כי את מיכ"ל נזכורה – ועלה לאזנינו קול עִנְבָּלים של פעמוני הזהב אשר יעטרון מעילי־השרד של פרחי־הכהנים. גם תפארת הוד מקדשנו ראינו רגע, ונפשנו עָטָה העצב אשר יסָתר באפל־זויותיו. כי הֵפר עלם מסכן זה את נדרו, ומעם הערָבים שעל נהרות בבל נכלם הוריד לו את כנורו, ועמו נתעה ברחבי־החלד.

כנחשול של זוהר הוטל מיכ“ל בסבך חשכת־חיינו. כעד־ראיה בא הוא אלינו, שהוד־מלכינו וחסן־גבורינו בטהר תפארתם שמורים רעננים בלבבו. לא חצצו מבעדם שנים, יובלות לא הפסיקו. וצחוק תמים זה אשר לעלם עלה בהופיעו כתקוה בלב כל רואהו. וקרנים ממנו לכל פנה כקרנים אשר מיד הרחבה שלפני מגרש־המקדש. אז נדמה לנו פתאום, כאילו בעינינו ראינו איך נזדעזעה נוצה מהבל־נשימתה של אומתנו הגוססה. ברור מכל יתַנו את הרגשת־הדור שבאותה שעה מכתבי יש”ר, שד"ל ומאיר הלוי לטריס. וגם צונץ וזקש יעידון, מה חמה נתהותה האטמוספרה עם הופעת העלם. ועוד כהיום חמים הוא הרוח אשר יחליק ויעבור על פנינו, עם שכרון הימים ההם.

מתח המשורר את קשתו ומיתרי כנורו יהמיון. אולם אין יש ממצהלת שחקו בקולו, אף אין בו משלות־פניו המדומה. כי נוגים נמלטו להם הצלילים ודמות למו כמִלי־התהלים בהשתפכן מלבבות שבורים מדור דור. אז ידענו כי חמק העלם מבין צבא הלויים משוררי התהלים, ויתגנב לבוא אלינו. ובשאון רעש העולם והמיתו התכופה, מתפלל הוא תפלת־היחיד, שירתו שבבין הערבים: “גם כל תבל כלה לי קול התפלה – מקול כוכבי נשף עד קול הרמש”. ואנו הָעמדנו פנים אל פנים למול הערב. רחש־לחש של תפלה צורבה־מרגיעה – הריהו מראהו של “הערב” בעצמו. ודומה הדבר, כי מן הנמנע הנהו הערב בלי תפלת־האדם, שרק היא תשוה לו תארו האמתי:

אוּלָם בְּרוּכָה אַתְּ, הַתְּפִלָּה, בַּת הַלְּבָבוֹת,

הֵן בִּכְנָפַיִךְ מַרְפֵּא אֶל כָּל שֶׁבֶר

כַּטַּל שֶׁיּוֹרֵד פֹּה גִשְׁמֵי עֲרָבוֹת,

תַּרְוִי לֵב אֱנוֹשׁ, תִּגְהִי לֵב גָּבֶר.

ערער בתפלתו עמד לו העלם באמצע תבל ההומיה – והיא, תבל ההומיה, קיר עמום בפני תפלתו – אזנה שתומה משמוע קולו.

והיה המשורר כציטרוס השתול בארץ קרה – נָבל עָלהו. נשרו זלזליו ונוגה מרחף לו קול “הדליה הנדחת” על פני הים:

הַיָּם יֵהוֹם בְּשָׁאוֹן וָרַעַשׁ,

עַל פְּנֵי מֵימָיו דָּלִיָּה נוֹסַעַת.

אֲהָהּ דָּלִיָּה!

אָן אַתְּ עֲנִיָּה,

אָנָה תִסָּעִי?

בַּסַּעַר וָשׁוֹאָה

כִּי תֵלְכִי תוֹעָה,

הֲבַל תִּרָאִי?

נָא הֵעָצֵרִי,

אַל נָא תִבְרָחִי!

נָא הִשָׁמֵרִי

לִבְלִי תִדָּחִי.

מעולם לא הובע הדחי כה מפורש ובהיר, כמו שתבטא פה מתוך מזג־התמונות הללו וערבוב־הקולות הלזה. אימת יתמות היא זו של הנער הלוי, שנדח מעל בני־גילו העליזים, שלא נדַמו עדיין מצהלת־נגינתם באזניו. קול המשורר העברי הוא, אשר רוחות נֵכר מסתוללות בו והא שר את שירו על תהומות הכליון.

קָרס, כרע העלם תחת נטל־יגונו. אבד לו המשקל. אבדה לו נקודת־הכובד, נסח ונתעה הוא נסחף ונדף עם כל גל. נזכרו לו אחיו, בני־המולדת שלו. אולם גם בהם אף פגעי רוחו יראה. שלמה, שמשון ומשה רַעיו ליגונו. הטרגדיה שלו עצמו אותה ראה אצל “משה על הר־העברים”, על ראש גבוה, על הר־העברים, גלמוד כערער יעמוד שם גבר, אדמת קדש ישור, וירושלים מעודו ועד כה שם בה כל מעיניו. ועד הקריב – ובֹא לא יוכל אליה –

הַלַּיְלָה חָלַף גַּם שֶׁמֶשׁ יָצָאָה,

אַךְ לָבְשָׁה קַדְרוּת עָלָיו בַּשָּׁמָיִם.

הוּא יִשְׁכַּב דּוּמָם, כִּי שִׁמְשׁוֹ בָאָה

וּנְטוּיָה עוֹד עֵינוֹ לִירוֹשָׁלָיִם.

רגע יעורו בלב המשורר עוד פעם, לפני הדעכם לגמרי, רגשות הנְהִיָּה החזקים לבית אל חי, וכאילו תעור עמם רגע על שפתותיו תפלת־נעוריו, אותה שהִשָּׁהו אֵלו עד כה ושרק בת־קולה היתה שמורה עמו –

פֶּתַע מֵרֹאשׁ מִגְדָּל גָּבֹהַּ,

שָׁם יַרְעֵם נִפְלָאוֹת קוֹל הֹלֶם פָּעַם.

פִּי הַבַּרְזֶל פָּעַר, וּלְשׁוֹן הַנְּחשֶׁת

וִימַלֵּל אֶל רִבְבוֹת עָם… מִבְּלִי אֹמֶר

כָּל הֶלֶךְ יַעֲמֹד וּבְרֶגֶשׁ יַט אֹזֶן

לַאֲזִין קוֹל קוֹרֵא אֶל רִנַּת הָעֶרֶב

לָצֶקֶת שִׂיחַ, לִשְׁפּוֹךְ לֵב וָנֶפֶש, –

אכן שעת־רצון נפלאה היתה לו זו השעה, שהופיעה עליו כדמות אילת־השחר “תפלתו” שמאז, שנתן לו פעם כמו למשוררי התהלים למצות בה כל עומק שברו:

כְּעָלֶה נִדָּף עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּגְנָבַתּוּ בִכְנַף עֻזָּהּ סוּפָתָה,

לְעָלֶה נָבֵל דָּמִיתִי גַם אָנִי –

שָׂאוּנִי, סַעֲרוֹת שֹׁד, עַל אֶבְרַתְכֶנָה – –

מבלי משים מזכירים אותנו החרוזים הללו את בן־תקופתו – עלם לוי גם הוא שהֵמר לו שדי מאד, פיטן עלומי זה שהרעיד חלל־אוירו של כל העולם בהחרגו מסוגר־כלובו. ואני, אם גם לא אזכירהו בשׁמו, הרי שיובן שכונתי היא: היינריך היינה. לא ידע היינה שבאֵיזו־פנה בחלד יש לו אח רך, צעיר, ששמו מיכ“ל. לא שער שיש בימיו אדם בישראל ושמו: אברהם מאפו. משום מה נדמה לי, כי אלמלא ידע היינה, כי חבר כמיכ”ל שמור לו באיזו פנה שבעולם – לא היה כה מפקיר את עצמו לכל הרוחות שבעולם. ההליכה בחבורה היתה מפכחת את ערירותם של שניהם, והיתה מקילה עליהם ימי־נדודיהם הבודדים והקצרים בעולם.

מיכ"ל לא בקע כהיינה את החומה – והוא כלל לא ידע גם אם הקיפתהו חומה. וזהו סוד יצירתו הבלתי־אמצעית, האמתית והטבעית. ואלם גם מבית לא נרצעו לו. כמה משיריו היו לנחלת־העם? כמה מהם יושרו בפיות בנותינו? ושיריו הרי רובם רגשות רגליוזיים, שכל לב־אנוש הנהו כלי־קבולם. וחרוזיו הרי פועלים עלינו כחרוזי־התהלים הלבנים, שהובעו במלואם המוחלט, ששום כתם לא יַכהה את בהירותם.

עשרים וארבע שנים בתהום שנות־אלפים של אפלה מודחה – אכן כחלום־לילה אחד חלפונו. ונכון יותר מכל יספרו הטורים הבאים, יספרו לדורי־דורות מה שהיה לנו מיכ"ל בחייו המעטים ואת אשר נחסרנו בהעדרו:

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי, הָּה, מִי הִבְרִיחַ,

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ,

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִקְרָא נֶהִי –

כי לא היתה זאת קנאת אביו אד"ם הכהן, יללת הנמר הפצוע בלבד, כי אם יללת הדור כלו – שתספר לדורות באים את גֹדל שֵבר חייו ושברו אשר כרמז נתגלה לו העלם הנדח, וכשביב תקוה נדעך ואפלתו שבה עליו כשהיתה.

כסלו, תרע"ה.