(תהלים מ״ד, כ״ג)
לפני ארבעה חדשים נמסר לי בקושטא מיסמך ועל קריאה באזניכם מתוך מיסמך כה איום אני מבקש סליחתכם.
״המספר הסדורי של האנשים, חרוט בכתובת קעקע, 38000—38600: שש מאות יהודים שקבלו אזרחות צרפתית. יהודים אלה הגיעו יחד עם בני משפחותיהם (יחד כ־1600 נפשות). מביניהם כ־400 גברים ו־200 נשים, מסומנים במספרים כדלעיל, באו למחנה בדרך הידועה; יתר 1000 היהודים הצרפתיים, נשים זקנים וילדים, הובלו פשוט במסילה צדדית אל יער הלבנה, ושם חונקו בגזים ונשרפו.
״למן הרגע הזה נהגו בצורה דומה בכל המשלוחים של יהודים. כ-10% מהגברים וכ־5% מהנשים כוונו אל המחנה, את היתר חנקו תיכף בגזים ושרפום.
״החניקה בגזים והשרפה בוצעו ע״י ה-Sonderkommando שעבד בשתי משמרות יומם ולילה. בתקופה זו חנקו בגזים ושרפו יהודים למאות אלפים. אנשי ה-Sonderkommando גרו במבודד. לא באנו אתם במגע גם בגלל ריח הפגרים שנדף מהם. תמיד היו מזוהמים, פרועים ופראים.
״בפברואר 1943 נפתחה המשרפה ותאי הגזים החדשים. ברגע זה פועלות ארבע משרפות בבירקנאו. המשרפות מורכבות משלשה חלקים: א) כבשן, ב) ״אולמי רחצה״, ג) תאי־גזים.
״מאמצע המשרפה עולה מעשנה גבוהה, אשר מסביב לה בנויים 9 כבשנות ולכל אחד מהם 4 פתחים. כל פתח יכול להכיל 3 גויות רגילות, אשר שרפתן נמשכת כשעה וחצי. כוח הקבול היומי של הכבשנות הוא כ־2000 גויות. בסמוך להם נמצא אולם־הכנה גדול בנוי בצורה כזאת שיעשה רושם של בית־מרחץ. האולם מכיל 2000 איש ואומרים כי מתחת לו נמצאים אולמי המתנה אחרים הדומים בגודלם. מכאן מובילות דלת ומדרגות אחדות לתא-הגזים הארוך והצר, אשר קרקעו נמוך במקצת מקרקע האולם. בקיר תא־הגזים הותקנו כעין מקלחות מזויפות המקנות לתא מראה של אולם רחצה ענקי. בגג השטוח של התא יש צוהר הסגור באופן הרמטי ע״י שלשה שסתומים. מסילת פסים מובילה מתא הגזים דרך האולם אל הכבשנות. את הקרבנות מובילים אל האולם ושם נאמר להם כי הם עומדים להתרחץ. הם מתפשטים שם ובכדי לחזק אותם באמונתם נותנים להם מגבות וסבון. אחרי כך הם נדחפים אל תא הגזים. אחרי שנסגרו הדלתות, מפזרים אנשי ס. ס. מין אבקה אל התא דרך השסתומים הפתוחים. על הפחים כתוב: Schädlingsbekampfun Zyklon zur (ציקלון להשמדת מזיקים) והם נושאים עליהם את סימנו של בית־חרושת בהמבורג. נראה שהאבקה היא תרכובת של ציאן המתאדה במדת חום מסוימת. כעבור שלש דקות מתים כולם״.
א. 🔗
בכל ימי תולדות האדם לא היו דברים כאלה לא בהיקפם ולא בצורתם. גם כיום כשנערמות ההוכחות לכך לא תאמינו כי יסופר. מארגנים באופן מדעי את הציד אחרי רבבות בני־אדם שנבראו בצלם, ומובילים אותם לשערי הטומאה הללו כדי להשמידם באופן מדעי. מומחה לכימיה באוניברסיטה העברית, כשקרא תיאור זה אמר: ״כאילו היה כתוב בשביל ספר־לימוד מדעי, באופן אוביקטיבי, בקרירות גמורה״.
כולנו מרגישים זה מכבר את הטרגדיה שמשתמשים באופן כזה במדע, שהוא התוצאה של ההתאמצויות והקרבנות של אלף אלפי אנשים גבורי־הרוח. לכך הביא את העולם האדם המודרני, וזהו הפרוגרס, כביכול, לעומת תקופות ברבריות אחרות. איזה ריח נבלה, איזה סרחון גופות שרופות עולה ממחנות אלה וממלא את חלל כל העולם כולו, באותו העולם שבו יש גם כל כך הרבה יופי, אור, אהבה ועליזות? והנברא בצלם הוא החיה הרעה והאכזרית ביותר בין כל החיות הטורפות, בה בשעה שאתה מוצא גם בני־אדם החסרים מעט מאלהים.
הייתכן שמעללים כאלה יקרו תחת שמי ה׳? לא אוכל להתחמק מלעורר שאלה זו, על אף חוסר תשובה מתאימה בפי. השאלה מדריכה את מנוחתם של מיליונים. העולם עומד כיום בפני הרבה בעיות גורליות, אך בעיה זו היא הגורלית ביותר. היש אלהים חיים, שטעם ומובן לו בכל המעשים האלה? היש מחשבה תחילה ותכלית? או ששורר בחיים ובעולם כח עוור בלתי־מוסרי, או איזה deus absconditus אשר ברא את העולם ועכשיו אינו לוקח חלק בגורלו, או שהוא ישן או שהוא צוחק על ייסורי יצוריו עלי אדמות? כשאני משתדל לברוח מהעמדת בעיה נוראה זו איני מצליח. ״והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאתי כלכל ולא אוכל״.
ב. 🔗
שאלה זו שואלים בכל אומה ובכל תקופה של תולדות האדם, ונותנים תשובות שונות, גם בישראל. זו של בראשית אחרת מזו של איוב, ואינה דומה תשובת איוב לתשובת קהלת. הצדוקים שללו את רעיון ההשגחה האלהית ואילו האסיים — את הרעיון של הבחירה החפשית בידי האדם; ובין חכמי התלמוד היתה שאיפה לחייב את שני הקצוות — גם ההשגחה וגם הברירה בידי האדם לפעול כרצונו, אם טוב ואם רע. וכך נתנו פתרונות הפילוסופים, ואף אנשי־הקבלה, וכך ניתנים הפתרונות עד היום הזה.
לא זכיתי להימנות על אלה שמצאו לעצמם את פשר החידה. אבל יש גישה לבעיה שעליה אני רוצה לדבר.
גישה זו היא — חושבני שמותר לקרוא לה כך — דתית.
ג. 🔗
אף לגישה זו יש הנחות מטפיסיות, כמו לכל השקפה כללית. אך היא דתית, ולא פילוסופית. היא מביאה בחשבון גם את ההנחות והתוצאות של המדע, אבל אינה מדעית, אלא דתית.
ד. 🔗
אין ביכלתי לדון על כל המון התשובות הפילוסופיות והנחותיהן המטפיסיות. אסתפק בקביעת שתים שלוש מההנחות המשמשות יסוד לגישה דתית זו.
העיקר שביניהן הוא שהעולם המוחשי איננו מהווה או ממצה את כל המציאות, אלא שיש שטחים במציאות שאינם נראים לעין ואף־על־פי־כן הם ריאליים מאד. יש ערכים שכליים, אסתיטיים, מוסריים, דתיים, שהם התוצאה מכוחות אשר עולים על החושים גרידא. הכוחות האלה מהווים חלק של המשטר הרוחני, ובתוך משטר רוחני זה יש הרבה אפשרויות, אלטרנטיבות וסתירות, ועל האדם להכריע ביניהן.
את בעיתנו זו, המציאות הריאלית של כל הרעה והרשעה הזו — מלכות־שטן זו — משתדלת הפילוסופיה להכריע על־ידי השכל, על ידי שיטות ספקולטיביות. ואילו הגישה הדתית טוענת שההכרעה על מציאות הרשע והרע בעולמו של הקב״ה דורשת לא רק את כוחותיך השכליים, אלא את כל היותך, כל ישותך כולה, וההכרעה שלך לכאן או לכאן, היא האימנציה השלמה מתוך כל המקורות והשרשים והתהומות שבנפש האדם. ההכרעה בשאלת הרשע והרע היא כעין הכרעה הירואית, וכמו בכל מעשה־גבורה עליך לבחור ולהחליט בכל נפשך, בכל מאודך, ולא רק ע״י השכל בלבד.
גישתנו אינה פילוסופית גם בזה שהיא לא תוכל להסתפק בניסוחים ובפורמולות בלבד, ויהיו הנשגבים ביותר. בתולדות הפילוסופיה רואים לא רק ששיטה פילוסופית מפנה את מקומה לשיטה אחרת, אלא שבאה מעין התאבנות אחרי שסוף סוף מגיעים לשיא השאיפה הפילוסופית ז״א אל הניסוח הספקולטיבי. הניסוח הוא המטרה וראש הפסגה, והניסוח באפיו להטותך מן הריאליות. אחרי עמל רב אתה מספיק להשיג את הניסוח המבוקש. זהו אמנם ערך פוזיטיבי חשוב מאד. אלא שהניסוח הפילוסופי מעמיד אותך בפני הנסיון לעבור לסדר־היום ולראות את העינויים ואת המענים לא כמשהו ממשי, קיים ונוכח היום וגם מחר, אלא כעין אבסטרקציה.
הלא ידוע שבתולדות הספקולציה הפילוסופית חושבים את הרע לפעמים לא לדבר ריאלי, פוזיטיבי, אלא שלילי, ז״א כפי שאין אור בלי צל, כך לא ייתכן טוב בלי רע. האם באמת הטוב בכדי שיראו אותו, זקוק לשריפת מיליונים חפים מפשע?
אומרים גם כן, שבסבל תיטהר נפשו של האדם, ומתוך החטא והיסורים מתעלה האישיות. הייתכן שהאדם זקוק לכל הנבלות הללו בכדי לטהר את נפשו, בכדי להכניס משמעת לתוך אופיו? להיפך, עצם המחשבה על האפשרות של מעללים כאלה, הממדים האיומים והאופן השפל של ההגשמה, עלולים לא לרומם אותנו לשטח גבוה יותר של חיים, אלא להשפיל אותנו. אם גם תוכל למצוא נימוקים רציונליים ליסורים שלך, של היחיד, מהו הביסוס הרציונלי לעינוייהם הגופניים והנפשיים של אלפי אלה? ההתרוממו נפשותיהם כשהובילום למקום ההרג, כשהכניסום לתוך אולמי הגזים? ר׳ עקיבא האריך ב״אחד״ באותה שעה איומה, אך כמה רבי עקיבא יש בעולם? הלא גם מתוך פיהם של מלאכי־השרת פרצה הצעקה: זו תורה וזה שכרה?
אומרים עוד, שאילו עלה בידך להגיע עד העליון, המוחלט, עד ה- ens absolutissi et perfectissimum, היית מבין שהרע הוא רק נראה כרע, ובשביל המוחלט אין מקום להבדל שבני־תמותה עושים בין הטוב והרע. אבל מי הגבר שיוכל לעלות עד המוחלט? ובינתים מטשטשת נוסחה זו את הגבולות שבין הטוב והרע.
והסטואיקונים מה אמרו? העולם הוא שלם וכולו שכל. והרע אין לו מקום בו, אלא יש להתגבר עליו כאילו איננו בנמצא.
יש גם כאלה שעומדים על כך שהעולם הזה הוא הטוב ביותר בין כל העולמות האפשריים. ההנמקה היא, שאי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות של השינוי הקטן ביותר ברקמת מבנה העולם. ולכן אנו נשארים עם ניסוח אבסטרקטי זה ואין מה לעשות בכדי לשנות את העולם הבלתי־משתנה הזה.
מובן, ההיכל המפואר שהשכל האנושי בנה משך הדורות נתן מקלט ועידוד להרבה מגדולי־הרוח של האנושות. אבל שם, בתוך ההיכל, אפשר יותר מדי לשכון בשלות־נפש, ולא לדעת ולא להרגיש שיש חיים ריאליים והרשעה הריאלית בתוכם, והרע אינו למראית־עין בלבד.
התאמצות זו ע״י הכוחות השכליים לדעת משהו על הרעה והרשעה מהווה חלק חשוב מאד של האישיות, של ישות האדם; אלא השכל הוא רק חלק, והגישה הדתית דורשת את הצטרפותם של כל כוחות האדם ליחידה אחת — לנקודה בוערת אחת ומרוכזת.
ה. 🔗
גישה דתית זו אינה גם מדעית, אם אנו מקבלים את הגדרת השיטה המדעית מאחד הביולוגים המפורסמים של ימינו, האומר: ״השיטה המדעית מסרבת להציג שאלות שאי־אפשר לענות עליהן״2, ז״א שאיש המדע לא שהוא אינו יודע לשאול, אלא הוא בבחינת מי שאינו רשאי לשאול ומכל שכן לתת תשובה.
הוא מכחיש למפרע את האפשרות לתת תשובה על טעם הרע והרשע שבעולם, ולכן אין טעם להציג את השאלה. זוהי אגנוסטיות שלילית קיצונית. אין זה אמנם אתיאיסם. זה האחרון יודע בבטחה גמורה שאין אלהים בשמים ובארץ, ושאפשר להוכיח זאת; ואילו איש המדע הוא יותר צנוע ואומר שאינו יכול לבוא לידי הכרעה, משום שהחומר שבידיו אינו שלם. לעולם לא יהיה שלם.
זו תפארתו של המדע שהוא יכול לתת עדות אוביקטיבית ובטוחה על כל מיני עובדות ותופעות. אך הכרעות מוסריות ודתיות, האפשר שהן תחכינה לאיסוף כל החומר העובדתי? כשאיש המדע עומד על האמת המדעית שלו, שום ארגומנטציה סקפטית לא תוכל לזעזע אותו. אלא כשהוא מסרב מתוך חוסר החומר המושלם להעמיד שאלות או לתפוס עמדה כלפי בעיות מוסריות או דתיות, הוא מכריע בעצם נגד האפשרות של הכרעה בכוון החיובי.
הגישה הדתית אומרת שאי אפשר להישאר נייטרלי, בלתי-מפלגתי לגבי בעיות יסודיות אלה. החיים דורשים הכרעות בלי הפסק, או לנו או לצרנו. האם בתוך השואה והתועבות של ימינו אסור לעבור את הגבולות שהשיטה המדעית מצגת לפני האדם? יש במציאות יותר מאשר החומר המוחשי, יש גם רוח, יש האישיות המוסרית, יש הרצון. יש משטר מבוסס על ערכים מוסריים ודתיים, ולשם יצירת הערכים האלה האדם זקוק לכל כוחותיו — גם שכל, גם שיטה מדעית, וגם הכוח המוסרי המעיז להכריע הן או לאו על דברים כה ריאליים כמו הרע והרשע שבעולם.
ו. 🔗
יש גם גישות דתיות המכחישות את הריאליות והפעילות של הרעה והרשע, וגם הן מבוססות על פורמוּלות. פורמוּלות אלה מכילות דברי־אמת עליונים וקדושים, אלא שעלולות גם הן להרגיע את המצפון לגבי הרע והרשע.
גישתנו הדתית לא תוכל להסתפק בפורמולות, אפילו אם הן לקוחות מכתבי־הקודש. נקח את המלים הנעלות של ישעיה:
כי לא מחשבותי מחשבותיכם
ולא דרכיכם דרכי.
אמנם כן. תהום רובצת בין היוצר ויצוריו, תהום איומה ואין-סופית, ועצם הבעיה הדתית היא להתלבט בלי קץ בשאלה, אם יש אפשרות לגשור גשר מעל תהום זו, ואם יש בכוחו של בשר־ודם להעמיד רגל על הגשר ההוא. אם חושבים היום הן, מחר מתעוררים ספקות; היום רואים בבהירות־מה, ומחר — ענן וערפל וצלמות, והקרב הנפשי הולך ומתחדש יום יום ולילה לילה.
אכן, תוכל לצטט בנקל את המלים העמוקות של ישעיה כפורמולה וע"י כך להרגיע את מצפונך לגבי הטרגדיה של החיים. אין פלא שיש מימרה מפורסמת ופועלת בדבר הדת כאופיום לאדם.
או נקח את הנוסחא ״בעוונותינו הרבים״. אדם־הראשון חטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. עם ישראל הוא עם חוטא ועושה און, והפרט והכלל צריך שיהיו נכונים לקבל את ענשם. אבל מי יכול לחשוב במצפון נקי שהשמדת מיליונים של בנים ובנות מעם ישראל הוא עונש על עוונותיהם? האם מדת העונש הזה היא כנגד מדת העוונות של אלה? היש כאן פרופורציה? הלב מתכווץ ומתקומם נגד רעיון כזה. ענשם של הרוצחים נקווה שבוא יבוא, אם כי אין במציאות עונש ההולם את המעשים המתועבים האלו. ובעצם ענין העונש אינו כאן העיקר. מה שמזעזע אותנו היא העובדה שיש דברים כאלה בעולמו של הקב״ה, ויש אנשים שגם הם נבראו בצלם ולהם יכולת לעשות כל זאת לזולתם, ותכופות גם בהנאה יתירה.
היהדות עמדה תמיד על כך שה׳ יצר גם את הרע. עושה שלום ובורא רע. חכמינו לא פסקו מלחפש את הדרך להשלים בין האל הטוב ובין הרע שבעולם. בדחותה את הדואליסם, היתה הבעיה ביהדות קשה ורצינית יותר. ואולם כשמצטטים את המשפטים הגדולים האלה בשקט ובלי קוצר־רוח, אתה מבין שיש גישה שהיא אמנם דתית, אלא אין לך חלק בה. זוהי הגישה הדתית של Quietism, הדתיות המבטיחה לך שלוה נפשית, המצווה עליך כעין הודאה פסיבית לגבי כל המתרחש מסביבך. בין מזמורי התהלים יש יצירות עליונות ביותר שעלו מתוך רוח זו. אלא קשה לא להתקומם כשנתקלים בעמדה זו בימים טרופים אלה.
ז. 🔗
לגישה הדתית הבלתי־שלווה ולפסימיות יש צד שווה ששתיהן רואות את הרע כמציאות ריאלית מאד, שהאדם רע מנעוריו; ושתיהן אינן נכונות לתת, לא לנוסחאות מקודשות ולא לחוסר הרצון, להסתיר את העובדה, שהרשעות הריאלית הזאת הולכת וגדלה. הפסימיות היא בעצם כעין טענה דתית. היא חדורת הרגש והדעה שלא הכל כשורה בעולם. בפיה כל השאלות והטענות של הגישה הדתית אשר קרובה לה. אלא הפסימיות אבדה כל תקוה, ומוֹתר האדם מן הבהמה אין. אין ביכלתה לאזור כוח, כל הכוחות, בכדי לעבור גבולות אלה שסוגרים ומסגירים את האדם. הפסימיסט נוצח ונכנע, ואילו גישתנו הדתית אינה נכונה להיכנע. ״התאזרו וחתו, התאזרו וחתו״. אפשר שלא יצא דבר בשל אי־כניעתנו, וכתוצאה של התאזרותנו נישבר לרסיסים. אלא עצם גישתנו הדתית היא בכך שלא נחדל מלהתאזר בכל כוחותינו אפילו אם ניחת לשברי שברים.
ח. 🔗
הלא איוב עמד בפני אותה השאלה.
איוב לא קבל תשובה על טענותיו. אמנם הוא הבריא ממחלתו, אבל לא זו התשובה. והמענה מן הסערה אינו מענה. הלא יודע איוב היטב שה׳ הוא כל יכול.
היחס אל הטבע בפרקים אלה אין דוגמתם בכל הספרות האנושית. אלא השאלה הראשונית הצורבת את השפתים היא: למה לא ירצה הכל־יכול לשים קץ לכל ההרג וההשמדות הללו? המעט סבלה האנושות דורות על דורות? עד מתי?
לא רק מן הסערה מדבר הכל־יכול, אלא אף מתוך הקול־דממה־דקה. לפני שבועות מספר ראיתי איך מתעורר פרח אחד של מלכת־הלילה משנתו הארוכה, ונושם ורועד ופותח את עליו לאט לאט, והנה הצבעים העדינים, והגוונים הרכים, ופרח שני קטן באמצע הדומה לפרח הגדול כמו תינוקת לאמה. אותו הכוח שבעולם שיש לו יכולת זו הוא הכל־יכול לחלוטין.
אלא התשובה המסתמכת על פלאי הטבע אינה תשובה לבעיתנו. אמנם השמים מספרים כבוד אל, ומי לא מתפרץ בברכי נפשי את ה׳ למראה ההוד וההדר שבשמים ובארץ, מעינים בנחלים בין הרים יהלכון, לשיר לו ולזמר לו כל עודך?
אבל השאלה שלנו היא אם אלהי הטבע הוא גם אל מוסרי, הדואג לחיי האדם. כי הטבע מתגלה ככוח אדיש כלפי האדם. הוא יכול ״להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו״. כשפניו מוסתרים כל הטבע אחוז בהלה ויש קטקליסמין של הטבע ההורסים עולמות באש וגפרית, מבולים המציפים את פני הארץ וסוחפים את האדם לתוך התהום.
ט. 🔗
ויש עוד צד חלש בענין איוב. איוב מתקומם נגד ה׳ בשל עינוייו הוא. הוא טוען שהוא צדיק ואינו ראוי לעונש המר שנענש בו. כשהוא מספר על התנהגותו משך חייו כלפי העניים, אתה רואה שבאמת תם וישר היה, וכמו רבים החושבים את עצמם לצדיקים היה מרוצה מן הסידור שבעולם. הלא היו לו בנים ובנות, ורכוש גדול. אבל גם בימים הללו שברכת ה׳ נחה עליו, הלא גם אז אפשר היה לדעת שיש אי־סדר בעולם, סבל וצער, ואכזריות ועינויי החפים מפשע. ואז הוא לא התקומם נגד בוראו, ולא קלל את יומו.
ערך הרבה יותר גדול היה להתקוממותו של איוב, אילו נבעה מתוך נפשו של איש בריא, איש שהפגע לא נגע בו. אנחנו, במקרה, לא הוכנסנו לתוך התנור, — האם משום כך לא תעמוד השאלה לנגד עינינו? השאלה היא לא אישית, של הפרט הסובל. השאלה עומדת בעינה דווקא בשביל אלה שאינם סובלים ביותר. יש ויש אנשים שמשך כל ימי חייהם לא ידעו יום אחד של רעב, לא יום אחד בלי עבודה, בלי אהבה ורעות; הם אך הושיטו ידם והאושר נפל לתוך כפם. בנערותם שמחו בבחרותם, וכשהם מזקינים יכולים הם, על אף מחלות ודאגות ואכזבות, לומר בפה מלא קטונתי מכל החסדים, ושיש מעין השגחה פרטית עליהם. הנה, לא הסבל והצער והכאב שלהם העיקר, אפילו לא המוות שלהם הוא הבעיה העיקרית בשבילם, אלא כל הקורות את הרבבות והמיליונים; והאפשרות כי יקרה כזאת תחת השמים. והם הם המתקוממים נגד ה׳ ומתוך עמקי הווייתם מתפרצת השאלה: האמנם יש טעם לכל התועבה הזאת?
י. 🔗
אם יש לענות בכלל, הרי רק ע״י ההצטרפות וההתעוררות של כל כוחות האדם כאחד. אנו הנחנו כיסוד ראשון שיש שטחים שונים של מציאות, וביניהם יש שאינם מזדהים עם העולם המוחשי או האבסטרקטי, אלא יש עוד עולמות רוחניים, אסתיטיים, מוסריים, דתיים; ובכדי לתפוס את אלה ולחדור לתוכם יש צורך באיחודם של כל הכוחות השונים של כל האדם כולו.
הוספנו שיש אפשרויות שונות בעולם, אלטרנטיבות נבדלות, ועלינו מוטל התפקיד לבחור ביניהם. יש אפשרות של מלכות שמים ויש אפשרות של ממשלת זדון ורשע, ואסור לנו להסתפק בנוסחאות גרידא, או לעמוד מן הצד, לתפוס עמדה נייטרלית, מדעית, כביכול. אנו מוכרחים להיות מפלגתיים. וכשאנו מכריעים סוף סוף לכאן או לכאן, כח־ההכרעה שלנו הוא כח מסובך מאד והוא מורכב מכל מה שקרה לנו כפרט וככלל. ברגע של ההכרעה זורם בתוכנו מהלך ההיסטוריה, וכל מה שלמדנו מגאוני הרוח, מנביאים וצדיקים, מפילוסופים ואמנים. וכשאנו מחליטים את ההחלטה הגורלית ההיא כל כוחות הנפש מתאחדים כולם ביחד, בנקודה בוערת בבת אחת.
יא. 🔗
וביחוד כשאנו מסתכלים בהווייתנו וחווייתנו כעם ישראל, באיזו עקשנות בחרנו ואמרנו: הן! עם־קשה־עורף, שפנה את ערפו ועשה סטיות ענקיות מדרך־המלך ושתה את כוס התרעלה עד היסוד בה וסבל במדה ששום עם בכל ההיסטוריה האנושית לא סבל, אף־על־פי־כן התעקש ותוך כדי ויכוח ודיון ומרד נשאר נאמן עם עליון. באיזו גבורה הירואית בחרה המחשבה הישראלית היוצרת מבין כל האלטרנטיבות: בריאת העולם ע״י בורא שיוצר את הטוב ואת הרע; אדם הראשון ואחדות הגזע האנושי; אברהם אבינו סמל האמונה לאין־סוף; הגאולה מעבדות מצרים והיא סמל האפשרות לישועת האדם; ההתגלות על הר סיני — סימן שהאדם יכול לדעת את ה׳ ולהקשיב לקולו; משה רבנו והאפשרות של סידור צודק בחברה ובמדינה ובעולם; והנביאים, ומזמורי התהלים, ואיוב, וקהלת; התורה שבכתב והתורה שבעל־פה; הגלות והפדות, הגירושים השונים וההאבקות עם תרבויות שונות נחותות ורמות; הרעיון של ציון שממנה תצא תורה, והבית שיהיה בית-תפילה לכל העמים; והרעיון המשיחי; — והבחירה הראשונה והאחרונה שמכילה את כל יתר הבחירות: הבחירה החיה באלהים חיים.
יב. 🔗
אמרתי שאיני יודע מהו הטעם של כל המדבר האטום הסובב אותנו. אלא גישה דתית זו מביאה אותי להפנות את הפנים לכוון החיובי הזה ולא לכוון האחר. למה הדבר דומה? לשני אנשים העומדים על קו דק וכהה. הקו הזה הוא הפסימיות המשותפת לשניהם. אז האחד פונה כולו לצד הכוון השלילי, והנה הוא עומד ונשאר שם; והשני פונה כולו לצד הכוון החיובי, אל ה“הן” שהוא תשובה על השאלה אם יש טעם לכל זה.
כשזה האחרון מפנה את פניו אל הכוון החיובי הוא מתחיל ללכת בדרך ארוכה וקשה. ברצונו של זה להיות בין מבקשי הפנים שהם גם רודפי צדקה. אבל ה׳ מסתיר פניו ממנו. המסך בין אלהים חיים והאדם מבדיל ביניהם, ועל אף השתדלותו להתקרב ולגעת בקצה השולים, לא יוכל. לא יזכה להיראות פנים או להקשיב לקול או להבין טעמן של השמדות אלה; ובכל־זאת הוא לא יכול אלא לחפש, להיאבק, להתקומם. כל עודו לא ראוי שתהיה לו שלוה נפשית. אלא אם יזכה לחדש את כוחותיו הנפשיים יום יום ולהימנות בלי הפסק בין הדורשים והמתקוממים — זהו כתר־חייו וכל התפארת שאליה הוא נכסף.
מיחסים לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב את המלים האלה:
״לא זה אני מבקש ממך רבונו של עולם שתגלה לי את רזי דרכיך לא הייתי יכול להכילם. איני חפץ לדעת מדוע אני סובל, אלא רק אם אני סובל למענך…״3
די היה אילו גם אנחנו יכולנו לבקש את זאת: לא מהו הטעם לכל הסבל של האדם, אלא אם יש טעם. אילו יכולנו לבקש את פניו בדרישה נפשית כה חיונית שהופכת לתפילת־דרך אחת ויחידה:
אך זאת פתח גם לנו, אלהים, אם למענך סובל האדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.