¹

אבינו מלכנו, סתום פיות משטינינו ומקטריגינו

(תפלה)

אמר המחבר: מכיון שנצטרפו החזיונות אחד לאחד ונעשו לספר שלם, יהא נא הספר שלם כדבעי, בתכלית השלמות, ואל תחסר בו גם ההקדמה, (כי מה חסר הוא בלעדי זאת?) ‏ אף כי גם בלי ההקדמה לא תחסר בו הנשמה.

ראשית דברי המחבר: יתברך הבורא וישתבח היוצר שהחיני וקימני והגיעני לידי כתיבת חזיונות שיש בהם מכל הני מילי מעליותא, כגון תורה, תפלה, ומעשים טובים, וזכני בזכות הגדולה להיות מחבר ספר עברי בישראל כדי שיתפרסם שמי בכל תפוצות הגולה, מניו־יארק עד קומארובקא האדומה ומבראנזוויל עד פולין השחורה ומחוץ לארץ עד פלשתינה א"י. (הוי, א"י הקטנה, העלובה! לבי, ‏ לבי עליך!) ובכל מקום יהיה מוגש ומוקטר לשמי, וכבודי יהיה מלא כל הארץ. (כי מי איננו יודע את העושר והכבוד, הגדולה והתפארת הנופלים בחלקו של מחבר עברי?).

ובכן יתעלה העליון ויתרומם הרם, המשפיל גאים ומגביה שפלים שהחריב את העולם והכניס מהומה בין העמים והביא מבוכה בחשבונות כספיהם והוריד את ה“וואליוטא” שלהם עד שאול תחתיה (כן יאבדו!). וכל כך למה? כדי ליתן לי, אני עבדו המחבר, אשר לא שם חלקי בין עשירים, את היכלת להדפיס את חזיונותי בספר על ניר טוב ובאותיות ‏ גדולות ומאירות, למען ירוץ הקורא בם. לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא (כי בינינו לבין עצמנו הרי יודעים אנו את הכבוד הרודף אחר המחבר), כי אם למען יגדיל תורה ויאדיר!

והשנית, אמר המחבר: אין אני רואה חובה לעצמי להתנצל על הרבותי ספרים והוסיפי ספר חדש על הקודמים. משונה הוא ספר זה מכל הספרים בהצטינותו במעלה זו לכל הפחות, אם לא במעלות אחרות, שהוא הנהו הראשון ואין שני לו, האחד והמיוחד במקצוע שלו. כל מה שיש בים יש גם ביבשה, וכל מה שיש בספרות הלועזית יש, בלי עין הרע, נם בספרותנו: ספרי שירים, ומאמרים, ספורים, וציורים, הכל כאשר לכל. ‏ רק ספר חזיונות לנערים היה חסר לנו, ובא המחבר למלא את החסרון (אם מלא, היא שאלה אחרת, אבל אין כל ספק בזה שבא… למלא).

אמנם, היו וישנם איזה חזיונות בודרים לחנכה ולפורים, אבל ליתר המועדים אין חזיונות כלל; אם כי האמת נתנה להגיד כי אלו היו עושים בהנ"ל שנוי קטן היו יכולים להפוך אותם לחזיונות לפסח, ובשנוי קטן מזה גם לסכות, ובשנוי עוד יותר קטן גם לערב יום הכפורים… כי הרי יודעים אתם איך מחברים חזיון ממין זה נוטלים איזה ספור, כביכול, בעלמא, ואוסרים אותו לרכבי פרעה, או תוקעים אותו במנורת חנכה, או תולים אותו על עץ גבוה, והנה להם חזיון לפסח, חנכה או פורים.‏ והרי הוא כאותו הבגד שבעליו העני העיד עליו כי בגד נאה הוא לכל החגים: נאה הוא לפסח משום שאין בו אף “פרור” אחד; נאה הוא לשבועות, מפני שכלו הוא “לביבות”, כלומר טלאי על גבי טלאי; נאה הוא לראש השנה, מפני שהרוח “תוקע” בו; וכן הלאה². שונים הם החזיונות אשר בספר זה שכל אחד מהם מעורה ומשולב באותו החג אשר נכתב לשמו, כאשר יעמד עליהם הקורא מעצמו.

והשלישית, אמר המחבר: כי ישאלני הקורא מחר לאמר: מה היא העבודה הזאת לך, כלומר, למה הרבית בתפלות ודרשות, ברכות וזמירות, וכי הלכות שבת ויום טוב אתה בא ללמדנו? והיה אם ישאלני הקורא ככה, והגדתי לו:

קורא יקר, מה היה תכן חַייך קדם שהגעת לשנות בגרות והתפקרת? האם לא אותם הדברים שאני נותן לפניך היום? ומה הם אם לא רשמי ילדותך? זכור נא, קורא יקר, מה עשית משקמת בבקר. האכלת? לא! ראשית דבר התפללת אם מעט ואם הרבה; נטלת את ידיך, וברכת קדם האכילה ואחר האכילה; ואם מעט ואם הרבה אכלת, הלכת תיכף אל החדר ולמדת תורה כל היום וְהֻכֵּיתָ עליה לחי ביד, או שכם בפתיל עבות של יתרי עור אשר טבעת של נחשת משולבה בקצם, בין שהיית ראוי ובין שלא היית ראוי לכך. ואחרי למדך כל היום, הלכת לבית הכנסת להתפלל מעריב ושבת הביתה ונמלת את ידיך וברכת קדם האכילה ואחר האכילה, והשתובבת עם אחיך והפכת את הבית ולא שמעת בקול אמך אף כי ידעת שעתיד אתה ליתן דין וחשבון על מעשיך בבוא אביך הביתה ובהתאונן האם עליך. ‏תן תודה, קורא יקר, האם לא מתח אותך אביך על ברכיו פעם או שתים והפשיל את מכנסיך על הבמחילה שלך ולא הצליף על שתי פעמים הבמחילה שלך ברצועתו או בשבט שהוציא מן המטאטא ושתקע אחרי כן בין הקורה והתקרה כדי לקים את הפסוק “והיו עיניך רואות את מוריך”, הלא כֵן? אולם עד מהרה שכחת את הכאב והעלבון ועלית על משכבך מתוך קריאת־שמע ארוכה… כדי להתחיל יום המחרת כמו יום האתמול וחוזר חלילה.

אמנם אלה הם דברים שבחובה, ועל כרחך אתה חי. אך מה עשית בשעת החפש, כשעלה הרצון מלפניך? האם לא הלכת לשמע אל תפלת איזה חזן עובר ארח, או אל דרשת איזה מגיד נע־ונד? האם היה לך תענוג יותר גדול מלהתמוגג בדמעות שליש כשמעך את המגיד מווילנא מספיד איזה נפטר חשוב, בהרימו את קולו בנגונו העצוב והערב, “כה אמר ה': התבוננו, וקראו למקוננות, ותבואינה?…” או מה עורר אותך להשכים קום בשעה אחת עם אביך־זקנך כשיתר בני הבית עודם הוזים שוכבים אוהבי לנום, והשכוי עוד לא קרא – ודאי מבינה יתירה שנתנה לו בחרף, – וזמזום רתיחת המחם מתלכד עם לחישת הברכות הראשונות של זקנך כאלו הרתיח המחם גם הוא לעבודת הבורא. ואחרי ששתית טה בחלב הלכת עם זקנך לבית הכנסת כדי להיות מן הזריזין המתפללים עם המנין הראשון; וחריקת השלג מתחת כפות רגליך מלוה אותך על כל צעד וצעד, וקר לך, וחשך מסביב לך, וקשה להכיר בין זאב ובין כלב יען כי, פשוט, גם הזאב גם הכלב לא יצאו בשעה מוקדמת כל כך ובקר גדול כל כך… אולם עוד מעט וראית מרחוק את בית הכנסת המלא אור כאור הצהרים, ופורץ האור החוצה דרך חלונותיו הגדולים, והגיע עדיך ואורו עיניך וחם לבך והרחבת צעדיך אל בית הכנסת, זה אהל יעקב, משכן ישראל… והנה כבר מלאו לך עשר שנים, ויצאת מן החדר ונכנסת אל הישיבה, כי לרב הוכיח אוּתך אביך, הוי, כמה פעמים נסית לשבת “על המשמר” לבדך או עם חבר אחד כל אור ליום הששי, אך גם פעם לא עלה בידך, כי אחרי שהתנועעת כשעות אחדות והצללים השחורים מתנועעים אתך, חטפה אותך השנה מיד אחר חצות והנחת את ראשך על הגמרא הפתוחה לפניך, והנר הדולק לימינך דולק כאלו שומר הוא לראשך מן הצללים השחורים…

אבל אלה הם רק מפעלי יום יום. אולם מי יתנה גבורותיך בשבתות וימים טובים? הלא קדשת על חלה קטנה המיוחדת לך ופתיל של בצק עובר עליה לארכה? הלא אכלת בשר ודגים וזמרת זמירות עם אביך ועם אחיך? האם לא נשארת בבית הכנסת עם זקנך בשבת בבקר לשמוע אל שעור הרב במשניות שהיה אומר לפני קבוצת בעלי בתים חשובים, אף כי כונתך היתה לא המשניות עצמו כי אם הסיום שהיו עושים עליו כפעם בפעם בעוגת־דבש ויי“ש… ואחר הצהרים בשעה שהגדולים ישנו את שנתם הלא עינת ב”עין יעקב" והתענגת על ספורי רבה בר בר חנה ויתר האגדות היפות? ועוד אלף אלפי אלפים הטובות שעשית, עם אביך ועם אביך־זקנך. כי במה נבדלת מהם בלתי אם בזה שזקנם היה יורד על פי מדותם, ואתה, בן שמנה או תשע, לא היה לך אף חתימת זקן, ואפשר אין לך גם עכשו, הוי? הלא טבלת תפוח בדבש כדי שהשנה תהיה מתוקה? לא תקעת בשופר? לא חרדת כחרדת הדג הנלכד במכמרת, ונשמתך לא פרפרה בין החיים והמות, בין הכתיבה והחתימה כשמגיד העיר היה מעורר את העם לתשובה? הלא הכית כַפרות ואכלת את הכפרה עם ה“סלם?” לא צמת ביום הכפורים? ואפשר עוד צם אתה גם היום? אלהים הוא יודע אותך! לא עזרת בבנין הסכה, או לא קלעת לך טבעות זהב מעלי הלולב, או לא הרחת את האתרוג וחבטת בהושענות והלכת בהקפות? ועוד ועוד אלף אלפי הדברים שעשית טרם יצאת ל“תרבות” רעה… והאם לא היה אביך נותן את כל אשר לו, ואמך גם את נפשה, למען תהיה לרב בישראל? קורא יקר, אם זכר תזכר את כל הדברים האלה הלא ידעת שעם כל העני והלחץ, הדלות והדחק אשר בחיים אלו, הרי היו יפים כל כך! איזה רוח של תם וחמימות הנפש היתה שפוכה עליהם; איזה יחוד עם קודשא בריך הוא היה מורגש בהם; עיניך היו נשואות אל על בכל שעה ושעה; היהדות היתה כל כך טבועה בגופך ובנשמתך עד שגם מלה מופשטה זו, יהדות, ‏לא היתה ידועה, כי מי יכל לציר לו יהדות מופשטת מן היהודי, ‏ כי איך אפשר היה יהודי בלי יהדות?

אולם עכשו נשתנו הדברים. מדברים אנו על היהודים והיהדות כעל שני דברים שאין ביניהם שום נגיעה או רק שיכות רחוקה.

קורא יקר, הברכך ה' בבנים ובבנות? הסתכל נא וראה מה בין ילדותך ובין ילדותם. בניך ודאי לא יהיו מן הזריזין־מקדימין לבית הכנסת. למעלה מכל ספק הוא שלא ידאגו הרבה אף אם יאחרו את קריאת שמע בצבור. בכלל, אחת היא להם אם יתפללו או לא יתפללו בצבור או ביחידות. קרוב לודאי הוא שלא יקבלו עליהם לצום בבה“ב; גם בת”ב לא יצומו, וקינות – אללי לי! – לא יקוננו וגם לסליחות לא יקומו; כפרות לא יסובבו ובסכות לא ישבו; אם יתענו ביום הכפורים, וגם זה מוטל בספק גדול, לצדקה, ולתשובה ותפלה, תחשב להם; אם יאכלו מרגבי־פסח, חסד יעשו לך, ואת ההגדה לא יגידו; על האתרוג לא יברכו ואת הלולב לא ינענעו, הושענות לא יחבטו והקפות לא יקיפו, נרות חנכה לא ידליקו ואת המן לא יכו, ולואי שאת מרדכי לא יכו… כל אותם אלף אלפי אלפים הדברים שעשית ושעשו אבותיך ואבות אבותיך כזרים ומוזרים יהיו בעיניהם עד אשר יתרחקו ממך ומכל הדברים שעמדו ברומו של עולמך אל המקום אשר לא ישובו עוד משם…

אחר הוא תכן חיי בניך לגמרי. הנערים יתענינו במשחקי הכדור ובעוד שעשועים כאלה. הנערות תתעסקנה בבגדים חדשים לבקרים, מחולות ומשתאות. וכאשר יתבגרו, אלה ואלה יבקשו להם מוצא לכסף למען יוכלו לבלות את לילותיהם, אם לא ימיהם, בתענונות ומותרות ולהתעלס בחברת דודים ורעיות.‏ ועברו עליהם עוד ימים לא רבים, וכל שאלת חייהם תסוב על משחק הקלפים, מחולות, בקור בתי התמונות והתיאטראות, אוטומבילים, וכיוצא בהם. אלה אלהיך, ישראל! והיה אם מורה עברי אתה, ושמת את ידך על בטנך ואמרת, שישו בני מעי, עברי אנכי, כי מגמגם אני עברית בלשון נלעגה. אולם אם חבר אתה לאחת הפלגות מיסודם של הפ“צים והצ”צים, אז תרים את אגרופך החזק המסורג בגידי ברזל והניעות אותו כלפי העולם וקראת, עברי־אנושי אנכי, כי מאמין אני בנצחיות העם העברי והמין האנושי! והיה אם יתן לך ה' עינים לראות ובינה לדעת את עצמך וגשאת עליך את המשל של האוזים הירועים אשר אבותיהם הצילו את רומי מן הסכנה…

ובינתים, קורא יקר, הולכים ומתנונים, הולכים ובטלים שבתותינו, מועדינו וחגינו, עד שכמעט חדל להיות להם ארח בחיים, ועוד מעט ועבר עלימו כלח. ואם בטלה זו היא, כדברי חז“ל, סימן מובהק לביאתו של המשיח ואחד ממבשרי התחלת תקופת ה”לעתיד לבוא“, אז לפי מעמד הדברים פה באמריקה הברוכה, ואפשר גם בארצות המזרח, ובלי ספק גם בפלשתינה א”י, הנה צעדי המשיח כבר נשמעו ועקבותיו כבר נראו וקרוב הוא לבוא, וה“לעתיד לבוא”, כבר בא ועוד מעט ועבר מעלינו ואיננו… על כן אמר המחבר, אתפש נא איזה רשמים מרשמי ילדותך, קורא יקר, טרם יחלפו כליל ואינם, טרם יאבדו כאבדה שאינה חוזרת, ואציגה נא אותם לפני הילדים, בניך ובנותיך, למען ידעו הדורות הבאים אחרינו מה היו חיינו, ברכותינו ותפלותינו, יגונינו ושמחותינו, קינותינו וזמירותינו, שאיפותינו ותקוותינו וחלומותינו, ‏בין שחלמנו על עצמנו ובין שחלמנו על אחרים ובין שחלמו אחרים עלינו… ובראותם את החזיונות האלה, אפשר לא יתרשמו איזה רשמים גם בלבותיהם? אפשר לא יסתיעו על ידם להבין את הרוח שהחיה את עמנו בכל ימי גלותו? אפשר לא ישתתפו בגעגועינו ובתקוותינו?

והרביעית, אמר המחבר: שונים הם ילדי ישראל בזה שאנחנו משתפים אותם לכל דבר שבחיי האבות ובחיי העם כמעט מיום הולדם… לא כילדי הנכרים אשר אין ביניהם ובין עמם ולא כלום. ‏ואם יש להם אי אלו דברים מן העבר אין להם כלום מן העתיד. מפני זה אין להם מה להציג לילדיהם חוץ מאיזה מקרים מזמן כבוש אמריקה, למשל, ואיזה דבר או שנים השיכים אל אמונתם. אבל אצלנו, חיינו הם כל כך עשירים במקרים ובמאורעות, בדמיונות וחלומות, בגעגועים ותקוות – אף כי החרבן גדול בהם על הבנין והצרות על השמחות – עד אשר החמר הצבור בדברי ימינו מאברהם אבינו עד הדור הבא אחרינו היה מספיק למאות ומאות חזיונות לנערים ולעם. על כן אמרתי אני, אהיה נא המתחיל במצוה, ולואי שיאמרו לי גמור! ‏ואם לא, יגמרו אחרים.

אמר המחבר: משאת נפשי היא להספיק חזיונות במספר גדול עד שיוכלו להציג בכל שבוע ושבוע חזיון אחר, כדי שהילדים ידעו כי דבר קבוע הוא שפעם אחת בשבוע יראו מחזה עברי, כמו שקבוע הוא אצלם לראות את התמונות הנעות. התועלת שתצא מזה תהיה כפולה ומכפלת.‏ ראשית, מתוך שהחזיונות יהיו מיוסדים על חיינו בעבר ובהוה, תגדל ידיעת המבקרים בדברי ימינו, והכרתם את רוח עמנו תהיה יותר ברורה. שנית, ישתתפו בדמיונם במעשי אבות עד שיתרגלו לראות את עצמם כחלק מן העם, חי ומרגיש, מנוסה בנסיונותיהם, וחי את חייהם. ‏שלישית, יועיל דבר זה להפצת הדבור העברי, ושגם יהיה טעם לדבור זה, ולא יהיה סתם דבור לשם דבור… כי לא רק המשתתפים בהצגת החזיון ידברו עברית כי הנה גם חבריהם, יתר התלמידים, אשר יתקנאו בהם יסגלו להם את הדבור בהסח הדעת אם יבואו לראות את המחזה בכל שבוע. ואלה שיחפצו להבין כל דבר יכינו את עצמם מקדם בקראם תחלה את המחזה בספר. נוסף לזה, הילדים עצמם ישפיעו כבר על הוריהם ללכת ולראות את המחזות עמהם, וההורים יתחילו להביט על הדבור העברי לא כעל אחת ההמצאות האמריקאיות אשר קולומבוס העלוב אשם בהן, כי אם כעל דבר טבעי השיך אל למוד התורה, כי החזיונות יהיו רבם כעין פרוש לתורה. וככה תתחבב השפה – ועם השפה גם התורה – על המשחקים ועל הרואים, ואפשר, על ידי החזיונות, ולא חזיונות בלבד ינתנו בנשפי ההצגה כי אם גם נאומים ונגינות וזמירות ודוקא מן המובחרים, ובכל לשון שהיא, יוכלו למשוך את המנוולים לבית המדרש, כלומר, הילדים הלומדים בתלמוד התורה ימשכו את הילדים שאינם מקבלים שום חנוך עברי אל תוך כתלי בית הספר העברי, ואלה ישפיעו כבר על הוריהם שיכניסו אותם תחת כנפי התורה… ואני תפלה לאלהים שתתגלגל זכות על ידי זכאי ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים.

והחמישית כה אמר המחבר: שמעו נא, המורים! שימו נא את הספר לפני תלמידיכם ונסו אותם בו, ודעו וראו אם לא יבלעו אותו כבכורה בטרם קיץ. אולם גם אכל דבש הרבות לא טוב, על כן עצת המחבר היא שספר זה ישמש כעין “חזון למועד”; זאת אומרת, שלשים יום קודם החנ מביאים התינוקות את הספר לבי רבן וקוראים בו, המורה עם התלמידים, את החזיון השיך לאותו החג הבא עליהם לטובה. ואם יהיה הרצון מלפניהם, יציגו אותו. היום תציג אותו מחלקה מסימת זו, ומחר מחלקה אחרת. ואפשר עוד נזכה לחיות ולראות את הילדים המשחקים, אשר התחנכו בהצגת החזיונות הכלולים פה, מציגים חזיונות גדולים על הבמה העברית הגדולה המובטחה לנו על פי המנדט המאושר בידי כל הממשלות הנאורות שבעולם. והבטחה זו, ודאי שיש לסמוך עליה… והיה אם יתקבל ספרי הראשון ברצון מאת המורים והתלמידים ואוסיפה לכם כהנה וכהנה. ואם, חס ושלום, תבעטו בספרי זה, הנה אני אעשה את שלי, אם רק יאריך ה' את ימי ושנותי, וסוף הכבוד, – הכבוד כמו שהוא – לבוא…

אמר המחבר: יש בדעתי להוציא עוד ארבעה קובצי חזיונות אשר יקיפו את תולדות עמנומראשיתם ועד היום הזה: אחד של חזיונות מחיי עמנו מכניסתם לארץ ישראל עד חרבן בית ראשון; השני מחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני; והשלישי מחרבן בית שני עד חרבן בית שלישי, כלומר, אותו הבית הלאומי, כביכול, שנחרב טרם נבנה… (ואם נבנָה בדרך נס, האם לא היה נהרס בדרך הטבע של עם ישראל? שא נא, ה' אלהי ישראל, פשע הדברים הקשים והמרים האלה שיצאו מלב קרוע ופצוע השותת דם על גורל עמך בית ישראל…) והרביעי מחיי אברהם אבינו עד מות משה רבנו.‏ כאלה וכאלה חושב המחבר, אלא שאיננו מקבל עליו לקים את מחשבתו הטובה לא בשבועה ולא בנדר. כי רבות מחשבות בלב המחבר ואין בידו להוציאן אל הפעל.

הנה, למשל, חושב המחבר לקנות לו את אדמת פלשתינה א“י³ בעד חמשים מליון דולרים במחתא חדא ולהושיב עליה מליון משפחות מיהודי רוסיה החרדים במצות אלהינו, ויהודי תימן, ויתר ארצות הקדם, הכל על הוצאת המחבר, אלא. שיתנה עמהם מתחלה תנאי בני גד ובני ראובן שעליהם ועל בניהם לחיות על פי התורה הכתובה והמסורה על אפם ועל חמתם של המופקרים שלנו, ורשות למחבר להעבירם מנחלתם אם יעברו את הברית הזאת. באפן כזה חושב המחבר לפתור את שאלת היהודים והיהדות והארץ כאחת. פלשתינה א”י תשוב להיות ארץ ישראל, וחדלו המלחמות והריבות, הסכסוכים והמלשינות בין יהודי פלשתינה א“י, כי יבוא הקץ על הפלגות של המימינים והמשמאילים, ועשו המזרחי ואגודת ישראל והפ”צים והצ"צים שתי אגודות, מי לה' ומי לעזאזל, והיתה ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, ופטור מכל הצרות!… אמנם דבר זה יעלה למחבר ודאי לעוד שבעים וחמשה מליון דולרים, ובכל זאת מרוצה הוא, אם רק יגיע הדבר לידי כך. אולם נדר לא ידר. כי יתכן שמחבר אחר יבוא ובידו עצה אחרת, ואפשר טובה מזו של עבדך אני המחבר, ואז לא אתעקש בדבר לאמר, קבלו את דעתי! אדרבה, אם טובה היא העצה השנית מן הראשונה, קבלו אותה, וישמח לבי גם אני.‏ כי אז לא אִדָּרֵשׁ להוציא את הסכום העצום שאמרתי למעלה ואז תשיג ידי לקנות מעיל חדש לעונת הסתו כמו שחשבתי זה שנות מספר… אולם חושש המחבר שאין עצה טובה מעצתו, וסוף סוף אנוס יהיה המחבר להשתמש במעיל של השנה שעברה כבר זה שנים אחדות…

הנה כי כן חושב לו המחבר, ורבות הן, רבות המחשבות בלב המחבר שאין הפה יכל לדבר והעט – אוי לי! – לכתוב… מכמה וכמה טעמים. הוי, אלו נתנה למחבר הרשות והיכלת… חנני נא, ה' אלהים! חנני נא במעט יכלת, וקימתי את אשר נדרתי; רק במעט יכלת, ה' אלהים, חנני נא, ואת הרשות אקח לי בעצמי…

יודע המחבר בעצמו כי מחשבתו גדולה מיכלתו לעת עתה, ואל תדונו מזו האחרונה על הראשונה. זה כבר שהמחבר גמר בנפשו לרכוש לו אנית־תענוג גדולה כדי להפליג בה על שבעת הימים לארכם ולרחבם ועל הנהרות הגדולים, ולתור את האיים והציים הנסתרים והנפלאים, והארצות והמדינות אשר בקטב ואשר בקו המשוה, למען יביט את פעל ה' ובעיניו יראה את מעשי ידיו: כל עץ עושה פרי למינהו, וכל דשא עשב מזריע זרע למינהו, וחיתו שדה ובהמות ארץ ואת התנינים הגדולים! ובכל זאת לעת עתה היה מסתפק אלו חננו אלהים בסירת־מוטור קטנה לשוט על האגם – או הים – אשר על חופו הוא כותב את הדברים האלה, ולצוד בו דגים אחדים, אף אם לא גדולים כתנינים, לכבוד שבת… על כן מודיע המחבר למפרע שעלול הוא להסתפק במחשבה טובה בלבד, ואל תבואו עליו בטרוניה, היכן הם החזיונות אשר הבטחת לנו?

והששית, אמר המחבר: אפשר פחד שוא אני מפחד? אפשר ואפשר… אפשר הדבר שספר זה בכלל וכל חזיון וחזיון אשר בו בפרט, אינו שוה יותר מחביטה בקרקע. ‏ומה בכך? מכיר אני בסופרים עברים אשר לא רק ספריהם אלא הם בעצמם ראויים הם לחביטה קשה בקרקע בעד הספרים שכתבו או תרגמו, ובכל זאת לא נחבטו, והעולם כמנהגו נוהג. ובכן מקוה אני שגם בשבילי לא ישנה העולם ממנהגו. המבקרים יבקרו – מסתמא לרעה, – והקוראים יעשו את שלהם, – לא יקנו ולא יקראו. (לכל הפחות, ככה מבטיחים לי ידידי הנאמנים…) ובכן דבר זה לא יפחידני כלל, וכפי שתראה, קורא יקר, מוכן אני לפרענות זו. ‏אולם על המבקרים, כה אמר המחבר: את האלהים אני ירא ולא את המבקרים.

אמר המחבר: מכיר אני בשלשה מיני מבקרים המלוים כל ספר וספר בצאתו לאור העולם: מבקרים טובים הדנים אותו לכף זכות; מבקרים רעים המכריעים את הכף לחובה; וסתם בטלנים. והנה עם הסוג השלישי אין לי שיח ושיג, כי מקומם מאחורי התנור. ולמבקרים הטובים, אשר יהללו את ספרי (ומדוע לא? וכי לא הללו ספרים גרועים ממנו?) ישלם להם ה' כגמולם וכחסדם אשר יעשו עמדי (כי במה אשלם להם אני, האם ברוח שארויח ממכירת הספר? שאלו את ידידי ויגידו לכם…) ואני תפלה, כשם שלא דנו אותי לכף חובה ככה לא ידונו אותם לכף חובה לכשיצטרכו לזה, ולואי שלא יצטרכו… ובכל זאת לא אהיה כפוי טובה גם אני, והנני לשלח למבקרי הטובים למתנה את תמונתי חתומה בעצם ידי חנם. (המשלוח על חשבון המקבל).

אולם לפניכם, מבקרי הרעים, הנני מפיל תחנתי: מבקרים חביבים, למה נזעקתם אחרי כלכם? למה נטפלתם עלי? החמור מי מכם לקחתי? הנה באתם אלי בחרב וחנית, בכשיל וכילפות; עומדים אתם וצווחים ככרוכיות נגזלות: הזה הוא ספר חזיונות בעיניך? ואיה הפסיכולוגיה? וההסתכלות איפה? וההתפתחות ההדרגית של הרגשות? ומלחמות הגוף והנפש והדעות של הנפשות? והאמנות, גזלן, וכי זו היא אמנות בעיניך? (ועוד מיני מבטאים ופתגמים אשר המבקרים אוחזים בהם את עיני הקוראים, כאותם המוקיונים והלוליונים הזורקים למעלה וחוטפים וזורקים שוב כדורים רבים בבת אחת עד שעיני הרואים עיפות ומוחם מתבלבל עליהם…) ובכן, אומר אני לכם: חביבי, חפצים אתם באמנות? אדרבה, לכו לכם אל המוזיאום, כי שם מקומה, ועינכם לא תשבע מראות, ואזנכם משמוע; רוצים אתם לחטט בפסיכולוגיה? ‏ יהי ה' עמכם! לכו אל הספריה ותמצאו שם ספרים בפסיכולוגיה עד בלי די; מתאוים אתם לספרות ושירה? תבוא עליכם ברכה, אך לא זו הדרך, רבותי. פנו לכם אל הסופרים והמשוררים, רק הבדלו מעלי, כי אינני אמן ולא מציר, לא סופר אף לא משורר, רק כותב חזיונות אני, דמיונות וחלומות לילדים ולנערים, ואתם מה כי תלינו עלי? אני, מעשיות לילדים אני נותן לפניכם, ואתם באים אלי באמנות! ואל תנודו עלי בראשכם לאמר, מה תמים הוא האיש הזה שאינו יודע כי גם לכתוב חזיונות לילדים צריך אדם להיות אמן. לא, חביבי, אינני תם כל כך. ואם אמרתי אל תבקשו פה אמנות, הרי זה מפני שמטבעי הנני ענותן במקצת, אף כי כונתי היתה להפך, שיש פה אמנות די והותר, אלא שאתם האמונים עלי שקספיר וגעטהע ועוד שמות מפורסמים שאתם אוהבים לצלצל ולקשקש בהם, אינכם יכולים להעריך אותה כראוי, כי אין לכם קנה המדה הדרוש לזה. ואם תצעקו, זוהי ענוה? חצפה היא! צעקו לכם, שומע לא יהיה לכם. כי כמו שלא יקראו את ספרי (ככה לכל הפחות מתנבאים עלי ידידי הנאמנים הנכונים ליתן את נפשם תחת נפשי) ככה לא יקראו את בקרתכם עליו, והננו שוים בשוים… ובכל זאת אין לי, ח"ו, טינא בלבי עליכם, כי רק מלאככם הרע הוא בעוכריכם, הוא המלאך העומד על גבכם, חובט וגוזר עליכם: “בקרו לרעה, תפח רוחכם!”

ואם אחרי כל אלה לא יפל רוחי עלי, הרי זה מפני שהשד אינו נורא כל כך, למרות נבואת ידידי הטובים. ‏ אם מטרת החזיון בכלל היא להראות תמונה המתאימה פחות או יותר אל החיים הממשיים או הדמיוניים באפן כזה שהמשחקים יציגו את החזיון בחשק, ושהרואים יראו אותו ברצון, והקוראים יקראו אותו בהתענינות, זאת אומרת, המשחקים והרואים והקוראים אשר בשבילם נכתב החזיון. והוצג, הנה אני את מטרתי השגתי.‏ כי אלה החזיונות אשר הצגתי על הבמה – אם כי אמנם רק אחדים הספקתי להציג עד הנה – נתקבלו ברצון גם מאת הגדולים, ועל אחת כמה וכמה מאת הילדים אשר לא רק ראו כי אם גם קראו אותם בחמדה ונהנו הנאה גדולה. והפתגם האנגלי בכגון דא הוא: “שאלת הפשטידא, אם טובה היא הפשטידא, ואם רעה היא, תפתר באכילתה…”

והשביעית, אמר המחבר: כל ציוני האוהב את עמו ואת ארצו החובה מוטלת עליו לקנות את הספר שלי, מפני כמה וכמה טעמים, ראשית, בהדפיסי את הספר על הוצאותי, הנחתי את מעותי על קרן הצבי… ומן הראוי הוא לתמוך בי, כי גם אני הנני אחד העם האהוב כל כך על כל ציוני, שנית, הרֶוַח של המהדורה הראשונה יהיה כלו קדש לקרן הקימת, והרוח של המהדורה השניה כלו קדש לקרן היסוד. ועוד כמה וכמה טעמים (אולם בדבר הרוח של המהדורה השלישית עוד אתישב בדבר. הצעות מתקבלות. כל מי שיקנה ספר אחד יש לו הזכות להציע הצעה אחת או יותר, או להצביע עליהן, ובלבד שיצרף לכל הצעה והצבעה בול בן עשרה סנטים עובר לסוחרי אמריקה. הקונים היושבים בארצות הוואליוטה הנמוכה הרשות בידם להציע ולהצביע כאות נפשם אלא שיהיו טורחים לחנם, כי חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים גם על הקונגרס השלשה עשר… ולבוליהם אין ערך כלל, כי אינם טובים אף לצור על פי צלוחית, כי בעוונותינו הרבים אין כדאי גם לצור את הצלוחית אחרי אשר גזרו על מה שי"ש בו).

ועוד אמר המחבר: ראה זה דבר חדש שלא היה לעולמים! מי שיקנה את הספר ויקרא בו פעם אחת ויחזור ויקרא אותו עוד פעם ורוצה הוא בהשבת כספו, יכל הוא לקבל את מעותיו בחזרה בהשיבו את הספר אל המחבר, אך בתנאי שהקונה בעצמו יביא אותו אל המחבר ולא על ידי שליח⁴.

כ"ט אלול, תרפ''ג. גרוס פוינט, על חוף הים סט. קלייר.