שלושה דברים מחפש עלם נבון בעלמה — היתה נַזלי מרכוס אומרת — משפחה, כסף ופיאנו.

ידועה היתה נזלי בלשונה השנונה. אמירותיה חדות ומחודדות והיא מגוננת עליהן בכשרון ובנאמנות כאצבעון זה הלוחץ את המחט בכיווּן אחד. תמיד היתה נזלי מתנצחת ומנצחת, ואם קרה המקרה ויצאה ידה־על־התחתונה הרי היה כשלונה — כלשונה — “כניעת האמת האחת בפני שקרים מרובים הממלאים את העולם הזה, בעווֹנותינו הרבים.”

— משפחה — היתה מונה ומפרשת בעינים רושפות — הריהי העץ שעליו צומח הפרי, וטוב פרי חיוור על עץ בריא מפרי מרהיב על עץ נגוע; שזריעתו של הראשון בטוחה ושל השני יא־וֵוילִי יא־ווילי. כסף — זה כסף, ומי שזקוק לפירושים, אללה יסעדוֹ, כלומר אלוהים יעזור לו. ופיאנוֹ — סימן של תרבות הוא ושל קבלת־עול; ומי שיודעת להפיק ממנו בסבלנות צלילים נאים החבויים בתוכה, חזקה עליה שתדע לפרוט על מיתרי אישה להפיק ממנו את הטוב והיפה.

כאן היתה “נזלי היפה”, שכך כינויה בפי כול, עוצרת בלשונה וממתחת שפתיה החושניות פנימה, נכונה להשיב מלחמה שערה. יודעת שתבוא התקפה ואינה יודעת מניִן תבוא ומי תעז לעמוד בראשה. בטחונה של נזלי ביופיה עמד לה בשעות כאלה של קרב נשים אל נשים, ואפשר שאותו ולא את דעותיה העמידה במבחן.

פותחת אחת הנשים ועונה וטוענת: אני לפי דעתי, אשה בלי יופי כטלית בלי ציצית. וחברתה מחזיקה אחריה: שלושה דברים שמנית, יא נזלי, שניים ראשונים — אין עליהם עוררין, והשלישי חייב להיות חן וחסד. — ובלשון בני־אדם, יופי — נכנסת שלישית לדבריה להבהירם. ורביעית נחפזת להקים להן מגן: יופי חיצוני שאינו אלא גילויו של יופי פנימי, כמובן.

נוטלת נזלי מזלגון כסף ונועצת אותו במרקחת שלפניה ומביאה אותו בתנועה שכולה אצילוּת אל בין שפתיה. וכל העיניִם נעוצות בה, מצפות לתגובתה. לועסת נזלי את המרקחת בפה סגור וחיוך מתנשא מתפשט על פניה, יורד מן העיניִם הכחולות של בית מרכוס, שאבות־אבותיהם היגרו ובאו מליווֹרנוֹ הרחוקה, ומשתפך על הלחיים המתעגלות גלים־גלים בלעיסה חיננית, כוֶרד בשיא פריחתו. ובטרם תכלה לעיסתה אומרת נזלי, אהם… אהם… אהם. ורק אחר שמוציאה מארנקה ממחטה דקה רקומה ומוחה שפתיה בנגיעות קלות, פותחת היא ואומרת מתונות.

— פיאנו הוא הויטמין שבלעדיו אשה אינה אלא בשר, ואין חיים איתה קרויים חיים. כל העולם מדבר על ויטמינים, הלא שמעתן, בקושי רואים אותם בעין וחשיבותם אין לה חקר.

מהנהנות כמה נשים בראשן ואחרות מושכות גבּה וממתחות שפה בספקנות. אנחנו בנשים והיא במשלים.

בפעם האחרונה העלתה נזלי את הנושא כשהזמינה ל“קבלה” לכבוד הפיאנו שהובא אל ביתה אחר כבוד, פסנתר שחור מבהיק כסנגאלי חייכן.

— ומדוע לא הוספתי “יופי” אתן רוצות לדעת.

— “שקר החן והבל היופי” — מצטטת אולגה בקולה הצייצני. במובאות מספרי הקודש אין לה לזו מתחרה; בעיקר שגורים על פיה דברי שלמה המלך, סולטאן סולימאן, ערבית ועברית.

— אני לא על הכתוב אני מסתמכת — אומרת נזלי מרכוס — אלא על הניסיון. הראיתן מימיכן אשה שאין בה סוג זה או אחר של יופי? עוד לא נולדה אשה שאין בה מה שימשוך לב גבר.

— סובּחאנַכּ, יא רַבּ — אומרת אחת בעיניִם מעוצמות אל על, כלומר: השבח לך, האל!

— זו יופיה בעיניִם — ממשיכה נזלי כמונה מידותיה לפני המראה — וזו “שדיה כמגדלות” וזו תנועותיה חתוּליות וזו רגליה חטובות וזו שפתיה רוטטות וזו שערה כעדר עיזים וזו לחייה תפוחים. ומי שאין בה יופי בטרם השקיה, אחר חתונתה יבואו לה דשנות ורעננות, בעזרת השם יתברך. שיֵש ויֵש בעולמו. וכמה מן הבנות הנישאות צעירות כמוהן כפרח הנקטף סגור בגביעו, על־מנת שיאריך ימים באגרטל, ולשיא יופיו יגיע אחר רוויה.

— קוּזינה שלי — אומרת אוֹלגה — (אינני רוצה להזכיר את שמהּ) הייתה עַייבּ מִנכּוֹן (במחילה מכבודכן) שטוחה כשני כיכרות לַחם־בעאג’ין. התחתנה, ילדה בן, שתה זה ושתה עד שהתעגלו שדיה והתמלאו כגבעות, מאשאללה. היום כשהיא הולכת לחמאם כל הנשים מתמלאות קנאה.

נזכרו זו בפלונית שהכירה כאן וזו באלמונית שפגשה שם, והיו מושכות ומספרות נפלאות מה יכולים בעל וילדים לחולל באשה. סיכמה נזלי ואמרה: בכל אשה טמון איזה יופי. כך דרכו של הריבון בעולם. אלא מאי? יש שיוצא אל הפועל מאליו (ואפילו זה — עיני גברים וסומק לחייהם חשובים לו כדשן לעצמות) ויש המצפה לגואלו; שאין דומה פרח פתוח לפרח סגור.

— בעלי אומר “הרבה פתחים למקום” — אמרה אולגה. אמרה והסמיקה, אינה יודעת אם אמירתה במקומה.

הסתכלה עליה נזלי מלמעלה בעינים טובות ואמרה: כן, כמובן, מעלוּם.

— ומה בדבר יראת־שמיִם? — העזה כלתו של חכם צדקה לשאול.

— הרי אמרנו “משפחה” — קפצה נזלי כמי שבא לו אויב מעורפו — ומשפחה טובה יראת־השם בה כחלמון בביצה, מושלמת ומוגנת סביב.

נחה דעתן של כמה נשים שפקפקו עד הנה. אזרה אחת עוז, נאנחה ואמרה: מה לעשות ששיעורים על פסנתר אינם לפי כיסו של כל אדם.

התחילו מונות הוצאות שצריך להוֹציא על נערה עד שתבשיל, מונות ונאנחות, עד שהגיעו לנדוניה שאין עליה עוררין ובלעדיה נערה נשארת בת־ביִת עוזרת לאמהּ.

אמרה האחת: לך, קל לדבר. ראשית, יכולה את בעצמך ללמד את בנותיך לפרוט על הפיאנו. ושנית, יש לאל ידך — מאשאללה — לשלם למורים היקרנים הללו.

ענתה נזלי ואמרה: תשמענה אוזניִך מה שפיך מדבר. הרי צבת בצבת עשויה. אם תלמדי את בתך, היא לבנותיה תעזור בבוא העת. ואני אומרת לכן, יא נשים, כמו שגבר יחסוך מפיתו ללמד את בנו תורה, כך צריכה אשה לעשות כל מה שביכולתה ללמד את בתה פיאנו.

נענו כמה נשים ואמרו, זו נכנסת לדבריה של זו: ואני אומרת, רקמה ותפירה וסריגה אינן נופלות מפיאנו… ואותן יכולה כל אשה ללמד לבנותיה… בלי מורים ממושקפים מאירופה ובלי בטיח'.

סיכמה רשל היא רחל, כלתו של חכם צדקה, ואמרה בפרישת כפים: תיק"ו.

נתכעסה נזלי: שום תיק"ו! אני מדברת על נערה הראויה להנשא לכל חלבי בן־ברוקלין בן־פריס, ואתן עונות לי בפרחים שאם אתה קוטפם מן הבוסתן מיד הם נובלים, ואין להם עמידה בפני משב רוח מערבית.

החלה מהומה קולנית, זו מזכירה מחירו של פסנתר בימינו וזו מכריזה על שער הנדוניה המתחרה בשערי הבורסה, זו מתווכחת בידיִם מקפצות עם נזלי וזו מתייצבת בצמידים מצטלצלים מול יריבותיה. ומי יודע לאן היה מגיע אותו ויכוח, אלמלא פתחה אותה שתקנית חיננית שכינויה בעירנו “פּרינסֶס” וסיפרה מעשה במורה לפסנתר בן־אירופה שבא אל ביתה לראשונה ללמד את בנותיה התאומות. הגישה לפניו מגש ועליו צלוחית מליאה מרקחת של דלועים ומזלגון של כסף וכוס מיִם לשים בה המזלג אחר טעימה. מה עשה אותו פיאניסט? נטל המזלגון והחל אוכל ואוכל, כאילו מצווה היא לרוקן את הצלוחית; וצלוחית כזאת כיבוד בה כידוע לתריסר אורחים ויותר. כיוון שהמרקחת מתוקה, נטל את הכוס והיה שותה ואוכל, אוכל ושותה עד שרוקן את זו ואת זו.

— ואם היה אוכל את המזלג ובולעו, לא הייתי מתפלאה יותר — חתמה זו סיפורה לקול צחוקן המתגלגל של הנשים.

התגלגל הצחוק ומשך אחריו צחוקים נוספים מרובים, זו מספרת על כלתה וזו על חמותה וזו על מסעותיה, עד שנשתכחה המחלוקת שממנה צמח צחוק ראשון.

וכשקמו לצאת, עוזרות זו לזו ללבוש מעילי החורף ובודקות תוך־כדי־כך תוויותיהם המעידות על מקור קנייתם, גבר קולה של נזלי על כולנה, ואפילו השכנים שמעו אותה אומרת:

— ואני אומרת לכן, משפחה כסף ופיאנו!