אסרתי על אמא לדבר אתי ערבית ברחוב. כשהיתה מתקשה במציאת המלה העברית היתה פונה לצרפתית לעזרה; וגם אז הייתי מסמיק ובוחן בדאגה אם יש סביבנו מי ששומע אותה בקלקלתהּ. הדיבור הערבי הסגיר את מוצאי. אמת ניתנה להיאמר, גם חברי שליין השׁביע את אביו שלא יפנה אליו באידיש בפני החברים. אך זו רק מחציתה של אמת; ומחציתה השנייה, שאידיש התהלכה כגבירה (מזדקנת) בחוצות תל־אביב ושפת בני־הגר צרמה אוזניהם של בני אדם מן היישוב.
בושה וגאווה התנצחו והתמרפקו בתוכי; לא נתנו לי מנוח.
גאווה גדולה היתה בלבי על עירי ועל בני עירי ועל מזרח שִמשי, אך ספק היה לי אם אמנם יש לאחרים חלק בה ואם אין להם לאחרים הללו גאווֹת גדולות וראויות ממנה. והאחרים היו מרוּבּים. וחזקים. הם ישבו סביבי בכיתה. הם שלטו במגרש המשחקים. הם ניהלו את שוק ההחלפות. אִתם שיחקתי בדוּדֶס ובאגוזים ובתופסת. הם היו “ראשי הקבוצות” ולבחירתם ציפיתי בחרדה. מהם למדתי קללות עבריות ראשונות וחוצפת ילדים מלומדה; “אל תצעק עלי! אני לא אבא שלך” מצא חן בעיני מאוד; אכן אל ארץ חדשה אתה עובר. רציתי בכל מאודי להיות מהם ומהמהם ומהמונם.
ידעתי מה אני וידעתי מה אני רוצה להיות. שורשיי במזרח ולבּי בקצה מערב. עוד משם הבאתי אתי מוסכמות: המערב — נאור, והמזרח — פרימיטיווי. וכאן אופנת ההתמחקות שלטה בכול וכור ההיתוך התלהט ושרף קליפה ותוך. תחילה נראו לי המושגים מבולבלים: יהודי מזרח אירופה אנשי המערב הם, ויהודי המאגרב — אנשי המזרח, ובבנק “המזרחי” מדברים אידיש. עד מהרה הסכנתי למציאות החדשה; יש עם ישראל ויש עדות המזרח. התחברתי עם בוֹרוֹבסקי, שהגיע ארצה מרוסיה והיה לו אוסף משגע של רבבות רוּבּלים מימי האינפלציה, ועם צוּקר שנולד בפוֹלניה ועדיין לובש מכנסי דריי־פערטל סגורים מעל לקרסוליו; הם היו ארצישראלים ממש, ואני רציתי להיות כמוהם; כמו כולם.
היינו משחקים “עץ או פלסטיין” על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של “דובק” ועל בולים משולשים ועל קומץ אגוזים ועל מה־לא. פעמים הייתי בתוך החבורה, נדחף ודוחף, מוּכּה ומחזיר, כמו כולם. ופעמים הייתי צופה מן הצד, חושש למשקפיים החדשים פן יישברו; שואל את עצמי שאלות שאין עליהן תשובה, שואל גם שאלות המביכות את המבוגרים או מעוררות משום־מה את צחוקם. אבא־של־צוּקר החל לכנות אותי סוקראטס. ואני לא ידעתי אם זה טוב או רע. לפי הצליל שיערתי שאותו סוֹקראטס היה אשכנזי, ומכאן שכוונתו לטובה.
חברוּת של אמת, ידידוּת ללא מחיצות, היתה ביני ובין כמה ילדים מהכיתה. ובכל־זאת נמשכו רגליי, או שמא נכון יותר לומר “נמשכה נפשי”, אל המקהלה של בית־הכנסת “אוהל מועד”, בית־כנסת ספרדי נאה, לא רחוק מביתנו בדרומה של תל־אביב. אמא שיכנעה את עצמה שהילד שב אל אלוהיו, ברוך־השם, והיתה מכינה את הקוֹראצ’ה העשויה קטיפה, דואגת שיהיו בה הסידור והטלית, ומלווה אותי ב“אללה מַעכּ” (אלוהים עמך) טבול בדמעה. אני שיכנעתי את עצמי שאל עץ התות שבחצר אני בא, ונהניתי מקטעי הסוֹלוֹ שניניוֹ המנצח הפקיד בפי. במבט לאחור ברי לי שהיה בצעדי זה מן ההתבצרות בחבורה שאין בה אשכנזים.
עד מהרה נודע בכיתה מה אני עושה בשבתות. נחלקו הנערים. זה עיקם אפּוֹ למשמע “בית כנסת” וזה הבליט עיניו למשמע “ספרדי”, זה ליגלג על התפילה וזה על הזימרה. נשתכנעתי שעלי לבחור בין שני העולמות, ובחרתי בחדש. בשבת — כולם הולכים לים, כך אמרו. התחלתי גם אני הולך לים. לשׂחות לא ידעתי. עשיתי שבתותי חול.
תכונה יש לו לחול שעל שפת־הים: כיוון שדבק בך, אין אתה נפטר ממנו על נקלה. כיוון שהוא עליך ואתה עליו וסביבך נערות מתלטפות ומתעטפות בו, אתה טומן גופך בצינתו המרעננת ודוחה את ההתנערות ל“אחר־כך”. הייתי שב הביתה ומנסה לנער מעלי את החול. עד שהיה הגוף נפטר ממנו, היו גרגריו ממלאים את כל פינות הבית. ואמא רצה ומטאטא בידה, מתחילה לנזוף ונזכרת שכאן בארץ אין מורא אם על בנים.
— אז לפחות אל תלך יחף, היתה מתפשרת. רק ילדי הפלאחים הולכים יחפים. ילדים מבית טוב לעולם לא יתייחפו. ככה זה אצלנו.
היה קשה מאוד להסביר לה ש“אצלם”, כלומר כאן בארץ, הדברים שונים; ולא בהכרח גרועים מאשר אצלנו.
— גם לא בהכרח טובים משלנו — היתה מתעקשת.
אמא היתה כבר אשה מבוגרת וקשה היה לשנות את גישותיה ומנהגיה. מערכת של מוסכמות הביאה עימה ואנחנו הרי כפרנו במוסכמות כלשהן, על אחת כמה וכמה אם הובאו משם. ארץ של מהגרים היתה תל־אביב וזר לא נראה בה מוזר, אם החכּים להיות במהרה כמו כולם. פעם אחת, באוֹטוֹבּוּס “המעביר” הנוסע אל הים, עניתי לאשה סקרנית ואמרתי שנולדתי בארץ, ופני בערו עלי כבוגד. ירדתי ב“מוּגרבּי” והמשכתי ללכת ברגל, פוסע על מרצפות הרחוב ונזהר לא לדרוך על קווים, שלא יבוא עלי עונש־מן־השמיים, חלילה וחס. לא שקר בלבד היה כאן. היה בזה משהו שלא ידעתי לכנותו בשם, אך חשתי אותו היטב בעצמותיי.
מורה אחד בבית־הספר העממי ע"ש ח.נ. ביאליק התבלבל פעם ושאל אותי “מתי עלית מרוסיה?” נתחלפו לעיניו האותיות בכרטיסי האישי. נתבלבלה עלי דעתי ואחר שעניתי ואמרתי “לפני שנתיים, המורה” שמעתי את עצמי מתקן ומוסיף “ולא מרוסיה, המורה, אלא מסוריה.”
— אתה מסוריה? — אמר ונעץ בי עיניים שיצאו מחוריהן — קשה להאמין!
רציתי לומר לו “ואתה מורה? קשה להאמין.” אך הרכנתי ראשי ושתקתי; עדיין היה שמור עמי הנימוס הטוב שהבאתי משם.
באותם הימים למדנו בבית־הספר “העממי” כתיבת־הארץ ודברי־הימים ומולדת וחשבון וטבע וזמרה; העברית המתחדשת לא השכילה עדיין להבחין בין מלים בינלאומיות בנות־בית בכל שפה ולשון לבין מלים זרות, לועזיות, שמצווה לעוקרן.
בשיעור דברי־הימים פנה אלי המורה בכוונה טובה, ביקש לשתף אותי בשיעור ולגבות עדות מכלי ראשון ולאזן מה שאין בהם בספרי ההיסטוריה, פנה ושאל:
— אולי אתה מוכן לספר לנו על תולדות משפחתך בסוריה. תחילה הייתי במבוכה, אך עם הדיבור נתייבשה הזיעה ובא הביטחון.
— משפחת אבי — סיפרתי — נמצאת במזרח מאז הגלות, נודדת מהעיר חַלַבּ ואליה כבר מאות בשנים, ככל הידוע לנו. אמי — משפחתה מספרד. עם הגירוש נדדה משפחת קבּאסוֹ לאורך חופיו הצפוניים של הים התיכון ולא מצאה מנוחה עד בואה לפני מאות שנים לחלבּ, כחלק מגל גדול של מהגרים שנקראו “הפראנקוֹס”.
— פרֶנקים — העיר מישהו, וצחוק קל עלה בכיתה. הושטתי לו לשון, וגם הסמקתי.
— מה משך אותם יהודים לחלבּ דווקא? — היקשה המורה.
— חַלַבּ היתה צומת דרכים מסחרית. וקהילת ארם־צובה היתה מאורגנת ומכובדת, אף היו בה כבר יסודות “ספרדיים” שהגיעו עם הגירוש ונקלטו בה.
— מה שאינני מבין, אמר המורה בכנוּת, זה… איך יכולתם לחיות מרצונכם הטוב בין הסורים האלה הידועים כפראי־אדם… וכשראה את הבעת־פניי הזדרז והוסיף:
—…ביחסם אל היהודים, אני מתכוון.
הרגשתי כאילו סכר נפרץ בתוכי. פניי בערו וקולי צעק.
— מכל מה שלמדתי בבית־הספר ומכל מה שקראתי בספרים — אמרתי — אין הם פראי־אדם יותר מן הפולנים או מן האוקראינים. חמלניצקי, אִם אינני טועה — — —
הרגשתי שאני מפריז, שלא היה בה בשאלה שלו אף שמץ של התגרות, אך לא יכולתי לעצור ברוחי. זעם שהצטבר בעקבות מה שהיה בהם בספרי הלימוד ובגלל מה שלא היה בהם, וכעס יותר על ההיסטוריה מאשר על המורה להיסטוריה (מורה יקר, זכור לטוב) פרצו ויצאו כקיטור שנשבּה.
באותה שנה התנגשתי גם עם המורה לכתיבת־הארץ. אף הוא בחור טוב שהִרבּה לחייך אלי והיה מתאמץ להדגיש את העי“ן ואת החי”ת למעני. הוא נתן לבת־שבע, הילדה הכי יפה בכיתה, לקרוא בקול מן הספר. נאמר שם משהו כזה: הפלחים במצריִם כל־כך עניים, שאין ידם משגת לקנות נעליִם. ומי שרואה מה רב מספר היחפים במצריִם יכול להבין מה גודל עונייהּ ומה רב פיגורה של הארץ.
— לא נכון! — קראתי ממקומי, רוגז על זה שתמיד הוא נותן לבת־שבע לקרוא ומתרעם על השטויות שמדפיסים שחור על גבי לבן.
— מה לא נכון? — שאל המורה בסבלנות — עוניים של הפלחים במצרים…
— עוניו של הפלח הוא אמת — טענתי בחום — אך לא משום כך הוא הולך יחף, ויחפנותו בוודאי שאינה הוכחה לעוניוֹ.
— אם־כן, ילמדנו מורנו מפני מה הוא הולך יחף.
— זה כאילו היה בא גיאוגרף זר לתל־אביב וכותב בשובו: התושבים שם כל כך עניים שאין ידם משגת לקנות עניבות. פשוט מאוד, תנאי החיים ותנאי העבודה של הפלח ואקלימה של הארץ אינם מחייבים שימוש בנעליִם. בעיני הפלח נעלים הם דבר מוזר, מיותר, מכביד.
— זווית ראייה מעניינת — אמר המורה.
ואני שמעתי בדבריו אירוניה.
— צעירים בקיבוץ גם הם הולכים יחף — המשכתי להתווכח — הייתי בקיִץ אצל דודי וראיתי. האם זה סימן שהם עניים?!
הרים המורה את ידיו ואמר “נכנע — נכנע!” והסתכל לראות איזה רושם הוא עושה על בת־שבע. הכיתה צחקה. ושוב לא ידעתי כיצד לפרש את הצחוק.
אותו מורה היה משוגע לנושא המיִם. את כל שיטות ההשקיה במצרים היינו צריכים לצייר ולהבין ולזכור. הוא הצליח להלהיב אותנו. הייתי שקוע כולי בעיון ואיסוף וציטוט ושירטוט כשנכנסה אלינו דודתי נאזירָה. צבטה את לחיי ושאלה אותי במה אני עסוק כל־כך.
— אנחנו לומדים על המים. אני כותב על זה עבודה.
— מים?? — נדהמה הדודה — עַיינִי, ומה אפשר לכתוב על מים? עוד מעט אפילו על האוויר יתחילו ללמד בבתי־הספר.
משועשעת קרצה לי אמא מאחורי גבּהּ של נאזירה ורמזה לשמור על הנימוס.
בשיעור שאל המורה וחקר כיצד בארצות שונות מגיעים המים לבתים. הצבעתי וסיפרתי שאצלנו בחלבּ היינו קונים את המיִם בפחים. המוֹכר הערבי היה ממלא אותם ממשאבה בקצה השכונה ובא ומוזג אותם אל הח’אבייה — ג’ארה ענקית לצורך שתיה, ואל מְכַל פח שהותקן בו ברז לצוֹרכי המטבח.
— עד לפני שנים מעטות, סיכם המורה, ברוב ארצות המזרח לא היו מים זורמים בבתים.
— לא נכון — קפץ ממקומו שלום המצרי — ככה זה אצל הערבים. אבל אצלנו האירופאים היו תמיד מים זורמים.
— מאז שאתה זוכר, תיקן המורה, אבל לא תמיד.
בהפסקה הלכנו מכות, שלום ואני. הילדים קראו במקהלה “אדי־פו־לו.” ושוב נשברו לי המשקפיים. הוא טען שהמורה רצה להוכיח שאנחנו פרימיטיווים ואני עזרתי לו, ואני קראתי לו צ’ארלי כמו שאמא שלו קוראת לו ואמרתי שהוא משקר ומתבייש במה שהוא, והוא הזכיר לי שגם אני התווכחתי עם המורה, ואני הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא סובל תימנים כי הם שחורים ומתלבשים כמו ערבים, והוא אמר לי שהוא יַראה לי, ואני אמרתי לו נראה אותך — ככה זה התחיל.
והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור “מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול”. בת־שבע כתבה שהיא רוצה להיות שחקנית, בקולנוע או בתיאטרון. יעל משיח אמרה שהיא רוצה להיות רופאה ולרפא חינם את הנזקקים, ואם כבר לא יהיו נזקקים בארץ, לא אכפת לה ללכת לג’וּנגל. שליין כתב שהוא רוצה להיות ממציא ואולי אפילו למצוא נפט (“גש אלי בהפסקה הגדולה”, כתב לו המורה, והוא פחד נורא; אבל המורה רק דיבר). מרסה כתב שהוא רוצה להיות עיתונאי שנוסע בכל העולם. האחרים לא רצו לגלות על מה כתבו.
אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר־כך כתבתי כאילו אחז אותי בּוּלמוּס.
אני רוצה להיות גם עם שורשים גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני־שאלה, אחר־כך מחקתי שניים.) העצים מפסידים כל־כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את היער הגדול שהם חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרוֹת הן את האחיזה בקרקע וקיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.
על־כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.
המורה קרא אותי אליו והסביר לי במשך שעה ארוכה שהקשר בין הנושא שהוא נתן לבין מה שכתבתי הוא מקרי בהחלט. ניסיתי להסביר לו, אבל זה לא עזר. מנקודת ראותו שלו הוא אפילו צדק; חוץ מההערה המרגיזה שלו בדיו אדום “פחות משלים ומליצות” — הוא שהיה מדבר על “מקל נועם ומקל חובלים” ובכל פעם שהיו הבנות בכיתה ח' עולות לו על הראש היה מגלגל את עיניו ואומר “קצתי בחיי מפני בנות חי”ת".
ואחרון אחרון, המורה לטבע. זמן רב לא הבנתי לשם מה בכלל לומדים טבע; בחלבּ לא למדו. עד מהרה התחלתי לאהוב את השיעורים. ולא בזכות העופות והתמיסות והמיקרוֹבּים, אלא בזכות אותו מורה שכבש אותנו באישיותו. היו לו עינים שובבות וחיוך לבבי ממיס מחיצות. היתה בו אהבת דעת שופעת ומדבּקת. והיה לו חוש הוּמוֹר. פעם אפילו זכיתי ברוגטקה כשהתערבתי שהוא יודע את כל המלים של השיר הגס “המורה לטבע/והגברת רבקה/ הם ישבו שעה ורבע/ על אותה הקיפקה — —” וכו' וכו'.
הוא היה צריך ללמד אותנו טבע, אבל למדנו ממנו הרבה דברים חשובים אחרים. כשהיינו מסיימים את הניסויים בזריזות ומנקים יפה את חדר הטבע, היה מעניק לנו “פרס” — קורא לפנינו משל או שיר ולפעמים אפילו סיפור. כשלימד למשל על פעולת הקַטַליזטוֹר בכימיה, הוא הביא דוגמאות מכל שטחי החיים. בת־שבע שאלה אותו אם אפשר להגיד שהוא — המורה — משמש לנו כמין קטליזטור ללימודים, והוא צחק ואפילו הסמיק. כשהיה נכנס להחליף מורה שחלה, היינו מקבלים אותו בתשואות (ובלחן השיר “המורה לטבע”, כמובן). תוך דקה או שתיים היה משתלט על הכיתה העליזה ומושך אותנו לשיחה גלוּית־לב. בפניו היינו אומרים דברים ששום מורה אחר לא שמע מפינו.
לאחר שהראה לנו לראשונה נייר לקמוס כחול ונייר לקמוס אדום והסביר לנו את פעולתם, קפץ והתיישב על שולחנו, שטף אותנו במבט מהורהר, ופנה והציע שננסה לחשוב על “נייר לקמוס” במשמעות רחבה, מעבר לתחום הכימיה.
הצבעתי ואמרתי: למשל, ילד שמתבייש להגיד איפה נולד ומניין עלה ארצה — זה מין נייר לקמוס…
המורה אמר: זה לא רלוואנטי, אבל זה יפה. תמשיך.
לא ידעתי מה זה רֶלוואנטי. לפעמים היה שוכח את עצמו ותוקע לנו מלים של בית־מרקחת — רֶלוואנטי, אַמבּיוואלנטי וכל השאר.
הסמקתי. הרגשתי איך הזיעה ניגרת ממני.
— תמשיך־תמשיך — הוא אמר בלבביות (אף פעם לא אמר “המשך” כמו המורה לתנ"ך) — תסביר לנו למה אתה בדיוק מתכוון.
— כל־עוד יהיו ביישוב ילדים שיתביישו במוצאם או במוצא ההורים שלהם — אמרתי, ובלעתי משהו שנתקע בגרוני — סימן שמשהו לא בסדר בארץ. אין צורך במחקרים מסוּבּכים ובבדיקות. זה פשוט וברור כמו הוכחה בנייר לקמוס.
ניסו להדביק לי בכיתה את הכינוי “לקמוס”. זה לא הלך. היינו קרובים מדי אל סופן של שנות בית הספר העממי.
הגיע החופש הגדול, ואחריו ציפתה לי בקצה רחוב הרצל — יפה ועתיקה ומכובדת — הגימנסיה. זקוף וחצוי באתי בשעריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.