אחרי חצות הלילה.

הוא יושב אל השלחן כפוף, ראש מורד ועינים מרוּכזות בניר אשר לפניו. יושב הוא זה שעות מספר וטרם גמר עוד להביע בכתב את הרעיון שחפץ להעלות על הגליון. המנורה, העומדת לפניו על השלחן, מאירה באור כהה, והוא עוצם פעם בפעם את עיניו העששות והעיפות מנדודי שנה ועבודה תכופה ופוקחן שוב. רואה הוא שטרם גמר עוד את חצי הגליון והוא מתחזק על כאב עיניו ועיפות גופו, לוקח את העט בידו ומתחיל כותב שוב.

הוא מעלה על הגליון עוד שורות מספר, אבל מיד הוא מפסיק. רעיונותיו מסתבכים והוא אינו יכול לרכזם, לצמצמם למחשבה אחת. עיניו מתחילות כואבות ביותר. מראות מוזרים, מעין אופנים אדומים וכחולים, מתגלגלים ורוקדים לפניו.

הוא מתקצף על עצמו, על עצלותו. יעבור עליו מה, הוא מוכרח לגמור הלילה מה שהתחיל. זה שבועות אחדים שלא יתן לו הרעיון, הנושא של הספור, מנוחה. אסור לו לאבד בידים מחשבה זכה כזו, שנגלתה לוֹ מן השמים על ידי השראת השכינה; הוא האחד הנהוּ גואלה להורידה משמי העליונים לעולם התחתון, שתקבל תקון על ידוֹ בזה, שתהיה לנחלת בני אדם; הוא אפוֹטרופסה היחיד, שהוטל עליו לטפל בה, שלא תלך לאבוד.

הוא קם ממקומו, צועד לחדר הלוך ושוב בצעדים מרושלים, מפריע בזה את מתיקוּת התנומה הנופלת עליו. הוא מישר את גבוֹ, מעביר את ידו על עיניו, נגש אל השלחן, משליך מבט על

הגליון המונח עליו, מסב את ראשו משם ומסתכל בצללים המשונים, המצטירים על הכותל מתנועת גופו.

רגעים אחדים הוא צועד מבלי כל מחשבה. מבּלי משים הוא נגש אל ארון הספרים ומתבונן בו. הנה שורות, שורות של ספרים, מהם בעלי כירכה יפה וחדשה ומהם בעלי כריכה ישנה ובלה. בשורה אחת מונח אוצר המחשבה שלו: עשרים ספרים קטנים וגדולים ומתחת להם חוברות כתיבה וגליונות ניר לאים מספר. הוא מתבונן בהם מעט, צועד מאחור ויושב שוב אל שלחן הכתיבה,

כמדומה לו, שמחשבותיו צלוּלות עכשו והוא יכול לשפוט על הכל בשכל בהיר. הוא רושם על הגליון שורה אחר שורה והכתיבה עולה יפה. אך פתאם, כאילו איזה שטן קם כנגדו, רעיונותיו מתבלבלים שוב והעט נשמט מידו.

מחשבות שונות ומשונות עולות וממלאות את מוחו ומסבכות אותו כמו ברשת. רגע הוא מתאמץ לגרשן מלבו, אבל מעט מעט הוא מרגיש, כי הן מושלות עליו. הוא נכנע לפניהן ומוסר את עצמו כלו ברשותן.

… הנה ראשית בכורי כשרונו הספרותי בימי נעוריו.

הוא זוכר בכמה מצוקוֹת נפש עלה לוֹ עד אשר הכירו בוֹ ובכשרונו; כמה סבל ונשא, עד אשר מצא את דרכו בספרות! עוד בנערותו הצטיין לאחר; הוא הרגיש בקרבו איזה כח דוחק וחזק, מיוחד במינו, להעלות את מחשבותיו על הגליון. עוד בשחר ילדותו, ספרה לו אמו, היה אומן את ידיו לכתוב בכתב נקי ויפה וכלם נבאו לו שיהיה “לספרא רבא”. הנשים שבעליהן באמריקה ובשאר מדינות הים, באו אצלו בבקשה לכתוב בשבילן את מכתביהן ואת הכתובות על המעטפות. הספרים היו מנת חלקו בחיים. הוא עזב את משחקי הילדות ובא לשבת בפנה חבויה תחת מדרגות עלית הגג או על קורה מוטלת בקרן החצר ושם התבּודד מעין רואים והיה “בולע” ספרים. הוא הרגיש בנפשו, כי הוּא נבדל מיתר חבריו, בני גילו, כי לא שמחתם שמחתו וצערם צערו. וגם חבריו הכירו בו, כי הוּא נבדל מהם במשהו הוא היה אוהב להתהלך יחידי בשדות אשר מחוץ לעיר או ביער הסמוך, להתבודד שם שעות תמימות, להקשיב לצפצופי הצפרים, לזמזום הפרפרים, הדבורים ושאר בּעלי־הכנף, להסתכל בצבעי הפרחים ובתכלת השמים, נפשו מרקיעה לעולמות רחוקים ונפלאים, היא מלאה הרגשת עדינות וערבות, עד אשר היה שוכח עולם ומלואו… לפעמים באה בלבו שמחה גדולה ועצומה מבלי לדעת מה, והוּא היה אז מרקד ומדלג כאיל מתוך איזו חדוה פנימית, משתובב ורץ ברחובות העיר או בשדות ובכרים שמחוץ לעיר, מהפך כל דבר שפוגש על דרכו, מתגלגל על העשב, מתנועע בכל אבריו ועושה מעשי להטים בגופו. ולפעמים, להפך, תבוא אליו איזו עצבות קודרה, תוגה אוכלת את הנפש, עיניו מתערפלות, עצב לוחץ את הלב, והוא מתבודד אז לנפשו, מתרחק מחברת נערים; צער נוקב את נשמתו ודמעות חונקוֹת בגרוֹנוֹ. אם היה שמח, עלתה השמחה על כל גדול נפשו ולא ידע גבול לעליצותו, ואם היה מצטער על שום מה, היה הצער גורם לו כאב גופני אנוש. והוּא היה מתפלא תמיד בּראותו את חבריו, שגם הם שמחים לפעמים או מצטערים, אבל אחר כן תפוג מקרבם השמחה או התוגה ותהיה כלא היתה. הוא הרגיש בעומק נפשו, כי הוא בעל תכונה אחרת משאר בני אדם.

ואז התחיל להעלות על הגליון את כל מה שרוחש לבו, בלשון מדברת גדולות ובמליצות ראמות; התחיל מריץ מכתבים אל חבריו, היושבים בערים אחרות, בהם היה שופך שיחו על כל מה שמתרחש בקרב נפשו פנימה. הוא חש, כי איזה דבר לוחץ על לבו והוא מוכרח להעלותו על הגליון ולשפוך את שיחו לפני מי שהוא.

חבריו יעצוהו לשלוח את פרי רוחו אל בתי מערכות העתונים והוא נאות להם ושלח את ספורו הראשון, שהיה עמל בו כמה וכמה פעמים עד שיצא מתחת עטו מהודר ויפה בלי רבב וקמט, אל איזה עתון יומי. ומן היום ההוא היה מתהלך ברחובות כחולם מצפיה לראות את פרי עטו קבוּע בדפוס. וכאשר הגיע הגליון לידו והיה מעיף בו את עיניו ולא מצא את שמו נדפס, היה מרגיש בלבו דקירה חדה ועצב פרש על נפשו, אך מעט מעט נרגע לבו בתקותו, כי בודאי יהא נדפס למחרתו או למחרתים. בלכתו ברחוב היה מצייר לעצמו, איך העורך יושב עכשו בחדר עבותו וקורא את ספורו ונהנה הנאה מרובה, על שעלם צעיר כזה כבר יודע לכתוב כה יפה, ואחר הוא מוסר את כתב־ידו לדפוס, ומסדרים עומדים, מזיעים ומחפשים את האותיות שעלה על לבו להשתמש בהן בעת כתיבתו, והם עובדים עבודה קשה עד אשר יעלה בידם לסדר את כל האותיות, ואחריהם באים המדפיסים מגלגלים את גלגלי המכונה וקובעים את דבריו בדפוּס. והוא המחבר גופו, אשר בשלו כל העבודה הזאת, מטייל לו אז ברחובות עיר רחוקה… אבל הנה עובר יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ואין קול וקשב. הוא לא יכול עוד לעצור ברוחו והתחיל מריץ מכתבים אל המערכת, חדשים לבקרים, עד אשר לבסוף קבל את הגלויה, ששלח לתשובה, ובה רק מלה אחת בת שתי אותיות גדולות: “לא!” הוי, כמה עלבון וצער הסבה לו המלה הזאת! כמה דכדוך נפש והשפלת ערך האדם שבו היה בשתי האותיות הללו! ולא אי־ההדפסה, כשהוא לעצמו, פעל עליו כל־כך לרעה – מזה כבר התיאש והסיח את דעתו – אלא היחס המחפיר אליו, הלעג והבוז שבמלה הקצרה הזאת. הוא השפל בעיני עצמו, עד אשר נדר בלבו לבלי להוסיף עוד להעלות את הגיונותיו על הגליון ולבלי לשלוח עוד את דבריו לדפוס.

אבל כעבור חדשים מספר הציקו לו שוב הגיוני נפשו והוא לא יכול עוד למשול ברוחו ושלח ספור חדש למערכת איזה עתון, ולא ארכו הימים, מבלי שקוה לזה כלל, והנה – האח! הוּא קבל פעם את העתון והנה ספורו נדפס שחוֹר על גבי לבן כמו שיצא מתחת עטו ושמו חתום תחתיו. מי יכול לתאר את שמחתו באות שעה! הוא ראה את עצמו מרומם ונשא על כל האנשים הסובבים אותו, נעלה ונשגב מהם. אדרבה, ינסה־נא מי מהם לשלוח את דבריו אל המערכת, האם גם קרא יקראו בהם עד תומם?

ושלו הנה גם קראו וגם מצאו לנכון לקבוע בדפוס. אכן איש נעלה הוא, שכל דבריו חשובים וראוים להיות נפוצים בקהל, שידע כל העולם מה חושב ומרגיש העלם היושב בעיר מ. המצערה. זה היה לו היום המאושר בּחייו.

אחרי כן התחילו לו ימים של אושר ומפח־נפש, של תקוה ותוחלת נכזבה, הוא הרבה אז לכתוב ולשלוח את דבריו אל בתי־מערכות העתונים. פעמים שהיו מדפיסים את דבריו על־פי רוב היו זורקים אותם לסל. וגם אז, בכל פעם אשר איזה דבר מדבריו היה נדפס, היה חש תענוג נפלא. ומאז היה עולה ויורד בסולם המדרגות, עד שהתחיל להתגעגע לחוות דעתם של המבקרים. אבל גם בזה לא האירה לו ההצלחה פנים. המבקרים לא הודו בכשרונו והשתדלו להשפילו ולהורידו מגדולתו, והוא קפץ ונשבע, כי, להכעיסם, יראה להם את כחו הגדול. עד אשר בעל־כרחם יענו לו אמן. הוא אזר כל כחותיו, שם לילות כימים, עד אשר מעט מעט עלה בידו למצוא את דרכו בספרות, לרכוש לו סגנון מיוחד ולהוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומשופר, שקנה לו שם טוב בעולם הספרות. ומאז נתפרסם שמו לתהלה. עורכי העתונים החדשים פנו אליו בבקשותיהם להשתתף בפרי עטו בעתוניהם, את תמונתו הדפיסו והפיצוה בקהל. בימים ההם עמד על מרום פסגת הצלחתו. את אשר טפח בקרב נפשו ימים על שנים – בא. הוא היה סופר מפורסם.

ומני אז עברו עליו זה חמשים שנה והוא עודנו יושב על־פי רוב ספון בחדרו אל שלחן הכתיבה וכותב את הגות רוחו. כמה ימים ללא לחם לשבעה נשא במשך חמישים שנים הללו!

כחמשים שנה עושה הוא את עבודתו הספרותית קבע. כל חצי היום ולפעמים לרבות גם הלילה הוא יושב כפוף על גבי ספריו וגליונותיו, כותב וקורא, כותב ומוחק. שרירי אצבעותיו כמעט שנשתתקו, מוחו כמעט שנתערפל מרוב יגיעה והתאמצות על חושיו. באותם הימים או השבועות שהוא נושא בחובו איזה נושא לספור לא יראה דבר בעיניו ולא ישמע דבר באזניו, כל העולם כּלו אינו כדאי לו, ובכל הוא רואה רק הרהורי לבו. גם על משכבו בלילות הוא חוזה חזיונות הלקוחים מאותו הנושא. ולפעמים הוא מוכרח לקום בלילה, להעלות נר ולשבת לכתוב, לבל יחמיץ את הרעיון הטוב שעלה על לבו בחזיון הלילה. הוא לא אכל אז ולא ישתה, לא יטייל ולא ידבר את איש דבר, עד אשר ישפוך את רוחו על הגליון. ורק אז, לאחר גמר עבודתו, ירוח לו, ירגיש הקלה בנפשו, כאלו משא כבד התגולל על לבו, ויתענג על נועם היצירה.

הוא אמנם הרגיש, בעמדו עוד במיטב שנותיו, כי חוטא הוא לנפשו ולנפש בני ביתו בהשקיעו את כל כחותיו במלאכת הספרים אשר לפניו; מעת לעת נקרה מוחו השאלה: מתי אעשה גם אנכי לביתי? מתי אבנה גם אני חלקי בחיים, אדאג לחנוך בני ואכונן לי מעמד בשביל המשפחה אשר לרגלי? אבל בכל פעם, בעלות שאלה כזאת על לבו, מצא תיכף תשובה בצדה: כאשר אך יגמור את הספור הגדול שהתחיל לפני זמן־מה, שהשקיע בו ממיטב כחות היצירה שלו שעתיד להנחיל לו שם עולם – אז יניח את עטו מידו ויפנה את לבו גם להנאת החיים; אבל כאשר עלה בידו לגמור אותו היה צריך עוד לתקונים, הוספות, ולטוש הסגנון, ובין כך כבר נתבשל בקרבו נושא חדש לספור, שאסור היה לדחותו לעת אחרת, הוא נבלע תיכף בעבודתו החדשה והחיים נדחו שוב מפני הספר. בינתים נתרבו שערות הכסף בראשו ובזקנו. כחותיו הלכו ורפו ובבוקר לא עבות אחד ראה את עצמו רצוץ וחלש והחיים ממנו והלאה…

את לבו לא לקחו חזיונות הטבע כמו שיצאו מתחת יד היוצר, אלא עד כמה שהיה בהם כדי עכול ותסיסה לחזיונות ספרות. בראותו איזה מאורע רב־הערך לא ענין אותו המאורע כשהוא לעצמו, אלא “הטימה” שאפשר להוציא ממנו. כאשר התענג על הדר הטבע לא נהנה מזה באופן אי־אמצעי, אלא מן “הטימה” שעלתה אז ברעיונו שאפשר להשתמש ביפי־נוף זה לצרכו. אם שמע מפי איש, או קרא בספר, איזה ספור לוקח לב היה מסיח דעת לגמרי מספור זה והיה חושב רק על־דבר המסכת לאיזה ספור חדש, שעלה אז בדעתו בקשר עם זה ששמע או קרא. גם ממקרי חייו הנעימים או העצובים, לא היה מתענג או מצטער כאחד האדם, אלא השתמש בהם כחומר ליצירה. בראותו אשה יפה לא נהנה מיפיה הטבעי, אלא היה עומד ומסתכל בה, כדי להשתמש בזה כשיזדמן לידו לתאר יפי האשה באיזה ספר מספריו. לו לא היה יחס ישר וטבעי אל העולם והחיים, אלא יחס אמצעי מלא חשבונות ונפתולי רעיונות. החיים לא נתנו לו כמו שהם, בעצבם ושמחתם, יפיָם וכעורם, אלא בתור חומר לחיים אחרים, חיי הספר, חיי הבדיות… – – –

הוא קם ממקומו, נגש עוד פעם אל ארון הספרים ומתעמק במחשבות חדשות.

… הנה ארון גדול מלא ספרים. למעלה, למטה ולצדדין. הכל מלא ספרים. לכל ספר תוכן אחר ומטרה אחרת, והם כתובים בידי אלפי אנשים שונים, מהם שכבר מתו מהם שעודם חיים, אבל כמעט כולם השקיעו בהם את מוחם ולבם, החסירו אוכל מפיהם ולא נתנו שינה לעיניהם עד שגמרו אותם. בכל אות מאותיות הספרים הללו שקועים חיים שלמים, מוחות ולבות של אנשים גדולים וקטנים. הנה שמות המחברים, מהם ידועים לחוג אנשים גדול, מהם ידועים רק למתי מספר ומהם בלתי ידועים כלל. כל אחד, בכתבו את ספרו, חשב, כי יביא מהפכה בעולם הדעות של בני דורו. והנה מחבריהם מתו אחד אחד וספריהם מתגוללים בידי אנשים שונים מבלי הביא את אותה המהפכה המקֻוָה.

מבטו נופל על ספריו וכתביו הוא.

יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה הוא יושב וכותב, גבו נכפף מרוב ישיבה, עיניו כהו, עצמיו רפו, אבריו חלשו והוא כלו כחרס הנשבר. יום אחר יום, שנה אחר שנה – הספרים והגליונות הולכים ומתרבים. עוד מעט ימלאו את רוב

הארון. האם לא היה העולם מתקיים לוּ, למשל, מת היום אוֹ חדל מכתוב? האם ישַׁנה ברב או במעט את העולם לוּ יחיה עוד עשר שנים מוסיף עוד ספרים אחדים ואלפי גליונות? ומה הם הספרים בעצם? אמנם הוא יודע, כי לא כל ספריו הנם מחוסרי ערך. הוא השקיע בהם הרבה רגש ומחשבה; על ידם אפשר לעמוד על הפסיכולוגיה האנושית; בכחם לפעול על הקורא ולהעמידו באותו המצב הנפשי שהוא, המחבר רצה, בספריו, אבל פה ושם מפוזרות גם מחשבות והרגשות שאינן אלא פרי קריאה גדושה בספרי אחרים. מחשבות שאולות, הרגשות לקוחות מבלי משים, מאחרים רק בהוספות נופך משלו, מעט שפור ולטוש, מעט הקצעה ותקון, והנה יצאו מתחת עטו כחדשים.

הנה הוא זוכר, כי בעברו פעם לפני בית־מסחר ספרים גדול, מלא על כל אצטבאותיו וארוניו ספרים מכל המינים והסוגים, היה עומד וחושב: האם באמת יש צורך בעל אלה? על כל פנים אותו הצורך הקטן של צעצוע ילדים או דבר שבמותרות? האם יש אף אחד ממיליון איש שיתענין בכל אלה הספרים? ומה היה העולם חסר אלמלי נפחת מספרים עד החצי? הלא אם גם יהיו כל הסופרים מן המעולים ומבעלי הכשרונות, הלא סוף סוף אינם בוראים יש מאין, כל אחד יודע, לכל היותר, להוסיף איזה צבע, איזה שמץ רגש, קומץ מחשבה, לבחור ליצירתו איזה צורה חדשה או לוית טון חדש, והאם כדאי לבלות ימים על שנים אך ורק בשביל אותו משהו הרגש והמחשבה או הצורה החדשה, שגם היא תהא נפסלת בעתיד, כאשר תקח אחרת את מקומה?…

בכל יום הולכים ונתוספים ספרים חדשים. הסופרים אינם פוסקים לכתוב ובתי־הדפוס מהדפיס. יובל שנים יעבור ומאה שנים ועוד יובל, ונערמו גלים גדולים של ספרים, מספרים יעלה על מספר האנשים, והישנים ישָכחו על ידי החדשים וגם אלה – על ידי החדשים מהם. ואם גם יחיה אדם אלף שנים לא יספיק לקרוא את כלם, וגלי ספרים יהיו נערמים ויהיו למאכל לעש וסס… ומה תכלית כל אלה?…

והאם כדאי היה לו להקדיש את מיטב שנותיו, בלי להנות מן החיים, להחסיר טובה מבני ביתו אך ורק בשביל מספר אנשים, שאיזה ספר מספריו יזדמן לידם על פי מקרה ויקראו בו במצב של נים לא נים, בין לגימה ולגימה, שיהנו בעיקר מלגימת הכוס, מארוחה השמנה או מאויר הצח שבנאות דשא ושבתוך כך יספגו אל קרבם גם את תוכן הספר, בכדי לשכוח אותו תיכף לאחר גמר הקריאה?…

הנה חיים של חמשים שנה שקועים בספריו אלה. בכל דף ודף נשקע מעט מיץ אברים, מעט לשד עצמות, מעט מוח, מעט דם, מעט חיים. ואם יחיה עוד שנים אחדות ויוסיף להשקיע את תמצית חייו באותיות דיו וגליונות ניר, ישאר אחריו בעת מותו צרור גדול של כתבים שבהם יהיו ספוגים חייו… האם אינו חוטא לאלהי החיים האמתיים?… – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – ––

הוא התעורר ממחשבותיו, נגש אל השלחן ושתי דמעות גדולות נופלות מעל עיניו ונחות על הניר אשר לפניו. קוי ורד של בוקר חדש ירדו עליהן ויתערב חכליל בדמעות ותהיינה הדמעות דם — דם לב הסופר הזקן