קטע זה מופיע בסיומו של הסיפור “אחרי הגשם”, והשאלות המרובות שכלולות בו הן כולן בלתי־אישיות. ומי ששואל אותן, דנציגר, מתייצב לפתע בשל כך, כטוען בשמו של הכלל. גם רמזי הלשון, המחזירים אותנו אל דמותו המופתית של הנביא ירמיהו, מבליטים את אופיין השליחותי של התמיהות – אם לא לומר דברי־התרסה – נגד מהלכה של ההיסטוריה. התייצבותו של דנציגר בסוף הסיפור כדוברו של הציבור מעידה על ההישתנות הקיצונית ששבע שעות־לילה־אחד חוללו בעמדותיו, שהרי בפתיחת הסיפור הוא מעלה על נס את תורת הפרישות מעסקי החברה:

צריך, כמובן, לחזור אל הסיפור השלם כדי להבין את גילויי ההבדל הקיצוניים בין שני הקטעים הללו. לענייננו חשוב לשים־לב דוקא לתוכנו של הקטע השליחותי מסיום הסיפור. מזווית־ראייה זו של המסר הרעיוני, מצטייר הקטע כתעודה המעידה על המצב הישראלי. החברה הישראלית שרוייה במבוכתם של אובדי־דרך, שההווה ניסתר מבינתם והעתיד נעלם מעיניהם. תחושת מבוכה זו משווה בכל את הישראלי במדינת־ישראל העצמאית לקיומו של היהודי במשך הגלות הממושכת. ואין זה מקרה, שהארגומנטציה של דנציגר הישראלי, למבוכת קיומנו, שואבת ממאגר הנימוקים הקלאסי להסברת הגלות, בפיהם של יהודים בכל הדורות שלפני כינונה של מדינת ישראל: תחושת אשמה אימננטית, ששום חטא מפורש אינו מסביר את חומרתה, עקתה ואורכה של הגלות; הסתר־הפנים מצד אלוקים, שתולה את האסון שבעין באיזו תוכנית אלוהית מיסטית; וודאות התקיימותו של יום הדין, אשר יסביר ויצדיק את הייסורים שנתחייב בהם העם עד בואו.

המשלת מצבו של הישראלי למצבו של היהודי בגלות מדגימה את המגמה הרעיונית של הגל הדקאדנטי בסיפורת הישראלית, שגאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים וגיבש גם משמרת מספרים חדשה ומוכשרת במפת הספרות העברית. מסה זו – יש לראותה כנסיון לשרטט את תחומיו הרעיוניים של הנושא הדקאדנטי בסיפורת הישראלית. וכן יש לראותה כנסיון לאפיין את משמרת המספרים החדשה בעזרת תכונות משותפות ביצירתם.

התגבשותה של קבוצת מספרים כמשמרת ספרותית חדשה, אשר נוקטת עמדה רוחנית שונה משל המשמרות הספרותיות הקודמות, מעידה על התבקשותה של תגובה חדשה כלפי מציאות החיים הישראלית. הכרח כזה מתעורר בעקבות מאורעות היסטוריים, שלאחריהם מתיישנות לפתע הערכות, אשר נצטיירו קודם לכן כיציבות וכמספקות. מלחמת יום־הכיפורים היא דוגמה מאלפת להשפעתם של מאורעות היסטוריים על חיי הרוח, אך בשנותיה של המדינה אין היא הדוגמה היחידה. תולדותיה של התקופה הישראלית בסיפורת העברית משקפות הקבלה מתמדת בין האירועים ההיסטוריים ובין היצירה הספרותית.

סימונה של תקופה ישראלית במפת הספרות העברית מלמד על הצטברותן של תופעות ספרותיות, מכתיבתם של סופרי תש"ח ואילך, אשר מבדילות בברור את היצירות, שנכתבו ממלחמת העצמאות ובכל שנותיה של המדינה, מאותן יצירות שנכתבו ונתפרסמו קודם לייסודה של מדינת־ישראל. הסיפורת הישראלית משקפת אופני התמודדות שונים עם השינוי הקיצוני שנתהווה במצב הקיום הלאומי לאחר שהמדינה הוקמה. קיום זה פסק להיות קיום רוחני צרוף, בארצותיהם של עמים אחרים, ולראשונה בהיסטוריה של העת החדשה מתבססים החיים הלאומיים על דרכי חיים ארציות בתחומי מדינה עצמאית. את המהפכה הזו בחייו של העם היהודי הגדיר גרשם שלום באופן כה קולע ככניסה לעוּלה של ההיסטוריה. לאמר: בשנים הארוכות של הגלות, קיומנו הלאומי לא הותנה בתמורות שחוללו המאורעות ההיסטוריים בחיי עמים אחרים, מאחר והיינו מחוץ לכללי־המשחק הארציים, אך מרגע שניקשר גורלנו למדינה, ככל העמים, קיומנו מושפע מכל התמורות שמחוללת ההיסטוריה בחיי עמים אחרים.

הקמתה של המדינה בתש“ח הפכה את החיים בעוּלה של ההיסטוריה לעובדה מוגמרת. אך עובדות היסטוריות צריכות לקבל את אישורן בתחומי הרוח. הספרות העברית בתקופתה הישראלית פנתה לעסוק בהתמודדות הזו, שבין העובדות ההיסטוריות המוגמרות ובין הרוח, אשר מסרבת לקבל את העובדות הללו כפשוטן. ומאז תש”ח היא מגיבה בכל אופני ההבעה הספרותיות – בסיפורת, בשירה, במחזה ובמסה – על החידוש הזה בקיומו של העם היהודי – היא מגיבה על המצב הישראלי. אך בסיפורת הישראלית ההגבה היא המרתקת מכולן, כי בה משתקפים לבטי־הרוח של הישראלי באופן רצוף יותר ובאופן שלם יותר מאשר בז’אנרים האחרים.

התמודדותה של הסיפורת הישראלית עם המצב הישראלי התקיימה בתנאים יוצאי־דופן. העמדות השונות שננקטו על־ידה משקפות לא רק את ההכרח לקבוע עמדה רוחנית כלפי השאלה העקרונית שהוליד החידוש שבמצב הישראלי, אלא גם את האילוץ להעריך את העמדה הרוחנית הננקטת על־פי מיבחנם של אירועים היסטוריים נוספים שהתהוו בינתיים, אשר תבעו גם הם ממנה התייחסות כלפיהם. חסרה לה לסיפורת בשנות המדינה השהות הדרושה לגיבוש מלא של כל אחת מהעמדות שנקטה כלפי המצב הישראלי. תמיד התייצב אירוע היסטורי חדש, מדהים בצביונו התפניתי, ותבע את ההתייחסות גם כלפיו. טרם יבשה הדיו שניסחה את העמדה כלפי תוצאות מלחמת תש"ח וכבר התחוללה מלחמת סיני. שנים ספורות הפרידו בין העמדה הרוחנית שהתגבשה בלחצו של האירוע ההיסטורי החדש ובין התיישנותה של עמדה זו בשל מלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים ובואו המפתיע של סאדאת לירושלים יחד עם הסכם השלום עם מצרים שנחתם בעקבות זאת – היו להם, כמובן, השפעה דומה.

בעקבות המאורעות ההיסטוריים התכופים נצטייר המצב הישראלי כל פעם באור חדש. והסיפורת הגיבה בנושאיה המתחלפים למציאות ההיסטורית כפי שהיתה במצב הנתון. אך כל הגבותיה יחד מתלכדות לכלל התמודדות אחת עם השינוי העקרוני בקיומנו הלאומי: קשירת קיום זה מתש"ח ואילך במדינה ושיעבוד המשכו ועתידו ליכולת עמידתה של המסגרת הארצית בלחץ העתים.

הנושא הדקאדנטי הצטרף אל שלושה נושאי־כתיבה עיקריים, אשר פירנסו את הסיפורת הישראלית עד מלחמת יום הכיפורים. וכדי להבין את ייחודו של הנושא הדקאדנטי, הכרח להכיר את התשובות כלפי המצב הישראלי שניתנו ע"י נושאי־הכתיבה הקודמים.

ראשיתה של התגובה, כלפי התמורה ההיסטורית שחוללה הקמתה של המדינה בתודעה הלאומית של העם היהודי, כלולה בסיפורת שנכתבה בעיצומה של מלחמת השחרור ובמשך עשר שנים לאחר סיומה.

נושא המלחמה היה נושא חדש, אך הכתיבה הספרותית עליו ביטאה עמדה רוחנית אחידה של דור לוחמי תש"ח כלפי האירוע ההיסטורי התפניתי בתולדות העם היהודי. בני הדור ביטאו באמצעות כתיבתם על מלחמת השחרור את אכזבתם מערכיה של הציונות, אשר לא עמדו במבחן האירועים ההיסטוריים. מעשיה הטיפוסיים של המלחמה, הרצופים שימוש בכוח הזרוע, סתרו את הבטחותיה של ההגות הלאומית הקלאסית להשיג את המדינה היהודית בדרכי־פיוס. המדינה הוצגה כתחליף מלא לערכים, שהיו להם עוד תוקף עד מלחמת־השחרור, ואשר מעתה הוצהרה ההתכחשות להם. הסיפורת של מלחמת השחרור סימנה החל מהקמתה של מדינת ישראל רצף חדש בתולדות העם היהודי – הרצף הישראלי, שמעתה הוא קושר את גורלו בקיומה של המסגרת המדינית־ארצית בלבד.

עמדה זו ביטאה כבר אז, יותר מאשר את הבטחון הממשי ביכולתה של המדינה להחזיק מעמד, את הרצון “לנקום” באמצעותה את עלבון הקיום הממושך בגלות, ולהכריז גם על סיומה של ההשפלה הארוכה בקרב שאר העמים. וכך הניבו אכזבה מערכים שלא עמדו במבחן, ורצונות עמומים למדי לשינוי, יומרה רוחנית, אשר לא ניטשה עד עצם היום הזה לחלוטין, והיא יומרת הפריצה מהרצף הרוחני הלאומי, שעדיין כובד בספרותנו ע“י יוצרים מהמשמרות שעיקר פעולתם הספרותית היתה בשנים שלפני קום המדינה. עמדה זו מעידה שמלחמת השחרור הבשילה מגמה רוחנית, שטופחה לפניה ע”י תנועת “העברים הצעירים” (המפורסמת יותר בכינוי – “הכנענים”), אשר רוב בני הדור אימצו אותה, אם לא להלכה – לפחות למעשה. באמצעות עמדה אידיאולוגית זו כלפי המצב החדש – המצב הישראלי – התגבש גם הדור הספרותי הראשון בסיפורת הישראלית – הוא “דור בארץ”. חווית המלחמה פירנסה אותו תחילה כמשמרת ספרותית חדשה, אך ככל שתודעתו העצמית, כפורץ מהרצף הרוחני ההיסטורי, התגבשה והלכה, התייצב בתולדות הספרות העברית כדור המחולל בה תפנית רוחנית גמורה, ומתייצב בתחילתה של תקופה חדשה בספרות זו – תקופת הספרות הישראלית.

לקראת סיום העשור הראשון למדינה היתה כבר תודעתם העצמית של בני “דור בארץ” מגובשת היטב, והניגוד הרוחני לקודמיהם, סופרי העליות, נצטייר כבלתי ניתן לגישור. ויהיה זה אך טבעי להדגים את הניגוד בהכרזות הניתוק הרוחני, כפי שהושמעו על־ידי נציגי שתי תקופות סמוכות בספרות העברית, מעל בימת הכינוס של הסופרים העברים בכנס של תשי"ז. שלמה שפאן ייצג בדבריו את סופרי תקופת העליות: “הענין הוא במלחמה מסותרת – – – בין הספרות שהיתה התפתחות של שנים ודורות ושל תקופות ארוכות בתולדות ישראל, ובין הופעה של ניתוק שעליו אנו עומדים כעת. – – – אנחנו עומדים במומנט של קפיצה – לא התפתחות ולא המשך ולא קשר בין ענין לענין מתוך תהליך אחד ממושך ורצוף, אלא אנחנו עומדים על אלמנט חדש של קפיצה חזקה, מסוכנת, אבל מציאותית מאד – משטח אחד, ממצב יצירתי אחד, למצב אחר. – – – אני רואה את היסוד הזה במומנט של ניתוק”.

ומשה שמיר, שייצג באותו כנס את מספרי “דור בארץ”, הכריז על הדור כדור של רנסנס ספרותי, ובדבריו אישר את תחושתו של שפאן, שהניתוק הרוחני בין הדורות הפך לעובדה קיימת: “נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו – יחדל מן האשלייה התמימה הזאת. עולם שלם של סיבות וגורמים מכל הסוגים מחולל דור חדש בספרות ובמחשבה”.

שני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה היו כזכור שנים של מאבק יום־יומי לביסוסה של המדינה ולשמירה על שלום גבולותיה – גבולות שביתת הנשק. ההשתקעות המלאה בעיסוקים הארציים הקשורים במדינה ביססה את מסקנתם של מספרי “דור בארץ”, כי הציונות, שאיכזבה בשעת המבחן המכריע, ראוייה למרכאותיה. גורלו של עם ישראל ייקבע לא על־פי המלל העקר של בעלי מישנות לאומיות, שהפגינו נאיביות ונטיות אוטופיות, אלא על־ידי התמודדות מפורשת עם המצב הישראלי. המציאות ההיסטורית בשני עשורים אלה סייעה להתבססותה של המגמה האידיאית, אשר הוטעמה בנושא הראשון של הסיפורת הישראלית – נושא המלחמה: להציג את הקיום הישראלי כתחילתו של מהלך חדש גם בתרבות, המצדיק התנכרות מוחלטת למושגיה, לערכיה ולמחשבותיה של הציונות.

כידוע, מצבה של אומה אינו משתנה ע“י כך שהיא משתכנעת שחל שינוי במצבה. אך בלבבות של בני דור המדינה, שמסר החידוש שבמצב הישראלי הועבר אליהם ע”י קודמיהם, בני “דור בארץ”, להטה תשוקה לנסות בפועל אפשרות שטרם היתה למציאות. זהו הרקע הרוחני ללידתו של הנושא השני בסיפורת הישראלית – הנושא הקיומי, שגיבש גם משמרת ספרותית חדשה, אשר לימים הוענק לה בידי אחד מבני המשמרת (גרשון שקד) הכינוי “הגל החדש”.

הנחתם של מספרי “הגל החדש” היתה שהמצב הישראלי, בשל היותו פרי מסגרת מדינית־ארצית, דומה בכל למצביו הקיומיים של האדם בכל מקום אחר בעולם. הנחת הדמיון הזו, בין הישראלי ובין כל אדם במדינה אחרת בעולם, העניקה ממשות להרגשת החידוש שבקיום בתנאי מדינה, בהשוואה לקיומם של יהודים בעבר בתנאי גלות, כי היא העלתה על נס את המצב הישראלי כצורת קיום נורמלית. אימתי היה מסוגל יהודי בעבר לטעון שבעיותיו, מבוכותיו ולבטיו הינם בפועל כשל שאר הבריות בתבל? הנושא הקיומי העניק באותה עת לישראלי את האשלייה המתוקה שבזכותה של המדינה, הפך להיות אזרח העולם, וניפטר בכך מאותו תו־מפלה, שהיה מנת גורלו של היהודי במהלכה של הגלות.

הכתיבה על הנושא הקיומי השתמשה במציאות הישראלית כברקע לבחינת מצביו הקיומיים של האדם: אהבותיו, חרדותיו, סיוטיו וחיפושיו אחר גאולה אישית. לכאורה הטעים הנושא את היחיד, עד כדי תלישותו הקיצונית מהכלל, הן בחינת חברה והן בחינת אומה. אך הימנעות קיצונית שכזו ממיקומו של היחיד במציאותו, מציאות המקום ומציאות הזמן, מעידה כאלף עדים על התעצמותה הקיצונית של יומרת הפריצה, אשר בה החלו קודמיהם, בני “דור בארץ”. התפארותם של מספרי “הגל החדש”, שבמחיקת לשון הריבוי “אנו” מיצירתם, גאלו את הסיפורת הישראלית מהתעסקות מיותרת בלוקאלי והעניקו לה מימד אנושי־אוניברסלי – היא מגוחכת. כקודמיהם הגיבו אף הם כלפי המצב הישראלי, אף אם נמנעו בכוח לפרש את שמה של המדינה, כדי להצדיק את התבדלותם המלאכותית מאבותיהם הרוחניים, מעצבי יומרת הפריצה מרצף הדורות, בני “דור בארץ”.

הנושא הקיומי זיכה את הסיפורת הישראלית במשמרת מספרים שניה, שהביאה עמה הישגי־כתיבה, שהיו בשעתם חידוש גמור לקורא העברי, אך בתחום הרעיוני המשיכו את קודמיהם והגיבו בדרכם שלהם על המצב הישראלי. ומי שמבקש להעריך את טיבה של התגובה שלהם, את מידת עמקותה ואת סיכויי התקיימותה, מוטב שיקרא את אותן יצירות, שהכניפו את רוחנו בשעתם, בהבנתו של קורא בארץ הזו, שלמד בינתים את הלקחים ממלחמת יום הכיפורים. יקרא־נא כיום את הרומאן “החיים כמשל” לפנחס שדה, את הנובלות של יצחק אורפז ואת סיפוריו המוקדמים של א. ב. יהושע.

המציאות ההיסטורית הפיגה עד מהרה את השיכרון האוניברסליסטי, שהביא עמו הנושא הקיומי. ככל שנתארך ההכרח להגן על קיומה של המדינה, התבקש לה הסבר סביר יותר מעצם הרצון שבין מדינות העולם תהיה גם מדינה של יהודים. הפזיזות שבה נזנחה המחשבה הלאומית החלה אף היא לתת את רושמה. ההווי הקצר של שתי עשרות שנים של עצמאות לא יכול היה לבוא במקומו של המיכלול הריגשי והרעיוני שהיה בכוחה של ההגות הלאומית להעמיד לרשותנו, אלמלא פנו לה עורף. האנטגוניזם, שהובלט תמיד בין ישראליות ויהדות, איבד אף הוא את קיסמו. בחיי היום־יום היה קיומה של המדינה תלוי בסיועם של יהודי התפוצות. יתר על כן: גלי העליה הגדולים פסקו, והחלה הגירת יהודים דו־כיוונית, אל הארץ וממנה. ההערכות שהוענקו לכיווני ההגירה, על־ידי כינוייה של האחת כ“עליה” וכינוייה של השניה כ“ירידה” לא מנעו גם מילידי הארץ לקחת חלק בפעילות הגירה זו.

שעת חשבון־הנפש של המצב הישראלי הגיעה. אין לתמוה, שמטפחי היומרה מתש"ח, להתייצב כחולייה ראשונה ברצף היסטורי חדש, בני “דור בארץ”, היו הראשונים שחשו, כי אין מנוס מנטישתה של יומרה זו. הם הבינו כי מדינה היא מסגרת בלבד, שאותה יש למלא תוכן רוחני, ושהגאולה הארצית לא תחזיק מעמד בלעדי סיועה של הגאולה הרוחנית. שנות הבריחה מזיקה אל זהות לאומית, עמוקה בזמן ועתירה בנכסי־רוח, הצטיירו לפתע כמעשה משובה של נעורים. ובעיניים מפוכחות של בגרות הצטיירה לפתע השיבה כהכרח של חיים. חשוב להבליט שבני “דור בארץ” נועזו להיות ראשונים בגישושי התקשרות מחודשת זו אל הרצף הרוחני ההיסטורי.

הרמז הראשון לתפנית רוחנית כזו ניתן בטרילוגיה הראשונה שנכתבה ע“י אחד מבני הדור, מפרי עטו של שלמה ניצן. כתיבתה של הטרילוגיה ארכה עשר שנים, וחלקיה משקפים את התמורות הרוחניות שתארנו. הכרך הראשון בטרילוגיה זו, “בינו לבינם” (1953), משקף את צהלת ההינתקות ממורשת האבות של בני “דור בארץ” בתחילת דרכם. שמחת ההתפרקות ממורשתם הרוחנית של האבות מסומלת בכרך זה במעמד טיפוסי, שבו מבטא שאוליק את התנכרותו הרוחנית לעבר, ע”י התעללות בספריו של אבא, שמכילים את חוכמת הדורות ואת ערכיהם המסורתיים. אך בכרך השלישי, שנדפס ב־1960, כבר משתקפת זיקה שונה אל ערכי־הרוח של האבות. עולמו הרוחני של שאוליק נמצא מדולדל ובלתי־מספק. שאוליק אוסף אל ביתו את ספריו של אביו שנפטר, ממש אותם ספרים שלפני שנים ספורות התעמר וזלזל בהם כל־כך. כאשר סיים את העברת הספרים: “עדיין עמד ליד הספריה. אולי סתם כך, מתפעל ממעשה־ידיו, ואולי מברר לעצמו דברים שבינו לבין הספרים. – – – משהו משל אבא פחת, משהו משל שאוליק נתווסף. וכל החדר קיבל פנים אחרות. הזדקף וסקר את הארון ודימה בלבו כאילו רוחו של אבא שוכנת בתוך הארון”.

נחשון זה מפרי עטו של שלמה ניצן בישר את לידתו של נושא חדש בסיפורת הישראלית – נושא החיפוש אחר הזהות העצמית. ובזה אחר זה, החל מאמצע שנות הששים, החלו להתפרסם הרומאנים שנקטו עמדה חדשה כלפי המצב הישראלי. תחילה “החי על המת” לאהרן מגד, ואחר־כך הטרילוגיה של בנימין תמוז על אליקום והרומאן שלו (שהיה עוד בכתובים קודם לכן) “יעקב”, עד מפעלו המונומנטלי של אהרן אפלפלד, שכל כולו מתייחד במאמצי־שיבה אל הזכרון הקולקטיבי. המצב הישראלי הואר לפתע, באמצעות נושא הכתיבה החדש, כשלב בקיום היהודי. והמשך הקצר של שנות המדינה קיבל לפתח את ממדיו המציאותיים ע"י שילובו מחדש במשך הארוך של הקיום היהודי.

גם מלחמת ששת הימים תרמה לכך, אך התפנית הרוחנית נעשתה קודם למלחמה. הנצחון הצבאי הגדול דירבן את הנכונות לשיבה, והיתה שמחה אמיתית נוכח ההזדמנות הטבעית שנוצרה לשוב אל אוצר המושגים ואל אוצר המחשבות של התרבות הלאומית, כדי לדלות שם ניסוחים מן המוכן לביטוייה של רוממות־הרוח וההתפעמות בת־שעתה. באמצעות הנושא הספרותי החדש נתקיימה ההתפייסות עם העבר. לפתע נחשף, שהנסיון להשוות את מצבו של הישראלי למצבו של כל אדם בכל מקום אחר בעולם, כפי שנוסה בכתיבה על הנושא הקיומי, הוא נסיון מוטעה. הדמיון הוא הרבה יותר ממשי ומשמעותי בין המצב הישראלי ובין המצב היהודי, כפי שחיים אותו כיום יהודים בכל העולם. ונושא החיפוש אחר הזהות העצמית מתאפיין במאמצים לפתור את חידת הקיום היהודי ולפענח את מיסתורי מהלכיו בהיסטוריה.

הנושא הדקאדנטי לא הסתפק בהשוואת המצב הישראלי למצב היהודי, כפי שחיים אותו כיום יהודים בכל העולם, אלא חתר להשוואת המצב הישראלי אל הקיום היהודי בגלות בכל הדורות. בכך מסמן הנושא הדקאדנטי בסיפורת הישראלית את מותה של יומרת תש“ח, להינתק ולהיפרד מההתייחסות אל המיכלול הרוחני של הדורות הקודמים, ולפתוח בכינונה של המדינה רציפות רוחנית חדשה, הישראלית. ביטוי מפורש לכך מצוי בסיפורי הקובץ “אחרי הגשם” ליצחק בן־נר, אך ביצירתם של אחרים מובעת האכזבה מיכולתה של המדינה לסעוד עמדה רוחנית יומרנית, כזו שטיפחו בני “דור בארץ” בפריצתם הפזיזה בתש”ח, בהתרפקות גלוייה על העבר, שמליאוּתוֹ ומיסתוריו מפייסים את אלה שנדונו לחיות בתוך הווייה של אובדן וריקנות.

על אף אופיין הבלתי־תלוי של היצירות, אשר אותן אני מונה כיצירות המבטאות את העמדה הרוחנית המגולמת בנושא הדקאדנטי, שמקשה כל־כך על מלאכת ההכללה, ניתן לציין את מידת האחדות המפתיעה שהן מגלות בענין אחד – בהערכתן כלפי מקומה של המדינה בתולדות העם היהודי ובהחשבת השפעתה של המדינה על עולמו הרוחני של הישראלי. בכל היצירות הללו מבוטאת ספקנות בכוחן של הפעולות הארציות, שהמדינה לקחה את מירב כוחו של העם למענן, לשנות מעיקרו את מצבו הקיומי של העם היהודי. יתר־על־כן: המדינה הסיטה את האומה ממהלכה הטבעי, ובכך דילדלה את עולמו הרוחני של הישראלי, ע"י הרחקתו מנכסי־התרבות העשירים של המורשת. המדינה היוותה הרפתקה שהציבה אותנו על סף הכליון הלאומי, כי היא דירבנה את ההיטמעות בתוך תרבות חסרת־ייחוד, בלתי־יציבה וווּלגארית של התקופה, שהיא ניגודה המוחלט של התרבות היהודית, שהיתה אליטרית מעצם טיבה ומסוייגת עקרונית מפני פתיחות מוחלטת לאופנות רוחניות ולתהפוכות בנות־שעתן.

ביטויים מרומזים למסקנה רעיונית כזו, ביחס לקיום הארצי וקשירת העתיד הלאומי כולו בקיומה של המדינה, ניתן למצוא ביצירות שנכתבו בשנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. כך אצל תמוז ברומאן “יעקב” וכך אצל אפלפלד ברומאן הראשון שלו – ״העור והכותונת". בין שתי המלחמות האלה החלה בקרב המספרים התפכחות מסיכוייו של הנצחון המדהים ב־1967 ליישב אחת ולתמיד את הסכסוך המתמשך בין מדינת ישראל ומדינות ערב. לא במקרה הפיחו תוצאותיה של מלחמת ששת הימים רוח־חיים בפולמוסים שהוזנחו בעיצומם לאחר מלחמת השחרור. שוב נשאלה השאלה: האם כוח מקנה זכות? הלנצח נתקיים על חרבנו? האם לנו בלבד זכות על הארץ הזאת? ומחדש הועלו השאלות המוסריות הקשורות במעשי המלחמה ובתוצאותיה (הנישול, למשל).

ככל שהתקרבנו למלחמת יום הכיפורים נשלמה גם שחיקתו של האמון ביכולתנו לעכל את ההכרח להשתמש, לשם קיומנו במדינת יהודים עצמאית, בכוח־הזרוע. ועם האמונה המתמעטת בכך, התחזקה גם הספקנות ביחס לתפקידה ולמקומה של המדינה בגורל קיומנו בימים יבואו. זהו האקלים של ההרגשות והמחשבות שהניב הרהורי כפירה ראשונים, בחשיבות המוגזמת שאנו מייחסים לחלקה של המדינה בהבטחת עתידה של האומה, דוגמת אלה שבוטאו ברומאנים האמורים של תמוז ושל אפלפלד. אך ללידתו של הנושא הדקאדנטי כנושא חדש בסיפורת הישראלית, שמרבית המספרים משתי המשמרות הקודמות (בני “דור בארץ” ובני “הגל החדש”), וכן מספרים חדשים – פונים לבטא באמצעותו הרגשת־חיים, שאי־אפשר היה לצפות את ביטוייה בספרותנו קודם לכן – לכך תרמה תרומה מכרעת מלחמת יום הכיפורים.

מומחים לעניינים צבאיים טרם הכריעו אם תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים מעידות על תבוסה צבאית או על נצחון בלתי־משוער. אולם בתחומה של הרוח היו למלחמה זו תוצאות ברורות לחלוטין: מלחמת יום הכיפורים הביסה את שארית האמונה, שעוד נותרה עד מלחמה זו, באפשרות לסמן מכינונה של המדינה תפנית רוחנית וחדשנות תרבותית. ולראשונה גם נאמר מפורשות שהשפעתה של המדינה על התפתחותנו הרוחנית היא הרסנית ומזיקה. היא גוזלת מאתנו את מעט הצביון הייחודי, ששרד עוד בנו כירושה מאבותנו ומזיקה עמומה אל נכסי־הרוח שלהם, היא מחלישה בנו את תשוקת־החיים והיא גוזרת כלייה ואובדן על כוח ההולדה שלנו, שאמור להבטיח את המשך התקיימותנו כאן. לא במקרה חוזה גיבור הרומאן “מינוטאור” לתמוז, כי מן האפיזודה הישראלית לא תבוא הגאולה המקווה, לא תתגבש אלטרנטיבה רוחנית לתרבות האירופית השוקעת. מנוכחותנו במזרח התיכון תצמח יישות רוחנית חדשה, וולגארית ודוחה: “אנשי לבנטה, בליל גזעים, עינים אפורות עם בלוריות שחורות כזפת. גזע שדיבורו בתנועות־ידים ובצעקה”. “תרבות” לבנטינית זו אין לה ולא כלום עם מקוריותה של היהדות ועם האותנטיות התרבותית של המזרח השמי. ולדעת תמוז, המצב הישראלי יביא לידי כך, משום שמראשיתה הוצגה המדינה כאידיאל סותר ליהדות, שהיא רוחניות צרופה.

ואמנם לאחר מלחמת יום־הכיפורים מתפרסמים והולכים הרומאנים המסמנים בברור את לידתו של הנושא החדש בסיפורת הישראלית – הנושא הדקאדנטי. ב־1977 מתפרסמים “המאהב” ליהושע ו“זכרון דברים” ליעקב שבתי. ב־1978 “עשהאל” לאהרן מגד ו“רקוויאם לנעמן” לבנימין תמוז. ובמהרה מתייצבים בספרי־הביכורים שלהם מספרים חדשים, המבטאים בכתיבתם את הרגשת־החיים הדקאדנטית ברעננות מפתיעה ובעוצמה שיש עימה הבטחה לעתיד: דוד שיץ ב“העשב והחול” (1978), יעקב בוצ’ן ב“שני חיי יעקב” ואריה סמו ב“עץ התות” (שניהם ב־1979). באותה שנה מצטרף אליהם יצחק בן־נר בקובץ הסיפורים המעולה “אחרי הגשם”. וחותמים – לפי שעה – את הכתיבה על הנושא הדקאדנטי, בנימין תמוז ב“מינוטאור”, שראה אור ב־1980, עמוס עוז ב“מנוחה נכונה”, א. ב. יהושע ב“גירושים מאוחרים” וגם מספר חדש נוסף: בני ברבש ב“היקיצה הגדולה” (1982).

לאחר ששרטטנו את תחומיו הרעיוניים של הנושא הדקאדנטי בסיפורת הישראלית ואף פרטנו את רשימת היצירות שנתפרסמו בנושא זה עד כה, יש ענין מיוחד להיפנות אל התוצאה האחת של הולדת הנושא הדקאדנטי, שהיא כבר עובדה מפורשת: הנושא הדקאדנטי גיבש משמרת ספרותית חדשה בסיפורת הישראלית, המתייצבת כמשמרת שלישית בתקופה הישראלית של הספרות העברית, בצד פותחיה של תקופה זו, בני “דור בארץ”, ובצד המשמרת השניה של בני “הגל החדש”. בהמשך ייעשה נסיון לאפיין את משמרת המספרים החדשה, ולהצדיק בדרך זו את קביעת נוכחותה כמשמרת נפרדת בסיפורת הישראלית.

בראש המשמרת החדשה – “הגל הדקאדנטי” – אני מציע להעמיד שני מספרים מוכשרים ומבטיחים, שכתיבתם הבשילה פירות ספרותיים ודאיים בביטוי הרגשת־החיים הדקאדנטית – את יצחק בן־נר ואת יעקב שבתאי. הצעה זו מבליטה קושי מתודולוגי אשר אין מנוס ממנו בכל נסיון למיפוי הרצף הספרותי. בן־נר, למשל, הוא מבחינת גילו כמעט בן “דור המדינה”. הוא צעיר מעמוס עוז בשנתיים בלבד, וכאשר פירסם את ספרו הראשון, “האיש משם” (1967) ניתן היה לשייכו בלא כל קושי למשמרת “הגל החדש”. גם יעקב שבתאי, יליד 1934, עשוי להימנות עם בני “הגל החדש”, אף שהסיפור אשר פירסם אותו לראשונה “הדוד פרץ ממריא” (בתחרות “קשת” 1969) נתחבר לאחר שמספרי “הגל החדש” הוכרו כמשמרת נפרדת ואנטגוניסטית לבני “דור בארץ”. הצבתם בראש “הגל הדקאדנטי” מוצעת כאן, משום ששניהם הבשילו בכתיבתם על הנושא הדקאדנטי, ובמסגרת הכתיבה על נושא זה גם נקטו לראשונה עמדה רעיונית ברורה – היא העמדה הרעיונית שסביבה מתלכדים יוצרי המשמרת החדשה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים בסיפורת הישראלית.

ועתה אל כמה מאפיינים של משמרת המספרים החדשה:

א. החבק הביוגרפי – מספרי המשמרת החדשה הם בני שלושים עד ארבעים, ושנות חייהם חופפות כמעט באופן מלא את שנותיה של המדינה ואת הוויית החיים הישראלית. על חינוכם משפיעים יותר המאורעות ההיסטוריים בחיי המדינה (המלחמה והפרשיות השונות במישור הפוליטי) מאשר חזונות חברתיים ואוטופיות אידיאולוגיות. מפוּכחוּת זו כלפי המציאות חידדה את רגישותם לכבילוּתוֹ של הפרט אל ההיסטוריה בשעת התהוותה. מכאן גם נטייתם של בני המשמרות לבחון את גורלו של הפרט באמצעות התמודדויות עם חיי היום־יום, מבלי לשאוב עידוד ונחמה מן האפשרות – שבני המשמרות הקודמות נתפסו לה – שחזונות לאומיים וחברתיים יגשימו עבור כולנו עתיד מבטיח יותר ונאה יותר. בכתיבתם מועתק המתח מהניגוד בין המציאות הישראלית ההיסטורית לזו המיוחלת ע“י החברה והמובטחת ע”י האידיאולוגיות השונות לכל, אל הניגוד בין המציאות ההיסטורית המיידית, המשותפת לכולם, ובין מישאלות־הלב האישיות, שאף הן נתבעות לאלתר, של הפרט.

ב. מימוש טוטאלי של המציאות הנתונה – בכתיבתם של בני המשמרת החדשה קיימת נטייה להמחשה נטורליסטית של המציאות הישראלית. בדרך זו מושגת ההבלטה של כיעורם של החיים, וכן עובדת היותם חיים ללא־מוצא. המציאות הנתונה מגולמת בצדדיה הוולגאריים. אדונים בה הנורמות של הרחוב (האלימות, הצביעות, הזדון והמיניות) ומנהיגים אותה מעשים שבעבר גוּנוּ והוצנעו (הרצון להשפיל את הזולת, הנכונות להיבנות מחורבנו, יחסי הניצול המופגנים והעדר כל התלבטות מוסרית בזיקות שבין אדם לאדם). זוהי מציאות של ניוון וניוול, של חשיפת חיי הפרט לעיני כל הן בידי עצמו והן על ידי האחרים. הכל חיים במציאות זו בתחושה של ארעיות, ועל כן הם משקיעים את מיטב מירצם במיצוי האפשרויות ההדוניסטיות שבחיים. עולמו של הפרט קורס בלחצה של מציאות זו, ואף אם ינוס אל פינה שכוחה – לא יימלט מעקתה ומכוחה המשחית.

ג. הבלטת מוחלטותם של המצבים הדקאדנטיים – סיפוריהם של בני המשמרת החדשה אינם מסתפקים בהצגת המציאות הנלוזה הזו כמציאות טוטאלית שאין מיפלט ממנה – הם שואפים גם להעמידה באור של מציאות מוחלטת שאינה בת־שינוי. אחרת היא הצגתה של מציאות כתצלום של מצב של זמן היסטורי נתון, ואחרת היא הבלטתה של אותה מציאות כסיכומו של תהליך – סיכום שהוא בחינת מצב שאין סיכוי לשנותו. ועל כן יהיה זה מוטעה להגדיר את יצירותיהם של בני המשמרת החדשה כרוויות יאוש ופסימיזם, כי יאוש יכול להיות זמני ופסימיזם יכול גם להיחשב ליחס של זהירות מפני אשלייה עצמית ומפני הנטייה לתאר את המיוחל כמצוי בפועל. בכתיבתם מודגשת העמדה הדטרמניסטית כלפי הקיום – השינוי של המצב הדקאדנטי אינו בשליטתו של האדם. מצבו הוא ביטוי לגזירה מיסתורית אשר מוגשמת במהלכיה של ההיסטוריה.

הנטייה להעניק עומק היסטורי למצבו של הגיבור במציאות הנתונה ממומשת ע“י כל מספר בדרך משלו. יעקב שבתאי ב”זכרון דברים" משלב את מצבם הנתון של גיבוריו ביריעה רחבה, הסוקרת מספר דורות. כך נוהג גם דוד שיץ, הממחיז ב“העשב והחול” אנלוגיות של הרעלה והשחתה ביחסי אבות ובנים במשך מספר דורות. ובאופן דומה מוסבר מצבו של הגיבור ברומאן של אריה סמו. יצחק בן־נר משיג הארה כזו של המצבים של גיבוריו בעזרת איזכורם של מעמדים קדומים, מיקראיים לרוב, המבליטים את הגזירה ההיסטורית הקדומה כפועלת בחיי הדור האחרון.

המהלך הנופל של העלילה, השואף אל השקיעה, מתנקז לבסוף בביצה שהגיבורים טובעים בה. אין כאן הטפה לחיות חיי דקאדנס, כי אם היכנעות לגזירת גורל. המצבים הדקאדנטיים, שבני המשמרת ממחיזים ביצירותיהם, מסמלים סוף אפוקליפטי של החיים בכללם, שקיצם מתארע שלא במקרה בחייו של אדם נתון. המפולת, שהוא עֵד לה, מעידה על התפוררות שנמשכה זמן רב לפניו. הגיבורים אינם מזניחים את עצמם, אלא נודע להם שהחיים זונחים אותם. לא מרצונם הם מתבהמים – אלא החיים כופים עליהם את ההתבהמות. באמצעותם מתקיים המגע האחרון עם החיים – ועל כן הם שרויים בהיפרדות מהם.

ד. הרגשת החיים הדקאדנטית – קבוצת מלים מוליכה ביצירתם של בני המשמרת החדשה, מגדירה היטב את הרגשת־החיים, שלה הם נותנים ביטוי ביצירתם: שקיעה, דעיכה, התפוררות, רקבון, אובדן, חידלון ומוות. יעקב בוצ’ן ממחיש הרגשת־חיים זו בציור, המתאר את פעולת “תולעת הרקבון בפרי היפה”. דוד שיץ ממשילה לפעולת הארס המרעיל את הדם. ואצל יצחק בן־נר מודגש תהליך ההיחלשות עד להישברות. כל התיאורים משקפים את ההרגשה, שהחיים מדלדלים מחיותם. תשוקת־החיים מתמעטת ובאופק ממתין זה מכבר, בסבלנות רבה, הקץ המגולה – האובדן. חידת החיים הולכת ונפתרת, ואנו כבר שרויים בפיכחון הנורא, כי תקופתנו היא תקופת הדמדומים, שלאחריה החשיכה. הרגשת חיים זו מבשרת את הקץ האפוקליפטי, שקודמינו חזו אותו – ואנו רואים אותו מתגשם במציאות. הרגשת הקץ וכליונם של החיים מודגשת במוטיב חוזר בכתיבת כולם. גיבורי הסיפורים על הנושא הדקאדנטי נמנעים מהעמדת ולדות אחריהם. יצחק בן־נר מתחיל את שקיעתם של גיבוריו מרגע מותה של האהבה. עובדה זו מטריפה את דעתה של עתליה, וממנה מתחיל דנציגר את כל מעשיו. דוד שיץ מבליט מאד את הזנחת הצאצאים כגילוי קבוע ביחסי ההורים לילדיהם והימנעותם של בני הדור האחרון מהולדת בנים. גיבוריהם של יעקב בוצ’ן ואריה סמו נוטשים את נשותיהם ואת ילדיהם. ויעקב שבתאי מדגיש את סרובו של אחד מגיבוריו להעמיד ילדים אחריו, וגם האחרים ב“זכרון דברים” חיים אותו אורח־חיים שממנו אין מובטחת ההמשכיות. מוטיב חוזר זה ממחיש אותה הרגשת־חיים, שביסודה מודעות מוחלטת לקץ והשלמה גמורה עם כליונם של החיים.

ה. המסר השליחותי התראתי – מספרי הגל הדקאדנטי מבליטים את מגמתם הרעיונית, ומכוונים אליה את דעתנו באופנים שונים. על רובם מקובל השימוש המכוון בדמות “המספר”. לא במקרה בוחרים שיץ, בוצ’ן וסמו דמות־“מספר” המספר על עצמו כגיבור המאורעות. לשון ה“אני” מקנה לסיפור ערך של תעודה אמינה, המסופרת בנימת התוודות. שיץ אמנם מסווה את הקול המתוודה ע“י ריבוי של “מספרים”, אך מנהיג אותם ה”מספר" המצטנע, צעיר האחים במשפחה המקוללת, עמנואל, שעריכתו ניכרת באירגון פרקי “המספרים” האחרים. האפילוג של הרומאן חושפו לבסוף. אפילוג זה הוא וידוי מפורש של עמנואל, שבו הוא מעיד, כי תוצאות חקירתו אישרו את חרדותיו: קללה רובצת על המשפחה, המתגלה ביחסי אבות ובנים בה, והוא עצמו נועד לחזור על מהלכי קודמיו, בלא שיוכל לשנות את הגזירה. שבתאי ובן־נר נעזרים בטכניקה של המבע המשולב כדי להשיג אותה דרגה אמינות שמשיגים חבריהם הצעירים למשמרת ע"י דמות “המספר” בגוף ראשון.

הנסיון הזה, לייחס לפרי הדמיון היוצר, לבדייה, ערך של תעודה אמינה, אשר כמו־מצלמת את המציאות – נסיון זה משקף את המאמץ הגדול שהשקיעו מספרי המשמרת כדי לרכוש את לבנו ואת אהדתנו למסר הרעיוני של סיפוריהם. אעפי“כ ראוי לשאול: האם משקפת המציאות הבדוייה שבסיפורים אלה את המציאות הישראלית? האם מוסרים מספרי הגל הדקאדנטי תמונה היסטורית של המצב הישראלי? התשובה לשתי השאלות היא, כמובן, שלילית. מספרי המשמרת החדשה ממחיזים תמונת־מצב קיצונית, שטרם התממשה במציאות הישראלית, ומבקשים אותנו לקבלה כתעודה אמינה למציאות חיינו. תופעת היסט זו, ממציאות קיימת למציאות בדוייה, היא אמצעי מובהק של הסיפורת להביע עמדה רעיונית כלפי הוויית החיים הקיימת. אמצעי זה נוצל גם ע”י מספרי דור תש"ח, כאשר המחישו ביצירותיהם את מלחמת השחרור בריאליזם מובהק, אך בניגוד מוחלט לעובדות ההיסטוריות, וביקשו בסיועו של ההיסט לבטא את סירובם לקבל את ההיסטוריה, כפי שנקבעו תוצאותיה בפועל.

דחופים ע"י אימת האפשרות הנוראה, אשר נתגלתה לפניהם ביחס להמשך קיומו של העם היהודי, אם ישליך את כל יהבו על המדינה, מתארים מספרי המשמרת החדשה ביצירותיהם מציאות מוגזמת ובלתי־היסטורית, כדי להזהירנו בעוד מועד מפני הבאות. זוהי אזהרה מפני החורבן שמבפנים, מפני חיים שהחזון אינו מכוונם אל תכלית כדאית. הנושא הדקאדנטי בכתיבתם מבטא את החרדה מפני תוצאות הניתוק הרוחני, שהקמת המדינה עודדה לעשותו, אשר רושש אותנו מידיעת עצמנו ומידיעת התכלית לקיומנו. הם מתארים את סופה של היומרה הרוחנית, אשר נקשרה במדינה מרגע הקמתה, כדי לטעון, שבעוּלה של ההיסטוריה בלבד אין אנו מצליחים להתקיים ואין סיכוי להמשך התקיימותנו.

ההגזמה בתאור סכנתה של המדינה, להמשך קיומו של העם היהודי בעתיד, משמשת למספרי המשמרת החדשה אמצעי פרובוקאטיווי להתקבלות התראתם על הדעת. לכן אין להאשימם כמטיפים להשלים עם המצבים הדקאדנטיים, ואין גם להוקיעם כמי שמנסים לחבב עלינו את חיסולה של המדינה היהודית. תחושת השליחות שמפעמת בקרב מספרי המשמרת החדשה – וכן בקרב המספרים מהמשמרות הקודמות שכתבו על הנושא הדקאדנטי – היא לנסות להציל מפני האובדן כל עוד ניתן להציל מפניו. ודרך ההצלה משתמעת מן התאור המוסט, המגזים: עלינו לאזן את הקיום הארצי במדינה עם הקיום הרוחני־החזוני שידענוהו בעבר. עלינו להשתחרר מעריצותה של ההיסטוריה, לצאת במקצת ממנה, כדי לשאוב שוב כוחות מן המיסתורין הרוחני של קיומנו. ובאחת: הגאולה הרוחנית קודמת לגאולה הארצית, והתקיימותה של מדינת היהודים מותנית כולה בעוצמת חיוּתה של היהדות במדינה זו. אם ייטשטש צביונם של הישראלים כיהודים, תהיה זו כבר מדינה אחרת, אשר תישא את שם ישראל לשוא, כי בהעדר זיקה לעולמה הרוחני של היהדות, יאבדו בה יהודים את כוח־העמידה בפני ההתבוללות והטמיעה.

הכתיבה על הנושא הדקאדנטי מבטאת את ההתקוממות שהתגברה לאחר מלחמת יום־הכיפורים בסיפורת הישראלית, נגד יומרת דור תש“ח, לפתוח מיום ייסודה של המדינה רצף רוחני חדש, אשר יחליף את הרציפות הרוחנית־תרבותית שהתקיימה עד אז, בסימן הזיקה האמיצה אל עולמה הרוחני של היהדות. מכלל כישלונה של היומרה הזו ומכלל נסיגתם ממנה של מטפחיה הנלהבים, בני דור תש”ח, ניתן ללמוד על עוצמת הפיתוי שהעמידה המדינה בשעת ייסודה בפני צעירי אותה תקופה. הם האמינו בתמימות שבמדינה תוכל להיווצר תרבות חדשה, שיהא בכוחה להחליף את התרבות הלאומית המגובשת מזה דורות. ההקבלה אל העמדה הרוחנית האחרונה, שהתגבשה במסגרת הנושא הדקאדנטי כלפי המצב הישראלי, מעלה, כי מאז תש"ח ועד היום מתבטא השינוי בהתמעטות הנכונות לבטוח במדינה בלבד בשאלת המשך קיומו של העם היהודי. מצורפת לעמדה זו גם מסקנה דומה בתחום התרבות: צביונה הרוחני של המדינה ייקבע במידה רבה מהזיקה שהיא תקיים בעתיד אל נכסי התרבות היהודית לדורותיה.

התייחסותה הרצופה של הסיפורת בשנות המדינה אל “המצב הישראלי” מלמדת על עוצמתו המתסיסה של האירוע ההיסטורי המהפכני בתולדות העם היהודי בעת החדשה – הקמת מדינת־ישראל. אך הוא גם מעיד עד כמה מורכבת היא שאלת התוכן שיהיו לחיים היהודיים במדינה. ארבעת הנושאים, שהעסיקו את הסיפורת בשנות המדינה, משקפים את התמורות הרוחניות, בלחצם של האירועים המסעירים בחיי המדינה (ובעיקר היתה מכריעה השפעתן של המלחמות), ואת כוונתן להשפיע על קביעת דיוקנה הרוחני של המדינה. שני הנושאים הראשונים, נושא המלחמה והנושא הקיומי, הדגישו את התשוקה להשוות את גורלו של העם היהודי לגורל שאר העמים, על־ידי העדפת תכנים ארציים על התכנים הייעודיים־החזוניים, אשר שלטו עד קום המדינה. שני הנושאים האחרונים, נושא החיפוש אחר הזהות העצמית והנושא הדקאדנטי, מבטאים ערגה מחודשת למדינה שתוכנה יהיה נקבע ע"י ייעודיה המסורתיים של היהדות, למדינה שתיבדל לטובה מכל מדינה אחרת עלי־אדמות.

הסיפורת הישראלית עומדת לפיכך במתח אידיאי בלתי־פוסק עם המורשת הרוחנית הלאומית. למרות שגם היא הינה חולייה במהפכת החילוּן, המתקיימת בסיפורת העברית מאז ספרות ההשכלה, על־פי קנה המידה של הרציפות המוחלטת, הרי על־פי קנה־מידה של הרציפות היחסית, מקיימת הסיפורת הישראלית, באמצעות השיג־ושיח שלה עם המיכלול ההגותי־ערכי של הציונות, דיאלוג מתמיד עם היהדות במובנה ההיסטורי, עם היהדות בחינת תרבות. ורק בעניינים חיצוניים של היצירה הספרותית מקיימת הסיפורת הישראלית יחסי שאילה ומתן, קבלה והענקה, עם ספרות העולם, עם הספרות הכללית בחינת אמנות. ייחודה של הסיפורת הישראלית הוא לפיכך במה שמבדיל אותה מכל שאר הספרות בת־זמננו בעולם – בייחודה כספרות מתלבטת ובעלת עמדות רוחניות בשאלות לאומיות מובהקות.

ואשר לנושא הדקאדנטי עצמו – חשיבותו בסיפורת הישראלית אינו באורך החיים שצפוי לו – ואין צפויים לו חיים ארוכים – אלא בתרומתו להבהרת “המצב הישראלי” ובתרומתו לחיזוק מגמת השיבה אל המושגים, הערכים והמחשבות, שהפורצים בתש"ח נטשום בפזיזות נעורים ובפחזות של בעלי־יומרה. ובלתי־מבוטלת בעיני היא גם תרומתו של הנושא הדקאדנטי להשבת הספרות הישראלית גם אל מקצת מהתכונות האמנותיות של הספרות העברית, אל דרכי־הפאתוס האידיאי ואל נתיבי־המרדנות הרוחנית, אשר תמיד הבדילו אותה מספרותם של עמים אחרים.