לעולם לא תרָאה האמת ערומה, כבאותו בעל מזג קשה שבאתהו צרה. התגלות־הלב, שבאה לרוב בתור תוצאת האסון, תחרידנו באימת רצינותה. וכה יצא גם מסובכו לפני עינינו המשורר יל“ג, בפודש מקום־גלותו. מבעד סבך גבותיו, שהורמו כוילאות מסך־הבימה – קרנה פתאום אֲמִתּו בכל מערומיה. פתאום נודע לנו שלא בגלל “ופסי הרב” ו”שמגר הפרנס" היו פניו תמיד מרעימים. נימוק עמוק מזה טבע זעפו בקלסתר־צורתו של יל“ג. והרי הוא בא עתה לידי הופעה בולטת בשירו שנכתב בפודש: “צדקיהו בבית־הפקידות”. הראה המשורר בשירו זה בעליל, כי לא נכחדה מנגדו עִלַּת־עלתם של הוָפסים האלה. מסובבים המה – רק מסובבים, – אולם בכל זה נקה לא ינקו מידיו. וזהו עצבו של המשורר, אשר יסתר בערוצי־פניו הקפדניים. “ידיעת הסבה” – אשר היא שהיתה אבן־שתיתה של שירת יל”ג, וגם אנו נשתמש בה בתור מפתח אשר יפתח לנו חדרי־משכיתו. הרושם שקובע יל“ג בלבנו הוא: כאילו היה יליד התקופה, שבה נשתרבבה בראשונה השגגה, ועל סכנתה הוא עומד ומתריע (סמני הרגשת־הסכנה כבר נראו בשירו של מורו אד"ם הכהן, כמרומז לעיל). כח שריריו הוא ממש כזה, שהיה מצוי באומתנו בטרם הוגתה ממסילתה. אולם ביחד עם זה – או דוקא בשל רגש־ממשיותו המוצק – הוא יודע להעריך את מדת תקפן של שכבות־החיים המאוחרות, אם גם הושתתו על יסודות כוזבים; והוא גם מכיר את שעור־אפשרויותיו של כחו הוא בעצמו. רצוני לומר: מצד אחד נעוץ יל”ג בתקופת־בחרותה של האומה; אולם מצד שני לא תתנהו ריאליותו לעבור את גבול תקופתו ההווה, שבה נולד וחי. וזהו סוד־המזיגה של תוכן־עניניו ההווה עם כח סגנונו הקדום. נושאים בעלי תוכן הווה מתלכדים אצלו עם כח אלמנטרי מאז, נבואי. או נושאים קדומים מתמזגים עם רעננותו של ההווה החי.

כי ראליותו של יל“ג אינה ספרותית בלבד, כזו של בני תקופתו, היינו: השאיפה הנמרצה לדמויות־אמת בשביל חיים הווים. הגדרתו של יל”ג, שהגדיר את הריאליות, היא עמוקה מזה בהרבה. ריאליותו: העמדת החיים בכללם על אמתותם. והיסוד שעליו נבנו חיינו – אם כי נאמנו החיים בהתאמה גמורה עד היסוד – יסוד זה אך שגיאה נוראה היא, שעכרתנו עד כה. וזה מקור הטרגדיה הנצחית שלנו, כי:

כָּל עַם הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִבְרֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְעוּדָה.

כָּל הָעָם – מִן הַיּוֹגְבִים עַד הַנְּשִׂיאִים

כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְבִיאִים.

והעיקר הוא זה:

הֲיְהְיֶה גּוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לֶחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה,

חָרֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה…

ריאליות זו הביאה את יל“ג בהכרח לידי המסקנה היותר איומה. היא הביאתהו לידי שלילת הנבואה: מהות העצמיות שלנו, המשמשת יסוד ובטוי לגאוננו הלאומי. ריאליות זו פסלה למפרע כל מה שסותר את אוביֶקטיביותה. ושום זכות־מורשה לא שחדתה, ולו גם נערמו עליה ערמות מלאות חיים. כי השקפת־חיים זו של יל”ג היא ההפך הגמור מזו של אברהם מאפו. אותן התמונות גופן, שנגלו אלינו מבעד עיני מאפו בתור מראות־זוהר, הן הן ששמשו ליל’ג לבנים לבנין סגנונו הסטירי. מלה זו של יל"ג – ניכרת בה הבריחה מפני משהו מזיגה מליצית, שעלולה לברוא חזון־לב. מלה ריאלית גמורה, ברורה ופשוטה כמשמעה.

הסניגוריה על שאול המלך והקטיגוריה על שמואל הרואה – בשנוי־הערכה זה הכרנו מיד את מקורו הברוך. ואמנם גדול היה החסד שעשה עמנו יהודה ליב גורדון, ששב לקשרנו עם שבטינו האבודים – אלו אנשי הקומה שמעבר לסמבטיון. שעל־ידי כך האדיר והגביר את מכסת רגשותינו והרגשותינו. והוא הגבר שהוליד וחולל לנו דור העובדים הנאמנים לאלהי־עולם השונים והמרובים בכל גילוייהם הרב־גווניים. על־ידיו הורחבו גבולותינו. חרגה ספרותנו מסוגר כלובה.

ריאליותו של יל“ג – תרי אנפין לה. מצד אחד לא היה לפניה “אלא מה שעיניה רואות”. זו הריאליות השכיחה והחשובה ביותר לספרותנו, ששרשיה מעורים בתחומי עבר, לבלי תת להם שטר־שחרור הימנו. ומצד שני: הריאליות בעלת הטנדנציה הריפורמטורית, המוחלטת, שתובעת לחזור אל המציאות והממשיות האנושיות בכלל. ולא נקל להכריע, מי משתיהן פעלה עליו ביותר. למשל, השיר “בין שִני אריות” שנדפס בספרו “שירי יהודה” בשנת תרכ”ח, שמונה שנים אחרי פרסמו את ספרו “משלי יהודה”¹; שיר זה שבא בין יתר הפואמות ההיסטוריות (מה שמעיד שוב על נקודות־המגע היסודיות שבין המשורר ובין תקופות־העבר, שחזר שוב על עקבן, לאחר שכבר הגיע במשליו הנ"ל אל צורה אמנותית ריאלית גמורה), בו נאמר:

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם,

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

וּבְכֵן נָס לֵחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ,

חֳמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ,

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּורוֹת הִצִּגוּךָ.

הטורים הללו, אשר הושרו אחת־עשרה שנה בטרם נברא “צדקיהו בבית הפקידות”, ואשר “ידיעת־הסבה” הנזכרת לעיל הראתה בהם את רשמה מתחת לרגש־ההכרה של משוררנו, – מי יפתור, אם נולדו בתור בטוי השעה שבה חי במשורר, או בתור בטוי התקופה שבה טפל בשירו? אפשר ליחס את הבטוי לשתיהן ביחד. כי היא הסינתיזה היל"גית, אשר הורכבה משני סוגי הריאליות הנזכרים לעיל, והיא גם סוד התערותם זה בזה, העושה את הטורים האלה לריאליים מוחלטים, נצחיים. הייתי אומר: נבואיים.

אמנם כן. ריאלסטן־אמן לא היה יל"ג. לא יכול היה להיות כזה, לפי מדורו שנקבע לו בבית־ספרותנו בתקופת־חייו שבה נולד. אולם הופעה נפלאה היה הוא, דוקא הודות לתנאיו שניתן בהם, שאותם ואת הכחות הלשוניים, ששלטו בתקופת־חייו, ידע להביא בהתאמה עם כחותיו השיריים העצמיים. הריאליות בתור שאיפה, משאלת־דורו היחידה, מתבטאת אמנם ביצירתו בכל חום תקפה, וניכרת למעשה גם במפעליו השיריים, הן בהתפתחותם הריאלית הפנימית ובירור התכנים, והן לפי התקדמותם של אמצעיו הספרותיים. “משלי יהודה” – בהשתחררותם מהמליצה, בתאורי הטבע הקצרים, שנבלעו בהם אגב־גררא, ובהשתעבדותם הגמורה בתוך מסגרת התוכן – בפיהם כבר היתה הבשורה. ואולם הנה שורות אחדות לדוגמה מהשיר “בין שִׁני אריות”, שמעידות בעיקר גם על התקדמותה הענקית של האמנות הריאליסטית:

רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ)

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלוֹךְ וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָּל פַּעַם אַחַר פַּעַם

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרָע לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

האריה של יל“ג, בהשואה לזה של מאפו ב”אהבת ציון“, ילמדנו יותר מכל להעריך את מדת ההתפתחות הריאליסטית של יל”ג. אצל מאפו זוג הנאהבים הסמוכים לאריה ואופן יחוסיהם ההדדיים במצבם האיום הזה – הם, ורק הם, מעוררים את כל תשומת־לבנו. לא כן האריה של יל"ג. הוא אינו מניח מקום פנוי בלב לאחרים זולתו. הוא כובש אותנו במדה כזו, עד כי זו ההשתתפות עם הגבור, שנעורה בקרבנו בתחילת הופעתו, נבלעה ונשתתקה לחלוטין, כאילו לא היתה ולא נבראה.

השאיפה לריאליות – ריאליות החיים והספרות ־ “לה כל חושיו לצמיתות מכר”. ואף בתקופתו השניה, שבה, לכאורה, תאר רק חיי ההווה, גם בה לא הגיע למעלה ממדרגת שואף, וגם לא נתכחש מימיו לתפקידו זה – והיא תהלתו. כי זה כלל בכשרון: התאמה גמורה בין הרצון והיכולת, שלא יהא מעדיף האחד על חברתו. ואמנם לא התעלה יל"ג לזו האובייקטיביות, שיוכל לסקור מבחוץ את מראות־הדברים ויהא עלול ליהנות משפעת האורות שאוצלים החיים, וגם תתעטף נפשו בצלליהם. לא. מתוך הקלחת הרותחת – שבתוכה ישב גם המשורר – זרק מרה, הטיל דופי, שוע כארי, שהושם מחנק לצוארו בסוגר כלובו.

לוחם זה לא מֻנו לו רגעי־המנוחה שלאחר הקרבות, אלו שמלחמה בעצמה נושאת כבר בקרבה גרעיני ערובתם. ואף בפואימות־ההווה שלו, שבהן רק המציאות מבקשת את הבעתה האמנותית, שקלסיות סגנונן מעידה על מחברן, כי השלים עם המציאות הזאת, מבלי אשר ישית שוב את לבו ליסודן הכוזב שעליו הושתתו, כי־אם היה חותר בלבד למצא את שפתן המיוחדה – אף בפואימות האפיות הללו, אשר בהן אמר המשורר להרגיע את רוחו הסוערה, לא זכה לנופש שברגעי היצירה המרגיעים. הגיח גם מפה ממחבואו יל"ג הטנדנציוזי, הריפורמטור, וגם כאן עשה חובתו.

ויפה – מנקודת־מבט ידועה – ראה פרץ סמולנסקין בתקופתו זו של יל"ג ירידה ספרותית בשבילו, הגם שהכיר והוקיר את חשיבותה היתירה של יצירתו זו. ידע אמנם סמולנסקין, כי השירים הללו: “הטובים המה בכל שיריו”. “כי לא לשפת עבר ננוד בזה, כי היא אמנם הרויחה הרבה מאד מאד בזה, כי על ברכה נולדו שירים, אשר לא פללו מאז כי השפה המתה הזאת תעצור כח להוליד כאלה. רק לנפשו ננוד, כי עשה את עצמו ממשורר לדורות למשורר בשעתו”. כי למשורר לדורות עשוהו השירים ההיסטוריים, אשר בהם התקופות שהרחיקו מאתנו הפכו להיות לנו לגורמים סמליים, שאינם עלולים להכרך אחרי צורך־הרגע, ונטולות הן כל טביעות השעה. ורק צרכים לאומיים, יסודיים ונצחיים באים לרגלן לידי תעורה. לא כן שירי־ההווה. שפתם תהא בלתי־נשמעת לדור יולד. באשר אותו הצורך הארעי, שלשם הגשמתו בזבז המשורר אש־לבבו – נפחתה חשיבותו בעיני הדור הבא. או אם כבר יצא לכלל מעשה, אז פועל כל־שאונו באזנינו כקול מוזר זה. שיעלה אלינו מתוך גל עתונים עתיקים, שבהם נתלה קיומו של כל העולם כולו בבחירתו של איזה ציר לבית־המחוקקים.

כן, בעיקר הדבר לא שגה סמולנסקין. אלא שחובה לנו לראות את הצד השני שבדבר. חובה לנו לראות, שאם בספוריו בא יל“ג לידי גילוי ה”אפיקורס" בכל הצרכים הקטנטנים ילידי־השעה עם לגלוגו המביש, לא כן הדבר בשיריו. כאן לא ערכם של הצרכים מענין אותנו, כי־אם היחס היל“גי אליהם. כי יצק יל”ג בצורך־השעה הלזה את השאיפה לריאליות הנצחית שלו, שעל־ידיה חדל הצורך מהיות בן־השעה והפך להיות צורך אנושי־כללי. השאיפה למציאות ממשית בנגוד לערטילאיותנו חסרת־השרשים. מנקודה זו לא נפלו השירים הללו משירי־העבר שלו. אותו הצד האובייקטיבי, הריפורמטורי. הנבואי, ש“ידיעת הסבה” שלעיל מניעתו ומזרזתו לחפוש האמת המוחלטת, מתגלה גם בהם, ושפה אחת לשניהם גם יחד. וכשהמשורר פותח ב“קוצו של יוד” להאשה העבריה:

בַּחֹשֶׁךְ בָאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֶכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי, –

אנו מכירים את זכות המשורר לשיר כך. אמנם, בת־שוע איננה “טפוס”, שׁבא ללמד על מצב־האשה הטפוסי בכלל, הואיל ויל"ג אינו רק אמן. אולם באותם האמצעים המצויים בידו הצליח במלים העזות הללו להשיג מאוייו, לעורר בנו את רגשות ההשתתפות בגורלו של אותו:

צֶמַח אֲדוֹנָי אוֹבֵד בִּמְקוֹם צִיָּה,

גַּם שֶׁמֶש לֹא יָדַע לֹא רָאָה לָעָיִן!

ולא רק גורלה של “גבורתו” יתיצב לעינינו, כי־אם גם גורל “האשה העבריה” בתור תוצאה הכרחית, טבעית, בתור מסקנת חיי סביבתה לכל תנאיה ומצב־חייה המשונה. וככה פושטת פרובלימה פרטית זו של בת־שוע את צורתה המוגבלה ולובשת צורה כללית, מקיפה, ונעשית לפרובלימת “העבריה” של כל הדורות.

כזו היא בת־שירתו של יל“ג, ובצורתה זו נבין להעריכה ולאהוב אותה תמיד. אמנם לא נחליט לאמר, כי כולה נובעת ומכוונת מבתחילה רק על פי תכונתו השירית הזאת. הרבה סתירות גם מעידות על חסרונה של הכוונה בהכרה. אולם לוא היה חי יל”ג גם עד היום, כי גם עתה לא היה אופיו העיקרי, שציינוהו בזה, משתנה הרבה על ידי השתלמותו האמנותית. כי היה יל"ג משורר בעל תכונה, ואין תכונה משתנית.

אופיו – ברכתו זו מצויה אצל יל“ג בכל שיריו. ברזל זה טבע בהם, והוא יכביד משקלם. ובזה יבדל יל”ג מיתר חבריו הלוחמים. הדבר שהיה לחבריו “שאלה אקטואלית” בלבד, תולדת גורמים חיצוניים שמחוץ למפתן הרגשתם – היה ליל“ג פרובלימה תכונתית, שנבעה ישר מצפוני־מצפונו. לילינבלום, ברודס וחבריהם רצו בתקון־הדת, תקון־התורה. הם רצו שתתפתח גם להבא על פי יסודותיה, ואמרו, שעלולה היא להשתנות לפי צרכי עתותיהם, כי עלולים הדת והחיים להתמזג ביחד. יל”ג היה מחאה חיה כנגדם. הוא חתר תחת בסיס הויתם של התורה והחוקים. הוא העלה את ה“המלוכה” ממעל ל“נבואה” ו“תעודת המעשה והכח” למעלה מ“תורה ותעודה”, – לפיכך, כאשר נולדה התנועה הלאומית והשלימה עם הדת בעקב הרומנטיקה, שבה תושענה שתיהן ביחד – שבו גם חבריו הסופרים הנ“ל והשלימו עם הדת. מפני שהם רק אפיקורסים היו, שדרכם תמיד לחזור בתשובה. לא דמה להם יל”ג. פתרון הפרובלימה שלו לא ניתן להזדייף. הוא לא יתן להשלות את נפשו. כי תמיד המריצהו אופיו להעמיד את החיים על אמתותם. כי תכונה היתה זאת לו.

בעל־כרחו נשאר יל“ג עומד במריו כל ימות חייו. ודרשות הפרופגנדה שלו בשביל ההגירה לאמריקה נמשכו עד יום־שקיעתו האחרון. כי אמריקה לכל גלוייה הטכניים והריאליים, ארץ־החופש המוחלטה, הרי היא הפוכה הגמור של ארץ־ישראל, מולדתן של התורה והמצוות; אמריקה זו היתה בשבילו הבטוי היותר ברור לתביעותיו הריאליות הקיצוניות. ארץ־ישראל לא היתה נקודת־מרכז בלבב יל”ג. וזוהי הטרגדיה העצומה של אדם גדול זה, שנולדה לרגלי הנגוד השירי והמעשי ששרר בלבבו. כל האידיאלים הנם מוץ נדף בפני אותו הכח החומרי שקנן בקרבו. כאילו נכנעו בפני יד קשה… ופרי קונפליקט פנימי זה היא הליריקה היל"גית המיוחדת במינה.

מועטים אמנם שיריו הליריים של יל"ג. אולם בכולם טבוע יגון־מלחמתו זה. ולו נאספו השירים האלה בקבצה של הליריקה העברית, היה עומד הקורא משתאה לראות, כי מכובד ביותר הוא המקום שראויים השירים הללו לתפוס בו. כי מיוחדה במינה היא הליריקה של האפיקנים, אשר לעולם לא תברא מתוך הרגל או מַנְיֶרָה, כי־אם בנפול תוגה גדולה כעופרת על רוחם:

"שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחֵת קַסְתֶּךָ;

הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּהּ חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

עֲלֵי אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבוֹהַּ;

שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרוֹנִים לֵאלֹהַּ".

ככה לחשה לאזנו השכינה באחד מרגעי־חייו הקשים, שבהם היה תוהה אחרי תוגת־לבו. ואם יל“ג לא יכול היה אמנם להענות לקולה של השכינה, אולם ניתן לשער, מה עצומה היתה המלחמה שבלב זה, שמחונן היה בחלומות שכאלו, בהתנגשו עם כח חמרי עצום שכנגד. ויל”ג לא אבד את כח הכבוש העצמי. יותר מבכל מקצועות־השירה בולט היה בליריקה שלו זה הכח הגברי שהכניס יל“ג לספרותנו, שמלאה היתה רוח־נשים ודמעות־כזב שהורישתה ההשכלה בתוך יתר סגולות חמודותיה. רגש מוכר היה רגשו של יל”ג, והריהו ערב עבורו בהכרה גמורה. גם בו מתכונתו הריאליסטית. המלה מלאה ודמות גוף לה. הליריקה היל"גית היא רבת התמונות והציוריות המוחשת, שבאמצעותן אנו קונים רושם זה, שנותנת לנו הליריקה הטפוסית בכלל רק מתוך רמזי־דברים וחצאי־הברות.

תמוז, תרע"ה.