ליאוֹן הסַפּר היה מוסד רב־חשיבות בעירנו. יש ערים ומדינות המרבות פירוד ופיצול ותמצא בהן קלוּבּים ומועדונים, לשכות־מודיעין וסוכנויות־פרסום ואמצעי תקשורת מרוּבּים ומגוּונים. אצלנו היה משהו מכל אלה מרוכז בידיו האמונות ובלשונו החדה כתער של ליאון־אל־חלאק. המִספרה המרוּוחת שלו, צוננת בקיִץ וחמימה בחורף, שימשה כמועדון רוֹטרי וכסניף מפלגה, כבית־תרבות וכמכון לטיפול קבוצתי, כסוכנות ידיעות וכמנגנון פרסום וכמבט לחדשות כאחד. והיה בה משהו נוסף שאין בכל אלה ואין בשום מקום.

ליאון היה מזכּה את הרבים במצווֹת. אם ראה במראה שזמנך לפניך, היה מספר לך מי חולה וזקוק לבן־שׂיח, ומזכה אותך במצוות ביקור חולים. אם ראה שכיסך תפוח וליבך מרוקן, היה מזכיר לך כלה יתומה זו שנמצא לה חתן ואין לה עדיין שמלה והינומה, ומזַמן לך מצווה גדולה. אם שמע שליבך לציון ורגליך קשורות בעבותות־עסקים, היה מרמז על קבוצת נערים שנתכנסה לעלות ומיצווה להסיעה עד למקומו של השליח בבירות או בצידון; וכשהיה רואה אות רצון בין שפמך לעיניך היה מוסיף ואומר שאף זו מצווה לקנות להם נעלים טובות, שהרי דרך ארוכה לפניהם בהרים בלילות, השם ישמרם מכל רע.

בנוהג שבעולם, אדם נכנס למִספרה על־מנת להסתפר. אל המספרה של ליאון נכנס אדם משלנו כשהוא צמא לידיעות או לשיחת־רעים, כשהוא טעון רוגז או עמוס רכילות מפעפעת. ותמיד הוא יוצא מפוּיס ומרוצה ונינוח. שכן ליאון הסַפר אמן במלאכתו. ועם עודפי השׂיער מַשיר הוא מן הלקוח את דאגותיו ואת טרדותיו, עד שיוצא מלפניו בשׂיער מדוֹהן ובלחיים מבושמות, בנפש קלה וברוח טובה.

לא כאותם מִספרות מודרניות של ימינו היתה המספרה של ליאון. לא פאר בה ולא הדר, לא מכשירים נוצצים ולא תכשירים מתמרי־שיער; אף לא טורים־טורים של כסאות וסַפרים שהניכור ניבט מנקיונם ומשוויונם. במספרה של ליאון היה ספר אחד, יחיד ומיוחד. וכל לקוח הרגיש בה אחד, יחיד ומיוחד. אחד שהוא הרבה, שכן מראהו נשקף לו מכל זווית אפשרית משלל המראות שמסביבו. ומה שלא ראה בהן, ראה בעיני הלקוחות האחרים המצפים בתור בהנאה, מעשנים בינתיים נרגילה או שותים קהווה בגמיעות קטנות או מריחים “שאמֶה” (טבק הרחה) מעטשת ומרעננת; ובה בשעה סוקרים זה־את־זה באמצעות המראות וחוקרים זה־את־זה בענייני עסק ובענייני דיומא, משוחחים על סייאסה (פוליטיקה) ועל רייאסה (מנהיגות) ומנתחים מצבים ובעיות כקַצב שהגדי תלוי לפניו על אנקול.

צריך אתה, נאמר, להגיע לכתובת כלשהי בעיר הגדולה, ואינך יודע לאן תפנה. ראשית חכמה הולך אתה אל ליאון. וליאון לעולם לא יכזיב, לא יאמר לך איני יודע. בנימוס וברוחב־לב ומתוך כוונות טובות הוא יכוון אותך, אף יאמוד את הזמן שיקח לך להגיע שמה (כדי “שתיית” סיגרה או שתיים), אפילו אם אין לו מושג היכן אותו משרד שאליו אתה מבקש להגיע. בסופו של דבר הרי תגיע, כמה שנאמר “ולא ראיתי צדיק נעזב”, ולמה יפנה לך ליאון עורף ולא יגיש לך עזרתו, אתה — שעורפך מופנה אליו לפחות אחת לחודש, ובטחונך בו גדול וגדל?

כך דרכו של ליאון וכך דרכם של אנשים אליו. אם תאמר לו לשמור דבריך בסוד, חזקה עליו שלא ישכח לומר זאת לשומעיו אף ישביעם בזקן־הנביא לשמור סודך. אם תספר לו באקראי שהגיעה לידך מציאה — גליל בד־צמר אנגלי משובח (יַעני ג’וּך אַצלִי), יהא ליבך סמוך ובטוח שיגיעו אליך קונים בו בשבוע. אתמול נכנסת ליישר את השווארבּ וסיפרת לו שבעוד שבוע־שבועיים יעלו מחירי נקניק הסַרצ’יצ’ה וכדאי להצטייד ולתלות במרתף, היום יודעת כבר מחציתה של הקהילה שבעוד יום־יומיים יעלו מחירי הסַרצ’יצ’ה, ומחר כבר אין נקניק בחנויות והמעט שנותר מתחת לדלפק מחיריו האמירו; ואם ב־מק־רה סיטונאי של סַרצ’יצ’ה אתה, תביא מן הסתם בקבוק של ערק זחלאווי אל המספרה, וליאון ישלח את נערו להביא מעט קרח, והכוסות תתמלאנה מן החריף־החריף הטוב, שהקרח הפָכו ל“חלב אריות”; כך כינויו בפי אנשי־שלומנו.

עִתים נכנס אדם אל ליאון על־מנת להסתפר, עִתים נכנס הוא על מנת לשוחח, ועִתים הוא נכנס על־מנת לדעת על מה מדברים הג’מאעה ומה על סדר יומה של הקהילה. המספרה של ליאון בית־ועד־לחכמים, בעיקר כשהעיר רוגשת על דא או על הא. ויתרונה — שהיא פתוחה לכל אדם ואין ניכרים טיפש וחכם, נקלה ומכובד בפני המראה והתער. כל אחד כאן מדבר דברו ומשמיע דעתו.

זה פותח ב“אנא עלא חסייבּי…” (לפי דעתי) וזה חוצב דרכו ב“אִסמעוּ יא נאס” (שימעו, האנשים) וכולם מסיימים בקול גדול. וליאון מנצח על כולם, ידיו בראש לקוחו ועיניו במראותיו. וכשהוא זקוק לרגע של ריכוז, מניח הוא את מספריו ונוטל תער בימינו ומושך קצה רצועת־העור בשמאלו ומשחיז את תערו ואת מחשבתו הלוך ושוב, פעם ימין ופעם שמאל, ובודק על ציפורן הבוהן ושב ומשחיז. וכשבא לכלל דעה, מנפנף הוא בּתערו בימינו ובעוד סנטרו של העקוד בשמאלו אומר הוא את דברו בציבור.

נפריז אם נאמר שלדבריו של ליאון היה משקל מיוחד. אך אם איתרע מזלך והיגעת אל בין ידיו בשעת ויכוח והתנצחות, עובד היה עליך — תערו בידו — ואומר לך כל מה שבליבו ואתה אינך יכול לפצות פיך אפילו לומר לו די. מנסה אתה לפתוח פה, מיד מברשתו על שפתיך ובוהן ימינו עובר בין השתיים ההדוקות כמגרפת שלג, ומטר דיבורו יורד על אוזניך כאותו גשם זלעפות שהצרפתי יאמר עליו במשובה Il pleut comme vache qui pisse (הגשם יורד כפרה משתינה), במחילה מכבודך.

ליאון סַפר יחיד, אך שני נערים עוזרים על ידו. האחד מנפנף עליך במניפה להקל את החום ולגרש את הזבובים והוא המברישך פנים ואחור בקומך מכיסא הכבוד, והשני מכין קפה טורקי ומוזג מים צוננים מן הג’ארה ועורך את הגחלים על פי הנרגילה וכיוצא בהן מלאכות שבלעדיהן אין מִספרה נקראת מספרה במקומותינו. בהישמע צלילי מסך־החיזרן אשר בפתח, מיד מופנות כל העינים, וקריאות אהלן־אה־לן־אהלן בוקעות מפי ליאון, והנערים עטים על האורח לשמשו. בגמר כל תספורת ותגלחת, ראשונים הם הנערים לומר לכל אדון “נעימאן, ח’וואג’ה פלוני” או “נעימן, חכם פלמוני”, ובעוד המברשת והתרבוש בידיהם הם אומרים זאת. כאן בא הקהל ועונה אחריהם, עד שברכות “נעימאן” ממלאות את החלל, כל נעימאן ונעימתו עימו. משיב המסופר ואומר “אללה ינעם עליכום!” ואז רק אז, בהשתרר הדממה, פותח ליאון את פיו וחותם באקורד מלכותי: נעימאן! מרים הלקוח ידו אל מצחו ועונה ברכה תחת ברכה: ינעם עליכּ!

ליאון הסַפר התחיל בקטנות. במשך השנים הגדיל והרחיב, בעזרת השם יתברך. חלום נעוריו היה לפתוח מספרה בירושלים עיר קודשנו תותבב“א, וכמה לירות זהב היו צרורות עימו בגרב מטולאה שנים רבות למטרה זו. עוד בשנת 1933 למניינם כתב וביקש תעודה הקרויה סרטיפיקט שבלעדיה הדרכים לארץ־הקודש סגורות וחסומות. ואף כי למד שנים אחדות באליאנס וידע צרפתית, בשפה העברית כתב את בקשתו זו, ובאותיות חצי־קולמוס תלויות מן השורה ומטה ככבסים נאים על חבל דק; אף סיים את בקשתו בחתימה מסולסלת כחתימת סולטאן בסופו של פירמאן. ולא זו בלבד, אלא שהוסיף אחר החתימה — כדרך אנ”ש — שתי אותיות ס“ט שפירושן סימנו טוב, וראשי־תיבות קרוב”ץ, כלומר: קול רינה וישועה באוהלי צדיקים.

ולא הועילו לו הפלפול והסלסול. אותה שנה למעלה ממאה בתי־אב ביקשו לעלות מאר"ץ לארץ־ישראל ופקידי ציון בירושלים הקציבו חמישה סרטיפיקטים בלבד לקהילת ארם־צובה כולה, כדי ביזיון וקצף.

ליאון שהיתה לו אז מספרה קטנה עם שתי מראות ונער אחד, כיוון שלא ראה בה אלא דבר של עראי, היה בין ראשי הנפגעים והנזעמים. חנותו הפכה מטה לזעם ובה נקהלו אלה שבקשתם הושבה ריקם ואלה שלא ביקשו לעלות ומצאו עכשיו צידוק לעצמם. אלה קראו “מה פשענו ומה חטאתנו שאיננו רצויים בעיניהם” ואלה הוסיפו שמן למדורה ואמרו “אנחנו ידענו מראש שכך יתייחסו אלינו, שעל־כן אמרנו לעצמנו: היכבדו ושבו בביתכם.”

כל הנושאים הוסרו הצידה ככיסוי־כורסה בבוא אורחים, ודוּבּר בה ורק בה באכזבה הגדולה שנתאכזבו הללו ובעלבון הגדול שעלבו בהם מציון. הזעם הזין את הדמיון והחימה הוליכה את הלשון והגוזמאות זרמו כמיִם, כגון שחוסלו עסקים ונמכרו בתים בפרוטות ובוטלו אירוסין ונדרו נדרים שלא יוכלו לעמוד בהם. לא נחה דעתם עד שמשכו והביאו אל המספרה של ליאון את חכם מאיר נחמד, ראש הקהילה, בכבודו ובעצמו.

הושיב אותו ליאון על כיסא הכבוד כמעט בעל־כורחו, וקפץ הנער וכרך סינר מבהיק ומגוהץ על צווארו. אמר לו הגביר, איני צריך תספורת, יא ליאון; הלא עיניך הרואות. אמר לו, ניישר את שפמך, חכם נחמד, ומעט טיפול לא יזיק לו גם לזקן. הרחיב זה חיוך ערמומי כנגדו ואמר: בּידאכּ תִלעבּ פי דאְני? אמירה שפירושה “הלשחק בזקָני אתה אומר?” ומשמעויותיה דקות ומרובות. השיב לו ליאון חיוך ואמר: חרם עליי אם אקצץ בנטיעות. הניח חכם נחמד ראשו על המסעד ועצם את עיניו. החלו המספריים לצקצק בידי ליאון והשאלות עלו ובאו מעברים, תחילה מהססות ורגועות, אחר־כך תוססות ופרועות.

אישר חכם נחמד שלמעלה ממאה בקשות נשלחו וחמישה סרטיפיקטים בלבד הגיעו. שאל מי ששאל אם אמת נכון הדבר שהסוכנות היהודית קיבלה זה עתה אלף סרטיפיקטים מן הממשלה הבריטית. קפץ המורה לעברית אביה פדרו ונזדרז להוסיף: אני את זאת קראתי שחור על גבי לבן ב“דואר היום”.

תפס זה את ידו של ליאון ליתר ביטחון, נזדקף בכסאו, נעץ מבטו הידוע בקהלו במראה ואמר: להווי ידוע לכם, רבותי, שאלפים ורבבות של יהודים מתדפקים על שערי ארץ־ישראל. והווי זכור לכם ששעה קשה היא ליהודי גרמניה וליהודי תימן שצוררים גרועים מהמן הרשע קמו עליהם לכלותם. ובכל־זאת… ובכל־זאת… ובכל־זאת! — הרים קולו ופילס דבריו בתוך המולת־אי־ההסכמה שקמה סביבו — ובכל־זאת ברור לי ומוסכם על כולנו שחמישה סרטיפיקטים לקהילת אר"ץ הם לעג לרש. הם לא לכבודנו ולא לכבוד שולחיהם. ואנחנו נבהיר להם זאת בלשון חדה. ייצא מכתב חריף…

— מתי?! — השאלה יאה מפי ליאון, שהסמיק תחת מבטו של ראש הקהילה.

— בִּל־צִ’עבּוֹבּ — הפטיר במרירות מישהו והנמיך קומתו, כלומר: ביום תשעה־באב (שנשתבש בפינו ל־צִ’עבּוֹבּ), ללמדך שמטיל הוא ספק אם ייצא מכתב כזה אי־פעם.

חכם נחמד כמעט יצא מכליו, אך כמנהיג אחראי ומכובד כבש כעסו; רק עיניו שיצאו מחוריהן העידו על מה שהתחולל בליבו. בתנועה דרָמתית שָלה ושלף מכיסו טיוטה של מכתב, נופף בה לעיני הרואים והכריז: הנה הטיוטה בידי, ואלמלא עיכבתם אותי בדרכי למשרד היה כבר המכתב בדרכו לירושלים.

— קרא לנו אותו, קרא לנו ממנו — נשמעו בקשות מכאן ומשם.

פתח חכם נחמד במלמול כחזן במרוצתו ואחר שבלע כמה שורות קרא בפני קהלו: " — — — רבונו של עולם, האם העולים ההם יותר מיוחסים מעולי חלבּ? הלא כבר ידוע לכם כי בעירנו מורגשת תנועת עלייה גדולה בין כל הסוגים. כמעט הכּוֹל יש להם חשק לנסוע לארץ־ישראל וזולת מספר הבקשות ששלחנו לכם ישנם מאות שמבקשים רשיונות עלייה. אנשים מקריבים את עצמם בשביל הארץ. מאות נתפסו על הגבול והחזירו אותם. אחרים ישבו בבית־האסורים בעכו. ועוד הפעם חוזרים ונוסעים. האם ליהודים האלה לא תתנו רשיונות? למה ייגרע חלק יהודים אלה משאר היהודים?…"

נהימות של הסכמה עלו מסביב. זה סלסל שפמו וזה הסיט תרבושו למחות זיעה במטפחת וזה חקר לפירושה של מלה עברית שלא הבין, שהמכתב (שיצא מחלבּ ביום ה' בתשרי תרצ"ד) כתוב כמובן עברית; ולא זו של רבנן אלא עברית של ארץ־ישראל.

עברו ימים אחדים ושוב המספרה של ליאון כמרקחה.

גברתן כורדי מן העיירה קאמישלי בא לעיר. כיוון שלא מצא אחיזה בעיר הגדולה, משכוהו עיניו אל אותה מספרה שחזותה מסבירה פנים. נכנס והציג את עצמו ושאל לבית הוועד. שאל אותו ליאון: ומה מביא את כבודו לעירנו ממרחקים? בשורות טובות, אינשאללה? אמר לו, אכן בשורות טובות. “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים” וכדי שאוכל להיכנס בשערים הללו, באתי לקבל מן הוועד שלכם את הספרי־טיקט שלי.

קפאו הנוכחים על מקומם, זה ספלונו מושט אל פיו, זה מחרוזת עינבר שלו כתלויה באוויר וכולם פיהם פעור מעט ואוזניהם כרויות.

— הראו לי את מקומו של ועד הקהילה, ויברככם אלוהים. אקח את שלי ואלך לי לדרכי.

— הארך רוחך. שב עימנו מעט — אמר ליאון ורמז לנער להכין נרגילה.

ראה האיש תמהונם של החלבּים על פניהם, הוציא מכתב מקומט מאבנטו, גיהץ אותו בין שתי אצבעות עבות של עובד־אדמה והושיט אותו לפניו בנהימה משונה “הא!”, כמי שאומר: ראיה בקשתם — הא לכם.

ואמנם היתה בו במכתב הוראה מפורשת מפקידי הסוכנות בירושלים לתת למוכ"ז, פלוני בן פלונית, אחד מחמשת הסרטיפיקטים שקיבלה העיר “כיוון שקאמישלי בתחום ארם־צובה.”

השמועה עברה בשכונה כאש באלומות. נתאספו ובאו כל בעלי החזקה על אותם רשיונות, הם וקרוביהם ושכניהם. בא גם המורה לגיאוגרפיה, ספר־מפות וסרגל בידו, והוכיח לנוכחים שרחוקה קאמישלי מחלב כמעט כמרחקה של זו מירושלים. והשוטים הללו…

— לא בזה העניין, רבותי — טען סטודנט צעיר שבא הביתה לחגים מביירות — כי אם בשאלה העקרונית אם זכאים הם להתערב בהחלטותינו.

—… ולהכתיב לנו מה נעשה!

—… וכיצד נחלק את המעט־מן־המעט שהואילו לשלוח לנו ברוב חסדם.

— שמעתי מספרים — הוסיף אותו סטודנט — שאותם שבירושלים אף דרשו מן הוועד שלנו לתת עדיפות לעולים שיתחייבו מראש ליישב את כפר־חיטים. חוטבי־עצים הם מבקשים להם…

חתך איש קאמישלי את המהומה בקריאה אחת ולא יסף: אני לא אזוז עד שאקבל מה שהובטח לי, ואיני מקנא במי שיעמוד לי למכשול בדרכי לציון.

עמד ליאון מול הראי ואמר לבבואה שהחווירה: הלכה חמורך, טרפון. ניבא לו ליבו שלא יעלה בגורלו אחד מן הארבעה או אחד מן החמישה אפילו. היה שם זקן אחד סגי־נהור שליאון היה מספרו ומגלחו חינם. כיחכח הזקן בגרונו והפטיר ספק שאלה ספק אמירה: ליאון חביבי, אתה כאן?

אמר לו ליאון: כאן ולא כאן.

אמר לו, ומה אתה עושה, יא־בני?

אמר לו, מסתכל בראי ורואה אדם שפניו נפולות.

אמר לו, כל עוד יכול אתה לראות את עצמך במראותיך, לא ייפתחו לפניך שערי עלייה.

בדברים הללו נזכר ליאון כעבור ארבע־עשרה שנה, כאשר עמד מול מראותיו המנופצות, שבהן פרעו הפורעים, ולא יכול למצוא פיסה בה יראה את עצמו ואת דמעותיו. עוד הוא עומד על החורבן והנה קול המון הפורעים ברֵעֹה הולך וקרב אליו. התחילו רגליו וידיו מרתיתות שלא לרצונו.

ומאז ועד היום הן מרתיתות.

סַפּר שידיו רועדות כמוהו כמוהל שנתכהו עיניו, להבדיל. כשהגיע סוף־סוף ליאון לירושלים ופרק את מטענו ומצא את כלי אומנותו, התחילו עיניו מצטעפות. אמרו לו בניו: פתח מספרה, יא אבא, הרי זה חלומך מאז. תוכל להעסיק בה ספרים צעירים שכירי־יום או שכירי־חודש, ואתה תהא גובה את הכספים ומאיר פנים ללקוחות. אך ליאון טילטל ראשו בסירוב, נשך שפתו בשיניו ולא אמר להם לבניו מה שעמד על קצה לשונו. העיקר שיהיו בריאים. בירושלים כל מלאכה כבוד לבעליה.

עמד ליאון ופתח לו חנות של קטניות מיובשות. לא ראה בה ברכה ולא מצא בה הנאה. לא התלונן לפני המקום והיה מלחש בינו לבינו, ברוך השם יומיום. ראו בניו את סיברו, אמרו לו: פתחת חנות שיש בה פרנסה, תן נא אותה לצעיר בינינו שחוזר מן הצבא. ואתה — כל מבוקשך עלינו ועל ראשנו ועינינו, עד מאה ועשרים. נישקו את ידו ונתרצה.

לקח ליאון את מקלו והחל מחזר על המספרות. רק למספרות של אנ“ש הוא נכנס, כגון זו של אורפלי וזו של ענזרות וזו של קטן שלקח את בינת ג’דאע מברוקלין ואביה עשה לו מספרה ארוכה ומבהיקה כבית־חולים. אל זו של כהן מקאמישלי הוא נכנס רק פעם בשנה, בחודש הסליחות, לברך אותו ב”תזכו לשנים רבות".

אל המספרות “שלו” בא ליאון בכל שבוע, נכנס ומרים את כובעו לברכה, יושב וממלמל פרקי תהלים או עשרת הדיברות מחורזות ומבוארות בל־ערבי — פרי עטו וחכמתו של רב סעדיה גאון, זכותו יגן עלינו. עוד פיו ממלמל, בוחנות עיניו את הסַפּרים הללו בעבודתם ושפתיו מתעוותות בביקורת שהוא בולעה ומבליעה מפני הנימוס. מה לעשות, הולך ופוחת הדור.

והסַפרים הללו, שמקצתם היו מסתפרים אצלו בחלבּ ומקבלים בּוֹנבּוֹן מכיסו, ומקצתם שמעו את שימעו מחבריהם, מברכים אותו ברוב כבוד ושואלים “מה נשמע” ומספרים עימו להוציאו מבדידותו ומעצבותו. זה מספר על שוד וזה מספר על שבר, וזה על מחירו של שבר שאינו אלא שוד לאור היום. וליאון שומע ואינו שומע. אורב הוא לכל לקוח שסבר־פניו במראה אומר שהוא אחד משלנו, מחכה במתיחות לרגע סיום תספורתו, קם לקראתו כאילו יורד הוא מן הדוכן אחר “שביעי”, ואומר לו בהרחבת הדעת “נעימן, נעי־מאן!”. ואם יודע אותו יהודי להשיב לו “ינעם עליכּ”, מתפשט חיוך רחב על פניו של ליאון והוא מתחיל דו־שיח שראשיתו “אִבּן מי כבודו, ומבֵית מי”? וסופו סיפורים ומעשיות. ואם נחפז אותו יהודי לדרכו (ישמרהו השם מלרוץ אל אסונו) שוקע ליאון בחזרה בכסאו ובזכרונות נעימים רחוקים ובהירים שצלילי נעימאן מצטלצלים בהם כעינבלים.

קול המיית הפורעים בא אליו רק בלילות על מיטתו.

— אל תעירו ואל תעוררו — אומר בעל המספרה — הוא אינו ישן, רק "בּידוֹמֶך״ מעט — כלומר מנמנם, בחלבּית. ואם נכנס באותה שעה זר, אשכנזי למשל, ושואל התמימות “מי זה”?, תמיה שאין מעירים אותו משריקותיו, עונים ואומרים לו בלחש: ששש… זה — ליאון אל־חלאק.