כל־כך אהב גימטריות, נוטריקאות וראשי־תיבות, שעמד ודחה את נישואיו לחודש אלול, הוא חודש הסליחות. ואל ייקל הדבר בעיניכם. שהרי אצלנו מי שדוחה חתונתו דוחה סיפוק וגוזר על עצמו איפוק; לא כמו אצל אותם מבלי־עולם שבין העמדת חופה לבין העמדת ולדות עוברים עליהם שישה־שבעה חודשים קצרים. ולמה דווקא אלול, שאין אלו"ל אלא נוטריקון של אני לדודי ודודי לי.

עוד בהיותו ילד מרטיב־תחתיו זיווגו לו הוריו ודודיו את בת דודתו, תינוקת בהירת מבט שנולדה כשנתיים אחריו. ראו אותו קרב לעריסתה, אמרו: ראו נא חתן בא אצל כלתו. היה נוגע בבשרה הוורוד מתוך סקרנות, אמרו לול: בלי ידיּם, יא וואלאד, אין נוגעים בבתולה לפני חופה וקידושין. שלח ידו להחליק ראשה הקרח, צחקו ופיתגמו: סְתאנא יא גְדיש / חִתא יִטלע אל־חשיש; כלומר, חכה נא פרחח / עד שהעשב יצמח.

גדל יַעוּבֶּה, שנולד יעקב, והפך לז’אק; גדלה אַדוּלֶה והפכה לאדֶל; הם גדלים והאהבה גדילה עימהם וסביבם. וכל רואיהם מחייכים ואומרים: זוג מן השמים, מאשאללה!

היתה כל המשפחה שומעת סיפור אהבתם של השניים, מקושט ומפואר על־ידי ההורים, שומעת וצוחקת, שומעת ונהנית. והקטנים אף הם אוזניהם קשובות וזכרונם תועה ותוהה בין מה שיודעים שעשו לבין מה ששומעים שעשו. היו מספרים עליהם למשל שמצאום ישנים חבוקים כגבר ואשה מתחת למיטה הגודלה בפניון “שגּור” בחַמאנה, אותו קיץ שיצאו יחדיו לנפוש בהר הלבנון; או שתפסום מערבים צואתם במחילה מכבודכם, ולשים בה בהנאה משונה. השומעים צוחקים; והקטנים שומעים.

גדל מעט הילד, התחיל רואה שיש ילדות אחרות בעולם. שאל מה ששאל. ציטט לו אביו, שהיה גם סוחר גם ת“ח (תלמיד חכם) בן־בנו של ת”ח, מזכרונו לאמור: “ארבעים יום קודם יצירת הוָלד בת־קול יוצאת ואומרת: בת פּלוני לפלוני.” הוסיפו אִמו ואמרה: כשתגדל מעט תקרא בשיר־השירים ותראה שאין כמו דודים בין בני־דודים.

כשהחל קורא ולהבין, כשניסה להסביר לה לנערתו כוונותיו של שלמה המלך בעזרת התרגום הערבי המחורז והמפורש, עברה על השניים תקופה של משבר. החלו מתרחקים מעט ומתביישים הרבה. אך כשם שבא המשבר כך חלף. ותחת אהבה תמימה באה ציפייה חמומה, מחושמלת. היו מחפשים משחקים ומעשים שזימנו מגעים שבאקראי, והיו נהנים ונרתעים, נפתעים ונרגעים תוך הרגשת חטא ומבוכה. מצאו את עצמם כותבים זה לזה, סותמים ולא מפרשים. תחילה כותבים ושולחים, אחר כותבים וטומנים. החלו עושים בחלומותיהם מעשים שלא ייעשו והיו מקיצים בעיניּם נפוחות — זה במיטתו, רואה לנגד עיניו מיטתה וכריה ובשׂריה, וזו בין סדיניה המתוחים הוזה דמותו מעליה; זה זיקפתו בידו וזו זרועה בין ירכיה ולשונה בין שיניה, יא חראם.

ראו שתי האמהות שַלוותם שאיננה, נדברו ואמרו: עת לעשות. אמרה אמו של ז’אק: הפירות בשלים. אם לא נושיט יד קוטפת, יהיו נושרים ונחבלים, בר־מינן. שלא לִדבר על מזיקים, הוסיפה אִמהּ של הכלה, הנמשכים אל הבשל כאבן השואבת.

נדהם אביה של אדל והחל מחשב שנותיה. אמרה לו אשתו, עד שנכתוב את התנאים ונרקום את הג’הז¹ ונקנה את הטרוּסוֹֹ ונעמיד חופה, תהיה בת חמש־עשרה, בלי־עין־הרגע. אמר לה, לחיפזון מה זו עושה? אמרה לו, ענייני נשים. ראתה תמיהה על פניו, הוסיפה ואמרה: נשים עיניהן בראשן. אמר לה, יהי כדבריך; ואלוהים יהיה עימהם. וכשנזכר הוסיף: את השנה הזאת בבית־הספר תני לה לגמור, את שומעת?! אמרה לו, אני לא גמרתי מה שהיא גמרה, ולא ידעתי שחסר לך דבר־מה. אמר לה, הזמנים נשתנו, יא מרה; תגמור את השנה ותתחיל בהכנות. אמרה לו, עַלא ראסִי וועֵינִי. אתה הגבר ועל פיך יישק דבר.

כשחזר אביו של ז’אק מן השוק, הביאה לו אשתו נעלי־בית ומגבת לחה, הניחה לפניו ספלון קפה ואמרה: הבן שלך, יא רִג’אל², הבשיל לחופה ולמעשים טובים. נפתע זה ואמר, סבון הגילוח טרם התרגל ללחייו; בן כמה הוא? אמרה לו, לפי חשבוני הוא גדול ולפי התנהגותו גבר בגוברין הוא. אמר לה, מה את מקשקשת. אמרה לו, לא אתה נכנס לכסותו בלילות, לא אתה מחליף מצעים שלו. התגרד בקצה חוטמו ובתנוכי אוזניו, אמר לה: עוד כמה שנות לימודים לפניו וציוניו באליאס טובים. אמרה לו, עד שנכתוב את התנאים ונרוקן להם את החדר המרובע ונקנה את הרהיטים יסיים שנת לימודיו. שנתיים יותר ממה למד, לא מספיק?! אמר לה, והיא — אדוּלה — “אחות לנו קטנה” וכל תלמודה עוד לפניה. אמרה לו, אביה מסתפק במה שיש בה וכבר פסק פסוקו ואפילו אחותי מסכימה, ורק אתה עקשן להכעיס. אמר לה, שמא נשאל את הילדים. אמרה לו, אין מה לשאול. שמע לי. את תשובתם בעיניהם קראתי. אשה — עיניה בראשה!

כששמעו רצונו של ז’אק לחכות עד אלו“ל, אמרו: בראוו, כך יאה וכך נאה. הרים הדוד אחי־אביו כוסית של ערק, פתח ודרש “בן חכם ישמח אב” ומה בא אחרי אב אם לא אלול. נצטהלו המסובים ונצטלצלו הכוסיות ונגמע הלבן־הלבן. נתחזק בטחונו של הנער ואמר להם לגברים שמסביבו: גם חלבּ עירנו נוטריקון. תמהו ושאלו, ילמדנו מורנו. אמר להם: חם לבי בקרבי. אמרו לו. שאר”ץ — ארם צובה היא ידענו גם ידענו, אך חל“ב חדשה היא לנו. אמר להם, אר”ץ היא גם ארץ צבי והוא כינוי לארץ־קודשנו. ניענעו בראשיהם ורמזו בעיניהם זה לזה והבליטו שפתותיהם כבני־כוש, משל נתכוונו לומר: זה הקטן גדול יהיה. הוסיף ואמר, אפילו דמשק נוטריקון — דע מי שהוא קונך. ראה הנאתם משתפכת על פניהם, משך ואמר: ואם נשוב לחלבּ עירנו, לא לחינם קרויה היא בתלמוד “אחלבּ”, שתוספת אל“ף זו עושה אותה גימטריא “אֵם” — שזו וזו ארבעים ואחת. אמור מעתה” חלב עיר ואם; וראוי להוסיף לשמה עוב"י, שאינו אלא עיר ואם בישראל.

שם אביו ידו על ראשו ואמר, בן פורת יוסף. לחצו הנוכחים זה את ידו וזה את כתפו ואמרו בחיבה “חזק וברוך”, כאילו יורד היה אליהם מן התיבה, אחד שביעי.

סקר אותו דודו חמיו־לעתיד בעיניִם טובות. אחז בדש מעילו ושאל, ומהו קרוב"ץ שכותבים אנשי־שלומנו בסופו של מכתב ידעת? אמר לו: בוודאי! קול רינה וישועה באוהלי צדיקים. צחק הדוד ואמר: כך בעברית, וּבִּל־ערבִּי נוטריקון הוא של קוּם רוּח וַאדִּי בֵּית צֵאחְבּוֹ, כלומר: קום לך הביאהו לבית בעליו. צחקו ביניהם מן המהתלה כשניים שווים. חבק הדוד את כתפו של ז’אק ואמר, רואה אני בך שתלמיד חכם אתה ואוהב ספרים ועיונים. בוא נא עמי ובחר לך חמישה ספרים מספרייתי; ותהא זו מתנתי הראשונה לחתני; ראשונה ולא אחרונה בעזרת־השם־יתברך.

הלך עמו ועמד מול ארון הספרים במבוכה וביראה. אם ייקח ספרים גדולים — יחשוב זה שהוא חמדן; אם ייקח קטנים — שהוא עצלן. אם יוצא ספר ויעיין בו וישיבנו למקומו — יאמר זה עליו שהוא גאוותן, שמה שטוב בשביל חותנו אינו נאה לו. החליט בנפשו: אקח מזה ומזה, וחמישה ראשונים שאוציא — אותם אבחר. ספר ראשון שנטל בידו היה ספר “מליץ נעים” שנכתב בעירנו בידי החכם מרדכי עבּאדי ונדפס בירושלים עיה"ק בשנת “קחו מזמרת הארץ”. כך היה כתוב בשער. קרא ז’אק, הוא יעקב, פיסקה ר אשונה וראה שהיטיב לבחור:

אמר החכם: סיבת כל מחלה / החטא והבעילה והאכילה/ ורפואות תעלה / לחטא — התשובה המעולה / והחנינה והחמלה / והבעילה תהיה בעת שצריך לה / והאכילה תהיה קלה / באיכותה ובמשקלה"

הסמיק הבחור ושם את הספר לימינו. ספר שני שהוציא היה “ספר אביעה חידות” של החכם הידוע, בן משפחת חכמי אר“ץ, הלא הוא אברהם שלום חמוי. הספר נדפס בליווֹרנוֹ בשנת “אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם” לפ”ק. דיפדף יעקב בספר וראה בסופו “קונטרס רפואות וסגולות”. שמח עליו על הספר המוצא שלל רב.

כיוון שתפס עצמו בשמחתו — שאוצר יקר נפל בחלקו — שייט עיניו למצוא ספרון דק וצנוע. הושיט ידו ומשך חוברת צנומה שנדפסה בדפוס העברי של ארם־צובה ושמה “ספר צוואה לבן”. קצת הופתע קצת נרתע כשראה שם מחברה: הרב אלכסנדר זיסקינד. כיוון שהודפסה בעירנו נחה דעתו. ראה חותנו־לעתיד שהוא חוכך בדעתו, אפשר שואל את עצמו “מה לזה בינינו”, אמר לו: מועט המחזיק מרוּבּה. יהלום. וכיוון שהיתה רוחו טובה עליו, הוסיף בקריצה: ומי שיש בידו “צוואה לבן” מובטח לו בן, שיהא מקבל אותה מידיו.

נטל את החוברת, הניחה על שני הספרים ואמר בענווה: דייני בשלושה. אמר לו, טובים החמישה מן השלושה, ולוּ רק בשל העיִן הרעה. צחק הנער. אמר, וכי לא כתוב “ולא תרבה לך ספרים”? אמר לו, שמא מתכוון אתה לדברי קוהלת “היזהר עשות ספרים הרבה אין־קץ”? אם־כן, להוי ידוע לך, בני, שקוהלת מדבר על כתיבת ספרים, לא על קריאתם. ומי שיכול לקרוא חמישה — אל יקרא שלושה.

אמר לו, יהי כדבריך. הושיט ידו ונטל את הדקה בחוברות מן המדף. ראה שכתובה היא צרפתית ועברית זו מול זו, אחד מקרא ואחד תרגום. על הכריכה הדקה קרא

Recuil de Causeries

Français — Hébreu

Par M. Vintoura (Beyrouth, 5681־1921)

כלומר, שיחון צרפתי־עברי שיצא לאור בבירות בשנת 1921, ללמדך שהציונות התחילה במקומותינו לפני שנים הרבה. אמר לו ז’אק למארחו, עברית של ספרים אני יודע, עברית מדוּבּרת איני יודע וזו לי הזדמנות ללמוד. פתח וקרא לאט, כדרדק בפני רבו “מה הן עבודות השדה הראשיות? האיכּר חורש את האדמה במחרשה וזורע את החיטים. החיטה נובטת וצומחת. הגבעול נושא שיבולת המתבשלת לעין השמש. בעונת הקציר, הקוצרים קוצרים את החיטים בחרמש. אנשים ונשים מאלמים את הגבעולים לאלמים ומסדרים אותם על הקרון המובילם למחבטה. המחבטה חובטת את השיבולים. אחר מובילים את החיטים אל האסם או מטחינים בטחנה.”

— מעניין — אמר שוקע בהרהורים — אחת השיחות הראשונות בעברית החדשה עוסקת בעבודת השדה.

— כאילו לא גלינו מארצנו — אמר אביה של אדל — ולא נתרחקנו מעל אדמתנו.

— וחוברת זו חוּבּרה ונדפסה בביירות — סיכם ז’אק בנידנוד ראש מהורהר.

— א־פּרוֹפּוֹ ביירות — אמר בעל־הבית — ואם תרצה אַ־פּרוֹפּוֹ עברית־של־ארץ־ישראל, הרי לפניך חוברת מעניינת; אולי תמצא בה עזר לתכנון ירח־הדבש, הבא עליכם לטובה.

הושיט לו חוברת קטנה מלאה תצלומים, כולה עברית צחה, ושמה: “הלבנון — ארץ התיירות והקייטנות”, הוצאה לאור על־ידי המחלקה הכלכלית של ממשלת הלבנון, שנת 1935. דיפדף בה עד שהגיע לבעל־בק. ראה תמונות ששת העמודים הענקיים ששרדו זקופים במקדש יוּפּיטר, ותמונות המקדש של בּכחוּס ושל וֶנוּס, ומראה בריכת המים הרומאית סביב ראס־אל־עין. ביקש לשאול אם מותר ליהודי שומר־מצווֹת לבקר במקדשי האלילים הללו, ולא שאל, קרא מן החוברת בקול, כאילו לעצמו: עיר השמש. לפי האגדה — שם חי אדם הראשון, שם הרג קין את הבל, שם קבורים נוח ושֵם בנו.

נטל חמשת הספרים, נשק את יד דודו ושב לביתו. כל הדרך היה מהרהר מה מוזר המבחר שנפל בחלקו. ועוד היה מהרהר: מעניין שדוד החותן מלה אחת הם בערבית — עַם.

את ראשיתו של ירח־הדבש תיכנן הזוג הצעיר על־פי הספר. “בארץ התיירות והקייטנות” החלו ובארץ־ישראל סיימו. הביקורים והטיולים בחמאנה, עאלה, סוא־אל־ע’רב, סופאר, זחלה, בחמדון ובעל־בק לא היו להם חדשים. אלה מקומות שביקרו בהם בילדותם ונעוריהם עם המשפחה; אך טעם מיוחד היה לשוב אל אותם מקומות כזוג עומד ברשות עצמו, רחוק מעינים בולשות ומלשונות מלחשות ומידיִם בוחשות. בבעל־בק גרו ממש באותו מלון שהכירו מילדותם, הלא הוא “הוֹטל ארביד” — מה שסייע להעלאת זכרונות נשכחים. עלו זכרונות חשובים וזכרונות של־מה־בכך וזכרונות מצחיקים, כגון אותו פלפל אדום חריף שמרחו להם כאן האמהות־האחיות על ציפורני ידיהם, לבל יכססו אותם בשיניהם. התוודה ז’אק בפני אדל שעד שלא יְדעה לא יכול היה להתאפק מכסיסת ציפורניו, על־אף הפלפלים והעונשים. להפתעתו היה בפיה וידוי דומה, ולא ידעו אם מקרה הוא או יותר ממקרה.

כיוון שלקחו אימם את החוברת היו מתלוצצים הרבה על הבטחות המרפא שבה, כגון אותה חמאנה שעליה ועל אווירה כתוב “מועיל לאנמיה, לעייפות, להפרעה בכלי העיכול, לנגועי שחפת, ללחץ דם גבוה”. ורשימה דומה בכל מקום של נופש. כיוון שצעירים היו ובריאים, צחקו לרשימות המחלות שאין להן סוף. וכיוון שהיו עליזים ושמחים לא התקשו למצוא דברים מצחיקים. כך נולדו ביניהם הרבה בדיחות פרטיות. היה טומן ידו בחיקה, מצחק ומלחש “מועיל לאסטמה ולאנמיה ולשחפת ולמחלות עצבים”; היתה לוחכת אוזנו בעיניִם מצועפות ומתחילה למנות מחלות שלשונה מרפאה, עד שהיה משתיקה ומשקיטה בלשון נופל על לשון.

ביודעין או שלא ביודעין חיזרו אחר המקומות המוכרים, הישנים. ומצאו בהם טעמים חדשים, נפלאים. פעמים לא יצאו ממלונם עד שצילצל הפעמון לארוחת־הצהריִם.

מהר הלבנון ירדו לביירות השליווה והזוהרת, המחייכת תמיד לקרוב ולרחוק. מכאן הדרימו במונית לראש־הנקרה ולעכּוֹ ולחיפה. בחיפה זו, ששלטי חנויותיה כמחזור ליום הכיפורים, להבדיל, נוכח יעקב שהעברית שבפיהם אינה דומה לזו שבסידורו ובספריו. שלף מבין כליו אותו שיחון של וֶנטוּרה ונסתייע בו הרבה. להפתעתו התברר לו שאין אומרים כאן “הטבחה מבשלת” ואין יודעים כלל סינה מהי. והרי ונטורה קורא לקאסקט סינה. מה לעשות.

מצפת נהנו הנאה מרובה. מקובלת היתה עיר זוֹ על בני־עירנו מאז ימי הקבלה והמקובלים שנדדו הרבה בין ארם־צובה לצפת. עלו לקברו של רבי שמעון בר־יוחאי זי“ע (זכותו יגן עלינו) וירדו בסימטאות אל בתי הכנסת הספרדיים ואכלו גבינה צפתית פעמיים ביום בוקר וערב ו”הריחו" את אוויר ההרים הצלול, כפי שאומרים אצלנו, מלוא ריאותיהם. גם בלבנון אוויר הרים צח וזך,אמר ז’אק לכלתו, אך כאן “אווירא דארץ־ישראל” שאין כמוהו מחכים ומחלים. קנו גמלים מעץ־זית מעשה בצלאל ומגני־דוד של זהב — מתנות, והרבה קופסות של סיגריות וגפרורים שכתוב עליהן בלשון־הקודש. לאבא שלו ולאבא שלה קנו ספרי תנ"ך בכריכת כסף טהור. “שתוכם תורה וברם כסף” אמר ז’אק ומצא הן בעיני כלתו.

מהר משחשבו חלפו הימים ואזל הממון ונתמלאה הנפש. אמרו זה לזו, את ירושלים ואת לתל־אביב נשאיר לפעם הבאה. שבו אל חדרם בבית הוריו כדגים שהגל סחפם בחזרה אל מימיהם.

היו מסתגרים בחדרם כאילו ירח הדבש לא תם, כביכול אין איש איתם. צחקוקים ולחשושים שעלו משם לא מצאו חן בעיני אימו. הלחשושים הללו גרועים מצעקות, שדורכים הם את אוזנך ואת נפשך ואת כל־כולך לשמוע. אמר לו אמּו: ז’אק רוֹחי, ז’אק חבּיבּי, “דברש מצאת — אכול דייך”. לא נרמז. עד שמצא ספר “מליץ נעים” פתוח בעמוד הראשון מונח הפוך על מיטתו והבין שיד אביו בדבר.

לא עברה שנה ונולדה בת ראשונה. כיוון שהם בני הדור החדש, שמחו בה כאילו היתה בן זכר. כשבאה השנייה אמרה לו אדל לז’אק: עכשיו אמי לא תקנא באימך, לכל אחת נתנו נכדה נושאת שמה. אבא יתאפק עוד שנה שנתיים — אמר ז’אק — ופניו צחקו חוצה. מבלי שנתן דעתו חזר לכרסם ציפורניו. אדל הלכה אל בית־הכנסת העתיק, הדליקה פתילות של שמן והתפללה בהתכוונות. ליתר בטחון קמה ונסעה לעיירה תֶדֶף לבית־כנסת “עזרא הסופר” ונדרה נדר משולש: סעודה לבית־היתומים ביום הברית, רימונים לספר־תורה במלאת לו שנה ובר־מצווה שלו אצל הכותל בירושלים, אינשאללה!

כשנולדה השלישית התחילו חשים עיניים ננעצות בבשרם כשיפודים והיו שומעים התלחשוּיות ורינונים שאיש לא השמיעם; קל וחומר קריצות והעוויות שהשניים פירשו על־פי דרכם.

ההריון הרביעי עבר על שניהם במתיחות וברוגזה ועכר את היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין משפחותיהם. ראשית חכמה הלכו ושכרו דירה לעצמם, בקצה השכונה. עוד ביום שהודיעה לו “נתחבלתי”, החך אצל חכם זק בבחסיתא, שבחסיתא שכונה רחוקה ואין הוא צריך לפגוש בו שוב ושוב. שאלוֹ. אמר לו החכם, “הרואה בחלומו מחט — אם אשתו מעוּברת תוליד נקיבה; ואם רואה מסמרים — תוליד זכר”. שאל אותו, זה מניין? אמר לו, כך כתוב ב“שושן הסודות”, בני.

כמו להכעיס היו חלומותיו מחטים־מחטים. וכמוסיף חטא על יגון היו קופיהן הופכים לנגד עיניו בתי־בעילה בולעניים. היה מתעורר שטוף זיעה ובוחן בחשיכה בעיניִם עוינות את אשתו בשנתה.

לא נזדקק לספר “פתרון חלומות השלם” כדי להבין שאין החלומות ההלו מבשרים לו טובות. היה קם איפוא ממשכבו זעום וזעוף על בטן ריקה.

ככל שגדלה כרסה של אשתו כן הפך ז’אק עצבני ונטרן, ולא יכול לסלוח לה לאדל הימנעותה ממנו שראה בה עלבון. היה עולב בה מבלי שנתכוון. הגיעו הדברים לידי כך שגופה שנתעגל החל מעורר בו סלידה. בדמעות ובגעגועים זכרה אדל את יחסו אליה בהריונה הראשון. כמה אהב עגלגלותה, כמה הבין לגחמותיה, כמה מיהר למלא משאלותיה — קטנות כגדולות והפעם — ממש הגיב בגסות. כשאמר לו מפיו של הרופא דוקטור רומנוף ומפיה של אשתו המיילדת, שמינו של הוולד נקבע על־ידי האב, כמעט שהנחית עליה מכתו. במאמץ עצר בעד ידו וזעמו פרץ במלים וביטויים שאין הנייר סובלם.

החל זעמו זורע בה נזעמוּת. עמדה הטיחה בפניו: הכוֹל אצלך חפוז־חפוז. אילו הייתה גבר, הייתה משהה זריעתך והיו באים זכרים. אמר לה, כדבר אחת הנשים תדברי. לכי ושאלי את פי המיילדת.

ואף כי ידע שדברים של שטות אמרה, רבצה טענתה על מצפונו והעיקה עליו לילות רבים. אם כן, זו אינה מרוצה — היה שב ומענה את נפשו. וחיוכה ואנחתה הלא הם מצוות נשים מלומדה. נפגעה גאוותו ונשתחזה לשונו.

כיוון שנולדה להם בת רביעית, לא עליכם, נסתגר ז’אק בביתו והיה אוכל ואוכל להפיג כעסו ואכזבתו, אוכל ומשמין, אוכל ומתבהם. היה שב ממעשהו בשוק ואינו יוצא מן הפתח עד בוקר המחרת. היתה אדל מרבה לבשל לו מטעמים, שמחה להשביעו במה שיש בידה. יתפטם ויירדם, היתה אומרת בינה לבינה. ניסתה להתעניין אצל חברותיה אם יש אשה בעלת־אוב או חכם יודע ח"ן שאפשר לקנות מידם סגולה לזכרים. עד הסף הגיעו שאלותיה, שברק רע בעיניהן של הללו התריעה. היתה בוודאי עוברת את הסף אלמלא בא אליה אישה ואמר לה: שמעי, יא אדל. בדקתי בספרים ומצאתי סגולה. לא נצטרך לומר לה סוגלה למה. אמר לו, דַבּר.

פתח ספר “אביעה חידות” והחל קורא לפניה, פעם מפרט ופעם מקצר, פעם מטעים ופעם מבליע:

קח טבור של זכר שחותכין אחר הלידה, אורך ד' אצבעות, והצניעהוּ עד זמן שתהיה ראויה שתתעבר. וביום שקודם יום טבילתה תזמין תרנגול זכר שעדיין אינו ראוי ליזקק ותקשור אותו בבית באופן שלא יאכל מאומה אותו יום כי אם דבר מועט. ולמחרת (ביום טבילתה) תקום בבוקר ותחתוך הטבּוּר הנ"ל לחתיכות קטנות ותנהו לתרנגול לאכול, ולערב — תשחטהו. ולא להשליך ממנו מאומה. הכול לרחוץ ולבשל בכלי אחד. ויתן בו מיני בשמים כמו אגוז המושקט וכד' ובערב בבואה מבית הטבילה תאכל אותו התרנגול במושלם. ומכאן ואילך לא תלד כי אם זכרים בעזרת האל יתברך.

גמר לקרוא, הרים עיניו והסתכל בה. אמרה לו, מבטך סכין. אמר לה, נעשה ככתוב? שאלה, זה… ספר… רציני? אמר לה, חכם גדול כתב אותו; ומספרייתו של אביך בא לי. אמרה לו, ומה דעתך? אמר לה, אם הביאך הספר הזה לשאול מה דעתי, כבר עשינו צעד גדול. אמרה לו, עוקץ אתה עוקץ. אמר לה, אם תרצי, ננסה. ענתה ואמרה, הפעם לא נסמוך על ניסים. בשם השם נעשה ונצליח.

עשו ככל הכתוב, רק המשרתת הארמנית יודעת סודם ועוזרת על ידם. אפילו חבל טבור של בן זכר הצליחה זו להביא מן המיילדת ולא נגלה סודם. בבוקר אכל התרנגול את הטבור, קצוץ עד דק, ובערב אכלה אדל את בשרו המתובל. אפילו שהרעיבה את עצמה משעות הבוקר התקשתה לאכול אותו על קרבו וכרעיו. אכלה ואכלה עד שצבתה ביטנה. היתה גונחת ואוכלת, מגהקת ואוכלת, שותה מי גשמים וממשיכה לאכול. לא פסקה מלעיסתה עד שנתרוקנה הקדירה. ימים אחדים אחרי כן הרגישה ברע, כיוון שלא רצתה לספר מה עשתה (שהרי מי בימינו עושה מעשים כאלה?!) לא קראה אליה רופא ולא הזעיקה את אמה, ורק הארמנית השקתה אותה משקאות משונים וז’אק התהלך סביבה כחיה בכלוב וקרא פרקי תהלים. לסוף תשעת החודשים ילדה בן זכר. והשמחה בבית רבה.

שמחו ההורים ושמחו הקרובים. שמחו האחיות הקטנות. שמחה כל העיר. ברית כזאת לא ידעה עירנו ימים רבים, ואדל לא שכחה נִדרה לבית היתומים. שמחו בו בבן יותר מכול אביו ואימו. אך שמחתם זה בזו לא נמצא לה מרפא. כמו הר גבה ביניהם. כמו צינה עמדה בין אִשו של איש לבין אִשהּ. דאגה שבאה בליבו למראה האדישות שזו מעוררת בו עיבתה את אדישותו. והיא השתקעה בבנה ובעלה היה עליה לטורח, כביכול מעתה יש לה גבר אחר בעולמה.

הלך ז’ק אצל אותו ספר שחולל נפלאות ברחמה ודיפדף וקרא בו הפוך וחזור. מצא כתוב בו “מיץ בצלים מעורב עם דבש, אם ישתה חם בעת השכיבה, יפליא לעשות!” העלה בדמיונו טעמו של מיץ בצלים מעורב בדבש ונתעווּ פניו; כמעט נתהפכו בו בִני־מעיו. אמר בנפשו, הרי לא זה שורש הבעיה. אילו הייתי מתאווה לה, ממילא הייתי מפליא לעשות.

שיפשף משקפיו בפאת ממחטה, המשיך וקרא. מצא כתוב “תייבש ביצי תרנגול ותשמחק אותם היטב, ותשרה האבק ההוא בחומץ חזק ותמשח בו את האבר — יעורר התאווה.”

הלך לאטליז וקנה וייבש ושחק והשרה, וכל העת ההיא נפשו מכוּונת את מטרה אחת. כשהחל לעת ערב למרוח ולמשוח נצטרף גופו באת אל הבעירה.

מבעד לדלת שמעה התנשמויותיו, וכשנכנס — זכרותו מכרזת על כוונותיו — נעשה בשרה חידודין־חידודין ודמה — נחשולים־נחשולים. קרעה כסותה ונתערטלה לקראתו. נשתלהב זה כקש מול להבה, זינק ובא עליה על אשתו נוהם ונושם, כאנס שיכור רחמנא ליצלן, ולא ידעה זו נפשה. נסחפה עם בעלה בסערה. באו ריח החומץ והזיעה באפה ובאה זכרותו בבשרה, עד שהיתה עולה אליו גלים־גלים, היא גואה והוא מתנפץ, היא כטובעת והוא כחובט. כיוון שנסתחפו עשתונותיה שכחה שהיא אשה והחלה תובעת עוד בפה מלא. הלהיט אותו גילויה והעלה אותו אל פסגות התאווה, עד שהטיל אותו כניצול מיוגע אל החוף.

מתנשם עמוקות, הולך ושוקע בתהומות של שינה, הניע שפתיו ואמר לה: זבת חלב ודבש.

צימצמה גביניה בתמיהה.

פירש לה: חלב לבֵן; דבש לאביו.

סקרה אותו בעינים טובות ואמרה: יפה אתה, דודי, אף נעים. והיה קולה מהלך עליו שלוות־ישרים.

נים־לא־נים נזכר באותו מרשם של “מיץ בצלים מעורב בדבש” וחיוך נתפשט על פניו.

“יום עסל — יום בצל” נצטלצל פתגם ישן באוזניו כנשמע מפיות רבים; חזר ונשמע חזר ונשנה עד שהטיל אותו אל ארץ החלומות.

בחלומו — עולה הוא לאטרץ־ישראל ובנו נער על־ידו. וחמיו נוטל ספר עתיק כבן־מאה וקורא מתוכו לנער ולאביו: “ראובן תלמיד־חכם נדבה רוחות לשכון כבוד בארץ־ישראל תוב”ב…" מפנה הוא את ראשו ורואה שהגיעו אצל כותל המערבי. סוגר הזקן את הספר בטפיחה ומוסרו לנער. ושם הספר חרוט על כריכתו “הולך תמים ופועל צדק”. הספר הזה מוכּר לי, אומר הוא לעצמו, ומשפשף את עיניו לראות אם חלום הוא.

לא, אין זה חלום — אומר הוא לעצמו בחלומו.