¹

יומנו של עשהאל, מסתבר, נופל בחשיבותו מיצירות הנעורים שהפיק מעטו. בגנזים של האם נשמרו חמש מחברות, שנגדשו בחבורים ובשירים שכתב “מכיתה ו' בבית־הספר היסודי ועד כיתה י' בתיכון האזורי”. עשהאל מעיד על תוכנן של המחברות: “חיבורים על מרד המכבים, ועל יוסף טרומפלדור, ועל שאול בברחו מפני דוד, ועל שמואל והמלוכה, ועל צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ועל חירות אישית וחירות לאומית, ו’איך נקבל את פני אחינו מתימן‘, ו’מה אומר לך יום העצמאות הראשון’, ו’דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצת חכם' –” (206). וכן שירים על גבי דפים תלושים, ובכללם השיר “אלישע ובן השונמית”, שהועתק ואף נשלח על־ידי האם לעיונו של המשורר יעקב פיכמן בליווי דברי־הערכה חמים משלה: “לפי עניות דעתי זהו שיר עתיר רגש ודמיון, מחונן באהבה לדמויות התנ”ך היקרות לכולנו".

כשרון הכתיבה נעור בעשהאל בעקבות האירוע המכריע בחייו: בהיותו בן אחת־עשרה נשמט מעל גבו של חמור והתעלף. “כשהתעוררתי – מעיד עשהאל על אותו מקרה – היתה לי מן הזדרחות כזאת, כאילו הייתי איש אחר” (18). ההתעלפות ארכה דקות אחדות בלבד ואעפי"כ קבעה את כל חייו בעתיד: “כשהתעוררתי ופקחתי את עיני אל השמים, הרגשתי כאילו אני לא אני, אלא מישהו אחר. זכרתי שבתוך העלפון, כמו בחלום, הייתי איש מבוגר, קדמוני, הלכתי בשדות והלכתי, מקל בידי, כעין מטה־קסם, והייתי קל מאוד, כמו מרחף מעל לאדמה. כשקמתי, ופניתי לראות איפה החמור, כבר חשתי את עצמי איש אחר, והיה לי כוח ברגלי” (29).

סמוך לאותו מקרה, והוא בן שתים־עשרה בלבד, נכתב השיר “אלישע ובן השונמית”. מעין־היצירה נבע בו ברציפות עד גיל שש־עשרה. אולם מאז ועד שהחל בכתיבת יומנו, והוא למעלה מארבעים, לא כתב דבר מלבד “כמה רשימות קצרות, על חיות, או על חפצים, שאין להן שום ערך, כי לא הצלחתי להביע בהן מה שרציתי: את נשמת הדברים – – – וגם עכשיו, כשאני כותב (את היומן), מלווה אותי פחד מוזר, שהמלים עלולות להמית את מה שעובר עלי באמת, כי למלים הכתובות יש כוח להחיות, אבל הן עלולות גם להמית” (18).

הכתיבה – כאמור – נפסקה, אולם “דמיונות הילדות” על כוחו לחולל נפלאות, מן הסוג שמיוחס במקרא לנביא אלישע, מוסיפים להסיח את דעתו לעתים קרובות: “לפעמים אני יושב לבדי בחדר, בערב, רק החתול לרגלי, ורואה בבהירות דברים שקרו לי כשהייתי לא מה שאני היום”, כגון: “אני כורע על שפת נחל, מרווה את צמאוני, – – קם, אוסף את שולי בגדי, מרים את המטה מן האדמה, ממשיך ללכת, במעלה ההר, בחום הצהרים, מגיע לאוהל בודד, אשה יוצאת לקראתי, מברכת אותי, אומרת שציפתה לבואי, ואני, במטה־הקסם שלי…” (38), וההמשך הן מסופר בספר מלכים ב' פרק ד'.

אלא שהמציאות טופחת על פניו. פעם בא לפקוד משפחה בדרום העיר במסגרת עבודתו בלישכה לסטטיסטיקה. בגלותו שם אלמנת־מלחמה וילד נגוע באבעבועות מתנפץ לעיניו חלום גדלותו: “אילו היה לי מטה, כמו זה שראיתי בחלום כשהייתי ילד, הייתי מניח אותו על פניו” (119). בהזדמנות אחרת מתרחש בו כמעט במלואו מעשה השונמית באלישע: איה משכנת את עשהאל “במיטה שבעליה – מדור־שינה שעולים אליו במדרגות־עץ צרות, ושריצפת־עץ מבדילה בינו ובין החדר הגדול שלמטה” (52). אלא שבעוד הוא במיטה שבעליה, מתעלסת איה עם דוידזון בחדר הגדול שלמטה. ואף על פי כן עתיד גם עשהאל לזכות בקורטוב של אושר כעבור חודשים אחדים – איה מעניקה לו מחסדיה, לאחר שהיא קוראת את יצירות נעוריו. הוא שאמרנו: יצירות הנעורים של עשהאל עולות בערכן על היומן שכתב בבגרותו.

עשהאל מפר את שתיקתו הממושכת ומתחיל בכתיבת היומן כתשעה חודשים לאחר שהכיר את איה: “ואת הדפים האלה אני כותב רק כדי לתאר את העובר עלי עם איה. לזכרון. כי אם –” (18). עשהאל קוטע את דבריו, וכך אין אנו יודעים תחילה מה מנבא לו ליבו, המצדיק הנצחה בכתב של יחסים שעודם לפני שיאם. והכתיבה עצמה אורכת כתשעה חודשים ונפסקת יחד עם סיום פרשת קשריו של עשהאל עם איה. כתיבת היומן היא אם כן לא תיעוד בלבד, כי אם בעיקר פעולת ניבוי. כאביו נוּגה המראה גם עשהאל “כאילו ראה את הסוף” וביקש להשאיר מיסמך שיסביר ויעיד על מעשה נורא, שלבו ניבא לו כי הוא עתיד להתרחש עמו, מרגע תחילת הכתיבה ואילך, בעקבות יחסיו עם איה.

האפשרות לצפות את העתיד אינה ממצה את הדמיון האמיץ בין עשהאל לאביו. קווי־דמיון נוספים קושרים את עשהאל יותר אל אביו, שנרצח בידי פורעים ערביים שלושה חודשים קודם ללידתו של הבן, מאשר אל אמו, תושיה, שגידלה אותו והנהיגה את חייו ביד־רמה עד יום מותה. מפי אביתר שפירא, זקן איכרי המושבה, שומע עשהאל איפיון מפתיע של אביו: “אביך היה בחור צנוע, ביישן, ואל בחורות לא העז להתקרב. כשהיינו אנחנו מחזרים אחר האיילות האלה, היה הוא נחבא אל הכלים. שתקן גדול היה” (204). נטייתו של עשהאל להתבודדות דומה אף היא להרגלו של האב: “בשבתות היה אבי יוצא מן הבית לעתים קרובות ולא אומר לאן הוא הולך, וחוזר רק לפנות־ערב, או בערב. (אמי) היתה שואלת אותו איפה היה ולא היה אומר. בשבת אחת יצאה קבוצת מטיילים מן המושבה אל הירדן. כשהגיעו אל הסבך שליד הנחל, ראו אותו לפניהם, עומד לבדו בין השיחים. קראו לו, אך הוא לא ענה, ומיהר להסתתר. – – – כשאני חושב על אבי – לעתים קרובות אני רואה אותו כך: עומד בתוך הסבך” (213).

מלבד בהתנהגותו, דומה עשהאל לאביו גם בקומתו ובמראה פניו. באחת משתי התמונות שנותרו בגנזיה של האם, ניבטים פני האב “בהירות, עיניו גדולות, פקוחות לרווחה, וכעין הבעה של תמהון בהן. כאילו מתפלא על עצמו, או על העולם”. בתמונה האחרת נראה האב “במלוא קומתו. בבגדי־עבודה ידיו שמוטות לצדדיו ברפיון, ודאגה בעיניו הגדולות” (31). התיאור שמוסר עשהאל ממראהו שונה מזה של האב בפרט אחד בלבד – במראה העינים: “יש לי פרצוף עגול ורחב, ועינים צרות, בעלות אישונים קטנים, ושיער דליל, דהה. פרצוף לא מושך ביותר, אני חושב” (21). אולם פרצופו מעורר את עניינו של מוסטפה, המפרש נכוחה את מראהו של עשהאל: “אני קם, ניגש לשולחן ומסתכל בציור. אני נבהל מפני עצמי: ההבעה הזאת בעינים הצרות… כמו איזה דכאון עתיק… חייתי… והפנים הרחבות… כאילו מפוחדות מן העולם…” (40). דומה שרק מוסטפה עמד על חמת־הרצח האכזרית המתנמנמת במעמקי נפשו של עשהאל, מאחורי חזותו הנעימה והבלתי־מזיקה: “לפעמים אני רואה אותך יושב, ככה, בצד, שותק… זומם משהו… אורב… אני חושב: עוד מעט הוא יתנפל, יטרוף את מישהו…” (39).

עשהאל מקפיד שלא להיחשף. האחרים, ואיה בכללם, מפרשים באופן מוטעה את איטיותו ואת שתקנותו במחיצתם: “מה היא יודעת על הנחש שמזדחל בתוכי לעתים קרובות, מזדחל בשקט לאט־לאט, מפיק טיפות סמיכות. מה היא יודעת על החימה שעולה לי לראש כשאני יושב לפעמים מול אדם שמעורר בי… לפעמים מול אמי. והידים רועדות לי מרוב שאני עוצר בעצמי” (16). מכאן שלא המגע עם העולם החיצוני מפחיד כל כך את עשהאל. יותר מכך מפחידו ארסו המרעיל של הפתן אשר שוכן בקרבו, הרצחנות החייתית, העצורה בו בכוח לפי שעה, ואשר רק במאמצים הצליח עד כה למנוע את התפרצותה. ואמנם לא חיבה גלוייה בלבד רוחש עשהאל לנחשים. למעשה הוא דומה להפליא לטבעו של השפיפון, כפי שתיארו ברשימתו הקצרה: “שפון בחול המדבר הוא נח בשמש, חושיו נמים. עיניו הצרות מציצות אל חום הצהרים ונעצמות. – – – נח בחול הקיץ, עולפה, צם בציה, לא צמאון לו, לא תאוה”. כך מצטייר השפיפון באופן מוטעה למי שמסתכל בו מבחוץ אולם בתוכו דרוך השפיפון ועלול להפתיע: “פתאום הוא מריח דם חם מקרוב. עפעפיו נפקחים לזהב השמש: צפור פצועה נחתה על החול. ימתח צוארו, לשונו מתנופפת לפניו כלהבת־אש, יזחל פתלתלות על גחונו החלק, לא קול ולא לחש, ובבת־ראש ישלוף את שיני־ארסו ויזריק בבשרה את המוות” (92). בהיותו מעבר לשנת הארבעים בחייו עדיין נוהג עשהאל כאביו: הוא לא יצוד כאחרים איילות־אהבה, כדרך הגברים, אולם הוא אורב להן, מטעה אותן בחזותו המסורבלת, טובת־הלב לכאורה, ובהגיען למחיצת שלוותו המדומה, פצועות ופגועות ומבקשות מיסתור, הוא מתנפל עליהן ומזריק בבשרן את המוות שבאוניו.

עשהאל נפחד מן השנאה שמפעפעת בו כארס: “אסור לי לשנוא, אני יודע. כשאני שונא, אני מרגיש מן דלחת בתוכי. כאילו אני מתאלח כולי, ואז אני שונא את עצמי” (48). ובפעם אחרת הוא מסביר: “והשנאה היא הדבר המסוכן ביותר. כשמתחילים לשנוא, הכל מתאפל בפנים. כמו עשן שחור ממלא את הראש, את החזה. מכהה את ההכרה. אתה לא רואה את הדברים כמו שהם, כי הם מתכסים בעשן של שנאה. אפילו את עצמך אתה לא רואה. אתה חדל להיות אתה. אתה רק שונא” (141). כאשר אדם כבול לאפלת יצריו החייתיים, הקרינה שלו, האנרגיה הנפשית שבו, נאטמת בתוכו, ואז גם סכנתה גוברת. עשהאל מבקש את קירבתה של איה, את המגע עימה, כדי להרחיק את עצמו באמצעותה ממצב מסוכן זה, שהוא כה מודע לו.

ומאחר שהקירבה אליה מתמהמהת, הוא מתכנן אף להסביר לה מפורשות: “הקרינה שלי כלואה. היא פונה פנימה. בגלל זה יש לי רשרושים בראש, כמו רצדודים של עמוד חשמל במתח גבוה. בחודשים אלה, מאז הכרתי אותך, כבר פחות. מפני שאת שחררת לי קצת את המתח. הקרינה שלך כאילו משכה את הקרינה שלי החוצה” (145). ובכך טמונה גאולתו המיוחלת מפני הסכנה הכלואה בתוכו, כי כאשר הקרינה של אדם “נוגעת באחרים, משפיעה. היא כמו הזדרחות. היא מסוגלת לשנות. את כל העולם אפשר לשנות ע”י הזדרחות" (146).

ואמנם את כל יהבו תולה עשהאל בקירבה אל איה. עליה לרוקן מתוכו את ארסו, כי “רק מתוך התקרבות אפשר ‘לחלוב’ מתוכו את הארס הזה” (53). אולם לאחר תשעה חודשי היכרות עם איה הוא מתחיל להבין, כי תקוותו להיגאל באמצעותה היא חסרת־סיכוי. הפנייה שלו לכתיבת היומן מלמדת על נבואת ליבו הקשה. הוא חרד מפני הבאות, ומי כמוהו יודע את סכנתו. ועל כן, לא רק כרישום־זכרון נכתב היומן, אלא כמסמך שיסביר, ואפשר יצדיק, לאחר שהנורא מכל יתרחש, בהתפרצות חטופה שלא תהיה לו שליטה עליה. עשהאל חרד מפני הבאת המחשבה הזו עד גמירה, ועל כן הוא קוטע את ההסבר שהוא נותן לכתיבת היומן ומסתפק במלים “כי אם –”, שהרי לאחר שהנורא מכל יתרחש, תובן תכליתו של היומן גם לאחרים.

היומן משקף את שקיעתו הסופית של עשהאל. יותר ויותר מאמצים עליו להשקיע כדי להתגבר על החימה המבקשת להתפרץ מתוכו. רמז ראשון, להתפרצות הבלתי־נמנעת, ניתן לו לאחר תאונת־הדרכים הקלה, כאשר דוידזון מתגרה בו:

“גל של חימה נוראה מציף אותי פתאום. אני קם, אוחז אותו בצווארו, מטיח את ראשו בקיר שמאחוריו, וצועק בקול חנוק: אתה תשתוק! תשתוק! וחובט, ושוב חובט, ושוב – הוא לא מתנגד כלל. רק מביט בי בעיניים נדהמות. ואני חוזר וצונח אל הכורסה ומכסה את ראשי בידי. הדם כאילו פורץ לי לעינים. – – – כמעט הרגתי אדם” (198). לאחר שמכתבה של איה מפריז חותם סופית את קשריו עימה ואת סיכויי גאולתו באמצעותה, מתרחש המעשה הרצחני עצמו. הפעם מופנית התגובה האלימה כלפי חתולו צפניה: “פתאום עלתה חימה אל ראשי, הכל התאפל אצלי. הנפתי את הטוריה והנחתי אותה על עורפו. דם ניתז ממנו אל הקש והקרשים. רצתי הביתה, צנחתי אל הכיסא ודמעות פרצו מעיני” (228).

יצרי השנאה והאלימות, שאינם נפרקים על־ידי אהבה, ממוטטים לבסוף את עשהאל. חמת־הרצח החייתית, אשר מתפרצת מתוכו לבסוף, גוזרת את גורלו מכאן ואילך. מעתה הוא נידון לבדידות הקשה – זר ומבוצר כלפי החוץ, מכונס סביב פחדיו בתוכו. הקיפוד מסמל יותר מכל את גורלו זה: “כדור קוצים סמור מצופד בצד הדרך. אור גדול סביבו, ובחובו ימושנו חושך. כל העובר יגור לגעת, והוא בחדדיו גדור, יושב גלמוד. – – – מכודר, מסומרר. מצטנף באופל. סומא, דקרים סביב לו. חיצים חוצצים אותו מעוברי־אורח. רובץ בדד” (228). גורל זה מסמן גם את אובדנם של חלומות הגדלות ואת ההתפכחות מ“דמיונות הילדות”. עשהאל נאסף אל חיק הבדידות הקשה, הנזירית, ליד קיברם של האב אפוף המיסתורין ושל האם הנמרצת והמליצית.

הרחבתי בתיאור עלילת “עשהאל” לא רק משום שקדרותה מתבארת אך ורק בעקבות צירוף שקדני של קשרים בין חומרי־סיפור שפוזרו במיומנות רבה, אלא בעיקר בשל הדברים הקשים שאני מתכוון לומר על מגמתו של הרומאן ועל איכותו הספרותית בהמשך.

דמותו של עשהאל היא כה מוזרה וכה אבסורדית, עד שאין מנוס מתמוה על צידקת קישורה והתנאתה במציאות הריאליסטית של ישראל, בזמנו של הישוב ובשנותיה של המדינה. וברומאן נשענת זרותו של עשהאל במפורש על תמרורים היסטוריים טיפוסיים של החברה הישראלית במשך חמישים שנה. בדרך זו משמשים תולדות הישוב, חרדותיו והנסיונות הקשים שעמד בהם כעין הסבר לחולייו הנפשיים של עשהאל. אל צלקות־המוצא הטיפוסיות הללו (הירצחו של האב בידי ערבים שטמנו לו מארב, בצאתו לעבודתו בשדה. הפחדים שהאם מטפחת בו כלפי הערבים, והאידיאלים של הגבורה שהיא מבקשת לטעת בו, ועוד), מצורפים מיקרי־ההתנסות העצמיים שלו, שאף הם טיפוסיים לדורו (הצמיחה בצל השכול, ההשתתפות בקרב, המיפגש עם כיעורו של המוות ועוד). מכל אלה מצטרף מאמצו של אהרן מגד להציב את דמותו הנפשית־הרוחנית של עשהאל כתוצאה האנושית של תולדות הנסיון הארץ־ישראלי.

יתר על כן: מיכלול דמותו של עשהאל – פחדיו הנוורוטיים, תמהוניותו החברתית וחומרת מצבו הקיומי – אינו גזור על־ידי מגד לשם עיצוב עצמיותו הבלתי־ייצוגית של עשהאל. מגמתו המפורשת של מגד היא לעצב באמצעות עשהאל ארכיטיפּ, שיסמל את דיוקננו החולני כציבור. הביוגראפיה הבלתי־ייחודית של עשהאל נועדה לתת לדמותו וללבטיו השתמעות סמלית רחבה וייצוגית שכזו. סופו העגום של עשהאל נקבע לפיכך במידה שווה – אליבא דמגד – על־ידי המגע האלים עם היישות הערבית (האב), על־ידי החינוך הפאתטי הנבוב, שיומרות גדלות נתערבבו בו בבינוניות מגוחכת (האם), ועל־ידי מבוכת־המציאות המדולדלת מערכים, מחזון וגם מתקווה (איה). ובשל כך, מהלכו של הנסיון הארצישראלי ותוצאותיו הם כה הגיוניים במרכיביו הנפשיים של הישראלי: הוא עוף־החול המסוחרר מחלומות מרוממים ובעלי־מעוף, הוא השפיפון שבמסווה שלווה אוצר בקרבו תוקפנות ממיתה, הוא הזיקית חורשת המזימות המצפה באורך־רוח לשעתה ולהזדמנותה – ובמו־מעשיו הוא גוזר על עצמו לבסוף את תוצאת הבדידות הנוראה של הקיפוד.

מכאן, שהרומאן “עשהאל” נתכוון להיות סאטירה חברתית, המנבאת את הקץ העגום הצפוי לנו. אלא שסאטירה מצליחה להתקיים כאשר היא נשענת על המחשה כה מציאותית, עד שהגזמותיו של המספר מקבלות אף הן חותם של אמת בתחומיו של הסיפור. ואילו ב“עשהאל” הגזמותיו של המספר הן כה כבדות שאין בכוחה של ההמחשה לשאתן. וכך קורס הסיפור תחת עומסה של המגמה.

הפקדת פעולת הסיפור בידיו הבלתי־אמונות של עשהאל, שאין לו יומרות לכתוב רומאן עברי מודרני, אלא יומן אישי בלבד, מצדיקה לכאורה את הבנין הסיפורי הרעוע, את אופיו הקטוע והבלתי־בהיר של סיפור־המעשה, את עלילתו המופרכת, את לשונו הרדודה, את חידושיו המילוניים המתחכמים ואת שאר מוזרויותיו המשמימות של הסיפור. אלא שהבאת סיפור מפיה של דמות־הגיבור היא – כידוע – טכניקה בלבד, שמאפשרת למחבר המחזה של מציאות־חיים כלשהי מנקודת־מבטו המיוחדת של אחד מיצירי־רוחו. ההצדקה לכך היא ביכולתה של נקודת־מבט כזו להאיר ביתר חריפות ובעניין רב יותר את ההתרחשויות, וכן באפשרות שהארה כזו פותחת להתפרשויות מורכבות ומגוונות יותר של המסופר. אולם אם הסיפור מנקודת־מבטו של הגיבור מניב תוצאה מדולדלת יותר, הופכת הסתווּתו של המחבר מיותרת ואף תמוהה. ועשהאל הוא מספר שכושרו הנאראטיבי מוגבל, דמיונו היוצר מהוסס ומעוכב על־ידי אופיו. יכולתו לפרש את תולדותיו ומעשי האנשים שהכיר היא מועטת.

ההכרח לקיים את אמינותה של הבחירה הבלתי־מוצלחת הזו של דמות־המספר כפתה על מגד את ההסתפקות באפשרויות המצומצמות שהותירה לו אישיותו של עשהאל לפעולת־הסיפור. מכאן האיפיון חסר־ההפתעות של הדמויות, אשר נעשה בקווי־עיצוב גסים למדי, ובעיקר של הדמויות הקובעות, כגון של איה (פיזור־נפש, ספונטאניות של אמנית, מצבי־רוח מתחלפים, זלזול במוסכמות חברתיות וכדומה), או של האם (עיקשות, נמרצות, עקביות, מעשיות, דברנות וכדומה). ומכאן גם אי־ההתקשרות הטבעית של חומרי סיפור מעודנים ומעולים יותר אל מסכת־סיפור אשר נרקמת על־ידי “מספר” בלום־פה ומגושם־הרגשה כעשהאל. וכוונתי למחשבות (על בדידות ועצמיות, למשל), לחלומות, להזיות ולקרעי־זכרון שונים. כל אלה מצטיירים יותר כחומרי־מילוי נפשיים שגייס מגד בחופזה לסיפורו הפרום והממוטט של עשהאל.

סממני־סיפור שונים שנוספו אף הם כדי לתמוך בסיפורו של עשהאל, כגון: פיזור האינפורמציה לאורך היומן, שליפת הפתעה המחייבת בחינה מחדש של ההבנה (אהבת־חשאין שהיתה לאם עם גבר אחר), באמצעות חלומות מוזרים במספר ניכר (שלכולם מכנה משותף: אי־התבארות מוחלטת לחולמיהם ואי־התקשרות מוחלטת לרצף הסיפור), ופיזורן של רשימות המתארות בעלי־חיים (שנועדו לכוון אותנו לחפש את סמליותן ביחס לגורלו של המתאר, עשהאל) – כל אלה אינם מוסיפים לא עומק ואף לא כבוד למוצר הסיפורי של מגד. שילובם של קטעי־שירה נוגים בפשטותם ובישירותם, משל פוגל, אברהם בן יצחק, שמעוני ואחרים, אך מבליטה את תכונותיו הבלתי־פיוטיות של הרומאן.

כל אלה מסבירים את שאמרתי: כובד העומס האידיאי, הסאטירי, שנתכוון אליו הרומאן “עשהאל”, קובר תחתיו את הסיפור. והמגחך הופך בשל כך למגוחך. המגמה הסאטירית מתמוטטת בשל עמידתה הרעועה כל־כך של מציאות הסיפור. וכדי להצליף במציאות הישראלית המורכבת נחוצה למצליף בדייה מפוארת, רחבת גבולות ועמוקת־פשר, כמציאות זו עצמה לפחות.

יש לתמוה גם על יחסו האישי של אהרן מגד אל ברואי־רוחו. כדרך שנהג בכמה רומנים אחרים שלו, בורא מגד אף ב“עשהאל” נפשות כדי להלעיג עליהן אחר־כך. הוא גם גוזר את מידותיהן ואת תכונותיהן למען התעללות כזו. ובענין הזה הוא נוהג דין שווה בעשהאל, באיה, באם ובשאר הדמויות (כגון: דוידזון, אופירה ואחרים). שיוויון המרחק, העדר החמימות האנושית, מונע מהקורא הזדהות עם גיבוריו. לכן קשה כל־כך להזדהות עם יסורי־הבדידות וסבלי־החרדות הפנימיים של דמויותיו. אין מורגשת אהבתו של מגד לגיבוריו, ודומה שלא התיר לעצמו שהות מספקת כדי לחבב על עצמו מי מהם. ובכך גם ליקויו העיקרי של “עשהאל”, שנחרך באפייה חפוזה: שחום לכאורה מבחוץ, אך עודו בצקי למדי מבפנים.