. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד…".

אלוהים ברא את העולם לדברי המסורת הכוהנית העתיקה ב“ספר יצירה” בעשרים ושתיים אותיות לשון הקודש, בין א ל־ת, ובעשרת המספרים הראשונים בין אחד לעשר. צירוף האותיות והמספרים – עשרים ושתיים אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה – מכונה ‘ל"ב נתיבות פליאות חכמה’.

הקביעה המכרעת היא שהעולם נברא בספר מספר וסיפור, באותיות ומספרים. באלה גם האדם שותף, אולם לא בפרק הראשון של ספר בראשית שבו הדובר הבורא הוא אלוהים לבדו. הבריאה באותיות ומספרים הקשורים ברוח אלוהים הבוראת בדיבור, קדמה לאדם שנברא רק בתום תהליך הבריאה, כפי שיבואר להלן, במסגרת היום השישי, בשבוע הראשון לבריאה, שבו נבראו שבעת ימי השבוע, יחידת המניין המחזורי הנצחי, המייחדת את הזמן היהודי.

*

המילה זמן, המכריעה בתרבות היהודית, בנצחיותה, במחזוריותה, במניינה וספירתה, ובהבחנותיה הקובעות את לוח השנה היהודי, המפריד בין קודש לחול במחזוריות שביעונית נצחית, בשבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, איננה נזכרת בחומש, ולא בכדי. היא מופיעה רק בספרים מאוחרים כמו עזרא ונחמיה, קהלת, אסתר ודניאל. בחומש המילה מועד קשורה לזמן שביעוני משבית, נצחי ומקודש, הקשור תמיד בעדות, באוהל מועד ובלוחות העדות, בשבת, באות, בשבועה ובברית המותנים כולם בספירה בזיקה לספר מספר וסיפור. המילים יום/ימים, שנה/שנים/ חודש/חודשים/תקופה/תקופות משמשות לציון מחזורי הזמן הרציפים שאינם משביתים. המילים יּוֹם ולָּיְלָה; אֹתֹת ומוֹעֲדִים, יָמִים וְשָׁנִים מופיעות כולן בפרק הראשון בספר בראשית בפסוק יד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

*

הרקיע והמים, כמו הרוח והזמן, הם שקופים, האור המשתנה משתקף בהם, אבל הם עצמם שקופים וצלולים. תהליך הבריאה מראשיתו בתוהו ובוהו, כרוך בהבדלה והבחנה במרחב בין אור לחושך ובין מים למים ובהתוודעות למושגי מרחב כמו מתחת ומעל ובתהליך קריאת שם למובחן ולנבדל.

*

יום זה מתחיל את המניין הסודר של הימים, הקודם לו נקרא יום אחד, זה שאנו קוראים לו בדרך כלל יום ראשון, וזה הוא היום השני. היממה מתחילה מהערב.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

ביום השלישי, אחרי שביום הקודם הבדיל אֱלֹהִים בין מים עליונים למים תחתונים, מתחיל הבורא בהפרדה ובהבדלה בין מים לאדמה, או בין ים ליבשה. לכל ישות מובחנת, נראית לעין, יש יותר משם אחד, בעוד שלערכים מופשטים אין מילים נרדפות. למילים העתיקות חיים, רוח, אמת, צדק, שלום, אין מילים נרדפות ואין ייצוג חזותי או מוחשי קבוע, וכך גם למילים חדשות כמו חירות ושוויון. אלוהים הוא הקורא לכל דבר נברא ומובחן בשמו והוא זה המגדיר את מקומו וסדרו.

הפועל ק.ר.א, המוטה בצורה החגיגית עם וו ההיפוך המייחדת את לשון החומש, “וַיִּקְרָא” חוזר בפרשה זו ארבע פעמים. הקריאה בשם, כמו הקריאה בספר, או הקריאה לאדם כדי להסב את תשומת לבו, היא המכוננת שינוי מכריע. הקריאה, הדיבור האמירה או סיפור הדברים בספרים ובסיפורים או במספרים – כולם מתחוללים בעולם הנשמע, המייחד את המציאות של דוברי שפה מסוימת, אמונה מסוימת ותרבות מסוימת, בשונה מהעולם הנראה, האוניברסלי.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

*

אחרי ההפרדה בין הים ליבשה הקבועים במקומם, ואחרי ההבחנה בין למעלה ומתחת המוגדרים במקומם, בא רגע התחלת החיים המחזוריים המשתנים: הזריעה והצמיחה של כל הצומח, דשא, עשב, זרעים, עצים ופירות. כפי שציינתי לעיל, כל מה שנברא עד כה בשלושת הימים הראשונים, הוא נצחי, דהיינו האדמה ומחזור הצמיחה והחיים, המים והשמים אינם כפופים לכיליון, הם נבראו לפני הזמן.

“ספר היובלים” חיבור כוהני עתיק, נפלא ביופיו, מספר לנו נוסח אחר של מה שנברא ביום שלישי, עם תוספת מעניינת מאוד. בשל העובדה שהוא מתורגם מגעז, שפה שמית עתיקה שהייתה לשון קודש באתיופיה היהודית והנוצרית, לעברית במלואו, כי רק חלקים ממנו נמצאו בעברית העתיקה בין קרעי המגילות למרבה הצער, אני מביאה את לשון התרגום ולא את לשון המקור. כך מספר ספר היובלים שתורגם לעברית מגעז בידי משה גולדמאן במאה העשרים ובידי כנה ורמן במאה העשרים ואחת:

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע‏: ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צוה. ויסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקויהם, ואת כול הנהרות ואת מקוי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי.” [ספר היובלים, פרק ב]

[ספר היובלים, מבוא, תרגום ופירוש, מהדורת כנה ורמן, 2015, עמ' 147]

כלומר, נוסח ספר היובלים מוסיף את בריאת גן עדן ביום השלישי, כשם שהוא מוסיף קטע ארוך ומפורט על בריאת המלאכים ביום הראשון. גן העדן הנצחי והמלאכים הנצחיים אינם כפופים לזמן, כי נבראו לפני הזמן, שיברא רק ביום הרביעי עם בריאת השמש והירח!

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

המאורות הנבראים ביום הרביעי לבריאה, המבדילים בין היום לבין הלילה, תכליתם להיות לאותות ולמועדים לימים ולשנים, כלומר הם מכוננים וקובעים מכאן ואילך את חלוקת הזמן, לפניהם לא היו ימים ושנים, אותות ומועדים הנודעים לאדם.

בפסוקים הראשונים של סיפור הבריאה לומד הקורא או המאזין להבחין בין ימים ולילות, בין ארבעה אותות השמים הקשורים בימי השוויון וביום הארוך והקצר בשנה ובחלוקת ארבע תקופות השנה, ובנוסף על כך במועדים ושנים. המועד הראשון הוא יום השבת שיוזכר בסוף סיפור הבריאה. מועד השבת הוא ראשית הזמן הנשמע, המבוסס על עדות משמים ולא על מראה עיניים או על תמורה חזותית כמו יום ולילה, כשם ששנה היא מועד מוסכם המיוסד על ספירה נשמעת, ולא על ראייה. בספרייה הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש, בסיפור הקשור בפרשה זו, המכוננת את לוח השנה השמשי הקבוע המתחיל באביב בחודש ניסן ביום רביעי יום בריאת המאורות, ומבוסס על חישוב קבוע, נודע לנו שבכל שנה יש 364 ימים ו־52 שבתות, תריסר חודשים בני 30 יום כל אחד, ארבעה ימים נוספים המתוספים בסוף החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר, היוצרים ארבע עונות חופפות – כל אחת בת שלושה חודשים או 91 ימים.

לוח זה של שנה [364 ימים], תקופה [91 יום], אותות [4], חודשים [12] שבתות [52] ומועדים [7], היה הבסיס לכל המחזורים הליטורגיים הנצחיים של עבודת הקודש במקדש, הקשורים כולם במחזורי קרבנות הקבע שהיו מלווים במחזורי שירת הקודש, לדברי חתימת מגילת תהילים מקומראן, קרבנות עולה המפורטים בחומש במדבר, ונודעים כ”עולת השבת” ו”עולת התמיד”, “עולת החודש” ו”עולת המוספים”.

מחזורים ליטורגיים אלה שאיחדו מחזורי עולות וקטורת רצופים, ושירת קודש מחזורית שונה לפי הקרבנות־עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים, נערכו כאמור סביב לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, בן 364 ימים, המתחיל באביב, ביום השוויון של האביב, ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא האחד בחודש ניסן.

בעלי המגילות, שכולן כתבי קודש, המיוחסים במגילות ל’כוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', השאירו בידינו את “מגילת המקדש”, “מגילת הברכות”, מגילת “מקצת מעשה התורה”, מגילת “דברי המאורות”, מגילת “שירות עולת השבת”, ו“מגילת משמרות הכהונה”, “ספר חנוך” ו“ספר היובלים” ו“צוואות השבטים” המיוסדים כולם, או מיוסדות כולן, על לוח זה הנזכר בסיפור המבול בנוסח המגילות הקובע שנח ישב בתיבה שנה תמימה בת 364 ימים. גם הטור החותם את “מגילת תהילים” מקומראן, מזכיר לוח זה במפורש בהקשרו הליטורגי (364 שירי עולת התמיד, 52 שירות עולת השבת, 30 שירי עולות המוספים [18 ימי המועדות ו12 ראשי החודשים]). גם “מגילת מקצת מעשי התורה” שבראשה מובא לוח שבתות ומועדים מפורט, מפרטת את מבנה לוח 52 השבתות הקבוע והמחושב מראש ביחס לשנה של 364 ימים, ארבע עונות של 91 יום כל אחת, שבכל אחת 13 שבתות. עוד כתבו בעלי המגילות את ‘ספר חנוך’ על חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא־כד), מביא לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, משמים, הלוח השמשי הקבוע ומחושב מראש בן 364 ימים, ואת ‘ספר היובלים’ המתאר את ההיסטוריה של הלוח, את הבאתו משמים בידי חנוך בן ירד, ואת תאריכי המועדים הקדומים הקבועים וידועים מראש בלוח בן 364 ימים.

*

וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

תכליתם של המאורות, הנגזרת משמם, הוא להאיר ולציין את חילופי העתים הנראים בעין כאור וחושך או שמש וירח וכוכבים, המבחינים בתמורותיהן הנצחיות בין היום והלילה. תמורות אלה ניתנו בשווה לכל הברואים ולכל הבריאה והן מתנות את המשך החיים של תבל כולה.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

“ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, מציע נוסח שונה המדגיש את חשיבות השמש לבדה כמכוננת הזמן, ומוסיף לחלוקות הזמן בבראשית גם שבתות, חודשים, שבועי השנים [=שמיטות] ויובלים [מדי 49 שנים חלה שנת יובל]

‏" וביום הרביעי עשה אלוהים את השמש ואת הירח ואת הכוכבים ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על כול הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור לחושך. ויתן את השמש לאות גדול על הארץ לימים ולשבתות ולחודשים ולמועדים ולשנים ולשבועי השנים וליובלים ולכול תקופות השנים ולהבדיל בין האור ובין החושך ולמרפא למען ירפא כול הצומח וגדל בארץ. את שלושת המינים האלה עשה ביום הרביעי.

[היובלים פרק ב, שם]

*

רק השמש היא האות או המאור השמימי המכונן את הזריחה הנצחית דבר יום ביומו ורק היא בזריחתה קובעת את הסדר הנספר והקבוע והידוע מראש של הימים [364], השבתות [52], החדשים [12], המועדים [7], השנים [כשחלפו 364 ימים], שבועי השנים [שמיטה מדי שבע שנים] ויובלים [מדי 49 שנה, בשנה החמישים] וכל תקופות השנים, כדי להגיע ליובל הגדול, היובל החמישים בתום 49 יובלים, שבו יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. רק השמש ניתנה למרפא ולאות ברית עולם כפי שאמר הנביא הכהן מלאכי: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. [מלאכי ג, כ]

לירח אין שום מקום בלוח השנה השמשי הקבוע והמחושב מראש, המתחיל תמיד ביום רביעי, האחד בניסן, ביום השוויון של האביב ומסתיים תמיד ביום שלישי, ל"א אדר, הוא היום הפגוע בסוף החודש השנים עשר.

*

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.

וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.

ההבדלים בין נוסח ספר היובלים, מהמאה השנייה לפני הספירה, לבין העריכה הסופית של נוסח המסורה במאה השנייה לספירה, מלמדים אותנו על המתחים העזים ועל המחלוקות הנוקבות בין הכוהנים לבית צדוק שהאמינו בקדושת לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ו52 השבתות, לוח קבוע ומחושב מראש, ובין חכמים שטענו שלאף שנה אין מספר ימים קבוע! גם לאף חודש אין מספר ימים קבוע. ויכוח זה נודע במסורת כוויכוח בין הצדוקים =‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, כשמם במגילות קומראן, שהאמינו רק בקדושת הנוסח הכתוב של ספרים מקודשים ובלוח השבתות השמשי המקודש, הנצחי, הקבוע והידוע מראש, המבוסס על חישוב מתמטי ממקור אלוהי־מלאכי ביחס לשנה בת 364 ימים, לוח שהובא משמים ונלמד מהמלאכים בימי חנוך בן ירד, המתחיל בניסן, ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, לבין הפרושים =מפרשי התורה, יוצרי התורה שבעל פה, שהאמינו בריבונות אנושית ובחירות הפירוש, מכאן שמם פרושים/מפרשים, אשר קידמו את הלוח הירחי המשתנה, המתחיל בתשרי, החודש השביעי, המבוסס על ריבונות אנושית, על תצפית אנושית ועל הכרעת בית הדין. לוח ירחי חדש זה המתחיל בכל יום שאינו יום רביעי או ראשון או שישי, שלושת הימים בהם מתחיל כל אחד מתריסר חודשי הלוח השמשי הכוהני, בשעה שהפרושים המפרשים העבירו את המוקד ממקדש למדרש, או בשעה שהפכו את יהדות המקדש הכוהנית־מלאכית הכתובה! ליהדות המדרש הפרשנית דרשנית של פרושים, חכמים ותנאים, שוני הלכות התורה שבעל פה! הפרושים שתבעו ריבונות אנושית מוחלטת וחירות פרשנית בעל פה והתנגדו לדברי המלאכים הכתובים, אסרו על המשך הכתיבה בהשראה נבואית או מלאכית, הפכו את ספרי הכוהנים ממקור מלאכי לספרים חיצוניים שהקריאה נאסרה בהם, ודרשו לחתום את התורה משום שהנבואה הסתימה לדבריהם בימי הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי, וקבעו לוח ירחי משתנה התלוי בתצפית אנושית, לוח חדש המתחיל בחודש השביעי, לוח המתחיל בסתיו, ואילו קודמיהם הכוהנים המשיכו לכתוב ברוח הקודש ובהשראת דברי מלאכים, שכן התנגדו לרעיון הפסקת הנבואה והמשיכו להחזיק בלוח השמשי הקבוע שנלמד מהמלאכים בדור השביעי לדורות האדם, בימי חנוך בן ירד, לוח המתחיל בניסן חודש האביב.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

*

ראשית החיים תלויה באדמה, במים, באור השמש ובצמחים, ובהבחנה במרחב בין ים ליבשה ובין אור לחושך. לכל אחד תחומו, מקומו, תפקידו, ייעודו שלטונו ומידתו. אחרי שכל אלה נבראו, ברא אלוהים במאמרו את חיות המים למיניהן, את בעלי הכנף המעופפים למיניהם, את הזוחלים הדו־חיים ואת כל החיות למיניהם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

מחקר המקרא נוטה להניח שאזכור בריאת התנינים נעשה כדי להוציא מלבם של עובדי אלילים שראו בתנין אלוהות, את האפשרות שהיו יצורים קדמונים שלא נבראו. אני מטילה ספק בהנחה זו, וחושבת שציון בעלי החיים השונים, תנינים או עופות כנף, נמצא כאן כדי לציין את הדינמיות ואת התמורות בבריאה: הכתוב בוחר לציין דוקא את בעלי החיים חוצי הגבולות. התנין חי גם במים וגם ביבשה, גם בנהרות וגם בביצה, והציפורים יכולות לרחף בשמים או לדגור על האדמה ולעוף מעל לים וליבשה. התנועה והשינוי, הדינמיות והחיים, המעברים והטרנספורמציה הכרוכים בתנועה והשתנות, באור ובחושך, ב־מעל וב־מתחת, הם הנזכרים כאן כראויים לציון וכמציינים את עולם החי.

ברגע שנבראו ונוצרו בעלי החיים, ברך אותם אלוהים בפרייה ורבייה, בשגשוג והתפשטות וברצף משך החיים. החיים קשורים בתנאי קדם נצחיים, בהבחנות בין האור וחושך, הקשורות בתמורות הזריחה והשקיעה ביום ולילה, כמו בהבחנות בין החיים בים וביבשה, במים ובאוויר, ובאלה המתרחשים במים חיים, במקווי מים שונים מלוחים ומתוקים, בצמחיה עשירה ומגוונת ובבעלי חיים שונים ומגוונים בים, ביבשה ובאוויר, מתחת לאדמה ומעליה.

החיים הקשורים באור ובמים, ביבשה ובים, קשורים בהבחנות וגבולות, בתמורות, במחזורים ובשינויים, המחוללים את הבריאה והצמיחה וההולדה, מבורכים מראשיתם, מרהיבים ביופיים וברבגוניותם, בפלאיהם ובעוצמתם, בעדינותם ומורכבותם, בססגוניותם וברבגוניותם, ומכוונים לקיום נצחי רצוף במחזורי חיים ומוות, פריון וכיליון, לידה, בגרות וזקנה, הזדקנות, חידלון וכיליון, ופינוי מקום לדור חדש הממשיך את שרשרת החיים הרצופה.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.

*

כאן בפעם הראשונה נזכרת הברכה המתייחסת לכל עולם החיים. הברכה קשורה תמיד בפרייה ורבייה, בהמשכיות וברציפות, בנצחיות שושלתית של המשך החיים ותולדותיהם הביולוגיות, המתייחסת לכל עולם החי, המייצג את החיים המתנועעים, המתרבים והמשתנים, בניגוד לחיי הצמחים הנטועים במקומם בדרך כלל.

*

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

אֱלֹהִים משלים את בריאת סוגי בעלי החיים השונים, מדגיש את הגיוון והריבוי, בין המינים ובתוכם, ביבשה, בים ובאוויר, אלה שנבראו בעתם בברכת הבורא, והוכן להם מזון בים או ביבשה, באוויר או על פני האדמה או מתחתיה. האל רואה ברכה במעשה ידיו. משהשלים את כל אלה בצורה מובחנת ומדורגת בממדי המרחב השונים שברא, במלאכת הבריאה שנראתה לבורא כטובה וכראויה לברכה, וכעונה לצרכי כל הנבראים, לחיותם ורציפותם, נפנה הבורא הכול יכול לברוא את האדם, היכול להעיד על פלאי הבריאה ויכול לעבדם ולשמרם. כי רק האדם שנברא לבדו מכל היצורים הנראים לעין, מחונן ברוח ובדיבור, בשמיעה ובקול, בתודעה חושבת ובראייה פנימית וחיצונית, ובהבחנה מופשטת ומוחשית, הכלולה בביטוי ‘רוח אלוהים’ או ‘רוח הקודש’ או ‘רוח היא באדם’, ורק הוא לבדו יכול להעיד, לזכור ולנצור, לספור ולספר, כי רק הוא נחל אותיות ומִסְפָּרים, ורק הוא יכול לשמור מחזורי תמורה נצחיים מופשטים הנשמעים באוזן, כמו שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, חודשים ושנים, התלויים במִסְפָּרים ובסיפורים.

בעלי החיים כפופים לשינויים המוחשיים הנראים לעין וכפופים לבשר ולגוף ולצרכי החושים. האדם שנברא ביום השישי לבריאה, נולד מחונן ברוח, במחשבה, בהתבוננות והבנה, בדיבור ושמיעה, בלשון ושפה, בזיכרון ועדות, בהבחנה מילולית ומספרית ממיינת, מעיד על הזמן וחי על פי מעגליו.

בכך האדם מיוחד מכל הברואים אשר בארץ. ברוב הדברים הוא דומה לכל בעלי החיים האחרים ממשפחת היונקים: הוא נולד, יונק, גדל, מתבגר, מזדווג, מתרבה, מתבגר, מזדקן והולך לעולמו, הוא זקוק כמותם לאכילה ושתייה, להתפנות וטיפול, ולמחסה מפני חום וקור. הוא נולד, גדל ומתבגר, מוליד ויולד, מניק ומגדל, מטפל ומטפח, מזין, מגן ומפרנס. אולם רק הוא לבדו מכל החיות והיצורים, שותף לבורא ולמלאכים ברוח אלוהים, בשפה ולשון דיבור, בזיכרון, שבועה ועדות, בספירה ומניין, בסיפור ועדות, בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, כי רק הוא לבדו מחונן ברוח שומעת ומדברת, מעידה וזוכרת, משביתה ומקדשת, נוחלת ומנחילה, יורשת ומורישה בגבולות הדיבור והשפה, הרוח והתודעה, הלשון והסיפור. רק הוא סופר ומספר ספרים, מִסְפָּרים וסיפורים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

*

השורש י.ר.ד עניינו שלט, כמו לרדות, רודנות ורודן [זה ההקשר של הביטוי המיסטי ‘יורדי מרכבה’, השולטים בסודות מסורת המרכבה הכוהנית־נבואית]. אולי הכוונה שאין על האדם לפחד מעולם החי, כי ניתנה לבני האדם שליטה עליו. בימינו היינו מעדיפים פעלים אחרים ליחסי אדם ועולם החי, הרגישים יותר לסביבה, לאקולוגיה, לזכויות בעלי חיים, ביניהן הזכות לחיים ולחסד, ולחשיבות המגוון הביולוגי והקיימות, ולא פעלים המציינים מרות, רודנות, בעלות ושלטון, אבל לפני אלפי שנים כיווני המחשבה בעולם ההירארכי ־דתי היו שונים, ומרות ושליטה של גברים על נשים ושל אנשים על בעלי חיים ועבדים, היו מוסכמים על כלל החברה הפטריארכלית.

*

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

*

פסוקים נפלאים אלה בדבר עשיית האדם בצלמו ובדמותו של אֱלֹהִים, שאין לו צלם ודמות נראים לעין, אלא רק נשמעים לאוזן, ובריאת האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים, בשווה, קושרים את הקשר המהותי העמוק בין הבורא לנבראים.

אלוהים מדבר בגוף ראשון רבים, בורא את האדם בצלמו ודמותו – הכוונה שיש לאדם ולאל רוח, קול, שפה, דיבור, קשב, אמירה וקריאה, יכולת יצירה, ספירה וסיפור. הדבר האנושי ביותר באדם המייחד אותו מכל שאר הנבראים בחלד הוא ההאזנה והקשב, ההכרה והדיבור, הלשון, השפה, הקול והרוח, הקריאה והכתיבה, הזיכרון והעדות, השבועה והברית, האות והמספר – “קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש”, כדברי “ספר יצירה” (פרק א, משנה ט), המשלים את המשפט על צביונם האלוהי של כל אלה: “עשר ספירות בלימה, אחת רוח אֱלֹהִים חיים (חי עולמים נכון כסאו מאז), ברוך ומבורך שמו של חי העולמים, (תמיד לעולם ועד). קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש, (לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה)” [פרק א, משנה ט]

האדם נברא כאחד, זכר ונקבה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, לשניהם קול, רוח ודיבור, שהם רוח הקודש. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לשמוע ולדבר, לחשוב וליצור, לשוחח ולהאזין, לשמור ולנצור, לספר ולספור. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לחשוב ולהרהר, לחלום ולדמיין, לצחוק, לבכות, לבקר ולהטיל ספק, לערער ולהתווכח, להמציא ולחדש, לספור ולספר.

כל מבעיו של הקול האלוהי או האנושי בדיבור, באומר ובצליל, בשירה, בדקלום, בקריאה וכתיבה ובכל יצירה הקשורה בקול, בדיבור, במחשבה והרהור, בשפה ובלשון, באומר ובצליל, בקריאה ובכתיבה, באמנות, מחקר ומדע, היא שותפות בתהליך הבריאה בין האל לאדם.

לשניהם נאמר בשווה: וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

למרות העובדה המפורשת בפרק א ביחס ליום השישי לבריאה, האומרת שאלוהים ברא את האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים ברא אותם –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

היה בעת העתיקה מי שהעדיף לשבש שוויון מהותי זה ולשמור רק לעצמו את בלעדיות סמכות הדעת, את חסד הקול והדיבור ורוח הקודש, והוסיף סיפור בריאה אחר, שונה מזה שבפרק א, ביחס ליום השישי, סיפור חדש בפרק ב, שבו האישה הפכה למשנית, לשולית, למושתקת ומודרת, למשועבדת לבעלה או לשפחת המשפחה בסדר הפטריארכלי. אולם סיפור הבריאה הראשון הוא המכריע: האיש והאישה נבראו שניהם שווים בצלם אלוהים, שניהם התברכו בשווה מפי הבורא ושניהם מחוננים בשווה בקול, רוח ודיבור, זהו רוח הקודש.

*

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

*

אלוהים מברך את הזכר והנקבה שיצר בצלמו ובדמותו, כשם שברך קודם לכן את עולם החי, ופונה אליהם בלשון רבים, שניהם נוכחים לפניו בשווה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, שניהם חיוניים בתכלית, במידה שווה, למימוש המצווה הראשונה שאותה בחר אלוהים לצוות על האדם, מצווה הכרוכה בברכה, בשמחה ובהנאה, במשמעות ובנצחיות, ברציפות והמשכיות החיים. פְּרוּ וּרְבוּ היא הראשונה במצוות המכוונת לשני הנבראים הראשונים, זכר ונקבה, מצווה הכרוכה בברכה, ואולי החשובה שבמצוות בהבנת קדושת החיים וההשתתפות בבריאתם, בהמשכיותם ובנצחיותם, השמורה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים, ההופך לבורא של דור ההמשך, בעת דודים ובשעת רצון ובחירה, בשעת חסד וברכה, בסתר, ברשות הפרט, מתוך קרבת לבבות וגופים החפצים בשווה במצוות פְּרוּ וּרְבוּ באהבה וברצון. ילדים הנולדים בנסיבות כאלה הם ילדים אהובים המסבים אושר שאין דומה לו להוריהם האוהבים.

עוד חשובה מצווה זו בהבנת הברכה המופלאה שברציפות החיים והמשכיותם, הקשורה תמיד (לפני המאה העשרים) בייחוד וקרבה ובחירה, באהבה ובחסד, בחמדה, במשיכה ותשוקה, במיניות, זיווג ופריון, בעיבור, הריון ולידה, הנקה וגידול תינוקות יונקים, פעוטות וילדים. מצוות פרו ורבו הייתה קשורה תמיד בעם היהודי בשמחת החיים, בברכה ושמחה, באהבה ותשוקה, והיא מופנית לגברים ולנשים כאחד, שנבראו זה עתה בידי הבורא והצטוו על פריה ורביה כהמשך הבריאה.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

מפשט הכתוב עולה שכוונת הבורא הייתה שנהיה צמחונים ונכלכל את עצמנו ואת משפחתנו מן הצומח, מהעשב הזרוע בשדה, הזורע זרע, מעצי הפרי ומהפירות זורעי הזרע שניתנו לנו לאכילה. עשב זורע זרע הוא החיטה והשעורה ודומיהם שיש להם שיבולים גדושות בזרעים, ועץ פרי הוא אחד מהמינים שארץ ישראל השתבחה בהם כגון התאנה, התמר והרימון. המילה זרע היא מילה מעניינת, היא מתייחסת לפוטנציאל החיים הטמון בכל זרע הן בגוף האדם, הן בחי ובצומח. אולם הזרע מקור החיים, לבדו, אינו יכול להזריע ולהצמיח חיים, הוא תלוי בשדה, בקרקע, באקלים ובמי הגשם או במי הנהרות, האגמים והנחלים בכל הנוגע לעולם הצומח, והוא תלוי ברחם בביצית ובמחזור הדם והנשימה, וביכולת ההתעברות הנקבית בעולם היונקים. אין המשך חיים בלא ייחוד של שני המינים באדם ובבעלי החיים, ואין המשך צמיחה של הזרע לבדו, ללא מצע אדמה או קרקע או חומר מזין אחר, שבעת השקאה יכול להנביט את הזרע ולגדל אותו לנבט, פסיג וצמח. השיתוף והייחוד והזיווג בין הזרע והאדמה והמים, או בין הזרע, הביצית והרחם, הם תנאי המשך החיים.

*

וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

הצומח למיניו, הנזכר בפסוק הקודם, הגדל מזרעים, הוא המזון המוכן בבריאה עבור כל נברא.

הבורא הכין לברואיו בחסדו את כל המזון הצומח שהם נצרכים לו למחייתם בשבוע הבריאה.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

כל מעשה שאלוהים עושה בשבוע הבריאה, מסתיים בראייה, בבחינה, בעיון ובהתבוננות על כל אשר נברא, בשיפוט, בחוות דעת ובהערכה חיובית: וַיַּרְא אֱלֹהִים… וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ". מכאן גם האדם עשוי ללמוד שהשלמת כל מעשה איננה מסתיימת בהשלמת העשייה, אלא היא טעונה ראייה, עיון, בחינה, ביקורת, ספק, הערכה והתבוננות על כל מה עשינו בעולם המעשה.

*

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

לכלות משמעו לסיים ולהשלים. אלוהים כילה את כל אשר עלה במחשבתו באשר לבריאה והשלים את כל מעשיו בשלושה מרחבים: השמים, הארץ וכל אשר בה, בים וביבשה, מעליה ומתחתיה, וצבא השמים, במשך ששת ימי הבריאה. המושג האחרון וְכָל צְבָאָם", המתייחס לצבא השמים, מתאר הן את הכוכבים והמזלות, הן את המלאכים והרוחות שוכני המרומים ודרי הרקיעים. סיפור הבריאה מלמד אותנו בבהירות שכל דבר שהאדם קיבל סביבו, מעליו ומתחתיו, וכל דבר שהוא לא עשה במו ידיו, הוא מעשה ידי אלוהים הבורא, והוא חלק ממחזורי הבריאה שאינם תלויים באדם, הם קודמים לו והם ימשיכו אחריו והם אינם תלויים בו. בשפה העברית המקראית המילה טבע אינה קיימת. וזאת משום שלטבע אין טובע בעוד שלבריאה יש בורא. דבר אחד בלבד מתבקש מהאדם, לשמור על העולם הנברא למענו, לעבוד בו לטובתו ולטובת משפחתו וקהילתו ולזכור את חסדי הבורא ויפי הבריאה, לספר עליהם ולספור אותם.

*

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

*

פסוק זה הוא מהפסוקים החשובים ביותר בסיפור הבריאה, משום שהוא מזכיר לראשונה ורק בפעם יחידה, את הפועל הקשור במושג הקודש. הקדושה כרוכה בשביתה ולא בעשייה, מכל הימים הברכה שמורה רק ליום השביעי, בשל העובדה שהוא יום השביתה והשבת שאותו קידש אלוהים אחרי שסיים את כל מעשה הבריאה במחשבה בדיבור ובמעשה בששת ימי החול.

* *

פסוקים אחרונים אלה נאמרים כידוע בקידוש בכל ליל שבת, כעדות על מעשה הבריאה. התלמוד במסכת שבת כותב: "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר וַיְכֻלּוּ – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. עוד נכתב שם: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: “וסר עונך וחטאתך תכפר”. [בבלי, שבת קיט ב]

*

שבוע הבריאה שכולו מלא בדיבור בורא, המחולל עשייה בוראת בזמן ובמרחב, שנועד לה המשך רציף, המוציאה את הברואים ואת הבריאה מהכוח אל הפועל, מהעבר הקדום עד לאחרון הימים, וכולה עומדת בסימן הבחנות והבדלות, מקומות, מחזורים וגבולות, ובמתן שמות המכוננים את השמש והירח והכוכבים, את הים והיבשה, החי והצומח, את האדם שנברא זכר ונקבה והצטווה או התברך במצוות פרו ורבו, שבוע הגדוש בקריאות חיווי כגון ‘וירא כי טוב’, או ‘הנה טוב מאוד’, ובאמירות בוראות כגון ‘יהי אור ויהי אור’, מסתיים בתרומה מופלאה לאנושות, בכינון מחזור שביעוני נצחי מקודש, התלוי ביצירה של יום מקודש ומשבית מכל מלאכה: בהשעיה מחזורית של כל פעילות המשנה את הבריאה ובהשעיה של כל ריבונות אנושית לשם הנצחת החירות והשוויון במחזור של מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

*

פסוק זה הוא בעל חשיבות מכרעת כפולה – כאן, רק אחרי השלמת מסכת הבריאה, נזכר לראשונה שמו המפורש של האל – יְהוָה – שהוא שמו הנעלם שאין לאמרו ולהגותו מחוץ למקדש, בברכת כוהנים. מותר לכתוב אותו או להעתיקו כמסמן שאין לו מסומן בר־הגיה, הוא קיים כתו מוזיקלי שאין לו צליל נודע. ככל הנראה שם זה הנזכר שלושים ושש פעמים בפרשת בראשית, מכאן ואילך, הוא צירוף מבריק של שלושת זמני ההוויה: היה, הווה ויהיה, שם נראה, חסר קול והגה הקובע סדר זמנים עבר, הווה ועתיד, המהווה את כל ההוויה הנבראת מראשית לאחרית.

בפסוק זה אנו פוגשים לראשונה במילה הנפלאה תוֹלְדוֹת שהיא המילה העברית להיסטוריה, הקשורה בילוד ובלידה בהולדה ובמולדת, בהורים וילדים ובשרשרת הדורות, ובעובדה האחת המשותפת לכל בני האדם באשר הם, הם נולדים, ומרגע שנולדו יש להם תולדות. מהרגע שנודעה המילה תולדות, יוזכר בהמשך הפרשה הפסוק הנפלא: זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א).

על פי התודעה הכוהנית המקראית, ההיסטוריה מספרת את תולדות הדברים: מי ילד? מי נולד?, מי הוליד?, אבל בדרך כלל לא מי נולדה, מי הולידה, מי הרתה, ילדה, הניקה, טיפחה וגידלה, ואשוב לנושא מכריע זה של ההיסטוריה הפטריארכלית המדירה, המתמקדת בתולדות האבות והבנים לבדם, בהמשך הביאור.

אולם בפסוק זה אנו לומדים שההיסטוריה היהודית מתחילה בתולדות השמים והארץ, בבריאת העולם, במתת האוניברסלית לכל הברואים מכל המינים, הדתות והלאומים, לא בבריאת האדם או העם, היא מתחילה בתולדות הבריאה במרחב ובזמן, בדיבור ובלשון, ובתולדות הבורא רק מראשית הבריאה, הבורא המחולל את כל אשר נברא בדברו, ובורא את כל אשר נברא ברוחו, מתוך אופק אוניברסלי בזמן ובמרחב.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

*

אין תחום ניטראלי, אין דבר שאיננו נברא בדברו של הבורא, אם איננו מעשה ידי אדם. זו הסיבה שהמילה טבע איננה נודעת בשפה העברית עד לימי הרמב"ם, כנזכר לעיל, והיא הופיעה לראשונה בעברית בשעה שהאחים התיבונים תרגמו את “מורה נבוכים” מערבית לעברית וטבעו את המילה טבע בהשראת השפה הערבית, כדי לתרגם את המושג היוני פיסיס, פיזיקה, physica טבע. [פִיזִיקָה – או פיסיקה, מהמילה היוונית φύσις, “פיסיס” – “טבע”]. הסיבה שהמילה פיזיקה או טבע לא נודעה עד המאה ה־12 בעברית, היא שלטבע אין טובע ואין שפה, מחשבה, דיבור או לשון. לטבע אין ספר, אין עדות, אין ברכה ואין זיכרון, ואילו לשמים ולארץ ולכל צבאם, לכל הבריאה כולה, יש בורא, ויש תולדות, יש רוח אלוהים ויש דיבור בשפה ולשון המובנים לאדם, ולאדם הנברא בחסד אלוהים יש ספר, מספר וסיפור, מקצב, חוק, סדר ומחזור, הבחנה, הבדלה, קודש וחול, דת ודין, חוק ומשפט, ויחסי גומלין, בשונה מכל יציר נברא אחר.

חוקות שמים וארץ אינם רק חוקי הטבע הדוממים, האוניברסליים והאימפרסונליים, הבלתי תלויים והבלתי מדברים, אלה שאינם כפופים למוסר ולמוסרות החוק והמשפט או למידות, אותיות ומספרים, בריתות וסיפורים מופשטים, אלא הם חוקי הבריאה המוחשיים והמופשטים שנבראו ברוח אלוהים, בדיבור ובאומר, בשפה ולשון, בנפש, רוח ונשמה, בידי הבורא, כפי שהיטיב לבאר הנביא ישעיהו בקצירת האומר בירושלים לפני קרוב לשלושת אלפים שנה:

*

כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה

בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם

רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ

נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ

וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

(ישעיהו מב)

*

ראוי לשוב ולציין שספר בראשית אינו מזכיר בראשיתו אף תאריך ושום מקום, לא מוען ולא נמען, ואינו מתפלמס עם איש בדבר תהליך הבריאה, מקום הבריאה או ראשית הבריאה, מועד הבריאה או תכליתה – אלא רק אומר משפט נפלא:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם –

תולדות, כאמור לעיל, זו המילה העברית העתיקה להיסטוריה.

היסטוריה ביוונית ιστορία מאחדת שתי מילים: חקירה וסיפור, inquiry,narrative תהייה וחקירה על השתלשלות הדברים: מה היה, מתי היה? היכן היה? מי היה? איך הכול התחיל? מי גיבור הסיפור? מי המספר? למי הוא מספר? למה הוא מספר? מה תכלית הסיפור והקשרו ומטעם מי הוא מסופר?

המילה האיטלקית להיסטוריה היא storia, סיפור השתלשלות הדברים, אולם הפסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – מנטרל שאלות אלה! ההיסטוריה של הבריאה, או תולדות השמים והארץ בהבראם, הוא סיפורה של הבריאה כהולדה מן האין אל היש, מהנעלם אל הנגלה, מהתוהו ובוהו החשוך, הדומם והנסתר, אל הסדר הנגלה, הקבוע, הנשמע, הנראה והמואר, או כמעבר העתיק הראשוני הארכאי, מהדומם האפל חסר התנועה, חסר הקול, התודעה והדיבור, אל החי, המדבר והמתנועע, המשתנה, המחזורי, הנודע בלשון, ואל המחזור הנצחי הנמנה במספר וסיפור, המבחין בין קודש לחול, בין חירות לשעבוד, בין תוהו לבריאה.

בעמוד הראשון של ספר בראשית בפרק א ובפרק ב, נברא הבורא, נבראת הבריאה, נבראת ההיסטוריה ונברא סיפור המעשה הכרוך בבריאה, המסופר מפי מספר נסתר דובר עברית, שפת הבריאה, לנמען נעלם, שומע עברית או קורא עברית. כאמור המילים history ו־story קשורות זו לזו. היסטוריה וסיפור או ‘זה ספר תולדות אדם’ הם התחלת הסיפור האנושי מחוץ לגן עדן, בפרק החמישי בחומש בראשית, כשהפרקים הראשונים הקודמים לו עוסקים בראשית ההבחנות, ההיבדלויות וההיווצרויות של הגבולות, המחזורים והצורות, המספרים, המחזורים והמניינים, העומדים כולם בסימן המילה טוב.

* *

כידוע לוח השנים היהודי המונה לבריאת העולם קובע שאנו נמצאים עתה בראשיתה של שנת 5784 לבריאה. אך נדמה לי שאיש אינו שואל מדוע? התשובה קשורה להבחנה בין פרה־היסטוריה להיסטוריה: פרה־היסטוריה היא כל מה שקרה לפני המצאת הכתב ולפני היות הספר, המספר והסיפור. ההיסטוריה מתחילה רק כשיש אותיות ומספרים של לשון כתובה, כשיש שפה כשפת דיבור ושפת סיפור וספר, קריאה וכתיבה, כשפת הרהור מחשבה ותודעה המתבטאת באותיות ומספרים, כשיש אותיות כתיבה וקריאה, כשיש דרך להעיד בכתב, לתעד בכתב, לספור ולזכור בספר וסיפור, במספרים בסיפורים, בתעודות ובספרים, כשיש דרך לרשום ולכתוב על מגילה, על לוח, על אבן או על פפירוס את כל מה שנחשב כבעל משמעות בעיני חברה מסוימת, מראשיתה, חברה קוראת וכותבת, מספרת ומשוררת, מתעדת ורושמת, מנחילה וזוכרת, הבוחרת להעלות את סיפור התשתית שלה על הכתב וליחס לו קדושה ונצחיות ותוקף.

תשתית קשורה במילה שתי. חוטי השתי של השפה העברית, הארוגים על מסכת הדורות ומונחים על נול ההיסטוריה, אלה שהשתיתו את סיפור תולדות העם היהודי ואת ההיסטוריה הישראלית והתרבות היהודית, שראשיתן בדוברי עברית, בקוראי עברית ובכותבי עברית, הונחו בספר בראשית על מסכת הדורות. כל דור הוסיף על חוטי השתי של ספר בראשית את חוטי הערב שלו. כלומר כל דור ארג לתוך חוטי השתי הראשוניים, העתיקים, המשותפים, הקבועים והמקודשים, המכוננים את תשתית קהילת הזיכרון היהודית, את תערובת חייו וניסיונו שלו לפענח ולהאיר, להבין ולפרש, לבאר, ליצור ולחקור, לקרוא, לכתוב ולספר מחדש את הסיפור העתיק שיצר אותנו כקהילת זיכרון והעביר אותנו מהעולם העתיק באלף השני לפני הספירה לעולם בן ימינו.

הכתב נוצר ככל הידוע לנו אך ורק כאשר בני האדם עברו מחיי נדודים בחברת לקטים וציידים נוודים, הנסמכים על מה שנמצא להם ביד המקרה בנדודיהם, למצב חיים חדש שבו התנחלו על הקרקע, משעה שהתפתחה החקלאות שתלויה בידע, בהנחלת ידע, בהבנה ובשיתוף פעולה, ובני האדם החלו לחרוש ולזרוע ולקצור, לשתול, לגדל ולקטוף, להקים גדרות סביב חלקות השדה ולבנות להם חדרי מגורים, שהפכו לבתים ממגורות, אסמים ומחסנים כדי לאגור עודפים, שהפכו בהדרגה לכפרים ושכונות, להתיישבות חקלאית ולעיירות, לערים ומבצרים ומקדשים שהפכו למוקדי שלטון, ואף החלו להעביר מוצרים חקלאיים כתנאי מגורים באחוזה מסוימת או בממלכה מסוימת, או לשלם מס בפקודת שלטון מרכזי, עבור מלך או אציל או דוכס או רוזן או מושל כזה או אחר. מעבר סחורות, רישום סחורות או מקח וממכר הכרוכים בהטלת מיסים וגביית מיסים בחברה מסוימת ובקהילה מסוימת, תמיד מחייבים תיעוד כתוב. הכתב נוצר כאשר נוצר צורך לתעד פעולות אלו הקשורות בהתקדמות החקלאות והעיור ובהיווצרות עודפים חקלאיים או מוצרי יסוד שהתירו מסחר חליפין. המצאת הכתב קשורה ככל הידוע לנו לתהליך התגבשות מנהל ריכוזי, מיסוי, רישום מסחרי, תיעוד של שיווק, מלאכה, מסחר וכלכלה, כלומר הכתב התפתח עם הצורך לנהל תיעוד מסודר של העברת יבולים או מוצרים וסחורות ומסירת עודפים או מיסים, ממון, רכוש וחפצי ערך, בתמורה לדבר מה חשוב לאדם, כגון הגנה, חסות, חוק וסדר, שהובטח בכתב.

הכתב הראשון הידוע לנו הוא כתב היתדות השומרי שהתפתח בסביבות סוף האלף הרביעי לפנה“ס. כלומר לפני כ־6000 שנה. הסיפור היהודי של הבריאה לפני קרוב ל6000 שנה או ליתר דיוק לפני 5784 שנה [מספר זה הוא המשמעות של השנה החדשה לבריאה ה’תשפ”ד] מתחיל בעידן שבו הומצא הכתב, בעידן שבו יש משמעות עמוקה למחשבה ותכנון, לרוח ולקול, ההופכים ללשון דיבור ולשפה כתובה ונקראת, בעולם של ספר, מספר וסיפור, עדות ותעודה, זיכרון וברית, חוק ומצווה, מחזור ולוח. לא לחינם אלוהים הוא הכותב הראשון בחומש והדובר הראשון שדבריו מועלים על הכתב בסיפור הבריאה, המדגיש את הפעלים הקשורים בדיבור, קריאה, אמירה ועדות.

*

כלומר, סיפור הבריאה המקראי בספר בראשית, מתחיל בעידן שבו הפרה־היסטוריה נטולת הכתב והספר מסתיימת – חשובה ככל שתהיה בהקשרים שונים, אולם אבודה לתולדות האדם בהיותה נטולת זיכרון כתוב – הפכה להיסטוריה כתובה, לפני כ־6000 שנה, או משעה שחברה של ציידים ולקטים נוודים, שהטביעה כפות ידיים מצוירות מופלאות על קירות המערות הקדומות בהן גרה, או חרזה צדפים, חטים ושנהבים, או ציירה חיות צייד, שלא הייתה זקוקה לכתב, הפכה בעת העתיקה לחברה חקלאית מתפתחת, מתיישבת, בעלת אחוזה וקרקע, משק חי, כלי מלאכה חקלאיים ובעלי מלאכה, שבנתה מאגרים, מחסנים, אסמים כדי לאחסן יתרות עודפי מזון, מעבר לצריכת משפחתו של החקלאי, חברה שהפכה בהדרגה לסְפַּר חקלאי סביב מרכז עירוני, שדרשה רישום ותיעוד ומיסוי לשם קביעת יחסי משא ומתן, אחריות, חובות, מסים ותשלומים, חברה שבנתה בתים ושכונות ומגרשים חקלאיים, שהפכו לערי ממלכה עם כוהנים ומקדשים, מבצרי שליטים וחומות, וממגורות ומחסנים, וכתבה תעודות, רישומים וחוזים וגבתה מיסים וכתבה קבלות ואישורים, שתלויים כולם בהמצאת הכתב.

*

סיפור הבריאה בפרשת בראשית מבקש לכונן לשון ייחודית, לשון הקודש, לקבוע משמעות ייחודית הקשורה בספר מספר וסיפור, בחזרה ומחזור, בחישוב ובלוח, בקודש וחול, ולעצב דפוסי מחשבה ייחודים בדבר הקשר בין הנגלה לנעלם ובין האל לאדם, בין המדובר בעולם הרוח המופשט והנצחי, הכתוב על ספר, לנעשה בעולם החומר בן החלוף, ובין הנשמע משמים בדיבור אלוהי ובסיפור אנושי, לבין הזיכרון, העדות, הברית, המחזוריות, ההשבתה, השבועה, הקדושה וההנצחה.

ספר בראשית הוא הספר היחיד שעבר מהעת העתיקה לעת החדשה כספר הנקרא בשפה המדוברת בפי בניו ובנותיו של עם הספר וכספר שהנחיל מילון שלם של מושגים המכוננים את התודעה האנושית החל במילים כמו יום ולילה, שנה וחודש, ימים ושנים, ארץ ושמים, ים ויבשה, שמש וירח וכוכבים, וכלה במושגים כמו רוח אלוהים, שבת, קודש, ברכה, תולדות, מועדים, אותות, אדם, זכר ונקבה, אור וחושך, בוקר וערב, יהוה ואלהים. כל פעם שאנחנו משתמשים באחת ממילים אלה, אנחנו מספרים מחדש משהו שספר בראשית הטמיע בתודעתנו מזה אלפי שנים.

נחתום את דיוננו בחלקה הראשון של פרשת בראשית, במשפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1955־1875), בפתיחת ספרו “יוסף ואחיו”:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

*