¹

מאז מלחמת יום־הכיפורים מתמסרת הסיפורת הישראלית כמעט במלואה לנושא אחד – לבחינת סיוטיו של “המצב הישראלי”. מלחמה זו הבליטה את הסכנה האורבת להמשך הקיום הלאומי מהסתמכות על המדינה בלבד, כפי שממליצה המחשבה הציונית. הרומאנים שביטאו חרדה זו הצביעו על העובדה, שגבולות ארציים יכולים להפוך מלכודת למסתמכים עליהם, ומי שחסר אמצעי הבטחה נוספים לקיומו עלול להימחק יחד עמם.

אולם בצד סיוט זה של “המצב הישראלי”, הועלה בסיפורת שלנו טיעון נוסף על הסכנה האורבת מן המדינה להמשך הקיום הלאומי שלנו. ההכרח לשקוד על ענייניה הארציים של המדינה מנוון בנו סגולות מקוריות, שטופחו בנו בתנאי הקיום של הגלות, סגולות של גאונות רוחנית: אנינות־טעם, דקות־אבחנה, רגישות, יצירה וחזון. צירוף תכונות אלה חולל את הבלתי־יאומן, את התחיה הלאומית, אך הוא הולך ואובד לנו בהיותנו יושבים – ככל העמים – על אדמתנו ובמדינה משלנו. בשני רומאנים – “רקויאם לנעמן” (1978) ו“מינוטאור” (1980) – הלעיג בנימין תמוז בזעם על גריעה זו, בגניוּס הלאומי, בעטייה של המדינה ושל המעשים שהיא מפנה אליהם תשומת־לב. מן היוצר המקורי והגאוני, שהצמיח העם היהודי בגלות, הולך ומתפתח כאן חקיין לבנטיני, בן־כלאיים של האזור, המגלה אטימוּת כלפי ערכי־תרבות.

ברומאן “מנוחה נכונה” מצטרף עמוס עוז לעיסוק בהיבט הזה של “המצב הישראלי”. הוא בוחן את דיוקננו הלאומי מן ההיבט הגנטי. הרומאן משווה את התוצאה הצברית אל האבות המייסדים, וטוען שהגנטיקה פועלת לרעתו של העם היהודי בשנותיה של המדינה. לא במקרה חלה הפסקה בכתיבת הרומאן, שבכתיבתו התחיל עמוס עוז ב־1970, אך הרומאן הושלם בין 1976–1981. רק לאחר מלחמת יום־כיפור העזה הסיפורת הישראלית לנקוט עמדה רעיונית חדשה ומפוּכחת בשאלת מקומה של המדינה בקיום היהודי. “מנוחה נכונה” משיב על שאלה זו את אחת התשובות המפתיעות ביותר.

במרכזו של הרומאן עומד אירוע, שהכל מתגלגל ממנו, ושבהצדקתו נעוץ ההסבר לכל העלילה. בגיל עשרים ושש, בשלהי החורף, מתגנב־נמלט יוני מן הקיבוץ, ומותיר בתדהמה את הוריו ורבים אחרים. בתחילת החורף של שנת ששים וחמש החליט על כך, אך רק על סף האביב של השנה שלאחר מכן אזר כוח־רצון לבצע את החלטתו. אלמלא זימן המקרה (וסביר יותר: הגורל) אל הקיבוץ את עזריה, שיוכל להפקיד (ונכון יותר: למסור) בידיו את רימונה אשתו, טיה כלבתו, את ניהול המוסך, את הדאגה להוריו היגעים והחרדים מפני העתיד – אלמלא מצא יורש לכל אלה, ספק אם היה קם ועוזב.

שלא כמצופה, אין יוני נוסע אל ארצות רחוקות ואל הרפתקאות שובות־לב, כפי שהבטיח לעצמו: “תוכניתו היתה לנסוע רחוק ככל האפשר, אל מקום לא דומה לקיבוץ לא דומה למחנות הנוער ולבסיסי הצבא ולחניונים במדבר, לא דומה לתחנות הטרמפים בצמתים מוכי החמסין” (9). אך דרכו מן הקיבוץ עוברת בצמתים (223), בתחנות טרמפים (274), בבסיס צבאי (280 ואילך) ובחניוני־מדבר.

אילו רצה באמת לעזוב את הקיבוץ בשביל כמיהות־לב שדוכאו בחובו הרבה שנים, יכול היה להיעזר בעושרו של בנימין טרוצקי, שאהב את אמו וטוען לאבהותו עליו, על יוני. די היה בשיחת טלפון אחת, כדי שהכל ייהפך לאפשרי (145). במקום זאת הוא מדרים אל המדבר, אל הנוף שאביו כה שונא: “הוא זכר את שנאת התיעוב שרוחש אביו למדבר. – – – המדבריות היו בעיניו כתמי חרפה על מפת הארץ, מזכרת עוון, אות קלון, נוכחות רעה ומסוכנת, אוייב עתיק אשר לעומתו אנחנו מצווים לצאת חוצץ” (276). רק מי שאינו הולך לקראת מימוש ייחולי־לבו, מתוך התפנקות עצמית, אלא בורח מפני מבקשי־נפשו במקומו, ימיר את קסמי־אמריקה בצחיחות המדבר, המתועבת כל־כך בעיני אביו.

ורק בהיותו כבר במדבר, מצליח יוני להגדיר את בריחתו מהקיבוץ כהתמרדות נגד אביו: “מה זה בכלל להיות טוב? כמו להיות טלה לבן בקצה העדר שלהם. אבל מעכשיו זה אחרת. מעכשיו אני טוב באמת. – – – אני להורים שלי פתרתי במכה אחת בעייה של עשרים שנה: קמו בבוקר ומצאו שהבעייה נעלמה” (277). בניסוחו המחוספס והמגושם מבהיר יוני שהוריו ציפו ממנו מילדות “להיות טלה בקצה העדר שלהם”, הועידו לו תפקיד של יורש וממשיך דרך.

דומה שיוני בלבד יודע מהי מישאלת־לבו העיקרית של יולק אביו. “הלשונות הרעות הגידו כי יולק חותר לשוב ולתפוס לו מקום מרכזי בתנועה ובכנסת וליד שולחן הממשלה. היו שהרחיקו לכת ושיערו שיולק צופה בחישוביו הדקים אפשרות של משבר, מלחמות־ירושה, קרע פוליטי עמוק, שאז אולי יצוף שמו כמועמד של פשרה ומאחורי הצאן יקראו לו להציל את המצב ולמנוע סכנת פילוג”, אך יוני לבדו מגדיר בצורה קולעת לאן חותר אביו: “רוצה נכדים, הזקן. שתהיה לו שושלת” (185).

דעתו זו של יוני מתאשרת במכתב שמנסח יולק אל בנימין טרוצקי, מתחרהו משכבר על אהבתה של חוה, החוזר ומואשם, שהוא ממשיך להתנכל למטרותיו: “וזה יוני שלי שממנו קיוויתי לראות הגשמת תקוותינו, דור יהודי חדש שיוליד נכדים ונינים וישים קץ לגלות הממארת, והנה שבה הגלות בתחפושת הדוד העשיר” (203). רצונו זה של יולק, שממנו תימשך שושלת חדשה, אשר תחליף בהיסטוריה הלאומית את הרציפות שנמשכה עד אליו במהלך הגלות, צריכה להעמיד אותנו על ממדיו הרעיוניים הרחבים של הרומאן המשפחתי־קיבוצי לכאורה.

הצלחתו של יוני לאתר את הציפיות של יולק ממנו, מסבירות לו את כל מהלך חייו. הוריו והקיבוץ גידלוהו כנסיך, כיורש עצר: “איומים וטובים הייתם אלי מאז שהייתי תינוק. לבשתם בלויי סחבות ואכלתם זיתים עם לחם יבש ועבדתם מחושך עד חושך כמו עבדים והייתם שטופי אכסטזה ושרתם עד לב שמי הלילה, ולי נתתם חדר לבן צחור עם מטפלת בסינר צחור עם שמנת צחורה שאהיה בן נקי וחרוץ וישר אבל גם מחושל וקשוח. – – – לי נתתם הכל אבל לקחתם כפלים כמו מין מלוים בריבית – – – מפלצות גאולה תנו לי ללכת בשקט־בשקט לעזאזל, אל תחזיקו אותי אל תרדפו כמו רוחות־רפאים קדושות עד סוף העולם” (221–222).

תשוקתו של יולק להקים שושלת יהודים חדשה, מתבארת במכתבו אל אשכול: “האשם האמיתי הוא בכל־זאת בן־גוריון ולא אחר: הוא עם הדיבוק הכנעני שלו, שיצמח לנו כאן דור של נמרודים וגדעונים ויפתחים, שיגדלו אצלנו זאבי־ערבות במקום אברכי ישיבות. לא עוד מרכס ופרויד ואיינשטיין, לא עוד מנוחין ויאשה חפץ, לא עוד גורדון ובורוכוב וברל, מכאן והלאה – הבו לנו יואב ואבישי בני צרויה, אהוד בן־גרא, אבנר בן־נר” (167). היתה זו תשוקה של דור להמשך יהודי אחר. ה“צבר” היה אמור להיות יהודי חדש, בלתי־רצוף ליהודי הגלותי. יולק טיפח את יוני מקטנות לקראת יעודו זה. והרומאן מספר את סיפור התבוסה של יומרתו זו.

יוני מתקומם נגד היעוד שהועיד לו אביו שנים אחדות לפני שהוא עצמו בורח מפניו אל המדבר. בהיותו מעבר לגבול, בדרכו אל פטרה, הוא נזכר לפתע: “איך שכחתי רציתי לשכוח ששנתים לפני אפרת רימונה היתה הרה? אני לא רציתי את זה. עזבי, ילדים, עוד מוקדם לנו, אמרתי לה. והתרגזתי. אנחנו לבד וזה טוב. אני לא מחוייב לעשות לאבא שלי שושלת” (346). בעטייה של אותה הפלה נכשלו נישואיו לרימונה: “בגלל ההפלה ההיא אפרת נולדה לנו מתה – – – את שני הילדים שלי אני בעצמי רצחתי. ואת רימונה שיגעתי. קסמי צ’אד שלה, זה מאז” (346).

דומה שיולק בלבד מבין כהלכה את שרשרת המאורעות הטראגיים בנישואי יוני ורימונה: “איזה שד השיאו לבחור דוקא באותה רימונה. וכי התכוון לענוש? את עצמו? את אמו? או אותי? – – – לולא האסון הזה הן יכולתי להיות לסבא. יום־יום בשלוש וחצי הייתי מתייצב בבית־הפעוטות, מקדים את הוריו וגונב לעצמי את הילד – – – ובלילה כאשר גם הוריו ישנים כבר הייתי קם כגנב וחודר אל בית־הפעוטות ונושק לו על ראשו – – – שחור תלתלים ונבון ככתוב בשיר של רחל. ילד קטן. נכדי” (204–205). יוני עולל לו את העוול הגדול מכל, כיוון שלא העמיד אחריו צאצאים – גזר שלא תימשך ממנו שושלת יורשים.

סירובו של יוני לרשת את אביו אינו סירוב של ילד מפונק וכפוי־טובה, כפי שמניח יולק. בעמקי לבו חש יוני, שאין הוא ראוי להיות יורש לאביו. בשיחה דמיונית שהוא מנהל עם אביו, מנסה יוני להסביר את הרגשתו זו: “אבא. תשמע. הכל כאן טוב ויפה. אין לי שום טענות. כל הכבוד לכם. אתם תפארת אדם ובעשר אצבעות ריקות בניתם את הארץ והצלתם את עם ישראל. אין ויכוח. רק שאני –” (222). מאוחר יותר תבוטא מלוא ההשוואה בין שני הדורות: “אשכול ואבא שלי עם שרוליק ובן־גוריון ביחד הם היהודים הכי נפלאים שהיו בעולם. – – – הציפורן הקטנה של ברל כצנלסון וכל אלה שווה יותר מכל השמוק הזה אודי ויותר ממני ומאיתן עם צ’ופקה ומשה דיין ביחד. אנחנו טינופות קטנות והם מושיעי ישראל. בכל העולם אין היום אנשים כבירים כאלה. – – – הלואי שאני הייתי בן־אדם כמו שצריך ולא כזה מין טינוף מפונק ולא סקיתי טאטארי כזה והייתי מסוגל, במקום לברוח, ללכת בערב אל אבא שלי ופשוט להגיד לו: כן המפקד. בבקשה. תתחיל להוריד לי משימות” (278).

אינני זוכר רומאן ישראלי לפני “מנוחה נכונה”, שבפי ה“צבר” עצמו הושמו דברים כה נוקבים על ילידי־הארץ. ובמובן זה מתייצב הרומאן נגד מסורת הגילוף של דמות ה“צבר”, ששלטה בסיפורת שלנו כמעט ללא שינוי מאז עוצבה בסיפוריהם של מספרי “דור בארץ”. ברבות הימים אי־אפשר היה עוד לקיים את מיתוס ה“צבר” מבלי להיות מוכחש על־ידי דמותו המציאותית. כאשר החיים אינם משופעים במופתים, מתפתות הבריות ליפות דיוקן שיגלם להן מופת לחיקוי ולהשוואה. מעשה כזה מביא לחברה תועלת קיצרת־ימים, אך אם מאריכים את ימיו של הדיוקן מעבר לכך – נוצר לבסוף ההכרח לנפצו, כי מרגע שהפך לעריץ נבוב, דרכו להגחיך את האמונה בכל מופת שהוא. במקום לסייע לחיים, נמצאים החיים מעוכבים על־ידו. אותו הכרח שהניע את אהרן מגד ברומאן “החי על המת” (1965) לחשוף את דמותו המציאותית של דוידוב, החלוץ רב־העלילות, הוא שמאלץ עתה את עמוס עוז ב“מנוחה נכונה” לגלף את דמותו המציאותית של ה“צבר”. וכשם שמגד ניפץ את המיתוס בלא זדון, והותיר לדוידוב את גדולתו היחסית, הגדולה האמיתית של דורו בהיסטוריה הלאומית, כך גם עוז אינו מנפץ את מיתוס ה“צבר” כמעשה זדון של שמח־לאיד.

מחליפו של יולק כמזכיר הקיבוץ, שרוליק המוזיקאנט, נוקט את הנימה המתונה והמאוזנת בדברו על ה“צברים”: “מהם הבנים הללו, ומה בנפשם? בחורים מיומנים מאד בעבודה החקלאית. – – – וגם, כפי הנראה, אמיצים וזריזים להפליא בשדות־הקרב. אפופים מין עצבות מוזרה. כמו בני שבט אחר ועם זר. לא אזיאתים ולא אירופאים. לא גויים ולא יהודים – – – שצמחו בין סופות ההיסטוריה הללו, במין מקום־לא־מקום, כפר־לא־כפר, טיוטה של ארץ חדשה, בלי סבא וסבתא, בלי בית משפחה נושן עם קירות מלאי חריצים וריח דורות של מתים. בלי דת ובלי מרד ובלי נדודים. אולי בלי שום געגועים. בלי שום חפץ שבא בירושה” (235).

שרוליק היה דרוש ברומאן, כדי לאזן את ניסוחיו הקיצוניים של יולק, שבדברו על ה“צברים”, ניתן לשמוע מגרונו את זעם האב המאוכזב מבנו, הבן אשר מסרב בתוקף להיות יורש ולקיים את השושלת. דבריו של יולק יהיו לכן תמיד קיצוניים עד קצה גבול היכולת: “דור שלם של אמנים, וכולם תפוסי נמנום. ובלי שום סתירה, גם מטורפים לספורט – – – לא עוד מרכס ופרויד ואיינשטיין – – – בריונים שכאלה, קולאקים פראי־אדם ששלף בן־גוריון מאדמת המושבים, אריות בעלי־גוף, פאנדרי־הגיבורים, ז’וליקים עמומי־מוח, מיני קוזאקים נימולים, מיני פרשים בדווים מתוך התנ”ך, טאטארים בני דת משה" (166–167).

ניסוחיו של יולק, ניסוחים נעדרי־אובייקטיביות, הם המאירים את דור ה“צברים” באור מגוחך ונילעג. אך לא הוא משמש פֶה לעמוס עוז. בני דורו האחרים של יולק, “המספר” וסרוליק, קרובים כנראה יותר ללבו של עוז כמבטאים את עמדתו על טיבו של ה“צבר”. וצודקת כמדומה האם, חוה, שמאשימה את יולק במעשה רצח. אך היא אינה מתכוונת, כמובן, רק לרצח אופיו של הבן בפיו של יולק, כי אם גם לעצם ניצול חייו של הזולת כמין חומר לבנות בעזרתו את הפנטאזיות החזוניות של עצמך. ובעיניה יולק הוא רוצח הן שלה, הן של בנימין טרוצקי והן של הבן יוני (נאומה עומד ברומאן כפנינה ספרותית לעצמה, עמ' 192–199). סרוליק יבוא וירחיב את יחסו התובעני של יולק כלפי בנו, כאילו היה “חומר ביד היוצר”, ויגדיר יחס זה כסיבה לכל הכאב שבעולם: “כל אב וכל בן. דוד המלך עם אבשלום. אברהם ויצחק. יעקב ובניו ויוסף. כל אחד, כביכול, מנסה לגלם מעין יהוה תנ”כי גועש ונורא. כל אחד מרעים רעמים ומתיז ברקים. נקם ושילם. אש וגפרית" (252).

בזמן הסיפר של הרומאן אנו מלווים את יולק המפוכח, המודה בתבוסתו: “בבנים כמו אלה שלי אי־אפשר לייסד שושלת” (166). כך ירשום במכתב אל אשכול, שאותו לא ישלח אל הנמען. אסור לאיש לדעת, שכבר גמלה בקרבו המסקנה הזאת, וכי כבר מצא דרכי־עורמה לעקוף את המיכשול, שהרי בינתיים הוא מקרב את עזריה ומכשירו להיות יורשו, במקומו של יוני, אשר נמצא בלתי־ראוי לכך.

ועד שנעבור אל מקומו של עזריה בתוך המיבדה של הרומאן, כדאי להדגיש, שהרומאן “מנוחה נכונה” איננו מקיים את הפאבולה של אבות ובנים. עוקצו של הרומאן בהיפוכה של פאבולה זו. כאן אין לפנינו אב האוחז בכס־מלכותו מעבר לזמנו ומסרב להוריש לבנו את שרביט המלוכה, עד שאין לבנו, שנעוריו תוססים בתוכו, ברירה אחרת, אלא להיאבק בּזקן ולהעמידו על העובדה, שבאה השעה לחילופי־שלטון ולחילופי תקופות. הפאבולה של “מנוחה נכונה” משקפת מצב שונה לחלוטין. הזקן מייחל שבנו יירש אותו, והוא כבר מושך בעול מעבר לכוחו ומעבר לרצונו, בלית־ברירה, משום שהבן מסרב להתייצב למועדו. יוני פשוט מסרב לרשת את אביו. את סירובו הוא ממחיש בפועל בבריחתו מן הקיבוץ. ולפיכך ממחיז הרומאן החדש של עוז לא את הפאבולה האוניברסלית של יחסי אבות ובנים, כי אם פאבולה לאומית של הזיקה בין האב לבן, ולה יש דוגמת־אב במקרא, כפי שהדבר יוכח בהמשך.

יתר על כן: מסקנתו הרעיונית של הרומאן “מנוחה נכונה” מכוונת לישראל של שנות השמונים, אך אין זה מקרה כלל וכלל שמחברו בחר לרומאן את הרקע התקופתי של השנתיים שלפני מלחמת ששת הימים. אותה מלחמה חתמה את ימי מנהיגותם של המייסדים־הנפילים, ואחריה החלו ה“צברים” להנהיג את ישראל. ככל תקופת מעבר רבה בה אי־הוודאות, המבוכה והתהייה. לטבע נועד תפקיד חשוב בהמחזת האוירה של הזמן. כוחו התיאורי רב־העוצמה של עמוס עוז מנצל כל אמצעי כדי לטעת בקורא את אוירת האימה והסיוט הזאת: “בלילות החורף האלה יש שרוחות הסופה מתפרעות בואדיות ובנקיקי ההרים ופתאום אתה מתוך חדרך שומע אותן פורצות ביבבה נואשת כאילו נרדפו הרוחות האלה עד כאן מערבות השלגים של אוקראינה וגם כאן לא מצאו מנוחה” (119).

מוצאן של הרוחות מאוקראינה לא צויין כאן במקרה, כי איתני הטבע בתיאורי החורף שברומאן חורגים מכלל פשוטם. כך עולה ממכתבו של יולק אל אשכול: “אנחנו הובסנו, אשכול יקירי. הובסנו תבוסת עולמים – – – והגשם יורד כמו קללה. – – – הכל לשוא. הרוח הרעה עוקרת עכשיו את הכל. מן השורש. חורבן הלבבות, אומר אני: בעיר. במושבה. בקיבוץ. וביחוד, כמובן בנוער. היטב היתל בנו השד. כמו מגיפה רדומה אנחנו נשאנו בחובנו את נגיפי הגלות משם עד כאן, והנה לנגד עינינו הולכת וצומחת כאן גלות חדשה. – – – אשכול יקירי, האם גם אצלך, בירושלים, שומעים הלילה ממעמקים מבטן הרוחות והסערה יללה של רכבת־משא בחושך? לא? אולי כן? שאז תיטיב להבין את הלך־הלב שבו נכתבות אליך שורות אומללות אלה” (165–166).

תחושת התבוסה אצל יולק ניזונה מן העובדה שאין לו יורש, אשר יהיה מוכן להמשיך את השושלת. זאת הוא מוכן לחשוף רק בפני עצמו, במכתב שלא ישלח אל אשכול: “חשבוננו כמעט שנגמר. לבי כבד עלי. עבר זמננו – – – ומה שיבוא אחרינו מעורר אצלי חלחלה, שלא לומר – אימה חשכה: סקיתים, אני אומר לך, הונים, במפלגה, במוסדות, בצבא, בהתישבות, מכל עבר מתקרבים טאטארים שכאלה” (163). ובמקום אחר הוא תוהה באוזני סרוליק, אשר בלית־ברירה מתמנה להיות יורשו הזמני: “איזו נפש נכה אצלם. כולם כביכול, אמנים. וכולם מרחפים בשמים. מין מפולת גנטית אירעה כנראה אצלם. – – – איפה טעינו, שרוליק? מדוע צמחו אצלנו מיני עלובים שכמותם?” (252).

אלא שאין הוא לבדו מתהלך בהרגשה כזו, ולא הוא לבדו שואל את השאלה הזו. גם שאר בני דורו של יולק מנסחים את השאלה. כך “המספר”: “היה היו ימים רחוקים שבהם נעשה כאן הכל בכוונה עצומה, בדבקות, לעתים גם בחירוף־נפש. חלפו־עברו השנים, חלומות נועזים הוגשמו, שממת טרשים הפכה לכפר מטופח ומשגשג, מאוהלי חלוצים סהרורים קמה ונהיתה המדינה העברית החופשית, דור שני ושלישי גדל שזוף ומפליא לאחוז במכונה ובנשק, ולמה החויר העולם והחלומות כמו דהו. למה מצטנן וכמה הלב העייף” (189).

וכך שואל סטוצ’ניק: “הכל נהרס לפני העינים שלנו. המדינה. הקיבוץ. והנוער. אומרים שאלפי בחורים צעירים קמים ועוזבים את הארץ. השחיתות משתוללת אפילו בין אנשי־שלומנו. והזעיר־בורגנות אוכלת כמו שאומרים כל חלקה טובה. משפחות מתפרקות. וההפקרות חוגגת. – – – המצב, סרוליק, מידרדר מדחי אל דחי. האם היה מלכתחילה איזה רקבון ביסודות, או שמא כעת, בדיעבד, צפות ועולות כל הסתירות הפנימיות שאנחנו גילגלנו אותן כל השנים, איך נאמר, אל מתחת לשטיח?” (190).

אשכול עצמו מנסח את הרגשתו זו בלשון קצרה, כקובע עובדה: “דבר־מה השתבש. אי־שם בתחילת הדרך אולי השתבש דבר־מה בחשבוננו הגדול, היסודי” (293).

אך לא איש כיולק יוואש. בעיצומו של החורף הוא מקרב אליו צעיר זר המזדמן אל קיבוץ גרנות, כדי להכינו להיות לו יורש בבוא האביב. מה יכול לעשות מלך שיורשו מסרב לרשת אותו? אם נזכור כי המושג “רצח” משתמע ברומאן במובנו המטאפורי, כמעשה כפייה לתועלתו של אידיאל קולקטיבי, נבין את מובנו של הפתרון שנרמז ליולק בחלומו. בחלום זה מתגלה אל יולק לא רק איש הפשרות, אשכול, כי אם גם נביא־הממלכתיות, בן־גוריון: “הוא יצא מן האוהל של אשכול ומן הבאר הערבית זינק עליו בן־גוריון, אדום ונורא, ושאג עליו בזעם בקול דק כאשה מטורפת, הדבר הזה לא יקום ולא יהיה אם צריכים להרוג אתה תהרוג ותשתוק ואפילו בידית של טוריה כמו שהרג שאול המלך את בנו” (130).

השתלבותו של עזריה בעלילה אסור שתסיח את דעתנו אל “המשולש הרומנטי”, אשר עומד להתפתח, לאחר שהוא מצטרף אל יוני ורימונה. תאור העלילה עד כה, מצדיק שניצמד גם בהמשך אל “המשולש הגנטי”, על־פי דוגמת־האב המקראית, שכבר נרמזנו לה בחלומו של יולק: כבמקרה של שאול ויונתן בנו, עם הצטרפותו של עזריה לעלילה, משתלב בתמונה גם האיש שחסרנו עד כה – הלא הוא האיש אשר יתחיל את המלוכה מן ההתחלה. ממנו, מדויד, תתחיל שושלת חדשה, אשר תחליף את שושלתו של שאול, מאחר שבנו מסרב גם אינו ראוי לרשת אותו.

יולק הוא שם החיבה של ישראל ליפשיץ, אף כי שם החיבה של “ישראל” צריך להיות “סרוליק”, כפי שאמנם מכונה מחליפו של יולק בתפקיד, מזכיר הקיבוץ. אלא שהשם יולק מרמז יותר בצלילו לשמו של מייסד השושלת הראשונה בתולדות עם־ישראל, לשאול. אך גם בלעדי מדרש־השם, מעלה יולק על דעתנו את מצבו של שאול המלך. בכורסתו הוא יושב “מלכותית” (255) כעל כס־מלכות, כי ליולק יש באמת מלכות – “מלכות התנועה והמפלגה” (167). רוח רעה מבעתת אותו (163). הרוח הרעה היא המחלוקת מבית (פרשת לבון) שטרם שככה ואותה אווירה הדוניסטית, זעיר־בורגנית, גלותית, אשר דוחקת והולכת את החלוציות ואת מהפכתה. הסיכסוכים מבית משווים את מצבו של יולק לימי שלטונו האחרונים של שאול, כאשר התפוררות האחדות הלאומית וסיכסוכים שבטיים דיכאו את רוחו.

וכמו שממלכתו הקטנה של המלך שאול סבלה גם מאיומי האוייב הפלישתי מבחוץ, כן גם שרוייה המדינה של יולק באיום בלתי־פוסק עקב הבעייה הפלשתינאית. ממקלט הרדיו בוקעים מסרים מעוררי־פלצות על כוונותיו של האוייב, לחשי־חשדות ומלמולי־נבואות המבשרים אסון (61, 82). גם הכפר שיח’־דאהר החרב מטיל את אימתו על מלכותו של יולק. לפני שבע־עשרה שנים כאשר נחרב הכפר במלחמת־השיחרור, הונח שקיבוץ גרנות יהיה להבא חופשי מאימתו של “קן המרצחים” (29). אך הכפר החרב סרב לגווע. שרידיו “עדיין הניבו שרידי חיים” (155), בחיות מיוחדת, פראית ומפחידה: הגפנים משתרגים, “הצמחיה שוקקת”, “על מפולת בית השיח' מול המסגד השתרגה בוגונוילה לוהטת כאש” (140). בני דורו של יוני נמשכים אל הכפר בחבלי־אימה מיסתוריים, נוברים באדמתו ותולים מזכרות־עוון בחדריהם. “יבבת תנים” (253), נביחות כלבים וצווחות של צפורים “כאילו נטרפה דעתן” (127) – מביאים משם את הסיוט אל תוך בתיו הקטנים של הקיבוץ. לא יניחו ולא יאפשרו מרגוע.

הצטרפותו של עזריה לקיבוץ מוסיפה מקבילה חשובה נוספת לסיפור המקראי. עזריה הופך להיות מבאי־ביתו של יולק. והוא מוזמן בתדירות גוברת והולכת להתייצב לפני יולק – ממש כדויד לפני שאול – “לשוחח עמו על דא ועל הא. כן. וגם לנגן לפניו בגיטרה” (264, וכדאי גם לשמוע את הדיווח על כך בניסוחה הציורי של חוה – עמ' 305). וכפי שאהבת־אחים מתפתחת בין יונתן ודויד בסיפור המקראי, כן הופכים יוני ועזריה לחברים (ומוטב: שותפים מלאים), המתגוררים באותה דירה, עובדים יחד במוסך ומתחלקים באותה אשה. ורשאי על־כן עזריה לומר באוזני אשכול: “יונתן ליפשיץ הוא החבר היחיד שהיה לי בימי חיי. יונתן הוא האח הגדול שלי – – – כבודו אולי כבר שכח: אהבת־נפש. באש ובמים. הנאהבים והנעימים. – – – מרצונו החופשי ובדעה צלולה הוא קם ונסע לאי־שם, ולפני־כן הפקיד – כמו שאומרים – לא הפקיד, מסר – את אשתו לידי. ועכשיו היא אשתי” (296–297).

אלא שעמוס עוז אינו צמוד לחלוטין אל דוגמת־האב המקראית. במקרא מתנכל שאול לדויד, כדי לקיים את הירושה בידי בנו יונתן. הוא אף מתרה בבנו: “כי כל הימים אשר בן־ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך” (שמואל א' כ' – 31). ואילו ברומאן דוחה יולק את יוצא חלציו החוקי ומקרב־מטפח את היורש המאומץ על־ידו, את עזריה. למראית־עין הוא עושה את מעשיו הכל־כך קובעים בתמימות, לתועלת המוסך, אשר חסר מכונאי היודע את מלאכתו. אך חוה בלבד, היודעת את עורמתו, מבינה את כוונתו הנסתרת: “אתה תיכננת את זה. בדם קר. יוני הוא כתם על הגלימה הצחורה שלך, מבולבל, ניהיליסט, כבד־פה, והלץ הזה שהכנסת לתוך החיים שלו הוא עילוי מקורי ומבריק שאתה כמו שאומרים אצלכם תיבנה אותו לאט־לאט עד שתוכל להשתמש בו. ובהזדמנות להיפטר גם מיוני – – – תאמץ את השרץ הקטן לבן. העיקר שיגדל הכבוד שלך והאידיאות הנפוחות והמקום שלך בדברי ימי המפעל” (193).

כאשר מגיע עזריה לקיבוץ גרנות, כבר ברור ליולק מעל לכל פקפוק, כי עם יוצאי־חלציו “אי־אפשר לייסד שושלת”. במכתבו לאשכול יספר על יורשו הגנטי, על יוני: “אתה תשאל ממה קרוץ הבחור. ובכן, אשיב לך בתכלית הפשטות: נפש טובה וראש טוב ולב טוב ורק הניצוץ חסר” (169). דעתו זו של יולק על יוני תוסבר מאוחר יותר על־ידי יורשו המאומץ, על־ידי עזריה: “כל מה שחסר ליונתן, לפי דעתו של עזריה, הוא שני דברים. אלף, אהבה. בית, איזו אידיאה. איזה ניצוץ יהודי, אם אפשר לדבר כך כיום. משהו כאילו כבה לו בתוך נשמתו” (246). ולפיכך, כאשר מתייצב עזריה לראשונה לפני יולק, שרוי יולק בויתור על כל ציפייה נוספת מבנו ה“צבר”.

לכן כדאי לקרוא בזהירות ובקפדנות את תאור הפגישה הראשונה בין יולק ועזריה, כי למראה הנער מעורר הרחמים, הגלותי כל־כך בכל חזותו, מבין יולק לפתע מהיכן תבוא התקווה לשושלת שהוא כה מייחל לה. וכזה הוא תאור אותה פגישה ראשונה: “הוא פתח את הדלת והנה לפניו פתאום דמות דקה, רטובה ונפחדת עומדת ממש מול עיניו בגרביה בחושך. וזוג עינים נדהמות נצצו והתרוצצו. יולק נבהל, הפליט קול נמוך, מיד הצטחק ואמר: ‘שרוליק?’ – – – והרים את עיניו והביט והנה לפניו זר. – – – היתה שתיקה קטנה. יולק עיין בדמות הרטובה והנכמרת שישבה לפניו בגרביה והמים זולגים ממנה כמו זיעה ביום שרב. הוא ראה אצבעות רגישות, דקות כשל נערה. ראה כתפיים רופפות, פנים מאורכים אשר הארשת הפרושה עליהם לא ידעה מנוחה. עינים ירוקות שבהן התרוצץ יסוד נפחד או מיואש. – – – נחמד ומשעשע היה המוזיקנט הזה בעיניו, שונה בתכלית השוני מן ההונים, הסקיתים והטאטארים מגודלי־הגוף, כבדי־הפה, האטומים, הגדלים כאן אצלנו – – – והוא דומה קצת לבעלי־היסורים שבאו הנה מעיירות נידחות ועשו הכל מבראשית חרף החמסינים והקדחת” (45–53).

הניצוץ היהודי שאינו מצוי ביוני, הוא שהפתיע גם כבש את לבו של יולק: “תשמעי לי, חוה, אני בעניינים כאלה טועה רק לעתים רחוקות מאד, ואני אומר לך בוודאות שבבחור הזה יש איזה ניצוץ” (113). ובמכתבו לאשכול ידבר בשיבחו של הנער: “מין חומר אנושי שכבר אזל מן הארץ, בעל־חלומות מובהק, בעל אידיאות, אכן מבולבל קצת, כאחד משלנו שתעה אל דור לא־לו” (171). נימה זו, המסמנת את ההמשך במעין התחלה נוספת, דומה בטיבה לאותה התחלה של חלוצי־העליות, אשר הביאו מן הגלות את חיוניותם ואת הכוח־היוצר למיפעל הציוני, הן במחשבה והן במעשה, כבר נרמזה באסופת מאמריו של עמוס עוז – “באור התכלת העזה” (1979).

באחד ממאמרי הספר – “אנו באנו ארצה כדי להתפייס” – מאפיין עוז את דיוקנו של בן “דור ההמשך” בקיבוץ, הרגיל להיענות לכל צו ולכל קול קורא, “להוציא משימות אל־הפועל ולא להגות רעיונות”, ואשר פיתח נטייה זעיר־בורגנית, “נהנתנות קטנה ומפונקת”, מאותו סוג שהראשונים התמרדו נגדה ונמלטו מפניה. “מקום שצמחו בו עצים גדולים לא יצמחו בו – למרגלות העצים – אלא פטריות ושיחים קטנים. – – – המפעל הציוני זה־אך הצליח, בקושי, לפרוש ציפוי דק של היות־עם ומתחת לציפוי הזה מתנשף לו השבט המבוהל, הגיטו, הגלות – – – אבל לא רק בעסקי־מדינה חוזרת הגלות ומרימה עכשיו את ראשה. החתונות וטכסי־המשפחה, החגים, הזעיר־בורגנות, הפוריטאניות המחודשת, הנוורוזות העתיקות, הנה לפנינו הגלות בכל כיעורה החמדני והמתחסד ובלי שמץ מסוד־התפארת שהיה בחיי העיירה היהודית הגלותית – – אבל אפשר שבעתיד הרחוק יתרחש איזה רנסאנס ציוני־סוציאליסטי, עם גל של געגועים (ואפילו אופנה פשטנית) שיוסבו אל ימי העלייה השנייה והשלישית, אל הערכים, אל ניצני הציביליזציה הארץ־ישראלית החלוצית, אל מאכליה ומלבושיה וגינוניה. ואולי יתרחש הדבר הזה לא מבפנים אלא בעקבות תמורה שתתרחש בארצות־אירופה – – – לא מן ה’מערך' תצמח ההתחדשות הזאת. ואני חושש שגם לא מן התנועה הקיבוצית. אבל, מי יודע, אולי אף־על־פי־כן. מי יודע דרך הרוח” (146–148).

מאמרי “באור התכלת העזה” הוצגו על־ידי עמוס עוז כ“תחליפים לסיפורים שלא עלה בידי לכתוב אותם”. בינתים נכתב הרומאן “מנוחה נכונה”, ומי שיחפש באותם מאמרים התבטאויות מקבילות נוספות למסופר ברומאן זה – לא יצא מאוכזב מכך. גם במאמרים וגם ברומאן לא ה“צבר” ימשיך את דרכם של יולק וחבריו. המלכות זקוקה לרנסאנס, להתחלה מחודשת, על־ידי אדם שהוא “בעל חלומות” וגם “בעל אידיאות”, יהודי מאותו סוג שרק הגלות מצמיחה. וכך מצטייר עזריה בעיני יולק. מאוחר יותר יודה גם סרוליק בדקות האבחנה של יולק: “יולק צדק – – – הוא שהבחין מיד, באותו ליל חורף, כי הבחור הזר שהופיע מן החושך, תמהוני, מפוקפק, מטורף קצת, שטוּף בדברנות היסטרית, יש בו איזה ניצוץ וצריכים לטפח אותו כי אולי באחד הימים הוא יפעל גדולות, ואולי גם יביא ברכה” (374).

עזריה מצטייר לנו מגוחך ונילעג אך ורק משום שהוא כה חורג משאר בני גילו, שהינם מעשיים ומפוכחים. הוא נילעג ככל אידיאליסט, אך רק בעל ניצוץ יהודי כמותו מסוגל להצית מחדש את השלהבת הדועכת. עוז לא ליטש את דמותו של עזריה באותה מידה ששקד על יולק ועל יוני, וזו אולי הסיבה שדמותו היא הדמות הפחות נחרצת מבין הדמויות של “המשולש הגנטי”. אולם למרות זאת אי־אפשר לטעות בחיוניותו הרוחנית ובזיהוי הגלות כערש הולדתה של חיוניות זו. מול מבעו האטום של יוני, מצטיין עזריה במבטו העירני: “אור ירקרק מבועת בוער במבטו הירוק. עיניו בורחות מעיני. וקמטים נפחדים, בלי מנוחה, רצים לו בקצות שפתיו. בחור דקיק, עצבני” (245).

עזריה ברוך בכשרונות רוחניים: “אידיאות יש אצלו, וגם קרא הרבה, וגם הספיק כבר לכתוב משהו. לא חשוב. שירים, כן. וקצת פרוזה. ורשימות עיוניות אחדות” (50). וגם יודע נגן, מנגינות שאי־אפשר לטעות במוצאן – מנגינות מלנכוליות (110), המפיגות את הצער, “עד שהצער התמידי היה מתעמעם קצת נעשה אפשרי ואפילו צודק” (186). הוא גדוש חוכמה מעשית, אשר כמו לוטשה במאמצי הישרדות נוכח סביבה עויינת ובמחיצתם של גויים. הוא שופע חידודים וסיפורים על פיקחותו של היהודי, המערים על הגוי המגושם. ובאומרו “לא בכוח כי אם בתחבולה יחלץ איואן את העגלה” (98), אנו נזכרים לא רק בתיאורו הלעגני של מנדלי מוכר ספרים וגם לא ב“הערכת עצמנו” של ברנר בלבד, אלא גם – על דרך ההיפוך – כיצד מתקן עזריה בדרך זו את הטרקטור: “עזריה גיטלין, נקי, עירני, חיוור, עמד מנגד ולא חדל להורות ליונתן מה יעשה – – – רק פעם אחת במהלך העבודה העפיל עזריה בזהירות רבה ועמד על השרשרת, הציץ אל תוך מעי המכונה, ובקצה המברג שבידו נגע נגיעת־שען באחד החיבורים. וחזר וירד כשהוא נשמר מאד לנקיון בגדיו הטובים” (95).

עזריה הוא בעל אינטואיציה, דוגמת זו שמצוייה בכל מי שהתנסה בתנאי הקיום של גלות. לא במקרה הוא מסביר בכך את גדולתם של “המייסדים” באוזני יוני וחבריו: “דווקא הזקנים האלה שיוני רוגז עליהם יש להם בקצה הציפורן שלהם יותר שכל מאשר לכל הגאונים השחצנים מהפלמ”ח מבית־ספר כדורי מפני שהם התנסו ביסורי הגולה" (149). גם עזריה, שנתנסה אף הוא ביסורי הגולה, הוכשר בה ליעודו: “הנדודים הבריחה הרעב ביערות, בכפרים, בשלג, בקרונות־המשא – – – כבר מקטנות האמין שיש לו מין תפקיד מיוחד” (370). שליחות המוגדרת בפיו קודם לכן: “להיות המחליף של יוני – – – להיות השה לעולה במקום בנכם־יחידכם” (290–291). עזריה ממלא לפיכך ברומאן את התפקיד שממלא דויד בסיפור המקראי. הוא יבוא במקום היורש הגנטי החוקי, במקום יונתן, שאינו רוצה גם אינו ראוי לרשת את המלוכה. הוא עזר־יה, “עבד ה'” באסכטולוגיה המיקראית, המתחיל מבראשית שושלת מלכותית נצחית, במקום השושלת הראשונה שהגיעה למבוי סתום, לסיומה המהיר.

לא במקרה סוטה עמוס עוז מדוגמת־האב המקראית שעל־פיה הוא רוקם את עלילת הרומאן. יולק אינו נוהג כשאול, המבקש להמית את דויד. יולק מאמץ את עזריה במקום יונתן ומתחיל לטפחו כיורש למלכות. נכונותו של יולק להוריש את מלכותו למי שאינו יוצא־חלציו צריכה להעמיד אותנו על חומרת מצבה של המדינה, שהיומרה אשר טופחה ביחס אליה, שיהא בכוחה בלבד להבטיח את המשך הקיום היהודי, הוכחשה לאחר שנות דור אחד. כדי להוסיף ולקיימה – מבין יולק – צריך לשאוב פעם נוספת אנרגיה רוחנית מהיכן ששאבנו אותה בעבר, מן הגלות. ה“צבר” מסוגל לכל היותר להגן על הנחלה, אך אין בכוחו להביא מנוחה. לכך יסכון מי שבא מן הגלות, והביא משם את הנסיון של חיים מיוסרים, ולפיכך גם את הגעגועים להתקיים ואת התשוקה לחיות. עזריה בלבד הינו ההבטחה להמשך הקיום היהודי, כפי שהוא עצמו מנסח באוזני יולק ואשכול: “עוד לא הכל אבוד אני נערכם – – – אנא הביאו גם אותי בחשבון גם אני ילדכם רק אני ילדכם ואתם, אם גם לא תדעו זאת, אל הילד הזה התפללתם – – – אני מתנדב להיות המחליף של יוני. ואני מתנדב להיות ברבות הימים המחליף שלכם” (290). הוא בלבד מסוגל לקיים את ההבטחה: “אני אוליד להם ילד חדש” (300).

חילופים הכרחיים אלה, שמבצע יולק בין יוני ועזריה, מסבירים את דאגתו המיוחדת לעזריה, המיועד להיות יורשו. כאשר יוני נעלם, הוא מצווה על סרוליק: “עזריה. בשבע עינים צריכים להשגיח עליו. זהו צעיר יקר־ערך, שאולי נועד לגדולות. גם בלילות צריך להשגיח עליו” (251), עד שסרוליק תוהה: “האם הוא אוהב את בנו? מתעב? אוהב ומתעב גם יחד? חומר ביד היוצר? מלך עם יורש עצר – לא יוצלח? רבי הוזה על שושלת? עריץ מדכא מרידות?” (252). אנו כמובן יודעים איזו מן האפשרויות הללו הינה הנכונה.

בסיום הרומאן מתגלה לנו שהחילופין בין יוני ועזריה הביאו לקיבוץ את המנוחה והמרגוע. יותר מכל מציינת עובדה זו לידתה של נעמה. עזריה הוא הנותן לתינוקת, נכדתם של יולק וחוה, את שמה. ליולק תהיה, אם כן, שושלת. ועזריה איננו נראה כבר מוזר כבתחילה. הוא אדון בביתו ואדון במוסך. הוא מתחזק “מרוכז ושקט, כמעט לא מכוער עוד, כמעט איש” (363). דבריו נשמעים, ואפילו חוה מגוננת עליו מפני לזות־שפתים. גם יוני משתנה. בשובו לקיבוץ “הוא חזר בזקן שחור, איש רזה מאד וגבוה – – – דומה היה יונתן ליפשיץ לאברך יהודי בעל־ייחוס השוקד על הלימודים ועומד להיות לרב” (377). וסרוליק יכול לרשום ביומנו, כמעט בוודאות: “האהבה עדיין לא מובנת לי, וודאי לא אספיק כבר ללמוד. הכאב הוא עובדה קיימת. אבל למרות כל אלה ברור לי שאנחנו יכולים לעשות כאן שנים שלושה דברים” (381).

הסברת מהלכה ההגיוני של עלילת הרומאן לא תהיה שלמה, אם לא יודגש חלקו של המיסתורין בה. יוני מחליט בתחילת החורף של שנת 1965 לעזוב את הקיבוץ, אך מתעכב עד הופעתו של עזריה ועד שעזריה מסוגל ליטול את מקומו. לאחר מכן הוא מתעכב בערבה בדיוק אותו פרק זמן הדרוש להתערותו של עזריה כיורשו של יולק. למראית־עין הכל מוסבר ומנומק בסבירות מספקת, אלא אם כן נוסיף אל העובדות הללו עובדות נוספות מן הרומאן, המפקיעות את ההתרחשויות מיד המקרה, ומקרבות אל הדעת שהן חלק מתוכנית־אב מיסתורית שנועדה להבטיח את הקיום היהודי. כך החזקתו של יולק ברסן השלטון ממש עד אחרי בואו של עזריה לקיבוץ, וכך פרישתו מן ההנהגה לאחר שעזריה מתערה: “מכשיר השמיעה המשוכלל שקנינו ליולק מוטל לחינם במגירה, יחד עם משקפיו: אין הוא רוצה לשמוע. וגם לא לקרוא. כל היום הוא יושב בכסא־המרגוע תחת התאנה” (361). מצא את מנוחתו ממש כמו בדברי הנביא: איש תחת תאנתו.

ובענין זה, על מהלכה המיסתורי של ההיסטוריה היהודית, ראוי לשים לב במיוחד להישנותו של “המשולש הרומנטי”, פעם בחיי יולק ופעם בחיי יוני. האנלוגיה בין שני המשולשים הרומנטיים היא, כמובן, מהופכת, אך בכך בדיוק טמון עוקצו של הרומאן “מנוחה נכונה”. במשולש הרומנטי הראשון צומחת התועלת לצורך הקיום הלאומי מהרחקתו של בנימין טרוצקי, היסוד הגלותי והחלש בין שני המתחרים על הזכות לזכות בחוה ולהקים עמה צאצאים. ואילו במשולש הרומנטי השני מתבקשת לקיום הלאומי דחייתו של יוני, ה“צבר”, מפני עזריה שמוצאו מן הגלות. דומה שבשני המקרים פועלים כאן חוקי הברירה הטבעית, על־פי איזו גזירה מיסתורית, לתועלתה של ההמשכיות הגנטית, להמשך התקיימותו של העם היהודי. רימונה ממתינה, כחוה בנעוריה, המתנה פאסיבית לתוצאות פעולתה של הברירה הטבעית, אשר תותיר לבסוף את החזק מבין שני המועמדים להיות אבי ילדתה.

מושג דארויניסטי זה לא גונב כאן במקרה, כשם שלא במקרה שולב כאן גם מושג אחר – צורך הקיום הלאומי. בפיו של אחה“ע, אשר הביא אל תוך המחשבה הלאומית המודרנית שלנו את המושג, הוא מכונה “חפץ הקיום הלאומי”. וזהו הכוח המיסתורי, אשר בעזרתו מבקיע עמוס עוז ברומאן זה את ערפל הזמן ההיסטורי הנוכחי שלנו. אני מוכרח להודות שלאחה”עמיסט שכמותי הסתייעותו של עוז באחה"ע (ומכאן הודאתו בתוקפה של מישנתו בענין זה) הינה הפתעה רבת־עניין, ועירובו של יסוד בלתי־ראציונאלי, מיסטי, מוכיח את תפישתו הדטרמניסטית על מהלכה של ההיסטוריה.

מעלילת הרומאן “מנוחה נכונה” מצטרף הרושם, שבתולדות עם־ישראל פועל אותו כוח מיסתורי, שאחה"ע מכנה אותו בצירוף “חפץ הקיום הלאומי”, המכוון את המאורעות להבטחת המשך התקיימותו של העם היהודי. הוא בורר את היסודות הגנטיים החזקים, מעצב את אופיים של המנהיגים הדרושים לאומה בכל אחד ממצביה ומכתיב את מהלך המאורעות כדי שהאומה תוסיף להתקיים. עצם הזיקה שפיתח עמוס עוז כלפי תבנית־האב המקראית בעלילת הרומאן שלו מעידה שבאור זה, על־פי חוקי הברירה הטבעית שמפעיל “חפץ הקיום הלאומי”, מתבארת לו ההיסטוריה המופלאה של העם היהודי.

בלשונו ה“צברית” של יוני, המשלבת תערובת של סיגנונות־דיבור עם הומור הנחטב בגרזן, תבוא לידי ביטוי הכרה זו על הכוח המיסתורי שפועל בהיסטוריה שלנו: “אבל מה שנשאר לי לעשות עם עצמי אחרי שנתתי להם כל מה שהיה לי, זה ללכת הלילה או מחר בלילה לפטרה ולמות לטובת הענין, בדיוק כמו שעשה הבן המחורבן של שאול המלך בתנ”ך שלא היה טוב למלוך ולא היה טוב לכלום רק ללכת להילחם ולמות ולצוות במותו את החיים למי שהוא טוב באמת שיכול להועיל למדינה ולתת גם תרומה חשובה מאד לתנ“ך. – – – ותסלח לי פרופסור שפינוזה שלקח לי קצת זמן להבין בכמה חוכמה דיברת כשאמרת שלכל אחד יש תפקיד בחיים ולאף אחד אין ברירה מלבד הברירה להבין מה התפקיד שלו” (279).

מובן מאליו שאין הכרח שיוני אמנם ימות, כדי לאפשר לעזריה לקבל את הירושה לידיו. לפי חוקי הברירה הטבעית עליו רק לפנות את מקומו למי “שיכול להועיל למדינה”, שחדל בה כוח היצירה – ובמצבה הנוכחי אין היא עוד מעצבת תשתית לחייו ולקיומו של העם היהודי, אלא הולכת ומעתיקה לכאן את הגלות עצמה, אותה גלות שזה מכבר מיצתה את כוחה להבטיח את עתידו של עם־ישראל. כשם שיולק ובני דורו “תפסו פתאום, לפני חמישים שנה, שמתקרב הסוף ליהודים, ומתחיל אסון גדול. והם לקחו את החיים שלהם בשתי הידים והתחילו לרוץ כולם ביחד עם הראש ישר אל הקיר, על החיים ועל המוות, שברו את הקיר ועשו שתהיה לנו ארץ” (278), כן מתבקש לנו עתה פתרון רדיקאלי, בחינת “לשבור עם הראש את הקיר”: לזנוח יומרה בדבר שושלת חדשה ולחדש את הזיקה לשושלת הישנה, לרצף היהודי ההיסטורי.

וזהו הפתרון, אשר מתנסח מעלילתו של הרומאן, אם עוקבים אחר פיתוחו של “המשולש הגנטי” בעלילה זו: אין להמשך קיומו של העם היהודי תקווה מן ה“צבר”, אלא מן העם היהודי בתפוצות. היומרה לייסד שושלת חדשה, מנותקת מן השושלת הישנה, שושלת ישראלית כתחליף לשושלת היהודית – יומרה זו הניבה בדור השני דור של “סקיתים וטאטארים” והוליכה לניוון הגניוס היהודי. ואילו הגלות המזולזלת מוסיפה לקיים בבני העם היהודי אותן סגולות רוחניות ואותם כוחות־יצירה, שנתגלו בכל תפארתם בנפילים מבני העליה השניה והעליה השלישית. ההכרה בסכנתה של “המפולת הגנטית” צריכה לטעת בנו את אומץ־הלב – אם ברצוננו להבטיח את המשך הקיום היהודי – ללחום בהוויית הגלות ההולכת ומשתלטת על מדינת־ישראל על־ידי גיוס הכוחות האינטלקטואליים שנותרו ביהדות התפוצות, המתנסה ב“ייסורי גלות”. עלינו להפסיק להתנשא על רובו החיוני של העם היהודי, ולהתחיל להיענות לחוקי הברירה הטבעית. אם חפצי קיום אנו – מוכרחים אנו להודות שלא ה“צבר” ולא המדינה יבטיחו לנו את המשכנו. היורש הגנטי מוכרח לשם־כך לפנות את מקומו לרעוֹ הטוב ממנו. בזאת מותנית השגתה של המנוחה הנכונה.

קריאה נכונה של הרומאן “מנוחה נכונה”, כזו שהוצעה באינטרפרטציה זו, מבליטה את אחדותו של הרומאן ומעניקה פשר לסיפור־המעשה שבו ולצבעוניות הלשון שבה הוא כתוב. “לילד הזה התפללנו” בסיפורת הישראלית, והוא ללא־ספק הרומאן הטוב ביותר של עמוס עוז עצמו (ובכלל כתיבתו עולה עליו רק הנובלה “עד מוות”). השזירה הקפדנית והמסוגננת של חומרי־סיפור עם חומרי־לשון הניבה ריקמה מרתקת וטבעית מעין כמותה, ריקמה סיפורית והגותית כאחד. חבל־חבל שהביקורת בחפזונה טחו עיניה מראות את סגולותיו הבלתי־שכיחות של הרומאן “מנוחה נכונה”, והעלימה מן הקוראים הן את ייחודו והן את תעוזתו הרעיונית.