כרכים ראשון–שני: בחלל הריק    🔗

 

חלק ראשוֹן: בין השמשות    🔗

פרק ראשוֹן    🔗

מיד לאחר ה״הבדלה״ פּוֹרשת פּסיֶה, אשת ר׳ לייבּ, אל חדר־הבּישוּל; מכינים שם את המיחם, שוֹפתים קדירה מלאה תּפּוּחי־אדמה בּקליפּוֹתיהם, עוֹשׂים דגים מלוּחים וּכבוּשים עם מלפפוֹנוֹת כּבוּשים, לכבוד האוֹרחים מטוֹבי המשׂכּילים שבּמינסק, שנוֹהגים להתכּנס בּמוֹצאי־שבּת סביב לשוּלחנוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר. אגב גמיעוֹת רוֹעשוֹת מן התּה הרוֹתח, מספּרים האוֹרחים עם בּעל־הבּית על חידוּשים שנתחדשוּ להם בּ״מוֹרה נבוּכים״, בּ״מדרש רבּה״ אוֹ בּ״אבן־עזרא״ לפרשת השבוּע; מספּרים גם בּענייני פּוֹליטיקה, ממה שקראו בּ״אַלגמיינה צייטוּנג דֶס יוּדנטוּמס" וּבעסקי הקהל המינסקאי. בּניו של ר׳ לייבּ היוּ למוּדים מקטנוּתם להיוֹת יוֹשבים אצל השוּלחן, שוֹמעים לשׂיחוֹתיהם של הגדוֹלים ולוֹמדים מתּוֹכן לחבּב את המקרא וּמפרשיו ואת ספרי המחקר, לכבּד את המשׂכּילים העמלים להעמיד את פּסוּקי המקרא הקשים על פּשוּטם, להעריץ את ההשׂכּלה ונוֹשׂאי־כּליה, לראוֹת בּה את תּפארת האדם ותכלית קיוּמוֹ…

עד שלא בּאו האוֹרחים מהלך ר׳ לייבּ בּחדר־האוֹכל הגדוֹל וּמזמר, יחד עם בּניו, את הזמירוֹת לכבוֹד התּשבּי מנחם ישׂראל וּמבשׂר גאוּלתוֹ. בּזוית הסַפּה, העוֹמדת לפני השוּלחן, יוֹשבת פראדיל, הבּת הבּכירה, וּמלווה בּנחת וּבקוֹל נמוּך את זמירוֹת אביה יחד עם בּתה, שיינדילה, ילדה פּזיזה כּבת שבע, שמתרפּקת עליה.

ר׳ לייבּ יאנוֹבר בּקוֹמתוֹ נמוּך קצת מבּינוֹני, רחב־כּתפים וגיבּע קצת; פּניו דלי־דם, חוֹלניים וטוֹבים, פּני תּלמיד־חכם נאוֹר ורך־המזג. החרדים חוֹשבים אוֹתוֹ לאחד מהם, לירא־שמים ושוֹמר מצווֹת, אלא שנתקלקל על ידי הספרים החיצוֹניים שנוֹשרים מחיקוֹ; בּעיני המשׂכּילים הוּא משׂכּיל לכל דבר, אלא שמשלם מס לחרדים, כּדי להימנע מן המחלוֹקת. הוּא שוֹמר דת אבל לא בּאדיקוּת יתירה; שוֹחר השׂכּלה, אבל שׂוֹנא את קלוּת־הראש והפּריצוּת הנהוּגה בּין משׂכּילים; מגדל פּיאֹות, אבל רק עד כּדי שתּהיינה בּטלוֹת בּתוֹך הזקן; מגדל את זקנוֹ הכּרכּוּמי והדליל, אבל לא יוֹתר מן המידה, וּמַקפּיד לסַפּרו ולגזוֹז גם את שוּלי שׂפמוֹ בּקו ישר. בּזויוֹת עיניו קצרוֹת־הראיה והחוֹלמוֹת מנצנצים, מבּעד למשקפי־הכּסף המצוּחצחים, נצנוּצי אירוֹניה מסוּתּרת. קוֹלוֹ רפה, מחוּסַר־גוָן, אבל מזמר הוּא בּכוָנת־הלב, מפּני שחביבים עליו המלים הפּשוּטוֹת והטוֹבוֹת והבּטחון הגדוֹל בּה׳ הצפוּן בּהן. בּיחוד מתעוֹרר הוּא בּשעה שמתלווה אל זמרתוֹ קוֹלוֹ של יוֹשה חתנוֹ, בּעלה של פראדיל.

יוֹשה, צעיר בּן עשׂרים ושלוֹש, ממשפּחת ״הצוֹענים׳׳ היה (משפּחה עשירה של חוֹכרי אחוּזוֹת וּבעלי בּתּי־משׂרפוֹת־יי״ש, מדרוֹמה של רוּסיה, והחניכה ״צוֹענים״ על שוּם מה? על שוּם שהיוּ כּוּלם בּעלי עוֹר שחַמתּי, בּעלי זקנים וּפיאוֹת עבוּתּים, קשים, מסתּלסלים וּשחוֹרים מפּחם ועינים שחוֹרוֹת משחוֹר). אוֹהב הוּא להתהדר בּלבוּשוֹ, להוֹציא את צוארוֹן כּוּתּנתּוֹ הלבן מעל לבגדוֹ השחוֹר וּלענדהוּ בּעניבת־קטיפה שחוֹרה ונאה. מַקפּיד הוּא על הנקיוֹן ועל ההידוּר החיצוֹני, אפילוּ בּימוֹת החוֹל. ידוּע הוּא בּליצנוּתוֹ וּבדיחוֹתיו, ועתים אפילוּ בּמעשׂי קוּנדסוּת. כּשמתכּנסים בּבית חָמיו, בּשבּת וּבחג, קרוֹבים וּסתם אוֹרחים צעירים מידידיהם וידידוֹתיהם של הבּנים והבּת, אוֹכלים אגסים מיוּבּשים, שוֹתים תּמד־תּפּוּחים וּמפצחים זרעוֹני חַמניוֹת ואבטיחים, ואז אם פּתאוֹם נזרקת אי־משם קליפּת תּפּוּח אוֹ אגוֹז, וּפוֹגעת בּמצחוֹ של אַחַד המסוּבּים, הכּל יוֹדעים שמעשׂה יוֹשה הוּא, אף־על־פּי שפניו של זה התמימוּת עצמה. ואם החסיד הזקן, ר׳ זוּסיל, אוֹ, כּמוֹ שמכנים אוֹתוֹ, הדוֹד זוּסיה, בּרצוֹתוֹ לקנח את חָטמוֹ, מוֹציא מכּיס הסוּרדוּט שלוֹ, בּמקוֹם מטפחתּוֹ האדוּמה והגדוֹלה, את שביסה של פּסיֶה, בּעלת־הבּית, לגוֹדל תּמהוֹנוֹ של הדוֹד זוּסיה ולצחוֹקם של כּל החבריה הצעירה — ידי מי בּמַעל הזה? אין שוֹאלים; הכּל מצבּיעים עליו, על יוֹשה. ליוֹשה זה היה טנור חזק ונאה, והיה שר בּחשק רב. אבל יוֹתר מכּל דבר בּעוֹלם היה אוֹהב את הנגינה. כּשהוּא שרוּי בּיחידוּת בּחַדרוֹ, הוּא נוֹעל את הדלת וּמנגן בּכינוֹרוֹ שעוֹת רצוּפוֹת, וגם מחבּר ניגוּנים. אבל אין דעתּוֹ נוֹחה כּשמשׂיחים בּנגינתוֹ, לפני אנשים שאינם מבני המשפּחה. (רק פּעם אחת יצא מגדרוֹ וניגן בּפרהסיה: בּשעה שהרבּי הליובּאוויטשי בּא להתאָרחַ בּמינסק, והוּא, יוֹשה, עדיין לא פּרש אז מן החסידוּת. אביו, חסיד ליוּבּאוויטשי נלהב, היה עוֹד חי וּבגזירת כּיבּוּד־אָב הכריחוֹ לבוֹא עם הכּינוֹר אצל הרבּי לסעוּדת ״מלווה מלכּה״ ולנַגן את ניגוּנוֹ שחיבּר לכבֹודוֹ של זה. הה, אוֹתה ״מלווה מלכּה״, מי בּמינסק אינוֹ זוֹכר אוֹתה!)

לאחר שגמרוּ את כּל הזמירוֹת, מַדליק ר׳ לייבּ את מקטרתּוֹ ארוּכּת הצינוֹר, המקוּשט בּחוּליוֹת של חַרסינה וּזגוּגיוֹת צבעוֹנין, שקיבּל מתּנה מפּריץ פּוֹלני אחד. ממקטרת זוֹ היה מעשן רק בּמוֹצאי שבּתות וחגים, בּחוֹל המוֹעד וכדוֹמה. יוֹשב הוּא לוֹ בּהרחבה בּכוּרסתוֹ שבּראש השוּלחן, צינוֹר המקטרת בּזוית פּיו, והעשן נפלט מזויתוֹ השניה, וּבעיניו המעוּצמוֹת למחצה אוֹרבת אירוֹניה דקה.

— נוּ יוֹשה! — פּוֹנה הוּא אל חַתנוֹ, — שמא תּכבּדנו בּאיזה ניגוּן? הנח את שטוּיוֹתיךָ, ושירה לנוּ מה שהוּא מהניגוּנים שלךָ, אבל מן המשוּבחים…

יוֹשה היה אוֹתה שעה שקוּע בּ״שטוּיוֹתיו״: עמד אצל אשתּוֹ והראה לשיינדילה מעשׂי פּלאים בּצללים שהיה מַשרה על הכּופתל משתּי כּפוֹת ידיו, שידע לצרפן צירוּפים שוֹנים, עד שראתה שיינדילה על הכּוֹתל פּעם ראש גדי מנענע אזניו, וּפוֹצה פּה וּפוֹעה, וּפעם — ראש חייל עם חנית.

יוֹשה מעמיד עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע, ועוֹסק בּשלוֹ. בּני הבּית יוֹדעים את דרכיו ואת טבעוֹ שאין לפצוֹר בּוֹ אלא להערים עליו. ר׳ לייבּ קוֹרץ בּעין אחת אל בּתּוֹ, וזוֹ מַתחילה מזמרת איזה ניגוּן חסידי מן הניגוּנים הרבּים שחיבּר בּעלה; אביה מצרף אף הוּא את קוֹלוֹ. בּתּחילה אין יוֹשה משׂים לבּוֹ לכך. הוּא עם שיינדילה עסוּקים בּמשׂחק הצללים על הכּוֹתל. סוֹף־סוֹף פּוֹקעת סבלנוּתוֹ. הוּא יוֹדע שמערימים עליו, וּבמתכּוון מסלפים את ניגוּנוֹ, אבל קשה לוֹ לשמוֹע את הסילוּף, אינוֹ עוֹמד בּנסיוֹן וסוֹף שמַתחיל מזמר בּעצמוֹ בּחיוּך של הנאה. אז מגבּיה גם ר׳ לייבּ את קוֹלוֹ. הכּל מזווגים את קוֹלוֹתיהם אל הטנוֹר האַמיץ. לא יצאה שעה קלה, וצירל המשרתת, תוֹך־כּדי קשקוּש בּכלים ושכשוּך בּמים, נסחפת אף היא בּשטף הזמר, ודרך הפּתח הפּתוּח של חדר־הבּישוּל נשמע גם קוֹלה, שנגרר אחרי הקוֹלוֹת שבּחדר־האוֹכל, תּמיד מפגר אחריהם ואינוֹ מַשׂיגם…

פראדיל, בּת עשׂרים וּשתּים כּבעלה, דוֹמה לאביה בּשׂערוֹתיה הכּרכּוּמיוֹת הכּהוֹת, בּחַורוּרית פּניה המלאוֹת והרכּוֹת, עם החלוֹם הגנוּז בּעיניה, עם בּת־הצחוֹק הנדיבה מסביב לפיה, שכּל הרוֹאה אוֹתה מן הנמנע שלא תּתעוֹרר בּוֹ תּוֹחלת סתוּמה לטוֹבוֹת הצפוּנוֹת לוֹ בּלב צעירה זוֹ, — פראדיל רק מַשׂיאה את בּעלה לשיר; היא גוּפה נמנעת מלשיר בּקוֹל רם; קוֹל אין לה. ואילוּ בּשעה שהטנוֹר של בּעלה מנַצחַ וּמפעם בּחלל־הבּית, פּוֹרחת אדמוּמית בּלחייה; עיניה תּלוּיוֹת בּבעלה וּמתרפּקוֹת עליו בּאהבה חשאית.

מזמר עמהם גם יוֹסיל אחיה, הצעיר ממנה בּשנה אחת. הרי זה היפּוּכוֹ של יוֹשה. שׂערוֹת ראשוֹ עין הזעפרן להן. פּניו בּהירות־חַורוּריוֹת, אבל גביניו הצפוּפים וריסי־עיניו הארוּכּים כּהים מאד וּמַשרים עליהם צל של קדרוּת. חמוּם־מוֹח וּבעל רגשוֹת עזים, אין קביעוּת בּרוּחוֹ. עתּים פּוֹרצים רגשוֹתיו בּשׂמחה סוֹערת, ועתּים הוּא גוֹדר עצמוֹ מהבּריוֹת וּמשׂיחת־ריעים. בּגלל דבר של מַבּכך עלוּל הוּא להתענוֹת לילוֹת בּטלטוּלי־שינה, בּחיטוּטי הרהוּרים וּנקיפוֹת־לב. עוֹד בּקטנוּתוֹ ניכּרוּ בּוֹ חליפוֹת תּמוּהוֹת בּרוּחוֹ: פּעם דכּאוֹן ועצלוּת וּפעם השתּוֹבבוּת פּרוּצה. בּקטנוּתוֹ היה שקוּע בּיראת־שמים, מַחמיר על עצמוֹ בּשמירת המצווֹת, מתלהב ושוֹפך דמעוֹת בּשעת תּפילתוֹ, מיצר ודוֹאג על שאין אביו מדקדק בּמנהגי חסידוּת. בּכמה תּעניוֹת ישב הילד וכמה סיגוּפין קיבּל על עצמוֹ בּחשאי־חשאין, כּדי לכפּר על עווֹנוֹת אביו וּלהצילוֹ מאִשה של גיהנוֹם!… כּשם שלא תּמהוּ בּבּית על אדיקוּתוֹ, כּך לא תּמהוּ על התּמוּרה שחלה בּוֹ: פּתאוֹם לפתע התחיל מזלזל בּדינים ודש בּעקבוֹ מצווֹת שאפילוּ אביו היה נזהר בּשמירתן. יוֹסיל נשוּי אף הוּא, וּשני הגיסים הללוּ, החתן והבּן, סמוּכים על שוּלחנוֹ של ר׳ לייבּ; שניהם עוֹסקים בּמסחרוֹ, וקוֹבעים עיתּים לתּוֹרה וּלהשׂכּלה: עם הדוֹד זוּסיה לוֹמדים גמרא וּפוֹסקים, וּלבדם שוֹקדים על לימוּדים חיצוֹניים; למדוּ לשוֹן־הקוֹדש ודקדוּקה, פּוֹלנית, גרמנית. אף־על־פּי שהיוּ חביבים זה על זה, מעוֹלם לא פּסקוּ בּיניהם ניצוּחי־דברים, הוֹאיל וּמשוּנים היוּ בּאָפים וּבמזגם.

יוֹסיל לא ידע לזמר. קוֹלוֹ היה אמנם חזק וּבעל צליל ערב, אבל זכרוֹן־השמיעה היה בּו לקוּי. נעימה ערבה היתה עשׂוּיה להביאוֹ לידי התרגשוּת עצוּמה, ואם תּמצא לוֹמר עד לידי דמעוֹת, אבל לקלוֹט את הנעימה בּזיכרוֹנוֹ ולחזוֹר עליה בּלא שיבּוּשים, את זאת לא היה יכוֹל. עכשיו, כּשהכּל מזמרים, מתלווה אף הוּא בּקוֹלוֹ אליהם. מיד מרגישים שסר מן הדרך. מתּחילה מתרגז יוֹשה, מעקם את פּניו וּפוֹקק בּשתּי אצבּעוֹתיו את אָזניו, כּאילוּ העבירוּ צפּוֹרן חוֹגרת על גבּי זכוּכית. פּעם פּעמיים הוּא מנסה לתקנוֹ, וסוֹף קוֹרץ הוּא בּעיניו אל חָמיו וּשניהם משתּתּקים וּמַניחים את יוֹסיל יחידי. יוֹסיל אינוֹ מרגיש בּתּחילה שהוּא מזמר יחידי; הוּא מתלהב וּממשיך לתעוֹת בּארחוֹת עקלקלוֹת… פּתאוֹם מרעים צחוֹקם של יוֹשה, פראדיל ור׳ לייבּ; נשמע גם צחוֹק מחדר־הבּישוּל. וּפסיֶה, אשת ר׳ לייבּ, מוֹציאה את ראשה מפתח חדר־הבּישוּל, מנענעת אוֹתוֹ ואוֹמרת: ״אַי, יוֹסיל, יוֹסיל! שוּב העמידוּךָ יחידי על החלקלקוֹת, והתחַלקתּ. שוֹטה אתּה, יוֹסיל, שוֹטה!…״ ויוֹסיל, משראה מה שעוֹללוּ לוֹ, מאוֹנס צוֹחק אף הוּא על קלקלתוֹ.

לא צוֹחקת רק דבוֹרה, אשתּוֹ של יוֹסיל. היא אף מתרעמת על עלבּוֹנוֹ. אשה קטנה זוֹ, בּגוּפה הכּחוּש שאינוֹ מפוּתּח די צרכּוֹ, בּפניה הפּעוּטוֹת והעדשניוֹת בּסביבוֹת החוֹטם, היתה דוֹמה יוֹתר לנערה לא מבוּגרת. נאוֹת לא היוּ פּניה הדוֹמוֹת למשוּלש, כּעין לב. רק עיניה לבד היוּ נאוֹת וקוֹרנוֹת מתּחת למצח הרחב והזך בּבינה וּבטוּב לב. קשה היה להעלוֹת על הדעת שהיא כּבר אֵם לילדה בּת שלוֹש. דבוֹרה היתה זריזה ומזוֹרזת, שקדנית ורבּת פּעלים. יד ימינה של פּסיֶה בּ״אכסנית־הסוֹחרים״ שלה, תּפיסת־יד לה גם בּבית־המסחר ששם מתעסק ר׳ לייבּ וּבניו, וגם מוֹצאת שהוּת לסייע קצת לפייטיל הממוּנה על המַחסן. בּין־כּך וּבין־כּך אינה שוֹכחת לסַפּק את צרכיה של שׂרה׳לה בּתּה; לא החמיצה אף פּעם את ההנקה, הרחצה, ההלבּשה. כּשפחה שאוֹהבת את אדוֹנה, כּך מהרהרת היא כּל ימיה בּבעלה. בּשעה שמחלוֹן הסוּכּה, הבּנוּיה על גבּי גגוֹ של אַחַד המַחסנים שבּחצר והמשמשת להם בּית־דירה, בּוֹקע והוֹלך קוֹלוֹ של יוֹסיל הלוֹמד איזה שיר גרמני בּעל־פּה, מפסיקה היא את עבוֹדתה בּאמצע, אפילוּ היא דחוּפה בּיוֹתר, עוֹמדת ותוֹלה עינים כּמהוֹת בּאוֹתוֹ חלוֹן. כּשיוֹסיל פּוֹנה אליה בּדברים של מה־בּכך, היא תּמיד מסמיקה וּמתבּלבּלת כּמעט. אמת, אַך לעתּים רחוֹקוֹת פּוֹנה הוּא אליה בּדברים. אבל כּל היכן שהוּא הוֹלך, כּל מה שהוּא עוֹשׂה, לבּה עמוֹ. קוֹלוֹ מזמר בּאָזניה. ועכשיו כּשהכּל משׂחקים בּוֹ, היא מַשפּילה עיניה ונעלבת.

אוֹתם מוֹצאי השבּת שלאחר הפּוּרים שנת תּר״ח, לא זימרוּ, בּבית ר׳ לייבּ, את הזמירוֹת בּאוֹתה ההתעוֹררוּת וּבאוֹתה הרוּח הטוֹבה המקוּבּלוֹת שם תּמיד. על לב כּוּלם היה רבוּץ איזה כּוֹבד, שהיוּ שקוּדים לכסוֹתוֹ מעיני הבּריוֹת ולא לדבּר עליו. בּשבּת זוֹ נוֹדע להם שיוֹסיל גמר בּדעתּוֹ לעזוֹב את הבּית לזמן ארוֹך.

ידיעה זוֹ איש לא צפה אוֹתה מראש. כּך דרכּוֹ של יוֹסיל מתּמיד. ימים היתה מתרקמת בּוֹ המַחשבה בּמסתּרים; ואיש לא ידע את לילוֹת הנדוּדים הרבּים שעברו עליו, את התענוּתוֹ יחידי בּלבטיו וּבחיטוּטיו החשאיים, עד שהגיעה אוֹתה מחשבה לידי בּישוּלה. ואז פּתאוֹם הוֹדיע בּשעת הסעוּדה את החלטתוֹ לנסוֹע. על השאלוֹת, התּמיהוֹת והקריאוֹת שניתּכוּ עליו מכּל צד, השיב בּמנוּחה, אבל בּתוֹקף: ״איני רוֹאה כּל ׳תּכלית׳ לישיבתי בּכאן… מה שלא אוּכל לעשׂוֹת כּאן, אעשׂה בּמקוֹם אחר. אלמד ואֶכּנס לגימנסיה…״ הדברים נאמרוּ בּקוֹל כּזה, שהכּל ראוּ מיד שיוֹסיל לא יזוּז מהחלטתוֹ, ואין כּל תּוֹעלת בּדברי ויכּוּח והסבּר. ואחר ששקלוּ יפה בּדעתם, על כּרחם הוֹדוּ לוֹ שאין לפניו דרך אחרת. לאחר שמילא כּריסוֹ בּגמרא וּפוֹסקים וספרי השׂכּלה, לאחר שסיגל ידיעוֹת בּלשוֹנוֹת הגרמנית והפּוֹלנית, וּלאחר שנהיה לאב, — לאחר כּל זאת, לא ראה לפניו שוּם מַטרה בּחיים. אמת, בּשעה שמעינוֹת הפּרנסה בּכל מקוֹם מידלדלים והוֹלכים, בּשעה שהבּריוֹת נעשׂוּ פּרוּצים בּפשיטוֹת־רגל והעניוּת בּישׂראל מתרבּה והוֹלכת, בּית־מסחרוֹ של ר׳ לייבּ עוֹמד עדיין איתן ו״אכסנית הסוֹחרים״ של פּסיֶה משוּפּעת בּפרנסה; יתר על כּן: ידוֹ של ר׳ לייבּ היתה מַשׂגת לחכּוֹר לבנוֹ, אילוּ היה רצוֹנוֹ בּכך, איזה בּית־מזיגה בּמקוֹם טוֹב, שכּן מרוּבּים ידידיו בּין בּעלי האחוּזוֹת הפּוֹלניים, אוֹ למצוֹא לו כּהוּנה בּ״אַקציז״. אבל הצרה היא שיוֹסיל מוֹאס בּחיים של מסחר, קצה נפשוֹ בּפרנסה של משׂא־וּמתן וּמהוּמה. את זאת קיבּל מאָביו: ר׳ לייבּ לא פּשט ידוֹ בּפרקמטיה אלא מאוֹנס, בּאין בּרירה; דעתּוֹ נתוּנה יוֹתר לספריו משהיא נתוּנה ללקוֹחוֹתיו. יוֹסיל גמר בּדעתּוֹ שלא להכניס צוָארוֹ בּעוֹל הזה. הוּא יהיה רוֹפא. לשם כּך יִסע אל ר׳ בּר הפּוֹלישקאי, מנהל אחוּזה של פּריץ פּוֹלני, בּסביבת קוֹבנה. שם, בּבדידוּת האחוּזה, יהא שוֹקד על ספריו וּמתקין עצמוֹ אל הגימנַסיה הקאלווינית שנוֹסדה על־ידי הפּוֹלנים שבבסביבת קוֹבנה. כּבר הריץ בּסתּר מכתּבים אל זלאטה, אחוֹתה של פּסיֶה ואשתּוֹ של ר׳ בּר הפּוֹלשיקאי, והיא גם נענתה לוֹ ואף הבטיחה לוֹ את סיוּעוֹ של הפּריץ שלהם, אם יהא צוֹרך בּכך. בּשעוֹת הפּנאי יוּכל יוֹסיל ליתן, אם ירצה בּכך, גם שיעוּרי־הוֹראה לבנה וּלבן־הפּריץ. לכאוֹרה נתקבּל הדבר על דעת כּוּלם, ואף־על־פּי־כן היתה שרוּיה עצבוּת בּבּית. בּני־הבּית היוּ כּל ימיהם שרוּיים תּחת קוֹרה אחת, מקוּשרים על־ידי דברים גדוֹלים וּקטנים שבּחיי יוֹם יוֹם, וקשה היה להם להסכּים לרעיוּן שאחד מהם עוֹמד להיתּלש מתוֹך החבילה המשפּחתית. כּאילוּ פּתאוֹם הרגישוּ כּמה הם קשוּרים ודבוּקים יחד.

וּמי יוֹדע! אפשר שכּל אוֹתה העצבוּת לא בּאה אלא מפּני שכּל אחד היה חוֹשד בּעוֹמק לבּוֹ שלנסיעה זוֹ של יוֹסיל יש עוד סיבּה אחת, עמוּקה יוֹתר וּמכרעת יוֹתר. יוֹסיל לא הזכּירה אף בּרמז כּלשהוּ. אבל כּל אחד בּפני עצמוֹ היה מהרהר בּה הרבּה וּמיצר בּחשאי.

יוֹתר מכּוּלם נתעגמה נפש דבוֹרה. יוֹדעת היא שלב יוֹסיל רחוֹק ממנה. פּרח רך וּבוֹדד היתה בּבית הוֹריה, מתנוֹדד לוֹ יחידי על גבעוֹלוֹ בּחַמה; בּאוּ אנשים זרים, עקרוּה מאדמת מטעה וּשתלוּה כּאן בּצד אַלוֹן אשר עיניו ממנה והלאה, ולבּוֹ בּל עמה… ואף־על־פּי־כן כּל אימת שהיא שרוּיה עמוֹ תּחת קוֹרה אחת — טוֹב לה; כּל אימת שהיא מטפּלת בּוֹ, כּוֹבסת כּליו ושוֹקדת על תּיקוּנם וניקיוֹנם, מַצעת לוֹ מיטתוֹ, מקנַחַת שוּלחנוֹ וּמסדרת ספריו — טוֹב לה. אפשר שבּסתר נפשה רוֹחשת תּקוה עמוּמה לזכוּת סוֹף־סוֹף למעט אהבה… אבל משיִסַע וירחק ממנה, מה יהא בּסוֹפה? מה טעם בּחייה? למי ולמה היא עמלה וּמתייגעת כּל הימים? בּני־הבּית היוּ מצירים בּצערה. אבל, מתוֹך איזוֹ איסטניסוּת משוּנה העמידוּ עצמם כּאילוּ אינם רוֹאים ואינם יוֹדעים כּלוּם. אפילוּ בּינם לבין עצמם חוֹששים היוּ לנגוֹע בּמקוֹם כּאוּב זה. וּמשוּם כּך היתה בּלב כּוּלם מוּעקה כּבדה.

חוּץ לדאגה משפּחתּית זוֹ ליפּפתם עוֹד דאגה אחרת, כּללית, גדוֹלה. זה ימים מרוּבּים מהלכת שמוּעה על פּני מוֹשבוֹת־ישׂראל, שגזירוֹת רעוֹת מתרגשוֹת וּבאוֹת עליהם מטעם הרָשוּת, ורעוֹת הן בּמידה כּזוֹ, שכּל אוֹתן הגזירוֹת על המלבּוּשים והגיוּסים, שנתנסוּ בּהן היהוּדים, כּקליפּת השוּם הן כּלפּיהן. וּבשבּת זוֹ שלאחר הפּוּרים שנת תּר״ח, היתה שמוּעה רוֹוחת בּבתּי־הכּנסיוֹת והקלוֹיזין שבּכל מקוֹם נצטוותה הרשוּת לפרסם בּרבּים: יהוּדי שאין בּידוֹ תּעוּדה המעידה על משלח־ידוֹ, שהוּא אוּמן אוֹ בּעל־מלאכה, סוֹחר אוֹ בּעל־בּית אוֹ שגמר חוֹק לימוּדיו בּאוּניברסיטה, דינוֹ כּדין עבריין, אוֹרח־פֹּורח המזיק לחברה, והוּא חייב גלוּת לסיבּיר או לעבוֹדת־פּרך. זה כּללה של הגזירה, ואלוּ פּרטיה ודקדוּקיה לא היוּ ידוּעים. כּל אחד היה דוֹרש בּה חוּמרוֹת אחרוֹת מאוֹמד וּמשמוּעה; לא הרי זוֹ כּהרי זוֹ, הצד השוה שבּהן שכּוּלן היה בּהן כּדי לסמר שׂערוֹ של אדם. מי מן היהוּדים למד בּאסכּוֹלוֹת של הגוֹיים? היכי תּמצא שאוּמן ישׂראל יהיה טוֹרח וּמחזר אחר תּעוּדה? אם יש לוֹ פּרנסה, סימן שיוֹדע את אוּמנוּתוֹ ולקוֹחוֹתיו מחַזרין אחריו, ואם אינוֹ בּקי בּאוּמנוּתוֹ ועוֹשׂה מלאכת הדיוֹט, לקוֹחוֹתיו אינם נזקקים לוֹ, וּמה בּצע לוֹ בּתעוּדה? וּכלי־הקוֹדש? והקצבים? והמלמדים? והשמשים? והשדכנים? והסרסוּרים לכל מיניהם? וכל תּופשׂי התּוֹרה? להיכן ילכוּ אלה לבקש להם תעוּדוֹת? הווה אוֹמר: גזירת כּליה על רוּבּן של קהילוֹת הקוֹדש בּישׂראל, רחמנא ליצלן.

דאָגה ויראָה משַבּבוֹת לבּוֹתם של ישׂראל. העינים כּוֹבשוֹת את הדמעוֹת, משֹוטטוֹת בּספר תּהילים ורֹואוֹת בּין השיטין את מדבּרוֹת השלג של סיבּיר הרחוֹקה; התּיבוֹת והאוֹתיוֹת נהפכוֹת לעיניהם לעצמוֹת של תּינוֹקוֹת, של אפרוֹחים שנחטפוּ מתוֹך קיניהם החַמים, זרע קוֹדש שנמסרּו לידים טמאוֹת של חיילים שיכּוֹרים; השיטין נהפכוֹת לעיניהם לשיירוֹת שיירוֹת של עדוֹת סחוּפוֹת וּמעוּנוֹת על קידוּש־השם. יש שטיפּה נוֹשרת מן העינים, מתגלגלת ונוֹפלת על הספר, ואחריה עוֹד טיפּה, ועוֹד טיפּה… וּמתבּהל היהוּדי: היוֹם שבּת קוֹדש וטיפּה זוֹ מה עוֹשׂה כּאן? הוּא ממהר וּממצמץ בּעיניו כּדי לנער את שיירי הדמעוֹת שניתלוּ בּריסי העינים, מקנחם וּמתחיל מזמר בּקוֹל של בּטחוֹן ואמוּנה: ״אשרי יוֹשבי ביתך…״

אותה שבּת בּא המגיד הווֹהליני למינסק ודרש בּבית־הכּנסת שמיסוֹדה של החברה קדישא והמכוּנה ״שבעה קרוּאים״. לכבוֹד המַגיד שינוּ גבּאי בּית־הכּנסת מהמנהג המקוּבּל והקדימוּ את שעת תּפילת מנחה. הקהל הזדרז וקיצר בּסעוּדה השלישית; מיד לאחר בּרכת המזוֹן, בּעוד הם מוֹחים את פּיהם בּגבּה של כּף־היד, מסרקים את הזקן בּחמש האצבּעוֹת לסלק את פּירוּרי החַלה, רצוּ לבית־הכּנסת ״שבעה קרוּאים״ לתפּוֹס שם מקוֹם אצל ארוֹן־הקוֹדש שמשם דוֹרש המַגיד. לא היתה שעה מרוּבּה והבּית נתמַלא מפּה אל פּה. פּתח המגיד מבּעוֹד יוֹם, וּבשעה שצללי בּין השמשוֹת כּבר היוּ מנטפים מן התּקרה ומכּל קרן זוית, עדיין היה קוֹלוֹ הצרוּד והחם מנסר בּחללוֹ של הבּית. לא דיבּר, אלא מזמר היה את דבריו בּנעימה עריבה וּמתוֹך אנינוּת הדעת, עד שנתעגמוּ מאד נפשוֹת השוֹמעים, נתלחלחוּ כּל העינים ואנחוֹת עמוּקוֹת נשמעוּ מכל מקוֹם בּאפלוּלית הבּית.

לכאוֹרה הדברים ידוּעים: אדם רימה ותוֹלעה, יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר. כּל ימיו הוּא הוֹמה וּמהמה אחר תּאווֹת העוֹלם הזה, אחר עוֹשר וכבוֹד וכדוֹמה, ואינוֹ נוֹתן אל לבּוֹ לפשפּש בּמעשׂיו ולעשׂוֹת תשוּבה. יצרוֹ הרע מפתּוֹ וּמשכּך את לבּוֹ: יוֹם המיתה עוֹד רחוֹק ועוֹד יהיה סיפּק בּידך לתקן מה שקלקלתּ… וסוֹף שהוּא יוֹצא מן העוֹלם לא רק עני ממצווֹת וּמעוּרטל ממעשׂים טוֹבים, אלא מלוּכלך בּעבירוֹת וּמטוּנף בּחטאים. אוֹי לנוּ מדינה של גיהנוֹם!… והמגיד מגוֹלל לפני שוֹמעיו תּמוּנה אחר תּמוּנה משבע מדורי גיהנוֹם, האחת קוֹדרת מחברתּה. גניחוֹת ויבבוֹת נשמעוֹת מכּל מקוֹם וּממלאוֹת את חלל האַויר. כּל אחד רוֹאה את חייו כּאוֹתה ספינה המטוֹרפת בּלב ים, כּאוֹתוֹ לוֹוה בּזבּזן שחי בּלא חשבּוֹן… הכּל עוֹמדים דבקים וּמצוּמדים על־ידי האימה הגדוֹלה שנפלה עליהם פּתאוֹם מפני פּי התהוֹם שנפער לרגליהם. מתוֹך אימת יוֹם הדין וּמפּאַת חמימות המַגע של גוּף אל גוּף בּתוֹך קהל צפוּף זה, נתמסמסוּ כּל הלבבוֹת והוּתּכוּ לגוּש אחד אפל ולוֹהט. מה לוֹ ליהוּדי חנוּת וּמסחר בּמינסק וּמה לוֹ עינוּיי גוּף בּגלוּת סיבּיר? חשבּוֹנוֹת של מַלָך ושל מַבּכך! וּמה שוֹוים כּל החיים בּעוֹלם הזה? למה ולא כּלוּם?… למה זה איפוֹא נפלוּ עליהם אימוֹת־מות ולבּם חלל בּקרבּם? כּלוּם לא היה כּל אחד ואחד מאוֹתם העוֹמדים כּאן מתקנא בּאוֹתם הקדוֹשים הגדוֹלים שעליהם שמע עוֹד בּקטנוּתוֹ, על בּרכי אמוֹ, שעוּנוּ, נשחטוּ ונשׂרפוּ על קידוּש־השם? ועתה כּשבּאה לידם מצוה גדוֹלה זוֹ — על מה נבהלה והשתּוֹחחה נפשם?

מבּיתֹו של ר׳ לייבּ יאנוֹבר לא הלך איש לשמוֹע את המגיד. דרשוֹתיו וסיפּוּרי־מעשׂיוֹתיו על הגיהנוֹם היוּ ידוּעים, והמשׂכּילים היוּ מלגלגים עליהם.

אל השוּלחן הגישוּ את תּפּוּחי־האדמה הגדוֹלים והקמחיים, את הדגים המלוּחים, הכּבוּשים וּשיירי הדגים הממוּלאים שנשתּיירוּ מהסעוּדה השלישית. הסעוּדה עברה כּמעט בּדממה. כּל אחד שקוּע בּעצמוֹ, טרוּד בּהרהוּריו, אוֹמר אחד מהם: ״אוֹמרים ש“חטפנים׳” מסתּוֹבבים בּעיר. הם מתחפּשׂים כּסוֹחרי תּבוּאה.״ משיב השני: ״בּקרוֹב נהיה כּוּלנוּ חיילים.״ הכּל שוֹתקים, כּאילוּ לא הגיעוּ הדברים אל אָזניהם.

משפּינוּ את השוּלחן משיוּרי הסעוּדה והביאוּ את המיחם הרוֹתח, נכנס ר׳ פייטיל ״המיניסטר״. גוּץ וכחוּש, דוֹמה מרחוֹק לנער קטן; פּניו פּעוּטים, מכוּסים קמטים זעירים כּשלפוּחית זוֹ לאַחר שיצא האויר מתּוֹכה, וּמעוּטרים זקן שחוֹר וקצר, ספק כּד וספק חד, שמסתּלסל בּקצהוּ. ר׳ פייטיל זה כּולוֹ תנוּעה, ידיו אינן נחוֹת אף רגע; ממוֹללוֹת הן פּיפי אַבנטוֹ (הוּא חוֹגר, כּדרך החסידים, אַבנט משי שחוֹר על הקאַפּוֹטה הארוּכּה, וחוֹבש לראשוֹ ספּוֹדיק עם יארמוֹלקה (כּוּמתּה) מתּחתּיו שמכסה את ערפּוֹ), מכשכּשוֹת שבּוֹלת זקנו, מסלסלוֹת בּפיאוֹתיו, מַפשילוֹת אוֹתן אל מאחוֹרי האָזנים וחוֹזרוֹת ונוֹטלוֹת אוֹתן וּממשמשוֹת בּהן. ר׳ פייטיל ממוּנה על המַחסנים שבּחצרוֹ של ר׳ לייבּ. אבל עיקר עסקוֹ הוּא בּמקוֹם אחר. ליצני הדוֹר אוֹמרים עליו שהוּא המיניסטר לעניני־החוּץ של פּסיֶה (וּמכּאן שמוֹ ״פייטיל המיניסטר״). בּכל אוֹתם סכסוּכי הקהל והמחלוֹקוֹת שידה בּוֹחשת בּהם, הוּא יד ימינה. ממנוּ היא נוֹטלת עצה, על־ידוֹ היא מקבּלת את הידיעוֹת על הנעשׂה ועל העוֹמד להיעשׂוֹת בּמחנה אוֹיביה; עמוֹ היא שוֹקלת כּל תּכסיסיה ועליו גם מוּטל להוֹציאם לפּוֹעל. מי סיכּל בּשעתּוֹ את נסיעתוֹ של ר׳ פּיני לוין, ראש־הקהל, בּראש משלחת יהוּדי מינסק אל מוֹנטיפיוֹרי בּוילנה? עכשיו סוֹד גלוּי הוּא שמעשׂה ר׳ פייטיל הוּא. פּסיֶה תּלתה בּראש־הקהל את האַשמה שלא בּחרוּ בּבעלה אל המשלחת הזוֹ, על שוּם שמשׂכּיל הוּא. וּמה עשׂתה היא, אוֹ מה עשׂה המיניסטר שלה? בּיוֹם שנקבּע ליציאת המשלחת לדרך, נעלמוּ פּתאוֹם הסוּסים מדוֹאר הממשלה: כּוּלם היוּ בּדרך; בּעלי־העגלוֹת שבּמינסק קצתם נמצאוּ שׂכוּרים זה בּכה וזה בּכה, וּמקצתם סוּסיהם נתחַגרוּ… עדיין דוֹרשים בּמינסק את כּל הענין הזה כּמין חוֹמר וּמספּרים גוּזמאוֹת על הממוֹן הרב שפּסקה אשת יאנוֹבר למלחמת־מצוה זוֹ. ר׳ פייטיל, כּשהיה יוֹצא אל שוק הדגים אוֹ אל השוּק התּחתּוֹן, היוּ הבּריוֹת מקדמים את פּניו בּשׂמחה, מפּני שפּיו אינוֹ פּוֹסק מדבּרי בּדיחה וליצנוּת, והוּא מלא שמוּעוֹת וידיעוֹת כּרימוֹן. אבל הכּל יוֹדעים שסכּנה להכּנס עמוֹ בּשׂיחה על עניני הקהל. לכאוֹרה הוּא שמסַפּר לכם, ואתּם אין לכם אלא לשמוֹע ולשתּוֹק; אבל עד שאתּם נזהרים שלא להפליט מפּיכם דבר ממה שידוּע לכם, הרי, אחר שעה קלה, יוֹדע כּבר ר׳ פייטיל בּלהטיו לא רק מה שהיה בּדעתּכם להעלים ממנוּ, אלא גם מה שהיה נעלם מכּם וידוּע לחברכם שהיה עוֹמד, כּמדוּמה, מן הצד וּמצוֹתת לשׂיחתכם בּבדל אָזנוֹ. אנשי הקהל חוֹששים מפּניו כּמפּני האש, ואף־על־פּי־כן ההחלטוֹת שנתקבּלוּ על־ידם בּלילה, הוּא כּבר מלגלג עליהן למחרת בּבּוֹקר בּשוּק. לכאוֹרה הוּא עסוּק כּל היוֹם בּמחסני הסחוֹרה של ר׳ לייבּ, ואף־על־פּי־כן רוֹאים אוֹתוֹ מתרוֹצץ בּכל מקוֹם, כּאן מרחרח וכאן מחרחר, עם זה מתבּדח, וּבזה זוֹרק מרה; בּעתּוֹתי הערב, כּשר׳ לייבּ ישוּב בּמסיבּת רעיו או בּני־בּיתוֹ בּחדר־האוֹכל ושוֹתה תּה, הוּא מתייחד עם פּסיה בּחדר בּעלה, לתחבּל תּחבּוֹלוֹתיהם נגד ראש־הקהל ואנשיו. ואחר־כּך כּשהוּא נכנס אל חדר־האוֹכל ויוֹשב לוֹ, בּין שוֹתי התּה, בּסוֹף השוּלחן, פּניו כּפני בּיקוֹנספילד, בּשעה שהיה יוֹצא מישיבוֹת הקאבּינט הממשלתּי… הכּל דוֹחקים עליו שיריק את כּליו ויערה לפניהם את כּל החדשוֹת והשמוּעוֹת שאָגר בּמשך היוֹם. והוּא אין צוֹרך להפציר בּוֹ; כּפוֹטר מים פּוֹתח הוּא ואינוֹ מסיים: ההוֹרוֹדניטשי (שׂר העיר) סטר על לוֹעוֹ של חַצקיל, שמשוֹ של ראש־הקהל, והשליכוֹ מעל מדרגוֹת בּיתוֹ; המרא־דאַתרא עוֹמד להטיל חרם על שמוּאל׳קה החַבתּן שהחציף פּניו כּלפי ראש־הקהל; יע׳נקיל, בּעל חנוּת הטליתים שבּסימטה השׂמאלית עוֹמד לפשוֹט את הרגל, אוֹ כּבר פּשט… וכך עד לאין סוֹף. כּאילוּ כּל עסקי העיר מוּשלכים עליו, הוּא הנוֹשׂא את כּל מַשׂאם וטרחם של בּני מינסק. ואילוּ כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ וּמוֹצא את אשתּוֹ חוֹלה, את ששת ילדיו נעזבים, ערוּמים, לא רחוּצים וּרעבים, הוּא מתמלא בּוּשה וחרדה. כּל הלילה לבֹּו נוֹקפוֹ, הוּא נאנח וגוֹמר בּדעתּוֹ שמחר, בּלא נדר, מחר יראה מה יש לעשׂוֹת לתקנתם של עלוּבי־נפש אלה. וּמחר, מכּיוָן שהוּא נפטר מבּיתוֹ, עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, והוֹלך לוֹ להתפּלל תּפילת שחרית בּקלוֹיז של בּליוּמקה, שוּב קוֹפצים עליו עניני הקהל וּמַסיעים את לבּוֹ מעניני ביתוֹ. ולמה הוּא הוֹלך להתפּלל דווקא בּקלוֹיז של בּליוּמקה, הרחוֹק מבּיתוֹ? מפּני שבּבּוֹקר עם השכּמה, כּשהוּא פּוֹקח את עיניו אינוֹ מוֹצא עוֹד את בּוּנים בּנוֹ בּבית. הנער, בּן הארבּע־עשׂרה, עיניו קידמוּ אַשמוּרוֹת, ולפני עלוֹת השחר קוֹלוֹ כּבר הלך בּקלוֹיז של בּליוּמקה, קול תּוֹרתוֹ, שאינוֹ נידם עד שעה מאוּחרת בּלילה. על בּוּנים זה גאוֹתוֹ של פייטיל. בּכל הסביבה יצא שמוֹ כּעילוּי, ור׳ טיבילי, שבּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ נוֹתן לוֹ ולבנוֹ של עצמוֹ שיעוּרים בּגפ״ת, רגיל לספר בּשבחוֹ. אבל לבּוֹ של האב עליו דוָי, בּראוֹתוֹ את פּניו החוֹלניוֹת של בּנוֹ. פּנה זיווֹ, מפּני שהתּוֹרה מַתּשת את כּוֹחוֹ וּבבּית אינוֹ אוֹכל די שׂבעוֹ; מעילוֹ עליו בּלוּי, שרווּליו שחוּקים, והוּא אינוֹ תּוֹבע ואינוֹ קוֹבל. פייטיל, עם הטלית תּחת בּית־שחיוֹ, מתקרב בּפסיעוֹת זהירוֹת, כּמתגנב, אל מאחוֹרי גבּוֹ של בּוּנים, וּמציץ מעל לגבּוֹ בּגמרא. הנער מתבּהל, הוֹפך פּניו אל אָביו: ״מה חפצךָ, אַבּא?״ רוצה ר׳ פייטיל לגפּפוֹ, לנשקוֹ, לוֹמר לוֹ שבּלא־נדר יעשׂה לוֹ מעיל חדש, ותחת זאת הוּא טוֹפח על גבּוֹ טפיחה קלה ואוֹמר: ״אתּה לוֹמד?… סוּגיה חמוּרה בּודאי… נוּ, מה אני מבין?… למַד, בּני, למַד!… גם בּשבילי, חי־חי…״ וּפוֹרש ממנוּ. עוֹמד לוֹ להתפּלל בּמקוֹם מרוּחק, וּמשם הוּא נוֹתן מפּעם לפעם את עיניו בּנערוֹ.

כּשנכנס ר׳ פייטיל אל חדר־האֹוכל של ר׳ לייבּ יאנוֹבר בּאמירת ״שבוּע טוֹב״, מיד הכּירוּ בּפניו שהוּא שרוּי בּדאגה גדוֹלה. לא היה צוֹרך לשאלוֹ. הכּל הבינוּ מאליהם מַה דאגתוֹ. בּימים האלה זוֹהי דאגתוֹ של כּל יהוּדי שאין ״תּעוּדה״ עמוֹ אוֹ בּן לוֹ שסכּנת ה״חטפנים״ אוֹרבת לוֹ.

ישב לוֹ בּמקוֹמוֹ הקבוּע, בּסוֹף השוּלחן, והתחיל חוֹכך, מתוֹך עצבנוּת, את ידיו זוֹ בּזוֹ.

— כּלוּם הצינה כּל כּך גדוֹלה, ר׳ פייטיל? — שאֵלוֹ ר׳ לייבּ.

— הצינה? לאו דוקא. אלא השׂמחה גדוֹלה, ר׳ לייבּ! משׂמחה אני משפשף כּך את ידי. בּרוּך השם, בּרוּך השם, שלא עשׂאנוּ גוֹיים. אַי־אַי־אַי! אשרינו מה טוֹב חלקנוּ שיהוּדים אנוּ לפני המקוֹם בּרוּך הוּא… ייקטפוּ שנוֹתיהם של שׂוֹנאי ישׂראל כּשם שאין טוֹעמים טעמוֹ של גן־עדן זה… גן־העדן היהוּדי בּעוֹלם הזה…״

הוא התלוֹצץ, אבל המסוּבּים שמעוּ את דבריו מתוֹך קדרוּת של כּוֹבד־ראש.

בּעלת־הבּית היתה עסוּקה בּחדר־הבּישוּל. פראדיל היוֹשבת בּמקוֹמה החביב עליה, בּזוית הסַפּה, מלטפת לשיינדילה השכוּבה בּחיקה, וּמזמרת לה בּלחישה, עד שנרדמה; הסתּכּלה בּאדם זה, וכל המרירוּת שבּדברי ליצנוּתוֹ בּאה וטפחה על לבּה. פּתאוֹם קראה בּרוֹגז אל ילדתה:

— די להתגוֹלל כּאן, שכּן השעה מאוּחרת… יוֹשה, בּבקשה ממך, לך נא להשכּיב את הילדה…״

הילדה שניעוֹרה התחילה בּוֹכה: היא רוֹצה להמתּין לדוֹד זוּסיה; הוּא יבוֹא וּבוַדאי יספּר סיפּוּר־מעשׂה.

ר׳ זוּסיל הוּא חסיד זקן שעינוֹ יפה ורוּחוֹ תּמיד טוֹבה עליו, אוֹהב לגלגל עם תּינוֹקוֹת וּפיו מַעיין שאינוֹ פּוֹסק של סיפּוּרי־חסידים.

— חוֹששני — אמר יוֹשה, — שהדוד זוּסיה יהפוֹך את שיינדילה לרבּנית בּעלת־מוֹפת… בּתוּלה מינסקאית! — קרא אל הילדה — בּוֹאי, לפי שעה, לישוֹן…

והכּל צחקוּ לשמע התּוֹאר ״בּתוּלה מינסקאית״, על שם האשה־ה״צדקת״ הידוּעה בּשם ״הבּתוּלה הלוּדמירית״.

וּפייטיל מסוֹבב ומוֹרס בּכף הקטנה בּתוֹך הכּוֹס הריקה, ואינו שוֹמע את השׂיחה והצחוֹק שבּסמוּך אצלוֹ. פראדיל, מכּיוָן שבּעלה נטל את הילדה ממנה, עמדה למזוֹג לוֹ לר׳ פייטיל עוֹד כּוֹס תּה. תוֹך־כּדי־כּך הפכה אליו פּניה ואמרה:

— ומה בּוּנים שלוֹ? שמעתּי שיש לוֹ למר נחת ממנוּ. הכּל מַרבּים לספּר בּשבחוֹ…

הקמטים הזעירים בּפני פייטיל התפּשטוּ, התפּזרוּ והצטרפוּ מחדש לחיוּך שניתּז גם מתוֹך עיניו:

— בּוּנים שלי? הוּם!… — הגבּיה ראשוֹ ושאף אויר — היוֹם אחר התּפילה ראיתי שר׳ טיבילה, והוּא, בּוּנים שלי, התעצמוֹ יחד בּאיזה ענין חמוּר בּגמרא, כּשני גדיים… אוֹ כּמוֹ תּיש גדוֹל וּגדי קטן ורך… היית צריכה לראוֹת איך הקטן שלי היה מקפּץ כּנגדוֹ, איך היה מצעק… דבר זה כּדאי היה לראוֹתוֹ. לבּי דפק; כּל דמי שטף אל פּני. אֵלי, חשבתּי, קטן זה מהיכן בּאה לוֹ החוּצפּה? וכל ה“עוֹלם” עמד מרחוֹק, שמע, הבּיט… אבל הסוֹף שר׳ טיבילה חייך אליו וצבט לוֹ בּלחיוֹ של הקטן, חי־חי־חי…״

— ויע׳נקלי כּלוּם כּבר התחיל מהלך? כּלוּם אינוֹ לוֹמד עדיין גמרא? — שאלה בּצחוֹק.

— לא. עדיין אינוֹ עוֹמד על רגליו, אבל מַרגיע… מַרגיע על ארבּעתּיו כּחתוּל… ואם תּמצאי לוֹמר, כּדוֹב, כּדוֹב מלידה וּמבּטן…״

פראדיל הצטחקה בּבת־צחוֹקה הנדיבה. וּפייטיל תּלה בּה עיניו. הקמטים מפזזים וּמרטטים מסביב לעיניו כּקרני־חגבים, וסביב לפיו מַפציעה בּת־צחוֹק של חיבּה והכּרת־טוֹבה. הוּא, הכּף־הבּוֹחשת בּעניני הקהל, שלשוֹנוֹ בּכּל, מגלגל עם כּל אדם, וּמרבּה להג בּכל ענין, הוּא לא ראה עדיין אדם שישגיח לשאלוֹ מה בּביתוֹ, כּיצד הוּא חי וּמה בּניו. וזוֹ פראדיל… בּרוּכה תּהיה! כּיצד היא יוֹדעת לשאוֹל וּלחַייך כּנגד פּניו של אדם, כּאילוּ… כּאילוּ בּעצם אינה שוֹאלת כּלל, אלא מביאה לו לאדם בּשׂוֹרה טוֹבה…

— את יוֹדעת — אוֹמר הוּא — אני מלמדוֹ ליע׳נקלי שלי להיוֹת מהלך על ארבּע ונוֹהם כּדוֹב. יוֹדעת אַתּ משוּם מה? החלטתּי לעקוֹר דירתי אל היער. הזאבים והדוּבּים אינם דוֹרשים תעוּדוֹת לא מגברים ולא מנשים.

— כּלוּם גם הנשים חייבוֹת בּתעוּדוֹת? אֵילוּ תעוּדוֹת צריכוֹת הנשים? — שאל מי מבּני הבּית.

— האשה — השיב ר׳ פייטיל—חייבת להביא תּעוּדה שהיא מוּמחית לילד ילדים ולעשׂוֹת קוּגיל לשבּת. ואם חו"ש אין עימה תּעוּדה זוֹ, הרי היא עוֹשׂה את שתּי המלאכוֹת הנ״ל בּאיסוּר ולא בּהיתּר, ודינה גלוּת סיבּיר.

ר׳ פייטיל התחיל כּוֹרך, תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ, את שתּי פּיאוֹתיו על אצבּעוֹתיו בּתנוּעה עצבּנית. לבסוֹף נתעייף מן המלאכה הזוֹ, והתחיל שוּב מוֹרס בּכף הקטנה בּתוֹך התּה, מוֹרס וּמוֹרס שלא מדעת, כּשהוּא מנדנד את עצמוֹ על כּרעיו הקדמיוֹת של כּסאוֹ.

בּאוֹתה שעה היה בּעל־הבּית יוֹשב וּמגלגל עם ידידוֹ ר׳ חיים ליפשיץ שׂיחת ריעים בּקוֹל נמוּך, כּמעט בּלחש. ר׳ חיים ליפשיץ זה היה רוֹב ימיו עוֹסק בּפרקמטיה, שוֹלח תּבוּאה וקַנבּוּס לחוּ״ל; אף־על־פּי שהשעה היתה משׂחקת לוֹ תּמיד וראה בּרכה בּעסקיו, לא נהג בּגבהוּת־לב ולא התיהר בּעשרוֹ; אפילוּ אל הכּוֹתל המזרחי שבּבית־הכּנסת לא נדחק ולא היה להוּט אחרי ״עליוֹת״ שמנוֹת. מעוֹלם לא קפץ את ידוֹ מצרכי ציבּוּר, אבל עשׂה זאת בּחשבּוֹן וּבצניעוּת, כּמוֹת שדיבּוּרוֹ היה בּנחת, בּמתינוּת; בּאוֹתה הנחת, הצניעוּת והמתינוּת עשׂה לוֹ עוֹשר רב. משראה שהעסקים מתגלגלים מאליהם, השליכם על בּניו, והוּא גוּפוֹ פּנה לדברי תּוֹרה וחכמה — מַשׂאת נפשוֹ כּל ימיו. מכּל ענפי המדע היה ענין אחד שנתחבּב עליו בּיוֹתר, והיה שוֹקד עליו וּמעמל נפשוֹ בּוֹ יוֹמם ולילה: חקר כּתיבת ארץ־ישׂראל, הריה ועמקיה, עריה וכפריה. בּראשית המאה נתפּרסם בּענין זה ספר בּשם ״מחקרי ארץ״ מאת שלמה לוינזוֹהן, שיהוּדי אחד בּן עירוֹ, סוֹחר תּבוּאה אף הוּא, הוֹציאוֹ בּמהדוּרה מוּרחבת וּמתוּקנת, בּשם ״ארץ קדוּמים״. ר׳ חיים ליפשיץ מצא בּוֹ הרבּה חיסוּרים ואי־דיוּקים. אוֹמרים עליו שהוּא מכין בּחשאי (כּמות שהוּא עוֹשׂה כּל דבר) ספר שלישי בּחקר ארץ־ישׂראל. כּל פּעם שהיה בּא אל ר׳ לייבּ יאנוֹבר, היה מביא עימוֹ איזה חידוּש שנתחַדש לוֹ לעצמוֹ אוֹ שמצא אצל לויזוֹהן אוֹ אצל קאפּלאן, בּעל ״ארץ קדוּמים״. ליצני הדוֹר אוֹמרים עליו ששבילי הארץ הקדוֹשה נהירין לוֹ יוֹתר משבילי מינסק, ושפּעם אחת נתחַלף לו בּטעוּת ההר של רחוֹב הארמוֹן בּהר־הזיתים.

בּפניו הרחבוֹת והמפיקוֹת הגוּת וגם בּתנוּעוֹתיו המתוּנוֹת והבּיישניוֹת וּבקוֹלוֹ השקט והנמוּך היה הרבּה מן האצילוּת הנפשית, מן האיסטניסוּת הרוּחנית. הוּא הסמיך את כּסאוֹ אל כּסא בּעל־הבּית ולחש לוֹ מה שמצא בּ״ארץ־קדוּמים״ על הפּסוּק "כּי מַעלה הלוּחית בּבכי יעלה בּכי״, (ירמיהו מ״ח, ה׳) ש״בּכי״ הוּא שם עיר אחת מערי מוֹאב, והיא נזכּרת בּגמרא: ״פּסלֹו של מיכה עוֹמד בּבכי וישׂראל אוֹמר הלל״ (פּסח׳ קיז, א).

ר׳ לייבּ התענין מאוד בּמה שסח לוֹ ר׳ חיים, עד שלא נתן דעתּוֹ לכניסתם של שני אוֹרחים חדשים; השיב להם שלוֹם מתוֹך פּיזוּר־רוּח והמשיך את שׂיחתוֹ על הפּירוּש המעניין לפסוּק הנ״ל בּירמיהוּ.

האחד, ה׳ מוֹריץ פיין, היה מוֹרה לדקדוּק וּלתנ״ך בּבית־הספר לילדי ישׂראל מיסוֹדם של משׂכּילי העיר. כּבן חמישים וחמש הוּא, שמנמן, עגלגל, חלקלק וּמטוּפּח יפה. ראשוֹ עגוֹל ונאה, סנטרוֹ רחב, עגוֹל וּמגוּלח למשעי, וּזקן־לחייו, מלח מפוּתּך בּפלפּל, מנטף לוֹ בּשפע משני צדי פּניו; זקן־לחיים זה הוּא בּן טיפּוּחוֹ וריבּוּיוֹ של בּעליו ואצבּעוֹתיו אינן זזוֹת ממשמש בּוֹ כּל שעה.

השני, ה׳ איזידוֹר שקוֹליק, כּבן ארבּעים, אף הוּא מגוּלח, אבל זקן־לחייו אינוֹ עשׂוּי בּסגנוֹן אנגלי, אלא פּוֹלני, ואף שׂפם פּוֹלני משוּפּע לוֹ; והוּא אדמוֹני כּוּלוֹ, שׂערוֹתיו כּתוֹלע לוֹהט ופניו עדשניוֹת כּוּלן. פּניו שטוּחוֹת וכמעט בּלא ארשת, כּאילוּ פּחסוּן בּקוּרנס וטשטשוּ צוּרתן. אבל שתּי עיני חתוּל לוֹ חוּמוֹת־בּהירוֹת, ציניוֹת, שיצר־הרע מציץ מתּוֹכן כּמוֹ מתוֹך מַארב. הוּא שימש פּקיד בּהנהלת האַקציז. אוֹמרים עליו שהוּא מדבּר בּפתחי׳ן, כּלוֹמר בּאידית משוּנה, שהוּא הוֹגה מלוֹתיה כּאילוּ היתה גרמנית. מעריץ הוּא את גיתּה ושילר, אף־על־פּי שקרא בּהם מעט, והבין בּהם עוֹד פּחוֹת מזה. אבל אהבתוֹ הנאמנה, העמוּקה נתוּנה היתה לאכילה הגסה, לטיפּה החריפה ולקלפים — שעשוּעוֹ היחידי בּחיים, בּכל עת וּבכל שעה שלא היה עסוּק בּמלאכתּוֹ. שני האוֹרחים הללוּ היוּ לבוּשים אירוֹפּית, כּיאֶה למשׂכּילים שאינם תּלוּיים בּדעת הקהל, ישבוּ אל השוּלחן בּגילוּי־ראש, אף־על־פּי שכּל בּני־הבּית היוּ חבוּשים יאַרמוֹלקאוֹת קטנוֹת.

עם כּניסתם, הזדרז ר׳ פייטיל ועשׂה תּנוּעה כּאילוּ הוּא עוֹמד לכבודֹם, ולא עמד אלא, לא מיוֹשב ולא מעוּמד, כּפף וקדה להם בּראשוֹ, וחזר וישב. האוֹרחים לא השגיחוּ בּוֹ כּלל. הם היוּ מבזים עליו בּגלל הספּוֹדיק והקאפּוֹטה עם האַבנט, ואילוּ בּלבּם חוֹששים היוּ לליצנוּתוֹ השנוּנה.

מוֹריץ פיין, דעתּוֹ היתה זחוּחה עליו: לבית־ספרוֹ ניתּוֹספוּ עוֹד שלוֹשה תּלמידים חדשים: בּנוֹ של סַייד וּשני בּניו של סנדלר אחד. בּשׂוֹרה זוֹ שמר לבעלת־הבּית לכשתּיכּנס, הוֹאיל והיא מתעניינת בּבית־ספרוֹ יוֹתר מר׳ לייבּ…

מוריץ פיין נשען בּגבּוֹ אל גב־כּסאוֹ מתוֹך רחבוּת־הדעת, כּשהוּא מחליק בּידוֹ האחת את זקן־לחייו, וּבשניה מלטף את כּוֹס התּה שלפניו, סוֹקר בּמנוּחה את האנשים מסביב, וּבקוֹל אבהי, כּבן־בּית, אוֹמר:

— אַי, אַי, שיינדילה! כּל הילדים הקטנים כּבר עלוּ על יצוּעם… ואַתּ מאַחרת בּנשף.

— היא ממתּינה לדוֹדה, לר׳ זוּסיה, — מסבּירה פראדיל, — חוֹֹששת היא שמא יבוֹא ר׳ זוּסיה ויספּר כּאן איזה סיפּוּר־מעשׂה, והיא לא תשמע.

— אה! סיפּוּרי ר׳ זוּסיל… — העיר שקוֹליק — מעשׂה בּבעל־מוֹפת שחלב את הכּוֹתל, אוֹ בּצדיק שפּרשׂ את מטפּחתּוֹ על הים ועבר עליה כּמוֹ בּיבּשה…

פּנה ה׳ פיין אל ר׳ לייבּ ואמר בּטרוֹניה קצת:

— פּליאה דעת ממני, אדוֹני יאנוֹבר, איך הוּא נוֹתן ל… ל… — הצליף עיניו לצדדים לראוֹת אם אין בּעלת־הבּית כּאן בּסמוּך, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר הוֹסיף: —לחסיד שוֹטה, למוֹרד־אוֹר, כּי ימלא את ראש הילדה אמוּנוֹת טפלוֹת וּדברים אשר אין להם שחר. את יוֹסיל ואת פראדיל לא כן חינך…

הוּא דיבּר לאט לאט, כּל מלה הגה בּקוֹשי כּאילוּ התיגע לדחוֹק אוֹתה מפּיו. פראדיל הסמיקה קצת, על ידי הערה זוֹ, שנאמרה לאביה בּנוֹגע לחינוּך בּתּה. ואילוּ יוֹֹשה קרץ לה בּעיניו שלא תשגיח בּדברי אדם זה שראה בּוֹ הרבּה מן המגוּחך. ר׳ לייבּ הפסיק את שׂיחתוֹ על הפּירוּש החדש שהביא לוֹ ר׳ חיים ליפשיץ, הפך את פּניו אל המוֹרה, חייך חיוּך לאֶה, משך בּכתפיו כּמוֹ מתוֹך חוֹסר־אוֹנים, ואמר:

— אין בּכך כּלוּם. כּשתּגדל הילדה ותהיה בּת־דעת, תּדע מאליה להבר את הבּר מן התּבן. אף אנוּ שמענוּ בּילדוּתנוּ הרבּה דבר הבאי, ולבסוֹף השתּחררנוּ מהם.

— נשתּחררנוּ, הן… אבל כּמה נלחמנוּ, כּמה נלחמנוּ, אדוֹני יאנוֹבר!

— שמא אין חוֹטפים גם את הילדים ההוֹלכים אל ה“שקוֹלֶס?” — אמר פּתאוֹם ר׳ פייטיל, כּשהוּא מתנדנד על שתי כּרעיו הקדמיוֹת על כּיסאו, מתוֹך צירוּף מחשבה עם מה שנאמר מקוֹדם על־ידי ה׳ פיין.

ה׳ פיין וה׳ שקוֹליק הפכוּ אליו את פּניהם בּבת־אחת וּבמבּט מגבוֹה, כּאילוּ אך בּרגע זה הרגישוּ בּמציאוּתוֹ. פיין תּיקן אפילוּ את משקפיו על חָטמוֹ, כּדי שייטיב לראוֹת מי הוּא הדוֹבר כּך. ור׳ פייטיל המשיך:

— הרי בּדרך אל ה“שקוֹלה” עלוּלים ילדינוּ להחטף וּלהימסר אל ה“קאַנטוֹנים”… זכוּתה של ההשׂכּלה לא תעמוֹד להם… שוּב הרי מסתּוֹבבים חטפנים בּעיר…

ה׳ פיין העמיד פּנים מחייכוֹת חיוּך מרפרף, סתמי. ה׳ שקוֹליק הוֹציא בּרעש נשימה מאַפּוֹ, כּכלב שמרחרח משהוּ לא נעים אוֹ שׂנוּי עליו.

יוֹשה היה יוֹשב על הספּה אצל שיינדילה, והיה מדגדג לה לילדה בּפיסת נייר על צוָארה וּמאחוֹרי אָזנה, וּמשתּעשע לראוֹת איך הילדה, שטוּפת השינה, טוֹפחת על עצמה וּמדמה שמַפריחה זבוּב מַטריד; אל המדוּבּר בּין המסוּבּין, כּמדוּמה, לא נתן את דעתּוֹ. פּתאוֹם הפך פּניו אל חָמיו ואמר:

— אף אני שמעתּי על החַטפנים המסתּוֹבבים בּעיר. וּמפּני מה שוֹתקים הרבּנים? מפּני מה עוֹמדים הם על דמם של ילדי העניים, ואינם נוֹקפים אצבּע?

— “עינים להם ולא יִראוּ” — העיר ה׳ פיין כּשהוּא משפשף בּידוֹ את חָטמוֹ מתוֹך הנאה מן ההלצה שנפלטה מפּיו.

— מה כּוֹחם של הרבּנים? — העיר בּעל־הבּית בּקוֹל רפה — הם בּעצמם שבוּיים בּידי ראשי הקהל, והללוּ ידם תּקיפה.

— שמעתּי שבּהוֹרוֹדנה התמרדוּ הרבּנים — אמר ליפשיץ ממקוֹמוֹ מתוֹך רפיוֹן של רשלנוּת, כּמדבּר על ענין שאינוֹ נוֹגע אליו בּיוֹתר — אף בּזשאגר החדשה המרידוּ הרבּנים את כּל התּוֹשבים על הצבא, והוֹציאוּ מתּחת ידם את התּינוֹקוֹת השבוּיים…

— וסוֹפוֹ של דבר? הניצלוּ התּינוֹקוֹת? — שאל ר׳ לייבּ.

— לא. הילדים לוּקחוּ סוֹף־סוֹף אל הקאנטוֹנים. אבל הרב ורבּים מיהוּדי זשאגר החדשה נחבּשוּ בּבית־האסוּרים. אימתי יהיה המשפּט, וּבמה ייגמר, לא ידוּע. לפי שעה הם אסוּרים.״

ר׳ לייבּ חייך את חיוּכוֹ העגוּם:

— מה בּצע בּהתמרדוּת כּשידוּע למפרע שיד המוֹרדים תּהיה על התּחתּוֹנה?

— ראשי־הקהל, יִמַח־שמם… — קרא יוֹשה בּרוֹגז — הרי אסוּר לצרפם למניין… מי התּיר להם דמם של ילדי ישׂראל? וכי ילדי עשירים קרוּיים אָדם, וילדי עניים אינם קרוּיים אָדם?

הכּל שתקוּ. בּזמן האחרוֹן היה יוֹשה מתרגז ומתכּעס בּתדירוּת על כּל דבר ודבר, וּבני־הבּית היוּ נמנעים מלהשיב לוֹ, כּדי שלא להוֹסיף על כּעסוֹ. ה׳ שקוֹליק העלים בּקוֹשי את חיוּך־לעגוֹ: כּמה תמימוּת יש בּוֹ בּיוֹשה זה! רק פראדיל תּלתה בּבעלה עינים קוֹרנוֹת. ויוֹשה המשיך:

— אנוּ שלוֹשה אחים היינוּ בּבית אבּא, וכוּלנוּ פּטוּרים היינוּ מעבוֹדת־הצבא. מפּני מה? מפּני שלאבּא היוּ דמים לפדוֹתינוּ. את מי נטלוּ בּמקוֹמנוּ? את העניים, כּמוּבן. חבר היה לי. ילד מסכּן, רך ויחיד לפני אמוֹ האלמנה העניה, כּל סִברה וסיכּוּיה בּחיים; שנינוּ למדנוּ תּוֹרה אצל מלמד אחד (מפּני שראש טוֹב היה לוֹ, נטלוֹ אבּא לחבר לי, שילם בּעדוֹ שׂכר־לימוּד, וּבלבד שיעוֹרר חשקי בּתּוֹרה, לקיים דברי רז״ל: “וּקנה לך חבר…”). אם כּן, היינוּ חברים, על ספסל אחד ישבנוּ, בּגמרא אחת למדנוּ… וסוֹף אוֹתוֹ סחבוּ כּמות שסוֹחבים כּלבלב קטן, ואוֹתי הניחוּ. מפּני מה?… עד היוֹם, שוֹמעים אַתּם? עד היוֹם, על משכּבי בּלילוֹת, אני רוֹאה לפני את דמוּת חברי האוּמלל. יש שאיני יכוֹל להירדם, מפּאת הבּוּשה והחרטה, כּאילוּ אני הייתי חייב בּצרתם של האלמנה ושל בּנה…״

שקוֹליק גמע מתוֹך כּוֹסוֹ גמיעה רוֹעשת, מצץ בּשׂפתוֹ התּחתּוֹנה את שוּלי שׂפמוֹ שטבלוּ בתּה, ואחר החליק וסילסל בּחשיבוּת את שׂפם התּוֹלע בּין האצבּע והאָמה הכּתוּמוֹת בּקצוֹתיהן מטאבּאק הסיגאריוֹת, שהרבּה לעשן, נשען בּגבּוֹ אל גב־הכּיסא ואמר:

— למה יתלה מר בּעצמוֹ אשמה שהיא תּלוּיה בּרבּנים, בּרבּיים וּבכל אוֹתם ששוֹקדים על בּערוּתוֹ של העם?

יוֹשה לא השיב כּלוּם לה' שקוֹליק; נטל את שיינדילה על זרוֹעוֹ ויצא עמה מן החדר. פייטיל רק השמיע לתוֹך כּוֹסוֹ ״הוּמ־הוּם…״ נהימה שמשתּמעת לכמה פּנים.

— מה ענין כּאן לרבּנים ולבערוּת העם? — שאל בּעל־הבּית.

— כל ׳גזירוֹת׳ הממשלה בּעצם אינן גזירוֹת אלא בּעיני החשוּכים לבד, וּבעטים נגזרוּ. דאגה הממשלה לאזרחיה היהוּדים שיהוּ מתלבּשים כּבני־אדם, והקנאים הרימוּ צעקה: גיוואַלט! גזירה רעה! חפצה הממשלה שיהוּ ילדינוּ לוֹמדים בּבתּי־ספרה, שיקנוּ קצת דעת, והם… מה עשׂוּ לליליינטאל המסכּן? חרפּה וּבוּשה… — מצחוֹ האדוֹם של ה׳ שקוֹליק היה שוֹפע זיעה, והמטפּחת שבּה היה מקנחוֹ היתה כּבר רטוֹבה בּכפּוֹ.

כּל אוֹתוֹ הזמן לא השתּתּף יוֹסיל, בּנוֹ של בּעל־הבּית, בּשׂיחה. מכּיוָן שפיין ושקוֹליק נכנסוּ אל החדר, עמד וּפרש אל השוּלחן הקטן שהיה עוֹמד ליד החלוֹן מרוּחק קצת מן השוּלחן הגדוֹל ושרוּי בּצל. שני האנשים הללוּ היוּ מַרגיזים אוֹתוֹ, ה׳ פיין בּהתרברבוּתוֹ, וה׳ שקוֹליק — בּריקנוּתוֹ וציניוּתוֹ. גם הפּעם נתרתּח כּוּלוֹ משהגיעוּ אליו דברי זה האחרוֹן. יצא מתוֹך תּחוּמוֹ של הצל, עמד מאחוֹרי כסאוֹ של ר׳ פייטיל, ואמר בּמנוּחה עשׂוּיה:

— בּמחילה מכּבוֹדוֹ, מר שקוֹליק! הדברים שהשמיענוּ כּאן אינם אלא דברי שטוּת.

ר׳ לייבּ הבּיט כּמבוּלבּל אל בּנוֹ מעל למשקפיו; ה׳ פיין השפּיל את עיניו, ואצבּעוֹתיו התחילוּ ממשמשוֹת מתוֹך עצבּנוּת בּזקן־לחייו, כּאילוּ זבוּבים נסתּבּכוּ בּתוֹכוֹ, וקשה היה לטרדם משם. שקוֹליק בּעצמוֹ פּניו העדשניוֹת הפכוּ אַרגמן. הכּסא שיוֹסיל הסמיך על גבּוֹ את שתּי ידיו, מאחוֹרי גבּוֹ של פייטיל, חרק חשאית.

יוֹסיל לא השגיח בּמבוכה שמסביבוֹ והמשיך:

— ואני אוֹמַר לוֹ, מר שקוֹליק, שמיוֹם שהתחילוּ סוֹחבים בּחוּצוֹת את הטרָטים והפּיאוֹת הנכריוֹת מעל ראשי נשים זקנוֹת וּמקצצים פּיאוֹתיהם של יהוּדים זקנים… מאוֹתוֹ יוֹם דוֹמה עלי שלא נאה להתלבּש כּמות שאתּם לבוּשים… חייכם, נאה יוֹתר להתלבּש כּמוֹ ר׳ זוּסיל, כּמו ר׳ פייטיל וּכמוֹ כּל יהוּדי פּשוּט וירא־שמים.

ר׳ לייבּ הסתּכּל בּבנוֹ בּמבּט משוּנה, קצתוֹ מתוֹך דאגה וּקצתוֹ מתוֹך הנאה, וּמשהוּ דוֹמה ללגלוּג טמיר ניצנץ מבּעד לזכוּכית משקפיו. ואילוּ יוֹסיל ניענע זרוֹעוֹתיו כּמוֹ שהיה תּמיד רגיל לעשׂוֹת בּשעת התרגשוּתוֹ, ודיבּר כּבר בּקוֹל צוָחה:

— נַניח שיהוּדי מינסק היוּ מסכּימים אז לשלוֹח את ילדיהם אל בּתּי־הספר של ליליינטאל, מה היוּ עוֹשׂים בּקאראמזין ובדירזשאווין שלהם? סוֹף־סוֹף לאו כּל אדם בּר־מַזל הוּא להיוֹת אַקציזניק. אפשר שהיוּ לוֹמדים בּבית־הספר שמוּתּר לחלל את השבּת בּפרהסיה, אבל להשׂתּכּר אל חלה בּשבּת בּוַדאי שלא היוּ לוֹמדים…״

יוֹשה שנכנס בּינתים אל החדר, עמד לרגע על הפּתח ושמע.

— כּך מדבּר משׂכּיל, מי שמתעתּד להיוֹת דוֹקטוֹר! נאה ויאה! — אמר בּצחוֹק. גיסוֹ היה תּמיד מצחיקוֹ בּתנוּעוֹתיו שאינן זריזוֹת, בּפיזוּר־רוּחוֹ ורגזנוּתוֹ המַתמיהה תּמיד. שתקן זה כּשהוּא יוֹצא פּעם מגדרוֹ וּפוֹצה פּיו, סכּנה לעמוֹד בּד׳ אַמוֹתיו…

— ואתּה, יוֹשה — השיב הלה — מוּכן לטבּע את הרבּנים בּכף מים… כּכל חסיד ותיק.

יוֹשה היה עד לפני שנים מוּעטוֹת חסיד נלהב, וּפּתאוֹם פּרש מן החסידוּת וּבעט בּה, מטעם שהיה כּמוּס עמוֹ לבדוֹ, ואיש לא ידעוֹ.

— אוֹי ואבוֹי לי מחטאוֹת נעוּרי. — השיב יוֹשה בלגלוּג.

— שוּב נאחזתּם זה בּזה כּשני חתוּלים בּשׂק אחד. — אמרה פראדיל ורמזה בּעיניה לבעלה שיפסיק.

יוֹסיל מזג לעצמוֹ כּוֹס תּה בּידיו המרטטוֹת עדיין, ושוּב פּרש אל תּחוּמוֹ של הצל, אצל התּנוּר, שפייגיל המשרתת הספּיקה כּבר להסיקה.

ר׳ לייבּ לא פּסק מגמוֹע את התּה שלוֹ, כּל הערב, מעט מעט וּבמנוּחה. הכּל ראוּ בּפניו שקשים עליו דברי בּנו. בּתחילתם כּאילוּ היוּ משעשעים אוֹתוֹ, ולבסוֹף סלדה נפשוֹ מהם. נפשוֹ היתה סוֹלדת מכּל פּריצת גדר הנימוּס והמקוּבּל, מכּל דיבּוּר קשה הפּוֹגע בּכבוֹדוֹ של אדם, כּמו מקוֹל צריחה שצוֹרמת את האוֹזן. בּין אם הסכּים לדעתּוֹ של בּנוֹ וּבין אם לא הסכּים, הרוּגזה שבּדבריו היתה לוֹ פּסוּלה, והוּא התכּווץ בּתוֹכוֹ, כּמו מכּאב. כּל המסוּבּים ראוּ את עצמם כּמבוּיישים בּמקצת. כּדי להפיג את ההרגשה הזוֹ, אמר יוֹשה לתוֹך חלל החדר:

— מי שמע את דרשתוֹ של המַגיד הווֹהליני בּבית־הכּנסת של “שבעה קרוּאים”?

איש לא ענה, מפּני שאיש לא שמע.

— אוֹמרים — המשיך יוֹשה — שהקהל געה בּבכי; נשים התעלפוּ.

ה׳ פיין וה׳ שקוֹליק העירוּ בּשׂפה רפה על הקוֹזאקים של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שמעתּה יהיוּ מפשפּשים בּמעשׂיהם של זוּלתם וּמחפּשׂים משׂכּילים נסתּרים…

ר׳ לייבּ התמַתּח בּכוּרסתוֹ, מצץ מציצוֹת ארוּכּוֹת מתוֹך מקטרתּוֹ, וּמבּעד למסך הכּחַלחַל של עשנוֹ היוּ עיניו בּוחנוֹת את חתנוֹ ואת ה׳ שקוֹליק.

— חוֹששני, רבּוֹתי, — אמר — שהערב תּהיוּ מוֹנים אוֹתי בּקנאוּת חשיכה. קוֹדם הפכתּי בּזכוּתם של הרבּנים, ועכשיו יש בּדעתּי ללמד זכוּת אפילוּ על המַגיד הווֹהליני.

— מה זכוּת יש למצוֹא לאוֹתוֹ בּר־נַש? — שוֹאל יוֹשה בּלחיצת כּתפים.

— אתּה, יוֹשה חביבי, רוּח רעה נכנסה בּך בּזמן האחרוֹן, ואתּה שוֹפך את כּל חמתךָ על הרבּנים… בּבקשה מכּם, הווּ מתונים בּדין. בּשעה שגזירה רעה עוֹמדת לכלוֹתנוּ וחרב חדה מוּנחת על צוָארנוּ, מה יש בּידנוּ לעשׂוֹת? לא כלוּם! שׂימוּ נא לב לדבר זה: עדוֹת שלמוֹת עוֹֹמדוֹֹת לפני חוּרבּן… להיוֹת מוּבלוֹת לטבח… והן כּפוּתוֹת יד ורגל וּכרוּתוֹת־לשוֹן, הרי יש בּזה כּדי להוֹציא אדם מן הדעת, לא כּן? שׂימוּ נא לב לדבר זה: הרי כּולנוּ, כּוּלנוּ, כּל אחד ואחד מאתּנוּ, עקוּדים ואִלמים… אל מי נשווע? ואיך? והנה בּא יהוּדי אחד, בּוַדאיי דווּי וּמעוּנה אף הוּא, בּא אוֹמר אני, מַקהיל קהילה של נפחדים ונבעתים וּמספּר להם: אחד יש, שאתּם, בּעווֹנוֹתיכם הרבּים, שכחתּם אוֹתוֹ; אחד יש, שעליו אתּם צריכים להשָען, אליו אתּם יכוֹלים לשווע, בּידוֹ תּשוּעתכם; שוּבוּ אליו! חרב תּשׁכּל בּחוּץ? לחוּרבּן, להרג ולשמד אתּם צפוּיים? ודאי, רע, רע מאד הדבר. אבל פּי אלף רע וּמר כּשהחוּרבּן, ההרס והשמד חלוּ כּבר בּלבּכם וּבכליוֹתיכם. ושם, בּקרבּכם, דוקא שם יש לאֵל ידכם לעשׂוֹת הרבּה לרווחַתכם ולישוּעתכם…״

— כּל עוֹד לא בּא מלאך הדוֹמה עם סכּינוֹ… — הפסיקוֹ שקוֹליק בּלגלוּג — אין כּמוֹתוֹ יוֹדע להפחיד את שוֹמעיו בּתמוּנוֹת מן הגיהנוֹם, שסייר אוֹתוֹ, כּנראה, לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ.

ר׳ לייבּ לא התרעם על שהפסיקוּהוּ, וּבמנוּחה השיב:

— הוּא מתאר לפני שוֹמעיו את הגיהנוֹם, מפּני שהם מאמינים בּקיוּמוֹ… אבל כּלוּם כּל כּך לא טוֹב לעוֹרר בּלב סחוּפים ודווּיים את הבּטחוֹן בּאביהם שבּשמים? בּמדרש רבּה קראתי דברים נפלאים אלה: “אמר ר׳ סימוֹן בּשם ריב׳׳ל: כּל מי שבוטח בּהקבּ״ה זוֹכה להיוֹת כּיוֹצא בּוֹ”. הדברים עמוּקים, ה׳ שקוֹליק! מעשׂה גדוֹל עוֹשׂה אוֹתוֹ מַגיד, אם נוֹטע בּלב יהוּדים את ההרגשה שיש בּידם להיוֹת דוֹמים להקדוֹש־בּרוּך־הוּא… עם הרגשה כּזוֹ נוֹח לילך לא רק לסיבּיר, אלא אפילוּ לירד לגיהנוֹם…״

הוּא דיבּר בּניחוּת, מתוּן מתוּן. משעה לשעה היה מפסיק את עצמוֹ על־ידי שהיה מוֹצץ, מתּוֹך הרגל, את שפוֹפרת מקטרתּוֹ שהוּצנה זה כּבר. לסוֹף דישן את המקטרת בּמסמר, מילא אוֹתה טאבּאק חדש, ושוּב התחיל פּוֹלט פּקעוֹת עשן עבוֹת, כּשהוּא מסתּכּל מבּעדן בּעינים עצוּמוֹת למחצה.

— ואני בּאחת, — מר יאנוֹבר, אוֹ השׂכּלה ודעוֹת נאוֹרוֹת אוֹ השטוּיוֹת הללוּ. אין בּיניהן ממוּצע. הסַבלנוּת מַזיקה תּמיד, ואף כּי למוֹרדי־האוֹר האלה — אמר פיין.

— ואני סבוּרה, — העירה פּתאוֹם פראדיל שהיתה כּל הזמן דמוּמה — שהדין עם אבּא. יהוּדים צריכים לבכּוֹת, יהוּדים חוֹשקים לבכּוֹת. אבל כּיצד יבכּה יהוּדי סתם, מאליו, בּפרהסיה, לעיני כל? ואילוּ בּבית־הכּנסת שאני; בּתוֹך קהל נפעמים ונרגשים כּמותו, קל יוֹתר…״

ר׳ פייטיל היה כּל הזמן כּוֹרך את פּיאוֹתיו על אצבּעוֹת ידיו המרטטוֹת, כּשעיניו מצוּמדוֹת אל חטמוֹ הארוֹך. הוּא היה בּבית־הכּנסת, שמע את דרשת המַגיד וּבכה, בּכה שם כמוֹ ילד. אבל כּאן שתק ולא הוֹציא הגה מפּיו. דברי פראדיל הקישוּ על נימין טמירוֹת שבּלבּוֹ.

פרק שני    🔗

בּשעה שבּני־הבּית והאוֹרחים ישבוּ מסביב לשוּלחן ושתוּ תּה, היוּ דבוֹרה, אֵשת יוֹסיל, והדוֹדה (כּך למוּדים היוּ בּני ר׳ לייבּ לקרוֹא את פּסיֶה, אִמם החוֹרגת) יוֹשבוֹת בּדירתוֹ של יוֹסיל ועוֹסקוֹת בּבירוּרם של כּלי־הלבן של זה. דירה זוֹ היא עליית־גג, מעין צריף בּנוּי על גגוֹ של אַחַד המַחסנים, שבּחג־הסוּכּוּת הוּא משמש סוּכּה לכל המשפּחה. כּל הצריף אינוֹ אלא חדר אחד גדוֹל. גג־המחסן, שלפני פּתח־הצריף, שטוּח, כּעין רחבה קטנה, וּמשמש מרפּסת. וילוֹן מבּד הינדוֹיי חוֹצה את החדר בּאמצעיתוֹ לשניים. המַחצית האחת משמשת לקבּלת אוֹרחים, לעבוֹדה, פּעמים גם לסעוּדה; המחצית השניה — חדר־משכּב. כּאן עוֹמדים שתּי מיטוֹת, עריסתה של שׂרה׳לה הפּעוּטה, כּיוֹר קטן וארוֹן גדוֹל צבוּע אדוֹם, לבגדים ולכלי־לבן. ארוֹן זה עוֹמד עכשיו פּתוּח, שתי מגרוֹתיו התּחתּיוֹת הוּצאוּ, ותילין של כּתנוֹת־בּד וכּתנוֹת־צמר, גרבּים וכו' מגוּבּבים על גבּי המיטוֹת ואף על הקרקע. את העריסה, עם התּינוֹקת שבּתוֹכה, העבירוּ אל המחצית הראשוֹנה של החדר. פּסיֶה עם משקפים על חָטמה יוֹשבת בּשוּלי מיטה ורוֹשמת בּפנקס מפּי דבוֹרה, שיוֹשבת שפוּפה לפני המגרוֹת, מהפּכת בּכּלים וּבוֹדקת אלוּ מן הקרוּעים ראוּיים לתיקוּן, ואלוּ מהם פּסוּלים שאין להם תּקנה.

— מתּוֹך כּל הרשימה הזוֹ — אמרה פּסיֶה — רוֹאָה אני שגרבּים שלמים אין לוֹ אלא שני זוּגוֹת וחצי, וּמן הכּתּנוֹת רק אחת טלוּאה שאפשר ללבשה, והשאר — אל האַשפּה. כּיצד מתחַכּם האברך שלך כּך לקרוֹע את תּחתּוֹניו? לכאוֹרה הרי כּל ימיו יוֹשב הוּא ודוֹגר על ספריו, ואינוֹ נוֹקף אצבּע.

— אל נא תּשכּחי, דוֹדה, שזה שנים לא תּפרוּ לוֹ כּלי־לבן חדשים, והכּל שחוּק וּבלוּי עליו. עד שאַתּ מתקנת בּמקוֹם אחד, נעשׂה קרע בּמקוֹם אחר.

— כּתוֹנת — אוֹמרת פּסיֶה — אם מתקנים אוֹתה כּל עוֹד הקרע קטן, אז הכּתוֹנת היא כּתוֹנת וּבעלת־הבּית היא בּעלת־בּית; אבל כּשמתקנים בּשעה שהקרע כּבר גדוֹל, אז הכּתוֹנת אינה כּתוֹנת, וּבעלת־הבּית אינה בּעלת־בּית.

— וּשתּיהן לאַשפּה. — סיימה דבוֹרה את דבריה של הדוֹדה מתּוֹך צחוֹק.

— מימַיִךְ לא כּיוַנתּ אל האמת כּמוֹ הפּעם. — אמרה הדוֹדה וּשתּיהן יחד צחקוּ.

— רוֹאה אני — הוֹסיפה אחר רגע, — שבּאין בּרירה נצטרך להזמין אלינוּ תּוֹפרת־לבנים, שתּהא יוֹשבת וּמתקנת מה שטעוּן תּיקוּן ותוֹפרת גם דברים חדשים. למי יש פּנאי להתעסק בּכל הדברים הללוּ?

— אף אני סבוּרה כּך. — מסכּימה דבוֹרה.

— אבל נדחה את הדבר עד לאחרי הפּסח. לפני הפּסח ידי התּוֹפרוֹת לא יסוּלאוּ בּפּז, ואף אנוּ נהיה עסוּקוֹת בּיוֹתר ולא נוּכל להשגיח על המלאכה.

— יוֹסיל יצטער מאד. בּדעתּוֹ היה לנסוֹע עוֹד לפני הפּסח.

— הוּא יצטער? — שאלה הדוֹדה — יש לי עצה כּנגד זאת: יהא נוֹשך את הכּסת! מה הבּהלה? וכי בּוֹער שם אצלוֹ, מה?… הרי ישׂימנוּ ללעג בּפי הבּריוֹת. מי זה עוֹזב את הבּית לפני הפּסח דוקא? יזדיין בּסבלנוּת וימתּין…

פּסיֶה, תוֹך כּדי דיבּוּרה הרגוּז, לא העבירה אף לרגע את עיניה מן האשה הצעירה היוֹשבת שפוּפה על הקרקע; בּיקשה לראוֹת את הרוֹשם שדבריה עוֹשׂים עליה. דבוֹרה הרגישה בּעיניה הבּוֹלשוֹת של הדוֹדה, וכבשה פּניה בּכלי־הלבן שהתחילה מחזירתם אל המגירוֹת. התּינוֹקת ניעוֹרה פּתאוֹם. נזקרה דבוֹרה בּבת־ראש אל מאחוֹרי הוילוֹן, ששם עמדה העריסה. ראתה שהתּינוֹקת רטוֹבה, החליפה את כּתנתּה ואת כּלי־המיטה, נדנדה קצת את העריסה, מתּוֹך פּיזוּם־מה עד שהתּינוֹקת שוּב נרדמה. דבוֹרה התמהמהה ולא נזדרזה לחזוֹר אל מקוֹמה.

— איני מבינה, דבוֹרה, — אמרה פּסיֶה מאחרי הוילוֹן — מפּני מה לא תסעי גם אַתּ יחד עם יוֹסיל?

הדברים, שכּל אחד מבני הבּית היה שוֹאלם בּינוּ־לבין־עצמוֹ ולא מלאוֹ לבּוֹ להשמיעם בּקוֹל, נאמרוּ סוֹף־סוֹף; סוֹף־סוֹף נשאלה אוֹתה השאלה שבּסתר לבּה היתה דבוֹרה מתיראה מפּניה. וּמה תּשיב עליה? שׁחה אל עריסת בּתּה, כּמבקשת ממנה מענה לשוֹן.

— השוֹמעת אַתּ, דבוֹרה? מה את שוֹהה שם כּל כּך הרבּה זמן?

— אַב־הרחמים! מה היא רוֹצה ממני? — הרהרה דבוֹרה, והשיבה:

— הן, שמעתּי. אבל יוֹסיל אינוֹ רוֹצה שאֶסע עמוֹ.

פּניה הסמיקוּ מאד, והיתה מרוּצה שהדוֹדה אינה רוֹאה אוֹתה.

— כּלוּם שאלתּ אוֹתוֹ? — שוּב חוֹקרת אוֹתה הדוֹדה.

— אח, רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם!— נאנחת דבוֹרה בּעוֹמק לבּה, וּמשיבה בּקוֹל חנוּק:

— לא שאִלתּיו, והוּא לא אמר לי. אלא אני יוֹדעת.

דבוֹרה שמעה את צחוֹקה של פּסיֶה מאחוֹרי הוילוֹן, ולבּה התרעד.

— ודאי שאינוֹ רוֹצה, — אמרה משם האשה — נוֹח לו להיוֹת שם לבדוֹ.

— יוֹסיל יוּצרך שם לשקוֹד על לימוּדים רבּים וקשים; מוּטב שאיש לא יפריענוּ. — ניסתה דבוֹרה להמתּיק את דינוֹ.

— שטוּיוֹת! קשה לשמען… — רטנה פּסיֶה.

דבוֹרה הגבּיהה את ראשה וּפרשה מן העריסה, מפּני ששרה׳לה התחילה זעה מחמת קוֹל דבריה. בּרגלים כּבדוֹת חזרה אל מאחוֹרי הוילוֹן; העמידה פּנים שקטוֹת ואפילוּ מחייכוֹת, ואמרה:

— יש “פרוּשים” לתּוֹרה, ויוֹסיל רוֹצה להיוֹת פּרוּש להשׂכּלה; יוּצרך לעמוֹד בּמבחן קשה. מוּטב ששוּם איש קרוֹב לא יהיה עמוֹ ולא יהא מַבטילוֹ מעבוֹדתוֹ.

— שטוּיוֹת! שטוּיוֹת! — קראה פּסיֶה כּמעט בּכעס — כּגדיה אַתּ מדבּרת… סעי אַתּ עמוֹ, שוֹמעת אַתּ? אוֹ שלא תּניחי אוֹתוֹ לנסוֹע.

דבוֹרה עמדה סמוּכה בּגבּה אל קרן הארוֹן, כּשידיה מוּפשלוֹת לה מאחוֹריה ועיניה מוּשפּלוֹת. משוּנים עליה הדברים האלה. אילוּ גזרה עליה האשה הזוֹ לקפּוֹץ בּעד החלוֹן החוּצה, היה לה קל יוֹתר לעשׂוֹת רצוֹנה. היא גם לא הבינה יפה: לשם מה תּעשׂה זאת?

פּסיֶה עדיין היתה הוֹפכת בּלבנים, עדיין היתה רוֹשמת וּמחַשבת מה שהוּא בּפנקסה; דוֹמה שהסיחה כּבר את דעתּה משׂיחתן. וּדבוֹרה לא הזיזה את עצמה ממקוֹמה ועיניה עדיין מוּשפּלוֹת. בּקוֹצר־רוּח חיכּתה לשעה שסוֹף־סוֹף תּצא האשה מכּאן, והיא תּוָתר לבדה…

לבסוֹף עמדה פּסיֶה ונזדקפה. הסירה את משקפיה, הכניסה אוֹתם אל נרתּיק מתּכת שנסגר על־ידי קפיץ בּרעש; הפּעם בּיתר רעש.

— די! — קראה — נלכה לשתּוֹת תּה. עוֹד נימלך מחר. יש שהוּת. לפי־שעה, אִספי את כּל הסמרטוּטים הללוּ לחבילה אחת.

הפשילה את הוילוֹן לצאת, ולא יצאה. הפכה פּניה אל דבוֹרה שעדיין היתה סמוּכה אל הארוֹן, ואמרה:

— דעי לך, דבוֹרה: אַתּ אשמה בּכּל… בּכל זאת… אַתּ!

דבוֹרה הרתּיעה ממקוֹמה ונתנה בּאִשה זוֹ עינים תּמהוֹת־נפחדוֹת:

— אני?

— אם הקשר בּין בּעל לאשתּוֹ מתרוֹפף, האשה, אם נבוֹנה היא, משתּקדת לתקן את המקוֹם המרוּפּה, לאחוֹת את הקרע, ואילוּ כּשמַניחים את הקרע שיהא מתרחב והוֹלך… אז…

— אז האשה סמרטוּט, וּמקוֹמה על תּל האַשפּה?

— אף הפּעם אמרתּ אמת לאמיתּה… בּוֹאי, נרד לשתּוֹת תּה.

ונפטרה מן החדר לבדה.

פּסיֶה, בּניגוּד לבעלה, היתה אשה גבוֹהת־קוֹמה, בּעלת־בּשר ורחבת־כּתפיים. עיניה היוּ נאוֹת, אפוּרוֹת־בּהירוֹת, מתּחת לגבינים שחוֹרים ועבוּתּים. בּשעה שאין דעתּה נוֹחה עליה, נחרת קמט מאוּנך ועמוֹק בּשוֹרש חוֹטמה הבּשׂרני, וּשני גביניה המשוּפּעים מתחבּרים לקו אחד. עיניה, קוֹלה וכל גינוּניה אוֹמרים שׂררה ותקיפוּת. כּל בּני־הבּית, לרַבּוֹת בּעלה, היוּ מתייראים קצת מפּניה. בּשעה שנישׂאה לר׳ לייבּ יאנוֹבר לא היתה עוֹד צעירה, בּת עשׂרים וחמש היתה כּבר. כּל ימיה עברוּ עליה בּכּפר, בּבית אביה המוֹזג, — יהוּדי פּשוּט, ירא־שמים ועשיר גדוֹל, אבל ״קמצא בּר קמצא״… כּל בּנוֹתיו נישׂאוּ אחרי שנת העשׂרים לימי חייהן והיוּ נחשבוֹת לבתוּלוֹת זקנוֹת; היה חס על ממוֹנוֹ ועוֹמד על המיקח עם העתידים להיוֹת מחוּתּניו, בּנוֹגע לנדוּניה וּלסבלוֹנוֹת, עד שלבסוֹף היה מרמה אוֹתם, מַבטיח ואינוֹ מקיים. בּמרחבי שׂדוֹת, בּין תּפּוּחי־גן וערבוֹת־נחל, גדלה הנערה פּסיה, כּמוֹ אחיוֹתיה, חזקת גוּף ורבּת כּוֹחוֹת מפעפּעים. הבּדידוּת העיקה עליה (בּיחוּד לאחר ששתּי אחיוֹתיה הגדוֹלוֹת יצאוּ מבּית אביהן והלכוּ אחר בּעליהן); לא מצאה לה מפלט ממצוּקת כּוֹחוֹת העלוּמים שתססוּ בּקרבּה. כּל ימיה היתה מַמתּנת שיבוֹא גם אליה בּחיר־לבּה ויגאלנה משממוֹן בּית אביה ויביאה אל כּרך גדוֹל, רב תּשוּאוֹת וענין. לבסוֹֹף כּשבּא מַשׂא־נפשה ונתקיים חלוֹם־חייה, מצאוּה פּחי־נפש גדוֹלים. ״בּחיר לבּה״ היה תּלמיד־חכם משׂכּיל, גדוֹל ממנה בּחמש־עשׂרה שנים, שכּל ימיו לן בּאהלה של תּוֹרה. התּוֹרה התּישה את כּוֹחוֹ והקפּיצה עליו זיקנה לפני זמנה. את ראשית אוֹנוֹ ועתרת חוּמוֹ מסר כּבר לאשתּוֹ הראשוֹנה שהעמידה לוֹ כּחצי־תּריסר ילדים וילדוֹת. האשה חוֹלנית היתה; היא מתה, ורוֹב ילדיה לא הוֹציאוּ את שנתם אף הם. נשארוּ בּחיים רק פראדיל ויוֹסיל. וּפּסיה, מיד לאחר נישׂוּאיה, הוּטל עליה לחנך וּלגדל את שני היתוֹמים. עלבּוֹן חייה זרק בּה מרה, אף־על־פּי שמטבעה לא היתה רעת־לב. עכשיו התעוֹררוּ בּה געגוּעים עזים על מרחבי השׂדוֹת, על תּפּוּח גנם ועל ערבוֹת נחל מוֹלדתּה, כּשם שמתאבּלים על מת יקר אוֹ חוֹלמים על אבידה שאינה חוֹזרת. בּינתה לחשה לה שמוּטב לה לכבּוֹש את צערה ועלבּוֹנה. את בּניה החוֹרגים לא היתה מחבּבת, אבל נמנעת מרדוֹת בּהם. חיבּה לא היתה בּה גם אל בּעלה, אבל נהגה בּוֹ כּבוֹד. בּאוֹתם הימים עדיין לא נעשׂה ר׳ לייבּ על־ידי הרוֹזן סקירמוֹנט סוֹכן ראשי למכירת סוּכּר ואריגים, מתּוֹצרת בּתי־החרוֹשת שלוֹ, והיה מתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה בּעברית וגרמנית. ר׳ לייבּ היה אז משתבּח בּאשתּוֹ השניה שהיא יוֹדעת לברוֹא יש מאַין, וּלספּק בּפרוּטוֹת את צורכי הבּית. ולא ידע כּמה צרים עליה כּתלי בּיתוֹ. קצה נפשה בּדאגוֹת המַתמידוֹת והפּעוּטוֹת, דאגוֹת יוֹם יוֹם התּלוּיוֹת בּצרכי חדר־הבּישוּל, קצה נפשה בּחפיפת ראשיהם וקינוּח חטמיהם של ילדים שאינם שלה. נמלכה ופתחה אַכסַניה לסוֹחרים וּלבעלי־אחוּזוֹת שבּאים למינסק לרגלי עסקיהם. החדרים הנקיים, כּלי־הבּית הנאים, הסדר בּתפישׂת הבּית, ואף צוּרתה הנאה של בּעלת־הבּית, אהבת הנקיוֹן שבּה והלשוֹן הפּוֹלנית השגוּרה בּפיה, כּל המידוֹת הללוּ וכיוֹצא בּהן, שאינן שכיחוֹת בּאכסניוֹת יהוּדיוֹת אחרוֹת, משכוּ אל האכסניה שלה את פּקידי הממשלה, את בּעלי האחוּזוֹת הפּוֹלניים, את ה״פּוֹסיסוֹרים״ והסוֹחרים היהוּדיים. וּפּסיה היתה עסוּקה, והפּרנסה — בּשפע.

ר׳ לייבּ כּשם שאינוֹ מתערב בּעניני האכסניה, כּך אינוֹ ממחה בּידה בּעניני הבּית. ואם הוּא ממחה, אינוֹ מעלה כּלוּם. פּסיה לא מטבעה הוּא לחזוֹר בּה מדעתּה, כּשם שלא מטבעה לשנוֹת ממנהגי חייה. בּמידה שנתגדל תּוֹקפה ונתרבּוּ הזקוּקים לסיוּעה, בּה בּמידה התחילה היא נוֹתנת את דעתּה יוֹתר ויוֹתר לעניני הציבּוּר וּמתכּוונת להטיל את דעתּה על הבּריוֹת. לא בּכל דבר מוֹדה לה ר׳ לייבּ. מתּחילה עוֹד היה מתנגד, מוֹחה, מַסבּיר; לבסוֹף כּשראה שאין להזיזה מדעתּה, אמר: ניחא… נוֹהג הוּא לעבוֹר על מידוֹתיו ולשׂאת פּניה אף כּשאין רוּחוֹ נוֹחה ממעשׂיה וּדבריה. והיא, אף־על־פּי שעוֹמדת על דעתּה, תּוֹלה את עצמה בּבעלה: ״שלי סבוּר כּך וכך״… ״שלי לא יוּכל להסכּים לכך בּשוּם אוֹפן״… ״שלה״ פּירוּשוֹ: בּעלה; וּמלת־הקנין הזו, כּשפּסיה משתּמשת בּה, יש בּה בּנוֹתן טעם מיוּחד. ור׳ לייבּ שוֹמע ושוֹתק; הוּא מַחזיק לה טוֹבה על שאינה מַבטלת אוֹתוֹ מספריו החביבים עליו מכּל דבר בּעוֹלם.

בּדבר אחד בּלבד לא היתה פּסיה מחַוָה דעת: בּחינוּך הבּנים. כּאן היתה מבטלת את דעתּה מפּני דעת בּעלה. גם בּזמנים הקשים בּיוֹתר לא התנגדה לכך שישׂכּרוּ לילדים את המוֹרים הטוֹבים בּיוֹתר, וּמעוֹלם לא זרקה בּהם מרה בּקטנוּתם ולא כּיהתה בּהם משגדלוּ. ואף־על־פּי־כן היה מוֹראה עליהם כּל הימים, ואף לאחר נישׂוּאיהם. פראדיל השקטה, ענוּגת־הנפש ורפת־התּנוּעוֹת ממוּנה על תּפישׂת־הבּית; יוֹשה בּעלה נוֹשׂא־ונוֹתן עם חנוני־הסביבה מלקוֹחוֹתיו של ר׳ לייבּ. על יוֹסיל מוּטל להשגיח על החצר ועל המַחסנים. אבל יוֹסיל הוּא מיסוֹדו של אָביו, כּלוֹמר מטבעוֹ הוּא נוֹטה להיוֹת יוֹשב אוֹהל; בּקוֹשי, כּאילוּ כּפאוֹ שד, הוּא פּוֹרש מעלייתוֹ ויוֹרד אל מלאכתוֹ בּחצר. מרוֹב פּזרוֹנוֹ ושיכחתוֹ הוּא רק מַפריע את העוֹבדים ממלאכתּם. תּחת זאת דבוֹרה אשתּוֹ זריזה לא רק בּאכסניה של ה״דוֹדה״, אלא פּעמים היא מסייעת גם את פראדיל בּהנהלת הבּית. וּכשיש צוֹרך בּדבר, היא גם עמלה עם העוֹסקים בּחצר. ידה של אשה קטנה זוֹ בּכל. וּבכל היא ממוּלחת, זריזה וּמזרזת.

כּיון שנכנסה פּסיה אל חדר־האוֹכל, מיד ראוּ עיניה את יוֹסיל יוֹשב מוּפרש אצל תּנוּר־הרעפים וגוֹמע את התּה שלוֹ. אבל היא עברה עליו והעמידה פנים כּאילוּ אינה רוֹאה אוֹתוֹ. כּך דרכּה: אדם שאינוֹ מרוּצה עליה, אין עיניה רוֹאוֹת אוֹתוֹ כּלל, בּבחינת חלל ריק. האוֹרחים עמדוּ לכבוֹדה והקדימוּה בּשלוֹם וּבברכת ״שבוּע טוֹב״. ה׳ פיין נתבּלבּל קצת, כּמוֹ תּמיד בּשעה שהוּא רוֹאה אוֹתה, הסמיק והתחיל ממשמש בּזקן־לחייו וּבעניבתוֹ. דרך הליכה מתוּנה ושלטת נתקרבה אצל השוּלחן, מזגה לעצמה כּוֹס תּה, ותוֹך כּדי כך סקרה את כּל המסוּבּים בּמבּט שוֹאל. כּמוֹ תּמיד תּפשׂה ליד השוּלחן דוקא מקוֹם צנוּע בּיוֹתר, מאחוֹרי המיחם, בּסמוּך אצל ה״מיניסטר״ שלה. וזה גחן אליה, וּבלא שנדרש לכך, התחיל מספּר לה בּקצרה על דברים שנפלוּ, לפני שעה קלה, בּין יוֹסיל ובין יוֹשה. על פּניה עברה בּתחילה עוויה של שעמוּם, שפּירוּשה: מה תּימה? הרי שניהם כּאחד חכמים… ואחר הצליפה כּלפּי יוֹסיל מבּט האוֹמר: ״אַי, יוֹסיל! שוֹטה אתּה, יוֹסיל! ״… וּכששמעה על הגזירוֹת החדשוֹת ועל החַטפנים שנראוּ בּעיר, שאלה פּתאוֹם:

— כּלוּם גם אנשי מינסק חוֹששים מפּני גזירוֹת רעוֹת?

הכּל תּלוּ בּה עיניהם, והיא המשיכה בּאירוֹניה שלה המיתּממת:

— בּרוּך השם, שפּיני לֶוין עוֹדנוּ חי בּקרבּנוּ. הוּא ראש־הקהל שלנוּ והוא ידאג לנוּ.

— שוּב פּיני לוין? — הפליט ר׳ לייבּ בּנפש קניטה — היאַך לא נמאס עליך?

— הה, נמאס ונמאס! — השיבה אשתּוֹ בּשקט אבל בּתוֹקף של אדם המכּיר בּמשקלוֹ של כּל דיבּוּר ודיבּוּר היוֹצא מפּיו — כּמוֹ שמאוּס עלי כּל מאַחז עינים וגוֹנב דעת הבּריוֹת. על מה אני קוֹבלת? על שמהלכוֹת עדיין בּמינסק בּהמוֹת שעליהן לא נמאס עדיין, ולא עוֹד אלא שהן שׂשׂוֹת וּשׂמחוֹת שפּיני לוין הוּא הבֶּהָם שלהן… ואילוּ אתּה, עליך אין לתמוֹה שאתּה מַחזיר לוֹ שלוֹם, ואפילוּ מקדים בּשלוֹמוֹ. זיכרוֹנךָ קצר, ונשכּח ממך מה שבּיקש לעשׂוֹת לךָ.

— מה בּיקש לעשׂוֹת לי? בּאמת, שכחתּי.

— שכחתּ את המעשׂה בּד״ר לילינטאל?

חייך ר׳ לייבּ חיוּך רפה:

— נשים דעתּן קלה וזכרוֹנן קשה. זכוּרה אתּ שטוּיוֹת מלפני הרבּה שנים.

— נאה שטוּת זוֹ! אילוּ עלה אז בּידי החבריה של פּיני להטיל עלינוּ חרם, כּפי שהיה אז בּדעתּם, מה היה בּסוֹפנוּ? אני לא אשכּח את זאת. חטא חטאתי שאוֹתוֹ ד״ר לילינטאל המסכּן התאכסן אצלי, ושלא נעלנוּ בּפניו את דלת בּיתנוּ. ה׳ פיין לא היה אז בּמינסק ולא הכּירוּ. אדם חביב כּמוֹתוֹ לא ראיתי מימי, וּפיקח…״

— פּיקח לאו דוקא — העיר ר׳ לייבּ.

— פּיקח היה, — חזרה ואמרה פּסיֶה בּהטעמה מיוּחדת שאינה מַניחה מקוֹם לערעוּר — תּענוּג היה לשמוֹע את שׂיחתוֹ הנאה, את לשוֹנוֹ הגרמנית… גרמנית עמוּקה, עד שקשה היה להבין את כּל דבריו. וכמה היינוּ צוֹחקים כּשהיה מתפּאר לפנינוּ שהוּא יוֹדע לדבּר אידית, והיה מעקם את לשוֹנוֹ, עד שלא היתה דוֹמה לא לדייטש ולא לאידית. הזוֹכר אַתּה? וּפעם אַחת, הזוֹכר אתּה? פּרץ לתוֹך הבּית חיור, מבוּהל, וכוּלוֹ מעוּפּר בּעפר… פּיני הסית בּוֹ את כּל הפּוֹחחים שבּעיר לרוּץ אחריו, להשליך בּוֹ רפש, לרגמוֹ בּאבנים… אתּה שכחתּ את כּל זאת, אבל אני לא שכחתּי… לא ממידוֹתי היא השיכחה.

ה׳ פיין היה מתבּטל בּפני בּעלת־הבּית, וּבסתר־לבּוֹ היה גם מתיירא מפּני עוֹז־רוּחה. ואילוּ ר׳ לייבּ יָקַר בּעיניו ונכבּד בּגלל השׂכּלתוֹ המרוּבּה וּבגלל אָפיוֹ הרך והנוֹח לבּריוֹת. ועל כּן סלדה נפשוֹ מדברי הטרוֹניה שהשמיעה לוֹ אשתּוֹ. נזכּר בּשלוֹשת התּלמידים החדשים שניתּוֹספוּ בּימים האלה לבית־ספרוֹ, וּמצא שזוֹהי שעת־הכּוֹשר להביא לפניה בּשׂוֹרה טוֹבה זוֹ, לפייסה על־ידי כך וּלהסיר כּעס מלבּה. הרתּיע קצת על כּסאוֹ, חיכּך בּגרוֹנוֹ ואמר:

— מהמ, בּוַ־דאי!… כּלוֹמר… רציתי לוֹמר… מינסק רחוֹקה עדיין מפּרוֹגרס. אבל סוֹף האוֹר לנַצח… הנה בּית־הספר למשל… בּשבוּע הזה נוֹספוּ עוֹד שלוֹשה תּלמידים…"

— מסתּמא, אלי׳ הסַייד שלח את נערוֹ. מי עוֹד?

— סנדלר אחד שלח שני ילדים בּבת־אחת.

— אה, בּרוּכ׳קה זה! — קראה פּסיה וצחקה את צחוֹקה הקט והכּבוּש. שׂפתיה האמיצוֹת נפשׂקוּ כּל־שהן וטוּר שיניה הבּריאות ניצנץ לאוֹר המנוֹרה.

היא צחקה לתמימוּתוֹ של ה׳ פיין שהביא לה בּשׂוֹרה זוֹ; לא ידע הלזה כּמה התעסקה היא קוֹדם לכן עם אוֹתוֹ סַייד ועם אוֹתוֹ סנדלר עד שהסכּימוּ להביא את ילדיהם אל בּית־הספר. ידוּע היה שבּעל־מלאכה אוֹ אוּמן שהוּא אב לבנים לא יוּכל להשׂתכּר בּבית־האכסניה של פּסיה יאנוֹבר אלא אם כּן יקבּל על עצמוֹ תּנאי זה שיוֹציא את בּניו מרשוּת התּלמוּד־תּוֹרה של הקהל ויכניסוֹ אל בּית־הספר של ה׳ פיין, שהיה לצנינים בּעיני ראש הקהל ועדת הקנאים…

נכנס ר׳ זוּסיל לאפוּנר, הוּא הדוֹד ר׳ זוּסיה, גיסה של פּסיה (אחוֹתה הבּכירה היתה נשׂוּאה לוֹ). אף־על־פּי שאין הוּא יוֹתר מבּן חמישים, קלסתּר פּניו כּפני ישיש, מעוּטרים זקן וּפיאות לבנים כּשלג. הוּא חסיד בּר אוּריין, אוֹהב את כּל שנברא בּצלם, ותמיד שׂמח וטוֹב לב. מעוֹלם לא שמעוּ מפּיו אנחה אוֹ מרי־שׂיח, אפילוּ בּשעה שנהפך עליו הגלגל ויצא נקי מנכסיו. את הכּל הוּא מקבל בּאהבה, וּמברך על הרעה כּמוֹ על הטוֹבה. ליצני הדוֹר מספּרים שבּשעה שהיוּ שוֹאלים אוֹתוֹ לשלוֹם בּנוֹ החוֹלה, היה משיב בּנדנוּד־ראש מתוֹך קוֹרת־רוּח: ״חוֹלה מסוּכּן, בּרוּך השם״; בּשעה שאבד ממוֹנוֹ ונתמסכּן מאוד, לא חלשה דעתּוֹ, והיה מספּר ואוֹֹמר מתוֹך בּדיחוּת־דעת: ״הפסדתּי את כּל ממוֹני; עכשיו אין לי כּלוּם, בּרוּך השם!״. בּשעתּוֹ היה אמיד, ואפילוּ עשיר גדוֹל, היוּ לוֹ ״פוֹסיסיוֹת״¹, בּתי־משׂרפוֹת־יין והיה סוֹחר בּתבוּאה וּבעצים, וּמימיו לא כּתב זכרוֹן־דברים עם שוּתף, לא נהג לחתוֹם אוֹ לקבּל שטר־חוֹב, כּתב־קבּלה וכיוֹצא בּאלה. הוּא היה מאמין בּכל אדם, והכּל היוּ מאמינים בּוֹ. את כּל אדם היה מעמיד על חזקת כּשרוּתוֹ. מוּטב — היה אוֹמר — שאפסיד את ממוֹני ואהיה כּל ימי שוֹטה לפני הבּריוֹת ולא אעשׂה יהוּדי עבריין ורמאי לשעה אחת. וסוֹף שבּדק את חשבּוֹנוֹ ונמצא חסר וּמטוּפּל בּחוֹבוֹת; נתגלה ששוּתּפוֹ (יהוּדי חשוּב מנכבּדי הכּוֹתל המזרחי, עוֹבר בּשבּתוֹת לפני התּיבה בּגלל פּרקוֹ הנאה וּזקנוֹ המגוּדל) היה זמן רב גוֹנב את דעתּוֹ וּמערים עליו כּל מיני ערמוּמיוּת עד שהציגוֹ כּכלי ריק. קיילה, אשתּוֹ של ר׳ זוּסיל, הרעישה שמים וארץ, בּכל שבּת היתה מעכּבת את קריאת התּוֹרה. וּפעם בּשבּת מברכין, כּששוּתפוֹ של בּעלה עמד לפני התּיבה עטוּף בּטליתוֹ וּמוּכן לתפילת־מוּסף, נכנסה אוֹתה קיילה הקטנה והזריזה, התקרבה בּפסיעוֹתיה הקלוֹת והמהירוֹת אצל העמוּד, וּבלא אוֹמר וּדברים הדפה אוֹתוֹ ממקוֹמוֹ והתייצבה לפני העמוּד; אף־על־פּי שהיא גוּצה היתה, והוּא — איש מידוֹת וּבעל־בּשׂר, עשׂתה זאת בּזריזוּת וקל מהרה, עד שקהל־המתפּללים היה בּתּחילה נדהם ולא הבין מה נעשׂה לעיניו. רק לאחר רגעים פּרץ רעש, נשמעוּ קוֹלוֹת התמרמרוּת, צחוֹק, הטחת ידים על העמוּדים. וקיילה עמדה איתן לפני העמוּד. ״רמאי כּזה, טענה, חמסן וגזלן כּזה יהא שליח־ציבּוּר? לא יזכּוּ לכך שׂוֹנאי ישׂראל ששם שמים יהא מחוּלל על־ידוֹ״. לא זזה ממקוֹמה, ולא הוֹעילוּ כּל דברי פּיתּוּי וריצוּי, עד שבּא שליח־ציבּוּר אחר להתפּלל בּמקוֹם הראשוֹן. אבל ר׳ זוּסיל לא תּבע את שוּתּפוֹ לדין. לא השגיח בּאשתּוֹ ששפתה לוֹ בּעבוּר זאת יוֹם יוֹם יוֹרה של פּוּרעניוֹת, הלך אצל השוּתּף ואמר לוֹ: ״לוַאי שימחוֹל לך המקוֹם, כּשם שאני מחלתי לך״. וּבזה נסתּיים הסכסוּך. עד היוֹם מצחצחים עליו ליצני הדוֹר את שיניהם כּשמספּרים בּמעשׂה הזה. שלא בּידיעת גיסה, תּוֹמכת פּסיה בּאחוֹתה בּצנעה, שכּן ר׳ זוּסיל לא היה מסכּים לקבּל אפילוּ מגיסתוֹ מתּנת חינם. בּתמימוּתוֹ סבוּר היה שהוּא מפרנס את בּיתוֹ בּ״שׂכר הבּטלה״ בּעד שיעוּרי־ההוֹראה שהוּא נוֹתן ליוֹסיל וליוֹשה בּגפ״ת.

בּכניסתוֹ בּירך ר׳ זוּסיל את כּל המסוּבּים בּקול רם ושׂמחַ בּ״שבוּע טוֹב״ ו״שנה טוֹבה״. הכּל קיבּלוּ את פּניו בּחיבּה וּבבת־צחוֹֹק של קוֹרת־רוּח, מפּני שחיבּה וקוֹרת־רוּח היוּ שרוּיוֹת גם על פּניו. ר׳ פייטיל הזיז את כּסאוֹ וּפינה מקוֹם לר׳ זוּסיל; הלז ישב מתּוֹך דעה זחוּחה, הכּה בּאצבּע צרידה וזימזם בּלחש איזה ניגוּן חסידי: ״אַי־אַי־אַי… בּים־בּים־בּאם״…

— מהיכן אתּה בּא, זוּסיה? שאלה אוֹתוֹ פּסיה.

— מתּנחוּם שלנוּ… היה בּן־זכר…

— מַשקה בּוַדאי לא הייתם חסרים שם, אבל מה אכלתּם שם? ״קדחת עם חוּטים כּשרים״?

— לאו דוקא. היתה סעוּדת ״מלווה מלכּה״ הגוּנה. כּל אחד הביא עמוֹ מבּיתוֹ משהוּ.

הכּל צחקוּ לסעוּדה זוֹ שהמוּזמנים כּוֹססים עליה.

— ואף־על־פּי־כן סבוּרני שלא תּסרב לעשׂוֹת שוּב בּרכה. לך, זוּסיל, בּבקשה, נטוֹל ידיךָ.

ר׳ זוּסיל פּקפּק קצת, גירד את פּדחתּוֹ ותלה עינים שוֹאלוֹת בּר׳ לייבּ כּנוֹטל ממנוּ עצה אם כּדאי הדבר.

— אין צוֹרך להשתּהוֹת הרבּה, — קרא אליו זה, — מה שאוֹמרת לך בּעלת־הבּית עשׂה.

לא היתה שעה מרוּבּה וּפאת השוּלחן, שלפני ר׳ זוּסיל, כּוּסתה בּמפּה לבנה מקוּפּלת, הוּבאוּ נתחי דג כּבוּש, מעוּטרים בּטבּעוֹת בּצל וסמוּך בּבקבּוּק יי״ש מַבהיק וריחני. טיפּלוּ בּזה גם פראדיל וגם פּסיה בּכבוֹדה וּבעצמה. כּל אחת נזכּרה וּבאה להוֹסיף משהוּ לסעוּדה. ר׳ זוּסיל שרעֵב היה לא סירב הרבּה; נטל את ידיו, טבל פּת בּמלח לברכה, מזג לעצמוֹ כּוס יי״ש ושתה בּהרחבת־הדעת: ״לחיים, יהוּדים, לחיים!״, ואכל לתאבוֹנוֹ. אחר בּרכּת־המזוֹן פּתח בּזמירוֹת למוֹצאי־שבּת, שזימר בּניגוּן של חסידים, מתוֹך הכּאת אצבּע צרידה, תּפיפה בּרגל וּ״בּים־בּאם״ וּקריאוֹת: ״אַי, גוֹטניוּ!… אַי־ווי, האַרציגר טאַטה אין הימל!״… מן היי״ש טעם אך מעט, אבל דעתּוֹ היתה בּדוּחה עליו כּאילוּ היה שתוּי. הכּל הסתּכּלוּ בּוֹ מתוֹך שתיקה וּבחיוּך קל. שלא מדעת שרתה על כּוּלם מקצת מרוּחוֹ הטוֹבה.

— איזהו ר׳ תּנחוּם שנתבּרך בּבן־זכר? — שאל ר׳ פייטיל.

— השמש בּקלוֹיז שלנוּ.

— הוֹ, הלז? — קרא המיניסטר — הרי זה בּאמת בּר־מזל: דוֹמני שזהוּ השביעי או השמיני אצלוֹ.

— בּרוּך השם, נוֹלד עוֹד קאַנטוֹניסט² בּישׂראל — רטן יוֹשה בּאזני אשתּוֹ.

ר׳ זוּסיל קלט את הדברים בּקצה אָזנוֹ:

— טוֹעה אתּה, יוֹשה, טוֹעה אתּה!… כּל יהוּדי שנוֹלד הריהוּ משיח קטן.

— הן. בּקטנוֹתם הם משיחים קטנים, אבל משהם נעשׂים גדוֹלים? — שאל שקוֹליק.

— נעשׂים הם חסידים׳ליך, עוֹסקים בּמצווֹת ולוֹמדים תּוֹרה.

— וּמה דינם של יהוּדים שאינם עוֹסקים בּמצווֹת ואינם לוֹמדים תּוֹרה? — שאל יוֹשה בּקוֹל שהיה בּוֹ אָבק של לגלוּג.

— על זה אמר יפה ר׳ נחמן… — אמר ר׳ זוּסיל.

— איזה ר׳ נחמן? — שאל ר׳ לייבּ.

— ר׳ נחמן… הבּראצלאווי! הוּא אמר שמשה מלוּבּש בּכל אדם מישׂראל, בּכל אֵבר ואֵבר שלוֹ… הרי זה עמוֹק מאד… משה רבּנוּ, עד שגאל ישׂראל, היה בּעצמוֹ זקוּק לגאוּלה. כּמה שנים היה שרוּי בּבית פּרעה, אַ? ארבּעים שנה היה רוֹעה צאן אצל יתרוֹ… כּל ישׂראל חייב לגאוֹל את משה שבּתוֹך עצמוֹ, בּאבריו של עצמוֹ, ואז יִגאֵל כּל כּלל ישׂראל… אי־אי, בּים־בּים־בּאם… ״תּצליחנוּ על ידוֹ בּתּוֹרה… בּתּוֹרה״ אוֹ־אוֹ… — המשיך ר׳ זוּסיל לנגן את זמירוֹתיו.

— אם כּן — אמר יוֹשה בּאוֹתוֹ חיוּך של לגלוּג כּבוּש — יש תּקוה גם לה׳ שקוֹליק להיגאל?

— בּוַדאי! גם יגאַל וגם יִגאֵל כּמוֹ כּל יהוּדי!

הכּל צחקוּ.

ר׳ זוּסיל לא השגיח בּצחוֹק ואמר בּפשטוּת:

— בּמה גרוּע ה׳ שקוֹליק מכּוֹמר… מכּוֹמר של עכּוּ״ם? (הפּעם צחק גם שקוֹליק, וּמצחוֹ הבהיק בּנטפי זיעה) ויתרוֹ שכּוֹמר היה לעבוֹדה־זרה מספּרים עליו רז״ל שיוֹם אחד ראה שאין בּעבוֹדה־זרה שלוֹ ממש, בּיסר עליה והרהר לעשׂוֹת תּשוּבה, מה עשׂה? עמד והוֹדיע לבני עדתוֹ: ״עד עכשיו הייתי משמש אתכם; מעכשיו זקן אני, בּחרוּ לכם כּוֹמר אחר״. עמד והוֹציא להם כּלי־תּשמישי העבוֹדה־הזרה, ונתן להם את הכּל…״

— יִישר כּוֹחוֹ על הבֹּשׂוֹרה הטוֹבה — אמר שקוֹליק — ואת דרשתוֹ של המַגיד הווֹהליני שמע מר?

— לאו. היה לי שיעוּר משניוֹת בּקלוֹיז שלנוּ, משוּם בּיטוּל תּוֹרה לא הלכתּי.

— חבל. המגיד תּיאר את כּל שבילי הגיהנוֹם, כּדי שימצא שם כּל יהוּדי את ידיו ורגליו, ולא תּעה כּמקל של סוּמא…

— משוּם זה איני חוֹשש — השיב ר׳ זוּסיל בּצחוֹקוֹ הצרוּד קצת, שהיה דוֹמה לצחוֹק ילד בּגלל שתּי שיניו הקדמיוֹת והיחידוֹת שבּצבּצוּ מתּוֹך פּיו — משוּם זה איני חוֹשש — חזר ואמר — וּמה בּכך אם אהיה תּוֹעה בּגיהנוֹם? מה חילוּק בּין דינה של אש וּבין דינוֹ של שלג? שניהם כּאחד טוֹבים…

— אַי־אַי זוּסיל! — מאַיימת עליו פּסיה בּאצבּעה — חוֹשדת אני בּך שאתּה מדבּר כּך, מפּני שבּעוֹמק לבּךָ מוּבטח אתּה שבּן־העוֹלם הבּא אתּה.

— מה יוֹדע בּשׂר ודם ממה שמזוּמן לוֹ שם? מי יוֹדע… את האמת אגלה לכם — הוֹסיף בּבת־צחוֹק טוֹבה של ילד — האמת היא שאיני מתיירא בּיוֹתר מדינה של גיהנוֹם. אף שם הקדוֹש־בּרֹוּך־הוּא. אין מקוֹם פּנוּי ממנו. אף שם… בּלא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, חס ושלוֹם, אף בּגן־העדן רע, ועמוֹ יתבּרך אף בּגיהנוֹם טוֹב. כּבר אמר דוד המלך עה״ש: גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירא רע כּי אתּה עמדי.

— נַניח את כּל הדברים התּפלים הללוּ! — אמרה פּתאוֹם בּעלת־הבּית בּקוֹל של כּעס וּבסבר פּנים חמוּרוֹת, עד שר׳ זוּסיל דעתּוֹ נתבּלבּלה עליו קצת — מוּטב שתּאמר לי כּיצד אתּם שוֹמרים על חיימ׳קה שלכם? שמעתּ, חַטפנים מסתּוֹבבים בּעיר.

על פּני ר׳ זוּסיל עבר לרגע צל, כּצל שמַכהה את הפּלג הזך, בּשעה שהחַמה מיטמרת מאחרי ענן. משך בּכתפיו ואמר:

— שמעתּי, שמעתּי… הזקנה שלי מַטמינה אוֹתוֹ בּאיזה מקוֹם. שוֹכב הוּא בּאיזוֹ עלייה אוֹ בּאיזה מַרתּף… בּין כּך וּבין כּך שרוּי הוּא בּלא תּלמוּד תּוֹרה… יש לחשוֹש שישכּח את המעט שלמד. מוֹח גדוֹל איננוּ.

— וזוֹהי, ר׳ זוּסיל, — קרא יוֹשה בּרוֹגז — דאגתוֹ היחידה, שמא תּישכח תּוֹרה ממנוּ? ולוֹ לגוּפוֹ אינוֹ דוֹאג?

— חיים׳קה שלי הוּא ילד ישׂראל בּין מאוֹת ואלפי ילדי ישׂראל הנתוּנים בּצרה וּבשביה. מי יוֹדע את כּוָנת ההשגחה? שמא כּל עצמם של החוֹטפים אינם אלא שלוּחי המקוֹם…

יוֹשה כּיוָן ששמע זאת טפח בּשתּי ידיו על בּרכּי עצמוֹ וניתּר ממקוֹמוֹ כּאילוּ נשכוֹ נחש. משכה אוֹתוֹ פראדיל בּשרווּלוֹ והחזירתּוֹ אל מקוֹמוֹ. בּמבּט משדל וּמגנה כּאחד בּיקשה ממנוּ לכבּוֹש את כּעסוֹ, וּבעצמה פּנתה אל הדוֹד זוּסיה בּקוֹלה הלבבי והשקט:

— שלוּחי־המקוֹם? אוֹתם החטפנים? אם כּן? המקוֹם הוּא ששוֹלח אוֹתם לחטוֹף את ילדינוּ על מנת למסרם לשמד? שמא הגזים קצת ר׳ זוּסיה?

— כּתוּב בּספרינוּ הקדוֹשים, פראדיל, שאין אדם נוֹקף אצבּעוֹ מלמטה אלא אם כּן מכריזין עליו מלמעלה. אפילוּ הרשע, רחימתי, אפילוּ הרשע… מה הוּא האדם? שוֹפר חלוּל, שהשכינה תּוֹקעת בּוֹ וּמשמיעה קוֹלה, בּין בּתקיעה גדוֹלה וּבין בּקול דממה דקה. גם הצדיק וגם הרשע שוֹפרוֹת הם לקוֹלוֹ של המקוֹם יתבּרך. אף־על־פּי שלא הרי זה כּהרי זה… יש שוֹפרוֹת שקוֹלם הוֹלך מסוֹף העוֹלם עד סוֹפוֹ, ויש שצרים הם אוֹ אטוּמים, ואין קוֹלם נשמע.

— אבל החטפנים…

— החטפנים… החטפנים… מהוּמ… הן… — עמעם ר׳ זוּסיל קצת מבוּלבּל; רגע לעס את חוּדוֹ של זקנוֹ, גביניו הוּגבּהוּ קצת, על מצחוֹ הבּהיר נתעמקוּ חריצים קצרים אחדים, ועיניו הטוֹבוֹת והקוֹרנוֹת שניתלוּ בּמנוֹרה, הוּצתוּ בּאוֹרם של יסוּרים ושל אמוּנה. שעה קלה היה מהרהר, ואחר אמר עם שהוּא מלווה את דבריו בּתנוּעת כּפּוֹ הקצוּבה על גבּי השוּלחן:

— מהוּם, הן… בּעצם הייתי יכוֹל לפטר אתכם בּמאמר חז״ל: ״אם פּני הדוֹר כּפני כּלב, על מי נישען? על אבינוּ שבשמים״. אבל אין הדבר כּל כּך פּשוּט. הן… זכוּת גדוֹלה עמדה לוֹ לדוֹרוֹ של תּרח שבּימיו הוּשלך אברהם אבינוּ לתוֹך האוּר; כּמה גדוֹלה יוֹתר זכוּת דוֹרוֹ של נבוּכדנאצר ששלוֹשה צדיקים, חנניה, מישאל ועזריה, קידשוּ את השם יתבּרך וּמסרוּ עצמם לכבשן האש. על אחת כּמה וכמה גדוֹלה זכוּתנו שילדי־ישׂראל, נשמוֹת טהוֹרוֹת וקדוֹשות, שלא טעמוּ טעם של חטא, בּאים בּימינוּ, למאוֹת ולאלפים, בּאש וּבמים, מתנַסים בּנסיוֹנוֹת גדוֹלים וּמרים, שצדיקי עוֹלם לא נתנַסוּ בּהם, וּמקדשים את שמוֹ יתבּרך…

יוֹשה לא יכוֹל עוֹד לישב בּמנוּחה. עמד וּפנה לצאת.

— יוֹשה! — קראה אחריו אשתּוֹ. מכּיוָן שראתה שעמד לילך, עמדה אף היא והלכה אחריו. סמוּך אצל הדלת, בּצל, עיכּבה אוֹתוֹ:

— שוּב אתּה הוֹלך מן הבּית?

— איני יכוֹל לשמוֹע את דברי הפּטפּוּט האלה — אמר בּקוֹל רפה.

— אתּה נרגז מאוד בּזמן האחרוֹן.

— אף אַתּ בּזאת? נרגז, נרגז… אינכם פּוֹסקים כּל היוֹם וכל הערב לחזוֹר לי על זאת. כּיצד לא נמאס עליכם? מוּטב! אני נרגז. וּמה בּכך? מה איכפּת לכם?

— גם אמש יצאת, גם שלשוֹם, וגם כּל הערבים… — קבלה פראדיל בּלחש וּבקוֹל רך, משדל וּמתחַטא כּאחד.

— אם כּן, מה רצוֹנך? שאשב בּבּית? מה בּצע לך בּישיבה זוֹ שאהיה יוֹשב שם בּחדרי ותוֹלה עיני בּתּקרה?

— אני יוֹדעת ששם, בּמקוֹם שאתה הוֹלך לשם, אתּה מוֹצא יוֹתר ענין מלישב עמי.

יוֹשה נרתּע כּלשהוּ, וכוּלוֹ מתיחוּת:

— מוּטב! — אמר בּקוֹל שקט ושפוּי כּביכוֹל, שנשמע מתּוֹכוֹ כּל רגזוֹ הכּבוּש — לא אצא לשוּם מקוֹם. ערב ערב אהיה יוֹשב כּלוּא בּחדרי; נראה אם ישיבתי זוֹ תּניח את דעתּךְ וּתהַנךְ בּיוֹתר.

— אַתּה שוּב מתרגז… ואני רק דבר אחד מבקשת ממךָ: לא לחזוֹר משם בּמאוּחר. אילוּ ידעתּ, יוֹשה, כּמה קשה להיוֹת כּל הערב שרוּיה יחידה בּבּית, להבּיט בּחלוֹן החשוּך וּלחכּוֹת, לחכּוֹת…״

— אבל למה? למה תּחכּי? שכבי לישוֹן, ודי!

— יוֹשה…

— מה עוֹד? — שאל בּקוֹצר־רוּח.

— הרי אתּה הוֹלך אל אפרים…

— הן, אל אפרים! ומה בּכך? שמא אסוּר?

פראדיל נאנחה חרישית ושתקה.

— וּמה בּכך, פראדיל? — חזר על שאלתוֹ — מפני מה אַתּ שוֹתקת? מה כּמוּס עמך שם בּלב? למה לא תּדבּרי דברים בּרוּרים? — הוּא דיבּר בּלחש, כּדי שלא יגיעוּ דבריהם אל אָזני המסוּבּים אל השוּלחן, אבל נפשוֹ היתה נפעמת מאד.

היא עמדה שפלת־עינים, ושתקה. הוּא דחק עליה בּשאלוֹתיו, אף־על־פּי שידע שתהא שוֹתקת, שלא תּענה כּלוּם, שלא תּוּכל להגיד לוֹ מה בּלבּה. בּלבּה היתה המחשבה על אוֹדוֹת אחוֹתוֹ של אפרים חברוֹ, על אוֹדוֹת מַלכּה. וגם פראדיל ידעה שהוּא מבין לחרדתה, ולא יכלה להגבּיה אליו את עיניה.

כשתּי שניוֹת נמשכה בּיניהם השתיקה.

— שטיה… — סינן לה דרך שיניו, החזיר פּניו ויצא.

רגע עמדה המוּמה בּצל, כּאילוּ ירדה הלומת־פּתע על ראשה, וּמיד לאחר מכּן התנערה, הגבּיהה ראשה וחזרה אל מקוֹמה, וּבפנים חיורוֹת בּמקצת וּבבת־צחוֹק נוּגה שאלה:

— רבּוֹתי! למי עוֹד תּה?

יוֹסיל, לא כּמוֹ גיסוֹ, חיבּה יתירה היתה נוֹדעת ממנוּ לדוֹד זוּסיה. נפשוֹ קשוּרה בּוֹ מילדוּתוֹ, מאוֹתם הימים שר׳ זוּסיל היה עדיין משוּפּע בּעסקים וּבנכסים והיה בּא מזמן לזמן למינסק וּמתאַרח בּביתם; כּל פּעם היה מביא עמוֹ מתּנוֹת לילדים וּמשעשעם בּסיפּוּרי־מעשׂיוֹת וּבשאלוֹת של סתר־פּתר, כּמוֹת שהוּא משעשע עכשיו את שיינדילה ואת חיימ׳קה שלוֹ. ואילוּ הערב קשה היה לוֹ ליוֹסיל לשמוֹע את דברי הזקן, שכּנראה אבד לבּוֹ עד כּדי כּך שאפילוּ כּנגד גזירה רעה על זקנים וטף מישׂראל, לרבּוֹת בּן־זקוּניו, אין בּפיו אלא פּטפּוּטי הבל של ״מַגידוּת״ הצדיקים שלוֹ.

הוֹאיל וישוּב היה אצל התּנוּר לא הרחק מן הדלת, הגיעוּ אל אוזניו דברי הלחש של אחוֹתוֹ וּבעלה. הדברים הגיעוּ אליו למקוּטעים, ואת גוּפוֹ של הענין לא ידע; אבל אל לבּוֹ נגע קוֹלה הרך והמתחנן של אחוֹתוֹ, שנשמעה מתּוֹכוֹ איזוֹ עגמת־נפש כּמוּסה. והוּא, יוֹשה, על מה היה רוֹגז ורוֹגש כּל כּך? זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שהוּא שוֹמע, שלא בּטוֹבתוֹ, שׂיחה כּזוֹ בּין אחוֹתוֹ וּבין בּעלה. לא עלה על דעתּוֹ שאפשר בּכלל להשמיע לפראדיל דברים קשים כּגידים ושיוֹשה יעיז לדבּר אליה כּך… נפשוֹ דאבה על אחוֹתוֹ.

עמד, נתלבּש ונפטר מן הבּית בּנפש נפעמת.

פּרק שלישי    🔗

יוֹסיל יצא מבּיתוֹ על מנת לילך למקוֹם שגם יוֹשה הלך לשם, אצל אפרים חברם. קבוּצת חברים היוּ נוֹהגים להתכּנס שם בּכל מוֹצאי־שבּת, לשוֹחח וּלהתוַכּח על ספרים ועל שאלוֹת שהיוּ מתעוֹררוֹת אגב קריאה.

כּיוָן שנמצא עוֹמד בּחוּץ, נזכּר את תּלמידיו ותמה על עצמוֹ שהסיח דעתּוֹ משיעוּר־ההוֹראה שהוּא חייב ליתּן להם בּלילה זה. התקרב אצל החלוֹן, וּלאוֹר הקלוּש שהסתּנן בּעד סדקי התּריס, הסתּכּל בּשעוֹן. ראה שעדיין יש סיפּק בּידוֹ לבוֹא אל השעה היעוּדה, ונתקררה דעתּוֹ. זה כּשנה שהוּא מזדמן שלוֹש פּעמים בּשבוּע, לשעוֹת קבוּעוֹת, עם שלוֹשת תּלמידיו, ותמיד מתּוֹך קוֹרת־רוּח מיוּחדת של אדם העוֹסק בּסתר בּאיזוֹ מצוָה גדוֹלה. שלוֹשת תּלמידיו הם שלוֹשת ה״עילויּים״ שמינסק נתבּרכה בּהם: לייבּ׳לה, בּנוֹ של ה״מרא דאַתרא״, ר׳ טיבילה, זרח, בּנוֹ של השמש בּ״קלוֹיז של בּליוּמ׳קה״, וּבּוּנים, בּנוֹ של ר׳ פייטיל המיניסטר. הללוּ היוּ גאוָתה ותפארתּה של מינסק. כּל העיר בּטוּחה היתה שהיא עתידה להתפּרסם בּעוֹלם על־ידי שלוֹשת צנתּרוֹת הזהב האלה שהעמידה מתּוֹכה. למן ה״פּני״ ועד הפּחוּתים שבּעיר, היוּ מתגאים בּהם. ״מחר הם עוֹמדים לעשׂוֹת סיוּם! מסַיימים הם מסכת ״עירוּבין״ וּפוֹתחים בּמסכת ״יבמוֹת״… ״עירוּבין״ כּבר מוּנחת אצלם בּקוּפסה״… — מבשׂר הבּעל לאשתּוֹ וּלבני־בּיתוֹ עם כּניסתוֹ לבּית, לאחר נשיקת המזוּזה, ושׂק הטלית והתּפילין בּבית־שחיוֹ. מי בּמינסק לא ידע בּאיזוֹ סוּגיה הם עוֹמדים! מי בּמינסק לא ידע כּמה דפּים כּבר שגוּרים בּפיהם! מי בּמינסק לא ידע מי מהם סיני וּמי עוֹקר הרים! רק דבר אחד לבד לא ידעוּ; לא ידעוּ כּי ״האוֹרב יוֹשב להם בּחדר״… לא ידעוּ, לא ההוֹרים ולא שוּם אדם אחר, שלילה לילה מזדמנים ילדי טיפּוּחיהם וסיכּוּייהם אלה בּעזרת־הנשים שבּקלוֹיז של בּליוּמקה להגוֹת בּספרי ״טריפה־פּסוּל״, לשמוֹע לקח בּלימוּדים חיצוֹניים מפּי בּנוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר, שאף הוּא חשוּד על הכּפירה, כּידוּע. ויוֹסיל מַחזיק טוֹבה לעצמוֹ שנתגלגלה זכוּת על־ידוֹ לרווֹת את צמאוֹנם לדעת. מי יוֹדע את נתיבוֹ של כּל אחד משלוֹשת אלה הקרוּיים לשמש מאוֹרוֹת בּישׂראל, להיכן עתיד הוּא להוֹבילוֹ, למי, היאך וּבמה יפיץ אוֹרוֹ?… אמת, כּל פּעם שפייטיל המיניסטר בּא אצלם, והוּא, יוֹסיל, שוֹמע אוֹתוֹ משתּבּח בּבנוֹ המתנצח עם הרב בּדברי תּוֹרה, לבּוֹ של יוֹסיל נוֹקפוֹ על שהוּא גוֹנב דעת האב העלוּב הזה. אבל רק לשעה קלה. גדוֹלה מצוָה שמַעבירה כּל נדנוּדי ספק מן הלב.

דרך סימטאוֹת צרוֹת וּמעוּקלוֹת, דרך מבוֹאוֹת מפוּלשים מבוֹי בּתוֹך מבוֹי, הוֹלך יוֹסיל וּמגשש בּאפלה, הוֹאיל ואין פּנסים דוֹלקים כּאן, והרגלים נתקלוֹת בּגבשוּשיוֹת של שלג ושל אַשפּה, שף וּמתחַכּך בּצדי הדרך, ליד כּתלי הבּתים. על החלוֹנוֹת הקטנים והנמוּכים אין וילאוֹת או תּריסים ויש להציץ בּפנים. בּכל בּית אוֹתוֹ מחזה מוּדע של דלוּת לאין־מוֹצא. השבּת נסתּלקה מכּאן, פּתאוֹם וּבחשאי, כּמעשׂה כישוּף, כּמין חלוֹם טוֹב, וּלפתע נתגלתה המציאוּת המנַוולת. מעוּרטל ממפּת השבּת עוֹמד השוּלחן וּבסדק העוֹבר באמצעיתוֹ לכל אָרכּוֹ של הלוּח, נעוּצה בּקעת בּוֹערת, ששלהבתּה הקטנה והמבלחת מטילה קדרוּת בּבּית יוֹתר משהיא מאירה. הדאגוֹת הישנוֹת של השבוּע החדש בּאוּ בּשטף על האנשים, וּכבר הספּיקוּ לפַחם את פּניהם. אי־שם תּינוֹק מילל, קטנים מתכּתּשים… הנה יוֹשבת כּנגד האוּר שבּתּנוּר זקנה קטנה ויחידה, יוֹשבת לה שחוּחה, וּשתּי ידיה תּלוּיוֹת בּרפיוֹן בּין בּרכּיה. אינה זעה כּנרדמה, ודוֹמה שאינה יכוֹלה לזוּע זיע כּלשהוּ תּחת כּוֹבד משׂא שנוֹתיה וחבילי היסוּרים והצרוֹת הצרוּרוֹת שנטענוּ על גבּה המקוּמר והכּפוּף… הנה עוֹמדת אשה גבוֹהה, כּחוּשה, קוֹדרה, עטוּפה בּלוֹיים, כּריסה בּין שיניה, עוֹמדת וּמדבּרת אל בּעלה היוֹשב וכוֹתב מפּיה על גבּי הצד הפּנימי של לוּח הסידוּר ״קרבּן־מנחה״. היא המפרנסת, היא שתשכּים מחר בּבּוֹקר לעמוֹד בּשוּק לפני תּריס סחוֹרתה וּבכל כּוֹחוֹתיה הדלים תּשתּדל להתגבּר בּקוֹלה על קוֹלוֹתיהן של נשי־חיִל כּמוֹתה הצוֹוחוֹת וּמוֹשכוֹת אליהן עוֹברים ושבים. ועכשיו עוֹשׂים את חשבּוֹן השבוּע, למי הם חבים, מי חב להם… יוֹשב לוֹ יהוּדי לפני זנב נר־חלב מיוּתּם וּמעיין בּספר… מרחוֹק מגיעוֹת זמירוֹת חסידים מאחרים על סעוּדת ״מלווה־מלכּה״… ״יוֹשבי חוֹשך וצלמות, אסירי עוֹני וּברזל״, עלה פּתאוֹם פּסוּק מפּסוּקי תהלים על לבּוֹ של יוֹסיל והרהר: עבדוּת, עבדוּת, עבדוּת… גם מלבר וגם מלגו… ושוּב מתחיל כּוֹסס בּלבּוֹ כּאב נוֹשן: שוּב מתעוֹרר וּמפעפּע בּוֹ זעם משנים. על מי? על הכּל. על עצמוֹ ועל אביו בּראש ובראשוֹנה, ואחר על כּל הבּריוֹת העלוּבוֹת הללוּ. הכּל, הכּל חייבים בּקלקוּל חייו. נטלוּ נער ונערה רכּים בּשנים, זרים זה לזה, משוּנים ורחוֹקים זה מזה והכניסוּם לחוּפּה; על שוּם מה? על שוּם חשבּוֹנוֹת של נדוּניה, ייחוס, מיקח־וּממכּר. בּמי תּלוּי האשם? כּל פּעם שהוּא מתערב מדעת עם הבּריוֹת או שהוּא בּא שלא־מדעת בּמגע עם ההוָי, כּמוֹ בּשעה זוֹ, דוֹמה עליו שכּל עם ישׂראל בּמעל הזה, שהכּל חייבים בּעוול שנעשׂה לוֹ; הוּא מתמַלא חימה על ההבלוּת שבּמנהגים, על התּפלוּת שבּאמוּנוֹת הקדוּמוֹת שהיוּ בּעוֹכריו. אביו הרי ניתּק כּמה משלשלאוֹת הרוּח שבּני־ישׂראל שלוּלים בּהן, אבל כּמה דלילים נשתּיירוּ תּלוּיים בּו, נגררים אחריו… עדיין הוּא שרוּי בּין שני תּחוּמים, פּוֹסח על שתּי הסעיפּים; הוּא, יוֹסיל, כּבר השׁיר מעליו שלשלאוֹת אלוּ, ואף אוֹתם הצעירים שמחכּים עכשיו אל תּוֹרתוֹ, עתידים להיוֹת בּני־חוֹרין גמוּרים. זאת תּהיה נקמתוֹ על עוֹשק נעוּריו. אוֹתם הצעירים לא יהיוּ עוֹד מוּבלים לחוּפּה כּצאן לטבח, לא יבוּזוּ עוֹד לאהבה, לחיי אוֹר וּדרוֹר. הגאוּלה מן העבדוּת הפּנימית קוֹדמת לכּל, ואחר כּך מי יוֹדע! — אוּלי הגאוּלה החיצוֹנית תּבוֹא מאליה. אמת, רק שלוֹשה הם. רק שלוֹשה נערים לבד! וּשאר בּני הנעוּרים היכן הם? בּעבוֹדתוֹ בּשלוֹשת הנערים הללוּ, אפילוּ הם העידית שבּצעירי ישׂראל שבּמינסק, אינוֹ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ לאידיאל ההשׂכּלה. הרי זה בּרי לוֹ! אמת, עדיין אין כּוֹחוֹ רב להשפּיע; אבל אם יבקש למשוֹך אליו עוֹד הרבּה מחוֹבשי בּית־המדרש, אז עלוּלה כּל עבוֹדתוֹ להתגלוֹת, ואז — הלכה חמוֹרך, ר׳ טרפוֹן! ושלוֹשת הצעירים בּסכּנה גדוֹלה… ואילוּ אחר־כּך… לכשיהיה רוֹפא בּמינסק, לא יירא איש, יעבוֹד בּפרהסיה, וכו׳ וכו'. כּך הוּא מנחם את עצמוֹ: לפי־שעה עליו להסתּפּק בּמוּעט. נר לאחד נר למאה. אלה השלוֹשה עתידים להיוֹת רבבה, וכך יהיוּ הנרוֹת מוֹסיפים והוֹלכים… האוֹר והדעת יִפרוּ ויִרבּוּ זעיר שם, זעיר שם, וסוֹף הנצחוֹן לבוֹא…

משנתקרב אצל הקלוֹיז של בּליוּמקה, הגיחוּ אי־משם ויצאוּ כּנגדוֹ שלוֹשה צללים שחוֹרים, צללי חוֹשך מרפרפים; דוֹממים וחשאיים נבלעוּ אחד אחד בּפּרוֹזדוֹר האחוֹרי של המדרגוֹת המוֹבילוֹת אל עזרת־הנשים שבּדיוֹטה העליוֹנה. זרח שפשף גפרוּר והדליק נר־חלב קטן שגנב מתּיבת אביו, הוֹציא מתּוֹך חבית ה״שמוֹת״ חבילת ספרים וּמכשירי כתיבה שהיוּ טמוּנים שם. את הנר, כּדי שלא תּהא שלהבתּוֹ נראית בּחוּץ, העמידוֹ בּפתח תּנוּר־הרעפים; סמוּך אצלוֹ הניחוּ עמוּד אחד ועליו ישבוּ שלוֹשת הנערים ונגדם, על עמוּד שני, ישב יוֹסיל. דיבּרוּ בּלחש, אף־על־פּי שידעוּ שאין בּכל הבּית נפש חיה אחת זוּלתם. כּל אחד סח מה קרא וּמה שנה, הוֹציאוּ ניירוֹת מקוּפּלים וּמעוּכים והראוּ לרבּם מה שכּתבוּ בּחשאי… גדוֹל היה תּענוּגוֹ לראוֹת את הראשים הצעירים הללוּ המקוֹרבים זה אצל זה, את פּניהם החוַרוָרים והמוּרחים בּרוּח של התלהבוּת וּמסירוּת־נפש, כּשאוֹר הנר והצללים מצחקים עליהם.

אוֹתה אשה צדקת, אוֹתה בּליוּמקה שמכּספּה בּנתה את הבּית הזה והאמינה שהעמידה בּנין עדי עד לתוֹרה ולתּפילה, הה, מי יגלה עפר מעיניה ותראה כּמה טעתה בּחשבּוֹנה! הנה המַרדנים הראשוֹנים האלה בּאוּ בּמחתּרת אל בּירתה של בּליוּמקה וּמקרקרים אוֹתה מתּוֹכה… ואחריהם יבוֹאוּ עוֹד… תּולה יוֹסיל את עיניו בּפניהם המלוּהטוֹת וּמהרהר: כּמה מלחמוֹת קשוֹת עתידים הללוּ עוֹד להילחם, בּכמה נסיוֹנוֹת מרים עליהם עוֹד להתנַסוֹת! נכר, רעב, נדוּדים… אבל הרבּה נצחוֹנוֹת כּבר ניצחוּ; ניצחוּ את השׂטן ולילית וכל כּת השדים והמַזיקים, ניצחוּ את המתים התוֹעים בּחשכּת מוֹצאי־שבּת בּחוּצוֹת, את כּוֹחה של עין הרעה… הערב הוּא מספּר להם חדשוֹת וּנצוּרוֹת על משקלם וגדלם של החַמה ושל כּדוּר ארצנוּ, על תּנוּעתם וּתנוּעת כּל הגוּפים השמימיים… זרח, נער צנוּם שאין עליו תּרטימר בּשׂר, תּמיד לוהט וּמתרגש ואינוֹ פּוֹסק מהשתּעל, עיניו מתלקחוֹת מיד, הוּא מַרתּיע בּכל גוּפוֹ, מנענע ידיו וּמתפּלפּל, שוֹכח את המקוֹם והשעה עד שחבריו משתּיקים אוֹתוֹ מפּעם לפעם; הוּא מַקשה על יוֹסיל מן הרמבּ״ם, מגבּב תּילי תּילין של קוּשיוֹת, פּירכוֹת על פּירכוֹת: היכי תמצא… היכי מסתּברי… מאי איכּא למימר… מהוּ דתימא…; לייבּ׳לי, בּנוֹ של הרב, הקטן, השמנמן, המפוּזר תּמיד וּבעל העינים החוֹלמוֹת, אינוֹ עוֹצר בּרוּחוֹ ונבהל להסיק מסקנוֹת של הבל, כּדרכּוֹ, שלא בּאוּ אלא לשעשע לבד, והנפש לא תימלא מהן. כּלוּם אין זה בּגדר האפשרוּת שיעמידוּ פּעם תּוֹתח גדוֹל, גמלני, שיירה אל הלבנה כּדוּר גדוֹל כּגוֹדל תּא, וּבוֹ טמוּן אדם? אלא מאי, כּיצד יחזוֹר אוֹתוֹ איש? משוּם הא לא חַיישינן: התּינח אמריקה, יש לחזוֹר משם לכאן, שכּן אין בּין הכא להתם ולא כלוּם. סַדנא דארעא חד הוּא. ואילוּ מהירח למה יחזוֹר אל העוֹלם השפל שלנוּ? אָטוּ בּשוּפטני עסקינן?… חבריו מזיחים אוֹתוֹ: גנאי הוּא לבחוּר משׂכּיל לעסוֹק בּדברי הבאי כּאלה… ובּוּנים בּנוֹ של פייטיל המיניסטר, אינוֹ מתפּלפּל ואינוֹ נוֹתן דעתּוֹ להזיוֹת של הבל; הוּא שוֹמע, שוֹאל ורוֹשם לוֹ בּמחבּרתּוֹ. כּאיש מעשה היוֹדע לחסוֹך וּלקמץ פּרוּטה לפרוּטה, הוּא אוֹגר ידיעוֹת אַחת לאַחת, חוֹסנן ונזהר שלא לאַבּד מהן כּלוּם…

כּאן, מסביב לאוֹר הדל של נר־החלב, הוֹלך ונוֹצר עוֹלם חדש, וסביב שתוּ עליו צללי חוֹשך חוֹרשים רעה… אי־שם בּזוית חשיכה וּרחוֹקה מתעסקים עכבּרים שמַתקינים להם סעוּדה מסידוּר ישן וּמשוּמן בּזיעת אצבּעוֹת; גוֹררים וגוֹררים הם את הסידוּר לכאן וּלכאן, עד שלבסוֹף נשמט ממקוֹמוֹ ונחבּט בּקרקע. הנערים מזדעזעים, נבעתים, מַגבּיהים ראשיהם. מסתּכּלים לצדדים: שקט, אין קוֹל, אין זיע, חוֹשך… רגע נמשכת התּהיה, ושוּב הוֹפכים פּניהם אל רבּם. לא היתה שעה קלה וּמלמטה, מהקלוֹיז של הגברים, נשמע פּתאוֹם איזה קוֹל של ריטוּן זוֹעם, מעין יבבה כּבוּשה, אנחה וּקללה… דוּמם נוֹתן לייבּ׳לה את עיניו בּיוֹסיל וּפניו מַכסיפים. בּוּנים מעמיד פּנים שלא שמע כּלוּם, וכוֹבש פּניו הנרגשים בּספר. זרח נתחלחל. בּלחש וּבנשימה חנוּקה הוּא שוֹאל: ״מה זאת? מה זאת? השמעתּם?״ שלָשתּם התייראוּ להחזיר פּניהם לאחוֹריהם, אל החשכה שמתּוֹכה נשמע הקוֹל. נראה שה״חברה״, ״כּת הליצנים״ כּאן… נזדקר יוֹסיל ממקוֹמוֹ, רץ אל האשנבּים הפּוֹנים אל מחיצת הגברים, הרים וילוֹן קטן והציץ למטה: תּהוֹם אפלה וּדממה. פּתאוֹם שוּב נשמע משם רחש, ריטוּן וּמלמוּל של אדם ישן. חזר אל תּלמידוֹ ושאל: ״כּלוּם אין מי שישן כּאן?״. מכּיוָן ששמעוּ זאת, פּרצוּ שלָשתּם בּצחוֹק: פּשיטא! עכשיו נזכּרוּ! הרי זה בּריל תּם, פּרוּש שוֹטה, שפּעמים הוּא בּא לכאן בּלילוֹת לישוֹן על אחד הספסלים. וּשלוֹשת גיבּוֹרי ההשׂכּלה חזרוּ לעבוֹדתם בּלב שוֹקט וּקצת מבוּיישים.

אחר השיעוּר וּלאחר שהחזירוּ את העמוּדים למקוֹמם וזרח הלך להטמין את הספרים וּמכשירי הכּתיבה בּתוֹך חבית ה״שמוֹת״, הפליט יוֹסיל, כּמו אגב־אוֹרח, שהוּא עוֹמד לעזבם, הוֹאיל ויִסע בּקרוֹב לקוֹבנה על מנת להיכּנס שם בּגמנסיה. לייבּ׳לה וּבוּנים נדהמוּ:

— בּגמנסיה? כּך, בּפשטוּת? בּמישרין? ואפשר גם אל האוּניברסיטט?

— בּוָדאי, אם יעזרהוּ האל יִכּנס אחר כּך אל האוּניברסיטט ויִלמד שם רפוּאה.

— כּך?… כּך?…

לעיניהם מַבליח אוֹר גדוֹל מן המרחק הנעלם, שיוֹסיל המאוּשר עוֹמד להפליג לשם… פּתאוֹם נזדקר זרח מאצל החבית, וּבקפיצה אחת נמצא עוֹמד לפני יוֹסיל:

— הכּיצד? ואנוּ מה נעשׂה בּלעדיך? על מי תּעזבנוּ?

יוֹסיל השקיטם: הוּא כּבר דאג לכך שאחד מחבריו, אדם שיש לסמוֹך עליו, ימלא את מקוֹמוֹ וימשיך בּשיעוּרי־ההוֹראה.

לייבּ׳לה נשׂא עיניו כּלפּי מעלה, פּשט את שתּי זרוֹעוֹתיו כּמתחנן לפני מי, וּבאנחה:

— אלי, אלי! גימנסיה, אוּניברסיטט, דוֹקטוֹריה… כּיצד נגיע אנוּ לידי כך? כּיצד נוּכל אנוּ לעבוֹר דרך ארוּכּה כּזוֹ?…

— בּר־מַזל אתּה, יוֹסיל! — אמר זרח בּקנאה גלוּיה — אבל אנוּ, מי יוֹדע מה צפוּי לנוּ!

— אני יוֹדע — העיר בּוּנים — צרוֹת ויסוּרים…

— פּשיטא! — קרא זרח, — מַאי קא משמע לן?

והכּל צחקוּ. יוֹסיל, כּדי ליישב את דעתּם, סיפּר להם על כּל הגלגוּלים והנדוּדים שעברוּ על אביו ועל הד״ר ספּאסוֹביץ, רוֹפא מפוּרסם בּמינסק, שהיוּ שניהם חוֹבשי בּית־המדרש בּנאוארוֹדוֹק, וּפֵירשוּ להשׂכּלה; לא הגיעוּ למה שהגיעוּ ולא היוּ ל״אנשים״, אלא בּכוֹח רצוֹנם וּבכוֹח סבלנוּתם והתמדתם.

— שמעוּ, ילדים! — קרא זרח ועיניו לפּידי־אש — יסוּרים, בּוַדאי! היכי תּמצא בּלא יסוּרים?… אבל יחד נסבּוֹל! אַל ניפּרד… שלָשתנוּ יחד בּכל מקוֹם, מה שלא יעלה ויבוֹא, מה שלא יתרחש… יחד… חבוּרה אחת, יד אחת! מַסכִימים? אַ?

— נו, בּוַדאי! איזוֹ שאלה… — השיב לייבּ׳לה ועיניו ההוֹזוֹת ניצתוּ אף הן.

— ואתּה, בּוּנים, למה אתּה שוֹתק? מַסכּים אתּה? אם כּן, נישבע!

— איני מייעצכם להתקשר בּשבוּעה, — העיר להם יוֹסיל בּחיוּך — וכי ידידוּתכם והחלטתכם בּלב שלם וּבנפש חפצה אינן מספּיקוֹת? ואם פּקעה הידידוּת בּיניכם, שבוּעה מה לכם?

— אם כּן, לפחוֹת תּקיעת־כּף — עמד זרח על שלוֹ — הבוּ הידים!

שלוֹש ידיים חיוורוֹת ורוטטוֹת נשתּלבוּ יחד.

— יוֹסיל! — פּקד זרח — אתּה עֵד לבריתנוּ. הנח את ציצית הטלית־קטן שלךּ לחזקה.

יוֹסיל שתק ולא זז.

— יוֹסיל! — הפציר זרח.

יוֹסיל חייך:

— איני יכוֹל.

— מפּני מה?

— אין עלי טלית־קטן.

רגע אחד של תּהיה וּמבוּכה. הידים נתרפּוּ ונתפּרדוּ.

— בּלא טלית־קטן?

— למה נבהלתּם כּך? — קרא בּוּנים בּצחוֹק — הדין, כּנראה, עם לייבּיל. כּמה אנוּ רחוֹקים עדיין מן ההשׂכּלה האמיתּית…

— אבל תּקיעת־כּף היא בּכל זאת תּקיעת־כּף, — טען זרח. לייבּ׳לה, מבוּלבּל קצת וטרוּד בּהרהוּריו, שאל, כּאילוּ בּינוֹ־לבין־עצמוֹ, בּשׂפה רפה:

— כּלוּם ההשׂכּלה בּאמת מתנגדת לציצית? ועל שוּם מה? יוֹסיל לא השיב כּלוּם, רק הסתּכּל בּהם וחייך בּפני עצמוֹ. הרהר: כּמה לילוֹת־עמל מוּנוּ לכם עוֹד, יקירי, וכמה מיטמוּטי־רוּח וּנדוּדי־נפש צפוּיים לכם בּגלל הטלית־קטן וּבגלל דברים רבּים אחרים! אבל אין בּכך כּלוּם. אין לידה בּלא חבלים…

מבּית־המדרש של בּליוּמקה יצאוּ בּחשאי כּמוֹת שנכנסוּ בּחשאי, אחד אחד, כּצללים מרפרפים וּנמוֹגים.

יוֹסיל הלך משם אל חברוֹ אפרים, בּנוֹ של ראש הקהל ר׳ פּיני לוין. המַחלוֹקת בּין הדוֹדה פּסיֶה וּבין ראש־הקהל לא יכלה להטיל ריב בּין שני החברים. הם היוּ חברים עוֹד מקטנוּתם. וּמשגדלוּ, היוּ לוֹמדים גמרא, בּצוות אחד עם יוֹשה אצל ר׳ זוּסיל; ור׳ פּיני לא התנגד לכך; לא רק מפּני שר׳ זוּסיל היה מוּחזק ללמדן ולירא־שמים גדוֹל, אלא גם מפּני שחסיד היה וּשניהם היוּ נוֹסעים אל רבּי אחד. וּמאידך גיסא, התּלמידים אף־על־פּי שמשׂכּילים היוּ והגמרא היתה להם כּלחם הקלוֹקל, לא סירבוּ לקבּל תּוֹרה מפּי רבּם, כּדי להניח את דעתּם של ״הזקנים״.

משנכנס אל רחוֹב־הפּרשים, הקטן אבל הרחב והשקט, נתּמה לראוֹת מרחוֹק את ארבּעת החלוֹנוֹת הגדוֹלים של חזית בּית־הדירה של ראש־הקהל מוּארים כּמוֹ בּיוֹם חג. בּרגיל משוּלשלים על החלוֹנוֹת האלה, בּין בּיוֹם וּבין בּלילה, וילאוֹת אפוּרים, והחלוֹנוֹת מבּיטים אל החוּץ כּעינים סוּמוֹת. ״כּנראה, אוֹרחים חשוּבים, מבּעלי השׂררה שבּעיר…״, מַסבּיר יוֹסיל לעצמוֹ, ושׂמח שאפרים זה כּבר עקר את דירתוֹ מבּית אביו אל האגף הקטן שבּירכּתי החצר. עוֹד מקטנוּתוֹ לא היה הבּית הזה חביב עליו. זוֹכר הוּא יפה את חדרי הבּית הזה המרוּוָחים והמַבהיקים בּניקיוֹנם, בּרצפוֹת־העץ המצוּחצחוֹת בּשעוָה אוֹ בּששר אדוֹם, שעוֹמדים כּל הימים בּריקנוּתם, בּדממתם וּבאַפלוּליתם השרוּיה בּהם תּמיד מאחרי הוילאוֹת המשוּלשלים. בּקטנוּתוֹ היוּ מטילים עליו אימה ההדים הפּוֹעמים שם תּחת התקרוֹת הגבוֹהות עם כּל פּסיעה וּפסיעה, וּמשנעשה גדוֹל, היוּ נוֹשבוֹת עליו צינה ועזוּבת־נכר, עם כּל הסדר והנקיוֹן.

הוּא אינוֹ אוֹהב את הבּית גם בּגלל בּעלי־הבּית. אביו של אפרים ואחוֹתוֹ החוֹרגת מטילים תּמיד מוֹרך בּלבּוֹ. ר׳ פּיני הוּא בּעל קוֹמה קצת נמוּכה מבּינוֹנית וּמאוּששת; גוּפוֹ מסוּרבּל בּבשר וּפניו השחוּמוֹת תּפוּחוֹת אבל לא מכוֹערוֹת בּשרטוּטיהם הישרים וּבזקן הקטן, השחוֹר והמסתּלסל כּזקן כּוּשי. תּחת מצחוֹ הגבוֹה והמקוּמר מעמיקוֹת שבת זוּג עינים קטנוֹת, נוֹצצוֹת כּמשוּחוֹת בּשמן ועכבּניוֹת־ערמוּמיוֹת. אבל מעוֹלם לא ראָן אדם בּשעה שהוּא מדבּר אליו. תּמיד הן מוּשפּלוֹת, ודוֹמה שהן מסתּכּלוֹת בּחוֹדוֹ של חָטמוֹ ולא בּפני האדם. לאמיתּוֹ של דבר היוּ עיניו מיטמרוֹת מאחוֹרי עפעפּיו כּמוֹ בּמארב, וּמבּעד לפתחן הצר של העפעפּים היוּ רוֹאוֹת את האדם כּוּלוֹ, בּוֹדקוֹת וּבוֹלשוֹת בּקלסתּר פּניו וגם בּנפשוֹ. מדבּר הוּא מעט, למקוּטעין וּמעמם את מחשבתּוֹ וכוָנתוֹ. הרי זה חסיד עשיר, אוֹהב שׂררה, אוֹהב את האכילה הגסה, ואוֹהב עוֹד כּמה דברים שאין מגלים אוֹתם אלא לצנוּעים; ליצני הדוֹר מגיסים לבּם וּמתלחשים עליהם בּחיוּך של רמיזה וניבּוּל־פּה. מה הם עסקיו, איש אינוֹ יוֹדע. יש אוֹמרים שהוּא מלוה בּרבּית לבעלי האחוּזוֹת וּלבעלי־השׂררה, ויש אוֹמרים שהוּא קבּלן וּבוֹנה לממשלה בּנינים וכוֹבש כּבישים; ואפשר שגם זה וגם זה אמת, מכּל מקוֹם ידוּע שהוּא מבּאי־ביתוֹ של ה״הוֹרוֹדניטשי״³ ושל שׂר־הפּלך, ולפעמים הוּא מַתקין להם כּירה גם בּביתוֹ, ואז שוֹתים הרבּה יין וּמשׂחקים בּקלפים כּל הלילה. בּמינסק אין מרננים על כּך: כּמה גזירוֹת עלה בּידי ראש־הקהל לבטל בּין לגימה ללגימה אוֹ תּוֹך כּדי טריפת הקלפים. מרוּבּים המסַפּרים בּשבחוֹ, וּמרוּבּים המדבּרים בּגנוּתוֹ. לעוֹלם אי אתּה יכוֹל לעמוֹד על טיבוֹ של אדם זה: יש שהוּא נהרג על שוה פּרוּטה, וּמגרש מלפניו כּל פּוֹשט יד, ויש שעוֹברת עליו רוּח נדיבה והוּא נוֹתן דוקא בּמקוֹם שלא ציפּוּ לכך וּכמוֹ אגב־אוֹרח צדקה גדוֹלה, עד כּדי להבהיל את המקבּל. עתּים הוּא נוֹסע גם לחוּ״ל לשם עסקים; וּבעלי לשוֹן־הרע שוּב אוֹמרים שבּכרכּי־הים הוּא שטוּף בּעבירוֹת, וּבמינסק הוּא מתמרק מהן וחוֹזר בּתשוּבה. כּשם שחטאיו בּסערה, אף תּשוּבתוֹ בּסערה; אינוֹ נרתּע אפילוּ מסיגוּפים ותעניוֹת. משוּם כּך הוּא דבק בּרבּי שלוֹ, כּדי שיוּכל להתוודוֹת לפניו, להתפּלש לפניו בּעפר, לבכּוֹת וּלבקש רחמים וּתשוּבה…

אשתּוֹ הראשוֹנה היתה אשה פּשוּטה, צנוּעה וּכנוּעה, ועוֹסקת הרבּה בּצדקה וּבמעשׂים טוֹבים. היא ילדה את אפרים, וזמן קצר אחר הלידה נפטרה לעוֹלמה. לא הוֹציא ר׳ פּיני שנה אחר פּטירת אשתּוֹ ונשׂא אשה שניה, בּת עשירים מקניגסבּרג, ממשפּחת יראים וחרדים. מספּרים עליה שהיתה צעירה ונאה, עם קפליט צהבהב בּראשה, דקה וענוּגה בּגזרת גוּפה, כּמעט פּריכה, ועגוּמת־נפש מאד; לא היתה דוֹמה כּלל ליהוּדיה: מדבּרת היתה בּלשׂוֹן טייטש עמוּקה, שקשה היה להוֹלמה. עם נשי מינסק לא היתה מעוֹרבת, וכל ימיה היתה ספוּנה בּחדריה. אבל זמן רב לא שהתה עם ר׳ פּיני. מה אֵירע בּאוֹתם החדרים הגדוֹלים והריקים בּין שני האנשים המשוּנים זה מזה, אין יוֹדעים; רק ידוּע שרוֹב ימיה, אחרי נישׂוּאיה, עשׂתה בּבית הוֹריה בּקניגסבּרג, ושם ילדה את בּתה, את מלכּה. בּתּחילה היתה מלכּה הקטנטוֹנת בּאה אל אביה לבקרוֹ. כּקרן־אוֹר היתה נוֹפלת ממרחקים נעלמים לתוֹך אַפלוּלית החדרים האלה, הדוּרה בּלבוּשה, קוֹרנת בּזהב תּלתּליה, עליזה, קפיזה, מרננת, מקשקשת בּקוֹלה וּבלשוֹנה הלעוּזה. בּת־מלכים! לבסוֹף נעלמה לשנים רבּוֹת. לימים, אחר מוֹת אִמה, חזרה אל אָביה לא כּבת־מלכים אלא כּמלכּה: גבוֹהה, זקוּפה בּתפארת גאוָתה, כּוּלה אוֹמרת כּבוֹד והדר. בּמינסק השׂיאה אביה לבנוֹ של אחד מגדוֹלי האַקציז שבּדרוֹם רוּסיה. אבל גם היא כּאִמה לא אהבה את בּעלה, והלה עשׂה עמה טוֹבה, נטל את כּל הנדוּניה ונעלם. כּל עמל ר׳ פּיני למצוֹא אוֹתוֹ כּדי להכריחוֹ ליתּן גט לאשתּוֹ, עלה בּתּוֹהוּ; עקבוֹתיו לא נוֹדעוּ. וּמלכּה יוֹשבת עם ילדה שנוֹלדה לה, עגוּנה בּבית אביה. כּל ימיה היא ספוּנה, כּאִמה, בּחדרי הבּית, גלמוּדה בּזיוָה המלכוּתי, מוּפלאה בּשתיקתה היהירה. כּאילוּ נתעתה לכאן דמוּת זוֹהר מעוֹלם אַחר; כּל הימים מסתּוֹבבת היא מחדר לחדר כּמוֹ בּמבוֹך ואינה מוֹצאה לה דרך לשוּב… יוֹסיל עוֹמד תּמיד לפניה נבוּך וּמבוּלבּל, בּגלל מבּטה הכּחוֹל, הגא והאדיש. אגב, כּמדוּמה שחמימוּת יתירה לא היתה שרוּיה מעוֹלם גם בּין האח והאחוֹת החוֹרגים.

כּדי להגיע אל האגף שבּוֹ היה אפרים דר, הוּצרך יוֹסיל לעבוֹר חצר גדוֹלה, הדוֹמה לחצרוֹ של אכּר אמיד. בּיוֹם יש לראוֹת כּאן סוּסה שניפשת ממלאכתּה מתרוֹצצת וּמשתּעשעת עם סייחה הנגרר אחריה; בּאמצע החצר רוֹבצת פּרה שמנה ועצלה; בּכל הכּרת חשיבוּתוֹ מטייל כּאן לרוּח היוֹם תּרנגוֹל בּראש כּל הפּמַליה של נשיו המהדסוֹת אחריו וּמנקרוֹת, דרך הילוּכן, בּאַשפּה; אי־משם מוֹפיע תּרנגוֹל־הוֹדי ספוּן, מתנַפּח וּמפריז את כּנפיו. גם בּרוָזים משתּכשכים כּאן בּרקק, גם אַיִל אוֹ כּבשׂ עוֹמד כּאן לפעמים שקוּע בּטמטוּם הזייתוֹ… כּל אימת שיוֹסיל רוֹאה דוּגמה זוֹ של הנוֹף הכּפרי, את כּל העוֹף והבּהמה, הוּא שוֹאל את עצמוֹ מתּוֹך הרגשת בּחילה: ״וכל זה עתיד להיכּנס לתוֹך כּריסוֹ של ר׳ פּיני?״ עכשיו חוֹשך כּאן, האדמה מרוּפּשת וּמטוּנפת בּגלל בּעלי־החיים, וכל פּסיעה וּפסיעה טעוּנה עיוּן וּבקיאוּת מרוּבּה בּמקוֹם כּדי שהרגל לא תּשקע בּמה שהוּא רוֹפס ולא נעים. את האגף בּנה פּיני לבנוֹ ליוֹם חתוּנתוֹ; ואפרים המשיך לדוּר בּוֹ גם לאחר שאשתּוֹ מתה עליו.

חלוֹנוֹתיו של האגף הזה מוּארים, ויוֹסיל פּוֹסע לאוֹרם, כּאן מדלג וכאן סוֹרג, עד שהגיע אל מדרגוֹת הכּניסה. החדר שבּוֹ שרוּי אפרים בּרוקוּתוֹ, שוֹמר עדיין עקבוֹת חיי משפּחה שנפסקוּ בּתחילתם, כּמלאכת סריגה שעוֹשׂה משך ידיו ממנה עד שלא נשתּלמה. רצפת־העץ סדוּקה, לא משוּחה בּשעוה ולא צבוּעה, אבל תּמיד מרוּחצת וּמכוּבּדת יפה; הכּלים העוֹמדים כּאן הם פּשוּטי כּלי עץ, אבל ניכּרים בּהם סימני הקפּדה על סדר וניקיוֹן ואפילוּ שקידה על נוֹי. מתּוֹך ארוֹן־זכוּכית קטן מנצנצים כּלי־זכוּכית וכסף, מצוּחצחים וּמבהיקים, שאיש אינוֹ משתּמש בּהם; בּזוית אחת עמד על גבּי טרסקל ועל מַגש כּסף, מיחם כּסף קטן, מוּקף כּוֹסוֹת צבעוֹניוֹת שעם כּל פּסיעה וּפסיעה בּחדר הן פּוֹזזוֹת; וּבזוית שניה עוֹמד עציץ פּרח גדוֹל, אף הוּא על גבּי טרסקל. על הכּוֹתל תּלוּי ״מזרח״ רקוּם בּחוּטי־צמר צבעוֹניים, וּמתּחתּיו, על שידה קטנה, מפּה לבנה סרוּגה ועליה מַראָה קטנה, וּלפניה שני פּמוֹטי־כּסף, גבוֹהים משוּקדים וּמצוּייצים, לנרוֹת־שבּת, וּביניהם קוּפסת־צדפים קטנה מרוּפּדת מבּפנים קטיפה אדוּמה — כּליבה של תוֹפרוֹת עם מחטים, חוּטים, אצבּעוֹן וּמספּרים קטנים בּתוֹכה… אצבּעוֹת מי ענוּגוֹת וּזעירוֹת השתּמשוּ בּאצבּעוֹן זה, בּמספּרים קטנים אלה? קלסתּר פּני מי חייך כּאן אל בּבוּאתוֹ בּתוֹך הראי הזה? סוֹד הוּא לחברים וכמוּס עם אפרים. אבל הכּל הרגישוּ כּאן בּכל זוית עקבוֹת ידיה של אשה נעלמה. סמוּכה אל הכּוֹתל שמנגד לכּניסה, עוֹמדת ספּה רחבה, הקרוּיה בּפי חבריו של אפרים בּשם ״הישישה״ על שוּם יוֹשנה המוּפלג. מצוּפּה היא אָריג הינדוּיי ירוֹק עם ציוּרי פּרחים אדוּמים וּמשוּנים. קפיציה בּוֹלטים וּמבצבּצים מתוֹכה ועם כּל ישיבה אוֹ קימה ה״ישישה״ נאנַחת, גוֹנחת וּמעיה הוֹמים המיה ממוּשכת. ״אוֹי ואבוֹי לשנוֹת הזיקנה!…״, נאנחים עמה חברי אפרים בּצחוֹק נעוּרים.

בּחדרוֹ של אפרים, על הספּה, היה יוֹשה ישוּב בּגילוּי־ראש (בּביתוֹ היה נוֹהג לחבוֹש כּיפּה לראשוֹ) ישיבה שיש בּה יוֹתר מן השכיבה, וּבפאתי אוֹתה ״ישישה״ ישב דחוּק בּעל־הבּית עצמוֹ, אפרים, ישיבה ארעית של אוֹרח לשעה. כּך דרכּוֹ של אפרים תּמיד, כּשבּאים אליו חבריו, להעמיד עצמוֹ כּאוֹמר: ״הרי אתּם כּאן בּעלי־הבּית, ואני איני אלא נתוּן לחסדכם.״ הוּא היה כּבן שמוֹנה־עשׂרה אוֹ תּשע־עשׂרה, דוֹמה לאביו בּקוי פּניו הנאים והמהוּקצעים, אבל לא מסוּרבּל בּבשׂר כּמוֹתוֹ וגבוֹה ממנוּ בּקוֹמתוֹ; גם שׂפתוֹתיו היוּ מלאוֹת ומרוּפּוֹת משׂפתי אביו וּלחיתּוּך פּיו עדינוּת שבּילדוּת. ועם זאת היתה לפניו החינניוֹת ארשת של תּוֹקף, קשיוּת־עוֹרף וּמרץ, כּארשת פּני אביו. האשה שהשׂיאוּ לוֹ ושנתאַלמן ממנה בּחוֹדש הראשוֹן לנישׂוּאיו, היתה נערה חוֹלנית ושתקנית, בּת־טיפּוּחיהם של הוֹרים אמידים. מחיי נישׂוּאיו הקצרים לא נוֹתר לוֹ אלא זֵכר עמוּם כּזכר חלוֹם רחוֹק, משהוּ דוֹמה לקו־חַמה צנוּע שמבהיק פּתאוֹם בּחשאי דרך סדק של תּריס מוּגף, וּבחשאי דוֹעך פּתאוֹם… שוּב להיכּנס לחוּפּה לא רצה, לצערוֹ וּלכעסוֹ של אביו. אף־על־פּי שכל ימיו היה שוֹקד על למוּדי גפ״ת, יחד עם שני חבריו, יוֹסיל ויוֹשה, והצטיין בּזכרוֹנוֹ הטוֹב, בּתפישׂתוֹ המהירה וּבשׂכלוֹ הישר, לבּוֹ לא היה נתוּן אל הלימוּדים האלה והיה מתרשל בּהם. העמידוּ אביו מזכּיר בּחדר־הקהל. אבל לא יצתה שנה והוּא מאַס בּעבוֹדה זוֹ. ״טוֹרח וטרדה יש לוֹ למזכּיר יוֹתר משיש לראש־הקהל, וכבוֹד יש לוֹ פּחוֹת משיש לשמש הקהל״, כּך היה אוֹמר, ונתפּטר. אבל לא היתה זוֹ אלא עילה בּלבד; והאמת היא שכּל מלאכה שאין עמה תנוּעה ועשׂייה היתה שׂנוּאה עליו. כּשהיה בּא אצל יוֹסיל, היה קשה לוֹ להזיז עצמוֹ מבּין העוֹבדים שם בּחצר, וּבשׂמחה סייע להם בּכל דבר; היה עוֹבד בּפטיש וּבגרזן, טוֹען וּפוֹרק ואוֹרז, מנסר, מְבָרא וחוֹטב, שוֹלף אוֹ תּוֹקע מסמרים, משגם נסרים… הישיבה בּמקוֹם אחד והעיוּן בּספרים היוּ מייגעים אוֹתוֹ. בּביתוֹ לא עשׂה כּלוּם מן העבוֹדוֹת החביבוֹת עליו, כּדי שלא להקניט את אביו, שנשׂא את נפשוֹ לעשׂוֹת את בּנוֹ תּלמיד־חכם; ואילוּ בּביתוֹ של ר׳ לייבּ היה מתערב בּכל דבר, ממציא מלאכוֹת שיש בּהן משוּם חידוּש ותיקוּן; הוּא התקין סוּכּה לכלב החצר, ריתּק שלשלת אל דלי הבּאר, חיזק את טבּעוֹת הבּריח של השער, שהיוּ מדוּלדלוֹת… בּלילוֹת היה אפרים מתעלס בּאהבים עם בּת־השירה. הוּא היה מחבּר שירים על האהבה ועל הטבע, ועל מוֹצאי ערב ובוֹקר בּשׂדה וּבכּרם, על ציצים וּפרחים, על פּלגי מים ועדרי צאן הרוֹעים בּשׂדה, על יערוֹת־עד וסלעי־מגוֹר… אף־על־פּי שמימיו לא ראה את כּל אלה, הוֹאיל ולא יצא מתחוּמה של מינסק, אבל כּך מצא כּתוּב בּספרים וכך מקוּבּל הוּא מכּל המשוֹררים. בּשיריו הוּא מַפליא לעשׂוֹת בּשילוּבי ניבים וקטעי פּסוּקים מן התּנ״ך. חבריו היוּ מאמינים שעתיד הוּא להתפּרסם כּמשוֹרר בּישׂראל. אבל כּל דברי התּשבּחוֹת שהשמיעוּ לוֹ לא שוֹוים כּנגד מלה אחת של הסכּמה ועידוּד מפּי מלכּה אחוֹתוֹ, שהוּא מַחשיבה מאד על שלמדה בּגמנסיה והיא יוֹדעת על־פּה כּמה שירים ממשוֹררי אשכּנז. ואילוּ מלכּה רק מחייכת, בּשעה שהוּא קוֹרא לפניה את פּרי שעשוּעיו עם המוּזה, בּתרגוּמוֹ המבוּלבּל מחמת התרגשוּת. ״מהנ… מעניין — אוֹמרת היא כּגוֹמלת חסד — הענין אינוֹ חדש; כּבר דשוּ בּוֹ אחרים. בּכל זאת… כּדאי להמשיך, להתאַמן…״

נשען אל סַף החלוֹן עמד אברהם־אֶלי׳ לאפוּנר, בּנוֹ של ר׳ זוּסיל, אף הוּא כּבן שמוֹנה־עשׂרה. הוּא משמש עמיל לבית־מסחרוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר, מחַזר על החנוָנים שבּעיירוֹת הסביבה, מקבּל מהם הזמנוֹת, גוֹבה מהם חוֹבוֹת, וּבשׂכרוֹ מפרנס את בּית אביו. למגינת לבּם של הוֹריו הוּא שרוּי עדיין בּלא אשה. הוּא מסרב לישׂא אשה מפּני שחוֹשש הוּא להוֹסיף ריחיים על הריחיים שעל צוָארוֹ. ואילוּ הוֹריו שרוּיים בּצער שלא זיכּם הבּוֹרא להביא לחוּפּה לא את בּנם ולא את בּתּם. אבל ר׳ זוּסיל מטבעוֹ אין בּוֹ כּוֹח להטיל מרוּת על בּני־ביתוֹ ואפילוּ להטריח על בּניו. בּתּחילה היה חוֹכך ורוֹמז לוֹ לבנוֹ בּעקיפין וּסחוֹר־סחוֹר שבּן־ישׂראל מצוּוה לבנוֹת בּית, ואין בּית בּלא אשה, כּידוּע, ולעסוֹק בּמצוָה הראשוֹנה שבּתּוֹרה, וּבגללוֹ גם אחוֹתוֹ הצעירה יוֹשבת פּנוּיה ולא תּוּכל להינשׂא כּל אימת שאח גדוֹל ממנה פּנוּי, ועוֹד ועוֹד כּיוֹצא בזה. משראה שאין דעתּוֹ נשמעת, נתיירא שמא חלילה יביא את בּנוֹ לידי עבירה על כּיבּוּד־אב, יצא בּ״הוֹכחַ תּוֹכיחַ״ ושוּב לא דחק עליו. אחר שבוּע של עינוּיי־דרך בּרשוּתם של בּעלי־העגלוֹת, נוֹהג אברהם־אלי׳ לחזוֹר לשבּת אל בּית אבּא וּלהביא לצרכי שבּת מכּל טוּב, בּערבי חגים גם מתּנוֹת קטנוֹת, כּמוֹ מטפּחת־ראש לאמא, מקטרת חדשה לאבּא, מכבּנת נאה לחנה אחוֹתוֹ וסידוּר קטן בּכריכה נאה לחיימ׳ל אחיו… אבל תּענוּג גדוֹל בּיוֹתר היה לוֹ לאברהם־אלי׳ להיוֹת יוֹשב עם חבריו וּמספּר עמהם בּעניינים רוּחניים וּבהוָיות העוֹלם (באמתּחת שאברהם־אלי׳ נוֹטל עמוֹ לדרך, היה תּמיד מזוּמן לוֹ, יחד עם שׂק התּפילין, גם ספר מליצה אוֹ מחקר לעיוּן). מנוּחת־נפש היא לוֹ כּל שׂיחה בּעניינים רחוֹקים מאוֹתם שהוּא נוֹשׂא־ונוֹתן בּהם כּל ימוֹת השבוּע.

הפּעם חזר מדרכּוֹ מדוּכדך מאד. כּל פּעם שהוּא נוסע מעיירה אל עיירה, מזדמן לוֹ לראות פּנים־אל־פּנים את העניוּת המנַוולת שפּוֹשה כּנגע בּכל מוֹשבוֹת ישׂראל, את פּשיטוֹת־הרגל בּין החנוָנים והסוֹחרים ודלדוּל מקוֹרוֹת הפּרנסה. בּזמן האחרוֹן ניתּוֹספה על הדלוּת גם החרדה שהקיפה את כּל הקהילוֹת, בּעטין של הגזירוֹת החדשוֹת המתרגשוֹת לבוֹא. בּשבוּע האחרוֹן נקלעוּ לוּ בּדרכים וּבאכסניוֹת פּרצוּפים חשוּדים של ״חטפנים״, בּדמוּת חסידים יראי־שמים אוֹ סוֹחרים אמידים וּבני־תוֹרה. וּבכל מקוֹם ראה פּני תינוקות וּנערים נפחדים כּפני חיוֹת נרדפוֹת, אִמהוֹת אוֹ אבוֹת נבעתים ונבהלים מסתּכּלים בּוֹ, תוֹך כּדי שׂיחה, בּחשד טמיר וּבשאלה אִלמת, שפּירוּשה: ״שמא גם אתּה מאוֹתם היהוּדים הנאים?״… כּל אוֹתוֹ שבוּע, בּהיוֹתוֹ מרוּחק מבּיתוֹ, לא שלו ולא שקט מדאגה לאחיו הקטן, לחיימ׳ל. לילה לילה, היה ניעוֹר מתוֹך סיוּטי חלוֹם רע וּצוָחוֹת: ״חיימ׳ל… חיימ׳ל…״ וּלבסוֹף, בּיוֹם השישי, משחזר מדרכּוֹ ונכנס מבוּהל וּקצר־רוּח אל בּיתוֹ, אך הספּיק לסקוֹר את כּל זויוֹת הבּית, הקדים לאמירת שלוֹם את השאלה: ״וחיימ׳ל? היכן הקטן?״ הביאוּהוּ אל איזוֹ מטמוֹרת חשיכה בּחצר, ששם היה מיטמר הילד, חיור מחוֹסר אויר ואוֹר, וכוּלוֹ מתמַצה והוֹלך, כּמדוּמה, מיסוּרים וּפחד. אברהם־אלי׳ לא יכוֹל להתאַפּק, התנפּל על אחיו הקטן והיה מגפּפוֹ וּמנשקוֹ וּבוֹכה בּקוֹל, כּמי שדעתּוֹ נטרפה עליו.

עכשיו עוֹמד הוּא בּחדרוֹ של אפרים, נשען אל סַף החלוֹן, ידיו משוּלבוֹת לוֹ על לבּוֹ, ראשוֹ שמוּט ועל פּניו עלטה.

אפרים אף הוּא מתוּח־עצבּים. אבל מסיבּה אחרת. ידוֹ נתוּנה כּל הזמן בּכיס הפּנימי של בּגדיו וּמחליקה שם בּחשאי דף נייר: הוּא ממתּין שחבריו ישאלוּהוּ אם כּתב שיר חדש. אבל השאלה מתמהמהת לבוֹא…

המנוֹרה שדלקה על גבּי השוּלחן העגוֹל לא היתה שוֹפעת אוֹר מרוּבּה, ויוֹסיל, שבּא מן החוֹשך, מיצמץ רגע בּעיניו. אחר כּך, משנתרגלוּ עיניו אלא האוֹר, הדבר הראשוֹן שראה היה לא פּני חבריו ולא שוּם דבר אחר, אלא כּינוֹר שהיה מוּנח כּמוּצנע מאחוֹרי עציץ הגיראניוּם. יוֹסיל הכּיר מיד, על־פּי חפאוֹ של הכּינוֹר, של מי הוּא: מרחוֹק ראה את הפּרחים שרקמה אחוֹתוֹ על הבּד… מראה הכּינוֹר כּאן כּל כּך הדהימוֹ, שהתמהמה שניה אחת עד שאמר שלוֹם. הרי בּשוּם פּנים אין יוֹשה מסכּים לנגן בּפני אנשים זרים, ואפילוּ אביו מבקשוֹ, אינוֹ נענה. למי נענה כּאן להביא את כּינוֹרוֹ? כּמו בּרק־פּתאוֹם נדלק בּמוֹחוֹ זֵכר השׂיחה בּלחש שקלטוּ אזניו לפני זמן־מה בּביתם, על פּתח חדר־האוֹכל… אחר־כּך נתקרב אצל החלוֹן ששם עמד אברהם־אלי׳, צנח על כּסא וּלבקשתם של רעיו סיפּר על תּלמידיו ועל השיעוּר. כּל הזמן השתּדל שלא ליתן את עיניו בּגיסוֹ, ועם זאת לא העביר ממנוּ את עיניו: כּמדוּמה לוֹ, שהוּא יוֹתר מדי סרוּק וּמצוּחצח, ואפילוּ עניבתו החדשה, שקנתה לוֹ פראדיל מתּנה לפוּרים, בּתוֹרת ״משלוֹח־מנוֹת׳׳, ענד לצוָארוֹ… יוֹסיל נעשׂה מרוּגז מאד. פּניו התקדרוּ; הפסיק את דבריו כּמעט בּאמצע, וּבלבּוֹ הקשיב לקוֹל תחנוּניה של אחוֹתוֹ ואל קוֹלוֹ הגוֹזר והגוֹער של יוֹשה…

פּתאוֹם אמר אפרים בּחלל האויר, עם שהוּא מחייך כּלפּי פּמוֹטי־השבּת:

— כּתבתי שיר חדש… איני יוֹדע… שטוּת, בּוָדאי…״

— מזל־טוֹב! — קרא יוֹשה — אתּה מקיים מצוַת פּריה־וּרביה שלא כּדרך הטבע… בּכל יוֹם ולד חדש! לא יאָמן כּי יסוּפּר…״

— והפּעם — חייך אפרים ואמר — גם בּלא חבלי לידה…

— אלא בּרוּח הקוֹדש? — לגלג יוֹשה — בלא שהיוֹת יתירוֹת! פּתח פּיךָ ויאירוּ דבריך!

אפרים לא המתּין עד שיהיוּ פּוֹצרים בּוֹ. הוֹציא מתוֹך כּיסוֹ את גיליוֹן־הנייר שכּל הערב היוּ אצבּעוֹתיו מחליקוֹת וּמלטפוֹת אוֹתוֹ בּחשאי, הקריב אצלוֹ את המנוֹרה, כּח כּלשהוּ בּגרוֹנוֹ והתחיל קוֹרא בּהתרגשוּת וּבנימה מיוּחדת, כּשהוּא מַקיש על גבּי השוּלחן בּפרקי אצבּעוֹת אגרוֹפוֹ, לפי קצב המלים:

— הירח משוֹטט ערירי בּשבילי הרקיע. למה חָורוּ פּני מלך הלילה? בּגלל יגוֹן העוֹלם; בּגלל רשע כּסל העוֹלם ודמעת העשוּקים עלי אדמוֹת. קוי־נגהוֹ ירעיפוּ תּוּגה בּלב המשוֹרר. ותוּגה זוֹ מביאה מרפּא לפצעי לבּוֹ וחוֹבשת לעצבוֹתיו. כּמוֹהוּ כּירח שניהם ערירים ואוֹהבים. הירח אוֹהב את השמש אהבה ללא תקוה, כּי לעוֹלם לא ייפּגשוּ; המשוֹרר אוֹהב נערה יעלת־חן וּמאירה לו כּשמש, וגם הוּא תּקוָתוֹ נשארת מעל, כּי אִולת האדם מפרידה בּיניהם…

מתּחילה שמע יוֹסיל את השיר מתּוֹך אדישוּת גמוּרה. בּעצם כּל הענין של כּתיבת שירים לא היה סבוּר עליו כּל צרכּוֹ. למה כּותבים שירים? מה וּלמי צוֹרך בּהם? מה יתּן וּמה יוֹסיף השיר למחבּרוֹ גוּפוֹ? דוֹמה עליו שכּל כּוֹתבי השירים מעתּיקים זה מזה בּשינוּיים קלים; אצל כּולם אוֹתוֹ ״ירח יקר הוֹלך״ ואוֹתוֹ לילה אשר ״השלך בּוֹ הס״… יוֹסיל לא הרגיש בּדבר איך מעט מעט הוֹלכים המליצוֹת וּפסוּקי המקרא ונהפּכים בּנפשוֹ לצלילים, איך הוֹלכוֹת ונמתּחוֹת מהם נימין דקוֹת, רוֹטטוֹת וצוֹללוֹת אי־שם בּפנימיוּתוֹ, וּכמוֹ אֵד עוֹלה מהן עצבוּת כּזוֹ שמלפּפת את כּל חדרי לבּוֹ… לא הרגיש בּדבר שהוּא גוּפוֹ הוֹלך ונעשׂה כּולוֹ דרוּך, מפּני שבּשעה שאפרים התחיל קוֹרא על אהבתוֹ אל הנערה הטוֹבה ויעלת־החן, הבין פּתאוֹם אל מי הוּא מתכּוון. דמוּת דיוֹקנה של חנה, אחוֹתוֹ של אברהם־אלי׳, הבליחה לנגד עיניו כּאילוּ הוּעלתה לפניו מתּוֹך החשיכה על־ידי אשת־אוֹב. ושוּב התחיל לבּוֹ נוֹקפוֹ וּמתכּווץ מתּוֹך כּיסוּפים טמירים. אף הוּא, יוֹסיל, מהלך על עברי פּי תּהוֹם שבּינוֹ וּבין חנה… הוּא מקנא בּחברוֹ שניחן בּסגוּלה לשיר על אהבתוֹ, בּשעה שהוּא, יוֹסיל, כּוֹבש את הכּל בּמסתּרי לבּוֹ. ועם זאת מחזיק הוּא טוֹבה לאפרים, מתאַוה הוּא ששירוֹ יארך מאד, שלא ייגמר לעוֹלם, כּדי שיוּכל לישב בּעינים עצוּמוֹת למחצה, כּמוֹת שהוּא ישוּב עכשיו, ולהיוֹת סוֹכה, מבּעד למטוה הצלילים, את זיו האיקוֹנין של חנה…

אבל אפרים סיים זה כּבר את קריאתוֹ, ועכשיו מחַוה יוֹשה את דעתּוֹ, כּשהוּא שטוּח עדיין, מתּוֹך עצלוּת, בּמחצית גוּפוֹ על הסַפּה:

— היה עוֹד משוֹרר אחד שכּתב על ענין בּדוֹמה לזה. אלמלא נפטר מן העוֹלם זה כּבר, אפשר היה לחשוֹד בּוֹ בּאוֹתוֹ “גוֹי” ששירךָ נתגלגל לידוֹ והוּא נתנוֹ בּכליו… אמת, גיתּה גוֹי היה ולשוֹן קוֹדש מנַין לוֹ?

— גיתּה? מה יש אצל גיתּה? כּלוּם יש אצלוֹ שיר דוֹמה לזה? אני לא קראתי… — מעיר אפרים, נרגש עדיין, עיניו נוֹצצוֹת ואזניו לוֹהטוֹת.

— אתּה לא קראת. בּוַדאי… אבל אני קראתי אצלוֹ מה שהוּא דוֹמה לשירךָ. קשה למסוֹר לך את הענין. צריך אדם לקרוֹא את השיר עצמוֹ; אין לקבּלוֹ מכּלי שני. הוּא קטן בּהרבּה משירךָ, אבל מחזיק יוֹתר. An den Mond (אל הירח), זה שמוֹ. אף הוּא, רצוֹני לוֹמר גיתּה, רוֹאה את הירח מלפּף את העוֹלם בּמבּטוֹ, כּידיד שנוֹתן את לבּוֹ לראוֹת את מזלוֹ של המשוֹרר, בּקיצוּר… צריכים לקרוֹא… ואת ה Harzreise am Winter (הנסיעה אל האַרץ בּחוֹרף) קראת? לא? חבל! אִיעצךָ לקרוֹא. קרא! קרא! מן הגוֹי הזה תּוּכל ללמוֹד לכתּוֹב שירים…

— אף מלכּה אוֹמרת לי כּך. — הפסיקוֹ אפרים בּשׂפה רפה, כּמדבּר אל עצמוֹ.

—… היאך הטבע, מזלוֹ של האדם ונפש המשוֹרר משוּלבים יחד. — המשיך יוֹשה כּאילוּ לא שמע את הערת חברוֹ — כּך, כּך… גיתּה, שילר… אח, הערלים הללוּ, הם ידעוּ מה זה שיר וּמה זה טבע, אתּה מבין; להם גם נגלוּ צפוּנוֹת התּרבּוּת, המדע, האמנוּת, האסתּיטיקה וּשאר ירקוֹת… אתּה מבין, הני מילי מעלייתא, כּמוֹ איטליה, מיכאל אנג׳ילוֹ, רפאל… יון… זה לא מינסק, אחא, ולא הקלוֹיז־של־בּליוּמקה… אבל מה לנוּ וּלכל העבוֹדה־זרה הזוֹ! — קרא בּלגלוּג מר — בּעוֹלם האמת יהיוּ הם מקנאים בּנוּ… אליבּא דאמת אף כּאן בּעוֹלם השקר לא אלמן ישׂראל. להם גיתּה ושילר, ולנוּ הלוֹא יש, בּרוּך השם, המַגיד הווֹהליני והרבּי הליוּבּאוויטשי. וּמה An den Mond וּמה Harzreise am Winter כּלפי פּרק אחד מ“שבט מוּסר” ומ“נגיד ומצווה”!

כּל הזמן שגיסוֹ דיבּר, הרגיש יוֹסיל בּפקעת של לענה שצוֹמחת ועוֹלה בּתוֹכוֹ פּנימה. נעימת הלגלוּג שלוֹ העליבה אוֹתוֹ; פּרשׂ זרוֹעוֹתיו וקרא:

— ואני אוֹמר לך, יוֹשה, שאני רוֹקק על גיתּה שלךָ!

הדברים הפתּיעוּ את החברים.

— מַזל־טוֹב! מה הפּצצה הזאת לךָ? — שאל יוֹשה וזקף על גיסוֹ עינים תּמהוֹת וּמלעיגוֹת.

יוֹסיל שתק, וּכנראה גמר בּלבּוֹ לא להשיב. אברהם־אלי׳ שכּל הערב לא פּצה פּיו, הפסיק את שתיקתוֹ והעיר:

— מה היה לך, יוֹסיל? הלא כּדבּר אַחד הקנאים תּדבּר…

— להם, לקנאים, טעמם ונימוּקם שלהם ולי טעמי ונימוּקי שלי. — השיב יוֹסיל — אבל כּמעט בּרי לי שאלמלי היוּ חוֹטפים את ילדי גיתּה וּמוֹסרים אוֹתם בּידי חיילים פּראים־למחצה, אלמלי היוּ סוֹחבים בּחוּצוֹת ויימאר גרמנים זקנים בּבלוֹרית ראשם על שהם מתלבּשים לפי מנהגי אבוֹתיהם, תּמוּהני אם היה להם ספר אפילוּ כּמו “שבט מוּסר” אוֹ אם היה קם בּיניהם מַגיד כּמוֹ הווֹהליני… שוֹמע אתּה?

— שוֹמע אני, שוֹמע אני, — השיב יוֹשה, אף־על־פּי שלא אליו פּנה גיסו בּשאלתו. — ״אבל הבן לא אבין… קצרה דעתּי…

— צר לי על דעתּךָ הקצרה.

— מה ענין שמיטה אצל הר סיני? — שאל יוֹשה. הוֹציא מתּוֹך כּיסוֹ הפנימי מקטרת בּעלת קנה ארוֹֹך העשׂוּי להתפּרק לחוּליוֹתיו, שהחסידים נוֹהגים להשתמש בּשכּמוֹתוֹ, פּיטם אוֹתה טאבּאק והציתה:

— רוֹאה אתּה, יוֹסיל, — אמר — אף־על־פּי שפּרשתי מן החסידוּת, מַשהוּ מילטתּי ממנה. שיוּר זה שנשתּייר לי ממנה, ה“ליוּלקה”⁴ שלי איני יכוֹל להתקיים בּלעדיה…

יוֹסיל הרכּיב בּרך על בּרך, תּמך את מרפּקוֹ על בּרכּוֹ העליוֹנה ואת מחצית פּניו התּחתּוֹנה, עד לחָטמוֹ, הסתּיר בּתוֹך כּפּוֹ ושתק, כּאילוּ נתן זמם על פּיו. האש לא נאחזה בּמקטרתּוֹ של יוֹשה. נטל זה גפרוּר, התכּוֹפף ושפשף אוֹתוֹ על גבּי עץ הרצפּה בּמשיכוֹת נמרצוֹת עד שנדלק, ואז התחיל מדליק את הטאבּאק, מוֹצץ וּמֹוצץ בּקנה, ותוֹך כּדי כּך, מאחרי הלהבה הקטנה שהיתה מתנשׂאת מפּעם לפעם, לא העביר את מבּטוֹ הפּוֹזל והלגלגני מפּני גיסוֹ, ונדמה היה כּאילוּ הוּא ממצמץ וקוֹרץ אליו.

— אַל נא בּאַפּךָ — אָמר יוֹשה — אַל תּתרעם עלי אם אבוֹא להזכּיר לךָ נשכּחוֹת, שכּן רוֹאה אני בּךָ שמתוֹך כּעס לקה זכרוֹנך. עד שאתּה רוֹקק על גיתּה “שלי”, שמא תּיזכר מי קרא את “פוֹיסט” פּעמיים ושלוֹש פּעמים? אַ? שמא תּיזכר בּאוֹתוֹ בּחוּר פּלוֹני

שאוֹמר לנסוֹע לקוֹבנה, על מנת להכשיר שם את עצמוֹ אל הגימנסיה שבּקוֹבנה? הרי אתּה מכּירוֹ, כּמדוּמני, לא? ואחר כּך יסע בּוַדאי אוֹתוֹ בּחוּר אל ארצוֹ של אוֹתוֹ גוֹי מטוּמטם דמתקריא גיתּה, ללמוֹד שם חכמה ודעת מפּי ערלים טמאים כּמוֹתוֹ?

— ואף־על־פּי־כן אינךָ מבין כּלוּם! — קרא יוֹסיל לתוֹך אגרוֹפוֹ התּוֹמך את סנטרוֹ וּמכסה את פּיו. פּתאוֹם הגבּיה ראשוֹ וּבבת־צחוֹק עגוּמה אמר: — אבל לשקר איני רוֹצה, ואם אשקר הרי לא תּאמינוּ לי. הן, יוֹשה צדק: אני אוֹהב את כּל זה, את כּל היפיפוּת הזוֹ של הגוֹיים, את “נתן החכם”, את “פוֹיסט”, את “הפּעמוֹן”, אני אוֹהב את החכמה שלהם, את הפּוֹאיזיה שלהם… כּמוֹ… כּמוֹ שאני אוֹהב את השמש… אבל… דווקא מפּני כּן… מפּני שאני אוֹהב אוֹתם, אני שׂוֹטמם! הן… כּיצד אסבּיר לך את זאת? אדם שרוֹאה את אשתּוֹ, את אהוּבתוֹ בּין זרוֹעוֹת אדם אחר, כּלוּם לא יתעוֹרר בּוֹ החפץ להרגה, להרוֹג את שניהם?

יוֹשה לא אמר כּלוּם, רק שלח מפּיו פּקעות עשן וליכסן מבּטי תּמיהה כּלפּי היוֹשב סמוּך אצלוֹ נבוֹך כּוּלוֹ. רק על בּנוֹ של ר׳ זוּסיל לא עשׂוּ דבֹרי יוֹסיל רוֹשם. הלה אָמר:

— כּך דרכּךָ, יוֹסיל, להיוֹת מגזם בּכל דבר. גם בּקנאתךָ בּגוֹיים הפלגתּ יוֹתר מהמידה. בּשבוּע שעבר נקלע לי בּאכסניה פּוֹלני צעיר אחד, אדם מַשׂכּיל. התפּאר הלה לפני שאינוֹ הוֹלך ד׳ אמוֹת בּלא שילר, ששילר הוּא בּן־לוָיתוֹ בּכל מקוֹם; והראה לי את הספר שהוּא קוֹרא. זה היה “Die Rauber” (“השוֹדדים”). אתם לא קראתם את המחזה הזה? לא בּא לידכם? חבל! זהוּ ספר! זהוּ ספר!… הוּא השאיל לי את הספר לקריאה. ממש בּלעתּיו. כּיוון שהצצתי בּוֹ, שוּב לא יכוֹלתּי לזוּז ממנוּ עד שלא סיימתּי. למה נזכּרתי בּספר זה? בּעצמי איני יוֹדע, למה. למדתּי מתּוֹכוֹ דברים חוּץ לכוָנתוֹ של המחבּר. אילוּ ידעתּם כּמה נבלוֹת נעשׂוֹת אצלם בּארמוֹנוֹת שׂרים וּבמשכּנוֹת אביוֹנים! נבלוֹת אני אוֹמר לכם, שיהוּדי לא יוּכל אפילוּ להעלוֹתן על דעתּוֹ…

— אצלם — הפסיקוֹ יוֹשה — נעשׂוֹת נבלוֹת גדולוֹת, מפּני שהם גדוֹלים וחזקים, ואילוּ אנוּ עוֹשׂים נבלוֹת קטנוֹת מפּני שקטנים וחלשים אנוּ… צא וּלמד מה שנעשׂה אצלנוּ על־ידי אוֹתם שאך מקצת מן המקצת של שלטוֹן בּידם!

אפרים חוֹשש היה שיוֹשה רומז על ראש־הקהל, השפּיל את ראשוֹ וּבדק את צפּרניו.

— אוֹי לאזנים שכּך שוֹמעוֹת! — קרא אברהם־אלי׳ קצתוֹ בּצחוֹק וּקצתוֹ בּרוֹגז — אתּה, פּשוּט, אנטישמי הנך!

יוֹשה הרתּיע בּכוֹח על מוֹשבוֹ עד שה״קשישה״ גנחה תּחתּיו והשמיעה המיה ממוּשכת; הוֹציא את מקטרתּוֹ מפּיו וקרא אל אברהם־אלי׳ בּכעס:

— אנטישמי? אני מדבּר כּיהוּדי! אני רוֹצה בּעם קדוֹש מבוֹרך בּטחוֹרים וּב“שברים”, בּ“מגידים” מוּכּי כינים, כּמו הווֹהליני, בּ… בּ… השד יוֹדע בּמה עוֹד! איני רוֹצה שיבוּזוּ לי, מבין אתּה? אנשים נהיה! קוֹדם כּל אנשים, עם תּאווֹת ועם יצר־הרע כּכל בּני־אדם, ולא כּתוֹלעים ריריוֹת, זוֹחלוֹת, תּוּף!…

— ואז… ואז סבוּר אתה שלא ישׂנאוּנוּ? — הפליט יוֹסיל סוֹף־סוֹף שאלה.

— ישׂנאוּנוּ, אפשר! אבל בּוּז לא יבוּזו לנוּ.

— שוּב אתּם מתנַצִים? — אמר אברהם־אלי׳ — מוּטב שתּשמעוּ על ה׳שוֹדדים׳ של שילר. שילר מתאר אנשים צעירים, סטוּדנטים וכיוֹצא בּהם, שבּמקוֹם לחיוֹת חיי אזרחים, לאכוֹל, לשתּוֹת, להעמיד ולדוֹת כּמוֹ כּל האזרחים, להתפּלש כּמוֹתם בּביצת קיוּמם, בּעטוּ בּחיי המנוּחה והשׂוֹבע, התחבּרוּ לכנוּפית שוֹדדים, עם אחד אציל ואמיץ־לב, קארל מוֹר שמוֹ, בּראשם, ויצאוּ לחיוֹת בּיער חיי דרוֹר, פּטוּרים מכּל עוֹל של חוֹק. לבּם רחש שׂנאה וּבוּז אל הצביעוּת ואל טמטוּם הלב שבּחברה. להם היתה מטרה לזעזע את הצבוּעים השאננים, לקעקע את בּיצתם של שלווי־עוֹלם… — תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ התחיל מפשפּש בּתוֹך כּיסיו — העתּקתּי לפנקסי מקוֹמוֹת אחדים מן הספר. חבל שאין הפּנקס עמי… אבל לא! הריהוּ כּאן. אקרא לפניכם רק שוּרוֹת אחדוֹת.

זה היה פּנקס־חשבּוֹנוֹת נוֹשן וּמרוּפּט מרוֹב שימוּש. שעה קלה הפך בּוֹ והפך בּוֹ, ואמר:

— לא את הכּל, כּמוּבן, אקרא. רק שוּרוֹת אחדוֹת. הרי, למשל, דברי קארל מוֹר: “לא! איני יכוֹל להעלוֹת על לבי כּי אתּן את בּשׂרי בּמחוֹך, ואת משאלוֹת־לבּי אביא בּכבלי החוּקים. החוֹק שיקץ את אשר נוֹצר להיוֹת עף כּנשר והשפּילוֹ עד להיוֹתוֹ זוֹחל כּצב. עוֹד לא העמיד החוֹק אף איש גדוֹל אחד”… אוֹ, למשל, מקוֹם זה: “אנשים־אנשים! זרע חוֹנף וכזב של תּנינים! עיניהם מים! לבּם נחוּשה! עתרת נשיקוֹת על השׂפתים וחרב פּיפיות בּלבּם!”… והנה מקוֹם זה: “רוּחי צמא למעשׂים, נשימתי שוֹאפת דרוֹר, — רוֹצחים, שוֹדדים! — בּכוֹח המלים הללוּ נמגר את החוֹק לארץ — בּני־אדם שללוּ ממני כּל רגש אנוֹשי, בּעת אשר נפשי יצאה אל אנוֹשיוּת. הלאה ממני חוֹבת־אדם! רחמים על אדם! אין לי אב, אין בּי כּל אהבה. דם וּמות יאלפוּני מהיוֹם והלאה לשכּוֹח כּי פּעם היה לי דבר יקר!”…

— מה מוּזרים הדברים! — העיר אפרים — אבל אם בּאמת יש שם אנשים כּאלה, רצוֹני לוֹמר… —ולא סיים.

— ואני — אמר אברהם־אלי׳ — כאשר העתּקתּי את השוּרוֹת האלה מתוֹך הספר, עלוּ על לבּי רעיוֹנוֹת מוּזרים…

— מקווה אני — הפסיקוֹ יוֹשה בּלעג — שאין את נפשך להיוֹת גם אתּה ליסטים, כּמוֹ אוֹתוֹ מוֹר.

שריר קטן התחיל מַרעיד בּפניו של אברהם־אלי׳ ועשׂאָם קשים. הצליף על יוֹשה מבּט לוֹהט וקרא:

— ומדוּע לא? מדוּע לא? אוּלי חיינוּ פּה כּה יפים וקלים, עד שקשה ולא כּדאי להיפּרד מהם? לוּלא היינוּ “תּוֹלעים ריריוֹת וזוֹחלוֹת”, כּדבריך, כּי אם אנשים, כּי אז ירקנוּ על הכּל, על החנוּת, על הספר, בּקיצוּר, על הכּל, והיינוּ יוֹצאים אל הדרכים ואל היערוֹת, מפּילים חרדה על העוֹלם, מסכּנים את חייהם של השלווים, מחרידים את מנוּחתם בּארמוֹנוֹתיהם וּמנדדים את שנתם בּלילוֹת… עד הבינם כּי אין מנוּחה להם כּל עוֹד לא תּהיה מנוּחה לנוּ, כּל עוֹד לא ירפּוּ ידיהם מילדינוּ… מה אתּה מבּיט אלי כּכה? האם לא מרדוּ העבדים בּרוֹמי? ואנוּ אין בּנוּ רוּח לעשׂוֹת מה שעשׂוּ עבדים! והאכּרים בּאשכּנז לא מרדוּ? והקארבּוֹנארים בּאיטליה לא מרדוּ? והצרפתּים?… אם צלם אלוֹהים לא אבד לנוּ עדיין. נתקוֹמם, נתאַגד לאגוּדוֹת כּולנוּ עזי־הלב וּמרי־הנפש, נלך אל היערוֹת, נפוּצה בּדרכים, לא נחַת מפּני כּל… אין דבר! אם נחפּוֹץ בּדבר, אין אנוּ כּה מעטים וכה חלשים; יש בּנוּ עוֹד די כוֹח להפוֹך להם את החיים לגיהנוֹם…

— דבר קטן אתּה מבקש: ללכת אל היערוֹת! ומן החוֹשך אין פּחד? וכלבי האכּרים? ואוּלי גם שדים? מי מבּחוּרי ישׂראל יהין לעשׂוֹת זאת?

— יוֹשה! סוֹף־כּל־סוֹף קצה הנפש בּליצנוּתךָ זוֹ חסרת־הטעם. — אָמר לוֹ אברהם־אלי׳ בּקוֹל שהתמיה את כּוּלם. רק בּרגע זה הרגישוּ כּמה נסערת נפשוֹ של בּחוּר שתקן זה וכמה לוֹהטוֹת עיניו.

מבּחוּץ נשמע קוֹל אשה קוֹרא. הצעירים נשתּתּקוּ וזקפוּ אָזניהם.

ניתּר אפרים ממקוֹמוֹ:

— הרי זוֹ מלכּה! — קרא. נזדרז ונטל מעל השוּלחן את המנוֹרה והעמידה על סף החלוֹן, כּדי להאיר לאחוֹתוֹ את הדרך אל האגף. מעיני יוֹסיל לא נעלם הרטט שעבר בּכל גוּפוֹ של גיסוֹ. הלזה הרתּיע, נעשׂה מתוּחַ וּמיהר לכבּוֹת את מקטרתּוֹ וּלפרקה; החוּליוֹת נעלמוּ בּן־רגע בּתוֹך כּיסוֹ.

נפתּחה הדלת ונכנסה לאִטה, כּמוֹ בּהתגנב, אשה צעירה, זקוּפת קוֹמה וּלבוּשה שחוֹרים, כּוּלה דוֹמה, בּתוֹך האַפלוּלית, לצל שחוֹר. עמדה בּפתח כּמהססת. אבל לעיני האח וּשלוֹשת רעיו הבהיקוּ פּניה מתּוֹך החשיכה בּלבנוּניתם. רגע קטן מיצמצה בּעיניה עד שהתרגלה אל האוֹר.

— איזה עשן! — קראה — כּמוֹ בּבית־מַרזחַ.

— זה יוֹשה… — הצטדק אפרים.

— לעשֵן צריכים טאבּאק טוֹב, אוֹ לא לעשֵן כּלל.

יוֹשה שתק כּנזוּף ולא מצא מלה בּפיו. אבל גם ליוֹסיל וּלאברהם אל׳ היתה משוּם־מה הרגשה לא נוֹחה; כּתינוֹקוֹת בּיישנים לא העיזוּ לזוּז אוֹ לפצוֹת פּה. יוֹסיל רק התפּלא בּלבּוֹ על קוֹלה. איזה קוֹל נחמד! הוּא מעלה על הלב משהוּ מן השחרית, משהוּ מזריחת־החַמה.

לאחר בּרכּת השלוֹם לא נתקרבה מיד אצל השוּלחן, אלא מתּחילה מסיירת היתה את החדר כּבעלת־בּית, פּוֹנה וּמסתּכּלת בּכל מקוֹם לראוֹת אם הכּל בּסדר. נתקרבה אצל המראָה, העבירה את אצבּעה על גבּי הזכוּכית, והעירה:

— מהנ, אבק… מה עוֹשׂה חַצקִיל כּל היוֹם? מפּני מה אינךָ מעיר לוֹ על כּך, אפרים?

בּחדר הקטן והדל הזה, בּין הצעירים האלה הלבוּשים סוּרדוּטים⁵ ארוּכּים, כּזרה, זרה לגמרי, מהלכת אילך ואילך אשת־חמוּדוֹת זוֹ, זקוּפת־הקוֹמה, דקת־המתנים, כּוּלה הדוּרה, עטוּפה בּקֶפֶש קצר מקטיפה שחוֹרה על כּתפיה, בּטרט טוּל שחוֹר וקטן על ראשה וּבשׂמלת שיראים ארוּכּה, המַשמיעה עם כּל פּסיעה רשרוּש דק כּמרמז על איזוֹ חמדה גנוּזה. מתּוֹך מסגרת הכּסוּת השחוֹרה וּמבּעד למעטה האַפלוּלית זרחוּ פּניה המלאים חן.

כּשנתקרבה סוֹף־סוֹף אצל השוּלחן, לא הוֹשיטה לשוּם אָדם את היד. אַף לא הסתּכּלה, כּמדוּמה, בּשוּם אָדם; כּאילוּ שהתה כּאן עמהם מזמן. יוֹשה עמד והציע לפניה את מקוֹמוֹ על הסַפּה.

— אוֹ־אוֹ… תּוֹדה! — דחתה את הצעתוֹ בּחיוּך — איני רגילה לישב על גבּי קפיץ.

וישבה על כּסא מוּל אחיה וחברוֹ.

לא התאַפּק יוֹשה ואמר:

— הבאתי עמדי את כּינוֹרי.

— תּלתה בּו עיניה בּתמיהה.

— כּינוֹרוֹ? יש לוֹ למר כּינוֹר? — וּבחיוּך קל — מה עלינוּ לעשׂוֹת בּכינוֹרוֹ?

— הרי מרתי הבּיעה את רצוֹנה… הזוֹכרת היא, בּשבוּע שעבר?…

— האוּמנם? אה, הן, הן! שכחתּי. תּוֹדה! אבל יסלח נא לי, בּבקשה, הערב איני נוֹטה לנגינה…

יוֹשה לא העיר על זאת כּלוּם. היתה דממה.

— אפשר הפסקתּי את שׂיחתכם? אפשר הפרעתּי? — שאלה.

— אה, לא! — קרא אפרים — מה זה עוֹלה על לבּך, מלכּה? קראתי לפניהם שיר חדש שחיבּרתּי, ונתגלגלה בּינינוּ שׂיחה…

— מצא שירך חן בּעיני חבריך?

אפרים סקר את חבריו בּמבוּכה ולא ידע מה להשיב.

— לא יקשה עליך לקרוֹא את השיר בּשניה? — שאלה.

— לקרוֹא לפניך? אַתּ רוֹצה לשמוֹע? — שאל אפרים כּוּלוֹ מתאדם.

— בּוַדאי.

אפרים שוּב הוֹציא את הנייר המקוּפּל מתּוֹך כּיסוֹ, שוּב קירב אצלוֹֹ את המנוֹרה, וּבהתרגשוּת התחיל קוֹרא וּמתרגם בּקוֹל יבש ולא בּטוּח, וּבלוויית תּנוּעוֹת־יד משוּנוֹת. מתּחילה היתה מלכּה ישוּבה זקוּפה, ישרה, כּוּלה קשב, כּשעיניה מצוּמדוֹת אל פּני אחיה. אחר כּך שינתה את ישיבתה, חיבּקה בּזרוֹעה את גב הכּסא, הרכּינה ראשה ונלחצה אליו בּלחיה, ועיניה שוֹטטוּ בּחדר, עברוּ מפּני האחד אל האחר. לבסוֹף נזדקפה והסתּכּלה בּכוָנה גדוֹלה בּצפּרני אצבּעוֹתיה… שוּלי הקפש נתבּדרוּ קצת וּמבּיניהם בּיצבּץ גוָן הכּוֹתם הבּהיר של עיטוּרי חוּלצתה, שהוֹסיפוּ להבליט את חיורוֹן פּניה.

מיום שיוֹסיל מכּירה, זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שאפשר לוֹ להסתּכּל בּה מקרוֹב. קלסתּר פּניה הפליאוֹ מאד, וּכקסוּם לא יכוֹל להעביר את עיניו מעליה: פּנים קטנים, סגלגלים, עם שרטוּט־פּה פּתלתּוֹל ותמים, עם סנטר קטן, מחוּדד בּמקצת וחביב בּתמימוּתוֹ, פּנים חביבים, חינניים וּמקרבים את הלב. אלא לפנים הללוּ היוּ עינים גדוֹלוֹת עם נצנוּץ תּכלכל לגלגליהן, והן השרוּ על כּל הפּנים אוֹר של תּפארת מוּפלגת. מה שהפליאוֹ בּיוֹתר הוּא שמקרוֹב לא מצא בּהם אבק של אוֹתה יהירוּת אדישה וקרה, שרגיל היה למצוֹא בּה תּמיד. רק דוֹמה היה עליו שבּמבּטה המשוֹטט והחוֹלם יש משהוּ מן החמוּר, מן המוּפלג וגם משהוּ מן התּוּגה הטמירה שהציצה גם מתּוֹך זויוֹת פּיה. הפליא אוֹתוֹ עוֹד רוֹשם אחד שהיה חדש לוֹ, מפּני שקוֹדם לכן לא הרגיש בּוֹ: עם כּל צעירוּתה לא היתה בּה רעננוּת, היה מן הכּמישה המשכּימה בּלבנוּנית עוֹרה.

הנפט בּמנוֹרה אָזל, הלהבה שקעה מעט מעט, ואפרים, תּוֹך כּדי קריאה, קירב אצלה את הנייר ואת ראשוֹ, ולא פּסק מלהפריז בּידיו, ועל הכּתלים לא פּסקוּ תּנוּעוֹת הצללים. מלכּה לא זעה. אברהם־אלי׳ נזדרז והלך אל חדר־הבּישוּל, חיטט והפך שם שעה קלה בּמקוֹמוֹת לא ידוּעים לוֹ, עד שחזר משם עם נר חלב קטן דלוּק בּידוֹ; נעץ את הנר בּתוֹך אחד מפּמוֹטי־השבּת, העמידוֹ על השוּלחן, סמוּך לפני אפרים, וכיבּה את המנוֹרה שכּבר נתנה ריח רע.

אפרים סיים את קריאתוֹ, נפל בּגבּוֹ אל גב הספּה וּמחה בּכפּוֹ את הזיעה מעל מצחוֹ. הכּל שתקוּ. החשיכה התקרבה וּבלעה את רוּבּוֹ של החדר. לא נשתּייר אלא תּחוּם מצוּמצם של אוֹר מסביב לנר. על הכּוֹתל הסתּמנוּ פּרוֹפילים משוּנים, והגיראניוּם הטיל על הכּוֹתל ועל התּקרה צל אלכסוֹן משוּנה, דוֹמה לדמוּת דיוֹקן של נערה אוֹ לפיגם של כּנסיה. בּתוֹך האַפלוּלית מעמעמם פּרצוּפי הצעירים. כּוּלם עיניהם תּלוּיוֹת בּמלכּה. ישוּבה היא זקוּפה וּמַרכּיבה בּרך על בּרך.

תּכלת עיניה ועין הכּוֹתם של חוּלצתה הבליחוּ בּחשיכה.

הראשוֹן שהפסיק את הדממה היה יוֹשה.

— אני אמרתּי לוֹ לאפרים, — אמר — שאלמלי היה גיתּה בּן דוֹרנוּ, אפשר היה לחשוֹד בּוֹ שגנב מאפרים את נוֹשׂא השיר וּנתנוֹ ענין בּשירוֹ:

חבריו נפשם סלדה. דבריו, כּשחזר עליהם עשׂוּ עליהם רוֹשם קשה. אף מלכּה, כּמדוּמה, ניעוֹרה לקוֹלוֹ והצליפה עליו מבּט נמהר ותוֹהה. כּאילוּ לא ירדה בּרגע הראשוֹן לסוֹף דעתּוֹ. מיד לאַחר מכּן חלפה על פּניה, כּמוֹ שנדמה ליוֹסיל, עוָיה של מוֹרת רוּח, בּלא רצוֹן, כּמסַננת דרך שיניה, אמרה:

— הן, אצל גיתּה… אף אצל משוֹררים אחרים יש מעין זה…

התכּרבּלה יפה בּקפש, כּאילוּ אחזתּה צינה; ליוֹסיל נדמה מרחוֹק כּאילוּ גם עוֹר פּניה נעשׂה חידוּדים חידוּדים.

— בּזאת דוֹמים הם כּל המשוֹררים — הפליטה בּשׂפה רפה.

— בּמה “בּזאת”?

— בּזאת שכּוּלם משקרים… מתעלמים מן האמת. איני מבינה למה הם עוֹשׂים זאת…״

— המשוֹררים משקרים? — קרא אפרים משתּוֹמם. אף בּאָזני החברים צללוּ הדברים כּדברי נאָצה, ונתנוּ בּה עיניהם, נתמהים מאד.

מלכּה השיבה כּמוֹ בּלא חשק יתר:

— כּוּלם רוֹצים שנאמין להם, שאין צער גדוֹל מצער געגוּעיהם אל אהוּבתם, ורוֹצים שנשתּתּף בּצערם זה. וצער הגעגוּעים אל האהבה עצמה אינוֹ צער? אינוֹ גדוֹל מיסוּרי האוֹהב אוֹ האהוּבה? מפּני מה אינם שרים עליו? לא מן המידה הוּא להתאוֹנן בּאזני רעבים ללחם על חוֹסר צלי ויין בּסעוּדה…

היא דיבּרה בּקוֹל כּהה, ונפשוֹת הצעירים נתעגמוּ פּתאוֹם. כּאילוּ שמעו דבר מה־חמוּר וּמעציב מאד. כּשתּי שניוֹת אָרכה הדוּמיה בּיניהם. פּתילת הנר נתפּחמה ונשתּרבּבה, הלהבה עלתה, נתחַדדה ורתתה כּוּלה. רתתוּ גם הפּרוֹפילים ודמוּת־דיוֹקן הנערה אוֹ פּיגמי בּית־היראה שעל הכּתלים. לא היה לאיש רצוֹן לוֹמר מלה.

— אפרים! — אמרה אל אחיה — מפּני מה לא תכתּוֹב שיר על צייר שנסתּמא, אוֹ, למשל, על בּעל־נפש מוּסיקאלית עם כּינוֹר טוֹב, שאינוֹ יוֹדע כּיצד מנגנים?… כּדאי לךָ ליתּן את הדבר אל לבּך… — וּפתאוֹם: — אפשר שהם כּבר הלכוּ…

— מי הם? — שאל אפרים.

— האוֹרחים של אבּא.. הלוֹא אתּה יוֹדע… ההוֹרוֹדניטשי, סגן־שׂר הפּלך… כּל הכּנוּפיה…

— היאַך עזבתּ אוֹתם?

הפשילה קצת את ראשה והפליטה מגרוֹנה צחוֹק קל, קצר וּכמוֹ עשׂוּי בּמתכּוון.

— שׂיחקנוּ בּקלפים — הסבּירה — ואבּא, כּדרכּוֹ, עשׂה משגה והעמיד לפניהם יוֹתר מדי מַשקאוֹת. החברה השתכּרה והתּירוּ לשוֹנם… על היהוּדים, אתּה יוֹדע, הלצוֹת כּאלוּ… לא חפצתּי לשמוֹע. קראתי לחַצקיל, צויתיו שיעמוֹד לשרתם, ויצאתי.

— הרי בּוַדאי יעָלבוּ — אמר אפרים בּחשש של מוֹרא.

— ואני כּלוּם התכּוונתי לדבר אַחר?

— בּכל זאת, אין זה נעים בּיוֹתר. מה יהיה?

— לא כלוּם! מחר יתפּכּחוּ, ויבוֹאוּ לבקש סליחה. מי ילווה אוֹתי?

— אני. — קפץ יוֹשה ואמר.

בּרטט וּבזריזוּת לבש את מעילוֹ ויצא עם מלכּה מן החדר. רגע אחר־כּך חזר, חטף את כּינוֹרוֹ ורץ אחריה החוּצה.

משיצאוּ, שאל אברהם־אֶלי׳ את יוֹסיל:

— מה זה היה ליוֹשה שלכם בּזמן האחרוֹן? נעשׂה כּל כּך רגזן ונשכן…

יוֹסיל משך דוּמם את כּתפיו.

אחר שנייה אמר:

— דוֹמני שכל ימיו הוּא כּך.

— לא כּי כּל ימיו היה נוֹח לבּריוֹת, רק בּימים האַחרוֹנים…

— רוֹצה הוּא — העיר אפרים — להיוֹת שנוּן, ולא תּמיד עוֹלה בּידוֹ.

— הלצוֹתיו ולגלוּגוֹ — המשיך אברהם־אלי׳ — עתּים מַפחידים אוֹתי, ואיני יוֹדע משוּם מה… עתּים הם דוֹמים עלי כּ… כּחיוּכוֹ של ההוֹלך לתליה…

יוֹסיל נזדעזע:

— מה שעוֹלה לפעמים על דעתּךָ…

אברהם־אֶלי׳ עמד, התמוֹדד בּכל גוּפוֹ: הגיעה השעה לישוֹן. מחר צריכים שוּב לצאת לדרך, שוּב… ולא סיים. שני חבריו עמדוּ אף הם, הסכּימה דעתּם ללווֹתוֹ אל בּיתוֹ דרך טיוּל.

בחוּץ נשבה רוּח קרירה שהקרישה את השלג הממוּסמס ואת השלוּליוֹת הקטנוֹת, והפכה את הקרקע קשה וגריד. בּשמים טסוּ עננים קרוּעים, אפוֹרים וכסַפסַפים־שקוּפים בּשוּליהם; לבנה צוֹננת שׁפה בּיניהם רגע נגלית ורגע נכסית, והצללים שרדפוּ זה אחר זה בּרחוֹב הדמוּם ועל כּתלי הבּתּים שיווּ לחוּץ דמוּת רפאים. שלוֹשת הריעים הלכוּ בּשוּרה לרוֹחב הרחוֹב ושתקוּ; רק פּסיעוֹתיהם השמיעוּ הדים יתוֹמים. כּל אחד מהם היה טרוּד בּהרהוּריו העגוּמים. ואפשר שלא היוּ מהרהרים כּלל, אלא סתם כּוֹבד ללא פּשר רבץ על הלב.

פּתאוֹם שמעוּ מאחריהם פּסיעוֹת מהירוֹת, והפכוּ פּניהם. יוֹשה לאחר שליוָה את מלכּה, רץ אחריהם עד שהדבּיקם. כּוֹבעוֹ היה שמוּט על ערפּוֹ, כּינוֹרוֹ תּחת בּית־שחיוֹ, וניכּר היה שלבּוֹ רחוּש עליו מאד. נתפּלגוּ לשני זוּגוֹת: אפרים ואברהם־אֶלי׳ הלכוּ לפנים, וּשני הגיסים מאחריהם.

תפשׂ יוֹשה את זרוֹעוֹ של יוֹסיל ואמר לוֹ בּלחש:

— אתּה יוֹדע… מה שאמרה קוֹדם על בּעל הנפש המוּסיקאלית, שאינוֹ יוֹדע לנגן וכינוֹר יש לוֹ, היוֹדע אתּה אל מי התכּוונה? הרי זה אלי! אלי התכּוונה!

— מנַין לךָ?

— אני יוֹדע… אני יוֹדע…

יוֹסיל לא אמר כּלוּם. הרגיש בּגיסוֹ שהוּא נפעם מאד, ולא הבין מפּני מה.

— יוֹדע אַתּ, — פּתח שוּב יוֹשה — היא מדבּרת על לבּי שאֶסע ללמוֹד מוּסיקה.

— להיכן תּסע?

— לחוּצה־לארץ.

— משוּגעת… — הפליט יוֹסיל.

— משוּגעת? כּלל וּכלל לא! היא הסבּירה לי עכשיו… וגם קוֹדם לכן… שחבל על כּשרוֹני שילך לאיבּוּד. הרי זה יהיה, אמרה, חטא וּפשע כּלפּי עצמי וּכלפּי העוֹלם, אם לא אפתּחַ, אמרה, את כּשרוֹני… אם לא אלמד, אקפּחַ עתיד מזהיר…״

יוֹסיל לא אמר כּלוּם.

— להיכן אתּם הוֹלכים? — שאל יוֹשה כּשראה אוֹתם פּוֹנים אל שכוּנת נאמיהא.

— אָנוּ מלווים את אברהם־אֶלי׳ לביתוֹ — השיב לוֹ יוֹסיל.

— אם כּן אין אני בּן־לוָיה לכם. אני רוֹצה לישוֹן. לילה טוֹב. אמוֹר להם — התכּוון לשני החברים שהספּיקוּ להתרחק — שלוֹם. — והסתּלק ממנוּ בּפסיעוֹת מהירוֹת.

יוֹסיל הדבּיק את חבריו.

כשהגיעוּ אל בּיתוֹ של ר׳ זוּסיל, נפטרוּ מאברהם־אלי׳, ואפרים אמר לוֹ בּצחוֹק של ידידוּת:

— וּבנוֹגע לאוֹתוֹ רעיוֹן שלך… על הכּנוּפיה השומם של ליסטים… עוֹד נעיין בּדבר.

אפרים ויוֹסיל חזרוּ לבדם בּרחוֹב השוֹמם. בּדוּמיה הלכוּ והסתּכּלוּ בּלבנה. אפרים התכּרבּל בּמעילוֹ מתּוֹך צמרמוֹרת קלה.

— אני כּבר מתגעגע — אָמר — על הקיץ.

— אפשר ששניהם צוֹדקים. — אמר פּתאוֹם יוֹסיל — כּלוֹמר, גם יוֹשה וגם אברהם־אֶלי׳… בּעצם הרי כּוּלנוּ מהלכים עם עניבוֹת־תּליה על צוארינוּ. כּלוּם לךָ אין הרגש שאיזוֹֹ עניבה מתהדקת יוֹֹתר ויוֹתר סביב לצוָארךָ, ואתּה הוֹלך ונחנק?

אפרים שתק.

— אבל יוֹשה שלנוּ — אמר שוּב יוֹסיל — בּאמת מרוּגז. הוּא נעשׂה אדם משוּנה בּזמן האחרוֹֹן.

אפרים לא פּצה פּה.

— מפּני מה שוֹתק אתּה?

— וּמה אדבּר? — השיב הלה בּאבק של רוֹגז — יוֹשה הוּא גיסךָ ועליך לדעת יוֹתר ממני.

נעימת הרוֹגז בּדברי חברוֹ סטרה על לבּוֹ והעירה בּוֹ רחש עמוּם של חשד. כּדי להשתּיקוֹ, מיהר וקפץ על ענין אחר:

— הירח עתּה הוּא כּמוֹ בּשירךָ.

— האם לא נדמה לךָ שהוּא מבּיט אלינו?

— פניו כּפני חוֹלה. — אמר יוֹסיל, עם שעיניו היוּ כּל הזמן תּלוּיוֹת בּשמים.

פּתאוֹם הפך פּניו אל חברו:

— היית היוֹם אצל ר׳ זוּסיל?

— לא. לא הייתי.

— וּתמוֹל?

— גם תּמוֹל לא הייתי.

— ושלשוֹם?

— שלשוֹם? הן, הייתי.

— וּמה?

— לא כלוּם.

— לא כלוּם?

— את חנה ראיתי.

— א—הה… — נפלטה מפּי יוֹסיל הברה ממוּשכת כּעין אנחה כּבוּשה.

— לא היה איש בּבּית. קראתי לפניה את שירי החדש. שיבּחה אוֹתוֹ, ואחר כּך נתעגמה מאד. כּל כּך נתעגמה, כּל כּך… עד שגם אני התעצבתּי אל לבּי, ולא ידעתּי עד מה… חמלתּי עליה מאד.

בּמוֹחוֹ של יוֹסיל התרוֹצצוּ הרהוּרים טרוּפים, שכּמדוּמה הם הם שטסוּ על פּניו בּלי הרף כּצלילים־נטוּלי צוּרה ועמוּסי־משמעוּת.

ופתאוֹם:

— כּלוּם אינך סבוּר, אפרים, שאף היא מהלכת עם עניבת־תּליה על הצואר?

— בּאמת, רוֹשם כּזה עשׂתה עלי שלשוֹם.

פּרק רביעי    🔗

לאחר שנפטר מחברוֹ, עמד יוֹסיל זמן מרוּבּה, יחידי, נשען על מַעקה הרחבה שעל הגג, לפני סוּכּת־דירתוֹ. הסתּכּל בּתנוּעת העננים בּשמים, בּטיסת הצללים על האדמה ועל כּתלי הבּנינים שבּחצר, האזין אל פּסיעוֹתיהם של השוֹמרים, אל נביחתוֹ של זשוּק הקטן כּלפּי הלבנה, וּתשוּבוֹתיהם של כּלבים אחרים אי־שם בּמרחק, ואל תּוּגתוֹ שהגיחה עכשיו והתחילה מוֹצצת וּמוֹצצת את לבּוֹ…

דלת הסוּכּה פּתוּחה, וּפעמים מַגעת אל אזניו נשימתה של דבוֹרה הישינה, נשימה קצוּבה המנַסרת מאחוֹרי הפּרגוֹד. כּמה לילוֹת יצטרך עוֹד להתפּשט ולשכּב סמוּך לאשה זוֹ?…

נכנס אל החדר, הדליק נר, קיפּל את שוּלי הפּרגוֹד כּדי להרויח אויר, והתחיל צוֹבר למקוֹם אחד את השׂמלוֹת, הגרבּים וּשאר הכּלים שדבוֹרה מפזרתּם על הכּסאוֹת ועל הספּה, בּשעה שרצוּצה ויגעה מעמל היוֹם ולהוּטה אחר שינה היא מתפּשטת את בּגדיה. ותוֹך־כּדי־כך דוֹבבוֹת שׂפתיו, בּהיסח־הדעת, את תּפילת “שמע” (הרגל נוֹשן משנוֹת ילדוּתוֹ, שגם לאחר שנעשׂה משׂכּיל ופרק מעליו עוֹל כּמה מצווֹת וּמנהגים, קשה היה לוֹ להיגמל ממנוּ). שלא מדעת נתקל מבּטוֹ בּפני דבוֹרה שהיתה שכוּבה מקצתה פּרקדן וּמקצתה על צדה, וּזרוֹעה האחת מוּפשלת לה בּמשוּלש חד מתּחת לערפּה; הזרוֹע השניה פּשוּטה לכל ארכּה על גבּי השׂמיכה, ועל אצבּעה, לאוֹר הנר, מנצנצת טבּעת־הקידוּשין. וּבעוֹד שׂפתוֹתיו רוֹחשוֹת, הגבּיה את הנר ושוּב לא העביר את עיניו מעליה. הסתּכּל בּה תּמיה, כּאילוּ ראה אוֹתה זוֹ הפּעם הראשוֹנה. מה נפלוּ פּניה! כּחשוּ, החוירוּ והריהן נראוֹת לאוֹר הנר כּשקוּפוֹת. אף העדשים על חָטמה כּאילוּ דהוּ, והן, הפּנים, נראוֹת מתּחת לשביס, כּל כּך ילדוּתיוֹת וּמעוֹררוֹת רחמים. שׂפתוֹתיה הדקוֹת והיבשוֹת מהוּדקות כּמוֹ מתּוֹך יסוּרים, וּמרירוּת כּזוֹ בּזויוֹתיהן המוּשפּלות. את המרירוּת הזוֹ ראָה גם מתּוֹך הצל שלָן בּחַגוי עיניה ואצל שוֹרש־חטמה. שעה מרוּבּה היוּ עיניו תּלוּיות בּפניה, ולבּוֹ התכּווץ בּוֹ. כּמה עיפה אשה זוֹ וכמה צער יש בּה! כּיצד לא הרגיש בּכך כּל הימים? אתמהה!

נתגלגלוּ בּוֹ רחמים וּבוּשה. כּל ימיה היא מתענית, בּלא טענוֹת, בּלא שאלוֹת. שתיקתה זוֹ יש בּה, כּמדוּמה לוֹ, מן הטרוֹניה הקשה. אילוּ שאלה פּעם על מה ולמה, מה היה יכוֹל להשיב לה? הרי בּעצם אינה שׂנוּאה עליו כּלל. כּלוּם יאמר לה שהוּא אוֹהב את חנה? לא. זאת לא יוּכל…

שׂפתה העליוֹנה של דבוֹרה רתתה כּלשהוּ, כּשׂפת תּינוֹקת בּשנתה; כּאילוּ התכּוונה לפצוֹת פּה וּלהשיב לוֹ דבר על הרהוּריו… מיהר וכיבּה את הנר. התפּשט את בּגדיו ושכב. בּחשיכה היוּ החרטה והבּוּשה מציקוֹת יוֹתר. שכב פּרקדן בּעינים פּקוּחוֹת. אף לא בּיקש להירדם. דוֹמה שעכשיו כּשׂמלה פּרוּשׂה וּמוּחוורת לפניו כּל תּיפלוּת חייו. יש מן החטא וּמן העקמימוּת בּחיים אלה, להיוֹת כּל ימיו גוֹנב דעת הבּריוֹת, לשהוֹת עם אשה המקוּדשת לוֹ כּדת משה וישׂראל, ולחמוֹד נערה אחרת, נערה שלא תּהיה לוֹ לעוֹלם! מגוּנה! מגוּנה! – קרא כּמעט בּקוֹל לעצמוֹ.

פּתאוֹם ניעוֹרה דבוֹרה, הרתּיעה קצת על מיטתה, נאנחה, התפּרקדה וזרקה בּכוֹח את זרוֹעה להלן ממיטתה, על מיטתוֹ של יוֹסיל. ושוּב התחילה נוֹשמת את נשימוֹתיה הקצוּבוֹת, הכּבדוֹת. בּחשיכה הבהיקה לבנוּת ידה הקטנה הפּשוּטה על מיטתוֹ, הפּתוּחה, כּמבקשת רחמים, נדבה… לא התאַפּק יוֹסיל ונטל את היד הזוֹ לתוֹך ידוֹ. נזדעזעה זוֹ וסלדה כּנבעתה. שכוּרת־שינה התהפּכה על צדה וגבּה אליו.

הפּעם התאַווה להעירה וּלהתוַדוֹת לפניה, לבקש ממנה סליחה על העבר, לבקש ממנה שתּשכּח מה שהיה, וּלהבטיח לה חיים אחרים, מתוּקנים יוֹתר.. מה בּצע בּעינוּיי נפש ללא מפלט וללא תקנה? הרי את דבוֹרה לא יגרש. לא יוּכל לעשׂוֹת זאת. מה תּעשׂה? לאָן תּלך? אין היא אשמה בּאסוֹן שהמיטוּ אחרים עליהם. וּמה תּקוָתוֹ כי ייצלה כּל ימיו, כּל ימיו על אש אהבה חשאית וחוֹלָה? כּל יהוּדי חרד היה בּמקוֹמוֹ נוֹשך את שׂפתוֹ וּמתגבּר על עצמוֹ, מַסיע את לבּוֹ מאהבתוֹ וכוֹבש את יצרוֹ. וּמפּני מה הוּא, המַשׂכּיל, השוֹאף לילך עם רוּח הזמן, אין בּוֹ הכּוֹח לעשׂוֹת מה שיכוֹל לעשׂוֹת כּל יהוּדי פּשוּט? וּבעצם הרי זוֹהי הדרך האחת והיחידה להימלט מהתּוֹפת ללא־מוֹצא: להשליך על הזמן יהבוֹ. מה שלא יעשׂה השׂכל אוֹ הרצוֹן יעשׂה הזמן, ההרגל, החוֹבש לכל עצבוּת בּבני־אדם… הוּא יאמר לה את זאת. ועוֹד יאמר לה: אם רצוֹנך בּכך, אֶשאֵר כּאן ולא אֶסֹע. אִמרי אך מלה אחת, ואעשׂה רצוֹנך; תּראי שאוּכל לעמוֹד בּדיבּורי וּלתקן כּל שעויתי…

לא העיר את אשתּוֹ. רחמנוּת! מחר בּבּוֹקר, אם ירצה השם, יאמר לה את כּל הדברים האלה. מיד לאחר שייאָמרוּ הדברים, עתידים חייהם להשתּנות לטוֹבה. ממחר יתחילוּ חייהם האמיתּיים, הטוֹבים… וקשה היה לוֹ להירדם מהתרגשוּת. רגש טוֹב כּבש את לבּוֹ, שמימיו, כּמדוּמה לוֹ, לא ידע כּמוֹתוֹ. כּדבוֹרים בּצהרי קיץ שחוּנים, הוֹמים וּמזמזמים בּתוֹך קרקפתּו הרהוּרים מבוּשׂמים, עליזים וטוֹבים. לבּוֹ מתפּעם, מי יִתּן והיה בּוֹקר… והלילה, על אַפּוֹ ועל חמתוֹ, ארוֹך, ארוֹך…

למחרת בּבּוֹקר ניעוֹר יוֹסיל לקוֹל נקישוֹת שהיוּ פּוֹעמוֹת בּחללה של החצר. החדר כּבר היה מלא אוֹר; מיטתה של דבוֹרה היתה פּנוּיה. היא כּבר יצאה לעבוֹדתה. התכּעס יוֹסיל על עצמוֹ שהאריך והחמיץ את השעה שבּה היה יכוֹל להשׂיח עם אשתּו בּמנוּחה, בּלא חשש שמא יבוֹא מי להבטילם מן השׂיחה. נטל את שעוֹנוֹ (שעוֹנוֹ היה נתוּן בּתוֹך לב של קטיפה זעיר מרוּקם פּנינים ססגוֹניוֹת, מעשׂה ידי דבוֹרה, ותלוּי היה על הכּוֹתל למראשוֹתיו), הציץ: שתּים־עשׂרה! הרכּין אליו את אזנוֹ, ניענע אוֹתוֹ נענוּע אחד וּשניים: עוֹמד השעוֹן… ניתּמה יוֹסיל, כּמעט נתפּחד. משעה שקיבּל את השעוֹן הזה מתּנה מאביה של דבורה לאירוּסיהם, לא שכח אף פּעם לכוונוֹ. מה אירע לוֹ אמש ששכח? אתמהה! החיצים הללוּ המזוּוָגים דמוּמים וּכאילוּ בּלא רוּח חיים, היה בּהם משוּם הטלת מוֹרא. על השוּלחן עמד טִריָן עם קוּמקוּם תּה, עטוּף בּמטלית כּדי שלא יוּצן, חמאה, בּיצים, פּרוּסוֹת חלה שנשתּיירה מאמש. לאחר שהאריך בּשנתוֹ ולא ירד אל בּית אבּא לפת־שחרית, הביאה לוֹ דבוֹרה את סעוּדתוֹ למעלה. נזכּר את השיעוּר שהיוּ לוֹמדים, הוּא ויוֹשה, בּכל בּוֹקר עם ר' זוּסל. בּוַדאי אֵחר אל השיעוּר. משך בּכתפוֹ ועשׂה תּנוּעת־ביטוּל בּידוֹ, כּמי שרוֹצה להיפּטר מדבר שהיה לוֹ לזרא… הזדרז להתלבּש, התרחץ ונתקרב אל החלוֹן. מרוּפה וּמנוּמנם עדיין, הסתּכּל בּחוּץ. שני פּוֹעלים בּקאפּוֹטוֹת ארוּכוֹת, שכּנפוֹתיהן מוּפשלוֹת להם וחפוּתים בּחגוֹרוֹתיהם, ועם מסמרים בּין שׂפתוֹתיהם, עוֹסקים בּאריזת חבילוֹת סחוֹרה בּתוֹך ארגז עץ. עליהם מנצח אברהם־אֶלי‘. בּזריזוּת מניחים הם לתוֹך הארגז חבילוֹת וּצרוֹרוֹת בּצוּרוֹת וּמידוֹת שוֹנוֹת, ואברהם־אלי’ רוֹשם אחת לאחת בּקפּדנוּת לפנקסוֹ, אוֹתוֹ פּנקס־חנוָנים מרוּפּט וּמשוּמן שאמש קרא מתּוֹכוֹ קטעים מ“השוֹדדים” לשילר. משנתמלא הארגז, סוֹתמים עליו שני הפּוֹעלים את המכסה בּמסמרים וּמשגמים אוֹתוֹ בּרצוּעוֹת־פּח צרוֹת. הנקישוֹת הקצוּבוֹת של בּני־המקבוֹת הן שהעירוּ את יוֹסיל משנתוֹ. זקן אחד בּכיפּה, בּלא קאפּוֹטה עליוֹנה, רק בּטלית־קטן צהוֹב וארוֹך על גבּי כּתוֹנת מטוּלאה, מגלגל חבית ריקה על מרצפת האבנים בּרעש חלוּל וּפוֹעם; הרוּח מנוֹפפת את פּיאוֹתיו הארוּכּוֹת וּמַגבּהת את הטלית־קטן עם ציציוֹתיה מאחריו כּדגל; פּעמים בּאוֹת הציציוֹת וטוֹפחוֹת על פּניו, והוּא, המסכּן, מנענע את ראשוֹ וּמצדד את פּניו לכאן וּלכאן, עם שהוּא ממשיך לגלגל את החבית. בּעלי־העגלוֹת רוֹתמים סוּסיהם אל עגלוֹת טעוּנוֹת סחוֹרה, ותוֹך־כּדי־כך מתנַצים, צוֹוחים, מקללים את בּהמתּם וּמשמיעים דברי ריצוּי כּאחד. בּין הסוּסים, העגלוֹת והפּוֹעלים המתעסקים שם, מהלך אביו בּפסיעה מתוּנה, לבוּש גלימה ישנה וּנקיה, כּיפּת קטיפה קירחת על ראשוֹ; בּפניו החיורוֹת והקשוּרוֹת בּהרהוּרים, וּבמשקפיו המצוּחצחים והמַבריקים על חטמוֹ, דוֹמה הוּא כּנתעה בּמקום זה…

בּעצם מחוֹבתוֹ של יוֹסיל להשגיח על העבוֹדה בּחצר; מכּיון שלא בּא לעשׂוֹת מלאכתּוֹ, פּירש אביו מספריו והוּא בּעצמוֹ מגלגל כּאן עם בּעלי־העגלוֹת, אף־על־פּי שנפשו סוֹלדת מן הרעש והמהוּמה שבּחצר… ואברהם־אֶלי' אף הוּא מגלגל כּאן. לפני יציאתוֹ לדרך נוֹתן הוּא את עינוֹ על אריזת הסחוֹרה שהוּא מוֹליך עמוֹ, והוּא כּוּלוֹ מזוֹרז, ממוּלח ודעתּוֹ מקוּררת עליו. הכּל מוֹשכים בּעוֹל, הכּל עוֹשׂים את המוּטל עליהם ואינם מבקשים חשבּוֹנוֹת רבּים; רק הוּא לבדוֹ עוֹמד רשיש ונבטל מכּל עבוֹדה…

הדלת מאחריו נפתּחה בּזהירוּת; הפך את פּניו וראה את דבוֹרה עוֹמדת בּפּתח. כּנראה, סבוּרה היתה שכּבר יצא לעבוֹדתוֹ, שכּן בּרגע הראשוֹן נבהלה ונרתּעה לאָחוֹר.

– מחילה… לא ידעתּי… – מילמלה.

פּסע פּסיעה אחת אליה:

– מפני מה נבהלתּ?

– לא ידעתּי שאתּה כּאן…

– וּמה בּכך אם אני כּאן?

– סבוּרה הייתי… היה בּדעתּי לכבּד את החדר…

נתקרב אצלה, אָחז בּידה וּמשכה לתוֹך החדר:

– בּוֹאי! טוֹב שבּאת… רוֹצה אני… דבר אחד צריך אני לוֹמר לך…

הצליפה עליו דבוֹרה מבּט של תּמיהה ונגררה אחריו, כּשהוּא אוֹחז בּידה. כּגוֹן ילדה שנתפּשׂה בּעבירה ועדיין אינה יוֹדעת בּמה ייפּרעוּ ממנה.

– שבי!

צייתה וישבה. הוּא ישב מנגדה.

הוּא שתק שניוֹת מספּר, והיא תּלתה בּוֹ עינים נפחדוֹת. ראתה שפּניו חוֹלניוֹת, כּמוּשוֹת, כּמוֹ אחר ליל־נדוּדים. אף את זאת ראתה: הוּא לא נגע עדיין בּפת־השחרית שלוֹ, אף־על־פּי שהשעה כּבר מאוּחרת. מה עוֹמד להתרחש כּאן?

– שמעי – אמר סוֹף־סוֹף – גמרתּי בּדעתּי לדבּר עמך, לוֹמר לך ש… ש… בּכלל לא טוֹב כּך, לעמוֹד ולעקוֹר מן הבּית… מה אתּ סבוּרה? רצוֹני לוֹמר, מה דעתּך על נסיעתי?

פּניה נתכּרכּמוּ פּתאוֹם. דפיקוֹת־לבּה תּכפוּ יוֹתר ויוֹתר. דבר־מה ניגש אל גרוֹנה והקשה עליה את הדיבּוּר.

הוּא המשיך:

– הרי אַתּ יוֹדעת, כּוּלנוּ בּבּית הסכּימה דעתּנוּ שעלי לנסוֹע, שאין לי מה לעשׂוֹת כּאן. וחבל שלא שאלתּי את פּיך… גמרתּי בּדעתּי לשאלך בּכל זאת… (וּבלבּוֹ גינה את עצמוֹ: “חבל” וּ“בּכל זאת” – כּיצד אני מדבּר? ממש כּשוֹטה!).

דבוֹרה משכה בּכתפיה:

– מה אני יכוֹלה לוֹמר לך? מה אני יוֹדעת? הסכּימה דעתּך לנסוֹע, מסתּמא כּך אתּה צריך לעשׂוֹת… חבל שכּלי־הלבן אינם מוּכנים עדיין, שוּם דבר אינוֹ מוּכן… חוֹששתני שתּצטרך לדחוֹת את נסיעתך לזמן־מה. כּבר דיבּרתי עם הדוֹדה. הדוֹדה סבוּרה שנשׂכּוֹר תּוֹפרת לעבוֹד בּביתנוּ…

עיניה היוּ מוּשפּלוֹת. מצאה על השוּלחן פּירוּר לחם רך, מיעכה ועיסתה אוֹתוֹ בּין אצבּעוֹתיה, גלגלה אוֹתוֹ על גבּי השוּלחן, גלגלה בּקשיוּת־עוֹרף וּבלא הפסק. אף פּעם לא הגבּיהה עיניה להסתּכּל בּוֹ.

אבל הוּא הסתּכּל בּה. זה זמן רב לא הסתּכּל בּה כּה מקרוֹב וּבמתכּוון. פּניה לא היוּ נאוֹת כּל עיקר; עדשניוֹת וכמדוּמה לוֹ גם קשוֹת ולא נעימוֹת. כּשהרכּין קצת את ראשוֹ והציץ בּה בּאלכסוֹן, מן הצד, בּתחתּית הלסת וּבשיפּוּלי סנטרה, בּמקוֹם שקו־החמה היה שרוּי, ראה פּיקס דק מַבהיק כּנגד החַמה, כּגוֹן הפּיקס הרך שעל עוֹר השזיף המַבשיל. חתימת זקן!… – הרהר מתּוֹך רחש־מה של סילוּד־נפש…

התאזר עוֹז ואמר:

– שמעי, דבוֹרה! אמש כּמעט לא עצמתּי עין כּל הלילה והייתי מהרהר בּענין זה… רצוֹנך, לא אֶסע; אשאֵר בּבּית ואהיה עוֹסק בּמה שהכּל עוֹסקים, כּמוֹ יוֹשה, כּמוֹ אברהם־אלי וּכמוֹ כּל הבּריוֹת…

תּוך־כּדי דיבּוּרוֹ הרגיש שלא זה העיקר; שאת עיקר הדבר, שעוֹד מאמש זימן את עצמוֹ לוֹמר לה, אינוֹ אוֹמר. ולא יוּכל עוֹד לוֹמר לה. לא יוּכל…

פּני דבוֹרה משום־מה הכסיפוּ פּתאוֹם. הצליפה עליו מבּט זהיר, אבל חד ושוֹפד.

הוּא כּבר הרגיש שנחתּך גוֹרלוֹ. כּל רצוֹנוֹתיו ותכניוֹתיו הנאים של אמש התנדפוּ, נתרוֹקנוּ, פּג חוּמם והיוּ לאפס וּלאין. לא נשתּייר לוֹ אלא השקר לבד. אף היא הרגישה בּשקר שבּדיבּוּרוֹ; הוּא ראה את זאת בּמבּטה, ונתבּלבּל עוֹד יוֹתר… עד שהיה סיפּק בּידה לפצוֹת פּיה, דחק עליה אגב תּנוּעוֹת זרוֹעוֹתיו, וּבלבד להשתּיק את הקוֹל שבּלבּוֹ:

– מפּני מה אתּ שוֹתקת כּל הזמן? אני מדבּר וּמדבּר, ואתּ אף מלה לא… וכי אין אתּ רוֹאה שאני מיצר מאד?… אמרי לי מה אתּ רוֹצה?

– אני? איני רוֹצה כּלוּם… מנין לך שאני רוֹצה כּלוּם?

– אבל אתּ מהלכת ושוֹתקת… כּאילוּ יש בּלבּך עלי…

שוּב הצליפה עליו מבּט מהיר ונבעת, ולא אמרה כּלוּם.

– החלטתּ לשתּוק, דבוֹרה… כּאילוּ בּשביל להכעיסני.

– לא החלטתּי דבר, יוֹסיל, ואין בּלבּי כּלוּם עליך. על שוּם מה אתרעם? מה אתּה רוֹצה ממני?

רגע שתקה ואחר הוסיפה:

– בּוַדאי שקלתּם יפה בּדעתּכם. אין צוֹרך לחזוֹר מן ההחלטה. אין לך מה לעשׂוֹת כּאן. סוֹחר לא תהיה. אינךָ מסוּגל לכך. אני יוֹדעת, את הספרים אתּה אוֹהב יוֹתר מכּל דבר בּעוֹלם. סע! כּאן מפריעים אוֹתך הרבּה. ושם תּלמד. סוֹפך להיוֹת מלוּמד גדוֹל, רוֹפא אוֹ דוֹמה לזה… תּהיה עשיר ותחיה חיים טוֹבים…

שמע מתּוֹך דבריה שהיא מוֹציאה את עצמה מכּלל חייו העתידים לבוֹא, אבל לא עמד בּוֹ לבּוֹ להתוַכּחַ עמה. תּלה עיניו בּאצבּעוֹתיה המרטטוֹת והמגלגלוֹת את פּירוּר הלחם על השוּלחן.

פּתאוֹם עמדה ואמרה בּמנוּחה:

– אם אתּה אוֹמר לשהוֹת עוֹד בּחדר, אבוֹא אחר־כּך לכבּדוֹ.

הפּעוּטה התחילה בּוֹכה. הפכה פּניה ורצה לאחוֹרי הפּרגוֹד.

שקוּע בּהרהוּריו, יצא, כּמוֹ מתּוֹך חלוֹם, את החדר, ירד מעל המדרגוֹת ועבר את החצר, בּין התּיבוֹת, הקרוֹנוֹת, הסוּסים והפּוֹעלים, כּמעט בּלא לראוֹת וּבלא לשמוֹע כּלוּם. פּתאוֹם ראה את עצמוֹ עוֹמד לפני בּית דירתה של פראדיל אחוֹתוֹ. זה היה אגף קטן מסוּפּח אל החצר, בּן שני חדרים מרוּוָחים (לכתּחילה הקצוּ דירה זוֹ לבּכוֹר, ליוֹסיל, ואילוּ הוּא העדיף את “סוּכּתוֹ” הקטנה המוּפרשת יוֹתר מרעש החצר והנוֹחה להתבּוֹדד בּה). שני החדרים מַבריקים בּנקיוֹנם. רהיטים בּהם מעט, אבל ניכּרוֹת בּהם עין פּקוּחה של בּעלת־בּית וחיבּה יתירה לסדר. וילאוֹת לבנים ודקים מַשרים כּהיוֹן קלוּש ועָרב בּימוֹת החמה; עציצי גיראניוֹם וקאקטוּסים על סיפּי החלוֹנוֹת מוֹשכים על הדירה חוּט של חן וחיים. על הספּה ציפּוּי קטיפה כּחוּלה, וּבכל מקוֹם מפּוֹת לבנוֹת, עגוּלוֹת וּמרוּבּעוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, מעשׂה־סריגה של בּעלת־הבּית. אילך ואילך כּלי חַרסינה וּזכוּכית שלא בּאוּ לשם שימוּש אלא להנווֹת את הדירה, למשל, שעוֹן החרסינה העוֹמד, כּמדוּמה, מתּחילת בּרייתוֹ ושכּל תּפארתּוֹ היתה בּרוֹעה עם חלילוֹ וּברוֹעָה עם סל התּפּוּחים בּידה, שעוֹמדים משני צידי השעוֹן, וכבשׂים לרגליהם. מַראת־טוּאַליט קטנה עמדה על גבּי שוּלחן עגוֹל קטן, וּלפניה מכשירי־כתיבה – שתּי דיוֹתוֹת וּבית־חוֹל אחד עם מסננת – עשׂוּיים נחוֹשת ממוֹרקת, שבּנגוֹע בּהם קו החַמה, הם מַבריקים כּזהב. על כּוֹננית קטנה היה מוּנח הכּינוֹר בּחפאוֹ המרוּקם.

מאחוֹרי הדלת הגיעוּ לאזניו קוֹלוֹת נרגזים של שׂיחה נלהבת בּין אחוֹתוֹ וּבין בּעלה. כּנראה מדיינים היוּ בּחריפוּת. עם כּניסתוֹ נפסקה מיד השׂיחה; שניהם נתבּלבּלוּ וּנבוֹכים החזירוּ לוֹ בּבת־אחת שלוֹם, כּאילוּ נתפּשׂוּ בּעבירה. מצא את פראדיל נפעמת וּתנוּכי אזניה לוֹהטים, ויוֹשה מהלך בּחדר אילך ואילך בּפסיעוֹת עצבּניוֹת, ולא השגיח כּלל בּיוֹסיל. רק מפּעם לפעם הוּא מוֹצץ את מקטרתּוֹ הארוּכּה – שׂרידם היחיד של ימי “חסידוּתוֹ” – וּפוֹלט מפּיו פּקעוֹת עשן גדוֹלוֹת.

יוֹסיל עמד נבוֹך קצת למראה מבוּכתם של בּעלי־הבּית.

– שב, יוֹסיל! – הזמינתּוּ אחוֹתוֹ – יוֹשה! שמא תּפסיק את הריצה הזוֹ בּחדר?

יוֹשה עמד, הסתּכּל בּגיסוֹ, כּאילוּ רק עכשיו ראה אוֹתוֹ, אף־על־פּי שכּבר אמר לוֹ פּעם שלוֹם, וקרא:

– אה, יוֹסיל! בּוֹקר טוֹב!

– בּוֹקר טוֹב ושנה טוֹבה – החזיר יוֹסיל – חכּית לי היוֹם בּשיעוּר…

– ואַתּה – הפסיקוֹ יוֹשה – בּאת להוֹדיעני שלא בּאת אל השיעוּר?

– אֵחרתּי היוֹם לקוּם. וּבכלל… – ולא סיים, אלא שוּב, כּמוֹ קוֹדם בּחדרוֹ, העוָה את פּניו ועשׂה בּידוֹ תּנוּעה, כּזה שמנַער מעליו איזה דבר שנטפּל אליו.

– מה זז–א–את? – שאל יוֹשה וזקף עליו עינים מלאוֹת תּמיהה.

פּשוּט – השיב יוֹסיל בּמנוּחה – אין לי חשק בּלימוּד הזה. יצא מאַפּי.

– מזל־טוֹב! – קרא יוֹשה וּפיו נתעקם בּחיוּכוֹ הלגלגני – אמש ירקתּ על ההשׂכּלה…

– לא אמת! – קרא יוֹסיל – אני לא ירקתּי על ההשׂכּלה.

– והיוֹם – המשיך יוֹשה, בּלא להשגיח בּמחאתוֹ – אתּה בּוֹעט בּיהדוּת…

– מה אתּה סח? מי זה בּוֹעט בּיהדוּת? – פּנה אל אחוֹתוֹ – הרי שמעתּ, פראדיל, האם אמרתּי דבר דוֹמה לזה?… אם אני אוֹמר שלימוּד הגמרא יצא מאַפּי, אין אתּה רשאי ללמוֹד מתּוֹך דברי לפי מַראית־לבּךָ…

– עוֹד הוּא כּוֹעס! הלא פראדיל כּאן וטוֹב ששמעה את דבריך… עוֹד לא הוּכתּרתּ בּתוֹאר דוֹקטוֹר, עוֹד לא נכנסתּ אפילוּ אל הגימנסיה, עוֹד לא יצאת אפילוּ מפּתח בּיתךָ, וּכבר אתּה מזלזל בּלימוּדי היהדוּת… בּקיצוּר, פראדיל, אתּ רוֹאה כּבר היכן אחיך עוֹמד…

– בּהא… נמצא מקנא קנאת ה' צבאוֹת! וּבכלל איני מבין מה אתּה רוֹצה. הלכה חמוֹרך? נסתּחפה שׂדךָ? למה זה כּל ימיך אתּה מתאַנה למי שהוּא לקנתּרוֹ… מה אתּה רוֹצה?

– בּוֹא וּראה: עוֹד הוּא שוֹאלני, מה אני רוֹצה! אני מתאַוה לדעת מה אתּה רוֹצה. אם גיתּה לא, והגמרא לא, אם כּן מה? מה?

– נַניח את גיתּה. כּבר הסבּרתּי לךָ אמש, ואין בּלבּי לשנוֹת את דברי. אבל בּדבר הגמרא, אמרתּי לך ואני חוֹזר ואוֹמר: הלימוּד הזה יצא מאַפּי, פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ! ואתּה, יוֹשה, כּלוּם הוא כּל כּך חביב עליך? הלא אני יוֹדע… אם כּן למה זה אנוּ עוֹשׂים דבר שאין עם לבּנוּ, שנגד רצוֹננוּ, שנפשנוּ קצה בּוֹ? אין אני רוֹאה הכרח בּדבר לרמוֹת את כּל הבּריוֹת, את אבּא… אגב, אבּא יוֹדע; הוּא מבין… ור' זוּסיל הלא את דעתּוֹ אנוּ גוֹנבים. ולמה? דוֹמני שרבּנים לא נהיה, אם כּן מה העבוֹדה הזאת לנוּ? להעלוֹת את הגירה הזאת, להניח את העיקר ולאחוֹז בּטפל? פּעם אחת הלא מוּתּר, הלא חוֹבה לשאוֹל לנתיבוֹת חיינוּ!

– פראדיל! – פּנה יוֹשה אל אשתּוֹ – הטי אזנך ושמעי יפה מה שהוּא מדבּר כּאן. ירא אני שכּבר הרחיק ללכת… אַדרבּה, יוֹסיל חביבי, אֶשׂמח מאד לשמוֹע מפּיךָ לאיזה עיקר אתּה מתכּוון, מה הוּא העיקר שאתּה מבקש?

פראדיל שהיתה מהלכת אילך ואילך עם מטלית בּידה וּמקנַחת כּל זיז וכל משקע מן האבק, שתקה כּל הזמן. הללוּ כּך דרכּם מתּמיד, להיות צוֹהבים זה לזה, סוֹנטים זה בּזה, וסוֹף הם עוֹשׂים שלוֹם…

– איני יוֹדע, איני יוֹדע… – אמר יוֹסיל בּמשיכת כּתפיים – אבל אחת אני יוֹדע: על כּל מעשׂה שאנוּ עוֹשׂים עלינוּ לשאוֹל: לשם מה? מה התּכלית?… מבין אתּה, לעיקר חיינוּ אני מתכּוון…

– טוֹב ויפה! – דחק עליו יוֹשה – אבל ילמדנוּ רבּנוּ, מה הוּא עיקר חיינוּ? שמא אתּה יוֹדע? בּבקשה לענוֹת לי בּלא להתחַמק, בּלא עקיפין, כּי אם בּמישרים, שוֹמע אַתּה?

– מה אתּה רוֹצה ממנוּ? – לא התאַפּקה כּבר פראדיל ונכנסה לתוֹך דבריהם – למה דבקתּ בּוֹ כּסַפּחַת?

– אוֹמר אתּה “עיקר חיינוּ”; נקל לוֹמר את הדברים מן השׂפה וּלחוּץ, אבל מה פּירוּשם? מה צפוּן בּמלים האלה, הנה את זה בּבקשה לבאר לי בּאֵר היטב!

– איני יוֹדע.

– אמרתּ שחוֹבה עלינוּ לשאוֹל לדרכּנוּ בּחיים. מה היא דרכּנוּ בּחיים?

– איני יוֹדע.

– ודרכּך אתּה אוּלי אתּה יוֹדע?

יוֹסיל שתק.

אוֹתוֹ רגע התרחש דבר שהבעית את יוֹסיל ואת אחוֹתוֹ. פּני יוֹשה הוֹריקוּ פּתאוֹם, וּמיד הפכוּ אפוּרוֹת מזעם חימה; ניגש אל יוֹסיל, הגבּיה כּלפּי פניו שני אגרוֹפים קפוּצים, כּאילוּ אמר להכּוֹתוֹ, והתחיל מצעק בּקוֹל צרוּד:

– אין לךָ דרך? אינךָ יוֹדע כּלוּם? אם כּן שתוֹק! שתוֹק! שוֹטה שכּמוֹתךָ… פּטפּטן שכּמוֹתךָ…

– יוֹשה! מה לךָ צוֹוחַ? – קראה פראדיל מתּוֹך מוֹרא כּמוּס.

התחיל רץ וּמתחַבּט מזוית אל זוית כּזה שדעתּוֹ נטרפה עליו. ואחר כּך שוּב עמד, ידיו עם המקטרת מופשלוֹת לאחוֹריו, והוּא מתפּעם כּוּלוֹ וּמרעיד:

– אין אתּה יוֹדע? אף אני איני יוֹדע… כּלוּם איני מבין כּמוֹתךָ שאסוּר לנוּ לחיוֹת כּך, כּמוֹת שכּוּלנוּ חיים, בּלא חשבּוֹן־הנפש?… רק מטוּמטמים, רק חרש, שוֹטה וקטן חיים בּלא חשבּוֹן־הנפש… מהנ! “איני יוֹדע”… אסוּר לנוּ לא לידע! שוֹמע אתּה? אסוּר!… למה אנוּ משוּקעים בּטינוֹפת עד צואר? ועד אימתי? מה לעשׂוֹת? מהנ, לא יוֹדע…

ושוּב התחיל מתרוֹצץ, מוֹצץ את המקטרת ויוֹרק, מוֹצץ ויוֹרק. מעט מעט התחיל כּעסוֹ שוֹכך. וניכּר היה, שהוּא מתחרט על הסתּערוּתו הפּתאוֹמית וּמתבּייש בּמלים העוֹלבוֹת שהפליט מפּיו. והוּא מבקש לפייס את גיסוֹ בּדברי־ריצוּי. ישב על הספּה אצל יוֹסיל, וּבלא להסתּכּל בּפניו, אמר:

– הנה הבּוֹקר, קוֹדם לכניסתך לכאן, הייתי דן עם פראדיל בּאוֹתוֹ ענין ממש… קצת התרתּחנוּ שלא לצוֹרך, חַייךָ. בּוַדאי שמעתּ בּחוּץ את קוֹלוֹתינוּ.

– שמעתּיכם מדבּרים בּקוֹל רם. מוּבן שלא ידעתּי מה מדבּרים. וּמה אמרה לך פראדיל?

פראדיל נזדרזה לענוֹת בּמקוֹמוֹ:

– אמרתּי לוֹ: אל נא יֶחכּם מכּל אדם, מכּל ישׂראל. ואילוּ הוּא יצא מדעתּוֹ, התחיל מצווח, כּמוֹ עכשיו, וּמדבּר שטוּיוֹת שבּוּשה לחזוֹר עליהן. לדעתּי, גם אסוּר לחזוֹר על שטוּיוֹת כּאלוּ… לא עלינוּ מוּטלת הדאגה לכל ישׂראל, ולא אנוּ חייבים בּפתרוֹן כּל השאלוֹת…

יוֹסיל ניענע לאחוֹתוֹ ראשוֹ:

– בּוַדאי, בּודאי! צריכים לצבּוֹר כּוֹחוֹת וּלהמתּין. להמתּין עד שישתּנוּ הזמנים. השאלה היא מי יאריך יוֹתר ימים: אָנוּ בּכוֹח סבלנוּתנוּ אוֹ הם בּרשעתם…

– אבל – אמר יוֹשה כּבר בּקוֹל רפה וּכאיש דוֹאב – מה טעם בּסבלנוּת זוֹ, בּהמתּנה זוֹ? הרי מן הצוֹרך שיהא טעם לכל זאת… אבוֹתינוּ קיבּלוּ את יסוּריהם בּאהבה, מסתּמא ניחא היה להם להמתּין, לקווֹת, להאמין… ואילוּ אנוּ אחרים אנוּ, לא ניחא לנוּ. לנוּ קשה להמתּין. בּשביל שנוּכל לסבּוֹל צריכים אנוּ לידע מפּני מה? וּבשביל מה? ועד אֵימתי?

האח והאחוֹת לא אמרוּ כּלוּם. עסוּקים היוּ איש בּהרהוּרי לבּוֹ ונמנעוּ מלהסתּכּל זה בּזה.

יוֹשה קם, ניגש אל השוּלחן ודישן את מקטרתּו בּתוֹך נעל החַרסינה שעמדה עליו.

– ואני – אמר – אשמיעך, אם רצוֹנך בּכך, את דעתּי שלי. אני מאמין בּזמן האחרוֹן יוֹתר מתּמיד בּביאת הגוֹאל. המקוֹם סוֹפת אוֹתנוּ בּמלח של צרוֹת וכוֹבש אוֹתנוּ בּפלפּל של גזירוֹת וּרדיפוֹת, כּמוֹ שכּוֹבשים זיתים מגוּלגלים אוֹ כּמוֹ שכּבש הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את שוֹר הבּר ואת הלויתן לצדיקיו בּעוֹלם הבּא, כּדי שישתּמר יפה עד לימוֹת המשיח…

פּיו התעקם בּצחוֹק קצר וּמר ואי אפשר היה לירד לסוֹף דעתּוֹ בּדבריו אלה.

פּני פראדיל נתקשרוּ בּדאגה.

ויוֹסיל נזכּר את דברי אברהם־אלי' אמש, ונבעת מפּני צחוֹק זה של ההוֹלך לתליה.

פּרק חמישי    🔗

הסערה לא התחוֹללה, הרעם לא רעם. אף הפּעם הזאת, כּמוֹ זה כּמה פּעמים, עלה בּידי השתּדלנים להעביר את רוֹע הגזירה של ה“ראזבּוֹר”⁶. לא כּל יהוּדי היה מעיז לערער על כּוֹחה של אוֹתה איגרת שניתּנה, בּעיר ואֵם בּישׂראל, עם בּרמינן אל הקבר, לתנוֹת לפני אב הרחמים, לפני האבוֹת הקדוֹשים, לפני כּל קדוֹשי עליוֹן וצדיקי עוֹלם, זכוּתם יגן עלינוּ, את כּל הצרוֹת הגדוֹלוֹת המתרגשוֹת לבוֹא על עם סגוּלה, לבקש רחמים על שׂה פּזוּרה ישׂראל. סוֹף־סוֹף, מי עמד בּסוֹד ה' ומי יוֹדע מה הכריע שם את הכּף… אפשר שהכריעוּ את הכּף הצוֹמוֹת, התּפילוֹת והצדקוֹת הגדוֹלוֹת, התּחנוּנים והדמעוֹת שנשפּכוּ בּכל בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת, עד שהכּתלים הלכוּ מַים. ואפשר שהתּשוּבה פּעלה פּעוּלה גדוֹלה בּעוֹלמוֹת העליוֹנים: יהוּדים פּישפּשוּ בּמעשׂיהם, לוֹוים החזירוּ חוֹבוֹת ישנים או נשכּחים, חנוָנים בּדקוּ בּמידוֹתיהם וּמשקלוֹתיהם, מַשׂכּילים עשׂוּ תּשוּבה ונהיוּ יראי־שמים… לב נשבּר ורוּח נכאה אין לשער את כּוֹחם להשתּיק את כּל הקיטרוּגים וּלעוֹרר את מידת הרחמים. והספסלים שניתּוֹספוּ בּישיבוֹת ולוֹמדי התּוֹרה שנתרבּוּ בּכל עיר ועיירה, אף בּכגוֹן אלוּ אין לזלזל, חלילה. מי יוֹדע אם קוֹלוֹתיהם של תּינוֹקוֹת של בּית רבּן, בּ“חדרים” וּבתלמוּדי־התּוֹרה, אם לא הם הרעישוּ את כּסא הכּבוֹד… הכּוֹפרים, שעמדוּ בּמרדם ולא קיבּלוּ עוֹל תּוֹרה וּמצווֹת, רוֹאים, שוֹמעים וּמחייכים. תּיתי להם לקטני האמנה שמאבּדים את עוֹלמם בּידים, ואין עינם ולבּם אלא לחיי שעה בּלבד. הללוּ תּוֹלים את הישוּעה שצמחה לישׂראל בּממוֹן הרב שנקבּץ על־יד ונמסר לידי בּעלי השׂררה, וּבשׂכרוֹ שוּב נגנזה הגזירה אוֹ שוּב הוּחזרה ל“ועד היהוּדי” היוֹשב בּעיר המלוּכה, לעיין בּה מחדש. מילא, תּיתי להם שעינים להם ולא יראוּ… אבל האמת ניתּנה להאָמר שמן היהוּדים נסחטה אז הפּרוּטה האחרוֹנה, והקהילוֹת היהוּדיוֹת המדוּלדלוֹת נידלדלוּ עוֹד יוֹתר… בּין כּך וּבין כּך נתרוַח העוֹלם לשעה קלה.

גזירת ה“ראזבּור” בּטלה, אבל לא בּטלה אלא נתחַזקה מַכּת החַטפנים. לא היתה קהילה בּישׂראל שמכסת מגוּייסיה לא נמצאה חסרה. למלא את החסר וּלהציל את ילדי העשירים המיוּחסים ותוֹפשׂי־התּוֹרה, היוּ מגייסים לקאנטוֹניסטים את בּני העניים. ידי החַטפנים היוּ מלאוֹת עבוֹדה וּבבתּי העניים תּאניה ואניה. כּל כּמה שהיוּ ההוֹרים מתחכּמים וּמערימים להצפּין את ילדיהם, לא עלה בּידם. לשוא היוּ האִמהוֹת לוֹחצוֹת אל לבּן את בּני טיפוּחיהן, לשוא היוּ מתנַפּלוֹת על החַמסנים בּצפּרניהן וּבשיניהן, לשוא היוּ ההוֹרים השכּוּלים מנַפּצים בּבית הקהל את זגוּגיוֹת החַלוֹנוֹת, – החַטפנים היוּ חזקים מעלוּבי־הנפש הצוֹעקים ואינם נענים; הם היוּ יוֹצאים בּשן ועין, אבל טרפּם בּידיהם…

ר' זוּסיל היה כּל ימיו יוֹשב בּקלוֹיז ועוֹסק בּתוֹרה. בּטחוֹנוֹ בּהשגחת הבּוֹרא, אמוּנתוֹ ש“כּל שעוֹשׂה הרחמן, לטוֹב עוֹשׂה”, היוּ נטוּעים עמוֹק בּלבּוֹ ושוּם דבר בּעוֹלם לא היה יכוֹל להזיזם. לא כּן קיילה אשתּוֹ. היא מצאה מאחוֹרי ביתם, בּהר שחצרם הקטנה סמוּכה אליו, מקוֹם שהוּא ספק מערה אפלה, ספק דיר עזים, סתוּם בּתל של גרוּטאוֹת בּרזל ושברי כלים, ולא יעלה על דעת שוּם בּריה לחַפּשׂ שם ילד טמוּן. שם הצפּינה את חיימ’קה. וּבביתה על הכּירה לא כּבתה האֵש יוֹמם ולילה; שם עמדוּ קדירוֹת מלאוֹת מים רותחים. קיילה השגיחה שלא יחסרוּ לעוֹלם המים בּקדירוֹת. “מרק לכבּד בּוֹ את אוֹרחי”, אוֹמרת היא, וכוָנתה היתה לשפּוֹך את הרוֹתחין על פּני החַטפנים מיד עם כּניסתם אל בּיתה.

קיילה היתה הבּכירה מאחיוֹתיה. נמוּכה בּקוֹמתה, כּמעט גוּצה, אבל זריזה וּברוּכה בּכוֹח הגוּף וּבמרץ. שׂערוֹת השׂיבה הצפוּפוֹת סביב לסנטרה משכוּ עליה חוּט של גברוּת; אף קוֹלה היה גס, צרוּד קצת, קוֹל גברי. פּסיה אחוֹתה היתה מוֹציאה את כּוֹחוֹתיה בּמעשׂים, וזוֹ – בּדיבּוּרים. בּיחוּד היה גדוֹל כּוֹחה בּגידוּפים וּקללוֹת. בּמינסק היוּ נוֹהגים לחזוֹר על קללוֹתיה בּשם אוֹמרתן. נשים היוּ מקללוֹת, למשל, בּזוֹ הלשון: “לוַאי שתּהא נידוֹן בּקדחת של קיילה ר' זוּנדל’ס!” קדחת זוֹ מה טיבה? מַרגלא בּפיה של קיילה, בּשעת כּעסה: “יברכךָ ה' בּעוֹשר גדוֹל וּבארמוֹן בּעל מאה חדר, וּבכל חדר שתּעמוֹד מיטת זהב מוּצעת לךָ, ושישלח בּך הבּוֹרא קדחת כּזוֹ, שתּהא מטלטלתךָ ממיטה אל מיטה עד סוֹף כּל המיטוֹת, וחוֹזר חלילה, וכך עד סוֹף כּל ימיךָ!”. בּימי הטוֹבה, כּשר' זוּסיל היה עדיין נמנה בּין החוֹכרים העשירים, היה בּיתם מלא משרתים וּמשרתוֹת נכריים. וּכשנשאלה פּעם מפּני מה מַקפּידה יהוּדיה יראת־שמים כּמוֹתה שמשרתיה יהיוּ דוקא נכריים, תּמהה מאד: “אלא מאי? שמא יש את נפשכם שאהיה מקללת בּני־ישׂראל?”

יוֹם אחד, כּשר' לייבּ יאנוֹבר היה יוֹשב בּחנוּתוֹ לפני פּנקס חשבּוֹנוֹתיו ונוֹצת האַוָז נעוּצה בּין שׂפתיו הקפוּצוֹת, פּרצה קיילה זוֹ אל החנוּת בּקוֹלי קוֹלוֹת. את בּרכּת השלוֹם טיבּעה בּתוֹך שטף קללוֹתיה, שפּתחה בּהן עוד בּהיוֹתה בּחוּץ:

–…מכּוֹת אֶתּן להם ולא את חיימ’קה שלי. בּוֹקר טוֹב, ר' לייבּ… את שיניהם אעקוֹר מפּיהם, את עיניהם מתּוֹך חוֹריהם אנַקר, עד שלא יהא סיפּק בּידם לנגוֹע בּאפרוֹחי… מה שלוֹמוֹ, ר' לייבּ? היכן פּסיל? תּמיד טרוּדה, תּמיד עסוּקה… כּך, זכוּרתני, היתה עוֹד מקטנוּתה; כּל ימיה היא הוֹמה וּמהמה אחר עסקים של פּחוֹת מקליפּת השוּם. ואני, אוֹי לשנוֹתי החשיכוֹת, אוֹי למזלי השחוֹר! כּל ימי סבוּרה הייתי, בּעווֹנוֹתי הרבּים, שדאגת הפּרנסה אין לך דבר קשה הימנה, בּא היוֹשב בּמרוֹם ולימדני פּרשת בּלק… אוֹי, לימדני! אוֹי, לימדני!… לילוֹת איני ישינה. כּל רגע אני ניעוֹרה בּיראה וָפחד. חתוּל עוֹבר על הגג וּמקרקש בּרעפים, חזיר בּא להתחכּך בּכוֹתל בּיתנוּ, אוֹ רוּח מרתּיקה בּתריס החלוֹן אוֹ מטרפת בּכלי־הלבן התּלוּיים על החבל, – כּוּלי מַרעידה וקוֹפצת בּאימה: דוֹמה עלי שמלאכי החַבּלה הוֹלכים וּבאים… לוַאי שילכוּ כּבר אחר מיטתם… לחטוֹף את תּינוֹקי, לוַאי שתּיחטף מהם נשמתם… אמרתּי לפּיני… צדיק זה, ימח שמוֹ, אם לא יבוֹא עליו סוֹף מר, ר' לייבּ, אין אלוֹהים בּשמים… בּקיצוּר, אמרתּי לוֹ לפּיני זה…

– כּלוּם הלכתּ אצל ראש הקהל? – תּמה ר' לייבּ.

– וּמה? אשב ואשתּוֹק, אמתּין עד שיבוֹא הוּא אצלי? הה, לא יזכּה לכך! אמרתּי לוֹ שאם יגעוּ בּאפרוֹחי, להוי ידוּע לוֹ שבּיתוֹ יעלה בּאש, את כּל מינסק אַצית בּאש! שידע את זאת…

– אסוּר, קיילה, להוֹציא דברים כּאלה מן הפּה – העיר לה ר' לייבּ.

– אסוּר? גם אתּה? מי פּוֹסק שאסוּר? מפּני מי אני יראה? אוֹתוֹ תּכשיט, פּינקי, ימח שמוֹ, איים עלי בּמלקוּת וּבסיבּיר… חַ־חַ־חַ… סיבּיר! מצא בּמה להפחידני… אַדרבּא, בּכבוֹד גדוֹל, אמרתּי לוֹ; אם בּני ילך, חס ושלוֹם, לסיבּיר, לא יצטרכוּ להטריח את עצמם וּלהגלוֹת אוֹתי לשם, בּעצמי אלך… אפילוּ מדינה של גיהינוֹם לא אירא אז. מוּטב, אמרתּי לוֹ, להיוֹת נצלית כּל הימים בּזפת רוֹתחת, וּבלבד ללמד לעמלקים שבּחדר־הקהל דרך־ארץ…

כמה פּעמים ניסה ר' לייבּ להיכּנס לתוֹך דבריה, להפסיק את שטף דיבּוּרה, לבקש ממנה שתּסבּיר לוֹ סוֹף־סוֹף מה בּאה להשמיעו, לְמָה הוּא נתבּע ממנה. לבסוֹף עלה בּידוֹ להיוָדע ממנה, שבּזמן האחרוֹן התחילוּ מהלכים אנשים חשוּדים סביב לביתם וּמציצים לתוֹך חצרם, כּזאבים משחרים לטרף. נראה ש“מלאכי־החַבּלה” הריחוּ ריח של בּשׂר ודם… ועל כּן לא מצאה קיילה מקוֹם טוֹב להצפּין שם את בּנה מבּיתוֹ של ר' לייבּ; ראשית מפּני שגדוֹל הוּא הבּית ומרוּבּוֹת בּוֹ המטמוֹניוֹת, ושנית אל ר' לייבּ לא יעיזוּ להיכּנס אוֹתם המשוּמדים, ימח־שמם, והשלישית בּחצר מרוּבּים כּל היוֹם אנשים המתעסקים בּמלאכוֹת שוֹנוֹת, והם יעמדוּ לוֹ לחיימ’קה יוֹתר מקדירוֹת הרוֹתחין שלה, וּרביעית… – כּך הלכה וּמנתה על אצבּעוֹתיה את טעמיה ונימוּקיה, וּבוַדאי היתה צריכה לחלוֹץ את מנעליה, הוֹאיל ואצבּעוֹת ידיה לא היוּ מַספּיקוֹת לכך; אבל עד שלא הגיעה אל מנין חמש אצבּעוֹתיה הפסיקה ר' לייבּ. לא שקל הרבּה בּדעתּוֹ ונענה לה מיד. לא נהג הפּעם מנהג הזהירוּת שהוּא רגיל בּוֹ בּענינים גדוֹלים ולדחוֹת תּשוּבתוֹ עד שימָלך בּאשתּוֹ. לא מפּני שראה את דברי קיילה יוֹתר מדברי פּסיה, אלא מפּני שמצא שמוּטב שיהא נכוה בּגחלתּה של פּסיה אשתּו משתּיפּרע ממנוּ קיילה אחוֹתה…

ר' זוּסיל דר בּרחוֹב נאמיהא שבּשפל העיר, מקוֹם מגוּריה של דלת העם. לשעבר היה מוֹשך כּאן נהר שהיה קרוּי נאמיהא ונחרב בּשכּבר הימים; עכשיו משמש ערוּצוֹ היבש בּית־קיבּוּל למי השוֹפכין של משכּנוֹת העשירים שבּמַעלה־העיר. בּימים השחוּנים של הקיץ גדוֹל כּאן הסרחוֹן וּמתרבּים התּחלוּאים; בּשלהי החוֹרף, עם הפשרת השלגים, וּביחוּד בּשנה מבוֹרכת בּשלג, היה הנחל שוּב מתמלא מים; נאמיהא עוֹלה על גדוֹתיה ואף על בּתּי השכוּנה. הדיוֹרין ממהרים אז להעביר את מיטלטליהם למעלה, אל העיר החדשה. אבל לא תּמיד הם מספּיקים. בּיחוּד מחריד המראה כּשהשטפוֹן בּא כּחתף בּלילה, והמסכּנים בּכוּתּנתּם לבשׂרם מתלבּטים נבהלים וּטרוּפים, וצעקוֹתיהם קוֹרעוֹת לב. למחרת רוֹאים על פּני המים צפה והוֹלכת דלוּת ישׂראל, פּשוּטי כּלי־עץ, שברי כּלי־בית, ספרים, טליתים… וּבני־אדם מזוּיינים בּאַנקוֹלים וּבכלוֹנסאוֹת, שטים בּסירוֹת אוֹ חוֹצים בּמים עד למפשׂעה לאסוֹף מכּל הבּא לידם, עד שלא יפּלוּ בּידי הנכרים החוֹמדים לזכּוֹת מן ההפקר…

בּיתוֹ של ר' זוּסיל עמד מוּפרש בּסוֹף הרחוֹב, בּמקוֹם גבוֹה, בּצלע המדרוֹן. הרי זה היה בּית־עץ ישן, עם תּריסים ירוּקים, עם גזוֹזטרה קטנה, שצבעה הירוֹק דהה מכּבר, שמעלוֹתיה נתעקמוּ ונתערערוּ וקרשיה מתנדנדים תּחת הרגלים, עם גינת ירק קטנה לפניו, שגפּת־קנים דחוּיה סביב לה, והפּרוּץ מרוּבּה בּה על העוֹמד. ר' זוּסיל, שרוֹב ימיו היה חוֹכר יערוֹת, אחוּזוֹת, בּתּי־משׂרפוֹת יי“ש, נשתּייר בּוֹ מכּל פּרנסוֹתיו ועסקיו המרוּבּים הרגל זה של חיבּה אל צמחים וּנטיעוֹת. הוּא מתעסק בּהם הרבּה, מנַכּש, מַשקה, עוֹדר, זוֹמר, מפשפּש בּעלים שמא התליעוּ… מלפני חלוֹנוֹתיו הקטנים הפּוֹנים אל הגינה מנוֹפפים הפּרגים את ראשיהם הלוֹהטים, הגוּרגיניוֹת האַרגוָניוֹת והחַמניוֹת קוֹרצוֹת אליו בּעטרות הזהב שלהן וּמַקישות בּאצבּעוֹת רכּוֹת על זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת, כּתינוֹקוֹת עליזוֹת ושוֹבבוֹת אלוּ שמתדפּקוֹת על חלוֹן בּית סָבן. בּבּוֹקר, עם הנץ החַמה, מטייל ר' זוּסיל בּ”פּוֹססיה״ שלוֹ, בּין הערוּגוֹת. הרוּח מנפנפת בּכנפי החאלאטיל⁷ שלוֹ וּמגלה טפחיים מתּחתּוֹניו הלבנים; הוּא מעשן מתּוֹך קוֹרת־רוּח את מקטרתּוֹ, מזמר לוֹ בּחשאי ניגוּן חסידי. ואין לךָ בּעוֹלם אדם שׂמח בּחלקוֹ יוֹתר ממנוּ. ואחר־כּך, כּשגלגל החַמה מנַסר כּבר בּרקיע, מייבּש את שיירי הטללים וקוֹפח על ראשוֹ, מַתחיל הוּא מזמן את עצמוֹ לילך אל הקלוֹיז לתפילת שחרית. בּעוֹמק לבּוֹ יוֹדע הוּא שאת עיקר תּפילתוֹ כּבר התפּלל בּגינתוֹ בּין ערוּגוֹת נטיעוֹתיו, כּל קרביו כּבר אמרוּ שבח והוֹדיה לבוֹרא עוֹלם; אלא שאלה היוּ פּסוּקי דזמרה בּלא מלים, תּפילה־שבּלב שאינה מצוּיה בּסידוּר… עליו מסַפּרים שפּעם אחת בּבוקר יוֹם סתיו אחד, לפני עלוֹת עמוּד השחר, בּשעה שאין להכּיר בּין תּכלת לכרתי, ורוּח צוֹננת מַפריחה טללים – יצא ר' זוּסיל אל גינתוֹ וראה אשה אחת בּוֹרחת מגינתוֹ וקלחי סלק נוֹשרים מחיקה. התחיל ר' זוּסיל רוֹדף אחריה וּמצעק: “עמדי, יהוּדיה! בּבקשה ממך, המתּיני קצת!”; וּמשראה שאינה נשמעת לוֹ, עמד וקרא: “הפקר! הפקר! דעי לך שנטלתּ מן ההפקר!”. וחזר לביתוֹ בּקוֹרת־רוּח גדוֹלה שהציל בּת ישׂראל מענשוֹ של “לאו” מן התּוֹרה…

על יוֹסיל ועל יוֹשה הוּטל לילך עם חשיכה אל בּיתוֹ של ר' זוּסיל וּלהביא משם את חיימ’קה. וּליתר זהירוּת הוּחלט שלא ילכוּ לשם שניהם יחד, אלא מתּחילה יֵצא לשם יוֹסיל וימתּין עד שיבוֹא יוֹשה.

יוֹסיל נכנס אל בּית ר' זוּסיל בּשעת בּין־השמשוֹת. בּכל הבּית הקטן התחילוּ כּבר נוֹטפים צללים מכּל זוית. מבּעד לחלוֹנוֹת הקטנים הסתּנן אל החדר אוֹר רפוּי, והדברים נעשׂוּ מרפרפים, נראים־ואינם־נראים, עוֹמדים־ואינם עוֹמדים… חוּץ מחַנה לא היה איש בּבּית. הנערה ישבה יחידה אצל החלוֹן, לבנים מגוּבּבים לה על בּרכּיה, אבל ידיה תּלוּיוֹת בּרפיוֹן ושכחוּ את מלאכתּן. מי בּא לחקר לב נערה היוֹשבת לבדה בּערוֹב יוֹם ומתיחדת עם הצללים ועם הרהוּרי־לבּה?

כשנפתּחה הדלת ויוֹסיל נראה עוֹמד בּפּתח, הגבּיהה את ראשה ונשׂאה אליו את עיניה. בּתוֹך הדמדוּמים לא ראה כּלוּם חוּץ מן העינים הללוּ, הזוֹרחוֹת כּנגדוֹ, גדוֹלוֹת, אפוּרוֹת. כּאילוּ רק הן לבדן בּבּית הזה. מכּיון שראן, מיד נעקר מתּוֹך עוֹלמוֹ, כּצמח שוֹטה זה שנתלש בּשרשיו מתּוֹך אדמתוֹ. דוֹמה עליו שהוּא מַפריש למרחקים נכספים ונעלמים, שהוּא מפליג – ואינוֹ יוֹדע להיכן – אחר מבּט זה הנבהל, התּמהַ, השוֹאל, המוֹשך…

– ערב טוֹב, חנה! – אמר בּקוֹל צרוּד, שהוּא גוּפוֹ לא הכּירוֹ.

לא השיבה מיד. התמהמהה כּשתּי שניוֹת עד שאמרה:

– ערב טוֹב, שנה טוֹבה, יוֹסיל!

– נבהלת?

– לא הכּרתּי את קוֹלךָ, לא הכּרתּי פּניך… עמדתּ בּפּתח כּה פּתאוֹם… כּמוֹ “רוּח”… ואף־על־פּי־כן ידעתּי שאתּה הוּא זה…

– כּמוֹ “רוּח”? למה זה כּמוֹ “רוּח”?

– איני יוֹדעת. עתּים נראים לי בּני־אָדם כּאילוּ אין הם אלא מתחפּשׂים בּדמוּיוֹת של בּני־אדם… מסווֹת לבד, שאין בּהם ממשוּת… רוּחין… – צחקה צחוֹק קלוּש – ידעתּי שעוֹמד אתּה לבוֹא הערב, וּמכּיון שבּאת, נבהלתּי…

דיבּרה בּקוֹל נמוּך וּבמנוּחה גמוּרה, תּוֹהה על חידוֹת עצמה. אבל הוּא ידע, הוּא הרגיש שכּל נפשה דרוּכה ונישׂאת אליו…

כדי לשמוֹע אוֹתה חוֹזרת על דבריה, שאל:

– שמא מצטערת אתּ על שבּאתי?

– לא, יוֹסיל, לא! טוֹב שבּאת. טוֹב מאד שבּאת. אני שׂמחה מאד! חכּיתי לך. ישבתּי וחכּיתי. כּל הזמן. וּכשבּאת… הרי זה היה כּה לפתע…

כמוֹ על גלים גבוֹהים היא שטה אליו, ממרחקים, ממרחקים. בּנפשוֹ דלקוּ אוּרים של חג.

– אף אני, – לא התאַפּק וקרא – אף אני שׂמח לבוֹא אל בּיתכם, לראוֹתך, חנה!

משוּם־מה נרעדה פּתאוֹם הנערה והשפּילה עיניה.

– למה בּאת, יוֹסיל? – שאלה כּבר בּקוֹל אחר.

סח לה יוֹסיל נפעם וּבלשוֹן מבוּלבּלת, למה בּא.

– מוּטב – אמרה – שהילד יהא חבוּי בּביתכם. אצלנוּ, בּמערה שבחצרנוּ כּמוֹ בּקבר… איוֹם! יוֹם יוֹם אני בּאה אצלוֹ לשעשעוֹ… הוּא היה הוֹלך ונכמש… אלמלי נחטף, חס ושלוֹם, לא הייתי יכוֹלה לחיוֹת עוֹד, הייתי מתה.

– חנה!

– הה, יוֹסיל! מה שעבר עלי ועל אמא בּימים האלה…

– ואבּא?

– אבּא, הרי אתּה יוֹדע… בּים־בּים־בּים ובּאם־בּאם־בּאם… וכך כּל היוֹם.

– מעכשיו תּהי בּאה אצלנוּ יוֹם יוֹם לראוֹת את חיימ’קה – אמר יוֹסיל.

שוּב נתלוּ בּוֹ זוּג עינים שוֹאלוֹת וּמבריקוֹת בּאוֹרן המעוּלף. שתקה רגע כּמקשה לדבּר. ואחר הפליטה:

– הן, יוֹסיל.

וקוֹלה היה כּוֹהה, נטוּל גוָן.

– בּקרוֹב אֶסע מכּאן, חנה! – אמר פּתאוֹם.

– לזמן רב? – שאלה בּשקט, בּשקט יוֹתר מן המידה.

– הן. – השיב – אהיה דר בּבית זלאטה שבּפּוֹלישוֹק, ושם אכשיר את עצמי להכּנס אל הגימנסיה הקוֹבנאית.

– וּדבוֹרה? תּסע עמך?

נטרף עליו לבּוֹ. מה איכפּת לה דבוֹרה? כּיצד יוֹדעת נערה זוֹ להשמיע לפעמים דברים דוֹקרים…

– כּיצד תּוּכל לנסוֹע עם התּינוֹקת על זרוֹעה? לא. סבוּרני שהיא תּישאר בּבּית.

– מוּטב. סע בּשלוֹם. מוּבטחתני שתּצליח.

עמדה והלכה אל חדר־הבּישוּל להביא נר.

עיניו ניתלוּ בּה ועקבוּ אחר דמוּתה ההוֹלכת וּנמוֹגה בּצללי הדמדוּמים.

חזרה בּנר חלב קטן שהעמידתּוּ על־גבּי השוּלחן, ואחר כּך נטלה את כּלי־מלאכתּה וישבה.

לאוֹר הנר הבהיר מצחה המקוּמר והזך והחשיכוּ עיניה ושׂערוֹתיה המצוּמתוֹת לה על ערפּה. קו גביניה המחוּבּרים מעל לשוֹרש חטמה, כּמוֹ אצל פּסיה דוֹדתה, נשתּבּר ונפסק על־ידי קמט אֲנָכי קטן שהתעמק מחמת הרהוֹרים והתעצמוּת הנפש.

שעה קלה היוּ יוֹשבים ושוֹתקים. היא תּוֹפרת לה את כּלי־הלבן שלה, והוּא מתבּוֹנן אל תּנוּעוֹת אצבּעוֹתיה.

הראשוֹנה הפסיקה את הדוּמיה היא:

– תּמהה אני – אמרה – על אפרים שישב כּאן לפני זמן־מה, ולא אָמר לי כּלוּם על נסיעתךָ.

– הן, הוּא היה כּאן – חזר על דבריה בּקוֹל רפה.

הפכה אליו את פּניה וזקפה עליו מבּט של תּמיהה:

– מי אָמר לך את זאת?

– אפרים. – ומשוּם־מה הוֹסיף – הוּא קרא לפנינוּ את שירוֹ החדש.

היא השפּילה את ראשה למטה, אל הלבנים, וידה עשׂתה את מלאכתּה בּמהירוּת יתירה. אבל הוּא הרגיש בּה שכּוּלה מצעקת אליו מתּוֹך צפּרני אצבּעוֹתיה המרטטוֹת עם המַחט, ועד לזרת הזעירה שמזדקרת מופרשת מפּיסת־היד, ולא ידע מה…

חנה הגבּיהה פּניה אל הנר; בּיקשה להשחיל חוּט בּמחט. על הכּוֹתל הסתּמן הפּרוֹפיל שלה, בּרוּר בּשרטוּטיו, ודוֹמה היה כּאילוּ היא מפכרת את פּיסוֹת־ידיה וּבוֹכה. מפּעם לפעם היא נוֹגסת מקצה החוּט שהיה חוֹרג ולא נכנס לתוֹך חרירה של המחט. פּתאוֹם צנחוּ ידיה, עם המַחט והחוּט בּין האצבּעוֹת, על השוּלחן והפכה אליו את פּניה שנשתּנוּ ונעשׂוּ קשוֹת, עם החריץ מעל לחטמה שנתעמק יוֹתר:

– למה כּתב את השיר הזה?

– הכּיצד למה? הוּא אוֹהב נערה אחת…

– שמעתּי – הפסיקתּוּ בּקוֹצר־רוּח – האוֹהבים דרכּם לשתּוֹק.

– ודרכּם של המשוֹררים לשיר על רגשוֹתיהם, לעצמם, כּצפּוֹר בּין העפאים.

הפשילה ראשה לאחוֹריה וצחקה.

– לעצמם… ואף־על־פּי־כן הלך וקרא לפניךָ ולפני כּל החברים את השתּפּכוּת־נפשוֹ. למי יש עניין בּהשתּפּכוּת־נפשוֹ? לשם מה צריך העוֹלם לידע כּמה הוּא אוֹהב את נערתוֹ?

עד שמצא מה להשיב, נפתּחה הדלת ונכנסה קיילה. וּמיד אחריה בּאוּ אברהם־אֶלי' ויוֹשה.

חנה התעוֹררה כּאילוּ נחלצה מאיזוֹ מוּעקה.

– ה, יוֹשה! – קראה – הרבּה זמן לא ראינוּך. בּוֹא שב על ידי.

יוֹשה נתקרב וישב אצל חנה.

היכן אבּא? – שאל בּקוֹל נמוּך.

השאלה הגיעה אל אזני קיילה, ועד שלא הספּיקה חנה לפצוֹת פּה, נזדרזה היא להשיב בּמקוֹמה:

– היכן אביה? כּלוּם אינךָ יוֹדע היכן הוּא? בּקלייזיל, בּין שיכּוֹרים כּמוֹתוֹ. כּל ימיו אינוֹ מזיז את עצמוֹ מהשטיבּל⁸ שלהם, לוַאי שיִשׂרף, שטיבּל זה, עם כּל הוֹלכי־בטל השיכּוֹרים המסריחים שם יוֹמם ולילה… מה איכפּת לוֹ אשה? מה איכפּת לוֹ בּן וּבת? וּבלבד שיזדמן לוֹ עוֹד שיכּוֹר כּמוֹתוֹ שיוּכלוּ להערוֹת לתוֹך גרוֹנם כּוֹס אחר כּוֹס…

הבּן תּלה בּה עיניו וחייך. הבת צחקה: הרי לכם שיכּוֹר חדש!

– אמא! אמא! למה תּדבּרי כּך? הרי כּל העוֹלם יוֹדע שאַבּא אינוֹ מן השיכּוֹרים… – העירה הבּת.

– ט־ט־ט! הבּיטוּ נא, הבּיטוּ נא אל מליץ יוֹשר זה!… פּגעתּי בּכבוֹדוֹ של אבּא… למה יוֹשב הוּא יוֹמם ולילה שם? מה הוּא עוֹשׂה שם? מה יש לדבּר! כּאָב כּבתּוֹ. הילד נחטף על־ידי חטפנים, והוּא כּלוּם לא איכפּת לוֹ…

הכּל זקפוּ עליה עינים תּמהוֹת:

– נחטף? מה אתּ שׂחה?

– שמא תּאמרוּ שאין סכּנה שייחטף?

פּרצוּ בּצחוֹק.

– מה אתּם צוֹנפים כּסייחים על דברי זקנה? יוֹשבת בּבּית בּתוּלה ושׂערוֹתיה מַלבּינוֹת והוֹלכוֹת. כּלוּם נתן הוּא, לפחוֹת, פּעם את דעתּוֹ שצריכים להשׂיאה?

– אמא, בּמחילה ממך, אף זאת לא אמת. הבּיטי, עדיין אין בּראשי אף שׂערה לבנה אחת – דיבּרה חנה בּחיוּך וּבקוֹל מפייס וּמתיישב על הלב.

– עדיין אַיִן? אבל עתידוֹת הן להלבּין, אם אבּא כּזה לך…

פּתאוֹם אַמר אברהם־אלי' בּרוֹגז:

– אמא! אם לא תּפסיקי מיד לדבּר כּך על אבּא, אני עוֹזב את הבּית. כּוּלנוּ נלך מכּאן. תּעשׂי אַתּ בּחיימ’קה כּטוֹב בּעיניך.

– נא־נא… אם אין אתּה יכוֹל לשמוֹע את דברי אמךָ – אמרה קיילה כּבר בּקוֹל מוּנמך – איעצךָ עצה טוֹבה: תּן מוֹך לתוֹך אזניךָ. לא יעלה בּידךָ לגרשני מן הבּית!

– התבּיישי, קיילה, בּדברים אלה! – קרא יוֹשה – מי אוֹמר לגרשך? למה זה…

– ט־ט־ט! גם אתּה עלי? נאה הוּא הדוֹר החדש, אין מה לדבּר; אין נוֹתנים לזקנה אפילוּ לפצוֹת פּה… אלך להביא את חיימ’קה, ואתּם תּשׂמחוּ להיפּטר ממני לשעה קלה.

קיילה, עם דיבּוּרה הגס, הקשה, שאין מעצוֹר לפניו, אהבה את בּניה עד לידי טירוּף־הדעת. בּעוֹמק לבּה אף את בּעלה אהבה, אבל אהבה אחרת. הוּא היה רך המזג, עיצוּמוֹ של הטוֹב; בּמקרים מסוּיימים היה חסר־ישע, ואז נהגה בּוֹ בּמידת הרחמים. בּרבּים היתה מזלזלת בּכבוֹדוֹ, אבל בּצנעה ידעה שצדיק הוּא וגדוֹל חלקוֹ בּעוֹלם הבּא.

– לא, קיילה! סבוּרני שליתר בּטחוֹן מוּטב שאני אלך להביא את הילד – אמר יוֹשה.

– הדין עם יוֹשה – אמרה חנה – את השארי בּבּית, ואני אלך עם יוֹשה להראוֹת לוֹ את המקוֹם, ואַתּה, אברהם־אֶלי', תּראה אם יש מים חמים; ואם אַיִן, תּשפּוֹת את הדוּד. נצטרך לרחוֹץ את חיימ’קה.

והיא יצאה עם יוֹשה מן הבּית.

אחר שעה קלה חזרוּ והביאוּ עמהם את חיימ’קה. ילד בּן שמוֹנה, חיור כּסיד, ופיאוֹתיו השחוֹרוֹת והארוּכּוֹת עוֹד מַגדישוֹת את חַורוּרית פּניו הכּחוּשים והכּמוּשים, כּוּלוֹ מַרעיד וּממצמץ כּנגד אוֹר הנר בּעיניו הגדוֹלוֹת והבּהירוֹת. עמד המוּם וּמבוּלבּל, בּבגדים מרוּפּשים, שריח רע נוֹדף מהם. האֵם, האָחוֹת והאַח גיפּפוּהוּ, נשקוּהוּ, דיבּרוּ אליו דברי חיבּה וריצוּי. והוּא כּחרש לא זז ממקוֹמוֹ, לא הרגיש בּלטיפוֹתיהם ולא השיב על שאלוֹתיהם; התיירא להסתּכּל כּלפּי החלוֹן, התיירא לעשׂוֹת איזוֹ תּנוּעה שהיא.

– אפרוֹחי! אפרוֹחי! – יִבּבה האם – מה שעשׂוּ בּוֹ… אינוֹ כּלל בּגדר בּן אדם.

חיש מהר נעלוּ את הדלת והגיפוּ את התּריסים.

– אברהם־אלי! – פּקדה האחוֹת – טוּל את הגיגית והערה לתוֹכה את החַמים מן הדוּד. הא לך סבּוֹן וסדין ולך עמוֹ אל חדר־הבּישוּל; תּרחץ אוֹתוֹ יפה יפה. צריכים להחליף את כּוּתּנתּוֹ, את תּחתּוֹניו. אבל אל נא תּשכּח לנעוֹל שם את הדלת וּלהגיף את התּריס – דיבּרה בּמנוּחה וּבתוֹקף. מיהרה אל השידה והוֹציאה מתּוֹכה סדין וּכלי־לבן, רצה אל חדר אחר והביאה משם מַסרק סמיך־שיניים וּמסרה הכּל לאחיה הגדוֹל. והלה פּשט את בּגדוֹ העליוֹן, הפשיל את שרווּלי כּוּתּנתּוֹ, ונטל את חיימ’קה להביאוֹ אל חדר־הבּישוּל. הילד פּרץ בּבכי גדוֹל, כּוּלוֹ רוֹתת ומצעק: “איני רוֹצה… איני רוֹצה…” סבוּר היה שמחזירים אוֹתוֹ אל הבּוֹר. בּקוֹשי שידלוּהוּ וּבקוֹשי משכוּהוּ אל חדר־הבּישוּל וסגרוּ מאחריהם את הדלת. כּרגע אחר־כּך חזר אברהם־אלי' וּפתח אוֹתה, הכניס את ראשוֹ ואָמר:

– מוּטב שיעמוֹד מישהוּ בּחוּץ…

– בּחוּץ אעמוֹד אני על המשמר – אמרה קיילה.

היא יצאה, וחנה נעלה מאחריה את הדלת.

יוֹשה התחיל מתהלך בּחדר אילך ואילך, אבל החדר היה יוֹתר מדי קטן; עמד לפני ארוֹן הספרים והתחיל קוֹרא את השמוֹת על גבּי הספרים. יוֹסיל ישב בּלא תּנוּעה ולא העביר את עיניו מעל הנערה שעמדה לפני הנר בּראש מוּשפּל, ידיה המפוּכּרוֹת תּוֹמכוֹת את סַנטרה, ועיניה נעוּצוֹת בּלהבה.

פּתאוֹם ניעוֹרה, הגבּיהה את ראשה וראתה שיוֹסיל תּוֹלה בּה את עיניו כּל הזמן, הפכה פּניה אל יוֹשה ואמרה:

– מה אתּה קוֹרא שם בּחוֹשך? בּוֹא שב כּאן וּנשׂוחחַ קצת.

יוֹשה חזר אל מקוֹמוֹ הקוֹדם. חנה הקיפה אוֹתוֹ בּשאלוֹת רבּוֹת; לא המתּינה כּלל לתשוּבוֹתיו, קפצה מענין אל ענין, דיבּרה הרבּה. וּליוֹסיל היה הרוֹשם כּאילוּ אין היא מתכּוונת אלא לשמוֹע את קוֹלה לבד, אוֹ שאינה שוֹמעת את דברי עצמה, אלא כּוָנתה להשתּיק איזה קוֹל אחר שבּקרבּה.

אחר זמן־מה יצא אברהם־אֶלי' מחדר־הבּישוּל עם אָחיו הקטן שהיה מרוּחץ וחפוּף־ראש. כּאילוּ נתקלפה ממנוּ קליפּה עבה של זוּהמה, וּפניו נראוּ קטנים וּמצוּמקים יוֹתר משהיוּ קוֹדם לכן. הילד התנוֹדד כּמוֹ שיכּוֹר ולא יכוֹל לעמוֹד על רגליו. לאכוֹל לא רצה, אלא לישוֹן בּלבד. לא היה בּוֹ כוֹח להגבּיה את עפעפּיו השקוּפוֹת, ועיניו נתעצמוּ מאליהן. משראה שעוֹטפים אוֹתוֹ בּסוּדר חם, כּדי להוֹציאוֹ מן הבּית, התחיל שוּב בּוֹכה וּמצעק. בּאיזוֹ עוית של פּחד, כּוּלוֹ מַרעיד, נאחז בּשתּי ידיו בּברכּי אחוֹתוֹ, ולא הוֹעילוּ שוּם פּיוּסים ושידוּלים. הכּל התעצמוּ לשדלוֹ ודיבּרוּ בּבת־אחת וּבהתרגשוּת. אבל צריחוֹתיו של הילד התגבּרוּ על קוֹלוֹתיהם. כּאילוּ הוּבל לטבח.

נשמעה דפיקה בּדלת. כּל הקוֹלוֹת נשתּתּקוּ. אף חיימ’קה נבהל, נשתּתּק והטמין את פּניו בּחיק אחוֹתוֹ, כּשהוּא לוֹפת אוֹתה בּזרוֹעוֹתיו הרוֹעדוֹת. והיא אף היא סככה עליו, שלא מדעת, בּשתּי ידיה, כּתרנגוֹלת זוֹ שפּוֹרשׂת כּנפיה על אפרוֹחיה.

– מי שם? – שאל יוֹשה בּקוֹל תּקיף וּמאיים.

השיב מבּחוּץ קוֹלוֹ של ר' זוּסיל.

ר' זוּסיל נכנס בּפנים מחייכוֹת וּבעינים מחייכוֹת, טוֹבוֹת וּבהירוֹת.

– אוֹרחים! – קרא – יוֹדע אני. חיימ’יל עוֹקר לדירה חדשה, בּשעה טוֹבה וּבמזל־טוֹב! אַליבּא דאמת, מגיע לכם “כּיבּוּד”, אוֹרחים כּאלה!… אבל אתּם לא תּקפּידוּ, אם נדחה את ה“כּיבּוּד”, אם ירצה השם, לשׂמחוֹת אחרוֹת… אז גם “לא יֶחסר המזג”, כּמוֹ שנאמר, אם יעזוֹר לנוּ אלוֹקינוּ, אַי־אַי, אלוֹקי, אלוֹקי, אלוֹקי… בּים־בּים־בּאם… בּים־בּים־בּאם… – והוּא פּתח בּניגוּן חסידי שסינן אוֹתוֹ דרך חטמוֹ.

פּתאוֹם נשתּתּק. ראה את פּני האנשים והם סרים וזוֹעפים; עמד וסקר את כּוּלם נבעת בּמקצת וּמשתּוֹמם:

– מה זאת, רבּוֹתי? מה אֵירע? אתּם עוֹמדים כּוּלכם וּמסתּכּלים בּי כּנזוּפים, אוֹ… אוֹ… חס ושלוֹם… אל תּפתּח פּה לשׂטן…

נפש כּל הנמצאים בּחדר היתה קנוּטה. אף יוֹסיל, שהזקן היה כּל כּך אהוּב עליו, אף הוּא עיניו להטוּ מזעם. יוֹדע היה שהזקן אינוֹ שטוּף בּסביאה ושהחסידים מלגלגים עליו ואוֹמרים שבּפקחוּתוֹ מבוּדח הוּא כּשתוּי, אבל נפשוֹ של יוֹסיל סלדה מבּדיחוּת־דעת חסידית זוֹ שאינה בּשעתה. ראה הזקן את פּניו הכּעוּסוֹת של תּלמידוֹ, נתקרב אצלוֹ, טפח על שכמוֹ ואמר:

– פֶה! לא נאה לאַברך שכּמוֹתךָ לעמוֹד בּאזנים מקוּטפוֹת, כּמוֹ אשה. כּאילוּ נתיתּמנוּ כּוּלנוּ, חלילה… כּלוּם אין לנוּ אב, חס ושלוֹם? אִי, פֶה! לא נאה לאַבּד כּך את הבּטחוֹן… אָבינוּ שבּשמים חַי! חי העוֹלמים!…

– יִראה נא, ר' זוּסיל, מה שהיה לחיימ’קה שלוֹ! – קרא יוֹסיל בּקוֹל נמוּך.

– מה היה לוֹ? לא כלוּם! קצת חיור… היכן מצאת כּתוּב בּספרים שילד ישׂראל חייב להיוֹת דוקא אדמוֹני וּבעל לחיים, כּמוֹ גוֹי, להבדיל? וּבלבד שיהיה יהוּדי טוֹב! אדרבּא יזכּוֹר את הבּוֹר שהיה חבוּש בּוֹ, וישעבּד לבּוֹ למקוֹם. שמא היה לילדי ישׂראל בּימי נבוּכדנאצר, אוֹ בּימי טיטוֹס הרשע, אוֹ בּימי חוּמילי, ימח־שמוֹ, שמא היה להם יוֹתר טוֹב? א? שטוּיוֹת! בּים־בּים־בּאם…

יוֹסיל התרתּח. פּשט זרוֹעוֹתיו כּזוּג כּנפים בּאויר, החזירן ושוּב פּשט אוֹתן, ונלחם בּעצמוֹ לכבּוֹש את כּעסוֹ.

– איני יוֹדע, איני יוֹדע… – מלמל יוֹסיל – יסלח לי, אבל… על כּל צרה שלא תּבוֹא יש לוֹ מן המוּכן איזוֹ תּשוּבה, וּבלבד שלא יבטלוּהוּ מן ה“בּים־בּאם” שלוֹ.

– אמת, תּשוּבה אחת, רק אחת על כּל צרה שלא תּבוֹא. דויד המלך ע"ה אמר: “שויתי ה' לנגדי תמיד”, פּירוּשוֹ: בּשעה שה' לנגדי תּמיד, הכּל שוה לי…

ישב, משך אליו את חיימ’קה והעמידוֹ בּין בּרכּיו. הילד עבר בּשׂמחה מאחוֹתוֹ אל אביו. בּין בּרכּי אביו נמצא יוֹתר בּטוּח, בּמחסה יוֹתר טוֹב. ליתר בּטחוֹן, אוֹ אפשר מתּוֹך חוּלשה יתירה, טיפּס וישב על בּרכּוֹ ונלחץ בּראשוֹ אל לבּוֹ.

ר' זוּסיל דיבּר אליו בּקוֹל מפייס:

– על מה אתּה בּוכה, שוֹטה קטן? נביאךָ אל הדוֹד ר' לייבּ ושם תּשב בּחדר מרוּוָח, תּאכל בּכל יוֹם לחמניוֹת וכעכי־ביצים, ואפילוּ עוּגת־חָלב עם צימוּקים, שמוּתּר לאכלה בּלא נטילת־ידים… וקהוה בּחלב תּשתּה… ואני בּכל יוֹם אבוֹא אליךָ וַאלמדךָ תּוֹרה…

חיימ’קה כּבר פּסק לבכּוֹת, אבל על פּניו לא נראה אף סימן של בּת־צחוֹק.

– ראה מה שהבאתי לךָ! – קרא הזקן – נתבּלבּלתּי לרגע על־ידי הפּנים החמוּצוֹת שמצאתי כּאן, ושכחתּי… היה “סיוּם” בּשטיבּל, והחברה השתּוֹבבה קצת, אבל את זאת שמרתּי בּשביל חיימ’קה…

והזקן הוֹציא מכּיס הקאפּוֹטה פּרוּסה גדוֹלה של עוּגת־דבש. הילד חייך חיוּך רפה מאד; נטל את הפּרוּסה וקירב אל פּיו.

– המתּן, המתּן! – קרא אליו אביו – וּברכה? מה אתּה, שקץ קטן, חס ושלום, שתּאכל בּלא בּרכה?

חיימ’קה ירק מתּוֹך פּיו מה שהספּיק כּבר ליתּן בּוֹ, בּירך “שהכּל” בּקוֹל רפה, כּמעט בּלחש, ואחר התחיל לוֹעס לתאבוֹנוֹ.

– לכשתּהיה בּר־מצוה, אם ירצה השם, – המשיך אביו לדבּר אליו דברים המפיסים את הלב – תּקבּל פּרוּסה גדוֹלה מזוֹ של עוּגת־דבש, וגם רקיקי־ביצים וגם תּוּפיני־פּרג… ואתּה תּדרוֹש יפה… ואחר כּך, לכשתּהיה חתן, בּעזרת השם וּבשעה טוֹבה, יהיוּ מזוּמנים עמךָ מאה וחמישים דף גמרא בּע“פּ וחוֹתנך יביא לך שלוֹש פּעמים מאה וחמישים ר”כּ מזוּמנים, ואף שעוֹן זהב עם שרשרת גדוֹלה, מתּנת דרשתךָ, והכּלה תּרקוֹם לך שׂק־טלית משיראים וּקטיפה, ואיזוֹ דרשה תדרוֹש אז, איזה “חילוּק”! אַי־אַי, איזה חילוּק! כּל העוֹלם יעמוֹד צפוּף ודחוּק ושוֹמע בּצמא את דבריךָ, הכּל יהיוּ מטפּחים בּידיהם נבהלים וּמשתּוֹממים ויאמרוּ: "איזה תּכשיט יש לזוּסיל זה, ואנוּ לא ידענוּ. אשרי אביו שלימדוֹ תּוֹרה ואשרי אמוֹ יוֹלדתּוֹ…

– אבל אל המערה לא אשוּב עוֹד – אמר חיימ’קה כּשהוּא לוֹעס את העוּגה בּעינים עצוּמוֹת כּבר למחצה.

– אל המערה? וַדאי שלא תּחזוֹר לשם. אַי, חיימ’קה, וכי גם זאת מערה? כּמה זמן ישבתּ בּה? שבוּע אחד בּלבד! כּלוּם זוֹהי ישיבה? לא כּך עלתה להם לר' שמעוֹן בּן יוֹחאי ולבנוֹ אלעזר. מַלכוּת הרשעה בּיקשה להרגם, מה עשׂוּ? עמדוּ וּברחוּ למקוֹם רחוֹק מן הישוּב, וּשתּים־עשׂרה שנה הטמירוּ את עצמם בּתוֹך מערה. אתּה שוֹמע, חיימ’יל? שתּים־עשׂרה שנה היוּ יוֹשבים בּמערה אפילה ועוֹסקים בּתוֹרה. והקדוֹש־בּרוּך־הוּא עשׂה להם נס וזימן להם חרוּב וּמַעין. היו פּוֹשטים בּגדיהם ויוֹשבים עד הצוָאר בּחוֹל. רק בּזמן התּפילה היוּ מתלבּשים וּמתפּללים, ואחר כּך חוֹזרים וּפוֹשטים את בּגדיהם, כּדי שלא יבלוּ. לאחר שתּים־עשׂרה שנים בּא אליהם אליהוּ הנביא זכוּר־לטוֹב, וּבישׂרם שמת הקיסר וּבטלה גזירתם. כּשיצאוּ מן המערה היוּ מוּפלגים בּתוֹרה, והיוּ תּמהים על בּני־אדם שחוֹרשים, זוֹרעים וּמניחים חיי־עוֹלם ועוֹסקים בּחיי־שעה. כּל מקוֹם שהיוּ נוֹתנים בּוֹ עיניהם היה נשׂרף, כּל כּך גדוֹלה היתה קדוּשתם… יצתה בּת־קוֹל ואמרה: “להחריב עוֹלמי יצאתם? חזרוּ למערתכם!” חזרוּ וישבוּ בּה שוּב שתּים־עשׂרה שנה עד ששמעוּ בּת־קוֹל אוֹמרת להם: “צאוּ ממערתכם!”…

כך דיבּר ודיבּר הזקן בּקוֹלוֹ הנמוּך, השקט, המרַצה, ולא ראה שהילד נרדם על לבּוֹ עם חתיכת עוּגת־הדבש בּפיו, עם שהוּא מַשמיע מפּעם לפעם גניחוֹת חלוּשוֹת.

בּזהירוּת רבּה עטפוּהוּ בּסוּדר חם. אברהם־אלי' נטלוֹ על זרוֹעוֹ ויצא עמוֹ החוּצה. יוֹסיל ויוֹשה הלכוּ מימינוֹ וּשׂמאלוֹ, ר' זוּסיל וחנה אחריהם.

קיילה שהיתה כּל הזמן מהלכת בּחוֹשך מסביב לבּית, צוֹפה ושוֹמרת, משראתה את התּהלוּכה הזוֹ, התנפּלה על הילד בּנשיקוֹת. בּקוֹשי הפרישוּה ממנוּ. עכשיו נוֹספה אל התּהלוּכה גם האם. האב, האם והבּת נגררוּ בּמרחק־מה אחר שלוֹשת האַברכים שנשׂאוּ את מַשׂאם היקר.

– סוֹף־סוֹף מה טעם שנלך גם אנוּ? חוֹששני שרק נַפריע ושמא גם נַזיק, חלילה… – העיר ר' זוּסיל.

הערתוֹ נתקבּלה על דעת האם וּבתּה, ועמדוּ, הבּיטוּ אחר השלוֹשה שהתרחקוּ עם חיימ’קה עד שנבלעוּ בּחוֹשך; ואז דבקה קיילה בּכל גוּפה בּעמוּד פּנס בּוֹדד אחד שעמד בּקרבת מקוֹם והאיר בּאוֹרוֹ הדל, לחצה אליו את פּניה הכּבוּשוֹת בּשתּי כּפּוֹת ידיה, והתחילה מייבּבת, בּקוֹל דק, אבל בּלא הפסק וּבשפע דמעוֹת. חנה גיפּפה אוֹתה מאחריה ולחשה לה דברים משדלים; ר' זוּסיל אף הוּא העיר לה דברי מוּסר ונזף בּה על מעט הבּטחוֹן שיש בּה. אבל קיילה לא הזיזה את עצמה מן העמוּד, וּבכתה זמן מרוּבּה.

פּרק ששי    🔗

זמן מרוּבּה לאחר שעבר חיימ’קה לדוּר בּביתוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר, היתה עדיין אפילה מלפּפת את נפשוֹ. מתּחילה היה לוֹ קשה להתרגל אל החיים בּחדרים המרוּוָחים והמלאים אוֹר. מעט מעט התחילה אפילה זוֹ מתבּהרת והוֹלכת; נפשוֹ התחילה מתערית בּחיים החדשים ויוֹנקת מן החיבּה, החוֹם והשלוָה שאפפוּהוּ. אוֹתה מערה חשיכה הלכה ונשתּכּחה ממנוּ, כּדמוּת בּעתה מן הילדוּת הראשוֹנה. ר' לייבּ, שהיה כּל ימיו שקוּע בּספריו אוֹ טרוּד בּעסקיו, לא נתן את דעתּוֹ עליו. חדר־הספרים שבּוֹ ה“דוֹד” שרוּי הוּא קוֹדש־הקדשים בּעיני הילד וּמעוֹלם לא מלאוֹ לבּוֹ לעבוֹר על מפתּנוֹ. פּעמים יוֹצא ר' לייבּ מחדרוֹ וּמבּטוֹ המפוּזר נתקל בּחיימ’קה, ואז הוּא עוֹמד ותוֹהה על הילד הזר שמתרוֹצץ בּביתוֹ, ולכשהוּא נזכּר, הוּא מחייך כּלפּיו, מחליק בּכפּוֹ החמה והיבשה על לחיוֹ ועוֹבר להלן. אף פּסיֶה לא טיפּלה בּו יוֹתר מן המידה. שטוּפה בּעסקיה המרוּבּים, היא נוֹתנת את דעתּה אך על הסדר והשקט בּבּית, וכל אימת שאין פּרץ בּוֹ, כּל אימת ששוּם כּלי מכּלי הבּית לא הוּזז ממקוֹמוֹ הקבוּע לוֹ, כּמדוּמה, מימי בּראשית, שוּם מפּה אוֹ יריעה אינה שמוּטה הצדה, אוֹ אינה מוּפשלת בּשוּליה אף בּפיאה קטנה, ורצפּת־העץ המדוּנגת מַבהיקה, והמיחם עם כּלי הנחוֹשת, הכּסף והזכוּכית עוֹמדים בּמקוֹמם, נוֹצצים וּשׂמחים כּביוֹם היבּראם, היא מפליגה את דעתּה אל עניניה שחוּץ לבּית. תּפישׂת־הבּית והטיפּוּל בּילדים, בּשיינדילה וּבחיימ’קה, מסוּרים בּידי פראדיל. היא חוֹפפת את ראשיהם בּערבי שבּתוֹת, מחליפה להם כּלי־לבן, דוֹאגת לאכילתם ולשתייתם. תּחת ידה החמה והטוֹבה של פראדיל התחיל הילד מקיץ לחיים חדשים, כּצמח זה שהעבירוּהוּ מצל וטחב אל אוֹר החמה. אף שיינדילה מַשפּיעה עליו. מתּחילה היה מתיירא מפּניה; כּכלבלב קטן וּפראי בּין זרים, היה מתכּווץ וּמשתּמט מכּל מַגע וּמַשׂא עמה. אבל הילדה הקפוּזה והשוֹבבה לא נתנה לוֹ מנוּחה, בּכל מיני דרכים היתה מסיתה וּמפתּה אוֹתוֹ לשעשועיה וּמעשׂי תּעתּוּעיה; והוּא מתחילה סירב ודחה אוֹתה, ולבסוֹף נתפּתּה. וסוֹף שני הקטנים דבקוּ זה בּזה ושוּב לא נפרדוּ כּל הימים.

בּכל יוֹם בּא ר' זוּסיל ללמד את בּנוֹ תּוֹרה. וּבכל יוֹם, עד שלא בּא אביו, שרוּי הקטן בּצפּיה וּבהתפּעמוּת־הלב. על חנם מפתּה אוֹתוֹ אז שיינדילה לילך עמה אל החצר להסתּכּל בּסייח הקטן והנחמד שנגרר אחר אמוֹ ויוֹנק “מתּחת לכריסה”; על חנם היא מזמינַתּוּ לטפּס עמה אל עלית־הגג ולראוֹת משם את היער. חיימ’קה לא היה יכוֹל להזיז את עצמוֹ מן הבּית, גזירה שמא יבוֹא אביו ולא ימצאנוּ.

בּצניעוּת וּבניחוּת נכנס ר' זוּסיל אל הבּית, כּמוֹ מתּוֹך בּיישנוּת, אבל בּקוֹרת־רוּח. כּשהוּא מסתּכּל בּפני הבּריוֹת, שוֹמע לדבריהם ושוֹתק, עיניו נוֹצצוֹת. דוֹמה שאיזוֹ שׂמחה גנוּזה בּלבּוֹ, והוּא מצפּה לשעת כּוֹשר שיוּכל לחלוֹק ממנה לכל אדם… “בּוֹקר טוֹב לך, ר' חיים! – פּוֹנה הוּא אל בּנוֹ – שלוֹם־עליכם, מרא דאַתרא! רוֹאה אני את כּבוֹד הרב טרוּד בּהרהוּריו. שמא דין־תּוֹרה קשה בּא היוֹם לפני כּבוֹד תּוֹרתוֹ? אוֹ שמא הוּא מתקשה בּשאלת־חכם חמוּרה שהריץ אליו אחד גדוֹל בּישׂראל רשכּבה”ג?"

חיימ’קה שוֹמע את הלצוֹת אביו, מרפרף בּעיניו ואינוֹ מבין, אבל לבּוֹ מתפּעם מפּני שאביו מדבּר אליו. ר' זוּסיל מרבּה לעשן; המקטרת אינה זזה מפּיו. וחיימ’קה, שעוֹמד בּין בּרכּיו, ריח הטאַבּאַק וּפעמים גם עשנוֹ סוֹטר על פּיו, אבל הריח והעשן חביבים עליו, כּמוֹת שחביבים עליו קוֹלוֹ של אביו, שיעוּלוֹ, זקנוֹ, הקאפּוֹטה שלוֹ.. הוּא שוֹתה בּצמא את דבריו שלא תּמיד הם מחוּוָרים לוֹ, וּפעמים הוּא מַערים וּמעמיד פּנים כּאילוּ אינם סבוּרים עליו כּל צרכּם, כּדי שאביו יחזוֹר עליהם ויסבּירם שוּב ושוּב. וכל זה למה? כּך, סתם… עָרב קוֹלוֹ לאזניו, וּזקנוֹ, תּוֹך־כּדי־דיבּוּרוֹ, מדגדג את פּניו. וּמנגד יוֹשבת פראדיל עם שיינדילה על בּרכּיה ושוֹמעוֹת אף הן… פראדיל עוֹד בּילדוּתה למדה מקרא מפּי אביה, ואחר כּך היה אביה משתּפה בּשיעוּרי המדרש, שהיה מלמד את יוֹסיל בּשבּתוֹת. ועכשיו היא מוֹצאת ענין גם בּגמרא שר' זוּסיל מלמד את בּנוֹ.

פּעמים מַפסיק ר' זוּסיל את השיעוּר, נאחז בּאיזה ענין צדדי, מענין לענין הוּא נזכּר ענין אחר, והוּא מספּר סיפּוּר־מעשׂה בּצדיק גדוֹל אוֹ בּחסיד גדוֹל, שנעשׂוּ להם נסים. סיפּוּרי־מעשׂיוֹתיו של הדוֹד זוּסיה מַלהיבים את שיינדילה ולשמם היא יוֹשבת על בּרכּי אמה וּמחכּה. בּחצר ממתּינים לה הרבּה ענינים חשוּבים: שם עוֹמדוֹת תּיבוֹת גדוֹלוֹת שהריקוּן מהסחוֹרה והרבּה קש נשתּייר בּהן שיש להתפּלש בּוֹ, אוֹ לישב שם חבוּיה מעיני הבּריוֹת וּלהפליג בּעוֹלם הדמיוֹנוֹת בּאין מַפריע, אוֹ להיתּלוֹת בּמוֹט שמבַצבּץ ויוֹצא מאחוֹרי עגלה בּשעת נסיעתה… אבל היא דוֹחה את כּל התּענוּגוֹת הללוּ, מפּני סיפּוּרי הדוֹד זוּסיה. ויוֹתר מן הסיפּוּרים אוֹהבת היא את שאלוֹתיו המחדדוֹת וחידוֹתיו השנוּנוֹת שהיוּ בּפיו כּמַעין שאינוֹ פּוֹסק. חיימ’קה אינוֹ מהיר התּפישׂה, וּתשוּבוֹתיו לרוֹב מצחיקוֹת בּתמימוּתן. לא כן שיינדילה. היא זריזה גם בּמחשבתה, נבהלת להשיב פּעמים אל הענין וּפעמים שלא מן הענין, אבל תּמיד בּרוּח נמהרת ואַמיצה, מתאַוית להתגדר בּשׂכלה, להוּטה לשמוֹע תּשבּחוֹת.

– ראש־חוֹדש שחל בּתשעה־בּאב המוּתּר לקרוא בּוֹ “הלל”? – שוֹאל ר' זוּסיל וּפוֹנה אל בּנוֹ – אתּה מרא דאַתרא, עליך לפסוֹק דין זה.

– הלכות תּפילה לא למדתּי עדיין – משיב חיימ’קה בּכוֹבד־ראש.

– ואַתּ הרבּנית? – פּוֹנה ר' זוּסיל אל שיינדילה.

– אם מוּתּר לוֹמר “הלל”, איני יוֹדעת – משיבה היא – אבל מוּתּר בּתשעה־בּאָב לזרוֹק עכבוֹניוֹת בּזקָנים.

הזקן וּפראדיל צוֹחקים.

– מילא, – טוֹען ר' זוּסיל כּנגד בּנוֹ לאחר שהעמידוֹ על טעוּתוֹ – נשים דעתּן קלה. אפילוּ הרבּנית מפּראג מוּתּר לה שלא לידע לפסוֹק “שאלוֹת”, ואילוּ רב שלא ידע לפסוֹק דין, לא נאה, לא נאה לוֹ…

מתעוֹדדת שיינדילה וּמבקשת עוֹד חידה אחת.

– עוֹד אחת? מוּטב. לכהן מוּתּר ליכּנס לבית־הקברוֹת?

– לאו – עוֹנים שני הילדים כּאחד.

– וּמה יעשׂה כּהן שאבד לוֹ שם, בּבית־הקברוֹת, אַרנקוֹ עם ממוֹנוֹ? המוּתּר לוֹ ליכּנס לשם לבקשוֹ?

חיימ’קה הסתּכל בּאָביו נבוֹך מאד. שקל קצת בּדעתּוֹ, ואחר אמר בּמתינוּת, כּאדם שנמלך עם עצמו:

– סבוּרני שאסוּר.

על פּני השוֹמעים עבר חיוּך כּבוּש.

לא התאַפּקה שיינדילה, וכוּלה סמוּקה מהתרגשוּת קפצה ממקוֹמה וקראה:

– אֶ! לא אמת!

– מה לא אמת?

– לא אבד לכּהן שוּם אַרנק.

– מפּני מה?

– כּהן לא הוֹלך כּלל אל בּית־העלמין ולא אבד לוֹ כּלוּם…

– אַי, אַי, חיימ’ל! – הוֹכיח אוֹתוֹ אביו – כּיצד תּהא מנהל בּרבּנוּת, אם אינךָ יוֹדע להשיב על שאלה זוֹ?

– סבוּר הייתי – התנצל הילד – שהכּהן עבר פּעם עבירה והלך לאוֹתוֹ מקוֹם בּאיסוּר, אבל שיעבוֹר עוֹד פּעם על אוֹתה העבירה אסוּר… אפילוּ בּשביל ממוֹן…

אוֹתה שעה הזדמן יוֹשה בּחדר. התעוֹרר בּוֹ הרצוֹן להביא בּמבוּכה את בּתּוֹ ה“חַכמנית”, הבּטוּחה כּל כּך בּעצמה, ואמר שיש בּידוֹ להניח על הקרקע קנה של קש, ששיינדילי לא תּוּכל בּשוּם אוֹפן לעבוֹר עליו. דבר תּמוּה! לא האמינוּ לוֹ. רצה הילדה והביאה בּהתרגשוּת קנה של קש ארוֹך ודק. נטל אוֹתוֹ יוֹשה, הסתּכּל בּוֹ בּכוֹבד־ראש כּמוֹ לפני מעשׂה רב, והניחוֹ על הקרקע בּאמצע החדר. שיינדילה עברה עליו בּפסיעה אחת. הניח אביה את הקש בּמקוֹם אחר, והילדה שוּב עברה עליו בּצוחת נצחוֹן וּצחוֹק על כּשלוֹן אביה. יוֹשה מַעמיד פּנים של נבוֹך וּמצטער. “המתּיני, המתּיני”, אוֹמר הוּא בּמנוּחה, וּמניח את הקש סמוּך אצל הכּוֹתל. “ועכשיו, אמר, בּבקשה ממך, עברי נא”. עכשיו עוֹמדת הילדה בּמבוּכה: אפשרוּת כּזוֹ לא עלתה על דעתּה. היא מוֹחה וקוֹבלת: לא כּך היה בּמחשבתּה. כּל דברי ההסבּר של יוֹשה שאין כּאן שוּם גניבת־דעת, אינם מַניחים את דעתּה.

אבל דברי הליצנוּת אינם סוֹף־סוֹף אלא בּיטוּל תּוֹרה. לא כּן סיפּוּרי־החסידים שיש בּהם תּוֹרה וּמוּסר. יש שר' זוּסיל מתלהב בּעצמוֹ מסיפּוּריו, ואז הם נעשׂים סתוּמים וּמעוּרפּלים, מפּני שלשוֹנוֹ מתוּבּלת בּדברי חכמים, בּפסוּקים ואמרוֹת חסידים הידוּעים רק ליוֹדעי ח"ן.

יוֹם אחד בּאה פראדיל אל שיעוּרוֹ של ר' זוּסיל חיורת מאד, יוֹתר מהרגיל; מתּחת לעינה השׂמאלית היתה חבּוּרה כּחוּלה, וכל פּניה כּאילוּ נצמקוּ, צפדוּ מכּאב נעכּר וטמיר.

ר' זוּסיל נתפּחד כּשראה את פּניה.

– מה לך, פראדיל? – שאל – חוֹלה אתּ?

– לא כלוּם. איני חוֹלה – השיבה פראדיל. כּבשה עיניה בּספר שלפניה, הפכה והפכה בּדפּיו כּטרוּדה מאד, וּבלבד להשתּמט משאלוֹתיו של ר' זוּסיל. היא לא יכלה לספּר לוֹ מפּני מה היא רצוּצה בּגוּפה ומפּני מה נדדה שנתה בּלילוֹת.

וּמעשׂה שהיה כּך היה.

פראדיל יצאָה שלשוֹם בּעסקי הבּית אל שכוּנת־הטאטארים, והנה ראתה מרחוֹק הרבּה אנשים שנתקהלוּ למקוֹם אחד, וכוּלם עוֹמדים חיורים וּמסתּכּלים בּמה שהוּא נעלם מעיניה; אל אזניה הגיעוּ משם גם קוֹלוֹת צוָחה וּבכיה נוֹאשים. פראדיל מיהרה לאוֹתוֹ מקוֹם, וּכמוֹ דחוּפה על־ידי נבוּאת־לב רעה, נדחקה בּין הנקהלים עד שהגיעה אל מקוֹם המַחזה שמשך את לבּוֹת הקהל. מתּחילה לא הבינה יפה מה שראוּ עיניה: יהוּדי קטן מוּטל על הקרקע בּאמצע הרחוֹב, ועליו גוֹהר שוֹטר גדוֹל וּגברתּן. מה עוֹשׂה השוֹטר ליהוּדי, לא ראתה. ראתה רק שוּלים מרוּפּשים של קאפּוֹטה יהוּדית, מכנסים בּלוּיים, מנעלים מרוּפּטים שאצבּעוֹת מזוּהמוֹת מבצבּצוֹת ויוֹצאוֹת מתּוֹך חוֹריהם. כּל הגוּף הקטן היה מפרכּס מתּחת למשׂא הכּבד של השוֹטר; פראדיל שמעה את צריחוֹתיו ויבבוֹתיו של היהוּדי ואת נשימוֹתיו של השוֹטר. הגוֹיים עמדוּ מסביב וצחקוּ; היהוּדים, נרעשים ונפחדים, הצטדדוּ והשתּדלוּ לראוֹת ולשמוֹע מרחוֹק. פראדיל נתקרבה, גחנה, וראתה שהשוֹטר הלוֹחץ על קרבּנו בּכל כּוֹבד גוּפוֹ, אוֹחז בּפיאוֹתיו וּבזקנוֹ של היהוּדי על גבּי אבן, וּמתעצם לקצצן על־ידי אבן שניה שהוּא מטיחן זוֹ על זוֹ.

כאן אֵירע דבר לא צפוּי, שפראדיל גוּפה לא יכלה להסבּיר לעצמה כּיצד התרחש. פראדיל רכּת־המזג והשקטה, השוֹלטת תּמיד בּרוּחה, שמימיה לא השמיעה קוֹל רם אפילוּ מתּוֹך כּאב גוּפני גדוֹל, פראדיל זוֹ מכּיוָן שראתה את הדבר הזה, נתבּלבּלוּ חוּשיה, דמה צף ועלה אל ראשה, והיא התחילה מצעקת, כּוּלה אחוּזת רעדה. מה צעקה, אינה יוֹדעת, אינה זוֹכרת. זוֹכרת היא רק את זאת, ששמעה את קוֹל ציוחתה של עצמה ונבהלה, מפּני שלא הכּירה את קוֹלה. ואילוּ הקוֹל הזר הזה שיוֹצא מפּיה הלהיבה עוֹד יוֹתר לצווֹח בּכל כּוֹחה. ותוֹך־כּדי־כך התנפּלה על השוֹטר, משכה אוֹתוֹ בּכנפי מעילוֹ, משכה אוֹתוֹ בּמרפּקוֹ. פּתאוֹם מהלוּמת אגרוֹף קשה בּפניה וּבפיה הממתּה. בּוֹ־בּזמן ראתה את עצמה שטוּפת דם, ועיניה חשכו. אחזוּ בּה ידים אמיצוֹת, משכוּה לאיזה מקוֹם. והיא מצוַחת, מצוַחת…

אוֹתה שעה עברה כּרכּרה קטנה, וּבה ישבוּ ר' פּיני לוין וּבתּוֹ. הכּרכּרה עמדה, ויהוּדים אחדים נחפּזוּ להתקרב אליה וּלספּר לראש־הקהל מה שמתרחש כּאן. ראש־הקהל ישב מכוּוָץ בּפרוָתוֹ, ידיו בּשרווּליה, עיניו מוּשפּלוֹת, כּמנמנם, וּבפניו לא זע אף עוֹרק אחד. ואילוּ מלכּה בּתּוֹ, שהיתה אוֹחזת בּשוֹט וּבמוֹשכוֹת, זרקה אותם בּידי אביה, קפצה בּזריזוּת מעל מוֹשבה, רצה אל קבוּצת האנשים שנתקהלוּ מסביב למַחזה, בּשתּי ידיה פּינתה לה דרך אל השוֹטר, שלא הספּיק עדיין לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ עד לגמירה, והיה כּוּלוֹ שטוּף בּעבוֹדתוֹ. מלכּה בּעטה בּוֹ בּרגלה הקטנה בּעיטה קלה, וקראה:

– הי, הרף! תּיכף וּמיד הפסיקה! שוֹמע אתּה?

השוֹטר הגבּיה את ראשוֹ, בּרגע הראשוֹן נתבּלבּל, ועם שהוּא מחזיק בּקרבּנוֹ בּידוֹ האחת, הצדיע בּידוֹ השניה, והסבּיר שכּך נצטווה מרב־השוֹטרים.

– אני נוֹסעת בּרגע זה אל ההוֹרוֹדניטשי – אמרה – ושם אברר את הדבר. איעצךָ להפסיק. אם לא תּמשוֹך את ידך מן היהוּדי, לא תּינקה.

אפשר שהתּוֹקף שבּוֹ דיבּרה האשה הצעירה השפּיע, אפשר דמוּתה ההדוּרה עשׂתה רוֹשם על המוֹח האפל, ואוּלי מפּני שראה אוֹתה פּעם בּחברת ההוֹרוֹדניטשי, בּין כּך וּבין כּך אדוֹם וּמזיע מיגיעה רבּה, עמד השוֹטר על רגליו, שוּב הצדיע, מילמל דברי התנַצלוּת: מה הוּא יוֹדע… מה איכפת לוֹ זקן וּפיאוֹת של יהוּדי? אבל חוֹק הוּא חוֹק. השׂררה, הגברת יוֹדעת…

וּבינתּים נזדרז היהוּדי ועמד על רגליו, פּצוּע, זב דם, כּוּלוֹ מעוּפּר בּעפר וּמשחת־מראה, וּבפיק־ברכּים נמלט על נפשוֹ בּין יהוּדים שאחזוּהוּ ותמכוּ בּוֹ.

אחר כּך פּנתה מלכּה אל הקהל וּביקשה ממנוּ להתפּזר, שלא תּצא, חלילה, תּקלה. פּתאוֹם ראתה את פראדיל יוֹשבת על ספסל לפני אחת החנוּיוֹת, מַרעידה כּוּלה, חסרת אוֹנים ואנשים זוֹרקים עליה מים.

– מה לאשה זוֹ? – שאלה – זאת היא שצעקה כּך?

פראדיל, שדעתּה היתה צלוּלה עליה, לא רק שמעה את השאלה, אלא גם הרגישה בּכל הבּוּז והזלזוּל שבּקוֹלה. אבל לא היה בּה כּוֹח להוֹציא מלה מפּיה. בּוּז וזלזוּל שמעה גם מתּוֹך דבריה שאמרה, לאחר שסיפּרוּ לה מה שאֵירע:

– העלוּ את זוֹ על הכּרכּרה שלנוּ העוֹמדת שם והביאוּה לביתה.

לפראדיל לא היה כּוֹח לעמוֹד על רגליה אוֹ ללכת. לא היה לה גם כּוֹח להתנגד לאנשים שהגבּיהוּ אוֹתה מן הספסל, אָחזוּ בּה והוֹליכוּה אל הכּרכּרה. לא נעלם מעיניה שהבּת לחשה מלים מספּר בּאוֹזן אביה. הלזה עיקם את פּניו וירד, וּמיד תּפשׂוּ את פראדיל ידים אמיצוֹת והטילוּה לתוֹך הכּרכּרה.

יממה וּמחצה שכבה פראדיל על מיטתה ולא הפסיקה להניח תּחבּוֹשוֹת רטוּבּוֹת על פּניה ועל גוּפה עד שנעלמה הנפיחוּת מפּניה. בּפיה חסרה שן אחת, וּבפניה מתּחת לעינה היתה חבּוּרה גדוֹלה וּכחוּלה. עדיין כּאב עליה בּשׂרה והיוּ מקוֹמוֹת בּגוּפה שקשה היה לה לנגוֹע בּהם, אבל מנוּחת נפשה חזרה אליה ועצבּיה קצת שקטוּ. בּחדר היוּ עמה אחיה וּבעלה. אף־על־פּי שהדברים היוּ כּבר ידוּעים להם, חזרה וסיפּרה להם מכּל מה שעלה לה אמש לכל הפּרטים. “ואילוּ שמעתּם את הבּוּז של אוֹתה “פּריצה” אלי!”, סיימה בּחיוּך חיור, “העלוּ את זוֹ אל הכּרכּרה שלי”… את זוֹ… – חזרה פּעמים מספּר – כּאילוּ הייתי איזוֹ בּריה מאוּסה…" יוֹסיל שמע בּמנוּחה, ואי אפשר היה להכּיר בּפניו מה שהתרחש אותם הרגעים בּלבּוֹ. ואילוּ יוֹשה פּניו היוּ מתעקמוֹת בּאיזוֹ העוָיה עצבּנית של מרירוּת ושאט־נפש. התהלך בּחדר אילך ואילך, ידיו מוּפשלוֹת לאחוֹריו, והוּא מעשן את מקטרתּוֹ ויוֹרק, מעשן ויוֹרק.

– יוֹשה יקירי! – אמרה אשתּוֹ – איני יכוֹלה לשׂאת את התרוֹצצוּתךָ בּחדר; ראשי עלי סחרחר עדיין. בּבקשה ממך, שב כּאן כּנגדי, ואמוֹר לי על מה אתּה מתפּעם כּל כּך.

– על מה? – חזר על שאלתה עם שישב על הכּסא שהראתה לוֹ – הגיעי בּעצמך: יהוּדי (והוּא אינוֹ יחידי!) משׂים עצמוֹ דוֹמן חוּצוֹת, דיִש תּחת רגלי כּל שוֹטר שיכּוֹר, וכל זאת למה? לשם קדוּשת הקאפּוֹטה והפּיאוֹת… ה, ה! קידוּש שם שמים… פּשש, מלתא זוּטרתא!… טפוּי! יהוּדי כּזה הייתי ממעֵך כּפשפּש! ילך לעזאזל עם הקאפּוֹטה המרוּפּשת שלוֹ! מוּטב שיפאר את גן־העדן שלוֹ בּפיאוֹתיו הרוֹחשוֹת כּנים, טפוּי!… אבל כּאן, כּוּלנוּ משלמים בּעד האידיוֹטים הללוּ, כּוּלנוּ… – נזדקר מעל כּסאוֹ על מנת להתרוֹצץ שוּב בּחדר, אבל מיד נזכּר את בּקשת פראדיל, חזר וישב.

יוֹשה! – אמרה פראדיל בּקוֹל חלוּש מאד – איני יכוֹלה לשמוֹע אותך מדבּר כּך… פּשוּט, הנפש סוֹלדת. מעוֹלם לא יצאת כּך מגדרך.

– הפּעם הדין עמוֹ – העיר יוֹסיל.

– אבל לעוֹלם ידבּר אדם בּלשוֹן נקיה…

– היאך תּדבּרי בּלשוֹן נקיה על… על… – ולא סיים – כּל אימת שלא נצא איך־שהוּא מתּוֹך הבּיצה הזוֹ, אין לנוּ תּקנה. ועוֹד היא דוֹרשת לשוֹן נקיה! ראי מה בּינךְ וּבין אשה כּמוֹ מלכּה! מלכּה היא בּת־חוֹרין, ממש אצילה; היא לא חוּנכה על הירוּקה המינסקאית המַסריחה, אלא בּגימנסיה, בּרוח אירוֹפּית של פּרוֹגרס וחירוּת; וּמשוּם כּך ראי איך היא מדבּרת עם בּעלי השׂררה, עם הבּריוֹת בּכלל, ואיך מדבּרת אשה כּמוֹתך, רצוֹני לוֹמר, אשה משלנוּ… אשה כּמלכּה קשה לשער שתּפרוֹץ בּרחוֹב בּצעקוֹת וּבבכיוֹת. בּשעה שאַתּ צרחתּ וּבכית, היא נתנה פּקוּדוֹת לשוֹטר… מבינה אַתּ? מה יש לדבּר! עבדים… כּוּלנוּ כּך… אשה משלנוּ לעוֹלם לא תּוּכל להיוֹת כּמוֹ מלכּה זוֹ…

פראדיל התנשׂאה קצת, נשענה בּמרפּקה על הכּר והסתּכּלה בּפני יוֹשה בּעינים פּקוּחוֹת לרוָחה וּמלאוֹת מוֹרא; אף פּניה הלבּינוּ יוֹתר מהתּחבּוֹשת שעל ראשה וּפיה נפתּח מתּמהוֹן־לב. זמן־מה שמעה, שמעה ואחר נפלה פּרקדן על מיטתה ולא השמיעה עוֹד הגה מפּיה. יוֹסיל ראה ממקוֹמוֹ את חיורוֹנה וּמוֹראה, ושתק אף הוּא.

וּבלילה היה כּרה רטוֹב מדמעוֹת.

ועכשיו יוֹשבת היא עם שיינדילה על בּרכּיה לפני ר' זוּסיל ושוֹמעת את לקחוֹ. היא בּיקשה למצוֹא שכחה בּתוֹרה שלימד; דבריו בּכלל מַשרים בּלב שלוֹם ושלוָה ואמוּנה. שיינדילה מחללת בּחליל שהתקין לה אביה. פראדיל גזרה עליה שלא לעשׂוֹת זאת, ואף איימה עליה שתּוֹציא מידה את החליל אם לא תּישמע לה. אבל לקטנה היה קשה מאד להחזיק בּידה חליל לבטלה. ר' זוּסיל מפסיק פּתאוֹם את הסוּגיה בּאמצע דיבּוּרוֹ, נותן עיניו בּקטנה ושוֹאל:

– שמא יוֹדעת אַתּ מי מנגן מתּוֹך חלילךְ זה?

– אני. אבל אמא אינה מניחה.

– טעוּת. לא אַתּ, לא אַתּ… – אמר – אגלה לך סוֹד, וּמוּטב שתּשמעי יפה. מתּוֹך חלילך מנגנת נשמה.

– אֶה! – קראה הקטנה כּוּלה מלאה השתּוֹממוּת; תּלתה עיניה בּאִמה לראוֹת אם אין הדוֹד מתעתּע בּה.

– הן, צפּוֹרי! נשמה… – המשיך ר' זוּסיל – נשמת האילן שממנוּ קצצוּ את הקנה ועשׂוּהוּ חליל. אוֹ שמא סבוּרה אַתּ שאין לאילן נשמה? אף לוֹ נשמה כּמוֹ לכל הבּרוּאים; אף הוּא מוֹשך חיוּת מאוֹתוֹ מקוֹר. אף הוּא מַרעיד כּוּלוֹ וּמרטט כּשהגרזן מכּה עליו, אף הוּא מגבּיה ראשוֹ לשמים וּמברך את הבּוֹרא יתבּרך על החיים ועל המזוֹנוֹת שהוּא יתבּרך מספּק לוֹ; וכך כּל עלה, וכך כּל עשׂב וכל קלח, אף הזעיר שבּזעירים, וגם כּל יתּוּש קטן וכל תּוֹלעת קטנה בּאדמה, כּמוֹ כּל בּהמה גסה שבּשׂדה וּביער, – כּוּלם הם בּרוּאיו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא; אב טוֹב ורחוּם לכוּלם הוּא. כּולם חביבים עליו וּמשׂמחים אוֹתוֹ; כּל יוֹם ויוֹם אוֹמרים הם לוֹ שירה, כּל אחד לפי דרכּוֹ, בּכליו וּבלשוֹנוֹ שהתקין לוֹ קוֹנוֹ… אחד בּרעש גוּפוֹ ואחד בּנדנוּד לבד, אחד בּשאגה נוֹראה ואחד בּפעיה אוֹ בּזמזוּם דק, ואחד אפילוּ בּדממה… צדיק אחד אמר שהשכינה צוֹוַחת מתּוֹך כּל הבּריאה כּוּלה. כּד הוינא טליא שמעתּי מפּי חסיד גדוֹל ששמע מאביו, אף הוּא חסיד גדוֹל, שקיבּל מרבּוֹ על ר' נחמן… ר' נחמן בּראצלאווי, ז“ל… מעשׂה נוֹרא שהיה בּשׂררה אחד שהכּיר בּגוֹדל צדקתוֹ וּקדוּשתוֹ של אוֹתוֹ צדיק, זכרוֹנוֹ לברכה. ר' נחמן זצ”ל היה שרוּי בּבית קטן, סמוּך אצל חוֹרשה נאה מאד, שהיתה שייכת לשׂררה. חביבה מאד היתה החוֹרשה על הצדיק הקדוֹש נ"ע. שם היה נוֹהג לטייל בּיחידוּת, לשם התבּוֹננוּת והתייחדוּת עם הבּוֹרא יתבּרך, והיה שוֹמע גם שׂיחוֹת חיוֹת ועוֹפוֹת ואילנוֹת, שהיוּ מגלים לוֹ סוֹדוֹת נוֹראים וּקדוֹשים וסתרי תּוֹרה שאין בּכוֹח ילוּד־אשה לתפּוֹשׂ אוֹתם בּשׂכלוֹ הפּשוּט. בּערבי שבּתוֹת היה נוֹהג לצאת אל החוֹרשה עם קהל חסידיו וּלקבּל שם, יחד עם כּל האילנוֹת ועם בּעלי־החיים השרוּיים בּה, את השבּת. שבּת קוֹדש – היה אוֹמר – לא ניתּנה לאדם לבד, אלא לבּריאה כּוּלה, כּי היא חמדת ימים זכר למעשׂה בּראשית. בּשעה שהיה עוֹמד ואוֹמר: “לכוּ נרננה לשם, נריעה לצוּר יִשענוּ”, היוּ כּל האילנוֹת משתּתּפים עמוֹ בּתפילה, כּמוֹ שנאמר: “אז ירננוּ כּל עצי יער”…

איש לא הרגיש בּכניסתוֹ של יוֹשה אל החדר, זוּלת פראדיל; וזוֹ פּניה נתכּרכּמוּ, את עיניה כּבשה בּספר, והתחילה מדפדפת בּוֹ בּהתמדה כּמבקשת כּביכוֹל למצוֹא בּוֹ מקוֹם אחד שנעלם ממנה… יוֹשה עמד, שמע את דברי ר' זוּסיל ולא יכוֹל לכבּוֹש את חיוּכוֹ, לבסוֹף לא התאַפּק והעיר:

– מילא, להתנענע בּתפילה יוֹדעים האילנוֹת אוּלי יוֹתר מכּל החסידים שבּעוֹלם, אבל לפסוע ג' פּסיעוֹת לאחוֹריהם בּאמירת “עוֹשׂה שלוֹם בּמרוֹמיו”, ואף לירוֹק בּ“עלינוּ לשבּח” תּמוּהני אם הם יוֹדעים.

פראדיל הסמיקה כּארגמן. ר' זוּסיל מתּחילה נבעת קצת מקוֹלוֹ של תּלמידוֹ, ואחר השיב על לגלוּגוֹ בּנחת וּבלא כּל נדנוּד של עלבּוֹן:

– עכשיו אני רוֹאה בּך, יוֹשה, שנזדרזתּ לפרוֹש מן החסידוּת וּלסוֹף דעתּי לא ירדתּ. כּלוּם אינך יוֹדע שיש תּפילה שאינה כּתוּבה בּסידוּר ושאינה על־פּי דיני “אוֹרח־חיים”? אוֹ שמא סבוּר היית שהכּתוּב “אז ירננוּ עצי יער”, פּירוּשוֹ על־פּי תּוי־הזמרה? פּעם אחת שאל הרב הזקן את האמצעי: “בּני! בּמה אתּה מתפּלל?” אמר לוֹ: “בּכל קוֹמה לך תּשתּחוה”. אמר לוֹ: “וּכשאני מתפּלל, אני מתפּלל עם הקוֹרה שבּחדר, עם הצפּוֹר שבּכּלוּב ועם הצמחים שבּעציץ”… יוֹשה, יוֹשה! למה אתּה מיתּמם? כּלוּם אינך יוֹדע שיש תּפילה בּלחש, ויש תּפילה בּדממה, ויש תּפילה בּדממה גדוֹלה, ודוקא זוֹ ממַלאה את חלל העוֹלם כּוּלוֹ צעקה, אוֹ שירה ושבח, בּחינת “השמים מספּרים כּבוֹד אֵל”… כּלוֹמר, מתּוֹך דממתם הגדוֹלה של השמים אתּה שוֹמע שבח לבּוֹרא יתבּרך. ר' נחמן זצ"ל אמר שהוּא יכוֹל לצעוֹק בּקוֹל דממה דקה ושקוֹלוֹ יישמע מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ.

– אוֹ־ווא! – קרא יוֹשה, הפך את פּניו והלך לוֹ. פראדיל התכּווצה כּוּלה והשפּילה עיניה.

והזקן המשיך לוֹ בּמנוּחה:

– אם כּן, היכן אנוּ עוֹמדים? הן, בּאוֹתוֹ פּריץ… אוֹתוֹ פּריץ גוֹי, בּעל החוֹרשה, אף־על־פּי שידע את גוֹדל קדוּשתוֹ של הצדיק נ“ע, סוֹף־סוֹף הרי גוֹי היה כּכל הגוֹיים, דהיינו שמוֹחוֹ מטוּמטם על־ידי סביאה ועל־ידי מאכלוֹת אסוּרוֹת של נבילוֹת וּטריפוֹת, ואין לוֹ תּפיסה בּענינים דקים שבּקדוּשה ואלוֹקוּת… הוּא לא ראה בּחוֹרשה שלוֹ דבר אחר זוּלת אילנוֹת שיפים להסקה, לבנין וּלכיוֹצא בּזה, ושיש למכרם בּכך וכך זהוּבים. לא ראה את החיוּת הנמשכת מבּוֹרא העוֹלם יתבּרך על האילנוֹת וּבעלי־החיים, ואת הניצוֹצוֹת שהעלה מהם הצדיק וחסידיו בּתפילוֹתיהם. בּקיצוּר, אוֹתוֹ הפּריץ כּשהשעה דחקה עליו, לאחר שהפסיד הרבּה ממוֹן בּשיכּרוּת וּבקוּביא, מה עשׂה? עמד וּמכר את החוֹרשה לסוֹחר־עצים, והלה לא השתּהה הרבּה והתחיל מקצץ בּאילנוֹת. משראה ר' נחמן ז”ל את המעשׂה, היתה לוֹ חוּלשת הדעת לאין שיעוּר. “כּמה נרצחוּ היוֹם?” היה שוֹאל בּכל יוֹם את חסידיו, ולא אמר אף פּעם: “כּמה נקצצוּ?”. וּבאמת, האילנוֹת היוּ מוּטלים שם כּמתים שלא בּאוּ לקבוּרה. בּעלי־החיים שהיוּ שרוּיים בּאוֹתה חוֹרשה נהרגוּ אוֹ נתמַלטוּ. הצדיק הקדוֹש ז“ל אמר לעקוֹר מדירתוֹ ואף מן העיירה עצמה. “אי אפשי לדוּר בּסמוּך אצל בּית־עלמין זה”, היה אוֹמר. יוֹם אחד בּאה ועמדה לפני בּיתוֹ מרכּבה מפוֹארת, רתוּמה “נַא שפּיץ”⁹, כּדרך הפּריצים, וּבמרכּבה יוֹשב השׂררה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. הוּא שלח את הלאקיי שלוֹ לוֹמר לצדיק ז”ל שמבקש ממנוּ “יִחוד”. אבל הצדיק סירב. “לכוּ אמרוּ לוֹ – אמר – לאוֹתוֹ גוֹי שרוֹצח הוּא; איני רוֹצה להסתּכּל בּפרצוּפוֹ של רוֹצח”. אבל הפּריץ לא זז מבּקשתוֹ, אמר שהוּא מוּכרח לקבּל “יִחוּד” זה בּענין גדוֹל וחשוּב. השתּדל עבוּרוֹ הגבּאי של הצדיק נ“ע הרבּה מאד, עד שנמלך והסכּימה דעתּוֹ לקבּלוֹ. הכּלל, למה ארבּה עליכם את הדיבּוּר? כּשתּי שעוֹת שלימוֹת ארך “יחוּד” זה. לימים נתגלה סוֹדוֹ, מפּני שהוּא בּעצמוֹ סיפּר, שזה היה ענין של חלוֹם; והוּא בּא אל הצדיק הקדוֹש שיהא פּוֹתר חלוֹמוֹ ושיתּן לוֹ תּיקוּן אם יש צוֹרך בּדבר. שמעוּ נא מה שאירע לאוֹתוֹ גוֹי… ממש השׂערוֹת עוֹמדוֹת מפּחד… משעה שקיצצוּ את האילנוֹת וטירדוּ אוֹ הרגוּ את בּעלי־החיים, נדדה שנתוֹ וטוּלטלה מנוּחת־הנפש ממנוּ. בּכל לילה ולילה היוּ בּאים אליו, אל הפּריץ, כּל אותן החיוֹת והעוֹפוֹת שדרוּ בּיער, למן הנמלה הקטנה ועד החסידה הגדוֹלה, ועד הסנאים, הארנבוֹת, התּנשמוֹת והעטלפים ושאר העוֹפוֹת, השרצים והרמשׂים; כּוּלם היוּ בּאים וּמתכּנסים בּביתוֹ, ממלאים את כּל חדריו, יוֹשבים על כּל זיז וּבליטה, בּתוֹך כּל כּוֹס וּקדירה, וכוּלם טוֹענים לפניו, כּל אחד בּקוֹלוֹ וּכדרך הטבע שלוֹ, מי צוֹרח וּמי נוֹהם, מי מייבּב וּמי מגרגר וּמגעגע, נוֹשף אוֹ פּוֹעה, מטרף בּכנפיו אוֹ מקשקש בּזנבוֹ, זה מדדה וזה שף וזוֹחל, – הכּלל כּוּלם בּאים אליו בּטרוּניה, בּוֹכים וקוֹבלים, רוֹטנים, מגנים אוֹ מתחַננים: “ראה מה עוֹללתּ לנוּ! את בּיתנוּ החרבתּ, את עוֹללינוּ רצחתּ, ריטשתּ, רמסתּ…”. הסנאי מקפּץ ועוֹלה על כּרוֹ סמוּך לאָזנוֹ וסוֹתר בּזנבוֹ על פּניו, הארנבת מסתּכסכת בּשוּלי סדינוֹ, העטלף מתלבּט בּין שׂערוֹת זקנוֹ, עכבּר־השׂדה מתרוֹצץ מתּחת לצפּית שׂמיכתוֹ; רמשׂים אחרים מזוֹהמים וּמשוּקצים, ריריים וחלקלקים, שׂעירים וקרים זוֹחלים על גוּפוֹ… וּכשהוּא עוֹמד להתמלט, כּל העדה הזאת נגררת אחריו, עמוֹ ועליו, מתּוֹך טירוּף כּנפים, קירקוּר חרטוּמים, קירקוּש קרנים. וּכשהוּא בּוֹרח החוּצה, האילנוֹת המוּטלים על הקרקע מגבּיהים ראשיהם, כּמתים קמים מקברם, מנענעים כּלפּיו בּענפיהם, כּמוֹ בּידים מקוּטעוֹת, וּמוֹכיחים אוֹתוֹ על פּניו: “ראה מה עוֹללתּ לנוּ”… הכּלל, למה אאריך לכם בּדיבּוּרים? הפּריץ שלנוּ נקטה נפשוֹ בּחייו, פּסקה ממנוּ תּאוַת האכילה והשתיה, נהלך כּצל ודעתּוֹ כּמעט נטרפה עליו. שאל בּרוֹפאים, בּקוֹסמים וּבכל יוֹדעי נַחש ולחש. אבל רוֹפאי אליל כּוּלם לא הוֹעיל בּהם. עד שבּא אל הצדיק ז”ל בּתחנוּנים וּבבכיוֹת וּביקש ממנוּ תּיקוּן. הצדיק ז“ל הסבּיר לוֹ את ענין הנשמוֹת דאזלין ערטילאין וּמבקשוֹת תּיקוּנן. ואין תּיקוּן נשמוֹת אפילוּ של צמחים וּבעלי־חיים אלא בּמצווֹת וּמעשׂים טוֹבים. נתמה הפּריץ. מוֹחוֹ של גוֹי לא תּפשׂ את הענין. עד שגזר עליו הצדיק שיחזוֹר ויפדה מן הסוֹחר את העצים שקצץ ושמוּטלים עדיין בּמקוֹם שהיתה החוֹרשה; שלא יעמוֹד על המקח ולא יתגר, וּבלבד שיפדה את העצים. בּקצתם יבנה “שטיבּל” חדש לחסידיו של הצדיק, היוֹת שהבּית הישן רעוּע ועוֹמד בּנס; יעמיד בּוֹ ארוֹן־קוֹדש חדש ונאה לספרי התּוֹרה, יעמיד בּוֹ עמוּד חדש לש”ץ, בּימה חדשה לקריאת התּוֹרה, ספסלים ושוּלחנוֹת חדשים; את קצתם ימכּוֹר וּבדמי הפּדיוֹן יִקנה כּלי־נגינה חדשים וטוֹבים לקאפּילה¹⁰ של בֶּריש ה“כּלי־זמר”, שהיה חסיד מפוּרסם בּמקוֹמוֹת ההם, ואת הנוֹתר יחלק בּין עניים ואביוֹנים. בּשעה שהחזן יעבוֹר לפני התּיבה החדשה ויזמר תּהילוֹת ותשבּחוֹת לבּוֹרא יתבּרך, והלמדנים יהיוּ יוֹשבים לפני השוּלחנוֹת החדשים ומעיינים בּספרים הקדוֹשים, וּבחוֹרף כּשיהיוּ מסיקים בּעציו את התּנוּרים, וחסידים יהיוּ יוֹשבים שם ומתחַממים וּמסַפּרים סיפּוּרי־מעשׂיוֹת בּצדיקים וּקדוֹשים, וּכשבּריש עם הקאפּילה שלוֹ יהיוּ מנגנים בּסעוּדוֹת של מלווה־מלכּה ועל חתוּנוֹתיהם של ישׂראל בּכלי־הנגינה החדשים שלוֹ, – אז ימצאוּ נשמוֹת האילנוֹת וּבעלי־החיים את תּיקוּנן, ולא יבוֹאוּ עוֹד בּלילה לזעזעוֹ וּלטלטל את שנתוֹ. וכך הוָה. הפּריץ עשׂה כּמצוּוה עליו, לעיירה של הרבּי היה “שטיבּל” חדש עם כּלים חדשים ונאים, לקאפּילה של בּריש – כּלי־נגינה חדשים, לעניים ולאביוֹנים עצים להסקה, ולפּריץ – מנוּחת נפש ושינה טוֹבה.

ר' זוּסיל מצץ וּמצץ את המקטרת שלוֹ, וּמתּוֹך פּיזוּר הדעת לא הרגיש שאין בּה אש. סוֹף־סוֹף עמד על טעוּתוֹ, שפך לתוֹך כּפּוֹ את הטאבּאק שנצטנן, לש אוֹתוֹ וּמיעכוֹ בּבוֹהנוֹ, ושוּב פּיטם בּוֹ את מקטרתּוֹ, ואחר רץ אל חדר־הבּישוּל ליטוֹל מעל הכּירה גחלת לוֹחשת. בּינתים נכנס יוֹסיל, נטל כּסא וישב אל שוּלחנם. בּפתח חדר־המשכּב של פּסיֶה עמדה דבוֹרה וּבידה מברשת וּסמרטוּט: זוֹ הפסיקה את מלאכתּה בּאמצע ועמדה לשמוֹע.

– למה תּעמדי מרחוֹק? – שאלה פראדיל – יוֹסיל! פּנה לדבוֹרה את מקוֹמך…

– בּבקשה, בּבקשה ממך! לי אין כּלל פּנאי לישב כּאן. – אָמר יוֹסיל והזדרז לעמוֹד.

דבוֹרה הסמיקה, גימגמה מבוּלבּלת:

– אף אני עסוּקה…

ואף־על־פּי־כן נתקרבה בּפסיעוֹת הססניוֹת אצל השוּלחן. שניהם עמדוּ, והכּסא הפּנוּי בּיניהם.

הסמיכה פראדיל את גבּה אל גב הכּסא שישבה עליו, ותלתה בּאחיה וּבאשתּוֹ עינים תּוֹהוֹת וקוֹדרוֹת. כּאילוּ ראתם פּתאוֹם ראִיה חדשה, כּאילוּ פּתאוֹם נגלה לפניה כּל הצער שבּחיי השנַים הללוּ, השרוּיים תּחת קוֹרה אחת, כּשני קרעים של מסכת אחת, שאין לאַחוֹתם… אוֹ אפשר שבּאוֹתוֹ רגע הבריק בּרק בּמוֹחה, וּלאוֹרוֹ נגלה לפניה צערה של עצמה; צפתה, מבּעד לקרע חייהם של אלה השנים, את מזלה שלה…

ור' זוּסיל בּא בּריצה מחדר־הבּישוּל עם גחלת לוֹחשת על גבּי המקטרת. תּוֹך־כּדי־ריצה הוּא שוֹלח פּקעוֹת עשן מתּוֹך פּיו, מפמפּם וּמדבֵּר:

– עוֹשׂה אדם מצוָה… עוֹשׂה אדם מעשׂה טוֹב… פּוּם־פּוּם… מתקן על־ידי כּך תּיקוּן גדוֹל בּעליוֹנים… פּוּם־פּוּם… וּבתּחתּוֹנים… פּוּם־פּוּם… כּמה פּגימוֹת בּעוֹלמוֹ שלוֹ וּבעוֹלמם של אחרים מיתּקנוֹת על־ידי מעשׂה טוֹב אחד…

– והחליל שלי? – לא שכחה שיינדילי את שלה – כּלוּם אף בּוֹ יש נשמה?

– החליל שלך? איזה חליל? – שאַל ר' זוּסיל תמה.

– הרי זה החליל, שאמא רצתה להוֹציאוֹ מידי…

נזכּר הזקן וחייך:

– אה! חלילך, צפּוֹרי… הן, הן! לכתּחילה מה היה בּדעתּי לוֹמר לך? הסחתּי את דעתּי… הן, חלילך… נגני בּוֹ, נגני בּוֹ, אדרבּא! אפשר שזה תּיקוּנוֹ של האילן שקצצוּ ממנוּ את האַבּוּב. תּיקוּן גדוֹל יש בּנגינה. ושׂמחת תּינוֹקת כּמוֹתך על־ידי הנגינה, אין לך דבר גדוֹל הימנה. שמא סבוּרה אַתּ שהחליל הוּא המנגן, הוּא המשמיע את הקוֹל? אינך אלא טוֹעה… נשמתוֹ היא נוֹשפת בּוֹ וּמנגנת… הן, נשמתוֹ… כּל אחד מאתּנוּ הוּא בּחינת חליל. שהשכינה הקדוֹשה מכּה בּוֹ; השכינה הקדוֹשה מנגנת מתּוֹכנוּ את קוֹלה, את ניגוּנה. אשרי מי שמכוון את לבּוֹ לכך, ושוֹמע את קוֹלה של השכינה מתּוֹך כּל הבּרוּאים… חַללי, חַללי, שיינדילה, בּחלילך, אַל תּתיראי!…

יוֹסיל שמע ושמע, פּתאוֹם עשׂה בּזרוֹעוֹ תּנוּעה באויר, ונסתּלק מן החדר. מיהרה וּברחה מן החדר גם דבוֹרה מתּוֹך קריאָה: “אוֹי, מלאכתּי!…”. חיימ’קה לא פּסק כּל הזמן מסבּב את אצבּעוֹ בּתוֹך לוּלאַת הקאפּוֹטה של אביו, בּהתמדה וּבעיוּן רב, כּשהוּא נוֹשם בּכבדוּת דרך החוֹטם ששכח זה כּבר לגרפוֹ… שיינדילה חיללה וחיללה בּלא הפסק נעימה אחת קטנה.

פראדיל שחיבּקה בּידה האחת את בּתּה, התעסקה בּידה השניה בּספר על השוּלחן, דיפדפה בּוֹ בּפיזוּר־נפש, גללה את הדפּים לשפוֹפרת. ניכּר היה שנפעמת היא מאד.

– אף אני – אמרה – עתּים דוֹמה עלי שבּאמת יש לכל עצם דוֹמם פּרצוּף משלוֹ… שהוּא בּעל נשמה… כּמוֹ נשמתנוּ… ואפשר מאד שיש לשמוֹע… היאך אמרתּ? שיש לשמוֹע את קוֹלה של השכינה מתּוֹך רעש האילנוֹת וּתנוּעת הצמחים… אבל בּני האדם… אבל בּני האדם… – רעד קוֹלה ורעד גם איזה עוֹרק אצל מפתַּח שׂפתוֹתיה.

פּתאוֹם נתנה את פּניה בּתוֹך שתּי כּפּוֹת ידיה הלבנוֹת, עם הטבּעוֹת הנוֹצצוֹת בּאוֹר צוֹנן לתוֹך בּוֹקר החוֹרף האפוֹר, ונשמע קוֹל חנוּק כּמוֹ מתּוֹך דמע:

– מפּני מה נשמתוֹ של אדם… מפּני מה אין אדם שוֹמע אדם… קוֹלה של נפש אדם מפּני מה אינוֹ נשמע?

– וזה גוֹרם לך צער… פראדיל? – שאל ר' זוּסיל בּשׂפה רפה, כּמעט בּלחישה.

פראדיל לא השיבה כּלוּם מתּחת לכפּוֹת ידיה.

ר' זוּסיל לא הפסיק לפמפּם בּמקטרתּוֹ, כּשהוּא פּוֹזל כּלפּי פראדיל וּמציץ בּה מבּעד למסך עשנוֹ בּתמיהה וּבחשד:

– האדם… האדם, אה!… הרבּה, פּוּם־פּוּם… מסַכּים חוֹצצים… צריכים לחרוֹר, פּוּם, פּוּם… צריכים לנַקב כּמה וכמה מסַכּים, כּדי להגיע אל נפשוֹ, לשמוֹע קוֹלה. הרבּה מהם, פּוּם־פּוּם… עוֹשׂה האהבה… אהבת הבּריוֹת ממסמסת אוֹתם…

מאוֹתוֹ יוֹם עברוּ שבוּעים. פּעם אחת בּלילה התחוֹללה סערה גדוֹלה. כּל הלילה יִבּבה הרוּח בּארוּבּת־התּנוּר, וקילוֹן־הבּאר שבּחצר התנדנד וחרק בּלא הפסק. חיימ’קה ניעוֹר מקוֹלה הפּוֹזז של זכוּכית החלוֹן; האזין זמן מרוּבּה ליבבה בּארוּבּה, שנשמעה לוֹ כּאילוּ היא מרחפת בּחללוֹ של העוֹלם, מחוּץ לבּית. הגבּיה ראשוֹ, ואחר ירד מעל המיטה, נתקרב בּחשאי אצל החלוֹן והסתּכּל בּחוּץ. ראה צללים טסים כּנשמוֹת נבהלוֹת, את קילוֹן הבּאר שמתנוֹדד וחוֹרק כּמוֹ נאנח מתּוֹך כּאב שאינוֹ פּוֹסק… זמן מרוּבּה אחר כּך לא יכוֹל להירדם. למחרת, בּשעה שלא היה איש בּבּית, התיחד עם שיינדילה בּמקוֹם שנתחבּב עליהם בּיוֹתר, בּתוֹך האַפלוּלית שבּעלית־גג בּיתם; לשם היוּ מטפּסים ועוֹלים בּחשאי־חשאין וּמפליגים בּדמיוֹנם אל מרחקים נעלמים. שם בּין כּלי־הפּסח סיפּר לה בּלחש את סוֹד הלילה שעבר; בּלחש וּבאימה טמירה גילה לה ששמע אמש בּלילה את השכינה צוֹוַחת.

– השכינה? לך, שקר…

– כּמוֹ שאני יהוּדי, שמעתּי שהיא צוֹוַחת… – נשבּע לה חיימ’קה נלהב.

– היאך היא צוֹוַחת?

– אוּ־הוּ־הוּ… אוּ־הוּ־הוּ…

– כּלוּם היא בּוֹכה?

– רק נדמה שבּוֹכה. אבל הקילוֹן בּאמת בּכה, נאנח וּבכה. כּל הלילה. כּמוֹ מכּאב־שינים. וגם כּמוֹ מכּעס.

– למה עשׂה כּך?

– כּי טילטלוּהוּ כּל הלילה.

– מי עשׂה זאת? – שאלה כּבר בּלחישה.

– הנשמוֹת. עליו התנוֹדדוּ נשמוֹת.

שיינדילה התקרבה אליו יוֹתר:

– כּלוּם ראית אוֹתן?

– נשמוֹת אין נראוֹת. טיפּשה! כּלוּם יש לראוֹת נשמה? אבל את הקילוֹן ראיתי איך שהוּא מתנוֹדד וגוֹנח, מתנוֹדד וגוֹנח, המסכּן…

– המסכּן… – וּפתאוֹם: – והיה זה מַפחיד?

– נוֹרא!… רחמנוּת גדוֹלה היתה על הקילוֹן.

שעה קלה שתקוּ. ואחר פּתחה הילדה ושאלה:

– ושמא היתה זוֹ רוּח?

– הנשמוֹת, אוֹמרים לך! בּלילוֹת הן מתכּנסוֹת אצל מים; טוֹבלוֹת הן בּבּאר, ואחר עוֹלוֹת, יוֹשבוֹת על הקילוֹן להתיבּש.

– הן מתרחצוֹת…. ערוּמוֹת הן, הי, הי.. וּמתלחלחוֹת… – צחקה הילדה צחוֹק דק וכבוּש כּמתיראה מדברי עצמה – וקר להן, קר להן בּחוֹרף, בּלילה…

– שתקי! – גער בּה חיימ’קה – אסוּר לדבּר כּך.

הם היוּ ישוּבים על גבּי גגית של פּסח הפוּכה. פּתאוֹם, כּאילוּ נדבּרוּ שניהם, קפצוּ ממקוֹמם וטסוּ כּשני אַנקוֹרים אל המאוֹר הקטן והעגוֹל הפּתוּח מתּחת לגג. עמדוּ על בּהוֹנוֹת רגליהם והוֹציאוּ את ראשיהם הדחוּקים זה לזה החוּצה. תּמיד מַרהיב את עיניהם וּמוֹשך את לבּם המראה שמתגלה להם משם: שׂדוֹת ואפָרים משׂתּרעים עד למרחוֹק, מקוֹמוֹת מלבּינים משלג וּמקוֹמוֹת משחירים מעוּרטלים מן השלג; אי־שם משחירה חוֹרשה, נוֹצצים מי נחל, עוֹברת מַזחלה בּרתמה משוּלשת וּצליל פּעמוֹנה מגיע אל אָזניהם, והוּא עגוּם, כּל כּך עגוּם… שעוֹת עוֹמדים הם שם כּנגד המאוֹר וזנים עיניהם בּאפקים, וּבלבּוֹתיהם רוֹחשים חלוֹמוֹת וּרצוֹנוֹת סתוּמים.

– עצמי עיניך – גוֹזר עליה חיימ’קה – והאזיני!

שיינדילה מעצמת עיניה ושוֹמעת. קוֹלוֹת מן הרחוֹב כּמעט שאינם מגיעים אליהם. מתּוֹך הדממה הרחוֹקה שוֹמעים הם צליל רחוֹק־רחוֹק, דק־דק, כּמוֹ מתּוֹך תּיבה סגוּרה, פּוֹזז ונמשך כּחוּט זהב דק מאד, ואינוֹ פּוֹסק… שיינדילה אינה פּוֹקחת את עיניה זמן מרוּבּה, מוּקסמת על־ידי קוֹל רחוֹק וטמיר זה.

– שוֹמעת אתּ? – שוֹאל הוּא.

– הן… חיימ’קה! מה זוֹ אני שוֹמעת?

– את השכינה אַתּ שוֹמעת… היא מנגנת בּעוֹלם…

נבהלה שיינדילה ונזדרזה לפקוֹח עיניה.

– לך! – קראָה אליו בּכעס – תּמיד אַתּה בּא בּשקריך… הוּא לא הבין על מה היא מתרעמת, לא ידע מתי בּא אליה בּשקרים.

– ואני סבוּרה הייתי שזה מן היער משם…

– ואפשר שגם משם, מן היער – עוֹנה חיימ’קה בּכוֹבד־ראש וּבדעה מיוּשבת.

– רוֹצה אתּה לנסוֹע בּמזחלה ההיא?… בּיער?…

– אף פּעם לא הייתי בּיער… יש שם פּחד?

– אל הדוֹדה זלאטה בּפּוֹלישוּק נוֹסעים דרך היער, שם… דרך הרבּה יערוֹת. מאד הייתי מתאַוה, לראוֹת מה שם…

– ליסטים שם. וגם זאבים.

– אין פּחד. הכּל נוֹסעים שם. הייתי מחזיקה סכּין גדוֹלה בּידי… – וּפתאוֹם – וּמה תּעשׂה אם ה“חוֹטפים” יחטפוּך?

חיימ’קה נרעד בּכל גוּפוֹ וּפניו החוירוּ:

– מכּאן לא יחטפוּני.

– ואם בּכל זאת יחטפוּך…

– אז… אז… לא אוֹכל טריפה, לא אוֹכל בּשוּם אוֹפן, אפילוּ יהרגוּני! ואם יטבּלוּני בּמים כּדי להביאני לשמד, יוֹדעת אַתּ מה אעשׂה? ארד המימה ולא אעלה עוֹד! מה יעשׂוּ לי אז! – וצחק.

– שוֹטה! – קראה הילדה בּכעס – אלמלא היוּ חוֹטפים אוֹתי, הייתי נוֹשכת את ידיהם, סוֹרטת בּצפּרנַי את פּניהם, מנַקרת עיניהם, לא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת לי כּלוּם. אוֹ, אני… אני הייתי מראה להם כּיצד חוֹטפים תּינוֹקוֹת…

– חיימ’ל! שיינדילה! היכן אתּם? ילדים!… – נשמע קוֹל פראדיל קוֹראת אוֹתם.

הילדים נשתּתּקוּ בּתּחילה ועצרוּ נשימתם. פּתאוֹם נזכּר הילד וקרא: “אבּא!”… וּשניהם התחילוּ יוֹרדים בּזהירוּת וּבחשאי, כּשני גנבים קטנים.

פרק שביעי    🔗

יוֹם יוֹם בּאה קיילה לראוֹת את חיימ’קה ומביאה עמה, מתּחת למטפּחתה הגדוֹלה, קדירה מלאה אפוּנה מבושלת, מלוּחה וטעימה, תּבשיל שחיימ’קה ושיינדילה להוּטים אחריו; היא בּוֹחרת לה לשם כּך שעה שאין אנשים, זּולת הילדים, מצוּיים בּבּית, ואז היא מתיחדת עם ילדה, מעתּירה עליו בּלחש לוֹהט דברי חיבּה וּמוּסר־השׂכּל, ואגב כּך שוֹפכת לפניו את לבּה, מתנה לפניו את כּל מכאוֹביה, מתּוֹך עיטוּרי קללוֹת על שׂוֹנאי ישׂראל. וחיימ’קה רוֹפף בּעיניו, אוֹכל את האפוּנה לתיאבוֹן ואינוֹ מבין כּלוּם מכּל דברי הלחש של אמוֹ…

עתּים בּאה גם חנה לראוֹת את אחיה. עם שעת ערבית יוֹצאת היא מבּיתם, ועוֹלה בּמעלה העיר, אל “השוּק החדש”, הרוֹבע של בּתּי־המסחר הגדוֹלים, של מוֹסדוֹת הציבּוּר וּמשכּנוֹת העשירים. כּשהיא מגעת אל “סימטת־היוֹנים”, נדלקים שם פּנסי הנפט, אחד בּראש הסימטה ואחד בּסוֹפה. הללוּ אין כּוֹחם להאיר אלא ד' אמוֹת על ד' אמוֹת, והסימטה בּרוּבּה שרוּיה בּחשיכה. מן הפּנס ואילך היא פוּסעת פּסיעה מתוּנה. היא מתכּרבּלת בּסוּדרה, מליטה פּניה ואינה משיירת אלא טפח מגוּלה, לעינים לבד, והיא מתקרבת והוֹלכת בּמתינוּת זהירה אצל בּיתוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר. כּשהיא עוֹברת לאוֹרך חוֹמת האבנים, המַקפת את חצרוֹ, וּמגעת אל השער הפּתוּח, פּעמים היא מתעכּבת, מטיחה עיניה כּלפי מעלה, לצד הסוּכּה, שחלוֹן בּוֹדד מאיר וקוֹרץ אליה מתּוֹך רקע שחוֹר הרקיע. וּפעמים היא עוֹברת להלן בּפסיעוֹת מתוּנוֹת מאד, עוֹברת וחוֹזרת, וכל הזמן עיניה תּלוּיוֹת בּאוֹתוֹ חלוֹן מוּאר… תּריסי העץ על חלוֹנוֹתיו של בּית ר' לייבּ מוּגפים; מבּעד לסדקיהם בּוקעוֹת אל החוֹשך רצוּעוֹת אוֹר דקוֹת וארוּכּוֹת. נפש הנערה המפרפּרת נאחזת בּרצוּעוֹת־אוֹר אלוּ, מידבּקת בּהן, כּמוֹ בּשבילי זהב שמוֹליכים אל האוֹשר המקוּוה… עוֹמדת היא לפני חלוֹן אחד, מרכּינה אזנה אל התּריס וּמאזינה. אחר כּך שוֹלחת היא את כּף ידה מתּחת לסוּדרה, וּבזהירוּת מפרידה כּלשהוּ את שני חצאי התּריס זה מזה (בּרוּך־השם שאין הבּריח מהדקם יפה…). וּמציצה לתוֹך חדר־האוֹכל. שני נרוֹת חלב בּפמוֹטי נחוֹשת מצוּחצחים דוֹלקים על השוּלחן, יוֹסיל, ידיו מפוּשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, עוֹמד וּמשׂיח עם פראדיל. זוֹ יוֹשבת בּמקוֹמה הרגיל, בּפאת הספּה שלפני השוּלחן, וידיה משוּלבוֹת על לבּה. אוֹר הנרוֹת שׂוֹרה על פּניה הבּהירוֹת והשלווֹת, עם סוֹד השלוֹם והאוֹרה הטוֹבה הנסוּך עליהם תּמיד. עיניה נשׂוּאוֹת אל אחיה המדבּר אליה. פּני יוֹסיל לוּטוֹת צל, אבל מבּעד לצל רוֹאה חנה את העצבוּת הקשוּרה בהם. שעה מרוּבּה מסתכּלת חנה בּאדם זה ואינה מזיזה עצמה ממקוֹמה. אינה יכוֹלה. היא חוֹמדת את קלסתּר־פּניו עם התּוּגה המתלוֹננת עליו. אלמלי אפשר היה, היתה סוֹפגת לתוֹכה את כּל צערוֹ וּממצה אוֹתוֹ עד הקוֹרט האחרוֹן, ולא תּדע רויה. חנוּתוֹ של ר' לייבּ היתה בּקרן־זוית של הבּית. פּעמים נפתּחת שם דלת, מי מהלקוֹחוֹת יוֹצא אוֹ נכנס, וּפס אוֹר רחב פּוֹרץ וּפוֹגע בּה. חנה נרתּעת מן החלוֹן, מתעטפת יפה יפה בסוּדר, מאפילה על פּניה, מטמינה את עצמה בּצל וּממתּינה. אוֹ היא ממהרת ויוֹצאת מן הסימטה אל שוּק־הדגים הסמוּך, מהלכת בּמקוֹם שכּלתה משם הרגל, כּזה שטרוּד ומזוֹרז על־ידי ענין דוֹחק. אחר שעה קלה היא חוֹזרת אל מקוֹמה הקוֹדם, ושוּב עוֹמדת וּמציצה בּרווח שבּין שני חצאי התּריס.

האח והאחוֹת אינם עוֹד בּחדר־האוֹכל. בּמקוֹמם היא רוֹאה את חיימ’קה ושיינדילה שכוּבים על השוּלחן, ראשיהם סמוּכים זה אצל זה, מדפדפים בּספר גדוֹל ועבה ומסתּכּלים בּציוּרים. אז היא נכנסת אל הבּית, כּיון אל חדר־האוֹכל הזה. שני הראשים נישׂאים אליה כאחד. מיד הם משמטים עצמם מעל השוּלחן ורצים אליה. היא מוֹציאה מכּיסה שתּי עוּגוֹת־דבש קטנוֹת בּתבנית אדם, או שתּי סוּכּריוֹת ארוּכּוֹת, עטוּפוֹת בּנייר־צבעוֹנים בּעל פּיפים, שקרוּיים בּפי הילדים “זקָנים קטנים”, ונוֹתנת לזה אחת ולזוֹ אחת. היא יוֹשבת, והילדים דבקים בּה ומספּרים עמה על מאוֹרעוֹת היוֹם, על החתוּלה שהמליטה פּעוּטים בּתוֹך ארגז אחד שבּחצר, על יוֹשה שהראה להם היאך הוּא מעשן דרך עיניו…

ר' לייבּ יוֹשב בּחדרוֹ שקוּע בּספריו, פּסיה עוֹד לא חזרה מן האכסניה שלה, יוֹשה וּפראדיל בּאגף שלהם, כּל אחד עסוּק בּשלוֹ. כּל הבּית עוֹמד דוּמם על צלליו. חנה יוֹשבת לבדה עם הילדים, שוֹמעת את פּטפּוּטם, וּבה־בּשעה מהרהרת: אלמלי היה יוֹסיל יוֹדע שהיא כּאן, היה מיד יוֹרד מסוּכּתוֹ ונכנס. על מה היה מספּר עמה? מה היתה אוֹמרת לוֹ? אפשר: לא כלוּם; אפשר שטוֹב היה להם לישב יחד בּחדר זה, בּאין איש עמהם, ולשתּוֹק; כּך, לישב ולשתּוֹק…

לא הוּקל לה בּיוֹתר עם כּניסתה של דבוֹרה. אשה זוֹ פּניה שׂוֹחקוֹת אליה תּמיד. חנה מתכּווצת בּתוֹכה מחמת בּת־צחוֹקה של דבוֹרה. אלמלי היתה מעמידה כּנגדה פּנים כּעוּסוֹת, היה לה זה ניחא יוֹתר… דבוֹרה נוֹטלת כּסא ויוֹשבת בּסמוּך אצלה; ומיד היא פּוֹתחת בּשׂיחה וּמרבּה לדבּר על ענינים שאין בּהם אחיזת־ממש. וחנה שוֹמעת את דבריה, כּשם ששמעה קוֹדם את שׂיחת הילדים: משיבה, שוֹאלת, מנענעת ראשה: הן־הן, לאו־לאו, ולבּה בּל עמה. הפליגה את דעתּה ממנה אל בּעלה שאינוֹ בחדר. לכאוֹרה שׂיחת ריעוּת היא זוֹ, בּנחת ושלוֹם. אבל שתּיהן מתוּחוֹת ומדבּרוֹת הרבּה, מפּני שמתיראוֹת מן הדוּמיה שבּהפסקוֹת. פּתאוֹם נזכּרת דבוֹרה וּמזדקרת ממקוֹמה: עליה לקרוֹא את פראדיל. פראדיל לא תּסלח לה לכשתּשמע שחנה היתה כּאן והלכה לה בּלא לראוֹתה. ודבוֹרה יוֹצאת אל החצר, וקוֹלה בּוֹקע את דממת הערב: “פראדיל! פרא–דיל! חנה בּאה… חנה כּאן!”… קריאה זוֹ מגעת אל אזני חנה שמהרהרת בּחרדה עמוּמה: בּעצם לא אל פראדיל היא מתכּוונת אלא אל יוֹסיל, שישמע את קוֹלה מחדרוֹ בּסוּכּה… אח, דבוֹרה זו…

וּבאמת, לא יצאוּ רגעים מרוּבּים ויוֹסיל נכנס בּחשאי, כּמבוּיש. בּלוֹריתוֹ סתוּרה ועל פּניו צללי הרהוּרים. “ערב טוֹב לך, חנה!”, אוֹמר הוּא בּקוֹל רפה, חנוּק. “ערב טוֹב, יוֹסיל, שנה טוֹבה!”, משיבה היא וקוֹלה יבש. אינה הוֹפכת אליו את פּניה. כּל דעתּה נתוּנה בּשעה זוֹ אל חיימ’קה. נטפּלה אליו והריהי מעתּירה עליו נשיקוֹת ודברי חיבּה וריצוּי שלא להנאתוֹ. חיימ’קה בּכלל סבוּר שהנשיקוֹת הן דבר מגוּנה ואינן ענין אלא לנשים. מעוֹלם לא נשק את אָביו ואמוֹ, את אחיו ואחוֹתוֹ. ולא רצוּי היה לו שאחרים ישקוּהוּ. נפשוֹ סוֹלדת מזאת. כּשהיה אָדם מתנקש בּוֹ לנשקוֹ, היה מתמלט וּבוֹרח. ועתּה למה עמדה עליו חנה לענוֹתוֹ? ודווקא בּפני יוֹסיל, כּמוֹ להכעיסוֹ, עלה בּדעתּה לגפּפוֹ וּלנשקוֹ! אינה משגחת בּוֹ כּלל, שהוּא מחזיר הימנה את פּניו וּמבקש להחלץ מידיה.

וּמשנכנסת אחר כּך פראדיל, רוֹוח לה בּמקצת ורוֹוח לחיימ’קה, שנפטר ממנה ומתמלט אצל שיינדילה. פראדיל מביאה עמה איזוֹ מלאכת רקמה, שהיא עוֹסקת בּה כּל שעה שהיא פּנויה מתּפישׂת־הבּית. שלוֹש הנשים גוֹחנוֹת אל המלאכה הזוֹ, ממשמשוֹת ובוֹדקוֹת בּה, נוֹטלוֹת עצוֹת וּמשׂיאוֹת עצוֹת. מענין אל ענין מתגלגלת שׂיחה על סריגה ורקמה, על שׂמלוֹת ותכשיטים… ראית את שׂמלתה החדשה של פּלוֹנית? אה, פּלוֹנית! המסכּנה… מתּחילה היה אביה מתיהר בּעוֹשר וּביחוּס אבוֹת, וכל שידוּך שהיוּ מציעים לוֹ בּשביל בּתּוֹ היה דוֹחה בּזקיפת חוֹטם, ועכשיו משנהפּך עליו הגלגל ונתבּזבּזה הנדוּניה של בּתּוֹ על־ידי עסקים לא טוֹבים, והחוּטים הלבנים בּשׂערוֹתיה של זוֹ מתוספים והוֹלכים, הריהוּ שׂמח להשׂיאה אפילוּ לבעל־מלאכה, אבל זה כּבר נשתּכּחה רגל השדכנים מבּיתם… וּפלוֹנית העלוּבה, השמעתּן? נפלה לתוֹך בּוֹר שוּמן. השוּמן נימס ואין לה שיוּר אלא חוּלית הבּוֹר; כּלוֹמר: נישׂאה לאדם עתיר־נכסים וגס־רוּח. אל נכסיו ירדוּ בּעלי־החוֹבוֹת, ולא נשתּייר לה לאוֹתה עלוּבה, אלא בּעל גס־רוּח בּלבד… וכוּ' וכוּ'.

חנה יוֹשבת בּתוֹך כּוּרסה ושוֹתקת; עיניה מסתּכסכוֹת בּין הצללים, ואוֹר הנרוֹת מתרפּק עליה בּרפיוֹן. רגעים נדלקים וּרגעים כּבים בּהן יהלוּמים שחוֹרים, ולבנוּנית פּניה מוּבהקת בּתוֹך הכּהיוֹן שבּחדר, כּזיוון של מרגליוֹת מבּעד לעשן דק של טוּל. ידיה פּשוּטוֹת על ידוֹת הכּוּרסה, מתוֹפפת בּאצבּעוֹת דקוֹת וּשקוּפוֹת, והיא מאזינה וּמחייכת חיוּך סתוּם. יוֹסיל יוֹשב קצת מן הצד, מאחריה. היא אינה רוֹאה אוֹתוֹ, אבל מרגישה בּוֹ. כּל הזמן היא חשה בערפּה את עיניו הצמוּדוֹת אליה. והוּא אינוֹ פּוֹצה פּה. אלוּ השתּים, אחוֹתוֹ ואשתּוֹ, יוֹדעוֹת יפה מפּני מה הוּא יוֹשב כּאן וּמפּני מה הוּא שוֹתק כּל הזמן. אח, למה בּאה? כּלוּם לא ידעה למפרע שכּך יהיה?…

פּתאוֹם שאלה דבוֹרה:

– למה אתּ שוֹתקת כּל הזמן, חנה?

חנה הרתּיעה כּלשהוּ. אוֹתם היהלוּמים השחוֹרים שהיוּ מתנוֹצצים בּעיניה, הפכוּ והיוּ לשדים קטנים… חייכה חיוּכה הסתוּם ואמרה:

– אתּן, טוֹב לכן? אבל מה אדבּר אני? בּתוּלה זקנה ועניה אני.

וּפתאוֹם לפתע:

– שמא מוּטב שאנשׂא לאפרים?

שלוֹשה זוּגוֹת עינים ננעצוּ בּה בּבת־אחת בּתמיהה.

דבוֹרה צחקה:

– כּאילוּ הדבר תּלוּי רק בּך.

נתנה בּה חנה את עיניה בּמבּט האוֹמר דרשוּני, ואמרה:

– ואלמלי היה זה תּלוּי רק בּי לבד?

דבוֹרה השפּילה עיניה. בּאצבּעות מרטטוֹת התחילה מסדרת על בּרכּיה את קפלי שׂמלתה וּמחליקה אוֹתם בּפיסת־ידה, ותוֹך־כּדי־כּך, כּמוֹ אגב־אוֹרח:

– כּלוּם אַתּ… כּלוּם הוּא מצא חן בּעיניך?

תּוֹך־כּדי־שאלתה הציף הדם את פּניה עד לתנוּכי אזניה.

– שאלה זוֹ מהי? – קראה חנה – וכי אוֹתך שאלוּ אם חתנך מצא חן בּעיניך? אוֹ כּלוּם שאלוּ את יוֹסיל אם טוֹבה אתּ בּעיניו?

הפכה פּניה אל יוֹסיל זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּמשך כּל שׂיחתם:

– אה, יוֹסיל! וכי בּאמת אין בּעוֹלם אנשים שחיים את חייהם כּרצוּי להם?

איזוֹ שאלה!… הרי שאלה זוֹ דווקא מקרקרת כּל ימיו את קירוֹת לבּוֹ. איכה יענה עליה ולא ידבּר על אסוֹן חייו כּוּלם? שלח יוֹסיל את זרוֹעוֹתיו לפניו, משך בּכתפיו וריטן:

– מהנ! איני יוֹדע… כּמדוּמני, לא.

נשתּתּקוּ. צל סמוּי־מן־העין ולא נעים עבר בּיניהם וקיצץ את חוּטי שׂיחתם, ועכשיו קשה למצוֹא את הקצווֹת.

אחר שניוֹת מספּר, פּתחה חנה ואמרה:

– חיים שאינם כּרצוּי עלינוּ אינם כּדאיים. אין לי רצוֹן לחיוֹת רק כּפי שאפשר, אם אי אפשר לחיוֹת כּפי הרצוֹן.

אל מצחה של פראדיל נקשר ענן קל, וּבקוֹל קשה שלא כּרגיל אצלה, אמרה:

יקירתי! רוֹצים אוֹ לא רוֹצים, אנוּ מצוּוים לחיוֹת… לא כּפי שאפשר ולא כּפי שרצוּי, אלא כּפי שמחוּיבים…

יוֹסיל נתרתּח בּוֹ דמוֹ. מצוּוים? מחוּיבים? מי רשאי להטיל עלינוּ חוֹבוֹת לגבּי חיינו?… הוּא כּעס על אחוֹתוֹ שאינה מבינה שחיי אדם מתקלקלים על־ידי מצווֹת שאין איש מבין אוֹתן ואין איש יוֹדע לשם מי וּלשם מה הן. עמד ממקוֹמוֹ, התהלך בּחדר אילך ואילך. לבסוֹף נפטר מהן בּלא אמירת שלוֹם.

אחר יציאתוֹ נסתּתּמה שיחתן של שלוֹש הנשים. לא יצאה שעה קלה וגם חנה עמדה. הלכה ומצאה את שני הילדים בּחדר־הבּישוּל מסתּכּלים כּיצד צירל עוֹשׂה תּרנגוֹלת. נשקה לשיינדילה, טפחה טפיחה קלה על שכמוֹ של חיימ’קה ונפטרה מהם מתּוֹך דברי חיבּה. ואחר חזרה אל פראדיל ואל דבוֹרה, שעדיין יוֹשבוֹת היוּ על מקוֹמן, ואמרה להן שלוֹם.

– שמא אלוה אוֹתך? – שאלה דבוֹרה.

חנה סירבה, וּדבוֹרה לא פצרה בּה.

אחר יציאתה של חנה, היתה כּשני רגעים דוּמיה בּחדר. פראדיל המשיכה את מלאכת הרקמה. דבוֹרה ישבה כּנגדה שקוּעה בּהרהוּריה ותוֹלשת ציצית אחר ציצית מתּוֹך פּיפי המטפּחת שעל כּתפיה.

פּתאוֹם שאלה פראדיל בּלא שהרימה את ראשה:

– למה אינך רוֹצה לנסוֹע יחד עם יוֹסיל?

דבוֹרה הרתּיעה:

– מה אעשׂה שם עמוֹ לבדוֹ?

פראדיל ירדה לסוֹף דעתּה של גיסתה: מתיראה היא להיוֹת שרוּיה עם בּעלה זמן מרוּבּה בּיחידוּת… וּמיהרה לעבוֹר אל ענין אחר:

– אם לא טעיתי, הרעיוֹן על נישׂוּאי חנה ואפרים אינוֹ נראה לך…

– כּלוּם אינך מבינה ששידוּך זה עלוּל לגרוֹם ליוֹסיל צער גדוֹל מאד? הוּא לא יוּכל לעמוֹד בּזה.

– אבל יוֹסיל, כּמדוּמני, בּעלך הוּא ואַתּ אשתּוֹ.

דבוֹרה לא החזירה כּלוּם. התכּוֹפפה כּוּלה כּאחת זקנה קטנה, וכבשה פניה בּשתּי ידיה. גחנה אליה פראדיל והחליקה את ידה על ראשה המוּשפּל.

– אבל – אמרה בּקוֹל נמוּך וּמלא רחמים – כּך לא יוּכל הדבר להימשך. מן ההכרח לשׂים לוֹ קץ.

– אם חנה תּינשׂא לאפרים, הוּא לא יסלח לי את זאת לעוֹלם – אמרה דבוֹרה לתוֹך כּפּוֹת ידיה. פּתאוֹם פּרצה בּיבבה מחוּנקת. זוֹ לה הפּעם הראשוֹנה שהיא בּוֹכה בּבּית הזה בּפני אדם.

פראדיל נתקרבה אצלה עוֹד יוֹתר ונשקה לה בּראשה נשיקה עזה, מקרב לבּה. דבוֹרה נזדקרה וּברחה מן החדר בּבכי. כּשפּניה כּבוּשוֹת עדיין בּידיה.

לתמיהתם הגדוֹלה של הילדים ושל צירל, עברה את חדר־הבּישוּל וּפרצה אל החצר, שעמדה כבר באפלתה, דמוּמה וריקה מאדם. לא נפנתה אל דירתה, מפּני ששם ישב עתּה בּעלה. רצה אל השער; בּקשה לצאת אל הסימטה שלפני בּיתם וּלהתרוֹצץ שם יחידה בּחוּצוֹת עד שייפסק כּאבה, ותוּכל לחזוֹר בּלב שקט יוֹתר. בּשער, סמוּך אצל המזוּזה, עמדה אשה אחת עטוּפה כּולה בּסוּדר, עיניה נשׂוּאוֹת אל חלוֹן הסוּכּה המאיר שם מעל הגג, וּמוּשקעת בּהסתּכּלוּת זוֹ, לא הרגישה בּדבוֹרה שרצה כּנגדה וּמשראתה אוֹתה, אמרה להרתע לאחוֹר וּלהטמין עצמה מאחוֹרי הפּשפּש, ולא היה סיפּק בּידה: דבוֹרה נתקלה בּה בּצעקה…

אחר אוֹתוֹ ערב לא בּאה חנה אל בּיתו של ר' לייבּ בּמשך שבוּע ימים. איש בּבּית הזה לא תּמה על כּך. כּמדוּמה לא הרגישוּ בּדבר. ואילוּ יוֹסיל לבּוֹ נטרף עליו, וּפניו לבשו קדרוּת.

ויוֹם אחד, בּשעה שר' זוּסיל ישב בּחדר־האוֹכל שלהם ולימד את חיימ’קה תּוֹרה, וּברי היה לוֹ שגם קיילה אינה בּביתה, עמד יוֹסיל והלך אצל חנה.

נכנס, אמר שלוֹם וישב כּנגדה, בּלא להוֹציא הגה מפּיו. חנה ראתה את פּניו ונבעתה.

– מה לך, יוֹסיל? – שאלה.

– למה חדלתּ לבוֹא אצלי?

חנה נתבּלבּלה קצת, אבל מיד נשתּלטה על עצמה ואמרה:

– לא אצלך חדלתּי לבוֹא, יוֹסיל.

– את יוֹדעת, כּלוּ כּוֹחוֹתי לצפּות לבוֹאך יוֹם יוֹם… יוֹם יוֹם… ואתּ אינך בּאה… לא אוּכל שׂאת זאת עוֹד.

– וכי לי קל הדבר?

– למה, למה אינך בּאה?

– כּל פּעם גוֹרם בּיקוּרי יסוּרים… למה?… מוּטב שאַפסיק.

– למי אתּ יכוֹלה לגרוֹם יסוּרים, חנה? מה אתּ שׂחה?

– תּינוֹק אתּה, יוֹסיל, שאתּה שוֹאלני על כּך.

ואחר רגע הוֹסיפה:

– ואף מַרגיזה אוֹתי… אשתּך.

– אתמהה! דבוֹרה כּל כּך טוֹבה וּשקטה.

– אדרבּה! אילוּלי היתה קנתּרנית, נַקמנית… אפשר היה לי קל יוֹתר. אבל היא כּל כּך רכּה וטוֹבה…

יוֹסיל קפץ ממקוֹמוֹ:

– אבל איני רוֹצה לסבּול! איני רוֹצה לסבּול עוֹד… בּשביל אשה שאיני אוֹהב!…

– יוֹסיל – אמרה חנה כמדוּמה קרה וּמיוּשבת בּדעתּה – הריהי אשתּך… הדין עם אחוֹתך. צריכים לחיוֹת לא כּמוֹ שרצוּי לנוּ, אלא כּמוֹ שמצוּוה עלינוּ.

– מה שיעלה על דעתּה של פראדיל לוֹמר! אין אדם בּעוֹלם שרשאי לצווֹת עלי לסבּוֹל, שרשאי לקלקל את חיי, להפכם לגיהינוֹם…

פּניו היו מעוּותים מצער, בּקוֹלוֹ צללוּ דמעוֹת. והיא אמרה כּבר בּנעימה אחרת, חמה יוֹתר:

– מה נעשׂה, יוֹסיל! איש לא ציוה את הסבל, אבל מוּכרחים לסבּול, מאין בּרירה, מאין תּקנה. מוּטב לקבּל את החיים כּמוֹת שהם… לסבּוֹל ולשתּוֹק… בּרוֹב הימים כּל פּצע מעלה ארוּכה.

– אף את מדבּרת כּך! – קרא בּכעס – לא בּהמה אני שלא אתמרד, שלא אמחה! מפּני מה סבוּרה אתּ שאין תּקנה? יש תּקנה… יש תּקנה!

נשׂאה אליו פּניה בּשאלה.

– הן, אתּן לה גט.

– יצאת מדעתּך? – קראה חנה נבעתת.

– אפשר שסוֹפי לצאת מדעתּי. אבל לפי שעה דעתּי צלוּלה עלי. למזוֹנוֹתיה אין לי צוֹרך לדאוֹג. היא תּוֹסיף לעבוֹד עם הדוֹדה פּסיה באכסניה שלה. הדוֹדה פּסיה מחבּבת אוֹתה; ואם תּרצה תּהיה שוּתּפת עמה, ואנוּ – בּני־חוֹרין.

חנה נרתּעה:

– מי הם אנוּ?

– אני ו…אתּ.

– אה! בּבקשה ממך, מה אני כּאן?

– חנה, חנה! וּבאמת, חנה… הרי אתּ סוֹבלת כּמוֹתי.

חנה קפצה מעל כּסאה.

– אם בּשבילי, – אמרה וסוֹמק עלה בּראשי לסתוֹתיה – אם בּשבילי, אל נא תּעשׂה את השטוּת הזאת. אני אוֹמרת לך… סלק את זאת מדעתּך!

אף הוּא עמד. נסער, וּבנשימה כּבדה אחז בּשתּי ידיה:

– אני מבקש ממך, חנה, שבי! אל תּתרגשי… נדבּר בּמנוחה. כּל זמן שאפשר לנוּ לדבּר בּמנוּחה. שבי. אני רוֹצה שתּשמעיני. בּאתי לוֹמר לך דבר־מה… חשוּב מאד.

– חשוּב מאד? – חזרה על דבריו בּבת־חיוּך וישבה – הבה ונשמע.

כּשישבוּ שוּב זה כּנגד זה, אמר:

– אני נוֹסע בקרוֹב…

– את זאת אני כּבר יוֹדעת.

– איני יוֹדע כּמה זמן אעשׂה שם. אפשר שנים אחדוֹת. החלטתי לשלוֹח לה גט משם. הרי זה יהיה יוֹתר פּשוּט ונוֹח, גם בּשבילי וגם בּשבילה. חצי שנה אוֹ יוֹתר אמתּין עד שתּתרגל למחשבה שאנוּ כּמוֹ מגוֹרשים, ואחר כּך לא תּתפעם בּיוֹתר כּשתּקבּל ממני על־ידי הדוֹאר את הגט…

– שמע – הפסיקתּוּ שוּב – טוֹב תּעשׂה אם תּסע ללמוֹד, אבל מוּטב שתּקח גם אוֹתה עמך. תּהיוּ שניכם לבדכם, מוּפרשים מ… מכּאן. בּמקוֹם זר תּשהוּ יחד שנים אחדוֹת, וסוֹף תּתרגל, וזה יעבוֹר; עתיד אתּה לשכּוֹח מה שטוֹב לשכּוֹח.

– לא אוּכל לשכּוֹח, איני רוֹצה… אגב, אתּ יוֹדעת, יוֹם אחד נתעוֹרר בּי כּמין רגש של רחמים וחרטה, ואני בּעצמי הצעתּי לה שתּסע עמי; יתר על כּן, אמרתּי לה שאם רצוֹנה בּכך, אשאר, לא אסע. אז גמרתּי בּדעתּי, בּליל נדוּדים אחד, להשתּדל לעשׂוֹת מה שאתּ מיעצת לי היוֹם…

– כּך? וּמה אמרה?

– מה אמרה? כּלוּם לא אמרה. ראיתי שהדבר הוּא למוֹרת־רוּח לה. הקיצוּר, היא דחתה את הצעתי בּלא דברים, בּשתיקה. אפשר שלא האמינה לי.

חנה חייכה:

– היא, כּנראה, יוֹדעת אוֹתךָ יוֹתר ממךָ.

– בּאמת וּבלב תּמים אמרתּי לה מה שאמרתּי.

– אין כּל ספק בּדבר.

– אם כּן, עכשיו אני עוֹמד לנסוֹע וּלהוֹציא את מחשבתּי לפוֹעל. עדיין לא אָמרתּי לך את מחשבתּי זוֹ. לאחר שאקבּל את תּעוּדת הגימנסיה ואז כּבר אהיה פּנוּי, נוּכל לנסוֹע יחד לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה. אני אהיה לוֹמד שם רפוּאה אוֹ משפּטים, ואַתּ תּלמדי שם לשוֹנוֹת, ואגב תּכּירי לדעת את העוֹלם הגדוֹל. ידיעוֹתי בּלשוֹן־הקוֹדש וּבגמרא יעמדוּ לי למצוֹא תּלמידים ותספּיק פּרנסה לשנינוּ…

נשענת בּגבּה אל גב הכּסא, תּלתה בּוֹ עינים מחייכוֹת.

– שמא אינך מאמינה? – שאל משראה את חיוּכה.

– אני רק מתפּעלת מכּוֹח דמיוֹנך.

– מפּני מה דמיוֹן? וכי סבוּרה אתּ שאין זה בּגדר האפשרוּת?

– וכי סבוּר אתּה שאבּא ואמא יסכּימוּ לדמיוֹנוֹתיך… סליחה, לדעתך?

– אבּא ואמא על כּרחם יסכּימוּ, אם בּאמת וּבתמים רוֹצים בהצלחת בּתּם. מפּני שהרי אנוּ נהיה מאוּשרים אז, חנה! לשהוֹת יחד, ללמוֹד יחד, לבנוֹת יחד את קיננוּ, את חיינוּ המשוּתּפים… – וּפתאוֹם הפסיק בּאמצע המשפּט ולא סיים.

– למה הפסקתּ?

– אבל אני רוֹאה בּפניך, שאין אתּ מאמינה. אתּ מחייכת…

– דבּר, דבּר עוֹד, יוֹסיל! – תּבעה ממנוּ – וּמה להלן?

והוּא בּאמת נסחף על־ידי תּמוּנוֹת מרהיבוֹת שציירה לפניו אהבתוֹ על רקע העתיד. הוּא יחזוֹר למינסק כּרוֹפא. ד"ר פאסוֹביטש כּבר זקן וחוֹלה; יוֹתר מדי היה כּל ימיו שטוּף בּעבודת הרפוּאה ולא היה לוֹ עסק עם עניני הציבּוּר. לא כן הוּא, יוֹסיל. הוּא ישתּמש בּכל כּוח ההשפּעה, שיש לרוֹפאים על הקהל היהוּדי, להכניס סדרים בּחיי הקהילה, להפיץ השׂכּלה, להכניס אוֹר בּמוֹחוֹת בּני הנעוּרים, לשחרר את האדם שבּיהוּדי, לשחרר את הנפש היהוּדית מעוּלה של נחלתם הרוּחנית, שאינה לפי רוּח הזמן… וּבעיקר ישתּדל לעוֹרר את היהוּדי לזקיפת הקוֹמה, לרגש הכּבוֹד לעצמוֹ. שאז אף הרדיפוֹת והצרוֹת והדלוּת לא יוּכלוּ להשפּילוֹ ולנוולוֹ כּמוֹ שהן מנוולוֹת אוֹתו עכשיו וכוּ' וכוּ'…

תּוֹך־כּדי התלהבוּתוֹ מדברי עצמוֹ לא ראה את הגנוּז בּעיניה. דבריו הנלהבים היוּ מצוֹדדים את לבּה; היא אהבה אוֹתוֹ בּשעה זוֹ בּעבוּר חלוֹמוֹתיו הטוֹבים והנאים, אהבה את החלוֹמוֹת הללוּ. מעט מעט הוּחם ללבּה בּגללם, מעט מעט נסחפה אף היא, כּמדוּמה, בּזרם סברוֹ המאיר והעז וסיכּוייו הגדוֹלים; כּמדוּמה, שיחד עמוֹ התחילה אף היא מאמינה בּהם…

– לא כן, חנה? שמא לא כן?

– אתּה מדבּר כּל כּך יפה, יוֹסיל. אבל… כּלוּם כּל מה שאדם רוֹצה בּוֹ, עוֹלה בּידוֹ?

– אני מאמין בּכוֹח רצוֹנוֹ של אדם. זה הוּא הדבר היחידי בּאדם שיש בּוֹ ממש, שאפשר להישען עליו.

קיילה פּרצה פּתאוֹם מן החוּץ בּסערה. מרוּטבת ומרוּפּשת, ושׂיחתם נסתּחפה בזרם דיבּוריה החריפים והנרגזים של הזקנה. אבל האוֹר שבּנפשם היה עדיין דוֹלק והוֹלך, וחוּמוֹ לא הוּצן.

יוֹסיל שמע לדברי הזקנה, השיב, שאל, צחק, התלוֹצץ, וכל אוֹתה שעה לא דעך בּוֹ אוֹתוֹ אוֹר האהבה. חנה היתה אוֹתה שעה עסוּקה בּמלאכת הבּית ואי אפשר היה לידע אם היא שוֹמעת שׂיחתם אוֹ לאו. כּל הזמן שתקה, רק מחייכת היתה, כּל הזמן מחייכת, בּינה־לבין־עצמה. אפשר שזוֹ הפּעם הראשוֹנה ניעוֹר בּה הבּטחוֹן שהאוֹשר אינוֹ חוּץ לגדר האפשרוּת; אפשר מאוּשרת היתה מפּאת ההרגשה שיש בּעוֹלם אדם אחד שמצפּה לאוֹשר מיָדה. ואוּלי היתה מאוּשרת מפּאת ההכּרה לבד שיש בּעוֹלם אדם אחד האוֹהב אוֹתה…

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך נסתּלקה הקדרוּת מעל פּניו של יוֹסיל. נעשׂה מעוֹרב עם הבּריוֹת והיה שקוּד על מלאכתּוֹ בּחצר; היה משגיח, רוֹשם, מסייע בּשעת הצוֹרך, כּאילוּ לא עמד כּלל לפרוֹש, אחרי שבוּעוֹת מספּר, מכּל העסקים הללוּ. פּעמים מבליח בּעיניו שביב ערמוּמי־שׂמח, כּמי שמבוּשׂר בּשׂוֹרה טוֹבה, שהשתיקה יפה לה… ועל עצמוֹ היה תּמהַ, איך עלה בּידוֹ להתּיר בּקלוּת כּזוֹ את העניבה שהיה בּה נחנק והוֹלך, ושכּרכוּה לצוארוֹ הבּערוּת היהוּדית, הנוֹהג להשׂיא ילדים על כּרחם, שלא מדעתּם… יוֹסיל החזיק טוֹבה לעצמוֹ שעלה בּידוֹ להערים על כּל אוֹתם החייבים בּסילוּף חייו (לא אביו בּלבד, אלא כּל עדת ישׂראל!), והריהוּ עתיד להיחלץ מצרה שהביאוּ עליו…

כּמעט בּכל יוֹם הוּא מוֹצא לוֹ שעה פּנוּיה להתמלט מן החצר וּמעסקי הבּית אל חנה, בּיחוּד בּשעה שהיא שרוּיה, לפי השערתוֹ, יחידה בּביתה. כּל פּעם הוּא מתחיל מחדש מספּר עמה על “תּכניוֹתיו” לעתיד לבוֹא. כּמה מאוּשרים יהיוּ בחייהם המשוּתּפים בּעיר הגדוֹלה ששם יהא שוֹקד על דלתי האוּניברסיטה; כּמה יפה ונהדר יהיה אחר כּך כּשיהיו שקוּדים על הפצת ההשׂכּלה בּעיר הזאת… בּרוּר היה מתּוֹך דבריו שאינוֹ מתכּוון בּנסיעתוֹ זוֹ לתּוֹעלתוֹ הפּרטית, אלא לקיים צו עליוֹן של גוֹרל ישׂראל, לעשׂוֹת שליחוּת קדוֹשה של האידיאל…

חנה אינה מעמידתּוּ על סתירוֹת בּין מה שאמר אמש ובין מה שהוּא אוֹמר היוֹם. ההתלהבוּת והאמוּנה התּלוּיוֹת בּין ריסי עיניו מצוֹדדוֹת את נפשה. היא מאזינה לדבריו בּחיוּך דק־מן־הדק של חיבּה וסלחנוּת… יוֹסיל, נגרף על־ידי הבּאוֹת המקסימוֹת לו מרחוֹק, אינוֹ מרגיש כּלל בחיוּכה זה, שיש בּוֹ כּדי להצן קצת את דמיוֹנוֹ. רק בּשעה שנפלט מפּיו דבר על הגט שהוּא עתיד לשלוֹח לדבוֹרה, פּניה משתּנוֹת, מתכּרכּמוֹת, והיא גוֹזרת עליו לשתּוֹק “מפּני שאינה אוֹהבת לשמוֹע שטוּיוֹת”… פּעם אחת הפסיק בּאמצע דיבּוּרוֹ, משוּם שפּתאוֹם נתגלה לוֹ בּפניה דבר שלא היה נהיר לוֹ בּיוֹתר.

– שמא אינך מאמינה? – שאל פּתאוֹם.

– מנין לך זה?

– איני יוֹדע… כּך נדמה לי… אַתּ מסתּכּלת כּך וּמחייכת…

– אל תּסתּכּל בּי יוֹתר מן המידה! העיקר הוּא שאתּה תּאמין ושלא תּזוּז מאמוּנתך.

– אני? הוֹ–הוֹ…

לא התאפּקה פּעם ושאלה אוֹתוֹ:

– שמע, יוֹסיל! אם בּן־חיל כּזה אתּה, מפּני מה לא עשׂית כּל ימיך כּלוּם בּשביל האידיאל הזה שלך… כּלוֹמר, בּשביל ההשׂכּלה?

– הרי סיפּרתי לך, כּמדוּמני, לא פּעם על שיעוּרי־ההוֹראה שאני נוֹתן לשלוֹשת הבּחוּרים…

– שלוֹשה נערים מה הם?

– הדין עמך… – גימגם יוֹסיל בּמבוּכה – בּאמת, שלוֹשה נערים מה הם?… אבל מה כּוֹחי עכשיו כּי אצא למלחמה? כּל החשוּכים עם אביו של אפרים בּראש, חזקים. אני, ויחד עמי אוֹתם הנערים הנחמדים עלוּלים לצאת ממלחמה גלוּיה זוֹ בּריסוּק אברים, וסוֹף שאעלה חרס בּידי ואביא צרוֹת על אבּא שלי. ואילוּ אחר כּך שאני. הה, אחר כּך!… מה אני עתּה? לא כּלוּם! ומה אהיה אז, לכשאחזוֹר? הכּל!

נערה משוּנה היא חנה זוֹ! תּמיד היא יוֹדעת להעמיד שאלוֹת הבּוֹטוֹת ויוֹרדוֹת חדרי בּטן; וּבלא כּוונה, חלילה, להכאיב, אלא סתם, בהיסח־הדעת… יוֹסיל מיד שקעה בּוֹ אשוֹ ונתרוֹפפוּ כּנפי דמיוֹנוֹ. בּסתר לבּוֹ הריהוּ יוֹדע שרק מחוֹסר אוֹמץ־רוּח ותקיפוּת־רצוֹן לא עשׂה כּלוּם לטוֹבת ההשׂכּלה אפילוּ בּהסתּר וּבהעלם, כּמוֹת שנוֹהגים לעשׂוֹת כּל המשׂכּילים הצעירים בּערים רבּוֹת. והוּא דיבּר בּשׂפה רפה, מפּני שחדרי לבּוֹ היוּ מנוּקפים, עד שחנה חסה עליו, ולבּה הכּה אוֹתה על הערתה שהעירה לוֹ.

פּעם אחת בּא אליה וסיפּר לה שפראדיל “כּבר דיבּרה עמוֹ”. זקפה עליו חנה זוּג עינים שוֹאלוֹת: מה משמע "כּבר דיבּרה עמוֹ"?… אחר כּך נתחויר לה שאיש מבּני־הבּית לא פּצה עד עכשיו פּה לשאלוֹ על היחס המשוּנה שנתהווה בּינוֹ ובין אשתּוֹ; והנה פראדיל סוֹף־סוֹף לבשה עוֹז וּשאלתּוּ מפּני מה לא יסעוּ יחד עמוֹ דבוֹרה ושרה’לי? הרי החיים לא יעלוּ שם בּיוֹקר, בּפּוֹלישוּק; בּודאי יהא משׂתּכּר שם משיעוּרי־הוֹראה, ואת החסר ימלאוּ לוֹ מן הבּית…

– ומה ענית לה? – שאלה חנה.

– אמרתּי לה את האמת. אמרתּי לה שדבוֹרה היא שאינה רוֹצה לנסוֹע עמי. ואז בּיקשה ממני, מהנ… – לא סיים, וצחוֹק קל פּרץ מפּיו.

חנה הסתּכּלה בּוֹ בּמבּט משוּנה של כּוֹבד־ראש, ולא שאלה. המתּינה עד שיסיים לצחוֹק וּמאליו יספּר לה מה בּיקשה אחוֹתוֹ ממנוּ.

וּבאמת, משראה את עיניה התּלוּיוֹת בּוֹ בּכוֹבד־ראש כּזה, אמר:

– לא תּמצאי מה בּיקשה פראדיל ממני… נהח! לא פּחוֹת ולא יוֹתר, אלא שאטוֹל על עצמי לשדך אוֹתך עם… עם… עם מי?

חנה שתקה והוֹסיפה להסתּכּל בּוֹ וּפניה צוֹננוֹת, אדישוֹת.

– עם אפרים! – סיים יוֹסיל לבסוֹף.

– וּמה ענית לה?

– מה יכוֹלתּי לענוֹת? טוֹב, אמרתּי, אשתּדל.

הפכה פּניה אל החלוֹן, ושאלה בּקוֹל מתוּן וממוּשך:

– ואתּה אוֹמר לעמוֹד בּדיבּוּרך זה?

שוּב פּרץ יוֹסיל בּצחוֹק.

אבל חנה לא צחקה. נשענת בּשתּי ידיה על סף החלוֹן, אמרה:

– טוֹב שאין לי צוֹרך כּלל בּשדכנים. קל מאד לעשׂוֹת זאת בּלא סיוּע מן החוּץ. אבל כּלוּם סבוּר אתּה שזה הוּא רעיוֹן עקוּם כּל כּך?

– איני יוֹדע – השיב אל גבּה – אבל מה איכפּת לי, עקוּם אוֹ ישר? אני אוֹהב אוֹתך, חנה!… את זאת אני יוֹדע.

– תּינוֹק אתּה! – קראה חנה, וצחקה מעין צחוֹק של שוֹבבוּת – הרי אף הוּא אוֹהב אוֹתי, כּמוֹהוּ כּמוֹך.

– השאלה היא את מי אַתּ אוֹהבת?

– כּך, יוֹסיל! זוֹהי השאלה! בּה היית צריך לפתּוֹח…

פּתאוֹם הפכה את פּניה אליו, והוּא נבעת. אוֹתם השדים הקטנים, שלפרקים מקיצים בּה וּמציצים מתּוֹך עיניה, ריצדוּ בּהן עכשיו ולא בּישׂרוּ לוֹ טוֹבוֹת.

– פראדיל שלך אינה טיפּשה כּלל וּכלל…

– בּודאי אינה טיפּשה – אמר כּבר בּלא צחוֹק והמתּין לסוֹף דבריה.

– אתּה, יוֹסיל, נשר בּשמים אתּה, והוּא… הוּא אנקוֹר בּיד.

– אפרים הוּא משוֹרר – אמר והוּא גוּפוֹ לא ידע בּבירוּר למה אמר את זאת.

חנה עשׂתה תּנועה בּידה כּמפריחה אבק:

– הרי זה שוויים של שיריו. אַתּה הוּא המשוֹרר.

– אם כּן?

–מה “אם כּן”?

פּניו פּתאוֹם הכסיפוּ וּשׂפתיו ריתּתוּ, כּזה שכּוֹבש את עצמוֹ שלא יבכּה.

– דברים בּרוּרים, בּבקשה ממך! אַל תּדבּרי מליצוֹת חידוֹת! – קרא בּקוֹל רגוּז.

– מה לא בּרוּר לך, יוֹסיל? – ענתה אף היא בּקוֹל דוֹמה לקוֹלוֹ – הרי אתּה נשׂוּי, ואפרים פּנוּי.

נעץ בּה מבּט שחרדה וצער קפוּאים בּוֹ; פּניו היוּ לבנות, שׂפתוֹתיו הפּתוּחוֹת בּמקצת מרטטוֹת. בּקוֹל כּוֹהה, שנשמע בּקוֹשי, אמר:

– עכשיו יוֹדע אני… עכשיו יוֹדע אני… כּל הזמן היית מתעתּעת בּי…

חנה נבהלה למראהוּ; החליקה בּידה על כּתפוֹ וערפּוֹ, וּבקוֹל אחר, רך וּמרַצה, אמרה:

יוֹסיל! איני מתעתּעת בּך… לא! איני מתעתּעת בּך…

– אבל מבּתּחילה לא האמנתּ לי! אין אתּ מאמינה לי… בּלבּך אתּ צוֹחקת לדברי… בּלבּך אתּ מקילה ראש בּכל דברי וּבכל מה שאני מאמין בּוֹ… עמך הייתי מרגיש שצוֹמחוֹת לי כּנפים… אבל בּלעדיך, איני יוֹדע… איני יוֹדע אם יעמוֹד בּי כּוֹח להגיע אל מה שהוּא. איני יוֹדע… אנסה, אסע, אבל בּלא אוֹתוֹ הבּטחוֹן בּכוֹחוֹתי… טוֹב להאמין ולבטוֹח כּשיש טעם לחיים, אבל כּשלחיים גוּפם אין טעם, למה כּל זאת?

דיבּר בּאוֹתוֹ הקוֹל הכּמוּש, הכּוֹהה; המלים נשרוּ מעל שׂפתוֹתיו תּשוּשוֹת, נטוּלוֹת חוֹם, כּזבוּבים בּיוֹם סתיו…

שוּב הניחה את כּפּה על כּתפוֹ, וּבקוֹל יוֹצא מן הלב, מפייס ומרצה, אמרה:

– יוֹסיל… צר לי מאד, בּאמת, בּאמת… קשה לי לראוֹתך מצטער כּל כּך… אבל אתּה תּבוֹא למקוֹם זר, חדש, בּין אנשים חדשים… תּשַקע עצמך בּלמוּדים החביבים עליך… תּראה שהכּל ישתּנה בּך, תּבּיט אל הכּל בּעינים אחרוֹת… תּשכּח, תּשקוֹט… הרי מחשבוֹת אדם משתּנוֹת בּהמשך הזמן, וּמפּני מה לא ישתּנוּ הרגשוֹת?…

בּשעה שהיא עמדה כּך, ידה על כּתפוֹ, ודיבּרה אליו בּקוֹלה החנוּן, היה ראשוֹ מוּשפּל על לבּו, והיה מפכּר את אצבּעותיו בּכוֹח כּזה, עד שנשמע קוֹל פּציחת פּרקיהן. פּתאוֹם פּרף את מעילוֹ על כּל כּפתּוריו, ואמר בּקוֹל תּשוּש:

– שלוֹם לך, חנה!

וּפסע אל הדלת.

חנה פּסעה מאחריו והמשיכה:

– תּראה, אני מאמינה שהכּל ישתּנה לטוֹבה, תּראה…

יוֹסיל, בּלא שהפך אליה את פּניו, נענע את ראשוֹ: לאו־לאו.

– המתּן, יוֹסיל! עמוֹד! – קראה פּתאוֹם.

החזיר אליה יוֹסיל את פּניו ונתמַה: בּרק כּזה היה לעיניה.

– תּן לי את ידך.

הוֹשיט לה את ידוֹ. כּף קטנה ולוֹהטת חיבּקה את כּפּוֹ בּכוֹח.

– שמע! מכּל מקוֹם… – אמרה – מה שלא יארע, אחת אני מבטיחה לך בּאמנה… לא אנשׂא… עד שלא תּחזוֹר למינסק… מה שלא יתרחש… ועתּה – שלוֹם לך!

השמיטה את כּפּוֹ וּפנתה אל החלוֹן, והוּא יצא מן הבּית.

<br /

פּרק שמיני    🔗

החוֹרף הקדים לצאת אוֹתה שנה. כּשבוּעיים לפני הפּסח כּבר עמד העוֹלם בּזיוָה של החַמה. על גגוֹת הקש של נאמיהה ועל גגוֹת הרעפים של העיר העליוֹנה התמסמס השלג. לילה אחד עוֹד היה נסיוֹן, הנסיוֹן האחרוֹן, של צינה גדוֹלה; הכּל נקרש פּתאוֹם. מתּוֹך דממת הלילה נשמעוּ קוֹלוֹת מפּץ של כּתלי עץ. וּבבּוֹקר, מכּיוָן שיצאה החמה, כּבר היוּ מנטפים משוּלי הגגוֹת נרוֹת־קרח מבהיקים כּבדוֹלח וּבוֹערים בּגוֹני־גוָנים כּנגד אוֹרה של החמה, והם מתמצים והוֹלכים טפּין טפּין, שנוֹשרוֹת מחוּדיהם. בּ“שבּת הגדוֹל” נתערטלה האדמה כּוּלה, וכיתּוֹת של אנקוֹרים פּשטוּ על הקרקע לנקר בּזבל דאשתקד, ניתלוּ על כּל ענף, על כּל זיז וּמילאוּ את חלל האויר ציוּץ עליז וחי; ותינוֹקוֹת שׂשׂים וּשׂמחים להפשיל את מכנסיהם עד לבּרכּים וּלכשכּש בּרגליהם בּתוֹך השלוּליוֹת ולעכּר בהן את תּכלת השמים…

כּמוֹ בּכל שנה בּא הפּסח בּתכוּנה רבּה, עם הדאגוֹת המרוּבּוֹת המקדימוֹת וּבאוֹת לפניו, עם האנדרלמוּסיה בּכל בּית בּישׂראל, הזזת הרהיטים ממקוֹמוֹתיהם, סיוּדם של הכּתלים, וּבחוּץ – איורוּרם של כּלי־המיטה, חיטוּיים של כּלי־הבּית והבּישוּל, הסחת מסגרוֹת־המשנה מתּוֹך החלוֹנוֹת, שכּל החוֹרף היוּ מגינוֹת מפּני הרוּח והצינה, שטיפתן של הזגוּגיוֹת. ידי הנשים עסוּקוֹת בּרחיצה, בּהדחה והגעלה; הגברים נתחייבוּ “גלוּת”, מאפס מקוֹם בּבּית למדרך כּף רגל. בּיוֹם הם מתרוֹצצים וּמתנוֹדדים, מחזרים אחר הלואה קטנה לצוֹרך החג, וּבלילה הם ישנים על הספסל הקשה שבּקלוֹיז אגרוֹפם למראשוֹתיהם. וּלבסוֹף בּא ענין אפיית המצוֹת, מכירת החמץ וּביעוּרוֹ…

סוֹף־סוֹף, יחד עם החמץ, בּיערו גם את הדאגוֹת. בּיערו את השׂאוֹר הזה שבּלב, את עגמת־הנפש היהוּדית, את ה“מרה־השחוֹרה” הזוֹ שקפוּאה ועוֹמדת בּנפש הישׂראלית כּחמץ נוקשה מדוֹרי דוֹרוֹת, מראשית השנה עד אחרית השנה, והיא נשקפת מבּין ריסי עיניו של כּל יהוּדי, נשמעת מתּוֹך אנחתוֹ הרגילה, הנפלטת מתוֹך פּיו שלא מדעת וּמתלוית אל כּל דיבּוּר ואל כּל מחשבה… הבּית מבהיק בּנקיוֹנוֹ. כּלי הפּסח, שהוּרדוּ מעל עלית־הגג וצוּחצחוּ יפה יפה, מנצנצים בּחדוָה וצפּיה מעל האיצטבּאוֹת המרוּפּדוֹת ניר צבעוֹנין מגוּזר בּמספרים ציצים וּפרחים, כּרקמת תּחרים, מלאכת־מחשבת של אצבּעוֹת רכּוֹת ושקדניוֹת… נתחדש האדם ונתחדשה הבּריאה כּוּלה לכבוֹד מקרא קוֹדש זכר ליציאת מצרים.

יש לוֹ לחג זה תּוֹספת טעם שאינוֹ ניתן לארשת שׂפתים. לפני אלפי שנים הוֹציא הקדוֹש־ברוּך־הוּא את ישׂראל “מעבדוּת לחירוּת, מיגוֹן לשׂמחה, וּמאבל ליוֹם־טוֹב, וּמאפילה לאוֹר גדוֹל”, ועשׂאהוּ לעם סגוּלתוֹ, לחבל נחלתוֹ; וּמאז ועד היוֹם, בּכל דוֹר ודוֹר רוֹאה האדם בּישׂראל את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים, כּאילוּ לא את אבוֹתיו לבד גאל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אלא אף אוֹתוֹ גאל עמהם… בּכל שנה ושנה נכנס היהוּדי מחדש בּבּרית זוֹ עם קוֹנוֹ. כּל הבּריאה כּוּלה אינה כּדאית אלא בּשביל קיוּם התּוֹרה על־ידי ישׂראל; כּדי לקבּל את התּוֹרה הזאת יצא ממצרים. בּזכוּתוֹ של ישׂראל שוֹמר התּוֹרה מתקיים העוֹלם. התחדשוּת זוֹ של הבּרית בּין ישׂראל ואלוֹהיו תּפוּשׂה וענוּבה עניבת מיסתּוֹרין עם התחדשוּת הבּריאה, עם אביב הטבע בּעוֹלם.

והנה גם הפּסח יצא עם שאוֹנוֹ והמוֹנוֹ, עם מזמוּטי הצעירים, החתנים והכּלוֹת; יצאוּ ימי הבּטלה הקלים של חולֹ־המוֹעד, ימי ההליכה מעדנוֹת בּחוּצוֹת עיר, הדיצה והחדוָה וּזחיחוּת הדעת בּמסיבּוֹת משפּחה, בּין ריעים וידידים וּשכנים טוֹבים, עם מטעמי המרקחת מזנגביל מרוּבּך בּדבש שצוֹבט את החיך וּבית־הבּליעה בּאש מתוּקה, עם המצה המרוּחה בּשוּמן־אַוָז, בּבצל וּבפתפּוּתי בּיצים מגוּלגלוֹת, עם החרֶנזליך והקניידליך העשׂוּיים מקמח של מצה וּמטוּגנים בּשוּמן אַוזים שעמד עוֹד מחנוּכּה מוּכן וּמזוּמן לזאת חמדת הימים, עם מי־הדבש המריר־מתּקתּק, ועם תּמד־השזיפים הבּוֹער כּאש להבה, ועם פּרוּרי המצה הזעירים והדקים הפּזוּרים כּקשׂקשׂים על הקרקע, על המפּה וּבתוֹך זקניהם של יהוּדים, עם קליפּוֹת הלוּזים והאגוֹזים, שהקטנים משׂחקים בּהם על כּל רצפּה ישרה ועל כּל לוּח עץ חלק שמזדמנים להם…

יצא הפּסח, הוּטמנוּ כּלי תּפארתּוֹ, עד לשנה הבּאה, מתּחת לגג. נכנס החמץ עם פּשוּטי כּליו, עם החוּלין האפוּרים, עם הכּהיוֹן המתמיד, בלוית אוֹתה האנחה היהוּדית שאינה פּוֹסקת כּל הימים, כּל הימים…

ימי יציאתוֹ של יוֹסיל לדרך ממשמשים וּבאים. על פּי דרישתוֹ של ר' לייבּ תּפרוּ ליוֹסיל חליפה שאינה מקוּבּלת על היהוּדים, אלא על הגוֹיים לבד: פראק עם כּתוֹנת ועניבת שיראין מיוּחדת לכך, “כּדי שיוּכל לבוֹא בּין אנשים משׂכּילים”. וּבבּית עוֹבדת תּוֹפרת ששׂכרוּה לתיקוּן כּלי־הלבן הישנים שלוֹ וּלתפירת חדשים. דבוֹרה עוֹזרת על ידה. היא רוֹקמת על כּלי־הלבן בּחוּטים אדוּמים את התּשלוֹבת של שתּי האוֹתיוֹת הלוֹעזיוֹת I. I. (ראשי התּיבות של שמוֹ ושם משפּחתוֹ) בּחיבּה וּבשקידה. יוֹסיל פּסק לילך אל בּית־המדרש לשמוֹע, יחד עם יוֹשה ועם אפרים, את שיעוּרוֹ של ר' זוּסיל, כּמוֹ שהיה נוֹהג שנים רבּוֹת. זה מכּבר התחיל מזלזל בּלימוּד הקלוקל הזה, מפּני שקצה נפשוֹ בּוֹ. ואם עדיין היה קוֹבע עתּים לשיעוּרים הללוּ, לא עשׂה זאת אלא משוּם כּבוֹד אביו וּכבוֹד ר' זוּסיל. אבל משעה שנכנס בּוֹ הרעיוֹן על נסיעתוֹ, פּרק מעליו את עוֹל התּוֹרה. ימים היה שקוּד על עסקי החצר יוֹתר מהמידה, כּאילוּ אחזוֹ בּוּלמוּס ההתעסקוּת והעשׂיה, וימים היה חבוּש בּסוּכּתוֹ, כּאסיר בּבית־הכּלא, ולא היה יוֹרד משם אלא בּשעוֹת הקבוּעוֹת לסעוּדה. היה סוֹעד בּשתיקה, לא נתן את דעתּוֹ לשׂיחת בּני־הבּית וממהר להיפּטר שוּב אל סוּכּתוֹ. מה עשׂה שם, איש לא ידע. וכמה גדוֹלה היתה תּמיהתה של דבוֹרה בּשעה שהיתה עוֹלה להאכיל את התּינוֹקת, והיתה לפעמים מוֹצאת אוֹתוֹ עוֹמד לפני עריסת הילדה, מסתּכּל בּה ותוֹהה… כּל היוֹם היא יוֹשבת למטה בּחדר־האוֹכל, אצל התּוֹפרת, משוּקעת בּתלי תלין של בּד לבן, כּמוֹ בּתוֹך קצף מרשרש. יש שמזדמן ליוֹסיל לעבוֹר את החדר אוֹ לעמוֹד וּלהשׂיח עם אחוֹתוֹ שׂיחה בעלמא, ואז עוֹקרת דבוֹרה את עיניה ממלאכתּה ותוֹלה אוֹתן בּבעלה. לבּה מיצר עליו. דוֹמה עליה שהוּא נתוּן בּדאגה גדוֹלה, שאיזה צער כּוֹסס את לבּוֹ, ואינוֹ יכוֹל לספּר לשוּם אדם. מתאַוית היא מאד לסייע לוֹ, להעביר מלבּוֹ את דאגתוֹ, להפיג את עצבוּתוֹ. אבל כּיצד תּעשׂה זאת? לפתּוֹח לוֹ אינה יכוֹלה. אילוּ היה פּוֹתח עִמה בּדברים… אדם משוּנה!

פעם היה מעשׂה והוּא נכנס אל החדר בּשעה שהתּוֹפרת עדיין לא בּאה, וּמצא את דבוֹרה כּבר יוֹשבת על עבוֹדתה. יחידה היתה בּחדר. פּתאוֹם לפתע נתקרב אצלה, עמד עליה סמוּך, סמוּך מאד, ונעץ בּה מבּט משוּנה כּל כּך. דוּמם הסתּכּל בּה. שלא בּמתכּוון הסתּכּלה אף היא בּוֹ, דוּמם, ולבּה דפק בּחזקה. הסתּכּלה והמתּינה למה שהוּא לא ידוּע בּבירוּר לה לעצמה. פּתאוֹם כּניעוֹר מתּוֹך חלוֹם, נתבּלבּל, חייך מתּוֹך מבוּכה, גימגם משהוּ, נפנה והלך לוֹ.

מינסק לא קיבּלה בּמנוּחה וּבשלוה את הידיעה שר' לייבּ יאנוֹבר שוֹלח את בּנוֹ “ללמוֹד דוֹקטוֹריה”; בּעיני רבּים היה הדבר דוֹמה כּאילוּ שלח את בּנוֹ לשמד. בּבתי־הכּנסת וּ“בפּלוּשים” בּשעת קריאת־התּוֹרה לא פּסקוּ מלדוּן וּלהתוַכּח בּענין זה. בּיחוּד היוּ מתמרמרים בּניהן של שתּי משפּחוֹת גדוֹלוֹת בּמינסק: משפּחת שׂראל’קה קרוֹליק וּמשפּחת ר' זנביל, שניהם “רוֹפאים” בּמינסק. הראשוֹן חצוּף וגס רוּח, עם צלקוֹת בּפניו, אוֹהב את ה“טיפּה המרה”; עליו מרננים שלמד מצוֹענים וּמ“טוֹטארים” מעשׂי ניחוּש וליחוּש; סחוֹרה כּי נגנבה מתּוֹך חנוּת אוֹ סוּס כּי נעלם מתּוֹך אוּרוָתוֹ של בּעל־עגלה, היוּ פּוֹנים אל שׂראל’קה קרוֹליק, והוא בּעד שׂכר הגוּן היה מנחש וּמוֹצא את הגנב, ואפילוּ היה מתווך בּין בּעל הגניבה וּבין הגנב… הוּא היה ראש הצעקנים מאנשי הכּת של ראש־הקהל והבּריוֹת היוּ מתיראים ממנוּ. השני, ר' זנביל, היה יהוּדי זקן ושקט, צנוּע ונוֹהג בּחסידוּת ועני גדוֹל. ר' זנביל היה רחוֹק ממחלוֹקת, אבל משפּחתוֹ יחד עם משפּחת קרוֹליק ראוּ את הסכּנה הצפוּיה להם מהדוֹקטר העתיד לבוֹא, והרעישוּ על ר' לייבּ יאנוֹבר שמים וארץ; דחקוּ על רב העיר, ר' טיבילי, שיחרים את עוֹכר ישׂראל זה, איימוּ שיוֹציאוּ את החנוּת מידיו. ר' פייטיל המיניסטר הביא שמוּעה שכּבר פּנוּ בּדלטוֹריה אל הגראף סקירמוּט, בּעל בּתּי־החרוֹשת לאריגים ולסוֹקר נגד סוֹכנם הראשי, כּלוֹמר, נגד ר' לייבּ יאנוֹבר. ר' זנביל לא נתן ידוֹ לנרגנים, אבל בּניו וּבנוֹתיו, מחוּתּניהם וחמיהם לא עמדוּ מרחוֹק. אל ה“רוֹפאים” נצטרפוּ גם המלמדים ששמרוּ לפּסיֶה עברתם על תּמכה בּבית־הספר של פיין. יוֹם אחד בּבית־הכּנסת, ששם מתפּלל ר' לייבּ, בּין תּפילת “עלינוּ” וּבין “אני מאמין”, כּשהמתפּללים כּבר מתחילים חוֹלצים תּפיליהם וּמקפּלים טליתוֹתיהם, התחילוּ מתקרבים אצל המקוֹם, ששם עמדוּ ר' לייבּ וחתנוֹ סחוֹר סחוֹר וּמצדדין, אנשים שוֹנים, שלר' לייבּ לא היה מימיו שוּם מגע־וּמשׂא עמהם, והתחילוּ שוֹאלים אוֹתוֹ בּתּחילה מתּוֹך היסוּס, אם אמת הדבר מה שהבּריוֹת סחים עליו שהוּא שוֹלח את בּנוֹ לשמד. ר' לייבּ לא הבין מתּחילה את השאלה (הוּא לא ראה את אוֹתם שעמדוּ, לפי שעה, מרחוֹק והמתּינוּ), זקף כּנגדם עינים תּמהוֹת, ואחר כּך צחק. הסבּיר בּשקט וּבמנוּחה שאין, חס ושלוֹם, סכּנה בּלימוּדי חכמה ודעת, וּביחוּד בּלימוּדי הרפוּאה. הרמבּ"ם יוֹכיח. וּבאיזוֹ לשוֹן היוּ משׂוֹחחים בּניהם רבּי ואנטוֹנינוּס? וכוּ' וכוּ‘. אבל השוֹאלים פּסקוּ מהיוֹת מהססים, והשיבוּ בּקוֹל רם ובחוּצפּה. הם לא בּאוּ לשמוֹע מפּיו דברי אפּיקוֹרסוּת. דברי ר’ לייבּ, שניסה לפייסם, טבעוּ בּתוֹך צעקוֹת של גסוּת־רוּח וקנטוּר. האנשים שעמדוּ קוֹדם בּריחוּק־מה התקרבוּ יוֹתר ויוֹתר וצרפוּ אף הם את קריאוֹתיהם ואיוּמיהם לצעקוֹת הראשוֹנים. ר' לייבּ נדם מיד ועמד מבוּלבּל וחיור כּשהוּא רוֹפף בּעיניו וּמחייך חיוּך נבוֹך ועלוּב.

יוֹשה שעמד כּל אוֹתוֹ הזמן מאחרי גבּוֹ של חוֹתנוֹ, נבוֹך מתּחילה אף הוּא. אבל מיד התאוֹשש, הניף את מקלוֹ ונוֹפף אוֹתוֹ בּאויר כּמוֹ בּחרב:

– מה זאת, חצוּפים? – קרא – הראשוֹן שיעיז להתקרב אפוֹצץ את גוּלגָלתּוֹ בּמקל הזה! דם יישפך! שוֹמעים אַתּם? אתּם מקנאים קנאת השם צבאוֹת? אתּם? אוֹ חרדים אתּם לפרנסתוֹ של קרוֹליק, חצוּפים שכּמוֹתכם?

פּניו הלוֹהטים, קוֹלוֹ הצעקני וּמקלוֹ, בּיחוּד מקלוֹ, הטילוּ את אימתם על הנרגנים שנרתּעוּ לאחוֹר, הנמיכוּ קוֹלוֹתיהם, התרחקוּ מתּוֹך נהימה וריטוּן, משוּלים לכלבים שהוּטרדוּ מן האטליז, אבל קשה להם לזוּז ממקוֹמם ולהתרחק מן הריח המגרה, והרי הם עוֹמדים ורוֹטנים…

נזדרז ר' לייבּ ונפטר מבּית־הכּנסת עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, וּבצדוֹ פּוֹסע יוֹשה כּשוֹמר לראשוֹ ונוֹפף בּמקלוֹ לאוֹתם שהוֹלכים בּמרחק־מה מאחריהם וקוֹראים להם דברי גנאי וזלזוּל. מפּתחי בּתים אחדים יצאוּ אנשים לראוֹת ולשמוֹע מה נעשׂה ונצטרפוּ אל בּני הלוָיה הצעקנים; נצטרפוּ גם הוֹלכי בּטל מן העוֹברים והשבים, והקהל ההוֹמה בּרחוֹב נתרבּה. מאחד הקלוֹיזים פּרץ ר' חיים ליפשיץ עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, ורץ נבהל אל ר' לייבּ ויוֹשה.

– מה אירע? מה אירע? – שאל מתרגש.

– כּבוֹדוֹ אינוֹ יוֹדע? – השיב ר' לייבּ וקוֹלוֹ מרעיד כּלשהוּ מהתרגשוּת – צרה גדוֹלה מתרגשת לבוֹא על ישׂראל.

עיני ר' חיים הקשוּרוֹת בּדוֹק של חלוֹמוֹת והרהוּרים, נתמלאוּ פּחד:

– מה שוּב? גזירה חדשה?

– גרוּע מזה, ר' חיים! נוֹדע הדבר שיוֹסיל שלי נוֹסע ללמוֹד וּמתעתּד להיוֹת דוֹקטוֹר. וכי יש לך גזירה רעה מזוֹ בּשביל יהוּדי מינסק?

– וכי דוֹקטוֹר ‘גוֹי’ עדיף מדוֹקטוֹר יהוּדי? מה הם רוֹצים מכּבוֹדוֹ? – שאל ר' חיים בּתמימוּתוֹ.

ר' לייבּ משך בּכתפיו:

– את זאת גם אני איני יוֹדע בּבירוּר. מה שכּבוֹדוֹ שוֹמע אינוֹ אלא קוֹל ענוּת חלוּשה; שם בּבית־הכּנסת שמענוּ גם קוֹל ענוּת גבוּרה… אלמלא יוֹשה והמקל שלוֹ, זכוּר לטוֹב, הייתי בּכל רע… – אף־על־פּי שהיה עדיין נפעם מאד, מבּעד למשקפיו כּבר נצנץ בּרק ההוּמוֹר שלוֹ. על עיני ר' חיים שוּב נמתּח אוֹתוֹ דוֹק ההרהוּרים שהפליגוּ למקוֹמוֹת רחוֹקים.

אחר פּסיעוֹת אחדוֹת פּתח שוּב ר' לייבּ ואמר:

– כּנראה, איני חשוּב להם כּתלמיד־חכם.

יוֹשה שהיה כּוּלוֹ דרוּך וזעוּם, צחק צחוֹק קצר:

– אף אני סבוּר כּן. אבל לך מנַין זה, חוֹתן?

– מנַין? מפּני שרז"ל אמרוּ: לא חרבה ירוּשלים אלא בּשביל שבּיזוּ בּה תּלמידי־חכמים…

– אה! משוּם הא… עיר של יראי־שמים כּמינסק, מדוּע לא תּדמה לפחוֹת בּזאת לירוּשלים?

בעיני ר' חיים ליפשיץ החוֹלמוֹת נדלק פּתאוֹם ניצוֹץ חי, שהביאוֹ, כּמדוּמה, מאוֹתם המרחקים.

– ירוּשלים… – אמר – לפי מדרש רבּה מחוּבּר שם זה משני שמוֹת: “יראה” ו“שלם”; וּלפי השערתוֹ של בּעל “מחקרי ארץ”, הוּא מחוּבּר מ“ירוּשה” וּמ“שלוֹם”, ר"ל “ירוּשת־שלוֹם”… ואף היתה נקראת “צדק”, וּמלכּה – “מלכּי־צדק”, “אדוֹני־צדק”, כּמוֹ שכּתוּב בּבראשית וּביהוֹשע. וּלפי דעת קאפּלאן זוֹהי גם כּוָנת הכּתוּב בּס' ישעיהוּ: “צדק ילין בּה”…

– הרי זה הוֹלם בדיוּק את מינסק עירנוּ – העיר ר' לייבּ.

יוֹשה הרתּיע את כּתיפיו, וּברוּגזוֹ הכּבוּש אמר:

– וּבאמת, ר' חיים, קשה לי להבין מפּני מה הוּא מתעסק בּשטוּ… – הוּא לא גמר את המלה “בּשטוּיוֹת”, נזדרז ותיקן לעצמוֹ – יסלח כּבוֹדוֹ, רצוֹני לוֹמר בּדברים של בּטלה כּמוֹ חקירת ערים וּסתם מקוֹמוֹת שאיש מאתּנוּ לא ילך לשם?

– כּלוּם אני עוֹסק בּסתם ערים, בּסתם מקוֹמוֹת? – שאל ר' חיים ליפשיץ נעלב מאד – הרי אלוּ הן ערי ארץ־ישׂראל!

– וּמה בּכך אם ערי ארץ־ישׂראל? – שאל יוֹשה.

גם ר' לייבּ נתן בּוֹ עינים תּמהוֹת:

– מה אתּה סח, יוֹשה?

– מה שאתּם שוֹמעים… דוֹמני שאין אנוּ אזרחי התּוּגר.

– אם כּן… אם כּן… בּוילנה, בּוארשה וּ… וּ… בּשניפּישוֹק יש יוֹתר ענין? – התרגז כּבר ר' חיים, שבּכלל לא מדרכּוֹ היה להתרגז.

יוֹשה לא השיב כּלוּם.

הקהל שמסביב הלך ונתמעט עד שנתפּזר כּוּלוֹ. יוֹשה אף הוּא פּרש מהם, בּלא אמירת שלוֹם. ר' לייבּ ור' חיים המשיכוּ את דרכּם בּפסיעוֹת שקוּעים בּשיחה על מה שכּתוּב בּמקרא, בּגמרא וּבמדרשים על הר המוֹריה ועל הר ציוֹן, ועל מה שאוֹמרים ה“חדשים” בּנוֹגע למקוֹמוֹת האלה.

יוֹסיל, מיוֹם שנתקבּלה בּבּית ההחלטה על נסיעתוֹ, היה שרוּי בּהתרגשוּת מַתמדת. מלבד הדברים שבּינוֹ וּבין אשתּוֹ, והדברים שבּינוֹ וּבין חנה, מלבד חלוֹמוֹתיו על עתידוֹ – עצם הסיכּוּי הזה לצאת בּדרך רחוֹקה (שבוּעיים של נסיעה בּעגלה ממינסק עד קוֹבנה, דרך שלוֹש־עשׂרה ערים ועיירוֹת), לראוֹת מקוֹמוֹת חדשים, לשהוֹת בּין אנשים חדשים, גרם לוֹ דפיקוֹת־לב וּמתיחוּת־עצבּים. אבל – בּוֹא וּראה! – בּמידה שיוֹם נסיעתוֹ היה ממשמש וּבא, היתה התרגשוּתוֹ זוֹ משתּכּכת והוֹלכת. בּמקוֹמה בּאה מנוּחת־נפש מתוּקה מתּוֹך בּטחוֹן, אדישוּת עריבה לגבּי מה שעוֹמד לבוֹא, לגבּי העתיד הקרוֹב המחכּה לוֹ בּסבר פּנים יפוֹת וּמבטיחוֹת ש"י עוֹלמוֹת…

יוֹסיל הלך אצל אפרים להתפּרש ממנוּ. אוֹתוֹ יוֹם היה חם וּבהיר בּשחקים הגבוֹהים והטהוֹרים: שפע אוֹר ניתּז אף לתוֹך הסמטאות הצרוֹת בּיוֹתר. יוֹסיל מַפסיע לוֹ פּסיעוֹת מתוּנוֹת, טרוּד בהרהוּריו, ואינוֹ רוֹאה כּלוּם ממה שנעשׂה סביבוֹ. רק ממַצמץ הוּא בּעיניו כּלפּי החמה וּמחייך בּינו־לבין־עצמוֹ חיוּך סתמי. משהלך ונתקרב אצל רחוֹב הפּרשים, שראש־הקהל דר שם, נתמה לראוֹת מרחוֹק המוֹן צפוּף הוֹמה ורוֹגש. החיש את פּסיעוֹתיו. שאל את האנשים שפּגע בּדרך לסיבּת ההתקהלות, אבל פּניהם היוּ מעוּוָתים מרוֹגז וצער ולא השיבוּ לוֹ כּלוּם, רק הצבּיעוּ על מה שהוּא בּתוֹך ההמוֹן ורצוּ להלן. משנתקרב אל ההמוֹן, לא הוּצרך עוֹד לשאוֹל ולחקוֹר. ראה המוֹן יהוּדים מלווה עגלה נוֹסעת וּבה יוֹשבים שוֹטרים אחדים מזוּינים, ובין השוֹטרים נערים יהוּדיים אחדים, חיורים, מרעידים, מבּיטים בּפחד אוֹ בּוֹכים בּדממה; אחדים מיבּבים בּקוֹל. אחרי העגלה, נאחזוֹת בּדפנים, רצוֹת נשים צוֹוחוֹת, מיללוֹת, וּמצעקוֹת אל הילדים. השוֹטרים בּקתּי רוֹביהם דוֹחפים אוֹתן, מכּים על ידיהן; בּעל־העגלה מַצליף עליהן מאחוֹריו בּשוֹטוֹ, והן בּשגעוֹן של יאוּש אינן מרגישוֹת בּמכּוֹת, נאחזוֹת בּשארית כּוֹחוֹתיהן וּמצעקוֹת. מתּוֹך רעש הקוֹלוֹת שמסביב, הבחין יוֹסיל קריאוֹת: “בּרילי! השָמר להיוֹת יהוּדי… הטלית־קטן שלך… והסידוּר’יל… אַל תּפחד, לייבּ’לי, ירָא אלוֹהים”… מסביב גברים מנענעים בּזעם ידיהם וּזקניהם מרטטים; מרעידים אגרוֹפיהם וּמאַיימים על מישהוּ. נשים מטפּחוֹת בּידיהן בּצוָחה. הכּל מצעקים, מקללים, משוועים ליוֹשר, לצדק, לרחמים. ידים כּחוּשוֹת, בּאצבּעוֹת מעוּקלוֹת, נישׂאוֹת למעלה, אל היוֹשב בּשמים, שיראה ממעוֹן קדשוֹ… יוֹסיל נרעד כּוּלוֹ. בּטוּח היה שעוֹד רגע יתנפּל כּל הקהל המתרגש הזה על העגלה ויפדוּ את השבוּיים הקטנים. אבל העגלה התרחקה יוֹתר ויוֹתר. אֵם אחת, שלא הרפּתה מן העגלה, נפלה, שטוּחה על הקרקע. “מים!… מים!”… הצטוֹפפוּ אנשים מסביב למתעלפת.

יוֹסיל היה מזוּעזע כּוּלוֹ. מיד כּבה החיוּך בּפניו, פּגה ממנו מנוּחת־הבּטחוֹן העריבה. פּתאוֹם דמם בּוֹ הכּל, נתרוֹקן הכּל, כּמוֹ בּשׂדה החוֹרף, עם ירידת שלג. הוּא מַפסיע להלן פּסיעה מתוּנה כּמוֹ קוֹדם, ואילוּ הליכתוֹ אינה עוֹד כּמוֹ קוֹדם. היא הליכת מוּכני. כּשיצא מבּיתוֹ ידע לשם מה יצא. ועכשיו אינוֹ יוֹדע עוֹד להיכן הוּא הוֹלך. וּמה חילוּק בּדבר אם רגליו מוֹליכוֹת אוֹתוֹ לכאן אוֹ לכאן? וכי יש דבר בּעוֹלם שכּדאי הוּא שנתרגש בּשבילוֹ, שנשתּוֹקק אליו אוֹ נמאס בּוֹ? דוֹמה עליו בּשעה זוֹ שלא איכפּת לוֹ כּלוּם. ואם כּוּלנוּ נהיה משׂכּילים, אם כּוּלנוּ נהיה חכמים, כּוּלנוּ נבוֹנים, כּלוּם יִנצלוּ ילדינוּ מלהיוֹת טרף לשיני אוֹכלי־אָדם? דוֹמה עליו שאילוּ היה כּל העוֹלם כּוּלוֹ חוֹזר לעיניו לתוֹהוּ ובוֹהוּ, לא היה נוֹקף אצבּע, לא היה זע זיע כּלשהוּ…

נכנס אל רחוֹב הפּרשים, נתקרב אצל בּיתוֹ של ר' פּיני לוין, ואמר כּבר להיכּנס אל החצר ולילך ישר אל בּית דירתוֹ של אפרים. אבל בּשער החצר נתקל בּראש הקהל. למראהוּ ניעוֹר מהרהוּריו כּמוֹ מחלוֹם, ונתחַלחל. יוֹסיל ראה בּאדם זה פּוֹשע, שאין ידיו נקיוֹת מאוֹתה הזוָעה שראוּ עיניו לפני שעה קלה. אלמלי אפשר היה, היה חוֹזר מיד לביתוֹ. אבל ראש־הקהל עיכּבו, ונכנס עמוֹ בשׂיחה.

– מה נפחדתּ כּך? – שאלוֹ בּחיוּך.

– לא היה כּלל בּדעתּי לפגוֹש את כּבוֹדוֹ בּכאן… – מלמל יוֹסיל.

ר' פּיני היה עטוּף בּמעפוֹרת־דרך; בּידוֹ האחת היתה מלתּחת־עוֹר קטנה, וּבחוּדי אצבּעוֹת ידוֹ השניה הוּא ממוֹלל וּממרט את שׂערות זקנוֹ הקשוֹת שמתּחת לסנטרוֹ. כּוֹבעוֹ שמוּט על ערפּוֹ וניכּר שדעתּו מפוּזרת עליו. מאחריו, בּאמצע החצר מתעסק נער נוֹצרי, שמשמש לוֹ בּעל־עגלה, בּסוּסוֹ, רוֹחצוֹ וּמקרצפוֹ.

– עדיין אתּה כּאן? – שאל שוּב – והבּריוֹת אוֹמרים עליך שכּבר נסעתּ ללמוֹד דוֹקטוֹריה…

– כּפי שכּבוֹדוֹ רוֹאה, עדיין אני כּאן. אבל בּקרוֹב אני עוֹמד לנסוֹע. בּאתי להתפּרש מאפרים.

– הוּא יוֹשב אצלי שם למעלה.

(“למעלה”, פּירוּשוֹ בּדירתוֹ שלוֹ שבּדיוֹטה העליוֹנה).

– אה… – נפלטה שלא בּמתכּוון מפּי יוֹסיל קריאה של אכזבה.

– עלה, עלה אליו, אין בּכך כּלוּם… אל תּתבּייש! בּין כּך וּבין כּך לא תּבטלוֹ משוּם מלאכה, את ההוֹלך בּטל הלזה… אתּה רוֹאה מה שהוּא עוֹשׂה כּאן, אצלי? זוֹהי מלאכתּוֹ!

רמז לוֹ הזקן בּתנוּעת ראשוֹ כּלפּי אחוֹריו, שיסתּכּל בּחצר. שם עמדוּ שתּי עגלוֹת טעוּנוֹת אבנים; אכּרים אחדים היוּ עסוּקים בּפריקת האבנים, ואחרים בּריצוּף אדמת החצר.

– אתּה רוֹאה? – המשיך הזקן – זוֹהי מלאכתּוֹ. שָנים היינוּ דרים כּאן ולא הרגשתּי בּדבר שהחצר אינה מרוּצפת. חוֹששני שינעיל את האַוָזים ואת הפּרה אוֹ הסוּס מנעלים, שלא יטנפוּ חלילה רגליהם. עלה, עלה אליו. אף אתּה נוֹסע ללמוֹד מלאכה הגוּנה, לא יוֹתר מזוֹ… כּל זמן שאינך עדיין דוֹקטוֹר, לא איכפּת לי אם תּהא בּא לביתי. ואילוּ אחר כּך – שאני… לכשתּחזוֹר ממוֹסקבה רוֹפא גמוּר, אתּן לך את האדריסוֹת של כּל אוֹיבי וּמשׂנאי בּמינסק. מבּיתי תּוֹקיר רגלך…

מסוֹף רחוֹב הפּרשים, שמשם בּא יוֹסיל, נשמעה המוּלה של קריאוֹת. אוֹתוֹ הקהל שיוֹסיל פּגשוֹ קוֹדם לכן, פּרץ לתוֹך הרחוֹב השקט בּהמוּלת צעקוֹת.

– מי הם אלה? – שאל ר' פּיני.

– “נחטפוּ” היוֹם ילדים קטנים אחדים. כּל העיר כּמרקחה; מרעישים שמים וארץ – אמר יוֹסיל בּמתכּוין להבעיתוֹ.

– בּסימטה שלי – אמר בּמנוּחה – השמים והארץ, כּמדומני, לא הוּרעשוּ כּלל… אם כּן עכשיו הם בּאים להרעישם כּאן?

קריאוֹת הזעם, הקללוֹת והיבבוֹת הלכוּ ונתקרבוּ, אבל בּפני פּיני לא זע אף עוֹרק קל. עיניו היוּ נתוּנוֹת בּחוּדוֹ של חטמוֹ, וּבמנוּחה גמוּרה המשיך:

– אם כּן, אתּה רוֹצה דווקא להיוֹת דוֹקטוֹר? מהנ, שפּיר! שפּיר! ואף־על־פּי־כן סבוּרני שלגבּי חוֹקן כּוֹחוֹ של שׂראל’קה קרוֹליק יפה מכּוֹחך אתּה. אף־על־פּי ששׂראל’קה קרוֹליק לא למד בּ“שקוֹלס” של הגוֹיים ואף לא בּ“חדר” של יהוּדים… עלה, עלה אל אפרים; הוּא ישׂמח לראוֹתך – וּמיד, בּלא להחזיר פּניו לאחוֹריו, קרא בּליטאית: – די להשתּעשע בּסוּס! מהר וּרתוֹם!

הקהל נתקרב. לא רצה יוֹסיל לראוֹת בּקלקלתוֹ, ונזדרז להיכּנס אל פּרוֹזדוֹר הבּית, לקפּוֹץ בּמדרגוֹת למעלה.

משרתת נוֹצרית קטנה פּתחה ליוֹסיל את הדלת. על שאלתוֹ אם האדוֹן הצעיר בּבּית, טלטלה את ראשה בּתנוּעה שאי אפשר היה לידע אם לחיוּב אוֹ לשלילה, תּלתה בּוֹ עינים נבהלוֹת, ולא השיבה כּלוּם. הלך יוֹסיל להלן. הציץ לתוֹך חדר אחד שעמד פּתוּח: לא היה בּוֹ איש. דרך פּתח פּתוּח של חדר שני הגיעוּ אליו קוֹלוֹת, פּטפּוּטי ילד, צחוֹק. עמד בּפּתח. החדר היה מרוּוח וכמעט בּלא רהיטים. מה שהספּיק לראוֹת היתה שוּרת כּסאוֹת עטוּפים בּחפאים לאוֹרך הכּתלים. שלא כּמקוּבּל בּבּית הזה, היוּ הוילאוֹת על החלוֹנוֹת מגוֹללים למעלה, היריעוֹת מסוּלקוֹת לצדדים, ואוֹר היוֹם ניתּך אל החדר בּרצוּעוֹת רחבוֹת. על שטיח הרצפּה הרחב היתה מוּטלת אשה, שלא ראה מתּחילה את פּניה, ועל גבּה השתּעשע ילד קטן. הם לא הרגישוּ בּוֹ. אבל יוֹסיל ראה מיד שזוֹהי מלכּה, בּת בּעל־הבּית. בּרגע הראשוֹן נתבּלבּל. לא פּילל לראוֹת את זוֹ האשה הגאיוֹנה, שאף בּשעה שהיא מדבּרת אליך הריהי רוֹאה אוֹתך כּמוֹ מרחוֹק, כּמוֹ מגבוֹה, וּמהממת אוֹתך בּיפיה השליט, – לא פּילל לראוֹתה שטוּחה לפניו על הקרקע, מתבּוֹססת בּשׂמלותיה, ששוּליה הארוּכּים פּרוּשׂים סביבה על השטיח בּרשלנוּת של קלוּת־ראש וּמגלים עד לברכּיהן את רגליה הארוּכּוֹת והדקוֹת כּרגלי ילדה; שׂערוֹתיה שהיו ארוּגוֹת בּקוי החמה, סתוּרוֹת היוּ ושפוכות סביב לראשה כּשלוּלית של זהב יצוּק. כּפתּוֹריה העליוֹנים של חוּלצתה היוּ מוּתרים והחשׂיפוּ בּמקצת את לבּה. בּנה היה שטוּף בּמשׂחק עם אמוֹ ולא הרפּה ממנה: תּוֹך כּדי פּטפּוּט ולהג עליז, הוּא מטפּס ועוֹלה עליה, יוֹשב רכוּב ונוֹפל, ושוּב עוֹלה, מתפּלש בּשוּליה, נצמד אל גוּפה מתּוֹך בּוּלמוּס של שוֹבבוּת, וּשניהם צוֹחקים… יוֹסיל מבולבּל אמר להרתע לאחוֹר, וּבכל זאת לא זז ממקוֹמוֹ. יוֹפי חדש, לא רגיל ריתּק אליו את עיניו. לא היה זה אוֹתוֹ יוֹפי יהיר, מצוֹדד וּמדכּא כּאחד אלא אחר. היה בּוֹ מה־שהוּא מן הנשיוּת, מן האמהוּת.

פּתאוֹם, כּאילוּ על־ידי איזוֹ דחיפה, הרתּיעה האשה, הגבּיהה את ראשה, ראתה אוֹתוֹ וּמפּיה פּרצה קריאת “אוֹ!” קצרה. מיד ניערה מעליה את ילדה, נזדקרה על רגליה, בּידים זריזוֹת ונמהרוֹת פּרפה את חוּלצתה, סידרה איך־שהוּא את שׂערוֹתיה על ראשה, ונתקרבה אצלוֹ.

יוֹסיל נתבּלבּל עוֹד יוֹתר. בּלשוֹן עמוּסה הסבּיר לה לשם מה בּא והיאך נכנס לכאן. ראתה את מבוּכתוֹ הגדוֹלה, וחייכה חיוּך דק שנעלם מיד. אפרים, אמרה לוֹ, היה כּאן לפני שעה קלה, שׂיחק עם הילד ויצא. קרוֹב לודאי שהוא יוֹשב עתּה בּביתוֹ. יוֹסיל הוֹדה לה, ולא זז ממקוֹמוֹ. חשק לשמוֹע עוֹד את קוֹלה. איזה קוֹל מתוֹק לה!

עמדה כּנגדו, כּששתּי ידיה מוּפשלוֹת לאחוֹריה, נשענת בּגבּה אל מזוּזת הדלת. הסתּכּלה בּוֹ ושתקה. הוּא ידע שהיא ממתּינה עד שילך. ואף־על־פּי־כן לא הלך. עמד, ולא ידע מה לעשׂוֹת בּשתּי ידיו.

– מספּרים שאדוֹני עוֹמד לנסוֹע מכּאן? – אָמרה בּשאלה.

– הן. אני עוֹמד לנסוֹע מכּאן. לקוֹבנה.

– ללמוֹד?

– הן, ללמוֹד.

– הרי זה טוֹב! הרי זה טוֹב… אתּם הצעירים, זוֹהי חוֹבתכם… לא להיוֹת כּמוֹ הוֹריכם… כּל זמן שאדם צעיר וחייו לפניו…

– הן. – הסכּים. ולא ידע למה הסכּים. דבריה לא היוּ בּרוּרים כּל צרכּם. ואף־על־פּי־כן נדמה היה לוֹ משוּם־מה שאלוּ הם דברים חשוּבים ועמוּסי־ענין.

רעש ההמוֹן בּחוּץ, שכּל הזמן היה תּלוּי בּאוירוֹ של הבּית, נשמע עכשיו מתּחת לחלוֹנוֹת הפּתוּחים.

– מה זאת? – שאלה מלכּה נבעתת לאחר שהקשיבה שניה אחת.

– אלוּ הם אבוֹת ואמהוֹת שילדיהם “נחטפוּ” היוֹם… – וּבמתכּוין הוֹסיף – על־ידי שליחי הקהל…

הצליפה עליו מבּט מהיר וקוֹדר:

– הקהל? לא, דוֹמני שהם שלוּחי הממשלה…

לא העיר על זאת יוֹסיל כּלוּם.

– מה טוֹב שאבּא אינוֹ בּבּית… שכּבר נסע! – אמרה בּינה־לבין־עצמה.

עננה נקשרה אל פּניה. הסתּכּלה בּצפּרני ידיה ושתקה. זמן רב שתקה. ויוֹסיל מדמה היה בּאוֹתוֹ זמן שאשה זוֹ, חייה, רחשוֹשי נפשה וּפיה מהאי גיסא, והמוֹן אוּמלל שבּחוּץ מאידך גיסא – שני דברים שוֹנים, שני עוֹלמוֹת שוֹנים הם וּרחוֹקים.

הגבּיהה את ראשה ותלתה בּוֹ עיניה.

– הרחק מכּאן? – שאלה אוֹתוֹ פּתאוֹם לאחר שניוֹת אחדוֹת – כּלוֹמר, נסיעתוֹ של אדוֹני…

– הן, הרחק למדי – השיב בּשביל להתפּאר.

– אני מקנאה בּאדוֹני – אמרה פּתאוֹם.

– הה! – קרא – מה יש לקנא בּי? גברתּי כּבר היתה בּחוּצה־לארץ, ראתה וּמכּירה את העוֹלם הגדוֹל, ואני לא יצאתי עדיין מתּחוּמה של מינסק; גברתּי כּבר גמרה את הגימנסיה ואני צריך עדיין להתקין עצמי בּשביל להכּנס בּה.

– לא זאת, לא זאת… אדוֹני עוֹד הרבּה לפניו, עוֹד הכּל לפניו… לי אין מקוֹם לנסוֹע, ולא לשם מה… אם האויר בּבּית נעשׂה מחניק ואי אפשר לפתּוֹח את החלוֹנוֹת, חייב אדם לעזוֹב את הבּית, לצאת החוּצה. הנה אדוֹני יכוֹל לצאת, הוּא יוֹצא…

רק עכשיו נשׂא יוֹסיל את עיניו אליה. נשתּוֹמם מאד לראוֹת לפניו אשה עצוּבת־רוּח. עיניה הזוֹרחוֹת הסתּכּלוּ בּוֹ בּפשטוּת־של־אמוּן וּבעגמת־געגוּעים כּזוֹ, נוֹגעת עד הלב. שוּב שתיקה של שניוֹת מספּר.

פּתאוֹם כּאילוּ נזכּרה והתחרטה על גילוּי־נפשה; עיני התּכלת שלה שוּב זרחוּ בּברק קר ורחוֹק. הזיזה את עצמה מן המזוּזה ואמרה:

– אני כּמעט בּטוּחה שאפרים יוֹשב עתּה בּביתוֹ. וודאי שישׂמח מאד לראוֹת את אדוֹני.

החוָה לה קידה וּבלא להשמיע מלה יצא.

“לא, – הרהר יוֹסיל משיצא אל החצר – כּהוּת־רוּחה של מלכּה ויללת האמהוֹת לילדיהן אינם שני דברים שוֹנים; אלוּ הם רק שני חוּטים שוֹנים בּמסכת־רקמה אחת של חַיינוּ העלוּבים…”. בּמידה שהלך ונתקרב אצל האגף של אפרים, בּה־בּמידה הלכה והבהירה משוּם־מה לנגד עיניו דמוּת דיוֹקנה של חנה, שהשרתה בּוֹ איזוֹ מנוּחה, שהיה בּה מן הריפּוּי לנפשוֹ העגוּמה, וּבה־בּמידה החויר ונדחה מפּניה זיו האיקוֹנין של מלכּה הלוּטה כּהיוֹן של בּין־השמשוֹת…

פּתאוֹם שמע מאחריו את אפרים קוֹרא לוֹ. אפרים עמד על גבּי האכּרים העוֹבדים בּריצוּף החצר והשגיח על מלאכתּם; יוֹסיל לא הרגיש בּוֹ בּעברו על פּניו טרוּד בּהרהוּריו, ואף הוּא לא הרגיש בּיוֹסיל אלא כּשזה עמד להיכּנס אל דירתוֹ.

מיהר יוֹסיל ונתקרב אצלוֹ. מצא אוֹתוֹ רענן, וּמתרגש; מפּאת התרגשוּתוֹ עלה סוֹמק בּלחייו ועיניו התּיזוּ ניצוֹצוֹת של חיים ועלוּמים. אוֹתה שעה היה האספסוּף שבּרחוֹב עדיין הוֹמה ורוֹעש מאחרי שער החצר, שהיה סגוּר… וּמיד הרגיש יוֹסיל שנפשוֹ קניטה מהתעוֹררוּת־שׂמחה זוֹ של חברוֹ.

– אה! בּאת? – קרא אליו אפרים עוֹד מרחוֹק – סוֹף־סוֹף… ואני חכּיתי לך. הרי לא תּסע בּלא נטילת בּרכה ממני… אבל מה אתּה מסתּכּל בּי כּך?

– איך זה “כּך”?

– כּאדם שנטרפה ספינתוֹ בּים.

חייך יוֹסיל חיוּך מאוּנס, ואמר:

– ואתּה מסתּכּל בּי כּאדם שחזרה ספינתוֹ טעוּנה כּל חמדה.

אפרים צחק.

– האמנם? האמת היא שכּל הבּוֹקר היתה רוּחי טוֹבה עלי. איני יוֹדע מפּני מה… אף־על־פּי שכּל הבּוֹקר הייתי טוֹרח וּמתיגע עם האנשים הללוּ. רוֹאה אתּה מה שאני עוֹשׂה כּאן? מרצפת! מעכשיו אפשר יהיה לעבוֹר אל בּיתי בּלא חשש, אף בּימי הגשמים. אני אוֹמר לך, תּענוּג! – מרוֹב הנאה וקוֹרת־רוּח מעצמוֹ חיכּך יד בּיד – אבּא עיקם את חטמוֹ, ריטן, ריטן, ונסע לוֹ. וּבינתים אספּיק לגמוֹר את כּל המלאכה עד שיחזוֹר. מה אתּה אוֹמר? יפה יהיה כּאן? – וּבלחש – ולעבוֹר לשם, אל בּית־הכּבוֹד, בּרפש שהיה כּאן, אינך יוֹדע כּמה קשה היה…

ראה בּפני יוֹסיל שאין הוּא משתּתּף עמוֹ בּהתפּעלוּתוֹ כּל עיקר, הניע עליו ידוֹ ואמר:

– אבל מה לך וּלכל הענין הזה? נכָּנס אצלי ואני אראה לך שיר קטן אחד שכּתבתּי. כּמדוּמני לא רע. רוֹצה אתּה?

– בּבקשה, בּבקשה…

אפרים נתן פּקוּדוֹת אחדוֹת לפּוֹעלים קוֹדם לפרישתוֹ, ואחר נכנסוּ שניהם.

יוֹסיל גמגם דברי שבח סתמיים על השיר שלא נכנס לאזנוֹ. אפרים דעתּוֹ היתה נוֹחה, והכּיר לחברוֹ טוֹבה על המחמאוֹת הקטוּפוֹת. פּתאוֹם אמר לוֹ:

– אילוּ ידעתּ, יוֹסיל, כּמה אנוּ מקנאים בּך… כּולנוּ מקנאים בּך!

יוֹסיל הפשיל פּניו כּלפּי התּקרה וצחק צחוֹק עצבּני ממוּשך. פּתאוֹם הפך את פניו אל חברוֹ:

– מה אתּם מקנאים בּי?

– מה הצחוֹק הזה, איני מבין. אתּה נוֹסע לראוֹת את העוֹלם, לקנוֹת דעת והשׂכּלה, ואנוּ כּאן מה בּסוֹפנוּ? טרטים, הוֹלכי בטל… אבל, אין בּכך כּלוּם! טוֹב שאחד מאתּנוּ לפחוֹת ימריא למרחקים…

– אילוּ מרחקים הם אלה? וּמהוּ “העוֹלם הגדוֹל” שאראה? מה בּין מינסק וּבין קוֹבנה?

– כּלך לך עם המרה־שחוֹרה שלך… למה זה נוֹסע אתּה אם בּיטוּל כּזה יש בּך? לא! בּהשׂכּלה שאתּה עתיד לקנוֹת וּבדרך החיים החדשה לעתיד לבוֹא – בּדברים אלה יש ויש לקנא…

יוֹסיל שמע את דברי אפרים וּבוֹ־בּזמן היה מהרהר את הרהוּריו שלוֹ. פּתאוֹם הרתּיע על מקוֹמוֹ, עד שה“ישישה” נאנחה תּחתּיו, ואמר:

– המרחקים, המרחקים… כּוּלנוּ כּך, רוֹאים את הצלחתנוּ אי־שם בּמרחקים… אוֹהבים אנוּ לנדוֹד, תּמיד לנדוֹד… החכמה והדעת, הה, כּן… אתּה מבין? אין אני נגד ההשׂכּלה, בּוַדאי וּבוַדאי… אבל אין צוֹרך לגזם! כּאילוּ החכמה והדעת מרבּוֹת שׂמחה בּעוֹלם. מה שאמר קוֹהלת בּענין זה, אתּה יוֹדע. גם רוּסוֹ כּתב מחקר גדוֹל נגד הציויליזציה. אבוֹתינוּ לא השתּוֹקקוּ להשׂכּלה ואת הנדוּדים לא אהבו, ואף־על־פּי־כן דוֹמני שהיוּ יוֹתר מאוּשרים מרבּים מן המשׂכּילים…

– אבוֹתינוּ…

יוֹסיל נזדקר ממקוֹמוֹ, ו“הישישה” שלחה אחריו נהימת הקלה ממוּשכת. התחיל פּוֹסע אילך ואילך, כּשהוּא מטרף בּזרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת וּמדבּר כּמוֹ בּינו־לבין־עצמוֹ:

– וּבדרך כּלל… וכי יש לך אדם בּעוֹלם שנהיר לוֹ דרך האוֹשר האמיתּי? אפשר בּאמת הדין עם בּעלי המוּסר האוֹמרים שהמאוּשר האמיתּי הוּא מי שמסתּלק מכּל שׂמחה ואוֹשר בּשביל שׂמחתם ואשרם של אחרים. לעוֹלם אין אנוּ נוֹתנים את דעתּנוּ לחשוֹב על הענין הזה. יש אשר נדמה לי כּי האוֹשר האמיתּי בּא עקב הצער…

– פילוֹסוֹפיה זאת שגבה מרוּח בּינתי.

– יוֹסיל צחק:

– אינך מבין? אף אני איני מבין…

וּשניהם צחקוּ.

אחרי זמן־מה אמר יוֹסיל:

– בּדרך כּלל… איני יוֹדע איך אתּה, אבל אני אחרי שׂמחה גדוֹלה, אחר איזוֹ שׂמחת אוֹשר גדוֹלה, תּוֹקפתני תּמיד איזוֹ עצבוּת, שאין לשער! כּאילוּ איזה צל נוֹפל על הנפש מכּל שׂמחה גדוֹלה… פּעם אחת הייתי מאוּשר אוֹשר של אמת, אבל הדבר היה לפני ימים רבּים רבּים מאוד, בקטנוּתי, רצוֹנך, ואספּר לך.

עמד לפני אפרים כשהוּא נשען באחוֹריו על השוֹלחן, וידיו בּתוֹך כּיסי מכנסיו, והמשיך:

– פּעם אחת… כּד הוינא טליא… אהבתי ילדה קטנה אחת. אל תּצחק, זאת היתה אהבה רבּה שלא תּמצא כּמוֹתה בּין הגדוֹלים. שנינוּ היינוּ אז קטנים. יוֹם יוֹם היתה בּאה אצלי, אוֹ אני הייתי בּא אצלה, והיינו משׂחקים יחד. זוֹכרני שהיינוּ פּוֹרשים לאיזוֹ פּינה מוּצנעת מעיני הבּריוֹת, מתיחדים שם לשעוֹת מרוּבּוֹת, אבל איני זוֹכר בּמה היינוּ עסוּקים. מי יעמוֹד בּסוֹד קטנים וּמי יבין על מה הם מתלחשים, חבוּיים בּפינתם המסוּתּרת? זוֹכרני, כּשהיתה חברתּי בּאה בּחוֹרף מן החוּץ, רגילה היתה לחכּך את לחיה בּלחיי כּדי להתחמם. זכוּרני משׂחק אחד שנתחבּב עלינוּ: היינוּ עוֹמדים אצל זגוּגית החלוֹן הנמוּך של חדר־הבּישוּל שלנוּ, היא בּחוּץ ואני בּפנים, ולוֹחצים את פּנינוּ אל הזגוּגית, חוֹטם כּנגד חוֹטם, שׂפתים כּנגד שׂפתים… עתּים היינוּ גם מתנצים, מקניטים זה את זה, עוֹלבים זה בּזה, וּבוֹכים מרוֹב צער אבל לא היתה מחלוֹקת בּינינוּ שלא בּאה לשם השלוֹם, הסליחה והחיבּה שלאחר כּך… אוֹתם הימים זכוּרים עלי לטוֹבה. אז אהבנוּ בּאמת ולא ידענוּ שאוֹהבים, היינוּ מאוּשרים בּאמת ולא ידענו בּאשרנוּ… כּך דרכּוֹ של האוֹשר: אנוּ מרגישים בּוֹ אלא לאחר שחלף ועבר כּצלן של דבוֹרים…

יוֹסיל לא ידע מפּני מה עלה פּתאוֹם על לבּוֹ זכר־ילדוּת רחוֹק זה, וּמפּני מה סיפּר אוֹתוֹ לאפרים, הוֹאיל וזה שתק, הוֹסיף:

– אפשר שהימים והלילוֹת שאתּה שקוּד בּהם על מלאכת השירה יהיוּ זכוּרים לך פּעם מתּוֹך געגוּעים, כּזמן של אוֹשר גדוֹל, שאבד אבדה שאינה חוֹזרת…

– כּלוּם עוֹלה על דעתּך שאחדל פּעם מכּתוֹב שירים?

– איני יוֹדע… אבל השירים הללוּ על אהוּבתך… תּמיד אוֹתוֹ הפּזמוֹן. צריך אתּה לשׂים קץ לזה!

– הכיצד? למה צריך אני לשׂים קץ?

– שמע! הרי זה סוֹד גלוּי מיהי זוֹ הנערה שבּשיריך. דעתּי היא, שבּמקוֹם השירים הללוּ, מוּטב שתּיכּנס עם אהוּבתך לחוּפּה, בּאמת…

הוּא צחק לדברי עצמוֹ. בּלבּוֹ הרי ידע שהדבר לא יקוּם ולא יהיה, שחנה תּשמוֹר לוֹ, ליוֹסל, את הבטחתה…

אבל אפרים לא צחק. התבּוֹנן אל צפּרני ידיו, כּמוֹ שעוֹשׂה אחוֹתוֹ, בּשעה שהיא שקוּעה בּהרהוּרים ושתק זמן־מה. ואחר אמר, בּלא שהגבּיה את עיניו, בּקוֹל נמוּך וּמתּוֹך כּוֹבד־ראש חמוּר:

– אני איני יכוֹל לישׂא אשה…

– מפּני מה?

– לפי שעה… יוֹדעני שאם אשׂא אשה, אהיה אבוּד… ריחיים על הצואר, דאגת פּרנסה, ילדים, אתּה יוֹדע… וסוֹף… וסוֹף… שאהיה חנוָני אוֹ ספסר אוֹ מה־שהוּא דוֹמה לזה. ואני איני רוֹצה בּזאת! נפשי סלדה מן הפּרנסוֹת היהוּדיוֹת שלנוּ…

– אני מבין, אני מבין. אבל הרי חייב אדם לעשׂוֹת משהוּ בּחייו. וּמה אתּה חוֹשב לעשׂוֹת? השירים אינם עסק…

– איני חוֹשב כּלוּם. איני יוֹדע… – וּבחיוּך עצוּב מאד – כּן, השירים אינם עסק…

– מפּני מה לא תּסע גם אתּה ללמוֹד? הרי אתּה מקנא בּי. שמע, נסע יחד, בּאמת!…

אפרים נענע בּעצבוּת ראשוֹ:

– לא. את זאת לא אוּכל. ממוֹני בּיד אבּא, ולחיוֹת חיי רעב מסוּפּקני אם אוּכל. וגם אבּא… לא אוּכל להביא עליו את הפּוּרענוּת הזאת. אינך יוֹדע את אבי.

יוֹסיל ידע שלגבּי ר' פּיני היתה זוֹ פּוּרענוּת גדוֹלה אבל הוּא גם ידע שאין זוֹ אלא עלילה לבד בּיד אפרים, ועיקר העיכּוּב הוּא שאין לבּוֹ מאז וּמתּמיד אל הלימוּדים; מעוֹלם לא היתה חביבה עליו הישיבה באהלה של תּוֹרה…

אחר שתּים־שלוֹש שניוֹת של שתיקה הוֹסיף אפרים:

– דיבּרת קוֹדם על האוֹשר ועל הצער הכּרוּך בּעקבוֹ. כּלוּם אני איני רוֹצה בּהצלחה ואוֹשר כּמוֹך, ואפילוּ עם תּבלין של צער? אבל עדיין לא מצאתי את הדרך. אדרבּה, שמא אתּה יוֹדע?

אפרים הרי היה לפני שעה קלה כּל כּך מאוּשר, והוּא לא ידע. עכשיו עמד נעצב מאד ואוֹבד עצוֹת. יוֹסיל לבּוֹ נקפוֹ על שבּא וערבּב על חברוֹ את שׂמחת החיים.

– אוֹמר לך את האמת – אמר לוֹ כּדי לישב את לבּוֹ – בּלבּי איני מאמין בּיוֹתר שבּהשׂכּלה ניוָשע כּוּלנוּ. תּמיד תּימצא עלילה בּיד צוֹררינוּ להשיבנוּ עד דכּא. אלא מה… אין לנוּ בּרירה. אין דרך אחרת אלא ההשׂכּלה. הרי זה סוֹף־סוֹף קצת אוֹר לנפש. הכרח לנוּ לבקש מנוֹס איש איש בּקרן־הזוית הקטנה שלוֹ, בּהצלחתוֹ הקטנה בּחיים… האוֹשר הגדוֹל, האמיתּי, לא בּשבילנוּ נברא. איך יכוֹל אדם מישׂראל להיוֹת מדוּשן עוֹנג בּשעה שאפילוּ טפּנוּ אינוֹ בּטוּח בּשלוֹמוֹ וּבחייו… איזה מעגל־כּישוּף סגר עלינוּ…

– הן, מעגל כּישוּף…

– ואין בּידנוּ לפרוֹץ אוֹתוֹ!

– ואף־על־פּי־כן אני מאמין בּכוֹחה של ההשׂכּלה… בּה נוּכל סוֹף־סוֹף לשבּוֹר את הטבּעת המכוּשפת, כּמוֹת ששברוּה היהוּדים בּמערב אירוֹפּה…

– אוּה, היהוּדים בּמערב אירוֹפּה… אל תּטעה, יקירי, הדבש שהם מלקקים שם… אין לקנא… איך שהוּא, היה שלוֹם, אפרים!

שני החברים התחבּקוּ והתנשקוּ. אפרים התפּעם מאוד. יוֹסיל אף הוּא היה נפעם, וּמשראה בּעיני חברוֹ מנצנץ משהוּ דוֹמה לדמעוֹת, נתבּלבּל והבּיט לצדדין…

אוֹר ליוֹם יציאתוֹ לדרך, הלך יוֹסיל להיפּטר מבּני בּיתו של ר' זוּסיל. לצערוֹ נתעכּב אברהם אלי' בּדרך ולא חזר לאוֹתוֹ יוֹם. קיילה עמדה בּחדר־הבּישוּל והכינה את העיסה לכעכי־הבּיצים שהיא מוֹכרת בּשוּק וּבשטיבּל של החסידים. בּחדר הגדוֹל מצא את ר' זוּסיל ואת בּתּוֹ ישוּבים זה מוּל זה לפני השוּלחן ונר דלוּק בּיניהם. ר' זוּסיל למד את פּרקוֹ בּגמרא, וכסף זקנוֹ הבהיק כּנגד אוֹר הנר והשתּפּך בּרוֹך על גבּי דפּי הגמרא הכּחלחלים עם הזויוֹת התּפוּחוֹת והמסוּלסלוֹת כּלשהוּ מרוֹב יָשנם; חנה, כּדרכּה בּשעוֹת ערבית, עסוּקה היתה בּתפירה, וּפניה כּבוּשוֹת בּין אוֹר וצל. רק מצחה הלבן הבהיק בּצחוּתוֹ מתּחת לשחוֹר שׂערוֹתיה.

בּחשאי מוֹשך ניגוּן הגמרא של ר' זוּסיל. את המלים הוּא הוֹגה בּקוֹל כּבוּש, כּמעט דרך החוֹטם. והניגוּן הוֹלך בּנחת וערב לאוֹזן. הסוּגיה חמוּרה, והוּא מתוַכּח וּמתנצח עם עצמוֹ; הוּא בּוֹנה, סוֹתר, מקשה, מתרץ. רגע הוּא עוֹמד תּוֹהה ולבּוֹ חלוּק עליו, מפּני שדרכּוֹ נשתּבּשה בּקוּשיוֹת ותימוֹת חדשוֹת, ורגע שלאחר מכּן, הוּא מנגן בּגיל כּמנצח: הקוּשיוֹת אינן קוּשיוֹת והתּימות אינן תּימוֹת, והכּל אתי שפיר… ואז הוּא מחליק בּנעימה מרוֹב מתיקוּת עד כּלוֹת הנפש.

כּשנכנס יוֹסיל ואמר “ערב טוֹב”, לא הרגיש בּוֹ ר' זוּסיל מתּחילה; וּמשהרגיש בּוֹ שהוּא עוֹמד בּצל, הפסיק ממשנתוֹ, פּרשׂ את מטפּחתוֹ על הגמרא ואמר:

– אה, יוֹסיל? אתּה הוּא זה? ערב טוֹב לך, שנה טוֹבה לך! למה תּעמוֹד כּעני בּפתח? בּוֹא, טוֹל כּסא ושב.

נטל יוֹסיל כּסא, קירב את עצמוֹ אל השוּלחן, וישב בּין האב וּבתּוֹ. זוֹ השפּילה יוֹתר מן הצוֹרך את ראשה אל מלאכתּה.

– בּיטוּל תּוֹרה. – אמר יוֹסיל, כּמי שלבּוֹ נוֹקפוֹ על עבירה שהוּא גוֹרם.

– “לכּל זמן”. – השיב ר' זוּסיל, שידע לשם מה הוּא בּא.

ישבוּ ושתקוּ. אבל השתיקה היתה קשה על יוֹסיל, ואמר:

– חנה מתבּשׂמת מדברי תּוֹרה; סוֹף שתּהא למדנית.

חנה הגבּיהה את עיניה והסתּכּלה בּוֹ רגע אחד, כּתמהה על שהוּא משגיח בּה, ושוּב השפּילה אוֹתן.

– איני מבינה כּלוּם – אמרה – בּתלמוּדוֹ של אבּא. אבל אני אוֹהבת לשמוֹע את אבּא לוֹמד. עוֹד בּקטנוּתי הייתי רגילה להקיץ בּלילה אוֹ בּבּוֹקר עם השכּמה ולשמוֹע את קוֹלוֹ של אבּא כּשהוּא לוֹמד. ניגוּנוֹ משתּפּך בּכל האברים.

דברי הבּת גרמוּ לר' זוּסיל קוֹרת־רוּח. החליק בּכפּוֹ את זקנוֹ והשהה את עיניו הטוֹבוֹת והמלאוֹת חיבּה על בּתּוֹ.

– כּסבוּרה אתּ – אמר אליה בּחיוּך – שאתּ נהנית מניגוּני בּלבד, ואינך אלא טוֹעה. אין לך דבר בּעוֹלם שאין לוֹ ניגוּנוֹ שלוֹ, ניגוּן בּלא מלים, ניגוּן בּדממה… וּבשעה שאתּ שוֹמעת בּלילה את ניגוּן התּוֹרה, אתּ נהנית מניגוּנוֹ של כּל העוֹלם, מניגוּנה של הדממה שבּלילה, של אוֹר נרי הבּוֹקע אל חדרך דרך סדקי המחיצה, של החשיכה, של הצינה והרוּח שבּחוּץ ושל החמימוּת שבּבּית ושל… הכּל!…

חנה נשׂאה את עיניה אל אביה בּתמיהה:

– איני מבינה, אבּא…

– המתּיני, המתּיני, בּתּי, ואסבּיר לך. הענין עמוֹק. מוּבא בּספרים הקדוֹשים שהעוֹלם וּמלוֹאוֹ לא נבראוּ אלא בּזכוּת התּוֹרה הקדוֹשה. התּוֹרה היא כּלי אוּמנוּתוֹ של הבּוֹרא יתבּרך, שהיה מבּיט בּתּוֹרה, כּמוֹ האוּמן בּדפתּראוֹת וּבפנקסאוֹת שלוֹ, וּבוֹ בּורא את העוֹלם. “בּראשית בּרא אלוֹהים”, ואין ראשית אלא תּוֹרה, כּמוֹ דאת אמר: “ה' קנני ראשית דרכּוֹ”… ואילוּ בּשעה שיהוּדי יוֹשב ועוֹסק בּתוֹרה, האוֹתיוֹת הקדוֹשוֹת קמוֹת לתחיה, מקבּלוֹת חיוּת, עוֹמדוֹת וּמתעטרוֹת בּנשמתין חדתּין, שׂמחוֹת וּמאירוֹת בּשׂמחה של יצירה, מפּני שמתּוֹך עסקה של תּוֹרה מתחדש עליהן טעמוֹ של מעשׂה בּראשית, כּמוֹ שנאמר: “מחדש בּטוּבוֹ בּכל יוֹם מעשׂה בּראשית”… בּטוּבוֹ, נאמר! ואין “טוב” אלא תּוֹרה, כּידוּע, כּמוֹ שאמר דויד המלך עליו־השלוֹם: “וטוב לי תּוֹרת פּיך”… עכשיו מבינה אתּ? משׂמחת התּוֹרה ניצוֹצוֹת ניתּזין ומתפזרים בּכל העוֹלם, בּאוֹר הנר הדלוּק לפני הגמרא, בּחוֹשך שמסביב, בּצינה שבּחוּץ וּבחוֹם שבּבּית, ואפילוּ בּצרצר שבּכּוֹתל… בּכּל… כּל העוֹלם ממשיך עליו מאוֹר התּוֹרה וּמשׂמחתה, ואתּ, חנה’לי, שוּתּפת עם כּל העוֹלם בּהנייתך מניגוּן הגמרא. יש נשמוֹת אטוּמוֹת וסוּמוֹת, רחמנא ליצלן; ואילוּ הנשמה שלך פּקוּחה וקוֹלטת את הניצוֹצוֹת… עכשיו מבינה אתּ?

היא גם עכשיו לא הבינה, כּמוּבן, אבל כּדי שלא להטריח על אביה נענעה לה ראשה. יוֹסיל, שגם לוֹ לא היוּ הדברים מוּחוָרים כּשׂמלה, נזדרז לגלגל את הדברים אל ענין אחר. התחיל מספּר בּחיימ’קה.

– סבוּרני – אמר ר' זוּסיל – שהסכּנה כּבר עברה, שאין חטפנים מצוּיים בּעיר… אפשר, כּמדוּמני, כּבר לקיים בּוֹ את הכּתוּב: “ושבוּ בנים לגבוּלם”.

הלך ר' זוּסיל אל חדר־הבּשוּל ליטוֹל שם גחלת בּשביל מקטרתּוֹ, ואגב בּישׂר שם את אשתּוֹ שיוֹסיל בּא. האשה כּיון ששמעה את זאת, הניחה את מלאכתּה וּפרצה אל החדר הגדוֹל כּוּלה מלוּכלכת, פּניה מקוֹמוֹת מוּרבּצוֹת קמח וּמקוֹמוֹת מפוּחמוֹת, ועיניה משוּלהבוֹת מאוּרה של הכּירה. פּרצה בּסוּפה, עם שהיא מזדרזת לשלשל את שרווּליה המוּפשלים:

– בּאת להפּרד מאתּנוּ? יפה עשׂית, יוֹסיל, שלא התבּיישתּ בּקרוביך העניים וּזכרתָּם.

– ה' עמך, דוֹדה, מה אתּ סחה?

– בּימינוּ קרוֹב עני אינוֹ יחוּס־משפּחה חשוּב.

– אמא! – קראה חנה בּקוֹצר־רוּח – אתּ רוֹאה שהוּא בּא להיפּרד, למה זה אתּ מדבּרת כּך, כּבאה עליו בּטרוּניה?

– הוּא בּא להיפּרד? הוּא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? זכוּת גדוֹלה היא, בּוַדאי… מקוֹדם חזר על כּל הפּתחים בּמינסק, ואת הדוֹד והדוֹדה השאיר לאחרוֹנה.

ר' זוּסיל שנכנס אוֹתה שעה מחדר־הבּישוּל עם המקטרת המעשנת בּפיו, בּיקש להפיס דעתּה של אשתּוֹ:

– רוֹאים בּך שלא למדת מדרש; אלמלא כּך היית יוֹדעת שאחרוֹן אחרוֹן חביב.

קיילה עיקמה פּניה ונענעה ראשה כּנגדוֹ בּלעג:

– פּשיטא! עליך גם האחרוֹן חביב וגם הראשוֹן חביב. וכי יש מי שאינוֹ חביב עליך? – ושוּב פּנתה אל יוֹסיל – וחיימ’קה שלי עדיין לא קצה נפשכם בּוֹ?

– זה עתּה דיבּרנוּ בּוֹ. לפי דעתּי מוּטב שישהה עוֹד אצלנוּ. אין השעה דוֹחקת.

– וּמי כּאן ה“חכם” שבּהגדה שאמר להחזירוֹ? – שאלה קיילה בּחרדה וירתה כּלפּי בּעלה וּבתּה מבּטי־זעם, כּחיה רעה שגירוּה והיא עוֹמדת וּבוֹחרת בּלפּידי־עיניה את טרפּה.

ר' זוּסיל לבש עוֹז ואמר:

– זה אני… אני אמרתּי שהסכּנה, כּמדוּמני, כּבר עברה.

קיילה שוּב עיקמה את פּיה ונענעה ראשה כּלפּי בּעלה, מתּוֹך רחמים על חסר־דעה זה, עם שהיא רוֹטנת כּלפיו: “מהממ… הסכּנה, כּמדוּמה לוֹ, עברה”… הטיחה בּוֹ מבּט מלא בּוּז, שהיה בּוֹ כּדי להשיב עד דכּא אפילוּ את הגאוָן שבגאוָנים. ואחר פּנתה אל יוֹסיל:

– אין צוֹרך להשגיח בּמה שהוּא מלהג שם. הילד יהא עוֹד שרוּי בּביתכם, אם אתּם לא תּטרידוּ אוֹתוֹ. לאו כּל אדם יכוֹל להיוֹת בּעל בּטחוֹן כּמוֹ זוּסיל – וּפתאוֹם נזכּרה וקראה בּיאוּש מתּוֹך ספיקת־כּפּים: – אוֹי ואבוֹי לי! הכּעכים שלי… – וּברחה אל חדר־הבּישוּל.

לאחר שהאם נסתּלקה מן החדר, אמרה חנה אל אביה בּקוֹל נמוּך וּבנחת, שאף היא סבוּרה כּמוֹתוֹ שמוּטב להחזיר את חיימ’קה. לא רק מפּני שהסכּנה כּבר עברה וּבטלה מן העיר, אלא בּשביל אברהם־אלי'. כּל פּעם כּשהוּא חוֹזר לשבּת מדרכּוֹ ואינוֹ מוֹצא את הילד בּבּית, קשה לראוֹת בּצערוֹ. והזקן הסבּיר ליוֹסיל, שבּשבּת, כּשאין כּל בּני־הבּית עוֹטרים את השוּלחן, בּנוֹ מיצר מאד ועוֹנג־השבּת מעוֹרב עליו.

– המסכּן, – העירה חנה – כּל השבוּע הוּא מטלטל את עצמוֹ על עגלוֹת מעיירה לעיירה, מחזר על אכסניוֹת, וּלכך מתאווה הוּא לפחוֹת בּשבּת, כּשהוּא שרוּי בּביתוֹ, לפצוֹת את עצמוֹ על הנדוּדים והבּדידוּת.

– לאו דוקא שבּת; אף בּימוֹת החוֹל, כּשמזדמן לוֹ לישב בּבּית, הוּא עוֹשׂה חוּלוֹ שבּת. לסעוּדה של תּפּוּחי־אדמה ודג מלוּח רוֹצה הוּא להיוֹת מיסב אל שוּלחן מכוּסה מפּה לבנה, מוּקף כּל בּני־הבּית, להאריך בּישיבה וּלהרבּוֹת שׂיחה… תּמוּהני אם לא מצאתם בּוֹ משהוּ… מעין… מעין נשמה של שבּת קוֹדש… כּנגד כּמה בּני־אדם שנשמתם חוּלין שבּחוּלין אפילוּ בּשבּת. משל לגוֹי שנכנס בּשוֹטוֹ, בּמגפיו המרוּפּשים, עם הריחוֹת הרעים של העיטרן והטיטוּן¹¹ הנוֹדפים ממנוּ, אל בּית יהוּדי, בּליל שבּת, בּשעה שזה מקדש על היין; כּלוּם אין שכינת השבּת מצטמצמת אז וּממעטת את עצמה מפּני החוּלין של הגוֹי? ועל אברהם־אלי' שלנוּ אני מעלה את הכּתוּב: “וחגוֹתם חג לה' שבעת ימים”, ענינו, שאם כּל שבעת הימים תּהיוּ בּחינת שוֹמרי קדוּשה, כּמוֹ בּשבּת קוֹדש, אז “חג לה'”, תּגרמוּ שׂמחת חג למקוֹם, דעת המקוֹם תּהא אז נוֹחה מכּם.

חייכה חנה ואמרה:

– מתּוֹך דבריך, אבּא, אני רוֹאה שאין לך אדם שאין בּוֹ ניצוֹץ… ניצוֹץ של קדוּשה.

ר' זוּסיל מצץ בּכל כּוֹח את קנה המקטרת, פּלט מפּיו רצוּעת עשן רחבה ועבה, ועיניו המצוּמצמוֹת היוּ מחייכוֹת חיוּך של מיסטוֹרין, כּמוֹ כּנגד מראה סמוּי־מן־העין של זיו קדוּשה, שנתגלה לוֹ לבדוֹ מבּעד לפרגוֹד העשן… אחר כּך פּנה אל יוֹסיל ואמר:

– אם כּן, אתּה נוֹסע לקוֹבנה? תּלמד שם בּ“שקוֹלס”¹² שלהם?

– מה לעשׂוֹת? – אמר יוֹסיל כּמתנצל – נמנינו וגמרנו שאני צריך לנסוֹע…

– אם כּך הסכּימה דעתּכם, הרי יפה, הרי יפה… קרוֹב לשער שעתיד אתּה להיוֹת רוֹפא, אם ירצה השם?

– אם ירצה השם, הן…

– הרי יפה, הרי יפה… פּיקוּח־נפש דוֹחה שבּת, וכל רוֹפא, אפילוּ בשׂכר, שלוּחוֹ של המקוֹם הוּא… איני חוֹשש ליראת השמים שבּך שמא, חלילה, תּוּצן… אבל ענין אחר הוּא התּוֹרה… ר' נחמן מבּרצלב היה אוֹמר: דע לך שחכמה גדוֹלה היא להיוֹת כּמוֹ בּהמה, בּחינת “כּל אשר נתן ה' חכמה בּהמה”, היינוּ שהוּא חכמה לעשׂוֹת עצמו כּבהמה, רצוֹנו־לוֹמר לא להתנשׂא וּלהתיהר בּחכמוֹת כּביכוֹל, אלא לעבוֹד את הבּורא יתבּרך בּתמימוּת, בּפשטוּת גמוּרה, בּלא שוּם חכמוֹת. טוֹב להיוֹת פּתי מאמין לכל דבר, אפילוּ בּשטוּיוֹת, כּדי להאמין יחד עם זאת גם בָּאמת, מלהיוּת “חכם” ולכפּוֹר בּכל השטוּיוֹת וההבלים, ועם זאת גם בָּאמת. החכמה הגדוֹלה שבּכל החכמוֹת היא שלא להיוֹת חכם כּלל.

– כּל אוֹתם החכמים בּעיניהם שׂנוּאים עלי תּמיד. – העיר יוֹסיל.

– המתּן! כּל אוֹתם החכמים אתּה הכּרתּם רק מרחוֹק וּבמקצת, על־פּי אוֹמד. אבל אתּה עתיד לשקוֹד על פּתחיהם וּלדעתּם מקרוֹב. הרבּה שלוּחים ליצר־הרע: כּבוֹד, ממוֹן, תּענוּגוֹת… אין חכם כּבעל הנסיוֹן… אם תּעמוֹד בּנסיוֹן, הרי יפה! אבל חוֹששני שהגמרא סוֹפה להיוֹת מוּנחת בּקרן־זוית… התּוֹרה היא תּריס לכמה דברים לא טוֹבים… וּבלבד שלא יהיוּ טרדוֹת העוֹלם־הזה והבלוֹתיו חוֹצצין… כּבר אמר הבּעש“ט ז”ל: אוֹי ואבוֹי שהעוֹלם מלא אוֹרוֹת וסוֹדוֹת נפלאים נוֹראים, וכף היד הקטנה עוֹמדת כּנגד העינים וּמעכּבת מלראוֹתם… ר' נחמן היה מדמה זה הענין בּמטבּע קטנה שכּשמחזיקים אוֹתה כּנגד העינים, היא מוֹנעת מלראוֹת הר גדוֹל…

– אני מקוה, ר' זוּסיל, שהמטבּע לא תּהא חוֹצצת בּיני וּבין הסוֹדוֹת והנפלאוֹת של הבּריאה.

– אבל לדידי, יוֹסיל… את זאת אני מחוּיב לוֹמר לך, לדידי התּפילה שקוּלה כּנגד תּלמוּד־תּוֹרה ואף יוֹתר מזה! עיקר גדוֹל הוּא התּפילה… ולאו דוקא בּ“מנין”… ודאי, אמירת “אמן”, “בּרוּך שמוֹ”, “קדוּשה”, – אין לזלזל בּכל אלה; אבל התּפילה בּיחידוּת היא סגוּלה להשתּוֹקקוּת אל הבּוֹרא. כּשאדם מתפּלל על הגאוּלה, על מחילת חטאים וכיוֹצא בּזה, הוּא מקפּל את נשמתוֹ בכלל ישׂראל. אבל פּעמים אין כּוָנת המתפּלל אלא התּפילה לבד, השׂיחה עם קוֹנוֹ… כּשאתּה מרבּה בּמשׂא־וּמתּן עם בּשׂם, אתּה מתבּשׂם מריחוֹתיו הטוֹבים, וּכשאתּה מרבּה משׂא־וּמתּן עם בּוּרסקי, הרי אתּה ממשיך עליך מריחוֹתיו הרעים; מתּוך שאתּה מרבּה שׂיחה בּכל יוֹם עם הבּוֹרא יתבּרך, הרי אתּה מתבּשׂם מקדוּשת שכינתוֹ…

לבּוֹ של יוֹסיל היה רחוּש בּרגשי חיבּה, תּמיהה והכּרת־טוֹבה לזקן הזה. שכּן קרוֹב היה בּעיניו שר' זוּסיל מגנה אוֹתוֹ בּלבּוֹ על שפּסק לבוֹא אל שיעוּריו ואינוֹ בּא להתפּלל בּ“מנין הותיקים”, כּמוֹ אפרים ויוֹשה וּכמוֹ שהיה נוֹהג גם הוּא לעשׂוֹת שנים הרבּה. וּלכך תּמוּה היה לשמוֹע את הזקן מדבּר אליו בּלשוֹן רכּה וּבעדינוּת, משׂיא לוֹ עצה, מזהירוֹ וּמשמיעוֹ דברי מוּסר, אבל בּעקיפי־לשוֹן וּבזהירוּת… ר' זוּסיל נתאהב על ידוֹ יוֹתר מתּמיד. לא התאפּק וקרא אל חנה:

– אלמלי היוּ כּל הבּריוֹת כּמוֹ אבּא שלך, היה העוֹלם מעוּלה ונאה יוֹתר.

חנה תּלתה בּיוֹסיל את עיניה האפוֹרוֹת והבּהירוֹת מתּוֹך הכּרת־טובה. והזקן צמצם את עיניו, הסתּכּל בּוֹ מבּעד לתימרוֹת העשן של מקטרתּוֹ, וּבאוֹתוֹ חיוּך־הרזין, כּאילוּ הוּא רוֹאה לפניו מראה מסטוֹרין, שאינוֹ נראה לעיני זוּלתוֹ.

יוֹסיל עמד להיפּרד. שמעה זאת קיילה ושוּב פּרצה מחדר־הבּישוּל כּשהיא משלשלת את שרווּליה וּמקנחת ידיה בּסינר. נתנה ליוֹסיל את ראשי אצבּעותיה וּברכה אוֹתוֹ בּכל טוּב, והעיקר שהמקוֹם יחזק את לבּוֹ בּיהדוּתוֹ, ויהיה יהוּדי טוֹב ושלא תּהיה להם בּוּשה ממנוּ. הזקן נשק לוֹ נשיקוֹת אחדוֹת מהירוֹת, טרוּפוֹת וּמרפרפוֹת, נוֹגעוֹת־אינן־נוֹגעוֹת, כּזרוּקוֹת בּאויר העוֹלם. יוֹסיל נתקרב אצל חנה שישבה אוֹתה שעה שחוֹחה על מלאכתּה, וּכאילוּ לא ראתה ולא שמעה כּלוּם.

– שלוֹם לך, חנה! – אמר וחש בּגרוֹנוֹ שהוּא משתּנק.

הוֹשיטה לוֹ ידה הקטנה והצוֹננת:

– דרך צלחה! תּצא בּשלוֹם ותחזוֹר בּשלוֹם – אמרה וּמיהרה להוֹציא מכּפּוֹ הלוֹהטת את כּפּה, כּאילוּ נכוותה בּאשה. ושוּב השפּילה את ראשה אל מלאכתּה.

יוֹסיל הפך פּניו לצאת. כּשהגיע אל הדלת שמע את הנערה קוֹראת אליו:

– המתּן, יוֹסיל! אני אלוה אוֹתך בּמקצת. בּחשכת הפּרוֹזדוֹר שלנוּ… לאָדם שאינוֹ רגיל…

הדליקה נר ויצאה אחריו אל הפּרוֹזדוֹר. מכּיוָן שנעלה מאחריה הדלת, כּבה הנר. וּשניהם נמצאוּ עוֹמדים זה אצל זה מלוּפּפים אפילה. ראשוֹ היה סחרחר עליו; מחשבתּוֹ נדממה, כּאילוּ טוּבּעה בּאפילה זוֹ. בּמקוֹם מחשבתּוֹ, דבר אחר פּעל בּוֹ. אחז את חנה בּשתּי כּתפיה, ואחר חיבּק את ערפּה ונשק לה בּפיה. ואז אירע דבר שפילל לוֹ פּחוֹת מכּל. לרגליו נפל על הקרקע פּמוּט־הנחוֹשת בּקוֹל חביטה אטוּמה, וּשתּי זרוֹעוֹת הנערה גיפּפוּ את ראשוֹ בּכוֹח, בּחזקה, בּרטט, וּשׂפתוֹתיה נצמדוּ אל שׂפתוֹתיו בּסערה, כּמוֹ מתּוֹך טירוּף־דעת של צמאוֹן. על לחייו נשרוּ טיפּוֹת רוֹתחין… ואחר כּך נתרוֹפפוּ ונשמטוּ ממנוּ ידיה. פּשט ידיו לחבּקה שוּב, אבל הן חיבּקוּ אויר. דלת הבּית נפתּחה וננעלה חיש מהר, וּמאחריה נעלמה דמוּת הנערה.

 

חֵלֶק שֵׁנִי: עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר    🔗

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר

(בראשׁית, ח' כ"ה)

פּרק תּשיעי    🔗

שבוּעים עשׂה יוֹסיל בּדרך ממינסק לקוֹבנה. שבוּעים היה מטלטל את עצמוֹ בּעגלוֹת, בּין אנשים שוֹנים, חסידים וּמתנגדים, סרסוּרים, סוֹחרים וּכלי־קוֹדש, רוּבּם אביוֹנים וּמיעוּטם אמידים, רוּבּם יוֹדעי־תּוֹרה ויראי־שמים וּמיעוּטם עמי־ארצוֹת וגסי־רוּח. מתּחילה היתה דעתּוֹ מבוּלבּלת עליו. זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שיצא בּדרך רחוֹקה. מיד, עם תּחילת נסיעתוֹ, כּבר ראה את עצמוֹ מעוּרטל מכּל ידיעה ונסיוֹן בּהוָיוֹת העוֹלם, וּפעמים עלוּב מחמת חוֹסר כּל הרגל להיוֹת מספּק את צרכי עצמוֹ ולהיוֹת מקפּיד על כּך שלא יהא חלקוֹ מקוּפּח בּין הבּריוֹת. כּשראה בּני־אדם מתנַצים וּמתכּתּשים בּגלל מוֹשב בּעגלה, אוֹ שנים אוֹחזים בּכר אחד בּאכסניה וּמריבים עליו, היתה נפשוֹ סוֹלדת, והיה מוַתּר מרצוֹן על זכוּתוֹ, וּבלבד שלא לבוֹא לידי מחלוֹקת. אוֹתם מבּני לויתוֹ שהיוּ למוּדים בּדרכים, עמדוּ מיד על טיבוֹ של אַברך זה, שהוּא טירוֹן בּהוָיוֹת העוֹלם. יש שהיוּ מרחמים עליו וּמתעסקים בּוֹ כּמוֹ בּתינוֹק בּן־יוֹמוֹ, משגיחים שלא ירמוּהוּ, משפּיעים עליו הרבּה עצוֹת ואזהרוֹת וּמטריחים עליו בּרוֹב טוֹבתם; ויש שהיוּ משתּמשים להנאתם בּאנינוּת־דעתּוֹ ודוֹחקים את רגליו מכּל מקוֹם. בּעגלה היה נמצא דחוּק אל מחוּץ לכּילה, אף־על־פּי שהקדים ושילם לבעל־העגלה למפרע בּעד מקום טוֹב בּפנים הכּילה; בּאכסניה היוּ מַקצים לו, מתּוֹך דברי שידוּל וריצוּי, מקוֹם לשינה דוקא בּחדר המסבּאה, על גבּי דרגש קשה, אף־על־פּי ששילם בּעד מיטה מוּצעת בּחדר־משכּב. תּמיד היוּ נמצאים זריזים מקדימים ותוֹפשׂים מקוֹמוֹ. כּל מקוֹם שהוּא בּא לשם, מתקהלים עליו יהוּדים רעבים מחוּסרי פּרנסה וּמציעים לפניו כּל מיני עסקים, תּיווּכים וסירסוּרים; וכל כּמה שהיה משתּדל להכניס אל לבּם שאינוֹ סוֹחר ואין לוֹ צוֹרך בּהצעוֹתיהם, לא היוּ שוֹמעים לוֹ. ואילוּ כּשהיוּ בּאים אצלוֹ רוֹכלים עניים למכּוֹר לוֹ דברי סדקית, לא היה יכוֹל לסרב וקוֹנה מהם דברים שאין לוֹ כּל צוֹרך בּהם ושלא ידע את שימוּשם… כּשראה שהבּריוֹת נהנין מידוֹ הרחבה והוַתּרנית וכוֹפין טוֹבתוֹ, לא היה איכפּת לוֹ הרבּה. אבל משראה שבּעיני הזריזים והממוּלחים הוּא נחשב לאדם שאין בּוֹ דעה וכל המרבּה להוֹנוֹתוֹ הרי זה משוּבּח, חלשה דעתּוֹ, והיה מסתּייג בּשתיקתוֹ.

תּחילה היה עוֹד נוֹתן דעתּוֹ לשמוֹע את שׂיחוֹת הבּריוֹת, שהיוּ מתגלגלוֹת תּמיד על אוֹתם הענינים: חכירת בּית־מרזח, “חזקה” אצל פּריץ פּלוֹני, “פּוֹסֶסיה” זוֹ וּ“פּוסֶסיה” זוֹ, ה“רבּי” שלנוּ וה“רבּי” שלכם, דברי גנאי וגידוּף בּפי חסידים כּלפּי מתנגדים וּבפי מתנגדים כּלפי חסידים, ועל כּוּלם – פּרנסה, פּרנסה, פּרנסה… וכך בּכל אכסניה וּבכל עגלה. לבסוֹף פּסקה אזנוֹ מלקלוֹט את כּל הדיבּוּרים הללוּ; הסיח את דעתּוֹ מהם כּל עיקר. תּחת זאת נתן את דעתּוֹ להסתּכּל בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שנתגלה לפניו בּזיו חדש, שלא שיערוֹ קוֹדם לכן. כּמדוּמה שנתחדשוּ עליו מעשׂי־בּראשית.

ישוּב הוּא על הדוּכן אצל בּעל־העגלה ונוֹשׂא את עיניו בּצמאוֹן אל כּל רוּח, צוֹפה וסוֹקר את השׂדוֹת החוּמוֹת והירוּקוֹת שמשׂתּרעוֹת בּצבעוֹניהן עד לסוֹף העוֹלם, עם הגבעוֹת המכחילוֹת בּאוֹפק, עם האילנוֹת הבּוֹדדים המזדקרים אילך ואילך, עם החוֹרשוֹת הקטנוֹת שנראוֹת מרחוֹק מקוּשטוֹת וּמצוּחצחוֹת, וּמבּינוֹת לאילנוֹתיהן מנצנצים, כּמתּכת מרוּקה, מי נחל, ועם השבילים המתעקלים ואוֹבדים בּמרחקים. ויוֹסיל תּוֹהה עליהם ושוֹאל לעצמוֹ: להיכן שבילים אלוּ רצים? להיכן הם מוֹליכים? אלוּ עוֹלמוֹת ואלוּ בּריוֹת שרוּיים בּאוֹתם המקוֹמוֹת הרחוֹקים? המרחקים החדשים הללוּ, על הגבעוֹת הירוּקוֹת, על הנחלים הזוֹרחים ועל החוֹרשוֹת החגיגיוֹת המתכּפּלים בּתוֹך מימיהם, נוֹסכים על נפשוֹ חלוֹמוֹת לא בּרוּרים, רחשוּשים וכיסוּפים סתוּמים אל שאינוֹ־ידוּע, אל שלהלן… העגלה עוֹברת גם בּיערוֹת גדוֹלים ועבוּתּים, שכּמדוּמה אין להם סוֹף ותכלה. סמוּך לכּניסה נוֹשם עליו היער מתּוֹך מעמקיו נשימה צוֹננת וּמכניס מוֹרא טמיר בּלב. האילנוֹת העצוּמים והגבוֹהים שמתנענעים בּדממה, רוּח חיים בּהם; חיים כּמוּסים כּאן, סמוּיים מעיני העוֹלם, טמוּרים מאחוֹרי פּרגוֹד האפילה והסוֹד… פּתאוֹם צף ועוֹלה על לבּוֹ זכר סיפּוּר־מעשׂה ששמע פּעם מפּי ר' זוּסיל על ר' נחמן מבּרסלב שהתפּלל בּציבּוּר עם אילנוֹת החוֹרשה שהיתה סמוּכה אצל בּיתוֹ, ועל חלוֹמוֹ של הפּריץ שקיצץ אוֹתם האילנוֹת… נזכּרוּ לוֹ סיפּוּרי־מעשׂיוֹת שנשתּמרוּ בּלבּוֹ מלפני הרבּה שנים על מכשפים וּמכשפוֹת, שדרים בּתוֹך מעבית של יער, ועל זאבים רעבים שטרפוּ פּעם סוֹחר אחד יחד עם בּעל־העגלה שלוֹ ועם סוּסיו, ועל חבוּרת לסטים… הנוֹסעים שיוֹשבים מאחריו, בּתוֹך הכּילה נתעיפוּ מרוב דיבּוּרים ונשתּתּקוּ סוֹף סוֹף. נשמעים רק חריקת הגלגלים הגוֹנחת בּלא הפסק גניחה אחר גניחה, וקשקוּשוֹ של דלי התּלוּי מאחרי העגלה, והוּא מפייס את הגלגלים, בּקוֹל אחד ושוה… לכל דבר, לכל דבר קץ ותכלה; קץ ותכלה לכל דבר… עוֹד מעט, עוֹד מעט ותנוּחוּ גם אתּם… כּל הדרך הוּא מפייס וּמפייס…

בּצהרי יוֹם שחוּן, כּשהחמה קוֹפחת על הראש והגוּף מיוּגע וּמפוֹרך מחמת ישיבה ממוּשכת בּלא משען, הוּא מתפּרקד מאחוֹרי גבּו של בּעל־העגלה, על גבּי חבילוֹת וּצרוֹרוֹת, ועל רגלי הנוֹסעים שהפקירוּן, כּלאחר יאוּש, כּוֹבעו על פּניו, וּמנמנם. אוֹתה שעה ערבוֹת לאזנוֹ גניחת הגלגלים שאינה פּוֹסקת וּתשוּבתוֹ הסבלנית של הדלי בּחללוֹ של העוֹלם העוֹמד דמוּם, נים־ולא־נים וּמאזין לדוּ־שׂיח זה…

יש שצינה אוֹחזתּוּ פּתאוֹם, אוֹ אחד הנוֹסעים מתאמץ לחלץ את רגלוֹ מתּחתּיו, ויוֹסיל מתחלחל, ניעוֹר, מגבּיה ראשוֹ, והנה לילה! עיניו רוֹאוֹת עוֹלם אחר, משוּנה מן הקוֹדם, עוֹטה אוֹר הלבנה וכוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד והדר. היער משני צדי הדרך כּשתּי חוֹמוֹת אפילוֹת, חוֹמה מכּאן וחוֹמה מכּאן, עטוּף כּוּלוֹ דממה ותעלוּמה כּבדה. ללבנה גלוּיה תּעלוּמה זוֹ, וּלפיכך מחייכת היא חיוּך ערמוּמי של מזימת־סתר… על גבּי הקרקע שפים צללים, כּרצים לפני העגלה, והכּל משוּנה כּל־כּך ולא־מצוּי. בּעל־העגלה כּפוּף וצנוּף כּכדוּר, הנוסעים צנוּפים גם הם יחד לפקעת אחת: הכּל ישנים. פּעמים נשמעת מבּיניהם נחרה קלה, איזה ריטוּן מתּוֹך שינה. אף הסוּסים הוֹלכים אחוּזי שינה. ממעמקי היער יש שנשמעת גניחה כּבוּשה, מעין לחש. ושוּב דממה. רק הגלגלים חוֹרקים וגוֹנחים, חוֹרקים וגוֹנחים, והדלי שמאחוֹרי העגלה מקשקש וּמקשקש, פּוֹסק את פּסוּקוֹ העמוֹק והטוֹרד… יוֹסיל בּבדידוּתוֹ חוֹשש מפּני הקוֹלוֹת הללוּ, שמא יעירוּ את מי שהוּא בּתוֹך מעבית היער. הרי שם עוֹמד אחד בּצד הדרך, כּממתּין להם. מי הוּא זה?… אח, שבח לבּוֹרא! רק סדן עץ הוּא זה… והלב נוֹקף בּסתר…

וּבית אבּא בּמינסק על אנשיו, כּמה רחוֹק הוּא! דוֹמה עליו שלפני הרבּה שנים נעקר מתּוֹך כּתליו והוּשלך לכאן, לתוֹך עוֹלם זר וּמוּזר זה; ודוֹמה עליו שלעוֹלם לא ייגמרוּ נדוּדיו. פּתאוֹם נדלק בּוֹ ניצוֹץ: זכר חנה, נשיקת פּרידתם… ניצוֹץ זה פּוֹרה־ורוֹבה, נהפּך ללהבה שמלפּפת את לבּוֹ בּחמימוּת עריבה… עתּים הוּא מכוון את לבּוֹ להעלוֹת בּזכרוֹנוֹ את דמוּתה של חנה; אינוֹ מסיע את לבּוֹ ממנה וּמתחמם כּנגד אוֹרה…

פּתאוֹם הוּא משתּוֹמם לראוֹת שבּדרך אחת עמהם נגררוֹת עוֹד עגלוֹת. מהיכן וּמאימתי בּאוּ? כּאילוּ פּתאוֹם לפתע בּצבּצוּ ויצאוּ מתּוך הלילה, כּמוֹ שמסוּפּר בּכמה וכמה סיפּוּרי־מעשׂיוֹת על רוּחין שנטפּלים אל הוֹלכי דרכים. הוּא אינוֹ שוֹמע לא את קוֹל גלגליהם ולא את פּעמי סוּסיהם. בּדממה וּבחשאי נגררוֹת הן בּצד הדרך, כּמדוּמה בּלא בּעלים, כּמוֹ צללים, דמוּיוֹת גוּף ואינן גוּף… והנה פּרש מהם היער, חזר לאחוֹר, סגוּר וּמסוּגר בּאפילתוֹ; רק הלבנה עדיין מחייכת וּמרבּיצה את השׂדוֹת בּלבנוּת נוּגה, וּמַכסיפה בּמרחק־מה תּלוּליוֹת אפוֹרוֹת־בּהירוֹת, ואי אתּה יודע אם אלוּ הן שלג אוֹ ערפל לבנבן… אי משם בּוֹקעת קריאת גבר. פּרה גוֹעה מן השׂדה לתוֹך הלילה. גוּשי חוֹשך מתקרבים והוֹלכים; מבצבּצוֹת וּמסתּמנוֹת צוּרוֹת של בּתּים. נכנסים לעיירה.

יש שמתעכּבים בּלילה לפני איזוֹ אכסניה, ואז אוֹהב יוֹסיל לצאת לטייל שעה קלה יחידי בּחוּצוֹת העיירה הזרה. הבּתּים הקטנים והחשכים תּחת גגוֹת הקש דוֹמים כּמכוּוָצים וּצנוּפים בּאפילת סוֹד חייהם. מה כּמוּס שם בּתוֹך הבּקתוֹת הללוּ? אוֹתן הצרוֹת, אוֹתן הדאגוֹת, אותה הדלוּת והחשיכה שבּכל מקוֹם… יש שאיזוֹ חרדת מסטירין נלחצת אל לבּוֹ: מי יפזר את האפילה הזוֹ שבּתוֹך המשכּנוֹת הדלים האלה? מה הוּא כּוח אנוֹש כּי יביא לכאן אוֹר וּגאוּלה?… יש שבּשעוֹת בּדידוּת אלוּ, בּחוּצוֹת זרים־קרוֹבים אלה, דומה עליו, מתּוֹך עצבוּת של יאוּש לאין שיעוּר, שלא ההשׂכּלה ולא עבוֹדת־האדמה ולא דברים טוֹבים אחרים, שהוּא וחבריו משתּעשעים בּהם כּל הימים, יוּכלוּ לה לאפילה זוֹ, אפילה נוּקשה של דוֹרוֹת רבּים…

בּמידה שהעגלה נתקרבה אצל עיבּוּרה של העיר קוֹבנה, בּה־בּמידה היה לבּוֹ נוֹקפוֹ וּמרגיש עליו הרהוּרים כּבדים, לא בּרוּרים, ודוֹמים יוֹתר להרגשה מעוּמעמת של חשש ויראה. קוֹבנה משוּלה עליו לתחנה ראשוֹנה בּדרכּוֹ החדשה, למעֵין שער… אמת, לא לשער הטרקלין. הטרקלין רחוֹק עדיין; לפי־שעה עליו להיכּנס בּפּרוֹזדוֹר. תּחילה הגימנסיה, ואחר כּך – בּית־שבת־תּחכּמוֹני בּקיוֹב אוֹ בּמוֹסקבה אוֹ בּסאנקט־פּטרבּוּרג, האוּניוורזיטט בּלע"ז, כּלוֹמר: טרקלין החכמה והמדע… אחר כּך… אח, אחר כּך! הוּא כּבר רוֹאה לפניו את החיים כּדרך־המלך ארוּכּה, ישרה, מוּצפת החמה; חיים של חירוּת והצלחה, מלאים זיו וּמפיקים נוֹגה. נזכּרים דברי חבריו, בּשעה שנפטר מהם מתּוֹך דברי שלוֹם וּברכה, וטפח עליו רוּחוֹ. בּעוֹמק לבּוֹ הרי לא פּסק להאמין כּל הזמן שהוּא חלוּץ למחנה המשׂכּילים שוֹחרי החוֹפש והאוֹר; האמין שלא רק הצלחתוֹ הפּרטית לבד הוּא מבקש. הוּא סוֹלל מסילה לרבּים האחרים שיבוֹאוּ אחריו… יש שהוּא מחייך לעצמוֹ מתּוֹך זחיחוּת־הדעת. ואף־על־פּי־כן מניין עצבוּת זוֹ שנקשרת פּתאוֹם אל נפשוֹ? על מה ולמה נקיפת לב זוֹ? לא רצה להוֹדוֹת לעצמוֹ שמתירא הוּא שמא לא ימצא בּמחוֹז־חפצוֹ את מבוּקשוֹ, את משׂא־נפשוֹ. משוּל בּאדם שיצא לדרך ארוּכּה אל יפתוֹ, בּחירת לבּוֹ; ימים רבּים הוּא מכתּת את רגליו וּמענה בּדרך כּוֹחוֹ, וּבסוֹף דרכּוֹ הוּא מהסס לפסוֹע פּסיעתוֹ האחרוֹנה מחשש שמא בּחירת־לבּוֹ אינה מוּבחרת ויפתוֹ אינה יפה…

בּיוֹם הששי אחר הצהרים בּא לקוֹבנה. עגלתוֹ עמדה לפני אכסניה אחת קטנה. בּאכסניה זוֹ גמר בּדעתּוֹ לשבּוֹת, וּביוֹם הראשוֹן יֶצא אל ר' בּר שבּפּוֹלישוּק הסמוּכה לקוֹבנה.

האכסניה היתה קטנה ועניה, אבל נקיה וּשקטה. זוּג זקנים טוֹבים מאירי פּנים, זריזים וּמהדסים בּפסיעוֹת זיקנה קטנוֹת, לעשׂוֹת את רצוֹן האכסנאים. חביבים הזקנים האלה בּאהבתם וּבדאגתם זה אל זה. “ראוּ נא, ראוּ נא את הוֹדיל שלי! – קוֹרא הוּא בּלגלוּג – למה אתּ דוֹחפת את השוּלחן לבדך? למי אתּ צריכה להראוֹת שאשת־חַיל אתּ? יוֹדעים, יוֹדעים את זאת מכּבר…”; אוֹ היא נוֹזפת בּוֹ בּחיבּה: “למה אתּה מתרוֹצץ כּך, אַלטר? די! שב קצת לנוּח. כּל היוֹם טוֹפּ! טוֹפּ! בּרגליו, וסוֹף שנוֹפל בּלא כּוֹח על המיטה, ואז עוֹד עלי להתעסק עמוֹ…” עוֹזרת על־ידם בּתּם, רחל, עגוּנה צעירה עגוּמת־עינים, שקטה ושתקנית כּיוֹנת אֵלם.

מיוֹם שיצא מבּיתוֹ, זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שנח מנוּחת שבּת כּהלכתה, מנוּחת גוּף ונפש, כּמוֹ בּבית אבּא, עם אוֹתוֹ אוֹר הצחצחוֹת בּכל זויוֹת הבּית. אמת, בּבית אבּא דלוּקה בּליל שבּת מנוֹרה גדוֹלה התּלוּיה בּתּקרה וּדלוּקים נרוֹת גדוֹלים; המפּה על השוּלחן שם יקרה יוֹתר, והכּלים כּלי כסף וחַרסינה הדוּרים, ואף התּבשילים מרוּבּים יוֹתר וּמתוּקנים בּיתר טעם. אבל העיקר היה אחד – שבּת!… אפילוּ אוֹתוֹ מרק האִטריוֹת בּסעוּדת הלילה, ואוֹתם הצנוֹן, הצימס¹³ הצוֹנן והכּבד הכּתוּת לקידוּש של שחרית, עם אוֹתוֹ הזפק הממוּלא ואוֹתה פשטידת המכפּלה, המתוּבּלת צמוּקים וּשזיפים, שבּטשאָלינט, – הכּל כּמוֹ שם. אבל כּאן, כּמדוּמה לוֹ התּכוּנה מרוּבּה יוֹתר. בּערב שבּת מבּעוֹד יוֹם טוֹרחים הרבּה שני הזקנים יחד עם בּתּם בּהכנסת השבּת. הוּא עוֹסק בּמלאכוֹת המיוּחדוֹת לוֹ: ממלא את המנוֹרה הקטנה, שעמדה בּאמצע השוּלחן, נפט, משׁפּה בּמספּרים את שׂפת הפּתילה כּדי שלא תּעלה הלהבה לשוֹנוֹת, נוֹעץ לתוֹך פּמוֹטי הנחוֹשת הממוֹרקים והנוֹצצים נרוֹת חלב, ממלא את הבּקבּוּק הכּרסתני יין לקידוּש וּלהבדלה, וכיוֹצא בּאלה. לאחר שנעשׂו כּל המלאכות הללוּ, נטל כּתוֹנת נקיה וחבילת זרדין תּחת בּית־שחיוֹ והלך יחד עם שני אכסנאים שלוֹ אל בּית־המרחץ. שאל גם את יוֹסיל אם אינוֹ מתאווה להתמרק, לכבוֹד שבּת, בּבית־המרחץ בּקיטוֹר לוֹהט וּלהישבט שם בּחבילת זרדין. יוֹסיל סירב. שני האכסנאים היוּ, כּנראה, סוֹחרים שבּאוּ לקוֹבנה לשם עסק משוּתּף אחד, מפּני שכּל הזמן היוּ מתלחשים יחד בּענין יער ועצים; פּעמים גם הזכּירוּ, כּמדוּמה לוֹ, את שמם של ר' בּר וּפּוֹלישוּק. לבוּשים היוּ כּחסידים, חגוּרים בּאַבנטים. האחד בּעל פּנים קפּדניים מעוּטרים זקן קטן וקלוּש שנזרקה בּוֹ שׂיבה, עם יבּלת גדוֹלה בּין גביניו המסוּבּכים, שהאפילוּ על עיניו. יוֹסיל הספּיק לראוֹת שבּשעה שהוּא מתרגש יבּלת זוֹ נתפּחת וּמסמיקה. השני, בּעל פּנים שׂעירים, שמתּוֹך שׂער זקנוֹ הכּתוֹם־חיור, כּעין רפש, היוּ מבצבּצוֹת לחָיים מלאוֹת שמסתּעפים עליהן ורידים אדוּמים, וּשׂפתים מלאוֹת, תּפוּחוֹת וּכחוּלוֹת; אניצי שׂער מבצבּצים ויוֹצאים מתּוֹך נחיריו וּמתּוֹך אזניו הצמוּמוֹת. הוּא היה כּל הזמן מנַהם דרך חָטמוֹ השׂעיר איזה ניגוּן חסידי, כּמוֹ הדוֹד ר' זוּסיה. כּמדוּמה היה על יוֹסיל שאנשים קשים וּבעלי־רוּגזה הם. ואילוּ מבּית־המרחץ חזרוּ אחרים. פּניהם משוּלהבוֹת וּמאירוֹת בּאוֹר מיוּחד. היבּלת של האחד דוֹמה ללפּיד אש, וּורידי הלחיים האדמדמוֹת של השני הפכוּ ארגמן, וּכעין אגלי טל נוֹצצים עדיין מבּין שׂערוֹת אזניו וּנחיריו הסבוּכוֹת. פּיאוֹתיו מנטפוֹת עדיין מי המקוה; על גבּי צוארוֹנה של קאפּוֹטת האַטלס השחוֹר, מבהיק בּלָבנוֹ בּית־הצואר של הכּתוֹנת הלבנה – כּתוֹנת של שבּת… וכוּלם – התעוֹררוּת של שׂמחה ונחת־רוּח לקראת האוֹרחת היקרה, סגוּלת כּל החמדוֹת, הנוֹשׂאת להם בּחיקה מתּנוֹת כּל יקר, וידיה תּטוֹפנה מוֹר ואהלוֹת וּקציעוֹת…

הזקנה וּבתּה יצאוּ מחדרן רחוּצוֹת וּלבוּשוֹת שׂמלוֹת שבּת ישנוֹת וּמהוּהוֹת, בּלוּיוֹת כּמעט, אבל נקיוֹת וּמתוּקנוֹת. הזקנה בּרכה על נרוֹתיה שלה, והבּת על נרוֹתיה שלה, זוֹ כּנגד זוֹ, בּידיהן המעוּנוֹת והצחוֹת, שתּיהן מבהיקוֹת בּאוֹרה של שבּת.

בּעל האכסניה וּשני אוֹרחיו היוּ חסידים, וּבסעוּדת ליל שבּת היוּ מזמרים זמירוֹת וניגוּני חסידים, ניגוּנים נלבּבים וחמים. בּעל האכסניה פּוֹתח בּקוֹל כּבוּש ודק, דרך החוֹטם כּמעט, איזוֹ נעימה, כּשאצבּעותיו מקישוֹת על גבּי השוּלחן בּזהירוּת, בּרפרוּף נוֹגעוֹת ואינן נוֹגעוֹת, בּקצב הנגינה. שני האכסנאים מתלווים אליו, בּתּחילה כּלאחר־יד, בּלא חשק, בּלא סדר, למקוּטעין. אך הנה מתגבּר קוֹלוֹ של הזקן, הצרוּד, הסדוּק, וּמתמלא חמימוּת. הוּא מפשיל פּניו כּלפּי מעלה, מטיח את עיניו בּתּקרה, פּוֹשט את שתּי ידיו, כּשוֹלח זרוֹעוֹתיו לקבּל בּיניהם את היקרה, החמוּדה, החשוּקה, ש“נתעטרה בּכמה עטרין לגבּי מלכּא קדישא”. שני האכסנאים פּתחוּ בּ“בּים־בּאם” וּב“אוֹי־אוֹי”; בּעל היבּלת התנהל מתּחילה בּכבדוּת; אבל הצימם היה מזרזף את השירה בּקריאוֹת־אנחוֹת: “אוֹי, ליבּר טאטה אין הימל!” (אוֹי, אבּא רחימא שבּשמים), ומעט מעט כּאילוּ סכר נפתּח בּוֹ והשירה שכּל היוֹם היתה עצוּרה בּוֹ, פּרצה כּנחל; והריהוּ מתלהב וּמלהיב את האחרים. וסוֹף, כּמוֹ לתוֹך מעגל של ריקוּד, נקלעים קוֹלוֹתיהם לתוֹך ניגוּנוֹ של הזקן; שלָשתם מתעוֹררים, מתלהטים והם גוּפם כּאילוּ מתעטרין בּנשמתין חדתין… שלוֹש נשמוֹת יתירוֹת ולוֹהטוֹת יוֹצאוֹת בּזמר וּבריקוּד אל שערי “חקל תּפּוחין” לכבוֹד “מלכּא דלעילא, דיתעטר כּוּלא, בּקדיש קדישין”, המחבּק בּימינוֹ וּבשׂמאלוֹ את הכּלה הקדוֹשה ש“בּקישוּטין אזלא, ומאנין וּלבוּשין”…

יוֹסיל לא שר. הוּא רק שמע, הסתּכּל. כּל זה היה חדש כּל כּך בּשבילוֹ. וּמה־שהוּא חדש היה זע ורוֹחש בּוֹ. כּאילוּ זיקין מדליקה קרוֹבה נפלוּ לתוֹך לבּוֹ… אוֹתה שבּת בּבית אבּא עם כּלי הכּסף והחרסינה… לא! כּמה היא עניה וצוֹננת!

אחר הסעוּדה, משפּינוּ את השוּלחן, פּרשה הזקנה אל קיטוֹנה לישוֹן. שלוֹשת החסידים ישבוּ “לעבוֹר על הסדרה”, שנים מקרא ואחד תּרגוּם; קראוּ בּקוֹל נמוּך, מוֹשך וּמחליק, בּנעימת הטעמים. יוֹסיל, מכּיוָן שלא היה בּשבילוֹ עוֹד חוּמש, הלך אצל ארוֹן־הספרים שעמד סמוּך אל הכּוֹתל, בּאלכסוֹן קצת הוֹאיל וחסרוּ לוֹ כּרעיים, הוֹציא מתּוֹכוֹ את הספר הראשוֹן שבּא לידוֹ, ספר ישן, מרוּפט, בּלא שער; ישב אל השוּלחן הקטן שעמד לחוּד, אצל האצטבּה של התּנוּר, והתחיל מעיין בּו, לאוֹר נר החלב שהיה דלוּק בּפמוט נחוֹשת קטן; בּתחילה הפך בּדפּיו לכאן וּלכאן, מתּוֹך רפרוּף עינים, וסוֹף השקיף בּוֹ בּיתר עיוּן וקרא:

“…הנה זה כּלל גדוֹל שסוֹף כּל דבר תּכליתוֹ. למשל כּשאני רוֹאה שנתהווּ כּמה דברים ואיני יוֹדע למה; רק אחר כּך, כּשאני רוֹאה הסוֹף של אוֹתוֹ דבר, יוֹדע שהוּא תּכליתוֹ, וכל עיקר כּוָנת הענין היה רק בּשביל הדבר שנעשׂה לבסוֹף. למשל שראינוּ בּמצרים שנתגלה אלהוּתוֹ יתבּרך בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, וכן נעשׂוּ נוֹראוֹת על ים־סוּף, ואיני יוֹדע על מה עשׂה ה' כּכה, אך אחר כּך כּשניתּנה התּוֹרה מאתּוֹ יתבּרך, אז נדע שהתגלוּת אלהוּתוֹ יתבּרך היה בּשביל ישׂראל שקיבּלוּ את התּוֹרה מידוֹ יתבּרך בּעצמוֹ. וכן כּאשר אני רוֹאה העוֹלמוֹת וכל הבּרוּאים ואיני יוֹדע תּכליתם ותענוּגם למה בּראם. אך אחר כּך, כּאשר אני רוֹאה ישׂראל בּעוֹלם, יוֹדע אני שהם התּכלית של העוֹלם וּבשבילם בּרא מה שבּרא… תּחילה עלוּ ישׂראל בּמחשבה, ר”ל שאף־על־פּי שישׂראל הם אחרוֹנים לכל הנמצאים בּפוֹעל, אבל בּמחשבה הם קדוּמים וכוּלם לא נבראוּ אלא בּשביל ישׂראל"…

יוֹסיל הניח את הספר ועיניו ניתלוּ בּלהבת הנר הגמוּד. איזוֹ גאוָה!… בּתוך הרפש והדלוּת מסביב… בּכל מקוֹם כּפיפוּת רוּח, שפלוּת בּרכּים, חשיכה וּבערוּת – והנה פּתאוֹם… מלים כּאלה!… שוּב נטל את הספר והציץ בּוֹ. עיניו נתקלוּ בשוּרוֹת אלוּ:

“מעשׂי הצדיקים שעוֹשׂים בּפוֹעל הם מכוּוָנים ושווים למחשבת הבּוֹרא יתבּרך הקדוּמה, וּבמעשׂים טוֹבים שעוֹשׂים נעשׂה מרכּבה למחשבת הבּוֹרא יתבּרך וּממשיכה עליו ושוֹרה עליו”…

יוֹסיל דחה בּהחלט את הספר ממנוּ. שוּב נתקשרה אל לבּוֹ אוֹתה עצבוּת שעימעמה עליו בּבּוֹקר כּשנתקרבה העגלה אצל עיבּוּרה של העיר. ההשׂכּלה רוֹצה להילחם בּכל דבר שמכהה את זיו העוֹלם על ישׂראל… מי יוֹדע אם תוּכל ההשׂכּלה ליתּן אוֹשר אחר, גדוֹל יוֹתר, תּחת אוֹשר, בּטחוֹן וגאוָה פּנימית אלה שיש לשלוֹשת היהוּדים הללוּ? על היהוּדים בּמצרים מספּר המדרש שכּל מקוֹם שהיה יהוּדי נכנס, היה אוֹר נכנס עמוֹ וּמאיר לוֹ; היהוּדי כּאילו היה עטוּף אוֹר, אבל המצריים ראוּ סביבוֹ רק את החוֹשך לבד. מי יוֹדע, שמא אף אנוּ רוֹאים את החוֹשך לבד, ואין רוֹאים את האוֹר…

יוֹסיל לא הרגיש בּדבר שכּנגדוֹ על אצטבּת התּנוּר, ישבה העגוּנה הצעירה – כּדי שלא תּאוֹת לאוֹרם של נרוֹת שבּת לשימוּש של חוֹל – לשם קריאה בּמחבּרת כּתוּבה עברי־טייטש, והוא סיפּוּר־מעשׂה קוֹרע לב ותוֹכוֹ רצוּף מוּסר השׂכּל, שהביא לה ה“פּאקנטרגר”¹⁴. מן התּנוּר נוֹדף חוֹם וריח הטשאלינט, וּמן הנרוֹת עלה ריח של חלב מתמסמס. כּל זה מתערב עם טעמי הקריאה של פּרשת השבוּע ועוֹטף את הנשמה בּחמימוּת של שבּת, אוֹתה חמימוּת שמלפּפת את הנפש מראשית ימי הילדוּת וּמלוַתּה עד סוֹף ימיו של אדם…

שקוּע בּהרהוּריו ישב יוֹסיל כּשהוּא מַשעין ראשוֹ על אגרוֹפוֹ ועיניו צמוּדוֹת בּשלהבת הנר. פּתאוֹם כּאילוּ מישהוּ נעלם קרא בּשמוֹ, הרתּיע והסתּכּל לפניו. כּנגדוֹ יוֹשבת האשה, סוֹמכת אף היא את ראשה על אגרוֹפה וּמסתּכּלת בּוֹ. עינים אפילוֹת נעוּצוֹת בּוֹ, קוֹדרוֹת, נוֹשוֹת, פּוֹלשוֹת מבּעד לקרקפתּוֹ אל הנעשׂה שם בּפנים. שרוּיוֹת היוּ העינים בּצל ריסיהן הארוּכּים, רק הנר הדלוּק הצית בּהן שביב חי… זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שנתן את דעתּוֹ להסתּכּל בּפניה. פּנים צעירים, נאים, אבל מעוּנים־נוּגים, עם ארשת של מרירוּת לשׂפתוֹתיה המלאוֹת והמקוּמצוֹת. כּמהוּפּנטים ישבוּ שניהם והבּיטוּ זה אל זה. לבסוֹף נפשׂקוּ השׂפתים קמעה, וּבלחישה, כּמעט בּלא קוֹל, דוֹבבוּ:

– אַברך, אַברך!

נזדעזע יוֹסיל. הרי כּל הזמן, משעה שנכנס אל הבּית הזה, לא שמע את קוֹלה. כּאִלמת היתה.

– מה רצוֹנך? – שאל.

– אַברך! אמוֹר נא לי בּטוּבך… מהיכן אתּה? – שאלה בּאוֹתוֹ לחש.

– ממינסק – השיב אף הוּא בּקוֹל נמוּך.

– שמא ראית בּמינסק את בּעלי?

– מיהוּ בּעלךְ?

– אברך כּמוֹתך… גבוֹה… זקן שחוֹר… עינים שחוֹרוֹת… נאה… קוֹל נאה, מתוֹק, חוֹדר לכל האברים… הירשל שמוֹ…

– איני מכּיר. איני יוֹדע.

– ושמא פּגשתּ אותו בּדרך?

– לא. לא פּגשתּיו.

– בּשוּם עיר, בּשוּם כּפר לא ראית את הירשל שלי?

– לא.

בּשׂפה רפה דיבּרה, בּלחש רוה תּחנוּנים וצער, עד שעגמת־נפשה דבקה גם בּוֹ, וּמיצר היה על שאין בּידוֹ לוֹמר לה דבר משׂמח.

לבסוֹף כּאילוּ פּקעה סבלנוּתה וקראה בּרוֹגז:

– אבל הרי אי אפשר שלא שמעתּ את שמוֹ! הרי מסתּמא שמעתּ את הבּריוֹת משׂיחים בּוֹ! הרי מסתּמא שמעתּ את הבּריוֹת מזכּירים את שמוֹ!

– בּאמת! בּאמת! לא שמעתּי עליו כּלוּם. – התחנן לפניה יוֹסיל.

השפּילה עיניה וּבינה־לבין־עצמה לחשה בּפחי־נפש וחוֹסר אמוּן:

– לא שמע… לא ראה… כּלוּם אינוֹ יוֹדע, כּלוּם…

– כּמה זמן שאין לך כּל ידיעה עליו? – שאל הוּא.

– זה שלוֹש שנים, אברך! זה שלוֹש שנים.

– לפני שלוֹש שנים עזבך?

– אבל הוּא עוֹמד לחזוֹר… הוּא מוּכרח לחזוֹר! עזים געגוּעיו על הבּית. נפשוֹ יוֹצאת מרוֹב געגוּעיו… אלא שאינוֹ יכוֹל, המסכּן. אין לוֹ בּמה… לחזוֹר על הפּתחים הוּא מתבּייש. רעב הוּא ללחם. מלבּוּשיו כּבר בּלוּ עליו, כּתנתּוֹ נקרעה, מנעליו נתרפּטוּ… והוּא חוֹלה… חוֹלה… איכה אֵדע את ה“הקדש” שבּוֹ הוּא שוֹכב?…. וַי לי, וַי לי!… אחר השבּת אלך, בּלא נדר, ואמצאנוּ… אביא לוֹ בּגדים, כּתוֹנת… אביא לוֹ אוֹכל, אטפּל בּוֹ, אחבּוֹש את פּצעיו, ארחוֹץ את רגליו הפּצוּעוֹת והדווּיוֹת… – השביב שהיה דוֹלק בּעיניה נשתּבּר לרסיסים מבּעד לדוֹק הדמעוֹת שזלגוּ על לחייה.

– מי סיפּר לך שהוּא חוֹלה ושוֹכב ב“הקדש”?

עד שהספּיקה להשיב, קרא הזקן מאצל השוּלחן הגדוֹל:

– שוּב התחלתּ? שוּב אתּ בּשלך, רחל? אמש דבקתּ בּאלה שני היהוּדים כחזזית מלפּפת, ועכשיו בּאברך זה. בּגללך יהיוּ הבּריוֹת מתבּרחים מן האכסניה שלנוּ. מה אתּ עוֹשׂה לי? די לך, רחל! ראי, בּיקשתּי ממך, חוּסי עלינוּ! הלוֹא הזהרתּיך שלא תּטריחי על האוֹרח החדש בּהבלוֹתיך, והבטחתּ לי. הרי הבטחתּ לי, לא? ואינך עוֹמדת בּדיבוּרך, רחל…

– מה עשׂיתי לוֹ? אברך זה לב יהוּדי לוֹ, לב טוֹב, ולא יתרעם עלי… רק שאִלתּיו אם ראה אוֹתוֹ.

– שוֹטה! שוֹטה שבּעוֹלם! מה לאברך זה וּלהירשל שלך? יכוֹל הפליג לאוֹדיסה אוֹ לאמריקה, יכוֹל נשׂא אשה שניה, טפּשה שכּמוֹתך שנתפּתּתה לוֹ… חייך, על חינם אתּ מערבּבת על האוֹרחים את מנוחת השבּת…

האשה נזדעזעה בּכל גוּפה, פּניה הפכוּ כּעין הזהוֹרית, הטיחה שני אגרוֹפיה בּשוּלחן, פּיה הנאה התעוות, שׂפתוֹתיה הכחילוּ וריטטוּ, וּבקוֹל חוֹרק צרחה:

– שקר! שקר! שקר!

הזקן נתבּהל, שני החסידים אף הם נתפּחדוּ, הפסיקוּ את קריאתם בּחוּמש ותלוּ עיניהם בּאשה.

– רחל! רחל’ה! – התחנן לפניה הזקן בּקוֹל מרצה וּמפייס, כּולוֹ מרעיד – הרי שבּת היוֹם. חטא הוּא לחלל את השבּת. אוֹי ואבוֹי לי, בּתּי, אין בּך רחמים לא על עצמך ולא עלינו. מעשׂה שׂטן, כּך לערבּב עלינוּ את קדוּשת השבּת.

ורחל כּבר נתעייפה מהתרגשוּתה. פּניה חזרוּ לשלוָתן העגוּמה, עם אבק חיוּך של לענה בּזויוֹת פּיה. בּלא להשגיח בּאביה הרהרה בּקוֹל, בּינה־לבין־עצמה:

– בּני־אדם רעים מקשיחים את לבּם עלי וּשׂמחים לאידי. כּשאני בּוֹכה וּממצה את כּל דמעוֹת ראשי, כּוֹעסים עלי… על אפּם וחמתם עתיד הירשל שלי לחזוֹר… אני יוֹדעת את הירשל יוֹתר מהם! אין בּכך כּלוּם שאינוֹ כּוֹתב… אין בּכך כּלוּם… אשה אחרת לא יִשׂא. למה? הוּא לא יעשׂה את זאת כּל עוֹד אני בּחיים, מפּני שהוּא אוֹהב אוֹתי! הוּא מתגעגע עלי עד כּלוֹת הנפש, ממש!… הה! הירשל שלי… אלמלי היה יוֹדע כּמה חסרי־לב הם האנשים… אסע אליו, בּלא נדר, אמצאנוּ ואספּר לוֹ הכּל… את הכּל…

היא לחשה את הדברים האלה לעצמה, לעצמה. ועיניה זלגוּ דמעוֹת ששטפוּ את פּניה, וניתלוּ בּקצה חטמה, בּשיפּוּלי לסתוֹתיה וּבחוּדוֹ של סנטרה.

פרשׂ אביה את מטפּחת־האף שלוֹ הגדוּלה והאדוּמה על גבּי החוּמש הפּתוּח, עמד ונתקרב אצלה, הניח את פּיסת־ידוֹ על שכמה ושוּב השמיע לה דברי ריצוּי ושידוּל, בּקוֹל חמים, רווּי צער:

– למה, למה אתּ בּוֹכה, רחל’ה? בּשבּת קוֹדש אסוּר לבכּוֹת! עבירה, עבירה, היא, צפּוֹרי! אחר השבּת, אם ירצה השם, נראה מה יש לעשׂוֹת… מוּטב, מוּטב… דייך, עטרתי, ליבּתי! לכי לישוֹן… כּל הצרוֹת מן ה“בּיכלך”¹⁵ הללוּ שמבלבּלים עליך את החוּשים! תּמיד, כּשהיא קוראת בּהם, נפתּחים מעינוֹת דמעוֹתיה… אלי שבּשמים…

הוּא החליק את פּיסת־ידוֹ על ראשה פּעמים אחדוֹת, והיא כּתינוֹקת מפוּיֶסת על־ידי דברים שנתיישבוּ על לבּה, פּסקה לבכּוֹת. רק פּיכּרה את שתּי כּפּוֹת ידיה וּפשטה אוֹתן אליו בּתחנוּן:

– אבּא… אבּא… אוֹי, אבּא… אבּא!…

סוֹף שלבּה נשתּפּה, עמדה וּפרשה אל הקיטוֹן ששם ישנה כּבר אמה.

– למה נתכּעסתּי על עלוּבת־נפש זו? – אמר הזקן לאחר שנסתּלקה הבּת – הכּעס הוּא עבוֹדה זרה, וכל־שכּן בּשבּת קוֹדש. אבל קשה, קשה… הוּא יתבּרך יוֹדע… הייתי נוֹתן לחתּוֹך את בּשׂרי חתיכוֹת חתיכוֹת וּבלבד שלא אראה בּצערה. לפני שנה נעלמה פּתאוֹם מן הבּית. היכן לא חיפּשׂנוּה? כּלוּם הנַחנוּ זוית בּעוֹלם, כּלוּם הנחנוּ כּפר אוֹ עיירה אוֹ יער שלא בּיקשנוּה שם? רק אחר חמשה שבוּעוֹת מצאוּה יהוּדים בּשׂדה יחידה, ישוּבה בּצד הדרך. בּקוֹשי פּיתּוּה להיכּנס לתוֹך עגלתם, וכך החזירוּה לביתה. מה היה מראיה ואיך היתה לבוּשה – אל תּשאלוּ! וּמה תּימה? חמשה שבוּעוֹת היתה מהלכת בּרגל מעיירה לעיירה, מחזרת על הפּתחים, וּבכל מקוֹם היתה שוֹאלת אם לא ראוּ את הירשל שלה… פּרחחים היוּ משטים בּה… ועכשיו אני והזקנה שלי אין אנוּ ישנים בּלילוֹת, מחשש שמא שוּב תּברח. אבל… – פּתאוֹם נזכּר הזקן, התעוֹרר, טפח כּף אל כּף, חיכּך אוֹתן זוֹ בּזוֹ וקרא: – כּמדוּמני, שבּת היוֹם, אה, מה? כּל צער וכל דאגה בּיוֹם זה אינם אלא מן הסמ“ך מ”ם. כּבר שמעתּי בּשמם של חסידים גדוֹלים שהנשמה האלוֹקית שבוּיה בּגוּף וּמתענית בּשעה שהגוּף שרוּי בּצער העוֹלם־הזה. צריך לגאוֹל את הנשמה משביה על־ידי שׂמחת־מצוָה… אי־אי־בּים־בּאם־בּאם… – וּבפה כּמעט סגוּר, דרך החוֹטם, פּתח בּהמית ניגוּן.

– בּתּך אינה יחידה בּצערה – בּיקש החסיד בּעל השׂפתים הכּחוּלוֹת לנחם את בּעל האכסניה – יש לה לרחל שלך שוּתּף בּצערה, שוּתּף גדוֹל… כּשבּת־ישׂראל מתעגנת אוֹ מתגרשת לבעלה, נשבּרים הרבּה כּלים ונעשׂים פּגימוֹת בּעוֹלמוֹת העליוֹנים. בּברכּת האירוּסין אוֹמרים: “אשר יצר את האדם בּצלמו בּצלם דמוּת תּבניתו, והתקין לו ממנוּ בּנין עדי עד”, והנה בּא הלזה, הבּעל, המעגן אוֹ המגרש את אשתּוֹ, וּמחריב, חלילה, את בּנינוֹ של יוֹצר האדם. על כּך מוֹריד המזבּח דמעוֹת… ורחל שלך צערה הוּא צער הבּוֹרא יתבּרך, והוּא יתבּרך מיצר יחד עמה, מפּני שנשמתה השרוּיה בּצער נכספת לתיקוּן הפּגימוֹת בּבנינוֹ, והוּא יתבּרך “המשׂמח חתן וכלה” ישגיח בּטובוֹ ששׂמחתוֹ ששׂמח בּשעתּוֹ, כּשהכנסתּ אוֹתה לחוּפּה, לא תּהא לבטלה… שלא תּהא לבטלה הבּרכה שנאמרה תּחת חוּפּתה: “בּרוּך וכוּ' אשר בּרא שׂשׂוֹן ושׂמחה, חתן וכלה” וכוּ', וּבכן אַי, אַי, טאטניוּ הארציגר…¹⁶ בּים־בּאם־בּאם… – ונצטרף אל ניגוּנוֹ של בּעל האכסניה. ואחריהם כּמוֹ נסחף בּזרם חזק גם קוֹלוֹ של בּעל היבּלת.

וּשלוֹשת החסידים זימרוּ יחד ניגוּן חדש בּקוֹל רפה, אבל בּאש פּנימית.

ויוֹסיל הסתּכּל, שמע וּמלא תּמיהה שאל את עצמוֹ, אם בּאמת נסתּלק הצער מן הלב? אם בּאמת כּה פּתאוֹם נשתּכּח הכּאב? אוֹ שמא רק מערימים עליו?…

פּרק עשׂירי    🔗

בּיוֹם הראשוֹן עם השכּמה, כּשיוֹסיל ישב אל השוּלחן לפני נר דלוּק, שוֹתה תּה וסוֹעד פּת שחרית, נכנס בּעל־האכסניה ואמר לוֹ שבּחוּץ עוֹמדת עגלה ההוֹלכת לפּוֹלישוּק; שׂכרוּה שני החסידים, שהיוּ אוֹרחיו לשבּת, וּבלא ספק יִמצא בּה מקוֹם גם לוֹ. הפסיק יוֹסיל את סעוּדתוֹ, בּירך בּרכּת־המזוֹן חטוּפה ויצא לישא־וליתּן עם בּעל־העגלה. העגלה היתה קטנה; שני החסידים ששׂכרוּה היוּ ישוּבים בּה דחוּקים, וּמאחריהם היוּ עוֹד קשוּרוֹת שתּי חביוֹת גמלניוֹת וריקוֹת, כּנראה. נוֹסף על כּך היתה הסוּסה עלוּבה, רעבה וּתשוּשה, “פּגר חי”. משראוּ שני הנוֹסעים את בּעל־העגלה שלהם נוֹשׂא־ונוֹתן עם יוֹסיל, התחילוּ מתמרמרים וגוֹערים בּוֹ. וכי רגליהם הפקר הם, שיש בּדעתּוֹ להוֹשיב עליהן נוֹסע? התחיל בּעל־העגלה מבקש רחמים על יוֹסיל ונשבּע בּחיי סוּסתוֹ, שאין כּוָנתוֹ להנאת עצמוֹ, אלא הרי יהוּדים אנוּ; בּרוּך־השם, לא ערלים, חס־ושלוֹם, רחמנים בּני רחמנים; כּיצד אפשר להניח אברך חשוּב, בּוַדאי קרוֹב לר' בּר, כּך… בּחוּץ… כּיצד ילך לבקש בּעלי־עגלוֹת בּעיר זרה, בּלא קרוֹב וגוֹאל?… כּיון ששמעוּ הנוֹסעים הוּא קרוֹב לר' בּר, הסתּכּלוּ זה בּזה וּמיד שככה חמתם, אף־על־פי שעדיין היוּ מעקמים חטמם. וסוֹף עברוּ על מידת־הדין, דחקוּ את עצמם עוֹד יוֹתר וּפינוּ מקוֹם לחבילוֹתיו של יוֹסיל ואף למחצית גוּפוֹ; אלא את רגליו הוּצרך לתלוֹת בּאויר, חוּץ לעגלה.

הסימטאוֹת שהעגלה עברה בּהן היוּ עדיין שרוּיוֹת בּצל, אבל משיצאוּ אל עיבּוּרה של העיר, בּמקוֹם שהבּתּים עוֹמדים רוָחים וכיפּת השמים מגוּלה בּמלוֹא היקפה, הרעיפה החמה, העוֹמדת עדיין בּשיפּוּלי הרקיע, דמדוּמי אוֹר צנוּע, שהפציע והבהיר בּמהרה. מפּאת הגשם שירד כּל יוֹם השבּת, היוּ הגגוֹת מבריקים כּמשוּחים בּשמן, בּכל מקוֹם היוּ שלוּליוֹת מים מנצנצוֹת כּשברי זכוּכית. האדמה היתה כּוּלה מוּשקה וּרפוּשה, וּבעל־העגלה השגיח לכוון את גלגלי עגלתוֹ אל החריצים העמוּקים, עקבוֹת העגלוֹת שקדמוּה. והאילנוֹת, עם כּל משב־רוּח קל, היוּ מזליפים עליהם, כּמוֹ מחוּדוֹ של מכחוֹל, רבבוֹת הטיפּין התּלוּיוֹת בּראשי העלים.

הסוּסה העלוּבה היתה גוֹררת את העגלה עם נוֹסעיה בּשיוּרי כּוֹחוֹתיה הדלים, מוֹתחת את כּל שריריה, מנפּחת את צלעוֹתיה, נוֹשמת בּכבדוּת וּמצליפה צינוֹרי קצף. מפּעם לפעם היא עוֹמדת. ואז פּוֹנה בּעל העגלה אל נוֹסעיו: “בּעלת־הבּית שלי, נוֹתנת לחמי, מתרעמת מאד… היא מזמינה אתכם, בּמחילה, לירד לשעה קלה…” בּמעלה הר היה קשה לה לסחוֹב את העגלה עם הנוֹסעים, וּבמוֹרד היתה סכּנת ריסוּק אברים, וסוֹף רוּבּוֹ של הדרך הלכוּ בּרגל, ולא עוֹד אלא שסייעוּ לבעל־העגלה לדחוֹף את העגלה מאחוֹר אוֹ למשכה יחד עם הסוּסה, לעוֹדדה ולזרזה בּצוָחוֹת, בּקריאוֹת וּבהצלפת השוֹט מעל לראשה. בּשעה מאוּחרת אחר־הצהרים נראה סוֹף־סוֹף מבּין שוּרת ערמוֹנים הבּנין הגדול, הבּנוּי מלבנים אדוּמוֹת, של בּית־משׂרפוֹת־היי“ש, שעמד בּכל כּוֹבד שלש דיוֹטוֹתיו וּמעשנתוֹ הגבוֹהה על גבּוֹ של בּית־המרזח הקטן של פּוֹלישוּק. בּית־מרזח זה יחד עם בּית־דירתוֹ של המוזג עמדוּ על גבעה קטנה משוּפּעת וּכתליו המסוּידים עם שוּרת הערמוֹנים, שצמחוּ לאוֹרך חזיתוֹ, רמזוּ לנוֹסע מרחוֹק רמזי חן והזמנה בּגוֹניהם הלבן והירוֹק. וּמשהגיעה העגלה אל שיפּוּלי אוֹתה הגבעה, שקעה בּרפש דביק עד למעלה מקוטבי הגלגלים. וּ”בעלת־הבּית" שלהם ניסתה בּתּחילה להיחלץ, טלטלה ראשה לכאן וּלכאן, טרפה בּאזניה, דרכה את שרירה, וּמשראתה שלשוא היא טוֹרחת ומתיגעת, נוֹאשה ועמדה בּמנוּחה גמוּרה. לא השפּיעוּ עליה קריאוֹת העידוּד והזירוּז של הנוֹסעים, ולא נכנסוּ אל לבּה דברי המוּסר והשידוּל שהשמיע בּאזניה בּעל־העגלה. גם צליפוֹת השוֹט לא הוֹעילוּ: היא קיבּלה עליה את הדין בּאדישוּת סטוֹאית גמוּרה…

בּראש הגבעה נראה יהוּדי עוֹמד, צוֹפה וסוֹקר. הלזה התחיל גוֹלש ויוֹרד, כּשהרוּח טוֹרפת בּפיאוֹתיו, פּוֹרשׂת על לבּוֹ את זקנוֹ הרחב, כּמפּה על גבּי חלוֹת השבּת, מבדרת את כּנפי קאפּוֹטתו, מנפנפת בּטלית־קטן שלוֹ וטוֹפחת בּציציוֹתיו… בּידוֹ היה אוֹחז בּכיפּתוֹ על ראשוֹ שלא יפריחה הרוּח.

– שלוֹם־עליכם, יהוּדים! – אמר והוֹשיט לכל אחד את ידוֹ הקטנה והיבשה. נתינת שלוֹם משוּנה היתה זוֹ. האצבּעוֹת ישרוֹת בּלא כּפיפה וּבלא לחיצה וכל פּיסת־היד נוֹגעת־ואינה־נוֹגעת, מחליקה קל מהרה וסוֹלדת מיד כּנכוית. ליוֹסיל היה רצוֹן, אחר תּקיעת־כּף זוֹ, לקנח את ידוֹ. הנוֹסעים ידעוּ, כּנראה, מי הוּא, מפּני שהשיבוּ לוֹ שלוֹם מתּוֹך יראת־כּבוֹד מיוּחדת.

– אה! – קרא היהוּדי הזה – נתקעתּם בּבּוֹץ?

– קרוֹב לוַדאי שכּן. – השיב בּעל־העגלה שהיה מיוּגע עד אפיסת הכּוֹחוֹת – כּך חשקה נפשה של “בּעלת־הבּית” שלי, נוֹתנת לחמי… עמדה כּאן בּתפילת שמוֹנה־עשׂרה ועדיין לא הגיעה אל “עוֹשׂה שלוֹם”, הצדקנית שלי…

בּפני הזקן לא זע אף עוֹרק קל שבקלים לדברי הליצנוּת של בּעל־העגלה.

– אבל כּיצד נכנסתּם אל הרפש הזה? – שאל מתּוֹך השתּתּפוּת בּצערם של הבּריוֹת.

– כּיצד? פּשוט! נסענוּ, נסענוּ, עד שהגענוּ לכאן, ר' בּר!…

ר' בּר נתן עיניו בּגלגלי העגלה מכּאן ומכּאן וּמשך בּכתפיו:

– כּיצד תחלצוּה מן הטיט הזה?

– א־א־א!… משך בּעל־העגלה – אלמלי היינוּ יוֹדעים כּיצד!… על מנת כּן אנוּ עוֹמדים כּאן ומדיינים בּסוּגיה חמוּרה זוֹ. נעלמה ממני הלכה מפוֹרשת כּיצד חוֹלצים עגלה מרפש. שמא יוֹשבים שם בּישיבה של מעלה (הטחת עינים כּלפּי בּית־המרזח) “לוֹמדים” הבּקיאים בּהלכוֹת סוּס ועגלה ויוֹדעים לפסוֹק שאלה כּמוֹ זאת? כּוָנתי ל“והידים ידי עשׂו”…

ר' בּר לא השיב כּלוּם. עמד ותלה עיניו בּאיזוֹ נקוּדה בּאויר להלן מן העגלה ואנשיה. ניכּר, ששקע בּהרהוּרים.

– המתּינוּ, רבּוֹתי! – קרא בּעל־העגלה – מוּטב שארוּצה לכּפר ואביא משם עוֹד פּגר אחד על מנת שנצרפוֹ ל“מנין” עם הפּגר שלי… ואעלה עליהם את הכּתוּב: שני מתים יוֹצאים בּריקוּד…

יוֹסיל עיניו היוּ כּל הזמן תּלוּיוֹת בּר' בּר. פּניו החוּמים והמעוּטרים זקן לבן, ארוֹך וצר, כּחוּשים וּסגוּפים, אבל נאים; חוּט של חן משוּך עליהם. עיניו כּחוּלוֹת מאד וּמַבּטן עגוּם ומעוּלף; יש בּהן מה שהוּא זר, מבּט זה דוֹמה בּמקצת לנתינת־השלוֹם שלוֹ: מתחלק על גבּי שטח הדברים ואינוֹ רוֹאה אוֹתם… הנה הוּא עוֹמד מן הצד, שקוּע בּהרהוּריו כּאילוּ יחידי הוּא כּאן. וּמשוּם־מה היה בּרי לוֹ ליוֹסיל, שאף קוֹדם לכן לא דיבּר עם האנשים מה שדיבּר ולא שאל מה ששאל, אלא מן השׂפה וּלחוּץ.

יוֹסיל לא נתקרב אצלוֹ להתוַדע. לא העיז משוּם־מה. עוֹמד הוּא ותוֹלה בּוֹ עיניו מלא תּהייה. לבּוֹ נפל עליו. מתּוֹך איזה מוֹרא עלה הרהוּר בּלבּוֹ: שמא יחזוֹר לקוֹבנה? כּלוּם בּביתוֹ של זה יוּכל להתאכסן?

עד שהוּא עוֹמד וּמהרהר, ועד שלא הספּיק בּעל־העגלה לילך אל הכּפר, נראתה אשה אחת גבוֹהה אף היא, אבל רחבת־כּתפים וּבעלת־גוּף, לבוּשה חוּלצת קיץ קלה, למרוֹת האויר הצוֹנן, וּנעוּלת מגפים. היא בּאה בּשביל שמתעקל בּצלע המדרוֹן, בּלוית גוֹי אחד, שהיה מהלך אחריה בּגילוּי־ראש, ועם שהוּא מגלגל בּידיו את כּוֹבעוֹ, הוּא מדבּר תּחנוּנים, והיא אינה מחזירה פּניה אליו וכמדוּמה אינה שוֹמעת. ראתה האשה את העגלה עם האנשים שסביבה, פּנתה ונתקרבה אל המקוֹם הזה ואמרה בּאבק־לגלוּג:

– מהמ… בּאתם לכאן? הרי יפה, מסתמא יש בּדעתּכם לשבּוֹת בּמקוֹם הזה…

בּעל־העגלה השיב לה:

– לשבּוֹת כּאן? אלהים עמך, זלאטה! מה את סחה, היוֹם רק יוֹם האחד בּשבּת, מה הבּהלה הזאת להקדים ולקנוֹת כּאן שבוּת?

– אבל מי הזמינך, בּיש־גדא שכּמוֹתך, לבוֹא לכאן? צריך אדם להתחכּם ולהכניס את “נִבלתוֹ” דוקא אל הרפש הזה… שיננא! כּלוּם אין עיניך בּראשך ולא ראית שהדרך מתפּצלת כּאן אצל השתי־וערב? הדרך הפּוֹנה שׂמאלה ועוֹקפת את הגבעה יבשה, סלוּלה וּמביאה כּיון אל החצר… והלזה הכניס את הנבלה אל הרפש ועוֹמד לוֹ…

– “ועוֹמד לוֹ”… – חזר בּעל־העגלה על דבריה – וּמה אעשׂה? וכי אשכּב לישון או שמא אצא בּריקוּד? הרי לנסוֹע להלן אין בּכוֹחי… והשנית… על חינם את עוֹלבת בּ“בעלת־הבּית” שלי וּמוֹציאה עליה לעז שהיא נבילה; והשלישית: להוי ידוּע לך, זלאטה עטרתּי, שאין הצדקנית שלי בּכלל נוֹתנת עיניה בּדברים שבּטוּמאה, כּמוֹ הצלבים שבּדרך. היא, כּכל צדקת, שפלת־בּרך ושפלת־עינים, כּמוֹ שאתּ רוֹאה, וּמפסיעה לה פּסיעה קטנה וּבעניווּת גדוֹלה למקוֹם שלבּה רוֹצה. הכּלל, זלאטה עטרתּי, את דברי המוּסר שיש לך להשמיע לה, תּניחי ליוֹם השבּת, לאחר הקוּגיל, ולפי שעה תּני עצה כּיצד אוֹציא את העגלה.

– היכן מצאתם – פּנתה אל הנוֹסעים – כּלי יקר זה עם “מענה־לשוֹן” כּזה? – ואל בּעל־העגלה בּלשוֹן תּקיפה וגוֹזרת: סלק מעל העגלה את החביוֹת ואת כּל הסמרטוּטים הללוּ! – רמזה על החבילוֹת של יוֹסיל.

יוֹסיל שוֹמע חרפּת חבילוֹתיו ואינוֹ משיב. אינוֹ מזיז את עצמוֹ ממקוֹמוֹ. הוּא מניח לבעל־העגלה שיטרח הוּא בהם. וּבלבּוֹ תּמה, למה יצא הקצף על מטלטליו החדשים והטוֹבים שהוּתקנוּ וניקנוּ לשם נסיעתוֹ, ועל מה עלתה להם כּך שנתכַּנוּ בּשם סמרטוּטים.

זלאטה לא שהתה הרבּה, ומאחר שבּעל־העגלה עשׂה כּרצוֹנה, רמזה אל הגוֹי, שהיה עוֹד עוֹמד כּל הזמן סמוּך אצלה וּמגלגל בּידיו את כּובעוֹ, שיסייע לה. נתקרב הלה אצל העגלה מצד אחד, וּזלאטה מצד שני, וּשניהם התכּוֹפפוּ, הסמיכוּ כּתפיהם אל דפני העגלה, הגבּיהוּה, וּבעל העגלה התחיל מצליף בּשוֹטוֹ בּאויר וצוֹוח: “וויאוֹ! וויאוֹ! שמע קוֹלנוּ, וויאוֹ!”. והנוֹסעים, יחד עם הגוֹי, מצרפים אף הם את קוֹלוֹתיהם, וּבצריחוֹת אימה בּוֹקעוֹת רקיעים: “וויוֹ! וויו!”…

הסוּסה הרגישה מיד שהעגלה נעשׂתה קלה, כּפוֹרחת בּאויר, יצתה מגדרה והתעוֹררה, התחילה מנענעת ראשה, מטרפת בּאזניה, וּפוֹסעת וּמדדה בּחדוָה. וּבמידה שהסוּסה זזה והלכה, בּה־בּמידה התגבּרוּ הצריחוֹת והצוָחוֹת.

רק שנַים לא השתּתּפוּ בּמקהלה איוּמה זוֹ: יוֹסיל ור' בּר. יוֹסיל נדהם לראוֹת אשה גברתּנית זוֹ, שבּהינף אחד קל וגמיש הגבּיהה את העגלה כּמוֹ שטוֹענים על הכּתף מזוָדה קטנה; ור' בּר, הוּא לא זז ממקוֹמוֹ ועיניו תּלוּיוֹת בּאמירי האלוֹנים הגבוֹהים שמאחוֹרי בּית משׂרפוֹת היי"ש.

משיצאוּ אל קרקע נוּקשה, עמדוּ לפוּש, הנוֹסעים חזרוּ אל החביוֹת לגלגלן וּלהחזירן אל העגלה, וּבעל־העגלה – להביא את “סמרטוּטיו” של יוסיל.

האשה, כּמדוּמה, לא נתיגעה כּלל, אלא שרווּלה נקרע עליה, ונתערטל לרגע אחד בּשׂר זרוֹעה הלבן. נזדרזה והחזירה את המטלית למקוֹמה וחיבּרה אוֹתה איך שהוּא בּסיכּה; אף עוֹרה נסרט, כּנראה, סמוּך לפיסת־היד, וּכעין חוּט הסיקרא נזל וטפטף ממנה קילוּח דם דק.

ניעוֹר ר' בּר מהזייתוֹ ונבהל מאד למראה הדם:

– דם!… שוֹתתת דם… למה אתּ שוֹתקת?

– וכי עלי לצעוֹק? – שאלה בּחיוּך, נטלה ממחטה קטנה וכרכה על ידה.

יוֹסיל לא יכוֹל להעביר את עיניו מאשה בּעלת־זרוֹע זוֹ. היא היתה גדוֹלה מאמוֹ־חוֹרגתּוֹ בּשנתים ודוֹמה אליה בּקוי־פּניה הרעננים והמפיקים תּוֹקף וּשׂררה, אלא יוֹתר גבוֹהה ורחבת גרם ממנה. לעיניה הגדוֹלוֹת, מתּחת לגבּוֹתיהן העבוּתּוֹת והמשוּפּעוֹת, היה בּרק צעיר. בּמקוֹם פּאה נכרית היתה כּרוּכה בּראשה מטפּחת כּחוּלה שקצוֹתיה מעוּנבים לה על ערפּה, לא בּלא כּוָנת־חן. בּהנאה והשתּוֹממוּת זן יוֹסיל את עיניו ממראה הכּוֹח והבּריאוּת שבּאשה זוֹ.

– ואלה של מי הם? – שאלה זלאטה את בּעל־העגלה שהיה מטלטל את חפצי יוֹסיל.

– אלה? של האברך הזה. הרי הוּא נוֹסע אליכם… אוֹרחכם הוּא… אפשר חתן לבתּכם…

זלאטה הפכה פּניה אל יוֹסיל. זוֹ לה הפּעם הראשוֹנה שנתנה בּוֹ את עיניה, וסקרה אוֹתוֹ בּמבּט בּוֹחן מכּף רגל ועד ראש:

– ואתּה מי אתּה, ר' אברך?

יוֹסיל אָמר לה.

מכּיוָן ששמעה מי הוּא, עלה סוֹמק קל בּפניה, בּעיניה הנאוֹת נדלק ניצוֹץ של שׂמחה, וקראה אל בּעלה:

– בּריל! גש הנה! ראה: הרי זה בּנוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר ממינסק!…

ר' בּר, שעדיין היה עוֹמד על מקוֹמוֹ הקוֹדם ותוֹלה את עינוֹ בּראש המעשנה הגבוֹהה של בּית המשׂרפוֹת, עקר את רגליו, קירב את עצמוֹ אל יוֹסיל והסתּכּל בּוֹ בּחיבּה.

– בּנוֹ של ר' לייבּ? אהא! שלוֹם עליכם…

ושוּב תּקע לוֹ את כּפּוֹ כּדבר שאינוֹ בּעל־חיים, נגיעה־שאינה־נגיעה, וּמשכה מיד ממנה… זמן מרוּבּה אחר כּך, היה יוֹסיל נזכּר לפעמים כּמה תמוּהים היוּ לוֹ מבּטוֹ של אדם זה וסבר פּניו.

עכשיו עלה יוֹסיל בּמעלה הגבעה בּין ר' בּר מצד זה וּבין אשתּוֹ מצד זה. זלאטה שאלתהוּ קצרוֹת על נסיעתוֹ, כּמה זמן נסע, מה שמוֹת העיירוֹת שעבר בּהן. פּתאוֹם שאלה:

– ואיך מזרע החוֹרף בּמקוֹמוֹתיכם, טוֹב? איך החיטה? המבטיחה היא להיוֹת טוֹבה?

יוֹסיל זקף עליה עינים תּמיהוֹת ולא ידע מה לענוֹת.

– שוֹלחים הרבּה קנבּוּס לחוּץ־לארץ?

שוּב משך יוֹסיל בּכתפיו.

– הרי מינסק סוֹחרת הרבּה בּקנבּוּס, ואינך יוֹדע?

יוֹסיל צחק: עוֹד הרבּה דברים איננוּ יוֹדע. זרק בּה מבּט, וּמצא את עצמוֹ מבוּטל בּפניה.

שוּב לא שאלה אוֹתוֹ כּלוּם.

ר' בּר נמנע מלהכּנס לתוֹך דברי אשתּוֹ, אלא מנענע היה ראשוֹ לדבריה, כּאוֹמר אמן לכל מה שהיא אוֹמרת. ואף־על־פּי־כן בּרי היה לוֹ ליוֹסיל, שאינוֹ שוֹמע את דברי אשתּוֹ אלא כּלאחר־אוֹזן, ודעתּוֹ נתוּנה אוֹתה שעה לענינים אחרים.

דרך החלוֹנוֹת הפּתוּחים של בּית־המרזח פּרצו קוֹלוֹתיהם וּזמירוֹתיהם של שיכּוֹרים וּזלאטה עקפה עם יוֹסיל את בּית־המרזח סחוֹר סחוֹר, והוֹליכה אוֹתוֹ אל בּית־דירתם, דרך רחבה גדוֹלה אחת מרוּצפת אבנים וּמוּקפת מכּל רוּחוֹתיה בּנינים. לאוֹרך כּל החזית התנשׂא בּשלוֹש דיוֹטוֹתיו בּית־משׂרפוֹת־היין, הבּנוּי לבנים אדוּמוֹת, וּבשלוֹש שאר רוּחוֹתיה של הרחבה עמדוּ בּניני־עץ של מחסנים, אמבּרים, דירים וכוּ'. בּתוֹך הבּנינים וּבחוץ, על הרחבה, היוּ רוֹחשים אילך ואילך, כּדבוֹרים בּכוורת, פּוֹעלים ואוּמנים מבּני־בּרית וּמשאינם בּני־בּרית, כּוּלם עסוּקים וּטרוּדים, זה בּכה וזה בּכה, איש איש בּמלאכתּוֹ. זלאטה עם כּניסתה לרחבה ראתה מיד את כּוּלם כּמוֹ בּמלוֹא הסיט, והכּל ראוּ אוֹתה. ראתה צינוֹר מוּנח על הקרקע, הגבּיהה אוֹתוֹ; נזפה מרחוֹק בּאכּרים שהיוּ מנסרים עצים על חמוֹר־נגרים, על שגזרי העצים הם יוֹתר מדי ארוּכּים שלא כּמצוּוה עליהם; ראתה יהוּדי מגלגל חבית, והעירה על שהניח את הצינוֹר מתגוֹלל על הקרקע. “כּמה פּעמים הזהירה וחזרה והזהירה להחזיר כּל דבר אל מקוֹמוֹ?”… מתּוֹך אחד הבּנינים נזדקר יהוּדי שכּיפּת קטיפה שחוּקה חבוּשה לראשה ונוֹצת אוָז תּקוּעה לוֹ מאחוֹרי אזנוֹ. נתקרב אצל זלאטה והוֹדיע לה שאוֹתם שני היהוּדים שבּאוּ עכשיו בּעגלה מקוֹבנה, הם סוֹחרי העצים והרי הם ממתּינים לה.

– מוּטב, אמוֹר להם שיש לי אוֹרח. ימתּינוּ קצת, תּיכף אבוֹא… והחביוֹת למה?

– משוּם עין רעה – צחק הפּקיד – סגוּלה כּנגד מתחרים וסרסוּרים… זלאטה צחקה.

הם יצאוּ מן הרחבה, דרך אַבּוּל, אל גינה קטנה מסביב לבית בּן שתּי דיוֹטוֹת, בּנוּי אף הוּא לבנים אדוּמוֹת, זה היה בּית־דירתה של זלאטה. פּתאוֹם הרגיש יוֹסיל שר' בּר אינוֹ עמהם.

– היכן ר' בּר? – שאל.

– מסתמא קפצוּ עליו הרהוּריו בּאיזה מקוֹם – השיבה בּבת־צחוֹק משוּנה – ועוֹמד שם בּמקוֹם שעוֹמד. תּמיד טרוּד הוּא בּהרהוּריו.

לפני מרפּסת הכּניסה היתה פּתוּחה שׂדרת־ערמוֹנים ישרה וארוּכּה.

– שׂדרה זוֹ – הסבּירה לוֹ זלאטה – מוֹבילה אל ה“חצר”. דרך אחרת מכּאן אל החצר אין. יוֹסיל הבין מאליו שמתכּוונת היא אל חצרוֹ של הפּריץ. מאחד החלוֹנוֹת הפּתוּחים שבּדיוֹטה העליוֹנה היוּ בּוֹקעים שני קוֹלוֹת: אחד של זקן וצרוּד, ואחד צעיר מאד וּמזמר בּניגוּן המקוּבּל על המתנצחים בּמלחמתּה של תּוֹרה.

האשה עמדה רגע, זקפה אוֹזן לצוֹתת בּארשת של קוֹרת־רוּח.

– הילד שלי… ישׂראלי’קל. – הסבּירה לוֹ האשה, וּפסעה להלן – גדל הוּא פּרע, בּלא השגחה. אביו, הרי ידוּע: עסוּק… – אמרה שוּב בּאוֹתה בּת־צחוֹק משוּנה – והמלמד חוֹלני, חלוּש, ואין הקטן שוֹמע לוֹ… אם תּתאהב על התּינוֹק אפשר שיהא מציית לך.

החדר שנכנסוּ לתוֹכוֹ היה מרוּוָח מאד עם רצפּת־עץ צבוּעה אָדוֹם. כּלים היוּ בּוֹ מעט, כּוּלם נאים, ואם תּמצא לוֹמר אף מהוּדרים, אבל בּלא כּל תּיאוּם שבּטעם. בּיניהם היתה מראה וויניציאנית אחת גדוֹלה שמגעת עד התּקרה (המסגרת היתה, כּנראה, בּשעתּה מוּזהבת, אבל הדבר היה בּשכּבר הימים, ועכשיו היא מפוּחמת ונקוּדה על ידי הזבוּבים). הכּלים נלקחוּ מפּריץ שאיבּד ממוֹנוֹ בּקלפים וירד מנכסיו; מאוֹתוֹ מקוֹם בּאה, כּנראה, גם הכוּרסה הווֹלטירית הגדוֹלה והרכּה שעמדה בּראש השוּלחן. שני הכּלים הללוּ עמדוּ בּחדר בּין שאר הרהיטים שהיוּ פּשוטי כּלי עץ כּשני בּני יוּחסין שירדוּ מנכסיהם ונתגלגלוּ בּין דלת־העם. אף עציצי־פּרחים היוּ כּאן, ועל החלוֹנוֹת ווילאוֹת. סמוך אצל המראה הוויניציאנית הגדוֹלה עמד ארוֹן־זכוּכית שהבהיקוּ מתּוֹכוֹ אוֹתיוֹת הזהב שעל גבּי הכרכים הגדוֹלים של הש"ס… צינה נשבה מן הכּתלים ומכּל זווית. דוֹמה כּאילוּ הרהיטים עוֹמדים כּאן עמידה ארעית, ואף לדרים כּאן אין זוֹ אלא דירת עראי. אין כּאן אוֹתה החמימוּת של מחסה־קבע, של טיפּול וחיבּה, שמלפּפת את האדם בּבית־משפּחה. על יוֹסיל שרתה, עם כּניסתוֹ, רוּח של עכּרוֹן סתמי. הזמינתּוּ זלאטה לישב, והיא גוּפה יצאה אל חדר־הבּישוּל וּפקדה על המבשלת מה שפּקדה, נכנסה אל חדר שני ושהתה שם שעה קלה, ואחר חזרה אליו לבוּשה בּמעיל קצר עם אימרת פּרוָה בּשוּליו, וּביקשה ממנוּ סליחה על שסעוּדתוֹ לא תּהא הפּעם מנחת את הדעת; כּיוָן שהשעה כּבר מאוּחרת, עליו להסתּפּק בּשיירי סעוּדת הצהרים. היא עכשיו עסוּקה מאד. בּאחד בשבּת מרוּבּה העבוֹדה יוֹתר מבּשאר הימים, ואין היא מספּקת; ועכשיו איזה “רוּח” הביא עליה אוֹתם סוֹחרי־העצים, שמסתמא יבלבּלוּ לה את המוֹח זמן מרוּבּה… קרוֹב הדבר שבּזמן הראשוֹן ימצא כּאן יוֹסיל ענין לסייר את המקוֹם, ואם ירצה יש גם סירה לשוּט בּה בּנהר, יבוֹא ישׂראל’יק ויהיה לו לעינים…

הוּא היה ישוּב, והיא עמדה עליו. רצה פּעמים לעמוֹד, והיא הניחה כּפּה על כּתפוֹ וציותה עליו לישב.

נכנסה המשרתת לערוֹך את השוּלחן, והוּא הלך אל חדר־הבּישוּל ליטוֹל את ידיו. כּשחזר וראה את הצלחוֹת שהתחילוּ מגישים לפניו, צחק:

– אלה הם שיירי סעוּדה? הרי אפשר לפרנס בּהם עדה שלמה של חסידים רעבים…

– בּתחילה תּאכל לבריאוּתך ותספּיק לך השעה להלל אחר־כּך, לכשתּצא שׂבע… – אמרה האשה. ויוֹסיל הפסיק את צחוֹקוֹ. אשה טוֹבה זוֹ אף דברי חיבּה היתה משמיעה בּקוֹל שנוֹטל מאדם כּל רצוֹן של צחוֹק וקלוּת־ראש.

פּתאוֹם נפתּחה הדלת בּרעש ולחדר פּרץ נער גבוֹה, שמנמן, עגוֹל־פּנים, אדוֹם־לחיים וּבעל עינים בּהירוֹת. הוּא פּרץ בּקריאה: “אמא”! אבל מיד ראה אדם זר יוֹשב לפני השוּלחן, ונשתּתּק ונרתּע לאחוֹריו. אמוֹ עיכּבה אוֹתוֹ. “זהוּ התּינוֹק? – הרהר יוֹסיל בּצחוֹק – הרי זה בּחוּר כּהלכה?”

– בּוֹא הנה! בּוֹא הנה! גש ותן שלוֹם… זהוּ קרוֹב ממינסק, ר‘… ר’… איך? יוסף?

– בּבּית הכּל קוֹראים אוֹתי פּשוּט “יוֹסיל”; בּבקשה מכּם! יערב עלי אם אף כּאן אהיה קרוּי כּך.

– מוּטב, יהא “יוֹסיל”, אם רצוֹנך בּכך…

הנער, ידיו בּתוֹך כּיסי מכנסיו, קרב אל השוּלחן בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, כּאילוּ כּפאוֹ שד; הוֹשיט את ידוֹ, וּמיד שוּב החזירה אל כּיס המכנסים.

זלאטה הניחה את ידה על כּתפוֹ של בּנה ואמרה לוֹ שאוֹרח זה עתיד להיוֹת המוֹרה שלוֹ, ילמדוֹ חשבּוֹן וּכתיבה. ועליו, על ישׂראל’יק, להשתּדל להיוֹת ילד טוֹב ולשמוֹע בּקוֹלוֹ.

הילד פּזל כּלפּי יוֹסיל מתּוֹך תּרעוֹמת ועגמת־נפש: עוֹד מוֹרה? עוֹד ללמוֹד?

כּבש הילד את עיניו בּקרקע ואמר:

– איני רוֹצה… אין צוֹרך…

– מה אתּה סח? מה אינך רוצה?

– ללמוֹד.

– התבּייש! שמא רוֹצה אתּה להיוֹת רוֹעה חזירים, כּמוֹ סטאש?

– איני רוֹצה – חזר הילד.

בּשוֹרש חוֹטמה של האשה שוּב נחרת אוֹתוֹ קמט קטן וּשני גביניה נצטרפוּ לקו אחד.

– איני רוֹצה, איני רוֹצה! – עמד הילד על שלוֹ.

– נשאלך הרבּה! אתלוֹש בּאזניך עד שתּאמר רוֹצה אני. אבּא בּחדרוֹ?

– אבּא בּחדרוֹ. אבל איני רוֹצה ללמוֹד! לא אלמד!

– אבּא בּחדרוֹ, ואתּה מה צוֹרח? צא מכּאן מיד.

הילד יצא מן החדר על אצבּעוֹת רגליו, אבל מכּיוָן שנסגרה מאחריו הדלת, נשמע מיד מבּחוּץ קוֹל שעטת רגליו המקפּצוֹת ודוֹהרוֹת כּרגלי סייח על גבּי מרצפת האבנים.

יוֹסיל וּזלאטה הסתּכּלוּ זה בּפני זה וחייכוּ. וּבאוֹתה שעה היה יוֹסיל מהרהר: הרי יש בּעולם נפש אחת שאהוּבה עליה…

כּל אוֹתה שעה שהיתה עוֹמדת וּמספּרת עמוֹ, היוּ מזמן לזמן נכנסים ויוֹצאים אנשים מן העוֹבדים בּבית־המשׂרפוֹת מבּני־בּרית וּמשאינם בּני־בּרית, בּענינים שוֹנים: זה בּא לקבּל פּקוּדה אוֹ למסוֹר ידיעה, וזה ליטוֹל עצה אוֹ להתאוֹנן… קוֹראים אוֹתה בּשמה “זלאטה”, אבל מדבּרים אליה בּכבוֹד וּביראה. האכּרים נכנסים דרך חדר־הבּישוּל, עוֹמדים בּפתח בּגילוּי־ראש. אם מי מן האנשים בּא בּטרוניה וּמרים קוֹלוֹ, זלאטה משתּיקה אוֹתוֹ על ידי הגבּהת אצבּע כּלפי התּקרה, כּלוֹמר: ר' בּר שרוּי בּחדר של מעלה. וּמיד מנמיך קוֹלם של הבּריוֹת.

נכנסוּ גם שני הסוֹחרים, שיוֹסיל היה בּן לוויתם בּדרך. קצרה רוּחם להמתּין עד שתּבוֹא זלאטה אצלם, הקדימוּ וּבאוּ הם אצלה. מכּיוון שמצאוּ אנשים זרים בּחדר, אמרוּ לחזוֹר וּלהמתּין בּחוּץ עד שתּפָּנה. חוֹששים היוּ לדבּר בּפני אנשים זרים על חלקת היער שעמדוּ לקנוֹת, גזירה שמא יעמדוּ עליהם מתחרים ויוֹציאוּ מידם את החררה שהם מהפּכים בּה. אבל גם לזלאטה היוּ חשבּונוֹת שלה, והיא קראה בּמתכּוון בּקוֹל כּנגדם:

– בּאתם לראוֹת את היער שעל יד הטחנה? ולמה הבאתם את החביוֹת? הרי אין אתּם מוֹזגים. מה יש בּדעתּכם להטמין בּאוֹתן החביוֹת?

שני הסוֹחרים נתבּלבּלוּ: בּעל היבּלת נתכּעס, התנפּח והסתּכּל בּה כּתרנגוֹל מוּכן לקרב. אף יבּלתּוֹ נתאדמה ונזדקפה כּכרבּוֹלת. ואילוּ השני עמד מבוּיש בּמקצת וריטן מה שהוּא לא בּרוּר דרך אניצי השׂערוֹת שבּנחיריו, וּשׂפתיו הכּחוּלוֹת והעבוֹת נתרפּטוּ יוֹתר מתּמיד. “האשה לעוֹלם היא אשה; נשים דעתּן קלה”, הרהרוּ שניהם.

זלאטה חייכה ואמרה:

– מוּטב, החביוֹת שלכם הן, ולא מעניני הן. אבל עדיין איני יוֹדעת אם הפּריץ יסכּים למכּוֹר את החוֹרשה. לא אוּכל לראוֹתוֹ אלא מחר בּבּוֹקר. אין לכם בּרירה אחרת, אלא ללוּן כּאן בּפּוֹלישוּק, וּמחר תּראוּ אם כּדאי היה לכם ללוּן כּאן…

רצוּ הסוֹחרים דוקא להקדים וּלהיכּנס עמה בּשׂיחה בּיחידוּת, עד שיראוּ את הפּריץ. אבל היא סירבה. היא הבינה שהתכּוונוּ למתּן־בּסתר למען תּעמוֹד להם בּשעת המשׂא־וּמתּן עם הפּריץ. וּלפיכך נמנעה מלשׂוֹחח עמהם בּיחידוּת.

זלאטה נפטרה מיוֹסיל לאחר שחזרה על עצתה שיצא לסייר את המקוֹם. והוּא סיים את סעוּדתוֹ, וּמיד לאחר בּרכת־המזוֹן יצא אל החוּץ. עמד על המרפּסת ונמלך בּדעתּוֹ להיכן ילך בּראשוֹנה. שׂדרת הערמוֹנים שלפניו משכה את העין בּקויה הישרים, בּאפלוּלית שבּסופה, בּצללי אילנוֹתיה המוּטלים על הקרקע כּרצוּעוֹת אלכסוֹניוֹת בּרוָחים קצוּבים בּין אחת לחברתּה. מה־שהוּא עיכּבוֹ מלהיכּנס לשׂדרה זוֹ. היא מוֹבילה כּיון אל “החצר”: עוֹלם זר, נוֹצרי, עוֹין… גמר בּדעתוֹ לילך, לפי שעה, לראוֹת את בּית־משׂרפוֹת־היין. ירד מעל המרפּסת והלך אל הרחבה, שלפני אוֹתוֹ בּית. עכשיו כּשהיה כּאן יחידי, בּלא זלאטה, והיתה לוֹ שהוּת להסתּכּל יוֹתר, תּמה על האנשים המרוּבּים שעסוּקים כּאן בּמלאכוֹת שוֹנוֹת, מתרוֹצצים אילך ואילך טרוּדים ונחפּזים, זה חוֹטב עצים וזה מתקין חישוּקים על גבּי חביוֹת שנתרוֹעעוּ, וּמעל לגגוֹת צוֹוחות בּנוֹת־קול. מתּוֹך אחד הבּנינים נשמעים קוֹלוֹת אנשים מדיינים, וּמפּאת הרעש הם מדבּרים בּקוֹלי־קוֹלוֹת כּחרשים. חזר בּו יוֹסיל ממחשבתּוֹ להיכּנס יחידי אל בּית־משׂרפוֹת־היין. הרעש בּרחבה הממוֹ; בּיקש להימלט ממנוּ ויצא בּדרך המוֹבילה אל בּית־המרזח. הרגיש את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב. נפשוֹ נתעגמה מאוֹד, בּזכרוֹ שעליו לגוּר כּאן זמן מרוּבּה.

יצא מן הרחבה, עקף את בּניניה מחוּצה לה, ועבר דרך חצר של רפתים ואוּרווֹת. והנה כּאן נתגלוּ לוֹ, להנאתוֹ, חיים אחרים, משוּנים מן הראשוֹנים. כּאן עבדוּ רק ערלים וערלוֹת. וכוּלם עשׂוּ את מלאכתּם בּשלוָה, כּמעט בּדממה וּבכוֹבד־ראש. שערי הרפת היוּ פּתוּחים, ושם עמדוּ פּרות, מנוֹפפוֹת בּזנבותיהן וּמעלות גירה. גם לפני הרפת, בּתוֹך סייג מרוּבּע עמדוּ פּרוֹת, ראשיהן אל מחוּץ לסייג וגעוּ: שעת סעוּדתן התקרבה. לא הרחק מן הרפת היתה האוּרוָה פּתוּחה וסוּסים עמדוּ שם שרוּיים בּדממת האפלוּלית שקוּעים בּהרהוּרים שאין להם סוֹף. וּפוֹעלים התעסקוּ בּמספּוֹא, בּהוֹצאת זבל, בּתיקוּנה של ריתמה, בּמשיחת צירי עגלה. תּרנגוֹלוֹת צנוּעוֹת מטיילוֹת אילך ואילך וּמנקרוֹת בּענוותנוּת מנוּמסת בּגללים וּבזבל. בּיניהן מהלכים וּמתנדנדים על רגליהם בּרוָזים המוֹניים וגרגרניים, אוֹ שהם משכשכים בּשלוּליוֹת המים שמסביב לבּאר. בּאויר עמדוּ ריחוֹת זבל, והבל פּיהן של בּהמוֹת. מן האוּרוָה יצאוּ ארבּעה סוּסים בּלא אוּכּפים; על אחד מהם רכוּב בּן אכּרים יחף וּפרוּע־ראש, ועל השני רכוּב ישׂראל’יק לבוּש בּקאפּוֹטה וכיפּה על ראשוֹ. הילד העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ רוֹאה את “המלמד החדש”, וּבלבּוֹ חשש שמא אוֹיב חדש זה מתנכּל לערבּב עליו את שׂמחת הרכיבה. ישׂראל’יק משך את לבּוֹ של יוֹסיל בּרעננוּתוֹ וּבבריאוּתוֹ. אחר מה שראה בּחצר בּית־המשׂרפוֹת, מרנין לב היה מראה התּמימוּת הבּריאה הזאת. רץ אל הילד וּשאלוֹ להיכן הוּא רוֹכב.

ישׂראל’יק נתן בּוֹ לכתּחילה עינים מתּוֹך חשד, ושהה זמן־מה כּנמלך עם לבּוֹ שמא לא כּדאי הוּא שיענה לוֹ. אלא שמיד הכּיר בּקוֹלוֹ וּבפניו של ה“מלמד החדש” שאין בּוֹ משוּם סכּנה, ואמר לוֹ שהם מוֹליכים את הסוּסים אל הנהר.

– וזה רחוֹק מכּאן? – שאל יוֹסיל.

– לא. קרוֹב מאוֹד.

יוֹסיל נתלוָה אליהם. ישׂראל’יק, מכּיוָן שלא ראה בּוֹ אוֹיב, לא פּסק פּיו מלפטפּט. סיפּר לוֹ מה שמוֹ של סוּס זה ושם יוֹלדתּוֹ, וסוּס זה מאת מי נלקח וכמה שילמוּ בּעדוֹ. דברי פּטפּוּטוֹ ערבוּ לאזנוֹ של יוֹסיל, מפּני שקלחוּ כּמו מבּוּע של שׂמחת עלוּמים.

הדרך ירדה בּמדרוֹן. בּתחילתה היתה שטוּחה וּמכוּסה צרוֹרוֹת שכּיתּתוּ את רגליו, אחר כּך נטתה ימינה לתוֹך חוֹרש, והפכה לשביל צר, כּעין תּעלה עמוּקה חפוּרה בּין שני צלעוֹת חוֹרש, צלע מזה וצלע מזה, שעליהם מתנשׂאים האילנוֹת, ושרשיהם מבצבּצים וּבוֹלטים מתּוֹך אדמת הצלעוֹת כּגידים ואצבּעוֹת מעוּקלים וארוּכּים. הליכתוֹ בּצד הסוּסים לא היתה נוֹחה, וכמה פּעמים הוּזקק לטפּס וּלהיאָחז בּשרשים הללוּ, כּדי שלא תּמעכנה רגליו על ידי פּרסוֹת סוּס. לבסוֹף יצאוּ אל החוֹף, וּלעיניו נתגלה פּתאוֹם הנהר. הילד הפסיק את שׂיחתוֹ מפּני שנכנס עם סוּסיו לתוֹך המים. ויוֹסיל, שמימיו לא ראה מקרוֹב נהר, עמד דמוּם וּמוּקסם כּמוּכּה סנוורים על־ידי המרחק הרב והזוֹרח.

אי־שם, סמוּיה מעיני העוֹמדים על החוֹף הזה, צנחה החמה מרוֹם הרקיע, וּמישוֹר המים השטוּח לפניו עד לגדוֹתיו הרחוֹקוֹת, היה חלק ונוֹצץ בּגוני צדף ענוּגים וּשקטים־שקטים עד להפליא, בּלא זיע וּבלא קמט כּל שהם. וּדממה גדוֹלה נסוּכה עליו מסוֹף האוֹפק עד סוֹפוֹ. הסוּסים הבריחוּ בּרוָזים אחדים ששכשכוּ כּאן ונכנסוּ אל המים עד לארכּוּבּוֹתיהם, השקיעוּ את קצוֹת פּיהם בּמים, ולא נשמעה גמיעתם. הם עם הנערים הרכוּבים עליהם נתכּפּלוּ בּמים והיוּ דוֹמים כּמצוּירים על גבּי זכוּכית צלוּלה. יש שאחד הסוּסים יגבּיה ראשוֹ, יזוֹרר פּעם ויסתּכּל בּמרחק אף הוּא כּתָמה על הדממה ועל הנוֹי השרוּיים מסביב; טיפּין טיפּין נוֹשרוֹת מפּיו אל המים, וכל טיפּה וטיפּה מקשקשת בּנפילתה, כּמוֹ פּנינת זגוּגית… עננת יתּוּשים תּלוּיה בּאויר מעל למים וּמתנדנדת בּמנוּחה כּמוֹ מתּוֹך תּנוּמה. עצי החוֹרש עמדוּ סמוּכים אצל המים, וערבוֹת כּפוּפוֹת טוֹבלוֹת בּהם ענפיהן, משוּלים כּקווּצוֹת של בּלוֹריוֹת פּרוּעוֹת.

יוֹסיל ראה לא הרחק ממנוּ שביל צר מאוֹד הוֹלך וּמפליג כּמתגנב לתוֹך צילתוֹ של החוֹרש.

– כּאן רוֹאה אני שביל – אמר יוֹסיל בּקוֹל כּבוּש – להיכן הוּא מוֹליך?

ישׂראל’יק הפך אליו את פּניו:

– אה, הלזה? אל בּריכת־הדגים. תּלך ישר ישר ותגיע לשם. שם עוֹמדת סירתנוּ…

היה בּמחשבתּוֹ של יוֹסיל לשאוֹל אם אין סכּנה לילך יחידי בּיער, אלא התבּייש. בּקרבּוֹ רחשוּ תּשוּקוֹת חדשוֹת וחריפוֹת שלא ידע טעמן קוֹדם לכן. השביל משך אוֹתוֹ בּכוֹח טמיר אל מטמוֹניוֹת היער; התאוָה ליכּנס לפנַי־ולפנים של חשיכה זוֹ, לראוֹת מה זוֹ בּריכת־דגים, ואפשר גם לישב בּאוֹתה סירה העוֹמדת שם…

נפטר מישׂראל’יק ונפנה אל השביל. מיד, עם פּסיעוֹתיו הראשוֹנוֹת, עטפה אוֹתוֹ צינה קלה; את נחיריו גירוּ בּחידוּשם וּבחריפוּתם ריחוֹת משוּנים של טחב, של רקב השַלכת דאשתקד, של אגוֹזים, פּטריוֹת. צילתן של האילנוֹת החשיכה עליו את היוֹם. פּעמים היוּ השיחים מתקרבים צפוּפים כּאילוּ מתכּוונים לעכּבוֹ וּלשבּש אליו דרכּוֹ, והוּא היה שוֹחה תּחת הענפים המעוּנבים והמסוּכסכים מעל לראשוֹ, מהלך וּמפסג את השׂיחים וּמנתּק את הזמוֹרוֹת הנוֹשכוֹת, וּפוֹסע בּקוֹשי להלן, כּשהזמוֹרוֹת עוֹשוֹת בּוֹ שׂרטוֹת, וקוּרי־עכּביש מתדבּקים אל פּניו. לא אַחת היה מתפּחד ושוֹאל שמא תּעה. פּעמים היה מבהיק מבּינוֹת לעיקרי האילנוֹת הניֶמַן הסמוּך, מכסיף את הקוּרים התּלוּיים על שׂיחים כּמטליוֹת כּבסים, וּמאירים לוֹ את השביל; פּעמים יוֹצא השביל מתּוֹך עבי החוֹרש וּמסתּמן כּל שהוּא בּשוּלי החוֹף התּלוּל, כּשהמים משתּכשכים למטה, והוּא פּוֹסע בזהירוּת, עקב בּצד אגוּדל, כּדי שלא יפּול למטה… וּמיד שוּב מתפּתּל השביל וננעץ לתוֹך מעבה היער. פּתאוֹם עמד יוֹסיל נדהם. לעיניו נפתּח מרחב. בּריכת־מים רחבה ועגוּלה כּצלחת היתה מוּטלת לפניו מקוּבּעת בּתוֹך עבי היער, מעוּלפת צל וּדממה. בּתּחילה לא הבחינה עינוֹ בּין האילנוֹת וּבין בּבואתם ההפוּכה שנשקפת מתּוך המים; בּתוֹך אפלוּלית הצל שרבץ כּאן הפריד רק קו זכוּכית דק, ממשי־ולא־ממשי, בּין עבי־הירק הקוֹדר שממעל וּבין עבי הירק הקוֹדר שמתּחת…

כּטבּעת שניגדדה בּאמצעיתה, נפתּח היער בּאחת מרוּחוֹתיה של הבּריכה כּלפּי נהר גדוֹל, הניֶמַן. שם הרחק, אל הניֶמַן, שקעה החמה. וּשביל זהב ישר רוּפּד על פּני אדווֹת המים כּמוֹביל משם, מאוֹפק השקיעה, אל פּינת סתרים זוֹ של הבּריכה. כּל זה היה דוֹמה עליו על יוֹסיל כּמוֹ בּחלוֹם. וּדממה שַׂגיאה זוֹ הטילה בּנפשוֹ חרדה סתוּמה… השביל מסביב לבּריכה היה מרוּבּץ חוֹל ויוֹסיל פּסע בּוֹ תּוֹהה, כּאדם תּוֹעה בּעוֹלם של אגדה. פּתאוֹם נבהל מקוֹל נביחה, שֶפּרה־ורבה בּכמה בּנוֹת־קוֹל מתפּזרוֹת מעל ראשי האילנוֹת… נשׂא את עיניו וראָה לא הרחק ממנוּ יוֹשבת על ספסל גברת אחת ואוֹחזת בּקוֹלר כּלב שפּרץ להתנפּל עליו…

למרוֹת האפלוּלית של בּין־השמשות, שהיתה שרוּיה בּכאן, הספּיק יוֹסיל לראוֹת בּמעוּף־עין אחד את כּל התּפארת שהיתה בּדמוּת צעירה זוֹ. אף־על־גב שעיניו ראוּ אוֹתה כּמעט בּכל קויה ופרטיה, אף־על־גב שראוּ יפה את שׂערותיה השחוֹרוֹת, מפּני ששברירי החמה פּגעוּ בּהן וזרחוּ מתּוֹכן בּאוֹר כּחוֹל־כּהה; את עיניה הגדוֹלוֹת ואת פּיה שהיה בּוֹ גם מן הילדוּת וגם מגבהוּת־הלב, – לא נתפּרשה לוֹ תּפארתּה, כּשם שלא נתפּרשה לוֹ תּפארת זוֹ שבּשקיעה וּבדממה על המים ועל עצי היער. אף־על־גב שראה אוֹתה בּעליל, דמה שאין זה אלא “רוּח” המצוּי, כּפי שקרא בּספרים, על המים וּביערוֹת…

רגע עמד ותלה עיניו בּדמוּת זוֹ; והגברת עיניה היוּ נתוּנוֹת בּוֹ, וכמדוּמה לוֹ, מתּוֹך מוֹרת־רוּח והשתּוֹממוּת, על שהעז ליכּנס לתחוּמה, לרשוּת־היחיד שלה. אוֹ אפשר שהרבּה יוֹתר מרגע עמד והסתּכּל בּה. הפך את פּניו וחזר בּפסיעוֹת נחפּזוֹת בּדרך שנזדמנה לנגד עיניו בּראשוֹנה. הלך מהר, מהר, כּבוֹרח. פּתאוֹם עמד וראה שהוּא מהלך לא בּשבילוֹ הקוֹדם, אלא בּדרך מרוּוַחת, בּין שתּי שוּרוֹת עצים. החוֹשך אָמש כּאן יוֹתר. ואף־על־פּי־כן המשיך דרכּוֹ להלן. סוֹף־סוֹף הרי עתיד הוּא לצאת לאיזה מקוֹם שהוּא. אחר רגעים מוּעטים – והוּא דמה שהוּא מהלך שעה ארוּכּה – יצא מן השׂדרה וּלפניו בּית לבנים אדוּמוֹת, בּן שתּי דיוֹטוֹת. לא היה קץ לשׂמחתוֹ, כּשהכּיר את המרפּסת של ר' בּר.

נכנס אל החדר שבּוֹ סעד קוֹדם את פּת־הצהרים. מצא שם את זלאטה יוֹשבת לבדה וּממתּינה לוֹ. מרבּית החדר היה מעוּלף צל. על השוּלחן היה דלוּק נר קטן, והיא ישבה לפני פּנקס ארוֹך ועבה, משקפים של כּסף על עיניה, נוֹצה בּידה והיא בּוֹדקת חשבּוֹנוֹת. משנכנס, הסירה את המשקפים, סגרה את הפּנקס, עם שהניחה את הנוֹצה והמשקפים בּין דפּיו לסימן, וזקפה עליו עיניה:

– כּבר הספּקת לסייר את כּל “אחוּזתנוּ”? – שאלה.

נתמה יוֹסיל שהיא מדבּרת אליו הפּעם בּלשוֹן נוֹכח והשיב קצת נבוֹך:

– הן, טיילתּי קצת.

הסתּכּלה יפה בּפניו שהיוּ מיוּגעוֹת ושטוּפוֹת זיעה ואמרה:

– רוֹאה אני בּך שלא קצת טיילתּ.

עמדה לערוֹך לוֹ את השוּלחן לפת־ערבית והזמינתּוּ ליטוֹל את ידיו. לאחר שבּצע את הלחם והכּל היה ערוּך לפניו לסעוּדה, ישבה כּנגדוֹ ואמרה:

– אנוּ בּני־הכּפר מקדימים בּשכיבה וּמשחירים בּקימה.

שמע מתּוֹך דבריה נזיפה וּמבוּיש אמר:

– אני מצטער בּאמת על שבּגללי הוּצרכה לאחר בּישיבה וּלהמתּין. אני מבקש סליחה…

– אין בּכך כּלוּם. בּפּעם הראשוֹנה… ועכשיו, בּבקשה ממך ספּר לי על פּסיה ועל קיילה.

בּתּחילה התקשה לענוֹת. לא ידע בּמה יפתּח את סיפּוּרוֹ. אבל היא סייעה לוֹ וּפרטה את שאלוֹתיה. לא קפצה בּסירוּגין מענין אל ענין, כּדרך המתאווים לידע את הכּל בּבת־אחת, אלא שאלה בּסדר וּבהגיוֹן, כּאילוּ היוּ שאלוֹתיה ערוּכוֹת וּסדוּרוֹת מקוֹדם. מתּחילה היתה ממצה את כּל מה שהיא רוֹצה לידע על אחוֹת אחת, על בּריאוּתה, מראה פּניה, מצבה ועסקיה, ואחר־כּך על האחוֹת השניה, בּפּסיה החלה וּבקיילה כּילתה. התרעמה על שעדיין לא השׂיאה קיילה את בּניה, וּביחוּד את בּתּה.

– עד אימתי תּהא יוֹשבת… שכחתּי את שמה…

– חנה שמה.

– עד אימתי תּהא יוֹשבת בּבית הוֹריה כּתרנגוֹלת דוֹגרת? הרי אין היא חבית של כּרוּב כּבוּש, שממתּינים עד שתּחמץ יפה יפה.

יוֹסיל הסמיק עד לתנוּכי אזניו, וּכדי להעלים את מבוּכתוֹ אמר:

– ישׂראל’יק ישן כּבר? הייתי עמוֹ בּשעה שרכב להשקוֹת את הסוּסים.

– הן. הוּא סיפּר לי.

– בּן־חיל הוּא. מאוֹד מצא חן בּעיני.

– אף אתּה מצאת חן בּעיניו.

יוֹסיל צחק.

– ערבים עלי דבריך. ילד נחמד הוּא ישׂראל’יק שלכם.

זהירת־חיוּך של נחת־רוּח ריצפה את פּניה, אבל מיד לאחר מכּן התקשרוּ פּניה בּעב קל:

– אבל הוּא “שקץ” גדוֹל… אין מי שיתלוֹש בּאזניו… כּשאין השגחת אב…

יוֹסיל לא יכוֹל לכבּוֹש את עצמוֹ, ואחר היסוּס־מה שאל:

– ור' בּר היכן?

גביניה נצטוֹפפוּ, וּבשוֹרש חטמה נחרט הקמט הקטן:

– הרי הוּא מ“בּעלי־המוּסר”. המתּן, עוֹד עתיד הוּא לסחוֹב גם אוֹתך אל ה“קלייזל” שלוֹ – וּבחיוּך הוֹסיפה – אם תּהיה סמרטוּט!

יוֹסיל צחק. זלאטה מיהרה להסיח את דעתּה מבּיתה וּמן ההוֹוה, והתחילה מספּרת לוֹ זכרוֹנוֹת על שתּי אחיוֹתיה, על חייהן בּכּפר, בּבית אביהן המוֹזג. נתיתּמוּ בּקטנוּתן מאִמן, ואביהן ישב בּאלמנוּתוֹ כּל ימיו. את מקוֹם האב היתה ממלאה קיילה, שגדוֹלה היתה מהן בּחמש שנים. קיילה זוֹ היתה רוֹדה בּשתּי אחיוֹתיה בּיד קשה, והן היוּ מתיראוֹת מפּניה, אבל שתּיהן, היא וּפּסיה, היוּ קשוּרוֹת ואהוּבוֹת זוֹ על זוֹ אהבת־נפש. סיפּרה בּמילים ספוּרוֹת. דבריה היוּ חוֹתכים ועשירי גוָנים, וקוֹלה מצוּנן וּמרוּכּך בּגעגוּעים שהיוּ כּבוּשים ימים רבּים.

– מהוּ ר' זוּסיל של קיילה? שמא אף הוּא מ“בּעלי־המוּסר”? – שאלה פּתאוֹם.

– לא. חסיד הוּא.

זלאטה עשׂתה בּידה תּנוּעה מהירה בּאויר, כּמפריחה זבוּב:

– היינוּ הך! אוֹתה יֶנטה, אלא מצוֹעפת בּצעיף אחר…

– רבּים כּמוֹתוֹ אין. הוּא צדיק לאמיתּוֹ! – קרא יוֹסיל בּהתפּעלוּת.

– הה! הצדיקים הללוּ… למי צוֹרך בּהם? אביך טוֹב והגוּן הוּא, אף על פּי שאינוֹ “צדיק” כּמוֹתם… אמת, אף הוּא נמשך, כּמדוּמה, יוֹתר אל האוּרוָה… – וּמשראתה את העינים התּמהוֹת שיוֹסיל זקף עליה, הוֹסיפה: – כּוָנתי: אף הוּא נוֹטה יוֹתר אל הספרים, אוֹהב יוֹתר “לכבּוֹש את הספסל”, ואף־על־פּי־כן בּוא וּראה מה בּין חיי פּסיל הנשׂוּאה לאביך וּבין חיי קיילה הנשׂוּאה ל“צדיק” שלך.

– אף האשה גוּפה חייבת בּמקצת בּמצבה – העיר יוֹסיל.

זלאטה שמעה מתּוֹך דבריו רמז לעצמה והתחילה מקלסת את בּעלה. כּל העוֹלם אוֹמרים עליו שהוּא צדיק, אבל אינוֹ דוֹמה לשאר הצדיקים הבּטלנים. הוּא בּטלן לפי דרכּוֹ שלוֹ. הוּא אינוֹ פּוֹגע לרעה אף בּזבוּב על הקיר, ולא זה בּלבד… קשה לה להסבּיר את הדבר; צריכים להכּירוֹ יפה… הרי יוֹסיל ראה אוֹתוֹ, כּמה הוּא רפוּי ורשיש? אין זה כּלל בּגדר בּן־אדם… בּתּחילה עוֹד נלחמה בּו, וּלבסוֹף נוֹאשה… אין כּל תּקנה נגד אדם שאינוֹ בּגדר אדם… וּמיד נזדרזה והוֹסיפה: הרי זה מלאך! חי הוּא בּעוֹלמוֹת אחרים, לא בּעוֹלם הזה…

יוֹסיל שמע ולא ידע אם בּגנוּתוֹ היא מדבּרת או בּשבחוֹ. את דברי שבחיו היתה מתּבלת בּדברי לגלוּג וּבוּז. “הפּריץ שלנוּ” אוֹהבוֹ אהבת־נפש וּמאמין בּוֹ כּמוֹ בּאלהים. לאחר שהקוֹמיסאר הקוֹדם ספג מלקוּת ונטרד מן האחוּזה, נתמנה בּריל בּמקוֹמוֹ. בּריל קוֹמיסאר!… הכּל היוּ צוֹחקים אז לתוֹך אגרוֹפיהם; גוֹי זה, אמרוּ, ודאי שיצא מדעתּוֹ. וה“פּריץ שלנוּ” לא השגיח בּמלעיגים. עדיין לא ראה מעוֹלם, אמר, “זשידק” שתוּי. ויפה בּעיניו יהוּדי בּטלן וכשר מגוֹי שיכּוֹר ורמאי. תּחילה סירבה זלאטה. הרי יוֹדע אדם את צרת נפשוֹ, והיא, זלאטה, אינה טוֹעה בּבּריל שלה… אבל סוֹף־סוֹף מה לעשׂוֹת כּשיש ילד קטן וצריך להלבּישוֹ, להנעילוֹ וּלהאכילוֹ? הסכּימה ואמרה: מוּטב שיהא בּריל קוֹמיסאר, ואת האחוּזה תּהא מנהלת היא. בּרוּך־השם, אין ה“פּריץ” מתחרט. מי בּנה את בּית־משׂרפוֹת היין? היא! מי קנה את הבּהמוֹת הטוֹבוֹת שבּכל בּהמוֹת הסביבה? היא! קוֹדם לכניסתם אל החצר, לא היתה זוֹ חצר, אלא בּית־עלמין, הֶקדש. ועכשיו? כּל הפּריצים מתקנאים בּפּוֹלישוּק. “זלאטה שלך – אוֹמרים הם לפּריץ שלנוּ – כּשמה כּן היא, זהב ממש!”¹⁷.

לבּוֹ של יוֹסיל היה רחוּש. עמדה לנגד עיניו אוֹתה דמוּת מוּפלאה שנגלתה עליו שם אצל בּריכת־הדגים, עם שתּי העינים המנַצנצוֹת כּמתכת כּהה בּדמדוּמי בּין־השמשוֹת… לא עמד בּוֹ לבּוֹ לשאוֹל את זלאטה, אבל מקוה היה לשמוֹע מפּיה גם עליה… פּתאוֹם הפסיקה זלאטה בּאמצע סיפּוּרה וקראה נבהלת:

– השעה מאוּחרת!… צריכים גם לישוֹן. טוֹל את הנר הזה ועלה בּמדרגוֹת למעלה – הדליקה נר והוֹשיטה לוֹ – הדלת השלישית מימינך. שם כּבר הכּל מוּכן לדירתך. לילה טוֹב. מחר, בּלא נדר, אוֹבילך אל החצר ותראה שם את הפּריץ שלנוּ ואת תּלמידך. כּלוֹמר, מי שעתיד להיוֹת תּלמידך. הפּריץ רוֹצה שתּלמד את השקץ שלוֹ… בּתשע וחצי תּמתּין לי כּאן… ועל השאר, על ישׂראל’יק, נדבּר מחר, לכשהשעה תּהא פּנוּיה יוֹתר.

יוֹסיל אמר לה “לילה טוֹב” ויצא אל המדרגוֹת. למעלה עבר בּפרוֹזדוֹר ארוֹך, בּין שתּי שוּרוֹת של דלתוֹת. מימין הלך וּמנה שתּי דלתוֹת ונכנס אל חדר מרוּוָח, עם חלוֹן אחד גדוֹל בּסוֹפוֹ, מנגד לפתח. דוֹמה היה לאחד מחדרי האכסניה של ה“דוֹדה”, בּכתליו המצוּפּים טפּיטין של נייר מצוּיר ציצים דהוּהים, מקוֹמוֹת מקוּלף ותלוּי מטליוֹת מטליוֹת, וּמקוֹמוֹת מטוּלא טלאים טלאים מנייר מצוּיר וּמשוּנה מן הטפּיטין. סמוּך אצל החלוֹן עמדה ספּה רכּה מצוּפּה פּלוּסין אדוּמים, ושוּלחן עגוֹל לפניה מחוּפּה אף הוּא יריעת פלוּסין אדוּמה (כּמוֹ הכּוּרסה העוֹמדת למטה. “הרי זה לכבוֹדי העלוּ מסתמא את הכּלים הללוּ מלמטה”, הרהר יוֹסיל). סמוּך אצל הפּתח כּיוֹר קטן עם כּד מים, עם סַבּוֹן ריחני, עם מגבת מבּד קשה, מעשׂה ידי האכּרוֹת, אבל נקיה. ותימה היה לוֹ שהחדר מוּכּר וּמוּדע לוֹ כּל־כּך, כּאילוּ כּבר ישב כּאן פּעם…

העמיד את הנר על השוּלחן, ונתקרב אצל החלוֹן הפּתוּח. בּחוּץ כּבר רבץ בּכל כּבדוֹ ליל אביב אפל וחם. יוֹסיל חש בּנשימוֹת חשאיוֹת של מרחקים גדוֹלים וּסמוּיים. היער הסמוּך, האילנוֹת הבּוֹדדים, הבּנינים מסוּמנים היוּ על גבּי רקע הליל בּשׂרטוּטים שחוֹרים נראים־ואינם־נראים, כּשהם מתמזגים עם האפילה. מרחוֹק נשמע קרקוּר צפרדעים בּמקהלה שאינה פּוֹסקת, ואף־על־פּי־כן היתה הדממה מרוּכּזת וּמתוּקה כּל־כּך בּאוירוֹ של העוֹלם, עד ששמע את טיסתוֹ החשאית של עטלף. מן האוּרוָה שמחוּץ לרחבה יש שהגיעה נקישת פּרסוֹתיו של סוּס מנמנם…

שלהבת הנר עמדה קבוּעה וּזקוּפה, כּעלה פּז מגוּלף, בּלא נדנוּד כּלשהוּ, בּתוֹך מחוֹל פּרפּרים זעירים לבנוּניים, מפרפּרים וּמרטטים. בּבית אבּא הרחוֹק, הרחוֹק, עדיין אין ישנים. קרוֹב הדבר שיוֹשבים שם מסביב לנר וּמספּרים בּו בּיוֹסיל ושוֹאלים היכן הוּא שרוּי בּשעה זוֹ… עוֹד הלילה יכתּוֹב מכתּב הבּיתה. יתּיר את צרוֹרוֹתיו, יוֹציא את מכשירי־הכּתיבה שלוֹ ויכתּוֹב מכתּב ארוֹך, שבּוֹ יספּר על מסעיו בּימים האחרוֹנים ועל היוֹם הראשוֹן שעבר עליו בּפּוֹלישוּק… אבל מכּיוָן שהתחיל לטפּל בּצרוֹרוֹתיו רפו ידיו. הוּא היה מיוּגע בּמידה כּזוֹ, שבּקוֹשי נתפּשט את בּגדיו והתנפּל על מטתוֹ. בּתחילה היה עדיין מהרהר בּמינסק וּבבית אבּא; אינוֹ יוֹדע כּיצד וּבאיזוֹ דרך נמצא מהרהר בּזלאטה וּבר' בּר ובישׂראל’יק וסוּסיו. בּיקש לזכּוֹר את רישוּמי יוֹם זה כּסדרם, וקפצה עליו אוֹתה דמוּת־פּלא שנראתה אליו אצל הבּריכה כּשידת־המים. כּל מקוֹם שהפנה לשם את עיניו, שם ראה את האיקוֹנין של דמוּת זוֹ… לבסוֹף נטרף ונתבּלבּל הכּל…

הוּא חלם שבּחוּץ חוֹרף קשה, שלג, סערה מיללת בּקוֹל אנוּש. והצינה מקרישה את כּל האברים. בּחוּץ, מאחוֹרי הדלת, עוֹמדת זלאטה בּעלת־הבּית שהיא גם אשתּוֹ עם שׂרה’לה בּתּוֹ הנלחצת אל בּרכּיה, והיא, זלאטה אשתּוֹ, בּוֹכה וּמתחננת לפניו שיפתּח לה את הדלת, מפּני שקר לה ואין בּה עוֹד כּוֹח לעמוֹד… וּבוֹ־בּזמן דוֹמה עליו שהקוֹל קוֹל התּינוֹקת מַפעה וּמתיפּחת: “פּתח לנוּ, אבּא! כּבר כּלה כּוֹחנוּ מיחל… קר לנוּ, אבּא!” והוּא נפשוֹ יוֹצאת אליהן העלוּבוֹת. חפץ הוּא לירד מעל המיטה, לפתּוֹח להן, וּמשוּם־מה אין בּכוֹחוֹ להוֹציא את רגליו חוּץ למיטתוֹ, כּאילוּ הן כּבוּלוֹת, משוּתּקוֹת. נתעצם עם עצמוֹ, אָסף את כּל כּוחוֹתיו להזיז את רגליו, וּלבסוֹף… התחלחל וּפתח את עיניו. נמצא שכוּב בּתוֹך אפילה וּדממה כּמוֹ בּתוֹך בּוֹר עמוֹק. בּתּחילה לא זכר ולא הכּיר את המקוֹם היכן הוּא. גישש סביבוֹ; וּכשנתקלה ידוֹ בּכּוֹתל, נתחוור לוֹ המקוֹם. מן החלוֹן הפּתוּח נשבה עליו רוּח צוֹננת וטלוּלה. רץ בּרגלים יחפוֹת לסגוֹר את החלוֹן, ואז הגיע אל אזניו קוֹל יבבה דק ותמוּה מאוֹד. מה זאת? מהיכן הקול? דוֹמה שהוּא קרוֹב קרוֹב, כּמעט בּחדרוֹ, ואף־על־פּי־כן הגיע אליו מבּחוּץ… הוֹציא ראשוֹ מבּעד לחלוֹן וראה אוֹר קלוּש בּוֹקע מבּעד לחלוֹן הסמוּך והפּתוּח אף הוּא, וּמשם, מתּוֹך החדר השני, נשמע אוֹתוֹ קוֹל בּוֹכה בּכי תמרוּרים. פּעמים דוֹמה ששם קוֹרא מי שהוּא מתּוֹך ספר בּקוֹל נהי, וּפעמים דוֹמה שמי שהוּא בּוֹכה שם, קוֹבל וטוֹען… יש שמשתּתּק הקוֹל, כּממתּין לתשוּבה, כּשוֹקע בּיגוֹנוֹ, ויש שמתעוֹרר פּתאוֹם, מתמרמר וּמפציר: כּשל כּוֹח הסבּל… וּמיד שוּב הוּא שוֹקע, וּכמוֹ לאחר יאוּש הוּא מתענה, מתאוֹנן, מתחנן… קשה לוֹ ליוֹסיל להבחין מלים. הצינה חדרה אל גוּפוֹ. צמרמוֹרת עברה עליו. הגיף את החלוֹן, מתּוֹך מחשבה: “מחר יתחוור הדבר”… עלה על מיטתוֹ, הצטמצם תּחת שׂמיכתוֹ ושוּב נרדם.

כשנתעוֹרר ממחרת בּבּוֹקר על־ידי קריאת תּרנגוֹלים, שהתחרוּ זה בּזה בּקוֹלוֹתיהם הצלוּלים והמהדדים, היה עדיין חוֹשך בּחדרוֹ. אחר שינה טוֹבה וחזקה עמד על רגליו רענן ונפוּש. פּתח את החלוֹן. הכּוכבים היוּ עדיין מנצנצים וזוֹרחים וּכאילוּ מתגבּרים לפני כּבייתם בּזהירה יתירה. בּשוּלי אוֹפק המזרח נקרעוּ ונקלפוּ רצוּעוֹת רחבוֹת וארוּכּוֹת של ענני שחם, וּכמוֹ מערוּמי בּשׂר חי נתערטל שם הרקיע רצוּעוֹת־רצוּעוֹת ורוּדוֹת־אדמוּמיוֹת וּמבהיקוֹת. היער, האילנוֹת והבנינים נסתּמנוּ כּגוּשים אפלים בּפּרוֹפילים בּרוּרים. מאצל הרפת והאוּרוָה הגיעוּ קוֹלוֹת תּנוּעה של חיים שנתעוֹררוּ: גלגלוּ עגלה על גבּי מרצפת אבנים; מי שהוּא, כּנראה בּעל־העגלה, סיפּר עם סוּסיו בּקוֹל רם ונזף בּהם; פּרוֹת געוּ…

היבבוֹת ששמע בּחצוֹת הלילה, מן החדר הסמוּך, נשתּכּחוּ מלבּוֹ של יוֹסיל. לא הדליק נר, והתרחץ בּחוֹשך. לא יצאה שעה מרוּבּה ושמע קוֹל פּסיעוֹת עוֹלוֹת בּמדרגוֹת וּמתקרבוֹת אל חדרוֹ. הרתּיקוּ על הדלת בּאצבּעוֹת קלוֹת. הדלת נפתּחה, וּמתּוֹך חשכת הפּרוֹזדוֹר שאל קוֹל משרתת בּפּוֹלנית:

– האדוֹן ירד למטה לפת־שחרית אוֹ יסעד כּאן?

– פּת־שחרית בּשעה זוֹ? – תּמה יוֹסיל.

– האדוֹן יכוֹל לדחוֹת את סעוּדתוֹ לאחר־כּך.

– וּבעלת־הבּית כּבר קמה?

– כּבר אכלה ויצאה אל השׂדה.

– ור' בּר?

– ר' בּר נטל את שׂק הטלית והלך. איני יוֹדעת להיכן.

– מוּטב. תּיכף ארד למטה.

בּחדר־האוֹכל עמדוּ דמדוּמי־שחרית. בּעד החלוֹן חדרה אש הזריחה, נישׂקה בּמראה הווניציאנית, הזריחה בּתוֹכה פּאת־נוֹף של שׂדוֹת וּרצוּעת יער בּאוֹפק, נוֹף שהיה מבהיר והוֹלך בּזיו ורוֹד־אדמוּמי. מעט מעט היתה החמה מצפצפת ועוֹלה, מפיקה נוֹגה ומתּיזה ניצוֹצין ניצוֹצין לתוֹך המראה, וּמתּוֹכה היא מטילה אש בּצלעוֹת פּמוּטי־הכּסף לנרוֹת־שבּת שעמדוּ על השידה מנגד וּבאוֹתיוֹת הזהב שעל גבּי הכּרכים של הש"ס. כּל זה הרוָה את אוֹרוֹ של החדר בּזהרי־שחרית.

אף־על־פּי שהשעה היתה מוּקדמת, סעד יוֹסיל לתיאבוֹן, כּמוֹ אחרי צוֹם ארוֹך; תּוֹך־כּדי־אכילתוֹ זן את עיניו בּמראה הנוֹף, שזרח לוֹ מתּוֹך הראי שכּנגדוֹ יוֹתר נאה וּמרהיב עין משהוּא בּממשוּתוֹ.

אחר הסעוּדה יצא החוּצה. האדמה היתה שקוּיה טל, כּמוֹ אחרי גשם. הצפּרים שרוּ בּהמוֹן וּבעליצוּת מרוּבּה, כּאילוּ זוּגי־כּסף סמוּיים מן העין היוּ תּלוּיים בּאויר הצלוּל וקשקשוּ מכּל מקוֹם. אי־משם נזדקר כּנגדוֹ ישׂראל’יק, בּלא קאפּוֹטה אלא בּטלית־קטן לבד, ידיו בּכיסי מכנסיו, כּוּלו רענן, זריז ושׂמח בּחמה העוֹלה, בּיוֹם ההוֹלך וּבא.

– בּוֹקר טוֹב! – קרא אליו הנער קריאה של ידידוּת, כּשהוּא מתקרב אצלוֹ בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, מתּוֹך בּישנוּת כּלשהי, – יראה נא מר מה מצאתי… – אמר בּחיוּך של גאוָה והראה לוֹ שני חפנים המלאים כּדוּרים קטנים, סגלגליים, מגוּוָנים וּמלאי־חן.

– מה הכּדוּרים הקטנים הללוּ? – שאל יוֹסיל.

זקף עליו הנער זוּג עינים תּמהוֹת וצחק:

– לא יוֹדע?… הרי אלוּ בּיצים! בּיצי צפּרים…

– בּאמת? – התפּעל יוֹסיל – מעוֹלם לא ראיתי בּיצים כּאלה. כּמה נאוֹת הן!

– רוֹאה אתּה ירקרקת זוֹ עם הכּתמים האדמדמים? של השחרוּר היא. ואת זוֹ מצאתי עוֹד אתמוֹל. בּתוֹך נקרת עץ… אתּה רוֹאה, היא נאה, כּוּלה ירוּקה… אוֹ כּחוּלה… הן היוּ שש… אבל חמש נשבּרוּ… היא של חכליל־הזנב. ואת אלה הלבנבנוֹת והצהבהבוֹת עם הנקוּדוֹת אני מוֹצא תּמיד על הקרקע בּתוֹך האֵזוֹב… הן של העפרוֹני המצוּיץ… יפה?

– הן מלאוֹת חן הבּיצים הללוּ. וּמי לימד אוֹתך להכּיר את הצפּרים שהטילוּ אוֹתן?

– אה! אני יוֹדע… יש עוֹד יפוֹת מאלוּ. בּיצי החוֹחית הן תּכוּלוֹת קצת עם קוים אדוּמים… וגם של אדוֹם־החזה נאוֹת, היוּ לי מהן אחדוֹת. אבל נשבּרוּ כּוּלן. הן צהוּבּוֹת קצת עם כּתמים אדמדמים. אוֹתן אני מוֹצא תּמיד על הקרקע…

הוּא דיבּר מתּוֹך זחיחוּת־דעת וכוֹבד־ראש של ידען. וּפתאוֹם, כּשראה שדבריו נשמעים, שאל:

– ולשוּט בּסירה אתּה אוֹהב?

– מימי לא שטתּי בּסירה.

– הכיצד? ואת הסירה שלנוּ ראית?

– לא. לא ראיתי.

– הרי היא אצל בּריכת־הדגים. בּוֹא עמדי לשם ואראך.

נזכּר יוֹסיל בּפגישה של אמש ונתבּלבּל קצת:

– עכשיו לא… בּפעם אחרת…

– אם כּן נלכה אל היער?

– מוּטב. נלכה אל היער.

ישׂראל’יק הוליכוֹ דרך הגינה שמאחוֹרי בּיתם. קיפּצוּ שם על גדר ויצאוּ אל שׂדה. משׂמאלם מוֹליך שביל אל היער, שהקיף מצד אחד את השׂדה בזוית ישרה וּגדוֹלה עד לאוֹפק; מימינם השׂדה פּרוּשׂה עד למרחוֹק וסוֹפה אצל הנהר, שמתנצנץ מרחוֹק. אילך ואילך חוֹרשים אכּרים.

פּתאוֹם עמד הנער, תּלה עיניו בּאוֹפק, כּלפּי הנהר, וּבלחש, כּמי שהוֹגה את שם המפוֹרש, אמר:

– אמא!

– היכן אמך? – שאל יוֹסיל.

– שם! ראה! – והראה לוֹ בּידוֹ על אדם רכוּב לאוֹרך חוֹף הנהר והפּרוֹפיל משחיר על גבּי רקע המים.

– אוֹתה הרוֹכבת שם? מה היא עוֹשה שם בּשעה זוֹ?

משך הנער בּכתפוֹ:

– כּלוּם אני יוֹדע?… משגיחה…

לא התאַפּק יוֹסיל וקרא:

– אשת־חיל אמך! אשת־חיל!

– אוֹה! וַדאי שכּן… אמא שלי, אוֹה!… אָמר הנער בּאיזוֹ גאוָה שבּאהבה, וּמיד הוֹסיף בּצחוֹק של שוֹבב: – אילוּ היתה אמא רוֹאָה אוֹתי, היתה נפרעת ממני, אוֹי־וַי!…

– כּלוּם היא מכּה אוֹתך לפעמים?

– בּוַדאי, אוֹהוֹ!

– פּשוּט, היא מַלקה על אחוֹריך? – שאל יוֹסיל בּצחוֹק.

– פּעמים על האחוֹרים וּפעמים על הלחיים, הכּל לפי הרצוֹן – השיב הנער אף הוּא בּצחוֹק.

– וכוֹאב?

– לא תּמיד…

– על מה תּכעס, אם תּראה אוֹתך?

– היא רוֹצה שאשב ואלמד גמרא… בּכל יוֹם גמרא… עוֹד אַספיק! עוֹד היוֹם גדוֹל!…

– שמא בּאמת תּלך ותחזוֹר על הגמרא? כּדי שאמא לא תּכעס…

– איני רוֹצה! היא לא תּראה. כּל־כּך מרחוֹק… ואם תּכּה אוֹתי איכפּת לי הרבּה, תּכּה לה…

– כּיצד זה, ישׂראל’יק! אמא… לא טוֹב שאמא תּכעס…

עמד ישׂראל’יק רגע מבוּלבּל קצת, ידיו בּתוֹך כּיסי מכנסיו וגבּוֹת עיניו מצוֹרפוֹת יחד מתּוֹך ריכּוּז מחשבה. וּלאחר שלא מצא, כּנראה, מה להשיב, לא אמר כּלוּם ודוּמם החזיר פּניו והלך לוֹ בּדרך אל היער. ויוֹסיל נגרר אחריו.

הפליגוּ בּשביל צר, ישׂראל’יק בּראש ויוֹסיל אחריו. שם שוֹרה עדיין חשיכה קלוּשה של בּין־השמשוֹת. הכּל שטוּף טל; האילנוֹת והשׂיחים בּוֹצצים מים; אוֹתם הריחוֹת שיוֹסיל זכרם מאמש, מגרים עכשיו את נחיריו בּחריפוּת יתירה. הוּא מהלך אחר הנער וּמנהם בּחטמוֹ איזה ניגוּן, שחיבּר פּעם יוֹשה לכבוֹד ה“רבּי”, ושפּתאוֹם משוּם־מה עלה בּזכרוֹנוֹ; ויש שהוּא גם מַגבּיה קוֹלוֹ וּמזמר. יוֹדע הוּא שקוֹלוֹ אינוֹ נשמע לוֹ, ושאין בּשירתוֹ יוֹתר מנוֹבלת של ניגוּן… אה! אלמלי היה יוֹשה שוֹמע, כּמה היה מתכּעס!… אבל מכּיוָן שאין שוֹמעים כּאן, מה איכפּת לוֹ? והוּא מהלך וּמזמר, וּמזמר… אילוּלי היוּ, הוּא וישׂראל’יק, בּשׂדה, אפשר שהיה מתחרה בּוֹ בּריצה וּבקפיצה. יצר משוּנה כּזה חפז אוֹתוֹ פּתאוֹם. והוֹאיל ואין כּאן מקוֹם למעשׂי־תּעתּוּעים אלה, הוּא מזמר… ישׂראל’יק רק מהלך לפניו, בּוֹדק ופוֹלש בּין האילנוֹת, מצייץ ושוֹרק כּסנוּנית. יש שהוּא נעלם פּתאוֹם בּעבי השׂיחים ועוֹזב את יוֹסיל יחידי ונבוֹך מפּני שהשבילים אינם נהירים לוֹ. הנער חוֹזר כּולוֹ רטוֹב, וּבשוּלי הטלית־קטן שלוֹ ציבּוּר אגוֹזים בּקליפּוֹתיהם הירוּקוֹת, צמוּחים שנים שנים או שלוֹשה שלוֹשה בּקלח אחד; ישׂראל’יק קוֹלפם, מפצחם וּמוֹשיט לוֹ ליוֹסיל את החרצנים הרכּים והמתוּקים. וּפעם הוּא מביא לוֹ בּחפנוֹ ענביוֹת שחוֹרוֹת אוֹ אדוּמוֹת, עכּביוֹת וכדוֹמה.

– אבל כּמה אתּה רטוֹב, יקירי! – אוֹמר יוֹסיל.

– וּמה בּכך? – משיב הקטן בּתנוּעת כּתף, כּאנקוֹר שמנער מים מכּנפיו.

ושוּב נעלם. הסתּכּל יוֹסיל אילך ואילך, קרא לנער בּשמוֹ, ואין עוֹנה. עמד יוֹסיל רגע אחד תּוֹהה. נכנסה בּוֹ רוּח של נערוּת, והתחיל קוֹרא וצוֹוח: “אַהוּ!… אַהוּ!…” ונהנה, תּוֹך־כּדי־כּך, לשמוֹע את קוֹלוֹ הוֹלך בּין האילנוֹת. אבל תּחת תּשוּבה ניתּך עליו פתאוֹם גשם חשוּר… נבהל יוֹסיל, אפילוּ התכּופף ונרתּע לאחוֹריו; מלמעלה, מבּין הענפים, פּרצוּ צחוֹק וּקריאה: “אַהוּ! אַהוּ!”… הגבּיה יוֹסיל את ראשוֹ ונשׂא עיניו לראוֹת היכן השד המלגלג עליו, ושוּב – גשם יחד עם צחוֹק… לבסוֹף ראה אוֹתוֹ. מתנדנד בּעבי אמיר, וּמנענע פּעם ענף זה וּפעם ענף זה, כּדי להזליף עליו. יוֹסיל נענע כּלפּי מעלה אגרוֹפוֹ. וּמלמעלה נשתּלחוּ בּוֹ איצטרוּבּל אחרי איצטרוּבּל בּלוית צחוֹק.

עמד יוֹסיל לאכוֹל את כּל הלוּזים שהניח הנער בּידוֹ לשמירה (וזה יהיה ענשוֹ…), וּבינתים תּרוֹת עיניו סביבוֹ ועוֹקבוֹת אחר הרמשׂים הרוֹחשים והמפליאים אוֹתוֹ בּחידוּשם. רחַש חיים גדוּשים וּמגוּדשים בּגוָנים וּבצוּרוֹת. בּעלי־חיים זוֹחלים, רצים, טסים, טוֹרחים ויגעים בּדממה וּברצוֹן מצוּצמם כּל אחד ואחד על צרכּוֹ המיוּחד לוֹ, ועל סוֹף־דרכּוֹ שאליו הוּא עמל להגיע. מי יודע! שמא גם כּאן, גם לחיים האִלמים הללוּ תּוֹכן וחוֹק משלהם, חשיבוּת וכוָנה משלהם, וּגזירת־ההשגחה גם עליהם… מי יוֹדע את ההגיוֹן הטמוּן בּחיים הללוּ; אפשר שהם, הבּרוּאים הללוּ, ואנוּ, בּני־האדם, מחוּלקים למַראית־עין בּלבד, וּבעיצוּמוֹ של דבר הכּל, כּל הבּרוּאים למיניהם, משוּעבּדים להגיוֹן אחד נעלה, הכּל מכיל וכוֹללם יחד, ואין לגבּיו עליוֹן ותחתּוֹן, גדוֹל וקטן, חשוּב וּפחוּת…

ועם שהוּא עוֹמד וּמפצח לוֹ בּשלוַת־השקט את לוּזיו, ושוֹמע את ציוּץ הצפּרים וּשריקוֹת הילד, ההרהוּרים הללוּ רוֹחשים בּמוֹחוֹ כּפרפּרים אלוּ שמרפרפים, כּמדוּמה, בּלא חוֹק וּבּלא כּוָנה קבוּעה.

פּתאוֹם נראה לוֹ ליוֹסיל כּאילוּ הוּא רוֹאה איזוֹ יריעה לבנה מתנוֹפפת בּין האילנוֹת, כּשלוֹשים פּסיעה הרחק ממנוּ. הפסיק את הלעיסה וּבפה פּעוּר הסתּכּל. שמא הוּא טוֹעה? אבל כּן! אינוֹ טוֹעה. סדין לבן אוֹ, שׂמלה לבנה מתנוֹעעת שם, מתנוֹעעת ואינה זזה ממקוֹמה. זכר הדמוּת של אמש חלף בּמוֹחוֹ. התחיל לבּוֹ נוֹקפוֹ בּחוֹזק… פּסע בּחשאי פּסיעוֹת אחדוֹת ועמד מאחוֹרי אלוֹן גדוֹל והסתּכּל. לא! אין זה סדין ואין זוֹ שׂמלת אשה, אלא טלית! הוּא רוֹאה בּבירוּר: טלית היא!… פּסע עוֹד פּסיעוֹת אחדוֹת ועמד נדהם. בּין שני אילנוֹת עמד שם ר' בּר עטוּף בּטלית וּתפילין, והוּא גוּפוֹ דוֹמה לעיקר של אילן, שקוּע בּתפילתוֹ. רק הטלית מרעידה וּמרתּיתה, כּמשתּתּפת בּתפילת לחש זוֹ, בּזיע, בּחיל וּרעדה… פּתאוֹם התעוֹרר ר' בּר מקפאוֹנוֹ, נרעד כּוּלוֹ, התחיל טוֹפח שתּי ידיו מעל לראשוֹ, כּוֹבש פּניו בּאילן, מגפּפוֹ, כּמתרפּק על גוּף חי. רגעים דוֹמה היה על יוֹסיל שהוּא שוֹמע אוֹתוֹ נאנח שם, נאנח בּחשאי…

עמד יוֹסיל, הסתּכּל, וּפתאוֹם השליך מידיו את שיירי הלוּזים, הפך את פּניו וּבחשאי חזר בּאוֹתוֹ השביל שהלך בּוֹ.

מכּיוָן שנכנס אל חדרוֹ, שוּב נכנסה בּוֹ רוּח השטוּת הקוֹדמת; התחיל מהלך אילך ואילך וּמזמר וּמנהם בּחטמוֹ את הניגוּן שהיה מתנגן בּוֹ בּיער. פּתאוֹם נזכּר את העבוֹדה שעליו לעשׂוֹת. התּיר את חבילוֹתיו, הוֹציא את בּגדיו, כּליו הלבנים וּספריו, והתחיל מסדרם דבר דבר על מקוֹמוֹ. לספריו קבע מקוֹם על גבּי הארוֹן, לאוֹרך שׂפתוֹ, את בּגדיו תּלה על גבּי המגודים שבּתוֹך הארוֹן, ואת כּליו הלבנים – בּמגרוֹת שבּתחתּית הארוֹן. משגמר את עבוֹדתוֹ זוֹ, ישב אל השוּלחן לכתּוֹב מכתּב אל בּיתוֹ.

הוּא כּתב שעה מרוּבּה. סיפּר בּפרוֹטרוֹט על דרכּוֹ, על האכסניוֹת, שהיה לן בּהן, על אנשי הלוָיה שנטפּלוּ אליו בּדרך; וּלבסוֹף סיפּר על פּוֹלישוּק, על זלאטה, על בּעלה וּבנם. המכתּב היה ארוֹך מאד, וּלאחר שקרא בּוֹ מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, לא היתה דעתּוֹ נוֹחה ממנוּ. יוֹתר מדי יבש היה, וחסר איזה עיקר, את העיקר… טבל פּעמַים את נוֹצתוֹ והוֹסיף: “יוֹשה מחמדי! לוּ שמעתּ בּמוֹ אזניך איך שרתּי כּל הבּוֹקר את הניגוּן שלך לכבוֹד הרבּי, היית אוֹטם בּאצבעוֹתיך את שתּי אזניך, אבל מה אעשׂה וניגוּנך לא הרפּה ממני ולא חדל מפּי כּל הבּוֹקר”. יוֹסיל מחק את הפּסקה הזוֹ, ותחת זאת הוֹסיף: "עתרת נשיקוֹת מקרב לב לבתּי הקטנה, לשׂרה תּחי' ". אבל גם לאחר מכּן היה בּוֹ רגש שהמכתּב אינוֹ כּתיקָנוֹ, שלא כּתב מה שצריך היה לכתּוֹב. והוֹסיף עוֹד שוּרוֹת אחדוֹת: “ולאחרוֹנה עלי להוֹסיף כּי שׂמח אני על כּי באתי הנה ואני מקוה כּי בעזרת ה' אגיע אל מחוֹז חפצי. לבּי סמוּך וּבטוּח כּי לא אתנחם על מעשׂי אשר יעמידוּ רגלי בּמרחב. לפי אשר אחזה אני. זוֹ רעה חוֹלה אשר כּל בּני ישׂראל הוֹלכים חוֹשך בּדרך סללוּה אבוֹת אבוֹתינוּ, מבּלי לנטוֹת ימינה אוֹ שׂמאלה. לוּ חכמוּ השׂכּילוּ לבקש להם דרכים חדשוֹת, איש איש כּאשר תּוֹרהוּ רוּח מבינתוֹ וכאשר תּשׂיג ידוֹ היה אוּלי לאֵל ידם להרים קרן ישׂראל. תּשוּעת כּלל ישׂראל תּבוֹא על־ידי תּשוּעת כּל אדם מישׂראל בּפרטיוּתוֹ. איש איש בּאשר יתוּר לוֹ את דרכּוֹ בּחיים…” והוּא הפסיק בּאמצע. עוֹד פּעם ראה שלא עלה בּידוֹ להעלוֹת על הגליוֹן מה שרצוּי ודרוּש; שנגרף על־ידי המליצה וכתב דברים, שבּעצם לא שקל אוֹתם יפה בּדעתּוֹ. והעיקר חסר. מעוֹלם לא נזדמן לוֹ לכתּוֹב מכתּבים, ועכשיו רוֹאה הוּא כּמה קשה מלאכת הכּתיבה. מחשבתּוֹ כּאילוּ משתּמטת, מתגנבת ממנוּ ואינה ניתּנת להיתּפס בּנוֹצתוֹ. כּיצד יבאר מפּני מה השתּוֹקק כּל הבּוֹקר לזמר? הרי יצחקוּ לוֹ שם בּמינסק, בּני הבּית, וּביחוּד יוֹשה… והוּא גוּפא כּלוּם יוֹדע מפּני מה? ודוֹמה שדוקא זהוּ עיקר, אבל איך יערה על הנייר כּל מה שזוֹרח, מריח, מזמר והוֹמה כּאן מסביב וּבתוֹכוֹ?

לקרוֹע את מכתּבוֹ ולכתּוֹב מחדש לא רצה. לא היה בּוֹ כּוֹח. סיים אוֹתוֹ איך שהוּא וחתם בּנפש קניטה. פּתאוֹם נזכּר והוֹסיף מתּחת לחתימה: “את האחוּזה תּנהל זלאטה ותנחה אוֹתה בּתבוּנוֹת כּפּיה. היא צוֹפיה גם הליכוֹת בּיתה וגם הליכוֹת האחוּזה, ולחם עצלוּת לא תאכל. היוֹם ראיתיה בּשׂדה רוֹכבת על סוּס כּמוֹ איש־חיל”. סגר את המכתּב בּמעטפה וירד למטה להמתּין לבוֹאה של זלאטה.

ישב בּחדר־האוֹכל, בּתוֹך תּחוּמוֹ של עמוּד החמה שבּקע דרך החלוֹן, והיה מהרהר בּמינסק וּבבני־בּיתוֹ, ותמה על עצמוֹ: כּמה הוּא עכשיו רחוֹק מהם בּלבּוֹ!… נזכּר בּר' בּר. אדם מוּפלא זה!… כּשראה אוֹתוֹ אמש, בּפּעם הראשוֹנה, דחה אוֹתוֹ הזקן בּמראהוּ. אבל יש בּוֹ משהוּ שמעוֹרר את הלב וּמוֹשכוֹ אליו. מוֹשך ודוֹחה כּאחד. מבּטוֹ המשוּנה שהוּא מבּיט בּך ואינוֹ רוֹאה אוֹתך, וּנתינת־השלוֹם שלוֹ… יהוּדי מוּפלא!… ואשתּוֹ הגברתּנית, בּעלת־הזרוֹע?… אחר כּך היה מהרהר בּסביבה שנקלע לתוֹכה, בּחיים החדשים הצפוּיים לוֹ כּאן וּבסוֹדוֹתיהם ורמזיהן שהקדימוּהוּ בּפתחן. שוּב התחיל לבּוֹ הרחוּש הוֹמה לקראתם! הרי יש עוֹלם אחר, חוּץ לדלוּת, לצרוֹת היהוּדיוֹת וּלדל"ת אַמוֹת הגמרא… עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאה ורחב עד לאין סוֹף. חייב אדם לעשׂוֹת את חייו אף הם נאים וּרחבים כּמוֹתוֹ. משוּם־מה היה לוֹ הבּטחוֹן שהוּא יוֹצא בּדרך אל החיים האלה…

בּתשע וּמחצה בּדיוּק נכנסה זלאטה וּכאילוּ הביאה עמה אל החדר בּקיפּוּלי שׂמלתה מאויר הבּוֹקר שבּשׂדה, מריח האדמה החרוּשה מחדש.

– בּוֹקר טוֹב! – אמרה לוֹ עם כּניסתה – היאך ישנתּ?

– כּמוֹ הרוּג. – השיב. וּפתאוֹם נזכּר ושאל: – מי זה יוֹשב בּחדר הסמוּך אל חדרי?

– למה אתּה שוֹאל?

– בּלילה בּכה שם מישהוּ.

– בּכה? רק מדוּמה היה לך. ישנתּ כּמוֹ הרוּג, וכיצד שמעתּ?

– התעוֹררתּי מחמת הצינה. החלוֹן היה פּתוּח. עמדתּי והגפתיו, ושוּב נרדמתּי. בּין כּך וּבין כּך שמעתּי איזוֹ יבבה מן החדר הסמוּך.

– הרי זה בּריל שלי.

– למה בּכה?

– שוּם דבר מסוּכּן, חס־ושלוֹם – השיבה בּצחוֹק – תּיקוּן־חצוֹת… הרהוּרי־תּשוּבה… לא די לוֹ בּיוֹם, אף בּלילוֹת אינוֹ מניח לבּריוֹת לישוֹן… פּרא־אדם זה!

נזכּר יוֹסיל בּטלית שהתנוֹפפה שם בּין עצי היער, ונתמלא פּליאה. דברי הזלזוּל של זלאטה פּגעו בּוֹ פּגיעה לא נעימה כּאדם ששוֹמע צפּוֹרן חוֹרגת על גבּי זכוּכית חלקה… מיהר והעביר את הדברים אל ענין אחר:

– אבל מרתי היא ממשכּימי קוּם. עם חשיכה כּבר ראיתיה בּשׂדה, רכוּבה על סוּס… – וּבצחוֹק הוֹסיף – מימי לא ראיתי אשה רוֹכבת על סוּס!

– בּמינסק שלך אין הנשים נוֹהגוֹת כּך? – שאלה בּחיוּך.

– סבוּרני שאף בּקוֹבנה שלה אין דוֹמה אליה.

הרהרה רגע קל ואמרה:

– נלכה נא.

לא המתּינה עד שיעמוֹד, ונסתּלקה מיד אל חדר־הבּישוּל ליתּן פּקוּדוֹת למבשלת, יצתה אל החצר, ונשמע משם קוֹלה הגוֹזר והנוֹזף בּמי־שהוּא. אחר חזרה וּבתנוּעת־ראש רמזה לוֹ ליוֹסיל שילך אחריה.

משנכנסוּ אל השׂדרה, התחיל לבּו נוֹקפו. שוּב עמד לפניו כּמוֹ חי זכר הנערה שראה אמש, אצל בּריכת־הדגים. וּזלאטה מהלכת בּצדוֹ וּמספּרת על ה“פּריץ” שלה. יאן קאשינסקי היה בּשעתּוֹ אחד מעתירי הנכסים שבּין בּעלי האחוּזוֹת שבּסביבה. רוֹב ימיו עשׂה בּחוּצה־לארץ יחד עם אשתּוֹ, והיה מבזבּז את כּל עשרוֹ בּרוּליטקוֹת, בּחיי הוֹללוּת עם נשים וקוּביוּסטוּסים. כּל אחוּזוֹתיו עברוּ אחת אחת לידי בּעלי־חוֹבוֹתיו. וּמשראה שאין לוֹ שיוּר אלא פּוֹלישוּק זוֹ, חזר מחוּצה־לארץ. בּגפּוֹ חזר. יִתּכן שנתאַלמן, כּמוֹ שהוּא אוֹמר, ויתּכן שאשתּוֹ בּרחה ממנוּ עם מאהבה, כּמוֹ שאחרים אוֹמרים, היאך תּדע את האמת על מה שנעשׂה אצל בּני אדם ממין שכּזה? ועמוֹ בּן וּבת. אוֹמרים שהשקץ הוּא אסוּפי שאימץ לוֹ. אף הבּת אינה דוֹמה לוֹ. נערה יפהפיה. עוֹד תּהיה לוֹ ליוֹסיל הזכוּת להכּירה, אבל יִזהר נא שלא יִכּווה בּגחלתּה. הרבּה שׂרים ודוּכּסים חוֹמדים את יפיה, מַשכּימים וּמַעריבים לפתחוֹ של פּאן קאשינסקי בּגללה. אבל היא מבעטת בּכוּלם. אמת, לא בּשׂררה וגילוּי־פּנים, לא שאוֹמרת “אי־אפשי” ודי. אלא היא נוֹהגת בּעקבה ורמייה, שׂמאל דוֹחה וימין מקרבת, עד שמוֹציאה את האדם מגדרוֹ וּמדעתּוֹ. כּמה איבּדוּ את עצמם לדעת בּגלל מכשפה זוֹ!… משוּם מה היא נוֹהגת כּך? הבּריוֹת אוֹמרים, מפּאת גאוָה יתירה שיש בּה, והנאה לה לראוֹת דוּכּסים וּשאר כּל מיני מַגנַטים משׂימים עצמם עפר תּחת כּפּוֹת רגליה; והיא, זלאטה, סבוּרה שאין דעתּה שפוּיה עליה. בּרי לה שאין דעתּה שפוּיה עליה. כּמה טעמים יש לה לזלאטה לשער שצוֹררת־ישׂראל זאת, גאוָנית זוֹ, כּהמן בּשעתּוֹ, אינה שפוּיה בּדעתּה. אף אביה סוֹף־סוֹף אין דעתּוֹ צלוּלה עליו בּיוֹתר. וכי למה בּיקש למצוֹא לבנוֹ מורה דוקא מן היהוּדים? הילד חוֹלה בּרגליו, כּמעט שאינוֹ מהלך, וכל הימים מסיעים אוֹתוֹ בּכוּרסתוֹ אוֹ בּעגלתוֹ. ולָמה נתקע בּדבר זה, למסוֹר את הנהלת פּוֹלישוּק דוקא לידי יהוּדי? בּרוּך־השם שאינוֹ מתחרט על־כּך. אבל ללב פּריץ אין חקר. בּינינוּ לבין עצמנוּ, הרי הם כּוּלם משוּגעים. היא, זלאטה, סבוּרה שאין הוּא מאמין אף בּאלוֹהוּתם של הגוֹיים, וחוֹשש הוּא מפּני השפּעתוֹ של מוֹרה גוֹי; מוּבטח הוּא בּמוֹרה יהוּדי שלא יגיירוֹ. מה עשׂה לוֹ היוֹשב־בּשמים שכּל־כּך יש בּלבּוֹ עליו? אין היא יוֹדעת, אבל הבּריוֹת אוֹמרים שכּל הפּגעים בּאוּ עליו מן הספרים הרבּים שקרא; הם שבּלבּלוּ את מוֹחוֹ ועיקמוּ את שׂכלוֹ. הרבּה ספרים יש לוֹ, א! הרבּה מאד… כּל ימיו אינוֹ מזיז את עצמוֹ מהם. חבל, חבל! מפּני שבּיסוֹדוֹ של דבר לב טוֹב לוֹ. אף בּין היהוּדים לא תּמצא רבּים כּמוֹתוֹ. בּעיני ראיתיו קוֹפץ המימה להציל שגץ קטן אחד; כּמעט שלא טבע אז הוּא גוּפוֹ…

פּתאוֹם נשתּתּקה זלאטה.

יצאוּ לא אל בּריכת־הדגים, כּמוֹ שחשש יוֹסיל אלא אל רחבה מרוּוַחת, לפני בּיתוֹ של בּעל־האחוּזה. הרחבה היתה רפוּדה ערוּגוֹת־פּרחים, בּסגנוֹן אנגלי, עשׂויוֹת בּצוּרוֹת הנדסיוֹת שוֹנוֹת, וּבין הערוּגוֹת שבילים מרוּבּצי חוֹל צהוֹב ונקי. מעל למצעי דשא ירוּקים עמדוּ סאטירים וקילוּחי מים דקים מוֹשכים מפּיהם, נקלעים זה בּזה בּחן, ונוֹפלים על נינפוֹת ערוּמוֹת ועליזוֹת. הבּית היה ישן, אבל מרוּחב מאד, מטוּיח לבן, עם שתּי שוּרוֹת של חלוֹנוֹת בּחזית.

מאיזה מקוֹם נזקר לקראתם כּלב גדוֹל בּנביחת־זעם, ויוֹסיל מיהר ונרתּע לאחוֹריו. אך משראה הכּלב את זלאטה, הנמיך את נביחתוֹ, ואָמר להתנַפּל על יוֹסיל, אלמלא הספּיקה זלאטה לתפשׂוֹ בּקוֹלר וּלהשקיטוֹ. כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל שאוֹתוֹ כּלב נבח עליו גם אמש, אצל בּריכת־הדגים.

בּפאתי מרפּסת גדוֹלה היה ישוּב אדם קטן אחד ועישן לוֹ בּמנוּחה מקטרת ארוּכּה; לפניו, על שרפרף קטן, עמד בּקבּוּק פּוֹרטוֹ וכוֹס טעוּם למחצה. זה היה יאן קאשינסקי בּעצמוֹ. הוּא לא זז ממקוֹמוֹ בּשעה שזלאטה נלחמה בּכלבּוֹ הגדוֹל; לא זז גם כּשזלאטה עלתה אל המרפּסת בּלוית יוֹסיל, כּשהיא מחזיקה את הכּלב בּקוֹלרוֹ.

– בּוֹקר טוֹב לך, פּאן קאשינסקי! תּוֹאיל בּטוּבך להשקיט את כּלבּך. פּאן יאנוֹבר אינוֹ רגיל בּוֹ ומתיירא מפּניו.

– מי הוּא זה פּאן ינוֹבר? – הפליט סוֹף־סוֹף האדם הקטן הזה יחד עם רצוּעת עשן.

– המוֹרה, שהבאתי בּשביל האדוֹן הצעיר.

– מוּטב.

פּיצח בּלשוֹנוֹ בּקוֹל שלא נשמע, כּמדוּמה, רק לכּלב לבד; והכּלב קפץ מיד אל אדוֹניו, רבץ לרגליו כּשהוּא ממצה את נביחתוֹ בּנהימה כּבוּשה, בּינוֹ לבין עצמוֹ.

זה היה אדם בּשנוֹת החמישים, פּניו הפּעוּטים היוּ נאים, עצבּניים אבל מצוּמקים מאד וּמקוּמטים מאד. בּשׂערותיו הלבן היה מרוּבּה על השחוֹר. לבוּש היה בּעטיפת־בּית רחבה וארוּכּה שלא לפי מידתוֹ, עשׂוּיה שיראים מעין קלאילן עם ציוּרי פּרחים גדוֹלים עם פּתילי משי גבוּלים בּזהב, ועם אַבנט כּזה שפּיפי זהב וּמשי גדוֹלים וּכבדים נוֹטפים ממנוּ. בּשעה שהוּא מדבּר אוֹ מבּיט אל אדם, הוּא מצמצם את עינוֹ הימנית עם שהוּא מגבּיה וּמעוות את הלסת וּמרחיב את עינוֹ השׂמאלית, כּאדם שמסתּכּל בּעד שפוֹפרת צרה. עיניו היוּ כּבר מעוּרפּלוֹת בּמקצת על־ידי היין שהערה לתוֹכוֹ.

הזמין את זלאטה לישב על הספסל כּנגדוֹ, ולא השגיח כּלל בּיוֹסיל שעמד מוּפרש קצת מן הצד. שאל את זלאטה על ענינים שוֹנים בּמשק, וּמענין אל ענין נתגלגלה בּיניהם שׂיחה ממוּשכת על הסוֹחרים שבּאוּ תּמוֹל לראוֹת את העצים בּחלקת היער העוֹמדת למכירה; על יבוּל החוֹרף, על הזריעה החדשה, על פּרה שחלתה, על האַקציז, וכיוֹצא בּזה. דוֹמה היה על יוֹסיל ששׂיחה זוֹ לא תּסתּיים לעוֹלם וּמיוֹסיל הסיחוּ את דעתּם. אבל פּתאוֹם נזכּר בּעל־הבּית ושאל:

– ואוֹתוֹ בּחוּר, שהבאת עמך, מה חפצוֹ?

– הרי אמרתּי לאדוֹני. זה האדוֹן המוֹרה.

– מוֹרה? מהמ… בּבקשה להתקרב, מה בּרצוֹנך ללמד את האדוֹן הצעיר?

יוֹסיל התקרב פּסיעה אחת, עמד אצל זלאטה וּבמבוּכתוֹ עשׂה תּנוּעה בּזרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת, כּשהוּא אוֹחז את כּוֹבעוֹ בּכפּוֹ:

– בּאמת קשה לוֹמר… איני יוֹדע מה דרוּש לאדוֹן הצעיר, מה הוּא יוֹדע… הרי עדיין לא ראיתי את האדוֹן הצעיר…

– עכשיו אין לראוֹתוֹ, מפּני שהוּא חבוּש בּבית־האסוּרים.

– אַי, אַי! – קראה זלאטה נבהלת – סבוּרה אני שזהוּ מאסר בּית… לבּי לאדוֹן הצעיר. מה חטאוֹ?

– לא ציית, פּוֹחז שכּמוֹתוֹ. מצוָה להלקוֹתוֹ. אבל כּיצד תּגיע אל אחוֹריו, כּשכּל ימיו הוּא יוֹשב אוֹ שוֹכב פּרקדן? חבשתּיו בּמזוה… גרמנית אתּה יוֹדע?

– הן, אדוֹני.

– וחשבּוֹן? והיסטוֹריה עם כּל שאר אוֹתן השטוּיוֹת?

– הן, אדוֹני. גם חשבּוֹן והיסטוֹריה אני יוֹדע.

– שמא גם פּוֹלנית אתּה יוֹדע?

– חוֹשבתי שכּן, אדוֹני.

– קרוֹא וּכתוֹב?

– קרוֹא וּכתוֹב, אדוֹני.

– רוֹאה אני בּך, מר, שאתּה מלוּמד גדוֹל. למה זה אתּה לבוּש קאפּוֹטה ארוּכּה? ולמה הפּיאוֹת הללוּ?

– והאיך זה אתלבּש?

– כּבני־אדם. בּנוּסח אירוֹפּי. שמא מתיירא אתּה מפּני חמתוֹ של האדוֹן האלוֹהים?

– לאדוֹן אלוֹהים, אדוֹני, לא איכפּת בּמה מכסה אדם את מערוּמיו. רק בּני־אדם לבד משגיחים בּדברים הללוּ. על היהוּדים מקוּבּל מלבּוּש זה, למה זה אשׂנא אוֹתוֹ? איני סבוּר שלגבּי טעם ונוֹי זקני־הלחיים והמעיל הפּוֹלני נאים יוֹתר מפּיאוֹת וקאפּוֹטה…

– רוֹאה אני את דבריך, האדוֹן… היאך?

– יאנוֹבר.

– רוֹאה אני את דבריך, ה' יאנוֹבר… בּבקשה, ישב נא… כמדוּמני, אין מר שוֹטה כּלל.

זלאטה התרגשה ונתמוֹגגה מדברי השבח שהשמיע הפּריץ. נזדרזה ואמרה:

– פּאן יאנוֹבר הוּא כּבר מלוּמד; אבל יש בּדעתּוֹ ללמוֹד רפוּאה.

– היכן, בּפּוֹלישוּק או בּקוֹבנה?

– אח! אדוֹני מלגלג עלי.

והיא סיפּרה על מחשבתּוֹ של יוֹסיל לעתיד, ועל תּקוָתה שלה שפּאן קאשינסקי יסייע בּידוֹ להתקבּל בּגימנסיה הקאלווינית. פּאן קאשינסקי שמע, נענע ראשוֹ ושתק. אחר אמר:

– נראה, נראה… לפי־שעה כּוֹס קטנה רצוּי למר?

– רב תּוֹדוֹת, איני שוֹתה יין…

נכנסה זלאטה לתוֹך שׂיחתם ואמרה בּנעימת חסוּת־אִמהית:

– למה אדוֹני שוֹתה עוֹד מן הבּוֹקר? הרי זה הוֹרס את כּל בּריאוּתוֹ.

– מזיק לגוּף, אבל מַרפּא לנפש. קצת פּוֹרטוֹ אוֹ מאדירה בּבּוֹקר מסַפּק לי רוּח טוֹבה לכל היוֹם. זוֹ היא הפּוֹאֶסיה היחידה בּחיים, שאין עמה כּזב וּרמייה. אם כּן – שוּב פּנה אל יוֹסיל – ישתּה מרי?

– צר לי מאד, איני שוֹתה.

פּאן קאשינסקי כּאילוּ נתכּעס, הגבּיה קוֹלוֹ ושאל כּמוֹ בּנזיפה:

– ונשים הוּא אוֹהב?

זלאטה פּרצה בּצחוֹק. ויוסיל פּניו הסמיקוּ.

– הייתי מתערב – הוֹסיף הפּריץ – שעדיין לא התאהב מר מימיו… שאינוֹ יוֹדע אפילוּ טעמה של אהבה!

הפּעם כּבשה זלאטה את צחוֹקה ולא נשתּיירה לה בּפניה אלא בּת־צחוֹק של בּושה כּביכוֹל. בּיוֹסיל נרתּח הדם, פּרש פּעם זרוֹעוֹתיו אבל התאַמץ להשיב בּמנוּחה:

– אדוֹני! אנוּ שוֹנים מכּם, הנוֹצרים. אנוּ היהוּדים יוֹדעים רק אשה אחת ואהבה אחת. האשה המקוּדשת לנוּ כּדת, ואוֹהבים רק אוֹתה. נשים בּכלל אין היהוּדי אוֹהב, אינוֹ נוֹתן כּלל את דעתּוֹ עליהן… – יוֹסיל התחַסד בּמתכּוון. אילוּ היה יכוֹל היה מתלבּש בּטלית וּתפילין כּדי לקנטר את הגוֹי הזה.

– הה, זהוּ, זהוּ! אם כּן למה אתּם, היהוּדים אוֹ המוּשׂלמים, חפצי חיים? שיכּוֹרים אתּם רק יוֹם אחד בּשנה. מה שם חג־השׁיכּרוּת שלכם?

– אדוֹני מתכּוון לשׂמחת־תּוֹרה? – העירה זלאטה.

– השד יוֹדע אתכם שם… – השיב בּצחוֹק – מכּל ימוֹת השנה בּוֹחר היהוּדי רק יוֹם אחד שבּוֹ מוּתּר לוֹ להשתּכּר; מכּל הנשים שבּעוֹלם הוּא בּוֹחר רק בּשׂרה’קה שלוֹ לחזוֹר עליה וּלהתאַהב בּה… וּמפּני כּן ארשת כּזוֹ יש לפרצוּפוֹ של היהוּדי, איזוֹ עגמימוּת, איזוֹ מילנכוֹליה יהוּדית… היכי תּמצא שיהא אדם עוֹגב רק על אשתּוֹ החוּקית. כּל ימיו? תּוּף! הרי זה אפילוּ לא מהוּגן… עוֹנש כּזה לא הייתי מטיל אפילוּ על רוֹצחנים… הרי אדוֹני מדבּר, ותוֹך־כּדי־דיבּוֹרוֹ פּוֹרשׂ ידיו כּאדם שמבקש עזרה אוֹ מתגוֹנן. מפּני מה אתּם מנענעים ידיכם בּשעת שׂיחה? מפּני שחלשים אתּם, וגם מפּני שפּחדנים אתּם. אמת? אמת?

– אמת, אדוֹני! חלשים וּפחדנים אנוּ.

– רוֹאה אתּה? אוֹהב אני אנשים חכמים! – קרא כּמנצח – וחלשים אתּם מפּני מה? מפּני שאין אתּם אוֹהבים נשים, מפּני שאין אתּם אוֹכלים בּשׂר חזיר ואין אתּם שוֹתים יין. כּל ה“גוֹיים” (מלה זוֹ נאמרה בּעברית) שוֹנאים אתכם על כּך. הַתחילוּ לגדל ולאבוֹס בּביתכם חזירים לשבּת ולחג, הַתחילוּ לשתּוֹת וּלהשתּכּר כּמוֹנוּ – ענין הנשים יתוּקן אז ממילא… ואז תּראוּ שתּהיוּ גם חזקים כּמוֹנוּ. מפּני שבּאמת, ראש יש לכם יוֹתר משיש לנוּ, וכוֹח יש לנוּ יוֹתר משיש לכם… חזיר ויין! רק חזיר ויין!…

חייך יוֹסיל, שוּב פּשט את שתּי זרוֹעוֹתיו ואמר:

– אנוּ היהוּדים מאמינים כּל ימינוּ בּמשיח שיבוֹא ויגאל אוֹתנוּ, אבל…

הפסיק בּאמצע המלה. פּתאוֹם אירע מה שהוּא שנטל הימנוּ את כוֹח הדיבּוּר: אשה צעירה גבוֹהת קוֹמה וּשמנה קצת, יצתה אל המרפּסת. אפשר שהיתה בּת עשׂרים ואפשר בּת עשׂרים וחמש, ואם תּמצא לוֹמר, בּת שלוֹשים – בּפניה היוּ מתחַלפים הגוָנים ואי אפשר היה להכּיר את גילה; ארשת הילדוּת וארשת הבּגרוּת שימשוּ בּהם בערבּוּביה. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת והמסתּלסלוֹת סביב למצחה, ירדוּ בּשתּי צמוֹת על גבּה. לעיניה האפוֹרוֹת נצנוּץ מתּכת, וּפיה קטן, ילדוּתי כּמעט. אפשר שׂפתה העליוֹנה, המלאה קצת יוֹתר מחברתּה עם חתימת שׂפם מַשחירה, היא שמשכה על פּניה כּוּלם חוּט של ילדוּת. לעוֹרה היה גוֹן־הכּוֹתם עם נוֹגה של צדף בּלא כּל אדמימוּת של דם. יוֹסיל הכּיר בּה מיד את האשה שראה אמש אצל בּריכת־הדגים, ונתבּלבּל. היא עברה בּפסיעוֹת מתוּנוֹת את המרפּסת ולא השגיחה כּלל בּיוֹשבים עליה. עברה בּין אביה שישב מצד זה וּבין שני הזרים שישבוּ מצד זה, בּלא נענוּע ראש וּבלא נדנוּד עפעף. עיני קאשינסקי עקבוּ אחריה עד שלא הגיעה אל מדרגוֹת המרפּסת, ואז קרא אליה:

– בּרוֹניה! הבּיטי, האדוֹן… (שכח את שמוֹ) אל האדוֹן הזה הבּיטי… זה יהיה מוֹרה לסטאש.

עמדה, הפכה פּניה, פּזלה כּלפּי יוֹסיל בּמבּט המתּכת האפוֹרה, וּשׂפתה העליוֹנה, כּמדוּמה לוֹ, זעה זיע כּלשהוּ בּאבק של לעג. “מוּטב!” אמרה וירדה בּפסיעוֹתיה המתוּנוֹת ונעלמה בּגן. קוֹלה צעיר, אבל רך וּמעוּלף, שזמן רב אחר־כּך היה צוֹלל בּאזני יוֹסיל. לאחר שנסתּלקה מהמרפּסת ישב כּנטוּל לשוֹן.

– שכחתּי מה אמר מר, סליחה… – שאל בּעל־הבּית.

חייך יוֹסיל מאוֹנס: אף הוּא שכח.

– הוּא פּתח בּמשיח ולא סיים – הזכּיר לוֹ בּעל־הבּית.

– אה, כּן. אלפי שנים מחכּים אנוּ היהוּדים למשיח שיבוֹא ויגאלנוּ. ואילוּ אדוֹני מוֹשיט לנו את הגאוּלה בּקנה: יין וחזיר. מבקש אני סליחתוֹ, אבל המשיח שלנוּ אף־על־פּי שיתמהמה, נראה לי יוֹתר.

פּאן קאשינסקי החזיק את ראש צינוֹר־המקטרת סמוּך אל פּיו, את כּוֹסוֹ בּידוֹ ועיניו תּלוּיוֹת בּיוסיל. מתּחילה לא היוּ סבוּרים עליו דברי יוֹסיל, ותמה מה זה סח. פּתאוֹם נתחוורוּ לוֹ. הפשיל ראשוֹ לאחוֹריו, וּצחוֹק ממוּשך, מקוּטע על־ידי שיעוּל, פּרץ מפּיו, כּשהוּא מגלה שינים מרקיבוֹת ועקוּשוֹת.

– ה–ה–ה… כּלפּי מה שאמרתּי קוֹדם… ה–ה–ה… הרי יפה! מר אינוֹ שוֹטה כּלל. מוּטב, יהא מר מוֹרה ל“ליידאק” שלי… מרת בּרקוֹבה (אשת ר' בּר) תּאמר לך את שׂכרך שפּסקתּי לך, אדוֹני.

מיד אחר־כּך פּנה שוּב אל זלאטה ושוּב נתלגלה בּיניהם שׂיחה: רפסוֹדוֹת, קניגסבּרג, ספּירט, תּפּוחי־אדמה, מלקוּת לאכּר שסרח…

יוֹסיל לא הבין כּלוּם בּשׂיחתם. בּתּחילה היה שוֹמע ותמה. גוֹי שתוּי זה, מכּיוָן שפּוֹתח בּעניני המשק, דעתּוֹ נעשׂית צלוּלה עליו. אבל מיד הסיח את דעתּוֹ מהם. מהרהר היה בּאוֹתה דמוּת תּפארה, בּבת־צחוֹקה הגאיוֹנה והמלגלגת. בּנפשוֹ צלל הקוֹל שאמר: “מוּטב”, צלל רכּוֹת כּמוֹ לטיפה.

בּדרך אל בּיתם שאלה זלאטה:

– מה בּעיניך הפּריץ שלנוּ?

יוֹסיל התעוֹרר כּמוֹ מתּוֹך שינה:

– אה, הפּריץ? לא כלוּם… כּמוֹ כּל אוֹתם הגוֹיים… שיכּוֹר וּמשוּגע.

לתשוּבה כּזוֹ לא חיכּתה. גבּוֹת עיניה נצטוֹפפוּ, ונחרת קמט בּשוֹרש־חטמה.

– אל תּדבּר כּך על אדם שעדיין לא היה סיפּק בּידך לעמוֹד על אָפיוֹ. בּין הגוֹיים אין דוֹמה לוֹ. אינוֹ שׂוֹנא יהוּדים, כּמוֹ כּל הפריצים. הוּא תּמיד שתוּי, זה אמת. כּלוּם ראית גוֹי שאינוֹ להוּט אחרי הטיפּה? אבל לב פּז לוֹ. אל תּשגיח בּשגעוֹנוֹתיו. לב פּז לוֹ. בּתּוֹ משוּגעת בּאמת. ראית איך עברה? לא רצתה לזכּוֹתנוּ אפילוּ בּמבט אחד, המכשפה, ימח שמה…

יוֹסיל לא אמר כּלוּם. שוּב עברוּ פּסיעוֹת אחדוֹת בּשתיקה, ושוּב פּתחה זלאטה ואמרה:

– אל תּשגיח בּזה ששתק בּשעה שסיפּרתּי לוֹ על סיכּוייך לעתיד. אני מכּירה אוֹתוֹ יפה. שתיקתוֹ סימן טוֹב לך. אני מקוָה שלא תּתחרט על שבּאת לכאן. סוֹף־סוֹף אחד מבּני משפּחתנוּ עתיד להיוֹת אדם. אם יעזוֹר היוֹשב־בּשמים, אעשׂה גם את ישׂראל’יק לאדם. לכשיהיה צוֹרך בּדבר, לא אשגיח בּוֹ (יוֹסיל הבין שהכּוָנה לר' בּר). לפי שעה, יוֹסיל, תּלמדוֹ לשוֹן־קוֹדש. ה“מלמד” שלוֹ יוֹדע רק גמרא, ונוֹסף לזה הוּא פרא־אדם גדוֹל. בּריל שלי דבק בּוֹ, וטען כּנגדי: אדם חלוּש, מטוּפּל בּאשה וילדים… צער־בּעלי־חיים… בּהכרח הסכּמתּי… סוֹף־סוֹף הוּא הלוֹבש מכנסים, ואני מה אני? רק אשה. אבל אתּה, יוֹסיל, אבקש ממך להראוֹת לוֹ לילד איך כּוֹתבים מכתּב, כּתוֹבת, חשבּוֹן קצת, כּך… מעט מעט… איני רוֹצה שיגדל בּכּפר כּמוֹ “שקץ” פּרוּע.

– איני מוֹצא כּלל וכלל שהנער פּרוּע. בּשׂמחה רבּה אהיה מלמד את בּנך כּל מה שאפשר. הוּא ילד טוֹב.

– אַל תּלמד עליו זכוּת. עוֹד תּספיק לך השעה לעמוֹד על טיבוֹ של הפּרי הזה… המתּן! שתוֹק!…

הם הגיעוּ אוֹתה שעה אל בּיתם, והאשה עמדה, זקפה אזניה, כּוּלה דרוּכה לשמוֹע. מהחלוֹן הפּתוּח נשמעוּ שוּב הקוֹלוֹת, ששמעם אמש, עם בּיאתוֹ לכאן: קוֹל זקן צרוּד ההולך לבטוּחוֹת אבל בּיגיעה, וקוֹלוֹ של ישׂראל’יק נאחז בּוֹ ונגרר אחריו: “…וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה, וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה…”

יוֹסיל חייך בּעצבוּת.

– אתּה שוֹמע? זה התּכשיט שלי… – אמרה זלאטה וּפניה נתרכּכוּ על־ידי בּת־צחוֹק של חמדה ואוֹשר. וּבלא להמתּין למענה ממנוּ, נפנתה וּבפסיעוֹת מתוּנוֹת נסתּלקה לעבוֹדתה.

ויוֹסיל עדיין היה עוֹמד ושוֹמע לשני הקוֹלוֹת הללוּ. המוּעקה שהיתה בּוֹ קוֹדם עוֹד הכבּידה עליו יוֹתר, מתּוֹך רחמים על אוֹתוֹ ה“שקץ” הנחמד: עוֹקרים נטע רך מתּוֹך היער, מתּוֹך השׂדה, וּמרצעים אוֹתוֹ כּאן בּסוּגית “יאוּש־שלא־מדעת”…

והזדרז לעזוֹב את המקוֹם.

פּרק אחד עשֹר    🔗

חיי יוֹסיל התחילוּ זוֹרמים בּמסלוּלם שקבע לעצמוֹ: עתּים קבע לשיעוּרי־הוֹראה לתלמידיו, ישׂראל’יק וסטאש, עתּים לשיעוּרי הלימוּדים שלמד בעצמוֹ ועתּים לטיוּלים. לכתּחילה סבוּר היה שידיעוֹתיו בּלימוּדיוּת מרוּבּוֹת הן, וּבמעט עמל וּזמן יעלה בּידוֹ להכשיר את עצמוֹ לאחת הכּיתּוֹת הגבוֹהוֹת של הגימנסיה. אחר־כּך נתבּרר לוֹ שטעה. ידיעוֹתיו היוּ קטוּעוֹת ומפוּקפּקוֹת; בּשוּם מקצוֹע לא היתה משנתוֹ בּרוּרה וּסדוּרה. אבל דעתּוֹ לא חלשה על־ידי־כּך. התחיל לוֹמד כּל דבר מן האלף־בּית. הוֹאיל ויחידי היה, בּאין רב אוֹ חבר שידריכוֹ ויסייע לוֹ, עלתה לוֹ כּל פּסיעה ופסיעה בּיגיעה מרוּבּה. וסוֹף ראה בּרכה בּעמלוֹ.

הרבּה נהנה גם משיעוּרי התּנ"ך וּלשוֹן־הקוֹדש שהיה משנה לישראל’יק.

קטן זה נתחבּב עליו יוֹתר ויוֹתר בּפשטוּתו הטבעית, ללא עקיפין ועקבה. פּיו ולבּוֹ שוים וּגלוּיים כּמוֹ ארשת פּניו. עיני התּכלת שלוֹ בּהירוֹת ועלוּפוֹת דוֹק של חלוֹם, כּעיני אביו; לשוֹנוֹ אמיצה וחוֹתכת כּלשוֹן אמוֹ. כּוּלוֹ – שחרית טלוּלה וּמבוּשׂמת. אף על ישׂראל’יק נעשׂוּ חביבים השיעוּרים האלה. וּביחוּד התּנ“ך. מרחקי הזמן אין חוֹצצים בּינוֹ וּבין המאוֹרעוֹת הקדוּמים. שוּתּף הוּא עם האנשים, שעליהם מסוּפּר בּמקרא, בּמזלם הטוֹב והרע. עתּים עיניו מתלחלחוֹת משוּם צער ורחמים, ועתּים מתלהטוֹת מתּוֹך כּעס וקנאה. אבל יש שמוֹח הילד אטוּם ואינוֹ קוֹלט כּלוּם מן הכּתוּב. דעתּוֹ פּזוּרה עליו מאד. יוֹסיל אמנם אינוֹ זוֹרק בּוֹ מרה ואינוֹ דוֹחק עליו בּשאלוֹת; בּמהרה מתגלה שבּחיקוֹ טמוּנה צפּוֹר קטנה שלכד בּכוֹבעוֹ. להיפּרד ממנה אינוֹ רוצה, ועם זאת חוֹשש הוּא שמא תּפרח לה… פּעמים מתחנן הוּא לפני יוֹסיל שבּמקוֹם שיעוּר הכּתיבה יתּיר לוֹ לילך לראוֹת את ה”שחרוּרית“, מפּני שהיא צריכה היוֹם להמליט ומתאַווה הוּא לראוֹת כיצד נעשׂה הדבר, שמא גם נחוּצה עזרתוֹ… יוֹם אחד בּא אליו בּריצה וּבשׂוֹרה בּפיו: הכּלבּה המליטה ארבּעה גוּרים והוּא התקין לה ל”שחרוּרית" תּיבה ריקה – בּית קטן. שם דרים עכשיו האֵם וגוּריה, וּלשם הוּא מביא להם אוֹכל. וּמאז יש ששעוֹת רצוּפוֹת נעלם הילד. מחפּשׂים אוֹתוֹ בּכל מקוֹם ואין מוֹצאים אוֹתוֹ. ואילוּ יוֹסיל יוֹדע שהוּא מצוּי כּל אוֹתן השעוֹת אצל ה“בּית הקטן” של הכּלבּה וגוּריה. עוֹמד הוּא שפוּף על גבּי התּיבה וּמסתּכּל כּמוּקסם. אינוֹ יכוֹל להזיז עצמוֹ מפּני סוֹד החיים החדשים שנתגלוּ לפניו, אינוֹ יכוֹל להעביר עיניו מרחישת הכּלבלבים, אגב פּעייתם החלוּשה, מיניקתם, הצטנפוּתם זה בּזה, זה מעל לזה, זה מתּחת לזה…

פּעם אחת הפסיק בּאמצע הפּסוּק וקרא אל יוֹסיל בּחשאי, כּמגלה לוֹ סוֹד גדוֹל:

– רוֹצה אתּה? נלך לראוֹת מה עוֹשׂה עכשיו הארנבת.

– איזוֹ ארנבת? – תּמה יוֹסיל.

– מצאתי את בּיתה של הארנבת. לא הרחק מסוּכּת הזַפּת… ובלחש הוסיף: – שם אסוּר לילך. אמא אינה מניחה לילך לשם. הפּריץ, אוֹמרת היא, אינוֹ רוֹצה שילכוּ לשם… אבל אני התגנבתּי לאוֹתוֹ מקוֹם וּמצאתי את החוֹר ששם גרה הארנבת עם גוּריה. בּכל יוֹם אני מביא שׂם אוֹכל…

– ואם יוָדע לאמא שאתּה מהלך אל סוּכּת הזפּת?

הילד נבעת, וּבשאלה שנשמעה כּבקשת רחמים: אבל אתּה לא תּספּר לפני אמא?

– לא אספּר, אם תּבטיח לי ששוּב לא תּחזוֹר לאוֹתוֹ מקוֹם שאסוּר לילך לשם.

בּאחד השיעוּרים בּספר שמוּאל א' קרא הילד “…ושאוּל הסיר את האוֹבוֹת ואת הידעוֹנים מהארץ”. פּתאוֹם הפסיק, הסתּכּל לצדדים ואמר בּלחש:

– ואני ראיתי ידעוֹני אחד, מכשף ממש…

– היכן?

– בּיער… בּסוּכּת הזפּת…

– כּלוּם הלכתּ לשם? הרי אסוּר!

– לא נתקרבתּי. רק מרחוֹק עמדתּי.

– וּמה ראית?

– ראיתי אוֹתוֹ!

– את מי?

– את הידעוֹני, כּלוֹמר את המכשף הקטן. הוּא עוֹד קטן… ילד כּמוֹני! כּמוֹני…

– דבּרתּ עמוֹ? – שאל יוֹסיל אף הוּא בּקוֹל נמוּך וּבהתרגשוּת־מה. הדבר תּמוּה היה בּעיניו מאד. איזוֹ חידת סתרים יש כּאן…

– הוּא קראני אליו. עמד מאחורי הגדר וּביקש שאבוֹא אצלוֹ… “ילד! – קרא – בּוֹא, בּוֹא”…

– בּאיזוֹ לשוֹן?

– בּאידיש… פּשיטא!

– ואתּה מה ענית לוֹ?

– אני? נתפּחדתּי וּברחתּי…

תּמוּה היה הדבר בּעיני יוֹסיל. כּלוּם מספּר הילד דברים שלא היוּ מעוֹלם, אוֹ סוֹד כּמוּס בּיער הזה?

לישׂראל’יק לא היה מסרב אף פּעם, ואף לא היה כּוֹפה עליו אף פּעם את הלימוּדים. לרוֹב היתה הליכתם אל היער אוֹ אל השׂדה כעין פּרס. בּיוֹם שישׂראל’יק עשׂה את חוֹבתוֹ, למד וכתב את המוּטל עליו, וּבשעת השיעוּר ישב בּמנוּחה, סבר וקיבּל בּכל לב את תּוֹרת רבּוֹ, היוּ יוֹצאים יחד אל היער אוֹ שהיוּ מצטיידים בּחַכּוֹת וּבתוֹלעים ויוֹצאים אל הסירה לצוּד דגים. אמנם יציאתם זוֹ בּצוות אחד, לא היתה קלה וּפשוּטה, מפּני שצריכים הם לעבוֹר על פּני פּתחוֹ של ר' בּר. כּשהדלת שם פּתוּחה, מתעכּב ישׂראל’יק, חוֹכך ומפקפּק אם לעבוֹר אוֹ לאו. וּכשהוּא עוֹבר, הוּא מַפסיע כּמתגנב על ראשי אצבּעוֹתיו, כּדי שאביו לא ירגיש בּוֹ.

– למה אתּה מתיירא כּך? – שאלוֹ פעם יוֹסיל.

– הלא אבּא שם…

– כּלוּם יצעק עליך? כּלוּם יכּךָ?

– אבּא אינוֹ צוֹעק ואינוֹ מכּה לעוֹלם… אבל הוּא ישאל בּוַדאי להיכן אנוּ הוֹלכים.

– אם יִשאלך, הרי מוּטב! תּאמר לוֹ להיכן אתּה הוֹלך.

ישׂראל’יק מתרגז וּמשיב מתּוֹך קוֹצר־רוּח שאביו יכעס, שאינוֹ רוֹצה להכעיס את אביו.

וּביער לא היה לשניהם תּענוּג גדוֹל מזה כּשהיוּ מהלכים שניהם בּשבילים־לא־שבילים בּין שׂיחים צפוּפים, דחוּקים זה אל זה, כּפוּפי־ראש, מפרידים בּידיהם בּין הסוֹכוֹת והזמוֹרוֹת וּמפסיגים בּחוֹרש מגוּדל פּרע וּמבקשים זה בּכה וזה בּכה, אוּכמניוֹת, עכּביוֹת, ענביוֹת שחוֹרוֹת, פּטלים… הרגלים דוֹרכוֹת על גבּי האזוֹב המכוּסה שכבת שלכת של אשתקד, כּמוֹ על שטיח רך; הפּסיעוֹת אינן נשמעוֹת. אף קוֹל האדם מתנמך כּאן. אוֹ שהיוּ מפליגים אל איזוֹ פּינה קטנה מוּפרשת מן העוֹלם על־ידי האילנוֹת; יוֹסיל משתּטח על הקרקע והילד למראשוֹתיו. הלזה יוֹשב ומספּר לוֹ על היהוּדים האדוּמים ועל הסַמבּטיוֹן וּמעשׂה בּרבּי אחד שאליהוּ הנביא נתגלה אליו וגילה לוֹ את ה“קץ”, וּכשרצה הרבּי אחר כּך לגלוֹתוֹ לתלמידיו החסידים, פּרחה נשמתוֹ וּמת… מי יוֹדע מהיכן בּאוּ אליו הסיפּוּרים הללוּ; אביו כּמעט אינוֹ מטפּל בּוֹ, והמלמד המשוּחף שמלמדוֹ גמרא בּא רק לשעת השיעוּר וּמסתּלק, אבל הילד אוֹהב לספּר את הסיפּוּרים הללוּ בּהתרגשוּת וּבתנוּעוֹת ידים, וכמדוּמה שכּל המעשׂים והנפלאוֹת מתרשמים על פּניו ונשקפים מתּוֹך עיניו. יוֹסיל שוֹכב פּרקדן, מבּיט אל הארנים שטיפּין טיפּין קוֹלח על קליפּתם הגסה שׂרף עבה, שקוּף וריחני; מתבּוֹנן אל הגזעים הגבוֹהים המתנענעים וּמכשכּשים בּצמרוֹתיהם בּתוֹך התּכלת הצחה, שוֹמע את רעש המסתּוֹרין הרחב ואינוֹ פּוֹסק בּין הענפים – ונרדם כּמנוּדנד בּעריסה. ואז הוֹלך הילד לסייר יחידי את הסביבה אוֹ לטפּס על אחד האילנוֹת ולבדוֹק בּתוֹך קן צפּוֹר… וּכשיוֹסיל פּוֹקח את עיניו, הרי הוּא מוֹצא כּבר את הילד יוֹשב וּממתּין לוֹ כּדי לספּר לוֹ את כּל הנפלאוֹת שגילה כּאן בּחי וּבצוֹמח…

בּכל יוֹם, לשעה קבוּעה, הוֹלך יוֹסיל אל בּית הפּריץ. סטאש הקטן, שכוּב בּכוּרסתוֹ, וּמחכּה בּטרקלין לביאתוֹ. טרקלין זה שרוּי תּמיד בּאוֹר עמוּם של בּין־השמשוֹת, מפּני היריעוֹת הכּבדוֹת המאפילוֹת על החלוֹנוֹת, עטוּפים בּחפאי־בּד עוֹמדים הספּוֹת, הכּוּרסאוֹת, השרפרפים, הכּסאוֹת והכּוֹנניוֹת; אף על הנברשוֹת, המראוֹת והתמוּנוֹת פּרוּשׂים חפאים. כּאן, שלא־מדעת מנמיך אדם את קוֹלוֹ וּפוֹסע פּסיעה קלה. כּמדוּמה שהרהיטים שקוּעים בּזכרוֹנוֹת של ימים רחוֹקים שעברוּ בּתוֹך הכּתלים האלה. ימי זוֹהר ושאוֹן, חדוָה וּנגינה, כּשגבירוֹת יפהפיוֹת וגאוֹת ואדוֹנים כּלוּלי הדר היוּ כּאן מתעלסים בּשׂיחוֹת נאוֹת ועליזוֹת. בּתוֹך אפלוּלית הצללים והזכרוֹנוֹת האלה שוֹכב כּאן הנער נכה־הרגלים כּציץ דל ונוֹבל של צמח עתּיק, משלפי אוֹתם הדוֹרוֹת הקדוּמים, שהעבירוּ אל עוֹרקיו דם מדוּלדל ומקוּלש בּמרוּצת הזמנים. הוּא היה חיור וחלש, בּעל אוֹפי מרוּפּה, אבל צפרוֹני וּקשה־עוֹרף; הנער ראה את עצמוֹ מוּשפּל ונעלב על־ידי שהעמידוּ לוֹ מוֹרה יהוּדי. מעיניו האפוֹרוֹת והמימיוֹת מציצה שׂנאה כּבוּשה ואטוּמה אל המוֹרה הזה. אפשר, שׂנאה זו עברה אליו, דרך צנוֹרוֹת עתּיקי יוֹמין, יחד עם דם־היוּחסין שבּוֹ. מעט מעט עלה בּידוֹ של יוֹסיל להפיס את דעתּוֹ. והנער כּאילוּ השלים עמוֹ. השׂנאה שבּעינים נעלמה וסוּלקה אל מטמוֹניוֹת הנפש…

יוֹסיל הוֹלך תּמיד אל השיעוּר הזה בּלב מתפּעם. הוּא יוֹדע שעוֹד מעט תּוֹפיע אחוֹת התּלמיד. משוּנה היתה הוֹפעתה. היא נכנסת תּמיד בּפסיעוֹת קלוֹת, חשאיוֹת, שאינן מגיעוֹת אל אזניו. מכּיון שהוּא הופך פּניו אוֹ מגבּיה עיניו שלא בּמתכּוון, רוֹאה הוּא אוֹתה עוֹמדת ושוֹתקת; עין הסיקרא של שׂמלת־השיראין מבהיקה לתוך האפלוּלית בּסוֹמק־מסתּוֹרין, ועיניה הבּהירוֹת עם נצנוּץ המתּכת תּלוּיוֹת בּוֹ… וככניסתה כּך יציאתה, בּחשאין. הוּא נזהר שלא להחזיר ראשוֹ ושלא להעביר עיניו מהספר אוֹ מפּני תּלמידוֹ. אבל הוּא חש בּמציאוּתה, בּעיניה הנתוּנוֹת בּוֹ, כּאילוּ חש בּנשימתה על ערפּוֹ… פּעמים הוּא וּסטאש מתבּהלים מפּני שפע האוֹר שפּתאוֹם משתּפך בּטרקלין: היריעוֹת מעל החלוֹנוֹת נחפּתוֹת, מתגוֹללוֹת ומתגבּהוֹת לפתע כּמוֹ בּיד נעלמה, וּבּרוֹניה מקרבת כּורסה אצל שוּלחנם, ויוֹשבת כּנגדם עם ספר פּתוּח אוֹ עם מסגרת של רקמה בּידה… זמן רב מתאמץ יוֹסיל שלא להשגיח בּה, אבל הוּא שוֹמע את רשרוּש שׂמלתה, את אִושת הדפּים בּין ידיה, אוֹ את קשקוּש כּלי הרקמה. כּוּלוֹ מרטיט כּמוֹ נימה מתוּחה. לבסוֹף אינוֹ כּוֹבש את עצמוֹ וזוֹרק כּלפיה מבּט מתגנב: עיניו נתקלוֹת בּעיני־המתּכת וּבבת־הצחוֹק הגאיוֹנה והלגלגנית שעל פּני־השן שלה… כּל זה מסעיר את דמוֹ ומבלבּל את חוּשיו. סטאש מדבּר אליו והוּא אינוֹ שוֹמע יפה, רק מנענע אליו ראשוֹ, וכל חפצוֹ שהנער ימשיך לדבּר בלא הפסק, וּבלבד שלא יצטרך הוּא לדבּר בּפניה…

בּפרוֹזדוֹר המוֹליך אל החוּץ, היתה דלת אחת נפתּחת אל חדר־עבוֹדתוֹ של ה' קאשינסקי. יוֹסיל לא היה יכוֹל להמָנע מלעבוֹר על פּני דלת זוֹ שתּדיר היתה פּתוּחה. שם היה הזקן שכוּב למחצה על ספּה גדוֹלה, כּנגד הפּתח, לבוּש בּעטיפת קלאילן שלוֹ, וּקנה־המקטרת אינוֹ זז מפּיו. כּל פּעם שהלה רואה את יוֹסיל עוֹבר, הוּא מזמינוֹ להכּנס. החדר מרוּוָח, אבל מרוּבּה היתה בּוֹ העזוּבה. צרוֹר פּרחי־שׂדה כּמוּשים נשכּח זה מכּבר על השוּלחן, ואיש לא זכר להחליפוֹ. על הכּתלים תּלוּיים רוֹבים, אקדוֹחים וחרבוֹת מוחלדוֹת ונוֹשנוֹת, אוֹסף מקטרוֹת, ממינים שוֹנים, ושוּם תּמוּנה אוֹ ציוּר. השטיח הגדוֹל והישן שעל הקרקע מעלה עשן של אבק עם כּל פּסיעה. ספרים רבּים עוֹמדים כּאן על מַדפים לאוֹרך הכּתלים, רוּבּם צרפתּיים, מעוּטם רוֹמיים וּקצתם אנגליים. ואף מהם לא הוּסר זה זמן רב האבק. אף כּאן לא היה פּאן קאשינסקי שרוּי בּיחידוּת, בּלא בּן לויתוֹ הנאמן, בּקבּוּק הבּוֹרדוֹ. יוֹסיל נשׂא משוּם־מה חן בּעיניו ושיחתוֹ היתה חביבה עליו. בּעצם היה יוֹסיל שוֹתק יוֹתר ושוֹמע; המדבּר היה תמיד הוּא. את יוֹסיל מצא ראוּי והגוּן לפניו להשמיע בּאזניו כּל מיני רעיוֹנוֹת ודעוֹת שכּל עיקרם לא בּא, כּמדוּמה לוֹ, ליוֹסיל, אלא להתמיה, לתווֹת וּלהשבּיע אָזנוֹ של אברך יהוּדי זה הדבק עדיין בּאמוּנוֹת אבוֹתיו. בּשעה שפּאן קאשינסקי היה מעצם את עינוֹ הימנית, היה יוֹסיל רוֹאה מתּוֹך עינוֹ השׂמאלית הפּתוּחה לרוָחה איזה שד קטן ערוּם וזד, קוֹרץ אליו ושוֹלח לוֹ לשוֹן… כּל דבר שבּרוֹמנטיקה היה זר לרוּחוֹ של קאשינסקי. הוּא היה עדיין כּוּלוֹ נתוּן בּחוג הרעיוֹנוֹת הפּכּחיים והאפּיקוֹרסיים של המאה השמוֹנה־עשׂרה; את דבריו הוּא מתבּל בּמימרוֹת מווֹלטיר שנחשבו בּעיניו כּמרוֹם פּסגת החכמה האנוֹשית. הוּא מרבּה שׂיחה על עניני דת ואלוֹהוּת, פילוֹסוֹפיה, ספרוּת ואמנוּת. אבל אינוֹ מאמין בּשוּם דבר. כּמדוּמה שגם אינוֹ אוֹהב שוּם דבר, וּכלל גדוֹל בּידוֹ: אין ודאי אלא מה שהוּא רוֹאה בּעיניו וּממשש בּידיו; אין טוֹב אלא מה שמוֹעיל לוֹ ואינוֹ מזיק לאחרים. יוֹסיל שכּל ימיו היה סבוּר שכּבר השתּחרר מכּבלי הדעוֹת הקדוּמוֹת והאמוּנוֹת הטפלוֹת של אבוֹתיו, ושחזקה בּוֹ רק אמוּנה אחת, והיא אמוּנת המשׂכּילים בּאָדם וּבטוֹב, לא עלה על דעתּוֹ כּמה עמוֹק נעוּצים בּוֹ שרשי המוּשׂגים הדתיים ואמוּנתוֹ הדתית. הדברים שה' קאשינסקי מטיח כּלפּי שמים מרתּיחים אוֹתוֹ כּל פּעם עד יסוֹד נפשוֹ. אבל מנוּסה לא היה בּויכּוּחים וּבניצוּחי דברים, וּמשוּם כּך עוֹמד היה לפני ה' קאשינסקי כּנטוּל־נשק וחשׂוּך־הגנה תּחת מטר האש והגפרית שזה שוֹפך עליו. עתּים הוּא מתמרמר וּמתעצם עם בּר־פּלוּגתּתוֹ בּחריפוּת לשוֹן וּבקוֹל רם; ויוֹתר שהוּא מרגיש בּרפיפוּת הוֹכחוֹתיו, יוֹתר מחריפה לשוֹנוֹ, מתגבּה קוֹלוֹ וּמתרבּה רוּגזוֹ. ה' קאשינסקי שוֹמע אוֹתוֹ בּמנוּחה. רוֹגז זה של האברך התּמים מהנה אוֹתוֹ. הוּא מניחוֹ להתרגז, לצעוֹק וּלדבּר שטוּיוֹת, עד שזה משתּתּק בּטוּח בּנצחוֹנוֹ. ואז הוּא משיב לוֹ בּמנוּחה, בּדעה מיוּשבת, בּהגיוֹן. מן ההגיוֹן הזה בּיחוּד היה יוֹסיל מתיירא. אם בּתחילתם נשמעוּ לוֹ דברי הזקן כּלהג של גוֹי שתוּי, סוֹף שדבריו הקצרים והחוֹתכים מביאים אוֹתוֹ בּמבוּכה.

פּעם אחת עמד יוֹסיל בּפתח חדרוֹ של הזקן הזה; הוּא הזדרז לחזוֹר לביתוֹ, ונתעכב על־ידי הפּריץ “רק” לרבע שעה. וּברבע שעה זה שנמשך יותר משעה, הסבּיר לוֹ ה' קאשינסקי שהשגחת הבּוֹרא היא דעה קדוּמה ואין לה יסוֹד. אלמלי כּן, אמר, מהיכן האנדרלָמוּסיה והפּוּרענוּיוֹת הבּאוֹת על העוֹלם בּידי הטבע אוֹ בּידי אדם? אם פּוֹמפּיאה נחרבה על ידי הויזוּף אוֹ אם לישׂבּוֹנא נהרסה על־ידי רעש, בּידיעת הבּוֹרא, הרי הבּוֹרא אוֹ שאינוֹ הכּל־יכוֹל, אוֹ, אם בּכוֹחוֹ למנוֹע דבר מלהיוֹתוֹ, הוּא נוֹהג עוֹלמוֹ בּאכזריוּת איוּמה. ואם תּמצא לוֹמר שאלוֹהים סילק את השגחתוֹ מן העוֹלם והכּל מתגלגל בּמדרוֹן כּמוֹ עגלה המלאה עמיר והרתוּמה לסוּסים חלשים שמתגלגלת בּמוֹרד ההר, מה ענין יש לנוּ בּאלוֹהים זה? אה? וכי לא כּך? שמא אני טוֹעה? למה אתּה שוֹתק? וּמה אוֹמרים בּשאלה זוֹ הרבּנים שלכם?

רצה יוֹסיל לזכּוֹר מה שיש להשיב על שאלוֹת אלה מהרמבּ"ם, מרב סעדיה גאוֹן אוֹ מחוֹקרים אחרים, וּפתאוֹם נפסק חוּט הרהוּריו. מן הטרקלין נשמעוּ צלילי פּסנתּר וקוֹל שירה. זה היה קוֹלה… הוּא ידע זאת אף־על־פּי שמעוֹלם לא שמע אוֹתה מזמרת, אף לא מדבּרת. הנגינה היתה עצוּבה, והשירה, שבּקוֹשי הבחין בּה את המלים, סיפּרה על כּאב וגעגוּעים. הוּא כּבר לא הרהר בּשוּם דבר; לא היה מסוּגל לשמוֹע שוּם דבר. הקוֹל הזה והמנגינה הזוֹ כּאילוּ הלכוּ וּמילאוּ את כּל האויר בּבּית. הם ליפּפוּ אוּתוּ כּקיטר חם וּמתוֹק. לבּוֹ התפּעם עד לידי עצירת הנשימה.

הקוֹלוֹת נשתּתּקוּ. ויוֹסיל עמד עדיין נשען בּכתפוֹ אל מזוּזת הדלת כּנרצע אליה, ולא הוֹציא הגה מפּיו.

– זוֹ היא ה“פּאנינקה”¹⁸ מזמרת כּך… – אָמר האָב – מה דעתּוֹ של מר?

– אנוּ היהוּדים אוֹהבים מאוֹד לשמוֹע אל השירה – אמר כּדי שלא לשתּוֹק.

– אבל לא לשירת שוֹפֶּן ושוּמאן. גם פּראי־האדם בּאפריקה אוֹהבים לשיר, אבל הם ימצאוּ טעם בּשוֹפֶּן לא יוֹתר משנמצא אנוּ בּשירתם שלהם. אגב, אין זה אלא דבר שבּהרגל.

יוֹסיל גם לא שמע יפה את דבריו ולא הרגיש שעיניו נתחלחלוּ. פתאוֹם קרא:

– הרוֹאה הוּא, אדוֹני, כּלוּם אפשר לא להאמין בּאלוֹהים? כּשאתּה שוֹמע שירה כּמוֹ זוֹ… כּמוֹ זוֹ.. של הגברת הצעירה… על כּרחך אתּה מאמין בּטוֹב… שיש מה שהוּא טוֹב ויפה בּעוֹלם… בּלא אלוֹהים רגש זה של יפה וטוֹב מניין?

המלים נפלטוּ מפּיו בּרגש כּזה, עד שהוּא גוּפוֹ נבהל.

– וַי, לרומנטיקאי אוּמלל שכּמוֹתוֹ, אדוֹני. רוֹאה אני שאין לוֹ תּקנה. בּשעה שהיוּ מוֹליכים אדם לישׂרף למוֹלך, היו הכּמרים מזמרים, ובוַדאי יפה זימרוּ… וּמה מן האלוֹהים וּמן הטוֹב יש כּאן? מי יוֹדע את כּל ההרהוּרים התּפלים אוֹ המשוּקצים שבּלב הזַמר על הבּמה?

– הכיצד?

– פּשוּט מאוֹד! בּשעת זמרתוֹ הוּא מהרהר בּנעל החדשה שלוֹחצת רגלוֹ אוֹ בּפילגשוֹ שממתּינה לוֹ אחר הקוֹנצרט; אוֹ זאת, למשל… בּשעה שבּמקוֹם אחד משתּוֹללת על שׂדה קטל מלחמה, דם אדם נשפּך כּמים, אוֹ ערים וּכפרים נחרבים על־ידי שטפוֹן, התפּרצוּת של הר־געש, של רעש־אדמה, בּאותה שעה יוֹשב במקוֹם אחר זוּג נאהבים צעירים, נוֹשׂאים עינים מלאוֹת געגוּעים והתפּעלוּת אל הירח, הזוֹרח להם מתּוֹך ערפלי־טוֹהר של שמי־הליל. אוֹ איזה מיצקביץ יוֹשב בּחדרו במנוּחת נפש וּמחבּר שיר מזמוֹר לכבוֹד מלכּת הלילה, ואיזה שוֹפֶּן מתמוֹגג אז בּנוֹקטוּרנוֹ מתוֹק… היפה והרע עוֹלים בקנה אחד… וזה מתבּל את זה כּפלפּל בּדג הממוּלא של שבּת…

יוֹסיל עקר את עצמוֹ ממזוּזת הדלת, פּסע פּסיעה אחת לפנים החדר, וּכשׂוֹחה פּרשׂ זרוֹעוֹתיו:

– אח!, אח, לא! מה מרי שׂח? מה מרי שׂח? כּיצד?… אין היוֹפי יכוֹל, אינוֹ יכוֹל להזדווג אל הרע. כּלוּם אדם מנוּוָל, עם מזימוֹת רעוֹת בּלב, יכוֹל לשיר כּך, כּמוֹ ששרה הגברת הצעירה? אילמלי כּן, כּלוּם אפשר היה בּשירה כּזוֹ להפוֹך את לבּנוּ בּקרבּנוּ, ל… ל… לטהרנוּ וּלזכּכנוּ כּמו גשם בּרכה, כּמוֹ… ואם תּמצא לוֹמר…

הזקן שמע, כּשעינוֹ האחת עצוּמה וּמתּוֹך השניה אוֹתוֹ שד קטן מוֹשיט קצה לשוֹנוֹ… יוֹסיל נכלם שנתרגש כּל־כּך, נתקרב אל הכּוֹננית לדפדף בּספר, כּדי לצמצם את פּניו.

– בּראווֹ! אדוֹני הוּא פּייטן. אבל צריך אני היוֹם לברך את בּרוֹנקה שלי בּברכּת מזל־טוֹב לנצחוֹנה החדש…

יוֹסיל נבהל מהדברים האלה. הדם הציף את פּניו והסמיק את מצחוֹ. שׂחה למטה כּמחפּשׂ ספר על המדף התּחתּוֹן, ועשׂה עצמו כּאינוֹ שוֹמע.

– אבל, אדוֹני! ייזהר, ייזהר מן ההתלהבוּת הרוֹמאנטית. זהירוּת, אדם צעיר, היא ראשית חכמה. רוֹאה אתּה צרוֹר ורדים, הימלך יפה בּלבּך, עד שתּשלח את ידך אליו!

– גם בּורדים סכּנה?

– גם בּורדים, אהוּבי! ראית תּמוּנת קדוֹשה מצוּירת כּשהיא מערטלת את לבּה, וּבוֹ נעוּצה חרב עטוּפת פּרחים? לא ראה מר תּמוּנה כּזוֹ?

יוֹסיל צחק מאוֹנס:

– לא מרי! בּמינסק שלנוּ לא נזדמן לי לראוֹת דברים כּאלה.

– אם כּן, דע לך! יש צרוֹר ורדים שבּהם טמוּנה חרב.

כשחזר יוֹסיל אל בּיתוֹ לא פּסקוּ הצלילים כּל הזמן לזמר בּתוֹכוֹ. פּעם ופעמיים אף ניסה לחזוֹר עליהם בּקוֹל; מיד הרגיש שאין זה כּלל אוֹתוֹ הניגוּן הממלא, אוֹתה שעה, את כּוּלוֹ, אלא מה־שהוא אחר לגמרי, שאינוֹ בּגדר ניגוּן כּלל. נזכר בּיוֹשה גיסוֹ וקינא בּוֹ. אילוּלי חוּנן כּמוֹתוֹ, בּאוֹתם הכּלים וּבאוֹתוֹ כּוֹח נגינה, מה מאוּשר היה! כּמדוּמה שכּל היוֹם לא היה פּוֹסק מלזמר.

כּל ימוֹת השבוּע היה רוֹאה את זלאטה ואת ר' בּר לפעמים רחוֹקוֹת וּבאקראי. בּימים הראשוֹנים שקוּדה היתה לטפּל בּוֹ לסייע לוֹ בּמקוֹם החדש. מכּיוָן שהתרגל ונעשׂה בּן־בּית, הסיחה כּמעט את דעתּה ממנוּ ונפנתה אל עסקיה המרוּבּים. תּדיר היה חדר־האוֹכל שבּדיוֹטה למטה מתמלא אנשים שוֹנים, סוֹחרי תּבוּאה, סוֹחרי עצים, מוֹזגים, קוֹני יי"ש מן הסביבה, פּקידי המכס, אכּרים, פּוֹעלים. זלאטה נוֹשׂאת־ונוֹתנת עם כּל אחד ואחד בּנעימה אחרת, לפי הענין הנידוֹן. בּפלוֹני היא נוֹהגת ריתּוּי, מפייסת, משמיעה דברים שמתקבּלים על הדעת; ולפלוֹני היא משמיעה דברים קשים כּגידים ועוֹמדת על דעתּה בּקשיוּת־עוֹרף. פּעמים כּשהויכּוּח מתלהט, כּשהבּריוֹת מדבּרים בּהתרגשוּת וּבבת־אחת, מתמרמרים, מתחננים, נשבּעים ומקללים, רוֹאים פּתאוֹם את ר' בּר יוֹרד בּפסיעוֹתיו הקלוֹת מעל המדרגוֹת ועוֹבר את חדר־האוֹכל בּמהרה, בּמהרה, בּעינים מוּשפּלוֹת, בּלא לראוֹת וּבלא לשמוֹע כּלוּם, משוּל לאדם לבוּש שעוֹבר בּבית־מרחץ בּין ערוּמים… מיד משתּתּקוֹת כּל הצעקוֹת, והאנשים בּעיצוּמה של רתיחת הדין־והדברים, מתבּיישים וּמנמיכים את קוֹלם…

מזדמנים לכאן גם עוֹברי־אוֹרח ממין אחר: בּני תּוֹרה, שדר"ים, משוּלחי ישיבוֹת ותלמוּדי־תּוֹרה, גבּאי צדקה להכנסת־כּלה ולכל מיני צרכי ציבּוּר. זכוּ – מעלים אוֹתם למעלה, אל חדרוֹ של ר' בּר; לא זכוּ – עוֹרכים לפניהם שוּלחן למטה. אלה ואלה נפטרים בּנדבוֹת, בּברכוֹת וּבכבוֹד, הכּל לפי האדם וּלפי שליחוּתוֹ. אף־על־פּי שאת דמי־הצדקה הם מקבּלים מידה של זלאטה, את הצדקה תּוֹלים בּר' בּר. הכּל יוֹדעים שזלאטה היא “אשה־קוֹזאק” ואילמלא כּבוֹד בּעלה החביב עליה, לא היתה נוֹחה לפשר פּרוּטתה…

בּימי המעשׂה פּוֹגש בּה יוֹסיל פּעם בּחצר, כּשהיא מדשדשת בּמגפיה הגסים בּתוֹך הרפש, ופעם בּשׂדה כּשהיא רכוּבה על סוּסה וּמזדרזת לאיזה מקוֹם. “בּוֹקר טוֹב! – זוֹרקת היא לוֹ כשהיא נבהלת לעסקיה – וּמה השקץ שלי? מה טיבוֹ?”. “ילד טוב”, משיב יוֹסיל וּמתחיל מדבּר בּשבחוֹ. והיא מפסיקתּוּ: “בּאזניו, בּאזניו צריך אתּה לתלוֹש! וּביוֹתר לא לחוּס על אחוֹריו. שמנים הם, בּלא עין רעה, אחוֹריו, וסטירוֹת אחדוֹת אין בּהן משוּם חשש”… דוֹפקת את סוּסה ואינה.

ור' בּר כּשנקלע לוֹ בּחוּץ אוֹ בּבּית, על־פּי־רוֹב אינוֹ מכּירוֹ, מתּוֹך פּיזוּר־רוּח; וּכשהוּא מכּירוֹ, אינוֹ שוֹאלוֹ לישׂראל’יק… רק פּעם אַחת עמד לפניו וּשאלוֹ בּלגלוּג: “וּמה? כּבוֹדוֹ מלמד, כּמדוּמני, את נערי, “מליצוֹת”? עדיין לא נעשׂה “מליץ”?”. לא המתּין לתשוּבה והלך לוֹ. יוֹסיל הרגיש שכּל הלימוּדים שהוּא מלמד לבנוֹ ושהוּא בּעצמוֹ לוֹמד, הם בּעיני הזקן הזה כּקליפּת השוּם ואינם כּדאיים שבּר־דעת יתּן את דעתּוֹ עליהם. בּיטוּל זה היה מעליב את יוֹסיל.

וּכלוּם היה דבר בּעוֹלם שר' בּר ראה אוֹתוֹ כּדאי ליתּן את דעתּוֹ עליו? כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל שאדם זה מהלך יחידי בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא; אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע כּלוּם סביבוֹ. כּלוּם הוּא אוֹהב את הבּריוֹת? אפשר שלא. כּמוֹ מבּעד לאיזה צעיף הוּא רוֹאה אוֹתם. מכּל־מקוֹם, אינוֹ מאמין בּהם. הוּא מאמין רק בּיצרם הרע, בּחוּלשוֹת טבעם, טבע של בּשׂר־ודם… וּפעם היה יוֹסיל שלא בּרצוֹנוֹ עד לשׂיחה קשה בּין ר' בּר וּבין אשתּוֹ. ר' בּר, שמימיו לא יצא מגדרוֹ והיה נזהר כּל ימיו מכּעס, התרעם מאוד על זלאטה שהביאה לפניו את אחד הלקוֹחוֹת על־מנת שבּעלה יקבּל ממנוּ תּקיעת־כּף. ר' בּר נזף בּה על שמכריחה יהוּדי לתקוֹע־כּף: שמא לא יעמוֹד זה בּדיבּוּרוֹ ונמצא שם־שמים מחוּלל, והיא, זלאטה, תּביא יהוּדי לידי עבירה… תמיד חוֹשש הוּא שמא יהוּדי לא יעמוֹד בּדיבּוּרוֹ אוֹ שמא יעבוֹר עבירה…

נוֹח וּפשוּט לבּריוֹת, נוֹהג הוּא בּענוותנוּת יתירה ואף־על־פּי שכּל היוֹם מוּפרש הוּא מן הבּריוֹת בּחדרוֹ, וקוֹלוֹ כּמעט לא נשמע, הכּוֹל מרגישים בּוֹ ויוֹדעים שהוּא כּאן קרוֹב מאוֹד. מחדרוֹ הקטן כּאילוּ מוֹשכוֹת רוּחניוּת וּקדוּשה אל אנשי המעשׂה והחוּלין ההוֹמים וּמהמים כּאן. יש שבּעצם הבּהילוּת, תּוֹך כּדי היוֹתם שטוּפים בּעסקי פּרקמטיה, בּוֹקע אל אָזניהם של הבּריוֹת, דרך החלוֹן הפּתוּח, ניגוּן הגמרא של ר' בּר; ואז הכּל נזכּרים שלא כּל העוֹלם עוֹמד על חיי־שעה, על מקח־וממכּר ודברי הבל כּיוצא בּהם, ושעיקר החיים הוא שם למעלה בּשקט וּבפרישוּת שבּאוֹתוֹ חדר קטן.

ואילוּ בּשבּת שוֹרה כּאן אוֹתה נשמה יתירה מזוּקקת ומטוֹהרת, שפּוֹקדת כּל בּית וכל אדם בּישׂראל בּיוֹם זה. הרעש והמהוּמה פּוֹסקים בּיוֹם השישי מבּעוֹד יוֹם. נדממוֹת אפילוּ צריחוֹת השיכּוֹרים, שבּימוֹת השבוּע מגיעוֹת לכאן מבּית־המרזח שעל הגבעה ליד הדרך. ר' בּר, יוֹסיל וישׂראל’יק מתפּללים ב“מנין” של זלמן הטוֹחן, ששם מתכּנסים כּל הפּוֹעלים והשׂכירים הקבוּעים שבּאחוּזה וּבבית־המשׂרפוֹת. ר' בּר לבוּש קאפּוֹטה ארוּכּה עד לתפּוּח־עקבוֹ, עשׂוּיה אטלס מבריק ומאווש, חבוּש שטריימיל יקר מעוֹר שועלים ואזוּר אבנט־משי, שפּיפין כּבדים נוֹטפים ממנוּ, כּוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד. בּיחוּד נהדר היה בּשעה שהיה מקדש על היין בּניגוּן וּבחרדת־קוֹדש, וכל בּני הבּית, האוֹרחים, המשרתים והמשרתוֹת הישׂראלים עוֹטרים עליו, והוּא מבהיק בּלוֹבן זקנוֹ וּבאטלס בּגדוֹ. בּיוֹם השבּת אין ר' בּר פּוֹרש אל חדרוֹ, אלא יוֹשב בּחדר־האוֹכל וּמעיין בּספר של מוּסר אוֹ של דרוּש. זלאטה, פּרוּשה מכּל עסקי־חוֹל, מרכּיבה על חטמה את משקפי־הכּסף וקוֹראה בּס' “צאינה וראינה” הגדוֹל והמכוֹרך עוֹר, אוֹ בּחוֹברת צנוּמה מן ה“מעשׂה־בּיכלך” (חוֹברוֹת של סיפּוּרי־מעשׂה), שבּכל יוֹם שישי מביאים לה מקוֹבנה לקריאת שבּת. בּוֹא וּראה! בּ“צאנה וראינה” היא נוֹהגת לקרוֹא בּניגוּן קבוּע עם שהיא הוֹגה את המלים בּריטוּן דק, ואילוּ בּחוֹברוֹת שבּהן מסוּפּר מעשׂה פּלאים שאירעוּ לאחד מל“ו הצדיקים וכוּ'… היא מעיינת בּדממה בּלא השמעת קוֹל. כּל־כּך תּמוּה היה ליוֹסיל מראה האשה הזאת היוֹשבת וקוֹראת בּספר… המשרתים והמשרתוֹת פּוֹרשים להם איש אל פּינתוֹ וּמנמנמים כל היוֹם, אחר שבוּע של יגיעה ושל שינה חטוּפה, אוֹ יוֹשבים בּאמת־צל וּמפצחים להם במנוּחה זרעוֹני־חמניוֹת. ואילוּ ישׂראל’יק אין לוֹ יוֹם קשה מיוֹם זה מכוּבּד. בּשעת הסעוּדה, בּין תּבשיל לתבשיל, שוֹאל אוֹתוֹ אביו ממה שלמד כּל ימוֹת השבוּע בּגמרא. שאלוֹת אלוּ גוֹרמוֹת לוֹ התרגשוּת ויראה, שמפיגוֹת את תּאבוֹנוֹ וּמפגלים את מאכלוֹ. אף־על־פּי שאביו אינוֹ זוֹרק בּוֹ מרה לעוֹלם. אל היער והשׂדה אין מניחים לוֹ לילך, שמא יִכּשל שם בּדבר עבירה, והריהוּ מתלבּט כּל היוֹם מזוית אל זוית, ואין מוֹצא מפלט מן השעמוּם. דוֹמה עליו שגם אבּא ואמא והעוֹלם כּולוֹ משתעממים יחד עמוֹ. פּעם אחת נקרעה לשעה פּרוֹכת זוֹ של מנוּחת־שבּת. ונבהל הילד. הכּל נבהלוּ אז. היה מעשׂה ואחד המשוּלחים שהתאכסן אצלם לשבּת, היה יוֹשב וּמספּר על מה שראה ושמע בּעוֹלם, על צרוֹת ישׂראל, על גזירוֹת המלכוּת, על ה”פּריזיווים" התּכוּפים, ועל “חטיפת” תּינוֹקוֹת של בּית־רבּן וּמסירתם ל“שמד”. סיפּר לוֹ היהוּדי בּניחוּת, כּשהוּא שוֹזר חוּט בּחוּט, משלב מעשׂה בּמעשׂה, האחד נוֹרא מהשני. עיני השוֹמעים היוּ תּלוּיוֹת בּמפתּחי שׂפתיו. פּתאוֹם נבהלוּ כּוּלם ונזדעזעוּ מקוֹל רעש כקוֹל נפץ: זהוּ ר' בּר שלא התאפּק וטפח בּכפּוֹ על השוּלחן בּכל כּוֹח וקרא: "די! די! איני רוֹצה לשמוֹע עוֹד! שבּת היוֹם אוֹ לאו?… הכּל הפכוּ את פּניהם אליו: הוּא ישב חיור וּמדוּכּא ועל לחייו התגלגלוּ דמעוֹת גדוֹלוֹת. נדהמוּ כּוּלם. מעוֹלם לא ראוּהוּ בּכך. את כּלל ישׂראל אָהב ר' בּר אהבה עצוּמה…

ר' בּר היה מהלך בּתוֹך העוֹלם שמסביבוֹ כּגר שנתעה לכאן מארץ נכריה. זר וּמוּפלא היה גם ליוֹסיל. אף־על־פּי שחדריהם היוּ סמוּכים זה אצל זה, לא היה כּל מגע בּיניהם, וּבפגישוֹתיהם הארעיוֹת היוּ עוֹברים איש על פּני רעהוּ בּשתיקה, כּאוֹרחים שנזדמנוּ לפוּנדק אחד.

רוֹב היוֹם היה יוֹסיל שקוּע בּספריו. חוּץ מלימוּדיו לצוֹרך המבחן בּגימנסיה, היה מרבּה לעיין בּספרי המחקר והפילוֹסוֹפיה שמצא אצל פּאן קאשינסקי. בּתּחילה עלוּ לוֹ לימוּדיו בּקשיים גדוֹלים. הוּא היה סבוּר כּל ימיו שהוּא יוֹדע הרבּה, ועכשיו נוֹדע לוֹ שאינוֹ יוֹדע כּלוּם. לכל היוֹתר היוּ ידוּעים לוֹ ראשי פּרקים בּמקצוֹעוֹת שוֹנים, לא סדוּרים ולא מאוּששים. עליו היה להתחיל הכּל מחדש, ולא הכּל היה סבוּר עליו. וּבכוֹחוֹת עצמוֹ, על־ידי שקידה וּמאמצים מרוּבּים, כּמוֹ דרך חוֹרש צפוּף היה כּוֹסח וּפוֹסע, כּוֹסח וּפוֹסע, פּעמים מתּוֹך חוּלשת־דעת וּפעמים מתּוֹך התאזרוּת, וסוֹף נתרבּוּ עליו שעוֹת של קוֹרת־רוּח, כּשהתרחבוּ לפניו יוֹתר ויוֹתר מחוֹזוֹת־רוּח חדשים, כּשנתגלתה לפניו אנוֹשיוּת חדשה, שקוֹדם לכן לא היה לוֹ מוּשׂג עליה, אנוֹשיוּת שׂגיאה וּטראגית בּעליוֹתיה וירידוֹתיה, נשׂגבה בּאידיאליה, נאיבית וּמשוּקצת בּאמוּנוֹתיה וּבתוֹעבוֹתיה… טפח עליו רוּחוֹ של משׂכּיל, כּשנגלתה לפניו מחשבת האדם חסרת המנוּחה, התּוֹעה וּמתלבּטת בּין סוֹדוֹת הטבע המקוּפּלים סוֹד בּתוֹך סוֹד, ועד שהיא מגלה טפח בּמקוֹם אחד נכסים ממנה עשׂרה טפחים בּמקוֹם אחר. והיא מתהפּכת כּלהט חרב מרוּטה, גוֹזרת כּאיזמל חד לקלוֹף קליפּה אחר קליפּה מן הנעלם שבּיסוֹד, ולעוֹלם אינה נרתּעת ואינה מתיאשת מפּני הכּשלוֹנוֹת, אלא תּמיד מתנערת וּמחליפה כּוֹח. מימיו לא שיער כּמה טוֹב צפוּן לוֹ לאדם מן ההשׂכּלה…

לא היה נח מעבוֹדתוֹ אלא בּשעוֹת של התבּוֹדדוּת בּשׂדה, בּיער, וּביחוּד על בּריכת־הדגים, שהיה למוּד לבוֹא לשם כּמעט יוֹם יוֹם. חביבה מאוֹד היתה עליו פּינת־חמדה זוֹ, החבוּיה בּין אילנוֹת גבוֹהים ועתּיקים ובין שׂיחים וּדשאים צפוּפים, שהקיפוּה מכּל צד, הטילוּ על מימיה הירקרקים־צלוּלים את צילתם וצינתם, ונשתּקפוּ מתּוֹך מעמקיהם בּגוָנים ירוּקים דשנים ועזים… שעוֹת רצוּפוֹת מטייל כּאן יוֹסיל יחידי בּשביל הנקי, שמתעכּן כּסרט מסביב לבּריכה; אוֹ שהוּא יוֹשב על ספסל אצל המים והוֹזה, שיכּוֹר מן הדממה, מן הציוּץ הטמיר שאינוֹ פּוֹסק, מנגינת הרוּח אי־שם הרחק למעלה בּין הצמרוֹת הגבוֹהוֹת…

פּעמים מתגלה לוֹ פּתאוֹם שהוּא אינוֹ יחידי כּאן. עיניו התּוֹעוֹת על גבּי המים נתקלוֹת בּהיסח־הדעת בּדמוּת אשה שמשתּקפת מתּוֹכם, אצל החוֹף שמנגד. שם על הספסל יוֹשבת בּתּוֹ של פּאן קאשינסקי. כּל פּעם שהוּא הוֹלך לכאן, יש בּסתר לבּו התּקוה לראוֹתה, להיוֹת סוֹכה בּיפיה. עם זאת חרד לבּוֹ, כּאילוּ הוּא מתיירא מפּניה. כּשהוּא רוֹאה מרחוֹק, מבּין האילנוֹת, את שׂמלתה מבהקת על־יד המים, יש שהוּא עוֹמד וּמהסס, אינוֹ מעיז לפסוֹע להלן, וחוֹזר. אוֹ הוּא יוֹשב על הספסל מנגדה, בּצד השני של הבּריכה, כּמסוּמר אל מקוֹמוֹ, ואינוֹ מעיז לזוּז, להבּיט ישר אליה; רק מזמן לזמן מרפרפוֹת עיניו כּלפּי הבּבוּאה שבּמים. אבל כּשהוּא מוֹצא את הספסל שמנגד פּנוּי, נפשוֹ מתעגמת עליו…

יוֹם אחד ישוּב היה יוֹסיל על ספסלוֹ. היא לא היתה שם. לפניו היה ספר פּתוּח. אבל עם המשפּטים הראשוֹנים שקרא בּוֹ, פּרחוּ האוֹתיוֹת מן הכּתב, והוּא לא ראה אוֹתן עוֹד. כּל כּמה שהתאמץ לשעבּד את מחשבתּוֹ אל הכּתוּב, היתה זוֹ מפליגה מן הספר וחוֹזרת אל זֵכר אחד שלא נתן לוֹ מנוּחה, אל מעשׂה שאירע לוֹ הבּוֹקר בּשעת שיעוּרוֹ של סטאש… ותוֹך־כּדי־כּך מזמזם הוּא לוֹ בּחשאי שלא־מדעת אוֹתוֹ הניגוּן של שוּבּרט. כּל אימת שהוּא יוֹצא מן השיעוּר, הוּא שוֹמע את בּרוֹניה חוֹזרת על ניגוּן זה לפני הפּסנתּר. בּתחילת השיעוּר, היא יוֹשבת כּדרכּה על ספּה קטנה סמוּכה אל שוּלחנם, וראשה מוּשפּל אל הרקמה שבּידיה. יוֹסיל עוֹשׂה עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה אוֹתה כּלל, והשיעוּר הוֹלך למישרין: הוּא שוֹאל, סטאש משיב, הוּא מעיר, מתקן. מפּעם לפעם הוּא זוֹרק מבּט מתגנב כּלפּי הרוֹקמת. לבסוֹף הוּא כּבר פּוֹסק לשמוֹע את תּלמידוֹ, הּוא אינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ עוֹד. עיניו מצוּמדוֹת אל פּני־השן של האשה, צוֹללוֹת בּתוֹך אפילת שׂערוֹתיה, הגוֹנזוֹת, כּמדוּמה, כּמוֹ ליל קיץ חם, תּאוָה לוֹהטת; עיניו מנשקוֹת את פּיה החמוּד עם השׂפה העליוֹנה העוֹדפת, מתרפּקוֹת על חמוּקי לחייה, מתפּלשוֹת בּצל הכּחלחל הרוֹבץ בּשיפּוּלי עפעפּיה המוּשפּלוֹת… פּעם אחת ראה, לאימתוֹ הגדוֹלה, חיוּך קל מרחף בּזוית פּיה; פּתאוֹם נשתּלח בּו מבּט ערמוּמי, לגלגני. “מה זה, מר? – שאלה בּבת־צחוֹק מיתּממת – למה הוּא מבּיט כך?” יוֹסיל, כּגנב שנתפּס בּשעת עבירה, הפכוּ פּניו כּעין הסלק, נתבּלבּל ונשתּתּק…

והיוֹם אירע לוֹ מעשׂה נוֹרא יוֹתר. אחר השיעוּר, מכּיון שנסגרה מאחוֹריו דלת הטרקלין, נשפּכוּ עליו, מאחוֹרי גבּוֹ אוֹתם הצלילים המתוּקים והנוּגים, רדף אחריו קוֹלה המזמר של בּרוֹניה, המלפּפוֹ תּמיד כּקטיפה חמה, עד לידי חנק… תּמיד, כּשאין פּאן קאשינסקי רוֹאה אוֹתוֹ, הוּא מתעכּב בּפּרוֹזדוֹר וּמאזין. אף היוֹם שׂמח שדלת חדרוֹ של הזקן היתה סגוּרה ואיש לא הפריע אוֹתוֹ; עמד כּנרצע אל מזוּזת דלת הטרקלין הסגוּרה, ושתה בּצמאוֹן את הצלילים והמלים עד כּדי תּמיסת נפשוֹ בּיגוֹן האהבה והגעגוּעים של השירה.

הזמרה נפסקה פתאוֹם, ועד שהספּיק לזוּז, נפתּחה הדלת בּתנוּעה דחוּפה. התנוֹדד. אילמלא היה נשען בּמקצת גם במזוּזה, היה נוֹפל על בּרוֹניה שעמדה בּפּתח וּפניה תּמיהוֹת־חמוּרוֹת…

– מה הוּא עוֹשׂה כּאן, מר?

לא פּצה פּה. פּניו היוּ כּל־כּך עלוּבוֹת, עד שריחמה עליו האשה, וּבקוֹל רך יוֹתר:

– הוּא ממתּין לאבא?

– לא… הן… לא… אני… תּסלח לי, גברתּי… האזנתּי לנגינה…

– אה… מוּטב…

וּמיד הפך פּניו ויצא כּמעט בּריצה. אבל עדיין הספּיק לשמוֹע מאחוֹרי דלת הטרקלין שנסגרה בּמהרה, צחוֹק. אוֹתוֹ קוֹל הקטיפה צחק…

כּל אוֹתוֹ היוֹם לא היה בּעולם אוּמלל כּמוֹתוֹ. עוֹלמוֹ חשך בּעדוֹ. אדם הראשוֹן, בּשעה שננעל מאחריו שער גן־העדן, לא הרגיש את עצמוֹ אחרת. מנוּי וגמוּר היה עמוֹ שלא לחזוֹר עוֹד אל פּאן קאשינסקי. בּרוּחוֹ המדוּכּאה הלך וצמח בּוֹ הרגש כּאילוּ נתפּס בּעבירה חמוּרה.

אחר הצהרים של אוֹתוֹ יוֹם התענה הרבּה על ספר שלא הבין בּוֹ כּלוּם, מפּני שמוֹחוֹ סירב לקלוֹט אף מקצת מן המקצת ממה שקרא. נשמעוּ דפיקוֹת זהירוֹת על הדלת. ואחר נפתּחה מעט מעט. בּפּתח הצר בּיצבּץ בּתּחילה ראשוֹ של ר' בּר, ואחר נכנס גוּפוֹ בּאוֹתה הזהירוּת והחששנוּת.

– בּוֹקר טוֹב. שמא אני מבטל אוֹתוֹ מעבוֹדתוֹ?

– חס־ושלוֹם! אני שׂמח מאד, אַדרבּה! בּבקשה, בּבקשה ממנוּ, יכּנס! – קרא יוֹסיל ורץ כּנגדוֹ להקבּיל את פּניו בּשׂמחה של אמת.

– אם כּן, אין חשש משוּם בּיטוּל תּוֹרה? – שאל הזקן ועיניו תּלוּיוֹת בּשוּרת הספרים הארוּכּה שעל גבּי הארוֹן – הרי אנוּ שכנים…

הוּא היה עטוּף בּעטיפה הקלה שלוֹ, רגליו נעוּלוֹת היוּ בּסנדלי־בּית מרוּפּטים, וּבראשוֹ כּוּמתּת־קטיפה קטנה ונוֹשנה, שקטיפתה הוּקרחה כּבר מרוֹב שנים. כּשהוּא יוֹצא בּין הבּריות הוּא רגיל להקפּיד ולהדר בּמלבּוּשוֹ, אבל כּלפּי שכן וקרוֹב שאני…

– בּוַדאי, בּוַדאי! בּבקשה… ישב נא כּבוֹדוֹ. – חיזק אוֹתוֹ יוֹסיל שראהוּ מהסס, וּפינה בּשבילוֹ כּסא מספרים וחוֹברוֹת, שהיוּ מוּנחים עליו.

ר' בּר הפסיע פּסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת, כּשהוּא גוֹרר בּרגליו את סנדלי הבּית, וישב על הכּסא ישיבת ארעי, מתּוֹך היסוּס וּביישנוּת. סקר בּעינים תמהוֹת את הספרים המפוּזרים על השוּלחן ואמר:

– כּבוֹדוֹ יוֹשב על התּוֹרה ועל העבוֹדה, כּבוֹדוֹ יוֹשב, הן…

– אני עוֹסק קצת בּלימוּדי־חוֹל… – השיב יוֹסיל שלא ידע מה לוֹמר לוֹ.

ר' בּר השתּעל קצת ושתק. יוֹסיל ישב כנגדוֹ, הסתּכּל בּוֹ ושתק אף הוּא, כּשהוּא מיצר על שתיקה זוֹ.

ר' בּר הפסיק פּתאוֹם את השתיקה, השתּעל ואמר:

– שמעתּי שיש בּדעתּוֹ של כּבוֹדוֹ ליכּנס אל ה“שקוֹלה” שלהם, אל ה“שקוֹלה” שלהם, הן…

– הן. אני רוֹצה להיכּנס אל הגימנסיה.

– מהמ… – אסף ר' בּר את זקנוֹ לתוֹך כּפּוֹ ואת זכרוּת הזקן הגיש אל חטמוֹ כּמריח בּוֹ – נוּ, ואחר־כּך?

– אחר־כּך, אם ירצה־השם, אכּנס אל האוּניברסיטה.

– אוֹ! רצוֹנוֹ לוֹמר אל הישיבה הגדוֹלה שלהם? הרי יפה, הרי יפה… – עכשיו הכניס את שתּי אצבּעוֹתיו לתוֹך זקנוֹ אל מתּחת לסנטרוֹ והוֹרידן למטה, כּשהוּא חוֹצה את הזקן לשנים – ולמה לוֹ להיכּנס לשם, לאוֹתה, איך קוֹרין לה, איוורזיטה?

– ללמוֹד רפוּאה.

– רפוּאה? אוֹהוֹ! הרי יפה, הרי יפה, הן… נוּ, ואחר־כּך?…

ליוֹסיל היה דוֹמה כּל הזמן שהוּא מרגיש בּאבק של לגלוּג בּדברי הזקן, והשיב במנוּחה ואוֹרך־רוּח, בּלא לכבּוֹש את צחוֹקוֹ שעמד לפרוֹץ מפיו על החקירה־והדרישה הזאת.

– מסתבּר הדבר מה אחר־כּך… אחר־כּך אהיה רוֹפא חולים.

– מנַה… ואחר־כּך?

– שוּב אהיה מרפּא חוֹלים, ואחר־כּך – שוּב… – אמר יוֹסיל בּליצנוּת אף הוא.

וסבר פּני הזקן היו דוקא חמוּרוֹת:

– מחילה מכּבוֹדוֹ… אבל… למה לוֹ זאת?

– הכיצד למה? ריפּוּי־חוֹלים… פּיקוּח־נפש הוּא…

– לא זוֹ היא שאלתי? לא זוֹ היא שאלתי… אם לשם מצוָה זוֹ של פּיקוּח־נפש הוּא מעמיס על עצמוֹ את כּל הטוֹרח הגדוֹל הזה, את הלימוּדים הללוּ שמתּישים את הכּוֹח וֹמכלים את הממוֹן, מכלים את הממוֹן, הן… אוֹ שמא הוּא עוֹשׂה זאת לא משוּם שהנפש נמשכת אל החוֹלים לרפּאוֹתם, אלא לשם פּרנסה גרידה, לשם פּרנסה? הן… – הוּא דיבּר בּנחת, מתוּן מתוּן, כּשהוּא מוֹשך את קוֹלוֹ וחוֹזר על דבריו כּמה פּעמים כּאדם שאינוֹ רגיל להרבּוֹת שׂיחה. אוֹ מפּאת חוּלשה וחוֹסר־בּטחוֹן.

– הרי חייב אדם לעסוֹק בּדבר־מה.

– אף אוֹתם המהמים שם בּחדר־האוֹכל וּבחצר… אף אוֹתם המהמים שם מתעסקים בּדבר־מה.

– וַדאי שכּן. אבל אוֹתה התעסקוּת אינה מנחת את דעתּי. אין הנפש נמשכת אליה. – אמר יוֹסיל בּחיוּך־מה.

– משוּם־מה?

– היא מקפּחת את חיי הנפש של בּעליה.

– לא זוֹ בּלבד, – אמר הזקן ונענע ראשוֹ כּמצטער בּצערן של הבּריוֹת – אלא כּל השטוּף בּצרכי הגוּף והנאוֹתיו נמצא מקוּפּח בּחיי הנפש והנאוֹתיה, בּחיי הנפש והנאוֹתיה, הן…

יוֹסיל הוֹדה לוֹ בּלבּוֹ. נזכּר בּאביו שאין דעתּוֹ נוֹחה מחנוּתוֹ, ואילמלא ספריו לא היה מוֹציא יוֹם בּד' אמוֹת המסחר.

– וּכנגד זה – העיר יוֹסיל – כּל העוֹסק בּצרכי הנפש לבד נמצא מקפּח את גוּפוֹ. לא כן? והיכן המוֹצא?

– המוֹצא? למה מוֹצא? אין מוֹצא. אין מוֹצא… הן. חייב אדם לבחוֹר. מי שהגוּף חביב עליו מנפשוֹ, ידאג לגוּפוֹ; מי שנפשוֹ חביבה עליו מגוּפוֹ, ידאג לנפשוֹ, ידאג לנפשוֹ, הן…

– כּלוּם אין כּבוֹדוֹ סבוּר שחכמת הרפוּאה יש בּה משוּם הנאה לנפש?

– העיקר התּכלית, התּכלית… אילמלי היה יוֹדע למפרע שעתיד כּבוֹדוֹ לשמש רק חוֹלים עניים שאין בּידם לשלם, שעתיד הוא להתפּרנס מהם בּדוֹחק כּמוֹ, למשל, ממלמדוּת, ממלמדוּת, הן… כּלוּם היתה לוֹ חכמת הרפוּאה כּדאית שיטרח הרבּה שנים, כּל כּך הרבּה שנים, הן…

יוֹסיל הרהר רגע ואמר:

– חוֹששני שלא. לא אכחד…

– וזה הוּא העיקר, אם כּן… הוּא אוֹמר…

– כּלוּם יש לוֹ, ר' בּר, עצה אחרת בּשבילי? איני רוֹצה להיוֹת סוֹחר, ואף לא מלמד…

– כּלוּם בּעל עצוֹת אני? מי אני, שכּבוֹדוֹ יטוֹל עצה ממני, שיטוֹל עצה ממני? הן…

– לכתחילה לא לכך התכּוַנתּי…

ושוּב שתקוּ שניהם רגעים אחדים.

ר' בּר עמד וחייך. יוֹסיל אף הוּא עמד.

– סוֹף־סוֹף – גמגם – עד שלא מצא עצה אחרת, איני רוֹצה להפסיקוֹ ממשנתוֹ. מה חפצתי לוֹמר? מה חפצתי לוֹמר? הן… שמא כּבוֹדוֹ יוֹדע שיש לנוּ כּאן “מנין” אצל ר' זלמן הטוֹחן… “מנין” שלנוּ, הן?

– אה, כּן… שמעתּי. שם מתפּללים “בּעלי־המוּסר”, אבל איני יוֹדע מה זאת…

– שמא תּסכּים דעתּוֹ לבוֹא להתפּלל תּפילת מנחה וּמעריב בּ“מנין” שלנוּ?

שאלה זוֹ הפתּיעה אוֹתוֹ. לוֹמר לוֹ לר' בּר לאו, לא יכוֹל. ואף לא התנגד בּלבּוֹ לילך ולראוֹת פּעם בּעיניו כּת זוֹ בּעבוֹדתה, שכּל כּך הרבּה שמע עליה, ואף אחד לא הסבּיר לוֹ טיבה של זוֹ. אדרבּה, בּמצב־רוּחוֹ המדוּכּא והמרוּפּה מאד היוֹם, שׂמח על ההצעה שבּאה להוֹציאוֹ מתּוֹך בּדידוּתוֹ הערב.

– הן, ר' בּר! אני מוֹדה לוֹ מאוֹד. וּבשׂמחה רבּה אבוֹא אל ה“מנין”.

– מוּטב. ימתּין לי כּאן. אכּנס אליו ונלך יחד… כּך… לפנוֹת ערב…

ונפטר מן החדר בּפסיעוֹתיו הקטנוֹת והמהירוֹת, כּשהוּא גוֹרר בּקלוּת את סנדלי הבּית על הקרקע…

לאחר מכּן, לא יכוֹל עוֹד יוֹסיל לחזוֹר אל תּלמוּדוֹ. מפוּזר מאוֹד היה. נטל ספרוֹ של שֶלינג, שהיה מוּנח פּתוּח על שוּלחנוֹ, ויצא אל השׂדרה. עבר פּעמיים לכל אָרכּה, ואַחר־כּך, בּהיסח־דעת גמוּר, יצא אל בּריכת־הדגים, ושכח אפילוּ לראוֹת מקוֹדם אם בּרוֹניה יושבת שם, וישב לוֹ על הספסל בּמקוֹמוֹ הקבוּע, פּתח את הספר והתחיל מעיין בּוֹ. מעט מעט שקע בּראשוֹ ורוּבּוֹ בּענין שלפניו ולא הרגיש בזמן העוֹבר ואף לא הרגיש בּדבר, שהוּא רוֹטן לוֹ בּחשאי, תּוֹך־כּדי קריאה את ניגוּן ה“ליד” של שוּבּרט.

פּתאוֹם נתחלחל ונזדעזע לקוֹל נביחה שפּרצה לפתע בּסמוּך אצלוֹ. כּלבּו של ה' קאשינסקי רץ להתנפּל עליו בּזעם, וּנביחוֹתיו היוּ מטילוֹת בּתוֹך הדוּמיה שמסביב בּנוֹת־קוֹל איוּמוֹת. נבהל קפץ יוֹסיל על רגליו, אבל מיד נשמעוּ אי־משם, מבּין האילנוֹת, קריאוֹת אשה: “צוּט, זשאקוֹ! צוּט!”, והכּלב נשתּתּק בּן־רגע; הפך את פּניו וחזר ורץ אל אדוֹנתוֹ מבוּיש, כּשליח זה שמרוֹב השתּדלוּת לרַצוֹת את בּעליו יצא מגדרוֹ וסרח. יוֹסיל חזר וישב על מקוֹמוֹ. השפּיל את עיניו אל הספר. את האשה שקראָה לכּלב לא ראה, אבל הכּיר את קוֹלה וידע מיהי זאת. לבּוֹ דפק בּחוֹזק. אפשר שעוֹמדת היא לעבוֹר בכאן, בּשביל הזה. ציפּה לראוֹתה, ועם זאת מתיירא היה מפּגישה זוֹ. ואמנם לא יצאוּ רגעים מעטים והוּא שמע רשרוּש פּסיעוֹת קלוֹת שהוֹלכוֹת ומתקרבוֹת. לא העיז להרים את עיניו מעל הספר עד שהרגיש בּה שעוֹמדת היא סמוּכה אצלוֹ. עמד ממקוֹמוֹ והסיר את כּוֹבעוֹ. הוּא ראה כּה מקרוֹב את שחוֹר הפּחם של שׂערוֹתיה שהתבּלט בּיוֹתר מתּוֹך חוורוּרית הצדף של עוֹר פּניה; מגבּעת הקש שלה, הקשוּרה בּסרט משי אדוֹם אל צוארה, היתה על גבּה, והוּא ראה אפילוּ את קצה ענף זעיר, כּעין רגל יוֹנה, עם עלה בּחוּדוֹ, שנאחז בּשׂערוֹתיה; ראה את מצחה המקוּמר, את עיניה האפוֹרוֹת־ירקרקוֹת, ואף את האבק השחוֹר על שׂפתה העליוֹנה… את כּל זאת ראה וּבלא כּל מוֹרך שהוּא, כּאילוּ היה רגיל בּכך מתּמיד לעדן את עיניו בּמראה נחמד זה, וּמחשבה אחת היתה אוֹתם רגעים בּלבּוֹ: וּבלבד שתּתעכּב לפניו זמן מרוּבּה…

אבל היא רק הטילה בּוֹ, בּעברה, מבּט נהיר והשמיעה צחוֹק קל, פּנימי, שחילחל בּגרוֹנה ונשמע, כמדוּמה, מתּוֹך חטמה וּנחיריה המרטטוֹת, אוֹ אוּלי דרך פּיה שהיה פּתוּח כּלשהוּ, רק עד כדי שיהא מנצנץ מבּעד מפתּח שׂפתיה טוּר קצוֹת שיניה… והלכה לה.

נשאר יוֹסיל עוֹמד תּקוּע בּמקוֹמוֹ, ועיניו מלווֹת את הנערה המתרחקת והוֹלכת בּתנוּעוֹת דחוּפוֹת בּגלל הכּלב שמוֹשכה בּכוֹח לכאן וּלכאן. התבּוֹנן בּמגבּעת־הקש המכסה בּתּיתּוֹרת הרחבה שלה את כּל גבּה, הקשיב אל קוֹל צחוֹקה שהיה עדיין מרנן בּאזניו, וּבקרבּו היה רגש שמחזה לא מצוּי של יוֹפי זר וּמוּזר נגלה עליו לרגע קט, והריהוּ הוֹלך ונעלם ממנוּ…

לא יכוֹל עוֹד לחזוֹר אל הענין שבּספרוֹ. נתן את ספרוֹ אל בּית־שחיוֹ, עמד והלך אל הנהר. נכנס אל הסירה שעמדה שם קשוּרה, ועם בּת־צחוֹק שקטה וּסתמית על שׂפתיו, תּלה עיניו בּשטח הנוֹצץ שלפניו.

המים היוּ שקטים וּמבהיקים כּמשוּחים בּשמן. והחמה, כּכדוּר אש גדוֹלה, מתגלגלת ויוֹרדת אל שוּלי הרקיע ומטילה על הנהר המשׂתּרע בּשׂגב־שלוָתוֹ עמוּד אש שׂגיא; עמוּד זה הוֹלך ומשתּבּר בּסוֹפוֹ לשברים, והשברים מתנפּצים לרסיסים, והרסיסים מתפּוֹצצים למכיתּת זהב. כּל השברים, הרסיסים ורַצי הזהב מרתּיתים, מנצנצים וּמבהיקים עד כּדי להכאיב את העינים. היער שהתמתּח לאוֹרך החוֹף, זרח בכל גוָני הירוֹק והכּתוֹם שלוֹ, וּבבהירוּת כּזוֹ, עד שאפשר היה, כּמדוּמה, להבחין כּל אילן ואילן, כּל שׂוֹכה ושׂוֹכה… וכמדוּמה גם כּן שנגיעה אחת קלה, כּמוֹ בּמיתר מתוּח, עשׂוּיה לעוֹרר בּוֹ זמרה מסוֹפוֹ ועד סוֹפוֹ… והסנוּניוֹת העסקניוֹת שטסוּ על המים הלוֹך ושוֹב הרגישוּ אף הן, כּנראה, בּכל זאת, וּלפיכך עסקוּ בּמלאכתּן בּדממה ונזהרוּ מלהשמיע קוֹל ציוּץ… הרגשה אחת מדוּמדמת שהבהבה בּוֹ בּיוֹסיל פּעם – אינוֹ זוֹכר עוֹד אימתי והיכן – שוּב התעוֹררה בּקרבּוֹ עתה כּמוֹ חלוֹם רחוֹק ועמוּם, שהיה נרדם בּוֹ כּל הימים: איזוֹ יד נעלמת עוֹשׂה בּוֹ להטים. עקרתּוּ מתּוֹך עוֹלם המציאוּת וטלטלתּוּ לתוֹך עוֹלם שאינוֹ דוֹמה כּלל למציאוּת, לתוֹך עוֹלם של כּישוּפי זיו ותפארה, שרק המשוֹררים לבדם יוֹדעים לשיר עליו בּשיריהם… ולבּוֹ יראה וּתפילה שלא ימהר חלוֹם זה לגוּז… הוּא שמעוֹלם לא היה מהרהר בּאלוֹהים, עלה עכשיו פּתאוֹם על דעתּוֹ זכר עמוּם ממה ששמע פּעם, כּמדוּמה לוֹ, מפּי הדוֹד זוּסיה אוֹ שמצא כּתוּב בּספר מספרי חסידים; וּלפי זכר זה, שאל את עצמוֹ: שמא כּל מה שהוּא רוֹאה כּאן, הניֶמַן הנהדר הזה השוֹטף בּטוּחוֹת שׂגיא ורב־אוֹנים, חמה זוֹ שנשתּפּכה על לב הנהר כּזהב רוֹתח ונוֹזל, שכשוּך המים והתנגשוּתם בּדפני הסירה המתנדנדת לאִטה, כּפטפּוּט ערב כּל כּך לאוֹזן, ואוֹתה אשת־חמוּדוֹת עם קוֹל צחוֹקה – שמא כּל אלה חד הוּא, “יש” אחד, אלוֹה שמתגלה לעינינוּ בּלבוּשים מרוּבּים וּמשוּנים זה מזה, שמא כּל אלה אינם אלא חילוּפי גוָנים ואוֹרוֹת בּזיו האיקוֹנין של מי שאמר והיה העוֹלם?.. כּך היה בּימי בּראשית מתהלך אלוֹהים בּגנוֹ לרוּח היוֹם. אדם הראשוֹן שמע אז את קוֹלוֹ. וּמשעה שסרח ונטרד, אין זרעוֹ שוֹמעים עוֹד את קוֹלוֹ ואין רוֹאים עוֹד אוֹתוֹ כּביכוֹל מתּוֹך אלפי רבּוֹאוֹת לבוּשיו וּגוָניו. אף כּאן על הניֶמַן הזה וּבתוֹך היער הזה ועל השׂדוֹת שמסביב מתהלך הוּא לרוּח היוֹם. וּמפּני כּן הכּל כּה נהדר, כּה לא דוֹמה למציאוּת הרגילה, וּמפּני כּן הלב מלא על כּל גדוֹתיו, עד אפס מקוֹם. דוֹמה עליו שעוֹד מעט ויפרוֹץ בּבכי. לא ידע ולא הרגיש אדם צעיר זה שעיניו הוֹלכוֹת וּמתלחלחוֹת…

יוֹסיל חזר לביתוֹ בּשעה שעל המים כּבוּ זה כּבר האוֹרוֹת וקטוֹרת קלה וּלבנבנה של ערפל דק עטתה את כּל הנהר. מן היער נפל עליו צל שחוֹר עד למרחוֹק. כּשיצא אל שׂדירת הערמוֹנים עלה אי־שם מן השׂדה חרמש דק. פּתאוֹם נזכּר בּהבטחתוֹ שהבטיח לר' בּר להמתּין לוֹ בּחדרוֹ עד שיבוֹא לקראוֹ אל ה“מנין”; נתבּייש מאד שלא עמד בּדיבּוּרוֹ. אבל רק לשעה קלה, שכּן לבּוֹ היה מלא הרגשה חדשה, שטעמה לא היה ידוּע לוֹ קוֹדם לכן, הרגשה דוֹמה משהוּ לאוֹשר…

פרק שנים עשר    🔗

יוֹם אחד נתקל, אגב טיוּל, בּחידה אחת שהביאתּוּ בּמבוּכה. ועתּים אף הטרידה את מנוּחתוֹ…

הוּא שמע לא פּעם מפּיו של ישׂראל’יק שאסוּר לוֹ להתקרב אצל סוּכּת הזפּת. על שאלתוֹ של יוֹסיל, השיב בּלחש שמכשף קטן דר שם. מתּחילה לא נתן יוֹסיל את דעתּוֹ לכך. אבל פּעם נזכּר ושאַל את זלאטה. זלאטה נבעתה כּמעט.

– וכי אתּה מהלך לשם? – שאלה מבוּלבּלת קצת – מה אתּה עוֹשׂה בּמקוֹם ההוּא?

– איני מהלך לשם, ואיני עוֹשׂה שם כּלוּם. סתם שאלתּי… ישׂראל’יק אמר שאסוּר להתקרב לשם, מחמת שמכשף דר בּאוֹתוֹ מקוֹם – הוֹסיף בּצחוֹק.

– דברי הבאי של ילד שוֹטה. אבל מבקשת אני ממך שלא תּלך לאוֹתוֹ מקוֹם. כּלוּם חסר אתּה מקוֹמוֹת לטיוּל?

– אבל איסוּר זה מה טעמוֹ?

– אם תּדע הכּל, תּקפּוֹץ עליך זיקנה…

ושוּב לא חזרוּ אל הענין הזה.

מה שהפליא אוֹתוֹ בּיוֹתר, שפּעמים היה פּוֹגע בּזלאטה ואף בּר' בּר בּעצמוֹ כּשהם חוֹזרים מן המקוֹם ששם עמדה סוּכּת הזפּת; זלאטה עם קדרוֹת תּבשיל מתּחת למטפּחת שעל כּתפיה, ור' בּר עם ספרים. יוֹסיל גמר בּדעתּוֹ שמסתּתּר שם בּעל־נס, “מקוּבּל” מוּפרש מן העוֹלם, איזה מין צדיק מאוֹתם ל“ו הצדיקים, שעוֹד בּשנוֹת ילדוּתוֹ שמע עליהם מפּי הדוֹד זוּסיה שהם פּוֹרשים מן העוֹלם, מַדירים עצמם מן הבּריוֹת, כּדי להינצל מתּעתּוּעי החוּשים. יוּסיל נפשוּ היתה תּמיד סוֹלדת מן ה”צדיקוּת" הזאת שראָה בּה יוֹתר מן ההתהדרוּת הצבוּעה, ואף כּאן היה מתרחק מאוֹתוֹ מקוֹם, משתּדל לעקפוֹ, כּמוֹ שעוֹקפים מקוֹם של ניווּל וכיעוּר… וקרוֹב הדבר שהיה שוֹכח את הענין אלמלי מעשׂה שהיה.

פעם היה מהלך בּשׂדה בּשביל צר לאוֹרך היער, שקוּע בּהרהוּריו, עד שהגיע אל קרחת יער קטנה אחת כּגוֹן חצי־גוֹרן עגוּלה, שבּרוּחה המזרחית הפּוֹנה אל השׂדה עמדה שוּרה ארוּכהּ של אשוּחים ענקיים, כּגוֹן עמוּדי היכל קדוּם. תּמה יוֹסל שעדיין לא נזדמן לכאן אף פּעם, והתפּלא על הדוּמיה השרוּיה כּאן כּמוֹ בּאיזה מקדש, ועל העשׂב הגבוֹה והירוֹק שלא דרכה עליו רגל כל חי.

שביל צר וישר הוֹליך מן הקרחת הזאת אל תּוֹך אפלוּלית מעבית היער, כּמוֹ אל מסתּרי קוֹדש־קדשים. אחרי פּסיעוֹת מספּר התחיל שביל זה מתפּצל לכמה וכמה שבילים צרים שפּנוּ לצדדים שוֹנים. יוֹסיל היה שוֹהה־פּוֹהה בּהם בּלא להבחין את המקוֹם שרגליו מוֹליכוֹת אוֹתוֹ לשם. פּתאוֹם שמע קוֹלוֹת מדבּרים. עמד והאזין. אלה היוּ שני קוֹלוֹת. את האחד מהם הכּיר מיד: זה היה קוֹלה של זלאטה. השני קוֹל רך של נער קטן, ידוּע־ולא־ידוּע, מפּני שזה היה קוֹל בּכיה. הוּא רק הכּיר בּוַדאוּת שלא קוֹלוֹ של ישׂראל’יק הוּא. הקוֹל הצעיר והדק היה בּוֹכה שם בּכי מעוֹרר רחמים, וקוֹלה של זלאטה מדבּר דברי פּיוּס ליישב את לבּוֹ של הקטן. על מה בּוֹכה זה וּמה מדבּרת אליו זלאטה, קשה היה להבחין. כּל כּמה שהיה מצוֹתת, לא הגיעה לאזניו אף מלה בּרוּרה אחת. עמד יוֹסיל נדהם כּמוֹ לפני חידה סתוּמה. פּתאוֹם נזכר, והתחיל בּודק בּעיניו את המקוֹם: הרי נקלע שלא־מדעת בּקרבת סוּכּת הזפּת! התחיל מרחיק עצמוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת מאוֹתוֹ מקוֹם, כּדי שלא ייתּפשׂ בּציתוּת. מאז לא יכוֹל עוֹד להסיח את דעתּוֹ מן הסוֹד השמוּר בּיער הזה, שמפּעם לפעם היה עוֹלה על לבּוֹ וּמטרידוֹ מאד.

חייו שטפוּ כּסדרם, ואף־על־פּי־כן חל בּהם מה שהוּא חדש, שמתּחילה הוּא גוּפוֹ לא עמד עליו. עסק בּמדעים, כּמוֹ קוֹדם, בּחשק וּבהתמדה; אבל כּבר ידע שלא בּהם עיקר החיים. דמוּתה של בּרוֹניה מתלווית אליו בּכל שעוֹת היוֹם וּבכל מעשׂה שהוּא עוֹשׂה כּרמז לאוֹתוֹ עיקר מבוּקש, רחוֹק ונעלם, אבל אמתּי וקיים. פּעמים היה ה' קאשינסקי מטייל עמוֹ ארוּכֹּות וּקצרוֹת בּין ערוּגוֹת הפּרחים שלפני בּיתוֹ וּמתוַכּח עמוֹ בּשאלוֹת פילוֹסוֹפיוֹת ודתיוֹת, אוֹ יוֹתר נכוֹן: הוּא מרצה לפניו את דעוֹתיו האפּיקוֹרסיוֹת, ויוֹסיל שוֹמע ושוֹתק, ואוּלי גם אינוֹ שוֹמע, מפּני שבּרוֹניה מלוָה את אביה עם שהיא חוֹבקת את זרוֹעוֹ. בּמעמדה של בּרוֹניה קוֹפץ עליו על יוֹסיל אֵלם. הוּא גם אינוֹ מסוּגל לשמוֹע שוּם דבר, זוּלת רשרוּש החוֹל תחת פּסיעוֹתיה הקלוֹת, זוּלת נשימתה וּתנוּעוֹת גוּפה… וּפעמים, אחר גמר שיעוּר־ההוֹראה, הוּא מרשה לעצמוֹ להשתּהוֹת קצת בּטרקלין, בּשעה שהנערה פּוֹתחת את הפּסנתּר לנגן. היא אינה רוֹאה אוֹתוֹ ואינה מרגישה בּוֹ, והוּא כּמתגנב יוֹשב בּקרן־זוית וּמאזין. הפּסנתּר נראה לוֹ אז כּבעל־חיים מוּפלא שנפש הוֹמה וסוֹערת בּקרבּוֹ. אפילוּ האיריסים בּתוֹך גביע הגביש שעוֹמד על גבּי הפּסנתּר טרפּיהם הענוּגים והמסתּלסלים מרטטים רווּיי צלילים… אחר־כּך הוּא מהלך כּל היוֹם מלא אוֹתה נעימה שהוֹמה וּמתנגנת בּתוֹכוֹ, פּוֹרצת לפעמים בּנהימה משוּנה מתּוֹך פּיו, שאינה דוֹמה לשוּם מנגינה…

הן, עיקר החיים אינוֹ בּמקוֹם שהיה רגיל לבקשוֹ; הוּא אחר. בּזכוּתוֹ של עיקר זה, שלא ידע אפילוּ לכנוֹתוֹ, מתחדש עליו העוֹלם בּזיו משׁכּר, מגרה ומעוֹרר…

וחנה? שאלה זוֹ היה מתיירא להעלוֹת על לבּוֹ. אבל את חנה לא שכח, אף־על־פּי שהוּא מהרהר בּה אך מעט. יוֹדע הוּא שבּאחד הימים עתיד הוּא לשלוֹח גט אל אשתּוֹ, וּלאחר מכּן יחזוֹר למינסק וישׂא לוֹ לאשה את חנה היוֹשבת בּבית אביה וּמחכּה לוֹ… אבל כּל זה אינוֹ ענין לכאן. חנה לחוּד וּבּרוֹניה לחוּד… כּך הוּא מפתּה את עצמוֹ שלא לראוֹת את הקרע שהוֹלך וּמתרחב בּמסכת חייו. ואף־על־פּי־כן נקשרה אל לבּוֹ עצבוּת שלא ידע שחרה; שׂשׂוֹן־החיים שפּעם אוֹתוֹ בּתּחילה, נפוֹג ממנוּ. לא שכּפר בּאפשרוּת האוֹשר והשׂמחוֹת בּחיים, אבל ידע שהללוּ לא בשבילוֹ נבראוּ. בּרוֹניה כּאילוּ נראית־ואינה־נראית לוֹ מערפּלי מרחקים… יש שהוּא משוֹטט בּיער וּבשׂדה שעוֹת רצוּפוֹת רק מפני שתּקוה אחת אוילית מפעמת בּלבּוֹ… הוּא יוֹדע שאוילית היא, ואף־על־פּי־כן אינוֹ יכוֹל להיפּטר ממנה: אוּלי ישׂחק לוֹ מזלוֹ ויִפּגש עם בּרוֹניה בּאחד השבילים, ואז הוּא יאמר לה שלוֹם, והיא תּעמוֹד, תּשאל אוֹתוֹ מה שם הספר שבּידוֹ, אוֹ דבר אחר דוֹמה לזה בּמתיקוּתוֹ…

בּאחד הטיוּלים הללוּ הוֹליכוּהוּ רגליו שלא בּידיעתוֹ אל מקוֹם מרוּחק בּירכּתי היער, שהיה משתּפּע והוֹלך בּמדרוֹן אל שׂפת הניֶמַן. כּאן נסתּיים היער והמקוֹם היה מכוּסה דשאים גבוֹהים עד כדּי קוֹמת אדם, ורווּיים וּמגוּוָנים על־ידי שפע פּרחים, כּמוֹ הבּבּוּנג, החרצית, הפּעמוֹנית והנוּרית. היה שקט, שקט. פּרפּרים התעוֹפפוּ ורפרפוּ בּדממה. יוֹסיל צלל בּתוֹך הדשאים הללוּ והשתּטח שם פּרקדן כּמוֹ על מצע רך. זמן מרוּבּה היה שכוּב כּך, מוּפרש, כּמדוּמה לו, מכּל העוֹלם, ועיניו משוֹטטֹות בּרוּם השמים. נתלוּ בּעב קטנה שהיתה נמוֹגה והוֹלכת בּמצוּלת התּכלת, בּראשי האילנוֹת שהתנוֹעעוּ דוּמם שם בּמרוֹמים. וּבלבּוֹ היה מהרהר: מה טוֹב וּמה נעים לתעוֹת כּעב זוֹ יחידי בּמדינת אוֹר ותכלת, כּשבּתוֹכך וּסביבך דממה חגיגית כּזוֹ, בּלא דאגוֹת, בּלא סבל וּבלא כּל רצוֹן וּמשאלה… פּתאוֹם חש בּסחרחוֹרת קלה. דוֹמה עליו שמצוּלת תּכלת זוֹ עם העב הקלה ועם צמרוֹת האילנוֹת הם לא ממעל לוֹ אלא מתּחתּיו למטה; והוּא, יוֹסיל, דבוּק בּגבּוֹ אל איזה מקוֹם מעל לתּהוֹם…

התנוֹדד בּבהלה והגבּיה ראשוֹ. אזניו לקחוּ שמץ רשרוּש וּתנוּעה בּין הדשאים, כּאילוּ מישהוּ עוֹבר כּאן בּסמוּך. הרשרוּש הלך ונתקרב אצלוֹ. זה היה זשאקוֹ, כּלבּה של בּרוֹניה. זשאקוֹ חצה את הדשאים עד שהגיע אליו, הפּעם בּמנוּחה, בּלא נביחוֹת, כּמשתּוֹמם למצאוֹ כּאן, עמד והתבּוֹנן אליו. בּפיו משך אחריו מטפּחת מַלמלָה, ששוּליה הארוּכּים נגררוּ אחריו. מטפּחת זוֹ רגילה אדוֹנתוֹ לקשוֹר אל תּיתּוֹרת מגבּעת־הקש שלה אוֹ אל צוָארה. “היא כּאן…”, חלפה מחשבה בּמוֹחוֹ של יוֹסיל, וכוּלוֹ נרעד. לא יצאה שניה אחת ואי־מזה מקרוֹב נשמע קוֹל הנערה: “זשאקוֹ! זשאקוֹ!”. הכּלב החזיר ממנוּ את פּניו, כּמוֹ מדבר חסר ענין ומשעמם, ורץ אל אדוֹנתוֹ, עם ששוּלי המטפּחת נאחזים וּמסתּכסכים בּקני הדשאים, תּוֹלשים אוֹתם ונקרעים בּעצמם קרעים קרעים…

ישב יוֹסיל זמן מרוּבּה תּחתּיו. בּמרחק הלכוּ וגועוּ קריאוֹת הנערה אל כּלבּה. עכשיו לא הדממה, לא תּכלת הרמים, לא העב ולא שוּם דבר היה קיים בּשבילוֹ. כּוּלוֹ ועמוֹ העוֹלם היוּ להרגשה מרוּרה אחת של עזוּבה וּבדידוּת, עם תּוֹספת־טעם של משהוּ צוֹבט את הלב. “האוּמנם אני מקנא בּזשאקוֹ?”, שאל את נפשוֹ בּעינים מלוּחלחוֹת, מלא תּהיה על הכּאב שבּלבּוֹ…

וּבלילוֹת אינוֹ מדליק אוֹר בּחדרוֹ. שעוֹת הוּא יוֹשב על אדן חלוֹנוֹ ותוֹלה עיניו בּשמים, מאזין אל נשימוֹת הלילה החמוֹת, אל האנחוֹת הכּבוּשוֹת והקוֹלוֹת החשאיים שבּחשיכה… אוֹ שהוּא שוֹכב זמן מרוּבּה על מיטתוֹ ואינוֹ עוֹצם עין. נפשוֹ יוֹצאת בּוֹ מתּשוּקוֹת וכיסוּפים עזים ולא בּרוּרים שמציתים בּוֹ את דמיוֹנוֹ…

עם ישׂראל’יק פּסקוּ הטיוּלים והשׂיחוֹת. לבּוֹ לא הלך גם אחר שיעוּרי־ההוֹראה שנתן לוֹ, כּשם שהסיע את לבּוֹ מלימוּדיו של עצמו. הרבּה פּעמים היה הילד מבקש ממנוּ שיצאוּ אל השׂדה, ויוֹסיל היה מסרב ודוֹחה אוֹתוֹ בּעלילוֹת שוֹנוֹת. לבסוֹף פּסק הילד להטריח עליו. ראה את עצמוֹ מנוּדה על ידי מוֹרוֹ שנתחבּב עליו מאד; נשׂא בּסתר את כּאב עלבּוֹנוֹ. היה נהלך כּצל. רק זלאטה, למרוֹת הטרדוֹת המרוּבּוֹת שהיתה שטוּפה בּהן, הרגישה בּילד שנפשוֹ עגוּמה עליו ותאבוֹנוֹ פּג. התחילה דוֹחקת עליו בּשאלוֹת וחקירוֹת, ממשמשת בּמצחוֹ וּמטריחה עליו בּתרוּפוֹתיה. אבל ישׂראל’יק לא סיפּר כּלוּם, לא קבל על כּלוּם. ויוֹסיל כּאילוּ ערפל מלפּפוֹ. יוֹם יוֹם הוּא נוֹתן את לקחוֹ לישׂראל’יק, וּכאילוּ אינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ, ואינוֹ מרגיש שהילד מתעצל בּלימוּדיו, אינוֹ מאזין יפה, תּשוּבוֹתיו אינן מאוּששוֹת, וידיעוֹתיו אינן מחוּדדוֹת.

כּל מעיָניו של הילד מסוּרים עתּה אל “שחרוּרית” וגוּריה. וּזלאטה, שנהגה הפּעם בּרתּיון, הוֹאיל והילד היה בּחזקת חוֹלה, לא הקפּידה ולא מיחתה בּוֹ. הגיעו הדברים לידי כך, שישׂראל’יק העיז אפילוּ להביא את גוּרי “שחרוּרית” אל מרפּסת בּיתם לשׂחק בהם. פּעם אחת יצא יוֹסיל בּחפּזוֹן ושקוּע בּעצמוֹ לחוּץ. ראה בּמרפּסת את הילד ואת כּלבלביו הקטנים שמתכּדרים ומתגלגלים כּפקעוֹת שחוֹרוֹת לרגליו, וכעס על שהפסיקוּהוּ בּדרכּו. בּחפזתוֹ הרגיש שרגלוֹ נתקלה בּמה שהוּא רך, כּמוֹ בּחבילת צמר, ושמע יבבה דקה מתּחת לרגליו. הפליט מפּיו דברי גידוּף וּפסע להלן. לא החזיר את ראשוֹ אף כּששמע את ישׂראל’יק מצעק מאחריו ולא ידע מה.

למחרת נכנס אליו הילד בּשעה הקבוּעה וישב אל השוּלחן. אבל לא פּתח פּיו. על שאלוֹת יוֹסיל לא השיב כּלוּם. פּתח לפניו יוֹסיל את התּנ"ך בּמקוֹם שעמדוּ אתמוֹל, וישׂראל’יק כּבש עיניו בּספר ולא קרא. קרוֹב הדבר שלא ראה כּלל את הכּתוּב. נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו וראָה שפּניו רעים וקדרוּת קשוּרה בּהם.

– מה לך, ישׂראל’יק?

הילד לא השיב.

– מפּני מה אתה שוֹתק?

הילד שיקע את ראשוֹ בּין כּתפיו, השפּיל יוֹתר את פּניו למטה ושתק.

– ישׂראל’יק! – אמר יוֹסיל בּקוֹל רך מפּני שריחם על הקטן. – למה אינך מדבּר? אמוֹר לי, חביבי! שמא חוֹלה אתּה? מה אירע לך?

תּמך יוֹסיל בּשתּי אצבּעוֹתיו את סנטרוֹ של הילד ועל כּרחוֹ הגבּיה את ראשוֹ, כּדי שיסתּכּל בּפניו. ישׂראל’יק הרתּיע, השמיט את סנטרוֹ בּכעס, שני גביניו נתחבּרוּ על־ידי קמט בּין העינים, כּמוֹ עיני אמוֹ בּשעת כּעסה, ואמר פּתאוֹם בּרוֹגז וּבנזיפה:

– הוּא מת!

– מי מת? מי?

– הכּלבלב.

– איזה כּלבלב?

– הכּלבלב שאתּה… דרסתּ אוֹתוֹ… אתּה… אתּה..

והילד התחיל מתייפּח וּבוֹכה, כּשהוּא משפשף בּגבּן של פּיסוֹת־ידיו עת עיניו הזוֹלגוֹת דמעוֹת.

יוֹסיל עמד מבוּיש ונכלם בּפני הילד כּפוֹשע, ולא מצא מלים בּפיו להתנצל לפניו. משך את הילד אליו, העמידוֹ בּין בּרכּיו, לחצוֹ אליו, והשתּדל ליישב את לבּוֹ בּכל מיני דברים של ריצוּי וחיבּה.

גם לאחר שנפטר הילד ממנו, לא נתיישבה דעתּוֹ של יוֹסיל עליו. מיצר היה על שלא עלה בּידו להתכּפר בפני ישׂראל’יק; ואף היתה לו הרגשה שיש בּוֹ בּילד אהבה הרבּה יוֹתר משיש בּוֹ בּעצמוֹ.

פּעמים היה נכנס יוֹסיל בּשׂיחה עם הזקן קאשינסקי. אבל שוּב לא היה מתרגש וּמתמרמר, כּמוֹ בּתּחילה, מדברי הכּפירה שלוֹ. יש שהיה שוֹמע ושוֹתק ולא היה איכפּת לוֹ אם שתיקתוֹ תהא דוֹמה על האפּיקוֹרס הזה כהוֹדאה. וּבאמת סבוּר היה קאשינסקי שעלה בּידוֹ להזיז את הצעיר היהוּדי הזה מאמוּנתוֹ קל יוֹתר מכּפי ששיער; וּמכיוָן שכּן, לא מצא עוֹד שוּם ענין בּיהוּדי זה.

יוֹם אחד, קוֹדם ליציאתוֹ אל שיעוּר־ההוֹראה שהיה צריך ליתּן לבן הפּריץ, נזכּר יוֹסיל פּתאוֹם בּחליפה החדשה, ה“אירופּאית”, התּלוּיה לוֹ בּארוֹן ושלא לבשה אף פּעם הוֹציא את המלבּוּש, עבר עליו בּמברשת וּלבשוֹ. מתּחת למלבּוּש הזה לבש גם את הכּתּוֹנת העשׂוּיה לשם כּך, עם צוארוֹן בּעל קצווֹת זקוּפוֹת וּגבוֹהוֹת; ענד לצוארוֹ את העניבה הרחבה שאף אוֹתה התקינוּ לוֹ בּמיוּחד לשם המלבּוּש, והתיצב לפני הראי. הבּגד היה רחב יוֹתר מן המידה, כּאילוּ לכתּחילה נתפּר לא לפי מידת גוּפוֹ. השרווּלים הקצרים לא הגיעוּ אפילוּ אל פּיסת־היד. אבל יוֹסיל לא הרגיש בּדבר. אדרבּא, נהנה ממראה עצמוֹ. ראה את עצמו לבוּש הדר וקפץ עליו רגש משוּנה של אדנוּת ויהירוּת. דוֹמה כּאילוּ יחד עם הסוּרדוּט הישן והארוֹך שלוֹ נשל ממנוּ עוֹל כּבד של דוֹרוֹת. שלא־מדעת זקף את גבּוֹ, הגבּיה ראשוֹ, פּסע פּסיעה קלה וּמאוּששת כּדרך בּן־חוֹרין. וכל הזמן היה מחייך לעצמוֹ מתּוֹך הרהוּר על הרוֹשם המפליא שעתיד מראהוּ לעשׂוֹת על בּרוֹניה ועל אביה: אדם חדש יוֹפיע לפניהם!

עבר את החצר ולא פּגש בּזלאטה ולא בּישׂראל’יק. דבר זה גרם לוֹ קוֹרת־רוּח. ואף בּחצרוֹ של הפּריץ לא ראה אוֹתוֹ איש, עד שנכנס אל הטרקלין ששם היה יוֹשב סטאש וּמחכּה לוֹ. אל השוּלחן ישבה גם בּרוֹניה כּפוּפה על מסגרת־הרקמה. עם כּניסתוֹ הגבּיהה את ראשה, והרוֹשם הראשוֹן שראה בּפניה היה תּמהוֹן. לא הכּירה אוֹתוֹ מיד. לאחר שתּמהוֹן הרגע הראשוֹן עבר, נתעווּ שׂפתיה בּגיחוּך שהתאמצה לכבשוֹ. נזדרזה וחזרה והשפּילה את ראשה אל מלאכתּה. ואילוּ מעיני יוֹסיל לא נעלם הסוֹמק שעלה על מצחה, ולא נעלמה גם רטיטת כּנפי־חטמה מפּאת צחוֹק כּבוּש. פּעם גערה בּאחיה בּנזיפה והעירה לוֹ הערה של לצוֹן. ליוֹסיל היה בּרי שהערה זוֹ לא בּאה אלא כּדי להעלים את צחוֹקה. ישב יוֹסיל לפני תּלמידוֹ נכלם כּנזוּף.

אחר השיעוּר יצא מן הטרקלין בּאזנים מקוּטפוֹת כּנידֹון בּצוננים. שׂמח שהזקן קאשינסקי לא היה בחדרוֹ בשעה שעבר על פני פּתחוֹ הפּתוּח. היה בּדעתּוֹ לעבוֹר את דרכּוֹ אל בּיתוֹ בּמהרה שלא יראנוּ אדם וּלהשליך מהר מעליו את המלבּוּש הלזה… לאסוֹנוֹ, עמד הזקן בּין שׂיחי הורדים, מפשפּש בּין טרפּי הפּרחים וּמריחם מפּעם לפעם. הוּא הראשוֹן ראה את יוֹסיל.

– מ־מה ז־את? – קרא בּתּמיה תּחת להשיב לוֹ שלוֹם.

נתן בּוֹ הזקן את עינוֹ הימנית הפּתוּחה, מדד אוֹתוֹ מכּף רגל ועד ראש בּמבּט מתוּן ושוֹהה, ואחר חייך, נענע ראשוֹ ושאל:

– למה עשׂה זאת מר?

כּדי לכסוֹת על מבוּכתוֹ, ניסה יוֹסיל לענוֹת עזוֹת:

– וּמפּני מה לא? שמא אין מלבּוּש זה הוֹלם אוֹתי?

– זוֹכרני שפּעם אמר לי מר, שבּעיצוּמוֹ של דבר אין בּין הקוֹנטוּש והקוֹנפידיראטקה שלנו וּבין הקאפּוֹטה שלכם ולא כּלוּם, זוּלת הרגל וּמנהג לבד. הדברים נראוּ לי אז, והייתי סבוּר שמר עשׂוּי להיוֹת בּן־חוֹרין בּרוּחוֹ. עכשיו רוֹאני שאין לוֹ תּקנה. אירוֹפּי לא יהיה לעוֹלם, וכל־שכּן שלא יהיה בּן־חוֹרין. לחקוֹת את האירוֹפּאים אפשר שילמד, אבל לא להיוֹת אירוֹפּאי של אמת.

לא היה קץ למבוּכתוֹ של יוֹסיל וּלבוּשתוֹ. פּרשׂ זרוֹעוֹתיו וגמגם:

– לא היה כּלל בּדעתּי… מימי לא רציתי להיוֹת משוּנה ממה שהנני… הבּגד הוא דבר חיצוֹני…

– אם כּן ישמעני מר! יחזוֹר מיד אל ביתוֹ וילבּש שוּב את הסוּרדוּט היהוּדי שלוֹ ויזכּוֹר יפה יפה את דברי: הדוֹמה לשליאכטשיטש אינוֹ שליאַכטשיטש. מוּטב לוֹ למר להיוֹת יהוּדי מלהיוֹת דוֹמה למה שאיננוּ.

יוֹסיל עפעף בּעיניו וחייך חיוּך סתם. היה לוֹ אוֹתם הרגעים רגש כּזה שאילוּ פּערה האדמה את פּיה, היה מטמן בּה את עצמוֹ יחד עם המלבּוּש הטפּשי שלוֹ. אבל לא זז ממקוֹמוֹ. קשה היה לוֹ להיפּטר מהזקן הזה מתּוֹך דברי הגינוּי שזה השמיעוֹ. עמד מבוּלבּל והסתּכּל בּמעשׂי הזקן. זה חזר אל ורדיו וטיפּל בּהם בּאהבה.

– רוֹאה אני – אמר – שמר אוֹהב ורדים. וכי אין בּאהבה זוֹ מן הרוֹמאנטיקה?

הוֹאיל וקאשינסקי לא החזיר לוֹ כּלוּם, הוֹסיף:

– הרי אדוֹני מלגלג תּמיד על מה שמקוּבּל אצל הבּריוֹת כּטוֹב ויפה. כּבוֹד האדוֹן רוֹאה שיש דבר נאה בעוֹלם, שהוּא נאה לכל הדעוֹת, שהכּל מוֹדים בּוֹ.

– מרוּבּוֹת הן הוַדאיוֹת שהכּל מוֹדים בּהן. מי אינוֹ יוֹדע שלמלאכים כּנפים ולשדים זנב וּכנפים?

– לא לזאת התכּוַנתּי, אלא ליוֹפי… ואף לטוֹב. הכּל מגששים וּמבקשים להתקרב אל היוֹפי העליוֹן ואל הטוֹב העליוֹן, אל האידיאה של…

– טיוּ־טיוּ־טיוּ… – הפסיקוֹ הזקן – האידיאה… האידיאל של היוֹפי העילאי, של הטוֹב העילאי… אפּלטוֹן הראשוֹן, כּמדוּמני, אמר את השטוּת הזאת… איני יוֹדע מה הביאוֹ לידי שקר זה… וּבזמננוּ עמד פּטפּטן גרמני אחד… מה שמוֹ? נוֹבאליס, כּמדוּמני, בּעל הפּרח הכּחוֹל… הן! והגרמנים בּעלי הראשים המרוּבּעים נפלוּ על המציאה ולוֹעסים אוֹתה ומעלים גירה זוֹ כּבהמוֹת. ועכשיו אתּה בּא, מרי, וחוֹזר עליה. היכן היא “אידיאה עילאה” זוֹ? בּשמים? בּארץ? מי ראה אוֹתה? אוּלי מן האויר היא נכנסת בּגניבה דרך נחירינוּ אל מוֹחנוּ?… חַ־חַ־חַ־… – צחק, השתּעל, כָּח ושוּב השתּעל וצחק, ואחר המשיך – אדם צעיר, אדם צעיר! רוֹאני שאין לך תּקנה. כּבר ווֹלטיר אמר שפּעם שאלוּ את הקרפּוֹד מה הוא היוֹפי האידיאלי, היוֹפי המוּשלם, והשיב שזוֹהי אשתּוֹ בּעלת העינים הגדוֹלוֹת והעגוּלוֹת הבּוֹלטוֹת מתּוֹך ראשה הקטן, עם הפּה הרחב והשטוּח, עם הכּרס הכּתוֹם והגב השחוֹר. וּכששאלוּ את השחוֹר מגוויאנה ליוֹפי העליוֹן, השיב שזהוּ עוֹר שחוֹר משוּח בשמן, עינים שקוּעוֹת וחוֹטם בּלוּם. אתּה אוֹמר, מרי, שהורד הוא מלך הפּרחים, והסיני סוֹבר שאתּה טוֹעה כּמוֹ הקרפּוֹד וכמוֹ השחוֹר מגוויאנה. מפּני שמקוּבּל עליו על הסיני שאין למעלה מיפיוֹ של האוֹרז בהניצוֹ.

יוסֹיל נענע לפניו את הורד, הריחוֹ, ושתק.

– שוֹתק מר? אינוֹ מוֹדה לי? אני יוֹדע זאת. מאמין אדוני שהאידיאל של היוֹפי הוא העינים העגוּלות והבּוֹלטוֹת, והפּה הצר והשטוּח של הקרפּדה שלוֹ…

יוֹסיל לא יכוֹל לימנע מצחוֹק.

– בּאמת, פּאן קאשינסקי… כּיצד יתקיים אדם על הספיקוֹת בּלבד! בּלא טוֹב, בּלא יוֹפי, בּלא כּלוּם… ואם אדם, בּראוֹתוֹ ילד טוֹבע, משליך נפשוֹ מנגד, וקוֹפץ המימה להצילוֹ, מפּני מה הוּא עוֹשׂה זאת? לא מפּני הטוֹב שבּלבּוֹ?

עצם הזקן את עינוֹ האחת ועפעף עליו את עינוֹ השניה הפּתוּחה לרוָחה, הסתּכּל בּוֹ קצת נבוֹך ומבוּיש. לא עלה על דעתּוֹ שצעיר זה טוֹמן לוֹ אבן כּזוֹ בּחיקוֹ…

– מהיכן, לכל הרוּחוֹת, דוּגמאוֹת כּאלה לך? – קרא בּרוֹגז.

יוֹסיל חייך, משך כּלשהוּ בּכתפוֹ ושתק.

– בּבקשה – אמר הפּריץ – אמוֹר נא, מר, לבּרקוֹבה שלך שהיא אשה שוֹטה וּפטפּטנית.

– שלוֹם, מר! – אמר יוֹסיל, וּבלבּוֹ נהנה הנאה מרוּבּה ממה שעלה בּידוֹ הפּעם לשלם לזקן כּגמוּלוֹ.

ונפטר ממנוּ. לאמיתּוֹ של דבר – הרהר יוֹסיל – הרי הדין עמוֹ. מה יש לנוּ בּבטחה וּמה אנוּ יוֹדעים בּוַדאוּת?… וַדאי הוּא רק הכּאב, וַדאיים הם רק הגעגוּעים וּמצוּקוֹת־הנפש, והשאר – אוֹתה העב הקלה שבּשמים…

ביוֹם הראשוֹן לשבוּע, אחר־הצהרים, חזרוּ קאשינסקי וּזלאטה בּכרכּרה קטנה על שני גלגלים, מסיוּרם בּחלקת היער שהזקן מכר, בּהשפּעת זלאטה, לגיסה שבּעיר קוֹבנה. בדרך שבּין הכּפר פּוֹלישוּק וּבין בּית־המרזח, נתעכּבו: שם נפלה מריבה בּין שתּי כּנוּפיוֹת של אכּרים. זוֹ עמדה אצל בּית־המרזח, וזוֹ על הגבעוֹת שמשני צדי הדרך, בּמבוֹא הכּפר. רוּבּם כּכוּלם שתוּיים. עמדוּ וזרקוּ אבנים אלה על אלה. שלא כּדרכּן השתּתּפוּ הפּעם גם הנשים, שבּלא כּל מוֹרא מפּני האבנים המתעוֹפפוֹת בּאויר, נתלוּ על הגדרוֹת ועל האילנוֹת, צוחוּ, קיללוּ את המחנה שמנגד והרגישוּ עליה את בּעליהן. האבנים פּגעוּ בּאחדים מן האכּרים; וּמכּיוָן שראוּ דם, התלקחה המריבה ביתר עוֹז. הביאו יצוּלי עגלוֹת, מוֹטוֹת, נסרים שעקרוּ וּסחבוּ מכּל הבּא ליד, והתחילוּ מתכּתּשים. אוֹתה שעה עמדה הכּרכּרה הקטנה של קאשינסקי בּדרך, בּריחוּק מקוֹם קצת. זלאטה היתה אוֹחזת במוֹשכות.

– חוֹששתּני שגוּלגלוֹת תּפוּצחנה כּאגוֹזים – אמרה זלאטה כּוּלה מתפּעמת.

– הכּלבים… הדבר יסתּיים בּלוָיוֹת אחדוֹת. אחר הלוָיוֹת שוּב ישתּוּ לשכרה וישלימוּ בּיניהם – השיב קאשינסקי במנוּחה.

זלאטה לא אמרה כּלוּם. מסרה לידוֹ את המוֹשכוֹת וקפצה מעל הכּרכּרה, והשוֹט בֹידה.

– להיכן, בּרקוֹבה? הם יכּוּ את שינַיך שם…

– איני מתייראה.

– בּרקוֹבה! אני אוֹמר לך שלא תּלכי. אני מכּירם. בּשעה שדם החזירים שבּהם רוֹתח לא ישׂאוּ לך פּנים.

– מוּטב שמר יסַע מכּאן, ואני אכּנס בּרגל לביתי.

קאשינסקי לא נסע, והיא לא נכנסה לביתה. האכּרים הלוֹהטים לא הרגישוּ לא בּפּריץ היוֹשב שם בכּרכּרה ולא בּבּרקוֹבה ההוֹלכת ומתקרבת. הנשים ראוּה בּראשוֹנה ונשתּתּקוּ; אחדוֹת נזדרזוּ להסתּלק ממקוֹמן ולהעלם.

זלאטה נכנסה לתוֹך כּנוּפית המתכּתּשים.

– מה זה? – קראה פּתאוֹם – וכי נטרפה דעתּכם עליהם, דם־כּלבים! – והתחילה מַצלפת בּשוֹטה על ראשי האנשים בּלא הבחנה. ואגב־כּך צוֹעקת:

– גזלנים! את רכוש הפּאן אתּם מהרסים, את הגדר הרסתּם, את הכּביש קלקלתּם… דם־כּלבים! כּל זה על ראשיכם, בּהמוֹת! בּבית האסוּרים תּשבוּ, לסיבּיר תּלכוּ! לעבוֹדת־פּרך, כּלבים.

האנשים, המוּמים מצעקוֹתיה וּמצליפוֹת שוֹטה, נתפּרדוּ ונצטדדוּ. מי שהיה כּוֹבע בּראשוֹ, הזדרז להסירוֹ.

– מי עקר את הקרש הזה? אתּה יוֹרגיס? ואתּה קאזים חרוּם־האף, מהיכן סחבתּ את הבּקעת הזאת? תּשלמוּ בּעד כּל זה… פּרחחים! בּראשיכם תּשלמוּ…

האכּרים התחילוּ מתנצלים, טוֹענים, קוֹבלים, מטילים את האשמה איש על חברוֹ, מכחישים זה את זה…

– לשתּוֹק, דם־כּלבים! החזירוּ את הדברים על מקוֹמם. מחר, יוּזאס אשלח אליך את ה“סוֹצקי”¹⁹ על שסחבתּ גזרי־עצים מחצרוֹ של יוּדקה (ר' יוּדל, חוֹכר בּית־המרזח); ואתּה, יוּנאס, למה אתּה עוֹמד כגוֹלם? אתּה הראשוֹן תּספּוֹג מלקות… לך מכּאן! שלא אראה פּרצוּפך…

האכּרים, פּצוּעים, פּרוּעים וּקרוּעים, וּביחוּד אוֹתם ששׂיחקה להם השעה וּבּרקוֹבה לא נתנה בּהם את עיניה, נזדרזוּ להסתּלק. ואוֹתם שנתפּסוּ בּשעת קלקלתם עמדוּ וּביקשוּ סליחה.

בּין כּך וּבין כּך, בּעוֹד היא מחרפת וּמקללת, וּמטילה אימה בּאכּרים, שוב התנפּלוּ שלוֹשה בּחוּרים סבוּאים, שעדיין לא הוּצנה חמתם, זה על זה, ונאחזוּ איש בּבלוֹרית וּבגרוֹן של חברוֹ. זלאטה, מכּיוָן שראתה זאת, שוּב הפליטה מפּיה “פּשיאַ קריוו” (דם־כּלב) שלה, נתקרבה אל הקבוּצה בּלא צעקוֹת וּבלא דיבּוּרים, תּפסה את האחד בּצוארוֹנוֹ מאחוֹריו וּמשכתּוּ בּכוֹח, עד שנפל אחוֹרנית, ואחר הספּיקה לסטוֹר על הלוֹע של השני וּלקפּח בּאגרוֹפה את חטמוֹ של השלישי, לקוֹל צחוֹקם של כּל האכּרים שעמדוּ מסביב. הם צחקוּ כּילדים על מפּלתם של חבריהם, צחקו גם מתּוֹך כּוָנה להחניף לבּרקוֹבה, וּמתּוֹך התפּעלוּת מגבוּרתה.

– אי, זוֹהי אשה, בּרקוֹבה! זוֹהי אשה, דם־כּלב! – קראוּ בּהתפּעלוּת וּבחיבּה.

– התפּזרוּ, גזלנים, פּרחחים! – קראה – אם אין בּרצוֹנכם לראוֹת מחר את הוואוֹיט עם הסטראזשניק²⁰ בּבתּיכם…

זלאטה חזרה אל הכּרכּרה בּפנים צוֹחקוֹת.

– ראה מר? לא הכּוּ את שיני, ואף לוָיות לא יהיוּ…

פּאן קאשינסקי פּניו היוּ כּעוּסוֹת.

– מי היוּ שם המתחילים? המשכּוּכיוֹת מי היוּ? הללוּ יקבּלוּ מנה של מלקוּת… הכרח שיספּגוּ מלקוּת! – אמר נרגז.

– עוד זאת חסר מר.

– מצוָה ללמדם, את הריקים הללוּ… הראשוֹנה היית צריכה אתּ, בּרקוֹבה, לספּוֹג מלקוּת על שהלכתּ אליהם. אבל הם יקבּלוּ את שלהם, וילמדוּ…

– מר לא ילקה אוֹתם, הם לא יקבּלוּ ולא ילמדוּ – אמרה זלאטה במנוּחה, מתּוֹך רגש של עלבּוֹן.

– נראה מחר מי כּאן פּאן, אתּ אוֹ אני. שלוֹם!

דפק את הסוּס ונסע, והיא חזרה אל בּיתה.

כּל אוֹתוֹ יוֹם לא פּסקוּ אנשי החצר, היהוּדים והגוֹיים, מלספּר בּגבוּרתה של זלאטה. זלאטה גוּפה שתקה ועשׂתה את מלאכתּה כּמוֹ בּכל יוֹם, השגיחה על העבוֹדה, נתנה פקוּדוֹת, נזפה, אבל בּמנוּחה יתירה. אפילוּ ישׂראל’יק חשש מפּני מנוּחה זוֹ, והבין שמוּטב לוֹ בּשעה זוֹ שלא להראוֹת לעיני אמוֹ…

עם חשיכה, לאחר שהדליקוּ את המנוֹרוֹת, חזר יוֹסיל מטיוּלוֹ. כּשנכנס אל חדר־האוֹכל כּדי לעבוֹר אל חדרוֹ למעלה, מצא את זלאטה יוֹשבת לפני פּנקסה הגדוֹל והעבה, משקפיה הגדוֹלים על חטמה והנוֹצה בּידה, כּוּלה שקוּעה בּחשבּוֹנוֹתיה. לוֹ כּבר הספּיקוּ לספּר בּחּוץ מה שאירע, והוּא אמר לעבוֹר את החדר בּחשאי, כּדי שלא להבטילה ממלאכתה. אבל היא הגבּיהה את ראשה מעל הפּנקס ואמרה:

– להיכן אתּה רץ? מי מחכּה לך שם למעלה? שב.

יוֹסיל נשמע לה וישב כּנגדה אל השוּלחן. היא המשיכה לעבוֹד על הטוּרים הארוּכּים של הספרוֹת, והוּא ישב, הסתּכּל והמתּין. פּתאוֹם סגרה את הפּנקס בּרעש ודחפה אוֹתוֹ בּכעס, כּשם שהיא דוֹחה לפעמים את ישׂראל’יק בשעה שהוּא מקניטה. הסירה את משקפיה, קיפּלה אוֹתם, שׂמה אוּתם בּנרתיק־הפּח, הניחה את שתי מרפּקיה על השוּלחן ושׂיחקה זמן־מה בּנרתּיק.

– כּבר אכלתּ?

– עדיין לא. אין לי כּל תּיאבוֹן. סעדתּי בּמאוּחר סעוּדת־הצהרים.

– אין אוֹכלים כּאן כּבני־אדם, אין חיים כּבני־אדם, אלא “הוּ־הא” בּלבד… עדיין לא נתמאס עליך בּלבּוּל־המוֹח שבּבּית?

– לי אין כּל בּלבּוּל־מוֹח.

– ועלי נמאסו כּבר החיים הללוּ. אסדר את החשבּוֹנוֹת, ואירוֹק על הכּל פה. דייני!

– מה פּירוּש הדברים? איני מבין, זלאטה…

– מה יש כּאן להבין? פּשוּט, הלחם הזה שאני אוֹכלת כּאן כּבר יצא מאפּי. למה לי בּאמת לטרוֹח וליגע כּל־כּך? כּלוּם כּדאי להוֹציא את כּל כּוֹחוֹתי בּשביל שיתוַספוּ עוֹד אלף רוּבּלים לקוּפּתוֹ של אוֹתוֹ גוֹי שיכּור. כּלוּם בּשׂכר זה יעמיד לי, לאחר מוֹתי, מצבה של זהב?

– כּמדוּמני שכּל הימים היית מדבּרת בּשבחוֹ של הפּריץ. ואף הוּא רוּחוֹ נוֹחה ממך.

– רוּחוֹ נוֹחה… פּשיטא! שמא עוֹד לא תּנוּח רוּחוֹ? אלא גוֹי הוּא תּמיד גוֹי. הטוֹב שבּגוֹיים אין לוֹ תּקנה אלא כּף־הקלע… “חם” הוּא “חם”, ויהוּדי הוּא יהוּדי. נראה איך ינהל את עסקיו בּלעדי. נראה… אביא לוֹ את החשבּוֹנוֹת ודי!

צינה עברה בגוּפוֹ של יוֹסיל, מהמחשבה שיוּצרך ליפּרד מן המקוֹם הזה שנתייקר עליו כּל כּך. אבל העמיד פּנים של אדישוּת, וּמתּוֹך דאגה כּביכוֹל לזלאטה, שאל:

– כּיצד תּוּכלי לעזוֹב את המקוֹם הזה?

– כּלוּם נוֹלדתי כּאן? כּלוּם התחתּנתּי כּאן? אעמוֹד ואסע מכּאן. אוֹ־אוֹ… הרבּה יצטרך להמתּין, אוֹתוֹ גוֹי שיכּוֹר, עד שארפּיש את עצמי לפניו!…

– והיאך תּהיוּ מתקיימים?

– שטוּיוֹת! בּמעט הממוֹן שקימצתּי אפתּח חנוּת בּקוֹבנה, אוֹ אהיה מַלוה בּרבּית, ואחיה חיי מנוּחה. לא נמוּת בּרעב. וּבּריל סוֹף־סוֹף תּתקרר רוּחוֹ. הרי כּל הימים הוּא טוֹען לפני שקצה נפשוֹ בּמקוֹם הזה, שהישיבה בּכאן נתמאסה עליו. מה הוּא חסר כּאן, איני יוֹדעת ואיני מבינה. לוַאי שכּך לא אדע כּל ימי מצרוֹת. אבל משהוּ מוֹשך אוֹתוֹ לקוֹבנה, אל סרחוֹנם של ה“קלייזלך” שם… עכשיו הגיעה גם שעתּוֹ. כּל ימי לא ידעתּי מנוּחה לא בּיוֹם ולא בּלילה, כּשפחה הייתי. הרי בּני־אדם יצחקוּ לי לתוֹך אגרוֹפיהם והדין עמהם. אדרבּה, אני מתאוה לראוֹת איך יהא הוּא מתקיים בּלא בּרקוֹבה שלוֹ…

יוֹסיל שתק.

והיא לא שפתה עדיין מכּעסה:

– את האכּרים הוּא רוֹצה להלקוֹת. השמעתּ תּענוּג של גוֹי? אני מימי לא ציויתי להלקוֹת גוֹי, ואף־על־פּי־כן מוֹראי עליהם. אוֹמרים להם: “הנה בּרקוֹבה!” – וּמיד מגלים ראשיהם… אבל הפּריץ נפשו חשקה להלקוֹת. לכל פּריץ יש גירוּי בּכפּו לסטוֹר… אינוֹ רוֹאה השיכּוֹר מה שנעשׂה סביבוֹ. האכּרים בּכל הארץ אינם שקטים, בּכל מקוֹם מתמרדים… שׂוֹנאים את הפּריצים שׂנאת־מות, והוּא –להלקוֹת. עד שהוּא ילמדם דרך־ארץ, ילמדוּ הם אוֹתוֹ פּרשת “בּלק”… וּמי יהיה הקרבּן הראשוֹן? כּמוּבן, אני, בּיתי… היהוּדי בּכל מקוֹם השׂעיר לעזאזל. כּוֹעס הפּריץ על אשתּוֹ אוֹ על הקוֹמיסאר שלוֹ, שוֹפך את חמתוֹ על היהוּדי המסכּן. כּוֹעסים אכּרים על הפּריץ שלהם, את מי הם מכּים? את היהוּדי. לא! תּוֹדה רבה! איני רוֹצה בּזה… לא מעוּקצך ולא מדוּבשך…

יוֹסיל לא הוֹציא הגה מפּיו. וכי מה היה יכוֹל לוֹמר לה? לא נצטרכה לוֹ ליוֹסיל ליטוֹל עצה ממנוּ, אלא שיהיה שוֹמע את דברי כּעסה וּמרי־שׂיחה. אחר עמדה והלכה אל חדר־הבּישוּל להתקין לוֹ את סעוּדת הערב. והוּא נשתּייר לבדוֹ בּלב טרוּף. משחזרה עם מגש בּידיה, ואמרה לוֹ שילך ליטוֹל ידיו, לא זז ממקוֹמוֹ.

– אל תּדאג, יוֹסיל! אתּה תּסע עמנוּ. בּאשר נלך, תּלך גם אתּה. גם לך טוֹב מאוֹד לעזוֹב את המקוֹם הזה… עיני רוֹאוֹת הכל. אל תחשוֹב שעיני סמוּיוֹת. הרי זה לא היה מסתּיים יפה בּשבילך. אני יראתי מאד שהענין יסתּיים שלא בּטוֹבתך… אני מכּירה קצת את הפּריצים, הפּריצוֹת ושגעוֹנוֹתיהם. היהוּדי והגוֹי משוּלים למים ושמן. היהוּדי הוּא המים והגוֹי – השמן. כּל כּמה שתּטרפם וּתערבּבם, סוֹף שהשמן יצוּף למעלה, והמים יהיוּ תּמיד למטה…

– זלאטה… – פּתח יוֹסיל, והיא הפסיקתּוּ:

– אין לך צוֹרך להסבּיר לי. אם תּאמר לי שקר, מה צוֹרך לשמוֹע דברי שקר? ואם תּאמר לי אמת, כּל־שכּן שאין לי צוֹרך לשמעה, משוּם שאני יוֹדעת אוֹתה את האמת הזוֹ. הכּלל, יוֹסיל, מוּטב שאף אתּה תּסע מכּאן, וּבהקדם האפשרי! זכוּת אבוֹת עמדה לך שכּך נתגלגלוּ הדברים שאתּה תּהיה אנוּס לעזוֹב את המקוֹם הזה…

יוֹסיל פּניו היוּ סמוּקוֹת עד לתנוּכי אזניו. עפעף בעיניו כּמבוּלבּל, פּער פּיו, ולא אמר כּלוּם.

יוֹסיל בּא בּיוֹם המחרת את בּית קאשינסקי, עם מוּעקה בּלב. היה בּדעתּוֹ לדבּר עם ה' קאשינסקי וּלהשתּדל לפייסוֹ ולעשׂוֹת שלוֹם בּינוֹ וּבין זלאטה.

דלת חדר־העבוֹדה היתה פּתוּחה בּמקצת. הציץ. ה' קאשינסקי לא היה שם. יצא למרפּסת, והנה ה' קאשינסקי מטייל בּעטיפת־הבּית שלוֹ הרחבה, בּין שׂיחי הורדים והאיריסים, כּשידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, שקוּע בּהרהוּריו. יוֹסיל יצא כּנגדוֹ בּשביל אחר, כּמטייל לתוּמוֹ, ואינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ. הה! פּאן יאנוֹבר! בּוֹקר טוֹב! – קרא לוֹ הזקן מרחוֹק. אף פּעם לא פּנה אליו בּשמוֹ – מר מטייל, מוּטב. נטייל יחד. מר היה כּבר אצל תּלמידוֹ?

– אכּנס אצלוֹ אחר־כּך. רצוֹני לטייל קצת.

– הרי יפה. מה שלוֹמוֹ של מר?

– תּוֹדה, טוֹב מאוֹד.

– ישמע מר! – אמר פּתאוֹם – טוֹב שנזדמן לכאן לפני. שמא יוֹדע מר שאני כּוֹעס מאוֹד על בּרקוֹבה שלוֹ?

– לא. איני יוֹדע זאת. מה אירע? על מה הוּא כּוֹעס?

– היא כּבר התחילה זוֹקפת עלי חטמה יוֹתר מדי.

– אתמהה!

– סבוּרה היא שהיא בּעלת־הבּית כּאן, ואני השׂכיר שלה.

יוֹסיל לא שאל עוֹד. הבין שהזקן יספּר מאליו הכּל.

– אתּה יוֹדע שאני התנגדתּי למכּוֹר עצים מן החוֹרשה שלי. והיא דוקא חפצה למכּוֹר לקרוֹב שלה בּקוֹבנה…

– לא לשני סוֹחרים שראוּ את היער?

– אוֹה, לא! זהוּ הדבר… שני הסוֹחרים הציעוּ מחיר גדוֹל יותר, ואף־על־פּי־כן מכרה לקרוֹב… כּך רצתה, והעמידה על דעתּה… פּיתּתני, הטריחה עלי בּדבריה הרבּים, עד שהסכּמתּי. לא איכפּת לי הפסד ממוֹן. אבל אוֹהב אני את החוֹרשה וחבל לי לנגוֹע בּה.

–למה שמע לה מר?

–בּחיי מכרתּי הרבּה אחוּזוֹת והרבּה יער, בּשעה שהיה לי צוֹרך בּממוֹן. רציתי לסלק את חוֹבוֹתי ולישב בּשלוָה. אבל בּפּוֹלישוּק לא חפצתּי לנגוֹע, מפּני שהיא ירוּשה מאמי ואני אוֹהב אוֹתה. בּקלפים איני משׂחק, לחוּצה־לארץ איני נוֹסע ואין לי צוֹרך בּממוֹן. ולמה אהיה ממעט את נכסי? אבל מה לבּרקוֹבה ולירוּשת אמי? נתקעה לרעיוֹן זה של העמדת בּית משׂרפוֹת יין. עוֹד זה חסר לה…

– ומר הסכּים?

– הסכּמתּי מפּני שאני שוֹטה. רוֹאה אני אשה בּעלת־כּוֹחוֹת וּמרץ וּתשוּקה למעשׂים; אוֹהבת לבנוֹת, ליצוֹר, לגלגל בּעסקים גדוֹלים… אני כּבר עייף ואוֹהב מנוּחה, אבל רוּח זוֹ של פּעוּלה בּיהוּדיה מוֹצאת חן בּעיני, חשבתּי: מצוָה לסייע לה. אבל לקרוֹבה, להניך שלה, לא היתה צריכה למכּוֹר. כּפוּית טוֹבה היא וּמזקיפה את חטמה.

– בּמה?

– נעשׂתה נגחנית! האכּרים משתּכּרים כּחזירים ופוֹרצים גדר, עוֹשׂים מלחמוֹת… הדבר בּימינוּ מסוּכּן. גץ קטן עשׂוּי להתלקח ללהבה, אם לא יכבּוּהוּ מיד. את האכּרים יוֹדע אני יוֹתר מן היהוּדיה הזאת. אם לא אלמדם דרך־ארץ ולא אלקה אוֹתם, לפחוֹת שנים מהם, עתידים להתחצף וּלהגבּיה את ראשם… והיא אוֹמרת לי: “מר לא ילקה אוֹתם ולא ילמדם דרך־ארץ!”, כּך היא רוֹצה! כּך היא גוֹזרת!

– עד כּמה שידוּע לי היתה התכּתּשוּת בּהמוֹן; כּיצד אפשר לידע מי הם השנים החייבים?

– תּמיד יש אחדים שמתחילים בּדבר, שמסיתים את חבריהם, הם המסוּכּנים. הרי זה עם הדוֹמה לבהמוֹת.

– כּוּלם! – שאל יוֹסיל – מפּני מה אינכם מנסים להרבּיץ בּהם קצת השׂכּלה, להרימם קצת?

הזקן פּרץ בּצחוֹק שהסתּיים בּשיעוּל ממוּשך:

– שטוּיוֹת! מר מדבּר שטוּיוֹת. מה הוּא רוֹצה. שנעשׂה את הבּהמוֹת הללוּ לשליאכטיטשים?

– וּמפּני מה לא?

– וּמי יעבוֹד? עכשיו הם מתייראים מפּני מלקוּת, מפּני הפּאן והסוֹצקי… ואם תּעשׂה אוֹתם לשליאכטה תּסתּלק מהם יראתם… עכשיו יש, לפחוֹת, עם עובד… ההשׂכּלה תּכניס בּהם את הרקבוֹן של ה“פּאנסטבוֹ”²¹ שלנוּ…

– הכיצד?

– האצילים בּעד משׂרה טוֹבה ימכּרוּ את פּוֹלין לשד… לוּ ראית איך היו מתמוֹגגוֹת בּנוֹת השליאכטה בּין זרוֹעוֹת האוֹפיצירים הרוּסים שרמסוּ בּמגפיהם את פּוֹלין!… מוּטב שלא נדבּר בּזה. וּבכלל מה יכוֹל אדוֹני להבין בּדברים אלה?… האכּרים רוֹצים להאמין בּכוֹמר – יאמינוּ להם. מה איכפּת לי, וּבלבד שיהיוּ עוֹבדים. עם דוֹמה לבהמוֹת, מה יש לדבּר כּאן? וּבכלל מה איכפּת לי מי הם השנים שישמשוּ דוּגמה וּמוֹפת לרבּים? כּוּלם חייבים מלקוּת, דם־כּלבים…

שלא בּמתכּוון הפציע חיוּך על פּניו של יוֹסיל. החיוּך לא נעלם מעיני הזקן.

– מר מחייך? הרי יפה! אתּם היהוּדים אינכם מבינים את זאת. אף־על־גב… איני יוֹדע עד כּמה יש מן האמת במה שסחו לי… פּעם בּשנה, בּיוֹם הכּיפּוּר שלכם, אתּם בּאים כּוּלכם אל הרב בּסינאגוֹגה שלכם, וּמבקשים ממנוּ שילקה אתכם, אחד אחד כּסדר…

– לא הרב עוֹשׂה זאת, אלא השמש – הפסיקוֹ יוֹסיל.

– לכל הרוּחוֹת, יהא השמש… מה איכפּת לי. אבל סוֹפגים אתּם את חלקכם, משלמים לרב אוֹ לשמש שׂכר טירחתוֹ ונפטרים ממנוּ. פּיכּחים אתּם, אוֹ! פּיכּחים אתּם, בּוַדאי מוּטב לקבּל מלקוּת מיד הרב, מלקבּלה מיד אלוֹהים. אני סבוּר שהשמש משער את כּוֹח ההצלפה לפי השׂכר שהוּא מקבּל… העניים המה המסכּנים; בּהם הוּא מרבּיץ בּכל כּוֹח… הייתי רוֹצה לראוֹת קוֹמדיה זוֹ. אבל כּלוּם זה אמת?

– קוֹדם חייכתּי – אמר יוֹסיל שלא ממין השאלה – כּלפּי דבר אחר. תּמהתּי בּלבּי על מר כּמה הוּא מבזה על בּני־אדם. אילוּ היוּ כּל הבּריוֹת מזלזלים כּך איש בּכבוֹד חבירוֹ…

– מה יש כּאן לחבּב? – נכנס הזקן לתוֹך דבריו.

– מה נאה היה אז עוֹלמנוּ – סיים יוֹסיל.

– עוֹלמנוּ? מה הוּא יוֹדע, אדם צעיר, על עוֹלמנוּ? ווֹלטיר מספּר בּמקוֹם אחד על אמוּנה אחת שהיתה מהלכת בּין הסוּריים, בחיי, אמוּנה יפה וּמלאה אמת. אדם הראשוֹן ואשתּוֹ היוּ מתּחילה שוֹכנים ברקיע הרביעי. מה פּרנסתם של שוֹכני רקיעים? מוּבן, האמבּרוֹסיה! האמבּרוֹסיה נבלעת בּפּה וּמתנדפת אחר כּך דרך כּל נקבּוּביוֹת הגוּף. אבל אדם וחוָה התאווּ דוקא למאכל של בּשׂר־ודם, לביבה מקוּטפת בּביצים. לביבה? טוֹב, התקינוּ להם לביבה מקוּטפת בּשמן וּבביצים, כּהלכה, וּמשאכלוּ את הלביבה נצרכוּ להפּנוֹת. והיכן? בּרקיע הרביעי, בּזיו התּכלת ובין ענני הטוֹהר אין מקוֹם לטינוּף. פּנוּ אל מלאך וּבקשוּ ממנוּ רחמים שיראה להם היכן בּית־כּבוֹד. ענה המלאך ואמר: רוֹאים אתּם שם כּוֹכב זעיר מאוֹד כּמוֹהוּ כּאין וּכאפס, רחוֹק מכּאן כּשישים מיליוֹן פּרסה? זהוּ בּית־הכּסא של העוֹלם. אוּצוּ ורוּצוּ לשם. רצו למקוֹם שהראה להם המלאך. לעשוֹת שם את צרכיהם; ושם כּבר נשארוּ אדם ואשתּוֹ. ומאז נהיה עוֹלמנוּ למה שהוּא בּאמת.

נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו, וזמן הרבּה לא העביר מעליו מבּט של תקוּצה.

– שמא אין מר מאמין? מצאתי זאת אצל ווֹלטיר.

– ווֹלטיר, הן. אבל… קוֹשציוּשקוֹ, למשל, לא היה סבוּר כּן.

בּמתכּוון קרא בּשם הזה; עיניו ארבוּ לארשת פניו.

הזקן פּקח את עינוֹ השׂמאלית ועצם אוֹתה; עפעף בּעינוֹ הימנית ועמד רגע כּמבולבּל. לא הבין מה ענין קוֹשציוּשקוֹ לכאן?

– איני מבין מה כּוונתוֹ… קוֹשציוּשקוֹ היה פּאטריוֹט… אהב את פּוֹלין נלחם בּעדה… אבל…

– אבל גם פּוֹלין היא חלק מבּית־הכּסא הזה, בּמחילה, שעליו דיבּר ווֹלטיר.

– פּוֹלין… פּוֹלין… – גמגם הזקן. זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה, משעה שהכּירוֹ, ש“אדם צעיר” זה מביאוֹ בּמבוּכה – אל ידבּר כּך, פּוֹלין… כּך… ימתּין מר… אני זקן וחלוּש, וּמסוּפּקני אם אזכּה לראוֹת, מה שתּזכּוּ לראוֹת אתּם הצעירים… אתּם עוֹד תּוּכלוּ לראוֹת את פּוֹלין בּעוּזה ותפארתּה… לא, מר! פּוֹלין אינה ענין לכאן, אינה ענין לכאן…

דוֹמה היה ליוֹסיל שגרם הפּעם צער וּמבוּכה לזקן, ונתחרט על כך. הזקן התלבּט משוּם־מה יוֹתר מן המידה, ודיבּר בּרגש וגם, כּמדוּמה, לא אל הענין.

– אלוֹהים שלח על פּוֹלין יסוּרים, מפּני שנבחרה על ידוֹ להיוֹת שליחתוֹ בּ… בּ… בּעוֹלם זה. כּל שליח אלוֹהים מצוּוה לעבוֹר כוּר של יסוּרים ועלבּוֹנוֹת, כּדי להיצרף, להזדכּך ולהיוֹת מחוּסן… פּוֹלין תּקוּם וּתכבּד את המקוֹם מסביבה, תּטאטא את כּל הזוּהמה וּתטהר את האויר בּבית־הכּסא העוֹלמי הזה. תּסלק את כּל הטינוֹפת… סוֹף כּזה עתיד לבוֹא, מפּני שיוֹתר מדי מסריח כּאן בּעוֹלמנוּ. זוֹהי פּרשה לחוּד…

– הרי זה מחוּץ לחשבּוֹן?

– איזה חשבּוֹן?

– מר סח לי פּעם שיש לוֹ אך וַדאוּת אחת: הספק. עכשיו רוֹאה אני שיש לוֹ עוֹד משהוּ מחוּץ לחשבּוֹן.

פּאן קאשינסקי עשׂה את עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע, וחזר אל הענין הקוֹדם:

– אם כּן, בּבקשה ממנוּ, מר, לוֹמר לה לבּרקוֹבה שלוֹ שאני כּוֹעס עליה! אין אני רוֹצה לדעתּה עוֹד! איני רוֹצה לראוֹת את פּניה! יגיד לה שאם תּעיז לבוֹא, אסית בּה את כּלבּי, כּן… להתראוֹת, מר! סטאש ממתּין לוֹ כּבר.

והלך לוֹ. ויוֹסיל אמר בּלבּוֹ: הדין עם זלאטה. הטוֹב שבּגוֹיים, הוּא בּכל זאת גוֹי…

שיחה זוֹ לא עשׂתה בּשעתּה כּל רוֹשם על יוֹסיל. רק לגלג בּלבּו על הסתירוֹת שבּדעוֹתיו של הזקן.

המריבה בּין קאשינסקי וּבין זלאטה נתיישבה בּמהרה. הוּא לא היה יכוֹל להתקיים בּלעדיה. וּביחוּד בּעוֹנת הקציר כּשסוֹחרי־תּבוּאה מִמקוֹמוֹת שוֹנים מסתּוֹבבים כּאן בּחצר וּמביאים עמהם הרבּה מהוּמה וּבלבּוּל־מוֹח; ואידך זלאטה לא ראתה חיים, כנראה, אלא דוקא בּרעש, בּמהוּמה וּבבלבּוּל־מוֹח אלה. החיים חזרוּ אל סדרם, והפּריץ שוּב נעשׂה בעיני זלאטה ל“אדם מצוּין, כּמעט לא גוֹי”, ושכחה את זכוּת־האבוֹת וההשגחה העליוֹנה, שדיבּרה עליהם לפני יוֹסיל בּאוֹתוֹ ערב, בּשעה שהיה בּדעתּה לעקוֹר מכּאן.

פּרק שלוֹשה עשׂר    🔗

כּל היוֹם היוּ השמים קשוּרים בּמעטה־עננים חיוַריין, והחמה נשקפה מבּעדוֹ, כּמוֹ מבּעד תּכריך דק, עמוּמה וּקטנה כּמוֹ קרקעית של צלחת. פּעמים התנשׂאוּ רוּחוֹת קלוֹת והפריחוּ עלים כּמוּשים, פּיסוֹת נייר, קש, אבק; כּפפוּ ונענעוּ ראשי אילנוֹת, טרפוּ וסתרוּ את בּלוֹריוֹתיהם של הללוּ – ושככוּ. פּעם, פּעמיים תּוֹפפוּ טיפּוֹת גדוֹלוֹת בּחוֹזק וּבחפּזוֹן על הגגוֹת ועל זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת. טפחוּ בּרעש על עלי האילנוֹת – וּפסקוּ. אלה הם נסיוֹנוֹת, כּביכוֹל, לסוּפה שמתרגשת לבוֹא. והחוֹם היה כּבד, מחניק ועוֹכר רוּחוֹ של אדם.

לפנוֹת ערב הפך מעטה־העננים לאפר מקלה, שהשרה רוּח של קדרוּת בּעוֹלם. וּכדי להטעים יוֹתר קדרוּת זוֹ, נשתּיירוּ פּנוּיים שיפּוּלי האוֹפק, כּאילוּ הפשילוּ שם את שוּליו של וילוֹן כּבד. ושם, בּפאת האוֹפק הפּנוּיה, נתגלתה בּכל טהרתה תּכלת־צדף מתוּקה לעין וענוּגה בּבת־צחוֹק מעדנת. מאחוֹרי הוילוֹן האפל של העננים בּצבּץ ויצא בּתּחילה כּעין כּפתּוֹר זהב נוֹצץ; מעט מעט היה הכּפתּוֹר למחט אדוּמה, לחרמש דק: מעט מעט התחילה מגיחה משם החמה השוֹקעת. לבסוֹף נתגלה כּדוּר החמה כּוּלוֹ שׂגיא ולוֹהט בּאש עצוּרה. ושוּלי הוילוֹן האפל כּאילוּ נחרכוּ מאשה והעלוּ אדמוּמית כּהה כּעין החלוּדה, וּלמעלה הפכוּ כּעין סגוֹל.

יוֹסיל עמד יחידי בּחדרוֹ, לפני חלוֹן פּתוּח והסתּכּל בּחוּץ. אמש, בּשעת טיוּלוֹ בּשׂדה, השׂיגוֹ גשם. החמה זרחה והגשם זרזף בּעליזוּת, והדיח מעל העוֹלם אבק של ימים שחוּנים. אף יוֹסיל, שהיה עייף מן ההליכה המרוּבּה, שבה אליו נפשוֹ. אבל הגשם לא פּסק, ואף התחזק. בּגדי יוֹסיל היוּ רטוּבּים עד לבשׂרוֹ המשוּלהב והמזיע. והנה הבּוֹקר ניעוֹר בּראש כּבד, וּבפיו יוּבש משוּנה. הבין שאחזתּוּ אמש צינה. כּל היוֹםֹ שכב על מיטתוֹ, מפּני שקשה היה לוֹ להגבּיה ראשוֹ הכּבד עליו כּמוֹ אבן. ניסה לעיין בּספר ולא יכוֹל. ועכשיו הוּא עוֹמד זה שעה מרוּבּה לפני החלוֹן. החמה השוֹקעת הדליקה את הזגוּגיוֹת של חצאי־החלוֹן הפּתוּחים והשרתה מאדמימוּתה גם על פּניו. אבל בּמרחק השׂדוֹת, ששם תּוֹעוֹת עיניו, שוֹרה רוּח נכאה של עזוּבה ושל בּין־השמשוֹת. כּדמוּיוֹת־רפאים דמוּמוֹת וּממתּינוֹת עוֹמדים גוּשי האוֹפל של היער ושל ערימוֹת החציר והאלוּמוֹת בּשׂדה. מכּל דבר נגררוּ צללים ארוּכּים וּשחוֹרים. בּאויר ריחפוּ ריחוֹת של חציר ושל סערה קרוֹבה. הצפרדעים נשתּתּקוּ לפני הסערה, ודממתם זוֹ מהלכת אימים. אי־משם נשמע רעש גלגלי עגלה שנחפזת הבּיתה וּמתרחקת. אל לבּוֹ של יוֹסיל נקשרה עצבוּת של געגוּעים שמימיו לא ידע כּמוֹתה לכאב. כּל הזמן שהוּא עוֹמד כּאן, הוּא מהרהר ב“בּית” שבּמינסק. זה ימים רבּים לא כּתב אליהם. עילות שוֹנוֹת היה מוֹצא לדחוֹת מיוֹם ליוֹם את כּתיבתוֹ. זכר את חנה… כּל אימת שדמוּת הנערה הזאת עוֹלה לפניו, כּל קירוֹת לבּוֹ מנוּקפים. הוּא רוֹאה את עצמוֹ כּחוֹטא לנערה הזאת. כּל חייו כּאן עתּה הם חטאת אחת כּלפּי הבּית, כּלפּי חנה, וּכלפּי עצמוֹ… הספרים, שזה זמן רב לא פּתח אוֹתם, מבּיטים אליו כּעדים אילמים שמעידים נגדוֹ, שתּוֹבעים, כּביכוֹל, עלבּוֹנם: וכי לשם מה הבאת אוֹתנוּ לכאן?… וּמה יהא בּסוֹף של חיים אלה שהוּא חי כּאן? מה יהיה, מה יהיה בּסוֹפוֹ?… על שוּלחנוֹ מוּנח מכתּב שקיבּל מן הבּית לפני ימים אחדים; עכשיו חזר וקראוֹ. מכתּב עגוּם מאוֹד. דרכּוֹ של אביו לקצר בּכתיבה. בּשוּרוֹת מוּעטוֹת הוּא אוֹמר את העיקר. אביו מצטער על שהוּא, יוֹסיל, עוֹבד יוֹתר מכּפי כּוֹחוֹתיו, עד שאין לוֹ פּנאי לכתּוֹב שוּרוֹת מספּר, לפחוֹת, על שלוֹמוֹ. כּלעג מר צללוּ הדברים בּאזניו, אוֹתוֹ לעג קל וּמצוֹעף של אביו; כּאילוּ יוֹדע הוּא שם הזקן החביב, שאוֹתם הסימנים שנתן זה כּמה זמן בּין דפּי ספריו, עדיין לא הוּזזוּ להלן… אגב הוֹסיף האב מלים אחדוֹת על בּריאוּתוֹ של עצמוֹ שנתרוֹפפה, על לבּוֹ שנחלש ועל רגליו שכּבדוּ מזוֹקן. “הגיעוּ – כּתב – שנים אשר אוֹמר אין לי בּהן חפץ”. על פּסיה כּתב שעייפה היא ממלחמתּה עם ראש־הקהל והכּת דיליה, והעלה עליה את הכּתוּב: “עמל הכּסילים תיַגענה”. אבל קוֹרת רוּח יש לה מה' פיין, כּלוֹמר מבּית־הספר שלוֹ שמשׂגשׂג וּפוֹרח על אפּם ועל חמתם של העטלפים מוֹרדי־האוֹר. לפחוֹת נחמה פּוּרתא יש לה בּזה שפּיני מתפּקע וידוֹ קצרה מלהזיק. לפעמים נוֹפלת הדוֹדה למשכּב, מחוֹסר־אוֹנים, וכל טרדוֹת האכסניה מוּשלכוֹת עכשיו על דבוֹרה. שרה’לה הקטנה חלתה בּאדמת. וּברוּך־השם, היא שבה לאיתנה. עתה צוֹמחת לה שן ויש לה מזה יסוּרים. אך חלי הוּא ותשׂאנוּ. פראדל, קמצנית, כּמוֹ אביה, בּכתיבה; מכתּביה הם בּחינת מוּעט המחזיק את המרוּבּה. טוּרים אחדים יבשים כּתבה לוֹ שאינם יוֹצאים מגדר ענינם. אך מבּין טוּריה המעטים מפעפּעת עגמת־נפש כּבוּשה. מיוֹם שאבּא אינוֹ יוֹרד מעל מיטתוֹ בּגלל מיחוּש־רגלים, כּל דאגוֹת החנוּת מוּטלוֹת על יוֹשה; אילמלי יוֹשה היה כּל העסק מתכּלה והוֹלך. אבל יוֹשה גוּפוֹ אין לוֹ קוֹרת־רוּח מעבוֹדתוֹ; נתקע לדבר אחד: לנסוֹע לחוּצה־לארץ! כּאן, אוֹמר הוּא, נבוֹל יבּוֹל. שירת בּחנוּת דיוֹ, אוֹמר הוּא, והגיעה השעה שיעשׂה לעצמוֹ, כּדי שיוּכל לעמוֹד על רגליו. כּאילוּ עד עכשיו היה עוֹמד על סוֹמכוֹת אוֹ מהלך, חלילה, על קבּים… מי ינהל את העסק אם יוֹשה יעמוֹד יוֹם אחד ויסע אף הוּא? פראדל אינה מוּכשרת לכך, ואם ימסרוּהוּ למנהל זר, הרי סוֹפם לבוֹא לידי פּשיטת־רגל, כּמוֹ שאירע לפלוֹני הסוֹחר… “הקיצוּר – כּתבה – כּוּלנוּ טוֹבעים בּביצה; מי קוֹדם ומי אחר־כּך, אבל על כּוּלנוּ נגזרה כּליה. לפחוֹת אתּה האחד תּינצל מבּיצה זוֹ; על־ידך, יוֹסיל, תּבוֹא ישוּעה לכוּלנוּ, אם יעזוֹר לך אלוֹהים לבוֹא אל המטרה שאליה אתּה וכוּלנוּ שוֹאפים. אבל מי יתּן ונוּכל לפסוֹח על השנים האחדוֹת המפרידוֹת בּינינוּ וּבין סוֹף מטרתך, ונזכּה לראוֹתך בּגדלוּתך, לכבוֹד וּלתפארת לכוּלנוּ, משען וּמבטח לאבּא ולדוֹדה לעת זקנתם”…

פראדל הטוֹבה! לא עלה כּלל על דעתּה כּמה בּוֹטים דבריה, כּמה כּאב היא גוֹרמת לוֹ בּהם.

על פּני תּכלת הצדף שבּפאתי האוֹפק התמתּחוּ רצוּעוֹת חוֹרוֹת כּשחם. כּאילוּ מטליוֹת צעיף קרוּע נגררוּ על גבּי הדיסקוּס הלוֹהט וּפספסוּהוּ; אחר־כּך נתחבּרוּ הפּסים, נתאחוּ הקרעים והיוּ לצעיף שחוֹר אחד שהאפיל על הכּל. ויהי חוֹשך.

יוֹסיל הסתּלק מן החלוֹן, החדר היה שטוּף חשיכה. לא הדליק נר ושכב על מיטתוֹ. שעה ארוּכּה שכב בּעינים פּתוּחוֹת. בּאוֹפק מהבהבוֹת לרגעים זהרוּריוֹת; דוֹמה כּאילוּ עוֹף של אש טוֹרפת שם בּכנפיה… וּבמוֹחוֹ טוֹרפים וּמתנפפים אוֹתם ההרהוּרים. כּל הזמן אוֹתם ההרהוּרים.

לא יכוֹל לשכּב בּמנוּחה. נזדקר בּבת־ראש וישב. זהרוּרית האירה לרגע בּאוֹר חורוּרי מרטיט את החדר, את הספרים המגוּבּבים עזוּבים על השוּלחן, ושוּב בּלעה החשיכה את הכּל. מה יהא בּסוֹפוֹ? כּלוּם ימשיך לחיוֹת כּמוֹ שהוּא חי עכשיו, בּבטלה, בּטיוּלים, כּמוֹ “פּריץ” הוֹלל? הרי לא על מנת כּן עזב את בּיתוֹ, והוֹציא מקוּפּת אביו עשׂרוֹת רוּבּלים! זלאטה שוֹתקת ואינה אוֹמרת לוֹ כּלוּם. אבל אשה חכמה זוֹ רוֹאה את הכּל, והזהירה אוֹתוֹ… אף אינה מקפּידה על שאינוֹ נוֹתן עוֹד את דעתּוֹ על ישׂראל’יק וּמזלזל בּשיעוּריו. כּנראה נתיאשה ממנוּ, וצוֹפה מראש את הסוֹף המר המצפּה לוֹ. בּעצם מה הוּא עוֹשׂה? הוּא מרדף צל, חלוֹם, בּבוּאת אוֹשר רחוֹק, לא־לוֹ, וּבין־כּך־וּבין־כּך את כּל חייו, את כּבוֹדוֹ, את עתידוֹ הוּא מעלה כּאן בּתּוֹהוּ! ואחר־כּך מה תּהא עליו?… שוּב טרפה שם בּשמים אוֹתה צפּוֹר־האש בּכנפיה ושוּב הציצוּ בּוֹ לרגע אחד ספריו ומחבּרוֹתיו. הציצוּ בּוֹ בּנזיפה ותרעוּמוֹת. כּמה עוֹשר רוּחני, כּמה שׂמחה ותקווֹת טוֹבוֹת הביאוּ לוֹ בּתּחילה הספרים הללוּ! אוֹתן שעוֹת של שכרוֹן־רוּח כּמעט נשתּכּחוּ מלבּוֹ, שכּן רחקוּ מאוֹד. ימי הבּחינוֹת בּגימנסיה ממשמשים וּבאים, והוּא עוֹמד לפניהם כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה…

סוֹף־סוֹף נרדם וחלם חלוֹם. יוֹם הבּחינוֹת אוֹ יוֹם מתּן התּעוּדוֹת – זה לא היה בּרוּר לוֹ. לפני שער הגימנסיה שבּקוֹבנה עוֹמדת שוּרה ארוּכּה של מרכּבוֹת רתוּמוֹת לסוּסים נהדרים, כּדרך האצילים הפּוֹלניים. ההוֹרים האצילים ועתירי־הנכסים התכּנסוּ בּאוּלם הגימנסיה לכבוֹד טקס מפוֹאר של מתּן תּעוּדוֹת. קאשינסקי הביא אוֹתוֹ בּמרכּבתּוֹ. הוּא יוֹשב בּאוּלם, בּתוֹך קהל ה“פּריצים” המפוֹארים, בּין הזקן ובין בּתּוֹ שישבוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ; כּ“שוּשבינים”, אמר בּלבּו ותמה מאוֹד. הרי בּעצם בּרוֹניה היא ארוּסתוֹ, וּמפני מה היא יוֹשבת לשׂמאלוֹ כּשוּשבינה? אבל פּתאוֹם נפלה עליו אימת־מות: ראה שבּא אל החג הגדוֹל הזה רק בּגרבּים לבד, את הנעלים שכח בּביתוֹ… הוּא מסתּיר את רגליו מתּחת לכּסא, כּדי שלא יראוּ בּחרפּתוֹ; אבל אין לשער את כּאב הבּוּשה ואימת השערוּריה לכשתּגיע שעתּוֹ לעמוֹד וּלהוֹפיע לעיני כּל חלוּץ נעלים… פּתאוֹם הוּא רוֹאה את עצמוֹ לא בּאוּלם הגימנסיה שבּקוֹבנה, אלא בּ“קלוֹיז של בּליוּמקה” שבּמינסק, בּשעת תּפילת שחרית של שבּת. כּל בּני בּיתוֹ וחבריו עוֹמדים סביבוֹ, הכּל מבּיטים אליו וסבר פּניהם עליזוֹת. הכּל שׂמחים בּוֹ וּמתיהרים בּוֹ. אבל הוּא עצוּב מאוֹד ועל לבּוֹ מוּעקה גדוֹלה. מפּני שהוּא מרגיש שבּכיסוֹ הפּנימי של מעילוֹ טמוּנה קרפּדה גדוֹלה, שרוֹחשת וזזה שם, והוּא אינוֹ יכוֹל להכניס את ידוֹ וּלהשליכה משם, מפּני שנפשוֹ גוֹעלת את השרץ הזה. יוֹדע הוּא שהשרץ נכנס אל כּיס מעילוֹ בּשעה שהשׂיגוֹ הגשם בּשׂדה… והוּא יוֹסיל, לא הרגיש בּוֹ כּלל. והוּא מזדעזע מגוֹעל־נפשוֹ, וּמתיירא מאוֹד שמא יצא השרץ לעיני כּל, והיה יוֹסיל לצחוֹק ולכלימה… מפּני שפּרצוּפה של הקרפּדה הוּא כּפני בּרוֹניה, שעשׂתה מעשׂה כּישוּף ונהפּכה בּמתכּוון לקרפּדה כּדי שתּוּכל להיוֹת עמוֹ תּמיד, שרוּיה בּכיסוֹ. וּבשעה שהוּא עוֹמד בּתוֹך קהל המתפּללים, יצתה הקרפּדה־בּרוֹניה מתּוֹך כּיסוֹ, ונכנסה אל מתּחת לכוּתּנתּוֹ, על מערוּמי גוּפוֹ: קרה, חלקה ולחה… רוֹצה הוּא לצעוֹק שיצילוּהוּ ממנה ויוֹציאוּה, – ואינוֹ יכוֹל; מרוֹב אימה ופחד אין קוֹלוֹ יוֹצא מתּוֹך גרוֹנוֹ, רוֹצה הוּא לרוּץ, לברוֹח, ואינוֹ יכוֹל, רגליו אינן זזוֹת ממקוֹמן. סוֹף־סוֹף אסף את כּל כּוֹחוֹתיו, הזדעזע… וניעוֹר.

ניעוֹר ומצא שהוּא שוֹכב מגוּלה, וקר לוֹ. מן החוּץ פּרצוּ דרך החלוֹן הפּתוּח מַשבי־רוּח חזקים יחד עם זלפי גשם, שהרוּח זרקתם לתוֹך החדר כּמוֹ חבילי זרדים. בּרקים הבריקוּ, והיה דוֹמה, עם כּל בּרק, שכּל שבעת הרקיעים נפתּחוּ בּבת־אחת; וּרעמים רעמוּ והתגלגלוּ מסוֹף השמים ועד סוֹפם, והיה דוֹמה עם כּל רעם שבּשמים נלחמים, הרים מתבּקעים, סלעים מתפּוֹצצים, ואבני בּליסטראוֹת מתפּזרוֹת וּמידרדרוֹת על גג הבּית… נזקר יוֹסיל מעל משכּבוֹ, רץ וסגר את החלוֹן ושוּב שכב.

לכתּחילה עצם את עיניו כּדי שלא יראה את הבּרקים, ואחר־כּך התכּנס כּוּלוֹ מתּחת לשׂמיכה, כּדי שלא ישמע את הרעמים. אבל מתּחת לשׂמיכה גדלה חמתוֹ, ולא היה לוֹ אויר לנשימה. הוֹציא את ראשוֹ ושכב בּמנוּחה בּעינים עצוּמוֹת. נזכּרוּ לוֹ קטעי חלוֹמוֹת וחייך לעצמוֹ על הבלוּתם ועל האימה שהעיקה על לבּוֹ. פּתאוֹם הגיעה לאזניו מתּוֹך החשיכה איזה קוֹל משוּנה, מעין יבבה. מי שהוּא מתחנן וּמבקש רחמים בּקוֹל חנוּק… רוֹעם רעם וּמשתּיק את הקוֹל, וּמיד לאחר מכּן שוּב נשמעוֹת אנחוֹת… יוֹסיל זקף את אזניו. מלים בּרוּרוֹת לא שמע. רק שמע בּבירוּר בּסמוּך, בּחוּץ אוֹ בּבּית, אדם קוֹבל, טוֹען, בּוֹכה וּמשדל, בּוֹכה וּמפייס. הקוֹל גוֹוע בּיבבה ותחנוּן, ואי־אפשר להבחין אם קוֹל אשה הוּא זה אוֹ קוֹל גבר, אם קוֹל נער אוֹ קוֹל זקן. דוֹמה שפּעם כּבר שמע מעין זה בּבּית הזה, כּבר שמע פּעם תּלוּנוֹת כּאלה בּלילה, אלא שאינוֹ זוֹכר אימתי והיכן. מה מעשׂה מסתּוֹרין זה?…

עמד. בּתּחילה היה בּדעתּוֹ לפתּוֹח את החלוֹן ולראוֹת אם לא בּחוּץ בּוֹכה אדם עזוּב ונענה. אבל בּחוּץ השתּוֹללה הסערה. האילנוֹת נבהלים וטרוּפים עוֹד הגבּירוּ את הרעש בּהמית־בּהלה. הגשם טפח על הזגוּגוֹת כּזוֹרק עליהן חפני חצץ… נמלך וּפתח את הדלת על־יד על־יד. הקוֹל נשמע כּאן בּרוּר יוֹתר, מקרוֹב מקרוֹב. יצא אל הפּרוֹזדוֹר. הקוֹל יצא מחדרוֹ של ר' בֹר. פּתאוֹם נזכּר שר' בּר עוֹרך תּיקוּן־חצוֹת. דלת חדרוֹ נפתּחה, כּנראה, על־ידי הרוּח ונשארה פּתוּחה. אוֹר קלוּש בּקע משם. יוֹסיל נתקרב אל הפּתח בּפסיעוֹת חשאיוֹת בּתוֹך הצל, עמד לפני הפּתח הפּתוּח והציץ בּפנים.

אצל המזוּזה ישוּבה על שרפרף נמוּך דמוּת־אדם שחוֹחה, הראש שקוּע בּין הבּרכּים והעינים מחבּקוֹת בּקרקע, כּוּלה עטוּפה בטלית גדוֹלה, ששוּליה שטוּחים מסביב על הקרקע, וציצית אחת נמלטה אל הפּרוֹזדוֹר להסתּכּל בּחוֹשך… כּפקעת גדוֹלה צנוּף גוּף כּפוּף זה, וצל שחוֹר נמשך וּמתפּשט ממנוּ כּשלוּלית דיוֹ גדוֹלה. על שידה דלוּק נר חלב קטן בּתוֹך פּמוֹט, והחלב מתמסמס ומשתּפּך סביבוֹ על הפּמוֹט ועל השידה, והיה הנר אף הוּא דוֹמה לדמוּת אדם יוֹשב כּפוּף, עטוּף בּטלית רחבה, ומן הראש בּוֹקעת ועוֹלה שלהבת דקה, השוֹאפת כּלפּי מעלה…

הדמוּת שעל גבּי הקרקע מתיפּחת ומיבּבת, וּפעמים, מרוֹב התרגשוּת טוֹפחת בּידיה על האדמה… והנר הקטן אף הוּא בּוֹכה, זוֹלג דמעוֹתיו וּמתמוֹגג…

… בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלַתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים…

… הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ, עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח, תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ?..

,,, זְכוֹר, ה', מֶה הָיָה לָנוּ? הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ? נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמוֹתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת…

… אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, תַּרְקִיעִי עִמּוֹ לַשִׁחָקִים? – אָנֹכִי חָטָאתִי וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים…

… יְחִידָה רַעְיָה אֲזָי הָיִיתִי וּכְבוֹד עֶלְיוֹן אֲנִי נְקרֵאתִי – וְעַתָּה לְתַחְתִּיּוֹת יָרַדְתִּי, וְדוֹדִי וְרֵעִי לָרוּם עָלָה… יַחַד יוֹדְעַי, בְּתוּלוֹתַי וְרֵעוֹתַי, בְּכוּ עִמִּי כִּי רַבּוֹת אַנְחוֹתַי! אֵין נוֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי. כִּי דוֹדִי מֶנִּי נָסַע וְנִגְלָה… הָיִיתִי כְּכַלָּה בְּתוֹךְ אַפִּרְיוֹן, וַעֲנַן יוֹמָם עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן – הֻשְלַכְתִּי לַחוּץ כְּעָנִי וְאֶבְיוֹן. בְּגָדַי לָקַח צָר, וַאֲנִי אֻמְלָלָה…

במרוֹם מנפנפים שוּלי פּרגוּדים, וּברקים מאירים את השמים עד למצוּלוֹתיהם. רגעים מתמלא גם החדר אוֹר־רפאים מרעיד; נראים בּכל מקוֹם ספרים פּתוּחים וּמרעידים בּדפּיהם הלבנים כּבעלי־חיים נבעתים וּכבוּשי־מסתּוֹרין… רעמים מן השמים משיבים בּזעם מה־שהוּא לא מוּבן על הטענוֹת והתּאניוֹת שנשמעוֹת על יד הפּתח והמזוּזה… לרגע נדהם האדם ושוֹמע. אך אינוֹ נרגע. מיד לאחר זעם הרעם, הוּא שוּב חוֹזר וקוֹבל, בּוֹכה וּפוֹצר:

… ה' שׁוּב מֵחֲרוֹן אַּפְּךָ וַחֲמָתֶךָ. וּזְכוֹר דְבַר נְבוּאָתֶךָ לְבַשֵּׂר נָא לַעֲדָתֶךָ: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת…

יוֹסיל צמרמוֹרת עברה על גוּפוֹ. לא חש בּצינה שליפּפתּוּ. אימת תּעלוּמה ירדה עליו מפּני הויכּוּח הזה בּין האדם וּבין אלוֹהיו.

בּחשאי־חשאין חזר אל חדרוֹ, התנפּל על מיטתוֹ שהספּיקה להצטנן, התכּסה בּשׂמיכה ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת.

פּתאוֹם, כּמוֹ לאוֹר בּרק, ראה לפניו בּאוֹר מסתּוֹרין כּל גוֹרלה של כּנסת ישׂראל, נתגלוּ לפניו בּכל השׂגב שבּהם הדין־והדברים הנצחיים שבּין האוּמה ובין אלוֹהים.

למחרת בּבּוֹקר ניעוֹר יוֹסיל מרעש ציוּצם של הצפּרים בּחוּץ. עדיין היה ראשוֹ כּבד עליו, אבל החמה, ששלחה לפניה אוֹרוֹת אדמדמים־ענוּגים לבשׂר את זריחתה, החמה הזאת כּאילוּ עוֹלה גם בּתוֹכוֹ; כּאילוּ נבזקה בּכל גוּפוֹ ורחצה אוֹתוֹ מבּפנים מכּל פּסוֹלת, הדיחה את נפשוֹ מכּל חלוּדה וזוּמית. כּמוֹ לאחר החלטה תּקיפה וּמכרעת, קפץ מעל מיטתוֹ משוּפּע בּכוֹחוֹת רעננים, התלבּש, התרחץ בּזריזוּת וּפתח את החלוֹן. בּחוּץ היה הכּל מרוּחץ וּמחוּדש. בּשׂדה עוד טיילוּ אדים לבנבנים, אבל האויר היה מקוּטר ריחוֹת חריפים. הכּל זרח, נצנץ וחייך חיוּך של שׂמחה; בּעליזוּת זרמוּ פּלגי המים והשלוּליוֹת המַורידוֹת לאוֹר הזריחה, וּברוָזים זריזים וּמקדימים ואנקוֹרים פּזיזים כּבר היוּ משכשכים בּמים. וּמקהלוֹת מקהלוֹת צפּרים הרעישוּ את האויר בּציוּץ שאינוֹ פּוֹסק. יוֹסיל ירד למטה לאכוֹל פּת שחרית שלוֹ, למצוֹא את ישׂראל’יק ולצאת עמוֹ לטיוּל, וּלמפרע כּבר נהנה מטיוּל זה עם הילד, לאחר הפסקה ממוּשכת. חדר־האוֹכל היה עדיין שרוּי בּדמדוּמי שחרית. ישב והמתּין בּקוֹצר־רוּח לאוֹכל שיגישוּ לוֹ; וּבינתים תּפף לוֹ בּאצבּעוֹתיו על גבּי השוּלחן ותלה עיניו בּמראה הוויניציאנית עם האוֹפק והיער המזהירים מתּוֹכה בּזוֹהר אדמדם־ורוֹד של הזריחה. סוֹף־סוֹף הביאוּ לפניו פּת־שחרית, אבל אכל אוֹתה בּלא תּיאבוֹן ונתנה בּפיו טעם לפגם. “מסתּמא, עדיין לא פּג חוּמי, אמר לעצמוֹ, אבל אין בּכך כּלוּם…” ויצא אל החוּץ. את ישׂראל’יק לא מצא בּשוּם מקוֹם. הצטער על כּך מאוֹד. מסתמא הוּא מלקט בּיער בּיצי צפּרים. הלך יוֹסיל אל היער. כּאן היוּ שרוּיוֹת עדיין אפילה ורטיבוּת. העלים דלפוּ מים. אבל אילך ואילך כּבר בּקעוּ לכאן קוי החמה הראשוֹנים וזחלוּ על גזעי האילנוֹת כּבהרוֹת ורוּדוֹת. היה בּדעתּוֹ לחזוֹר לאחר שהיה הוֹלך ומהלך שם כּעשׂרה רגעים. פּתאוֹם הבהיקה לעיניו מרחוֹק זווית אחת שהיתה, כּמדוּמה לוֹ, מוּארת בּיוֹתר. הפליג עוֹד בּין העצים על מנת להגיע אל אוֹתוֹ מקוֹם המוּאר בּיוֹתר, שמא ימצא שם את הילד,שמאוֹד השתּוֹקק לראוֹתוֹ הבּוֹקר.

הגיע אל קרחת־יער קטנה עשׂוּיה חצי־גוֹרן עגוּלה, שמרוּחה המזרחית עמדוּ אשוּחים ענקיים, ומבּיניהם היתה נראית שׂדה מוֹריקה של תּפּוחי־אדמה, וּמיד הכּיר שכּבר נקלע כּאן פּעם אחת. הכּיר את העשׂב הירוֹק והרך כּמשי, ועליו חרוּזוֹת מרגליוֹת חיורוֹת ואבני־חן מגוּוָנוֹת… עמד מלא פּליאה על הדוּמיה השרוּיה כּאן. אוֹר־החמה הורוֹד־אדמדם התחלק על גזעי האשוּחים אדוּמי־הקליפּה והדליקם כּנרוֹת בּבית־מקדש, בּעוֹד שמאחריהם נשקפה אפלוּלית היער… נזכּר שגם אז דמה עליו המקוֹם כּמקדש, כּהיכל עזוּב. נשא יוֹסיל את עיניו סביב, וּפתאוֹם נרתּע לאחוֹריו. בּין האשוּחים, כּלפּי המזרח, עמד ר' בּר עטוּף בּטליתוֹ וּבתפיליו, והתפּלל. רוּח קלה היתה מנפנפת בּטליתוֹ וציציוֹתיו, וּזקנוֹ הלבן, שהיה אף הוּא מתנפנף וּמרתּית כּלשהוּ בּרוּח, נצנץ והבהיק כּנגד זריחת־החמה כּלהבה לבנה מגוּונת בּגוֹן הורוֹד… כּוּלוֹ היה מרעיד בּדממה, וזוֹרח מתּוֹכוֹ בּאוֹר של קדוּשה וּדביקוּת בּבּוֹרא…

כּאילוּ לא התפּלש אדם זה אמש בּעפר, סחוּף ודווּי, בּוֹכה וּמתענה מפּני יד ה' שהשיבתּוּ עד דכּא. כּלוּם כּבר השלים ר' בּר עם קוֹנוֹ ותקוה חדשה זקפה את נפשוֹ הכּפוּפה? “בּערב ילין בּכי ולבּוֹקר רינה”…

מיהר והפליג מאוֹתוֹ מקוֹם, עד שיצא אל השביל שבּין היער וּבין שׂדה תּפּוּחי־האדמה, וחזר בּוֹ אל הבּית. היוֹם, אמר בּלבּוֹ, מחוּיב הוּא לילך עם ר' בּר אל ה“מנין”…

בּחצר שמאחוֹרי הבּית ראה את ישׂראל’יק עוֹמד לבדוֹ וחוֹבט בּשבט ארוֹך ודק על שלוּלית, מתּיז מים ונהנה לראוֹת את גווני החמה הזוֹרחים מתּוֹכם. הילד ראה את יוֹסיל הוֹלך וּמתקרב אליו ועשׂה עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה.

– בּוֹקר טוֹב לך, ישׂראל’יק! מה אתּה עוֹשׂה?

הילד המשיך לשבּוֹט את המים ושתק.

– הלכתּי בּיער – המשיך יוֹסיל – סבוּר הייתי שאמצאך שם. ותמהתּי שלא מצאתיך בּשוּם מקוֹם.

שוּב שתיקה.

– מפּני מה שוֹתק אתּה ואינך משיב לי דבר?

הילד השפּיל ראשוֹ, כּבש עיניו בּקרקע. רק גביניו נצטמצמוּ, ושתק.

– תּן עיניך בּי. כּלוּם יש בּלבּך עלי? – סמך יוֹסיל בּאצבּעוֹתיו את סנטרו של הילד והגבּיה את ראשוֹ כּדי לראוֹת את פּניו. הפּעם לא החזיר הילד ממנוּ את פּניו ולא השמיט את סנטרוֹ מאצבּעוֹתיו. רק הסתּכּל בּוֹ בּמבּט שוֹאל וּמחכּה.

– אתּה יוֹדע, ישׂראל’יק, היוֹם יוֹם נאה יהיה, ונוּכל לטייל. זה מזמן לא טיילנוּ יחד… אתּה יוֹדע, טרוּד הייתי כּל הימים האלה ולא יכוֹלתּי… לא היה לי פּנאי. מעתּה כּבר נוּכל לטייל. בּכל יוֹם…

יוֹסיל נתמה לראוֹת שהילד שיקע את ראשוֹ בּין כּתפיו שרעדוּ מבּכי עצוּר, כּמוֹ שעשׂה כּבר פּעם אז כּשנדרס הכּלבלב על־ידי יוֹסיל.

– מה לך, ילדי, מה לך? – חשש שמא שוּב עשׂה מעשׂה רע שלא־מדעת.

תּחת להשיב לוֹ, עוֹד הגבּיר את בּכיוֹ.

– טפּשוֹן! למה תּבכּה? – בּידוֹ החליק את ראשוֹ – כּל הבּוֹקר בּיקשתּיך. סבוּר הייתי שהלכתּ לבקש בּיער בּיצי צפּרים… בּוַדאי כּבר הספּקתּ לצבּוֹר הרבּה בּיצים, המוֹן!

– הן… – אמר לבסוֹף הילד בּבכי – אבל הבּיצים נשבּרוּ לי… כּמעט כּל הבּיצים…

זה לא היה אמת. אבל ישׂראל’יק שׂמח למצוא עילה הוֹגנת לבכיוֹ.

– אין בּכך כּלוּם… – שידל אוֹתוֹ יוֹסיל – תּמצא חדשוֹת. מהיוֹם ואילך נלמד בּשקידה. אפשר שנתחיל בּספר חדש, בּישעיה! זה ספר קשה. אפילוּ גדוֹלים מתקשים בּוֹ… יוֹדע אתּה מי היה ישעיה?

– ויוֹרגיס הביא לי חכּה חדשה. רוֹצה אתּה לראוֹת? – שאל ישׂראל’יק והפך אליו את פּניו השׂוֹחקוֹת, המפוּיסוֹת והשטוּפוֹת עדיין בּדמעוֹת.

– לא עכשיו, לא עכשיו… עלי עוֹד לכתּוֹב מכתּב הבּיתה. אחר השיעוּר שלנוּ תּראה לי. אל תּשכּח לבוֹא בּעשׂר בּדיוּק.

– הרי בּעשׂר אתּה הוֹלך אל ה“פּאניטש” (בּן הפּריץ), לא?

– לא… היוֹם אין אני בּקו־הבּריאוּת… תּדייק, ישׂראל’יקל, לבוֹא בּעשר.

משעלה יוֹסיל אל חדרוֹ, סידר מחדש את ספריו וּמחבּרוֹתיו, כּאילוּ עבר זה עתּה אל דירה חדשה… מתּחילה היה בּדעתּו לכתּוֹב מכתּב הביתּה, לענוֹת על המכתּבים האחרוֹנים שקיבּל משם וּטעוּנים עדיין תּשוּבה. אבל היוֹם הוּא מתפּעם יוֹתר מדי וראשוֹ כּבד עליו; מוּטב שימתּין עד שישתּכּך לבּוֹ…

ניצנץ בּוֹ פּתאוֹם זכר ר' זוּסיל, נזכּרוּ לוֹ דבריו בּשעת פּרידתם… בּלא שיקוּל־דעת ירד למטה אל חדר־האוֹכל, הוֹציא מארוֹן־הספרים מבּין ספרי הש"ס, גמרא אחת, בּלא כּל בּחירה, וחזר למעלה אל חדרוֹ. למה עשׂה זאת? אינוֹ יוֹדע בּבירוּר. אמר לעצמוֹ: סוֹף־סוֹף לא מעט עסקתּי בּזאת… נראה אם לא שכחתּי את תּלמוּדי… זוֹ היתה מסכת “פּסחים”, והתחיל למעיין בּה.

– “אמר חזקיה: מניין לחמץ בּפסח שאסוּר בּהנאה? שנאמר: “לא יאכל חמץ” – לא יהא בּוֹ היתּר אכילה, טעמא דכתב רחמנא "לא יאכל חמץ”… סטאש הוּבל עכשיו בּכוּרסתוֹ אל הטרקלין. בּרוֹניה יוֹשבת שם עם מסכת־הרקמה… מה טוֹב שהחליט פּתאוֹם וּבבת־אחת שלא לילך לשם… טוֹב מאוֹד! שאם לא כּן, הריהוּ אבוּד… כּן. היכן הוּא עוֹמד? “טעמא דכתב רחמנא “לא יאכל חמץ”. הא לא כּתב “לא יאכל”, הוָה אמינא איסוּר אכילה מַשמע; איסוּר הנאה לא מַשמע. ופליגא דרבּי אבּהוּ. דאמר ר' אבּהוּ”…

בּעצם הרי הסוּגיה הזאת ידוּעה לוֹ. מה בּצע בּלימוּד דבר שהוּא כּבר יוֹדע אוֹתוֹ? וּמאידך גיסא – מה בּצע אם יתחיל בּסוּגיה חדשה שעדיין אינה ידוּעה לוֹ? מה תּוֹעלת לוֹ בּכל לימוּד זה של גמרא בּכלל? סוֹף־סוֹף כּמה רחוֹק ממנוּ כּל הענין הזה, וכמה הוּא תּפל! ואף־על־פּי־כן המשיך לעיין… בּוַדאי אין סוּגיה זוֹ דוֹמה לפרק בּפילוֹסוֹפיה אוֹ בּחימיה. הגמרא היא רק חוּליה בּשרשרת, והשרשרת היא העיקר, היא הכּל, היא החיים. משוּנה הוּא עיקר זה! משוּנים החיים הללוּ… אבל היהוּדי רוֹאה בּה חוֹבה. לא כּל חוֹבה יש בּה תּוֹעלת מנה וּבה וכל־שכּן שאין בּה תּוֹעלת פּרטית… דרך החוֹבה היא תּמיד קשה, חמוּרה ועגוּמה לגבּי מי שאינוֹ מבין. אף יוֹסיל אינוֹ מבין. בּהשׂכּלה, בּמדע יש לפחוֹת תּענוּג לנפש. וכאן מה?… התּענוג בּכלל אינוֹ בּן־קיים, תּענוּג הוֹלך ותענוּג בּא, והחוֹבה לעוֹלם עוֹמדת… ודאי! דרכיה אינם דרכי נוֹעם. מי שאין בּוֹ כּוֹח להקריב קרבּנוֹת, אל ילך בּהן… כּן… כּן… היכן עמדנוּ? “דאמר ר' אבּהוּ: כּל מקוֹם שנאמר: “לא יאכל”, “לא תאכל”, “לא תאכלוּ” – אחד איסוּר אכילה ואחד איסוּר הנאה מַשמע, עד שיפרט לך הכּתוּב כּדרך שפּרט לך בּנבילה”… מה עשׂה? דחה את דבוֹרה, בּגד בּחנה… וכל־שכּן בּרוֹניה שהיא אדם מוּקצה ומוּפלג ממנוּ. בּבואת מה־שהוּא נהדר וּמוּפלא שנצנצה לוֹ ממרחק זר, כּרמז מגרה וּמדיח… אמת… יש שגם על חלוֹם נאה חבל מאוֹד; חבל, חבל להקיץ ממנוּ… אבל אין בּכך כּלוּם! איך אמר לוֹ פּעם ר' בּר? “מי שהגוּף חביב עליו מנפשוֹ, ידאג לגוּפוֹ; וּמי שנפשוֹ חביבה עליו מגוּפוֹ, ידאג לנפשוֹ”… כּן… “לא תּאכלוּ כּל נבילה. לגר אשר בּשעריך תּתּננה ואכלה, אוֹ מכוֹר לנכרי”…

נפשוֹ היתה עגוּמה עליו מאוֹד. כּדי להתגבּר על עגמת נפשוֹ וּכדי להחזיק בּקצות השקלא־וטריא שהיה ניתּק בּכל רגע, התחיל מנענע את גוּפוֹ, קוֹרא בּקוֹל וּמזמר את דברי ר' מאיר, ר' יהוּדה וכל המשתּתּפים בּפלוּגתא זוֹ, מזמר בּהתלהבוּת וּבניגוּן המקוּבּל על לוֹמדי תּוֹרה. אבל הוּא לא הרגיש, שמעט מעט הלך ניגוּן גמרא זה ונתחלף לוֹ, נתגלגל בּנהי האהבה והגעגוּעים של “ליד” שוּבֶּרטי…

סוֹף־סוֹף סגר את הגמרא בּרעש ודחה אוֹתה ממנוּ בּנפש קניטה.

הקישוּ על הדלת. ישׂראל’יק בּא אל השיעוּר.

לאחר פּת־הצהרים נכנס יוֹסיל אצל ר' בּר וּמצאוֹ שקוּע בּספר. הזקן השיב לוֹ שלוֹם בּריטוּן וּבתנוּדת־ראש, והחוה לוֹ בּידוֹ על כּסא, רמז שהוּא מוּזמן לישב; ואילוּ את עיניו לא הגבּיה מעל ספרוֹ. לא פּסק ממשנתוֹ וּכמוֹ קוֹדם המשיך לנענע את מחצית גוּפוֹ פּנים ואחוֹר; פּעמים היה נוֹטל את זקנוֹ לתוֹך חפנוֹ וּמקרבוֹ אל פּיו אוֹ אל חטמוֹ, ורוֹטן איזה ניגוּן, מתּוֹך עיוּן רב. כּך נמשך הדבר רגעים אחדים. ויוֹסיל ישב והמתּין. נראה שר' בּר עוֹמד באמצע ענין חמוּר שקשה לוֹ להלמוֹ. לבסוֹף נשען בּגבּו על גב־הכּסא, פּרשׂ על הספר את מטפּחת־האף האדוּמה והגדוֹלה, וּפנה אל יוֹסיל:

– מה שלוֹם כּבוֹדוֹ? לא ראיתי את כּבוֹדוֹ הרבּה זמן.

– טרוּד הייתי כּל הימים האלה… – גמגם יוֹסיל – אני נצטערתּי מאוֹד, ר' בּר, שלא הלכתּי עמוֹ אל ה“מנין” להתפּלל “מנחה”, כּמוֹ שנדבּרנוּ. מתּוֹך היסח־הדעת נשתּהיתי אז יוֹתר מדי בּשׂדה, הרחק מן הבּית… לא היה סיפּק בּידי לחזוֹר ומאז ואילך, הרי כּבוֹדוֹ יוֹדע… כּיון דאידחי – אידחי… אני מקוה, ר' בּר, שלא יעלה לי את שכחתי לזדוֹן…

– תּמיד כּבוֹדוֹ שוֹקד על הלימוּדיוּת… תּמיד הוּא שוֹקד על הלימוּדיוּת, הן… – העיר הזקן במנוּחה.

דוֹמה היה שאף הזקן הסיח דעתּוֹ מן הענין הזה. ואם תּמצא לוֹמר אף עתּה אינוֹ יוֹדע בּבירוּר על מה הוּא מתנצל. עיניו הכּחוּלוֹת של הזקן, המעוּלפוֹת דוֹק של הזיה, משוֹטטוֹת בּאויר, ומחשבתּוֹ עדיין כּבוּשה בּין דפּי הספר המכוּסים מטפּחת אדוּמה.

– ואילוּ היוֹם – אמר יוֹסיל – יש בּדעתּי לילך עמוֹ אל ר' זלמן הטוֹחן וּלהתפּלל שם “מנחה”… אם לא תּסרבוּ לצרפני…

– בּלא נדר, בּלא נדר… אדרבּה. אם מקוּבּל על כּבוֹדוֹ להפסיק ממשנתוֹ, כן…

– רוֹאה אני בּוֹ, ר' בּר, שאין דעתּוֹ נוֹחה מהלימוּדיוּת שלי.

ר' בּר שוּב התנוֹעע כּלשהוּ בּמחצית גוּפוֹ, כּשהוּא מריח את שבּוֹלת זקנוֹ שבּתוֹך אגרוֹפוֹ, ונוֹתן מתּוֹך כּך את עיניו בּיוֹסיל. הוּא שתק.

– לפי שעה – המשיך יוֹסיל – חכמת הרפוּאה רחוֹקה עדיין ממני. החכמוֹת חביבוֹת עלי כּשהן לעצמן. בּחינת תּוֹרה לשמה. אף חכמינוּ ז“ל עסקוּ בּחכמוֹת שהיוּ ידוּעוֹת בּזמנם. והרמבּ”ם שפילוֹסוֹף גדוֹל היה…

חיוּך משוּנה הוֹפיע על פּניו הקפוּאים של ר' בּר.

– הרמבּ“ם… – ריטן יוֹתר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ – לא בּזכוּתוֹ של “מוֹרה הנבוּכים” זכה לגדוּלה, אלא בּזכוּת ה”יד החזקה“… בּזכוּת ה”יד החזקה", הן…

– ואף־על־פּי־כן לא היה מחַסד את חכמי אוּמוֹת העוֹלם ולא היה מזלזל בּחכמוֹת חיצוֹניוֹת…

הרתּיע ר' בּר על כּסאוֹ, שאף לתוֹך חטמוֹ מלוֹא קמיצת טאבּאק, הניח את ידוֹ על הספר הפּתוּח כּמתכּוון להגן עליו, ואמר:

– הרמבּ"ם שהיה בּן־בּית בּפלטין של המלך, מוּתּר היה לוֹ לטייל גם בּפּרדס. ואילוּ לאדם מן החוּץ אסוּרה הכּניסה לשם. אסוּרה הכּניסה לשם, הן…

נזכּר יוֹסיל שבּדמוּת זוֹ של בּית־המלך השתּמש הרמבּ“ם בּ”מוֹרה הנבוּכים" שלוֹ. ודבר זה קירר את רוּחוֹ, וּבבת־צחוֹק של פּיוּס שאל:

– ואף בּהצצה אסוּר לוֹ?

– בּן זוֹמא הציץ ונפגע. הכּל תּלוּי מהיכן בּא אדם. מהיכן בא אדם, הן… אינוֹ דוֹמה מי שיוצא מבּית־המלך למי שבּא מן החוּץ.

– דהיינוּ?

– מי שזכה להיוֹת עם המלך בּתוֹך הבּית – הוֹסיף ר' בּר להשתּמש בּדמוּת זוֹ מ“מוֹרה־הנבוּכים” – יוֹדע את הדרך האמיתּית שנכנסים בּה אל הפּרדס. הדרך האמתּית, הן… האחת והיחידה. ואילו הבּא מן החוּץ מבקש ליכּנס בּהרבּה דרכים, פּעם בּזוֹ וּפעם בּזוֹ, והסוֹף בּכוּלם הוּא תּוֹעה. בּכוּלם הוּא תּוֹעה, הן…

– מה שהבּריוֹת יוֹדעים בּימינוּ בּתכוּנה, למשל, אוֹ בּחכמוֹת טבעיוֹת, לא ידעוּ אריסטוֹ והרמבּ"ם…

– ואף־על־פּי־כן תּוֹעים… אוֹ כּיצד אמר הרמבּ"ם? “אחוֹריהם אל בּית המלך, וּמגמת פּניהם לדרך אחרת”… לא, מחילה מכּבוֹדוֹ! כּבוֹדוֹ לא ירד לסוֹף דעתּי. המאמין לוֹ יש דרך אחת ויחידה, וּלפיכך אינוֹ תּוֹעה. אינוֹ יכוֹל לתעוֹת. על־ידי הקדוּשה מגיע אדם אל יסוֹדוֹ של העוֹלם… אל יסוֹדוֹ של העוֹלם, הן… ואילוּ החכמים שלכם מגששים כּעיורים, סחוֹר סחוֹר, ואת העיקר, את התּוֹך, את יסוֹדוֹ של עוֹלם, הנוֹשא את הכּל, אינם מכּירים. אינם מכּירים, הן…

– החוֹקרים בּימינוּ – ניסה יוֹסיל להסבּיר – נמנעים מלחקוֹר בּמוּפלא מהם. הם חוֹקרים רק בּמה שיד השׂכל מגעת לשם.

– טי־טי־טי!… – קרא הזקן בּנענוּע ראש – השׂכל! פּס־פּס־פּס… מלתא זוּטרתא, שׂכלוֹ של אדם! אַי־אַי־אַי!… – הזקן לגלג בּעוָיוֹת מצחיקוֹת של תּינוֹק.

– את השׂכל נתן בּנוּ הבּוֹרא. אסוּר לזלזל בּמתּת אלוֹהים – העיר יוֹסיל בּגיחוּך כּבוּש.

– מי נוֹהג בּה זלזוּל? אתּם! אם יתּן לך אדם מתּנה שרשרת זהב, כּלוּם תּהא משים אוֹתה קוֹלר לצוארוֹ של כּלב? כּלוּם לא יהא בּזה משוּם עלבּוֹן לנוֹתן המתּנה? מי המזלזל בּה, אנוּ שאוֹמרים “ראשית דעת יראת ה'”, אוֹ אוֹתם החכמים שמשׂימים את הדעת כּלי תּשמיש ליהירוּת של הבל, לדברים שבּשטוּיוֹת? הן, לדברים שבּשטוּיוֹת… דוֹק ותמצא שכּל מה שהחכמים שלכם עתידים לחדש הריהוּ כּגוֹן זה שמחדש שהאש עוֹלה למעלה והאבן נוֹפלת למטה; אוֹ מפּני מה עוֹלה האש ונוֹפלת האבן. קוֹרעים את הטלית וּמטליאים אוֹתה. בּעצמם קוֹרעים וּבעצמם מטליאים. – עד שהם מניחים טלאי בּמקוֹם אחד, הריהי נקרעת בּידם בּמקוֹם אחר… השׂכל!… חייכם שבּמימרה אחת של חז"ל יש יוֹתר אמת וחכמה משיש בּכל ספרי החוֹקרים. ר' שמעוֹן בּן יהוֹצדק שאל לר' שמוּאל בּר נחמן: מהיכן נבראה האוֹרה? אמר לוֹ: נתעטף הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּטלית לבנה והבהיק זיו הדרוֹ מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… כּך אוֹמר המדרש. ואַתּם לוֹמדים פיסיקה, לוֹמדים ולוֹמדים ולוֹמדים… ואל דעתּוֹ של ר' שמוּאל בּר נחמן לא הגעתּם… לא הגעתּם, הן!

זקן זה שכּוּלוֹ שלוָה וּדבריו בּנחת נשמעים, ודעתּוֹ מוּפלגת, מה היה לוֹ שיצא מגדרוֹ והוּא מדבּר בּלב רחוּש, מריח בּכל רגע מן הטאבּאק, וכפּו עם קוּפסת־הטאבּאק מרעידה ומתוֹפפת על גבּי הממחטה הפּרוּשה על הספר?

– כּללוֹ של דבר – המשיך ר' בּר – אדם שיש בּוֹ אמוּנה בּאלהים חיים, הוּא יוֹדע למה נברא העוֹלם… ולמה נברא הוּא עצמוֹ, הן, וּמה תּכלית קיוּמוֹ… ומה תּכלית קיוּמוֹ, הן… ואילוּ מי שאין בּוֹ אמוּנה זוֹ, הרי לגבּי דידוֹ כּל הבּריאה אינה אלא מוֹרה־שעוֹת בּלא לוּח־השעוֹת, בּלא מחוֹגים. הן בּלא לוּח־שעוֹת, בּלא מחוֹגים… למה הוּא בּא לעוֹלם? הן, מה טעם לקיוּמוֹ? הן…

בּחוּץ זה כּבר נתמסמסוּ האדים הלבנים. החמה בּשמים הטהוֹרים שוֹפעת הרבּה חוֹם. צפּרים טרוּדוֹת ועסקניוֹת קוֹשטוֹת כּחצים בּאויר, מתּוֹך ציוּץ שאינוֹ פּוֹסק. אחת, פּזיזה ונבהלה בּיוֹתר, פּרצה דרך טיסה אל החדר; אבל מיד עמדה על טעוּתה ונזדרזה להתמלט מכּלוּב גדוֹל ואפל זה שנפלה לתוֹכוֹ מתּוֹך קלוּת־דעת. אחריה פּרצה צרעה לתוֹך החדר בּזמזוּם של כּוֹבד־ראש, עגה עוּגוֹת בּאוירוֹ של החדר, וּבזמזוּם התחבּטה מפּעם לפעם אל התּקרה. יוֹסיל עקב אחר הצרעה וּמתּוֹך כּך נתלוּ עיניו בּריבּוּע שאינוֹ מסוּיד שמעל למשקוֹף, זכר לחוּרבּן; רבּוּע של צללי־אוֹר פּוֹזזים, קמטים זעירים ודקים של מי זהב מרטטים… יכוֹל שזוֹהי בּבוּאת הניימאן הנראה מרחוֹק, ואפשר שבּבוּאתם של מי שלוּלית היא, שבּסמוּך אל הבּית. לא יכוֹל יוֹסיל להעביר את עיניו מצללי־אוֹר אלה המרטטים על גבּי הכּתם הכּהה של אבל־החוּרבּן.

ר' בּר כּבר העביר את המטפּחת האדוּמה מעל הדפּים, קיפּלה והניחה בּכיסוֹ ועיניו כּבר כּבוּשוֹת בּספר. עמד יוֹסיל ונפטר ממנוּ מתּוֹך ברכה חטוּפה.

לפני מנחה ירדוּ ר' בּר ויוֹסיל אל “מנין” בּעלי־המוּסר של ר' זלמן הטוֹחן, דרך מדרוֹנה של חוֹרשת האשוּחים. השלכת היתה רטוּבה מהגשם של אמש וחלקלקה, וּשניהם היוּ נאחזים, דרך הליכתם, בּסדני האילנוֹת כּדי שלא יתחלקוּ ולא ירוּצוּ הרגלים מאליהן בּשיפּוּע למטה. החוֹרשה היתה מלאה ציוּץ של צפּרים שזימרוּ בּדביקוּת וּבחדוָה. אזני יוֹסיל התחילוּ מבחינוֹת בּאיזה רעש מתמיד ואטוּם, כּמגיע מרחוֹק, כּיוֹצא מתּחת לאדמה. כּמדוּמה לוֹ שרעש זה מלווה אוֹתם כּל הדרך. הפסיק את שתיקתם הממוּשכת ושאל:

– רעש זה מה הוּא?

– איזה רעש? – תּמה ר' בּר.

– כּלוּם אינוֹ שוֹמע? ישמע נא מר…

– הרי זה קוֹל הטחנה הסמוּכה – הסבּיר ר' בּר, לאחר שזקף רגע את אזניו.

– אלמלי היה הדבר בּרשוּתי, הייתי יוֹשב כּאן כּל הימים; לא הייתי הולך מכּאן עוֹלמית.

– ואני אלך, בּלא נדר! – קרא ר' בּר כּממשיך בּקוֹל את הרהוּריו – ואני אלך מּכאן, בּלא נדר, עם ירצה השם.

– זכוּרני שזלאטה אמרה לי פּעם שיש בּרצוֹנוֹ של כּבוֹדוֹ לעקוֹר מכּאן. למה? הרי כּאן בּכּפר יוֹשב כּבוֹדוֹ בשלוָה, עוֹסק בּתוֹרה וּבמצווֹת, פּטוּר מטרדוֹת העוֹלם, וקוֹנה עוֹלמוֹ בּזה וּבבּא.

– מה אני עוֹשׂה לקנוֹת עוֹלמי? זלאטה טוֹרחת ואני זוֹכה מן ההפקר. וּבבּא – מתיירא אני מאוֹד מבּוֹשת הפּנים שתּהיה לי שם. מתיירא מאוֹד, הן… חוֹששני שבּעוֹלם האמת יעמידוּ לפני יהוּדים מעוּרטלים ממעשׂים, מפּני שבּחייהם לא היה אדם שיעוֹררם לתשוּבה; בּעלי־בּתּים עשירים שהיוּ מלינים שׂכר שׂכיר, מדבּרים לשוֹן הרע, רכילוּת וּמנבּלים את פּיהם בּדיבּוּרים מגוּנים, מפּני שהבּריוֹת היוּ נוֹהגים בּהם משׂוֹא־פּנים ולא גינוּ אוֹתם על כּך, לא גינוּ, הן… יעמידוּ לפני חייטים וסנדלרים שהיוּ דשים בּעקבם עבירוֹת חמוּרוֹת, מפּני שבּוּרים וריקים היוּ ולא נמצא אדם שילמדם קצת “עין יעקב”, קצת “שוּלחן ערוּך”… כּשאראה את היהוּדים הללוּ שם, בּעוֹלם האמת, מה אוֹמר וּמה אדבּר? מה אוֹמר וּמה אדבּר? הן… הרי אתבּייש בּפניהם כּגנב! לא! איני רוֹצה לעמוֹד לפני בּית־דין של מעלה כּלוֹוה ואינוֹ משלם… איני רוֹצה… אני אלך מכּאן…

משיצאוּ מן החוֹרשה, היה עדיין המדרוֹן משתּפּע ויוֹרד, מכוּסה כּוּלוֹ מרבד ירוֹק. למטה זרמה לה רצוּעת מים צרה שהלכה ונפלה את הניימאן הנמצא אי־בּזה בּסמוּך. לכל אוֹרך רצוּעת המים נמשך החוֹף שמנגד תּלוּל כּחוֹמה זקוּפה; וּמלמעלה נשקפו לִבְנים צעירים וּבהירים ששאפו בּעליזוּת להתנשׂא אל השמים. ר' בּר ויוֹסיל הלכוּ עכשיו בּשביל צר לאוֹרך המים. פּתאוֹם פנה הנחל שׂמאלה, בּזוית ישרה, וזרם מכּאן בּמישרין אל הניימַאן המתגלה מרחוֹק כּמפּה נוֹצצת. בסמוּך אצל הפּוּנה, מוּדבּקים כּפטריוֹת אל תּחתּית החוֹף התּלוּל, הטחנה וּשנים־שלוֹשה בּנינים מאחריה. מגגוֹ של אחד מהם היה מיתּמר ועוֹלה עשן ערבּית, כּעמוּד ישר כּחלחל ודק. משהגיעוּ אל גשר־הנסרים, שעוֹברים בּוֹ אל החוֹף שמנגד, עמד יוֹסיל. שאף רוּח, ועיניו משוֹטטוֹת סביבוֹ וּבמרחק.

– מה נאה המקוֹם הזה! – נפלטה קריאה מפּיו – לי יהיה קשה לעקוֹר מכּאן, לכשאצטרך.

– מה? מה אוֹמר כּבוֹדוֹ? – ניעוֹר ר' בּר מהרהוּריו.

יוֹסיל חזר על דבריו.

– למה אוֹמר לי מר את זאת?

– כּכה…

– לשם מה הוּא מדבּר “כּכה”?

נתבּייש יוֹסיל ונשתּתּק.

עברוּ על גבּי הנסרים. ר' בּר פּסע לפניו פּסיעוֹת קלוֹת וּזריזוֹת. יוֹסיל היה מתחלחל עם כּל נדנוּד של הנסרים, פּוֹרשׂ זרוֹעוֹתיו לפניו, כּמבקש בּאויר משען ליאחז בּוֹ.

לאחר שעברוּ את הגשר, אמר יוֹסיל כּמתנצל:

– כּוָנתי היתה לוֹמר למר מה נאה עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

– עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאה, אבל לא לנוּ. אין אנו רשאים ליהנוֹת הימנוּ… אין אנו רשאים, הן…

– על שוּם מה? אף בּשבילנוּ נברא העוֹלם.

– אף בּשבילנוּ, הן… אבל לפי־שעה… אין אנוּ רשאים, אין אנוּ רשאים…

– מפּני מה?

– כּלוּם ירוּשלים כּבר בּנוּיה? עדיין המשיח לא בּא. ואילוּ כּל תּענוּג שאנוּ מתענגים בּעוֹלם הזה, כּל הנאה שאנוּ נהנים ממנוּ מסיחים את דעתּנו מן העיקר. ייהנוּ להם הגוֹיים, לפי שעה. ואחר־כּך, לכשיבוֹא הגוֹאל… תּבוֹא גם שעתּנוּ…

נתקרבוּ אל הבּית המוּקצה ל“מנין”. בּנין ישן ורעוּע היה זה ועוֹמד, כמדוּמה, בּנס. מבּפנים היה הרבּה יוֹתר מרוּוָח משנראה מבּחוּץ. כּתליו היוּ מסוּידים סיד לבן. הכּל היה כּאן פּשוּט, צנוּע ונקי. יוֹסיל הרגיש מיד, עם כּניסתוֹ, שמקפּידים כּאן הקפּדה יתירה על הנקיוֹן. אף זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת מבהיקוֹת ונוֹצצוֹת כּאן כּאבנים טוֹבוֹת. ארוֹן־הקוֹדש, ה“עמוּדים”, הספסלים היוּ פּשוּטי כּלי עץ, מלאכת הדיוֹט, שנעשׂתה על־ידי בּעל־הבּית והמתפּללים בּעצמם.

כּחמישה־עשׂר איש, זקנים וּצעירים, ישוּבים היוּ לפני “עמוּדיהם” וּמעיינים בּספרים. תּמוּה היה ליוֹסיל שהללוּ אינם נוֹתנים את דעתּם עליו, אף־על־פּי שהוּא זר וחדש. לא הרגישוּ כּלל בּכניסתוֹ. אף בּינם־לבין־עצמם לא היוּ משׂיחים. כּוּלם היוּ כּבוּשים בּשתיקה משוּנה, כּל אחד מכוּנס בּעצמוֹ, עיניו מוּשפּלוֹת, פּניו מרוּכּזוֹת ואיזוֹ עצבוּת שרוּיה עליהן. כּמוֹ על פּני ר' בּר. כּמעט ארשת אחת לכוּלם.

שעה קלה אחר כּניסתם, טפח מישהוּ בּכפּוֹ על “עמוּדוֹ” וקרא: “מנחה!”. מיד נסגרוּ הספרים, והכּל רצוּ אל הכּיוֹר ליטוֹל ידיהם. עמדוּ להתפּלל.

אחר התּפילה כּבר היה הבּית מלא צללים. קשה היה להבחין אוֹתיוֹת בּספר. כּבהרות מבליחוֹת הפּנים. דמוּמים יוֹשבים הם איש על מקוֹמוֹ. הראש נשען בּכבדוּת על הידים, העינים מוּשפּלוֹת, כּמבקשוֹת וּמחטטוֹת בּפנים הלב… אחדים כּבשוּ פּניהם בּכפּוֹת ידיהם, ידים כּחוּשוֹת, חיורוֹת, רפוֹת… וּדממה שרוּיה בּחלל הקלוֹיז. דממה כּבדה. כּאילוּ מת מוּטל אי בּזה מקוֹם. כּל אחד ראה לפניו מת. הוּא גוּפוֹ מת. אי־משם נשמעה אנחה יתוֹמה, חלוּשה… ושוּב דממה. כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל שהוּא רוֹאה ללבּם ושוֹמע הגיגם. הבל הבלים, הכּל הבל. יצר לב האדם רע מנעוּריו. החיים עוֹברים כּצל, כּחלוֹם, בּתאווֹת שפלוֹת. אין אדם יוֹדע את קצוֹ. מלאך־הדוֹמה מחכּה, אשוֹ של גיהינוֹם בּוֹערת, ואין שכחה לפני בּית־דין של מעלה. אוֹי לוֹ לאדם מיוֹם הדין. אין רחמים לפני דיין אמת…

פּעמים נפתּחת דלת בּחשאי־חשאין, ואדם נכנס כּצל דוּמם. הוּא נכנס ויוֹשב בּמקוֹם שמזדמן לוֹ. שוּב פּוֹרצת אנחה יתוֹמה אי־משם, מקרן־זוית. עוֹנה כּנגדה אנחה מקרן־זוית שניה. אנחה שלישית ממקוֹם אחר. למי־שהוּא קשה לכבּוֹש את עצמוֹ: גדוֹלה יוֹתר מדי אימת גוֹרלוֹ של אדם בּעוֹלם הזה, אימת השׂטן; אימת המיתה תּוֹפשׂת את האדם בּצבת של אש – ויללה ממוּשכּת בּוֹקעת מאוֹתוֹ לב שבוּר ונדכּא. יללה דקה, ממוּשכת, מרטיטה ומטילה צינה. מכּיוָן שנשמעה, פּוֹרצת אחריה יללת אימים ממקוֹם שני, שלישי, רביעי… חלל הקלוֹיז מתמלא יללוֹת, צוָחוֹת, אנחוֹת, צעקוֹת. אנשים שלבּם נטרף עליהם מרוֹב פחד… כּל אחד בּוֹכה בּפני עצמוֹ, בּקוֹלוֹ שלוֹ, בּדרכּוֹ שלוֹ. זה מתיפּח בּקוֹל נערה דק, וזה גוֹעה כּשוֹר לטבח יוּבל, זה מטיח ראשוֹ בּכּותל אוֹ טוֹפח בּאגרוֹפיו על ראשוֹ ולבּוֹ, וזה מרוֹב יאוּש מפרכּס בּכל גוּפוֹ וּבוֹטש בּרגליו, כּילד שקשה לוֹ להתגבּר על כּאבוֹ… כּל אחד מתאבּל על הבל ימיו, על חטאים שחטא ושעתיד לחטוֹא למקוֹם ולחברוֹ, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים.

בּתחילה היה יוֹסיל מסתּכּל סביבוֹ כנדהם. רגע אף רפרפה על פּניו בּת־חיוּך, שהיה בּה משהוּ מיראה סתוּמה. מעט מעט נתפּשׂ אף לבּוֹ לאימה שמסביב. בּתוֹכוֹ נדמם הכּל; חישוּקים צוֹננים נתהדקוּ סביב ללבּוֹ וּפניו הלבּינוּ.

פּתאוֹם נשתּתּקוּ הבּכיוֹת והצוָחוֹת. מתּוֹך דממת החשיכה נשמע קוֹל אדם מלא חיל ורעדה:

– אַי! אַי! אַי!… “דע לפני מי אתּה עוֹמד”…

ועשׂרוֹת קוֹלוֹת קלטוּ מתּוֹך חלל החשיכה את הקריאה הזוֹ. חזרוּ וחזרוּ עליה בּתחנוּנים, בּבכיה:

– אוֹי־אוֹי־אוֹי… דע לפני מי… אוֹי! אוֹי! לפני מי אתּה עוֹמ־א־א־ד…

אחר רבע שעה שוּב משתּתּקים הקוֹלוֹת קימעה קימעה. אי־שם עדיין גוֹועוֹת יללוֹת בּוֹדדוֹת. מתמצית וגוֹוַעת נפש אוּמללה בּאפס כּוֹח… וּכשמשתּלטת דממה גמוּרה, בּוֹקעת קריאת יאוּש של אדם אחר:

– אוֹהוֹ… אוֹהוֹ… “מאין בּאת… וּלאן אתּה הוֹל־א־ך”…

ושוּב קוֹלטים עשׂרוֹת קוֹלוֹת את הקריאה, וחוֹזרים עליה כּבנוֹת־קוֹל מתּוֹך חלל־אפילה של אין־סוֹף מתּוֹך תּהוֹם החוֹשך והחטא?

– אוֹי! אוֹי! אוֹי!… “מאין בּאת, אוֹי־ווי! אוֹי־ווי! וּלאן אתּה הולך”…

כּל פּסוּק וּפסוּק שנזרק על־ידי מישהוּ לתוֹך הקהל הוּא בּחינת בּנין־אב להגוּת־לב חדשה, מעין נעימה חדשה בּמסכת הרהורי החרטה והתּשוּבה, שכּל אחד רוֹקם לוֹ בּנפשוֹ, לעצמוֹ, כּפי כּוח דמיוֹנוֹ ותפישׂתוֹ.

יוֹסיל ישב ושתק כּוּלוֹ מכוּוָץ, מדוּכּא, מבוּטל. נסחף על־ידי גל שחוֹר שעקרוֹ מתּוֹך עוֹלמוֹ, מתּוֹך הרגלי חייו ומחשבתּוֹ. כֹל חייו נעשׂוּ כּל כּך ריקים. כּל מה שהיה נכבּד ויקר נהפּך לדבר שבּהבלוּת עד לידי מיאוּס. והוּא – מעוּרטל ומרוּקן כּעלה כּמוּש ונידף, כּקיסם מטוּלטל על גבּי הגל אל שאינוֹ־ידוּע גדוֹל ונוֹרא… עכשיו יוֹדע הוּא שכּל חייו מעוּקלים וּמעוּוָתים מעיקרם, מפּני שכּל ימיו היה חי לעצמוֹ וּלסיפּוּק צרכי עצמוֹ, שמהבל המה. עכשיו יוֹדע הוּא שיש דבר יוֹתר חשוּב וגדוֹל ממנוּ גוּפוֹ וּמצרכיו, שבּשבילוֹ היה צריך לחיוֹת, והוּא – אללי לוֹ! – כּל ימיו לא ידע את זאת. חייב הוּא למהר ולתקן כּל עוֹד שהוּת בּידוֹ… בּדממה וּבשפע נתגלגלוּ דמעוֹת על לחייו. והוּא לא מחה אוֹתן…

אחר כּך, משהדליקוּ נרוֹת ועמדוּ לתפילת מעריב, נתגלה שכּל הבּית מלא אנשים; וּפני כּוּלם מיוּגעים וּרצוּצים כּמוֹ לאחר מלחמה קשה. התפּללוּ מעריב בּניגוּן המקוּבּל, אלא שהעצבוּת הקוֹדמת היתה עדיין מפעפּעת בּוֹ.

משיצאוּ ר' בּר ויוֹסיל החוּצה, כּבר עמדה הלבנה בּרקיע. הטחנה עבדה בּרעש. אילך ואילך התרוֹצצוּ פּוֹעלים מקוּמחים; עמדוּ עגלוֹת, ואכּרים פּרקוּ מעליהן שׂקי תּבוּאה. בּמרחק האוֹפל נבחוּ כּלבים. יוֹסיל נגרר אחרי בּר, ושׂמח על שבּחוֹשך אין לראוֹת את פּניו ושר' בּר מהלך לפניו ואינוֹ מדבּר. עבר את הגשר בּלא פּחד ולא הרגיש בּנסרים שמרעידים תּחת רגליו.

חוֹרשת האשוּחים נבלעה כּוּלה בּאפילה. זעיר־שם זעיר־שם זלף למקוּטעים אוֹר הלבנה, והיה דוֹמה כּאילוּ מטבּעוֹת כּסף זרוּעוֹת לרגליהם וּמגיני כּסף תּלויים על סדני האילנוֹת. בּמרחק־מה לפניו נראית־ואינה־נראית דמוּתוֹ של ר' בּר העמוּמה. כּמדוּמה ליוֹסיל שבּין האילנוֹת מתנפנפים שוּלי טליתוֹת לבנוֹת. נזכּרוּ לוֹ סיפּוּרי־מעשׂיוֹת

מילדוּתוֹ בּשדים שנקלעים לוֹ לאדם המהלך יחידי בּלילה בּיער – ונבעת… וּמי היא אוֹתה דמוּת מטילה אימה שמהלכת וּמרפרפת שם בּין האילנוֹת, עתּים נגלית ועתּים נכסית?…

– – – – – – – – – – – – – – – –

יוֹסיל פּקח את עיניו וּמצא את עצמוֹ שכוּב בּמיטה, והחדר מוּצף אור החמה.

– מה אחרתּי היוֹם לישוֹן! – אמר בּקוֹל אל עצמוֹ.

זלאטה נתקרבה אצלוֹ וּפניה מחייכוֹת.

– מה אתּ עוֹשה כּאן? – שאל בּתמיהה.

– בּוֹקר טוֹב עליך! – בּרכה אוֹתוֹ האשה – איך אתּה מרגיש את עצמך?

– כּלוּם הייתי חוֹלה?

– מהנ… קצת. הן. אבל המשבּר, בּרוּך־השם כּבר עבר. מעכשיו תּהיה, אם ירצה־השם, בּריא.

– מה זה היה לי? איני זכוּר שחוֹלה הייתי.

– בּריל שלי סחב אוֹתך אל הקלוֹיז שלוֹ. והקלוֹיז הזיק לבריאוּתך.

והיא סיפּרה לוֹ שבּשעה שחזרוּ בּחוֹשך מן הטחנה, התעלף בּשׂדה. וּכשאנשים הכניסוּהוּ על זרוֹעוֹתיהם, סבוּרה היתה שבּר־מינן הביאוּ. שלוֹשה ימים היה שכוּב בּחוֹם וּמפטפּט שטוּיוֹת. הבהילוּ רוֹפא מקוֹבנה, הקיזוּ לוֹ דם. בּבּית היתה מהפּכה, סבוּרים היוּ שהוּא כּבר בּן עוֹלם האמת. אבל אלוֹהים היה בּעזרוֹ ושלח לוֹ רפוּאה. כּנראה, מן השמים ריחמוּ עליו בּזכוּת צערוֹ של ישׂראל’יק. כּל הימים היה הילד מהלך כּמטוֹרף; הרבּה דמעוֹת שפך הקטן… עדיין לא יצא יוֹסיל מחשש סכּנה; אם יהא נוֹהג זהירוּת, יהא מַרויח והוֹלך בּעזרת־השם…

– ועכשיו שכב לך בּמנוּחה, אני ארוּץ להביא לך קצת מרק.

יצתה מן החדר, לאחר שעה קלה חזרה וצלחת מלאה מרק עוֹף בידיה. יוֹסיל היה חלוּש כּל־כּך עד שקשה היה לוֹ להגיש את הכּף אל פּיו. זלאטה פּרשׂה על לבּוֹ מפּית; ישבה על פּאתי המיטה, בּידה האחת סמכה את ראשוֹ מתּחת לערפּוֹ, וּבידה השניה האכילתּוּ את המרק. ותוֹך כּדי כּך הטיפה לוֹ מוסר:

– מה לך וּלכל אוֹתה החבריה של בּריל? בּאת לכאן ללמוֹד ולא לעסוֹק בּדברי הבלוּת. רוֹפא נאה תהיה, אם תּתחיל מתחבֵּר אל אוֹתם האנשים שם…

יוֹסיל אכל את המרק ושתק. והיא הוֹסיפה:

– שלחתי אדם אל הפּריץ להוֹדיע שעבר המשבּר.

– לא אחזוֹר אצלם.

– אצל מי?

– אצל הפּריץ. איני רוֹצה ליתּן עוֹד שעוּרי לשקץ שלהם.

– מפּני מה?

החזיר את פּניו ממנה, כּדי להשתּמט מעיניה, ותלה עיניו בּכּוֹתל.

שלוֹשה ימים היה שכוּב על מיטתוֹ חלוּש מאד. זלאטה, בּעצם טרדוֹתיה המרוּבּוֹת חוּץ לבּית, היתה מתפּנית לשעה קלה ועוֹלה אליו לשאלוֹ בּחטיפה לשלוֹמוֹ, מה הוּא חסר וּמה הוא מבקש, וּמזדרזת לחזוֹר אל עסקיה. אף ר' בּר היה מקיים בּוֹ מצוַת בִּיקוּר־חוֹלִים. הוּא מעוֹלם לא היה נבהל ומזדרז. מתון היה נכנס בּפסיעוֹתיו הקלוֹת, נוֹטל כּסא ויוֹשב אצל מיטתוֹ, שוֹאל בּניחוּת לשלוֹמוֹ, וּמשיב על תּשוּבתוֹ של יוֹסיל: “בּרוּך־השם! בּרוּך־השם!”, ואחר נוֹטל ספר וּמעיין בּוֹ. ישיבתוֹ השלוָה של זקן זה, רשרוּש דפּי הספר שבּידוֹ היוּ מַשרים על יוֹסיל רוּח של שלוָה ומנוּחת־נפש.

חוּלשת גוּפוֹ הכּללית היתה ערבה עליו. שכוּב היה שעוֹת תּמימוֹת מרוֹקן מכּל הרהוּר מטריד, מנוֹער מכּל קשר עם העוֹלם, ושוֹמע אל דמוֹ שמקיץ וּמתחיל זוֹרם בּוֹ בּיתר מהירוּת, אל כּוֹחוֹתיו שמוֹסיפים והוֹלכים, אל בּריאוּתוֹ שהוֹלכת וחוֹזרת אליו מעט מעט. ובוֹ־בּזמן היה שוֹמע גם את קוֹלוֹת שלהי־הקיץ שחוֹדרים אליו מבּחוּץ דרך החלוֹן הפּתוּח יחד עם החמה, עם הרוּחוֹת הקלוֹת, עם ציוּץ הצפּרים. הוּא שׂמח על החמה המַשׂרקת וּמבהיקה בּכוֹס התּה העוֹמדת לפניו; על נקישוֹת מזוֹרוֹתיהן של הכּוֹבסוֹת המקטקטוֹת כּבסים אי־שם הרחק על חוֹף הניֶמאן, וּבנוֹת קוֹל מתגלגלוֹת משם בּדוּמית־הצהרים; על ישׂראל’יק שבּא לספּר לוֹ מכּל מה שמתרחש בּחצר, על שבּלוּל קטן שמצא בּתוֹך העשב עם “חיה” בּתוֹכוֹ, והוּא נטלוֹ לגדלוֹ; על כּוָרוֹת־חדשוֹת שהביאוּ מן העיר, כּוָרוֹת נאוֹת כּמוֹ בּתּים קטנים לדבוֹרים; על טרוֹכים שאמא סטרה על לוֹעוֹ מפּני שהוּא שיכּוֹר – כּל זה ממלא אוֹתוֹ שׂמחת חיים וּמוֹליד בּוֹ תּקווֹת סתמיוֹת. לבּוֹ היה נפעם מפּני ההרגשה שהעוֹלם נאה והחיים טוֹבים ונחמדים עד כּדי יציאת נשמה…

אחר כּך התחיל יוֹצא גם לחוּץ. שעוֹת אחדוֹת בּכל יוֹם היה יוֹשב בּמרפּסת וּמתחמם כּנגד החמה, וּמפקיר את עצמוֹ להזיוֹת וחלוֹמוֹת נטוּלי דמוּת וכוָנה, כּתנוּעת העבים הלבנוֹת והקלוֹת השפוֹת בּרקיע. יוֹם אחד נמאסה עליו פּתאוֹם הישיבה הבּטלה הזאת, עמד ויצא לטייל קצת בּשדירה. עבר את השׂדירה כּוּלה לאָרכּה, כּמעט בּלא מחשבה וכוָנה מיוּחדת, זוּלת התּענוּג שבּתּנוּעה. לבּוֹ נמשך אל בּריכת־הדגים. אבל משהגיע אל השביל המעטיר את הבּריכה, דוֹמה היה עליו שממוּלוֹ על החוֹף השני מהלכת בּרוֹניה. וּמיד חש חוּלשה כּזוֹ בּרגליו, שכּמעט נפל. הפך את פּניו וּבפיק בּרכּים חזר לביתוֹ.

יוֹסיל נכנס אל חדר־האוֹכל בּפסיעוֹת מכליבוֹת, כּשיכּוֹר, בּלא לראוֹת את האנשים שישבוּ שם עם זלאטה, בּלא להשיב על שאלוֹתיה של זוֹ. בּקוֹשי רב, כּנלחם בּעכּבוֹת גדוֹלוֹת, עלה בּמדרגוֹת וגרר את רגליו בּפּרוֹזדוֹר עד שהגיע אל חדרוֹ. בּחדר צנח על כּסא, תּשוּש מאוֹד. ישב מכוּוָץ, כּפוּף וּבראש מוּשפּל, כּאילוּ העיק עליו משׂא גדוֹל. לא ניעוֹר מקפאוֹנוֹ אלא משהרגיש בּכפּה של זלאטה שעמדה עליו וּמשמשה בּמצחוֹ. מרוּפה מאד הניח לה למשמש כּרצוֹנה ולא הפליט הגה מפּיו.

– חוֹששני שהטיוּל הזה הזיק לך, מהנ! אוֹתה שקצה דעתּה אינה שפוּיה עליה, ואתּה נגרר אחריה כּעגל אחר פּרה… לך שכב. למה אתּה יוֹשב כּך כּמשוּי מן המים? – היא דיבּרה בּרוֹגז.

יוֹסיל נענע את ראשוֹ, שפשף את עיניו, כּניעוֹר משינה, פּשט לפניו את זרוֹעוֹתיו בּאויר, התמתּח, פּיהק ארוּכּוֹת, וחייך כּנגדה חיוּך משוּנה כּזה, סתמי כּל־כּך, חיוּך של שוֹטה אוֹ של אדם המוּם. למה דבּרה פּתאוֹם על “אוֹתה שקצה”? וּמה אמרה עליה?… אבל לא היה בוֹ כח להרהר, לשאוֹל ולהשיב.

– מה לך?… לך לשכּב.

– לשכּב? למה לשכּב? אני מרגיש את עצמי בּטוֹב… בּעוֹד זמן־מה אלך להתפּלל תּפילת מנחה.

– מה? להיכן תּלך? שמא שוּב אל זלמן הטוֹחן?

– מזג האויר טוֹב כּל כּך וחם.

– אל תּעיז לצאת מן הבּית, שוֹמע אתּה? אין לי צוֹרך כּאן בּ“פגירוֹת”. אין לי פּנאי להשתּעשע עמך. תּתפּלל בּבּית ותשכּב!

– לא, זלאטה היקרה! אל תּעכּביני, בּבקשה ממך, היום… דוקא היוֹם הכרח לי להתפּלל שם…

הסמיכה את גבּוֹת עיניה, עיקמה את פּיה ואמרה:

– מוּטב. לך לך למקוֹם שאתּה רוֹצה, שהכרח לך לילך לשם. אבל דע לך כּי שם גם תּלוּן. בּביתי תּמצא את הדלת נעוּלה בּבריח. שׂוֹנאת אני אנשים שאין הם אלא סמרטוּטים… סמרטוּטים שׂנוּאים עלי…

ויצאה מן החדר.

מיד נשמעה מחדרוֹ של ר' בּר שׂיחה סוֹערת בּקוֹל רם. את דבריהם לא שמע יוֹסיל, אלא את קוֹלוֹתיהם. ר' בּר דיבּר בּנחת, כּדרכּוֹ, בּקוֹל משדל וּמפייס. הוּא היה נפסק לרגעים על־ידי קריאוֹתיה של זלאטה. קוֹלה היה רגוּז וזעוּם. לבסוֹף נשתּתּק קוֹלוֹ של ר' בּר, וּזלאטה היתה רוֹטנת, מאַיימת, מלגלגת ונוֹזפת. אחר כּך נשמעה הטחַת הדלת בּכעס, עד שנזדעזעוּ זגוּגיוֹת החלוֹן בּחדר יוֹסיל. נשמעוּ פּסיעוֹתיה האמיצוֹת של זלאטה כּשהן מידרדרוֹת מעל המדרגוֹת. הבּית חזר לדממתוֹ.

אז גמר יוֹסיל בּדעתּו שלא ילך אל ה“מנין”.

פרק ארבּעה עשׂר    🔗

יוֹסיל חזר אל סדר חייו ואל ספריו. בּשקידה יתירה וּבהתמדה מכוּפּלת. עליו למלא מה שהחסיר בּימים האלה. אבל אוֹתן ההנאה והתעוֹררוּת־הרוּח שהיוּ לוֹ קוֹדם שוּב לא חזרוּ אליו. לפניו לא זרחה עוֹד דרך השחרוּר של צעירי ישׂראל ועם ישׂראל כּוּלוֹ. לא היתה בּוֹ עוֹד האמוּנה שבּלימוּדיו אלה לא רק לעצמוֹ לבד הוּא עוֹשׂה, אלא שהוּא חלוּץ הגאוּלה והרמת קרן העם. כּלוּם יש בכוֹחה של ההשׂכּלה להביא גאוּלה לישׂראל? עכשיו אינוֹ מאמין עוֹד בּזאת. אוֹתנוּ יהיוּ שׂוֹטמים ועוינים, עלינוּ יהיו מבזים ומלגלגים, בּין אם נהיה חרדים על דת אבוֹתינוּ וּמצווֹתיה ובין אם נהיה כּוּלנוּ משׁכּילים פּוֹרקי עוֹל הדת והמסוֹרת. ההשׂכּלה מטרתה בּה בּעצמה ולא חוּצה לה. טוֹבה היא למשכּיל, אבל אין לעשוֹתה קרדוֹם לשחרוּר העם. יפה האמוּנה להמוֹן בּית ישׂראל. עם ישׂראל נזקק לאלוֹהי ישעוֹ, כּדי שיעמוֹד בּוֹ כּוֹח להתקיים ולסבּוֹל. נזכּרוּ לוֹ דברי קאשינסקי, שאמר לוֹ פּעם בּבטחוֹן וּבהתלהבוּת חגיגית שאינה מצוּיה אצלוֹ: “לפּוֹלין יש שליחוּת בּעוֹלם; פּוֹלין היא שליחוּתוֹ של הבּוֹרא”. והוּא צחק, ואילו אנוּ כּלוּם אין אנוּ עם סגוּלה? כּלוּם אין אנוּ חבל נחלתוֹ של צוּר ישׂראל? מי יוֹדע, שמא כּל עצמם של היסוּרים ושל הגלוּת לא בּאוּ אלא כּדי לצרפנו וּלהכשירנוּ אל שליחוּתנוּ העולמית?

שעוֹת היה מעיין בּמסכת “פּסחים”. הלימוּד קשה ויבש; לא בּנקל קוֹשר הוּא את לבּו אל ההוָיוֹת והסוּגיוֹת של חז"ל, אבל הוא מתאַזר וּמתעצם ואוֹמר לעצמוֹ: מי יוֹדע אם לא בּספרים הללוּ צפוּן סוֹד שליחוּתוֹ של ישׂראל? יש גם שעוֹת שלימוּד הגמרא גוֹרם לוֹ קוֹרת־רוּח של אמת; שעוֹת יש לוֹ ההרגשה כּאילוּ מעט מעט מתגוֹלל לפניו וילוֹן, וּלעיניו מתגלית מבּין הדפּים הללוּ אמת חדשה וּמזהירה כּחמה וּשקוֹדם לכן היתה נעלמת מעיניו…

כּל היוֹם הוּא כּוֹבש את עצמוֹ כּר' בּר. כּחייל זה שעוֹמד על המשמר מפּני האוֹיב שבּמארב. וַי, וַי! אלמלי היה יכוֹל לאטוֹם את חוּשיו, כּשם שהוּא סוֹגר את חלוֹנוֹ… אללי לוֹ! אף בּבוּאת שלוּלית המים הרוֹטטת על גבּי כּוֹתל חדרוֹ, אף זמזוּם זבוּב על גבּי זגוּגית חלוֹנוֹ יש בּהם כּדי לאַבּד את לבּו. וּבלילה… בּלילה מחַבּק הוּא את כּרוֹ וּבוֹכה. בּחוֹשך חוֹרגים ממסגרוֹתם כּל אוֹתם הכּוֹחוֹת התּוֹססים, שהיה משתּדל להחניקם בּיוֹם. וּמי אינוֹ בּא לילה לילה להסיתוֹ וּלהדיחוֹ? החמה בּזהרי זריחוֹתיה המתוּקוֹת וּשקיעוֹתיה הנפלאוֹת, רנן צפּרים, בּשׂמי כּר ואָחוּ, רעש יער על אוֹרוֹתיו, צלליו וריחוֹתיו, הניֶמַן עם עתרת נגוֹהוֹתיו בּדממת הצהרים… – כּל אלה בּאים אצלוֹ, כּאילוּ קמוּ בּתוֹך החוֹשך לתחיה, וּמַשׂיאים אוֹתוֹ בּסגוּלוֹת חמדוֹתיהם, כּוֹבשים את לבּוֹ בּמַדוּחי קסמיהם. וּבּרוֹניה! רפרוּף ריסיה, צליל קוֹלה, נצנוּץ שיניה, נדנוּד גוּפה בּלכתּה, – את כּל זאת הוּא רוֹאה, הוּא מריח, הוּא חש…

וּלמחרת שוּב הוּא מתאַזר עוֹז למלחמתּוֹ יוֹם יוֹם בּאוֹיב היוֹשב במארב…

בּשלהי הקיץ של אוֹתה שנה היוּ הימים שחוּנים מאד. הבּריאָה כּאילוּ כּוֹחוֹתיה מתמַצים וכָלים. הבּריוֹת כּוֹחם תּש ועוֹבדים מתּוֹך אוֹנס ורפיוֹן־ידים. בּאויר תּלוּיוֹת מטליוֹת מטליוֹת של יתּוּשים דמוּמים. רק דבוֹרים מזמזמוֹת וצרצרים מנסרים. והצפּרים אַף הן, כּמדוּמה, עוּלפּה נפשן מרוֹב חוֹם וחדלוּ לשיר.

יוֹסיל נמנע בּימים אלה לפרוֹש מתּוֹך כּתלי בּיתוֹ. בּבּית לא היה השרב מציק בּמידה כּזוּ. שקד על לימוּדיו מתּוֹך יתר ריכּוּז של כּוֹחוֹת־הנפש. לבסוֹף, יוֹם אחד נתייגע מאד, חש בּראשוֹ והוּצרך לשכּב. מיד חטפתּוּ שינה. ישן שינה כּבידה בּלא חלוֹמוֹת. משהקיץ היה כבר חוֹשך, והאויר מחניק. שכב שטוּף זיעה, מיוּגע משנתוֹ, וּמוֹחוֹ מנוּמנם וריק מכּל מחשבה. עמד, נטל את ידיו והתפּלל “ערבּית שתּים”. את כּל זאת עשׂה כּמוּכני, בּלא כּוָנה וּבלא מחשבה כּלשהי. בּרגלים כּוֹשלוֹת קרב אל החלוֹן וּפתחוֹ. מַשב אויר לילי יבש פּרץ אל החדר. בּחוּץ היה שקט. האוֹרוֹת שלמטה בּחצר כּבוּ זה כּבר. מן הכּפר הסמוּך הגיעה נביחת כּלבים. אי משם ממרחקי השׂדה נשמעה געיית פּרה, עמוּמה וּממוּשכת כּקוֹראת לעזרה. לא הוּרגש אף נדנוּד של רוּח. הלילה רבץ על הכּל, רך וחם כּצמר־גפן, והכבּיד על הנשימה. פּעמים פּוֹרצים לתוֹך הדממה צלילי פּסנתר מאחרי שׂדירת הערמוֹנים. יוֹסיל נרתּע מן החלוֹן…

אבל קשה היתה הישיבה בּחדר. בּלא כּל מחשבה בּמוֹחוֹ הריקן עדיין, בּלא לסדר את בּגדיו ושׂערוֹתיו שהיוּ סתוּרים, יצא מחדרוֹ וירד למַטה. חדר־האוֹכל עמד בּאפילתוֹ, ודלתּוֹ נעוּלה בּבריח. העביר מעליה את הבּריח, יצא החוּצה ונעל את הדלת מאחריו. עמד זמן־מה בּמרפּסת, עד שהתרגלוּ עיניו אל החשיכה. השמים המכוּכּבים בּלא לבנה היוּ מחשרים אוֹר כּחלחל כּהה, שטשטש את שׂרטוּטי כּל דבר. דממת הלילה שיכּרה אוֹתוֹ. ירד מעל מדרגוֹת המרפּסת והיה מהלך לפני הבּית ארוּכּוֹת וּקצרוֹת, ושלא־מדעת שאף אל תּוֹכוֹ להנאתוֹ את קטעי הנגינה המוּבאים אליו מעבר לשׂדירה, הנוֹפלים עליו מתּוֹך חשכת הלילה. פּנה אל מאחוֹרי הבּית – ונבעת: הרחק בּשׂדה בּצבּצה ועלתה להבה על האוֹפק השחוֹר. הלהבה היתה שקטה, אבל בּוֹערת ומתלקחת בּלא הפסק. על רקע הלהבה נסתּמנוּ שׂרטוּטי גגוֹת של כּפר רחוֹק, כּיפּוֹת עגוּלוֹת של ערימוֹת חציר. שמא בּוֹער שם כּפר? עמד והתבּוֹנן אל האוֹר החשאי והמאוּים, שהשתּפּך, עם עליתה של הלהבה, יוֹתר ויוֹתר, כּמלמלה דקה שהוֹלכת וּמתפשטת על פּני כּל האדמה. וּצללים ארוּכּים מאד התמתּחוּ עד למרחוֹק מן הבּית, מקילוֹן הבּאר, מן הגדר, ממנו… עמד וצפה שעה ארוּכּה את אוֹתה האש בּאוֹפק, עד שנתחוור לוֹ שזוֹהי הלבנה העוֹלה. אוֹתה שעה נתגבּרה המנגינה, כּאילוּ כּאן בּסמוּך מאד ניגנוּ על הפּסנתּר… יוֹסיל הפשיל ידיו לאחוֹריו ונכנס אל השׂדירה.

כּאן אָמש החוֹשך עד שלא ראה לפניו כּלוּם. היה מפסיע בּמהירוּת בּדרך הידוּעה לוֹ, ורגליו נתקלוֹת בּשרשי האילנוֹת המבצבּצים מתּוֹך הקרקע. לא הרגיש בּדבר כּשיצא אל הבּריכה. לא הרגיש בּמים השחוֹרים כּדיוֹ. רק השביל מסביב, המוּרבּץ חוֹל, הבהיר כּלשהוּ. הקיף את הבּריכה וישב על הספסל שמנגד לשׂדירה. המנגינה נפסקה פּתאוֹם, והאפילה כּאילוּ נתעמקה יוֹתר בשל הדממה שנשתּלטה. פּעמים מזדקר דג מעל למים וחוֹזר ונוֹפל מתּוֹך שכשוּך.

הניֶמַן היה רבוּץ תּחת כּוֹבד הלילה, לא נראה לעין אבל קרבתוֹ היתה מוּרגשת על־ידי נשימוֹתיו המרפרפוֹת, על־ידי שכשוּך קל של המים שלקקוּ מתּוֹך תּנוּמה את חצץ החוֹף. אך הנה עלתה הלבנה והמים החוירוּ כּלשהם. אוֹר כּספסף הסתּנן מבּעד לצמרוֹתיהם של האילנוֹת, וּמשהוּ ממנוּ נבזק בּאויר ונתפשט עד למחציתה של הבּריכה. מחציתה השניה היתה שרוּיה בּתוֹך האפילה. שם עמד יוֹסיל.

פּתאוֹם נשמע רשרוּש פּסיעוֹת על גבּי השביל שבּתחוּם האוֹר החיור. מבּין העצים יצאה דמוּת אשה שהלכה בּפסיעוֹת מהירוֹת ישר אל המקוֹם ששם פּוֹנה הבּריכה אל הנהר… בּרוֹניה!… לבּוֹ התחיל דוֹפק בּחוֹזק. נשימתוֹ נתעכּבה. שם אצל הנהר פּסקוּ עיניו להבחינה; אל אזניו רק הגיע שכשוּך קל. קשקשה שרשרת בּרזל; דבר־מה הטיח הטחה כּבדה בּמים. אחר רגעים מספּר התחילוּ עיניו מבחינוֹת בּבהירות יוֹתר ויוֹתר את הסירה שהוֹלכת ומתחלקת על גבּי הבּריכה, הוֹלכת וּמתקרבת. בּרוֹניה עמדה בּסירה והשיטה אוֹתה בּמשוֹט אחד פּעם מצד ימין וּפעם מצד שׂמאל, עד שהגיעה אל אמצעיתה. אז הניחה את המשוֹט, והתחילה לאט לאט מתפּשטת את שׂמלוֹתיה. זרקה מעליה את כּתפיתה, ואחר כּך סילקה מעליה את שאר חלקי בּגדיה: את חוּלצתה, שׂמלתה, כּוּתּנתּה. ראה בּבירוּר איך היא מתכּוֹפפת וּמסירה מעל רגליה את הגרבּים. אחר כּך עלתה והתיצבה על ספסל הסירה בּכל תּפארת מערוּמיה, מתוּחה כּנימה, כּוּלה שקוּיה אוֹרה החיוַרין של הלבנה, מבהיקה בּלוֹבן רפאים… פּרשׂה את שתּי זרוֹעוֹתיה לפניה וצנחה אל המים בּדממה, בּלא להשמיע הגה. רק המים שבּאוּ והתנגשוּ אל הקרקע השמיעוּ מַשק קל. כּרגע נמשכה הדוּמיה. פּחד עיכּב את נשימתוֹ. וכי לא אירע אסוֹן? אך הנה שמע מן הסוֹף השני של הבּריכה המוּלת מים. היא צפה ועלתה אי משם בּחוֹשך. היא שׂחתה לאוֹרך הבּריכה ולרחבּה. הוא ראה את לוֹבן זרוֹעוֹתיה שמתנשׂאוֹת בּקצב זוֹ אחר זוֹ וּמכּוֹת בּרוֹך על המים. שכבה פּרקדן, שטוּחה בּכל מלוֹא קוֹמתה, ואחר שוב נהפכה ועבדה בּזרוֹעוֹתיה. לבסוֹף תּפשה את הסירה שהיתה מתנדנדת ריקה על מקוֹם אחד, נכנסה לתוֹכה וישבה לנוּח, עם שהיא סוֹרקת וקוֹלעת את שׂערוֹתיה. ושוּב עלתה ועמדה על הספסל כּוּלה לבנה, ארוּגה מקוי־כּסף. היה רגע וליוֹסל נדמה היה שזוֹהי בעלת־אוֹב צעירה עוֹטה אוֹר ויוֹפי…

לא יכוֹל יוֹסיל לזוּז. כּמרוּתּק אל מקוֹמוֹ עמד; אף־על־פּי שחוֹשש היה שמא יפגעוּ בּוֹ מבּטיה ותכּירוֹ, עמד כּמכוּשף.

פּתאוֹם נתחלחל. מתּוֹך עבי החוֹרש נשמע איזה מפּץ חשאי. זלזל נשבּר ונשמט. ושוּב נדמם החוֹרש. יוֹסיל לא ידע מה זה. עצבּיו נמתּחוּ. כּוּלוֹ שמיעה. דוֹמה עליו כּאילוּ הוּא שוֹמע מאחריו פּסיעוֹת בּין האילנוֹת. נזדעזע כּוּלוֹ. פּתאוֹם הבליח כּנגדוֹ קלסתּר פּניו של ר' בּר בּעיני התּכלת שלוֹ המלאוֹת טהרה, עצבוּת וקטרוּג… כּמדוּמה עליו שהוּא שוֹמע מתּוֹך אפילת החוֹרש קוֹל נהי, קוֹל תּחינה וּתפילה… נתבּלבּל; לבּוֹ נטרף עליו. רצוֹנוֹת שוֹנים התרוֹצצוּ בּתוֹכוֹ בבת־אחת: רצה לברוֹח, רצה לקרוֹא לבּרוֹניה, רצה לצעוֹק, לשאוֹל מי שם בּחוֹרש… כּל זה נמשך רק שניה אחת אוֹ שתּים. אחר כּך נדלק בּוֹ בּתוֹכוֹ אוֹר, דעתּוֹ נצטללה מאד. ואז נעשׂה לוֹ צהוֹר כּבּוֹקר: אוֹ תּיכף וּמיד – אוֹ לעוֹלם לא… והוּא הפך את פּניו אל החוֹרש, מצא בּחוֹשך שביל אל שׂדירת הערמוֹנים, והלך לוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת מהירוֹת, כּשהוּא נתקל בּשרשי האילנוֹת. וּכשעמד לפני דלת בּיתוֹ ותחב את המפתּח בּתוֹך המנעוּל, דפק לבּוֹ ונשם תכוּפוֹת, כּמוֹ אחר בּעתה גדוֹלה.

למחרת נכנס יוֹסיל אל חדרוֹ של ר' בּר. הזקן כדרכּוֹ היה מעיין בּספר, עם שהוּא מנענע את מחצית גוּפוֹ העליוֹנה תּנוּעוֹת קלוֹת, אוֹסף את שבּוֹלת זקנוֹ אל תּוֹך כּפּוֹ וּמגישה אל פּיו ואל חטמוֹ, ותוֹך־כּדי כּך הוּא רוֹטן איזה ניגוּן של גמרא. ר' בּר רמז לוֹ ליוֹסיל שיֵשב, פּרשׂ את מטפּחת־האף הגדוֹלה על הספר, ושאל:

– נוּ?… מה בּריאוּתוֹ של כּבוֹדוֹ?

– בּרוּך־השם…

ישבוּ ושתקוּ. למה נכנס אליו? לא ידע בּעצמוֹ בּבירוּר. היה בּוֹ צוֹרך לראוֹתוֹ וּלדבּר עמוֹ. והוּא ישב והתקשה לפתּוֹח וּלהגיד לוֹ מה שבּלבּוֹ.

– כּבוֹדוֹ הוּא מַתמיד גדוֹל. כּל היוֹם על התּוֹרה, כּל היוֹם… כְּבוֹדוֹ מקיים בּאמת “והגית בּוֹ”… – אמר יוֹסיל כּשהשתיקה התחילה מַכבּדת עליו.

– “כּי היא חיינוּ ואוֹרך ימינוּ”, הן…

– וכי תּמיד, כּל ימיו, היה כּך, מַתמיד כּזה?

– אה? תּמיד? – חזר ר' בּר על שאלתוֹ ועיניו החוֹלמוֹת כּאילוּ הבּיטוּ הרחק בּעבָרוֹ, השתּדלוּ למצוֹא שם את המענה הדרוּש – לא, כּשהייתי צעיר, לאו דוקא… אבל כּבוֹדוֹ הוּא מַתמיד יוֹתר משהייתי אני בּימיו, משהייתי אני בּימיו, הן…

– אוֹה, לא! לצערי…

רצה לספּר לוֹ את הכּל, את כּל צערוֹ ולבטיו, ונתקשה, התבּייש. רגעים אחדים שתק ואחר אמר בּבת־צחוֹק מאוֹנס:

– הנה, למשל, כּשאני תּוֹלה עיני בּכתם זה שמעל למשקוֹף הדלת, זכר לחוּרבּן, אפילוּ אני בּעצם ענין חמוּר וקשה וכוּלי לכאוֹרה שקוּע בּוֹ, הרי החמה הזוֹרחת על הכּתם הזה מוֹציאה אוֹתי מן הענין שבּספר. היא חזקה מזכר זה של החוּרבּן, היא חזקה מהכּל! איך כּתוּב בּספר קוֹהלת? “וּמתוֹק האוֹר וטוֹב לעינים לראוֹת את השמש”… כּיצד הגיע כּבוֹדוֹ לכוֹח התמדתוֹ?

– בּמלחמה! הרבּה נלחמתּי, הן… ועדיין לא הגעתּי לנצחוֹן גמוּר, לא הגעתּי לנצחוֹן גמוּר, הן… חייב אדם לעבוֹד את הבּוֹרא יתבּרך כּחייל, כּחייל, הן… יוֹתר שקשה המלחמה, יוֹתר גדוֹל מתּן שׂכרה…

– הה, המלחמה עם השמש, עם הניר הנאה, עם האילן הנאה…

– התּוֹרה היא יוֹתר נאה. בּתּוֹרה יש יוֹתר אוֹר מבּחמה, הן, יוֹתר אוֹר…

שוּב נשתּתּק יוֹסיל. אף הוּא היה סוֹבר שכּך היא התּוֹרה לר' בּר ולשכּמוֹתוֹ. חייך ואמר:

– נקל לכבוֹדוֹ לדבּר כּך. כּבוֹדוֹ נשתּחרר כּבר מכּל מַדוּחי העוֹלם־הזה.

– אין לך בּריה שאין בּה יצר הרע. רק בּמלאכים אינוֹ. ואילוּ בּשׂר־ודם שאני, הן, בּשׂר־ודם שאני… כּל אחד ויצרוֹ. זה מפסיק ממשנתוֹ ואוֹמר מה נאה אילן זה, הן… וזה נוֹתן עיניו בּאשה נאה, וזה מתיהר בּיראת השמים שלוֹ ומחזיק טוֹבה לעצמוֹ שעוֹשׂה מצווֹת. הן, שעוֹשׂה מצווֹת…

שוּב נתעוֹרר בּוֹ בּיוֹסיל רצוֹן עז להתוַדוֹת לפניו, לוֹמר לוֹ את האמת מכּל שנעשׂה בּתוֹכוֹ, לספּר לוֹ על אהבתוֹ האוּמללה, ותחת זאת אמר דברים סתמיים:

– אה, ר' בּר! יש בּני־אדם שנלחמים, נלחמים, ונוֹפלים מנוּצחים…

ר' בּר המשיך לנענע קצת את גוּפוֹ, ועיניו הנוּגוֹת נתוּנוֹת כּל הזמן בּפני יוֹסיל. מבּעד לדוֹק ההזיה העוֹלף אוֹתן נצנצוּ ניצוֹצוֹת… ר' בּר הבּיט והבּיט בּוֹ, כּשהוּא מצמצם לפעמים את עיניו. כּאילוּ ראה את יוֹסיל מרחוֹק מרחוֹק, והוּא מתעצם להכּירוֹ מי הוּא… על פּניו נמוֹג הקפּאוֹן, ונתעוֹררוּ בּהם חיים. עיניו זלגוּ אוֹר חי וטוֹב.

– אי, ר' יוֹסיל! – אמר לוֹ – אל יהא מתיירא כּל כּך מן היצר־הרע! אין צוֹרך שתּחלש עליו דעתּוֹ, ר' יוֹסיל! אני אוֹמר לוֹ שכּבוֹדוֹ טוֹב יתר ממה שהוּא חוֹשב על עצמוֹ, טוֹב יוֹתר, הן, הן… אני אוֹמר לוֹ, אני אוֹמר לוֹ: יש בּוֹ הרבּה מן היצר הטוֹב. הריהוּ ידידוֹ, היצר הטוֹב… ואינוֹ צריך להתיאש ממנוּ, הן, אינוֹ צריך להתיאש… אלא לסייעוֹ ולתמוֹך בּוֹ, ר' יוֹסיל… בּידיד טוֹב תּוֹמכים וּמסייעים…

עד הפּעם הזאת לא היה קוֹרא אוֹתוֹ מימיו “ר' יוֹסיל”. לא שר' בּר הגבּיה, על ידי כּך, את יוֹסיל אל דרגתוֹ, אלא שהקיש את כּתפוֹ של עצמוֹ אל כּתפוֹ…

– אה! אלמלי היה בּי כּוֹח זה של יצר־הטוֹב! – פּרצה קריאה מפּי יוֹסיל.

ר' בּר חייך חיוּך כּלשהוּ מתּחת לשׂפמוֹ, כּמוֹ שמחייכים אל תּינוֹק, ואמר:

– מלאכי־השרת עוֹשׂים את שליחוּתוֹ של הבּוֹרא, מקיימים את מצווֹתיו, אבל זכוּיוֹת אין בּהם, מפּני שאין בּהם יצר־הרע. הן… ואילוּ בּשׂר־ודם שאני, בּשׂר־ודם שאני… כּשאדם עוֹמד לעשׂוֹת מצוָה, הוּא עוֹקר הרים, כּוֹבש מבצרים… כּוֹאב לוֹ אוֹתה שעה כּאילוּ עקרוּ ממנוּ שן… משוּם כּך חביב על הבּוֹרא יתבּרך אדם שמקיים מצוָה מתּוֹך צער וחריקת שינים, שמטיח ראשוֹ בּכּוֹתל מפּני שהוּא כּוֹבש תּאוָתוֹ… כּשם שאי אפשר למסמר לפרוֹש מן הדלת בּלא עץ, כּך אי אפשר לוֹ לאדם לפרוֹש מיצרוֹ בּלא לב שבוּר… “תּפילה לעני כּי יעטוֹף” גדוֹלה מן “נרננה בּישוּעתך”.

עיני יוֹסיל נתלחלחוּ. אבל הוּא צחק, צחק כּמוֹ ילד קטן.

– נראים לי מאד דבריו. – אמר תּוֹך־כּדי צחוֹק – נראים לי מאד, ר' בּר!… אימתי אוֹמר כּבוֹדוֹ לילך אל הקלוֹיז?

– בּעוֹד שעה קלה.

– אף אני אצטרף אליו.

– והבּריאוּת?

– בּריא אני כּקוֹזאק. אל ידאג. זלאטה מתרעמת. אבל רז"ל אמרוּ: חוֹלה אוֹמר צריך ורוֹפא אוֹמר אינוֹ צריך, שוֹמעים לחוֹלה.

…בּכל יוֹם יוֹרד יוֹסיל, לפני שעת מנחה, בּמדרוֹן חוֹרשת האשוּחים אל טחנת ר' זלמן, ובלילה הוּא חוֹזר משם מיוּגע ורצוּץ בּגוּפוֹ, וּבנפשוֹ – מחוּדש וּמחוּזק. שעוֹת ה“מוּסר” היוּ לוֹ כּגוֹן אמבּטי חמה, שנפשוֹ טוֹבלת בּה ויוֹצאת מזוּקקת וּמחוּסמת. על־יד, על־יד נעשׂה דוֹמה בּמראהוּ החיצוֹני, בּהילוּכוֹ וּבכל גינוּניו אל אנשי הקלוֹיז. ממעט בּשׂיחה, נזהר מלהוֹציא מפּיו דברים של בּטלה, שפל־עינים וּשפל־בּרך, ועצבוּת של הזיה קשוּרה אל פּניו. על־יד על־יד ירד מסך חוֹצץ בּינוֹ וּבין העוֹלם. מיוֹם אל יוֹם נתחזקה ונתלבּנה בּוֹ הכּרה שעל עם ישׂראל נגזר מן ההשגחה לעבוֹר כּל ימיו דרך נקרה אפילה. בּה עברוּ האבוֹת, בּה עוֹברים הבּנים וּבה עתידים לעבוֹר הדוֹרוֹת שיבוֹאוּ, עד שלא תזרח עליהם החמה של חיים חדשים. כּל קיוּמה של כּנסת ישׂראל הוּא עבוֹדת הבּוֹרא מתּוֹך יסוּרים, פּוּרענוּיוֹת, מלחמוֹת. בּחינת “תּפילה לעני כּי יעטוֹף”. כּל יהוּדי חייב לעבוֹר בּימי חלדוֹ דרך נקרה שחוֹרה זוֹ. יחד עם כּל בּני אברהם, יצחק ויעקב. אין מפלט מן הדרך שהתוותה אצבּע אלוֹהים. כּיצד יהנה יהוּדי מחמדוֹת הטבע ותענוּגוֹת החיים – ועם ה' בּצרה וּבשביה, בּזוּי ושסוּי, דווּי וסחוּף?…

בּחשאי בּחשאי נכנס הוּא אל הקלוֹיז, בּעינים מוּשפּלוֹת כּנזוּף וּמבוּיש, ויוֹשב לוֹ בּקרן־זוית וּמחכּה לתפילת מנחה. אחר התּפילה הוּא שוֹקע בּהרהוּרי תּשוּבה. בּכל פּעם שוֹרה עליו מחדש אימת חוֹסר היֶשע, והוּא מתיפּח בּבכי. לא תּחנוּנים וּתפילה, לא בּקשת גאוּלה וישוּעה, הוּא בּוֹכה מעצמוֹ, בּלא כּוָנה, על עצמוֹ. כּתינוֹק זה שמצא את עצמוֹ נתעה, עזוּב ויחידי בּלילה. כּל פּסוּק וּפסוּק שהוּא שוֹמע בּחשכת הבּית מפּי אחד הנקהלים, מחוֹלל בּוֹ סערה, תּרבּוֹכת של רגשוֹת שמרתּיחים את מצוּלוֹת הנפש.

פּעם אחת הגיע אל אזניו מתּוֹך האַפלוּלית קוֹלוֹ של ר' בּר שקרא:

– אַי, אַי, אַי… “וִיָותר יעקב לבדוֹ”… אַי, אַי… “ויאָבק איש עמוֹ עד עלוֹת השחר”… אוֹי, אוֹי, אַי…

גרוֹנוֹ של הזקן נשתּנק וקוֹלוֹ נסתּחף בּדמעוֹת. בּקוֹשי סיים:

– “ויאמר שלחני כי עלה השחר”.

הפּסוּק הביא את השוֹמעים בּמבוּכה. רגע אחד נמשכה עדיין השתיקה. לא עמדוּ מיד על כּוָנת התּשוּבה שבּמלים הללוּ. וּפתאוֹם כּוּלם כּאחד הבינוּ. שועה אחת פּרצה מעשׂרוֹת פּיוֹת, עד שרעדוּ כּתלי הבּית:

– וַי, וַי, גוַאלד! גוַאלד! “שלחני כּי עלה הש־א־א־חר”…

יוֹסיל כּל גוּפוֹ היה מרעיד. דוֹמה, נפשוֹ נתערטלה מגוּפוֹ; ערוּמה עוֹמדת היא, וּבקהל יש מישהוּ שרוֹאה אוֹתה בּמערוּמיה. ממחשכּי החלל קוֹרא לה, רק לה לבד, קוֹלוֹ של ר' בֹר… דוֹמה, את כּל חייו הגיד הזקן בּפּסוּקים האלה. לא בּכה יוֹסיל, לא צעק. ראשוֹ, כּמוֹ כּרוּת, נפל בּמצחוֹ על העמוּד שלפניו, כּוּלוֹ בּוֹער מסוֹד הדברים העמוּקים…

… ואחר כּך, משחזרוּ שניהם, הוּא ור' בּר, עם חשיכה, אל בּיתם והיוּ מהלכים בּשביל שלאוֹרך החוֹף, לפני עליתם בּמעלה החוֹרשה, הפך אליו ר' בּר את פּניו ושאל:

– אוֹתוֹ פּסוּק… “וַיִוָתר יעקב לבדוֹ”, אַ? מה, ר' יוֹסיל?…

– אה, ר' בּר! – קרא יוֹסיל בּלב רחוּש. כּל הסערה שהתחוֹללה קוֹדם בּנפשוֹ עמדה שוּב להסתּער עליו – כּל אחד מאתּנוּ “נוֹתר לבדוֹ” בּעוֹלם, כּל אחד עם חשבּוֹן־נפשוֹ, יחידי בּלילה. כּל שמהרהר קצת בּגוֹרל חייו, מאין הוּא בּא וּלאן הוּא הוֹלך, וכיוֹצא בּזה… תּמיד הוּא נאבק עם… עם… איני יוֹדע עם מי… עם השׂטן, עם מלאך, עם איש.. שמא הוּא גוּפוֹ הוּא ה“איש בּלילה”…

התרגשוּתוֹ שקעה פּתאוֹם, קוֹלוֹ התייגע, וכמעט בּלחש, כּחוֹלה, אמר:

– בעצם, וכי לא היינוּ הך?… “למה תּשאל לשמי?”… אלא שקשה, קשה המלחמה.

ניגשוּ דמעוֹת אל גרוֹנוֹ ונשתּתק.

– נ־נוּ? – שאל ר' בּר.

– זיל לסיפא דקרא, ר' בּר!… אוֹי לי מנצחוֹני ואוֹי לי ממפּלתּי… מה כּתוּב שם להלן? “ותּקע כּף ירך יעקב בהאָבקוֹ עמוֹ”. ממלחמה זוֹ אף הנוֹצח יוֹצא בּעל מוּם… אחרת אי־אפשר… איך אמר לי פּעם כּבוֹדוֹ? אי־אפשר למסמר לפרוֹש מן הדלת בּלא עץ… וּכשאתּה תּוֹלש צמח מן הקרקע עתּים הוּא משייר את שרשוֹ בּקרקע…

עמד ר' בּר, נתן עיניו בּיוֹסיל, נענע בּראשוֹ ואמר:

– לא, ר' יוֹסיל! לא טוֹב לשייר שרשים בּמקוֹם שנעקרתּ משם. לא כּדאי להיאבק כּל הלילה כּשאין אמוּנה בּעליית השחר. חייב אדם להתפּלל וּלהאמין, להיאבק וּלהאמין, להיאבק ולהתפּלל… “שלחני כּי עלה השחר”… סוֹף השחר לעלוֹת, ר' יוֹסיל, הן, סוֹף השחר לעלוֹת…

ושוּב לא דיבּר כּל הדרך.

 

חֵלֶק שְׁלִישִׁי: אוֹר עַל הַדֶּרֶךְ    🔗

אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר

(איוֹב ל“ח, י”ט)

פּרק חמשה עשׂר    🔗

יוֹסיל נעשׂה תּלמיד הגימנסיה בּקוֹבנה. אל הגימנסיה היה בּא יוֹם יוֹם לבוּש בּמדי תּלמיד: זיג ירוֹק וקצר עד לטבּוּרוֹ מהוּדק לגוּפוֹ, מכנסים לבנים וצרים מהוּדקים לשוֹקיו. בּמלבּוּשים אלה נראה גבוֹה, זקוּף וגמיש בּיוֹתר. קוֹמתוֹ הגמישה, חתימת זקנוֹ הדק העוֹטר את פּניו החיורים משכוּ עליו חוּט של חן. הוּא גוּפוֹ לא נהנה בּיוֹתר ממדיו המשוּנים: לא נוֹחים היוּ לוֹ וגם התבּייש בהם, כּאילו מטייל היה חשׂוּף שת בּרשוּת הרבּים. משוּם־כּך היה מתפּשט בּשׂמחה את לבוּשוֹ זה מיד לאחר שהיה חוֹזר מהגימנסיה לביתוֹ, והיה מתלבּש בּסוּרדוּט שלוֹ הישן. בּכּתּה היה משכמו ומעלה גבוֹה מכּל חבריו וגדוֹל מהם בשנוֹתיו. לא היה מעוֹרב מדעת עם הזאטוּטים שיוֹשבים עמוֹ על ספסל אחד, ובשעת ההפסקוֹת, כּשכּל החצר היתה הוֹמה מנערים משתּוֹבבים, משׂחקים ומתעלצים, היה פּוֹרש לקרן־זוית עם ספר בּיד. בּין התּלמידים הללוּ היוּ אחדים מבּני המשׂכּילים היהוּדים, שיוֹסיל היה מלמדם תּנ"ך וּלשוֹן־קוֹדש. אבל בּגימנסיה היוּ נמנעים מלהתקרב אליו, מתּוך גיחוּך של בּיטוּל, האוֹמר: “יוֹדעני שקלני ממך, ואף־על־פּי־כן נוֹח לי בּשוֹבבוּתי ובקלוּת־הראש שלי, כּשם שנוֹח לך בּספריך ובעיוּניך”. אבל גם רגש טמוּר של כּבוֹד ודרך־ארץ היה בּגיחוּך הזה. יוֹסיל היה מהלך בּין התּלמידים הצעירים ממנו מוּבדל, יחידי וּמשוּנה, כּדקל בּין שׂיחים.

על מוֹריו עשׂה רוֹשם של בּחוּר זעוּם, גאוָן וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ, אבל חיבּה היתה נוֹדעת לוֹ מהם בּגלל נימוּסיו, בּגלל משנתוֹ הסדוּרה וּפרקוֹ הנאה. הם גם היוּ משגיחים שפּרנסתוֹ תּהא מצוּיה: תּלמיד שהוּזקק למוֹרה מדריך וּמסייע אוֹ תּלמיד שהוּצרך להתקין עצמוֹ אל בּחינוֹת, היוּ המוֹרים שוֹלחים אוֹתם אל יוֹסיל. נוֹסף לכך היה מלמד לבני היהוּדים העשירים בּקוֹבנה תּנ"ך וּלשוֹן־הקוֹדש. שׂכרוֹ היה קטן וּמספּק לוֹ בּקוֹשי לדירה, למזוֹנוֹת וליציאוֹת קטנוֹת. את חוֹֹבתו לבית־הספר עושׂה הוּא בּאמוּנה, אבל לא מתּוֹך קוֹרת־רוּח יתירה. התלהבוּתוֹ מהלימוּדים שהיוּ בּתּחילה מַרחיבים את דעתּוֹ, הפשירה זה כּבר; עכשיו הוּצנה לגמרי. זכוּר הוּא שפּעם שאלוֹ ר' בּר: “וּמה אחר כּך, לכשתּהיה כּבר רוֹפא?” ואז שׂיחק לוֹ בּלבּוֹ. עכשיו אינוֹ משׂחק לוֹ עוֹד. אינוֹ יוֹדע מה סברוֹ וּמה סיכּויו לעתיד לבוֹא, ואינוֹ יוֹדע מפּני מה חייב את עצמוֹ דוקא להיוֹת רוֹפא. לכאוֹרה, כּל ימיו היה מהלך לבטח, ופתע נשתּבּשה עליו דרכּוֹ…

המכתּבים שהוּא מקבּל בּזמן האחרוֹן מן הבּית משבּבים את לבּו. מחלת הרגלים כּפתה את האב אל המיטה, ובהכרח פּרש מעסקי המסחר, והחנוּת עברה לידים אחרוֹת. עסקי האכסניה אף הם פּוֹחתים והוֹלכים בּצוֹק העתּים וההתחרוּת הגדוֹלה בּין האכסניוֹת שנתרבּוּ בּעיר, בּיחוּד לאחר שהוּגלו היהוּדים מן הכפרים. ויוֹשה לא חזר בּוֹ מדעתּוֹ: הוֹציא מתּוֹך קוּפּת החנוּת (עד שלא עברה לרשוּת בּעליה החדשים) חלק גדוֹל מדמי הנדוּניה שהכניסה לוֹ פראדיל ושהיוּ מוּשקעים בּעסק, ויצא סוֹף סוֹף לחוּצה־לארץ. נסע לקניגסבּרג “לבקש לוֹ דרך בּחיים”. סתם ולא פּירש דרך זוֹ שהלך לבקש מהי. פראדיל מטפּלת כּל הימים באב החוֹלה, וּדבוֹרה עסוּקה בּתּינוֹקת וּבאכסניה. פּעמים היא מוֹסיפה אל מכתּבה של פראדיל שוּרוֹת מעטוֹת ויבשוֹת, כּתוּבוֹת תּמיד בּאוֹתוֹ הנוּסח: היא, שבח לאל, בּקו הבּריאוּת, וכן שׂרה בּתּם. לוַאי שתּשמע כּזאת גם ממנוּ. מוּכרחת היא לקצר מחוֹסר פּנאי, שכּן היא שקוּעה בטרדוֹת האכסניה עד לחטמה. ויוֹסיל מרגיש שאת השוּרוֹת הללוּ כּתבה אנוּסה על פּי פּתּוּייה של פראדיל. הן. המכתּבים מן הבּית היוּ כּל פּעם מטילים בּוֹ עצבוּת מרוּבּה. כּל אימת שהכּל שרוּיים היוּ בּבית־אבּא צמוּדים ופתוּלים יחד, היה הבּית עוֹמד בּחזקתוֹ ובכבוֹדוֹ. גל זה של אגוֹזים כשנוֹטל אתּה אחד מהם, מיד הוא מידרדר והוֹלך. יוֹסיל היה האגוֹז הראשוֹן שהוּצא מתּוֹך הציבּור. מכּיוָן שיצא מן הבּית, התחילה שקיעתוֹ של זה. הרגשה זוֹ רבוּצה כּאבן על לבּוֹ. והיא שעמדה לוֹ להמשיך את לימוּדיו בּגימנסיה אף־על־פּי שכּבר רחק לבּוֹ מהם. מכּל דבריה של פראדיל הוּא שוֹמע שכּל סברם וסיכּוּים עכשיו עליו.

הגימנסיה היתה בּקוֹבנה, אבל יוֹסיל היה דר בּסלוֹבּוֹדקה הסמוּכה לקוֹבנה והיוֹשבת על הנהר ויליה. בּתּי־העץ של העיירה, הקטנים והרעוּעים, עם גגוֹת־הקש, עמדוּ דחוּקים בּלא אויר בּיניהם וּבלא סדר, אחד נכנס ואחד יוֹצא, כּוּלם טבוּעים בּרפש ובאַשפּתּוֹת שלפני פּתחיהם. בּכל בּית דרוֹת משפּחוֹת אחדוֹת בּצפיפוּת איוּמה. קצתם של התּוֹשבים הם בּעלי־מלאכוֹת, קצתם משׂתּכּרים אצל סוֹחרים השוֹלחים רפסוֹדוֹת לחוּצה־לארץ, וקצתם – “כּלי־קוֹדש”, סרסוּרים וּסתם יהוּדים שפּרנסתם קלוּטה מן האויר.

בּעיבּוּרה של סלוֹבּוֹדקה התנשׂא בּיהירוּת וּבבטחוֹן מאוּשש בּית־מידוֹת, עשׂוּי עץ אף הוּא, מרוּוָח מאוֹד ובעל שתּי דיוֹטוֹת, בּיתוֹ של ר' הניך שלמה’ס, סוֹחר בּעצים וּבתבוּאה וּמַלוה בּרבּית. ר' הניך גיסוֹ של ר' בּר מפּוֹלישוּק היה, ולפי בּקשתוֹ של זה, הסכּים להשׂכּיר ליוֹסיל חדר בּביתוֹ וליתּן לוֹ מזוֹנוֹת בּשׂכר מוּעט. בּדיוֹטה של מטה היה אמבּר לעצים, מזוה לתבוּאה וחנוּת מכּוֹלת, הנתוּנה לרשוּתה של ינטיל, אשת ר' הניך, היא אחוֹתוֹ של ר' בּר. בּדיוֹטה של מעלה גרוּ בּני הבּית: בּעל־הבּית, זליג בּנוֹ, בּחוּר כּבן עשרים שכּבר הספּיק להתאלמן מאשתּוֹ, שני אחיו הקטנים, בּרילה כּבן שתּים־עשׂרה ואברהם’לה כּבן שמוֹנה, ועוֹד אלמנתוֹ הצעירה של איזה קרוֹב, שהיתה סמוּכה על שוּלחנוֹ של ר' הניך עם פּעוּטוֹתיה. זה היה בּית משוּנה שהשתּטח לרוֹחב, כּחיה גדוֹלה ומסוּרבּלת שנצמדה ודבקה בּידיה וּברגליה ובכל תּעצוּמוֹת עוּזה בּמקוֹם שנאחזה בּוֹ, עד שכּמדוּמה שוּם כּוֹח בּעוֹלם לא יזיזה משם. הבּית לא נבנה לכתּחילה על־פּי תּכנית אדריכלית, מעֵין שיטה מקוּבּצת שצמחה על־יד על־יד וגדלה מלגו ומלבר, על־ידי תּוֹספוֹת של חדרים, תּאים ואכסדראוֹת, שניתּוֹספוּ בּזמנים שוֹנים לפי צוֹרך השעה; דעת הבּנאי לא היתה נתוּנה לנוֹחוּת הדיירים וכל שכּן לא לנוֹי הבּנין. לפני העוֹלה במדרגוֹת התּלוּלוֹת והצרוֹת אל הדיוֹטה העליוֹנה, היוּ נפתּחוֹת דלתוֹת בּכּתלים שמימין ומשׂמאל, למעלה וּלמטה, אל חדרים שנכנסים לתוֹכם על־ידי פּסיעה גסה מן המדרגה אל הפּתח שבּכּוֹתל, בּלא כּבש, בּלא יד אוֹ מעקה כּלשהם. בּני־הבּית לבדם היוּ למוּדים וּמאוּמנים להיכּנס ולצאת מן החדרים הללוּ בּלא סכּנה של נפילה. בּחדר־האוֹכל הגדוֹל והמרוּוָח עמדוּ בּלא סדר וּבלא נוֹי כּלים משוּנים, ארוֹנוֹת כּרסניים וגמלניים, דרגשים שקילקי צמר וקש מבצבּצים ויוֹצאים מכּריסיהם המרוּטשים. אף כּאן מרוּבּוֹת הדלתוֹת בּכּתלים, אבל לא בּשוּרה אחת אחת ישרה; דלת אחת משוּם־מה גבוֹהה, ועוֹלים אליה בּשנים־שלוֹשה כּבשים קטנים, ודלת שניה נמוּכה ויוֹרדים אליה בּשנים־שלוֹשה כּבשים למטה. כּללוֹ של דבר: כּל הבּית כּוּלוֹ היה עשׂוּי קנים תּחתּיים, שניים וּשלישיים, כּתיבת נוֹח בּשעתּו. והקנים מרחישים תּינוֹקוֹת מטוּנפים שזנבוֹת כּוּתּנוֹת מזוּהמוֹת מבצבּצים ויוֹצאים ממפתּחי מכנסיהם, מפּנים וּמאחוֹר. הללוּ תּמיד מתנַצים, מתכּתּשים, בּוֹכים וצוֹרחים. אבל מכּיוָן שנשמעוֹת מן הפּרוֹזדוֹר פּסיעוֹתיו הכּבדוֹת של ר' הניך על המדרגוֹת החוֹרקוֹת אוֹ גירוּף חטמוֹ בּתרוּעת חצוֹצרה, מיד הם משתּתּקים וּמתבּרחים כּעכבּרים אל חוֹריהם. בּשעה שהזקן שרוּי בּחדרוֹ, מאחרי הדלת הנעוּלה, הכּל מדבּרים בּלחש, התּינוֹקוֹת סוֹפגים בּחשאי סטירוֹת וצביטוֹת, וכוֹבשים את יבבתם מפּני מוֹראוֹ של הזקן. הזקן הזה מתוּן הוּא, נוֹח לבּריוֹת אינוֹ רוֹדה בּקטנים, ואינוֹ זוֹרק מרה בגדוֹלים, ואף־על־פּי כן מוֹראוֹ על כּולם. הרי זה היה בּעל צוּרה, רחב כּתפים, זקנוֹ הלבן מתפּלג על לבּו לשתּי שבּלוֹת ארוּכּוֹת. עם זיקנתוֹ גון פּניו רענן, ורוֹד ועיניו צעירוֹת, מתּיזוֹת חיים מבּעד לגבּוֹת השׂיבה העבוּתּוֹת שהאפילוּ עליהן כּקשתוֹת. רוֹב שעוֹת היוֹם הוּא מוּפרש מעסקיו, דלתּוֹ נעוּלה בּפני לוֹוין, אפילוּ בּאוּ לסלק חוֹב, וּבפני לקוֹחוֹת – אפילוּ בּאוּ בּענין של עסק קרוֹב לשׂכר. בּני־הבּית היוּ מוּזהרים על כּך שלא ידפּקוּ על הדלת ולא יפסיקוּהוּ ממשנתוֹ. כּל רעש החיים היה אז מצטמצם בּתּאים וּבחדרים הצדדיים; בּחדר־האוֹכל הגדוֹל עמדה דממה, נשמע רק מפּעם לפעם קוֹל גירוּף החוֹטם של ר' הניך בּתרוּעה וּשברים של שוֹפר, אוֹ ניגוּני הגמרא בּחדרוֹ של זליג בּנוֹ.

ינטיל אשתּוֹ – גוּצה, זריזה, קלת־תּנוּעה וּבעלת עיני־תּכלת תּינוֹקיוֹת ונוּגוֹת, כּעיני ר' בּר אחיה. מחוֹבתה להיוֹת שרוּיה כּל היוֹם בּחנוּת של מטה. אבל את עסקי החנוּת השליכה על קרוֹבתם העניה הסמוּכה על שוּלחנם, והיא בּעצמה עוֹסקת בּמצווֹת. מחזרת היא על הפּתחים ומקבּצת נדבוֹת להכנסת כּלה, ליוֹלדת עניה, למשפּחת “יוֹרד”. מדבּרת היא מעט, בּניחוּת וּבקוֹל נמוּך, וּדבריה נשמעים. אין מסרבים לשלשל לתוֹך מטפּחתּה האדוּמה שבּידה נדבה יפה לפי כּבוֹדה…

אוירוֹ של הבּית הזה, כּכל בּית בּסלוֹבּוֹדקה, ספוּג יראת שמים. אפילוּ לפעוּטוֹת משננים בּאידיש את דברי הרמ“א לסעיף א' של “אוֹרח חיים”: “‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד'. הוּא כּלל גדוֹל בּתּוֹרה וּבמעלוֹת צדיקים אשר הוֹלכים לפני האלוֹהים; כּי אין ישיבת האדם וּתנוּעוֹתיו ועסקיו, והוּא לבדוֹ בּביתו, כּישיבתוֹ וּתנוּעוֹתיו ועסקיו – והוּא לפני מלך גדוֹל; ולא דיבּוּרוֹ והרחבת פּיו כּרצוֹנוֹ, והוּא עם אנשי בּיתו וקרוֹביו, כּדיבּוּרוֹ בּמוֹשב המלך. כּל־שכּן כּשישׂים האדם אל לבּוֹ שהמלך הגדוֹל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדוֹ, עוֹמד עליו ורוֹאה בּמעשׂיו, כמוֹ שנאמר:,אם יִסתר איש בּמסתּרים ואני לא אראנוּ? נאוּם ה''. מיד יגיעו אליו היראה וההכנעה וּפחד השם־יתבּרך וּבוּשתוֹ ממנוּ תּמיד וכו'. גם בהצנע לכת וּבשכבוֹ על משכּבוֹ ידע לפני מי הוּא שוֹכב”… בּני הבּית לא הסיחוּ מעוֹלם את דעתּם ממציאוּתוֹ של מלך מלכי המלכים, ולא שכחו ש”אסוּר לילך בּקוֹמה זקוּפה“. כּל שעוֹת היוֹם, אפילוּ עסקוּ בּמלאכת הדיוֹט, היוּ בּחינת עוֹבדים עבוֹדת אלוֹהים. שכּן כּל החיים לפרטיהם וּלפרטי־פּרטיהם קבוּעים כּאן על־פּי הדינים והמנהגים של ה”שולחן ערוך" וספרי היראים. אין נוֹקפים אצבּע שלא לפי דין אוֹ מנהג, אוֹ שאין עליו “בּרכה”. נטילת־הידים, ואפילוּ הלבישה והנעילה, עד לידי קשירת משיחת־הסנדל, האכילה והשתיה, עד לידי נטילת הצפּרנים וּמעשׂים שבּצנעה – הכּל נעשׂה מתּוֹך קפידה על־פּי סדר קבוּע בּספרים הקדוֹשים. לא שכחוּ לפני מי הם עוֹמדים, יוֹשבים, שוֹכבים, סוֹעדים… ולא זאת בּלבד שעינוֹ של “המלך הגדוֹל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא” פּקוּחה עליהם להשגיח ולראוֹת מי מהם נכשל בּעבירה קלה אוֹ חמוּרה, וּלהיפּרע ממנוּ, אלא כּל העוֹלם כּוּלוֹ מלא כּוֹחוֹת טוּמאה, רוּחין, שדים וּמזיקים שאוֹרבים לנשמתוֹ של היהוּדי, למשכה בחרמה. הללוּ שרוּיים בּכל מקוֹם: מתּחת למרזב, בּקיתּוֹן המים ששכחוּ לכסוֹתם, בּמקוֹם שנטלוּ את הצפּרנים וּשמטוּן על הקרקע; על יד מיטת יוֹלדת, ששכחוּ לתלוֹת מעליה את “שירי המעלוֹת”… אוֹ בּחצוֹת הלילה בּבית־הכּנסת…

צחוֹק של קלוּת־ראש אינוֹ נשמע כּאן, ואף חדוַת־המצוָה כּבוּשה כּאן. כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל, שיש בּאנשי־הבּית פּחוֹת מאהבת הבּוֹרא ויוֹתר מן היראה: יראת שמים, יראת החטא, יראת הטוּמאה, הרוּחין והלילין השוֹנים. החיים כּוּלם רקוּמים מיראה וּמחוֹבה. מהיכן נמשכת על האנשים עצבוּת ממארת זוֹ? מהיכן בּאה עננה זוֹ התּלוּיה על ראשיהם? בּביתוֹ של ר' הניך שלמה’ס, כּמוֹ בּכל בּית בּישׂראל, יש מקוֹם בּכּוֹתל, אַמה על אַמה, לא מסוּיד, זכר לחוּרבּן. וכמה פּעמים היה יוֹסיל תּוֹהה ומיתּמה: שמא משם, מאוֹתוֹ כּתם של אבלוּת על הכּוֹתל, מוֹשכת עצבוּת מעיקה זוֹ? שמא הרגל של שנים רבּוֹת עדיין לא טשטש את רישוּמוֹ של זכר בּן אלפי שנים ואין מגיסים בּוֹ את הלב? שמא בּעלילוּת נזהרים כּאן לקיים את הדין: “ראוּי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודוֹאג על חוּרבּן בּית המקדש”?.. מכּל מקוֹם לא צחוֹק ולא שיר נשמע בּתוֹך הכּתלים האלה. ואם מתּוֹך היסח־הדעת חפז על מי היצר להשמיע צחוֹק בּקוֹל רם יוֹתר מן המידה אוֹ ליתּן בּשיר קוֹלוֹ, מיד היוּ משתּיקים אוֹתוֹ בּנזיפה: “מנהג גוֹיים בּידך!” או: “מעשׂה שקצים מנַין לך?”. והמשרתת הערלית, שעליה בּוַדאי לא חלה הדאגה על חוּרבּן בּית־המקדש, כּשקוֹל זמרתה היה נשמע מאצל התּנוּר והכּירים, היה ר' הניך מוֹציא ראשוֹ בּפתח חדרוֹ, וקוֹרא בּכעס לתוֹך חלל החדר: “נוּ! אַ! מה זאת? לסתּוֹם לה שם את הפּה!”…

זכוּרים לוֹ ליוֹסיל ימי ה“מוּסר” שלוֹ בּפּוֹלישוּק, כּשהיה משבּב לבּוֹ בּתשוּבה וחרטה על חטאים שחטא ושלא חטא. היוּ אז שעוֹת של התעלוּת הנפש והתחדשוּת פּנימית. ואילוּ האנשים כּאן, עם המרה־השחוֹרה הממארת, עם העכּרוֹן המתמיד בּנפש, דוֹחים וּמפחידים אוֹתוֹ. יוֹסיל היה אמנם חשוּב על הזקן ודעתּו מקוּבּלת עליו, בּזכוּת צניעוּתוֹ וּבזכוּת למדנוּתוֹ המוּפלגת, כּמו שכּתב עליו ר' בּר גיסוֹ בּמכתּב־ההמלצה שיוֹסיל הביא לוֹ ממנוּ. ואם תּאמר: הרי הוּא שוֹקד על פּתחה של הגימנסיה שבּקוֹבנה וספרי השׂכּלה נוֹשרים מחיקוֹ? משוּם זה אין חשש, וּביוֹתר לגבּי אדם כּמוֹ יוֹסיל! אדם כּמוֹ יוֹסיל חזקה עליו שלא יהא נפגע אם יציץ בּספרי ההשׂכּלה. אדרבּא, הללוּ עשׂוּיים לחזקוֹ בּאמוּנתוֹ. מבּחינת “ודע מה שתּשיב”… אף זה הוּא ענין שאין לזלזל בּוֹ. ר' בּר כּוֹתב עליו שבּרכה בּוֹ ומצוָה לקרבוֹ, ועל ר' בּר יש לסמוֹך… פּעמים היה ר' הניך נכנס עמוֹ בּדברים, דרך לגלוּג של בּיטוּל וקריצת־עינים, כּמי שרוֹצה לוֹמר: “בּינינוּ־לבין־עצמנוּ, הרי שנינוּ יוֹדעים מה ערכּם של כּל החוֹקרים שלהם”. “מה אוֹמרים ה”גאזטין" שלך על המלחמה? – שוֹאל אוֹתוֹ בּעל־הבּית – מה נעשׂה שם אצל הפראנצוֹיז?" אוֹ פּתאוֹם: “מה אוֹמרים הפילוֹזוֹפין “שלכם” על כּדוּר ארצנוּ? כּלוּם בּאמת סבוּרים הם שמסתּוֹבבים אנוּ סביב לגלגל החמה? פּעם למעלה ופעם למטה? ה ה…” וצוֹחק צחוֹק שמן, כּשהוּא מכסה בּאצבּעוֹת כּפּוֹ את פּיו. וּבאמת קשה לכבּוֹש את הצחוֹק, כּל־כּך מצחיק רעיוֹן זה של אוֹתם ה“פילוֹזוֹפין שלהם”…

בּיוֹם השבּת מתפּשטים הקמטים על פּני האנשים; ענן הקדרוּת מסתּלק וּמפנה מקוֹמוֹ לשכינה הטוֹבה של קדוּשת היוֹם ושל מנוּחת אהבה ונדבה. אמת, אף בּימוֹת החוֹל, כּשכּל בּני המשפּחה הגדוֹלה והרוֹעשת, הגדוֹלים והקטנים, נכנסים לסעוּדתם הדלה מסביב לשוּלחן, עם כּל דיני הדרך־ארץ שמקפּידים בּשמירתם, יש שכּוֹחוֹת החיים והילדוּת פּוֹרקים עוֹל של חוֹק, פּוֹרצים בּתּחילה בּסוֹף השוּלחן, בּמקוֹם שהקטנים יוֹשבים שם, והם עוֹברים וּפוֹשטים בּין הגדוֹלים, ואפילוּ ר' הניך בּעצמוֹ אינוֹ יכוֹל לכבּוֹש את עצמוֹ וּמחייך לפטפּוּטיו אוֹ לתעלוּליו של אחד מזעירי החבריא, אוֹ ל“חכמה” שנפלטה מפּי “שקץ גדוֹל” אחד… בּדרך כּלל, לא היוּ הזקנים מקפּידים על הרעש שהיוּ מקימים בּני המשפּחה הגדוֹלים והקטנים סביב השוּלחן; זה היה רעש האחוָה והאחדוּת המשפחתּית. הם היוּ מחייכים חיוּך של קוֹרת־רוּח, מלאי בּטחוֹן וחוֹסן, בּתוֹך חברת “שתילי הזיתים”, זרע בּרך השם, כּגוֹן אלוֹנים זקנים וחסוֹנים אלה שמתנשׂאים בּתוֹך חוֹרש רוֹעש שצמח מיוֹנקוֹתיהם ושלוּחוֹתיהם…

רק זליג בּנם בּכוֹרם גרם להם הרבּה דאגה. אחר שנפטרה אשתּוֹ ולא השאירה לוֹ וָלד, אינוֹ ממהר לישׂא אשה. כּל שידוּך הוֹגן שמציעים לפניו, הוּא דוֹחה בּקש. והוּא הריהוּ כּבר בּן עשׂרים, ועדיין לא זכוּ לראוֹת ממנוּ נחת.

בּחוּר משוּנה הוּא זליג זה, השתקן מטיבוֹ עם אבק של עצבוּת. איזוֹ מוּעקה מסוּתּרת לוֹחצת על רוּחוֹ. כּל היוֹם כּמעט הוּא חבוּש בּחדרו שפּתחוֹֹ הוּא כּנגד פּתח חדרוֹ של יוֹסיל, וּבשעה שר' הניך שרוּי בּחדרוֹ שלוֹ וּבבּית שקט, מגיע לאזני יוֹסיל קוֹלוֹ של זליג הלוֹמד גמרא בזמר הממלא את חלל הבּית. הוּא היה מזמר בּטינוֹר לירי צעיר ועז וּבניגוּן משוּנה מן השגוּר בּפי כּל לוֹמדי הגמרא בּליטא וּבפוֹלין. ניגוּן אחר היה זה, נוּגה וּמתחַטא אף הוּא, אבל אחר, מיוּחד לוֹ לזליג לבד. עדיין לא שמע יוֹסיל בּשוּם מקוֹם ניגוּן־גמרא דוֹמה לוֹ בּכיסוּפין וּבכמיהה. לפרקים אין יוֹסיל יכוֹל להתגבּר על יצרוֹ, פּוֹתח את דלת חדרוֹ, מניח את לימוּדוֹ ועוֹמד להאזין לניגוּן זה. הניגוּן לא היה הוֹלם את דברי הסוּגיה, משוּל בּבן־נשרים שנתערקלה רגלוֹ, דרך הילוּכוֹ, בּמשיחה אחת הקשוּרה לכרע של אַוָז… בּבת־ראש פּוֹרש הזֶמר מן הסוּגיה הכּבדה והחמוּרה, ולבדוֹ, לבדוֹ בּאין אוֹמר וּדברים, מפליג על גלים סמוּיים־מן־העין אל הרחוֹק, אל הנעלם…

בּיוֹם שבּת אחד, כּשהיוּ מסוּבּים אל השוּלחן, ור' הניך, יחד עם כּל בּני המשפּחה, היה מזמר את הזמירוֹת בּקוֹלי־קוֹלוֹת, בּלא קצב והרמוֹניה, וזליג שהיה תּוֹמך ראשוֹ בּכפּוֹ, שקוּע בּהרהוּריו, משׂחק בּמזלג שבּין אצבּעוֹתיו ורוֹטן את הזמירוֹת כּמדוּמה שלא בּרצוֹן אלא כּדי לצאת ידי חוֹבה, פּנה אליו פּתאוֹם יוֹסיל ושאל:

– מפּני מה אינוֹ מזמר, זליג? קוֹלוֹ ערב כּל־כּך.

זליג התחלחל כּל־שהוּא, כּניעוֹר משנתוֹ ונתן בּיוֹסיל את עיניו הגדוֹלוֹת:

– מה אמר מר? קוֹלי ערב? כּלוּם שמע קוֹלי?

– הרי אני שוֹמעוֹ יוֹם יוֹם לוֹמד גמרא. אגב, מהיכן נטל את הניגוּן… את ניגוּנוֹ?

זליג נתבּלבּל בּמקצת, ואל לסתוֹתיו עלה סוֹמק:

– וכי ניגוּני לא נראה לוֹ?

– לא, לא זאת… אדרבּא… נאה הוּא מאוֹד, אבל… לא ניגוּן של גמרא הוּא.

פּני זליג נתכּרכּמוּ עד שאפילוּ מצחוֹ הווריד. אז נכנס ר' הניך לתוֹך שׂיחתם ואמר בּתרעוֹמת:

– הרי זוֹ טענתי שאני טוֹען לפניו כּל הימים. מי יוֹדע מהיכן גרף ניגוּן זה! שמא מאיזה מקוֹם של טוּמאה. מכּל מקוֹם אין זה ניגוּן של גמרא! לא אני ולא אבוֹתינוּ ולא אבוֹת אבוֹתינוּ לא למדוּ בּניגוּן זה. איני רוֹצה לשמעוֹ עוֹד. שוֹמע אתּה? כּבר אמרתּי לך זאת פּעמים רבּות.

זליג שתק. השפּיל עיניו ושוּב שׂיחק בּמזלג, וּפניו אדוּמוֹת עד כּדי לעוֹרר רחמים.

יוֹסיל לבּוֹ נקפוֹ על שפּתח בּשׂיחה זוֹ שעירבּבה על זליג את העוֹנג של סעוּדת־שבּת.

כּל פּעם שהם מזדמנים יחד בּפּרוֹזדוֹר לפני המדרגוֹת אוֹ כּשהם ישוּבים זה כּנגד זה בּשעת הסעוּדה, מרגיש יוֹסיל בּעינים הקוֹדדוֹת שבּחור זה נוֹתן בּפניו; דוֹמה עליו על יוֹסיל שעינים אלוּ ארשת של שאלה אוֹ תּביעה, של תלוּנה אוֹ תּחנוּן להן… וכל פעם שיוֹסיל מבקש לגלגל עמוֹ בּדברים, הרי זה משפּיל את עיניו ומשתּמט ממנוּ, כּאילוּ מתּוֹך איזה חשש טמיר. וּפעם אחת כּשנכנס יוֹסיל מן החוּץ אל חדר־האוֹכל, ראה את זליג גוֹחן לפני דלת חדרוֹ ומציץ בּחוֹר המנעוּל. הוּא היה שקוּע בהצצתוֹ בּמידה כּזוֹ, שלא שמע את פּסיעוֹתיו של יוֹסיל מאחריו. יוֹסיל השתּעל פּעם, פּעמים, וכבש את צחוֹקוֹ. זליג הפך את פּניו, נבעת ונזדקף:

– אה! כּבוֹדוֹ כּאן!

– מה בּיקש כּבוֹדוֹ לראוֹת בּעד החוֹר? – שאל יוֹסיל.

זליג הסתּכּל לצדדין וּבלחש השיב:

– בּיקשתּי לראוֹת אם כּבוֹדוֹ בּחדרוֹ.

– מפּני מה לא דפק כּבוֹדוֹ על דלתּי?

רמז באצבּעוֹ על הדלת הסמוּכה ולחש:

– אבּא שם…

וּמיד נחפּז וּברח אל חדרוֹ ונעל מאחריו את הדלת.

יוֹסיל הרגיש שמישהוּ ממשמש בּספריו וּבמחבּרוֹתיו בּשעה שהוּא יוֹצא מן הבּית. בּיקש מן האשה ה“קרוֹבה” שעסקה היה לכבּד את החדרים, שלא יִגעוּ בּחפציו וּבספריו ושלא ישנוּ מן הסדר וּמן המקוֹם שקבע להם. המסכּנה נעלבה ונשבּעה שאין אדם נכנס אל חדרוֹ חוּץ ממנה אוֹ מן ה“ערלית” שמכבּדת לפעמים את חדרוֹ בּשעה שהיא גוּפה אינה פּנוּיה לכך. הלך אל הגוֹיה, ואף זוֹ עפעפה כּלפּיו עינים תּמהוֹת. והנה יוֹם אחד נעלם מעל שוּלחנוֹ הס' “התּוֹרה והחכמה” למרדכי גוּמפּל שנאבּר־לווינסוֹן, המכוֹרך יחד עם ספרוֹ של אוֹתוֹ מחבּר “יסוֹד התּוֹרה”. הפך והפך בּספריו, חיפּשׂ בּכל מקוֹם, ולא מצא. בּרי היה לוֹ שיש כּאן מעשה גניבה. מי שלח יד בּספריו? למי בּבּית הזה יש צוֹרך בּספר העוֹסק בּשאלוֹת טבעיוֹת ופילוֹסוֹפיוֹת? דבר זה הטרידוֹ מאוד. התבּייש לוֹמר לבני־הבּית שנעלם ספר מספריו, והעמיד פּנים כּאילוּ לא הרגיש ולא כּלוּם.

היה מעשׂה ויוֹסיל חזר מהגימנסיה, שלא כּדרכּוֹ בשעה מוּקדמת. עם שנכנס לחדרוֹ, נזדקר כּנגדוֹ זליג מבוּלבּל ומבוֹהל. הוּא ישב לפני שוּלחנוֹ ועיין בּמנוּחה בּספר ולא עלה על דעתּוֹ שהדייר יקדים לבוֹא. היה מבוּלבּל בּמידה כּזוֹ, שלא יכוֹל להוֹציא מלה מפּיו. רק עמד כּנזוּף, פּעמים מספּר הסיר את כּיפּתוֹ מראשוֹ וחזר וחבש אוֹתה, תּוֹך־כּדי־גמגוּם של התנצלוּת. יוֹסיל לא יכוֹל לראוֹתוֹ בקלקלתוֹ וחייך, מפּני שנזכּר שפּעם, בּבית פּאן קאשינסקי, היה אף הוּא נתוּן בּמצב עלוּב דוֹמה לזה, התאַמץ ליישב את דעתּוֹ של המסכּן; ואילו זליג פּניו הבּיעוּ מוֹרא, וּבאצבּע על פּיו רמז ליוֹסיל שישתּוֹק. רץ אל הדלת, הרכּין אזנוֹ, ציית, ואחר חזר, ושאל בּלחש אם איש לא ראה אוֹתוֹ בּשעה שעבר את חדר־האוֹכל.

– לא. – השיב יוֹסיל בּנענוּע ראש לבד.

– אבּא בּחדרוֹ. – לחש זליג.

– מפּני מה אסוּר לכבוֹדוֹ להיכּנס אלי לרגע?

– אבּא – הסבּיר לוֹ זליג בבת־צחוֹק דקה – חוֹשש שמא תּדבּק בּי מה שהוּא מן ההשׂכּלה. ואף דוֹאג הוּא שמא אבוֹא לידי בּיטול תּוֹרה.

זליג עמד בּאמצע החדר, מוּכן להתמלט ממנוּ, אף־על־פּי שבּלבּוֹ התאוָה מאוֹד לשהוֹת עם יוֹסיל וּלהשׂיח עמוֹ בּיחידוּת. אף וֹסיל רצה להיכּנס עמוֹ בּשׂיחה וביקש לעכּבוֹ. רגע אחד היוּ עוֹמדים ומסתּכּלים זה בּזה. לבסוֹף אמר יוֹסיל בּצחוֹק:

– כּשיחזוֹר אל חדרוֹ ויתחיל בּניגוּן שלוֹ, לא יעלה על דעת ר' הניך שהיה כּאן…

– אבּא כּועס כּשהוּא שוֹמע את הניגוּן שלי. ואני התרגלתּי… קשה לי לפתּוֹח בּניגוּן חדש.

– באמת, מהיכן בּא לוֹ ניגוּן זה?

זליג חייך, השפּיל עיניו ושתק.

– שמא מתיירא הוּא לספּר לי? איני דוֹחק עליו, אם לא נעים לוֹ… אבל להוי ידוּע לוֹ: מפּנַי אינוֹ צריך לירוֹא.

– הן. בּוַדאי. אני יוֹדע את זאת.

ומיד אחר־כּך הוֹסיף:

– מ“פּאניֶניקה” אחת למדתּי את הניגוּן הזה.

יוֹסיל פּתח זוּג עינים מלאוֹת תּמיהה:

– מ“פּאניֶנקה”? הכיצד?

– “פּאניֶנקה” יהוּדית… – השיב לוֹ זליג בחיוּך. ושוּב רץ אל הדלת, הרכּין אזנוֹ, הקשיב וחזר שרוּי בּדאגה: לאבא שמיעה חדה ב“ה, וַי לי אם ישמע את שׂיחתנוּ… הן, מה בּדעתּי לוֹמר לכבוֹדוֹ? הן, ה”פּאניֶנקה"… בּין מנחה למעריב רגיל הייתי לטייל חוּצה לסלוֹבּוֹדקה, לאוֹרך חוֹפה של ויליה. אבל משעה שנתגבּרוּ הגשמים נעשתה ההליכה שם קשה, גלל הבּוֹרוֹת והשׂיחים שנתהווּ שם. וּמאז אני מטייל בּדרך לקוֹבנה. שם עוֹמד בּית אחד, בּוֹדד. אחר כּך נוֹדע לי למי הבּית הזה. סוֹחר יהוּדי עשיר דר שם. והנה הגיעוּ אל אזני צלילי פּסנתּר ושירת נערה. פּעם אחת טיילתּי באוֹתוֹ מקוֹם. התקרבתּי אצל אוֹתוֹ בּית, עמדתּי כּנגד החלוֹן הפּתוּח, עם שאני מיטמר תּחת עץ אחד שעמד בּסמוּך לאוֹתוֹ מקוֹם, ומצוֹתת. מה אוֹמַר לכבוֹדוֹ? יוֹדעני שאין זוֹ מן המידה. יוֹדעני מה שאמרוּ חכמים על קוֹל בּאשה… אבל כּכפוּת עמדתּי על מקוֹמי ולא יכוֹלתּי להזיז עצמי ממנוּ. אוֹתוֹ קוֹל, ואוֹתה נגינה… דוֹמה היה עלי שאת כּל חיי הייתי מוֹסר עליהם. מתיקוּת כּזוֹ, מתיקוּת כּזוֹ… אין לשער, ממש עד ליציאת נשמה… ואחר כּך כּל הלילה לא יכוֹלתּי להרדם. קוֹל הנערה וּנגינתה היוּ מזמרים בּאזני כּל הלילה. למחרת כּשישבתּי לפני הגמרא שלי וּפתחתּי בניגוּן הרגיל, הידוּע, נראה לי תּפל כּל כּך והפסקתּי. וּכלוּם אפשר ללמוֹד גמרא בּלא ניגוּן? הרי כּבוֹדוֹ יוֹדע, מה טעם ללימוּד יבש בּלא זמר כּל־שהוּא. פּת שאינה מלוּפּתת… בּקיצוּר, לפני כּבוֹדוֹ הרי אפשר לספּר הכּל… כּל אוֹתוֹ יוֹם הייתי מצפּה לשעת ערבית וּמתלה עיני אל השירה של אוֹתה ריבה… לא אאריך בּדיבּוּרי, את הניגוּן שהוּא שוֹמע תּחת אוֹתוֹ עץ למדתּיו; מאוֹתה פּאניֶנקה…

– אהא! – קרא יוֹסיל בּצחוֹק – כּך מתגלגל ניגוּן מפּאניֶנקה אל אבּיי ורבא…

– ש! ש! – השתּיקוֹ זליג בּפחד, כּשהוּא משׂים אצבּעוֹ על פּיו. שוּב רץ אל הדלת, צוֹתת רגע ונמלט מן החדר בּלא אמירת שלום.

על השוּלחן מצא יוֹסיל את הספר “התּוֹרה והחכמה” לשנאבּר־לווינסוֹן שלפני כּמה ימים נעלם ממנוּ.

יוֹסיל בּיקש להיוֹת מעוֹרב עם אנשי סלוֹבּוֹדקה הפּשוּטים. היה נכנס אל בּתּיהם ואל בּתּי־מדרשיהם. לבסוֹף העדיף קלוֹיז אחד הסמוּך בּיוֹתר אל בּית דירתוֹ, וּלשם היה בא, כּל שעה שהיה פּנוּי, לעיין בּספר. בּיחוּד היתה חביבה עליו שעת בּין־השמשוֹת שבּין מנחה למעריב. אוֹהב היה להוֹציא שעה בּקלוֹיז, בּין יהוּדים זקנים, בּעלי־מלאכה וּבעלי־בּתּים. כּל היוֹם הללוּ בּוֹנים, אוֹפים, תּוֹפרים, מתקינים עגלוֹת לאכּרים, פּרסוֹת לסוּסים, צדים דגים, משיטים רפסוֹדוֹת וכוּ' וכוּ'… כּל היוֹם הם בּהוּלים על שׂכר של פּחוֹת מפּרוּטה; ואילוּ בּין מנחה למעריב בּאים הם אל הקלוֹיז, מתיישבים לפני השוּלחנוֹת הארוּכּים, כּנגד תּנוּרים מוּסקים, ולוֹמדים בּחשק את שיעוּרם. וכך נינוֹחים הם בגוּפם ומדשנים בּעוֹנג את נפשם. בּעלי־הבּתּים החשוּבים בּכוֹבעי־עוֹר שכּבר קרחוּ וּבפרווֹת מקוּרחוֹת וּמטוּלאוֹת, יוֹשבים לפני גמרוֹת סלאוויטא הגדוֹלוֹת והמכוֹרכוֹת בּעוֹר. פּשוּטי ההמוֹן שאינם מוּפלגים בּ“נקוּדוֹת השחוֹרוֹת” מסתּפּקים בּ“עין־יעקב” ואפילוּ בּאמירת תּהילים לבד. נפשוֹ של יוֹסיל מתחממת כּנגד אוּרם של הללוּ, בּעלי הידים הנוּקשוֹת והמיוּבּלוֹת, הלבוּשים בּלוּאים וּמרעידים מצינה, עם הכּניעה הענוותנית בּלב ועם העצבוּת היהוּדית בּעינים. גדוֹלים בּתּוֹרה לא היוּ בּין אנשי סלוֹבּוֹדקה, וּבזמן קצר נתפּרסם בּיניהם ה“אברך המינסקאי”, כּלמדן בּעל בּקיאוּת גדוֹלה וּפשטן בּעל שׂכל ישר. כּל מקוֹם שהוּא בּא לשם, עוֹמדים לפניו. סוּגיה חמוּרה שקשה להלמה, לפני מי מביאים אוֹתה? לפני יוֹסיל. את מי שוֹאלים בּאיזוֹ “תּוֹספת” מסוּבּכת? את יוֹסיל. וּכשהוּא מסבּיר, הדברים הקשים והמסוּבּכים נעשׂים מוּצהרים וּמלוּבּנים כּבּוֹקר. בּאיזוֹ קלוּת מפליאה הוּא מתרץ את הקוּשיוֹת, מיישב את הסתירוֹת, כּמהלך בּחרית של קנים, כּוֹסח ועֹובר, כּוֹסח ועוֹבר…

ולא עוֹד אלא יהוּדי שזכה וּבנוֹ נעשׂה בּר־מצוָה, שהביא את בּתּוֹ לחוּפּה אוֹ שהכניס ספר־תּוֹרה להיכל – חשב לוֹ לכבוֹד לראוֹת את ה“אברך המינסקאי” על ראש שׂמחתוֹ. ויוֹסיל לא היה מסרב. השׂמחוֹת היהוּדיוֹת הללוּ, הן בּשבּתוֹת וּמוֹעדים והן בּחגיגה משפּחתּית, היוּ צנוּעוֹת, כּבוּשוֹת, עם חדוַת־ילדוּת בּעינים, מקוּטפוֹת בּדברי תּוֹרה וּספוּתות בּברכוֹת ותשבּחוֹת ליוֹצר בּראשית. רק בּחג אחד, בּשׂמחת־תּוֹרה, חוֹרג כּל העוֹלם מנימוּסיו. בּאברים הנוּקשים והמפוֹרכים מעבוֹדה קשה, אוֹתוֹ יוֹם כּאילוּ נתנסך יין לתוֹכם, עד שנעשׂים קלים וּזריזים לתנוּעה וּלריקוּד. אין גדוֹל וקטן, נהרסוֹת כּל המחיצוֹת בּין אנשי־המזרח וּבין “עמך”, בּין “תּוֹפשׂ־התּוֹרה” וּבין בּעל־המלאכה הפּשוּט. היהוּדי מנער מעליו תּילי תּילין של צרוֹת הרוֹבצים עליו, מתערטל ליוֹם אחד מחשיבוּתוֹ וּמנימוּסי דרך־ארץ. רוּח של משוּבה נכנסת בּהם והם מתעתּעים וּמהפּכים עוֹלמוֹת כּתינוֹקוֹת. וכל זה לכבוֹד תּוֹרתנוּ הקדוֹשה. ר' הניך שלמה’ס בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מהלך בּרחוֹבוֹת כּשיכּוֹר, כּביכוֹל; הוּא אינוֹ יכוֹל לשתּוֹת יי"ש מחמת מיחוּשי מעיים, אבל משנה את טעמוֹ וּמתנהג כּאדם שתוּי, והוּא לוֹבש על כּתפיו את איצטלתוֹ כּשהיא הפוּכה פּניה למטה והבּטנה למעלה… ר' חיים זלדה’ס, המתכּנה “הקניגסבּרגי”, מתרוֹצץ בּרחוֹבה של העיר עם חבוּרת תּינוֹקוֹת בצהלה וזמרה; מפּעם לפעם הוּא פּוֹנה אליהם בקריאה: “צאן קדשים!” והללוּ משיבים לעוּמתוֹ כּשׂיוֹת רכּוֹת: “מה־ה־מה־ה…” אוֹ שמישהוּ מתחכּם, ועד שר' הניך מטייל ברחוֹב בּאיצטלתוֹ ההפוּכה והוּא מקיש במערוֹך על גבּי טבלת־האיטריוֹת של אשתּוֹ, – נכנס הלה אל בּיתוֹ של זה עם חבוּרת לוֹמדי־תּוֹרה שתוּיים וחוֹטפים את התּבשיל מתּוֹך התּנוּר. וּביחוּד רבּה השׂמחה כּשמוֹצאים בּקדרה כּרכּשת ממוּלאה. אז מרימים אוֹתה על נס בּשפּוּדוֹ של סוֹכך אוֹ בּחוּדוֹ של מקל ונוֹשׂאים אוֹתוֹ בּעסק גדוֹל בּרחוֹבה של עיר, ואחריה המוֹן עם יִמשך, וּמוֹכרים אוֹתה כביכוֹל מכירה פּוּמבּית, לצוֹרך סעוּדה לכבוד חתן־תּוֹרה.

וּלמחרת החג יוֹרד מסך אפוֹר על מה שהיה. סגריר החיִים חוֹזר לקדמוּתוֹ. שוּב שפין עננים כבדים על אפקה של סלוֹבּוֹדקה, מוֹחים כּל זכר וכל סימן להשתּוֹללוּת של יוֹם אתמוֹל. היה חלוֹם ונדף. וּבמקוֹמוֹ – חוּלין עכוּרים…

בּאוֹתוֹ הקלוֹיז שיוֹסיל היה מן השוֹקדים על פּתחוֹ, היה אוֹמר את השיעוּר לפני לוֹמדי הגמרא ר' חיים זלדה’ס ה“קניגסבּרגי”. הרי זה היה אדם גיבּח, תּוֹרן ממש, בּלא תּרטימר בּשׂר, עם פּיקה גדוֹלה בגרוֹנוֹ הארוֹך, שמתרוֹצצת עלה וירוֹד, עלה וירוֹד. רוּחוֹ סוֹערת תּמיד, זרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת מתנוֹעעוֹת תּוֹך־כּדי־דיבּוּרוֹ כּשני משוֹטים, וקוֹלוֹ קוֹל חצוֹצרה מחריש אזנים. הבּריוֹת מלעיגים עליו ואוֹמרים שבּשעה שה“קניגסבּרגי” לוֹחש סוֹד בּסלוֹבּוֹדקה, קוֹלוֹ הוֹלך עד אליקסוֹט (עיירה הסמוּכה לקוֹבנה, על הניֶמאן). וחניכתוֹ “קניגסבּרגי” על שוּם מה? על שוּם שבּנערוּתוֹ, בּימי עשרוֹ, כּשהיה עדיין אברך סמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ העשיר, נטפּל פּעם אל חוֹתנוֹ זה בּאחת מנסיעוֹתיו לקניגסבּרג, ועשׂה שם כּחוֹדש ימים. מאז כּבר יצא מרשוּת חוֹתנוֹ לרשוּת עצמוֹ, כּבר הספּיק להפסיד את ממוֹנוֹ שלוֹ ושל אחרים, ועסקוֹ עכשיו בעניני בּוררוּת וסרסרוּת (עיקר פּרנסתוֹ בּיד אשתּוֹ המוֹכרת נרוֹת חלב, מעשׂה ידיה). אבל השם “קניגסבּרגי” נשתּייר לוֹ עד סוֹף ימיו. אביוֹן גדוֹל הוּא, מפּני שאנשי סלוֹבּוֹדקה אינם מדיינים ביניהם, עסקיהם פּעוּטים וּבמשׂאם־וּמתּנם נאמנים הם זה על זה; בּנרוֹת חלב אינם משתּמשים אלא בּשבּת וּמוֹעד, ובימוֹת החוֹל כּלל גדוֹל להם: “נר לאחד – נר למאה”… וה“קניגסבּרגי”, כּשאין לוֹ לסעוּדתוֹ אלא פּת קיבר וּבצל אחד, אוֹכל בּהרחבת־הדעת וּמברך מתּוֹך קוֹרת־רוּח: “בּרוּך השם יוֹם יוֹם”. אבל מאוֹתן השנים הטוֹבוֹת בּבית חוֹתנוֹ השתּיירו לוֹ הרגלים משוּנים, והוּא נזהר כּל ימיו שלא לעבוֹר עליהם. למשל, לעוֹלם לא יֵשב לסעוֹד את פּתּוֹ ואת בּצלוֹ אלא אם כּן מפּה לבנה פּרוּשׂה על שוּלחנוֹ. “מדרכי האשכּנזים”, היוּ מלגלגים הליצנים. הוּא לא היה גוֹרף את חטמוֹ מן היד לחוּץ, כּנהוּג בּין בּני סלוֹבּוֹדקה, אלא לתוֹך מטפּחת אדוּמה עם נקוּדוֹת לבנוֹת, שאשתּוֹ היתה כּוֹבסת בּכל ערב שבּת. על־ידי אוֹתה נסיעה לקניגסבּרג קנה לוֹ שם של אדם “שראה את העוֹלם” וּבקי בהוויוֹתיו. בּכל דבר וענין היוּ שוֹאלים: “וּמה אוֹמר על כּך ר' חיים זלדה’ס?”. והוּא היה מחַוה דעה בּכל ענין, וּמקפּיד מאוֹד על מי שבּא לחלוֹק על דבריו. אדם זה, ר' חיים זלדה’ס היה מוּכן לשׂרפוֹ בּהבל פּיו. את יוֹסיל לא חיבּב מן פּגישתוֹ הראשוֹנה עמוֹ. כּמעט היתה לוֹ טינה אליו. אף־על־פּי שיוֹסיל העלים מן הבּריוֹת שהוּא גם לוֹמד בּגמנסיה, הריח בּוֹ ר' חיים זלדה’ס ריח של יצוּר אחר משוּנה מכּל תּוֹשבי סלוֹבּוֹדקה. בּאיזה חוּש טבעי הרגיש בּכל גינוּניו וּבאוֹפן דיבּוּרוֹ של יוֹסיל שיש בּוֹ משוּם סכּנה; אבל כּל זה לא היה אלא חשש בּלבד שלבּוֹ לפיו לא גילה, וחשש זה נתלבּש בּוֹ בּרצוֹן לקפּחוֹ בּדברי תּוֹרה. ר' חיים זלדה’ס היה מתנצח עם יוֹסיל כּל פּעם שהיוּ שניהם מזדמנים בּקלוֹיז. חיים זלדה’ס דעתּוֹ קצרה, אבל מפולפּל הוּא מאד. וּכשם שבּויכּוּחים עם פּאן קאשינסקי היה יוֹסיל רוֹגש וּמתכּעס, והגוֹי היה שקט ובעל דעה מיוּשבת, כּך כּאן להיפך: יוֹסיל, שהוּא פּשטן וּבעל הגיוֹן, דבריו בּנחת נשמעים, בּקוֹל רפה וּמתוּן, בּעוֹד שה“קניגסבּרגי” סוֹער וקוֹלוֹ הוֹלך מסוֹף הקלוֹיז ועד סוֹפוֹ. זה מגבּב פּלפּוּלים חריפים ודקים, הרים תּלוּיים בּשׂערה, והלה בּמתינוּת וּבהסבּר פּשוּט הוֹרסם אחד אחד וּמבטלם. הסברוֹת החריפוֹת של ה“קניגסבּרגי” מתחבּטוֹת כּנשרים בּכלוּב ומתפּרצים אל מרחקים, והאברך המינסיקאי נוֹעל בּפניהם כּל פּתח, לוֹחצם אל הכּוֹתל ואינוֹ מניחן לזוּז לכאן אוֹ לכאן וּלהשתּמט… ה“קניגסבּרגי” מתגעש, מתרתּח, וה“עוֹלם” עוֹמד ושוֹמע, נהנה מן המראה וצוֹחק…

בּיוֹתר קנה יוֹסיל את לבּם של אנשי סלוֹבּוֹדקה בּמידת העניווּת שבּוֹ, שהיה מתחבּר דוקא אל בּעלי השוּלחן של “עין יעקב”, וּביחוּד אל רבּם של הנמוּשוֹת שבּלוֹמדי־התּוֹרה, אל ר' בּוּנים הזגג. חביבה היתה על יוֹסיל ישיבתוֹ בּין פּשוּטי־עם אלוּ, להצטמצם בּקרן השוּלחן עם יהוּדים עבדקנים וקצרי ראוּת, היוֹשבים כּפוּפים שנים־שלוֹשה על ספר אחד וּמרפרפרים על שוּליו את זקניהם הלבנים; חביבים היוּ עליו דברי חז“ל וּמדרשי האגדה כּשהם קוֹלחים מפּיו של ר' בּוּנים כּשמן זית זך. מתרגם הוּא פּסוּק פּסוּק, וּמסבּיר את דברי חז”ל, כּשהוּא מטַעם בּשׂפתוֹתיו כּל מאמר, כּאילוּ היה בּפיו כּדבש למתוֹק. הסנדלרים, החייטים והקדרים שוֹמעים מתּוֹך מתיקוּת מרוּבּה את דברי החכמה והמוּסר של הקדמוֹנים, המטהרים את הלב וּמקרבים למקוֹם. יש שמתעוֹרר מי מהשוֹמעים וּמפסיק את דברי הרב בּשאלה; עד שניתּנה תּשוּבה לאחד, קוֹפצת עליו שאלת השני. ור' בּוּנים אינוֹ מקפּיד, מתוּן מתוּן עוֹנה לראשוֹן ראשוֹן ולאחרוֹן אחרוֹן. “מהנ… – אוֹמר הוּא לבסוֹף כּבעל־עגלה שהעביר את נוֹסעיו בּשלוֹם חַתחתּים וּמעקשים, – כּן, היכן אנוּ עוֹמדים?”, וחוֹזר בּמנוּחה למקוֹם שנפסק שם. מעוֹלם לא הוֹציאתּוּ מגדרוֹ אף טרדנוּתוֹ של איזה סתם מַקשן, שמתגדר בשאלוֹת של הבאי. מעוֹלם לא פּקעה סבלנוּתוֹ. לכאוֹרה אין ר' בּוּנים מוֹציא את הדברים מידי פשוּטם, ואף־על־פּי־כן היה יוֹסיל נדהם כּמה פּעמים לשמוֹע מתּוֹך דבריו הפּשוּטים רעיוֹן חדש ועמוֹק, טמיר וכמוּס, כּאבן טוֹבה זוֹ העטוּפה בכמה וכמה בּלוּאים…

ר' בּוּנים זה היה עוֹסק בּזגגוּת רק ימים מוּעטים בּשנה, בּראשית החוֹרף. זגוּגית שנשבּרה בּחלוֹן בּערב פּסח, לא היתה זוֹכה לתיקוּן פּגימתה אלא עם השלג הראשוֹן, כּשמתקינים בּחלוֹנוֹת את מסגרוֹת־המשנה; עד אוֹתה שעה פּוֹקקין את החלוֹן בּבלוֹאים, שלעוֹלם אינם חסרים בּבית יהוּדי. עיקר פּרנסתוֹ של ר' בּוּנים היה מטאבּאק־להרחה, שהיה בּעצמו שוֹחק ומוֹכר לבעלי־הבּתּים, מהקמיעוֹת שהיה כּוֹתב, מכּל מיני לחשים והשבּעוֹת נגד כּאב שינים אוֹ כּאב־בּטן, נגד עין־רעה, ועוֹד. בּערבי שבּתוֹת הוּא נוֹהג לישב בּבית־המרחץ, על שרפרף נמוּך, בּמקוֹמוֹ הקבוּע, נר דוֹלק לפניו, ולכל דוֹרש הוּא מַקיז דם, מעמיד קרני־אוּמן, מטיל עלוּקוֹת. נוֹסף על כּל הפּרנסוֹת הללוּ, היתה יוֹכה (יוֹכבד) אשתּוֹ מוֹכרת יין־צימוּקים לקידוּש וּלהבדלה. חוּץ לכל המלאכוֹת המרוּבּוֹת הללוּ, רוֹב שעוֹת היוֹם היה לבּוֹ פּנוּי לתוֹרה וספרי קבּלה.

יוֹסיל היה שׂמח להיכּנס אצלוֹ בּשעה פּנוּיה ולהשׂיח עמוֹ. פּרנסתוֹ היתה דחוּקה, והיה דר בּחדר אחד קטן, אבל החדר היה תּמיד מנוּקה, ועפר קרקעוֹ מרוּבּץ חוֹל צהוֹב דק, אפילוּ בּימוֹת החוֹל. על מחציתן של שני חלוֹנוֹתיו הקטנים היוּ תּלוּיים וילאוֹת לבנים קטנים, אבל מבּעד למחצית העליוֹנה של החלוֹנוֹת משׂרקת החמה וּממלאה את כּל החדר אוֹר, להנאתוֹ של החתוּל הרבוּץ על אדן החלוֹן נים־ולא־נים, ולהנאת התּרנגוֹלת המטיילת לה בּבּית אילך ואילך. בּדממה וּבשקט, כּמוֹ החתוּל והתּרנגוֹלת, מתעסקת יוֹכה בּכליה אצל הכּירה, ור' בּוּנים בּלא קאפּוֹטה עליוֹנה, רק בּטלית־קטן לבד, אפילוּ בּימוֹת החוֹרף, ישוּב אצל השוּלחן, בּמחיצת האוֹר, משַׁחק את הטאבּאק שלוֹ בּמדוּכת נחוֹשת קטנה כּשהוּא מעיין, אגב כּך, בּספר ומתעטש לרגעים, ועם כּל עטישה ועטישה שׂפתוֹ מדוֹבבת: “לישוּעתך ה' קיויתי”… הטלית־קטן שלוֹ ושני שרווּלי כּוּתּנתוֹ מבהיקים באוֹר החמה. הוּא כּוּלוֹ, כּמוֹ החדר, שקוּי אוֹר זה של חמה. פּניו מאירוֹת, עינוֹ טוֹבה כּלפּי כּל אדם, כּלפּי כּל העוֹלם. הכּל עשׂוּי בּרצוֹנוֹ יתבּרך, על הכּל אנוּ חייבים להוֹדוֹת וּלשבּח למי שאמר והיה העוֹלם. תּאמר: והרי צרוֹת יש בּעוֹלם, הרי ממשלת זדוֹן יש וּגזרוֹת רעוֹת על ישׂראל, ויד רשעים תּקיפה ו“חטפנים” ו“נאבּוֹרין”²²… וישׂראל מזוֹנוֹתיהם מרוּרים כּזית… הן, את כּל זאת ידע. אבל דעתּוֹ קצרה, והוּא מתיירא להרהר בּדבר. “מסתמא כּך צריך להיוֹת – אוֹמר הוּא – הבּוֹרא יתבּרך יוֹדע מה הוּא עוֹשׂה”. וּבזה דעתּוֹ מתקררת עליו.

רק פּעם אחת ראה יוֹסיל את הזקן הזה מתכּעס. יוֹם חם היה וּשניהם היוּ ישוּבים על האצטבּה שלפני הבּית. בּצד הרחוֹב שכּנגדם עמד בּעל־בּית עם שני פּוֹעלים וטרחוּ להעמיד סוֹמכוֹת לכוֹתל בּיתו, שהיה רעוּע והתעקם.

– נלך מכּאן – אמר ר' בּוּנים – איני יכוֹל לראוֹת יהוּדי שוֹטה עוֹסק בּמלאכה של בּטלה.

– וכי מלאכה של בּטלה היא זוֹ? – תּמה יוֹסיל – כּלוּם אינוֹ רוֹאה כּבוֹדוֹ שהבּית נוֹטה לנפּוֹל?

נתן בּוֹ ר' בּוּנים את עיניו, נענע כּלפּיו כּלשהוּ בּראשוֹ, כּמי שאוֹמר: “אף אתּה נתפּשׂתּ לאוֹתה שטוּת?”, ואחר אמר:

– וַי, וַי לקטני אמנה אלוּ! וּמה יעשׂה אם נשמע הערב אוֹ מחר את שוֹפרוֹ של משיח? כּלוּם לא יהא שכני זה מיצר, חס ושלוֹם, ודוֹאג לטוֹרח שטרח וּלממוֹנוֹ שהניח על קרן־הצבי? כּלוּם לא תּהא שׂמחתוֹ על בּיאת הגוֹאל מעוּרבּבת עליו, חס ושלוֹם?…

בּחוֹרף, אפילוּ בּימוֹת הצינה הקשה, היה בּוּנים לוֹבש את מעיל הקיץ שלוֹ וכוֹרך על צוארוֹ איזה סוּדר בּלוּי. וּבמעיל החוֹרף החם והטוֹב היה מתלבּש רק בּשבּתוֹת וּמוֹעדים, לרבּוֹת שבּתוֹת הקיץ. חשד בּוֹ יוֹסיל שמא קמצנוּת יש כּאן; לא כּבש את החשד הזה בּלבּוֹ ואמר לוֹ, שלא מן הראוּי לוֹ לסכּן את החיים בּשביל שהוּא חס על בּגדוֹ. ר' בּוּנים התחכּך ואמר: "לכאוֹרה הדין עם כּבוֹדוֹ. אליבּא דאמת, קשה הצינה לעצמוֹתי היבשוֹת… אבל מה יהא בסוֹפי, אם הגוֹאל יבוֹא דוקא בּחוֹרף, וּמעילי יהא אז כּבר קרוּע וּבלוּי? היכן אקח אז בּגד לצאת להקבּיל את פּניו? היכן אסתּתּר מבּוּשה וגם מצינה, כּל הדרך?…

ויוֹסיל לא שאֵלוֹ על מה הוּא סוֹמך את אמוּנתוֹ וּבטחוֹנוֹ בּביאת הגוֹאל. ידע את כּל הפּסוּקים ואת כּל המאמרים של הראשוֹנים ושל האחרוֹנים על ימוֹת המשיח. אבל ר' בּוּנים עצמוֹ הסבּיר לוֹ שבּיאת המשיח מחוּיבת לא רק על־פּי התּוֹרה, הנביאים והכּתוּבים, ודברי חז"ל לבד, אלא גם על־פּי השׂכל הישר, על־פּי שיקוּל־הדעת הפּשוּט.

– וכי העוֹלם הוּא הפקר? – טען – כּלוּם יש להניח את ישׂראל דיש תּחת רגלי כּל רשע ומנוּוָל, והוּא לא יבוֹא? אוֹ, אוֹ! וַדאי שיבוֹא, ויִתּכן: עוֹד מחר, עוֹד היוֹם… הרי לא תּוֹלעת הוּא האדם. לתוֹלעת ורימה אין תּוֹרה וּמצווֹת ומעשׂים טוֹבים, וּלבשׂר־ודם ניתּנה התּוֹרה, ניתּנו תרי"ג המצווֹת, ואף מעשׂים טוֹבים יש בּוֹ. ואם תּמצא לוֹמר תּוֹלעת, הרי בּשבילה גזרה התּוֹרה על צער בּעלי־חיים. לא ולא! אין הגוֹאל יכוֹל, אפילוּ ירצה, לדחוֹת את בּיאתוֹ!…

יוֹסיל שמתּחילה היתה נפשוֹ סוֹלדת מן העניוּת המנַולת, מחוּמרתם של דקדוּקי המצווֹת, מעט מעט נתגלה לעיניו נוֹף חדש בּעוֹלם היהוּדי. ולא פּעם עלתה מחשבה על לבּוֹ: כּמה שטוּת היתה בּוֹ וּבחבריו שרצוּ לגאוֹל את האנשים האלוּ על־ידי ההשׂכּלה, לשַפּוֹת את האלוֹן, ליפּוֹתוֹ וּלהשווֹתוֹ אל עצי גינוֹת־חמד ונוֹי העשׂוּיים בּידי אדם!

פּרק ששה עשׂר    🔗

ימי החוֹרף קשים היוּ בּצינתם וּבשממוֹנם, וארוּכּים בּלא הפסק וּבלא תּמוּרוֹת ושינוּיים, כּחריצים הללוּ שהמזחלוֹת עוֹשוֹת בּדרכי השלג האבלוֹת. השמים האפוֹרים השתּפּלוּ והעיקוּ בּכל כּבדם על העיירה. הבּתּים עמדוּ קבוּרים תּחת ערימוֹת השלג בּאין יוֹצא וּבאין בּא. קילוֹן הבּאר בּחצר בּית־הכּנסת לא זע, לא חרק, תּלוּי היה כּמת בּחלל האויר, וּמסביב לבּאר גבשוּשיוֹת של זכוּכית חלקלקה. לא נמצא אדם זריז ועז־לב שיצא עם גרזן לשבּר את הקרח אוֹ להתקין בּוֹ מדרגוֹת. עוֹרבים מקרקרים על גבּי המעשנוֹת השפלוֹת. הסימן היחידי לחיים הרוֹחשים בּתוֹך הכּתלים הללוּ, הוּא העשן הכּחוֹל של המעשנוֹת, שמַנמיך ונגרר וּמתערב עם אבק השלג שמתעלה בּרוּח כּעשן לבן, מתגלגל ומתחזר ממקוֹם אל מקוֹם… עתּים דוֹמה לוֹ ליוֹסיל שישׂראל כּוּלוֹ קבוּר תּחת שלג עוֹלמים. כּפרפּר בּתוֹך גוֹלם דמוּם וקרוּש מצפּה הוּא לתחיה. דוֹר הוֹלך ודוֹר בּא, והוּא לעוֹלם מצפּה, בּלא ליאוּת, בּלא יאוּש…

אחר הפּוּרים עמדה עדיין הצינה בּכל תּקפּה, אבל רקיע השמים היה טהוֹר, עמוֹק; החמה זרחה והשלג נצנץ בּרבבוֹת איזמוֹרגדין ואבנים טוֹבוֹת וּבשפע צבעוֹנין. מכּל דבר נשרוּ צללים כּחוּלים. קילוֹן הבּאר שבּחצר בּית־הכּנסת כּבר זע וחרק. מרחוֹק נשמעה הלמוּת המכּוֹשים בּידי הכּוֹבסוֹת על קרח הנהר הסמוּך. מזחלוֹת טעוּנוֹת עצים עוֹברוֹת בּחריקה־שריקה, וזוּגי הסוּסים מקשקשים, וּבצדן מפסיעים אכּרים בּפרווֹת־כּבשׂים קצרוֹת, וּפניהם משוּלהבוֹת. הם שוֹלחים אל מאחוֹריהם, יחד עם עשן מקטרוֹתיהם, את הבל פּיהם. הם מביאים עמהם מנשימוֹת היער והשׂדה. ויהוּדים יוֹצאים מבּתּיהם עטוּפים בּבלוֹיים וּבמטפּחוֹת, מעכּבים את המזחלוֹת הטעוּנוֹת עצים ועוֹמדים עם האכּרים על המקח, מדיינים וּמתַגרים על פּחוֹת משווה פּרוּטה…

בּימי חמה אלה, כּשיוֹצא יוֹסיל לעבוֹדתוֹ, פּעמים מתעכּב הוּא בּאמצע הרחוֹב, עוֹמד ותוֹלה עיניו בּשמים, צוֹפה וסוֹקר בּעינים תּפוּשׂוֹת חלוֹם, שאינן מבקשוֹת לראוֹת כּלוּם, ורוֹאוֹת הכּל. הוּא מסתּכּל בּפרוַת־הכּבשׂים של האכּרים, בּאנשים שמבצבּצים ונעים בּין הבּתּים כּחבילוֹת של בּלאוֹת. רוּח צוֹננת קלה, יחד עם אבקת שלג, מביאה לוֹ אי־משם ריחוֹת ידוּעים־ולא־ידוּעים. איזה זֵכר מעמעם ורוֹחש בּוֹ, וּכאב כּיסוּפין סתוּמים צוֹבט את הלב. הלב כּמיה ועוֹרג ואינוֹ יוֹדע אל מה. לשם… לשם… אל מעבר לבּתּים, אל חוּצה לעיירה, אל המרחקים הלבנים, שבּאוּ משם מזחלוֹת אלוּ עם זוּגים מקשקשים על צוארוֹת הסוּסים, אל אוֹתם היערוֹת, השׂדוֹת והנחלים הבּוֹערים עכשיו בּדליקוֹת לבנוֹת… העוֹברים והשבים תּוֹהים עליו, על יוֹסיל. בּעלי־הבּתּים בּפרווֹתיהם המקוֹרחוֹת והמדוּלדלוֹת עוֹברים לפניו בּריצה ומחייכים כּנגדוֹ: “וּמה, ר' יוֹסיל? כּלוּם אין הצינה שוֹלטת בּוֹ?”, ורצים להלן. פתאוֹם רוֹאה הוּא את עצמוֹ עזוּב ונשכּח, חבוּש בּבית־אסוּרים, סגוּר וּמסוּגר ואין פּוֹתח… ורצוֹן מתעוֹרר בּוֹ לצווֹח מאימה, מחוֹסר־ישע…

יוֹם אחד נפלה הברה בסלוֹבּוֹדקה שה“אברך המינסקאי” אין תּוֹכוֹ כּברוֹ: אנשים מהימנים ראוּהוּ יוֹצא מן האסכּוֹלה של הגוֹיים, לבוּּש כּאחד השקצים, כּליצן של פּורים אוֹ כ“מארשאלוֹק”²³ של חתוּנה יהוּדית… שמוּעה זוֹ נפלה בּין חוֹבשי הקלוֹיז כּרעם בּיוֹם בּהיר. הכּל היוּ משׂיחין בּענין זה; הדמיוֹן פּעל בּלא ליאוּת; סברוֹת והשערוֹת פּרוּ ורבוּ. נתקבּל על הדעת שיוֹסיל אינוֹ אלא מיסיוֹנר פּשוּט, מיסיוֹנר להשׂכּלה מטעם הממשלה. לילינטאל ימח שמוֹ עשׂה את מעשׂהוּ בּפרהסיה והעלה חרס בּידוֹ, נמלכה הממשלה ושלחה מסית ומדיח שיעבוֹד בּחשאי וּבמסתרים. ר' חיים זלדה’ס ה“קניגסבּרגי” כּוּלוֹ סערה. קוֹלוֹ בּוֹקע רקיעים. “אני, אמר, עמדתּי זה כּבר על טיבוֹ של עוֹף טמא זה. כּל עצם תּלמוּדוֹ לא נראה לי. הוּא מתנצח בּדברי תּוֹרה לא כּמוֹ יהוּדי, אלא כּמוֹ אוֹתם, החדשים… מיד הרגשתּי שיש בּוֹ בּנוֹתן ריח של השׂכּלה”… פּנוּ אל ר' בּוּנים. מה אוֹמר ר' בּוּנים, שהיה מרבּה עמוֹ שׂיחה? ור' בּוּנים חייך ושתק. הוּא לא האמין לשמוּעה: “כּמה בּדיקוֹת היוּ בּוֹדקים את העדים שהיוּ בּאים להעיד בּדיני נפשוֹת. ואתּם חבים לאדם שלא בּפניו, על פּי השמוּעה לבד, על פּי מה ששמעתּם מעוֹף פּוֹרח”… וכשהיה ה“קניגסבּרגי” מצעק, שמוּחוָר לוֹ כשׂמלה שאוֹתוֹ אברך אינוֹ מתכּוון אלא להסית וּלהדיח את ילדי ישׂראל, ר' בּוּנים קוֹמץ מתּוֹך קוּפסת הטאבּאק קמיצה גדוֹלה ושוֹאפה לתוֹך נחיר אחת תּחילה, וּקמיצה שניה לתוֹך חברתּה, ואחר־כּך בּמתינוּת וּבנחת, כּדרכּוֹ, הוּא מסבּיר לשוֹמעיו מה שכּתוּב בּספרים על הוֹצאת לעז ועל לשוֹן־הרע, העבירה החמוּרה בּיוֹתר, ועל הענשים הקשים התּלוּיים בּעבירה זוֹ, על פּי “ראשית חכמה” ועל פּי “קב הישר”… ה“קניגסבּרגי” דוֹחה את דברי ר' בּוּנים בּתנוּעוֹת אמיצוֹת של זרוֹעוֹתיו כּמבריח זבוּב טרדן, וצוֹוח: “מה ענין שמיטה אצל הר סיני?”

כּשנכנס יוֹסיל אל הקלוֹיז, נשתּתּקוּ הקוֹלוֹת וּפני האנשים היו נזוּפים, מבוּישים. ר' בּוּנים לבדוֹ ישב לוֹ בּמנוחה והתנענע לפני ספר. אוֹתם שיוֹסיל עבר בּסמוּך אצלם, חייכוּ כּנגדוֹ כּתינוֹקוֹת אלוּ שסרחוּ ואינם יוֹדעים בּמה להתנצל, וּבאוֹתוֹ חיוּך דק של צידוּק־הדין החזירוּ לוֹ שלוֹם ואף הקדימוּ פּניו בּשלוֹם. אוֹתם שעמדוּ בּריחוּק־מה ממנוּ, השפּילוּ עיניהם אל הגמרוֹת אוֹ תּלוּ אוֹתן בּתּקרה והעמידוּ פּנים כּאילוּ אינם מרגישים בּוֹ. יוֹסיל הרגיש בּחיוּכים וּבצללים שעל פּני האנשים, והסתּכּל בּהם בּתמיהה. ר' חיים זלדה’ס נזדקר פתאוֹם ונזדקף בּכל מלוֹא קוֹמתוֹ. כּנראה, אחר היסוּס־מה, והתאזר עוֹז וטס אל יוֹסיל כּנישׂא בּרוּח:

– מחילה מכּבוֹדוֹ… הה, הן, כּך… איני אוֹהב לכרכּר כּרכּוּרים; דרכּי לוֹמר אמת בּלא עקבה. העוֹלם מספּר עליו שהוּא הוֹלך בּכל יוֹם לאסכּוֹלה של גוֹיים בּקוֹבנה… לבוּש כּמוֹ מַרשאלוֹק… כּלוֹמר כּמוֹ שקץ מן השקצים של האסכּוֹלוֹת שלהם… היאך קוֹראים לזה, שכחתּי… וּבגילוּי ראש. כּך מספּר העוֹלם. שמא יאמר שאין זה אלא לעז של בּטלה?

– לא אוֹמר כּך – גמגם יוֹסיל נדהם.

– מה לא יאמר כּך? מה? מה? מה לא יאמר כּך? – נדחק אליו ר' חיים זלדה’ס בּכל אוֹרך קוֹמתוֹ שגחנה אליו, ותקע עליו בּקוֹלוֹ כּשוֹר־פּר: – בּבקשה, בּבקשה! בּלא כּרכּוֹרים, בּלא כּרכּוּרים וּבלא עקבה ועקיפין, האמת!…

יוֹסיל נדהם בּתחילה מן ההתקפה הזוֹ וּמן הצעקוֹת. גרוֹנוֹ יבש ונסתּתּמוּ כּל מחשבוֹתיו. עיניו המרפרפוֹת ראוּ רק את הפּיקה בּגרוֹנוֹ של ה“קניגסבּרגי” מתרוֹצצת, עוֹלה ויוֹרדת, עוֹלה ויוֹרדת. פּתאוֹם נתכּרכּמוּ פּניו וּמיד לאחר מכּן הכסיפוּ. בּוֹא וּראה: לא נענע את ידיו, כּדרכּוֹ, אלא תפשׂ בּכפּיו הרוֹעדוֹת את ה“עמוּד” שעמד לפניו, בּכוֹח כּזה, כּאילוּ אמר לשברוֹ, ואמר בּקוֹל יבש אבל תּקיף:

– אף־על־פּי שאין אני חייב ליתּן את הדין על מעשׂי לא לפני כּבוֹדוֹ ולא לפני מי שהוּא אחר, לא עלה על דעתּי לדבּר בּעקבה ולא בּמישרין. אמרתּי מה שבּלבּי, שאין זה לעז מה שהעוֹלם מספר עלי, אלא אמת לאמיתּה.

– אה, כּ־ך! – קרא הלה בּהנאה מרוּבּה כּמנצח – אם כּן למה זה בּאת אצלנוּ? מה היא כּוָנתך בּכאן?

– אני בּא להתפּלל, לעיין בּספר. כּוָנה אחרת אין לי.

ר' חיים זלדה’ס כּיון ששמע את זאת מיד נתיישבה עליו דעתּוֹ ונשתּכּך כּעסוֹ. היה דוֹמה כּאילוּ מרוּצה הוּא בּלבּוֹ מן האברך שהוֹדה לוֹ, וּבתוֹקף מיוּחד שאינוֹ מניח מקוֹם לעוֹררין, אמר:

– להוי ידוּע לך, אברך, שלא מאחוֹרי התּנוּר אנוּ! אנוּ היינו בּעוֹלם הגדוֹל, ראינוּ אנשים ואנוּ… קשה לגנוֹב את דעתּנוּ! להוי ידוּע לך שאלוֹקים שמר אוֹתנוּ מן ההשׂכּלה שלך עד עתּה, וישמוֹר ממנה גם את בּנינוּ להבּא… לך בּקש לך פּרנסה אחרת. כּאן אתּה טוֹרח על חינם…

– לאיזו פּרנסה מתכּוון כּבוֹדוֹ? לאיזה טוֹרח הוּא מרמז? חוֹששני שכּבוֹדוֹ טוֹעה…

– ידוּע, ידוּע… השיב ה“קניגסבּרגי” בּתנוּעת זרוֹעוֹתיו, כּאוֹמר: “לשוא אתּה מיתּמם! אוֹתנוּ לא תּרמה”… הפך אליו את גבּוֹ ונסתּלק.

בּקלוֹיז היתה דממה. יהוּדים התלחשוּ בּינם־לבין־עצמם, וּמשוּם־מה לא העיזוּ להגבּיה קוֹל. איש לא נתקרב אצלוֹ לא עם “תּוֹספת” חמוּרה ולא לשם שׂיחה סתם. יחידי עמד, כּמנוּדה.

אחר תּפילת מנחה, כּשנדלקוּ נרוֹת, ויהוּדים התחילוּ מתיישבים סביב לשוּלחנוֹת, מי לשיעוּר בּגמרא וּמי לשיעוּר בּ“עין יעקוֹב”, שף לוֹ ר' בּוּנים הזגג בּין העמוּדים והספסלים, עד שנתקרב אצל יוֹסיל, עמד לפניו כּתינוֹק נזוּף וּמלמל:

– אין כּבוֹדוֹ צריך להקפּיד… בּני־אדם מתכּוונים לשם שמים ואגב דשים בּעקבם עבירוֹת חמוּרוֹת, מלבּינים פּני חברם בּרבּים, מקבּלים לשוֹן־הרע, ואינם מרגישים בּדבר. אין כּבוֹדוֹ צריך להקפּיד… כּמוֹ שכּתוּב בּ“פרק”: “הוי דן את כּל אדם לכף זכוּת”. וּבמסכת־שבּת איתא:"תּנוּ רבּנן: “הדן את חברוֹ לכף זכוּת, דנין אוֹתוֹ לזכוּת”. ר' חיים זלדה’ס לא נתכּוון אלא לקיים מצוַת־עשׂה שבּתוֹרה: “הוֹכח תּוּכיח”. ורבּוֹתינו שנוּ: “כּל המוֹכיח את חברוֹ לשם שמים, זוֹכה לחלקוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא”…

– ר' בּוֹנים! – הפסיקוֹ יוֹסיל – על חינם הוּא חוֹשש כּל כּך. העבוֹדה! אין לי בּלבּי ולא כּלוּם על ר' חיים זלדה’ס.

ר' בּוּנים עמד, כָּח בּגרוֹנוֹ, השתּעל ולא זז ממקוֹמוֹ, אף־על־פּי שמשני צדי השוּלחן הארוֹך של “עין יעקוֹב” כּבר ישבוּ יהוּדים לפני ספרים פּתוּחים עם נרוֹת בּידיהם, והמתּינוּ לרבּם. יוֹסיל עמד ושתק. ראה שהזקן חוֹכך וּמתקשה לוֹמר מה שבּלבּוֹ.

– שם ממתּינים לוֹ כּבר “תּלמידיו” – אמר יוֹסיל כּדי להוֹציא את הזקן ממבוּכתוֹ.

סוֹף־סוֹף התגבּר הזקן ואמר:

– הן. אבל דבר אחד אינוֹ סבוּר עלי. מה היתה כּוָנתוֹ של כּבוֹדוֹ?

– אף כּבוֹדוֹ שוֹאל לכוָנתי? רבּוֹנוֹ דעלמא כּוּליה! אילו כּוָׂנוֹת אתּם מבקשים למצוא בּי?

– לא, לא זאת… אלא… איני מבין למה אמר כּבוֹדוֹ שהוּא לוֹמד בּאסכּוֹלה של גוֹיים? מה כּוָנתוֹ בּכך, שהוּא נוֹטל על עצמוֹ את הליזה הזאת? יהוּדי כּשר וירא שמים מה צוֹרך לוֹ לתלוֹת בּעצמו לזוּת־שׂפתים זוֹ? הרי אני יוֹדע את האמת… לוַאי שירבּוֹ כּמוֹתוֹ בּישׂראל… אבל קשה לי לירד לסוֹף דעתּוֹ…

הזקן תּלה בּוֹ את עיניו הטוֹבוֹת והמאירוֹת, עד שיוֹסיל היה נבוֹך ורגע אחד לא ידע מה להשיב לוֹ.

– ר' בּוּנים! – מלמל – יאמין לי… שוּם כּוָנוֹת… אבל האמת לאמיתּה… איני יכוֹל לכחש… ובנוֹגע ליראת שמים… איני יוֹדע שיש בּזה משוּם עבירה…

ר' בּוֹנים עמד עוֹד רגע, פּלבּל בּעיניו כּתינוֹק נבהל וּמבוּיש, והלך לוֹ כּשהוּא מדבּר לעצמוֹ:

– לא בּיקש אדם ממני שאהיה דיין לבּריוֹת, ואיש לא העמידני אפּוֹטרוֹפוֹס על מי שהוּא… חזקה על יהוּדי שאינוֹ עוֹבר עבירה… אגב, הרי אמרוּ בּפירוּש: “ישׂראל אף־על־פּי שחטא ישׂראל הוּא” ושערי תּשוּבה אינם ננעלים"… אבל משוּנה, משוּנה..

הרבּה היוּ מתרעמים על ר' הניך שלמה’ס שידע את האמת והתכּוון לחפּוֹת עליה וּלהעלימה מעיני הבּריוֹת. אבל זכוּתוֹ של ר' הניך שלמה’ס הגנה עליו על יוֹסיל. רבּים היוּ תּלוּיים בּחסדיו של סוֹחר עשיר זה: הללוּ הם לוֹוָיו, הללוּ נשׂכּרים על ידוֹ בעסקיו והללוּ מקבּלים ממנוּ צדקה בּסתר. בּקלוֹיז אינוֹ מרבּה שׂיחה עם בּעלי־הבּתּים והלוֹמדים. בּשעת תּפילתוֹ עוֹמד הוּא כּנגד הכּוֹתל, וּכשהוּא יוֹשב ללמוֹד, העמוּד נשען כּפוּי על לבּוֹ, והגמרא הגדוֹלה חוֹצצת בּינוֹ וּבין שאר הבריוֹת. בּין כּך ובין כּך אין אדם מעיז לגלגל עמוֹ שׂיחת חוּלין. אפילוּ “יהוּדי המזרח” לא היוּ מעיזים ליקרב אצלוֹ עם קוּפסת טאבּאק פּתוּחה על מנת לכבּדוֹ בּקמיצה, קל־וחוֹמר שלא היוּ שוֹלחים על דעת עצמם את אצבּעוֹתיהם לתוֹך קוּפסתוֹ שלוֹ, בּשעה שהיא פתוּחה, אלא אם כּן הוּזמנוּ על־ידי ר' הניך בּכבוֹדוֹ ובּעצמוֹ. ויוֹסיל הרי היה מדרי בּיתוֹ ואוֹכלי שוּלחנוֹ של אדם ספוּן זה! מה עשׂוּ? העמידוּ פּנים שאין רוֹאים אוֹתוֹ, את יוֹסיל. וּכדי שלא יזדקק הוּא אליהם, היוּ משתּמטים מלעמוֹד בּמחיצתוֹ. כּל פּעם שהיה בּא אל הקלוֹיז נתהווה סביבוֹ חלל ריק. כּשניסה יוֹסיל לילך אל קלוֹיזים ובתּי־מדרשוֹת אחרים (שהיוּ מרוּבּים בסלוֹבּוֹדקה), ראה שהשמוּעה על חטא ההשׂכּלה שנמצא בּוֹ עשׂתה לה כּנפים. כּאן, בּמקוֹם שר' הניך שלמה’ס אינוֹ בּא להתפּלל אוֹ ללמוֹד, זכוּתוֹ של זה הגנה עליו פּחוֹת. הוֹאיל ויוֹסיל לא היה תּלוּי בּדעת הבּריוֹת, לא היה בּידם של הללוּ להזיק לוֹ, אבל נהגוּ בּוֹ מידה של בּזיוֹן וגסוּת־רוּח: היוּ מזחיחין אוֹתוֹ וּמסלקים מן המקוֹם שעמד שם להתפּלל; והשמש סירב אפילוּ ליתּן לוֹ נר כּשרצה, בּין מנחה למעריב, לעיין בּספר…

המשכּילים אוֹמרים על האדוּקים בּמצווֹת שהם משוּלים בּחוֹמט: מה חוֹמט זה דבוּק אל בּיתוֹ, אף הם אינם זזים מאמוּנוֹת־השוא שלהם. עכשיו נזכּר יוֹסיל בּמשל זה, וּביקש ללמד זכוּת עליהם: אף חוֹמט זה חוֹשש מפּני בּקעים בּביתוֹ… ועם זאת, חלשה עליו דעתּוֹ. נבוֹך ותוֹהה צפה את עוֹלמוֹ, שנשתּבּשוּ הדרכים סביבוֹ. והבּדידוּת היתה קשה עליו.

בּבתּי המשׂכּילּים שבּקוֹבנה, שהיה מלמד שם את הילדים לשוֹן־הקוֹדש, פּעמים היוּ שוֹאלים אוֹתוֹ בּרמיזה אם הוּא מצליח, אם הוּא רוֹאה בּרכה בּעבוֹדתוֹ. יוֹסיל לא הבין רמיזוֹת וּקריצוֹת אלוּ למַה הן מכוּוָנוֹת והיה משיב לתוּמוֹ שאינוֹ תּינוֹק עצלן, שהוּא לוֹמד מה שהוּא צריך ללמוֹד. אז היוּ השוֹאלים מחייכים וטוֹפחים על שכמוֹ: “מוּטב! מּוטב!”, כּלוׁמר: אם נוֹח לך להיתּמם ולשמוֹר סוֹד, נוֹח לנוּ לא להטריח עליך בּשאלוֹת…

יוֹם אחד נתבּרר לוֹ הדבר. כּשהיה מיסב יחד עם בּני־בּיתוֹ של ר' הניך אל השוּלחן לסעוּדה, תּחב זליג אל כּפּוֹ, מתּחת לשוּלחן, פּיסת־נייר קטנה. יוֹסיל נתבּלבּל קצת והזדרז להטמין את פּיסת־הנייר לתוֹך כּיסוֹ. משנכנס, אחר בּרכּת־המזוֹן, אל חדרוֹ, מיהר לקרוֹא את הפּתקה. רק שוּרה אחת היתה כּתוּבה בּה: “בּרוּך תהיה בּבוֹאך אלינוּ הערב בּשעה התּשיעית, בּבית בּריינה האלמנה, שבּסימטת הגשר”. יוֹסיל ידע את המקוֹם והבּית. בּריינה היתה אשה עניה אילמת, שהתפּרנסה מצדקה. ולה בּן צעיר, נער, מחוֹבשי בּית־המדרש ו“אוֹכל ימים”. מי הם המזמינים אוֹתוֹ? וּלשם מה הזמנה זוֹ? מי זקוּק לוֹ? וּמסתּוֹרין אלוּ למה? השאלוֹת הללוּ הטרידוּ מנוּחתוֹ. כּל היוֹם היה מתרגש. ולשעה הקבוּעה יצא מבּיתוֹ והלך אל סימטת הגשר, שבּסוֹף סלוֹבּוֹדקה. נכנס לבית קטן. על פּניו טפח אויר חמוּץ שלא נתחלף זה ימים רבּים. נר לא דלק שם. רק בּתּנוּר בּערוּ גזירי עצים אחדים, וּלאוֹרם ראה בּחוּרים אחדים יוֹשבים בּשוּרה על ספסל ארוֹך וּמתלחשים. מתּוֹך חשיכה לא יכוֹל להבחין את פּניהם. בּכניסתוֹ עמדוּ כּוֹלם. יוֹסיל נתעכּב על־ידי החוֹשך והאויר הרע. עמד תּוֹהה בּפּתח. אחד הבּחוּרים, בּנה של בּריינה, נזדרז ורץ להקבּיל פּניו, נטלוֹ בּידוֹ, הביאוֹ לפני כּסא שעמד מזוּמן בּשבילוֹ, וּביקשוֹ לישב. הם כּוּלם ישבוּ ושתקוּ. התקשוּ בּפּתיחה. לבסוֹף התאזר בּעל־הבּית עוֹז, כּיעכּע קצת, פּתח ואמר:

– התאספוּ פּה חברי אגוּדת “שוֹחרי ההשׂכּלה”… כּדי שלא תּפגע בּנוּ מידת הדין של מוֹרדי־האוֹר שבּעירנוּ, אנוּ נוֹהגין להתאסף פּה בּסתר, ולעסוֹק בּהשׂכּלה… אנוּ לוֹמדים תּנ"ך וקוֹראים בּספרים… יש בּינינוּ אשר ידם רב להם בּמליצת שׂפת עבר… אבל כּסף אין לנוּ, ואין ידנוּ משׂגת לקנוֹת ספרים…

– אף את הספר “התּוֹרה והחכמה” קראנוּ – קפץ אחד ונכנס לתוֹך דבריו – זליג הביא לנוּ…

– חכּה, אל תּשסע אוֹתי בּדברים! – נזף בּוֹ בּנה של בּריינה – תּן לי לספּר בּסדר דבר דבוּר על אָפניו. כּאשר כּבר אמרתּי, אין לאל ידנוּ לקנוֹת את ספרי ההשׂכּלה הדרוּשים לחפצנוּ. וּבכלל אנוּ מגששים כּעיורים בּאפילה, בּאין מוֹרה דרך אשר יאיר לנוּ נתיב… אל נכוֹן היה טוֹב לוּ יכלוּ כּל האגוּדוֹת של דוֹרשי ההשׂכּלה אשר בּעירנוּ, העוֹשׂים בּמחשך מעשׂיהם, לעשׂוֹת אגוּדה אחת ולעבוֹד שכם אחד להרמת קרן ההשׂכּלה, ואיש אל רעהוּ יאמר חזק. כּי אזי הנקל היה לנוּ גם בּכוֹחנוּ המצער למצוֹא מוֹצא לכּסף ולקנוֹת את הספרים היוֹצאים לאוֹר חדשים לבּקרים. אבל לעת כּזאת אין איש מאתּנוּ יוֹדע עד מה על האגוּדוֹת האחרוֹת, אשר האדוֹן יאנוֹבר עוֹבד שם בּמסתּרים. אי לזאת הרהבנוּ עוֹז בּנפשנוּ לקראוֹ אלינוּ וּלבקש ממנוּ את עזרתוֹ, להוֹרוֹת לנוּ את הדרך בּה נלך והמעשׂה אשר עלינוּ לעשׂוֹת…

הנאוּם היה ארוֹך, ויוֹסיל שמע, פּלבּל בּעיניו, ולא הבין כּלוּם. עיניו התרגלוּ בּינתיים אל החשיכה וראוּ לתמיהתוֹ בּין היוֹשבים לפניו פּנים מוּדעוֹת לוֹ מן הלוֹמדים בּקלוֹיז; שם בּקלוֹיז, כּמדוּמה לוֹ, היוּ מן הרוֹגנים עליו על שהוּא לוֹמד באסכּוֹלה של גוֹיים… ואף את זליג ראה שם. היתה דוּמיה. חיכּוּ למוֹצא שׂפתיו. והוּא היה מתּחילה מבוּלבּל. שניוֹת־מספּר חוֹכך היה, ואחר דיבּר. אינוֹ יוֹדע מיהם, אינוֹ יוֹדע מה טיבה של אגוּדתם, וּבמה הוּא יכוֹל לסייע להם; אין זאת כּי אם שמוּעת־שוא שמעוּ עליו, שהוּא עוֹבד כּביכוֹל בּאגוּדוֹת נסתּרוֹת של משׂכּילים. לא דוּבּים ולא יער!…

אז התחילוּ כּוּלם מדבּרים בּבת־אחת וּמשתּיקים זה את זה בּקריאוֹת: “שא! שא!… אַל תּצעקוּ כּכה!”… והכּל היוּ צוֹעקים. הם לא האמינוּ לוֹ. בּטוּחים הם שלכתּחילה לא בּא לסלוֹבּוֹדקה אלא על מנת להרבּיץ בּה השׂכּלה, בּזהירוּת ובמטמוֹניוֹת, כּשם שאף הם מסתּתּרים מפּני “חמת המציק”, כּלוֹמר מפּני רדיפוֹת הקנאים החשוּכים “מוֹרדי־האוֹר”. אבל מידת הזהירוּת שהוּא נוֹהג בּה היא מוּגזמת יוֹתר מן המידה, ואין טעם להתעלם מהם…

מבוּכתוֹ של יוֹסיל גדלה יוֹתר. עכשיו נתפּרשׂוּ לוֹ כּל אותן השאלוֹת והרמיזוֹת הסתוּמוֹת ששמע בּבתּי המשׂכּילים שבּקוֹבנה. התחיל שוּב מדבּר וּמסבּיר לבּחוּרים הללוּ שאין בּוֹ כּלל אוֹתן הכּוָנוֹת הנסתּרוֹת שתּוֹלים בּוֹ; שלכתּחילה היה בּדעתּוֹ לגמוֹר את חוֹק לימוּדוֹ בּגימנסיה, כּדי שיוּכל ללמוֹד אחר־כּך את תּוֹרת הרפוּאה. זוֹ היתה כּוָנתוֹ האחת והיחידה. אין לוֹ כּל מגע עם אגוּדוֹת חשאיוֹת. ועכשיו האמת היא, שהוּא בּעצמוֹ תּוֹעה; ואם דרכּוֹ נסתּרה ממנוּ, איך יוֹרה דרך לאחרים?…

הבּחוּרים שמעוּ בּקוֹצר־רוּח. בּחשיכה ראוּ עיניו איך הם מבּיטים זה אל זה וּמחייכים. לא האמינוּ. שוּב השתּדלוּ להסבּיר שאין לוֹ צוֹרך לנהוֹג זהירוּת כּזוֹ, הוֹאיל והם גוּפם מעמידים את עצמם בּסכּנה. קצה נפשם בּחיי הבּערוּת, והם שוֹאפים אל אוֹר וחוֹפש; לאחר שטעמוּ מעץ הדעת, שוּב לא יחזרוּ אל חשכת הבּערוּת של אבוֹתיהם… דיבּרוּ בּאש וּבהתרגשוּת. יוֹסיל בּיקש כּמה פּעמים להשמיע דבר, אבל לא היה שוֹמע לוֹ. שעתּם היא להגיד את כּל אשר בּלבּם. ואם לא עכשיו – אימתי? הוּא צריך, הוּא מחוּיב לשמוֹע אוֹתם. זה ימים רבּים שהם כּאִלמים לא יפתּחו פּה. יוֹתר מדי נצטבּר בּלבּם, ואין להם אוֹזן שוֹמעת… אין ידיד גדוֹל ונאוֹר אשר יפיץ אוֹר לרגלם. הקנאוּת, הבּערוּת ואטימוּת־הלב שמסביב מעיקוֹת עליהם וּמדכּאוֹת את רוּחם. הם נמקים בּעוֹני וּבשממוֹן. אבל זוֹ הפּעם מוּכרחים הם לספּר כּמה הם צמאים למרחב, לאוֹר, לחיים אחרים, אנוֹשיים יוֹתר… לאן? את זאת אינם יוֹדעים. מה צפוּי להם בּסוֹפם? – אינם יוֹדעים. אחת הם יוֹדעים: כך לחיוֹת, כּמוֹ שהם חיים בּביצת העיירה אינם יכוֹלים עוֹד. הם יפרצוּ דרך, חרף כּל הפּגעים והמכשוֹלים, בּין אם יעמדוּ וּבין אם לא יעמדוּ לימינם!…

יוֹסיל שמע לוידוּייהם הנלהבים, ראה, מתּוֹך החוֹשך, את עיניהם היוֹקדוֹת כּגחלים בּוֹערוֹת, וּבלבּוֹ נתגלגלוּ רחמים על הנערים האלה שנתלקטוּ יחד כּשׂיוֹת עזוּבוֹת בּיוֹם סגריר וסוּפה, ומצפּים לישוּעה… נתגלגלוּ בּוֹ רחמים אף על עצמוֹ שלא טוֹב לוֹ מהם; אף הוּא אינוֹ יוֹדע טעם לחייו וּלמעשׂיו… וחרדה אחזתּוּ אף לאוֹתם שנשארוּ בּבית־המדרש, להוֹריהם של המתמַלטים ומתבּרחים בּחריקת־שינים וּבמבוּכת־נפש כּזוֹ.

חלוּק היה לבּוֹ של יוֹסיל. אבל לשתּוֹק לא היה יכוֹל אף הוּא. מצוָה לוֹמר להם כּל שבּלבּוֹ. השפּיל את ראשוֹ. שפשף את ידיו, שהיוּ צוֹננוֹת חרף האוּר שבּתּנוּר, והתחיל מספּר לפניהם בּמלים פּשוּטוֹת, וּבמנוּחה כּביכוֹל, אבל בּנשימה חמה, מתּוֹך לב רחוּש, על ספקוֹתיו שלוֹ. אף הוּא תּוֹעה. אף הוּא אין עיניו רוֹאוֹת לפניו בּרוּר. שׂיחק לוֹ מזלוֹ שיראת חרדים וקנאים לא היתה עליו מעוֹלם. הדת וּמצווֹתיה אינן משמשוֹת לוֹ כּסוּת־עינים, אלא הוּא רוֹצה לשמרן. כּשפּרש מבּית אבּא “וגלה למקוֹם תּוֹרה”, כּלוֹמר, שבּא לכאן על מנת ללמוֹד בּגימנסיה הקוֹבנאית, כּסבוּר היה שהדבר הוּא פּשוּט מאוֹד: מה שטוֹב וּמוֹעיל לכל אדם, טוֹב וּמוֹעיל הוּא גם ליהוּדי אפילוּ הוּא חרד על דתוֹ. ולא היא, לא היא, כּנראה. לכתּחילה לָעט בּצמאוֹן וּבתשוּקה את המדעים השוֹנים. אבל מיד, לאחר זמן קצר, נתחַוור לוֹ שאין הענין פּשוּט כּל כּך. בּין המדעים, שכּל כּך נתאהבוּ על־ידוֹ, וּבין אמוּנתוֹ לא היה שלוֹם. אין שלוֹם בּין הגמרא, ה“בּית־יוֹסף”, ה“שבט־מוּסר” ובין תּוֹרת הטבע, החימיה, הוֹמר, גיתּה וכוּ'. אלה לחוּד ואלה לחוּד. הרי יהוּדים אנוּ רוֹצים להיוֹת, אנוּ צריכים להיוֹת, אנוּ מחוּיבים להיוֹת. וּלהיוֹת יהוּדי קשה. מאוֹד קשה! קשה בּלא השׂכּלה, וקשה עם ההשׂכּלה. לרמבּ“ם וּלכיוֹצאים בּוֹ ידוּע היה הסוֹד לדלג על פּני התּהוֹם. אבל כּמה אנשים כּמוֹ הרמבּ”ם איכּא בּשוּקא? ומי יוֹדע? אפשר שאף נפשם היתה חצוּיה וּקרוּעה, אלא שהעלימוּ את קרעי נפשם מעיני הבּריוֹת, ואוּלי גם מעצמם. אבל הוּא, יוֹסיל, שדעתּוֹ קצרה, מתלבּט בּין שני העוֹלמוֹת האטוּמים זה כּלפּי זה, ו“נלאה למצוֹא את הפּתח”… ואם תּמצא לוֹמר: אחוֹז בּזה וּמזה הנח ידך – ממה אניח את ידי? על מה אוַתּר? שניהם יקרים. קשים החיים בּלא זה אוֹ בּלא זה. כּשאין שלוֹם־בּית בּין איש לאשתּוֹ, מה עוֹשים? כּוֹתבים גט? בּוַדאי. אבל המזבּח בּוֹכה… אתּם צעירים מאוֹד. יש בּיניכם נערים, ועדיין אי אתּם רוֹאים את הקרע. אבל הוּא קיים, הוּא קיים! הצרה היא שאינוֹ מתגלה אלא בּמאוּחר, לאחר שאין עוֹד תּקנה… אוֹמרים אתּם: בּערּות, חשיכה, קנאוּת. כּאן לא שאלת הבּערוּת והקנאוּת. רצוֹני שתּתּנוּ את לבּכם להבין זאת. כּאן גם לא שאלת פּלוֹני אוֹ אלמוֹני שמתענה בּחיים החשכים וּמבקש גאוּלה לעצמוֹ, לצאת אל המרחב והאוֹר. כּאן שאלת כּל עיצוּמה של היהדוּת ושל קיוּמנוּ עם יהדוּת בּעוֹלם. כּלוֹמר קיוּמוֹ של ישׂראל בּכללוֹ. תּאמרוּ: כּיצד נוּכל להמשיך את קיוּמנוּ עם יהדוּת חוֹלה? יתּכן שיהדוּתנוּ חוֹלה. אבל הרי זוֹהי מחלתנוּ שלנוּ. לא כּך?… איני יוֹדע מה עדיף ממה: כּשבּבּית אוֹר וּבחוּץ חוֹשך, אוֹ להיפך. איתא בּמדרש: “אוֹי לוֹ לבּית שחלוֹנוֹתיו פּתוּחין לתוֹך חוֹשך”… בּבקשה, בּבקשה מכּם, אַל תּזדרזוּ לענוֹת!… אַל תּהיוּ נבהלים לגלוֹת בּדברי פּנים שלא כּהלכה. איני אוֹמר הן ואיני אוֹמר לאו. את זה בּלבד אוֹמר אני: אם סבוּרים אתּם שעל־ידי ההשׂכּלה יִפּתח לפניכם מרחב, חוֹששני שאינכם אלא טוֹעים. הפקרוּת לגבּי כּל דבר שבּקדוּשה – הן! פּריקת עוֹל שמים, פּריקת עוֹל הדת והמסוֹרה – הן! לשם כּך אין צוֹרך בּהשׂכּלה. ואילוּ מרחב – לאו! דוקא עם ההשׂכּלה האמיתּית, הצרוּפה, עם תּפישׂת החיים הנאוֹרה מתחילים חיי “צר וּמצוֹק”, עינוּיים של שאלוֹת שאין עליהן תּשוּבה, של ספקוֹת שאין להם סוֹף… ועם ישׂראל מה תּהא עליו? מה הכינוֹתם בּשבילוֹ תּחת האמוּנה, התּוֹרה והמצווֹת?

קפץ אחד מן הנערים והפסיקוֹ:

– אוּלי אוֹמר אדוֹני בּלבּוֹ להטיף לנוּ כּי נסוֹג אחוֹרנית, וכי נשוּב ללכת בּדרך אבוֹתינוּ?

הסערה, שהיתה כּבוּשה בּלבבוֹת, כּל זמן שהיה מדבּר, פּרצה פּתאוֹם. ניתּך מבּוּל של דברים נלהבים, הוּבאוּ ראיוֹת מ“תּעוּדה בּישׂראל” לי. בּ. לוינזוֹן שההשׂכּלה אינה נטע זר, שההשׂכּלה היתה גם נחלת חכמי ישׂראל הקדמוֹנים; הוּבאוּ ראיוֹת מ“דברי שלוֹם ואמת” לוַייזל, על ההכרח שבּ“חכמוֹת הלימוּדיוֹת, הטבעיוֹת והנימוּסיוֹת”. לא נשכּח גם מאמר חז“ל ש”כּל תּלמיד־חכם שאין בּוֹ דעה נבילה טוֹבה הימנוּ" וכוּ' ניסה יוֹסיל כּמה פּעמים להעיר הערה, ולא היוּ שוֹמעים לוֹ. לא נשתּתּקוּ הקוֹלוֹת, אלא משראוּ את יוֹסיל שעמד פּתאוֹם.

רבּוֹתי! – אמר – חבל לי עליכם שנכשלתּם בּאדם שאינוֹ הוֹגן לכם. אני איני הגוּן לכם כּל עיקר. אמרתּי לכם בּפתח דברי, ואני חוֹזר ואוֹמר: אף אני תּוֹעה. לא מצאתי דרך. אף בּי השמא מרוּבּה על הבּרי. אלא פּעמים אני מהרהר ושוֹאל שמא יש הרבּה מן החכ�