¹

שש שנים לאחר מלחמת יום־כיפור מוזעק דניאל לוין ע"י חברים ממקום שהותו באמריקה לחפש את עקבותיו של בנו יחידו, גידי, אשר נעלם ערב התגייסותו לצבא. דניאל מתחקה אחר עקבותיו של גידי בכוחות עצמו במהלך המסע שהוא עורך לאילת ולסיני. אך כשם שהמסע הזה בחודש אב מעורר ברעייתו “פליאה מסויימת” מראשיתו, כן הוא מסתיים באופן בלתי־צפוי. באמצע מהלך החיפוש אחר הבן החי (“השה האובד”), הלא הוא גידי, נוטש דניאל לוין את המשימה שנטל על עצמו, והוא פונה בהמשך להלך בעקבותיו של הבן המת (הבן שנעקד), אמנון (נוני), שנפל בגיא שומם ורחב־ידיים בסיני במלחמת יום־כיפור.

תפנית זו במהלכו של הסיפור, מן הבן החי אל הבן המת, וממקום־ישוב אל המדבר הצחיח, מקרבת אל הדעת עד מהרה, שהמסע כולו משחזר את תולדות־חייו של הגיבור. יתר על כן: השיחזור הזה אינו חופף בדקדקנות את המאורעות המכריעים בחייו, אלא מפצה את דניאל לוין על כשלונות וייסורים שהיו מנת חלקו בפועל. ההקבלות בין האירועים שעוברים עליו במהלך המסע הזה לאותם שאירעו במהלך חייו – הן המצדיקות את הקביעה, שלמעשה המסע באב הוא מסע המשחזר את חייו של הגיבור.

ההקבלה הראשונה מתקיימת בעזרת שתי הדמויות הנשיות שברומן. בתחילת מסעו אוסף דניאל אל מכוניתו טרמפיסטית – נערה אמריקאנית “אדומת שיער, שופעת חום וחדווה”. “והיתה רוח אחרת, עכשיו. של נעורים והרפתקאה”, מרוח אותה ראשית אבודה עם ענת. אך בעוד שהחיים המשותפים עם ענת הגיעו עד משבר, וסיכומם מפי ענת מתמצה באמירה־האשמה: “שום הרגשת שותפות”, מצליח הקשר עם בת־דמותה, סוזן, להתקיים כקשר המצטיין בקירבה ובחיבה אנושית. עם סוזן מתקיימת ידידות פשוטה, ומלבלבת חיבה אמיתית, כפיצוי על הכשלון של חייו המשותפים עם ענת.

לאחר שסוזן נפרדת ממנו בכניסה לחצבה, הוא אוסף אל מכוניתו טרמפיסט, חייל הממהר – ממש כפי שהקפיד נוני בנו – לשוב בזמן מן החופשה אל יחידתו בסיני. דניאל מסיע את החייל לאילת, ומשחזר בכך נסיעה לאילת שהעניק כמתנת בר־מצוה לבנו נוני. אך ההקבלה בין נוני שנפל ובין החייל הטרמפיסט היא הרבה יותר אמיצה. כנוני משרת החייל בביר־חמדה, וכנוני אף הוא תותחן. אלא שכל הקבלה ברומאן, מתקנת בשיחזור את מה שלא עלה יפה בפועל, בחיים. באילת נפרד החייל מדניאל, אולם למחרת, כשבדעתו לצאת ליום חיפושים נוסף בעקבות גידי, הוא מגלה את החייל ממתין לטרמפ. דניאל משנה לפתע את תוכנית מסעו ואוסף את החייל שנית אל מכוניתו כדי להסיעו עד לבסיס הצבאי – בדיוק כפי שנהג לעשות עם נוני.

בחייל זה, ששמו אנדי, מפצה דניאל את עצמו על נפילת נוני. כאשר הם מפליגים אל מרחבי המדבר הוא מאמץ לו את אנדי לבן: “אומר להם שאני אבא שלך. מביא אותך לבסיס וחוזר”. ואמנם ליד המחסום מודיע אנדי לשומר: “זה בסדר. אבי, רק מביא אותי לשם וחוזר”. וכנגד מראהו העלוב של נוני בתחרות עם חבריו בתיכון, כאשר החטיא בזריקתו לסל (187), גא דניאל במראה של בנו המאומץ, אנדי: “ראה את הקומה הזקופה, התמירה. את הגב ישר־הקוים בחולצה הצבאית. את השיער הבהיר על העורף. רך ואמיץ” (184). בתאורי הווי של אנדי הוא שומע את הד תאוריו של נוני. ועייפותו של אנדי בנסיעה אל הבסיס מעלה בזכרונו של דניאל את עייפותו של נוני כאשר הסיעו לבסיסו. ובשני המקרים הרבה אהבה גנוזה בהצעתו להם כי ישנו במהלך הנסיעה. אך בעוד שאת נוני הסיע אל מותו, הסעתו של אנדי אל הבסיס מתקנת את העבר. את “הבן” הזה הוא מביא לבסיס כדי שיוסיף לחיות.

הקבלה אחרת בין המסע באב ובין מאורע מרכזי נוסף בחייו, קשורה ביחסיו עם תלמידתו עלינה. כאשר בישרה לו עלינה על הריונה, הוליך ביחסו אליה להמתת פרי אהבתם. והנה, במהלך המסע הזה הוא מעלה אל מכוניתו בדואית צעירה הכורעת ללדת, והפעם הוא מסייע להשלים את ההריון בהצלחה, ע"י העזרה שהוא מושיט לה, כדי להביאה במועד אל מקום הלידה.

ההקבלה החשובה ביותר ברומאן היא ההקבלה בין נסיעתו הראשונה, אל שדה הקרב שבו מצא נוני את מותו, באוטובוס של היחידה שהוליך לשם את ההורים השכולים, ובין החלק האחרון במסעו, המסתיים באותו מקום עצמו. זירת־הקרב שבה נפל נוני מתוארת לראשונה למראית־עין תיאור ריאליסטי מובהק “עמק רחב בין שני רכסים” ובהמשכו פרוט כלי־המלחמה ההרוסים שמעידים על מה שהתחולל במקום. אך הלשון המדמה מרמזת על משמעותו של המקום, שאינה בניגלה: “הטנק, צריחו היה זקוף, חורים חרוכים ניבעו בו (עינים?) קרעים בבשר, מרוסקי־אש; משני הקומנדקרים לא נותרו אלא שלדי־הברזל, צלעות שנתעוותו. – – – ובשיפולי הרכס שמנגד – טנק אחר, ערוף־ראש – – – הטנק של האויב” (22).

זכרי־הלשון, הטמונים בצרופים המדמים של קטע התאור, הריאליסטי לכאורה, בונים את משמעותו של העמק הזה ברומאן. אל משמעות זו מוליך התאור השני, שאמנם אינו של עמק זה, אך הוא דומה לו בכל. וכך הוא ניגלה לעיני דניאל וסוזן הנמצאת שם בחברתו: “ובמפתיע – כאילו עלה המסך על חזיון קוסמי כביר, פרה־היסטורי – נגלתה לעיניהם הבקעה. – – – המראה היה מדהים, מרעיש: למטה־למטה, כתהום – – – השתרעה הבקעה, הרחבה הזוהרת, כמו אפיק אוקיינוס בראשיתי מושקה־באד. תשתית תבל: גלים־גלים של תילים נמוכים, נוצצים כמלח, וגיאיות סחופי־גיר ביניהם, ואיי משקעי־סלעים חשופים, מבהיקים, וכעין כבשני־גפרית, וקיטור עולה מן הארץ” (44).

תאור זה החליף את ה“עמק” ב“בקעה”, ואת הבקעה הוא מבליט כגיא־חזיון מיתי, בראשיתי, כמראה היבשה בתאור הבריאה: “ואד יעלה מן הארץ” (בראשית ב' – 6). ובשל כך מרגיש דניאל בהגיעו אל הבקעה הזו במהלך מסעו “שמשהו גורלי גורלי מאוד, נחרץ ברגע זה, וכאן, מול כיכר־הקדומים הזאת, מול הישימון הפעור, כל חייו נחתכים. ואין מנוס מהכרעה. כי אי־אפשר עוד. אי־אפשר – – –”. הואיל ותאור זה של הבקעה מובא בפתיחת המסע, מרמזת הרגשתו של דניאל כבר כאן, כי יותר משהמסע יכוון לגלות את עקבותיו של גידי הבן, הוא יחרוץ את גורלו של דניאל עצמו. המסע יביא אותו בהמשך אל הבקעה שבה נפל נוני במלחמה, אשר היא גם הבקעה המסמלת בתודעה הלאומית את זירת חייה של האומה העברית.

ואמנם בהגיע דניאל שנית אל ה“עמק” שבו נפל נוני, כבר הופך ה“עמק” ל“הבקעה”: “בהגיעו אל ראש הרכס נגלתה לפניו הבקעה, זוהרת בשמש, הבקעה הרחבה שבין שני רכסי הגבעות, מזה ומזה, זירת המערכה”. ובאחת אנו מועתקים בעזרת חילופי “העמק” ב“הבקעה” מזירת הקרבות של ימינו אל זירת הקיום הנצחית של האומה העברית. מקום נפילתו של נוני במלחמת יום־כיפור ניטען במשמעות מכוחו של החזון הנבואי הקשור כל־כולו בבקעה – חזונו הנודע של הנביא יחזקאל, הפותח במראה המדהים: “היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות” (ל"ז–1). ואם אנו חוזרים לתאורה הראשון של הבקעה ברומאן – אנו עומדים מיד על תכליתם של הצרופים המדמים: “קרעים בבשר”, “שלדי ברזל” ואחרים, ששואפים להקביל בין הזמנים, בין הזמן הנוכחי והזמן הקדום, כדי להפיק משמעות רחבה למהלכיה הנוכחיים של ההיסטוריה – משמעות הניגזרת מהגורל הלאומי, שהגיונו מתקבל רק מהקבלה כזו בין הזמנים.

“רוח ה'” הוליכה את דניאל לוין אל הבקעה שבה נפל בנו, כדי למצוא בה נוחם מכאבי שכול שליבו אינו עומד בהם. ובאור לגמרי שונה מצטיירת בעיניו זירת הקרבות שהמיתה את בנו: “בהשקיפו, מבעד לדוק־הזיעה המצעף את עיניו, על הבקעה בין הגבעות, חשב על כך שהדממה הזאת, הרובצת באין־מחריד, דינה שוב להתעורר בעוד חמש שנים, עשר, בעוד ימי־דור, כמחזוריות־טבע בלתי־נמנעת, ושוב ייערכו פה, על הרכסים מזה ומזה צבאות אדירים, אדירים מכל שהיו אי־פעם, ושוב תהומם הבקעה מרעמי אלפי תותחים ויתפוצצו שמיה ממעוף רבבות חזיזי־אש, ושוב תיפול בתווך צעקה בודדת, אובדת –” (199). המחזוריות של סער־מלחמה ורוגע־שלום כגורל קיומנו הלאומי מיישבת בתודעתו את ההתלבטות הממושכת בסוגיית הזמן. בעוד המדע דן בזמן הכרונולוגי ובזמן הפסיכולוגי ומודד כל שניה וחלקיקים של שניה, מציבה ההיסטוריה, שמושגי השינוי כלל אינם חלים עליה, הגדרת זמן שונה לחלוטין: “הזמן הוא מדבר, יובלות על יובלות ינקופו, וערירי יעמוד המדבר”.

המדבר הערירי, היובלות הנמשכים, הדממה והצבאות האדירים – כל הצרוּפים האלה שדניאל מייחסם לבקעה, מקשרים אותה הן לחזונו של הנביא יחזקאל והן לחזונו של ביאליק בפואמה “מתי מדבר”. ובשני החזונות החיים הניקפדים אינם קיצה של ההתקיימות. במובן הלאומי טמונה, במה שהוא למראית־עין הקץ לכל, חיות מיסתורית, שלפי שעה היא מתנמנמת, אך בבוא שעתה היא תתפרץ שוב בעוצמה אדירה: “ועץ שנפל אפשר שיקום, וכד שנשבר על המבוע אפשר שיהיה לשלם, והאבן תשוב מן הבור, ועצם תקרב אל עצם, והרוח תבוא, וכל הנשמה –” (200). כן – וכל הנשמה תשוב לחיות, וגם נשמתו של נוני תיזכה לחיים מחודשים בפלא תקומתו של העם היהודי, כי לכך יעדו גורלו האישי בשליחותו של הגורל הקיבוצי, הלאומי. ועם הכרת נוחם זו, האופפת את דניאל בנועם מפתיע “כאילו זה מקומו, כאילו הגיע אחר נדודים ארוכים, אל המנוחה סוף־סוף, ואל הנחלה”, מסתיים מסעו של דניאל בבקעה זו, שבה נפל בנו ובה הוא עצמו מוכרע מהתקף־לב.

העיון בגרעינו הרעיוני של הרומן לא יהיה שלם, אם לא תודגש תנועת המסע של דניאל לוין. תנועה זו מוליכה אותנו ממדינת־ישראל הנושבת אל המדבר החזוני. לאוּמה שהגיחה מן המדבר אל ארץ כנען הנושבת – אין כיוונה של תנועה זו יכול להתקבל כענין מיקרי בעלילת הרומאן. הואיל וענין מציאת האדם את עצמו עולה ברומאן בשיחה בין דניאל ובין סוזן, מבליטה תנועת המסע, שדניאל “מוצא את עצמו” רק בשובו אל המדבר, כי המדינה, שיחסו כלפיה בכל מהלך חייו היה יחס אמביוולנטי, מצמצמת את חוג הראייה שלנו, את הטעם לייסורינו ולמכאובינו – גם למכאובי השכול על בנינו. ולכן לא לשוא מתחלפים עד מהרה לדניאל תמרורי־הנוף הממשי בתמרורי־התרבות: חזונו של הנביא יחזקאל ושירתו כבדת ההגות של ביאליק.

ומשום מיקומה המחודש של התרבות לפני המדינה בסולם הערכים הלאומי – צריך לראות גם את “מסע באב” כמבטא את המגמה האידיאית שהתפתחה בסיפורת הישראלית כתגובה למלחמת יום־כיפור, שעיקרה ספקנות בכוחה של המסגרת המדינית בלבד להבטיח את עתידנו הלאומי, אם לא תוקבל לטירחה העצומה שמושקעת בגאולה הארצית גם אותה תשומת־לב שתבטיח את הגאולה הרוחנית. רק בשובנו אל נקודת המוצא הלאומית, אל המדבר, ואל הבקעה שבה נטועה הכרתנו הלאומית, אנו מגלים ש“יהודים” בלא “יהדות” קוצבים לקיומנו משך קיום מוגבל. וגם מדינה, שלכאורה היא חסונה כל־כך, לא תוכל להתמודד עם רצון־חיים ותשוקת־התקיימות שמתמעטים מהעדר הידיעה וההרגשה של הטעם למכאובים ולשכול. ועל כן מבחינה רעיונית “מסע באב” הוא רומאן נוסף באותו גל כתיבה, שאני נוהג לכנותו “הגל הדקאדנטי” בסיפורת הישראלית.

קיומו הברור של חוט שידרה רעיוני ברומאן החדש של אהרן מגד מבליט את חולשותיו של הסיפור עצמו. במבנהו הנוכחי של הרומאן נפרשת העלילה, מלבד מנקודת־המבט של דניאל לוין, משתי נקודות־מבט נוספות: של רעייתו ענת ושל בנו גידי. אילו נסבה העלילה על בעיית העלמותו של גידי ועל החיפושים אחריו – היתה הצדקה מלאה לחלקיו של הרומן המאירים את המאורעות מזוויות־הראייה הנוספות. אך כאשר המסע כולו הוא שיחזור חייו של דניאל, הנוסע למצוא פתרון לחידת חייו, נתקעים שני החלקים הפנימיים של הרומאן במקומם שלא לצורך.

הסיפור היה מגובש יותר סביב נושאו העיקרי אילו הושמטו ממנו חמישים העמודים של חלקים אלה, שאינם מוסיפים דבר לעלילה, והשפעתם היחידה, המזיקה, שהם מאריכים את אשלייתנו, כי התסבוכת היא היעלמותו של גידי והתרתה תושג בגילוי עקבותיו ע"י האב. ובשל כך נותרים לבסוף חוטי־עלילה כה מרכזיים פרומים: גורלו של גידי, ענייניה של ענת.

ניזקם האחר של החלקים הפנימיים הללו, הפונים לתאר התרחשויות ומחשבות של האשה והבן, שהם פוגמים בתחבולת הסיפור העיקרית, שמגד נעזר בה בחלק הראשון והאחרון של הרומאן, שהם החלקים המתמקדים בדניאל לוין. ושמבחינת הרצף הכרונולוגי צירופם זה לזה פשוט מתבקש מאליו. הואיל וזמן ההתרחשות הוא משך הזמן שאורך המסע – שתי יממות, ואילו זמן העלילה, המסביר ומנמק את האירועים שבמסע זה, כולל התרחשויות מכל שנות חייו של הגיבור – נקט מגד תחבולה יעילה (ואין זה חשוב כלל שאין בה חידוש), כדי לצרף את העבר אל הזמן הנוכחי של הסיפור. את פעריו של הזמן הנוכחי מילא והעשיר בעזרת הפלגות רטרוספקטיביות. וכך ההתרחשויות הנוכחיות, שלרוב אין צפויות מהן הפתעות מרובות, כי הן מצטרפות יחד לתנועת הנסיעה, נושאות על גבן את מאורעות חייו של דניאל, שבהן יש, כמובן, ענין רב יותר.

תחבולה זו היתה מצטיירת כסבירה וטבעית לוא נתמקד הסיפור בדניאל עצמו, אך כאשר היא מנוצלת גם בחלקים של ענת וגידי (זו אגב המתנה לילית לידיעה מדניאל, וזה אגב פעולת דיג מעל סירה) – ניצולה הבלתי־הכרחי גם שם עושה שמות בנכונות לקבל את התחבולה כדרך סיפור אמינה גם בחלקים העוסקים בדניאל. אך הכרח לומר שתחבולה זו היתה תופסת יותר אילמלא הסמיך המספר בתדירות כזו את האירוע הרטרוספקטיבי לאירוע הנוכחי. הנטייה לאנלוגיה סמוכה מדי בעלילה (כגון: הזכרונות הקשורים בעלינה הנסמכים כאנלוגיה לסיפורה של הבדואית הצעירה אשר כורעת ללדת) פוגמת בטבעיות פעולת־הסיפור.

הדמות היחידה שעיצובה הוא מניח את הדעת היא אמנם דמותו של דניאל לוין. גם השתנותו, ממגשים שליחות – שליחותו של “מדען, רוממות ‘הצדק’ בראשו” – אשר במובן הלאומי היא “אל־שליחות”, לנושא חזון “הבקעה” – חזון התחייה האפוקליפטית בכור־המוצא הלאומי, מן המדבר הקדמוני – השתנות זו גם מעניינת וגם מתקבלת על הדעת. אך עיצובן של הדמויות האחרות – נחום, ענת, גידי ודמויות משניות רבות – הינו קטוע ומרפרף. התנהגותם צפוייה, בלתי־משתנה ומוסברת רק לכאורה.

ולבסוף הערה אחת כוללת על רומאן זה של אהרן מגד. בעבר התלוננתי לא אחת על אותה רוח צוננין המנשבת בכתיבתו, המתגלה בקור־יחס ובשוויון־נפש כלפי לבטיהם וייסוריהם של ברואי־רוחו. והנה על אף ליקוייו החמורים של הרומן “מסע באב”, מצאתי ברומן האחרון שינוי לטובה בכתיבתו של מגד, בזיקתו כלפי גיבורו, דניאל לוין. לא רק שבאמצעותו מגד מעלה לבירור את בעיית הזיקה האנושית כלפי הזולת (והיא מכונה בצורות נגטיביות שונות: “התנכרות”, “נכות רגשית”, “העדר הכושר לאמפתיה”, “העדר הכשרון לאהוב”), אלא שהתלבטותו של דניאל לוין בשאלות אלה מוכרעת בבירור בעד גילוי של מגע מפוייס עם הבריות. ובמהלך המסע, הוא יוצר קשר ומגלה מעורבות בגורלם של האחרים, המצטרפים למכוניתו. ובדומה לכך, מצאתי לאחר הרבה זמן, גם מצידו של מגד עצמו נימת קירבה ופרצי־חום אנושי כלפי יציר־רוחו – גיבורו של הרומאן, דניאל לוין. אני מאמין שבעתיד עשוייה נימה זו להעמיק את עלילות דמיונו היוצר של אהרן מגד.