בבוקר, כאשר אך חדרו קרני השחר הראשונות אל חדרו דרך הוילון המורד, התעורר וויינברג משנתו הערבה, השליך מבט אל עבר החלון, בשעה שהלב מלא איזה רגש נעים וחם, אשר לא ידע לכנותו בשם. אחרי התבדרו קצת, נזכר, כי עליו עכשיו ללכת לבית אשר בקצה העיר, לעורר את העלמה רגינה משנתה, להפגש אחר כך עם החבורה, חבורת הבחורים והעלמות, בכדי לערוך יחד טיול מחוץ לעירה, כפי שהוחלט אתמול בערב.

הוא הזדרז לרדת מעל המטה, הרים את הוילון וחדרו הוצף פתאם אור מכסף־כהה ביחד עם שירת צפרים עליזה. הוא הרגיש את עצמו בבוקר זה רענן ובריא ביותר ובלבשו את מלבושיו עשה מיני תנועות משונות באברי גופו, כאילו הוא מראה נפלאות באומנות ההתגוששות. הוא מהר לרחוץ את גופו במים קרים ולשפשף את בשרו בבורית וכרגע – והוא בחוץ.

ומראה הרחוב של העירה הקטנה היה אז מקסים. האויר רוה ריחות־בושם של פרחי הגנים, הנמצאים מאחורי הבתים לכל אורך הרחוב, וריח עצי סוסנה של היער הגדול, המקיף את העירה לכל רוחותיה. פאתי שמי המזרח החלו להתבהר ולהתחור. הבתים הנמוכים עמדו בשתי שורות ארוכות כמתנמנמים ושקועים בתוך חלום עָרב. משאבת־מים היחידה בכל העירה, המספיקה מים לכל יושביה ועובדת את עבודתה עד חצות הלילה, עמדה עכשו באפס מעשה. גם לה עכשו שעת מנוחה. פעם בפעם נשמעות קריאות התרנגול של האשמורה האחרונה ונביחת כלב מעבר הרחוב השני, שרוב יושביו גויים. האויר חם ורך. רוח קליל מנשב המשובב את הנפש ברעננותו הנעימה. הוא עובר לאורך הרחוב ובא עד לפני ביתה, עומד תחתיו רגע וחושב: הנה בבית הנמוך הזה נמצאת הנערה בעלת הלחיים הפורחות, הגו הגמיש, השופע חום עלומים והעינים הלוהטות, הזורקות זיקי אש. הוא נכנס אל הגנה, אשר חלון חדרה פונה לתוכה, נגש עד לפני החלון ובלי־משים הוא מטה עין אל סדק התריס, קו האור החודר דרך הסדק נופל על השלחן הקטן שעל יד מטתה ועל הנר הכבוּי והספר הפתוח אשר עליו. הנה שכבה לה הנערה במטתה, קראה לאור נר זה בספר הפתוח וחלמה – על מי?.. הוא מתאושש ומכה על התריס אחת ושתים.

היתה דממה, ואחר נשמע קול שואל: האתה הוא? וכרגע הקשיב לקול טפוף רגלים יחפות על הרצפה ומשק הלבשת שמלות בלוית פיהוקים קלים וענוגים. הוא מעט והחלון נפתח לרוחה.

הוא לא חכה לפתיחת הדלת ובקפיצה אחת, דרך החלון הפתוח, התפרץ החדרה וביחד עמו התפרצו אל החדר קלוחי ריחות נפלאים מן פרחי הגן בהקיצם גם הם משנתם, נשאים ביחד עם זרמי אור של שמי המזרח המתבהרים ועם רננת צפרים עליזה. הוא מהר אל הספר הפתוח, שם בו את עיניו לדעת את תוכן השורות האחרונות, שקראה הנערה לפני סגרה את עיניה, למען נחש את חלומה, שחלמה בלילה הזה… אבל היא הקדימתו, סגרה את הספר במהירות ובלי־משים נגעה ידה בידו ורטט קל עבר בבשרו.

הוא היה הראשון שקפץ בחזרה דרך החלון הגנה והציע גם לפניה לעשות כמעשהו. היא לא סרבה הרבה, מבוּישת מעט עלתה על אדן החלון ובקפיצה אחת – והוא תפוסה בזרועותיו.

הם עזבו את הגן, שפרפרי רקמה רחצו באורו ובטַלו מצפרים מנתרות מלאו את חללו בסלסוליהן, ופניהם מועדים אל עבר פני חוף הנהר, חוף הויסלה, העוברת מחוץ לעירה, והנה – צהלת בחורים ותרועות נערות לעומתם. בקולות גיל ושיחה עליזה ושוטפת הגיעו עד החוף.

והחוף היה אז מלא קסם. איזה אד כהה היה פרוש עליו ולחלוחית מימית, מרווה ריחות פרחי־השדה, היתה נשאה באויר. הרעננות היתה עתה חריפה והביאה את נחירי האף לידי גרוי. דממה היתה מסביב מתוך הדממה נשמע קול משק הגלים בדברם. סירות־משוט אחדות עמדו בקצה הנהר קשורות בחבלים אל עץ תקוע באדמת החוף. בין כך התחילו שמי־המזרח מתאדמים והשמש, כדור אש לוהט, צפה ועלתה משם, שלחה את קרניה לאורך ולרוחב שהפיצו את מסך האד הקל, הסירו את עקבות מכסה הלילה, גללו לפני העינים את יריעות השדות הרחבים והרחוקים, המשתרעים לאורך החוף כפסים פסים של צבעים מרהיבי עין וגלו את ברק חלקת המים, שנעשתה נוצצת ולטושה כראי וקמוטה כסמיט כחול מקומט. איזו רחבות באה לעולם, מרחביה, ובאויר היו נשאים קולות אטומים והדים רחוקים, כמו צלילי שירה מקוטעים שנבלעו שם הרחק, הרחק, היכן דנשקי שמים ומים.

וכמו בחלום קסם עמדו בני־החבורה ועיניהם נשואות אל מרחבי האופק ואזניהם קשובות אל צלילי ההדים המשתפכים באויר ומתערבים עם משק הגלים ולחש המים בלחכם את עפר האדמה ואבני החצץ; עד קולות של יקיצת כל אותן העירות הקטנות, העומדות להן על חוף הנהר הזה לשני עבריו טבועות בתוך שדות ברכה ועצי יער ושקועות בתוך תנומה קלה בחיק הויסלה, המיַשנת אותן בליטוף של יד־אם רכה או אומנת זקנה, והדי קולות הערים הגדולות והקריות הרועשות השוכנות לרגליה, אשר חופיהן מלאים תמיד דוברות עצים, סירות־משוט וסירות־קטור עם אותה השריקה הממושכת והמעודדת, שבת קולה נשאה למרחוק; הקריות המלאות המוני אנשים, אשר הנהר הזה משרה עליהן איזו רוח מיוחד ואשר צבע הויסלה נשקף גם מעיני העלמות הצעירות, בנות פולין היפות, וריחה נודף מנשיקות פיהן ומתנועות אבריהן, המלאות גרציה וחן.

לאחר טיולם זמן מועט נפרדו בני החבורה זה מזה והתפזרו על פני החוף אל בינות הגנים ושדות התבואה ואל החורשה הקטנה הנמצאה לא הרחק מכאן. וויינברג ורגינה הרחיקו ללכת מבני החבורה, עד אשר באו אל סלע גבנוני, המתרומם מעל הנהר ליד החוף וישבו עליו. הוא ישב כתפוש־חלום מבלי דבר דבר ורק מעת לעת השליך מבט פעם על פני מרחב הנהר ופעם אל עיניה, שמהן היה נשקף צבע הויסלה וגם צבע ארץ־הירדן, צבע רחוק וקרוב כל כך… הנה תנועות אבריה המלאות רוך וגמישות והעינים הגדולות השחורות והלוהטות, שערות ראש ערמוניות ופנים שחומים ושזופים, קומה זקופה של תמר ועצב דק וסריוזיות קלה של הצפצפה. הנה לא רחוק מכאן בית שחלונותיו פונים ישר אל מול פני הנהר ובעד חלון אחד נשקפת נערה לבושה כסות־לילה ועיניה נשואות למרחקים. החושבת היא על־דבר בחיר נפשה, הבחור שחור־השער, בעל הפנים המארכים והעינים העצובות, היושב באחת העירות, הפזורות על־פני החוף הזה? האם לא נתן לה משק הגלים מנוחה והביא לה פריסת שלום מדודה, היושב עתה בבית־מדרשו ושופך את געגועי לבו באותיות הגמרא?.. והנה דוברות־עצים שטות שם בלב הנהר ועליהן אהלים קטנים, עשוים קש, שבהם לנים השיטנים הבאים מהררי הקרפטים, אלה בעלי המגבעות עם השולים הרחבים והמכנסים הנפוחים, הנראים למרחוק כחלומות קפואים הנשאים תמיד בחיק הויסלה ואשר מבט עינים כה שקט וקופא, עצוב וספוג מרחב אין־סופי…

פתאם נשמע מעבי החורשה קול תרועה גדולה: היפ! היפ! וויינברג ורגינה התעוררו כמו מתוך חלום, מהרו אל מקום הסירות ושם מצאו כבר את כל בני החבורה עומדים ומחכים להם.

כלם ירדו אל אחת הסירות שעמדו בחוף. ראשונה קפצו לתוכה הבחורים ואחריהם העלמות. כל אחת עם קול צעקתה המיוחדת. הבחורים התירו את החבלים ובעָצמה הסיעו את הסירה ממקומה למרחבי הנהר. ואז התערבו קולות העלמות לצוחה אחת גדולה בהרגישן את תנודות הסירה. גופותיהן פרפרו בעד האפודות הדקות ונלחצו לזרועות הבחורים, כמבקשות להן מפלט, עד אשר באה הסירה אל לב הנהר והתחילה שטה בנחת על פני חלקת המים. בקלות ובבטחה חצו הבחורים את המים במשוטים אשר בידיהם, והם הלכו הלוך וחתור, הלוך ונסוע אל עבר פני המזרח המתלהטים ואל השמש העולה. הנערות ישבוּ כל אחת לצד בחור, עלם ועלמה, עלם ועלמה, רגליהן מקופלות תחתיהן ועיני כלם נשואות אל מרחקי האופק.

ובלי־משים נשמטו המשוטים מידי הבחורים והסירה עשתה דרכה לבדה בלי עזרתם. היא שטה לה לאט לאט, בקלות ובבטחה והיושבים בה מסרו עצמם בידי הנהר, כילד הנמסר בידי אומנת טובה. רוח קל סלסל את שערות הבחורים ופזר את תלתלי העלמות שהתבדרו באויר, הלבבות נמלאו רגש והשתפכו בשירה ערבה ועצובה, חולמת וממושכה:

Ach góralu, coś tak smutny,

Czemu blada twoja twarż?

Czy o Tatrach ciagle marzysz?

Pewnie coś na sercu masz…

החלום נפסק פתאם על ידי תנודה חזקה של הסירה שהתנגשה בשרטון, ואז פקחו כלם את עיניהם כמקיצים מתוך חלום עָרב. הבחורים נגשו אעז אל העבודה, להוריד את הסירה מעל אי־החול ולקרבה אל החוף.

בין כה וכה התחילה השמש ללהט ולשלוח את קרניו־שפידיו, וכאשר אך הרגישו בדקירת הקרנים, החלו להתלקט אל תאי־הרחצה העומדים על פני החוף להתרחץ ולקרר את בשרם הלוהט, הבחורים בתא אחד, והעלמות בתא השני, הסמוך לו. הבחורים מהרו לפשוט את בגדיהם וקפצו מתוך התא אל פני מרחב הנהר בקפיצה מהירה ובקול רעש, עד שנתזו רסיסי המים, הלוהטים מנוגה השמש ונראו כזרועים מרגליות ופנינים. ובעוד ההם קופצים אחד אחד לתוך הנהר והנה נשמע מן התא השני קולות צוחה של העלמות בנגוע המים הקרים בבשרן החם.

ראשונה יצאו מן הרחצה העלמות ואחריהן הבחורים. בכל זאת הורידו העלמות את עיניהן מבושה בהביטן בפני הבחורים ובזכרן, כי לפני רגעים מספר היו ערומות…

בשוב החבורה העירה כבר עלה השמש ברום השמים.