I    🔗

בשנה החמש עשרה לימי חייו בא המשבר.

עד הימים האלה היה, הנער שמואל, שָלו ותם, חי חיים שקטים, חיי ילדות טהורה בבית אבותיו, חיי תום ונוער, לחייו פרחו באדמומית ילדותית והיו רכות, מלאות וחלקות כקטיפה. וזקני החסידים ש“בשטיבל” לא יכלו לעבור עליהן מבלי צבוט אותן והשקיע בבשרן הרך והחלק את האצבעות הדקות והיבשות. עיניו הביטו נכחן בתם ילדות ובעצב שקט של נער מתמיד והוגה בתורה. ביחוד יפה היה בימי השבתות והמועדים, שאז צבע השחור של בגד האטלס וכובע הקטיפה היה מוסיף לוית חן ועדנה לפניו הרעננים והפורחים ולהבעת עיניו, אשר תוגה חרישית נשקפת מהן.

כלם אהבו אותו. הוריו לא הללו אותו בפניו, בכדי שלא תזוח דעתו עליו, אבל בסתר לבם התגאו בפרי בנם, כבן־זקונים זה, שהוּא לתפארת בעיני כל. בעינים מלאות אהבה היו מביטות ומתבוננות אל תנועותיו המדודות והצנועות, בשבתו אל השלחן בביתם ומעיין באיזה ספר, ומלוות אותו בצאתו את ביתם ובלכתו לבית־החסידים ללמוד שם. אחיו ואחיותיו ידעו, כי הוא אהוב ההורים ולא העיזו להקניטו ולהערימו, כמו שהיו רגילים לעשות בינם לבין עצמם. “יונה תמה” – היו אבותיו וקראים לו בשוחחם ביניהם או בדברם אדותו עם איש זר וקוו לגדולות ממנו.

וגם כל בני העיר אהבו בלבם את הנער הצנוע והמתמיד, איזה חוט של חן וצניעות היו שפוך על פני כל הליכותיו; איזה קסם טמיר התלונן בעיניו העצובות והטובות.

וגם הוא הרגיש את עצמו שָׁלֵו וטוב, רענן ותמים. רוך ילדות, ביחד עם חמימות־משפחה, מעורב בהתלהבות שקטה של חסידות, היו מתוחים על פניו. הוא חש את עצמו טוב בית אבותיו, אזרח בבית החסידים ואורח הגון בשדות וביערים אשר מחוץ לעיר שהיה אוהב לטייל בהם בערבי הקיץ היפים.

כל העולם היה ישר בעיניו; הכל הוא על מקומו הנכון, מוצק ואיתן. לכל דבר יש יסוד חזק תחת הרגלים. כך צריך להיות ואחרת לא יתכן. האדמה, אשר מתחת, טובה ומעניקה כאם רחמניה, יפה ומלאה קסם בנפול עליה השלג הלבן, המתנוצץ באלפי זיקיו בחורף או בהתעטפה בדשא רענן ופרחים צבעונים בימות הקיץ. השמים, הפרושים ממעל, מסתירים בחובם את יוצר הכל, את אב הרחמים, את השכינה הקדושה, המצטערת בצער בניה שגלו מעל שלחן אביהם; מכסים על מסתרי הבריאה, מעשי המרכבה, הגלגלים, המזלות ויתר סודות הטבע וצודדים את העין בתכלתם הרעננה והצחה, בברק החמה הלוהטת, במשחקי העננים, בצבעי קרניהם הקלושות והרועדות.

בימי השבּתות והחגים דומה, כאלו כל העולם חוגג את חגו. על הכל פרוש רוח שבתון; הכל נח מעבודה. חנויות הנוצרים האחדות ומספר עגלות האכרים הנמצאות בשוק, עומדות כמתבישות בתוך הרחוב המלא שפעת חג וריח יום־טוב. התפלה בבית־החסידים מלאה אז התלהבות אמתית, המלים מתפרצות מתוך לב בוער באש אהבה לעתיקא קדישא, נגינות הש“ץ הבאות “חדשות לבקרים” מחצרי האדמורי”ם שליט"א, מרוממות את הנפש ומעלות אותה למקור העליון של הנגינה; רשרוש מלבושי האטלס והמשי, הממלא את האויר משק קל מלא נעימות ורוך, מתמזג עם הבל פי המתפללים, התלהבות התפלה ונענועי הטליתים להרמוניה אחת של קדושה רוממה וטהורה.

ככה שפו להם ימי הילדות שלו בבטחה ובמהירות והוא חשב, כי כן יהיה לעולם, כי דרכו סלולה לפניו, כי החיים ישטפו באופן זה גם להבא, כי רק שנויים קלים, חצוניים יבואו בהם, אבל העיקר ישָׁאר כמו שהיה.

אולם בהגיעו לשנה החמש־עשרה באה תמורה בכל עצמיותו לא ידע לכנות בשם, את התמורה הזאת, לתארה בדברים, אבל בעומק לבו הרגיש, כי הוא הולך ומשתנה, כי מפריעים קמו לו על דרכו, שאינם נותנים לו לחשוב את מחשבותיו, להרהר את הרהוריו כמו עד עכשיו וללכת באותה הדרך הכבושה לפניו; הוא חש, כי יסודות מחשבתו הולכים ומתפוררים, עמודי העולם הולכים ומתרופפים, האדמה מתחת אינה עוד האם המעניקה רק טובות לבניה והשמים ממעל מסתירים בחובם ערפלי תעלומות אשר אי־אפשר למצוא להן פתרון.

לכאורה הכל מתנהג כתמול שלשום, אבל בעומק נפשו הוא מרגיש את השנוי שבא באופן חייו ואת עש הספק המתגנב מעט מעט אל לבו. כל חזיונות החיים והעולם מקבלים צורה אחרת. נדמה לו, כי לא הכל על מקומו הנכון. חשק הלמוד נתמעט אצלו, ההתלהבות פסקה. בשבתו אל השלחן ובלמדו את הגמרא אינו מרגיש עוד את עצמו מאוּחד ומלוכד עמה, כמו עד עכשו; איזה פרץ נבעה בחומת חייו.

וביחוד הוא הולך ומשתנה בגופו.

פניו המלאים, הרכים והעדינים, נעשים לאט לאט מאָרכים, רזים וחודי העצמות אשר בלחיים בולטים. הסנטר נעשה שטוח וכל פרצוף הפנים מקבל צורה מכוערת. לאורך הלחיים, לצד הפאות וקצה הסנטר, מתחילות צומחות נקודות, נקודות, מעין שמשמון, של שערות שחורות, המקלקלות את עדנת העור. רכות הקטיפה ואודם הפריחה חולפים והפנים נעשים מגושמים, גסים, זרועים צלקות אדומות ובלי כל הבעה. שפם שחרחר ממלא את שפתו העליונה, שנעשתה עבה וגסה, שניו מרקיבות ואחדות מהן נושרות, גופו נעשה גבוה ורזה וקולו עב ומשונה. מלבושיו אינם הולמים עוד את מדת גופו, הם קצרים וצרים יותר מדי. ראשו מתרחב, אצבעות ידיו מתארכות, מתדקות ודופקות על השלחן בגזרי עצם של דומינה. הצואר נעשה ארוך ודק, עצם הגרון בולטת מתוכה ובעת דברו היא עולה ויורדת ככפתור. בהתרחצו, בפרק חייו זה, בנהר ראה פתאם, לתמהונו, כי מקומות־הסתר שבגופו נתמלאו שערות. בלכתו ברחוב הוא מרגיש איזה קשוי בהלכתו, הידים מתנועעות באויר באופן משונה והן תלויות כמיותרות והוא אינו יודע מה לעשות הן והרגלים הגבוהות צועדות על האדמה כהולך על מוטות.

בקומו בבוקר משנתו הוּא מרגיש איזו ליאות בכל גוּפו עצלות ופיהוק תוקפים אותו. בשבתו אל השלחן ללמוד הוּא מרגיש כאלו משא כבד רובץ על שכמו והוּא מוכרח להפסיק באמצע למודו. בלילה הוּא רואה חלומות מוזרים, בלי תוכן וצורה, ריקים ותפלים. כל היום הוּא מטייל ברחובות העיר ומחוץ לעיר, מתרחץ בנהר, לומד לשחות במצבי־גוּף שונים, משתובב עם הנרים בני כחיטים והסנדלרים, מתארח לחברה אתם ומחקה את הרגליהם ואופן דבורם, משחק “בפלנט”, מתפרץ לתוך גן הכּומר, משיר פירות מן האלנות, מתרועע עם מפריחי יונים, מתחיל רודף עמהם אחרי שפחות ומוציא מפיו מלים מגונות. על כלדבר הוּא נשבע לשוא ומקלל בקללות גסות.

מיותר הוא בּעולם. ריקות מבהילה שפכה עליו את ממשלתה. בבית לא ימצא את ידיו ואת רגליו. אבותיו התחילו להביט עליו בהשתוממות ובדאגה על היותו לאחר, על התנכרו במעשיו ומעט מעט פגה אהבתם אליו בקרב לבם והתחילו לצער אותו על שהוא הולך בטל. גם אחיו ואחיות לא נזהרו בכבודו. כל היום הוא יוצא ונכנס בביתו, לוקח ספר, מעין בו קצת ומניחו כרגע מידו, מתמתח על הספה, נרדם מעט, מתעורר תיכף ויוצא שוב החוצה. הוא נעשה מאוס גם בעיני עצמו.

בבית־החסידים לא פּסקו מלתמוה ומהתאונן על השנוי שבא בנער הנחמד, שמואל. מתחלה דברו ביניהם לבין עצמם ואחר־כך התחילו מחרפים אותו בפניו. הנערים התקלסו בו וקראו אחריו מלא. לפעמים במסתרים תבכה נפשו בו על אשר עלה לו ככה, על לא עון בכפו; הלא הוא גופו אינו יודע מה היה לו…

אבותיו מפחידים אותו, כי ימסרוהו לחיט או לסנדלר והוא אינו נבעת כלל מהזהרתם זו, כי בעצמו התחיל חושב מחשבות להיות לבעל־מלאכה או לסוחר. החיים עליו למשא. יום אחר יום חולף עליו באכילה, שתיה ושינה ושוב אכילה, שתיה ושינה ועוד הפעם. מדי יום ביומו הוא הולך וגדול בגופו; בכל בוקר הוא חש, כי במשך הלילה נתגדלה קומתו למדה מרובה.

גם הרהורי חטא באים בלבו. הוא אוהב להביט דרך סדקי הגדר אל הנשים המתרחצות בנהר, להביט בפני ההנשים השבות מן הטבילה ולהתבונן אל בליטת אברי גופן של הנערות.

הכל נעשה לו לזרא. שום דבר אינו לוקח עוד את לבו. הכל נתון בתוך שעמום נורא ואין מנוס מן המצב המשונה הזה. הוא עומד בעולם תוהה ומשתומם מבלי דעת לאן לפנות…

 

II    🔗

מן המצב המשונה הזה הוציא אותו אחד מחבריו, שהיה נקרא בפי כל בשם: משה ריבֶלֶס (על שם אמו ריבֶלֶה). משה זה היה עלם פקח, בעל כשרונות, פה מדבר צחות והוא לקח לב כלם במעלותיו אלו. הוא רדה אזז כבר מדבש ההשכלה מלוא חפניו, מלא את כרסו בספרים חצונים וכל בני העיר היו מרננים אחריו וקראים לו בשם: אפיקורס. מבית החסידים גרשו אותו בחרפה ובכדי להתנקם ברודפיו נשבע להפוך את קערת העירה על פיה, לצוד בחרמו בחורים תמימים ובנער שמואל שם עיניו ראשונה, בהרגישו בו, כי הוא עומד על פרשת דרכים ולכן היה בטוח, כי יהיה לו לתלמיד מקשיב. הוא פרש עליו את כנפיו והכניס אותו ברית השכלה. המציא לידו את ספרי מאפו סמולנסקין ודומיהם וגם הם עשו את שלהם. ומאז שתחיל שמואל הוגה בעיון באותם הספרים הקטנים, הנדפסים אותיות אשוריות, ולא בכתב רש“י, בשפה צחה ומובנת, בלי ראשי תבות והמסומנים במספרים רומיים. אחרי־כן התחיל מעיין גם בספרי חקירה ובספר התנ”ך בבאוריהם של האבן עזרא והמלבו“ם וגם בזה היה לו משה לעינים. הוּא באר לו את המקומות הקשים שבתנ”ך ודבריו היו תמיד מתקבלים על הלב. ואף שלא חדש שוּם חדוּשים, אבל דיה היתה מלה אחת יוצאת מפיו וכל הענין היה מובן היטב.

מעט מעט נכנסו תחת כנפי ההשכלה עוד בחוּרים אחדים עד שהיו כבר לחבורה גדולה וכלם היוּ נמנים על תלמידיו של משה ריבלס. הם התחילו לטייל הרבה מחוּץ לעיר, בין שדות תבואה וגני ירק, ששם היתה מונחת אבן גדולה כמדת גופו של איש, עם שקערוריה באמצע, כנועדה לישיבה או לשכיבה אפרקדן, מוקפת צמחים ואזוב ונסתרת מעין רואים, שבה היוּ dir=“rtl”>קשורות הרבה אגדות, שהיוּ מתהלכות בעיר, על דבר המשכיל הראשון שבכל הסביבה: דוד אפטובסקי. ליד האבן הזאת התאספה חבורת המשכילים הצעירים, קראו בספרים, דברו על ה' ועל משיחו והתריסו ביהודי העירה החשוכים ומורדי האור, שהולכים בחושך ואינם רואים את נוגה ההשכלה. וגם באספות הללו היה משה לראש המדברים ולארי שבחבורה. הוא דבר ראמות ונשגבות על תעודה, תושיה, פרוגרס, נאורים וכדומה ודבריו היו מתובלים במלים מעין: תנועה, אורגן, לאום, אנושיות, שאלה היהודים וגומר. ואף שלא כלם הבינו את באור המלים הללו, בכל זאת, או דוקא מפני זה, הרגישו בהן איזה עוז מיוחד וטעם מיוחד. פעם הקריא משה לפניהם את השיר: “משאת נפשי” ואחר כלותו לקרוא הודיע, כי את השיר הזה חבר המשורר מאנה.

קם אחד ושאל:

– מה זה משורר?

– זה שכותב שירים, היתה תשובתו.

– האם זה היודע נגן? משורר – עוזר לחזן?

– לא! – התריס משה, רק זה הכותב את השירים, המחבר את המלים.

– ומה זה שיר?

– שיר, הריהו דבר המכיל בקרבו דעות נשגבות, רגשות עמוקים והכתוב בחרוזים ובשורות קצרות.

– ומדוע קוראים לזה שיר? הלא אין זה ניגון אלא מלים.

משה עשה תנועות־יד שונות והוציא מפיו שפע של מלים בלתי מובנות, בכדי להבינו לדעת, עד אשר לבסוף קפץ ואמר – – משורר הרי זה פיטן.

– פיטן, פיטן, חזרו כלם על דבריו. אבל מה זה פיטן?

בראותו כי אין לאל ידו לבאר להם כמו את המלה הזאת, נשתתק ולא ענה אותם דבר. אבל אחר־כך, בעלותו על האבן ובדקלמו בהטעמה את השיר “משאת־נפשי”, כי: “שמש אביב נטה ימה עד לקצות שמים, זיו חכלילי הוצק שמה, תאוה לעינים”… הרגישו כלם בחוש מה זה משורר ומה זה שיר היתה אז (היתה אז שעת שקיעת החמה). וכל כך טוב היה, כל־כך נעים וביחד עם זה כל־כך עָצֵב, עד שהלבבות נמלאו רגש רב.

בימים ההם בא לעיר מורה לשפה האשכנזית (והעיר ישבה על הֵסְפָר, ליד הגבול הגרמני) ומשה ריבלֶס היה הראשון ללמוד מפיו את השפה הזאת. לא עברו ימים מרובים והוא התחיל לתבל את דבריו במלים אשכנזיות. השמות גיטה, שילר, הינה ולסינג היו שגורים תמיד על פיו. הוא התחיל לדקלם את השיר: “שני גרנידרים” ובהגיעו למלים: “דער קייזער, דער קייזער געפאנגען!” שהקריא אותן במרץ ועוז, היה הלב מתפעל מעצמת המליצה ונחומי כלם נכמרו על הקיסר האומלל שנלקח בשביה, כאשר באר את תוכן השיר “חלוקת העולם” לשילר, שבו מסופר, כי המשורר אֵחר לבוא ולכן נפלו בחלקו רק השמים, היו הדברים מתקבלים מאד על הלב.

מעט מעט צרר אותם רוח ההשכלה. מצב נפשם היה פיוטי מאד. התחילו להסתכל בפני התולדה בעינים אחרות, להרגיש את יפי השדה אשר ברכו ה', את הדר הטבע של יער ואחו, לבלות שעות תמימות, מדי יום ביומו, מחוץ לעיר, ליד האבן, לטיל ביער הסמוך, להתהלך על שפת הנהר, להתבונן בשקיעת החמה, בשעה שתוגה ערֵבה ממלאה את הנפש. הלב היה מתגעגע לאיזה דבר מבלי לדעת לקרוא בשם את אותו הדבר. איזה כליון־נפש היה תוכף אותם בין הערבים, בשעה שבפאת מערב בוערים עוד שולי העננים השקופים, מסביב משתטחים צללים, רוח קל מנשב, הדי קולות המוסיקה של מקהלת־הצבא, המנגנת בגן העיר, עודם נשאים באויר, ואהבה גדולה לכל הנבראים מלאה את לבם, עד שהיו נכונים לחבק עולם ומלואו משפעת רוך ואושר. אבל בבואם העירה ובהֵראות לפני עיניהם הבתים הנמוכים, הגדרות הדחויות וכל אותה העזובה שבעיר הקטנה, היהודים הדלים והמדולדלים, העומדים על פתחי חנויותיהם, או מתהלכים בשוק, מנענעים במקלות שבידיהם, לועסים קש או את קצה זקנם ומתפלפלים בעניני העיר או בפוליטיקה – היה פג תיכף מלבם אותו הרגש הרם והיו מרגישים עצמם כמקיצים מתוך חלום ערב.

וכעס גדול מלא את לבם על מורדי האור, הקנאים והבערים, המכאיבים כל חלקה טובה בעם, והיו מביטים במנוד ראש על היהודים הללו ששמש ההשכלה לא זרחה עליהם. בבית־החסידים התחילו חשים בשנוי שקם בבחורים הללו, אף שהיו מתנהגים עוד כיהודים כשרים, והתחילו רודפים אותם ומציקים להם. וגם ההורים אימו עליהם במסירה לעבודת הצבא או בהעברת נחלה. אבל במדה שהיו רוֹדפים אותם במדה זו היו הבחורים משיבים מלחמה שערה. הם היו תאבי קרב ומלאי תאות נקם.

תחת זה תקפו את לבם רחמים גדוֹלים על היהוּדים הפשוּטים והנדכאים, בעלי־המלאכה עניים, הסבלים, נושאי המים, העגלונים ודומיהם, החיים בדוחק וכל עמלם לפת חרבה להשביע נפש עולליהם. אוהבים היו לפעמים לזמר את שירי העם הידוּעים, הפשוּטים ככה והמלאים עצב רך, המדברים על געגוּעי הנערה לדודה, שהלך לצבא או שנדד למדינות הים, על אנחות המשרתת, שבן הגביר התאהב בה ואח"כ עזב אותה לאנחות. היוּ באים לפעמים בנגיעה קלה גם עם שוליא דחיטים, סנדלרים ועוזרי בעלי העגלה והיו נהנים הנאה מיוחדת בבואם בדברים עם אלה הצעירים הבריאים, האמיצים ובעלי הגוּף.

מבלי משים עברה האהבה אל ההשכלה בת השמים אל בת הארץ. אמנם הם לא הרהיבו להסתכל היטב בפני נערה, כל עלמה היתה אז בּעיניהם לסמל הטוהר, היופי והצניעות. אבל בלב כלם רחשה אהבה לאיזו עלמה פלאית, בעלת עינים יפות וחולמות, שראוה בחלום חזיון לילה. או יותר נכון" לבם רחש אהבה לאהבה גופא, לאותה האהבה הנשגבה שעליה שרים המשוררים, אשר בתבל כולה. ופעם קרה מקרה חשוב ונפלא, כי נתגלתה פתאם, כפתק מן שמיא, נערה אמתית מבנות הגוים, בעלת גוּף גמיש ורך, עינים כחולות וטובות, לבושה שמלה צחורה, שתי צמות בהירות יורדות לה מאחורה ערפּה על כתפיה, מהלכת אורירי וקל כמעוף מלאך צחור, שהיתה מטילת לפעמים מחוץ לעיר בסביבת השדות והגנים – וכל אחד מן החבורה התאהבה בה אהבה עזה. היא היתה בעיניהם לא נערה בעלת גוּף אלא איזו התגלות ממרומים, מלאך בדמות אדם. כל אחד מהם חלם עליה בּלילה על משכבו, כתב שירים לכבודה וכנה אותה בשמות: בת השמים, אילת השחר, צפירת תפארה וכדומה מן השמות, שהיו שגורים על שפתותיהם מתוך קריאה בספרים, וכאשר היתה עוברת לפניהם היה לבם הולם בחזקה ומורידים את עיניהם מבושה.

ופעם לא יכלו עדו לכלוא בקרבם את האהבה העזה, התוססת בקרבם והיו מהלכים אחריה עד הכנסה אל ביתה. ואז לבש אחד מהם עוז, נגש אל דלת ביתה ורשם עליה בקרטון, באותיות גדולות, את המלים: “אני אוהב אותך!” וקפץ תיכף ממקומו כנושך נחש. וימים רבים אח"כ היה לבם מהסס ומפחד לעבור על פני בית זה מפני “מעשה הרב” שהעיזו לעשות, בּהוציאם לאויר עולם את תעלומת הרז הקדוש הטמון בנבכי נפשם.

אז נתגברה השאיפה בלב כלם לנסוע לחוץ־לארץ, להשתלם בלמודים, להכנס לאוניברסיטה או לסימנריה ולהיות לדוקטור או לרבינר. שעות ארוכות היו עומדים ומביטים בקנאה אחרי מרכבת מסלת־הברזל שהיתה נוסעת מעירם, העומדת על הגבול, לחו“ל ומביאה את נוסעיה לאותו עולם הפלאות של אירופה המקולטרת. ביחוד משכה אותם העיר בערן אשר בשויצריה. היא היתה בעיניהם לסמל ההשכלה והתרבות ויום חג היה להם היום, שבו שב אל עיר מולדתו ולבית אבותיו הסטודנט היחידי שבעיר, שהיה משתלם בּחו”ל. ידם לא היתה זזה מתוך ידו; מתכנסים היו סביבו, בולעים בתאוה כל דבור היוצא מפיו, מסתכּלים בדרך־ארץ בכובע הסטודנטים, עם החוט המוזהב העוטר אותו, מתפּעלים מדבורו היפה המתובל במלים לועזיות רבות, מקשיבים ברטט לב להספורים מחיי הסטודנטים העליזים ומקנאים בו אותה שעה קנאה גדולה.

לא ארכו הימים ושני החברים הנאהבים, שמואל ומשה ריבלס, לא יכלוּ עוד עצור ברוחם וביום בהיר אחד בראשית האביב גנבו שניהם כסף מתוך קופת הוריהם, עברו בגנבה את הגבול בכדי לעשות את דרכם הלאה לבערן, אלא שמזלם לא עמד להם, האבות רדפו אחריהם והשיגום חונים מעבר לגבול, הוציאו מידם את הכסף והשיבום בחרפה הביתה. בעיר התפשטה תיכף השמועה, כי שני הבחורים ברחו עם “שקצות” (בנות הגוים) וכל בני החבורה היו ימם רבים למשל ולשנינה בפיות יושבי העיר.

לאחר המעשה הזה נתפרדה חבורת המשכילים לעברים שונים. זה בכה וזה בכה. משה ריבלס מצא לו דרך אחרת איך להגיע אל מטרתו: לנסוע לחו"ל ולהשתלם בלמודים והפּעם עמד לו מזלו. אחד מהם נעשה לסוחר ואחד – השיאו אותו אביו אשה והוא שכח את מעשי הילדות ופרש מן ההשכלה. שמואל נשתקע אז בחלומותיו ובהרהורי לבו והתבודד עם רגשותיו בעולמו המיוּחד בלי לב חבר מרגיש, לשפוך לפניו את צקון לחשו. יחידי היה מטיל לו בשדות ובגנים, קורא בספרים והוגה את מחשבותיו. רוב היום היה שוכב מחוץ לעיר על האבן, מביט השמימה ומהרהר את הרהוריו. מתוך העיר מגיעים קולות שונים, אבל לבו ונפשו נתונים אל עולמו הפנימי ואל הדר הטבע אשר מסביב. אזניו מקשיבות לצפצוּפי הצפּרים, לזמזום הדבורים ולמשק כנפי הפרפרים בטיסם באויר השקוף. עיניו מתענגות על צבעי הפרחים וגוני השקיעה בערבים. הוּא הרגיש אז את עצמו לאטום אחד של הבריאה כלה הפורחת ועולה בהוד יפיה.

לפעמים הוא מתהלך לאורך חוף הנהר, צולל בתוך העשביִם הגבוהים הצומחים על שפתיו, מריח את הריח הטרי והמימי העולה מהם, מקשיב למשק גלי הנהר הקלילים ומסתכל בדגים הקטנים המשתובבים בתוך נהר בפחזות חן, עולים ויורדים רודפים איש את אחיו, מוציאים את ראשיהם מתוך המים, מצליפים רגע באויר, מריחים את ריח העולם, מנערים מעליהם את טפות המים המזהירות, נשקעים שוב במים ושטים במהירות ובהשתובבות ילדותית. לפעמים הוא יורד אל סירה, העומדת קשוּרה אל החוף, מתיר את החבלים ונותן להסירה לשחות על פני המים והוּא שוכב לו אז אפרקדן ומביט השמימה ונדמה לו אז, כי גם הוּא שט שם למעלה כאחד העננים הקטנים והשקופים, והוא מקשיב אז אל הדי קולות נעלמים המגיעים מעבר החוף השני.

פעם, לפנות ערב, עבר מחוץ לעיר, לפני בית אחד מוקף גן־פרחים, שמתוך חלונותיו הפתוחים היו נשמעות נגינות פסנטר, קולות דקים והומים, שהיו חודרים עמוק עמוק ללבו הרגש, עד ששכח עולם ומלואו, כאלו נמחו לו כנפים והוא עף בשמי מרומים ומרוה את נפשו בתענוג רוחני נפלא, מצוחצח ומזוקק, שלא הרגיש עוד כמוהו מיום עמדו על דעתו. הוא נשאר עומד על עמדו, נשען על הגדר המסורג ענפים ובדי־ירק, מקשיב לקולות הנפלאים הבוקעים ועולים מבטן הפסנטר ולבו מלא על גדותיו שפעת אושר מהול בתוגה נעימה. הוא מצייר לעצמו, כי ליד הפסנטר יושבת עתה עלמה עדינה, השוֹפכת את לבה, המלא געגועים לדודה, בצלילים ענוגים. ורחמים גדולים תקופים אותו על העלמה המתגעגעת לדודה כי הלך ועל העולם כלו השרוי בעצב, ואיזה רוך עמוק ממלא את נפשו. וכך היה עומד שעה ארוכה, צולל בתהום רגשותיו, עד אשר המית הפסנטר נפסקת, הוא מקיץ מחלומו ורואה לפניו, כי הלילה כבר פרש את ממשלתו על הארץ. הוא שב אז העירה, מוקף צללי אילנות ופרחים ריחניים, תפוש דמדומי חלומות וערפלי הרגשות לא ברורות ואיזה זוך עליון שפוך עליו, טוהר נפשי, וּדמעות נגרות מעל עיניו, יורדות על לחייו הרזות והוא אינו יודע את נפשו…

כך עבר עליו רוב הקיץ לאחר נסיעת חברו. הוא קבל ממנו מכתבים תכופים, שבהם היה מודיע אותו ע"ד החיל שהוא עושה בלמודים ומיעץ לו שגם הוא יעשה כמוהו ויתחיל להשתלם בלמודים, אם גם בבית־אביו. אז נוכח, כי לא טובה התנהגותו בבלותו את ימיו לבטלה, כי הוא הולך ובא בימים וכבר הגיעה העת לבקש תכלית בחיים, לצאת מרשות אבותיו לרשות עצמו וללמוד שפות ומדעים, הדרושים לו לאדם במלחמת הקיום. והוא החליט אז בנפשו ללמוד ולהשתלם עד שיקבל תעודת בגרות של שמונה מחלקות הגימנסיה ואז ימצא את לחמו בכבוד ויהיה איש חפשי לנפשו. ואף שלא הרגיש שום חשק לאותם הלמודים היבשים, אבל אחת גמר בנפשו ויעבור עליו מה. הוא קנה לו את ספרי הלמוד הדרושים. אבותיו, שהיו שבעי־רצון מהחלטתו זו, הקציעוּ לו חדר מיוחד בביתם והוא קבע לוֹ יוֹם אחד, יוֹם ראשוֹן, שבוּע, שבוֹ יתחיל בלמוּדיו וללכת באוֹתה הדרך החדשה שבחר לעצמו.

בימים הראשונים התאמץ בכל כוֹחוֹתיו להשקיע את רעיונותיו בלמוּדיו החדשים והדבר עלה לוֹ היטב. הוּא לא חפץ להסיח דעת מהם אף לשעה קלה. השליך אחרי גֵו את ספרי הפיוּט והאגדה והשקיע את חוּשיו בדיני המטימטיקה, בצבעי המפה הגיאוֹגרפית, בהמון השמות של גבורי ההיסטוֹריה, בשפעת הזמנים והתקופות וּבכללי הדקדוּק של השפות. לפעמים היה ער גם בלילוֹת וּבלבד שימהר להגיע אל המטרה, שהציב לוֹ בחיים.

אוּלם פעם בצהרי יוֹם קיץ אחד, והוּא יושב בגו כפוּף וראש מורד על גבי הספרים, שערות ראשו פרועות ופזוּרוֹת על פני מצחו הלוהט, עיניו בוערות ומרוכזות באותיות הספר אשר לפניו ופיו חוזר על הלמודים היבשים ועל המלים הקשות והזרות, הוּא מרגיש מתום כי מוחו אינו קולט מה ששניו מגרסות. הוּא מתאמץ בּכל כוחותיו לשכוח את העולם אשר מסביב ולהשתקע בספרו, אבל בלבו פנימה הוא חש, כי אינו תופס את המלים והן הולכות ומתנדפות ממוחו.

מחוּץ שוֹלח השמש אלוּמוֹת־זוֹהר אל החדר הקטן והצר והן נוֹפלוֹת וּמפזזוֹת על אוֹתיוֹת הספר ועל פני השלחן שאליו הוּא יוֹשב. קרני השמש מלטפוֹת אוֹתוֹ ונוגעוֹת בּנימי נפשוֹ הפנימיים והוּא מתעוֹרר.

הוּא מפסיק מלמוּדוֹ, נאנח אנחה עמוּקה, מיַשר את גוו, זוֹקף את קוֹמתוֹ, מביט בעינים תוֹעוֹת על סביבוֹ וּמתרכז, בלי משים, בקצוות הבוֹלטים והחדים של הראי הקטן והמלוטש, העוֹמד לפניו על השלחן, בהשתבר בהם קרני השמש והן, הקרנים, מנתזות שפעת שפידי־אש זהרוּרים, דקים, לוֹהטים, מתרוֹצצים וּמבריקים ביפי צבעי הקשת.

בעוֹד רגע והוּא רוֹעד בכל גוּפוֹ כנזכר דבר־מה, עוקר מבטוֹ מן הנקוּדות הזהרוּריוֹת, קם במהירוֹת וּבכעס עצוּר ממקומוֹ, צוֹעד בחדר הלוֹך ושוּב בצעדים כבדים, יוֹשב שוּב אל השלחן, מתקרב היטב אליו, תוֹמך את ראשוֹ בשתי כפוֹת ידיו, כאלוּ הוּא כואב עליו, עיניו זוֹרקוֹת מבטים חדים וּבכל כוֹחוֹ הוּא משנן וחוֹזר על המלים הקשוֹת.

אוּלם הוּא מרגיש עיפוֹת גדוֹלה בגוּפוֹ, כוֹחוֹתיו יעזבוּהוּ, כאלוּ עבד עבוֹדת פרך.

– אנוּח מעט, הוּא חוֹשב בלבוֹ, בכדי להחליף כח וללמוֹד אחר־כך בחשק יוֹתר נמרץ.

וּבחשבוֹ את זאת הוּא מתנפל על הספה, העוֹמדת סמוּך לשלחן.

הוּא מרגיש את עצמו מעט בּן־חוֹרין וחפשי לנפשוֹ, מתמתח אפרקדן בכל כוֹבד גוּפוֹ, מרים את רגליו ושם את האחת על השניה.

זרמי האוֹרה המתפרצים מחוּץ, מלהיבים אוֹתוֹ וּמעוֹררים את לבו הנרדם. הוּא מביט דרך החלוֹן אל שמי התכלת העמוּקים הפרשים למעלה ומֵיתר דק נתק בלבוֹ. רגשות החיים, שהיוּ קבוּרים עָמוֹק בתוֹך לבוֹ וּכלוּאים בחוֹזק־יד במשך ימים רבים, מתפרצים בכח אדיר ונמרץ כהר־שרפה, שעתרת כחוֹת איתנים כלוּאים בקרבּוֹ, המבקשים להם מוֹצא, והם מתפרצים דרך לוֹע ההר, זוֹרקים לַבה בוערה, המחרבת ערים וארצוֹת – כן שִׂוְעוּ רגשוֹת החיים אשר בקרבו ותבעו את שלהם וּבכחם כי עז החריבוּ את עוֹלמוֹ, שטפח בקרבו במשך הימים האחרוֹנים. פתאם – והוּא יוֹרד מן הספה בכעס, רץ בחדר אנה ואנה בחֵמה עצוּרה, ממלמל בפיו איזו מלים מטורפוֹת ומקשיב לקוֹלוֹת אדירים העוֹלים ממעמקי לבו, ההומים ומתפרצים, מתריסים, טוֹענים וקוֹראים:

– לעזאזל כל הלמוּדים האלה למה הם כלם? איזו תוֹעלת בהם? מעמד טוֹב בחיים? מי יערוֹב כי על ידם האיש בטוּח במעמד טוֹב וּבלעדם אי־אפשר לחיוֹֹת חיים טוֹבים? השכלה? למה כל ההשכלה לעוּמת החיים הערוּמים והפשוּטים כמוֹ שהם? האם שוה ההשכלה להקריב על מזחות כוֹחוֹת נעוּרים כל כך רבים? האם כדאי בלוי־העת של מיטב השנים על אוֹתיוֹת מתוֹת, בשעה שהרחוב קורא לחיים אמתיים ולא לחיי הספרים הבלים? ולמה כל השפות הללוּ? איזה שד בּרא אוֹתן עם כלליהן, דקדוּקיהן ודיניהן? הן רק עוֹשות אוֹתנוּ לטמטוּמי־לב, לסריסי־הרגשה, שוללות מאתנוּ את העיקר ונוֹתנות לנוּ בּמקוֹמוֹ איזה תפל. לעזאזל כלם עם כל שאונם והמוֹנם! לעזאזל!

הוּא זוֹרק בּכעס את הספר מידו, נס מן הבית כמטורף, סוֹגר אחיו ברעש את הדלת, מתפרץ החוּצה ונסחף כרגע בהמוני האנשים הממלאים את הרחוב ונבלע בזרמי האורה, השוטפים את פני העולם והקוֹראים לתנוּעה, לחוֹפש – לחיים.

 

III    🔗

מן היום ההוא נהפך שמואל לאיש אחר. הוא לא ענה עוד את נפשו בספקות והרהורים, חקירות מפשטות ושאלות עמוקות. הוא היה לאשי החיים והמעשה, בעל חושים בריאים. הוא לא חפץ עוד לפקוח את עיני העם, ההולך בחושך, שיראה באור ההשכלה. טוב היה העולם כמו שהוא, מבלי בקש חשבונות רבים. אבל צר היה לו בעולם וצר היה לבו מהכיל את כל רגשותיו הסוערות, ההומות והמתפרצות. בבית אביו לא מצא את ידיו ואת רגליו. החדרים הקטנים, האפלים למחצה, התקרה הנמוכה והרהיטים הישנים – כל אלה היו בעיניו כבית־מאסר. העלם הגבוה, החור והעצוב נעשה לאט לאט לבחור חסון ובריא, שדם רותח מפעפע באבריו ומבצבץ מתוך פניו. גופו נתעבה, קומתו נתישרה, ערפו שמן, לחייו נתמלאו ונתאדמו וקולו נצטלל לבּאריטון חזק ונעים. בהכנסו לתוך הבית היה צריך להרכין את ראשו, שלא ידפוק בו במשקוף הדלת והוא הרגיש אז בקרבו חשק עז להזדקף במלוא קומתו ולהבקיע בקדקדו את התקרה הנמוכה. האטמוספירה השוררת בבית אבותיו, כל אותם המנהגים, הקבועים והעומדים מדורי דורות, שכל צעד ושעל מדוד ושקול, מנוי וספור, שכל תנועה מתנועת האברים מובאה בחשבון, שגם ההנאה הפּורתא שיש בחיים, נתונה בתוך חוקים וסיגים. עם ברכה לפניה ואחריה ועם דקדוקי מצוות התלויות בשערה – כל זה גרה את עצביו והביא אותו לידי עברה. ולא העברה כשהיא לעצמה נעמה לו כל כך, אלא בגלל היותה מסירה את העול הכבד הרובץ על השכם, מפתח את חרצובות הלב, מוציא את האדם לחפשי מעקת הדינים היבשים ומגלה לפני העינים אפקים חדשים, רחבים עם שמים גבוהים ההולכים ונמשכים לאין סוף.

בכלל התעוררה אז בלבות תאות הנצוּח ותשוקת ה“להכעיס”. כל סיג וגדר היו שנואים בעיניו. הוא התחיל לעבור על עברות קלות כחמורות באיזו הנאה פראית, בעונג מיוחד להרוס ולמגר את כל הקדוש בעיני רוב בני אדם. באיזו עקשנות מיוחדה היה משבר את אלילי אבותיו. בשבתו אל השלחן לאכול את סעודת השבת היה אוכל בחטיפה, במלוא פיו, באיזו זוללות משונה, כאילו לא בא אוכל אל פיו זה ימים רבים. את הכף לא היה אוחז בין אצבעותיו, אלא חופן היד, להכעיס את אביו, שהיה מלמד אותו תדיר הלכות דרך־ארץ: איך לשבת אל השלחן, איך לאחוז את הכף ולשימה לתוך הפה ואיך לגמוע את המרק. אביו הביט עליו בּעיני זעם, אבל המבטים הללו עוררו בקרבו תאוה עצומה להוסיף להרעימו ביתר עוז. באכלו עוגה משוחה בחמאה ובצועה לחצאין, היה אוכל דוקא את שתי הפרוסות יחד ולועסן בהנאה משונה. באכלו לחם לא היה בוצע את הפת בסכין פרוסות פרוסות, אלא צובט באצבעותיו חתיכות חתיכות, טובל אותן בחמאה ומניחן לתוך הפה, מעשה “בעל־עגלה” אוֹ “כפרי”, כמו שהיה אביו רגיל לאמור. בעת האכילה היה מתנועע על גבי הכסא, נוהם איזה נגון בלסתותיו המלאות או קם ממקומו ומהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. אף שבבית אביו לא היה חסר דבר, היה אוהב, בכל זאת, לבקר עם חבר מרעים גם את בתי־המרזח, לעמוד ליד השלחן, המלא מזן אל זן, לאחוז את המזלג ביד ולתקעו פעם במאכל זה ופעם במאכל אחר, מכל מה שיעלה המזלג, ולשבת אחרי־כן עם יושבי קרנות בחדר מיוחד, לאכול עדשים ולסבוא שכר ולצבוט, דרך אגב, תחת בית שחיה של השפחה העבה והשמנה, שלא מצאה חן בעיניו כל עיקר. לפעמים היה ער כל הלילה ומשחק בקלפים עם חבריו, שרכש לו מבין העבריינים שבעיר ולפנות בוקר היו כולם מתהלכים בחוצות העיר, האפלות למחצה והשקועות בתרדמה, בקולות תקועה עליזים. לפעמים הרגיש בקרבו חשק עז ונמרץ לעבור על איזו עברה גסה. שענשה חמור גם בידי שמים וגם בידי בני אדם: לעמוד, למשל, על אם הדרך וללסטם את הבריות או לשלוח ידו בגנבה, לוּ רק היה יודע שלא יתפס ביד.

פעם נלוה ללהקות מעבירי הגבול. אף שסכן את נפשו וסבל הרבה יסורים בהיותו צריך לשבת יום תמים באיזה כפר נדח, העומד על הספר, בחדר צר ומפוחם, ללון בלילה ביער, לשכב שטוח בפשוט ידים ורגלים על האדמה הלחה ולהקשיב לכל רחש הבא מרחוק, אם לא ישמע קול שעטת פרסות סוסים של אנשי הצבא השומרים את הגבול. לפעמים נשמעו גם קולות יריה חזקים מעבי היער. לאחר חצות הלילה צריך היה לעבור ברגל לרוחב נהר אחד לבּוסס בטיט ורפש, כדי להגיע לעבר הגבול השני. אבל כל זה לקח את לבו בגלל ההכרה, כי הוא רמה אחרים ועבר על “לאַו” חמור של חוקי בני אדם. ונעימה היתה לו אחרי־כן הישיבה באיזה בית־מרזח פרוסי, המלא אויר מחניק וכבד של עשן סיגרות ומקטרות נקניקים שמנים ושכר מבעבע, לזלול ולסבוא דרך הפקרות עד לשכרון ולסור אח"כ אל “הבַרַקים” (אהלי הנקיון) המלאים נודדים ומהגרים ככלוב מלא עוף, שהבל כבד ומעופש שורר בתוכו, ולהתעלס שם עם הנשים הצעירות הנוסעות לאמריקה, ולארגנטינה ולשאר מדינות הים, שלא היו מצניעות לכת ביותר.

אוהב היה לקום בבוקר הכם ולטייל בחוצות העיר הריקות והדוממות להקשיב לדפיקות סנדלי־העץ הכבדים על רצפת הרחוב של השפחות העטופות מטפחות אפורות, בשעה שהן שבות מבתי־המאפה עם ככרות־לחם תחת בית־שחין וכדי חלב בידיהן, או להתבונן אל השפחות שואבות המים, הבריאות והרעננות, בעלות הלחיים האדומות והעגולות; אוהב היה להתהלך בימות השוק ברחובות העיר ולהסתכל בפני הכפריות הבריאות והמגושמות, שדם אדום מבצבץ מתוך פניהן וריח של שחת, רפת ועטיני חלב נודף מהן.

איזו רעננות מוצקה מלאה את הויתו והוא לא ידע מה לעשות בגופו המוצק וברעננות הבריאה הממלאה את נפשו. מאויים כבירים ומשונים באו ללבו. מרגיש היה צוקך עמוק לאחוז בעמוד עץ גדול וכבד ולשבר אותו לרסיסים; להרים מוטות ברזל ומשקלי־מאזנים כבדים ולזרקם באויר ככדורים. הוא חש איזה גרוי בעורקי כפות ידיו שבקשו מוצא לכחות הצפונים. נדמה לו, כי היה בכחו לעקור עץ משרשו. בלכתו ברחוב היה מרגיש צורך כביר לרוץ כסוס דוהר, לרקד ולבעט ברגליו כסיח צעיר, לטפס על העצים, העומדים בצדי הרחובות ולשבר את ענפיהם, להוציא מפיו קולות צהלה אדירים מחרישי אזנים העוֹברים – וּבכלל לעשוֹת איזה מעשה רב, שיזעזע את לבוֹת בני העיר. לפעמים עלתה מחשבה משוּנה במוֹחוֹ מה טוֹב היה לוּ צמחוּ לוֹ כנפים והוּא היה מרחף באויר, חוצה אוֹתוֹ בכנפיו, מתרוֹמם ועף, מתנשא ושט הלאה מעלה עד לעבי השחקים.

מזמן לזמן קרה, כי היה מסתלק מאופן חייו החדשים, מתבוֹדד בחדרוֹ וּמתעמק בקריאת ספרים מכל הבא לידוֹ, קוֹרא וּבולע אוֹתם באיזה מין תאות־קריאה מיוּחדה. אך פתאם בּאמצע קריאתוֹ היה משליך מידוֹ את הספר ולא שם עוֹד אליו לב, עד בוֹא שעת כוֹשר אחרת. לפעמים נצנצה שוּב בלבו בקשת ה“תכלית” בחיים ואז גמר בנפשוֹ החלטוֹת רבוֹת שאחת היתה משוּנה מחברתה: לשבת, למשל, על ספסל הלמוּדים, לגמוֹר את הגימנסיה, להכנס אל האוּניברסיטה ולהיוֹת לרוֹפא אוֹ לאינז’ינר; ללמוד את תוֹרת הבוּכהאַלטריה ולהיוֹת לבנקיר; להכנס בתוֹר פוֹעל באיזה בית־חרושת להיות אח"כ לפרביקנט; לנסוֹע למדינת טראנסוואל ולהיוֹת לכוֹרה זהב או להעשוֹת מסיק תנוּרים באחת האניוֹת המפליגוֹת בים, בכדי לעבוֹר ארחוֹת ימים, לנסוֹע לארצוֹת רחוקוֹת ולראוֹת בני אדם משוּנים.

וּבעלוֹת על רעיוֹנו כל אותן הארצוֹת הרבות והשוֹנוֹת שיש בתבל, האנשים למיליוֹנים החיים את חייהם הסוֹערים והרוֹעשים, הערים הגדוֹלוֹת וההוֹמיוֹת בעלוֹת רבבוֹת האוֹכלסים, המלאוֹת בתי מסחר וחלוֹנוֹת־ראוה מפוֹארים, עם משרתותיהם היפוֹת, הצעירוֹת והגמישוֹת, אלפי הבתים, המגרשים, הגנים, פרדסי־הטיוּל, בתי־החשק והזמרה, בתי־הקפה והמלון וּבכל אלה המקוֹמוֹת החיים הוֹמים וּמפַכים בגונים שוֹנים וּבשלל צבעים מאליפים – היה מוֹחוֹ מתבלבל משפעת יוֹפי ועצמה. על משכבוֹ בעלותו בלילה היה מהרהר, כי עכשו ברגע זה, כל היפהפיוֹת שבעוֹלם פוֹשטוֹת מעליהן את שמלוֹתיהן, שוֹכבות על מטוֹתיהן ערוּמוֹת וּחשוּפוֹת־חזה למחצה עם בּליטת אבריהן הרעננים והן ממלאוֹת את חדר־השינה בקסם נקבי עדין. בהתהלכוֹ ברחוֹבוֹת העיר ובראוֹתוֹ את המוֹני הנשים היפוֹת והעלמוֹת הרעננוֹת, שכל אחת מהן צדה את הלב באיזה חן מיוּחד, טעם מיוּחד וגרוּי מיוּחד וכל אחת מסתירה בחוּבה קסמי תענוּג נפלאים עד לאין שעוּר – בא בלבוֹ חשק פראי לבלוֹע את כל המתיקוּת הזאת בבת־אחת, ליהנוֹת מכל אלוּ הנאת שכרוֹן, לשתוֹת את כוס החיים עד למרי הקבעת, עד לשגעוֹן, למוץ את העסיס הטרי במלוֹא הפה ולנפוֹל אח"כ באין אוֹנים. ובהרגישוֹ את אי־האפשרות שבדבר, את אי־היכולת שלוֹ, היה נוֹשך את שפתיו בשניו מרוֹב כעס וקצף, מתוך תאוה בלתי־נמלאה וחשק מפעפע ותוֹסס. וּלהבין לא יכוֹל אז איך אפשר להם לבני אדם ללכת ברחוֹבוֹת העיר הליכה אטית, שלֵוה ונוֹחה עם תאוות קטנטנוֹת ועם מאויים זעירים, מבלי לראוֹת את כשוּפי־התאוה האוֹרבים והנתוּנים ליהנות מהם אוֹ גם להתפשר יוֹֹם אחד עם ההכרח, להתיאש מכל אלה וּלהכנע לחוּקי המוסר והאסוּר.

בימים האלה היה מבלה את רוב היוֹם ברחובוֹת העיר ברדיפה אחרי צללי הנשים היפוֹת העוֹברוֹת לתוּמן. בראוֹתוֹ נערה אוֹ אשה צעירה, שמצאה חן בעיניו, היה הוֹלך ונגרר אחריה כמוּכה־סהר מבלי תת חשבון לנפשוֹ למה ועל מה זה. וּכמוֹ להכעיס היה צריך במקרים כאלה לכתת את רגליו דרך רחוֹקה, פעם בפעם היה רץ לפניה, מביט היטב אל תוֹך עיניה בכדי להפנוֹת את תשוּמת־לבה אליו ואח"כ משרך שוּב את רגליו אחריה. ולבסוף, כאשר כבר היה בּטוּח, כי היא מרגישה בוֹ וראיה לדבר, שהיא מטיבה את תסרוּקתה על ראשוֹ, עברה פתאם לפניו עלמה אחרת וּפניה היפים מצחקים לתוֹך עיניו והוּא נשאר עוֹמד תחתיו כמבוּלבל מבלי דעת לאחר מי ללכת. וכך היה רץ כמטוּרף, פעם אחר זוּ וּפעם אחר זוּ, עד ששתיהן נעלמוּ להן והוּא נשאר קרח מכאן וּמכאן שב הביתה אָבל וחפוּי־ראש וּמלא תמרוּרים על העולם כוּלוֹ המלא תענוּגים אין־קץ ושכל־כך קשה ליהנוֹת מהם.

פעם, בהיוֹתו בבית אחד החיטים, שתפר לו חליפה חדשה, ראה את בת החיט והנה היא יפה ותיכף באה מחשבה בלבוֹ ללמוֹד את מלאכת החיטות בכדי להיות תחת גג אחד עם ריבה יפה זוּ. ועוד באותו היום בא בדברים עם החיט שילמדהו את אומנותו. עיני העלמה היפות שתו לוית חן על פני המלאכה הזאת. אבל לא עברו ימים מרובים והוא מאס בכל אותן התפירות המדוקדקות, בצמידת הכפתורים, בקשקוש המונוטוני של המכונה ובכל אותם הקטניות הקשורות בעבודה זו וביום בהיר אחד, בשעה שהשמש שפכה פלגי אור על פני העולם, שמשות החלונות נוצצו ואויר רענן פרץ החדרה – הובילו אותו רגליו אל מחוץ לעיר, אל השדות והגנים הסיח לגמרי מקרב לבו דבר עבודתו החדשה ולא שב עוד אליה.

לפעמים הכה אותו לבו על עשותו זר מעשהו והוא התחיל להתגעגע על העולם היפה והפיוטי שחי בו לפני זמן־מה, אבל הגעגועים האלה לא ארכו הרבה וכלעומת שבאו כן הלכו מבלי השאיר אחריהם רושם נכר. הוא ידע אמנם, כי לא טובה הדרך החדשה שבחר לעצמו, אבל דרך אחרת לא מצא לפניו, לא היתה לו עמידה נכונה על קרקע מוצק. רוחו היה שוטף והולך, רגשותיו מתפרצות בכח טבעי ומחשבותיו סבוכות ונפתולות. הוא נמצא אז במצב של תוהו ובוהו נפשי בטרם תברא בריאה חדשה, בטרם תתגבש דמות דיוקן. וכמו אז, בתקופת בגרותו הראשונה, עמד גם היום על פרשת הדרכים בלב מלא שפע כחות נעורים, תוהה ושומם ואינו יודע את נתיב חייו…