חלק ראשוֹן: בין השמשות

פרק ראשוֹן

מיד לאחר ה״הבדלה״ פּוֹרשת פּסיֶה, אשת ר׳ לייבּ, אל חדר־הבּישוּל; מכינים שם את המיחם, שוֹפתים קדירה מלאה תּפּוּחי־אדמה בּקליפּוֹתיהם, עוֹשׂים דגים מלוּחים וּכבוּשים עם מלפפוֹנוֹת כּבוּשים, לכבוד האוֹרחים מטוֹבי המשׂכּילים שבּמינסק, שנוֹהגים להתכּנס בּמוֹצאי־שבּתמשנתרגלו עיניו אל סביב לשוּלחנוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר. אגב גמיעוֹת רוֹעשוֹת מן התּה הרוֹתח, מספּרים האוֹרחים עם בּעל־הבּית על חידוּשים שנתחדשוּ להם בּ״מוֹרה נבוּכים״, בּ״מדרש רבּה״ אוֹ בּ״אבן־עזרא״ לפרשת השבוּע; מספּרים גם בּענייני פּוֹליטיקה, ממה שקראו בּ״אַלגמיינה צייטוּנג דֶס יוּדנטוּמס" וּבעסקי הקהל המינסקאי. בּניו של ר׳ לייבּ היוּ למוּדים מקטנוּתם להיוֹת יוֹשבים אצל השוּלחן, שוֹמעים לשׂיחוֹתיהם של הגדוֹלים ולוֹמדים מתּוֹכן לחבּב את המקרא וּמפרשיו ואת ספרי המחקר, לכבּד את המשׂכּילים העמלים להעמיד את פּסוּקי המקרא הקשים על פּשוּטם, להעריץ את ההשׂכּלה ונוֹשׂאי־כּליה, לראוֹת בּה את תּפארת האדם ותכלית קיוּמוֹ…

עד שלא בּאו האוֹרחים מהלך ר׳ לייבּ בּחדר־האוֹכל הגדוֹל וּמזמר, יחד עם בּניו, את הזמירוֹת לכבוֹד התּשבּי מנחם ישׂראל וּמבשׂר גאוּלתוֹ. בּזוית הסַפּה, העוֹמדת לפני השוּלחן, יוֹשבת פראדיל, הבּת הבּכירה, וּמלווה בּנחת וּבקוֹל נמוּך את זמירוֹת אביה יחד עם בּתה, שיינדילה, ילדה פּזיזה כּבת שבע, שמתרפּקת עליה.

ר׳ לייבּ יאנוֹבר בּקוֹמתוֹ נמוּך קצת מבּינוֹני, רחב־כּתפים וגיבּע קצת; פּניו דלי־דם, חוֹלניים וטוֹבים, פּני תּלמיד־חכם נאוֹר ורך־המזג. החרדים חוֹשבים אוֹתוֹ לאחד מהם, לירא־שמים ושוֹמר מצווֹת, אלא שנתקלקל על ידי הספרים החיצוֹניים שנוֹשרים מחיקוֹ; בּעיני המשׂכּילים הוּא משׂכּיל לכל דבר, אלא שמשלם מס לחרדים, כּדי להימנע מן המחלוֹקת. הוּא שוֹמר דת אבל לא בּאדיקוּת יתירה; שוֹחר השׂכּלה, אבל שׂוֹנא את קלוּת־הראש והפּריצוּת הנהוּגה בּין משׂכּילים; מגדל פּיאֹות, אבל רק עד כּדי שתּהיינה בּטלוֹת בּתוֹך הזקן; מגדל את זקנוֹ הכּרכּוּמי והדליל, אבל לא יוֹתר מן המידה, וּמַקפּיד לסַפּרו ולגזוֹז גם את שוּלי שׂפמוֹ בּקו ישר. בּזויוֹת עיניו קצרוֹת־הראיה והחוֹלמוֹת מנצנצים, מבּעד למשקפי־הכּסף המצוּחצחים, נצנוּצי אירוֹניה מסוּתּרת. קוֹלוֹ רפה, מחוּסַר־גוָן, אבל מזמר הוּא בּכוָנת־הלב, מפּני שחביבים עליו המלים הפּשוּטוֹת והטוֹבוֹת והבּטחון הגדוֹל בּה׳ הצפוּן בּהן. בּיחוד מתעוֹרר הוּא בּשעה שמתלווה אל זמרתוֹ קוֹלוֹ של יוֹשה חתנוֹ, בּעלה של פראדיל.

יוֹשה, צעיר בּן עשׂרים ושלוֹש, ממשפּחת ״הצוֹענים׳׳ היה (משפּחה עשירה של חוֹכרי אחוּזוֹת וּבעלי בּתּי־משׂרפוֹת־יי״ש, מדרוֹמה של רוּסיה, והחניכה ״צוֹענים״ על שוּם מה? על שוּם שהיוּ כּוּלם בּעלי עוֹר שחַמתּי, בּעלי זקנים וּפיאוֹת עבוּתּים, קשים, מסתּלסלים וּשחוֹרים מפּחם ועינים שחוֹרוֹת משחוֹר). אוֹהב הוּא להתהדר בּלבוּשוֹ, להוֹציא את צוארוֹן כּוּתּנתּוֹ הלבן מעל לבגדוֹ השחוֹר וּלענדהוּ בּעניבת־קטיפה שחוֹרה ונאה. מַקפּיד הוּא על הנקיוֹן ועל ההידוּר החיצוֹני, אפילוּ בּימוֹת החוֹל. ידוּע הוּא בּליצנוּתוֹ וּבדיחוֹתיו, ועתים אפילוּ בּמעשׂי קוּנדסוּת. כּשמתכּנסים בּבית חָמיו, בּשבּת וּבחג, קרוֹבים וּסתם אוֹרחים צעירים מידידיהם וידידוֹתיהם של הבּנים והבּת, אוֹכלים אגסים מיוּבּשים, שוֹתים תּמד־תּפּוּחים וּמפצחים זרעוֹני חַמניוֹת ואבטיחים, ואז אם פּתאוֹם נזרקת אי־משם קליפּת תּפּוּח אוֹ אגוֹז, וּפוֹגעת בּמצחוֹ של אַחַד המסוּבּים, הכּל יוֹדעים שמעשׂה יוֹשה הוּא, אף־על־פּי שפניו של זה התמימוּת עצמה. ואם החסיד הזקן, ר׳ זוּסיל, אוֹ, כּמוֹ שמכנים אוֹתוֹ, הדוֹד זוּסיה, בּרצוֹתוֹ לקנח את חָטמוֹ, מוֹציא מכּיס הסוּרדוּט שלוֹ, בּמקוֹם מטפחתּוֹ האדוּמה והגדוֹלה, את שביסה של פּסיֶה, בּעלת־הבּית, לגוֹדל תּמהוֹנוֹ של הדוֹד זוּסיה ולצחוֹקם של כּל החבריה הצעירה — ידי מי בּמַעל הזה? אין שוֹאלים; הכּל מצבּיעים עליו, על יוֹשה. ליוֹשה זה היה טנור חזק ונאה, והיה שר בּחשק רב. אבל יוֹתר מכּל דבר בּעוֹלם היה אוֹהב את הנגינה. כּשהוּא שרוּי בּיחידוּת בּחַדרוֹ, הוּא נוֹעל את הדלת וּמנגן בּכינוֹרוֹ שעוֹת רצוּפוֹת, וגם מחבּר ניגוּנים. אבל אין דעתּוֹ נוֹחה כּשמשׂיחים בּנגינתוֹ, לפני אנשים שאינם מבני המשפּחה. (רק פּעם אחת יצא מגדרוֹ וניגן בּפרהסיה: בּשעה שהרבּי הליובּאוויטשי בּא להתאָרחַ בּמינסק, והוּא, יוֹשה, עדיין לא פּרש אז מן החסידוּת. אביו, חסיד ליוּבּאוויטשי נלהב, היה עוֹד חי וּבגזירת כּיבּוּד־אָב הכריחוֹ לבוֹא עם הכּינוֹר אצל הרבּי לסעוּדת ״מלווה מלכּה״ ולנַגן את ניגוּנוֹ שחיבּר לכבֹודוֹ של זה. הה, אוֹתה ״מלווה מלכּה״, מי בּמינסק אינוֹ זוֹכר אוֹתה!)

לאחר שגמרוּ את כּל הזמירוֹת, מַדליק ר׳ לייבּ את מקטרתּוֹ ארוּכּת הצינוֹר, המקוּשט בּחוּליוֹת של חַרסינה וּזגוּגיוֹת צבעוֹנין, שקיבּל מתּנה מפּריץ פּוֹלני אחד. ממקטרת זוֹ היה מעשן רק בּמוֹצאי שבּתות וחגים, בּחוֹל המוֹעד וכדוֹמה. יוֹשב הוּא לוֹ בּהרחבה בּכוּרסתוֹ שבּראש השוּלחן, צינוֹר המקטרת בּזוית פּיו, והעשן נפלט מזויתוֹ השניה, וּבעיניו המעוּצמוֹת למחצה אוֹרבת אירוֹניה דקה.

— נוּ יוֹשה! — פּוֹנה הוּא אל חַתנוֹ, — שמא תּכבּדנו בּאיזה ניגוּן? הנח את שטוּיוֹתיךָ, ושירה לנוּ מה שהוּא מהניגוּנים שלךָ, אבל מן המשוּבחים…

יוֹשה היה אוֹתה שעה שקוּע בּ״שטוּיוֹתיו״: עמד אצל אשתּוֹ והראה לשיינדילה מעשׂי פּלאים בּצללים שהיה מַשרה על הכּוֹתל משתּי כּפוֹת ידיו, שידע לצרפן צירוּפים שוֹנים, עד שראתה שיינדילה על הכּוֹתל פּעם ראש גדי מנענע אזניו, וּפוֹצה פּה וּפוֹעה, וּפעם — ראש חייל עם חנית.

יוֹשה מעמיד עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע, ועוֹסק בּשלוֹ. בּני הבּית יוֹדעים את דרכיו ואת טבעוֹ שאין לפצוֹר בּוֹ אלא להערים עליו. ר׳ לייבּ קוֹרץ בּעין אחת אל בּתּוֹ, וזוֹ מַתחילה מזמרת איזה ניגוּן חסידי מן הניגוּנים הרבּים שחיבּר בּעלה; אביה מצרף אף הוּא את קוֹלוֹ. בּתּחילה אין יוֹשה משׂים לבּוֹ לכך. הוּא עם שיינדילה עסוּקים בּמשׂחק הצללים על הכּוֹתל. סוֹף־סוֹף פּוֹקעת סבלנוּתוֹ. הוּא יוֹדע שמערימים עליו, וּבמתכּוון מסלפים את ניגוּנוֹ, אבל קשה לוֹ לשמוֹע את הסילוּף, אינוֹ עוֹמד בּנסיוֹן וסוֹף שמַתחיל מזמר בּעצמוֹ בּחיוּך של הנאה. אז מגבּיה גם ר׳ לייבּ את קוֹלוֹ. הכּל מזווגים את קוֹלוֹתיהם אל הטנוֹר האַמיץ. לא יצאה שעה קלה, וצירל המשרתת, תוֹך־כּדי קשקוּש בּכלים ושכשוּך בּמים, נסחפת אף היא בּשטף הזמר, ודרך הפּתח הפּתוּח של חדר־הבּישוּל נשמע גם קוֹלה, שנגרר אחרי הקוֹלוֹת שבּחדר־האוֹכל, תּמיד מפגר אחריהם ואינוֹ מַשׂיגם…

פראדיל, בּת עשׂרים וּשתּים כּבעלה, דוֹמה לאביה בּשׂערוֹתיה הכּרכּוּמיוֹת הכּהוֹת, בּחַורוּרית פּניה המלאוֹת והרכּוֹת, עם החלוֹם הגנוּז בּעיניה, עם בּת־הצחוֹק הנדיבה מסביב לפיה, שכּל הרוֹאה אוֹתה מן הנמנע שלא תּתעוֹרר בּוֹ תּוֹחלת סתוּמה לטוֹבוֹת הצפוּנוֹת לוֹ בּלב צעירה זוֹ, — פראדיל רק מַשׂיאה את בּעלה לשיר; היא גוּפה נמנעת מלשיר בּקוֹל רם; קוֹל אין לה. ואילוּ בּשעה שהטנוֹר של בּעלה מנַצחַ וּמפעם בּחלל־הבּית, פּוֹרחת אדמוּמית בּלחייה; עיניה תּלוּיוֹת בּבעלה וּמתרפּקוֹת עליו בּאהבה חשאית.

מזמר עמהם גם יוֹסיל אחיה, הצעיר ממנה בּשנה אחת. הרי זה היפּוּכוֹ של יוֹשה. שׂערוֹת ראשוֹ עין הזעפרן להן. פּניו בּהירות־חַורוּריוֹת, אבל גביניו הצפוּפים וריסי־עיניו הארוּכּים כּהים מאד וּמַשרים עליהם צל של קדרוּת. חמוּם־מוֹח וּבעל רגשוֹת עזים, אין קביעוּת בּרוּחוֹ. עתּים פּוֹרצים רגשוֹתיו בּשׂמחה סוֹערת, ועתּים הוּא גוֹדר עצמוֹ מהבּריוֹת וּמשׂיחת־ריעים. בּגלל דבר של מַבּכך עלוּל הוּא להתענוֹת לילוֹת בּטלטוּלי־שינה, בּחיטוּטי הרהוּרים וּנקיפוֹת־לב. עוֹד בּקטנוּתוֹ ניכּרוּ בּוֹ חליפוֹת תּמוּהוֹת בּרוּחוֹ: פּעם דכּאוֹן ועצלוּת וּפעם השתּוֹבבוּת פּרוּצה. בּקטנוּתוֹ היה שקוּע בּיראת־שמים, מַחמיר על עצמוֹ בּשמירת המצווֹת, מתלהב ושוֹפך דמעוֹת בּשעת תּפילתוֹ, מיצר ודוֹאג על שאין אביו מדקדק בּמנהגי חסידוּת. בּכמה תּעניוֹת ישב הילד וכמה סיגוּפין קיבּל על עצמוֹ בּחשאי־חשאין, כּדי לכפּר על עווֹנוֹת אביו וּלהצילוֹ מאִשה של גיהנוֹם!… כּשם שלא תּמהוּ בּבּית על אדיקוּתוֹ, כּך לא תּמהוּ על התּמוּרה שחלה בּוֹ: פּתאוֹם לפתע התחיל מזלזל בּדינים ודש בּעקבוֹ מצווֹת שאפילוּ אביו היה נזהר בּשמירתן. יוֹסיל נשוּי אף הוּא, וּשני הגיסים הללוּ, החתן והבּן, סמוּכים על שוּלחנוֹ של ר׳ לייבּ; שניהם עוֹסקים בּמסחרוֹ, וקוֹבעים עיתּים לתּוֹרה וּלהשׂכּלה: עם הדוֹד זוּסיה לוֹמדים גמרא וּפוֹסקים, וּלבדם שוֹקדים על לימוּדים חיצוֹניים; למדוּ לשוֹן־הקוֹדש ודקדוּקה, פּוֹלנית, גרמנית. אף־על־פּי שהיוּ חביבים זה על זה, מעוֹלם לא פּסקוּ בּיניהם ניצוּחי־דברים, הוֹאיל וּמשוּנים היוּ בּאָפים וּבמזגם.

יוֹסיל לא ידע לזמר. קוֹלוֹ היה אמנם חזק וּבעל צליל ערב, אבל זכרוֹן־השמיעה היה בּו לקוּי. נעימה ערבה היתה עשׂוּיה להביאוֹ לידי התרגשוּת עצוּמה, ואם תּמצא לוֹמר עד לידי דמעוֹת, אבל לקלוֹט את הנעימה בּזיכרוֹנוֹ ולחזוֹר עליה בּלא שיבּוּשים, את זאת לא היה יכוֹל. עכשיו, כּשהכּל מזמרים, מתלווה אף הוּא בּקוֹלוֹ אליהם. מיד מרגישים שסר מן הדרך. מתּחילה מתרגז יוֹשה, מעקם את פּניו וּפוֹקק בּשתּי אצבּעוֹתיו את אָזניו, כּאילוּ העבירוּ צפּוֹרן חוֹגרת על גבּי זכוּכית. פּעם פּעמיים הוּא מנסה לתקנוֹ, וסוֹף קוֹרץ הוּא בּעיניו אל חָמיו וּשניהם משתּתּקים וּמַניחים את יוֹסיל יחידי. יוֹסיל אינוֹ מרגיש בּתּחילה שהוּא מזמר יחידי; הוּא מתלהב וּממשיך לתעוֹת בּארחוֹת עקלקלוֹת… פּתאוֹם מרעים צחוֹקם של יוֹשה, פראדיל ור׳ לייבּ; נשמע גם צחוֹק מחדר־הבּישוּל. וּפסיֶה, אשת ר׳ לייבּ, מוֹציאה את ראשה מפתח חדר־הבּישוּל, מנענעת אוֹתוֹ ואוֹמרת: ״אַי, יוֹסיל, יוֹסיל! שוּב העמידוּךָ יחידי על החלקלקוֹת, והתחַלקתּ. שוֹטה אתּה, יוֹסיל, שוֹטה!…״ ויוֹסיל, משראה מה שעוֹללוּ לוֹ, מאוֹנס צוֹחק אף הוּא על קלקלתוֹ.

לא צוֹחקת רק דבוֹרה, אשתּוֹ של יוֹסיל. היא אף מתרעמת על עלבּוֹנוֹ. אשה קטנה זוֹ, בּגוּפה הכּחוּש שאינוֹ מפוּתּח די צרכּוֹ, בּפניה הפּעוּטוֹת והעדשניוֹת בּסביבוֹת החוֹטם, היתה דוֹמה יוֹתר לנערה לא מבוּגרת. נאוֹת לא היוּ פּניה הדוֹמוֹת למשוּלש, כּעין לב. רק עיניה לבד היוּ נאוֹת וקוֹרנוֹת מתּחת למצח הרחב והזך בּבינה וּבטוּב לב. קשה היה להעלוֹת על הדעת שהיא כּבר אֵם לילדה בּת שלוֹש. דבוֹרה היתה זריזה ומזוֹרזת, שקדנית ורבּת פּעלים. יד ימינה של פּסיֶה בּ״אכסנית־הסוֹחרים״ שלה, תּפיסת־יד לה גם בּבית־המסחר ששם מתעסק ר׳ לייבּ וּבניו, וגם מוֹצאת שהוּת לסייע קצת לפייטיל הממוּנה על המַחסן. בּין־כּך וּבין־כּך אינה שוֹכחת לסַפּק את צרכיה של שׂרה׳לה בּתּה; לא החמיצה אף פּעם את ההנקה, הרחצה, ההלבּשה. כּשפחה שאוֹהבת את אדוֹנה, כּך מהרהרת היא כּל ימיה בּבעלה. בּשעה שמחלוֹן הסוּכּה, הבּנוּיה על גבּי גגוֹ של אַחַד המַחסנים שבּחצר והמשמשת להם בּית־דירה, בּוֹקע והוֹלך קוֹלוֹ של יוֹסיל הלוֹמד איזה שיר גרמני בּעל־פּה, מפסיקה היא את עבוֹדתה בּאמצע, אפילוּ היא דחוּפה בּיוֹתר, עוֹמדת ותוֹלה עינים כּמהוֹת בּאוֹתוֹ חלוֹן. כּשיוֹסיל פּוֹנה אליה בּדברים של מה־בּכך, היא תּמיד מסמיקה וּמתבּלבּלת כּמעט. אמת, אַך לעתּים רחוֹקוֹת פּוֹנה הוּא אליה בּדברים. אבל כּל היכן שהוּא הוֹלך, כּל מה שהוּא עוֹשׂה, לבּה עמוֹ. קוֹלוֹ מזמר בּאָזניה. ועכשיו כּשהכּל משׂחקים בּוֹ, היא מַשפּילה עיניה ונעלבת.

אוֹתם מוֹצאי השבּת שלאחר הפּוּרים שנת תּר״ח, לא זימרוּ, בּבית ר׳ לייבּ, את הזמירוֹת בּאוֹתה ההתעוֹררוּת וּבאוֹתה הרוּח הטוֹבה המקוּבּלוֹת שם תּמיד. על לב כּוּלם היה רבוּץ איזה כּוֹבד, שהיוּ שקוּדים לכסוֹתוֹ מעיני הבּריוֹת ולא לדבּר עליו. בּשבּת זוֹ נוֹדע להם שיוֹסיל גמר בּדעתּוֹ לעזוֹב את הבּית לזמן ארוֹך.

ידיעה זוֹ איש לא צפה אוֹתה מראש. כּך דרכּוֹ של יוֹסיל מתּמיד. ימים היתה מתרקמת בּוֹ המַחשבה בּמסתּרים; ואיש לא ידע את לילוֹת הנדוּדים הרבּים שעברו עליו, את התענוּתוֹ יחידי בּלבטיו וּבחיטוּטיו החשאיים, עד שהגיעה אוֹתה מחשבה לידי בּישוּלה. ואז פּתאוֹם הוֹדיע בּשעת הסעוּדה את החלטתוֹ לנסוֹע. על השאלוֹת, התּמיהוֹת והקריאוֹת שניתּכוּ עליו מכּל צד, השיב בּמנוּחה, אבל בּתוֹקף: ״איני רוֹאה כּל ׳תּכלית׳ לישיבתי בּכאן… מה שלא אוּכל לעשׂוֹת כּאן, אעשׂה בּמקוֹם אחר. אלמד ואֶכּנס לגימנסיה…״ הדברים נאמרוּ בּקוֹל כּזה, שהכּל ראוּ מיד שיוֹסיל לא יזוּז מהחלטתוֹ, ואין כּל תּוֹעלת בּדברי ויכּוּח והסבּר. ואחר ששקלוּ יפה בּדעתם, על כּרחם הוֹדוּ לוֹ שאין לפניו דרך אחרת. לאחר שמילא כּריסוֹ בּגמרא וּפוֹסקים וספרי השׂכּלה, לאחר שסיגל ידיעוֹת בּלשוֹנוֹת הגרמנית והפּוֹלנית, וּלאחר שנהיה לאב, — לאחר כּל זאת, לא ראה לפניו שוּם מַטרה בּחיים. אמת, בּשעה שמעינוֹת הפּרנסה בּכל מקוֹם מידלדלים והוֹלכים, בּשעה שהבּריוֹת נעשׂוּ פּרוּצים בּפשיטוֹת־רגל והעניוּת בּישׂראל מתרבּה והוֹלכת, בּית־מסחרוֹ של ר׳ לייבּ עוֹמד עדיין איתן ו״אכסנית הסוֹחרים״ של פּסיֶה משוּפּעת בּפרנסה; יתר על כּן: ידוֹ של ר׳ לייבּ היתה מַשׂגת לחכּוֹר לבנוֹ, אילוּ היה רצוֹנוֹ בּכך, איזה בּית־מזיגה בּמקוֹם טוֹב, שכּן מרוּבּים ידידיו בּין בּעלי האחוּזוֹת הפּוֹלניים, אוֹ למצוֹא לו כּהוּנה בּ״אַקציז״. אבל הצרה היא שיוֹסיל מוֹאס בּחיים של מסחר, קצה נפשוֹ בּפרנסה של משׂא־וּמתן וּמהוּמה. את זאת קיבּל מאָביו: ר׳ לייבּ לא פּשט ידוֹ בּפרקמטיה אלא מאוֹנס, בּאין בּרירה; דעתּוֹ נתוּנה יוֹתר לספריו משהיא נתוּנה ללקוֹחוֹתיו. יוֹסיל גמר בּדעתּוֹ שלא להכניס צוָארוֹ בּעוֹל הזה. הוּא יהיה רוֹפא. לשם כּך יִסע אל ר׳ בּר הפּוֹלישקאי, מנהל אחוּזה של פּריץ פּוֹלני, בּסביבת קוֹבנה. שם, בּבדידוּת האחוּזה, יהא שוֹקד על ספריו וּמתקין עצמוֹ אל הגימנַסיה הקאלווינית שנוֹסדה על־ידי הפּוֹלנים שבבסביבת קוֹבנה. כּבר הריץ בּסתּר מכתּבים אל זלאטה, אחוֹתה של פּסיֶה ואשתּוֹ של ר׳ בּר הפּוֹלשיקאי, והיא גם נענתה לוֹ ואף הבטיחה לוֹ את סיוּעוֹ של הפּריץ שלהם, אם יהא צוֹרך בּכך. בּשעוֹת הפּנאי יוּכל יוֹסיל ליתן, אם ירצה בּכך, גם שיעוּרי־הוֹראה לבנה וּלבן־הפּריץ. לכאוֹרה נתקבּל הדבר על דעת כּוּלם, ואף־על־פּי־כן היתה שרוּיה עצבוּת בּבּית. בּני־הבּית היוּ כּל ימיהם שרוּיים תּחת קוֹרה אחת, מקוּשרים על־ידי דברים גדוֹלים וּקטנים שבּחיי יוֹם יוֹם, וקשה היה להם להסכּים לרעיוּן שאחד מהם עוֹמד להיתּלש מתוֹך החבילה המשפּחתית. כּאילוּ פּתאוֹם הרגישוּ כּמה הם קשוּרים ודבוּקים יחד.

וּמי יוֹדע! אפשר שכּל אוֹתה העצבוּת לא בּאה אלא מפּני שכּל אחד היה חוֹשד בּעוֹמק לבּוֹ שלנסיעה זוֹ של יוֹסיל יש עוד סיבּה אחת, עמוּקה יוֹתר וּמכרעת יוֹתר. יוֹסיל לא הזכּירה אף בּרמז כּלשהוּ. אבל כּל אחד בּפני עצמוֹ היה מהרהר בּה הרבּה וּמיצר בּחשאי.

יוֹתר מכּוּלם נתעגמה נפש דבוֹרה. יוֹדעת היא שלב יוֹסיל רחוֹק ממנה. פּרח רך וּבוֹדד היתה בּבית הוֹריה, מתנוֹדד לוֹ יחידי על גבעוֹלוֹ בּחַמה; בּאוּ אנשים זרים, עקרוּה מאדמת מטעה וּשתלוּה כּאן בּצד אַלוֹן אשר עיניו ממנה והלאה, ולבּוֹ בּל עמה… ואף־על־פּי־כן כּל אימת שהיא שרוּיה עמוֹ תּחת קוֹרה אחת — טוֹב לה; כּל אימת שהיא מטפּלת בּוֹ, כּוֹבסת כּליו ושוֹקדת על תּיקוּנם וניקיוֹנם, מַצעת לוֹ מיטתוֹ, מקנַחַת שוּלחנוֹ וּמסדרת ספריו — טוֹב לה. אפשר שבּסתר נפשה רוֹחשת תּקוה עמוּמה לזכוּת סוֹף־סוֹף למעט אהבה… אבל משיִסַע וירחק ממנה, מה יהא בּסוֹפה? מה טעם בּחייה? למי ולמה היא עמלה וּמתייגעת כּל הימים? בּני־הבּית היוּ מצירים בּצערה. אבל, מתוֹך איזוֹ איסטניסוּת משוּנה העמידוּ עצמם כּאילוּ אינם רוֹאים ואינם יוֹדעים כּלוּם. אפילוּ בּינם לבין עצמם חוֹששים היוּ לנגוֹע בּמקוֹם כּאוּב זה. וּמשוּם כּך היתה בּלב כּוּלם מוּעקה כּבדה.

חוּץ לדאגה משפּחתּית זוֹ ליפּפתם עוֹד דאגה אחרת, כּללית, גדוֹלה. זה ימים מרוּבּים מהלכת שמוּעה על פּני מוֹשבוֹת־ישׂראל, שגזירוֹת רעוֹת מתרגשוֹת וּבאוֹת עליהם מטעם הרָשוּת, ורעוֹת הן בּמידה כּזוֹ, שכּל אוֹתן הגזירוֹת על המלבּוּשים והגיוּסים, שנתנסוּ בּהן היהוּדים, כּקליפּת השוּם הן כּלפּיהן. וּבשבּת זוֹ שלאחר הפּוּרים שנת תּר״ח, היתה שמוּעה רוֹוחת בּבתּי־הכּנסיוֹת והקלוֹיזין שבּכל מקוֹם נצטוותה הרשוּת לפרסם בּרבּים: יהוּדי שאין בּידוֹ תּעוּדה המעידה על משלח־ידוֹ, שהוּא אוּמן אוֹ בּעל־מלאכה, סוֹחר אוֹ בּעל־בּית אוֹ שגמר חוֹק לימוּדיו בּאוּניברסיטה, דינוֹ כּדין עבריין, אוֹרח־פֹּורח המזיק לחברה, והוּא חייב גלוּת לסיבּיר או לעבוֹדת־פּרך. זה כּללה של הגזירה, ואלוּ פּרטיה ודקדוּקיה לא היוּ ידוּעים. כּל אחד היה דוֹרש בּה חוּמרוֹת אחרוֹת מאוֹמד וּמשמוּעה; לא הרי זוֹ כּהרי זוֹ, הצד השוה שבּהן שכּוּלן היה בּהן כּדי לסמר שׂערוֹ של אדם. מי מן היהוּדים למד בּאסכּוֹלוֹת של הגוֹיים? היכי תּמצא שאוּמן ישׂראל יהיה טוֹרח וּמחזר אחר תּעוּדה? אם יש לוֹ פּרנסה, סימן שיוֹדע את אוּמנוּתוֹ ולקוֹחוֹתיו מחַזרין אחריו, ואם אינוֹ בּקי בּאוּמנוּתוֹ ועוֹשׂה מלאכת הדיוֹט, לקוֹחוֹתיו אינם נזקקים לוֹ, וּמה בּצע לוֹ בּתעוּדה? וּכלי־הקוֹדש? והקצבים? והמלמדים? והשמשים? והשדכנים? והסרסוּרים לכל מיניהם? וכל תּופשׂי התּוֹרה? להיכן ילכוּ אלה לבקש להם תעוּדוֹת? הווה אוֹמר: גזירת כּליה על רוּבּן של קהילוֹת הקוֹדש בּישׂראל, רחמנא ליצלן.

דאָגה ויראָה משַבּבוֹת לבּוֹתם של ישׂראל. העינים כּוֹבשוֹת את הדמעוֹת, משֹוטטוֹת בּספר תּהילים ורֹואוֹת בּין השיטין את מדבּרוֹת השלג של סיבּיר הרחוֹקה; התּיבוֹת והאוֹתיוֹת נהפכוֹת לעיניהם לעצמוֹת של תּינוֹקוֹת, של אפרוֹחים שנחטפוּ מתוֹך קיניהם החַמים, זרע קוֹדש שנמסרּו לידים טמאוֹת של חיילים שיכּוֹרים; השיטין נהפכוֹת לעיניהם לשיירוֹת שיירוֹת של עדוֹת סחוּפוֹת וּמעוּנוֹת על קידוּש־השם. יש שטיפּה נוֹשרת מן העינים, מתגלגלת ונוֹפלת על הספר, ואחריה עוֹד טיפּה, ועוֹד טיפּה… וּמתבּהל היהוּדי: היוֹם שבּת קוֹדש וטיפּה זוֹ מה עוֹשׂה כּאן? הוּא ממהר וּממצמץ בּעיניו כּדי לנער את שיירי הדמעוֹת שניתלוּ בּריסי העינים, מקנחם וּמתחיל מזמר בּקוֹל של בּטחוֹן ואמוּנה: ״אשרי יוֹשבי ביתך…״

אותה שבּת בּא המגיד הווֹהליני למינסק ודרש בּבית־הכּנסת שמיסוֹדה של החברה קדישא והמכוּנה ״שבעה קרוּאים״. לכבוֹד המַגיד שינוּ גבּאי בּית־הכּנסת מהמנהג המקוּבּל והקדימוּ את שעת תּפילת מנחה. הקהל הזדרז וקיצר בּסעוּדה השלישית; מיד לאחר בּרכת המזוֹן, בּעוד הם מוֹחים את פּיהם בּגבּה של כּף־היד, מסרקים את הזקן בּחמש האצבּעוֹת לסלק את פּירוּרי החַלה, רצוּ לבית־הכּנסת ״שבעה קרוּאים״ לתפּוֹס שם מקוֹם אצל ארוֹן־הקוֹדש שמשם דוֹרש המַגיד. לא היתה שעה מרוּבּה והבּית נתמַלא מפּה אל פּה. פּתח המגיד מבּעוֹד יוֹם, וּבשעה שצללי בּין השמשוֹת כּבר היוּ מנטפים מן התּקרה ומכּל קרן זוית, עדיין היה קוֹלוֹ הצרוּד והחם מנסר בּחללוֹ של הבּית. לא דיבּר, אלא מזמר היה את דבריו בּנעימה עריבה וּמתוֹך אנינוּת הדעת, עד שנתעגמוּ מאד נפשוֹת השוֹמעים, נתלחלחוּ כּל העינים ואנחוֹת עמוּקוֹת נשמעוּ מכל מקוֹם בּאפלוּלית הבּית.

לכאוֹרה הדברים ידוּעים: אדם רימה ותוֹלעה, יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר. כּל ימיו הוּא הוֹמה וּמהמה אחר תּאווֹת העוֹלם הזה, אחר עוֹשר וכבוֹד וכדוֹמה, ואינוֹ נוֹתן אל לבּוֹ לפשפּש בּמעשׂיו ולעשׂוֹת תשוּבה. יצרוֹ הרע מפתּוֹ וּמשכּך את לבּוֹ: יוֹם המיתה עוֹד רחוֹק ועוֹד יהיה סיפּק בּידך לתקן מה שקלקלתּ… וסוֹף שהוּא יוֹצא מן העוֹלם לא רק עני ממצווֹת וּמעוּרטל ממעשׂים טוֹבים, אלא מלוּכלך בּעבירוֹת וּמטוּנף בּחטאים. אוֹי לנוּ מדינה של גיהנוֹם!… והמגיד מגוֹלל לפני שוֹמעיו תּמוּנה אחר תּמוּנה משבע מדורי גיהנוֹם, האחת קוֹדרת מחברתּה. גניחוֹת ויבבוֹת נשמעוֹת מכּל מקוֹם וּממלאוֹת את חלל האַויר. כּל אחד רוֹאה את חייו כּאוֹתה ספינה המטוֹרפת בּלב ים, כּאוֹתוֹ לוֹוה בּזבּזן שחי בּלא חשבּוֹן… הכּל עוֹמדים דבקים וּמצוּמדים על־ידי האימה הגדוֹלה שנפלה עליהם פּתאוֹם מפני פּי התהוֹם שנפער לרגליהם. מתוֹך אימת יוֹם הדין וּמפּאַת חמימות המַגע של גוּף אל גוּף בּתוֹך קהל צפוּף זה, נתמסמסוּ כּל הלבבוֹת והוּתּכוּ לגוּש אחד אפל ולוֹהט. מה לוֹ ליהוּדי חנוּת וּמסחר בּמינסק וּמה לוֹ עינוּיי גוּף בּגלוּת סיבּיר? חשבּוֹנוֹת של מַלָך ושל מַבּכך! וּמה שוֹוים כּל החיים בּעוֹלם הזה? למה ולא כּלוּם?… למה זה איפוֹא נפלוּ עליהם אימוֹת־מות ולבּם חלל בּקרבּם? כּלוּם לא היה כּל אחד ואחד מאוֹתם העוֹמדים כּאן מתקנא בּאוֹתם הקדוֹשים הגדוֹלים שעליהם שמע עוֹד בּקטנוּתוֹ, על בּרכי אמוֹ, שעוּנוּ, נשחטוּ ונשׂרפוּ על קידוּש־השם? ועתה כּשבּאה לידם מצוה גדוֹלה זוֹ — על מה נבהלה והשתּוֹחחה נפשם?

מבּיתֹו של ר׳ לייבּ יאנוֹבר לא הלך איש לשמוֹע את המגיד. דרשוֹתיו וסיפּוּרי־מעשׂיוֹתיו על הגיהנוֹם היוּ ידוּעים, והמשׂכּילים היוּ מלגלגים עליהם.

אל השוּלחן הגישוּ את תּפּוּחי־האדמה הגדוֹלים והקמחיים, את הדגים המלוּחים, הכּבוּשים וּשיירי הדגים הממוּלאים שנשתּיירוּ מהסעוּדה השלישית. הסעוּדה עברה כּמעט בּדממה. כּל אחד שקוּע בּעצמוֹ, טרוּד בּהרהוּריו, אוֹמר אחד מהם: ״אוֹמרים ש“חטפנים׳” מסתּוֹבבים בּעיר. הם מתחפּשׂים כּסוֹחרי תּבוּאה.״ משיב השני: ״בּקרוֹב נהיה כּוּלנוּ חיילים.״ הכּל שוֹתקים, כּאילוּ לא הגיעוּ הדברים אל אָזניהם.

משפּינוּ את השוּלחן משיוּרי הסעוּדה והביאוּ את המיחם הרוֹתח, נכנס ר׳ פייטיל ״המיניסטר״. גוּץ וכחוּש, דוֹמה מרחוֹק לנער קטן; פּניו פּעוּטים, מכוּסים קמטים זעירים כּשלפוּחית זוֹ לאַחר שיצא האויר מתּוֹכה, וּמעוּטרים זקן שחוֹר וקצר, ספק כּד וספק חד, שמסתּלסל בּקצהוּ. ר׳ פייטיל זה כּולוֹ תנוּעה, ידיו אינן נחוֹת אף רגע; ממוֹללוֹת הן פּיפי אַבנטוֹ (הוּא חוֹגר, כּדרך החסידים, אַבנט משי שחוֹר על הקאַפּוֹטה הארוּכּה, וחוֹבש לראשוֹ ספּוֹדיק עם יארמוֹלקה (כּוּמתּה) מתּחתּיו שמכסה את ערפּוֹ), מכשכּשוֹת שבּוֹלת זקנו, מסלסלוֹת בּפיאוֹתיו, מַפשילוֹת אוֹתן אל מאחוֹרי האָזנים וחוֹזרוֹת ונוֹטלוֹת אוֹתן וּממשמשוֹת בּהן. ר׳ פייטיל ממוּנה על המַחסנים שבּחצרוֹ של ר׳ לייבּ. אבל עיקר עסקוֹ הוּא בּמקוֹם אחר. ליצני הדוֹר אוֹמרים עליו שהוּא המיניסטר לעניני־החוּץ של פּסיֶה (וּמכּאן שמוֹ ״פייטיל המיניסטר״). בּכל אוֹתם סכסוּכי הקהל והמחלוֹקוֹת שידה בּוֹחשת בּהם, הוּא יד ימינה. ממנוּ היא נוֹטלת עצה, על־ידוֹ היא מקבּלת את הידיעוֹת על הנעשׂה ועל העוֹמד להיעשׂוֹת בּמחנה אוֹיביה; עמוֹ היא שוֹקלת כּל תּכסיסיה ועליו גם מוּטל להוֹציאם לפּוֹעל. מי סיכּל בּשעתּוֹ את נסיעתוֹ של ר׳ פּיני לוין, ראש־הקהל, בּראש משלחת יהוּדי מינסק אל מוֹנטיפיוֹרי בּוילנה? עכשיו סוֹד גלוּי הוּא שמעשׂה ר׳ פייטיל הוּא. פּסיֶה תּלתה בּראש־הקהל את האַשמה שלא בּחרוּ בּבעלה אל המשלחת הזוֹ, על שוּם שמשׂכּיל הוּא. וּמה עשׂתה היא, אוֹ מה עשׂה המיניסטר שלה? בּיוֹם שנקבּע ליציאת המשלחת לדרך, נעלמוּ פּתאוֹם הסוּסים מדוֹאר הממשלה: כּוּלם היוּ בּדרך; בּעלי־העגלוֹת שבּמינסק קצתם נמצאוּ שׂכוּרים זה בּכה וזה בּכה, וּמקצתם סוּסיהם נתחַגרוּ… עדיין דוֹרשים בּמינסק את כּל הענין הזה כּמין חוֹמר וּמספּרים גוּזמאוֹת על הממוֹן הרב שפּסקה אשת יאנוֹבר למלחמת־מצוה זוֹ. ר׳ פייטיל, כּשהיה יוֹצא אל שוק הדגים אוֹ אל השוּק התּחתּוֹן, היוּ הבּריוֹת מקדמים את פּניו בּשׂמחה, מפּני שפּיו אינוֹ פּוֹסק מדבּרי בּדיחה וליצנוּת, והוּא מלא שמוּעוֹת וידיעוֹת כּרימוֹן. אבל הכּל יוֹדעים שסכּנה להכּנס עמוֹ בּשׂיחה על עניני הקהל. לכאוֹרה הוּא שמסַפּר לכם, ואתּם אין לכם אלא לשמוֹע ולשתּוֹק; אבל עד שאתּם נזהרים שלא להפליט מפּיכם דבר ממה שידוּע לכם, הרי, אחר שעה קלה, יוֹדע כּבר ר׳ פייטיל בּלהטיו לא רק מה שהיה בּדעתּכם להעלים ממנוּ, אלא גם מה שהיה נעלם מכּם וידוּע לחברכם שהיה עוֹמד, כּמדוּמה, מן הצד וּמצוֹתת לשׂיחתכם בּבדל אָזנוֹ. אנשי הקהל חוֹששים מפּניו כּמפּני האש, ואף־על־פּי־כן ההחלטוֹת שנתקבּלוּ על־ידם בּלילה, הוּא כּבר מלגלג עליהן למחרת בּבּוֹקר בּשוּק. לכאוֹרה הוּא עסוּק כּל היוֹם בּמחסני הסחוֹרה של ר׳ לייבּ, ואף־על־פּי־כן רוֹאים אוֹתוֹ מתרוֹצץ בּכל מקוֹם, כּאן מרחרח וכאן מחרחר, עם זה מתבּדח, וּבזה זוֹרק מרה; בּעתּוֹתי הערב, כּשר׳ לייבּ ישוּב בּמסיבּת רעיו או בּני־בּיתוֹ בּחדר־האוֹכל ושוֹתה תּה, הוּא מתייחד עם פּסיה בּחדר בּעלה, לתחבּל תּחבּוֹלוֹתיהם נגד ראש־הקהל ואנשיו. ואחר־כּך כּשהוּא נכנס אל חדר־האוֹכל ויוֹשב לוֹ, בּין שוֹתי התּה, בּסוֹף השוּלחן, פּניו כּפני בּיקוֹנספילד, בּשעה שהיה יוֹצא מישיבוֹת הקאבּינט הממשלתּי… הכּל דוֹחקים עליו שיריק את כּליו ויערה לפניהם את כּל החדשוֹת והשמוּעוֹת שאָגר בּמשך היוֹם. והוּא אין צוֹרך להפציר בּוֹ; כּפוֹטר מים פּוֹתח הוּא ואינוֹ מסיים: ההוֹרוֹדניטשי (שׂר העיר) סטר על לוֹעוֹ של חַצקיל, שמשוֹ של ראש־הקהל, והשליכוֹ מעל מדרגוֹת בּיתוֹ; המרא־דאַתרא עוֹמד להטיל חרם על שמוּאל׳קה החַבתּן שהחציף פּניו כּלפי ראש־הקהל; יע׳נקיל, בּעל חנוּת הטליתים שבּסימטה השׂמאלית עוֹמד לפשוֹט את הרגל, אוֹ כּבר פּשט… וכך עד לאין סוֹף. כּאילוּ כּל עסקי העיר מוּשלכים עליו, הוּא הנוֹשׂא את כּל מַשׂאם וטרחם של בּני מינסק. ואילוּ כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ וּמוֹצא את אשתּוֹ חוֹלה, את ששת ילדיו נעזבים, ערוּמים, לא רחוּצים וּרעבים, הוּא מתמלא בּוּשה וחרדה. כּל הלילה לבֹּו נוֹקפוֹ, הוּא נאנח וגוֹמר בּדעתּוֹ שמחר, בּלא נדר, מחר יראה מה יש לעשׂוֹת לתקנתם של עלוּבי־נפש אלה. וּמחר, מכּיוָן שהוּא נפטר מבּיתוֹ, עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, והוֹלך לוֹ להתפּלל תּפילת שחרית בּקלוֹיז של בּליוּמקה, שוּב קוֹפצים עליו עניני הקהל וּמַסיעים את לבּוֹ מעניני ביתוֹ. ולמה הוּא הוֹלך להתפּלל דווקא בּקלוֹיז של בּליוּמקה, הרחוֹק מבּיתוֹ? מפּני שבּבּוֹקר עם השכּמה, כּשהוּא פּוֹקח את עיניו אינוֹ מוֹצא עוֹד את בּוּנים בּנוֹ בּבית. הנער, בּן הארבּע־עשׂרה, עיניו קידמוּ אַשמוּרוֹת, ולפני עלוֹת השחר קוֹלוֹ כּבר הלך בּקלוֹיז של בּליוּמקה, קול תּוֹרתוֹ, שאינוֹ נידם עד שעה מאוּחרת בּלילה. על בּוּנים זה גאוֹתוֹ של פייטיל. בּכל הסביבה יצא שמוֹ כּעילוּי, ור׳ טיבילי, שבּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ נוֹתן לוֹ ולבנוֹ של עצמוֹ שיעוּרים בּגפ״ת, רגיל לספר בּשבחוֹ. אבל לבּוֹ של האב עליו דוָי, בּראוֹתוֹ את פּניו החוֹלניוֹת של בּנוֹ. פּנה זיווֹ, מפּני שהתּוֹרה מַתּשת את כּוֹחוֹ וּבבּית אינוֹ אוֹכל די שׂבעוֹ; מעילוֹ עליו בּלוּי, שרווּליו שחוּקים, והוּא אינוֹ תּוֹבע ואינוֹ קוֹבל. פייטיל, עם הטלית תּחת בּית־שחיוֹ, מתקרב בּפסיעוֹת זהירוֹת, כּמתגנב, אל מאחוֹרי גבּוֹ של בּוּנים, וּמציץ מעל לגבּוֹ בּגמרא. הנער מתבּהל, הוֹפך פּניו אל אָביו: ״מה חפצךָ, אַבּא?״ רוצה ר׳ פייטיל לגפּפוֹ, לנשקוֹ, לוֹמר לוֹ שבּלא־נדר יעשׂה לוֹ מעיל חדש, ותחת זאת הוּא טוֹפח על גבּוֹ טפיחה קלה ואוֹמר: ״אתּה לוֹמד?… סוּגיה חמוּרה בּודאי… נוּ, מה אני מבין?… למַד, בּני, למַד!… גם בּשבילי, חי־חי…״ וּפוֹרש ממנוּ. עוֹמד לוֹ להתפּלל בּמקוֹם מרוּחק, וּמשם הוּא נוֹתן מפּעם לפעם את עיניו בּנערוֹ.

כּשנכנס ר׳ פייטיל אל חדר־האֹוכל של ר׳ לייבּ יאנוֹבר בּאמירת ״שבוּע טוֹב״, מיד הכּירוּ בּפניו שהוּא שרוּי בּדאגה גדוֹלה. לא היה צוֹרך לשאלוֹ. הכּל הבינוּ מאליהם מַה דאגתוֹ. בּימים האלה זוֹהי דאגתוֹ של כּל יהוּדי שאין ״תּעוּדה״ עמוֹ אוֹ בּן לוֹ שסכּנת ה״חטפנים״ אוֹרבת לוֹ.

ישב לוֹ בּמקוֹמוֹ הקבוּע, בּסוֹף השוּלחן, והתחיל חוֹכך, מתוֹך עצבנוּת, את ידיו זוֹ בּזוֹ.

— כּלוּם הצינה כּל כּך גדוֹלה, ר׳ פייטיל? — שאֵלוֹ ר׳ לייבּ.

— הצינה? לאו דוקא. אלא השׂמחה גדוֹלה, ר׳ לייבּ! משׂמחה אני משפשף כּך את ידי. בּרוּך השם, בּרוּך השם, שלא עשׂאנוּ גוֹיים. אַי־אַי־אַי! אשרינו מה טוֹב חלקנוּ שיהוּדים אנוּ לפני המקוֹם בּרוּך הוּא… ייקטפוּ שנוֹתיהם של שׂוֹנאי ישׂראל כּשם שאין טוֹעמים טעמוֹ של גן־עדן זה… גן־העדן היהוּדי בּעוֹלם הזה…״

הוא התלוֹצץ, אבל המסוּבּים שמעוּ את דבריו מתוֹך קדרוּת של כּוֹבד־ראש.

בּעלת־הבּית היתה עסוּקה בּחדר־הבּישוּל. פראדיל היוֹשבת בּמקוֹמה החביב עליה, בּזוית הסַפּה, מלטפת לשיינדילה השכוּבה בּחיקה, וּמזמרת לה בּלחישה, עד שנרדמה; הסתּכּלה בּאדם זה, וכל המרירוּת שבּדברי ליצנוּתוֹ בּאה וטפחה על לבּה. פּתאוֹם קראה בּרוֹגז אל ילדתה:

— די להתגוֹלל כּאן, שכּן השעה מאוּחרת… יוֹשה, בּבקשה ממך, לך נא להשכּיב את הילדה…״

הילדה שניעוֹרה התחילה בּוֹכה: היא רוֹצה להמתּין לדוֹד זוּסיה; הוּא יבוֹא וּבוַדאי יספּר סיפּוּר־מעשׂה.

ר׳ זוּסיל הוּא חסיד זקן שעינוֹ יפה ורוּחוֹ תּמיד טוֹבה עליו, אוֹהב לגלגל עם תּינוֹקוֹת וּפיו מַעיין שאינוֹ פּוֹסק של סיפּוּרי־חסידים.

— חוֹששני — אמר יוֹשה, — שהדוד זוּסיה יהפוֹך את שיינדילה לרבּנית בּעלת־מוֹפת… בּתוּלה מינסקאית! — קרא אל הילדה — בּוֹאי, לפי שעה, לישוֹן…

והכּל צחקוּ לשמע התּוֹאר ״בּתוּלה מינסקאית״, על שם האשה־ה״צדקת״ הידוּעה בּשם ״הבּתוּלה הלוּדמירית״.

וּפייטיל מסוֹבב ומוֹרס בּכף הקטנה בּתוֹך הכּוֹס הריקה, ואינו שוֹמע את השׂיחה והצחוֹק שבּסמוּך אצלוֹ. פראדיל, מכּיוָן שבּעלה נטל את הילדה ממנה, עמדה למזוֹג לוֹ לר׳ פייטיל עוֹד כּוֹס תּה. תוֹך־כּדי־כּך הפכה אליו פּניה ואמרה:

— ומה בּוּנים שלוֹ? שמעתּי שיש לוֹ למר נחת ממנוּ. הכּל מַרבּים לספּר בּשבחוֹ…

הקמטים הזעירים בּפני פייטיל התפּשטוּ, התפּזרוּ והצטרפוּ מחדש לחיוּך שניתּז גם מתוֹך עיניו:

— בּוּנים שלי? הוּם!… — הגבּיה ראשוֹ ושאף אויר — היוֹם אחר התּפילה ראיתי שר׳ טיבילה, והוּא, בּוּנים שלי, התעצמוֹ יחד בּאיזה ענין חמוּר בּגמרא, כּשני גדיים… אוֹ כּמוֹ תּיש גדוֹל וּגדי קטן ורך… היית צריכה לראוֹת איך הקטן שלי היה מקפּץ כּנגדוֹ, איך היה מצעק… דבר זה כּדאי היה לראוֹתוֹ. לבּי דפק; כּל דמי שטף אל פּני. אֵלי, חשבתּי, קטן זה מהיכן בּאה לוֹ החוּצפּה? וכל ה“עוֹלם” עמד מרחוֹק, שמע, הבּיט… אבל הסוֹף שר׳ טיבילה חייך אליו וצבט לוֹ בּלחיוֹ של הקטן, חי־חי־חי…״

— ויע׳נקלי כּלוּם כּבר התחיל מהלך? כּלוּם אינוֹ לוֹמד עדיין גמרא? — שאלה בּצחוֹק.

— לא. עדיין אינוֹ עוֹמד על רגליו, אבל מַרגיע… מַרגיע על ארבּעתּיו כּחתוּל… ואם תּמצאי לוֹמר, כּדוֹב, כּדוֹב מלידה וּמבּטן…״

פראדיל הצטחקה בּבת־צחוֹקה הנדיבה. וּפייטיל תּלה בּה עיניו. הקמטים מפזזים וּמרטטים מסביב לעיניו כּקרני־חגבים, וסביב לפיו מַפציעה בּת־צחוֹק של חיבּה והכּרת־טוֹבה. הוּא, הכּף־הבּוֹחשת בּעניני הקהל, שלשוֹנוֹ בּכּל, מגלגל עם כּל אדם, וּמרבּה להג בּכל ענין, הוּא לא ראה עדיין אדם שישגיח לשאלוֹ מה בּביתוֹ, כּיצד הוּא חי וּמה בּניו. וזוֹ פראדיל… בּרוּכה תּהיה! כּיצד היא יוֹדעת לשאוֹל וּלחַייך כּנגד פּניו של אדם, כּאילוּ… כּאילוּ בּעצם אינה שוֹאלת כּלל, אלא מביאה לו לאדם בּשׂוֹרה טוֹבה…

— את יוֹדעת — אוֹמר הוּא — אני מלמדוֹ ליע׳נקלי שלי להיוֹת מהלך על ארבּע ונוֹהם כּדוֹב. יוֹדעת אַתּ משוּם מה? החלטתּי לעקוֹר דירתי אל היער. הזאבים והדוּבּים אינם דוֹרשים תעוּדוֹת לא מגברים ולא מנשים.

— כּלוּם גם הנשים חייבוֹת בּתעוּדוֹת? אֵילוּ תעוּדוֹת צריכוֹת הנשים? — שאל מי מבּני הבּית.

— האשה — השיב ר׳ פייטיל—חייבת להביא תּעוּדה שהיא מוּמחית לילד ילדים ולעשׂוֹת קוּגיל לשבּת. ואם חו"ש אין עימה תּעוּדה זוֹ, הרי היא עוֹשׂה את שתּי המלאכוֹת הנ״ל בּאיסוּר ולא בּהיתּר, ודינה גלוּת סיבּיר.

ר׳ פייטיל התחיל כּוֹרך, תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ, את שתּי פּיאוֹתיו על אצבּעוֹתיו בּתנוּעה עצבּנית. לבסוֹף נתעייף מן המלאכה הזוֹ, והתחיל שוּב מוֹרס בּכף הקטנה בּתוֹך התּה, מוֹרס וּמוֹרס שלא מדעת, כּשהוּא מנדנד את עצמוֹ על כּרעיו הקדמיוֹת של כּסאוֹ.

בּאוֹתה שעה היה בּעל־הבּית יוֹשב וּמגלגל עם ידידוֹ ר׳ חיים ליפשיץ שׂיחת ריעים בּקוֹל נמוּך, כּמעט בּלחש. ר׳ חיים ליפשיץ זה היה רוֹב ימיו עוֹסק בּפרקמטיה, שוֹלח תּבוּאה וקַנבּוּס לחוּ״ל; אף־על־פּי שהשעה היתה משׂחקת לוֹ תּמיד וראה בּרכה בּעסקיו, לא נהג בּגבהוּת־לב ולא התיהר בּעשרוֹ; אפילוּ אל הכּוֹתל המזרחי שבּבית־הכּנסת לא נדחק ולא היה להוּט אחרי ״עליוֹת״ שמנוֹת. מעוֹלם לא קפץ את ידוֹ מצרכי ציבּוּר, אבל עשׂה זאת בּחשבּוֹן וּבצניעוּת, כּמוֹת שדיבּוּרוֹ היה בּנחת, בּמתינוּת; בּאוֹתה הנחת, הצניעוּת והמתינוּת עשׂה לוֹ עוֹשר רב. משראה שהעסקים מתגלגלים מאליהם, השליכם על בּניו, והוּא גוּפוֹ פּנה לדברי תּוֹרה וחכמה — מַשׂאת נפשוֹ כּל ימיו. מכּל ענפי המדע היה ענין אחד שנתחבּב עליו בּיוֹתר, והיה שוֹקד עליו וּמעמל נפשוֹ בּוֹ יוֹמם ולילה: חקר כּתיבת ארץ־ישׂראל, הריה ועמקיה, עריה וכפריה. בּראשית המאה נתפּרסם בּענין זה ספר בּשם ״מחקרי ארץ״ מאת שלמה לויזוֹהן, שיהוּדי אחד בּן עירוֹ, סוֹחר תּבוּאה אף הוּא, הוֹציאוֹ בּמהדוּרה מוּרחבת וּמתוּקנת, בּשם ״ארץ קדוּמים״. ר׳ חיים ליפשיץ מצא בּוֹ הרבּה חיסוּרים ואי־דיוּקים. אוֹמרים עליו שהוּא מכין בּחשאי (כּמות שהוּא עוֹשׂה כּל דבר) ספר שלישי בּחקר ארץ־ישׂראל. כּל פּעם שהיה בּא אל ר׳ לייבּ יאנוֹבר, היה מביא עימוֹ איזה חידוּש שנתחַדש לוֹ לעצמוֹ אוֹ שמצא אצל לויזוֹהן אוֹ אצל קאפּלאן, בּעל ״ארץ קדוּמים״. ליצני הדוֹר אוֹמרים עליו ששבילי הארץ הקדוֹשה נהירין לוֹ יוֹתר משבילי מינסק, ושפּעם אחת נתחַלף לו בּטעוּת ההר של רחוֹב הארמוֹן בּהר־הזיתים.

בּפניו הרחבוֹת והמפיקוֹת הגוּת וגם בּתנוּעוֹתיו המתוּנוֹת והבּיישניוֹת וּבקוֹלוֹ השקט והנמוּך היה הרבּה מן האצילוּת הנפשית, מן האיסטניסוּת הרוּחנית. הוּא הסמיך את כּסאוֹ אל כּסא בּעל־הבּית ולחש לוֹ מה שמצא בּ״ארץ־קדוּמים״ על הפּסוּק "כּי מַעלה הלוּחית בּבכי יעלה בּכי״, (ירמיהו מ״ח, ה׳) ש״בּכי״ הוּא שם עיר אחת מערי מוֹאב, והיא נזכּרת בּגמרא: ״פּסלֹו של מיכה עוֹמד בּבכי וישׂראל אוֹמר הלל״ (פּסח׳ קיז, א).

ר׳ לייבּ התענין מאוד בּמה שסח לוֹ ר׳ חיים, עד שלא נתן דעתּוֹ לכניסתם של שני אוֹרחים חדשים; השיב להם שלוֹם מתוֹך פּיזוּר־רוּח והמשיך את שׂיחתוֹ על הפּירוּש המעניין לפסוּק הנ״ל בּירמיהוּ.

האחד, ה׳ מוֹריץ פיין, היה מוֹרה לדקדוּק וּלתנ״ך בּבית־הספר לילדי ישׂראל מיסוֹדם של משׂכּילי העיר. כּבן חמישים וחמש הוּא, שמנמן, עגלגל, חלקלק וּמטוּפּח יפה. ראשוֹ עגוֹל ונאה, סנטרוֹ רחב, עגוֹל וּמגוּלח למשעי, וּזקן־לחייו, מלח מפוּתּך בּפלפּל, מנטף לוֹ בּשפע משני צדי פּניו; זקן־לחיים זה הוּא בּן טיפּוּחוֹ וריבּוּיוֹ של בּעליו ואצבּעוֹתיו אינן זזוֹת ממשמש בּוֹ כּל שעה.

השני, ה׳ איזידוֹר שקוֹליק, כּבן ארבּעים, אף הוּא מגוּלח, אבל זקן־לחייו אינוֹ עשׂוּי בּסגנוֹן אנגלי, אלא פּוֹלני, ואף שׂפם פּוֹלני משוּפּע לוֹ; והוּא אדמוֹני כּוּלוֹ, שׂערוֹתיו כּתוֹלע לוֹהט ופניו עדשניוֹת כּוּלן. פּניו שטוּחוֹת וכמעט בּלא ארשת, כּאילוּ פּחסוּן בּקוּרנס וטשטשוּ צוּרתן. אבל שתּי עיני חתוּל לוֹ חוּמוֹת־בּהירוֹת, ציניוֹת, שיצר־הרע מציץ מתּוֹכן כּמוֹ מתוֹך מַארב. הוּא שימש פּקיד בּהנהלת האַקציז. אוֹמרים עליו שהוּא מדבּר בּפתחי׳ן, כּלוֹמר בּאידית משוּנה, שהוּא הוֹגה מלוֹתיה כּאילוּ היתה גרמנית. מעריץ הוּא את גיתּה ושילר, אף־על־פּי שקרא בּהם מעט, והבין בּהם עוֹד פּחוֹת מזה. אבל אהבתוֹ הנאמנה, העמוּקה נתוּנה היתה לאכילה הגסה, לטיפּה החריפה ולקלפים — שעשוּעוֹ היחידי בּחיים, בּכל עת וּבכל שעה שלא היה עסוּק בּמלאכתּוֹ. שני האוֹרחים הללוּ היוּ לבוּשים אירוֹפּית, כּיאֶה למשׂכּילים שאינם תּלוּיים בּדעת הקהל, ישבוּ אל השוּלחן בּגילוּי־ראש, אף־על־פּי שכּל בּני־הבּית היוּ חבוּשים יאַרמוֹלקאוֹת קטנוֹת.

עם כּניסתם, הזדרז ר׳ פייטיל ועשׂה תּנוּעה כּאילוּ הוּא עוֹמד לכבודֹם, ולא עמד אלא, לא מיוֹשב ולא מעוּמד, כּפף וקדה להם בּראשוֹ, וחזר וישב. האוֹרחים לא השגיחוּ בּוֹ כּלל. הם היוּ מבזים עליו בּגלל הספּוֹדיק והקאפּוֹטה עם האַבנט, ואילוּ בּלבּם חוֹששים היוּ לליצנוּתוֹ השנוּנה.

מוֹריץ פיין, דעתּוֹ היתה זחוּחה עליו: לבית־ספרוֹ ניתּוֹספוּ עוֹד שלוֹשה תּלמידים חדשים: בּנוֹ של סַייד וּשני בּניו של סנדלר אחד. בּשׂוֹרה זוֹ שמר לבעלת־הבּית לכשתּיכּנס, הוֹאיל והיא מתעניינת בּבית־ספרוֹ יוֹתר מר׳ לייבּ…

מוריץ פיין נשען בּגבּוֹ אל גב־כּסאוֹ מתוֹך רחבוּת־הדעת, כּשהוּא מחליק בּידוֹ האחת את זקן־לחייו, וּבשניה מלטף את כּוֹס התּה שלפניו, סוֹקר בּמנוּחה את האנשים מסביב, וּבקוֹל אבהי, כּבן־בּית, אוֹמר:

— אַי, אַי, שיינדילה! כּל הילדים הקטנים כּבר עלוּ על יצוּעם… ואַתּ מאַחרת בּנשף.

— היא ממתּינה לדוֹדה, לר׳ זוּסיה, — מסבּירה פראדיל, — חוֹֹששת היא שמא יבוֹא ר׳ זוּסיה ויספּר כּאן איזה סיפּוּר־מעשׂה, והיא לא תשמע.

— אה! סיפּוּרי ר׳ זוּסיל… — העיר שקוֹליק — מעשׂה בּבעל־מוֹפת שחלב את הכּוֹתל, אוֹ בּצדיק שפּרשׂ את מטפּחתּוֹ על הים ועבר עליה כּמוֹ בּיבּשה…

פּנה ה׳ פיין אל ר׳ לייבּ ואמר בּטרוֹניה קצת:

— פּליאה דעת ממני, אדוֹני יאנוֹבר, איך הוּא נוֹתן ל… ל… — הצליף עיניו לצדדים לראוֹת אם אין בּעלת־הבּית כּאן בּסמוּך, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר הוֹסיף: —לחסיד שוֹטה, למוֹרד־אוֹר, כּי ימלא את ראש הילדה אמוּנוֹת טפלוֹת וּדברים אשר אין להם שחר. את יוֹסיל ואת פראדיל לא כן חינך…

הוּא דיבּר לאט לאט, כּל מלה הגה בּקוֹשי כּאילוּ התיגע לדחוֹק אוֹתה מפּיו. פראדיל הסמיקה קצת, על ידי הערה זוֹ, שנאמרה לאביה בּנוֹגע לחינוּך בּתּה. ואילוּ יוֹֹשה קרץ לה בּעיניו שלא תשגיח בּדברי אדם זה שראה בּוֹ הרבּה מן המגוּחך. ר׳ לייבּ הפסיק את שׂיחתוֹ על הפּירוּש החדש שהביא לוֹ ר׳ חיים ליפשיץ, הפך את פּניו אל המוֹרה, חייך חיוּך לאֶה, משך בּכתפיו כּמוֹ מתוֹך חוֹסר־אוֹנים, ואמר:

— אין בּכך כּלוּם. כּשתּגדל הילדה ותהיה בּת־דעת, תּדע מאליה להבר את הבּר מן התּבן. אף אנוּ שמענוּ בּילדוּתנוּ הרבּה דבר הבאי, ולבסוֹף השתּחררנוּ מהם.

— נשתּחררנוּ, הן… אבל כּמה נלחמנוּ, כּמה נלחמנוּ, אדוֹני יאנוֹבר!

— שמא אין חוֹטפים גם את הילדים ההוֹלכים אל ה“שקוֹלֶס?” — אמר פּתאוֹם ר׳ פייטיל, כּשהוּא מתנדנד על שתי כּרעיו הקדמיוֹת על כּיסאו, מתוֹך צירוּף מחשבה עם מה שנאמר מקוֹדם על־ידי ה׳ פיין.

ה׳ פיין וה׳ שקוֹליק הפכוּ אליו את פּניהם בּבת־אחת וּבמבּט מגבוֹה, כּאילוּ אך בּרגע זה הרגישוּ בּמציאוּתוֹ. פיין תּיקן אפילוּ את משקפיו על חָטמוֹ, כּדי שייטיב לראוֹת מי הוּא הדוֹבר כּך. ור׳ פייטיל המשיך:

— הרי בּדרך אל ה“שקוֹלה” עלוּלים ילדינוּ להחטף וּלהימסר אל ה“קאַנטוֹנים”… זכוּתה של ההשׂכּלה לא תעמוֹד להם… שוּב הרי מסתּוֹבבים חטפנים בּעיר…

ה׳ פיין העמיד פּנים מחייכוֹת חיוּך מרפרף, סתמי. ה׳ שקוֹליק הוֹציא בּרעש נשימה מאַפּוֹ, כּכלב שמרחרח משהוּ לא נעים אוֹ שׂנוּי עליו.

יוֹשה היה יוֹשב על הספּה אצל שיינדילה, והיה מדגדג לה לילדה בּפיסת נייר על צוָארה וּמאחוֹרי אָזנה, וּמשתּעשע לראוֹת איך הילדה, שטוּפת השינה, טוֹפחת על עצמה וּמדמה שמַפריחה זבוּב מַטריד; אל המדוּבּר בּין המסוּבּין, כּמדוּמה, לא נתן את דעתּוֹ. פּתאוֹם הפך פּניו אל חָמיו ואמר:

— אף אני שמעתּי על החַטפנים המסתּוֹבבים בּעיר. וּמפּני מה שוֹתקים הרבּנים? מפּני מה עוֹמדים הם על דמם של ילדי העניים, ואינם נוֹקפים אצבּע?

— “עינים להם ולא יִראוּ” — העיר ה׳ פיין כּשהוּא משפשף בּידוֹ את חָטמוֹ מתוֹך הנאה מן ההלצה שנפלטה מפּיו.

— מה כּוֹחם של הרבּנים? — העיר בּעל־הבּית בּקוֹל רפה — הם בּעצמם שבוּיים בּידי ראשי הקהל, והללוּ ידם תּקיפה.

— שמעתּי שבּהוֹרוֹדנה התמרדוּ הרבּנים — אמר ליפשיץ ממקוֹמוֹ מתוֹך רפיוֹן של רשלנוּת, כּמדבּר על ענין שאינוֹ נוֹגע אליו בּיוֹתר — אף בּזשאגר החדשה המרידוּ הרבּנים את כּל התּוֹשבים על הצבא, והוֹציאוּ מתּחת ידם את התּינוֹקוֹת השבוּיים…

— וסוֹפוֹ של דבר? הניצלוּ התּינוֹקוֹת? — שאל ר׳ לייבּ.

— לא. הילדים לוּקחוּ סוֹף־סוֹף אל הקאנטוֹנים. אבל הרב ורבּים מיהוּדי זשאגר החדשה נחבּשוּ בּבית־האסוּרים. אימתי יהיה המשפּט, וּבמה ייגמר, לא ידוּע. לפי שעה הם אסוּרים.״

ר׳ לייבּ חייך את חיוּכוֹ העגוּם:

— מה בּצע בּהתמרדוּת כּשידוּע למפרע שיד המוֹרדים תּהיה על התּחתּוֹנה?

— ראשי־הקהל, יִמַח־שמם… — קרא יוֹשה בּרוֹגז — הרי אסוּר לצרפם למניין… מי התּיר להם דמם של ילדי ישׂראל? וכי ילדי עשירים קרוּיים אָדם, וילדי עניים אינם קרוּיים אָדם?

הכּל שתקוּ. בּזמן האחרוֹן היה יוֹשה מתרגז ומתכּעס בּתדירוּת על כּל דבר ודבר, וּבני־הבּית היוּ נמנעים מלהשיב לוֹ, כּדי שלא להוֹסיף על כּעסוֹ. ה׳ שקוֹליק העלים בּקוֹשי את חיוּך־לעגוֹ: כּמה תמימוּת יש בּוֹ בּיוֹשה זה! רק פראדיל תּלתה בּבעלה עינים קוֹרנוֹת. ויוֹשה המשיך:

— אנוּ שלוֹשה אחים היינוּ בּבית אבּא, וכוּלנוּ פּטוּרים היינוּ מעבוֹדת־הצבא. מפּני מה? מפּני שלאבּא היוּ דמים לפדוֹתינוּ. את מי נטלוּ בּמקוֹמנוּ? את העניים, כּמוּבן. חבר היה לי. ילד מסכּן, רך ויחיד לפני אמוֹ האלמנה העניה, כּל סִברה וסיכּוּיה בּחיים; שנינוּ למדנוּ תּוֹרה אצל מלמד אחד (מפּני שראש טוֹב היה לוֹ, נטלוֹ אבּא לחבר לי, שילם בּעדוֹ שׂכר־לימוּד, וּבלבד שיעוֹרר חשקי בּתּוֹרה, לקיים דברי רז״ל: “וּקנה לך חבר…”). אם כּן, היינוּ חברים, על ספסל אחד ישבנוּ, בּגמרא אחת למדנוּ… וסוֹף אוֹתוֹ סחבוּ כּמות שסוֹחבים כּלבלב קטן, ואוֹתי הניחוּ. מפּני מה?… עד היוֹם, שוֹמעים אַתּם? עד היוֹם, על משכּבי בּלילוֹת, אני רוֹאה לפני את דמוּת חברי האוּמלל. יש שאיני יכוֹל להירדם, מפּאת הבּוּשה והחרטה, כּאילוּ אני הייתי חייב בּצרתם של האלמנה ושל בּנה…״

שקוֹליק גמע מתוֹך כּוֹסוֹ גמיעה רוֹעשת, מצץ בּשׂפתוֹ התּחתּוֹנה את שוּלי שׂפמוֹ שטבלוּ בתּה, ואחר החליק וסילסל בּחשיבוּת את שׂפם התּוֹלע בּין האצבּע והאָמה הכּתוּמוֹת בּקצוֹתיהן מטאבּאק הסיגאריוֹת, שהרבּה לעשן, נשען בּגבּוֹ אל גב־הכּיסא ואמר:

— למה יתלה מר בּעצמוֹ אשמה שהיא תּלוּיה בּרבּנים, בּרבּיים וּבכל אוֹתם ששוֹקדים על בּערוּתוֹ של העם?

יוֹשה לא השיב כּלוּם לה' שקוֹליק; נטל את שיינדילה על זרוֹעוֹ ויצא עמה מן החדר. פייטיל רק השמיע לתוֹך כּוֹסוֹ ״הוּמ־הוּם…״ נהימה שמשתּמעת לכמה פּנים.

— מה ענין כּאן לרבּנים ולבערוּת העם? — שאל בּעל־הבּית.

— כל ׳גזירוֹת׳ הממשלה בּעצם אינן גזירוֹת אלא בּעיני החשוּכים לבד, וּבעטים נגזרוּ. דאגה הממשלה לאזרחיה היהוּדים שיהוּ מתלבּשים כּבני־אדם, והקנאים הרימוּ צעקה: גיוואַלט! גזירה רעה! חפצה הממשלה שיהוּ ילדינוּ לוֹמדים בּבתּי־ספרה, שיקנוּ קצת דעת, והם… מה עשׂוּ לליליינטאל המסכּן? חרפּה וּבוּשה… — מצחוֹ האדוֹם של ה׳ שקוֹליק היה שוֹפע זיעה, והמטפּחת שבּה היה מקנחוֹ היתה כּבר רטוֹבה בּכפּוֹ.

כּל אוֹתוֹ הזמן לא השתּתּף יוֹסיל, בּנוֹ של בּעל־הבּית, בּשׂיחה. מכּיוָן שפיין ושקוֹליק נכנסוּ אל החדר, עמד וּפרש אל השוּלחן הקטן שהיה עוֹמד ליד החלוֹן מרוּחק קצת מן השוּלחן הגדוֹל ושרוּי בּצל. שני האנשים הללוּ היוּ מַרגיזים אוֹתוֹ, ה׳ פיין בּהתרברבוּתוֹ, וה׳ שקוֹליק — בּריקנוּתוֹ וציניוּתוֹ. גם הפּעם נתרתּח כּוּלוֹ משהגיעוּ אליו דברי זה האחרוֹן. יצא מתוֹך תּחוּמוֹ של הצל, עמד מאחוֹרי כסאוֹ של ר׳ פייטיל, ואמר בּמנוּחה עשׂוּיה:

— בּמחילה מכּבוֹדוֹ, מר שקוֹליק! הדברים שהשמיענוּ כּאן אינם אלא דברי שטוּת.

ר׳ לייבּ הבּיט כּמבוּלבּל אל בּנוֹ מעל למשקפיו; ה׳ פיין השפּיל את עיניו, ואצבּעוֹתיו התחילוּ ממשמשוֹת מתוֹך עצבּנוּת בּזקן־לחייו, כּאילוּ זבוּבים נסתּבּכוּ בּתוֹכוֹ, וקשה היה לטרדם משם. שקוֹליק בּעצמוֹ פּניו העדשניוֹת הפכוּ אַרגמן. הכּסא שיוֹסיל הסמיך על גבּוֹ את שתּי ידיו, מאחוֹרי גבּוֹ של פייטיל, חרק חשאית.

יוֹסיל לא השגיח בּמבוכה שמסביבוֹ והמשיך:

— ואני אוֹמַר לוֹ, מר שקוֹליק, שמיוֹם שהתחילוּ סוֹחבים בּחוּצוֹת את הטרָטים והפּיאוֹת הנכריוֹת מעל ראשי נשים זקנוֹת וּמקצצים פּיאוֹתיהם של יהוּדים זקנים… מאוֹתוֹ יוֹם דוֹמה עלי שלא נאה להתלבּש כּמות שאתּם לבוּשים… חייכם, נאה יוֹתר להתלבּש כּמוֹ ר׳ זוּסיל, כּמו ר׳ פייטיל וּכמוֹ כּל יהוּדי פּשוּט וירא־שמים.

ר׳ לייבּ הסתּכּל בּבנוֹ בּמבּט משוּנה, קצתוֹ מתוֹך דאגה וּקצתוֹ מתוֹך הנאה, וּמשהוּ דוֹמה ללגלוּג טמיר ניצנץ מבּעד לזכוּכית משקפיו. ואילוּ יוֹסיל ניענע זרוֹעוֹתיו כּמוֹ שהיה תּמיד רגיל לעשׂוֹת בּשעת התרגשוּתוֹ, ודיבּר כּבר בּקוֹל צוָחה:

— נַניח שיהוּדי מינסק היוּ מסכּימים אז לשלוֹח את ילדיהם אל בּתּי־הספר של ליליינטאל, מה היוּ עוֹשׂים בּקאראמזין ובדירזשאווין שלהם? סוֹף־סוֹף לאו כּל אדם בּר־מַזל הוּא להיוֹת אַקציזניק. אפשר שהיוּ לוֹמדים בּבית־הספר שמוּתּר לחלל את השבּת בּפרהסיה, אבל להשׂתּכּר אל חלה בּשבּת בּוַדאי שלא היוּ לוֹמדים…״

יוֹשה שנכנס בּינתים אל החדר, עמד לרגע על הפּתח ושמע.

— כּך מדבּר משׂכּיל, מי שמתעתּד להיוֹת דוֹקטוֹר! נאה ויאה! — אמר בּצחוֹק. גיסוֹ היה תּמיד מצחיקוֹ בּתנוּעוֹתיו שאינן זריזוֹת, בּפיזוּר־רוּחוֹ ורגזנוּתוֹ המַתמיהה תּמיד. שתקן זה כּשהוּא יוֹצא פּעם מגדרוֹ וּפוֹצה פּיו, סכּנה לעמוֹד בּד׳ אַמוֹתיו…

— ואתּה, יוֹשה — השיב הלה — מוּכן לטבּע את הרבּנים בּכף מים… כּכל חסיד ותיק.

יוֹשה היה עד לפני שנים מוּעטוֹת חסיד נלהב, וּפּתאוֹם פּרש מן החסידוּת וּבעט בּה, מטעם שהיה כּמוּס עמוֹ לבדוֹ, ואיש לא ידעוֹ.

— אוֹי ואבוֹי לי מחטאוֹת נעוּרי. — השיב יוֹשה בלגלוּג.

— שוּב נאחזתּם זה בּזה כּשני חתוּלים בּשׂק אחד. — אמרה פראדיל ורמזה בּעיניה לבעלה שיפסיק.

יוֹסיל מזג לעצמוֹ כּוֹס תּה בּידיו המרטטוֹת עדיין, ושוּב פּרש אל תּחוּמוֹ של הצל, אצל התּנוּר, שפייגיל המשרתת הספּיקה כּבר להסיקה.

ר׳ לייבּ לא פּסק מגמוֹע את התּה שלוֹ, כּל הערב, מעט מעט וּבמנוּחה. הכּל ראוּ בּפניו שקשים עליו דברי בּנו. בּתחילתם כּאילוּ היוּ משעשעים אוֹתוֹ, ולבסוֹף סלדה נפשוֹ מהם. נפשוֹ היתה סוֹלדת מכּל פּריצת גדר הנימוּס והמקוּבּל, מכּל דיבּוּר קשה הפּוֹגע בּכבוֹדוֹ של אדם, כּמו מקוֹל צריחה שצוֹרמת את האוֹזן. בּין אם הסכּים לדעתּוֹ של בּנוֹ וּבין אם לא הסכּים, הרוּגזה שבּדבריו היתה לוֹ פּסוּלה, והוּא התכּווץ בּתוֹכוֹ, כּמו מכּאב. כּל המסוּבּים ראוּ את עצמם כּמבוּיישים בּמקצת. כּדי להפיג את ההרגשה הזוֹ, אמר יוֹשה לתוֹך חלל החדר:

— מי שמע את דרשתוֹ של המַגיד הווֹהליני בּבית־הכּנסת של “שבעה קרוּאים”?

איש לא ענה, מפּני שאיש לא שמע.

— אוֹמרים — המשיך יוֹשה — שהקהל געה בּבכי; נשים התעלפוּ.

ה׳ פיין וה׳ שקוֹליק העירוּ בּשׂפה רפה על הקוֹזאקים של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שמעתּה יהיוּ מפשפּשים בּמעשׂיהם של זוּלתם וּמחפּשׂים משׂכּילים נסתּרים…

ר׳ לייבּ התמַתּח בּכוּרסתוֹ, מצץ מציצוֹת ארוּכּוֹת מתוֹך מקטרתּוֹ, וּמבּעד למסך הכּחַלחַל של עשנוֹ היוּ עיניו בּוחנוֹת את חתנוֹ ואת ה׳ שקוֹליק.

— חוֹששני, רבּוֹתי, — אמר — שהערב תּהיוּ מוֹנים אוֹתי בּקנאוּת חשיכה. קוֹדם הפכתּי בּזכוּתם של הרבּנים, ועכשיו יש בּדעתּי ללמד זכוּת אפילוּ על המַגיד הווֹהליני.

— מה זכוּת יש למצוֹא לאוֹתוֹ בּר־נַש? — שוֹאל יוֹשה בּלחיצת כּתפים.

— אתּה, יוֹשה חביבי, רוּח רעה נכנסה בּך בּזמן האחרוֹן, ואתּה שוֹפך את כּל חמתךָ על הרבּנים… בּבקשה מכּם, הווּ מתונים בּדין. בּשעה שגזירה רעה עוֹמדת לכלוֹתנוּ וחרב חדה מוּנחת על צוָארנוּ, מה יש בּידנוּ לעשׂוֹת? לא כלוּם! שׂימוּ נא לב לדבר זה: עדוֹת שלמוֹת עוֹֹמדוֹֹת לפני חוּרבּן… להיוֹת מוּבלוֹת לטבח… והן כּפוּתוֹת יד ורגל וּכרוּתוֹת־לשוֹן, הרי יש בּזה כּדי להוֹציא אדם מן הדעת, לא כּן? שׂימוּ נא לב לדבר זה: הרי כּולנוּ, כּוּלנוּ, כּל אחד ואחד מאתּנוּ, עקוּדים ואִלמים… אל מי נשווע? ואיך? והנה בּא יהוּדי אחד, בּוַדאיי דווּי וּמעוּנה אף הוּא, בּא אוֹמר אני, מַקהיל קהילה של נפחדים ונבעתים וּמספּר להם: אחד יש, שאתּם, בּעווֹנוֹתיכם הרבּים, שכחתּם אוֹתוֹ; אחד יש, שעליו אתּם צריכים להשָען, אליו אתּם יכוֹלים לשווע, בּידוֹ תּשוּעתכם; שוּבוּ אליו! חרב תּשׁכּל בּחוּץ? לחוּרבּן, להרג ולשמד אתּם צפוּיים? ודאי, רע, רע מאד הדבר. אבל פּי אלף רע וּמר כּשהחוּרבּן, ההרס והשמד חלוּ כּבר בּלבּכם וּבכליוֹתיכם. ושם, בּקרבּכם, דוקא שם יש לאֵל ידכם לעשׂוֹת הרבּה לרווחַתכם ולישוּעתכם…״

— כּל עוֹד לא בּא מלאך הדוֹמה עם סכּינוֹ… — הפסיקוֹ שקוֹליק בּלגלוּג — אין כּמוֹתוֹ יוֹדע להפחיד את שוֹמעיו בּתמוּנוֹת מן הגיהנוֹם, שסייר אוֹתוֹ, כּנראה, לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ.

ר׳ לייבּ לא התרעם על שהפסיקוּהוּ, וּבמנוּחה השיב:

— הוּא מתאר לפני שוֹמעיו את הגיהנוֹם, מפּני שהם מאמינים בּקיוּמוֹ… אבל כּלוּם כּל כּך לא טוֹב לעוֹרר בּלב סחוּפים ודווּיים את הבּטחוֹן בּאביהם שבּשמים? בּמדרש רבּה קראתי דברים נפלאים אלה: “אמר ר׳ סימוֹן בּשם ריב׳׳ל: כּל מי שבוטח בּהקבּ״ה זוֹכה להיוֹת כּיוֹצא בּוֹ”. הדברים עמוּקים, ה׳ שקוֹליק! מעשׂה גדוֹל עוֹשׂה אוֹתוֹ מַגיד, אם נוֹטע בּלב יהוּדים את ההרגשה שיש בּידם להיוֹת דוֹמים להקדוֹש־בּרוּך־הוּא… עם הרגשה כּזוֹ נוֹח לילך לא רק לסיבּיר, אלא אפילוּ לירד לגיהנוֹם…״

הוּא דיבּר בּניחוּת, מתוּן מתוּן. משעה לשעה היה מפסיק את עצמוֹ על־ידי שהיה מוֹצץ, מתּוֹך הרגל, את שפוֹפרת מקטרתּוֹ שהוּצנה זה כּבר. לסוֹף דישן את המקטרת בּמסמר, מילא אוֹתה טאבּאק חדש, ושוּב התחיל פּוֹלט פּקעוֹת עשן עבוֹת, כּשהוּא מסתּכּל מבּעדן בּעינים עצוּמוֹת למחצה.

— ואני בּאחת, — מר יאנוֹבר, אוֹ השׂכּלה ודעוֹת נאוֹרוֹת אוֹ השטוּיוֹת הללוּ. אין בּיניהן ממוּצע. הסַבלנוּת מַזיקה תּמיד, ואף כּי למוֹרדי־האוֹר האלה — אמר פיין.

— ואני סבוּרה, — העירה פּתאוֹם פראדיל שהיתה כּל הזמן דמוּמה — שהדין עם אבּא. יהוּדים צריכים לבכּוֹת, יהוּדים חוֹשקים לבכּוֹת. אבל כּיצד יבכּה יהוּדי סתם, מאליו, בּפרהסיה, לעיני כל? ואילוּ בּבית־הכּנסת שאני; בּתוֹך קהל נפעמים ונרגשים כּמותו, קל יוֹתר…״

ר׳ פייטיל היה כּל הזמן כּוֹרך את פּיאוֹתיו על אצבּעוֹת ידיו המרטטוֹת, כּשעיניו מצוּמדוֹת אל חטמוֹ הארוֹך. הוּא היה בּבית־הכּנסת, שמע את דרשת המַגיד וּבכה, בּכה שם כמוֹ ילד. אבל כּאן שתק ולא הוֹציא הגה מפּיו. דברי פראדיל הקישוּ על נימין טמירוֹת שבּלבּוֹ.

פרק שני

בּשעה שבּני־הבּית והאוֹרחים ישבוּ מסביב לשוּלחן ושתוּ תּה, היוּ דבוֹרה, אֵשת יוֹסיל, והדוֹדה (כּך למוּדים היוּ בּני ר׳ לייבּ לקרוֹא את פּסיֶה, אִמם החוֹרגת) יוֹשבוֹת בּדירתוֹ של יוֹסיל ועוֹסקוֹת בּבירוּרם של כּלי־הלבן של זה. דירה זוֹ היא עליית־גג, מעין צריף בּנוּי על גגוֹ של אַחַד המַחסנים, שבּחג־הסוּכּוּת הוּא משמש סוּכּה לכל המשפּחה. כּל הצריף אינוֹ אלא חדר אחד גדוֹל. גג־המחסן, שלפני פּתח־הצריף, שטוּח, כּעין רחבה קטנה, וּמשמש מרפּסת. וילוֹן מבּד הינדוֹיי חוֹצה את החדר בּאמצעיתוֹ לשניים. המַחצית האחת משמשת לקבּלת אוֹרחים, לעבוֹדה, פּעמים גם לסעוּדה; המחצית השניה — חדר־משכּב. כּאן עוֹמדים שתּי מיטוֹת, עריסתה של שׂרה׳לה הפּעוּטה, כּיוֹר קטן וארוֹן גדוֹל צבוּע אדוֹם, לבגדים ולכלי־לבן. ארוֹן זה עוֹמד עכשיו פּתוּח, שתי מגרוֹתיו התּחתּיוֹת הוּצאוּ, ותילין של כּתנוֹת־בּד וכּתנוֹת־צמר, גרבּים וכו' מגוּבּבים על גבּי המיטוֹת ואף על הקרקע. את העריסה, עם התּינוֹקת שבּתוֹכה, העבירוּ אל המחצית הראשוֹנה של החדר. פּסיֶה עם משקפים על חָטמה יוֹשבת בּשוּלי מיטה ורוֹשמת בּפנקס מפּי דבוֹרה, שיוֹשבת שפוּפה לפני המגרוֹת, מהפּכת בּכּלים וּבוֹדקת אלוּ מן הקרוּעים ראוּיים לתיקוּן, ואלוּ מהם פּסוּלים שאין להם תּקנה.

— מתּוֹך כּל הרשימה הזוֹ — אמרה פּסיֶה — רוֹאָה אני שגרבּים שלמים אין לוֹ אלא שני זוּגוֹת וחצי, וּמן הכּתּנוֹת רק אחת טלוּאה שאפשר ללבשה, והשאר — אל האַשפּה. כּיצד מתחַכּם האברך שלך כּך לקרוֹע את תּחתּוֹניו? לכאוֹרה הרי כּל ימיו יוֹשב הוּא ודוֹגר על ספריו, ואינוֹ נוֹקף אצבּע.

— אל נא תּשכּחי, דוֹדה, שזה שנים לא תּפרוּ לוֹ כּלי־לבן חדשים, והכּל שחוּק וּבלוּי עליו. עד שאַתּ מתקנת בּמקוֹם אחד, נעשׂה קרע בּמקוֹם אחר.

— כּתוֹנת — אוֹמרת פּסיֶה — אם מתקנים אוֹתה כּל עוֹד הקרע קטן, אז הכּתוֹנת היא כּתוֹנת וּבעלת־הבּית היא בּעלת־בּית; אבל כּשמתקנים בּשעה שהקרע כּבר גדוֹל, אז הכּתוֹנת אינה כּתוֹנת, וּבעלת־הבּית אינה בּעלת־בּית.

— וּשתּיהן לאַשפּה. — סיימה דבוֹרה את דבריה של הדוֹדה מתּוֹך צחוֹק.

— מימַיִךְ לא כּיוַנתּ אל האמת כּמוֹ הפּעם. — אמרה הדוֹדה וּשתּיהן יחד צחקוּ.

— רוֹאה אני — הוֹסיפה אחר רגע, — שבּאין בּרירה נצטרך להזמין אלינוּ תּוֹפרת־לבנים, שתּהא יוֹשבת וּמתקנת מה שטעוּן תּיקוּן ותוֹפרת גם דברים חדשים. למי יש פּנאי להתעסק בּכל הדברים הללוּ?

— אף אני סבוּרה כּך. — מסכּימה דבוֹרה.

— אבל נדחה את הדבר עד לאחרי הפּסח. לפני הפּסח ידי התּוֹפרוֹת לא יסוּלאוּ בּפּז, ואף אנוּ נהיה עסוּקוֹת בּיוֹתר ולא נוּכל להשגיח על המלאכה.

— יוֹסיל יצטער מאד. בּדעתּוֹ היה לנסוֹע עוֹד לפני הפּסח.

— הוּא יצטער? — שאלה הדוֹדה — יש לי עצה כּנגד זאת: יהא נוֹשך את הכּסת! מה הבּהלה? וכי בּוֹער שם אצלוֹ, מה?… הרי ישׂימנוּ ללעג בּפי הבּריוֹת. מי זה עוֹזב את הבּית לפני הפּסח דוקא? יזדיין בּסבלנוּת וימתּין…

פּסיֶה, תוֹך כּדי דיבּוּרה הרגוּז, לא העבירה אף לרגע את עיניה מן האשה הצעירה היוֹשבת שפוּפה על הקרקע; בּיקשה לראוֹת את הרוֹשם שדבריה עוֹשׂים עליה. דבוֹרה הרגישה בּעיניה הבּוֹלשוֹת של הדוֹדה, וכבשה פּניה בּכלי־הלבן שהתחילה מחזירתם אל המגירוֹת. התּינוֹקת ניעוֹרה פּתאוֹם. נזקרה דבוֹרה בּבת־ראש אל מאחוֹרי הוילוֹן, ששם עמדה העריסה. ראתה שהתּינוֹקת רטוֹבה, החליפה את כּתנתּה ואת כּלי־המיטה, נדנדה קצת את העריסה, מתּוֹך פּיזוּם־מה עד שהתּינוֹקת שוּב נרדמה. דבוֹרה התמהמהה ולא נזדרזה לחזוֹר אל מקוֹמה.

— איני מבינה, דבוֹרה, — אמרה פּסיֶה מאחרי הוילוֹן — מפּני מה לא תסעי גם אַתּ יחד עם יוֹסיל?

הדברים, שכּל אחד מבני הבּית היה שוֹאלם בּינוּ־לבין־עצמוֹ ולא מלאוֹ לבּוֹ להשמיעם בּקוֹל, נאמרוּ סוֹף־סוֹף; סוֹף־סוֹף נשאלה אוֹתה השאלה שבּסתר לבּה היתה דבוֹרה מתיראה מפּניה. וּמה תּשיב עליה? שׁחה אל עריסת בּתּה, כּמבקשת ממנה מענה לשוֹן.

— השוֹמעת אַתּ, דבוֹרה? מה את שוֹהה שם כּל כּך הרבּה זמן?

— אַב־הרחמים! מה היא רוֹצה ממני? — הרהרה דבוֹרה, והשיבה:

— הן, שמעתּי. אבל יוֹסיל אינוֹ רוֹצה שאֶסע עמוֹ.

פּניה הסמיקוּ מאד, והיתה מרוּצה שהדוֹדה אינה רוֹאה אוֹתה.

— כּלוּם שאלתּ אוֹתוֹ? — שוּב חוֹקרת אוֹתה הדוֹדה.

— אח, רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם!— נאנחת דבוֹרה בּעוֹמק לבּה, וּמשיבה בּקוֹל חנוּק:

— לא שאִלתּיו, והוּא לא אמר לי. אלא אני יוֹדעת.

דבוֹרה שמעה את צחוֹקה של פּסיֶה מאחוֹרי הוילוֹן, ולבּה התרעד.

— ודאי שאינוֹ רוֹצה, — אמרה משם האשה — נוֹח לו להיוֹת שם לבדוֹ.

— יוֹסיל יוּצרך שם לשקוֹד על לימוּדים רבּים וקשים; מוּטב שאיש לא יפריענוּ. — ניסתה דבוֹרה להמתּיק את דינוֹ.

— שטוּיוֹת! קשה לשמען… — רטנה פּסיֶה.

דבוֹרה הגבּיהה את ראשה וּפרשה מן העריסה, מפּני ששרה׳לה התחילה זעה מחמת קוֹל דבריה. בּרגלים כּבדוֹת חזרה אל מאחוֹרי הוילוֹן; העמידה פּנים שקטוֹת ואפילוּ מחייכוֹת, ואמרה:

— יש “פרוּשים” לתּוֹרה, ויוֹסיל רוֹצה להיוֹת פּרוּש להשׂכּלה; יוּצרך לעמוֹד בּמבחן קשה. מוּטב ששוּם איש קרוֹב לא יהיה עמוֹ ולא יהא מַבטילוֹ מעבוֹדתוֹ.

— שטוּיוֹת! שטוּיוֹת! — קראה פּסיֶה כּמעט בּכעס — כּגדיה אַתּ מדבּרת… סעי אַתּ עמוֹ, שוֹמעת אַתּ? אוֹ שלא תּניחי אוֹתוֹ לנסוֹע.

דבוֹרה עמדה סמוּכה בּגבּה אל קרן הארוֹן, כּשידיה מוּפשלוֹת לה מאחוֹריה ועיניה מוּשפּלוֹת. משוּנים עליה הדברים האלה. אילוּ גזרה עליה האשה הזוֹ לקפּוֹץ בּעד החלוֹן החוּצה, היה לה קל יוֹתר לעשׂוֹת רצוֹנה. היא גם לא הבינה יפה: לשם מה תּעשׂה זאת?

פּסיֶה עדיין היתה הוֹפכת בּלבנים, עדיין היתה רוֹשמת וּמחַשבת מה שהוּא בּפנקסה; דוֹמה שהסיחה כּבר את דעתּה משׂיחתן. וּדבוֹרה לא הזיזה את עצמה ממקוֹמה ועיניה עדיין מוּשפּלוֹת. בּקוֹצר־רוּח חיכּתה לשעה שסוֹף־סוֹף תּצא האשה מכּאן, והיא תּוָתר לבדה…

לבסוֹף עמדה פּסיֶה ונזדקפה. הסירה את משקפיה, הכניסה אוֹתם אל נרתּיק מתּכת שנסגר על־ידי קפיץ בּרעש; הפּעם בּיתר רעש.

— די! — קראה — נלכה לשתּוֹת תּה. עוֹד נימלך מחר. יש שהוּת. לפי־שעה, אִספי את כּל הסמרטוּטים הללוּ לחבילה אחת.

הפשילה את הוילוֹן לצאת, ולא יצאה. הפכה פּניה אל דבוֹרה שעדיין היתה סמוּכה אל הארוֹן, ואמרה:

— דעי לך, דבוֹרה: אַתּ אשמה בּכּל… בּכל זאת… אַתּ!

דבוֹרה הרתּיעה ממקוֹמה ונתנה בּאִשה זוֹ עינים תּמהוֹת־נפחדוֹת:

— אני?

— אם הקשר בּין בּעל לאשתּוֹ מתרוֹפף, האשה, אם נבוֹנה היא, משתּקדת לתקן את המקוֹם המרוּפּה, לאחוֹת את הקרע, ואילוּ כּשמַניחים את הקרע שיהא מתרחב והוֹלך… אז…

— אז האשה סמרטוּט, וּמקוֹמה על תּל האַשפּה?

— אף הפּעם אמרתּ אמת לאמיתּה… בּוֹאי, נרד לשתּוֹת תּה.

ונפטרה מן החדר לבדה.

פּסיֶה, בּניגוּד לבעלה, היתה אשה גבוֹהת־קוֹמה, בּעלת־בּשר ורחבת־כּתפיים. עיניה היוּ נאוֹת, אפוּרוֹת־בּהירוֹת, מתּחת לגבינים שחוֹרים ועבוּתּים. בּשעה שאין דעתּה נוֹחה עליה, נחרת קמט מאוּנך ועמוֹק בּשוֹרש חוֹטמה הבּשׂרני, וּשני גביניה המשוּפּעים מתחבּרים לקו אחד. עיניה, קוֹלה וכל גינוּניה אוֹמרים שׂררה ותקיפוּת. כּל בּני־הבּית, לרַבּוֹת בּעלה, היוּ מתייראים קצת מפּניה. בּשעה שנישׂאה לר׳ לייבּ יאנוֹבר לא היתה עוֹד צעירה, בּת עשׂרים וחמש היתה כּבר. כּל ימיה עברוּ עליה בּכּפר, בּבית אביה המוֹזג, — יהוּדי פּשוּט, ירא־שמים ועשיר גדוֹל, אבל ״קמצא בּר קמצא״… כּל בּנוֹתיו נישׂאוּ אחרי שנת העשׂרים לימי חייהן והיוּ נחשבוֹת לבתוּלוֹת זקנוֹת; היה חס על ממוֹנוֹ ועוֹמד על המיקח עם העתידים להיוֹת מחוּתּניו, בּנוֹגע לנדוּניה וּלסבלוֹנוֹת, עד שלבסוֹף היה מרמה אוֹתם, מַבטיח ואינוֹ מקיים. בּמרחבי שׂדוֹת, בּין תּפּוּחי־גן וערבוֹת־נחל, גדלה הנערה פּסיה, כּמוֹ אחיוֹתיה, חזקת גוּף ורבּת כּוֹחוֹת מפעפּעים. הבּדידוּת העיקה עליה (בּיחוּד לאחר ששתּי אחיוֹתיה הגדוֹלוֹת יצאוּ מבּית אביהן והלכוּ אחר בּעליהן); לא מצאה לה מפלט ממצוּקת כּוֹחוֹת העלוּמים שתססוּ בּקרבּה. כּל ימיה היתה מַמתּנת שיבוֹא גם אליה בּחיר־לבּה ויגאלנה משממוֹן בּית אביה ויביאה אל כּרך גדוֹל, רב תּשוּאוֹת וענין. לבסוֹֹף כּשבּא מַשׂא־נפשה ונתקיים חלוֹם־חייה, מצאוּה פּחי־נפש גדוֹלים. ״בּחיר לבּה״ היה תּלמיד־חכם משׂכּיל, גדוֹל ממנה בּחמש־עשׂרה שנים, שכּל ימיו לן בּאהלה של תּוֹרה. התּוֹרה התּישה את כּוֹחוֹ והקפּיצה עליו זיקנה לפני זמנה. את ראשית אוֹנוֹ ועתרת חוּמוֹ מסר כּבר לאשתּוֹ הראשוֹנה שהעמידה לוֹ כּחצי־תּריסר ילדים וילדוֹת. האשה חוֹלנית היתה; היא מתה, ורוֹב ילדיה לא הוֹציאוּ את שנתם אף הם. נשארוּ בּחיים רק פראדיל ויוֹסיל. וּפּסיה, מיד לאחר נישׂוּאיה, הוּטל עליה לחנך וּלגדל את שני היתוֹמים. עלבּוֹן חייה זרק בּה מרה, אף־על־פּי שמטבעה לא היתה רעת־לב. עכשיו התעוֹררוּ בּה געגוּעים עזים על מרחבי השׂדוֹת, על תּפּוּח גנם ועל ערבוֹת נחל מוֹלדתּה, כּשם שמתאבּלים על מת יקר אוֹ חוֹלמים על אבידה שאינה חוֹזרת. בּינתה לחשה לה שמוּטב לה לכבּוֹש את צערה ועלבּוֹנה. את בּניה החוֹרגים לא היתה מחבּבת, אבל נמנעת מרדוֹת בּהם. חיבּה לא היתה בּה גם אל בּעלה, אבל נהגה בּוֹ כּבוֹד. בּאוֹתם הימים עדיין לא נעשׂה ר׳ לייבּ על־ידי הרוֹזן סקירמוֹנט סוֹכן ראשי למכירת סוּכּר ואריגים, מתּוֹצרת בּתי־החרוֹשת שלוֹ, והיה מתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה בּעברית וגרמנית. ר׳ לייבּ היה אז משתבּח בּאשתּוֹ השניה שהיא יוֹדעת לברוֹא יש מאַין, וּלספּק בּפרוּטוֹת את צורכי הבּית. ולא ידע כּמה צרים עליה כּתלי בּיתוֹ. קצה נפשה בּדאגוֹת המַתמידוֹת והפּעוּטוֹת, דאגוֹת יוֹם יוֹם התּלוּיוֹת בּצרכי חדר־הבּישוּל, קצה נפשה בּחפיפת ראשיהם וקינוּח חטמיהם של ילדים שאינם שלה. נמלכה ופתחה אַכסַניה לסוֹחרים וּלבעלי־אחוּזוֹת שבּאים למינסק לרגלי עסקיהם. החדרים הנקיים, כּלי־הבּית הנאים, הסדר בּתפישׂת הבּית, ואף צוּרתה הנאה של בּעלת־הבּית, אהבת הנקיוֹן שבּה והלשוֹן הפּוֹלנית השגוּרה בּפיה, כּל המידוֹת הללוּ וכיוֹצא בּהן, שאינן שכיחוֹת בּאכסניוֹת יהוּדיוֹת אחרוֹת, משכוּ אל האכסניה שלה את פּקידי הממשלה, את בּעלי האחוּזוֹת הפּוֹלניים, את ה״פּוֹסיסוֹרים״ והסוֹחרים היהוּדיים. וּפּסיה היתה עסוּקה, והפּרנסה — בּשפע.

ר׳ לייבּ כּשם שאינוֹ מתערב בּעניני האכסניה, כּך אינוֹ ממחה בּידה בּעניני הבּית. ואם הוּא ממחה, אינוֹ מעלה כּלוּם. פּסיה לא מטבעה הוּא לחזוֹר בּה מדעתּה, כּשם שלא מטבעה לשנוֹת ממנהגי חייה. בּמידה שנתגדל תּוֹקפה ונתרבּוּ הזקוּקים לסיוּעה, בּה בּמידה התחילה היא נוֹתנת את דעתּה יוֹתר ויוֹתר לעניני הציבּוּר וּמתכּוונת להטיל את דעתּה על הבּריוֹת. לא בּכל דבר מוֹדה לה ר׳ לייבּ. מתּחילה עוֹד היה מתנגד, מוֹחה, מַסבּיר; לבסוֹף כּשראה שאין להזיזה מדעתּה, אמר: ניחא… נוֹהג הוּא לעבוֹר על מידוֹתיו ולשׂאת פּניה אף כּשאין רוּחוֹ נוֹחה ממעשׂיה וּדבריה. והיא, אף־על־פּי שעוֹמדת על דעתּה, תּוֹלה את עצמה בּבעלה: ״שלי סבוּר כּך וכך״… ״שלי לא יוּכל להסכּים לכך בּשוּם אוֹפן״… ״שלה״ פּירוּשוֹ: בּעלה; וּמלת־הקנין הזו, כּשפּסיה משתּמשת בּה, יש בּה בּנוֹתן טעם מיוּחד. ור׳ לייבּ שוֹמע ושוֹתק; הוּא מַחזיק לה טוֹבה על שאינה מַבטלת אוֹתוֹ מספריו החביבים עליו מכּל דבר בּעוֹלם.

בּדבר אחד בּלבד לא היתה פּסיה מחַוָה דעת: בּחינוּך הבּנים. כּאן היתה מבטלת את דעתּה מפּני דעת בּעלה. גם בּזמנים הקשים בּיוֹתר לא התנגדה לכך שישׂכּרוּ לילדים את המוֹרים הטוֹבים בּיוֹתר, וּמעוֹלם לא זרקה בּהם מרה בּקטנוּתם ולא כּיהתה בּהם משגדלוּ. ואף־על־פּי־כן היה מוֹראה עליהם כּל הימים, ואף לאחר נישׂוּאיהם. פראדיל השקטה, ענוּגת־הנפש ורפת־התּנוּעוֹת ממוּנה על תּפישׂת־הבּית; יוֹשה בּעלה נוֹשׂא־ונוֹתן עם חנוני־הסביבה מלקוֹחוֹתיו של ר׳ לייבּ. על יוֹסיל מוּטל להשגיח על החצר ועל המַחסנים. אבל יוֹסיל הוּא מיסוֹדו של אָביו, כּלוֹמר מטבעוֹ הוּא נוֹטה להיוֹת יוֹשב אוֹהל; בּקוֹשי, כּאילוּ כּפאוֹ שד, הוּא פּוֹרש מעלייתוֹ ויוֹרד אל מלאכתוֹ בּחצר. מרוֹב פּזרוֹנוֹ ושיכחתוֹ הוּא רק מַפריע את העוֹבדים ממלאכתּם. תּחת זאת דבוֹרה אשתּוֹ זריזה לא רק בּאכסניה של ה״דוֹדה״, אלא פּעמים היא מסייעת גם את פראדיל בּהנהלת הבּית. וּכשיש צוֹרך בּדבר, היא גם עמלה עם העוֹסקים בּחצר. ידה של אשה קטנה זוֹ בּכל. וּבכל היא ממוּלחת, זריזה וּמזרזת.

כּיון שנכנסה פּסיה אל חדר־האוֹכל, מיד ראוּ עיניה את יוֹסיל יוֹשב מוּפרש אצל תּנוּר־הרעפים וגוֹמע את התּה שלוֹ. אבל היא עברה עליו והעמידה פנים כּאילוּ אינה רוֹאה אוֹתוֹ. כּך דרכּה: אדם שאינוֹ מרוּצה עליה, אין עיניה רוֹאוֹת אוֹתוֹ כּלל, בּבחינת חלל ריק. האוֹרחים עמדוּ לכבוֹדה והקדימוּה בּשלוֹם וּבברכת ״שבוּע טוֹב״. ה׳ פיין נתבּלבּל קצת, כּמוֹ תּמיד בּשעה שהוּא רוֹאה אוֹתה, הסמיק והתחיל ממשמש בּזקן־לחייו וּבעניבתוֹ. דרך הליכה מתוּנה ושלטת נתקרבה אצל השוּלחן, מזגה לעצמה כּוֹס תּה, ותוֹך כּדי כך סקרה את כּל המסוּבּים בּמבּט שוֹאל. כּמוֹ תּמיד תּפשׂה ליד השוּלחן דוקא מקוֹם צנוּע בּיוֹתר, מאחוֹרי המיחם, בּסמוּך אצל ה״מיניסטר״ שלה. וזה גחן אליה, וּבלא שנדרש לכך, התחיל מספּר לה בּקצרה על דברים שנפלוּ, לפני שעה קלה, בּין יוֹסיל ובין יוֹשה. על פּניה עברה בּתחילה עוויה של שעמוּם, שפּירוּשה: מה תּימה? הרי שניהם כּאחד חכמים… ואחר הצליפה כּלפּי יוֹסיל מבּט האוֹמר: ״אַי, יוֹסיל! שוֹטה אתּה, יוֹסיל! ״… וּכששמעה על הגזירוֹת החדשוֹת ועל החַטפנים שנראוּ בּעיר, שאלה פּתאוֹם:

— כּלוּם גם אנשי מינסק חוֹששים מפּני גזירוֹת רעוֹת?

הכּל תּלוּ בּה עיניהם, והיא המשיכה בּאירוֹניה שלה המיתּממת:

— בּרוּך השם, שפּיני לֶוין עוֹדנוּ חי בּקרבּנוּ. הוּא ראש־הקהל שלנוּ והוא ידאג לנוּ.

— שוּב פּיני לוין? — הפליט ר׳ לייבּ בּנפש קניטה — היאַך לא נמאס עליך?

— הה, נמאס ונמאס! — השיבה אשתּוֹ בּשקט אבל בּתוֹקף של אדם המכּיר בּמשקלוֹ של כּל דיבּוּר ודיבּוּר היוֹצא מפּיו — כּמוֹ שמאוּס עלי כּל מאַחז עינים וגוֹנב דעת הבּריוֹת. על מה אני קוֹבלת? על שמהלכוֹת עדיין בּמינסק בּהמוֹת שעליהן לא נמאס עדיין, ולא עוֹד אלא שהן שׂשׂוֹת וּשׂמחוֹת שפּיני לוין הוּא הבֶּהָם שלהן… ואילוּ אתּה, עליך אין לתמוֹה שאתּה מַחזיר לוֹ שלוֹם, ואפילוּ מקדים בּשלוֹמוֹ. זיכרוֹנךָ קצר, ונשכּח ממך מה שבּיקש לעשׂוֹת לךָ.

— מה בּיקש לעשׂוֹת לי? בּאמת, שכחתּי.

— שכחתּ את המעשׂה בּד״ר לילינטאל?

חייך ר׳ לייבּ חיוּך רפה:

— נשים דעתּן קלה וזכרוֹנן קשה. זכוּרה אתּ שטוּיוֹת מלפני הרבּה שנים.

— נאה שטוּת זוֹ! אילוּ עלה אז בּידי החבריה של פּיני להטיל עלינוּ חרם, כּפי שהיה אז בּדעתּם, מה היה בּסוֹפנוּ? אני לא אשכּח את זאת. חטא חטאתי שאוֹתוֹ ד״ר לילינטאל המסכּן התאכסן אצלי, ושלא נעלנוּ בּפניו את דלת בּיתנוּ. ה׳ פיין לא היה אז בּמינסק ולא הכּירוּ. אדם חביב כּמוֹתוֹ לא ראיתי מימי, וּפיקח…״

— פּיקח לאו דוקא — העיר ר׳ לייבּ.

— פּיקח היה, — חזרה ואמרה פּסיֶה בּהטעמה מיוּחדת שאינה מַניחה מקוֹם לערעוּר — תּענוּג היה לשמוֹע את שׂיחתוֹ הנאה, את לשוֹנוֹ הגרמנית… גרמנית עמוּקה, עד שקשה היה להבין את כּל דבריו. וכמה היינוּ צוֹחקים כּשהיה מתפּאר לפנינוּ שהוּא יוֹדע לדבּר אידית, והיה מעקם את לשוֹנוֹ, עד שלא היתה דוֹמה לא לדייטש ולא לאידית. הזוֹכר אַתּה? וּפעם אַחת, הזוֹכר אתּה? פּרץ לתוֹך הבּית חיור, מבוּהל, וכוּלוֹ מעוּפּר בּעפר… פּיני הסית בּוֹ את כּל הפּוֹחחים שבּעיר לרוּץ אחריו, להשליך בּוֹ רפש, לרגמוֹ בּאבנים… אתּה שכחתּ את כּל זאת, אבל אני לא שכחתּי… לא ממידוֹתי היא השיכחה.

ה׳ פיין היה מתבּטל בּפני בּעלת־הבּית, וּבסתר־לבּוֹ היה גם מתיירא מפּני עוֹז־רוּחה. ואילוּ ר׳ לייבּ יָקַר בּעיניו ונכבּד בּגלל השׂכּלתוֹ המרוּבּה וּבגלל אָפיוֹ הרך והנוֹח לבּריוֹת. ועל כּן סלדה נפשוֹ מדברי הטרוֹניה שהשמיעה לוֹ אשתּוֹ. נזכּר בּשלוֹשת התּלמידים החדשים שניתּוֹספוּ בּימים האלה לבית־ספרוֹ, וּמצא שזוֹהי שעת־הכּוֹשר להביא לפניה בּשׂוֹרה טוֹבה זוֹ, לפייסה על־ידי כך וּלהסיר כּעס מלבּה. הרתּיע קצת על כּסאוֹ, חיכּך בּגרוֹנוֹ ואמר:

— מהמ, בּוַ־דאי!… כּלוֹמר… רציתי לוֹמר… מינסק רחוֹקה עדיין מפּרוֹגרס. אבל סוֹף האוֹר לנַצח… הנה בּית־הספר למשל… בּשבוּע הזה נוֹספוּ עוֹד שלוֹשה תּלמידים…"

— מסתּמא, אלי׳ הסַייד שלח את נערוֹ. מי עוֹד?

— סנדלר אחד שלח שני ילדים בּבת־אחת.

— אה, בּרוּכ׳קה זה! — קראה פּסיה וצחקה את צחוֹקה הקט והכּבוּש. שׂפתיה האמיצוֹת נפשׂקוּ כּל־שהן וטוּר שיניה הבּריאות ניצנץ לאוֹר המנוֹרה.

היא צחקה לתמימוּתוֹ של ה׳ פיין שהביא לה בּשׂוֹרה זוֹ; לא ידע הלזה כּמה התעסקה היא קוֹדם לכן עם אוֹתוֹ סַייד ועם אוֹתוֹ סנדלר עד שהסכּימוּ להביא את ילדיהם אל בּית־הספר. ידוּע היה שבּעל־מלאכה אוֹ אוּמן שהוּא אב לבנים לא יוּכל להשׂתכּר בּבית־האכסניה של פּסיה יאנוֹבר אלא אם כּן יקבּל על עצמוֹ תּנאי זה שיוֹציא את בּניו מרשוּת התּלמוּד־תּוֹרה של הקהל ויכניסוֹ אל בּית־הספר של ה׳ פיין, שהיה לצנינים בּעיני ראש הקהל ועדת הקנאים…

נכנס ר׳ זוּסיל לאפוּנר, הוּא הדוֹד ר׳ זוּסיה, גיסה של פּסיה (אחוֹתה הבּכירה היתה נשׂוּאה לוֹ). אף־על־פּי שאין הוּא יוֹתר מבּן חמישים, קלסתּר פּניו כּפני ישיש, מעוּטרים זקן וּפיאות לבנים כּשלג. הוּא חסיד בּר אוּריין, אוֹהב את כּל שנברא בּצלם, ותמיד שׂמח וטוֹב לב. מעוֹלם לא שמעוּ מפּיו אנחה אוֹ מרי־שׂיח, אפילוּ בּשעה שנהפך עליו הגלגל ויצא נקי מנכסיו. את הכּל הוּא מקבל בּאהבה, וּמברך על הרעה כּמוֹ על הטוֹבה. ליצני הדוֹר מספּרים שבּשעה שהיוּ שוֹאלים אוֹתוֹ לשלוֹם בּנוֹ החוֹלה, היה משיב בּנדנוּד־ראש מתוֹך קוֹרת־רוּח: ״חוֹלה מסוּכּן, בּרוּך השם״; בּשעה שאבד ממוֹנוֹ ונתמסכּן מאוד, לא חלשה דעתּוֹ, והיה מספּר ואוֹֹמר מתוֹך בּדיחוּת־דעת: ״הפסדתּי את כּל ממוֹני; עכשיו אין לי כּלוּם, בּרוּך השם!״. בּשעתּוֹ היה אמיד, ואפילוּ עשיר גדוֹל, היוּ לוֹ ״פוֹסיסיוֹת״¹, בּתי־משׂרפוֹת־יין והיה סוֹחר בּתבוּאה וּבעצים, וּמימיו לא כּתב זכרוֹן־דברים עם שוּתף, לא נהג לחתוֹם אוֹ לקבּל שטר־חוֹב, כּתב־קבּלה וכיוֹצא בּאלה. הוּא היה מאמין בּכל אדם, והכּל היוּ מאמינים בּוֹ. את כּל אדם היה מעמיד על חזקת כּשרוּתוֹ. מוּטב — היה אוֹמר — שאפסיד את ממוֹני ואהיה כּל ימי שוֹטה לפני הבּריוֹת ולא אעשׂה יהוּדי עבריין ורמאי לשעה אחת. וסוֹף שבּדק את חשבּוֹנוֹ ונמצא חסר וּמטוּפּל בּחוֹבוֹת; נתגלה ששוּתּפוֹ (יהוּדי חשוּב מנכבּדי הכּוֹתל המזרחי, עוֹבר בּשבּתוֹת לפני התּיבה בּגלל פּרקוֹ הנאה וּזקנוֹ המגוּדל) היה זמן רב גוֹנב את דעתּוֹ וּמערים עליו כּל מיני ערמוּמיוּת עד שהציגוֹ כּכלי ריק. קיילה, אשתּוֹ של ר׳ זוּסיל, הרעישה שמים וארץ, בּכל שבּת היתה מעכּבת את קריאת התּוֹרה. וּפעם בּשבּת מברכין, כּששוּתפוֹ של בּעלה עמד לפני התּיבה עטוּף בּטליתוֹ וּמוּכן לתפילת־מוּסף, נכנסה אוֹתה קיילה הקטנה והזריזה, התקרבה בּפסיעוֹתיה הקלוֹת והמהירוֹת אצל העמוּד, וּבלא אוֹמר וּדברים הדפה אוֹתוֹ ממקוֹמוֹ והתייצבה לפני העמוּד; אף־על־פּי שהיא גוּצה היתה, והוּא — איש מידוֹת וּבעל־בּשׂר, עשׂתה זאת בּזריזוּת וקל מהרה, עד שקהל־המתפּללים היה בּתּחילה נדהם ולא הבין מה נעשׂה לעיניו. רק לאחר רגעים פּרץ רעש, נשמעוּ קוֹלוֹת התמרמרוּת, צחוֹק, הטחת ידים על העמוּדים. וקיילה עמדה איתן לפני העמוּד. ״רמאי כּזה, טענה, חמסן וגזלן כּזה יהא שליח־ציבּוּר? לא יזכּוּ לכך שׂוֹנאי ישׂראל ששם שמים יהא מחוּלל על־ידוֹ״. לא זזה ממקוֹמה, ולא הוֹעילוּ כּל דברי פּיתּוּי וריצוּי, עד שבּא שליח־ציבּוּר אחר להתפּלל בּמקוֹם הראשוֹן. אבל ר׳ זוּסיל לא תּבע את שוּתּפוֹ לדין. לא השגיח בּאשתּוֹ ששפתה לוֹ בּעבוּר זאת יוֹם יוֹם יוֹרה של פּוּרעניוֹת, הלך אצל השוּתּף ואמר לוֹ: ״לוַאי שימחוֹל לך המקוֹם, כּשם שאני מחלתי לך״. וּבזה נסתּיים הסכסוּך. עד היוֹם מצחצחים עליו ליצני הדוֹר את שיניהם כּשמספּרים בּמעשׂה הזה. שלא בּידיעת גיסה, תּוֹמכת פּסיה בּאחוֹתה בּצנעה, שכּן ר׳ זוּסיל לא היה מסכּים לקבּל אפילוּ מגיסתוֹ מתּנת חינם. בּתמימוּתוֹ סבוּר היה שהוּא מפרנס את בּיתוֹ בּ״שׂכר הבּטלה״ בּעד שיעוּרי־ההוֹראה שהוּא נוֹתן ליוֹסיל וליוֹשה בּגפ״ת.

בּכניסתוֹ בּירך ר׳ זוּסיל את כּל המסוּבּים בּקול רם ושׂמחַ בּ״שבוּע טוֹב״ ו״שנה טוֹבה״. הכּל קיבּלוּ את פּניו בּחיבּה וּבבת־צחוֹֹק של קוֹרת־רוּח, מפּני שחיבּה וקוֹרת־רוּח היוּ שרוּיוֹת גם על פּניו. ר׳ פייטיל הזיז את כּסאוֹ וּפינה מקוֹם לר׳ זוּסיל; הלז ישב מתּוֹך דעה זחוּחה, הכּה בּאצבּע צרידה וזימזם בּלחש איזה ניגוּן חסידי: ״אַי־אַי־אַי… בּים־בּים־בּאם״…

— מהיכן אתּה בּא, זוּסיה? שאלה אוֹתוֹ פּסיה.

— מתּנחוּם שלנוּ… היה בּן־זכר…

— מַשקה בּוַדאי לא הייתם חסרים שם, אבל מה אכלתּם שם? ״קדחת עם חוּטים כּשרים״?

— לאו דוקא. היתה סעוּדת ״מלווה מלכּה״ הגוּנה. כּל אחד הביא עמוֹ מבּיתוֹ משהוּ.

הכּל צחקוּ לסעוּדה זוֹ שהמוּזמנים כּוֹססים עליה.

— ואף־על־פּי־כן סבוּרני שלא תּסרב לעשׂוֹת שוּב בּרכה. לך, זוּסיל, בּבקשה, נטוֹל ידיךָ.

ר׳ זוּסיל פּקפּק קצת, גירד את פּדחתּוֹ ותלה עינים שוֹאלוֹת בּר׳ לייבּ כּנוֹטל ממנוּ עצה אם כּדאי הדבר.

— אין צוֹרך להשתּהוֹת הרבּה, — קרא אליו זה, — מה שאוֹמרת לך בּעלת־הבּית עשׂה.

לא היתה שעה מרוּבּה וּפאת השוּלחן, שלפני ר׳ זוּסיל, כּוּסתה בּמפּה לבנה מקוּפּלת, הוּבאוּ נתחי דג כּבוּש, מעוּטרים בּטבּעוֹת בּצל וסמוּך בּבקבּוּק יי״ש מַבהיק וריחני. טיפּלוּ בּזה גם פראדיל וגם פּסיה בּכבוֹדה וּבעצמה. כּל אחת נזכּרה וּבאה להוֹסיף משהוּ לסעוּדה. ר׳ זוּסיל שרעֵב היה לא סירב הרבּה; נטל את ידיו, טבל פּת בּמלח לברכה, מזג לעצמוֹ כּוס יי״ש ושתה בּהרחבת־הדעת: ״לחיים, יהוּדים, לחיים!״, ואכל לתאבוֹנוֹ. אחר בּרכּת־המזוֹן פּתח בּזמירוֹת למוֹצאי־שבּת, שזימר בּניגוּן של חסידים, מתוֹך הכּאת אצבּע צרידה, תּפיפה בּרגל וּ״בּים־בּאם״ וּקריאוֹת: ״אַי, גוֹטניוּ!… אַי־ווי, האַרציגר טאַטה אין הימל!״… מן היי״ש טעם אך מעט, אבל דעתּוֹ היתה בּדוּחה עליו כּאילוּ היה שתוּי. הכּל הסתּכּלוּ בּוֹ מתוֹך שתיקה וּבחיוּך קל. שלא מדעת שרתה על כּוּלם מקצת מרוּחוֹ הטוֹבה.

— איזהו ר׳ תּנחוּם שנתבּרך בּבן־זכר? — שאל ר׳ פייטיל.

— השמש בּקלוֹיז שלנוּ.

— הוֹ, הלז? — קרא המיניסטר — הרי זה בּאמת בּר־מזל: דוֹמני שזהוּ השביעי או השמיני אצלוֹ.

— בּרוּך השם, נוֹלד עוֹד קאַנטוֹניסט² בּישׂראל — רטן יוֹשה בּאזני אשתּוֹ.

ר׳ זוּסיל קלט את הדברים בּקצה אָזנוֹ:

— טוֹעה אתּה, יוֹשה, טוֹעה אתּה!… כּל יהוּדי שנוֹלד הריהוּ משיח קטן.

— הן. בּקטנוֹתם הם משיחים קטנים, אבל משהם נעשׂים גדוֹלים? — שאל שקוֹליק.

— נעשׂים הם חסידים׳ליך, עוֹסקים בּמצווֹת ולוֹמדים תּוֹרה.

— וּמה דינם של יהוּדים שאינם עוֹסקים בּמצווֹת ואינם לוֹמדים תּוֹרה? — שאל יוֹשה בּקוֹל שהיה בּוֹ אָבק של לגלוּג.

— על זה אמר יפה ר׳ נחמן… — אמר ר׳ זוּסיל.

— איזה ר׳ נחמן? — שאל ר׳ לייבּ.

— ר׳ נחמן… הבּראצלאווי! הוּא אמר שמשה מלוּבּש בּכל אדם מישׂראל, בּכל אֵבר ואֵבר שלוֹ… הרי זה עמוֹק מאד… משה רבּנוּ, עד שגאל ישׂראל, היה בּעצמוֹ זקוּק לגאוּלה. כּמה שנים היה שרוּי בּבית פּרעה, אַ? ארבּעים שנה היה רוֹעה צאן אצל יתרוֹ… כּל ישׂראל חייב לגאוֹל את משה שבּתוֹך עצמוֹ, בּאבריו של עצמוֹ, ואז יִגאֵל כּל כּלל ישׂראל… אי־אי, בּים־בּים־בּאם… ״תּצליחנוּ על ידוֹ בּתּוֹרה… בּתּוֹרה״ אוֹ־אוֹ… — המשיך ר׳ זוּסיל לנגן את זמירוֹתיו.

— אם כּן — אמר יוֹשה בּאוֹתוֹ חיוּך של לגלוּג כּבוּש — יש תּקוה גם לה׳ שקוֹליק להיגאל?

— בּוַדאי! גם יגאַל וגם יִגאֵל כּמוֹ כּל יהוּדי!

הכּל צחקוּ.

ר׳ זוּסיל לא השגיח בּצחוֹק ואמר בּפשטוּת:

— בּמה גרוּע ה׳ שקוֹליק מכּוֹמר… מכּוֹמר של עכּוּ״ם? (הפּעם צחק גם שקוֹליק, וּמצחוֹ הבהיק בּנטפי זיעה) ויתרוֹ שכּוֹמר היה לעבוֹדה־זרה מספּרים עליו רז״ל שיוֹם אחד ראה שאין בּעבוֹדה־זרה שלוֹ ממש, בּיסר עליה והרהר לעשׂוֹת תּשוּבה, מה עשׂה? עמד והוֹדיע לבני עדתוֹ: ״עד עכשיו הייתי משמש אתכם; מעכשיו זקן אני, בּחרוּ לכם כּוֹמר אחר״. עמד והוֹציא להם כּלי־תּשמישי העבוֹדה־הזרה, ונתן להם את הכּל…״

— יִישר כּוֹחוֹ על הבֹּשׂוֹרה הטוֹבה — אמר שקוֹליק — ואת דרשתוֹ של המַגיד הווֹהליני שמע מר?

— לאו. היה לי שיעוּר משניוֹת בּקלוֹיז שלנוּ, משוּם בּיטוּל תּוֹרה לא הלכתּי.

— חבל. המגיד תּיאר את כּל שבילי הגיהנוֹם, כּדי שימצא שם כּל יהוּדי את ידיו ורגליו, ולא תּעה כּמקל של סוּמא…

— משוּם זה איני חוֹשש — השיב ר׳ זוּסיל בּצחוֹקוֹ הצרוּד קצת, שהיה דוֹמה לצחוֹק ילד בּגלל שתּי שיניו הקדמיוֹת והיחידוֹת שבּצבּצוּ מתּוֹך פּיו — משוּם זה איני חוֹשש — חזר ואמר — וּמה בּכך אם אהיה תּוֹעה בּגיהנוֹם? מה חילוּק בּין דינה של אש וּבין דינוֹ של שלג? שניהם כּאחד טוֹבים…

— אַי־אַי זוּסיל! — מאַיימת עליו פּסיה בּאצבּעה — חוֹשדת אני בּך שאתּה מדבּר כּך, מפּני שבּעוֹמק לבּךָ מוּבטח אתּה שבּן־העוֹלם הבּא אתּה.

— מה יוֹדע בּשׂר ודם ממה שמזוּמן לוֹ שם? מי יוֹדע… את האמת אגלה לכם — הוֹסיף בּבת־צחוֹק טוֹבה של ילד — האמת היא שאיני מתיירא בּיוֹתר מדינה של גיהנוֹם. אף שם הקדוֹש־בּרֹוּך־הוּא. אין מקוֹם פּנוּי ממנו. אף שם… בּלא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, חס ושלוֹם, אף בּגן־העדן רע, ועמוֹ יתבּרך אף בּגיהנוֹם טוֹב. כּבר אמר דוד המלך עה״ש: גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירא רע כּי אתּה עמדי.

— נַניח את כּל הדברים התּפלים הללוּ! — אמרה פּתאוֹם בּעלת־הבּית בּקוֹל של כּעס וּבסבר פּנים חמוּרוֹת, עד שר׳ זוּסיל דעתּוֹ נתבּלבּלה עליו קצת — מוּטב שתּאמר לי כּיצד אתּם שוֹמרים על חיימ׳קה שלכם? שמעתּ, חַטפנים מסתּוֹבבים בּעיר.

על פּני ר׳ זוּסיל עבר לרגע צל, כּצל שמַכהה את הפּלג הזך, בּשעה שהחַמה מיטמרת מאחרי ענן. משך בּכתפיו ואמר:

— שמעתּי, שמעתּי… הזקנה שלי מַטמינה אוֹתוֹ בּאיזה מקוֹם. שוֹכב הוּא בּאיזוֹ עלייה אוֹ בּאיזה מַרתּף… בּין כּך וּבין כּך שרוּי הוּא בּלא תּלמוּד תּוֹרה… יש לחשוֹש שישכּח את המעט שלמד. מוֹח גדוֹל איננוּ.

— וזוֹהי, ר׳ זוּסיל, — קרא יוֹשה בּרוֹגז — דאגתוֹ היחידה, שמא תּישכח תּוֹרה ממנוּ? ולוֹ לגוּפוֹ אינוֹ דוֹאג?

— חיים׳קה שלי הוּא ילד ישׂראל בּין מאוֹת ואלפי ילדי ישׂראל הנתוּנים בּצרה וּבשביה. מי יוֹדע את כּוָנת ההשגחה? שמא כּל עצמם של החוֹטפים אינם אלא שלוּחי המקוֹם…

יוֹשה כּיוָן ששמע זאת טפח בּשתּי ידיו על בּרכּי עצמוֹ וניתּר ממקוֹמוֹ כּאילוּ נשכוֹ נחש. משכה אוֹתוֹ פראדיל בּשרווּלוֹ והחזירתּוֹ אל מקוֹמוֹ. בּמבּט משדל וּמגנה כּאחד בּיקשה ממנוּ לכבּוֹש את כּעסוֹ, וּבעצמה פּנתה אל הדוֹד זוּסיה בּקוֹלה הלבבי והשקט:

— שלוּחי־המקוֹם? אוֹתם החטפנים? אם כּן? המקוֹם הוּא ששוֹלח אוֹתם לחטוֹף את ילדינוּ על מנת למסרם לשמד? שמא הגזים קצת ר׳ זוּסיה?

— כּתוּב בּספרינוּ הקדוֹשים, פראדיל, שאין אדם נוֹקף אצבּעוֹ מלמטה אלא אם כּן מכריזין עליו מלמעלה. אפילוּ הרשע, רחימתי, אפילוּ הרשע… מה הוּא האדם? שוֹפר חלוּל, שהשכינה תּוֹקעת בּוֹ וּמשמיעה קוֹלה, בּין בּתקיעה גדוֹלה וּבין בּקול דממה דקה. גם הצדיק וגם הרשע שוֹפרוֹת הם לקוֹלוֹ של המקוֹם יתבּרך. אף־על־פּי שלא הרי זה כּהרי זה… יש שוֹפרוֹת שקוֹלם הוֹלך מסוֹף העוֹלם עד סוֹפוֹ, ויש שצרים הם אוֹ אטוּמים, ואין קוֹלם נשמע.

— אבל החטפנים…

— החטפנים… החטפנים… מהוּמ… הן… — עמעם ר׳ זוּסיל קצת מבוּלבּל; רגע לעס את חוּדוֹ של זקנוֹ, גביניו הוּגבּהוּ קצת, על מצחוֹ הבּהיר נתעמקוּ חריצים קצרים אחדים, ועיניו הטוֹבוֹת והקוֹרנוֹת שניתלוּ בּמנוֹרה, הוּצתוּ בּאוֹרם של יסוּרים ושל אמוּנה. שעה קלה היה מהרהר, ואחר אמר עם שהוּא מלווה את דבריו בּתנוּעת כּפּוֹ הקצוּבה על גבּי השוּלחן:

— מהוּם, הן… בּעצם הייתי יכוֹל לפטר אתכם בּמאמר חז״ל: ״אם פּני הדוֹר כּפני כּלב, על מי נישען? על אבינוּ שבשמים״. אבל אין הדבר כּל כּך פּשוּט. הן… זכוּת גדוֹלה עמדה לוֹ לדוֹרוֹ של תּרח שבּימיו הוּשלך אברהם אבינוּ לתוֹך האוּר; כּמה גדוֹלה יוֹתר זכוּת דוֹרוֹ של נבוּכדנאצר ששלוֹשה צדיקים, חנניה, מישאל ועזריה, קידשוּ את השם יתבּרך וּמסרוּ עצמם לכבשן האש. על אחת כּמה וכמה גדוֹלה זכוּתנו שילדי־ישׂראל, נשמוֹת טהוֹרוֹת וקדוֹשות, שלא טעמוּ טעם של חטא, בּאים בּימינוּ, למאוֹת ולאלפים, בּאש וּבמים, מתנַסים בּנסיוֹנוֹת גדוֹלים וּמרים, שצדיקי עוֹלם לא נתנַסוּ בּהם, וּמקדשים את שמוֹ יתבּרך…

יוֹשה לא יכוֹל עוֹד לישב בּמנוּחה. עמד וּפנה לצאת.

— יוֹשה! — קראה אחריו אשתּוֹ. מכּיוָן שראתה שעמד לילך, עמדה אף היא והלכה אחריו. סמוּך אצל הדלת, בּצל, עיכּבה אוֹתוֹ:

— שוּב אתּה הוֹלך מן הבּית?

— איני יכוֹל לשמוֹע את דברי הפּטפּוּט האלה — אמר בּקוֹל רפה.

— אתּה נרגז מאוד בּזמן האחרוֹן.

— אף אַתּ בּזאת? נרגז, נרגז… אינכם פּוֹסקים כּל היוֹם וכל הערב לחזוֹר לי על זאת. כּיצד לא נמאס עליכם? מוּטב! אני נרגז. וּמה בּכך? מה איכפּת לכם?

— גם אמש יצאת, גם שלשוֹם, וגם כּל הערבים… — קבלה פראדיל בּלחש וּבקוֹל רך, משדל וּמתחַטא כּאחד.

— אם כּן, מה רצוֹנך? שאשב בּבּית? מה בּצע לך בּישיבה זוֹ שאהיה יוֹשב שם בּחדרי ותוֹלה עיני בּתּקרה?

— אני יוֹדעת ששם, בּמקוֹם שאתה הוֹלך לשם, אתּה מוֹצא יוֹתר ענין מלישב עמי.

יוֹשה נרתּע כּלשהוּ, וכוּלוֹ מתיחוּת:

— מוּטב! — אמר בּקוֹל שקט ושפוּי כּביכוֹל, שנשמע מתּוֹכוֹ כּל רגזוֹ הכּבוּש — לא אצא לשוּם מקוֹם. ערב ערב אהיה יוֹשב כּלוּא בּחדרי; נראה אם ישיבתי זוֹ תּניח את דעתּךְ וּתהַנךְ בּיוֹתר.

— אַתּה שוּב מתרגז… ואני רק דבר אחד מבקשת ממךָ: לא לחזוֹר משם בּמאוּחר. אילוּ ידעתּ, יוֹשה, כּמה קשה להיוֹת כּל הערב שרוּיה יחידה בּבּית, להבּיט בּחלוֹן החשוּך וּלחכּוֹת, לחכּוֹת…״

— אבל למה? למה תּחכּי? שכבי לישוֹן, ודי!

— יוֹשה…

— מה עוֹד? — שאל בּקוֹצר־רוּח.

— הרי אתּה הוֹלך אל אפרים…

— הן, אל אפרים! ומה בּכך? שמא אסוּר?

פראדיל נאנחה חרישית ושתקה.

— וּמה בּכך, פראדיל? — חזר על שאלתוֹ — מפני מה אַתּ שוֹתקת? מה כּמוּס עמך שם בּלב? למה לא תּדבּרי דברים בּרוּרים? — הוּא דיבּר בּלחש, כּדי שלא יגיעוּ דבריהם אל אָזני המסוּבּים אל השוּלחן, אבל נפשוֹ היתה נפעמת מאד.

היא עמדה שפלת־עינים, ושתקה. הוּא דחק עליה בּשאלוֹתיו, אף־על־פּי שידע שתהא שוֹתקת, שלא תּענה כּלוּם, שלא תּוּכל להגיד לוֹ מה בּלבּה. בּלבּה היתה המחשבה על אוֹדוֹת אחוֹתוֹ של אפרים חברוֹ, על אוֹדוֹת מַלכּה. וגם פראדיל ידעה שהוּא מבין לחרדתה, ולא יכלה להגבּיה אליו את עיניה.

כשתּי שניוֹת נמשכה בּיניהם השתיקה.

— שטיה… — סינן לה דרך שיניו, החזיר פּניו ויצא.

רגע עמדה המוּמה בּצל, כּאילוּ ירדה הלומת־פּתע על ראשה, וּמיד לאחר מכּן התנערה, הגבּיהה ראשה וחזרה אל מקוֹמה, וּבפנים חיורוֹת בּמקצת וּבבת־צחוֹק נוּגה שאלה:

— רבּוֹתי! למי עוֹד תּה?

יוֹסיל, לא כּמוֹ גיסוֹ, חיבּה יתירה היתה נוֹדעת ממנוּ לדוֹד זוּסיה. נפשוֹ קשוּרה בּוֹ מילדוּתוֹ, מאוֹתם הימים שר׳ זוּסיל היה עדיין משוּפּע בּעסקים וּבנכסים והיה בּא מזמן לזמן למינסק וּמתאַרח בּביתם; כּל פּעם היה מביא עמוֹ מתּנוֹת לילדים וּמשעשעם בּסיפּוּרי־מעשׂיוֹת וּבשאלוֹת של סתר־פּתר, כּמוֹת שהוּא משעשע עכשיו את שיינדילה ואת חיימ׳קה שלוֹ. ואילוּ הערב קשה היה לוֹ ליוֹסיל לשמוֹע את דברי הזקן, שכּנראה אבד לבּוֹ עד כּדי כּך שאפילוּ כּנגד גזירה רעה על זקנים וטף מישׂראל, לרבּוֹת בּן־זקוּניו, אין בּפיו אלא פּטפּוּטי הבל של ״מַגידוּת״ הצדיקים שלוֹ.

הוֹאיל וישוּב היה אצל התּנוּר לא הרחק מן הדלת, הגיעוּ אל אוזניו דברי הלחש של אחוֹתוֹ וּבעלה. הדברים הגיעוּ אליו למקוּטעים, ואת גוּפוֹ של הענין לא ידע; אבל אל לבּוֹ נגע קוֹלה הרך והמתחנן של אחוֹתוֹ, שנשמעה מתּוֹכוֹ איזוֹ עגמת־נפש כּמוּסה. והוּא, יוֹשה, על מה היה רוֹגז ורוֹגש כּל כּך? זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שהוּא שוֹמע, שלא בּטוֹבתוֹ, שׂיחה כּזוֹ בּין אחוֹתוֹ וּבין בּעלה. לא עלה על דעתּוֹ שאפשר בּכלל להשמיע לפראדיל דברים קשים כּגידים ושיוֹשה יעיז לדבּר אליה כּך… נפשוֹ דאבה על אחוֹתוֹ.

עמד, נתלבּש ונפטר מן הבּית בּנפש נפעמת.

פּרק שלישי

יוֹסיל יצא מבּיתוֹ על מנת לילך למקוֹם שגם יוֹשה הלך לשם, אצל אפרים חברם. קבוּצת חברים היוּ נוֹהגים להתכּנס שם בּכל מוֹצאי־שבּת, לשוֹחח וּלהתוַכּח על ספרים ועל שאלוֹת שהיוּ מתעוֹררוֹת אגב קריאה.

כּיוָן שנמצא עוֹמד בּחוּץ, נזכּר את תּלמידיו ותמה על עצמוֹ שהסיח דעתּוֹ משיעוּר־ההוֹראה שהוּא חייב ליתּן להם בּלילה זה. התקרב אצל החלוֹן, וּלאוֹר הקלוּש שהסתּנן בּעד סדקי התּריס, הסתּכּל בּשעוֹן. ראה שעדיין יש סיפּק בּידוֹ לבוֹא אל השעה היעוּדה, ונתקררה דעתּוֹ. זה כּשנה שהוּא מזדמן שלוֹש פּעמים בּשבוּע, לשעוֹת קבוּעוֹת, עם שלוֹשת תּלמידיו, ותמיד מתּוֹך קוֹרת־רוּח מיוּחדת של אדם העוֹסק בּסתר בּאיזוֹ מצוָה גדוֹלה. שלוֹשת תּלמידיו הם שלוֹשת ה״עילויּים״ שמינסק נתבּרכה בּהם: לייבּ׳לה, בּנוֹ של ה״מרא דאַתרא״, ר׳ טיבילה, זרח, בּנוֹ של השמש בּ״קלוֹיז של בּליוּמ׳קה״, וּבּוּנים, בּנוֹ של ר׳ פייטיל המיניסטר. הללוּ היוּ גאוָתה ותפארתּה של מינסק. כּל העיר בּטוּחה היתה שהיא עתידה להתפּרסם בּעוֹלם על־ידי שלוֹשת צנתּרוֹת הזהב האלה שהעמידה מתּוֹכה. למן ה״פּני״ ועד הפּחוּתים שבּעיר, היוּ מתגאים בּהם. ״מחר הם עוֹמדים לעשׂוֹת סיוּם! מסַיימים הם מסכת ״עירוּבין״ וּפוֹתחים בּמסכת ״יבמוֹת״… ״עירוּבין״ כּבר מוּנחת אצלם בּקוּפסה״… — מבשׂר הבּעל לאשתּוֹ וּלבני־בּיתוֹ עם כּניסתוֹ לבּית, לאחר נשיקת המזוּזה, ושׂק הטלית והתּפילין בּבית־שחיוֹ. מי בּמינסק לא ידע בּאיזוֹ סוּגיה הם עוֹמדים! מי בּמינסק לא ידע כּמה דפּים כּבר שגוּרים בּפיהם! מי בּמינסק לא ידע מי מהם סיני וּמי עוֹקר הרים! רק דבר אחד לבד לא ידעוּ; לא ידעוּ כּי ״האוֹרב יוֹשב להם בּחדר״… לא ידעוּ, לא ההוֹרים ולא שוּם אדם אחר, שלילה לילה מזדמנים ילדי טיפּוּחיהם וסיכּוּייהם אלה בּעזרת־הנשים שבּקלוֹיז של בּליוּמקה להגוֹת בּספרי ״טריפה־פּסוּל״, לשמוֹע לקח בּלימוּדים חיצוֹניים מפּי בּנוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר, שאף הוּא חשוּד על הכּפירה, כּידוּע. ויוֹסיל מַחזיק טוֹבה לעצמוֹ שנתגלגלה זכוּת על־ידוֹ לרווֹת את צמאוֹנם לדעת. מי יוֹדע את נתיבוֹ של כּל אחד משלוֹשת אלה הקרוּיים לשמש מאוֹרוֹת בּישׂראל, להיכן עתיד הוּא להוֹבילוֹ, למי, היאך וּבמה יפיץ אוֹרוֹ?… אמת, כּל פּעם שפייטיל המיניסטר בּא אצלם, והוּא, יוֹסיל, שוֹמע אוֹתוֹ משתּבּח בּבנוֹ המתנצח עם הרב בּדברי תּוֹרה, לבּוֹ של יוֹסיל נוֹקפוֹ על שהוּא גוֹנב דעת האב העלוּב הזה. אבל רק לשעה קלה. גדוֹלה מצוָה שמַעבירה כּל נדנוּדי ספק מן הלב.

דרך סימטאוֹת צרוֹת וּמעוּקלוֹת, דרך מבוֹאוֹת מפוּלשים מבוֹי בּתוֹך מבוֹי, הוֹלך יוֹסיל וּמגשש בּאפלה, הוֹאיל ואין פּנסים דוֹלקים כּאן, והרגלים נתקלוֹת בּגבשוּשיוֹת של שלג ושל אַשפּה, שף וּמתחַכּך בּצדי הדרך, ליד כּתלי הבּתים. על החלוֹנוֹת הקטנים והנמוּכים אין וילאוֹת או תּריסים ויש להציץ בּפנים. בּכל בּית אוֹתוֹ מחזה מוּדע של דלוּת לאין־מוֹצא. השבּת נסתּלקה מכּאן, פּתאוֹם וּבחשאי, כּמעשׂה כישוּף, כּמין חלוֹם טוֹב, וּלפתע נתגלתה המציאוּת המנַוולת. מעוּרטל ממפּת השבּת עוֹמד השוּלחן וּבסדק העוֹבר באמצעיתוֹ לכל אָרכּוֹ של הלוּח, נעוּצה בּקעת בּוֹערת, ששלהבתּה הקטנה והמבלחת מטילה קדרוּת בּבּית יוֹתר משהיא מאירה. הדאגוֹת הישנוֹת של השבוּע החדש בּאוּ בּשטף על האנשים, וּכבר הספּיקוּ לפַחם את פּניהם. אי־שם תּינוֹק מילל, קטנים מתכּתּשים… הנה יוֹשבת כּנגד האוּר שבּתּנוּר זקנה קטנה ויחידה, יוֹשבת לה שחוּחה, וּשתּי ידיה תּלוּיוֹת בּרפיוֹן בּין בּרכּיה. אינה זעה כּנרדמה, ודוֹמה שאינה יכוֹלה לזוּע זיע כּלשהוּ תּחת כּוֹבד משׂא שנוֹתיה וחבילי היסוּרים והצרוֹת הצרוּרוֹת שנטענוּ על גבּה המקוּמר והכּפוּף… הנה עוֹמדת אשה גבוֹהה, כּחוּשה, קוֹדרה, עטוּפה בּלוֹיים, כּריסה בּין שיניה, עוֹמדת וּמדבּרת אל בּעלה היוֹשב וכוֹתב מפּיה על גבּי הצד הפּנימי של לוּח הסידוּר ״קרבּן־מנחה״. היא המפרנסת, היא שתשכּים מחר בּבּוֹקר לעמוֹד בּשוּק לפני תּריס סחוֹרתה וּבכל כּוֹחוֹתיה הדלים תּשתּדל להתגבּר בּקוֹלה על קוֹלוֹתיהן של נשי־חיִל כּמוֹתה הצוֹוחוֹת וּמוֹשכוֹת אליהן עוֹברים ושבים. ועכשיו עוֹשׂים את חשבּוֹן השבוּע, למי הם חבים, מי חב להם… יוֹשב לוֹ יהוּדי לפני זנב נר־חלב מיוּתּם וּמעיין בּספר… מרחוֹק מגיעוֹת זמירוֹת חסידים מאחרים על סעוּדת ״מלווה־מלכּה״… ״יוֹשבי חוֹשך וצלמות, אסירי עוֹני וּברזל״, עלה פּתאוֹם פּסוּק מפּסוּקי תהלים על לבּוֹ של יוֹסיל והרהר: עבדוּת, עבדוּת, עבדוּת… גם מלבר וגם מלגו… ושוּב מתחיל כּוֹסס בּלבּוֹ כּאב נוֹשן: שוּב מתעוֹרר וּמפעפּע בּוֹ זעם משנים. על מי? על הכּל. על עצמוֹ ועל אביו בּראש ובראשוֹנה, ואחר על כּל הבּריוֹת העלוּבוֹת הללוּ. הכּל, הכּל חייבים בּקלקוּל חייו. נטלוּ נער ונערה רכּים בּשנים, זרים זה לזה, משוּנים ורחוֹקים זה מזה והכניסוּם לחוּפּה; על שוּם מה? על שוּם חשבּוֹנוֹת של נדוּניה, ייחוס, מיקח־וּממכּר. בּמי תּלוּי האשם? כּל פּעם שהוּא מתערב מדעת עם הבּריוֹת או שהוּא בּא שלא־מדעת בּמגע עם ההוָי, כּמוֹ בּשעה זוֹ, דוֹמה עליו שכּל עם ישׂראל בּמעל הזה, שהכּל חייבים בּעוול שנעשׂה לוֹ; הוּא מתמַלא חימה על ההבלוּת שבּמנהגים, על התּפלוּת שבּאמוּנוֹת הקדוּמוֹת שהיוּ בּעוֹכריו. אביו הרי ניתּק כּמה משלשלאוֹת הרוּח שבּני־ישׂראל שלוּלים בּהן, אבל כּמה דלילים נשתּיירוּ תּלוּיים בּו, נגררים אחריו… עדיין הוּא שרוּי בּין שני תּחוּמים, פּוֹסח על שתּי הסעיפּים; הוּא, יוֹסיל, כּבר השׁיר מעליו שלשלאוֹת אלוּ, ואף אוֹתם הצעירים שמחכּים עכשיו אל תּוֹרתוֹ, עתידים להיוֹת בּני־חוֹרין גמוּרים. זאת תּהיה נקמתוֹ על עוֹשק נעוּריו. אוֹתם הצעירים לא יהיוּ עוֹד מוּבלים לחוּפּה כּצאן לטבח, לא יבוּזוּ עוֹד לאהבה, לחיי אוֹר וּדרוֹר. הגאוּלה מן העבדוּת הפּנימית קוֹדמת לכּל, ואחר כּך מי יוֹדע! — אוּלי הגאוּלה החיצוֹנית תּבוֹא מאליה. אמת, רק שלוֹשה הם. רק שלוֹשה נערים לבד! וּשאר בּני הנעוּרים היכן הם? בּעבוֹדתוֹ בּשלוֹשת הנערים הללוּ, אפילוּ הם העידית שבּצעירי ישׂראל שבּמינסק, אינוֹ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ לאידיאל ההשׂכּלה. הרי זה בּרי לוֹ! אמת, עדיין אין כּוֹחוֹ רב להשפּיע; אבל אם יבקש למשוֹך אליו עוֹד הרבּה מחוֹבשי בּית־המדרש, אז עלוּלה כּל עבוֹדתוֹ להתגלוֹת, ואז — הלכה חמוֹרך, ר׳ טרפוֹן! ושלוֹשת הצעירים בּסכּנה גדוֹלה… ואילוּ אחר־כּך… לכשיהיה רוֹפא בּמינסק, לא יירא איש, יעבוֹד בּפרהסיה, וכו׳ וכו'. כּך הוּא מנחם את עצמוֹ: לפי־שעה עליו להסתּפּק בּמוּעט. נר לאחד נר למאה. אלה השלוֹשה עתידים להיוֹת רבבה, וכך יהיוּ הנרוֹת מוֹסיפים והוֹלכים… האוֹר והדעת יִפרוּ ויִרבּוּ זעיר שם, זעיר שם, וסוֹף הנצחוֹן לבוֹא…

משנתקרב אצל הקלוֹיז של בּליוּמקה, הגיחוּ אי־משם ויצאוּ כּנגדוֹ שלוֹשה צללים שחוֹרים, צללי חוֹשך מרפרפים; דוֹממים וחשאיים נבלעוּ אחד אחד בּפּרוֹזדוֹר האחוֹרי של המדרגוֹת המוֹבילוֹת אל עזרת־הנשים שבּדיוֹטה העליוֹנה. זרח שפשף גפרוּר והדליק נר־חלב קטן שגנב מתּיבת אביו, הוֹציא מתּוֹך חבית ה״שמוֹת״ חבילת ספרים וּמכשירי כתיבה שהיוּ טמוּנים שם. את הנר, כּדי שלא תּהא שלהבתּוֹ נראית בּחוּץ, העמידוֹ בּפתח תּנוּר־הרעפים; סמוּך אצלוֹ הניחוּ עמוּד אחד ועליו ישבוּ שלוֹשת הנערים ונגדם, על עמוּד שני, ישב יוֹסיל. דיבּרוּ בּלחש, אף־על־פּי שידעוּ שאין בּכל הבּית נפש חיה אחת זוּלתם. כּל אחד סח מה קרא וּמה שנה, הוֹציאוּ ניירוֹת מקוּפּלים וּמעוּכים והראוּ לרבּם מה שכּתבוּ בּחשאי… גדוֹל היה תּענוּגוֹ לראוֹת את הראשים הצעירים הללוּ המקוֹרבים זה אצל זה, את פּניהם החוַרוָרים והמוּרחים בּרוּח של התלהבוּת וּמסירוּת־נפש, כּשאוֹר הנר והצללים מצחקים עליהם.

אוֹתה אשה צדקת, אוֹתה בּליוּמקה שמכּספּה בּנתה את הבּית הזה והאמינה שהעמידה בּנין עדי עד לתוֹרה ולתּפילה, הה, מי יגלה עפר מעיניה ותראה כּמה טעתה בּחשבּוֹנה! הנה המַרדנים הראשוֹנים האלה בּאוּ בּמחתּרת אל בּירתה של בּליוּמקה וּמקרקרים אוֹתה מתּוֹכה… ואחריהם יבוֹאוּ עוֹד… תּולה יוֹסיל את עיניו בּפניהם המלוּהטוֹת וּמהרהר: כּמה מלחמוֹת קשוֹת עתידים הללוּ עוֹד להילחם, בּכמה נסיוֹנוֹת מרים עליהם עוֹד להתנַסוֹת! נכר, רעב, נדוּדים… אבל הרבּה נצחוֹנוֹת כּבר ניצחוּ; ניצחוּ את השׂטן ולילית וכל כּת השדים והמַזיקים, ניצחוּ את המתים התוֹעים בּחשכּת מוֹצאי־שבּת בּחוּצוֹת, את כּוֹחה של עין הרעה… הערב הוּא מספּר להם חדשוֹת וּנצוּרוֹת על משקלם וגדלם של החַמה ושל כּדוּר ארצנוּ, על תּנוּעתם וּתנוּעת כּל הגוּפים השמימיים… זרח, נער צנוּם שאין עליו תּרטימר בּשׂר, תּמיד לוהט וּמתרגש ואינוֹ פּוֹסק מהשתּעל, עיניו מתלקחוֹת מיד, הוּא מַרתּיע בּכל גוּפוֹ, מנענע ידיו וּמתפּלפּל, שוֹכח את המקוֹם והשעה עד שחבריו משתּיקים אוֹתוֹ מפּעם לפעם; הוּא מַקשה על יוֹסיל מן הרמבּ״ם, מגבּב תּילי תּילין של קוּשיוֹת, פּירכוֹת על פּירכוֹת: היכי תמצא… היכי מסתּברי… מאי איכּא למימר… מהוּ דתימא…; לייבּ׳לי, בּנוֹ של הרב, הקטן, השמנמן, המפוּזר תּמיד וּבעל העינים החוֹלמוֹת, אינוֹ עוֹצר בּרוּחוֹ ונבהל להסיק מסקנוֹת של הבל, כּדרכּוֹ, שלא בּאוּ אלא לשעשע לבד, והנפש לא תימלא מהן. כּלוּם אין זה בּגדר האפשרוּת שיעמידוּ פּעם תּוֹתח גדוֹל, גמלני, שיירה אל הלבנה כּדוּר גדוֹל כּגוֹדל תּא, וּבוֹ טמוּן אדם? אלא מאי, כּיצד יחזוֹר אוֹתוֹ איש? משוּם הא לא חַיישינן: התּינח אמריקה, יש לחזוֹר משם לכאן, שכּן אין בּין הכא להתם ולא כלוּם. סַדנא דארעא חד הוּא. ואילוּ מהירח למה יחזוֹר אל העוֹלם השפל שלנוּ? אָטוּ בּשוּפטני עסקינן?… חבריו מזיחים אוֹתוֹ: גנאי הוּא לבחוּר משׂכּיל לעסוֹק בּדברי הבאי כּאלה… ובּוּנים בּנוֹ של פייטיל המיניסטר, אינוֹ מתפּלפּל ואינוֹ נוֹתן דעתּוֹ להזיוֹת של הבל; הוּא שוֹמע, שוֹאל ורוֹשם לוֹ בּמחבּרתּוֹ. כּאיש מעשה היוֹדע לחסוֹך וּלקמץ פּרוּטה לפרוּטה, הוּא אוֹגר ידיעוֹת אַחת לאַחת, חוֹסנן ונזהר שלא לאַבּד מהן כּלוּם…

כּאן, מסביב לאוֹר הדל של נר־החלב, הוֹלך ונוֹצר עוֹלם חדש, וסביב שתוּ עליו צללי חוֹשך חוֹרשים רעה… אי־שם בּזוית חשיכה וּרחוֹקה מתעסקים עכבּרים שמַתקינים להם סעוּדה מסידוּר ישן וּמשוּמן בּזיעת אצבּעוֹת; גוֹררים וגוֹררים הם את הסידוּר לכאן וּלכאן, עד שלבסוֹף נשמט ממקוֹמוֹ ונחבּט בּקרקע. הנערים מזדעזעים, נבעתים, מַגבּיהים ראשיהם. מסתּכּלים לצדדים: שקט, אין קוֹל, אין זיע, חוֹשך… רגע נמשכת התּהיה, ושוּב הוֹפכים פּניהם אל רבּם. לא היתה שעה קלה וּמלמטה, מהקלוֹיז של הגברים, נשמע פּתאוֹם איזה קוֹל של ריטוּן זוֹעם, מעין יבבה כּבוּשה, אנחה וּקללה… דוּמם נוֹתן לייבּ׳לה את עיניו בּיוֹסיל וּפניו מַכסיפים. בּוּנים מעמיד פּנים שלא שמע כּלוּם, וכוֹבש פּניו הנרגשים בּספר. זרח נתחלחל. בּלחש וּבנשימה חנוּקה הוּא שוֹאל: ״מה זאת? מה זאת? השמעתּם?״ שלָשתּם התייראוּ להחזיר פּניהם לאחוֹריהם, אל החשכה שמתּוֹכה נשמע הקוֹל. נראה שה״חברה״, ״כּת הליצנים״ כּאן… נזדקר יוֹסיל ממקוֹמוֹ, רץ אל האשנבּים הפּוֹנים אל מחיצת הגברים, הרים וילוֹן קטן והציץ למטה: תּהוֹם אפלה וּדממה. פּתאוֹם שוּב נשמע משם רחש, ריטוּן וּמלמוּל של אדם ישן. חזר אל תּלמידוֹ ושאל: ״כּלוּם אין מי שישן כּאן?״. מכּיוָן ששמעוּ זאת, פּרצוּ שלָשתּם בּצחוֹק: פּשיטא! עכשיו נזכּרוּ! הרי זה בּריל תּם, פּרוּש שוֹטה, שפּעמים הוּא בּא לכאן בּלילוֹת לישוֹן על אחד הספסלים. וּשלוֹשת גיבּוֹרי ההשׂכּלה חזרוּ לעבוֹדתם בּלב שוֹקט וּקצת מבוּיישים.

אחר השיעוּר וּלאחר שהחזירוּ את העמוּדים למקוֹמם וזרח הלך להטמין את הספרים וּמכשירי הכּתיבה בּתוֹך חבית ה״שמוֹת״, הפליט יוֹסיל, כּמו אגב־אוֹרח, שהוּא עוֹמד לעזבם, הוֹאיל ויִסע בּקרוֹב לקוֹבנה על מנת להיכּנס שם בּגמנסיה. לייבּ׳לה וּבוּנים נדהמוּ:

— בּגמנסיה? כּך, בּפשטוּת? בּמישרין? ואפשר גם אל האוּניברסיטט?

— בּוָדאי, אם יעזרהוּ האל יִכּנס אחר כּך אל האוּניברסיטט ויִלמד שם רפוּאה.

— כּך?… כּך?…

לעיניהם מַבליח אוֹר גדוֹל מן המרחק הנעלם, שיוֹסיל המאוּשר עוֹמד להפליג לשם… פּתאוֹם נזדקר זרח מאצל החבית, וּבקפיצה אחת נמצא עוֹמד לפני יוֹסיל:

— הכּיצד? ואנוּ מה נעשׂה בּלעדיך? על מי תּעזבנוּ?

יוֹסיל השקיטם: הוּא כּבר דאג לכך שאחד מחבריו, אדם שיש לסמוֹך עליו, ימלא את מקוֹמוֹ וימשיך בּשיעוּרי־ההוֹראה.

לייבּ׳לה נשׂא עיניו כּלפּי מעלה, פּשט את שתּי זרוֹעוֹתיו כּמתחנן לפני מי, וּבאנחה:

— אלי, אלי! גימנסיה, אוּניברסיטט, דוֹקטוֹריה… כּיצד נגיע אנוּ לידי כך? כּיצד נוּכל אנוּ לעבוֹר דרך ארוּכּה כּזוֹ?…

— בּר־מַזל אתּה, יוֹסיל! — אמר זרח בּקנאה גלוּיה — אבל אנוּ, מי יוֹדע מה צפוּי לנוּ!

— אני יוֹדע — העיר בּוּנים — צרוֹת ויסוּרים…

— פּשיטא! — קרא זרח, — מַאי קא משמע לן?

והכּל צחקוּ. יוֹסיל, כּדי ליישב את דעתּם, סיפּר להם על כּל הגלגוּלים והנדוּדים שעברוּ על אביו ועל הד״ר ספּאסוֹביץ, רוֹפא מפוּרסם בּמינסק, שהיוּ שניהם חוֹבשי בּית־המדרש בּנאוארוֹדוֹק, וּפֵירשוּ להשׂכּלה; לא הגיעוּ למה שהגיעוּ ולא היוּ ל״אנשים״, אלא בּכוֹח רצוֹנם וּבכוֹח סבלנוּתם והתמדתם.

— שמעוּ, ילדים! — קרא זרח ועיניו לפּידי־אש — יסוּרים, בּוַדאי! היכי תּמצא בּלא יסוּרים?… אבל יחד נסבּוֹל! אַל ניפּרד… שלָשתנוּ יחד בּכל מקוֹם, מה שלא יעלה ויבוֹא, מה שלא יתרחש… יחד… חבוּרה אחת, יד אחת! מַסכִימים? אַ?

— נו, בּוַדאי! איזוֹ שאלה… — השיב לייבּ׳לה ועיניו ההוֹזוֹת ניצתוּ אף הן.

— ואתּה, בּוּנים, למה אתּה שוֹתק? מַסכּים אתּה? אם כּן, נישבע!

— איני מייעצכם להתקשר בּשבוּעה, — העיר להם יוֹסיל בּחיוּך — וכי ידידוּתכם והחלטתכם בּלב שלם וּבנפש חפצה אינן מספּיקוֹת? ואם פּקעה הידידוּת בּיניכם, שבוּעה מה לכם?

— אם כּן, לפחוֹת תּקיעת־כּף — עמד זרח על שלוֹ — הבוּ הידים!

שלוֹש ידיים חיוורוֹת ורוטטוֹת נשתּלבוּ יחד.

— יוֹסיל! — פּקד זרח — אתּה עֵד לבריתנוּ. הנח את ציצית הטלית־קטן שלךּ לחזקה.

יוֹסיל שתק ולא זז.

— יוֹסיל! — הפציר זרח.

יוֹסיל חייך:

— איני יכוֹל.

— מפּני מה?

— אין עלי טלית־קטן.

רגע אחד של תּהיה וּמבוּכה. הידים נתרפּוּ ונתפּרדוּ.

— בּלא טלית־קטן?

— למה נבהלתּם כּך? — קרא בּוּנים בּצחוֹק — הדין, כּנראה, עם לייבּיל. כּמה אנוּ רחוֹקים עדיין מן ההשׂכּלה האמיתּית…

— אבל תּקיעת־כּף היא בּכל זאת תּקיעת־כּף, — טען זרח. לייבּ׳לה, מבוּלבּל קצת וטרוּד בּהרהוּריו, שאל, כּאילוּ בּינוֹ־לבין־עצמוֹ, בּשׂפה רפה:

— כּלוּם ההשׂכּלה בּאמת מתנגדת לציצית? ועל שוּם מה? יוֹסיל לא השיב כּלוּם, רק הסתּכּל בּהם וחייך בּפני עצמוֹ. הרהר: כּמה לילוֹת־עמל מוּנוּ לכם עוֹד, יקירי, וכמה מיטמוּטי־רוּח וּנדוּדי־נפש צפוּיים לכם בּגלל הטלית־קטן וּבגלל דברים רבּים אחרים! אבל אין בּכך כּלוּם. אין לידה בּלא חבלים…

מבּית־המדרש של בּליוּמקה יצאוּ בּחשאי כּמוֹת שנכנסוּ בּחשאי, אחד אחד, כּצללים מרפרפים וּנמוֹגים.

יוֹסיל הלך משם אל חברוֹ אפרים, בּנוֹ של ראש הקהל ר׳ פּיני לוין. המַחלוֹקת בּין הדוֹדה פּסיֶה וּבין ראש־הקהל לא יכלה להטיל ריב בּין שני החברים. הם היוּ חברים עוֹד מקטנוּתם. וּמשגדלוּ, היוּ לוֹמדים גמרא, בּצוות אחד עם יוֹשה אצל ר׳ זוּסיל; ור׳ פּיני לא התנגד לכך; לא רק מפּני שר׳ זוּסיל היה מוּחזק ללמדן ולירא־שמים גדוֹל, אלא גם מפּני שחסיד היה וּשניהם היוּ נוֹסעים אל רבּי אחד. וּמאידך גיסא, התּלמידים אף־על־פּי שמשׂכּילים היוּ והגמרא היתה להם כּלחם הקלוֹקל, לא סירבוּ לקבּל תּוֹרה מפּי רבּם, כּדי להניח את דעתּם של ״הזקנים״.

משנכנס אל רחוֹב־הפּרשים, הקטן אבל הרחב והשקט, נתּמה לראוֹת מרחוֹק את ארבּעת החלוֹנוֹת הגדוֹלים של חזית בּית־הדירה של ראש־הקהל מוּארים כּמוֹ בּיוֹם חג. בּרגיל משוּלשלים על החלוֹנוֹת האלה, בּין בּיוֹם וּבין בּלילה, וילאוֹת אפוּרים, והחלוֹנוֹת מבּיטים אל החוּץ כּעינים סוּמוֹת. ״כּנראה, אוֹרחים חשוּבים, מבּעלי השׂררה שבּעיר…״, מַסבּיר יוֹסיל לעצמוֹ, ושׂמח שאפרים זה כּבר עקר את דירתוֹ מבּית אביו אל האגף הקטן שבּירכּתי החצר. עוֹד מקטנוּתוֹ לא היה הבּית הזה חביב עליו. זוֹכר הוּא יפה את חדרי הבּית הזה המרוּוָחים והמַבהיקים בּניקיוֹנם, בּרצפוֹת־העץ המצוּחצחוֹת בּשעוָה אוֹ בּששר אדוֹם, שעוֹמדים כּל הימים בּריקנוּתם, בּדממתם וּבאַפלוּליתם השרוּיה בּהם תּמיד מאחרי הוילאוֹת המשוּלשלים. בּקטנוּתוֹ היוּ מטילים עליו אימה ההדים הפּוֹעמים שם תּחת התקרוֹת הגבוֹהות עם כּל פּסיעה וּפסיעה, וּמשנעשה גדוֹל, היוּ נוֹשבוֹת עליו צינה ועזוּבת־נכר, עם כּל הסדר והנקיוֹן.

הוּא אינוֹ אוֹהב את הבּית גם בּגלל בּעלי־הבּית. אביו של אפרים ואחוֹתוֹ החוֹרגת מטילים תּמיד מוֹרך בּלבּוֹ. ר׳ פּיני הוּא בּעל קוֹמה קצת נמוּכה מבּינוֹנית וּמאוּששת; גוּפוֹ מסוּרבּל בּבשר וּפניו השחוּמוֹת תּפוּחוֹת אבל לא מכוֹערוֹת בּשרטוּטיהם הישרים וּבזקן הקטן, השחוֹר והמסתּלסל כּזקן כּוּשי. תּחת מצחוֹ הגבוֹה והמקוּמר מעמיקוֹת שבת זוּג עינים קטנוֹת, נוֹצצוֹת כּמשוּחוֹת בּשמן ועכבּניוֹת־ערמוּמיוֹת. אבל מעוֹלם לא ראָן אדם בּשעה שהוּא מדבּר אליו. תּמיד הן מוּשפּלוֹת, ודוֹמה שהן מסתּכּלוֹת בּחוֹדוֹ של חָטמוֹ ולא בּפני האדם. לאמיתּוֹ של דבר היוּ עיניו מיטמרוֹת מאחוֹרי עפעפּיו כּמוֹ בּמארב, וּמבּעד לפתחן הצר של העפעפּים היוּ רוֹאוֹת את האדם כּוּלוֹ, בּוֹדקוֹת וּבוֹלשוֹת בּקלסתּר פּניו וגם בּנפשוֹ. מדבּר הוּא מעט, למקוּטעין וּמעמם את מחשבתּוֹ וכוָנתוֹ. הרי זה חסיד עשיר, אוֹהב שׂררה, אוֹהב את האכילה הגסה, ואוֹהב עוֹד כּמה דברים שאין מגלים אוֹתם אלא לצנוּעים; ליצני הדוֹר מגיסים לבּם וּמתלחשים עליהם בּחיוּך של רמיזה וניבּוּל־פּה. מה הם עסקיו, איש אינוֹ יוֹדע. יש אוֹמרים שהוּא מלוה בּרבּית לבעלי האחוּזוֹת וּלבעלי־השׂררה, ויש אוֹמרים שהוּא קבּלן וּבוֹנה לממשלה בּנינים וכוֹבש כּבישים; ואפשר שגם זה וגם זה אמת, מכּל מקוֹם ידוּע שהוּא מבּאי־ביתוֹ של ה״הוֹרוֹדניטשי״³ ושל שׂר־הפּלך, ולפעמים הוּא מַתקין להם כּירה גם בּביתוֹ, ואז שוֹתים הרבּה יין וּמשׂחקים בּקלפים כּל הלילה. בּמינסק אין מרננים על כּך: כּמה גזירוֹת עלה בּידי ראש־הקהל לבטל בּין לגימה ללגימה אוֹ תּוֹך כּדי טריפת הקלפים. מרוּבּים המסַפּרים בּשבחוֹ, וּמרוּבּים המדבּרים בּגנוּתוֹ. לעוֹלם אי אתּה יכוֹל לעמוֹד על טיבוֹ של אדם זה: יש שהוּא נהרג על שוה פּרוּטה, וּמגרש מלפניו כּל פּוֹשט יד, ויש שעוֹברת עליו רוּח נדיבה והוּא נוֹתן דוקא בּמקוֹם שלא ציפּוּ לכך וּכמוֹ אגב־אוֹרח צדקה גדוֹלה, עד כּדי להבהיל את המקבּל. עתּים הוּא נוֹסע גם לחוּ״ל לשם עסקים; וּבעלי לשוֹן־הרע שוּב אוֹמרים שבּכרכּי־הים הוּא שטוּף בּעבירוֹת, וּבמינסק הוּא מתמרק מהן וחוֹזר בּתשוּבה. כּשם שחטאיו בּסערה, אף תּשוּבתוֹ בּסערה; אינוֹ נרתּע אפילוּ מסיגוּפים ותעניוֹת. משוּם כּך הוּא דבק בּרבּי שלוֹ, כּדי שיוּכל להתוודוֹת לפניו, להתפּלש לפניו בּעפר, לבכּוֹת וּלבקש רחמים וּתשוּבה…

אשתּוֹ הראשוֹנה היתה אשה פּשוּטה, צנוּעה וּכנוּעה, ועוֹסקת הרבּה בּצדקה וּבמעשׂים טוֹבים. היא ילדה את אפרים, וזמן קצר אחר הלידה נפטרה לעוֹלמה. לא הוֹציא ר׳ פּיני שנה אחר פּטירת אשתּוֹ ונשׂא אשה שניה, בּת עשירים מקניגסבּרג, ממשפּחת יראים וחרדים. מספּרים עליה שהיתה צעירה ונאה, עם קפליט צהבהב בּראשה, דקה וענוּגה בּגזרת גוּפה, כּמעט פּריכה, ועגוּמת־נפש מאד; לא היתה דוֹמה כּלל ליהוּדיה: מדבּרת היתה בּלשׂוֹן טייטש עמוּקה, שקשה היה להוֹלמה. עם נשי מינסק לא היתה מעוֹרבת, וכל ימיה היתה ספוּנה בּחדריה. אבל זמן רב לא שהתה עם ר׳ פּיני. מה אֵירע בּאוֹתם החדרים הגדוֹלים והריקים בּין שני האנשים המשוּנים זה מזה, אין יוֹדעים; רק ידוּע שרוֹב ימיה, אחרי נישׂוּאיה, עשׂתה בּבית הוֹריה בּקניגסבּרג, ושם ילדה את בּתה, את מלכּה. בּתּחילה היתה מלכּה הקטנטוֹנת בּאה אל אביה לבקרוֹ. כּקרן־אוֹר היתה נוֹפלת ממרחקים נעלמים לתוֹך אַפלוּלית החדרים האלה, הדוּרה בּלבוּשה, קוֹרנת בּזהב תּלתּליה, עליזה, קפיזה, מרננת, מקשקשת בּקוֹלה וּבלשוֹנה הלעוּזה. בּת־מלכים! לבסוֹף נעלמה לשנים רבּוֹת. לימים, אחר מוֹת אִמה, חזרה אל אָביה לא כּבת־מלכים אלא כּמלכּה: גבוֹהה, זקוּפה בּתפארת גאוָתה, כּוּלה אוֹמרת כּבוֹד והדר. בּמינסק השׂיאה אביה לבנוֹ של אחד מגדוֹלי האַקציז שבּדרוֹם רוּסיה. אבל גם היא כּאִמה לא אהבה את בּעלה, והלה עשׂה עמה טוֹבה, נטל את כּל הנדוּניה ונעלם. כּל עמל ר׳ פּיני למצוֹא אוֹתוֹ כּדי להכריחוֹ ליתּן גט לאשתּוֹ, עלה בּתּוֹהוּ; עקבוֹתיו לא נוֹדעוּ. וּמלכּה יוֹשבת עם ילדה שנוֹלדה לה, עגוּנה בּבית אביה. כּל ימיה היא ספוּנה, כּאִמה, בּחדרי הבּית, גלמוּדה בּזיוָה המלכוּתי, מוּפלאה בּשתיקתה היהירה. כּאילוּ נתעתה לכאן דמוּת זוֹהר מעוֹלם אַחר; כּל הימים מסתּוֹבבת היא מחדר לחדר כּמוֹ בּמבוֹך ואינה מוֹצאה לה דרך לשוּב… יוֹסיל עוֹמד תּמיד לפניה נבוּך וּמבוּלבּל, בּגלל מבּטה הכּחוֹל, הגא והאדיש. אגב, כּמדוּמה שחמימוּת יתירה לא היתה שרוּיה מעוֹלם גם בּין האח והאחוֹת החוֹרגים.

כּדי להגיע אל האגף שבּוֹ היה אפרים דר, הוּצרך יוֹסיל לעבוֹר חצר גדוֹלה, הדוֹמה לחצרוֹ של אכּר אמיד. בּיוֹם יש לראוֹת כּאן סוּסה שניפשת ממלאכתּה מתרוֹצצת וּמשתּעשעת עם סייחה הנגרר אחריה; בּאמצע החצר רוֹבצת פּרה שמנה ועצלה; בּכל הכּרת חשיבוּתוֹ מטייל כּאן לרוּח היוֹם תּרנגוֹל בּראש כּל הפּמַליה של נשיו המהדסוֹת אחריו וּמנקרוֹת, דרך הילוּכן, בּאַשפּה; אי־משם מוֹפיע תּרנגוֹל־הוֹדי ספוּן, מתנַפּח וּמפריז את כּנפיו. גם בּרוָזים משתּכשכים כּאן בּרקק, גם אַיִל אוֹ כּבשׂ עוֹמד כּאן לפעמים שקוּע בּטמטוּם הזייתוֹ… כּל אימת שיוֹסיל רוֹאה דוּגמה זוֹ של הנוֹף הכּפרי, את כּל העוֹף והבּהמה, הוּא שוֹאל את עצמוֹ מתּוֹך הרגשת בּחילה: ״וכל זה עתיד להיכּנס לתוֹך כּריסוֹ של ר׳ פּיני?״ עכשיו חוֹשך כּאן, האדמה מרוּפּשת וּמטוּנפת בּגלל בּעלי־החיים, וכל פּסיעה וּפסיעה טעוּנה עיוּן וּבקיאוּת מרוּבּה בּמקוֹם כּדי שהרגל לא תּשקע בּמה שהוּא רוֹפס ולא נעים. את האגף בּנה פּיני לבנוֹ ליוֹם חתוּנתוֹ; ואפרים המשיך לדוּר בּוֹ גם לאחר שאשתּוֹ מתה עליו.

חלוֹנוֹתיו של האגף הזה מוּארים, ויוֹסיל פּוֹסע לאוֹרם, כּאן מדלג וכאן סוֹרג, עד שהגיע אל מדרגוֹת הכּניסה. החדר שבּוֹ שרוּי אפרים בּרוקוּתוֹ, שוֹמר עדיין עקבוֹת חיי משפּחה שנפסקוּ בּתחילתם, כּמלאכת סריגה שעוֹשׂה משך ידיו ממנה עד שלא נשתּלמה. רצפת־העץ סדוּקה, לא משוּחה בּשעוה ולא צבוּעה, אבל תּמיד מרוּחצת וּמכוּבּדת יפה; הכּלים העוֹמדים כּאן הם פּשוּטי כּלי עץ, אבל ניכּרים בּהם סימני הקפּדה על סדר וניקיוֹן ואפילוּ שקידה על נוֹי. מתּוֹך ארוֹן־זכוּכית קטן מנצנצים כּלי־זכוּכית וכסף, מצוּחצחים וּמבהיקים, שאיש אינוֹ משתּמש בּהם; בּזוית אחת עמד על גבּי טרסקל ועל מַגש כּסף, מיחם כּסף קטן, מוּקף כּוֹסוֹת צבעוֹניוֹת שעם כּל פּסיעה וּפסיעה בּחדר הן פּוֹזזוֹת; וּבזוית שניה עוֹמד עציץ פּרח גדוֹל, אף הוּא על גבּי טרסקל. על הכּוֹתל תּלוּי ״מזרח״ רקוּם בּחוּטי־צמר צבעוֹניים, וּמתּחתּיו, על שידה קטנה, מפּה לבנה סרוּגה ועליה מַראָה קטנה, וּלפניה שני פּמוֹטי־כּסף, גבוֹהים משוּקדים וּמצוּייצים, לנרוֹת־שבּת, וּביניהם קוּפסת־צדפים קטנה מרוּפּדת מבּפנים קטיפה אדוּמה — כּליבה של תוֹפרוֹת עם מחטים, חוּטים, אצבּעוֹן וּמספּרים קטנים בּתוֹכה… אצבּעוֹת מי ענוּגוֹת וּזעירוֹת השתּמשוּ בּאצבּעוֹן זה, בּמספּרים קטנים אלה? קלסתּר פּני מי חייך כּאן אל בּבוּאתוֹ בּתוֹך הראי הזה? סוֹד הוּא לחברים וכמוּס עם אפרים. אבל הכּל הרגישוּ כּאן בּכל זוית עקבוֹת ידיה של אשה נעלמה. סמוּכה אל הכּוֹתל שמנגד לכּניסה, עוֹמדת ספּה רחבה, הקרוּיה בּפי חבריו של אפרים בּשם ״הישישה״ על שוּם יוֹשנה המוּפלג. מצוּפּה היא אָריג הינדוּיי ירוֹק עם ציוּרי פּרחים אדוּמים וּמשוּנים. קפיציה בּוֹלטים וּמבצבּצים מתוֹכה ועם כּל ישיבה אוֹ קימה ה״ישישה״ נאנַחת, גוֹנחת וּמעיה הוֹמים המיה ממוּשכת. ״אוֹי ואבוֹי לשנוֹת הזיקנה!…״, נאנחים עמה חברי אפרים בּצחוֹק נעוּרים.

בּחדרוֹ של אפרים, על הספּה, היה יוֹשה ישוּב בּגילוּי־ראש (בּביתוֹ היה נוֹהג לחבוֹש כּיפּה לראשוֹ) ישיבה שיש בּה יוֹתר מן השכיבה, וּבפאתי אוֹתה ״ישישה״ ישב דחוּק בּעל־הבּית עצמוֹ, אפרים, ישיבה ארעית של אוֹרח לשעה. כּך דרכּוֹ של אפרים תּמיד, כּשבּאים אליו חבריו, להעמיד עצמוֹ כּאוֹמר: ״הרי אתּם כּאן בּעלי־הבּית, ואני איני אלא נתוּן לחסדכם.״ הוּא היה כּבן שמוֹנה־עשׂרה אוֹ תּשע־עשׂרה, דוֹמה לאביו בּקוי פּניו הנאים והמהוּקצעים, אבל לא מסוּרבּל בּבשׂר כּמוֹתוֹ וגבוֹה ממנוּ בּקוֹמתוֹ; גם שׂפתוֹתיו היוּ מלאוֹת ומרוּפּוֹת משׂפתי אביו וּלחיתּוּך פּיו עדינוּת שבּילדוּת. ועם זאת היתה לפניו החינניוֹת ארשת של תּוֹקף, קשיוּת־עוֹרף וּמרץ, כּארשת פּני אביו. האשה שהשׂיאוּ לוֹ ושנתאַלמן ממנה בּחוֹדש הראשוֹן לנישׂוּאיו, היתה נערה חוֹלנית ושתקנית, בּת־טיפּוּחיהם של הוֹרים אמידים. מחיי נישׂוּאיו הקצרים לא נוֹתר לוֹ אלא זֵכר עמוּם כּזכר חלוֹם רחוֹק, משהוּ דוֹמה לקו־חַמה צנוּע שמבהיק פּתאוֹם בּחשאי דרך סדק של תּריס מוּגף, וּבחשאי דוֹעך פּתאוֹם… שוּב להיכּנס לחוּפּה לא רצה, לצערוֹ וּלכעסוֹ של אביו. אף־על־פּי שכל ימיו היה שוֹקד על למוּדי גפ״ת, יחד עם שני חבריו, יוֹסיל ויוֹשה, והצטיין בּזכרוֹנוֹ הטוֹב, בּתפישׂתוֹ המהירה וּבשׂכלוֹ הישר, לבּוֹ לא היה נתוּן אל הלימוּדים האלה והיה מתרשל בּהם. העמידוּ אביו מזכּיר בּחדר־הקהל. אבל לא יצתה שנה והוּא מאַס בּעבוֹדה זוֹ. ״טוֹרח וטרדה יש לוֹ למזכּיר יוֹתר משיש לראש־הקהל, וכבוֹד יש לוֹ פּחוֹת משיש לשמש הקהל״, כּך היה אוֹמר, ונתפּטר. אבל לא היתה זוֹ אלא עילה בּלבד; והאמת היא שכּל מלאכה שאין עמה תנוּעה ועשׂייה היתה שׂנוּאה עליו. כּשהיה בּא אצל יוֹסיל, היה קשה לוֹ להזיז עצמוֹ מבּין העוֹבדים שם בּחצר, וּבשׂמחה סייע להם בּכל דבר; היה עוֹבד בּפטיש וּבגרזן, טוֹען וּפוֹרק ואוֹרז, מנסר, מְבָרא וחוֹטב, שוֹלף אוֹ תּוֹקע מסמרים, משגם נסרים… הישיבה בּמקוֹם אחד והעיוּן בּספרים היוּ מייגעים אוֹתוֹ. בּביתוֹ לא עשׂה כּלוּם מן העבוֹדוֹת החביבוֹת עליו, כּדי שלא להקניט את אביו, שנשׂא את נפשוֹ לעשׂוֹת את בּנוֹ תּלמיד־חכם; ואילוּ בּביתוֹ של ר׳ לייבּ היה מתערב בּכל דבר, ממציא מלאכוֹת שיש בּהן משוּם חידוּש ותיקוּן; הוּא התקין סוּכּה לכלב החצר, ריתּק שלשלת אל דלי הבּאר, חיזק את טבּעוֹת הבּריח של השער, שהיוּ מדוּלדלוֹת… בּלילוֹת היה אפרים מתעלס בּאהבים עם בּת־השירה. הוּא היה מחבּר שירים על האהבה ועל הטבע, ועל מוֹצאי ערב ובוֹקר בּשׂדה וּבכּרם, על ציצים וּפרחים, על פּלגי מים ועדרי צאן הרוֹעים בּשׂדה, על יערוֹת־עד וסלעי־מגוֹר… אף־על־פּי שמימיו לא ראה את כּל אלה, הוֹאיל ולא יצא מתחוּמה של מינסק, אבל כּך מצא כּתוּב בּספרים וכך מקוּבּל הוּא מכּל המשוֹררים. בּשיריו הוּא מַפליא לעשׂוֹת בּשילוּבי ניבים וקטעי פּסוּקים מן התּנ״ך. חבריו היוּ מאמינים שעתיד הוּא להתפּרסם כּמשוֹרר בּישׂראל. אבל כּל דברי התּשבּחוֹת שהשמיעוּ לוֹ לא שוֹוים כּנגד מלה אחת של הסכּמה ועידוּד מפּי מלכּה אחוֹתוֹ, שהוּא מַחשיבה מאד על שלמדה בּגמנסיה והיא יוֹדעת על־פּה כּמה שירים ממשוֹררי אשכּנז. ואילוּ מלכּה רק מחייכת, בּשעה שהוּא קוֹרא לפניה את פּרי שעשוּעיו עם המוּזה, בּתרגוּמוֹ המבוּלבּל מחמת התרגשוּת. ״מהנ… מעניין — אוֹמרת היא כּגוֹמלת חסד — הענין אינוֹ חדש; כּבר דשוּ בּוֹ אחרים. בּכל זאת… כּדאי להמשיך, להתאַמן…״

נשען אל סַף החלוֹן עמד אברהם־אֶלי׳ לאפוּנר, בּנוֹ של ר׳ זוּסיל, אף הוּא כּבן שמוֹנה־עשׂרה. הוּא משמש עמיל לבית־מסחרוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר, מחַזר על החנוָנים שבּעיירוֹת הסביבה, מקבּל מהם הזמנוֹת, גוֹבה מהם חוֹבוֹת, וּבשׂכרוֹ מפרנס את בּית אביו. למגינת לבּם של הוֹריו הוּא שרוּי עדיין בּלא אשה. הוּא מסרב לישׂא אשה מפּני שחוֹשש הוּא להוֹסיף ריחיים על הריחיים שעל צוָארוֹ. ואילוּ הוֹריו שרוּיים בּצער שלא זיכּם הבּוֹרא להביא לחוּפּה לא את בּנם ולא את בּתּם. אבל ר׳ זוּסיל מטבעוֹ אין בּוֹ כּוֹח להטיל מרוּת על בּני־ביתוֹ ואפילוּ להטריח על בּניו. בּתּחילה היה חוֹכך ורוֹמז לוֹ לבנוֹ בּעקיפין וּסחוֹר־סחוֹר שבּן־ישׂראל מצוּוה לבנוֹת בּית, ואין בּית בּלא אשה, כּידוּע, ולעסוֹק בּמצוָה הראשוֹנה שבּתּוֹרה, וּבגללוֹ גם אחוֹתוֹ הצעירה יוֹשבת פּנוּיה ולא תּוּכל להינשׂא כּל אימת שאח גדוֹל ממנה פּנוּי, ועוֹד ועוֹד כּיוֹצא בזה. משראה שאין דעתּוֹ נשמעת, נתיירא שמא חלילה יביא את בּנוֹ לידי עבירה על כּיבּוּד־אב, יצא בּ״הוֹכחַ תּוֹכיחַ״ ושוּב לא דחק עליו. אחר שבוּע של עינוּיי־דרך בּרשוּתם של בּעלי־העגלוֹת, נוֹהג אברהם־אלי׳ לחזוֹר לשבּת אל בּית אבּא וּלהביא לצרכי שבּת מכּל טוּב, בּערבי חגים גם מתּנוֹת קטנוֹת, כּמוֹ מטפּחת־ראש לאמא, מקטרת חדשה לאבּא, מכבּנת נאה לחנה אחוֹתוֹ וסידוּר קטן בּכריכה נאה לחיימ׳ל אחיו… אבל תּענוּג גדוֹל בּיוֹתר היה לוֹ לאברהם־אלי׳ להיוֹת יוֹשב עם חבריו וּמספּר עמהם בּעניינים רוּחניים וּבהוָיות העוֹלם (באמתּחת שאברהם־אלי׳ נוֹטל עמוֹ לדרך, היה תּמיד מזוּמן לוֹ, יחד עם שׂק התּפילין, גם ספר מליצה אוֹ מחקר לעיוּן). מנוּחת־נפש היא לוֹ כּל שׂיחה בּעניינים רחוֹקים מאוֹתם שהוּא נוֹשׂא־ונוֹתן בּהם כּל ימוֹת השבוּע.

הפּעם חזר מדרכּוֹ מדוּכדך מאד. כּל פּעם שהוּא נוסע מעיירה אל עיירה, מזדמן לוֹ לראות פּנים־אל־פּנים את העניוּת המנַוולת שפּוֹשה כּנגע בּכל מוֹשבוֹת ישׂראל, את פּשיטוֹת־הרגל בּין החנוָנים והסוֹחרים ודלדוּל מקוֹרוֹת הפּרנסה. בּזמן האחרוֹן ניתּוֹספה על הדלוּת גם החרדה שהקיפה את כּל הקהילוֹת, בּעטין של הגזירוֹת החדשוֹת המתרגשוֹת לבוֹא. בּשבוּע האחרוֹן נקלעוּ לוּ בּדרכים וּבאכסניוֹת פּרצוּפים חשוּדים של ״חטפנים״, בּדמוּת חסידים יראי־שמים אוֹ סוֹחרים אמידים וּבני־תוֹרה. וּבכל מקוֹם ראה פּני תינוקות וּנערים נפחדים כּפני חיוֹת נרדפוֹת, אִמהוֹת אוֹ אבוֹת נבעתים ונבהלים מסתּכּלים בּוֹ, תוֹך כּדי שׂיחה, בּחשד טמיר וּבשאלה אִלמת, שפּירוּשה: ״שמא גם אתּה מאוֹתם היהוּדים הנאים?״… כּל אוֹתוֹ שבוּע, בּהיוֹתוֹ מרוּחק מבּיתוֹ, לא שלו ולא שקט מדאגה לאחיו הקטן, לחיימ׳ל. לילה לילה, היה ניעוֹר מתוֹך סיוּטי חלוֹם רע וּצוָחוֹת: ״חיימ׳ל… חיימ׳ל…״ וּלבסוֹף, בּיוֹם השישי, משחזר מדרכּוֹ ונכנס מבוּהל וּקצר־רוּח אל בּיתוֹ, אך הספּיק לסקוֹר את כּל זויוֹת הבּית, הקדים לאמירת שלוֹם את השאלה: ״וחיימ׳ל? היכן הקטן?״ הביאוּהוּ אל איזוֹ מטמוֹרת חשיכה בּחצר, ששם היה מיטמר הילד, חיור מחוֹסר אויר ואוֹר, וכוּלוֹ מתמַצה והוֹלך, כּמדוּמה, מיסוּרים וּפחד. אברהם־אלי׳ לא יכוֹל להתאַפּק, התנפּל על אחיו הקטן והיה מגפּפוֹ וּמנשקוֹ וּבוֹכה בּקוֹל, כּמי שדעתּוֹ נטרפה עליו.

עכשיו עוֹמד הוּא בּחדרוֹ של אפרים, נשען אל סַף החלוֹן, ידיו משוּלבוֹת לוֹ על לבּוֹ, ראשוֹ שמוּט ועל פּניו עלטה.

אפרים אף הוּא מתוּח־עצבּים. אבל מסיבּה אחרת. ידוֹ נתוּנה כּל הזמן בּכיס הפּנימי של בּגדיו וּמחליקה שם בּחשאי דף נייר: הוּא ממתּין שחבריו ישאלוּהוּ אם כּתב שיר חדש. אבל השאלה מתמהמהת לבוֹא…

המנוֹרה שדלקה על גבּי השוּלחן העגוֹל לא היתה שוֹפעת אוֹר מרוּבּה, ויוֹסיל, שבּא מן החוֹשך, מיצמץ רגע בּעיניו. אחר כּך, משנתרגלוּ עיניו אל האוֹר, הדבר הראשוֹן שראה היה לא פּני חבריו ולא שוּם דבר אחר, אלא כּינוֹר שהיה מוּנח כּמוּצנע מאחוֹרי עציץ הגיראניוּם. יוֹסיל הכּיר מיד, על־פּי חפאוֹ של הכּינוֹר, של מי הוּא: מרחוֹק ראה את הפּרחים שרקמה אחוֹתוֹ על הבּד… מראה הכּינוֹר כּאן כּל כּך הדהימוֹ, שהתמהמה שניה אחת עד שאמר שלוֹם. הרי בּשוּם פּנים אין יוֹשה מסכּים לנגן בּפני אנשים זרים, ואפילוּ אביו מבקשוֹ, אינוֹ נענה. למי נענה כּאן להביא את כּינוֹרוֹ? כּמו בּרק־פּתאוֹם נדלק בּמוֹחוֹ זֵכר השׂיחה בּלחש שקלטוּ אזניו לפני זמן־מה בּביתם, על פּתח חדר־האוֹכל… אחר־כּך נתקרב אצל החלוֹן ששם עמד אברהם־אלי׳, צנח על כּסא וּלבקשתם של רעיו סיפּר על תּלמידיו ועל השיעוּר. כּל הזמן השתּדל שלא ליתן את עיניו בּגיסוֹ, ועם זאת לא העביר ממנוּ את עיניו: כּמדוּמה לוֹ, שהוּא יוֹתר מדי סרוּק וּמצוּחצח, ואפילוּ עניבתו החדשה, שקנתה לוֹ פראדיל מתּנה לפוּרים, בּתוֹרת ״משלוֹח־מנוֹת׳׳, ענד לצוָארוֹ… יוֹסיל נעשׂה מרוּגז מאד. פּניו התקדרוּ; הפסיק את דבריו כּמעט בּאמצע, וּבלבּוֹ הקשיב לקוֹל תחנוּניה של אחוֹתוֹ ואל קוֹלוֹ הגוֹזר והגוֹער של יוֹשה…

פּתאוֹם אמר אפרים בּחלל האויר, עם שהוּא מחייך כּלפּי פּמוֹטי־השבּת:

— כּתבתי שיר חדש… איני יוֹדע… שטוּת, בּוָדאי…״

— מזל־טוֹב! — קרא יוֹשה — אתּה מקיים מצוַת פּריה־וּרביה שלא כּדרך הטבע… בּכל יוֹם ולד חדש! לא יאָמן כּי יסוּפּר…״

— והפּעם — חייך אפרים ואמר — גם בּלא חבלי לידה…

— אלא בּרוּח הקוֹדש? — לגלג יוֹשה — בלא שהיוֹת יתירוֹת! פּתח פּיךָ ויאירוּ דבריך!

אפרים לא המתּין עד שיהיוּ פּוֹצרים בּוֹ. הוֹציא מתוֹך כּיסוֹ את גיליוֹן־הנייר שכּל הערב היוּ אצבּעוֹתיו מחליקוֹת וּמלטפוֹת אוֹתוֹ בּחשאי, הקריב אצלוֹ את המנוֹרה, כּח כּלשהוּ בּגרוֹנוֹ והתחיל קוֹרא בּהתרגשוּת וּבנימה מיוּחדת, כּשהוּא מַקיש על גבּי השוּלחן בּפרקי אצבּעוֹת אגרוֹפוֹ, לפי קצב המלים:

— הירח משוֹטט ערירי בּשבילי הרקיע. למה חָורוּ פּני מלך הלילה? בּגלל יגוֹן העוֹלם; בּגלל רשע כּסל העוֹלם ודמעת העשוּקים עלי אדמוֹת. קוי־נגהוֹ ירעיפוּ תּוּגה בּלב המשוֹרר. ותוּגה זוֹ מביאה מרפּא לפצעי לבּוֹ וחוֹבשת לעצבוֹתיו. כּמוֹהוּ כּירח שניהם ערירים ואוֹהבים. הירח אוֹהב את השמש אהבה ללא תקוה, כּי לעוֹלם לא ייפּגשוּ; המשוֹרר אוֹהב נערה יעלת־חן וּמאירה לו כּשמש, וגם הוּא תּקוָתוֹ נשארת מעל, כּי אִולת האדם מפרידה בּיניהם…

מתּחילה שמע יוֹסיל את השיר מתּוֹך אדישוּת גמוּרה. בּעצם כּל הענין של כּתיבת שירים לא היה סבוּר עליו כּל צרכּוֹ. למה כּותבים שירים? מה וּלמי צוֹרך בּהם? מה יתּן וּמה יוֹסיף השיר למחבּרוֹ גוּפוֹ? דוֹמה עליו שכּל כּוֹתבי השירים מעתּיקים זה מזה בּשינוּיים קלים; אצל כּולם אוֹתוֹ ״ירח יקר הוֹלך״ ואוֹתוֹ לילה אשר ״השלך בּוֹ הס״… יוֹסיל לא הרגיש בּדבר איך מעט מעט הוֹלכים המליצוֹת וּפסוּקי המקרא ונהפּכים בּנפשוֹ לצלילים, איך הוֹלכוֹת ונמתּחוֹת מהם נימין דקוֹת, רוֹטטוֹת וצוֹללוֹת אי־שם בּפנימיוּתוֹ, וּכמוֹ אֵד עוֹלה מהן עצבוּת כּזוֹ שמלפּפת את כּל חדרי לבּוֹ… לא הרגיש בּדבר שהוּא גוּפוֹ הוֹלך ונעשׂה כּולוֹ דרוּך, מפּני שבּשעה שאפרים התחיל קוֹרא על אהבתוֹ אל הנערה הטוֹבה ויעלת־החן, הבין פּתאוֹם אל מי הוּא מתכּוון. דמוּת דיוֹקנה של חנה, אחוֹתוֹ של אברהם־אלי׳, הבליחה לנגד עיניו כּאילוּ הוּעלתה לפניו מתּוֹך החשיכה על־ידי אשת־אוֹב. ושוּב התחיל לבּוֹ נוֹקפוֹ וּמתכּווץ מתּוֹך כּיסוּפים טמירים. אף הוּא, יוֹסיל, מהלך על עברי פּי תּהוֹם שבּינוֹ וּבין חנה… הוּא מקנא בּחברוֹ שניחן בּסגוּלה לשיר על אהבתוֹ, בּשעה שהוּא, יוֹסיל, כּוֹבש את הכּל בּמסתּרי לבּוֹ. ועם זאת מחזיק הוּא טוֹבה לאפרים, מתאַוה הוּא ששירוֹ יארך מאד, שלא ייגמר לעוֹלם, כּדי שיוּכל לישב בּעינים עצוּמוֹת למחצה, כּמוֹת שהוּא ישוּב עכשיו, ולהיוֹת סוֹכה, מבּעד למטוה הצלילים, את זיו האיקוֹנין של חנה…

אבל אפרים סיים זה כּבר את קריאתוֹ, ועכשיו מחַוה יוֹשה את דעתּוֹ, כּשהוּא שטוּח עדיין, מתּוֹך עצלוּת, בּמחצית גוּפוֹ על הסַפּה:

— היה עוֹד משוֹרר אחד שכּתב על ענין בּדוֹמה לזה. אלמלא נפטר מן העוֹלם זה כּבר, אפשר היה לחשוֹד בּוֹ בּאוֹתוֹ “גוֹי” ששירךָ נתגלגל לידוֹ והוּא נתנוֹ בּכליו… אמת, גיתּה גוֹי היה ולשוֹן קוֹדש מנַין לוֹ?

— גיתּה? מה יש אצל גיתּה? כּלוּם יש אצלוֹ שיר דוֹמה לזה? אני לא קראתי… — מעיר אפרים, נרגש עדיין, עיניו נוֹצצוֹת ואזניו לוֹהטוֹת.

— אתּה לא קראת. בּוַדאי… אבל אני קראתי אצלוֹ מה שהוּא דוֹמה לשירךָ. קשה למסוֹר לך את הענין. צריך אדם לקרוֹא את השיר עצמוֹ; אין לקבּלוֹ מכּלי שני. הוּא קטן בּהרבּה משירךָ, אבל מחזיק יוֹתר. An den Mond (אל הירח), זה שמוֹ. אף הוּא, רצוֹני לוֹמר גיתּה, רוֹאה את הירח מלפּף את העוֹלם בּמבּטוֹ, כּידיד שנוֹתן את לבּוֹ לראוֹת את מזלוֹ של המשוֹרר, בּקיצוּר… צריכים לקרוֹא… ואת ה Harzreise am Winter (הנסיעה אל האַרץ בּחוֹרף) קראת? לא? חבל! אִיעצךָ לקרוֹא. קרא! קרא! מן הגוֹי הזה תּוּכל ללמוֹד לכתּוֹב שירים…

— אף מלכּה אוֹמרת לי כּך. — הפסיקוֹ אפרים בּשׂפה רפה, כּמדבּר אל עצמוֹ.

—… היאך הטבע, מזלוֹ של האדם ונפש המשוֹרר משוּלבים יחד. — המשיך יוֹשה כּאילוּ לא שמע את הערת חברוֹ — כּך, כּך… גיתּה, שילר… אח, הערלים הללוּ, הם ידעוּ מה זה שיר וּמה זה טבע, אתּה מבין; להם גם נגלוּ צפוּנוֹת התּרבּוּת, המדע, האמנוּת, האסתּיטיקה וּשאר ירקוֹת… אתּה מבין, הני מילי מעלייתא, כּמוֹ איטליה, מיכאל אנג׳ילוֹ, רפאל… יון… זה לא מינסק, אחא, ולא הקלוֹיז־של־בּליוּמקה… אבל מה לנוּ וּלכל העבוֹדה־זרה הזוֹ! — קרא בּלגלוּג מר — בּעוֹלם האמת יהיוּ הם מקנאים בּנוּ… אליבּא דאמת אף כּאן בּעוֹלם השקר לא אלמן ישׂראל. להם גיתּה ושילר, ולנוּ הלוֹא יש, בּרוּך השם, המַגיד הווֹהליני והרבּי הליוּבּאוויטשי. וּמה An den Mond וּמה Harzreise am Winter כּלפי פּרק אחד מ“שבט מוּסר” ומ“נגיד ומצווה”!

כּל הזמן שגיסוֹ דיבּר, הרגיש יוֹסיל בּפקעת של לענה שצוֹמחת ועוֹלה בּתוֹכוֹ פּנימה. נעימת הלגלוּג שלוֹ העליבה אוֹתוֹ; פּרשׂ זרוֹעוֹתיו וקרא:

— ואני אוֹמר לך, יוֹשה, שאני רוֹקק על גיתּה שלךָ!

הדברים הפתּיעוּ את החברים.

— מַזל־טוֹב! מה הפּצצה הזאת לךָ? — שאל יוֹשה וזקף על גיסוֹ עינים תּמהוֹת וּמלעיגוֹת.

יוֹסיל שתק, וּכנראה גמר בּלבּוֹ לא להשיב. אברהם־אלי׳ שכּל הערב לא פּצה פּיו, הפסיק את שתיקתוֹ והעיר:

— מה היה לך, יוֹסיל? הלא כּדבּר אַחד הקנאים תּדבּר…

— להם, לקנאים, טעמם ונימוּקם שלהם ולי טעמי ונימוּקי שלי. — השיב יוֹסיל — אבל כּמעט בּרי לי שאלמלי היוּ חוֹטפים את ילדי גיתּה וּמוֹסרים אוֹתם בּידי חיילים פּראים־למחצה, אלמלי היוּ סוֹחבים בּחוּצוֹת ויימאר גרמנים זקנים בּבלוֹרית ראשם על שהם מתלבּשים לפי מנהגי אבוֹתיהם, תּמוּהני אם היה להם ספר אפילוּ כּמו “שבט מוּסר” אוֹ אם היה קם בּיניהם מַגיד כּמוֹ הווֹהליני… שוֹמע אתּה?

— שוֹמע אני, שוֹמע אני, — השיב יוֹשה, אף־על־פּי שלא אליו פּנה גיסו בּשאלתו. — אבל הבן לא אבין… קצרה דעתּי…

— צר לי על דעתּךָ הקצרה.

— מה ענין שמיטה אצל הר סיני? — שאל יוֹשה. הוֹציא מתּוֹך כּיסוֹ הפנימי מקטרת בּעלת קנה ארוֹֹך העשׂוּי להתפּרק לחוּליוֹתיו, שהחסידים נוֹהגים להשתמש בּשכּמוֹתוֹ, פּיטם אוֹתה טאבּאק והציתה:

— רוֹאה אתּה, יוֹסיל, — אמר — אף־על־פּי שפּרשתי מן החסידוּת, מַשהוּ מילטתּי ממנה. שיוּר זה שנשתּייר לי ממנה, ה“ליוּלקה”⁴ שלי איני יכוֹל להתקיים בּלעדיה…

יוֹסיל הרכּיב בּרך על בּרך, תּמך את מרפּקוֹ על בּרכּוֹ העליוֹנה ואת מחצית פּניו התּחתּוֹנה, עד לחָטמוֹ, הסתּיר בּתוֹך כּפּוֹ ושתק, כּאילוּ נתן זמם על פּיו. האש לא נאחזה בּמקטרתּוֹ של יוֹשה. נטל זה גפרוּר, התכּוֹפף ושפשף אוֹתוֹ על גבּי עץ הרצפּה בּמשיכוֹת נמרצוֹת עד שנדלק, ואז התחיל מדליק את הטאבּאק, מוֹצץ וּמֹוצץ בּקנה, ותוֹך כּדי כּך, מאחרי הלהבה הקטנה שהיתה מתנשׂאת מפּעם לפעם, לא העביר את מבּטוֹ הפּוֹזל והלגלגני מפּני גיסוֹ, ונדמה היה כּאילוּ הוּא ממצמץ וקוֹרץ אליו.

— אַל נא בּאַפּךָ — אָמר יוֹשה — אַל תּתרעם עלי אם אבוֹא להזכּיר לךָ נשכּחוֹת, שכּן רוֹאה אני בּךָ שמתוֹך כּעס לקה זכרוֹנך. עד שאתּה רוֹקק על גיתּה “שלי”, שמא תּיזכר מי קרא את “פוֹיסט” פּעמיים ושלוֹש פּעמים? אַ? שמא תּיזכר בּאוֹתוֹ בּחוּר פּלוֹני שאוֹמר לנסוֹע לקוֹבנה, על מנת להכשיר שם את עצמוֹ אל הגימנסיה שבּקוֹבנה? הרי אתּה מכּירוֹ, כּמדוּמני, לא? ואחר כּך יסע בּוַדאי אוֹתוֹ בּחוּר אל ארצוֹ של אוֹתוֹ גוֹי מטוּמטם דמתקריא גיתּה, ללמוֹד שם חכמה ודעת מפּי ערלים טמאים כּמוֹתוֹ?

— ואף־על־פּי־כן אינךָ מבין כּלוּם! — קרא יוֹסיל לתוֹך אגרוֹפוֹ התּוֹמך את סנטרוֹ וּמכסה את פּיו. פּתאוֹם הגבּיה ראשוֹ וּבבת־צחוֹק עגוּמה אמר: — אבל לשקר איני רוֹצה, ואם אשקר הרי לא תּאמינוּ לי. הן, יוֹשה צדק: אני אוֹהב את כּל זה, את כּל היפיפוּת הזוֹ של הגוֹיים, את “נתן החכם”, את “פוֹיסט”, את “הפּעמוֹן”, אני אוֹהב את החכמה שלהם, את הפּוֹאיזיה שלהם… כּמוֹ… כּמוֹ שאני אוֹהב את השמש… אבל… דווקא מפּני כּן… מפּני שאני אוֹהב אוֹתם, אני שׂוֹטמם! הן… כּיצד אסבּיר לך את זאת? אדם שרוֹאה את אשתּוֹ, את אהוּבתוֹ בּין זרוֹעוֹת אדם אחר, כּלוּם לא יתעוֹרר בּוֹ החפץ להרגה, להרוֹג את שניהם?

יוֹשה לא אמר כּלוּם, רק שלח מפּיו פּקעות עשן וליכסן מבּטי תּמיהה כּלפּי היוֹשב סמוּך אצלוֹ נבוֹך כּוּלוֹ. רק על בּנוֹ של ר׳ זוּסיל לא עשׂוּ דבֹרי יוֹסיל רוֹשם. הלה אָמר:

— כּך דרכּךָ, יוֹסיל, להיוֹת מגזם בּכל דבר. גם בּקנאתךָ בּגוֹיים הפלגתּ יוֹתר מהמידה. בּשבוּע שעבר נקלע לי בּאכסניה פּוֹלני צעיר אחד, אדם מַשׂכּיל. התפּאר הלה לפני שאינוֹ הוֹלך ד׳ אמוֹת בּלא שילר, ששילר הוּא בּן־לוָיתוֹ בּכל מקוֹם; והראה לי את הספר שהוּא קוֹרא. זה היה “Die Rauber” (“השוֹדדים”). אתם לא קראתם את המחזה הזה? לא בּא לידכם? חבל! זהוּ ספר! זהוּ ספר!… הוּא השאיל לי את הספר לקריאה. ממש בּלעתּיו. כּיוון שהצצתי בּוֹ, שוּב לא יכוֹלתּי לזוּז ממנוּ עד שלא סיימתּי. למה נזכּרתי בּספר זה? בּעצמי איני יוֹדע, למה. למדתּי מתּוֹכוֹ דברים חוּץ לכוָנתוֹ של המחבּר. אילוּ ידעתּם כּמה נבלוֹת נעשׂוֹת אצלם בּארמוֹנוֹת שׂרים וּבמשכּנוֹת אביוֹנים! נבלוֹת אני אוֹמר לכם, שיהוּדי לא יוּכל אפילוּ להעלוֹתן על דעתּוֹ…

— אצלם — הפסיקוֹ יוֹשה — נעשׂוֹת נבלוֹת גדולוֹת, מפּני שהם גדוֹלים וחזקים, ואילוּ אנוּ עוֹשׂים נבלוֹת קטנוֹת מפּני שקטנים וחלשים אנוּ… צא וּלמד מה שנעשׂה אצלנוּ על־ידי אוֹתם שאך מקצת מן המקצת של שלטוֹן בּידם!

אפרים חוֹשש היה שיוֹשה רומז על ראש־הקהל, השפּיל את ראשוֹ וּבדק את צפּרניו.

— אוֹי לאזנים שכּך שוֹמעוֹת! — קרא אברהם־אלי׳ קצתוֹ בּצחוֹק וּקצתוֹ בּרוֹגז — אתּה, פּשוּט, אנטישמי הנך!

יוֹשה הרתּיע בּכוֹח על מוֹשבוֹ עד שה״קשישה״ גנחה תּחתּיו והשמיעה המיה ממוּשכת; הוֹציא את מקטרתּוֹ מפּיו וקרא אל אברהם־אלי׳ בּכעס:

— אנטישמי? אני מדבּר כּיהוּדי! אני רוֹצה בּעם קדוֹש מבוֹרך בּטחוֹרים וּב“שברים”, בּ“מגידים” מוּכּי כינים, כּמו הווֹהליני, בּ… בּ… השד יוֹדע בּמה עוֹד! איני רוֹצה שיבוּזוּ לי, מבין אתּה? אנשים נהיה! קוֹדם כּל אנשים, עם תּאווֹת ועם יצר־הרע כּכל בּני־אדם, ולא כּתוֹלעים ריריוֹת, זוֹחלוֹת, תּוּף!…

— ואז… ואז סבוּר אתה שלא ישׂנאוּנוּ? — הפליט יוֹסיל סוֹף־סוֹף שאלה.

— ישׂנאוּנוּ, אפשר! אבל בּוּז לא יבוּזו לנוּ.

— שוּב אתּם מתנַצִים? — אמר אברהם־אלי׳ — מוּטב שתּשמעוּ על ה׳שוֹדדים׳ של שילר. שילר מתאר אנשים צעירים, סטוּדנטים וכיוֹצא בּהם, שבּמקוֹם לחיוֹת חיי אזרחים, לאכוֹל, לשתּוֹת, להעמיד ולדוֹת כּמוֹ כּל האזרחים, להתפּלש כּמוֹתם בּביצת קיוּמם, בּעטוּ בּחיי המנוּחה והשׂוֹבע, התחבּרוּ לכנוּפית שוֹדדים, עם אחד אציל ואמיץ־לב, קארל מוֹר שמוֹ, בּראשם, ויצאוּ לחיוֹת בּיער חיי דרוֹר, פּטוּרים מכּל עוֹל של חוֹק. לבּם רחש שׂנאה וּבוּז אל הצביעוּת ואל טמטוּם הלב שבּחברה. להם היתה מטרה לזעזע את הצבוּעים השאננים, לקעקע את בּיצתם של שלווי־עוֹלם… — תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ התחיל מפשפּש בּתוֹך כּיסיו — העתּקתּי לפנקסי מקוֹמוֹת אחדים מן הספר. חבל שאין הפּנקס עמי… אבל לא! הריהוּ כּאן. אקרא לפניכם רק שוּרוֹת אחדוֹת.

זה היה פּנקס־חשבּוֹנוֹת נוֹשן וּמרוּפּט מרוֹב שימוּש. שעה קלה הפך בּוֹ והפך בּוֹ, ואמר:

— לא את הכּל, כּמוּבן, אקרא. רק שוּרוֹת אחדוֹת. הרי, למשל, דברי קארל מוֹר: “לא! איני יכוֹל להעלוֹת על לבי כּי אתּן את בּשׂרי בּמחוֹך, ואת משאלוֹת־לבּי אביא בּכבלי החוּקים. החוֹק שיקץ את אשר נוֹצר להיוֹת עף כּנשר והשפּילוֹ עד להיוֹתוֹ זוֹחל כּצב. עוֹד לא העמיד החוֹק אף איש גדוֹל אחד”… אוֹ, למשל, מקוֹם זה: “אנשים־אנשים! זרע חוֹנף וכזב של תּנינים! עיניהם מים! לבּם נחוּשה! עתרת נשיקוֹת על השׂפתים וחרב פּיפיות בּלבּם!”… והנה מקוֹם זה: “רוּחי צמא למעשׂים, נשימתי שוֹאפת דרוֹר, — רוֹצחים, שוֹדדים! — בּכוֹח המלים הללוּ נמגר את החוֹק לארץ — בּני־אדם שללוּ ממני כּל רגש אנוֹשי, בּעת אשר נפשי יצאה אל אנוֹשיוּת. הלאה ממני חוֹבת־אדם! רחמים על אדם! אין לי אב, אין בּי כּל אהבה. דם וּמות יאלפוּני מהיוֹם והלאה לשכּוֹח כּי פּעם היה לי דבר יקר!”…

— מה מוּזרים הדברים! — העיר אפרים — אבל אם בּאמת יש שם אנשים כּאלה, רצוֹני לוֹמר… —ולא סיים.

— ואני — אמר אברהם־אלי׳ — כאשר העתּקתּי את השוּרוֹת האלה מתוֹך הספר, עלוּ על לבּי רעיוֹנוֹת מוּזרים…

— מקווה אני — הפסיקוֹ יוֹשה בּלעג — שאין את נפשך להיוֹת גם אתּה ליסטים, כּמוֹ אוֹתוֹ מוֹר.

שריר קטן התחיל מַרעיד בּפניו של אברהם־אלי׳ ועשׂאָם קשים. הצליף על יוֹשה מבּט לוֹהט וקרא:

— ומדוּע לא? מדוּע לא? אוּלי חיינוּ פּה כּה יפים וקלים, עד שקשה ולא כּדאי להיפּרד מהם? לוּלא היינוּ “תּוֹלעים ריריוֹת וזוֹחלוֹת”, כּדבריך, כּי אם אנשים, כּי אז ירקנוּ על הכּל, על החנוּת, על הספר, בּקיצוּר, על הכּל, והיינוּ יוֹצאים אל הדרכים ואל היערוֹת, מפּילים חרדה על העוֹלם, מסכּנים את חייהם של השלווים, מחרידים את מנוּחתם בּארמוֹנוֹתיהם וּמנדדים את שנתם בּלילוֹת… עד הבינם כּי אין מנוּחה להם כּל עוֹד לא תּהיה מנוּחה לנוּ, כּל עוֹד לא ירפּוּ ידיהם מילדינוּ… מה אתּה מבּיט אלי כּכה? האם לא מרדוּ העבדים בּרוֹמי? ואנוּ אין בּנוּ רוּח לעשׂוֹת מה שעשׂוּ עבדים! והאכּרים בּאשכּנז לא מרדוּ? והקארבּוֹנארים בּאיטליה לא מרדוּ? והצרפתּים?… אם צלם אלוֹהים לא אבד לנוּ עדיין. נתקוֹמם, נתאַגד לאגוּדוֹת כּולנוּ עזי־הלב וּמרי־הנפש, נלך אל היערוֹת, נפוּצה בּדרכים, לא נחַת מפּני כּל… אין דבר! אם נחפּוֹץ בּדבר, אין אנוּ כּה מעטים וכה חלשים; יש בּנוּ עוֹד די כוֹח להפוֹך להם את החיים לגיהנוֹם…

— דבר קטן אתּה מבקש: ללכת אל היערוֹת! ומן החוֹשך אין פּחד? וכלבי האכּרים? ואוּלי גם שדים? מי מבּחוּרי ישׂראל יהין לעשׂוֹת זאת?

— יוֹשה! סוֹף־כּל־סוֹף קצה הנפש בּליצנוּתךָ זוֹ חסרת־הטעם. — אָמר לוֹ אברהם־אלי׳ בּקוֹל שהתמיה את כּוּלם. רק בּרגע זה הרגישוּ כּמה נסערת נפשוֹ של בּחוּר שתקן זה וכמה לוֹהטוֹת עיניו.

מבּחוּץ נשמע קוֹל אשה קוֹרא. הצעירים נשתּתּקוּ וזקפוּ אָזניהם.

ניתּר אפרים ממקוֹמוֹ:

— הרי זוֹ מלכּה! — קרא. נזדרז ונטל מעל השוּלחן את המנוֹרה והעמידה על סף החלוֹן, כּדי להאיר לאחוֹתוֹ את הדרך אל האגף. מעיני יוֹסיל לא נעלם הרטט שעבר בּכל גוּפוֹ של גיסוֹ. הלזה הרתּיע, נעשׂה מתוּחַ וּמיהר לכבּוֹת את מקטרתּוֹ וּלפרקה; החוּליוֹת נעלמוּ בּן־רגע בּתוֹך כּיסוֹ.

נפתּחה הדלת ונכנסה לאִטה, כּמוֹ בּהתגנב, אשה צעירה, זקוּפת קוֹמה וּלבוּשה שחוֹרים, כּוּלה דוֹמה, בּתוֹך האַפלוּלית, לצל שחוֹר. עמדה בּפתח כּמהססת. אבל לעיני האח וּשלוֹשת רעיו הבהיקוּ פּניה מתּוֹך החשיכה בּלבנוּניתם. רגע קטן מיצמצה בּעיניה עד שהתרגלה אל האוֹר.

— איזה עשן! — קראה — כּמוֹ בּבית־מַרזחַ.

— זה יוֹשה… — הצטדק אפרים.

— לעשֵן צריכים טאבּאק טוֹב, אוֹ לא לעשֵן כּלל.

יוֹשה שתק כּנזוּף ולא מצא מלה בּפיו. אבל גם ליוֹסיל וּלאברהם אל׳ היתה משוּם־מה הרגשה לא נוֹחה; כּתינוֹקוֹת בּיישנים לא העיזוּ לזוּז אוֹ לפצוֹת פּה. יוֹסיל רק התפּלא בּלבּוֹ על קוֹלה. איזה קוֹל נחמד! הוּא מעלה על הלב משהוּ מן השחרית, משהוּ מזריחת־החַמה.

לאחר בּרכּת השלוֹם לא נתקרבה מיד אצל השוּלחן, אלא מתּחילה מסיירת היתה את החדר כּבעלת־בּית, פּוֹנה וּמסתּכּלת בּכל מקוֹם לראוֹת אם הכּל בּסדר. נתקרבה אצל המראָה, העבירה את אצבּעה על גבּי הזכוּכית, והעירה:

— מהנ, אבק… מה עוֹשׂה חַצקִיל כּל היוֹם? מפּני מה אינךָ מעיר לוֹ על כּך, אפרים?

בּחדר הקטן והדל הזה, בּין הצעירים האלה הלבוּשים סוּרדוּטים⁵ ארוּכּים, כּזרה, זרה לגמרי, מהלכת אילך ואילך אשת־חמוּדוֹת זוֹ, זקוּפת־הקוֹמה, דקת־המתנים, כּוּלה הדוּרה, עטוּפה בּקֶפֶש קצר מקטיפה שחוֹרה על כּתפיה, בּטרט טוּל שחוֹר וקטן על ראשה וּבשׂמלת שיראים ארוּכּה, המַשמיעה עם כּל פּסיעה רשרוּש דק כּמרמז על איזוֹ חמדה גנוּזה. מתּוֹך מסגרת הכּסוּת השחוֹרה וּמבּעד למעטה האַפלוּלית זרחוּ פּניה המלאים חן.

כּשנתקרבה סוֹף־סוֹף אצל השוּלחן, לא הוֹשיטה לשוּם אָדם את היד. אַף לא הסתּכּלה, כּמדוּמה, בּשוּם אָדם; כּאילוּ שהתה כּאן עמהם מזמן. יוֹשה עמד והציע לפניה את מקוֹמוֹ על הסַפּה.

— אוֹ־אוֹ… תּוֹדה! — דחתה את הצעתוֹ בּחיוּך — איני רגילה לישב על גבּי קפיץ.

וישבה על כּסא מוּל אחיה וחברוֹ.

לא התאַפּק יוֹשה ואמר:

— הבאתי עמדי את כּינוֹרי.

— תּלתה בּו עיניה בּתמיהה.

— כּינוֹרוֹ? יש לוֹ למר כּינוֹר? — וּבחיוּך קל — מה עלינוּ לעשׂוֹת בּכינוֹרוֹ?

— הרי מרתי הבּיעה את רצוֹנה… הזוֹכרת היא, בּשבוּע שעבר?…

— האוּמנם? אה, הן, הן! שכחתּי. תּוֹדה! אבל יסלח נא לי, בּבקשה, הערב איני נוֹטה לנגינה…

יוֹשה לא העיר על זאת כּלוּם. היתה דממה.

— אפשר הפסקתּי את שׂיחתכם? אפשר הפרעתּי? — שאלה.

— אה, לא! — קרא אפרים — מה זה עוֹלה על לבּך, מלכּה? קראתי לפניהם שיר חדש שחיבּרתּי, ונתגלגלה בּינינוּ שׂיחה…

— מצא שירך חן בּעיני חבריך?

אפרים סקר את חבריו בּמבוּכה ולא ידע מה להשיב.

— לא יקשה עליך לקרוֹא את השיר בּשניה? — שאלה.

— לקרוֹא לפניך? אַתּ רוֹצה לשמוֹע? — שאל אפרים כּוּלוֹ מתאדם.

— בּוַדאי.

אפרים שוּב הוֹציא את הנייר המקוּפּל מתּוֹך כּיסוֹ, שוּב קירב אצלוֹֹ את המנוֹרה, וּבהתרגשוּת התחיל קוֹרא וּמתרגם בּקוֹל יבש ולא בּטוּח, וּבלוויית תּנוּעוֹת־יד משוּנוֹת. מתּחילה היתה מלכּה ישוּבה זקוּפה, ישרה, כּוּלה קשב, כּשעיניה מצוּמדוֹת אל פּני אחיה. אחר כּך שינתה את ישיבתה, חיבּקה בּזרוֹעה את גב הכּסא, הרכּינה ראשה ונלחצה אליו בּלחיה, ועיניה שוֹטטוּ בּחדר, עברוּ מפּני האחד אל האחר. לבסוֹף נזדקפה והסתּכּלה בּכוָנה גדוֹלה בּצפּרני אצבּעוֹתיה… שוּלי הקפש נתבּדרוּ קצת וּמבּיניהם בּיצבּץ גוָן הכּוֹתם הבּהיר של עיטוּרי חוּלצתה, שהוֹסיפוּ להבליט את חיורוֹן פּניה.

מיום שיוֹסיל מכּירה, זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שאפשר לוֹ להסתּכּל בּה מקרוֹב. קלסתּר פּניה הפליאוֹ מאד, וּכקסוּם לא יכוֹל להעביר את עיניו מעליה: פּנים קטנים, סגלגלים, עם שרטוּט־פּה פּתלתּוֹל ותמים, עם סנטר קטן, מחוּדד בּמקצת וחביב בּתמימוּתוֹ, פּנים חביבים, חינניים וּמקרבים את הלב. אלא לפנים הללוּ היוּ עינים גדוֹלוֹת עם נצנוּץ תּכלכל לגלגליהן, והן השרוּ על כּל הפּנים אוֹר של תּפארת מוּפלגת. מה שהפליאוֹ בּיוֹתר הוּא שמקרוֹב לא מצא בּהם אבק של אוֹתה יהירוּת אדישה וקרה, שרגיל היה למצוֹא בּה תּמיד. רק דוֹמה היה עליו שבּמבּטה המשוֹטט והחוֹלם יש משהוּ מן החמוּר, מן המוּפלג וגם משהוּ מן התּוּגה הטמירה שהציצה גם מתּוֹך זויוֹת פּיה. הפליא אוֹתוֹ עוֹד רוֹשם אחד שהיה חדש לוֹ, מפּני שקוֹדם לכן לא הרגיש בּוֹ: עם כּל צעירוּתה לא היתה בּה רעננוּת, היה מן הכּמישה המשכּימה בּלבנוּנית עוֹרה.

הנפט בּמנוֹרה אָזל, הלהבה שקעה מעט מעט, ואפרים, תּוֹך כּדי קריאה, קירב אצלה את הנייר ואת ראשוֹ, ולא פּסק מלהפריז בּידיו, ועל הכּתלים לא פּסקוּ תּנוּעוֹת הצללים. מלכּה לא זעה. אברהם־אלי׳ נזדרז והלך אל חדר־הבּישוּל, חיטט והפך שם שעה קלה בּמקוֹמוֹת לא ידוּעים לוֹ, עד שחזר משם עם נר חלב קטן דלוּק בּידוֹ; נעץ את הנר בּתוֹך אחד מפּמוֹטי־השבּת, העמידוֹ על השוּלחן, סמוּך לפני אפרים, וכיבּה את המנוֹרה שכּבר נתנה ריח רע.

אפרים סיים את קריאתוֹ, נפל בּגבּוֹ אל גב הספּה וּמחה בּכפּוֹ את הזיעה מעל מצחוֹ. הכּל שתקוּ. החשיכה התקרבה וּבלעה את רוּבּוֹ של החדר. לא נשתּייר אלא תּחוּם מצוּמצם של אוֹר מסביב לנר. על הכּוֹתל הסתּמנוּ פּרוֹפילים משוּנים, והגיראניוּם הטיל על הכּוֹתל ועל התּקרה צל אלכסוֹן משוּנה, דוֹמה לדמוּת דיוֹקן של נערה אוֹ לפיגם של כּנסיה. בּתוֹך האַפלוּלית מעמעמים פּרצוּפי הצעירים. כּוּלם עיניהם תּלוּיוֹת בּמלכּה. ישוּבה היא זקוּפה וּמַרכּיבה בּרך על בּרך.

תּכלת עיניה ועין הכּוֹתם של חוּלצתה הבליחוּ בּחשיכה.

הראשוֹן שהפסיק את הדממה היה יוֹשה.

— אני אמרתּי לוֹ לאפרים, — אמר — שאלמלי היה גיתּה בּן דוֹרנוּ, אפשר היה לחשוֹד בּוֹ שגנב מאפרים את נוֹשׂא השיר וּנתנוֹ ענין בּשירוֹ:

חבריו נפשם סלדה. דבריו, כּשחזר עליהם עשׂוּ עליהם רוֹשם קשה. אף מלכּה, כּמדוּמה, ניעוֹרה לקוֹלוֹ והצליפה עליו מבּט נמהר ותוֹהה. כּאילוּ לא ירדה בּרגע הראשוֹן לסוֹף דעתּוֹ. מיד לאַחר מכּן חלפה על פּניה, כּמוֹ שנדמה ליוֹסיל, עוָיה של מוֹרת רוּח, בּלא רצוֹן, כּמסַננת דרך שיניה, אמרה:

— הן, אצל גיתּה… אף אצל משוֹררים אחרים יש מעין זה…

התכּרבּלה יפה בּקפש, כּאילוּ אחזתּה צינה; ליוֹסיל נדמה מרחוֹק כּאילוּ גם עוֹר פּניה נעשׂה חידוּדים חידוּדים.

— בּזאת דוֹמים הם כּל המשוֹררים — הפליטה בּשׂפה רפה.

— בּמה “בּזאת”?

— בּזאת שכּוּלם משקרים… מתעלמים מן האמת. איני מבינה למה הם עוֹשׂים זאת…״

— המשוֹררים משקרים? — קרא אפרים משתּוֹמם. אף בּאָזני החברים צללוּ הדברים כּדברי נאָצה, ונתנוּ בּה עיניהם, נתמהים מאד.

מלכּה השיבה כּמוֹ בּלא חשק יתר:

— כּוּלם רוֹצים שנאמין להם, שאין צער גדוֹל מצער געגוּעיהם אל אהוּבתם, ורוֹצים שנשתּתּף בּצערם זה. וצער הגעגוּעים אל האהבה עצמה אינוֹ צער? אינוֹ גדוֹל מיסוּרי האוֹהב אוֹ האהוּבה? מפּני מה אינם שרים עליו? לא מן המידה הוּא להתאוֹנן בּאזני רעבים ללחם על חוֹסר צלי ויין בּסעוּדה…

היא דיבּרה בּקוֹל כּהה, ונפשוֹת הצעירים נתעגמוּ פּתאוֹם. כּאילוּ שמעו דבר מה־חמוּר וּמעציב מאד. כּשתּי שניוֹת אָרכה הדוּמיה בּיניהם. פּתילת הנר נתפּחמה ונשתּרבּבה, הלהבה עלתה, נתחַדדה ורתתה כּוּלה. רתתוּ גם הפּרוֹפילים ודמוּת־דיוֹקן הנערה אוֹ פּיגמי בּית־היראה שעל הכּתלים. לא היה לאיש רצוֹן לוֹמר מלה.

— אפרים! — אמרה אל אחיה — מפּני מה לא תכתּוֹב שיר על צייר שנסתּמא, אוֹ, למשל, על בּעל־נפש מוּסיקאלית עם כּינוֹר טוֹב, שאינוֹ יוֹדע כּיצד מנגנים?… כּדאי לךָ ליתּן את הדבר אל לבּך… — וּפתאוֹם: — אפשר שהם כּבר הלכוּ…

— מי הם? — שאל אפרים.

— האוֹרחים של אבּא.. הלוֹא אתּה יוֹדע… ההוֹרוֹדניטשי, סגן־שׂר הפּלך… כּל הכּנוּפיה…

— היאַך עזבתּ אוֹתם?

הפשילה קצת את ראשה והפליטה מגרוֹנה צחוֹק קל, קצר וּכמוֹ עשׂוּי בּמתכּוון.

— שׂיחקנוּ בּקלפים — הסבּירה — ואבּא, כּדרכּוֹ, עשׂה משגה והעמיד לפניהם יוֹתר מדי מַשקאוֹת. החברה השתכּרה והתּירוּ לשוֹנם… על היהוּדים, אתּה יוֹדע, הלצוֹת כּאלוּ… לא חפצתּי לשמוֹע. קראתי לחַצקיל, צויתיו שיעמוֹד לשרתם, ויצאתי.

— הרי בּוַדאי יעָלבוּ — אמר אפרים בּחשש של מוֹרא.

— ואני כּלוּם התכּוונתי לדבר אַחר?

— בּכל זאת, אין זה נעים בּיוֹתר. מה יהיה?

— לא כלוּם! מחר יתפּכּחוּ, ויבוֹאוּ לבקש סליחה. מי ילווה אוֹתי?

— אני. — קפץ יוֹשה ואמר.

בּרטט וּבזריזוּת לבש את מעילוֹ ויצא עם מלכּה מן החדר. רגע אחר־כּך חזר, חטף את כּינוֹרוֹ ורץ אחריה החוּצה.

משיצאוּ, שאל אברהם־אֶלי׳ את יוֹסיל:

— מה זה היה ליוֹשה שלכם בּזמן האחרוֹן? נעשׂה כּל כּך רגזן ונשכן…

יוֹסיל משך דוּמם את כּתפיו.

אחר שנייה אמר:

— דוֹמני שכל ימיו הוּא כּך.

— לא כּי כּל ימיו היה נוֹח לבּריוֹת, רק בּימים האַחרוֹנים…

— רוֹצה הוּא — העיר אפרים — להיוֹת שנוּן, ולא תּמיד עוֹלה בּידוֹ.

— הלצוֹתיו ולגלוּגוֹ — המשיך אברהם־אלי׳ — עתּים מַפחידים אוֹתי, ואיני יוֹדע משוּם מה… עתּים הם דוֹמים עלי כּ… כּחיוּכוֹ של ההוֹלך לתליה…

יוֹסיל נזדעזע:

— מה שעוֹלה לפעמים על דעתּךָ…

אברהם־אֶלי׳ עמד, התמוֹדד בּכל גוּפוֹ: הגיעה השעה לישוֹן. מחר צריכים שוּב לצאת לדרך, שוּב… ולא סיים. שני חבריו עמדוּ אף הם, הסכּימה דעתּם ללווֹתוֹ אל בּיתוֹ דרך טיוּל.

בחוּץ נשבה רוּח קרירה שהקרישה את השלג הממוּסמס ואת השלוּליוֹת הקטנוֹת, והפכה את הקרקע קשה וגריד. בּשמים טסוּ עננים קרוּעים, אפוֹרים וכסַפסַפים־שקוּפים בּשוּליהם; לבנה צוֹננת שׁפה בּיניהם רגע נגלית ורגע נכסית, והצללים שרדפוּ זה אחר זה בּרחוֹב הדמוּם ועל כּתלי הבּתּים שיווּ לחוּץ דמוּת רפאים. שלוֹשת הריעים הלכוּ בּשוּרה לרוֹחב הרחוֹב ושתקוּ; רק פּסיעוֹתיהם השמיעוּ הדים יתוֹמים. כּל אחד מהם היה טרוּד בּהרהוּריו העגוּמים. ואפשר שלא היוּ מהרהרים כּלל, אלא סתם כּוֹבד ללא פּשר רבץ על הלב.

פּתאוֹם שמעוּ מאחריהם פּסיעוֹת מהירוֹת, והפכוּ פּניהם. יוֹשה לאחר שליוָה את מלכּה, רץ אחריהם עד שהדבּיקם. כּוֹבעוֹ היה שמוּט על ערפּוֹ, כּינוֹרוֹ תּחת בּית־שחיוֹ, וניכּר היה שלבּוֹ רחוּש עליו מאד. נתפּלגוּ לשני זוּגוֹת: אפרים ואברהם־אֶלי׳ הלכוּ לפנים, וּשני הגיסים מאחריהם.

תפשׂ יוֹשה את זרוֹעוֹ של יוֹסיל ואמר לוֹ בּלחש:

— אתּה יוֹדע… מה שאמרה קוֹדם על בּעל הנפש המוּסיקאלית, שאינוֹ יוֹדע לנגן וכינוֹר יש לוֹ, היוֹדע אתּה אל מי התכּוונה? הרי זה אלי! אלי התכּוונה!

— מנַין לךָ?

— אני יוֹדע… אני יוֹדע…

יוֹסיל לא אמר כּלוּם. הרגיש בּגיסוֹ שהוּא נפעם מאד, ולא הבין מפּני מה.

— יוֹדע אַתּ, — פּתח שוּב יוֹשה — היא מדבּרת על לבּי שאֶסע ללמוֹד מוּסיקה.

— להיכן תּסע?

— לחוּצה־לארץ.

— משוּגעת… — הפליט יוֹסיל.

— משוּגעת? כּלל וּכלל לא! היא הסבּירה לי עכשיו… וגם קוֹדם לכן… שחבל על כּשרוֹני שילך לאיבּוּד. הרי זה יהיה, אמרה, חטא וּפשע כּלפּי עצמי וּכלפּי העוֹלם, אם לא אפתּחַ, אמרה, את כּשרוֹני… אם לא אלמד, אקפּחַ עתיד מזהיר…״

יוֹסיל לא אמר כּלוּם.

— להיכן אתּם הוֹלכים? — שאל יוֹשה כּשראה אוֹתם פּוֹנים אל שכוּנת נאמיהא.

— אָנוּ מלווים את אברהם־אֶלי׳ לביתוֹ — השיב לוֹ יוֹסיל.

— אם כּן אין אני בּן־לוָיה לכם. אני רוֹצה לישוֹן. לילה טוֹב. אמוֹר להם — התכּוון לשני החברים שהספּיקוּ להתרחק — שלוֹם. — והסתּלק ממנוּ בּפסיעוֹת מהירוֹת.

יוֹסיל הדבּיק את חבריו.

כשהגיעוּ אל בּיתוֹ של ר׳ זוּסיל, נפטרוּ מאברהם־אלי׳, ואפרים אמר לוֹ בּצחוֹק של ידידוּת:

— וּבנוֹגע לאוֹתוֹ רעיוֹן שלך… על הכּנוּפיה של ליסטים… עוֹד נעיין בּדבר.

אפרים ויוֹסיל חזרוּ לבדם בּרחוֹב השוֹמם. בּדוּמיה הלכוּ והסתּכּלוּ בּלבנה. אפרים התכּרבּל בּמעילוֹ מתּוֹך צמרמוֹרת קלה.

— אני כּבר מתגעגע — אָמר — על הקיץ.

— אפשר ששניהם צוֹדקים. — אמר פּתאוֹם יוֹסיל — כּלוֹמר, גם יוֹשה וגם אברהם־אֶלי׳… בּעצם הרי כּוּלנוּ מהלכים עם עניבוֹת־תּליה על צוארינוּ. כּלוּם לךָ אין הרגש שאיזוֹֹ עניבה מתהדקת יוֹֹתר ויוֹתר סביב לצוָארךָ, ואתּה הוֹלך ונחנק?

אפרים שתק.

— אבל יוֹשה שלנוּ — אמר שוּב יוֹסיל — בּאמת מרוּגז. הוּא נעשׂה אדם משוּנה בּזמן האחרוֹֹן.

אפרים לא פּצה פּה.

— מפּני מה שוֹתק אתּה?

— וּמה אדבּר? — השיב הלה בּאבק של רוֹגז — יוֹשה הוּא גיסךָ ועליך לדעת יוֹתר ממני.

נעימת הרוֹגז בּדברי חברוֹ סטרה על לבּוֹ והעירה בּוֹ רחש עמוּם של חשד. כּדי להשתּיקוֹ, מיהר וקפץ על ענין אחר:

— הירח עתּה הוּא כּמוֹ בּשירךָ.

— האם לא נדמה לךָ שהוּא מבּיט אלינו?

— פניו כּפני חוֹלה. — אמר יוֹסיל, עם שעיניו היוּ כּל הזמן תּלוּיוֹת בּשמים.

פּתאוֹם הפך פּניו אל חברו:

— היית היוֹם אצל ר׳ זוּסיל?

— לא. לא הייתי.

— וּתמוֹל?

— גם תּמוֹל לא הייתי.

— ושלשוֹם?

— שלשוֹם? הן, הייתי.

— וּמה?

— לא כלוּם.

— לא כלוּם?

— את חנה ראיתי.

— א—הה… — נפלטה מפּי יוֹסיל הברה ממוּשכת כּעין אנחה כּבוּשה.

— לא היה איש בּבּית. קראתי לפניה את שירי החדש. שיבּחה אוֹתוֹ, ואחר כּך נתעגמה מאד. כּל כּך נתעגמה, כּל כּך… עד שגם אני התעצבתּי אל לבּי, ולא ידעתּי עד מה… חמלתּי עליה מאד.

בּמוֹחוֹ של יוֹסיל התרוֹצצוּ הרהוּרים טרוּפים, שכּמדוּמה הם הם שטסוּ על פּניו בּלי הרף כּצלילים־נטוּלי צוּרה ועמוּסי־משמעוּת.

ופתאוֹם:

— כּלוּם אינך סבוּר, אפרים, שאף היא מהלכת עם עניבת־תּליה על הצואר?

— בּאמת, רוֹשם כּזה עשׂתה עלי שלשוֹם.

פּרק רביעי

לאחר שנפטר מחברוֹ, עמד יוֹסיל זמן מרוּבּה, יחידי, נשען על מַעקה הרחבה שעל הגג, לפני סוּכּת־דירתוֹ. הסתּכּל בּתנוּעת העננים בּשמים, בּטיסת הצללים על האדמה ועל כּתלי הבּנינים שבּחצר, האזין אל פּסיעוֹתיהם של השוֹמרים, אל נביחתוֹ של זשוּק הקטן כּלפּי הלבנה, וּתשוּבוֹתיהם של כּלבים אחרים אי־שם בּמרחק, ואל תּוּגתוֹ שהגיחה עכשיו והתחילה מוֹצצת וּמוֹצצת את לבּוֹ…

דלת הסוּכּה פּתוּחה, וּפעמים מַגעת אל אזניו נשימתה של דבוֹרה הישינה, נשימה קצוּבה המנַסרת מאחוֹרי הפּרגוֹד. כּמה לילוֹת יצטרך עוֹד להתפּשט ולשכּב סמוּך לאשה זוֹ?…

נכנס אל החדר, הדליק נר, קיפּל את שוּלי הפּרגוֹד כּדי להרויח אויר, והתחיל צוֹבר למקוֹם אחד את השׂמלוֹת, הגרבּים וּשאר הכּלים שדבוֹרה מפזרתּם על הכּסאוֹת ועל הספּה, בּשעה שרצוּצה ויגעה מעמל היוֹם ולהוּטה אחר שינה היא מתפּשטת את בּגדיה. ותוֹך־כּדי־כך דוֹבבוֹת שׂפתיו, בּהיסח־הדעת, את תּפילת “שמע” (הרגל נוֹשן משנוֹת ילדוּתוֹ, שגם לאחר שנעשׂה משׂכּיל ופרק מעליו עוֹל כּמה מצווֹת וּמנהגים, קשה היה לוֹ להיגמל ממנוּ). שלא מדעת נתקל מבּטוֹ בּפני דבוֹרה שהיתה שכוּבה מקצתה פּרקדן וּמקצתה על צדה, וּזרוֹעה האחת מוּפשלת לה בּמשוּלש חד מתּחת לערפּה; הזרוֹע השניה פּשוּטה לכל ארכּה על גבּי השׂמיכה, ועל אצבּעה, לאוֹר הנר, מנצנצת טבּעת־הקידוּשין. וּבעוֹד שׂפתוֹתיו רוֹחשוֹת, הגבּיה את הנר ושוּב לא העביר את עיניו מעליה. הסתּכּל בּה תּמיה, כּאילוּ ראה אוֹתה זוֹ הפּעם הראשוֹנה. מה נפלוּ פּניה! כּחשוּ, החוירוּ והריהן נראוֹת לאוֹר הנר כּשקוּפוֹת. אף העדשים על חָטמה כּאילוּ דהוּ, והן, הפּנים, נראוֹת מתּחת לשביס, כּל כּך ילדוּתיוֹת וּמעוֹררוֹת רחמים. שׂפתוֹתיה הדקוֹת והיבשוֹת מהוּדקות כּמוֹ מתּוֹך יסוּרים, וּמרירוּת כּזוֹ בּזויוֹתיהן המוּשפּלות. את המרירוּת הזוֹ ראָה גם מתּוֹך הצל שלָן בּחַגוי עיניה ואצל שוֹרש־חטמה. שעה מרוּבּה היוּ עיניו תּלוּיות בּפניה, ולבּוֹ התכּווץ בּוֹ. כּמה עיפה אשה זוֹ וכמה צער יש בּה! כּיצד לא הרגיש בּכך כּל הימים? אתמהה!

נתגלגלוּ בּוֹ רחמים וּבוּשה. כּל ימיה היא מתענית, בּלא טענוֹת, בּלא שאלוֹת. שתיקתה זוֹ יש בּה, כּמדוּמה לוֹ, מן הטרוֹניה הקשה. אילוּ שאלה פּעם על מה ולמה, מה היה יכוֹל להשיב לה? הרי בּעצם אינה שׂנוּאה עליו כּלל. כּלוּם יאמר לה שהוּא אוֹהב את חנה? לא. זאת לא יוּכל…

שׂפתה העליוֹנה של דבוֹרה רתתה כּלשהוּ, כּשׂפת תּינוֹקת בּשנתה; כּאילוּ התכּוונה לפצוֹת פּה וּלהשיב לוֹ דבר על הרהוּריו… מיהר וכיבּה את הנר. התפּשט את בּגדיו ושכב. בּחשיכה היוּ החרטה והבּוּשה מציקוֹת יוֹתר. שכב פּרקדן בּעינים פּקוּחוֹת. אף לא בּיקש להירדם. דוֹמה שעכשיו כּשׂמלה פּרוּשׂה וּמוּחוורת לפניו כּל תּיפלוּת חייו. יש מן החטא וּמן העקמימוּת בּחיים אלה, להיוֹת כּל ימיו גוֹנב דעת הבּריוֹת, לשהוֹת עם אשה המקוּדשת לוֹ כּדת משה וישׂראל, ולחמוֹד נערה אחרת, נערה שלא תּהיה לוֹ לעוֹלם! מגוּנה! מגוּנה! – קרא כּמעט בּקוֹל לעצמוֹ.

פּתאוֹם ניעוֹרה דבוֹרה, הרתּיעה קצת על מיטתה, נאנחה, התפּרקדה וזרקה בּכוֹח את זרוֹעה להלן ממיטתה, על מיטתוֹ של יוֹסיל. ושוּב התחילה נוֹשמת את נשימוֹתיה הקצוּבוֹת, הכּבדוֹת. בּחשיכה הבהיקה לבנוּת ידה הקטנה הפּשוּטה על מיטתוֹ, הפּתוּחה, כּמבקשת רחמים, נדבה… לא התאַפּק יוֹסיל ונטל את היד הזוֹ לתוֹך ידוֹ. נזדעזעה זוֹ וסלדה כּנבעתה. שכוּרת־שינה התהפּכה על צדה וגבּה אליו.

הפּעם התאַווה להעירה וּלהתוַדוֹת לפניה, לבקש ממנה סליחה על העבר, לבקש ממנה שתּשכּח מה שהיה, וּלהבטיח לה חיים אחרים, מתוּקנים יוֹתר.. מה בּצע בּעינוּיי נפש ללא מפלט וללא תקנה? הרי את דבוֹרה לא יגרש. לא יוּכל לעשׂוֹת זאת. מה תּעשׂה? לאָן תּלך? אין היא אשמה בּאסוֹן שהמיטוּ אחרים עליהם. וּמה תּקוָתוֹ כי ייצלה כּל ימיו, כּל ימיו על אש אהבה חשאית וחוֹלָה? כּל יהוּדי חרד היה בּמקוֹמוֹ נוֹשך את שׂפתוֹ וּמתגבּר על עצמוֹ, מַסיע את לבּוֹ מאהבתוֹ וכוֹבש את יצרוֹ. וּמפּני מה הוּא, המַשׂכּיל, השוֹאף לילך עם רוּח הזמן, אין בּוֹ הכּוֹח לעשׂוֹת מה שיכוֹל לעשׂוֹת כּל יהוּדי פּשוּט? וּבעצם הרי זוֹהי הדרך האחת והיחידה להימלט מהתּוֹפת ללא־מוֹצא: להשליך על הזמן יהבוֹ. מה שלא יעשׂה השׂכל אוֹ הרצוֹן יעשׂה הזמן, ההרגל, החוֹבש לכל עצבוּת בּבני־אדם… הוּא יאמר לה את זאת. ועוֹד יאמר לה: אם רצוֹנך בּכך, אֶשאֵר כּאן ולא אֶסֹע. אִמרי אך מלה אחת, ואעשׂה רצוֹנך; תּראי שאוּכל לעמוֹד בּדיבּורי וּלתקן כּל שעויתי…

לא העיר את אשתּוֹ. רחמנוּת! מחר בּבּוֹקר, אם ירצה השם, יאמר לה את כּל הדברים האלה. מיד לאחר שייאָמרוּ הדברים, עתידים חייהם להשתּנות לטוֹבה. ממחר יתחילוּ חייהם האמיתּיים, הטוֹבים… וקשה היה לוֹ להירדם מהתרגשוּת. רגש טוֹב כּבש את לבּוֹ, שמימיו, כּמדוּמה לוֹ, לא ידע כּמוֹתוֹ. כּדבוֹרים בּצהרי קיץ שחוּנים, הוֹמים וּמזמזמים בּתוֹך קרקפתּו הרהוּרים מבוּשׂמים, עליזים וטוֹבים. לבּוֹ מתפּעם, מי יִתּן והיה בּוֹקר… והלילה, על אַפּוֹ ועל חמתוֹ, ארוֹך, ארוֹך…

למחרת בּבּוֹקר ניעוֹר יוֹסיל לקוֹל נקישוֹת שהיוּ פּוֹעמוֹת בּחללה של החצר. החדר כּבר היה מלא אוֹר; מיטתה של דבוֹרה היתה פּנוּיה. היא כּבר יצאה לעבוֹדתה. התכּעס יוֹסיל על עצמוֹ שהאריך והחמיץ את השעה שבּה היה יכוֹל להשׂיח עם אשתּו בּמנוּחה, בּלא חשש שמא יבוֹא מי להבטילם מן השׂיחה. נטל את שעוֹנוֹ (שעוֹנוֹ היה נתוּן בּתוֹך לב של קטיפה זעיר מרוּקם פּנינים ססגוֹניוֹת, מעשׂה ידי דבוֹרה, ותלוּי היה על הכּוֹתל למראשוֹתיו), הציץ: שתּים־עשׂרה! הרכּין אליו את אזנוֹ, ניענע אוֹתוֹ נענוּע אחד וּשניים: עוֹמד השעוֹן… ניתּמה יוֹסיל, כּמעט נתפּחד. משעה שקיבּל את השעוֹן הזה מתּנה מאביה של דבורה לאירוּסיהם, לא שכח אף פּעם לכוונוֹ. מה אירע לוֹ אמש ששכח? אתמהה! החיצים הללוּ המזוּוָגים דמוּמים וּכאילוּ בּלא רוּח חיים, היה בּהם משוּם הטלת מוֹרא. על השוּלחן עמד טִריָן עם קוּמקוּם תּה, עטוּף בּמטלית כּדי שלא יוּצן, חמאה, בּיצים, פּרוּסוֹת חלה שנשתּיירה מאמש. לאחר שהאריך בּשנתוֹ ולא ירד אל בּית אבּא לפת־שחרית, הביאה לוֹ דבוֹרה את סעוּדתוֹ למעלה. נזכּר את השיעוּר שהיוּ לוֹמדים, הוּא ויוֹשה, בּכל בּוֹקר עם ר' זוּסל. בּוַדאי אֵחר אל השיעוּר. משך בּכתפוֹ ועשׂה תּנוּעת־ביטוּל בּידוֹ, כּמי שרוֹצה להיפּטר מדבר שהיה לוֹ לזרא… הזדרז להתלבּש, התרחץ ונתקרב אל החלוֹן. מרוּפה וּמנוּמנם עדיין, הסתּכּל בּחוּץ. שני פּוֹעלים בּקאפּוֹטוֹת ארוּכוֹת, שכּנפוֹתיהן מוּפשלוֹת להם וחפוּתים בּחגוֹרוֹתיהם, ועם מסמרים בּין שׂפתוֹתיהם, עוֹסקים בּאריזת חבילוֹת סחוֹרה בּתוֹך ארגז עץ. עליהם מנצח אברהם־אֶלי‘. בּזריזוּת מניחים הם לתוֹך הארגז חבילוֹת וּצרוֹרוֹת בּצוּרוֹת וּמידוֹת שוֹנוֹת, ואברהם־אלי’ רוֹשם אחת לאחת בּקפּדנוּת לפנקסוֹ, אוֹתוֹ פּנקס־חנוָנים מרוּפּט וּמשוּמן שאמש קרא מתּוֹכוֹ קטעים מ“השוֹדדים” לשילר. משנתמלא הארגז, סוֹתמים עליו שני הפּוֹעלים את המכסה בּמסמרים וּמשגמים אוֹתוֹ בּרצוּעוֹת־פּח צרוֹת. הנקישוֹת הקצוּבוֹת של בּני־המקבוֹת הן שהעירוּ את יוֹסיל משנתוֹ. זקן אחד בּכיפּה, בּלא קאפּוֹטה עליוֹנה, רק בּטלית־קטן צהוֹב וארוֹך על גבּי כּתוֹנת מטוּלאה, מגלגל חבית ריקה על מרצפת האבנים בּרעש חלוּל וּפוֹעם; הרוּח מנוֹפפת את פּיאוֹתיו הארוּכּוֹת וּמַגבּהת את הטלית־קטן עם ציציוֹתיה מאחריו כּדגל; פּעמים בּאוֹת הציציוֹת וטוֹפחוֹת על פּניו, והוּא, המסכּן, מנענע את ראשוֹ וּמצדד את פּניו לכאן וּלכאן, עם שהוּא ממשיך לגלגל את החבית. בּעלי־העגלוֹת רוֹתמים סוּסיהם אל עגלוֹת טעוּנוֹת סחוֹרה, ותוֹך־כּדי־כך מתנַצים, צוֹוחים, מקללים את בּהמתּם וּמשמיעים דברי ריצוּי כּאחד. בּין הסוּסים, העגלוֹת והפּוֹעלים המתעסקים שם, מהלך אביו בּפסיעה מתוּנה, לבוּש גלימה ישנה וּנקיה, כּיפּת קטיפה קירחת על ראשוֹ; בּפניו החיורוֹת והקשוּרוֹת בּהרהוּרים, וּבמשקפיו המצוּחצחים והמַבריקים על חטמוֹ, דוֹמה הוּא כּנתעה בּמקום זה…

בּעצם מחוֹבתוֹ של יוֹסיל להשגיח על העבוֹדה בּחצר; מכּיון שלא בּא לעשׂוֹת מלאכתּוֹ, פּירש אביו מספריו והוּא בּעצמוֹ מגלגל כּאן עם בּעלי־העגלוֹת, אף־על־פּי שנפשו סוֹלדת מן הרעש והמהוּמה שבּחצר… ואברהם־אֶלי' אף הוּא מגלגל כּאן. לפני יציאתוֹ לדרך נוֹתן הוּא את עינוֹ על אריזת הסחוֹרה שהוּא מוֹליך עמוֹ, והוּא כּוּלוֹ מזוֹרז, ממוּלח ודעתּוֹ מקוּררת עליו. הכּל מוֹשכים בּעוֹל, הכּל עוֹשׂים את המוּטל עליהם ואינם מבקשים חשבּוֹנוֹת רבּים; רק הוּא לבדוֹ עוֹמד רשיש ונבטל מכּל עבוֹדה…

הדלת מאחריו נפתּחה בּזהירוּת; הפך את פּניו וראה את דבוֹרה עוֹמדת בּפּתח. כּנראה, סבוּרה היתה שכּבר יצא לעבוֹדתוֹ, שכּן בּרגע הראשוֹן נבהלה ונרתּעה לאָחוֹר.

– מחילה… לא ידעתּי… – מילמלה.

פּסע פּסיעה אחת אליה:

– מפני מה נבהלתּ?

– לא ידעתּי שאתּה כּאן…

– וּמה בּכך אם אני כּאן?

– סבוּרה הייתי… היה בּדעתּי לכבּד את החדר…

נתקרב אצלה, אָחז בּידה וּמשכה לתוֹך החדר:

– בּוֹאי! טוֹב שבּאת… רוֹצה אני… דבר אחד צריך אני לוֹמר לך…

הצליפה עליו דבוֹרה מבּט של תּמיהה ונגררה אחריו, כּשהוּא אוֹחז בּידה. כּגוֹן ילדה שנתפּשׂה בּעבירה ועדיין אינה יוֹדעת בּמה ייפּרעוּ ממנה.

– שבי!

צייתה וישבה. הוּא ישב מנגדה.

הוּא שתק שניוֹת מספּר, והיא תּלתה בּוֹ עינים נפחדוֹת. ראתה שפּניו חוֹלניוֹת, כּמוּשוֹת, כּמוֹ אחר ליל־נדוּדים. אף את זאת ראתה: הוּא לא נגע עדיין בּפת־השחרית שלוֹ, אף־על־פּי שהשעה כּבר מאוּחרת. מה עוֹמד להתרחש כּאן?

– שמעי – אמר סוֹף־סוֹף – גמרתּי בּדעתּי לדבּר עמך, לוֹמר לך ש… ש… בּכלל לא טוֹב כּך, לעמוֹד ולעקוֹר מן הבּית… מה אתּ סבוּרה? רצוֹני לוֹמר, מה דעתּך על נסיעתי?

פּניה נתכּרכּמוּ פּתאוֹם. דפיקוֹת־לבּה תּכפוּ יוֹתר ויוֹתר. דבר־מה ניגש אל גרוֹנה והקשה עליה את הדיבּוּר.

הוּא המשיך:

– הרי אַתּ יוֹדעת, כּוּלנוּ בּבּית הסכּימה דעתּנוּ שעלי לנסוֹע, שאין לי מה לעשׂוֹת כּאן. וחבל שלא שאלתּי את פּיך… גמרתּי בּדעתּי לשאלך בּכל זאת… (וּבלבּוֹ גינה את עצמוֹ: “חבל” וּ“בּכל זאת” – כּיצד אני מדבּר? ממש כּשוֹטה!).

דבוֹרה משכה בּכתפיה:

– מה אני יכוֹלה לוֹמר לך? מה אני יוֹדעת? הסכּימה דעתּך לנסוֹע, מסתּמא כּך אתּה צריך לעשׂוֹת… חבל שכּלי־הלבן אינם מוּכנים עדיין, שוּם דבר אינוֹ מוּכן… חוֹששתני שתּצטרך לדחוֹת את נסיעתך לזמן־מה. כּבר דיבּרתי עם הדוֹדה. הדוֹדה סבוּרה שנשׂכּוֹר תּוֹפרת לעבוֹד בּביתנוּ…

עיניה היוּ מוּשפּלוֹת. מצאה על השוּלחן פּירוּר לחם רך, מיעכה ועיסתה אוֹתוֹ בּין אצבּעוֹתיה, גלגלה אוֹתוֹ על גבּי השוּלחן, גלגלה בּקשיוּת־עוֹרף וּבלא הפסק. אף פּעם לא הגבּיהה עיניה להסתּכּל בּוֹ.

אבל הוּא הסתּכּל בּה. זה זמן רב לא הסתּכּל בּה כּה מקרוֹב וּבמתכּוון. פּניה לא היוּ נאוֹת כּל עיקר; עדשניוֹת וכמדוּמה לוֹ גם קשוֹת ולא נעימוֹת. כּשהרכּין קצת את ראשוֹ והציץ בּה בּאלכסוֹן, מן הצד, בּתחתּית הלסת וּבשיפּוּלי סנטרה, בּמקוֹם שקו־החמה היה שרוּי, ראה פּיקס דק מַבהיק כּנגד החַמה, כּגוֹן הפּיקס הרך שעל עוֹר השזיף המַבשיל. חתימת זקן!… – הרהר מתּוֹך רחש־מה של סילוּד־נפש…

התאזר עוֹז ואמר:

– שמעי, דבוֹרה! אמש כּמעט לא עצמתּי עין כּל הלילה והייתי מהרהר בּענין זה… רצוֹנך, לא אֶסע; אשאֵר בּבּית ואהיה עוֹסק בּמה שהכּל עוֹסקים, כּמוֹ יוֹשה, כּמוֹ אברהם־אלי וּכמוֹ כּל הבּריוֹת…

תּוך־כּדי דיבּוּרוֹ הרגיש שלא זה העיקר; שאת עיקר הדבר, שעוֹד מאמש זימן את עצמוֹ לוֹמר לה, אינוֹ אוֹמר. ולא יוּכל עוֹד לוֹמר לה. לא יוּכל…

פּני דבוֹרה משום־מה הכסיפוּ פּתאוֹם. הצליפה עליו מבּט זהיר, אבל חד ושוֹפד.

הוּא כּבר הרגיש שנחתּך גוֹרלוֹ. כּל רצוֹנוֹתיו ותכניוֹתיו הנאים של אמש התנדפוּ, נתרוֹקנוּ, פּג חוּמם והיוּ לאפס וּלאין. לא נשתּייר לוֹ אלא השקר לבד. אף היא הרגישה בּשקר שבּדיבּוּרוֹ; הוּא ראה את זאת בּמבּטה, ונתבּלבּל עוֹד יוֹתר… עד שהיה סיפּק בּידה לפצוֹת פּיה, דחק עליה אגב תּנוּעוֹת זרוֹעוֹתיו, וּבלבד להשתּיק את הקוֹל שבּלבּוֹ:

– מפּני מה אתּ שוֹתקת כּל הזמן? אני מדבּר וּמדבּר, ואתּ אף מלה לא… וכי אין אתּ רוֹאה שאני מיצר מאד?… אמרי לי מה אתּ רוֹצה?

– אני? איני רוֹצה כּלוּם… מנין לך שאני רוֹצה כּלוּם?

– אבל אתּ מהלכת ושוֹתקת… כּאילוּ יש בּלבּך עלי…

שוּב הצליפה עליו מבּט מהיר ונבעת, ולא אמרה כּלוּם.

– החלטתּ לשתּוק, דבוֹרה… כּאילוּ בּשביל להכעיסני.

– לא החלטתּי דבר, יוֹסיל, ואין בּלבּי כּלוּם עליך. על שוּם מה אתרעם? מה אתּה רוֹצה ממני?

רגע שתקה ואחר הוסיפה:

– בּוַדאי שקלתּם יפה בּדעתּכם. אין צוֹרך לחזוֹר מן ההחלטה. אין לך מה לעשׂוֹת כּאן. סוֹחר לא תהיה. אינךָ מסוּגל לכך. אני יוֹדעת, את הספרים אתּה אוֹהב יוֹתר מכּל דבר בּעוֹלם. סע! כּאן מפריעים אוֹתך הרבּה. ושם תּלמד. סוֹפך להיוֹת מלוּמד גדוֹל, רוֹפא אוֹ דוֹמה לזה… תּהיה עשיר ותחיה חיים טוֹבים…

שמע מתּוֹך דבריה שהיא מוֹציאה את עצמה מכּלל חייו העתידים לבוֹא, אבל לא עמד בּוֹ לבּוֹ להתוַכּחַ עמה. תּלה עיניו בּאצבּעוֹתיה המרטטוֹת והמגלגלוֹת את פּירוּר הלחם על השוּלחן.

פּתאוֹם עמדה ואמרה בּמנוּחה:

– אם אתּה אוֹמר לשהוֹת עוֹד בּחדר, אבוֹא אחר־כּך לכבּדוֹ.

הפּעוּטה התחילה בּוֹכה. הפכה פּניה ורצה לאחוֹרי הפּרגוֹד.

שקוּע בּהרהוּריו, יצא, כּמוֹ מתּוֹך חלוֹם, את החדר, ירד מעל המדרגוֹת ועבר את החצר, בּין התּיבוֹת, הקרוֹנוֹת, הסוּסים והפּוֹעלים, כּמעט בּלא לראוֹת וּבלא לשמוֹע כּלוּם. פּתאוֹם ראה את עצמוֹ עוֹמד לפני בּית דירתה של פראדיל אחוֹתוֹ. זה היה אגף קטן מסוּפּח אל החצר, בּן שני חדרים מרוּוָחים (לכתּחילה הקצוּ דירה זוֹ לבּכוֹר, ליוֹסיל, ואילוּ הוּא העדיף את “סוּכּתוֹ” הקטנה המוּפרשת יוֹתר מרעש החצר והנוֹחה להתבּוֹדד בּה). שני החדרים מַבריקים בּנקיוֹנם. רהיטים בּהם מעט, אבל ניכּרוֹת בּהם עין פּקוּחה של בּעלת־בּית וחיבּה יתירה לסדר. וילאוֹת לבנים ודקים מַשרים כּהיוֹן קלוּש ועָרב בּימוֹת החמה; עציצי גיראניוֹם וקאקטוּסים על סיפּי החלוֹנוֹת מוֹשכים על הדירה חוּט של חן וחיים. על הספּה ציפּוּי קטיפה כּחוּלה, וּבכל מקוֹם מפּוֹת לבנוֹת, עגוּלוֹת וּמרוּבּעוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, מעשׂה־סריגה של בּעלת־הבּית. אילך ואילך כּלי חַרסינה וּזכוּכית שלא בּאוּ לשם שימוּש אלא להנווֹת את הדירה, למשל, שעוֹן החרסינה העוֹמד, כּמדוּמה, מתּחילת בּרייתוֹ ושכּל תּפארתּוֹ היתה בּרוֹעה עם חלילוֹ וּברוֹעָה עם סל התּפּוּחים בּידה, שעוֹמדים משני צידי השעוֹן, וכבשׂים לרגליהם. מַראת־טוּאַליט קטנה עמדה על גבּי שוּלחן עגוֹל קטן, וּלפניה מכשירי־כתיבה – שתּי דיוֹתוֹת וּבית־חוֹל אחד עם מסננת – עשׂוּיים נחוֹשת ממוֹרקת, שבּנגוֹע בּהם קו החַמה, הם מַבריקים כּזהב. על כּוֹננית קטנה היה מוּנח הכּינוֹר בּחפאוֹ המרוּקם.

מאחוֹרי הדלת הגיעוּ לאזניו קוֹלוֹת נרגזים של שׂיחה נלהבת בּין אחוֹתוֹ וּבין בּעלה. כּנראה מדיינים היוּ בּחריפוּת. עם כּניסתוֹ נפסקה מיד השׂיחה; שניהם נתבּלבּלוּ וּנבוֹכים החזירוּ לוֹ בּבת־אחת שלוֹם, כּאילוּ נתפּשׂוּ בּעבירה. מצא את פראדיל נפעמת וּתנוּכי אזניה לוֹהטים, ויוֹשה מהלך בּחדר אילך ואילך בּפסיעוֹת עצבּניוֹת, ולא השגיח כּלל בּיוֹסיל. רק מפּעם לפעם הוּא מוֹצץ את מקטרתּוֹ הארוּכּה – שׂרידם היחיד של ימי “חסידוּתוֹ” – וּפוֹלט מפּיו פּקעוֹת עשן גדוֹלוֹת.

יוֹסיל עמד נבוֹך קצת למראה מבוּכתם של בּעלי־הבּית.

– שב, יוֹסיל! – הזמינתּוּ אחוֹתוֹ – יוֹשה! שמא תּפסיק את הריצה הזוֹ בּחדר?

יוֹשה עמד, הסתּכּל בּגיסוֹ, כּאילוּ רק עכשיו ראה אוֹתוֹ, אף־על־פּי שכּבר אמר לוֹ פּעם שלוֹם, וקרא:

– אה, יוֹסיל! בּוֹקר טוֹב!

– בּוֹקר טוֹב ושנה טוֹבה – החזיר יוֹסיל – חכּית לי היוֹם בּשיעוּר…

– ואַתּה – הפסיקוֹ יוֹשה – בּאת להוֹדיעני שלא בּאת אל השיעוּר?

– אֵחרתּי היוֹם לקוּם. וּבכלל… – ולא סיים, אלא שוּב, כּמוֹ קוֹדם בּחדרוֹ, העוָה את פּניו ועשׂה בּידוֹ תּנוּעה, כּזה שמנַער מעליו איזה דבר שנטפּל אליו.

– מה זז–א–את? – שאל יוֹשה וזקף עליו עינים מלאוֹת תּמיהה.

פּשוּט – השיב יוֹסיל בּמנוּחה – אין לי חשק בּלימוּד הזה. יצא מאַפּי.

– מזל־טוֹב! – קרא יוֹשה וּפיו נתעקם בּחיוּכוֹ הלגלגני – אמש ירקתּ על ההשׂכּלה…

– לא אמת! – קרא יוֹסיל – אני לא ירקתּי על ההשׂכּלה.

– והיוֹם – המשיך יוֹשה, בּלא להשגיח בּמחאתוֹ – אתּה בּוֹעט בּיהדוּת…

– מה אתּה סח? מי זה בּוֹעט בּיהדוּת? – פּנה אל אחוֹתוֹ – הרי שמעתּ, פראדיל, האם אמרתּי דבר דוֹמה לזה?… אם אני אוֹמר שלימוּד הגמרא יצא מאַפּי, אין אתּה רשאי ללמוֹד מתּוֹך דברי לפי מַראית־לבּךָ…

– עוֹד הוּא כּוֹעס! הלא פראדיל כּאן וטוֹב ששמעה את דבריך… עוֹד לא הוּכתּרתּ בּתוֹאר דוֹקטוֹר, עוֹד לא נכנסתּ אפילוּ אל הגימנסיה, עוֹד לא יצאת אפילוּ מפּתח בּיתךָ, וּכבר אתּה מזלזל בּלימוּדי היהדוּת… בּקיצוּר, פראדיל, אתּ רוֹאה כּבר היכן אחיך עוֹמד…

– בּהא… נמצא מקנא קנאת ה' צבאוֹת! וּבכלל איני מבין מה אתּה רוֹצה. הלכה חמוֹרך? נסתּחפה שׂדךָ? למה זה כּל ימיך אתּה מתאַנה למי שהוּא לקנתּרוֹ… מה אתּה רוֹצה?

– בּוֹא וּראה: עוֹד הוּא שוֹאלני, מה אני רוֹצה! אני מתאַוה לדעת מה אתּה רוֹצה. אם גיתּה לא, והגמרא לא, אם כּן מה? מה?

– נַניח את גיתּה. כּבר הסבּרתּי לךָ אמש, ואין בּלבּי לשנוֹת את דברי. אבל בּדבר הגמרא, אמרתּי לך ואני חוֹזר ואוֹמר: הלימוּד הזה יצא מאַפּי, פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ! ואתּה, יוֹשה, כּלוּם הוא כּל כּך חביב עליך? הלא אני יוֹדע… אם כּן למה זה אנוּ עוֹשׂים דבר שאין עם לבּנוּ, שנגד רצוֹננוּ, שנפשנוּ קצה בּוֹ? אין אני רוֹאה הכרח בּדבר לרמוֹת את כּל הבּריוֹת, את אבּא… אגב, אבּא יוֹדע; הוּא מבין… ור' זוּסיל הלא את דעתּוֹ אנוּ גוֹנבים. ולמה? דוֹמני שרבּנים לא נהיה, אם כּן מה העבוֹדה הזאת לנוּ? להעלוֹת את הגירה הזאת, להניח את העיקר ולאחוֹז בּטפל? פּעם אחת הלא מוּתּר, הלא חוֹבה לשאוֹל לנתיבוֹת חיינוּ!

– פראדיל! – פּנה יוֹשה אל אשתּוֹ – הטי אזנך ושמעי יפה מה שהוּא מדבּר כּאן. ירא אני שכּבר הרחיק ללכת… אַדרבּה, יוֹסיל חביבי, אֶשׂמח מאד לשמוֹע מפּיךָ לאיזה עיקר אתּה מתכּוון, מה הוּא העיקר שאתּה מבקש?

פראדיל שהיתה מהלכת אילך ואילך עם מטלית בּידה וּמקנַחת כּל זיז וכל משקע מן האבק, שתקה כּל הזמן. הללוּ כּך דרכּם מתּמיד, להיות צוֹהבים זה לזה, סוֹנטים זה בּזה, וסוֹף הם עוֹשׂים שלוֹם…

– איני יוֹדע, איני יוֹדע… – אמר יוֹסיל בּמשיכת כּתפיים – אבל אחת אני יוֹדע: על כּל מעשׂה שאנוּ עוֹשׂים עלינוּ לשאוֹל: לשם מה? מה התּכלית?… מבין אתּה, לעיקר חיינוּ אני מתכּוון…

– טוֹב ויפה! – דחק עליו יוֹשה – אבל ילמדנוּ רבּנוּ, מה הוּא עיקר חיינוּ? שמא אתּה יוֹדע? בּבקשה לענוֹת לי בּלא להתחַמק, בּלא עקיפין, כּי אם בּמישרים, שוֹמע אַתּה?

– מה אתּה רוֹצה ממנוּ? – לא התאַפּקה כּבר פראדיל ונכנסה לתוֹך דבריהם – למה דבקתּ בּוֹ כּסַפּחַת?

– אוֹמר אתּה “עיקר חיינוּ”; נקל לוֹמר את הדברים מן השׂפה וּלחוּץ, אבל מה פּירוּשם? מה צפוּן בּמלים האלה, הנה את זה בּבקשה לבאר לי בּאֵר היטב!

– איני יוֹדע.

– אמרתּ שחוֹבה עלינוּ לשאוֹל לדרכּנוּ בּחיים. מה היא דרכּנוּ בּחיים?

– איני יוֹדע.

– ודרכּך אתּה אוּלי אתּה יוֹדע?

יוֹסיל שתק.

אוֹתוֹ רגע התרחש דבר שהבעית את יוֹסיל ואת אחוֹתוֹ. פּני יוֹשה הוֹריקוּ פּתאוֹם, וּמיד הפכוּ אפוּרוֹת מזעם חימה; ניגש אל יוֹסיל, הגבּיה כּלפּי פניו שני אגרוֹפים קפוּצים, כּאילוּ אמר להכּוֹתוֹ, והתחיל מצעק בּקוֹל צרוּד:

– אין לךָ דרך? אינךָ יוֹדע כּלוּם? אם כּן שתוֹק! שתוֹק! שוֹטה שכּמוֹתךָ… פּטפּטן שכּמוֹתךָ…

– יוֹשה! מה לךָ צוֹוחַ? – קראה פראדיל מתּוֹך מוֹרא כּמוּס.

התחיל רץ וּמתחַבּט מזוית אל זוית כּזה שדעתּוֹ נטרפה עליו. ואחר כּך שוּב עמד, ידיו עם המקטרת מופשלוֹת לאחוֹריו, והוּא מתפּעם כּוּלוֹ וּמרעיד:

– אין אתּה יוֹדע? אף אני איני יוֹדע… כּלוּם איני מבין כּמוֹתךָ שאסוּר לנוּ לחיוֹת כּך, כּמוֹת שכּוּלנוּ חיים, בּלא חשבּוֹן־הנפש?… רק מטוּמטמים, רק חרש, שוֹטה וקטן חיים בּלא חשבּוֹן־הנפש… מהנ! “איני יוֹדע”… אסוּר לנוּ לא לידע! שוֹמע אתּה? אסוּר!… למה אנוּ משוּקעים בּטינוֹפת עד צואר? ועד אימתי? מה לעשׂוֹת? מהנ, לא יוֹדע…

ושוּב התחיל מתרוֹצץ, מוֹצץ את המקטרת ויוֹרק, מוֹצץ ויוֹרק. מעט מעט התחיל כּעסוֹ שוֹכך. וניכּר היה, שהוּא מתחרט על הסתּערוּתו הפּתאוֹמית וּמתבּייש בּמלים העוֹלבוֹת שהפליט מפּיו. והוּא מבקש לפייס את גיסוֹ בּדברי־ריצוּי. ישב על הספּה אצל יוֹסיל, וּבלא להסתּכּל בּפניו, אמר:

– הנה הבּוֹקר, קוֹדם לכניסתך לכאן, הייתי דן עם פראדיל בּאוֹתוֹ ענין ממש… קצת התרתּחנוּ שלא לצוֹרך, חַייךָ. בּוַדאי שמעתּ בּחוּץ את קוֹלוֹתינוּ.

– שמעתּיכם מדבּרים בּקוֹל רם. מוּבן שלא ידעתּי מה מדבּרים. וּמה אמרה לך פראדיל?

פראדיל נזדרזה לענוֹת בּמקוֹמוֹ:

– אמרתּי לוֹ: אל נא יֶחכּם מכּל אדם, מכּל ישׂראל. ואילוּ הוּא יצא מדעתּוֹ, התחיל מצווח, כּמוֹ עכשיו, וּמדבּר שטוּיוֹת שבּוּשה לחזוֹר עליהן. לדעתּי, גם אסוּר לחזוֹר על שטוּיוֹת כּאלוּ… לא עלינוּ מוּטלת הדאגה לכל ישׂראל, ולא אנוּ חייבים בּפתרוֹן כּל השאלוֹת…

יוֹסיל ניענע לאחוֹתוֹ ראשוֹ:

– בּוַדאי, בּודאי! צריכים לצבּוֹר כּוֹחוֹת וּלהמתּין. להמתּין עד שישתּנוּ הזמנים. השאלה היא מי יאריך יוֹתר ימים: אָנוּ בּכוֹח סבלנוּתנוּ אוֹ הם בּרשעתם…

– אבל – אמר יוֹשה כּבר בּקוֹל רפה וּכאיש דוֹאב – מה טעם בּסבלנוּת זוֹ, בּהמתּנה זוֹ? הרי מן הצוֹרך שיהא טעם לכל זאת… אבוֹתינוּ קיבּלוּ את יסוּריהם בּאהבה, מסתּמא ניחא היה להם להמתּין, לקווֹת, להאמין… ואילוּ אנוּ אחרים אנוּ, לא ניחא לנוּ. לנוּ קשה להמתּין. בּשביל שנוּכל לסבּוֹל צריכים אנוּ לידע מפּני מה? וּבשביל מה? ועד אֵימתי?

האח והאחוֹת לא אמרוּ כּלוּם. עסוּקים היוּ איש בּהרהוּרי לבּוֹ ונמנעוּ מלהסתּכּל זה בּזה.

יוֹשה קם, ניגש אל השוּלחן ודישן את מקטרתּו בּתוֹך נעל החַרסינה שעמדה עליו.

– ואני – אמר – אשמיעך, אם רצוֹנך בּכך, את דעתּי שלי. אני מאמין בּזמן האחרוֹן יוֹתר מתּמיד בּביאת הגוֹאל. המקוֹם סוֹפת אוֹתנוּ בּמלח של צרוֹת וכוֹבש אוֹתנוּ בּפלפּל של גזירוֹת וּרדיפוֹת, כּמוֹ שכּוֹבשים זיתים מגוּלגלים אוֹ כּמוֹ שכּבש הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את שוֹר הבּר ואת הלויתן לצדיקיו בּעוֹלם הבּא, כּדי שישתּמר יפה עד לימוֹת המשיח…

פּיו התעקם בּצחוֹק קצר וּמר ואי אפשר היה לירד לסוֹף דעתּוֹ בּדבריו אלה.

פּני פראדיל נתקשרוּ בּדאגה.

ויוֹסיל נזכּר את דברי אברהם־אלי' אמש, ונבעת מפּני צחוֹק זה של ההוֹלך לתליה.

פּרק חמישי

הסערה לא התחוֹללה, הרעם לא רעם. אף הפּעם הזאת, כּמוֹ זה כּמה פּעמים, עלה בּידי השתּדלנים להעביר את רוֹע הגזירה של ה“ראזבּוֹר”⁶. לא כּל יהוּדי היה מעיז לערער על כּוֹחה של אוֹתה איגרת שניתּנה, בּעיר ואֵם בּישׂראל, עם בּרמינן אל הקבר, לתנוֹת לפני אב הרחמים, לפני האבוֹת הקדוֹשים, לפני כּל קדוֹשי עליוֹן וצדיקי עוֹלם, זכוּתם יגן עלינוּ, את כּל הצרוֹת הגדוֹלוֹת המתרגשוֹת לבוֹא על עם סגוּלה, לבקש רחמים על שׂה פּזוּרה ישׂראל. סוֹף־סוֹף, מי עמד בּסוֹד ה' ומי יוֹדע מה הכריע שם את הכּף… אפשר שהכריעוּ את הכּף הצוֹמוֹת, התּפילוֹת והצדקוֹת הגדוֹלוֹת, התּחנוּנים והדמעוֹת שנשפּכוּ בּכל בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת, עד שהכּתלים הלכוּ מַים. ואפשר שהתּשוּבה פּעלה פּעוּלה גדוֹלה בּעוֹלמוֹת העליוֹנים: יהוּדים פּישפּשוּ בּמעשׂיהם, לוֹוים החזירוּ חוֹבוֹת ישנים או נשכּחים, חנוָנים בּדקוּ בּמידוֹתיהם וּמשקלוֹתיהם, מַשׂכּילים עשׂוּ תּשוּבה ונהיוּ יראי־שמים… לב נשבּר ורוּח נכאה אין לשער את כּוֹחם להשתּיק את כּל הקיטרוּגים וּלעוֹרר את מידת הרחמים. והספסלים שניתּוֹספוּ בּישיבוֹת ולוֹמדי התּוֹרה שנתרבּוּ בּכל עיר ועיירה, אף בּכגוֹן אלוּ אין לזלזל, חלילה. מי יוֹדע אם קוֹלוֹתיהם של תּינוֹקוֹת של בּית רבּן, בּ“חדרים” וּבתלמוּדי־התּוֹרה, אם לא הם הרעישוּ את כּסא הכּבוֹד… הכּוֹפרים, שעמדוּ בּמרדם ולא קיבּלוּ עוֹל תּוֹרה וּמצווֹת, רוֹאים, שוֹמעים וּמחייכים. תּיתי להם לקטני האמנה שמאבּדים את עוֹלמם בּידים, ואין עינם ולבּם אלא לחיי שעה בּלבד. הללוּ תּוֹלים את הישוּעה שצמחה לישׂראל בּממוֹן הרב שנקבּץ על־יד ונמסר לידי בּעלי השׂררה, וּבשׂכרוֹ שוּב נגנזה הגזירה אוֹ שוּב הוּחזרה ל“ועד היהוּדי” היוֹשב בּעיר המלוּכה, לעיין בּה מחדש. מילא, תּיתי להם שעינים להם ולא יראוּ… אבל האמת ניתּנה להאָמר שמן היהוּדים נסחטה אז הפּרוּטה האחרוֹנה, והקהילוֹת היהוּדיוֹת המדוּלדלוֹת נידלדלוּ עוֹד יוֹתר… בּין כּך וּבין כּך נתרוַח העוֹלם לשעה קלה.

גזירת ה“ראזבּור” בּטלה, אבל לא בּטלה אלא נתחַזקה מַכּת החַטפנים. לא היתה קהילה בּישׂראל שמכסת מגוּייסיה לא נמצאה חסרה. למלא את החסר וּלהציל את ילדי העשירים המיוּחסים ותוֹפשׂי־התּוֹרה, היוּ מגייסים לקאנטוֹניסטים את בּני העניים. ידי החַטפנים היוּ מלאוֹת עבוֹדה וּבבתּי העניים תּאניה ואניה. כּל כּמה שהיוּ ההוֹרים מתחכּמים וּמערימים להצפּין את ילדיהם, לא עלה בּידם. לשוא היוּ האִמהוֹת לוֹחצוֹת אל לבּן את בּני טיפוּחיהן, לשוא היוּ מתנַפּלוֹת על החַמסנים בּצפּרניהן וּבשיניהן, לשוא היוּ ההוֹרים השכּוּלים מנַפּצים בּבית הקהל את זגוּגיוֹת החַלוֹנוֹת, – החַטפנים היוּ חזקים מעלוּבי־הנפש הצוֹעקים ואינם נענים; הם היוּ יוֹצאים בּשן ועין, אבל טרפּם בּידיהם…

ר' זוּסיל היה כּל ימיו יוֹשב בּקלוֹיז ועוֹסק בּתוֹרה. בּטחוֹנוֹ בּהשגחת הבּוֹרא, אמוּנתוֹ ש“כּל שעוֹשׂה הרחמן, לטוֹב עוֹשׂה”, היוּ נטוּעים עמוֹק בּלבּוֹ ושוּם דבר בּעוֹלם לא היה יכוֹל להזיזם. לא כּן קיילה אשתּוֹ. היא מצאה מאחוֹרי ביתם, בּהר שחצרם הקטנה סמוּכה אליו, מקוֹם שהוּא ספק מערה אפלה, ספק דיר עזים, סתוּם בּתל של גרוּטאוֹת בּרזל ושברי כלים, ולא יעלה על דעת שוּם בּריה לחַפּשׂ שם ילד טמוּן. שם הצפּינה את חיימ’קה. וּבביתה על הכּירה לא כּבתה האֵש יוֹמם ולילה; שם עמדוּ קדירוֹת מלאוֹת מים רותחים. קיילה השגיחה שלא יחסרוּ לעוֹלם המים בּקדירוֹת. “מרק לכבּד בּוֹ את אוֹרחי”, אוֹמרת היא, וכוָנתה היתה לשפּוֹך את הרוֹתחין על פּני החַטפנים מיד עם כּניסתם אל בּיתה.

קיילה היתה הבּכירה מאחיוֹתיה. נמוּכה בּקוֹמתה, כּמעט גוּצה, אבל זריזה וּברוּכה בּכוֹח הגוּף וּבמרץ. שׂערוֹת השׂיבה הצפוּפוֹת סביב לסנטרה משכוּ עליה חוּט של גברוּת; אף קוֹלה היה גס, צרוּד קצת, קוֹל גברי. פּסיה אחוֹתה היתה מוֹציאה את כּוֹחוֹתיה בּמעשׂים, וזוֹ – בּדיבּוּרים. בּיחוּד היה גדוֹל כּוֹחה בּגידוּפים וּקללוֹת. בּמינסק היוּ נוֹהגים לחזוֹר על קללוֹתיה בּשם אוֹמרתן. נשים היוּ מקללוֹת, למשל, בּזוֹ הלשון: “לוַאי שתּהא נידוֹן בּקדחת של קיילה ר' זוּנדל’ס!” קדחת זוֹ מה טיבה? מַרגלא בּפיה של קיילה, בּשעת כּעסה: “יברכךָ ה' בּעוֹשר גדוֹל וּבארמוֹן בּעל מאה חדר, וּבכל חדר שתּעמוֹד מיטת זהב מוּצעת לךָ, ושישלח בּך הבּוֹרא קדחת כּזוֹ, שתּהא מטלטלתךָ ממיטה אל מיטה עד סוֹף כּל המיטוֹת, וחוֹזר חלילה, וכך עד סוֹף כּל ימיךָ!”. בּימי הטוֹבה, כּשר' זוּסיל היה עדיין נמנה בּין החוֹכרים העשירים, היה בּיתם מלא משרתים וּמשרתוֹת נכריים. וּכשנשאלה פּעם מפּני מה מַקפּידה יהוּדיה יראת־שמים כּמוֹתה שמשרתיה יהיוּ דוקא נכריים, תּמהה מאד: “אלא מאי? שמא יש את נפשכם שאהיה מקללת בּני־ישׂראל?”

יוֹם אחד, כּשר' לייבּ יאנוֹבר היה יוֹשב בּחנוּתוֹ לפני פּנקס חשבּוֹנוֹתיו ונוֹצת האַוָז נעוּצה בּין שׂפתיו הקפוּצוֹת, פּרצה קיילה זוֹ אל החנוּת בּקוֹלי קוֹלוֹת. את בּרכּת השלוֹם טיבּעה בּתוֹך שטף קללוֹתיה, שפּתחה בּהן עוד בּהיוֹתה בּחוּץ:

–…מכּוֹת אֶתּן להם ולא את חיימ’קה שלי. בּוֹקר טוֹב, ר' לייבּ… את שיניהם אעקוֹר מפּיהם, את עיניהם מתּוֹך חוֹריהם אנַקר, עד שלא יהא סיפּק בּידם לנגוֹע בּאפרוֹחי… מה שלוֹמוֹ, ר' לייבּ? היכן פּסיל? תּמיד טרוּדה, תּמיד עסוּקה… כּך, זכוּרתני, היתה עוֹד מקטנוּתה; כּל ימיה היא הוֹמה וּמהמה אחר עסקים של פּחוֹת מקליפּת השוּם. ואני, אוֹי לשנוֹתי החשיכוֹת, אוֹי למזלי השחוֹר! כּל ימי סבוּרה הייתי, בּעווֹנוֹתי הרבּים, שדאגת הפּרנסה אין לך דבר קשה הימנה, בּא היוֹשב בּמרוֹם ולימדני פּרשת בּלק… אוֹי, לימדני! אוֹי, לימדני!… לילוֹת איני ישינה. כּל רגע אני ניעוֹרה בּיראה וָפחד. חתוּל עוֹבר על הגג וּמקרקש בּרעפים, חזיר בּא להתחכּך בּכוֹתל בּיתנוּ, אוֹ רוּח מרתּיקה בּתריס החלוֹן אוֹ מטרפת בּכלי־הלבן התּלוּיים על החבל, – כּוּלי מַרעידה וקוֹפצת בּאימה: דוֹמה עלי שמלאכי החַבּלה הוֹלכים וּבאים… לוַאי שילכוּ כּבר אחר מיטתם… לחטוֹף את תּינוֹקי, לוַאי שתּיחטף מהם נשמתם… אמרתּי לפּיני… צדיק זה, ימח שמוֹ, אם לא יבוֹא עליו סוֹף מר, ר' לייבּ, אין אלוֹהים בּשמים… בּקיצוּר, אמרתּי לוֹ לפּיני זה…

– כּלוּם הלכתּ אצל ראש הקהל? – תּמה ר' לייבּ.

– וּמה? אשב ואשתּוֹק, אמתּין עד שיבוֹא הוּא אצלי? הה, לא יזכּה לכך! אמרתּי לוֹ שאם יגעוּ בּאפרוֹחי, להוי ידוּע לוֹ שבּיתוֹ יעלה בּאש, את כּל מינסק אַצית בּאש! שידע את זאת…

– אסוּר, קיילה, להוֹציא דברים כּאלה מן הפּה – העיר לה ר' לייבּ.

– אסוּר? גם אתּה? מי פּוֹסק שאסוּר? מפּני מי אני יראה? אוֹתוֹ תּכשיט, פּינקי, ימח שמוֹ, איים עלי בּמלקוּת וּבסיבּיר… חַ־חַ־חַ… סיבּיר! מצא בּמה להפחידני… אַדרבּא, בּכבוֹד גדוֹל, אמרתּי לוֹ; אם בּני ילך, חס ושלוֹם, לסיבּיר, לא יצטרכוּ להטריח את עצמם וּלהגלוֹת אוֹתי לשם, בּעצמי אלך… אפילוּ מדינה של גיהינוֹם לא אירא אז. מוּטב, אמרתּי לוֹ, להיוֹת נצלית כּל הימים בּזפת רוֹתחת, וּבלבד ללמד לעמלקים שבּחדר־הקהל דרך־ארץ…

כמה פּעמים ניסה ר' לייבּ להיכּנס לתוֹך דבריה, להפסיק את שטף דיבּוּרה, לבקש ממנה שתּסבּיר לוֹ סוֹף־סוֹף מה בּאה להשמיעו, לְמָה הוּא נתבּע ממנה. לבסוֹף עלה בּידוֹ להיוָדע ממנה, שבּזמן האחרוֹן התחילוּ מהלכים אנשים חשוּדים סביב לביתם וּמציצים לתוֹך חצרם, כּזאבים משחרים לטרף. נראה ש“מלאכי־החַבּלה” הריחוּ ריח של בּשׂר ודם… ועל כּן לא מצאה קיילה מקוֹם טוֹב להצפּין שם את בּנה מבּיתוֹ של ר' לייבּ; ראשית מפּני שגדוֹל הוּא הבּית ומרוּבּוֹת בּוֹ המטמוֹניוֹת, ושנית אל ר' לייבּ לא יעיזוּ להיכּנס אוֹתם המשוּמדים, ימח־שמם, והשלישית בּחצר מרוּבּים כּל היוֹם אנשים המתעסקים בּמלאכוֹת שוֹנוֹת, והם יעמדוּ לוֹ לחיימ’קה יוֹתר מקדירוֹת הרוֹתחין שלה, וּרביעית… – כּך הלכה וּמנתה על אצבּעוֹתיה את טעמיה ונימוּקיה, וּבוַדאי היתה צריכה לחלוֹץ את מנעליה, הוֹאיל ואצבּעוֹת ידיה לא היוּ מַספּיקוֹת לכך; אבל עד שלא הגיעה אל מנין חמש אצבּעוֹתיה הפסיקה ר' לייבּ. לא שקל הרבּה בּדעתּוֹ ונענה לה מיד. לא נהג הפּעם מנהג הזהירוּת שהוּא רגיל בּוֹ בּענינים גדוֹלים ולדחוֹת תּשוּבתוֹ עד שימָלך בּאשתּוֹ. לא מפּני שראה את דברי קיילה יוֹתר מדברי פּסיה, אלא מפּני שמצא שמוּטב שיהא נכוה בּגחלתּה של פּסיה אשתּו משתּיפּרע ממנוּ קיילה אחוֹתה…

ר' זוּסיל דר בּרחוֹב נאמיהא שבּשפל העיר, מקוֹם מגוּריה של דלת העם. לשעבר היה מוֹשך כּאן נהר שהיה קרוּי נאמיהא ונחרב בּשכּבר הימים; עכשיו משמש ערוּצוֹ היבש בּית־קיבּוּל למי השוֹפכין של משכּנוֹת העשירים שבּמַעלה־העיר. בּימים השחוּנים של הקיץ גדוֹל כּאן הסרחוֹן וּמתרבּים התּחלוּאים; בּשלהי החוֹרף, עם הפשרת השלגים, וּביחוּד בּשנה מבוֹרכת בּשלג, היה הנחל שוּב מתמלא מים; נאמיהא עוֹלה על גדוֹתיה ואף על בּתּי השכוּנה. הדיוֹרין ממהרים אז להעביר את מיטלטליהם למעלה, אל העיר החדשה. אבל לא תּמיד הם מספּיקים. בּיחוּד מחריד המראה כּשהשטפוֹן בּא כּחתף בּלילה, והמסכּנים בּכוּתּנתּם לבשׂרם מתלבּטים נבהלים וּטרוּפים, וצעקוֹתיהם קוֹרעוֹת לב. למחרת רוֹאים על פּני המים צפה והוֹלכת דלוּת ישׂראל, פּשוּטי כּלי־עץ, שברי כּלי־בית, ספרים, טליתים… וּבני־אדם מזוּיינים בּאַנקוֹלים וּבכלוֹנסאוֹת, שטים בּסירוֹת אוֹ חוֹצים בּמים עד למפשׂעה לאסוֹף מכּל הבּא לידם, עד שלא יפּלוּ בּידי הנכרים החוֹמדים לזכּוֹת מן ההפקר…

בּיתוֹ של ר' זוּסיל עמד מוּפרש בּסוֹף הרחוֹב, בּמקוֹם גבוֹה, בּצלע המדרוֹן. הרי זה היה בּית־עץ ישן, עם תּריסים ירוּקים, עם גזוֹזטרה קטנה, שצבעה הירוֹק דהה מכּבר, שמעלוֹתיה נתעקמוּ ונתערערוּ וקרשיה מתנדנדים תּחת הרגלים, עם גינת ירק קטנה לפניו, שגפּת־קנים דחוּיה סביב לה, והפּרוּץ מרוּבּה בּה על העוֹמד. ר' זוּסיל, שרוֹב ימיו היה חוֹכר יערוֹת, אחוּזוֹת, בּתּי־משׂרפוֹת יי“ש, נשתּייר בּוֹ מכּל פּרנסוֹתיו ועסקיו המרוּבּים הרגל זה של חיבּה אל צמחים וּנטיעוֹת. הוּא מתעסק בּהם הרבּה, מנַכּש, מַשקה, עוֹדר, זוֹמר, מפשפּש בּעלים שמא התליעוּ… מלפני חלוֹנוֹתיו הקטנים הפּוֹנים אל הגינה מנוֹפפים הפּרגים את ראשיהם הלוֹהטים, הגוּרגיניוֹת האַרגוָניוֹת והחַמניוֹת קוֹרצוֹת אליו בּעטרות הזהב שלהן וּמַקישות בּאצבּעוֹת רכּוֹת על זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת, כּתינוֹקוֹת עליזוֹת ושוֹבבוֹת אלוּ שמתדפּקוֹת על חלוֹן בּית סָבן. בּבּוֹקר, עם הנץ החַמה, מטייל ר' זוּסיל בּ”פּוֹססיה״ שלוֹ, בּין הערוּגוֹת. הרוּח מנפנפת בּכנפי החאלאטיל⁷ שלוֹ וּמגלה טפחיים מתּחתּוֹניו הלבנים; הוּא מעשן מתּוֹך קוֹרת־רוּח את מקטרתּוֹ, מזמר לוֹ בּחשאי ניגוּן חסידי. ואין לךָ בּעוֹלם אדם שׂמח בּחלקוֹ יוֹתר ממנוּ. ואחר־כּך, כּשגלגל החַמה מנַסר כּבר בּרקיע, מייבּש את שיירי הטללים וקוֹפח על ראשוֹ, מַתחיל הוּא מזמן את עצמוֹ לילך אל הקלוֹיז לתפילת שחרית. בּעוֹמק לבּוֹ יוֹדע הוּא שאת עיקר תּפילתוֹ כּבר התפּלל בּגינתוֹ בּין ערוּגוֹת נטיעוֹתיו, כּל קרביו כּבר אמרוּ שבח והוֹדיה לבוֹרא עוֹלם; אלא שאלה היוּ פּסוּקי דזמרה בּלא מלים, תּפילה־שבּלב שאינה מצוּיה בּסידוּר… עליו מסַפּרים שפּעם אחת בּבוקר יוֹם סתיו אחד, לפני עלוֹת עמוּד השחר, בּשעה שאין להכּיר בּין תּכלת לכרתי, ורוּח צוֹננת מַפריחה טללים – יצא ר' זוּסיל אל גינתוֹ וראה אשה אחת בּוֹרחת מגינתוֹ וקלחי סלק נוֹשרים מחיקה. התחיל ר' זוּסיל רוֹדף אחריה וּמצעק: “עמדי, יהוּדיה! בּבקשה ממך, המתּיני קצת!”; וּמשראה שאינה נשמעת לוֹ, עמד וקרא: “הפקר! הפקר! דעי לך שנטלתּ מן ההפקר!”. וחזר לביתוֹ בּקוֹרת־רוּח גדוֹלה שהציל בּת ישׂראל מענשוֹ של “לאו” מן התּוֹרה…

על יוֹסיל ועל יוֹשה הוּטל לילך עם חשיכה אל בּיתוֹ של ר' זוּסיל וּלהביא משם את חיימ’קה. וּליתר זהירוּת הוּחלט שלא ילכוּ לשם שניהם יחד, אלא מתּחילה יֵצא לשם יוֹסיל וימתּין עד שיבוֹא יוֹשה.

יוֹסיל נכנס אל בּית ר' זוּסיל בּשעת בּין־השמשוֹת. בּכל הבּית הקטן התחילוּ כּבר נוֹטפים צללים מכּל זוית. מבּעד לחלוֹנוֹת הקטנים הסתּנן אל החדר אוֹר רפוּי, והדברים נעשׂוּ מרפרפים, נראים־ואינם־נראים, עוֹמדים־ואינם עוֹמדים… חוּץ מחַנה לא היה איש בּבּית. הנערה ישבה יחידה אצל החלוֹן, לבנים מגוּבּבים לה על בּרכּיה, אבל ידיה תּלוּיוֹת בּרפיוֹן ושכחוּ את מלאכתּן. מי בּא לחקר לב נערה היוֹשבת לבדה בּערוֹב יוֹם ומתיחדת עם הצללים ועם הרהוּרי־לבּה?

כשנפתּחה הדלת ויוֹסיל נראה עוֹמד בּפּתח, הגבּיהה את ראשה ונשׂאה אליו את עיניה. בּתוֹך הדמדוּמים לא ראה כּלוּם חוּץ מן העינים הללוּ, הזוֹרחוֹת כּנגדוֹ, גדוֹלוֹת, אפוּרוֹת. כּאילוּ רק הן לבדן בּבּית הזה. מכּיון שראן, מיד נעקר מתּוֹך עוֹלמוֹ, כּצמח שוֹטה זה שנתלש בּשרשיו מתּוֹך אדמתוֹ. דוֹמה עליו שהוּא מַפריש למרחקים נכספים ונעלמים, שהוּא מפליג – ואינוֹ יוֹדע להיכן – אחר מבּט זה הנבהל, התּמהַ, השוֹאל, המוֹשך…

– ערב טוֹב, חנה! – אמר בּקוֹל צרוּד, שהוּא גוּפוֹ לא הכּירוֹ.

לא השיבה מיד. התמהמהה כּשתּי שניוֹת עד שאמרה:

– ערב טוֹב, שנה טוֹבה, יוֹסיל!

– נבהלת?

– לא הכּרתּי את קוֹלךָ, לא הכּרתּי פּניך… עמדתּ בּפּתח כּה פּתאוֹם… כּמוֹ “רוּח”… ואף־על־פּי־כן ידעתּי שאתּה הוּא זה…

– כּמוֹ “רוּח”? למה זה כּמוֹ “רוּח”?

– איני יוֹדעת. עתּים נראים לי בּני־אָדם כּאילוּ אין הם אלא מתחפּשׂים בּדמוּיוֹת של בּני־אדם… מסווֹת לבד, שאין בּהם ממשוּת… רוּחין… – צחקה צחוֹק קלוּש – ידעתּי שעוֹמד אתּה לבוֹא הערב, וּמכּיון שבּאת, נבהלתּי…

דיבּרה בּקוֹל נמוּך וּבמנוּחה גמוּרה, תּוֹהה על חידוֹת עצמה. אבל הוּא ידע, הוּא הרגיש שכּל נפשה דרוּכה ונישׂאת אליו…

כדי לשמוֹע אוֹתה חוֹזרת על דבריה, שאל:

– שמא מצטערת אתּ על שבּאתי?

– לא, יוֹסיל, לא! טוֹב שבּאת. טוֹב מאד שבּאת. אני שׂמחה מאד! חכּיתי לך. ישבתּי וחכּיתי. כּל הזמן. וּכשבּאת… הרי זה היה כּה לפתע…

כמוֹ על גלים גבוֹהים היא שטה אליו, ממרחקים, ממרחקים. בּנפשוֹ דלקוּ אוּרים של חג.

– אף אני, – לא התאַפּק וקרא – אף אני שׂמח לבוֹא אל בּיתכם, לראוֹתך, חנה!

משוּם־מה נרעדה פּתאוֹם הנערה והשפּילה עיניה.

– למה בּאת, יוֹסיל? – שאלה כּבר בּקוֹל אחר.

סח לה יוֹסיל נפעם וּבלשוֹן מבוּלבּלת, למה בּא.

– מוּטב – אמרה – שהילד יהא חבוּי בּביתכם. אצלנוּ, בּמערה שבחצרנוּ כּמוֹ בּקבר… איוֹם! יוֹם יוֹם אני בּאה אצלוֹ לשעשעוֹ… הוּא היה הוֹלך ונכמש… אלמלי נחטף, חס ושלוֹם, לא הייתי יכוֹלה לחיוֹת עוֹד, הייתי מתה.

– חנה!

– הה, יוֹסיל! מה שעבר עלי ועל אמא בּימים האלה…

– ואבּא?

– אבּא, הרי אתּה יוֹדע… בּים־בּים־בּים ובּאם־בּאם־בּאם… וכך כּל היוֹם.

– מעכשיו תּהי בּאה אצלנוּ יוֹם יוֹם לראוֹת את חיימ’קה – אמר יוֹסיל.

שוּב נתלוּ בּוֹ זוּג עינים שוֹאלוֹת וּמבריקוֹת בּאוֹרן המעוּלף. שתקה רגע כּמקשה לדבּר. ואחר הפליטה:

– הן, יוֹסיל.

וקוֹלה היה כּוֹהה, נטוּל גוָן.

– בּקרוֹב אֶסע מכּאן, חנה! – אמר פּתאוֹם.

– לזמן רב? – שאלה בּשקט, בּשקט יוֹתר מן המידה.

– הן. – השיב – אהיה דר בּבית זלאטה שבּפּוֹלישוֹק, ושם אכשיר את עצמי להכּנס אל הגימנסיה הקוֹבנאית.

– וּדבוֹרה? תּסע עמך?

נטרף עליו לבּוֹ. מה איכפּת לה דבוֹרה? כּיצד יוֹדעת נערה זוֹ להשמיע לפעמים דברים דוֹקרים…

– כּיצד תּוּכל לנסוֹע עם התּינוֹקת על זרוֹעה? לא. סבוּרני שהיא תּישאר בּבּית.

– מוּטב. סע בּשלוֹם. מוּבטחתני שתּצליח.

עמדה והלכה אל חדר־הבּישוּל להביא נר.

עיניו ניתלוּ בּה ועקבוּ אחר דמוּתה ההוֹלכת וּנמוֹגה בּצללי הדמדוּמים.

חזרה בּנר חלב קטן שהעמידתּוּ על־גבּי השוּלחן, ואחר כּך נטלה את כּלי־מלאכתּה וישבה.

לאוֹר הנר הבהיר מצחה המקוּמר והזך והחשיכוּ עיניה ושׂערוֹתיה המצוּמתוֹת לה על ערפּה. קו גביניה המחוּבּרים מעל לשוֹרש חטמה, כּמוֹ אצל פּסיה דוֹדתה, נשתּבּר ונפסק על־ידי קמט אֲנָכי קטן שהתעמק מחמת הרהוֹרים והתעצמוּת הנפש.

שעה קלה היוּ יוֹשבים ושוֹתקים. היא תּוֹפרת לה את כּלי־הלבן שלה, והוּא מתבּוֹנן אל תּנוּעוֹת אצבּעוֹתיה.

הראשוֹנה הפסיקה את הדוּמיה היא:

– תּמהה אני – אמרה – על אפרים שישב כּאן לפני זמן־מה, ולא אָמר לי כּלוּם על נסיעתךָ.

– הן, הוּא היה כּאן – חזר על דבריה בּקוֹל רפה.

הפכה אליו את פּניה וזקפה עליו מבּט של תּמיהה:

– מי אָמר לך את זאת?

– אפרים. – ומשוּם־מה הוֹסיף – הוּא קרא לפנינוּ את שירוֹ החדש.

היא השפּילה את ראשה למטה, אל הלבנים, וידה עשׂתה את מלאכתּה בּמהירוּת יתירה. אבל הוּא הרגיש בּה שכּוּלה מצעקת אליו מתּוֹך צפּרני אצבּעוֹתיה המרטטוֹת עם המַחט, ועד לזרת הזעירה שמזדקרת מופרשת מפּיסת־היד, ולא ידע מה…

חנה הגבּיהה פּניה אל הנר; בּיקשה להשחיל חוּט בּמחט. על הכּוֹתל הסתּמן הפּרוֹפיל שלה, בּרוּר בּשרטוּטיו, ודוֹמה היה כּאילוּ היא מפכרת את פּיסוֹת־ידיה וּבוֹכה. מפּעם לפעם היא נוֹגסת מקצה החוּט שהיה חוֹרג ולא נכנס לתוֹך חרירה של המחט. פּתאוֹם צנחוּ ידיה, עם המַחט והחוּט בּין האצבּעוֹת, על השוּלחן והפכה אליו את פּניה שנשתּנוּ ונעשׂוּ קשוֹת, עם החריץ מעל לחטמה שנתעמק יוֹתר:

– למה כּתב את השיר הזה?

– הכּיצד למה? הוּא אוֹהב נערה אחת…

– שמעתּי – הפסיקתּוּ בּקוֹצר־רוּח – האוֹהבים דרכּם לשתּוֹק.

– ודרכּם של המשוֹררים לשיר על רגשוֹתיהם, לעצמם, כּצפּוֹר בּין העפאים.

הפשילה ראשה לאחוֹריה וצחקה.

– לעצמם… ואף־על־פּי־כן הלך וקרא לפניךָ ולפני כּל החברים את השתּפּכוּת־נפשוֹ. למי יש עניין בּהשתּפּכוּת־נפשוֹ? לשם מה צריך העוֹלם לידע כּמה הוּא אוֹהב את נערתוֹ?

עד שמצא מה להשיב, נפתּחה הדלת ונכנסה קיילה. וּמיד אחריה בּאוּ אברהם־אֶלי' ויוֹשה.

חנה התעוֹררה כּאילוּ נחלצה מאיזוֹ מוּעקה.

– ה, יוֹשה! – קראה – הרבּה זמן לא ראינוּך. בּוֹא שב על ידי.

יוֹשה נתקרב וישב אצל חנה.

היכן אבּא? – שאל בּקוֹל נמוּך.

השאלה הגיעה אל אזני קיילה, ועד שלא הספּיקה חנה לפצוֹת פּה, נזדרזה היא להשיב בּמקוֹמה:

– היכן אביה? כּלוּם אינךָ יוֹדע היכן הוּא? בּקלייזיל, בּין שיכּוֹרים כּמוֹתוֹ. כּל ימיו אינוֹ מזיז את עצמוֹ מהשטיבּל⁸ שלהם, לוַאי שיִשׂרף, שטיבּל זה, עם כּל הוֹלכי־בטל השיכּוֹרים המסריחים שם יוֹמם ולילה… מה איכפּת לוֹ אשה? מה איכפּת לוֹ בּן וּבת? וּבלבד שיזדמן לוֹ עוֹד שיכּוֹר כּמוֹתוֹ שיוּכלוּ להערוֹת לתוֹך גרוֹנם כּוֹס אחר כּוֹס…

הבּן תּלה בּה עיניו וחייך. הבת צחקה: הרי לכם שיכּוֹר חדש!

– אמא! אמא! למה תּדבּרי כּך? הרי כּל העוֹלם יוֹדע שאַבּא אינוֹ מן השיכּוֹרים… – העירה הבּת.

– ט־ט־ט! הבּיטוּ נא, הבּיטוּ נא אל מליץ יוֹשר זה!… פּגעתּי בּכבוֹדוֹ של אבּא… למה יוֹשב הוּא יוֹמם ולילה שם? מה הוּא עוֹשׂה שם? מה יש לדבּר! כּאָב כּבתּוֹ. הילד נחטף על־ידי חטפנים, והוּא כּלוּם לא איכפּת לוֹ…

הכּל זקפוּ עליה עינים תּמהוֹת:

– נחטף? מה אתּ שׂחה?

– שמא תּאמרוּ שאין סכּנה שייחטף?

פּרצוּ בּצחוֹק.

– מה אתּם צוֹנפים כּסייחים על דברי זקנה? יוֹשבת בּבּית בּתוּלה ושׂערוֹתיה מַלבּינוֹת והוֹלכוֹת. כּלוּם נתן הוּא, לפחוֹת, פּעם את דעתּוֹ שצריכים להשׂיאה?

– אמא, בּמחילה ממך, אף זאת לא אמת. הבּיטי, עדיין אין בּראשי אף שׂערה לבנה אחת – דיבּרה חנה בּחיוּך וּבקוֹל מפייס וּמתיישב על הלב.

– עדיין אַיִן? אבל עתידוֹת הן להלבּין, אם אבּא כּזה לך…

פּתאוֹם אַמר אברהם־אלי' בּרוֹגז:

– אמא! אם לא תּפסיקי מיד לדבּר כּך על אבּא, אני עוֹזב את הבּית. כּוּלנוּ נלך מכּאן. תּעשׂי אַתּ בּחיימ’קה כּטוֹב בּעיניך.

– נא־נא… אם אין אתּה יכוֹל לשמוֹע את דברי אמךָ – אמרה קיילה כּבר בּקוֹל מוּנמך – איעצךָ עצה טוֹבה: תּן מוֹך לתוֹך אזניךָ. לא יעלה בּידךָ לגרשני מן הבּית!

– התבּיישי, קיילה, בּדברים אלה! – קרא יוֹשה – מי אוֹמר לגרשך? למה זה…

– ט־ט־ט! גם אתּה עלי? נאה הוּא הדוֹר החדש, אין מה לדבּר; אין נוֹתנים לזקנה אפילוּ לפצוֹת פּה… אלך להביא את חיימ’קה, ואתּם תּשׂמחוּ להיפּטר ממני לשעה קלה.

קיילה, עם דיבּוּרה הגס, הקשה, שאין מעצוֹר לפניו, אהבה את בּניה עד לידי טירוּף־הדעת. בּעוֹמק לבּה אף את בּעלה אהבה, אבל אהבה אחרת. הוּא היה רך המזג, עיצוּמוֹ של הטוֹב; בּמקרים מסוּיימים היה חסר־ישע, ואז נהגה בּוֹ בּמידת הרחמים. בּרבּים היתה מזלזלת בּכבוֹדוֹ, אבל בּצנעה ידעה שצדיק הוּא וגדוֹל חלקוֹ בּעוֹלם הבּא.

– לא, קיילה! סבוּרני שליתר בּטחוֹן מוּטב שאני אלך להביא את הילד – אמר יוֹשה.

– הדין עם יוֹשה – אמרה חנה – את השארי בּבּית, ואני אלך עם יוֹשה להראוֹת לוֹ את המקוֹם, ואַתּה, אברהם־אֶלי', תּראה אם יש מים חמים; ואם אַיִן, תּשפּוֹת את הדוּד. נצטרך לרחוֹץ את חיימ’קה.

והיא יצאה עם יוֹשה מן הבּית.

אחר שעה קלה חזרוּ והביאוּ עמהם את חיימ’קה. ילד בּן שמוֹנה, חיור כּסיד, ופיאוֹתיו השחוֹרוֹת והארוּכּוֹת עוֹד מַגדישוֹת את חַורוּרית פּניו הכּחוּשים והכּמוּשים, כּוּלוֹ מַרעיד וּממצמץ כּנגד אוֹר הנר בּעיניו הגדוֹלוֹת והבּהירוֹת. עמד המוּם וּמבוּלבּל, בּבגדים מרוּפּשים, שריח רע נוֹדף מהם. האֵם, האָחוֹת והאַח גיפּפוּהוּ, נשקוּהוּ, דיבּרוּ אליו דברי חיבּה וריצוּי. והוּא כּחרש לא זז ממקוֹמוֹ, לא הרגיש בּלטיפוֹתיהם ולא השיב על שאלוֹתיהם; התיירא להסתּכּל כּלפּי החלוֹן, התיירא לעשׂוֹת איזוֹ תּנוּעה שהיא.

– אפרוֹחי! אפרוֹחי! – יִבּבה האם – מה שעשׂוּ בּוֹ… אינוֹ כּלל בּגדר בּן אדם.

חיש מהר נעלוּ את הדלת והגיפוּ את התּריסים.

– אברהם־אלי! – פּקדה האחוֹת – טוּל את הגיגית והערה לתוֹכה את החַמים מן הדוּד. הא לך סבּוֹן וסדין ולך עמוֹ אל חדר־הבּישוּל; תּרחץ אוֹתוֹ יפה יפה. צריכים להחליף את כּוּתּנתּוֹ, את תּחתּוֹניו. אבל אל נא תּשכּח לנעוֹל שם את הדלת וּלהגיף את התּריס – דיבּרה בּמנוּחה וּבתוֹקף. מיהרה אל השידה והוֹציאה מתּוֹכה סדין וּכלי־לבן, רצה אל חדר אחר והביאה משם מַסרק סמיך־שיניים וּמסרה הכּל לאחיה הגדוֹל. והלה פּשט את בּגדוֹ העליוֹן, הפשיל את שרווּלי כּוּתּנתּוֹ, ונטל את חיימ’קה להביאוֹ אל חדר־הבּישוּל. הילד פּרץ בּבכי גדוֹל, כּוּלוֹ רוֹתת ומצעק: “איני רוֹצה… איני רוֹצה…” סבוּר היה שמחזירים אוֹתוֹ אל הבּוֹר. בּקוֹשי שידלוּהוּ וּבקוֹשי משכוּהוּ אל חדר־הבּישוּל וסגרוּ מאחריהם את הדלת. כּרגע אחר־כּך חזר אברהם־אלי' וּפתח אוֹתה, הכניס את ראשוֹ ואָמר:

– מוּטב שיעמוֹד מישהוּ בּחוּץ…

– בּחוּץ אעמוֹד אני על המשמר – אמרה קיילה.

היא יצאה, וחנה נעלה מאחריה את הדלת.

יוֹשה התחיל מתהלך בּחדר אילך ואילך, אבל החדר היה יוֹתר מדי קטן; עמד לפני ארוֹן הספרים והתחיל קוֹרא את השמוֹת על גבּי הספרים. יוֹסיל ישב בּלא תּנוּעה ולא העביר את עיניו מעל הנערה שעמדה לפני הנר בּראש מוּשפּל, ידיה המפוּכּרוֹת תּוֹמכוֹת את סַנטרה, ועיניה נעוּצוֹת בּלהבה.

פּתאוֹם ניעוֹרה, הגבּיהה את ראשה וראתה שיוֹסיל תּוֹלה בּה את עיניו כּל הזמן, הפכה פּניה אל יוֹשה ואמרה:

– מה אתּה קוֹרא שם בּחוֹשך? בּוֹא שב כּאן וּנשׂוחחַ קצת.

יוֹשה חזר אל מקוֹמוֹ הקוֹדם. חנה הקיפה אוֹתוֹ בּשאלוֹת רבּוֹת; לא המתּינה כּלל לתשוּבוֹתיו, קפצה מענין אל ענין, דיבּרה הרבּה. וּליוֹסיל היה הרוֹשם כּאילוּ אין היא מתכּוונת אלא לשמוֹע את קוֹלה לבד, אוֹ שאינה שוֹמעת את דברי עצמה, אלא כּוָנתה להשתּיק איזה קוֹל אחר שבּקרבּה.

אחר זמן־מה יצא אברהם־אֶלי' מחדר־הבּישוּל עם אָחיו הקטן שהיה מרוּחץ וחפוּף־ראש. כּאילוּ נתקלפה ממנוּ קליפּה עבה של זוּהמה, וּפניו נראוּ קטנים וּמצוּמקים יוֹתר משהיוּ קוֹדם לכן. הילד התנוֹדד כּמוֹ שיכּוֹר ולא יכוֹל לעמוֹד על רגליו. לאכוֹל לא רצה, אלא לישוֹן בּלבד. לא היה בּוֹ כוֹח להגבּיה את עפעפּיו השקוּפוֹת, ועיניו נתעצמוּ מאליהן. משראה שעוֹטפים אוֹתוֹ בּסוּדר חם, כּדי להוֹציאוֹ מן הבּית, התחיל שוּב בּוֹכה וּמצעק. בּאיזוֹ עוית של פּחד, כּוּלוֹ מַרעיד, נאחז בּשתּי ידיו בּברכּי אחוֹתוֹ, ולא הוֹעילוּ שוּם פּיוּסים ושידוּלים. הכּל התעצמוּ לשדלוֹ ודיבּרוּ בּבת־אחת וּבהתרגשוּת. אבל צריחוֹתיו של הילד התגבּרוּ על קוֹלוֹתיהם. כּאילוּ הוּבל לטבח.

נשמעה דפיקה בּדלת. כּל הקוֹלוֹת נשתּתּקוּ. אף חיימ’קה נבהל, נשתּתּק והטמין את פּניו בּחיק אחוֹתוֹ, כּשהוּא לוֹפת אוֹתה בּזרוֹעוֹתיו הרוֹעדוֹת. והיא אף היא סככה עליו, שלא מדעת, בּשתּי ידיה, כּתרנגוֹלת זוֹ שפּוֹרשׂת כּנפיה על אפרוֹחיה.

– מי שם? – שאל יוֹשה בּקוֹל תּקיף וּמאיים.

השיב מבּחוּץ קוֹלוֹ של ר' זוּסיל.

ר' זוּסיל נכנס בּפנים מחייכוֹת וּבעינים מחייכוֹת, טוֹבוֹת וּבהירוֹת.

– אוֹרחים! – קרא – יוֹדע אני. חיימ’יל עוֹקר לדירה חדשה, בּשעה טוֹבה וּבמזל־טוֹב! אַליבּא דאמת, מגיע לכם “כּיבּוּד”, אוֹרחים כּאלה!… אבל אתּם לא תּקפּידוּ, אם נדחה את ה“כּיבּוּד”, אם ירצה השם, לשׂמחוֹת אחרוֹת… אז גם “לא יֶחסר המזג”, כּמוֹ שנאמר, אם יעזוֹר לנוּ אלוֹקינוּ, אַי־אַי, אלוֹקי, אלוֹקי, אלוֹקי… בּים־בּים־בּאם… בּים־בּים־בּאם… – והוּא פּתח בּניגוּן חסידי שסינן אוֹתוֹ דרך חטמוֹ.

פּתאוֹם נשתּתּק. ראה את פּני האנשים והם סרים וזוֹעפים; עמד וסקר את כּוּלם נבעת בּמקצת וּמשתּוֹמם:

– מה זאת, רבּוֹתי? מה אֵירע? אתּם עוֹמדים כּוּלכם וּמסתּכּלים בּי כּנזוּפים, אוֹ… אוֹ… חס ושלוֹם… אל תּפתּח פּה לשׂטן…

נפש כּל הנמצאים בּחדר היתה קנוּטה. אף יוֹסיל, שהזקן היה כּל כּך אהוּב עליו, אף הוּא עיניו להטוּ מזעם. יוֹדע היה שהזקן אינוֹ שטוּף בּסביאה ושהחסידים מלגלגים עליו ואוֹמרים שבּפקחוּתוֹ מבוּדח הוּא כּשתוּי, אבל נפשוֹ של יוֹסיל סלדה מבּדיחוּת־דעת חסידית זוֹ שאינה בּשעתה. ראה הזקן את פּניו הכּעוּסוֹת של תּלמידוֹ, נתקרב אצלוֹ, טפח על שכמוֹ ואמר:

– פֶה! לא נאה לאַברך שכּמוֹתךָ לעמוֹד בּאזנים מקוּטפוֹת, כּמוֹ אשה. כּאילוּ נתיתּמנוּ כּוּלנוּ, חלילה… כּלוּם אין לנוּ אב, חס ושלוֹם? אִי, פֶה! לא נאה לאַבּד כּך את הבּטחוֹן… אָבינוּ שבּשמים חַי! חי העוֹלמים!…

– יִראה נא, ר' זוּסיל, מה שהיה לחיימ’קה שלוֹ! – קרא יוֹסיל בּקוֹל נמוּך.

– מה היה לוֹ? לא כלוּם! קצת חיור… היכן מצאת כּתוּב בּספרים שילד ישׂראל חייב להיוֹת דוקא אדמוֹני וּבעל לחיים, כּמוֹ גוֹי, להבדיל? וּבלבד שיהיה יהוּדי טוֹב! אדרבּא יזכּוֹר את הבּוֹר שהיה חבוּש בּוֹ, וישעבּד לבּוֹ למקוֹם. שמא היה לילדי ישׂראל בּימי נבוּכדנאצר, אוֹ בּימי טיטוֹס הרשע, אוֹ בּימי חוּמילי, ימח־שמוֹ, שמא היה להם יוֹתר טוֹב? א? שטוּיוֹת! בּים־בּים־בּאם…

יוֹסיל התרתּח. פּשט זרוֹעוֹתיו כּזוּג כּנפים בּאויר, החזירן ושוּב פּשט אוֹתן, ונלחם בּעצמוֹ לכבּוֹש את כּעסוֹ.

– איני יוֹדע, איני יוֹדע… – מלמל יוֹסיל – יסלח לי, אבל… על כּל צרה שלא תּבוֹא יש לוֹ מן המוּכן איזוֹ תּשוּבה, וּבלבד שלא יבטלוּהוּ מן ה“בּים־בּאם” שלוֹ.

– אמת, תּשוּבה אחת, רק אחת על כּל צרה שלא תּבוֹא. דויד המלך ע"ה אמר: “שויתי ה' לנגדי תמיד”, פּירוּשוֹ: בּשעה שה' לנגדי תּמיד, הכּל שוה לי…

ישב, משך אליו את חיימ’קה והעמידוֹ בּין בּרכּיו. הילד עבר בּשׂמחה מאחוֹתוֹ אל אביו. בּין בּרכּי אביו נמצא יוֹתר בּטוּח, בּמחסה יוֹתר טוֹב. ליתר בּטחוֹן, אוֹ אפשר מתּוֹך חוּלשה יתירה, טיפּס וישב על בּרכּוֹ ונלחץ בּראשוֹ אל לבּוֹ.

ר' זוּסיל דיבּר אליו בּקוֹל מפייס:

– על מה אתּה בּוכה, שוֹטה קטן? נביאךָ אל הדוֹד ר' לייבּ ושם תּשב בּחדר מרוּוָח, תּאכל בּכל יוֹם לחמניוֹת וכעכי־ביצים, ואפילוּ עוּגת־חָלב עם צימוּקים, שמוּתּר לאכלה בּלא נטילת־ידים… וקהוה בּחלב תּשתּה… ואני בּכל יוֹם אבוֹא אליךָ וַאלמדךָ תּוֹרה…

חיימ’קה כּבר פּסק לבכּוֹת, אבל על פּניו לא נראה אף סימן של בּת־צחוֹק.

– ראה מה שהבאתי לךָ! – קרא הזקן – נתבּלבּלתּי לרגע על־ידי הפּנים החמוּצוֹת שמצאתי כּאן, ושכחתּי… היה “סיוּם” בּשטיבּל, והחברה השתּוֹבבה קצת, אבל את זאת שמרתּי בּשביל חיימ’קה…

והזקן הוֹציא מכּיס הקאפּוֹטה פּרוּסה גדוֹלה של עוּגת־דבש. הילד חייך חיוּך רפה מאד; נטל את הפּרוּסה וקירב אל פּיו.

– המתּן, המתּן! – קרא אליו אביו – וּברכה? מה אתּה, שקץ קטן, חס ושלום, שתּאכל בּלא בּרכה?

חיימ’קה ירק מתּוֹך פּיו מה שהספּיק כּבר ליתּן בּוֹ, בּירך “שהכּל” בּקוֹל רפה, כּמעט בּלחש, ואחר התחיל לוֹעס לתאבוֹנוֹ.

– לכשתּהיה בּר־מצוה, אם ירצה השם, – המשיך אביו לדבּר אליו דברים המפיסים את הלב – תּקבּל פּרוּסה גדוֹלה מזוֹ של עוּגת־דבש, וגם רקיקי־ביצים וגם תּוּפיני־פּרג… ואתּה תּדרוֹש יפה… ואחר כּך, לכשתּהיה חתן, בּעזרת השם וּבשעה טוֹבה, יהיוּ מזוּמנים עמךָ מאה וחמישים דף גמרא בּע“פּ וחוֹתנך יביא לך שלוֹש פּעמים מאה וחמישים ר”כּ מזוּמנים, ואף שעוֹן זהב עם שרשרת גדוֹלה, מתּנת דרשתךָ, והכּלה תּרקוֹם לך שׂק־טלית משיראים וּקטיפה, ואיזוֹ דרשה תדרוֹש אז, איזה “חילוּק”! אַי־אַי, איזה חילוּק! כּל העוֹלם יעמוֹד צפוּף ודחוּק ושוֹמע בּצמא את דבריךָ, הכּל יהיוּ מטפּחים בּידיהם נבהלים וּמשתּוֹממים ויאמרוּ: "איזה תּכשיט יש לזוּסיל זה, ואנוּ לא ידענוּ. אשרי אביו שלימדוֹ תּוֹרה ואשרי אמוֹ יוֹלדתּוֹ…

– אבל אל המערה לא אשוּב עוֹד – אמר חיימ’קה כּשהוּא לוֹעס את העוּגה בּעינים עצוּמוֹת כּבר למחצה.

– אל המערה? וַדאי שלא תּחזוֹר לשם. אַי, חיימ’קה, וכי גם זאת מערה? כּמה זמן ישבתּ בּה? שבוּע אחד בּלבד! כּלוּם זוֹהי ישיבה? לא כּך עלתה להם לר' שמעוֹן בּן יוֹחאי ולבנוֹ אלעזר. מַלכוּת הרשעה בּיקשה להרגם, מה עשׂוּ? עמדוּ וּברחוּ למקוֹם רחוֹק מן הישוּב, וּשתּים־עשׂרה שנה הטמירוּ את עצמם בּתוֹך מערה. אתּה שוֹמע, חיימ’יל? שתּים־עשׂרה שנה היוּ יוֹשבים בּמערה אפילה ועוֹסקים בּתוֹרה. והקדוֹש־בּרוּך־הוּא עשׂה להם נס וזימן להם חרוּב וּמַעין. היו פּוֹשטים בּגדיהם ויוֹשבים עד הצוָאר בּחוֹל. רק בּזמן התּפילה היוּ מתלבּשים וּמתפּללים, ואחר כּך חוֹזרים וּפוֹשטים את בּגדיהם, כּדי שלא יבלוּ. לאחר שתּים־עשׂרה שנים בּא אליהם אליהוּ הנביא זכוּר־לטוֹב, וּבישׂרם שמת הקיסר וּבטלה גזירתם. כּשיצאוּ מן המערה היוּ מוּפלגים בּתוֹרה, והיוּ תּמהים על בּני־אדם שחוֹרשים, זוֹרעים וּמניחים חיי־עוֹלם ועוֹסקים בּחיי־שעה. כּל מקוֹם שהיוּ נוֹתנים בּוֹ עיניהם היה נשׂרף, כּל כּך גדוֹלה היתה קדוּשתם… יצתה בּת־קוֹל ואמרה: “להחריב עוֹלמי יצאתם? חזרוּ למערתכם!” חזרוּ וישבוּ בּה שוּב שתּים־עשׂרה שנה עד ששמעוּ בּת־קוֹל אוֹמרת להם: “צאוּ ממערתכם!”…

כך דיבּר ודיבּר הזקן בּקוֹלוֹ הנמוּך, השקט, המרַצה, ולא ראה שהילד נרדם על לבּוֹ עם חתיכת עוּגת־הדבש בּפיו, עם שהוּא מַשמיע מפּעם לפעם גניחוֹת חלוּשוֹת.

בּזהירוּת רבּה עטפוּהוּ בּסוּדר חם. אברהם־אלי' נטלוֹ על זרוֹעוֹ ויצא עמוֹ החוּצה. יוֹסיל ויוֹשה הלכוּ מימינוֹ וּשׂמאלוֹ, ר' זוּסיל וחנה אחריהם.

קיילה שהיתה כּל הזמן מהלכת בּחוֹשך מסביב לבּית, צוֹפה ושוֹמרת, משראתה את התּהלוּכה הזוֹ, התנפּלה על הילד בּנשיקוֹת. בּקוֹשי הפרישוּה ממנוּ. עכשיו נוֹספה אל התּהלוּכה גם האם. האב, האם והבּת נגררוּ בּמרחק־מה אחר שלוֹשת האַברכים שנשׂאוּ את מַשׂאם היקר.

– סוֹף־סוֹף מה טעם שנלך גם אנוּ? חוֹששני שרק נַפריע ושמא גם נַזיק, חלילה… – העיר ר' זוּסיל.

הערתוֹ נתקבּלה על דעת האם וּבתּה, ועמדוּ, הבּיטוּ אחר השלוֹשה שהתרחקוּ עם חיימ’קה עד שנבלעוּ בּחוֹשך; ואז דבקה קיילה בּכל גוּפה בּעמוּד פּנס בּוֹדד אחד שעמד בּקרבת מקוֹם והאיר בּאוֹרוֹ הדל, לחצה אליו את פּניה הכּבוּשוֹת בּשתּי כּפּוֹת ידיה, והתחילה מייבּבת, בּקוֹל דק, אבל בּלא הפסק וּבשפע דמעוֹת. חנה גיפּפה אוֹתה מאחריה ולחשה לה דברים משדלים; ר' זוּסיל אף הוּא העיר לה דברי מוּסר ונזף בּה על מעט הבּטחוֹן שיש בּה. אבל קיילה לא הזיזה את עצמה מן העמוּד, וּבכתה זמן מרוּבּה.

פּרק ששי

זמן מרוּבּה לאחר שעבר חיימ’קה לדוּר בּביתוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר, היתה עדיין אפילה מלפּפת את נפשוֹ. מתּחילה היה לוֹ קשה להתרגל אל החיים בּחדרים המרוּוָחים והמלאים אוֹר. מעט מעט התחילה אפילה זוֹ מתבּהרת והוֹלכת; נפשוֹ התחילה מתערית בּחיים החדשים ויוֹנקת מן החיבּה, החוֹם והשלוָה שאפפוּהוּ. אוֹתה מערה חשיכה הלכה ונשתּכּחה ממנוּ, כּדמוּת בּעתה מן הילדוּת הראשוֹנה. ר' לייבּ, שהיה כּל ימיו שקוּע בּספריו אוֹ טרוּד בּעסקיו, לא נתן את דעתּוֹ עליו. חדר־הספרים שבּוֹ ה“דוֹד” שרוּי הוּא קוֹדש־הקדשים בּעיני הילד וּמעוֹלם לא מלאוֹ לבּוֹ לעבוֹר על מפתּנוֹ. פּעמים יוֹצא ר' לייבּ מחדרוֹ וּמבּטוֹ המפוּזר נתקל בּחיימ’קה, ואז הוּא עוֹמד ותוֹהה על הילד הזר שמתרוֹצץ בּביתוֹ, ולכשהוּא נזכּר, הוּא מחייך כּלפּיו, מחליק בּכפּוֹ החמה והיבשה על לחיוֹ ועוֹבר להלן. אף פּסיֶה לא טיפּלה בּו יוֹתר מן המידה. שטוּפה בּעסקיה המרוּבּים, היא נוֹתנת את דעתּה אך על הסדר והשקט בּבּית, וכל אימת שאין פּרץ בּוֹ, כּל אימת ששוּם כּלי מכּלי הבּית לא הוּזז ממקוֹמוֹ הקבוּע לוֹ, כּמדוּמה, מימי בּראשית, שוּם מפּה אוֹ יריעה אינה שמוּטה הצדה, אוֹ אינה מוּפשלת בּשוּליה אף בּפיאה קטנה, ורצפּת־העץ המדוּנגת מַבהיקה, והמיחם עם כּלי הנחוֹשת, הכּסף והזכוּכית עוֹמדים בּמקוֹמם, נוֹצצים וּשׂמחים כּביוֹם היבּראם, היא מפליגה את דעתּה אל עניניה שחוּץ לבּית. תּפישׂת־הבּית והטיפּוּל בּילדים, בּשיינדילה וּבחיימ’קה, מסוּרים בּידי פראדיל. היא חוֹפפת את ראשיהם בּערבי שבּתוֹת, מחליפה להם כּלי־לבן, דוֹאגת לאכילתם ולשתייתם. תּחת ידה החמה והטוֹבה של פראדיל התחיל הילד מקיץ לחיים חדשים, כּצמח זה שהעבירוּהוּ מצל וטחב אל אוֹר החמה. אף שיינדילה מַשפּיעה עליו. מתּחילה היה מתיירא מפּניה; כּכלבלב קטן וּפראי בּין זרים, היה מתכּווץ וּמשתּמט מכּל מַגע וּמַשׂא עמה. אבל הילדה הקפוּזה והשוֹבבה לא נתנה לוֹ מנוּחה, בּכל מיני דרכים היתה מסיתה וּמפתּה אוֹתוֹ לשעשועיה וּמעשׂי תּעתּוּעיה; והוּא מתחילה סירב ודחה אוֹתה, ולבסוֹף נתפּתּה. וסוֹף שני הקטנים דבקוּ זה בּזה ושוּב לא נפרדוּ כּל הימים.

בּכל יוֹם בּא ר' זוּסיל ללמד את בּנוֹ תּוֹרה. וּבכל יוֹם, עד שלא בּא אביו, שרוּי הקטן בּצפּיה וּבהתפּעמוּת־הלב. על חנם מפתּה אוֹתוֹ אז שיינדילה לילך עמה אל החצר להסתּכּל בּסייח הקטן והנחמד שנגרר אחר אמוֹ ויוֹנק “מתּחת לכריסה”; על חנם היא מזמינַתּוּ לטפּס עמה אל עלית־הגג ולראוֹת משם את היער. חיימ’קה לא היה יכוֹל להזיז את עצמוֹ מן הבּית, גזירה שמא יבוֹא אביו ולא ימצאנוּ.

בּצניעוּת וּבניחוּת נכנס ר' זוּסיל אל הבּית, כּמוֹ מתּוֹך בּיישנוּת, אבל בּקוֹרת־רוּח. כּשהוּא מסתּכּל בּפני הבּריוֹת, שוֹמע לדבריהם ושוֹתק, עיניו נוֹצצוֹת. דוֹמה שאיזוֹ שׂמחה גנוּזה בּלבּוֹ, והוּא מצפּה לשעת כּוֹשר שיוּכל לחלוֹק ממנה לכל אדם… “בּוֹקר טוֹב לך, ר' חיים! – פּוֹנה הוּא אל בּנוֹ – שלוֹם־עליכם, מרא דאַתרא! רוֹאה אני את כּבוֹד הרב טרוּד בּהרהוּריו. שמא דין־תּוֹרה קשה בּא היוֹם לפני כּבוֹד תּוֹרתוֹ? אוֹ שמא הוּא מתקשה בּשאלת־חכם חמוּרה שהריץ אליו אחד גדוֹל בּישׂראל רשכּבה”ג?"

חיימ’קה שוֹמע את הלצוֹת אביו, מרפרף בּעיניו ואינוֹ מבין, אבל לבּוֹ מתפּעם מפּני שאביו מדבּר אליו. ר' זוּסיל מרבּה לעשן; המקטרת אינה זזה מפּיו. וחיימ’קה, שעוֹמד בּין בּרכּיו, ריח הטאַבּאַק וּפעמים גם עשנוֹ סוֹטר על פּיו, אבל הריח והעשן חביבים עליו, כּמוֹת שחביבים עליו קוֹלוֹ של אביו, שיעוּלוֹ, זקנוֹ, הקאפּוֹטה שלוֹ.. הוּא שוֹתה בּצמא את דבריו שלא תּמיד הם מחוּוָרים לוֹ, וּפעמים הוּא מַערים וּמעמיד פּנים כּאילוּ אינם סבוּרים עליו כּל צרכּם, כּדי שאביו יחזוֹר עליהם ויסבּירם שוּב ושוּב. וכל זה למה? כּך, סתם… עָרב קוֹלוֹ לאזניו, וּזקנוֹ, תּוֹך־כּדי־דיבּוּרוֹ, מדגדג את פּניו. וּמנגד יוֹשבת פראדיל עם שיינדילה על בּרכּיה ושוֹמעוֹת אף הן… פראדיל עוֹד בּילדוּתה למדה מקרא מפּי אביה, ואחר כּך היה אביה משתּפה בּשיעוּרי המדרש, שהיה מלמד את יוֹסיל בּשבּתוֹת. ועכשיו היא מוֹצאת ענין גם בּגמרא שר' זוּסיל מלמד את בּנוֹ.

פּעמים מַפסיק ר' זוּסיל את השיעוּר, נאחז בּאיזה ענין צדדי, מענין לענין הוּא נזכּר ענין אחר, והוּא מספּר סיפּוּר־מעשׂה בּצדיק גדוֹל אוֹ בּחסיד גדוֹל, שנעשׂוּ להם נסים. סיפּוּרי־מעשׂיוֹתיו של הדוֹד זוּסיה מַלהיבים את שיינדילה ולשמם היא יוֹשבת על בּרכּי אמה וּמחכּה. בּחצר ממתּינים לה הרבּה ענינים חשוּבים: שם עוֹמדוֹת תּיבוֹת גדוֹלוֹת שהריקוּן מהסחוֹרה והרבּה קש נשתּייר בּהן שיש להתפּלש בּוֹ, אוֹ לישב שם חבוּיה מעיני הבּריוֹת וּלהפליג בּעוֹלם הדמיוֹנוֹת בּאין מַפריע, אוֹ להיתּלוֹת בּמוֹט שמבַצבּץ ויוֹצא מאחוֹרי עגלה בּשעת נסיעתה… אבל היא דוֹחה את כּל התּענוּגוֹת הללוּ, מפּני סיפּוּרי הדוֹד זוּסיה. ויוֹתר מן הסיפּוּרים אוֹהבת היא את שאלוֹתיו המחדדוֹת וחידוֹתיו השנוּנוֹת שהיוּ בּפיו כּמַעין שאינוֹ פּוֹסק. חיימ’קה אינוֹ מהיר התּפישׂה, וּתשוּבוֹתיו לרוֹב מצחיקוֹת בּתמימוּתן. לא כן שיינדילה. היא זריזה גם בּמחשבתה, נבהלת להשיב פּעמים אל הענין וּפעמים שלא מן הענין, אבל תּמיד בּרוּח נמהרת ואַמיצה, מתאַוית להתגדר בּשׂכלה, להוּטה לשמוֹע תּשבּחוֹת.

– ראש־חוֹדש שחל בּתשעה־בּאב המוּתּר לקרוא בּוֹ “הלל”? – שוֹאל ר' זוּסיל וּפוֹנה אל בּנוֹ – אתּה מרא דאַתרא, עליך לפסוֹק דין זה.

– הלכות תּפילה לא למדתּי עדיין – משיב חיימ’קה בּכוֹבד־ראש.

– ואַתּ הרבּנית? – פּוֹנה ר' זוּסיל אל שיינדילה.

– אם מוּתּר לוֹמר “הלל”, איני יוֹדעת – משיבה היא – אבל מוּתּר בּתשעה־בּאָב לזרוֹק עכבוֹניוֹת בּזקָנים.

הזקן וּפראדיל צוֹחקים.

– מילא, – טוֹען ר' זוּסיל כּנגד בּנוֹ לאחר שהעמידוֹ על טעוּתוֹ – נשים דעתּן קלה. אפילוּ הרבּנית מפּראג מוּתּר לה שלא לידע לפסוֹק “שאלוֹת”, ואילוּ רב שלא ידע לפסוֹק דין, לא נאה, לא נאה לוֹ…

מתעוֹדדת שיינדילה וּמבקשת עוֹד חידה אחת.

– עוֹד אחת? מוּטב. לכהן מוּתּר ליכּנס לבית־הקברוֹת?

– לאו – עוֹנים שני הילדים כּאחד.

– וּמה יעשׂה כּהן שאבד לוֹ שם, בּבית־הקברוֹת, אַרנקוֹ עם ממוֹנוֹ? המוּתּר לוֹ ליכּנס לשם לבקשוֹ?

חיימ’קה הסתּכל בּאָביו נבוֹך מאד. שקל קצת בּדעתּוֹ, ואחר אמר בּמתינוּת, כּאדם שנמלך עם עצמו:

– סבוּרני שאסוּר.

על פּני השוֹמעים עבר חיוּך כּבוּש.

לא התאַפּקה שיינדילה, וכוּלה סמוּקה מהתרגשוּת קפצה ממקוֹמה וקראה:

– אֶ! לא אמת!

– מה לא אמת?

– לא אבד לכּהן שוּם אַרנק.

– מפּני מה?

– כּהן לא הוֹלך כּלל אל בּית־העלמין ולא אבד לוֹ כּלוּם…

– אַי, אַי, חיימ’ל! – הוֹכיח אוֹתוֹ אביו – כּיצד תּהא מנהל בּרבּנוּת, אם אינךָ יוֹדע להשיב על שאלה זוֹ?

– סבוּר הייתי – התנצל הילד – שהכּהן עבר פּעם עבירה והלך לאוֹתוֹ מקוֹם בּאיסוּר, אבל שיעבוֹר עוֹד פּעם על אוֹתה העבירה אסוּר… אפילוּ בּשביל ממוֹן…

אוֹתה שעה הזדמן יוֹשה בּחדר. התעוֹרר בּוֹ הרצוֹן להביא בּמבוּכה את בּתּוֹ ה“חַכמנית”, הבּטוּחה כּל כּך בּעצמה, ואמר שיש בּידוֹ להניח על הקרקע קנה של קש, ששיינדילי לא תּוּכל בּשוּם אוֹפן לעבוֹר עליו. דבר תּמוּה! לא האמינוּ לוֹ. רצה הילדה והביאה בּהתרגשוּת קנה של קש ארוֹך ודק. נטל אוֹתוֹ יוֹשה, הסתּכּל בּוֹ בּכוֹבד־ראש כּמוֹ לפני מעשׂה רב, והניחוֹ על הקרקע בּאמצע החדר. שיינדילה עברה עליו בּפסיעה אחת. הניח אביה את הקש בּמקוֹם אחר, והילדה שוּב עברה עליו בּצוחת נצחוֹן וּצחוֹק על כּשלוֹן אביה. יוֹשה מַעמיד פּנים של נבוֹך וּמצטער. “המתּיני, המתּיני”, אוֹמר הוּא בּמנוּחה, וּמניח את הקש סמוּך אצל הכּוֹתל. “ועכשיו, אמר, בּבקשה ממך, עברי נא”. עכשיו עוֹמדת הילדה בּמבוּכה: אפשרוּת כּזוֹ לא עלתה על דעתּה. היא מוֹחה וקוֹבלת: לא כּך היה בּמחשבתּה. כּל דברי ההסבּר של יוֹשה שאין כּאן שוּם גניבת־דעת, אינם מַניחים את דעתּה.

אבל דברי הליצנוּת אינם סוֹף־סוֹף אלא בּיטוּל תּוֹרה. לא כּן סיפּוּרי־החסידים שיש בּהם תּוֹרה וּמוּסר. יש שר' זוּסיל מתלהב בּעצמוֹ מסיפּוּריו, ואז הם נעשׂים סתוּמים וּמעוּרפּלים, מפּני שלשוֹנוֹ מתוּבּלת בּדברי חכמים, בּפסוּקים ואמרוֹת חסידים הידוּעים רק ליוֹדעי ח"ן.

יוֹם אחד בּאה פראדיל אל שיעוּרוֹ של ר' זוּסיל חיורת מאד, יוֹתר מהרגיל; מתּחת לעינה השׂמאלית היתה חבּוּרה כּחוּלה, וכל פּניה כּאילוּ נצמקוּ, צפדוּ מכּאב נעכּר וטמיר.

ר' זוּסיל נתפּחד כּשראה את פּניה.

– מה לך, פראדיל? – שאל – חוֹלה אתּ?

– לא כלוּם. איני חוֹלה – השיבה פראדיל. כּבשה עיניה בּספר שלפניה, הפכה והפכה בּדפּיו כּטרוּדה מאד, וּבלבד להשתּמט משאלוֹתיו של ר' זוּסיל. היא לא יכלה לספּר לוֹ מפּני מה היא רצוּצה בּגוּפה ומפּני מה נדדה שנתה בּלילוֹת.

וּמעשׂה שהיה כּך היה.

פראדיל יצאָה שלשוֹם בּעסקי הבּית אל שכוּנת־הטאטארים, והנה ראתה מרחוֹק הרבּה אנשים שנתקהלוּ למקוֹם אחד, וכוּלם עוֹמדים חיורים וּמסתּכּלים בּמה שהוּא נעלם מעיניה; אל אזניה הגיעוּ משם גם קוֹלוֹת צוָחה וּבכיה נוֹאשים. פראדיל מיהרה לאוֹתוֹ מקוֹם, וּכמוֹ דחוּפה על־ידי נבוּאת־לב רעה, נדחקה בּין הנקהלים עד שהגיעה אל מקוֹם המַחזה שמשך את לבּוֹת הקהל. מתּחילה לא הבינה יפה מה שראוּ עיניה: יהוּדי קטן מוּטל על הקרקע בּאמצע הרחוֹב, ועליו גוֹהר שוֹטר גדוֹל וּגברתּן. מה עוֹשׂה השוֹטר ליהוּדי, לא ראתה. ראתה רק שוּלים מרוּפּשים של קאפּוֹטה יהוּדית, מכנסים בּלוּיים, מנעלים מרוּפּטים שאצבּעוֹת מזוּהמוֹת מבצבּצוֹת ויוֹצאוֹת מתּוֹך חוֹריהם. כּל הגוּף הקטן היה מפרכּס מתּחת למשׂא הכּבד של השוֹטר; פראדיל שמעה את צריחוֹתיו ויבבוֹתיו של היהוּדי ואת נשימוֹתיו של השוֹטר. הגוֹיים עמדוּ מסביב וצחקוּ; היהוּדים, נרעשים ונפחדים, הצטדדוּ והשתּדלוּ לראוֹת ולשמוֹע מרחוֹק. פראדיל נתקרבה, גחנה, וראתה שהשוֹטר הלוֹחץ על קרבּנו בּכל כּוֹבד גוּפוֹ, אוֹחז בּפיאוֹתיו וּבזקנוֹ של היהוּדי על גבּי אבן, וּמתעצם לקצצן על־ידי אבן שניה שהוּא מטיחן זוֹ על זוֹ.

כאן אֵירע דבר לא צפוּי, שפראדיל גוּפה לא יכלה להסבּיר לעצמה כּיצד התרחש. פראדיל רכּת־המזג והשקטה, השוֹלטת תּמיד בּרוּחה, שמימיה לא השמיעה קוֹל רם אפילוּ מתּוֹך כּאב גוּפני גדוֹל, פראדיל זוֹ מכּיוָן שראתה את הדבר הזה, נתבּלבּלוּ חוּשיה, דמה צף ועלה אל ראשה, והיא התחילה מצעקת, כּוּלה אחוּזת רעדה. מה צעקה, אינה יוֹדעת, אינה זוֹכרת. זוֹכרת היא רק את זאת, ששמעה את קוֹל ציוחתה של עצמה ונבהלה, מפּני שלא הכּירה את קוֹלה. ואילוּ הקוֹל הזר הזה שיוֹצא מפּיה הלהיבה עוֹד יוֹתר לצווֹח בּכל כּוֹחה. ותוֹך־כּדי־כך התנפּלה על השוֹטר, משכה אוֹתוֹ בּכנפי מעילוֹ, משכה אוֹתוֹ בּמרפּקוֹ. פּתאוֹם מהלוּמת אגרוֹף קשה בּפניה וּבפיה הממתּה. בּוֹ־בּזמן ראתה את עצמה שטוּפת דם, ועיניה חשכו. אחזוּ בּה ידים אמיצוֹת, משכוּה לאיזה מקוֹם. והיא מצוַחת, מצוַחת…

אוֹתה שעה עברה כּרכּרה קטנה, וּבה ישבוּ ר' פּיני לוין וּבתּוֹ. הכּרכּרה עמדה, ויהוּדים אחדים נחפּזוּ להתקרב אליה וּלספּר לראש־הקהל מה שמתרחש כּאן. ראש־הקהל ישב מכוּוָץ בּפרוָתוֹ, ידיו בּשרווּליה, עיניו מוּשפּלוֹת, כּמנמנם, וּבפניו לא זע אף עוֹרק אחד. ואילוּ מלכּה בּתּוֹ, שהיתה אוֹחזת בּשוֹט וּבמוֹשכוֹת, זרקה אותם בּידי אביה, קפצה בּזריזוּת מעל מוֹשבה, רצה אל קבוּצת האנשים שנתקהלוּ מסביב למַחזה, בּשתּי ידיה פּינתה לה דרך אל השוֹטר, שלא הספּיק עדיין לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ עד לגמירה, והיה כּוּלוֹ שטוּף בּעבוֹדתוֹ. מלכּה בּעטה בּוֹ בּרגלה הקטנה בּעיטה קלה, וקראה:

– הי, הרף! תּיכף וּמיד הפסיקה! שוֹמע אתּה?

השוֹטר הגבּיה את ראשוֹ, בּרגע הראשוֹן נתבּלבּל, ועם שהוּא מחזיק בּקרבּנוֹ בּידוֹ האחת, הצדיע בּידוֹ השניה, והסבּיר שכּך נצטווה מרב־השוֹטרים.

– אני נוֹסעת בּרגע זה אל ההוֹרוֹדניטשי – אמרה – ושם אברר את הדבר. איעצךָ להפסיק. אם לא תּמשוֹך את ידך מן היהוּדי, לא תּינקה.

אפשר שהתּוֹקף שבּוֹ דיבּרה האשה הצעירה השפּיע, אפשר דמוּתה ההדוּרה עשׂתה רוֹשם על המוֹח האפל, ואוּלי מפּני שראה אוֹתה פּעם בּחברת ההוֹרוֹדניטשי, בּין כּך וּבין כּך אדוֹם וּמזיע מיגיעה רבּה, עמד השוֹטר על רגליו, שוּב הצדיע, מילמל דברי התנַצלוּת: מה הוּא יוֹדע… מה איכפת לוֹ זקן וּפיאוֹת של יהוּדי? אבל חוֹק הוּא חוֹק. השׂררה, הגברת יוֹדעת…

וּבינתּים נזדרז היהוּדי ועמד על רגליו, פּצוּע, זב דם, כּוּלוֹ מעוּפּר בּעפר וּמשחת־מראה, וּבפיק־ברכּים נמלט על נפשוֹ בּין יהוּדים שאחזוּהוּ ותמכוּ בּוֹ.

אחר כּך פּנתה מלכּה אל הקהל וּביקשה ממנוּ להתפּזר, שלא תּצא, חלילה, תּקלה. פּתאוֹם ראתה את פראדיל יוֹשבת על ספסל לפני אחת החנוּיוֹת, מַרעידה כּוּלה, חסרת אוֹנים ואנשים זוֹרקים עליה מים.

– מה לאשה זוֹ? – שאלה – זאת היא שצעקה כּך?

פראדיל, שדעתּה היתה צלוּלה עליה, לא רק שמעה את השאלה, אלא גם הרגישה בּכל הבּוּז והזלזוּל שבּקוֹלה. אבל לא היה בּה כּוֹח להוֹציא מלה מפּיה. בּוּז וזלזוּל שמעה גם מתּוֹך דבריה שאמרה, לאחר שסיפּרוּ לה מה שאֵירע:

– העלוּ את זוֹ על הכּרכּרה שלנוּ העוֹמדת שם והביאוּה לביתה.

לפראדיל לא היה כּוֹח לעמוֹד על רגליה אוֹ ללכת. לא היה לה גם כּוֹח להתנגד לאנשים שהגבּיהוּ אוֹתה מן הספסל, אָחזוּ בּה והוֹליכוּה אל הכּרכּרה. לא נעלם מעיניה שהבּת לחשה מלים מספּר בּאוֹזן אביה. הלזה עיקם את פּניו וירד, וּמיד תּפשׂוּ את פראדיל ידים אמיצוֹת והטילוּה לתוֹך הכּרכּרה.

יממה וּמחצה שכבה פראדיל על מיטתה ולא הפסיקה להניח תּחבּוֹשוֹת רטוּבּוֹת על פּניה ועל גוּפה עד שנעלמה הנפיחוּת מפּניה. בּפיה חסרה שן אחת, וּבפניה מתּחת לעינה היתה חבּוּרה גדוֹלה וּכחוּלה. עדיין כּאב עליה בּשׂרה והיוּ מקוֹמוֹת בּגוּפה שקשה היה לה לנגוֹע בּהם, אבל מנוּחת נפשה חזרה אליה ועצבּיה קצת שקטוּ. בּחדר היוּ עמה אחיה וּבעלה. אף־על־פּי שהדברים היוּ כּבר ידוּעים להם, חזרה וסיפּרה להם מכּל מה שעלה לה אמש לכל הפּרטים. “ואילוּ שמעתּם את הבּוּז של אוֹתה “פּריצה” אלי!”, סיימה בּחיוּך חיור, “העלוּ את זוֹ אל הכּרכּרה שלי”… את זוֹ… – חזרה פּעמים מספּר – כּאילוּ הייתי איזוֹ בּריה מאוּסה…" יוֹסיל שמע בּמנוּחה, ואי אפשר היה להכּיר בּפניו מה שהתרחש אותם הרגעים בּלבּוֹ. ואילוּ יוֹשה פּניו היוּ מתעקמוֹת בּאיזוֹ העוָיה עצבּנית של מרירוּת ושאט־נפש. התהלך בּחדר אילך ואילך, ידיו מוּפשלוֹת לאחוֹריו, והוּא מעשן את מקטרתּוֹ ויוֹרק, מעשן ויוֹרק.

– יוֹשה יקירי! – אמרה אשתּוֹ – איני יכוֹלה לשׂאת את התרוֹצצוּתךָ בּחדר; ראשי עלי סחרחר עדיין. בּבקשה ממך, שב כּאן כּנגדי, ואמוֹר לי על מה אתּה מתפּעם כּל כּך.

– על מה? – חזר על שאלתה עם שישב על הכּסא שהראתה לוֹ – הגיעי בּעצמך: יהוּדי (והוּא אינוֹ יחידי!) משׂים עצמוֹ דוֹמן חוּצוֹת, דיִש תּחת רגלי כּל שוֹטר שיכּוֹר, וכל זאת למה? לשם קדוּשת הקאפּוֹטה והפּיאוֹת… ה, ה! קידוּש שם שמים… פּשש, מלתא זוּטרתא!… טפוּי! יהוּדי כּזה הייתי ממעֵך כּפשפּש! ילך לעזאזל עם הקאפּוֹטה המרוּפּשת שלוֹ! מוּטב שיפאר את גן־העדן שלוֹ בּפיאוֹתיו הרוֹחשוֹת כּנים, טפוּי!… אבל כּאן, כּוּלנוּ משלמים בּעד האידיוֹטים הללוּ, כּוּלנוּ… – נזדקר מעל כּסאוֹ על מנת להתרוֹצץ שוּב בּחדר, אבל מיד נזכּר את בּקשת פראדיל, חזר וישב.

יוֹשה! – אמרה פראדיל בּקוֹל חלוּש מאד – איני יכוֹלה לשמוֹע אותך מדבּר כּך… פּשוּט, הנפש סוֹלדת. מעוֹלם לא יצאת כּך מגדרך.

– הפּעם הדין עמוֹ – העיר יוֹסיל.

– אבל לעוֹלם ידבּר אדם בּלשוֹן נקיה…

– היאך תּדבּרי בּלשוֹן נקיה על… על… – ולא סיים – כּל אימת שלא נצא איך־שהוּא מתּוֹך הבּיצה הזוֹ, אין לנוּ תּקנה. ועוֹד היא דוֹרשת לשוֹן נקיה! ראי מה בּינךְ וּבין אשה כּמוֹ מלכּה! מלכּה היא בּת־חוֹרין, ממש אצילה; היא לא חוּנכה על הירוּקה המינסקאית המַסריחה, אלא בּגימנסיה, בּרוח אירוֹפּית של פּרוֹגרס וחירוּת; וּמשוּם כּך ראי איך היא מדבּרת עם בּעלי השׂררה, עם הבּריוֹת בּכלל, ואיך מדבּרת אשה כּמוֹתך, רצוֹני לוֹמר, אשה משלנוּ… אשה כּמלכּה קשה לשער שתּפרוֹץ בּרחוֹב בּצעקוֹת וּבבכיוֹת. בּשעה שאַתּ צרחתּ וּבכית, היא נתנה פּקוּדוֹת לשוֹטר… מבינה אַתּ? מה יש לדבּר! עבדים… כּוּלנוּ כּך… אשה משלנוּ לעוֹלם לא תּוּכל להיוֹת כּמוֹ מלכּה זוֹ…

פראדיל התנשׂאה קצת, נשענה בּמרפּקה על הכּר והסתּכּלה בּפני יוֹשה בּעינים פּקוּחוֹת לרוָחה וּמלאוֹת מוֹרא; אף פּניה הלבּינוּ יוֹתר מהתּחבּוֹשת שעל ראשה וּפיה נפתּח מתּמהוֹן־לב. זמן־מה שמעה, שמעה ואחר נפלה פּרקדן על מיטתה ולא השמיעה עוֹד הגה מפּיה. יוֹסיל ראה ממקוֹמוֹ את חיורוֹנה וּמוֹראה, ושתק אף הוּא.

וּבלילה היה כּרה רטוֹב מדמעוֹת.

ועכשיו יוֹשבת היא עם שיינדילה על בּרכּיה לפני ר' זוּסיל ושוֹמעת את לקחוֹ. היא בּיקשה למצוֹא שכחה בּתוֹרה שלימד; דבריו בּכלל מַשרים בּלב שלוֹם ושלוָה ואמוּנה. שיינדילה מחללת בּחליל שהתקין לה אביה. פראדיל גזרה עליה שלא לעשׂוֹת זאת, ואף איימה עליה שתּוֹציא מידה את החליל אם לא תּישמע לה. אבל לקטנה היה קשה מאד להחזיק בּידה חליל לבטלה. ר' זוּסיל מפסיק פּתאוֹם את הסוּגיה בּאמצע דיבּוּרוֹ, נותן עיניו בּקטנה ושוֹאל:

– שמא יוֹדעת אַתּ מי מנגן מתּוֹך חלילךְ זה?

– אני. אבל אמא אינה מניחה.

– טעוּת. לא אַתּ, לא אַתּ… – אמר – אגלה לך סוֹד, וּמוּטב שתּשמעי יפה. מתּוֹך חלילך מנגנת נשמה.

– אֶה! – קראה הקטנה כּוּלה מלאה השתּוֹממוּת; תּלתה עיניה בּאִמה לראוֹת אם אין הדוֹד מתעתּע בּה.

– הן, צפּוֹרי! נשמה… – המשיך ר' זוּסיל – נשמת האילן שממנוּ קצצוּ את הקנה ועשׂוּהוּ חליל. אוֹ שמא סבוּרה אַתּ שאין לאילן נשמה? אף לוֹ נשמה כּמוֹ לכל הבּרוּאים; אף הוּא מוֹשך חיוּת מאוֹתוֹ מקוֹר. אף הוּא מַרעיד כּוּלוֹ וּמרטט כּשהגרזן מכּה עליו, אף הוּא מגבּיה ראשוֹ לשמים וּמברך את הבּוֹרא יתבּרך על החיים ועל המזוֹנוֹת שהוּא יתבּרך מספּק לוֹ; וכך כּל עלה, וכך כּל עשׂב וכל קלח, אף הזעיר שבּזעירים, וגם כּל יתּוּש קטן וכל תּוֹלעת קטנה בּאדמה, כּמוֹ כּל בּהמה גסה שבּשׂדה וּביער, – כּוּלם הם בּרוּאיו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא; אב טוֹב ורחוּם לכוּלם הוּא. כּולם חביבים עליו וּמשׂמחים אוֹתוֹ; כּל יוֹם ויוֹם אוֹמרים הם לוֹ שירה, כּל אחד לפי דרכּוֹ, בּכליו וּבלשוֹנוֹ שהתקין לוֹ קוֹנוֹ… אחד בּרעש גוּפוֹ ואחד בּנדנוּד לבד, אחד בּשאגה נוֹראה ואחד בּפעיה אוֹ בּזמזוּם דק, ואחד אפילוּ בּדממה… צדיק אחד אמר שהשכינה צוֹוַחת מתּוֹך כּל הבּריאה כּוּלה. כּד הוינא טליא שמעתּי מפּי חסיד גדוֹל ששמע מאביו, אף הוּא חסיד גדוֹל, שקיבּל מרבּוֹ על ר' נחמן… ר' נחמן בּראצלאווי, ז“ל… מעשׂה נוֹרא שהיה בּשׂררה אחד שהכּיר בּגוֹדל צדקתוֹ וּקדוּשתוֹ של אוֹתוֹ צדיק, זכרוֹנוֹ לברכה. ר' נחמן זצ”ל היה שרוּי בּבית קטן, סמוּך אצל חוֹרשה נאה מאד, שהיתה שייכת לשׂררה. חביבה מאד היתה החוֹרשה על הצדיק הקדוֹש נ"ע. שם היה נוֹהג לטייל בּיחידוּת, לשם התבּוֹננוּת והתייחדוּת עם הבּוֹרא יתבּרך, והיה שוֹמע גם שׂיחוֹת חיוֹת ועוֹפוֹת ואילנוֹת, שהיוּ מגלים לוֹ סוֹדוֹת נוֹראים וּקדוֹשים וסתרי תּוֹרה שאין בּכוֹח ילוּד־אשה לתפּוֹשׂ אוֹתם בּשׂכלוֹ הפּשוּט. בּערבי שבּתוֹת היה נוֹהג לצאת אל החוֹרשה עם קהל חסידיו וּלקבּל שם, יחד עם כּל האילנוֹת ועם בּעלי־החיים השרוּיים בּה, את השבּת. שבּת קוֹדש – היה אוֹמר – לא ניתּנה לאדם לבד, אלא לבּריאה כּוּלה, כּי היא חמדת ימים זכר למעשׂה בּראשית. בּשעה שהיה עוֹמד ואוֹמר: “לכוּ נרננה לשם, נריעה לצוּר יִשענוּ”, היוּ כּל האילנוֹת משתּתּפים עמוֹ בּתפילה, כּמוֹ שנאמר: “אז ירננוּ כּל עצי יער”…

איש לא הרגיש בּכניסתוֹ של יוֹשה אל החדר, זוּלת פראדיל; וזוֹ פּניה נתכּרכּמוּ, את עיניה כּבשה בּספר, והתחילה מדפדפת בּוֹ בּהתמדה כּמבקשת כּביכוֹל למצוֹא בּוֹ מקוֹם אחד שנעלם ממנה… יוֹשה עמד, שמע את דברי ר' זוּסיל ולא יכוֹל לכבּוֹש את חיוּכוֹ, לבסוֹף לא התאַפּק והעיר:

– מילא, להתנענע בּתפילה יוֹדעים האילנוֹת אוּלי יוֹתר מכּל החסידים שבּעוֹלם, אבל לפסוע ג' פּסיעוֹת לאחוֹריהם בּאמירת “עוֹשׂה שלוֹם בּמרוֹמיו”, ואף לירוֹק בּ“עלינוּ לשבּח” תּמוּהני אם הם יוֹדעים.

פראדיל הסמיקה כּארגמן. ר' זוּסיל מתּחילה נבעת קצת מקוֹלוֹ של תּלמידוֹ, ואחר השיב על לגלוּגוֹ בּנחת וּבלא כּל נדנוּד של עלבּוֹן:

– עכשיו אני רוֹאה בּך, יוֹשה, שנזדרזתּ לפרוֹש מן החסידוּת וּלסוֹף דעתּי לא ירדתּ. כּלוּם אינך יוֹדע שיש תּפילה שאינה כּתוּבה בּסידוּר ושאינה על־פּי דיני “אוֹרח־חיים”? אוֹ שמא סבוּר היית שהכּתוּב “אז ירננוּ עצי יער”, פּירוּשוֹ על־פּי תּוי־הזמרה? פּעם אחת שאל הרב הזקן את האמצעי: “בּני! בּמה אתּה מתפּלל?” אמר לוֹ: “בּכל קוֹמה לך תּשתּחוה”. אמר לוֹ: “וּכשאני מתפּלל, אני מתפּלל עם הקוֹרה שבּחדר, עם הצפּוֹר שבּכּלוּב ועם הצמחים שבּעציץ”… יוֹשה, יוֹשה! למה אתּה מיתּמם? כּלוּם אינך יוֹדע שיש תּפילה בּלחש, ויש תּפילה בּדממה, ויש תּפילה בּדממה גדוֹלה, ודוקא זוֹ ממַלאה את חלל העוֹלם כּוּלוֹ צעקה, אוֹ שירה ושבח, בּחינת “השמים מספּרים כּבוֹד אֵל”… כּלוֹמר, מתּוֹך דממתם הגדוֹלה של השמים אתּה שוֹמע שבח לבּוֹרא יתבּרך. ר' נחמן זצ"ל אמר שהוּא יכוֹל לצעוֹק בּקוֹל דממה דקה ושקוֹלוֹ יישמע מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ.

– אוֹ־ווא! – קרא יוֹשה, הפך את פּניו והלך לוֹ. פראדיל התכּווצה כּוּלה והשפּילה עיניה.

והזקן המשיך לוֹ בּמנוּחה:

– אם כּן, היכן אנוּ עוֹמדים? הן, בּאוֹתוֹ פּריץ… אוֹתוֹ פּריץ גוֹי, בּעל החוֹרשה, אף־על־פּי שידע את גוֹדל קדוּשתוֹ של הצדיק נ“ע, סוֹף־סוֹף הרי גוֹי היה כּכל הגוֹיים, דהיינו שמוֹחוֹ מטוּמטם על־ידי סביאה ועל־ידי מאכלוֹת אסוּרוֹת של נבילוֹת וּטריפוֹת, ואין לוֹ תּפיסה בּענינים דקים שבּקדוּשה ואלוֹקוּת… הוּא לא ראה בּחוֹרשה שלוֹ דבר אחר זוּלת אילנוֹת שיפים להסקה, לבנין וּלכיוֹצא בּזה, ושיש למכרם בּכך וכך זהוּבים. לא ראה את החיוּת הנמשכת מבּוֹרא העוֹלם יתבּרך על האילנוֹת וּבעלי־החיים, ואת הניצוֹצוֹת שהעלה מהם הצדיק וחסידיו בּתפילוֹתיהם. בּקיצוּר, אוֹתוֹ הפּריץ כּשהשעה דחקה עליו, לאחר שהפסיד הרבּה ממוֹן בּשיכּרוּת וּבקוּביא, מה עשׂה? עמד וּמכר את החוֹרשה לסוֹחר־עצים, והלה לא השתּהה הרבּה והתחיל מקצץ בּאילנוֹת. משראה ר' נחמן ז”ל את המעשׂה, היתה לוֹ חוּלשת הדעת לאין שיעוּר. “כּמה נרצחוּ היוֹם?” היה שוֹאל בּכל יוֹם את חסידיו, ולא אמר אף פּעם: “כּמה נקצצוּ?”. וּבאמת, האילנוֹת היוּ מוּטלים שם כּמתים שלא בּאוּ לקבוּרה. בּעלי־החיים שהיוּ שרוּיים בּאוֹתה חוֹרשה נהרגוּ אוֹ נתמַלטוּ. הצדיק הקדוֹש ז“ל אמר לעקוֹר מדירתוֹ ואף מן העיירה עצמה. “אי אפשי לדוּר בּסמוּך אצל בּית־עלמין זה”, היה אוֹמר. יוֹם אחד בּאה ועמדה לפני בּיתוֹ מרכּבה מפוֹארת, רתוּמה “נַא שפּיץ”⁹, כּדרך הפּריצים, וּבמרכּבה יוֹשב השׂררה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. הוּא שלח את הלאקיי שלוֹ לוֹמר לצדיק ז”ל שמבקש ממנוּ “יִחוד”. אבל הצדיק סירב. “לכוּ אמרוּ לוֹ – אמר – לאוֹתוֹ גוֹי שרוֹצח הוּא; איני רוֹצה להסתּכּל בּפרצוּפוֹ של רוֹצח”. אבל הפּריץ לא זז מבּקשתוֹ, אמר שהוּא מוּכרח לקבּל “יִחוּד” זה בּענין גדוֹל וחשוּב. השתּדל עבוּרוֹ הגבּאי של הצדיק נ“ע הרבּה מאד, עד שנמלך והסכּימה דעתּוֹ לקבּלוֹ. הכּלל, למה ארבּה עליכם את הדיבּוּר? כּשתּי שעוֹת שלימוֹת ארך “יחוּד” זה. לימים נתגלה סוֹדוֹ, מפּני שהוּא בּעצמוֹ סיפּר, שזה היה ענין של חלוֹם; והוּא בּא אל הצדיק הקדוֹש שיהא פּוֹתר חלוֹמוֹ ושיתּן לוֹ תּיקוּן אם יש צוֹרך בּדבר. שמעוּ נא מה שאירע לאוֹתוֹ גוֹי… ממש השׂערוֹת עוֹמדוֹת מפּחד… משעה שקיצצוּ את האילנוֹת וטירדוּ אוֹ הרגוּ את בּעלי־החיים, נדדה שנתוֹ וטוּלטלה מנוּחת־הנפש ממנוּ. בּכל לילה ולילה היוּ בּאים אליו, אל הפּריץ, כּל אותן החיוֹת והעוֹפוֹת שדרוּ בּיער, למן הנמלה הקטנה ועד החסידה הגדוֹלה, ועד הסנאים, הארנבוֹת, התּנשמוֹת והעטלפים ושאר העוֹפוֹת, השרצים והרמשׂים; כּוּלם היוּ בּאים וּמתכּנסים בּביתוֹ, ממלאים את כּל חדריו, יוֹשבים על כּל זיז וּבליטה, בּתוֹך כּל כּוֹס וּקדירה, וכוּלם טוֹענים לפניו, כּל אחד בּקוֹלוֹ וּכדרך הטבע שלוֹ, מי צוֹרח וּמי נוֹהם, מי מייבּב וּמי מגרגר וּמגעגע, נוֹשף אוֹ פּוֹעה, מטרף בּכנפיו אוֹ מקשקש בּזנבוֹ, זה מדדה וזה שף וזוֹחל, – הכּלל כּוּלם בּאים אליו בּטרוּניה, בּוֹכים וקוֹבלים, רוֹטנים, מגנים אוֹ מתחַננים: “ראה מה עוֹללתּ לנוּ! את בּיתנוּ החרבתּ, את עוֹללינוּ רצחתּ, ריטשתּ, רמסתּ…”. הסנאי מקפּץ ועוֹלה על כּרוֹ סמוּך לאָזנוֹ וסוֹתר בּזנבוֹ על פּניו, הארנבת מסתּכסכת בּשוּלי סדינוֹ, העטלף מתלבּט בּין שׂערוֹת זקנוֹ, עכבּר־השׂדה מתרוֹצץ מתּחת לצפּית שׂמיכתוֹ; רמשׂים אחרים מזוֹהמים וּמשוּקצים, ריריים וחלקלקים, שׂעירים וקרים זוֹחלים על גוּפוֹ… וּכשהוּא עוֹמד להתמלט, כּל העדה הזאת נגררת אחריו, עמוֹ ועליו, מתּוֹך טירוּף כּנפים, קירקוּר חרטוּמים, קירקוּש קרנים. וּכשהוּא בּוֹרח החוּצה, האילנוֹת המוּטלים על הקרקע מגבּיהים ראשיהם, כּמתים קמים מקברם, מנענעים כּלפּיו בּענפיהם, כּמוֹ בּידים מקוּטעוֹת, וּמוֹכיחים אוֹתוֹ על פּניו: “ראה מה עוֹללתּ לנוּ”… הכּלל, למה אאריך לכם בּדיבּוּרים? הפּריץ שלנוּ נקטה נפשוֹ בּחייו, פּסקה ממנוּ תּאוַת האכילה והשתיה, נהלך כּצל ודעתּוֹ כּמעט נטרפה עליו. שאל בּרוֹפאים, בּקוֹסמים וּבכל יוֹדעי נַחש ולחש. אבל רוֹפאי אליל כּוּלם לא הוֹעיל בּהם. עד שבּא אל הצדיק ז”ל בּתחנוּנים וּבבכיוֹת וּביקש ממנוּ תּיקוּן. הצדיק ז“ל הסבּיר לוֹ את ענין הנשמוֹת דאזלין ערטילאין וּמבקשוֹת תּיקוּנן. ואין תּיקוּן נשמוֹת אפילוּ של צמחים וּבעלי־חיים אלא בּמצווֹת וּמעשׂים טוֹבים. נתמה הפּריץ. מוֹחוֹ של גוֹי לא תּפשׂ את הענין. עד שגזר עליו הצדיק שיחזוֹר ויפדה מן הסוֹחר את העצים שקצץ ושמוּטלים עדיין בּמקוֹם שהיתה החוֹרשה; שלא יעמוֹד על המקח ולא יתגר, וּבלבד שיפדה את העצים. בּקצתם יבנה “שטיבּל” חדש לחסידיו של הצדיק, היוֹת שהבּית הישן רעוּע ועוֹמד בּנס; יעמיד בּוֹ ארוֹן־קוֹדש חדש ונאה לספרי התּוֹרה, יעמיד בּוֹ עמוּד חדש לש”ץ, בּימה חדשה לקריאת התּוֹרה, ספסלים ושוּלחנוֹת חדשים; את קצתם ימכּוֹר וּבדמי הפּדיוֹן יִקנה כּלי־נגינה חדשים וטוֹבים לקאפּילה¹⁰ של בֶּריש ה“כּלי־זמר”, שהיה חסיד מפוּרסם בּמקוֹמוֹת ההם, ואת הנוֹתר יחלק בּין עניים ואביוֹנים. בּשעה שהחזן יעבוֹר לפני התּיבה החדשה ויזמר תּהילוֹת ותשבּחוֹת לבּוֹרא יתבּרך, והלמדנים יהיוּ יוֹשבים לפני השוּלחנוֹת החדשים ומעיינים בּספרים הקדוֹשים, וּבחוֹרף כּשיהיוּ מסיקים בּעציו את התּנוּרים, וחסידים יהיוּ יוֹשבים שם ומתחַממים וּמסַפּרים סיפּוּרי־מעשׂיוֹת בּצדיקים וּקדוֹשים, וּכשבּריש עם הקאפּילה שלוֹ יהיוּ מנגנים בּסעוּדוֹת של מלווה־מלכּה ועל חתוּנוֹתיהם של ישׂראל בּכלי־הנגינה החדשים שלוֹ, – אז ימצאוּ נשמוֹת האילנוֹת וּבעלי־החיים את תּיקוּנן, ולא יבוֹאוּ עוֹד בּלילה לזעזעוֹ וּלטלטל את שנתוֹ. וכך הוָה. הפּריץ עשׂה כּמצוּוה עליו, לעיירה של הרבּי היה “שטיבּל” חדש עם כּלים חדשים ונאים, לקאפּילה של בּריש – כּלי־נגינה חדשים, לעניים ולאביוֹנים עצים להסקה, ולפּריץ – מנוּחת נפש ושינה טוֹבה.

ר' זוּסיל מצץ וּמצץ את המקטרת שלוֹ, וּמתּוֹך פּיזוּר הדעת לא הרגיש שאין בּה אש. סוֹף־סוֹף עמד על טעוּתוֹ, שפך לתוֹך כּפּוֹ את הטאבּאק שנצטנן, לש אוֹתוֹ וּמיעכוֹ בּבוֹהנוֹ, ושוּב פּיטם בּוֹ את מקטרתּוֹ, ואחר רץ אל חדר־הבּישוּל ליטוֹל מעל הכּירה גחלת לוֹחשת. בּינתים נכנס יוֹסיל, נטל כּסא וישב אל שוּלחנם. בּפתח חדר־המשכּב של פּסיֶה עמדה דבוֹרה וּבידה מברשת וּסמרטוּט: זוֹ הפסיקה את מלאכתּה בּאמצע ועמדה לשמוֹע.

– למה תּעמדי מרחוֹק? – שאלה פראדיל – יוֹסיל! פּנה לדבוֹרה את מקוֹמך…

– בּבקשה, בּבקשה ממך! לי אין כּלל פּנאי לישב כּאן. – אָמר יוֹסיל והזדרז לעמוֹד.

דבוֹרה הסמיקה, גימגמה מבוּלבּלת:

– אף אני עסוּקה…

ואף־על־פּי־כן נתקרבה בּפסיעוֹת הססניוֹת אצל השוּלחן. שניהם עמדוּ, והכּסא הפּנוּי בּיניהם.

הסמיכה פראדיל את גבּה אל גב הכּסא שישבה עליו, ותלתה בּאחיה וּבאשתּוֹ עינים תּוֹהוֹת וקוֹדרוֹת. כּאילוּ ראתם פּתאוֹם ראִיה חדשה, כּאילוּ פּתאוֹם נגלה לפניה כּל הצער שבּחיי השנַים הללוּ, השרוּיים תּחת קוֹרה אחת, כּשני קרעים של מסכת אחת, שאין לאַחוֹתם… אוֹ אפשר שבּאוֹתוֹ רגע הבריק בּרק בּמוֹחה, וּלאוֹרוֹ נגלה לפניה צערה של עצמה; צפתה, מבּעד לקרע חייהם של אלה השנים, את מזלה שלה…

ור' זוּסיל בּא בּריצה מחדר־הבּישוּל עם גחלת לוֹחשת על גבּי המקטרת. תּוֹך־כּדי־ריצה הוּא שוֹלח פּקעוֹת עשן מתּוֹך פּיו, מפמפּם וּמדבֵּר:

– עוֹשׂה אדם מצוָה… עוֹשׂה אדם מעשׂה טוֹב… פּוּם־פּוּם… מתקן על־ידי כּך תּיקוּן גדוֹל בּעליוֹנים… פּוּם־פּוּם… וּבתּחתּוֹנים… פּוּם־פּוּם… כּמה פּגימוֹת בּעוֹלמוֹ שלוֹ וּבעוֹלמם של אחרים מיתּקנוֹת על־ידי מעשׂה טוֹב אחד…

– והחליל שלי? – לא שכחה שיינדילי את שלה – כּלוּם אף בּוֹ יש נשמה?

– החליל שלך? איזה חליל? – שאַל ר' זוּסיל תמה.

– הרי זה החליל, שאמא רצתה להוֹציאוֹ מידי…

נזכּר הזקן וחייך:

– אה! חלילך, צפּוֹרי… הן, הן! לכתּחילה מה היה בּדעתּי לוֹמר לך? הסחתּי את דעתּי… הן, חלילך… נגני בּוֹ, נגני בּוֹ, אדרבּא! אפשר שזה תּיקוּנוֹ של האילן שקצצוּ ממנוּ את האַבּוּב. תּיקוּן גדוֹל יש בּנגינה. ושׂמחת תּינוֹקת כּמוֹתך על־ידי הנגינה, אין לך דבר גדוֹל הימנה. שמא סבוּרה אַתּ שהחליל הוּא המנגן, הוּא המשמיע את הקוֹל? אינך אלא טוֹעה… נשמתוֹ היא נוֹשפת בּוֹ וּמנגנת… הן, נשמתוֹ… כּל אחד מאתּנוּ הוּא בּחינת חליל. שהשכינה הקדוֹשה מכּה בּוֹ; השכינה הקדוֹשה מנגנת מתּוֹכנוּ את קוֹלה, את ניגוּנה. אשרי מי שמכוון את לבּוֹ לכך, ושוֹמע את קוֹלה של השכינה מתּוֹך כּל הבּרוּאים… חַללי, חַללי, שיינדילה, בּחלילך, אַל תּתיראי!…

יוֹסיל שמע ושמע, פּתאוֹם עשׂה בּזרוֹעוֹ תּנוּעה באויר, ונסתּלק מן החדר. מיהרה וּברחה מן החדר גם דבוֹרה מתּוֹך קריאָה: “אוֹי, מלאכתּי!…”. חיימ’קה לא פּסק כּל הזמן מסבּב את אצבּעוֹ בּתוֹך לוּלאַת הקאפּוֹטה של אביו, בּהתמדה וּבעיוּן רב, כּשהוּא נוֹשם בּכבדוּת דרך החוֹטם ששכח זה כּבר לגרפוֹ… שיינדילה חיללה וחיללה בּלא הפסק נעימה אחת קטנה.

פראדיל שחיבּקה בּידה האחת את בּתּה, התעסקה בּידה השניה בּספר על השוּלחן, דיפדפה בּוֹ בּפיזוּר־נפש, גללה את הדפּים לשפוֹפרת. ניכּר היה שנפעמת היא מאד.

– אף אני – אמרה – עתּים דוֹמה עלי שבּאמת יש לכל עצם דוֹמם פּרצוּף משלוֹ… שהוּא בּעל נשמה… כּמוֹ נשמתנוּ… ואפשר מאד שיש לשמוֹע… היאך אמרתּ? שיש לשמוֹע את קוֹלה של השכינה מתּוֹך רעש האילנוֹת וּתנוּעת הצמחים… אבל בּני האדם… אבל בּני האדם… – רעד קוֹלה ורעד גם איזה עוֹרק אצל מפתַּח שׂפתוֹתיה.

פּתאוֹם נתנה את פּניה בּתוֹך שתּי כּפּוֹת ידיה הלבנוֹת, עם הטבּעוֹת הנוֹצצוֹת בּאוֹר צוֹנן לתוֹך בּוֹקר החוֹרף האפוֹר, ונשמע קוֹל חנוּק כּמוֹ מתּוֹך דמע:

– מפּני מה נשמתוֹ של אדם… מפּני מה אין אדם שוֹמע אדם… קוֹלה של נפש אדם מפּני מה אינוֹ נשמע?

– וזה גוֹרם לך צער… פראדיל? – שאל ר' זוּסיל בּשׂפה רפה, כּמעט בּלחישה.

פראדיל לא השיבה כּלוּם מתּחת לכפּוֹת ידיה.

ר' זוּסיל לא הפסיק לפמפּם בּמקטרתּוֹ, כּשהוּא פּוֹזל כּלפּי פראדיל וּמציץ בּה מבּעד למסך עשנוֹ בּתמיהה וּבחשד:

– האדם… האדם, אה!… הרבּה, פּוּם־פּוּם… מסַכּים חוֹצצים… צריכים לחרוֹר, פּוּם, פּוּם… צריכים לנַקב כּמה וכמה מסַכּים, כּדי להגיע אל נפשוֹ, לשמוֹע קוֹלה. הרבּה מהם, פּוּם־פּוּם… עוֹשׂה האהבה… אהבת הבּריוֹת ממסמסת אוֹתם…

מאוֹתוֹ יוֹם עברוּ שבוּעים. פּעם אחת בּלילה התחוֹללה סערה גדוֹלה. כּל הלילה יִבּבה הרוּח בּארוּבּת־התּנוּר, וקילוֹן־הבּאר שבּחצר התנדנד וחרק בּלא הפסק. חיימ’קה ניעוֹר מקוֹלה הפּוֹזז של זכוּכית החלוֹן; האזין זמן מרוּבּה ליבבה בּארוּבּה, שנשמעה לוֹ כּאילוּ היא מרחפת בּחללוֹ של העוֹלם, מחוּץ לבּית. הגבּיה ראשוֹ, ואחר ירד מעל המיטה, נתקרב בּחשאי אצל החלוֹן והסתּכּל בּחוּץ. ראה צללים טסים כּנשמוֹת נבהלוֹת, את קילוֹן הבּאר שמתנוֹדד וחוֹרק כּמוֹ נאנח מתּוֹך כּאב שאינוֹ פּוֹסק… זמן מרוּבּה אחר כּך לא יכוֹל להירדם. למחרת, בּשעה שלא היה איש בּבּית, התיחד עם שיינדילה בּמקוֹם שנתחבּב עליהם בּיוֹתר, בּתוֹך האַפלוּלית שבּעלית־גג בּיתם; לשם היוּ מטפּסים ועוֹלים בּחשאי־חשאין וּמפליגים בּדמיוֹנם אל מרחקים נעלמים. שם בּין כּלי־הפּסח סיפּר לה בּלחש את סוֹד הלילה שעבר; בּלחש וּבאימה טמירה גילה לה ששמע אמש בּלילה את השכינה צוֹוַחת.

– השכינה? לך, שקר…

– כּמוֹ שאני יהוּדי, שמעתּי שהיא צוֹוַחת… – נשבּע לה חיימ’קה נלהב.

– היאך היא צוֹוַחת?

– אוּ־הוּ־הוּ… אוּ־הוּ־הוּ…

– כּלוּם היא בּוֹכה?

– רק נדמה שבּוֹכה. אבל הקילוֹן בּאמת בּכה, נאנח וּבכה. כּל הלילה. כּמוֹ מכּאב־שינים. וגם כּמוֹ מכּעס.

– למה עשׂה כּך?

– כּי טילטלוּהוּ כּל הלילה.

– מי עשׂה זאת? – שאלה כּבר בּלחישה.

– הנשמוֹת. עליו התנוֹדדוּ נשמוֹת.

שיינדילה התקרבה אליו יוֹתר:

– כּלוּם ראית אוֹתן?

– נשמוֹת אין נראוֹת. טיפּשה! כּלוּם יש לראוֹת נשמה? אבל את הקילוֹן ראיתי איך שהוּא מתנוֹדד וגוֹנח, מתנוֹדד וגוֹנח, המסכּן…

– המסכּן… – וּפתאוֹם: – והיה זה מַפחיד?

– נוֹרא!… רחמנוּת גדוֹלה היתה על הקילוֹן.

שעה קלה שתקוּ. ואחר פּתחה הילדה ושאלה:

– ושמא היתה זוֹ רוּח?

– הנשמוֹת, אוֹמרים לך! בּלילוֹת הן מתכּנסוֹת אצל מים; טוֹבלוֹת הן בּבּאר, ואחר עוֹלוֹת, יוֹשבוֹת על הקילוֹן להתיבּש.

– הן מתרחצוֹת…. ערוּמוֹת הן, הי, הי.. וּמתלחלחוֹת… – צחקה הילדה צחוֹק דק וכבוּש כּמתיראה מדברי עצמה – וקר להן, קר להן בּחוֹרף, בּלילה…

– שתקי! – גער בּה חיימ’קה – אסוּר לדבּר כּך.

הם היוּ ישוּבים על גבּי גגית של פּסח הפוּכה. פּתאוֹם, כּאילוּ נדבּרוּ שניהם, קפצוּ ממקוֹמם וטסוּ כּשני אַנקוֹרים אל המאוֹר הקטן והעגוֹל הפּתוּח מתּחת לגג. עמדוּ על בּהוֹנוֹת רגליהם והוֹציאוּ את ראשיהם הדחוּקים זה לזה החוּצה. תּמיד מַרהיב את עיניהם וּמוֹשך את לבּם המראה שמתגלה להם משם: שׂדוֹת ואפָרים משׂתּרעים עד למרחוֹק, מקוֹמוֹת מלבּינים משלג וּמקוֹמוֹת משחירים מעוּרטלים מן השלג; אי־שם משחירה חוֹרשה, נוֹצצים מי נחל, עוֹברת מַזחלה בּרתמה משוּלשת וּצליל פּעמוֹנה מגיע אל אָזניהם, והוּא עגוּם, כּל כּך עגוּם… שעוֹת עוֹמדים הם שם כּנגד המאוֹר וזנים עיניהם בּאפקים, וּבלבּוֹתיהם רוֹחשים חלוֹמוֹת וּרצוֹנוֹת סתוּמים.

– עצמי עיניך – גוֹזר עליה חיימ’קה – והאזיני!

שיינדילה מעצמת עיניה ושוֹמעת. קוֹלוֹת מן הרחוֹב כּמעט שאינם מגיעים אליהם. מתּוֹך הדממה הרחוֹקה שוֹמעים הם צליל רחוֹק־רחוֹק, דק־דק, כּמוֹ מתּוֹך תּיבה סגוּרה, פּוֹזז ונמשך כּחוּט זהב דק מאד, ואינוֹ פּוֹסק… שיינדילה אינה פּוֹקחת את עיניה זמן מרוּבּה, מוּקסמת על־ידי קוֹל רחוֹק וטמיר זה.

– שוֹמעת אתּ? – שוֹאל הוּא.

– הן… חיימ’קה! מה זוֹ אני שוֹמעת?

– את השכינה אַתּ שוֹמעת… היא מנגנת בּעוֹלם…

נבהלה שיינדילה ונזדרזה לפקוֹח עיניה.

– לך! – קראָה אליו בּכעס – תּמיד אַתּה בּא בּשקריך… הוּא לא הבין על מה היא מתרעמת, לא ידע מתי בּא אליה בּשקרים.

– ואני סבוּרה הייתי שזה מן היער משם…

– ואפשר שגם משם, מן היער – עוֹנה חיימ’קה בּכוֹבד־ראש וּבדעה מיוּשבת.

– רוֹצה אתּה לנסוֹע בּמזחלה ההיא?… בּיער?…

– אף פּעם לא הייתי בּיער… יש שם פּחד?

– אל הדוֹדה זלאטה בּפּוֹלישוּק נוֹסעים דרך היער, שם… דרך הרבּה יערוֹת. מאד הייתי מתאַוה, לראוֹת מה שם…

– ליסטים שם. וגם זאבים.

– אין פּחד. הכּל נוֹסעים שם. הייתי מחזיקה סכּין גדוֹלה בּידי… – וּפתאוֹם – וּמה תּעשׂה אם ה“חוֹטפים” יחטפוּך?

חיימ’קה נרעד בּכל גוּפוֹ וּפניו החוירוּ:

– מכּאן לא יחטפוּני.

– ואם בּכל זאת יחטפוּך…

– אז… אז… לא אוֹכל טריפה, לא אוֹכל בּשוּם אוֹפן, אפילוּ יהרגוּני! ואם יטבּלוּני בּמים כּדי להביאני לשמד, יוֹדעת אַתּ מה אעשׂה? ארד המימה ולא אעלה עוֹד! מה יעשׂוּ לי אז! – וצחק.

– שוֹטה! – קראה הילדה בּכעס – אלמלא היוּ חוֹטפים אוֹתי, הייתי נוֹשכת את ידיהם, סוֹרטת בּצפּרנַי את פּניהם, מנַקרת עיניהם, לא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת לי כּלוּם. אוֹ, אני… אני הייתי מראה להם כּיצד חוֹטפים תּינוֹקוֹת…

– חיימ’ל! שיינדילה! היכן אתּם? ילדים!… – נשמע קוֹל פראדיל קוֹראת אוֹתם.

הילדים נשתּתּקוּ בּתּחילה ועצרוּ נשימתם. פּתאוֹם נזכּר הילד וקרא: “אבּא!”… וּשניהם התחילוּ יוֹרדים בּזהירוּת וּבחשאי, כּשני גנבים קטנים.

פרק שביעי

יוֹם יוֹם בּאה קיילה לראוֹת את חיימ’קה ומביאה עמה, מתּחת למטפּחתה הגדוֹלה, קדירה מלאה אפוּנה מבושלת, מלוּחה וטעימה, תּבשיל שחיימ’קה ושיינדילה להוּטים אחריו; היא בּוֹחרת לה לשם כּך שעה שאין אנשים, זּולת הילדים, מצוּיים בּבּית, ואז היא מתיחדת עם ילדה, מעתּירה עליו בּלחש לוֹהט דברי חיבּה וּמוּסר־השׂכּל, ואגב כּך שוֹפכת לפניו את לבּה, מתנה לפניו את כּל מכאוֹביה, מתּוֹך עיטוּרי קללוֹת על שׂוֹנאי ישׂראל. וחיימ’קה רוֹפף בּעיניו, אוֹכל את האפוּנה לתיאבוֹן ואינוֹ מבין כּלוּם מכּל דברי הלחש של אמוֹ…

עתּים בּאה גם חנה לראוֹת את אחיה. עם שעת ערבית יוֹצאת היא מבּיתם, ועוֹלה בּמעלה העיר, אל “השוּק החדש”, הרוֹבע של בּתּי־המסחר הגדוֹלים, של מוֹסדוֹת הציבּוּר וּמשכּנוֹת העשירים. כּשהיא מגעת אל “סימטת־היוֹנים”, נדלקים שם פּנסי הנפט, אחד בּראש הסימטה ואחד בּסוֹפה. הללוּ אין כּוֹחם להאיר אלא ד' אמוֹת על ד' אמוֹת, והסימטה בּרוּבּה שרוּיה בּחשיכה. מן הפּנס ואילך היא פוּסעת פּסיעה מתוּנה. היא מתכּרבּלת בּסוּדרה, מליטה פּניה ואינה משיירת אלא טפח מגוּלה, לעינים לבד, והיא מתקרבת והוֹלכת בּמתינוּת זהירה אצל בּיתוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר. כּשהיא עוֹברת לאוֹרך חוֹמת האבנים, המַקפת את חצרוֹ, וּמגעת אל השער הפּתוּח, פּעמים היא מתעכּבת, מטיחה עיניה כּלפי מעלה, לצד הסוּכּה, שחלוֹן בּוֹדד מאיר וקוֹרץ אליה מתּוֹך רקע שחוֹר הרקיע. וּפעמים היא עוֹברת להלן בּפסיעוֹת מתוּנוֹת מאד, עוֹברת וחוֹזרת, וכל הזמן עיניה תּלוּיוֹת בּאוֹתוֹ חלוֹן מוּאר… תּריסי העץ על חלוֹנוֹתיו של בּית ר' לייבּ מוּגפים; מבּעד לסדקיהם בּוקעוֹת אל החוֹשך רצוּעוֹת אוֹר דקוֹת וארוּכּוֹת. נפש הנערה המפרפּרת נאחזת בּרצוּעוֹת־אוֹר אלוּ, מידבּקת בּהן, כּמוֹ בּשבילי זהב שמוֹליכים אל האוֹשר המקוּוה… עוֹמדת היא לפני חלוֹן אחד, מרכּינה אזנה אל התּריס וּמאזינה. אחר כּך שוֹלחת היא את כּף ידה מתּחת לסוּדרה, וּבזהירוּת מפרידה כּלשהוּ את שני חצאי התּריס זה מזה (בּרוּך־השם שאין הבּריח מהדקם יפה…). וּמציצה לתוֹך חדר־האוֹכל. שני נרוֹת חלב בּפמוֹטי נחוֹשת מצוּחצחים דוֹלקים על השוּלחן, יוֹסיל, ידיו מפוּשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, עוֹמד וּמשׂיח עם פראדיל. זוֹ יוֹשבת בּמקוֹמה הרגיל, בּפאת הספּה שלפני השוּלחן, וידיה משוּלבוֹת על לבּה. אוֹר הנרוֹת שׂוֹרה על פּניה הבּהירוֹת והשלווֹת, עם סוֹד השלוֹם והאוֹרה הטוֹבה הנסוּך עליהם תּמיד. עיניה נשׂוּאוֹת אל אחיה המדבּר אליה. פּני יוֹסיל לוּטוֹת צל, אבל מבּעד לצל רוֹאה חנה את העצבוּת הקשוּרה בהם. שעה מרוּבּה מסתכּלת חנה בּאדם זה ואינה מזיזה עצמה ממקוֹמה. אינה יכוֹלה. היא חוֹמדת את קלסתּר־פּניו עם התּוּגה המתלוֹננת עליו. אלמלי אפשר היה, היתה סוֹפגת לתוֹכה את כּל צערוֹ וּממצה אוֹתוֹ עד הקוֹרט האחרוֹן, ולא תּדע רויה. חנוּתוֹ של ר' לייבּ היתה בּקרן־זוית של הבּית. פּעמים נפתּחת שם דלת, מי מהלקוֹחוֹת יוֹצא אוֹ נכנס, וּפס אוֹר רחב פּוֹרץ וּפוֹגע בּה. חנה נרתּעת מן החלוֹן, מתעטפת יפה יפה בסוּדר, מאפילה על פּניה, מטמינה את עצמה בּצל וּממתּינה. אוֹ היא ממהרת ויוֹצאת מן הסימטה אל שוּק־הדגים הסמוּך, מהלכת בּמקוֹם שכּלתה משם הרגל, כּזה שטרוּד ומזוֹרז על־ידי ענין דוֹחק. אחר שעה קלה היא חוֹזרת אל מקוֹמה הקוֹדם, ושוּב עוֹמדת וּמציצה בּרווח שבּין שני חצאי התּריס.

האח והאחוֹת אינם עוֹד בּחדר־האוֹכל. בּמקוֹמם היא רוֹאה את חיימ’קה ושיינדילה שכוּבים על השוּלחן, ראשיהם סמוּכים זה אצל זה, מדפדפים בּספר גדוֹל ועבה ומסתּכּלים בּציוּרים. אז היא נכנסת אל הבּית, כּיון אל חדר־האוֹכל הזה. שני הראשים נישׂאים אליה כאחד. מיד הם משמטים עצמם מעל השוּלחן ורצים אליה. היא מוֹציאה מכּיסה שתּי עוּגוֹת־דבש קטנוֹת בּתבנית אדם, או שתּי סוּכּריוֹת ארוּכּוֹת, עטוּפוֹת בּנייר־צבעוֹנים בּעל פּיפים, שקרוּיים בּפי הילדים “זקָנים קטנים”, ונוֹתנת לזה אחת ולזוֹ אחת. היא יוֹשבת, והילדים דבקים בּה ומספּרים עמה על מאוֹרעוֹת היוֹם, על החתוּלה שהמליטה פּעוּטים בּתוֹך ארגז אחד שבּחצר, על יוֹשה שהראה להם היאך הוּא מעשן דרך עיניו…

ר' לייבּ יוֹשב בּחדרוֹ שקוּע בּספריו, פּסיה עוֹד לא חזרה מן האכסניה שלה, יוֹשה וּפראדיל בּאגף שלהם, כּל אחד עסוּק בּשלוֹ. כּל הבּית עוֹמד דוּמם על צלליו. חנה יוֹשבת לבדה עם הילדים, שוֹמעת את פּטפּוּטם, וּבה־בּשעה מהרהרת: אלמלי היה יוֹסיל יוֹדע שהיא כּאן, היה מיד יוֹרד מסוּכּתוֹ ונכנס. על מה היה מספּר עמה? מה היתה אוֹמרת לוֹ? אפשר: לא כלוּם; אפשר שטוֹב היה להם לישב יחד בּחדר זה, בּאין איש עמהם, ולשתּוֹק; כּך, לישב ולשתּוֹק…

לא הוּקל לה בּיוֹתר עם כּניסתה של דבוֹרה. אשה זוֹ פּניה שׂוֹחקוֹת אליה תּמיד. חנה מתכּווצת בּתוֹכה מחמת בּת־צחוֹקה של דבוֹרה. אלמלי היתה מעמידה כּנגדה פּנים כּעוּסוֹת, היה לה זה ניחא יוֹתר… דבוֹרה נוֹטלת כּסא ויוֹשבת בּסמוּך אצלה; ומיד היא פּוֹתחת בּשׂיחה וּמרבּה לדבּר על ענינים שאין בּהם אחיזת־ממש. וחנה שוֹמעת את דבריה, כּשם ששמעה קוֹדם את שׂיחת הילדים: משיבה, שוֹאלת, מנענעת ראשה: הן־הן, לאו־לאו, ולבּה בּל עמה. הפליגה את דעתּה ממנה אל בּעלה שאינוֹ בחדר. לכאוֹרה שׂיחת ריעוּת היא זוֹ, בּנחת ושלוֹם. אבל שתּיהן מתוּחוֹת ומדבּרוֹת הרבּה, מפּני שמתיראוֹת מן הדוּמיה שבּהפסקוֹת. פּתאוֹם נזכּרת דבוֹרה וּמזדקרת ממקוֹמה: עליה לקרוֹא את פראדיל. פראדיל לא תּסלח לה לכשתּשמע שחנה היתה כּאן והלכה לה בּלא לראוֹתה. ודבוֹרה יוֹצאת אל החצר, וקוֹלה בּוֹקע את דממת הערב: “פראדיל! פרא–דיל! חנה בּאה… חנה כּאן!”… קריאה זוֹ מגעת אל אזני חנה שמהרהרת בּחרדה עמוּמה: בּעצם לא אל פראדיל היא מתכּוונת אלא אל יוֹסיל, שישמע את קוֹלה מחדרוֹ בּסוּכּה… אח, דבוֹרה זו…

וּבאמת, לא יצאוּ רגעים מרוּבּים ויוֹסיל נכנס בּחשאי, כּמבוּיש. בּלוֹריתוֹ סתוּרה ועל פּניו צללי הרהוּרים. “ערב טוֹב לך, חנה!”, אוֹמר הוּא בּקוֹל רפה, חנוּק. “ערב טוֹב, יוֹסיל, שנה טוֹבה!”, משיבה היא וקוֹלה יבש. אינה הוֹפכת אליו את פּניה. כּל דעתּה נתוּנה בּשעה זוֹ אל חיימ’קה. נטפּלה אליו והריהי מעתּירה עליו נשיקוֹת ודברי חיבּה וריצוּי שלא להנאתוֹ. חיימ’קה בּכלל סבוּר שהנשיקוֹת הן דבר מגוּנה ואינן ענין אלא לנשים. מעוֹלם לא נשק את אָביו ואמוֹ, את אחיו ואחוֹתוֹ. ולא רצוּי היה לו שאחרים ישקוּהוּ. נפשוֹ סוֹלדת מזאת. כּשהיה אָדם מתנקש בּוֹ לנשקוֹ, היה מתמלט וּבוֹרח. ועתּה למה עמדה עליו חנה לענוֹתוֹ? ודווקא בּפני יוֹסיל, כּמוֹ להכעיסוֹ, עלה בּדעתּה לגפּפוֹ וּלנשקוֹ! אינה משגחת בּוֹ כּלל, שהוּא מחזיר הימנה את פּניו וּמבקש להחלץ מידיה.

וּמשנכנסת אחר כּך פראדיל, רוֹוח לה בּמקצת ורוֹוח לחיימ’קה, שנפטר ממנה ומתמלט אצל שיינדילה. פראדיל מביאה עמה איזוֹ מלאכת רקמה, שהיא עוֹסקת בּה כּל שעה שהיא פּנויה מתּפישׂת־הבּית. שלוֹש הנשים גוֹחנוֹת אל המלאכה הזוֹ, ממשמשוֹת ובוֹדקוֹת בּה, נוֹטלוֹת עצוֹת וּמשׂיאוֹת עצוֹת. מענין אל ענין מתגלגלת שׂיחה על סריגה ורקמה, על שׂמלוֹת ותכשיטים… ראית את שׂמלתה החדשה של פּלוֹנית? אה, פּלוֹנית! המסכּנה… מתּחילה היה אביה מתיהר בּעוֹשר וּביחוּס אבוֹת, וכל שידוּך שהיוּ מציעים לוֹ בּשביל בּתּוֹ היה דוֹחה בּזקיפת חוֹטם, ועכשיו משנהפּך עליו הגלגל ונתבּזבּזה הנדוּניה של בּתּוֹ על־ידי עסקים לא טוֹבים, והחוּטים הלבנים בּשׂערוֹתיה של זוֹ מתוספים והוֹלכים, הריהוּ שׂמח להשׂיאה אפילוּ לבעל־מלאכה, אבל זה כּבר נשתּכּחה רגל השדכנים מבּיתם… וּפלוֹנית העלוּבה, השמעתּן? נפלה לתוֹך בּוֹר שוּמן. השוּמן נימס ואין לה שיוּר אלא חוּלית הבּוֹר; כּלוֹמר: נישׂאה לאדם עתיר־נכסים וגס־רוּח. אל נכסיו ירדוּ בּעלי־החוֹבוֹת, ולא נשתּייר לה לאוֹתה עלוּבה, אלא בּעל גס־רוּח בּלבד… וכוּ' וכוּ'.

חנה יוֹשבת בּתוֹך כּוּרסה ושוֹתקת; עיניה מסתּכסכוֹת בּין הצללים, ואוֹר הנרוֹת מתרפּק עליה בּרפיוֹן. רגעים נדלקים וּרגעים כּבים בּהן יהלוּמים שחוֹרים, ולבנוּנית פּניה מוּבהקת בּתוֹך הכּהיוֹן שבּחדר, כּזיוון של מרגליוֹת מבּעד לעשן דק של טוּל. ידיה פּשוּטוֹת על ידוֹת הכּוּרסה, מתוֹפפת בּאצבּעוֹת דקוֹת וּשקוּפוֹת, והיא מאזינה וּמחייכת חיוּך סתוּם. יוֹסיל יוֹשב קצת מן הצד, מאחריה. היא אינה רוֹאה אוֹתוֹ, אבל מרגישה בּוֹ. כּל הזמן היא חשה בערפּה את עיניו הצמוּדוֹת אליה. והוּא אינוֹ פּוֹצה פּה. אלוּ השתּים, אחוֹתוֹ ואשתּוֹ, יוֹדעוֹת יפה מפּני מה הוּא יוֹשב כּאן וּמפּני מה הוּא שוֹתק כּל הזמן. אח, למה בּאה? כּלוּם לא ידעה למפרע שכּך יהיה?…

פּתאוֹם שאלה דבוֹרה:

– למה אתּ שוֹתקת כּל הזמן, חנה?

חנה הרתּיעה כּלשהוּ. אוֹתם היהלוּמים השחוֹרים שהיוּ מתנוֹצצים בּעיניה, הפכוּ והיוּ לשדים קטנים… חייכה חיוּכה הסתוּם ואמרה:

– אתּן, טוֹב לכן? אבל מה אדבּר אני? בּתוּלה זקנה ועניה אני.

וּפתאוֹם לפתע:

– שמא מוּטב שאנשׂא לאפרים?

שלוֹשה זוּגוֹת עינים ננעצוּ בּה בּבת־אחת בּתמיהה.

דבוֹרה צחקה:

– כּאילוּ הדבר תּלוּי רק בּך.

נתנה בּה חנה את עיניה בּמבּט האוֹמר דרשוּני, ואמרה:

– ואלמלי היה זה תּלוּי רק בּי לבד?

דבוֹרה השפּילה עיניה. בּאצבּעות מרטטוֹת התחילה מסדרת על בּרכּיה את קפלי שׂמלתה וּמחליקה אוֹתם בּפיסת־ידה, ותוֹך־כּדי־כּך, כּמוֹ אגב־אוֹרח:

– כּלוּם אַתּ… כּלוּם הוּא מצא חן בּעיניך?

תּוֹך־כּדי־שאלתה הציף הדם את פּניה עד לתנוּכי אזניה.

– שאלה זוֹ מהי? – קראה חנה – וכי אוֹתך שאלוּ אם חתנך מצא חן בּעיניך? אוֹ כּלוּם שאלוּ את יוֹסיל אם טוֹבה אתּ בּעיניו?

הפכה פּניה אל יוֹסיל זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּמשך כּל שׂיחתם:

– אה, יוֹסיל! וכי בּאמת אין בּעוֹלם אנשים שחיים את חייהם כּרצוּי להם?

איזוֹ שאלה!… הרי שאלה זוֹ דווקא מקרקרת כּל ימיו את קירוֹת לבּוֹ. איכה יענה עליה ולא ידבּר על אסוֹן חייו כּוּלם? שלח יוֹסיל את זרוֹעוֹתיו לפניו, משך בּכתפיו וריטן:

– מהנ! איני יוֹדע… כּמדוּמני, לא.

נשתּתּקוּ. צל סמוּי־מן־העין ולא נעים עבר בּיניהם וקיצץ את חוּטי שׂיחתם, ועכשיו קשה למצוֹא את הקצווֹת.

אחר שניוֹת מספּר, פּתחה חנה ואמרה:

– חיים שאינם כּרצוּי עלינוּ אינם כּדאיים. אין לי רצוֹן לחיוֹת רק כּפי שאפשר, אם אי אפשר לחיוֹת כּפי הרצוֹן.

אל מצחה של פראדיל נקשר ענן קל, וּבקוֹל קשה שלא כּרגיל אצלה, אמרה:

יקירתי! רוֹצים אוֹ לא רוֹצים, אנוּ מצוּוים לחיוֹת… לא כּפי שאפשר ולא כּפי שרצוּי, אלא כּפי שמחוּיבים…

יוֹסיל נתרתּח בּוֹ דמוֹ. מצוּוים? מחוּיבים? מי רשאי להטיל עלינוּ חוֹבוֹת לגבּי חיינו?… הוּא כּעס על אחוֹתוֹ שאינה מבינה שחיי אדם מתקלקלים על־ידי מצווֹת שאין איש מבין אוֹתן ואין איש יוֹדע לשם מי וּלשם מה הן. עמד ממקוֹמוֹ, התהלך בּחדר אילך ואילך. לבסוֹף נפטר מהן בּלא אמירת שלוֹם.

אחר יציאתוֹ נסתּתּמה שיחתן של שלוֹש הנשים. לא יצאה שעה קלה וגם חנה עמדה. הלכה ומצאה את שני הילדים בּחדר־הבּישוּל מסתּכּלים כּיצד צירל עוֹשׂה תּרנגוֹלת. נשקה לשיינדילה, טפחה טפיחה קלה על שכמוֹ של חיימ’קה ונפטרה מהם מתּוֹך דברי חיבּה. ואחר חזרה אל פראדיל ואל דבוֹרה, שעדיין יוֹשבוֹת היוּ על מקוֹמן, ואמרה להן שלוֹם.

– שמא אלוה אוֹתך? – שאלה דבוֹרה.

חנה סירבה, וּדבוֹרה לא פצרה בּה.

אחר יציאתה של חנה, היתה כּשני רגעים דוּמיה בּחדר. פראדיל המשיכה את מלאכת הרקמה. דבוֹרה ישבה כּנגדה שקוּעה בּהרהוּריה ותוֹלשת ציצית אחר ציצית מתּוֹך פּיפי המטפּחת שעל כּתפיה.

פּתאוֹם שאלה פראדיל בּלא שהרימה את ראשה:

– למה אינך רוֹצה לנסוֹע יחד עם יוֹסיל?

דבוֹרה הרתּיעה:

– מה אעשׂה שם עמוֹ לבדוֹ?

פראדיל ירדה לסוֹף דעתּה של גיסתה: מתיראה היא להיוֹת שרוּיה עם בּעלה זמן מרוּבּה בּיחידוּת… וּמיהרה לעבוֹר אל ענין אחר:

– אם לא טעיתי, הרעיוֹן על נישׂוּאי חנה ואפרים אינוֹ נראה לך…

– כּלוּם אינך מבינה ששידוּך זה עלוּל לגרוֹם ליוֹסיל צער גדוֹל מאד? הוּא לא יוּכל לעמוֹד בּזה.

– אבל יוֹסיל, כּמדוּמני, בּעלך הוּא ואַתּ אשתּוֹ.

דבוֹרה לא החזירה כּלוּם. התכּוֹפפה כּוּלה כּאחת זקנה קטנה, וכבשה פניה בּשתּי ידיה. גחנה אליה פראדיל והחליקה את ידה על ראשה המוּשפּל.

– אבל – אמרה בּקוֹל נמוּך וּמלא רחמים – כּך לא יוּכל הדבר להימשך. מן ההכרח לשׂים לוֹ קץ.

– אם חנה תּינשׂא לאפרים, הוּא לא יסלח לי את זאת לעוֹלם – אמרה דבוֹרה לתוֹך כּפּוֹת ידיה. פּתאוֹם פּרצה בּיבבה מחוּנקת. זוֹ לה הפּעם הראשוֹנה שהיא בּוֹכה בּבּית הזה בּפני אדם.

פראדיל נתקרבה אצלה עוֹד יוֹתר ונשקה לה בּראשה נשיקה עזה, מקרב לבּה. דבוֹרה נזדקרה וּברחה מן החדר בּבכי. כּשפּניה כּבוּשוֹת עדיין בּידיה.

לתמיהתם הגדוֹלה של הילדים ושל צירל, עברה את חדר־הבּישוּל וּפרצה אל החצר, שעמדה כבר באפלתה, דמוּמה וריקה מאדם. לא נפנתה אל דירתה, מפּני ששם ישב עתּה בּעלה. רצה אל השער; בּקשה לצאת אל הסימטה שלפני בּיתם וּלהתרוֹצץ שם יחידה בּחוּצוֹת עד שייפסק כּאבה, ותוּכל לחזוֹר בּלב שקט יוֹתר. בּשער, סמוּך אצל המזוּזה, עמדה אשה אחת עטוּפה כּולה בּסוּדר, עיניה נשׂוּאוֹת אל חלוֹן הסוּכּה המאיר שם מעל הגג, וּמוּשקעת בּהסתּכּלוּת זוֹ, לא הרגישה בּדבוֹרה שרצה כּנגדה וּמשראתה אוֹתה, אמרה להרתע לאחוֹר וּלהטמין עצמה מאחוֹרי הפּשפּש, ולא היה סיפּק בּידה: דבוֹרה נתקלה בּה בּצעקה…

אחר אוֹתוֹ ערב לא בּאה חנה אל בּיתו של ר' לייבּ בּמשך שבוּע ימים. איש בּבּית הזה לא תּמה על כּך. כּמדוּמה לא הרגישוּ בּדבר. ואילוּ יוֹסיל לבּוֹ נטרף עליו, וּפניו לבשו קדרוּת.

ויוֹם אחד, בּשעה שר' זוּסיל ישב בּחדר־האוֹכל שלהם ולימד את חיימ’קה תּוֹרה, וּברי היה לוֹ שגם קיילה אינה בּביתה, עמד יוֹסיל והלך אצל חנה.

נכנס, אמר שלוֹם וישב כּנגדה, בּלא להוֹציא הגה מפּיו. חנה ראתה את פּניו ונבעתה.

– מה לך, יוֹסיל? – שאלה.

– למה חדלתּ לבוֹא אצלי?

חנה נתבּלבּלה קצת, אבל מיד נשתּלטה על עצמה ואמרה:

– לא אצלך חדלתּי לבוֹא, יוֹסיל.

– את יוֹדעת, כּלוּ כּוֹחוֹתי לצפּות לבוֹאך יוֹם יוֹם… יוֹם יוֹם… ואתּ אינך בּאה… לא אוּכל שׂאת זאת עוֹד.

– וכי לי קל הדבר?

– למה, למה אינך בּאה?

– כּל פּעם גוֹרם בּיקוּרי יסוּרים… למה?… מוּטב שאַפסיק.

– למי אתּ יכוֹלה לגרוֹם יסוּרים, חנה? מה אתּ שׂחה?

– תּינוֹק אתּה, יוֹסיל, שאתּה שוֹאלני על כּך.

ואחר רגע הוֹסיפה:

– ואף מַרגיזה אוֹתי… אשתּך.

– אתמהה! דבוֹרה כּל כּך טוֹבה וּשקטה.

– אדרבּה! אילוּלי היתה קנתּרנית, נַקמנית… אפשר היה לי קל יוֹתר. אבל היא כּל כּך רכּה וטוֹבה…

יוֹסיל קפץ ממקוֹמוֹ:

– אבל איני רוֹצה לסבּול! איני רוֹצה לסבּול עוֹד… בּשביל אשה שאיני אוֹהב!…

– יוֹסיל – אמרה חנה כמדוּמה קרה וּמיוּשבת בּדעתּה – הריהי אשתּך… הדין עם אחוֹתך. צריכים לחיוֹת לא כּמוֹ שרצוּי לנוּ, אלא כּמוֹ שמצוּוה עלינוּ.

– מה שיעלה על דעתּה של פראדיל לוֹמר! אין אדם בּעוֹלם שרשאי לצווֹת עלי לסבּוֹל, שרשאי לקלקל את חיי, להפכם לגיהינוֹם…

פּניו היו מעוּותים מצער, בּקוֹלוֹ צללוּ דמעוֹת. והיא אמרה כּבר בּנעימה אחרת, חמה יוֹתר:

– מה נעשׂה, יוֹסיל! איש לא ציוה את הסבל, אבל מוּכרחים לסבּול, מאין בּרירה, מאין תּקנה. מוּטב לקבּל את החיים כּמוֹת שהם… לסבּוֹל ולשתּוֹק… בּרוֹב הימים כּל פּצע מעלה ארוּכה.

– אף את מדבּרת כּך! – קרא בּכעס – לא בּהמה אני שלא אתמרד, שלא אמחה! מפּני מה סבוּרה אתּ שאין תּקנה? יש תּקנה… יש תּקנה!

נשׂאה אליו פּניה בּשאלה.

– הן, אתּן לה גט.

– יצאת מדעתּך? – קראה חנה נבעתת.

– אפשר שסוֹפי לצאת מדעתּי. אבל לפי שעה דעתּי צלוּלה עלי. למזוֹנוֹתיה אין לי צוֹרך לדאוֹג. היא תּוֹסיף לעבוֹד עם הדוֹדה פּסיה באכסניה שלה. הדוֹדה פּסיה מחבּבת אוֹתה; ואם תּרצה תּהיה שוּתּפת עמה, ואנוּ – בּני־חוֹרין.

חנה נרתּעה:

– מי הם אנוּ?

– אני ו…אתּ.

– אה! בּבקשה ממך, מה אני כּאן?

– חנה, חנה! וּבאמת, חנה… הרי אתּ סוֹבלת כּמוֹתי.

חנה קפצה מעל כּסאה.

– אם בּשבילי, – אמרה וסוֹמק עלה בּראשי לסתוֹתיה – אם בּשבילי, אל נא תּעשׂה את השטוּת הזאת. אני אוֹמרת לך… סלק את זאת מדעתּך!

אף הוּא עמד. נסער, וּבנשימה כּבדה אחז בּשתּי ידיה:

– אני מבקש ממך, חנה, שבי! אל תּתרגשי… נדבּר בּמנוחה. כּל זמן שאפשר לנוּ לדבּר בּמנוּחה. שבי. אני רוֹצה שתּשמעיני. בּאתי לוֹמר לך דבר־מה… חשוּב מאד.

– חשוּב מאד? – חזרה על דבריו בּבת־חיוּך וישבה – הבה ונשמע.

כּשישבוּ שוּב זה כּנגד זה, אמר:

– אני נוֹסע בקרוֹב…

– את זאת אני כּבר יוֹדעת.

– איני יוֹדע כּמה זמן אעשׂה שם. אפשר שנים אחדוֹת. החלטתי לשלוֹח לה גט משם. הרי זה יהיה יוֹתר פּשוּט ונוֹח, גם בּשבילי וגם בּשבילה. חצי שנה אוֹ יוֹתר אמתּין עד שתּתרגל למחשבה שאנוּ כּמוֹ מגוֹרשים, ואחר כּך לא תּתפעם בּיוֹתר כּשתּקבּל ממני על־ידי הדוֹאר את הגט…

– שמע – הפסיקתּוּ שוּב – טוֹב תּעשׂה אם תּסע ללמוֹד, אבל מוּטב שתּקח גם אוֹתה עמך. תּהיוּ שניכם לבדכם, מוּפרשים מ… מכּאן. בּמקוֹם זר תּשהוּ יחד שנים אחדוֹת, וסוֹף תּתרגל, וזה יעבוֹר; עתיד אתּה לשכּוֹח מה שטוֹב לשכּוֹח.

– לא אוּכל לשכּוֹח, איני רוֹצה… אגב, אתּ יוֹדעת, יוֹם אחד נתעוֹרר בּי כּמין רגש של רחמים וחרטה, ואני בּעצמי הצעתּי לה שתּסע עמי; יתר על כּן, אמרתּי לה שאם רצוֹנה בּכך, אשאר, לא אסע. אז גמרתּי בּדעתּי, בּליל נדוּדים אחד, להשתּדל לעשׂוֹת מה שאתּ מיעצת לי היוֹם…

– כּך? וּמה אמרה?

– מה אמרה? כּלוּם לא אמרה. ראיתי שהדבר הוּא למוֹרת־רוּח לה. הקיצוּר, היא דחתה את הצעתי בּלא דברים, בּשתיקה. אפשר שלא האמינה לי.

חנה חייכה:

– היא, כּנראה, יוֹדעת אוֹתךָ יוֹתר ממךָ.

– בּאמת וּבלב תּמים אמרתּי לה מה שאמרתּי.

– אין כּל ספק בּדבר.

– אם כּן, עכשיו אני עוֹמד לנסוֹע וּלהוֹציא את מחשבתּי לפוֹעל. עדיין לא אָמרתּי לך את מחשבתּי זוֹ. לאחר שאקבּל את תּעוּדת הגימנסיה ואז כּבר אהיה פּנוּי, נוּכל לנסוֹע יחד לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה. אני אהיה לוֹמד שם רפוּאה אוֹ משפּטים, ואַתּ תּלמדי שם לשוֹנוֹת, ואגב תּכּירי לדעת את העוֹלם הגדוֹל. ידיעוֹתי בּלשוֹן־הקוֹדש וּבגמרא יעמדוּ לי למצוֹא תּלמידים ותספּיק פּרנסה לשנינוּ…

נשענת בּגבּה אל גב הכּסא, תּלתה בּוֹ עינים מחייכוֹת.

– שמא אינך מאמינה? – שאל משראה את חיוּכה.

– אני רק מתפּעלת מכּוֹח דמיוֹנך.

– מפּני מה דמיוֹן? וכי סבוּרה אתּ שאין זה בּגדר האפשרוּת?

– וכי סבוּר אתּה שאבּא ואמא יסכּימוּ לדמיוֹנוֹתיך… סליחה, לדעתך?

– אבּא ואמא על כּרחם יסכּימוּ, אם בּאמת וּבתמים רוֹצים בהצלחת בּתּם. מפּני שהרי אנוּ נהיה מאוּשרים אז, חנה! לשהוֹת יחד, ללמוֹד יחד, לבנוֹת יחד את קיננוּ, את חיינוּ המשוּתּפים… – וּפתאוֹם הפסיק בּאמצע המשפּט ולא סיים.

– למה הפסקתּ?

– אבל אני רוֹאה בּפניך, שאין אתּ מאמינה. אתּ מחייכת…

– דבּר, דבּר עוֹד, יוֹסיל! – תּבעה ממנוּ – וּמה להלן?

והוּא בּאמת נסחף על־ידי תּמוּנוֹת מרהיבוֹת שציירה לפניו אהבתוֹ על רקע העתיד. הוּא יחזוֹר למינסק כּרוֹפא. ד"ר פאסוֹביטש כּבר זקן וחוֹלה; יוֹתר מדי היה כּל ימיו שטוּף בּעבודת הרפוּאה ולא היה לוֹ עסק עם עניני הציבּוּר. לא כן הוּא, יוֹסיל. הוּא ישתּמש בּכל כּוח ההשפּעה, שיש לרוֹפאים על הקהל היהוּדי, להכניס סדרים בּחיי הקהילה, להפיץ השׂכּלה, להכניס אוֹר בּמוֹחוֹת בּני הנעוּרים, לשחרר את האדם שבּיהוּדי, לשחרר את הנפש היהוּדית מעוּלה של נחלתם הרוּחנית, שאינה לפי רוּח הזמן… וּבעיקר ישתּדל לעוֹרר את היהוּדי לזקיפת הקוֹמה, לרגש הכּבוֹד לעצמוֹ. שאז אף הרדיפוֹת והצרוֹת והדלוּת לא יוּכלוּ להשפּילוֹ ולנוולוֹ כּמוֹ שהן מנוולוֹת אוֹתו עכשיו וכוּ' וכוּ'…

תּוֹך־כּדי התלהבוּתוֹ מדברי עצמוֹ לא ראה את הגנוּז בּעיניה. דבריו הנלהבים היוּ מצוֹדדים את לבּה; היא אהבה אוֹתוֹ בּשעה זוֹ בּעבוּר חלוֹמוֹתיו הטוֹבים והנאים, אהבה את החלוֹמוֹת הללוּ. מעט מעט הוּחם ללבּה בּגללם, מעט מעט נסחפה אף היא, כּמדוּמה, בּזרם סברוֹ המאיר והעז וסיכּוייו הגדוֹלים; כּמדוּמה, שיחד עמוֹ התחילה אף היא מאמינה בּהם…

– לא כן, חנה? שמא לא כן?

– אתּה מדבּר כּל כּך יפה, יוֹסיל. אבל… כּלוּם כּל מה שאדם רוֹצה בּוֹ, עוֹלה בּידוֹ?

– אני מאמין בּכוֹח רצוֹנוֹ של אדם. זה הוּא הדבר היחידי בּאדם שיש בּוֹ ממש, שאפשר להישען עליו.

קיילה פּרצה פּתאוֹם מן החוּץ בּסערה. מרוּטבת ומרוּפּשת, ושׂיחתם נסתּחפה בזרם דיבּוריה החריפים והנרגזים של הזקנה. אבל האוֹר שבּנפשם היה עדיין דוֹלק והוֹלך, וחוּמוֹ לא הוּצן.

יוֹסיל שמע לדברי הזקנה, השיב, שאל, צחק, התלוֹצץ, וכל אוֹתה שעה לא דעך בּוֹ אוֹתוֹ אוֹר האהבה. חנה היתה אוֹתה שעה עסוּקה בּמלאכת הבּית ואי אפשר היה לידע אם היא שוֹמעת שׂיחתם אוֹ לאו. כּל הזמן שתקה, רק מחייכת היתה, כּל הזמן מחייכת, בּינה־לבין־עצמה. אפשר שזוֹ הפּעם הראשוֹנה ניעוֹר בּה הבּטחוֹן שהאוֹשר אינוֹ חוּץ לגדר האפשרוּת; אפשר מאוּשרת היתה מפּאת ההרגשה שיש בּעוֹלם אדם אחד שמצפּה לאוֹשר מיָדה. ואוּלי היתה מאוּשרת מפּאת ההכּרה לבד שיש בּעוֹלם אדם אחד האוֹהב אוֹתה…

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך נסתּלקה הקדרוּת מעל פּניו של יוֹסיל. נעשׂה מעוֹרב עם הבּריוֹת והיה שקוּד על מלאכתּוֹ בּחצר; היה משגיח, רוֹשם, מסייע בּשעת הצוֹרך, כּאילוּ לא עמד כּלל לפרוֹש, אחרי שבוּעוֹת מספּר, מכּל העסקים הללוּ. פּעמים מבליח בּעיניו שביב ערמוּמי־שׂמח, כּמי שמבוּשׂר בּשׂוֹרה טוֹבה, שהשתיקה יפה לה… ועל עצמוֹ היה תּמהַ, איך עלה בּידוֹ להתּיר בּקלוּת כּזוֹ את העניבה שהיה בּה נחנק והוֹלך, ושכּרכוּה לצוארוֹ הבּערוּת היהוּדית, הנוֹהג להשׂיא ילדים על כּרחם, שלא מדעתּם… יוֹסיל החזיק טוֹבה לעצמוֹ שעלה בּידוֹ להערים על כּל אוֹתם החייבים בּסילוּף חייו (לא אביו בּלבד, אלא כּל עדת ישׂראל!), והריהוּ עתיד להיחלץ מצרה שהביאוּ עליו…

כּמעט בּכל יוֹם הוּא מוֹצא לוֹ שעה פּנוּיה להתמלט מן החצר וּמעסקי הבּית אל חנה, בּיחוּד בּשעה שהיא שרוּיה, לפי השערתוֹ, יחידה בּביתה. כּל פּעם הוּא מתחיל מחדש מספּר עמה על “תּכניוֹתיו” לעתיד לבוֹא. כּמה מאוּשרים יהיוּ בחייהם המשוּתּפים בּעיר הגדוֹלה ששם יהא שוֹקד על דלתי האוּניברסיטה; כּמה יפה ונהדר יהיה אחר כּך כּשיהיו שקוּדים על הפצת ההשׂכּלה בּעיר הזאת… בּרוּר היה מתּוֹך דבריו שאינוֹ מתכּוון בּנסיעתוֹ זוֹ לתּוֹעלתוֹ הפּרטית, אלא לקיים צו עליוֹן של גוֹרל ישׂראל, לעשׂוֹת שליחוּת קדוֹשה של האידיאל…

חנה אינה מעמידתּוּ על סתירוֹת בּין מה שאמר אמש ובין מה שהוּא אוֹמר היוֹם. ההתלהבוּת והאמוּנה התּלוּיוֹת בּין ריסי עיניו מצוֹדדוֹת את נפשה. היא מאזינה לדבריו בּחיוּך דק־מן־הדק של חיבּה וסלחנוּת… יוֹסיל, נגרף על־ידי הבּאוֹת המקסימוֹת לו מרחוֹק, אינוֹ מרגיש כּלל בחיוּכה זה, שיש בּוֹ כּדי להצן קצת את דמיוֹנוֹ. רק בּשעה שנפלט מפּיו דבר על הגט שהוּא עתיד לשלוֹח לדבוֹרה, פּניה משתּנוֹת, מתכּרכּמוֹת, והיא גוֹזרת עליו לשתּוֹק “מפּני שאינה אוֹהבת לשמוֹע שטוּיוֹת”… פּעם אחת הפסיק בּאמצע דיבּוּרוֹ, משוּם שפּתאוֹם נתגלה לוֹ בּפניה דבר שלא היה נהיר לוֹ בּיוֹתר.

– שמא אינך מאמינה? – שאל פּתאוֹם.

– מנין לך זה?

– איני יוֹדע… כּך נדמה לי… אַתּ מסתּכּלת כּך וּמחייכת…

– אל תּסתּכּל בּי יוֹתר מן המידה! העיקר הוּא שאתּה תּאמין ושלא תּזוּז מאמוּנתך.

– אני? הוֹ–הוֹ…

לא התאפּקה פּעם ושאלה אוֹתוֹ:

– שמע, יוֹסיל! אם בּן־חיל כּזה אתּה, מפּני מה לא עשׂית כּל ימיך כּלוּם בּשביל האידיאל הזה שלך… כּלוֹמר, בּשביל ההשׂכּלה?

– הרי סיפּרתי לך, כּמדוּמני, לא פּעם על שיעוּרי־ההוֹראה שאני נוֹתן לשלוֹשת הבּחוּרים…

– שלוֹשה נערים מה הם?

– הדין עמך… – גימגם יוֹסיל בּמבוּכה – בּאמת, שלוֹשה נערים מה הם?… אבל מה כּוֹחי עכשיו כּי אצא למלחמה? כּל החשוּכים עם אביו של אפרים בּראש, חזקים. אני, ויחד עמי אוֹתם הנערים הנחמדים עלוּלים לצאת ממלחמה גלוּיה זוֹ בּריסוּק אברים, וסוֹף שאעלה חרס בּידי ואביא צרוֹת על אבּא שלי. ואילוּ אחר כּך שאני. הה, אחר כּך!… מה אני עתּה? לא כּלוּם! ומה אהיה אז, לכשאחזוֹר? הכּל!

נערה משוּנה היא חנה זוֹ! תּמיד היא יוֹדעת להעמיד שאלוֹת הבּוֹטוֹת ויוֹרדוֹת חדרי בּטן; וּבלא כּוונה, חלילה, להכאיב, אלא סתם, בהיסח־הדעת… יוֹסיל מיד שקעה בּוֹ אשוֹ ונתרוֹפפוּ כּנפי דמיוֹנוֹ. בּסתר לבּוֹ הריהוּ יוֹדע שרק מחוֹסר אוֹמץ־רוּח ותקיפוּת־רצוֹן לא עשׂה כּלוּם לטוֹבת ההשׂכּלה אפילוּ בּהסתּר וּבהעלם, כּמוֹת שנוֹהגים לעשׂוֹת כּל המשׂכּילים הצעירים בּערים רבּוֹת. והוּא דיבּר בּשׂפה רפה, מפּני שחדרי לבּוֹ היוּ מנוּקפים, עד שחנה חסה עליו, ולבּה הכּה אוֹתה על הערתה שהעירה לוֹ.

פּעם אחת בּא אליה וסיפּר לה שפראדיל “כּבר דיבּרה עמוֹ”. זקפה עליו חנה זוּג עינים שוֹאלוֹת: מה משמע "כּבר דיבּרה עמוֹ"?… אחר כּך נתחויר לה שאיש מבּני־הבּית לא פּצה עד עכשיו פּה לשאלוֹ על היחס המשוּנה שנתהווה בּינוֹ ובין אשתּוֹ; והנה פראדיל סוֹף־סוֹף לבשה עוֹז וּשאלתּוּ מפּני מה לא יסעוּ יחד עמוֹ דבוֹרה ושרה’לי? הרי החיים לא יעלוּ שם בּיוֹקר, בּפּוֹלישוּק; בּודאי יהא משׂתּכּר שם משיעוּרי־הוֹראה, ואת החסר ימלאוּ לוֹ מן הבּית…

– ומה ענית לה? – שאלה חנה.

– אמרתּי לה את האמת. אמרתּי לה שדבוֹרה היא שאינה רוֹצה לנסוֹע עמי. ואז בּיקשה ממני, מהנ… – לא סיים, וצחוֹק קל פּרץ מפּיו.

חנה הסתּכּלה בּוֹ בּמבּט משוּנה של כּוֹבד־ראש, ולא שאלה. המתּינה עד שיסיים לצחוֹק וּמאליו יספּר לה מה בּיקשה אחוֹתוֹ ממנוּ.

וּבאמת, משראה את עיניה התּלוּיוֹת בּוֹ בּכוֹבד־ראש כּזה, אמר:

– לא תּמצאי מה בּיקשה פראדיל ממני… נהח! לא פּחוֹת ולא יוֹתר, אלא שאטוֹל על עצמי לשדך אוֹתך עם… עם… עם מי?

חנה שתקה והוֹסיפה להסתּכּל בּוֹ וּפניה צוֹננוֹת, אדישוֹת.

– עם אפרים! – סיים יוֹסיל לבסוֹף.

– וּמה ענית לה?

– מה יכוֹלתּי לענוֹת? טוֹב, אמרתּי, אשתּדל.

הפכה פּניה אל החלוֹן, ושאלה בּקוֹל מתוּן וממוּשך:

– ואתּה אוֹמר לעמוֹד בּדיבּוּרך זה?

שוּב פּרץ יוֹסיל בּצחוֹק.

אבל חנה לא צחקה. נשענת בּשתּי ידיה על סף החלוֹן, אמרה:

– טוֹב שאין לי צוֹרך כּלל בּשדכנים. קל מאד לעשׂוֹת זאת בּלא סיוּע מן החוּץ. אבל כּלוּם סבוּר אתּה שזה הוּא רעיוֹן עקוּם כּל כּך?

– איני יוֹדע – השיב אל גבּה – אבל מה איכפּת לי, עקוּם אוֹ ישר? אני אוֹהב אוֹתך, חנה!… את זאת אני יוֹדע.

– תּינוֹק אתּה! – קראה חנה, וצחקה מעין צחוֹק של שוֹבבוּת – הרי אף הוּא אוֹהב אוֹתי, כּמוֹהוּ כּמוֹך.

– השאלה היא את מי אַתּ אוֹהבת?

– כּך, יוֹסיל! זוֹהי השאלה! בּה היית צריך לפתּוֹח…

פּתאוֹם הפכה את פּניה אליו, והוּא נבעת. אוֹתם השדים הקטנים, שלפרקים מקיצים בּה וּמציצים מתּוֹך עיניה, ריצדוּ בּהן עכשיו ולא בּישׂרוּ לוֹ טוֹבוֹת.

– פראדיל שלך אינה טיפּשה כּלל וּכלל…

– בּודאי אינה טיפּשה – אמר כּבר בּלא צחוֹק והמתּין לסוֹף דבריה.

– אתּה, יוֹסיל, נשר בּשמים אתּה, והוּא… הוּא אנקוֹר בּיד.

– אפרים הוּא משוֹרר – אמר והוּא גוּפוֹ לא ידע בּבירוּר למה אמר את זאת.

חנה עשׂתה תּנועה בּידה כּמפריחה אבק:

– הרי זה שוויים של שיריו. אַתּה הוּא המשוֹרר.

– אם כּן?

–מה “אם כּן”?

פּניו פּתאוֹם הכסיפוּ וּשׂפתיו ריתּתוּ, כּזה שכּוֹבש את עצמוֹ שלא יבכּה.

– דברים בּרוּרים, בּבקשה ממך! אַל תּדבּרי מליצוֹת חידוֹת! – קרא בּקוֹל רגוּז.

– מה לא בּרוּר לך, יוֹסיל? – ענתה אף היא בּקוֹל דוֹמה לקוֹלוֹ – הרי אתּה נשׂוּי, ואפרים פּנוּי.

נעץ בּה מבּט שחרדה וצער קפוּאים בּוֹ; פּניו היוּ לבנות, שׂפתוֹתיו הפּתוּחוֹת בּמקצת מרטטוֹת. בּקוֹל כּוֹהה, שנשמע בּקוֹשי, אמר:

– עכשיו יוֹדע אני… עכשיו יוֹדע אני… כּל הזמן היית מתעתּעת בּי…

חנה נבהלה למראהוּ; החליקה בּידה על כּתפוֹ וערפּוֹ, וּבקוֹל אחר, רך וּמרַצה, אמרה:

יוֹסיל! איני מתעתּעת בּך… לא! איני מתעתּעת בּך…

– אבל מבּתּחילה לא האמנתּ לי! אין אתּ מאמינה לי… בּלבּך אתּ צוֹחקת לדברי… בּלבּך אתּ מקילה ראש בּכל דברי וּבכל מה שאני מאמין בּוֹ… עמך הייתי מרגיש שצוֹמחוֹת לי כּנפים… אבל בּלעדיך, איני יוֹדע… איני יוֹדע אם יעמוֹד בּי כּוֹח להגיע אל מה שהוּא. איני יוֹדע… אנסה, אסע, אבל בּלא אוֹתוֹ הבּטחוֹן בּכוֹחוֹתי… טוֹב להאמין ולבטוֹח כּשיש טעם לחיים, אבל כּשלחיים גוּפם אין טעם, למה כּל זאת?

דיבּר בּאוֹתוֹ הקוֹל הכּמוּש, הכּוֹהה; המלים נשרוּ מעל שׂפתוֹתיו תּשוּשוֹת, נטוּלוֹת חוֹם, כּזבוּבים בּיוֹם סתיו…

שוּב הניחה את כּפּה על כּתפוֹ, וּבקוֹל יוֹצא מן הלב, מפייס ומרצה, אמרה:

– יוֹסיל… צר לי מאד, בּאמת, בּאמת… קשה לי לראוֹתך מצטער כּל כּך… אבל אתּה תּבוֹא למקוֹם זר, חדש, בּין אנשים חדשים… תּשַקע עצמך בּלמוּדים החביבים עליך… תּראה שהכּל ישתּנה בּך, תּבּיט אל הכּל בּעינים אחרוֹת… תּשכּח, תּשקוֹט… הרי מחשבוֹת אדם משתּנוֹת בּהמשך הזמן, וּמפּני מה לא ישתּנוּ הרגשוֹת?…

בּשעה שהיא עמדה כּך, ידה על כּתפוֹ, ודיבּרה אליו בּקוֹלה החנוּן, היה ראשוֹ מוּשפּל על לבּו, והיה מפכּר את אצבּעותיו בּכוֹח כּזה, עד שנשמע קוֹל פּציחת פּרקיהן. פּתאוֹם פּרף את מעילוֹ על כּל כּפתּוריו, ואמר בּקוֹל תּשוּש:

– שלוֹם לך, חנה!

וּפסע אל הדלת.

חנה פּסעה מאחריו והמשיכה:

– תּראה, אני מאמינה שהכּל ישתּנה לטוֹבה, תּראה…

יוֹסיל, בּלא שהפך אליה את פּניו, נענע את ראשוֹ: לאו־לאו.

– המתּן, יוֹסיל! עמוֹד! – קראה פּתאוֹם.

החזיר אליה יוֹסיל את פּניו ונתמַה: בּרק כּזה היה לעיניה.

– תּן לי את ידך.

הוֹשיט לה את ידוֹ. כּף קטנה ולוֹהטת חיבּקה את כּפּוֹ בּכוֹח.

– שמע! מכּל מקוֹם… – אמרה – מה שלא יארע, אחת אני מבטיחה לך בּאמנה… לא אנשׂא… עד שלא תּחזוֹר למינסק… מה שלא יתרחש… ועתּה – שלוֹם לך!

השמיטה את כּפּוֹ וּפנתה אל החלוֹן, והוּא יצא מן הבּית.

פּרק שמיני

החוֹרף הקדים לצאת אוֹתה שנה. כּשבוּעיים לפני הפּסח כּבר עמד העוֹלם בּזיוָה של החַמה. על גגוֹת הקש של נאמיהה ועל גגוֹת הרעפים של העיר העליוֹנה התמסמס השלג. לילה אחד עוֹד היה נסיוֹן, הנסיוֹן האחרוֹן, של צינה גדוֹלה; הכּל נקרש פּתאוֹם. מתּוֹך דממת הלילה נשמעוּ קוֹלוֹת מפּץ של כּתלי עץ. וּבבּוֹקר, מכּיוָן שיצאה החמה, כּבר היוּ מנטפים משוּלי הגגוֹת נרוֹת־קרח מבהיקים כּבדוֹלח וּבוֹערים בּגוֹני־גוָנים כּנגד אוֹרה של החמה, והם מתמצים והוֹלכים טפּין טפּין, שנוֹשרוֹת מחוּדיהם. בּ“שבּת הגדוֹל” נתערטלה האדמה כּוּלה, וכיתּוֹת של אנקוֹרים פּשטוּ על הקרקע לנקר בּזבל דאשתקד, ניתלוּ על כּל ענף, על כּל זיז וּמילאוּ את חלל האויר ציוּץ עליז וחי; ותינוֹקוֹת שׂשׂים וּשׂמחים להפשיל את מכנסיהם עד לבּרכּים וּלכשכּש בּרגליהם בּתוֹך השלוּליוֹת ולעכּר בהן את תּכלת השמים…

כּמוֹ בּכל שנה בּא הפּסח בּתכוּנה רבּה, עם הדאגוֹת המרוּבּוֹת המקדימוֹת וּבאוֹת לפניו, עם האנדרלמוּסיה בּכל בּית בּישׂראל, הזזת הרהיטים ממקוֹמוֹתיהם, סיוּדם של הכּתלים, וּבחוּץ – איורוּרם של כּלי־המיטה, חיטוּיים של כּלי־הבּית והבּישוּל, הסחת מסגרוֹת־המשנה מתּוֹך החלוֹנוֹת, שכּל החוֹרף היוּ מגינוֹת מפּני הרוּח והצינה, שטיפתן של הזגוּגיוֹת. ידי הנשים עסוּקוֹת בּרחיצה, בּהדחה והגעלה; הגברים נתחייבוּ “גלוּת”, מאפס מקוֹם בּבּית למדרך כּף רגל. בּיוֹם הם מתרוֹצצים וּמתנוֹדדים, מחזרים אחר הלואה קטנה לצוֹרך החג, וּבלילה הם ישנים על הספסל הקשה שבּקלוֹיז אגרוֹפם למראשוֹתיהם. וּלבסוֹף בּא ענין אפיית המצוֹת, מכירת החמץ וּביעוּרוֹ…

סוֹף־סוֹף, יחד עם החמץ, בּיערו גם את הדאגוֹת. בּיערו את השׂאוֹר הזה שבּלב, את עגמת־הנפש היהוּדית, את ה“מרה־השחוֹרה” הזוֹ שקפוּאה ועוֹמדת בּנפש הישׂראלית כּחמץ נוקשה מדוֹרי דוֹרוֹת, מראשית השנה עד אחרית השנה, והיא נשקפת מבּין ריסי עיניו של כּל יהוּדי, נשמעת מתּוֹך אנחתוֹ הרגילה, הנפלטת מתוֹך פּיו שלא מדעת וּמתלוית אל כּל דיבּוּר ואל כּל מחשבה… הבּית מבהיק בּנקיוֹנוֹ. כּלי הפּסח, שהוּרדוּ מעל עלית־הגג וצוּחצחוּ יפה יפה, מנצנצים בּחדוָה וצפּיה מעל האיצטבּאוֹת המרוּפּדוֹת ניר צבעוֹנין מגוּזר בּמספרים ציצים וּפרחים, כּרקמת תּחרים, מלאכת־מחשבת של אצבּעוֹת רכּוֹת ושקדניוֹת… נתחדש האדם ונתחדשה הבּריאה כּוּלה לכבוֹד מקרא קוֹדש זכר ליציאת מצרים.

יש לוֹ לחג זה תּוֹספת טעם שאינוֹ ניתן לארשת שׂפתים. לפני אלפי שנים הוֹציא הקדוֹש־ברוּך־הוּא את ישׂראל “מעבדוּת לחירוּת, מיגוֹן לשׂמחה, וּמאבל ליוֹם־טוֹב, וּמאפילה לאוֹר גדוֹל”, ועשׂאהוּ לעם סגוּלתוֹ, לחבל נחלתוֹ; וּמאז ועד היוֹם, בּכל דוֹר ודוֹר רוֹאה האדם בּישׂראל את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים, כּאילוּ לא את אבוֹתיו לבד גאל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אלא אף אוֹתוֹ גאל עמהם… בּכל שנה ושנה נכנס היהוּדי מחדש בּבּרית זוֹ עם קוֹנוֹ. כּל הבּריאה כּוּלה אינה כּדאית אלא בּשביל קיוּם התּוֹרה על־ידי ישׂראל; כּדי לקבּל את התּוֹרה הזאת יצא ממצרים. בּזכוּתוֹ של ישׂראל שוֹמר התּוֹרה מתקיים העוֹלם. התחדשוּת זוֹ של הבּרית בּין ישׂראל ואלוֹהיו תּפוּשׂה וענוּבה עניבת מיסתּוֹרין עם התחדשוּת הבּריאה, עם אביב הטבע בּעוֹלם.

והנה גם הפּסח יצא עם שאוֹנוֹ והמוֹנוֹ, עם מזמוּטי הצעירים, החתנים והכּלוֹת; יצאוּ ימי הבּטלה הקלים של חולֹ־המוֹעד, ימי ההליכה מעדנוֹת בּחוּצוֹת עיר, הדיצה והחדוָה וּזחיחוּת הדעת בּמסיבּוֹת משפּחה, בּין ריעים וידידים וּשכנים טוֹבים, עם מטעמי המרקחת מזנגביל מרוּבּך בּדבש שצוֹבט את החיך וּבית־הבּליעה בּאש מתוּקה, עם המצה המרוּחה בּשוּמן־אַוָז, בּבצל וּבפתפּוּתי בּיצים מגוּלגלוֹת, עם החרֶנזליך והקניידליך העשׂוּיים מקמח של מצה וּמטוּגנים בּשוּמן אַוזים שעמד עוֹד מחנוּכּה מוּכן וּמזוּמן לזאת חמדת הימים, עם מי־הדבש המריר־מתּקתּק, ועם תּמד־השזיפים הבּוֹער כּאש להבה, ועם פּרוּרי המצה הזעירים והדקים הפּזוּרים כּקשׂקשׂים על הקרקע, על המפּה וּבתוֹך זקניהם של יהוּדים, עם קליפּוֹת הלוּזים והאגוֹזים, שהקטנים משׂחקים בּהם על כּל רצפּה ישרה ועל כּל לוּח עץ חלק שמזדמנים להם…

יצא הפּסח, הוּטמנוּ כּלי תּפארתּוֹ, עד לשנה הבּאה, מתּחת לגג. נכנס החמץ עם פּשוּטי כּליו, עם החוּלין האפוּרים, עם הכּהיוֹן המתמיד, בלוית אוֹתה האנחה היהוּדית שאינה פּוֹסקת כּל הימים, כּל הימים…

ימי יציאתוֹ של יוֹסיל לדרך ממשמשים וּבאים. על פּי דרישתוֹ של ר' לייבּ תּפרוּ ליוֹסיל חליפה שאינה מקוּבּלת על היהוּדים, אלא על הגוֹיים לבד: פראק עם כּתוֹנת ועניבת שיראין מיוּחדת לכך, “כּדי שיוּכל לבוֹא בּין אנשים משׂכּילים”. וּבבּית עוֹבדת תּוֹפרת ששׂכרוּה לתיקוּן כּלי־הלבן הישנים שלוֹ וּלתפירת חדשים. דבוֹרה עוֹזרת על ידה. היא רוֹקמת על כּלי־הלבן בּחוּטים אדוּמים את התּשלוֹבת של שתּי האוֹתיוֹת הלוֹעזיוֹת I. I. (ראשי התּיבות של שמוֹ ושם משפּחתוֹ) בּחיבּה וּבשקידה. יוֹסיל פּסק לילך אל בּית־המדרש לשמוֹע, יחד עם יוֹשה ועם אפרים, את שיעוּרוֹ של ר' זוּסיל, כּמוֹ שהיה נוֹהג שנים רבּוֹת. זה מכּבר התחיל מזלזל בּלימוּד הקלוקל הזה, מפּני שקצה נפשוֹ בּוֹ. ואם עדיין היה קוֹבע עתּים לשיעוּרים הללוּ, לא עשׂה זאת אלא משוּם כּבוֹד אביו וּכבוֹד ר' זוּסיל. אבל משעה שנכנס בּוֹ הרעיוֹן על נסיעתוֹ, פּרק מעליו את עוֹל התּוֹרה. ימים היה שקוּד על עסקי החצר יוֹתר מהמידה, כּאילוּ אחזוֹ בּוּלמוּס ההתעסקוּת והעשׂיה, וימים היה חבוּש בּסוּכּתוֹ, כּאסיר בּבית־הכּלא, ולא היה יוֹרד משם אלא בּשעוֹת הקבוּעוֹת לסעוּדה. היה סוֹעד בּשתיקה, לא נתן את דעתּוֹ לשׂיחת בּני־הבּית וממהר להיפּטר שוּב אל סוּכּתוֹ. מה עשׂה שם, איש לא ידע. וכמה גדוֹלה היתה תּמיהתה של דבוֹרה בּשעה שהיתה עוֹלה להאכיל את התּינוֹקת, והיתה לפעמים מוֹצאת אוֹתוֹ עוֹמד לפני עריסת הילדה, מסתּכּל בּה ותוֹהה… כּל היוֹם היא יוֹשבת למטה בּחדר־האוֹכל, אצל התּוֹפרת, משוּקעת בּתלי תלין של בּד לבן, כּמוֹ בּתוֹך קצף מרשרש. יש שמזדמן ליוֹסיל לעבוֹר את החדר אוֹ לעמוֹד וּלהשׂיח עם אחוֹתוֹ שׂיחה בעלמא, ואז עוֹקרת דבוֹרה את עיניה ממלאכתּה ותוֹלה אוֹתן בּבעלה. לבּה מיצר עליו. דוֹמה עליה שהוּא נתוּן בּדאגה גדוֹלה, שאיזה צער כּוֹסס את לבּוֹ, ואינוֹ יכוֹל לספּר לשוּם אדם. מתאַוית היא מאד לסייע לוֹ, להעביר מלבּוֹ את דאגתוֹ, להפיג את עצבוּתוֹ. אבל כּיצד תּעשׂה זאת? לפתּוֹח לוֹ אינה יכוֹלה. אילוּ היה פּוֹתח עִמה בּדברים… אדם משוּנה!

פעם היה מעשׂה והוּא נכנס אל החדר בּשעה שהתּוֹפרת עדיין לא בּאה, וּמצא את דבוֹרה כּבר יוֹשבת על עבוֹדתה. יחידה היתה בּחדר. פּתאוֹם לפתע נתקרב אצלה, עמד עליה סמוּך, סמוּך מאד, ונעץ בּה מבּט משוּנה כּל כּך. דוּמם הסתּכּל בּה. שלא בּמתכּוון הסתּכּלה אף היא בּוֹ, דוּמם, ולבּה דפק בּחזקה. הסתּכּלה והמתּינה למה שהוּא לא ידוּע בּבירוּר לה לעצמה. פּתאוֹם כּניעוֹר מתּוֹך חלוֹם, נתבּלבּל, חייך מתּוֹך מבוּכה, גימגם משהוּ, נפנה והלך לוֹ.

מינסק לא קיבּלה בּמנוּחה וּבשלוה את הידיעה שר' לייבּ יאנוֹבר שוֹלח את בּנוֹ “ללמוֹד דוֹקטוֹריה”; בּעיני רבּים היה הדבר דוֹמה כּאילוּ שלח את בּנוֹ לשמד. בּבתי־הכּנסת וּ“בפּלוּשים” בּשעת קריאת־התּוֹרה לא פּסקוּ מלדוּן וּלהתוַכּח בּענין זה. בּיחוּד היוּ מתמרמרים בּניהן של שתּי משפּחוֹת גדוֹלוֹת בּמינסק: משפּחת שׂראל’קה קרוֹליק וּמשפּחת ר' זנביל, שניהם “רוֹפאים” בּמינסק. הראשוֹן חצוּף וגס רוּח, עם צלקוֹת בּפניו, אוֹהב את ה“טיפּה המרה”; עליו מרננים שלמד מצוֹענים וּמ“טוֹטארים” מעשׂי ניחוּש וליחוּש; סחוֹרה כּי נגנבה מתּוֹך חנוּת אוֹ סוּס כּי נעלם מתּוֹך אוּרוָתוֹ של בּעל־עגלה, היוּ פּוֹנים אל שׂראל’קה קרוֹליק, והוא בּעד שׂכר הגוּן היה מנחש וּמוֹצא את הגנב, ואפילוּ היה מתווך בּין בּעל הגניבה וּבין הגנב… הוּא היה ראש הצעקנים מאנשי הכּת של ראש־הקהל והבּריוֹת היוּ מתיראים ממנוּ. השני, ר' זנביל, היה יהוּדי זקן ושקט, צנוּע ונוֹהג בּחסידוּת ועני גדוֹל. ר' זנביל היה רחוֹק ממחלוֹקת, אבל משפּחתוֹ יחד עם משפּחת קרוֹליק ראוּ את הסכּנה הצפוּיה להם מהדוֹקטר העתיד לבוֹא, והרעישוּ על ר' לייבּ יאנוֹבר שמים וארץ; דחקוּ על רב העיר, ר' טיבילי, שיחרים את עוֹכר ישׂראל זה, איימוּ שיוֹציאוּ את החנוּת מידיו. ר' פייטיל המיניסטר הביא שמוּעה שכּבר פּנוּ בּדלטוֹריה אל הגראף סקירמוּט, בּעל בּתּי־החרוֹשת לאריגים ולסוֹקר נגד סוֹכנם הראשי, כּלוֹמר, נגד ר' לייבּ יאנוֹבר. ר' זנביל לא נתן ידוֹ לנרגנים, אבל בּניו וּבנוֹתיו, מחוּתּניהם וחמיהם לא עמדוּ מרחוֹק. אל ה“רוֹפאים” נצטרפוּ גם המלמדים ששמרוּ לפּסיֶה עברתם על תּמכה בּבית־הספר של פיין. יוֹם אחד בּבית־הכּנסת, ששם מתפּלל ר' לייבּ, בּין תּפילת “עלינוּ” וּבין “אני מאמין”, כּשהמתפּללים כּבר מתחילים חוֹלצים תּפיליהם וּמקפּלים טליתוֹתיהם, התחילוּ מתקרבים אצל המקוֹם, ששם עמדוּ ר' לייבּ וחתנוֹ סחוֹר סחוֹר וּמצדדין, אנשים שוֹנים, שלר' לייבּ לא היה מימיו שוּם מגע־וּמשׂא עמהם, והתחילוּ שוֹאלים אוֹתוֹ בּתּחילה מתּוֹך היסוּס, אם אמת הדבר מה שהבּריוֹת סחים עליו שהוּא שוֹלח את בּנוֹ לשמד. ר' לייבּ לא הבין מתּחילה את השאלה (הוּא לא ראה את אוֹתם שעמדוּ, לפי שעה, מרחוֹק והמתּינוּ), זקף כּנגדם עינים תּמהוֹת, ואחר כּך צחק. הסבּיר בּשקט וּבמנוּחה שאין, חס ושלוֹם, סכּנה בּלימוּדי חכמה ודעת, וּביחוּד בּלימוּדי הרפוּאה. הרמבּ"ם יוֹכיח. וּבאיזוֹ לשוֹן היוּ משׂוֹחחים בּיניהם רבּי ואנטוֹנינוּס? וכוּ' וכוּ‘. אבל השוֹאלים פּסקוּ מהיוֹת מהססים, והשיבוּ בּקוֹל רם ובחוּצפּה. הם לא בּאוּ לשמוֹע מפּיו דברי אפּיקוֹרסוּת. דברי ר’ לייבּ, שניסה לפייסם, טבעוּ בּתוֹך צעקוֹת של גסוּת־רוּח וקנטוּר. האנשים שעמדוּ קוֹדם בּריחוּק־מה התקרבוּ יוֹתר ויוֹתר וצרפוּ אף הם את קריאוֹתיהם ואיוּמיהם לצעקוֹת הראשוֹנים. ר' לייבּ נדם מיד ועמד מבוּלבּל וחיור כּשהוּא רוֹפף בּעיניו וּמחייך חיוּך נבוֹך ועלוּב.

יוֹשה שעמד כּל אוֹתוֹ הזמן מאחרי גבּוֹ של חוֹתנוֹ, נבוֹך מתּחילה אף הוּא. אבל מיד התאוֹשש, הניף את מקלוֹ ונוֹפף אוֹתוֹ בּאויר כּמוֹ בּחרב:

– מה זאת, חצוּפים? – קרא – הראשוֹן שיעיז להתקרב אפוֹצץ את גוּלגָלתּוֹ בּמקל הזה! דם יישפך! שוֹמעים אַתּם? אתּם מקנאים קנאת השם צבאוֹת? אתּם? אוֹ חרדים אתּם לפרנסתוֹ של קרוֹליק, חצוּפים שכּמוֹתכם?

פּניו הלוֹהטים, קוֹלוֹ הצעקני וּמקלוֹ, בּיחוּד מקלוֹ, הטילוּ את אימתם על הנרגנים שנרתּעוּ לאחוֹר, הנמיכוּ קוֹלוֹתיהם, התרחקוּ מתּוֹך נהימה וריטוּן, משוּלים לכלבים שהוּטרדוּ מן האטליז, אבל קשה להם לזוּז ממקוֹמם ולהתרחק מן הריח המגרה, והרי הם עוֹמדים ורוֹטנים…

נזדרז ר' לייבּ ונפטר מבּית־הכּנסת עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, וּבצדוֹ פּוֹסע יוֹשה כּשוֹמר לראשוֹ ונוֹפף בּמקלוֹ לאוֹתם שהוֹלכים בּמרחק־מה מאחריהם וקוֹראים להם דברי גנאי וזלזוּל. מפּתחי בּתים אחדים יצאוּ אנשים לראוֹת ולשמוֹע מה נעשׂה ונצטרפוּ אל בּני הלוָיה הצעקנים; נצטרפוּ גם הוֹלכי בּטל מן העוֹברים והשבים, והקהל ההוֹמה בּרחוֹב נתרבּה. מאחד הקלוֹיזים פּרץ ר' חיים ליפשיץ עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, ורץ נבהל אל ר' לייבּ ויוֹשה.

– מה אירע? מה אירע? – שאל מתרגש.

– כּבוֹדוֹ אינוֹ יוֹדע? – השיב ר' לייבּ וקוֹלוֹ מרעיד כּלשהוּ מהתרגשוּת – צרה גדוֹלה מתרגשת לבוֹא על ישׂראל.

עיני ר' חיים הקשוּרוֹת בּדוֹק של חלוֹמוֹת והרהוּרים, נתמלאוּ פּחד:

– מה שוּב? גזירה חדשה?

– גרוּע מזה, ר' חיים! נוֹדע הדבר שיוֹסיל שלי נוֹסע ללמוֹד וּמתעתּד להיוֹת דוֹקטוֹר. וכי יש לך גזירה רעה מזוֹ בּשביל יהוּדי מינסק?

– וכי דוֹקטוֹר ‘גוֹי’ עדיף מדוֹקטוֹר יהוּדי? מה הם רוֹצים מכּבוֹדוֹ? – שאל ר' חיים בּתמימוּתוֹ.

ר' לייבּ משך בּכתפיו:

– את זאת גם אני איני יוֹדע בּבירוּר. מה שכּבוֹדוֹ שוֹמע אינוֹ אלא קוֹל ענוּת חלוּשה; שם בּבית־הכּנסת שמענוּ גם קוֹל ענוּת גבוּרה… אלמלא יוֹשה והמקל שלוֹ, זכוּר לטוֹב, הייתי בּכל רע… – אף־על־פּי שהיה עדיין נפעם מאד, מבּעד למשקפיו כּבר נצנץ בּרק ההוּמוֹר שלוֹ. על עיני ר' חיים שוּב נמתּח אוֹתוֹ דוֹק ההרהוּרים שהפליגוּ למקוֹמוֹת רחוֹקים.

אחר פּסיעוֹת אחדוֹת פּתח שוּב ר' לייבּ ואמר:

– כּנראה, איני חשוּב להם כּתלמיד־חכם.

יוֹשה שהיה כּוּלוֹ דרוּך וזעוּם, צחק צחוֹק קצר:

– אף אני סבוּר כּן. אבל לך מנַין זה, חוֹתן?

– מנַין? מפּני שרז"ל אמרוּ: לא חרבה ירוּשלים אלא בּשביל שבּיזוּ בּה תּלמידי־חכמים…

– אה! משוּם הא… עיר של יראי־שמים כּמינסק, מדוּע לא תּדמה לפחוֹת בּזאת לירוּשלים?

בעיני ר' חיים ליפשיץ החוֹלמוֹת נדלק פּתאוֹם ניצוֹץ חי, שהביאוֹ, כּמדוּמה, מאוֹתם המרחקים.

– ירוּשלים… – אמר – לפי מדרש רבּה מחוּבּר שם זה משני שמוֹת: “יראה” ו“שלם”; וּלפי השערתוֹ של בּעל “מחקרי ארץ”, הוּא מחוּבּר מ“ירוּשה” וּמ“שלוֹם”, ר"ל “ירוּשת־שלוֹם”… ואף היתה נקראת “צדק”, וּמלכּה – “מלכּי־צדק”, “אדוֹני־צדק”, כּמוֹ שכּתוּב בּבראשית וּביהוֹשע. וּלפי דעת קאפּלאן זוֹהי גם כּוָנת הכּתוּב בּס' ישעיהוּ: “צדק ילין בּה”…

– הרי זה הוֹלם בדיוּק את מינסק עירנוּ – העיר ר' לייבּ.

יוֹשה הרתּיע את כּתיפיו, וּברוּגזוֹ הכּבוּש אמר:

– וּבאמת, ר' חיים, קשה לי להבין מפּני מה הוּא מתעסק בּשטוּ… – הוּא לא גמר את המלה “בּשטוּיוֹת”, נזדרז ותיקן לעצמוֹ – יסלח כּבוֹדוֹ, רצוֹני לוֹמר בּדברים של בּטלה כּמוֹ חקירת ערים וּסתם מקוֹמוֹת שאיש מאתּנוּ לא ילך לשם?

– כּלוּם אני עוֹסק בּסתם ערים, בּסתם מקוֹמוֹת? – שאל ר' חיים ליפשיץ נעלב מאד – הרי אלוּ הן ערי ארץ־ישׂראל!

– וּמה בּכך אם ערי ארץ־ישׂראל? – שאל יוֹשה.

גם ר' לייבּ נתן בּוֹ עינים תּמהוֹת:

– מה אתּה סח, יוֹשה?

– מה שאתּם שוֹמעים… דוֹמני שאין אנוּ אזרחי התּוּגר.

– אם כּן… אם כּן… בּוילנה, בּוארשה וּ… וּ… בּשניפּישוֹק יש יוֹתר ענין? – התרגז כּבר ר' חיים, שבּכלל לא מדרכּוֹ היה להתרגז.

יוֹשה לא השיב כּלוּם.

הקהל שמסביב הלך ונתמעט עד שנתפּזר כּוּלוֹ. יוֹשה אף הוּא פּרש מהם, בּלא אמירת שלוֹם. ר' לייבּ ור' חיים המשיכוּ את דרכּם בּפסיעוֹת שקוּעים בּשיחה על מה שכּתוּב בּמקרא, בּגמרא וּבמדרשים על הר המוֹריה ועל הר ציוֹן, ועל מה שאוֹמרים ה“חדשים” בּנוֹגע למקוֹמוֹת האלה.

יוֹסיל, מיוֹם שנתקבּלה בּבּית ההחלטה על נסיעתוֹ, היה שרוּי בּהתרגשוּת מַתמדת. מלבד הדברים שבּינוֹ וּבין אשתּוֹ, והדברים שבּינוֹ וּבין חנה, מלבד חלוֹמוֹתיו על עתידוֹ – עצם הסיכּוּי הזה לצאת בּדרך רחוֹקה (שבוּעיים של נסיעה בּעגלה ממינסק עד קוֹבנה, דרך שלוֹש־עשׂרה ערים ועיירוֹת), לראוֹת מקוֹמוֹת חדשים, לשהוֹת בּין אנשים חדשים, גרם לוֹ דפיקוֹת־לב וּמתיחוּת־עצבּים. אבל – בּוֹא וּראה! – בּמידה שיוֹם נסיעתוֹ היה ממשמש וּבא, היתה התרגשוּתוֹ זוֹ משתּכּכת והוֹלכת. בּמקוֹמה בּאה מנוּחת־נפש מתוּקה מתּוֹך בּטחוֹן, אדישוּת עריבה לגבּי מה שעוֹמד לבוֹא, לגבּי העתיד הקרוֹב המחכּה לוֹ בּסבר פּנים יפוֹת וּמבטיחוֹת ש"י עוֹלמוֹת…

יוֹסיל הלך אצל אפרים להתפּרש ממנוּ. אוֹתוֹ יוֹם היה חם וּבהיר בּשחקים הגבוֹהים והטהוֹרים: שפע אוֹר ניתּז אף לתוֹך הסמטאות הצרוֹת בּיוֹתר. יוֹסיל מַפסיע לוֹ פּסיעוֹת מתוּנוֹת, טרוּד בהרהוּריו, ואינוֹ רוֹאה כּלוּם ממה שנעשׂה סביבוֹ. רק ממַצמץ הוּא בּעיניו כּלפּי החמה וּמחייך בּינו־לבין־עצמוֹ חיוּך סתמי. משהלך ונתקרב אצל רחוֹב הפּרשים, שראש־הקהל דר שם, נתמה לראוֹת מרחוֹק המוֹן צפוּף הוֹמה ורוֹגש. החיש את פּסיעוֹתיו. שאל את האנשים שפּגע בּדרך לסיבּת ההתקהלות, אבל פּניהם היוּ מעוּוָתים מרוֹגז וצער ולא השיבוּ לוֹ כּלוּם, רק הצבּיעוּ על מה שהוּא בּתוֹך ההמוֹן ורצוּ להלן. משנתקרב אל ההמוֹן, לא הוּצרך עוֹד לשאוֹל ולחקוֹר. ראה המוֹן יהוּדים מלווה עגלה נוֹסעת וּבה יוֹשבים שוֹטרים אחדים מזוּינים, ובין השוֹטרים נערים יהוּדיים אחדים, חיורים, מרעידים, מבּיטים בּפחד אוֹ בּוֹכים בּדממה; אחדים מיבּבים בּקוֹל. אחרי העגלה, נאחזוֹת בּדפנים, רצוֹת נשים צוֹוחוֹת, מיללוֹת, וּמצעקוֹת אל הילדים. השוֹטרים בּקתּי רוֹביהם דוֹחפים אוֹתן, מכּים על ידיהן; בּעל־העגלה מַצליף עליהן מאחוֹריו בּשוֹטוֹ, והן בּשגעוֹן של יאוּש אינן מרגישוֹת בּמכּוֹת, נאחזוֹת בּשארית כּוֹחוֹתיהן וּמצעקוֹת. מתּוֹך רעש הקוֹלוֹת שמסביב, הבחין יוֹסיל קריאוֹת: “בּרילי! השָמר להיוֹת יהוּדי… הטלית־קטן שלך… והסידוּר’יל… אַל תּפחד, לייבּ’לי, ירָא אלוֹהים”… מסביב גברים מנענעים בּזעם ידיהם וּזקניהם מרטטים; מרעידים אגרוֹפיהם וּמאַיימים על מישהוּ. נשים מטפּחוֹת בּידיהן בּצוָחה. הכּל מצעקים, מקללים, משוועים ליוֹשר, לצדק, לרחמים. ידים כּחוּשוֹת, בּאצבּעוֹת מעוּקלוֹת, נישׂאוֹת למעלה, אל היוֹשב בּשמים, שיראה ממעוֹן קדשוֹ… יוֹסיל נרעד כּוּלוֹ. בּטוּח היה שעוֹד רגע יתנפּל כּל הקהל המתרגש הזה על העגלה ויפדוּ את השבוּיים הקטנים. אבל העגלה התרחקה יוֹתר ויוֹתר. אֵם אחת, שלא הרפּתה מן העגלה, נפלה, שטוּחה על הקרקע. “מים!… מים!”… הצטוֹפפוּ אנשים מסביב למתעלפת.

יוֹסיל היה מזוּעזע כּוּלוֹ. מיד כּבה החיוּך בּפניו, פּגה ממנו מנוּחת־הבּטחוֹן העריבה. פּתאוֹם דמם בּוֹ הכּל, נתרוֹקן הכּל, כּמוֹ בּשׂדה החוֹרף, עם ירידת שלג. הוּא מַפסיע להלן פּסיעה מתוּנה כּמוֹ קוֹדם, ואילוּ הליכתוֹ אינה עוֹד כּמוֹ קוֹדם. היא הליכת מוּכני. כּשיצא מבּיתוֹ ידע לשם מה יצא. ועכשיו אינוֹ יוֹדע עוֹד להיכן הוּא הוֹלך. וּמה חילוּק בּדבר אם רגליו מוֹליכוֹת אוֹתוֹ לכאן אוֹ לכאן? וכי יש דבר בּעוֹלם שכּדאי הוּא שנתרגש בּשבילוֹ, שנשתּוֹקק אליו אוֹ נמאס בּוֹ? דוֹמה עליו בּשעה זוֹ שלא איכפּת לוֹ כּלוּם. ואם כּוּלנוּ נהיה משׂכּילים, אם כּוּלנוּ נהיה חכמים, כּוּלנוּ נבוֹנים, כּלוּם יִנצלוּ ילדינוּ מלהיוֹת טרף לשיני אוֹכלי־אָדם? דוֹמה עליו שאילוּ היה כּל העוֹלם כּוּלוֹ חוֹזר לעיניו לתוֹהוּ ובוֹהוּ, לא היה נוֹקף אצבּע, לא היה זע זיע כּלשהוּ…

נכנס אל רחוֹב הפּרשים, נתקרב אצל בּיתוֹ של ר' פּיני לוין, ואמר כּבר להיכּנס אל החצר ולילך ישר אל בּית דירתוֹ של אפרים. אבל בּשער החצר נתקל בּראש הקהל. למראהוּ ניעוֹר מהרהוּריו כּמוֹ מחלוֹם, ונתחַלחל. יוֹסיל ראה בּאדם זה פּוֹשע, שאין ידיו נקיוֹת מאוֹתה הזוָעה שראוּ עיניו לפני שעה קלה. אלמלי אפשר היה, היה חוֹזר מיד לביתוֹ. אבל ראש־הקהל עיכּבו, ונכנס עמוֹ בשׂיחה.

– מה נפחדתּ כּך? – שאלוֹ בּחיוּך.

– לא היה כּלל בּדעתּי לפגוֹש את כּבוֹדוֹ בּכאן… – מלמל יוֹסיל.

ר' פּיני היה עטוּף בּמעפוֹרת־דרך; בּידוֹ האחת היתה מלתּחת־עוֹר קטנה, וּבחוּדי אצבּעוֹת ידוֹ השניה הוּא ממוֹלל וּממרט את שׂערות זקנוֹ הקשוֹת שמתּחת לסנטרוֹ. כּוֹבעוֹ שמוּט על ערפּוֹ וניכּר שדעתּו מפוּזרת עליו. מאחריו, בּאמצע החצר מתעסק נער נוֹצרי, שמשמש לוֹ בּעל־עגלה, בּסוּסוֹ, רוֹחצוֹ וּמקרצפוֹ.

– עדיין אתּה כּאן? – שאל שוּב – והבּריוֹת אוֹמרים עליך שכּבר נסעתּ ללמוֹד דוֹקטוֹריה…

– כּפי שכּבוֹדוֹ רוֹאה, עדיין אני כּאן. אבל בּקרוֹב אני עוֹמד לנסוֹע. בּאתי להתפּרש מאפרים.

– הוּא יוֹשב אצלי שם למעלה.

(“למעלה”, פּירוּשוֹ בּדירתוֹ שלוֹ שבּדיוֹטה העליוֹנה).

– אה… – נפלטה שלא בּמתכּוון מפּי יוֹסיל קריאה של אכזבה.

– עלה, עלה אליו, אין בּכך כּלוּם… אל תּתבּייש! בּין כּך וּבין כּך לא תּבטלוֹ משוּם מלאכה, את ההוֹלך בּטל הלזה… אתּה רוֹאה מה שהוּא עוֹשׂה כּאן, אצלי? זוֹהי מלאכתּוֹ!

רמז לוֹ הזקן בּתנוּעת ראשוֹ כּלפּי אחוֹריו, שיסתּכּל בּחצר. שם עמדוּ שתּי עגלוֹת טעוּנוֹת אבנים; אכּרים אחדים היוּ עסוּקים בּפריקת האבנים, ואחרים בּריצוּף אדמת החצר.

– אתּה רוֹאה? – המשיך הזקן – זוֹהי מלאכתּוֹ. שָנים היינוּ דרים כּאן ולא הרגשתּי בּדבר שהחצר אינה מרוּצפת. חוֹששני שינעיל את האַוָזים ואת הפּרה אוֹ הסוּס מנעלים, שלא יטנפוּ חלילה רגליהם. עלה, עלה אליו. אף אתּה נוֹסע ללמוֹד מלאכה הגוּנה, לא יוֹתר מזוֹ… כּל זמן שאינך עדיין דוֹקטוֹר, לא איכפּת לי אם תּהא בּא לביתי. ואילוּ אחר כּך – שאני… לכשתּחזוֹר ממוֹסקבה רוֹפא גמוּר, אתּן לך את האדריסוֹת של כּל אוֹיבי וּמשׂנאי בּמינסק. מבּיתי תּוֹקיר רגלך…

מסוֹף רחוֹב הפּרשים, שמשם בּא יוֹסיל, נשמעה המוּלה של קריאוֹת. אוֹתוֹ הקהל שיוֹסיל פּגשוֹ קוֹדם לכן, פּרץ לתוֹך הרחוֹב השקט בּהמוּלת צעקוֹת.

– מי הם אלה? – שאל ר' פּיני.

– “נחטפוּ” היוֹם ילדים קטנים אחדים. כּל העיר כּמרקחה; מרעישים שמים וארץ – אמר יוֹסיל בּמתכּוין להבעיתוֹ.

– בּסימטה שלי – אמר בּמנוּחה – השמים והארץ, כּמדומני, לא הוּרעשוּ כּלל… אם כּן עכשיו הם בּאים להרעישם כּאן?

קריאוֹת הזעם, הקללוֹת והיבבוֹת הלכוּ ונתקרבוּ, אבל בּפני פּיני לא זע אף עוֹרק קל. עיניו היוּ נתוּנוֹת בּחוּדוֹ של חטמוֹ, וּבמנוּחה גמוּרה המשיך:

– אם כּן, אתּה רוֹצה דווקא להיוֹת דוֹקטוֹר? מהנ, שפּיר! שפּיר! ואף־על־פּי־כן סבוּרני שלגבּי חוֹקן כּוֹחוֹ של שׂראל’קה קרוֹליק יפה מכּוֹחך אתּה. אף־על־פּי ששׂראל’קה קרוֹליק לא למד בּ“שקוֹלס” של הגוֹיים ואף לא בּ“חדר” של יהוּדים… עלה, עלה אל אפרים; הוּא ישׂמח לראוֹתך – וּמיד, בּלא להחזיר פּניו לאחוֹריו, קרא בּליטאית: – די להשתּעשע בּסוּס! מהר וּרתוֹם!

הקהל נתקרב. לא רצה יוֹסיל לראוֹת בּקלקלתוֹ, ונזדרז להיכּנס אל פּרוֹזדוֹר הבּית, לקפּוֹץ בּמדרגוֹת למעלה.

משרתת נוֹצרית קטנה פּתחה ליוֹסיל את הדלת. על שאלתוֹ אם האדוֹן הצעיר בּבּית, טלטלה את ראשה בּתנוּעה שאי אפשר היה לידע אם לחיוּב אוֹ לשלילה, תּלתה בּוֹ עינים נבהלוֹת, ולא השיבה כּלוּם. הלך יוֹסיל להלן. הציץ לתוֹך חדר אחד שעמד פּתוּח: לא היה בּוֹ איש. דרך פּתח פּתוּח של חדר שני הגיעוּ אליו קוֹלוֹת, פּטפּוּטי ילד, צחוֹק. עמד בּפּתח. החדר היה מרוּוח וכמעט בּלא רהיטים. מה שהספּיק לראוֹת היתה שוּרת כּסאוֹת עטוּפים בּחפאים לאוֹרך הכּתלים. שלא כּמקוּבּל בּבּית הזה, היוּ הוילאוֹת על החלוֹנוֹת מגוֹללים למעלה, היריעוֹת מסוּלקוֹת לצדדים, ואוֹר היוֹם ניתּך אל החדר בּרצוּעוֹת רחבוֹת. על שטיח הרצפּה הרחב היתה מוּטלת אשה, שלא ראה מתּחילה את פּניה, ועל גבּה השתּעשע ילד קטן. הם לא הרגישוּ בּוֹ. אבל יוֹסיל ראה מיד שזוֹהי מלכּה, בּת בּעל־הבּית. בּרגע הראשוֹן נתבּלבּל. לא פּילל לראוֹת את זוֹ האשה הגאיוֹנה, שאף בּשעה שהיא מדבּרת אליך הריהי רוֹאה אוֹתך כּמוֹ מרחוֹק, כּמוֹ מגבוֹה, וּמהממת אוֹתך בּיפיה השליט, – לא פּילל לראוֹתה שטוּחה לפניו על הקרקע, מתבּוֹססת בּשׂמלותיה, ששוּליה הארוּכּים פּרוּשׂים סביבה על השטיח בּרשלנוּת של קלוּת־ראש וּמגלים עד לברכּיהן את רגליה הארוּכּוֹת והדקוֹת כּרגלי ילדה; שׂערוֹתיה שהיו ארוּגוֹת בּקוי החמה, סתוּרוֹת היוּ ושפוכות סביב לראשה כּשלוּלית של זהב יצוּק. כּפתּוֹריה העליוֹנים של חוּלצתה היוּ מוּתרים והחשׂיפוּ בּמקצת את לבּה. בּנה היה שטוּף בּמשׂחק עם אמוֹ ולא הרפּה ממנה: תּוֹך כּדי פּטפּוּט ולהג עליז, הוּא מטפּס ועוֹלה עליה, יוֹשב רכוּב ונוֹפל, ושוּב עוֹלה, מתפּלש בּשוּליה, נצמד אל גוּפה מתּוֹך בּוּלמוּס של שוֹבבוּת, וּשניהם צוֹחקים… יוֹסיל מבולבּל אמר להרתע לאחוֹר, וּבכל זאת לא זז ממקוֹמוֹ. יוֹפי חדש, לא רגיל ריתּק אליו את עיניו. לא היה זה אוֹתוֹ יוֹפי יהיר, מצוֹדד וּמדכּא כּאחד אלא אחר. היה בּוֹ מה־שהוּא מן הנשיוּת, מן האמהוּת.

פּתאוֹם, כּאילוּ על־ידי איזוֹ דחיפה, הרתּיעה האשה, הגבּיהה את ראשה, ראתה אוֹתוֹ וּמפּיה פּרצה קריאת “אוֹ!” קצרה. מיד ניערה מעליה את ילדה, נזדקרה על רגליה, בּידים זריזוֹת ונמהרוֹת פּרפה את חוּלצתה, סידרה איך־שהוּא את שׂערוֹתיה על ראשה, ונתקרבה אצלוֹ.

יוֹסיל נתבּלבּל עוֹד יוֹתר. בּלשוֹן עמוּסה הסבּיר לה לשם מה בּא והיאך נכנס לכאן. ראתה את מבוּכתוֹ הגדוֹלה, וחייכה חיוּך דק שנעלם מיד. אפרים, אמרה לוֹ, היה כּאן לפני שעה קלה, שׂיחק עם הילד ויצא. קרוֹב לודאי שהוא יוֹשב עתּה בּביתוֹ. יוֹסיל הוֹדה לה, ולא זז ממקוֹמוֹ. חשק לשמוֹע עוֹד את קוֹלה. איזה קוֹל מתוֹק לה!

עמדה כּנגדו, כּששתּי ידיה מוּפשלוֹת לאחוֹריה, נשענת בּגבּה אל מזוּזת הדלת. הסתּכּלה בּוֹ ושתקה. הוּא ידע שהיא ממתּינה עד שילך. ואף־על־פּי־כן לא הלך. עמד, ולא ידע מה לעשׂוֹת בּשתּי ידיו.

– מספּרים שאדוֹני עוֹמד לנסוֹע מכּאן? – אָמרה בּשאלה.

– הן. אני עוֹמד לנסוֹע מכּאן. לקוֹבנה.

– ללמוֹד?

– הן, ללמוֹד.

– הרי זה טוֹב! הרי זה טוֹב… אתּם הצעירים, זוֹהי חוֹבתכם… לא להיוֹת כּמוֹ הוֹריכם… כּל זמן שאדם צעיר וחייו לפניו…

– הן. – הסכּים. ולא ידע למה הסכּים. דבריה לא היוּ בּרוּרים כּל צרכּם. ואף־על־פּי־כן נדמה היה לוֹ משוּם־מה שאלוּ הם דברים חשוּבים ועמוּסי־ענין.

רעש ההמוֹן בּחוּץ, שכּל הזמן היה תּלוּי בּאוירוֹ של הבּית, נשמע עכשיו מתּחת לחלוֹנוֹת הפּתוּחים.

– מה זאת? – שאלה מלכּה נבעתת לאחר שהקשיבה שניה אחת.

– אלוּ הם אבוֹת ואמהוֹת שילדיהם “נחטפוּ” היוֹם… – וּבמתכּוין הוֹסיף – על־ידי שליחי הקהל…

הצליפה עליו מבּט מהיר וקוֹדר:

– הקהל? לא, דוֹמני שהם שלוּחי הממשלה…

לא העיר על זאת יוֹסיל כּלוּם.

– מה טוֹב שאבּא אינוֹ בּבּית… שכּבר נסע! – אמרה בּינה־לבין־עצמה.

עננה נקשרה אל פּניה. הסתּכּלה בּצפּרני ידיה ושתקה. זמן רב שתקה. ויוֹסיל מדמה היה בּאוֹתוֹ זמן שאשה זוֹ, חייה, רחשוֹשי נפשה וּפיה מהאי גיסא, והמוֹן אוּמלל שבּחוּץ מאידך גיסא – שני דברים שוֹנים, שני עוֹלמוֹת שוֹנים הם וּרחוֹקים.

הגבּיהה את ראשה ותלתה בּוֹ עיניה.

– הרחק מכּאן? – שאלה אוֹתוֹ פּתאוֹם לאחר שניוֹת אחדוֹת – כּלוֹמר, נסיעתוֹ של אדוֹני…

– הן, הרחק למדי – השיב בּשביל להתפּאר.

– אני מקנאה בּאדוֹני – אמרה פּתאוֹם.

– הה! – קרא – מה יש לקנא בּי? גברתּי כּבר היתה בּחוּצה־לארץ, ראתה וּמכּירה את העוֹלם הגדוֹל, ואני לא יצאתי עדיין מתּחוּמה של מינסק; גברתּי כּבר גמרה את הגימנסיה ואני צריך עדיין להתקין עצמי בּשביל להכּנס בּה.

– לא זאת, לא זאת… אדוֹני עוֹד הרבּה לפניו, עוֹד הכּל לפניו… לי אין מקוֹם לנסוֹע, ולא לשם מה… אם האויר בּבּית נעשׂה מחניק ואי אפשר לפתּוֹח את החלוֹנוֹת, חייב אדם לעזוֹב את הבּית, לצאת החוּצה. הנה אדוֹני יכוֹל לצאת, הוּא יוֹצא…

רק עכשיו נשׂא יוֹסיל את עיניו אליה. נשתּוֹמם מאד לראוֹת לפניו אשה עצוּבת־רוּח. עיניה הזוֹרחוֹת הסתּכּלוּ בּוֹ בּפשטוּת־של־אמוּן וּבעגמת־געגוּעים כּזוֹ, נוֹגעת עד הלב. שוּב שתיקה של שניוֹת מספּר.

פּתאוֹם כּאילוּ נזכּרה והתחרטה על גילוּי־נפשה; עיני התּכלת שלה שוּב זרחוּ בּברק קר ורחוֹק. הזיזה את עצמה מן המזוּזה ואמרה:

– אני כּמעט בּטוּחה שאפרים יוֹשב עתּה בּביתוֹ. וודאי שישׂמח מאד לראוֹת את אדוֹני.

החוָה לה קידה וּבלא להשמיע מלה יצא.

“לא, – הרהר יוֹסיל משיצא אל החצר – כּהוּת־רוּחה של מלכּה ויללת האמהוֹת לילדיהן אינם שני דברים שוֹנים; אלוּ הם רק שני חוּטים שוֹנים בּמסכת־רקמה אחת של חַיינוּ העלוּבים…”. בּמידה שהלך ונתקרב אצל האגף של אפרים, בּה־בּמידה הלכה והבהירה משוּם־מה לנגד עיניו דמוּת דיוֹקנה של חנה, שהשרתה בּוֹ איזוֹ מנוּחה, שהיה בּה מן הריפּוּי לנפשוֹ העגוּמה, וּבה־בּמידה החויר ונדחה מפּניה זיו האיקוֹנין של מלכּה הלוּטה כּהיוֹן של בּין־השמשוֹת…

פּתאוֹם שמע מאחריו את אפרים קוֹרא לוֹ. אפרים עמד על גבּי האכּרים העוֹבדים בּריצוּף החצר והשגיח על מלאכתּם; יוֹסיל לא הרגיש בּוֹ בּעברו על פּניו טרוּד בּהרהוּריו, ואף הוּא לא הרגיש בּיוֹסיל אלא כּשזה עמד להיכּנס אל דירתוֹ.

מיהר יוֹסיל ונתקרב אצלוֹ. מצא אוֹתוֹ רענן, וּמתרגש; מפּאת התרגשוּתוֹ עלה סוֹמק בּלחייו ועיניו התּיזוּ ניצוֹצוֹת של חיים ועלוּמים. אוֹתה שעה היה האספסוּף שבּרחוֹב עדיין הוֹמה ורוֹעש מאחרי שער החצר, שהיה סגוּר… וּמיד הרגיש יוֹסיל שנפשוֹ קניטה מהתעוֹררוּת־שׂמחה זוֹ של חברוֹ.

– אה! בּאת? – קרא אליו אפרים עוֹד מרחוֹק – סוֹף־סוֹף… ואני חכּיתי לך. הרי לא תּסע בּלא נטילת בּרכה ממני… אבל מה אתּה מסתּכּל בּי כּך?

– איך זה “כּך”?

– כּאדם שנטרפה ספינתוֹ בּים.

חייך יוֹסיל חיוּך מאוּנס, ואמר:

– ואתּה מסתּכּל בּי כּאדם שחזרה ספינתוֹ טעוּנה כּל חמדה.

אפרים צחק.

– האמנם? האמת היא שכּל הבּוֹקר היתה רוּחי טוֹבה עלי. איני יוֹדע מפּני מה… אף־על־פּי שכּל הבּוֹקר הייתי טוֹרח וּמתיגע עם האנשים הללוּ. רוֹאה אתּה מה שאני עוֹשׂה כּאן? מרצפת! מעכשיו אפשר יהיה לעבוֹר אל בּיתי בּלא חשש, אף בּימי הגשמים. אני אוֹמר לך, תּענוּג! – מרוֹב הנאה וקוֹרת־רוּח מעצמוֹ חיכּך יד בּיד – אבּא עיקם את חטמוֹ, ריטן, ריטן, ונסע לוֹ. וּבינתים אספּיק לגמוֹר את כּל המלאכה עד שיחזוֹר. מה אתּה אוֹמר? יפה יהיה כּאן? – וּבלחש – ולעבוֹר לשם, אל בּית־הכּבוֹד, בּרפש שהיה כּאן, אינך יוֹדע כּמה קשה היה…

ראה בּפני יוֹסיל שאין הוּא משתּתּף עמוֹ בּהתפּעלוּתוֹ כּל עיקר, הניע עליו ידוֹ ואמר:

– אבל מה לך וּלכל הענין הזה? נכָּנס אצלי ואני אראה לך שיר קטן אחד שכּתבתּי. כּמדוּמני לא רע. רוֹצה אתּה?

– בּבקשה, בּבקשה…

אפרים נתן פּקוּדוֹת אחדוֹת לפּוֹעלים קוֹדם לפרישתוֹ, ואחר נכנסוּ שניהם.

יוֹסיל גמגם דברי שבח סתמיים על השיר שלא נכנס לאזנוֹ. אפרים דעתּוֹ היתה נוֹחה, והכּיר לחברוֹ טוֹבה על המחמאוֹת הקטוּפוֹת. פּתאוֹם אמר לוֹ:

– אילוּ ידעתּ, יוֹסיל, כּמה אנוּ מקנאים בּך… כּולנוּ מקנאים בּך!

יוֹסיל הפשיל פּניו כּלפּי התּקרה וצחק צחוֹק עצבּני ממוּשך. פּתאוֹם הפך את פניו אל חברוֹ:

– מה אתּם מקנאים בּי?

– מה הצחוֹק הזה, איני מבין. אתּה נוֹסע לראוֹת את העוֹלם, לקנוֹת דעת והשׂכּלה, ואנוּ כּאן מה בּסוֹפנוּ? טרטים, הוֹלכי בטל… אבל, אין בּכך כּלוּם! טוֹב שאחד מאתּנוּ לפחוֹת ימריא למרחקים…

– אילוּ מרחקים הם אלה? וּמהוּ “העוֹלם הגדוֹל” שאראה? מה בּין מינסק וּבין קוֹבנה?

– כּלך לך עם המרה־שחוֹרה שלך… למה זה נוֹסע אתּה אם בּיטוּל כּזה יש בּך? לא! בּהשׂכּלה שאתּה עתיד לקנוֹת וּבדרך החיים החדשה לעתיד לבוֹא – בּדברים אלה יש ויש לקנא…

יוֹסיל שמע את דברי אפרים וּבוֹ־בּזמן היה מהרהר את הרהוּריו שלוֹ. פּתאוֹם הרתּיע על מקוֹמוֹ, עד שה“ישישה” נאנחה תּחתּיו, ואמר:

– המרחקים, המרחקים… כּוּלנוּ כּך, רוֹאים את הצלחתנוּ אי־שם בּמרחקים… אוֹהבים אנוּ לנדוֹד, תּמיד לנדוֹד… החכמה והדעת, הה, כּן… אתּה מבין? אין אני נגד ההשׂכּלה, בּוַדאי וּבוַדאי… אבל אין צוֹרך לגזם! כּאילוּ החכמה והדעת מרבּוֹת שׂמחה בּעוֹלם. מה שאמר קוֹהלת בּענין זה, אתּה יוֹדע. גם רוּסוֹ כּתב מחקר גדוֹל נגד הציויליזציה. אבוֹתינוּ לא השתּוֹקקוּ להשׂכּלה ואת הנדוּדים לא אהבו, ואף־על־פּי־כן דוֹמני שהיוּ יוֹתר מאוּשרים מרבּים מן המשׂכּילים…

– אבוֹתינוּ…

יוֹסיל נזדקר ממקוֹמוֹ, ו“הישישה” שלחה אחריו נהימת הקלה ממוּשכת. התחיל פּוֹסע אילך ואילך, כּשהוּא מטרף בּזרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת וּמדבּר כּמוֹ בּינו־לבין־עצמוֹ:

– וּבדרך כּלל… וכי יש לך אדם בּעוֹלם שנהיר לוֹ דרך האוֹשר האמיתּי? אפשר בּאמת הדין עם בּעלי המוּסר האוֹמרים שהמאוּשר האמיתּי הוּא מי שמסתּלק מכּל שׂמחה ואוֹשר בּשביל שׂמחתם ואשרם של אחרים. לעוֹלם אין אנוּ נוֹתנים את דעתּנוּ לחשוֹב על הענין הזה. יש אשר נדמה לי כּי האוֹשר האמיתּי בּא עקב הצער…

– פילוֹסוֹפיה זאת שגבה מרוּח בּינתי.

– יוֹסיל צחק:

– אינך מבין? אף אני איני מבין…

וּשניהם צחקוּ.

אחרי זמן־מה אמר יוֹסיל:

– בּדרך כּלל… איני יוֹדע איך אתּה, אבל אני אחרי שׂמחה גדוֹלה, אחר איזוֹ שׂמחת אוֹשר גדוֹלה, תּוֹקפתני תּמיד איזוֹ עצבוּת, שאין לשער! כּאילוּ איזה צל נוֹפל על הנפש מכּל שׂמחה גדוֹלה… פּעם אחת הייתי מאוּשר אוֹשר של אמת, אבל הדבר היה לפני ימים רבּים רבּים מאוד, בקטנוּתי, רצוֹנך, ואספּר לך.

עמד לפני אפרים כשהוּא נשען באחוֹריו על השוֹלחן, וידיו בּתוֹך כּיסי מכנסיו, והמשיך:

– פּעם אחת… כּד הוינא טליא… אהבתי ילדה קטנה אחת. אל תּצחק, זאת היתה אהבה רבּה שלא תּמצא כּמוֹתה בּין הגדוֹלים. שנינוּ היינוּ אז קטנים. יוֹם יוֹם היתה בּאה אצלי, אוֹ אני הייתי בּא אצלה, והיינו משׂחקים יחד. זוֹכרני שהיינוּ פּוֹרשים לאיזוֹ פּינה מוּצנעת מעיני הבּריוֹת, מתיחדים שם לשעוֹת מרוּבּוֹת, אבל איני זוֹכר בּמה היינוּ עסוּקים. מי יעמוֹד בּסוֹד קטנים וּמי יבין על מה הם מתלחשים, חבוּיים בּפינתם המסוּתּרת? זוֹכרני, כּשהיתה חברתּי בּאה בּחוֹרף מן החוּץ, רגילה היתה לחכּך את לחיה בּלחיי כּדי להתחמם. זכוּרני משׂחק אחד שנתחבּב עלינוּ: היינוּ עוֹמדים אצל זגוּגית החלוֹן הנמוּך של חדר־הבּישוּל שלנוּ, היא בּחוּץ ואני בּפנים, ולוֹחצים את פּנינוּ אל הזגוּגית, חוֹטם כּנגד חוֹטם, שׂפתים כּנגד שׂפתים… עתּים היינוּ גם מתנצים, מקניטים זה את זה, עוֹלבים זה בּזה, וּבוֹכים מרוֹב צער אבל לא היתה מחלוֹקת בּינינוּ שלא בּאה לשם השלוֹם, הסליחה והחיבּה שלאחר כּך… אוֹתם הימים זכוּרים עלי לטוֹבה. אז אהבנוּ בּאמת ולא ידענוּ שאוֹהבים, היינוּ מאוּשרים בּאמת ולא ידענו בּאשרנוּ… כּך דרכּוֹ של האוֹשר: אנוּ מרגישים בּוֹ אלא לאחר שחלף ועבר כּצלן של דבוֹרים…

יוֹסיל לא ידע מפּני מה עלה פּתאוֹם על לבּוֹ זכר־ילדוּת רחוֹק זה, וּמפּני מה סיפּר אוֹתוֹ לאפרים, הוֹאיל וזה שתק, הוֹסיף:

– אפשר שהימים והלילוֹת שאתּה שקוּד בּהם על מלאכת השירה יהיוּ זכוּרים לך פּעם מתּוֹך געגוּעים, כּזמן של אוֹשר גדוֹל, שאבד אבדה שאינה חוֹזרת…

– כּלוּם עוֹלה על דעתּך שאחדל פּעם מכּתוֹב שירים?

– איני יוֹדע… אבל השירים הללוּ על אהוּבתך… תּמיד אוֹתוֹ הפּזמוֹן. צריך אתּה לשׂים קץ לזה!

– הכיצד? למה צריך אני לשׂים קץ?

– שמע! הרי זה סוֹד גלוּי מיהי זוֹ הנערה שבּשיריך. דעתּי היא, שבּמקוֹם השירים הללוּ, מוּטב שתּיכּנס עם אהוּבתך לחוּפּה, בּאמת…

הוּא צחק לדברי עצמוֹ. בּלבּוֹ הרי ידע שהדבר לא יקוּם ולא יהיה, שחנה תּשמוֹר לוֹ, ליוֹסל, את הבטחתה…

אבל אפרים לא צחק. התבּוֹנן אל צפּרני ידיו, כּמוֹ שעוֹשׂה אחוֹתוֹ, בּשעה שהיא שקוּעה בּהרהוּרים ושתק זמן־מה. ואחר אמר, בּלא שהגבּיה את עיניו, בּקוֹל נמוּך וּמתּוֹך כּוֹבד־ראש חמוּר:

– אני איני יכוֹל לישׂא אשה…

– מפּני מה?

– לפי שעה… יוֹדעני שאם אשׂא אשה, אהיה אבוּד… ריחיים על הצואר, דאגת פּרנסה, ילדים, אתּה יוֹדע… וסוֹף… וסוֹף… שאהיה חנוָני אוֹ ספסר אוֹ מה־שהוּא דוֹמה לזה. ואני איני רוֹצה בּזאת! נפשי סלדה מן הפּרנסוֹת היהוּדיוֹת שלנוּ…

– אני מבין, אני מבין. אבל הרי חייב אדם לעשׂוֹת משהוּ בּחייו. וּמה אתּה חוֹשב לעשׂוֹת? השירים אינם עסק…

– איני חוֹשב כּלוּם. איני יוֹדע… – וּבחיוּך עצוּב מאד – כּן, השירים אינם עסק…

– מפּני מה לא תּסע גם אתּה ללמוֹד? הרי אתּה מקנא בּי. שמע, נסע יחד, בּאמת!…

אפרים נענע בּעצבוּת ראשוֹ:

– לא. את זאת לא אוּכל. ממוֹני בּיד אבּא, ולחיוֹת חיי רעב מסוּפּקני אם אוּכל. וגם אבּא… לא אוּכל להביא עליו את הפּוּרענוּת הזאת. אינך יוֹדע את אבי.

יוֹסיל ידע שלגבּי ר' פּיני היתה זוֹ פּוּרענוּת גדוֹלה אבל הוּא גם ידע שאין זוֹ אלא עלילה לבד בּיד אפרים, ועיקר העיכּוּב הוּא שאין לבּוֹ מאז וּמתּמיד אל הלימוּדים; מעוֹלם לא היתה חביבה עליו הישיבה באהלה של תּוֹרה…

אחר שתּים־שלוֹש שניוֹת של שתיקה הוֹסיף אפרים:

– דיבּרת קוֹדם על האוֹשר ועל הצער הכּרוּך בּעקבוֹ. כּלוּם אני איני רוֹצה בּהצלחה ואוֹשר כּמוֹך, ואפילוּ עם תּבלין של צער? אבל עדיין לא מצאתי את הדרך. אדרבּה, שמא אתּה יוֹדע?

אפרים הרי היה לפני שעה קלה כּל כּך מאוּשר, והוּא לא ידע. עכשיו עמד נעצב מאד ואוֹבד עצוֹת. יוֹסיל לבּוֹ נקפוֹ על שבּא וערבּב על חברוֹ את שׂמחת החיים.

– אוֹמר לך את האמת – אמר לוֹ כּדי לישב את לבּוֹ – בּלבּי איני מאמין בּיוֹתר שבּהשׂכּלה ניוָשע כּוּלנוּ. תּמיד תּימצא עלילה בּיד צוֹררינוּ להשיבנוּ עד דכּא. אלא מה… אין לנוּ בּרירה. אין דרך אחרת אלא ההשׂכּלה. הרי זה סוֹף־סוֹף קצת אוֹר לנפש. הכרח לנוּ לבקש מנוֹס איש איש בּקרן־הזוית הקטנה שלוֹ, בּהצלחתוֹ הקטנה בּחיים… האוֹשר הגדוֹל, האמיתּי, לא בּשבילנוּ נברא. איך יכוֹל אדם מישׂראל להיוֹת מדוּשן עוֹנג בּשעה שאפילוּ טפּנוּ אינוֹ בּטוּח בּשלוֹמוֹ וּבחייו… איזה מעגל־כּישוּף סגר עלינוּ…

– הן, מעגל כּישוּף…

– ואין בּידנוּ לפרוֹץ אוֹתוֹ!

– ואף־על־פּי־כן אני מאמין בּכוֹחה של ההשׂכּלה… בּה נוּכל סוֹף־סוֹף לשבּוֹר את הטבּעת המכוּשפת, כּמוֹת ששברוּה היהוּדים בּמערב אירוֹפּה…

– אוּה, היהוּדים בּמערב אירוֹפּה… אל תּטעה, יקירי, הדבש שהם מלקקים שם… אין לקנא… איך שהוּא, היה שלוֹם, אפרים!

שני החברים התחבּקוּ והתנשקוּ. אפרים התפּעם מאוד. יוֹסיל אף הוּא היה נפעם, וּמשראה בּעיני חברוֹ מנצנץ משהוּ דוֹמה לדמעוֹת, נתבּלבּל והבּיט לצדדין…

אוֹר ליוֹם יציאתוֹ לדרך, הלך יוֹסיל להיפּטר מבּני בּיתו של ר' זוּסיל. לצערוֹ נתעכּב אברהם אלי' בּדרך ולא חזר לאוֹתוֹ יוֹם. קיילה עמדה בּחדר־הבּישוּל והכינה את העיסה לכעכי־הבּיצים שהיא מוֹכרת בּשוּק וּבשטיבּל של החסידים. בּחדר הגדוֹל מצא את ר' זוּסיל ואת בּתּוֹ ישוּבים זה מוּל זה לפני השוּלחן ונר דלוּק בּיניהם. ר' זוּסיל למד את פּרקוֹ בּגמרא, וכסף זקנוֹ הבהיק כּנגד אוֹר הנר והשתּפּך בּרוֹך על גבּי דפּי הגמרא הכּחלחלים עם הזויוֹת התּפוּחוֹת והמסוּלסלוֹת כּלשהוּ מרוֹב יָשנם; חנה, כּדרכּה בּשעוֹת ערבית, עסוּקה היתה בּתפירה, וּפניה כּבוּשוֹת בּין אוֹר וצל. רק מצחה הלבן הבהיק בּצחוּתוֹ מתּחת לשחוֹר שׂערוֹתיה.

בּחשאי מוֹשך ניגוּן הגמרא של ר' זוּסיל. את המלים הוּא הוֹגה בּקוֹל כּבוּש, כּמעט דרך החוֹטם. והניגוּן הוֹלך בּנחת וערב לאוֹזן. הסוּגיה חמוּרה, והוּא מתוַכּח וּמתנצח עם עצמוֹ; הוּא בּוֹנה, סוֹתר, מקשה, מתרץ. רגע הוּא עוֹמד תּוֹהה ולבּוֹ חלוּק עליו, מפּני שדרכּוֹ נשתּבּשה בּקוּשיוֹת ותימוֹת חדשוֹת, ורגע שלאחר מכּן, הוּא מנגן בּגיל כּמנצח: הקוּשיוֹת אינן קוּשיוֹת והתּימות אינן תּימוֹת, והכּל אתי שפיר… ואז הוּא מחליק בּנעימה מרוֹב מתיקוּת עד כּלוֹת הנפש.

כּשנכנס יוֹסיל ואמר “ערב טוֹב”, לא הרגיש בּוֹ ר' זוּסיל מתּחילה; וּמשהרגיש בּוֹ שהוּא עוֹמד בּצל, הפסיק ממשנתוֹ, פּרשׂ את מטפּחתוֹ על הגמרא ואמר:

– אה, יוֹסיל? אתּה הוּא זה? ערב טוֹב לך, שנה טוֹבה לך! למה תּעמוֹד כּעני בּפתח? בּוֹא, טוֹל כּסא ושב.

נטל יוֹסיל כּסא, קירב את עצמוֹ אל השוּלחן, וישב בּין האב וּבתּוֹ. זוֹ השפּילה יוֹתר מן הצוֹרך את ראשה אל מלאכתּה.

– בּיטוּל תּוֹרה. – אמר יוֹסיל, כּמי שלבּוֹ נוֹקפוֹ על עבירה שהוּא גוֹרם.

– “לכּל זמן”. – השיב ר' זוּסיל, שידע לשם מה הוּא בּא.

ישבוּ ושתקוּ. אבל השתיקה היתה קשה על יוֹסיל, ואמר:

– חנה מתבּשׂמת מדברי תּוֹרה; סוֹף שתּהא למדנית.

חנה הגבּיהה את עיניה והסתּכּלה בּוֹ רגע אחד, כּתמהה על שהוּא משגיח בּה, ושוּב השפּילה אוֹתן.

– איני מבינה כּלוּם – אמרה – בּתלמוּדוֹ של אבּא. אבל אני אוֹהבת לשמוֹע את אבּא לוֹמד. עוֹד בּקטנוּתי הייתי רגילה להקיץ בּלילה אוֹ בּבּוֹקר עם השכּמה ולשמוֹע את קוֹלוֹ של אבּא כּשהוּא לוֹמד. ניגוּנוֹ משתּפּך בּכל האברים.

דברי הבּת גרמוּ לר' זוּסיל קוֹרת־רוּח. החליק בּכפּוֹ את זקנוֹ והשהה את עיניו הטוֹבוֹת והמלאוֹת חיבּה על בּתּוֹ.

– כּסבוּרה אתּ – אמר אליה בּחיוּך – שאתּ נהנית מניגוּני בּלבד, ואינך אלא טוֹעה. אין לך דבר בּעוֹלם שאין לוֹ ניגוּנוֹ שלוֹ, ניגוּן בּלא מלים, ניגוּן בּדממה… וּבשעה שאתּ שוֹמעת בּלילה את ניגוּן התּוֹרה, אתּ נהנית מניגוּנוֹ של כּל העוֹלם, מניגוּנה של הדממה שבּלילה, של אוֹר נרי הבּוֹקע אל חדרך דרך סדקי המחיצה, של החשיכה, של הצינה והרוּח שבּחוּץ ושל החמימוּת שבּבּית ושל… הכּל!…

חנה נשׂאה את עיניה אל אביה בּתמיהה:

– איני מבינה, אבּא…

– המתּיני, המתּיני, בּתּי, ואסבּיר לך. הענין עמוֹק. מוּבא בּספרים הקדוֹשים שהעוֹלם וּמלוֹאוֹ לא נבראוּ אלא בּזכוּת התּוֹרה הקדוֹשה. התּוֹרה היא כּלי אוּמנוּתוֹ של הבּוֹרא יתבּרך, שהיה מבּיט בּתּוֹרה, כּמוֹ האוּמן בּדפתּראוֹת וּבפנקסאוֹת שלוֹ, וּבוֹ בּורא את העוֹלם. “בּראשית בּרא אלוֹהים”, ואין ראשית אלא תּוֹרה, כּמוֹ דאת אמר: “ה' קנני ראשית דרכּוֹ”… ואילוּ בּשעה שיהוּדי יוֹשב ועוֹסק בּתוֹרה, האוֹתיוֹת הקדוֹשוֹת קמוֹת לתחיה, מקבּלוֹת חיוּת, עוֹמדוֹת וּמתעטרוֹת בּנשמתין חדתּין, שׂמחוֹת וּמאירוֹת בּשׂמחה של יצירה, מפּני שמתּוֹך עסקה של תּוֹרה מתחדש עליהן טעמוֹ של מעשׂה בּראשית, כּמוֹ שנאמר: “מחדש בּטוּבוֹ בּכל יוֹם מעשׂה בּראשית”… בּטוּבוֹ, נאמר! ואין “טוב” אלא תּוֹרה, כּידוּע, כּמוֹ שאמר דויד המלך עליו־השלוֹם: “וטוב לי תּוֹרת פּיך”… עכשיו מבינה אתּ? משׂמחת התּוֹרה ניצוֹצוֹת ניתּזין ומתפזרים בּכל העוֹלם, בּאוֹר הנר הדלוּק לפני הגמרא, בּחוֹשך שמסביב, בּצינה שבּחוּץ וּבחוֹם שבּבּית, ואפילוּ בּצרצר שבּכּוֹתל… בּכּל… כּל העוֹלם ממשיך עליו מאוֹר התּוֹרה וּמשׂמחתה, ואתּ, חנה’לי, שוּתּפת עם כּל העוֹלם בּהנייתך מניגוּן הגמרא. יש נשמוֹת אטוּמוֹת וסוּמוֹת, רחמנא ליצלן; ואילוּ הנשמה שלך פּקוּחה וקוֹלטת את הניצוֹצוֹת… עכשיו מבינה אתּ?

היא גם עכשיו לא הבינה, כּמוּבן, אבל כּדי שלא להטריח על אביה נענעה לה ראשה. יוֹסיל, שגם לוֹ לא היוּ הדברים מוּחוָרים כּשׂמלה, נזדרז לגלגל את הדברים אל ענין אחר. התחיל מספּר בּחיימ’קה.

– סבוּרני – אמר ר' זוּסיל – שהסכּנה כּבר עברה, שאין חטפנים מצוּיים בּעיר… אפשר, כּמדוּמני, כּבר לקיים בּוֹ את הכּתוּב: “ושבוּ בנים לגבוּלם”.

הלך ר' זוּסיל אל חדר־הבּשוּל ליטוֹל שם גחלת בּשביל מקטרתּוֹ, ואגב בּישׂר שם את אשתּוֹ שיוֹסיל בּא. האשה כּיון ששמעה את זאת, הניחה את מלאכתּה וּפרצה אל החדר הגדוֹל כּוּלה מלוּכלכת, פּניה מקוֹמוֹת מוּרבּצוֹת קמח וּמקוֹמוֹת מפוּחמוֹת, ועיניה משוּלהבוֹת מאוּרה של הכּירה. פּרצה בּסוּפה, עם שהיא מזדרזת לשלשל את שרווּליה המוּפשלים:

– בּאת להפּרד מאתּנוּ? יפה עשׂית, יוֹסיל, שלא התבּיישתּ בּקרוביך העניים וּזכרתָּם.

– ה' עמך, דוֹדה, מה אתּ סחה?

– בּימינוּ קרוֹב עני אינוֹ יחוּס־משפּחה חשוּב.

– אמא! – קראה חנה בּקוֹצר־רוּח – אתּ רוֹאה שהוּא בּא להיפּרד, למה זה אתּ מדבּרת כּך, כּבאה עליו בּטרוּניה?

– הוּא בּא להיפּרד? הוּא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? זכוּת גדוֹלה היא, בּוַדאי… מקוֹדם חזר על כּל הפּתחים בּמינסק, ואת הדוֹד והדוֹדה השאיר לאחרוֹנה.

ר' זוּסיל שנכנס אוֹתה שעה מחדר־הבּישוּל עם המקטרת המעשנת בּפיו, בּיקש להפיס דעתּה של אשתּוֹ:

– רוֹאים בּך שלא למדת מדרש; אלמלא כּך היית יוֹדעת שאחרוֹן אחרוֹן חביב.

קיילה עיקמה פּניה ונענעה ראשה כּנגדוֹ בּלעג:

– פּשיטא! עליך גם האחרוֹן חביב וגם הראשוֹן חביב. וכי יש מי שאינוֹ חביב עליך? – ושוּב פּנתה אל יוֹסיל – וחיימ’קה שלי עדיין לא קצה נפשכם בּוֹ?

– זה עתּה דיבּרנוּ בּוֹ. לפי דעתּי מוּטב שישהה עוֹד אצלנוּ. אין השעה דוֹחקת.

– וּמי כּאן ה“חכם” שבּהגדה שאמר להחזירוֹ? – שאלה קיילה בּחרדה וירתה כּלפּי בּעלה וּבתּה מבּטי־זעם, כּחיה רעה שגירוּה והיא עוֹמדת וּבוֹחרת בּלפּידי־עיניה את טרפּה.

ר' זוּסיל לבש עוֹז ואמר:

– זה אני… אני אמרתּי שהסכּנה, כּמדוּמני, כּבר עברה.

קיילה שוּב עיקמה את פּיה ונענעה ראשה כּלפּי בּעלה, מתּוֹך רחמים על חסר־דעה זה, עם שהיא רוֹטנת כּלפיו: “מהממ… הסכּנה, כּמדוּמה לוֹ, עברה”… הטיחה בּוֹ מבּט מלא בּוּז, שהיה בּוֹ כּדי להשיב עד דכּא אפילוּ את הגאוָן שבגאוָנים. ואחר פּנתה אל יוֹסיל:

– אין צוֹרך להשגיח בּמה שהוּא מלהג שם. הילד יהא עוֹד שרוּי בּביתכם, אם אתּם לא תּטרידוּ אוֹתוֹ. לאו כּל אדם יכוֹל להיוֹת בּעל בּטחוֹן כּמוֹ זוּסיל – וּפתאוֹם נזכּרה וקראה בּיאוּש מתּוֹך ספיקת־כּפּים: – אוֹי ואבוֹי לי! הכּעכים שלי… – וּברחה אל חדר־הבּישוּל.

לאחר שהאם נסתּלקה מן החדר, אמרה חנה אל אביה בּקוֹל נמוּך וּבנחת, שאף היא סבוּרה כּמוֹתוֹ שמוּטב להחזיר את חיימ’קה. לא רק מפּני שהסכּנה כּבר עברה וּבטלה מן העיר, אלא בּשביל אברהם־אלי'. כּל פּעם כּשהוּא חוֹזר לשבּת מדרכּוֹ ואינוֹ מוֹצא את הילד בּבּית, קשה לראוֹת בּצערוֹ. והזקן הסבּיר ליוֹסיל, שבּשבּת, כּשאין כּל בּני־הבּית עוֹטרים את השוּלחן, בּנוֹ מיצר מאד ועוֹנג־השבּת מעוֹרב עליו.

– המסכּן, – העירה חנה – כּל השבוּע הוּא מטלטל את עצמוֹ על עגלוֹת מעיירה לעיירה, מחזר על אכסניוֹת, וּלכך מתאווה הוּא לפחוֹת בּשבּת, כּשהוּא שרוּי בּביתוֹ, לפצוֹת את עצמוֹ על הנדוּדים והבּדידוּת.

– לאו דוקא שבּת; אף בּימוֹת החוֹל, כּשמזדמן לוֹ לישב בּבּית, הוּא עוֹשׂה חוּלוֹ שבּת. לסעוּדה של תּפּוּחי־אדמה ודג מלוּח רוֹצה הוּא להיוֹת מיסב אל שוּלחן מכוּסה מפּה לבנה, מוּקף כּל בּני־הבּית, להאריך בּישיבה וּלהרבּוֹת שׂיחה… תּמוּהני אם לא מצאתם בּוֹ משהוּ… מעין… מעין נשמה של שבּת קוֹדש… כּנגד כּמה בּני־אדם שנשמתם חוּלין שבּחוּלין אפילוּ בּשבּת. משל לגוֹי שנכנס בּשוֹטוֹ, בּמגפיו המרוּפּשים, עם הריחוֹת הרעים של העיטרן והטיטוּן¹¹ הנוֹדפים ממנוּ, אל בּית יהוּדי, בּליל שבּת, בּשעה שזה מקדש על היין; כּלוּם אין שכינת השבּת מצטמצמת אז וּממעטת את עצמה מפּני החוּלין של הגוֹי? ועל אברהם־אלי' שלנוּ אני מעלה את הכּתוּב: “וחגוֹתם חג לה' שבעת ימים”, ענינו, שאם כּל שבעת הימים תּהיוּ בּחינת שוֹמרי קדוּשה, כּמוֹ בּשבּת קוֹדש, אז “חג לה'”, תּגרמוּ שׂמחת חג למקוֹם, דעת המקוֹם תּהא אז נוֹחה מכּם.

חייכה חנה ואמרה:

– מתּוֹך דבריך, אבּא, אני רוֹאה שאין לך אדם שאין בּוֹ ניצוֹץ… ניצוֹץ של קדוּשה.

ר' זוּסיל מצץ בּכל כּוֹח את קנה המקטרת, פּלט מפּיו רצוּעת עשן רחבה ועבה, ועיניו המצוּמצמוֹת היוּ מחייכוֹת חיוּך של מיסטוֹרין, כּמוֹ כּנגד מראה סמוּי־מן־העין של זיו קדוּשה, שנתגלה לוֹ לבדוֹ מבּעד לפרגוֹד העשן… אחר כּך פּנה אל יוֹסיל ואמר:

– אם כּן, אתּה נוֹסע לקוֹבנה? תּלמד שם בּ“שקוֹלס”¹² שלהם?

– מה לעשׂוֹת? – אמר יוֹסיל כּמתנצל – נמנינו וגמרנו שאני צריך לנסוֹע…

– אם כּך הסכּימה דעתּכם, הרי יפה, הרי יפה… קרוֹב לשער שעתיד אתּה להיוֹת רוֹפא, אם ירצה השם?

– אם ירצה השם, הן…

– הרי יפה, הרי יפה… פּיקוּח־נפש דוֹחה שבּת, וכל רוֹפא, אפילוּ בשׂכר, שלוּחוֹ של המקוֹם הוּא… איני חוֹשש ליראת השמים שבּך שמא, חלילה, תּוּצן… אבל ענין אחר הוּא התּוֹרה… ר' נחמן מבּרצלב היה אוֹמר: דע לך שחכמה גדוֹלה היא להיוֹת כּמוֹ בּהמה, בּחינת “כּל אשר נתן ה' חכמה בּהמה”, היינוּ שהוּא חכמה לעשׂוֹת עצמו כּבהמה, רצוֹנו־לוֹמר לא להתנשׂא וּלהתיהר בּחכמוֹת כּביכוֹל, אלא לעבוֹד את הבּורא יתבּרך בּתמימוּת, בּפשטוּת גמוּרה, בּלא שוּם חכמוֹת. טוֹב להיוֹת פּתי מאמין לכל דבר, אפילוּ בּשטוּיוֹת, כּדי להאמין יחד עם זאת גם בָּאמת, מלהיוֹת “חכם” ולכפּוֹר בּכל השטוּיוֹת וההבלים, ועם זאת גם בָּאמת. החכמה הגדוֹלה שבּכל החכמוֹת היא שלא להיוֹת חכם כּלל.

– כּל אוֹתם החכמים בּעיניהם שׂנוּאים עלי תּמיד. – העיר יוֹסיל.

– המתּן! כּל אוֹתם החכמים אתּה הכּרתּם רק מרחוֹק וּבמקצת, על־פּי אוֹמד. אבל אתּה עתיד לשקוֹד על פּתחיהם וּלדעתּם מקרוֹב. הרבּה שלוּחים ליצר־הרע: כּבוֹד, ממוֹן, תּענוּגוֹת… אין חכם כּבעל הנסיוֹן… אם תּעמוֹד בּנסיוֹן, הרי יפה! אבל חוֹששני שהגמרא סוֹפה להיוֹת מוּנחת בּקרן־זוית… התּוֹרה היא תּריס לכמה דברים לא טוֹבים… וּבלבד שלא יהיוּ טרדוֹת העוֹלם־הזה והבלוֹתיו חוֹצצין… כּבר אמר הבּעש“ט ז”ל: אוֹי ואבוֹי שהעוֹלם מלא אוֹרוֹת וסוֹדוֹת נפלאים נוֹראים, וכף היד הקטנה עוֹמדת כּנגד העינים וּמעכּבת מלראוֹתם… ר' נחמן היה מדמה זה הענין בּמטבּע קטנה שכּשמחזיקים אוֹתה כּנגד העינים, היא מוֹנעת מלראוֹת הר גדוֹל…

– אני מקוה, ר' זוּסיל, שהמטבּע לא תּהא חוֹצצת בּיני וּבין הסוֹדוֹת והנפלאוֹת של הבּריאה.

– אבל לדידי, יוֹסיל… את זאת אני מחוּיב לוֹמר לך, לדידי התּפילה שקוּלה כּנגד תּלמוּד־תּוֹרה ואף יוֹתר מזה! עיקר גדוֹל הוּא התּפילה… ולאו דוקא בּ“מנין”… ודאי, אמירת “אמן”, “בּרוּך שמוֹ”, “קדוּשה”, – אין לזלזל בּכל אלה; אבל התּפילה בּיחידוּת היא סגוּלה להשתּוֹקקוּת אל הבּוֹרא. כּשאדם מתפּלל על הגאוּלה, על מחילת חטאים וכיוֹצא בּזה, הוּא מקפּל את נשמתוֹ בכלל ישׂראל. אבל פּעמים אין כּוָנת המתפּלל אלא התּפילה לבד, השׂיחה עם קוֹנוֹ… כּשאתּה מרבּה בּמשׂא־וּמתּן עם בּשׂם, אתּה מתבּשׂם מריחוֹתיו הטוֹבים, וּכשאתּה מרבּה משׂא־וּמתּן עם בּוּרסקי, הרי אתּה ממשיך עליך מריחוֹתיו הרעים; מתּוך שאתּה מרבּה שׂיחה בּכל יוֹם עם הבּוֹרא יתבּרך, הרי אתּה מתבּשׂם מקדוּשת שכינתוֹ…

לבּוֹ של יוֹסיל היה רחוּש בּרגשי חיבּה, תּמיהה והכּרת־טוֹבה לזקן הזה. שכּן קרוֹב היה בּעיניו שר' זוּסיל מגנה אוֹתוֹ בּלבּוֹ על שפּסק לבוֹא אל שיעוּריו ואינוֹ בּא להתפּלל בּ“מנין הותיקים”, כּמוֹ אפרים ויוֹשה וּכמוֹ שהיה נוֹהג גם הוּא לעשׂוֹת שנים הרבּה. וּלכך תּמוּה היה לשמוֹע את הזקן מדבּר אליו בּלשוֹן רכּה וּבעדינוּת, משׂיא לוֹ עצה, מזהירוֹ וּמשמיעוֹ דברי מוּסר, אבל בּעקיפי־לשוֹן וּבזהירוּת… ר' זוּסיל נתאהב על ידוֹ יוֹתר מתּמיד. לא התאפּק וקרא אל חנה:

– אלמלי היוּ כּל הבּריוֹת כּמוֹ אבּא שלך, היה העוֹלם מעוּלה ונאה יוֹתר.

חנה תּלתה בּיוֹסיל את עיניה האפוֹרוֹת והבּהירוֹת מתּוֹך הכּרת־טובה. והזקן צמצם את עיניו, הסתּכּל בּוֹ מבּעד לתימרוֹת העשן של מקטרתּוֹ, וּבאוֹתוֹ חיוּך־הרזין, כּאילוּ הוּא רוֹאה לפניו מראה מסטוֹרין, שאינוֹ נראה לעיני זוּלתוֹ.

יוֹסיל עמד להיפּרד. שמעה זאת קיילה ושוּב פּרצה מחדר־הבּישוּל כּשהיא משלשלת את שרווּליה וּמקנחת ידיה בּסינר. נתנה ליוֹסיל את ראשי אצבּעותיה וּברכה אוֹתוֹ בּכל טוּב, והעיקר שהמקוֹם יחזק את לבּוֹ בּיהדוּתוֹ, ויהיה יהוּדי טוֹב ושלא תּהיה להם בּוּשה ממנוּ. הזקן נשק לוֹ נשיקוֹת אחדוֹת מהירוֹת, טרוּפוֹת וּמרפרפוֹת, נוֹגעוֹת־אינן־נוֹגעוֹת, כּזרוּקוֹת בּאויר העוֹלם. יוֹסיל נתקרב אצל חנה שישבה אוֹתה שעה שחוֹחה על מלאכתּה, וּכאילוּ לא ראתה ולא שמעה כּלוּם.

– שלוֹם לך, חנה! – אמר וחש בּגרוֹנוֹ שהוּא משתּנק.

הוֹשיטה לוֹ ידה הקטנה והצוֹננת:

– דרך צלחה! תּצא בּשלוֹם ותחזוֹר בּשלוֹם – אמרה וּמיהרה להוֹציא מכּפּוֹ הלוֹהטת את כּפּה, כּאילוּ נכוותה בּאשה. ושוּב השפּילה את ראשה אל מלאכתּה.

יוֹסיל הפך פּניו לצאת. כּשהגיע אל הדלת שמע את הנערה קוֹראת אליו:

– המתּן, יוֹסיל! אני אלוה אוֹתך בּמקצת. בּחשכת הפּרוֹזדוֹר שלנוּ… לאָדם שאינוֹ רגיל…

הדליקה נר ויצאה אחריו אל הפּרוֹזדוֹר. מכּיוָן שנעלה מאחריה הדלת, כּבה הנר. וּשניהם נמצאוּ עוֹמדים זה אצל זה מלוּפּפים אפילה. ראשוֹ היה סחרחר עליו; מחשבתּוֹ נדממה, כּאילוּ טוּבּעה בּאפילה זוֹ. בּמקוֹם מחשבתּוֹ, דבר אחר פּעל בּוֹ. אחז את חנה בּשתּי כּתפיה, ואחר חיבּק את ערפּה ונשק לה בּפיה. ואז אירע דבר שפילל לוֹ פּחוֹת מכּל. לרגליו נפל על הקרקע פּמוּט־הנחוֹשת בּקוֹל חביטה אטוּמה, וּשתּי זרוֹעוֹת הנערה גיפּפוּ את ראשוֹ בּכוֹח, בּחזקה, בּרטט, וּשׂפתוֹתיה נצמדוּ אל שׂפתוֹתיו בּסערה, כּמוֹ מתּוֹך טירוּף־דעת של צמאוֹן. על לחייו נשרוּ טיפּוֹת רוֹתחין… ואחר כּך נתרוֹפפוּ ונשמטוּ ממנוּ ידיה. פּשט ידיו לחבּקה שוּב, אבל הן חיבּקוּ אויר. דלת הבּית נפתּחה וננעלה חיש מהר, וּמאחריה נעלמה דמוּת הנערה.

חֵלֶק שֵׁנִי: עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר

(בראשׁית, ח' כ"ה)

פּרק תּשיעי

שבוּעים עשׂה יוֹסיל בּדרך ממינסק לקוֹבנה. שבוּעים היה מטלטל את עצמוֹ בּעגלוֹת, בּין אנשים שוֹנים, חסידים וּמתנגדים, סרסוּרים, סוֹחרים וּכלי־קוֹדש, רוּבּם אביוֹנים וּמיעוּטם אמידים, רוּבּם יוֹדעי־תּוֹרה ויראי־שמים וּמיעוּטם עמי־ארצוֹת וגסי־רוּח. מתּחילה היתה דעתּוֹ מבוּלבּלת עליו. זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שיצא בּדרך רחוֹקה. מיד, עם תּחילת נסיעתוֹ, כּבר ראה את עצמוֹ מעוּרטל מכּל ידיעה ונסיוֹן בּהוָיוֹת העוֹלם, וּפעמים עלוּב מחמת חוֹסר כּל הרגל להיוֹת מספּק את צרכי עצמוֹ ולהיוֹת מקפּיד על כּך שלא יהא חלקוֹ מקוּפּח בּין הבּריוֹת. כּשראה בּני־אדם מתנַצים וּמתכּתּשים בּגלל מוֹשב בּעגלה, אוֹ שנים אוֹחזים בּכר אחד בּאכסניה וּמריבים עליו, היתה נפשוֹ סוֹלדת, והיה מוַתּר מרצוֹן על זכוּתוֹ, וּבלבד שלא לבוֹא לידי מחלוֹקת. אוֹתם מבּני לויתוֹ שהיוּ למוּדים בּדרכים, עמדוּ מיד על טיבוֹ של אַברך זה, שהוּא טירוֹן בּהוָיוֹת העוֹלם. יש שהיוּ מרחמים עליו וּמתעסקים בּוֹ כּמוֹ בּתינוֹק בּן־יוֹמוֹ, משגיחים שלא ירמוּהוּ, משפּיעים עליו הרבּה עצוֹת ואזהרוֹת וּמטריחים עליו בּרוֹב טוֹבתם; ויש שהיוּ משתּמשים להנאתם בּאנינוּת־דעתּוֹ ודוֹחקים את רגליו מכּל מקוֹם. בּעגלה היה נמצא דחוּק אל מחוּץ לכּילה, אף־על־פּי שהקדים ושילם לבעל־העגלה למפרע בּעד מקום טוֹב בּפנים הכּילה; בּאכסניה היוּ מַקצים לו, מתּוֹך דברי שידוּל וריצוּי, מקוֹם לשינה דוקא בּחדר המסבּאה, על גבּי דרגש קשה, אף־על־פּי ששילם בּעד מיטה מוּצעת בּחדר־משכּב. תּמיד היוּ נמצאים זריזים מקדימים ותוֹפשׂים מקוֹמוֹ. כּל מקוֹם שהוּא בּא לשם, מתקהלים עליו יהוּדים רעבים מחוּסרי פּרנסה וּמציעים לפניו כּל מיני עסקים, תּיווּכים וסירסוּרים; וכל כּמה שהיה משתּדל להכניס אל לבּם שאינוֹ סוֹחר ואין לוֹ צוֹרך בּהצעוֹתיהם, לא היוּ שוֹמעים לוֹ. ואילוּ כּשהיוּ בּאים אצלוֹ רוֹכלים עניים למכּוֹר לוֹ דברי סדקית, לא היה יכוֹל לסרב וקוֹנה מהם דברים שאין לוֹ כּל צוֹרך בּהם ושלא ידע את שימוּשם… כּשראה שהבּריוֹת נהנין מידוֹ הרחבה והוַתּרנית וכוֹפין טוֹבתוֹ, לא היה איכפּת לוֹ הרבּה. אבל משראה שבּעיני הזריזים והממוּלחים הוּא נחשב לאדם שאין בּוֹ דעה וכל המרבּה להוֹנוֹתוֹ הרי זה משוּבּח, חלשה דעתּוֹ, והיה מסתּייג בּשתיקתוֹ.

תּחילה היה עוֹד נוֹתן דעתּוֹ לשמוֹע את שׂיחוֹת הבּריוֹת, שהיוּ מתגלגלוֹת תּמיד על אוֹתם הענינים: חכירת בּית־מרזח, “חזקה” אצל פּריץ פּלוֹני, “פּוֹסֶסיה” זוֹ וּ“פּוסֶסיה” זוֹ, ה“רבּי” שלנוּ וה“רבּי” שלכם, דברי גנאי וגידוּף בּפי חסידים כּלפּי מתנגדים וּבפי מתנגדים כּלפי חסידים, ועל כּוּלם – פּרנסה, פּרנסה, פּרנסה… וכך בּכל אכסניה וּבכל עגלה. לבסוֹף פּסקה אזנוֹ מלקלוֹט את כּל הדיבּוּרים הללוּ; הסיח את דעתּוֹ מהם כּל עיקר. תּחת זאת נתן את דעתּוֹ להסתּכּל בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שנתגלה לפניו בּזיו חדש, שלא שיערוֹ קוֹדם לכן. כּמדוּמה שנתחדשוּ עליו מעשׂי־בּראשית.

ישוּב הוּא על הדוּכן אצל בּעל־העגלה ונוֹשׂא את עיניו בּצמאוֹן אל כּל רוּח, צוֹפה וסוֹקר את השׂדוֹת החוּמוֹת והירוּקוֹת שמשׂתּרעוֹת בּצבעוֹניהן עד לסוֹף העוֹלם, עם הגבעוֹת המכחילוֹת בּאוֹפק, עם האילנוֹת הבּוֹדדים המזדקרים אילך ואילך, עם החוֹרשוֹת הקטנוֹת שנראוֹת מרחוֹק מקוּשטוֹת וּמצוּחצחוֹת, וּמבּינוֹת לאילנוֹתיהן מנצנצים, כּמתּכת מרוּקה, מי נחל, ועם השבילים המתעקלים ואוֹבדים בּמרחקים. ויוֹסיל תּוֹהה עליהם ושוֹאל לעצמוֹ: להיכן שבילים אלוּ רצים? להיכן הם מוֹליכים? אלוּ עוֹלמוֹת ואלוּ בּריוֹת שרוּיים בּאוֹתם המקוֹמוֹת הרחוֹקים? המרחקים החדשים הללוּ, על הגבעוֹת הירוּקוֹת, על הנחלים הזוֹרחים ועל החוֹרשוֹת החגיגיוֹת המתכּפּלים בּתוֹך מימיהם, נוֹסכים על נפשוֹ חלוֹמוֹת לא בּרוּרים, רחשוּשים וכיסוּפים סתוּמים אל שאינוֹ־ידוּע, אל שלהלן… העגלה עוֹברת גם בּיערוֹת גדוֹלים ועבוּתּים, שכּמדוּמה אין להם סוֹף ותכלה. סמוּך לכּניסה נוֹשם עליו היער מתּוֹך מעמקיו נשימה צוֹננת וּמכניס מוֹרא טמיר בּלב. האילנוֹת העצוּמים והגבוֹהים שמתנענעים בּדממה, רוּח חיים בּהם; חיים כּמוּסים כּאן, סמוּיים מעיני העוֹלם, טמוּרים מאחוֹרי פּרגוֹד האפילה והסוֹד… פּתאוֹם צף ועוֹלה על לבּוֹ זכר סיפּוּר־מעשׂה ששמע פּעם מפּי ר' זוּסיל על ר' נחמן מבּרסלב שהתפּלל בּציבּוּר עם אילנוֹת החוֹרשה שהיתה סמוּכה אצל בּיתוֹ, ועל חלוֹמוֹ של הפּריץ שקיצץ אוֹתם האילנוֹת… נזכּרוּ לוֹ סיפּוּרי־מעשׂיוֹת שנשתּמרוּ בּלבּוֹ מלפני הרבּה שנים על מכשפים וּמכשפוֹת, שדרים בּתוֹך מעבית של יער, ועל זאבים רעבים שטרפוּ פּעם סוֹחר אחד יחד עם בּעל־העגלה שלוֹ ועם סוּסיו, ועל חבוּרת לסטים… הנוֹסעים שיוֹשבים מאחריו, בּתוֹך הכּילה נתעיפוּ מרוב דיבּוּרים ונשתּתּקוּ סוֹף סוֹף. נשמעים רק חריקת הגלגלים הגוֹנחת בּלא הפסק גניחה אחר גניחה, וקשקוּשוֹ של דלי התּלוּי מאחרי העגלה, והוּא מפייס את הגלגלים, בּקוֹל אחד ושוה… לכל דבר, לכל דבר קץ ותכלה; קץ ותכלה לכל דבר… עוֹד מעט, עוֹד מעט ותנוּחוּ גם אתּם… כּל הדרך הוּא מפייס וּמפייס…

בּצהרי יוֹם שחוּן, כּשהחמה קוֹפחת על הראש והגוּף מיוּגע וּמפוֹרך מחמת ישיבה ממוּשכת בּלא משען, הוּא מתפּרקד מאחוֹרי גבּו של בּעל־העגלה, על גבּי חבילוֹת וּצרוֹרוֹת, ועל רגלי הנוֹסעים שהפקירוּן, כּלאחר יאוּש, כּוֹבעו על פּניו, וּמנמנם. אוֹתה שעה ערבוֹת לאזנוֹ גניחת הגלגלים שאינה פּוֹסקת וּתשוּבתוֹ הסבלנית של הדלי בּחללוֹ של העוֹלם העוֹמד דמוּם, נים־ולא־נים וּמאזין לדוּ־שׂיח זה…

יש שצינה אוֹחזתּוּ פּתאוֹם, אוֹ אחד הנוֹסעים מתאמץ לחלץ את רגלוֹ מתּחתּיו, ויוֹסיל מתחלחל, ניעוֹר, מגבּיה ראשוֹ, והנה לילה! עיניו רוֹאוֹת עוֹלם אחר, משוּנה מן הקוֹדם, עוֹטה אוֹר הלבנה וכוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד והדר. היער משני צדי הדרך כּשתּי חוֹמוֹת אפילוֹת, חוֹמה מכּאן וחוֹמה מכּאן, עטוּף כּוּלוֹ דממה ותעלוּמה כּבדה. ללבנה גלוּיה תּעלוּמה זוֹ, וּלפיכך מחייכת היא חיוּך ערמוּמי של מזימת־סתר… על גבּי הקרקע שפים צללים, כּרצים לפני העגלה, והכּל משוּנה כּל־כּך ולא־מצוּי. בּעל־העגלה כּפוּף וצנוּף כּכדוּר, הנוסעים צנוּפים גם הם יחד לפקעת אחת: הכּל ישנים. פּעמים נשמעת מבּיניהם נחרה קלה, איזה ריטוּן מתּוֹך שינה. אף הסוּסים הוֹלכים אחוּזי שינה. ממעמקי היער יש שנשמעת גניחה כּבוּשה, מעין לחש. ושוּב דממה. רק הגלגלים חוֹרקים וגוֹנחים, חוֹרקים וגוֹנחים, והדלי שמאחוֹרי העגלה מקשקש וּמקשקש, פּוֹסק את פּסוּקוֹ העמוֹק והטוֹרד… יוֹסיל בּבדידוּתוֹ חוֹשש מפּני הקוֹלוֹת הללוּ, שמא יעירוּ את מי שהוּא בּתוֹך מעבית היער. הרי שם עוֹמד אחד בּצד הדרך, כּממתּין להם. מי הוּא זה?… אח, שבח לבּוֹרא! רק סדן עץ הוּא זה… והלב נוֹקף בּסתר…

וּבית אבּא בּמינסק על אנשיו, כּמה רחוֹק הוּא! דוֹמה עליו שלפני הרבּה שנים נעקר מתּוֹך כּתליו והוּשלך לכאן, לתוֹך עוֹלם זר וּמוּזר זה; ודוֹמה עליו שלעוֹלם לא ייגמרוּ נדוּדיו. פּתאוֹם נדלק בּוֹ ניצוֹץ: זכר חנה, נשיקת פּרידתם… ניצוֹץ זה פּוֹרה־ורוֹבה, נהפּך ללהבה שמלפּפת את לבּוֹ בּחמימוּת עריבה… עתּים הוּא מכוון את לבּוֹ להעלוֹת בּזכרוֹנוֹ את דמוּתה של חנה; אינוֹ מסיע את לבּוֹ ממנה וּמתחמם כּנגד אוֹרה…

פּתאוֹם הוּא משתּוֹמם לראוֹת שבּדרך אחת עמהם נגררוֹת עוֹד עגלוֹת. מהיכן וּמאימתי בּאוּ? כּאילוּ פּתאוֹם לפתע בּצבּצוּ ויצאוּ מתּוך הלילה, כּמוֹ שמסוּפּר בּכמה וכמה סיפּוּרי־מעשׂיוֹת על רוּחין שנטפּלים אל הוֹלכי דרכים. הוּא אינוֹ שוֹמע לא את קוֹל גלגליהם ולא את פּעמי סוּסיהם. בּדממה וּבחשאי נגררוֹת הן בּצד הדרך, כּמדוּמה בּלא בּעלים, כּמוֹ צללים, דמוּיוֹת גוּף ואינן גוּף… והנה פּרש מהם היער, חזר לאחוֹר, סגוּר וּמסוּגר בּאפילתוֹ; רק הלבנה עדיין מחייכת וּמרבּיצה את השׂדוֹת בּלבנוּת נוּגה, וּמַכסיפה בּמרחק־מה תּלוּליוֹת אפוֹרוֹת־בּהירוֹת, ואי אתּה יודע אם אלוּ הן שלג אוֹ ערפל לבנבן… אי משם בּוֹקעת קריאת גבר. פּרה גוֹעה מן השׂדה לתוֹך הלילה. גוּשי חוֹשך מתקרבים והוֹלכים; מבצבּצוֹת וּמסתּמנוֹת צוּרוֹת של בּתּים. נכנסים לעיירה.

יש שמתעכּבים בּלילה לפני איזוֹ אכסניה, ואז אוֹהב יוֹסיל לצאת לטייל שעה קלה יחידי בּחוּצוֹת העיירה הזרה. הבּתּים הקטנים והחשכים תּחת גגוֹת הקש דוֹמים כּמכוּוָצים וּצנוּפים בּאפילת סוֹד חייהם. מה כּמוּס שם בּתוֹך הבּקתוֹת הללוּ? אוֹתן הצרוֹת, אוֹתן הדאגוֹת, אותה הדלוּת והחשיכה שבּכל מקוֹם… יש שאיזוֹ חרדת מסטירין נלחצת אל לבּוֹ: מי יפזר את האפילה הזוֹ שבּתוֹך המשכּנוֹת הדלים האלה? מה הוּא כּוח אנוֹש כּי יביא לכאן אוֹר וּגאוּלה?… יש שבּשעוֹת בּדידוּת אלוּ, בּחוּצוֹת זרים־קרוֹבים אלה, דומה עליו, מתּוֹך עצבוּת של יאוּש לאין שיעוּר, שלא ההשׂכּלה ולא עבוֹדת־האדמה ולא דברים טוֹבים אחרים, שהוּא וחבריו משתּעשעים בּהם כּל הימים, יוּכלוּ לה לאפילה זוֹ, אפילה נוּקשה של דוֹרוֹת רבּים…

בּמידה שהעגלה נתקרבה אצל עיבּוּרה של העיר קוֹבנה, בּה־בּמידה היה לבּוֹ נוֹקפוֹ וּמרגיש עליו הרהוּרים כּבדים, לא בּרוּרים, ודוֹמים יוֹתר להרגשה מעוּמעמת של חשש ויראה. קוֹבנה משוּלה עליו לתחנה ראשוֹנה בּדרכּוֹ החדשה, למעֵין שער… אמת, לא לשער הטרקלין. הטרקלין רחוֹק עדיין; לפי־שעה עליו להיכּנס בּפּרוֹזדוֹר. תּחילה הגימנסיה, ואחר כּך – בּית־שבת־תּחכּמוֹני בּקיוֹב אוֹ בּמוֹסקבה אוֹ בּסאנקט־פּטרבּוּרג, האוּניוורזיטט בּלע"ז, כּלוֹמר: טרקלין החכמה והמדע… אחר כּך… אח, אחר כּך! הוּא כּבר רוֹאה לפניו את החיים כּדרך־המלך ארוּכּה, ישרה, מוּצפת החמה; חיים של חירוּת והצלחה, מלאים זיו וּמפיקים נוֹגה. נזכּרים דברי חבריו, בּשעה שנפטר מהם מתּוֹך דברי שלוֹם וּברכה, וטפח עליו רוּחוֹ. בּעוֹמק לבּוֹ הרי לא פּסק להאמין כּל הזמן שהוּא חלוּץ למחנה המשׂכּילים שוֹחרי החוֹפש והאוֹר; האמין שלא רק הצלחתוֹ הפּרטית לבד הוּא מבקש. הוּא סוֹלל מסילה לרבּים האחרים שיבוֹאוּ אחריו… יש שהוּא מחייך לעצמוֹ מתּוֹך זחיחוּת־הדעת. ואף־על־פּי־כן מניין עצבוּת זוֹ שנקשרת פּתאוֹם אל נפשוֹ? על מה ולמה נקיפת לב זוֹ? לא רצה להוֹדוֹת לעצמוֹ שמתירא הוּא שמא לא ימצא בּמחוֹז־חפצוֹ את מבוּקשוֹ, את משׂא־נפשוֹ. משוּל בּאדם שיצא לדרך ארוּכּה אל יפתוֹ, בּחירת לבּוֹ; ימים רבּים הוּא מכתּת את רגליו וּמענה בּדרך כּוֹחוֹ, וּבסוֹף דרכּוֹ הוּא מהסס לפסוֹע פּסיעתוֹ האחרוֹנה מחשש שמא בּחירת־לבּוֹ אינה מוּבחרת ויפתוֹ אינה יפה…

בּיוֹם הששי אחר הצהרים בּא לקוֹבנה. עגלתוֹ עמדה לפני אכסניה אחת קטנה. בּאכסניה זוֹ גמר בּדעתּוֹ לשבּוֹת, וּביוֹם הראשוֹן יֵצא אל ר' בּר שבּפּוֹלישוּק הסמוּכה לקוֹבנה.

האכסניה היתה קטנה ועניה, אבל נקיה וּשקטה. זוּג זקנים טוֹבים מאירי פּנים, זריזים וּמהדסים בּפסיעוֹת זיקנה קטנוֹת, לעשׂוֹת את רצוֹן האכסנאים. חביבים הזקנים האלה בּאהבתם וּבדאגתם זה אל זה. “ראוּ נא, ראוּ נא את הוֹדיל שלי! – קוֹרא הוּא בּלגלוּג – למה אתּ דוֹחפת את השוּלחן לבדך? למי אתּ צריכה להראוֹת שאשת־חַיל אתּ? יוֹדעים, יוֹדעים את זאת מכּבר…”; אוֹ היא נוֹזפת בּוֹ בּחיבּה: “למה אתּה מתרוֹצץ כּך, אַלטר? די! שב קצת לנוּח. כּל היוֹם טוֹפּ! טוֹפּ! בּרגליו, וסוֹף שנוֹפל בּלא כּוֹח על המיטה, ואז עוֹד עלי להתעסק עמוֹ…” עוֹזרת על־ידם בּתּם, רחל, עגוּנה צעירה עגוּמת־עינים, שקטה ושתקנית כּיוֹנת אֵלם.

מיוֹם שיצא מבּיתוֹ, זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שנח מנוּחת שבּת כּהלכתה, מנוּחת גוּף ונפש, כּמוֹ בּבית אבּא, עם אוֹתוֹ אוֹר הצחצחוֹת בּכל זויוֹת הבּית. אמת, בּבית אבּא דלוּקה בּליל שבּת מנוֹרה גדוֹלה התּלוּיה בּתּקרה וּדלוּקים נרוֹת גדוֹלים; המפּה על השוּלחן שם יקרה יוֹתר, והכּלים כּלי כסף וחַרסינה הדוּרים, ואף התּבשילים מרוּבּים יוֹתר וּמתוּקנים בּיתר טעם. אבל העיקר היה אחד – שבּת!… אפילוּ אוֹתוֹ מרק האִטריוֹת בּסעוּדת הלילה, ואוֹתם הצנוֹן, הצימס¹³ הצוֹנן והכּבד הכּתוּת לקידוּש של שחרית, עם אוֹתוֹ הזפק הממוּלא ואוֹתה פשטידת המכפּלה, המתוּבּלת צמוּקים וּשזיפים, שבּטשאָלינט, – הכּל כּמוֹ שם. אבל כּאן, כּמדוּמה לוֹ התּכוּנה מרוּבּה יוֹתר. בּערב שבּת מבּעוֹד יוֹם טוֹרחים הרבּה שני הזקנים יחד עם בּתּם בּהכנסת השבּת. הוּא עוֹסק בּמלאכוֹת המיוּחדוֹת לוֹ: ממלא את המנוֹרה הקטנה, שעמדה בּאמצע השוּלחן, נפט, משׁפּה בּמספּרים את שׂפת הפּתילה כּדי שלא תּעלה הלהבה לשוֹנוֹת, נוֹעץ לתוֹך פּמוֹטי הנחוֹשת הממוֹרקים והנוֹצצים נרוֹת חלב, ממלא את הבּקבּוּק הכּרסתני יין לקידוּש וּלהבדלה, וכיוֹצא בּאלה. לאחר שנעשׂו כּל המלאכות הללוּ, נטל כּתוֹנת נקיה וחבילת זרדין תּחת בּית־שחיוֹ והלך יחד עם שני אכסנאים שלוֹ אל בּית־המרחץ. שאל גם את יוֹסיל אם אינוֹ מתאווה להתמרק, לכבוֹד שבּת, בּבית־המרחץ בּקיטוֹר לוֹהט וּלהישבט שם בּחבילת זרדין. יוֹסיל סירב. שני האכסנאים היוּ, כּנראה, סוֹחרים שבּאוּ לקוֹבנה לשם עסק משוּתּף אחד, מפּני שכּל הזמן היוּ מתלחשים יחד בּענין יער ועצים; פּעמים גם הזכּירוּ, כּמדוּמה לוֹ, את שמם של ר' בּר וּפּוֹלישוּק. לבוּשים היוּ כּחסידים, חגוּרים בּאַבנטים. האחד בּעל פּנים קפּדניים מעוּטרים זקן קטן וקלוּש שנזרקה בּוֹ שׂיבה, עם יבּלת גדוֹלה בּין גביניו המסוּבּכים, שהאפילוּ על עיניו. יוֹסיל הספּיק לראוֹת שבּשעה שהוּא מתרגש יבּלת זוֹ נתפּחת וּמסמיקה. השני, בּעל פּנים שׂעירים, שמתּוֹך שׂער זקנוֹ הכּתוֹם־חיור, כּעין רפש, היוּ מבצבּצוֹת לחָיים מלאוֹת שמסתּעפים עליהן ורידים אדוּמים, וּשׂפתים מלאוֹת, תּפוּחוֹת וּכחוּלוֹת; אניצי שׂער מבצבּצים ויוֹצאים מתּוֹך נחיריו וּמתּוֹך אזניו הצמוּמוֹת. הוּא היה כּל הזמן מנַהם דרך חָטמוֹ השׂעיר איזה ניגוּן חסידי, כּמוֹ הדוֹד ר' זוּסיה. כּמדוּמה היה על יוֹסיל שאנשים קשים וּבעלי־רוּגזה הם. ואילוּ מבּית־המרחץ חזרוּ אחרים. פּניהם משוּלהבוֹת וּמאירוֹת בּאוֹר מיוּחד. היבּלת של האחד דוֹמה ללפּיד אש, וּורידי הלחיים האדמדמוֹת של השני הפכוּ ארגמן, וּכעין אגלי טל נוֹצצים עדיין מבּין שׂערוֹת אזניו וּנחיריו הסבוּכוֹת. פּיאוֹתיו מנטפוֹת עדיין מי המקוה; על גבּי צוארוֹנה של קאפּוֹטת האַטלס השחוֹר, מבהיק בּלָבנוֹ בּית־הצואר של הכּתוֹנת הלבנה – כּתוֹנת של שבּת… וכוּלם – התעוֹררוּת של שׂמחה ונחת־רוּח לקראת האוֹרחת היקרה, סגוּלת כּל החמדוֹת, הנוֹשׂאת להם בּחיקה מתּנוֹת כּל יקר, וידיה תּטוֹפנה מוֹר ואהלוֹת וּקציעוֹת…

הזקנה וּבתּה יצאוּ מחדרן רחוּצוֹת וּלבוּשוֹת שׂמלוֹת שבּת ישנוֹת וּמהוּהוֹת, בּלוּיוֹת כּמעט, אבל נקיוֹת וּמתוּקנוֹת. הזקנה בּרכה על נרוֹתיה שלה, והבּת על נרוֹתיה שלה, זוֹ כּנגד זוֹ, בּידיהן המעוּנוֹת והצחוֹת, שתּיהן מבהיקוֹת בּאוֹרה של שבּת.

בּעל האכסניה וּשני אוֹרחיו היוּ חסידים, וּבסעוּדת ליל שבּת היוּ מזמרים זמירוֹת וניגוּני חסידים, ניגוּנים נלבּבים וחמים. בּעל האכסניה פּוֹתח בּקוֹל כּבוּש ודק, דרך החוֹטם כּמעט, איזוֹ נעימה, כּשאצבּעותיו מקישוֹת על גבּי השוּלחן בּזהירוּת, בּרפרוּף נוֹגעוֹת ואינן נוֹגעוֹת, בּקצב הנגינה. שני האכסנאים מתלווים אליו, בּתּחילה כּלאחר־יד, בּלא חשק, בּלא סדר, למקוּטעין. אך הנה מתגבּר קוֹלוֹ של הזקן, הצרוּד, הסדוּק, וּמתמלא חמימוּת. הוּא מפשיל פּניו כּלפּי מעלה, מטיח את עיניו בּתּקרה, פּוֹשט את שתּי ידיו, כּשוֹלח זרוֹעוֹתיו לקבּל בּיניהם את היקרה, החמוּדה, החשוּקה, ש“נתעטרה בּכמה עטרין לגבּי מלכּא קדישא”. שני האכסנאים פּתחוּ בּ“בּים־בּאם” וּב“אוֹי־אוֹי”; בּעל היבּלת התנהל מתּחילה בּכבדוּת; אבל הצימם היה מזרזף את השירה בּקריאוֹת־אנחוֹת: “אוֹי, ליבּר טאטה אין הימל!” (אוֹי, אבּא רחימא שבּשמים), ומעט מעט כּאילוּ סכר נפתּח בּוֹ והשירה שכּל היוֹם היתה עצוּרה בּוֹ, פּרצה כּנחל; והריהוּ מתלהב וּמלהיב את האחרים. וסוֹף, כּמוֹ לתוֹך מעגל של ריקוּד, נקלעים קוֹלוֹתיהם לתוֹך ניגוּנוֹ של הזקן; שלָשתם מתעוֹררים, מתלהטים והם גוּפם כּאילוּ מתעטרין בּנשמתין חדתין… שלוֹש נשמוֹת יתירוֹת ולוֹהטוֹת יוֹצאוֹת בּזמר וּבריקוּד אל שערי “חקל תּפּוחין” לכבוֹד “מלכּא דלעילא, דיתעטר כּוּלא, בּקדיש קדישין”, המחבּק בּימינוֹ וּבשׂמאלוֹ את הכּלה הקדוֹשה ש“בּקישוּטין אזלא, ומאנין וּלבוּשין”…

יוֹסיל לא שר. הוּא רק שמע, הסתּכּל. כּל זה היה חדש כּל כּך בּשבילוֹ. וּמה־שהוּא חדש היה זע ורוֹחש בּוֹ. כּאילוּ זיקין מדליקה קרוֹבה נפלוּ לתוֹך לבּוֹ… אוֹתה שבּת בּבית אבּא עם כּלי הכּסף והחרסינה… לא! כּמה היא עניה וצוֹננת!

אחר הסעוּדה, משפּינוּ את השוּלחן, פּרשה הזקנה אל קיטוֹנה לישוֹן. שלוֹשת החסידים ישבוּ “לעבוֹר על הסדרה”, שנים מקרא ואחד תּרגוּם; קראוּ בּקוֹל נמוּך, מוֹשך וּמחליק, בּנעימת הטעמים. יוֹסיל, מכּיוָן שלא היה בּשבילוֹ עוֹד חוּמש, הלך אצל ארוֹן־הספרים שעמד סמוּך אל הכּוֹתל, בּאלכסוֹן קצת הוֹאיל וחסרוּ לוֹ כּרעיים, הוֹציא מתּוֹכוֹ את הספר הראשוֹן שבּא לידוֹ, ספר ישן, מרוּפט, בּלא שער; ישב אל השוּלחן הקטן שעמד לחוּד, אצל האצטבּה של התּנוּר, והתחיל מעיין בּו, לאוֹר נר החלב שהיה דלוּק בּפמוט נחוֹשת קטן; בּתחילה הפך בּדפּיו לכאן וּלכאן, מתּוֹך רפרוּף עינים, וסוֹף השקיף בּוֹ בּיתר עיוּן וקרא:

“…הנה זה כּלל גדוֹל שסוֹף כּל דבר תּכליתוֹ. למשל כּשאני רוֹאה שנתהווּ כּמה דברים ואיני יוֹדע למה; רק אחר כּך, כּשאני רוֹאה הסוֹף של אוֹתוֹ דבר, יוֹדע שהוּא תּכליתוֹ, וכל עיקר כּוָנת הענין היה רק בּשביל הדבר שנעשׂה לבסוֹף. למשל שראינוּ בּמצרים שנתגלה אלהוּתוֹ יתבּרך בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, וכן נעשׂוּ נוֹראוֹת על ים־סוּף, ואיני יוֹדע על מה עשׂה ה' כּכה, אך אחר כּך כּשניתּנה התּוֹרה מאתּוֹ יתבּרך, אז נדע שהתגלוּת אלהוּתוֹ יתבּרך היה בּשביל ישׂראל שקיבּלוּ את התּוֹרה מידוֹ יתבּרך בּעצמוֹ. וכן כּאשר אני רוֹאה העוֹלמוֹת וכל הבּרוּאים ואיני יוֹדע תּכליתם ותענוּגם למה בּראם. אך אחר כּך, כּאשר אני רוֹאה ישׂראל בּעוֹלם, יוֹדע אני שהם התּכלית של העוֹלם וּבשבילם בּרא מה שבּרא… תּחילה עלוּ ישׂראל בּמחשבה, ר”ל שאף־על־פּי שישׂראל הם אחרוֹנים לכל הנמצאים בּפוֹעל, אבל בּמחשבה הם קדוּמים וכוּלם לא נבראוּ אלא בּשביל ישׂראל"…

יוֹסיל הניח את הספר ועיניו ניתלוּ בּלהבת הנר הגמוּד. איזוֹ גאוָה!… בּתוך הרפש והדלוּת מסביב… בּכל מקוֹם כּפיפוּת רוּח, שפלוּת בּרכּים, חשיכה וּבערוּת – והנה פּתאוֹם… מלים כּאלה!… שוּב נטל את הספר והציץ בּוֹ. עיניו נתקלוּ בשוּרוֹת אלוּ:

“מעשׂי הצדיקים שעוֹשׂים בּפוֹעל הם מכוּוָנים ושווים למחשבת הבּוֹרא יתבּרך הקדוּמה, וּבמעשׂים טוֹבים שעוֹשׂים נעשׂה מרכּבה למחשבת הבּוֹרא יתבּרך וּממשיכה עליו ושוֹרה עליו”…

יוֹסיל דחה בּהחלט את הספר ממנוּ. שוּב נתקשרה אל לבּוֹ אוֹתה עצבוּת שעימעמה עליו בּבּוֹקר כּשנתקרבה העגלה אצל עיבּוּרה של העיר. ההשׂכּלה רוֹצה להילחם בּכל דבר שמכהה את זיו העוֹלם על ישׂראל… מי יוֹדע אם תוּכל ההשׂכּלה ליתּן אוֹשר אחר, גדוֹל יוֹתר, תּחת אוֹשר, בּטחוֹן וגאוָה פּנימית אלה שיש לשלוֹשת היהוּדים הללוּ? על היהוּדים בּמצרים מספּר המדרש שכּל מקוֹם שהיה יהוּדי נכנס, היה אוֹר נכנס עמוֹ וּמאיר לוֹ; היהוּדי כּאילו היה עטוּף אוֹר, אבל המצריים ראוּ סביבוֹ רק את החוֹשך לבד. מי יוֹדע, שמא אף אנוּ רוֹאים את החוֹשך לבד, ואין רוֹאים את האוֹר…

יוֹסיל לא הרגיש בּדבר שכּנגדוֹ על אצטבּת התּנוּר, ישבה העגוּנה הצעירה – כּדי שלא תּאוֹת לאוֹרם של נרוֹת שבּת לשימוּש של חוֹל – לשם קריאה בּמחבּרת כּתוּבה עברי־טייטש, והוא סיפּוּר־מעשׂה קוֹרע לב ותוֹכוֹ רצוּף מוּסר השׂכּל, שהביא לה ה“פּאקנטרגר”¹⁴. מן התּנוּר נוֹדף חוֹם וריח הטשאלינט, וּמן הנרוֹת עלה ריח של חלב מתמסמס. כּל זה מתערב עם טעמי הקריאה של פּרשת השבוּע ועוֹטף את הנשמה בּחמימוּת של שבּת, אוֹתה חמימוּת שמלפּפת את הנפש מראשית ימי הילדוּת וּמלוַתּה עד סוֹף ימיו של אדם…

שקוּע בּהרהוּריו ישב יוֹסיל כּשהוּא מַשעין ראשוֹ על אגרוֹפוֹ ועיניו צמוּדוֹת בּשלהבת הנר. פּתאוֹם כּאילוּ מישהוּ נעלם קרא בּשמוֹ, הרתּיע והסתּכּל לפניו. כּנגדוֹ יוֹשבת האשה, סוֹמכת אף היא את ראשה על אגרוֹפה וּמסתּכּלת בּוֹ. עינים אפילוֹת נעוּצוֹת בּוֹ, קוֹדרוֹת, נוֹשוֹת, פּוֹלשוֹת מבּעד לקרקפתּוֹ אל הנעשׂה שם בּפנים. שרוּיוֹת היוּ העינים בּצל ריסיהן הארוּכּים, רק הנר הדלוּק הצית בּהן שביב חי… זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה שנתן את דעתּוֹ להסתּכּל בּפניה. פּנים צעירים, נאים, אבל מעוּנים־נוּגים, עם ארשת של מרירוּת לשׂפתוֹתיה המלאוֹת והמקוּמצוֹת. כּמהוּפּנטים ישבוּ שניהם והבּיטוּ זה אל זה. לבסוֹף נפשׂקוּ השׂפתים קמעה, וּבלחישה, כּמעט בּלא קוֹל, דוֹבבוּ:

– אַברך, אַברך!

נזדעזע יוֹסיל. הרי כּל הזמן, משעה שנכנס אל הבּית הזה, לא שמע את קוֹלה. כּאִלמת היתה.

– מה רצוֹנך? – שאל.

– אַברך! אמוֹר נא לי בּטוּבך… מהיכן אתּה? – שאלה בּאוֹתוֹ לחש.

– ממינסק – השיב אף הוּא בּקוֹל נמוּך.

– שמא ראית בּמינסק את בּעלי?

– מיהוּ בּעלךְ?

– אברך כּמוֹתך… גבוֹה… זקן שחוֹר… עינים שחוֹרוֹת… נאה… קוֹל נאה, מתוֹק, חוֹדר לכל האברים… הירשל שמוֹ…

– איני מכּיר. איני יוֹדע.

– ושמא פּגשתּ אותו בּדרך?

– לא. לא פּגשתּיו.

– בּשוּם עיר, בּשוּם כּפר לא ראית את הירשל שלי?

– לא.

בּשׂפה רפה דיבּרה, בּלחש רוה תּחנוּנים וצער, עד שעגמת־נפשה דבקה גם בּוֹ, וּמיצר היה על שאין בּידוֹ לוֹמר לה דבר משׂמח.

לבסוֹף כּאילוּ פּקעה סבלנוּתה וקראה בּרוֹגז:

– אבל הרי אי אפשר שלא שמעתּ את שמוֹ! הרי מסתּמא שמעתּ את הבּריוֹת משׂיחים בּוֹ! הרי מסתּמא שמעתּ את הבּריוֹת מזכּירים את שמוֹ!

– בּאמת! בּאמת! לא שמעתּי עליו כּלוּם. – התחנן לפניה יוֹסיל.

השפּילה עיניה וּבינה־לבין־עצמה לחשה בּפחי־נפש וחוֹסר אמוּן:

– לא שמע… לא ראה… כּלוּם אינוֹ יוֹדע, כּלוּם…

– כּמה זמן שאין לך כּל ידיעה עליו? – שאל הוּא.

– זה שלוֹש שנים, אברך! זה שלוֹש שנים.

– לפני שלוֹש שנים עזבך?

– אבל הוּא עוֹמד לחזוֹר… הוּא מוּכרח לחזוֹר! עזים געגוּעיו על הבּית. נפשוֹ יוֹצאת מרוֹב געגוּעיו… אלא שאינוֹ יכוֹל, המסכּן. אין לוֹ בּמה… לחזוֹר על הפּתחים הוּא מתבּייש. רעב הוּא ללחם. מלבּוּשיו כּבר בּלוּ עליו, כּתנתּוֹ נקרעה, מנעליו נתרפּטוּ… והוּא חוֹלה… חוֹלה… איכה אֵדע את ה“הקדש” שבּוֹ הוּא שוֹכב?…. וַי לי, וַי לי!… אחר השבּת אלך, בּלא נדר, ואמצאנוּ… אביא לוֹ בּגדים, כּתוֹנת… אביא לוֹ אוֹכל, אטפּל בּוֹ, אחבּוֹש את פּצעיו, ארחוֹץ את רגליו הפּצוּעוֹת והדווּיוֹת… – השביב שהיה דוֹלק בּעיניה נשתּבּר לרסיסים מבּעד לדוֹק הדמעוֹת שזלגוּ על לחייה.

– מי סיפּר לך שהוּא חוֹלה ושוֹכב ב“הקדש”?

עד שהספּיקה להשיב, קרא הזקן מאצל השוּלחן הגדוֹל:

– שוּב התחלתּ? שוּב אתּ בּשלך, רחל? אמש דבקתּ בּאלה שני היהוּדים כחזזית מלפּפת, ועכשיו בּאברך זה. בּגללך יהיוּ הבּריוֹת מתבּרחים מן האכסניה שלנוּ. מה אתּ עוֹשׂה לי? די לך, רחל! ראי, בּיקשתּי ממך, חוּסי עלינוּ! הלוֹא הזהרתּיך שלא תּטריחי על האוֹרח החדש בּהבלוֹתיך, והבטחתּ לי. הרי הבטחתּ לי, לא? ואינך עוֹמדת בּדיבוּרך, רחל…

– מה עשׂיתי לוֹ? אברך זה לב יהוּדי לוֹ, לב טוֹב, ולא יתרעם עלי… רק שאִלתּיו אם ראה אוֹתוֹ.

– שוֹטה! שוֹטה שבּעוֹלם! מה לאברך זה וּלהירשל שלך? יכוֹל הפליג לאוֹדיסה אוֹ לאמריקה, יכוֹל נשׂא אשה שניה, טפּשה שכּמוֹתך שנתפּתּתה לוֹ… חייך, על חינם אתּ מערבּבת על האוֹרחים את מנוחת השבּת…

האשה נזדעזעה בּכל גוּפה, פּניה הפכוּ כּעין הזהוֹרית, הטיחה שני אגרוֹפיה בּשוּלחן, פּיה הנאה התעוות, שׂפתוֹתיה הכחילוּ וריטטוּ, וּבקוֹל חוֹרק צרחה:

– שקר! שקר! שקר!

הזקן נתבּהל, שני החסידים אף הם נתפּחדוּ, הפסיקוּ את קריאתם בּחוּמש ותלוּ עיניהם בּאשה.

– רחל! רחל’ה! – התחנן לפניה הזקן בּקוֹל מרצה וּמפייס, כּולוֹ מרעיד – הרי שבּת היוֹם. חטא הוּא לחלל את השבּת. אוֹי ואבוֹי לי, בּתּי, אין בּך רחמים לא על עצמך ולא עלינו. מעשׂה שׂטן, כּך לערבּב עלינוּ את קדוּשת השבּת.

ורחל כּבר נתעייפה מהתרגשוּתה. פּניה חזרוּ לשלוָתן העגוּמה, עם אבק חיוּך של לענה בּזויוֹת פּיה. בּלא להשגיח בּאביה הרהרה בּקוֹל, בּינה־לבין־עצמה:

– בּני־אדם רעים מקשיחים את לבּם עלי וּשׂמחים לאידי. כּשאני בּוֹכה וּממצה את כּל דמעוֹת ראשי, כּוֹעסים עלי… על אפּם וחמתם עתיד הירשל שלי לחזוֹר… אני יוֹדעת את הירשל יוֹתר מהם! אין בּכך כּלוּם שאינוֹ כּוֹתב… אין בּכך כּלוּם… אשה אחרת לא יִשׂא. למה? הוּא לא יעשׂה את זאת כּל עוֹד אני בּחיים, מפּני שהוּא אוֹהב אוֹתי! הוּא מתגעגע עלי עד כּלוֹת הנפש, ממש!… הה! הירשל שלי… אלמלי היה יוֹדע כּמה חסרי־לב הם האנשים… אסע אליו, בּלא נדר, אמצאנוּ ואספּר לוֹ הכּל… את הכּל…

היא לחשה את הדברים האלה לעצמה, לעצמה. ועיניה זלגוּ דמעוֹת ששטפוּ את פּניה, וניתלוּ בּקצה חטמה, בּשיפּוּלי לסתוֹתיה וּבחוּדוֹ של סנטרה.

פרשׂ אביה את מטפּחת־האף שלוֹ הגדוּלה והאדוּמה על גבּי החוּמש הפּתוּח, עמד ונתקרב אצלה, הניח את פּיסת־ידוֹ על שכמה ושוּב השמיע לה דברי ריצוּי ושידוּל, בּקוֹל חמים, רווּי צער:

– למה, למה אתּ בּוֹכה, רחל’ה? בּשבּת קוֹדש אסוּר לבכּוֹת! עבירה, עבירה, היא, צפּוֹרי! אחר השבּת, אם ירצה השם, נראה מה יש לעשׂוֹת… מוּטב, מוּטב… דייך, עטרתי, ליבּתי! לכי לישוֹן… כּל הצרוֹת מן ה“בּיכלך”¹⁵ הללוּ שמבלבּלים עליך את החוּשים! תּמיד, כּשהיא קוראת בּהם, נפתּחים מעינוֹת דמעוֹתיה… אלי שבּשמים…

הוּא החליק את פּיסת־ידוֹ על ראשה פּעמים אחדוֹת, והיא כּתינוֹקת מפוּיֶסת על־ידי דברים שנתיישבוּ על לבּה, פּסקה לבכּוֹת. רק פּיכּרה את שתּי כּפּוֹת ידיה וּפשטה אוֹתן אליו בּתחנוּן:

– אבּא… אבּא… אוֹי, אבּא… אבּא!…

סוֹף שלבּה נשתּפּה, עמדה וּפרשה אל הקיטוֹן ששם ישנה כּבר אמה.

– למה נתכּעסתּי על עלוּבת־נפש זו? – אמר הזקן לאחר שנסתּלקה הבּת – הכּעס הוּא עבוֹדה זרה, וכל־שכּן בּשבּת קוֹדש. אבל קשה, קשה… הוּא יתבּרך יוֹדע… הייתי נוֹתן לחתּוֹך את בּשׂרי חתיכוֹת חתיכוֹת וּבלבד שלא אראה בּצערה. לפני שנה נעלמה פּתאוֹם מן הבּית. היכן לא חיפּשׂנוּה? כּלוּם הנַחנוּ זוית בּעוֹלם, כּלוּם הנחנוּ כּפר אוֹ עיירה אוֹ יער שלא בּיקשנוּה שם? רק אחר חמשה שבוּעוֹת מצאוּה יהוּדים בּשׂדה יחידה, ישוּבה בּצד הדרך. בּקוֹשי פּיתּוּה להיכּנס לתוֹך עגלתם, וכך החזירוּה לביתה. מה היה מראיה ואיך היתה לבוּשה – אל תּשאלוּ! וּמה תּימה? חמשה שבוּעוֹת היתה מהלכת בּרגל מעיירה לעיירה, מחזרת על הפּתחים, וּבכל מקוֹם היתה שוֹאלת אם לא ראוּ את הירשל שלה… פּרחחים היוּ משטים בּה… ועכשיו אני והזקנה שלי אין אנוּ ישנים בּלילוֹת, מחשש שמא שוּב תּברח. אבל… – פּתאוֹם נזכּר הזקן, התעוֹרר, טפח כּף אל כּף, חיכּך אוֹתן זוֹ בּזוֹ וקרא: – כּמדוּמני, שבּת היוֹם, אה, מה? כּל צער וכל דאגה בּיוֹם זה אינם אלא מן הסמ“ך מ”ם. כּבר שמעתּי בּשמם של חסידים גדוֹלים שהנשמה האלוֹקית שבוּיה בּגוּף וּמתענית בּשעה שהגוּף שרוּי בּצער העוֹלם־הזה. צריך לגאוֹל את הנשמה משביה על־ידי שׂמחת־מצוָה… אי־אי־בּים־בּאם־בּאם… – וּבפה כּמעט סגוּר, דרך החוֹטם, פּתח בּהמית ניגוּן.

– בּתּך אינה יחידה בּצערה – בּיקש החסיד בּעל השׂפתים הכּחוּלוֹת לנחם את בּעל האכסניה – יש לה לרחל שלך שוּתּף בּצערה, שוּתּף גדוֹל… כּשבּת־ישׂראל מתעגנת אוֹ מתגרשת לבעלה, נשבּרים הרבּה כּלים ונעשׂים פּגימוֹת בּעוֹלמוֹת העליוֹנים. בּברכּת האירוּסין אוֹמרים: “אשר יצר את האדם בּצלמו בּצלם דמוּת תּבניתו, והתקין לו ממנוּ בּנין עדי עד”, והנה בּא הלזה, הבּעל, המעגן אוֹ המגרש את אשתּוֹ, וּמחריב, חלילה, את בּנינוֹ של יוֹצר האדם. על כּך מוֹריד המזבּח דמעוֹת… ורחל שלך צערה הוּא צער הבּוֹרא יתבּרך, והוּא יתבּרך מיצר יחד עמה, מפּני שנשמתה השרוּיה בּצער נכספת לתיקוּן הפּגימוֹת בּבנינוֹ, והוּא יתבּרך “המשׂמח חתן וכלה” ישגיח בּטובוֹ ששׂמחתוֹ ששׂמח בּשעתּוֹ, כּשהכנסתּ אוֹתה לחוּפּה, לא תּהא לבטלה… שלא תּהא לבטלה הבּרכה שנאמרה תּחת חוּפּתה: “בּרוּך וכוּ' אשר בּרא שׂשׂוֹן ושׂמחה, חתן וכלה” וכוּ', וּבכן אַי, אַי, טאטניוּ הארציגר…¹⁶ בּים־בּאם־בּאם… – ונצטרף אל ניגוּנוֹ של בּעל האכסניה. ואחריהם כּמוֹ נסחף בּזרם חזק גם קוֹלוֹ של בּעל היבּלת.

וּשלוֹשת החסידים זימרוּ יחד ניגוּן חדש בּקוֹל רפה, אבל בּאש פּנימית.

ויוֹסיל הסתּכּל, שמע וּמלא תּמיהה שאל את עצמוֹ, אם בּאמת נסתּלק הצער מן הלב? אם בּאמת כּה פּתאוֹם נשתּכּח הכּאב? אוֹ שמא רק מערימים עליו?…

פּרק עשׂירי

בּיוֹם הראשוֹן עם השכּמה, כּשיוֹסיל ישב אל השוּלחן לפני נר דלוּק, שוֹתה תּה וסוֹעד פּת שחרית, נכנס בּעל־האכסניה ואמר לוֹ שבּחוּץ עוֹמדת עגלה ההוֹלכת לפּוֹלישוּק; שׂכרוּה שני החסידים, שהיוּ אוֹרחיו לשבּת, וּבלא ספק יִמצא בּה מקוֹם גם לוֹ. הפסיק יוֹסיל את סעוּדתוֹ, בּירך בּרכּת־המזוֹן חטוּפה ויצא לישא־וליתּן עם בּעל־העגלה. העגלה היתה קטנה; שני החסידים ששׂכרוּה היוּ ישוּבים בּה דחוּקים, וּמאחריהם היוּ עוֹד קשוּרוֹת שתּי חביוֹת גמלניוֹת וריקוֹת, כּנראה. נוֹסף על כּך היתה הסוּסה עלוּבה, רעבה וּתשוּשה, “פּגר חי”. משראוּ שני הנוֹסעים את בּעל־העגלה שלהם נוֹשׂא־ונוֹתן עם יוֹסיל, התחילוּ מתמרמרים וגוֹערים בּוֹ. וכי רגליהם הפקר הם, שיש בּדעתּוֹ להוֹשיב עליהן נוֹסע? התחיל בּעל־העגלה מבקש רחמים על יוֹסיל ונשבּע בּחיי סוּסתוֹ, שאין כּוָנתוֹ להנאת עצמוֹ, אלא הרי יהוּדים אנוּ; בּרוּך־השם, לא ערלים, חס־ושלוֹם, רחמנים בּני רחמנים; כּיצד אפשר להניח אברך חשוּב, בּוַדאי קרוֹב לר' בּר, כּך… בּחוּץ… כּיצד ילך לבקש בּעלי־עגלוֹת בּעיר זרה, בּלא קרוֹב וגוֹאל?… כּיון ששמעוּ הנוֹסעים שהוּא קרוֹב לר' בּר, הסתּכּלוּ זה בּזה וּמיד שככה חמתם, אף־על־פי שעדיין היוּ מעקמים חטמם. וסוֹף עברוּ על מידת־הדין, דחקוּ את עצמם עוֹד יוֹתר וּפינוּ מקוֹם לחבילוֹתיו של יוֹסיל ואף למחצית גוּפוֹ; אלא את רגליו הוּצרך לתלוֹת בּאויר, חוּץ לעגלה.

הסימטאוֹת שהעגלה עברה בּהן היוּ עדיין שרוּיוֹת בּצל, אבל משיצאוּ אל עיבּוּרה של העיר, בּמקוֹם שהבּתּים עוֹמדים רוֵחים וכיפּת השמים מגוּלה בּמלוֹא היקפה, הרעיפה החמה, העוֹמדת עדיין בּשיפּוּלי הרקיע, דמדוּמי אוֹר צנוּע, שהפציע והבהיר בּמהרה. מפּאת הגשם שירד כּל יוֹם השבּת, היוּ הגגוֹת מבריקים כּמשוּחים בּשמן, בּכל מקוֹם היוּ שלוּליוֹת מים מנצנצוֹת כּשברי זכוּכית. האדמה היתה כּוּלה מוּשקה וּרפוּשה, וּבעל־העגלה השגיח לכוון את גלגלי עגלתוֹ אל החריצים העמוּקים, עקבוֹת העגלוֹת שקדמוּה. והאילנוֹת, עם כּל משב־רוּח קל, היוּ מזליפים עליהם, כּמוֹ מחוּדוֹ של מכחוֹל, רבבוֹת הטיפּין התּלוּיוֹת בּראשי העלים.

הסוּסה העלוּבה היתה גוֹררת את העגלה עם נוֹסעיה בּשיוּרי כּוֹחוֹתיה הדלים, מוֹתחת את כּל שריריה, מנפּחת את צלעוֹתיה, נוֹשמת בּכבדוּת וּמצליפה צינוֹרי קצף. מפּעם לפעם היא עוֹמדת. ואז פּוֹנה בּעל העגלה אל נוֹסעיו: “בּעלת־הבּית שלי, נוֹתנת לחמי, מתרעמת מאד… היא מזמינה אתכם, בּמחילה, לירד לשעה קלה…” בּמעלה הר היה קשה לה לסחוֹב את העגלה עם הנוֹסעים, וּבמוֹרד היתה סכּנת ריסוּק אברים, וסוֹף רוּבּוֹ של הדרך הלכוּ בּרגל, ולא עוֹד אלא שסייעוּ לבעל־העגלה לדחוֹף את העגלה מאחוֹר אוֹ למשכה יחד עם הסוּסה, לעוֹדדה ולזרזה בּצוָחוֹת, בּקריאוֹת וּבהצלפת השוֹט מעל לראשה. בּשעה מאוּחרת אחר־הצהרים נראה סוֹף־סוֹף מבּין שוּרת ערמוֹנים הבּנין הגדול, הבּנוּי מלבנים אדוּמוֹת, של בּית־משׂרפוֹת־היי“ש, שעמד בּכל כּוֹבד שלש דיוֹטוֹתיו וּמעשנתוֹ הגבוֹהה על גבּוֹ של בּית־המרזח הקטן של פּוֹלישוּק. בּית־מרזח זה יחד עם בּית־דירתוֹ של המוזג עמדוּ על גבעה קטנה משוּפּעת וּכתליו המסוּידים עם שוּרת הערמוֹנים, שצמחוּ לאוֹרך חזיתוֹ, רמזוּ לנוֹסע מרחוֹק רמזי חן והזמנה בּגוֹניהם הלבן והירוֹק. וּמשהגיעה העגלה אל שיפּוּלי אוֹתה הגבעה, שקעה בּרפש דביק עד למעלה מקוטבי הגלגלים. וּ”בעלת־הבּית" שלהם ניסתה בּתּחילה להיחלץ, טלטלה ראשה לכאן וּלכאן, טרפה בּאזניה, דרכה את שרירה, וּמשראתה שלשוא היא טוֹרחת ומתיגעת, נוֹאשה ועמדה בּמנוּחה גמוּרה. לא השפּיעוּ עליה קריאוֹת העידוּד והזירוּז של הנוֹסעים, ולא נכנסוּ אל לבּה דברי המוּסר והשידוּל שהשמיע בּאזניה בּעל־העגלה. גם צליפוֹת השוֹט לא הוֹעילוּ: היא קיבּלה עליה את הדין בּאדישוּת סטוֹאית גמוּרה…

בּראש הגבעה נראה יהוּדי עוֹמד, צוֹפה וסוֹקר. הלזה התחיל גוֹלש ויוֹרד, כּשהרוּח טוֹרפת בּפיאוֹתיו, פּוֹרשׂת על לבּוֹ את זקנוֹ הרחב, כּמפּה על גבּי חלוֹת השבּת, מבדרת את כּנפי קאפּוֹטתו, מנפנפת בּטלית־קטן שלוֹ וטוֹפחת בּציציוֹתיו… בּידוֹ היה אוֹחז בּכיפּתוֹ על ראשוֹ שלא יפריחה הרוּח.

– שלוֹם־עליכם, יהוּדים! – אמר והוֹשיט לכל אחד את ידוֹ הקטנה והיבשה. נתינת שלוֹם משוּנה היתה זוֹ. האצבּעוֹת ישרוֹת בּלא כּפיפה וּבלא לחיצה וכל פּיסת־היד נוֹגעת־ואינה־נוֹגעת, מחליקה קל מהרה וסוֹלדת מיד כּנכוית. ליוֹסיל היה רצוֹן, אחר תּקיעת־כּף זוֹ, לקנח את ידוֹ. הנוֹסעים ידעוּ, כּנראה, מי הוּא, מפּני שהשיבוּ לוֹ שלוֹם מתּוֹך יראת־כּבוֹד מיוּחדת.

– אה! – קרא היהוּדי הזה – נתקעתּם בּבּוֹץ?

– קרוֹב לוַדאי שכּן. – השיב בּעל־העגלה שהיה מיוּגע עד אפיסת הכּוֹחוֹת – כּך חשקה נפשה של “בּעלת־הבּית” שלי, נוֹתנת לחמי… עמדה כּאן בּתפילת שמוֹנה־עשׂרה ועדיין לא הגיעה אל “עוֹשׂה שלוֹם”, הצדקנית שלי…

בּפני הזקן לא זע אף עוֹרק קל שבקלים לדברי הליצנוּת של בּעל־העגלה.

– אבל כּיצד נכנסתּם אל הרפש הזה? – שאל מתּוֹך השתּתּפוּת בּצערם של הבּריוֹת.

– כּיצד? פּשוט! נסענוּ, נסענוּ, עד שהגענוּ לכאן, ר' בּר!…

ר' בּר נתן עיניו בּגלגלי העגלה מכּאן ומכּאן וּמשך בּכתפיו:

– כּיצד תחלצוּה מן הטיט הזה?

– א־א־א!… משך בּעל־העגלה – אלמלי היינוּ יוֹדעים כּיצד!… על מנת כּן אנוּ עוֹמדים כּאן ומדיינים בּסוּגיה חמוּרה זוֹ. נעלמה ממני הלכה מפוֹרשת כּיצד חוֹלצים עגלה מרפש. שמא יוֹשבים שם בּישיבה של מעלה (הטחת עינים כּלפּי בּית־המרזח) “לוֹמדים” הבּקיאים בּהלכוֹת סוּס ועגלה ויוֹדעים לפסוֹק שאלה כּמוֹ זאת? כּוָנתי ל“והידים ידי עשׂו”…

ר' בּר לא השיב כּלוּם. עמד ותלה עיניו בּאיזוֹ נקוּדה בּאויר להלן מן העגלה ואנשיה. ניכּר, ששקע בּהרהוּרים.

– המתּינוּ, רבּוֹתי! – קרא בּעל־העגלה – מוּטב שארוּצה לכּפר ואביא משם עוֹד פּגר אחד על מנת שנצרפוֹ ל“מנין” עם הפּגר שלי… ואעלה עליהם את הכּתוּב: שני מתים יוֹצאים בּריקוּד…

יוֹסיל עיניו היוּ כּל הזמן תּלוּיוֹת בּר' בּר. פּניו החוּמים והמעוּטרים זקן לבן, ארוֹך וצר, כּחוּשים וּסגוּפים, אבל נאים; חוּט של חן משוּך עליהם. עיניו כּחוּלוֹת מאד וּמַבּטן עגוּם ומעוּלף; יש בּהן מה שהוּא זר, מבּט זה דוֹמה בּמקצת לנתינת־השלוֹם שלוֹ: מתחלק על גבּי שטח הדברים ואינוֹ רוֹאה אוֹתם… הנה הוּא עוֹמד מן הצד, שקוּע בּהרהוּריו כּאילוּ יחידי הוּא כּאן. וּמשוּם־מה היה בּרי לוֹ ליוֹסיל, שאף קוֹדם לכן לא דיבּר עם האנשים מה שדיבּר ולא שאל מה ששאל, אלא מן השׂפה וּלחוּץ.

יוֹסיל לא נתקרב אצלוֹ להתוַדע. לא העיז משוּם־מה. עוֹמד הוּא ותוֹלה בּוֹ עיניו מלא תּהייה. לבּוֹ נפל עליו. מתּוֹך איזה מוֹרא עלה הרהוּר בּלבּוֹ: שמא יחזוֹר לקוֹבנה? כּלוּם בּביתוֹ של זה יוּכל להתאכסן?

עד שהוּא עוֹמד וּמהרהר, ועד שלא הספּיק בּעל־העגלה לילך אל הכּפר, נראתה אשה אחת גבוֹהה אף היא, אבל רחבת־כּתפים וּבעלת־גוּף, לבוּשה חוּלצת קיץ קלה, למרוֹת האויר הצוֹנן, וּנעוּלת מגפים. היא בּאה בּשביל שמתעקל בּצלע המדרוֹן, בּלוית גוֹי אחד, שהיה מהלך אחריה בּגילוּי־ראש, ועם שהוּא מגלגל בּידיו את כּוֹבעוֹ, הוּא מדבּר תּחנוּנים, והיא אינה מחזירה פּניה אליו וכמדוּמה אינה שוֹמעת. ראתה האשה את העגלה עם האנשים שסביבה, פּנתה ונתקרבה אל המקוֹם הזה ואמרה בּאבק־לגלוּג:

– מהמ… בּאתם לכאן? הרי יפה, מסתמא יש בּדעתּכם לשבּוֹת בּמקוֹם הזה…

בּעל־העגלה השיב לה:

– לשבּוֹת כּאן? אלהים עמך, זלאטה! מה את סחה, היוֹם רק יוֹם האחד בּשבּת, מה הבּהלה הזאת להקדים ולקנוֹת כּאן שבוּת?

– אבל מי הזמינך, בּיש־גדא שכּמוֹתך, לבוֹא לכאן? צריך אדם להתחכּם ולהכניס את “נִבלתוֹ” דוקא אל הרפש הזה… שיננא! כּלוּם אין עיניך בּראשך ולא ראית שהדרך מתפּצלת כּאן אצל השתי־וערב? הדרך הפּוֹנה שׂמאלה ועוֹקפת את הגבעה יבשה, סלוּלה וּמביאה כּיון אל החצר… והלזה הכניס את הנבלה אל הרפש ועוֹמד לוֹ…

– “ועוֹמד לוֹ”… – חזר בּעל־העגלה על דבריה – וּמה אעשׂה? וכי אשכּב לישון או שמא אצא בּריקוּד? הרי לנסוֹע להלן אין בּכוֹחי… והשנית… על חינם את עוֹלבת בּ“בעלת־הבּית” שלי וּמוֹציאה עליה לעז שהיא נבילה; והשלישית: להוי ידוּע לך, זלאטה עטרתּי, שאין הצדקנית שלי בּכלל נוֹתנת עיניה בּדברים שבּטוּמאה, כּמוֹ הצלבים שבּדרך. היא, כּכל צדקת, שפלת־בּרך ושפלת־עינים, כּמוֹ שאתּ רוֹאה, וּמפסיעה לה פּסיעה קטנה וּבעניווּת גדוֹלה למקוֹם שלבּה רוֹצה. הכּלל, זלאטה עטרתּי, את דברי המוּסר שיש לך להשמיע לה, תּניחי ליוֹם השבּת, לאחר הקוּגיל, ולפי שעה תּני עצה כּיצד אוֹציא את העגלה.

– היכן מצאתם – פּנתה אל הנוֹסעים – כּלי יקר זה עם “מענה־לשוֹן” כּזה? – ואל בּעל־העגלה בּלשוֹן תּקיפה וגוֹזרת: סלק מעל העגלה את החביוֹת ואת כּל הסמרטוּטים הללוּ! – רמזה על החבילוֹת של יוֹסיל.

יוֹסיל שוֹמע חרפּת חבילוֹתיו ואינוֹ משיב. אינוֹ מזיז את עצמוֹ ממקוֹמוֹ. הוּא מניח לבעל־העגלה שיטרח הוּא בהם. וּבלבּוֹ תּמה, למה יצא הקצף על מטלטליו החדשים והטוֹבים שהוּתקנוּ וניקנוּ לשם נסיעתוֹ, ועל מה עלתה להם כּך שנתכַּנוּ בּשם סמרטוּטים.

זלאטה לא שהתה הרבּה, ומאחר שבּעל־העגלה עשׂה כּרצוֹנה, רמזה אל הגוֹי, שהיה עוֹד עוֹמד כּל הזמן סמוּך אצלה וּמגלגל בּידיו את כּובעוֹ, שיסייע לה. נתקרב הלה אצל העגלה מצד אחד, וּזלאטה מצד שני, וּשניהם התכּוֹפפוּ, הסמיכוּ כּתפיהם אל דפני העגלה, הגבּיהוּה, וּבעל העגלה התחיל מצליף בּשוֹטוֹ בּאויר וצוֹוח: “וויאוֹ! וויאוֹ! שמע קוֹלנוּ, וויאוֹ!”. והנוֹסעים, יחד עם הגוֹי, מצרפים אף הם את קוֹלוֹתיהם, וּבצריחוֹת אימה בּוֹקעוֹת רקיעים: “וויוֹ! וויו!”…

הסוּסה הרגישה מיד שהעגלה נעשׂתה קלה, כּפוֹרחת בּאויר, יצתה מגדרה והתעוֹררה, התחילה מנענעת ראשה, מטרפת בּאזניה, וּפוֹסעת וּמדדה בּחדוָה. וּבמידה שהסוּסה זזה והלכה, בּה־בּמידה התגבּרוּ הצריחוֹת והצוָחוֹת.

רק שנַים לא השתּתּפוּ בּמקהלה איוּמה זוֹ: יוֹסיל ור' בּר. יוֹסיל נדהם לראוֹת אשה גברתּנית זוֹ, שבּהינף אחד קל וגמיש הגבּיהה את העגלה כּמוֹ שטוֹענים על הכּתף מזוָדה קטנה; ור' בּר, הוּא לא זז ממקוֹמוֹ ועיניו תּלוּיוֹת בּאמירי האלוֹנים הגבוֹהים שמאחוֹרי בּית משׂרפוֹת היי"ש.

משיצאוּ אל קרקע נוּקשה, עמדוּ לפוּש, הנוֹסעים חזרוּ אל החביוֹת לגלגלן וּלהחזירן אל העגלה, וּבעל־העגלה – להביא את “סמרטוּטיו” של יוסיל.

האשה, כּמדוּמה, לא נתיגעה כּלל, אלא שרווּלה נקרע עליה, ונתערטל לרגע אחד בּשׂר זרוֹעה הלבן. נזדרזה והחזירה את המטלית למקוֹמה וחיבּרה אוֹתה איך שהוּא בּסיכּה; אף עוֹרה נסרט, כּנראה, סמוּך לפיסת־היד, וּכעין חוּט הסיקרא נזל וטפטף ממנה קילוּח דם דק.

ניעוֹר ר' בּר מהזייתוֹ ונבהל מאד למראה הדם:

– דם!… שוֹתתת דם… למה אתּ שוֹתקת?

– וכי עלי לצעוֹק? – שאלה בּחיוּך, נטלה ממחטה קטנה וכרכה על ידה.

יוֹסיל לא יכוֹל להעביר את עיניו מאשה בּעלת־זרוֹע זוֹ. היא היתה גדוֹלה מאמוֹ־חוֹרגתּוֹ בּשנתים ודוֹמה אליה בּקוי־פּניה הרעננים והמפיקים תּוֹקף וּשׂררה, אלא יוֹתר גבוֹהה ורחבת גרם ממנה. לעיניה הגדוֹלוֹת, מתּחת לגבּוֹתיהן העבוּתּוֹת והמשוּפּעוֹת, היה בּרק צעיר. בּמקוֹם פּאה נכרית היתה כּרוּכה בּראשה מטפּחת כּחוּלה שקצוֹתיה מעוּנבים לה על ערפּה, לא בּלא כּוָנת־חן. בּהנאה והשתּוֹממוּת זן יוֹסיל את עיניו ממראה הכּוֹח והבּריאוּת שבּאשה זוֹ.

– ואלה של מי הם? – שאלה זלאטה את בּעל־העגלה שהיה מטלטל את חפצי יוֹסיל.

– אלה? של האברך הזה. הרי הוּא נוֹסע אליכם… אוֹרחכם הוּא… אפשר חתן לבתּכם…

זלאטה הפכה פּניה אל יוֹסיל. זוֹ לה הפּעם הראשוֹנה שנתנה בּוֹ את עיניה, וסקרה אוֹתוֹ בּמבּט בּוֹחן מכּף רגל ועד ראש:

– ואתּה מי אתּה, ר' אברך?

יוֹסיל אָמר לה.

מכּיוָן ששמעה מי הוּא, עלה סוֹמק קל בּפניה, בּעיניה הנאוֹת נדלק ניצוֹץ של שׂמחה, וקראה אל בּעלה:

– בּריל! גש הנה! ראה: הרי זה בּנוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר ממינסק!…

ר' בּר, שעדיין היה עוֹמד על מקוֹמוֹ הקוֹדם ותוֹלה את עינוֹ בּראש המעשנה הגבוֹהה של בּית המשׂרפוֹת, עקר את רגליו, קירב את עצמוֹ אל יוֹסיל והסתּכּל בּוֹ בּחיבּה.

– בּנוֹ של ר' לייבּ? אהא! שלוֹם עליכם…

ושוּב תּקע לוֹ את כּפּוֹ כּדבר שאינוֹ בּעל־חיים, נגיעה־שאינה־נגיעה, וּמשכה מיד ממנה… זמן מרוּבּה אחר כּך, היה יוֹסיל נזכּר לפעמים כּמה תמוּהים היוּ לוֹ מבּטוֹ של אדם זה וסבר פּניו.

עכשיו עלה יוֹסיל בּמעלה הגבעה בּין ר' בּר מצד זה וּבין אשתּוֹ מצד זה. זלאטה שאלתהוּ קצרוֹת על נסיעתוֹ, כּמה זמן נסע, מה שמוֹת העיירוֹת שעבר בּהן. פּתאוֹם שאלה:

– ואיך מזרע החוֹרף בּמקוֹמוֹתיכם, טוֹב? איך החיטה? המבטיחה היא להיוֹת טוֹבה?

יוֹסיל זקף עליה עינים תּמיהוֹת ולא ידע מה לענוֹת.

– שוֹלחים הרבּה קנבּוּס לחוּץ־לארץ?

שוּב משך יוֹסיל בּכתפיו.

– הרי מינסק סוֹחרת הרבּה בּקנבּוּס, ואינך יוֹדע?

יוֹסיל צחק: עוֹד הרבּה דברים איננוּ יוֹדע. זרק בּה מבּט, וּמצא את עצמוֹ מבוּטל בּפניה.

שוּב לא שאלה אוֹתוֹ כּלוּם.

ר' בּר נמנע מלהכּנס לתוֹך דברי אשתּוֹ, אלא מנענע היה ראשוֹ לדבריה, כּאוֹמר אמן לכל מה שהיא אוֹמרת. ואף־על־פּי־כן בּרי היה לוֹ ליוֹסיל, שאינוֹ שוֹמע את דברי אשתּוֹ אלא כּלאחר־אוֹזן, ודעתּוֹ נתוּנה אוֹתה שעה לענינים אחרים.

דרך החלוֹנוֹת הפּתוּחים של בּית־המרזח פּרצו קוֹלוֹתיהם וּזמירוֹתיהם של שיכּוֹרים וּזלאטה עקפה עם יוֹסיל את בּית־המרזח סחוֹר סחוֹר, והוֹליכה אוֹתוֹ אל בּית־דירתם, דרך רחבה גדוֹלה אחת מרוּצפת אבנים וּמוּקפת מכּל רוּחוֹתיה בּנינים. לאוֹרך כּל החזית התנשׂא בּשלוֹש דיוֹטוֹתיו בּית־משׂרפוֹת־היין, הבּנוּי לבנים אדוּמוֹת, וּבשלוֹש שאר רוּחוֹתיה של הרחבה עמדוּ בּניני־עץ של מחסנים, אמבּרים, דירים וכוּ'. בּתוֹך הבּנינים וּבחוץ, על הרחבה, היוּ רוֹחשים אילך ואילך, כּדבוֹרים בּכוורת, פּוֹעלים ואוּמנים מבּני־בּרית וּמשאינם בּני־בּרית, כּוּלם עסוּקים וּטרוּדים, זה בּכה וזה בּכה, איש איש בּמלאכתּוֹ. זלאטה עם כּניסתה לרחבה ראתה מיד את כּוּלם כּמוֹ בּמלוֹא הסיט, והכּל ראוּ אוֹתה. ראתה צינוֹר מוּנח על הקרקע, הגבּיהה אוֹתוֹ; נזפה מרחוֹק בּאכּרים שהיוּ מנסרים עצים על חמוֹר־נגרים, על שגזרי העצים הם יוֹתר מדי ארוּכּים שלא כּמצוּוה עליהם; ראתה יהוּדי מגלגל חבית, והעירה על שהניח את הצינוֹר מתגוֹלל על הקרקע. “כּמה פּעמים הזהירה וחזרה והזהירה להחזיר כּל דבר אל מקוֹמוֹ?”… מתּוֹך אחד הבּנינים נזדקר יהוּדי שכּיפּת קטיפה שחוּקה חבוּשה לראשה ונוֹצת אוָז תּקוּעה לוֹ מאחוֹרי אזנוֹ. נתקרב אצל זלאטה והוֹדיע לה שאוֹתם שני היהוּדים שבּאוּ עכשיו בּעגלה מקוֹבנה, הם סוֹחרי העצים והרי הם ממתּינים לה.

– מוּטב, אמוֹר להם שיש לי אוֹרח. ימתּינוּ קצת, תּיכף אבוֹא… והחביוֹת למה?

– משוּם עין רעה – צחק הפּקיד – סגוּלה כּנגד מתחרים וסרסוּרים… זלאטה צחקה.

הם יצאוּ מן הרחבה, דרך אַבּוּל, אל גינה קטנה מסביב לבית בּן שתּי דיוֹטוֹת, בּנוּי אף הוּא לבנים אדוּמוֹת, זה היה בּית־דירתה של זלאטה. פּתאוֹם הרגיש יוֹסיל שר' בּר אינוֹ עמהם.

– היכן ר' בּר? – שאל.

– מסתמא קפצוּ עליו הרהוּריו בּאיזה מקוֹם – השיבה בּבת־צחוֹק משוּנה – ועוֹמד שם בּמקוֹם שעוֹמד. תּמיד טרוּד הוּא בּהרהוּריו.

לפני מרפּסת הכּניסה היתה פּתוּחה שׂדרת־ערמוֹנים ישרה וארוּכּה.

– שׂדרה זוֹ – הסבּירה לוֹ זלאטה – מוֹבילה אל ה“חצר”. דרך אחרת מכּאן אל החצר אין. יוֹסיל הבין מאליו שמתכּוונת היא אל חצרוֹ של הפּריץ. מאחד החלוֹנוֹת הפּתוּחים שבּדיוֹטה העליוֹנה היוּ בּוֹקעים שני קוֹלוֹת: אחד של זקן וצרוּד, ואחד צעיר מאד וּמזמר בּניגוּן המקוּבּל על המתנצחים בּמלחמתּה של תּוֹרה.

האשה עמדה רגע, זקפה אוֹזן לצוֹתת בּארשת של קוֹרת־רוּח.

– הילד שלי… ישׂראלי’קל. – הסבּירה לוֹ האשה, וּפסעה להלן – גדל הוּא פּרע, בּלא השגחה. אביו, הרי ידוּע: עסוּק… – אמרה שוּב בּאוֹתה בּת־צחוֹק משוּנה – והמלמד חוֹלני, חלוּש, ואין הקטן שוֹמע לוֹ… אם תּתאהב על התּינוֹק אפשר שיהא מציית לך.

החדר שנכנסוּ לתוֹכוֹ היה מרוּוָח מאד עם רצפּת־עץ צבוּעה אָדוֹם. כּלים היוּ בּוֹ מעט, כּוּלם נאים, ואם תּמצא לוֹמר אף מהוּדרים, אבל בּלא כּל תּיאוּם שבּטעם. בּיניהם היתה מראה וויניציאנית אחת גדוֹלה שמגעת עד התּקרה (המסגרת היתה, כּנראה, בּשעתּה מוּזהבת, אבל הדבר היה בּשכּבר הימים, ועכשיו היא מפוּחמת ונקוּדה על ידי הזבוּבים). הכּלים נלקחוּ מפּריץ שאיבּד ממוֹנוֹ בּקלפים וירד מנכסיו; מאוֹתוֹ מקוֹם בּאה, כּנראה, גם הכוּרסה הווֹלטירית הגדוֹלה והרכּה שעמדה בּראש השוּלחן. שני הכּלים הללוּ עמדוּ בּחדר בּין שאר הרהיטים שהיוּ פּשוטי כּלי עץ כּשני בּני יוּחסין שירדוּ מנכסיהם ונתגלגלוּ בּין דלת־העם. אף עציצי־פּרחים היוּ כּאן, ועל החלוֹנוֹת ווילאוֹת. סמוך אצל המראה הוויניציאנית הגדוֹלה עמד ארוֹן־זכוּכית שהבהיקוּ מתּוֹכוֹ אוֹתיוֹת הזהב שעל גבּי הכרכים הגדוֹלים של הש"ס… צינה נשבה מן הכּתלים ומכּל זווית. דוֹמה כּאילוּ הרהיטים עוֹמדים כּאן עמידה ארעית, ואף לדרים כּאן אין זוֹ אלא דירת עראי. אין כּאן אוֹתה החמימוּת של מחסה־קבע, של טיפּול וחיבּה, שמלפּפת את האדם בּבית־משפּחה. על יוֹסיל שרתה, עם כּניסתוֹ, רוּח של עכּרוֹן סתמי. הזמינתּוּ זלאטה לישב, והיא גוּפה יצאה אל חדר־הבּישוּל וּפקדה על המבשלת מה שפּקדה, נכנסה אל חדר שני ושהתה שם שעה קלה, ואחר חזרה אליו לבוּשה בּמעיל קצר עם אימרת פּרוָה בּשוּליו, וּביקשה ממנוּ סליחה על שסעוּדתוֹ לא תּהא הפּעם מנחת את הדעת; כּיוָן שהשעה כּבר מאוּחרת, עליו להסתּפּק בּשיירי סעוּדת הצהרים. היא עכשיו עסוּקה מאד. בּאחד בשבּת מרוּבּה העבוֹדה יוֹתר מבּשאר הימים, ואין היא מספּקת; ועכשיו איזה “רוּח” הביא עליה אוֹתם סוֹחרי־העצים, שמסתמא יבלבּלוּ לה את המוֹח זמן מרוּבּה… קרוֹב הדבר שבּזמן הראשוֹן ימצא כּאן יוֹסיל ענין לסייר את המקוֹם, ואם ירצה יש גם סירה לשוּט בּה בּנהר, יבוֹא ישׂראל’יק ויהיה לו לעינים…

הוּא היה ישוּב, והיא עמדה עליו. רצה פּעמים לעמוֹד, והיא הניחה כּפּה על כּתפוֹ וציותה עליו לישב.

נכנסה המשרתת לערוֹך את השוּלחן, והוּא הלך אל חדר־הבּישוּל ליטוֹל את ידיו. כּשחזר וראה את הצלחוֹת שהתחילוּ מגישים לפניו, צחק:

– אלה הם שיירי סעוּדה? הרי אפשר לפרנס בּהם עדה שלמה של חסידים רעבים…

– בּתחילה תּאכל לבריאוּתך ותספּיק לך השעה להלל אחר־כּך, לכשתּצא שׂבע… – אמרה האשה. ויוֹסיל הפסיק את צחוֹקוֹ. אשה טוֹבה זוֹ אף דברי חיבּה היתה משמיעה בּקוֹל שנוֹטל מאדם כּל רצוֹן של צחוֹק וקלוּת־ראש.

פּתאוֹם נפתּחה הדלת בּרעש ולחדר פּרץ נער גבוֹה, שמנמן, עגוֹל־פּנים, אדוֹם־לחיים וּבעל עינים בּהירוֹת. הוּא פּרץ בּקריאה: “אמא”! אבל מיד ראה אדם זר יוֹשב לפני השוּלחן, ונשתּתּק ונרתּע לאחוֹריו. אמוֹ עיכּבה אוֹתוֹ. “זהוּ התּינוֹק? – הרהר יוֹסיל בּצחוֹק – הרי זה בּחוּר כּהלכה?”

– בּוֹא הנה! בּוֹא הנה! גש ותן שלוֹם… זהוּ קרוֹב ממינסק, ר‘… ר’… איך? יוסף?

– בּבּית הכּל קוֹראים אוֹתי פּשוּט “יוֹסיל”; בּבקשה מכּם! יערב עלי אם אף כּאן אהיה קרוּי כּך.

– מוּטב, יהא “יוֹסיל”, אם רצוֹנך בּכך…

הנער, ידיו בּתוֹך כּיסי מכנסיו, קרב אל השוּלחן בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, כּאילוּ כּפאוֹ שד; הוֹשיט את ידוֹ, וּמיד שוּב החזירה אל כּיס המכנסים.

זלאטה הניחה את ידה על כּתפוֹ של בּנה ואמרה לוֹ שאוֹרח זה עתיד להיוֹת המוֹרה שלוֹ, ילמדוֹ חשבּוֹן וּכתיבה. ועליו, על ישׂראל’יק, להשתּדל להיוֹת ילד טוֹב ולשמוֹע בּקוֹלוֹ.

הילד פּזל כּלפּי יוֹסיל מתּוֹך תּרעוֹמת ועגמת־נפש: עוֹד מוֹרה? עוֹד ללמוֹד?

כּבש הילד את עיניו בּקרקע ואמר:

– איני רוֹצה… אין צוֹרך…

– מה אתּה סח? מה אינך רוצה?

– ללמוֹד.

– התבּייש! שמא רוֹצה אתּה להיוֹת רוֹעה חזירים, כּמוֹ סטאש?

– איני רוֹצה – חזר הילד.

בּשוֹרש חוֹטמה של האשה שוּב נחרת אוֹתוֹ קמט קטן וּשני גביניה נצטרפוּ לקו אחד.

– איני רוֹצה, איני רוֹצה! – עמד הילד על שלוֹ.

– נשאלך הרבּה! אתלוֹש בּאזניך עד שתּאמר רוֹצה אני. אבּא בּחדרוֹ?

– אבּא בּחדרוֹ. אבל איני רוֹצה ללמוֹד! לא אלמד!

– אבּא בּחדרוֹ, ואתּה מה צוֹרח? צא מכּאן מיד.

הילד יצא מן החדר על אצבּעוֹת רגליו, אבל מכּיוָן שנסגרה מאחריו הדלת, נשמע מיד מבּחוּץ קוֹל שעטת רגליו המקפּצוֹת ודוֹהרוֹת כּרגלי סייח על גבּי מרצפת האבנים.

יוֹסיל וּזלאטה הסתּכּלוּ זה בּפני זה וחייכוּ. וּבאוֹתה שעה היה יוֹסיל מהרהר: הרי יש בּעולם נפש אחת שאהוּבה עליה…

כּל אוֹתה שעה שהיתה עוֹמדת וּמספּרת עמוֹ, היוּ מזמן לזמן נכנסים ויוֹצאים אנשים מן העוֹבדים בּבית־המשׂרפוֹת מבּני־בּרית וּמשאינם בּני־בּרית, בּענינים שוֹנים: זה בּא לקבּל פּקוּדה אוֹ למסוֹר ידיעה, וזה ליטוֹל עצה אוֹ להתאוֹנן… קוֹראים אוֹתה בּשמה “זלאטה”, אבל מדבּרים אליה בּכבוֹד וּביראה. האכּרים נכנסים דרך חדר־הבּישוּל, עוֹמדים בּפתח בּגילוּי־ראש. אם מי מן האנשים בּא בּטרוניה וּמרים קוֹלוֹ, זלאטה משתּיקה אוֹתוֹ על ידי הגבּהת אצבּע כּלפי התּקרה, כּלוֹמר: ר' בּר שרוּי בּחדר של מעלה. וּמיד מנמיך קוֹלם של הבּריוֹת.

נכנסוּ גם שני הסוֹחרים, שיוֹסיל היה בּן לוויתם בּדרך. קצרה רוּחם להמתּין עד שתּבוֹא זלאטה אצלם, הקדימוּ וּבאוּ הם אצלה. מכּיוון שמצאוּ אנשים זרים בּחדר, אמרוּ לחזוֹר וּלהמתּין בּחוּץ עד שתּפָּנה. חוֹששים היוּ לדבּר בּפני אנשים זרים על חלקת היער שעמדוּ לקנוֹת, גזירה שמא יעמדוּ עליהם מתחרים ויוֹציאוּ מידם את החררה שהם מהפּכים בּה. אבל גם לזלאטה היוּ חשבּונוֹת שלה, והיא קראה בּמתכּוון בּקוֹל כּנגדם:

– בּאתם לראוֹת את היער שעל יד הטחנה? ולמה הבאתם את החביוֹת? הרי אין אתּם מוֹזגים. מה יש בּדעתּכם להטמין בּאוֹתן החביוֹת?

שני הסוֹחרים נתבּלבּלוּ: בּעל היבּלת נתכּעס, התנפּח והסתּכּל בּה כּתרנגוֹל מוּכן לקרב. אף יבּלתּוֹ נתאדמה ונזדקפה כּכרבּוֹלת. ואילוּ השני עמד מבוּיש בּמקצת וריטן מה שהוּא לא בּרוּר דרך אניצי השׂערוֹת שבּנחיריו, וּשׂפתיו הכּחוּלוֹת והעבוֹת נתרפּטוּ יוֹתר מתּמיד. “האשה לעוֹלם היא אשה; נשים דעתּן קלה”, הרהרוּ שניהם.

זלאטה חייכה ואמרה:

– מוּטב, החביוֹת שלכם הן, ולא מעניני הן. אבל עדיין איני יוֹדעת אם הפּריץ יסכּים למכּוֹר את החוֹרשה. לא אוּכל לראוֹתוֹ אלא מחר בּבּוֹקר. אין לכם בּרירה אחרת, אלא ללוּן כּאן בּפּוֹלישוּק, וּמחר תּראוּ אם כּדאי היה לכם ללוּן כּאן…

רצוּ הסוֹחרים דוקא להקדים וּלהיכּנס עמה בּשׂיחה בּיחידוּת, עד שיראוּ את הפּריץ. אבל היא סירבה. היא הבינה שהתכּוונוּ למתּן־בּסתר למען תּעמוֹד להם בּשעת המשׂא־וּמתּן עם הפּריץ. וּלפיכך נמנעה מלשׂוֹחח עמהם בּיחידוּת.

זלאטה נפטרה מיוֹסיל לאחר שחזרה על עצתה שיצא לסייר את המקוֹם. והוּא סיים את סעוּדתוֹ, וּמיד לאחר בּרכת־המזוֹן יצא אל החוּץ. עמד על המרפּסת ונמלך בּדעתּוֹ להיכן ילך בּראשוֹנה. שׂדרת הערמוֹנים שלפניו משכה את העין בּקויה הישרים, בּאפלוּלית שבּסופה, בּצללי אילנוֹתיה המוּטלים על הקרקע כּרצוּעוֹת אלכסוֹניוֹת בּרוָחים קצוּבים בּין אחת לחברתּה. מה־שהוּא עיכּבוֹ מלהיכּנס לשׂדרה זוֹ. היא מוֹבילה כּיון אל “החצר”: עוֹלם זר, נוֹצרי, עוֹין… גמר בּדעתוֹ לילך, לפי שעה, לראוֹת את בּית־משׂרפוֹת־היין. ירד מעל המרפּסת והלך אל הרחבה, שלפני אוֹתוֹ בּית. עכשיו כּשהיה כּאן יחידי, בּלא זלאטה, והיתה לוֹ שהוּת להסתּכּל יוֹתר, תּמה על האנשים המרוּבּים שעסוּקים כּאן בּמלאכוֹת שוֹנוֹת, מתרוֹצצים אילך ואילך טרוּדים ונחפּזים, זה חוֹטב עצים וזה מתקין חישוּקים על גבּי חביוֹת שנתרוֹעעוּ, וּמעל לגגוֹת צוֹוחות בּנוֹת־קול. מתּוֹך אחד הבּנינים נשמעים קוֹלוֹת אנשים מדיינים, וּמפּאת הרעש הם מדבּרים בּקוֹלי־קוֹלוֹת כּחרשים. חזר בּו יוֹסיל ממחשבתּוֹ להיכּנס יחידי אל בּית־משׂרפוֹת־היין. הרעש בּרחבה הממוֹ; בּיקש להימלט ממנוּ ויצא בּדרך המוֹבילה אל בּית־המרזח. הרגיש את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב. נפשוֹ נתעגמה מאוֹד, בּזכרוֹ שעליו לגוּר כּאן זמן מרוּבּה.

יצא מן הרחבה, עקף את בּניניה מחוּצה לה, ועבר דרך חצר של רפתים ואוּרווֹת. והנה כּאן נתגלוּ לוֹ, להנאתוֹ, חיים אחרים, משוּנים מן הראשוֹנים. כּאן עבדוּ רק ערלים וערלוֹת. וכוּלם עשׂוּ את מלאכתּם בּשלוָה, כּמעט בּדממה וּבכוֹבד־ראש. שערי הרפת היוּ פּתוּחים, ושם עמדוּ פּרות, מנוֹפפוֹת בּזנבותיהן וּמעלות גירה. גם לפני הרפת, בּתוֹך סייג מרוּבּע עמדוּ פּרוֹת, ראשיהן אל מחוּץ לסייג וגעוּ: שעת סעוּדתן התקרבה. לא הרחק מן הרפת היתה האוּרוָה פּתוּחה וסוּסים עמדוּ שם שרוּיים בּדממת האפלוּלית שקוּעים בּהרהוּרים שאין להם סוֹף. וּפוֹעלים התעסקוּ בּמספּוֹא, בּהוֹצאת זבל, בּתיקוּנה של ריתמה, בּמשיחת צירי עגלה. תּרנגוֹלוֹת צנוּעוֹת מטיילוֹת אילך ואילך וּמנקרוֹת בּענוותנוּת מנוּמסת בּגללים וּבזבל. בּיניהן מהלכים וּמתנדנדים על רגליהם בּרוָזים המוֹניים וגרגרניים, אוֹ שהם משכשכים בּשלוּליוֹת המים שמסביב לבּאר. בּאויר עמדוּ ריחוֹת זבל, והבל פּיהן של בּהמוֹת. מן האוּרוָה יצאוּ ארבּעה סוּסים בּלא אוּכּפים; על אחד מהם רכוּב בּן אכּרים יחף וּפרוּע־ראש, ועל השני רכוּב ישׂראל’יק לבוּש בּקאפּוֹטה וכיפּה על ראשוֹ. הילד העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ רוֹאה את “המלמד החדש”, וּבלבּוֹ חשש שמא אוֹיב חדש זה מתנכּל לערבּב עליו את שׂמחת הרכיבה. ישׂראל’יק משך את לבּוֹ של יוֹסיל בּרעננוּתוֹ וּבבריאוּתוֹ. אחר מה שראה בּחצר בּית־המשׂרפוֹת, מרנין לב היה מראה התּמימוּת הבּריאה הזאת. רץ אל הילד וּשאלוֹ להיכן הוּא רוֹכב.

ישׂראל’יק נתן בּוֹ לכתּחילה עינים מתּוֹך חשד, ושהה זמן־מה כּנמלך עם לבּוֹ שמא לא כּדאי הוּא שיענה לוֹ. אלא שמיד הכּיר בּקוֹלוֹ וּבפניו של ה“מלמד החדש” שאין בּוֹ משוּם סכּנה, ואמר לוֹ שהם מוֹליכים את הסוּסים אל הנהר.

– וזה רחוֹק מכּאן? – שאל יוֹסיל.

– לא. קרוֹב מאוֹד.

יוֹסיל נתלוָה אליהם. ישׂראל’יק, מכּיוָן שלא ראה בּוֹ אוֹיב, לא פּסק פּיו מלפטפּט. סיפּר לוֹ מה שמוֹ של סוּס זה ושם יוֹלדתּוֹ, וסוּס זה מאת מי נלקח וכמה שילמוּ בּעדוֹ. דברי פּטפּוּטוֹ ערבוּ לאזנוֹ של יוֹסיל, מפּני שקלחוּ כּמו מבּוּע של שׂמחת עלוּמים.

הדרך ירדה בּמדרוֹן. בּתחילתה היתה שטוּחה וּמכוּסה צרוֹרוֹת שכּיתּתוּ את רגליו, אחר כּך נטתה ימינה לתוֹך חוֹרש, והפכה לשביל צר, כּעין תּעלה עמוּקה חפוּרה בּין שני צלעוֹת חוֹרש, צלע מזה וצלע מזה, שעליהם מתנשׂאים האילנוֹת, ושרשיהם מבצבּצים וּבוֹלטים מתּוֹך אדמת הצלעוֹת כּגידים ואצבּעוֹת מעוּקלים וארוּכּים. הליכתוֹ בּצד הסוּסים לא היתה נוֹחה, וכמה פּעמים הוּזקק לטפּס וּלהיאָחז בּשרשים הללוּ, כּדי שלא תּמעכנה רגליו על ידי פּרסוֹת סוּס. לבסוֹף יצאוּ אל החוֹף, וּלעיניו נתגלה פּתאוֹם הנהר. הילד הפסיק את שׂיחתוֹ מפּני שנכנס עם סוּסיו לתוֹך המים. ויוֹסיל, שמימיו לא ראה מקרוֹב נהר, עמד דמוּם וּמוּקסם כּמוּכּה סנוורים על־ידי המרחק הרב והזוֹרח.

אי־שם, סמוּיה מעיני העוֹמדים על החוֹף הזה, צנחה החמה מרוֹם הרקיע, וּמישוֹר המים השטוּח לפניו עד לגדוֹתיו הרחוֹקוֹת, היה חלק ונוֹצץ בּגוני צדף ענוּגים וּשקטים־שקטים עד להפליא, בּלא זיע וּבלא קמט כּל שהם. וּדממה גדוֹלה נסוּכה עליו מסוֹף האוֹפק עד סוֹפוֹ. הסוּסים הבריחוּ בּרוָזים אחדים ששכשכוּ כּאן ונכנסוּ אל המים עד לארכּוּבּוֹתיהם, השקיעוּ את קצוֹת פּיהם בּמים, ולא נשמעה גמיעתם. הם עם הנערים הרכוּבים עליהם נתכּפּלוּ בּמים והיוּ דוֹמים כּמצוּירים על גבּי זכוּכית צלוּלה. יש שאחד הסוּסים יגבּיה ראשוֹ, יזוֹרר פּעם ויסתּכּל בּמרחק אף הוּא כּתָמה על הדממה ועל הנוֹי השרוּיים מסביב; טיפּין טיפּין נוֹשרוֹת מפּיו אל המים, וכל טיפּה וטיפּה מקשקשת בּנפילתה, כּמוֹ פּנינת זגוּגית… עננת יתּוּשים תּלוּיה בּאויר מעל למים וּמתנדנדת בּמנוּחה כּמוֹ מתּוֹך תּנוּמה. עצי החוֹרש עמדוּ סמוּכים אצל המים, וערבוֹת כּפוּפוֹת טוֹבלוֹת בּהם ענפיהן, משוּלים כּקווּצוֹת של בּלוֹריוֹת פּרוּעוֹת.

יוֹסיל ראה לא הרחק ממנוּ שביל צר מאוֹד הוֹלך וּמפליג כּמתגנב לתוֹך צילתוֹ של החוֹרש.

– כּאן רוֹאה אני שביל – אמר יוֹסיל בּקוֹל כּבוּש – להיכן הוּא מוֹליך?

ישׂראל’יק הפך אליו את פּניו:

– אה, הלזה? אל בּריכת־הדגים. תּלך ישר ישר ותגיע לשם. שם עוֹמדת סירתנוּ…

היה בּמחשבתּוֹ של יוֹסיל לשאוֹל אם אין סכּנה לילך יחידי בּיער, אלא התבּייש. בּקרבּוֹ רחשוּ תּשוּקוֹת חדשוֹת וחריפוֹת שלא ידע טעמן קוֹדם לכן. השביל משך אוֹתוֹ בּכוֹח טמיר אל מטמוֹניוֹת היער; התאוָה ליכּנס לפנַי־ולפנים של חשיכה זוֹ, לראוֹת מה זוֹ בּריכת־דגים, ואפשר גם לישב בּאוֹתה סירה העוֹמדת שם…

נפטר מישׂראל’יק ונפנה אל השביל. מיד, עם פּסיעוֹתיו הראשוֹנוֹת, עטפה אוֹתוֹ צינה קלה; את נחיריו גירוּ בּחידוּשם וּבחריפוּתם ריחוֹת משוּנים של טחב, של רקב השַלכת דאשתקד, של אגוֹזים, פּטריוֹת. צילתן של האילנוֹת החשיכה עליו את היוֹם. פּעמים היוּ השיחים מתקרבים צפוּפים כּאילוּ מתכּוונים לעכּבוֹ וּלשבּש עליו דרכּוֹ, והוּא היה שוֹחה תּחת הענפים המעוּנבים והמסוּכסכים מעל לראשוֹ, מהלך וּמפסג את השׂיחים וּמנתּק את הזמוֹרוֹת הנוֹשכוֹת, וּפוֹסע בּקוֹשי להלן, כּשהזמוֹרוֹת עוֹשוֹת בּוֹ שׂרטוֹת, וקוּרי־עכּביש מתדבּקים אל פּניו. לא אַחת היה מתפּחד ושוֹאל שמא תּעה. פּעמים היה מבהיק מבּינוֹת לעיקרי האילנוֹת הניֶמַן הסמוּך, מכסיף את הקוּרים התּלוּיים על שׂיחים כּמטליוֹת כּבסים, וּמאירים לוֹ את השביל; פּעמים יוֹצא השביל מתּוֹך עבי החוֹרש וּמסתּמן כּל שהוּא בּשוּלי החוֹף התּלוּל, כּשהמים משתּכשכים למטה, והוּא פּוֹסע בזהירוּת, עקב בּצד אגוּדל, כּדי שלא יפּול למטה… וּמיד שוּב מתפּתּל השביל וננעץ לתוֹך מעבה היער. פּתאוֹם עמד יוֹסיל נדהם. לעיניו נפתּח מרחב. בּריכת־מים רחבה ועגוּלה כּצלחת היתה מוּטלת לפניו מקוּבּעת בּתוֹך עבי היער, מעוּלפת צל וּדממה. בּתּחילה לא הבחינה עינוֹ בּין האילנוֹת וּבין בּבואתם ההפוּכה שנשקפת מתּוך המים; בּתוֹך אפלוּלית הצל שרבץ כּאן הפריד רק קו זכוּכית דק, ממשי־ולא־ממשי, בּין עבי־הירק הקוֹדר שממעל וּבין עבי הירק הקוֹדר שמתּחת…

כּטבּעת שניגדדה בּאמצעיתה, נפתּח היער בּאחת מרוּחוֹתיה של הבּריכה כּלפּי נהר גדוֹל, הניֶמַן. שם הרחק, אל הניֶמַן, שקעה החמה. וּשביל זהב ישר רוּפּד על פּני אדווֹת המים כּמוֹביל משם, מאוֹפק השקיעה, אל פּינת סתרים זוֹ של הבּריכה. כּל זה היה דוֹמה עליו על יוֹסיל כּמוֹ בּחלוֹם. וּדממה שַׂגיאה זוֹ הטילה בּנפשוֹ חרדה סתוּמה… השביל מסביב לבּריכה היה מרוּבּץ חוֹל ויוֹסיל פּסע בּוֹ תּוֹהה, כּאדם תּוֹעה בּעוֹלם של אגדה. פּתאוֹם נבהל מקוֹל נביחה, שֶפּרה־ורבה בּכמה בּנוֹת־קוֹל מתפּזרוֹת מעל ראשי האילנוֹת… נשׂא את עיניו וראָה לא הרחק ממנוּ יוֹשבת על ספסל גברת אחת ואוֹחזת בּקוֹלר כּלב שפּרץ להתנפּל עליו…

למרוֹת האפלוּלית של בּין־השמשות, שהיתה שרוּיה בּכאן, הספּיק יוֹסיל לראוֹת בּמעוּף־עין אחד את כּל התּפארת שהיתה בּדמוּת צעירה זוֹ. אף־על־גב שעיניו ראוּ אוֹתה כּמעט בּכל קויה ופרטיה, אף־על־גב שראוּ יפה את שׂערותיה השחוֹרוֹת, מפּני ששברירי החמה פּגעוּ בּהן וזרחוּ מתּוֹכן בּאוֹר כּחוֹל־כּהה; את עיניה הגדוֹלוֹת ואת פּיה שהיה בּוֹ גם מן הילדוּת וגם מגבהוּת־הלב, – לא נתפּרשה לוֹ תּפארתּה, כּשם שלא נתפּרשה לוֹ תּפארת זוֹ שבּשקיעה וּבדממה על המים ועל עצי היער. אף־על־גב שראה אוֹתה בּעליל, דמה שאין זה אלא “רוּח” המצוּי, כּפי שקרא בּספרים, על המים וּביערוֹת…

רגע עמד ותלה עיניו בּדמוּת זוֹ; והגברת עיניה היוּ נתוּנוֹת בּוֹ, וכמדוּמה לוֹ, מתּוֹך מוֹרת־רוּח והשתּוֹממוּת, על שהעז ליכּנס לתחוּמה, לרשוּת־היחיד שלה. אוֹ אפשר שהרבּה יוֹתר מרגע עמד והסתּכּל בּה. הפך את פּניו וחזר בּפסיעוֹת נחפּזוֹת בּדרך שנזדמנה לנגד עיניו בּראשוֹנה. הלך מהר, מהר, כּבוֹרח. פּתאוֹם עמד וראה שהוּא מהלך לא בּשבילוֹ הקוֹדם, אלא בּדרך מרוּוַחת, בּין שתּי שוּרוֹת עצים. החוֹשך אָמש כּאן יוֹתר. ואף־על־פּי־כן המשיך דרכּוֹ להלן. סוֹף־סוֹף הרי עתיד הוּא לצאת לאיזה מקוֹם שהוּא. אחר רגעים מוּעטים – והוּא דמה שהוּא מהלך שעה ארוּכּה – יצא מן השׂדרה וּלפניו בּית לבנים אדוּמוֹת, בּן שתּי דיוֹטוֹת. לא היה קץ לשׂמחתוֹ, כּשהכּיר את המרפּסת של ר' בּר.

נכנס אל החדר שבּוֹ סעד קוֹדם את פּת־הצהרים. מצא שם את זלאטה יוֹשבת לבדה וּממתּינה לוֹ. מרבּית החדר היה מעוּלף צל. על השוּלחן היה דלוּק נר קטן, והיא ישבה לפני פּנקס ארוֹך ועבה, משקפים של כּסף על עיניה, נוֹצה בּידה והיא בּוֹדקת חשבּוֹנוֹת. משנכנס, הסירה את המשקפים, סגרה את הפּנקס, עם שהניחה את הנוֹצה והמשקפים בּין דפּיו לסימן, וזקפה עליו עיניה:

– כּבר הספּקת לסייר את כּל “אחוּזתנוּ”? – שאלה.

נתמה יוֹסיל שהיא מדבּרת אליו הפּעם בּלשוֹן נוֹכח והשיב קצת נבוֹך:

– הן, טיילתּי קצת.

הסתּכּלה יפה בּפניו שהיוּ מיוּגעוֹת ושטוּפוֹת זיעה ואמרה:

– רוֹאה אני בּך שלא קצת טיילתּ.

עמדה לערוֹך לוֹ את השוּלחן לפת־ערבית והזמינתּוּ ליטוֹל את ידיו. לאחר שבּצע את הלחם והכּל היה ערוּך לפניו לסעוּדה, ישבה כּנגדוֹ ואמרה:

– אנוּ בּני־הכּפר מקדימים בּשכיבה וּמשחירים בּקימה.

שמע מתּוֹך דבריה נזיפה וּמבוּיש אמר:

– אני מצטער בּאמת על שבּגללי הוּצרכה לאחר בּישיבה וּלהמתּין. אני מבקש סליחה…

– אין בּכך כּלוּם. בּפּעם הראשוֹנה… ועכשיו, בּבקשה ממך ספּר לי על פּסיה ועל קיילה.

בּתּחילה התקשה לענוֹת. לא ידע בּמה יפתּח את סיפּוּרוֹ. אבל היא סייעה לוֹ וּפרטה את שאלוֹתיה. לא קפצה בּסירוּגין מענין אל ענין, כּדרך המתאווים לידע את הכּל בּבת־אחת, אלא שאלה בּסדר וּבהגיוֹן, כּאילוּ היוּ שאלוֹתיה ערוּכוֹת וּסדוּרוֹת מקוֹדם. מתּחילה היתה ממצה את כּל מה שהיא רוֹצה לידע על אחוֹת אחת, על בּריאוּתה, מראה פּניה, מצבה ועסקיה, ואחר־כּך על האחוֹת השניה, בּפּסיה החלה וּבקיילה כּילתה. התרעמה על שעדיין לא השׂיאה קיילה את בּניה, וּביחוּד את בּתּה.

– עד אימתי תּהא יוֹשבת… שכחתּי את שמה…

– חנה שמה.

– עד אימתי תּהא יוֹשבת בּבית הוֹריה כּתרנגוֹלת דוֹגרת? הרי אין היא חבית של כּרוּב כּבוּש, שממתּינים עד שתּחמץ יפה יפה.

יוֹסיל הסמיק עד לתנוּכי אזניו, וּכדי להעלים את מבוּכתוֹ אמר:

– ישׂראל’יק ישן כּבר? הייתי עמוֹ בּשעה שרכב להשקוֹת את הסוּסים.

– הן. הוּא סיפּר לי.

– בּן־חיל הוּא. מאוֹד מצא חן בּעיני.

– אף אתּה מצאת חן בּעיניו.

יוֹסיל צחק.

– ערבים עלי דבריך. ילד נחמד הוּא ישׂראל’יק שלכם.

זהירת־חיוּך של נחת־רוּח ריצפה את פּניה, אבל מיד לאחר מכּן התקשרוּ פּניה בּעב קל:

– אבל הוּא “שקץ” גדוֹל… אין מי שיתלוֹש בּאזניו… כּשאין השגחת אב…

יוֹסיל לא יכוֹל לכבּוֹש את עצמוֹ, ואחר היסוּס־מה שאל:

– ור' בּר היכן?

גביניה נצטוֹפפוּ, וּבשוֹרש חטמה נחרט הקמט הקטן:

– הרי הוּא מ“בּעלי־המוּסר”. המתּן, עוֹד עתיד הוּא לסחוֹב גם אוֹתך אל ה“קלייזל” שלוֹ – וּבחיוּך הוֹסיפה – אם תּהיה סמרטוּט!

יוֹסיל צחק. זלאטה מיהרה להסיח את דעתּה מבּיתה וּמן ההוֹוה, והתחילה מספּרת לוֹ זכרוֹנוֹת על שתּי אחיוֹתיה, על חייהן בּכּפר, בּבית אביהן המוֹזג. נתיתּמוּ בּקטנוּתן מאִמן, ואביהן ישב בּאלמנוּתוֹ כּל ימיו. את מקוֹם האב היתה ממלאה קיילה, שגדוֹלה היתה מהן בּחמש שנים. קיילה זוֹ היתה רוֹדה בּשתּי אחיוֹתיה בּיד קשה, והן היוּ מתיראוֹת מפּניה, אבל שתּיהן, היא וּפּסיה, היוּ קשוּרוֹת ואהוּבוֹת זוֹ על זוֹ אהבת־נפש. סיפּרה בּמילים ספוּרוֹת. דבריה היוּ חוֹתכים ועשירי גוָנים, וקוֹלה מצוּנן וּמרוּכּך בּגעגוּעים שהיוּ כּבוּשים ימים רבּים.

– מהוּ ר' זוּסיל של קיילה? שמא אף הוּא מ“בּעלי־המוּסר”? – שאלה פּתאוֹם.

– לא. חסיד הוּא.

זלאטה עשׂתה בּידה תּנוּעה מהירה בּאויר, כּמפריחה זבוּב:

– היינוּ הך! אוֹתה יֶנטה, אלא מצוֹעפת בּצעיף אחר…

– רבּים כּמוֹתוֹ אין. הוּא צדיק לאמיתּוֹ! – קרא יוֹסיל בּהתפּעלוּת.

– הה! הצדיקים הללוּ… למי צוֹרך בּהם? אביך טוֹב והגוּן הוּא, אף על פּי שאינוֹ “צדיק” כּמוֹתם… אמת, אף הוּא נמשך, כּמדוּמה, יוֹתר אל האוּרוָה… – וּמשראתה את העינים התּמהוֹת שיוֹסיל זקף עליה, הוֹסיפה: – כּוָנתי: אף הוּא נוֹטה יוֹתר אל הספרים, אוֹהב יוֹתר “לכבּוֹש את הספסל”, ואף־על־פּי־כן בּוא וּראה מה בּין חיי פּסיל הנשׂוּאה לאביך וּבין חיי קיילה הנשׂוּאה ל“צדיק” שלך.

– אף האשה גוּפה חייבת בּמקצת בּמצבה – העיר יוֹסיל.

זלאטה שמעה מתּוֹך דבריו רמז לעצמה והתחילה מקלסת את בּעלה. כּל העוֹלם אוֹמרים עליו שהוּא צדיק, אבל אינוֹ דוֹמה לשאר הצדיקים הבּטלנים. הוּא בּטלן לפי דרכּוֹ שלוֹ. הוּא אינוֹ פּוֹגע לרעה אף בּזבוּב על הקיר, ולא זה בּלבד… קשה לה להסבּיר את הדבר; צריכים להכּירוֹ יפה… הרי יוֹסיל ראה אוֹתוֹ, כּמה הוּא רפוּי ורשיש? אין זה כּלל בּגדר בּן־אדם… בּתּחילה עוֹד נלחמה בּו, וּלבסוֹף נוֹאשה… אין כּל תּקנה נגד אדם שאינוֹ בּגדר אדם… וּמיד נזדרזה והוֹסיפה: הרי זה מלאך! חי הוּא בּעוֹלמוֹת אחרים, לא בּעוֹלם הזה…

יוֹסיל שמע ולא ידע אם בּגנוּתוֹ היא מדבּרת או בּשבחוֹ. את דברי שבחיו היתה מתּבלת בּדברי לגלוּג וּבוּז. “הפּריץ שלנוּ” אוֹהבוֹ אהבת־נפש וּמאמין בּוֹ כּמוֹ בּאלהים. לאחר שהקוֹמיסאר הקוֹדם ספג מלקוּת ונטרד מן האחוּזה, נתמנה בּריל בּמקוֹמוֹ. בּריל קוֹמיסאר!… הכּל היוּ צוֹחקים אז לתוֹך אגרוֹפיהם; גוֹי זה, אמרוּ, ודאי שיצא מדעתּוֹ. וה“פּריץ שלנוּ” לא השגיח בּמלעיגים. עדיין לא ראה מעוֹלם, אמר, “זשידק” שתוּי. ויפה בּעיניו יהוּדי בּטלן וכשר מגוֹי שיכּוֹר ורמאי. תּחילה סירבה זלאטה. הרי יוֹדע אדם את צרת נפשוֹ, והיא, זלאטה, אינה טוֹעה בּבּריל שלה… אבל סוֹף־סוֹף מה לעשׂוֹת כּשיש ילד קטן וצריך להלבּישוֹ, להנעילוֹ וּלהאכילוֹ? הסכּימה ואמרה: מוּטב שיהא בּריל קוֹמיסאר, ואת האחוּזה תּהא מנהלת היא. בּרוּך־השם, אין ה“פּריץ” מתחרט. מי בּנה את בּית־משׂרפוֹת היין? היא! מי קנה את הבּהמוֹת הטוֹבוֹת שבּכל בּהמוֹת הסביבה? היא! קוֹדם לכניסתם אל החצר, לא היתה זוֹ חצר, אלא בּית־עלמין, הֶקדש. ועכשיו? כּל הפּריצים מתקנאים בּפּוֹלישוּק. “זלאטה שלך – אוֹמרים הם לפּריץ שלנוּ – כּשמה כּן היא, זהב ממש!”¹⁷.

לבּוֹ של יוֹסיל היה רחוּש. עמדה לנגד עיניו אוֹתה דמוּת מוּפלאה שנגלתה עליו שם אצל בּריכת־הדגים, עם שתּי העינים המנַצנצוֹת כּמתכת כּהה בּדמדוּמי בּין־השמשוֹת… לא עמד בּוֹ לבּוֹ לשאוֹל את זלאטה, אבל מקוה היה לשמוֹע מפּיה גם עליה… פּתאוֹם הפסיקה זלאטה בּאמצע סיפּוּרה וקראה נבהלת:

– השעה מאוּחרת!… צריכים גם לישוֹן. טוֹל את הנר הזה ועלה בּמדרגוֹת למעלה – הדליקה נר והוֹשיטה לוֹ – הדלת השלישית מימינך. שם כּבר הכּל מוּכן לדירתך. לילה טוֹב. מחר, בּלא נדר, אוֹבילך אל החצר ותראה שם את הפּריץ שלנוּ ואת תּלמידך. כּלוֹמר, מי שעתיד להיוֹת תּלמידך. הפּריץ רוֹצה שתּלמד את השקץ שלוֹ… בּתשע וחצי תּמתּין לי כּאן… ועל השאר, על ישׂראל’יק, נדבּר מחר, לכשהשעה תּהא פּנוּיה יוֹתר.

יוֹסיל אמר לה “לילה טוֹב” ויצא אל המדרגוֹת. למעלה עבר בּפרוֹזדוֹר ארוֹך, בּין שתּי שוּרוֹת של דלתוֹת. מימין הלך וּמנה שתּי דלתוֹת ונכנס אל חדר מרוּוָח, עם חלוֹן אחד גדוֹל בּסוֹפוֹ, מנגד לפתח. דוֹמה היה לאחד מחדרי האכסניה של ה“דוֹדה”, בּכתליו המצוּפּים טפּיטין של נייר מצוּיר ציצים דהוּהים, מקוֹמוֹת מקוּלף ותלוּי מטליוֹת מטליוֹת, וּמקוֹמוֹת מטוּלא טלאים טלאים מנייר מצוּיר וּמשוּנה מן הטפּיטין. סמוּך אצל החלוֹן עמדה ספּה רכּה מצוּפּה פּלוּסין אדוּמים, ושוּלחן עגוֹל לפניה מחוּפּה אף הוּא יריעת פלוּסין אדוּמה (כּמוֹ הכּוּרסה העוֹמדת למטה. “הרי זה לכבוֹדי העלוּ מסתמא את הכּלים הללוּ מלמטה”, הרהר יוֹסיל). סמוּך אצל הפּתח כּיוֹר קטן עם כּד מים, עם סַבּוֹן ריחני, עם מגבת מבּד קשה, מעשׂה ידי האכּרוֹת, אבל נקיה. ותימה היה לוֹ שהחדר מוּכּר וּמוּדע לוֹ כּל־כּך, כּאילוּ כּבר ישב כּאן פּעם…

העמיד את הנר על השוּלחן, ונתקרב אצל החלוֹן הפּתוּח. בּחוּץ כּבר רבץ בּכל כּבדוֹ ליל אביב אפל וחם. יוֹסיל חש בּנשימוֹת חשאיוֹת של מרחקים גדוֹלים וּסמוּיים. היער הסמוּך, האילנוֹת הבּוֹדדים, הבּנינים מסוּמנים היוּ על גבּי רקע הליל בּשׂרטוּטים שחוֹרים נראים־ואינם־נראים, כּשהם מתמזגים עם האפילה. מרחוֹק נשמע קרקוּר צפרדעים בּמקהלה שאינה פּוֹסקת, ואף־על־פּי־כן היתה הדממה מרוּכּזת וּמתוּקה כּל־כּך בּאוירוֹ של העוֹלם, עד ששמע את טיסתוֹ החשאית של עטלף. מן האוּרוָה שמחוּץ לרחבה יש שהגיעה נקישת פּרסוֹתיו של סוּס מנמנם…

שלהבת הנר עמדה קבוּעה וּזקוּפה, כּעלה פּז מגוּלף, בּלא נדנוּד כּלשהוּ, בּתוֹך מחוֹל פּרפּרים זעירים לבנוּניים, מפרפּרים וּמרטטים. בּבית אבּא הרחוֹק, הרחוֹק, עדיין אין ישנים. קרוֹב הדבר שיוֹשבים שם מסביב לנר וּמספּרים בּו בּיוֹסיל ושוֹאלים היכן הוּא שרוּי בּשעה זוֹ… עוֹד הלילה יכתּוֹב מכתּב הבּיתה. יתּיר את צרוֹרוֹתיו, יוֹציא את מכשירי־הכּתיבה שלוֹ ויכתּוֹב מכתּב ארוֹך, שבּוֹ יספּר על מסעיו בּימים האחרוֹנים ועל היוֹם הראשוֹן שעבר עליו בּפּוֹלישוּק… אבל מכּיוָן שהתחיל לטפּל בּצרוֹרוֹתיו רפו ידיו. הוּא היה מיוּגע בּמידה כּזוֹ, שבּקוֹשי נתפּשט את בּגדיו והתנפּל על מטתוֹ. בּתחילה היה עדיין מהרהר בּמינסק וּבבית אבּא; אינוֹ יוֹדע כּיצד וּבאיזוֹ דרך נמצא מהרהר בּזלאטה וּבר' בּר ובישׂראל’יק וסוּסיו. בּיקש לזכּוֹר את רישוּמי יוֹם זה כּסדרם, וקפצה עליו אוֹתה דמוּת־פּלא שנראתה אליו אצל הבּריכה כּשידת־המים. כּל מקוֹם שהפנה לשם את עיניו, שם ראה את האיקוֹנין של דמוּת זוֹ… לבסוֹף נטרף ונתבּלבּל הכּל…

הוּא חלם שבּחוּץ חוֹרף קשה, שלג, סערה מיללת בּקוֹל אנוּש. והצינה מקרישה את כּל האברים. בּחוּץ, מאחוֹרי הדלת, עוֹמדת זלאטה בּעלת־הבּית שהיא גם אשתּוֹ עם שׂרה’לה בּתּוֹ הנלחצת אל בּרכּיה, והיא, זלאטה אשתּוֹ, בּוֹכה וּמתחננת לפניו שיפתּח לה את הדלת, מפּני שקר לה ואין בּה עוֹד כּוֹח לעמוֹד… וּבוֹ־בּזמן דוֹמה עליו שהקוֹל קוֹל התּינוֹקת מַפעה וּמתיפּחת: “פּתח לנוּ, אבּא! כּבר כּלה כּוֹחנוּ מיחל… קר לנוּ, אבּא!” והוּא נפשוֹ יוֹצאת אליהן העלוּבוֹת. חפץ הוּא לירד מעל המיטה, לפתּוֹח להן, וּמשוּם־מה אין בּכוֹחוֹ להוֹציא את רגליו חוּץ למיטתוֹ, כּאילוּ הן כּבוּלוֹת, משוּתּקוֹת. נתעצם עם עצמוֹ, אָסף את כּל כּוחוֹתיו להזיז את רגליו, וּלבסוֹף… התחלחל וּפתח את עיניו. נמצא שכוּב בּתוֹך אפילה וּדממה כּמוֹ בּתוֹך בּוֹר עמוֹק. בּתּחילה לא זכר ולא הכּיר את המקוֹם היכן הוּא. גישש סביבוֹ; וּכשנתקלה ידוֹ בּכּוֹתל, נתחוור לוֹ המקוֹם. מן החלוֹן הפּתוּח נשבה עליו רוּח צוֹננת וטלוּלה. רץ בּרגלים יחפוֹת לסגוֹר את החלוֹן, ואז הגיע אל אזניו קוֹל יבבה דק ותמוּה מאוֹד. מה זאת? מהיכן הקול? דוֹמה שהוּא קרוֹב קרוֹב, כּמעט בּחדרוֹ, ואף־על־פּי־כן הגיע אליו מבּחוּץ… הוֹציא ראשוֹ מבּעד לחלוֹן וראה אוֹר קלוּש בּוֹקע מבּעד לחלוֹן הסמוּך והפּתוּח אף הוּא, וּמשם, מתּוֹך החדר השני, נשמע אוֹתוֹ קוֹל בּוֹכה בּכי תמרוּרים. פּעמים דוֹמה ששם קוֹרא מי שהוּא מתּוֹך ספר בּקוֹל נהי, וּפעמים דוֹמה שמי שהוּא בּוֹכה שם, קוֹבל וטוֹען… יש שמשתּתּק הקוֹל, כּממתּין לתשוּבה, כּשוֹקע בּיגוֹנוֹ, ויש שמתעוֹרר פּתאוֹם, מתמרמר וּמפציר: כּשל כּוֹח הסבּל… וּמיד שוּב הוּא שוֹקע, וּכמוֹ לאחר יאוּש הוּא מתענה, מתאוֹנן, מתחנן… קשה לוֹ ליוֹסיל להבחין מלים. הצינה חדרה אל גוּפוֹ. צמרמוֹרת עברה עליו. הגיף את החלוֹן, מתּוֹך מחשבה: “מחר יתחוור הדבר”… עלה על מיטתוֹ, הצטמצם תּחת שׂמיכתוֹ ושוּב נרדם.

כשנתעוֹרר ממחרת בּבּוֹקר על־ידי קריאת תּרנגוֹלים, שהתחרוּ זה בּזה בּקוֹלוֹתיהם הצלוּלים והמהדדים, היה עדיין חוֹשך בּחדרוֹ. אחר שינה טוֹבה וחזקה עמד על רגליו רענן ונפוּש. פּתח את החלוֹן. הכּוכבים היוּ עדיין מנצנצים וזוֹרחים וּכאילוּ מתגבּרים לפני כּבייתם בּזהירה יתירה. בּשוּלי אוֹפק המזרח נקרעוּ ונקלפוּ רצוּעוֹת רחבוֹת וארוּכּוֹת של ענני שחם, וּכמוֹ מערוּמי בּשׂר חי נתערטל שם הרקיע רצוּעוֹת־רצוּעוֹת ורוּדוֹת־אדמוּמיוֹת וּמבהיקוֹת. היער, האילנוֹת והבנינים נסתּמנוּ כּגוּשים אפלים בּפּרוֹפילים בּרוּרים. מאצל הרפת והאוּרוָה הגיעוּ קוֹלוֹת תּנוּעה של חיים שנתעוֹררוּ: גלגלוּ עגלה על גבּי מרצפת אבנים; מי שהוּא, כּנראה בּעל־העגלה, סיפּר עם סוּסיו בּקוֹל רם ונזף בּהם; פּרוֹת געוּ…

היבבוֹת ששמע בּחצוֹת הלילה, מן החדר הסמוּך, נשתּכּחוּ מלבּוֹ של יוֹסיל. לא הדליק נר, והתרחץ בּחוֹשך. לא יצאה שעה מרוּבּה ושמע קוֹל פּסיעוֹת עוֹלוֹת בּמדרגוֹת וּמתקרבוֹת אל חדרוֹ. הרתּיקוּ על הדלת בּאצבּעוֹת קלוֹת. הדלת נפתּחה, וּמתּוֹך חשכת הפּרוֹזדוֹר שאל קוֹל משרתת בּפּוֹלנית:

– האדוֹן ירד למטה לפת־שחרית אוֹ יסעד כּאן?

– פּת־שחרית בּשעה זוֹ? – תּמה יוֹסיל.

– האדוֹן יכוֹל לדחוֹת את סעוּדתוֹ לאחר־כּך.

– וּבעלת־הבּית כּבר קמה?

– כּבר אכלה ויצאה אל השׂדה.

– ור' בּר?

– ר' בּר נטל את שׂק הטלית והלך. איני יוֹדעת להיכן.

– מוּטב. תּיכף ארד למטה.

בּחדר־האוֹכל עמדוּ דמדוּמי־שחרית. בּעד החלוֹן חדרה אש הזריחה, נישׂקה בּמראה הווניציאנית, הזריחה בּתוֹכה פּאת־נוֹף של שׂדוֹת וּרצוּעת יער בּאוֹפק, נוֹף שהיה מבהיר והוֹלך בּזיו ורוֹד־אדמוּמי. מעט מעט היתה החמה מצפצפת ועוֹלה, מפיקה נוֹגה ומתּיזה ניצוֹצין ניצוֹצין לתוֹך המראה, וּמתּוֹכה היא מטילה אש בּצלעוֹת פּמוּטי־הכּסף לנרוֹת־שבּת שעמדוּ על השידה מנגד וּבאוֹתיוֹת הזהב שעל גבּי הכּרכים של הש"ס. כּל זה הרוָה את אוֹרוֹ של החדר בּזהרי־שחרית.

אף־על־פּי שהשעה היתה מוּקדמת, סעד יוֹסיל לתיאבוֹן, כּמוֹ אחרי צוֹם ארוֹך; תּוֹך־כּדי־אכילתוֹ זן את עיניו בּמראה הנוֹף, שזרח לוֹ מתּוֹך הראי שכּנגדוֹ יוֹתר נאה וּמרהיב עין משהוּא בּממשוּתוֹ.

אחר הסעוּדה יצא החוּצה. האדמה היתה שקוּיה טל, כּמוֹ אחרי גשם. הצפּרים שרוּ בּהמוֹן וּבעליצוּת מרוּבּה, כּאילוּ זוּגי־כּסף סמוּיים מן העין היוּ תּלוּיים בּאויר הצלוּל וקשקשוּ מכּל מקוֹם. אי־משם נזדקר כּנגדוֹ ישׂראל’יק, בּלא קאפּוֹטה אלא בּטלית־קטן לבד, ידיו בּכיסי מכנסיו, כּוּלו רענן, זריז ושׂמח בּחמה העוֹלה, בּיוֹם ההוֹלך וּבא.

– בּוֹקר טוֹב! – קרא אליו הנער קריאה של ידידוּת, כּשהוּא מתקרב אצלוֹ בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, מתּוֹך בּישנוּת כּלשהי, – יראה נא מר מה מצאתי… – אמר בּחיוּך של גאוָה והראה לוֹ שני חפנים המלאים כּדוּרים קטנים, סגלגליים, מגוּוָנים וּמלאי־חן.

– מה הכּדוּרים הקטנים הללוּ? – שאל יוֹסיל.

זקף עליו הנער זוּג עינים תּמהוֹת וצחק:

– לא יוֹדע?… הרי אלוּ בּיצים! בּיצי צפּרים…

– בּאמת? – התפּעל יוֹסיל – מעוֹלם לא ראיתי בּיצים כּאלה. כּמה נאוֹת הן!

– רוֹאה אתּה ירקרקת זוֹ עם הכּתמים האדמדמים? של השחרוּר היא. ואת זוֹ מצאתי עוֹד אתמוֹל. בּתוֹך נקרת עץ… אתּה רוֹאה, היא נאה, כּוּלה ירוּקה… אוֹ כּחוּלה… הן היוּ שש… אבל חמש נשבּרוּ… היא של חכליל־הזנב. ואת אלה הלבנבנוֹת והצהבהבוֹת עם הנקוּדוֹת אני מוֹצא תּמיד על הקרקע בּתוֹך האֵזוֹב… הן של העפרוֹני המצוּיץ… יפה?

– הן מלאוֹת חן הבּיצים הללוּ. וּמי לימד אוֹתך להכּיר את הצפּרים שהטילוּ אוֹתן?

– אה! אני יוֹדע… יש עוֹד יפוֹת מאלוּ. בּיצי החוֹחית הן תּכוּלוֹת קצת עם קוים אדוּמים… וגם של אדוֹם־החזה נאוֹת, היוּ לי מהן אחדוֹת. אבל נשבּרוּ כּוּלן. הן צהוּבּוֹת קצת עם כּתמים אדמדמים. אוֹתן אני מוֹצא תּמיד על הקרקע…

הוּא דיבּר מתּוֹך זחיחוּת־דעת וכוֹבד־ראש של ידען. וּפתאוֹם, כּשראה שדבריו נשמעים, שאל:

– ולשוּט בּסירה אתּה אוֹהב?

– מימי לא שטתּי בּסירה.

– הכיצד? ואת הסירה שלנוּ ראית?

– לא. לא ראיתי.

– הרי היא אצל בּריכת־הדגים. בּוֹא עמדי לשם ואראך.

נזכּר יוֹסיל בּפגישה של אמש ונתבּלבּל קצת:

– עכשיו לא… בּפעם אחרת…

– אם כּן נלכה אל היער?

– מוּטב. נלכה אל היער.

ישׂראל’יק הוליכוֹ דרך הגינה שמאחוֹרי בּיתם. קיפּצוּ שם על גדר ויצאוּ אל שׂדה. משׂמאלם מוֹליך שביל אל היער, שהקיף מצד אחד את השׂדה בזוית ישרה וּגדוֹלה עד לאוֹפק; מימינם השׂדה פּרוּשׂה עד למרחוֹק וסוֹפה אצל הנהר, שמתנצנץ מרחוֹק. אילך ואילך חוֹרשים אכּרים.

פּתאוֹם עמד הנער, תּלה עיניו בּאוֹפק, כּלפּי הנהר, וּבלחש, כּמי שהוֹגה את שם המפוֹרש, אמר:

– אמא!

– היכן אמך? – שאל יוֹסיל.

– שם! ראה! – והראה לוֹ בּידוֹ על אדם רכוּב לאוֹרך חוֹף הנהר והפּרוֹפיל משחיר על גבּי רקע המים.

– אוֹתה הרוֹכבת שם? מה היא עוֹשה שם בּשעה זוֹ?

משך הנער בּכתפוֹ:

– כּלוּם אני יוֹדע?… משגיחה…

לא התאַפּק יוֹסיל וקרא:

– אשת־חיל אמך! אשת־חיל!

– אוֹה! וַדאי שכּן… אמא שלי, אוֹה!… אָמר הנער בּאיזוֹ גאוָה שבּאהבה, וּמיד הוֹסיף בּצחוֹק של שוֹבב: – אילוּ היתה אמא רוֹאָה אוֹתי, היתה נפרעת ממני, אוֹי־וַי!…

– כּלוּם היא מכּה אוֹתך לפעמים?

– בּוַדאי, אוֹהוֹ!

– פּשוּט, היא מַלקה על אחוֹריך? – שאל יוֹסיל בּצחוֹק.

– פּעמים על האחוֹרים וּפעמים על הלחיים, הכּל לפי הרצוֹן – השיב הנער אף הוּא בּצחוֹק.

– וכוֹאב?

– לא תּמיד…

– על מה תּכעס, אם תּראה אוֹתך?

– היא רוֹצה שאשב ואלמד גמרא… בּכל יוֹם גמרא… עוֹד אַספיק! עוֹד היוֹם גדוֹל!…

– שמא בּאמת תּלך ותחזוֹר על הגמרא? כּדי שאמא לא תּכעס…

– איני רוֹצה! היא לא תּראה. כּל־כּך מרחוֹק… ואם תּכּה אוֹתי איכפּת לי הרבּה, תּכּה לה…

– כּיצד זה, ישׂראל’יק! אמא… לא טוֹב שאמא תּכעס…

עמד ישׂראל’יק רגע מבוּלבּל קצת, ידיו בּתוֹך כּיסי מכנסיו וגבּוֹת עיניו מצוֹרפוֹת יחד מתּוֹך ריכּוּז מחשבה. וּלאחר שלא מצא, כּנראה, מה להשיב, לא אמר כּלוּם ודוּמם החזיר פּניו והלך לוֹ בּדרך אל היער. ויוֹסיל נגרר אחריו.

הפליגוּ בּשביל צר, ישׂראל’יק בּראש ויוֹסיל אחריו. שם שוֹרה עדיין חשיכה קלוּשה של בּין־השמשוֹת. הכּל שטוּף טל; האילנוֹת והשׂיחים בּוֹצצים מים; אוֹתם הריחוֹת שיוֹסיל זכרם מאמש, מגרים עכשיו את נחיריו בּחריפוּת יתירה. הוּא מהלך אחר הנער וּמנהם בּחטמוֹ איזה ניגוּן, שחיבּר פּעם יוֹשה לכבוֹד ה“רבּי”, ושפּתאוֹם משוּם־מה עלה בּזכרוֹנוֹ; ויש שהוּא גם מַגבּיה קוֹלוֹ וּמזמר. יוֹדע הוּא שקוֹלוֹ אינוֹ נשמע לוֹ, ושאין בּשירתוֹ יוֹתר מנוֹבלת של ניגוּן… אה! אלמלי היה יוֹשה שוֹמע, כּמה היה מתכּעס!… אבל מכּיוָן שאין שוֹמעים כּאן, מה איכפּת לוֹ? והוּא מהלך וּמזמר, וּמזמר… אילוּלי היוּ, הוּא וישׂראל’יק, בּשׂדה, אפשר שהיה מתחרה בּוֹ בּריצה וּבקפיצה. יצר משוּנה כּזה חפז אוֹתוֹ פּתאוֹם. והוֹאיל ואין כּאן מקוֹם למעשׂי־תּעתּוּעים אלה, הוּא מזמר… ישׂראל’יק רק מהלך לפניו, בּוֹדק ופוֹלש בּין האילנוֹת, מצייץ ושוֹרק כּסנוּנית. יש שהוּא נעלם פּתאוֹם בּעבי השׂיחים ועוֹזב את יוֹסיל יחידי ונבוֹך מפּני שהשבילים אינם נהירים לוֹ. הנער חוֹזר כּולוֹ רטוֹב, וּבשוּלי הטלית־קטן שלוֹ ציבּוּר אגוֹזים בּקליפּוֹתיהם הירוּקוֹת, צמוּחים שנים שנים או שלוֹשה שלוֹשה בּקלח אחד; ישׂראל’יק קוֹלפם, מפצחם וּמוֹשיט לוֹ ליוֹסיל את החרצנים הרכּים והמתוּקים. וּפעם הוּא מביא לוֹ בּחפנוֹ ענביוֹת שחוֹרוֹת אוֹ אדוּמוֹת, עכּביוֹת וכדוֹמה.

– אבל כּמה אתּה רטוֹב, יקירי! – אוֹמר יוֹסיל.

– וּמה בּכך? – משיב הקטן בּתנוּעת כּתף, כּאנקוֹר שמנער מים מכּנפיו.

ושוּב נעלם. הסתּכּל יוֹסיל אילך ואילך, קרא לנער בּשמוֹ, ואין עוֹנה. עמד יוֹסיל רגע אחד תּוֹהה. נכנסה בּוֹ רוּח של נערוּת, והתחיל קוֹרא וצוֹוח: “אַהוּ!… אַהוּ!…” ונהנה, תּוֹך־כּדי־כּך, לשמוֹע את קוֹלוֹ הוֹלך בּין האילנוֹת. אבל תּחת תּשוּבה ניתּך עליו פתאוֹם גשם חשוּר… נבהל יוֹסיל, אפילוּ התכּופף ונרתּע לאחוֹריו; מלמעלה, מבּין הענפים, פּרצוּ צחוֹק וּקריאה: “אַהוּ! אַהוּ!”… הגבּיה יוֹסיל את ראשוֹ ונשׂא עיניו לראוֹת היכן השד המלגלג עליו, ושוּב – גשם יחד עם צחוֹק… לבסוֹף ראה אוֹתוֹ. מתנדנד בּעבי אמיר, וּמנענע פּעם ענף זה וּפעם ענף זה, כּדי להזליף עליו. יוֹסיל נענע כּלפּי מעלה אגרוֹפוֹ. וּמלמעלה נשתּלחוּ בּוֹ איצטרוּבּל אחרי איצטרוּבּל בּלוית צחוֹק.

עמד יוֹסיל לאכוֹל את כּל הלוּזים שהניח הנער בּידוֹ לשמירה (וזה יהיה ענשוֹ…), וּבינתים תּרוֹת עיניו סביבוֹ ועוֹקבוֹת אחר הרמשׂים הרוֹחשים והמפליאים אוֹתוֹ בּחידוּשם. רחַש חיים גדוּשים וּמגוּדשים בּגוָנים וּבצוּרוֹת. בּעלי־חיים זוֹחלים, רצים, טסים, טוֹרחים ויגעים בּדממה וּברצוֹן מצוּצמם כּל אחד ואחד על צרכּוֹ המיוּחד לוֹ, ועל סוֹף־דרכּוֹ שאליו הוּא עמל להגיע. מי יודע! שמא גם כּאן, גם לחיים האִלמים הללוּ תּוֹכן וחוֹק משלהם, חשיבוּת וכוָנה משלהם, וּגזירת־ההשגחה גם עליהם… מי יוֹדע את ההגיוֹן הטמוּן בּחיים הללוּ; אפשר שהם, הבּרוּאים הללוּ, ואנוּ, בּני־האדם, מחוּלקים למַראית־עין בּלבד, וּבעיצוּמוֹ של דבר הכּל, כּל הבּרוּאים למיניהם, משוּעבּדים להגיוֹן אחד נעלה, הכּל מכיל וכוֹללם יחד, ואין לגבּיו עליוֹן ותחתּוֹן, גדוֹל וקטן, חשוּב וּפחוּת…

ועם שהוּא עוֹמד וּמפצח לוֹ בּשלוַת־השקט את לוּזיו, ושוֹמע את ציוּץ הצפּרים וּשריקוֹת הילד, ההרהוּרים הללוּ רוֹחשים בּמוֹחוֹ כּפרפּרים אלוּ שמרפרפים, כּמדוּמה, בּלא חוֹק וּבּלא כּוָנה קבוּעה.

פּתאוֹם נראה לוֹ ליוֹסיל כּאילוּ הוּא רוֹאה איזוֹ יריעה לבנה מתנוֹפפת בּין האילנוֹת, כּשלוֹשים פּסיעה הרחק ממנוּ. הפסיק את הלעיסה וּבפה פּעוּר הסתּכּל. שמא הוּא טוֹעה? אבל כּן! אינוֹ טוֹעה. סדין לבן אוֹ, שׂמלה לבנה מתנוֹעעת שם, מתנוֹעעת ואינה זזה ממקוֹמה. זכר הדמוּת של אמש חלף בּמוֹחוֹ. התחיל לבּוֹ נוֹקפוֹ בּחוֹזק… פּסע בּחשאי פּסיעוֹת אחדוֹת ועמד מאחוֹרי אלוֹן גדוֹל והסתּכּל. לא! אין זה סדין ואין זוֹ שׂמלת אשה, אלא טלית! הוּא רוֹאה בּבירוּר: טלית היא!… פּסע עוֹד פּסיעוֹת אחדוֹת ועמד נדהם. בּין שני אילנוֹת עמד שם ר' בּר עטוּף בּטלית וּתפילין, והוּא גוּפוֹ דוֹמה לעיקר של אילן, שקוּע בּתפילתוֹ. רק הטלית מרעידה וּמרתּיתה, כּמשתּתּפת בּתפילת לחש זוֹ, בּזיע, בּחיל וּרעדה… פּתאוֹם התעוֹרר ר' בּר מקפאוֹנוֹ, נרעד כּוּלוֹ, התחיל טוֹפח שתּי ידיו מעל לראשוֹ, כּוֹבש פּניו בּאילן, מגפּפוֹ, כּמתרפּק על גוּף חי. רגעים דוֹמה היה על יוֹסיל שהוּא שוֹמע אוֹתוֹ נאנח שם, נאנח בּחשאי…

עמד יוֹסיל, הסתּכּל, וּפתאוֹם השליך מידיו את שיירי הלוּזים, הפך את פּניו וּבחשאי חזר בּאוֹתוֹ השביל שהלך בּוֹ.

מכּיוָן שנכנס אל חדרוֹ, שוּב נכנסה בּוֹ רוּח השטוּת הקוֹדמת; התחיל מהלך אילך ואילך וּמזמר וּמנהם בּחטמוֹ את הניגוּן שהיה מתנגן בּוֹ בּיער. פּתאוֹם נזכּר את העבוֹדה שעליו לעשׂוֹת. התּיר את חבילוֹתיו, הוֹציא את בּגדיו, כּליו הלבנים וּספריו, והתחיל מסדרם דבר דבר על מקוֹמוֹ. לספריו קבע מקוֹם על גבּי הארוֹן, לאוֹרך שׂפתוֹ, את בּגדיו תּלה על גבּי המגודים שבּתוֹך הארוֹן, ואת כּליו הלבנים – בּמגרוֹת שבּתחתּית הארוֹן. משגמר את עבוֹדתוֹ זוֹ, ישב אל השוּלחן לכתּוֹב מכתּב אל בּיתוֹ.

הוּא כּתב שעה מרוּבּה. סיפּר בּפרוֹטרוֹט על דרכּוֹ, על האכסניוֹת, שהיה לן בּהן, על אנשי הלוָיה שנטפּלוּ אליו בּדרך; וּלבסוֹף סיפּר על פּוֹלישוּק, על זלאטה, על בּעלה וּבנם. המכתּב היה ארוֹך מאד, וּלאחר שקרא בּוֹ מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, לא היתה דעתּוֹ נוֹחה ממנוּ. יוֹתר מדי יבש היה, וחסר איזה עיקר, את העיקר… טבל פּעמַים את נוֹצתוֹ והוֹסיף: “יוֹשה מחמדי! לוּ שמעתּ בּמוֹ אזניך איך שרתּי כּל הבּוֹקר את הניגוּן שלך לכבוֹד הרבּי, היית אוֹטם בּאצבעוֹתיך את שתּי אזניך, אבל מה אעשׂה וניגוּנך לא הרפּה ממני ולא חדל מפּי כּל הבּוֹקר”. יוֹסיל מחק את הפּסקה הזוֹ, ותחת זאת הוֹסיף: "עתרת נשיקוֹת מקרב לב לבתּי הקטנה, לשׂרה תּחי' ". אבל גם לאחר מכּן היה בּוֹ רגש שהמכתּב אינוֹ כּתיקָנוֹ, שלא כּתב מה שצריך היה לכתּוֹב. והוֹסיף עוֹד שוּרוֹת אחדוֹת: “ולאחרוֹנה עלי להוֹסיף כּי שׂמח אני על כּי באתי הנה ואני מקוה כּי בעזרת ה' אגיע אל מחוֹז חפצי. לבּי סמוּך וּבטוּח כּי לא אתנחם על מעשׂי אשר יעמידוּ רגלי בּמרחב. לפי אשר אחזה אני. זוֹ רעה חוֹלה אשר כּל בּני ישׂראל הוֹלכים חוֹשך בּדרך סללוּה אבוֹת אבוֹתינוּ, מבּלי לנטוֹת ימינה אוֹ שׂמאלה. לוּ חכמוּ השׂכּילוּ לבקש להם דרכים חדשוֹת, איש איש כּאשר תּוֹרהוּ רוּח מבינתוֹ וכאשר תּשׂיג ידוֹ היה אוּלי לאֵל ידם להרים קרן ישׂראל. תּשוּעת כּלל ישׂראל תּבוֹא על־ידי תּשוּעת כּל אדם מישׂראל בּפרטיוּתוֹ. איש איש בּאשר יתוּר לוֹ את דרכּוֹ בּחיים…” והוּא הפסיק בּאמצע. עוֹד פּעם ראה שלא עלה בּידוֹ להעלוֹת על הגליוֹן מה שרצוּי ודרוּש; שנגרף על־ידי המליצה וכתב דברים, שבּעצם לא שקל אוֹתם יפה בּדעתּוֹ. והעיקר חסר. מעוֹלם לא נזדמן לוֹ לכתּוֹב מכתּבים, ועכשיו רוֹאה הוּא כּמה קשה מלאכת הכּתיבה. מחשבתּוֹ כּאילוּ משתּמטת, מתגנבת ממנוּ ואינה ניתּנת להיתּפס בּנוֹצתוֹ. כּיצד יבאר מפּני מה השתּוֹקק כּל הבּוֹקר לזמר? הרי יצחקוּ לוֹ שם בּמינסק, בּני הבּית, וּביחוּד יוֹשה… והוּא גוּפא כּלוּם יוֹדע מפּני מה? ודוֹמה שדוקא זהוּ עיקר, אבל איך יערה על הנייר כּל מה שזוֹרח, מריח, מזמר והוֹמה כּאן מסביב וּבתוֹכוֹ?

לקרוֹע את מכתּבוֹ ולכתּוֹב מחדש לא רצה. לא היה בּוֹ כּוֹח. סיים אוֹתוֹ איך שהוּא וחתם בּנפש קניטה. פּתאוֹם נזכּר והוֹסיף מתּחת לחתימה: “את האחוּזה תּנהל זלאטה ותנחה אוֹתה בּתבוּנוֹת כּפּיה. היא צוֹפיה גם הליכוֹת בּיתה וגם הליכוֹת האחוּזה, ולחם עצלוּת לא תאכל. היוֹם ראיתיה בּשׂדה רוֹכבת על סוּס כּמוֹ איש־חיל”. סגר את המכתּב בּמעטפה וירד למטה להמתּין לבוֹאה של זלאטה.

ישב בּחדר־האוֹכל, בּתוֹך תּחוּמוֹ של עמוּד החמה שבּקע דרך החלוֹן, והיה מהרהר בּמינסק וּבבני־בּיתוֹ, ותמה על עצמוֹ: כּמה הוּא עכשיו רחוֹק מהם בּלבּוֹ!… נזכּר בּר' בּר. אדם מוּפלא זה!… כּשראה אוֹתוֹ אמש, בּפּעם הראשוֹנה, דחה אוֹתוֹ הזקן בּמראהוּ. אבל יש בּוֹ משהוּ שמעוֹרר את הלב וּמוֹשכוֹ אליו. מוֹשך ודוֹחה כּאחד. מבּטוֹ המשוּנה שהוּא מבּיט בּך ואינוֹ רוֹאה אוֹתך, וּנתינת־השלוֹם שלוֹ… יהוּדי מוּפלא!… ואשתּוֹ הגברתּנית, בּעלת־הזרוֹע?… אחר כּך היה מהרהר בּסביבה שנקלע לתוֹכה, בּחיים החדשים הצפוּיים לוֹ כּאן וּבסוֹדוֹתיהם ורמזיהן שהקדימוּהוּ בּפתחן. שוּב התחיל לבּוֹ הרחוּש הוֹמה לקראתם! הרי יש עוֹלם אחר, חוּץ לדלוּת, לצרוֹת היהוּדיוֹת וּלדל"ת אַמוֹת הגמרא… עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאה ורחב עד לאין סוֹף. חייב אדם לעשׂוֹת את חייו אף הם נאים וּרחבים כּמוֹתוֹ. משוּם־מה היה לוֹ הבּטחוֹן שהוּא יוֹצא בּדרך אל החיים האלה…

בּתשע וּמחצה בּדיוּק נכנסה זלאטה וּכאילוּ הביאה עמה אל החדר בּקיפּוּלי שׂמלתה מאויר הבּוֹקר שבּשׂדה, מריח האדמה החרוּשה מחדש.

– בּוֹקר טוֹב! – אמרה לוֹ עם כּניסתה – היאך ישנתּ?

– כּמוֹ הרוּג. – השיב. וּפתאוֹם נזכּר ושאל: – מי זה יוֹשב בּחדר הסמוּך אל חדרי?

– למה אתּה שוֹאל?

– בּלילה בּכה שם מישהוּ.

– בּכה? רק מדוּמה היה לך. ישנתּ כּמוֹ הרוּג, וכיצד שמעתּ?

– התעוֹררתּי מחמת הצינה. החלוֹן היה פּתוּח. עמדתּי והגפתיו, ושוּב נרדמתּי. בּין כּך וּבין כּך שמעתּי איזוֹ יבבה מן החדר הסמוּך.

– הרי זה בּריל שלי.

– למה בּכה?

– שוּם דבר מסוּכּן, חס־ושלוֹם – השיבה בּצחוֹק – תּיקוּן־חצוֹת… הרהוּרי־תּשוּבה… לא די לוֹ בּיוֹם, אף בּלילוֹת אינוֹ מניח לבּריוֹת לישוֹן… פּרא־אדם זה!

נזכּר יוֹסיל בּטלית שהתנוֹפפה שם בּין עצי היער, ונתמלא פּליאה. דברי הזלזוּל של זלאטה פּגעו בּוֹ פּגיעה לא נעימה כּאדם ששוֹמע צפּוֹרן חוֹרגת על גבּי זכוּכית חלקה… מיהר והעביר את הדברים אל ענין אחר:

– אבל מרתי היא ממשכּימי קוּם. עם חשיכה כּבר ראיתיה בּשׂדה, רכוּבה על סוּס… – וּבצחוֹק הוֹסיף – מימי לא ראיתי אשה רוֹכבת על סוּס!

– בּמינסק שלך אין הנשים נוֹהגוֹת כּך? – שאלה בּחיוּך.

– סבוּרני שאף בּקוֹבנה שלה אין דוֹמה אליה.

הרהרה רגע קל ואמרה:

– נלכה נא.

לא המתּינה עד שיעמוֹד, ונסתּלקה מיד אל חדר־הבּישוּל ליתּן פּקוּדוֹת למבשלת, יצתה אל החצר, ונשמע משם קוֹלה הגוֹזר והנוֹזף בּמי־שהוּא. אחר חזרה וּבתנוּעת־ראש רמזה לוֹ ליוֹסיל שילך אחריה.

משנכנסוּ אל השׂדרה, התחיל לבּו נוֹקפו. שוּב עמד לפניו כּמוֹ חי זכר הנערה שראה אמש, אצל בּריכת־הדגים. וּזלאטה מהלכת בּצדוֹ וּמספּרת על ה“פּריץ” שלה. יאן קאשינסקי היה בּשעתּוֹ אחד מעתירי הנכסים שבּין בּעלי האחוּזוֹת שבּסביבה. רוֹב ימיו עשׂה בּחוּצה־לארץ יחד עם אשתּוֹ, והיה מבזבּז את כּל עשרוֹ בּרוּליטקוֹת, בּחיי הוֹללוּת עם נשים וקוּביוּסטוּסים. כּל אחוּזוֹתיו עברוּ אחת אחת לידי בּעלי־חוֹבוֹתיו. וּמשראה שאין לוֹ שיוּר אלא פּוֹלישוּק זוֹ, חזר מחוּצה־לארץ. בּגפּוֹ חזר. יִתּכן שנתאַלמן, כּמוֹ שהוּא אוֹמר, ויתּכן שאשתּוֹ בּרחה ממנוּ עם מאהבה, כּמוֹ שאחרים אוֹמרים, היאך תּדע את האמת על מה שנעשׂה אצל בּני אדם ממין שכּזה? ועמוֹ בּן וּבת. אוֹמרים שהשקץ הוּא אסוּפי שאימץ לוֹ. אף הבּת אינה דוֹמה לוֹ. נערה יפהפיה. עוֹד תּהיה לוֹ ליוֹסיל הזכוּת להכּירה, אבל יִזהר נא שלא יִכּווה בּגחלתּה. הרבּה שׂרים ודוּכּסים חוֹמדים את יפיה, מַשכּימים וּמַעריבים לפתחוֹ של פּאן קאשינסקי בּגללה. אבל היא מבעטת בּכוּלם. אמת, לא בּשׂררה וגילוּי־פּנים, לא שאוֹמרת “אי־אפשי” ודי. אלא היא נוֹהגת בּעקבה ורמייה, שׂמאל דוֹחה וימין מקרבת, עד שמוֹציאה את האדם מגדרוֹ וּמדעתּוֹ. כּמה איבּדוּ את עצמם לדעת בּגלל מכשפה זוֹ!… משוּם מה היא נוֹהגת כּך? הבּריוֹת אוֹמרים, מפּאת גאוָה יתירה שיש בּה, והנאה לה לראוֹת דוּכּסים וּשאר כּל מיני מַגנַטים משׂימים עצמם עפר תּחת כּפּוֹת רגליה; והיא, זלאטה, סבוּרה שאין דעתּה שפוּיה עליה. בּרי לה שאין דעתּה שפוּיה עליה. כּמה טעמים יש לה לזלאטה לשער שצוֹררת־ישׂראל זאת, גאוָנית זוֹ, כּהמן בּשעתּוֹ, אינה שפוּיה בּדעתּה. אף אביה סוֹף־סוֹף אין דעתּוֹ צלוּלה עליו בּיוֹתר. וכי למה בּיקש למצוֹא לבנוֹ מורה דוקא מן היהוּדים? הילד חוֹלה בּרגליו, כּמעט שאינוֹ מהלך, וכל הימים מסיעים אוֹתוֹ בּכוּרסתוֹ אוֹ בּעגלתוֹ. ולָמה נתקע בּדבר זה, למסוֹר את הנהלת פּוֹלישוּק דוקא לידי יהוּדי? בּרוּך־השם שאינוֹ מתחרט על־כּך. אבל ללב פּריץ אין חקר. בּינינוּ לבין עצמנוּ, הרי הם כּוּלם משוּגעים. היא, זלאטה, סבוּרה שאין הוּא מאמין אף בּאלוֹהוּתם של הגוֹיים, וחוֹשש הוּא מפּני השפּעתוֹ של מוֹרה גוֹי; מוּבטח הוּא בּמוֹרה יהוּדי שלא יגיירוֹ. מה עשׂה לוֹ היוֹשב־בּשמים שכּל־כּך יש בּלבּוֹ עליו? אין היא יוֹדעת, אבל הבּריוֹת אוֹמרים שכּל הפּגעים בּאוּ עליו מן הספרים הרבּים שקרא; הם שבּלבּלוּ את מוֹחוֹ ועיקמוּ את שׂכלוֹ. הרבּה ספרים יש לוֹ, א! הרבּה מאד… כּל ימיו אינוֹ מזיז את עצמוֹ מהם. חבל, חבל! מפּני שבּיסוֹדוֹ של דבר לב טוֹב לוֹ. אף בּין היהוּדים לא תּמצא רבּים כּמוֹתוֹ. בּעיני ראיתיו קוֹפץ המימה להציל שגץ קטן אחד; כּמעט שלא טבע אז הוּא גוּפוֹ…

פּתאוֹם נשתּתּקה זלאטה.

יצאוּ לא אל בּריכת־הדגים, כּמוֹ שחשש יוֹסיל אלא אל רחבה מרוּוַחת, לפני בּיתוֹ של בּעל־האחוּזה. הרחבה היתה רפוּדה ערוּגוֹת־פּרחים, בּסגנוֹן אנגלי, עשׂויוֹת בּצוּרוֹת הנדסיוֹת שוֹנוֹת, וּבין הערוּגוֹת שבילים מרוּבּצי חוֹל צהוֹב ונקי. מעל למצעי דשא ירוּקים עמדוּ סאטירים וקילוּחי מים דקים מוֹשכים מפּיהם, נקלעים זה בּזה בּחן, ונוֹפלים על נינפוֹת ערוּמוֹת ועליזוֹת. הבּית היה ישן, אבל מרוּחב מאד, מטוּיח לבן, עם שתּי שוּרוֹת של חלוֹנוֹת בּחזית.

מאיזה מקוֹם נזקר לקראתם כּלב גדוֹל בּנביחת־זעם, ויוֹסיל מיהר ונרתּע לאחוֹריו. אך משראה הכּלב את זלאטה, הנמיך את נביחתוֹ, ואָמר להתנַפּל על יוֹסיל, אלמלא הספּיקה זלאטה לתפשׂוֹ בּקוֹלר וּלהשקיטוֹ. כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל שאוֹתוֹ כּלב נבח עליו גם אמש, אצל בּריכת־הדגים.

בּפאתי מרפּסת גדוֹלה היה ישוּב אדם קטן אחד ועישן לוֹ בּמנוּחה מקטרת ארוּכּה; לפניו, על שרפרף קטן, עמד בּקבּוּק פּוֹרטוֹ וכוֹס טעוּם למחצה. זה היה יאן קאשינסקי בּעצמוֹ. הוּא לא זז ממקוֹמוֹ בּשעה שזלאטה נלחמה בּכלבּוֹ הגדוֹל; לא זז גם כּשזלאטה עלתה אל המרפּסת בּלוית יוֹסיל, כּשהיא מחזיקה את הכּלב בּקוֹלרוֹ.

– בּוֹקר טוֹב לך, פּאן קאשינסקי! תּוֹאיל בּטוּבך להשקיט את כּלבּך. פּאן יאנוֹבר אינוֹ רגיל בּוֹ ומתיירא מפּניו.

– מי הוּא זה פּאן ינוֹבר? – הפליט סוֹף־סוֹף האדם הקטן הזה יחד עם רצוּעת עשן.

– המוֹרה, שהבאתי בּשביל האדוֹן הצעיר.

– מוּטב.

פּיצח בּלשוֹנוֹ בּקוֹל שלא נשמע, כּמדוּמה, רק לכּלב לבד; והכּלב קפץ מיד אל אדוֹניו, רבץ לרגליו כּשהוּא ממצה את נביחתוֹ בּנהימה כּבוּשה, בּינוֹ לבין עצמוֹ.

זה היה אדם בּשנוֹת החמישים, פּניו הפּעוּטים היוּ נאים, עצבּניים אבל מצוּמקים מאד וּמקוּמטים מאד. בּשׂערותיו הלבן היה מרוּבּה על השחוֹר. לבוּש היה בּעטיפת־בּית רחבה וארוּכּה שלא לפי מידתוֹ, עשׂוּיה שיראים מעין קלאילן עם ציוּרי פּרחים גדוֹלים עם פּתילי משי גבוּלים בּזהב, ועם אַבנט כּזה שפּיפי זהב וּמשי גדוֹלים וּכבדים נוֹטפים ממנוּ. בּשעה שהוּא מדבּר אוֹ מבּיט אל אדם, הוּא מצמצם את עינוֹ הימנית עם שהוּא מגבּיה וּמעוות את הלסת וּמרחיב את עינוֹ השׂמאלית, כּאדם שמסתּכּל בּעד שפוֹפרת צרה. עיניו היוּ כּבר מעוּרפּלוֹת בּמקצת על־ידי היין שהערה לתוֹכוֹ.

הזמין את זלאטה לישב על הספסל כּנגדוֹ, ולא השגיח כּלל בּיוֹסיל שעמד מוּפרש קצת מן הצד. שאל את זלאטה על ענינים שוֹנים בּמשק, וּמענין אל ענין נתגלגלה בּיניהם שׂיחה ממוּשכת על הסוֹחרים שבּאוּ תּמוֹל לראוֹת את העצים בּחלקת היער העוֹמדת למכירה; על יבוּל החוֹרף, על הזריעה החדשה, על פּרה שחלתה, על האַקציז, וכיוֹצא בּזה. דוֹמה היה על יוֹסיל ששׂיחה זוֹ לא תּסתּיים לעוֹלם וּמיוֹסיל הסיחוּ את דעתּם. אבל פּתאוֹם נזכּר בּעל־הבּית ושאל:

– ואוֹתוֹ בּחוּר, שהבאת עמך, מה חפצוֹ?

– הרי אמרתּי לאדוֹני. זה האדוֹן המוֹרה.

– מוֹרה? מהמ… בּבקשה להתקרב, מה בּרצוֹנך ללמד את האדוֹן הצעיר?

יוֹסיל התקרב פּסיעה אחת, עמד אצל זלאטה וּבמבוּכתוֹ עשׂה תּנוּעה בּזרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת, כּשהוּא אוֹחז את כּוֹבעוֹ בּכפּוֹ:

– בּאמת קשה לוֹמר… איני יוֹדע מה דרוּש לאדוֹן הצעיר, מה הוּא יוֹדע… הרי עדיין לא ראיתי את האדוֹן הצעיר…

– עכשיו אין לראוֹתוֹ, מפּני שהוּא חבוּש בּבית־האסוּרים.

– אַי, אַי! – קראה זלאטה נבהלת – סבוּרה אני שזהוּ מאסר בּית… לבּי לאדוֹן הצעיר. מה חטאוֹ?

– לא ציית, פּוֹחז שכּמוֹתוֹ. מצוָה להלקוֹתוֹ. אבל כּיצד תּגיע אל אחוֹריו, כּשכּל ימיו הוּא יוֹשב אוֹ שוֹכב פּרקדן? חבשתּיו בּמזוה… גרמנית אתּה יוֹדע?

– הן, אדוֹני.

– וחשבּוֹן? והיסטוֹריה עם כּל שאר אוֹתן השטוּיוֹת?

– הן, אדוֹני. גם חשבּוֹן והיסטוֹריה אני יוֹדע.

– שמא גם פּוֹלנית אתּה יוֹדע?

– חוֹשבתי שכּן, אדוֹני.

– קרוֹא וּכתוֹב?

– קרוֹא וּכתוֹב, אדוֹני.

– רוֹאה אני בּך, מר, שאתּה מלוּמד גדוֹל. למה זה אתּה לבוּש קאפּוֹטה ארוּכּה? ולמה הפּיאוֹת הללוּ?

– והאיך זה אתלבּש?

– כּבני־אדם. בּנוּסח אירוֹפּי. שמא מתיירא אתּה מפּני חמתוֹ של האדוֹן האלוֹהים?

– לאדוֹן אלוֹהים, אדוֹני, לא איכפּת בּמה מכסה אדם את מערוּמיו. רק בּני־אדם לבד משגיחים בּדברים הללוּ. על היהוּדים מקוּבּל מלבּוּש זה, למה זה אשׂנא אוֹתוֹ? איני סבוּר שלגבּי טעם ונוֹי זקני־הלחיים והמעיל הפּוֹלני נאים יוֹתר מפּיאוֹת וקאפּוֹטה…

– רוֹאה אני את דבריך, האדוֹן… היאך?

– יאנוֹבר.

– רוֹאה אני את דבריך, ה' יאנוֹבר… בּבקשה, ישב נא… כמדוּמני, אין מר שוֹטה כּלל.

זלאטה התרגשה ונתמוֹגגה מדברי השבח שהשמיע הפּריץ. נזדרזה ואמרה:

– פּאן יאנוֹבר הוּא כּבר מלוּמד; אבל יש בּדעתּוֹ ללמוֹד רפוּאה.

– היכן, בּפּוֹלישוּק או בּקוֹבנה?

– אח! אדוֹני מלגלג עלי.

והיא סיפּרה על מחשבתּוֹ של יוֹסיל לעתיד, ועל תּקוָתה שלה שפּאן קאשינסקי יסייע בּידוֹ להתקבּל בּגימנסיה הקאלווינית. פּאן קאשינסקי שמע, נענע ראשוֹ ושתק. אחר אמר:

– נראה, נראה… לפי־שעה כּוֹס קטנה רצוּי למר?

– רב תּוֹדוֹת, איני שוֹתה יין…

נכנסה זלאטה לתוֹך שׂיחתם ואמרה בּנעימת חסוּת־אִמהית:

– למה אדוֹני שוֹתה עוֹד מן הבּוֹקר? הרי זה הוֹרס את כּל בּריאוּתוֹ.

– מזיק לגוּף, אבל מַרפּא לנפש. קצת פּוֹרטוֹ אוֹ מאדירה בּבּוֹקר מסַפּק לי רוּח טוֹבה לכל היוֹם. זוֹ היא הפּוֹאֶסיה היחידה בּחיים, שאין עמה כּזב וּרמייה. אם כּן – שוּב פּנה אל יוֹסיל – ישתּה מרי?

– צר לי מאד, איני שוֹתה.

פּאן קאשינסקי כּאילוּ נתכּעס, הגבּיה קוֹלוֹ ושאל כּמוֹ בּנזיפה:

– ונשים הוּא אוֹהב?

זלאטה פּרצה בּצחוֹק. ויוסיל פּניו הסמיקוּ.

– הייתי מתערב – הוֹסיף הפּריץ – שעדיין לא התאהב מר מימיו… שאינוֹ יוֹדע אפילוּ טעמה של אהבה!

הפּעם כּבשה זלאטה את צחוֹקה ולא נשתּיירה לה בּפניה אלא בּת־צחוֹק של בּושה כּביכוֹל. בּיוֹסיל נרתּח הדם, פּרש פּעם זרוֹעוֹתיו אבל התאַמץ להשיב בּמנוּחה:

– אדוֹני! אנוּ שוֹנים מכּם, הנוֹצרים. אנוּ היהוּדים יוֹדעים רק אשה אחת ואהבה אחת. האשה המקוּדשת לנוּ כּדת, ואוֹהבים רק אוֹתה. נשים בּכלל אין היהוּדי אוֹהב, אינוֹ נוֹתן כּלל את דעתּוֹ עליהן… – יוֹסיל התחַסד בּמתכּוון. אילוּ היה יכוֹל היה מתלבּש בּטלית וּתפילין כּדי לקנטר את הגוֹי הזה.

– הה, זהוּ, זהוּ! אם כּן למה אתּם, היהוּדים אוֹ המוּשׂלמים, חפצי חיים? שיכּוֹרים אתּם רק יוֹם אחד בּשנה. מה שם חג־השׁיכּרוּת שלכם?

– אדוֹני מתכּוון לשׂמחת־תּוֹרה? – העירה זלאטה.

– השד יוֹדע אתכם שם… – השיב בּצחוֹק – מכּל ימוֹת השנה בּוֹחר היהוּדי רק יוֹם אחד שבּוֹ מוּתּר לוֹ להשתּכּר; מכּל הנשים שבּעוֹלם הוּא בּוֹחר רק בּשׂרה’קה שלוֹ לחזוֹר עליה וּלהתאַהב בּה… וּמפּני כּן ארשת כּזוֹ יש לפרצוּפוֹ של היהוּדי, איזוֹ עגמימוּת, איזוֹ מילנכוֹליה יהוּדית… היכי תּמצא שיהא אדם עוֹגב רק על אשתּוֹ החוּקית. כּל ימיו? תּוּף! הרי זה אפילוּ לא מהוּגן… עוֹנש כּזה לא הייתי מטיל אפילוּ על רוֹצחנים… הרי אדוֹני מדבּר, ותוֹך־כּדי־דיבּוֹרוֹ פּוֹרשׂ ידיו כּאדם שמבקש עזרה אוֹ מתגוֹנן. מפּני מה אתּם מנענעים ידיכם בּשעת שׂיחה? מפּני שחלשים אתּם, וגם מפּני שפּחדנים אתּם. אמת? אמת?

– אמת, אדוֹני! חלשים וּפחדנים אנוּ.

– רוֹאה אתּה? אוֹהב אני אנשים חכמים! – קרא כּמנצח – וחלשים אתּם מפּני מה? מפּני שאין אתּם אוֹהבים נשים, מפּני שאין אתּם אוֹכלים בּשׂר חזיר ואין אתּם שוֹתים יין. כּל ה“גוֹיים” (מלה זוֹ נאמרה בּעברית) שוֹנאים אתכם על כּך. הַתחילוּ לגדל ולאבוֹס בּביתכם חזירים לשבּת ולחג, הַתחילוּ לשתּוֹת וּלהשתּכּר כּמוֹנוּ – ענין הנשים יתוּקן אז ממילא… ואז תּראוּ שתּהיוּ גם חזקים כּמוֹנוּ. מפּני שבּאמת, ראש יש לכם יוֹתר משיש לנוּ, וכוֹח יש לנוּ יוֹתר משיש לכם… חזיר ויין! רק חזיר ויין!…

חייך יוֹסיל, שוּב פּשט את שתּי זרוֹעוֹתיו ואמר:

– אנוּ היהוּדים מאמינים כּל ימינוּ בּמשיח שיבוֹא ויגאל אוֹתנוּ, אבל…

הפסיק בּאמצע המלה. פּתאוֹם אירע מה שהוּא שנטל הימנוּ את כוֹח הדיבּוּר: אשה צעירה גבוֹהת קוֹמה וּשמנה קצת, יצתה אל המרפּסת. אפשר שהיתה בּת עשׂרים ואפשר בּת עשׂרים וחמש, ואם תּמצא לוֹמר, בּת שלוֹשים – בּפניה היוּ מתחַלפים הגוָנים ואי אפשר היה להכּיר את גילה; ארשת הילדוּת וארשת הבּגרוּת שימשוּ בּהם בערבּוּביה. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת והמסתּלסלוֹת סביב למצחה, ירדוּ בּשתּי צמוֹת על גבּה. לעיניה האפוֹרוֹת נצנוּץ מתּכת, וּפיה קטן, ילדוּתי כּמעט. אפשר שׂפתה העליוֹנה, המלאה קצת יוֹתר מחברתּה עם חתימת שׂפם מַשחירה, היא שמשכה על פּניה כּוּלם חוּט של ילדוּת. לעוֹרה היה גוֹן־הכּוֹתם עם נוֹגה של צדף בּלא כּל אדמימוּת של דם. יוֹסיל הכּיר בּה מיד את האשה שראה אמש אצל בּריכת־הדגים, ונתבּלבּל. היא עברה בּפסיעוֹת מתוּנוֹת את המרפּסת ולא השגיחה כּלל בּיוֹשבים עליה. עברה בּין אביה שישב מצד זה וּבין שני הזרים שישבוּ מצד זה, בּלא נענוּע ראש וּבלא נדנוּד עפעף. עיני קאשינסקי עקבוּ אחריה עד שלא הגיעה אל מדרגוֹת המרפּסת, ואז קרא אליה:

– בּרוֹניה! הבּיטי, האדוֹן… (שכח את שמוֹ) אל האדוֹן הזה הבּיטי… זה יהיה מוֹרה לסטאש.

עמדה, הפכה פּניה, פּזלה כּלפּי יוֹסיל בּמבּט המתּכת האפוֹרה, וּשׂפתה העליוֹנה, כּמדוּמה לוֹ, זעה זיע כּלשהוּ בּאבק של לעג. “מוּטב!” אמרה וירדה בּפסיעוֹתיה המתוּנוֹת ונעלמה בּגן. קוֹלה צעיר, אבל רך וּמעוּלף, שזמן רב אחר־כּך היה צוֹלל בּאזני יוֹסיל. לאחר שנסתּלקה מהמרפּסת ישב כּנטוּל לשוֹן.

– שכחתּי מה אמר מר, סליחה… – שאל בּעל־הבּית.

חייך יוֹסיל מאוֹנס: אף הוּא שכח.

– הוּא פּתח בּמשיח ולא סיים – הזכּיר לוֹ בּעל־הבּית.

– אה, כּן. אלפי שנים מחכּים אנוּ היהוּדים למשיח שיבוֹא ויגאלנוּ. ואילוּ אדוֹני מוֹשיט לנו את הגאוּלה בּקנה: יין וחזיר. מבקש אני סליחתוֹ, אבל המשיח שלנוּ אף־על־פּי שיתמהמה, נראה לי יוֹתר.

פּאן קאשינסקי החזיק את ראש צינוֹר־המקטרת סמוּך אל פּיו, את כּוֹסוֹ בּידוֹ ועיניו תּלוּיוֹת בּיוסיל. מתּחילה לא היוּ סבוּרים עליו דברי יוֹסיל, ותמה מה זה סח. פּתאוֹם נתחוורוּ לוֹ. הפשיל ראשוֹ לאחוֹריו, וּצחוֹק ממוּשך, מקוּטע על־ידי שיעוּל, פּרץ מפּיו, כּשהוּא מגלה שינים מרקיבוֹת ועקוּשוֹת.

– ה–ה–ה… כּלפּי מה שאמרתּי קוֹדם… ה–ה–ה… הרי יפה! מר אינוֹ שוֹטה כּלל. מוּטב, יהא מר מוֹרה ל“ליידאק” שלי… מרת בּרקוֹבה (אשת ר' בּר) תּאמר לך את שׂכרך שפּסקתּי לך, אדוֹני.

מיד אחר־כּך פּנה שוּב אל זלאטה ושוּב נתלגלה בּיניהם שׂיחה: רפסוֹדוֹת, קניגסבּרג, ספּירט, תּפּוחי־אדמה, מלקוּת לאכּר שסרח…

יוֹסיל לא הבין כּלוּם בּשׂיחתם. בּתּחילה היה שוֹמע ותמה. גוֹי שתוּי זה, מכּיוָן שפּוֹתח בּעניני המשק, דעתּוֹ נעשׂית צלוּלה עליו. אבל מיד הסיח את דעתּוֹ מהם. מהרהר היה בּאוֹתה דמוּת תּפארה, בּבת־צחוֹקה הגאיוֹנה והמלגלגת. בּנפשוֹ צלל הקוֹל שאמר: “מוּטב”, צלל רכּוֹת כּמוֹ לטיפה.

בּדרך אל בּיתם שאלה זלאטה:

– מה בּעיניך הפּריץ שלנוּ?

יוֹסיל התעוֹרר כּמוֹ מתּוֹך שינה:

– אה, הפּריץ? לא כלוּם… כּמוֹ כּל אוֹתם הגוֹיים… שיכּוֹר וּמשוּגע.

לתשוּבה כּזוֹ לא חיכּתה. גבּוֹת עיניה נצטוֹפפוּ, ונחרת קמט בּשוֹרש־חטמה.

– אל תּדבּר כּך על אדם שעדיין לא היה סיפּק בּידך לעמוֹד על אָפיוֹ. בּין הגוֹיים אין דוֹמה לוֹ. אינוֹ שׂוֹנא יהוּדים, כּמוֹ כּל הפריצים. הוּא תּמיד שתוּי, זה אמת. כּלוּם ראית גוֹי שאינוֹ להוּט אחרי הטיפּה? אבל לב פּז לוֹ. אל תּשגיח בּשגעוֹנוֹתיו. לב פּז לוֹ. בּתּוֹ משוּגעת בּאמת. ראית איך עברה? לא רצתה לזכּוֹתנוּ אפילוּ בּמבט אחד, המכשפה, ימח שמה…

יוֹסיל לא אמר כּלוּם. שוּב עברוּ פּסיעוֹת אחדוֹת בּשתיקה, ושוּב פּתחה זלאטה ואמרה:

– אל תּשגיח בּזה ששתק בּשעה שסיפּרתּי לוֹ על סיכּוייך לעתיד. אני מכּירה אוֹתוֹ יפה. שתיקתוֹ סימן טוֹב לך. אני מקוָה שלא תּתחרט על שבּאת לכאן. סוֹף־סוֹף אחד מבּני משפּחתנוּ עתיד להיוֹת אדם. אם יעזוֹר היוֹשב־בּשמים, אעשׂה גם את ישׂראל’יק לאדם. לכשיהיה צוֹרך בּדבר, לא אשגיח בּוֹ (יוֹסיל הבין שהכּוָנה לר' בּר). לפי שעה, יוֹסיל, תּלמדוֹ לשוֹן־קוֹדש. ה“מלמד” שלוֹ יוֹדע רק גמרא, ונוֹסף לזה הוּא פרא־אדם גדוֹל. בּריל שלי דבק בּוֹ, וטען כּנגדי: אדם חלוּש, מטוּפּל בּאשה וילדים… צער־בּעלי־חיים… בּהכרח הסכּמתּי… סוֹף־סוֹף הוּא הלוֹבש מכנסים, ואני מה אני? רק אשה. אבל אתּה, יוֹסיל, אבקש ממך להראוֹת לוֹ לילד איך כּוֹתבים מכתּב, כּתוֹבת, חשבּוֹן קצת, כּך… מעט מעט… איני רוֹצה שיגדל בּכּפר כּמוֹ “שקץ” פּרוּע.

– איני מוֹצא כּלל וכלל שהנער פּרוּע. בּשׂמחה רבּה אהיה מלמד את בּנך כּל מה שאפשר. הוּא ילד טוֹב.

– אַל תּלמד עליו זכוּת. עוֹד תּספיק לך השעה לעמוֹד על טיבוֹ של הפּרי הזה… המתּן! שתוֹק!…

הם הגיעוּ אוֹתה שעה אל בּיתם, והאשה עמדה, זקפה אזניה, כּוּלה דרוּכה לשמוֹע. מהחלוֹן הפּתוּח נשמעוּ שוּב הקוֹלוֹת, ששמעם אמש, עם בּיאתוֹ לכאן: קוֹל זקן צרוּד ההולך לבטוּחוֹת אבל בּיגיעה, וקוֹלוֹ של ישׂראל’יק נאחז בּוֹ ונגרר אחריו: “…וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה, וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה…”

יוֹסיל חייך בּעצבוּת.

– אתּה שוֹמע? זה התּכשיט שלי… – אמרה זלאטה וּפניה נתרכּכוּ על־ידי בּת־צחוֹק של חמדה ואוֹשר. וּבלא להמתּין למענה ממנוּ, נפנתה וּבפסיעוֹת מתוּנוֹת נסתּלקה לעבוֹדתה.

ויוֹסיל עדיין היה עוֹמד ושוֹמע לשני הקוֹלוֹת הללוּ. המוּעקה שהיתה בּוֹ קוֹדם עוֹד הכבּידה עליו יוֹתר, מתּוֹך רחמים על אוֹתוֹ ה“שקץ” הנחמד: עוֹקרים נטע רך מתּוֹך היער, מתּוֹך השׂדה, וּמרצעים אוֹתוֹ כּאן בּסוּגית “יאוּש־שלא־מדעת”…

והזדרז לעזוֹב את המקוֹם.

פּרק אחד עשֹר

חיי יוֹסיל התחילוּ זוֹרמים בּמסלוּלם שקבע לעצמוֹ: עתּים קבע לשיעוּרי־הוֹראה לתלמידיו, ישׂראל’יק וסטאש, עתּים לשיעוּרי הלימוּדים שלמד בעצמוֹ ועתּים לטיוּלים. לכתּחילה סבוּר היה שידיעוֹתיו בּלימוּדיוּת מרוּבּוֹת הן, וּבמעט עמל וּזמן יעלה בּידוֹ להכשיר את עצמוֹ לאחת הכּיתּוֹת הגבוֹהוֹת של הגימנסיה. אחר־כּך נתבּרר לוֹ שטעה. ידיעוֹתיו היוּ קטוּעוֹת ומפוּקפּקוֹת; בּשוּם מקצוֹע לא היתה משנתוֹ בּרוּרה וּסדוּרה. אבל דעתּוֹ לא חלשה על־ידי־כּך. התחיל לוֹמד כּל דבר מן האלף־בּית. הוֹאיל ויחידי היה, בּאין רב אוֹ חבר שידריכוֹ ויסייע לוֹ, עלתה לוֹ כּל פּסיעה ופסיעה בּיגיעה מרוּבּה. וסוֹף ראה בּרכה בּעמלוֹ.

הרבּה נהנה גם משיעוּרי התּנ"ך וּלשוֹן־הקוֹדש שהיה משנה לישראל’יק.

קטן זה נתחבּב עליו יוֹתר ויוֹתר בּפשטוּתו הטבעית, ללא עקיפין ועקבה. פּיו ולבּוֹ שוים וּגלוּיים כּמוֹ ארשת פּניו. עיני התּכלת שלוֹ בּהירוֹת ועלוּפוֹת דוֹק של חלוֹם, כּעיני אביו; לשוֹנוֹ אמיצה וחוֹתכת כּלשוֹן אמוֹ. כּוּלוֹ – שחרית טלוּלה וּמבוּשׂמת. אף על ישׂראל’יק נעשׂוּ חביבים השיעוּרים האלה. וּביחוּד התּנ“ך. מרחקי הזמן אין חוֹצצים בּינוֹ וּבין המאוֹרעוֹת הקדוּמים. שוּתּף הוּא עם האנשים, שעליהם מסוּפּר בּמקרא, בּמזלם הטוֹב והרע. עתּים עיניו מתלחלחוֹת משוּם צער ורחמים, ועתּים מתלהטוֹת מתּוֹך כּעס וקנאה. אבל יש שמוֹח הילד אטוּם ואינוֹ קוֹלט כּלוּם מן הכּתוּב. דעתּוֹ פּזוּרה עליו מאד. יוֹסיל אמנם אינוֹ זוֹרק בּוֹ מרה ואינוֹ דוֹחק עליו בּשאלוֹת; בּמהרה מתגלה שבּחיקוֹ טמוּנה צפּוֹר קטנה שלכד בּכוֹבעוֹ. להיפּרד ממנה אינוֹ רוצה, ועם זאת חוֹשש הוּא שמא תּפרח לה… פּעמים מתחנן הוּא לפני יוֹסיל שבּמקוֹם שיעוּר הכּתיבה יתּיר לוֹ לילך לראוֹת את ה”שחרוּרית“, מפּני שהיא צריכה היוֹם להמליט ומתאַווה הוּא לראוֹת כיצד נעשׂה הדבר, שמא גם נחוּצה עזרתוֹ… יוֹם אחד בּא אליו בּריצה וּבשׂוֹרה בּפיו: הכּלבּה המליטה ארבּעה גוּרים והוּא התקין לה ל”שחרוּרית" תּיבה ריקה – בּית קטן. שם דרים עכשיו האֵם וגוּריה, וּלשם הוּא מביא להם אוֹכל. וּמאז יש ששעוֹת רצוּפוֹת נעלם הילד. מחפּשׂים אוֹתוֹ בּכל מקוֹם ואין מוֹצאים אוֹתוֹ. ואילוּ יוֹסיל יוֹדע שהוּא מצוּי כּל אוֹתן השעוֹת אצל ה“בּית הקטן” של הכּלבּה וגוּריה. עוֹמד הוּא שפוּף על גבּי התּיבה וּמסתּכּל כּמוּקסם. אינוֹ יכוֹל להזיז עצמוֹ מפּני סוֹד החיים החדשים שנתגלוּ לפניו, אינוֹ יכוֹל להעביר עיניו מרחישת הכּלבלבים, אגב פּעייתם החלוּשה, מיניקתם, הצטנפוּתם זה בּזה, זה מעל לזה, זה מתּחת לזה…

פּעם אחת הפסיק בּאמצע הפּסוּק וקרא אל יוֹסיל בּחשאי, כּמגלה לוֹ סוֹד גדוֹל:

– רוֹצה אתּה? נלך לראוֹת מה עוֹשׂה עכשיו הארנבת.

– איזוֹ ארנבת? – תּמה יוֹסיל.

– מצאתי את בּיתה של הארנבת. לא הרחק מסוּכּת הזַפּת… ובלחש הוסיף: – שם אסוּר לילך. אמא אינה מניחה לילך לשם. הפּריץ, אוֹמרת היא, אינוֹ רוֹצה שילכוּ לשם… אבל אני התגנבתּי לאוֹתוֹ מקוֹם וּמצאתי את החוֹר ששם גרה הארנבת עם גוּריה. בּכל יוֹם אני מביא שׂם אוֹכל…

– ואם יוָדע לאמא שאתּה מהלך אל סוּכּת הזפּת?

הילד נבעת, וּבשאלה שנשמעה כּבקשת רחמים: אבל אתּה לא תּספּר לפני אמא?

– לא אספּר, אם תּבטיח לי ששוּב לא תּחזוֹר לאוֹתוֹ מקוֹם שאסוּר לילך לשם.

בּאחד השיעוּרים בּספר שמוּאל א' קרא הילד “…ושאוּל הסיר את האוֹבוֹת ואת הידעוֹנים מהארץ”. פּתאוֹם הפסיק, הסתּכּל לצדדים ואמר בּלחש:

– ואני ראיתי ידעוֹני אחד, מכשף ממש…

– היכן?

– בּיער… בּסוּכּת הזפּת…

– כּלוּם הלכתּ לשם? הרי אסוּר!

– לא נתקרבתּי. רק מרחוֹק עמדתּי.

– וּמה ראית?

– ראיתי אוֹתוֹ!

– את מי?

– את הידעוֹני, כּלוֹמר את המכשף הקטן. הוּא עוֹד קטן… ילד כּמוֹני! כּמוֹני…

– דבּרתּ עמוֹ? – שאל יוֹסיל אף הוּא בּקוֹל נמוּך וּבהתרגשוּת־מה. הדבר תּמוּה היה בּעיניו מאד. איזוֹ חידת סתרים יש כּאן…

– הוּא קראני אליו. עמד מאחורי הגדר וּביקש שאבוֹא אצלוֹ… “ילד! – קרא – בּוֹא, בּוֹא”…

– בּאיזוֹ לשוֹן?

– בּאידיש… פּשיטא!

– ואתּה מה ענית לוֹ?

– אני? נתפּחדתּי וּברחתּי…

תּמוּה היה הדבר בּעיני יוֹסיל. כּלוּם מספּר הילד דברים שלא היוּ מעוֹלם, אוֹ סוֹד כּמוּס בּיער הזה?

לישׂראל’יק לא היה מסרב אף פּעם, ואף לא היה כּוֹפה עליו אף פּעם את הלימוּדים. לרוֹב היתה הליכתם אל היער אוֹ אל השׂדה כעין פּרס. בּיוֹם שישׂראל’יק עשׂה את חוֹבתוֹ, למד וכתב את המוּטל עליו, וּבשעת השיעוּר ישב בּמנוּחה, סבר וקיבּל בּכל לב את תּוֹרת רבּוֹ, היוּ יוֹצאים יחד אל היער אוֹ שהיוּ מצטיידים בּחַכּוֹת וּבתוֹלעים ויוֹצאים אל הסירה לצוּד דגים. אמנם יציאתם זוֹ בּצוות אחד, לא היתה קלה וּפשוּטה, מפּני שצריכים הם לעבוֹר על פּני פּתחוֹ של ר' בּר. כּשהדלת שם פּתוּחה, מתעכּב ישׂראל’יק, חוֹכך ומפקפּק אם לעבוֹר אוֹ לאו. וּכשהוּא עוֹבר, הוּא מַפסיע כּמתגנב על ראשי אצבּעוֹתיו, כּדי שאביו לא ירגיש בּוֹ.

– למה אתּה מתיירא כּך? – שאלוֹ פעם יוֹסיל.

– הלא אבּא שם…

– כּלוּם יצעק עליך? כּלוּם יכּךָ?

– אבּא אינוֹ צוֹעק ואינוֹ מכּה לעוֹלם… אבל הוּא ישאל בּוַדאי להיכן אנוּ הוֹלכים.

– אם יִשאלך, הרי מוּטב! תּאמר לוֹ להיכן אתּה הוֹלך.

ישׂראל’יק מתרגז וּמשיב מתּוֹך קוֹצר־רוּח שאביו יכעס, שאינוֹ רוֹצה להכעיס את אביו.

וּביער לא היה לשניהם תּענוּג גדוֹל מזה כּשהיוּ מהלכים שניהם בּשבילים־לא־שבילים בּין שׂיחים צפוּפים, דחוּקים זה אל זה, כּפוּפי־ראש, מפרידים בּידיהם בּין הסוֹכוֹת והזמוֹרוֹת וּמפסיגים בּחוֹרש מגוּדל פּרע וּמבקשים זה בּכה וזה בּכה, אוּכמניוֹת, עכּביוֹת, ענביוֹת שחוֹרוֹת, פּטלים… הרגלים דוֹרכוֹת על גבּי האזוֹב המכוּסה שכבת שלכת של אשתקד, כּמוֹ על שטיח רך; הפּסיעוֹת אינן נשמעוֹת. אף קוֹל האדם מתנמך כּאן. אוֹ שהיוּ מפליגים אל איזוֹ פּינה קטנה מוּפרשת מן העוֹלם על־ידי האילנוֹת; יוֹסיל משתּטח על הקרקע והילד למראשוֹתיו. הלזה יוֹשב ומספּר לוֹ על היהוּדים האדוּמים ועל הסַמבּטיוֹן וּמעשׂה בּרבּי אחד שאליהוּ הנביא נתגלה אליו וגילה לוֹ את ה“קץ”, וּכשרצה הרבּי אחר כּך לגלוֹתוֹ לתלמידיו החסידים, פּרחה נשמתוֹ וּמת… מי יוֹדע מהיכן בּאוּ אליו הסיפּוּרים הללוּ; אביו כּמעט אינוֹ מטפּל בּוֹ, והמלמד המשוּחף שמלמדוֹ גמרא בּא רק לשעת השיעוּר וּמסתּלק, אבל הילד אוֹהב לספּר את הסיפּוּרים הללוּ בּהתרגשוּת וּבתנוּעוֹת ידים, וכמדוּמה שכּל המעשׂים והנפלאוֹת מתרשמים על פּניו ונשקפים מתּוֹך עיניו. יוֹסיל שוֹכב פּרקדן, מבּיט אל הארנים שטיפּין טיפּין קוֹלח על קליפּתם הגסה שׂרף עבה, שקוּף וריחני; מתבּוֹנן אל הגזעים הגבוֹהים המתנענעים וּמכשכּשים בּצמרוֹתיהם בּתוֹך התּכלת הצחה, שוֹמע את רעש המסתּוֹרין הרחב ואינוֹ פּוֹסק בּין הענפים – ונרדם כּמנוּדנד בּעריסה. ואז הוֹלך הילד לסייר יחידי את הסביבה אוֹ לטפּס על אחד האילנוֹת ולבדוֹק בּתוֹך קן צפּוֹר… וּכשיוֹסיל פּוֹקח את עיניו, הרי הוּא מוֹצא כּבר את הילד יוֹשב וּממתּין לוֹ כּדי לספּר לוֹ את כּל הנפלאוֹת שגילה כּאן בּחי וּבצוֹמח…

בּכל יוֹם, לשעה קבוּעה, הוֹלך יוֹסיל אל בּית הפּריץ. סטאש הקטן, שכוּב בּכוּרסתוֹ, וּמחכּה בּטרקלין לביאתוֹ. טרקלין זה שרוּי תּמיד בּאוֹר עמוּם של בּין־השמשוֹת, מפּני היריעוֹת הכּבדוֹת המאפילוֹת על החלוֹנוֹת, עטוּפים בּחפאי־בּד עוֹמדים הספּוֹת, הכּוּרסאוֹת, השרפרפים, הכּסאוֹת והכּוֹנניוֹת; אף על הנברשוֹת, המראוֹת והתמוּנוֹת פּרוּשׂים חפאים. כּאן, שלא־מדעת מנמיך אדם את קוֹלוֹ וּפוֹסע פּסיעה קלה. כּמדוּמה שהרהיטים שקוּעים בּזכרוֹנוֹת של ימים רחוֹקים שעברוּ בּתוֹך הכּתלים האלה. ימי זוֹהר ושאוֹן, חדוָה וּנגינה, כּשגבירוֹת יפהפיוֹת וגאוֹת ואדוֹנים כּלוּלי הדר היוּ כּאן מתעלסים בּשׂיחוֹת נאוֹת ועליזוֹת. בּתוֹך אפלוּלית הצללים והזכרוֹנוֹת האלה שוֹכב כּאן הנער נכה־הרגלים כּציץ דל ונוֹבל של צמח עתּיק, משלפי אוֹתם הדוֹרוֹת הקדוּמים, שהעבירוּ אל עוֹרקיו דם מדוּלדל ומקוּלש בּמרוּצת הזמנים. הוּא היה חיור וחלש, בּעל אוֹפי מרוּפּה, אבל צפרוֹני וּקשה־עוֹרף; הנער ראה את עצמוֹ מוּשפּל ונעלב על־ידי שהעמידוּ לוֹ מוֹרה יהוּדי. מעיניו האפוֹרוֹת והמימיוֹת מציצה שׂנאה כּבוּשה ואטוּמה אל המוֹרה הזה. אפשר, שׂנאה זו עברה אליו, דרך צנוֹרוֹת עתּיקי יוֹמין, יחד עם דם־היוּחסין שבּוֹ. מעט מעט עלה בּידוֹ של יוֹסיל להפיס את דעתּוֹ. והנער כּאילוּ השלים עמוֹ. השׂנאה שבּעינים נעלמה וסוּלקה אל מטמוֹניוֹת הנפש…

יוֹסיל הוֹלך תּמיד אל השיעוּר הזה בּלב מתפּעם. הוּא יוֹדע שעוֹד מעט תּוֹפיע אחוֹת התּלמיד. משוּנה היתה הוֹפעתה. היא נכנסת תּמיד בּפסיעוֹת קלוֹת, חשאיוֹת, שאינן מגיעוֹת אל אזניו. מכּיון שהוּא הופך פּניו אוֹ מגבּיה עיניו שלא בּמתכּוון, רוֹאה הוּא אוֹתה עוֹמדת ושוֹתקת; עין הסיקרא של שׂמלת־השיראין מבהיקה לתוך האפלוּלית בּסוֹמק־מסתּוֹרין, ועיניה הבּהירוֹת עם נצנוּץ המתּכת תּלוּיוֹת בּוֹ… וככניסתה כּך יציאתה, בּחשאין. הוּא נזהר שלא להחזיר ראשוֹ ושלא להעביר עיניו מהספר אוֹ מפּני תּלמידוֹ. אבל הוּא חש בּמציאוּתה, בּעיניה הנתוּנוֹת בּוֹ, כּאילוּ חש בּנשימתה על ערפּוֹ… פּעמים הוּא וּסטאש מתבּהלים מפּני שפע האוֹר שפּתאוֹם משתּפך בּטרקלין: היריעוֹת מעל החלוֹנוֹת נחפּתוֹת, מתגוֹללוֹת ומתגבּהוֹת לפתע כּמוֹ בּיד נעלמה, וּבּרוֹניה מקרבת כּורסה אצל שוּלחנם, ויוֹשבת כּנגדם עם ספר פּתוּח אוֹ עם מסגרת של רקמה בּידה… זמן רב מתאמץ יוֹסיל שלא להשגיח בּה, אבל הוּא שוֹמע את רשרוּש שׂמלתה, את אִושת הדפּים בּין ידיה, אוֹ את קשקוּש כּלי הרקמה. כּוּלוֹ מרטיט כּמוֹ נימה מתוּחה. לבסוֹף אינוֹ כּוֹבש את עצמוֹ וזוֹרק כּלפיה מבּט מתגנב: עיניו נתקלוֹת בּעיני־המתּכת וּבבת־הצחוֹק הגאיוֹנה והלגלגנית שעל פּני־השן שלה… כּל זה מסעיר את דמוֹ ומבלבּל את חוּשיו. סטאש מדבּר אליו והוּא אינוֹ שוֹמע יפה, רק מנענע אליו ראשוֹ, וכל חפצוֹ שהנער ימשיך לדבּר בלא הפסק, וּבלבד שלא יצטרך הוּא לדבּר בּפניה…

בּפרוֹזדוֹר המוֹליך אל החוּץ, היתה דלת אחת נפתּחת אל חדר־עבוֹדתוֹ של ה' קאשינסקי. יוֹסיל לא היה יכוֹל להמָנע מלעבוֹר על פּני דלת זוֹ שתּדיר היתה פּתוּחה. שם היה הזקן שכוּב למחצה על ספּה גדוֹלה, כּנגד הפּתח, לבוּש בּעטיפת קלאילן שלוֹ, וּקנה־המקטרת אינוֹ זז מפּיו. כּל פּעם שהלה רואה את יוֹסיל עוֹבר, הוּא מזמינוֹ להכּנס. החדר מרוּוָח, אבל מרוּבּה היתה בּוֹ העזוּבה. צרוֹר פּרחי־שׂדה כּמוּשים נשכּח זה מכּבר על השוּלחן, ואיש לא זכר להחליפוֹ. על הכּתלים תּלוּיים רוֹבים, אקדוֹחים וחרבוֹת מוחלדוֹת ונוֹשנוֹת, אוֹסף מקטרוֹת, ממינים שוֹנים, ושוּם תּמוּנה אוֹ ציוּר. השטיח הגדוֹל והישן שעל הקרקע מעלה עשן של אבק עם כּל פּסיעה. ספרים רבּים עוֹמדים כּאן על מַדפים לאוֹרך הכּתלים, רוּבּם צרפתּיים, מעוּטם רוֹמיים וּקצתם אנגליים. ואף מהם לא הוּסר זה זמן רב האבק. אף כּאן לא היה פּאן קאשינסקי שרוּי בּיחידוּת, בּלא בּן לויתוֹ הנאמן, בּקבּוּק הבּוֹרדוֹ. יוֹסיל נשׂא משוּם־מה חן בּעיניו ושיחתוֹ היתה חביבה עליו. בּעצם היה יוֹסיל שוֹתק יוֹתר ושוֹמע; המדבּר היה תמיד הוּא. את יוֹסיל מצא ראוּי והגוּן לפניו להשמיע בּאזניו כּל מיני רעיוֹנוֹת ודעוֹת שכּל עיקרם לא בּא, כּמדוּמה לוֹ, ליוֹסיל, אלא להתמיה, לתווֹת וּלהשבּיע אָזנוֹ של אברך יהוּדי זה הדבק עדיין בּאמוּנוֹת אבוֹתיו. בּשעה שפּאן קאשינסקי היה מעצם את עינוֹ הימנית, היה יוֹסיל רוֹאה מתּוֹך עינוֹ השׂמאלית הפּתוּחה לרוָחה איזה שד קטן ערוּם וזד, קוֹרץ אליו ושוֹלח לוֹ לשוֹן… כּל דבר שבּרוֹמנטיקה היה זר לרוּחוֹ של קאשינסקי. הוּא היה עדיין כּוּלוֹ נתוּן בּחוג הרעיוֹנוֹת הפּכּחיים והאפּיקוֹרסיים של המאה השמוֹנה־עשׂרה; את דבריו הוּא מתבּל בּמימרוֹת מווֹלטיר שנחשבו בּעיניו כּמרוֹם פּסגת החכמה האנוֹשית. הוּא מרבּה שׂיחה על עניני דת ואלוֹהוּת, פילוֹסוֹפיה, ספרוּת ואמנוּת. אבל אינוֹ מאמין בּשוּם דבר. כּמדוּמה שגם אינוֹ אוֹהב שוּם דבר, וּכלל גדוֹל בּידוֹ: אין ודאי אלא מה שהוּא רוֹאה בּעיניו וּממשש בּידיו; אין טוֹב אלא מה שמוֹעיל לוֹ ואינוֹ מזיק לאחרים. יוֹסיל שכּל ימיו היה סבוּר שכּבר השתּחרר מכּבלי הדעוֹת הקדוּמוֹת והאמוּנוֹת הטפלוֹת של אבוֹתיו, ושחזקה בּוֹ רק אמוּנה אחת, והיא אמוּנת המשׂכּילים בּאָדם וּבטוֹב, לא עלה על דעתּוֹ כּמה עמוֹק נעוּצים בּוֹ שרשי המוּשׂגים הדתיים ואמוּנתוֹ הדתית. הדברים שה' קאשינסקי מטיח כּלפּי שמים מרתּיחים אוֹתוֹ כּל פּעם עד יסוֹד נפשוֹ. אבל מנוּסה לא היה בּויכּוּחים וּבניצוּחי דברים, וּמשוּם כּך עוֹמד היה לפני ה' קאשינסקי כּנטוּל־נשק וחשׂוּך־הגנה תּחת מטר האש והגפרית שזה שוֹפך עליו. עתּים הוּא מתמרמר וּמתעצם עם בּר־פּלוּגתּתוֹ בּחריפוּת לשוֹן וּבקוֹל רם; ויוֹתר שהוּא מרגיש בּרפיפוּת הוֹכחוֹתיו, יוֹתר מחריפה לשוֹנוֹ, מתגבּה קוֹלוֹ וּמתרבּה רוּגזוֹ. ה' קאשינסקי שוֹמע אוֹתוֹ בּמנוּחה. רוֹגז זה של האברך התּמים מהנה אוֹתוֹ. הוּא מניחוֹ להתרגז, לצעוֹק וּלדבּר שטוּיוֹת, עד שזה משתּתּק בּטוּח בּנצחוֹנוֹ. ואז הוּא משיב לוֹ בּמנוּחה, בּדעה מיוּשבת, בּהגיוֹן. מן ההגיוֹן הזה בּיחוּד היה יוֹסיל מתיירא. אם בּתחילתם נשמעוּ לוֹ דברי הזקן כּלהג של גוֹי שתוּי, סוֹף שדבריו הקצרים והחוֹתכים מביאים אוֹתוֹ בּמבוּכה.

פּעם אחת עמד יוֹסיל בּפתח חדרוֹ של הזקן הזה; הוּא הזדרז לחזוֹר לביתוֹ, ונתעכב על־ידי הפּריץ “רק” לרבע שעה. וּברבע שעה זה שנמשך יותר משעה, הסבּיר לוֹ ה' קאשינסקי שהשגחת הבּוֹרא היא דעה קדוּמה ואין לה יסוֹד. אלמלי כּן, אמר, מהיכן האנדרלָמוּסיה והפּוּרענוּיוֹת הבּאוֹת על העוֹלם בּידי הטבע אוֹ בּידי אדם? אם פּוֹמפּיאה נחרבה על ידי הויזוּף אוֹ אם לישׂבּוֹנא נהרסה על־ידי רעש, בּידיעת הבּוֹרא, הרי הבּוֹרא אוֹ שאינוֹ הכּל־יכוֹל, אוֹ, אם בּכוֹחוֹ למנוֹע דבר מלהיוֹתוֹ, הוּא נוֹהג עוֹלמוֹ בּאכזריוּת איוּמה. ואם תּמצא לוֹמר שאלוֹהים סילק את השגחתוֹ מן העוֹלם והכּל מתגלגל בּמדרוֹן כּמוֹ עגלה המלאה עמיר והרתוּמה לסוּסים חלשים שמתגלגלת בּמוֹרד ההר, מה ענין יש לנוּ בּאלוֹהים זה? אה? וכי לא כּך? שמא אני טוֹעה? למה אתּה שוֹתק? וּמה אוֹמרים בּשאלה זוֹ הרבּנים שלכם?

רצה יוֹסיל לזכּוֹר מה שיש להשיב על שאלוֹת אלה מהרמבּ"ם, מרב סעדיה גאוֹן אוֹ מחוֹקרים אחרים, וּפתאוֹם נפסק חוּט הרהוּריו. מן הטרקלין נשמעוּ צלילי פּסנתּר וקוֹל שירה. זה היה קוֹלה… הוּא ידע זאת אף־על־פּי שמעוֹלם לא שמע אוֹתה מזמרת, אף לא מדבּרת. הנגינה היתה עצוּבה, והשירה, שבּקוֹשי הבחין בּה את המלים, סיפּרה על כּאב וגעגוּעים. הוּא כּבר לא הרהר בּשוּם דבר; לא היה מסוּגל לשמוֹע שוּם דבר. הקוֹל הזה והמנגינה הזוֹ כּאילוּ הלכוּ וּמילאוּ את כּל האויר בּבּית. הם ליפּפוּ אוּתוּ כּקיטר חם וּמתוֹק. לבּוֹ התפּעם עד לידי עצירת הנשימה.

הקוֹלוֹת נשתּתּקוּ. ויוֹסיל עמד עדיין נשען בּכתפוֹ אל מזוּזת הדלת כּנרצע אליה, ולא הוֹציא הגה מפּיו.

– זוֹ היא ה“פּאנינקה”¹⁸ מזמרת כּך… – אָמר האָב – מה דעתּוֹ של מר?

– אנוּ היהוּדים אוֹהבים מאוֹד לשמוֹע אל השירה – אמר כּדי שלא לשתּוֹק.

– אבל לא לשירת שוֹפֶּן ושוּמאן. גם פּראי־האדם בּאפריקה אוֹהבים לשיר, אבל הם ימצאוּ טעם בּשוֹפֶּן לא יוֹתר משנמצא אנוּ בּשירתם שלהם. אגב, אין זה אלא דבר שבּהרגל.

יוֹסיל גם לא שמע יפה את דבריו ולא הרגיש שעיניו נתחלחלוּ. פתאוֹם קרא:

– הרוֹאה הוּא, אדוֹני, כּלוּם אפשר לא להאמין בּאלוֹהים? כּשאתּה שוֹמע שירה כּמוֹ זוֹ… כּמוֹ זוֹ.. של הגברת הצעירה… על כּרחך אתּה מאמין בּטוֹב… שיש מה שהוּא טוֹב ויפה בּעוֹלם… בּלא אלוֹהים רגש זה של יפה וטוֹב מניין?

המלים נפלטוּ מפּיו בּרגש כּזה, עד שהוּא גוּפוֹ נבהל.

– וַי, לרומנטיקאי אוּמלל שכּמוֹתוֹ, אדוֹני. רוֹאה אני שאין לוֹ תּקנה. בּשעה שהיוּ מוֹליכים אדם לישׂרף למוֹלך, היו הכּמרים מזמרים, ובוַדאי יפה זימרוּ… וּמה מן האלוֹהים וּמן הטוֹב יש כּאן? מי יוֹדע את כּל ההרהוּרים התּפלים אוֹ המשוּקצים שבּלב הזַמר על הבּמה?

– הכיצד?

– פּשוּט מאוֹד! בּשעת זמרתוֹ הוּא מהרהר בּנעל החדשה שלוֹחצת רגלוֹ אוֹ בּפילגשוֹ שממתּינה לוֹ אחר הקוֹנצרט; אוֹ זאת, למשל… בּשעה שבּמקוֹם אחד משתּוֹללת על שׂדה קטל מלחמה, דם אדם נשפּך כּמים, אוֹ ערים וּכפרים נחרבים על־ידי שטפוֹן, התפּרצוּת של הר־געש, של רעש־אדמה, בּאותה שעה יוֹשב במקוֹם אחר זוּג נאהבים צעירים, נוֹשׂאים עינים מלאוֹת געגוּעים והתפּעלוּת אל הירח, הזוֹרח להם מתּוֹך ערפלי־טוֹהר של שמי־הליל. אוֹ איזה מיצקביץ יוֹשב בּחדרו במנוּחת נפש וּמחבּר שיר מזמוֹר לכבוֹד מלכּת הלילה, ואיזה שוֹפֶּן מתמוֹגג אז בּנוֹקטוּרנוֹ מתוֹק… היפה והרע עוֹלים בקנה אחד… וזה מתבּל את זה כּפלפּל בּדג הממוּלא של שבּת…

יוֹסיל עקר את עצמוֹ ממזוּזת הדלת, פּסע פּסיעה אחת לפנים החדר, וּכשׂוֹחה פּרשׂ זרוֹעוֹתיו:

– אח!, אח, לא! מה מרי שׂח? מה מרי שׂח? כּיצד?… אין היוֹפי יכוֹל, אינוֹ יכוֹל להזדווג אל הרע. כּלוּם אדם מנוּוָל, עם מזימוֹת רעוֹת בּלב, יכוֹל לשיר כּך, כּמוֹ ששרה הגברת הצעירה? אילמלי כּן, כּלוּם אפשר היה בּשירה כּזוֹ להפוֹך את לבּנוּ בּקרבּנוּ, ל… ל… לטהרנוּ וּלזכּכנוּ כּמו גשם בּרכה, כּמוֹ… ואם תּמצא לוֹמר…

הזקן שמע, כּשעינוֹ האחת עצוּמה וּמתּוֹך השניה אוֹתוֹ שד קטן מוֹשיט קצה לשוֹנוֹ… יוֹסיל נכלם שנתרגש כּל־כּך, נתקרב אל הכּוֹננית לדפדף בּספר, כּדי לצמצם את פּניו.

– בּראווֹ! אדוֹני הוּא פּייטן. אבל צריך אני היוֹם לברך את בּרוֹנקה שלי בּברכּת מזל־טוֹב לנצחוֹנה החדש…

יוֹסיל נבהל מהדברים האלה. הדם הציף את פּניו והסמיק את מצחוֹ. שׂחה למטה כּמחפּשׂ ספר על המדף התּחתּוֹן, ועשׂה עצמו כּאינוֹ שוֹמע.

– אבל, אדוֹני! ייזהר, ייזהר מן ההתלהבוּת הרוֹמאנטית. זהירוּת, אדם צעיר, היא ראשית חכמה. רוֹאה אתּה צרוֹר ורדים, הימלך יפה בּלבּך, עד שתּשלח את ידך אליו!

– גם בּורדים סכּנה?

– גם בּורדים, אהוּבי! ראית תּמוּנת קדוֹשה מצוּירת כּשהיא מערטלת את לבּה, וּבוֹ נעוּצה חרב עטוּפת פּרחים? לא ראה מר תּמוּנה כּזוֹ?

יוֹסיל צחק מאוֹנס:

– לא מרי! בּמינסק שלנוּ לא נזדמן לי לראוֹת דברים כּאלה.

– אם כּן, דע לך! יש צרוֹר ורדים שבּהם טמוּנה חרב.

כשחזר יוֹסיל אל בּיתוֹ לא פּסקוּ הצלילים כּל הזמן לזמר בּתוֹכוֹ. פּעם ופעמיים אף ניסה לחזוֹר עליהם בּקוֹל; מיד הרגיש שאין זה כּלל אוֹתוֹ הניגוּן הממלא, אוֹתה שעה, את כּוּלוֹ, אלא מה־שהוא אחר לגמרי, שאינוֹ בּגדר ניגוּן כּלל. נזכר בּיוֹשה גיסוֹ וקינא בּוֹ. אילוּלי חוּנן כּמוֹתוֹ, בּאוֹתם הכּלים וּבאוֹתוֹ כּוֹח נגינה, מה מאוּשר היה! כּמדוּמה שכּל היוֹם לא היה פּוֹסק מלזמר.

כּל ימוֹת השבוּע היה רוֹאה את זלאטה ואת ר' בּר לפעמים רחוֹקוֹת וּבאקראי. בּימים הראשוֹנים שקוּדה היתה לטפּל בּוֹ לסייע לוֹ בּמקוֹם החדש. מכּיוָן שהתרגל ונעשׂה בּן־בּית, הסיחה כּמעט את דעתּה ממנוּ ונפנתה אל עסקיה המרוּבּים. תּדיר היה חדר־האוֹכל שבּדיוֹטה למטה מתמלא אנשים שוֹנים, סוֹחרי תּבוּאה, סוֹחרי עצים, מוֹזגים, קוֹני יי"ש מן הסביבה, פּקידי המכס, אכּרים, פּוֹעלים. זלאטה נוֹשׂאת־ונוֹתנת עם כּל אחד ואחד בּנעימה אחרת, לפי הענין הנידוֹן. בּפלוֹני היא נוֹהגת ריתּוּי, מפייסת, משמיעה דברים שמתקבּלים על הדעת; ולפלוֹני היא משמיעה דברים קשים כּגידים ועוֹמדת על דעתּה בּקשיוּת־עוֹרף. פּעמים כּשהויכּוּח מתלהט, כּשהבּריוֹת מדבּרים בּהתרגשוּת וּבבת־אחת, מתמרמרים, מתחננים, נשבּעים ומקללים, רוֹאים פּתאוֹם את ר' בּר יוֹרד בּפסיעוֹתיו הקלוֹת מעל המדרגוֹת ועוֹבר את חדר־האוֹכל בּמהרה, בּמהרה, בּעינים מוּשפּלוֹת, בּלא לראוֹת וּבלא לשמוֹע כּלוּם, משוּל לאדם לבוּש שעוֹבר בּבית־מרחץ בּין ערוּמים… מיד משתּתּקוֹת כּל הצעקוֹת, והאנשים בּעיצוּמה של רתיחת הדין־והדברים, מתבּיישים וּמנמיכים את קוֹלם…

מזדמנים לכאן גם עוֹברי־אוֹרח ממין אחר: בּני תּוֹרה, שדר"ים, משוּלחי ישיבוֹת ותלמוּדי־תּוֹרה, גבּאי צדקה להכנסת־כּלה ולכל מיני צרכי ציבּוּר. זכוּ – מעלים אוֹתם למעלה, אל חדרוֹ של ר' בּר; לא זכוּ – עוֹרכים לפניהם שוּלחן למטה. אלה ואלה נפטרים בּנדבוֹת, בּברכוֹת וּבכבוֹד, הכּל לפי האדם וּלפי שליחוּתוֹ. אף־על־פּי שאת דמי־הצדקה הם מקבּלים מידה של זלאטה, את הצדקה תּוֹלים בּר' בּר. הכּל יוֹדעים שזלאטה היא “אשה־קוֹזאק” ואילמלא כּבוֹד בּעלה החביב עליה, לא היתה נוֹחה לפשר פּרוּטתה…

בּימי המעשׂה פּוֹגש בּה יוֹסיל פּעם בּחצר, כּשהיא מדשדשת בּמגפיה הגסים בּתוֹך הרפש, ופעם בּשׂדה כּשהיא רכוּבה על סוּסה וּמזדרזת לאיזה מקוֹם. “בּוֹקר טוֹב! – זוֹרקת היא לוֹ כשהיא נבהלת לעסקיה – וּמה השקץ שלי? מה טיבוֹ?”. “ילד טוב”, משיב יוֹסיל וּמתחיל מדבּר בּשבחוֹ. והיא מפסיקתּוּ: “בּאזניו, בּאזניו צריך אתּה לתלוֹש! וּביוֹתר לא לחוּס על אחוֹריו. שמנים הם, בּלא עין רעה, אחוֹריו, וסטירוֹת אחדוֹת אין בּהן משוּם חשש”… דוֹפקת את סוּסה ואינה.

ור' בּר כּשנקלע לוֹ בּחוּץ אוֹ בּבּית, על־פּי־רוֹב אינוֹ מכּירוֹ, מתּוֹך פּיזוּר־רוּח; וּכשהוּא מכּירוֹ, אינוֹ שוֹאלוֹ לישׂראל’יק… רק פּעם אַחת עמד לפניו וּשאלוֹ בּלגלוּג: “וּמה? כּבוֹדוֹ מלמד, כּמדוּמני, את נערי, “מליצוֹת”? עדיין לא נעשׂה “מליץ”?”. לא המתּין לתשוּבה והלך לוֹ. יוֹסיל הרגיש שכּל הלימוּדים שהוּא מלמד לבנוֹ ושהוּא בּעצמוֹ לוֹמד, הם בּעיני הזקן הזה כּקליפּת השוּם ואינם כּדאיים שבּר־דעת יתּן את דעתּוֹ עליהם. בּיטוּל זה היה מעליב את יוֹסיל.

וּכלוּם היה דבר בּעוֹלם שר' בּר ראה אוֹתוֹ כּדאי ליתּן את דעתּוֹ עליו? כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל שאדם זה מהלך יחידי בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא; אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע כּלוּם סביבוֹ. כּלוּם הוּא אוֹהב את הבּריוֹת? אפשר שלא. כּמוֹ מבּעד לאיזה צעיף הוּא רוֹאה אוֹתם. מכּל־מקוֹם, אינוֹ מאמין בּהם. הוּא מאמין רק בּיצרם הרע, בּחוּלשוֹת טבעם, טבע של בּשׂר־ודם… וּפעם היה יוֹסיל שלא בּרצוֹנוֹ עד לשׂיחה קשה בּין ר' בּר וּבין אשתּוֹ. ר' בּר, שמימיו לא יצא מגדרוֹ והיה נזהר כּל ימיו מכּעס, התרעם מאוד על זלאטה שהביאה לפניו את אחד הלקוֹחוֹת על־מנת שבּעלה יקבּל ממנוּ תּקיעת־כּף. ר' בּר נזף בּה על שמכריחה יהוּדי לתקוֹע־כּף: שמא לא יעמוֹד זה בּדיבּוּרוֹ ונמצא שם־שמים מחוּלל, והיא, זלאטה, תּביא יהוּדי לידי עבירה… תמיד חוֹשש הוּא שמא יהוּדי לא יעמוֹד בּדיבּוּרוֹ אוֹ שמא יעבוֹר עבירה…

נוֹח וּפשוּט לבּריוֹת, נוֹהג הוּא בּענוותנוּת יתירה ואף־על־פּי שכּל היוֹם מוּפרש הוּא מן הבּריוֹת בּחדרוֹ, וקוֹלוֹ כּמעט לא נשמע, הכּוֹל מרגישים בּוֹ ויוֹדעים שהוּא כּאן קרוֹב מאוֹד. מחדרוֹ הקטן כּאילוּ מוֹשכוֹת רוּחניוּת וּקדוּשה אל אנשי המעשׂה והחוּלין ההוֹמים וּמהמים כּאן. יש שבּעצם הבּהילוּת, תּוֹך כּדי היוֹתם שטוּפים בּעסקי פּרקמטיה, בּוֹקע אל אָזניהם של הבּריוֹת, דרך החלוֹן הפּתוּח, ניגוּן הגמרא של ר' בּר; ואז הכּל נזכּרים שלא כּל העוֹלם עוֹמד על חיי־שעה, על מקח־וממכּר ודברי הבל כּיוצא בּהם, ושעיקר החיים הוא שם למעלה בּשקט וּבפרישוּת שבּאוֹתוֹ חדר קטן.

ואילוּ בּשבּת שוֹרה כּאן אוֹתה נשמה יתירה מזוּקקת ומטוֹהרת, שפּוֹקדת כּל בּית וכל אדם בּישׂראל בּיוֹם זה. הרעש והמהוּמה פּוֹסקים בּיוֹם השישי מבּעוֹד יוֹם. נדממוֹת אפילוּ צריחוֹת השיכּוֹרים, שבּימוֹת השבוּע מגיעוֹת לכאן מבּית־המרזח שעל הגבעה ליד הדרך. ר' בּר, יוֹסיל וישׂראל’יק מתפּללים ב“מנין” של זלמן הטוֹחן, ששם מתכּנסים כּל הפּוֹעלים והשׂכירים הקבוּעים שבּאחוּזה וּבבית־המשׂרפוֹת. ר' בּר לבוּש קאפּוֹטה ארוּכּה עד לתפּוּח־עקבוֹ, עשׂוּיה אטלס מבריק ומאווש, חבוּש שטריימיל יקר מעוֹר שועלים ואזוּר אבנט־משי, שפּיפין כּבדים נוֹטפים ממנוּ, כּוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד. בּיחוּד נהדר היה בּשעה שהיה מקדש על היין בּניגוּן וּבחרדת־קוֹדש, וכל בּני הבּית, האוֹרחים, המשרתים והמשרתוֹת הישׂראלים עוֹטרים עליו, והוּא מבהיק בּלוֹבן זקנוֹ וּבאטלס בּגדוֹ. בּיוֹם השבּת אין ר' בּר פּוֹרש אל חדרוֹ, אלא יוֹשב בּחדר־האוֹכל וּמעיין בּספר של מוּסר אוֹ של דרוּש. זלאטה, פּרוּשה מכּל עסקי־חוֹל, מרכּיבה על חטמה את משקפי־הכּסף וקוֹראה בּס' “צאינה וראינה” הגדוֹל והמכוֹרך עוֹר, אוֹ בּחוֹברת צנוּמה מן ה“מעשׂה־בּיכלך” (חוֹברוֹת של סיפּוּרי־מעשׂה), שבּכל יוֹם שישי מביאים לה מקוֹבנה לקריאת שבּת. בּוֹא וּראה! בּ“צאנה וראינה” היא נוֹהגת לקרוֹא בּניגוּן קבוּע עם שהיא הוֹגה את המלים בּריטוּן דק, ואילוּ בּחוֹברוֹת שבּהן מסוּפּר מעשׂה פּלאים שאירעוּ לאחד מל“ו הצדיקים וכוּ'… היא מעיינת בּדממה בּלא השמעת קוֹל. כּל־כּך תּמוּה היה ליוֹסיל מראה האשה הזאת היוֹשבת וקוֹראת בּספר… המשרתים והמשרתוֹת פּוֹרשים להם איש אל פּינתוֹ וּמנמנמים כל היוֹם, אחר שבוּע של יגיעה ושל שינה חטוּפה, אוֹ יוֹשבים בּאמת־צל וּמפצחים להם במנוּחה זרעוֹני־חמניוֹת. ואילוּ ישׂראל’יק אין לוֹ יוֹם קשה מיוֹם זה מכוּבּד. בּשעת הסעוּדה, בּין תּבשיל לתבשיל, שוֹאל אוֹתוֹ אביו ממה שלמד כּל ימוֹת השבוּע בּגמרא. שאלוֹת אלוּ גוֹרמוֹת לוֹ התרגשוּת ויראה, שמפיגוֹת את תּאבוֹנוֹ וּמפגלים את מאכלוֹ. אף־על־פּי שאביו אינוֹ זוֹרק בּוֹ מרה לעוֹלם. אל היער והשׂדה אין מניחים לוֹ לילך, שמא יִכּשל שם בּדבר עבירה, והריהוּ מתלבּט כּל היוֹם מזוית אל זוית, ואין מוֹצא מפלט מן השעמוּם. דוֹמה עליו שגם אבּא ואמא והעוֹלם כּולוֹ משתעממים יחד עמוֹ. פּעם אחת נקרעה לשעה פּרוֹכת זוֹ של מנוּחת־שבּת. ונבהל הילד. הכּל נבהלוּ אז. היה מעשׂה ואחד המשוּלחים שהתאכסן אצלם לשבּת, היה יוֹשב וּמספּר על מה שראה ושמע בּעוֹלם, על צרוֹת ישׂראל, על גזירוֹת המלכוּת, על ה”פּריזיווים" התּכוּפים, ועל “חטיפת” תּינוֹקוֹת של בּית־רבּן וּמסירתם ל“שמד”. סיפּר לוֹ היהוּדי בּניחוּת, כּשהוּא שוֹזר חוּט בּחוּט, משלב מעשׂה בּמעשׂה, האחד נוֹרא מהשני. עיני השוֹמעים היוּ תּלוּיוֹת בּמפתּחי שׂפתיו. פּתאוֹם נבהלוּ כּוּלם ונזדעזעוּ מקוֹל רעש כקוֹל נפץ: זהוּ ר' בּר שלא התאפּק וטפח בּכפּוֹ על השוּלחן בּכל כּוֹח וקרא: "די! די! איני רוֹצה לשמוֹע עוֹד! שבּת היוֹם אוֹ לאו?… הכּל הפכוּ את פּניהם אליו: הוּא ישב חיור וּמדוּכּא ועל לחייו התגלגלוּ דמעוֹת גדוֹלוֹת. נדהמוּ כּוּלם. מעוֹלם לא ראוּהוּ בּכך. את כּלל ישׂראל אָהב ר' בּר אהבה עצוּמה…

ר' בּר היה מהלך בּתוֹך העוֹלם שמסביבוֹ כּגר שנתעה לכאן מארץ נכריה. זר וּמוּפלא היה גם ליוֹסיל. אף־על־פּי שחדריהם היוּ סמוּכים זה אצל זה, לא היה כּל מגע בּיניהם, וּבפגישוֹתיהם הארעיוֹת היוּ עוֹברים איש על פּני רעהוּ בּשתיקה, כּאוֹרחים שנזדמנוּ לפוּנדק אחד.

רוֹב היוֹם היה יוֹסיל שקוּע בּספריו. חוּץ מלימוּדיו לצוֹרך המבחן בּגימנסיה, היה מרבּה לעיין בּספרי המחקר והפילוֹסוֹפיה שמצא אצל פּאן קאשינסקי. בּתּחילה עלוּ לוֹ לימוּדיו בּקשיים גדוֹלים. הוּא היה סבוּר כּל ימיו שהוּא יוֹדע הרבּה, ועכשיו נוֹדע לוֹ שאינוֹ יוֹדע כּלוּם. לכל היוֹתר היוּ ידוּעים לוֹ ראשי פּרקים בּמקצוֹעוֹת שוֹנים, לא סדוּרים ולא מאוּששים. עליו היה להתחיל הכּל מחדש, ולא הכּל היה סבוּר עליו. וּבכוֹחוֹת עצמוֹ, על־ידי שקידה וּמאמצים מרוּבּים, כּמוֹ דרך חוֹרש צפוּף היה כּוֹסח וּפוֹסע, כּוֹסח וּפוֹסע, פּעמים מתּוֹך חוּלשת־דעת וּפעמים מתּוֹך התאזרוּת, וסוֹף נתרבּוּ עליו שעוֹת של קוֹרת־רוּח, כּשהתרחבוּ לפניו יוֹתר ויוֹתר מחוֹזוֹת־רוּח חדשים, כּשנתגלתה לפניו אנוֹשיוּת חדשה, שקוֹדם לכן לא היה לוֹ מוּשׂג עליה, אנוֹשיוּת שׂגיאה וּטראגית בּעליוֹתיה וירידוֹתיה, נשׂגבה בּאידיאליה, נאיבית וּמשוּקצת בּאמוּנוֹתיה וּבתוֹעבוֹתיה… טפח עליו רוּחוֹ של משׂכּיל, כּשנגלתה לפניו מחשבת האדם חסרת המנוּחה, התּוֹעה וּמתלבּטת בּין סוֹדוֹת הטבע המקוּפּלים סוֹד בּתוֹך סוֹד, ועד שהיא מגלה טפח בּמקוֹם אחד נכסים ממנה עשׂרה טפחים בּמקוֹם אחר. והיא מתהפּכת כּלהט חרב מרוּטה, גוֹזרת כּאיזמל חד לקלוֹף קליפּה אחר קליפּה מן הנעלם שבּיסוֹד, ולעוֹלם אינה נרתּעת ואינה מתיאשת מפּני הכּשלוֹנוֹת, אלא תּמיד מתנערת וּמחליפה כּוֹח. מימיו לא שיער כּמה טוֹב צפוּן לוֹ לאדם מן ההשׂכּלה…

לא היה נח מעבוֹדתוֹ אלא בּשעוֹת של התבּוֹדדוּת בּשׂדה, בּיער, וּביחוּד על בּריכת־הדגים, שהיה למוּד לבוֹא לשם כּמעט יוֹם יוֹם. חביבה מאוֹד היתה עליו פּינת־חמדה זוֹ, החבוּיה בּין אילנוֹת גבוֹהים ועתּיקים ובין שׂיחים וּדשאים צפוּפים, שהקיפוּה מכּל צד, הטילוּ על מימיה הירקרקים־צלוּלים את צילתם וצינתם, ונשתּקפוּ מתּוֹך מעמקיהם בּגוָנים ירוּקים דשנים ועזים… שעוֹת רצוּפוֹת מטייל כּאן יוֹסיל יחידי בּשביל הנקי, שמתעכּן כּסרט מסביב לבּריכה; אוֹ שהוּא יוֹשב על ספסל אצל המים והוֹזה, שיכּוֹר מן הדממה, מן הציוּץ הטמיר שאינוֹ פּוֹסק, מנגינת הרוּח אי־שם הרחק למעלה בּין הצמרוֹת הגבוֹהוֹת…

פּעמים מתגלה לוֹ פּתאוֹם שהוּא אינוֹ יחידי כּאן. עיניו התּוֹעוֹת על גבּי המים נתקלוֹת בּהיסח־הדעת בּדמוּת אשה שמשתּקפת מתּוֹכם, אצל החוֹף שמנגד. שם על הספסל יוֹשבת בּתּוֹ של פּאן קאשינסקי. כּל פּעם שהוּא הוֹלך לכאן, יש בּסתר לבּו התּקוה לראוֹתה, להיוֹת סוֹכה בּיפיה. עם זאת חרד לבּוֹ, כּאילוּ הוּא מתיירא מפּניה. כּשהוּא רוֹאה מרחוֹק, מבּין האילנוֹת, את שׂמלתה מבהקת על־יד המים, יש שהוּא עוֹמד וּמהסס, אינוֹ מעיז לפסוֹע להלן, וחוֹזר. אוֹ הוּא יוֹשב על הספסל מנגדה, בּצד השני של הבּריכה, כּמסוּמר אל מקוֹמוֹ, ואינוֹ מעיז לזוּז, להבּיט ישר אליה; רק מזמן לזמן מרפרפוֹת עיניו כּלפּי הבּבוּאה שבּמים. אבל כּשהוּא מוֹצא את הספסל שמנגד פּנוּי, נפשוֹ מתעגמת עליו…

יוֹם אחד ישוּב היה יוֹסיל על ספסלוֹ. היא לא היתה שם. לפניו היה ספר פּתוּח. אבל עם המשפּטים הראשוֹנים שקרא בּוֹ, פּרחוּ האוֹתיוֹת מן הכּתב, והוּא לא ראה אוֹתן עוֹד. כּל כּמה שהתאמץ לשעבּד את מחשבתּוֹ אל הכּתוּב, היתה זוֹ מפליגה מן הספר וחוֹזרת אל זֵכר אחד שלא נתן לוֹ מנוּחה, אל מעשׂה שאירע לוֹ הבּוֹקר בּשעת שיעוּרוֹ של סטאש… ותוֹך־כּדי־כּך מזמזם הוּא לוֹ בּחשאי שלא־מדעת אוֹתוֹ הניגוּן של שוּבּרט. כּל אימת שהוּא יוֹצא מן השיעוּר, הוּא שוֹמע את בּרוֹניה חוֹזרת על ניגוּן זה לפני הפּסנתּר. בּתחילת השיעוּר, היא יוֹשבת כּדרכּה על ספּה קטנה סמוּכה אל שוּלחנם, וראשה מוּשפּל אל הרקמה שבּידיה. יוֹסיל עוֹשׂה עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה אוֹתה כּלל, והשיעוּר הוֹלך למישרין: הוּא שוֹאל, סטאש משיב, הוּא מעיר, מתקן. מפּעם לפעם הוּא זוֹרק מבּט מתגנב כּלפּי הרוֹקמת. לבסוֹף הוּא כּבר פּוֹסק לשמוֹע את תּלמידוֹ, הּוא אינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ עוֹד. עיניו מצוּמדוֹת אל פּני־השן של האשה, צוֹללוֹת בּתוֹך אפילת שׂערוֹתיה, הגוֹנזוֹת, כּמדוּמה, כּמוֹ ליל קיץ חם, תּאוָה לוֹהטת; עיניו מנשקוֹת את פּיה החמוּד עם השׂפה העליוֹנה העוֹדפת, מתרפּקוֹת על חמוּקי לחייה, מתפּלשוֹת בּצל הכּחלחל הרוֹבץ בּשיפּוּלי עפעפּיה המוּשפּלוֹת… פּעם אחת ראה, לאימתוֹ הגדוֹלה, חיוּך קל מרחף בּזוית פּיה; פּתאוֹם נשתּלח בּו מבּט ערמוּמי, לגלגני. “מה זה, מר? – שאלה בּבת־צחוֹק מיתּממת – למה הוּא מבּיט כך?” יוֹסיל, כּגנב שנתפּס בּשעת עבירה, הפכוּ פּניו כּעין הסלק, נתבּלבּל ונשתּתּק…

והיוֹם אירע לוֹ מעשׂה נוֹרא יוֹתר. אחר השיעוּר, מכּיון שנסגרה מאחוֹריו דלת הטרקלין, נשפּכוּ עליו, מאחוֹרי גבּוֹ אוֹתם הצלילים המתוּקים והנוּגים, רדף אחריו קוֹלה המזמר של בּרוֹניה, המלפּפוֹ תּמיד כּקטיפה חמה, עד לידי חנק… תּמיד, כּשאין פּאן קאשינסקי רוֹאה אוֹתוֹ, הוּא מתעכּב בּפּרוֹזדוֹר וּמאזין. אף היוֹם שׂמח שדלת חדרוֹ של הזקן היתה סגוּרה ואיש לא הפריע אוֹתוֹ; עמד כּנרצע אל מזוּזת דלת הטרקלין הסגוּרה, ושתה בּצמאוֹן את הצלילים והמלים עד כּדי תּמיסת נפשוֹ בּיגוֹן האהבה והגעגוּעים של השירה.

הזמרה נפסקה פתאוֹם, ועד שהספּיק לזוּז, נפתּחה הדלת בּתנוּעה דחוּפה. התנוֹדד. אילמלא היה נשען בּמקצת גם במזוּזה, היה נוֹפל על בּרוֹניה שעמדה בּפּתח וּפניה תּמיהוֹת־חמוּרוֹת…

– מה הוּא עוֹשׂה כּאן, מר?

לא פּצה פּה. פּניו היוּ כּל־כּך עלוּבוֹת, עד שריחמה עליו האשה, וּבקוֹל רך יוֹתר:

– הוּא ממתּין לאבא?

– לא… הן… לא… אני… תּסלח לי, גברתּי… האזנתּי לנגינה…

– אה… מוּטב…

וּמיד הפך פּניו ויצא כּמעט בּריצה. אבל עדיין הספּיק לשמוֹע מאחוֹרי דלת הטרקלין שנסגרה בּמהרה, צחוֹק. אוֹתוֹ קוֹל הקטיפה צחק…

כּל אוֹתוֹ היוֹם לא היה בּעולם אוּמלל כּמוֹתוֹ. עוֹלמוֹ חשך בּעדוֹ. אדם הראשוֹן, בּשעה שננעל מאחריו שער גן־העדן, לא הרגיש את עצמוֹ אחרת. מנוּי וגמוּר היה עמוֹ שלא לחזוֹר עוֹד אל פּאן קאשינסקי. בּרוּחוֹ המדוּכּאה הלך וצמח בּוֹ הרגש כּאילוּ נתפּס בּעבירה חמוּרה.

אחר הצהרים של אוֹתוֹ יוֹם התענה הרבּה על ספר שלא הבין בּוֹ כּלוּם, מפּני שמוֹחוֹ סירב לקלוֹט אף מקצת מן המקצת ממה שקרא. נשמעוּ דפיקוֹת זהירוֹת על הדלת. ואחר נפתּחה מעט מעט. בּפּתח הצר בּיצבּץ בּתּחילה ראשוֹ של ר' בּר, ואחר נכנס גוּפוֹ בּאוֹתה הזהירוּת והחששנוּת.

– בּוֹקר טוֹב. שמא אני מבטל אוֹתוֹ מעבוֹדתוֹ?

– חס־ושלוֹם! אני שׂמח מאד, אַדרבּה! בּבקשה, בּבקשה ממנוּ, יכּנס! – קרא יוֹסיל ורץ כּנגדוֹ להקבּיל את פּניו בּשׂמחה של אמת.

– אם כּן, אין חשש משוּם בּיטוּל תּוֹרה? – שאל הזקן ועיניו תּלוּיוֹת בּשוּרת הספרים הארוּכּה שעל גבּי הארוֹן – הרי אנוּ שכנים…

הוּא היה עטוּף בּעטיפה הקלה שלוֹ, רגליו נעוּלוֹת היוּ בּסנדלי־בּית מרוּפּטים, וּבראשוֹ כּוּמתּת־קטיפה קטנה ונוֹשנה, שקטיפתה הוּקרחה כּבר מרוֹב שנים. כּשהוּא יוֹצא בּין הבּריות הוּא רגיל להקפּיד ולהדר בּמלבּוּשוֹ, אבל כּלפּי שכן וקרוֹב שאני…

– בּוַדאי, בּוַדאי! בּבקשה… ישב נא כּבוֹדוֹ. – חיזק אוֹתוֹ יוֹסיל שראהוּ מהסס, וּפינה בּשבילוֹ כּסא מספרים וחוֹברוֹת, שהיוּ מוּנחים עליו.

ר' בּר הפסיע פּסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת, כּשהוּא גוֹרר בּרגליו את סנדלי הבּית, וישב על הכּסא ישיבת ארעי, מתּוֹך היסוּס וּביישנוּת. סקר בּעינים תמהוֹת את הספרים המפוּזרים על השוּלחן ואמר:

– כּבוֹדוֹ יוֹשב על התּוֹרה ועל העבוֹדה, כּבוֹדוֹ יוֹשב, הן…

– אני עוֹסק קצת בּלימוּדי־חוֹל… – השיב יוֹסיל שלא ידע מה לוֹמר לוֹ.

ר' בּר השתּעל קצת ושתק. יוֹסיל ישב כנגדוֹ, הסתּכּל בּוֹ ושתק אף הוּא, כּשהוּא מיצר על שתיקה זוֹ.

ר' בּר הפסיק פּתאוֹם את השתיקה, השתּעל ואמר:

– שמעתּי שיש בּדעתּוֹ של כּבוֹדוֹ ליכּנס אל ה“שקוֹלה” שלהם, אל ה“שקוֹלה” שלהם, הן…

– הן. אני רוֹצה להיכּנס אל הגימנסיה.

– מהמ… – אסף ר' בּר את זקנוֹ לתוֹך כּפּוֹ ואת זכרוּת הזקן הגיש אל חטמוֹ כּמריח בּוֹ – נוּ, ואחר־כּך?

– אחר־כּך, אם ירצה־השם, אכּנס אל האוּניברסיטה.

– אוֹ! רצוֹנוֹ לוֹמר אל הישיבה הגדוֹלה שלהם? הרי יפה, הרי יפה… – עכשיו הכניס את שתּי אצבּעוֹתיו לתוֹך זקנוֹ אל מתּחת לסנטרוֹ והוֹרידן למטה, כּשהוּא חוֹצה את הזקן לשנים – ולמה לוֹ להיכּנס לשם, לאוֹתה, איך קוֹרין לה, איוורזיטה?

– ללמוֹד רפוּאה.

– רפוּאה? אוֹהוֹ! הרי יפה, הרי יפה, הן… נוּ, ואחר־כּך?…

ליוֹסיל היה דוֹמה כּל הזמן שהוּא מרגיש בּאבק של לגלוּג בּדברי הזקן, והשיב במנוּחה ואוֹרך־רוּח, בּלא לכבּוֹש את צחוֹקוֹ שעמד לפרוֹץ מפיו על החקירה־והדרישה הזאת.

– מסתבּר הדבר מה אחר־כּך… אחר־כּך אהיה רוֹפא חולים.

– מנַה… ואחר־כּך?

– שוּב אהיה מרפּא חוֹלים, ואחר־כּך – שוּב… – אמר יוֹסיל בּליצנוּת אף הוא.

וסבר פּני הזקן היו דוקא חמוּרוֹת:

– מחילה מכּבוֹדוֹ… אבל… למה לוֹ זאת?

– הכיצד למה? ריפּוּי־חוֹלים… פּיקוּח־נפש הוּא…

– לא זוֹ היא שאלתי? לא זוֹ היא שאלתי… אם לשם מצוָה זוֹ של פּיקוּח־נפש הוּא מעמיס על עצמוֹ את כּל הטוֹרח הגדוֹל הזה, את הלימוּדים הללוּ שמתּישים את הכּוֹח וֹמכלים את הממוֹן, מכלים את הממוֹן, הן… אוֹ שמא הוּא עוֹשׂה זאת לא משוּם שהנפש נמשכת אל החוֹלים לרפּאוֹתם, אלא לשם פּרנסה גרידה, לשם פּרנסה? הן… – הוּא דיבּר בּנחת, מתוּן מתוּן, כּשהוּא מוֹשך את קוֹלוֹ וחוֹזר על דבריו כּמה פּעמים כּאדם שאינוֹ רגיל להרבּוֹת שׂיחה. אוֹ מפּאת חוּלשה וחוֹסר־בּטחוֹן.

– הרי חייב אדם לעסוֹק בּדבר־מה.

– אף אוֹתם המהמים שם בּחדר־האוֹכל וּבחצר… אף אוֹתם המהמים שם מתעסקים בּדבר־מה.

– וַדאי שכּן. אבל אוֹתה התעסקוּת אינה מנחת את דעתּי. אין הנפש נמשכת אליה. – אמר יוֹסיל בּחיוּך־מה.

– משוּם־מה?

– היא מקפּחת את חיי הנפש של בּעליה.

– לא זוֹ בּלבד, – אמר הזקן ונענע ראשוֹ כּמצטער בּצערן של הבּריוֹת – אלא כּל השטוּף בּצרכי הגוּף והנאוֹתיו נמצא מקוּפּח בּחיי הנפש והנאוֹתיה, בּחיי הנפש והנאוֹתיה, הן…

יוֹסיל הוֹדה לוֹ בּלבּוֹ. נזכּר בּאביו שאין דעתּוֹ נוֹחה מחנוּתוֹ, ואילמלא ספריו לא היה מוֹציא יוֹם בּד' אמוֹת המסחר.

– וּכנגד זה – העיר יוֹסיל – כּל העוֹסק בּצרכי הנפש לבד נמצא מקפּח את גוּפוֹ. לא כן? והיכן המוֹצא?

– המוֹצא? למה מוֹצא? אין מוֹצא. אין מוֹצא… הן. חייב אדם לבחוֹר. מי שהגוּף חביב עליו מנפשוֹ, ידאג לגוּפוֹ; מי שנפשוֹ חביבה עליו מגוּפוֹ, ידאג לנפשוֹ, ידאג לנפשוֹ, הן…

– כּלוּם אין כּבוֹדוֹ סבוּר שחכמת הרפוּאה יש בּה משוּם הנאה לנפש?

– העיקר התּכלית, התּכלית… אילמלי היה יוֹדע למפרע שעתיד כּבוֹדוֹ לשמש רק חוֹלים עניים שאין בּידם לשלם, שעתיד הוא להתפּרנס מהם בּדוֹחק כּמוֹ, למשל, ממלמדוּת, ממלמדוּת, הן… כּלוּם היתה לוֹ חכמת הרפוּאה כּדאית שיטרח הרבּה שנים, כּל כּך הרבּה שנים, הן…

יוֹסיל הרהר רגע ואמר:

– חוֹששני שלא. לא אכחד…

– וזה הוּא העיקר, אם כּן… הוּא אוֹמר…

– כּלוּם יש לוֹ, ר' בּר, עצה אחרת בּשבילי? איני רוֹצה להיוֹת סוֹחר, ואף לא מלמד…

– כּלוּם בּעל עצוֹת אני? מי אני, שכּבוֹדוֹ יטוֹל עצה ממני, שיטוֹל עצה ממני? הן…

– לכתחילה לא לכך התכּוַנתּי…

ושוּב שתקוּ שניהם רגעים אחדים.

ר' בּר עמד וחייך. יוֹסיל אף הוּא עמד.

– סוֹף־סוֹף – גמגם – עד שלא מצא עצה אחרת, איני רוֹצה להפסיקוֹ ממשנתוֹ. מה חפצתי לוֹמר? מה חפצתי לוֹמר? הן… שמא כּבוֹדוֹ יוֹדע שיש לנוּ כּאן “מנין” אצל ר' זלמן הטוֹחן… “מנין” שלנוּ, הן?

– אה, כּן… שמעתּי. שם מתפּללים “בּעלי־המוּסר”, אבל איני יוֹדע מה זאת…

– שמא תּסכּים דעתּוֹ לבוֹא להתפּלל תּפילת מנחה וּמעריב בּ“מנין” שלנוּ?

שאלה זוֹ הפתּיעה אוֹתוֹ. לוֹמר לוֹ לר' בּר לאו, לא יכוֹל. ואף לא התנגד בּלבּוֹ לילך ולראוֹת פּעם בּעיניו כּת זוֹ בּעבוֹדתה, שכּל כּך הרבּה שמע עליה, ואף אחד לא הסבּיר לוֹ טיבה של זוֹ. אדרבּה, בּמצב־רוּחוֹ המדוּכּא והמרוּפּה מאד היוֹם, שׂמח על ההצעה שבּאה להוֹציאוֹ מתּוֹך בּדידוּתוֹ הערב.

– הן, ר' בּר! אני מוֹדה לוֹ מאוֹד. וּבשׂמחה רבּה אבוֹא אל ה“מנין”.

– מוּטב. ימתּין לי כּאן. אכּנס אליו ונלך יחד… כּך… לפנוֹת ערב…

ונפטר מן החדר בּפסיעוֹתיו הקטנוֹת והמהירוֹת, כּשהוּא גוֹרר בּקלוּת את סנדלי הבּית על הקרקע…

לאחר מכּן, לא יכוֹל עוֹד יוֹסיל לחזוֹר אל תּלמוּדוֹ. מפוּזר מאוֹד היה. נטל ספרוֹ של שֶלינג, שהיה מוּנח פּתוּח על שוּלחנוֹ, ויצא אל השׂדרה. עבר פּעמיים לכל אָרכּה, ואַחר־כּך, בּהיסח־דעת גמוּר, יצא אל בּריכת־הדגים, ושכח אפילוּ לראוֹת מקוֹדם אם בּרוֹניה יושבת שם, וישב לוֹ על הספסל בּמקוֹמוֹ הקבוּע, פּתח את הספר והתחיל מעיין בּוֹ. מעט מעט שקע בּראשוֹ ורוּבּוֹ בּענין שלפניו ולא הרגיש בזמן העוֹבר ואף לא הרגיש בּדבר, שהוּא רוֹטן לוֹ בּחשאי, תּוֹך־כּדי קריאה את ניגוּן ה“ליד” של שוּבּרט.

פּתאוֹם נתחלחל ונזדעזע לקוֹל נביחה שפּרצה לפתע בּסמוּך אצלוֹ. כּלבּו של ה' קאשינסקי רץ להתנפּל עליו בּזעם, וּנביחוֹתיו היוּ מטילוֹת בּתוֹך הדוּמיה שמסביב בּנוֹת־קוֹל איוּמוֹת. נבהל קפץ יוֹסיל על רגליו, אבל מיד נשמעוּ אי־משם, מבּין האילנוֹת, קריאוֹת אשה: “צוּט, זשאקוֹ! צוּט!”, והכּלב נשתּתּק בּן־רגע; הפך את פּניו וחזר ורץ אל אדוֹנתוֹ מבוּיש, כּשליח זה שמרוֹב השתּדלוּת לרַצוֹת את בּעליו יצא מגדרוֹ וסרח. יוֹסיל חזר וישב על מקוֹמוֹ. השפּיל את עיניו אל הספר. את האשה שקראָה לכּלב לא ראה, אבל הכּיר את קוֹלה וידע מיהי זאת. לבּוֹ דפק בּחוֹזק. אפשר שעוֹמדת היא לעבוֹר בכאן, בּשביל הזה. ציפּה לראוֹתה, ועם זאת מתיירא היה מפּגישה זוֹ. ואמנם לא יצאוּ רגעים מעטים והוּא שמע רשרוּש פּסיעוֹת קלוֹת שהוֹלכוֹת ומתקרבוֹת. לא העיז להרים את עיניו מעל הספר עד שהרגיש בּה שעוֹמדת היא סמוּכה אצלוֹ. עמד ממקוֹמוֹ והסיר את כּוֹבעוֹ. הוּא ראה כּה מקרוֹב את שחוֹר הפּחם של שׂערוֹתיה שהתבּלט בּיוֹתר מתּוֹך חוורוּרית הצדף של עוֹר פּניה; מגבּעת הקש שלה, הקשוּרה בּסרט משי אדוֹם אל צוארה, היתה על גבּה, והוּא ראה אפילוּ את קצה ענף זעיר, כּעין רגל יוֹנה, עם עלה בּחוּדוֹ, שנאחז בּשׂערוֹתיה; ראה את מצחה המקוּמר, את עיניה האפוֹרוֹת־ירקרקוֹת, ואף את האבק השחוֹר על שׂפתה העליוֹנה… את כּל זאת ראה וּבלא כּל מוֹרך שהוּא, כּאילוּ היה רגיל בּכך מתּמיד לעדן את עיניו בּמראה נחמד זה, וּמחשבה אחת היתה אוֹתם רגעים בּלבּוֹ: וּבלבד שתּתעכּב לפניו זמן מרוּבּה…

אבל היא רק הטילה בּוֹ, בּעברה, מבּט נהיר והשמיעה צחוֹק קל, פּנימי, שחילחל בּגרוֹנה ונשמע, כמדוּמה, מתּוֹך חטמה וּנחיריה המרטטוֹת, אוֹ אוּלי דרך פּיה שהיה פּתוּח כּלשהוּ, רק עד כדי שיהא מנצנץ מבּעד מפתּח שׂפתיה טוּר קצוֹת שיניה… והלכה לה.

נשאר יוֹסיל עוֹמד תּקוּע בּמקוֹמוֹ, ועיניו מלווֹת את הנערה המתרחקת והוֹלכת בּתנוּעוֹת דחוּפוֹת בּגלל הכּלב שמוֹשכה בּכוֹח לכאן וּלכאן. התבּוֹנן בּמגבּעת־הקש המכסה בּתּיתּוֹרת הרחבה שלה את כּל גבּה, הקשיב אל קוֹל צחוֹקה שהיה עדיין מרנן בּאזניו, וּבקרבּו היה רגש שמחזה לא מצוּי של יוֹפי זר וּמוּזר נגלה עליו לרגע קט, והריהוּ הוֹלך ונעלם ממנוּ…

לא יכוֹל עוֹד לחזוֹר אל הענין שבּספרוֹ. נתן את ספרוֹ אל בּית־שחיוֹ, עמד והלך אל הנהר. נכנס אל הסירה שעמדה שם קשוּרה, ועם בּת־צחוֹק שקטה וּסתמית על שׂפתיו, תּלה עיניו בּשטח הנוֹצץ שלפניו.

המים היוּ שקטים וּמבהיקים כּמשוּחים בּשמן. והחמה, כּכדוּר אש גדוֹלה, מתגלגלת ויוֹרדת אל שוּלי הרקיע ומטילה על הנהר המשׂתּרע בּשׂגב־שלוָתוֹ עמוּד אש שׂגיא; עמוּד זה הוֹלך ומשתּבּר בּסוֹפוֹ לשברים, והשברים מתנפּצים לרסיסים, והרסיסים מתפּוֹצצים למכיתּת זהב. כּל השברים, הרסיסים ורַצי הזהב מרתּיתים, מנצנצים וּמבהיקים עד כּדי להכאיב את העינים. היער שהתמתּח לאוֹרך החוֹף, זרח בכל גוָני הירוֹק והכּתוֹם שלוֹ, וּבבהירוּת כּזוֹ, עד שאפשר היה, כּמדוּמה, להבחין כּל אילן ואילן, כּל שׂוֹכה ושׂוֹכה… וכמדוּמה גם כּן שנגיעה אחת קלה, כּמוֹ בּמיתר מתוּח, עשׂוּיה לעוֹרר בּוֹ זמרה מסוֹפוֹ ועד סוֹפוֹ… והסנוּניוֹת העסקניוֹת שטסוּ על המים הלוֹך ושוֹב הרגישוּ אף הן, כּנראה, בּכל זאת, וּלפיכך עסקוּ בּמלאכתּן בּדממה ונזהרוּ מלהשמיע קוֹל ציוּץ… הרגשה אחת מדוּמדמת שהבהבה בּוֹ בּיוֹסיל פּעם – אינוֹ זוֹכר עוֹד אימתי והיכן – שוּב התעוֹררה בּקרבּוֹ עתה כּמוֹ חלוֹם רחוֹק ועמוּם, שהיה נרדם בּוֹ כּל הימים: איזוֹ יד נעלמת עוֹשׂה בּוֹ להטים. עקרתּוּ מתּוֹך עוֹלם המציאוּת וטלטלתּוּ לתוֹך עוֹלם שאינוֹ דוֹמה כּלל למציאוּת, לתוֹך עוֹלם של כּישוּפי זיו ותפארה, שרק המשוֹררים לבדם יוֹדעים לשיר עליו בּשיריהם… ולבּוֹ יראה וּתפילה שלא ימהר חלוֹם זה לגוּז… הוּא שמעוֹלם לא היה מהרהר בּאלוֹהים, עלה עכשיו פּתאוֹם על דעתּוֹ זכר עמוּם ממה ששמע פּעם, כּמדוּמה לוֹ, מפּי הדוֹד זוּסיה אוֹ שמצא כּתוּב בּספר מספרי חסידים; וּלפי זכר זה, שאל את עצמוֹ: שמא כּל מה שהוּא רוֹאה כּאן, הניֶמַן הנהדר הזה השוֹטף בּטוּחוֹת שׂגיא ורב־אוֹנים, חמה זוֹ שנשתּפּכה על לב הנהר כּזהב רוֹתח ונוֹזל, שכשוּך המים והתנגשוּתם בּדפני הסירה המתנדנדת לאִטה, כּפטפּוּט ערב כּל כּך לאוֹזן, ואוֹתה אשת־חמוּדוֹת עם קוֹל צחוֹקה – שמא כּל אלה חד הוּא, “יש” אחד, אלוֹה שמתגלה לעינינוּ בּלבוּשים מרוּבּים וּמשוּנים זה מזה, שמא כּל אלה אינם אלא חילוּפי גוָנים ואוֹרוֹת בּזיו האיקוֹנין של מי שאמר והיה העוֹלם?.. כּך היה בּימי בּראשית מתהלך אלוֹהים בּגנוֹ לרוּח היוֹם. אדם הראשוֹן שמע אז את קוֹלוֹ. וּמשעה שסרח ונטרד, אין זרעוֹ שוֹמעים עוֹד את קוֹלוֹ ואין רוֹאים עוֹד אוֹתוֹ כּביכוֹל מתּוֹך אלפי רבּוֹאוֹת לבוּשיו וּגוָניו. אף כּאן על הניֶמַן הזה וּבתוֹך היער הזה ועל השׂדוֹת שמסביב מתהלך הוּא לרוּח היוֹם. וּמפּני כּן הכּל כּה נהדר, כּה לא דוֹמה למציאוּת הרגילה, וּמפּני כּן הלב מלא על כּל גדוֹתיו, עד אפס מקוֹם. דוֹמה עליו שעוֹד מעט ויפרוֹץ בּבכי. לא ידע ולא הרגיש אדם צעיר זה שעיניו הוֹלכוֹת וּמתלחלחוֹת…

יוֹסיל חזר לביתוֹ בּשעה שעל המים כּבוּ זה כּבר האוֹרוֹת וקטוֹרת קלה וּלבנבנה של ערפל דק עטתה את כּל הנהר. מן היער נפל עליו צל שחוֹר עד למרחוֹק. כּשיצא אל שׂדירת הערמוֹנים עלה אי־שם מן השׂדה חרמש דק. פּתאוֹם נזכּר בּהבטחתוֹ שהבטיח לר' בּר להמתּין לוֹ בּחדרוֹ עד שיבוֹא לקראוֹ אל ה“מנין”; נתבּייש מאד שלא עמד בּדיבּוּרוֹ. אבל רק לשעה קלה, שכּן לבּוֹ היה מלא הרגשה חדשה, שטעמה לא היה ידוּע לוֹ קוֹדם לכן, הרגשה דוֹמה משהוּ לאוֹשר…

פרק שנים עשר

יוֹם אחד נתקל, אגב טיוּל, בּחידה אחת שהביאתּוּ בּמבוּכה. ועתּים אף הטרידה את מנוּחתוֹ…

הוּא שמע לא פּעם מפּיו של ישׂראל’יק שאסוּר לוֹ להתקרב אצל סוּכּת הזפּת. על שאלתוֹ של יוֹסיל, השיב בּלחש שמכשף קטן דר שם. מתּחילה לא נתן יוֹסיל את דעתּוֹ לכך. אבל פּעם נזכּר ושאַל את זלאטה. זלאטה נבעתה כּמעט.

– וכי אתּה מהלך לשם? – שאלה מבוּלבּלת קצת – מה אתּה עוֹשׂה בּמקוֹם ההוּא?

– איני מהלך לשם, ואיני עוֹשׂה שם כּלוּם. סתם שאלתּי… ישׂראל’יק אמר שאסוּר להתקרב לשם, מחמת שמכשף דר בּאוֹתוֹ מקוֹם – הוֹסיף בּצחוֹק.

– דברי הבאי של ילד שוֹטה. אבל מבקשת אני ממך שלא תּלך לאוֹתוֹ מקוֹם. כּלוּם חסר אתּה מקוֹמוֹת לטיוּל?

– אבל איסוּר זה מה טעמוֹ?

– אם תּדע הכּל, תּקפּוֹץ עליך זיקנה…

ושוּב לא חזרוּ אל הענין הזה.

מה שהפליא אוֹתוֹ בּיוֹתר, שפּעמים היה פּוֹגע בּזלאטה ואף בּר' בּר בּעצמוֹ כּשהם חוֹזרים מן המקוֹם ששם עמדה סוּכּת הזפּת; זלאטה עם קדרוֹת תּבשיל מתּחת למטפּחת שעל כּתפיה, ור' בּר עם ספרים. יוֹסיל גמר בּדעתּוֹ שמסתּתּר שם בּעל־נס, “מקוּבּל” מוּפרש מן העוֹלם, איזה מין צדיק מאוֹתם ל“ו הצדיקים, שעוֹד בּשנוֹת ילדוּתוֹ שמע עליהם מפּי הדוֹד זוּסיה שהם פּוֹרשים מן העוֹלם, מַדירים עצמם מן הבּריוֹת, כּדי להינצל מתּעתּוּעי החוּשים. יוּסיל נפשוּ היתה תּמיד סוֹלדת מן ה”צדיקוּת" הזאת שראָה בּה יוֹתר מן ההתהדרוּת הצבוּעה, ואף כּאן היה מתרחק מאוֹתוֹ מקוֹם, משתּדל לעקפוֹ, כּמוֹ שעוֹקפים מקוֹם של ניווּל וכיעוּר… וקרוֹב הדבר שהיה שוֹכח את הענין אלמלי מעשׂה שהיה.

פעם היה מהלך בּשׂדה בּשביל צר לאוֹרך היער, שקוּע בּהרהוּריו, עד שהגיע אל קרחת יער קטנה אחת כּגוֹן חצי־גוֹרן עגוּלה, שבּרוּחה המזרחית הפּוֹנה אל השׂדה עמדה שוּרה ארוּכהּ של אשוּחים ענקיים, כּגוֹן עמוּדי היכל קדוּם. תּמה יוֹסל שעדיין לא נזדמן לכאן אף פּעם, והתפּלא על הדוּמיה השרוּיה כּאן כּמוֹ בּאיזה מקדש, ועל העשׂב הגבוֹה והירוֹק שלא דרכה עליו רגל כל חי.

שביל צר וישר הוֹליך מן הקרחת הזאת אל תּוֹך אפלוּלית מעבית היער, כּמוֹ אל מסתּרי קוֹדש־קדשים. אחרי פּסיעוֹת מספּר התחיל שביל זה מתפּצל לכמה וכמה שבילים צרים שפּנוּ לצדדים שוֹנים. יוֹסיל היה שוֹהה־פּוֹהה בּהם בּלא להבחין את המקוֹם שרגליו מוֹליכוֹת אוֹתוֹ לשם. פּתאוֹם שמע קוֹלוֹת מדבּרים. עמד והאזין. אלה היוּ שני קוֹלוֹת. את האחד מהם הכּיר מיד: זה היה קוֹלה של זלאטה. השני קוֹל רך של נער קטן, ידוּע־ולא־ידוּע, מפּני שזה היה קוֹל בּכיה. הוּא רק הכּיר בּוַדאוּת שלא קוֹלוֹ של ישׂראל’יק הוּא. הקוֹל הצעיר והדק היה בּוֹכה שם בּכי מעוֹרר רחמים, וקוֹלה של זלאטה מדבּר דברי פּיוּס ליישב את לבּוֹ של הקטן. על מה בּוֹכה זה וּמה מדבּרת אליו זלאטה, קשה היה להבחין. כּל כּמה שהיה מצוֹתת, לא הגיעה לאזניו אף מלה בּרוּרה אחת. עמד יוֹסיל נדהם כּמוֹ לפני חידה סתוּמה. פּתאוֹם נזכר, והתחיל בּודק בּעיניו את המקוֹם: הרי נקלע שלא־מדעת בּקרבת סוּכּת הזפּת! התחיל מרחיק עצמוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת מאוֹתוֹ מקוֹם, כּדי שלא ייתּפשׂ בּציתוּת. מאז לא יכוֹל עוֹד להסיח את דעתּוֹ מן הסוֹד השמוּר בּיער הזה, שמפּעם לפעם היה עוֹלה על לבּוֹ וּמטרידוֹ מאד.

חייו שטפוּ כּסדרם, ואף־על־פּי־כן חל בּהם מה שהוּא חדש, שמתּחילה הוּא גוּפוֹ לא עמד עליו. עסק בּמדעים, כּמוֹ קוֹדם, בּחשק וּבהתמדה; אבל כּבר ידע שלא בּהם עיקר החיים. דמוּתה של בּרוֹניה מתלווית אליו בּכל שעוֹת היוֹם וּבכל מעשׂה שהוּא עוֹשׂה כּרמז לאוֹתוֹ עיקר מבוּקש, רחוֹק ונעלם, אבל אמתּי וקיים. פּעמים היה ה' קאשינסקי מטייל עמוֹ ארוּכֹּות וּקצרוֹת בּין ערוּגוֹת הפּרחים שלפני בּיתוֹ וּמתוַכּח עמוֹ בּשאלוֹת פילוֹסוֹפיוֹת ודתיוֹת, אוֹ יוֹתר נכוֹן: הוּא מרצה לפניו את דעוֹתיו האפּיקוֹרסיוֹת, ויוֹסיל שוֹמע ושוֹתק, ואוּלי גם אינוֹ שוֹמע, מפּני שבּרוֹניה מלוָה את אביה עם שהיא חוֹבקת את זרוֹעוֹ. בּמעמדה של בּרוֹניה קוֹפץ עליו על יוֹסיל אֵלם. הוּא גם אינוֹ מסוּגל לשמוֹע שוּם דבר, זוּלת רשרוּש החוֹל תחת פּסיעוֹתיה הקלוֹת, זוּלת נשימתה וּתנוּעוֹת גוּפה… וּפעמים, אחר גמר שיעוּר־ההוֹראה, הוּא מרשה לעצמוֹ להשתּהוֹת קצת בּטרקלין, בּשעה שהנערה פּוֹתחת את הפּסנתּר לנגן. היא אינה רוֹאה אוֹתוֹ ואינה מרגישה בּוֹ, והוּא כּמתגנב יוֹשב בּקרן־זוית וּמאזין. הפּסנתּר נראה לוֹ אז כּבעל־חיים מוּפלא שנפש הוֹמה וסוֹערת בּקרבּוֹ. אפילוּ האיריסים בּתוֹך גביע הגביש שעוֹמד על גבּי הפּסנתּר טרפּיהם הענוּגים והמסתּלסלים מרטטים רווּיי צלילים… אחר־כּך הוּא מהלך כּל היוֹם מלא אוֹתה נעימה שהוֹמה וּמתנגנת בּתוֹכוֹ, פּוֹרצת לפעמים בּנהימה משוּנה מתּוֹך פּיו, שאינה דוֹמה לשוּם מנגינה…

הן, עיקר החיים אינוֹ בּמקוֹם שהיה רגיל לבקשוֹ; הוּא אחר. בּזכוּתוֹ של עיקר זה, שלא ידע אפילוּ לכנוֹתוֹ, מתחדש עליו העוֹלם בּזיו משׁכּר, מגרה ומעוֹרר…

וחנה? שאלה זוֹ היה מתיירא להעלוֹת על לבּוֹ. אבל את חנה לא שכח, אף־על־פּי שהוּא מהרהר בּה אך מעט. יוֹדע הוּא שבּאחד הימים עתיד הוּא לשלוֹח גט אל אשתּוֹ, וּלאחר מכּן יחזוֹר למינסק וישׂא לוֹ לאשה את חנה היוֹשבת בּבית אביה וּמחכּה לוֹ… אבל כּל זה אינוֹ ענין לכאן. חנה לחוּד וּבּרוֹניה לחוּד… כּך הוּא מפתּה את עצמוֹ שלא לראוֹת את הקרע שהוֹלך וּמתרחב בּמסכת חייו. ואף־על־פּי־כן נקשרה אל לבּוֹ עצבוּת שלא ידע שחרה; שׂשׂוֹן־החיים שפּעם אוֹתוֹ בּתּחילה, נפוֹג ממנוּ. לא שכּפר בּאפשרוּת האוֹשר והשׂמחוֹת בּחיים, אבל ידע שהללוּ לא בשבילוֹ נבראוּ. בּרוֹניה כּאילוּ נראית־ואינה־נראית לוֹ מערפּלי מרחקים… יש שהוּא משוֹטט בּיער וּבשׂדה שעוֹת רצוּפוֹת רק מפני שתּקוה אחת אוילית מפעמת בּלבּוֹ… הוּא יוֹדע שאוילית היא, ואף־על־פּי־כן אינוֹ יכוֹל להיפּטר ממנה: אוּלי ישׂחק לוֹ מזלוֹ ויִפּגש עם בּרוֹניה בּאחד השבילים, ואז הוּא יאמר לה שלוֹם, והיא תּעמוֹד, תּשאל אוֹתוֹ מה שם הספר שבּידוֹ, אוֹ דבר אחר דוֹמה לזה בּמתיקוּתוֹ…

בּאחד הטיוּלים הללוּ הוֹליכוּהוּ רגליו שלא בּידיעתוֹ אל מקוֹם מרוּחק בּירכּתי היער, שהיה משתּפּע והוֹלך בּמדרוֹן אל שׂפת הניֶמַן. כּאן נסתּיים היער והמקוֹם היה מכוּסה דשאים גבוֹהים עד כדּי קוֹמת אדם, ורווּיים וּמגוּוָנים על־ידי שפע פּרחים, כּמוֹ הבּבּוּנג, החרצית, הפּעמוֹנית והנוּרית. היה שקט, שקט. פּרפּרים התעוֹפפוּ ורפרפוּ בּדממה. יוֹסיל צלל בּתוֹך הדשאים הללוּ והשתּטח שם פּרקדן כּמוֹ על מצע רך. זמן מרוּבּה היה שכוּב כּך, מוּפרש, כּמדוּמה לו, מכּל העוֹלם, ועיניו משוֹטטֹות בּרוּם השמים. נתלוּ בּעב קטנה שהיתה נמוֹגה והוֹלכת בּמצוּלת התּכלת, בּראשי האילנוֹת שהתנוֹעעוּ דוּמם שם בּמרוֹמים. וּבלבּוֹ היה מהרהר: מה טוֹב וּמה נעים לתעוֹת כּעב זוֹ יחידי בּמדינת אוֹר ותכלת, כּשבּתוֹכך וּסביבך דממה חגיגית כּזוֹ, בּלא דאגוֹת, בּלא סבל וּבלא כּל רצוֹן וּמשאלה… פּתאוֹם חש בּסחרחוֹרת קלה. דוֹמה עליו שמצוּלת תּכלת זוֹ עם העב הקלה ועם צמרוֹת האילנוֹת הם לא ממעל לוֹ אלא מתּחתּיו למטה; והוּא, יוֹסיל, דבוּק בּגבּוֹ אל איזה מקוֹם מעל לתּהוֹם…

התנוֹדד בּבהלה והגבּיה ראשוֹ. אזניו לקחוּ שמץ רשרוּש וּתנוּעה בּין הדשאים, כּאילוּ מישהוּ עוֹבר כּאן בּסמוּך. הרשרוּש הלך ונתקרב אצלוֹ. זה היה זשאקוֹ, כּלבּה של בּרוֹניה. זשאקוֹ חצה את הדשאים עד שהגיע אליו, הפּעם בּמנוּחה, בּלא נביחוֹת, כּמשתּוֹמם למצאוֹ כּאן, עמד והתבּוֹנן אליו. בּפיו משך אחריו מטפּחת מַלמלָה, ששוּליה הארוּכּים נגררוּ אחריו. מטפּחת זוֹ רגילה אדוֹנתוֹ לקשוֹר אל תּיתּוֹרת מגבּעת־הקש שלה אוֹ אל צוָארה. “היא כּאן…”, חלפה מחשבה בּמוֹחוֹ של יוֹסיל, וכוּלוֹ נרעד. לא יצאה שניה אחת ואי־מזה מקרוֹב נשמע קוֹל הנערה: “זשאקוֹ! זשאקוֹ!”. הכּלב החזיר ממנוּ את פּניו, כּמוֹ מדבר חסר ענין ומשעמם, ורץ אל אדוֹנתוֹ, עם ששוּלי המטפּחת נאחזים וּמסתּכסכים בּקני הדשאים, תּוֹלשים אוֹתם ונקרעים בּעצמם קרעים קרעים…

ישב יוֹסיל זמן מרוּבּה תּחתּיו. בּמרחק הלכוּ וגועוּ קריאוֹת הנערה אל כּלבּה. עכשיו לא הדממה, לא תּכלת הרמים, לא העב ולא שוּם דבר היה קיים בּשבילוֹ. כּוּלוֹ ועמוֹ העוֹלם היוּ להרגשה מרוּרה אחת של עזוּבה וּבדידוּת, עם תּוֹספת־טעם של משהוּ צוֹבט את הלב. “האוּמנם אני מקנא בּזשאקוֹ?”, שאל את נפשוֹ בּעינים מלוּחלחוֹת, מלא תּהיה על הכּאב שבּלבּוֹ…

וּבלילוֹת אינוֹ מדליק אוֹר בּחדרוֹ. שעוֹת הוּא יוֹשב על אדן חלוֹנוֹ ותוֹלה עיניו בּשמים, מאזין אל נשימוֹת הלילה החמוֹת, אל האנחוֹת הכּבוּשוֹת והקוֹלוֹת החשאיים שבּחשיכה… אוֹ שהוּא שוֹכב זמן מרוּבּה על מיטתוֹ ואינוֹ עוֹצם עין. נפשוֹ יוֹצאת בּוֹ מתּשוּקוֹת וכיסוּפים עזים ולא בּרוּרים שמציתים בּוֹ את דמיוֹנוֹ…

עם ישׂראל’יק פּסקוּ הטיוּלים והשׂיחוֹת. לבּוֹ לא הלך גם אחר שיעוּרי־ההוֹראה שנתן לוֹ, כּשם שהסיע את לבּוֹ מלימוּדיו של עצמו. הרבּה פּעמים היה הילד מבקש ממנוּ שיצאוּ אל השׂדה, ויוֹסיל היה מסרב ודוֹחה אוֹתוֹ בּעלילוֹת שוֹנוֹת. לבסוֹף פּסק הילד להטריח עליו. ראה את עצמוֹ מנוּדה על ידי מוֹרוֹ שנתחבּב עליו מאד; נשׂא בּסתר את כּאב עלבּוֹנוֹ. היה נהלך כּצל. רק זלאטה, למרוֹת הטרדוֹת המרוּבּוֹת שהיתה שטוּפה בּהן, הרגישה בּילד שנפשוֹ עגוּמה עליו ותאבוֹנוֹ פּג. התחילה דוֹחקת עליו בּשאלוֹת וחקירוֹת, ממשמשת בּמצחוֹ וּמטריחה עליו בּתרוּפוֹתיה. אבל ישׂראל’יק לא סיפּר כּלוּם, לא קבל על כּלוּם. ויוֹסיל כּאילוּ ערפל מלפּפוֹ. יוֹם יוֹם הוּא נוֹתן את לקחוֹ לישׂראל’יק, וּכאילוּ אינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ, ואינוֹ מרגיש שהילד מתעצל בּלימוּדיו, אינוֹ מאזין יפה, תּשוּבוֹתיו אינן מאוּששוֹת, וידיעוֹתיו אינן מחוּדדוֹת.

כּל מעיָניו של הילד מסוּרים עתּה אל “שחרוּרית” וגוּריה. וּזלאטה, שנהגה הפּעם בּרתּיון, הוֹאיל והילד היה בּחזקת חוֹלה, לא הקפּידה ולא מיחתה בּוֹ. הגיעו הדברים לידי כך, שישׂראל’יק העיז אפילוּ להביא את גוּרי “שחרוּרית” אל מרפּסת בּיתם לשׂחק בהם. פּעם אחת יצא יוֹסיל בּחפּזוֹן ושקוּע בּעצמוֹ לחוּץ. ראה בּמרפּסת את הילד ואת כּלבלביו הקטנים שמתכּדרים ומתגלגלים כּפקעוֹת שחוֹרוֹת לרגליו, וכעס על שהפסיקוּהוּ בּדרכּו. בּחפזתוֹ הרגיש שרגלוֹ נתקלה בּמה שהוּא רך, כּמוֹ בּחבילת צמר, ושמע יבבה דקה מתּחת לרגליו. הפליט מפּיו דברי גידוּף וּפסע להלן. לא החזיר את ראשוֹ אף כּששמע את ישׂראל’יק מצעק מאחריו ולא ידע מה.

למחרת נכנס אליו הילד בּשעה הקבוּעה וישב אל השוּלחן. אבל לא פּתח פּיו. על שאלוֹת יוֹסיל לא השיב כּלוּם. פּתח לפניו יוֹסיל את התּנ"ך בּמקוֹם שעמדוּ אתמוֹל, וישׂראל’יק כּבש עיניו בּספר ולא קרא. קרוֹב הדבר שלא ראה כּלל את הכּתוּב. נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו וראָה שפּניו רעים וקדרוּת קשוּרה בּהם.

– מה לך, ישׂראל’יק?

הילד לא השיב.

– מפּני מה אתה שוֹתק?

הילד שיקע את ראשוֹ בּין כּתפיו, השפּיל יוֹתר את פּניו למטה ושתק.

– ישׂראל’יק! – אמר יוֹסיל בּקוֹל רך מפּני שריחם על הקטן. – למה אינך מדבּר? אמוֹר לי, חביבי! שמא חוֹלה אתּה? מה אירע לך?

תּמך יוֹסיל בּשתּי אצבּעוֹתיו את סנטרוֹ של הילד ועל כּרחוֹ הגבּיה את ראשוֹ, כּדי שיסתּכּל בּפניו. ישׂראל’יק הרתּיע, השמיט את סנטרוֹ בּכעס, שני גביניו נתחבּרוּ על־ידי קמט בּין העינים, כּמוֹ עיני אמוֹ בּשעת כּעסה, ואמר פּתאוֹם בּרוֹגז וּבנזיפה:

– הוּא מת!

– מי מת? מי?

– הכּלבלב.

– איזה כּלבלב?

– הכּלבלב שאתּה… דרסתּ אוֹתוֹ… אתּה… אתּה..

והילד התחיל מתייפּח וּבוֹכה, כּשהוּא משפשף בּגבּן של פּיסוֹת־ידיו את עיניו הזוֹלגוֹת דמעוֹת.

יוֹסיל עמד מבוּיש ונכלם בּפני הילד כּפוֹשע, ולא מצא מלים בּפיו להתנצל לפניו. משך את הילד אליו, העמידוֹ בּין בּרכּיו, לחצוֹ אליו, והשתּדל ליישב את לבּוֹ בּכל מיני דברים של ריצוּי וחיבּה.

גם לאחר שנפטר הילד ממנו, לא נתיישבה דעתּוֹ של יוֹסיל עליו. מיצר היה על שלא עלה בּידו להתכּפר בפני ישׂראל’יק; ואף היתה לו הרגשה שיש בּוֹ בּילד אהבה הרבּה יוֹתר משיש בּוֹ בּעצמוֹ.

פּעמים היה נכנס יוֹסיל בּשׂיחה עם הזקן קאשינסקי. אבל שוּב לא היה מתרגש וּמתמרמר, כּמוֹ בּתּחילה, מדברי הכּפירה שלוֹ. יש שהיה שוֹמע ושוֹתק ולא היה איכפּת לוֹ אם שתיקתוֹ תהא דוֹמה על האפּיקוֹרס הזה כהוֹדאה. וּבאמת סבוּר היה קאשינסקי שעלה בּידוֹ להזיז את הצעיר היהוּדי הזה מאמוּנתוֹ קל יוֹתר מכּפי ששיער; וּמכיוָן שכּן, לא מצא עוֹד שוּם ענין בּיהוּדי זה.

יוֹם אחד, קוֹדם ליציאתוֹ אל שיעוּר־ההוֹראה שהיה צריך ליתּן לבן הפּריץ, נזכּר יוֹסיל פּתאוֹם בּחליפה החדשה, ה“אירופּאית”, התּלוּיה לוֹ בּארוֹן ושלא לבשה אף פּעם. הוֹציא את המלבּוּש, עבר עליו בּמברשת וּלבשוֹ. מתּחת למלבּוּש הזה לבש גם את הכּתּוֹנת העשׂוּיה לשם כּך, עם צוארוֹן בּעל קצווֹת זקוּפוֹת וּגבוֹהוֹת; ענד לצוארוֹ את העניבה הרחבה שאף אוֹתה התקינוּ לוֹ בּמיוּחד לשם המלבּוּש, והתיצב לפני הראי. הבּגד היה רחב יוֹתר מן המידה, כּאילוּ לכתּחילה נתפּר לא לפי מידת גוּפוֹ. השרווּלים הקצרים לא הגיעוּ אפילוּ אל פּיסת־היד. אבל יוֹסיל לא הרגיש בּדבר. אדרבּא, נהנה ממראה עצמוֹ. ראה את עצמו לבוּש הדר וקפץ עליו רגש משוּנה של אדנוּת ויהירוּת. דוֹמה כּאילוּ יחד עם הסוּרדוּט הישן והארוֹך שלוֹ נשל ממנוּ עוֹל כּבד של דוֹרוֹת. שלא־מדעת זקף את גבּוֹ, הגבּיה ראשוֹ, פּסע פּסיעה קלה וּמאוּששת כּדרך בּן־חוֹרין. וכל הזמן היה מחייך לעצמוֹ מתּוֹך הרהוּר על הרוֹשם המפליא שעתיד מראהוּ לעשׂוֹת על בּרוֹניה ועל אביה: אדם חדש יוֹפיע לפניהם!

עבר את החצר ולא פּגש בּזלאטה ולא בּישׂראל’יק. דבר זה גרם לוֹ קוֹרת־רוּח. ואף בּחצרוֹ של הפּריץ לא ראה אוֹתוֹ איש, עד שנכנס אל הטרקלין ששם היה יוֹשב סטאש וּמחכּה לוֹ. אל השוּלחן ישבה גם בּרוֹניה כּפוּפה על מסגרת־הרקמה. עם כּניסתוֹ הגבּיהה את ראשה, והרוֹשם הראשוֹן שראה בּפניה היה תּמהוֹן. לא הכּירה אוֹתוֹ מיד. לאחר שתּמהוֹן הרגע הראשוֹן עבר, נתעווּ שׂפתיה בּגיחוּך שהתאמצה לכבשוֹ. נזדרזה וחזרה והשפּילה את ראשה אל מלאכתּה. ואילוּ מעיני יוֹסיל לא נעלם הסוֹמק שעלה על מצחה, ולא נעלמה גם רטיטת כּנפי־חטמה מפּאת צחוֹק כּבוּש. פּעם גערה בּאחיה בּנזיפה והעירה לוֹ הערה של לצוֹן. ליוֹסיל היה בּרי שהערה זוֹ לא בּאה אלא כּדי להעלים את צחוֹקה. ישב יוֹסיל לפני תּלמידוֹ נכלם כּנזוּף.

אחר השיעוּר יצא מן הטרקלין בּאזנים מקוּטפוֹת כּנידֹון בּצוננים. שׂמח שהזקן קאשינסקי לא היה בחדרוֹ בשעה שעבר על פני פּתחוֹ הפּתוּח. היה בּדעתּוֹ לעבוֹר את דרכּוֹ אל בּיתוֹ בּמהרה שלא יראנוּ אדם וּלהשליך מהר מעליו את המלבּוּש הלזה… לאסוֹנוֹ, עמד הזקן בּין שׂיחי הורדים, מפשפּש בּין טרפּי הפּרחים וּמריחם מפּעם לפעם. הוּא הראשוֹן ראה את יוֹסיל.

– מ־מה ז־את? – קרא בּתּמיה תּחת להשיב לוֹ שלוֹם.

נתן בּוֹ הזקן את עינוֹ הימנית הפּתוּחה, מדד אוֹתוֹ מכּף רגל ועד ראש בּמבּט מתוּן ושוֹהה, ואחר חייך, נענע ראשוֹ ושאל:

– למה עשׂה זאת מר?

כּדי לכסוֹת על מבוּכתוֹ, ניסה יוֹסיל לענוֹת עזוֹת:

– וּמפּני מה לא? שמא אין מלבּוּש זה הוֹלם אוֹתי?

– זוֹכרני שפּעם אמר לי מר, שבּעיצוּמוֹ של דבר אין בּין הקוֹנטוּש והקוֹנפידיראטקה שלנו וּבין הקאפּוֹטה שלכם ולא כּלוּם, זוּלת הרגל וּמנהג לבד. הדברים נראוּ לי אז, והייתי סבוּר שמר עשׂוּי להיוֹת בּן־חוֹרין בּרוּחוֹ. עכשיו רוֹאני שאין לוֹ תּקנה. אירוֹפּי לא יהיה לעוֹלם, וכל־שכּן שלא יהיה בּן־חוֹרין. לחקוֹת את האירוֹפּאים אפשר שילמד, אבל לא להיוֹת אירוֹפּאי של אמת.

לא היה קץ למבוּכתוֹ של יוֹסיל וּלבוּשתוֹ. פּרשׂ זרוֹעוֹתיו וגמגם:

– לא היה כּלל בּדעתּי… מימי לא רציתי להיוֹת משוּנה ממה שהנני… הבּגד הוא דבר חיצוֹני…

– אם כּן ישמעני מר! יחזוֹר מיד אל ביתוֹ וילבּש שוּב את הסוּרדוּט היהוּדי שלוֹ ויזכּוֹר יפה יפה את דברי: הדוֹמה לשליאכטשיטש אינוֹ שליאַכטשיטש. מוּטב לוֹ למר להיוֹת יהוּדי מלהיוֹת דוֹמה למה שאיננוּ.

יוֹסיל עפעף בּעיניו וחייך חיוּך סתם. היה לוֹ אוֹתם הרגעים רגש כּזה שאילוּ פּערה האדמה את פּיה, היה מטמן בּה את עצמוֹ יחד עם המלבּוּש הטפּשי שלוֹ. אבל לא זז ממקוֹמוֹ. קשה היה לוֹ להיפּטר מהזקן הזה מתּוֹך דברי הגינוּי שזה השמיעוֹ. עמד מבוּלבּל והסתּכּל בּמעשׂי הזקן. זה חזר אל ורדיו וטיפּל בּהם בּאהבה.

– רוֹאה אני – אמר – שמר אוֹהב ורדים. וכי אין בּאהבה זוֹ מן הרוֹמאנטיקה?

הוֹאיל וקאשינסקי לא החזיר לוֹ כּלוּם, הוֹסיף:

– הרי אדוֹני מלגלג תּמיד על מה שמקוּבּל אצל הבּריוֹת כּטוֹב ויפה. כּבוֹד האדוֹן רוֹאה שיש דבר נאה בעוֹלם, שהוּא נאה לכל הדעוֹת, שהכּל מוֹדים בּוֹ.

– מרוּבּוֹת הן הוַדאיוֹת שהכּל מוֹדים בּהן. מי אינוֹ יוֹדע שלמלאכים כּנפים ולשדים זנב וּכנפים?

– לא לזאת התכּוַנתּי, אלא ליוֹפי… ואף לטוֹב. הכּל מגששים וּמבקשים להתקרב אל היוֹפי העליוֹן ואל הטוֹב העליוֹן, אל האידיאה של…

– טיוּ־טיוּ־טיוּ… – הפסיקוֹ הזקן – האידיאה… האידיאל של היוֹפי העילאי, של הטוֹב העילאי… אפּלטוֹן הראשוֹן, כּמדוּמני, אמר את השטוּת הזאת… איני יוֹדע מה הביאוֹ לידי שקר זה… וּבזמננוּ עמד פּטפּטן גרמני אחד… מה שמוֹ? נוֹבאליס, כּמדוּמני, בּעל הפּרח הכּחוֹל… הן! והגרמנים בּעלי הראשים המרוּבּעים נפלוּ על המציאה ולוֹעסים אוֹתה ומעלים גירה זוֹ כּבהמוֹת. ועכשיו אתּה בּא, מרי, וחוֹזר עליה. היכן היא “אידיאה עילאה” זוֹ? בּשמים? בּארץ? מי ראה אוֹתה? אוּלי מן האויר היא נכנסת בּגניבה דרך נחירינוּ אל מוֹחנוּ?… חַ־חַ־חַ־… – צחק, השתּעל, כָּח ושוּב השתּעל וצחק, ואחר המשיך – אדם צעיר, אדם צעיר! רוֹאני שאין לך תּקנה. כּבר ווֹלטיר אמר שפּעם שאלוּ את הקרפּוֹד מה הוא היוֹפי האידיאלי, היוֹפי המוּשלם, והשיב שזוֹהי אשתּוֹ בּעלת העינים הגדוֹלוֹת והעגוּלוֹת הבּוֹלטוֹת מתּוֹך ראשה הקטן, עם הפּה הרחב והשטוּח, עם הכּרס הכּתוֹם והגב השחוֹר. וּכששאלוּ את השחוֹר מגוויאנה ליוֹפי העליוֹן, השיב שזהוּ עוֹר שחוֹר משוּח בשמן, עינים שקוּעוֹת וחוֹטם בּלוּם. אתּה אוֹמר, מרי, שהורד הוא מלך הפּרחים, והסיני סוֹבר שאתּה טוֹעה כּמוֹ הקרפּוֹד וכמוֹ השחוֹר מגוויאנה. מפּני שמקוּבּל עליו על הסיני שאין למעלה מיפיוֹ של האוֹרז בהניצוֹ.

יוסֹיל נענע לפניו את הורד, הריחוֹ, ושתק.

– שוֹתק מר? אינוֹ מוֹדה לי? אני יוֹדע זאת. מאמין אדוני שהאידיאל של היוֹפי הוא העינים העגוּלות והבּוֹלטוֹת, והפּה הצר והשטוּח של הקרפּדה שלוֹ…

יוֹסיל לא יכוֹל לימנע מצחוֹק.

– בּאמת, פּאן קאשינסקי… כּיצד יתקיים אדם על הספיקוֹת בּלבד! בּלא טוֹב, בּלא יוֹפי, בּלא כּלוּם… ואם אדם, בּראוֹתוֹ ילד טוֹבע, משליך נפשוֹ מנגד, וקוֹפץ המימה להצילוֹ, מפּני מה הוּא עוֹשׂה זאת? לא מפּני הטוֹב שבּלבּוֹ?

עצם הזקן את עינוֹ האחת ועפעף עליו את עינוֹ השניה הפּתוּחה לרוָחה, הסתּכּל בּוֹ קצת נבוֹך ומבוּיש. לא עלה על דעתּוֹ שצעיר זה טוֹמן לוֹ אבן כּזוֹ בּחיקוֹ…

– מהיכן, לכל הרוּחוֹת, דוּגמאוֹת כּאלה לך? – קרא בּרוֹגז.

יוֹסיל חייך, משך כּלשהוּ בּכתפוֹ ושתק.

– בּבקשה – אמר הפּריץ – אמוֹר נא, מר, לבּרקוֹבה שלך שהיא אשה שוֹטה וּפטפּטנית.

– שלוֹם, מר! – אמר יוֹסיל, וּבלבּוֹ נהנה הנאה מרוּבּה ממה שעלה בּידוֹ הפּעם לשלם לזקן כּגמוּלוֹ.

ונפטר ממנוּ. לאמיתּוֹ של דבר – הרהר יוֹסיל – הרי הדין עמוֹ. מה יש לנוּ בּבטחה וּמה אנוּ יוֹדעים בּוַדאוּת?… וַדאי הוּא רק הכּאב, וַדאיים הם רק הגעגוּעים וּמצוּקוֹת־הנפש, והשאר – אוֹתה העב הקלה שבּשמים…

ביוֹם הראשוֹן לשבוּע, אחר־הצהרים, חזרוּ קאשינסקי וּזלאטה בּכרכּרה קטנה על שני גלגלים, מסיוּרם בּחלקת היער שהזקן מכר, בּהשפּעת זלאטה, לגיסה שבּעיר קוֹבנה. בדרך שבּין הכּפר פּוֹלישוּק וּבין בּית־המרזח, נתעכּבו: שם נפלה מריבה בּין שתּי כּנוּפיוֹת של אכּרים. זוֹ עמדה אצל בּית־המרזח, וזוֹ על הגבעוֹת שמשני צדי הדרך, בּמבוֹא הכּפר. רוּבּם כּכוּלם שתוּיים. עמדוּ וזרקוּ אבנים אלה על אלה. שלא כּדרכּן השתּתּפוּ הפּעם גם הנשים, שבּלא כּל מוֹרא מפּני האבנים המתעוֹפפוֹת בּאויר, נתלוּ על הגדרוֹת ועל האילנוֹת, צוחוּ, קיללוּ את המחנה שמנגד והרגישוּ עליה את בּעליהן. האבנים פּגעוּ בּאחדים מן האכּרים; וּמכּיוָן שראוּ דם, התלקחה המריבה ביתר עוֹז. הביאו יצוּלי עגלוֹת, מוֹטוֹת, נסרים שעקרוּ וּסחבוּ מכּל הבּא ליד, והתחילוּ מתכּתּשים. אוֹתה שעה עמדה הכּרכּרה הקטנה של קאשינסקי בּדרך, בּריחוּק מקוֹם קצת. זלאטה היתה אוֹחזת במוֹשכות.

– חוֹששתּני שגוּלגלוֹת תּפוּצחנה כּאגוֹזים – אמרה זלאטה כּוּלה מתפּעמת.

– הכּלבים… הדבר יסתּיים בּלוָיוֹת אחדוֹת. אחר הלוָיוֹת שוּב ישתּוּ לשכרה וישלימוּ בּיניהם – השיב קאשינסקי במנוּחה.

זלאטה לא אמרה כּלוּם. מסרה לידוֹ את המוֹשכוֹת וקפצה מעל הכּרכּרה, והשוֹט בֹידה.

– להיכן, בּרקוֹבה? הם יכּוּ את שינַיך שם…

– איני מתייראה.

– בּרקוֹבה! אני אוֹמר לך שלא תּלכי. אני מכּירם. בּשעה שדם החזירים שבּהם רוֹתח לא ישׂאוּ לך פּנים.

– מוּטב שמר יסַע מכּאן, ואני אכּנס בּרגל לביתי.

קאשינסקי לא נסע, והיא לא נכנסה לביתה. האכּרים הלוֹהטים לא הרגישוּ לא בּפּריץ היוֹשב שם בכּרכּרה ולא בּבּרקוֹבה ההוֹלכת ומתקרבת. הנשים ראוּה בּראשוֹנה ונשתּתּקוּ; אחדוֹת נזדרזוּ להסתּלק ממקוֹמן ולהעלם.

זלאטה נכנסה לתוֹך כּנוּפית המתכּתּשים.

– מה זה? – קראה פּתאוֹם – וכי נטרפה דעתּכם עליכם, דם־כּלבים! – והתחילה מַצלפת בּשוֹטה על ראשי האנשים בּלא הבחנה. ואגב־כּך צוֹעקת:

– גזלנים! את רכוש הפּאן אתּם מהרסים, את הגדר הרסתּם, את הכּביש קלקלתּם… דם־כּלבים! כּל זה על ראשיכם, בּהמוֹת! בּבית האסוּרים תּשבוּ, לסיבּיר תּלכוּ! לעבוֹדת־פּרך, כּלבים.

האנשים, המוּמים מצעקוֹתיה וּמצליפוֹת שוֹטה, נתפּרדוּ ונצטדדוּ. מי שהיה כּוֹבע בּראשוֹ, הזדרז להסירוֹ.

– מי עקר את הקרש הזה? אתּה יוֹרגיס? ואתּה קאזים חרוּם־האף, מהיכן סחבתּ את הבּקעת הזאת? תּשלמוּ בּעד כּל זה… פּרחחים! בּראשיכם תּשלמוּ…

האכּרים התחילוּ מתנצלים, טוֹענים, קוֹבלים, מטילים את האשמה איש על חברוֹ, מכחישים זה את זה…

– לשתּוֹק, דם־כּלבים! החזירוּ את הדברים על מקוֹמם. מחר, יוּזאס אשלח אליך את ה“סוֹצקי”¹⁹ על שסחבתּ גזרי־עצים מחצרוֹ של יוּדקה (ר' יוּדל, חוֹכר בּית־המרזח); ואתּה, יוּנאס, למה אתּה עוֹמד כגוֹלם? אתּה הראשוֹן תּספּוֹג מלקות… לך מכּאן! שלא אראה פּרצוּפך…

האכּרים, פּצוּעים, פּרוּעים וּקרוּעים, וּביחוּד אוֹתם ששׂיחקה להם השעה וּבּרקוֹבה לא נתנה בּהם את עיניה, נזדרזוּ להסתּלק. ואוֹתם שנתפּסוּ בּשעת קלקלתם עמדוּ וּביקשוּ סליחה.

בּין כּך וּבין כּך, בּעוֹד היא מחרפת וּמקללת, וּמטילה אימה בּאכּרים, שוב התנפּלוּ שלוֹשה בּחוּרים סבוּאים, שעדיין לא הוּצנה חמתם, זה על זה, ונאחזוּ איש בּבלוֹרית וּבגרוֹן של חברוֹ. זלאטה, מכּיוָן שראתה זאת, שוּב הפליטה מפּיה “פּשיאַ קריוו” (דם־כּלב) שלה, נתקרבה אל הקבוּצה בּלא צעקוֹת וּבלא דיבּוּרים, תּפסה את האחד בּצוארוֹנוֹ מאחוֹריו וּמשכתּוּ בּכוֹח, עד שנפל אחוֹרנית, ואחר הספּיקה לסטוֹר על הלוֹע של השני וּלקפּח בּאגרוֹפה את חטמוֹ של השלישי, לקוֹל צחוֹקם של כּל האכּרים שעמדוּ מסביב. הם צחקוּ כּילדים על מפּלתם של חבריהם, צחקו גם מתּוֹך כּוָנה להחניף לבּרקוֹבה, וּמתּוֹך התפּעלוּת מגבוּרתה.

– אי, זוֹהי אשה, בּרקוֹבה! זוֹהי אשה, דם־כּלב! – קראוּ בּהתפּעלוּת וּבחיבּה.

– התפּזרוּ, גזלנים, פּרחחים! – קראה – אם אין בּרצוֹנכם לראוֹת מחר את הוואוֹיט עם הסטראזשניק²⁰ בּבתּיכם…

זלאטה חזרה אל הכּרכּרה בּפנים צוֹחקוֹת.

– ראה מר? לא הכּוּ את שיני, ואף לוָיות לא יהיוּ…

פּאן קאשינסקי פּניו היוּ כּעוּסוֹת.

– מי היוּ שם המתחילים? המשכּוּכיוֹת מי היוּ? הללוּ יקבּלוּ מנה של מלקוּת… הכרח שיספּגוּ מלקוּת! – אמר נרגז.

– עוד זאת חסר מר.

– מצוָה ללמדם, את הריקים הללוּ… הראשוֹנה היית צריכה אתּ, בּרקוֹבה, לספּוֹג מלקוּת על שהלכתּ אליהם. אבל הם יקבּלוּ את שלהם, וילמדוּ…

– מר לא ילקה אוֹתם, הם לא יקבּלוּ ולא ילמדוּ – אמרה זלאטה במנוּחה, מתּוֹך רגש של עלבּוֹן.

– נראה מחר מי כּאן פּאן, אתּ אוֹ אני. שלוֹם!

דפק את הסוּס ונסע, והיא חזרה אל בּיתה.

כּל אוֹתוֹ יוֹם לא פּסקוּ אנשי החצר, היהוּדים והגוֹיים, מלספּר בּגבוּרתה של זלאטה. זלאטה גוּפה שתקה ועשׂתה את מלאכתּה כּמוֹ בּכל יוֹם, השגיחה על העבוֹדה, נתנה פקוּדוֹת, נזפה, אבל בּמנוּחה יתירה. אפילוּ ישׂראל’יק חשש מפּני מנוּחה זוֹ, והבין שמוּטב לוֹ בּשעה זוֹ שלא להראוֹת לעיני אמוֹ…

עם חשיכה, לאחר שהדליקוּ את המנוֹרוֹת, חזר יוֹסיל מטיוּלוֹ. כּשנכנס אל חדר־האוֹכל כּדי לעבוֹר אל חדרוֹ למעלה, מצא את זלאטה יוֹשבת לפני פּנקסה הגדוֹל והעבה, משקפיה הגדוֹלים על חטמה והנוֹצה בּידה, כּוּלה שקוּעה בּחשבּוֹנוֹתיה. לוֹ כּבר הספּיקוּ לספּר בּחוּץ מה שאירע, והוּא אמר לעבוֹר את החדר בּחשאי, כּדי שלא להבטילה ממלאכתה. אבל היא הגבּיהה את ראשה מעל הפּנקס ואמרה:

– להיכן אתּה רץ? מי מחכּה לך שם למעלה? שב.

יוֹסיל נשמע לה וישב כּנגדה אל השוּלחן. היא המשיכה לעבוֹד על הטוּרים הארוּכּים של הספרוֹת, והוּא ישב, הסתּכּל והמתּין. פּתאוֹם סגרה את הפּנקס בּרעש ודחפה אוֹתוֹ בּכעס, כּשם שהיא דוֹחה לפעמים את ישׂראל’יק בשעה שהוּא מקניטה. הסירה את משקפיה, קיפּלה אוֹתם, שׂמה אוּתם בּנרתיק־הפּח, הניחה את שתי מרפּקיה על השוּלחן ושׂיחקה זמן־מה בּנרתּיק.

– כּבר אכלתּ?

– עדיין לא. אין לי כּל תּיאבוֹן. סעדתּי בּמאוּחר סעוּדת־הצהרים.

– אין אוֹכלים כּאן כּבני־אדם, אין חיים כּבני־אדם, אלא “הוּ־הא” בּלבד… עדיין לא נתמאס עליך בּלבּוּל־המוֹח שבּבּית?

– לי אין כּל בּלבּוּל־מוֹח.

– ועלי נמאסו כּבר החיים הללוּ. אסדר את החשבּוֹנוֹת, ואירוֹק על הכּל פה. דייני!

– מה פּירוּש הדברים? איני מבין, זלאטה…

– מה יש כּאן להבין? פּשוּט, הלחם הזה שאני אוֹכלת כּאן כּבר יצא מאפּי. למה לי בּאמת לטרוֹח וליגע כּל־כּך? כּלוּם כּדאי להוֹציא את כּל כּוֹחוֹתי בּשביל שיתוַספוּ עוֹד אלף רוּבּלים לקוּפּתוֹ של אוֹתוֹ גוֹי שיכּור. כּלוּם בּשׂכר זה יעמיד לי, לאחר מוֹתי, מצבה של זהב?

– כּמדוּמני שכּל הימים היית מדבּרת בּשבחוֹ של הפּריץ. ואף הוּא רוּחוֹ נוֹחה ממך.

– רוּחוֹ נוֹחה… פּשיטא! שמא עוֹד לא תּנוּח רוּחוֹ? אלא גוֹי הוּא תּמיד גוֹי. הטוֹב שבּגוֹיים אין לוֹ תּקנה אלא כּף־הקלע… “חם” הוּא “חם”, ויהוּדי הוּא יהוּדי. נראה איך ינהל את עסקיו בּלעדי. נראה… אביא לוֹ את החשבּוֹנוֹת ודי!

צינה עברה בגוּפוֹ של יוֹסיל, מהמחשבה שיוּצרך ליפּרד מן המקוֹם הזה שנתייקר עליו כּל כּך. אבל העמיד פּנים של אדישוּת, וּמתּוֹך דאגה כּביכוֹל לזלאטה, שאל:

– כּיצד תּוּכלי לעזוֹב את המקוֹם הזה?

– כּלוּם נוֹלדתי כּאן? כּלוּם התחתּנתּי כּאן? אעמוֹד ואסע מכּאן. אוֹ־אוֹ… הרבּה יצטרך להמתּין, אוֹתוֹ גוֹי שיכּוֹר, עד שארפּיש את עצמי לפניו!…

– והיאך תּהיוּ מתקיימים?

– שטוּיוֹת! בּמעט הממוֹן שקימצתּי אפתּח חנוּת בּקוֹבנה, אוֹ אהיה מַלוה בּרבּית, ואחיה חיי מנוּחה. לא נמוּת בּרעב. וּבּריל סוֹף־סוֹף תּתקרר רוּחוֹ. הרי כּל הימים הוּא טוֹען לפני שקצה נפשוֹ בּמקוֹם הזה, שהישיבה בּכאן נתמאסה עליו. מה הוּא חסר כּאן, איני יוֹדעת ואיני מבינה. לוַאי שכּך לא אדע כּל ימי מצרוֹת. אבל משהוּ מוֹשך אוֹתוֹ לקוֹבנה, אל סרחוֹנם של ה“קלייזלך” שם… עכשיו הגיעה גם שעתּוֹ. כּל ימי לא ידעתּי מנוּחה לא בּיוֹם ולא בּלילה, כּשפחה הייתי. הרי בּני־אדם יצחקוּ לי לתוֹך אגרוֹפיהם והדין עמהם. אדרבּה, אני מתאוה לראוֹת איך יהא הוּא מתקיים בּלא בּרקוֹבה שלוֹ…

יוֹסיל שתק.

והיא לא שפתה עדיין מכּעסה:

– את האכּרים הוּא רוֹצה להלקוֹת. השמעתּ תּענוּג של גוֹי? אני מימי לא ציויתי להלקוֹת גוֹי, ואף־על־פּי־כן מוֹראי עליהם. אוֹמרים להם: “הנה בּרקוֹבה!” – וּמיד מגלים ראשיהם… אבל הפּריץ נפשו חשקה להלקוֹת. לכל פּריץ יש גירוּי בּכפּו לסטוֹר… אינוֹ רוֹאה השיכּוֹר מה שנעשׂה סביבוֹ. האכּרים בּכל הארץ אינם שקטים, בּכל מקוֹם מתמרדים… שׂוֹנאים את הפּריצים שׂנאת־מות, והוּא –להלקוֹת. עד שהוּא ילמדם דרך־ארץ, ילמדוּ הם אוֹתוֹ פּרשת “בּלק”… וּמי יהיה הקרבּן הראשוֹן? כּמוּבן, אני, בּיתי… היהוּדי בּכל מקוֹם השׂעיר לעזאזל. כּוֹעס הפּריץ על אשתּוֹ אוֹ על הקוֹמיסאר שלוֹ, שוֹפך את חמתוֹ על היהוּדי המסכּן. כּוֹעסים אכּרים על הפּריץ שלהם, את מי הם מכּים? את היהוּדי. לא! תּוֹדה רבה! איני רוֹצה בּזה… לא מעוּקצך ולא מדוּבשך…

יוֹסיל לא הוֹציא הגה מפּיו. וכי מה היה יכוֹל לוֹמר לה? לא נצטרכה לוֹ ליוֹסיל ליטוֹל עצה ממנוּ, אלא שיהיה שוֹמע את דברי כּעסה וּמרי־שׂיחה. אחר עמדה והלכה אל חדר־הבּישוּל להתקין לוֹ את סעוּדת הערב. והוּא נשתּייר לבדוֹ בּלב טרוּף. משחזרה עם מגש בּידיה, ואמרה לוֹ שילך ליטוֹל ידיו, לא זז ממקוֹמוֹ.

– אל תּדאג, יוֹסיל! אתּה תּסע עמנוּ. בּאשר נלך, תּלך גם אתּה. גם לך טוֹב מאוֹד לעזוֹב את המקוֹם הזה… עיני רוֹאוֹת הכל. אל תחשוֹב שעיני סמוּיוֹת. הרי זה לא היה מסתּיים יפה בּשבילך. אני יראתי מאד שהענין יסתּיים שלא בּטוֹבתך… אני מכּירה קצת את הפּריצים, הפּריצוֹת ושגעוֹנוֹתיהם. היהוּדי והגוֹי משוּלים למים ושמן. היהוּדי הוּא המים והגוֹי – השמן. כּל כּמה שתּטרפם וּתערבּבם, סוֹף שהשמן יצוּף למעלה, והמים יהיוּ תּמיד למטה…

– זלאטה… – פּתח יוֹסיל, והיא הפסיקתּוּ:

– אין לך צוֹרך להסבּיר לי. אם תּאמר לי שקר, מה צוֹרך לשמוֹע דברי שקר? ואם תּאמר לי אמת, כּל־שכּן שאין לי צוֹרך לשמעה, משוּם שאני יוֹדעת אוֹתה את האמת הזוֹ. הכּלל, יוֹסיל, מוּטב שאף אתּה תּסע מכּאן, וּבהקדם האפשרי! זכוּת אבוֹת עמדה לך שכּך נתגלגלוּ הדברים שאתּה תּהיה אנוּס לעזוֹב את המקוֹם הזה…

יוֹסיל פּניו היוּ סמוּקוֹת עד לתנוּכי אזניו. עפעף בעיניו כּמבוּלבּל, פּער פּיו, ולא אמר כּלוּם.

יוֹסיל בּא בּיוֹם המחרת את בּית קאשינסקי, עם מוּעקה בּלב. היה בּדעתּוֹ לדבּר עם ה' קאשינסקי וּלהשתּדל לפייסוֹ ולעשׂוֹת שלוֹם בּינוֹ וּבין זלאטה.

דלת חדר־העבוֹדה היתה פּתוּחה בּמקצת. הציץ. ה' קאשינסקי לא היה שם. יצא למרפּסת, והנה ה' קאשינסקי מטייל בּעטיפת־הבּית שלוֹ הרחבה, בּין שׂיחי הורדים והאיריסים, כּשידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, שקוּע בּהרהוּריו. יוֹסיל יצא כּנגדוֹ בּשביל אחר, כּמטייל לתוּמוֹ, ואינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ. הה! פּאן יאנוֹבר! בּוֹקר טוֹב! – קרא לוֹ הזקן מרחוֹק. אף פּעם לא פּנה אליו בּשמוֹ – מר מטייל, מוּטב. נטייל יחד. מר היה כּבר אצל תּלמידוֹ?

– אכּנס אצלוֹ אחר־כּך. רצוֹני לטייל קצת.

– הרי יפה. מה שלוֹמוֹ של מר?

– תּוֹדה, טוֹב מאוֹד.

– ישמע מר! – אמר פּתאוֹם – טוֹב שנזדמן לכאן לפני. שמא יוֹדע מר שאני כּוֹעס מאוֹד על בּרקוֹבה שלוֹ?

– לא. איני יוֹדע זאת. מה אירע? על מה הוּא כּוֹעס?

– היא כּבר התחילה זוֹקפת עלי חטמה יוֹתר מדי.

– אתמהה!

– סבוּרה היא שהיא בּעלת־הבּית כּאן, ואני השׂכיר שלה.

יוֹסיל לא שאל עוֹד. הבין שהזקן יספּר מאליו הכּל.

– אתּה יוֹדע שאני התנגדתּי למכּוֹר עצים מן החוֹרשה שלי. והיא דוקא חפצה למכּוֹר לקרוֹב שלה בּקוֹבנה…

– לא לשני סוֹחרים שראוּ את היער?

– אוֹה, לא! זהוּ הדבר… שני הסוֹחרים הציעוּ מחיר גדוֹל יותר, ואף־על־פּי־כן מכרה לקרוֹב… כּך רצתה, והעמידה על דעתּה… פּיתּתני, הטריחה עלי בּדבריה הרבּים, עד שהסכּמתּי. לא איכפּת לי הפסד ממוֹן. אבל אוֹהב אני את החוֹרשה וחבל לי לנגוֹע בּה.

–למה שמע לה מר?

–בּחיי מכרתּי הרבּה אחוּזוֹת והרבּה יער, בּשעה שהיה לי צוֹרך בּממוֹן. רציתי לסלק את חוֹבוֹתי ולישב בּשלוָה. אבל בּפּוֹלישוּק לא חפצתּי לנגוֹע, מפּני שהיא ירוּשה מאמי ואני אוֹהב אוֹתה. בּקלפים איני משׂחק, לחוּצה־לארץ איני נוֹסע ואין לי צוֹרך בּממוֹן. ולמה אהיה ממעט את נכסי? אבל מה לבּרקוֹבה ולירוּשת אמי? נתקעה לרעיוֹן זה של העמדת בּית משׂרפוֹת יין. עוֹד זה חסר לה…

– ומר הסכּים?

– הסכּמתּי מפּני שאני שוֹטה. רוֹאה אני אשה בּעלת־כּוֹחוֹת וּמרץ וּתשוּקה למעשׂים; אוֹהבת לבנוֹת, ליצוֹר, לגלגל בּעסקים גדוֹלים… אני כּבר עייף ואוֹהב מנוּחה, אבל רוּח זוֹ של פּעוּלה בּיהוּדיה מוֹצאת חן בּעיני, חשבתּי: מצוָה לסייע לה. אבל לקרוֹבה, להניך שלה, לא היתה צריכה למכּוֹר. כּפוּית טוֹבה היא וּמזקיפה את חטמה.

– בּמה?

– נעשׂתה נגחנית! האכּרים משתּכּרים כּחזירים ופוֹרצים גדר, עוֹשׂים מלחמוֹת… הדבר בּימינוּ מסוּכּן. גץ קטן עשׂוּי להתלקח ללהבה, אם לא יכבּוּהוּ מיד. את האכּרים יוֹדע אני יוֹתר מן היהוּדיה הזאת. אם לא אלמדם דרך־ארץ ולא אלקה אוֹתם, לפחוֹת שנים מהם, עתידים להתחצף וּלהגבּיה את ראשם… והיא אוֹמרת לי: “מר לא ילקה אוֹתם ולא ילמדם דרך־ארץ!”, כּך היא רוֹצה! כּך היא גוֹזרת!

– עד כּמה שידוּע לי היתה התכּתּשוּת בּהמוֹן; כּיצד אפשר לידע מי הם השנים החייבים?

– תּמיד יש אחדים שמתחילים בּדבר, שמסיתים את חבריהם, הם המסוּכּנים. הרי זה עם הדוֹמה לבהמוֹת.

– כּוּלם? – שאל יוֹסיל – מפּני מה אינכם מנסים להרבּיץ בּהם קצת השׂכּלה, להרימם קצת?

הזקן פּרץ בּצחוֹק שהסתּיים בּשיעוּל ממוּשך:

– שטוּיוֹת! מר מדבּר שטוּיוֹת. מה הוּא רוֹצה. שנעשׂה את הבּהמוֹת הללוּ לשליאכטיטשים?

– וּמפּני מה לא?

– וּמי יעבוֹד? עכשיו הם מתייראים מפּני מלקוּת, מפּני הפּאן והסוֹצקי… ואם תּעשׂה אוֹתם לשליאכטה תּסתּלק מהם יראתם… עכשיו יש, לפחוֹת, עם עובד… ההשׂכּלה תּכניס בּהם את הרקבוֹן של ה“פּאנסטבוֹ”²¹ שלנוּ…

– הכיצד?

– האצילים בּעד משׂרה טוֹבה ימכּרוּ את פּוֹלין לשד… לוּ ראית איך היו מתמוֹגגוֹת בּנוֹת השליאכטה בּין זרוֹעוֹת האוֹפיצירים הרוּסים שרמסוּ בּמגפיהם את פּוֹלין!… מוּטב שלא נדבּר בּזה. וּבכלל מה יכוֹל אדוֹני להבין בּדברים אלה?… האכּרים רוֹצים להאמין בּכוֹמר – יאמינוּ להם. מה איכפּת לי, וּבלבד שיהיוּ עוֹבדים. עם דוֹמה לבהמוֹת, מה יש לדבּר כּאן? וּבכלל מה איכפּת לי מי הם השנים שישמשוּ דוּגמה וּמוֹפת לרבּים? כּוּלם חייבים מלקוּת, דם־כּלבים…

שלא בּמתכּוון הפציע חיוּך על פּניו של יוֹסיל. החיוּך לא נעלם מעיני הזקן.

– מר מחייך? הרי יפה! אתּם היהוּדים אינכם מבינים את זאת. אף־על־גב… איני יוֹדע עד כּמה יש מן האמת במה שסחו לי… פּעם בּשנה, בּיוֹם הכּיפּוּר שלכם, אתּם בּאים כּוּלכם אל הרב בּסינאגוֹגה שלכם, וּמבקשים ממנוּ שילקה אתכם, אחד אחד כּסדר…

– לא הרב עוֹשׂה זאת, אלא השמש – הפסיקוֹ יוֹסיל.

– לכל הרוּחוֹת, יהא השמש… מה איכפּת לי. אבל סוֹפגים אתּם את חלקכם, משלמים לרב אוֹ לשמש שׂכר טירחתוֹ ונפטרים ממנוּ. פּיכּחים אתּם, אוֹ! פּיכּחים אתּם, בּוַדאי מוּטב לקבּל מלקוּת מיד הרב, מלקבּלה מיד אלוֹהים. אני סבוּר שהשמש משער את כּוֹח ההצלפה לפי השׂכר שהוּא מקבּל… העניים המה המסכּנים; בּהם הוּא מרבּיץ בּכל כּוֹח… הייתי רוֹצה לראוֹת קוֹמדיה זוֹ. אבל כּלוּם זה אמת?

– קוֹדם חייכתּי – אמר יוֹסיל שלא ממין השאלה – כּלפּי דבר אחר. תּמהתּי בּלבּי על מר כּמה הוּא מבזה על בּני־אדם. אילוּ היוּ כּל הבּריוֹת מזלזלים כּך איש בּכבוֹד חבירוֹ…

– מה יש כּאן לחבּב? – נכנס הזקן לתוֹך דבריו.

– מה נאה היה אז עוֹלמנוּ – סיים יוֹסיל.

– עוֹלמנוּ? מה הוּא יוֹדע, אדם צעיר, על עוֹלמנוּ? ווֹלטיר מספּר בּמקוֹם אחד על אמוּנה אחת שהיתה מהלכת בּין הסוּריים, בחיי, אמוּנה יפה וּמלאה אמת. אדם הראשוֹן ואשתּוֹ היוּ מתּחילה שוֹכנים ברקיע הרביעי. מה פּרנסתם של שוֹכני רקיעים? מוּבן, האמבּרוֹסיה! האמבּרוֹסיה נבלעת בּפּה וּמתנדפת אחר כּך דרך כּל נקבּוּביוֹת הגוּף. אבל אדם וחוָה התאווּ דוקא למאכל של בּשׂר־ודם, לביבה מקוּטפת בּביצים. לביבה? טוֹב, התקינוּ להם לביבה מקוּטפת בּשמן וּבביצים, כּהלכה, וּמשאכלוּ את הלביבה נצרכוּ להפּנוֹת. והיכן? בּרקיע הרביעי, בּזיו התּכלת ובין ענני הטוֹהר אין מקוֹם לטינוּף. פּנוּ אל מלאך וּבקשוּ ממנוּ רחמים שיראה להם היכן בּית־כּבוֹד. ענה המלאך ואמר: רוֹאים אתּם שם כּוֹכב זעיר מאוֹד כּמוֹהוּ כּאין וּכאפס, רחוֹק מכּאן כּשישים מיליוֹן פּרסה? זהוּ בּית־הכּסא של העוֹלם. אוּצוּ ורוּצוּ לשם. רצו למקוֹם שהראה להם המלאך, לעשוֹת שם את צרכיהם; ושם כּבר נשארוּ אדם ואשתּוֹ. ומאז נהיה עוֹלמנוּ למה שהוּא בּאמת.

נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו, וזמן הרבּה לא העביר מעליו מבּט של תקוּצה.

– שמא אין מר מאמין? מצאתי זאת אצל ווֹלטיר.

– ווֹלטיר, הן. אבל… קוֹשציוּשקוֹ, למשל, לא היה סבוּר כּן.

בּמתכּוון קרא בּשם הזה; עיניו ארבוּ לארשת פניו.

הזקן פּקח את עינוֹ השׂמאלית ועצם אוֹתה; עפעף בּעינוֹ הימנית ועמד רגע כּמבולבּל. לא הבין מה ענין קוֹשציוּשקוֹ לכאן?

– איני מבין מה כּוונתוֹ… קוֹשציוּשקוֹ היה פּאטריוֹט… אהב את פּוֹלין נלחם בּעדה… אבל…

– אבל גם פּוֹלין היא חלק מבּית־הכּסא הזה, בּמחילה, שעליו דיבּר ווֹלטיר.

– פּוֹלין… פּוֹלין… – גמגם הזקן. זוֹ לוֹ הפּעם הראשוֹנה, משעה שהכּירוֹ, ש“אדם צעיר” זה מביאוֹ בּמבוּכה – אל ידבּר כּך, פּוֹלין… כּך… ימתּין מר… אני זקן וחלוּש, וּמסוּפּקני אם אזכּה לראוֹת, מה שתּזכּוּ לראוֹת אתּם הצעירים… אתּם עוֹד תּוּכלוּ לראוֹת את פּוֹלין בּעוּזה ותפארתּה… לא, מר! פּוֹלין אינה ענין לכאן, אינה ענין לכאן…

דוֹמה היה ליוֹסיל שגרם הפּעם צער וּמבוּכה לזקן, ונתחרט על כך. הזקן התלבּט משוּם־מה יוֹתר מן המידה, ודיבּר בּרגש וגם, כּמדוּמה, לא אל הענין.

– אלוֹהים שלח על פּוֹלין יסוּרים, מפּני שנבחרה על ידוֹ להיוֹת שליחתוֹ בּ… בּ… בּעוֹלם זה. כּל שליח אלוֹהים מצוּוה לעבוֹר כוּר של יסוּרים ועלבּוֹנוֹת, כּדי להיצרף, להזדכּך ולהיוֹת מחוּסן… פּוֹלין תּקוּם וּתכבּד את המקוֹם מסביבה, תּטאטא את כּל הזוּהמה וּתטהר את האויר בּבית־הכּסא העוֹלמי הזה. תּסלק את כּל הטינוֹפת… סוֹף כּזה עתיד לבוֹא, מפּני שיוֹתר מדי מסריח כּאן בּעוֹלמנוּ. זוֹהי פּרשה לחוּד…

– הרי זה מחוּץ לחשבּוֹן?

– איזה חשבּוֹן?

– מר סח לי פּעם שיש לוֹ אך וַדאוּת אחת: הספק. עכשיו רוֹאה אני שיש לוֹ עוֹד משהוּ מחוּץ לחשבּוֹן.

פּאן קאשינסקי עשׂה את עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע, וחזר אל הענין הקוֹדם:

– אם כּן, בּבקשה ממנוּ, מר, לוֹמר לה לבּרקוֹבה שלוֹ שאני כּוֹעס עליה! אין אני רוֹצה לדעתּה עוֹד! איני רוֹצה לראוֹת את פּניה! יגיד לה שאם תּעיז לבוֹא, אסית בּה את כּלבּי, כּן… להתראוֹת, מר! סטאש ממתּין לוֹ כּבר.

והלך לוֹ. ויוֹסיל אמר בּלבּוֹ: הדין עם זלאטה. הטוֹב שבּגוֹיים, הוּא בּכל זאת גוֹי…

שיחה זוֹ לא עשׂתה בּשעתּה כּל רוֹשם על יוֹסיל. רק לגלג בּלבּו על הסתירוֹת שבּדעוֹתיו של הזקן.

המריבה בּין קאשינסקי וּבין זלאטה נתיישבה בּמהרה. הוּא לא היה יכוֹל להתקיים בּלעדיה. וּביחוּד בּעוֹנת הקציר כּשסוֹחרי־תּבוּאה מִמקוֹמוֹת שוֹנים מסתּוֹבבים כּאן בּחצר וּמביאים עמהם הרבּה מהוּמה וּבלבּוּל־מוֹח; ואידך זלאטה לא ראתה חיים, כנראה, אלא דוקא בּרעש, בּמהוּמה וּבבלבּוּל־מוֹח אלה. החיים חזרוּ אל סדרם, והפּריץ שוּב נעשׂה בעיני זלאטה ל“אדם מצוּין, כּמעט לא גוֹי”, ושכחה את זכוּת־האבוֹת וההשגחה העליוֹנה, שדיבּרה עליהם לפני יוֹסיל בּאוֹתוֹ ערב, בּשעה שהיה בּדעתּה לעקוֹר מכּאן.

פּרק שלוֹשה עשׂר

כּל היוֹם היוּ השמים קשוּרים בּמעטה־עננים חיוַריין, והחמה נשקפה מבּעדוֹ, כּמוֹ מבּעד תּכריך דק, עמוּמה וּקטנה כּמוֹ קרקעית של צלחת. פּעמים התנשׂאוּ רוּחוֹת קלוֹת והפריחוּ עלים כּמוּשים, פּיסוֹת נייר, קש, אבק; כּפפוּ ונענעוּ ראשי אילנוֹת, טרפוּ וסתרוּ את בּלוֹריוֹתיהם של הללוּ – ושככוּ. פּעם, פּעמיים תּוֹפפוּ טיפּוֹת גדוֹלוֹת בּחוֹזק וּבחפּזוֹן על הגגוֹת ועל זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת. טפחוּ בּרעש על עלי האילנוֹת – וּפסקוּ. אלה הם נסיוֹנוֹת, כּביכוֹל, לסוּפה שמתרגשת לבוֹא. והחוֹם היה כּבד, מחניק ועוֹכר רוּחוֹ של אדם.

לפנוֹת ערב הפך מעטה־העננים לאפר מקלה, שהשרה רוּח של קדרוּת בּעוֹלם. וּכדי להטעים יוֹתר קדרוּת זוֹ, נשתּיירוּ פּנוּיים שיפּוּלי האוֹפק, כּאילוּ הפשילוּ שם את שוּליו של וילוֹן כּבד. ושם, בּפאת האוֹפק הפּנוּיה, נתגלתה בּכל טהרתה תּכלת־צדף מתוּקה לעין וענוּגה בּבת־צחוֹק מעדנת. מאחוֹרי הוילוֹן האפל של העננים בּצבּץ ויצא בּתּחילה כּעין כּפתּוֹר זהב נוֹצץ; מעט מעט היה הכּפתּוֹר למחט אדוּמה, לחרמש דק: מעט מעט התחילה מגיחה משם החמה השוֹקעת. לבסוֹף נתגלה כּדוּר החמה כּוּלוֹ שׂגיא ולוֹהט בּאש עצוּרה. ושוּלי הוילוֹן האפל כּאילוּ נחרכוּ מאשה והעלוּ אדמוּמית כּהה כּעין החלוּדה, וּלמעלה הפכוּ כּעין סגוֹל.

יוֹסיל עמד יחידי בּחדרוֹ, לפני חלוֹן פּתוּח והסתּכּל בּחוּץ. אמש, בּשעת טיוּלוֹ בּשׂדה, השׂיגוֹ גשם. החמה זרחה והגשם זרזף בּעליזוּת, והדיח מעל העוֹלם אבק של ימים שחוּנים. אף יוֹסיל, שהיה עייף מן ההליכה המרוּבּה, שבה אליו נפשוֹ. אבל הגשם לא פּסק, ואף התחזק. בּגדי יוֹסיל היוּ רטוּבּים עד לבשׂרוֹ המשוּלהב והמזיע. והנה הבּוֹקר ניעוֹר בּראש כּבד, וּבפיו יוּבש משוּנה. הבין שאחזתּוּ אמש צינה. כּל היוֹםֹ שכב על מיטתוֹ, מפּני שקשה היה לוֹ להגבּיה ראשוֹ הכּבד עליו כּמוֹ אבן. ניסה לעיין בּספר ולא יכוֹל. ועכשיו הוּא עוֹמד זה שעה מרוּבּה לפני החלוֹן. החמה השוֹקעת הדליקה את הזגוּגיוֹת של חצאי־החלוֹן הפּתוּחים והשרתה מאדמימוּתה גם על פּניו. אבל בּמרחק השׂדוֹת, ששם תּוֹעוֹת עיניו, שוֹרה רוּח נכאה של עזוּבה ושל בּין־השמשוֹת. כּדמוּיוֹת־רפאים דמוּמוֹת וּממתּינוֹת עוֹמדים גוּשי האוֹפל של היער ושל ערימוֹת החציר והאלוּמוֹת בּשׂדה. מכּל דבר נגררוּ צללים ארוּכּים וּשחוֹרים. בּאויר ריחפוּ ריחוֹת של חציר ושל סערה קרוֹבה. הצפרדעים נשתּתּקוּ לפני הסערה, ודממתם זוֹ מהלכת אימים. אי־משם נשמע רעש גלגלי עגלה שנחפזת הבּיתה וּמתרחקת. אל לבּוֹ של יוֹסיל נקשרה עצבוּת של געגוּעים שמימיו לא ידע כּמוֹתה לכאב. כּל הזמן שהוּא עוֹמד כּאן, הוּא מהרהר ב“בּית” שבּמינסק. זה ימים רבּים לא כּתב אליהם. עילות שוֹנוֹת היה מוֹצא לדחוֹת מיוֹם ליוֹם את כּתיבתוֹ. זכר את חנה… כּל אימת שדמוּת הנערה הזאת עוֹלה לפניו, כּל קירוֹת לבּוֹ מנוּקפים. הוּא רוֹאה את עצמוֹ כּחוֹטא לנערה הזאת. כּל חייו כּאן עתּה הם חטאת אחת כּלפּי הבּית, כּלפּי חנה, וּכלפּי עצמוֹ… הספרים, שזה זמן רב לא פּתח אוֹתם, מבּיטים אליו כּעדים אילמים שמעידים נגדוֹ, שתּוֹבעים, כּביכוֹל, עלבּוֹנם: וכי לשם מה הבאת אוֹתנוּ לכאן?… וּמה יהא בּסוֹף של חיים אלה שהוּא חי כּאן? מה יהיה, מה יהיה בּסוֹפוֹ?… על שוּלחנוֹ מוּנח מכתּב שקיבּל מן הבּית לפני ימים אחדים; עכשיו חזר וקראוֹ. מכתּב עגוּם מאוֹד. דרכּוֹ של אביו לקצר בּכתיבה. בּשוּרוֹת מוּעטוֹת הוּא אוֹמר את העיקר. אביו מצטער על שהוּא, יוֹסיל, עוֹבד יוֹתר מכּפי כּוֹחוֹתיו, עד שאין לוֹ פּנאי לכתּוֹב שוּרוֹת מספּר, לפחוֹת, על שלוֹמוֹ. כּלעג מר צללוּ הדברים בּאזניו, אוֹתוֹ לעג קל וּמצוֹעף של אביו; כּאילוּ יוֹדע הוּא שם הזקן החביב, שאוֹתם הסימנים שנתן זה כּמה זמן בּין דפּי ספריו, עדיין לא הוּזזוּ להלן… אגב הוֹסיף האב מלים אחדוֹת על בּריאוּתוֹ של עצמוֹ שנתרוֹפפה, על לבּוֹ שנחלש ועל רגליו שכּבדוּ מזוֹקן. “הגיעוּ – כּתב – שנים אשר אוֹמר אין לי בּהן חפץ”. על פּסיה כּתב שעייפה היא ממלחמתּה עם ראש־הקהל והכּת דיליה, והעלה עליה את הכּתוּב: “עמל הכּסילים תיַגענה”. אבל קוֹרת רוּח יש לה מה' פיין, כּלוֹמר מבּית־הספר שלוֹ שמשׂגשׂג וּפוֹרח על אפּם ועל חמתם של העטלפים מוֹרדי־האוֹר. לפחוֹת נחמה פּוּרתא יש לה בּזה שפּיני מתפּקע וידוֹ קצרה מלהזיק. לפעמים נוֹפלת הדוֹדה למשכּב, מחוֹסר־אוֹנים, וכל טרדוֹת האכסניה מוּשלכוֹת עכשיו על דבוֹרה. שרה’לה הקטנה חלתה בּאדמת. וּברוּך־השם, היא שבה לאיתנה. עתה צוֹמחת לה שן ויש לה מזה יסוּרים. אך חלי הוּא ותשׂאנוּ. פראדל, קמצנית, כּמוֹ אביה, בּכתיבה; מכתּביה הם בּחינת מוּעט המחזיק את המרוּבּה. טוּרים אחדים יבשים כּתבה לוֹ שאינם יוֹצאים מגדר ענינם. אך מבּין טוּריה המעטים מפעפּעת עגמת־נפש כּבוּשה. מיוֹם שאבּא אינוֹ יוֹרד מעל מיטתוֹ בּגלל מיחוּש־רגלים, כּל דאגוֹת החנוּת מוּטלוֹת על יוֹשה; אילמלי יוֹשה היה כּל העסק מתכּלה והוֹלך. אבל יוֹשה גוּפוֹ אין לוֹ קוֹרת־רוּח מעבוֹדתוֹ; נתקע לדבר אחד: לנסוֹע לחוּצה־לארץ! כּאן, אוֹמר הוּא, נבוֹל יבּוֹל. שירת בּחנוּת דיוֹ, אוֹמר הוּא, והגיעה השעה שיעשׂה לעצמוֹ, כּדי שיוּכל לעמוֹד על רגליו. כּאילוּ עד עכשיו היה עוֹמד על סוֹמכוֹת אוֹ מהלך, חלילה, על קבּים… מי ינהל את העסק אם יוֹשה יעמוֹד יוֹם אחד ויסע אף הוּא? פראדל אינה מוּכשרת לכך, ואם ימסרוּהוּ למנהל זר, הרי סוֹפם לבוֹא לידי פּשיטת־רגל, כּמוֹ שאירע לפלוֹני הסוֹחר… “הקיצוּר – כּתבה – כּוּלנוּ טוֹבעים בּביצה; מי קוֹדם ומי אחר־כּך, אבל על כּוּלנוּ נגזרה כּליה. לפחוֹת אתּה האחד תּינצל מבּיצה זוֹ; על־ידך, יוֹסיל, תּבוֹא ישוּעה לכוּלנוּ, אם יעזוֹר לך אלוֹהים לבוֹא אל המטרה שאליה אתּה וכוּלנוּ שוֹאפים. אבל מי יתּן ונוּכל לפסוֹח על השנים האחדוֹת המפרידוֹת בּינינוּ וּבין סוֹף מטרתך, ונזכּה לראוֹתך בּגדלוּתך, לכבוֹד וּלתפארת לכוּלנוּ, משען וּמבטח לאבּא ולדוֹדה לעת זקנתם”…

פראדל הטוֹבה! לא עלה כּלל על דעתּה כּמה בּוֹטים דבריה, כּמה כּאב היא גוֹרמת לוֹ בּהם.

על פּני תּכלת הצדף שבּפאתי האוֹפק התמתּחוּ רצוּעוֹת שחוֹרוֹת כּשחם. כּאילוּ מטליוֹת צעיף קרוּע נגררוּ על גבּי הדיסקוּס הלוֹהט וּפספסוּהוּ; אחר־כּך נתחבּרוּ הפּסים, נתאחוּ הקרעים והיוּ לצעיף שחוֹר אחד שהאפיל על הכּל. ויהי חוֹשך.

יוֹסיל הסתּלק מן החלוֹן, החדר היה שטוּף חשיכה. לא הדליק נר ושכב על מיטתוֹ. שעה ארוּכּה שכב בּעינים פּתוּחוֹת. בּאוֹפק מהבהבוֹת לרגעים זהרוּריוֹת; דוֹמה כּאילוּ עוֹף של אש טוֹרפת שם בּכנפיה… וּבמוֹחוֹ טוֹרפים וּמתנפפים אוֹתם ההרהוּרים. כּל הזמן אוֹתם ההרהוּרים.

לא יכוֹל לשכּב בּמנוּחה. נזדקר בּבת־ראש וישב. זהרוּרית האירה לרגע בּאוֹר חורוּרי מרטיט את החדר, את הספרים המגוּבּבים עזוּבים על השוּלחן, ושוּב בּלעה החשיכה את הכּל. מה יהא בּסוֹפוֹ? כּלוּם ימשיך לחיוֹת כּמוֹ שהוּא חי עכשיו, בּבטלה, בּטיוּלים, כּמוֹ “פּריץ” הוֹלל? הרי לא על מנת כּן עזב את בּיתוֹ, והוֹציא מקוּפּת אביו עשׂרוֹת רוּבּלים! זלאטה שוֹתקת ואינה אוֹמרת לוֹ כּלוּם. אבל אשה חכמה זוֹ רוֹאה את הכּל, והזהירה אוֹתוֹ… אף אינה מקפּידה על שאינוֹ נוֹתן עוֹד את דעתּוֹ על ישׂראל’יק וּמזלזל בּשיעוּריו. כּנראה נתיאשה ממנוּ, וצוֹפה מראש את הסוֹף המר המצפּה לוֹ. בּעצם מה הוּא עוֹשׂה? הוּא מרדף צל, חלוֹם, בּבוּאת אוֹשר רחוֹק, לא־לוֹ, וּבין־כּך־וּבין־כּך את כּל חייו, את כּבוֹדוֹ, את עתידוֹ הוּא מעלה כּאן בּתּוֹהוּ! ואחר־כּך מה תּהא עליו?… שוּב טרפה שם בּשמים אוֹתה צפּוֹר־האש בּכנפיה ושוּב הציצוּ בּוֹ לרגע אחד ספריו ומחבּרוֹתיו. הציצוּ בּוֹ בּנזיפה ותרעוּמוֹת. כּמה עוֹשר רוּחני, כּמה שׂמחה ותקווֹת טוֹבוֹת הביאוּ לוֹ בּתּחילה הספרים הללוּ! אוֹתן שעוֹת של שכרוֹן־רוּח כּמעט נשתּכּחוּ מלבּוֹ, שכּן רחקוּ מאוֹד. ימי הבּחינוֹת בּגימנסיה ממשמשים וּבאים, והוּא עוֹמד לפניהם כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה…

סוֹף־סוֹף נרדם וחלם חלוֹם. יוֹם הבּחינוֹת אוֹ יוֹם מתּן התּעוּדוֹת – זה לא היה בּרוּר לוֹ. לפני שער הגימנסיה שבּקוֹבנה עוֹמדת שוּרה ארוּכּה של מרכּבוֹת רתוּמוֹת לסוּסים נהדרים, כּדרך האצילים הפּוֹלניים. ההוֹרים האצילים ועתירי־הנכסים התכּנסוּ בּאוּלם הגימנסיה לכבוֹד טקס מפוֹאר של מתּן תּעוּדוֹת. קאשינסקי הביא אוֹתוֹ בּמרכּבתּוֹ. הוּא יוֹשב בּאוּלם, בּתוֹך קהל ה“פּריצים” המפוֹארים, בּין הזקן ובין בּתּוֹ שישבוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ; כּ“שוּשבינים”, אמר בּלבּו ותמה מאוֹד. הרי בּעצם בּרוֹניה היא ארוּסתוֹ, וּמפני מה היא יוֹשבת לשׂמאלוֹ כּשוּשבינה? אבל פּתאוֹם נפלה עליו אימת־מות: ראה שבּא אל החג הגדוֹל הזה רק בּגרבּים לבד, את הנעלים שכח בּביתוֹ… הוּא מסתּיר את רגליו מתּחת לכּסא, כּדי שלא יראוּ בּחרפּתוֹ; אבל אין לשער את כּאב הבּוּשה ואימת השערוּריה לכשתּגיע שעתּוֹ לעמוֹד וּלהוֹפיע לעיני כּל חלוּץ נעלים… פּתאוֹם הוּא רוֹאה את עצמוֹ לא בּאוּלם הגימנסיה שבּקוֹבנה, אלא בּ“קלוֹיז של בּליוּמקה” שבּמינסק, בּשעת תּפילת שחרית של שבּת. כּל בּני בּיתוֹ וחבריו עוֹמדים סביבוֹ, הכּל מבּיטים אליו וסבר פּניהם עליזוֹת. הכּל שׂמחים בּוֹ וּמתיהרים בּוֹ. אבל הוּא עצוּב מאוֹד ועל לבּוֹ מוּעקה גדוֹלה. מפּני שהוּא מרגיש שבּכיסוֹ הפּנימי של מעילוֹ טמוּנה קרפּדה גדוֹלה, שרוֹחשת וזזה שם, והוּא אינוֹ יכוֹל להכניס את ידוֹ וּלהשליכה משם, מפּני שנפשוֹ גוֹעלת את השרץ הזה. יוֹדע הוּא שהשרץ נכנס אל כּיס מעילוֹ בּשעה שהשׂיגוֹ הגשם בּשׂדה… והוּא יוֹסיל, לא הרגיש בּוֹ כּלל. והוּא מזדעזע מגוֹעל־נפשוֹ, וּמתיירא מאוֹד שמא יצא השרץ לעיני כּל, והיה יוֹסיל לצחוֹק ולכלימה… מפּני שפּרצוּפה של הקרפּדה הוּא כּפני בּרוֹניה, שעשׂתה מעשׂה כּישוּף ונהפּכה בּמתכּוון לקרפּדה כּדי שתּוּכל להיוֹת עמוֹ תּמיד, שרוּיה בּכיסוֹ. וּבשעה שהוּא עוֹמד בּתוֹך קהל המתפּללים, יצתה הקרפּדה־בּרוֹניה מתּוֹך כּיסוֹ, ונכנסה אל מתּחת לכוּתּנתּוֹ, על מערוּמי גוּפוֹ: קרה, חלקה ולחה… רוֹצה הוּא לצעוֹק שיצילוּהוּ ממנה ויוֹציאוּה, – ואינוֹ יכוֹל; מרוֹב אימה ופחד אין קוֹלוֹ יוֹצא מתּוֹך גרוֹנוֹ, רוֹצה הוּא לרוּץ, לברוֹח, ואינוֹ יכוֹל, רגליו אינן זזוֹת ממקוֹמן. סוֹף־סוֹף אסף את כּל כּוֹחוֹתיו, הזדעזע… וניעוֹר.

ניעוֹר ומצא שהוּא שוֹכב מגוּלה, וקר לוֹ. מן החוּץ פּרצוּ דרך החלוֹן הפּתוּח מַשבי־רוּח חזקים יחד עם זלפי גשם, שהרוּח זרקתם לתוֹך החדר כּמוֹ חבילי זרדים. בּרקים הבריקוּ, והיה דוֹמה, עם כּל בּרק, שכּל שבעת הרקיעים נפתּחוּ בּבת־אחת; וּרעמים רעמוּ והתגלגלוּ מסוֹף השמים ועד סוֹפם, והיה דוֹמה עם כּל רעם שבּשמים נלחמים, הרים מתבּקעים, סלעים מתפּוֹצצים, ואבני בּליסטראוֹת מתפּזרוֹת וּמידרדרוֹת על גג הבּית… נזקר יוֹסיל מעל משכּבוֹ, רץ וסגר את החלוֹן ושוּב שכב.

לכתּחילה עצם את עיניו כּדי שלא יראה את הבּרקים, ואחר־כּך התכּנס כּוּלוֹ מתּחת לשׂמיכה, כּדי שלא ישמע את הרעמים. אבל מתּחת לשׂמיכה גדלה חמתוֹ, ולא היה לוֹ אויר לנשימה. הוֹציא את ראשוֹ ושכב בּמנוּחה בּעינים עצוּמוֹת. נזכּרוּ לוֹ קטעי חלוֹמוֹת וחייך לעצמוֹ על הבלוּתם ועל האימה שהעיקה על לבּוֹ. פּתאוֹם הגיעה לאזניו מתּוֹך החשיכה איזה קוֹל משוּנה, מעין יבבה. מי שהוּא מתחנן וּמבקש רחמים בּקוֹל חנוּק… רוֹעם רעם וּמשתּיק את הקוֹל, וּמיד לאחר מכּן שוּב נשמעוֹת אנחוֹת… יוֹסיל זקף את אזניו. מלים בּרוּרוֹת לא שמע. רק שמע בּבירוּר בּסמוּך, בּחוּץ אוֹ בּבּית, אדם קוֹבל, טוֹען, בּוֹכה וּמשדל, בּוֹכה וּמפייס. הקוֹל גוֹוע בּיבבה ותחנוּן, ואי־אפשר להבחין אם קוֹל אשה הוּא זה אוֹ קוֹל גבר, אם קוֹל נער אוֹ קוֹל זקן. דוֹמה שפּעם כּבר שמע מעין זה בּבּית הזה, כּבר שמע פּעם תּלוּנוֹת כּאלה בּלילה, אלא שאינוֹ זוֹכר אימתי והיכן. מה מעשׂה מסתּוֹרין זה?…

עמד. בּתּחילה היה בּדעתּוֹ לפתּוֹח את החלוֹן ולראוֹת אם לא בּחוּץ בּוֹכה אדם עזוּב ונענה. אבל בּחוּץ השתּוֹללה הסערה. האילנוֹת נבהלים וטרוּפים עוֹד הגבּירוּ את הרעש בּהמית־בּהלה. הגשם טפח על הזגוּגוֹת כּזוֹרק עליהן חפני חצץ… נמלך וּפתח את הדלת על־יד על־יד. הקוֹל נשמע כּאן בּרוּר יוֹתר, מקרוֹב מקרוֹב. יצא אל הפּרוֹזדוֹר. הקוֹל יצא מחדרוֹ של ר' בֹר. פּתאוֹם נזכּר שר' בּר עוֹרך תּיקוּן־חצוֹת. דלת חדרוֹ נפתּחה, כּנראה, על־ידי הרוּח ונשארה פּתוּחה. אוֹר קלוּש בּקע משם. יוֹסיל נתקרב אל הפּתח בּפסיעוֹת חשאיוֹת בּתוֹך הצל, עמד לפני הפּתח הפּתוּח והציץ בּפנים.

אצל המזוּזה ישוּבה על שרפרף נמוּך דמוּת־אדם שחוֹחה, הראש שקוּע בּין הבּרכּים והעינים מחבּקוֹת בּקרקע, כּוּלה עטוּפה בטלית גדוֹלה, ששוּליה שטוּחים מסביב על הקרקע, וציצית אחת נמלטה אל הפּרוֹזדוֹר להסתּכּל בּחוֹשך… כּפקעת גדוֹלה צנוּף גוּף כּפוּף זה, וצל שחוֹר נמשך וּמתפּשט ממנוּ כּשלוּלית דיוֹ גדוֹלה. על שידה דלוּק נר חלב קטן בּתוֹך פּמוֹט, והחלב מתמסמס ומשתּפּך סביבוֹ על הפּמוֹט ועל השידה, והיה הנר אף הוּא דוֹמה לדמוּת אדם יוֹשב כּפוּף, עטוּף בּטלית רחבה, ומן הראש בּוֹקעת ועוֹלה שלהבת דקה, השוֹאפת כּלפּי מעלה…

הדמוּת שעל גבּי הקרקע מתיפּחת ומיבּבת, וּפעמים, מרוֹב התרגשוּת טוֹפחת בּידיה על האדמה… והנר הקטן אף הוּא בּוֹכה, זוֹלג דמעוֹתיו וּמתמוֹגג…

… בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלַתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים…

… הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ, עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח, תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ?..

,,, זְכוֹר, ה', מֶה הָיָה לָנוּ? הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ? נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמוֹתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת…

… אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, תַּרְקִיעִי עִמּוֹ לַשִׁחָקִים? – אָנֹכִי חָטָאתִי וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים…

… יְחִידָה רַעְיָה אֲזָי הָיִיתִי וּכְבוֹד עֶלְיוֹן אֲנִי נְקרֵאתִי – וְעַתָּה לְתַחְתִּיּוֹת יָרַדְתִּי, וְדוֹדִי וְרֵעִי לָרוּם עָלָה… יַחַד יוֹדְעַי, בְּתוּלוֹתַי וְרֵעוֹתַי, בְּכוּ עִמִּי כִּי רַבּוֹת אַנְחוֹתַי! אֵין נוֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי. כִּי דוֹדִי מֶנִּי נָסַע וְנִגְלָה… הָיִיתִי כְּכַלָּה בְּתוֹךְ אַפִּרְיוֹן, וַעֲנַן יוֹמָם עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן – הֻשְלַכְתִּי לַחוּץ כְּעָנִי וְאֶבְיוֹן. בְּגָדַי לָקַח צָר, וַאֲנִי אֻמְלָלָה…

במרוֹם מנפנפים שוּלי פּרגוּדים, וּברקים מאירים את השמים עד למצוּלוֹתיהם. רגעים מתמלא גם החדר אוֹר־רפאים מרעיד; נראים בּכל מקוֹם ספרים פּתוּחים וּמרעידים בּדפּיהם הלבנים כּבעלי־חיים נבעתים וּכבוּשי־מסתּוֹרין… רעמים מן השמים משיבים בּזעם מה־שהוּא לא מוּבן על הטענוֹת והתּאניוֹת שנשמעוֹת על יד הפּתח והמזוּזה… לרגע נדהם האדם ושוֹמע. אך אינוֹ נרגע. מיד לאחר זעם הרעם, הוּא שוּב חוֹזר וקוֹבל, בּוֹכה וּפוֹצר:

… ה' שׁוּב מֵחֲרוֹן אַּפְּךָ וַחֲמָתֶךָ. וּזְכוֹר דְבַר נְבוּאָתֶךָ לְבַשֵּׂר נָא לַעֲדָתֶךָ: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת…

יוֹסיל צמרמוֹרת עברה על גוּפוֹ. לא חש בּצינה שליפּפתּוּ. אימת תּעלוּמה ירדה עליו מפּני הויכּוּח הזה בּין האדם וּבין אלוֹהיו.

בּחשאי־חשאין חזר אל חדרוֹ, התנפּל על מיטתוֹ שהספּיקה להצטנן, התכּסה בּשׂמיכה ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת.

פּתאוֹם, כּמוֹ לאוֹר בּרק, ראה לפניו בּאוֹר מסתּוֹרין כּל גוֹרלה של כּנסת ישׂראל, נתגלוּ לפניו בּכל השׂגב שבּהם הדין־והדברים הנצחיים שבּין האוּמה ובין אלוֹהים.

למחרת בּבּוֹקר ניעוֹר יוֹסיל מרעש ציוּצם של הצפּרים בּחוּץ. עדיין היה ראשוֹ כּבד עליו, אבל החמה, ששלחה לפניה אוֹרוֹת אדמדמים־ענוּגים לבשׂר את זריחתה, החמה הזאת כּאילוּ עוֹלה גם בּתוֹכוֹ; כּאילוּ נבזקה בּכל גוּפוֹ ורחצה אוֹתוֹ מבּפנים מכּל פּסוֹלת, הדיחה את נפשוֹ מכּל חלוּדה וזוּמית. כּמוֹ לאחר החלטה תּקיפה וּמכרעת, קפץ מעל מיטתוֹ משוּפּע בּכוֹחוֹת רעננים, התלבּש, התרחץ בּזריזוּת וּפתח את החלוֹן. בּחוּץ היה הכּל מרוּחץ וּמחוּדש. בּשׂדה עוד טיילוּ אדים לבנבנים, אבל האויר היה מקוּטר ריחוֹת חריפים. הכּל זרח, נצנץ וחייך חיוּך של שׂמחה; בּעליזוּת זרמוּ פּלגי המים והשלוּליוֹת המַורידוֹת לאוֹר הזריחה, וּברוָזים זריזים וּמקדימים ואנקוֹרים פּזיזים כּבר היוּ משכשכים בּמים. וּמקהלוֹת מקהלוֹת צפּרים הרעישוּ את האויר בּציוּץ שאינוֹ פּוֹסק. יוֹסיל ירד למטה לאכוֹל פּת שחרית שלוֹ, למצוֹא את ישׂראל’יק ולצאת עמוֹ לטיוּל, וּלמפרע כּבר נהנה מטיוּל זה עם הילד, לאחר הפסקה ממוּשכת. חדר־האוֹכל היה עדיין שרוּי בּדמדוּמי שחרית. ישב והמתּין בּקוֹצר־רוּח לאוֹכל שיגישוּ לוֹ; וּבינתים תּפף לוֹ בּאצבּעוֹתיו על גבּי השוּלחן ותלה עיניו בּמראה הוויניציאנית עם האוֹפק והיער המזהירים מתּוֹכה בּזוֹהר אדמדם־ורוֹד של הזריחה. סוֹף־סוֹף הביאוּ לפניו פּת־שחרית, אבל אכל אוֹתה בּלא תּיאבוֹן ונתנה בּפיו טעם לפגם. “מסתּמא, עדיין לא פּג חוּמי, אמר לעצמוֹ, אבל אין בּכך כּלוּם…” ויצא אל החוּץ. את ישׂראל’יק לא מצא בּשוּם מקוֹם. הצטער על כּך מאוֹד. מסתמא הוּא מלקט בּיער בּיצי צפּרים. הלך יוֹסיל אל היער. כּאן היוּ שרוּיוֹת עדיין אפילה ורטיבוּת. העלים דלפוּ מים. אבל אילך ואילך כּבר בּקעוּ לכאן קוי החמה הראשוֹנים וזחלוּ על גזעי האילנוֹת כּבהרוֹת ורוּדוֹת. היה בּדעתּוֹ לחזוֹר לאחר שהיה הוֹלך ומהלך שם כּעשׂרה רגעים. פּתאוֹם הבהיקה לעיניו מרחוֹק זווית אחת שהיתה, כּמדוּמה לוֹ, מוּארת בּיוֹתר. הפליג עוֹד בּין העצים על מנת להגיע אל אוֹתוֹ מקוֹם המוּאר בּיוֹתר, שמא ימצא שם את הילד,שמאוֹד השתּוֹקק לראוֹתוֹ הבּוֹקר.

הגיע אל קרחת־יער קטנה עשׂוּיה חצי־גוֹרן עגוּלה, שמרוּחה המזרחית עמדוּ אשוּחים ענקיים, ומבּיניהם היתה נראית שׂדה מוֹריקה של תּפּוחי־אדמה, וּמיד הכּיר שכּבר נקלע כּאן פּעם אחת. הכּיר את העשׂב הירוֹק והרך כּמשי, ועליו חרוּזוֹת מרגליוֹת חיורוֹת ואבני־חן מגוּוָנוֹת… עמד מלא פּליאה על הדוּמיה השרוּיה כּאן. אוֹר־החמה הורוֹד־אדמדם התחלק על גזעי האשוּחים אדוּמי־הקליפּה והדליקם כּנרוֹת בּבית־מקדש, בּעוֹד שמאחריהם נשקפה אפלוּלית היער… נזכּר שגם אז דמה עליו המקוֹם כּמקדש, כּהיכל עזוּב. נשא יוֹסיל את עיניו סביב, וּפתאוֹם נרתּע לאחוֹריו. בּין האשוּחים, כּלפּי המזרח, עמד ר' בּר עטוּף בּטליתוֹ וּבתפיליו, והתפּלל. רוּח קלה היתה מנפנפת בּטליתוֹ וציציוֹתיו, וּזקנוֹ הלבן, שהיה אף הוּא מתנפנף וּמרתּית כּלשהוּ בּרוּח, נצנץ והבהיק כּנגד זריחת־החמה כּלהבה לבנה מגוּונת בּגוֹן הורוֹד… כּוּלוֹ היה מרעיד בּדממה, וזוֹרח מתּוֹכוֹ בּאוֹר של קדוּשה וּדביקוּת בּבּוֹרא…

כּאילוּ לא התפּלש אדם זה אמש בּעפר, סחוּף ודווּי, בּוֹכה וּמתענה מפּני יד ה' שהשיבתּוּ עד דכּא. כּלוּם כּבר השלים ר' בּר עם קוֹנוֹ ותקוה חדשה זקפה את נפשוֹ הכּפוּפה? “בּערב ילין בּכי ולבּוֹקר רינה”…

מיהר והפליג מאוֹתוֹ מקוֹם, עד שיצא אל השביל שבּין היער וּבין שׂדה תּפּוּחי־האדמה, וחזר בּוֹ אל הבּית. היוֹם, אמר בּלבּוֹ, מחוּיב הוּא לילך עם ר' בּר אל ה“מנין”…

בּחצר שמאחוֹרי הבּית ראה את ישׂראל’יק עוֹמד לבדוֹ וחוֹבט בּשבט ארוֹך ודק על שלוּלית, מתּיז מים ונהנה לראוֹת את גווני החמה הזוֹרחים מתּוֹכם. הילד ראה את יוֹסיל הוֹלך וּמתקרב אליו ועשׂה עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה.

– בּוֹקר טוֹב לך, ישׂראל’יק! מה אתּה עוֹשׂה?

הילד המשיך לשבּוֹט את המים ושתק.

– הלכתּי בּיער – המשיך יוֹסיל – סבוּר הייתי שאמצאך שם. ותמהתּי שלא מצאתיך בּשוּם מקוֹם.

שוּב שתיקה.

– מפּני מה שוֹתק אתּה ואינך משיב לי דבר?

הילד השפּיל ראשוֹ, כּבש עיניו בּקרקע. רק גביניו נצטמצמוּ, ושתק.

– תּן עיניך בּי. כּלוּם יש בּלבּך עלי? – סמך יוֹסיל בּאצבּעוֹתיו את סנטרו של הילד והגבּיה את ראשוֹ כּדי לראוֹת את פּניו. הפּעם לא החזיר הילד ממנוּ את פּניו ולא השמיט את סנטרוֹ מאצבּעוֹתיו. רק הסתּכּל בּוֹ בּמבּט שוֹאל וּמחכּה.

– אתּה יוֹדע, ישׂראל’יק, היוֹם יוֹם נאה יהיה, ונוּכל לטייל. זה מזמן לא טיילנוּ יחד… אתּה יוֹדע, טרוּד הייתי כּל הימים האלה ולא יכוֹלתּי… לא היה לי פּנאי. מעתּה כּבר נוּכל לטייל. בּכל יוֹם…

יוֹסיל נתמה לראוֹת שהילד שיקע את ראשוֹ בּין כּתפיו שרעדוּ מבּכי עצוּר, כּמוֹ שעשׂה כּבר פּעם אז כּשנדרס הכּלבלב על־ידי יוֹסיל.

– מה לך, ילדי, מה לך? – חשש שמא שוּב עשׂה מעשׂה רע שלא־מדעת.

תּחת להשיב לוֹ, עוֹד הגבּיר את בּכיוֹ.

– טפּשוֹן! למה תּבכּה? – בּידוֹ החליק את ראשוֹ – כּל הבּוֹקר בּיקשתּיך. סבוּר הייתי שהלכתּ לבקש בּיער בּיצי צפּרים… בּוַדאי כּבר הספּקתּ לצבּוֹר הרבּה בּיצים, המוֹן!

– הן… – אמר לבסוֹף הילד בּבכי – אבל הבּיצים נשבּרוּ לי… כּמעט כּל הבּיצים…

זה לא היה אמת. אבל ישׂראל’יק שׂמח למצוא עילה הוֹגנת לבכיוֹ.

– אין בּכך כּלוּם… – שידל אוֹתוֹ יוֹסיל – תּמצא חדשוֹת. מהיוֹם ואילך נלמד בּשקידה. אפשר שנתחיל בּספר חדש, בּישעיה! זה ספר קשה. אפילוּ גדוֹלים מתקשים בּוֹ… יוֹדע אתּה מי היה ישעיה?

– ויוֹרגיס הביא לי חכּה חדשה. רוֹצה אתּה לראוֹת? – שאל ישׂראל’יק והפך אליו את פּניו השׂוֹחקוֹת, המפוּיסוֹת והשטוּפוֹת עדיין בּדמעוֹת.

– לא עכשיו, לא עכשיו… עלי עוֹד לכתּוֹב מכתּב הבּיתה. אחר השיעוּר שלנוּ תּראה לי. אל תּשכּח לבוֹא בּעשׂר בּדיוּק.

– הרי בּעשׂר אתּה הוֹלך אל ה“פּאניטש” (בּן הפּריץ), לא?

– לא… היוֹם אין אני בּקו־הבּריאוּת… תּדייק, ישׂראל’יקל, לבוֹא בּעשר.

משעלה יוֹסיל אל חדרוֹ, סידר מחדש את ספריו וּמחבּרוֹתיו, כּאילוּ עבר זה עתּה אל דירה חדשה… מתּחילה היה בּדעתּו לכתּוֹב מכתּב הביתּה, לענוֹת על המכתּבים האחרוֹנים שקיבּל משם וּטעוּנים עדיין תּשוּבה. אבל היוֹם הוּא מתפּעם יוֹתר מדי וראשוֹ כּבד עליו; מוּטב שימתּין עד שישתּכּך לבּוֹ…

ניצנץ בּוֹ פּתאוֹם זכר ר' זוּסיל, נזכּרוּ לוֹ דבריו בּשעת פּרידתם… בּלא שיקוּל־דעת ירד למטה אל חדר־האוֹכל, הוֹציא מארוֹן־הספרים מבּין ספרי הש"ס, גמרא אחת, בּלא כּל בּחירה, וחזר למעלה אל חדרוֹ. למה עשׂה זאת? אינוֹ יוֹדע בּבירוּר. אמר לעצמוֹ: סוֹף־סוֹף לא מעט עסקתּי בּזאת… נראה אם לא שכחתּי את תּלמוּדי… זוֹ היתה מסכת “פּסחים”, והתחיל למעיין בּה.

– “אמר חזקיה: מניין לחמץ בּפסח שאסוּר בּהנאה? שנאמר: “לא יאכל חמץ” – לא יהא בּוֹ היתּר אכילה, טעמא דכתב רחמנא "לא יאכל חמץ”… סטאש הוּבל עכשיו בּכוּרסתוֹ אל הטרקלין. בּרוֹניה יוֹשבת שם עם מסכת־הרקמה… מה טוֹב שהחליט פּתאוֹם וּבבת־אחת שלא לילך לשם… טוֹב מאוֹד! שאם לא כּן, הריהוּ אבוּד… כּן. היכן הוּא עוֹמד? “טעמא דכתב רחמנא “לא יאכל חמץ”. הא לא כּתב “לא יאכל”, הוָה אמינא איסוּר אכילה מַשמע; איסוּר הנאה לא מַשמע. ופליגא דרבּי אבּהוּ. דאמר ר' אבּהוּ”…

בּעצם הרי הסוּגיה הזאת ידוּעה לוֹ. מה בּצע בּלימוּד דבר שהוּא כּבר יוֹדע אוֹתוֹ? וּמאידך גיסא – מה בּצע אם יתחיל בּסוּגיה חדשה שעדיין אינה ידוּעה לוֹ? מה תּוֹעלת לוֹ בּכל לימוּד זה של גמרא בּכלל? סוֹף־סוֹף כּמה רחוֹק ממנוּ כּל הענין הזה, וכמה הוּא תּפל! ואף־על־פּי־כן המשיך לעיין… בּוַדאי אין סוּגיה זוֹ דוֹמה לפרק בּפילוֹסוֹפיה אוֹ בּחימיה. הגמרא היא רק חוּליה בּשרשרת, והשרשרת היא העיקר, היא הכּל, היא החיים. משוּנה הוּא עיקר זה! משוּנים החיים הללוּ… אבל היהוּדי רוֹאה בּה חוֹבה. לא כּל חוֹבה יש בּה תּוֹעלת מנה וּבה וכל־שכּן שאין בּה תּוֹעלת פּרטית… דרך החוֹבה היא תּמיד קשה, חמוּרה ועגוּמה לגבּי מי שאינוֹ מבין. אף יוֹסיל אינוֹ מבין. בּהשׂכּלה, בּמדע יש לפחוֹת תּענוּג לנפש. וכאן מה?… התּענוג בּכלל אינוֹ בּן־קיים, תּענוּג הוֹלך ותענוּג בּא, והחוֹבה לעוֹלם עוֹמדת… ודאי! דרכיה אינם דרכי נוֹעם. מי שאין בּוֹ כּוֹח להקריב קרבּנוֹת, אל ילך בּהן… כּן… כּן… היכן עמדנוּ? “דאמר ר' אבּהוּ: כּל מקוֹם שנאמר: “לא יאכל”, “לא תאכל”, “לא תאכלוּ” – אחד איסוּר אכילה ואחד איסוּר הנאה מַשמע, עד שיפרט לך הכּתוּב כּדרך שפּרט לך בּנבילה”… מה עשׂה? דחה את דבוֹרה, בּגד בּחנה… וכל־שכּן בּרוֹניה שהיא אדם מוּקצה ומוּפלג ממנוּ. בּבואת מה־שהוּא נהדר וּמוּפלא שנצנצה לוֹ ממרחק זר, כּרמז מגרה וּמדיח… אמת… יש שגם על חלוֹם נאה חבל מאוֹד; חבל, חבל להקיץ ממנוּ… אבל אין בּכך כּלוּם! איך אמר לוֹ פּעם ר' בּר? “מי שהגוּף חביב עליו מנפשוֹ, ידאג לגוּפוֹ; וּמי שנפשוֹ חביבה עליו מגוּפוֹ, ידאג לנפשוֹ”… כּן… “לא תּאכלוּ כּל נבילה. לגר אשר בּשעריך תּתּננה ואכלה, אוֹ מכוֹר לנכרי”…

נפשוֹ היתה עגוּמה עליו מאוֹד. כּדי להתגבּר על עגמת נפשוֹ וּכדי להחזיק בּקצות השקלא־וטריא שהיה ניתּק בּכל רגע, התחיל מנענע את גוּפוֹ, קוֹרא בּקוֹל וּמזמר את דברי ר' מאיר, ר' יהוּדה וכל המשתּתּפים בּפלוּגתא זוֹ, מזמר בּהתלהבוּת וּבניגוּן המקוּבּל על לוֹמדי תּוֹרה. אבל הוּא לא הרגיש, שמעט מעט הלך ניגוּן גמרא זה ונתחלף לוֹ, נתגלגל בּנהי האהבה והגעגוּעים של “ליד” שוּבֶּרטי…

סוֹף־סוֹף סגר את הגמרא בּרעש ודחה אוֹתה ממנוּ בּנפש קניטה.

הקישוּ על הדלת. ישׂראל’יק בּא אל השיעוּר.

לאחר פּת־הצהרים נכנס יוֹסיל אצל ר' בּר וּמצאוֹ שקוּע בּספר. הזקן השיב לוֹ שלוֹם בּריטוּן וּבתנוּדת־ראש, והחוה לוֹ בּידוֹ על כּסא, רמז שהוּא מוּזמן לישב; ואילוּ את עיניו לא הגבּיה מעל ספרוֹ. לא פּסק ממשנתוֹ וּכמוֹ קוֹדם המשיך לנענע את מחצית גוּפוֹ פּנים ואחוֹר; פּעמים היה נוֹטל את זקנוֹ לתוֹך חפנוֹ וּמקרבוֹ אל פּיו אוֹ אל חטמוֹ, ורוֹטן איזה ניגוּן, מתּוֹך עיוּן רב. כּך נמשך הדבר רגעים אחדים. ויוֹסיל ישב והמתּין. נראה שר' בּר עוֹמד באמצע ענין חמוּר שקשה לוֹ להלמוֹ. לבסוֹף נשען בּגבּו על גב־הכּסא, פּרשׂ על הספר את מטפּחת־האף האדוּמה והגדוֹלה, וּפנה אל יוֹסיל:

– מה שלוֹם כּבוֹדוֹ? לא ראיתי את כּבוֹדוֹ הרבּה זמן.

– טרוּד הייתי כּל הימים האלה… – גמגם יוֹסיל – אני נצטערתּי מאוֹד, ר' בּר, שלא הלכתּי עמוֹ אל ה“מנין” להתפּלל “מנחה”, כּמוֹ שנדבּרנוּ. מתּוֹך היסח־הדעת נשתּהיתי אז יוֹתר מדי בּשׂדה, הרחק מן הבּית… לא היה סיפּק בּידי לחזוֹר ומאז ואילך, הרי כּבוֹדוֹ יוֹדע… כּיון דאידחי – אידחי… אני מקוה, ר' בּר, שלא יעלה לי את שכחתי לזדוֹן…

– תּמיד כּבוֹדוֹ שוֹקד על הלימוּדיוּת… תּמיד הוּא שוֹקד על הלימוּדיוּת, הן… – העיר הזקן במנוּחה.

דוֹמה היה שאף הזקן הסיח דעתּוֹ מן הענין הזה. ואם תּמצא לוֹמר אף עתּה אינוֹ יוֹדע בּבירוּר על מה הוּא מתנצל. עיניו הכּחוּלוֹת של הזקן, המעוּלפוֹת דוֹק של הזיה, משוֹטטוֹת בּאויר, ומחשבתּוֹ עדיין כּבוּשה בּין דפּי הספר המכוּסים מטפּחת אדוּמה.

– ואילוּ היוֹם – אמר יוֹסיל – יש בּדעתּי לילך עמוֹ אל ר' זלמן הטוֹחן וּלהתפּלל שם “מנחה”… אם לא תּסרבוּ לצרפני…

– בּלא נדר, בּלא נדר… אדרבּה. אם מקוּבּל על כּבוֹדוֹ להפסיק ממשנתוֹ, כן…

– רוֹאה אני בּוֹ, ר' בּר, שאין דעתּוֹ נוֹחה מהלימוּדיוּת שלי.

ר' בּר שוּב התנוֹעע כּלשהוּ בּמחצית גוּפוֹ, כּשהוּא מריח את שבּוֹלת זקנוֹ שבּתוֹך אגרוֹפוֹ, ונוֹתן מתּוֹך כּך את עיניו בּיוֹסיל. הוּא שתק.

– לפי שעה – המשיך יוֹסיל – חכמת הרפוּאה רחוֹקה עדיין ממני. החכמוֹת חביבוֹת עלי כּשהן לעצמן. בּחינת תּוֹרה לשמה. אף חכמינוּ ז“ל עסקוּ בּחכמוֹת שהיוּ ידוּעוֹת בּזמנם. והרמבּ”ם שפילוֹסוֹף גדוֹל היה…

חיוּך משוּנה הוֹפיע על פּניו הקפוּאים של ר' בּר.

– הרמבּ“ם… – ריטן יוֹתר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ – לא בּזכוּתוֹ של “מוֹרה הנבוּכים” זכה לגדוּלה, אלא בּזכוּת ה”יד החזקה“… בּזכוּת ה”יד החזקה", הן…

– ואף־על־פּי־כן לא היה מחַסד את חכמי אוּמוֹת העוֹלם ולא היה מזלזל בּחכמוֹת חיצוֹניוֹת…

הרתּיע ר' בּר על כּסאוֹ, שאף לתוֹך חטמוֹ מלוֹא קמיצת טאבּאק, הניח את ידוֹ על הספר הפּתוּח כּמתכּוון להגן עליו, ואמר:

– הרמבּ"ם שהיה בּן־בּית בּפלטין של המלך, מוּתּר היה לוֹ לטייל גם בּפּרדס. ואילוּ לאדם מן החוּץ אסוּרה הכּניסה לשם. אסוּרה הכּניסה לשם, הן…

נזכּר יוֹסיל שבּדמוּת זוֹ של בּית־המלך השתּמש הרמבּ“ם בּ”מוֹרה הנבוּכים" שלוֹ. ודבר זה קירר את רוּחוֹ, וּבבת־צחוֹק של פּיוּס שאל:

– ואף בּהצצה אסוּר לוֹ?

– בּן זוֹמא הציץ ונפגע. הכּל תּלוּי מהיכן בּא אדם. מהיכן בא אדם, הן… אינוֹ דוֹמה מי שיוצא מבּית־המלך למי שבּא מן החוּץ.

– דהיינוּ?

– מי שזכה להיוֹת עם המלך בּתוֹך הבּית – הוֹסיף ר' בּר להשתּמש בּדמוּת זוֹ מ“מוֹרה־הנבוּכים” – יוֹדע את הדרך האמיתּית שנכנסים בּה אל הפּרדס. הדרך האמתּית, הן… האחת והיחידה. ואילו הבּא מן החוּץ מבקש ליכּנס בּהרבּה דרכים, פּעם בּזוֹ וּפעם בּזוֹ, והסוֹף בּכוּלם הוּא תּוֹעה. בּכוּלם הוּא תּוֹעה, הן…

– מה שהבּריוֹת יוֹדעים בּימינוּ בּתכוּנה, למשל, אוֹ בּחכמוֹת טבעיוֹת, לא ידעוּ אריסטוֹ והרמבּ"ם…

– ואף־על־פּי־כן תּוֹעים… אוֹ כּיצד אמר הרמבּ"ם? “אחוֹריהם אל בּית המלך, וּמגמת פּניהם לדרך אחרת”… לא, מחילה מכּבוֹדוֹ! כּבוֹדוֹ לא ירד לסוֹף דעתּי. המאמין לוֹ יש דרך אחת ויחידה, וּלפיכך אינוֹ תּוֹעה. אינוֹ יכוֹל לתעוֹת. על־ידי הקדוּשה מגיע אדם אל יסוֹדוֹ של העוֹלם… אל יסוֹדוֹ של העוֹלם, הן… ואילוּ החכמים שלכם מגששים כּעיורים, סחוֹר סחוֹר, ואת העיקר, את התּוֹך, את יסוֹדוֹ של עוֹלם, הנוֹשא את הכּל, אינם מכּירים. אינם מכּירים, הן…

– החוֹקרים בּימינוּ – ניסה יוֹסיל להסבּיר – נמנעים מלחקוֹר בּמוּפלא מהם. הם חוֹקרים רק בּמה שיד השׂכל מגעת לשם.

– טי־טי־טי!… – קרא הזקן בּנענוּע ראש – השׂכל! פּס־פּס־פּס… מלתא זוּטרתא, שׂכלוֹ של אדם! אַי־אַי־אַי!… – הזקן לגלג בּעוָיוֹת מצחיקוֹת של תּינוֹק.

– את השׂכל נתן בּנוּ הבּוֹרא. אסוּר לזלזל בּמתּת אלוֹהים – העיר יוֹסיל בּגיחוּך כּבוּש.

– מי נוֹהג בּה זלזוּל? אתּם! אם יתּן לך אדם מתּנה שרשרת זהב, כּלוּם תּהא משים אוֹתה קוֹלר לצוארוֹ של כּלב? כּלוּם לא יהא בּזה משוּם עלבּוֹן לנוֹתן המתּנה? מי המזלזל בּה, אנוּ שאוֹמרים “ראשית דעת יראת ה'”, אוֹ אוֹתם החכמים שמשׂימים את הדעת כּלי תּשמיש ליהירוּת של הבל, לדברים שבּשטוּיוֹת? הן, לדברים שבּשטוּיוֹת… דוֹק ותמצא שכּל מה שהחכמים שלכם עתידים לחדש הריהוּ כּגוֹן זה שמחדש שהאש עוֹלה למעלה והאבן נוֹפלת למטה; אוֹ מפּני מה עוֹלה האש ונוֹפלת האבן. קוֹרעים את הטלית וּמטליאים אוֹתה. בּעצמם קוֹרעים וּבעצמם מטליאים. – עד שהם מניחים טלאי בּמקוֹם אחד, הריהי נקרעת בּידם בּמקוֹם אחר… השׂכל!… חייכם שבּמימרה אחת של חז"ל יש יוֹתר אמת וחכמה משיש בּכל ספרי החוֹקרים. ר' שמעוֹן בּן יהוֹצדק שאל לר' שמוּאל בּר נחמן: מהיכן נבראה האוֹרה? אמר לוֹ: נתעטף הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּטלית לבנה והבהיק זיו הדרוֹ מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… כּך אוֹמר המדרש. ואַתּם לוֹמדים פיסיקה, לוֹמדים ולוֹמדים ולוֹמדים… ואל דעתּוֹ של ר' שמוּאל בּר נחמן לא הגעתּם… לא הגעתּם, הן!

זקן זה שכּוּלוֹ שלוָה וּדבריו בּנחת נשמעים, ודעתּוֹ מוּפלגת, מה היה לוֹ שיצא מגדרוֹ והוּא מדבּר בּלב רחוּש, מריח בּכל רגע מן הטאבּאק, וכפּו עם קוּפסת־הטאבּאק מרעידה ומתוֹפפת על גבּי הממחטה הפּרוּשה על הספר?

– כּללוֹ של דבר – המשיך ר' בּר – אדם שיש בּוֹ אמוּנה בּאלהים חיים, הוּא יוֹדע למה נברא העוֹלם… ולמה נברא הוּא עצמוֹ, הן, וּמה תּכלית קיוּמוֹ… ומה תּכלית קיוּמוֹ, הן… ואילוּ מי שאין בּוֹ אמוּנה זוֹ, הרי לגבּי דידוֹ כּל הבּריאה אינה אלא מוֹרה־שעוֹת בּלא לוּח־השעוֹת, בּלא מחוֹגים. הן בּלא לוּח־שעוֹת, בּלא מחוֹגים… למה הוּא בּא לעוֹלם? הן, מה טעם לקיוּמוֹ? הן…

בּחוּץ זה כּבר נתמסמסוּ האדים הלבנים. החמה בּשמים הטהוֹרים שוֹפעת הרבּה חוֹם. צפּרים טרוּדוֹת ועסקניוֹת קוֹשטוֹת כּחצים בּאויר, מתּוֹך ציוּץ שאינוֹ פּוֹסק. אחת, פּזיזה ונבהלה בּיוֹתר, פּרצה דרך טיסה אל החדר; אבל מיד עמדה על טעוּתה ונזדרזה להתמלט מכּלוּב גדוֹל ואפל זה שנפלה לתוֹכוֹ מתּוֹך קלוּת־דעת. אחריה פּרצה צרעה לתוֹך החדר בּזמזוּם של כּוֹבד־ראש, עגה עוּגוֹת בּאוירוֹ של החדר, וּבזמזוּם התחבּטה מפּעם לפעם אל התּקרה. יוֹסיל עקב אחר הצרעה וּמתּוֹך כּך נתלוּ עיניו בּריבּוּע שאינוֹ מסוּיד שמעל למשקוֹף, זכר לחוּרבּן; רבּוּע של צללי־אוֹר פּוֹזזים, קמטים זעירים ודקים של מי זהב מרטטים… יכוֹל שזוֹהי בּבוּאת הניימאן הנראה מרחוֹק, ואפשר שבּבוּאתם של מי שלוּלית היא, שבּסמוּך אל הבּית. לא יכוֹל יוֹסיל להעביר את עיניו מצללי־אוֹר אלה המרטטים על גבּי הכּתם הכּהה של אבל־החוּרבּן.

ר' בּר כּבר העביר את המטפּחת האדוּמה מעל הדפּים, קיפּלה והניחה בּכיסוֹ ועיניו כּבר כּבוּשוֹת בּספר. עמד יוֹסיל ונפטר ממנוּ מתּוֹך ברכה חטוּפה.

לפני מנחה ירדוּ ר' בּר ויוֹסיל אל “מנין” בּעלי־המוּסר של ר' זלמן הטוֹחן, דרך מדרוֹנה של חוֹרשת האשוּחים. השלכת היתה רטוּבה מהגשם של אמש וחלקלקה, וּשניהם היוּ נאחזים, דרך הליכתם, בּסדני האילנוֹת כּדי שלא יתחלקוּ ולא ירוּצוּ הרגלים מאליהן בּשיפּוּע למטה. החוֹרשה היתה מלאה ציוּץ של צפּרים שזימרוּ בּדביקוּת וּבחדוָה. אזני יוֹסיל התחילוּ מבחינוֹת בּאיזה רעש מתמיד ואטוּם, כּמגיע מרחוֹק, כּיוֹצא מתּחת לאדמה. כּמדוּמה לוֹ שרעש זה מלווה אוֹתם כּל הדרך. הפסיק את שתיקתם הממוּשכת ושאל:

– רעש זה מה הוּא?

– איזה רעש? – תּמה ר' בּר.

– כּלוּם אינוֹ שוֹמע? ישמע נא מר…

– הרי זה קוֹל הטחנה הסמוּכה – הסבּיר ר' בּר, לאחר שזקף רגע את אזניו.

– אלמלי היה הדבר בּרשוּתי, הייתי יוֹשב כּאן כּל הימים; לא הייתי הולך מכּאן עוֹלמית.

– ואני אלך, בּלא נדר! – קרא ר' בּר כּממשיך בּקוֹל את הרהוּריו – ואני אלך מכּאן, בּלא נדר, עם ירצה השם.

– זכוּרני שזלאטה אמרה לי פּעם שיש בּרצוֹנוֹ של כּבוֹדוֹ לעקוֹר מכּאן. למה? הרי כּאן בּכּפר יוֹשב כּבוֹדוֹ בשלוָה, עוֹסק בּתוֹרה וּבמצווֹת, פּטוּר מטרדוֹת העוֹלם, וקוֹנה עוֹלמוֹ בּזה וּבבּא.

– מה אני עוֹשׂה לקנוֹת עוֹלמי? זלאטה טוֹרחת ואני זוֹכה מן ההפקר. וּבבּא – מתיירא אני מאוֹד מבּוֹשת הפּנים שתּהיה לי שם. מתיירא מאוֹד, הן… חוֹששני שבּעוֹלם האמת יעמידוּ לפני יהוּדים מעוּרטלים ממעשׂים, מפּני שבּחייהם לא היה אדם שיעוֹררם לתשוּבה; בּעלי־בּתּים עשירים שהיוּ מלינים שׂכר שׂכיר, מדבּרים לשוֹן הרע, רכילוּת וּמנבּלים את פּיהם בּדיבּוּרים מגוּנים, מפּני שהבּריוֹת היוּ נוֹהגים בּהם משׂוֹא־פּנים ולא גינוּ אוֹתם על כּך, לא גינוּ, הן… יעמידוּ לפני חייטים וסנדלרים שהיוּ דשים בּעקבם עבירוֹת חמוּרוֹת, מפּני שבּוּרים וריקים היוּ ולא נמצא אדם שילמדם קצת “עין יעקב”, קצת “שוּלחן ערוּך”… כּשאראה את היהוּדים הללוּ שם, בּעוֹלם האמת, מה אוֹמר וּמה אדבּר? מה אוֹמר וּמה אדבּר? הן… הרי אתבּייש בּפניהם כּגנב! לא! איני רוֹצה לעמוֹד לפני בּית־דין של מעלה כּלוֹוה ואינוֹ משלם… איני רוֹצה… אני אלך מכּאן…

משיצאוּ מן החוֹרשה, היה עדיין המדרוֹן משתּפּע ויוֹרד, מכוּסה כּוּלוֹ מרבד ירוֹק. למטה זרמה לה רצוּעת מים צרה שהלכה ונפלה אל הניימאן הנמצא אי־בּזה בּסמוּך. לכל אוֹרך רצוּעת המים נמשך החוֹף שמנגד תּלוּל כּחוֹמה זקוּפה; וּמלמעלה נשקפו לִבְנים צעירים וּבהירים ששאפו בּעליזוּת להתנשׂא אל השמים. ר' בּר ויוֹסיל הלכוּ עכשיו בּשביל צר לאוֹרך המים. פּתאוֹם פנה הנחל שׂמאלה, בּזוית ישרה, וזרם מכּאן בּמישרין אל הניימַאן המתגלה מרחוֹק כּמפּה נוֹצצת. בסמוּך אצל הפּוּנה, מוּדבּקים כּפטריוֹת אל תּחתּית החוֹף התּלוּל, הטחנה וּשנים־שלוֹשה בּנינים מאחריה. מגגוֹ של אחד מהם היה מיתּמר ועוֹלה עשן ערבּית, כּעמוּד ישר כּחלחל ודק. משהגיעוּ אל גשר־הנסרים, שעוֹברים בּוֹ אל החוֹף שמנגד, עמד יוֹסיל. שאף רוּח, ועיניו משוֹטטוֹת סביבוֹ וּבמרחק.

– מה נאה המקוֹם הזה! – נפלטה קריאה מפּיו – לי יהיה קשה לעקוֹר מכּאן, לכשאצטרך.

– מה? מה אוֹמר כּבוֹדוֹ? – ניעוֹר ר' בּר מהרהוּריו.

יוֹסיל חזר על דבריו.

– למה אוֹמר לי מר את זאת?

– כּכה…

– לשם מה הוּא מדבּר “כּכה”?

נתבּייש יוֹסיל ונשתּתּק.

עברוּ על גבּי הנסרים. ר' בּר פּסע לפניו פּסיעוֹת קלוֹת וּזריזוֹת. יוֹסיל היה מתחלחל עם כּל נדנוּד של הנסרים, פּוֹרשׂ זרוֹעוֹתיו לפניו, כּמבקש בּאויר משען ליאחז בּוֹ.

לאחר שעברוּ את הגשר, אמר יוֹסיל כּמתנצל:

– כּוָנתי היתה לוֹמר למר מה נאה עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

– עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאה, אבל לא לנוּ. אין אנו רשאים ליהנוֹת הימנוּ… אין אנו רשאים, הן…

– על שוּם מה? אף בּשבילנוּ נברא העוֹלם.

– אף בּשבילנוּ, הן… אבל לפי־שעה… אין אנוּ רשאים, אין אנוּ רשאים…

– מפּני מה?

– כּלוּם ירוּשלים כּבר בּנוּיה? עדיין המשיח לא בּא. ואילוּ כּל תּענוּג שאנוּ מתענגים בּעוֹלם הזה, כּל הנאה שאנוּ נהנים ממנוּ מסיחים את דעתּנו מן העיקר. ייהנוּ להם הגוֹיים, לפי שעה. ואחר־כּך, לכשיבוֹא הגוֹאל… תּבוֹא גם שעתּנוּ…

נתקרבוּ אל הבּית המוּקצה ל“מנין”. בּנין ישן ורעוּע היה זה ועוֹמד, כמדוּמה, בּנס. מבּפנים היה הרבּה יוֹתר מרוּוָח משנראה מבּחוּץ. כּתליו היוּ מסוּידים סיד לבן. הכּל היה כּאן פּשוּט, צנוּע ונקי. יוֹסיל הרגיש מיד, עם כּניסתוֹ, שמקפּידים כּאן הקפּדה יתירה על הנקיוֹן. אף זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת מבהיקוֹת ונוֹצצוֹת כּאן כּאבנים טוֹבוֹת. ארוֹן־הקוֹדש, ה“עמוּדים”, הספסלים היוּ פּשוּטי כּלי עץ, מלאכת הדיוֹט, שנעשׂתה על־ידי בּעל־הבּית והמתפּללים בּעצמם.

כּחמישה־עשׂר איש, זקנים וּצעירים, ישוּבים היוּ לפני “עמוּדיהם” וּמעיינים בּספרים. תּמוּה היה ליוֹסיל שהללוּ אינם נוֹתנים את דעתּם עליו, אף־על־פּי שהוּא זר וחדש. לא הרגישוּ כּלל בּכניסתוֹ. אף בּינם־לבין־עצמם לא היוּ משׂיחים. כּוּלם היוּ כּבוּשים בּשתיקה משוּנה, כּל אחד מכוּנס בּעצמוֹ, עיניו מוּשפּלוֹת, פּניו מרוּכּזוֹת ואיזוֹ עצבוּת שרוּיה עליהן. כּמוֹ על פּני ר' בּר. כּמעט ארשת אחת לכוּלם.

שעה קלה אחר כּניסתם, טפח מישהוּ בּכפּוֹ על “עמוּדוֹ” וקרא: “מנחה!”. מיד נסגרוּ הספרים, והכּל רצוּ אל הכּיוֹר ליטוֹל ידיהם. עמדוּ להתפּלל.

אחר התּפילה כּבר היה הבּית מלא צללים. קשה היה להבחין אוֹתיוֹת בּספר. כּבהרות מבליחוֹת הפּנים. דמוּמים יוֹשבים הם איש על מקוֹמוֹ. הראש נשען בּכבדוּת על הידים, העינים מוּשפּלוֹת, כּמבקשוֹת וּמחטטוֹת בּפנים הלב… אחדים כּבשוּ פּניהם בּכפּוֹת ידיהם, ידים כּחוּשוֹת, חיורוֹת, רפוֹת… וּדממה שרוּיה בּחלל הקלוֹיז. דממה כּבדה. כּאילוּ מת מוּטל אי בּזה מקוֹם. כּל אחד ראה לפניו מת. הוּא גוּפוֹ מת. אי־משם נשמעה אנחה יתוֹמה, חלוּשה… ושוּב דממה. כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל שהוּא רוֹאה ללבּם ושוֹמע הגיגם. הבל הבלים, הכּל הבל. יצר לב האדם רע מנעוּריו. החיים עוֹברים כּצל, כּחלוֹם, בּתאווֹת שפלוֹת. אין אדם יוֹדע את קצוֹ. מלאך־הדוֹמה מחכּה, אשוֹ של גיהינוֹם בּוֹערת, ואין שכחה לפני בּית־דין של מעלה. אוֹי לוֹ לאדם מיוֹם הדין. אין רחמים לפני דיין אמת…

פּעמים נפתּחת דלת בּחשאי־חשאין, ואדם נכנס כּצל דוּמם. הוּא נכנס ויוֹשב בּמקוֹם שמזדמן לוֹ. שוּב פּוֹרצת אנחה יתוֹמה אי־משם, מקרן־זוית. עוֹנה כּנגדה אנחה מקרן־זוית שניה. אנחה שלישית ממקוֹם אחר. למי־שהוּא קשה לכבּוֹש את עצמוֹ: גדוֹלה יוֹתר מדי אימת גוֹרלוֹ של אדם בּעוֹלם הזה, אימת השׂטן; אימת המיתה תּוֹפשׂת את האדם בּצבת של אש – ויללה ממוּשכּת בּוֹקעת מאוֹתוֹ לב שבוּר ונדכּא. יללה דקה, ממוּשכת, מרטיטה ומטילה צינה. מכּיוָן שנשמעה, פּוֹרצת אחריה יללת אימים ממקוֹם שני, שלישי, רביעי… חלל הקלוֹיז מתמלא יללוֹת, צוָחוֹת, אנחוֹת, צעקוֹת. אנשים שלבּם נטרף עליהם מרוֹב פחד… כּל אחד בּוֹכה בּפני עצמוֹ, בּקוֹלוֹ שלוֹ, בּדרכּוֹ שלוֹ. זה מתיפּח בּקוֹל נערה דק, וזה גוֹעה כּשוֹר לטבח יוּבל, זה מטיח ראשוֹ בּכּותל אוֹ טוֹפח בּאגרוֹפיו על ראשוֹ ולבּוֹ, וזה מרוֹב יאוּש מפרכּס בּכל גוּפוֹ וּבוֹטש בּרגליו, כּילד שקשה לוֹ להתגבּר על כּאבוֹ… כּל אחד מתאבּל על הבל ימיו, על חטאים שחטא ושעתיד לחטוֹא למקוֹם ולחברוֹ, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים.

בּתחילה היה יוֹסיל מסתּכּל סביבוֹ כנדהם. רגע אף רפרפה על פּניו בּת־חיוּך, שהיה בּה משהוּ מיראה סתוּמה. מעט מעט נתפּשׂ אף לבּוֹ לאימה שמסביב. בּתוֹכוֹ נדמם הכּל; חישוּקים צוֹננים נתהדקוּ סביב ללבּוֹ וּפניו הלבּינוּ.

פּתאוֹם נשתּתּקוּ הבּכיוֹת והצוָחוֹת. מתּוֹך דממת החשיכה נשמע קוֹל אדם מלא חיל ורעדה:

– אַי! אַי! אַי!… “דע לפני מי אתּה עוֹמד”…

ועשׂרוֹת קוֹלוֹת קלטוּ מתּוֹך חלל החשיכה את הקריאה הזוֹ. חזרוּ וחזרוּ עליה בּתחנוּנים, בּבכיה:

– אוֹי־אוֹי־אוֹי… דע לפני מי… אוֹי! אוֹי! לפני מי אתּה עוֹמ־א־א־ד…

אחר רבע שעה שוּב משתּתּקים הקוֹלוֹת קימעה קימעה. אי־שם עדיין גוֹועוֹת יללוֹת בּוֹדדוֹת. מתמצית וגוֹוַעת נפש אוּמללה בּאפס כּוֹח… וּכשמשתּלטת דממה גמוּרה, בּוֹקעת קריאת יאוּש של אדם אחר:

– אוֹהוֹ… אוֹהוֹ… “מאין בּאת… וּלאן אתּה הוֹל־א־ך”…

ושוּב קוֹלטים עשׂרוֹת קוֹלוֹת את הקריאה, וחוֹזרים עליה כּבנוֹת־קוֹל מתּוֹך חלל־אפילה של אין־סוֹף מתּוֹך תּהוֹם החוֹשך והחטא:

– אוֹי! אוֹי! אוֹי!… “מאין בּאת, אוֹי־ווי! אוֹי־ווי! וּלאן אתּה הולך”…

כּל פּסוּק וּפסוּק שנזרק על־ידי מישהוּ לתוֹך הקהל הוּא בּחינת בּנין־אב להגוּת־לב חדשה, מעין נעימה חדשה בּמסכת הרהורי החרטה והתּשוּבה, שכּל אחד רוֹקם לוֹ בּנפשוֹ, לעצמוֹ, כּפי כּוח דמיוֹנוֹ ותפישׂתוֹ.

יוֹסיל ישב ושתק כּוּלוֹ מכוּוָץ, מדוּכּא, מבוּטל. נסחף על־ידי גל שחוֹר שעקרוֹ מתּוֹך עוֹלמוֹ, מתּוֹך הרגלי חייו ומחשבתּוֹ. כֹל חייו נעשׂוּ כּל כּך ריקים. כּל מה שהיה נכבּד ויקר נהפּך לדבר שבּהבלוּת עד לידי מיאוּס. והוּא – מעוּרטל ומרוּקן כּעלה כּמוּש ונידף, כּקיסם מטוּלטל על גבּי הגל אל שאינוֹ־ידוּע גדוֹל ונוֹרא… עכשיו יוֹדע הוּא שכּל חייו מעוּקלים וּמעוּוָתים מעיקרם, מפּני שכּל ימיו היה חי לעצמוֹ וּלסיפּוּק צרכי עצמוֹ, שמהבל המה. עכשיו יוֹדע הוּא שיש דבר יוֹתר חשוּב וגדוֹל ממנוּ גוּפוֹ וּמצרכיו, שבּשבילוֹ היה צריך לחיוֹת, והוּא – אללי לוֹ! – כּל ימיו לא ידע את זאת. חייב הוּא למהר ולתקן כּל עוֹד שהוּת בּידוֹ… בּדממה וּבשפע נתגלגלוּ דמעוֹת על לחייו. והוּא לא מחה אוֹתן…

אחר כּך, משהדליקוּ נרוֹת ועמדוּ לתפילת מעריב, נתגלה שכּל הבּית מלא אנשים; וּפני כּוּלם מיוּגעים וּרצוּצים כּמוֹ לאחר מלחמה קשה. התפּללוּ מעריב בּניגוּן המקוּבּל, אלא שהעצבוּת הקוֹדמת היתה עדיין מפעפּעת בּוֹ.

משיצאוּ ר' בּר ויוֹסיל החוּצה, כּבר עמדה הלבנה בּרקיע. הטחנה עבדה בּרעש. אילך ואילך התרוֹצצוּ פּוֹעלים מקוּמחים; עמדוּ עגלוֹת, ואכּרים פּרקוּ מעליהן שׂקי תּבוּאה. בּמרחק האוֹפל נבחוּ כּלבים. יוֹסיל נגרר אחרי בּר, ושׂמח על שבּחוֹשך אין לראוֹת את פּניו ושר' בּר מהלך לפניו ואינוֹ מדבּר. עבר את הגשר בּלא פּחד ולא הרגיש בּנסרים שמרעידים תּחת רגליו.

חוֹרשת האשוּחים נבלעה כּוּלה בּאפילה. זעיר־שם זעיר־שם זלף למקוּטעים אוֹר הלבנה, והיה דוֹמה כּאילוּ מטבּעוֹת כּסף זרוּעוֹת לרגליהם וּמגיני כּסף תּלויים על סדני האילנוֹת. בּמרחק־מה לפניו נראית־ואינה־נראית דמוּתוֹ של ר' בּר העמוּמה. כּמדוּמה ליוֹסיל שבּין האילנוֹת מתנפנפים שוּלי טליתוֹת לבנוֹת. נזכּרוּ לוֹ סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מילדוּתוֹ בּשדים שנקלעים לוֹ לאדם המהלך יחידי בּלילה בּיער – ונבעת… וּמי היא אוֹתה דמוּת מטילה אימה שמהלכת וּמרפרפת שם בּין האילנוֹת, עתּים נגלית ועתּים נכסית?…

– – – – – – – – – – – – – – – –

יוֹסיל פּקח את עיניו וּמצא את עצמוֹ שכוּב בּמיטה, והחדר מוּצף אור החמה.

– מה אחרתּי היוֹם לישוֹן! – אמר בּקוֹל אל עצמוֹ.

זלאטה נתקרבה אצלוֹ וּפניה מחייכוֹת.

– מה אתּ עוֹשה כּאן? – שאל בּתמיהה.

– בּוֹקר טוֹב עליך! – בּרכה אוֹתוֹ האשה – איך אתּה מרגיש את עצמך?

– כּלוּם הייתי חוֹלה?

– מהנ… קצת. הן. אבל המשבּר, בּרוּך־השם כּבר עבר. מעכשיו תּהיה, אם ירצה־השם, בּריא.

– מה זה היה לי? איני זכוּר שחוֹלה הייתי.

– בּריל שלי סחב אוֹתך אל הקלוֹיז שלוֹ. והקלוֹיז הזיק לבריאוּתך.

והיא סיפּרה לוֹ שבּשעה שחזרוּ בּחוֹשך מן הטחנה, התעלף בּשׂדה. וּכשאנשים הכניסוּהוּ על זרוֹעוֹתיהם, סבוּרה היתה שבּר־מינן הביאוּ. שלוֹשה ימים היה שכוּב בּחוֹם וּמפטפּט שטוּיוֹת. הבהילוּ רוֹפא מקוֹבנה, הקיזוּ לוֹ דם. בּבּית היתה מהפּכה, סבוּרים היוּ שהוּא כּבר בּן עוֹלם האמת. אבל אלוֹהים היה בּעזרוֹ ושלח לוֹ רפוּאה. כּנראה, מן השמים ריחמוּ עליו בּזכוּת צערוֹ של ישׂראל’יק. כּל הימים היה הילד מהלך כּמטוֹרף; הרבּה דמעוֹת שפך הקטן… עדיין לא יצא יוֹסיל מחשש סכּנה; אם יהא נוֹהג זהירוּת, יהא מַרויח והוֹלך בּעזרת־השם…

– ועכשיו שכב לך בּמנוּחה, אני ארוּץ להביא לך קצת מרק.

יצתה מן החדר, לאחר שעה קלה חזרה וצלחת מלאה מרק עוֹף בידיה. יוֹסיל היה חלוּש כּל־כּך עד שקשה היה לוֹ להגיש את הכּף אל פּיו. זלאטה פּרשׂה על לבּוֹ מפּית; ישבה על פּאתי המיטה, בּידה האחת סמכה את ראשוֹ מתּחת לערפּוֹ, וּבידה השניה האכילתּוּ את המרק. ותוֹך כּדי כּך הטיפה לוֹ מוסר:

– מה לך וּלכל אוֹתה החבריה של בּריל? בּאת לכאן ללמוֹד ולא לעסוֹק בּדברי הבלוּת. רוֹפא נאה תהיה, אם תּתחיל מתחבֵּר אל אוֹתם האנשים שם…

יוֹסיל אכל את המרק ושתק. והיא הוֹסיפה:

– שלחתי אדם אל הפּריץ להוֹדיע שעבר המשבּר.

– לא אחזוֹר אצלם.

– אצל מי?

– אצל הפּריץ. איני רוֹצה ליתּן עוֹד שעוּרי לשקץ שלהם.

– מפּני מה?

החזיר את פּניו ממנה, כּדי להשתּמט מעיניה, ותלה עיניו בּכּוֹתל.

שלוֹשה ימים היה שכוּב על מיטתוֹ חלוּש מאד. זלאטה, בּעצם טרדוֹתיה המרוּבּוֹת חוּץ לבּית, היתה מתפּנית לשעה קלה ועוֹלה אליו לשאלוֹ בּחטיפה לשלוֹמוֹ, מה הוּא חסר וּמה הוא מבקש, וּמזדרזת לחזוֹר אל עסקיה. אף ר' בּר היה מקיים בּוֹ מצוַת בִּיקוּר־חוֹלִים. הוּא מעוֹלם לא היה נבהל ומזדרז. מתון היה נכנס בּפסיעוֹתיו הקלוֹת, נוֹטל כּסא ויוֹשב אצל מיטתוֹ, שוֹאל בּניחוּת לשלוֹמוֹ, וּמשיב על תּשוּבתוֹ של יוֹסיל: “בּרוּך־השם! בּרוּך־השם!”, ואחר נוֹטל ספר וּמעיין בּוֹ. ישיבתוֹ השלוָה של זקן זה, רשרוּש דפּי הספר שבּידוֹ היוּ מַשרים על יוֹסיל רוּח של שלוָה ומנוּחת־נפש.

חוּלשת גוּפוֹ הכּללית היתה ערבה עליו. שכוּב היה שעוֹת תּמימוֹת מרוֹקן מכּל הרהוּר מטריד, מנוֹער מכּל קשר עם העוֹלם, ושוֹמע אל דמוֹ שמקיץ וּמתחיל זוֹרם בּוֹ בּיתר מהירוּת, אל כּוֹחוֹתיו שמוֹסיפים והוֹלכים, אל בּריאוּתוֹ שהוֹלכת וחוֹזרת אליו מעט מעט. ובוֹ־בּזמן היה שוֹמע גם את קוֹלוֹת שלהי־הקיץ שחוֹדרים אליו מבּחוּץ דרך החלוֹן הפּתוּח יחד עם החמה, עם הרוּחוֹת הקלוֹת, עם ציוּץ הצפּרים. הוּא שׂמח על החמה המַשׂרקת וּמבהיקה בּכוֹס התּה העוֹמדת לפניו; על נקישוֹת מזוֹרוֹתיהן של הכּוֹבסוֹת המקטקטוֹת כּבסים אי־שם הרחק על חוֹף הניֶמאן, וּבנוֹת קוֹל מתגלגלוֹת משם בּדוּמית־הצהרים; על ישׂראל’יק שבּא לספּר לוֹ מכּל מה שמתרחש בּחצר, על שבּלוּל קטן שמצא בּתוֹך העשב עם “חיה” בּתוֹכוֹ, והוּא נטלוֹ לגדלוֹ; על כּוָרוֹת־חדשוֹת שהביאוּ מן העיר, כּוָרוֹת נאוֹת כּמוֹ בּתּים קטנים לדבוֹרים; על טרוֹכים שאמא סטרה על לוֹעוֹ מפּני שהוּא שיכּוֹר – כּל זה ממלא אוֹתוֹ שׂמחת חיים וּמוֹליד בּוֹ תּקווֹת סתמיוֹת. לבּוֹ היה נפעם מפּני ההרגשה שהעוֹלם נאה והחיים טוֹבים ונחמדים עד כּדי יציאת נשמה…

אחר כּך התחיל יוֹצא גם לחוּץ. שעוֹת אחדוֹת בּכל יוֹם היה יוֹשב בּמרפּסת וּמתחמם כּנגד החמה, וּמפקיר את עצמוֹ להזיוֹת וחלוֹמוֹת נטוּלי דמוּת וכוָנה, כּתנוּעת העבים הלבנוֹת והקלוֹת השפוֹת בּרקיע. יוֹם אחד נמאסה עליו פּתאוֹם הישיבה הבּטלה הזאת, עמד ויצא לטייל קצת בּשדירה. עבר את השׂדירה כּוּלה לאָרכּה, כּמעט בּלא מחשבה וכוָנה מיוּחדת, זוּלת התּענוּג שבּתּנוּעה. לבּוֹ נמשך אל בּריכת־הדגים. אבל משהגיע אל השביל המעטיר את הבּריכה, דוֹמה היה עליו שממוּלוֹ על החוֹף השני מהלכת בּרוֹניה. וּמיד חש חוּלשה כּזוֹ בּרגליו, שכּמעט נפל. הפך את פּניו וּבפיק בּרכּים חזר לביתוֹ.

יוֹסיל נכנס אל חדר־האוֹכל בּפסיעוֹת מכליבוֹת, כּשיכּוֹר, בּלא לראוֹת את האנשים שישבוּ שם עם זלאטה, בּלא להשיב על שאלוֹתיה של זוֹ. בּקוֹשי רב, כּנלחם בּעכּבוֹת גדוֹלוֹת, עלה בּמדרגוֹת וגרר את רגליו בּפּרוֹזדוֹר עד שהגיע אל חדרוֹ. בּחדר צנח על כּסא, תּשוּש מאוֹד. ישב מכוּוָץ, כּפוּף וּבראש מוּשפּל, כּאילוּ העיק עליו משׂא גדוֹל. לא ניעוֹר מקפאוֹנוֹ אלא משהרגיש בּכפּה של זלאטה שעמדה עליו וּמשמשה בּמצחוֹ. מרוּפה מאד הניח לה למשמש כּרצוֹנה ולא הפליט הגה מפּיו.

– חוֹששני שהטיוּל הזה הזיק לך, מהנ! אוֹתה שקצה דעתּה אינה שפוּיה עליה, ואתּה נגרר אחריה כּעגל אחר פּרה… לך שכב. למה אתּה יוֹשב כּך כּמשוּי מן המים? – היא דיבּרה בּרוֹגז.

יוֹסיל נענע את ראשוֹ, שפשף את עיניו, כּניעוֹר משינה, פּשט לפניו את זרוֹעוֹתיו בּאויר, התמתּח, פּיהק ארוּכּוֹת, וחייך כּנגדה חיוּך משוּנה כּזה, סתמי כּל־כּך, חיוּך של שוֹטה אוֹ של אדם המוּם. למה דבּרה פּתאוֹם על “אוֹתה שקצה”? וּמה אמרה עליה?… אבל לא היה בוֹ כח להרהר, לשאוֹל ולהשיב.

– מה לך?… לך לשכּב.

– לשכּב? למה לשכּב? אני מרגיש את עצמי בּטוֹב… בּעוֹד זמן־מה אלך להתפּלל תּפילת מנחה.

– מה? להיכן תּלך? שמא שוּב אל זלמן הטוֹחן?

– מזג האויר טוֹב כּל כּך וחם.

– אל תּעיז לצאת מן הבּית, שוֹמע אתּה? אין לי צוֹרך כּאן בּ“פגירוֹת”. אין לי פּנאי להשתּעשע עמך. תּתפּלל בּבּית ותשכּב!

– לא, זלאטה היקרה! אל תּעכּביני, בּבקשה ממך, היום… דוקא היוֹם הכרח לי להתפּלל שם…

הסמיכה את גבּוֹת עיניה, עיקמה את פּיה ואמרה:

– מוּטב. לך לך למקוֹם שאתּה רוֹצה, שהכרח לך לילך לשם. אבל דע לך כּי שם גם תּלוּן. בּביתי תּמצא את הדלת נעוּלה בּבריח. שׂוֹנאת אני אנשים שאין הם אלא סמרטוּטים… סמרטוּטים שׂנוּאים עלי…

ויצאה מן החדר.

מיד נשמעה מחדרוֹ של ר' בּר שׂיחה סוֹערת בּקוֹל רם. את דבריהם לא שמע יוֹסיל, אלא את קוֹלוֹתיהם. ר' בּר דיבּר בּנחת, כּדרכּוֹ, בּקוֹל משדל וּמפייס. הוּא היה נפסק לרגעים על־ידי קריאוֹתיה של זלאטה. קוֹלה היה רגוּז וזעוּם. לבסוֹף נשתּתּק קוֹלוֹ של ר' בּר, וּזלאטה היתה רוֹטנת, מאַיימת, מלגלגת ונוֹזפת. אחר כּך נשמעה הטחַת הדלת בּכעס, עד שנזדעזעוּ זגוּגיוֹת החלוֹן בּחדר יוֹסיל. נשמעוּ פּסיעוֹתיה האמיצוֹת של זלאטה כּשהן מידרדרוֹת מעל המדרגוֹת. הבּית חזר לדממתוֹ.

אז גמר יוֹסיל בּדעתּו שלא ילך אל ה“מנין”.

פרק ארבּעה עשׂר

יוֹסיל חזר אל סדר חייו ואל ספריו. בּשקידה יתירה וּבהתמדה מכוּפּלת. עליו למלא מה שהחסיר בּימים האלה. אבל אוֹתן ההנאה והתעוֹררוּת־הרוּח שהיוּ לוֹ קוֹדם שוּב לא חזרוּ אליו. לפניו לא זרחה עוֹד דרך השחרוּר של צעירי ישׂראל ועם ישׂראל כּוּלוֹ. לא היתה בּוֹ עוֹד האמוּנה שבּלימוּדיו אלה לא רק לעצמוֹ לבד הוּא עוֹשׂה, אלא שהוּא חלוּץ הגאוּלה והרמת קרן העם. כּלוּם יש בכוֹחה של ההשׂכּלה להביא גאוּלה לישׂראל? עכשיו אינוֹ מאמין עוֹד בּזאת. אוֹתנוּ יהיוּ שׂוֹטמים ועוינים, עלינוּ יהיו מבזים ומלגלגים, בּין אם נהיה חרדים על דת אבוֹתינוּ וּמצווֹתיה ובין אם נהיה כּוּלנוּ משׁכּילים פּוֹרקי עוֹל הדת והמסוֹרת. ההשׂכּלה מטרתה בּה בּעצמה ולא חוּצה לה. טוֹבה היא למשכּיל, אבל אין לעשוֹתה קרדוֹם לשחרוּר העם. יפה האמוּנה להמוֹן בּית ישׂראל. עם ישׂראל נזקק לאלוֹהי ישעוֹ, כּדי שיעמוֹד בּוֹ כּוֹח להתקיים ולסבּוֹל. נזכּרוּ לוֹ דברי קאשינסקי, שאמר לוֹ פּעם בּבטחוֹן וּבהתלהבוּת חגיגית שאינה מצוּיה אצלוֹ: “לפּוֹלין יש שליחוּת בּעוֹלם; פּוֹלין היא שליחוּתוֹ של הבּוֹרא”. והוּא צחק, ואילו אנוּ כּלוּם אין אנוּ עם סגוּלה? כּלוּם אין אנוּ חבל נחלתוֹ של צוּר ישׂראל? מי יוֹדע, שמא כּל עצמם של היסוּרים ושל הגלוּת לא בּאוּ אלא כּדי לצרפנו וּלהכשירנוּ אל שליחוּתנוּ העולמית?

שעוֹת היה מעיין בּמסכת “פּסחים”. הלימוּד קשה ויבש; לא בּנקל קוֹשר הוּא את לבּו אל ההוָיוֹת והסוּגיוֹת של חז"ל, אבל הוא מתאַזר וּמתעצם ואוֹמר לעצמוֹ: מי יוֹדע אם לא בּספרים הללוּ צפוּן סוֹד שליחוּתוֹ של ישׂראל? יש גם שעוֹת שלימוּד הגמרא גוֹרם לוֹ קוֹרת־רוּח של אמת; שעוֹת יש לוֹ ההרגשה כּאילוּ מעט מעט מתגוֹלל לפניו וילוֹן, וּלעיניו מתגלית מבּין הדפּים הללוּ אמת חדשה וּמזהירה כּחמה וּשקוֹדם לכן היתה נעלמת מעיניו…

כּל היוֹם הוּא כּוֹבש את עצמוֹ כּר' בּר. כּחייל זה שעוֹמד על המשמר מפּני האוֹיב שבּמארב. וַי, וַי! אלמלי היה יכוֹל לאטוֹם את חוּשיו, כּשם שהוּא סוֹגר את חלוֹנוֹ… אללי לוֹ! אף בּבוּאת שלוּלית המים הרוֹטטת על גבּי כּוֹתל חדרוֹ, אף זמזוּם זבוּב על גבּי זגוּגית חלוֹנוֹ יש בּהם כּדי לאַבּד את לבּו. וּבלילה… בּלילה מחַבּק הוּא את כּרוֹ וּבוֹכה. בּחוֹשך חוֹרגים ממסגרוֹתם כּל אוֹתם הכּוֹחוֹת התּוֹססים, שהיה משתּדל להחניקם בּיוֹם. וּמי אינוֹ בּא לילה לילה להסיתוֹ וּלהדיחוֹ? החמה בּזהרי זריחוֹתיה המתוּקוֹת וּשקיעוֹתיה הנפלאוֹת, רנן צפּרים, בּשׂמי כּר ואָחוּ, רעש יער על אוֹרוֹתיו, צלליו וריחוֹתיו, הניֶמַן עם עתרת נגוֹהוֹתיו בּדממת הצהרים… – כּל אלה בּאים אצלוֹ, כּאילוּ קמוּ בּתוֹך החוֹשך לתחיה, וּמַשׂיאים אוֹתוֹ בּסגוּלוֹת חמדוֹתיהם, כּוֹבשים את לבּוֹ בּמַדוּחי קסמיהם. וּבּרוֹניה! רפרוּף ריסיה, צליל קוֹלה, נצנוּץ שיניה, נדנוּד גוּפה בּלכתּה, – את כּל זאת הוּא רוֹאה, הוּא מריח, הוּא חש…

וּלמחרת שוּב הוּא מתאַזר עוֹז למלחמתּוֹ יוֹם יוֹם בּאוֹיב היוֹשב במארב…

בּשלהי הקיץ של אוֹתה שנה היוּ הימים שחוּנים מאד. הבּריאָה כּאילוּ כּוֹחוֹתיה מתמַצים וכָלים. הבּריוֹת כּוֹחם תּש ועוֹבדים מתּוֹך אוֹנס ורפיוֹן־ידים. בּאויר תּלוּיוֹת מטליוֹת מטליוֹת של יתּוּשים דמוּמים. רק דבוֹרים מזמזמוֹת וצרצרים מנסרים. והצפּרים אַף הן, כּמדוּמה, עוּלפּה נפשן מרוֹב חוֹם וחדלוּ לשיר.

יוֹסיל נמנע בּימים אלה לפרוֹש מתּוֹך כּתלי בּיתוֹ. בּבּית לא היה השרב מציק בּמידה כּזוּ. שקד על לימוּדיו מתּוֹך יתר ריכּוּז של כּוֹחוֹת־הנפש. לבסוֹף, יוֹם אחד נתייגע מאד, חש בּראשוֹ והוּצרך לשכּב. מיד חטפתּוּ שינה. ישן שינה כּבידה בּלא חלוֹמוֹת. משהקיץ היה כבר חוֹשך, והאויר מחניק. שכב שטוּף זיעה, מיוּגע משנתוֹ, וּמוֹחוֹ מנוּמנם וריק מכּל מחשבה. עמד, נטל את ידיו והתפּלל “ערבּית שתּים”. את כּל זאת עשׂה כּמוּכני, בּלא כּוָנה וּבלא מחשבה כּלשהי. בּרגלים כּוֹשלוֹת קרב אל החלוֹן וּפתחוֹ. מַשב אויר לילי יבש פּרץ אל החדר. בּחוּץ היה שקט. האוֹרוֹת שלמטה בּחצר כּבוּ זה כּבר. מן הכּפר הסמוּך הגיעה נביחת כּלבים. אי משם ממרחקי השׂדה נשמעה געיית פּרה, עמוּמה וּממוּשכת כּקוֹראת לעזרה. לא הוּרגש אף נדנוּד של רוּח. הלילה רבץ על הכּל, רך וחם כּצמר־גפן, והכבּיד על הנשימה. פּעמים פּוֹרצים לתוֹך הדממה צלילי פּסנתר מאחרי שׂדירת הערמוֹנים. יוֹסיל נרתּע מן החלוֹן…

אבל קשה היתה הישיבה בּחדר. בּלא כּל מחשבה בּמוֹחוֹ הריקן עדיין, בּלא לסדר את בּגדיו ושׂערוֹתיו שהיוּ סתוּרים, יצא מחדרוֹ וירד למַטה. חדר־האוֹכל עמד בּאפילתוֹ, ודלתּוֹ נעוּלה בּבריח. העביר מעליה את הבּריח, יצא החוּצה ונעל את הדלת מאחריו. עמד זמן־מה בּמרפּסת, עד שהתרגלוּ עיניו אל החשיכה. השמים המכוּכּבים בּלא לבנה היוּ מחשרים אוֹר כּחלחל כּהה, שטשטש את שׂרטוּטי כּל דבר. דממת הלילה שיכּרה אוֹתוֹ. ירד מעל מדרגוֹת המרפּסת והיה מהלך לפני הבּית ארוּכּוֹת וּקצרוֹת, ושלא־מדעת שאף אל תּוֹכוֹ להנאתוֹ את קטעי הנגינה המוּבאים אליו מעבר לשׂדירה, הנוֹפלים עליו מתּוֹך חשכת הלילה. פּנה אל מאחוֹרי הבּית – ונבעת: הרחק בּשׂדה בּצבּצה ועלתה להבה על האוֹפק השחוֹר. הלהבה היתה שקטה, אבל בּוֹערת ומתלקחת בּלא הפסק. על רקע הלהבה נסתּמנוּ שׂרטוּטי גגוֹת של כּפר רחוֹק, כּיפּוֹת עגוּלוֹת של ערימוֹת חציר. שמא בּוֹער שם כּפר? עמד והתבּוֹנן אל האוֹר החשאי והמאוּים, שהשתּפּך, עם עליתה של הלהבה, יוֹתר ויוֹתר, כּמלמלה דקה שהוֹלכת וּמתפשטת על פּני כּל האדמה. וּצללים ארוּכּים מאד התמתּחוּ עד למרחוֹק מן הבּית, מקילוֹן הבּאר, מן הגדר, ממנו… עמד וצפה שעה ארוּכּה את אוֹתה האש בּאוֹפק, עד שנתחוור לוֹ שזוֹהי הלבנה העוֹלה. אוֹתה שעה נתגבּרה המנגינה, כּאילוּ כּאן בּסמוּך מאד ניגנוּ על הפּסנתּר… יוֹסיל הפשיל ידיו לאחוֹריו ונכנס אל השׂדירה.

כּאן אָמש החוֹשך עד שלא ראה לפניו כּלוּם. היה מפסיע בּמהירוּת בּדרך הידוּעה לוֹ, ורגליו נתקלוֹת בּשרשי האילנוֹת המבצבּצים מתּוֹך הקרקע. לא הרגיש בּדבר כּשיצא אל הבּריכה. לא הרגיש בּמים השחוֹרים כּדיוֹ. רק השביל מסביב, המוּרבּץ חוֹל, הבהיר כּלשהוּ. הקיף את הבּריכה וישב על הספסל שמנגד לשׂדירה. המנגינה נפסקה פּתאוֹם, והאפילה כּאילוּ נתעמקה יוֹתר בשל הדממה שנשתּלטה. פּעמים מזדקר דג מעל למים וחוֹזר ונוֹפל מתּוֹך שכשוּך.

הניֶמַן היה רבוּץ תּחת כּוֹבד הלילה, לא נראה לעין אבל קרבתוֹ היתה מוּרגשת על־ידי נשימוֹתיו המרפרפוֹת, על־ידי שכשוּך קל של המים שלקקוּ מתּוֹך תּנוּמה את חצץ החוֹף. אך הנה עלתה הלבנה והמים החוירוּ כּלשהם. אוֹר כּספסף הסתּנן מבּעד לצמרוֹתיהם של האילנוֹת, וּמשהוּ ממנוּ נבזק בּאויר ונתפשט עד למחציתה של הבּריכה. מחציתה השניה היתה שרוּיה בּתוֹך האפילה. שם עמד יוֹסיל.

פּתאוֹם נשמע רשרוּש פּסיעוֹת על גבּי השביל שבּתחוּם האוֹר החיור. מבּין העצים יצאה דמוּת אשה שהלכה בּפסיעוֹת מהירוֹת ישר אל המקוֹם ששם פּוֹנה הבּריכה אל הנהר… בּרוֹניה!… לבּוֹ התחיל דוֹפק בּחוֹזק. נשימתוֹ נתעכּבה. שם אצל הנהר פּסקוּ עיניו להבחינה; אל אזניו רק הגיע שכשוּך קל. קשקשה שרשרת בּרזל; דבר־מה הטיח הטחה כּבדה בּמים. אחר רגעים מספּר התחילוּ עיניו מבחינוֹת בּבהירות יוֹתר ויוֹתר את הסירה שהוֹלכת ומתחלקת על גבּי הבּריכה, הוֹלכת וּמתקרבת. בּרוֹניה עמדה בּסירה והשיטה אוֹתה בּמשוֹט אחד פּעם מצד ימין וּפעם מצד שׂמאל, עד שהגיעה אל אמצעיתה. אז הניחה את המשוֹט, והתחילה לאט לאט מתפּשטת את שׂמלוֹתיה. זרקה מעליה את כּתפיתה, ואחר כּך סילקה מעליה את שאר חלקי בּגדיה: את חוּלצתה, שׂמלתה, כּוּתּנתּה. ראה בּבירוּר איך היא מתכּוֹפפת וּמסירה מעל רגליה את הגרבּים. אחר כּך עלתה והתיצבה על ספסל הסירה בּכל תּפארת מערוּמיה, מתוּחה כּנימה, כּוּלה שקוּיה אוֹרה החיוַרין של הלבנה, מבהיקה בּלוֹבן רפאים… פּרשׂה את שתּי זרוֹעוֹתיה לפניה וצנחה אל המים בּדממה, בּלא להשמיע הגה. רק המים שבּאוּ והתנגשוּ אל הקרקע השמיעוּ מַשק קל. כּרגע נמשכה הדוּמיה. פּחד עיכּב את נשימתוֹ. וכי לא אירע אסוֹן? אך הנה שמע מן הסוֹף השני של הבּריכה המוּלת מים. היא צפה ועלתה אי משם בּחוֹשך. היא שׂחתה לאוֹרך הבּריכה ולרחבּה. הוא ראה את לוֹבן זרוֹעוֹתיה שמתנשׂאוֹת בּקצב זוֹ אחר זוֹ וּמכּוֹת בּרוֹך על המים. שכבה פּרקדן, שטוּחה בּכל מלוֹא קוֹמתה, ואחר שוב נהפכה ועבדה בּזרוֹעוֹתיה. לבסוֹף תּפשה את הסירה שהיתה מתנדנדת ריקה על מקוֹם אחד, נכנסה לתוֹכה וישבה לנוּח, עם שהיא סוֹרקת וקוֹלעת את שׂערוֹתיה. ושוּב עלתה ועמדה על הספסל כּוּלה לבנה, ארוּגה מקוי־כּסף. היה רגע וליוֹסל נדמה היה שזוֹהי בעלת־אוֹב צעירה עוֹטה אוֹר ויוֹפי…

לא יכוֹל יוֹסיל לזוּז. כּמרוּתּק אל מקוֹמוֹ עמד; אף־על־פּי שחוֹשש היה שמא יפגעוּ בּוֹ מבּטיה ותכּירוֹ, עמד כּמכוּשף.

פּתאוֹם נתחלחל. מתּוֹך עבי החוֹרש נשמע איזה מפּץ חשאי. זלזל נשבּר ונשמט. ושוּב נדמם החוֹרש. יוֹסיל לא ידע מה זה. עצבּיו נמתּחוּ. כּוּלוֹ שמיעה. דוֹמה עליו כּאילוּ הוּא שוֹמע מאחריו פּסיעוֹת בּין האילנוֹת. נזדעזע כּוּלוֹ. פּתאוֹם הבליח כּנגדוֹ קלסתּר פּניו של ר' בּר בּעיני התּכלת שלוֹ המלאוֹת טהרה, עצבוּת וקטרוּג… כּמדוּמה עליו שהוּא שוֹמע מתּוֹך אפילת החוֹרש קוֹל נהי, קוֹל תּחינה וּתפילה… נתבּלבּל; לבּוֹ נטרף עליו. רצוֹנוֹת שוֹנים התרוֹצצוּ בּתוֹכוֹ בבת־אחת: רצה לברוֹח, רצה לקרוֹא לבּרוֹניה, רצה לצעוֹק, לשאוֹל מי שם בּחוֹרש… כּל זה נמשך רק שניה אחת אוֹ שתּים. אחר כּך נדלק בּוֹ בּתוֹכוֹ אוֹר, דעתּוֹ נצטללה מאד. ואז נעשׂה לוֹ צהוֹר כּבּוֹקר: אוֹ תּיכף וּמיד – אוֹ לעוֹלם לא… והוּא הפך את פּניו אל החוֹרש, מצא בּחוֹשך שביל אל שׂדירת הערמוֹנים, והלך לוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת מהירוֹת, כּשהוּא נתקל בּשרשי האילנוֹת. וּכשעמד לפני דלת בּיתוֹ ותחב את המפתּח בּתוֹך המנעוּל, דפק לבּוֹ ונשם תכוּפוֹת, כּמוֹ אחר בּעתה גדוֹלה.

למחרת נכנס יוֹסיל אל חדרוֹ של ר' בּר. הזקן כדרכּוֹ היה מעיין בּספר, עם שהוּא מנענע את מחצית גוּפוֹ העליוֹנה תּנוּעוֹת קלוֹת, אוֹסף את שבּוֹלת זקנוֹ אל תּוֹך כּפּוֹ וּמגישה אל פּיו ואל חטמוֹ, ותוֹך־כּדי כּך הוּא רוֹטן איזה ניגוּן של גמרא. ר' בּר רמז לוֹ ליוֹסיל שיֵשב, פּרשׂ את מטפּחת־האף הגדוֹלה על הספר, ושאל:

– נוּ?… מה בּריאוּתוֹ של כּבוֹדוֹ?

– בּרוּך־השם…

ישבוּ ושתקוּ. למה נכנס אליו? לא ידע בּעצמוֹ בּבירוּר. היה בּוֹ צוֹרך לראוֹתוֹ וּלדבּר עמוֹ. והוּא ישב והתקשה לפתּוֹח וּלהגיד לוֹ מה שבּלבּוֹ.

– כּבוֹדוֹ הוּא מַתמיד גדוֹל. כּל היוֹם על התּוֹרה, כּל היוֹם… כְּבוֹדוֹ מקיים בּאמת “והגית בּוֹ”… – אמר יוֹסיל כּשהשתיקה התחילה מַכבּדת עליו.

– “כּי היא חיינוּ ואוֹרך ימינוּ”, הן…

– וכי תּמיד, כּל ימיו, היה כּך, מַתמיד כּזה?

– אה? תּמיד? – חזר ר' בּר על שאלתוֹ ועיניו החוֹלמוֹת כּאילוּ הבּיטוּ הרחק בּעבָרוֹ, השתּדלוּ למצוֹא שם את המענה הדרוּש – לא, כּשהייתי צעיר, לאו דוקא… אבל כּבוֹדוֹ הוּא מַתמיד יוֹתר משהייתי אני בּימיו, משהייתי אני בּימיו, הן…

– אוֹה, לא! לצערי…

רצה לספּר לוֹ את הכּל, את כּל צערוֹ ולבטיו, ונתקשה, התבּייש. רגעים אחדים שתק ואחר אמר בּבת־צחוֹק מאוֹנס:

– הנה, למשל, כּשאני תּוֹלה עיני בּכתם זה שמעל למשקוֹף הדלת, זכר לחוּרבּן, אפילוּ אני בּעצם ענין חמוּר וקשה וכוּלי לכאוֹרה שקוּע בּוֹ, הרי החמה הזוֹרחת על הכּתם הזה מוֹציאה אוֹתי מן הענין שבּספר. היא חזקה מזכר זה של החוּרבּן, היא חזקה מהכּל! איך כּתוּב בּספר קוֹהלת? “וּמתוֹק האוֹר וטוֹב לעינים לראוֹת את השמש”… כּיצד הגיע כּבוֹדוֹ לכוֹח התמדתוֹ?

– בּמלחמה! הרבּה נלחמתּי, הן… ועדיין לא הגעתּי לנצחוֹן גמוּר, לא הגעתּי לנצחוֹן גמוּר, הן… חייב אדם לעבוֹד את הבּוֹרא יתבּרך כּחייל, כּחייל, הן… יוֹתר שקשה המלחמה, יוֹתר גדוֹל מתּן שׂכרה…

– הה, המלחמה עם השמש, עם הניר הנאה, עם האילן הנאה…

– התּוֹרה היא יוֹתר נאה. בּתּוֹרה יש יוֹתר אוֹר מבּחמה, הן, יוֹתר אוֹר…

שוּב נשתּתּק יוֹסיל. אף הוּא היה סוֹבר שכּך היא התּוֹרה לר' בּר ולשכּמוֹתוֹ. חייך ואמר:

– נקל לכבוֹדוֹ לדבּר כּך. כּבוֹדוֹ נשתּחרר כּבר מכּל מַדוּחי העוֹלם־הזה.

– אין לך בּריה שאין בּה יצר הרע. רק בּמלאכים אינוֹ. ואילוּ בּשׂר־ודם שאני, הן, בּשׂר־ודם שאני… כּל אחד ויצרוֹ. זה מפסיק ממשנתוֹ ואוֹמר מה נאה אילן זה, הן… וזה נוֹתן עיניו בּאשה נאה, וזה מתיהר בּיראת השמים שלוֹ ומחזיק טוֹבה לעצמוֹ שעוֹשׂה מצווֹת. הן, שעוֹשׂה מצווֹת…

שוּב נתעוֹרר בּוֹ בּיוֹסיל רצוֹן עז להתוַדוֹת לפניו, לוֹמר לוֹ את האמת מכּל שנעשׂה בּתוֹכוֹ, לספּר לוֹ על אהבתוֹ האוּמללה, ותחת זאת אמר דברים סתמיים:

– אה, ר' בּר! יש בּני־אדם שנלחמים, נלחמים, ונוֹפלים מנוּצחים…

ר' בּר המשיך לנענע קצת את גוּפוֹ, ועיניו הנוּגוֹת נתוּנוֹת כּל הזמן בּפני יוֹסיל. מבּעד לדוֹק ההזיה העוֹלף אוֹתן נצנצוּ ניצוֹצוֹת… ר' בּר הבּיט והבּיט בּוֹ, כּשהוּא מצמצם לפעמים את עיניו. כּאילוּ ראה את יוֹסיל מרחוֹק מרחוֹק, והוּא מתעצם להכּירוֹ מי הוּא… על פּניו נמוֹג הקפּאוֹן, ונתעוֹררוּ בּהם חיים. עיניו זלגוּ אוֹר חי וטוֹב.

– אי, ר' יוֹסיל! – אמר לוֹ – אל יהא מתיירא כּל כּך מן היצר־הרע! אין צוֹרך שתּחלש עליו דעתּוֹ, ר' יוֹסיל! אני אוֹמר לוֹ שכּבוֹדוֹ טוֹב יתר ממה שהוּא חוֹשב על עצמוֹ, טוֹב יוֹתר, הן, הן… אני אוֹמר לוֹ, אני אוֹמר לוֹ: יש בּוֹ הרבּה מן היצר הטוֹב. הריהוּ ידידוֹ, היצר הטוֹב… ואינוֹ צריך להתיאש ממנוּ, הן, אינוֹ צריך להתיאש… אלא לסייעוֹ ולתמוֹך בּוֹ, ר' יוֹסיל… בּידיד טוֹב תּוֹמכים וּמסייעים…

עד הפּעם הזאת לא היה קוֹרא אוֹתוֹ מימיו “ר' יוֹסיל”. לא שר' בּר הגבּיה, על ידי כּך, את יוֹסיל אל דרגתוֹ, אלא שהקיש את כּתפוֹ של עצמוֹ אל כּתפוֹ…

– אה! אלמלי היה בּי כּוֹח זה של יצר־הטוֹב! – פּרצה קריאה מפּי יוֹסיל.

ר' בּר חייך חיוּך כּלשהוּ מתּחת לשׂפמוֹ, כּמוֹ שמחייכים אל תּינוֹק, ואמר:

– מלאכי־השרת עוֹשׂים את שליחוּתוֹ של הבּוֹרא, מקיימים את מצווֹתיו, אבל זכוּיוֹת אין בּהם, מפּני שאין בּהם יצר־הרע. הן… ואילוּ בּשׂר־ודם שאני, בּשׂר־ודם שאני… כּשאדם עוֹמד לעשׂוֹת מצוָה, הוּא עוֹקר הרים, כּוֹבש מבצרים… כּוֹאב לוֹ אוֹתה שעה כּאילוּ עקרוּ ממנוּ שן… משוּם כּך חביב על הבּוֹרא יתבּרך אדם שמקיים מצוָה מתּוֹך צער וחריקת שינים, שמטיח ראשוֹ בּכּוֹתל מפּני שהוּא כּוֹבש תּאוָתוֹ… כּשם שאי אפשר למסמר לפרוֹש מן הדלת בּלא עץ, כּך אי אפשר לוֹ לאדם לפרוֹש מיצרוֹ בּלא לב שבוּר… “תּפילה לעני כּי יעטוֹף” גדוֹלה מן “נרננה בּישוּעתך”.

עיני יוֹסיל נתלחלחוּ. אבל הוּא צחק, צחק כּמוֹ ילד קטן.

– נראים לי מאד דבריו. – אמר תּוֹך־כּדי צחוֹק – נראים לי מאד, ר' בּר!… אימתי אוֹמר כּבוֹדוֹ לילך אל הקלוֹיז?

– בּעוֹד שעה קלה.

– אף אני אצטרף אליו.

– והבּריאוּת?

– בּריא אני כּקוֹזאק. אל ידאג. זלאטה מתרעמת. אבל רז"ל אמרוּ: חוֹלה אוֹמר צריך ורוֹפא אוֹמר אינוֹ צריך, שוֹמעים לחוֹלה.

…בּכל יוֹם יוֹרד יוֹסיל, לפני שעת מנחה, בּמדרוֹן חוֹרשת האשוּחים אל טחנת ר' זלמן, ובלילה הוּא חוֹזר משם מיוּגע ורצוּץ בּגוּפוֹ, וּבנפשוֹ – מחוּדש וּמחוּזק. שעוֹת ה“מוּסר” היוּ לוֹ כּגוֹן אמבּטי חמה, שנפשוֹ טוֹבלת בּה ויוֹצאת מזוּקקת וּמחוּסמת. על־יד, על־יד נעשׂה דוֹמה בּמראהוּ החיצוֹני, בּהילוּכוֹ וּבכל גינוּניו אל אנשי הקלוֹיז. ממעט בּשׂיחה, נזהר מלהוֹציא מפּיו דברים של בּטלה, שפל־עינים וּשפל־בּרך, ועצבוּת של הזיה קשוּרה אל פּניו. על־יד על־יד ירד מסך חוֹצץ בּינוֹ וּבין העוֹלם. מיוֹם אל יוֹם נתחזקה ונתלבּנה בּוֹ הכּרה שעל עם ישׂראל נגזר מן ההשגחה לעבוֹר כּל ימיו דרך נקרה אפילה. בּה עברוּ האבוֹת, בּה עוֹברים הבּנים וּבה עתידים לעבוֹר הדוֹרוֹת שיבוֹאוּ, עד שלא תזרח עליהם החמה של חיים חדשים. כּל קיוּמה של כּנסת ישׂראל הוּא עבוֹדת הבּוֹרא מתּוֹך יסוּרים, פּוּרענוּיוֹת, מלחמוֹת. בּחינת “תּפילה לעני כּי יעטוֹף”. כּל יהוּדי חייב לעבוֹר בּימי חלדוֹ דרך נקרה שחוֹרה זוֹ. יחד עם כּל בּני אברהם, יצחק ויעקב. אין מפלט מן הדרך שהתוותה אצבּע אלוֹהים. כּיצד יהנה יהוּדי מחמדוֹת הטבע ותענוּגוֹת החיים – ועם ה' בּצרה וּבשביה, בּזוּי ושסוּי, דווּי וסחוּף?…

בּחשאי בּחשאי נכנס הוּא אל הקלוֹיז, בּעינים מוּשפּלוֹת כּנזוּף וּמבוּיש, ויוֹשב לוֹ בּקרן־זוית וּמחכּה לתפילת מנחה. אחר התּפילה הוּא שוֹקע בּהרהוּרי תּשוּבה. בּכל פּעם שוֹרה עליו מחדש אימת חוֹסר היֶשע, והוּא מתיפּח בּבכי. לא תּחנוּנים וּתפילה, לא בּקשת גאוּלה וישוּעה, הוּא בּוֹכה מעצמוֹ, בּלא כּוָנה, על עצמוֹ. כּתינוֹק זה שמצא את עצמוֹ נתעה, עזוּב ויחידי בּלילה. כּל פּסוּק וּפסוּק שהוּא שוֹמע בּחשכת הבּית מפּי אחד הנקהלים, מחוֹלל בּוֹ סערה, תּרבּוֹכת של רגשוֹת שמרתּיחים את מצוּלוֹת הנפש.

פּעם אחת הגיע אל אזניו מתּוֹך האַפלוּלית קוֹלוֹ של ר' בּר שקרא:

– אַי, אַי, אַי… “וִיָותר יעקב לבדוֹ”… אַי, אַי… “ויאָבק איש עמוֹ עד עלוֹת השחר”… אוֹי, אוֹי, אַי…

גרוֹנוֹ של הזקן נשתּנק וקוֹלוֹ נסתּחף בּדמעוֹת. בּקוֹשי סיים:

– “ויאמר שלחני כי עלה השחר”.

הפּסוּק הביא את השוֹמעים בּמבוּכה. רגע אחד נמשכה עדיין השתיקה. לא עמדוּ מיד על כּוָנת התּשוּבה שבּמלים הללוּ. וּפתאוֹם כּוּלם כּאחד הבינוּ. שועה אחת פּרצה מעשׂרוֹת פּיוֹת, עד שרעדוּ כּתלי הבּית:

– וַי, וַי, גוַאלד! גוַאלד! “שלחני כּי עלה הש־א־א־חר”…

יוֹסיל כּל גוּפוֹ היה מרעיד. דוֹמה, נפשוֹ נתערטלה מגוּפוֹ; ערוּמה עוֹמדת היא, וּבקהל יש מישהוּ שרוֹאה אוֹתה בּמערוּמיה. ממחשכּי החלל קוֹרא לה, רק לה לבד, קוֹלוֹ של ר' בּר… דוֹמה, את כּל חייו הגיד הזקן בּפּסוּקים האלה. לא בּכה יוֹסיל, לא צעק. ראשוֹ, כּמוֹ כּרוּת, נפל בּמצחוֹ על העמוּד שלפניו, כּוּלוֹ בּוֹער מסוֹד הדברים העמוּקים…

… ואחר כּך, משחזרוּ שניהם, הוּא ור' בּר, עם חשיכה, אל בּיתם והיוּ מהלכים בּשביל שלאוֹרך החוֹף, לפני עליתם בּמעלה החוֹרשה, הפך אליו ר' בּר את פּניו ושאל:

– אוֹתוֹ פּסוּק… “וַיִוָתר יעקב לבדוֹ”, אַ? מה, ר' יוֹסיל?…

– אה, ר' בּר! – קרא יוֹסיל בּלב רחוּש. כּל הסערה שהתחוֹללה קוֹדם בּנפשוֹ עמדה שוּב להסתּער עליו – כּל אחד מאתּנוּ “נוֹתר לבדוֹ” בּעוֹלם, כּל אחד עם חשבּוֹן־נפשוֹ, יחידי בּלילה. כּל שמהרהר קצת בּגוֹרל חייו, מאין הוּא בּא וּלאן הוּא הוֹלך, וכיוֹצא בּזה… תּמיד הוּא נאבק עם… עם… איני יוֹדע עם מי… עם השׂטן, עם מלאך, עם איש.. שמא הוּא גוּפוֹ הוּא ה“איש בּלילה”…

התרגשוּתוֹ שקעה פּתאוֹם, קוֹלוֹ התייגע, וכמעט בּלחש, כּחוֹלה, אמר:

– בעצם, וכי לא היינוּ הך?… “למה תּשאל לשמי?”… אלא שקשה, קשה המלחמה.

ניגשוּ דמעוֹת אל גרוֹנוֹ ונשתּתק.

– נ־נוּ? – שאל ר' בּר.

– זיל לסיפא דקרא, ר' בּר!… אוֹי לי מנצחוֹני ואוֹי לי ממפּלתּי… מה כּתוּב שם להלן? “ותּקע כּף ירך יעקב בהאָבקוֹ עמוֹ”. ממלחמה זוֹ אף הנוֹצח יוֹצא בּעל מוּם… אחרת אי־אפשר… איך אמר לי פּעם כּבוֹדוֹ? אי־אפשר למסמר לפרוֹש מן הדלת בּלא עץ… וּכשאתּה תּוֹלש צמח מן הקרקע עתּים הוּא משייר את שרשוֹ בּקרקע…

עמד ר' בּר, נתן עיניו בּיוֹסיל, נענע בּראשוֹ ואמר:

– לא, ר' יוֹסיל! לא טוֹב לשייר שרשים בּמקוֹם שנעקרתּ משם. לא כּדאי להיאבק כּל הלילה כּשאין אמוּנה בּעליית השחר. חייב אדם להתפּלל וּלהאמין, להיאבק וּלהאמין, להיאבק ולהתפּלל… “שלחני כּי עלה השחר”… סוֹף השחר לעלוֹת, ר' יוֹסיל, הן, סוֹף השחר לעלוֹת…

ושוּב לא דיבּר כּל הדרך.

חֵלֶק שְׁלִישִׁי: אוֹר עַל הַדֶּרֶךְ

אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר

(איוֹב ל“ח, י”ט)

פּרק חמשה עשׂר

יוֹסיל נעשׂה תּלמיד הגימנסיה בּקוֹבנה. אל הגימנסיה היה בּא יוֹם יוֹם לבוּש בּמדי תּלמיד: זיג ירוֹק וקצר עד לטבּוּרוֹ מהוּדק לגוּפוֹ, מכנסים לבנים וצרים מהוּדקים לשוֹקיו. בּמלבּוּשים אלה נראה גבוֹה, זקוּף וגמיש בּיוֹתר. קוֹמתוֹ הגמישה, חתימת זקנוֹ הדק העוֹטר את פּניו החיורים משכוּ עליו חוּט של חן. הוּא גוּפוֹ לא נהנה בּיוֹתר ממדיו המשוּנים: לא נוֹחים היוּ לוֹ וגם התבּייש בהם, כּאילו מטייל היה חשׂוּף שת בּרשוּת הרבּים. משוּם־כּך היה מתפּשט בּשׂמחה את לבוּשוֹ זה מיד לאחר שהיה חוֹזר מהגימנסיה לביתוֹ, והיה מתלבּש בּסוּרדוּט שלוֹ הישן. בּכּתּה היה משכמו ומעלה גבוֹה מכּל חבריו וגדוֹל מהם בשנוֹתיו. לא היה מעוֹרב מדעת עם הזאטוּטים שיוֹשבים עמוֹ על ספסל אחד, ובשעת ההפסקוֹת, כּשכּל החצר היתה הוֹמה מנערים משתּוֹבבים, משׂחקים ומתעלצים, היה פּוֹרש לקרן־זוית עם ספר בּיד. בּין התּלמידים הללוּ היוּ אחדים מבּני המשׂכּילים היהוּדים, שיוֹסיל היה מלמדם תּנ"ך וּלשוֹן־קוֹדש. אבל בּגימנסיה היוּ נמנעים מלהתקרב אליו, מתּוך גיחוּך של בּיטוּל, האוֹמר: “יוֹדעני שקלני ממך, ואף־על־פּי־כן נוֹח לי בּשוֹבבוּתי ובקלוּת־הראש שלי, כּשם שנוֹח לך בּספריך ובעיוּניך”. אבל גם רגש טמוּר של כּבוֹד ודרך־ארץ היה בּגיחוּך הזה. יוֹסיל היה מהלך בּין התּלמידים הצעירים ממנו מוּבדל, יחידי וּמשוּנה, כּדקל בּין שׂיחים.

על מוֹריו עשׂה רוֹשם של בּחוּר זעוּם, גאוָן וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ, אבל חיבּה היתה נוֹדעת לוֹ מהם בּגלל נימוּסיו, בּגלל משנתוֹ הסדוּרה וּפרקוֹ הנאה. הם גם היוּ משגיחים שפּרנסתוֹ תּהא מצוּיה: תּלמיד שהוּזקק למוֹרה מדריך וּמסייע אוֹ תּלמיד שהוּצרך להתקין עצמוֹ אל בּחינוֹת, היוּ המוֹרים שוֹלחים אוֹתם אל יוֹסיל. נוֹסף לכך היה מלמד לבני היהוּדים העשירים בּקוֹבנה תּנ"ך וּלשוֹן־הקוֹדש. שׂכרוֹ היה קטן וּמספּק לוֹ בּקוֹשי לדירה, למזוֹנוֹת וליציאוֹת קטנוֹת. את חוֹֹבתו לבית־הספר עושׂה הוּא בּאמוּנה, אבל לא מתּוֹך קוֹרת־רוּח יתירה. התלהבוּתוֹ מהלימוּדים שהיוּ בּתּחילה מַרחיבים את דעתּוֹ, הפשירה זה כּבר; עכשיו הוּצנה לגמרי. זכוּר הוּא שפּעם שאלוֹ ר' בּר: “וּמה אחר כּך, לכשתּהיה כּבר רוֹפא?” ואז שׂיחק לוֹ בּלבּוֹ. עכשיו אינוֹ משׂחק לוֹ עוֹד. אינוֹ יוֹדע מה סברוֹ וּמה סיכּויו לעתיד לבוֹא, ואינוֹ יוֹדע מפּני מה חייב את עצמוֹ דוקא להיוֹת רוֹפא. לכאוֹרה, כּל ימיו היה מהלך לבטח, ופתע נשתּבּשה עליו דרכּוֹ…

המכתּבים שהוּא מקבּל בּזמן האחרוֹן מן הבּית משבּבים את לבּו. מחלת הרגלים כּפתה את האב אל המיטה, ובהכרח פּרש מעסקי המסחר, והחנוּת עברה לידים אחרוֹת. עסקי האכסניה אף הם פּוֹחתים והוֹלכים בּצוֹק העתּים וההתחרוּת הגדוֹלה בּין האכסניוֹת שנתרבּוּ בּעיר, בּיחוּד לאחר שהוּגלו היהוּדים מן הכפרים. ויוֹשה לא חזר בּוֹ מדעתּוֹ: הוֹציא מתּוֹך קוּפּת החנוּת (עד שלא עברה לרשוּת בּעליה החדשים) חלק גדוֹל מדמי הנדוּניה שהכניסה לוֹ פראדיל ושהיוּ מוּשקעים בּעסק, ויצא סוֹף סוֹף לחוּצה־לארץ. נסע לקניגסבּרג “לבקש לוֹ דרך בּחיים”. סתם ולא פּירש דרך זוֹ שהלך לבקש מהי. פראדיל מטפּלת כּל הימים באב החוֹלה, וּדבוֹרה עסוּקה בּתּינוֹקת וּבאכסניה. פּעמים היא מוֹסיפה אל מכתּבה של פראדיל שוּרוֹת מעטוֹת ויבשוֹת, כּתוּבוֹת תּמיד בּאוֹתוֹ הנוּסח: היא, שבח לאל, בּקו הבּריאוּת, וכן שׂרה בּתּם. לוַאי שתּשמע כּזאת גם ממנוּ. מוּכרחת היא לקצר מחוֹסר פּנאי, שכּן היא שקוּעה בטרדוֹת האכסניה עד לחטמה. ויוֹסיל מרגיש שאת השוּרוֹת הללוּ כּתבה אנוּסה על פּי פּתּוּייה של פראדיל. הן. המכתּבים מן הבּית היוּ כּל פּעם מטילים בּוֹ עצבוּת מרוּבּה. כּל אימת שהכּל שרוּיים היוּ בּבית־אבּא צמוּדים ופתוּלים יחד, היה הבּית עוֹמד בּחזקתוֹ ובכבוֹדוֹ. גל זה של אגוֹזים כשנוֹטל אתּה אחד מהם, מיד הוא מידרדר והוֹלך. יוֹסיל היה האגוֹז הראשוֹן שהוּצא מתּוֹך הציבּור. מכּיוָן שיצא מן הבּית, התחילה שקיעתוֹ של זה. הרגשה זוֹ רבוּצה כּאבן על לבּוֹ. והיא שעמדה לוֹ להמשיך את לימוּדיו בּגימנסיה אף־על־פּי שכּבר רחק לבּוֹ מהם. מכּל דבריה של פראדיל הוּא שוֹמע שכּל סברם וסיכּוּים עכשיו עליו.

הגימנסיה היתה בּקוֹבנה, אבל יוֹסיל היה דר בּסלוֹבּוֹדקה הסמוּכה לקוֹבנה והיוֹשבת על הנהר ויליה. בּתּי־העץ של העיירה, הקטנים והרעוּעים, עם גגוֹת־הקש, עמדוּ דחוּקים בּלא אויר בּיניהם וּבלא סדר, אחד נכנס ואחד יוֹצא, כּוּלם טבוּעים בּרפש ובאַשפּתּוֹת שלפני פּתחיהם. בּכל בּית דרוֹת משפּחוֹת אחדוֹת בּצפיפוּת איוּמה. קצתם של התּוֹשבים הם בּעלי־מלאכוֹת, קצתם משׂתּכּרים אצל סוֹחרים השוֹלחים רפסוֹדוֹת לחוּצה־לארץ, וקצתם – “כּלי־קוֹדש”, סרסוּרים וּסתם יהוּדים שפּרנסתם קלוּטה מן האויר.

בּעיבּוּרה של סלוֹבּוֹדקה התנשׂא בּיהירוּת וּבבטחוֹן מאוּשש בּית־מידוֹת, עשׂוּי עץ אף הוּא, מרוּוָח מאוֹד ובעל שתּי דיוֹטוֹת, בּיתוֹ של ר' הניך שלמה’ס, סוֹחר בּעצים וּבתבוּאה וּמַלוה בּרבּית. ר' הניך גיסוֹ של ר' בּר מפּוֹלישוּק היה, ולפי בּקשתוֹ של זה, הסכּים להשׂכּיר ליוֹסיל חדר בּביתוֹ וליתּן לוֹ מזוֹנוֹת בּשׂכר מוּעט. בּדיוֹטה של מטה היה אמבּר לעצים, מזוה לתבוּאה וחנוּת מכּוֹלת, הנתוּנה לרשוּתה של ינטיל, אשת ר' הניך, היא אחוֹתוֹ של ר' בּר. בּדיוֹטה של מעלה גרוּ בּני הבּית: בּעל־הבּית, זליג בּנוֹ, בּחוּר כּבן עשרים שכּבר הספּיק להתאלמן מאשתּוֹ, שני אחיו הקטנים, בּרילה כּבן שתּים־עשׂרה ואברהם’לה כּבן שמוֹנה, ועוֹד אלמנתוֹ הצעירה של איזה קרוֹב, שהיתה סמוּכה על שוּלחנוֹ של ר' הניך עם פּעוּטוֹתיה. זה היה בּית משוּנה שהשתּטח לרוֹחב, כּחיה גדוֹלה ומסוּרבּלת שנצמדה ודבקה בּידיה וּברגליה ובכל תּעצוּמוֹת עוּזה בּמקוֹם שנאחזה בּוֹ, עד שכּמדוּמה שוּם כּוֹח בּעוֹלם לא יזיזה משם. הבּית לא נבנה לכתּחילה על־פּי תּכנית אדריכלית, מעֵין שיטה מקוּבּצת שצמחה על־יד על־יד וגדלה מלגו ומלבר, על־ידי תּוֹספוֹת של חדרים, תּאים ואכסדראוֹת, שניתּוֹספוּ בּזמנים שוֹנים לפי צוֹרך השעה; דעת הבּנאי לא היתה נתוּנה לנוֹחוּת הדיירים וכל שכּן לא לנוֹי הבּנין. לפני העוֹלה במדרגוֹת התּלוּלוֹת והצרוֹת אל הדיוֹטה העליוֹנה, היוּ נפתּחוֹת דלתוֹת בּכּתלים שמימין ומשׂמאל, למעלה וּלמטה, אל חדרים שנכנסים לתוֹכם על־ידי פּסיעה גסה מן המדרגה אל הפּתח שבּכּוֹתל, בּלא כּבש, בּלא יד אוֹ מעקה כּלשהם. בּני־הבּית לבדם היוּ למוּדים וּמאוּמנים להיכּנס ולצאת מן החדרים הללוּ בּלא סכּנה של נפילה. בּחדר־האוֹכל הגדוֹל והמרוּוָח עמדוּ בּלא סדר וּבלא נוֹי כּלים משוּנים, ארוֹנוֹת כּרסניים וגמלניים, דרגשים שקילקי צמר וקש מבצבּצים ויוֹצאים מכּריסיהם המרוּטשים. אף כּאן מרוּבּוֹת הדלתוֹת בּכּתלים, אבל לא בּשוּרה אחת אחת ישרה; דלת אחת משוּם־מה גבוֹהה, ועוֹלים אליה בּשנים־שלוֹשה כּבשים קטנים, ודלת שניה נמוּכה ויוֹרדים אליה בּשנים־שלוֹשה כּבשים למטה. כּללוֹ של דבר: כּל הבּית כּוּלוֹ היה עשׂוּי קנים תּחתּיים, שניים וּשלישיים, כּתיבת נוֹח בּשעתּו. והקנים מרחישים תּינוֹקוֹת מטוּנפים שזנבוֹת כּוּתּנוֹת מזוּהמוֹת מבצבּצים ויוֹצאים ממפתּחי מכנסיהם, מפּנים וּמאחוֹר. הללוּ תּמיד מתנַצים, מתכּתּשים, בּוֹכים וצוֹרחים. אבל מכּיוָן שנשמעוֹת מן הפּרוֹזדוֹר פּסיעוֹתיו הכּבדוֹת של ר' הניך על המדרגוֹת החוֹרקוֹת אוֹ גירוּף חטמוֹ בּתרוּעת חצוֹצרה, מיד הם משתּתּקים וּמתבּרחים כּעכבּרים אל חוֹריהם. בּשעה שהזקן שרוּי בּחדרוֹ, מאחרי הדלת הנעוּלה, הכּל מדבּרים בּלחש, התּינוֹקוֹת סוֹפגים בּחשאי סטירוֹת וצביטוֹת, וכוֹבשים את יבבתם מפּני מוֹראוֹ של הזקן. הזקן הזה מתוּן הוּא, נוֹח לבּריוֹת אינוֹ רוֹדה בּקטנים, ואינוֹ זוֹרק מרה בגדוֹלים, ואף־על־פּי כן מוֹראוֹ על כּולם. הרי זה היה בּעל צוּרה, רחב כּתפים, זקנוֹ הלבן מתפּלג על לבּו לשתּי שבּלוֹת ארוּכּוֹת. עם זיקנתוֹ גון פּניו רענן, ורוֹד ועיניו צעירוֹת, מתּיזוֹת חיים מבּעד לגבּוֹת השׂיבה העבוּתּוֹת שהאפילוּ עליהן כּקשתוֹת. רוֹב שעוֹת היוֹם הוּא מוּפרש מעסקיו, דלתּוֹ נעוּלה בּפני לוֹויו, אפילוּ בּאוּ לסלק חוֹב, וּבפני לקוֹחוֹת – אפילוּ בּאוּ בּענין של עסק קרוֹב לשׂכר. בּני־הבּית היוּ מוּזהרים על כּך שלא ידפּקוּ על הדלת ולא יפסיקוּהוּ ממשנתוֹ. כּל רעש החיים היה אז מצטמצם בּתּאים וּבחדרים הצדדיים; בּחדר־האוֹכל הגדוֹל עמדה דממה, נשמע רק מפּעם לפעם קוֹל גירוּף החוֹטם של ר' הניך בּתרוּעה וּשברים של שוֹפר, אוֹ ניגוּני הגמרא בּחדרוֹ של זליג בּנוֹ.

ינטיל אשתּוֹ – גוּצה, זריזה, קלת־תּנוּעה וּבעלת עיני־תּכלת תּינוֹקיוֹת ונוּגוֹת, כּעיני ר' בּר אחיה. מחוֹבתה להיוֹת שרוּיה כּל היוֹם בּחנוּת של מטה. אבל את עסקי החנוּת השליכה על קרוֹבתם העניה הסמוּכה על שוּלחנם, והיא בּעצמה עוֹסקת בּמצווֹת. מחזרת היא על הפּתחים ומקבּצת נדבוֹת להכנסת כּלה, ליוֹלדת עניה, למשפּחת “יוֹרד”. מדבּרת היא מעט, בּניחוּת וּבקוֹל נמוּך, וּדבריה נשמעים. אין מסרבים לשלשל לתוֹך מטפּחתּה האדוּמה שבּידה נדבה יפה לפי כּבוֹדה…

אוירוֹ של הבּית הזה, כּכל בּית בּסלוֹבּוֹדקה, ספוּג יראת שמים. אפילוּ לפעוּטוֹת משננים בּאידיש את דברי הרמ“א לסעיף א' של “אוֹרח חיים”: “‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד'. הוּא כּלל גדוֹל בּתּוֹרה וּבמעלוֹת צדיקים אשר הוֹלכים לפני האלוֹהים; כּי אין ישיבת האדם וּתנוּעוֹתיו ועסקיו, והוּא לבדוֹ בּביתו, כּישיבתוֹ וּתנוּעוֹתיו ועסקיו – והוּא לפני מלך גדוֹל; ולא דיבּוּרוֹ והרחבת פּיו כּרצוֹנוֹ, והוּא עם אנשי בּיתו וקרוֹביו, כּדיבּוּרוֹ בּמוֹשב המלך. כּל־שכּן כּשישׂים האדם אל לבּוֹ שהמלך הגדוֹל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדוֹ, עוֹמד עליו ורוֹאה בּמעשׂיו, כמוֹ שנאמר: “אם יִסתר איש בּמסתּרים ואני לא אראנוּ? נאוּם ה''. מיד יגיעו אליו היראה וההכנעה וּפחד השם־יתבּרך וּבוּשתוֹ ממנוּ תּמיד וכו'. גם בהצנע לכת וּבשכבוֹ על משכּבוֹ ידע לפני מי הוּא שוֹכב”… בּני הבּית לא הסיחוּ מעוֹלם את דעתּם ממציאוּתוֹ של מלך מלכי המלכים, ולא שכחו ש”אסוּר לילך בּקוֹמה זקוּפה”. כּל שעוֹת היוֹם, אפילוּ עסקוּ בּמלאכת הדיוֹט, היוּ בּחינת עוֹבדים עבוֹדת אלוֹהים. שכּן כּל החיים לפרטיהם וּלפרטי־פּרטיהם קבוּעים כּאן על־פּי הדינים והמנהגים של ה“שולחן ערוך” וספרי היראים. אין נוֹקפים אצבּע שלא לפי דין אוֹ מנהג, אוֹ שאין עליו “בּרכה”. נטילת־הידים, ואפילוּ הלבישה והנעילה, עד לידי קשירת משיחת־הסנדל, האכילה והשתיה, עד לידי נטילת הצפּרנים וּמעשׂים שבּצנעה – הכּל נעשׂה מתּוֹך קפידה על־פּי סדר קבוּע בּספרים הקדוֹשים. לא שכחוּ לפני מי הם עוֹמדים, יוֹשבים, שוֹכבים, סוֹעדים… ולא זאת בּלבד שעינוֹ של “המלך הגדוֹל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא” פּקוּחה עליהם להשגיח ולראוֹת מי מהם נכשל בּעבירה קלה אוֹ חמוּרה, וּלהיפּרע ממנוּ, אלא כּל העוֹלם כּוּלוֹ מלא כּוֹחוֹת טוּמאה, רוּחין, שדים וּמזיקים שאוֹרבים לנשמתוֹ של היהוּדי, למשכה בחרמה. הללוּ שרוּיים בּכל מקוֹם: מתּחת למרזב, בּקיתּוֹן המים ששכחוּ לכסוֹתם, בּמקוֹם שנטלוּ את הצפּרנים וּשמטוּן על הקרקע; על יד מיטת יוֹלדת, ששכחוּ לתלוֹת מעליה את “שירי המעלוֹת”… אוֹ בּחצוֹת הלילה בּבית־הכּנסת…

צחוֹק של קלוּת־ראש אינוֹ נשמע כּאן, ואף חדוַת־המצוָה כּבוּשה כּאן. כּמדוּמה לוֹ ליוֹסיל, שיש בּאנשי־הבּית פּחוֹת מאהבת הבּוֹרא ויוֹתר מן היראה: יראת שמים, יראת החטא, יראת הטוּמאה, הרוּחין והלילין השוֹנים. החיים כּוּלם רקוּמים מיראה וּמחוֹבה. מהיכן נמשכת על האנשים עצבוּת ממארת זוֹ? מהיכן בּאה עננה זוֹ התּלוּיה על ראשיהם? בּביתוֹ של ר' הניך שלמה’ס, כּמוֹ בּכל בּית בּישׂראל, יש מקוֹם בּכּוֹתל, אַמה על אַמה, לא מסוּיד, זכר לחוּרבּן. וכמה פּעמים היה יוֹסיל תּוֹהה ומיתּמה: שמא משם, מאוֹתוֹ כּתם של אבלוּת על הכּוֹתל, מוֹשכת עצבוּת מעיקה זוֹ? שמא הרגל של שנים רבּוֹת עדיין לא טשטש את רישוּמוֹ של זכר בּן אלפי שנים ואין מגיסים בּוֹ את הלב? שמא בּעלילוּת נזהרים כּאן לקיים את הדין: “ראוּי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודוֹאג על חוּרבּן בּית המקדש”?… מכּל מקוֹם לא צחוֹק ולא שיר נשמע בּתוֹך הכּתלים האלה. ואם מתּוֹך היסח־הדעת חפז על מי היצר להשמיע צחוֹק בּקוֹל רם יוֹתר מן המידה אוֹ ליתּן בּשיר קוֹלוֹ, מיד היוּ משתּיקים אוֹתוֹ בּנזיפה: “מנהג גוֹיים בּידך!” או: “מעשׂה שקצים מנַין לך?”. והמשרתת הערלית, שעליה בּוַדאי לא חלה הדאגה על חוּרבּן בּית־המקדש, כּשקוֹל זמרתה היה נשמע מאצל התּנוּר והכּירים, היה ר' הניך מוֹציא ראשוֹ בּפתח חדרוֹ, וקוֹרא בּכעס לתוֹך חלל החדר: “נוּ! אַ! מה זאת? לסתּוֹם לה שם את הפּה!”…

זכוּרים לוֹ ליוֹסיל ימי ה“מוּסר” שלוֹ בּפּוֹלישוּק, כּשהיה משבּב לבּוֹ בּתשוּבה וחרטה על חטאים שחטא ושלא חטא. היוּ אז שעוֹת של התעלוּת הנפש והתחדשוּת פּנימית. ואילוּ האנשים כּאן, עם המרה־השחוֹרה הממארת, עם העכּרוֹן המתמיד בּנפש, דוֹחים וּמפחידים אוֹתוֹ. יוֹסיל היה אמנם חשוּב על הזקן ודעתּו מקוּבּלת עליו, בּזכוּת צניעוּתוֹ וּבזכוּת למדנוּתוֹ המוּפלגת, כּמו שכּתב עליו ר' בּר גיסוֹ בּמכתּב־ההמלצה שיוֹסיל הביא לוֹ ממנוּ. ואם תּאמר: הרי הוּא שוֹקד על פּתחה של הגימנסיה שבּקוֹבנה וספרי השׂכּלה נוֹשרים מחיקוֹ? משוּם זה אין חשש, וּביוֹתר לגבּי אדם כּמוֹ יוֹסיל! אדם כּמוֹ יוֹסיל חזקה עליו שלא יהא נפגע אם יציץ בּספרי ההשׂכּלה. אדרבּא, הללוּ עשׂוּיים לחזקוֹ בּאמוּנתוֹ. מבּחינת “ודע מה שתּשיב”… אף זה הוּא ענין שאין לזלזל בּוֹ. ר' בּר כּוֹתב עליו שבּרכה בּוֹ ומצוָה לקרבוֹ, ועל ר' בּר יש לסמוֹך… פּעמים היה ר' הניך נכנס עמוֹ בּדברים, דרך לגלוּג של בּיטוּל וקריצת־עינים, כּמי שרוֹצה לוֹמר: “בּינינוּ־לבין־עצמנוּ, הרי שנינוּ יוֹדעים מה ערכּם של כּל החוֹקרים שלהם”. “מה אוֹמרים ה”גאזטין" שלך על המלחמה? – שוֹאל אוֹתוֹ בּעל־הבּית – מה נעשׂה שם אצל הפראנצוֹיז?" אוֹ פּתאוֹם: “מה אוֹמרים הפילוֹזוֹפין “שלכם” על כּדוּר ארצנוּ? כּלוּם בּאמת סבוּרים הם שמסתּוֹבבים אנוּ סביב לגלגל החמה? פּעם למעלה ופעם למטה? ה ה…” וצוֹחק צחוֹק שמן, כּשהוּא מכסה בּאצבּעוֹת כּפּוֹ את פּיו. וּבאמת קשה לכבּוֹש את הצחוֹק, כּל־כּך מצחיק רעיוֹן זה של אוֹתם ה“פילוֹזוֹפין שלהם”…

בּיוֹם השבּת מתפּשטים הקמטים על פּני האנשים; ענן הקדרוּת מסתּלק וּמפנה מקוֹמוֹ לשכינה הטוֹבה של קדוּשת היוֹם ושל מנוּחת אהבה ונדבה. אמת, אף בּימוֹת החוֹל, כּשכּל בּני המשפּחה הגדוֹלה והרוֹעשת, הגדוֹלים והקטנים, נכנסים לסעוּדתם הדלה מסביב לשוּלחן, עם כּל דיני הדרך־ארץ שמקפּידים בּשמירתם, יש שכּוֹחוֹת החיים והילדוּת פּוֹרקים עוֹל של חוֹק, פּוֹרצים בּתּחילה בּסוֹף השוּלחן, בּמקוֹם שהקטנים יוֹשבים שם, והם עוֹברים וּפוֹשטים בּין הגדוֹלים, ואפילוּ ר' הניך בּעצמוֹ אינוֹ יכוֹל לכבּוֹש את עצמוֹ וּמחייך לפטפּוּטיו אוֹ לתעלוּליו של אחד מזעירי החבריא, אוֹ ל“חכמה” שנפלטה מפּי “שקץ גדוֹל” אחד… בּדרך כּלל, לא היוּ הזקנים מקפּידים על הרעש שהיוּ מקימים בּני המשפּחה הגדוֹלים והקטנים סביב השוּלחן; זה היה רעש האחוָה והאחדוּת המשפחתּית. הם היוּ מחייכים חיוּך של קוֹרת־רוּח, מלאי בּטחוֹן וחוֹסן, בּתוֹך חברת “שתילי הזיתים”, זרע בּרך השם, כּגוֹן אלוֹנים זקנים וחסוֹנים אלה שמתנשׂאים בּתוֹך חוֹרש רוֹעש שצמח מיוֹנקוֹתיהם ושלוּחוֹתיהם…

רק זליג בּנם בּכוֹרם גרם להם הרבּה דאגה. אחר שנפטרה אשתּוֹ ולא השאירה לוֹ וָלד, אינוֹ ממהר לישׂא אשה. כּל שידוּך הוֹגן שמציעים לפניו, הוּא דוֹחה בּקש. והוּא הריהוּ כּבר בּן עשׂרים, ועדיין לא זכוּ לראוֹת ממנוּ נחת.

בּחוּר משוּנה הוּא זליג זה, השתקן מטיבוֹ עם אבק של עצבוּת. איזוֹ מוּעקה מסוּתּרת לוֹחצת על רוּחוֹ. כּל היוֹם כּמעט הוּא חבוּש בּחדרו שפּתחוֹֹ הוּא כּנגד פּתח חדרוֹ של יוֹסיל, וּבשעה שר' הניך שרוּי בּחדרוֹ שלוֹ וּבבּית שקט, מגיע לאזני יוֹסיל קוֹלוֹ של זליג הלוֹמד גמרא בזמר הממלא את חלל הבּית. הוּא היה מזמר בּטינוֹר לירי צעיר ועז וּבניגוּן משוּנה מן השגוּר בּפי כּל לוֹמדי הגמרא בּליטא וּבפוֹלין. ניגוּן אחר היה זה, נוּגה וּמתחַטא אף הוּא, אבל אחר, מיוּחד לוֹ לזליג לבד. עדיין לא שמע יוֹסיל בּשוּם מקוֹם ניגוּן־גמרא דוֹמה לוֹ בּכיסוּפין וּבכמיהה. לפרקים אין יוֹסיל יכוֹל להתגבּר על יצרוֹ, פּוֹתח את דלת חדרוֹ, מניח את לימוּדוֹ ועוֹמד להאזין לניגוּן זה. הניגוּן לא היה הוֹלם את דברי הסוּגיה, משוּל בּבן־נשרים שנתערקלה רגלוֹ, דרך הילוּכוֹ, בּמשיחה אחת הקשוּרה לכרע של אַוָז… בּבת־ראש פּוֹרש הזֶמר מן הסוּגיה הכּבדה והחמוּרה, ולבדוֹ, לבדוֹ בּאין אוֹמר וּדברים, מפליג על גלים סמוּיים־מן־העין אל הרחוֹק, אל הנעלם…

בּיוֹם שבּת אחד, כּשהיוּ מסוּבּים אל השוּלחן, ור' הניך, יחד עם כּל בּני המשפּחה, היה מזמר את הזמירוֹת בּקוֹלי־קוֹלוֹת, בּלא קצב והרמוֹניה, וזליג שהיה תּוֹמך ראשוֹ בּכפּוֹ, שקוּע בּהרהוּריו, משׂחק בּמזלג שבּין אצבּעוֹתיו ורוֹטן את הזמירוֹת כּמדוּמה שלא בּרצוֹן אלא כּדי לצאת ידי חוֹבה, פּנה אליו פּתאוֹם יוֹסיל ושאל:

– מפּני מה אינוֹ מזמר, זליג? קוֹלוֹ ערב כּל־כּך.

זליג התחלחל כּל־שהוּא, כּניעוֹר משנתוֹ ונתן בּיוֹסיל את עיניו הגדוֹלוֹת:

– מה אמר מר? קוֹלי ערב? כּלוּם שמע קוֹלי?

– הרי אני שוֹמעוֹ יוֹם יוֹם לוֹמד גמרא. אגב, מהיכן נטל את הניגוּן… את ניגוּנוֹ?

זליג נתבּלבּל בּמקצת, ואל לסתוֹתיו עלה סוֹמק:

– וכי ניגוּני לא נראה לוֹ?

– לא, לא זאת… אדרבּא… נאה הוּא מאוֹד, אבל… לא ניגוּן של גמרא הוּא.

פּני זליג נתכּרכּמוּ עד שאפילוּ מצחוֹ הווריד. אז נכנס ר' הניך לתוֹך שׂיחתם ואמר בּתרעוֹמת:

– הרי זוֹ טענתי שאני טוֹען לפניו כּל הימים. מי יוֹדע מהיכן גרף ניגוּן זה! שמא מאיזה מקוֹם של טוּמאה. מכּל מקוֹם אין זה ניגוּן של גמרא! לא אני ולא אבוֹתינוּ ולא אבוֹת אבוֹתינוּ לא למדוּ בּניגוּן זה. איני רוֹצה לשמעוֹ עוֹד. שוֹמע אתּה? כּבר אמרתּי לך זאת פּעמים רבּות.

זליג שתק. השפּיל עיניו ושוּב שׂיחק בּמזלג, וּפניו אדוּמוֹת עד כּדי לעוֹרר רחמים.

יוֹסיל לבּוֹ נקפוֹ על שפּתח בּשׂיחה זוֹ שעירבּבה על זליג את העוֹנג של סעוּדת־שבּת.

כּל פּעם שהם מזדמנים יחד בּפּרוֹזדוֹר לפני המדרגוֹת אוֹ כּשהם ישוּבים זה כּנגד זה בּשעת הסעוּדה, מרגיש יוֹסיל בּעינים הקוֹדדוֹת שבּחור זה נוֹתן בּפניו; דוֹמה עליו על יוֹסיל שעינים אלוּ ארשת של שאלה אוֹ תּביעה, של תלוּנה אוֹ תּחנוּן להן… וכל פעם שיוֹסיל מבקש לגלגל עמוֹ בּדברים, הרי זה משפּיל את עיניו ומשתּמט ממנוּ, כּאילוּ מתּוֹך איזה חשש טמיר. וּפעם אחת כּשנכנס יוֹסיל מן החוּץ אל חדר־האוֹכל, ראה את זליג גוֹחן לפני דלת חדרוֹ ומציץ בּחוֹר המנעוּל. הוּא היה שקוּע בהצצתוֹ בּמידה כּזוֹ, שלא שמע את פּסיעוֹתיו של יוֹסיל מאחריו. יוֹסיל השתּעל פּעם, פּעמים, וכבש את צחוֹקוֹ. זליג הפך את פּניו, נבעת ונזדקף:

– אה! כּבוֹדוֹ כּאן!

– מה בּיקש כּבוֹדוֹ לראוֹת בּעד החוֹר? – שאל יוֹסיל.

זליג הסתּכּל לצדדין וּבלחש השיב:

– בּיקשתּי לראוֹת אם כּבוֹדוֹ בּחדרוֹ.

– מפּני מה לא דפק כּבוֹדוֹ על דלתּי?

רמז באצבּעוֹ על הדלת הסמוּכה ולחש:

– אבּא שם…

וּמיד נחפּז וּברח אל חדרוֹ ונעל מאחריו את הדלת.

יוֹסיל הרגיש שמישהוּ ממשמש בּספריו וּבמחבּרוֹתיו בּשעה שהוּא יוֹצא מן הבּית. בּיקש מן האשה ה“קרוֹבה” שעסקה היה לכבּד את החדרים, שלא יִגעוּ בּחפציו וּבספריו ושלא ישנוּ מן הסדר וּמן המקוֹם שקבע להם. המסכּנה נעלבה ונשבּעה שאין אדם נכנס אל חדרוֹ חוּץ ממנה אוֹ מן ה“ערלית” שמכבּדת לפעמים את חדרוֹ בּשעה שהיא גוּפה אינה פּנוּיה לכך. הלך אל הגוֹיה, ואף זוֹ עפעפה כּלפּיו עינים תּמהוֹת. והנה יוֹם אחד נעלם מעל שוּלחנוֹ הס' “התּוֹרה והחכמה” למרדכי גוּמפּל שנאבּר־לווינסוֹן, המכוֹרך יחד עם ספרוֹ של אוֹתוֹ מחבּר “יסוֹד התּוֹרה”. הפך והפך בּספריו, חיפּשׂ בּכל מקוֹם, ולא מצא. בּרי היה לוֹ שיש כּאן מעשה גניבה. מי שלח יד בּספריו? למי בּבּית הזה יש צוֹרך בּספר העוֹסק בּשאלוֹת טבעיוֹת ופילוֹסוֹפיוֹת? דבר זה הטרידוֹ מאוד. התבּייש לוֹמר לבני־הבּית שנעלם ספר מספריו, והעמיד פּנים כּאילוּ לא הרגיש ולא כּלוּם.

היה מעשׂה ויוֹסיל חזר מהגימנסיה, שלא כּדרכּוֹ בשעה מוּקדמת. עם שנכנס לחדרוֹ, נזדקר כּנגדוֹ זליג מבוּלבּל ומבוֹהל. הוּא ישב לפני שוּלחנוֹ ועיין בּמנוּחה בּספר ולא עלה על דעתּוֹ שהדייר יקדים לבוֹא. היה מבוּלבּל בּמידה כּזוֹ, שלא יכוֹל להוֹציא מלה מפּיו. רק עמד כּנזוּף, פּעמים מספּר הסיר את כּיפּתוֹ מראשוֹ וחזר וחבש אוֹתה, תּוֹך־כּדי־גמגוּם של התנצלוּת. יוֹסיל לא יכוֹל לראוֹתוֹ בקלקלתוֹ וחייך, מפּני שנזכּר שפּעם, בּבית פּאן קאשינסקי, היה אף הוּא נתוּן בּמצב עלוּב דוֹמה לזה, התאַמץ ליישב את דעתּוֹ של המסכּן; ואילו זליג פּניו הבּיעוּ מוֹרא, וּבאצבּע על פּיו רמז ליוֹסיל שישתּוֹק. רץ אל הדלת, הרכּין אזנוֹ, ציית, ואחר חזר, ושאל בּלחש אם איש לא ראה אוֹתוֹ בּשעה שעבר את חדר־האוֹכל.

– לא. – השיב יוֹסיל בּנענוּע ראש לבד.

– אבּא בּחדרוֹ. – לחש זליג.

– מפּני מה אסוּר לכבוֹדוֹ להיכּנס אלי לרגע?

– אבּא – הסבּיר לוֹ זליג בבת־צחוֹק דקה – חוֹשש שמא תּדבּק בּי מה שהוּא מן ההשׂכּלה. ואף דוֹאג הוּא שמא אבוֹא לידי בּיטול תּוֹרה.

זליג עמד בּאמצע החדר, מוּכן להתמלט ממנוּ, אף־על־פּי שבּלבּוֹ התאוָה מאוֹד לשהוֹת עם יוֹסיל וּלהשׂיח עמוֹ בּיחידוּת. אף יוֹסיל רצה להיכּנס עמוֹ בּשׂיחה וביקש לעכּבוֹ. רגע אחד היוּ עוֹמדים ומסתּכּלים זה בּזה. לבסוֹף אמר יוֹסיל בּצחוֹק:

– כּשיחזוֹר אל חדרוֹ ויתחיל בּניגוּן שלוֹ, לא יעלה על דעת ר' הניך שהיה כּאן…

– אבּא כּועס כּשהוּא שוֹמע את הניגוּן שלי. ואני התרגלתּי… קשה לי לפתּוֹח בּניגוּן חדש.

– באמת, מהיכן בּא לוֹ ניגוּן זה?

זליג חייך, השפּיל עיניו ושתק.

– שמא מתיירא הוּא לספּר לי? איני דוֹחק עליו, אם לא נעים לוֹ… אבל להוי ידוּע לוֹ: מפּנַי אינוֹ צריך לירוֹא.

– הן. בּוַדאי. אני יוֹדע את זאת.

ומיד אחר־כּך הוֹסיף:

– מ“פּאניֶניקה” אחת למדתּי את הניגוּן הזה.

יוֹסיל פּתח זוּג עינים מלאוֹת תּמיהה:

– מ“פּאניֶנקה”? הכיצד?

– “פּאניֶנקה” יהוּדית… – השיב לוֹ זליג בחיוּך. ושוּב רץ אל הדלת, הרכּין אזנוֹ, הקשיב וחזר שרוּי בּדאגה: לאבא שמיעה חדה ב“ה, וַי לי אם ישמע את שׂיחתנוּ… הן, מה בּדעתּי לוֹמר לכבוֹדוֹ? הן, ה”פּאניֶנקה"… בּין מנחה למעריב רגיל הייתי לטייל חוּצה לסלוֹבּוֹדקה, לאוֹרך חוֹפה של ויליה. אבל משעה שנתגבּרוּ הגשמים נעשתה ההליכה שם קשה, גלל הבּוֹרוֹת והשׂיחים שנתהווּ שם. וּמאז אני מטייל בּדרך לקוֹבנה. שם עוֹמד בּית אחד, בּוֹדד. אחר כּך נוֹדע לי למי הבּית הזה. סוֹחר יהוּדי עשיר דר שם. והנה הגיעוּ אל אזני צלילי פּסנתּר ושירת נערה. פּעם אחת טיילתּי באוֹתוֹ מקוֹם. התקרבתּי אצל אוֹתוֹ בּית, עמדתּי כּנגד החלוֹן הפּתוּח, עם שאני מיטמר תּחת עץ אחד שעמד בּסמוּך לאוֹתוֹ מקוֹם, ומצוֹתת. מה אוֹמַר לכבוֹדוֹ? יוֹדעני שאין זוֹ מן המידה. יוֹדעני מה שאמרוּ חכמים על קוֹל בּאשה… אבל כּכפוּת עמדתּי על מקוֹמי ולא יכוֹלתּי להזיז עצמי ממנוּ. אוֹתוֹ קוֹל, ואוֹתה נגינה… דוֹמה היה עלי שאת כּל חיי הייתי מוֹסר עליהם. מתיקוּת כּזוֹ, מתיקוּת כּזוֹ… אין לשער, ממש עד ליציאת נשמה… ואחר כּך כּל הלילה לא יכוֹלתּי להרדם. קוֹל הנערה וּנגינתה היוּ מזמרים בּאזני כּל הלילה. למחרת כּשישבתּי לפני הגמרא שלי וּפתחתּי בניגוּן הרגיל, הידוּע, נראה לי תּפל כּל כּך והפסקתּי. וּכלוּם אפשר ללמוֹד גמרא בּלא ניגוּן? הרי כּבוֹדוֹ יוֹדע, מה טעם ללימוּד יבש בּלא זמר כּל־שהוּא. פּת שאינה מלוּפּתת… בּקיצוּר, לפני כּבוֹדוֹ הרי אפשר לספּר הכּל… כּל אוֹתוֹ יוֹם הייתי מצפּה לשעת ערבית וּמתלה עיני אל השירה של אוֹתה ריבה… לא אאריך בּדיבּוּרי, את הניגוּן שהוּא שוֹמע תּחת אוֹתוֹ עץ למדתּיו; מאוֹתה פּאניֶנקה…

– אהא! – קרא יוֹסיל בּצחוֹק – כּך מתגלגל ניגוּן מפּאניֶנקה אל אבּיי ורבא…

– ש! ש! – השתּיקוֹ זליג בּפחד, כּשהוּא משׂים אצבּעוֹ על פּיו. שוּב רץ אל הדלת, צוֹתת רגע ונמלט מן החדר בּלא אמירת שלום.

על השוּלחן מצא יוֹסיל את הספר “התּוֹרה והחכמה” לשנאבּר־לווינסוֹן שלפני כּמה ימים נעלם ממנוּ.

יוֹסיל בּיקש להיוֹת מעוֹרב עם אנשי סלוֹבּוֹדקה הפּשוּטים. היה נכנס אל בּתּיהם ואל בּתּי־מדרשיהם. לבסוֹף העדיף קלוֹיז אחד הסמוּך בּיוֹתר אל בּית דירתוֹ, וּלשם היה בא, כּל שעה שהיה פּנוּי, לעיין בּספר. בּיחוּד היתה חביבה עליו שעת בּין־השמשוֹת שבּין מנחה למעריב. אוֹהב היה להוֹציא שעה בּקלוֹיז, בּין יהוּדים זקנים, בּעלי־מלאכה וּבעלי־בּתּים. כּל היוֹם הללוּ בּוֹנים, אוֹפים, תּוֹפרים, מתקינים עגלוֹת לאכּרים, פּרסוֹת לסוּסים, צדים דגים, משיטים רפסוֹדוֹת וכוּ' וכוּ'… כּל היוֹם הם בּהוּלים על שׂכר של פּחוֹת מפּרוּטה; ואילוּ בּין מנחה למעריב בּאים הם אל הקלוֹיז, מתיישבים לפני השוּלחנוֹת הארוּכּים, כּנגד תּנוּרים מוּסקים, ולוֹמדים בּחשק את שיעוּרם. וכך נינוֹחים הם בגוּפם ומדשנים בּעוֹנג את נפשם. בּעלי־הבּתּים החשוּבים בּכוֹבעי־עוֹר שכּבר קרחוּ וּבפרווֹת מקוּרחוֹת וּמטוּלאוֹת, יוֹשבים לפני גמרוֹת סלאוויטא הגדוֹלוֹת והמכוֹרכוֹת בּעוֹר. פּשוּטי ההמוֹן שאינם מוּפלגים בּ“נקוּדוֹת השחוֹרוֹת” מסתּפּקים בּ“עין־יעקב” ואפילוּ בּאמירת תּהילים לבד. נפשוֹ של יוֹסיל מתחממת כּנגד אוּרם של הללוּ, בּעלי הידים הנוּקשוֹת והמיוּבּלוֹת, הלבוּשים בּלוּאים וּמרעידים מצינה, עם הכּניעה הענוותנית בּלב ועם העצבוּת היהוּדית בּעינים. גדוֹלים בּתּוֹרה לא היוּ בּין אנשי סלוֹבּוֹדקה, וּבזמן קצר נתפּרסם בּיניהם ה“אברך המינסקאי”, כּלמדן בּעל בּקיאוּת גדוֹלה וּפשטן בּעל שׂכל ישר. כּל מקוֹם שהוּא בּא לשם, עוֹמדים לפניו. סוּגיה חמוּרה שקשה להלמה, לפני מי מביאים אוֹתה? לפני יוֹסיל. את מי שוֹאלים בּאיזוֹ “תּוֹספת” מסוּבּכת? את יוֹסיל. וּכשהוּא מסבּיר, הדברים הקשים והמסוּבּכים נעשׂים מוּצהרים וּמלוּבּנים כּבּוֹקר. בּאיזוֹ קלוּת מפליאה הוּא מתרץ את הקוּשיוֹת, מיישב את הסתירוֹת, כּמהלך בּחרית של קנים, כּוֹסח ועוֹבר, כּוֹסח ועוֹבר…

ולא עוֹד אלא יהוּדי שזכה וּבנוֹ נעשׂה בּר־מצוָה, שהביא את בּתּוֹ לחוּפּה אוֹ שהכניס ספר־תּוֹרה להיכל – חשב לוֹ לכבוֹד לראוֹת את ה“אברך המינסקאי” על ראש שׂמחתוֹ. ויוֹסיל לא היה מסרב. השׂמחוֹת היהוּדיוֹת הללוּ, הן בּשבּתוֹת וּמוֹעדים והן בּחגיגה משפּחתּית, היוּ צנוּעוֹת, כּבוּשוֹת, עם חדוַת־ילדוּת בּעינים, מקוּטפוֹת בּדברי תּוֹרה וּספוּתות בּברכוֹת ותשבּחוֹת ליוֹצר בּראשית. רק בּחג אחד, בּשׂמחת־תּוֹרה, חוֹרג כּל העוֹלם מנימוּסיו. בּאברים הנוּקשים והמפוֹרכים מעבוֹדה קשה, אוֹתוֹ יוֹם כּאילוּ נתנסך יין לתוֹכם, עד שנעשׂים קלים וּזריזים לתנוּעה וּלריקוּד. אין גדוֹל וקטן, נהרסוֹת כּל המחיצוֹת בּין אנשי־המזרח וּבין “עמך”, בּין “תּוֹפשׂ־התּוֹרה” וּבין בּעל־המלאכה הפּשוּט. היהוּדי מנער מעליו תּילי תּילין של צרוֹת הרוֹבצים עליו, מתערטל ליוֹם אחד מחשיבוּתוֹ וּמנימוּסי דרך־ארץ. רוּח של משוּבה נכנסת בּהם והם מתעתּעים וּמהפּכים עוֹלמוֹת כּתינוֹקוֹת. וכל זה לכבוֹד תּוֹרתנוּ הקדוֹשה. ר' הניך שלמה’ס בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מהלך בּרחוֹבוֹת כּשיכּוֹר, כּביכוֹל; הוּא אינוֹ יכוֹל לשתּוֹת יי"ש מחמת מיחוּשי מעיים, אבל משנה את טעמוֹ וּמתנהג כּאדם שתוּי, והוּא לוֹבש על כּתפיו את איצטלתוֹ כּשהיא הפוּכה פּניה למטה והבּטנה למעלה… ר' חיים זלדה’ס, המתכּנה “הקניגסבּרגי”, מתרוֹצץ בּרחוֹבה של העיר עם חבוּרת תּינוֹקוֹת בצהלה וזמרה; מפּעם לפעם הוּא פּוֹנה אליהם בקריאה: “צאן קדשים!” והללוּ משיבים לעוּמתוֹ כּשׂיוֹת רכּוֹת: “מה־ה־מה־ה…” אוֹ שמישהוּ מתחכּם, ועד שר' הניך מטייל ברחוֹב בּאיצטלתוֹ ההפוּכה והוּא מקיש במערוֹך על גבּי טבלת־האיטריוֹת של אשתּוֹ, – נכנס הלה אל בּיתוֹ של זה עם חבוּרת לוֹמדי־תּוֹרה שתוּיים וחוֹטפים את התּבשיל מתּוֹך התּנוּר. וּביחוּד רבּה השׂמחה כּשמוֹצאים בּקדרה כּרכּשת ממוּלאה. אז מרימים אוֹתה על נס בּשפּוּדוֹ של סוֹכך אוֹ בּחוּדוֹ של מקל ונוֹשׂאים אוֹתוֹ בּעסק גדוֹל בּרחוֹבה של עיר, ואחריה המוֹן עם יִמשך, וּמוֹכרים אוֹתה כביכוֹל מכירה פּוּמבּית, לצוֹרך סעוּדה לכבוד חתן־תּוֹרה.

וּלמחרת החג יוֹרד מסך אפוֹר על מה שהיה. סגריר החיִים חוֹזר לקדמוּתוֹ. שוּב שפין עננים כבדים על אפקה של סלוֹבּוֹדקה, מוֹחים כּל זכר וכל סימן להשתּוֹללוּת של יוֹם אתמוֹל. היה חלוֹם ונדף. וּבמקוֹמוֹ – חוּלין עכוּרים…

בּאוֹתוֹ הקלוֹיז שיוֹסיל היה מן השוֹקדים על פּתחוֹ, היה אוֹמר את השיעוּר לפני לוֹמדי הגמרא ר' חיים זלדה’ס ה“קניגסבּרגי”. הרי זה היה אדם גיבּח, תּוֹרן ממש, בּלא תּרטימר בּשׂר, עם פּיקה גדוֹלה בגרוֹנוֹ הארוֹך, שמתרוֹצצת עלה וירוֹד, עלה וירוֹד. רוּחוֹ סוֹערת תּמיד, זרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת מתנוֹעעוֹת תּוֹך־כּדי־דיבּוּרוֹ כּשני משוֹטים, וקוֹלוֹ קוֹל חצוֹצרה מחריש אזנים. הבּריוֹת מלעיגים עליו ואוֹמרים שבּשעה שה“קניגסבּרגי” לוֹחש סוֹד בּסלוֹבּוֹדקה, קוֹלוֹ הוֹלך עד אליקסוֹט (עיירה הסמוּכה לקוֹבנה, על הניֶמאן). וחניכתוֹ “קניגסבּרגי” על שוּם מה? על שוּם שבּנערוּתוֹ, בּימי עשרוֹ, כּשהיה עדיין אברך סמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ העשיר, נטפּל פּעם אל חוֹתנוֹ זה בּאחת מנסיעוֹתיו לקניגסבּרג, ועשׂה שם כּחוֹדש ימים. מאז כּבר יצא מרשוּת חוֹתנוֹ לרשוּת עצמוֹ, כּבר הספּיק להפסיד את ממוֹנוֹ שלוֹ ושל אחרים, ועסקוֹ עכשיו בעניני בּוררוּת וסרסרוּת (עיקר פּרנסתוֹ בּיד אשתּוֹ המוֹכרת נרוֹת חלב, מעשׂה ידיה). אבל השם “קניגסבּרגי” נשתּייר לוֹ עד סוֹף ימיו. אביוֹן גדוֹל הוּא, מפּני שאנשי סלוֹבּוֹדקה אינם מדיינים ביניהם, עסקיהם פּעוּטים וּבמשׂאם־וּמתּנם נאמנים הם זה על זה; בּנרוֹת חלב אינם משתּמשים אלא בּשבּת וּמוֹעד, ובימוֹת החוֹל כּלל גדוֹל להם: “נר לאחד – נר למאה”… וה“קניגסבּרגי”, כּשאין לוֹ לסעוּדתוֹ אלא פּת קיבר וּבצל אחד, אוֹכל בּהרחבת־הדעת וּמברך מתּוֹך קוֹרת־רוּח: “בּרוּך השם יוֹם יוֹם”. אבל מאוֹתן השנים הטוֹבוֹת בּבית חוֹתנוֹ השתּיירו לוֹ הרגלים משוּנים, והוּא נזהר כּל ימיו שלא לעבוֹר עליהם. למשל, לעוֹלם לא יֵשב לסעוֹד את פּתּוֹ ואת בּצלוֹ אלא אם כּן מפּה לבנה פּרוּשׂה על שוּלחנוֹ. “מדרכי האשכּנזים”, היוּ מלגלגים הליצנים. הוּא לא היה גוֹרף את חטמוֹ מן היד לחוּץ, כּנהוּג בּין בּני סלוֹבּוֹדקה, אלא לתוֹך מטפּחת אדוּמה עם נקוּדוֹת לבנוֹת, שאשתּוֹ היתה כּוֹבסת בּכל ערב שבּת. על־ידי אוֹתה נסיעה לקניגסבּרג קנה לוֹ שם של אדם “שראה את העוֹלם” וּבקי בהוויוֹתיו. בּכל דבר וענין היוּ שוֹאלים: “וּמה אוֹמר על כּך ר' חיים זלדה’ס?”. והוּא היה מחַוה דעה בּכל ענין, וּמקפּיד מאוֹד על מי שבּא לחלוֹק על דבריו. אדם זה, ר' חיים זלדה’ס היה מוּכן לשׂרפוֹ בּהבל פּיו. את יוֹסיל לא חיבּב מן פּגישתוֹ הראשוֹנה עמוֹ. כּמעט היתה לוֹ טינה אליו. אף־על־פּי שיוֹסיל העלים מן הבּריוֹת שהוּא גם לוֹמד בּגמנסיה, הריח בּוֹ ר' חיים זלדה’ס ריח של יצוּר אחר משוּנה מכּל תּוֹשבי סלוֹבּוֹדקה. בּאיזה חוּש טבעי הרגיש בּכל גינוּניו וּבאוֹפן דיבּוּרוֹ של יוֹסיל שיש בּוֹ משוּם סכּנה; אבל כּל זה לא היה אלא חשש בּלבד שלבּוֹ לפיו לא גילה, וחשש זה נתלבּש בּוֹ בּרצוֹן לקפּחוֹ בּדברי תּוֹרה. ר' חיים זלדה’ס היה מתנצח עם יוֹסיל כּל פּעם שהיוּ שניהם מזדמנים בּקלוֹיז. חיים זלדה’ס דעתּוֹ קצרה, אבל מפולפּל הוּא מאד. וּכשם שבּויכּוּחים עם פּאן קאשינסקי היה יוֹסיל רוֹגש וּמתכּעס, והגוֹי היה שקט ובעל דעה מיוּשבת, כּך כּאן להיפך: יוֹסיל, שהוּא פּשטן וּבעל הגיוֹן, דבריו בּנחת נשמעים, בּקוֹל רפה וּמתוּן, בּעוֹד שה“קניגסבּרגי” סוֹער וקוֹלוֹ הוֹלך מסוֹף הקלוֹיז ועד סוֹפוֹ. זה מגבּב פּלפּוּלים חריפים ודקים, הרים תּלוּיים בּשׂערה, והלה בּמתינוּת וּבהסבּר פּשוּט הוֹרסם אחד אחד וּמבטלם. הסברוֹת החריפוֹת של ה“קניגסבּרגי” מתחבּטוֹת כּנשרים בּכלוּב ומתפּרצים אל מרחקים, והאברך המינסיקאי נוֹעל בּפניהם כּל פּתח, לוֹחצם אל הכּוֹתל ואינוֹ מניחן לזוּז לכאן אוֹ לכאן וּלהשתּמט… ה“קניגסבּרגי” מתגעש, מתרתּח, וה“עוֹלם” עוֹמד ושוֹמע, נהנה מן המראה וצוֹחק…

בּיוֹתר קנה יוֹסיל את לבּם של אנשי סלוֹבּוֹדקה בּמידת העניווּת שבּוֹ, שהיה מתחבּר דוקא אל בּעלי השוּלחן של “עין יעקב”, וּביחוּד אל רבּם של הנמוּשוֹת שבּלוֹמדי־התּוֹרה, אל ר' בּוּנים הזגג. חביבה היתה על יוֹסיל ישיבתוֹ בּין פּשוּטי־עם אלוּ, להצטמצם בּקרן השוּלחן עם יהוּדים עבדקנים וקצרי ראוּת, היוֹשבים כּפוּפים שנים־שלוֹשה על ספר אחד וּמרפרפרים על שוּליו את זקניהם הלבנים; חביבים היוּ עליו דברי חז“ל וּמדרשי האגדה כּשהם קוֹלחים מפּיו של ר' בּוּנים כּשמן זית זך. מתרגם הוּא פּסוּק פּסוּק, וּמסבּיר את דברי חז”ל, כּשהוּא מטַעם בּשׂפתוֹתיו כּל מאמר, כּאילוּ היה בּפיו כּדבש למתוֹק. הסנדלרים, החייטים והקדרים שוֹמעים מתּוֹך מתיקוּת מרוּבּה את דברי החכמה והמוּסר של הקדמוֹנים, המטהרים את הלב וּמקרבים למקוֹם. יש שמתעוֹרר מי מהשוֹמעים וּמפסיק את דברי הרב בּשאלה; עד שניתּנה תּשוּבה לאחד, קוֹפצת עליו שאלת השני. ור' בּוּנים אינוֹ מקפּיד, מתוּן מתוּן עוֹנה לראשוֹן ראשוֹן ולאחרוֹן אחרוֹן. “מהנ… – אוֹמר הוּא לבסוֹף כּבעל־עגלה שהעביר את נוֹסעיו בּשלוֹם חַתחתּים וּמעקשים, – כּן, היכן אנוּ עוֹמדים?”, וחוֹזר בּמנוּחה למקוֹם שנפסק שם. מעוֹלם לא הוֹציאתּוּ מגדרוֹ אף טרדנוּתוֹ של איזה סתם מַקשן, שמתגדר בשאלוֹת של הבאי. מעוֹלם לא פּקעה סבלנוּתוֹ. לכאוֹרה אין ר' בּוּנים מוֹציא את הדברים מידי פשוּטם, ואף־על־פּי־כן היה יוֹסיל נדהם כּמה פּעמים לשמוֹע מתּוֹך דבריו הפּשוּטים רעיוֹן חדש ועמוֹק, טמיר וכמוּס, כּאבן טוֹבה זוֹ העטוּפה בכמה וכמה בּלוּאים…

ר' בּוּנים זה היה עוֹסק בּזגגוּת רק ימים מוּעטים בּשנה, בּראשית החוֹרף. זגוּגית שנשבּרה בּחלוֹן בּערב פּסח, לא היתה זוֹכה לתיקוּן פּגימתה אלא עם השלג הראשוֹן, כּשמתקינים בּחלוֹנוֹת את מסגרוֹת־המשנה; עד אוֹתה שעה פּוֹקקין את החלוֹן בּבלוֹאים, שלעוֹלם אינם חסרים בּבית יהוּדי. עיקר פּרנסתוֹ של ר' בּוּנים היה מטאבּאק־להרחה, שהיה בּעצמו שוֹחק ומוֹכר לבעלי־הבּתּים, מהקמיעוֹת שהיה כּוֹתב, מכּל מיני לחשים והשבּעוֹת נגד כּאב שינים אוֹ כּאב־בּטן, נגד עין־רעה, ועוֹד. בּערבי שבּתוֹת הוּא נוֹהג לישב בּבית־המרחץ, על שרפרף נמוּך, בּמקוֹמוֹ הקבוּע, נר דוֹלק לפניו, ולכל דוֹרש הוּא מַקיז דם, מעמיד קרני־אוּמן, מטיל עלוּקוֹת. נוֹסף על כּל הפּרנסוֹת הללוּ, היתה יוֹכה (יוֹכבד) אשתּוֹ מוֹכרת יין־צימוּקים לקידוּש וּלהבדלה. חוּץ לכל המלאכוֹת המרוּבּוֹת הללוּ, רוֹב שעוֹת היוֹם היה לבּוֹ פּנוּי לתוֹרה וספרי קבּלה.

יוֹסיל היה שׂמח להיכּנס אצלוֹ בּשעה פּנוּיה ולהשׂיח עמוֹ. פּרנסתוֹ היתה דחוּקה, והיה דר בּחדר אחד קטן, אבל החדר היה תּמיד מנוּקה, ועפר קרקעוֹ מרוּבּץ חוֹל צהוֹב דק, אפילוּ בּימוֹת החוֹל. על מחציתן של שני חלוֹנוֹתיו הקטנים היוּ תּלוּיים וילאוֹת לבנים קטנים, אבל מבּעד למחצית העליוֹנה של החלוֹנוֹת משׂרקת החמה וּממלאה את כּל החדר אוֹר, להנאתוֹ של החתוּל הרבוּץ על אדן החלוֹן נים־ולא־נים, ולהנאת התּרנגוֹלת המטיילת לה בּבּית אילך ואילך. בּדממה וּבשקט, כּמוֹ החתוּל והתּרנגוֹלת, מתעסקת יוֹכה בּכליה אצל הכּירה, ור' בּוּנים בּלא קאפּוֹטה עליוֹנה, רק בּטלית־קטן לבד, אפילוּ בּימוֹת החוֹרף, ישוּב אצל השוּלחן, בּמחיצת האוֹר, משַׁחק את הטאבּאק שלוֹ בּמדוּכת נחוֹשת קטנה כּשהוּא מעיין, אגב כּך, בּספר ומתעטש לרגעים, ועם כּל עטישה ועטישה שׂפתוֹ מדוֹבבת: “לישוּעתך ה' קיויתי”… הטלית־קטן שלוֹ ושני שרווּלי כּוּתּנתוֹ מבהיקים באוֹר החמה. הוּא כּוּלוֹ, כּמוֹ החדר, שקוּי אוֹר זה של חמה. פּניו מאירוֹת, עינוֹ טוֹבה כּלפּי כּל אדם, כּלפּי כּל העוֹלם. הכּל עשׂוּי בּרצוֹנוֹ יתבּרך, על הכּל אנוּ חייבים להוֹדוֹת וּלשבּח למי שאמר והיה העוֹלם. תּאמר: והרי צרוֹת יש בּעוֹלם, הרי ממשלת זדוֹן יש וּגזרוֹת רעוֹת על ישׂראל, ויד רשעים תּקיפה ו“חטפנים” ו“נאבּוֹרין”²²… וישׂראל מזוֹנוֹתיהם מרוּרים כּזית… הן, את כּל זאת ידע. אבל דעתּוֹ קצרה, והוּא מתיירא להרהר בּדבר. “מסתמא כּך צריך להיוֹת – אוֹמר הוּא – הבּוֹרא יתבּרך יוֹדע מה הוּא עוֹשׂה”. וּבזה דעתּוֹ מתקררת עליו.

רק פּעם אחת ראה יוֹסיל את הזקן הזה מתכּעס. יוֹם חם היה וּשניהם היוּ ישוּבים על האצטבּה שלפני הבּית. בּצד הרחוֹב שכּנגדם עמד בּעל־בּית עם שני פּוֹעלים וטרחוּ להעמיד סוֹמכוֹת לכוֹתל בּיתו, שהיה רעוּע והתעקם.

– נלך מכּאן – אמר ר' בּוּנים – איני יכוֹל לראוֹת יהוּדי שוֹטה עוֹסק בּמלאכה של בּטלה.

– וכי מלאכה של בּטלה היא זוֹ? – תּמה יוֹסיל – כּלוּם אינוֹ רוֹאה כּבוֹדוֹ שהבּית נוֹטה לנפּוֹל?

נתן בּוֹ ר' בּוּנים את עיניו, נענע כּלפּיו כּלשהוּ בּראשוֹ, כּמי שאוֹמר: “אף אתּה נתפּשׂתּ לאוֹתה שטוּת?”, ואחר אמר:

– וַי, וַי לקטני אמנה אלוּ! וּמה יעשׂה אם נשמע הערב אוֹ מחר את שוֹפרוֹ של משיח? כּלוּם לא יהא שכני זה מיצר, חס ושלוֹם, ודוֹאג לטוֹרח שטרח וּלממוֹנוֹ שהניח על קרן־הצבי? כּלוּם לא תּהא שׂמחתוֹ על בּיאת הגוֹאל מעוּרבּבת עליו, חס ושלוֹם?…

בּחוֹרף, אפילוּ בּימוֹת הצינה הקשה, היה בּוּנים לוֹבש את מעיל הקיץ שלוֹ וכוֹרך על צוארוֹ איזה סוּדר בּלוּי. וּבמעיל החוֹרף החם והטוֹב היה מתלבּש רק בּשבּתוֹת וּמוֹעדים, לרבּוֹת שבּתוֹת הקיץ. חשד בּוֹ יוֹסיל שמא קמצנוּת יש כּאן; לא כּבש את החשד הזה בּלבּוֹ ואמר לוֹ, שלא מן הראוּי לוֹ לסכּן את החיים בּשביל שהוּא חס על בּגדוֹ. ר' בּוּנים התחכּך ואמר: "לכאוֹרה הדין עם כּבוֹדוֹ. אליבּא דאמת, קשה הצינה לעצמוֹתי היבשוֹת… אבל מה יהא בסוֹפי, אם הגוֹאל יבוֹא דוקא בּחוֹרף, וּמעילי יהא אז כּבר קרוּע וּבלוּי? היכן אקח אז בּגד לצאת להקבּיל את פּניו? היכן אסתּתּר מבּוּשה וגם מצינה, כּל הדרך?…

ויוֹסיל לא שאֵלוֹ על מה הוּא סוֹמך את אמוּנתוֹ וּבטחוֹנוֹ בּביאת הגוֹאל. ידע את כּל הפּסוּקים ואת כּל המאמרים של הראשוֹנים ושל האחרוֹנים על ימוֹת המשיח. אבל ר' בּוּנים עצמוֹ הסבּיר לוֹ שבּיאת המשיח מחוּיבת לא רק על־פּי התּוֹרה, הנביאים והכּתוּבים, ודברי חז"ל לבד, אלא גם על־פּי השׂכל הישר, על־פּי שיקוּל־הדעת הפּשוּט.

– וכי העוֹלם הוּא הפקר? – טען – כּלוּם יש להניח את ישׂראל דיש תּחת רגלי כּל רשע ומנוּוָל, והוּא לא יבוֹא? אוֹ, אוֹ! וַדאי שיבוֹא, ויִתּכן: עוֹד מחר, עוֹד היוֹם… הרי לא תּוֹלעת הוּא האדם. לתוֹלעת ורימה אין תּוֹרה וּמצווֹת ומעשׂים טוֹבים, וּלבשׂר־ודם ניתּנה התּוֹרה, ניתּנו תרי"ג המצווֹת, ואף מעשׂים טוֹבים יש בּוֹ. ואם תּמצא לוֹמר תּוֹלעת, הרי בּשבילה גזרה התּוֹרה על צער בּעלי־חיים. לא ולא! אין הגוֹאל יכוֹל, אפילוּ ירצה, לדחוֹת את בּיאתוֹ!…

יוֹסיל שמתּחילה היתה נפשוֹ סוֹלדת מן העניוּת המנַולת, מחוּמרתם של דקדוּקי המצווֹת, מעט מעט נתגלה לעיניו נוֹף חדש בּעוֹלם היהוּדי. ולא פּעם עלתה מחשבה על לבּוֹ: כּמה שטוּת היתה בּוֹ וּבחבריו שרצוּ לגאוֹל את האנשים האלוּ על־ידי ההשׂכּלה, לשַפּוֹת את האלוֹן, ליפּוֹתוֹ וּלהשווֹתוֹ אל עצי גינוֹת־חמד ונוֹי העשׂוּיים בּידי אדם!

פּרק ששה עשׂר

ימי החוֹרף קשים היוּ בּצינתם וּבשממוֹנם, וארוּכּים בּלא הפסק וּבלא תּמוּרוֹת ושינוּיים, כּחריצים הללוּ שהמזחלוֹת עוֹשוֹת בּדרכי השלג האבלוֹת. השמים האפוֹרים השתּפּלוּ והעיקוּ בּכל כּבדם על העיירה. הבּתּים עמדוּ קבוּרים תּחת ערימוֹת השלג בּאין יוֹצא וּבאין בּא. קילוֹן הבּאר בּחצר בּית־הכּנסת לא זע, לא חרק, תּלוּי היה כּמת בּחלל האויר, וּמסביב לבּאר גבשוּשיוֹת של זכוּכית חלקלקה. לא נמצא אדם זריז ועז־לב שיצא עם גרזן לשבּר את הקרח אוֹ להתקין בּוֹ מדרגוֹת. עוֹרבים מקרקרים על גבּי המעשנוֹת השפלוֹת. הסימן היחידי לחיים הרוֹחשים בּתוֹך הכּתלים הללוּ, הוּא העשן הכּחוֹל של המעשנוֹת, שמַנמיך ונגרר וּמתערב עם אבק השלג שמתעלה בּרוּח כּעשן לבן, מתגלגל ומתחזר ממקוֹם אל מקוֹם… עתּים דוֹמה לוֹ ליוֹסיל שישׂראל כּוּלוֹ קבוּר תּחת שלג עוֹלמים. כּפרפּר בּתוֹך גוֹלם דמוּם וקרוּש מצפּה הוּא לתחיה. דוֹר הוֹלך ודוֹר בּא, והוּא לעוֹלם מצפּה, בּלא ליאוּת, בּלא יאוּש…

אחר הפּוּרים עמדה עדיין הצינה בּכל תּקפּה, אבל רקיע השמים היה טהוֹר, עמוֹק; החמה זרחה והשלג נצנץ בּרבבוֹת איזמוֹרגדין ואבנים טוֹבוֹת וּבשפע צבעוֹנין. מכּל דבר נשרוּ צללים כּחוּלים. קילוֹן הבּאר שבּחצר בּית־הכּנסת כּבר זע וחרק. מרחוֹק נשמעה הלמוּת המכּוֹשים בּידי הכּוֹבסוֹת על קרח הנהר הסמוּך. מזחלוֹת טעוּנוֹת עצים עוֹברוֹת בּחריקה־שריקה, וזוּגי הסוּסים מקשקשים, וּבצדן מפסיעים אכּרים בּפרווֹת־כּבשׂים קצרוֹת, וּפניהם משוּלהבוֹת. הם שוֹלחים אל מאחוֹריהם, יחד עם עשן מקטרוֹתיהם, את הבל פּיהם. הם מביאים עמהם מנשימוֹת היער והשׂדה. ויהוּדים יוֹצאים מבּתּיהם עטוּפים בּבלוֹיים וּבמטפּחוֹת, מעכּבים את המזחלוֹת הטעוּנוֹת עצים ועוֹמדים עם האכּרים על המקח, מדיינים וּמתַגרים על פּחוֹת משווה פּרוּטה…

בּימי חמה אלה, כּשיוֹצא יוֹסיל לעבוֹדתוֹ, פּעמים מתעכּב הוּא בּאמצע הרחוֹב, עוֹמד ותוֹלה עיניו בּשמים, צוֹפה וסוֹקר בּעינים תּפוּשׂוֹת חלוֹם, שאינן מבקשוֹת לראוֹת כּלוּם, ורוֹאוֹת הכּל. הוּא מסתּכּל בּפרוַת־הכּבשׂים של האכּרים, בּאנשים שמבצבּצים ונעים בּין הבּתּים כּחבילוֹת של בּלאוֹת. רוּח צוֹננת קלה, יחד עם אבקת שלג, מביאה לוֹ אי־משם ריחוֹת ידוּעים־ולא־ידוּעים. איזה זֵכר מעמעם ורוֹחש בּוֹ, וּכאב כּיסוּפין סתוּמים צוֹבט את הלב. הלב כּמיה ועוֹרג ואינוֹ יוֹדע אל מה. לשם… לשם… אל מעבר לבּתּים, אל חוּצה לעיירה, אל המרחקים הלבנים, שבּאוּ משם מזחלוֹת אלוּ עם זוּגים מקשקשים על צוארוֹת הסוּסים, אל אוֹתם היערוֹת, השׂדוֹת והנחלים הבּוֹערים עכשיו בּדליקוֹת לבנוֹת… העוֹברים והשבים תּוֹהים עליו, על יוֹסיל. בּעלי־הבּתּים בּפרווֹתיהם המקוֹרחוֹת והמדוּלדלוֹת עוֹברים לפניו בּריצה ומחייכים כּנגדוֹ: “וּמה, ר' יוֹסיל? כּלוּם אין הצינה שוֹלטת בּוֹ?”, ורצים להלן. פתאוֹם רוֹאה הוּא את עצמוֹ עזוּב ונשכּח, חבוּש בּבית־אסוּרים, סגוּר וּמסוּגר ואין פּוֹתח… ורצוֹן מתעוֹרר בּוֹ לצווֹח מאימה, מחוֹסר־ישע…

יוֹם אחד נפלה הברה בסלוֹבּוֹדקה שה“אברך המינסקאי” אין תּוֹכוֹ כּברוֹ: אנשים מהימנים ראוּהוּ יוֹצא מן האסכּוֹלה של הגוֹיים, לבוּּש כּאחד השקצים, כּליצן של פּורים אוֹ כ“מארשאלוֹק”²³ של חתוּנה יהוּדית… שמוּעה זוֹ נפלה בּין חוֹבשי הקלוֹיז כּרעם בּיוֹם בּהיר. הכּל היוּ משׂיחין בּענין זה; הדמיוֹן פּעל בּלא ליאוּת; סברוֹת והשערוֹת פּרוּ ורבוּ. נתקבּל על הדעת שיוֹסיל אינוֹ אלא מיסיוֹנר פּשוּט, מיסיוֹנר להשׂכּלה מטעם הממשלה. לילינטאל ימח שמוֹ עשׂה את מעשׂהוּ בּפרהסיה והעלה חרס בּידוֹ, נמלכה הממשלה ושלחה מסית ומדיח שיעבוֹד בּחשאי וּבמסתרים. ר' חיים זלדה’ס ה“קניגסבּרגי” כּוּלוֹ סערה. קוֹלוֹ בּוֹקע רקיעים. “אני, אמר, עמדתּי זה כּבר על טיבוֹ של עוֹף טמא זה. כּל עצם תּלמוּדוֹ לא נראה לי. הוּא מתנצח בּדברי תּוֹרה לא כּמוֹ יהוּדי, אלא כּמוֹ אוֹתם, החדשים… מיד הרגשתּי שיש בּוֹ בּנוֹתן ריח של השׂכּלה”… פּנוּ אל ר' בּוּנים. מה אוֹמר ר' בּוּנים, שהיה מרבּה עמוֹ שׂיחה? ור' בּוּנים חייך ושתק. הוּא לא האמין לשמוּעה: “כּמה בּדיקוֹת היוּ בּוֹדקים את העדים שהיוּ בּאים להעיד בּדיני נפשוֹת. ואתּם חבים לאדם שלא בּפניו, על פּי השמוּעה לבד, על פּי מה ששמעתּם מעוֹף פּוֹרח”… וכשהיה ה“קניגסבּרגי” מצעק, שמוּחוָר לוֹ כשׂמלה שאוֹתוֹ אברך אינוֹ מתכּוון אלא להסית וּלהדיח את ילדי ישׂראל, ר' בּוּנים קוֹמץ מתּוֹך קוּפסת הטאבּאק קמיצה גדוֹלה ושוֹאפה לתוֹך נחיר אחת תּחילה, וּקמיצה שניה לתוֹך חברתּה, ואחר־כּך בּמתינוּת וּבנחת, כּדרכּוֹ, הוּא מסבּיר לשוֹמעיו מה שכּתוּב בּספרים על הוֹצאת לעז ועל לשוֹן־הרע, העבירה החמוּרה בּיוֹתר, ועל הענשים הקשים התּלוּיים בּעבירה זוֹ, על פּי “ראשית חכמה” ועל פּי “קב הישר”… ה“קניגסבּרגי” דוֹחה את דברי ר' בּוּנים בּתנוּעוֹת אמיצוֹת של זרוֹעוֹתיו כּמבריח זבוּב טרדן, וצוֹוח: “מה ענין שמיטה אצל הר סיני?”

כּשנכנס יוֹסיל אל הקלוֹיז, נשתּתּקוּ הקוֹלוֹת וּפני האנשים היו נזוּפים, מבוּישים. ר' בּוּנים לבדוֹ ישב לוֹ בּמנוחה והתנענע לפני ספר. אוֹתם שיוֹסיל עבר בּסמוּך אצלם, חייכוּ כּנגדוֹ כּתינוֹקוֹת אלוּ שסרחוּ ואינם יוֹדעים בּמה להתנצל, וּבאוֹתוֹ חיוּך דק של צידוּק־הדין החזירוּ לוֹ שלוֹם ואף הקדימוּ פּניו בּשלוֹם. אוֹתם שעמדוּ בּריחוּק־מה ממנוּ, השפּילוּ עיניהם אל הגמרוֹת אוֹ תּלוּ אוֹתן בּתּקרה והעמידוּ פּנים כּאילוּ אינם מרגישים בּוֹ. יוֹסיל הרגיש בּחיוּכים וּבצללים שעל פּני האנשים, והסתּכּל בּהם בּתמיהה. ר' חיים זלדה’ס נזדקר פתאוֹם ונזדקף בּכל מלוֹא קוֹמתוֹ. כּנראה, אחר היסוּס־מה, התאזר עוֹז וטס אל יוֹסיל כּנישׂא בּרוּח:

– מחילה מכּבוֹדוֹ… הה, הן, כּך… איני אוֹהב לכרכּר כּרכּוּרים; דרכּי לוֹמר אמת בּלא עקבה. העוֹלם מספּר עליו שהוּא הוֹלך בּכל יוֹם לאסכּוֹלה של גוֹיים בּקוֹבנה… לבוּש כּמוֹ מַרשאלוֹק… כּלוֹמר כּמוֹ שקץ מן השקצים של האסכּוֹלוֹת שלהם… היאך קוֹראים לזה, שכחתּי… וּבגילוּי ראש. כּך מספּר העוֹלם. שמא יאמר שאין זה אלא לעז של בּטלה?

– לא אוֹמר כּך – גמגם יוֹסיל נדהם.

– מה לא יאמר כּך? מה? מה? מה לא יאמר כּך? – נדחק אליו ר' חיים זלדה’ס בּכל אוֹרך קוֹמתוֹ שגחנה אליו, ותקע עליו בּקוֹלוֹ כּשוֹר־פּר: – בּבקשה, בּבקשה! בּלא כּרכּוּרים, בּלא כּרכּוּרים וּבלא עקבה ועקיפין, האמת!…

יוֹסיל נדהם בּתחילה מן ההתקפה הזוֹ וּמן הצעקוֹת. גרוֹנוֹ יבש ונסתּתּמוּ כּל מחשבוֹתיו. עיניו המרפרפוֹת ראוּ רק את הפּיקה בּגרוֹנוֹ של ה“קניגסבּרגי” מתרוֹצצת, עוֹלה ויוֹרדת, עוֹלה ויוֹרדת. פּתאוֹם נתכּרכּמוּ פּניו וּמיד לאחר מכּן הכסיפוּ. בּוֹא וּראה: לא נענע את ידיו, כּדרכּוֹ, אלא תפשׂ בּכפּיו הרוֹעדוֹת את ה“עמוּד” שעמד לפניו, בּכוֹח כּזה, כּאילוּ אמר לשברוֹ, ואמר בּקוֹל יבש אבל תּקיף:

– אף־על־פּי שאין אני חייב ליתּן את הדין על מעשׂי לא לפני כּבוֹדוֹ ולא לפני מי שהוּא אחר, לא עלה על דעתּי לדבּר בּעקבה ולא בּמישרין. אמרתּי מה שבּלבּי, שאין זה לעז מה שהעוֹלם מספר עלי, אלא אמת לאמיתּה.

– אה, כּ־ך! – קרא הלה בּהנאה מרוּבּה כּמנצח – אם כּן למה זה בּאת אצלנוּ? מה היא כּוָנתך בּכאן?

– אני בּא להתפּלל, לעיין בּספר. כּוָנה אחרת אין לי.

ר' חיים זלדה’ס כּיון ששמע את זאת מיד נתיישבה עליו דעתּוֹ ונשתּכּך כּעסוֹ. היה דוֹמה כּאילוּ מרוּצה הוּא בּלבּוֹ מן האברך שהוֹדה לוֹ, וּבתוֹקף מיוּחד שאינוֹ מניח מקוֹם לעוֹררין, אמר:

– להוי ידוּע לך, אברך, שלא מאחוֹרי התּנוּר אנוּ! אנוּ היינו בּעוֹלם הגדוֹל, ראינוּ אנשים ואנוּ… קשה לגנוֹב את דעתּנוּ! להוי ידוּע לך שאלוֹקים שמר אוֹתנוּ מן ההשׂכּלה שלך עד עתּה, וישמוֹר ממנה גם את בּנינוּ להבּא… לך בּקש לך פּרנסה אחרת. כּאן אתּה טוֹרח על חינם…

– לאיזו פּרנסה מתכּוון כּבוֹדוֹ? לאיזה טוֹרח הוּא מרמז? חוֹששני שכּבוֹדוֹ טוֹעה…

– ידוּע, ידוּע… השיב ה“קניגסבּרגי” בּתנוּעת זרוֹעוֹתיו, כּאוֹמר: “לשוא אתּה מיתּמם! אוֹתנוּ לא תּרמה”… הפך אליו את גבּוֹ ונסתּלק.

בּקלוֹיז היתה דממה. יהוּדים התלחשוּ בּינם־לבין־עצמם, וּמשוּם־מה לא העיזוּ להגבּיה קוֹל. איש לא נתקרב אצלוֹ לא עם “תּוֹספת” חמוּרה ולא לשם שׂיחה סתם. יחידי עמד, כּמנוּדה.

אחר תּפילת מנחה, כּשנדלקוּ נרוֹת, ויהוּדים התחילוּ מתיישבים סביב לשוּלחנוֹת, מי לשיעוּר בּגמרא וּמי לשיעוּר בּ“עין יעקוֹב”, שף לוֹ ר' בּוּנים הזגג בּין העמוּדים והספסלים, עד שנתקרב אצל יוֹסיל, עמד לפניו כּתינוֹק נזוּף וּמלמל:

– אין כּבוֹדוֹ צריך להקפּיד… בּני־אדם מתכּוונים לשם שמים ואגב דשים בּעקבם עבירוֹת חמוּרוֹת, מלבּינים פּני חברם בּרבּים, מקבּלים לשוֹן־הרע, ואינם מרגישים בּדבר. אין כּבוֹדוֹ צריך להקפּיד… כּמוֹ שכּתוּב בּ“פרק”: “הוי דן את כּל אדם לכף זכוּת”. וּבמסכת־שבּת איתא:"תּנוּ רבּנן: “הדן את חברוֹ לכף זכוּת, דנין אוֹתוֹ לזכוּת”. ר' חיים זלדה’ס לא נתכּוון אלא לקיים מצוַת־עשׂה שבּתוֹרה: “הוֹכח תּוֹכיח”. ורבּוֹתינו שנוּ: “כּל המוֹכיח את חברוֹ לשם שמים, זוֹכה לחלקוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא”…

– ר' בּוֹנים! – הפסיקוֹ יוֹסיל – על חינם הוּא חוֹשש כּל כּך. העבוֹדה! אין לי בּלבּי ולא כּלוּם על ר' חיים זלדה’ס.

ר' בּוּנים עמד, כָּח בּגרוֹנוֹ, השתּעל ולא זז ממקוֹמוֹ, אף־על־פּי שמשני צדי השוּלחן הארוֹך של “עין יעקוֹב” כּבר ישבוּ יהוּדים לפני ספרים פּתוּחים עם נרוֹת בּידיהם, והמתּינוּ לרבּם. יוֹסיל עמד ושתק. ראה שהזקן חוֹכך וּמתקשה לוֹמר מה שבּלבּוֹ.

– שם ממתּינים לוֹ כּבר “תּלמידיו” – אמר יוֹסיל כּדי להוֹציא את הזקן ממבוּכתוֹ.

סוֹף־סוֹף התגבּר הזקן ואמר:

– הן. אבל דבר אחד אינוֹ סבוּר עלי. מה היתה כּוָנתוֹ של כּבוֹדוֹ?

– אף כּבוֹדוֹ שוֹאל לכוָנתי? רבּוֹנוֹ דעלמא כּוּליה! אילו כּוָנוֹת אתּם מבקשים למצוא בּי?

– לא, לא זאת… אלא… איני מבין למה אמר כּבוֹדוֹ שהוּא לוֹמד בּאסכּוֹלה של גוֹיים? מה כּוָנתוֹ בּכך, שהוּא נוֹטל על עצמוֹ את הליזה הזאת? יהוּדי כּשר וירא שמים מה צוֹרך לוֹ לתלוֹת בּעצמו לזוּת־שׂפתים זוֹ? הרי אני יוֹדע את האמת… לוַאי שירבּוֹ כּמוֹתוֹ בּישׂראל… אבל קשה לי לירד לסוֹף דעתּוֹ…

הזקן תּלה בּוֹ את עיניו הטוֹבוֹת והמאירוֹת, עד שיוֹסיל היה נבוֹך ורגע אחד לא ידע מה להשיב לוֹ.

– ר' בּוּנים! – מלמל – יאמין לי… שוּם כּוָנוֹת… אבל האמת לאמיתּה… איני יכוֹל לכחש… ובנוֹגע ליראת שמים… איני יוֹדע שיש בּזה משוּם עבירה…

ר' בּוֹנים עמד עוֹד רגע, פּלבּל בּעיניו כּתינוֹק נבהל וּמבוּיש, והלך לוֹ כּשהוּא מדבּר לעצמוֹ:

– לא בּיקש אדם ממני שאהיה דיין לבּריוֹת, ואיש לא העמידני אפּוֹטרוֹפוֹס על מי שהוּא… חזקה על יהוּדי שאינוֹ עוֹבר עבירה… אגב, הרי אמרוּ בּפירוּש: “ישׂראל אף־על־פּי שחטא ישׂראל הוּא” ושערי תּשוּבה אינם ננעלים"… אבל משוּנה, משוּנה..

הרבּה היוּ מתרעמים על ר' הניך שלמה’ס שידע את האמת והתכּוון לחפּוֹת עליה וּלהעלימה מעיני הבּריוֹת. אבל זכוּתוֹ של ר' הניך שלמה’ס הגנה עליו על יוֹסיל. רבּים היוּ תּלוּיים בּחסדיו של סוֹחר עשיר זה: הללוּ הם לוֹוָיו, הללוּ נשׂכּרים על ידוֹ בעסקיו והללוּ מקבּלים ממנוּ צדקה בּסתר. בּקלוֹיז אינוֹ מרבּה שׂיחה עם בּעלי־הבּתּים והלוֹמדים. בּשעת תּפילתוֹ עוֹמד הוּא כּנגד הכּוֹתל, וּכשהוּא יוֹשב ללמוֹד, העמוּד נשען כּפוּי על לבּוֹ, והגמרא הגדוֹלה חוֹצצת בּינוֹ וּבין שאר הבריוֹת. בּין כּך ובין כּך אין אדם מעיז לגלגל עמוֹ שׂיחת חוּלין. אפילוּ “יהוּדי המזרח” לא היוּ מעיזים ליקרב אצלוֹ עם קוּפסת טאבּאק פּתוּחה על מנת לכבּדוֹ בּקמיצה, קל־וחוֹמר שלא היוּ שוֹלחים על דעת עצמם את אצבּעוֹתיהם לתוֹך קוּפסתוֹ שלוֹ, בּשעה שהיא פתוּחה, אלא אם כּן הוּזמנוּ על־ידי ר' הניך בּכבוֹדוֹ ובּעצמוֹ. ויוֹסיל הרי היה מדרי בּיתוֹ ואוֹכלי שוּלחנוֹ של אדם ספוּן זה! מה עשׂוּ? העמידוּ פּנים שאין רוֹאים אוֹתוֹ, את יוֹסיל. וּכדי שלא יזדקק הוּא אליהם, היוּ משתּמטים מלעמוֹד בּמחיצתוֹ. כּל פּעם שהיה בּא אל הקלוֹיז נתהווה סביבוֹ חלל ריק. כּשניסה יוֹסיל לילך אל קלוֹיזים ובתּי־מדרשוֹת אחרים (שהיוּ מרוּבּים בסלוֹבּוֹדקה), ראה שהשמוּעה על חטא ההשׂכּלה שנמצא בּוֹ עשׂתה לה כּנפים. כּאן, בּמקוֹם שר' הניך שלמה’ס אינוֹ בּא להתפּלל אוֹ ללמוֹד, זכוּתוֹ של זה הגנה עליו פּחוֹת. הוֹאיל ויוֹסיל לא היה תּלוּי בּדעת הבּריוֹת, לא היה בּידם של הללוּ להזיק לוֹ, אבל נהגוּ בּוֹ מידה של בּזיוֹן וגסוּת־רוּח: היוּ מזחיחין אוֹתוֹ וּמסלקים מן המקוֹם שעמד שם להתפּלל; והשמש סירב אפילוּ ליתּן לוֹ נר כּשרצה, בּין מנחה למעריב, לעיין בּספר…

המשכּילים אוֹמרים על האדוּקים בּמצווֹת שהם משוּלים בּחוֹמט: מה חוֹמט זה דבוּק אל בּיתוֹ, אף הם אינם זזים מאמוּנוֹת־השוא שלהם. עכשיו נזכּר יוֹסיל בּמשל זה, וּביקש ללמד זכוּת עליהם: אף חוֹמט זה חוֹשש מפּני בּקעים בּביתוֹ… ועם זאת, חלשה עליו דעתּוֹ. נבוֹך ותוֹהה צפה את עוֹלמוֹ, שנשתּבּשוּ הדרכים סביבוֹ. והבּדידוּת היתה קשה עליו.

בּבתּי המשׂכּילים שבּקוֹבנה, שהיה מלמד שם את הילדים לשוֹן־הקוֹדש, פּעמים היוּ שוֹאלים אוֹתוֹ בּרמיזה אם הוּא מצליח, אם הוּא רוֹאה בּרכה בּעבוֹדתוֹ. יוֹסיל לא הבין רמיזוֹת וּקריצוֹת אלוּ למַה הן מכוּוָנוֹת והיה משיב לתוּמוֹ שאינוֹ תּינוֹק עצלן, שהוּא לוֹמד מה שהוּא צריך ללמוֹד. אז היוּ השוֹאלים מחייכים וטוֹפחים על שכמוֹ: “מוּטב! מוּטב!”, כּלוׁמר: אם נוֹח לך להיתּמם ולשמוֹר סוֹד, נוֹח לנוּ לא להטריח עליך בּשאלוֹת…

יוֹם אחד נתבּרר לוֹ הדבר. כּשהיה מיסב יחד עם בּני־בּיתוֹ של ר' הניך אל השוּלחן לסעוּדה, תּחב זליג אל כּפּוֹ, מתּחת לשוּלחן, פּיסת־נייר קטנה. יוֹסיל נתבּלבּל קצת והזדרז להטמין את פּיסת־הנייר לתוֹך כּיסוֹ. משנכנס, אחר בּרכּת־המזוֹן, אל חדרוֹ, מיהר לקרוֹא את הפּתקה. רק שוּרה אחת היתה כּתוּבה בּה: “בּרוּך תהיה בּבוֹאך אלינוּ הערב בּשעה התּשיעית, בּבית בּריינה האלמנה, שבּסימטת הגשר”. יוֹסיל ידע את המקוֹם והבּית. בּריינה היתה אשה עניה אילמת, שהתפּרנסה מצדקה. ולה בּן צעיר, נער, מחוֹבשי בּית־המדרש ו“אוֹכל ימים”. מי הם המזמינים אוֹתוֹ? וּלשם מה הזמנה זוֹ? מי זקוּק לוֹ? וּמסתּוֹרין אלוּ למה? השאלוֹת הללוּ הטרידוּ מנוּחתוֹ. כּל היוֹם היה מתרגש. ולשעה הקבוּעה יצא מבּיתוֹ והלך אל סימטת הגשר, שבּסוֹף סלוֹבּוֹדקה. נכנס לבית קטן. על פּניו טפח אויר חמוּץ שלא נתחלף זה ימים רבּים. נר לא דלק שם. רק בּתּנוּר בּערוּ גזירי עצים אחדים, וּלאוֹרם ראה בּחוּרים אחדים יוֹשבים בּשוּרה על ספסל ארוֹך וּמתלחשים. מתּוֹך חשיכה לא יכוֹל להבחין את פּניהם. בּכניסתוֹ עמדוּ כּוּלם. יוֹסיל נתעכּב על־ידי החוֹשך והאויר הרע. עמד תּוֹהה בּפּתח. אחד הבּחוּרים, בּנה של בּריינה, נזדרז ורץ להקבּיל פּניו, נטלוֹ בּידוֹ, הביאוֹ לפני כּסא שעמד מזוּמן בּשבילוֹ, וּביקשוֹ לישב. הם כּוּלם ישבוּ ושתקוּ. התקשוּ בּפּתיחה. לבסוֹף התאזר בּעל־הבּית עוֹז, כּיעכּע קצת, פּתח ואמר:

– התאספוּ פּה חברי אגוּדת “שוֹחרי ההשׂכּלה”… כּדי שלא תּפגע בּנוּ מידת הדין של מוֹרדי־האוֹר שבּעירנוּ, אנוּ נוֹהגין להתאסף פּה בּסתר, ולעסוֹק בּהשׂכּלה… אנוּ לוֹמדים תּנ"ך וקוֹראים בּספרים… יש בּינינוּ אשר ידם רב להם בּמליצת שׂפת עבר… אבל כּסף אין לנוּ, ואין ידנוּ משׂגת לקנוֹת ספרים…

– אף את הספר “התּוֹרה והחכמה” קראנוּ – קפץ אחד ונכנס לתוֹך דבריו – זליג הביא לנוּ…

– חכּה, אל תּשסע אוֹתי בּדברים! – נזף בּוֹ בּנה של בּריינה – תּן לי לספּר בּסדר דבר דבוּר על אָפניו. כּאשר כּבר אמרתּי, אין לאל ידנוּ לקנוֹת את ספרי ההשׂכּלה הדרוּשים לחפצנוּ. וּבכלל אנוּ מגששים כּעיורים בּאפילה, בּאין מוֹרה דרך אשר יאיר לנוּ נתיב… אל נכוֹן היה טוֹב לוּ יכלוּ כּל האגוּדוֹת של דוֹרשי ההשׂכּלה אשר בּעירנוּ, העוֹשׂים בּמחשך מעשׂיהם, לעשׂוֹת אגוּדה אחת ולעבוֹד שכם אחד להרמת קרן ההשׂכּלה, ואיש אל רעהוּ יאמר חזק. כּי אזי הנקל היה לנוּ גם בּכוֹחנוּ המצער למצוֹא מוֹצא לכּסף ולקנוֹת את הספרים היוֹצאים לאוֹר חדשים לבּקרים. אבל לעת כּזאת אין איש מאתּנוּ יוֹדע עד מה על האגוּדוֹת האחרוֹת, אשר האדוֹן יאנוֹבר עוֹבד שם בּמסתּרים. אי לזאת הרהבנוּ עוֹז בּנפשנוּ לקראוֹ אלינוּ וּלבקש ממנוּ את עזרתוֹ, להוֹרוֹת לנוּ את הדרך בּה נלך והמעשׂה אשר עלינוּ לעשׂוֹת…

הנאוּם היה ארוֹך, ויוֹסיל שמע, פּלבּל בּעיניו, ולא הבין כּלוּם. עיניו התרגלוּ בּינתיים אל החשיכה וראוּ לתמיהתוֹ בּין היוֹשבים לפניו פּנים מוּדעוֹת לוֹ מן הלוֹמדים בּקלוֹיז; שם בּקלוֹיז, כּמדוּמה לוֹ, היוּ מן הרוֹגנים עליו על שהוּא לוֹמד באסכּוֹלה של גוֹיים… ואף את זליג ראה שם. היתה דוּמיה. חיכּוּ למוֹצא שׂפתיו. והוּא היה מתּחילה מבוּלבּל. שניוֹת־מספּר חוֹכך היה, ואחר דיבּר. אינוֹ יוֹדע מיהם, אינוֹ יוֹדע מה טיבה של אגוּדתם, וּבמה הוּא יכוֹל לסייע להם; אין זאת כּי אם שמוּעת־שוא שמעוּ עליו, שהוּא עוֹבד כּביכוֹל בּאגוּדוֹת נסתּרוֹת של משׂכּילים. לא דוּבּים ולא יער!…

אז התחילוּ כּוּלם מדבּרים בּבת־אחת וּמשתּיקים זה את זה בּקריאוֹת: “שא! שא!… אַל תּצעקוּ כּכה!”… והכּל היוּ צוֹעקים. הם לא האמינוּ לוֹ. בּטוּחים הם שלכתּחילה לא בּא לסלוֹבּוֹדקה אלא על מנת להרבּיץ בּה השׂכּלה, בּזהירוּת ובמטמוֹניוֹת, כּשם שאף הם מסתּתּרים מפּני “חמת המציק”, כּלוֹמר מפּני רדיפוֹת הקנאים החשוּכים “מוֹרדי־האוֹר”. אבל מידת הזהירוּת שהוּא נוֹהג בּה היא מוּגזמת יוֹתר מן המידה, ואין טעם להתעלם מהם…

מבוּכתוֹ של יוֹסיל גדלה יוֹתר. עכשיו נתפּרשׂוּ לוֹ כּל אותן השאלוֹת והרמיזוֹת הסתוּמוֹת ששמע בּבתּי המשׂכּילים שבּקוֹבנה. התחיל שוּב מדבּר וּמסבּיר לבּחוּרים הללוּ שאין בּוֹ כּלל אוֹתן הכּוָנוֹת הנסתּרוֹת שתּוֹלים בּוֹ; שלכתּחילה היה בּדעתּוֹ לגמוֹר את חוֹק לימוּדוֹ בּגימנסיה, כּדי שיוּכל ללמוֹד אחר־כּך את תּוֹרת הרפוּאה. זוֹ היתה כּוָנתוֹ האחת והיחידה. אין לוֹ כּל מגע עם אגוּדוֹת חשאיוֹת. ועכשיו האמת היא, שהוּא בּעצמוֹ תּוֹעה; ואם דרכּוֹ נסתּרה ממנוּ, איך יוֹרה דרך לאחרים?…

הבּחוּרים שמעוּ בּקוֹצר־רוּח. בּחשיכה ראוּ עיניו איך הם מבּיטים זה אל זה וּמחייכים. לא האמינוּ. שוּב השתּדלוּ להסבּיר שאין לוֹ צוֹרך לנהוֹג זהירוּת כּזוֹ, הוֹאיל והם גוּפם מעמידים את עצמם בּסכּנה. קצה נפשם בּחיי הבּערוּת, והם שוֹאפים אל אוֹר וחוֹפש; לאחר שטעמוּ מעץ הדעת, שוּב לא יחזרוּ אל חשכת הבּערוּת של אבוֹתיהם… דיבּרוּ בּאש וּבהתרגשוּת. יוֹסיל בּיקש כּמה פּעמים להשמיע דבר, אבל לא היה שוֹמע לוֹ. שעתּם היא להגיד את כּל אשר בּלבּם. ואם לא עכשיו – אימתי? הוּא צריך, הוּא מחוּיב לשמוֹע אוֹתם. זה ימים רבּים שהם כּאִלמים לא יפתּחו פּה. יוֹתר מדי נצטבּר בּלבּם, ואין להם אוֹזן שוֹמעת… אין ידיד גדוֹל ונאוֹר אשר יפיץ אוֹר לרגלם. הקנאוּת, הבּערוּת ואטימוּת־הלב שמסביב מעיקוֹת עליהם וּמדכּאוֹת את רוּחם. הם נמקים בּעוֹני וּבשממוֹן. אבל זוֹ הפּעם מוּכרחים הם לספּר כּמה הם צמאים למרחב, לאוֹר, לחיים אחרים, אנוֹשיים יוֹתר… לאן? את זאת אינם יוֹדעים. מה צפוּי להם בּסוֹפם? – אינם יוֹדעים. אחת הם יוֹדעים: כך לחיוֹת, כּמוֹ שהם חיים בּביצת העיירה אינם יכוֹלים עוֹד. הם יפרצוּ דרך, חרף כּל הפּגעים והמכשוֹלים, בּין אם יעמדוּ וּבין אם לא יעמדוּ לימינם!…

יוֹסיל שמע לוידוּייהם הנלהבים, ראה, מתּוֹך החוֹשך, את עיניהם היוֹקדוֹת כּגחלים בּוֹערוֹת, וּבלבּוֹ נתגלגלוּ רחמים על הנערים האלה שנתלקטוּ יחד כּשׂיוֹת עזוּבוֹת בּיוֹם סגריר וסוּפה, ומצפּים לישוּעה… נתגלגלוּ בּוֹ רחמים אף על עצמוֹ שלא טוֹב לוֹ מהם; אף הוּא אינוֹ יוֹדע טעם לחייו וּלמעשׂיו… וחרדה אחזתּוּ אף לאוֹתם שנשארוּ בּבית־המדרש, להוֹריהם של המתמַלטים ומתבּרחים בּחריקת־שינים וּבמבוּכת־נפש כּזוֹ.

חלוּק היה לבּוֹ של יוֹסיל. אבל לשתּוֹק לא היה יכוֹל אף הוּא. מצוָה לוֹמר להם כּל שבּלבּוֹ. השפּיל את ראשוֹ. שפשף את ידיו, שהיוּ צוֹננוֹת חרף האוּר שבּתּנוּר, והתחיל מספּר לפניהם בּמלים פּשוּטוֹת, וּבמנוּחה כּביכוֹל, אבל בּנשימה חמה, מתּוֹך לב רחוּש, על ספקוֹתיו שלוֹ. אף הוּא תּוֹעה. אף הוּא אין עיניו רוֹאוֹת לפניו בּרוּר. שׂיחק לוֹ מזלוֹ שיראת חרדים וקנאים לא היתה עליו מעוֹלם. הדת וּמצווֹתיה אינן משמשוֹת לוֹ כּסוּת־עינים, אלא הוּא רוֹצה לשמרן. כּשפּרש מבּית אבּא “וגלה למקוֹם תּוֹרה”, כּלוֹמר, שבּא לכאן על מנת ללמוֹד בּגימנסיה הקוֹבנאית, כּסבוּר היה שהדבר הוּא פּשוּט מאוֹד: מה שטוֹב וּמוֹעיל לכל אדם, טוֹב וּמוֹעיל הוּא גם ליהוּדי אפילוּ הוּא חרד על דתוֹ. ולא היא, לא היא, כּנראה. לכתּחילה לָעט בּצמאוֹן וּבתשוּקה את המדעים השוֹנים. אבל מיד, לאחר זמן קצר, נתחַוור לוֹ שאין הענין פּשוּט כּל כּך. בּין המדעים, שכּל כּך נתאהבוּ על־ידוֹ, וּבין אמוּנתוֹ לא היה שלוֹם. אין שלוֹם בּין הגמרא, ה“בּית־יוֹסף”, ה“שבט־מוּסר” ובין תּוֹרת הטבע, החימיה, הוֹמר, גיתּה וכוּ'. אלה לחוּד ואלה לחוּד. הרי יהוּדים אנוּ רוֹצים להיוֹת, אנוּ צריכים להיוֹת, אנוּ מחוּיבים להיוֹת. וּלהיוֹת יהוּדי קשה. מאוֹד קשה! קשה בּלא השׂכּלה, וקשה עם ההשׂכּלה. לרמבּ“ם וּלכיוֹצאים בּוֹ ידוּע היה הסוֹד לדלג על פּני התּהוֹם. אבל כּמה אנשים כּמוֹ הרמבּ”ם איכּא בּשוּקא? ומי יוֹדע? אפשר שאף נפשם היתה חצוּיה וּקרוּעה, אלא שהעלימוּ את קרעי נפשם מעיני הבּריוֹת, ואוּלי גם מעצמם. אבל הוּא, יוֹסיל, שדעתּוֹ קצרה, מתלבּט בּין שני העוֹלמוֹת האטוּמים זה כּלפּי זה, ו“נלאה למצוֹא את הפּתח”… ואם תּמצא לוֹמר: אחוֹז בּזה וּמזה הנח ידך – ממה אניח את ידי? על מה אוַתּר? שניהם יקרים. קשים החיים בּלא זה אוֹ בּלא זה. כּשאין שלוֹם־בּית בּין איש לאשתּוֹ, מה עוֹשים? כּוֹתבים גט? בּוַדאי. אבל המזבּח בּוֹכה… אתּם צעירים מאוֹד. יש בּיניכם נערים, ועדיין אי אתּם רוֹאים את הקרע. אבל הוּא קיים, הוּא קיים! הצרה היא שאינוֹ מתגלה אלא בּמאוּחר, לאחר שאין עוֹד תּקנה… אוֹמרים אתּם: בּערוּת, חשיכה, קנאוּת. כּאן לא שאלת הבּערוּת והקנאוּת. רצוֹני שתּתּנוּ את לבּכם להבין זאת. כּאן גם לא שאלת פּלוֹני אוֹ אלמוֹני שמתענה בּחיים החשכים וּמבקש גאוּלה לעצמוֹ, לצאת אל המרחב והאוֹר. כּאן שאלת כּל עיצוּמה של היהדוּת ושל קיוּמנוּ עם יהדוּת בּעוֹלם. כּלוֹמר קיוּמוֹ של ישׂראל בּכללוֹ. תּאמרוּ: כּיצד נוּכל להמשיך את קיוּמנוּ עם יהדוּת חוֹלה? יתּכן שיהדוּתנוּ חוֹלה. אבל הרי זוֹהי מחלתנוּ שלנוּ. לא כּך?… איני יוֹדע מה עדיף ממה: כּשבּבּית אוֹר וּבחוּץ חוֹשך, אוֹ להיפך. איתא בּמדרש: “אוֹי לוֹ לבּית שחלוֹנוֹתיו פּתוּחין לתוֹך חוֹשך”… בּבקשה, בּבקשה מכּם, אַל תּזדרזוּ לענוֹת!… אַל תּהיוּ נבהלים לגלוֹת בּדברי פּנים שלא כּהלכה. איני אוֹמר הן ואיני אוֹמר לאו. את זה בּלבד אוֹמר אני: אם סבוּרים אתּם שעל־ידי ההשׂכּלה יִפּתח לפניכם מרחב, חוֹששני שאינכם אלא טוֹעים. הפקרוּת לגבּי כּל דבר שבּקדוּשה – הן! פּריקת עוֹל שמים, פּריקת עוֹל הדת והמסוֹרה – הן! לשם כּך אין צוֹרך בּהשׂכּלה. ואילוּ מרחב – לאו! דוקא עם ההשׂכּלה האמיתּית, הצרוּפה, עם תּפישׂת החיים הנאוֹרה מתחילים חיי “צר וּמצוֹק”, עינוּיים של שאלוֹת שאין עליהן תּשוּבה, של ספקוֹת שאין להם סוֹף… ועם ישׂראל מה תּהא עליו? מה הכינוֹתם בּשבילוֹ תּחת האמוּנה, התּוֹרה והמצווֹת?

קפץ אחד מן הנערים והפסיקוֹ:

– אוּלי אוֹמר אדוֹני בּלבּוֹ להטיף לנוּ כּי נסוֹג אחוֹרנית, וכי נשוּב ללכת בּדרך אבוֹתינוּ?

הסערה, שהיתה כּבוּשה בּלבבוֹת, כּל זמן שהיה מדבּר, פּרצה פּתאוֹם. ניתּך מבּוּל של דברים נלהבים, הוּבאוּ ראיוֹת מ“תּעוּדה בּישׂראל” לי. בּ. לוינזוֹן שההשׂכּלה אינה נטע זר, שההשׂכּלה היתה גם נחלת חכמי ישׂראל הקדמוֹנים; הוּבאוּ ראיוֹת מ“דברי שלוֹם ואמת” לוַייזל, על ההכרח שבּ“חכמוֹת הלימוּדיוֹת, הטבעיוֹת והנימוּסיוֹת”. לא נשכּח גם מאמר חז“ל ש”כּל תּלמיד־חכם שאין בּוֹ דעה נבילה טוֹבה הימנוּ" וכוּ'. ניסה יוֹסיל כּמה פּעמים להעיר הערה, ולא היוּ שוֹמעים לוֹ. לא נשתּתּקוּ הקוֹלוֹת, אלא משראוּ את יוֹסיל שעמד פּתאוֹם.

רבּוֹתי! – אמר – חבל לי עליכם שנכשלתּם בּאדם שאינוֹ הוֹגן לכם. אני איני הגוּן לכם כּל עיקר. אמרתּי לכם בּפתח דברי, ואני חוֹזר ואוֹמר: אף אני תּוֹעה. לא מצאתי דרך. אף בּי השמא מרוּבּה על הבּרי. אלא פּעמים אני מהרהר ושוֹאל שמא יש הרבּה מן החכמה וּמן האמת בּדברי רז"ל. שנוּ רבּוֹתינוּ: “המכבּה את הנר מפּני שהוּא ירא מפּני גוֹיים, מפּני ליסטים, מפּני רוּח רעה, אוֹ בּשביל החוֹלה שיישן, פּטוּר”. מוֹדה אני לפניכם: ירא אני מפּני כּל אוֹתם שמָנו חכמים, מפּני הגוֹיים, הליסטים והרוּח הרעה… מבינים אתּם? ירא אני בּשביל החוֹלה שלנוּ… ספק אצלי אם מוּתּר להעירוֹ.

הכּל שתקוּ כּהלוּמי רעם.

וּלאחר שנפטר מהם ונעל את הדלת, לא שמע מאחריו אף נדנוּד של קוֹל. המסכּנים…

כּל אוֹתוֹ הלילה וּזמן מרוּבּה אחר כּך התלבּט בּחדרוֹ כּחיה פּצוּעה בּכלוּבה. עכשיו שני המחנוֹת אוֹיבים לוֹ: גם החרדים וגם המשׂכּילים.. וּלהיכן יכוון את לבּוֹ ואת חייו? הרי הוּא צריך, הרי הוּא מחוּיב לידע את זאת! לא טוֹב, מאוֹד לא טוֹב שלא ידע מה להשיב לאוֹתם הנערים הנבוּכים. יראת־השמים של סלוֹבּוֹדקה מדכּאת, משבּבת את הדעת. עתּים דוֹמה עליו שסלוֹבּוֹדקה הקטנה והדלה אוֹחזת בּערפּוֹ בּאצבּעוֹת־שלד גרמיוֹת, כּמוֹ בּצבת של בּרזל. אמת, אלוּ הם חיי תּשניק וצער. אבל הרי יש אלוֹהים בּתוֹכה, ואילוּ בּבתּי המשׂכּילים שבּקוֹבנה עם התּקרוֹת הגבוֹהוֹת ורצפוֹת־העץ המבריקוֹת, עם הכּלים הנאים והספרים המרחיבים את הדעת, – אין אלוֹהים: מתקיימים כּביכוֹל חוּץ מדעתּוֹ. אין פּנאי בּשביל אלוֹהים. אין מפנה אליו את הלב אף לשעה קלה אחת בּיוֹם. וּלאן אנוּ הוֹלכים? היכן התּכלית? מה בּסוֹפנוּ?

איזה מוֹרא תּקף את יוֹסיל, כּאילוּ הוּא מרחף יחידי בּתוֹך חלל ריק, בּלא תּכלית וּבלא נקוּדת־משען מאוּששת.

אחר אוֹתה שׂיחה בּבית בּריינה האלמנה, נשתּנוּ פּני זליג; עננה היתה שרוּיה עליהם. פּניו היוּ הוֹלכוֹת ומכחישוֹת מיוֹם ליוֹם וּמתּוֹך עיניו הציצה תּוגת אין־מוֹצא, כּחוֹלה עזוּב לנפשוֹ יחידי עם כּאבוֹ הנעכּר, בּלא ריע וּבלא תּקוָה לישע… בּשעת סעוּדת־הצהרים, כּשכּל בּני־המשפּחה היוּ מתכּנסים סביב השוּלחן מתּוֹך רעש ילדים וגערת גדוֹלים, היוּ פּעמים מטריחים עליו על זליג בּשאלוֹת מפּני מה פּניו חוֹלניוֹת וּמה כּוֹאב לוֹ? וזליג היה כּאילם לא יפתּח פּיו, ממלמל וּמשיב תּשוּבוֹת של עימוּם. ואחר הסעוּדה היה איש לעברוֹ פּוֹנה, האב אל לוֹוָיו ולקוֹחוֹתיו והאם אל עסקי הצדקה ואל החנוּת שלה. וזליג נשאר יחידי עם תּוּגתוֹ היחידה והאילמת… רק בּשעה שהיה סגוּר בּחדרוֹ עם הגמרא שלוֹ, היה משתּפּך ניגוּנוֹ בּכליוֹן־נפש עז. ניגוּנוֹ זה משתּחרר מדברי הגמרא וקוֹלח לבדוֹ בּחלל הבּית ערטילאי, בּלא מלים, כּצפּוֹר שבוּיה מתחבּטת בּכנפיה אל דפני הכּלוּב ונפשה יוֹצאת וכלה אל דרוֹר ואוֹר…

פּרק שבעה עשׂר

יוֹסיל נענה לפעמים להזמנוֹתיהם של הוֹרי תּלמידיו האמידים שבּקוֹבנה וּבא אצלם על כּוֹס תּה. רוּבּם סוֹחרים בּעצים וּתבוּאה, מרבּים בּמשׂא־וּמתּן עם ה“פּריצים”, בּעלי־האחוּזוֹת הפּוֹלניים ועם סוֹחרים אשכּנזים, וּמתּוֹך כּך קנוּ ידיעה בּלשוֹנוֹת פּוֹלין ואשכּנז וסיגלוּ לעצמם נימוּסים מצוּחצחים. אף הלשוֹן היהוּדית שבּפיהם נצטחצחה עד שנעשׂתה דוֹמה יוֹתר ללשוֹן אשכּנז; ממילא נתנאוּ הליכוֹת בּיתם ונתהדרוּ מלבּוּשיהם.

בּיותר נתחבּב על יוֹסיל בּיתו של ווֹלפזוֹן בּגלל סבר הפּנים היפוֹת של בּעלי־הבּית, בּגלל הפּשטוּת והרחבת־הדעת שבּמנהגיהם בּגלל הספרים הטוֹבים ויקרי־הערך שמפארים את הארוֹנוֹת בּחדרוֹ של ה' ווֹלפזוֹן, והלזה משאילם לבאי בּיתוֹ בּעין יפה. ה' ווֹלפזוֹן קרוֹב לארבּעים, בּעל כּתפים וּבעל כּרס שמתבּלט וּמתעגל כּבר. פּניו הרכרוּכיים מעוּטרים זקן נאה, שבּעליו מרבּה לסלסל בּוֹ. הוּא מדקדק בּמלבּוּשיו האירוֹפּיים שיהיוּ נקיים וּמגוּהצים תּמיד. בּנעוּריו למד הרבּה תּוֹרה, ואף־על־פּי שזמן מרובּה פּרש מתּלמוּדוֹ, עמד בּוֹ ריח של תּוֹרה ודיבּוּרוֹ מתוּבּל עדיין במאמרי חז"ל וּבפסוּקים מן המקרא. הוּא מרבּה ללגלג על דינים וּמנהגים המקוּבּלים אצלנוּ ושלפי דעתּוֹ אין הוֹלמים את רוּח הזמן; קוֹבל על הבּערוּת והקנאוּת שישׂראל לקה בּהן יוֹתר מכּל אוּמה ולשוֹן. עם זאת משַׁמר הוּא את צוּרוֹת החיים היהוּדיוֹת, נזהר מלהעלוֹת טריפוֹת על שוּלחנוֹ, שוֹמר שבּת מחללוֹ, בּא לבית הכּנסת, עוֹלה לתּוֹרה ונוֹדר לצדקה בּיד רחבה, אף מיצר ודוֹאג על כּלל ישׂראל ועל הגזירוֹת הרעוֹת המתחדשוֹת בּכל יוֹם. בּדרך כּלל, אוֹרח־החיים בּבּית הזה מזכּיר לוֹ ליוֹסיל בּמקצת את בּית אביו בּמינסק. אף כּאן דבוּקים בּאילוּ מנהגים ושוֹמרים אילוּ מצווֹת מתּוֹך הרגל וּמתּוֹך מידה של איסטניסוּת, שסוֹלדת מכּל דבר העשׂוּי להקניט את החרדים שבּסביבתם. זוֹ היתה יהדוּת חלוּלה ששרשיה נתכּרסמוּ והרי היא עוֹמדת בּנס.

יוֹסיל היה מלמד תּנ"ך וּלשוֹן־הקוֹדש לבנוֹ של ווֹלפזוֹן, זיגמוּנד, תּלמיד הגימנסיה, הרי זה היה נער חביב וּמעוּטר בּמעלוֹת־רוּח וכשרוֹנוֹת טוֹבים. בּקלסתּר־פּניו היה דוֹמה לאביו; היוּ לוֹ אוֹתם הקוים המעוּגלים והרכּים, ואוֹתן העינים הגדוֹלוֹת, הנלבּבוֹת והשוֹפעוֹת בּינה וטוּב־לב. בּחשק קרא ושנה, להוּט אחר ידיעוֹת חדשוֹת בּמקצוֹעוֹת מדע שוֹנים. לא מתּוֹך אהבה יתירה אל המדע, אלא מפּני שמדע עשׂוּי היה לשמש לוֹ קרדוֹם לחפּוֹר בּוֹ בּחייו שלעתיד לבוֹא. נטיוֹת־נפשוֹ היו מכוּוָנוֹת יוֹתר אל הספרוּת והאמנוּת; מאביו קיבּל את האהבה לספרים, ותמיד היוּ יצירוֹתיהם האחרוֹנוֹת של משוֹררי פּוֹלין אוֹ צרפת נוֹשרוֹת מחיקוֹ. נלהב היה מכּל דבר טוֹב, אבל גם לא היה חשׂוּך חוּש מעשׂי. כּכל הצעירים מבּני גילוֹ היה בּטוּח בּעצמוֹ וּמאמין שכּבר מצא את הדרך שיבוֹר לוֹ בּחיים. וּמה היא דרך זוֹ, לא יגלה לשוּם אדם (חוּץ לאחדים מחבריו בּכּיתּה). יש שהוּא נעלם מן הבּית לשעוֹת רצוּפוֹת, ואיש מבּני הבּית אינוֹ יוֹדע היכן הוּא שוֹהה וּמה הוּא עוֹשׂה בּאוֹתן השעוֹת. בּבּית ידעוּ רק שבּין חבריו נמנים נערים מהמשפּחוֹת הפּוֹלניוֹת המיוּחסוֹת שבּקוֹבנה וּבסביבה. אמת שהיה בּזה בּכדי לקרר את דעתּם של האב והאם. אבל השמוּעוֹת שהגיעוּ אליהם – בּרוּבּן לא מדוּייקוֹת ולא וַדאיוֹת – הטילוּ מוֹרא בּלבּוֹתיהם: מפּה לאוֹזן מסרוּ שזיגמוּנד וחבריו מתוַעדים לאילוּ אספוֹת חשאיוֹת… כּשהיוּ שוֹאלִים אוֹתוֹ, האב אוֹ האחוֹת, בּמה הם עוֹסקים, הוּא וחבריו, בּשעת פּגישוֹתיהם החשאיוֹת, היה מדרכּוֹ להתגדר מכּל תּשוּבה, אוֹ להשיב דברים מפוּקפּקים שאינם ממין השאלה, הן ולאו רפים בּידוֹ. וּפעם אחת כּשפּצרוּ בּוֹ בּיוֹתר, משך בּכתפיו כּתמיה על שאלוֹת של הבל, העמיד פּנים כּאילוּ נתפּצר להם וגלה את אזנם, שהם מתוַעדים בּכל שבוּע לשם השתּלמוּת בּמדעים, לשם שׂיחוֹת וּויכּוּחים, על ספרים וכדוֹמה. “אם כּן, למה המסתּוֹרין הללוּ? למה אתּם מתכּנסים דוקא בּחשאי?” שאלה אחוֹתוֹ. זיגמוּנד נתבּלבּל, לא מצא מיד מה להשיב וגמגם דברים סתוּמים…

עם עוֹלמם של בּני הבּית כּמעט לא היתה לוֹ כּל זיקה; הוּא היה שרוּי בּעוֹלמוֹ שלוֹ, הזר והנעוּל בּפני הוֹריו ואחוֹתוֹ. רגיל הוּא ללגלג על “שׂרידי הדעוֹת הקדוּמוֹת”, שאביו תּוֹפשׂ אוֹתם, כּשם שאביו מלגלג על בּערוּתוֹ וקנאוּתוֹ של המוֹן בּית־ישׂראל. את לימוּדי התּנ“ך וּלשוֹן־הקוֹדש למד כּאילוּ כּפאוֹ שד. לא ידע למה מטילים עליו עוֹל זה שנשתּקץ עליו. כּמה פּעמים היה יוֹסיל אוֹמר למשוֹך ידוֹ מתּלמידוֹ. אבל כּל פּעם היה זיגמוּנד מפייסוֹ וּמתחנן לפניו לחזוֹר בּוֹ, שאם לא כּן, יקצצוֹ אביו מ”דמי־הכּיס" שפּסק לוֹ ליציאוֹתיו הקטנוֹת. ויוֹסיל היה מתרצה אליו, ראשית מפּני שהנער היה חביב עליו, ושנית מפּני שסוֹף סוֹף היה הנער, רוֹצה אוֹ אינוֹ רוֹצה, קוֹלט ידיעוֹת בּמקרא וּבלשוֹן־הקוֹדש, בּכוֹח תּפיסתוֹ המהירה וזכרוֹנוֹ המעוּלה.

הגברת ווֹלפזוֹן, הקרוּיה בּפי כּל בּשמה הפּרטי, שׂרה־דבוֹרה, היתה אשה פּשוּטה וטוֹבה, שאין לה בּעוֹלמה אלא תּפיסת־הבּית והטייטש־חוּמש. יראת שמים היתה וּמדקדקת על עצמה את המצווֹת קלוֹת כּחמוּרוּת. ראתה שבּעלה “נתקלקל” מתּוֹך מגע־וּמשׂא עם גוֹיים; שהיהדוּת שלה, היקרה והקדוֹשה, הוֹלכת וּמתכּלה בּידי בּעלה וּבניה, ואין בּידה להציל. כּי מה כּוֹחה לתקן וּלהשפּיע בּשעה שהעוֹלם נעשׂה אחר וּמשוּנה כּל כּך?… סידוּרה העבה והטפוּח, רק הוּא גוֹנז בּין דפּיו הכּתוּמים את עקבוֹת דמעוֹתיה; עדים אִלמים היוּ גם נרוֹת השבּת לדמעוֹתיה אלוּ שנטפוּ־נזלוּ כּפנינים נוּגוֹת בּין אצבּעוֹת ידיה החיורוֹת והחסוּדוֹת הנתוּנוֹת על פּניה בּשעת בּרכה…

שלוֹשה אנשים, שכּמדוּמה, הם קרוֹבים כּל כּך זה אל זה, וּתלוּיים כּל כּך זה בּזה, והם שלוֹשה עוֹלמוֹת מוּבדלים וּמוּפרשים זה מזה, בּלא זיקה כּלשהי. כּאילוּ בּאקראי נקלעוּ שלָשתם בּתוֹך החדרים הגדוֹלים והקרים הללוּ. עוֹד נפש אחת שרוּיה בּבּית הזה, והיא, כּמדוּמה, מקרבתּן ומקשרתּן יחד. הרי זוֹ צילה, אוֹ ססיל, כּמוֹ שהיא קרוּיה בּפי אביה, הבּת היחידה להוֹריה והגדוֹלה מאחיה בּעשׂר שנים בּערך; נערה לא נאה, אבל נעימה בּטוּבה וּברוֹך־נפשה, מענינת בּבינתה העֵרה והמעשׂית. לכאוֹרה, אף היא חבוּשה בעוֹלמה, כּחוֹמט בּביתוֹ, מעוֹלם לא פּרשה מספריה, מתּוֹך ספריה היא צוֹפה את העוֹלם וּבני האדם ועל פּי ספריה מכוּוָנים כּל הרהוּריה ורחשוּשי־לבּה. פּעם רוֹצה היא להיוֹת דוֹמה לקוֹרינה, הגיבּוֹרה של הרוֹמַן הידוּע לגברת די־סטאל, וּפעם רוֹצה לאהוֹב ולמוּת כּמוֹ דיאוֹטימה של הלדרלין. האנשים שהיוּ יוֹצאים ונכנסים בּבּית הזה ולא ידעוּ את החיים הפּנימיים שלוֹ, היוּ רוֹאים אוֹתה כּנטע זר שהעבירוּהוּ לכאן מאדמה רחוֹקה ומאַקלים אחר. ולא היא. ססיל מעוֹרה היתה במציאוּת שמסביבה בּכל שרשי נפשה. בּחדר־הבּישוּל היתה משגחת על עבוֹדת המשרתת והמבשלת בּעין פּקוּחה; אביה נסגר עמה לפעמים בּחדרוֹ ונוֹטל ממנה עצה בּעסקיו שהסתּבּכוּ; האם קוֹבלת לפניה על זוּנדיל שאינוֹ מתנהג כּשוּרה, אוֹ שוֹפכת לפניה את מרי־שׂיחה – לפני מי תּשפּוֹך לבּה אם לא בּחיק בּתּה? – על אביה שדש בעקביו כּל מצוָה וּמזלזל כּבר יוֹתר מדי בּמנהגי יהוּדים. והיא, ססיל, נוֹזפת בּאחיה, מפייסת את אמה וּמשלימה בּינה וּבין אבּא.

ועם זאת היתה מקוֹר של דאגוֹת ועגמת־נפש להוֹריה. בּחוּרה זקנה היתה, כּבר עמדה בּשנת העשׂרים ושלוֹש, ועדיין פּנוּיה! דוקא ססיל, זוֹ הדעתּנית, המשׂכּלת, בּקיצוּר – המעוּטרת בּכל המעלוֹת, דוקא היא לא עמדה לה השעה ולא מצאה בּן־זוּג הוֹגן לה. בּקטנוּתה, בּשנת השלוֹש־עשׂרה אוֹ הארבּע־עשׂרה לחייה היוּ כּבר שדכנים משכּימים וּמעריבים לפתחוֹ של ה' ווֹלפזוֹן; וה' ווֹלפזוֹן היה דוֹחה אוֹתם בּלך ושוּב. מה הבּהלה? ססיל שלוֹ קטנה עדיין, בּת יחידה להם, ולמה יהא בּהוּל ליפּטר ממנה כּמוֹ מסחוֹרה פּגוּמה? ואחר כּך, משגדלה הנערה, התחילה זוֹ מבעטת וּפוֹסלת בּכל שידוּך. נפשה היתה סוֹלדת מנשׂוּאים בּאמצעוּתוֹ של שדכן. “איני סחוֹרה – היתה אוֹמרת – שנלקחת ונמכּרת בּשוּק על ידי סרסוּר”. וכך שנים היו יוֹצאוֹת ושנים היוּ בּאוֹת, והיא עדיין מהלכת בּחדרים הגדוֹלים והשוֹממים יחידה עם ספר מספרי זאנד או ויקטוֹר הוּגוֹ בּידה. שרה וּמנגנת בּיחידוּת – וּמצפּה לאהבה שלה. האם תּוֹלה את כּל האשמה בּחינוּך החדש שניתּן לבּת בּלא ששאלוּ בּעצתה. ה“מעשׂה־בּיכלאך” של הגוֹיים העבירוּ את הנערה על דעתּה. האב שוֹמע את דברי התּלוּנה של האם, שוֹלח מפּיו פּקעוֹת של עשן סיגרה וצוֹחק. ויש שהוּא יוֹצא מגדרוֹ ורוֹגז. “וּמה עוֹלה על דעתּך? – שוֹאל הוּא – וכי הייתי צריך לחנכה כּמוֹ שאביך חינך אוֹתך? אוֹתם הימים כּבר עברוּ ולא ישוּבוּ עוֹד” – “איני רוֹאה את הנזק שגרם לי החינוּך שחינכני אבי עליו השלום – משיבה שׂרה־דבוֹרה בּחיוּך דק – שמא הוּרע מזלי על־ידוֹ? שמא מצא לי בּעל לא טוֹב?” – “אין לך מקוֹם לקבּוֹל על מזלך. פשיטא! אבל לי לא היה מזיק הדבר אילוּלי היתה אשתּי קצת יוֹתר משׂכּלת, קצת יוֹתר מבינה בהוָיוֹת העוֹלם, וּקצת פּחוֹת אדוּקה”. – “האמת, משיבה שׂרה־דבוֹרה, שאבי ז”ל שחינכני בּמצווֹת וּביראת שמים, לי לבד דאג ולא לחתנוֹ שלעתיד לבוֹא". ה' ווֹלפזוֹן טוֹפח בּחיבּה וּבצחוֹק על כּתפה של אשתּוֹ, והם משלימים בּיניהם עם שכּל אחד לא ויתּר על דעתּוֹ ויתּוּר כּל־שהוּא.

אבל בּלבּוֹ לא היה יכוֹל ה' ווֹלפזוֹן להימנע מלהוֹדוֹת שסוֹף־סוֹף אפשר שהדין עם אשתּוֹ ולא עמוֹ. הרבּה אוֹשר לא הביאה ההשׂכּלה לבתּוֹ. אִלמלא ההשׂכּלה הזאת אפשר היה מוֹצא לוֹ בּחוּר הגוּן, בּן טוֹבים, וּבעל ראש טוֹב על כּתפיו, שהוּא, ווֹלפזוֹן, היה מדריכוֹ בּשבילי המסחר וּמשתּפוֹ בּעסקיו, והיה צעיר זה עוֹלה מעלה מעלה וּמפרנס את ססיל שלוֹ בּריוַח וּבכבוֹד.

בּערבים, וּביחוּד בּלילוֹת החוֹרף, מתכּנסים בּביתוֹ של ה' ווֹלפזוֹן משׂכּילי קוֹבנה (ויוֹסיל בּתוֹכם), מסביב למיחם, לשם שׂיחה, בעניני פּוֹליטיקה (על־פּי עתּוֹני חוּץ־לארץ שבּעל־הבּית מקבּל בּאיחוּר זמן מסוֹכניו ושוּתפיו שבּקניגסבּרג) אוֹ בּאיזה ספר חדש אוֹ ישן. צילה מוֹזגת לכל המסוּבּין את התּה, ואחר מתקרבת אל אִמה, היוֹשבת בּסוֹף השוּלחן ועוֹסקת בּתפירה, מספּרת עמה בּקוֹל נמוּך מאוֹד בּעניני התּפירה, פּוֹרשׂת על בּרכּיה את האריג, משׂיאה לאמה עצוֹת, וכל זה בּלחש, כּדי שלא לערבּב את שׂיחת הגברים, וּבעצמה אינה משתּתּפת בּה, ואינה נוֹתנת אפילוּ את דעתּה לשמוֹע אוֹתה. אוֹ שהיא פּוֹרשת לה הרחק מן השוּלחן הגדוֹל, יוֹשבת בּסמוּך אצל תּנוּר־הרעפים הגדוֹל והמוּסק, אל שוּלחן עגוֹל וקטן שהיא מעמידה לפניה עם נר דלוּק עליו, וּמשקיעה את עצמה בּאיזה רוֹמַן. ותמיד בּאוֹתוֹ מצב: שני המרפּקים על השוּלחן, שתּי פּיסוֹת־היד מוּנחוֹת זוֹ על גבּי זוֹ, ועליהן מסמיכה היא את סנטרה, ועיניה בּספר. לפרקים מתעייפת היא מן הקריאה, מתעצלת לפשוֹט ידה בּשביל להפוֹך את הדף, והיא אינה מזיזה את סנטרה מעל ידיה, ועיניה שאינן רוֹאוֹת כּלוּם דבוּקוֹת בּנר הנמס והוֹלך, בּלהבה הפּוחתת והוֹלכת; אוֹ שהן תּלוּיוֹת בּצל הרבוּץ בּירכּתי החדר… ניגשת אל השוּלחן הקטן גם שׂרה־דבוֹרה עם הגרב, שהיא סוֹרגת, בּידה. אצבּעוֹתיה היבשוֹת עוֹבדוֹת בּלא הפסק, בּלא הפסק מפזזוֹת ומרטטוֹת בּיניהן שתּי הצינוֹריוֹת הנוֹצצוֹת, ועיניה המלאוֹת דאגה וצער נתוּנוֹת בּבתּה. בּשעה שהאצבּעוֹת עוֹשׂוֹת את מלאכתּן בּאמוּנה, מבקשוֹת העינים לבלוֹש בּקרקפתּה של בּתּה ולראוֹת את הנעשה שם: על מה מהרהרת היא בּשעה זוֹ? כּלוּם אין מחלחל בּה, חלילה, איזה צער טמיר? השליוָה היא, לפּחוֹת? על מה תּוֹהה היא בּשעה זוֹ?

פּעמים פּוֹנה אליה האם בּדברים. האשה הטוֹבה לבּה אינוֹ מתיישב עליה כּל אימת שלא תּוֹציא את בּתּה מתּהייתה זוֹ. צילה אוֹ שאינה שוֹמעת, אוֹ שהיא משיבה דרך שינים קפוּצוֹת, בּחצי־קוֹל וּבלא רצוֹן, מלים ספוּרוֹת, בּלא להפנוֹת את עיניה אל האם…

וּמסביב לשוּלחן רוֹתחת אוֹתה שעה השׂיחה על נַפּוֹליוֹן, על קאווּר ועל מנדלסוֹן ועל “אלפי מנשה” לר' מנשה מאיליה. יוֹסיל שוֹמע רק בּקצה אזנוֹ. עיניו ולבּוֹ הפליגוּ אל אוֹתוֹ שוּלחן קטן שאצל התּנוּר. זכר נשכּח מליל שבּת בּאיזוֹ אכסניה קטנה ועניה מבצבּץ ועוֹלה מתּוֹך איזוֹ זוית נשכּחת בּעבר: אף שם אשה צעירה יוֹשבת פּרוּשה לפני נר יחיד שלה, וספר פּתוּח לפניה, ונפשה אף היא תּפוּשׂה חלוֹם וּתהיה. מי זוֹ היתה? אימתי? היכן? את זאת כּמעט שכח…

לעת ערב, כּשיוֹסיל היה כּבר מיוּגע מעמל לימוּדיו, והישיבה בּבדידוּת חדרוֹ נעשׂתה קשה עליו, היה הוֹלך אל בּית ווֹלפזוֹן להתפּוֹגג קצת. וּביחוּד היה מתמלט מבּיתוֹ בּשעה שבּחוּץ יִבּבה הרוּח והשתּוֹללה סוּפת־שלג. בּשעוֹת כּאלה דוֹפקים בּבית ר' הניך שלמה’ס כּל התּריסים, מקשקשוֹת הזגוּגיוֹת בּכל החלוֹנוֹת, מקפּצים ומרתּיקים המַסתּמים בּארוּבּוֹת התּנוּרים, והרוּח חוֹדרת דרך כּל מיני סדקים ודרך החלוֹנוֹת שהטפל נתפּוֹרר ונפל מהם, ושלהבת הנר מתלבּטת וּמתנענעת לכל צד…

בּערב כּזה ישב פּעם יוֹסיל בּבית ווֹלפזוֹן כּנגד התּנוּר החם, בּחברת שׂרה־דבוֹרה וצילה, ושתוּ תּה על שוּלחן קטן (ה' ווֹלפזוֹן לא היה אז בּבּית). אחר התּה נתעכּב יוֹסיל. האם וּבתּה עסקוּ בּמלאכת־יד (מעוֹלם לא ישבוּ אלוּ בּטלוֹת): האם סרגה את הגרב שלה והבּת רקמה. תּוֹך כּדי עבוֹדתה המשיכה צילה את שׂיחתה עם יוֹסיל על הספרוּת הצרפתּית, וּביחוּד על זשוֹרש זאנד, האהוּבה עליה. כּלוּם עדיין לא קרא את Lélia? אח! חבל, יקרא נא! לא! בּאמת, הוּא צריך, הוּא מחוּיב לקרוֹא את הרוֹמן הזה. מתאַוָה היא מאוֹד לשמוֹע את דעתּוֹ על הגיבּוֹרה. אשה כּזֹו אילוּ קמה בּין היהוּדים!…

ושׂרה־דבוֹרה, כּמוּבן, אינה משתּתּפת בּשׂיחה ספרוּתית זוֹ; כּפוּפה על מלאכתּה היא מהרהרת את הרהוּריה שלה. נפשה קצה בּשׂיחת הצעירים שאינה מוּבנת לה ונראית לה כּלהג אין קץ. פּעם אחת לא התאפּקה והעירה:

– כּיצד לא נמאס לכם לקשקש כּל הזמן בּאוֹתוֹ ענין. כּל הזמן בּאוֹתוֹ ענין.

– בּאיזה ענין? – שאלה הבּת.

– הרי בּ“בּיכלאך” שלכם.

– בּ“בּיכלאך”? הרי אין זה אוֹתוֹ ענין, אלא ענינים רבּים ושוֹנים.

– ואף־על־פּי־כן – עוֹמדת האם על דעתּה – בּכללוֹ של דבר זהוּ אוֹתוֹ ענין, שאין בּוֹ ממש. ענין של בּטלה. וּמה התּוֹעלת מכּל הדיבּוּרים הללוּ? רצוֹנִי לוֹמר: התּכלית… חייך, שאיני מבינה.

– אני מאמינה לך. אתּ מבקשת רק תּוֹעלת ותכלית!

– התּוֹעלת והתּכלית, בּתּי, אינם דברים של בּטלה. וכי יש לך בּר־דעת שמדבּר סתם בּעלמא, וּבלבד שלא לשתּוֹק?

– מוּטב. וּמה עלי לעשׂוֹת? בּמה אתעסק? על מה אדבּר?

האם נאנחה בּחשאי ושתקה.

– על מה אתּ נאנחת, אמא?

– כּלוּם נאנחתּי?

– בּוַדאי. הנה גם ה' יַנוֹבר שמע.

– ואני לא שמעתּי – אוֹמרת האם.

– אבל אנחנוּ שמענוּ.

– מה את רוֹצה, בּתּי? נאנחתּי! ומה אם כּן? וכי אסוּר לאם יהוּדיה להיאנח? עבירה חדשה!

– לא רק עכשיו. תּמיד אתּ נאנחת, אפילוּ שלא בּמתכּוון. רוֹצה אַתּ, אני אגיד לך על מה אתּ נאנחת. אַתּ מתאַוָה מאוֹד לראוֹת את בּתּך נשׂוּאה לבעל בּקאפּוֹטה ארוּכּה וּבפּיאוֹת ארוּכּוֹת וּתריסר טפליא רוֹחשים עליה סביב ונגררים אחריה כּרמשׂים. אז, כּמוּבן, לא היתה דעתּי פּנוּיה, לשׂיחוֹת בּטלוֹת על ה“בּיכלאך” שלי.

– שמא סבוּרה אתּ שהיה זה רע, חלילה, אילוּלי נתקיימוּ דבריך?

– שמא סבוּרה אתּ, אמא, שאני, אני הייתי אז מאוּשרה וּשׂמחה?

– האדם לא נברא לאוֹשר־תּמיד וּלשׂמחת עוֹלם. – ושוּב נאנחה חרישית.

פּתאוֹם התנפּלה הבּת על אמא, גיפּפּה אוֹתה, התרפּקה עליה, כּתינוֹקת שמתחטאת לפני אמה עם שהיא מבקשת ממנה דבר שבּאיסוּר:

– אמא הטוֹבה, החמוּדה! חייך שכּך, בּלא נישׂוּאים, בּלא בּעל, טוֹב לי יוֹתר. למה לי נישׂוּאים? מפּני מה מוּכרחת אני לעשׂוֹת מה שכּל העוֹלם עוֹשׂה? וכי איני רשאית לחיוֹת כּאשר עם לבבי? איני רוֹצא להינשׂא, איני רוֹצה!… לעוֹלם לא אנשׂא, ואהיה יוֹשבת כּל ימי עמכם, כּל ימי… איני רוֹצה להיפּרד מכּם…

האם דחתה אוֹתה בּמרפּקה מעליה.

– לכי לך, איני אוֹהבת לשמוֹע את פּטפּוּטי ההבלוּת שלך.

– הבלוּת? אבל כּך הוּא! בּכל כּוֹבד־הראש, אמא!… – קראה הבּת כּשהיא פּוֹתחת ספרה וסוֹגרתּוֹ, פּוֹתחת וסוֹגרתּוֹ בּכוֹח. נראה היה שמתפּעמת היא בּמקצת.

– בּכל כּוֹבד־הראש, כּן… עד שתּמצאי לך בּעל…

הבּת הזיזה את עצמה מאמה, וּבתרעוֹמת מקצתה עשׂוּיה וּמקצתה של אמת:

– רוֹאה אני שאתּ רוֹצה להיפּטר ממני, אף אבּא כּך. אינכם אוֹהבים אוֹתי… מוּטב! אמצא לבדי את דרכּי… חבל שאין ליהוּדים בּית־מנזר. הייתי חוֹבשת את עצמי בּמנזר, מאחר שאין בּרצוֹנכם להחזיקני בּביתכם – אמרה הבּת, כשהיא נוֹשבת בּדפּי הספר ומטמינה בּיניהם את פּיה המחייך כּל־שהוּא.

– צילה! אני מבקשת ממך… שמא תּפסיקי? קשה לשמוֹע את כּל ההבלוּת הזוֹ.

הללוּ אין מתבּיישוֹת מפּני יוֹסיל להתנַצוֹת כּך, מפּני שמגיסוֹת לבּן בּוֹ כּמוֹ בּבן־בּית. והוּא שוֹתק וּמחייך למראה משׂחק זה של תּרעוֹמת כּביכוֹל וּצחוֹק.

פּתאוֹם פּרץ לתוֹך הבּית זיגמוּנד. הוּא בּא זה עתּה מן החוּץ והיה כּוּלוֹ משוּלהב מן הצינה. לחייו המלאוֹת ועדינוֹת־העוֹר היוּ ארגמן, מעיניו ניתּזוּ ניצוֹצוֹת.

אוּ־וּ־וּ… נוֹרא!… נוֹרא… – קרא עם שהיה מחכּך יד בּיד, כּדי לחממן.

– בּוֹא לכאן, בּוֹא לכאן, התּכשיט שלי! – אמרה האם וּפינתה לוֹ מקוֹם אצלה – בּוֹא ותתחמם. היכן היית? היכן אתּה משוֹטט כּל הימים? אף פּעם לא תגיד לי. בּוַדאי גם רעב אתּה.

– כּעשׂרה זאבים! – קרא הנער ועל שאלוֹתיה נזהר מלהשיב. נתקרב אצל צילה וּפשט את זרוֹעוֹתיו לחבּקה, למען הכעיסה.

– לך לך, גש הלאה! – קראה זאת והצטדדה – אַל תּגע בּי; אתּה קר כּמוֹ קרח, חוֹששתני שאקבּל נזלת מחיבּוּקיך…

פּשט את שתּי ידיו הקרוֹת ולחץ בּהן את פּניה המשוּלהבוֹת על ידי ישיבה אצל התּנוּר. היא נאבקה עמוֹ, בּיקשה לדחוֹתוֹ, להשתּמט מידיו. אבל הוּא היה חזק ממנה. היא צעקה, גידפה אוֹתוֹ: “ריקא” וּ“פרחח”, והוּא צחק וּביקש להשקיף דוקא את לחייו הצוֹננוֹת על לחייה הלוֹהטוֹת. ועד שהם מתכּתּשים, עמדה האם ממקוֹמה, הלכה אל המזנוֹן והביאה מפּה לבנה, מערכת כּלי־אכילה, ערכה את השוּלחן הקטן, עם שהיא רוֹטנת: "הם כּבר התחילוּ! פּוֹתחים בּצחוֹק ומסיימים בּמריבה… נפשי סוֹלדת ממשׂחקים כּאלה. סוֹף־כּל־סוֹף, כּלוּם לא תּפסיקוּ? – גערה בּהם האם שהיתה מפחדת שמא יִנזק מי מהם בּמאבק כּזה – הרי תּהפכוּ את השוּלחן עם כּל הכּלים שעליו.

אבל כּשראה זיגמוּנד את הקציצוֹת הקרוֹת עם הכּרוּב הכּבוּש ועם מרקחת הדוּמדמניוֹת ללפּת בּה את הפּת, פּרש מאחוֹתוֹ בּקריאת בּיטוּל:

– הטוֹבה שבּנשים אינה סוֹף־כּל־סוֹף אלא אשה… לא כּדאי להתעסק עמהן…

והתנפּל על האוֹכל.

– זוּנדילי! עשׂה בּרכה!… – התחננה לפניו האם – מה איכפּת לך אם תּיטוֹל ידיך וּתברך? כּלוּם זה קשה כּל כּך? בּלא בּרכה, בּני, אפילוּ גוֹי אינוֹ אוֹכל…

וזוּנדילי בּנה משיב:

– אמא! אתּ מרבּה כּל כּך בּתפילוֹת וּברכוֹת, עד שיכוֹלה להוֹציא את כּוֹלנו…

נתנה בּוֹ אחוֹתוֹ את עיניה והשתּיקה אוֹתוֹ בּמבּט של נזיפה.

היה שקט. נשמעוּ רק קשקוּש צינוֹריוֹת הסריגה בּידי האם וּמצמוּץ השׂפתים וּלעיסת־הפּה של זיגמוּנד. בּחוּץ נתגבּרה יללת הסוּפה, והרוּח שף ונדחק אל החלוֹנוֹת.

– אוּהאַ!… – קראה האם.

– אה! – העיר זיגמוּנד תּוֹך כּדי לעיסה – בּליל סוּפה כּזה מה טוֹב וּמה נעים לישב ליד התּנוּר המוּסק ולאכוֹל קציצוֹת עגל עם דוּמדמניוֹת.

צילה חייכה:

– בּקיץ יש שאני מקנאה בּצוֹענים. טוֹב לחיוֹת בּאוֹהלים בּיער אוֹ על אפר, להתכּנס בּערבים מסביב למדוּרה, לרקוֹד, לשיר… אוֹ לשכּב ולחלוֹם תּחת שמים מכוּכּבים… אבל בּחוֹרף, בּררר!… מה עוֹשׂים עכשיו אוֹתם המסכּנים?

– יוֹשבים בּבּתּים, בּאיזה מקוֹם בּעיר, וּמתחממים – הבּיעה האם את השערתה.

– לא. לצוֹענים אין בּתּים וישיבת כּרכּים קשה עליהם – הסבּירה הבּת – הם מתכּנסים באהליהם, והשלג, אדרבּא, מגן עליהם מצינה.

– בּלא תּנוּר־רעפים וּבלא קציצוֹת־עגל? – שאל זיגמוּנד – יש לקנא בּהם. אין מה לדבּר.

– פּראים… מה יש לדבּר עליהם! – אמרה האם – ועוֹד להתקנא בּהם.

– הם אוֹהבים חוֹפש יוֹתר מבּני־תּרבוּת. – העירה הבּת.

– כּלוּם אי אפשר לאהוֹב חוֹפש בּבתּים חמים? – שאלה האם.

– עם משוּנה הם הצוֹענים. בּלא ארץ, בּלי מדינה, בּלא מוֹלדת. – אמרה הבּת.

זיגמוּנד קינח את פּיו בּמפּית ואמר:

– הן, רע וּמר לאוֹתם שאין להם לא ארץ משלהם ולא מוֹלדת…

– כּמוֹ היהוּדים – אמרה האם.

יוֹסיל, ששתק כּל הזמן, אמר פּתאוֹם:

– היהוּדים הדתיים אינם סבוּרים כּך. הכּרתּי יהוּדי אחד שמימיו לא עבדה בּת־צחוֹק על פּניו, והוּא אמר לי שאסוּר לוֹ ליהוּדי ליהנוֹת מן החיים, כּל זמן שירוּשלים חרבה וארצנוּ בידי זרים.

– אוֹ! אוֹתם היהוּדים… – אמר זיגמוּנד בּנעימה של בּוּז, שהעליבה מאוֹד את יוֹסיל.

– וּמה אתה סבוּר, אדוֹני? – שאל – כּלוּם אנוּ צוֹענים בּאמת?

– לא – השיב זיגמוּנד – אין אנוּ צוֹענים. לנוּ יש מדינה, יש ארץ וּמוֹלדת – פּוֹלין! אמת שהיא נתוּנה בּשעבּוּד. אבל אנּו מצוּוים לשחררה…

– אנוּ? – צחקה אחוֹתוֹ – שמא אתּה, זיגמוּנד, אתּה תּשחרר את פּוֹלין?

זיגמוּנד נעץ בּה עינים בּוֹחנוֹת. שניה אחת היה לבּוֹ חלוּק עליו. לבסוֹף אמר בּנעימה של מיסתּוֹרין:

– ואוּלי כּן… מנַין לך שלא?

נתעוֹרר בּאחוֹתוֹ יֶצר לסנוֹט בּוֹ:

– כּל־כּך אתּה אוֹהב את פּוֹלין?

וזיגמוּנד שאל בּה־בּנעימה ששאלה אחוֹתוֹ:

– ואתּ כּלוּם אין את אוֹהבת אוֹתה?

צילה משכה בּכתפיה:

– לא שׂוֹנאת ולא אוֹהבת. בּמידה שהפּוֹלנים אוֹהבים אוֹתנוּ…

– שׂנאת הפּוֹלנים אלינוּ סוֹפה לעבוֹר, אם אנוּ נתנהג כּפּטריוֹטים אמיתּיים. ואילוּ מי שמדבּר כּמוֹתך, הוּא מעיד על עצמוֹ שצוֹעני הוּא בּנשמתוֹ… רק בּלא החירוּת של הצוֹענים…

– אוֹהוֹ, זיגמוּנד… בּינינוּ לבין עצמנוּ… מה אתּה אוֹהב יוֹתר: את פּוֹלין אוֹ קציצוֹת עגל עם כּרוּב?

– אַוזה אַתּ; אין אתּ מבינה כּלוּם בּענינים אלה.

– שוּב פּתחתּם בּקטטה? – נכנסה האם לתוֹך דבריהם בּדאגה ופחד. וּבפנוֹתה אל יוֹסיל: – מה לעשׂוֹת? הם תּמיד כּך, כּשני חתוּלים בּשׂק אחד.

רצה יוֹסיל להשׂיאם לענין אחר ואמר:

– יש לי חבר אחד בּמינסק, והוּא אמר לנוּ פּעם שמצוָה לעזוֹב את כּל ענינינוּ ועסקינוּ, להתחבּר לקבוּצת ליסטים ולצאת אל היערוֹת על מנת לארוֹב לעוֹברי דרכים.

הזקנה כּיוָן ששמעה את זאת נשמטוּ שתּי ידיה אל בּרכּיה מרוֹב פּחד, ועיניה המלאוֹת חרדה היוּ מפלבּלוֹת כּלפּי יוֹסיל:

– בּחוּר יהוּדי… גזלן וחַמסן? רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, למה וּלשם מה? וכי אין לוֹ עוֹד עסק אחר טוֹב מזה? וכי אין אלוֹהים בּלבּוֹ? אח, אח, אח… וּבחוּר כּזה הוּא חברוֹ של מר?

– בּחוּר זה הוּא דוקא בּן־טוֹבים. הוּא גם קרוֹב לנוּ. הוּא גוּפוֹ עדין־נפש וּמשׂכּיל… אבל נפשוֹ מרה לוֹ על הצרוֹת והגזירוֹת, על מעשׂי החטפנים וכדוֹמה. אין הוּא רוֹאה דרך אחרת לשׂים קץ לדבר. סבוּר הוּא שאם נַדריך מנוּחתם של השלווים בּין הגוֹיים וּבין היהוּדים, אוּלי יתעוֹרר העוֹלם, אוּלי יתּן לנוּ דעתּוֹ לשׂים קץ לאכזריוּת הזאת של הממשלה. וּבאמת, כּשבּראש המדינה ממשלה עריצה, חמסנית ורוֹצחנית…

– ששש!… ששש!… מה אדוֹני שׂח! בּבקשה, ישתּוֹק, ישתּוֹק… – השתּיקה אוֹתוֹ האם בּפחד.

אף צילה נתנה בּוֹ עינים מלאוֹת תּמיהה וחרדה. זיגמוּנד החזיק בּאצבּעוֹת ידיו מזלג וכף וקשקש בּהם על גבּי הצלחת, טרוּד בּהרהוּריו שלוֹ. וּפתאוֹם אמר:

– אוֹתוֹ בּחוּר שלוֹ, מר יאנוֹבר… חבל שאיני מכּירוֹ. הייתי מסבּיר לוֹ שאם לעשׂוֹת מעשׂה כּזה, כּלוֹמר לצאת אל היער… אין דבר זה כּדאי אלא לשם מטרה יוֹתר נעלה, יוֹתר מעשׂית…

– וּמה היא? – שאלה צילה.

– ואתּ שוֹאלת מה היא; כּאילוּ יש לנוּ מטרה אחרת חוּץ מחירוּת פּוֹלין!… אני הייתי מיעץ לחברוֹ, מר יאנוֹבר, להתקשר עם פּטריוֹטים פּוֹלניים… כּשיהיה טוֹב לפּוֹלין, יהיה טוֹב גם לוֹ.

– הוּא שוּב עם פּוֹלין שלוֹ! – קראה צילה – נתקעה לוֹ פּוֹלין זוֹ בּמוֹחוֹ כּמוֹ דיבּוּק, ענין אחר אין לוֹ בּחיים…

– ענין אחר! – חזר האח על דבריה – מה ענין אחר? שמא אתּ יוֹדעת ענין חשוּב יוֹתר, אדרבּא… אדרבּא, מה הוּא הדבר החשוּב שאתּ אוֹהבת?

– אוֹתך, זיגמוּנד! – אמרה בּלעג.

– ולי יש רק אהבה אחת גדוֹלה; וזאת לא אתּ!

– חבל! – אמרה האחוֹת – המוּתּר לדעת מי היא?

– פּוֹלין!

– ואבּא ואמא? – שאלה האם.

– ודאי שאתּם אהוּבים עלי; אבל אין דבר למעלה מן המוֹלדת. היא קוֹדמת לכּל! יש לי שׂנאה אחת רק אחת, ואף היא לא אל ססיל.

– בּרוּך השם… צחקה האחוֹת.

– רק אל הממשלה העריצה. ואידיאל אחד…

– הכל אצלך בּמספּר יחיד, כּפי שאני רוֹאה – אמרה האחוֹת – הבה ונשמע מה הוּא האידיאל.

– שחרוּר פּוֹלין!

– אה, בּוַדאי! שחרוּר פּוֹלין… רק זאת לבד! – העירה צילה בעויית לגלוּג.

– כּן, בּוַדאי, ססיל! היי בּטוּחה… אפשר בּקרוֹב תּהיה לך הזדמנוּת להיוָכח אם זיגמוּנד שלכם אוֹהב יוֹתר קציצוֹת אוֹ את פּוֹלין. בּשביל שחרוּרה של פּוֹלין נצטרך סוֹף־סוֹף לעשׂוֹת אוֹתוֹ מעשׂה שחלם עליו חברוֹ של מר יאנוֹבר: לעזוֹב את בּתּינו וענינינוּ ולימוּדינוּ ולילך אל היערוֹת…

– והעיקר את הלימוּדים… נראה איך תּתקיים בּיער שם בּלא מרקחת־דוּמדמניוֹת וּבלא קציצוֹת־עגל.

– כּל צעיר – המשיך זיגמוּנד, בּלא להשגיח אל לגלוּגה של אחוֹתוֹ – כּל צעיר הגוּן, שאינוֹ אגוֹאיסט וּמנוּוָל, יתבּייש לישב בּבּית.

שׂרה־דבוֹרה כּוּלה רעדה. הגרב נפל מידיה.

– זוּנדיל, מה אתּה שׂח? מה אתּה שׂח? אתּ שוֹמעת? אתּם שוֹמעים? אוֹי לשנוֹתי… היכן אבּא? לפּחוֹת ישמע הוּא; זוּנדיל, יצאת מדעתּך… רוֹצה אתּה לקצר את ימינוּ?

ראה זיגמוּנד שהקדיח תּבשילוֹ, נבהל והשתּדל לפייסה:

– למה זה נבהלתּ כּל־כּך? אין זה ענין למחר אוֹ למחרתים… אני מדבּר סתם, לעתיד לבוֹא… זה עוֹד רחוֹק! וּמי יוֹדע מה שיתארע עד אז…

הבּת גם היא השתּדלה לפייס את האם, שכּבשה פּניה בּידיה וּבכתה; חיבּקה צילה את כּתפה, לחצה אוֹתה אליה ודיבּרה על לבּה לא ליתּן את דעתּה לדברי הפּטפּוּט של ריקא ושוֹטה זה. אבל האם לא שמעה; עיניה כּאילוּ המתּינוּ להזדמנוּת זוֹ ושגרוּ דמעוֹת גדוֹלוֹת ושוֹפעוֹת בּלא הפסק. שׂפתיה היוּ רוֹחשוֹת בּדממה דברים שלא הגיעוּ לאוֹזן איש…

יוֹם אחד, כּשהיה יוֹסיל ישוּב בּחדר־האוֹכל של בּית ווֹלפזוֹן, רמז לוֹ בּעל־הבּית להיכּנס עמוֹ אל חדר־עבוֹדתוֹ.

חדר־העבוֹדה היה דוֹמה יוֹתר לחדרוֹ של מלוּמד מלחדר סוֹחר, בּגלל הארוֹנוֹת והאצטבּאוֹת העמוּסים ספרים עתּיקים וחדשים בּלשוֹנוֹת שוֹנוֹת וּבמקצוֹעוֹת שוֹנים. ה' ווֹלפזוֹן נעל מאחריהם את הדלת, אף־על־פּי שלא היה כּל חשש שמא יִכּנס זר לבטלם משיחתם; ישבוּ על ספּה רחבה, מצוּפּה עוֹר, ואחר רגע של שתיקה ושל שיקוּל־דעת פּנימי, התחיל בּעל־הבּית חוֹקרוֹ ושוֹאלוֹ, בּתּחילה בּעקיפין, סחוֹר סחוֹר, ואחר כּך יוֹתר ויוֹתר בּמישרים, מה הוּא ידע על טיבוֹ של בּית ר' הניך שלמה’ס, על אָפיים של האב והאם, על מצבם החמרי, עסקיהם והליכוֹת בּיתם. יוֹסיל היה תּוֹהה ותמיה, וּמשיב בּמנוּחה וּבישוּב־הדעת על ראשוֹן ראשוֹן; מסַפּר, כּמשׂיח לפי תּוּמוֹ, על חיי הבּית, על האדיקוּת המוּפרזת, על הילדים. תּפשׂ נעימה מבדחת קצת, אבל בּלא אבק לשוֹן־הרע. ולא עלה כּלל על דעתּוֹ כּמה חשיבוּת נוֹדעת לדבריו מהשוֹמע אוֹתוֹ וכמה שקוּלים כּל הפּרטים שהביא מתּוֹך קלוּת־ראש וּבדיחוּת־הדעת. ה' ווֹלפזוֹן מנענע לוֹ ראש וצוֹחק עמוֹ. פּתאוֹם נסתּלקה מעל פּני בּעל־הבּית הארשת של בּדיחוּת־הדעת, וּבכוֹבד־ראש אמר:

– בּימים האלה בּא אלי אדם אחד שלוּח מאת אוֹתוֹ ר' הניך שלמה’ס עם הצעת שידוּך… מה יאמר מר על זאת?

כּל דמוֹ של יוֹסיל צף משוּם־מה ועלה אל ראשוֹ.

– אבל… הבּחוּר שלוֹ הרי הוּא אלמן! – קרא ולא הבין בּעצמוֹ “אבל” זה מה בּא להשמיע.

– לגבּי החתן אין אלמנוּת פּגם.

– הן – גמגם יוֹסיל – הוּא כּבר בּן עשׂרים, ואפשר קצת יוֹתר מכּן.

– וּמה סבוּר מר, שמא ססיל שלי יצתה אך תּמוֹל מתּוֹך חִיתּוּליה?

יוֹסיל שוּב מתאדם; תּפשׂ את עצמוֹ בּלשוֹן־הרע נגד זליג, כּאילו הוּא מקנא בּוֹ, ונתבּייש. הזדרז והוֹסיף:

– הן, הן! הרי זה בּחוּר נאה, שקט, עדין־הנפש… כּל היוֹם שוֹקד הוּא על הגמרא, אבל גלוּי וידוּע לי שבּסתר שוֹאף הוּא אל השׂכּלה. ודוֹמני שאינוֹ טיפּש כּל עיקר…

– זהוּ העיקר – הפסיקוֹ ווֹלפזוֹן בּשׂמחה – וזהוּ מה שאני מבקש: ראש על הכּתפים! כּמוֹ שנאמר: “ראשית חכמה” – אַל תּהא שוֹטה!

– ודוֹמני שאף ממוֹן יש לוֹ משלוֹ… הנדוּניה שקיבּל מאשתּוֹ שמוּרה בּשלימוּת ועוֹמדת תּמיד לרשוּתוֹ.

– חתן כּזה אני מעלה עליו את הכּתוּב: “טוֹבה חכמה עם נחלה”…

ימים אחדים אחר־כּך היתה לוֹ שׂיחה דוֹמה לזוֹ עם ר' הניך שלמה’ס. פתאוֹם נכנס זה בּחדרוֹ, מה שלא עשׂה מימיו, סגר מאחריו את הדלת וישב. הכּסא היה, כּמדוּמה, קטן ממידת גוּפוֹ הרחב, וצר היה מהכילוֹ. ישב עליו ישיבת ארעי, זקוּף, ידיו על בּרכּיו ורגע הסתּכּל בּוֹ מתּוֹך מבוּכה, כּנכלם. הוֹציא מכּיסו הפּנימי את מטפּחתּוֹ הגדוֹלה, גרף בּרעש וּבתרוּעה את חטמוֹ, ואמר:

– שמעתּי עליך, שאתּה יוֹצא ונכנס בּביתוֹ של הסוֹחר ווֹלפזוֹן.

יוֹסיל העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ מבין לשם מה בּאה הערה זוֹ. סיפּר לוֹ ר' הניך שר' ווֹלפזוֹן שיגר אליו שדכן, שמטרידוֹ וּמטריח עליו בּדברים, כּדרך השדכנים… שידוּך לזליג עם בּתּוֹ של אוֹתוֹ סוֹחר. מה דעתּוֹ על כּך?

יוֹסיל נתן את דעתּוֹ להשיב בּמלים ספוּרוֹת, למעֵט בּשבחים כּדי שדבריו יהיוּ מקוּבּלים. לא הזכּיר את דעוֹתיהם וּמנהגיהם החפשים של האב וּבנוֹ בּעניני דת; אבל לא שכח לספּר בּשבח נדיבוּת לבּוֹ ונימוּסיו של ווֹלפזוֹן. הרבּה לספּר בּשבחה של האם ויראת השמים שלה. הרבּה להלל וּלקלס את השׂכּלת הבּת. השׂכּלת הבּת אינה תּיפלוּת; אדרבּא, כּל המלמד את בּתּוֹ השׂכּלה הרי זה משוּבּח.

וּמאז לא פסקוּ שׂיחוֹת החשאין בּינוֹ וּבין שני הבּתּים. פּעם היה מתייחד עמוֹ ה' ווֹלפזוֹן, וּפעם – ר' הניך שלמה’ס. לפניו היוּ מביאים את הפּקפּוּקים והשאלוֹת שנתעוֹררוּ. את כּל אלה היה מן הצוֹרך לברר וּללבּן עד לפגישתם של ההוֹרים. יוֹסיל נעשׂה הרוּח החיה בּכל המשׂא־והמתּן; השדכן גוּפוֹ, שפּתח בּענין, נדחה הצדה, לפי שעה, לאחר שהוּבטח לוֹ, שאם ה“ענין” יִגמר בּעזרת השם בּכי־טוֹב, יבוֹא על שׂכרוֹ. השׂיחוֹת החשאיוֹת התנהלוּ מאחרי גבּם של שני הצעירים, שלא ידעוּ מכּל המזימה שיזמוּ הוֹריהם. ויוֹסיל עשׂה את השליחוּת שהוּטלה עליו, בּאמוּנה וּשקידה יתירה מצדוֹ. גם ה' ווֹלפזוֹן וגם ר' הניך שלמה’ס השלוּ את עצמם וגנבוּ איש את דעת חברוֹ: כּל אחד נתן את עינוֹ בּעשרוֹ הגדוֹל וּבעסקיו הטוֹבים של רעהוּ, בּשעה שעסקי שניהם כּאחד היוּ מסוּבּכים, וּמצבם הלך ונתערער מיוֹם אל יוֹם. אבל יוֹתר היה בּטעוּת ר' הניך שלמה’ס. זליג, לפי המדוּבּר, יהא סמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ מספּר שנים, אם השידוּך יצא לפּוֹעל. ואילוּ ר' הניך לא ידע עד היכן מגעת פּריקת עוֹל המצווֹת על־ידי מי שעתיד להיוֹת מחוּתנוֹ, כּשם שלא ידע כּלוּם מרחשוּשי־לב בּנוֹ. אבל יוֹסיל לא השגיח בּהוֹרים; בּטוּח היה ששני הצעירים הם “זוּג מן השמים”, שהם עשׂוּיים להתקשר ולהתאַהב איש על ידי רעהוּ.

יוֹם אחד, כּשנכנס יוֹסיל אל חדר־האוֹכל של ה' ווֹלפזוֹן, מצא את צילה יוֹשבת יחידה וּמעיינת בּספר, מתּוֹך שהיא משׂחקת בּאחת מקווּצוֹת ראשה, כּוֹרכתּה על אצבּעה וּמתּירתה חליפוֹת. החזירה לוֹ שלוֹם יתוֹמה, בּלא להגבּיה עיניה מעל הספר, והוּא עמד נבוֹך קצת ושתק. פּתאוֹם זרקה את הספר, נשׂאה אליו את עיניה בּמעֵין שאלה והזמינתּוּ לישב אצלה. ישב, והיא הפכה את כּל עצמה אליו ואמרה:

– נוֹדע לי שאדוֹני נטל על עצמוֹ תּפקיד של שדכן…

יוֹסיל כּוּלוֹ הסמיק, עד לידי דמעוֹת. מבוּלבּל גמגם:

– בּיקשוּ ממני ידיעוֹת… בּמקרה שתּי המשפּחוֹת ידוּעוֹת לי פּחוֹת אוֹ יוֹתר, ושתּיהן חביבוֹת עלי! את שתּיהן אני מכבּד בּלבּי ודוֹרש טוּבן!… לא יכוֹלתּי למנוֹע משוֹאלי את הידיעוֹת שבּיקשוּ ממני…

נזדקפה ממקוֹמה ועמדה לפניו. אז עמד אף הוּא. היא שתקה, רק עיניה הקוֹדדוֹת בֹולשוֹת היוּ בּפניו, כּמבקשוֹת להבין בּהם משהוּ לא מוּבן. ואחר רגע אמרה:

– כּלוֹמר: אדוֹני עוֹשׂה בּכל זאת מלאכת שדכנוּת. יישר־כּוֹח למר!

– אבל תּאמין לי, מרת ווֹלפזוֹן, שלא אני פּתחתּי בּשׂיחה ולא אני התעוֹררתּי להציע אילוּ הצעוֹת.

– כּלוֹמר: הוּא רק עוֹזר לשדכן, מעין סגן לשדכן… – ניסתה ללגלג עליו, וּמיד נשתּנוּ פּניה וּבכוֹבד־ראש גמוּר: – למה הוּא עוֹשׂה זאת? למה בּכלל תּקע את עצמוֹ לתוֹך ענין שאינוֹ שלוֹ ושאינוֹ הוֹלמוֹ?

פּניה היוּ משוּלהבוֹת. אף־על־פּי שלא היוּ נאוֹת, עיניה הגדוֹלוֹת והבּהירוֹת משכוּ עליהן חוּט של נוֹי על־ידי אש החימה שהתלקחה בּה. שׂפתה התּחתּוֹנה ריתּתה קצת. עמד לפניה כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. כּאילוּ נתפּשׂ בּמעשׂה לא הגוּן.

– אני מכּיר את שניכם – השתּדל להתנצל – ויש לי הרגש שאתּם מתאימים זה אל זה… – ותוֹך־כּדי־דיבּוּרוֹ הרגיש שהוּא מדבּר אך דברי שטוּת וּמוֹסיף קלקוּל על קלקוּל.

– מתאימים, אוֹמר הוּא… אני ואוֹתוֹ בּחוּר שלוֹ מסלוֹבּוֹדקה, וּלפיכך עלה בּדעתּוֹ לזווגנוּ!… – הפסיקה אוֹתוֹ, והדברים צללוּ באזניו קשוֹת בּגסוּתן.

– סוֹף האהבה לבוֹא, מרת ווֹלפזוֹן! אני בּטוּח, שסוֹפכם לאהוֹב זה את זה, להתקשר ולהיוֹת מאוּשרים.

– מהנהנ… מהנהנ… – ריטנה בּחטמה, כּשעיניה הוֹסיפוּ לבלוֹש בּפניו, כּאילוּ נברה בּנשמתוֹ.

– תּאמין לי, אדוֹנתי, ש… ש…

הפסיקתּוּ בּתנוּעת־יד:

– אדוֹני מעניין בּשעה זוֹ. עכשיו יש בּידי לעמוֹד על טעמוֹ ועל ידיעתוֹ בּבני־אדם…

יוֹסיל שתק.

– מה הוּא… אוֹתוֹ בּעל שהוּא רוֹצה להטיל עלי… מי הוּא?

– אני מוֹחה, אדוֹנתי! רחוֹקה ממני המחשבה…

– הרי יפה, הרי יפה! – הפסיקתּוּ – אני חוֹזרת בּי מדברי. אבל יענה לי מר, בּבקשה, על שאלתי.

התקשה קצת ואמר:

– הרי זה תּלוּי בּטעמוֹ של אדם. בּעיני הוּא עדין, נאה.

– מה למד? מה הוּא יוֹדע?

– הרבּה גמרא, מעט לשוֹן־קוֹדש. וחוּץ מזה לא כּלוּם.

– מהנ… וכיצד הוּא מתלבּש?

– כּמוֹ כּל היהוּדים בּסלוֹבּוֹלקה. בּקאפּוֹטה ארוּכּה…

– והפּאוֹת? כּך? כּמוֹ מַחלץ? – שאלה וכרכה על אצבּעוֹתיה קווּצוֹת, אחת מימין ואחת משׂמאל, טבּעוֹת טבּעוֹת.

– הן. פּיאוֹתיו ארוּכּוֹת וּמסוּלסלוֹת.

– וכיצד הוּא מגרף את חטמוֹ? מחטט בּאצבּעוֹ? – יוֹסיל לא השיב כּלוּם, והיא המשיכה: – וכי יש לוֹ מטפּחת־אף?

– תּשמע נא, מרת ווֹלפזוֹן, בּחוּר זה תּמים ועדין הוּא. אינוֹ יוֹדע כּלוּם, אבל מוּכשר לידע הרבּה, הכּל. אם ילמד. שכּן אדם נבוֹן הוּא. צמא הוּא להשׂכּלה. הרי זה בּרי לי. אם תּאהביהוּ, תּלמדיהוּ, תּדריכיהוּ, תּקני לו הרגלים טוֹבים, תּגהציהוּ תּלטשיהוּ וּתצחצחיהוּ, הוּא יישמע לך. אתּ בּידך תּעצבי דמוּתוֹ הרוּחנית. תּיצרי את אָשרך…

– עוֹד שאלה אחת: בּשעה שהוּא מדבּר, כּלוּם אינוֹ מעמץ עין אחת, ועוֹֹשׂה כּעין טבּעת בּאצבּעוֹ ואגוּדלוֹ… כּך… וזרתּוֹ סוֹלדת… לא כּך הוּא עוֹשׂה?

– לא, הרגל זה אין בּוֹ. אבל למה… היא שוֹאלת זאת?

– הרגל זה בּאדם מאוּס עלי. אדם שמעצם, בּדבּרוֹ, עין אחת, וּבידוֹ עוֹשׂה כּך… אני מתייראה מפּניו. איני מאמינה בּישרוֹ. הוּא ערוּם וּמערים…

יוֹסיל פּרץ בּצחוֹק.

– היא, אדוֹנתי! רוֹאה אני בּה כּמה היא מבזה ליהוּדים החרדים. אבל תּהא אדוֹנתי שקטה. זליג אינוֹ עוֹשׂה כּן, ואין בּוֹ ערמה כּל עיקר.

– מעניין… מעניין.

ושוּב שתקוּ.

וּפתאוֹם:

– אשה אני, ויש בּי ממידת הסקרנוּת של הנשים. האוּכל לראוֹתוֹ?

– אימתי?

– היוֹם אוֹ מחר.

יוֹסיל נבהל.

– הכיצד? הרי מן הנמנע! – קרא.

– פּשוּט. יעבוֹֹר עמוֹ, אדוֹני, בּרחוֹב לפני בּיתנוּ… דרך טיוּל… הרי לטייל מוּתר לכם, לשניכם, כּמדוּמני. לא? אם אדע בּדיוּק את השעה, אז אגש אל החלוֹן… לרגע אחד… הוּא אינוֹ צריך כּלל לידע שמבּיטים בּוֹ. המבין מר?

רעיוֹן נוֹעז וחדש, שמצא חן בּעיני יוֹסיל. הזדרז להסכּים.

– הן. אני מבין, אפשר לעשׂוֹת זאת. אבל… סבוּרני שאפשר לסמוֹך עליה, אדוֹנתי…

– שזה יהא סוֹד רק בּין שנינוּ לבדנוּ? בּוַדאי! אני מַבטיחתּוּ.

– מוּטב. מחר, בּארבּע וּמחצה בּערך… כּך, בּין מנחה למעריב.

– יישר־כּוֹחוֹ. עכשיו נשב נא. שיר קטן ונחמד מצאתי היום ב־Buch der Lider להיינה. רוֹצה מר לשמוֹע?

והיא נטלה את הספר, שזרקה אוֹתוֹ קוֹדם להלן ממנה, וקראה לפניו מתּוֹכוֹ את השיר.

– יפה, לא כּן? – שאלה – וּפשוּט כּל כּך. תּמיד, כּשהיינריך היינה נאמן וּדבריו נאמנים… וזאת על־פּי הרוֹב בּשיריו… אז הוּא פּשוּט מאוֹד. את ה־ Reisebilder למשל, איני אוֹהבת, מפּני שבּספר הזה הוּא מתעקל וּמתחכּם. אינוֹ פּשוּט; אני מרגישה שאינוֹ דוֹבר אמת… – וּמיד, בּלא כּל מעבר, הוֹסיפה: – איני אוֹהבת אנשים שאינם שלמים ואינם כּנים. אחי, למשל, כּל ימיו הוּא שקוּד להראוֹת את חכמתוֹ; כּל ימיו מתיירא הוּא שמא יחשדוּ בּוֹ שהוּא עוֹבר על איזוֹ מצוָה ממצווֹת הפּרוֹגרס, שאינוֹ פּוֹסע עמוֹ בּרגל ישרה… כּך הם כּוּלם, כּל הבּאים אל אבּא, פּקידי האַקציז, המוֹרים וכל המשׂכּילים… יהוּדי סלוֹבּוֹדקה אינם אסתּיטיים; אוּלי אמיתּיים הם… בּלא התחכּמוּיוֹת. היינה, למשל, שקוּד היה, כּמדוּמני, כּל ימיו להוֹכיח כּמה הוּא חכם וכמה טיפּשים כּל שאר הבּרוּאים. אבל שיריו הקטנים הם תּכשיטים יקרי־ערך; למשל, Donna Klara היוֹדע הוּא אוֹתוֹ? הזוֹכר הוּא את הסוֹף? “צוֹחק הפּרש בּקוֹל עליז ונוֹשק את אצבּעוֹת הדוֹנה, הוּא נוֹשק מצחה וגם את שׂפתיה, ואחרי כן הוּא לה משיב: – אנכי, גברתּי, אהוּבך, בּן לאדוֹני אבי מוֹרי, הגאוֹן המפוּרסם ר' ישׂראל, הרב מסַרגוֹסה”… – פּתאוֹם נפל הספר על בּרכּיה, והיא נפלה בּגבּה אל גב־הספּה וצחקה זמן־מה. "אני – אמרה – לא אהיה טיפּשה כּמוֹ אוֹתה דוֹנה קלארה… הפּרש שלי יבוֹא ויאמר לי: “אנוֹכי, גברתּי, אהוּבך, בּן לאדוֹני אבי מוֹרי רבּי הניך שלמה’ס מסלוֹבּוֹדקה”… חַ חַ חַ… אם כּן, מר יאנוֹבר…

– מחר בּארבּע וחצי בּערך!

– בּשעה הקבוּעה אעמוֹד על משמרתּי…

למחרת מצא יוֹסיל עלילה להזמין את זליג לצאת עמוֹ לטייל יחד, מה שלא עשׂוּ מימיהם. זליג היסס אמנם זמן־מה מחשש שמא יקניט על־ידי כּך את אביו. אבל גדוֹל היה חשקוֹ לטייל בּיחידוּת עם יוֹסיל; הרבּה שאלוֹת וענינים רבצוּ על לבּוֹ למעמסה שהשתּוֹקק להשׂיחם לפניו. וּלכך נתפּתּה. אלא בּיקש מיוֹסיל שיקדים ויצא לטייל לפני הבּית ארוּכּוֹת וּקצרוֹת; אחר כּך יֵצא הוּא, זליג, ויזדמנוּ יחד כּאילוּ בּדרך מקרה. וכך עשׂוּ.

זליג התגנב מתּוֹך הבּית כּשהוּא מסתּכּל בּיראה לצדדין. “נמהר, נמהר ונעבוֹר מכּאן!”, זירז את יוֹסיל. בּוֹא וּראה! מכּיוָן שנמצאוּ שניהם בּיחידוּת, כּאילוּ נסתּתּמוּ כּל שאלוֹתיו וספיקוֹתיו של זליג; היוּ מהלכים ושוֹתקים.

פּתאוֹם עמד זליג וקרא בּפחד:

– נחזוֹר! נחזוֹר!

– למה נחזוֹר? מה אירע לך? – תּמה יוֹסיל.

– כּלוּם לא ראית? חתוּל שחוֹר הפסיקנוּ בּדרך… סימן רע הוּא לנוּ.

יוֹסיל פּרץ בּצחוֹק.

– עוֹד הוּא רוֹצה להיוֹת משׂכּיל, ועדיין הוּא תּקוּע בּהבלי נשים שמוֹזרוֹת בּלבנה…

יוֹסיל נגע בּמקוֹם הרגיש בּיוֹתר שבּלב זליג. על כּרחוֹ המשיך את טיוּלוֹ להלן.

יוֹסיל כּיוון את טיוּלם אל בּיתוֹ של ה' ווֹלפזוֹן, שעמד לבדד, מצוּדד מן הרחוֹב בּחלוֹנוֹתיו המרוּבּים עם וילאוֹתיהם ועם תּריסיהם הירוּקים. עוֹד מרחוֹק הגיעוּ אל אזניהם קוֹל שירת אשה וּצלילי פּסנתּר. יוֹסיל ראה שקלסתּר פּניו של זליג הוֹלך וּמשתּנה. עיניו מתלקחוֹת בּאוֹרה של התפּעלוּת.

– שא! שא! שקט! – קרא, אף־על־פּי שאיש לא דיבּר ולא אמר להפר השקט – הפּאניֶנקה!… שוֹמע אתּה? הפּאניֶנקה מזמרת… שמע נא! שמע נא!

– איזוֹ פּאניֶנקה? – תּמה יוֹסיל.

– זוֹ… אוֹתה פּאניֶנקה שסיפּרתּי לך פּעם עליה… אוֹתה שממנה למדתּי את ניגוּן הגמרא שלי… וכי שכח, ר' יוֹסיל?

– אה! – קרא יוֹסיל – לא שכחתּי. זכוּרני יפה… אבל שמא יוֹדע אתּה מי היא פּאניֶנקה זוֹ?

– לא!

– ואני מכּיר אוֹתה…

– האוּמנם? אתּה מכּירה? – קרא זליג, כּאילוּ שמע מפּי יוֹסיל שראה את פּני המשיח – מי היא? איך היא?

– רוֹצה אתּה לראוֹתה?

– הוֹ! כּיצד? כּיצד אוּכל לראוֹתה? – שאַל בּנעימה של עצבוּת.

– שׂא עיניך אל החלוֹן הזה… השני מן הקצה… תּיכף תּראֶנה.

וּבאמת, השירה נפסקה. הוילוֹן מעל החלוֹן, שעליו דיבּר יוֹסיל, הוּפשל, וּדמוּת צעירה נראתה בּוֹ. מהמקוֹם שעמדוּ שם, קשה היה להבחין את קוי פּניה. אבל זליג פּניו הסמיקוּ והחוירוּ חליפוֹת, פּיו נעוָה כּלשהוּ מהתרגשוּת וּממוֹרא סתוּם…

רגע נמשך המַראה, וּמיד לאחר מכּן נפל שם הוילוֹן והדמוּת נעלמה.

– זוֹהי בּתּוֹ של ה' ווֹלפזוֹן – לא התאפּק יוֹסיל ואמר – יש הצעה של שידוּך… הרי שמעתּ בּוַדאי…

זליג היה כּחוֹלם, וּכמוֹ מתּוֹך דמדוּמים דוֹבב:

– כּן, אבּא סיפּר לי… אבל לא זוֹ…

– כּן, זוֹ! זוֹ, חביבי! היא היא שעתידה להיוֹת כּלתך…

– כּן… כּן… יִתּכן… אפשר… – היוּ שׂפתיו רוֹחשוֹת עדיין כּמוֹ מתּוֹך דמדוּמי חלוֹם, וּפניו חָורוּ מאוֹד.

– מה לך? שמא אתּה מפקפּק?

– לא. איני מפקפּק.

– אלא מה?

– אני… מתיירא.

– מתיירא? מפּני מי? מפּני מה?

– מי אני? מה אני?…

יוֹסיל השתּדל להשקיטוֹ. אבל האוֹשר הצפוּי לוֹ היה יוֹתר מדי גדוֹל, ולבּוֹ לא הכיל אוֹתוֹ. הוּא שמע את דברי יוֹסיל, והם לא נכנסוּ אל לבּוֹ. לבסוֹף תּפשׂ את זרוֹע בּן־לויתוֹ תפישׂת־עוית, וּבקוֹל רוה־דמעוֹת:

– לא… לשוא… איני רוֹצה! איני יכוֹל! הרי אני אוֹהב אוֹתה זה מזמן, זה מכּבר! הרי זוֹ היא הפּאניֶנקה… אתּה אינך יוֹדע מי היא לי, אין בּכוֹחי להסבּיר לך. איך אוּכל לקחת לאשה את הפּאניֶנקה? הפּאניֶנקה… אשתּי! ה־ה־ה…

הוּא פּרץ בצחוֹק מקוּטע, שלא פּסק זמן הרבּה. יוֹסיל נתן בּוֹ עיניו בּפחד: שמא נטרפה דעתּוֹ עליו?

פּרק שמוֹנה עשׂר

ערב אחד, כּשהתּנוּר בּבית ר' הניך שלמה’ס לא ניסוֹק יפה והבּדידוּת היתה קשה עליו בּיוֹתר, עמד יוֹסיל והלך אצל ה' ווֹלפזוֹן. בּחדר־האוֹכל של בּית ווֹלפזוֹן מלפּפוֹ תּמיד אויר של חמימוּת, של ידידוּת ושלוָה. המנוֹרה הגדוֹלה התּלוּיה בּתּקרה השרתה אוֹר צנוּע ושקט; תּנוּר הרעפים הלבן, שניסוֹק יפה, נשם לתוֹך חלל האויר בּחמימוּת נעימה. שׂרה־דבוֹרה וצילה היוּ ישוּבוֹת, כּדרכּן, אצל התּנוּר ועסוּקוֹת בּמלאכתּן: זוֹ בּסריגת גרב־הצמר שלה שאינוֹ בּא, כּמדוּמה, לעוֹלם לידי גמר, וזוֹ – בּספר המוּנח פּתוּח לפניה. אל השוּלחן הגדוֹל, עם המיחם הרוֹתח עליו, היוּ מסוּבּים בּעל־הבּית, ה' ווֹלפזוֹן, וּשנַים מבּאי־בּיתוֹ המוּתמדים, מוֹרים בּבתּי־הספר של קוֹבנה. האחד, צעיר מאוֹד, מוֹרה בּבית־הספר של הממשלה, והשני, גדוֹל ממנוּ בּשנים, מוֹרה בּבית־הספר לבנוֹת, שהעמידוּ המַשׂכּילים היהוּדים שבּקוֹבנה על חשבּוֹנם. עם זה האחרוֹן כּבר נפגש יוֹסיל פּעמים אחדוֹת בּבּית הזה. הרי זה אדם כּבן ארבּעים, בּעל קוֹמה בּינוֹנית וּרחב־כּתפים. פּניו רחבוֹת, חיורוֹת וּמעוּטרוֹת זקן קצר ושחוֹר, שנזרקה בּוֹ שׂיבה משכּימה. איזוֹ מרירוּת כּבוּשה היתה קשוּרה בּפניו, וּביחוּד בּפיו המשתּפּל בזויוֹתיו. ארשת זוֹ של מרירוּת ניתּוֹספה עוֹד על ידי הצלקת הדקה, כּשׂרטת בּצפּוֹרן, שנתלכסנה בּשיפּוּלי לחיוֹ הימנית, סמוּך לשׂפמוֹ המשוּפּע. נאוֹת בּיוֹתר היוּ עיניו המלאוֹת תּמימוּת תּינוֹקית, והמבּיטוֹת בּעצבוּת כּזוֹ מתּחת למצח לבן וּמקוּמר. כּל פּעם שהיה יוֹסיל רוֹאה אדם זה, היה לבּוֹ נמשך אליו. מעוֹלם לא נסתּייעה שׂיחה בּיניהם, מפּני ששניהם בּיישנים היוּ. ויוֹתר מיוֹסיל היה המוֹרה הזה מסתּייג בּשתיקתוֹ, עד שנראָה לוֹ ליוֹסיל כּמתיהר. בּערב זה היה המוֹרה ישוּב בּפאת הכּסא, כּדרכּוֹ, שוֹתק וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ. דוֹמה שלא נתן כּלל את דעתּוֹ לשמוֹע את דברי חברוֹ הצעיר, המוֹרה בּבית־הספר של הממשלה, שמתוַכּח עם בּעל־הבּית בּהרחבת־פּה וּבעזוּת־מצח של צעיר שעלה לגדוּלה. פּעמים מתעוֹרר המוֹרה השתקן וּמפליט מפּיו הערה שלא מן הענין, קשוּרה אל הרהוּרי לבּוֹ יוֹתר משהיא קשוּרה אל הדברים האמוּרים על ידי המסוּבּים. ותוֹך כּדי אמירתוֹ הוּא מחייך חיוּך תּינוֹקי, כּמבקש מחילה על הדברים שהשמיע. לכאוֹרה הוּא נראה שפל־בּרך וענוותן. ואילוּ על יוֹסיל היה דוֹמה שהבּריוֹת טוֹעים בּוֹ, שהוּא בּעצם גבה־רוּחַ, וּבלבּוֹ הרגשת עלבּוֹן על קיפּוּחַ הכּבוֹד שהבּריוֹת חייבים לו…

משנכנס יוֹסיל אל חדר־האוֹכל, מיד ליפּפוּהוּ האוֹר והחוֹם. שתּי הנשים שישבוּ אצל התּנוּר הגבּיהוּ כּנגדוֹ את פּניהן המאירוֹת בּסברן היפה והזמינוּהוּ לישב אצלן. אבל מרחוֹק הקדימוֹ בּעל־הבּית בּשלוֹם והזמינוֹ אל כּוֹס התּה, שעמד כּבר מוּכן ומזוּמן לכל הבּא. יוֹסיל הבטיח לאֵם ולבתּה לחזוֹר אליהן מיד, ונתקרב אצל בּעל־הבּית להחזיר לוֹ שלוֹם. נתן שלוֹם גם למוֹרה הצעיר. ואילוּ לשני, עם הצלקת על פּניו, החוָה קידה כּמהסס.

– כּלוּם אין מר מַכּיר עדיין את האדוֹן מַאפּוֹ? – שאל ה' ווֹלפזוֹן את יוֹסיל – התוַדעוּ נא, בּבקשה: ה' אַברהם מַאפוּ, מוֹרה בּבית־הספר שלנוּ, ה' יוֹסף יאנוֹבר…

המוֹרה הרתּיע על כּסאוֹ, עמד עמידה כּלשהי, שיצתה מכּלל ישיבה וּלכלל קימה לא בּאה. נענַע לוֹ ראשוֹ ורטן משהוּ לא ברוּר: “הן… הן… יוֹדעני” וּפשט לוֹ יד קטנה וחַמה.

– “מדוּע אתּה כּכה דל, בּן המלך”? – שאל בּעל־הבּית בּלשוֹן הכּתוּב, והוֹסיף מיד ביהוּדית: – בּאמת, מַר יאנוֹבר, פּניו חוֹלניוֹת. שמא אין הוּא בּקו הבּריאוּת, חלילה?

– התוֹרה מַתּשת כּוֹחוֹ של אדם – השיב יוֹסיל בּבת־צחוֹק.

– אנוּ משׂיחים כּאן – הסבּיר לוֹ ה' ווֹלפזוֹן – על ויכּוּחַ שהיה בּימים האלה בּבית הלוֹרדים האנגלי. ה“אַלגמיינה צייטוּנג דֶס יוּדנטוּמס” מביא בּשם ה“קֶלנישה צייטוּנג” דברים נאים שנאמרוּ שם לזכוּתם של היהוּדים על ידי אחד הלוֹרדים… (וּבפנוֹתוֹ אל המוֹרה הצעיר) מה שמוֹ? את שמוֹ של אוֹתוֹ לוֹרד קשה לי לזכּוֹר… ראסיל? יהא ראסיל!… שמוֹת משוּנים לאנגלים הללוּ, כּשמוֹת ראשי בּתּי־האב של יוֹצאי מצרים… כּנראה, אדם גדוֹל וחשוּב מאוֹד הוּא שם… דברים נאים אמר בּזכוּתם של היהוּדים. ממש תּענוּג לשמוֹע. “מליץ אחד מני אלף”. חבל שרק אחד. יִקרא נא, יִקרא נא מַר ויהנה אַף הוּא!

נטל יוֹסיל את הגליוֹן, עיין בּוֹ וראה שהוּא מהראשוֹן ליאנוּאַר 1848.

– בּימים האלה, אוֹמר מר? – תּמַה יוֹסיל – הרי הגליוֹן ישן! מהשנה שעברה!

ה' ווֹלפזוֹן שנבוֹך בּמקצת צחק:

– הדין עם כּבוֹדוֹ. את חבילת העתּוֹנים הלוֹעזיים קיבּלתּי מעמילי שבּקניגסבּרג בּימים אלה, וּלפיכך נשתּבּשוּ עלי התּאריכים. אבל אין בּכך כּלוּם. הגליוֹן אינוֹ ישן בּיוֹתר. יִקרא נא מַר ויִראה ש“עוֹד לא פּסוּ אמוּנים”… הרי מר אֵינוֹ מַאמין כּמדוּמני, בּפּרוֹגרס…

התחיל מהפּך בּדפּים, תּחילתוֹ מתּוֹך רפרוּף, וסוֹף השקיף זמן מרוּבּה בּמאמר אחד. בּינתים המשיכוּ ה' ווֹלפזוֹן והמוֹרה הצעיר את שׂיחתם הקוֹדמת על מלחמת התּיקוּנים בּדת אצל יהוּדי גרמניה.

– איזה ניווּל! – קרא יוֹסיל פּתאוֹם ודחה את הגליוֹן בּנפש קנוּטה.

בּעל־הבּית והמוֹרה נתנוּ עינים תּמיהוֹת בּיוֹסיל.

– מה ניווּל מצא שם מַר? – שאל ה' ווֹלפזוֹן.

– מר קרא את הגליוֹן כּוּלוֹ? – שאל יוֹסיל.

– עדיין לא היה סיפּק בּידי.

– את הרשימה ממקלנבּורג־שווירין קרא?

– לא.

– יִקרא נא ויהנה אַף הוּא. עדיין לא עמד מר כּל צרכּוֹ על כּוֹחוֹ של “פּרוֹגרס” זה…

ה' ווֹלפזוֹן נטל את הגליוֹן וקרא בּקוֹל את המכתּב שיוֹסיל הצבּיע עליו. בּמכתּב היה מסוּפּר בּקצרה שלאחר שבּקהילוֹת פראנקפוּרט־על־מיין, בּרלין, בּרסלוֹי והאמבּוּרג נתרבּוּ המשתּמטים מלהכניס את בּניהם בּבריתוֹ של אברהם אבינוּ, נמצא בּמקלנבּוּרג־שווירין אחד המכוּנה הירש, מתּוֹשבי טטרוּם, שבּיקש אף הוּא לתפּוֹס מנהג זה. המוֹרה לדת, ה' זאלינגר, שאל לחַוַת־דעתּוֹ של הוַעד הישׂראלי העליוֹן אם יש להכריז בּבית־הכּנסת על מתּן שם לילד שאינוֹ נימוֹל. הרב ד"ר איינהוֹרן השיב, בּשמוֹ של הוַעד היִשׂראלי העליוֹן, שלפי התּלמוּד אין מצוַת מילה חוֹבה לנכנס אל קהל ישׂראל, ולכן אין סיבּה לסרב מליתּן שם לילד בּבית־הכּנסת. הרב, כּרוֹעה נאמן לעדתוֹ, צירף להיתּר זה בּרכה לילד וּלהוֹריו, והוֹסיף שאין להצטער על העוֹברים על “מנהג” זה, שכּן לא עליו עבוֹדת אלוֹהים קיימת אלא על עמוּדי השלוֹם והאמת, שלא ימוֹטוּ לעוֹלם. פּרוֹפיסוֹר נוֹצרי אחד, דליטש שמוֹ, השיב לאוֹתוֹ רב תּשוּבה ניצחת והוֹכיח לוֹ שהמילה היא אחד מעיקרי הדת הישׂראלית.

– רב נאה! – קרא ה' ווֹלפזוֹן בּצחוֹק, – כּנראה, גדוֹל הוּא גם בּתוֹרה וגם בּיראת שמים.

– הנה רב כּזה הייתי רוֹצה לראוֹתוֹ משמש בּכתר הרבּנוּת בּאליקסוֹט אוֹ בּסלוֹבּוֹדקה… ואפילוּ בּוילנה! – קרא המוֹרה הצעיר.

– הרי לפניכם פּרי ההילוּלים של האימאנספּאציוֹן בּכל הדרוֹ – אמר יוֹסיל בּמרירוּת – עכשיו יש בּידינוּ לראוֹת להיכן כּל זה מוֹליך.

–למה מתכּוון מר בּ“זה” זה? – שאל ווֹלפזוֹן.

עד שיוֹסיל פּתח פּיו להשיב, הקדימוֹ המוֹרה הצעיר ואמר:

– הרי זה מוֹליך אל שחרוּרנוּ מכּל הדעוֹת הקדוּמוֹת, אל חירוּתנוּ… ואפילוּ אל השתּווּת זכוּיוֹתינוּ עם זכוּיוֹת כּל אדם…

– שחרוּר, חירוּת… – חזר יוֹסיל – כּשבּאים למכּוֹר את הבּכוֹרה בּנזיד עדשים, חירוּת זוֹ שאַתּה מקבּל בשׂכרה אינה חירוּת אלא הפקרוּת.

– איזוֹ בכוֹרה? איזה נזיד עדשים?

פּשט יוֹסיל זרוֹעוֹתיו, עמד מכּסאוֹ ושוּב ישב.

– היהדוּת – אמר בּכעס כּבוּש – היא “בּכוֹרתנוּ” שלנוּ, אם רצוֹנכם לידע זאת, הן!…

– ולא ההשׂכּלה? ולא הציויליזציה וההתקדמוּת האנוֹשית? – נכנס המוֹרה הצעיר לתוֹך דבריו.

– אח! יניח לי בּציויליזציה וּבהתקדמוּת שלוֹ! כּשמתחילים למכּוֹר את היהדוּת בּמכירה פּוּמבּית, כּשם שמוֹכרים בּלוֹאים וּפשוּטי כּלי עץ נוֹשנים, בּשׂכר זכוּיוֹת שפּוֹרעים לנוּ בּאסימוֹנים, הרינוּ מזדרזים ונוֹתנים פּרס, תּוֹספת לסחוֹרתנוּ הבּלה, את מצפּוּננוּ, אֶת… אֶת אוֹתה “עבוֹדת אלוֹהים הקיימת על עמוּדי השלוֹם והאמת”…

– אין צוֹרך לגזם לצד זה ולא לצד זה – העיר בּעל־הבּית – יש “לָבוֹר את הבּר מן התּבן”.

– היכן התּחוּם? מי הוּא הבּוֹרר את הבּר מן התּבן? שמא אוֹתוֹ רב ממקלנבּוּרג־שווירין? – שאל יוֹסיל.

המוֹרה מַאפּוּ היה ישוּב כּל הזמן בּפאתי הכּסא, מחמם את ידיו הצוֹננוֹת בכוֹס התּה השתוּי למחצה, ושוֹתק. מצוּמצם לתוֹך עצמוֹ, לא שמע, כּמדוּמה, את השׂיחה. פּתאוֹם התחיל ממשמש בּאחת מפּיאוֹתיו הקצרוֹת והסתוּרוֹת, מחכּך בּגרוֹנוֹ, ואמר:

– כּל הצרה היא ששכחוּ שם את לשוֹננוּ. אין יוֹדעים שם עוֹד לקרוֹא פּסוּק כּהלכה. אני כּמעט בּטוּח בּזה.

– “מה ענין שמיטה אצל הר סיני”? קרא בּעל־הבּית – אנוּ דנים כּאן בּאימנציפּציה וּבביטוּלוֹ של אחד מעיקרי הדת, ואתּה, מרי, טוֹען ללשוֹן־הקוֹדש.

המוֹרה הצעיר מדד בּתחילה את חברוֹ הגדוֹל ממנוּ בּשנים בּמבּט של בּוּז; אחר כּך התחיל מלעיג על בּטלנוּתוֹ ועל אמוּנתוֹ בּכוֹח הידיעה בּדקדוּק לשוֹן־הקוֹדש, שעל ידוֹ יִוָשע ישׂראל. אנוּ לא דקדוּק ולא פּסוּק כּהלכה צריכים אלא חינוּכם של אזרחים טוֹבים וּמוֹעילים למוֹלדת. שׂפה אחת, מלבּוּש אחד ורוּח אחד עם עם־הארץ!… לחשוּכים קשה, כּמוּבן, להגמל מן המַלבּוּש האסיאתי, מן הז’ארגוֹן המגוּנה וּמכּמה וכמה אמוּנוֹת טפלוֹת, שׂרידי ימי הבּינים. מר יאנוֹבר הוּא ממינסק; היהוּדים המינסקאים קנוּ להם שם טוֹב בּהתנהגוּתם היפה עם ליליינטאל המסכּן. אבל נקוה שהממשלה סוֹף סוֹף יעלה בּידה לשבּוֹר את קרנה של הקנאוּת היהוּדית…

– בּאמת, צדקה עוֹשׂה הממשלה לישׂראל ב“קאנטוֹנים”, בּגירוּשי היהוּדים מן הכּפרים, בּגזירוֹת על המַלבּוּשים וכדוֹמה… היא דוֹאגת לנוּ וּלהתקדמוּתנוּ כּאֵם רחמניה – אמר יוֹסיל בּנענוּע ראש.

– תּחלוּאים מַמאירים יש לרפּא רק בּתרוּפוֹת חריפוֹת – השיב הצעיר – מה תּעשׂה ממשלה, אפילוּ הטוֹבה בּיוֹתר, להמוֹן קשה־עוֹרף שרוֹאה בּ“טשוֹלינט” וּב“מקוה” את כּל תּפארת היהדוּת וּקדוּשתה.

יוֹסיל שוּב נזדקר מכּסאוֹ, פּשט את ידיו, חזר וישב, ולא אמר כּלוּם. ה' ווֹלפזוֹן ראה שהמוֹרה הצעיר הקדיחַ קצת את תּבשילוֹ והתאַמץ להמתּיק את הלענה שבּדבריו. אבל יוֹסיל, שהיה נרגז מאוֹד, לא שמע את דברי בּעל־הבּית. קשתה עליו הישיבה לפני השוּלחן, והתקרב אל הנשים היוֹשבוֹת אצל התּנוּר. צילה לא הגבּיהה את עיניה מעל הספר, ואפשר שלא שמעה את השׂיחה. האֵם שמעה, לא את הכּּל הבינה, אבל בּכל לב הסכּימה ליוֹסיל החביב עליה. פּינתה לוֹ מקוֹם סמוּך אצלה, הציעה לפניו כּוֹס תּה, והשתּדלה בּמאוֹר פּניה וּבקוֹלה הרך לרצוֹתוֹ וּלהפיס את דעתּוֹ. והוּא כּמעט לא קלטוּ אזניו, מתּוֹך התרגשוּתוֹ, את דברי הזקנה והשיב לה בּהיסח־הדעת הן־הן ולאו־לאו. מכּיוָן שראה את המוֹרה השני, את ה' מַאפּוֹ, עוֹמד לילך, עמד אף הוּא.

– היכן הוּא דר, מר מַאפּוּ? – שאֵלוֹ יוֹסיל.

– בּיתי הוּא בּדרך לסלוֹבּוֹדקה. לא הרחק מן הגשר, מצד זה.

– שפּיר! אם לא אַטריח על מרי, אֶתלוה עמוֹ. דרך אחת לשנינוּ.

יוֹסיל נפטר משתּי הנשים וּמשני הגברים ויצא יחד עם המוֹרה הזה אל הפּרוֹזדֹור. עמד בּעל־הבּית ויצא ללווֹתם. סייע למוֹרה להתעטף בּמעילוֹ, כּשהוּא פּוֹנה מתּוֹך כּך אל יוֹסיל ומדבּר אליו דברי ריצוּי כּדי ליישב את לבּוֹ:

– החדשים מגזימים קצת בּדעוֹתיהם החפשיוֹת. מה לעשׂוֹת? כּך דרכּם של צעירים מאז וּמעוֹלם להיוֹת חמוּמי־מוֹחַ וקיצוֹניים בּדעוֹת.

יוֹסיל הזקיף את צוארוֹנוֹ, הטמין בּתוֹכוֹ את חָטמוֹ ולא אמר כּלוּם. תּמה על המוֹרה העוֹמד אצלוֹ שהוּא הרבּה נמוּך ממנוּ וּמגיע עד לכתפוֹ. על צוָארוֹ ועל ראשוֹ כּרך זה איזה סוּדר־צמר כּחוֹל שעטף בּוֹ את אזניו ואת חָטמוֹ; לבש מעיל בּלוּי וקל, אבל רחב וארוֹך לא לפי מידתוֹ. את כּפתּוֹריו לא ריכּס; אלא כּדי שיחַם לוֹ יוֹתר, הטיל שוּליים על גבּי שוּליים, את ידיו תּחב בּתוֹך השרווּלים, וכך שמר גם כּנפי מעילוֹ שלא יתבּדרוּ בּרוּחַ, ויצא לחוּץ.

וּבחוּץ עמד ליל צינה שקט. בּרחוֹב כּלתה כּבר רגל, ולא נשמעה אלא חריקת השלג תּחת רגליהם. הלכוּ בּאמצע הרחוֹב. הכּוֹכבים היוּ מנצנצים מעל לראשיהם בּדממה, כּמשוּתּקים על ידי הצינה הגדוֹלה.

– קר… קר… מאוֹד קר… – דיבּר ה' מַאפּוֹ בּינוֹ־לבין־עצמוֹ, כּתינוֹק שמהרהר בּקוֹל.

– הן. קר מאוֹד – הסכּים יוֹסיל. פּתאוֹם הפך אליו את פּניו ואמר: – כבוֹדוֹ אמר שם, אצל ה' ווֹלפזוֹן, שכּל הצרה היא שבּארצֹות המערב שכחוּ היהוּדים את שׂפתנוּ…

– שוֹכחים את הלשוֹן – שוֹכחים את הכּל.

– יִתּכן… ואנוּ מה עוֹשׂים כּדי לשמוֹר את הלשוֹן? שמעתּי אוֹמרים על כּבוֹדוֹ שהוּא “בּעל לשוֹן”, ואין כּמוֹתוֹ יוֹדע לכתּוֹב צחוֹת…

– כּך שמע?… המהמ! כּן אוֹמרים הבּריוֹת עלי… הן, כּן אוֹמרים… – נכנס ה' מַאפּוֹ לתוֹך דבריו בּעניווּת מיתּממת וַהנאה תּינוֹקית.

– ואילוּ ליאון בּנוֹ – המשיך יוֹסיל – הלוֹמד יחד עמי בּבית־הספר, בּחוּר נחמד, אמת… אבל… מחילה מכּבוֹדוֹ, לא לגנוּתוֹ אני מתכּוון… מה יוֹדע ליאוֹן שלוֹ בּלשוֹננוּ? כּמעט לא כלוּם.

בּן לוָיתוֹ עמד, כּנהדף על ידי מי, הסתּכּל בּיוֹסיל מלמטה למעלה:

– ליאוֹן שלי? אה, הן… מליאוֹן אין ראָיה. הרבּה זמן היה שרוּי חוּץ מהשגחתי. בּימים שילדים זקוּקים בּיוֹתר להשגחתוֹ של אב, רחוֹק הייתי מן הבּית. הם ישבוּ עם האם בּרייסין, ואני הייתי בּקוֹבנה וּבוילנה מתגלגל תּחת שוֹאה… מוֹרה עברי, המבין אדוֹני?… יש לי אָח צעיר ממני, והוּא, בּינינוּ לבין עצמנוּ, אין לוֹ אף המחצה מידיעוֹתי, אבל חכם הוּא ממני, ממוּלח וזריז ממני. הוּא בּחר לוֹ דרך אחרת בּחיים, וטוֹב חלקוֹ מחלקי… אני כּמעט בּטוּחַ בּזה. אני כּל ימי הייתי בּטלן, וּבטלן אשאר עד יוֹם מוֹתי. מה אני וּמה גוֹרלי? עבד לרבּים! בּשוּבי מבּית־הספר, אין לאֵל ידי לאכוֹל ולנוּחַ, כּי תּלמידי כּבר יוֹשבים וּמחכּים… וכן כּל ימי. נוֹתן אני מחילי לילדים אחרים, וּבעד ילדי שלי לא היוּ עתּוֹתי בּידי. אני מַעלה עלי את הכּתוּב: “וּבילדי נכרים ישׂפּיקוּ”… יוֹדע אני רוֹמית, אַשכּנַזית וּלשוֹן־הקוֹדש… הלא הכּל מוֹדים שידי רב לי בּלשוֹן־הקוֹדש… יש גם בּדעתּי לחַבּר ספרי־לימוּד בּלשוֹן צרפת וּבלשוֹן־הקוֹדש, ספרים נחמדים, עין לא ראתה כּמוֹהם לטוֹב… אלא מה בּצע בּידיעוֹתי? בּעבוֹדת הפּרך שאני עוֹבד אין שׂכרי מגיע אף עד שלוֹשים רוּ“כּ; ואוֹתוֹ מוֹרה צעיר, המדבּר שם, בּבית ה' ווֹלפזוֹן, גבוֹהה גבוֹהה על כּל דבר וענין, אינוֹ מגיע לקרסוּלי. בּזה אני כּמעט בּטוּח, והוּא משׂתּכּר כּפליים ממני… זה סדרוֹ של עוֹלם… וּבנוֹגע לליאוֹן בּני, הן… צדק אדוֹני, אין הוּא ידען גדוֹל בּ”נקוּדוֹת השחוֹרוֹת" שלנוּ. מה לעשׂוֹת? הן… אבל אדם ישר יהיה ליאוֹן שלי ואף רוֹפא טוֹב. בזה אני כּמעט בּטוּחַ.

יוֹסיל נגע, כּנראה, בּפצע מַמאיר שבּלבּוֹ. הוּא דיבּר ודיבּר מבּעד לסוּדר הצמר שעטף את חָטמוֹ ואת פּיו, בּמרירוּת של עלבּוֹן וקנאה.

פּתאוֹם שוּב עמד. הוֹציא את ידוֹ האחת מתּוֹך שרווּל חברתּה, פּשט זרוֹעוֹ כּלפּי השמים, כּשהוּא מאַחז בּידוֹ השניה את שוּלי מעילוֹ, וקרא בּקוֹל:

– ראה מר את הכּוֹכבים הללוּ? מה הכּוֹכבים הללוּ קיימים לעד, אף לשוֹננוּ קיימת לעד. בּזה אני כּמעט בּטוּח! אַל נא יעצב אדוֹני אל לבּוֹ ואַל ידאג ללשוֹננוּ, אשר בּריל המיכיילישקי רגיל לוֹמר עליה: “השׂפה היפה, השׂרידה היחידה”. אנחנוּ הָעמדנו לשוֹמרים עליה. גם אנחנוּ השוֹמרים השׂרידים היחידים הננוּ. אין דבר! אחינוּ בּאשכּנז סרוּ מן הדרך, אבל אנחנוּ נוֹתרנוּ, בּרצוֹן ההשגחה, לפליטה… קר, קר… אוֹוֹ, קר… ושם אוֹמרים, אין חוֹרף כּלל, אין שם שלג וצינה…

– איפה זה שם?

– שם בּארצנוּ הקדוֹשה… החוֹרף הוּא כּמוֹ הקיץ פּה… דקלים מתנַפנפים, רמוֹנים מניצים, תּאנים חוֹנטוֹת פּגיהן, והגפנים נוֹתנוֹת ריחן… שם טוֹב… טוֹב לשכּב שם על העשׂב תּחת תּאנה; מבּעד לעפאים ירח יקר הוֹלך… וּבאויר ריחוֹת עדנים מפּרי מגדים, והזמיר מצפצף ושר… אוי! מה טוֹב וּמה נעים…

“אדם משוּנה!”, אמר יוֹסיל בּלבּוֹ, וקרא בּרוֹגז:

– אבל כּאן, אדוֹני מַאפּוֹ, לא טוֹב… כּלל וּכלל לא טוֹב ולא נעים! הרי אין אנוּ ילדים, ומחוֹבתנוּ לחשוֹב על מה שיהיה. מה יהיה בּסוֹפנוּ? האם טוֹב כּך אוֹ לא כּך?… שמא צריך לעשׂוֹת איזה מעשׂה כּדי לשנוֹת את הכּל, כּדי לתקן מה… אוֹ שמא… אוֹתם שבּמקלנבּוּרג וּבפרנקפוּרט וּבבּרסלוֹי דרכּם נכוֹנה… אבל לחיוֹת כּמוֹ שאנוּ חיים, בּלא חשבּוֹן־הנפש אסוּר, אסוּר לנוּ…

– אה? מה? מה אוֹמר מַר? אסוּר… בוַדאי… מה אסוּר?

ראה יוֹסיל שאדם זה מוּפלג מכּל מה שמַטריד אוֹתוֹ, את יוֹסיל, וכמדוּמה, ששוֹטה גמוּר הוּא. לא היה בּוֹ עוֹד שוּם רצוֹן להשׂיח עמוֹ בּענין זה, וּבנפש קניטה אמר:

– אוֹמר אני שמחוֹבתנוּ לידע מה התּכלית, לחשוֹב על יוֹם המחר… כּלוֹמר, מה תּהא עלינוּ לעתיד לבוֹא. שם בּארצֹות המַערב הרי זה שמד… בּרי לי! וכאן, בּסלוֹבּוֹדקה שלנוּ, אין נַחת. הבּנים מתפּרצים. הם מוֹאסים בּחיי אבוֹתיהם… מה שהיה הוּא שלא יהיה. וּמה יהיה? להיכן אנוּ הוֹלכים? אין אני רוֹאה בּרוּר.

– ואני אוֹמר – השיב מַאפּוּ פּתאוֹם בּנחת וּבפשיטוּת מתמיהוֹת – ספר חזיוֹן טוֹב בּלשוֹננוּ יש בּידוֹ לתקן הכּל… את כּל החיים המעוּוָתים שלנוּ.

הפּעם עמד יוֹסיל ונתן עיניו בּאדם קטן זה המהלך בּצדוֹ, מכוּרבּל וּמכוּוָץ מצינה: מה שׂח הלזה? כּלוּם שפוּי הוּא בּדעתּוֹ?

– מה יתּן וּמה יוֹסיף לנוּ “ספר חזיוֹן טוֹב”?

– אַהא–הא… – צחַק מַאפּוֹ, ואֵד חיוריָן עלה דרך סוּדר הצמר כּעשן – ספר חזיוֹן יפיחַ רוּח חיים בּעצמוֹת היבשוֹת, יעוֹרר את הרוּחוֹת הנרדמוֹת, ימסוֹך בּלבבוֹת מסך של רגשוֹת וּתשׁוקוֹת לחַיים חדשים בּל ידעוּם. מי יעוֹרר את צעירינוּ ואת זקנינוּ הספוּנים בּאהליהם? הלא המליצה העבריה בּקסם חזיוֹנוֹתיה וּבעצמת חבָריה! רק גי חזיוֹן חדש יחבוֹש לכל עצבוּתנוּ, ירפּא את כּל חליינוּ…

הוּא דיבּר יהוּדית מקוּטרת ריח גרמנית ומתוּבּלת בּמלים עבריוֹת. מאחרי המשפּטים המשוּנים שאינם מצוּיים בּלשוֹן היהוּדית, הרגיש יוֹסיל בּמליצה העברית המפעמת בּמחשבתּוֹ של בּן לוויתוֹ.

– מחילה מכּבוֹדוֹ, מר מַאפּוּ – קרא יוֹסיל – אבל מה שהוּא אוֹמר הרי אלוּ דברים של בּטלה. ספק גדוֹל אם יש בּידוֹ של ספר לתקן. התינח סוֹפרים כּמוֹ גיתּה, כּמוֹ שילר… ואילוּ אנוּ, שאין לנוּ סוֹפרים כּמוֹ גיתּה ושילר, מה תּהא עלינוּ? מי יכתּוֹב לנוּ ספר חזיוֹן? מי “יערוֹך לנוּ גי חזיוֹן”? מי?

– הלוֹא אני. – אמר האדם הקטן והשחוֹח.

– מי?

– אני. – חזר הלה בּאוֹתה הניחוּת וּבאוֹתה הפּשטוּת.

יוֹסיל שתק. לא היה לוֹ עוֹד כּל ספק שהוּא מהלך כּאן עם אדם שאין דעתּוֹ צלוּלה עליו.

– אוּלי אין אדוֹני מאמין? – שאל זה לכשראה את בּן לוויתוֹ שוֹתק – אין בּכך כּלוּם. אחרי כן יאמין. אחרי כן כּוּלכם תּאמינוּ, כּאשר יאָמר לכם כּי אַברהם מַאפּוּ נתן חזוֹן לעמוֹ, חַ חַ חַ… – וּמפּיו יצא אֵד נשימתוֹ, שנגרר אחריו כּקטוֹרת קלה וּלבנבנה בּתכלת הלילה.

הם הגיעוּ אל בּית קטן, שעמד יחידי בּצד הדרך, כּוּלוֹ טמוּן בּשלג.

– זה נוי. אוּלי יבוֹא עמי להחם מעט? בּבקשה, יבוֹא נא! הנני להראוֹת לוֹ דבר־מה.

– מה יראה לי?

– שאַגיד לוֹ מקוֹדם? לא. מוּטב שיבוֹא אל בּיתי ויִראה.

הישיבה בּערב זה בּבדידוּת חדרוֹ לא משכה את לבּוֹ של יוֹסיל; לא היתה לוֹ גם תּקוָה שיוּכל להרדם במהרה. לפיכך הסכּים ליכּנס אצלוֹ לשעה קלה.

נכנסוּ אל פּרוֹזדוֹר קטן ואָפל. בּטשוּ בּרגליהם וניערוּ מעל נַעליהם וּמעל מכנסיהם את השלג, ואחר כּך נכנסוּ אל חדר אָפל גם הוּא. לפי הריח שעמד בּחדר, הבין יוֹסיל שזהוּ חדר־הבּישוּל. אחרי גישוּשים, מצא בּעל־הבּית גפרוּרים והתחיל מחכּכם בּכּוֹתל. בּחוֹשך הבהבוּ קוי גפרית דקים, ואף־על־פּי־כן לא נדלקה אש.

– אצבּעוֹתי קרוּשוֹת וַאני משבּר את כּל עצי־הגפרית שלי. אוּלי תּנַסה אתּה, אדוֹני…

נטל יוֹסיל מידיו את הגפרוּרים, והצית אחד מהם. וּבעל־הבּית מיהר והעמיד לפניו עששית קטנה להדליקה.

עברוּ עם העששית דרך חדר קטן, שבּוֹ היוּ אנשים נוֹחרים על שלוֹש מטוֹת, אל עוֹד חדר אחד, קטן אף הוּא. בּוֹ עמדוּ שוּלחן, שני כּסאוֹת, מטה וארוֹן. זוּלת זאת לא היה בּחדר שוּם רהיט, שוּם כּלי של נוֹי וקישוּט. חדר זה שימש, כּנראה, לבעל־הבּית לילה למשכּב ויוֹמם לעבוֹדה כּאחד. העמיד הלזה העששית על השוּלחן, התפּשט את מעילוֹ ותלה אוֹתוֹ בּארוֹן, סילק מעל ראשוֹ את סוּדר הצמר, וחיכּך את כּפּיו זוֹ בּזוֹ. פּניו הוֹריקוּ מצינה עד כּדי לעוֹרר רחמים. יוֹסיל אף הוּא התפּשט את מעילוֹ, וּבעל־הבּית נטלוֹ מידוֹ והניחוֹ על גבּי מטתוֹ. בּתוֹך אַחד הכּתלים היה קבוּע דוֹפן של תּנוֹר חם עדיין. מַאפּוּ העמיד אצל התּנוּר את שני הכּסאוֹת, קירב אצלם את השוּלחן עם העששית, ושניהם ישבוּ לפניו, גבּיהם אל התּנוּר וידיהם מוּפשלוֹת לאחוֹריהם לחממן.

– חם, לא כּן? – שאל מַאפּוֹ בּצחוֹק של שׂמחה ילדוּתית. מאוּשר היה לכשהתחילה צינתוֹ פּגה והוֹלכת.

יוֹסיל נתן בּוֹ את עיניו. חָטמוֹ היה עדיין אדוֹם, פניו חיורוֹת, דלוֹת, כּאילוּ נצטמקוּ. עיניו הילדוּתיוֹת והעצוּבוֹת היוּ שרוּיוֹת בּצל. רק מצחוֹ המקוּמר הבהיק בלבנינוּתוֹ. יוֹסיל המתּין לראוֹת מה עוֹמד זה להראוֹת לוֹ. מַאפּוּ הוֹציא בּמנוּחה את ידיו מאחרי גבּוֹ, חיכּך אוֹתן בּהנאה, ואמר כּחוֹלם:

– אַח! אילוּ היה לנוּ עתּה כּוֹס תּה, אַ? טוֹב היה לגמוֹע עתה נוֹזלים חַמים…

– אף כּוֹס יין טוֹב לא הייתי דוֹחה – התלוֹצץ יוֹסיל.

– יין? בימוֹת החוֹל? לא קידוּש ולא בּרית מילה? פי! מעשׂה גוֹי הוּא זה – התלוֹצץ גם מַאפּוּ, וצחק כּמוֹ תּינוֹק למַחשבה הנוֹעזת הזאת של אוֹרחוֹ. פּתאוֹם נשתּנוּ פּניו ושרתה עליהן ארשת של כּוֹבד־ראש ושל התרוֹממוּת־רוּחַ. הוֹציא מתּוֹך כּיס חזיתוֹ מַפתּח קטן שהיה קשוּר בּמשיחה אל צוָארוֹ, וּפתח מגירת שוּלחנוֹ. מתּוֹך המגירה הוֹציא חבילת גליוֹנוֹת ארוּכּים, כּתוּמים ועבים, כּתוּבים כּוּלם כּתב עגוֹל וצפוּף, בּשוּרוֹת מקוּמרוֹת, שהוֹלכוֹת וּמשתּפּלוֹת בּסוֹפיהן. הניח את כּפּוֹ הקטנה והצנוּמה על גבּי הגליוֹנוֹת ואמר:

– זה הוּא…

– גי החזיוֹן? – שאל יוֹסיל בּבת־צחוֹק כּבוּשה.

– פּה מסוּפּר סיפּוּר מעשׂה נפלא, תוֹכוֹ רצוּף אהבה בּירוּשלים, בּימי עוּזיה, חזקיה מלכי יהוּדה. לא אוּכל לספּר לך, אדוֹני, כּמוֹ את כּל המקרים אשר נקרוּ ואת כּל העלילוֹֹת והמעשׂים אשר נעשׂוּ בּין הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּספר, יסוֹדם בּהררי קוֹדש, בּעיר, בּכּפר, בּשׂדה־מלחמה ובירוּשלים המַעטירה. אם יש את לב אדוֹני לשמוֹע, הנני לקרוֹא לפניו פּרקים זעיר שם, זעיר שם… אבל למען יבין את כּל הדברים אשר אקרא לפניו, אַקדים ואספּר לפניו את הענין בקיצוּר נמרץ…

והדברים שסיפּר “בּקיצוּר נמרץ” ארכוּ כּשעה. סיפּוּר הדברים היה מַפליא בּהשתלשלוּת ההרפּתקאוֹת והשתּלבוּת המאוֹרעוֹת והמסיבּוֹת הנפלאוֹת בּהוֹפעוֹתיהן… בּלחייו החיורוֹת של המספּר פּרחה אדמוּמית, וּמבּעד לצל שהיה רבוּץ על מַחציתוֹ העֶליוֹנה של פּניו, דלקוּ שתּי גחלים בּוֹערוֹת…

תּוֹך־כּדי סיפּוּרוֹ, היה פּעמים מהפּך בּגליוֹנוֹתיו בּאצבּעוֹתיו הקדחתּניוֹת, וקוֹרא מתּוֹך כּתב־היד בּהתרגשוּת וּבנעימת זמר כּלשהי, תּמוּנה אחר תּמוּנה:

“וַיהי היוֹם וַישכּימוּ יחדיו אל הכּרמים. השחר הוֹפיע זהרוֹ על הדר הכּרמל, וּבכּרמים ירוּנן וירוֹעע. הבּוֹצרים והבּוֹצרוֹת פּצחוּ רינה וַישירוּ שירי יין ושירי דוֹדים יחדיו. ותימן בּא עם שלוֹשת עבדיו וַיאמר להם: “שׂימוּ לבבכם על כּל ענף קשוּר בּגוֹמא לאוֹת כּי קדוֹש הוּא, והרימוֹתם את פּריו לבד, כּי בּכּורי־ראשית הם משפט הכּוֹהנים. הנה שם גפן פּוריה משלחת בּעמק יוֹנקוֹתיה ועל גבעוֹת נטישוֹתיה, תּחשׂוֹף שפע בּרכה לעין רוֹאים, זמוֹרוֹתיה כּפוּפוֹת תּחת משׂא אשכּלוֹתיהן אשר הבשילוּ ענבים מלאי חמר. מה נעמוּ בּנוֹצצם בּברקת בּזוֹהר אדמדם חכלילי. שם תּאנים ורימוֹנים מלאי עסיס יציצוּ מבּעד לעלים רעננים הסוֹככים אוֹתם; הן נשקפים המה לי, כּמוֹ ישחרוּני להוֹבילם שי אל מקוֹם קדוֹש. אכן למוֹ משפּט הבּכּוּרים; ליוֹשבים לפני ה' יהיה תּירוֹשם וַעסיסם. שם נחמד מעשׂה זית, ישוה הוֹדוֹ על פּרי חמדתוֹ, כּוּלוֹ דשן ושמן וּמלא יִצהר, נסכּוֹ יֶערב לאֵל המריק בּרכתוֹ לאַדמתנוּ” – וידי הבּוֹצרים והבּוֹצרוֹת אמוּנוֹת לעשׂוֹת מעשׂיהם. לשוֹנם מלאה רינה ושׂפתוֹתיהם תּרוּעה…” – וכוּ' וכוּ'. המתּן, אדוֹני, עוֹד אקרא לפניך את הפּסקה הזאת: “הגיעה עת הצהרים. ידי הבּוֹצרים והבּוֹצרוֹת עיפוּ, וַישטחוּ להחליף כּוֹח בּהתוּלים משׂמחי לב וּטהוֹרים מכּל שמץ דברי זימה. והנה פּה עלם עוֹלה בּתמר, ידיו אוֹחזוֹת בּסנסיניו ורגליו כּוֹשלוֹת בּאין מעמד, יפּוֹל לארץ והיה לשׂחוֹק; שם עלמה רוֹדפת אחרי עלם אחד אשר דיבּר דברים כּמתלהמים בּאזניה, וּבידיה אשכּוֹל ליסרהוּ, תּשׂיגהוּ, תּסחט האשכּוֹל על לחייו, והנה פּניו מתוּלָעים, עליו ימַלאוּ הרוֹאים שׂחוֹק פּיהם. כּן המוּ וַישוֹקוּ עד אָכלם בּצהרים”…

והסיפּוּר הוֹלך ונמשך, והתּמוּנוֹת הוֹלכוֹת וּמתחלפוֹת, האחת נאָה מחברתּה; יריעוֹת מתגוֹללוֹת מרהיבוֹת עין, שקוּיוֹת שמש, רווּיוֹת גוָנים וריחוֹת, הוֹמוֹת ושוֹקקוֹת מחיים, מתּשוּקוֹת עזוֹת, משאוֹן מלחָמוֹת, מסַערוֹת אַהבה וקנאה, משׂמחה ורינה, מצער וַסבל…

וּבאזנים, כּפעמוֹן מצלצל בּקצב פּלאים, לשוֹן מתּכת מלאה אוֹן וּגמישוּת, לָשוֹן מרננת וּקדוֹשה, יקרה בּתעצוּמוֹת הגיגה ובשירת ניביה עמוּסי־התּוֹכן, – לשוֹנם של דוד, שלמה, ישעיה…

מאחוֹרי המסגרוֹת הכּפוּלוֹת של החלוֹנוֹת המתה הרוּח. השלג טפח בּרוֹך וּדממה על הזגוּגיוֹת ונח עליהן כּמעטה צמר רך. התּנוּר הלך והצטנן. הצינה אָחזה את כּפּוֹת הרגלים וּשני האנשים לא ראוּ, לא שמעוּ ולא חשוּ מכּל זה כּלוּם. הקוֹסם הקטן עם העינים העגוּמוֹת עשׂה בּלהטיו; פּעם הזריח בּחדר הקטן שמש צהרים לוֹהטת, וּפעם הרנין כּוֹכבי בּוֹקר; צפּרים פּצחוּ רינה; בּין צאלי שׂיחים וירק דשא פּכפּכוּ פּלגים עליזים, והדוּדאים נתנוּ ריחם…

מעט מעט הלך ערפל הקסמים הלוֹך והתנדף, הלכוּ ונמוֹגוּ המַראוֹת, נדמוּ הקוֹלוֹת, נסתּם החזוֹן!…

כּמוֹ מתוך חלוֹם הקיץ יוֹסיל ונתן עיניו בּמַאפּוּ. הוּא כּבר הספּיק לכנס את גליוֹנוֹתיו לתוֹך המגירה, לסגרה וּלהטמין את מפתּח הלהטים בּתוֹך כּיס חזיתוֹ. ישב דוּמם ועיניו משוֹטטוֹת בּחשכת החדר. בּשבילוֹ עוֹד לא תּמוּ המַראוֹת בּגי החזיוֹן…

היה רגע שיוֹסיל חפץ לנפּוֹל על צוָארו, לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ. עצר בּרוּחוֹ ולא עשׂה זאת רק מתּוֹך יראת הכּבוֹד לפני חוֹזה מוּפלא, חוֹבר חברים זה.

התחילה הצינה מצירה לוֹ מאוֹד, והטיח רגל בּרגל. לא היה בּכוֹחוֹ להוֹציא מלה מפּיו. לבסוֹף עמד. אז הקיץ מַאפּוֹ מהזיתוֹ ועמד אף הוּא. תּלה עינים תּינוֹקיוֹת וּמחַיכוֹת חיוּך ערמוּמי בּפני אוֹרחוֹ, כּשוֹאל: “ועכשיו אתּה מאמין לי?”

– אדוֹני! – פּתח יוֹסיל, וּפתאוֹם התבּייש משוּם־מה מהתפּעלוּתוֹ, וּכדי שלא יעמוֹד מַאפּוּ על לבּוֹ הרחוּש, צמצם את פּניו בּצל, נפנה אל המטה שמעילוֹ היה מוּנח עליה, ושם בּחוֹשך המשיך: – אדוֹני, אין מלים בּפי… הוּא כּתב דבר גדוֹל… נפלא…

– ה? מה? בּאמת? – ועיניו חייכוּ חיוכן הערמוּמי־תּינוֹקי.

– בּאמת, ספר נהדר! אבל… – הפך את פּניו אל מאָרחוֹ, כּשהוּא מתעטף בּמעילוֹ – אבל מסוּכּן מאוֹד, מַר מַאפּוּ!

מסוּכּן?… מסוּכּן, אמר מַר? – שאל מַאפּוּ ורפרף בּעיניו, כּשחַדרי לבּוֹ נקוּפים עליו.

– סלוֹבּוֹדקה שלנוּ לאחר שתּקרא את ספרוֹ תּהיה אוּמללה מאין כּמוֹה. כּיצד תּוּכל לחיוֹת את חַייה אחר כּך, לאחר שתּקרא את ספרוֹ?

– כּך? כּך? – שאל בּתמיהה שבּתמימוּת וּבשׂמחה פּנימית.

– הוּא עתיד ליטוֹל ממנה את טעם חייה, וּמה יתּן לה תּמוּרתוֹ?

– הלוֹא את אהבת ציוֹן, מר יאנוֹבר! – השיב לוֹ ה' מַאפּוֹ בּלחש כּדי שלא להעיר את הישנים, כּשליוָה את אוֹרחוֹ אל חדר־הבּישוּל עם העששית בּידוֹ.

בּחדר־הבּישוּל אצל הדלת עדיין היוּ עוֹמדים שעה מוּעטת, ויוֹסיל אמר:

– שנים רבּוֹת למדתּי תּנ"ך, בּשקידה למדתּי… כּך חינכני אבי… אבל מימי לא עלה על דעתּי ששם כּל כּך יפה היה…

– הוֹ, ארץ־ישׂראל… – השיב מַאפּוּ בּתנוּעת־יד, כּאדם שחזר משם זה עתּה וּבעיניו ראה את כּל נפלאוֹת הארץ וַחמוּדוֹתיה.

– שלוֹם, מַר מַאפּוּ, ליל מנוּחה! שלוֹם ורב תוֹדוֹת לוֹ! – אמר יוֹסיל ולחץ בּחוֹם וּברגש את ידוֹ הקטנה והחלשה של המוֹרה הקטן.

כּשפּתח את הדלת, נתגלגלוּ וּבאוּ לתוֹך חדר־הבּישוּל פּקעוֹת אפוֹרוֹת של אויר צוֹנן. השמים כּבר היוּ קשוּרים בּעבים, ושלג ירד.

מַאפּוּ עמד מַרעיד בּכל גוּפוֹ.

– קר, קר…

– הן, קר וחוֹשך… אין רוֹאים את הדרך… – אמר יוֹסיל בּיציאתוֹ, ונעל מאחריו את הדלת.

פּרק תּשעה עשׂר

ימי הפּסח ממשמשים וּבאים. השמש זוֹרחת בּרוּם השמים הטהוֹרים והעמוּקים. רוּחות חמוֹת מנשבוֹת והשלגים מפשירים; מַבהיקוֹת שלוּליוֹת כּנגד החַמה, וּבעליצוּת קוֹלחוֹת אַמוֹת־מים בּכל מקוֹם. זעיר שם זעיר שם מתערטלת כּבר האדמה על האשפּתּוֹת והגללים של אשתּקד. בּאויר מרחפים ריחוֹת רעים. אבל יוסיל כּבר היה שוֹמע בּכל מקום את פּעמי הפּסח, וגעגוּעים עזים נתעוֹררוּ בּוֹ על בּיתוֹ, על משפּחתּוֹ. וּמשבּא החַג הגדוֹל, וליהוּדים היתה אוֹרה ושׂמחה, לא מצא לוֹ יוֹסיל מקום מיגוֹן הבּדידוּת והנכר. זה לוֹ הפּסח הראשוֹן שהוּא פּוֹסח חוּצה לבּית. מימיו לא ראה את עצמו גלמוּד ויחידי כּל־כּך כּמוֹ בּימים האלה. מבּית־המדרש הוּא מוֹקיר את רגליו. אל בּתּי המַשׂכּילים שבּקוֹבנה הוא נמנע מלבוֹא, מחשש חמץ בּפסח. אילמלא הבּוּשה שמעכּבתּוֹ, היה פּוֹרש מן הגימנַסיה וחוֹזר מיד למינסק. אלא שלא היתה בּוֹ תּקיפוּת מספּקת למעשׂה זה.

כּשבוּע לאחר הפּסח בּאוּ פתאוֹם אוֹרחים שהפיגוּ את צער בּדידוּתוֹ. יוֹם אחד, לפני הצהרים, כּשהיה שכוב פּרקדן על מטתוֹ וּמעיין בּספר, נפתּחה הדלת בּרעש ואל החדר פּרצוּ זלאטה וישׂראל’יק. יוֹסיל נזדקר מעל המטה. לא האמין למראה עיניו. עד שלא הספיק להקדים את פּני זלאטה בּשלוֹם, התנפּל ישראל’יק אל בּין זרוֹעוֹתיו בּסערת שמחה. אף יוסיל לבּוֹ נטרף עליו משמחה זו שבּאה עליו בהיסח־הדעת. לחץ את הנער אל לבּו, הרבּיץ בפניו נשיקוֹת; לא יכוֹל להזיז את עצמוֹ ממנוּ.

– ראוּ נא, ראוּ!… התפּעלוּת של עגלים… – קראה זלאטה.

מן הקריאה הזוֹ הפשירה התפּעלוּתם; יוֹסיל צידד קצת את הנער וקרב אצל אמוֹ, נתן לה שלוֹם והושיב אותה ואת בּנה על שני הכּסאוֹת שעמדוּ בחַדרוֹ, והוּא גוּפוֹ ישב כּנגדם על השוּלחן, לאחר שפּינה אוֹתוֹ מן הספרים והמַחבּרוֹת שהיוּ מפוּזרים עליו. עכשיו ראה יפה את פּני האשה שנזדקנוּ מאד משעה שלא ראה אוֹתה, נתרבּוּ בּהם הקמטים, וסימני הכּמישה היוּ ניכּרים מסביב לעינים ולפּה.

– שמא אתּם לוֹמדים שם בּגימנַסיה אַף לטפּס על הכּתלים? – שאלה זלאטה.

הציץ בּה יוֹסיל בּתמיהה.

– מכּיון שרוֹאה אני שאתּה כּבר למוּד לטפּס על שוּלחנוֹת, כּסבוּרה אני שבּוַדאי למדתּ גם יוֹתר מכּן…

יוֹסיל צחַק, וּכדי להניח את דעת האוֹרחת, ירד וישב בּפאת מטתוֹ. זלאטה המטירה עליו שאלוֹת: מה כּוֹתבים לוֹ ממינסק? מה שלוֹמן של קיילה ושל פּסיל (“חזירה זוֹ אינה כּוֹתבת לי כּלוּם!”)? וּמה שלוֹמוֹ הוּא, כּלוֹמַר של יוֹסיל עצמוֹ, כּיצד הוּא חַי? וכי מרוּצים עליו קרוֹביה? וכי מַאכילים אוֹתו לשׂוֹבע? וכיצד הם נוֹהגים בּוֹ?

– רוֹאה אַתּה – קראה בּנחת־רוּחַ לאחר ששמעה את הדין־וחשבּוֹן שלוֹ – לא רימינוּ אוֹתך ולא הכשלנוּך בּאנשים שאינם הוֹגנים לך.

– אבל בּפּוֹלישוּק – העיר יוֹסיל בּצחוֹק – היה בּכל־זאת טוֹב יוֹתר…

פּתאוֹם נתקשרוּ פניו בּעננה: צילה של בּרוֹניה עבר לפניו…

זלאטה ראתה את העננה על פּניו, וּכאילוּ גם ראתה אוֹתוֹ צל שעבר לנגד עיניו… וּלכך הזדרזה לגלגל את השיחה אל ענין אַחר:

– למה אינך שוֹאל, יוֹסיל, לשלוֹמוֹ של בּריל?

נתבּייש יוֹסיל:

– בּאמת נתבּלבּלתּי כּל כּך כּשראיתי אתכם… ואף תּכפוּ עלי שאלוֹתיך, עד שלא היה סיפּק בידי… ועכשיו, הרי תּאמרי לי מה שלוֹמוֹ של ר' בּר?

– בקיצוּר… לא אַאריך בּדיבּוּרים: אף הוּא כּאן.

יוֹסיל נזדקר ממקוֹמו:

– מה אַתּ סחה? כּל המשפּחה? מה אירע לכם? למה טלטלתּם את עצמכם לכאן? והיכן ר' בּר?

– הוּא טרוּד מאד. בּבוֹקר אחד ניעוֹר משנתוֹ עם שגעוֹן חדש שעלה בּדעתּוֹ: הוּא נוֹסע לארץ־ישׂראל! “שמא תּתלוי גם אַתּ אלי?” שאֵלני. “יישר־כּוֹח, החזרתּי, עדיין לא יצאתי מדעתּי. מה אעשׂה בּארץ־ישׂראל שלך? אשב ואוֹמַר “תּהלים”?” – “אם כּן, אמר, נוֹסע אני לבדי”. ואוֹטם אזנוֹ משמוֹע שוּם עצה ושוּם דבר־בּינה… הוא בּא לכאן להכין את עצמוֹ לדרך, ואני בּאתי לכאן להשתּדל אצל האנשים שישפּיעוּ עליו שיחזוֹר בּוֹ מדעתּוֹ הטרוּפה עליו… הרי הניך דר אצלנוּ; מקצצים את האילנוֹת בּחוֹרש שקנה מקאשינסקי, והוּא בּעצמוֹ מַשגיח על המלאכה. הניך דיבּר עמוֹ ולא פּעל כּלוּם. משל למדבּר אל הכּוֹתל. אוֹמרים, יש כּאן רב אחד, ראשם של “בּעלי־המוּסר”, ר' ישׂראל שמוֹ… אין אתּה מכּירוֹ? אלך אליו. הרב הזה עתיד לשמוֹע מפּי מזמוֹר, שלא שמע כּמוֹתוֹ מימיו. הרי בּכל צרתם זוֹ של שׂוֹנאי ישׂראל חייבת החבריא שלוֹ, ואם תּמצא לוֹמר אף הוּא גוּפוֹ, רצוֹני לוֹמר הרב שלהם… אוֹ שיבטיחני לגזוֹר על בּריל שלי להוֹציא את שטוּיוֹתיו מלבּוֹ, אוֹ… אתלוֹש את זקנוֹ וּפאוֹתיו! תּראה! לפנַי אין “חכמוֹת”!…

ישׂראל’יק, שהיה כּל הזמן משתּעשע בּמכשירי־הכּתיבה שעמדוּ על השוּלחן, צחַק צחוֹק גדוֹל, כּששמע שאמוֹ עוֹמדת לתלוֹש את הזקן לאיזה רב. אף יוֹסיל לא יכוֹל להמנע מלחַייך.

– מפּני מה אַתּ מתנַגדת כּל כּך לנסיעתוֹ של ר' בּר?

פּני האשה נתכּרכּמוּ פּתאוֹם:

– “מפּני מה”! כּיצד אתּה שוֹאל כּזאת? כּלוּם יש בּכוֹחוֹ של בּריל לצאת לדרך רחוֹקה וּמסוּכּנת כּזוֹ? מי יטפּל בּוֹ בּדרך? מי ישגיח עליו? הרי הוּא כּמוֹ תּינוֹק. אם אשכּח לשלוֹח אל חַדרוֹ את אָכלוֹ יהא יוֹשב בּתענית, ולא יזכּוֹר לבקש לוֹ אוֹכל. וּמה יעשׂה בּדרך אם יהיה לוֹ, חַס ושלוֹם, מיחוֹש בּמעיים? ואֵימתי אינוֹ חוֹשש בּמעיים? הייתי רוֹצה לידע מי יחלוֹט לוֹ בּדרך את הבּבּוֹנג שלוֹ. חָשקה נפשוֹ בּארץ־ישׂראל, השמעתּם? אף אני חוֹשקת בּכמה דברים, – אם כּן מה? וכי אלך, משוּם כּך, לעשׂוֹת שטוּיוֹת?… – לרגע אחד נשתּתּקה, ואַחַר אָמרה בּקוֹל אַחר, יותר לבבי, שצער נשמע מתּוֹכוֹ: – יוֹסיל! הרי אַתּה קוֹרא בּספרים, ושם, בּספרים, מסוּפּר על הכּל… אמוֹר נא לי, היקר, האמת ששם, בּארץ ישׂראל, רק מדבּרוֹת? קראתי בּספרים הקדוֹשים שלנוּ עם עברי־טייטש, וּמסוּפּר בּהם הרבּה על מדבּרוֹת… התּנאים היוּ מהלכים שם רק בּמדבּרוֹת, וכוּלם נכנסים למערוֹת.. מה זאת? כּלוּם חוּץ ממדבּרוֹת וּמערוֹת אין שם כּלוּם? אוֹמרים, יש שם אריוֹת, גמלים… ועוֹד צרוֹת כּאלה.

יוֹסיל התעצם לשכּך את דאגוֹת לבּה. אבל לא נזהר ועוֹד הגדיל את חרדתה:

– מה אַתּה אוֹמר? מה אַתּה אוֹמר, יוֹסיל? אין שם עגלוֹת, אלא הכּל רוֹכבים על חמוֹרים וּגמלים? אוֹי לשנוֹתי… סַפּר נא זאת לוֹ; אַדרבּה, ידע למַפרע מה מחכּה לוֹ שם בּארץ הקדוֹשה שלוֹ… הרי מימיו לא קרב אצל סוּס; מתיירא הוּא אפילו מכּלב, ועליו… דוקא עליו נגזר לרכּוֹב על אוֹתן החיוֹת המשוּנוֹת… שמַע יוֹסיל, מצוָה שתּבוֹא הערב אל האַכסַניה, אַתּה מוּכרח, אַתּה מחוּיב לבוא אֵצל ר' בּר וּלדבֵר עמוֹ: שמא ישמע בּקוֹלך, מי יוֹדע… תּסבּיר לוֹ איזוֹ ארץ היא זאת, עם חמוֹרים, גמלים ועקרבּים… האַכסַניה שלנוּ באַּליקסוֹט… יגע וּמצא הנוֹסע הגדוֹל שלי איזה “הקדש” אצל חסיד זקן… החסידים, אוֹמרת אני לך, גרוּעים בּעינַי מ“בּעלי־המוּסר”… אִם תּשאַל בּאַליקסוֹט לאַכסַניה של החסיד, הכּל יראוּה לך… (ויוֹסיל שוֹמע וּמהרהר: “מה היה לאשה הזוֹ, שהיא מַרבּה שׂיחה כּל כּך? כּלום גם זה סימן של זקנה הוּא? כּמדוּמה שהיא הוֹלכת ונַעשׂית דוֹמה יוֹתר ויוֹתר אל קיילה אחוֹתה הגדוֹלה, אשת ר' זוּסיל…”).

– לפי שעה – אָמרה – אֵלך למצוֹא את הרב שלהם, את ר' ישׂראל… ואת הרב שלי, את ר' ישׂראל’יק, אַשאיר כאן. רוֹצה אַתּה לשהוֹת כּאן עם יוֹסיל עד שאֶחזוֹר? – שאלה את בּנה.

– בּוַדאי! בּוַדאי! – הזדרז יוֹסיל להשיב תּחתּיו – נטייל… אַראה לוֹ את קוֹבנה… נעלה אל ההר האַליקסוֹטי… הר גבוֹה יש כּאן שכּדאי לעלוֹת עליו… טוֹב, ישׂראל’יק?

עיני הנַער התלקחוּ:

– מַה יש שם על ההר? מימי לא ראיתי הר, הוא גבוֹה?

– גבוֹה מהקוּרקבן שלך – השיבה לוֹ האֵם – ואַתּה, יוֹסיל, תּשגיח עליו שלא יפּוֹל שם מן ההר, הרי הוּא “יִשוּבניק”²⁴ פּרא־אדם. וּכמוֹ עורב תּוֹלה עיניו בּשמים… כּמוֹ אביו… נא אַל תּזיז, יוֹסיל, את ידך מידוֹ. וּלפי שעה, שלוֹם לכם. אַתּה תּאכַל כּאן יחד עם יוֹסיל. וּבשעת ערבית אֶחזוֹר לכאן להוֹבילך אל האַכסַניה שלנוּ…

משהלכה זלאטה, התחיל הנער, בּקוֹצר־רוּחוֹ, דוֹחק על יוֹסיל שילך מיד להראוֹתוֹ את ההר. ויוֹסיל היה שׂמח מאד לטייל עם הנַער. בּתּחילה היוּ מהלכים והוֹלכים בּרחוֹבוֹת קוֹבנה. הראה לוֹ את הדברים העשׂוּיים להפליאוֹ, עמדוּ לפני חנוּיוֹת, לפני בּנינים ציבּוּריים גדוֹלים, ויוֹסיל הסבּיר לוֹ כּל דבר בּאריכוּת. הכּל היה כּאן חָדש וּמלא ענין. עיני הנַער היוּ משוֹטטוֹת בּכל הצדדים מתּוֹך התפּעלוּת עצוּמה; וּפיו לא פּסק לפטפּט ולשאוֹל וּלספּר את כּל העוֹלה על רוּחוֹ. שניהם היוּ מאוּשרים, כּאילוּ טוּשטשוּ הבדלי הגיל שבּיניהם; איזוֹ רוּחַ תּעתּוּעים נכנסה בּהם, וכל דבר של מַלָך ושל מַה־בּכך היה מבדחם ומַצחיקם… וּכשטיפּסוּ ועלוּ לבסוֹף אל ההר, נשתּתּק הנַער מרוֹב חוּשיו בּוֹ. כּפּוֹ על ראשוֹ כּדי שלא תּעיף הרוּחַ, הנוֹשבת כּאן בּחוֹזק, את כּוֹבעוֹ, עמד וסקר סביבוֹ בּעינים נוֹצצוֹת. לעיניהם התגוֹללה יריעה נהדרה: מרחַקי יערוֹת, שׂדוֹת וַאפרים ירוּקים, שקטעי אֵדים לבנבנים מוּטלים עליהם כּמַטליוֹת פּרושׂוֹת להתיבּש… הניֶמאן מכּאן והוויליה מכּאן נוֹצצים בּחַמה, עם מפרשׂי־סירוֹת פּזוּרים עליהם כפרפּרים ענקיים מנמנמים, עם רפסוֹדוֹת עצים שמתחַלקים וזוֹחלים עליהם בשלוָה, עם בּקתוֹת זעירוֹת שמבצבּצוֹת מתּוֹך ירק אילנוֹת לאוֹרך החוֹפים. ודומה שאין לך בּעוֹלם משכּנוֹת שלוֹם, מנוּחה ושׂמחה כּמוֹ שם, ואין לך אנשים מאוּשרים כּמוֹ דרי הבּקתוֹת שם… מקרוֹב יוֹתר מוּנחוֹת, בּין שני הנהרוֹת, כּכתבים אפוֹרים־כּהים, העיירוֹת אַליקסוֹט וּסלוֹבּוֹדקה. בּסמוּך משתּפּך כּגל אָדוֹם המוֹן גגוֹת הרעפים של בּתּי קוֹבנה, וּמתּוֹכם מסתּמרים וּמזדקפים צריחים, מגדלי־פּעמוֹנים וּצלבים נוֹצצים בּזהב ציפּוּייהם של המנזרים וּבתּי־היִראָה…

– כּמה טוֹב!… כּמה נאֶה!… – נפלטה קריאה מפּי הנער.

נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו: פּניו היוּ משוּלהבוֹת מפּני ההליכה המייגעת וּמפּני ההתרגשוּת; עיניו היוּ משוֹטטוֹת בּצמאוֹן לכל מלוֹא ההיקף של האוֹפק, המטוּשטש בּמקצת מאַחרי הטלית השקוּפה של ערפלי האָביב המַשכּים… נחמד היה הנַער בּאָשרוֹ ושׂמחתוֹ. ויוֹסיל נזכּר פּתאוֹם מַה שאָמַר לוֹ פּעם ר' בּר, שעד בּיאַת הגוֹאל אָסוּר לזוּן עינינוּ מנוֹיוֹ של העוֹלם הזה, הזר לנוּ כּוּלוֹ… היתּכן? כּלוּם בּאמת גזירה היא מלפני מי שאָמר והיה העוֹלם להכהוֹת על צמח רך זה את זיוָה של החַמה, להמאיס עליו את הבּריאה הזוֹרחת מבּעד לערפלי טוֹהר?…

אַחַר כּך, משחָזרוּ לביתם, מצאוּ כּבר את כּל בּני המשפּחה מסוּבּים אל השוּלחן. בּשעת הסעוּדה ננעצוּ בּנער מכּל צד כּמה זוּגוֹת עינים סַקרניוֹת של הילדים, שהיו תּוֹהים על קנקנה של בּריה חדשה זו, כּחַיוֹת־בּר אלוּ המרחרחוֹת את בּעל החיים שנפל לתוֹך מאוּרתם וריחו חָדש להם… ישראל’יק נדכּא על־ידי המבּטים הללוּ וקפץ עליו אֵלם. לא הוֹציא הגה מפּיו, לא השיב על שאלוֹת, ולא הזיז ידוֹ להכניס כּף אל פּיו. יוֹסיל הוּצרך כּמה פּעמים לעוֹדדוֹ שלא יתבּייש ויאכל. ואילוּ לאַחַר בּרכּת־המזוֹן, מכיּוָן שנכנסוּ אל חדר יוֹסיל ונעלוּ מאַחריהם את הדלת, מיד הוּתּרה לשוֹנוֹ של הקטן ושוּב החל קוֹלוֹ מקשקש כּזוּג. מיוּגעים מן ההליכה המרוּבּה השתּטחוּ שניהם על המטה, והיוּ מספּרים זה עם זה בּלא הפסק. ישראל’יק קפץ מענין אל ענין, חָזר בקוֹל על רשמיו החדשים, נזכּר בּמעשׂה שהיה בּפּוֹלישוּק, וּמַעשׂה גרר מַעשׂה. פּעם הלך עם בּנוֹ של חווידוֹר… הרי יוֹסיל זוֹכר את חווידוֹר הדייג… הלך פּעם עם בּנוֹ לשוּט בּסירה־רצחָנית²⁵, והרצחָנית נתהפּכה עליהם. טוֹב שחווידוֹר היה בּסמוּך והצילם. אבל השקץ ספג מַלקוּת, אוֹי, ספג!… ובפעם אַחרת, בּערב עם חשיכה, נטלוֹ חווידוֹר בּעצמוֹ אל סירתוֹ לכמוֹר את מכמרתּוֹ, והוּא, ישראל’יק, היה מסייעו. וּכלוּם ראָה פּעם כּיצד מקצצים אילנוֹת? בּחוֹרש של הפּריץ בּאוּ יהוּדים מקוֹבנה עם ר' הניך וּמקצצים אילנוֹת, הוּא הלך לראוֹת… וכך הוֹלך הילד ומספּק סיפּוּר־מעשׂה לסיפּוּר־מעשׂה; והמאוֹרעוֹת והמַעשׂים אין להם סוֹף, וּלעוֹלם אינם פּוֹסקים… פּעם פּעמיים נזכּר את ה“פּאניינקה” ויוֹסיל נתמתּח כּוּלוֹ… אבל הילד כּבר גלגל את דבריו אל ענין אַחר. וּמתיחוּתוֹ של יוֹסיל נתרוֹפפה ואיזוֹ עגמימוּת שׂרתה על רוּחוֹ, כּמוֹ הבל־פּה על גבּי זכוּכית… יוֹסיל הבּיט אל הנַער בּעיני אַהבה. שם בּפּוֹלישוּק, כּמדוּמה לוֹ, לא אהבוֹ כּשם שהוּא אוֹהבוֹ עכשיו, כּאן. ולא ידע בּבירוּר מפּני מה. כּאילוּ נראוּ עליו פּתאוֹם בּעליל פּאת נוֹף, קטע חיים מתּוֹך חלוֹם טוֹב ורחוֹק שנשכּח מן הלב משכּבר הימים. כּלוּם השׂדה, היער, הנהר, שהיה שוֹהה־פּוֹהה שם יחַד עם הנער הזה, כּלוּם לא היוּ חלוֹם, אוֹ מעין אגדה עזוּבה וּשכוּחה אי־שם בּשבילי הילדוּת הרחוֹקים? יוֹסיל בּעצמוֹ לא ידע כּמה עמוֹק שקוּע חלוֹם זה בּתוֹכוֹ. והנה עכשיו נפגש בּקטע של חיים, של מַמש, מתּוך אוֹתוֹ חלוֹם. הנַער הביא עמוֹ, בּתוֹך עיניו וּבתוֹך קיפּוּלי נפשוֹ, את הריחות והקסמים ההם, ההם… עכשיו הבריק משהוּ ממנוּ לנגד עיניו, רגע זעיר, בּרק חוֹלף, הבריק – וכבה… הוּא מגפּף את הנַער, ושלא־מדעת מתכּווין הוּא מתּוֹך־כּך לתפּוֹשׂ את האָבוּד, את שאינוֹ־נתפּשׂ עוֹלמית… פּתאום התחיל יוֹסיל מתלוֹצץ וּמתבּדח, מספּר דברים מבדחים מילדוּתוֹ, מתּעלוּלי שיינדילי וחיימ’קה, והדברים מביאים את הנַער לידי צחוֹק. ישׂראל’יק צוֹחק, ויוֹסיל צוחק עמוֹ. הלזה רוּחַ של נַערוּת נכנסה בּוֹ, בּוֹדה הוּא מלבּוֹ דברים שלא היוּ ולא נבראוּ, וּבלבד להצחיק ולצחוֹק…

כּשנתפּשטוּ בּחדר צללי בּין־השמשוֹת, נכנסה זלאטה, יגעה, נוֹשמת בּכבדוּת, וּפניה שטוּפוֹת זיעה. יוֹסיל מכּיוָן שראָה את ארשת פּניה, הכּיר מיד שיצתה מבּית הרב ר' ישׂראל בּפחי־נפש. ישׂראל’יק קפץ מעל המטה ורץ כּנגדה.

– אִמא! – בּישר לה – טיילנוּ בּכל קוֹבנה.

– נתמזַל מַזלך! זכית לראות אַשפּה גדוֹלה מזוֹ שבּסלוֹבוֹדקה.

– ואף אֶל ההר עלינוּ..

– אוֹי־וַה! אַף זהוּ הר… קבּצני קוֹבנה מתפּארים בקוּרקבנם זה וּמבליטים אוֹתוֹ לעיני כּל עוֹבר־אוֹרח… הר! אבל שוטה אַתּה, ישׂראל’יק, שוֹטה אַתּה. אילוּלי ידעתּ להיכן אַבּא שלך נוֹסע, לא היית כּל־כּך שׂמח.

– אני יוֹדע! לארץ־ישׂראל… – השיב הנַער כּבר בּקוֹל נמוּך, כּנזוּף.

– לארץ־ישׂראל, מהנ… אוֹי וַאבוֹי לוֹ, אוֹי וַאבוֹי לָנוּ!…

דברי זלאטה הפיגוּ כּהרף־עין את שׂמחתוֹ של הנער והעבירוּ מעליו את רוּחוֹ המבוּדחת; עמד שפל־עינים כּנזוּף ושתק.

– ראית את אוֹתוֹ הרב, את ר' ישׂראל? – שאַל יוֹסיל.

– ראיתי… אַף זה הוּא רב! אסימוֹן שבוּר אינוֹ שווה.

– מבין אני שלא הניח את דעתך, וקרוֹב הדבר שעמדתּ בּדיבּוּרך ותלשתּ את זקנוֹ – אמר יוֹסיל כּדי לבדח קצת את דעתּוֹ של הנער.

– אֶת זקנוֹ? אֵין לוֹ כּלל זקן, אלא מַשהוּ של למה ולא כלוּם… כּלוּם זקן של עֵז הוּא בּכלל זקן?

כּאן שכח הנער שמחוֹבתוֹ להיוֹת שרוּי בּדאָגה וצחַק צחוֹק גדוֹל וּממוּשך.

וזלאטה סיפּרה לוֹ ליוֹסיל על משׂאָה־וּמַתּנה עם הרב’יל²⁶ של “בּעלי־המוּסר”. פּתחה בּדברי לגלוּג וזלזוּל על זקנוֹ ועל כּל הליכוֹתיו של אוֹתוֹ רב, וסיימה דבריה לא כּפתיחתם. כּנראה, אָמרה, הוּא תּוֹפשׂ אוֹתם, את השוֹטים שלוֹ, בּלבּם על־ידי דיבּוּרו הרך משמן. ולשוֹן יש לוֹ… אוֹה, לשוֹן חלקלקה לוֹ!… את כּל מעיה הפך בּה בּלשוֹנוֹ. לכתּחילה הרי הלכה אליו על מנַת לשפּוֹת לוֹ קוּמקוּם של רוֹתחין, לשפּוֹך על ראשוֹ את כּל מַדוי־לבה… אבל משהתחיל לדבּר, ודיבּר ודיבּר, אני אוֹמרת לך… לא יכלה עוֹד להפסיקוֹ… ארץ־ישׂראל, אָמַר, אינה מדבּר; יוֹשבים שם הרבּה יהוּדים עם נשיהם וּבניהם ואוֹכלים מטוּב הארץ. כּלוּם ראית בּין ישׂראל רחמנים־בּני־רחמנים יהוּדי נעזב ואוֹבד? יהוּדי כּמוֹ ר' בּר כּל־שכּן שלא יאבד. הוא יהיה גם שם בּארץ הקדוֹשה ספוּן וחביב על הבּריוֹת, כּמוֹת שהוּא כּאן. יוֹתר שהפּירוּד והריחוּק גדוֹלים בּין דוֹדים נאהבים, יוֹתר מתרבּים הרהוּרי ההתרפּקוּת ויסוּרי האהבה והכּיסוּפין, כּמוֹ שאָמרה כּנסת ישׂראל לאלוֹהים… וכאן הביא לה פּסוּק משיר־השירים, כּמדוּמה לה, אבל היא אינה יכוֹלה לחזוֹר עליו… אם יכריחוּ את ר' בּר על־ידי פּיוּסים וּפתּוּיים אוֹ על־ידי דברי כּבוּשים, לחזוֹר בּוֹ מתּשוּקתוֹ וּלהשאר כּאן, הרי יש חשש שיביאוּ עליו, חָלילה, על־ידי כּך מרה־שחוֹרה. וּמי יוּכל ליטוֹל על עצמוֹ עבירה כּזוֹ? מעצמת געגוּעיו אל ארץ החמדה, כּל ימיו לא ימצא מנוּחה בּכל מקוֹם שיהא שרוּי שם. “וּמגעגוּעיו על אשתּוֹ ועל בּנוֹ יחידוֹ ימצא לוֹ מנוּחה?” – שאלה אוֹתוֹ זלאטה. אשה וּבנים, אמר, בּוַדאי יהא מתגעגע עליהם. אבל מאשה וּבנים עשׂוּי אָדם להגמל, ולא מארץ הקדוֹשה… “יישר כּוֹח, רבּי, על הנחמה הזאת”, אָמרה ונפטרה ממנוּ. היא חבטה בּדלת בּכּּוֹח כּזה, עד שרק בּדרך נס לא התמוֹטט הבּית כּוּלוֹ. ראתה שאֵין לה תּקוה לעכּב את בּריל, התחילה מחזרת על החנוּיוֹת ליקח לוֹ כּלים, שאָדם צריך אוֹתם בּדרך רחוֹקה. ועם כּל כּלי שהיתה לוֹקחת, הרגישה שלבּה נוֹפל בּתוֹכה, וחשך עוֹלמה… יוֹדעת היא ששטוּת היא זאת… יסע לוֹ למקוֹם שהוּא רוצה. וכי תּוּכל לקשרוֹ אליה בּציציוֹתיו? אלא, אשה הרי היא רק אשה… מיוֹם שעמדוּ תּחת החוּפּה לא נפרדוּ זה מזה אף ליוֹם אחד… למה אתּה עוֹמד ותוֹלה עיניך בּי כּגוֹלם! – הרעימה פּתאוֹם את קוֹלה על הנער המסכּן והתחילה גוֹרפת את חָטמה – אַף אַתּה כּמוֹ אביך, מַהר! צרתם של שׂוֹנאי־ישׂראל! אֵין לי פּנַאי להתעסק עמך. טוֹל את מעילך ונלך. ונמלטה מן החדר עם שהיא מוֹשכת אַחריה את ישׂראל’יק שאין רגליו מַספּיקוֹת לרוּץ אַחריה וכל הזמן אינוֹ מעביר מאמוֹ את עיניו התּמהות: למה היא גוֹרפת כּל הזמן את חָטמה? ולמה פּניה כּל־כּך אדוּמוֹת? ועיניה למה הן מלוּחלחוֹת?

אַחר פּת־הערבית הלך יוֹסיל לאַליקסוֹט. הרבה טרח ויגע עד שמצא את ה“אכסניה של החסיד”. וּכשמצאה סוֹף־כּל־סוֹף, נתמַה מאד לראוֹת שזוֹ היא אוֹתה האַכסַניה הקטנה והדלה, שבּה שָבת שבּת אַחַת לפני יציאָתוֹ לפּוֹלישוק. מיד הכּיר את הבּית, וּבתוֹכוֹ – אוֹתוֹ זוּג הזקנים הטוֹבים, אוֹתוֹ תּנוּר עם האיצטבּה לפניו, אוֹתוֹ אָרוֹן עם ספרי החסידוּת שעמד מעוּקם קצת מחוֹסר כּרע אוֹ כּרעים, אוֹתם פּמוּטי־הנחוֹשת לנרוֹת־השבּת. הזקנים לבדם נשתּנוּ, נזדקנוּ זקנה מוּפלגת, כּאילוּ שנה אַחרוֹנה זוֹ העיקה על גבּם והכבּידה את פּסיעוֹתיהם.

הזקנים שׂמחוּ כּשאָמר להם שהוּא התאַכסן אֶצלם לפני שנה, אבל זכוֹר לא זכרוּהוּ ולא הכּירוּהוּ. נתן להן יוֹסיל סימנים, אָמַר להם בּאיזה חדר לן, והזכּירם את שני החסידים שהתאַכסנוּ אז יחד עמוֹ; והם שמעו, פּלבּלוּ בעיניהם, טלטלוּ לכאן וּלכאן את ראשיהם, שהיוּ מרעידים בּלא כּן – ולא זכרו כּלוּם. נזכּר יוֹסיל את בּתּם, בּעלת־העינים האפלוֹת עם הריסים הארוּכּים, בּעלת הפּה הנאה והמַר, עם געגוּעיה העזים על בּעלה שנעלם…

– וּבתּכם… היכן היא?

התחילוּ ראשי הזקנים מַרעידים עוֹד יוֹתר. הזקנה קירבה את סינרה אל פּניה שנשטפוּ בּדמעוֹת; הזקן נענע את ידיו אַחַת וּשׁתים בּאויר, ולא השיב מיד, רק הפליט אנחה מפּיו.

– כּבוֹדוֹ זוֹכר גם את רחל? – אָמַר לבסוֹף – מַה יש לדבּר. לא עלה בּידנוּ לשמרה. בּרחה רחל… זה כּמעט שנה… ועדיין לא חָזרה… עוֹברי־אוֹרח סיפּרוּ שראוּה, איש איש בּמקוֹם אַחר, ואיש לא הביאָה אלינוּ. נעה־ונדה היא בּדרכים ועוֹברת ממקוֹם אל מקוֹם, מעיירה את עיירה ושוֹאלת על הירשל שלה… הירשל בּוַדַאי כּבר הלך למדינוֹת־הים; הרוּח יוֹדע היכן הוּא…והיא עדיין שוֹאלת עוֹברי־אוֹרח… סח לנוּ שד"ר אֶחָד שראָה אוֹתה בּטשרקאסי. היא הוֹלכת בּודאי לאוֹדיסה. אַה! מי יוֹדע אם יזכּוּ עוֹד לראוֹתה בּחייהם…

יוֹסיל הצטער על שגירה בּשאלתוֹ פּצע שלא הגליד בּלב העלוּבים הללוּ, וּכדי לגלגל את השׂיחה אל ענין אַחר, שאֵלם על ר' בּר. ר' בּר עדיין לא חזר מתּפילת מַעריב. בחדר־האוֹכל כּבר יוֹשבים זקנים וּזקנוֹת וּמַמתּינים לביאתוֹ. נכנס יוֹסיל וישב בּיניהם.

אַחַר שעה קלה נכנסוּ ר' בּר ואשתּוֹ. ראתה זלאטה את הנאספים שיוֹשבים וּמַמתּינים לבעלה, אָמרה לוֹ לבעלה שתּלך להשכּיב את הילד, ויצתה מן החדר. כּל הנאספים עמדוּ לכבוֹדוֹ של ר' בּר ונתנוּ לו שלוֹם, הנשים נדחקוּ אל הכּוֹתל, בקרן־זוית. ר' בּר החזיר שלוֹם לכוּלם בּזה אַחַר זה. כּשהגיע אל יוֹסיל, שהיה האַחרוֹן, לא נשתּנוּ פּניו ולא נרעד בּהם אף עוֹרק אֶחָד כּאילוּ אַך אֶמש נפרדוּ, ונתן לוֹ את ידוֹ השטוּחה, המַחליקה ואינה תּוֹפשׂת בּיד חברוֹ… עיניו, כּמו מתּמיד, היוּ מעוּלפותֹ חלוֹם וצוֹפוֹת מלמעלן וּלהלן מפּני האָדם המסיח עמוֹ.

– כּבוֹדוֹ נוֹסע לארץ־ישׂראל ואינוֹ חוֹשש מפּני עינוּיי הדרך? – שאַל יוֹסיל, רק לשם אמירא בּעלמא.

– “שלוּחי מצוָה אינם ניזוֹקים” – נכנס אַחַד הנאספים לתוֹך שׂיחתם – נִתּן על ידוֹ של ר' בּר קצת מעוֹת לחַלק שם צדקה בּין עניים ונעשׂנוּ על־ידי כּך שליח־מצוָה. חוּץ מזה, הרי ר' בּר נוֹסע לאֶרץ־ישׂראל… מה שייך עינוּיי־דרך? וכי יש עינוּיים למי שהוֹלך לארץ הקדוֹשה?

– לא לכל אָדם נַעשׂים נסים של קפיצת־הדרך ולא כּל אָדם פּוֹגש לסטים בּדרכּוֹ – העיר יהוּדי קטן וּבעל חטוֹטרת שישב מרוּחק, מאַחרי גבּם של הנאספים בּפאת כּסא, (את רוּבּוֹ של הכּסא תּפשׂ יהוּדי גבוֹה, רחב וּמסוּרבּל) וישיבתו קצת בּאלכסוֹן היתה, כּדי שלא לדחוֹק בּחטוֹטרתוֹ את שוּתּפו בּכּסא.

– מה ענין כּאן ללסטים, צמח? שאַל היהוּדי המסוּרבּל (שוּתּפוֹ לכּסא) מתּוֹך פּיזוּל עינים מלמעלה למַטה, כּלפּי חברוֹ שנטפּּל אליו כּגוֹן פּטריה קטנה.

– לסטים? משוּם מַעשׂה שהיה… היה מַעשׂה בּשעה שהבּעל־שם־טוֹב, זכוּתו יגן עלינוּ, היה מתבּוֹדד בּין ההרים הגדוֹלים, וּביניהם גיא עמוּקה מאד, בּלא מדרוֹן, בּלא מַדרגוֹת, לעליה אוֹ לירידה. הן. והיה מַעשׂה והבּעל־שם־טוֹב נכנס בּעוֹמק ההתבּוֹננותּ והיה הוֹלך על ההרים, וּמצד אַחר, על הר שני, היוּ עוֹמדים לסטים. וּכשראוּ אוֹתוֹ מרחוֹק שהוּא הוֹלך לסוֹף ההר שקוּע בּמַחשבוֹתיו, אָמרוּ: בּוַדאי יפּוֹל לגיא ויהיה לוֹ ריסוּק אברים חַס־ושלוֹם. וּכשבּא סמוּך לגיא נתקרב ההר השני לפניו ונַעשׂה מישוֹר, וכך הלך הרחק, ונחלקוּ שני ההרים כּמוֹ קוֹדם. וכן היה כּמה פּעמים בהליכתוֹ וּבחזירתוֹ. וראוּ הלסטים כי איש אלוֹקים הוּא… פּעם אַחַת בּאוּ ואָמרוּ: אדוֹננוּ, הנה אנחנוּ יוֹדעים דרך קצרה לילך אל ארץ־ישׂראל, דרך מערוֹת וּמחילוֹת. אם רצוֹנך לך נא אִתּנוּ ואנחנוּ נהיה מוֹרים לפניך את הדרך… הוֹאיל הבּעל־שם־טוֹב לילך אַחריהם…

– הכּל יוֹדעים שהבּעל־שם־טוֹב לא היה בארץ־ישׂראל – נכנַס לדבריו חָסיד אַחר. זה היה אָדם לא זקן בּעל בּשׂר וּבעל פּנים שׂעירים מוּקפים זקן כּתוֹם־חיור, כּעין רפש וּלחייו מלאוֹת, עם ורידים אדוּמים וּמסתּעפים, וּשׂפתיו אַף הן מלאוֹת, תּפוּחוֹת וּכחוּלוֹת. יוֹסיל הסתּכּל באָדם זה ושאַל את עצמוֹ, היכן ראָה אוֹתוֹ; פּניו היוּ ידוּעים לוֹ, אבל לא יכוֹל לזכּוֹר היכן נפגש עמוֹ.

– וַדאי שלא היה. הדרך שלהם עברה בּגיא מלאָה רפש וטיט. והם עברוּ על לוּח עץ שהיה מוּטל לרחבּה של הגיא והיוּ נשענים, דרך הליכתם, על כּלוֹנס, שהיוּ נוֹעצים בּאגם. רצה אַף הבּעל־שם־טוֹב לילך על הלוּחַ. אבל ראָה שבּאוֹתוֹ מקוֹם להט החרב המתהפּכת, וחזר לאחוֹריו, כּי היתה לוֹ סַכּנה גדוֹלה, אילוּ היה עוֹבר בּאוֹתוֹ מַעבר…

כּמעט כּל הנאספים ידעוּ את סיפּוּר־המַעשׂה הזה שכּתוב בּ“שבחי הבּעש”ט", ושהם בּעצמם כּבר היוּ מסַפּרים אוֹתוֹ כּמה פּעמים. ואַף־על־פּי־כן היתה ארשת של פּליאָה ורזין של קדוּשה לקלסתּר פּניהם, כּאילוּ שמעוּהוּ בּפּעם הראשוֹנה.

– בּודאי! – אָמרה בּלחישה אֵשת־חיל זקנה, שמחַרוֹזת של חוּליוֹת־ענבּר גדוֹלוֹת על צוָארה מתּחת לפימה גדוֹלה, אל חַברוֹתיה ששמעוּ לשׂיחוֹת הגברים – לסטים, גזלנים להיכן יוֹבילוּ אָדם? לרפש שאין לצאת מתּוֹכוֹ. טוֹבה לא תּצמַח לאַדם שנתנַהג על־ידי בּעל־עבירה…

גבּאית זקנה אַחרת, שעגילי כּסף ארוּכּים בּאָזניה וקפליט כּבד מכסה את כּל מצחה, מצאָה עוֹז, אַחַר דברי חברתּה, להעיר הערה ואָמרה:

– אפילוּ עם גזלנים הייתי הוֹלכת לארץ־ישׂראל, וּבלבד שלא אצטרך לשלם את הוֹצאוֹת־הדרך… שם לא הייתי מתבּיישת להשתּכּר לשפחה… אַח! אלי, אלי הטוֹב והרחמן!…

על פּני ר' בּר היתה נסוּכה שלוָה; עֵיניו הנוּגוֹת־הוֹזוֹת היוּ מרחפוֹת מעל לראשי הזקנים והזקנוֹת. אִי־אֶפשר היה להכּיר בּהן, אם הוּא שוֹמע את השׂיחוֹת אוֹ לא. והנה עמדה אשה אַחַת מכּסאָה, נתקרבה אצלוֹ ולחשה בּחיל וּביראָה, כּמסַפּרת סוֹד:

– יזכּהוּ הבּוֹרא ויביאהוּ בּשלוֹם אל ארצנוּ הקדוֹשה. כּשיבוֹא אל קבר רחל אמנוּ, נא להזכּיר בּתפילוֹתיו גם את בּתּי שׂרה־רבקה… יבקש מאמנוּ, שתּפּיל את תּחינתה לפני כּסאוֹ הקדוֹש של הבּוֹרא יתבּרך, תּעוֹרר את מידת הרחמים ויראה בצערה הגדוֹל של שׂרה־רבקה שלי… לפני חוֹדש כּבר קברה את ילדה הרביעי… הרי היא, רחל אִמנוּ, אֵם כּוּלנוּ, אֵם החסד והרחמים הגדוֹלים… הרבּה אין צוֹרך לסַפֵר לה, מי כּמוֹתה יוּכל לראוֹת ללב אֵם הקוֹברת בּן אחר בּן!…

היא דיבּרה מתּוֹך בּכי; דמעוֹתיה היו מתגלגלוֹת על פּניה וּממלאוֹת את כּל חריציהן. ותוֹך־כּדי־כך השפּילה את עצמה והפשילה אַחַת אַחַת את שׂמלוֹתיה העליוֹנוֹת, הארוּכּות והרחבוֹת, רבּות הקפלים וארוּכּוֹת הסרח, והתחילה בּוֹלשת בּתוֹך אַרנַק־עוֹר גדוֹל שהיה קשוּר בּרצוּעה אל מתניה מעל לשמלתה התּחתּוֹנה. הרבּה זמן היתה מחַטטת בּוֹ, מפּני שהדמעוֹת הכהוּ את מאוֹר עֵיניה ולא יכלה לראוֹת. סוֹף סוֹף הוֹציאָה מתּוֹך אַרנקה מַטבּעוֹת נחוֹשת גדוֹלוֹת וּצרוּרוֹת בּמַטלית, והניחָתן לפני ר' בּר.

– ידליק שם כּבוֹדוֹ נר על הקבר הקדוֹש, והשאר יחַלק לעניים.

בּיקש ר' בּר מבּעל האַכסַניה נוֹצה וּדיו, ועל גבּי צדוֹ הפּנימי של לוּחַ ספר התּהלים, שהיה תּמיד עמוֹ, רשם לוֹ את שמה של גננדיל בּת ר' גרוֹנים, אֶת בּקשתה, וּסכוּם דמי הצדקה שנמסרוּ לידוֹ.

אַחַר האשה התקרבוּ אצלוֹ אֶחָד אֶחָד כּל שאר הנאספים. (הסתּכּל בּהם יוֹסיל בּתּמיהה גדוֹלה: רוּבּם כּאן חסידים, ור' בּר, הרי “מתנגד” הוּא! שמא כּך גדוֹלה זכוּתה של ארץ־ישׂראל?…) כּל אֶחָד השׂיח לפניו את צרוֹתיו ודאגוֹתיו, בּלחש וּברטט וָזיע. ולא מפּני הבּושׁה והצניעוּת לבד, אלא מפּני שהדברים שהשמיעוּ בּאָזניו של ר' בּר עתידים להשמע שם בּארצנוּ הקדוֹשה, ששערי השמים פּתוּחים כּנגדה; דבריהם מכוּוָנים היוּ אל כּוֹתל־המַערבי, אל נשמת רחל אִמנוּ, אל נשמוֹת קדוֹשי עליוֹן וצדיקי עוֹלם, נוּחָם עֵדן באַדמַת־הקוֹדש… כּל אחד ואחד הניח לפני ר' בּר את דמי הצדקה שלוֹ בּאצבּעוֹת מעוּקּלוֹת וּמרטטוֹת. דוֹמה היה ליוֹסיל שעל המַטבּעוֹת הללוּ – טיפּוֹת זיעה וָדם, דם התּמצית של הלבבוֹת השבוּרים… הרגיש בּזה, כּנראה, גם ר' בּר: בּכוָנה מיוּחדת וּברטט של קדוּשה רשם את שמוֹ של כּל נוֹתן, אֶת בּקשתוֹ, את הסכוּם שנדב ולמה נדב. ותמוּה היה, שמכּיוָן שראָה המבקש את בּקשתוֹ, שמוֹ ונדבתוֹ כּתוּבים על לוּח ס' התּהלים מיד היתה מתפּזרת העננה מעל פּניו, ואוֹר של תּקוָה היה מַפציע וזוֹרח עליהן…

בּעוֹד ר' בּר שוֹמע את בּעלי הבּקשוֹת, היוּ החסידים היוֹשבים דחוּקים, בּריחוּק מקוֹם ממנוּ, ממשיכים לסַפּר זה לזה בּלחש מַעשׂיוֹת וסיפּוּרי־נפלאוֹת.

בּעל האַכסַניה, כּששמע את דברי הגבּאית הזקנה עם עגילי־הכּסף בּאָזניה, נזכּר מַעשׂה ששמע בּנשי ארץ־ישׂראל. ר' בּרוּך ממזיבּיש זצ"ל שלח פּעם את ר' זאֵב מזבאריש לאֶרץ־ישׂראל כּדי לחַזק ישוּב החסידים שם. לאַחר כּמה שנים שלח ר' בּרוּך את הרב יעקוֹב שמשוֹן משיפּיטוֹבקה לדרוֹש שלוֹם ר' זאב ושלוֹם עדת החסידים שמסתּוֹפפים בּצלוֹ. לאַחַר כּמה טלטוּלים קשים ויגיעוֹת שאין לשעֵר, הגיע ר' שמשוֹן לעיר הקוֹדש טבריה. וּכשנכנס הרב לחצרוֹ של הרבּי ר' זאב מזבאריש, ראָה נשים יוֹשבוֹת וכוֹבסוֹת כּלי לָבן, והכּיר בּיניהן אִשתוֹ של הרבּי. אוֹתה שעה לא רצה לירד מעל גבּי בּהמתּוֹ וציוָה למחַמרוֹ שיחזירהוּ לעכּוֹ, משוּם שלא יכוֹל לראוֹת בּצערם של צדיקים. מיד עמדה אשתּוֹ של ר' זאב ואָמרה לוֹ: “רבּי! דע שכּלי לָבן אֵלה לא שלנוּ הם, אֶלָא של אחרים, וּבשׂכר אָנוּ כּוֹבסוֹת. רד מַהר! שכּאן אֶרץ־ישׂראל וחביבין עלינו יִסוּריה” – מיד ירד הרב משיפּיטוֹבקה מעל חמוֹרוֹ ונכנַס לביתו של ר' זאֵב, כשעֵיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת…

– יִסוּרי אֶרץ־ישׂראל חביבין על תּוֹשביה. אבל אֶרץ־ישׂראל גם מרפּאָה יִסוּרין וַאפילוּ בחוּצה־לָאָרץ – פּתח ואָמר אוֹתוֹ חָסיד בּעל השׂפתים הכּחוּלות והלחיים עם הורידים האדוּמים, שאניצי שׂערוֹת היו מבצבּצים ויוֹצאים מתּוֹך נחיריו וּמתּוֹך אָזניו. כּמעט כּל הערב היה זה שוֹתק, רק מתוֹפף בּאצבּעוֹתיו על דף השוּלחָן וּבלחש דרך חָטמוֹ מנַגן: “בּים־בּים־בּים־בּאם”… – פּעם אַחַת יצא משוּלח מאַרצנוּ הקדוֹשה וּבא לליאחוֹביץ, והיה ירא שמים גדוֹל וּבעל מַדרגה. והיה חוֹשש מפּני הכּבוֹד שחוֹלקים לוֹ בּחוּצה לָארץ. לפי שבּאוֹתם הימים היוּ המשוּלָחים מאַרצנוּ הקדוֹשה אנשים גדוֹלים, וּבני חוּץ־לָאָרץ היוּ מחַבּבים אוֹתם הרבּה וּמחַלקים להם כּבוֹד גדוֹל. בּיקש אוֹתוֹ משוּלָח רחמים מלפני השם־יתבּרך, שבּשעת הרגשת כּבוֹד כּל־שהוּא בּעצמוֹ, מיד יתקפוּהוּ מיחוּשים רחמנא־ליצלן, עד שלא ירגיש בּכּבוֹד מחמת היִסוּרים. והסבא מליאחוֹביץ היה מחַבּב וּמכבּד את בּני אֶרץ־ישׂראל הרבּה. וּכשבּא ליל שבּת קוֹדש, הוֹשיבוֹ הצדיק למשוּלָח אֶצלוֹ והפליג בּכבוֹדוֹ. מיד תּקפוּהוּ למשוּלָח מיחוּשים, ואי־אֶפשר היה לוֹ לישב אצל השוּלחן הקדוֹש. נכנס לחדר אַחר ושכב על המטה מתהפּך בּציריו. בּתוֹך כּך שמע שמַתחילים לזמר לפני השוּלחן הקדוֹש: “יִשׂמחוּ בּמלכוּתך”, לפי מנהג החבריא הקדוֹשה, ורבּם הקדוֹש בּראשם. מיד קפץ המשוּלָח מן המטה, בּלא מלבּוּש כּי אם בּטלית־קטן לבד, ולא נתן מנעליו בּרגליו ולא צנַף ראשוֹ בּמצנפת. וכך רץ מחַדרוֹ לבית הצדיק והתחיל מרקד וּמזמר בּהתלהבוּת עצוּמה שאֵין לשער:

וכך היה אוֹתוֹ משוּלָח מרקד באנפּילוֹתיו וּמזמר בּדביקוּת שעה ארוּכּה. וכל החסידים עמוֹ…

החסיד לא הסתּפּק בסיפּוּרוֹ לבד, אלא עוֹד טפח בּידיו, הִכּה בּאצבּע צרידה וזימר את הזמר של המשוּלָח. שנַים־שלוֹשה מהיוֹשבים נתלווּ אֵלָיו בּניחוּת, אבל בהתלהבוּת פּנימית. כּמעט שלא הקיף הזמר את כּל הנאספים מסביב לשוּלחָן. פּתאוֹם הפסיק את הזמר בּאמצע, הפסק גוֹזר, כּאילו פּקע מיתר, וקרא בּאנחה:

– אַח! אַח! אָז היוּ חסידים, אָז היוּ אנשים… אוֹתם של השנים ההם ידעוּ לשׂמוֹח וּלזמר, ידעוּ לשתּוֹת ולרקוֹד וידעוּ לאהוֹב את ארצנוּ הקדוֹשה וּלצפּוֹת לגוֹאל… בּימינוּ… אַח־אַח… נתמַעטוּ הלבבוֹת בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים…

החסיד הקטן בּעל החטוֹטרת שהצטמצם על פּאת כּסא בּשוּתפוּת עם היהוּדי המסוּרבּל, כּבר נדחק ממקוֹמוֹ, ונשאר רוּבּוֹ כּכוּלוֹ תּלוּי בּנס; וּמכיוָן שאין סוֹמכים על נסים, העדיף לעמוֹד על שתּי רגליו, מלהיוֹת תּלוּי על רגל אַחַת. עמַד בּגבּוֹ אל ארוֹן־הספרים. מששמע את דברי אוֹתוֹ חָסיד שנאנח על התמַעטוּת הלבבוֹת פּתח ואָמַר:

– לאַחר פּטירת הרב הזקן, נזדמן ה“צמח צדק” לעיר אַחַת לסעוּדת מצוָה של חתוּנה. היוּ חסידים יוֹשבים וּמשׂיחים זה עם זה, ואוֹמרים: עכשיו שרבּינוּ נסתּלק, השם יוֹדע מתי יבוֹא משיחו צדקנוּ! והיה ה“צמח צדק” יוֹשב בּחדר הסמוּך ושוֹמע את דברי החסידים. פּתח את הדלת, ואָמר בּפּתח: “לא כּך אָמר בּלעם הרשע: “אֶראֶנוּ ולא עתּה, אשוּרנוּ ולא קרוֹב”? אבל ישׂראל חייבים לקווֹת וּלחכּוֹת בּכל יוֹם שיבוֹא המשיח”… – ואַחר כּך הוֹסיף: “שמַעתּי מרבּינוּ שהרב המַגיד היה יכוֹל להמשיך יִראַת שמים בּתינוֹק בּן יוֹמוֹ, והבּעל־שם־טוֹב היה יכוֹל להמשיך יִראַת־השמים אַף בּדוֹמם. וּמפּני מה לא עשׂוּ כּך, והיה משיח בּא? אלא שעדיין לא הגיעה שעת רצוֹן. ולכשתּגיע, בּוַדאי יבוֹא הגוֹאֵל גם לאַחר שנסתּלק רבּינוּ”.

– בּוַדאי, בּוַדאי… – הסכּימוּ כּל החסידים בּדעה אַחת, בּקוֹל אוֹ בּנענוּע־ראש.

כּל הנאספים כּבר עברוּ לפני ר' בּר, שמוֹת כּוּלם כּבר היוּ כּתוּבים על לוּחַ ה“תּהילים” עם בּקשוֹתיהם, ועל השוּלחן נתגבּבוּ צרוֹרוֹת כּסף צרוּרים בּמטליוֹת, בּנייר, אוֹ בּלא עיטוּף כּל עיקר. האחרוֹן שסיים עסקוֹ עם ר' בּר, החזיר את ראשוֹ אל הנאספים ואמר:

– ואף־על־פּי־כן אין אנוּ פּטוּרים מלצפּוֹת לרגלי המבשׂר… ואף־על־פּי־כן…

שוּב נתערב בּעל האַכסַניה ואמר:

– צדיקי הדוֹר היוּ אוֹמרים על בּעל “יִשׂמַח מֹשה”, שהוּא ניצוֹץ מנשמתוֹ של ירמיהוּ הנביא, לפי שהיה מַרבּה לבכּוֹת בּתשעה בּאב, וכל יוֹם היה לוֹמד פּרק מס' ירמיה. הוּא היה אוֹמר: “אני הגבר ראה עני בּשבט עברתוֹ”, אלא שה' מזכּני לראוֹת בּבנין ירוּשלים בּמהרה בימינוּ". והיה מצפּה לישוּעה מאין כּמוֹהוּ. שמַע קוֹל רעש בּחוּץ, מיד היה נרתּע ושוֹאל: “מה קוֹל הרעש הזה? אפשר בּא המבשׂר?”; דלת בּיתוֹ שנפתּחה פּתאוֹם, מיד היה חוֹטף את מַקל־הכּסף שלוֹ, מוּכן לרוּץ לקראת המשיח. וּבכל לילה היה מַתקין סמוּך למטתוֹ בּגדי יוֹם־טוֹב וּמַקל־הכּסף שלוֹ. והיה מצוה לשמשו­ֹ שבּאם יקדים לשמוֹע קוֹל שוֹפרוֹ של משיח, מיד יקיצנוּ משנתוֹ, שלא יאַחר, חָלילה, המוֹעד. פּעם בּיקשוּ אַנשי שלוֹמוֹ לבנוֹת לוֹ בּית נאֶה סמוּך לבית־המדרש, וסירב הצדיק. אמר: “למה לי בּית רעוּע זה? מיד המשיח בּא, ואני עוֹלה לירוּשלים, ושם בּיתי”. כּך היה אוֹתוֹ צדיק מחכּה בּכל יוֹם ויוֹם לביאת הגוֹאל, עוֹמד וּמַשגיחַ מן החלוֹן שמא כּבר בּא… שנה נכנסת ושנה יוֹצאת, וּבן־יִשי עדיין לא בּא. וּכשהגיעה שעתּוֹ של אוֹתוֹ צדיק להסתּלק מן העוֹלם אמר: “רבּוֹנו של עוֹלם! גלוּי וידוּע לפניך שהייתי הגרוּע שבּבריוֹתיך. אלא שמַעלה אחת היתה בּי: שלא הוֹצאתי מימַי דבר שקר מפּי, ולא כּל שכּן בשעה זוֹ. ועל כּן אני אוֹמר: רבּוֹנוֹ של עוֹלם! אלמלי ידע משה בּן חַנה שהוּא מַגיע לימי שׂיבה וּמשיח לא בּא, לא היה מאַריך ימיו עד כּאן. אֶלָא שאַתּה השם יתבּרך היית מַשלה את נפשי מיוֹם אל יוֹם, עד ששׂיבה זרקה בּי. חַיי, שאין זוֹ חָכמה יתירה אצל כּביכוֹל שישטה בּזקן שכּמוֹתי. לכך אני מחַלה את פּניך, רבּוֹנוֹ של עוֹלם, שתּביא את הגוֹאל מיד!… לא לטוֹבתי אני מתכּוון, אלא למַענך שיִתקדש שמך בּעוֹלם! מצידי אני מוַתּר וַהריני כּפּרת כּל ישׂראל, ואַף שאיני זוֹכה להיוֹת הדוֹם לכפּוֹת רגלי הצדיקים, וּבלבד שמשיח יבוֹא…” ויצתה נשמתוֹ בּטהרה… כּך, רבּוֹתי, צריך יהוּדי לחַכּות לביאת הגוֹאל.

יוֹסיל לא יכוֹל להעביר את עיניו מפּני הזקן הטוֹבים. הוּא שמע את סיפּוּרוֹ בּנפש נלהבת וּמוּקסמת. משוּם־מה עלה וטפח על לבּוֹ זכר רחל’ה בּתּו, אַח! אוֹתה עלוּבת־נפש; אף היא חיכּתה כּך לגוֹאלה… וכך צריך יהוּדי לחַכּוֹת לגוֹאל…

סוֹף סוֹף נפטרוּ אֶחָד אֶחָד מר' בּר, לא נשארוּ אֶלָא ר' בּר, יוֹסיל וּבעל האַכסַניה. ר' בּר עייף מאד, היה ישוּב שקוּע בּהרהוּריו, עמד יוֹסיל, נתקרב אצלוֹ ואָמַר:

– מה ראָה ר' בּר לשנוֹת מדעתּוֹ? פּעם בּפּולישוּק, זכוּרני…שׂח לי כּבוֹדוֹ שמחוֹבתוֹ לקבּוֹע ישיבתוֹ בּקוֹבנה… להשפּיע על הבּריוֹת, להחזירם למוּטב… חז"ל אמרוּ: כּל המַנהיג את חברוֹ לדבר מצוָה מַעלה עליו הכּתוּב כּאילוּ עשׂאוֹ.

ר' בּר לא הזדרז להשיב. השאלה ששאַלוֹ יוֹסיל, היה, כּנראה שוֹאל הוּא את עצמוֹ ועדיין לא פּתר אוֹתה. אַך בּעל האַכסניה התקרב אצל יוֹסיל ולָחַש לפניו:

– המַגיד ממזריטש אָמר: אַל יאמַר אָדם שילך לתקן את הבּריוֹת: על ידי שיכבּדוּני אתּן כּבוֹד לתּוֹרה. אדרבּה, אפשר מכּוֹח זה יתקלקל. משל לאדם שעוֹמד בּחַמה להלבּין פּשתּן. הפּשתּן מלבּין, והוּא עצמוֹ פּניו נעשׂוֹת מפוּחמוֹת מהחַמה…

ר' בּר לא שמע את דברי לחישתוֹ של בּעל האַכסַניה. פּתאוֹם ניעוֹר כּמוֹ משינה וקרא ליוֹסיל, מה שקרא לעצמוֹ בּזמן האחרוֹן, כּנראה יוֹם יוֹם:

– “וּמתי אֶעשׂה גם אני לביתי”?

יוֹסיל חייך ואמר:

– כּך, כּך.. אבל לאַחַר מאה ועֶשׂרים שנה… כּלוּם אינוֹ חוֹשש לעמוֹד לפני בּית־דין של מַעלה כּלוֹוה ואֵינוֹ משלם?…

ר' בּר הכּיר, כּנראה, בּדברים האלה מַחשבתּוֹ שלוֹ. הרתּיע על כּסאוֹ, שאַף מתּוֹך עצבּנוּת טבּק לתוֹך שתּי נחיריו, והתחיל מנענע את מַחצית גוּפוֹ העליוֹנה, בּהוֹלכה והוֹבאה, כּדרכּוֹ בּשעת לימוּדוֹ, ולא הזדרז להשיב. עיניו הנוּגוֹת היוּ נעוּצות בּנקוּדה אַחַת שבּצל… לבסוֹף ניעוֹר מהרהוּריו ואמר בּניחוּת וּבחיוּך עצוּב מאד:

– כּל ימַי, ר' יוֹסיל, הייתי נלחָם בּתאווֹתי, אפילוּ תּאוָה טוֹבה וּכשרה לעוֹלם היא תּאוָה וּמשעבּדת לבּו של אָדם. כּל ימַי הייתי מתעצם להתגבּר עליהן. אבל התּאוָה לארץ־ישׂראל היא עזה ממני. עליה איני יכוֹל להתגבּר… על־ידי תּאוה זוֹ כּדאי לי לאַבּד, חס ושלוֹם, את חלקי בּבּא, אבל להתגבּר עליה אין אני יכוֹל…

בּעל האַכסניה שמע ושתק. נזהר משוּם־מה מלהכּנס בּדברים שבּין ר' בּר וּבין יוֹסיל. רק החליק בּכפּוֹ את זקנו וחייך בקוֹל.

– כּלפּי מה הוּא מחַייך? – שאַל יוֹסיל.

– לא כלוּם… כּלפּי מַה שאָמַר ר' בּר… בּארץ הקדוֹשה, אצל הר המוֹריה, למה לוֹ חלקוֹ בּעוֹלם הבּא? הרב הזקן היה תּמיד פּוֹתח את תּפילתוֹ בּפסוּק: “מי לי בּשמים ועמך לא חפצתּי בּארץ”, והיה אוֹמר בּצחוּת לשוֹנוֹ המתוּקה: “וֵר אִיז מיר אִין הימל אוּן וואָס אִיז מיר אין הימל? איך וויל ניט דיין גן־עֵדן העֶליוֹן; איך וויל ניט דיין גן־עֵדן התּחתּוֹן, ועמך – מיט דיר וויל איך קיינם ניט!”²⁷

– אלוּ הם דיבּוּרים! אלוּ הם דיבּוּרים! אַה?… ר' בּר, מה הוּא אוֹמר על כּך?… – קרא יוֹסיל מתּוֹך התפּעלוּת – עכשיו נזכּרתּי שמעין זאת כּבר שמעתּי מפּי חָסיד אַחר… מפּי הדוֹד ר' זוּסיה!…

– הרי בּעל ה“תּניא” היה אוֹמר את זאת. הוּא עליו־השלוֹם שאני! – השיב ר' בּר בּמנוּחַת נפש – מה אני וּמי אני? בּריל מפּוֹלישוּק ולא יוֹתר…

– מאֵימתי תּקפה עליו אַהבת אֶרץ־ישׂראל בּמידה כזו?ֹ – שאל יוֹסיל.

– מאֵימתי? – חָזר ר' בּר על שאֵלתוֹ – מוּטב שתּשאַל אֵימתי לא היתה בּי אַהבה זוֹ… אֵימתי לא היתה? מיוֹם שעמדתּי על דעתּי יוֹדע אני רק שתּי אהבוֹת: אַהבת המקוֹם ואַהבת אֶרץ־ישׂראל… אַהבת המקוֹם ואַהבת אֶרץ־ישׂראל…

– אַהבת המקוֹם פּשיטא! אבל תּמיהני שבּפּוֹלישוּק לא הרגשתּי אַהבתוֹ זוֹ השניה.

– יוֹתר מדי עזה היתה בּי ויוֹתר מדי היתה מלפּפתני… משוּם כּך קשה היה להשׂיחַ בּה, קשה היה…

יוֹסיל שכח מה שהבטיח לזלאטה. הוּא גם לא תּמַה על שהזקן לא שאֵלו לשלוֹמוֹ לאַחַר פּרישה של זמן מרוּבּה. זקן זה כּאילוּ כּבר נעקר מארץ טמאה זוֹ וּמבּין אַנשי המקוֹם; הוּא כּבר היה בּן הארץ הקדוֹשה. יוֹסיל לא העביר מעליו את עֵיניו המלאוֹת אַהבה ועגמַת־נפש.

הרגשה אחת נטפּלה אליו ולא נסתּלקה הימנוּ כּל אוֹתוֹ ערב: כּמה תּפלים חַייו של עצמוֹ היוֹם וכמה תּפלים יהיוּ גם מחר וגם כּל הימים שיבוֹאוּ עליו…

עם מרוּצת הימים שככה מעט מעט ההתרגשוּת שנגרמה על־ידי יציאָתוֹ של ר' בּר לאֶרץ־ישׂראל ועל־ידי פּרידתוֹ מזלאטה וּמבּנה, שחזרו מיד לפּוֹלישוּק. יוֹסיל שוּב שיקע את עצמוֹ בּתוֹך לימוּדיו. עתּה הוּצרך להכפּיל את שקידתוֹ על הלימוּדים, משוּם שכּל השנה היה מוּבטל מהם על־ידי שיעוּרי־ההוֹראָה הרבּים שהיה נוֹתן לתלמידיו. ובין־כּך ובין־כּך בּחינוֹת הגמר היוּ ממשמשוֹת וּבאוֹת; ויוֹסיל למד מתּוֹך התעצמוּת מרוּבּה, מפּני שבּלבּוֹ כּבר היה רחוֹק מהם. לימוּדיו לא משכוּ עוֹד את לבּו. וַדאי וּוַדאי יש בּהם כּדי להרחיב את הדעת, אבל כּבר פּג הטעם החָריף והמשכּר שהיה טוֹעם בּהם קוֹדם לכן. לא משכה את לבּוֹ גם תּוֹרת הרפוּאה לא כּמדע ואף לא כּדרך חַיִים שמפרנסת את בּעליה בעוֹשר וכבוֹד. ועם כּל זאת נתחַזקה בּו, ודוקא כּאן בּסלוֹבּוֹדקה, דעתּוֹ שמחוֹבתוֹ להיוֹת רוֹפא, רוֹפא יהוּדי. פירוּשוֹ להיוֹת יוֹשב בּתוֹך עמוֹ, להיוֹת מעוֹרב מדעת עם המוֹן בּית ישׂראל. לא על מנת להפיץ בּוֹ השׂכּלה, “להגבּיה את הרמה הרוּחנית של העם”, כּמוֹת שהיה סבוּר פּעם. עכשיו לוֹעג הוא לתמימוּת זוֹ שהיתה בּוֹ. רמתו הרוּחנית של העם אֵינה זקוּקה לכך שיוֹסיל יגבּיה אוֹתה. הרוֹפא היהוּדי חַייב להיוֹת קוֹדם לכּל יהוּדי בּחיצוֹניוּתוֹ וּבפנימיוּתוֹ; לא לָבוֹא אל העם כּאיש סגוּלה ודגוּל מאֶחיו הפּוֹנים לעֶזרתוֹ; עליו להיוֹת אַחַד העם, להיוֹת מַקיש כּתפוֹ שלוֹ לכתפם של פּשוּטי ישׂראל, להיוֹת לא רק רוֹפא חוֹלים בּלבד, אלא גם חוֹבש לנשבּרי לב, מעוֹדד וּמחַזק, מַדריך וּמיעץ, להכניס גם קצת אוֹר, להבהיר אילוּ מוּשׂגים וּלתקן אילוּ מנהגים; אבל עליו לעשׂוֹת זאת בניחוּת וּבנוֹעם, בּזהירוּת וּבאַהבה, בּלא פּגיעה בּרגשוֹת הדתיים…

כּן. הוּא עתיד להיוֹת רוֹפא, ודוקא בשכוּנה כּמוֹ סלוֹבּוֹדקה אוֹ נאמיהא של מינסק! ההחלטה גמלה בּוֹ בּימים האלה ועמדה לפניו בּרוּרה, תּוֹבעת ותקיפה כּמוֹ תּשוּקה עזה. הוּא ראָה בּה את הדרך לתיקוּן עצמוֹ.

פּעמים היה עוֹלה ממַחבוֹאי־נפשוֹ קוֹל רחש של ספק ופקפּוּק: כּלוּם בּטוּחַ אַתּה שתּוּכל להתקיים כּל ימיך בּתוֹך עניוּת מסוֹאבת זוֹ של סלוֹבּוֹדקה אוֹ נאמיהא, בּין רעֵבים אֵלה? כּלוּם בּטוּח אַתּה שתּוּכל להיוֹת שרוּי כּל ימיך בּתוֹך מרה־שחוֹרה זוֹ השוֹרה שם בּכל בּית ועל כּל פּנים? התוּכל לקבּל עליך את כּל דקדוּקי המצווֹת הקלוֹת והחמוּרוֹת, את כּל המנהגים, לרבּוֹת את התּפלים שבּהם, כּדי שלא לערער את אימוּנם של הבּריוֹת בּך? וּמַה כּוֹחך שתּפזר אוֹתה הקדרוּת שקיבּצוּ שם כּל פּנים, והריהי מעיקה, כּמדוּמה, על הנשימה?… יוֹסיל היה משתּדל להשתּיק את הלחַש הזה שהיה שוֹמע מתּוֹך נַפשוֹ. הלך לקראת עתידוֹ כּמוֹת שהוֹלכים לעלוֹת לקרבּן נדבה, בּלב מתפּעם, בּרוּח קצרה וּברטט של התלהבוּת… שם, בּאוֹתם החיים שמחכּים לוֹ, אין מקוֹם למַדוּחי יצרים וּלחמדת נשים… היהוּדי יוֹדע להתגבּר עליהם. נזכּרוּ לוֹ לעתּים קרוֹבוֹת דברים ששמע פּעם: המגרש את אשתּוֹ אוֹ המעגן אוֹתה, מַעלים עליו כּאילוּ הוּא מַחריב בּנינוֹ של יוֹצר האָדם; המקוֹם משתּתּף בּצערה של העלוּבה והמזבּח מוֹריד עליה דמעוֹת… בּלב שלם עתיד יוֹסיל לקבּל את כּל החוֹבוֹת והחוּמרות של החיים החדשים. עדיין אינוֹ יוֹדע כּיצד יסַדר את יחסוֹ אל חַנה, אבל ידוֹע ידע שלדבוֹרה שלוֹ לא יתּן גט, ויעשׂה כּל שבּידוֹ להשכּין שלוֹם בּינוֹ וּבין אשתּוֹ שלוֹם־בּית…

סוֹף־סוֹף גם הבּחינוֹת נסתּיימוּ, וּבהצלחה מרוּבּה. התחיל מכין את עצמוֹ לדרך. בּביתוֹ של ר' הניך לא עשׂתה הצלחתוֹ שוּם רוֹשם. לבּם של בּני הבּית היה תּפוּשׂ בּאוֹתם הימים לשׂמחה אחרת. בּשעה שיוֹסיל היה שקוּע ראשוֹ ורוּבּוֹ בּבחינוֹתיו, אירע מאוֹרע חשוּב בּבית ר' הניך: זליג וצילה ווֹלפזוֹן נתאָרסוּ. בּבּית שלטה כּל הימים התרוֹממוּת־רוּחַ של חָג.

יוֹם אחד נכנַס אצלוֹ ר' הניך, ישב לפניו על כּסא מתּוֹך קוֹרת־רוּחַ ודעת רחָבה, פּתח ואָמר:

– בּעצם הלא מַגיע לכבוֹדוֹ דמי שדכנוּת… כּל אימת שעסוּק היה בּ“בּיכלאך” שלוֹ וב“קזאמינס” שלוֹ, לא חפצתּי להטריח עליו בּענינים האלה. ועכשיו שאני… אמת, יוֹדע אני שכּבוֹדוֹ הרי הוּא מן החדשים שמגנים את השדכנוּת ומפגלים בּדמי־השדכנוּת…

יוֹסיל הרתיע על כּסאוֹ ורצה להפסיקוֹ. אבל הזקן רמַז לוֹ בּתנוּעת־יד שישב בּמנוּחה ויניח לוֹ לדבּר.

– בּוַדאי, שׂכר השדכנוּת המַגיע לכבוֹדוֹ יִפּוֹל בּחלקוֹ של לייבּל השדכן. ריקא זה לא טרח ולא כלוּם; עיקר מלאכתּוֹ הרי נעשׂה על ידי כּבוֹדוֹ, אבל אין עיני צרה בּוֹ… יהוּדי מטוּפּל בּטף וּמשוּפּע בּצרוֹת… אבל פּטוּר בּלא כּלוּם אִי אפשר. גמרתּי בּדעתּי לשלוֹח מַתּנה קטנה לר' חיים יאנוֹבר… – הוֹציא מתּוֹך כּיס מכנסיו נרתּיק קטן וארוֹך, פּתחוֹ והראָה ליוֹסיל. בּנרתּיק היתה מוּטלת מקטוֹרת עשׂוּיה עינבּר וחַרסינה – הרי מַתּנה לאביו לא יסרב לקבּל. אֵין חָבין לאָדם שלא בּפניו, אבל זכין וזכין שלא בּפניו…

יוֹסיל נתבּלבּל, נתבּייש, אבל שׂמח בּלבּוֹ וגמגם דברי תּוֹדה מקוּטעים, שלא השמיעם יפה לאָזני עצמוֹ.

וכיוֹצא בּזה אֵירע לוֹ גם בּבית ווֹלפזוֹן. רצה לקנוֹת ל“דוֹדה”, לפראדיל אחוֹתוֹ וּלאִשתּוֹ מַתּנוֹת בּדמים שנשתּיירוּ לוֹ ממה שקימץ להוֹצאוֹת־הדרך. הלך אצל ה' ווֹלפזוֹן לברך שם את כּוּלם בּברכּת מַזל־טוֹב וּלהימלך עם צילה ווֹלפזוֹן, דרך־אַגב בּדבר המיקחים האֵלה. בּבית ווֹלפזוֹן, לאַחַר שלא ראוּהוּ בּמשך חָדשיים, הקדימוּ את פּניו בּשׂמחה גדוֹלה והעתּירוּ עליו בּרכוֹת להצלחתוֹ בּבחינוֹת וקיבּלוּ ממנוּ את בּרכתוֹ לארוּשׂי צילה. פּצרוּ בּוֹ לספּר להם את כּל פּרטי הבּחינוֹת, אֵיך וּמה שאֵלוּהוּ, מי היה הבּוֹחן, מי מהתּלמידים נכשל ונפל וכיוֹצא בּזה. וּבדבר המַתּנוֹת לבני בּיתוֹ, בּיקשה אוֹתוֹ צילה לסמוֹך עליה ועל אמה, שהן תּדענה לבחוֹר בּכּסף שהקציב לכך דברים שיהיה בּהם מן הנאה וּמן המוֹעיל כּאֶחָד. למחרת בּבּוקר, כּשחזר אל בּית ווֹלפזוֹן לשם פּרישה, מצא כּבר את המַתּנוֹת מוּכנוֹת: שתּי מטפּחוֹת פּרסיוֹת נאוֹת בּציוּריהן וּגווניהן, טוֹבוֹת בּאֵיכוּתן וּמַרהיבוֹת עין בּיפין בּשביל ה“דוֹדה” וּפראדיל.

– וּלאִשתּי? – שאַל יוֹסיל.

– לאִשתּוֹ קנינוּ אָנוּ מַתּנה – אָמרה שׂרה־דבוֹרה והוֹשיטה לוֹ נַרתּיק שחוֹר קטן.

שוּב נתבּלבּל יוֹסיל, הסמיק, גמגם דברי תּוֹדה ושכח אפילוּ לפתּוֹחַ את הנַרתּיק ולראוֹת מה בּתוֹכוֹ.

חֵלֶק רְבִיעִי: בֶּחָלָל הָרֵיק

פּרק עשׂרים

בּסוֹף מַאי יצא מקוֹבנה, בּאוֹתה הדרך שבּה בּא לשם. בּשׂדוֹת המזוּבּלים מחדש זרעוּ חיטה מזרע שני. וּכשהתחיל מתקרב אחרי כּשבוּעיים אל סביבוֹת מינסק כּבר היוּ קוֹצרים על האפרים חשש. וּבחוֹם היוֹם היבש, בּדמי הצהרים, כּשהמוֹח מקצתוֹ מהרהר וּמקצתוֹ מדמדם, נסוּך תּנוּמה, שיכּוֹר מריחַ חָריף וּמתוֹק של החָציר הלח והקצוּר, מנוּדנד על־ידי טלטוּלה הקל של העגלה, על ידי חריקתם החַדגוֹנית של הגלגלים, שירתוֹ המנוּמנמת של העגלוֹן מניגוּני התּפילוֹת של “הימים הנוֹראים”, – מתלוה אֶל כּל ההרהוּרים והחלוֹמוֹת, כּאילוּ מרחוֹק, עוֹד קוֹל אחד מַתמיד, שאינוֹ פּוֹסק משחרית עד ערבית ואין אַתּה שוֹאל עליו מהיכן הוּא בּא: דזשין… דזשין… דזשין… אלוּ הם המַגלים העוֹבדים שם על האפרים… מה יאמר יוֹשה לכשתּיוָדע לו החלטתוֹ? קרוֹב הדבר שיהא דוֹרש אוֹתה כּמין חוֹמר ללעג וּשנינה… דזשין… דזשין… אַבּא יצטער, אבל יהא שוֹתק, כּדרכּוֹ… מה יעשׂה, מה יעשׂה שלא יצטער אָדם יקר זה? ואילוּ הדוֹדה פּסיה, כּלוּם יש מקוֹם להיסתר מעקיצוֹתיה וּרמיזוֹתיה? תּהא מנַענעת ראשה ואוֹמרת בּאנחה: "אי, יוֹסיל, יוֹסיל! שוֹטה אַתּה, יוֹסיל!… מילא, ילגלגוּ להם, כּאַוַת־נַפשם. העיקר שעליו לא ליתּן את לבּו אל דברי המַלעיגים… אדרבּא… דזשין… דזשין… נפשם חשקה דוקא בּדוֹקטוֹר, וּבמקוֹמוֹ הרי לפניכם יהוּדי פּשוּט מכּל השנה… דזשין… דזשין… אַח, הדוֹדה יש בּה כּל המידוֹת שמנוּ חכמים בּתלמיד־חכם… דזשין… דזשין… נשיכתה נשיכת שוּעל… שוּעלים, עקרבּים, שׂרפים הוֹמים בּדרכים, עוֹקצים, לוֹחשים: דזשין… מסתּתּרים בּיערוֹת ואוֹרבים לעוֹברי־דרך… סַכּנת־נפשוֹת, סכּנת־כּיס…

יוֹסיל ניעוֹר מטלטלה אַחת חזקה והעגלה עמדה. האפרים המבוּשׂמים כּבר אינם. מימין הדרך שטוּחוֹת היוּ שׂדוֹת חרוּשוֹת, וּבני־אָדם מהלכים בּדממה לאוֹרך המַעניוֹת בּפסיעוֹת מאוּששוֹת וּקצוּבוֹת, ועוֹדרים בּשׂדוֹת תּפּוּחי־אדמה וסלק. החמה הלכה והטמינה את עצמה מאחוֹרי היער, ואוֹר היוֹם הוֹלך וּמכהה.

בּעל־העגלה דיבּר עם הנוֹסעים על סכּנת־הדרך, מפּני הלסטים. השכּים ויצא עם שחר והיה סבוּר שיהא סיפּק בּידוֹ להגיע בּעוֹד יוֹם אל הפּוּנדק הסמוּך. ועכשיו רוֹאה הוּא שעליו לנסוֹע עם חשיכה דרך היער; לוַאי שיגיעוּ בּשלוֹם אל אוֹתוֹ פּוּנדק לפני חצוֹת. דוקא בּיער זה, כּפי שהבּריוֹת מסַפּרים, משתּוֹללת כּנוּפית לסטים של יהוּדים וגוֹיים… בּוֹדקים אצל הנוֹסעים את הכּיסים, כּמוֹ שבּוֹדקים אצל גנבים שנתפּשׂוּ… ואוֹי לוֹ לסוֹחר שמנַסה להעלים את אַרנקוֹ ואת צרוֹרוֹתיו!… הרבּה סיפּוּרי־מעשׂיוֹת שמע יוֹסיל בּדרכּוֹ זוֹ על החַמסנים היהוּדים שמתנַפּלים על עוֹברי־דרכים. וּבמידה שהיוּ מתקרבים אל סביבוֹת מינסק, בּה־בּמידה נתרבּוּ סיּפּורי־המעשׂיוֹת על מעשׂים שהיוּ ושלא היוּ, על פּלוֹני ה“סבּוֹרשטשיק”²⁸ שנמצא מוּטל מת, על פּלוֹני הסוֹחר המַלוה־בּריבּית שנלקח ממנוּ כּל שהיה עליו, לרבּוֹת בּגדיו, עד לאַנפּילוֹתיו ולכוּתנתּוֹ ועד בּכלל, הלבּישוּהוּ בּלוֹיים מזוּהמים וּמטוּנפים, מוּקצים מחמת מיאוּס, הלקוּהוּ בּלא רחמים ושילחוּהוּ כּשהוּא מפרפּר בּין החיים והמות. סיפּרוּ גם על פּלוֹני הקבּצן שהלך בּרגל יחידי בּיער ונתעה בּחוֹשך, הלך והלך עד שנזדמנה לוֹ חבוּרת אוֹתם ה“מכוּבּדים” שיוֹשבת סביב למדוּרת־אֵש. מיד צרפוּהוּ ל“מנין”, האכילוּהוּ והשקוּהוּ מכּל טוּב, וּלאחר שבּירך עם החברה בּרכּת המזוֹן, העניקוּהוּ מעט מעוֹֹת ושילחוּהוּ בּשלוֹם, בּלוית לסטים אחד שנשלח להראוֹת לוֹ את הדרך… את כּל הסיפּוּרים הללוּ שמע יוֹסיל כּמעט בּכל פּוּנדק, ולא נתן את דעתּוֹ עליהם. עכשיו, עם כּניסתם אל היער, בּערוֹב היוֹם, עלוּ על לבּוֹ כּל המעשׂיוֹת הללוּ. נכנסה בּלבּוֹ יראה כּמוּסה. מה אני ירא? – היה משדל את עצמוֹ – אֶתּן להם את המתּנוֹת, את המטפּחוֹׁת, את המקטרת ואת מתּנתם של הווֹלפזוֹנים, והיוּ כּל הדברים הללוּ כּפּרתי. למה יבקשוּ אֶת נפשי לקחתּה? מה בּצע להם בּמוֹתי?… ואַף־על־פּי־כן היה הלב נוֹקף מפּחד… ויוֹתר שהפליגוּ לתוֹך היער, והאפילה, הרת רחשים טמירים וקוֹלוֹת חשאיים, אפפתם, יוֹתר העיקה על הלב אֵימה טמירה. העצבים נתמַתּחוּ והעינים והאָזנים נזקפוּ דרוּכוֹת לתוֹך החוֹשך לקלוֹט כּל דמוּת צל וכל המיה קלה. השביל חָצה את היער, מקוֹמוֹת עבר בּמקרחיו או בּפאתיו, בּמקוֹם שהאילנוֹת עמדוּ רוָחים יוֹתר. הלבנה היתה מזרזפת שם את אוֹרה הכּחוֹל־בּהיר, צלעי גזעים וענפים הכסיפוּ זעֵיר־שם, והצללים נשתּפּכוּ ונתערבּבוּ זה בזה… בּמקוֹמוֹת האלה נתגבּרוּ המתיחוּת והיִראָה. משוּם שהעינים הנבהלוֹת ראוּ בּכל מקוֹם צלמי דמוּיוֹת אנשים אוֹרבים, עוֹמדים בּלא תּנוּעה וּמוּכנים להתנַפּל…

מוּעקה גדוֹלה נשמטה מעל הלב, בּשעה שהעגלה יצאה מתּוֹך היער, כּמוֹ מתּוֹך אפילת־כּלא, לאויר העוֹלם החפשי. הנוֹסעים התחילוּ משׂיחים בלחַש. “נפטרנוּ מן היער?” – שאַל יוֹסיל. “בּרוּך המקוֹם!”… השיב בּעל־העגלה – בּרוּך שפּטרנוּ!"… והצליף בשׂמחה בשוֹטוֹ בּאויר, מעל לראשי הסוּסים. וּפתאוֹם, אֵי־מזה נסתּמנוּ בּדממה צללים אחדים. הסוּסים נתפּחדוּ ונרתּעוּ לאחוֹריהם. “הרי הם לפנינוּ… בּרוּכים הבּאים… אוֹי לנו…”, לחש מישהוּ מהנוֹסעים. “טפּפררוּ” העמיד בּעל־העגלה את סוּסיו. דמוּיות שחוֹרוֹת וּמשוּנוֹת הקיפוּ את העגלה מכּל צד, כּנראה, לשמוֹר שלא יתמַלט מי מהנוֹסעים. בּוֹא וּראה! פּנים אל פּנים עם הלסטים פּג מוֹראוֹ של יוֹסיל. בּמנוּחה ישב על מקוֹמוֹ. שכנוֹ, שישב על ידוֹ, דיבּר בּינו־לבין־עצמוֹ דברים בּלחש: אמר את הוידוּי. אחד שישב כּנגדוֹ, זקן, היה מַרעיד כּמוֹ בּקדחת, שניוּ נקשו זוֹ לזוֹ; אַף הוּא שפתוֹתיו המרטטוֹת היוּ דוֹבבות איזוֹ תּפילה בּלחש. בּעל־העגלה התעסק זמן רב בּמוֹשכוֹתיו, רגליו נתערקלוּ משוּם מה ולא יכוֹל לירד מעל דוּכנוֹ… ויוֹסיל ישב לוֹ בּמנוּחת קפּאוֹן והסתכּל בּפני החַמסנים שהתנוֹעעוּ בּדממה מסביב לעגלה, וּמשוּם־מה לא קרבוּ אֵליה. אוֹר הלבנה נפל עליהם, ואַף־על־פּי־כן לא הבחין את פּניהם, מפּני שראשיהם היוּ עטוּפים בּסוּדרים ומַטליוֹת שחוֹרוֹת, כּעין בּרדסים. רגע אחד כּאילוּ הבליח לפניו, לאוֹר הלבנה, קלסתּר־פּנים מוּדע לוֹ, שלא זכר אוֹתוֹ… רגע אחד, ושוּב נבלע בּחשיכה… הדמוּיֹות האפילוֹת נתקבּצוּ יחד, עמדוּ זמן מה כּמהססים ואין מעיזים, דוֹמה שנמלכוּ בּינם־לבין־עצמם בּלחישה בּלא שנשמע קוֹל דיבּוּרם. ואַחר נתפּזרוּ, נבלעוּ לתוֹך חשכת היער ונעלמוּ…

בּעל־העגלה עדיין ישב על דוּכנוֹ כּמוּכה תּמהוֹן, כּמשוּתּק.

– סַע, גוֹלם! מַהר וסַע מכּאן, גוֹלם שכּמוֹתך! – גער בּוֹ בּנזיפה אַחד הנוֹסעים ששבה אליו רוּחו לָראשוֹנה.

התנַערוּ מפּחדם שאָר הנוֹסעים, התנַער והתעוֹרר גם בּעל־העגלה וּבקוֹל עליז צפצף והצליף בשוֹטוֹ: “וויוֹ, נשרי! וויוֹ… הייתי נשבּע, רבּוֹתי, בּזקני וּבפאוֹתי שהללוּ לא בּשר־ודם היוּ אֶלא מאוֹתם “שאינם טוֹבים”, תּוּף!… וויוֹ… הרי לכם פּגישה. כּמעט שפּרחה נשמתי…”

למחרת בּבּוֹקר, משהגיעה עגלתם אל הפּוֹנדק, פּרצוּ לקראתם בּעל הפּוּנדק, אשתּוֹ, משרתיהם ואוֹרחיהם בּשׂמחה וּבברכה “בּרוּך מַציל ממות”. ועד שלא ירדוּ מן העגלה, דחקוּ עליהם בּשאלוֹת מה תּקלה אֵירעה להם, אם פּגשוּ בּהם הלסטים, היאך נמלטוּ מידיהם… בּאוֹתוֹ יער, שעברה בּוֹ העגלה של יוֹסיל, אֵירעוּ בּלילה שעבר שני מעשׂי שוֹד ורצח של אָדם אֶחָד.

סמוּך לשעת הצהרים, נכנסה אל סימטת־היוָנים שבּקרבת השוּק־החדש עגלת־משׂא פּשוּטה וּגדוֹלה, בּרעש גלגלים על פּני מרצפת האבנים המרוּסקה, ועמדה לפני בּיתו של ר' לייבּ יאנוֹבר. יוֹסיל קפץ מעל העגלה, הוּא היה הנוֹסע האחרוֹן שהביאוּהוּ לביתוֹ, וּבעל־העגלה נשׂא אַחריו את צרוֹרותיו.

בּשׁמחה וּבקוֹצר־רוּח קפץ יוֹסיל ועלה אל הגזוֹזטרה הקטנה, כּשהוּא מדלג לסירוּגין על המַדרגוֹת, דלת הכּניסה היתה, לתמיהתוֹ, נעוּלה; דפק פּעם וּפעמַים ולא נענה. דלת זוֹ הרי לא היתה ננעלת מעוֹלם. מה נשתּנה? כּלוּם נתרבּוּ גנבים בּמינסק? אוֹ שמא יצאוּ כּוּלם מן הבּית? איזה רגש עמוּם אבל מעיק ערבּב עליו את שׂמחתוֹ. הניח את חבילוֹתיו על הגזוֹזטרה, ואמר להיכּנס דרך החנוּת, אבל מיד חזר בּוֹ: נזכּר ששם כּבר יוֹשב חנוָני זר. הלך ועקף את הבּית, דרך החצר, על מנת להיכּנס אל חדר־הבּישוּל.

בּחצר היה, לכאוֹרה, הכּל על מקוֹמוֹ כּאשתּקד: אוֹתם בּניני המַחסנים שגגוֹת־הקש שלהם מקוֹמוֹת הקריחוּ, מקוֹמוֹת העלוּ אֵזוֹב, התמַקמוּ והשתּפּלוּ, כּכוֹבעים שנשמטוּ עד לעינים; אוֹתה הבּאר שבּאֶמצע החצר, עם הקילוֹן שלה הנעוּץ בּתכלת הרקיע; רק דפניה שקעוּ, התמטמטוּ והדשיאוּ דשא. אַף “זשוּטשיק” הטוֹב והתּמים עוֹד חי וּמהלך כּאן בּין הבּנינים בּאָזנים קטוּפוֹת, עלוּב ועזוּב ואין משגיח בּוֹ… עם הפּסיעוֹת הראשוֹנוֹת בּחצר, הרגיש יוֹסיל בּשינוּי שנתהוָה בּה: החיים נתכַּלוּ מן המקוֹם הזה. פּרחה ממנוּ הנשמה. אין חנוָנים מתרוֹצצים כּאן טרוּדים וּמבוּלבּלים, אין פּוֹעלים בּכיפּוֹת וּבטליתים־קטנים, פּוֹרקים וטוֹענים סחוֹרה, אין בּעלי־עגלה צוֹוחים וּמריבים ואין סוּסים צוֹנפים… היכן נעלם כּל זה? בּנפש עגוּמה נשׂא יוֹסיל את עיניו אל הסוּכּה שמעל לגג. סימן החיים היחידי לסוּכּה הזאת היו הכּבסים המתיבּשים שם על חבלים מתוּחים לפני הדלת.

נכנס יוֹסיל אל חדר הבּישוּל. קיילה עמדה אוֹתה שעה כּפוּפה על גבּי גיגית מלאָה קצף סבּוֹן, וּמוּפשלת־שרווּלים שכשכה בּהם לבנים. ראתה אוֹתוֹ בּאלכסוֹן מבּין שתּי ידיה, ולא הכּירתּוּ בּתּחילה. המשיכה לשכשך בּמים והמתּינה לשמוֹע מפּי אַדם זה מה רצוֹנוֹ. פּתאוֹם הזדקפה, טפחה שתּי ידיה הרטוּבּוֹת וקראָה: “אוֹי! הרי זה יוֹסיל, בּחַיי!”. וּמיד, רטוּבּה וּמוּפשלת־שרווּלים, רצה אל חדר־האוֹכל. נשמעוּ משם קריאוֹת, פּסיעוֹת נחפּזוֹת, ריצה. רצה לקראתו פראדיל, ואַחריה נגררה שיינדיל. אחוֹתוֹ גיפּפה אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹתיה הרכּוֹת, המלאוֹת והחַמוֹת, ונצמדה אליו בּנשיקה אַחַת ארוּכּה ואַמיצה. ולאַחר מכּן צמצמה פּניה בּכתפוֹ; עמדה כּדבוּקה אליו ואין בּכוֹחה להפריש עצמה ממנוּ. נטל יוֹסיל בּשתּי ידיו את ראשה, הגבּיה אוֹתוֹ ונעץ עיניו בּפניה. הללוּ, אַף־על־פּי שפּרחה, מחמת התרגשוּת, אַדמוּמית בּלחיים, קפצה עליהן זקנה בּמשך הזמן שלא ראה אוֹתה. על גבּי מצחה הצח והנאֶה נמתּחוּ קוים דקים, מה שלא היה בּוֹ קוֹדם, ואיזה רפיוֹן של כּמישוּת בּגוֹן עוֹרה. ואילוּ שיינדלה, להיפך, פּרחה; היא עמדה בּראשית התבּגרוּתה; כּתפיה נתרחבוּ, שדיה נתכּדרוּ, וכוּלה כּבכּוּרה נאה, הוֹלכת ומתמַלאת עסיס־חיים מתוֹק.

– היכן הם כּוּלם? – שאַל יוֹסיל.

– הדוֹדה וּדבוֹרה בּאַכסַניה; אַבּא בּחדרוֹ. כּידוּע לך, תּמיד שכוּב הוּא; דוֹמַני, ישן. אלך ואֶראֶה.

– לא, כּי אני אלך ואֶראֶה. ואַתּ תּשגיחי שיכניסוּ אֶת חבילוֹתי. הן מוּטלוֹת שם בּחוּץ על הגזוֹזטרה. למה אַתּם נוֹעלים את הדלת?

– איזוֹ דלת?

– זוֹ של הכּניסה.

– הרי היא תּמיד נעוּלה.

– בּשעתי, זכוּרני, לא היוּ נוֹעלים אוֹתה אַף בּלילוֹת.

– אָז, בּשעתך שאני, עכשיו אין בּאים אלינוּ, אין דוֹפקים עליה. אני יוֹשבת כּל היוֹם בחדרוֹ של אַבּא. וּמי שצריך לוֹ, בּא דרך חדר־הבּישוּל… ואַף־על־פּי־כן… המתּן עד שאַקדים ואוֹדיעוֹ את בּוֹאך, כּדי שלא יבּעת.

נכנסה אל חדרוֹ של ר' לייבּ, ואַחר רגע חזרה והזמינַתּוּ ליכּנס; אַגב הספּיקה ללחוֹש לוֹ שלא ישהה שם הרבּה זמן משוּם שזוֹהי שעת שינה לוֹ.

ר' לייבּ היה שכוּב על מטתוֹ לבוּש בּבגדיו, נשען בּגבּו אל תּל של כּרים, ורגליו עטוּפוֹת בּסוּדר חם. על בּרכּיו אָחז ספר פּתוּח וּבידוֹ השניה המַרעידה כּלשהוּ – משקפי־הכּסף שלוֹ. יוֹסיל התקרב אֶצלוֹ בּמתינוּת וּבשלוָה, גיפּפוֹ וּנשקוֹ נשיקה אַחת קצרה; אַף נשיקת האָב היתה קצרה ויבשה.

– מַה שלוֹמך אבּא?

– בּרוּך השם. הלוֹא רוֹאה אַתּה. טוֹל כּסא ושב. לא כּאן, לא כּאן, אלא כּנגד החמה… כּך יכוֹלני לראוֹת פּניך… – הרכּיב על חָטמוֹ משקפיו – רוֹאה אני בּך שהתּוֹרה התּישה אֶת כּוֹחך למַדי. אבל למה לא הסתּפּרתּ? זקנך ופיאוֹתיך מגוּדלים יוֹתר מדי. דוֹמה אַתּה ליהוּדי זקן…

– ואַתּה, אַבּא, פּניך לא נשתּנוּ… כּמוֹ שהיוּ. אלא קצת השמינוּ.

– אילמלא הרגלים שמסרבוֹת לציית ואילמלא הקצרת שלי לא הייתי מתאוֹנן.

יוֹסל ידע עוֹד קוֹדם, מתּוֹך מכתּביה של פראדיל, שאָביו סוֹבל יִסוּרים גדוֹלים. ועכשיו מצא שפּניו תּפוּחות ועינן חוֹלני.

אבל ר' לייבּ יאנוֹבר לא אָהב לדבּר על תּחלוֹאֵי עצמוֹ, הזדרז והשׂיא את בּנוֹ לענין אַחר:

– מַגיע לך “מַזל טוֹב”, יוֹסיל?

– מַזל טוֹב?

– שגמרתּ את חוֹק לימוּדיך.

– אַה! הדין עמך… אֶת חוֹק לימוּדי גמרתּי, אמת…

– אֶת תּעוּדתך הבאת עמך? חשקה נַפשי לראוֹתה.

– אֶת תּעוּדתי, אַבּא, אקבּל אַחר כּך, על־ידי הדוֹאַר. קצרה רוּחי ולא יכוֹלתּי להמתּין שם עד לקבּלת התּעוּדה.

וּבאיזוֹ אוּניברסיטה בּחרתּ ללמוֹד: בּקיוֹב אוֹ בּמוֹסקבה? בּקיוֹב אֶפשר להשׂתּכּר על־ידי שיעוּרים בּלשוֹן־קוֹדש ותנ"ך.

– עדיין לא החלטתּי כּלוּם, אַבּא!

– שמא חזרתּ מדעתּך הקוֹדמת, וגמרתּ בדעתּך ללמוֹד משפּטים?

– עוֹד יהא לנוּ פּנאי לדוּן בּשאלה זוֹ… ואַתּה כּל ימיך יוֹשב על התּוֹרה ועל העבוֹדה?

– ראשית, לא יוֹשב אלא שוֹכב… ושנית, לא על העבודה, מפּני שאיני עוֹשׂה כּלוּם… והתּוֹרה שלי אַף היא אינה מתקיימת בּידי.

– הרי כּל ימיך נשׂאת את נפשך לאֶפשרוּת זוֹ להתייחד עם ספריך לבד.

חייך הזקן חיוּך עגוּם לתוֹך שׂפמוֹ:

– שׂחוק רע שׂיחקה בּי ההשגחה. כּל ימַי הייתי נוֹשא אֶת נפשי לאֶפשרוּת זוֹ, כּמוֹ שאָמרתּ, להתייחד עם ספרי; מה עשׂתה היא, ההשגחה? נתנה לי אֶת האֶפשרוּת הזוֹ, ונטלה הימני דבר קטן: את הזכּרוֹן. תּמיד הייתי כּבוֹר סיד שאינוֹ מאַבּד טיפּה. ועכשיו כּל דבר שאני לוֹמד כּדיוֹ כּתוּבה על נייר מחוּק…

– אֶפשר שאַתּה מיגע את מוֹחך יוֹתר מן המידה.

– וּמה אֶעשׂה? שמא אשׂחק בּקלפים? הקלפים מעוֹלם לא לקחוּ את לבּי. האִישקוּק מיגע. ואַף אין אדם שיִזדווג אלי לשם משׂחק. אין לי בּרירה אלא להסתּכּל כּל הימים בּתּקרה אוֹ להסתּכּל בּספר. אני מעַדיף את הדבר השני. אַף־על־פּי שאין בּזה יוֹתר תּוֹעלת מבּזה.

ר' לייבּ דיבּר בּלגלוּגוֹ הספקני כּדרכּוֹ. אבל יוֹסיל הרגיש מבּעד לזגוּגיוֹת משקפיו בּצער הבּדידוּת של הזקן.

– ואַתּה בּוַדאי היית כּל הימים מַלעיט את עצמך כּתוֹרא בּדברי חכמה ותוֹרה – אָמר ר' לייבּ – ויצאת משם בּרכוּש גדוֹל. גם קוֹדם ליציאָתך מן הבּית לא היית בּוּר מדעת…

ערבים מאד היוּ דברי אָביו לאָזניו, ועם זאת התבּייש כּריבה צעירה שאוֹמרים שבחה בּפניה.

– רוֹאֶה אני, אַבּא, שאַתּה נוֹטה לשינה. אַניחך, לפי שעה, ואַחר כּך עוֹד נרבּה שׂיחה. שלוֹם, אבּא.

ונפטר מן החדר. בּוֹ־בּרגע שנכנס אל החדר הסמוּך, נכנסה מן החוּץ הדוֹדה פּסיה. משראה אוֹתה יוֹסיל, נתמה מאד על הדמיוֹן שבּינה ובין זלאטה! אלא שזלאטה גבוֹהה יוֹתר וּבעלת בּשׂר יוֹתר. כּל ימיו היתה הדוֹדה בּעיניו הגדוֹלה והאַמיצה בּכל הנשים שידע. ועכשיו, לאַחר שראָה את זלאטה, הוּא מוֹצא את הדוֹדה קטנה וחלשה מאחוֹתה. זלאטה היא יוֹתר חסוּנה בּרוּחה וּמאוּששת בּגוּפה. יוֹסיל מצא שגם פּני הדוֹדה חוֹלניוֹת, עינם כּעין השעוָה, ומתּוֹך עיניה נשקפת איזוֹ עגמימוּת. לאַחר מכּן נוֹדע לוֹ שלפרקים היא סוֹבלת בּקיבתה; אבל היא יוֹדעת להתגבּר על יִסוּריה, ורוּחה סוֹער והוֹמה כּמוֹ קוֹדם.

– בעוד שעה קלה תּיכּנס דבוֹרה – אָמרה אַחר נשיקה קצרה ויבשה – הלכה להביא את שרה’לי שלך… נוּ, הבה ונחזה בּך, מה פּניך וּמה שלומך. רוֹאָה אני בּך שנהיית בּטלן גדוֹל משהיית. למה הפּיאוֹת הללוּ? והזקן הזה… כּלוּם בּקוֹבנה לא פּסקוּ עדיין ימי ה“ספירה”? אוֹ שמא אין סַפּרים שם? אַי, יוֹסיל… – חפצה להוסיף עוֹד מה והפסיקה את עצמה – וּמה שלוֹמם של בּני פּוֹלישוּק? כּוּלם בּריאים? ראה, כּוּתּנתך קרוּעה… רבּוֹנוֹ של עולם! הרי זוֹהי… כּן! הרי זוֹהי הכּתוֹנת החדשה שתּפרתּי לפני נסיעתך, וּכבר קרוּעה, כּאן סמוּך אצל הצוָארוֹן… קרוֹבים נאים! לא היה להם פּנאי להשגיח על כּוּתנוֹתיך.

השתּדל יוֹסיל להשׂיאה לענין אַחר, והתחיל מסַפּר בּשבח אחוֹתה, שיבּח את עסקנוּתה, אֶת זריזוּתה.

– אוֹה! – קראָה מתּוֹך זחיחוּת־דעת – זלאטה היתה תּמיד אֵשת־חַיל, עוֹקרת הרים והוֹפכת עוֹלמות. וּמה בּריל שלה? בּטלן מוּפלג בּוַדאי, מאוֹתם שאוֹכלים ואינם עוֹשׂים…

– הרי זה אָדם קדוֹש.

– הקדוֹשים הללוּ… בּקדוּשתם אינם יוֹדעים לקשר זנבוֹ של חתוּל, ישוּבים על עוֹרף נשוֹתיהם ואוֹכלים מיגיע כּפּיהן… בּן־זוּג לזוּסיל שלנוּ, לא? מסתּמא אַף הוּא חסיד…

לא יכוֹל יוֹסיל להעלים את חיוּכוֹ. כּך ממש הלא דיבּרה לפניו זלאטה אחוֹתה, בּערב הראשוֹן לבוֹאוֹ לפּוֹלישוּק, על ר' זוּסיל… וּמתּוֹך רצוֹן להתגרוֹת בּה קצת אָמר:

– ר' בּר נסע לאֶרץ־ישׂראל.

טפחה הדוֹדה כּפּיה מגוֹדל תּמיהתה:

– לאֶרץ־ישׂראל! וּזלאטה? כּלוּם הסכּימה לכך?

– וּמה היה בּידה לעשׂוֹת? מתּחילה בּכתה, ואַחר כּך נתפּייסה. הפיסה את דעתּה בּישראל’יק שלה… נַער חמוּדוֹת… וּבעסקי האחוּזה.

– לאֶרץ־יִשׂראל… – חָזרה פּסיה בּפני עצמה בּלחש, נדהמת וּתפוּשׂת הרהוּרים, ואַחר הוסיפה – מה תּעשׂה פּסיה העלוּבה? הרי גם בּעל קדוֹש בּכל זאת בּעל הוּא…

אוֹתה שעה נפתּחה הדלת ונכנסה דבוֹרה עם הילדה על זרוֹעה. יוֹסיל הלך לקראתה, שׂמח, מחייך כּוּלו, בּזרוֹעוֹת פּשוּטוֹת. אבל עד שלא הספּיק להתקרב אצלה, בּמעוּף־עין אֶחד ראָה שחָל איזה שינוּי בּאשתּו הקטנה. לא גדלה בּשיעוּר קוֹמתה, לא נתרחבה בּכתפיה, ואַף־על־פּי־כן כּאילוּ נתבּגרה יוֹתר, נהיתה יוֹתר לאִשה, וחוּט של חן היה משוּך על פּניה העדשניוֹת, שהסמיקוּ קצת מפּאת התרגשוּת. בּכל חיצוּניוּתה ניכּרים היוּ סימנים של מה־שהוּא חדש: סימני התנאוּת מכוּונת. שׂרה’לי לא היתה ילדה נאָה, קוי־פּניה היו חַדים, אבל רחוּצה ומנוּקה היתה, ושׂערוֹתיה רטוּבּוֹת עדיין וּסרוּקוֹת, כּנראה, לכבוֹד האוֹרח. היא אָחזה בּידה קרקש והיתה מקרקשת בּוֹ בּלא הפסק כּל הזמן.

יוֹסיל חיבּק את האֵם והבּת כּאחת. התּינוֹקת כּבשה את פּניה בּצוַאר אִמה וצרחה מיִראת האָדם החדש. הוּא נשק לאֵם בּתּחילה על לחיה, ואַחר־כּך רצה לנַשק לה על פּיה, להתנשק עמה כּּראוּי. אבל היא, כּאילוּ שלא־מדעתּה, ניסתה להסב את פּיה. ולא הספּיקה. הוּא הרגיש בּדבר ולא שכח את זאת גם לאַחר מכּן. וּכשמצא בשׂפתיו את פּיה, היו שׂפתיה סוֹחקוֹת ולא נצמדוּ משוּם מה; וּשׂפתיו נגעוּ בּשיניה. התּינוֹקת מלאת אימה צרחה: “אִ–מא! אִ–מא!”…

– הבּיטי, טיפּשוֹנת! הרי זה אַבּא… אַבּא שלָך…

– איני רוֹצה… איני רוֹצה… בּאַבּא זה… – צרחה התּינוֹקת.

וּבשוּם אוֹפן אי אפשר היה להעביר אֶת פּניה מעל צוַאר אִמה.

עמדוּ האָב והאֵם זה כּנגד זוֹ, ועל שניהם קשה היתה עמידת־תּהיה זוֹ. תּלה בּה יוֹסיל את עיניו וּבלא מלים, רק בּמַבּטוֹ לבד, דיבּר אליה: “האמיני לי, דבוֹרה! מה שהיה לא יִשנה עוֹד. קוֹנם עלי שאתקן את כּל שעויתי ושחָטאתי נגדך”. היא השתּמטה ממַבּטיו; התעסקה במתכּוון בּקטנה לפייסה וּלשדלה בּדברים. וּמרגע לרגע היתה פּוֹזלת אליו בּמבּטי־עין מרפרפים והמַבּטים אָמרו לוֹ: “כּל ימיך היית בּעל רצוֹן טוֹב. אבל כּלוּם יעמוֹד בּך הרצוֹן זמן רב? כּלוּם יעלה בּידך לתקן? חוֹששתני שהחמצתּ את השעה…”

נזכּר יוֹסיל בּמתּנוֹת שהביא עמוֹ, רץ אל אַחת החבילוֹת להתּירה. אַגב כּך סיפּר להן היאך ניצלוּ המתּנוֹת מידי כּנוּפית לסטים בּנס.

– הלסטים! – פּרצה קריאַת אֵימה מפּי פראדיל.

– אַף עליך התנַפּלה הכּנוּפיה? ספּר, ספּר…

– אין מה לסַפּר. – אָמר עם היוֹתוֹ כּפוּף על גבּי הצרוֹרוֹת שהתעסק בהתּרתם – הקיפתנוּ בּלילה חבוּרת אנשים מכוּרבּלים וּמעוּטפים, כּסוּיי־פּנים, התלחשוּ והתלחשוּ בּינם־לבין־עצמם ונתפּזרוּ כּלעוּמת שבּאוּ… איני יוֹדע מפּני מה היססוּ… מעשׂה־נסים! פּני אֶחד מהם נצנצוּ נגד עיני כּמוּכּרים לי. אֶתמהה! השד יוֹדע אוֹתם…

הגבּיה ראשוֹ והטיח מבּט עין כּלפּי שוֹמעוֹתיו, ונתמה: כּל שלוֹש שוֹמעוֹתיו היוּ רוֹמזוֹת זוֹ לזוֹ בּעיניהן וּמקרצוֹת בּשׂפתוֹתיהן, וּפניהן אוֹרשוֹת חשש.

הזדקף:

– מה לכן? למה נבהלתּן כּך? מה אַתּן מסתּכּלוֹת כּך?

– לא כּלוּם, יוֹסיל!… אָמרה פראדיל… פּשוּט, כּאן מסַפּרים כּל כּך הרבּה מוֹראוֹת ממעַשׂיה של כּנוּפית שוֹדדים המסתּתּרת בּיערוֹת וּמתנַפּלת על עוֹברי־דרכים. בּרוך־השם שנצלתּם. וּבלבד שלא תּספּר לאַבּא. הממשלה מחפּשׂת אוֹתם וקצרה ידם לתפשׂם.

חיוּך דק וּמר חלף על פּני פּסיה.

– טוֹב שנסתּיים בּטוֹב. הראֵה לנוּ כּבר את מתּנוֹתיך.

יוֹסיל הוֹציא מתּוֹך החבילה גליוֹן של עתּוֹן וּבוֹ כּרוּך מַשהוּ ממוּעך, ממוּסמס, כּעין דייסה צבעוֹנית וריחָנית. הרי זה היה גוּש מקוּרזל של תּוּפינים וסוּכּריוֹת, שנוֹעדו לכתּחילה לשׂרה’לי וּלשיינדלי, וּבתוֹך החבילה נמַסוּ והיוּ לחוֹמר אחד רוֹפס ודביק. שׂרה’לי נשתּתּקה, צנחָה מעל זרוֹעה של אמה, זרקה אֶת הקרקש על הקרקע ורצה אל שיינדלי; שתּיהן היוּ בּתּחילה נוֹטלוֹת מן הנייר בּאֶצבּעוֹתיהן וּמכניסוֹת אל הפּה עד שהנייר נקרא קרעים קרעים, ואָז התחילוּ מלקקוֹת אֶת הקרעים בּלשוֹנן. פּניהן נצבּעוּ בּכל גוני הסוּכּריוֹת עד שאי אפשר היה להכּירן. הנשים הסתּכּלוּ בּהן וצחקוּ למַראה הלקקניוֹת. אַחר־כּך הוֹציא יוֹסיל אֶת שתּי המטפּחוֹת והגישן לדוֹדה ולפראדיל. המטפּחוֹת היוּ מַרהיבוֹת עין בּפרחים מגוּוָנים המצוּירים עליהן. שתּי הנשים התעטפוּ בּהן, התראוּ פּנים ואָחוֹר, הסתוֹבבוּ לפני הראי מלאוֹת התפּעלוּת ושׂמחה. הן היוּ שקוּעוֹת כּל־כּך בּהתבּוֹננוּת זוֹ עד שלא שמעוּ את צעקוֹתיהן של שתּי הילדוֹת. שׂרה’לי נעשקה על ידי שיינדלי שאָחזה בּחתיכת הנייר המתוֹק בּשתּי ידיה והשתּדלה להכניס בּלבּה של הקטנה שיכאב לה הבּטן אם תּאכל עוֹד; הקטנה לא קיבּלה את דברי שיינדלי וצעקה חמס. וּבעוֹד הגדוֹלוֹת טרוּדוֹת בּמטפּחוֹת ואינן שוֹמעוֹת כּלוּם, נזדרזה שיינדלי לכלוֹת בּלשוֹנה ובאצבּעוֹתיה את שיירי החוֹמר המתוֹק שבּידה.

כּל אוֹתה השעה עמדה דבוֹרה מן הצד, החזיקה בּתוֹך אֶגרוֹפה אֶת הנרתיק הקטן והשחוֹר שקיבּלה מבּעלה, לא פּתחה אוֹתוֹ וּנבוֹכה לא ידעה מה לעשׂוֹת בּו.

נזכרה פּסיה ואָמרה:

– עכשיו, בּבקשה, הראִי לנוּ מה קיבּלתּ אַתּ.

דבוֹרה הוֹשיטה לה אֶת הנרתּיק הסגוּר. הדוֹדה פּתחה אוֹתוֹ: מפּיה וּמפּי פראדיל פּרצה קריאַת התפּעלוּת: אלה היוּ עגילים נאים מקוּבּעים יהלוֹמים מלאכוּתיים, נוֹצצים וּמבהיקים כּקבוּצוֹת אֶגלי דמַע טהוֹרים וּשקוּפים; וחוּט זהב דק מן הדק, כּמעט סמוּי־מן־העין, משתּלשל מן היהלוֹמים למַטה וּבוֹ תּלוּי אוֹדם מַרטיט וּמפרפּר, כּטיפּת דם גדוֹלה שנוֹטפת מבּין הדמעוֹת הנוֹצצוֹת… כּל זה הבהיק בּתוֹך הנרתּיק, על גבּי מרבד של קטיפה כּחוּלה… העגילים הוּצאוּ מתּוֹך הנרתיק ועברוּ מידה של פּסיה אל ידה של פראדיל, וּמידה של פראדיל חזרה אל ידה של פּסיל, עם שקוי השמש מַתּיזים ניצוֹצוֹת מתּוֹך הדמעוֹת וּמטיפּת הדם, הטהוֹרוֹת והמרטטוֹת… על פּני פראדיל הזהירה בּת־צחוֹק סתוּמה של הזיה, כּמוֹ בּאוֹתן השעוֹת שהיתה מַאזינה לשירת יוֹשה שלה…

פּסיה שאלה פּתאוֹם:

– מאת מי גנבתּ את כּל החמדוֹת הללוּ?

יוֹסיל פּרץ בּצחוֹק ואָמר שהוּא רעב מאד. אם ימהרוּ לערוֹך את השוּלחן ויאכילוּהוּ די שׂבעוֹ הרי עליו לסַפּר להן את המעשה בּעגילים הללוּ וּבכל המתּנוֹת שניצלוּ בּנס. אָז נזכּרוּ הנשים שלכבוֹד האוֹרח מצוָה להוֹסיף תּוֹספת תּבשילין לסעוּדה, והזמינוּ את קיילה ליטוֹל ממנה עצה על השינוּיים בסעוּדה שעליה להתקין; בּין־כּך ובין־כּך חיטט יוֹסיל בחבילתוֹ והוֹציא שביס גם בּשביל קיילה. קיילה היתה מאוּשרת שהאדוֹן זכר אוֹתה לטוֹבה, וּמילאָה פּיה דברי תּשבּחוֹת. רק דבוֹרה עמדה דמוּמה וַאדישה, כּאילוּ כּל זה אינוֹ נוֹגע אליה ולא לה נוֹעד התּכשיט היקר. התחילו מפתּים אוֹתה שתּסלק מאָזניה אֶת עגיליה הישנים, שקיבּלה ליוֹם כּלוּלותיה, שתּי חוּליוֹת כּחוּלות פּשוּטוֹת בּמשבּצות זהב, ולתלוֹת בּמקוֹמן את החדשים. דבוֹרה סירבה לעשׂוֹת זאת. כּל הפּיתּוּּיים והשידוּלים לא הזיזוּה מדעתּה. לבסוֹף נזכּרה שהפסיקה באַכסַניה את מלאכתּה בּאמצע, ונתמלטה מן הבּית…

שניה אַחת עמד יוֹסיל דוּמם וליוה אוֹתה בּעינים תּמהוֹת.

משהגיעה שעת סעוּדת־הצהרים, ישבוּ אל השוּלחן מתּוֹך התרגשוּת עליזה. צחקוּ שלא לצוֹרך, לכל סיבּה קלה. שתּי הילדוֹת רעשוּ יוֹתר מן המידה ולא מיחוּ בּידן. האָב לא אָכל עם בּני הבּית, הוֹאיל ולא ירד מעל מטתוֹ. אבל כּוּרסתוּ בּראש השוּלחן היתה תּמיד פּנוּיה. אפילוּ שׂרה’לי לא העיזה לעלוֹת ולישב עליה.

– עכשיו נשמע את סיפּוּר־המעשׂה בּעגילים. – אָמרה פראדיל.

– לא כּי סיפּור־המעשׂה שלי יבוֹא אַחר כּך. עדיין לא סיפּרתּם לי כּלוּם על יוֹשה. מה הוּא כּוֹתב?

הכּל נשתּתּקוּ פּתאוֹם. עננה נקשרה אֶל פּני פראדיל.

– מה הוּא כּוֹתב? כּלוּם אינוֹ כּוֹתב. – אָמרה בּנעימת השלוָה שלה.

– ואַף־על־פּי־כן… מה מעשׂהוּ? היכן הוּא שׁוֹרה? מה תּכניוֹתיו?

– אֶת מכתּבוֹ האַחרוֹן קיבּלתּי לפני חדשיים בּערך מבּרלין. שאַל ממני עצה. רוֹצה הוּא ללמוֹד נגינה. לשם כּך אין לך מקוֹם טוֹב מאִיטליה, אבל חוֹשש הוּא שמא יִקשה לוֹ להשׂתּכּר שם לפרנסתוֹ, וּלפיכך שוֹאל הוּא, אם לא טוֹב לוֹ יוֹתר לנסוֹע מקוֹדם לאַמריקה, אוֹ לאַנגליה, לעבוֹד שם בּנמל אוֹ בּבית־חרוֹשת כּל עבוֹדה שהיא עד שיעלה בּידוֹ לאגוֹר סכוּם מסוּים, שיוּכל להתפּרנס בּוֹ זמן מרובּה וללמוֹד בּמנוּחה את הנגינה.

– למה נתקע לדבר זה, לנגינה? – קרא יוֹסיל בּהתמרמרוּת – הרי זה מעין דיבּוּק, רחמנא־ליצלן… וּמה יעשׂה אַחר־כּך בנגינה זוֹ? יהיה ל“כלי־זמר”? יהיה נוֹסע על חתוּנוֹת? בּתחילה סבוּר הייתי שאַך משתּעשע הוּא בּכנוֹרוֹ.

– הה! יוֹשה אינוֹ מאוֹתם שמשתּעשעים. אַף־על־פּי שאוֹהב לפעמים דברי ליצנוּת.

– וּמה ענית לוֹ?

– אָמרתּ קוֹדם “דיבּוּק”. הרי זה אמת. לבּי אוֹמר שאָדם זה מביא על עצמוֹ כּליה, חלילה. יוֹדעת אני שסוֹפוֹ לנסוֹע לאַמריקה, לעבוֹד, לכלוֹת אֶת כּוֹחוֹתיו, אבל מסוּפּקתני אם יעלה בּידוֹ לצבּוֹר ממוֹן רב, עד כּדי שיוּכל לישב בשלוָה וּלנגן לוֹ… חלוֹמוֹת… חלוֹמוֹת…

– וּמה ענית לוֹ? לפחוֹת כּתבתּ לוֹ כּך? – שאַל יוֹסיל בּלב רחוּש מדאָגה.

– לא עניתי לוֹ כּלוּם.

– מפּני מה? – פּרצה מפּיו שאלה חרדה.

– חכמה גדוֹלה… – סיננה פּסיה בּין שיניה.

– דוֹדה!… – פּנתה פראדיל אל אִמא־חוֹרגתּה מקצת בּתחינה ומקצת בּרוֹגז. כּנראה, כבר נפלוּ בּיניהן דברים קשים בּענין זה.

– מה משמע “דוֹדה”, “דוֹדה”? – שאלה זוֹ בּרוֹגז.

– כּמה פּעמים אָמרתּי לך, סוֹף־סוֹף אֵיני ילדה קטנה ואין אָדם רשאי להתערב בּדברים שבּיני לבין בּעלי. לא כּך? – פּנתה בּשאלתה אֶל אָחיה מתּוֹך משיכת כּתפים, והמשיכה – וּמה יכוֹלתּי לכתּוֹב לוֹ? רק עצה אַחת יכוֹלתּי להשׂיא לוֹ…

– לחזוֹר למינסק? וכך היית צריכה לכתּוֹב. – אָמר אָחיה.

– אבל עצה זוֹ יוֹדעתני שלא תּתקבּל עליו. ואַף לא יוּכל לחזוֹר. כּאן לא יוּכל לחיוֹת עוֹד כּמוֹ קוֹדם. לאַחר שנתבּדוּ כּל חלוֹמוֹת־האליל שלוֹ יהא כּאן אוּמלל שבּאוּמלָלים.

– אבל גם שם בּארצוֹת נדוּדיו לא יהיה מאוּשר יוֹתר. – העיר יוֹסיל.

פראדיל נענעה לוֹ ראשה: מהנ.. הן, הן!

בּחדר נשתּלטה דממה. בּעצבוּת קשקשוּ הכּפּוֹת בּתוֹך הצלחוֹת. כּל אֶחד עיניו בּצלחתּוֹ ולבּוֹ בּהרהוּרי הדאָגה שלוֹ. לפני יוֹסיל עבר זכר ערב אחד בּבית חברוֹ אֶפרים; נזכּרה לוֹ מלכּה, בּתּוֹ של פּיני, והתנַהגוּתוֹ של יוֹשה אוֹתוֹ עֶרב… זכר זה הוֹליד בּלבּוֹ עכשיו דאָגה גדוֹלה וַחרדה לשניהם, גם לאחוֹתוֹ וגם ליוֹשה. תּמך את ידוֹ בּראשוֹ ושכח להכניס את הכּף אֶל פּיו…

פּסיה לא התאַפּקה והפסיקה את הדממה המעיקה ששלטה בּין הסוֹעדים:

– אין לי כּל חשק להתערב בעסקיך הפּרטיים – אָמרה כּשהטעימה אֶת המלה האַחרוֹנה – לחינם אַתּ מתרעמת עלי. איני רשאית להתערב בּעסקיך, ואין אַתּ רשאית ליתּן זמם על פּי. את יוֹדעת שאין בּי ממידת אחד בפּה ואחד בּלב. מה שבּלבּי אָמרתּי לך, ואני אחזוֹר על דברי שוּב ושוּב: שלא להשיב על מכתּבים הרי זאת שטוּת, וּביחוּד כּשאָדם גוֹלה ונד בּנכר מבקש עצה! מה טעם ליוּהרה זוֹ איני מבינה. מה מקוֹם כּאן להתיהר? כּנגד מי?

העמידה פראדיל את עצמה כּאינה שוֹמעת והמשיכה לדבּר אל יוֹסיל:

– כּשמַתחיל אָדם לבקש לוֹ דרך חדשה, ספק ימצא, ספק לא ימצא; ועד שימצא את החדשה, את הישנה הוּא מאַבּד ונמצא מתלבּט ומיטרף עצמוֹ בּלא דרך. לא כּך?

יוֹסיל שהיה ישוּב אצל פראדיל, חיבּק בּזרוֹעוֹ את כּתפיה ואָמר בּקוֹל, כּדי שתּשמע גם אִשתּוֹ, שהיתה מתעסקת בּילדוֹת:

– בּזמן האַחרוֹן הרבּיתי מאד להרהר בּשאלה זוֹ. סבוּר אני שהדין עמך. חוֹששני שכּל טוֹבה לא תּצמח לנוּ מן “הדרכים החדשוֹת” שכּל אחד מבקש לעצמוֹ… סוֹף־סוֹף יש חוֹבוֹת כּלפּי הבּית, כּלפּי האִשה והילדים ו… ו… ועוֹד!

– מה “ועוֹד”? – שאלה פראדיל.

– וּבכלל… אין זה מדרך יהוּדים.

דבוֹרה, שכּל הזמן היתה מַשגחת על הילדוֹת שיאכלוּ בּמנוּחה ולא ירעשוּ, שמעה את דברי יוֹסיל, והם עשׂוּ עליה את הרוֹשם ההפוּך מזה שקיוָה הוּא לעשׂוֹת. היא מצאָה שאלה דברי הבל, ושלא נאמרוּ בּאמת וּבתמים. אַף הדוֹדה וַאחוֹתוֹ נתמהוּ לשמוֹע מפּיו דברים כּאלה. “מה זאת? – חשבה פּסיה – הרי לגמרי נשתּטה שם! זה יאה לזקנוֹ המדוּבלל”…

פּתאוֹם הפכה דבוֹרה אֶת פּניה אל גיסתה ואָמרה:

– תּסלחי לי פראדיל! כּשיוֹסיל הוֹציא בּפּעם הראשוֹנה הגה מפּיו על חפצוֹ לנסוֹע ללמוֹד, מי הראשון הסכּים לחפצוֹ זה?

– אני! – החזירה פראדיל – אבל יוֹסיל שאני. הוּא אינוֹ דוֹמה לאחרים. ליוֹסיל איני חוֹששת. הרי הוּא דוֹמה למַטאטא זה, שמסתּוֹבב מסתּוֹבב בּכל פּינוֹת הבּית, וסוֹף הוּא חוֹזר אֶל מקוֹמוֹ שבּקרן־זוית… זה טבעוֹ של יוֹסיל, הוּא תּמיד יחזוֹר.

הכּל צחקוּ למשל הזה. דבוֹרה הראשוֹנה פּרצה בּצחוֹק. פראדיל הסמיקה מאד, מפּני שהללוּ שמעוּ מתּוֹך המשל רמז לגנאי, שלא עלה על דעתּה.

– אֶת כּל המַעלוֹת אַתּ תּוֹלה בּאָחיך, ואת כּל החסרוֹנוֹת בּבעלך. אמת, יוֹֹשה שלך אינו דוֹמה למַטאטא כּלל וכלל… – העירה הדוֹדה.

– וַאני – העיר יוֹסיל בּאבק עֶלבּוֹן – נַניח שאני דוֹמה למַטאטא… מפּני שבּאמת דעתּי היא שאין מקוֹם טוֹב יוֹתר מאוֹתה קרן־זוית, על יד הכּירה! רצוֹני לוֹמר מהמקוֹם ששם נוֹלדנוּ, גדלנוּ ושם ישבוּ אבוֹתינוּ… כּשמַתחיל אָדם מציץ להלן מפּינתוֹ וּשכּל מקוֹם שהוּא אינוֹ שרוּי שם נראה לוֹ יוֹתר טוֹב, – הרי זה סימן רע לוֹ ולאחרים… הה, אוֹתן “הדרכים החדשוֹת”!…

– בּוַדאי – לגלגה פּסיה – אָדם כּזוּסיל שלנוּ אינוֹ מבקש דרכים חדשוֹת.

– לוַאי שיהיה חלקי עם שכּמוֹתוֹ… – קרא יוֹסיל – להיוֹת שׂמח בּחלקוֹ כּמוֹתוֹ!

שוּב זרקוּ שלוֹש הנשים מַבּטי רמיזה זוֹ כּלפּי זוֹ… פראדיל וּפּסיה השפּילו עיניהן, כּאילוּ לא שמעוּ כּלל את דבריו האַחרוֹנים. וּדבוֹרה התחילה משוּם מה גוֹערת בּשׂרה’לי על כּלוּם.

– מַה אֵרע? – שאַל יוֹסיל נבהל – אפשר אֵרע מה שהוּא לר' זוּסיל? אוֹ לביתוֹ?

– כּלוּם לא אֵרע – השיבה פראדיל – מה הדייסה הזאת בּעיניך? חטוֹף ואכוֹל, יקירי, חוֹששתני שמא תּוּצן הדייסה ויתפּגל טעמה עליך.

שיינדלי, שכּל אוֹתוֹ הזמן היתה שטוּפה בּמעשׂי שוֹבבוּת, קראָה פּתאוֹם בּנעימה של התפּנקוּת:

– וחַיִימקה נחטף… חַיִימקה קאנטוֹניסט…

הרי זה היה רעם בּיוֹם בּהיר. דבוֹרה צמצמה פּניה בּצלחתּה. פראדיל פּניה הפכוּ אַרגמן, עיניה רפרפוּ כּלפּי יוֹסיל כּאָדם שנתפּס בּעבירה.

– שתקי, בּהמה! – גערה בּה פּסיה – הזהרי שלא אֶסטוֹר לך על לוֹעך!

– מה סחה הילדה הזאת? חיימקה נחטף? – שאַל יוֹסיל וּפניו הכסיפוּ.

– דברי הבאי של ילדה שוֹטה – קראָה פראדיל.

ושיינדלי, שבּשעת חדוָה נעשׂתה עזת־מצח שלא כּדרכּה, התחַצפה עוֹד יוֹתר:

– אני יודעת הכּל, – קראָה – אבל לא אסַפּר. לא כּך, אמא? אָסוּר לסַפּר… – ועיניה רוֹמזוֹת בּערמוּמיות אל אמה.

– מפּני מה אתּ שוֹתקת לה, פראדיל? אי אתּ יכולה לסכּוֹר את פּיה? – שאלה פּסיה בּזעם.

פראדיל נתנה עיניה בּילדתה, וּבמנוּחה אבל בּתוֹקף גזרה עליה ליטוֹל את צלחתּה ולצאת אל חדר־הבּישוּל לסיים שם את סעוּדתה. הילדה שטוּפה בּשוֹבבוּתה לא האמינה בּתּחילה בּרוֹע הגזירה; מחַייכת וּמפקפּקת נתנה עיניה בּאמה כּשוֹאלת אם אינה חוֹמדת לצוֹן. אבל משראתה את פּני אמה הכּעוּסים, נתמלאוּ עיניה דמעוֹת וקימצה שׂפתיה שנשתּרבּבוּ מתּוֹך עלבּוֹן כּבוּש. סוֹף, אַחר היסוּס־מה, נטלה את הצלחת ונסתּלקה.

ראתה שׂרה’לי ששינדיל יצתה עם הצלחת אל חדר־הבּישוּל, מצא הדבר חן בּעיניה והתחילה בּוֹכה שאַף היא רוֹצה אל חדר־הבּישוּל. מדרכּה היה לחַקוֹת כּל מה שעוֹשׂה חברתּה הגדוֹלה. צחקוּ והזדרזוּ לשלח גם את הפּעוּטה אל קיילה שתטפּל היא בּה. דבוֹרה אָמרה שאין להניח את שתּיהן תּחת השגחת המשרתת, העסוּקה במלאכתּה, ויצתה אַחריהן לטפּל בּהן שם. לא פּסיה ולא פראדיל לא עיכּבוּה.

מכּיוָן שנפטרוּ משתּי הילדוֹת, התחילוּ פראדיל וּפּסיה מסַפּרוֹת לוֹ מה שאֵרע לחַיִימ’קה ושלכתּחילה שקדוּ על כּך שלא יוָדע לוֹ מזה כּלוּם.

לא הוֹעילה השמירה המעוּלה ולא דוּדי הרוֹתחים של קיילה: בּשעה שלא חששוּ כּלל לאסוֹן, נחטף הילד. הדבר היה בּשבּת אַחר סעוּדת הטשוֹלנט. כּשזוּסיל וקיילה היוּ ישנים אֶת שנת הצהרים, נתמַלט הילד לחוּץ. לאַחר שהיה חָבוּש כּל ימיו בּבּית, תּחת שמירה מעוּלה, חמד קצת תּנוּעה בּאויר חפשי. הרי סוֹף־סוֹף אינוֹ אלא ילד… החַטפנים שאָרבוּ לוֹ, לא שהוּ הרבּה וצדוּ את צידם. הזקנים ניעוֹרוּ משנתם לקוֹל צווחתוֹ של חיים’קה. בּית־הקהל הרי אינוֹ רחוֹק מבּיתו של זוּסיל; הביאוּ את הילד אל בּית־הקהל ושם שׂמוּהוּ תּחת מַסגר. קיילה עשׂתה את מינסק כּמרקחה. התחַבּטה והתרוֹצצה בּכל מקוֹם. מן הרב אל פּיני, ראש־הקהל, וּמראש־הקהל אל חַברי וַעד העיר – לשוא! בּשוּם מקוֹם לא נענתה. בּכל מקוֹם היוּ נאנחים עמה, שוֹתקים ולא נקפוּ אֶצבּע. אָספה האשה בּחוּרים וּזקנים, מרי נפש כּמוֹתה, שאַף הם שׁיכּלוּ את ילדיהם אוֹ את אחיהם על ידי החַטפנים, וּבשבּת שברוּ את החלוֹנוֹת בּבית־הרב, בּבית־הקהל וּבביתוֹ של פּיני. אבל מה בּצע בּכל המעשׁים הללוּ? מה כּוֹח לאשה עלוּבה שתּיחל לישוּעה? וּממי? בּמוֹצאי־שבּת העבירוּ את הילד תּחת משמר צבא אֶל הקסרקטין…

– והילד איננוּ? – פּרצה שאלת יאוּש מפּי יוֹסיל.

– לאו. ישנוֹ, הצילוּ אוֹתוֹ. – השיבה פראדיל.

על־ידי שוֹחד עלה בּידי אַברהם־אלי' להיוָדע אֵימתי וּבאיזוֹ דרך יצא משמר־הצבא המלווה את החטוּפים. בּלילה חיכּתה למשמר־הצבא קבוּצת בּחוּרים עזי־נפש, עם אַברהם־אלי' בּראש, התנפּלו עליהם בּאַלוֹת, בּכישלים וּבקרדוּמוֹת, ויש אוֹמרים אפילוּ בּיתּוּכים וּבמַטאטאים… קיצוּרוֹ של דבר, הדהימו את החיָלים ונטלוּ מהם את זינם. מה אֵרע שם בּדיוּק לא ידוּע. אוֹמרים שאחדים מן החיָלים נהרגוּ והשאר נתבּרחוּ. בּין־כּך ובין־כּך החטוּפים ניצלוּ ונטמנוּ בּמקוֹמוֹת שוֹנים וּרחוֹקים, לרוֹב אצל חוֹכרי היערוֹת והאחוּזוֹת של הפּוֹלנים שבּסביבה. אַף חיים’קה מצא לוֹ מקלט…

יוֹסיל קפץ פּתאוֹם ממקוֹמוֹ וּבשתּי ידיו תּפשׁ את ראשוֹ:

– אוֹי! – קרא – המכשף הקטן שבּסוּכּת הזפּת!… הרי הוּא בּפּוֹלישוּק! אַח! למה לא ידעתּי? חיימ’קה הרי היה שם!… – והוּא סיפּר להם את המעשׂה בּסוּכּת הזפּת וב“מכשף הקטן” שמיטמר שם – אַח! מפּני מה העלימוּ ממני! אילמלא הייתי יוֹדע זאת בּפּוֹלישוּק… ור' זוּסיל? עדיין הוּא הוֹלך ומבמבּם את ניגוּנוֹ? וקיילה מה?… וּפתאוֹם הפסיק לשאוֹל. הוּא ידע שהנשים מחכּוֹת לשמוֹע ממנוּ עוֹד שאלה אַחת. אבל הוּא לא שאַל.

– אַל תּשאַל! – קראָה פּסיה – החסיד הזקן שלנוּ דעתּוֹ נטרפה עליו מרוֹב צרוֹת…

– אוֹי! דוֹדה… – אָמרה פראדיל בּקוֹל תּחנוּנים – יוֹסיל עלוּל לחשוֹב שבּאמת…

– וּכלוּם יטעה? וכי לא בּאמת השתּגע? אָדם עוֹזב את הבּית, אינוֹ בּא ללוּן אלא בּערבי שבּתוֹת, חי חיי כּלב, עוֹמד בּרחוֹב עם קבּצנים, מחַזר על הפּתחים…

– ר' זוּסיל? – שאל יוֹסיל.

– לא לעצמוֹ, חלילה, הוּא מקבּץ נדבוֹת. עוֹד זה חסר! אלא לצדקה… אבל תּראה אֶת הפּוֹחח הזקן הזה ותיוָכח בּעצמך אם דעתּוֹ שפוּיה עליו או לָאו.

– ואַברהם־אלי' היכן הוּא? – שאַל מתּוֹך מוּעקה נוֹראָה בּלב.

– וּבאמת היכן הוּא אברהם־אלי'? – חזרה פראדיל על שאלתוֹ, לוֹמר לוֹ שאַף היא אינה יוֹדעת אֶת זאת.

– כּיוָן שהתחַלתּ בּסיפּוּר, מפּני מה אין אַתּ גוֹמרת? – פּנתה פּסיה אל פראדיל וּמיד הפכה פּניה אֶל יוֹסיל – בּקיצוּר, יוֹסיל, למה כּל הכּרכּוּרים הללוּ? לוֹמר לך בּדיוּק היכן הוּא שרוּי אין אָנוּ יכוֹלוֹת, ואילוּ בּמה הוּא מתעסק יוֹדעוֹת ויוֹדעוֹת אָנוּ… – וכאן נתעכּבה גם היא ולא סיימה.

צמַרמוֹרת עברה בּכל גוּפוֹ של יוֹסיל. דמוֹ צף ועלה פּתאוֹם לראשוֹ, בּרקוֹתיו הלמוּ פּטישים וקרקפתּוֹ חישבה להיבּקע. וּמיד לאַחר מכּן החוירוּ פּניו כּפני מת. הוּא עמד והבּיט לפניו בּפנים מַכסיפים וּבפה פּעוּר. בּקוֹשי הפליט מבּין שׂפתיו הלבנוֹת:

– הרי זה… היה הוּא שראיתי שם… בּיער… בּחוֹשך…

פראדיל סרטה מה שהוּא בּמזלג על גבּי המפּה. פּסיה גרפה בּכפּה את פּירוֹרי הלחם המפוּזרים על השוּלחן. שתּיהן שתקוּ.

לבסוף עמדוּ שתּי הנשים וסילקוּ את הכּלים. פּסיה סילקה את המפּה, ניערה אוֹתה מבּעד לחלוֹן החוּצה, קיפּלה אוֹתה וּבמקוֹמה פּרשׂה מַפּת צבעוֹנין סרוּגה מצמר, מעשׂה ידי דבוֹרה; פראדיל טאטאה את החדר. וכל זה נעשׂה בּדממה; לא נפלה הברה בּחלל האויר. אַחר כּך פּנתה כּל אַחת אל מלאכתּה, והניחוּ את יוֹסיל לבדוֹ. צנַח זה על כּסא, שתּי כפּוֹת ידיו המפוּכּרוֹת לחוּצוֹת בּין בּרכיּו, וכוּלוֹ כּפוּף, שחוֹח, כּאילוּ תּחת משׂא אָיוֹם בּכבדוֹ.

כּל מה ששמע היוֹֹם כּל כּך לא צפוּי היה וכל כּך מדהים. במוֹחוֹ רחשה אַנדרוֹלמוּסיה של הרהוּרים והרגשוֹת, ואַף הרהוּר אֶחד, אַף רגש אחד לא היה בּרוּר וצלוּל; כּל כּך לפתע ירד עליו כּוֹבד אָיוֹם זה וּכאילוּ פּיחס את כּוּלו תּחתּיו.

פּתאוֹם חש בּכף יד קטנה על מצחוֹ ועל ראשוֹ. קוֹלה הרך והמפייס של פראדיל לחַש לוֹ:

– לך, יוֹסיל, לשכּב. אַתּה עייף מן הדרך. צריך אַתּה לנוּח. אַחר כּך, לאחר שתּנוּח, עוֹד נדבּר…

הכריחה אוֹתוֹ לעמוֹד מן הכּסא. בּרגלים כּבדוֹת נגרר אַחריה עד שהגיע אל הסַפּה. עליה היה מוּנח כּר שפראדיל זימנה לוֹ. יוֹסיל נפל על הספּה כּהרוּג. פראדיל כּיסתה אוֹתוֹ בּסוּדר גדוֹל וחם, וישבה כּנגדוֹ. לא העבירה מעליו אֶת עיניה, כּמוֹ מעל חוֹלה. יוֹסיל שכב פּרקדן ועיניו תּלוּיוֹת בּתּקרה. מכּיוָן שהרגיש בּאחוֹתוֹ, הפך אליה את פּניו, וּשניהם הבּיטוּ זה אל זוֹ בּדוּמיה. פּתח האָח בּצער ואָמר:

– אַי, אַברהם־אלי‘… הנה ה“שוֹדדים” לשילר זכוּ ליהפך למציאוּת יהוּדית. – והוּא סיפּר לאחוֹתוֹ את הדברים ששמע פּעם מפּי אַברהם־אלי’, בּשעה שזה סח להם על הרוֹשם שעשׂתה עליו אוֹתה דרמה של שילר.

– ואַף־על־פּי־כן, אַברהם־אלי' אינוֹ שוֹדד יער פּשוּט. הוּא רק מסתּתּר שם מפּני הזשאנדרמים המחַפּשׂים אוֹתוֹ. אבל כּמה זמן יעלה בּידוֹ כּך להתַחמק מידיהם וּלהיטמר בּיער? הסוֹף לא יהיה טוֹב אם לא יעלה בּידוֹ לברוֹח חוּצה־לאָרץ בּעוֹד מוֹעד. הוּא מסתּוֹבב שם עם כּל החברה שלוֹ בּיערוֹת, ואיני מבינה למה אינוֹ מבקש לוֹ דרך להימלט. מכּל מקוֹם לא סתם לסטים הוּא. העניים והאֶביוֹנים, כּך מסַפּרים הבּריוֹת, יוֹצאים תּמיד מלפניו בּברכה וּבדוֹרוֹן. רק העשירים נשמתם פּוֹרחת כּשהם נוֹפלים בּידיהם. אמת שמהם הוּא נפרע. הוּא נפרע לא בּעדינוּת יתירה…

פראדיל דיבּרה בּשקט וּבקוּל נמוּך. הניחוּת שלה השקיטה בּמקצת גם את יוֹסיל. נגעה בפּצע בּאצבּעות קלוֹת וּזהירוֹת אבל בּטוּחוֹת וּמביאוֹת הקלה… יוֹסיל סוֹף־סוֹף נרדם.

יוֹסיל ישן שינה כּבדה, בּלא הפסק בּמשך שעוֹת אחדוֹת. אָביו התחיל מתרגז על שיוֹסיל משתּהה ואינוֹ נכנס אצלוֹ. בּקוֹצר־רוּחוֹ היה שוֹלח כּל חמשה רגעים לראוֹת אם כּבר הקיץ משנתוֹ. לבסוֹף התחיל מתכּעס וקוֹבל: “כּיצד אָדם מַרבּה כּל כּך לישוֹן! כּלוּם בּא למינסק על מנת לישוֹן? בּקוֹבנה, כּנראה, לא טעם טעם של שינה”…

וּכשפּקח יוֹסיל את עיניו, היתה כּבר שרוּיה בּחדר אַפלוּלית של בּין־השמשוֹת. בּרגע הראשוֹן לא הכּיר את מקוֹמוֹ והיה מדמה שהוּא נמצא בּאַחת האַכסַניוֹת שבּדרך. לא חזר אל המציאוּת אלא עם כּניסתה של פראדיל אל החדר.

– קימתך בּשלוֹם! – בּירכה אוֹתוֹ אחוֹתוֹ – הרי זוֹ שינה! כּמעט אַרבּע שעוֹת… לך מהר להתרחץ ותיכּנס אצל אַבּא. כּבר פּקעה סבלנוּתוֹ…

ראשוֹ היה כּבד עליו, כּמי שניעוֹר אַחרי סביאה מרוּבּה. מעט מעט, כּאילוּ מתּוֹך ערפל כּבד, הסתּמנוּ והתבּהרו לפניו אַחת אַחת העוּבדוֹת הנוֹראוֹת שנוֹדעוּ לוֹ היוֹם.

– היכן דבוֹרה? – שאַל פּתאוֹם אֶת אחוֹתוֹ שהסתּוֹבבה אילך ואילך בּחדר, מבקשת דבר־מה ואינה מוֹצאת.

– קרוֹב לוַדאי שבּאַכסניה. – השיבה זוֹ בּמשיכת כּתפים.

– פראדיל! מה לה לדבוֹרה? למה היא… כּך?

– כּיצד זה “כּך”?

– משוּנה… שוֹתקת… ונראֵית כּמבקשת להתחמק.

– הרי אַתּה יוֹדע את טבעה. תּמיד היא כּזאת. שתקנית, נעוּלה בּשבעה מַנעוּלים.

– כּאילוּ אין דעתּה נוֹחה מזה שחזרתּי.

– לעוֹלם לא ידע אדם מה שבּלבּה.

– האמת היא, שעוֹד שם, בּקוֹבנה, ראיתי אֶת זאת מתּוֹך השוּרוֹת שהיתה מצרפת אל מכתּביכם. תּמיד היה מדוּמה עלי שאין היא כּוֹתבת מרצוֹן, אלא מאוֹנס.

– וּמה תּימה? הרי זוֹכר אַתּה איך נפרדתּ ממנה. דברים כּאלה אין אשה שוֹכחת עוֹלמית. יש נשים שיוֹדעוֹת לכסוֹת וּלהעלים, ויש שאינן יוֹדעוֹת; בּין כּך וכך… כּלי זכוּכית שנסדק אין לוֹ תּקנה.

– לא! אֶפשר… לא התנַהגתּי כּשוּרה. אבל יש לתקן. אני מאמין שיש לתקן, יש לשנוֹת כּאן הרבּה דברים! – התמוֹדד בּכל גוּפוֹ, בּפישוּט ידים וּבפיהוּק ארוֹך – אַח! אלוֹהי, אלוֹהי… אַח! אָבי הטוֹב שבּשמים!…

– לך, יקירי! מהר אֶל אַבּא שמחַכּה לך כּל היוֹם.

יוֹסיל נכנס אֶל חדר אָביו בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּכבדוֹת, כּכניסתוֹ בּבּוֹקר, אֶלא שבּבּוֹקר כּבש אֶת שׂמחתוֹ המסתּערת, ועכשיו לא היה בּוֹ כּוֹח לפסוֹע פּסיעות קלוֹת וּמהירות. גוּפוֹ היה תּשוּש אַחַר שינה של כּמה שעוֹת, ונפשוֹ היתה רצוּצה. פּתאוֹם נסתּלק ממנוּ הבּטחוֹן שהיה מלווה אוֹתוֹ כּל הדרך. פּתאוֹם בּאָה עליו הרגשה כּאילוּ נגזר עליו כּאן להיוֹת כּל ימיו מהלך והוֹלך בּתוֹך חוֹל עמוֹק כּל חייו…

– אַה! כּבר קמתּ? – שאֵלוֹ האָב כּשהשמיט על בּרכּיו אֶת הספר “בּית יהוּדה” לי. בּ. לוינזוֹן, וחייך אליו מבּעד למשקפיו.

– שכחתּי קוֹדם למסוֹר לך אַבּא, אֶת המַתּנה ששלח לך ר' הניך שלמה’ס, גיסוֹ של ר' בּר הפּוֹלישוּקי. הייתי דיירוֹ והייתי סוֹעד על שוּלחנוֹ, והנה שלח לך אֶת זאת – והוֹשיט לוֹ אֶת הנַרתּיק.

ר' לייבּ פּתח את הנרתּיק וקרא:

– אַח! מקטרת… דבר יפה… – פּתאוֹם נתקדרוּ פּניו, סגר אֶת הנרתּיק וסילקוֹ הצדה בּאנחה.

– מה לך, אַבּא?

– מתּנה זוֹ מה אֶעשׂה בּה? הרי אָסוּר לי לעשן. הרוֹפאים אָסרוּ עלי. זה כּבר שהפסקתּי אֶת העישוּן. אבל עדיין אני משתּוֹקק לריח הטאבּאק. דוֹמה עלי כּי מציצה אַחַת בּקנה־המקטרת היתה מַרויחה לי הרבּה… – ושוּב נאנח.

– הרי זה הרגל שאֶפשר להיגמל ממנוּ.

– בּוַדאי, הכּל אֶפשר. אֶפשר שהפסקה זוֹ שהפסקתּי לעשן הזיקה לזכרוֹני. מי חקר אֶת כּוֹחוֹת הנפש עד תּכליתם. הנה אני קוֹרא וקוֹרא ואיני קוֹלט כּלוּם. כּלוֹמר, אני קוֹלט, אבל איני משמר. “מַכניס מזוֹ וּמוֹציא בּזוֹ”. וּמה תּימה? וכי יש טעם לעיוּן בּספר, כּשאי אפשר להבעיר אש בּסיגרה אוֹ בּמקטרת? מילא, עלי אין להאריך את הדיבּוּר. בּוֹא ושב. עוֹד לא דיבּרנוּ כּלוּם עליך. כּמה זמן אוֹמר אַתּה לשהוֹת כּאן אצלנוּ?

– מה משמַע “כּמה זמן”? – שאַל יוֹסיל בּחיוּך קל של מבוּכה.

– כּלוֹמר, אימתי מתחילים הלימוּדים בּאוּניברסיטה?

– בּסתיו. אבל לא אוּכל להגיש את בּקשתי עד שלא אקבּל אֶת תּעוּדתי מקוֹבנה.

– בּאוּ אלי אנשים. אַתּה יוֹדע את רוֹיטבּלוּם, הסוֹחר בּאריגים? הוא בּא ועוֹד איזה יהוּדי חדש שאינו מכּירוֹ; גם הוּא, כּנראה, אָמיד מאד… מסַפּרים גּוזמאוֹת על עשרוֹ… מַשׂכּיל…

– וּמה רצוּ ממך?

– שמעוּ עליך שאַתּה עוֹמד לבוֹא, נזדרזוּ והקדימוּ לבוֹא ולשאוֹל אם תּסכּים ללמד אֶת בּניהם לימוּדי־חוֹל וגם קצת לימוּדי־קוֹדש… ואַף הבטיחוּ שלא יעמדוּ על המקח. כּמה שתּפסוֹק להם, לא יִכבּד עליהם לשלם… מה דעתּך?

– מהיכי תּיתי. כּל זמן שאֶעשׂה במינסק אֶשׂתּכּר קצת…

– להיכן אַתּה אוֹמר לנסוֹע, לפּטרבּוּרג אוֹ למוֹסקוה?

– אני חוֹשב לנסוֹע לקיוֹב. שם, בּין יהוּדים, אֶפשר להשׂתכר בּשיעוּרי־הוֹראָה.

– מן הסתם תּלמד רפוּאה?

– כּן, אַבּא, זוֹהי החלטתי.

– וכאן, הקנאים מסיעתוֹ של פּיני כּבר הכתּירוּ אוֹתך בּתוֹאר דוֹקטוֹר. “לייבּקה יאנוֹבר והדוֹקטוֹר שלוֹ”, כּך מַרגלא בּפיהם, כּשהם מקללים אוֹתנו – סיפּר בּצחוֹק.

– וכי מה איכפּת להם שם אם אֶלמַד רפוּאה אוֹ מלָאכה אַחרת?

– אִיכפּת להם דבר אַחר. חבל על כּל קוֹרט של שלטוֹן שנשמַט מידיהם. הדוֹקטוֹר הוּא תּמיד בּעל כּוֹח. אוֹתוֹ מכבדים גם גוֹיים וגם יהוּדים. הרי מפּני מַלאַך־המות הכּל מתיראים, והרוֹפא הוּא המגן עליהם מפּניו. על הרוֹפא אין להם לקנאים שליטה, כּמוֹ שיש להם על כּל יהוּדי פּשוּט… משוּם כּך כּוֹעסים…

נכנסה פּסיה עם צלחת אוֹרז בּחלב, על גבּי מַגש. סילקה אֶת הספר מעל בּרכּי בּעלה וּפרשׂה עליה מַפּה. אבל עד שהעמידה לפניו אֶת המַגש עם הצלחת, טרפה בּה בּכּף כּדי להפיג את חוּמה.

– מוּכרח אני לוֹמר, אַבּא, שבּזמן האַחרוֹן בּאתי לידי דעה אַחרת על אוֹתם הקנאים. אֶפשר מאד שלָאו דוקא מפּני שהם קנאים, הם חשוּכים… כּלוֹמר, לא כּוּלם חשוּכים וּצבוּעים… פּיני, למשל, וכל גּרוּריו כּלוּם בּרי לך שרק אֶל הבּצע והשׂררה לבד עיניהם נשׂוּאות? הרי חזקה על המשׂכּילים שהם בּאמת עבריינים להכעיס, ועל הרוֹפאים שלנוּ שהם מחַללי שבּת להנאָתם, אוֹכלי־נבילוֹת וּטריפוֹת לתאבוֹנם. לא?

פּתאוֹם נתחַלחַל יוֹסיל, ואַף אָביו הזדעזע מפּני רעש גדוֹל בּסמוּך אֶצלם: פּסיה, שהאָב וּבנוֹ לא השגיחוּ בּה בּתּחילה, העמידה את מַגש המַתּכת עם הצלחת שהיתה בּידה על טבלת השיִש של שוּלחן הלילה בּכוֹח כּזה, עד שבּדרך נס לא נשבּר השיש אוֹ לא נשפּך ממרק האוֹרז אֶלא מעט.

– פּינקי וּמלקקי־אחוֹריו אינם נוֹשׂאים נפשם אל בּצע וּשׂררה? אַי, יוֹסיל, יוֹסיל! שוֹטה אַתּה, יוֹסיל! – קראָה – אַה! חַ־חַ־חַ־חַה! אַתּה מביאֵני לידי צחוֹק! למדתּ שם, הש… (חָפצה לוֹמר “השד”ׂׂ) השם יוֹדע מה, ועכשיו אַתּה בּא וּמדבּר דברי הבל כאלה! בּוֹא וּראה, אוֹתה שבּת, כּשחטפוּ אֶת חַיִימ’קה, כּל מינסק געשה, הכּל התרגשוּ והתמרדוּ עליו, על ראש־הקהל, וּמה יצא מזה? לא כּלוּם! הכּל צוחוּ: חרם, חרם! להחרים צריכים אֶת הנבלים הללוּ!… צוחוּ, צוחוּ עד שנשתּתּקוּ. מפּני מה? אלה קיבּלוּ שוֹחד, אלה סתם מתיראים מפּני כּל אוֹתם שידם תּקיפה, וסוֹף שפּינקי נשאַר יהוּדי נאֶה. אבל משרצה הוּא להחרים את בּית הספר, החרימוּ מיד! לא פּקפּקו!…

היא צוחָה בּקוֹל סדוּק, צרוּד קצת שיצא מתּוֹך חָזה חלוּש, וּלפיכך צרם אֶת האוֹזן. יוֹסיל ראָה בּפני אָביו שהם מתעקמים. אָדם שקט זה, שכּל ימיו שוֹאף אל שקט בּנפשוֹ וּסביבוֹ, נפשוֹ סוֹלדת מן הצריחוֹת. כּל שכּן עכשיו. כוּלוֹ התכּווץ. כּדי שלא להעליבה כּבש את רצוֹנוֹ לפקק בּאצבּעוֹתיו את אָזניו. יוֹסיל אַף הוּא תּמַה על האשה הזאת. זוֹכר הוּא שמעוֹלם לא הגבּיהה אֶת קוֹלה, ותמיד היה קוֹלה שוה ומעוּין, אַף בּשעת רוּגזה וכעסה. וזה שהיה משפּיע בּיוֹתר על שוֹמעיה; היה משם תּוֹקף וּבטחוּן בּשקט דיבּוּרה. ועתּה מה היה לה שיצאָה מגדרה?

משנשתּתּקה, היו פּני לייבּ יאנוֹבר חיורוֹת, כּמוֹ אַחרי איזוֹ התקפה פּנימית מַדאִיבה, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר אָמר לבנוֹ:

– כּלוּם הרפוּאה מחייבת כּפירה? הרמבּ"ם יוֹכיח… וּבכלָל… ההשׂכּלה הצרוּפה…

– ההשׂכּלה הצרוּפה! מי זוֹכה לשוּלחן זה? הרי זה תּבשיל שלא כּל חיך טוֹעם אוֹתוֹ. ואילוּ ההשׂכּלה שאינה צרוּפה? הרי תּוֹדה, אַבּא, שהיא מחַלחלת אֶת היהדוּת.

פּסיה פּרצה פּתאוֹם בּצחוֹק אַרסי:

– יוֹצא שפּיני חוֹשש ליהדוּת, חַ־חַ־חַ… אַי, יוֹסיל, יוֹסיל…

– שוֹטה אַתּה, יוֹסיל! – אָמר הלזה בּבת־צחוֹק כּמַמשיך דבריה.

– אם בּאמת חוֹשש הוּא ליִראַת־שמַים שלא תּקוּפח חלילה – אָמרה בּלא להשגיח בּהערת יוֹסיל – אַל יחטוֹף ילדים מבּתּי ישׂראל, מבּתּי חסידים כּמוֹתוֹ… ושמא מיִראַת־השמים שבּוֹ מתבּסמת כּל שפחה שעוֹבדת אצלוֹ וַהריהי יוֹצאת מבּיתו וּכריסה בּין שיניה… אבל אַתּה שוֹמע, יוֹסיל? אין לך דבר שאין לוֹ סוֹף אַף על פּינקי יבוֹא סוֹף. הרי עלי שמידי יבוֹא סוֹפוֹ, מידי!

– פּסיה, פּסיה! בּוּשה… – לא התאַפּק ר' לייבּ וקרא.

– זה הוּא שהביא עלינוּ אֶת כּל צרוֹתינוּ!

– ואַף אֶת רגלי החוֹלוֹת? אַף את נסיעתוֹ של יוֹשה? אַף את התּחרוּת הגדוֹלה בּין בּעלי־האַכסַניוֹת? הוּא בּכשפיו הגדוֹלים? – שאַל הבּעל בּמרירוּת.

– מה אדבּר עמכם… – אָמרה ונפטרה מהם מתּוֹך דפיקה בּדלת.

– לא, יוֹסיל! לא טוֹבה היא יהדוּת זוֹ שראש־קהל כּפּיני לוין מיצר ודוֹאג לה. זוֹהי יהדוּת של עבדים נכנעים וּבזוּיים. ההשׂכּלה היא בּכל זאת כּוֹחַ. ההשׂכּלה, תּאמר מה שתּאמר, מישרת את הגב הכּפוּף וזוֹקפת אֶת הנשמה.

– איני יוֹדע, אַבּא, אם הגיעו לידך עתּוֹני חוּץ־לאָרץ, וּביחוּד ממדינוֹת אשכּנז. אילמלי היית יוֹדע מה שנעשׂה שם… לא! אֶפשר שהפּרט קוֹנה על ידה כּבוֹד וּפרנסה, אבל הכּלל, היהדוּת בּכללה…

– אין בּכּלל אֶלא מה שבּפּרט.

– אבל מה שלא תּמיד נראֶה בּעין בּפּרט, הרי הוּא מוּחוָר כּשׂמלה בּכּלל. מי שמוַתּר על… על המילה כּדי לידמוֹת אל הגוֹיים אינוֹ בּן־חוֹרין… אַדרבּא, יהוּדי עקשן שאינוֹ רוֹצה לוַתּר, שבּשעה שהוּא נכנע לפני כּוֹח אַלימוּתוֹ של הגוֹי, הוּא מבזה אוֹתוֹ בּלבּוֹ, וּמרגיש שהוּא, היהוּדי, מזרע של אַברהם, יִצחָק ויעקוֹב, שהוּא בּן העוֹלם הבּא ולא הגוֹי האַנס, – יש בּוֹ, בּיהוּדי זה, יוֹתר חירוּת משיש בּ“ראבּינר” האַשכּנזי המתכּחש לאבוֹתיו וּמתרצה לאדוֹניו הגוֹי…

לייבּ יאנוֹבר הגבּיה אֶת עצמוֹ על מטתוֹ, כּינס בּידוֹ מאחוֹרי גבּוֹ אֶת הכּרים כּדי להסתּמך עליהם; התעסק בּזה בּעצבּנוּת יתירה וּבוֹ־בּזמן לא העביר אֶת עיניו מעל בּנוֹ. יוֹסיל דיבּר מתּוֹך לב נפעם ולא הרגיש בּארשת התּמיהה והחשש שבּפני אָביו. בּעיני הזקן נדלק אוֹתוֹ נצנוּץ לגלוּג שלא נסתּלק מתּוֹכן אַף בּשעת צער. השפּיל אֶת משקפיו עד לחוּדוֹ של חָטמוֹ, והסתּכּל בּבנוֹ מעל למשקפים, כּאילוּ הוּא רוֹאוֹ עכשיו בּפּעם הראשוֹנה. וּפתאוֹם אמר:

– איני יוֹדע בּמה היית טרוּד שם, שלא היה סיפּק בּידך לספּר את פּיאוֹתיך וּזקנך.

יוֹסיל חייך, אַף־על־פּי שלא ירד מיד לסוֹף דעת אָביו.

– בּדרך כּלל – אָמר – אֶת זמני לא הוֹצאתי לבטלה. תּעוּדתי תּוֹכיח…

– אין צוֹרך בּראָיוֹת. יוֹדעני ששקדן אַתּה. אבל איני יוֹדע היכן אַתּה עוֹמד…

שוּב חייך יוֹסיל חיוּך דק־מן־הדק מבּעד למַעטה קל של עצבוּת:

– אֶת זאת אֶפשר גם אני איני יוֹדע. אֶחד אני יוֹדע מה שמַטריד אוֹתי מאד: ההשׂכּלה לא תּרפּא אוֹתנוּ… אם כּן… אם כּן… מה יהיה בּסוֹפנוּ? הרי כּאן אָנו מתמקמקים וּמתנַונים… אם כּן?…

אָביו שוּב הגבּיה את משקפיו מחוּדוֹ של החוֹטם אֶל עיניו, עשׂה תּנוּעה בּידוֹ ואמר:

– הרי כּך אָנוּ מתמקמקים וּמתנַונים זה מאוֹת וַאלפים בּשנים… מן הסתם כּך עתידים אָנוּ להתמקמק וּלהתנַוון עוֹד מאוֹת ואלפים בּשנים והסוֹף… מי ישוּרנוּ!

ושוּב נפל פּרקדן על כּריו והשתּטח.

– ראֵה, בּני! – אָמר – היכן השליכה הדוֹדה בּכעסה אֶת הספר? תּנהוּ לי.

– אבל הביאה לך אוֹרז, וַעדיין לא נגעתּ בּוֹ.

– אַה, כּך. כּמעט שכחתּי. התּיאבוֹן מתקיים בּי עם הזכּרוֹן, וּמשעבר זכרוֹני, בּטל תּאבוֹני.

– איני מבין…

ר' לייבּ עשה בּידוֹ תּנוּעה בּאויר ולא השיב כּלוּם. ויוֹסיל שׂמח להפסיק שׂיחה זוֹ, והקריב לפני אָביו אֶת המַגש עם האוֹרז.

פּרק עֶשׂרים ואֶחָד

כּשעלה יוֹסיל אַחר פּת־הערבית אל עליתוֹ והדליק בּה נר (שמצא מזוּמן לוֹ בּתוֹך פּמוֹט־נחוֹשת מצוּחצח), מצא אֶת כּליו מסוּדרים כּסדרם הישן, דבר־דבר על מקוֹמוֹ, כּמוֹת שהניחם לפני יציאָתוֹ לדרך. החדר היה מטוּאטא וּמכוּבּד, הכּלים מנוּקים וּממוֹרקים… ואַף־על־פּי־כן עמדה כּאן איזוֹ צינת עזוּבה, ריחַ של מקוֹם שאינוֹ מיוּשב. סילק את הפּרגוֹד, ואַף מעֵבר למחיצה מצא סדר ונקיוֹן שלא כּרגיל. כּנראה, עוֹד היוֹם עסקוּ כּאן בּשטיפה וַהדחָה, מפּני שעל הקרקע נשתּמרה עדיין לחלוּחית המים. על שתּי המטוֹת היוּ פּרוּשׂוֹת יריעוֹת צמר חלקוֹת ונאוֹת, בּלא קמט כּל־שהוּא. סילק יוֹסיל מעל מטתוֹ אֶת היריעה ודקדק לקפּלה וּלהניחה על דוֹפן מַרגלוֹת המטה; ועם שהתחיל מתפּשט אֶת בּגדיו, תּוֹלה על מגוֹד אֶת העשׂוּי לתליה וּמקפּל אֶת העשׂוּי לקיפּוּל, חייך לעצמוֹ חיוּך של קוֹרת־רוּחַ. אַחר ימים מרוּבּים של טלטוּל מאַכסַניה אֶל אַכסניה ושל שינה על מטוֹת זרוֹת ומזוּהמוֹת, שׂמח לבּוֹ לשכּב סוֹף־סוֹף תּחת קוֹרתוֹ על מטה נקיה, על מטתוֹ שלוֹ. לאַחר שכּבר ישן בּיוֹם שעוֹת אחדוֹת, סבוּר היה שלא בּמהרה ירדם. העמיד אֶת הנר למראשוֹתיו והתחיל מעיין בּספר שהוֹציא מתּוֹך ארוֹן־הספרים שלוֹ. שתּים־שלוֹש דלתוֹת קרא בּכוָנה, וּמיד התחילוּ עיניו סוֹרגוֹת על פּסקוֹת שלימוֹת, וּבסוֹף נטרף עליו הענין כּוּלוֹ, עיניו נתעצמוּ, והספר נפל מידוֹ.

כּשפּקח אֶת עיניו, היה כּבר החדר שטוּף בּאוֹר של בּוֹקר. בּאויר עמד ריח רע של חלב מטוּגן מהנר, שיוֹסיל לא כּיבּה אוֹתוֹ אֶמש עד שנתמסמס ונתגמר. המטה השניה הסמוּכה אצל מטתו היתה מחוּפּה כּמוֹ אֶמש יריעת הצמר החלָקה וּבלא קמט כּלשהוּ… מה זאת? – תּמַה יוֹסיל – כּיצד חפזה עליו שינה חזקה כּזוֹ עד שלא ידע בּשכבה וּבקוּמה של דבוֹרה?

פּתח את החלוֹן ואֶת דלת הגזוֹזטרה. הבּוֹקר היה שקט וּמעוּנן. לרגעים היה מזלף, כּמוֹ מתּוֹך היסוּסים, גשם דק. שוּב אחָזתּוּ אוֹתה עגמימוּת שכּבשה אֶמש את לבּוֹ למַראֵה העזוּבה והדממה שבּחצר. אַף עתּה עמדה החצר בּשממוֹנה ודממתה המַבעיתים. אשה אחת עם מעיל גבר קצר על ראשה עברה בּריצה אֶת החצר אֶל בּית־הכּבוֹד שמאחוֹרי המחסנים. ושוּב לא נראתה דמוּת אָדם שם. ליד השער שהיה תּלוּי בּאלכסוֹן על ציר אֶחד בּלבד, עמדה איזוֹ עגלת אכּרים רתוּמה לשני סוּסים, שעמדוּ שחוֹחי־ראש תּחת הגשם המטפטף, ועל צלעוֹתיהם נראוּ קילוּחי מים כּמוֹ בּהרוֹת כּהוֹת. עצבוּת רבצה על נפשוֹ כּערפל דק זה שהרוּח עתּים מכנס ועתּים מפזר. נעל אֶת הדלת, התרחץ, התלבּש והתעטף בּטליתוֹ וּתפיליו.

אַחר התּפילה ירד למַטה אֶל הבּית, והלך להרתּיק על דלת חדר־משכּבוֹ של אָביו, על מנת לברכוֹ בּרכּת־הבּוֹקר. מצא את אָביו ישוּב על מטתוֹ לבוּש בּאיזה מקטוֹרן משוּנה, מרוּפּד צמר־גפן שלוּל. צר היה עליו המעיל, תּפריו בּבתּי־השחי נתפּקפּקו וּדלילי צמר־גפן היוּ מבצבּצים מהחוֹרים. שרווּליו היוּ צרים וּקצרים, וכוּלוֹ שיוָה לאָביו איזה מראה תּינוֹקי. אַף־על־גב שאָביו היה כּבר רחוּץ, שׂערוֹת ראשוֹ וּזקנוֹ סרוּקוֹת וּסדוּרוֹת, וּזגוּגיוֹת משקפיו מַבהיקוֹת־מנַצנצוֹת, רעננוּת של שחרית לא היתה בּפניו: חיורוֹת־חוֹלָניוֹת היוּ, כּמוֹ אַחר ליל נדוּדי־שינה ויסוּרים.

– מה לך, אַבּא? – שאל – כּלוּם לא ישנתּ דייך?

הזקן חייך והשיב:

– לא ישנתּי בּגלל דבר שבּהבלוּת. לפני השינה עשׂיתי מעשׂה שטוּת ועיינתּי בּחוֹברת של ״פּרחי־צפוֹן״. שם מתוַכּח בּעל מדקדק אֶחד בּחריפוּת מרוּבּה על הנקוּדוֹת שמעל התּיבה ״יצא״, בּשמוּאֵל בּ׳ י״ט, כ׳. והנה אַחת הנקוּדוֹת הללוּ עקרה את עצמה ממקוֹמה ודבקה בּי כּל הלילה כּספּחת, וּמה בּיקשה ממני איני יוֹדע. אבל גרמה לי טלטוּלי־שינה.

הסתּכּל הזקן מעל למשקפיו בּפני בּנוֹ התּמהוֹת, והוֹסיף:

– ואַגב הקיץ השגרוֹן בּזרוֹעוֹתי וּבכתפי ואַף הוּא הטרידני כּל הלילה…

– אַהא! – קרא יוֹסיל בּצחוֹק – גם השגרוֹן? אין זוֹ אלא קנוּניה בּין אוֹתה נקוּדה טרדנית וּבין השגרוֹן.

– בּאמת אָמרוּ שהדקדוּק והשגרוֹן עשׂוּיים להעביר אָדם מן העוֹלם.

יוֹסיל צחק. פּני אָביו היוּ כּפני מעוּנה, אבל מבּעד למשקפיו נצנץ חיוּכוֹ.

כּשיצא יוֹסיל מחדר אָביו אֶל חדר־האוֹכל, מצא את פראדיל יוֹשבת אל השוּלחן וּמַמתּינה לוֹ בּפת־שחרית. אַף היא איזוֹ עגמימוּת היתה קשוּרה בּפניה.

– בּוֹקר טוֹב, יוֹסיל! – אָמרה לוֹ – היאך ישנתּ?

– בּלא נדנוּד. כּהרוּג.

לאַחר שנטל את ידיו וּבירך, מזגה פראדיל שתּי כּוֹסוֹת תּה, אַחת לוֹ ואַחת לעצמה.

– אין רוֹאים את דבוֹרה כּלל. שנתי היתה חזקה בּמידה כּזוֹ, עד שלא הרגשתּי כּלל לא בּכניסתה ולא בּיציאָתה. כּלוּם היא שטוּפה כּל כּך בּעבוֹדה עד שהיא מאַחרת לעלוֹת על מטתה וּמשכּימה קוּם?

– מהנ… הן… הרי אַתּה יוֹדע מתּמיד… כּל ימיה שקוּדה היא על מלאכתּה. וּביחוּד עכשיו, לאַחר שהדוֹדה פּיטרה שתּי משרתוֹת מן האַכסַניה, לשם קימוּץ… – השיבה פראדיל. ויוֹסיל הרגיש בּפניה וּבנעימַת דבריה המגוּמגמים, שהיא מַעלימה ממנוּ מה־שהוּא.

– וּבחצר אין עוֹבדים כּלל. כּלוּם הלה, שם (תּנוּעת־ראש כּלפּי הכּוֹתל שמאַחריו החנוּת) אינוֹ מקבּל סחוֹרה ואינוֹ שוֹלח סחוֹרה?

פראדיל עשׂתה בּידה תּנוּעת יאוּש בּאויר:

– טעינוּ בּאָדם זה טעוּת מרה. ידע אָדם זה לתפּוֹשׂ לבּוֹ של ר׳ פייטיל בּדברי חנוּפּה, ונכשלנוּ בּוֹ. מכּיוָן שראינוּ, לאַחר שאַבּא חָלָה ויוֹשה נסע, שאין בּעלים לחנוּת, עמדנוּ והשׂכּרנוּה לוֹ (שוּב תּנוּעת־ראש כּלפּי אוֹתוֹ כּוֹתל) על מנת שיהא משלם לנוּ חלק מן השׂכר, שיהא משׂתּכּר. אבל הוּא אינוֹ יוֹדע בּמסחר בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ. בּעל־הבּית היה כּל הזמן ר׳ פייטיל, אבל הלזה טרוּד יוֹתר בּעניני הקהל, בּהטלת מחלוֹקת, על־ידי לשוֹן־הרע וּרכילוּת, בּין פּיני וּבין הדוֹדה. כּל היוֹם – פּיני ושוּב פּיני; פּיני עשׂה כּך וכך, והדוֹדה אוֹמרת כּך וכך; והוּא, פייטיל, כּף־הבּוֹחשין, מגיס וּמוֹרס בּלשוֹנוֹ אילך ואילך… בּין־כּך וּבין־כּך ירד העסק פּלאים, נחרב חוּרבּן גמוּר.

– כּלוּם אין תּקנה לדבר?

– ואם יש, מי יתקן? אַבּא? אני? דבוֹרה אינה נוֹקפת אפילוּ אֶצבּע קטנה בּבּית לסייע לי לפחוֹת בּמקצת… כּמוֹ אָדם זר…

יוֹסיל לא אָמר כּלוּם. מהרהר היה אַגב שתיית התּה: כּנראה, לא בּשעה טוֹבה עזב את מינסק. הכּל הולך וּמתערער כּאן. ואין עוֹד השלוֹם והריעוּת שנשי הבּית היוּ מצוּינוֹת בּהם.

– הבּוֹקר בּא הלז (תּנוּעת־ראש כּלפּי הכּוֹתל) והביא שמוּעוֹת חדשוֹת. ראש־הקהל חזר אֶמש בּכּרכּרה שלוֹ מאיזוֹ אחוּזה, וּבדרך פּגעוּ בּוֹ לסטים.

– שוּב? – קפץ יוֹסיל נבהל. עד לאוֹתוֹ רגע הוּסחה דעתּוֹ מכּל ענין הכּנוּפיה של אַברם־אלי׳.

– שוּב, פּשיטא!… מי יוֹדע בּמה יגמר ענין בּיש זה. ויוֹדע אַתּה מה עשׂוּ לראש־הקהל? כּפתוּהוּ, סחָבוּהוּ לתוֹך היער… אי־שם למַעבית היער, למקוֹם שהם שרוּיִים שם, ואָמרוּ לוֹ שאם לא ישלם מיד 500 רו״כ כּוֹפר־נַפשוֹ, לא יפטרוּהוּ חי מידיהם. בּלילה בּא חצקיל, שמשוֹ של פּיני, והעיר אֶת גזבּריו של זה עם מכתּב כּתוּב בּידי פּיני עצמוֹ לסלק את הסכוּם הזה למוּכ״ז שהמתּין בּחוּץ על פּתח הבּית, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ…

בּעוֹד פראדיל מסַפּרת את המעשׂה, פּרצה קיילה מחדר־הבּישוּל, נבהלה וּדחוּפה, מטפּחַת עטיפתה שמוּטה על כּתפה, וּצניפה עם העניבה הוּזח אַף הוּא ממקוֹמוֹ, והטילה על השוּלחן חמאָה עטוּפה בּנייר של עתּוֹן.

– מה זה היה לָך, קיילה? – הקדימה פראדיל את פּניה בּנזיפה – אָנוּ עוֹמדים כּבר לסיים אֶת פּת־השחרית, ורק עכשיו אַתּ מביאָה אֶת החמאָה.

– בּר׳קה החַלבּן התחיל מוֹפיע אֶת פּניו וזוֹקף חָטמוֹ יוֹתר מן המידה. התעקש וסירב ליתּן לי אֶת החמאָה בּהקפה. ״כּבר הקפתּי, אוֹמר הוּא, יוֹתר משצריך״. מה תּאמרוּ לתרח זקן כּזה? נוּ־נוּ, נפרעתּי ממנוּ כּדבּעי. בּעלי־הבּית שלי, אָמרתּי לוֹ, עדיין לא פּשטוּ את הרגל לשוּם בּריה, אלא מוּם שבּך אַתּה תּוֹלה בּאחרים, אָמרתּי לוֹ; ואַתּה יכוֹל לשמוֹר אֶת הטינוֹפת שלך לעצמך, ולמרוֹחַ בּה אֶת פּרצוּפך הנאֶה, אָמרתּי לוֹ, כּדי שיִתנאה עוֹד יוֹתר. בּין־כּך וּבין־כּך לא יִרבּוּ הקוֹפצים על חמאָה ספוּתה בּצוֹאָה, אָמרתּי לוֹ… ירקתּי והלכתּי אצל שוֹשה החיגרת. וּבאמת, חמאָתה של זוֹ הרבּה יוֹתר טוֹבה וּמריחָה. שוֹשה שקלה לי אֶת החמאָה, ולא פּצתה פּה; וּבלבד שאֶקח…

– דייך! – הפסיקתּה פראדיל וּפניה מלוּהטוֹת. מצירה היתה על שאָחיה שוֹמע אֶת דברי הפּיטפּוּט של קיילה. אבל יוֹסיל עשׂה עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע.

וקיילה הביאָה עמה מן החוּץ לא רק חמאָה, אלא גם חדשוֹת, ולא יכלה לָזוּז ממקוֹמה עד שלא הריקה אֶת כּליה. מיד החליפה את הנעימה, הנמיכה את קוֹלה וכמעט בּלחש אָמרה:

– אַתּם יוֹשבים לכם בּמנוּחה, אוֹכלים ושוֹתים, כּאילוּ כּלוּם לא אֵרע. הרי מינסק כּוּלה כּמרקחה!

– מה אֵרע? מה אֵרע? – שאלוּ פראדיל ויוֹסיל בּבת־אַחת וּבבהלה.

– כּלוּם לא שמעתּם? אוֹי וַאבוֹי לנוּ שלכך הגענוּ; סכּנה לצאת מפּתח־הבּית! וּמפּני מי? מפּני בּני־ישׂראל. על ראש־הקהל התנפּלוּ אמש לסטים, הכּוּהוּ, חבטוּהוּ ודשוּהוּ עד שכּמעט היה ל״קדוֹש״… עכשיו הוּא מוּטל על מטתוֹ וגוֹסס. אוֹי וַאבוֹי!…

יוֹסיל וּפראדיל ישבוּ נדהמים ולא אָמרוּ כּלוּם. בּדממה תּלוּ עיניהם זה בּזה וּבדממה גמרוּ ללעוֹס את שיוּרי פּתּם. אבל את בּרכּת־המזוֹן בּירך יוֹסיל משוּם־מה בּקוֹל, בּכוָנת־הלב.

– הדוֹדה תּשׂמח מאוֹד לכשיגיע הדבר לאָזניה. – אָמרה פראדיל אַחרי בּרכּת־המזוֹן – היא תּראֶה בּסוֹפוֹ של פּיני את יד ההשגחה… מי יוֹדע, אֶפשר שבּאמת אין זה אלא עוֹנש מן השמים; וּמידת־הדין היא שפּגעה בּוֹ בּראש־הקהל על מעשׂה התּלוּי.

– איזהוּ מעשׂה התּלוּי? לא סיפּרתּ לי כּלוּם.

– לא הספּקתּי לכתּוֹב לך זאת בּמכתּבי האַחרוֹן. – השיבה לוֹ אחוֹתוֹ – מעשׂה נוֹרא היה זה –. והיא נתרעדה כּוּלה, מחמת צמַרמוֹרת שעברה בּכל גוּפה.

מַעשׂה בּסוֹחר אחד שהיה ידוּע בּמינסק בּשם ״הרייסיני״. אַף יוֹסיל היה מַכּירוֹ. אחד מטוֹבי מינסק וַעשיריה היה, בּעל רוּח נדיבה ויד פּתוּחה לכל מעשׂה צדקה… בּזמן האַחרוֹן נהפּך עליו הגלגל והוּא, הרייסיני, הפסיד את כּל ממוֹנוֹ ואת ממוֹנם של אחרים. שנים אָחדוֹת היה פּיני עוֹמד לוֹ בּשעת דחקוֹ וּמַלוה לוֹ מזמן לזמן. שניהם בּאוּ צעירים למינסק וּשניהם ניסוּ אֶת מזלם בּסחַר תּבוּאָה. הרייסיני היה מצליח יוֹתר ותמיד היה זריז וּמַקדים ליקח סחוֹרה בּזוֹל אוֹ למכרה בּיוֹקר, ואם היה פּיני מהפּך בּאיזה עסק וּמפקפּק בּוֹ, היה הרייסיני קוֹפץ בּעזוּת־רוּח וּמוֹציא את העסק מידיו, מגלגל בּוֹ וּמשׂתּכּר הרבּה ממוֹן וּפּיני רוֹאֶה ונחנק מקנאָה. אבל כּל זה היה בּשכּבר הימים. מאָז משך פּיני את ידיו מסחַר התּבוּאָה והתחיל עוֹסק בּמַתּן הלוָאוֹת. מקבּל פּקדוֹנוֹת על־פּי־רוֹב מדלת העם, דמי־נדוּניה של כּלה, ירוּשה של יתוֹמים, חסכוֹנוֹת של סוֹחרים קטנים, שׂכירי יוֹם וּפקידים. הוּא היה משלם ריבּית קטנה וּמַלוה את הפּקדוֹנוֹת לבעלי האחוּזוֹת הפּוֹלָניים וּלסוֹחרים גדוֹלים בּעד ריבּית גבוֹהה וּמקבּל גם ריבּית דריבּית. מה שהיה בּינוֹ לבין הרייסיני נשכּח. אַדרבּא, מימיו לא היה פּיני מסרב לזה ולא היה דוֹחק עליו, אלא היה מַחתּימוֹ על שטרוֹת, מחליף לוֹ שטר בּשטר; השטרוֹת התגבּבוּ בּארוֹנוֹ של פּיני עד שנטרפוּ על הרייסיני כּל חשבּוֹנוֹתיו ולא ידע היכן הוּא עוֹמד. ואילוּ פּיני ידע וידע. מעיניו העצוּמוֹת לא נעלם קרבּנוֹ אף לרגע; כּאילוּ בּדק בּעיניו העצוּמוֹת את טרפּוֹ מכּל צד, רחרח אוֹתוֹ סביב סביב והמתּין בּאוֹרך־רוּח לשעת־הכּוֹשר, כּשאֶפשר יהיה לנעוֹץ בּקרבּנוֹ את שיניו… סוֹף שבּאָה השעה וּפּיני הניח את כּפּוֹ הגדוֹלה והשמנה על ערפּוֹ של הקרבּן ואָמר: חסל! די!… והוֹשיט לוֹ אֶת חשבּוֹן הקרן והריבּית והריבּית דריבּית… הרייסיני נבהל. אוֹמרים שנתעלף בּוֹ בּמקוֹם. פּיני בּעצמוֹ טיפּל בּוֹ אוֹתה שעה, הוֹשיבוֹ בּכּוּרסה, זרק עליו מים קרים, השיב אליו רוּחוֹ, ואַחר־כּך חזר בּמנוּחה אֶל תּביעתוֹ. אוֹמרים שהמסכּן בּכה כּתינוֹק, התחַנן לפניו, נשק את ידיו הנוֹראוֹת, הביא את אשתּוֹ ואת ילדיו והם בּכוּ ויִללוּ. אבל לא איש הוּא פּיני שתּזיז אוֹתוֹ בּדמעוֹת ותחנוּנים. הכּלל, הרייסיני יצא מגדרוֹ, ראָה שכּלוּ עליו כּל הקיצין, עמד ושאַל: ״מה אַתּה רוֹצה, שנתפּשט ערוּמים ונתּן לך את כּתנוֹתינוּ שעל גוּפנוּ?״ – ״אוֹ, השיב ר׳ פּיני, זה מעט. כּל כּליכם לא יספּיקוּ לפרוֹע אֶת החוֹב״. ״אם כּן מה אַתּה רוֹצה? שאתּן לך את בּיתי?״ – ״הבּית – אָמר בּעל־החוֹב – וכל שבּתוֹכוֹ אֶפשר יספּיקוּ לתשלוּם החוֹב, אם עדיין לא הזדרזתּ למכּוֹר את תּכשיטי אשתּך, את גביע הקידוּש, את שעוֹנך ועוֹד״ – ״ואם לא אֶתּן?״ – ״וכי מי יִשאַל את פּיך? הממשלה תּעקל את כּל רכוּשך״ – ״וּמה נעשׂה אָנוּ?״ – פּיני משך בּכתפוֹ וסינן לוֹ, כּדרכּוֹ, לתוֹך זקנוֹ: ״וכי נביא אני שאדע מה עתיד אַתּה לעשׂוֹת? אֶפשר שתּהא מחַזר על הפּתחים״ – "לא תּזכּה לראוֹת בּכך״, החזיר לוֹ הרייסיני. למחרת בּבּוֹקר מצאוּ בּפתח הכּניסה אֶל דירתוֹ של ראש־הקהל אֶת הרייסיני תּלוּי בּוָו המַשקוֹף.

סיפּוּר זה הטיל צינה על יוֹסיל.

– מנַיין לך שכּך נתגלגלוּ הדברים בּיניהם? – שאַל יוֹסיל.

– אני לא שמעתּי, אבל אחרים שמעוּ… אשתּוֹ, למשל, של הרייסיני, ואפשר היה עוֹד מי בּאוֹתוֹ מעמד.

– ואֶת התּלוּי ראית בּעינַיִך?

– בּעינַי לא ראיתי, אבל כּל העיר ראתה אוֹתוֹ. הכּל מסַפּרים…

– שמעי, פראדיל! ״הכּל מסַפּרים״ אין זוֹ ראָיה. – אָמר יוֹסיל, אַף־על־פּי שבּעוֹמק לבּוֹ היה נוֹטה להאמין לסיפּוּר־המַעשׂה.

– אין אני אַחראית לדיוּקם של הדברים – אָמרה אחוֹתוֹ – אבל מפּני מה אין מסַפּרים דברים כּאלוּ לא על אַבּא ולא על אחרים בּמינסק? ועל פּיני מסַפּרים והכּל מאמינים. איני אוֹהבת אנשים שאין יכוֹלים להסתּכּל ישר בּפניך, בּעינים פּקוּחוֹת… אין לי אֵמוּן בּאוֹתם שכּוֹבשים עיניהם בּקרקע בּשעה שאַתּה מדבּר אליהם.

– הרי זה כּך – הסכּים האָח – בּוֹאי וּראי מה בּין האָב וּבין בּנוֹ. אֶפריִם הוּא אַחר לגמרי. הוּא משוֹרר…

– בּזמן האַחרוֹן הם מתקרבים זה לזה; עשׂוּ שלוֹם. דבר זה אינוֹ נראֶה לי בּיוֹתר.

יוֹסיל עמד ונפטר מן הבּית. בּדרך פּגעוּ בּוֹ אַחדים ממיוּדעיו בּני גילוֹ ששׂמחוּ עליו וחָלקוּ לוֹ כּבוֹד. אַף־על־פּי שלא הגיע עדיין למַעלת דוֹקטוֹר, ״ערב דוֹקטוֹר״ הוּא לכל הדעוֹת, וחייבים בּכבוֹדוֹ. הכּל סיפּרוּ לוֹ, מי בּשׂמחה וּמי בּיִראה ואימה, על מה שאֵרע לוֹ לפּיני ראש־הקהל; כּל אחד מסר את הדברים בּנוּסח אַחר וּבפרטים משוּנים, אבל הכּל היוּ מוֹדים שספג מכּוֹת קשוֹת ועכשיו נפשוֹ מפרכּסת לצאת…

נכנס אֶל חצרוֹ של ראש־הקהל והלך כּיון אֶל האגף, מקוֹם דירתוֹ של חברוֹ. הפּעם מצא את החצר נקיה וּמרוּצפת אבנים שטוּפוֹת בּגשם וַחלקלקוֹת. אוֹתה הפּרה, אוֹתם התּרנגוֹלוֹת והבּרוָזים והכּבשׂים שזכר אוֹתם מילדוּתוֹ מצא מטיילים שם גם עכשיו. וגם עכשיו נצנצה בּוֹ השאלה: וכל זה יכּנס לתוֹך כּריסוֹ של ר׳ פּיני?… חלוֹנוֹת האגף היוּ מקצתם סתוּמים בּנסרים וּמקצתם פּרוּצים. הסתּכּל בּפנים וראה שם נסרים, לוחי־עץ, ונַגר עוֹבד לפני חמוֹר־חָרשים.

– היכן דר בּנוֹ של בּעל־הבּית? – שאַל יוֹסיל מבּעד לחלוֹן אֶת הנַגר.

זה המשיך להקציע בּמַקצוֹעוֹ ולא החזיר אליו את ראשוֹ.

אוֹתה שעה עבר חַצקיל, שמשוֹ של פּיני, כּשהוּא טוֹען שני דלָיים בּאֵסל שבּכתפּוֹ. העמיד את הדלָיים על הקרקע ורץ אֶל יוֹסיל כּשידוֹ פּשוּטה ליתּן לוֹ שלוֹם.

חַצקיל זה היה כּבר לא צעיר, אבל קשה היה לקבּוֹע את גילוֹ, מפּני שלפניו לא היתה אלא חתימַת זקן ושׂפם קלה, שׂערוֹת בּוֹדדוֹת וּדלילוֹת זעיר שם, זעיר שם. עיניו הקטנוֹת והשחוֹרוֹת מחייכוֹת כּעיני ילד תּמים; כּל פּניו היוּ תּמיד מוּצפוֹת בּחיוּך של טוּב־לב ואֵמוּן. והיה דוֹמה כּאילוּ הוּא מחייך לתוֹכוֹ פּנימה. זה שנים רבּוֹת שהוּא עוֹבד אצל פּיני. הוּא חינך את אֶפריִם, וכעת הוּא מטפּל, בּשעוֹת הפּנוּיוֹת, בּבנה של מַלכּה; מלמדוֹ בּרכוֹת וּמסַפּר לוֹ מעשׂיוֹת. הוּא גם חוֹטב עצים ושוֹאב מים, וּבשעת הצוֹרך גם מבשל. השׂרים והפּקידים הגבוֹהים, שבּאים בּמַשׂא־וּמַתּן עם פּיני, מכּירים יפה את חצקיל; כּשהוּא בּא אליהם בּשליחוּת מבּעליו, נפתּחוֹת לפניו כּל הדלתוֹת. השׂרים וה״פּריצים״ מחַבּבים אוֹתוֹ וּמעניקים לוֹ בּכל הזדמנוּת ״דמי־תּה״²⁹ בּיד נדיבה. הוּא לוֹבש בּלוּיוֹת וחָס על הפּרוּטה. את ממוֹנוֹ הוּא צוֹבר בּידי פּיני. הוֹאיל ואשה וּבנים אין לוֹ, הוּא משעשע אֶת נפשוֹ בּתקוָה שיִזכּה בּסוֹף ימיו לבנוֹת קלוֹיז שיִקרא על שמוֹ ואוּלי גם להכניס ספר־תּוֹרה להיכל. הוּא מסוּר ונאמן לפּיני ואַף נפש פּיני קשוּרה בּוֹ. ממנוּ הוּא נוֹטל עצוֹת ודעתּוֹ נשמעת. ואם פּיני סרח בּמעשׂה לא מהוּגן, חַצקיל נוֹזף בּוֹ, מדבּר עמוֹ דברי כּבּוּשין, וּפּיני מקבּל ממנוּ אפילוּ דברים קשים כּגידין… וכשנשאל פּעם ראש־הקהל על כּך, השיב הלזה בּבת־צחוֹק: ״כּיצד אוּכל לכעוֹס עליו? הרי הוּא מחייך כּמוֹ צדיק״…

– שלוֹם עליכם! – קרא חצקיל בּשׂמחה וחייך בּבת־צחוֹקוֹ הטוֹבה והנאמנה – איזה אוֹרחַ חשוּב! על מי מר שוֹאל? על אֶפריי׳קה? אם כּן למה זה נכנס לכאן? מה הלה יוֹדע? יבוֹא אַחרי. שכחתּי שבּשעתּוֹ היה לאֶפריי׳קה דירה בּאגף הזה. אבל זה כּבר עקר מכּאן. בּחוֹרף נתרבּה בּכאן הטחב יוֹתר מן המידה, וּבקיץ נכנסים לכאן גשמים דרך החלוֹנוֹת והפּתח. לפיכך קבע את ישיבתוֹ למַעלה. שם טוֹב לבּן והאָב שׂמח. משתּעמם היה הזקן להיוֹת שרוּי יחידי שם בּחדריו. ועכשיו שניהם מרוּצים. יבוֹא נא, יבוֹא נא כּבוֹדוֹ דרך כּניסַת הכּבוֹד. וַאני בּינתים אַספּיק להכניס את המים אל חדר־הבּישוּל ואָרוּץ לפתּוֹחַ. הרבּה לא יִצטרך להמתּין.

חצקיל שוּב עמס את האֵסל עם הדליים, ויוֹסיל יצא מן החצר וּפנה לכניסַת־הכּבוֹד. לא המתּין יוֹתר משלוֹשה רגעים עד שבּא חצקיל לפתּוֹח לוֹ את הדלת.

– יִכּנס, יִכּנס אדוֹני בּלא פּחד. אֶפרייקה יוֹשב בּוַדאי בּחדר־עבוֹדתוֹ של אָביו… אם לא יצא כּבר לעסקיו. וַאני, מחילה, אָרוּץ… טרוּד מאוֹד… – ונעלם.

יוֹסיל היה מלא תּמיהה על יהוּדי טוֹב זה שכּל ימיו היה נאמן לבעליו כּכלב, ועכשיו כּשבּעליו גוֹסס על מטתוֹ אין רוֹאים בּוֹ אַף סימן של צער.

יוֹסיל נכנס אל הבּית הזה בּאוֹתוֹ רגש ישן של מעין התכּווצוּת פּנימית, של מעין מוֹרא והסתּייגוּת מאַפלוּלית זוֹ וּמדממה זוֹ השרוּיוֹת כּאן תּחת התּקרוֹת הגבוֹהוֹת, מאַחרי הוילאוֹת והתּריסים המוּגפים. הוּא היה נבוֹך ולא ידע היאך יגיע אל חדר־העבוֹדה. חוֹשש היה שמא יִתעה ורגליו יוֹליכוּהוּ דוקא אֶל החדר ששם שכוּב החוֹלה. אף־על־פּי שנתן את דעתּוֹ להיוֹת מַפסיע בּזהירוּת, כּמעט על ראשי האֶצבּעוֹת, היוּ פּסיעוֹתיו מַשמיעוֹת בּנוֹת־קוֹל בּחדרים הריקנים. אַחר תּעיה אילך ואילך בּשוּרת החדרים, הגיע לאָזניו קוֹל שׂיחה וּצחוֹק. יוֹסיל נבעת. הלך אַחר הקוֹל הזה עד שנמצא בּפּתח פּתוּח של חדר לא רחב בּיוֹתר ואָרוֹך מאוֹד וכמעט ריק מכּלים; שם היוּ רק שתּי כּוּרסאוֹת כּבדוֹת ורכּוֹת, מחוּפּוֹת אָריג אָדוֹם שחוּם ושׁחוּק בּפאתיו, סַפּה גדוֹלה, רחבה ורכּה וּמחוּפּה אָריג מאוֹתוֹ הגוון ושׁחוּק אַף הוּא, שוּלחן־כּתיבה שאין עליו כּלוּם ותיבת־הקוּפּה, שחוֹרה וּגדוֹלה ואחוּזת חשוּקי בּרזל רחבים. על הספּה הרכּה ישב ראש־הקהל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, וכנראה, בּריא בּכל רמ״ח ושס״ה שלוֹ! על ידוֹ, שטוּח על כּריסוֹ שכב ילד קטן, תּוֹמך ראשוֹ בּשני אֶגרוֹפיו, עיניו נשׂוּאוֹת אל הזקן וּמַקשיב. הזקן סיפּר לוֹ כּנראה מה שהוּא מבדחַ מאוֹד, מפּני שהילד היה מתגלגל מצחוֹק.

בּתּחילה כּמעט לא האמין יוֹסיל למראה עיניו. אַף פּיני נזדעזע זעזוּע עצבּני כּשהרגיש פּתאוֹם בּאדם זר שעוֹמד על פּתח חדרוֹ. הגבּיה ראשוֹ ושאַל:

– מי זה שם? מה דרוּש לך?… חצקיל!… מה זה היה לעצלן זה? היכן העינים שלוֹ.

– אני יוֹסל יאנוֹבר, אני… אין כּבוֹדוֹ מַכּירני?

– מי? מי? איני שוֹמע… חצקיל, אַיֶךָ? מה זה, בּית פּרוּץ? כּל הרוֹצה בּא ונכנס…

יוֹסיל הגבּיה קוֹלוֹ וחזר על שמוֹ.

– יאנוֹבר? אַה, בּוַדאי, בּוַדאי אני מכּיר, מחילה! קוֹדם לא שמעתּי יפה… מוּקי! – קרא אל הילד – מַרש! מַרש! תּבוֹא אחר כּך… רוּץ אֶל חצקיל ואמוֹר לוֹ שיִנעל את הדלת, השוֹטה הזה. בּבקשה, בּבקשה ממנוּ, למה יעמוֹד כּעני בּפּתח? יכּנס, בּבקשה! לא אֶטרוֹף אוֹתוֹ. מסתּמא אֶל אֶפרייקה שלי בּא… הוּא יצא לשעה קלה, ויש לשער שבּקרוֹב יחזוֹר… אם בּרצוֹנוֹ של כּבוֹדוֹ להמתּין, בּבקשה…

הזקן לא זז ממקוֹמוֹ, ויוֹסיל נכנס בּפסיעוֹת מהססוֹת וּבלב חָלוּק, ושוֹאל לעצמוֹ אם לא טוֹב יוֹתר ליטוֹל את רגליו וּלהתמַלט מכּאן..

– הרי מגיע לוֹ ״שלוֹם עליכם״ – אָמר בּעל־הבּית. עמד מתּוֹך אַנחת זקנה קלה וּפסע לקראתוֹ. לבוּש היה בּשׂמלת־בּית עשׂוּיה מצמר־גפן שלוּל, ושׁחוּק מיוֹשן; על רגליו היוּ סַנדלי־בּיִת רכּים וּמרוּפּטים. נתן ליוֹסיל שלוֹם בּכף־יד גדוֹלה וּתפוּחה. הוֹשיבוֹ בּאחת הכּוּרסאוֹת הרכּוֹת והכּבדוֹת, והוּא בּתנוּעת רגל אחת קירב אֶצלוֹ אֶת השניה, וישב כּנגדוֹ. יוֹסיל נזכּר שאֶת האָריג השחוּם הזה הוּא מכּיר עוֹד מלפני שנים רבּוֹת, מאוֹתן השנים כּשהיה חדש וּמַבהיק בּגונוֹ. עכשיו כּבר דהה, וּמקוֹמוֹת הוּא קרוּע.

פּיני לא נשתּנה הרבּה מאוֹתה השעה שראָה אוֹתוֹ בּאַחרוֹנה. רק השמין קצת; לחָייו, שתּמיד היוּ מלאוֹת, השתּפּלוּ כּתרמילים ריקנים, רפוּיוֹת וּמַרתּיתוֹת. בּזקנוֹ השחוֹר והכּד נטווּ חוּטי־כּסף. אבל עיניו, כּמוֹ תּמיד, היוּ עצוּמוֹת למחצה. מאחוֹרי עפעפּיו המוּשפּלוֹת אָרבוּ שדים קטנים…

– אֵימתי בּא מן הדרך?

– אֶמש.

– מחוּצה־לאָרץ?

– לא הייתי בּחוּצה־לארץ – השיב יוֹסיל קצרוֹת. אַף הפּעם הרגיש מקצת מאוֹתה יִראָה סתוּמה שאָדם חָזק זה היה מאָז וּמתּמיד מטיל עליו.

– למד דוֹקטוֹריה… אם איני טוֹעה, לא?

– לא… עדיין לא…

– קרוֹב לוַדאי שהדוֹקטוֹריה צריכה הרבּה שנוֹת לימוּד.

יוֹסיל התרעם על עצמוֹ שיוֹשב כּתינוֹק לפני אָדם זה, כּמתבּייש וּמתירא. הוֹפיע פּניו כּנגדוֹ ואָמר:

– אין רוּח כּבוֹדוֹ נוֹחָה מדרך זוֹ שנקטתּי.

נתקפּלוּ העפעפּים הכּבדים מעל עיניו הקטנוֹת והחַדוֹת של הזקן, ונשתּלח בּוֹ בּיוֹסיל מבּט קוֹדד:

– מה אִיכפּת לי מה שאַתּה לוֹמד שם! לא אני המשלם ולא אני האַחראי…

– בּוַדאי! – העיר יוֹסיל – אבל סחוּ לי דברים שכּבוֹדוֹ אוֹ אנשים ממקוֹרביו דיבּרוּ בּענין זה. מהם אני לָמד שמַקפּידים אַתּם על אַבּא שהסכּים לנסיעתי…

ידע יוֹסיל שהוּא יוֹשב לפני אָדם דבוּב לאָביו ולדוֹדתוֹ, ולכן שקד שלא להפליט דברים העשׂוּיים להכשילוֹ.

פּני פּיני העגלגלוֹת, השמנוֹת, עם הלחָייִם התּפוּחוֹת בּרפיוֹן, נתעקמוּ בּחיוּך משוּנה. מסביב לעיניו נתפּזרוּ קמטים זעירים וּדקיקים, וּבתוֹך עבי שׂפמוֹ וּזקנוֹ המשוּפּעים נפתּח פּיו ונתערטלוּ שינים מהן שחוֹרוֹת וּשחוּקוֹת וּמהן לבנוֹת ועקוּשוֹת.

– על מה נקפּיד? אם אַתּם רוֹצים להשליך ממוֹנכם בּעד החלוֹן החוּצה, כּלוּם זה עסק שלי?

– מפּני מה סבוּר מר שאָנוּ משליכים ממוֹננוּ החוּצה?

אבל הזקן השחוֹר והצפוּף שוּב אָטר על פּיו שנקמץ; ירדוּ על עיניו עפעפּיו הכּבדים, ולא שיירוּ להן אלא חָרך דק שבּדק, רק כּדי להציץ ממנוּ בּפני היוֹשב מנגד. ונדמה היה בּישיבתוֹ הכּבדה והדמוּמה כּמנמנם; בּרכּוֹ הרכוּבה על חברתּה לא זזה. רק אֶצבּעוֹתיו הקצרוֹת והכּדוֹת משׂחקוֹת בּתנוּעה קלה בּפיפי כּוּרסתוֹ.

יוֹסיל ידע שהזקן אינוֹ מנַמנם כּלל וּכלל, שעיניו עם העפעפים המוּשפּלים רוֹאוֹת אוֹתוֹ וּמפשפּשוֹת בּפניו. הישיבה תּחת מבחן העינים הללוּ התחילה מציקה לוֹ. פּתאוֹם נזכּר בּתּלוּי ונזדעזע שלא בּרצוֹן. איך אָמרה פראדיל? ״בּעיניו העצוּמוֹת בּדק את טרפּוֹ מכּל צד״… נבעת יוֹסיל. נבעת מן האֶצבּעוֹת הקצרוֹת והרחבוֹת שרוֹחשוֹת מעט מעט וּמצחקוֹת בּפּיפין. ״אפשר שבּכוּרסה זוֹ שאני יוֹשב בּה, היה ישוּב אָז הרייסיני״, חלפה מחשבה בּמוֹחוֹ ונזדקר על רגליו.

הזקן כּאילוּ נעוֹר משינה:

– למה עמד מר? ימתּין קצת. אֶפריי׳קה עוֹמד לבוֹא בּעוֹד שעה קלה. אם אין הישיבה עם זקן כּמוֹתי מטריחה עליו. אָנוּ הזקנים חביבה עלינוּ קרבתכם. ואילוּ אַתּם הצעירים מבעטים בּנוּ… הן… אַגב, שכחתּי… כּמדוּמַני שכּבוֹדוֹ שאֵלני איזוֹ שאלה…

״שוּעל זקן!…״, הרהר יוֹסיל. ישב וחזר על שאלתוֹ.

הזקן הוֹסיף לשׂחק בּפיפי כּוּרסתוֹ, בּאצבּעוֹת מרוּשלוֹת וּתשוּשוֹת, כּמוֹ מתּוֹך עייפוּת, והשיב בּמתינוּת מייגעת:

– מפּני מה אני סבוּר כּך?… מפּני… דבר פּשוּט… אָדם שהוֹלך ללמוֹד איזוֹ מלאכה, בּנוֹהג שבּעוֹלם שבּוֹחר לוֹ… מלאכה המפרנסת אֶת בּעליה בּכבוֹד…

– הרפוּאָה, דוֹמַני שמפרנסת אֶת בּעליה בּכבוֹד – הפסיקוֹ יוֹסיל בּאֶמצע דבריו.

– טעוּת! – המשיך הזקן בּמנוּחה – כּל אֵימת שאני כּאן, לא תּהיה פּה תּקוּמה לרוֹפא יהוּדי בּמינסק. רוֹפא יהוּדי בּמינסק יוּכל להניח אֶת שיניו על האיצטבּה… אני אֶדאַג לנקיוֹן שיניו…

יוֹסיל נדהם וקפץ ממקוֹמוֹ:

– אבל למה? למה? – שאַל כּמעט בּצעקה.

– לנוּ אין צוֹרך בּדוֹקטוֹרים. אָנוּ מסתּפּקים בּחַייקיל החוֹבש. עדיין לא הלך אַף יהוּדי לעוֹלמוֹ לפני זמנוֹ בּאַשמתוֹ של חייקיל. אוֹ שמא נתרבּוּ בּמינסק שברי־המעיים והטחוֹרים בּאַשמתוֹ של חייקיל? ואם נגזרה גזירה, חס־ושלוֹם, על אָדם מישׂראל, שוּם דוֹקטוֹר לא יוּכל להעביר את רוֹע הגזירה… וּמי שמשתּוֹקק דוקא לדוֹקטוֹר, הרי יש מיחַאלסקי… יִפנה אליו. אין ממַחין בּידוֹ.

– אבל מיחאלסקי הרי ״גוֹי״.

– דוֹקטוֹר גוֹי לא איכפּת לנוּ. אַדרבּא…

– אַדרבּא, גוֹי עדיף מישׂראל? – שאַל יוֹסיל בּצחוֹק.

– עדיף. – השיב הלזה בּכוֹבד־ראש.

– ואפילוּ מד״ר ספּאסוֹביץ?

– ד״ר ספּאסוֹביץ – חזר על השם הזה קצת בּמבוּכה – ד״ר ספּאסוֹביץ שאני. ואילוּ כּל אָדם אַחר… לגוֹי אין חשש שמא יביא אֶת הצעירים והקלים שבּנוּ לידי עבירה. ואילוּ מפּני רוֹפא יהוּדי שמחלל שבּת, אוֹכל נבילוֹת וּטריפוֹת יש ויש לחשוֹש… הקלים ממנוּ יראוּ וכן יעשׂוּ, תּחילתם בּמַטמוֹניוֹת, בּצנעה, וסוֹפם בּפרהסיה… גוֹי כּשהוּא עוֹשׂה עבירה, הריהוּ גוֹי ואין בּכך כּלוּם. ואילוּ רוֹפא יהוּדי דרכּוֹ לילך וּלהזיק, להיוֹת חוֹטא וּמַחטיא. אמך החוֹרגת כּשתּשמע זאת תּהא צוֹוַחת כּכרוּכיה: ״צביעוּת! קוֹזאקים של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא!״. יאמרוּ מה שיאמרוּ. עדיין לא ויתּרנוּ על דתנוּ הקדוֹשה, ולא נניח שיעמידוּה בּסכּנה, ויהא זה לא בּנוֹ של ר׳ לייבּ יאנוֹבר, אֶלא של מר בּר רב אָשי, לא נשׂא אֶת פּניו! לא נירתע מפּני שוּם דבר. ואם אביךָ רוֹצה בּמלחמה, אדרבּא! אין אני מן הפּחדנים. אַדרבּא, נראֶה ידוֹ של מי תּהא על העליוֹנה…

– הרי כּבוֹדוֹ יוֹדע שאין אַבּא איש מלחמה.

– אַה! אילמלי היה אָביו של כּבוֹדוֹ איש מלחמה שנלחם בּתקיפוּת וּבגילוּי פּנים, לא היה מסוּכּן לנוּ. אֶפשר שהיינוּ נוֹצחים אוֹתוֹ בּמלחמה. הצרה היא שהוּא רק מחַייך… לכאוֹרה הוּא בּוֹרח מן המחלוֹקת, אֶלא מחייך בּלבד. והחיוּך הזה שלוֹ הוּא המסוּכּן לנוּ בּיוֹתר. מה תּעשׂה לוֹ לאָדם שמחייך? לאמיתּוֹ של דבר, אָביך אינוֹ מיצר על היהדוּת ואינוֹ מתגייד בּגלל ההשׂכּלה. לא זוֹ ולא זוֹ איכפּת לוֹ הרבּה. וּבלבד שלא יערבּבוּ אֶת מנוּחתוֹ. על הכּל הוּא מלגלג בּמידה שוה, הכּל טוֹב בּעיניו בּמידה שוה. יוֹצא ידי חוֹבת כּוּלם בּהלצה קלה, בּחיוּך קל, ו–שלוֹם עליך נפשי!… אָדם כּמוֹ אָביך, אדוֹני, מסוּכּן לנוּ יוֹתר מאוֹכל בּשׂר חזיר לתאבוֹנוֹ אוֹ להכעיס. אֶפּיקוֹרס פּעמים כּדאי הוּא שנתוַכּח עמוֹ, אבל יהוֹדי פּוֹשר, לא חמים ולא קריר, שׂנאָה נפשי!

אַף־על־פּי שבּדברי הקטרוּג הללוּ היה מן הגוּזמה, לא יכוֹל יוֹסיל להמנע מלהוֹדוֹת לוֹ בּמקצת דבריו. וּכמשׂיח לפי תּוּמוֹ אָמר:

– רק אֶתמוֹל בּאתי וכמה דברים ששמעתּי בּבּית לא נתחַורוּ לי כּל צרכּם. סבוּר אני שאין דוֹדתי מלאָה עֶברה וזעם על כּבוֹדוֹ אֶלא גלל ענין חיימ׳קה… ילדוֹ של ר׳ זוּסיל שנחטף…

הזקן, שחפז עליו יצרוֹ לקנטר אֶת האָדם הצעיר הזה היוֹשב לפניו בּשקט בּישני כּזה, טעה הפּעם. לא עלה על דעתּוֹ שאָדם צעיר זה יהא שוֹמע ממנוּ דברים בּגנוּת אָביו בּשלוָה כּזוֹ, וישיב לוֹ, כּלאַחר־יד אבל בּדעה שקוּלה, דקירת מחט דקה זוֹ… יוֹסיל פּיזל כּלפּי הזקן: פּניו של זה היוּ לכאוֹרה שלווֹת; אַף עוֹרק דק שבּדק לא זע בּהן, לא רפרף אַף בּעין אַחת. אֶצבּעוֹתיו שׂיחקוּ להן בּמנוּחה בּפיפי הכּוּרסה. אבל יוֹסיל ידע שלא על חינם הרמיזוֹ ועקצוֹ: הזקן נרמז ונעקץ…

רגעים קלים שתק ר׳ פּיני, כּאילוּ נמלך עם לבּוֹ, אם כּדאית אוֹתה אִשה שוֹטה שישיב על תּרעוּמוֹתיה. אחר כּך, בּלא כּל נדנוּד עפעף, סינן מבּעד למַעבית זקנוֹ וּשׂפמוֹ, מתּוֹך זוית של פּיו הקמוּץ, בּקוֹל חָלוּש וכוֹהה:

– דוֹדתך כּעוּסה? עֵסק בּיש… חפצה להחרימני. וּמפּני מה לא עשׂתה זאת?

– כּנראה, לא דבר קל הוּא להטיל חרם על ראש־קהל – השיב יוֹסיל.

ר׳ פּיני צחק צחוֹק קצר וּמקוּטע. ״הוּא אינוֹ נבעת גם מדם״, נזכּרוּ לוֹ ליוֹסיל דברי פראדיל. יוֹסיל תּלה בּוֹ עיניו מתּוֹך שיקוּץ וּפחד סתוּם כּאֶחד. הזקן התמתּח עוֹד יוֹתר בּתוֹך כּוּרסתוֹ, הפשיל ראשוֹ לאחוֹריו, אל גב הכּוּרסה, וּפניו נשׂוּאוֹת כּלפּי מעלה, כּשהוּא כּוֹבשן בּשתּי כּפּוֹת ידיו הרחבוֹת והשׂעירוֹת…

וּפתאוֹם התחיל מדבּר מתּחת לידיו, שעדיין לא סילקן משוּם־מה מעל פּניו, בּלחישה:

– אוֹתם הפּעוּטוֹת, היתוֹמים החיים, אוֹתם האפרוֹחים הקטנים… אוֹתן הנשמוֹת הקדוֹשוֹת הטהוֹרוֹת…

רגע אחד סבוּר היה יוֹסיל שהזקן משׂחק בּוֹ. הוּא דיבּר בּלחישה ולמקוּטעין, כּמדוּמה, בּינוֹ־לבין־עצמוֹ. לבסוף נשתּתּק. שניוֹת ממוּשכוֹת ישב כּך שטוּח בּתוֹך כּוּרסתוֹ וידיו על פּניו…

פּתאוֹם נזדעזע, הזדקף שוּב בּמחצית גוּפוֹ העליוֹנה, הסתּכּל בּיוֹסיל מבּעד לחרכי עיניו העצוּמוֹת למחצה, וּבקוֹל מתוּן ועיף אמר:

– אוֹתה אִשה… אשת ר׳ זוּסיל, הרי קרעה עלי בּשבּת, בּאמצע התּפילה, את טליתי… כּוֹחה של אשה! לשתּים קרעה, לשני חצאין שוים כּמעט… לכאוֹרה, גוּצה, כּאַין וּכאפס – וכוֹח כּזה!… למחרת, בּיוֹם הראשוֹן, עמדתּי ונסעתּי אל הרבּי יחיה. בּיקשתּי ״יִחוּד״, וסיפּרתּי לוֹ הכּל, הכּל… הוֹציא הרבי מפּיו אנחה… אוֹתה אנחה לא אשכּחנה לעוֹלם, אנחה מעוּמקוֹ של לבּוֹ הקדוֹש. תּליתי עינַי בּזיו האיקוֹנין הקדוֹשים שלוֹ, וראיתי שהוּא בּצער גדוֹל. כּמעט שהתחרטתּי על עגמת־הנפש שגרמתּי לוֹ. וּבה־בּשעה ניחמה אוֹתי קצת אוֹתה אנחה: הרבּי, הרהרתּי, עמי בּצרה; בּצוות אחד עם הרבּי יחיה כּל צרה שבּעוֹלם אינה צרה.

– אבל מה אמר לוֹ הרבּי? – שאל יוֹסיל.

– הוּא רק נאנח אנחה אחת שוֹברת לב ונפש ואמר: ״מה לעשׂוֹת, פּיני? דינא דמלכוּתא דינא! מה לעשׂוֹת?״… התחלתי לבכּוֹת: ״אבל, טענתּי אז לפניו, למה הוּטל דוקא עלי, על פּיני, לקיים את הדין הזה? איני יכוֹל! איני רוֹצה!״ צעקתּי אז. והוּא, יחיה, שתק. קפץ פּיו, כּאילוּ מילא אוֹתוֹ מים ושתק. התחלתּי טוֹען: ״ס׳טייטש, גיוואלד! ³⁰ אפרוֹחים! תּינוֹקוֹת! אלה הצאן מה חטאוּ?… היכן מידת הרחמים? מפּני מה שוֹתקת היא?״… והוּא שתק. ״רבּי! – התחננתּי לפניו – מלה אחת מפּיו הקדוֹש תּאיר את עיני החשיכוֹת, תּשקיט את לבּי… רק מלה אחת!״ אז פּתח את פּיו הקדוֹש ואמר: ״חזוֹר אל האכסניה שלך, פּיני!״. שוֹטה הייתי ושאלתּי: ״הרבי גוֹזר עלי לחזוֹר לביתי?״ והוּא חזר על דבריו: ״חזוֹר אל האכסניה שלך, פּיני!״ שמעתּי בּקוֹל הרבּי, כּמוּבן, וחזרתּי אל האכסניה. הקיצוּר, יוֹם יוֹצא ויוֹם בּא, ושוּב יוֹם יוֹצא ויוֹם בּא, וַאני טוֹבל בּכל יוֹם בּמקוָה, מתפּלל בּמנין של הרבּי, אוֹכל ושוֹתה, שוֹמע שׂיחוֹת חסידים, סיפּוּרי־מעשׂיוֹת על צדיקים, ואין אדם שוֹאלני למה בּאתי ולמה אני יוֹשב מוּבטל מעסקי וּלמה אני מחכּה. וּמה תּימה! וכי שאלוּ מעוֹלם לחסיד למה הוּא מסתּוֹפף בּצלוֹ של הרבּי? ממרחקים בּאים אל הרבּי שלנוּ יחיה לחזוֹת בּנוֹעם זיו דיוֹקנוֹ; רבּים הם החסידים המשכּימים לפתחוֹ, אבל מה שבּלבּוֹ אין איש יוֹדע. הרבּי שוֹתק ואני ממתּין. כּך יצא שבוּע, בּאה שבּת קוֹדש, וַעדיין אני ממתּין. אל הסעוּדה השלישית נתאספנוּ מסביב לשוּלחנוֹ המוֹן חסידים צפוּף, מפּה אל פּה, ״ראש על גבּי ראש״. שבּת ״וַירא״ היתה אז, והרבּי דרש לפנינוּ על העקידה חידוּשי־תּוֹרה נפלאים ועמוּקים, וגילה לפנינוּ סוֹדוֹת גדוֹלים ונוֹראים, שלא יכוֹל הפּה לסַפּר. אַשרי האָזנים ששמעוּ את הדברים יוֹצאים מפּיו הקדוֹש. אבל כּל ימַי לא אשכּח אוֹתם הדברים שיצאוּ אז בּחשכת בּין השמשוֹת מפּיו הקדוֹש, כּמוֹ מפּי הגבורה, ונכנסוּ ישר ללבּי כּאילוּ היוּ מכוּוָנים בּמיוּחד אֵלָי. הרגשתּי בּפוֹעל ממש, כּאילוּ מישהוּ לחש לי על אזני: ״פּיני, הרי זה אֵליך הוּא מדבּר״… ״יש מצווֹת – אמר הרבּי יחיה – שעשׂייתן מתּוֹך צער ויסוּרים, בּחינת ״טוֹב לי כּי עוּניתי״, ויש מצווֹת שעשׂייתן מתּוֹך שׂמחה, כּמוֹ הכנסת הילוּד לבריתוֹ של אברהם אבינוּ, הכנסת חתן וכלה לחוּפּה, וכדוֹמה. אינוֹ דוֹמה שׂכרה של מצוָה זוֹ לשׂכרה של מצוָה זוֹ. ודע לך שכּן, משוּם שאי אַתּה מוֹצא אף מצוָה אחת מכּל המצווֹת שצוּוָה בּהן משה רבּינוּ עליו־השלוֹם שנאמר בּה מה שנאמר בּעקידת־יצחק: ״יען אשר עשׂית את הדבר הזה״ וכוּ׳. וּגדוֹלה היתה מצוַת אברהם אבינוּ שקיים ״קח וכוּ׳ והעלהוּ וכוּ׳״, ממצוַת יצחק שפּשט את צוָארוֹ. למה? שיצחק עקוּד היה על המזבּח, ואברהם לא היה עקוּד. אברהם אבינוֹ לא בּיקש רחמים, לא הרהר אחר מידוֹתיו של קוּדשא בּריך הוּא: אֶמש אָמרתּ לי ״כּי ביצחק יִקרא לך זרע״, והיוֹם אתּה אוֹמר לי ״קח את בּנך״ וכוּ׳! ואַל תאמר שאברהם אבינוּ לא היתה בּוֹ ממידת ״כּרחם אב על בּנים״. המדרש הלא מביא שבּשעה שיצחק היה מוּטל לפניו עקוּד ועיניו בּעיני יצחק, ועיני יצחק בּשמי שמַים, היוּ דמעוֹת מנַשרוֹת ונוֹפלוֹת מעיני אברהם עד שהיתה קוֹמתוֹ משוֹטטת בּדמעוֹת. אלא בּאמוּנתוֹ וּבאהבתוֹ הגדוֹלה והפּשוּטה אל הבּוֹרא יתבּרך שיעבּד את לבּוֹ לרצוֹנוֹ של המקוֹם וקיבּל עליו את הדין. וזה הטעם שהוּזכּר נסיוֹן העקידה על שם אברהם ולא הוּזכּר על שם יצחק, שיצחק עקוּד היה בּשעה שקיבּל דינוֹ, ואברהם לא היה עקוּד, וּמדעתּוֹ הלך לעשׂוֹת רצוֹן קוֹנוֹ. ובשעה שהלך אברהם לזבּוֹח את יצחק, את עצמוֹ הלך לזבּוֹח: בּשעה שהלך להביא מיתה על בּנוֹ יחידוֹ, על עצמוֹ הלך להביא מיתה, שכּן דרשוּ חכמינוּ ז״ל על הכּתוּב ״הבה לי בּנים ואִם אַיִן מתה אָנכי״; כּל מי שאין לוֹ בּנים כּאילוּ הוּא מת…״ וכאן התחיל הרבּי מתאַנח בּכל לבּוֹ הקדוֹש עד שנפל על כּוּלנוּ פּחד גדוֹל, וַעדיין עוֹמד בּאָזנַי קוֹל דבריו החוֹצבים להבוֹת אֵש!… ״כּל מקוֹם, אמר, שישׂראל פּוֹשט צוָארוֹ בּעבוּר אמוּנתוֹ בּאלוֹקים ועל קידוּש־שמוֹ יתבּרך הרי הוּא כּהר המוֹריה וכעקידת יצחק: וישׂראל שהוּא אנוּס על־פּי דינא דמלכוּתא לקיים בּאֶחיו גזירת המלכוּת, מתּוֹך שקוֹמתוֹ משוֹטטת בּדמעוֹת, מעלה עליו המקוֹם כּאילוּ עקד את בּנוֹ יחידוֹ על פּי מצוַת הבּוֹרא יתבּרך שכּן כּל יחיד מישׂראל הוּא יחידוֹ של מקוֹם, כּמוֹ שהמקוֹם יתבּרך הוּא יחידוֹ של עוֹלם, ואין אדם נוֹקף אצבּעוֹ מלמטה אלא אם כּן מכריזין עליו מלמעלה״… הקיצוּר, אוֹתה שעה נתחוור לי ענין השתיקה ששתק הרבּי בּשעה שהייתי עוֹמד וּבוֹכה לפניו. למחרת בּיוֹם א׳ נכנסתּי אצלוֹ כּאדם אחר, כּאילוּ נכנס בּי רוּח חדש… הרבּי נתן לי את ידוֹ ואמר: ״עכשיו, פּיני, סע לביתך, תּן צדקה לעניים, ואב הרחמים בּרחמיו העצוּמים ירחם עליך ועל כּל זרע בּני ישׂראל״. חזרתּי אל בּיתי וּמצאתי את כּל זגוּגיוֹת חלוֹנוֹתי שבוּרוֹת – פּניו שוּב נתעקמוּ בּחיוּכוֹ המשוּנה והדוֹחה; מסביב לעיניו נתקבּצוּ קמטים זעירים, וּבתוֹך עבי זקנוֹ וּשׂפמוֹ נפתּח פּה ונתערטלוּ שיניו השחוֹרוֹת והלבנוֹת, הרקוּבוֹת והעקוּשוֹת – הדבר עלה לי בּ״דיטקאוֹת״³¹ אחדוֹת. יחד עם הטלית הקרוּעה הרי זה מצטרף לחשבּוֹן…

– רוֹאֶה אני שכּבוֹדוֹ שליו ושלאנן, ויכוֹל אפילוּ להתלוֹצץ – אמר יוֹסיל, ושוּב עמד – אצטרך, כּנראה, לחזוֹר לכאן עוֹד פּעם בּשביל לראוֹת את אפרים.

פּיני לא בּיקש ממנוּ לישב וּלהמתּין. פּניו היוּ מיוּגעוֹת, משך בּכתפוֹ ואמר:

– שליו ושלאנן… מפּני מה לא אהיה שליו ושלאנן? מאז הייתי פּעמים אחדוֹת אצל הרבּי. הרבּי יחיה׳ שוֹתק, ואם הוּא שוֹתק, אני שקט… אפריי׳קה מתמהמה היוֹם לבוֹא. אמסוֹר לוֹ שכּבוֹדוֹ היה כּאן… צאתוֹ לשלוֹם! – והוֹשיט לוֹ את כּפּוֹ הקצרה והתּפוּחה.

בּוֹא וּראה! כּל הזמן שהיה ישוּב פּנים אל פּנים כּנגד הזקן רגעים היה מהרהר שמא משטה בּוֹ זקן אשמאי זה ואין פּיו ולבּוֹ שוים. אבל מכּיוָן שהתחיל מדבּר בּ״רבּי יחיה׳״, מיד האמין לוֹ יוֹסיל. מיד הרגּיש שהוּא מדבּר מתּוֹך אמוּנה רבּה וּמסירת־נפש…

זמן מרוּבּה היה יוֹסיל משוֹטט אחר כּך בּחוּצוֹת וּבסימטאוֹת, ולא יכוֹל לשכּוֹח את הזקן המשוּנה הזה, ששׂנא אוֹתוֹ, שירא מפּניו וכיבּד אוֹתוֹ. וּבנפשו לא נדממוּ דברי הרבּי, שבּהשפּעתם פּרוּ ורבוּ בּוֹ הרהוּרים והגיגי־לב חדשים.

פּרק עשׂרים וּשנים

יוֹסיל סבוּר היה שכּבר אֵחר לסעוּדת־הצהרים וזימן את עצמוֹ לשמוֹע את נזיפוֹתיה של הדוֹדה. אבל לתמיהתוֹ עדיין לא פּתחוּ בּסעוּדה, והדוֹדה הטיחה דברי תּרעוֹמת כּלפּי פראדיל שלא הכינה את הסעוּדה לשעתה. פראדיל לא השיבה על דברי הדוֹדה, אלא פּנתה אל יוֹסיל וסחה לוֹ בּקוֹל, כּדי שדבריה יגיעוּ גם לאזני הדוֹדה, שאפרים היה כּאן ושאל עליו. לאחר ששמע מאביו על בּיקוּרוֹ של יוֹסיל, הזדרז וּבא לראוֹת את האוֹרח היקר בּביתוֹ; ישב והמתּין לוֹ זמן מרוּבּה, וּבינתים נבטלה היא, פראדיל, מעבוֹדתה; הוֹאיל ולא היה איש זוּלתה בּבּית, הוּצרכה היא לישב וּלהשׂיח עמוֹ. ועוֹד אמרה לוֹ שאפרים יהא יוֹשב בּביתוֹ עד הערב וּמחכּה לוֹ. יוֹסיל הצטער מאד ששניהם מתאַוים לראוֹת זה את זה, ואינם מוֹצאים איש את רעהוּ.

אל הסעוּדה היוּ מסוּבּים כּל בּני הבּית, חוּץ לאָב. שיינדיל ושׂרה׳לה היוּ הפּעם שקטוֹת. שׂרה׳לה עדיין לא התרגלה אל אביה, והיתה מתנכּרת אליו וּמשתּמטת ממנוּ. ניסה יוֹסיל פּעם וּפעמַים לקרבה, החליק ידוֹ על ראשה, והיא תּקעה עיניה בּפרוּסת הלחם שבּידה, חיטטה בּאצבּעה ולא יכלה לגמוֹר בּדעתּה להגבּיה את עיניה וּלהסתּכּל בּאדם הזר הזה. השׂיחה בּין המסוּבּים התגלגלה הפּעם בּלא התרגשוּת יתירה. דבוֹרה נכנסה אחרוֹנה לסעוּדה; טרוּדה בּעניני האכסניה, אכלה בּחפּזוֹן וּבדממה. הדוֹדה פּסיה השתּוֹממה לשמוֹע מתּוֹך דברי יוֹסיל וּפראדיל, שכּל השמוּעוֹת שנפוֹצוּ הבּוֹקר על ראש־הקהל נתבּדוּ, ולא אירע לוֹ שוּם פּגע רע בּדרך. ״ארכילסטים זה אין לוֹ יראה מפּני לסטים אחרים – רגזה הדוֹדה – אפילוּ תּטבּעוּ אוֹתוֹ בּמצוּלוֹת־ים, סוֹף שיצוּף יבש למעלה״. פראדיל צחקה.

– תּמיהני אם יש כּאן מקוֹם לצחוֹק – רטנה פּסיה בּכעס.

– הדוֹדה מתרעמת על פּיני שאינוֹ רוֹצה לעשׂוֹת עמה חסד וּלהיפּטר מן העוֹלם אוֹ להיוֹת, לכל הפּחוֹת, גוֹסס, והרי היא מפיגה בּי את רוּגזה.

– הן. אני מוֹדה וּמתוַדה, שאילמלי עשׂה את החסד הזה, הייתי גוֹמלת גם לוֹ חסד, אבל חסד של אמת!… כּל כּמה שאני עסוּקה, הייתי מוֹצאת לי שעה פּנוּיה ללווֹתוֹ אל בּית־העלמין. ואַתּ, פראדיל, נוֹתנת את דעתּך לצאת ידי חוֹבתם של כּל הבּריוֹת ואפילוּ חוֹבתוֹ של פּינ׳קה.

פראדיל שתקה. רק חייכה כּשעיניה נתוּנוֹת בּצלחתּה. וּדבוֹרה הטרוּדה והאוֹכלת בּחפזוֹן, לא התאַפּקה וצחקה בּקוֹל כּלפּי הדוֹדה, כּרוֹצה לוֹמר: “יפה אמרתּ!”. יוֹסיל תּלה עיניו בּאשתּוֹ וּמצא שהיא השמינה והתעגלה בּמקצת בּגוּפה, וזה מוֹסיף לה חן חדש: פּניה הקטנוֹת והמעוּגלוֹת התנאוּ וּלעיניה היה בּרק שלא ידע קוֹדם. אבל מפּני מה היא נרגזת? וּמה יש להן, לה וּלדוֹדה, בּלבּן על פראדיל המסכּנה? איזוֹ טינה מחלחלת בּמסתּרים בּין אחוֹתוֹ וּבין הדוֹדה. וכמה מכוֹער הדבר שדבוֹרה כּאילוּ תּוֹמכת בּזוֹ האחרוֹנה. מי יוֹדע, – הרהר בּדאגה – אפשר נפלוּ בּיניהן גם מריבוֹת קשוֹת בּשעה שהוּא לא היה כּאן.

– אין בּכך כּלוּם! – ניחמה הדוֹדה את עצמה – כּשמצלצלים בּפּעמוֹנים סימן לחָגא אוֹ ל״פּגירה״. ואם הבּריוֹת מסַפּרים, מן הסתם מקצת מן האמת יש בּדבריהם. לא כּך, דבוֹרה?

דבוֹרה רטנה מה שהוּא בּחָטמה. היא הזדרזה לסַיים לפני כּל המסוּבּים את סעוּדתה, יצאה הראשוֹנה ושוּב נפטרה מן הבּית.

מיד לאחר בּרכּת־המזוֹן עמד יוֹסיל ללכת לראוֹת את אפרים. לא רק שהיה להוּט לראוֹתוֹ אחרי פּירוּד של זמן רב, אלא גם השתּוֹקק לשמוֹע ממנוּ דברים בּרוּרים על המצב בּבית ר׳ זוּסיל, מה עלתה לוֹ לאברהם־אֵלי׳, כּמה מן האמת בּשׂיחוֹת הבּריוֹת עליו וּמה עלתה לוֹ לר׳ זוּסיל גוּפוֹ. אף על חנה השתּוֹקק לשמוֹע מפּי אפרים דברים בּרוּרים. מתקשה היה לילך בּעצמוֹ אצל ר׳ זוּסיל. לבּוֹ לא נתנוֹ לפי שעה להפּגש עם חנה. הוּא ידע שהשׂיחה עמה עתידה להיוֹת קשה וּמכאיבה.

הפּעם פּתח לוֹ את הדלת אפרים בּעצמוֹ והכניסוֹ אל חדר קטן ואף הוּא ריק מכּלים יתירים. וילוֹן כּבד היה תּלוּי על פּתחוֹ הפּתוּח, וּוילוֹן כּהה על חלוֹנוֹ היחידי שפּנה אל החצר, וּלפיכך עמדה אַפלוּלית גם בּחדר הזה, כּמוֹ בּשאר החדרים.

שני החברים שׂמחוּ מאד על הפּגישה; גיפּפוּ זה את זה בּחוֹם, התנשקוּ וּזמן מרוּבּה בּחנוּ איש את חברוֹ בּעיניהם. אפרים השמין קצת, כּרסוֹ התבּלט, פּניו הסתּרבּלוּ וערפּוֹ התרחב. וּלכל דמוּתוֹ היתה ארשת מאוּששת ושלוָה. הוּא היה מסלסל בּחיצוֹניוּתוֹ, ממַשמש בּזקני־לחָייו המטוּפּחים, וּמעיני יוֹסיל לא נעלם בּרק מנעליו המצוּחצחים וצוארוֹן הקטיפה השחוֹרה של מעילוֹ.

– שמנתּ, ידידי! אַח, מה שמנתּ! וּכאילוּ נעשׂית בּעל בּעמיך…

– ואַתּה…

– אני לא שמנתּי, ונשארתּי פּרחח וּבטלן כּמוֹת שהייתי.

– לא כּי אתּה כּאילוּ נזדקנתּ יוֹתר. בּרגע הראשוֹן נבהלתּי. עכשיו אני יוֹדע מהיכן בּא לך מַראה הזקנה: מן הזקן והפּיאוֹת שגידלתּ.

כּדי להשתּמט מן השאלוֹת על זקנוֹ וּפיאוֹתיו, שכּבר נלאה לשמוֹע אוֹתן, הזדרז לגלגל את הדברים לענין אחר:

– מה הספּקתּ לעשׂוֹת בּמשך כּל זמן העדרי? בּודאי מלאוֹת מגירוֹתיך תּלי תּלים של שירים, שירי טבע, שירי אהבה…

אפרים כּאילוּ חוֹכך היה להשיב ואמר בּבת־צחוֹק:

– שירים… זה זמן רב שאיני עוֹסק בּזאת.

– אה, כּך? מפּני מה? נסתּלקה השכינה? עכשיו מבין אני מהיכן קפצה עליך… היאך נאמר בּפסוּק? ״פּימה על כּסל״… הרי מפּני זה בּנוֹת־השיר פּנוּ אליך עוֹרף. כּמדוּמני שבּנוֹת־השיר דרכּן להיוֹת חוֹזרוֹת על עלמים חיורי־פּנים, תּשוּשי־כּוֹח וּשקוּעים בּהזיוֹת…

– שמא להיפך – העיר חברוֹ בּחיוּך – משעה שפּניתי עוֹרף אל בּנוֹת־השיר ״שמנתּי, עביתי, כּסיתי״.

– כּך אוֹ כּך… התּוֹרה מתּשת כּוֹחוֹ של אדם… אגב, שמע! בּקוֹבנה הכּרתּי מוֹרה אחד, קטן, לא תּוֹאר ולא הדר לוֹ, אילוּ ראיתוֹ… ואף עני גדוֹל הוּא, כּדרך הטבע, אבל יש אתּוֹ בּכּתוּבים ספר אחד… משוֹרר אמיתי, אוֹמר אני לך, מן הגדוֹלים!… עדיין לא נכתּב בּלשוֹננוּ ספר כּזה… סיפּוּר־מעשׂה מסוּבּך וארוֹך, לא אזכּוֹר לספּר לך כּל מה שמסוּפּר שם. אבל לשוֹן! איזוֹ לשוֹן! זהב ממש… אוֹתוֹ מוֹרה מאמין שספרוֹ עתיד להרים קרן ישׂראל…

– הכיצד?

– הוּא מאמין שיש בּידוֹ של רוֹמן טוֹב לחוֹלל מהפּכה בּלבבוֹת.

– אשריהוּ. ואתּה, יוֹסיל? עדיין לא סיפּרתּ לי כּלוּם על עצמך.

יוֹסיל תּמה שסיפּוּרוֹ על ספרוֹ של אוֹתוֹ מוֹרה מקוֹבנה לא עשׂה כּל רוֹשם על חברוֹ, לא עוֹרר בּוֹ לא קנאת סוֹפרים ולא תּשוּקה לידע יוֹתר פּרטים. ניכּר היה שאפרים שרוּי בּעוֹלם אחר, רחוֹק מעניני ספרוּת.

– שירים אינך כּוֹתב, אם כּן בּמה אתּה עוֹסק?

תּלה אפרים את עיניו בּחברוֹ לראוֹת את הרוֹשם שעתידים לעשׂוֹת עליו הדברים שהוּא עוֹמד להשמיעוֹ:

– בּמסחר! – הבּיט אליו רגע בּחיוּך והוֹסיף – תּחילה שיתּפני אבּא בּעסקיו, וּפרשתּי ממנוּ; עכשיו אני עוֹמד לשתּף אוֹתוֹ בּעסקי שלי.

– כּך?

– כּך.

– שינוּיים… שינוּיים וּתמוּרוֹת בּכּל. אתּה היית לסוֹחר, אברהם־אלי׳ היה ללסטים.

חברוֹ חייך ואמר:

– יש שרוֹאים את שני העסקים הללוּ כּמלאכה אחת, אלא שיש לה פּנים לכאן וּפנים לכאן. אני עוֹסק בּשלי וּבטוֹבתי, ואברהם־אלי׳ עוֹסק בּשלוֹ שלא מדעתּוֹ ושלא בּטוֹבתוֹ.

– בּאמת, חפץ אני לשמוֹע ממך הסבּר הדברים כּהוָיתם. היאך אירע הדבר? כּיצד בּא לידי כּך? אגב, שמא זכוּר לך ערב אחד, שהיינוּ ישוּבים, לפני נסיעתי, שם בּאגף שלך ואברהם־אלי׳ סיפּר לנוּ את ענין הדרמה של שילר, ״השוֹדדים״… שמא זכוּרים לך הדברים?

– הן, הן. מה־שהוּא מעין זה זכוּר אני. אם תּזכּירני בּמקצת… המתּן, המתּן! זכוּרני שהתרגזנוּ עליו, ויוֹשה שלכם התלוֹצץ אז עליו… אבל מה אמר לנוּ אז? חייך שאיני זוֹכר.

– הוּא דרש שנתחבּר כּוּלנוּ לאגוּדת שוֹדדים, שנצא אל היערוֹת ונפּיל חתּיתנוּ על אנשי הסביבה, כּמעשׂי הגבּוֹרים של הדרמה, ונתנקם על העלבּוֹנוֹת שעוֹלבים בּישׂראל. שכחתּ?

– שכחתּי. איני זוֹכר מזה כּלוּם.

– שתקנוּתוֹ – המשיך יוֹסיל – וּמבּטוֹ הזעוּם היוּ תּמיד חשוּדים בּעיני.

– אתּה טוֹעה, – אמר אפרים – הרי זה בּחוּר טוֹב ונלבּב. חייו היוּ קשים ועגוּמים…

– ואף־על־פּי־כן, כּיצד עוֹמד אדם ונעשׂה לסטים?

אפרים הסבּיר לוֹ היאך נדחף על־ידי מסיבּוֹת, שלא בּידוֹ היה להתגבּר עליהן. הם היוּ חבוּרת צעירים גבּוֹרי־חיל שאָרבוּ מחוּץ־לעיר למשמר־החיילים המוֹבילים את ה״נחטפים״ מחדר־הקהל אל הקסרקטין. הם התנפּלוּ על החיילים שהיוּ מוּעטים מאד; חייל אחד נהרג בּשעת ההתכתשוּת, והבּחוּרים נתמלטוּ עם התּינוֹקוֹת שנחטפוּ. כּל אחד מצא לוֹ מקוֹם להסתּתּר שם. אחד מהבּחוּרים הללוּ נתפּשׂ, לא עמד בּפני העינוּיים שעינוּהוּ, וגילה את שמוֹ של ההוֹרג את החייל. מאז אין מנוֹח לכף רגלם של שאר הבּחוּרים. אלה הרחיקוּ נדוֹד, אלה נחבּאים בּבתּי־כּנסיוֹת ואלה נצטרפוּ לכנוּפית שוֹדדים בּיערוֹת. בּאין בּרירה. את אברהם־אלי׳ מכּירים בּכל הסביבה, הן גוֹיים והן ישׂראלים, הוֹאיל והיה מחַזר על העיירוֹת בּעסקי אביך. כּיון שיצא מן היער, יתּפשׂ על־ידי כּל אדם שיפּגש בּוֹ.

– הריהוּ אבוּד! סוֹפוֹ ליתּפשׂ. רוֹאה אני שסוֹפוֹ ליתּפשׂ. – דיבּר יוֹסיל מתּוֹך יאוּש.

אפרים שתק רגע אחד, נדנד את רגלוֹ הרכוּבה על בּרך השניה, החליק בּתנוּעה עצבּנית כּף בכף, וניכּר היה שאיזה הרהוּר כּמוּס מטרידוֹ. פּתאוֹם עמד, נתקרב בּפסיעוֹת מהירוֹת אצל פּתח חדרוֹ, חפת את הוילוֹן הכּבד, הציץ אל החדר הסמוּך לראוֹת אם אין שם איש, וּלאחר מכּן חזר אל מקוֹמוֹ, גחן קצת אל יוֹסיל וּבקוֹל נמוּך אמר:

– אם יעלה הדבר להעבירוֹ את הגבוּל עד שלא יתּפשׂ, ינצל; ואם לאו – אין לוֹ תּקוה.

– מי הוּא זה שיעבירוֹ? כּלוּם יש מי שמשתּדל בּדבר?

– יש – ענה אפרים בּלחש וּבעינים מוּשפּלוֹת. יוֹסיל הבין שזה הוּא אפרים בּעצמוֹ, ולא חקרוֹ עוֹד.

– עדיין לא הייתי אצל ר׳ זוּסיל. – אמר – משער אני מה שנעשׂה שם בּבּית.

– קיילה – השיב חברוֹ – מצעקת וּמקללת, כּמוּבן; בּביתנוּ ניפּצה את זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת… – פּני אפרים הסמיקוּ (״עדיין הוּא מסמיק כּילדה״, הרהר יוֹסיל ונמנע מלהיפּגש בּמבּטוֹ). – וחנה… הרי אתּה יוֹדע אוֹתה… גאוָנית, שתקנית. כּמוֹ תּמיד. רק נעשׂתה חיורת יוֹתר. עליה דוה הלב בּיוֹתר. דוקא מפּני שאינה קוֹבלת. אינה בּוֹכה. כּבוּשה כּל היוֹם בּשתיקתה ואין יוֹדע את שבּלבּה.

פּתאוֹם שאל יוֹסיל:

– מפּני מה לא נשׂאת אוֹתה לאשה? – השאלה נפלטה מפּיו לפתע, כּמוֹ מאליה.

אפרים הרתּית בּמקצת בּראשוֹ; נתבּלבּל ולא מצא תּשוּבה, רק רפרף עליו בּעיניו מתּוֹך מבוּכה, ושוּב עלה סוֹמק בּפניו.

בּאוֹתוֹ רגע פּרץ אל החדר תּינוֹק כּבן ארבּע בּעל שׂערוֹת פּשתּן מסוּלסלוֹת, עינים כּחוּלוֹת עם פּיאוֹת ארוּכּוֹת המרצדוֹת על לחייו העגוּלוֹת והאדוּמוֹת.

– דוֹד! טוֹפּיטה³²… – בּיקש הילד.

– מוּקי! הילך קוֹפּיקה ורוּץ אל הסב. אַל תּבלבּל לי כּאן את המוֹח.

הילד קיבּל את המטבּע ונעלם.

– מי הוּא זה? – שאל יוֹסיל.

– בּן אחוֹתי. ילד שעשוּעיו של אַבּא.

– אה, מלכּה! מה שלוֹמה? – נפלטה שאלה מפּי יוֹסיל.

עננה עברה על פּני חברוֹ:

– אחוֹתי חוֹלה – השיב בּאנחה.

– זה כּבר?

– זה כּמה שבוּעוֹת.

– מה לה?

ואפרים סיפּר לוֹ בּלחש וּבצער שפּעם יצאה לטייל הרחק אל מחוּץ לעיר וּפתאוֹם נשתּנה מזג האויר, והתחיל יוֹרד מטר עז, וכל הדרך לא מצאה לה מחסה. חזרה כּוּלה רטוּבה, וּמיד חלתה בּיסוּרי הפּרקים, שנמשכוּ כּשבוּעיים. עכשיו היא חוֹלה בּמחלת הלב.

– אבל הריהי מתהלכת?

– יש שהיא יוֹרדת מעל המיטה. לרוֹב היא שכוּבה…

״אל אלוֹהים, הרהר יוֹסיל בּצער גדוֹל, מלכּה, תּפארת כּזוֹ״…

עצבוּת כּבדה ירדה על פּני שניהם.

– ואביך בּבּית? אני לא ידעתּי… – אמר יוֹסיל בּקוֹל נמוּך, כּדי לעבוֹר לשׂיחה אחרת.

– וּמה איכפּת לך אם אבּא בּבּית?

– אתּה יוֹדע, בּפני אביך איני חפשי בּדיבּוּרי. – אמר יוֹסיל והנמיך עוֹד יוֹתר את קוֹלוֹ.

– אחת, אבּא אינוֹ שוֹמע את שׂיחתנוּ. הוּא עסוּק בּחדרוֹ; וּשתּים, אני רוֹאה שאין אתּה אוֹהב את אָבי.

– לא שאיני אוֹהבוֹ. קוֹדם, כּשהייתי אצלך ולא מצאתיך, הרבּינוּ שׂיחה אני ואביך. אבל הוּא… הוּא מכבּיד עלי. הרי זה רגש דוֹמה כּמעט למוֹרא… כּאילוּ אני מתירא מפּניו. איולת כּזוֹ… רגש זה יש בּי, כּמדוּמני, מילדוּתי.

– מוֹרא? למה אתּה מתירא?

– אפשר שאני טוֹעה, דוֹמני שאינוֹ אוֹהב אוֹתי. הוּא, כּמדוּמה, אינוֹ אוֹהב שוּם אדם. סלח לי…

– אפשר שדבריך מכוּוָנים אל האמת. מעוֹלם לא דיבּרתּי עמוֹ בּענין זה. אבל דוֹמה שלא טעית.

– אתמהה! אדם זה משוּם מה לא יאהב את הבּריוֹת? בּני־אדם כּמוֹתוֹ הלא דרכּם להיוֹת מאוֹהבי הבּריוֹת.

– ״בּני־אדם כּמוֹתוֹ״, מה רצוֹנך לוֹמר בּזה?

– רצוֹני לוֹמר בּזה, בּני־אדם שהשעה משׂחקת להם כּל ימיהם.

אפרים פּרץ בּצחוֹק:

– להיפך! אבּא, מהנ… אין לך בּיש־גדא כּמוֹתוֹ. כּל חייו היוּ בּחלקוֹ רק תּקלוֹת וכשלוֹנוֹת. מכּל ענין שעסק בּוֹ, יצא וידיו על ראשוֹ. בּנעוּריו היה מחוֹבשי בּית־המדרש, נשׂא את נפשוֹ להיוֹת רב. והוּא, לפי טבעוֹ, אינוֹ עשׂוּי לשמש בּכתר הרבּנוּת. לבסוֹף פּרש. השׂיא את אחוֹתי לעילוּי, ל״כלי יקר״, עם סמיכוּת לרבּנוּת; אבל אבּא לא רצה שחתנוֹ יעסוֹק בּרבּנוּת. ראה חשיבוּת וכבוֹד בּזה שחתנוֹ המוּסמך לרבּנוּת יהא עוֹסק בּדרך־ארץ, נוֹשׂא־ונוֹתן עם בּעל־אחוּזוֹת פּוֹלניים. צעיר זה נכשל בּערלים לא טוֹבים, נגרר על־ידם בּמשׂחק קלפים ושיכּרוּת, הפסיד הרבּה ממוֹן. וּלבסוֹף גנב מאבּא סכוּם גדוֹל וּברח. בּרח ואיננוּ. ואחוֹתי נתעגנה (אגב, לפני חדשיים קיבּלה גט, סוֹף־סוֹף): מפּלה נוּמר אָל״ף. ואם רוֹצה אתּה, הרי זה כּבר נוּמר בּי״ת. רצה לזכּוֹת את הרבּים, והקצה סכוּם מסוּים להלוָאוֹת קטנוֹת בּריבּית קטנה שהיה מַלוה לעניים. אבל משעמד על דייקנוּת בּזמן הפּרעוֹן, יצא לוֹ שם של רשע, של עלוּקה – נוּמר גימ״ל. התחיל להתעסק בּ״תלמוּד־תּוֹרה״ לילדי עניים. אבל ה״חטפנים״ חטפוּ מתּוֹך ״התּלמוּד תּוֹרה״ גוּפוֹ ילדים לקנטוֹניסטים והכּל חשדוּ בּוֹ שידוֹ בּמַעל… – נוּמר דל״ת ונוֹסף על כּל זאת מוֹת אמא, וּלבסוֹף מחלת אחוֹתי. וּבנוֹ… הנחת שאני מביא לוֹ! כּל ימיו היה רוֹצה לעשׂוֹת איזה מעשׂה טוֹב. האמינה לי, הרבּה כּוָנוֹת רצוּיוֹת היוּ לאָדם זה, והבּרכה נהפּכת לוֹ תּמיד לקללה. הוּא בּעל כּשרוֹנוֹת, יוֹדע תּוֹרה וּבודאי נוֹצר לגדוֹלוֹת, ומה העלה בּכשרוֹנוֹתיו? להיוֹת שתדלן בּמינסק.. צ! צ!… לא! תּמיד היה הלחם נשמט מידוֹ והחמאָה למטה. הן על אוֹדוֹת מה דיבּרנוּ קוֹדם? הילד הפסיקני…

– שאִלתּיך מפּני מה לא נשׂאת את חנה לאשה. זוֹכר אַתּה אֶת שׂיחתנוּ קוֹדם לנסיעתי?

אפרים השיב בּמנוּחה:

– הן. ודאי שאני זוֹכר – השפּיל את עיניו אל כפּוֹת ידיו שחיכּך אוֹתן זוֹ בּזוֹ – פּעם אַחת דיבּרתּי עמה בּענין זה.

– וּמה אָמרה לך?

– אָמרה שהדבר צריך עיוּן… אם יעלה בּיד אָחיה לעבוֹר לחוּץ־לאָרץ, תּסע אַף היא עמוֹ ולא תּפרוֹש עוֹד ממנוּ. אפשר שהמצב השפּיע: אָחיה הקטן חבוּי אי־שם בּיערוֹת, אצל הגוֹיים, ואָחיה הגדוֹל גוֹלה ונוֹדד בּנכר, וּבכלל… היא… הרי היא אוֹהבת אוֹתך, יוֹסיל!

– כּלוּם מכּלל דבריה שמעתּ זאת, אוֹ בּפירוּש אָמרה לך? – שאַל יוֹסיל בּשׂפתים מרטטוֹת.

– נרמזתּי רמז שאינוֹ משתּמע לשתּי פּנים. דיבּרנוּ פּעמים אחדוֹת עליך. קוֹלה וּנעימתה לבד סיפּרוּ לי יוֹתר מדברים מפוֹרשים.

– טעוּת! טעוּת!

אפרים פּיזל כּלפּיו מלמעלה למטה בּמבּט בּוֹחן:

– טעוּת, אָמרתּ? ואַתּה… בּטוּח בּזה?

– שוּם נדנוּד של ספק! – קרא יוֹסיל בּביטחה. וּמיד גלגל את הדברים שוּב לענין אַחר – והזקן המסכּן, ר׳ זוּסיל… אַתּה יוֹדע, לבּי דוֹאב עליו. היאך נשׂא הזקן את כּל הפּוּרעניוֹת שהגיעוּהוּ?

– ר׳ זוּסיל, הרי אַתּה יוֹדע את טיבוֹ של אָדם זה. הוּא תּמיד עם הבּים־בּם שלוֹ. רוּחוֹ אינה עכוּרה עליו מעוֹלם. אַף־על־פּי שאינוֹ שוֹתה מעוֹלם שיכּוֹר, אבל החבריה שלוֹ תּמיד יש לה הזדמנוּיוֹת לסבּוֹא; לזה ״תּיקוּן״ ולזה ״שלוֹם־זכר״ אוֹ כּיוֹצא בּזה… בּשטיבּ׳ל שלהם תּמיד מזמרים, תּמיד שוֹתים ואוֹמרים זה לזה ״לחיים״, בּין כּך וּבין כּך מתרגלים להסיח את הדעת מצרוֹת הבּית…

– לא, אפרים! סבוּרני שלא עמדתּ על טיבוֹ של אָדם זה. אפשר שהפּיזוּם התּמידי שלוֹ וקוֹרת־רוּחוֹ אינם אלא כּסוּת־עינים. יש אנשים שקשה להם לפרסם בּרבּים את מגינת־לבּם. אַף בּחנה שלוֹ יש מטבע זה… אַח! – קרא פּתאוֹם – ר׳ פּיני! – ועמד על רגליו.

רק בּרגע זה ראָה את ראש־הקהל עוֹמד בּפתח החדר בּין שני־חצאי הוילוֹן שהוּא אוֹחז בּידיו.

– שמא אני מיוּתּר כּאן בּיניכם? אַל תּתבּיישוּ. אמרוּ לי ואסתּלק.

– לא, אַבּא! יכוֹל אַתּה להיכּנס.

הזקן נכנס וישב על כּסא אצל הפּתח ישיבת עראי.

– שמעתּי שׂיחתכם על ר׳ זוּסיל. ר׳ זוּסיל זה מעוֹלם אינוֹ שתוּי ואַף לא מטוּמטם־הלב. אַתּם, הצעירים, אין אַתּם יוֹדעים חסידוּת מהי. הוּא חסיד, חסיד כּהלכה! וּמידת חסידוּת שבּוֹ אינה מניחה לעצבוּת שתּהא שוֹרה עליו. אין עוֹבדים את הבּוֹרא מתּוֹך עצבוּת. לאַחר מה שאירע לוֹ, נסע אל הרבּי, והרבּי גזר עליו להיוֹת שׂמח. והרי הוּא שׂמח.

– הרבּי הזה שלכם… הייתי רוֹצה מאד להכּירוֹ. – אָמר יוֹסיל.

– שמא אַתּה רוֹצה להיוֹת חסיד? – שאַל אפרים בּצחוֹק קל.

– אָדם בּעל השפּעה כּזוֹ מענין אוֹתי. מה טיבוֹ של אָדם שכּל כּך מרוּבּים האנשים המקבּלים בּאַהבה וּבמסירוּת־נפש את מרוּתוֹ?

– לא על כּל חסיד משפּיע הרבּי, אלא על החסידים שלוֹ בּלבד, כּלוֹמר על אוֹתם שמאמינים בּוֹ. – הסבּיר לוֹ ר׳ פּיני.

– אם כּן, לאָדם שכּמוֹתי אין תּקוה? – שאַל יוֹסיל.

– מה תּקותך?

– למשוֹך עלי את השפּעתוֹ של הרבּי.

– צריך להיוֹת חסיד, צריך להיוֹת חסיד… הרי אפריי׳קה, למשל… בּילדוּתוֹ הייתי נוֹטל אוֹתוֹ עמי אל הרבּי, וגם אַחר־כּך נסע פּעמים אחדוֹת עד שהפסיק. נתקלקל… וּמה אני יכוֹל לעשׂוֹת?…

– גם יוֹשה שלנוּ היה חסיד נלהב עד אַחרי חתוּנתוֹ. וּפעם אַחת חזר מן הרבּי מתנגד גמוּר. ניער את חָצנוֹ מן הרבּי וּמן החסידוּת. ואין איש יוֹדע מה אירע לוֹ שם, מה ראָה שם שכּל כּך בּיסר על החסידוּת. אין איש יוֹדע.

פּיני שמע וחייך:

– אוֹ פּשפּש בּמעשׂי הרבּי שחסידיו בּוֹעטים בּוֹ; אוֹ פּשפּש בּמעשׂי החסידים שפּוֹרשים מרבּם.

– אמת, – המשיך יוֹסיל – מיוֹשה אין ראָיה. הוּא עם הכּנוֹר שלוֹ… בּעד הכּנוֹר יעזוֹב לא רק את הרבּי, אלא אַף את אשתּוֹ וּבתּוֹ.

– צריך להיוֹת חסיד… צריך להיוֹת חסיד… וּלהאמין בּרבּי! – חזר פּיני על דבריו.

אפרים צחק.

– אַבּא! על חינם אַתּה טוֹרח להשפּיע על יוֹסיל, אי־אפשר להמצא בּשני ירידים בּוֹ־בּזמן. אוֹ דוֹקטוֹר אוֹ חסיד. ויוֹסיל רוֹצה להיוֹת דוקא דוֹקטוֹר.

יוֹסיל נתן בּחברוֹ עינים ממַצמצוֹת עם שהוּא מחייך חיוּך של ערמה:

– מנין לך הבּטחוֹן הזה בּמה שאני רוֹצה להיוֹת?

הבּיט אליו חברוֹ בּתמיהה.

– הכיצד? וּלשם מה נסיעתך לקוֹבנה? לא על מנת ללמוֹד שם חסידוּת, סבוּרני…

– לא. חסידוּת לא למדתּי. חזרתּי משם עם תּעוּדת גימנסיה. אבל מה שאני רוֹצה להיוֹת, הרי זה ענין אַחר לגמרי.

תּמיהתוֹ של אפרים הלכה וגברה:

– איני מבין. חידוֹת לי דבריך. אם איני טוֹעה, הרי לכתּחילה היתה זאת כּוָנתך; הרי לשם כּך, לשם לימוּד רפוּאָה, עזבתּ את מינסק.

– הן, לשם כּך… אבל בּינתים הספּקתּי להרהר קצת; בּינתים עשׂיתי את חשבּוֹן־נפשי…

– וּמה? ואל מה הגעתּ בּחשבּוֹן נפשך? וכי לא תּהיה עוֹד דוֹקטוֹר?

יוֹסיל לא הזדרז להשיב. הוּא כּבר התחרט על הדברים שדיבּר, וּלפיכך עמעם:

– איני אוֹמר שחזרתּי בּי, אבל… עוֹד נתראה וּנדבּר בּענין זה… הדברים ארוּכּים…

– כּך דרכּך תּמיד – אָמר חברוֹ בּרוֹגז־מה – דרך הפכפּך דרכּך וּלעוֹלם לא יוּכל אָדם לידע היכן אַתּה עוֹמד. מסתּוֹבב אַתּה לכאן וּלכאן כּל ימיך כּשפשפת זוֹ.

– אוֹ כּמטאטא – אָמר יוֹסיל בּצחוֹק מתּוֹך שנזכּרוּ לוֹ דברי אחוֹתוֹ עליו – שמסתּוֹבב אילך ואילך, וסוֹף שחוֹזר אל פּינתוֹ…

אפרים הבּיט אל חברוֹ מתּוֹך מוֹרת־רוּח ואַכזבה. הוּא ראָה את עצמוֹ בּזמן האַחרוֹן כּבוֹגד בּאידיאַל ההשׂכּלה, כּמי שבּרח מן המחנה. אַף־על־פּי שדרך החיים שבּחר בּה היתה אָמנם רצוּיה עליו מאד, אבל התבּייש בּה בּפני חבריו: הוּא ידע שלצעיר בּישׂראל אין זאת דרך ישרה שתּפארת היא לעוֹשׂיה. והנה חשד בּחברוֹ זה שאַף הוּא מסתּכּל לאחוֹריו ואוֹמר לסטוֹת מדרך ההשׂכּלה…

פּרק עשׂרים וּשלוֹשה

יוֹסיל לא המתּין לתּה שהיוּ נוֹהגים לשתּוֹת אַחר פּת ערבית מתּוֹך שׂיחה משפּחתּית ממוּשכת, ועלה מיד אל עלית־הגג שלוֹ. גמר בּדעתּוֹ שלא יעלה על מטתוֹ לבדוֹ וימתּין עד שדבוֹרה תּבוֹא. יחד עמה גם ישתּה את תּה־הערבית שלוֹ בּחדרם.

עד שתּבוֹא דבוֹרה, עמד לסדר את ספריו בּארוֹנוֹ. ספרים היוּ לוֹ מעט, אבל כּוּלם היוּ חביבים עליו. כּריכוֹת העוֹר עם אוֹתיוֹת הזהב על הגב הנווּ את חדרוֹ יוֹתר מכּל קישוּט. הקצה לכל סוּג של ספרים את מקוֹמוֹ על האיצטבּה שלוֹ, ולא כּמוֹ שהיוּ עד עכשיו מעוּרבּבים מין בּשאינוֹ מינוֹ. על האיצטבּה העליוֹנה, הנראית לעין בּיוֹתר, סידר את הש״ס, את המשניוֹת ואֵילוּ ספרי מדרש; את ספרי התּנ״ך עם ה״בּיאוּר״ לחוּד, את ספרי המחקר וספרי ההשׂכּלה לחוּד, וּלבסוֹף ספרים בּפּוֹלנית, בגרמנית וכו׳. אגב מלאכה זוֹ, נזדמן לידוֹ ספר אחד שהתמיהוֹ מאד: ס׳ ״תּוֹלדוֹת יעקוֹב יוֹסף״. לא יכוֹל להבין כּיצד נתגלגל לכאן ספר חסידוּת זה. לאַחר מכּן נזכּר שהיה זמן שר׳ זוּסיל נתן את דעתּוֹ לנטוֹע בּלבּוֹ את החסידוּת ולא עלה בּידוֹ. בּאוֹתם הימים הביא לוֹ את הספר הזה. כּמה פּעמים ניסה לקרוֹא בּוֹ, וכל פּעם היה סוֹגרוֹ עד שלא גמר את העמוּד הראשוֹן אוֹ השני. עתּה שוּב נטל את הספר לעיין בּוֹ, עד שלא תּבוֹא דבוֹרה עם הילדה. אבל קשה היתה עליו הקריאָה: הרהוּריו נתפּרדוּ והפליגוּ אל ענינים אחרים.

עמד ונתקרב אצל דלת הגזוֹזטרה. אבל כּלוּם לא ראָה בּחוֹשך, וחזר למקוֹמוֹ. הוּא חזר מבּיתוֹ של אפרים מתּוֹך קוֹרת־רוּח, ולא ידע מנין היא. צר היה לוֹ על אפרים שנעשׂה לסוֹחר. מי יוֹדע אם הוּא מרוּצה. אפשר שבּחר דרך זוֹ בּחייו מתּוֹך חוּלשת־דעת: דרך אַחרת בּרוּרה לא ראָה לפניו. חבל! בּחוּר טוֹב הוּא אפרים. כּיצד דיבּר על חנה! כּמה פּשטוּת וּמנוּחת־נפש היוּ בּדבריו – והוּא הרי אוֹהב מאד את הנערה הזוֹ… סוֹף־סוֹף, אפשר שהכּל יגמר בּכי־טוֹב… ליוֹסיל היתה משוּם־מה הרגשה סתוּמה שהשעה משׂחקת לוֹ. קרוֹב לוַדאי שיעלה בּידי אפרים להעביר את אַברהם־אלי׳ לחוּץ־לאָרץ; חנה תּלך אַחר אָחיה לדוּר עמוֹ בּמקוֹם גלוּתוֹ. ואָז יפּטר יוֹסיל מפּגישה זוֹ עם הנערה שכּל הזמן היתה מצפּה לשוּבוֹ… יוֹסיל התחיל רוֹטן בּחָטמוֹ איזה ניגוּן שלא ידע שחרוֹ… אבל השעה מאוּחרת, וּדבוֹרה עדיין לא חזרה! המסכּנה… מעכשיו ואֵילך חייב הוּא לדאוֹג לכך שתּהא פּטוּרה מעבוֹדת־פּרך זוֹ… הלילה יחוֹגוּ בּאמת את שוּבוֹ מקוֹבנה. טן־דו לפני כּוֹס תּה. שניהם לבדם בּאין שלישי בּיניהם. חבל שאי־אפשר עוֹד לקנוֹת אילוּ ממתּקים. אשה קטנה זוֹ אוֹהבת ממתּקים לא פּחוֹת משׂרה׳לה ושיינדלי. חבל שלא חשב על זאת מקוֹדם, ועכשיו החנוּיוֹת כּבר סגוּרוֹת. הוּא יציע לפניה שמהיוֹם ואילך יהיוּ סוֹעדים לא למטה, עם כּל בּני הבּית, אלא כּאן, בּיחידוּת, כּמוֹ שיוֹשה וּפראדיל נוֹהגים לעשׂוֹת בּימוֹת החוֹל. אין לך דבר שמקרב את הלבבוֹת כּסעוּדה משוּתּפת. בּשעת הסעוּדה יהיה מטפּל בּשׂרה׳לי, יהיה מחזיקה על בּרכּיו וּמאכילה, וּבלבד שתּהא דבוֹרה נינוֹחה. וּבכלל יהיה שקוּד שהאשה הזאת תּמַעט בּעבוֹדתה. ישתּדל בּקיוֹב להשׂתּכּר יוֹתר מכּפי צרכיו, וישלח הבּיתה את העוֹדף. למה עוֹד תּיגע היא, אם הוּא לא ימנע מטוֹרח ויגיעה כּדי להשׂתּכּר למחיתה? לעתיד לבוֹא יהיה עוֹבד ועמל גם בּשביל אָביו, בּשביל פראדיל וּבשביל עצמוֹ כּדי שייטב לכוּלם. חוֹבתוֹ לשקוֹד על כּך שתּהא השׂמחה שרוּיה בּחיי דבוֹרה, מפּני שהרבּה משׂמחת החיים ערבּב עליה… אם אך המקוֹם יעזוֹר לוֹ, אם אַך המקוֹם יעזוֹר לוֹ…

תּמה הוּא שהבּריוֹת מרבּים כּל־כּך להרהר וּלדבּר על הדרך המוֹבילה אל אוֹשר וּברכה. הרי הדבר פּשוּט וּברוּר כּל כּך, שאין אוֹשר חוּץ לעבוֹדה וּלאַהבה… היאך לא עמד עד עכשיו על האמת הפּשוּטה הזאת? היאך לא עמדוּ עליה בּני־האָדם?… אבל מה זה שדבוֹרה משתּהית כּל כּך לחזוֹר? הרי השעה העשׂירית כּבר יצאָה. מה אירע?… התחיל יוֹסיל דוֹאג. בּכדי להפיג את דאגתוֹ השקיע שוּב את עיוּנוֹ בּ״תוֹלדוֹת יעקוֹב יוֹסף״.

מעט מעט, כּמוֹ מתּוֹך היסוּס, נפתּחה הדלת וּדבוֹרה נכנסה.

– דבוֹרה!… – פּרצה קריאָה מפּיו – כּל כּך נבהלתּי…

– סליחה.

– אני מחכּה לך כּל הערב. מפּני מה כּל כּך מאוּחר?

– עסוּקה אני מאד. בּאתי ליטוֹל אילוּ כּלי־לבן מן האָרוֹן.

– למה… איני מבין… והיכן שׂרה׳לי?

– היא ישנה עמי, שם.

– היכן שם? בּאַכסַניה? ולמה לא תּישני כּאן?

– אָמרתּי לך, אני עסוּקה מאד.

– עסוּקה! אבל הרי אין אַתּ שפחה לדוֹדה. אני לא שתיתי תּה. בּמתכּוין לא שתיתי. אני יוֹשב כּאן כּל הערב וּממתּין. סבוּר הייתי שנשתּה יחד, לאַחר שזמן מרוּבּה כּל כּך הייתי חוּץ לבּית.

– אבל אין זה בּגדר האפשרוּת.

– מה אין בּגדר האפשרוּת? אין לך אלא לירוֹק על האַכסניה. אי אַתּ מכוּרה לשם. הרי כּמעט שלא היה סיפּק בּידנוּ לדבּר יחד כּראוּי. עדיין לא הספּקנוּ להשׂיח שׂיחה קלה, אַחר זמן מרוּבּה כּל כּך שלא הייתי בּכאן. אַתּ שוֹמעת, דבוֹרה? ירקי, אוֹמר אני לך, על האַכסניה, וּבוֹאי, תּכיני תּה ונשב יחד… ואני ישבתּי כּאן כּל הערב ותיכּנתּי תּכניוֹת לעתיד לבוֹא. בּכלל, אָנוּ צריכים לשנוֹת את חיינוּ… חיינוּ עד עכשיו היוּ תּפלים, בּלא שׂמחה… הרבּה יש לתקן… אין זוֹ דרך הוֹגנת להיוֹת אוֹכלת וישנה שם, בּמקוֹם משרתת, ואני כּאן… נפתּח בּחיים אחרים, בּחיים יוֹתר טוֹבים… תּראי, דבוֹרה!…

פּתאוֹם הפסיק את שטף דיבּוּרוֹ ונבהל: התלהב עד לידי כּך שלא הרגיש בּעמידתה הרפוּפה של אשתּוֹ על הפּתח, שחוֹחה וּרצוּצה, כּמוֹ משׂא כּבד רבוּץ עליה, עד שלא יכוֹל לראוֹת את פּניה הכּבוּשים בּקרקע. ידיה היוּ ממוֹללוֹת בּציציוֹת הסוּדר הגדוֹל שעטף את ראשה וּכתפיה. פּתאוֹם התחילה מנענעת ראשה בּשלילה.

– מה אַתּ מנענעת ראשך? דבּרי דבר!

– זה לא יכוֹל להיוֹת.

– מה לא יכוֹל להיוֹת?

– זה… מה שאָמרתּ.

– לתקן את החיים אי־אפשר?

– אין מה לתקן.

– למה? מפּני מה?

– כּלי שבוּר אפילוּ לכשתּתקנוֹ אינוֹ חוֹזר להיוֹת כּלי שלם.

– למה אַתּ עוֹמדת שם כּעני בּפּתח? בּוֹאי, תּשבי, וּתדבּרי… איני מבין יפה אל מה אַתּ מתכּוונת… דבר זה שאָמרתּ שם קשה לי להלמוֹ, בּוֹאי, שבי! אני רוֹצה לשמוֹע דברים בּרוּרים. בּרוּרים, מבינה אַתּ?

עכשיו דמדמה בּוֹ הרגשה משוּנה כּאילוּ כּל הימים היה לוֹ בּרי שכּל המַנגנוֹן של חייו לא פּעל כּהלכתוֹ רק בּאַשמתוֹ לבד, אַך ורק מפּני שכּל הימים לא נתן את דעתּוֹ לתקנוֹ, להעמידוֹ על חזקתוֹ. ועכשיו משגמר בּדעתּוֹ לתקנוֹ, אין לוֹ אלא לנגוֹע בּוֹ בּאצבּע קטנה, לדחפוֹ אַך דחיפה קטנה, ושוּב יתחילוּ הגלגלים מתגלגלים ושוּב תּתחיל בּוֹ תּנוּעה כּסדרה וּכהלכתה… דבר זה בּרי היה לוֹ עד הרגע האַחרוֹן. וּפתאוֹם נפקחוּ עיניו לראוֹת שכּל המנגנוֹן של חייו אינוֹ מתקיים אלא בּנס, וּדחיפה כּל־שהיא עלוּלה למַטמטוֹ, לשברוֹ…

דבוֹרה הגבּיהה את ראשה, הסוּדר נשמט אל כּתפיה. והיא תּלתה בּוֹ עיניה. אָז ראָה יוֹסיל כּמה קשה לה הדבר שהוּא מבקש ממנה, כּמה היא מתענית. פּניה כּאילוּ נפלוּ והחוירוּ בּמשך הרגעים האלה שהיא עוֹמדת כּאן. דוֹמה כּאילוּ עוֹמדת היא, אַחר מחלה ממוּשכת, על רגלים רוֹפפוֹת וּמרעידוֹת… עוֹמדת היא בּפיק בּרכּים; סַנטרה וּשׂפתיה מרטטים. אבל בּעיניה דלוּק מה שהוּא זר, מה שהוּא קשה וחשׂוּך־ידידוּת. לא זזה ממקוֹמה. רק הבּיטה אליו דמוּמה רגע ממוּשך; המתּינה, כּנראה, עד שתּשוֹך בּה סערת רוּחה, ואַחר התחילה מדבּרת בּקוֹל חנוּק וּכמוֹ סדוּק:

– אני בּאמת רציתי לדבּר עמך… כּל הזמן הייתי מחכּה לשיבתך, כּדי שאוּכל לוֹמר לך הכּל… רציתי לוֹמר לך… הרי אין אַתּה דוֹמה לרבּים אחרים… אַתּה תּבין… אני רוֹצה שתּתּן לי גט!

דוֹמה שטעה בּשמיעתוֹ. אבל בּוֹ בּזמן ניתּק בּקרבּוֹ מה שהוּא, מה שהוּא בּקרבּוֹ נפל ונשבּר לרסיסים…

– מ–מה? מה אַתּ אוֹמרת?

– אני אוֹמרת: גט… אני רוֹצה בּגט…

שׂפתיו הלבּינוּ ולא היה בּוֹ כּוֹח להשמיע קוֹל. הפליט מפּיו מלים בּלא קוֹל:

– מה משמע גט?… למה גט?…

– לא, יוֹסיל! אין אָנוּ זוּג מן השמים. מעוֹלם לא היינוּ זוּג טוֹב… מן היוֹם הראשוֹן של נשׂוּאינוּ כּבר נתגלתה כּל הטעוּת. איני מאשימה אוֹתך. יוֹדעת אני שאַתּה אָדם טוֹב… ש… ש… כּוָנוֹתיך רצוּיוֹת… אבל אינך יכוֹל… להיוֹת מאוּשר עמי, ואף אני… הלא אני רק משׂא עליך, אבן קשוּרה לרגליך. רוֹצה אני לשחררך. תּן לי גט וּתהא פּטוּר ממני!

– אבל שקר! שקר! – קרא הפּעם לא בּקוֹלוֹ הטבעי – אין אַתּ אבן לרגלי! כּל שאָמרתּ אַך הבל וּשטוּת. איני רוֹצה להפּטר ממך! אַדרבּא, עוֹד תּראי כּמה טוֹב יהיה… רק קצת סבלנוּת, קצת סבלנוּת ותראי שאני אעבוֹד, והכּל עתיד להשתּנוֹת. עוֹד הכּל עתיד להיהפך לטוֹבה. מה פּירוּש: אַתּ רוֹצה לשחרר אוֹתי? כּלוּם בּיקשתּי ממך לשחרר אוֹתי? כּלוּם מבקש אני חירוּת לעצמי? אַדרבּא, להיפך… מה אעשׂה בּחירוּת זוֹ שאַתּ אוֹמרת ליתּן לי? איני רוֹצה בּה! אַתּ שוֹמעת? איני רוֹצה בּה! עמך, דבוֹרה, איני כּלל משוּעבּד. וּמה אם משוּעבּד? ואפילוּ שלוּל בּשלשלאוֹת, אין זה מפחידני כּל כּך. אַדרבּא! יוֹדעני שהרבּה חָטאתי לפניך. וגמרתּי בּלבּי לתקן כּל שקלקלתּי וּלקבּל עלי את כּל כּוֹבד החוֹבה. כּל עוֹל לא יִכבּד עלי, וּבלבד שהעבר יתכּפּר לי, אַדרבּא, דבוֹרה! כּבליני בּכבלים. אני מקבּל את הכּל… לא אֵרתע משוּם דבר…

הוּא לא ישב עוֹד על מקוֹמוֹ. פּעם התחַבּט מזוית אל זוית, וּפעם עמד לפניה וצעק, כּשהוּא עוֹשׂה תּנוּעוֹת מהירוֹת, מטוֹרפוֹת וּרחבוֹת בּזרוֹעוֹתיו, ושוּב התחבּט מזוית אל זוית. כּמעט שלא הפך את השוּלחן עם הנר שעליו.

וּדבוֹרה עמדה על מקוֹמה כּמאוּבּנת. סַנטרה וּשׂפתיה לא היוּ עוֹד מַרתּיתים. איזוֹ קשיוּת־מרי היתה בּפניה הנשׂוּאוֹת אליו, ועיניה רוֹפפוֹת ועוֹקבוֹת אַחריו בּכל מקוֹם שהוּא מטלטל את עצמוֹ. מכּיון שנשתּתּק קוֹלוֹ, אָמרה בּקוֹל יוֹתר בּטוּח:

– להטיל עליך עוֹל, כּבלים? למה? אין לי ענין בּכך… למה אעשׂה זאת? אין זה מטבעי להטיל את עצמי על אחרים, לתבּוֹע, לדרוֹש. ועכשיו לא כּל שכּן שאיני יכוֹלה. ואפילוּ רציתי, אין בּי כּוֹח לכך…

– אַה, דבוֹרה! כּלוּם אין אַתּ אוֹהבת אוֹתי?

– היה זמן שאָהבתּי…

– שאָהבתּ?

– היה זמן שאַתּה היית לי הכּל. ואני הייתי בּעיני כּה קטנה, כּה אין… הייתי לך כּצל, צל מיוּתּר שקשוּר לרגליך ונגרר אַחריך בּחיים. ואַתּה לא הסתּכּלתּ בּי אפילוּ כּמוֹ בּצל. לא חפצתּ בּי, ואני לא תּליתי בּך כּל אַשמה. לא בּיקשתּי ממך כּלוּם. וכי שאלוּ את פּינוּ כּשהכניסוּנוּ לחוּפּה? שנינוּ היינוּ אַך ילדים אָז. אבל… אהבתּיך. האמת שקיויתי לקצת אַהבה ממך; הייתי מקוָה ששׂרה׳לי אוּלי תּחבּר מה שלא ניתּן להיוֹת מחוּבּר. אבל המסכּנה היתה כּל ימיה יתוֹמה חַיה, כּמוֹ שאני הייתי אַלמנה חיה. לא! לא! איני רוֹצה לרמוֹת את עצמי עוֹד. אין אני חפצה בּכבלים לעצמי, ואין אני חפצה לכבּוֹל אחרים. אלכה לי; אוּלי ישׂחק לי הפּעם מזלי ואמצא מקוֹם שלא אהיה שם מיוּתּרת. דיי בּילדתי. אהיה עוֹבדת ולא אהיה תּלוּיה בּשוּם אָדם…

יוֹסיל הרגיש בּסחרחוֹרת. צנח בּכל כּוֹבד גוּפוֹ על כּסא, כּוּלוֹ כּפוּף, עם שהוּא סוֹמך את מרפּקיו על בּרכּיו השפּיל ראשוֹ וכבש פּניו בּכפּוֹת ידיו.

היתה דממה בּחדר. הלהבה בּמנוֹרה פּרפּרה בּמקצת והשמיעה קוֹל פּקע דק שבּדק.

דבוֹרה זזה פּתאוֹם ממקוֹמה. פּסעה פּסיעוֹת אחדוֹת ועמדה לפני בּעלה כּמהססת ונלחמה בּנפשה.

– יוֹסיל! – אָמרה בּקוֹל רך יוֹתר וּבנעימה של ריצוּי. – תּהרהר בּדבר… תּמלך עם לבּך… אני סוֹמכת עליך. אָדם טוֹב אַתּה… בּשקט וּבמנוּחה, בּינך לבין עצמך, תּשקוֹל בּדעתּך… ותיוָכח שכּך יהיה יוֹתר טוֹב. האמינה לי, חירוּת זוֹ דרוּשה לך, קוֹדם כּל – לך!… אַל תּאמר: מה אעשׂה בּה?… לכשתּפּטר ממני, תּדע מה לעשׂוֹת בּה… אפשר שעוֹד תּכּיר לי טוֹבה…

פּתאוֹם התנער וּבצוָחה:

– שקר! לא! לא! לא!

אבל היא לא היתה עוֹד בּחדר.

הוּא נתן את דעתּוֹ להעלים מאָביו מה שנפל בּינוֹ וּבין אשתּוֹ. והיה מעמיד פּנים של קוֹרת־רוּחַ כּאילוּ כּל הטוֹב עוֹד צפוּן לוֹ לעתיד לבוֹא וכל מַאוַייו הגדוֹלים צרוּרים ומזוּמנים לוֹ. בּחדר אָביו זוֹרחת כּל היוֹם החַמה בּכל אַרבּעת החלוֹנוֹת שמשני רוּחוֹתיו; בּבּוֹקר מכּאן ואַחר הצהרים מכּאן. משקפי אָביו מַבהיקים כּנגד חמה זוֹ בּזגוּגיוֹתיהם וּבכסף מסגרתם הממוֹרקים והמצוּחצחים יפה יפה. ושקט, שקט־תּמיד שרוּי בּתוֹך הכּתלים הללוּ. רק לרגעים, כּמעט בּלא הפסק, הוֹלך כּאן קוֹל אִושת דפּי הספר כּשהם נהפּכים בּאצבּעוֹת החלוּשוֹת והמַרעידוֹת כּלשהוּ של אָביו. דוֹמה שיש בּוֹ בּקוֹל זה של הדפּים המתהפּכים כּדי לשכּך כּל סער שבּלב… בּלבּוֹ היה יוֹסיל מקנא בּאָביו שעלה בּידוֹ לשמוֹר כּל חייו את חיוּכוֹ הלגלגני והאפּיקוֹרסי. אָביו מברך על הטוֹבה, ועל הרעה אינוֹ קוֹרא תּגר; את הכּל הוּא מקבּל בּלא רוֹגז וּבמקצת שויוֹן־נפש. לא קיוָה להרבּה טוֹבה ולא נתיאש מפּני הרעה. לאַחר שיִסוּרי גוּף נוֹראים מטלטלים את שנתוֹ ליל שלם, כּיוָן שהחמה זוֹרחת וּמַשׂריקה לתוֹך חדרוֹ, מתלוֹצץ הוּא ומתבּדח על ליל הנדוּדים שעבר עליו. וּכשתּוֹקפים עליו היסוּרים בּמאוֹד מאוֹד, הוּא נאנח בּחשאי וּמתאַמץ שלא ישמע קוֹלוֹ, אַך מעט מאוֹד נוֹתן הוּא את לבּוֹ לחשוֹב על אלוֹהים, ועוֹד פּחוֹת מזה הוּא מדבּר עליו. ואם נזדמן לוֹ לדבּר, עתּים הוּא נוֹקט לשוֹן אמוּנה תּמימה, אמוּנת ילדים, ועתּים הוּא מתלוֹצץ ואינוֹ מרגיש בּנאצה וּבגידוּף שבּדבריו. מספריו לא פּרש אַף לשעה קלה, אבל לא מתּוֹך אוֹתוֹ בּוּלמוֹס הקריאה של השנים הקוֹדמוֹת; מיוֹם שלקה זכרוֹנוֹ פּגה להיטוּתוֹ זוֹ, אלא שהנאה אַחרת אין לוֹ בּעוֹלמוֹ.

הישיבה בּחדר אָביו היתה מישבת את דעתּוֹ של יוֹסיל. אבל לפתח החדר רבצה הרגשת העלבּוֹן וחוֹסר־המוֹצא. מכּיון שהיה נפטר מאָביו, קוֹפצת עליו הרגשה זוֹ וכוֹבשתּוֹ כּוּלוֹ. קשה היה לוֹ העלבּוֹן שאשתּוֹ היא הבּוֹסרת עליו והיא הדוֹרשת גט. כּל תּשוּקה לעבוֹדה כּבתה בּוֹ; פּסקה בּוֹ האמוּנה בּכוֹחוֹת עצמוֹ, בּכשרוֹ לעבוֹד, לעשׂוֹת מַשהוּ מן המוֹעיל וּלהשׂתּכּר למחייתוֹ.

בּבּית איש לא השגיח בּוֹ ולא הרגיש בּאנינוּת־לבּוֹ. אל פּת־הצהרים היוּ מתכּנסים כּל בּני־הבּית, כּנהוּג (חוּץ לאָב), ואל תּה־הערבית בּמוֹצאי־שבּת היוּ מתכּנסים בּחדר האָב. פּעמים, כּשמזדמן לה לדבוֹרה לשמש לפני השוּלחן, מעמידה היא לפניו את צלחתּוֹ וּבמנוּחה שוֹאלת לחפצוֹ, כּאילוּ הכּל בּיניהם כּשוּרה ולא חרג כּלוּם ממסגרת חייהם הקבוּעה…

אַחת היא בּבּית שלא נעלמה מעיניה הקדרוּת התּלוּיה בּין ריסי עיניו, שראתה שלא הכּל בּחייו כּשוּרה. זוֹ היתה פראדיל. מתּוֹך עגמת־נפש וחשש סתוּם עקבה בּעיניה אַחרי אָחיה, אבל נזהרת היתה מהטריח עליו בּשאלוֹת.

בּיוֹם סגריר אחד, כּשהגשם היה טוֹפח מן הבּוֹקר על החלוֹנוֹת, וּבבּית עמד כּהיוֹן של סתיו, היוּ פראדיל ושיינדלי ישוּבוֹת לפני השוּלחן הקטן הסמוּך אצל החלוֹן. האֵם היתה עסוּקה בּתיקוּן לבנים קרוּעים, ותוֹך כּדי כּך היתה שוֹמעת לקריאת בּתּה מתּוֹך חוּמש ״שמוֹת״ אחד מקרא ואחד תּרגוּם לאידית, מתקנת את שגיאוֹתיה, מסבּירה לה את המקוֹמוֹת הקשים. פּעמים היא פּוֹנה אל אָחיה בּשאלה אם אינה טוֹעה. יוֹסיל, שניעוֹר זה עתּה מתּנוּמה על הספּה, יוֹשב וּמסתּכּל בּעינים דלוּחוֹת בּזגוּגיוֹת החלוֹן הדוֹלפוֹת, וּמפהק בּקוֹל. בּקרבּוֹ היה עיכּרוֹן כּמוֹ בּחוּץ.

– אבקש ממך, יוֹסיל, – אָמרה פראדיל פּתאוֹם – שמא תּוּכל להפסיק את פּיהוּקיך?

– ומה איכפּת לך?

– לפחוֹת, אַל נא בּקוֹל רם כּזה. אי אַתּה יכוֹל לשער כּמה זה מַרגיז את עצבּי.

– הה, העצבים… נוּ, שפּיר! מעכשיו אהיה מפהק לתוֹך שרווּלי, כּדי שלא יִשמע קוֹלי.

שיינדיל פּרצה בּצחוֹק. השוֹבבה ניסתה לפסוֹק את פּסוּקה לתוֹך שרווּל שׂמלתה, ולראוֹת אם בּאמת לא תּשמע אמה את קוֹלה. אבל הדבר לא עלה בּידה, מפּני ששרווּלה היה צר.

– שיינדלי! – קראָה פּתאוֹם האֵם – הפּעם די לקרוֹא. צאי וּראי, אם כּבר פּסק הגשם; תּרוּצי אלינוּ (פּירוּשוֹ, אל בּית־דירתם שבּחצר) ותביאי לי משם את אצבּעוֹן־הנחוֹשת שלי. הלזה גדוֹל הוּא מכּפי מידת אצבּעי. נא, שיינדלי רחימתי, רוּצי, מַהרי…

– טוֹב, אמא, טוֹב! – קראה הילדה שלא ציפּתה כּלל להפּטר מן השיעוּר בּמהרה כּל כּך. וּמחשש שמא תּחזוֹר בּה אמה, נזדרזה וקפצה לחוּץ, תּחת הגשם הסוֹחף.

מכּיון שהילדה נפטרה מן החדר בּקפיצוֹת על רגל אַחת, שמטה פראדיל את ידיה עם הבּד על בּרכּיה, תּלתה עיניה בּאָחיה ואָמרה:

– יוֹסיל! ספינוֹתיך נטרפוּ בּים? מה אירע לך? אמוֹר לי!

יוֹסיל נתבּלבּל בּתּחילה מהשאלה שלא ציפּה לה.

ניסה להשתּמט וכיוץ כּתפיו:

– כּלוּם לא אירע. איני יוֹדע אל מה אַתּ מתכּוונת…

– אַף אני איני יוֹדעת בּבירוּר… אבל רוֹאה אני: מה־שהוּא לא טוֹב אירע לך, מה־שהוּא לא נעים. למה תּשתּמט ותתעלם?… אמוֹר בּדברים פּשוּטים: מה לך?

– אבל לא כּלוּם… זוּלת זאת… דבוֹרה בּיקשה ממני גט…

רגע אחד היתה דממה בּחדר. הוּא עמד, התהלך בּחדר אילך ואילך, ידיו בּכיסי מכנסיו, וּפראדיל המשיכה את התּפירה.

– וּמה אָמרתּ לה? – נשמעה אַחר שהוּת קלה שאלת האָחוֹת.

– כּלוּם לא אָמרתּי. וּמה אוֹמַר לה על זאת?

– עוֹד תּחשוֹב, תּימלך עם לבּך. – אָמרה פראדיל בּקוֹלה השליו.

– אין לי מה לחשוֹב ולהימלך.

– יוֹסיל! בּענינים כּאלה, לא כּל תּשוּבה נמהרת היא הטוֹבה בּיוֹתר. יש לשקוֹל בּדעת…

– אַתּ מבינה, פראדיל! העיקר מה שמעליב אוֹתי הוּא שפּתאוֹם כּל כּך… בּאה ליטוֹל כּלי־לָבן מן הארוֹן… ואני הייתי יוֹשב וּמַמתּין לה, כּדי שנשתּה יחד את התּה. והנה פּתאוֹם ״בּרוּך הבּא״ כּזה! אני מַזמינה לשתּוֹת יחד תּה, והיא: ״גט אני רוֹצה״… למה? על מה?

– שאַלתּה?

– שאִלתּיה.

– וּמה השיבה לך?

– דברי שטוּת.

– ואַף־על־פּי־כן…

– אָמרה… בּאמת, אין דבריה כּדאים שאחזוֹר עליהם… אָמרה שאין אָנוּ מתאימים זה לזה, רק מטרידים זה על זה, והיא רוֹצה כּביכוֹל לשחררני. ועוֹד כּיוֹצא בּזה…

שוּב דממה.

– וּמה אַתּ אוֹמרת על זאת? רוֹאה אני בּך שכּל ענין הגט לא עשׂה עליך רוֹשם.

– רוֹאה אַתּה, יוֹסיל, את מלאכתּי? – אָמרה פראדיל והרימה מבּרכּיה את מַטלית הבּד שטיפּלה בּה קוֹדם לכן – הקרע ישן, וקשה לאַחוֹתוֹ. וּמה אני עוֹשׂה? אני גוֹזרת את המקוֹמוֹת המרוּפּטים וּמַניחה טלאי…

– אבל אם בּין בּני־אָדם נקרע קרע, הרי אין להטליאוֹ – אָמר יוֹסיל בּצחוֹק מר.

– בּרי שאי אפשר. אלא מה לעשׂוֹת? יש לגזוֹר, לגזוֹר, יקירי!

התחיל פּתאוֹם מתרוֹצץ בּחדר, מנַענע זרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת וּמצעק:

– שטוּיוֹת! דברי הבל! אַף אַתּ עמה בּדעה אַחת… אבל הרי זה תּלוּי קצת גם בּי, ואני איני מסכּים! הנה… לעוֹלם לא אַסכּים! חוֹששני שהרבּה זמן תּצטרך לחַכּוֹת וּליחל… הרי זה לא יקוּם ולא יהיה! שוֹמעת אַתּ, פראדיל?

– מתרגש אַתּה יוֹתר מדי וּמצעק כּל כּך. אָמרתּי לך שאין כּוֹפין אוֹתך להסכּים מיד. עליך לשקוֹל בּדעתּך יפה, להשקיף בּוֹ מכּל צד, ואַחר כּך…

נכנסה שיינדיל עם האֶצבּעוֹן, והם הפסיקוּ את השׂיחה. שיינדיל נטלה שרפרף וישבה לרגלי אמה. ישיבה כּזוֹ חביבה עליה מאוֹד. יוֹסיל קיוה שאחוֹתוֹ תּערים שוּב להוֹציא את הילדה מן החדר, כּדי להמשיך את שׂיחתם: מַעמסה יוֹתר מדי כּבדה רבצה על לבּוֹ. אבל זוֹ הרכּינה ראשה אל מלאכתּה, גערה בּילדתה שרצה בּגשם והרטיבה את עצמה. והשׂיחה כּאילוּ נשתּכּחה מלבּה.

– הבּיטי אל רגליך, לכלוּכית שכּמוֹתך! – נזפה בּה האֵם בּכעס – איני מבינה מה הנאָה יש לך להיוֹת מהלכת דוקא בּרפש… לעוֹלם לא תּבקשי לך מקוֹמוֹת נקיים.

– אבל מקוֹמוֹת נקיים אָין! – קראה הילדה בּבכי – לכי ראי בּעצמך. בּכל מקוֹם רפש וּמים.

– אם כּן לא היית צריכה ללכת, בּנעלים קרוּעוֹת, טיפּשה! כּלוּם כּפוּ אוֹתך לילך בּרפש?

אָז נתן יוֹסיל את עיניו בּילדה וראה שנעליה היוּ מרוּפּטוֹת וּקרוּעוֹת עד כּדי לעוֹרר רחמים. כּתפיה וראשה היוּ רטוּבּים.

– כּלוּם אין לילדה נעלים אחרוֹת? – לא התאפּק ושאַל.

– לחנוּכּה נַזמין לה נעלים חדשוֹת, אם תּהיה ילדה טוֹבה.

– לחנוּכּה, לחנוּכּה… – חָזרה הילדה בּתרעוֹמת וּבקוֹל בּכיני – כּמה פּעמים כּבר הבטחתּ לי נעלים חדשוֹת ואין אַתּ עוֹמדת בּדיבּוּרך…

– ומעיל גם כּן אין לה, כּנראה. – אמר עוֹד יוֹסיל.

– לא מצאת לך, יוֹסיל, ענין אַחר לשׂיחה? מאימתי התחַלתּ נוֹתן דעתּך על ענינים כּאלה?

יוֹסיל שתק. אַך לבּוֹ נתכּווץ בּוֹ מכּאב. משעה לשעה מתגלית לפניו הדלוּת שבּבּית יוֹתר ויוֹתר. לא יכוֹל לשער לעצמוֹ עד היכן הדברים מגיעים…

פּרק עשׂרים ואַרבּעה

בּאַחד הלילוֹת ישב יוֹסיל בּסוּכּת־הגג שלוֹ יחידי לפני ספר פּתוּחַ, שקוּע בּהרהוּריו. פּתאוֹם שמע פּסיעוֹת מהירוֹת על המדרגוֹת. הכּיר בּהן שאלה הן פּסיעוֹת אחוֹתוֹ; נטל את הנר ויצא לקראתה.

– מה אירע, פראדיל? – שאַל בּקוֹל נפעם.

– לא כלוּם, לא כלוּם – השתּדלה להשקיטוֹ – אבל בּוֹא ורד עמי.

– אבל מה אירע? – חזר ושאַל כּבר בּצעקה.

– הייתי אצל אַבּא… מראה פּניו… משוּנה כּל כּך.

יוֹסיל כּיבּה את הנר וּבקפיצוֹת ירד מהמדרגוֹת, כּמעט התגלגל מהן. אבל אל חדר אָביו נכנס בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּזהירוֹת. עוֹד בּפּתח ראָה את פּניו ונבהל. שאַל בּקוֹל נמוּך וּבחרדה.

– אַבּא… אַבּא… מה לך?

הזקן לא יכוֹל לדבּר. פּניו הוֹריקוּ וּכאילוּ עמד להחָנק. חָסר היה אויר והיתה נשימתוֹ מחַכּכת בּגרוֹנוֹ. עיניו קצרוֹת־הראִיה, בּלא המשקפים, היוּ לא רק משוּנוֹת, כּנכריוֹת, אלא איוּמוֹת, בּוֹלטוֹת מחוֹריהן וּמלאוֹת אימת־מות. משמש יוֹסיל את ידיו: הן היוּ צוֹננוֹת.

– תּיכף וּמיד אל ספּאסוֹביטש! – קרא אל פראדיל שעמדה על גבּוֹ.

– הן, אל ספּאסוֹביטש – חָזרה בּבהלה.

– אַתּ שבי כּאן, אצל אַבּא, ואני ארוּץ ואקרא לד״ר.

– לא כּי שנינוּ נלך – השיבה פראדיל. היא לא נתבּלבּלה כּמוֹ אָחיה. דעתּה היתה תּמיד מיוּשבת עליה – לעוֹלם אינך בּטוּח שתּמצא את ספּאסוֹביטש בּביתוֹ בּשעה שאַתּה נצרך לוֹ. אפשר שנצטרך לבקשוֹ בּמקוֹמוֹת שוֹנים. לכך מוּטב שקיילה תּהא יוֹשבת אצל אַבּא, ואָנוּ שנינוּ נלך. עד שאתלבּש, מהר והדלק את הפּנס. בּפּרוֹזדוֹר על האיצטבּה תּמצאנוּ.

הלך יוֹסיל ונטל את הפּנס, תּחב בּוֹ נר, אבל להדליקוֹ לא היה יכוֹל. ידיו היוּ מרעידוֹת, וּכמוֹ להכעיס היוּ הגפרוּרים וגם פּתילת הנר רטוּבּים. ולוֹ היה מדוּמה ששהיה יתירה של רגע אחד עלוּלה לסכּן את חיי אָביו. ויוֹתר שהתרגש, יוֹתר היוּ אצבּעוֹתיו מרעידוֹת ולא נשמעוּ לוֹ.

יצתה אליו פראדיל עטוּפה בּמעיל וּבסוּדר גדוֹל.

– עדיין אַתּה מתעסק בּפּנס?

נטלה את הפּנס וּבן רגע הדליקה בּוֹ את הנר.

בּחוּץ פּסק הגשם, אבל השמים היוּ קשוּרים בּעננים, והרוּח הפריחה טיפּין זעירוֹת כּאילוּ חשרוּ בּכברה לא מנוּקה בּיוֹתר. פראדיל נשׂאָה בּידה האַחת את הפּנס, וּבשניה חיבּקה את זרוֹע אָחיה, שהחזיק את הסוֹכך פּרוּשׂ על שניהם. מן השוּק התּחתּוֹן הלך קוֹלם של תּריסי־העץ והפּחים של החנוָניוֹת, שהרוּח מקרקשת בּהם. בּרחוֹב האמיש החוֹשך מפּני ששלהבוֹתיהם של הפּנסים לא יכלוּ לעמוֹד בּפני הרוּח. פראדיל השגיחה להאהיל בּשוּלי סוּדרה על הפּנס שלא יכבּה. מכּיון שיצאו מן הסימטה אל הרחוֹב הגדוֹל, קפצה עליהם הרוּח בּיבבת חימה, כּאילוּ אָרבה להם כּאן ועמדה עליהם לחטפם, לסחבם למַדחפוֹת, להפּילם. וּמאַחר שלא עלה הדבר בּידה, נטפּלה אל הסוֹכך שבּיד יוֹסיל; הפשילה אוֹתוֹ כּלפּי מעלה, טרפה וטפחה בּוֹ כּמוֹ בּכנף… הפך יוֹסיל את גבּוֹ, והחזיר בּקוֹשי את הסוֹכך לצוּרתוֹ המתוּקנת; אבל לחזוֹר וּלפתחוֹ לא עלה עוֹד על הדעת; נתנוֹ תּחת בּית־שחיוֹ. וּבה־בּשעה דוקא פּרוּ־ורבוּ אוֹתן הטיפּין הזעירוֹת הפּוֹרחוֹת בּאויר והיוּ לזרזיף שהרוּח סטרה בּוֹ על פּניהם.

בּקוֹשי הגיעוּ אֶל רחוֹב בּית־החוֹלים, והקישוּ בּמכּוֹש הנחוֹשת על גבּי דלת בּיתוֹ הקטן של ד״ר ספּאסוֹביטש.

לא יצאָה שעה מרוּבּה, וּבמאוֹר הקטן שמתּחת למַשקוֹף נראָה אוֹר; אַחר כּך נשמעוּ פּסיעוֹת רכּוֹת ועצלוֹת. הסתּוֹבב מַפתּח בּמַנעוּל, סוּלק בּריח בּרזל כּבד, וסוֹף־סוֹף נפתּח פּתח צר כּסדק.

שׁמשוֹ של הרוֹפא הוֹציא את חוּדוֹ של חָטמוֹ החוּצה ושאַל בּקוֹל צרוּד לרצוֹנם של המַקישים.

יוֹסיל הכניס את כּף רגלוֹ בּסדק הפּתח, ואַחר כּך את הרגל וּלבסוֹף נדחק ונכנס כּוּלוֹ אל הפּרוֹזדוֹר, ואַחריו – גם פראדיל. כּששמע השמש למי וּלמה דרוּש הרוֹפא, עמד וגירד את פּדחתּוֹ מתּחת לכיפּת־השינה שלוֹ, כּחוֹכך וּמהסס:

– בּאמת איני יוֹדע… האדוֹן לא ישן אֶמש כּל הלילה… אשתּוֹ של ראש המשטרה היתה מַקשה לילד… כּל היוֹם רץ מחוֹלה לחוֹלה… אין בּי לב להעירוֹ…

– אבל אבי גוֹסס, אַתּה מבין? – שאַל יוֹסיל בּקוֹל רוֹעד מחימה.

– עדיין לא היה חוֹלה, שהאדוֹן נקרא אליו בּלילה, שלא ״גסס״ כּביכוֹל. אַף האָדוֹן הוּא סוֹף־סוֹף בּשׂר־ודם, ואין חסים על שלוֹמוֹ. ואם יֶחלה, חס־ושלוֹם, מה תּעשׂוּ אָז?

– איני יוֹדע. אַל תּפטפּט! מהר אל הרוֹפא, שמא אינוֹ ישן כּלל…

– איני יכוֹל, איני יכוֹל, בּאמת… רחמים על אָדם…

התחיל יוֹסיל צוֹוח:

– הד״ר ספּאסוֹביטש בּריא תּוֹדה לאֵל, ושם שוֹכב חוֹלה מסוּכּן… אם אינך רוֹצה, אלך בּעצמי ואָעיר אוֹתוֹ. הד״ר ספּאסוֹביטש הוּא חברוֹ וידידוֹ של אַבּא…

ועמד כּבר לפסוֹע להלן; עמד השמש בּזרוֹעוֹת פּשוּטוֹת לעכּבוֹ. התחילוּ שניהם דוֹחפים זה את זה. בּינתים נשמע אי־משם מחדר פּנימי קוֹל רפה קוֹרא:

– מיכאל! מיכאל!

– ניעוֹר! – נשף השמש בּחימה בּפני יוֹסיל ונתן בּוֹ עינים מלאוֹת משׂטמה, כּאוֹמרוֹת: ״ראה מה עוֹללתּ לוֹ! וידי כּבר קצרה מהוֹשיע״, וּמיד עזב את האָח והאָחוֹת ורץ אל אדוֹנוֹ.

אַחר רגעים אחדים נשמעוּ שיעוּל של זקנה, פּסיעוֹת נגררוֹת כּפסיעוֹת זקנה מזדרזוֹת, וּבפתח החדר נראתה דמוּתוֹ של הרוֹפא עטוּפה בּגלימה בּלוּיה. בּצוָארוֹ המגוּלה, בּכיפּת־השינה שלוֹ וּבעיניו המרוֹפפוֹת והעצוּמוֹת למחצה נראָה הרוֹפא הזה הרבּה יוֹתר זקן מכּרגיל.

– מה צריך? למי? – שאַל רוּסית, ופתאוֹם: – אַה! הרי זה מיאנוֹבר… מה אירע? מה אירע אצלכם? אַבּא, בּוַדאי…

פראדיל ויוֹסיל ניסוּ להתנצל, אלא הוּא הפסיקם, מתּוֹך קוֹצר־רוּח, בּפתח דבריהם:

– בּקיצוּר… הכּלל…

– אַבּא… – התחיל יוֹסיל מסבּיר. ושוּב הפסיקוֹ הרוֹפא: אין לוֹ צוֹרך בּהסבּרים יתירים, דיוֹ בּמלה זוֹ לבד.

– המתּינוּ לי כּאן. תּיכף אחזוֹר אליכם.

רמז בּעיניו למיכאל שיבוֹא עמוֹ ויסייעוֹ להתלבּש. לא יצאוּ רגעים מרוּבּים, והוּא חזר מלוּבּש, מכוּרבּל בּמעיל רחב ועטוּף בּמטפּחת צמר על צוָארוֹ. בּידוֹ היתה מלתּחת־עוֹר קטנה.

– יש לכם פּנס? מוּטב, לא אטוֹל את שלי. ואַתּה, מיכאל, לך לישוֹן. הצעירים הללוּ ילווּני גם בּחזרתי. אַל תּשׂים בּריח על הדלת; נעל בּמפתּח לבד והוֹציאוֹ מן המנעוּל. וּבלבד שלא תּשכּח. שמעתּ? – ואל האָח והאָחוֹת: – ועכשיו, מַארש! מארש!

בּחוּץ שקטה הרוּח. הלהבוֹת בּפּנסים נינוֹחוֹ מן הטלטלה שטלטלָתן הרוּח, ולאוֹרן נראוּ הטיפּין הדקיקוֹת בּאויר כּנקוּדוֹת אָבק. יוֹסיל החזיק עדיין את הסוֹכך הרטוֹב תּחת בּית־שחיוֹ. הזקן פּסע פּסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת, עד שבּקוֹשי היוּ שני הצעירים מהלכים עמוֹ רגל בּרגל.

בּתּחילה היוּ שלָשתּם הוֹלכים ושוֹתקים. לב הצעירים היה מלא חרדה: מי יוֹדע מה שנעשׂה שם בּאוֹתוֹ חדר, שקיילה יוֹשבת שם…

– מדרך הטבע הוּא – אמר הד״ר ספּאסוֹביטש – שבּלילה עצבי האנשים המטפּלים בּחוֹלים מתוּחים, ולרוֹב שוא פּוֹחדים פּחד, והסכּנה – עוּרבא פּרח…

התחילה פראדיל שוּב מבקשת ממנוּ סליחה על הטוֹרח שהיא גוֹרמת לו.

– אַה! אני כּבר רגיל בּכך. עתּים אני חוֹזר בּלילה מחוֹלה, מהלך לי יחידי וּמנַמנם תּוֹך־כּדי הליכה. ויש שאני שכוּב כּל הלילה, איני נרדם וּממתּין ותמה שאין בּאים להקיש על הדלת… וחוֹשש אני שמא לא שמעתּי, שמא לא שמע מיכאל… פּעמים מַטעה אוֹתי השמיעה, ואני יוֹרד ממטתי והוֹלך אל הפּרוֹזדוֹר לראוֹת מי הדוֹפק… שנתי חטוּפה וקלה… אַח־ח! מנעוּל ישן שכּבר העלה חלוּדה… לפני ימים, בּצעירוּתי, הייתי להוּט אַחר השינה וּמקשה לקוּם בּלילה…

– וּמה היה מר עוֹשׂה אָז, כּשהיוּ קוֹראים אוֹתוֹ אל חוֹלה? – שאַל יוֹסיל.

– מה הייתי עוֹשׂה? תּמיד אוֹתוֹ דבר… הרי גם מר מזמן עצמוֹ לעסוֹק בּרפוּאָה. אגלה את אָזנוֹ מה צריך כּל רוֹפא לעשׂוֹת, כּשמעוֹררים אוֹתוֹ בּלילה משנתוֹ וקוֹראים אל חוֹלה, וּביחוּד בּליל שלג, צינה וסוּפה, כּשקשה לפרוֹש מן המיטה…

הוּא היה מפסיע פּסיעוֹתיו הקטנוֹת והקלוֹת, בּמהירוּת בּמהירוּת, וּשני האנשים הצעירים ממהרים אַחריו בּנשימה כּבדה.

– מה צריכים לעשׂוֹת? – חזר יוֹסיל ושאַל, משראָה שהזקן הפסיק, כּאילוּ שכח לסיים.

– אַה, מה צריך הרוֹפא לעשׂוֹת? מסלק את השׂמיכה, נאנח פּעם אַחת, מפהק פּעמַים, מתלבּש והוֹלך למקוֹם שקוֹראים אוֹתוֹ… דבר אַחר אין לעשׂוֹת.

האָח והאָחוֹת צחקוּ, והזקן ראָה מתּוֹך קוֹרת־רוּח שעלה בּידוֹ להצחיקם.

נכנסוּ דרך חדר־הבּישוּל. בּחדר־הבּישוּל השליך הרוֹפא מעליו את מעילוֹ, כּוֹבעוֹ וּמטפּחת־הצמר; בּתנוּעוֹת פּזיזוֹת ועצבּניוֹת החליק בּשתּי ידיו על קרחתּוֹ, חיכּך כּף בּכף, ואַחר נכנס אל חדר החוֹלה, כּשפּניו מחייכוֹת, והוּא מחכּך את כּפּוֹת ידיו זוֹ בּזוֹ.

– אַי, אַי! לייבּי! מה מעשׂי התּעתּוּעים שאַתּה עוֹשׂה? למה פּניך חמוּצוֹת?

התקפת הקצרת כּנראה כּבר עברה, והוּא השיב בּשׂפה רפה מאוֹד:

– לא טוֹב לי קצת.

– וכי ראית מימיך יהוּדי שטוֹב לוֹ קצת? הבה ונראה, הבה ונראה…

ישב בּפאת המטה וּמשמש את הדוֹפק, גחן אל החוֹלה וּבדק את לבּוֹ על־ידי הטית־אוֹזן ועל־ידי נקישוֹת בּאצבּעוֹת, כּקדר זה שמַקיש על קדירה לראוֹת אם מרוֹעעת היא. נעץ את מַד־החוֹם בּבית־שחיוֹ; נפנה אל קיילה, שעמדה בּפּתח, וציוה לשפּוֹת את המיחם, כּדי שיהיוּ מים חמים לתחבּוֹשוֹת, ואַחר גזר על פראדיל להביא עוֹד כּר אחד כּדי להגבּיה את שכיבתוֹ של החוֹלה. בּתנוּעוֹת זריזוֹת, עגוּלוֹת וקלוֹת הגבּיה את מחצית גוּפוֹ של החוֹלה והניח בּעצמוֹ מאחריו את הכּר. לא יצא זמן מרוּבּה וקיילה בּאָה להוֹדיע שהמיחם רוֹתח. אָז מיהר ספּאסוֹביטש אל חדר־הבּישוּל, התקין שם תּחבּוֹשת חמה, הביאָה אל חדר־המשכּב פּרוּשׂה על כּפּוֹ, והניחה על לב החוֹלה, ואיספּלנית של חַרדל הניח לכפּוֹת רגליו.

שוּב ישב בּפאתי המטה. החוֹלה, מכּיון שרוַח לוֹ קצת, התחיל מחייך. אבל כּל כּך משוּנוֹת היוּ פּניו. כּל אימת שהמשקפים רכוּבים על חָטמוֹ, מתּיזוֹת עיניו מבּעד לזגוּגיוֹת ניצוֹצוֹת חיים, בּדיחוּת־דעת ולגלוּג. ועכשיו, מאחר שסוּלקוּ המשקפים, כּאילוּ נתערטלוּ העינים והסתּכּלוּ בּד״ר ספּאסוֹביטש תּינוֹקיוֹת כּל־כּך, וּמחוּסרוֹת ישע כּל־כּך…

– דייך, לייבּי, דייך לשכּב! – אמר הרוֹפא – כּל הרעוֹת בּאוֹת מן השכיבה. הגוּף זקוּק לתנוּעה.

– אבל הרגלים… אינן רוֹצוֹת לילך.

– שׂחק בּרגליך. אַל תּשגיח בּהן, אם רוֹצוֹת אוֹ לא רוֹצוֹת. כּוֹפין אוֹתן עד שאוֹמרוֹת רוֹצוֹת אנוּ. השכיבה הזוֹ מסוּכּנת לך יוֹתר מן ההליכה. בּכל יוֹם קצת, בּכל יוֹם קצת, עד שתּתרגל… הבאתי לך בּקבּוּק קטן זה; תּהא מקבּל ממנוּ חמש טיפּין בּכל יוֹם, על גבּי פּסיגת סוּכּר אוֹ בּמים… אבל די להתגוֹלל בּמטה!

– אבל מה תּאמר למכאוֹבים בּגב וּבזרוֹע? בּיחוּד בּלילוֹת…

– מוּטב שלא תּשאל. אילוּ ידעתּ את יסוּרי אני בּפרקי הידים והרגלים. וּביחוּד בּלילוֹת. צריכים להתלבּש חמים, יפה יפה.

– בּנוֹבוֹגרוּדוֹק לא היינוּ יוֹדעים את הצרוֹת הללוּ – אמר ר׳ לייבּ, ועיניו קצרוֹת־הראִיה היוּ תּלוּיוֹת בּרוֹפא כּשהן מחייכוֹת.

נוֹבוֹגרוּדוֹק עיירה קטנה ועניה, שהד״ר ספּאסוֹביטש ויאנוֹבר, בּנערוּתם, היוּ לוֹמדים שם בּבית־המדרש ו״אוֹכלים ימים״.

ספּאסוֹביטש צחק.

– הדין עמך. אָז לא טעמנוּ מן הצרוֹת שנתנסינוּ בּהן עתּה, אבל אָז לא ידענוּ גם מן הטוֹבוֹת הידוּעוֹת לנוּ עתּה… שמא, בּאמת, טעוּת היתה אָז בּנוּ שבּרחנוּ מבּית־המדרש? א? שמא צריכים הינוּ להישאר בּנוֹבוֹגרוּדוֹק? אָז היינוּ ישנים על ספסלי־עץ קשים, הכּנים והפּשפּשים היוּ אוֹכלים אוֹתנוּ, ואַף־על־פּי־כן שנתנוּ ערבה עלינוּ; ועכשיו על מטוֹת רכּוֹת וּנקיוֹת אנוּ מתהפּכים מצד אל צד ואין השינה בּאה. אַ?

שני הזקנים שכחוּ את השעה והפליגוּ בּזכרוֹנוֹתיהם אל שבילי הילדוּת הנשכּחים, והיוּ קוֹבלים על הימים האַחרוֹנים עם מיחוּשי־הגוּף ועם טלטוּלי־השינה בּלילוֹת.

פּתאוֹם נזכּר ספּאסוֹביטש בּשעה המאוּחרת.

– עכשיו – אָמר – נתכּסה יפה בּשׂמיכה ונשתּדל להרדם בּמנוּחה.

משך עליו הרוֹפא את השׂמיכה עד לסנטרוֹ, ואַף טפח עליו טפיחה קלה, כּדרך שעוֹשׂה האֵם לילדה החוֹלה המוּזמן לישוֹן בּמנוּחה. ר׳ לייבּ ציית כּמוֹ ילד קטן.

– ועכשיו, לילה טוֹב, לייבּה!

– לילה טוֹב, דויד! תּוֹדה רבּה לך.

– טוֹב, טוֹב… השתּדל לישוֹן היטב.

נפטר הרוֹפא ונכנס אל חדר־הבּישוּל.

פראדיל ויוֹסיל הלכוּ ללווֹתוֹ.

בּחוּץ היה שקט. השמים נתפּנוּ מן העבים שנערמוּ בּאוֹפק ערימוֹת ערימוֹת אַפרוּריוֹת־כּהוֹת וּשחוֹרוֹת. מתּוֹך מַעמקיהם האפלים של השמים נצנצוּ כּוֹכבים. להבוֹתיהם הכּתוּמוֹת של הפּנסים האירוּ בּמקצת את אַבני המרצפת הרטוּבּוֹת והחלקוֹת ואת הרפש שבּגוּמוֹת האבנים שנעקרוּ.

הפּעם היה הזקן כּבר פּוֹסע פּסיעוֹת מתוּנוֹת יוֹתר, בּין האָח וּבין האָחוֹת. הצית סיגארה עבה ועישן להנאָתוֹ, כּמהלך דרך טיוּל. הציע סיגארה גם לפני יוֹסיל, וזה סירב.

– יפה עוֹשׂה מר שאינוֹ מעשן. העלאַת ממוֹן בּעשן… בּרוּך המקוֹם שנפסק הגשם ושקטוּ הרוּחוֹת. אפשר להשיב רוּח קצת אַחר סגריר ממוּשך זה – אמר הרוֹפא – בּשעה שאני חוֹזר בּלילה מחוֹלה, וּבחוּץ מזג אויר טוֹב, כּמוֹ זה, אין לי הנאָה גדוֹלה מזוֹ להיוֹת מהלך והוֹלך בּמנוּחה לרוחתי ולהנאתי… לא להזדרז, לא להיוֹת בּהוּל, אלא בּמנוּחה והשקט. וּביחוּד כּשהלב יוֹדע שלא קלקלת, חלילה, ואי אַתּה צריך להתגנוֹת בּעיני עצמך.

– הרי לנוּ יכוֹל מר לגלוֹת מהי בּעצם מחלת אַבּא ואם אין סכּנתה מרוּבּה – אמר יוֹסיל.

הפך אליו הזקן את פּניו. עיניו העצוּמוֹת למחצה רפרפוּ לאוֹר אשה של הסיגארה, והסתּכּלוּ בּשוֹאל:

– סבוּר אני שמחלת אָביו היא בּמידת־מה מסוּכּנת, וּשמה הזקנה.

– הזקנה?

– הן! הזקנה, חביבי, היא מחלה וסוֹפה מיתה וַדאית…

– וחוּץ לזקנה אין בּאַבּא שוּם מחלה אַחרת? – שאלה פראדיל.

– כּל שאָר הירקוֹת תּלוּיים בּעיקר, ואין הללוּ אלא תּוֹלדוֹת הזקנה והחוּלשה הכּללית. כּל השכיבה הממוּשכת הזאת, והתקפוֹת אלוּ של הלב אינן אלא חוּלשת העצבים. מן הצוֹרך להעמידוֹ על רגליו. די להתפּנק וּלהתגוֹלל על המטה – וּפתאוֹם – מה אוֹמַר לכם, ילדי? מתקנא אני בּאביכם…

– מה יש להתקנא בּאָבינוּ העלוּב? – שאלה פראדיל.

– אַל תּגידי זאת, בּת חביבה, אַל תּגידי זאת! לכשאפּוֹל אני למשכּב, אפיח נשמתי כּכלב מנוּדה. מיכאל אפשר לא יטשני ויוֹריד דמעה למראשוֹתי, שכּן אָדוֹן טוֹב הייתי לוֹ. שנינוּ, כּלוֹמר אביכם ואני, היינוּ חברים מנעוּרינוּ ואָהבנוּ את ההשׂכּלה, את הספרים. והנה לייבּל סבוּר היה, ואפשר שחוֹשב הוּא אַף עתּה שחייו לא עלוּ יפה, הוֹאיל ולא נעשׂה רוֹפא כּמוֹני… שוֹטה, שוֹטה! הוּא היה מקיים ״והגית בּה יוֹמם ולילה״ אַף בּאוֹתם הימים שעסק בּפרקמַטיה, ואין צוֹרך לוֹמר שבּימים שעסק בּהוֹראָה היה בּוֹלע ספרים וּמוֹסיף דעת… כּל פּעם שאני בּא אליו, אני רוֹאה אוֹתוֹ מוּקף ספרים. ואני מה? איני זוֹכר מתי פּתחתּי ספר בּמנוּחת־נפש, כּראוּי…

עמד, כּשידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, וּבראש מוּרם הוֹציא כּלפּי השמים רצוּעת עשן, ואַחר תּלה עיניו פּעם בּאָח וּפעם בּאחוֹת, כּרוֹצה לראוֹת את הרוֹשם שעתידים לעשׂוֹת עליהם דבריו שהוּא עוֹמד להשמיעם:

– רצוֹנכם לידע מיהוּ הבּוּר הגדוֹל בּיוֹתר בּין יהוּדי מינסק?… רק אַל תּספּרוּ זאת לשוּם אָדם… זה אני, ד״ר ספּאסוֹביטש! סמכוּ עלי, איני מבּעלי לשוֹן־הרע… בּעל־העגלה, בּעל־המלאכה, אפילוּ הבּלן מעיינים בּיוֹם השבּת בּספר, מי בּספר תּהלים, מי בּ״עין יעקוֹב״. ולי אין לא חוֹל ולא שבּת, לא יוֹם ולא לילה… כּך! הרי זה כּך, ילדי! כּשאני בּא אל אביכם ורוֹאה אוֹתוֹ בּשלוָתוֹ, בּחיוּכוֹ, והספר פּתוּח לפניו, הריני מתקנא בּוֹ…

– אוֹה! – קראָה פראדיל – כּל העוֹלם, כּמדוּמני, צריך להתקנא בּמר. כּל כּך הרבּה טוֹבה עשׂה לבני־אָדם. כּמה הציל מיסוּרים, ממוּמים… וכמה ישוּעוֹת ונחמוֹת הביא בּבתּי עניים ועשירים… כּלוּם יש לך דבר גדוֹל מזה.

– בּתּי החביבה! בּתּי החביבה! מה אַתּ סחה… – קרא ספּאסוֹביטש ונענע בּידוֹ שתּפסיק, משוּם שאין הדעת סוֹבלת את דבריה – מלאכת הרוֹפא היא מלחמה בּטחנוֹת־רוּח אוֹ… – עמד, הסתּכּל בּסיגארה לאוֹר הכּוֹכבים וּמשמש בּה – המעיל שלי נקוּב בּמקוֹם אחד והגשם חוֹדר. וכל פּעם שוֹכח אני שלא לשׂים את סיגארוֹתי בּכיס הימין של חזית… רואה אני שאין העשן עוֹלה משוּם־מה ואינוֹ נמשך אל פּי. שוּב קלקלתּי… חבל…

– הרי מוּטב לתקן את המעיל, שלא יחדוֹר הגשם אל כּיסי בּגדוֹ של מר – העירה פראדיל.

– כּמה פּעמים אמרתּי זאת למיכאל. בּשעת גשמים אין פּנאי; הרי כּמעט שאיני פּוֹשטוֹ מעלי; וּבשעה שאין גשמים והוּא תּלוּי על המגוֹד, שוֹכח העצלן לתקנוֹ…

הד״ר ספּאסוֹביטש כּיבּה בּאצבּעוֹתיו את האש של הסיגארה, והוֹציא אחרת. הרבּה התיגע בּה עד שעלה בּידוֹ להאחיז בּה אש, ותוֹך־כּדי־כּך צחק לעצמוֹ צחוֹק זקן רפה:

– פּוּמ־פּוּמ… פּוּמ… אַח־ח־ח… פּוּמ־פּוּמ־פּוּמ… מלאכת הרפוּאה היא כּמוֹ המעיל שלי: עד שאני מתקנוֹ בּמקוֹם אחד, הוּא נקרע בּמקוֹם אַחר… כּמוֹ בּמשל הידוּע של קרילוֹף… כּל ימַי אני עוֹסק בּרפוּאה בּעיר הזאת. אַרבּעים שנה!… אַרבּעים שנה אני מתרוֹצץ בּין חוֹלה לחוֹלה, וּכשאני עוֹשׂה סך־הכּל להתרוֹצצוּת הזוֹ, מה אני מוֹצא? לא כלוּם! אֶפס ואָיִן! כּלוּם נתמעטוּ החוֹלים בּעיר? כּלוּם למדוּ החוֹלים להזהר יוֹתר? לא! להיפך, החוֹלים מוֹסיפים והוֹלכים. וּמשבּאוּ שני הרוֹפאים החדשים, נתרבּוּ החוֹלים… פּוּמ־פּוּמ־פּוּמ… מה זאת? אף זאת רטוּבּה? פּוּמ־פּוּמ… אַח, אַף זאת… לעזאזל! הן, ילדי! הרוֹפאים הם המרבּים מחלוֹת בּין בּני־אָדם. וּבמקוֹם שאין רוֹפאים, אין כּמעט חוֹלים. כּך הוּא…

פּתאוֹם שוּב עמד, הפך פּניו אל יוֹסיל, נענע ראשוֹ, קימץ עליו בּעיניו הנוֹטוֹת לישוֹן, ממרחק־מה, כּמי שמסתּכּל בּתמוּנה:

– הרי מר אוֹמר ללמוֹד רפוּאָה, אם איני טוֹעה – אמר – מוּטב! לא אבוֹא לרפּוֹת את ידיו. הרפוּאָה היא מלאכה טוֹבה, אמת: מיגעת מאוֹד, רבּת אַחריוּת, אבל טוֹבה. אָנוּ הרוֹפאים אין לנוּ בּעוֹלמנוּ אלא אַהבה אַחת, ורק אוֹתה לבד נעבוֹד בּיראה. חכמת הרפוּאה, כּמוֹ אשה קנאית, דוֹרשת מן העוֹסק בּה את האָדם כּוּלוֹ, בּחינת ״וארשׂתּיך לי בּאמוּנה״, ואינה מַניחה שוּם אַהבה אַחרת; מעין חרם דר׳ גרשוֹן… אהבתּי את הרפוּאָה, אבל אָהבתּי גם את ההשׂכּלה בּכלל, מצאתי ענין בּכמה חכמוֹת אחרוֹת, כּמוֹ דברי־הימים וּפילוֹסוֹפיה. אבל הוּכרחתּי לבחוֹר בּין שתּי האהבוֹת, אוֹ זוֹ אוֹ זוֹ. וּבחרתּי… אילמלא כּן מן הנמנע להיוֹת רוֹפא טוֹב… ועוֹד דבר: אַל יעלה על דעתּך שהמחלה, כּמוֹ שסבוּרים כּל הרוֹפאים, היא ענין לחוּד, והאָדם החוֹלה הוּא ענין לחוּד: וּכשהמחלה נכנסת בּאָדם, מחוֹבת הרוֹפא להטרידה ממנוּ. ולא היא, יקירי! אין מחלוֹת בּכלל. יש אנשים חוֹלים. אין מטפּלים בּמחלה, אלא בּאדם חוֹלה. לכאוֹרה חלוּ שמעוֹן ולוי וישׂשׂכר בּאוֹתה מחלה, אבל בּעיצוּמוֹ של דבר לא הרי זה כּהרי זה. אם עמדתּ על כּל סימני המחלה, ולא ראית את האדם החוֹלה בּה, לא ראית כּלוּם. ואחרי הכּל עליך לידע שבּלא סייעתּא דשמיא, כּל עמל הרוֹפא ויגיעוֹ מאָפע…

כּך פּטפּט הזקן כּל הדרך, כּשהוּא מפמפּם בּלא הפסק בּסיגארה הרטוּבּה שלוֹ, ולא הניח לשוֹמעיו להוֹציא הברה מפּיהם. וכך עד שהגיעוּ אל בּיתוֹ. יוֹסיל וּפראדיל עמדוּ והמתּינוּ עד שפּתח את הדלת. בּזהירוּת סבב את המפתּח בּמנעוּל וּבחשאי פּתח את הדלת, כּדי שלא להעיר את מיכאל. משעמד כּבר בּפּתח החזיר להם את פּניו ואמר בּקוֹל מרוּפּה:

– להעמיד את אַבּא על רגליו… העיקר, לא להניחוֹ להתפּנק! לילה טוֹב!

משנסגרה לפניהם הדלת, חיבּקה פראדיל את זרוֹע אָחיה וּבפסיעוֹת מהירוֹת חזרוּ לביתם.

– כּמה נחמד אוֹתוֹ זקן! – אָמרה פראדיל.

– מתּמיד חביב הוּא עלי. אבל זוֹכרת אַתּ מה שאָמר על המות? לכאוֹרה אָדם עוֹסק בּמלאכתּוֹ ורוֹאה בּה בּרכה. מוּקף אַהבה, כּבוֹד, הכּרת־טוֹבה מכּל אָדם. לכאוֹרה מה דרוּש לוֹ עוֹד? ואַף־על־פּי־כן אינוֹ שׂמח בּחלקוֹ. אָדם בּוֹדד…

– כּן, הוּא בּוֹדד…

– אָדם כּזה… הדין נוֹתן שהוּא צריך להיוֹת מאוּשר. ואַף־על־פּי־כן, אין שׂמחה בּחייו. משוּנה הדבר!… ראית היאך אַבּא מחייך כּלפּיו? הוּא אוֹהב אוֹתוֹ מאוֹד.

– כּמוֹ כּל החוֹלים. אַגב אני שׂמחה מאוֹד שאַבּא יוּזקק לעמוֹד מן המטה. אַף אני, שאיני רוֹפאה, הרגשתּי שאין השכיבה הארוּכּה מַרויחה לוֹ לאַבּא.

בּיתם עמד בּאפילתוֹ וּבדממתוֹ. נכנסוּ אל חדר־הבּישוּל בּחשאי. על כּרכּוֹב הכּירה דלק נר־שמן קטן. נשמעה נַחרתה הקצוּבה של קיילה. והמיחם, שחוּמוֹ הלך וּפג, זמזם עדיין בּחשאי־חשאין. הדליקוּ בּזהירוּת נר ונכנסוּ אל חדר־האוֹכל, וּמשם אל חדר משכּבוֹ של האָב. משראוּ את החוֹלה ישן בּמנוּחה, נחה דעתּם וחזרוּ אל חדר־האוֹכל.

– אַתּ יוֹדעת, – אמר יוֹסיל – המיחם עדיין לא פּגה חמתוֹ. שמא נשתּה תּה?

– מימיך לא אָמרתּ, יוֹסיל, חכמה גדוֹלה מזוֹ. בּאמת…

פראדיל הדליקה מנוֹרה. מאיזה חדר אַחר הלך קוֹל נחרת־אימים. שניהם הקשיבוּ רגע אחד.

– הרי זוֹ הדוֹדה – אמר יוֹסיל.

– הן. נחרתה כּנחרת עשׂרה חיילים כּאחד – העירה פראדיל, וּשניהם צחקוּ.

יצאה פראדיל אל חדר־הבּישוּל וחזרה עם טבלה ועליה שתּי כּוֹסוֹת, צנצנת מרקחת, פּנכוֹת… יוֹסיל הלך אחריה והביא את המיחם.

– אוֹהוֹ! גם מרקחת… – קרא משסקר את הטבלה שהכניסה פראדיל.

– אם להתהוֹלל – השיבה פראדיל – נתהוֹלל בּיד רחבה.

– אלי, אלי! אילוּ ראתה זאת הדוֹדה, אַ?… – הרהר יוֹסיל בּקוֹל.

(תּה עם מרקחת היה נהוּג רק בּחגים, אוֹ לכבוֹד אוֹרחים).

– אילוּ ראַתנוּ הדוֹדה בּכך, שנינוּ לא היינוּ יוֹצאים נקיים מידיה – השיבה פראדיל, וצחקוּ – מחר תּקוּם ותתרעם על שלא העירוֹנוּ אוֹתה… אַתּה יוֹדע, אַבּא הפחידני קוֹדם מאוֹד מאוֹד. סבוּרה הייתי ש… – לא גמרה, אלא נזדעזעה בּכל גוּפה מצמרמוֹרת.

– אַף אני נבהלתּי כּשראיתי את פּניו המוֹריקוֹת ועיניו… בּיחוּד העינים היוּ מַבעיתוֹת!

– אַתּה דרכּך להתבּלבּל מאוֹד. לא יכוֹלתּ אפילוּ להדליק את הנר בּפּנס.

– אבל אוֹתוֹ זקן חביב, ספּאסוֹביטש, איני יכוֹל להסיח דעתּי ממנוּ. ה׳ יאריך ימיו… בּשעה שהלכנוּ לקרוֹא אוֹתוֹ, לא יכוֹלתּי להניע את רגלי, כּאילוּ היוּ עשׂוּיוֹת עץ…

– ונוֹסף לזה הגשם, הרוּח… – אָמרה האָחוֹת, וּפתאוֹם פּרצה בּצחוֹק: – מה שעלתה לסוֹכך שלך!

– אין לוֹ כּל תּקנה עוֹד. הבּד כּוּלוֹ נקרע עליו.

– ואַתּה סחבתּ אוֹתוֹ עמך כּל הזמן בּבית־שחיך כּאוֹצר יקר.

– ויוֹדעת אַתּ מה שעלה על דעתּי בּשעה שחזרנוּ? נזכּרתּי בּילדוּתנוּ. זוֹכרת אַתּ כּשהייתי לוֹמד בּ״חדר״, בּלילוֹת החוֹרף; אַתּ היית בּאָה אל ה״חדר״ וּמַמתּינה שם עד שיגמרוּ הלימוּדים, כּדי ללווֹתני הבּיתה…

– הן, זכוּרה אני היאך היינוּ חוֹזרים יחד, עם פּנס, בּרחוֹבוֹת החשכים… ה״חדר״ היה בּנאמיה…

– אצל שמריל האדמוֹני… וזכוּר אני שהיינוּ חוֹזרים הבּיתה וּמשׂיחים וּמשׂיחים כּל הדרך. על מה היינוּ מפטפּטים אָז?

– מכּלל שהיוּ לנוּ אָז ענינים מרוּבּים להשׂיח בּהם.

יוֹסיל נאנח:

– סבוּרני שבּאוֹתם הימים היינוּ אָז שנינוּ מאוּשרים יוֹתר, לא?

– לעוֹלם אין אָדם יוֹדע אימתי הוּא מאוּשר יוֹתר, – השיבה פראדיל, ונאנחה אַף היא בּחשאי.

– הדין עמך, פראדיל! – הסכּים יוֹסיל – הנה ד״ר ספּאסוֹביטש מתקנא בּאַבּא… ואַבּא אילוּ שמע את זאת כּמה היה תּמה!

– אף אוֹתי התמיהוּ הדברים. כּנראה, כּך דרכּם של הבּריוֹת לראוֹת את האוֹשר בּמרוּחק וּבמפוּלג מהם. עוֹד כּוֹס תּה?

יוֹסיל סילק הצדה את כּוֹסוֹ השתוּיה.

– הנה יוֹשה, למשל… – אָמרה פראדיל כּשהיא סוֹמכת את ראשה על ידה.

– שטוּת עשׂה שנסע.

– שטוּת? מפּני מה שטוּת? הוּא לא יכוֹל לישב בּמינסק. סבוּר היה שמזלוֹ מחכּה לוֹ אי־שם הרחק מכּאן… רק חבל – הוֹסיפה בּשׂפה רפה – שלא יחזוֹר עוֹד.

יוֹסיל הרתּיע בּכל גוּפוֹ:

– מה אַתּ סחה? מה אַתּ סחה? אַל תּפתּחי פּה לשׂטן!

– הוּא לא יחזוֹר עוֹד. – חזרה ואָמרה בּשקט משוּנה, כּמוֹת שחוֹזרים על אמת וַדאית.

– מניין לך זאת? מי אָמר לך? מפּני מה לא יחזוֹר?

– איש לא אָמר לי. אבל הוּא לא יוּכל עוֹד לחזוֹר. החשבּוֹן פּשוּט. את מעט המעוֹת שנטל עמוֹ, הרי יגמוֹר בּמהרה, אם כּבר לא אָזל ממנוּ; שיתפּרנס בּשׂכר עבוֹדה – חלוֹם שוא! איזוֹ עבוֹדה יוּכל לעשׂוֹת? היאך וּבמה יהא משׂתּכּר? ולחזוֹר בּידים ריקוֹת… לא! אני מכּירה אוֹתוֹ…

– שמא תּכתּבי אליו?

– מה אכתּוֹב אליו?

– שיחזוֹר. שישכּח את חלוֹמוֹתיו ויבוֹא! אַף כּאן ימצא את דרכּוֹ…

– חס ושלוֹם! מכתּב כּזה עוֹד יגדיל את חרפּת כּשלוֹנוֹ.

– אם כּן?

פראדיל נטלה מצנצנת המרקחת קצת לתוֹך פּנכתה, אָכלה ולקלקה את שׂפתה בּחוֹד לשוֹנה. וכמדוּמה לא שמעה כּלל את שאלתוֹ.

– פראדיל! אם כּן?… – חזר על שאלתוֹ.

הגבּיהה ראשה והעמידה כּנגדוֹ פּנים צוֹהבוֹת:

– ״אם כּן״! מה ״אם כּן״?… לא כלוּם! אבל נניח את זאת. אין מה לדבּר על כּל הענין הזה. נגמר… וחסל! מה שהיה בּדעתּי לוֹמר לך היוֹם, בּשעה ששיינדיל נכנסה והפסיקה שׂיחתנוּ, הוּא זה: חביבי, אַתּה לא צדקתּ בּסכסוּך שלך עם דבוֹרה.

לא נעים היה ליוֹסיל הדבר שפראדיל הזכּירה לוֹ בּשעה זוֹ את ענין דבוֹרה. בּשעה זוֹ היה מיצר על צרת אחוֹתוֹ יוֹתר משהיה מיצר על צרתוֹ שלוֹ. כּיצד תּתפּרש לוֹ המלה ״חסל!״ שאָמרה קוֹדם?

וּבפנים כּעוּסוֹת שאַל:

– בּמה לא צדקתּי?

– בּמה שאַתּה סבוּר שלפתע פּתאוֹם בּאה דבוֹרה לידי כּך שדרשה ממך גט. לא, לא לפתע פּתאוֹם…

– אלא?

– שמא זוֹכר אַתּה שלפני נסיעתך בּאתי אליך, למעלה אל עליתך, ואָמרתּי לך שדבוֹרה עם הילדה צריכוֹת לנסוֹע יחד עמך. אַתּה לא שמעתּ בּקוֹלי. לא רצית לשהוֹת עמה לא כּאן ולא שם בּקוֹבנה. אילמלי היית מסכּים אָז, היוּ הדברים מתגלגלים בּדרך אַחרת… לא היוּ בּאים לידי כּך.

לפני עיניו הבליחה רגע דמוּת דיוֹקנה של בּרוֹניה, ונזדעזע. השפּיל את עיניו כּדי שלא יראה את פּני אחוֹתוֹ, ובאנחה:

– אבל מה אירע כּאן בּאוֹתם הימים שלא הייתי בּכאן?

– עזבתּ אוֹתה עם יוֹנקת על זרוֹעה, וּברחתּ. הרי בּרחתּ! ממנה בּרחתּ! למה נרמה את עצמנוּ? כּוּלנוּ ידענוּ זאת. ואַף היא ידעה זאת יפה. מפּני שאינה טיפּשה. איסטניסוּת זוֹ שנהגנוּ בּך ושנמנענוּ מלהתערב בּיניכם, היתה, לפי דעתּי, חטא גדוֹל… והנה עכשיו, כּשחזרתּ אַחר פּרישה של זמן מרוּבּה, היאך היתה פּגישתך עם בּתּך יחידתך? לפחוֹת, למען האֵם היית מצוּוה לכסוֹת את הצינה שבּלב. צינה זוֹ אל הילדה הדאיגה מאוֹד את לב האֵם. לכבוֹדך רחצה אוֹתה, חפפה את ראשה, החליפה שׂמלוֹתיה, ואַתּה כּמעט שלא נתתּ את לבּך אליה. הרי כּל אֵם היתה נעלבת על ידי כּך. לא אהיה מדיינת עמך, הרי זה תּלוּי בּאוֹפי. אין ״פּוֹליטיקה״ לפניך… נַניח, נניח… ואַף זאת: לא הלכתּ לבקר את ר׳ זוּסיל בּביתוֹ. אַתּה מתאַוה מאוֹד לראוֹתוֹ. הרי כּוּלנוּ יוֹדעים כּמה אַתּה אוֹהבוֹ מתּמיד. ואַף־על־פּי־כן אַתּה כּוֹבש את תּשוּקתך ואי אַתּה הוֹלך אליו. מפּני מה? אפשר שאַתּה גוּפך אינך יוֹדע מפּני מה. ואילוּ דבוֹרה יוֹדעת. היא מבינה יפה מפּני מה אַתּה נמנע מלילך אצל ר׳ זוּסיל, והוֹלך אצל אפרים לחקוֹר ולדרוֹש אוֹתוֹ על כּל שנתרחש בּביתוֹ של ר׳ זוּסיל.

יוֹסיל כּבש את פּניו שהסמיקוּ כּוּלן.

– מכּל מקוֹם… – גמגם – בּלב שלם רוֹצה אני בּשלוֹם… בּכל לבּי אשתּדל…

וּפראדיל הפסיקתּוּ:

– בּוַדאי בּלב שלם. אין ספק לא לי ואַף לא לדבוֹרה. אבל עכשיו כּבר נתחוור לך מפּני מה אין זה ״פּתאוֹם״?

– עדיין לא ענית על שאלתי: מה אירע כּאן בּימי העדרי? קרוֹב לודאי שאירע כּאן משהוּ…

פראדיל צמצמה כּתף ושתקה. רק גרדה וגרדה בּכּפּית את פּינכּת המרקחת עד שמחתה ממנה כּל סימן שהוּא.

– פראדיל! אַתּ מחוּיבת לוֹמר לי מה אַתּ יוֹדעת…

– מה אני יוֹדעת? מניין לך שאני יוֹדעת כּלוּם?

– מדבריך, רק מדברי עצמך נרמזתּי… ולא יעלה בּידך להשתּמט וּלהשׂיאני לענינים אחרים.

פראדיל שתקה. ראתה שנוֹקשה בּלשוֹנה על־ידי דיבּוּרים יתירים. אבל כּלוּם היתה יכוֹלה לספּר לוֹ שמשעה שנהפּך עליהם הגלגל ועסקי המסחר התחילו מצעירים ואף עסקי האַכסניה היוּ פּוֹחתים והוֹלכים, – מאוֹתה שעה הסכּימה דעתּה של הדוֹדה להתּיר בּאַכסניה שלה את המשׂחק בּקלפים. משׂחק זה מסוּכּן הוּא, ואין דעת המקוֹם נוֹחה הימנוּ; בּעל האַכסניה עלוּל להכּשל בּאנשים שאינם מהוּגנים ונמצאת האַכסניה מתגנית על־ידם, וּלאַנשי־התּחרוּת פּתחוֹן־פּה להקיש עליה כּזוֹג. אבל כּנגד זה דרכּם של המשׂחקים בּקלפים לפזר את ממוֹנם בּיד רחבה וּוַתּרנית, להיוֹת זוֹללים וסוֹבאים, אגב משׂחק, וּלשלם בּעין טוֹבה. וה׳ שקוֹליק, פּקיד האַקציז, שזה מכּבר היה מחַזר על דבוֹרה, התחיל בּזכוּתה בּא תּכוּפוֹת אל האַכסניה וּמזמין לשם את חבריו בּאַקציז מבּני־בּרית וּמשאינם בּני־בּרית על כּוֹס שכר ועל משׂחק בּוויסט וּבבּוֹסטוֹן… כּלוּם היתה יכוֹלה לספּר לאָחיה את כּל השמוּעוֹת שהגיעוּ אליה על דבוֹרה ושהיה בּהן כּדי ליתּן דאגה בּלב? מפּה לאוֹזן סיפּרוּ הבּריוֹת שדבוֹרה למדה מעט מעט, פּסיעה אחר פּסיעה, להסב עם החברה העליזה אל השוּלחן, להשתּתּף בּמשׂחק הקלפים, לשתּוֹת גם מן השכר שמוֹזגים לה ולצחוֹק בּכל פּה וּבחן לדברי המַחמאוֹת שהם משמיעים בּאָזניה… פראדיל העירה לדוֹדה על דברי הרינוּן והליזה שנשמעים על האַכסניה שלה ועל נימוּסי החבריה, שבּאה לשׂחק שם בּקלפים. אבל נזהרה מלהזכּיר את שם דבוֹרה; הדוֹדה תּלתה את דברי הרינוּן וּלשוֹן־הרע בּאוֹיביה מאַנשי ראש־הקהל, ודנה את פראדיל בּרוֹתחין על שהיא מתערבת בּעסקים שאינם שלה. פראדיל השיבה בּנעימה שקטה, שאלוּ הם גם עסקיה שלה, מפּני שעל־ידי כּל הדברים האלה נמצא שם אָביה מחוּלל… אָז השתּוֹללה הדוֹדה כּחיה פּצוּעה ולא היה סוֹף לדברי הטרוּניה והקנטוּר המעליבים שהשמיעה. פראדיל ידעה שבּגלל דבוֹרה מבקר ה׳ שקוֹליק בּביתם זה שנים אחדוֹת; ידעה שבּחוּר זה אינוֹ יכוֹל לראוֹת בּמנוּחה את גיסתה עוֹברת אוֹ יוֹשבת בּסמוּך אצלוֹ. פראדיל ויוֹשה היוּ אפילוּ מתלוֹצצים בּפני דבוֹרה על האַבּיר שלה שנאנח בּמסתּרים אַנחוֹת־כּיסוּפים אליה… וּדבוֹרה היתה שוֹמעת וּפניה כּעין הסלק… אבל פראדיל לא ידעה כּמה היתה זוֹ מצירה בּגלל ״הקאוַאלייר״ הזה שמחַזר עליה בּהתמדה וּבאוֹרך־רוּח, שמטריח עליה בּמבּטיו התּוֹבעים והמלאים תּאוה. הצעיר היה מפחידה. היא לא ראתה בּזאת אלא גסוּת־רוּח בּלבד. מתּחילה היתה סוֹבלת, מפּני שאָהבה והעריצה את יוֹסיל שלה; אַחר כּך, משהתחיל יוֹסיל מדבּר אליה, משוּם מה, דברי ריצוּי וּפיוּס, הרגישה היא שאין פּיו ולבּוֹ שווים, שאין הוּא מבקש אלא לצאת ידי חוֹבה לבד, ולבּוֹ חלוּק עליו. אָז, בּמקוֹם ההערצה והאַהבה, בּאה הרגשת עלבּוֹן שהיתה מדכּאת את רוּחה. ראתה את עצמה יחידה, עזוּבה בּשממוֹן חייה; אָבד סברה וּבטל סיכּוּיה לשׂמחה וּלאַהבה, שפּעם יבוֹא לפקוֹד גם את נוָה. –

מכּל זאת לא ידעה פראדיל כּלוּם. וּכלוּם לא ידעה על התעצמוּתה של הדוֹדה לקרב את לבּוֹתם של שני הצעירים, של דבוֹרה וּשקוֹליק. אפשר שעשׂתה זאת מתּוֹך רחמים על דבוֹרה הנמַקה בּיגוֹן בּדידוּתה; ואפשר שבּחשאי־חשאין היה בּלבּה מסוֹער־היצרים צוֹרך להתנקם נקמת שתּיהן בּאָב וּבנוֹ: בּאָב על שנשׂא אוֹתה תּשוּש־גוּף ורפה־מזג, לאַחר שכּבר מסר את ראשית אוֹנוֹ לזוֹ שקדמה לה… וּבבּן – נקמת אשתּוֹ העלוּבה והמקוּפּחת…

מכּל מקוֹם פראדיל לא ידעה את כּל זאת. ואַף לא יכלה להעלוֹת זאת על דעתּה. אבל לעיני יוֹסיל הבליח, מתּוֹך שתיקת אחוֹתוֹ, חשד נוֹרא… התחיל מתרוֹצץ בחדר אילך ואילך, מנענע זרוֹעוֹתיו, וצלוֹ על הכּוֹתל מתכּווץ וּמתמתּח, רוֹקד מלפניו, רוֹקד מאחריו וּמתפּתּל בּתנוּעוֹת משוּנוֹת…

– אני אחקוֹר ואדרוֹש… בּמינסק אין סוֹדוֹת. אדע את הכּל… ואָז נראה! ואָז נראה!… על־כּל־פּנים גט לא תּקבּל ממני! אַתּ שוֹמעת, פראדיל? לא תּקבּל!…

פראדיל צחקה בּחשאי צחוֹק פּנימי, דרך החוֹטם.

עמד יוֹסיל בּאמצע החדר תּמה:

– אַתּ צוֹחקת. מה הצחוֹק הזה?

– בּוֹא יוֹסיל! – השיבה לוֹ בּמנוּחה – מה הריצה הזוֹ? שב כּאן בּמנוּחה וּנדבּר שנינוּ בּדעה שקוּלה, כּמוֹת שדיבּרנוּ עד עכשיו.

יוֹסיל ציית, ישב אל השוּלחן, מנגד לאחוֹתוֹ, כּוּלוֹ רוֹתח עדיין:

– למה צחקתּ? על מה צחקתּ? – שוּב חקר אוֹתה.

הפּעם צחקה פראדיל בּכל פּיה, בּקוֹל:

– עליך, יקירי, עליך צחקתּי! אילוּ היתה דעתּך מיוּשבת עליך, היה עוֹד מקוֹם לחשוֹש שמא בּאמת תּעמוֹד על סירוּבך. אבל הוֹאיל ואַתּה מתרתּח כּל כּך, וגוֹעש וּמצעק בּקוֹלי־קוֹלוֹת שלא תּתּן לה גט, הרי קרוֹב לוַדאי שתּתּן ותתּן.

– מפּני מה? אני רוֹאה בּך, פראדיל, שאַתּ כּאילוּ דוֹחפת אוֹתי ליתּן גט… וכי כּך יהוּדים נוֹהגים?

– ואם רצוֹנך בּכך – אָמרה האָחוֹת – אוֹמַר לך את האמת. איני מאמינה לך… לא שאיני מאמינה בּתוֹם לבּך, כּמוּבן… מפּיך נפלטה המלה ״אשתּדל״, וזוֹהי הצרה, שאַתּה צריך להשתּדל… אין אַתּה אוֹהב אוֹתה. אין אוֹהבים מתּוֹך השתּדלוּת. וּדבוֹרה יוֹדעת את זאת. אפשר ששנים אחדוֹת תּהיה משתּדל, תּהיה משקר לה וּלעצמך, וסוֹף שהקרע יתגלה. ולכשיתגלה – חיי שניכם יהיוּ שבוּרים, ותקנה לא תּהיה להם עוֹד… הנה! מפּני כּך אני מתיראה.

יוֹסיל ישב כּנגדה נטוּל־כּוֹח, כּשהוּא מַסמיך ראשוֹ על שתּי ידיו, ועשׂר אצבּעוֹתיו מטוּבּעוֹת בּשׂערוֹתיו.

רק המיחם זמזם לוֹ בּחשאי, בּינוֹ לבין עצמוֹ; בּתמצית חמימוּתוֹ זמזם לוֹ משהוּ, כּמדוּמה על כּניעה ועל השלמה עם המזל הקשה, שאין לפניו רחמים…

– אתּה רוֹאה, – אָמרה פראדיל, – אַך לפני שעה קלה היינוּ ישוּבים שנינוּ וּמספּרים זה עם זה בּשלוֹם וּמנוּחה, והיינוּ מאוּשרים כּל כּך…

– אוֹ, אוֹ, פראדיל! – אָמר יוֹסיל בּלא להרים ראשוֹ מעל כּפּוֹת ידיו – שנינוּ אוּמללים, שנינוּ אוּמללים…

פראדיל שתקה. רק המיחם הגוֹסס זמזם לוֹ בּשׂפה רפה.

יוֹסיל הזדקף ואָמר:

– אילוּ היינוּ חסידים והיינוּ מאמינים בּרבּי, היה לנוּ טוֹב יוֹתר.

– מה זה פּתאוֹם? – תּמהה האָחוֹת.

– נזכּרוּ לי דברים ששמעתּי בּימים אלה מפּי אָדם אחד.

– בּמה היה טוֹב יוֹתר?

– היינוּ נוֹסעים אל הרבּי שלנוּ…

– אידיאל גדוֹל!

–…והרבּי שלנוּ היה גוֹזר עלינוּ לשׂמוֹח… ואנחנוּ היינוּ שׂמחים.

– והוֹלכים אל השטיבּל ושוֹתים לשכרה – סיימה האָחוֹת.

וּשניהם צחקוּ.

פרק עשרים וחמשה

בּקשיי קשיים וּבכל מיני פּיתּוּיים עלה בּידי יוֹסיל ופראדיל להעמיד את אביהם ממטתוֹ, כּמוֹ שציוה להם הד"ר ספּאסוֹביטש. רגליו היו תּשוּשוֹת וּמרעידוֹת, נשימתוֹ כּבדה, ועמידתוֹ מפוּקפּקת; היה מלא יראָה שמא לא יטענוּ אוֹתוֹ רגליו ויפּוֹל. אבל פראדיל ויוֹסיל תּמכוּהוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, פּסעוּ עמוֹ רגל בּרגל, עקב בּצד אגוּדל, וּשלָשתּם צוֹחקים למראה שׂרה הפּעוּטה שמקפּצת וּמהדסת סביבם, טוֹפחת בּידיה וקוֹראָה: “הסבא כּמוֹ ילד קטן… הסבא כּמוֹ ילד קטן”…

ר' לייבּ לא סבר ולא קיבּל בּתּחילה את דברי הרוֹפא שרגליו רק נחלשוּ מחמת שכיבה. הריהוּ מהלך נשען על בּניו ורוֹטן, ספק מתּוֹך בּדיחוּת־הדעת, ספק בּרוֹגז:

– נהא… הוּא (הכּוונה לידידוֹ הרוֹפא) כּוֹפה אוֹתי עד שאוֹמַר “בּריא אני”… הרי יפה! מה לא יעשה אָדם בּשביל חברוֹ? הרי לפניכם אָדם בּריא מטייל להנאָתוֹ… כּיחף על גבּי מכיתּת זכוּכית… וּמה איכפּת לוֹ? וכי הליכה זוֹ שמה הליכה?… אלא להם לרוֹפאים לא איכפּת…

ואַף־על־פּי־כן הוּא מתגבּר, מַפסיע, וסוֹף מרויח והוֹלך.

עם עמידתוֹ של ר' לייבּ על רגליו, חזרוּ החיים אל מַסלוּלם הקוֹדם, אַף־על־פּי שחבוּש היה, כּמוֹ מאָז וּמתּמיד, בּחדרוֹ ולא היה יוֹצא אל חוּג המשפּחה אלא לסעוּדת הצהרים והערב. חוֹלה מַתמיד, השכוּב ימים רבּים על מטתוֹ, משרה רוּח מיוּחדת בּכל חדרי הבּית; רוּח מיוּחדת זוֹ תּלוּיה בּאויר ונקשרת אל קלסתּר פּניהם של בּני הבּית הבּריאים. מכּיון שר' לייבּ עמד ממטתוֹ, מיד נסתּלקה רוּח זוֹ, והיתה מעין הרוָחָה. וביחוּד הרגישוּ בּהרוָחה זוֹ בּיום השבּת.

יוֹסיל לבדוֹ הרגיש שאוירוֹ של הבּית אינוֹ אוֹתוֹ שהיה קוֹדם לנסיעתוֹ. בּעצמוֹ אינוֹ יוֹדע היכן שינוּי זה צפוּן. קוֹדם לא היה מרגיש כּאן בּצינה זוֹ, בּריקנוּת זוֹ. לכאוֹרה נזהרים כּאן בּכשרוּת, בּבשׂר וחלב, ושוֹמרים את השבּת מחַללה, ואַף־על־פּי־כן משהו חָסר כּאן. בּבית ר' בּר אוֹ בּביתוֹ של ר' הניך שלמה’ס הרי מרוּבּים החוּלין יוֹתר, כּל היוֹם עוֹמדים שם רעש של משׂא וּמתּן, ואַף־על־פּי־כן מוּרגשת בּאוֹתם הבּתּים נשמה אַחרת; רוּח יהוּדית גנוּזה וּטמוּרה מאחרי המית החוּלין, וּפעמים גם חוֹפפת עליה; השבּת בּרוּכה שם בּתבלין מיוּחד, בּקדוּשה, בּנשמה חדשה. וכאן בּכל ימוֹת השבוּע, כּמוֹ בּיוֹם שבּת, שקט וּדממה, טהרה ונקיוֹן, וּמנוּחת השבּת אינה מנוּחה של נדבה; אוֹתה קדוּשה יהוּדית שמלפּפת את הנשמה ומחַממתּה כּל כּך, אוֹתה נשמה יתירה חסרה… ואַף פראדיל שלמדה תּנ"ך ועיינה קצת גם בּמדרש וּמשנה, אַף היא נדמית לוֹ עתּה כּאילוּ נשמתה היהוּדית פגוּמה. היא שוֹמרת וּמקיימת כּל מה שמקוּבּל לשמוֹר וּלקיים. אבל עוֹשׂה זאת מעשׂה מוּכני, כּמצוַת אנשים מלוּמדה. חוֹם אמוּנה אין בּה.

ועל כּן מהלך עכשיו יוֹסיל בּבית אָביו כּמוֹ זר, כּמוֹ אוֹרח נטה ללוּן. ולא היה יכוֹל לספּר לא לאָביו ולא לאחוֹתוֹ מפּני מה כּה עכוּרה עליו רוּחוֹ…

בּמוֹצאי־שבּת כּבר נתכּנסוּ כּל בּני־הבּית, כּמוֹ באוֹתן השנים הטוֹבוֹת, לא בּחדר־המשכּב אלא בּחדר־האוֹכל, מסביב למיחם הרוֹתח. יוֹשה לבדוֹ נעדר. פראדיל יוֹשבת בּמקוֹמה הקבוּע מאָז וּמתּמיד, בּפאת הספּה, ספוּנה בּשלוַת תּנוּעוֹתיה וּבעגמומיוּת שבּעיניה הטוֹבוֹת. בידה האַחת סוֹמכת היא את ראשה על יד־הספּה, וּבשניה מגפּפת, מתּוֹך היסח־הדעת, את שיינדיל שלה המתרפּקת עליה. לא הרחק ממנה יוֹשב יוֹסיל, כּמוֹ תמיד שקוּע בּשתיקתוֹ, מסוּר כּוּלוֹ בּידי הרהוּריו הכּבדים. יוֹשב כּאן ר' פייטיל “המיניסטר” של פּסיה יאנוֹבר, וּמַרתּיע וּמתנדנד על כּסאוֹ, כּהרגלוֹ מתּמיד. מאַחר שהחנוּת של יאנוֹבר עברה לידים אחרוֹת וכל עוֹבדיה פּוּטרו, טרחה פּסיל ומצאָה לר' פייטל עבודה בּאַכסניה שלה, שהרי בּלא ה“מיניסטר” שלה משוּלה היא לספינה בּלא הגה. פייטיל זה הזדקן בּלא עת, מפּני דאגוֹת וצרוֹת שהתרגשוּ וּבאוּ עליו בשטף: בּזמן קצר הלך לעוֹלמוֹ יענקלי בּן זקוּניו, וּבּוּנים שלוֹ בּרח מן הבּית… היה כּאן גם המוֹרה ה' פיין, הנוֹהג סלסוּל בּעצמוֹ, מַחליק בּהנאָה על זקני־לחייו שהלבן מרוּבּה בּהם על השחוֹר, ועל קרחתּוֹ המַבהיקה לאוֹר המנוֹרה כּמצוּחצחת וּממוֹרקת יפה. יוֹשב הוּא כּדרכּוֹ זקוּף, מאוּשש, בּלא רתיעה כּלשהי, ממעט בּשׂיחה וּבקוֹשי מחַתּך כּל תּיבה. בּכוּרסתוֹ שבּראש השוּלחן יוֹשב ר' לייבּ, שקוּע בּכרים, וכמדוּמה קטן כּל כּך, כּאילוּ נגדמה קוֹמתוֹ; חַורוּרית פּניו חוֹלנית, ידיו מרעידוֹת יוֹתר מהרגיל, קוֹלוֹ רפה מאד, ועם זאת ניכּרת בּוֹ קוֹרת־רוּח מישיבה זוֹ. פּסיה היוֹשבת סמוּכה אצלוֹ והנראית כּלפּי בּעלה גמלנית, אינה מעבירה מבּעלה את השגחתה, מתקנת לוֹ כּר מאחרי גבּוֹ, מגבּיהה את השׂמיכה שנשמטה מעל בּרכּיו, מקרבת את השרפרף אל רגליו. כּל רגע מוֹצאת היא דבר אַחר שצריך תּיקוּן. ר' לייבּ, שמשׂיח עם ה' פיין, לא נעלמה ממנוּ התעסקוּתה היתירה של פּסיה, שמרגיזה את עצבּיו; אבל הוּא כּוֹבש את רוּגזוֹ ועוֹשׂה עצמוֹ כּאילוּ אינוֹ מרגיש בּה.

דרכּה של בּעלת־הבּית היה לישב אצל המיחם ולמזוֹג תּה. בּערב זה היתה דבוֹרה ממוּנה על כך. וזוֹ עשׂתה מלאכתּה באמוּנה וּברצוֹן.

יוֹסיל לא היה יכוֹל להעביר את עיניו מאשתּוֹ. עדיין הוּא תּוֹהה עליה כּמוֹ על פּרשה סתוּמה. אוֹתה אשה שהניח כּאן לפני נסיעתוֹ שתקנית וּביישנית, עוֹמדת עכשיו אצל המיחם משוּנה כּל כּך ממה שהיה קוֹדם: בּעזוּת־מצח כּמעט היא מוֹפיעה פּניה כּנגד כּל אָדם. היא מקנחת בּמַטלית לבנה ויבשה כּל כּוֹס קוֹדם למזיגה, והוּא שוֹמע היאך טבּעת־הקידוּשין שלה חוֹגרת וּמַקישה בּזכוּכית. ידיה הקטנוֹת עוֹבדוֹת בּזריזוּת וּפניה שטוּפוֹת בּחיוּך של חן וּצחוֹק. הרי לא היתה מימיה גחכּנית כּזוֹ…

– שמא תּה זה שמזגתּי לך עז הוּא יוֹתר מן המדה? – שוֹאלת היא אוֹתוֹ.

לא החזיר מיד, שמע ולא שמע שאֵלתה. חזרה דבוֹרה על שאלתה בּקוֹל רם, כּשהיא מגבּיהה כּנגד עיניו את הכּוֹס, וּפניה שׂוֹחקוֹת…

נרעד יוֹסיל בּכל גוּפוֹ:

– אַה? מה? מוּטב, מוּטב… – גמגם ולא נתן כּלל את עיניו בּכּוֹס.

– וסוּכּר כּמה? – שאלה בּאוֹתוֹ שׂחוֹק המפזז מסביב לפיה.

– סוּכּר כּמה? הן… כּמה? לא איכפּת כּמה שתּשׂימי…

– דוֹמני שאַתּה רגיל בּשתּי פּסיגין, לא כּך?

דוֹמה שקו חייהם נמשך והוֹלך ישר מן החוּפה ועד הנה, וּכלוּם לא נתעקל ולא נתעוות בּוֹ. והוּא תּמה עליה שדעתּה כּך בּדוּחה, בּשעה שבּלבּוֹ חשיכה ואנינוּת. שטוּת! בּעצם מה לה וּללבּוֹ? הרי היא בּיקשה ממנוּ גט… ועד שלא יעשׂה את בּקשתה, הריהי כּבר אשה זרה לוֹ לחלוּטין… אבל לא! כּלוּם בּאמת יגרשנה? עדיין קשה לוֹ לצייר לעצמוֹ כּיצד ילך עמה אל הרב על מנת לגרשה. האמת היא שזוֹ היתה דרישתה שלה. עדיין עוֹמד קוֹלה בּאָזניו כשהתחננה לפניו, כּמוֹ שמבקש אָדם חסד וַחנינה… שמא יעמוֹד ויוֹדיע לה שגמר בּלבּוֹ לעשׂוֹת רצוֹנה, אַ? כּמה ישׂמח לב אשה עליזה וגחכּנית זוֹ!… הוּא היה מהרהר כּך, כּדי לנסוֹת את עצמוֹ. בּעוֹמק לבּוֹ היה לוֹ בּרי שלא יעשׂה זאת. שלא יוּכל לעשׂוֹת זאת.

דבוֹרה מכּיון שהעמידה את הכּוֹס לפני בּעלה, הפנתה את עצמה אל אחרים ושוּב לא החזירה אליו את פניה.

– עוֹד תּה? – שאלה את ר' פייטיל.

זה נענע את ראשוֹ לשלילה.

בּקרבּה מחלחל צחוֹק, והיא מתאמצת וכוֹבשת אוֹתוֹ, כּמוֹ צמיד פּתיל מכבּש את האֵד הפּוֹרץ מתוֹך קדירה. פייטיל, שלא נעלם ממנוּ כּמה היא מתיגעת לכבּוֹש את צחוֹקה, שאַל פּתאוֹם:

– כּלוּם כּל כּך מגוּחך מה שאין לי רצון לשתּוֹת עוֹד?

– מחילה, ר' פייטיל!… לא זאת… לא זאת… אלא… פּניו… בּמחילה מכּבוֹדוֹ… – וכאן לא יכלה לעצוֹר עוד, וּצחוֹקה פרץ, גלש על מפתּחי־פּיה והציף את פּניה.

– פּני? מה יש בּפני מן המגוּחך?

– הערב הוּא מסתּכּל בּי… כּאילוּ הוּא מוֹצץ לימוֹן.

בּאמת ארשת פּניו היתה כּאילוּ הוּא מוֹצץ לימוֹן. ר' לייבּ הרים ראשוֹ והסתּכּל בּכלתוֹ מבּעד למשקפיו בּתמיהה. פסיה נזפה בּה:

– מה זה היה לך הערב הזה? הזהרי! הרי ידוּע לך שלא טוֹב להיוֹת בּלילה פּרוּצה בּצחוֹק.

– גזירה שמא אבכּה מחר בּבּוֹקר? – שאלה האשה הצעירה – אין חשש. הזדרזתּי והקדמתּי לעשׂוֹת זאת מקוֹדם.

איש לא נתן את לבּוֹ אל דבריה. בּידה החזיקה כּוֹס תּה ושכחה למי הוּא מזוּג. נזכּרה וּפנתה אל ה' פיין:

– הרי זה בּשבילוֹ, אדוֹני, לא כּך? – והקריבה אצלוּ את הכּוֹס. הכּוֹס היה מלא על שוּליו; מחמת רעידת ידה נשפּך מן הנוֹזל אל הפּנכּה וניתּז קצת גם על בּגדוֹ של ה' פיין.

– עכשיו רוֹאה מר שאני נוֹתנת לוֹ בּעין טוֹבה וּבלב טוֹב… בּטוּחַתני שלא ישאר רבב על בּגדוֹ.

נטלה את המַטלית הנקיה שהיתה נתוּנה על זרוֹעה ונתקרבה אצלוֹ לספּג את התּה.

רוָק זקן זה היה צנוּע וּביישן כּילד, וקרבתה של דבוֹרה בּלבּלה אוֹתוֹ. פּניו הסמיקוּ, והוּא הרתּיע את מחצית גוּפוֹ לאחוֹריו, כּמתגוֹנן מפּני מעשׂה אוֹנס.

– לא! לא! לא!… לא נחוּץ… – גמגם עלוּב ונטוּל־ישע.

התנַהגוּתה של דבוֹרה התמיהה גם את פראדיל ולא הבינה מה זה היה לה. וּתשוּבתה לפייטל העלתה את חמתה. אבל לא הוֹציאָה הגה מפּיה.

ה' פיין בּא הערב שרוּי בּדאָגה: מסביב לבית־הספר מצטבּרים עננים. התחילו מרננים על בּית־הספר שמלמדים בּוֹ אפּיקוֹרסוּת, שבּלילוֹת שבּת מתכּנסים שם משׂכּילים וּמעשנים. הליזה מתפּשטת ועלוּלה להזיק למוֹסד. נבוֹך מאד בּא הערב ליטוֹל עצה מפּסיה ומר' לייבּ. אבל בבישנוּתוֹ לא יכוֹל לבוֹא לידי שׂיחה על כּך, מפּני שר' לייבּ העסיקוֹ בּענין אַחר. ר' לייבּ סיפּר כּל הערב לפני ה' פיין את פּרשת גדוּלתוֹ והצלחתוֹ של יוֹסיל בּלימוּדיו, כּמה מַדעים למד, כּמה ידיעוֹת חשוּבוֹת סיגל. חזר על כּל מה ששמע מפּי יוֹסיל על בּחינוֹתיו, על שאלוֹת המוֹרים והתּשוּבוֹת שהשיב להם. סיפּר הכּל בּאריכוּת וּבפרוֹטרוֹט כּאילוּ הוּא עצמוֹ היה בּאוֹתוֹ מעמד. מעוֹלם לא היה ר' לייבּ מספּר בּשבחם של בּניו, וּלכך תּמהה עליו פראדיל בּתּחילה, ואַחר אָמרה בּלבּה: אַבּא המסכּן! הוּא רוֹאה בּבנוֹ פיצוּי לכשלוֹנוֹ שלוֹ בּחיים וּלקנאָתוֹ בּחברוֹ הד"ר ספּאסוֹביטש… ויוֹסיל, שעדיין היה לבּוֹ מתפּעֵם, לא נתן את דעתּוֹ לשׂיחת אָביו ולא שמע אוֹתה יפה. ה' פיין שוֹמע את סיפּוּרי בּעל־הבּית בּכוָנת־הלב; וּכשבּעל־הבּית סיים, שהה ה' פיין קצת, ואַחר־כך הטיל את מחצית גוּפוֹ הכּבד והספוּן אל גב כּסאוֹ, חיכּך בגרונו, הסיר את משקפיו מעל חָטמו, שפשפם יפה יפה בּממחטתוֹ המקוּפּלת לריבּוּע מדוּיק, והחזיר את משקפיו אל מקוֹמם על החוֹטם, החזיר את ממחטתוֹ אל קיפּוּלה הקוֹדם וּנתנה בּכיסוֹ, – וכל זה נעשׂה בּתנוּעה מתוּנה, שקוּלה וּמכוּונת. אַחר־כּך הפך את פּניו אל יוֹסיל, צפה וסקר אוֹתוֹ כּמוֹ שסוֹקרים ממרחק־מה חַיה שבּאָה ממדינוֹת־הים, מלא תּהיה וּתמיהה: אַברך זה שקנה הרבּה חכמה ודעת היאך זה לא טפח רוּחוֹ עליו? ולא עוֹד אלא שכּמדוּמה נעשה ענוָתן וּשפל־רוּח יוֹתר משהיה…

לא היה אָדם אוֹהב השׂכּלה וּמאמין בּה כּמוֹ ה' פיין. עם כּל הסלסוּל הרב שהיה נוֹהג בּעצמוֹ, היה רוֹאה את עצמוֹ בּטל וּמבוּטל לפני מי שתעוּדת בּית־ספר ממשלתּי בּכיסוֹ (הוּא גוּפוֹ לא עבר מימיו על פּתחוֹ של בּית־ספר, וקנה השכּלה בּכוֹח עצמוֹ); קל־וחוֹמר שראה עצמוֹ כּגרוֹפית של שקמה לגבּי מי שתעוּדת גימנסיה לוֹ, ואין צריך לוֹמר לגבי דוֹקטוֹר לרפוּאָה אוֹ לפילוֹסוֹפיה, שהוּא, לכל הדעוֹת, תּוֹר אָדם המַעלָה… תּימה אחד גדוֹל הטרידוֹ: משׂכּיל זה מפּני מה אינוֹ מספּר זקנוֹ ואינוֹ מקיף את פּיאוֹתיו? התבּייש לשאוֹל את יוֹסיל על כּך; תּחת זאת שאַל:

– ועתּה מה יש בּדעת ה' יאנוֹבר הצעיר לעשׂוֹת?

הוֹאיל וה' יאנוֹבר הצעיר שתק, השיב בּמקוֹמוֹ ה' יאנוֹבר הזקן:

– הוּא יסע לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה. עדיין לא גמרנוּ בּדעתּנוּ. יש עוֹד שהוּת להמלך בּדבר.

– וּמה ילמד שם ה' יאנוֹבר הצעיר?

– רפוּאָה, כּמוּבן. – שוּב ענה האָב בּמקוֹם הבּן.

– חכמה נעלה, חכמה יהוּדית כּמעט!… אַף הרמבּ“ם רוֹפא היה. יש להמליץ עליה “שמש צדקה וּמַרפּא בּכנפיה”. הרבּה בּרכה יביא לעירנוּ רוֹפא צעיר, שוֹחר השכּלה… כּבוֹדוֹ של הד”ר ספּאסוֹביטש בּמקוֹמוֹ מוּנח, כּמוּבן…

פייטיל היה כּל הזמן מרתּיע וּמסלד על כּסאוֹ, ולא יכוֹל לישב בּמנוּחה. לפני שבוּעוֹת אחדים היה מעשׂה שהטיל בּמינסק סערה לא פּחוֹת ממעשׂה הלסטים היהוּדים. בּניהם של ר' פייטיל, של ר' טבלי, רב העיר, ושל שמש הקלוֹיז של בּליוּמקה (בּוּנים ליבּלי וזרח), עמדוּ בּלילה אחד וסגרוּ את הגמרוֹת, יצאוּ בּחשאי מבּית־המדרש ולא חזרוּ: בּרחוּ ממינסק. שני הראשוֹנים היוּ עוֹמדים ליכּנס לחוּפה אַחר ימי הספירה, ונטלוּ עמהם את המתּנוֹת שכּבר קיבּלוּ מן הסוֹחרים העשירים שעתידים היוּ להיות חוֹתניהם: את שעוֹני הזהב עם שרשראוֹת הזהב, השטריימלים העשׂוּיים פּרווֹת יקרוֹת, אבנטי־המשי, קוּפסאוֹת הכּסף לסיגריטוֹת וכיוֹצא בּזה. וּלהיכן בּרחוּ? אין איש יוֹדע דבר בּרוּר. זה אוֹמר לאוֹדסה בּרחוּ, זה – לקיוֹב אוֹ לפּטרבוּרג, וזה – לחוּצה־לאָרץ. בּ“עמוּדוֹ” של ר' טיבילה מצאוּ מכתּב חתוּם על־ידי שלָשתּם וּבוֹ הם מוֹדיעים שקצה נפשם בּלימוֹדי הגפ"ת, בּחיי המחנק והחשיכה המזוּמנים להם אחד אם ישמשוֹ בּרבּנוּת ואחד אם יפשטוּ ידם בּפרקמטיה… נפשם חָשקה בּהשׂכּלה; נפשם פּוֹרצת אל מרחב העוֹלם הגדוֹל, אל האוֹר והדרוֹר וכו' וכו'.

עכשיו שוֹמע פייטיל את השׂיחה שהרבּה דברים ממנה סתוּמים לוֹ, רוֹאה את הכּבוֹד והגדוּלה שר' לייבּ וה' פיין נוֹתנים לענין המכוּנה השׂכּלה, וּבשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדין חידוּדין, כּאילוּ ראָם מרקדין על קברוֹ של מת. היה לוֹ חלוֹם נאה, וּמת החלוֹם! פּעם ראָה את עצמוֹ כּמי שעתיד להיוֹת אָביו של מרא דאַתרא לקהילה גדוֹלה בּישׂראל, וּפעם – מחוּתּנוֹ של פּלוֹני סוֹחר־היערוֹת המפוּרסם בּגדוּלתוֹ ועשירוּתוֹ… לא מגדלים פּוֹרחים בּאויר היוּ אלה. אין ר' פייטיל מאוֹתם שרוֹאים חלוֹמוֹת בּאספּמיה. כּל תּקווֹתיו היוּ קרוֹבוֹת לברי וּרחוֹקוֹת משמא. הוּא כּבר ידע איזה חייט יתפּוֹר לוֹ וּלבּוּנים שלוֹ את הקאפּוֹטוֹת לכבוֹד החתוּנה; הוּא היה מיצר ודוֹאג שבּדירתוֹ הקטנה לא יהיה מקוֹם לקבּל את ראשי אוֹתוֹ כּרך גדוֹל שיבוֹאוּ וּכתב־הרבּנוּת לבנוֹ בּידם… וּפתאוֹם, כּה פּתאוֹם אָבד הכּל! פּרח צפּוֹרוֹ, ועמוֹ פּרחוּ כּל אַווֹת נפשוֹ וכל תּקווֹתיו… ולמה עוֹלל לוֹ זאת נערוֹ הטוֹב? “החיים האפלים והמחניקים”… את השטוּת הזאת ועוֹד שטוּיוֹת כּיוֹצאות בּה הכניסה ההשׂכּלה בּלבּם. אילוּ חיים אפלים וּמחניקים יש כּאן? היכן המיצר, המחנק? אימתי נחנק יהוּדי בּעוֹלמו של ישראל? ר' פייטיל אינוֹ תוֹפשׂ את זאת. בּחוּרים נבוֹנים כאלה, מי היה יכוֹל להכניס בּלבּם שטוּת זוֹ? החיים היהוּדיים הם כּמוֹ הבּית היהוּדי. אמת, דל הוּא הבּית, קטן וצר הוּא, אבל הוּא חם ויש בּוֹ כּדי מַחסה מצנה, מרוּח, משלג, כּמוֹ בּקן צפּרים, ואַהבה שרוּיה בּוֹ, מפּני שהכּל יחד צפוּפים וּדחוּקים זה לזה, ענוּבים וּתפוּשׂים יחד וּמחממים זה את זה… בּאָה ההשׂכּלה הארוּרה הזאת ועקרתם, את האפרוֹחים, מן הקן החם החוּצה, אל “מרחב העוֹלם הגדוֹל”. כּלוּם שם בעוֹלם הגדוֹל גם־כּן כּל כּך חם, כּלוּם גם שם יש מחסה מצנה, ממטר ורוּח? כּלוּם גם שם הכּל צמוּדים וּדבוּקים יחד? אוֹי, לבּוֹ של ר' פייטיל מתמלא תּווהים תּווהים מחרדה לאפרוֹחוֹ, לנערוֹ… וּמשוּם כּך פּניו כּאילוּ הוּא מוֹצץ לימוֹן…

ועכשיו, כּשהוּא שוֹמע את שׂיחתם של בּעל־הבּית ופיין, תּמה הוּא ששני האנשים הללוּ הסיחו לגמרי את דעתּם ממה שאירע לבּוּנים שלוֹ ואין בּפיהם אף מלה אַחת של נחמה וּפיוּס, שתּישב את לבּוֹ השבוּר… התנדנד והתנדנד פייטיל על כּסאוֹ, כּרך וכרך את פּיאוֹתיו על אצבּעוֹתיו, עד שפּתאוֹם פּרצה מפּיו הקריאָה:

– גנבים ורמאים!…

– מי? – שאלה פּסיה.

– המשׂכּילים, ימח שמם!… גנבוּ מה שמצאוּ בּבית אַבּא וּברחוּ… מי לימד אוֹתם לעשׂוֹת זאת? ההשׂכּלה…

ר' לייבּ הגבּיה את עיניו מעל למשקפים כּלפּי ר' פייטיל שישב כּנגדוֹ בּסוֹף השוּלחן, וּמבּעד לזגוּגיוֹת משקפיו נצנץ מה־שהוּא צוֹנן ודוֹקר. וה' פיין אַף לא טרח להפוֹך אליו את פּניו, והסתּפּק בּזה שפּיזל כּלפּיו בּעינים מקוּמצוֹת, כּאילוּ דיבּר אליו אָדם מרחוֹק…

לבסוֹף אָמר בּעל־הבּית בּמנוּחה:

– לפּחוֹת, תּתנחם, ר' פייטיל, בזאת שבּוּנים לא יהיה רעב ללחם, זמן־מה. אם לא יכּשל ב“צבּעים” שיריקוּ את כּליו… אַה! זכוּרני כשאני ודוד ספּאסוֹביטש ברחנוּ מנוֹבוֹגרוּדוֹק, אַף זוּג אחד של מכנסים שלמים לא היה לנוּ: יחפים וערוּמים, בּלא נעל, בּלא כּוֹתוֹנת. אמת, “עילוּיים” לא היינוּ שנינוּ… מה לך, יוֹסיל?

יוֹסיל פּתאוֹם החויר כּסיד, פּרשׂ את זרוֹעוֹתיו, קפץ ועמד ושוּב ישב. בּנפשו התחוֹללה מלחמה עזה. השתוֹקק מאד לקרוֹא: “זה אני; אני קלקלתּי את נעריכם! זה אני הייתי מסית וּמדיח אוֹתם! אני וחברי מיאסנו עליהם את בּית הוֹריהם, מיאסנו עליהם את כּל העוֹלם היהוּדי! בּאשמתנוּ בּרחוּ!”… כּך השתּוֹקק להתוַדוֹת בּקוֹל רם. משראָה את אביו בּחוּלשתוֹ וּבחיוֹרונוֹ, ריחם עליו וכבש את רצוֹנוֹ.

ה' פיין ראָה חוֹבה לעצמוֹ להפוֹך בּזכוּתה של ההשׂכּלה. אבל קשה היה עליו הדיבּוּר. הוּא, שכּל ימיו היה למוּד להסבּיר לתלמידים גדוֹלים וּקטנים, כּיון שהוּא נזקק להרצוֹת דברים לפני אנשים מבוּגרים שאינם תּלמידיו, רעיוֹנוֹתיו נטרפים עליו ואינוֹ יוֹדע בּמה לפתּוֹח וּבמה לסיים. קוֹדם כּל עלה סוֹמק כּהה כּעין הסלק בּפניו וּבמצחוֹ; אַחר כּך התחיל מחכּך בּגרוֹנוֹ, מחליק בּכפּוֹ את קרחתּוֹ שאף היא הבהיקה בּאדמימוּתה, ולוֹחץ על קדקדוֹ כּמבקש לסחוֹט משם איזה רעיוֹן בּריא. על־יד על־יד התחילה מצטרפת מלה אל מלה, הוּתכף משפּט למשפּט, השתּלשלה מחשבה למחשבה, עד שלבסוֹף התלהב הדיבּוּר והתחיל שוֹטף כּפלג המדלג על אבנים וּמקפּץ על עכּבוֹת וּמזמר בּין אם שוֹמעים לוֹ, בּין אם אין שוֹמעים לוֹ… ועם כּל זאת לא היה ה' פיין משוּל כּפלג, מפּני שהוּא, ה' פיין, לא פּטפּט סתם דברים של בּטלה, אלא את כּל גוּפי תּוֹרתוֹ השמיע הפּעם בּקוֹל.

הוּא דיבּר על הצרוֹת והפּוּרענוּיוֹת שהדעוֹת הקדוּמוֹת ואמוּנוֹת ההבל מביאוֹת לעוֹלם, על הכּבלים שהן כּוֹבלוֹת בּהם את רוּח האָדם; דיבּר על הפּדוּת והפּוּרקן וּזקיפוּת הקוֹמה שההשׂכּלה הצרוּפה מביאָה לאָדם וּלמחשבתּוֹ, דיבּר על הניצוֹץ האלוֹהי הטמוּן בּלב כּל אָדם ושהבּערוּת מַחניקתוֹ, כּאבן טוֹבה זו שנימוֹחה בּתּוֹך תּל של גרוּטאוֹת ואַשפּה. ואילוּ ההשׂכּלה מפקחת את גל האַשפּה של הדעוֹת התּפלוֹת וּמגלה את האבן הטוֹבה, כּלוֹמר את הרגש הטוֹב הצפוּן בּלב האָדם מתּחילת בּרייתוֹ; הניצוֹץ האלוֹהי מתלקח לשלהבתיה של אמת וצדק. וסוֹף יסוֹד הטוֹב להכריע את יסוֹד הרע, האוֹר יתגבּר על החוֹשך להאיר לאָדם את דרך הפּרוֹגרס העוֹלה מעלה מעלה ואז לא יהיוּ בּני־אָדם מפלים בּין יוָני וּבין יהוּדי, כּי הדעת והתּבוּנה יפרשׂוּ מוּטוֹת כּנפיהן על פּני תּבל כּמים לים מכסים וכוּ' וכוּ'…

ה' פיין התלהב כּל כּך עד שלא חיכּך אַף פּעם בּגרוֹנוֹ, שכח להחליק בּכפּוֹ על קרחתּוֹ אוֹ על זקני־לחייו. וּפעם אחַת יצא אפילוּ מגדרוֹ וּפשט את ידוֹ לעשוֹת בּה תּנוּעה רחבה ונמרצה בּאויר. וּכשסיים נפל בּגבּוֹ אל גב־הכּסא וּבמטפּחתּוֹ קינח את קרחתּוֹ ואת פּניו וצוָארוֹ שהיוּ שוֹפעים זיעה.

אַחר נאוּם הסניגוֹריה הזה נשתּלטה בּמשך שתּי שניוֹת דממה בּחדר. נשמעה רק חריקת הכּסא תחת ר' פייטיל שמתנדנד עליו, וקשקוּש הכּפּית בּכוֹס התּה של יוֹסיל.

פּתאוֹם קראָה פּסיה:

– בּוֹאוּ וּראוּ! איך פּיו נתמלא שירה! איך הוּא נוֹתן קוֹלוֹ בּגעגוּע ממש כּתרנגוֹלת שעוֹמדת להטיל בּיצה… מה זה היה למר שהשתפּך כּל כּך?…

ה' פיין נתבּלבּל וּפילבּל בּעיניו לכל צד. ר' לייבּ לא יכוֹל להסתיר את חיוּכוֹ. אַף על פּני פראדיל הפציע חיוּך, וּבלבּה התרעמה על הדוֹדה. מידה של דבוֹרה נשמטה כּפּית על הקרקע; שחה להגבּיה אוֹתה, ושם בּחוֹשך, מתּחת לשוּלחן, צחקה כאַות־נַפשה. פּיו של פייטיל נתעקם, החשׂיף בּזוית אַחת של הפּה את שיניו, ואַחר כּך קרא מתּוֹך התרתּחוּת־הנפש:

– יסלח לי, מר פיין, כּטוּבוֹ הגדוֹל! יסלח לי… אני יהוּדי פּשוּט, עפר אני תּחת רגלי משׂכּיל שכּמוֹתוֹ. אבל מר רצה לספּר בּשבחה של ההשׂכּלה, ולא את כּל שבחה סיפּר. שכח לספּר, שבּעטיה נשבּרוּ חיי וחשך עוֹלמי. ולא אני בּלבד… לא אני בּלבד… מפּני מה חַטפני הממשלה הם פּוּרענוּת וחטפני ההשׂכּלה אינם כּן? בּוּנים שלי, בּנוֹ של ר' טבלי וּבנוֹ של השמש מהקלוֹיז של בּליוּמקה היוּ עתידים להיוֹת רבּנים גדוֹלים בּישׂראל… עכשיו מה יהיוּ? איני יוֹדע. רבּנים לא יהיוּ, אבל מי לידי יתקע שיהוּדים יהיוּ? אני שוֹאל רק: אם כּל צעירינוּ הטובים ילמדוּ את ה“השׂכּלה” שלכם, מי ילמד תּוֹרה? כּלוּם נשׂכּוֹר מעין “שבּת־גוֹי” גם לדין־תּוֹרה וּלשאלוֹת איסוּר והיתּר, וכשרוּת?… מילא, מה שנוֹגע למַדוי לבּוֹ של אב, למחלוֹקת וּלפירוּד הלבבוֹת בּין אבוֹת וּבנים, לבזיוֹן וצער – אלוּ הם דברים של מה־בּכך! מי מדבּר על קטנוֹת כּאלה?

יוֹסיל שכּל הערב לא פּצה פּה, ניעוֹר מהרהוּריו ואָמר בּקוֹל נמוּך מאד, עד שכּוּלם נשתּתּקוּ והיוּ צוֹתתים לדבריו:

– אַי, ר' פייטיל, ר' פייטיל! תּמיהני עליך שפּיקח אַתּה. מניין לך שטוּת זוֹ? הרי כאן מדוּבּר בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, בּ“דרך הפּרוֹגרס העוֹלה מעלה מעלה” – וּמר בּא עם מַדוי לבּוֹ, פּירוּד לבבות אוֹ עם שאלת התּוֹרה שמא חלילה תּשתּכּח מבּינינוּ…

את דבריו אלה מלמל בּמנוּחה וּבשׂפה רפה, עד שאי אפשר היה לדעת אם בּתמימוּת דיבּר אוֹ בּלעג.

פראדיל הבינה על מי אָחיה מַלעיג, וחששה שמא סוֹף־סוֹף יצא אָחיה מגדרוֹ. הרי הוּא מרוּגז כּל כּך בּזמן האחרוֹן…

בּאוֹתה שעה נפתּחה הדלת ונכנס ה' שקוֹליק, פּקיד האקציז, לבוּש הדר בּבתּי־היד שלוֹ, בּמנעליו המצוּחצחים, בּשׂערוֹתיו המסתּלסלוֹת והמריחוֹת אוּדיקוֹלוֹן חריף. אַדמוֹני בּשׂערוֹת־ראשוֹ, בּגבּוֹת עיניו, בּזקני־לחָייו הגזוּזים בּסגנוֹן פּוֹלני וּבשׂפמוֹ הדק וּבעוֹר פּניו העדשניוֹת, יצא ה' שקוֹליק מתּחוּם הצל שאצל דלת חדר־הבּישוּל אל תּחוּם האוֹר שמסביב לשוּלחן, כּלפּיד אש. הוּא היה מפסיע כּמוֹ על גבּי קפיצין הלוֹך וטפוֹף וּמתלה בּעקביו, מחייך חיוּך מחוּצף כּמי שבּטוּח שמרוּצה הוּא על הבּריוֹת והכּל שמחים לקראתוֹ.

בּקוֹל חגיגי וּמנגן כּלשהוּ אָמר שלוֹם ולחץ את ידוֹ של כּל אחד ואחד כּאילוּ הוּא מבוּשׂר על ידוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה אוֹ מבוֹרך בּברכּת מזל־טוֹב. כּשנטל את כּפּה של דבוֹרה, השהה אוֹתה יוֹתר מן המידה, וּכאילוּ חרך אוֹתה בּעיניו עד שזוֹ נתלהטה מבּוֹשת, וּבכוֹח עקרה את ידה מידוֹ. פראדיל פּניה נתעטפוּ קדרוּת כפּני אָחיה; נטלה את שיינדיל המנמנמת ונסתּלקה מן החדר. יוֹסיל מרוֹפף היה בּעיניו על האוֹרח הזה, העבירן על דבוֹרה, ונשאַר ישוּב על מקוֹמוֹ. דבוֹרה ישבה על כּסאָה, ידיה שמוּטוֹת בּרפיוֹן על בּרכּיה, כּאָדם שנתיגע מאוֹד; צחוֹקה נמחָה כּליל מעל פּניה וּבין ריסי עיניה נתלוּ הרהוּרים כּבדים…

– מר שקוֹליק ישתה תּה? – שאלה פּסיה ממקוֹמה.

– אַף־על־פּי שכּבר שתיתי בּבּית שמשם אני בּא, אלא מכּפּה הקטנה של דבוֹרה אקבּל בּרצוֹן כּוֹס אַחת.

– שמא תמזוֹג למר הגברת יאנוֹבר? – אמרה דבוֹרה כּמוֹ מתּוֹך עייפוּת – נתיגעתּי קצת.

– אם כּן אני מוַתּר על התּה, הוֹאיל ואיני צמא – ענה הקאוואליר האַדמוֹני, ותלה עיניו בּפני המסוּבּים, כּמי שהצליח להשמיע חידוּד יפה. ועם שראָה שאין אָדם מחַייך, לא הקפּיד וחייך לבדוֹ, וּבקוֹרת־רוּח חיכּך בּידיו את בּרכּיו, טינן את שוּלי שׂפמוֹ בּלשוֹנוֹ אחת לכאן ואַחת לכאן, ואָמר:

– בּמה אתם משׂיחים, אם מוּתּר לי לידע זאת? בּבקשה, בּבקשה מכּם, המשיכוּ.

ר' לייבּ הוּזקק לחזוֹר ולספּר לפניו את ענין לימוּדיו של יוֹסיל, הצלחתוֹ בּבּחינוֹת ותכניוֹתיו לעתיד לבוֹא. לא החסיר אַף פּרט אחד מכל מה שסיפּר כּבר לפיין. יוֹסיל לא נתן את דעתּוֹ לדברי אָביו; דעתּוֹ כּוּלה היתה נתוּנה לדבוֹרה ולשקוֹליק שכּסאוֹתיהם היוּ סמוּכים זה אצל זה. לכאוֹרה היה דוֹמה ששקוֹליק שוֹמע בענין רב את דברי בּעל־הבּית, ואַף מנענע לוֹ ראשוֹ וּממלמל בּשפתיו: הן, הן… כּך, כּך… אבל מעיני יוֹסיל לא נעלם שדבוֹרה המסכּנה מתבּלבּלת, פּניה מתלהטוֹת לרגעים, וּמזיזה קצת את כּסאָה ממקוֹמוֹ, כּדי להתרחק מבּרכוֹ של שקוֹליק שלא נינוֹחה אף רגע. שקוֹליק שוֹמע בתמימוּת גמוּרה כּביכוֹל את סיפּוּרי בּעל־הבּית, שוֹאל שאלוֹת, קוֹרא קריאוֹת התפּעלוּת וּמטנין שׂפמוֹ בּחוֹד לשוֹנוֹ, אבל בּה־בּשעה אין בּרכּוֹ מתרשלת בּמלאכתּה וּמתחכּכת בּברך האשה הצעירה, עד שלבסוֹף עמדה דבוֹרה והזיזה בּרעש את כּסאָה ממקוֹמוֹ…

– רק לא לקיוֹב! – קרא שקוֹליק אל יוֹסיל – רק אַל יסע אל עיר הנידחת הזוֹ שאפשר להפיח בּה את הנשמה מרוֹב שעמוּם. ישמע, מר יאנוֹבר, לעצתי: יסע למוֹסקבה וילמד שם משפּטים. לא רפוּאָה, חלילה, אלא משפּטים! וּבמוֹסקבה המַעטירה עם ארבּעים וּמאַת פּעמוֹני בּתּי־היראה שלה…

משנשאַל לטעמוֹ וּלנימוּקוֹ, השקיע שקוֹליק את ידיו בּכיסי מכנסיו, הרכּיב בּרך על בּרך, נשען בּגבּוֹ אל גב־כּסאוֹ וּמתּוֹך נדנוּדים התחיל מסבּיר בּניחוּת וּבהנאָה מדברי עצמוֹ שנתכּדרוּ ונתגלגלוּ מתּוֹך פּיו בּחלקלקוֹת וּבמישרין, כּפוֹרט מטבּעוֹת בּיד מאוּמנת. אם רפוּאָה ילמד יוֹסיל, סוֹפוֹ לחזוֹר ולשקוֹע בּמינסק וסוֹפוֹ להיוֹת לוֹבש בּגד בּשרווּלים שחוּקים וּמהוּהים ונוֹעל מנעלים קרוּעים וּמרוּפּטים וּמהלך בּרגל אל חוֹליו, כּמוֹ הד"ר ספּאסוֹביטש “שלנוּ”. ואילוּ אם משפּטים ילמַד, מן ההכרח שיקבּע את ישיבתוֹ בּאַחת הבּירוֹת. לאַדבוֹקאט גדוֹל אין מקוֹם להתגדר בּוֹ אלא בּכרך גדוֹל. העסקים שם גדוֹלים ועוֹרכי־הדין גוֹרפים ממוֹן מלוֹא חפנַים. אבל כּל זה תּנוּהוּ ענין לעתיד לבוֹא, לכשיגמוֹר את לימוּדיו. לפי שעה הרי “אין אנוּ אלא סטוּדנט”. בּשביל אָדם צעיר קיוֹב היא בּית־ספר רע לידיעת החיים. עיר פּרוֹבינציאַלית ולא כּלוּם. עדיין לא שמעה קיוֹב אַף מזמרת אַחת טוֹבה, אַף רקדנית אַחת הגוּנה לא ראתה. לא כן סַנקטפּטרבּוּרג אוֹ מוֹסקבה עיר־הקוֹדש. שם אפשר ללמוֹד ולחיוֹת. הנה, הנה! – קפץ בּשׂמחה על המציאָה שעלתה על לשוֹנוֹ בּהיסח־הדעת – הנה סיסמה שלי: ללמוֹד ולחיוֹת… שם תּראוּ גם מקהלת משׂחקים טוֹבה מפּאריס, גם זמרים טוֹבים מאיטליה. ואם מר יאנוֹבר לא יהיה בּטלן, יוּכל לחדוֹר אל שכבוֹת חברה טוֹבה… לפני מַדי סטוּדנט כּל הדלתוֹת פּתוּחוֹת…

וכאן סיים לא בּדברים אלא בּקוֹל קשקוּש על־ידי דחיקת הלשוֹן אל החיך, הכּה בּאצבע צרידה והפריז את חמש אצבּעוֹתיו באויר, שפּירוּשוֹ: ואידך זיל גמוֹר, שכּן אין אָנוּ יכוֹלים לגמוֹר את ההלל על כּל הני מלי מעליותא שהם למעלה מכּל התּשבּחוֹת…

ויוֹסיל מדמה שאילוּ היה שקוֹליק ממשיך עוֹד מעט קט להתנדנד על כּסאוֹ, אילמלי הוֹסיף עוֹד מלים אחדוֹת, לא היה כּוֹבש את כּעסוֹ והיה זוֹרק בּוֹ את הכּוֹס הטעוּם שעמד לפניו.

– מר פיין! – קרא – שוֹמע הוּא? עכשיו הוּא יוֹדע מה זה פּרוֹגרס! קלפים, יין, נשים… בּקיצוּר, חירוּת!

– הן, לגבּי ה' שקוֹליק – השיב ה' פיין – כּל עיצוּמוֹ של הפּרוֹגרס לא בּא אלא להרבּוֹת את תענוּגוֹת בּני־האָדם…

ה' שקוֹליק נענע ראשוֹ כּלפי ה' פיין כּאוֹמר: כּך, כּך… ולבסוֹף קרא:

– וּבאמת. מה תּוֹעלת בּה בהשׂכּלה אם אין בּכוֹחה לשנוֹת את החיים מעיקרם ולהוֹציאנוּ מאפלה לאוֹרה?

– כּד הוינא טליא – אמר ר' לייבּ – ואני ודויד… זה שנעשה אַחר כּך ד"ר ספּאסוֹביטש… ואני ודויד בּרחנוּ מבּית־המדרש שבּנוֹבוֹגרוּדוֹק ללמוֹד השׂכּלה, אילוּ בּא אָז אלינוּ אָדם והיה אוֹמר לנוּ שמַתּן שׂכרה של ההשׂכּלה הוּא אוֹתם הדברים שמר שקוֹליק מרבּה בּשבחם, היינוּ מבעטים בּוֹ כּבמפגל בּקוֹדש. ואוֹתם הנערים המסכּנים, כּמוֹ בּנוֹ של ר' פייטיל וחבריו, דוֹמני שאַף הם לא נשׂאוּ את נפשם אל גן־העדן התּחתּוֹן של ה' שקוֹליק…

– אילמלי היה מכתּבם, שנמצא בּתוֹך “עמוּדוֹ” של הרב, לנגד עיניו, מר יאנוֹבר – אָמר ה' שקוֹליק – ואילמלי היה מר קוֹרא בּוֹ בּעיוּן, כּלוֹמר בּין הדלתוֹת, היה רוֹאה שאַף האידיאַל שלהם אינוֹ רחוֹק משלי. אם לא בּפירוּש נאמר שם, מכּללוֹ יש ללמוֹד זאת… אַה! – קרא מתּוֹך איזוֹ עגמימוּת שלא היתה מצוּיה בּוֹ – כּשאני נזכּר בּילדוּתי שלי, עוֹד עכשיו תּוֹקפתני צמרמוֹרת. יוֹם חוֹרף שלם היתה אמא ז“ל עוֹמדת, בּצינה שמַקרישה את הדם, על סחוֹרתה הדלה בּשוּק, וּלעת ערב מביאה חצי מליח שהיוּ מחלקים אוֹתוֹ בּין כּל בּני הבּית. אַבּא היה יוֹשב כּל היוֹם אצל התנוּר בּבית־המדרש וּמחמם לוֹ מקוֹם טוֹב בּעוֹלם הבּא. ואני רעב מתמקמק בּאוירוֹ המעוּפּש של ה”חדר" ושל ה“תּלמוּד־תּוֹרה”. צחוֹק, שעשוּעים, טיוּלים בּשׂדה, בּיער, – כּל אלה הם נחלת השקצים, הערלים, שלהם ניסוֹקה הגיהינוֹם עוֹד מששת ימי בּראשית, ואני, מזרעוֹ של אַברהם אָבינוּ, בּן העוֹלם הבּא, מחוֹבתי להיוֹת מבזה לעוֹלם הזה, לא להיזקק אל פּיתּוּייו של יצר־הרע; הנאה אַחת יש לי בּעוֹלם, חוֹבה אַחת וּמטרה אַחת: תּוֹרה! מן הבּוֹקר עד הערב, מן הבּוֹקר עד הערב, וּפעמים גם מן הערב עד הבּוֹקר… כּאַסיר שנידוֹן לעבוֹדת־פּרך, השלוּל בּשלשלאוֹת בּרזל אל עגלת־היד, כּך הייתי אני מצוּמד אל הגמרא שלי, ואל “עמוּדי” בּבית המדרש. בּחוּץ מתחלפים קיץ וחוֹרף, שלגים וּגשמים, ימוֹת חַמה וימוֹת צינה… אבל לא למעני, לא למעני! למעני מוּקצוֹת ד' אַמוֹתי בּבית־המדרש… וכך עברוּ שנים, בּלא קו של שׂמחה… אַח, רבּוֹתי! אַח, רבּוֹתי! מה תּימה, רבּוֹתי, שעם בּזוּי וּמוּשפּל אנוּ? הרמשׂים והשרצים הרוֹחשים בּחוֹשך וּבטחב תּקנה אַחת להם: ממַעכים אוֹתם, דוֹרסים אוֹתם בּרגל. לא תּשנוּ את מזלוֹ של היהוּדי אלא אם כן תּגרוּ בּוֹ את טעם החיים, וּתעוֹררוּ בּוֹ את התּאוָה אל שׂמחת החיים… וזה שעוֹשׂה ההשׂכּלה. היא מכניסה בּלבבוֹת קצת עליצוּת, מעוֹררת בּוֹ תּאווֹת חדשוֹת והנאוֹת חדשוֹת, פּשוּטן כּמַשמען! פּשוּטן כּמַשמען!… על־ידי קצת “עוֹלם־הזה” יש בּידי ההשׂכּלה לתקן את חיי היהוּדי יוֹתר משיש בּכל “העוֹלם הבּא” של אבוֹתינוּ… פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ…

בּשעה ששקוֹליק דיבּר, היה יוֹסיל מתרגז, מוֹשך בּכתפיו, פּוֹרשׂ זרוֹעוֹתיו. פּעם אַחת אַפילוּ עמד על רגליו… בּפני ר' לייבּ וּבתּוֹ נראוּ סימני חרדה למראה התרגשוּתו. וּכששקוֹליק סיים, פּרץ יוֹסיל בּצחוֹק:

– נזכּרתי שפּריץ פּוֹלני אחד רצה להוֹרוֹת אוֹתי את הדרך לישוּעת ישׂראל, והיא, לדעתּוֹ, בּחזיר וּבאשה, כּלוֹמר אילוּ היוּ היהוּדים מסכּימים לאכוֹל בּשׂר־חזיר… (וכמוּבן לשתּוֹת לשכרה) ולאהוֹב נשים, היה משתּנה מצבם לטוֹבה, ולב הגוֹיים היה נהפּך אליהם לטוֹבה… אם כּן, מר שקוֹליק, ישׂראל לא יגאל אלא בּזנוּת וּביין? – ופתאוֹם הסמיקוּ פּניו והפכוּ אַרגמן – אבל… אבל… זוֹהי חוּצפּה!… אַתּה שוֹמע, מר סכּוֹדניק… מר ס… סליחה, מר שקאליק… שזוֹהי חוּצפּה לבוֹא עם דברי הפּטפּוּט וההבלוּת האלה לפני שוּלחנוֹ של אַבּא… הן, אדוֹני!

דחף מאַחריו את כּסאוֹ על־ידי קימה בּהוּלה, עד שזה נפל על גבּוֹ; לא טרח להגבּיהוֹ ורץ אל הפּתח להמלט מחברת אָדם זה.

– הרי דעתּוֹ נטרפה עליו… פּרא אָדם!… – סיננה פּסיה דרך חטמה. בּחדר ישבוּ הכּל המוּמים וּנבוּכים. דבוֹרה היתה ישוּבה כּמוֹ קוֹדם כּששתּי ידיה שמוּטוֹת לה בּרפיוֹן על בּרכּיה, ואַף ראשה שמוּט על לבּה, עד שנראית היתה האַדמוּמית שהציפה את ערפּה… פּסיה שוּב נזכרה ותּיקנה את הכּר מאַחרי גבּוֹ של ר' לייבּ.

– סוֹף־סוֹף, שמא תּניחי לישב בּמנוּחה ותרפי מן הכּרים הללוּ? – גער בּה פּתאוֹם בּעלה. גערה זוֹ בּפי ר' לייבּ היתה דבר היוֹצא מגדר הרגיל, ואפילוּ פּסיה נתכּווצה על כּסאָה.

ויוֹסיל נתקל בּפתח חדר־הבּישוּל כּמעט חוֹטם אל חוֹטם בר' זוּסיל. תּחילה לא הרגיש בּוֹ ואָמר לעבוֹר להלן, אבל מיד לאחר מכּן הכּירוֹ ומפּיו פּרצה קריאָה: “ר' זוּסיל!”, התנפּל עליו וגיפּפוֹ בּשׂמחה של אמת.

– סימן של בּרכה הוּא לי שאַתּה הפסקתּני בּדרך, יוֹסיל!… שלוֹם עליכם!

החזיק יוֹסיל בּכפּוֹ החמה והצמוּקה וטלטל אוֹתה בּחיבּה (מכּעסוֹ לא נשתּייר אַף שיוּר כּלשהוּ):

– עליכם שלוֹם, עליכם שלוֹם, ר' זוּסיל!…

הזקן לא נשתּנה, כּמדוּמה, כּל עיקר, חוּץ ממה שגבּוֹ נתקמר בּמקצת. כּמוֹ תּמיד זרחוּ בּפניו עיניו הטוֹבוֹת והפּקחוֹת.

– וּמה שלוֹמוֹ של מר? – שאל יוֹסיל.

– בּרוּך השם! בּרוּך השם… על כּל חסדיו! לוַאי שלא יסיר את חסדוֹ ממני גם להבּא.

נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו בּתמיהה, וּבלב חָלוּק הפליט:

– לא ידעתּי את החסדים שעליהם מברך מר…

– לא ידעתּ? לא ידעתּ? שוֹטה, שוֹטה!… קרוֹב לוַדאי שהרבּה דברים יש בּעוֹלם שעדיין אין אַתּה יוֹדע אוֹתם… מה שייך, אילוּ חסדים? צא וּלמד מבּעלי־החיים. אין לך בּריה בּעוֹלם שאינה אוֹמרת שירה לקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּלבן־אָדם אין על מה לוֹמר שירה? היאך היה אוֹמר הסבּא משפּוֹלה? “דזינקוי, בּוֹגא זאַ בּוֹגא”³³ – דיי בּהשם יתבּרך, וּמה לי עוֹד?… אבל נניח את זאת לאַחר כּך… להיכן זה רצתּ? בּוֹא אל השוּלחן, נשב ונסתּכּל בּך… כּל כּך הרבּה זמן לא ראיתיך, כּלוּם דבר קל הוּא בּעיניך?

חיבּק יוֹסיל את זרוֹעוֹ של ר' זוּסיל וחזר עמוֹ אל השוּלחן. שתּים־שלוֹש פּסיעוֹת פּסעוּ, והזקן נזכּר ועמד, הפך פּניו אל יוֹסיל, נעץ בּוֹ עינים בּוֹחנוֹת, הזקיף אצבּעוֹ כּלפּי מעלה ושאל:

– יוֹסיל! וּמה בּנוֹגע לפיסת־היד שלפני העינים?

תּלה בּוֹ זה את עיניו וחזר בּתמיהה:

– פּיסת־היד שלפני העינים? איזוֹ פּיסת־יד?

– אַי, יוֹסיל! כּלוּם שכחתּ? אוֹתה מטבּע קטנה…

יוֹסיל רוֹפף עליו את עיניו ואינוֹ מבין כּלוּם.

צחק הזקן את צחוֹקוֹ החַנוּן והטוֹב:

– מוּטב, מוּטב… אין צוֹרך לשבּר את הראש בּדבר זה… נתקרב אצל השוּלחן ותכבּדנוּ בתּה. אבל הסר כּעס מלבּך. יש בספרים הקדוֹשים: בּא לכלל כּעס, בּא לכלל טעוּת. ור' שמוּאל בּר נַחמני אָמר: הכּוֹעס כּל מיני גיהינוֹם שוֹלטין בּוֹ… ואַתּה, יקירי, נוֹח לכעוֹס, נוֹח יוֹתר מהמידה… וּשלמה המלך כּבר אָמר: “הסר כּעס מלבּך והעבר רעה מבּשׂרך”…

כּשהלכוּ והתקרבוּ אל השוּלחן, הרגיש יוֹסיל שהזקן צוֹלע וגוֹרר את רגליו כּאילוּ היוּ משקלוֹת כּבדים תּלוּיים בּהן. דבוֹרה נזדרזה וּפינתה לוֹ את מקוֹמה אצל שקוֹליק. הזקן בּירך את המסוּבּין בשבוּע טוֹב וישב על הכּסא שמצא פּנוּי לפניו. אָז ראָה יוֹסיל, לאוֹר המנוֹרה, כּמה כּמוּשוֹת ומצוּמקוֹת פּניו, כּמה בּלוּיים וּמרוּפּטים בּגדיו; הוּא שהיה כל ימיו מקפּיד שלא ימצא רבב על בּגדוֹ, היוּ ניכּרים עזוּבה ורישוּל בּכל חיצוֹניוּתוֹ. רק אוֹרן של עיניו הטוֹבוֹת לא הוּעם ולא דעכה בּת־צחוֹקן התּינוֹקית. יוֹסיל ישב מנגד טרוּד על־ידי השאלה ששאלוֹ הזקן ולא ידע מה להשיב עליה, רמזוֹ ולא ידע על מה נרמז…

לאַחר שיוֹסיל נתכּעס וּברח מהשוּלחן, היוּ המסוּבּים ישוּבים כּנזוּפים ושׂיחתם השקטה נתערבּבה עליהם. רק דבוֹרה לבדה ידעה את הסיבּה האמיתּית לכעס בּעלה; והוּא, יוֹסיל, הבין שהיא יוֹדעת זאת, ודבר זה דכדך את רוּחוֹ. נמנע מלהיפּגש עמה בּעיניו: פשוּט, התבּייש כּתינוֹק שסרח.

ר' זוּסיל נטל שלוֹש פּסיגוֹת סוּכּר והניחן אצל כּוֹסוֹ, ואילוּ את התּה שתה בּלא להמתּיקוֹ. את פּסיגוֹת הסוּכּר עטף בּפיסת־נייר שהוֹציא מכּיסוֹ.

– מה אַתּה עוֹשׂה? – שאלתּוֹ פּסיה.

– אלו הן פּסיגוֹת הסוּכּר שלי.

– אבל מפּני מה אַתּה משים אוֹתן בּכּיס ולא בכּוֹס?

– תּה אני אוֹהב לשתּוֹת לא מתוֹק, ואת הסוּכּר אני שוֹמר לילדי…

– לילדיך? – צחקה פּסיה – בּשבילם אתּן לך סוכּר אַחר. ואַתּה תּשתּה עוֹד כּוֹס אַחת מתוּקה. טוֹב?

– בּרצון אשתּה עוֹד כּוֹס.

פּסיה עמדה, שלחה את דבוֹרה אל חדר־הבּישוּל להביא משם חפיסת־נייר, שמילאָה אוֹתה בּסוּכּר, ואַחר מזגה לוֹ לר' זוּסיל כּוֹס תּה.

– פּסיל, חיתי! – התחנן לפניה הזקן – אַל תקפּידי, אבל גם את הכּוֹס השניה לא אַמתּיק, האמיני לי, בּלא סוּכּר ערב עלי התּה יוֹתר. ולהם לילדי שלוֹש פּסיגוֹת נוֹספוֹת.

– היית פּרא־אָדם, וּפרא־אָדם תּשאר כּל חייך – ריטנה פּסיל.

– מילא, מה לעשׂוֹת? – השיב הזקן בּצחוֹק והכּל צחקוּ עמוֹ לנזיפה שנזפה בּוֹ בּעלת־הבּית.

ליוֹסיל, שלא הבין “ילדים” אלה של ר' זוּסיל מי הם, הסבּירו שאלה הם התּינוֹקוֹת של “תּלמוּד־תּוֹרה”, שר' זוּסיל דוֹאג לפרנסתם.

ר' זוּסיל גמע מן התּה גמיעוֹת מתוּחוֹת; בּין גמיעה לגמיעה היה מזמזם דרך חָטמוֹ את הניגוּן החסידי שלוֹ, כּשהוּא מתוֹפף בּראשי אצבּעוֹתיו על דוֹפן הכּוֹס.

פּתאוֹם קרא יוֹסיל בּשׂמחה:

– נזכּרתּי, ר' זוּסיל!

הכּל נתנוּ בּוֹ עיניהם בּתמיהה. אף ר' זוּסיל הסתּכּל בּוֹ דרך שאלה.

– אוֹתה מטבּע קטנה שאָדם מחזיק כּנגד עיניו והיא מעכּבתּוֹ לראוֹת הר גדוֹל… – אָמר יוֹסיל בשׂמחת נצחוֹן.

גדוֹלה היתה קוֹרת־רוּחוֹ של ר' זוּסיל כּשראָה שזכר יוֹסיל מה שאָמר לוֹ בּשעה שבּא אצלוֹ לפני הנסיעה, להתפּרש ממנוּ.

תּלה בּוֹ הזקן את עיניו הטוֹבוֹת והמחייכוֹת והערה עליו מהן סילוֹן של אוֹרה וחיבּה. פּשט את ידוֹ מעל השוּלחן כּלפּי יוֹסיל, טפח בּה על כּפּוֹ בּחיבּה:

– הרי שפּיר! הרי שפּיר! נזכּרתּ בּדברי ר' נחמן…

ועם שהוּא מחליק בּכפּוֹ את ידוֹ של יוֹסיל, אינוֹ מעביר מעליו את עיניו, כּאילוּ הוּא מחכּה לשמוֹע ממנוּ עוֹד מה־שהוּא. ויוֹסיל בּאמת התאַוָה לוֹמר לר' זוּסיל דבר אחד. אַבל התאַפּק ולא אָמר.

ה' שקוֹליק, לאַחר שיוֹסיל דן אוֹתוֹ בּרוֹתחין, נשתּתּק והחליט בּדעתּוֹ להעלב ו“שלא תּדרוֹך עוֹד רגלוֹ בּבּית הזה”. אבל לא יצתה שעה קלה ונתפייס. סלסל בּלא הפסק את חוּדוֹ של שׂפמוֹ ולא פּסק מחַייך, דרך לגלוּג וּביטוּל. מראה “החָסיד בּעל הפּיאוֹת” בּין אַנשי הפּרוֹגרס וההשׂכּלה, השכּיח מלבּוֹ את לענת העלבּוֹן, ועוֹרר בּוֹ תּשוּקה לגלגל עמוֹ קצת בּדברים וּלשעשע על ידי כּך את המסוּבּים ואת עצמוֹ.

– חוֹששני – אָמר לר' זוּסיל – שכּבוֹדוֹ עתיד להרשם בּחברת המשׂכּילים. רוֹאה אני שמתרוֹעע בּחיבּה עם מר יאנוֹבר, אַף־על־פּי שבּכיסוֹ תּעוּדת גימנסיוֹן. וכי תּעוּדה זוֹ אינה פּוֹסלת אוֹתוֹ?

– ליראת־השמים שבּיוֹסיל איני חוֹשש… הכּל תּלוּי בּמי, היכן ואימתי… חמר על האדמה, פּירוּשוֹ טיט, בחבית – יין, וּברפת הרי זה בּעל־חיים הוֹלך על־ארבּע.

– איני מבין כּלוּם!… – קרא שקוֹליק – יוֹתר מדי עמוֹק, בּשביל תּלמיד־חכם כּמוֹתי… ענין זה של יין וּבעל־חיים.

הכּל צחקוּ, אַף־על־פּי שדבריו לא היוּ מַצחיקים כּלל. שקוֹליק לקלק את שׂפמוֹ, מכּלל שנחה דעתּוֹ מעצמוֹ. והזקן לא נתן את דעתּוֹ לצחוֹק הזה והמשיך להסבּיר לה' שקוֹליק בּחמימוּת גדוֹלה:

– אין לי ולא כלוּם כּנגד הבּיכלך³⁴ שלכם… כּל אימת שאין משׂימים אוֹתם עיקר… להציץ בּהם אַגב־אוּרחא, כּך, בּשעה שלא יוֹם ולא לילה, כּלאַחר־יד, מהיכי תּיתי! מפּני מה אסוּר? אבל רע מאוֹד כּשהמעיינים בּאוֹתם הבּיכלך עוֹשׂים אוֹתם עיקר, ואת הספרים הקדוֹשים טפל. בּוַדאי יש בּין ספרי המחקר והחָכמוֹת החיצוֹניוֹת גם עינינים חשוּבים בּמוּסר והנהגוֹת טוֹבוֹת. אבל מימי לא ראיתי אָדם שנעשׂה טוֹב ורחמן ואוֹהב את הבּריוֹת ורוֹדף שלוֹם, וּבוֹרח מפּני קנאָה, שׂנאת־חינם וּלשוֹן־הרע וּרכילוּת וכוּ' וכוּ' מתּוֹך עיוּן בּספרי מחקר והשׂכּלה. ולא ראיתי מימי אָדם שנעשׂה על ידי הבּיכלך שׂמח בּחלקוֹ, מסתּפּק בּמוּעט, בּעל בּטחוֹן, וכדוֹמה, וכדוֹמה… זוּלת יהירוּת של הבל, רוּח של כפירה… לפיכך היה דין עם ר' נחמן נ"ע שאָמר עליהם שהפסדם מרוּבּה משׂכרם, שמבלבּלים את האָדם.

– עכשיו – אָמר שקוֹליק – לאחר שהסבּיר לי, נתחַורוּ לי הדברים. כּלוֹמר שמוֹחם של קוֹפּרניקוּס ושל גיתּה ושילר היה מבוּלבּל מאוֹד, וּמוֹחם של הבעש"ט ושל ר' נחמן מבּרסלב היה צלוּל… כּך, כּך!

היה ברצוֹנוֹ של יוֹסיל לבקש מר' זוּסיל שיפסיק את שׂיחתוֹ עם אָדם זה. אבל את ר' זוּסיל התּמים והפּיקח שוּם אָדם, כּמדוּמה, אינוֹ מוֹציא מגדרוֹ. וּבמנוּחת־נפש המשיך:

– ה“חוֹזה” מלוּבּלין הוֹכיח פּעם את ר' נפתּלי מרוּפשיטש על דרכּוֹ להשתּמש בּמשלים וּבמימרוֹת על דרך הצחוּת והחכמה. “תּמים תּהיה עם ה' אלוֹקיך”, ציותה לנו התּוֹרה, ולא נאמר: “חכם תּהיה” וכוּ‘. מכּלל שלתּמימוּת מעלה יתירה על החכמה. "הן, רבּינוּ, השיב לוֹ ר’ נפתּלי, אלא שצריך אָדם חכמה מרוּבּה, כּדי שיוּכל להיוֹת תּמים עם ה' אלוֹקינוּ… הן, הן… אָב רחוּם בּשמים… אַי־אַי־אַי… בּים־בּים־בּאם…

אל ספרי ההשׂכּלה והמחקר התכּוון הזקן; אבל יוֹסיל למד מדבריו עליו, על ר' זוּסיל, גוּפוֹ, וליפּף אוֹתוֹ בּמבטי אַהבה וכבוֹד.

בּשקט, בּלחש כּמעט, אבל בּרגש זימר ר' זוּסיל את ניגוּנוֹ שכּל הזמן היה מתנגן בּתוֹכוֹ, זימר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ; פּתאוֹם הפסיק וּפנה אל בּעל־הבּית:

– ר' לייבּ! היכן הטאבּאק שלך?

– והיכן הליוּלקה³⁵ שלך?

– למה לי ליוּלקה, כּשאין בּה טאבּאק?…

עמד יוֹסיל ורץ אל חדר אָביו והביא משם טאבּאק ונייר וגלגל לר' זוּסיל סיגאריטה. בּהנאָה מרוּבּה הדליק הזקן את הסיגאריטה; בּמתינוּת וּבהנאָה הוֹציא מפּיו את פּקעוֹת העשן ועקב הרבּה זמן אַחרי קויהן המתעקלים וּנמסים בּאויר.

– ימי הצינה ממשמשים וּבאים – אָמרה לוֹ פּסיה – וקאפּוֹטתך קרוּעה וּבלוּיה. כּלוּם קיילה אוֹ חנה אינן יכוֹלוֹת לתקנה וּלהטליאָה כּראוּי?

הזקן נזדעזע כּמקיץ משינה:

– הקאפּוֹטה שלי? קרוּעה, אַתּ אוֹמרת? אין בּכך כּלוּם, אין בּכך כּלוּם! יאָה עניוּתא לישׂראל… וּבעד הסוּכּר אני מוֹדה לך, פּסיל! שבוּע טוֹב ושנה טוֹבה לכוּלכם, רבּוֹתי!

נטל את החפיסה המלאָה בּשתּי ידיו ועמד לילך. גם יוֹסיל עמד ויצא ללווֹתוֹ.

בּחוּץ נשבה רוּח וּפיזרה את זקנוֹ של ר' זוּסיל על לבּוֹ כּמניפה לבנה; ניפּחה ונוֹפפה, כּמוֹ בּשני מפרשׂים, בּכנפי קאפּוֹטתו.

אבל הוּא, ר' זוּסיל, החזיק בּשתּי ידיו את חפיסת הסוּכּר על לבּוֹ, כּמי שמחזיק אוֹצר יקר, ולא הניח ממנה יד.

– בּאמת אָמרה הדוֹדה – העיר לוֹ יוֹסיל – כּבוֹדוֹ לבוּש קלים. וּמה יעשׂה בימוֹת הצינה והשלג?

– אַט, המקוֹם ירחם. יש לנוּ אָב רחוּם בּשמים הדוֹאג לברוּאיו. חַייך אם נאמר לדאוֹג לכל סמרטוּט וּסחבה, אין אנוּ מספּיקים. וכי כּדאית היא קאפּוֹטה בּלוּיה שאהיה מיצר עליה? זה הכּלל: בּמלבּוּש קל תּמיד חם; בּמלבּוּש חם תּמיד קר. כּלוּם לא ראית מימיך עשירים מרעידים מצינה בּפרווֹתיהם?…

יוֹסיל אָמר לוֹ פּתאוֹם:

– למה נכנס כּבוֹדוֹ בּויכוּח עם אוֹתוֹ אַדמוֹני? כּלוּם לא ראָה שזוּלוּת היא לוֹ לדבּר עם אוֹתוֹ בּר־נש?

– לא טוֹב, יוֹסיל, לשׂנוֹא וּלהבזוֹת. השׂנאָה היא מן הס“ם. היא מַחשיכה על האָדם את העוֹלם. אין שׂנאה ושׂמחה שרוּיוֹת בּמחיצה אַחת. והיאך תּשבּח את הבּוֹרא בּלב מלא שׂנאָה ועצבוּת? בּעל ה”תּוֹלדוֹת יעקוֹב יוֹסף" אוֹמר שאָסוּר להבזוֹת על שוּם אָדם אפילוּ שפל וּבליעל. כּשם שיש אָדם בּקדוּשה, כּך יש אָדם בּקליפּה. אילמלי לא היה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא צוֹרך בּוֹ, היה מוֹציאוֹ מן העוֹלם אוֹ לא היה עוֹשׂאוֹ כּלל. הווה: אַף הוּא עוֹשׂה שליחוּתוֹ מאיזה צד שהוּא.

עברוּ עוֹד פּסיעוֹת אחדוֹת, ור' זוּסיל עמד:

– למה יצאת, יוֹסיל? רוּח… חזוֹר לביתך!

– ללווֹתוֹ אני רוֹצה, ר' זוּסיל!

– יישר כּוֹח, יוֹסיל! אבל חזוֹר, חזוֹר לביתך! חַייך…

אוֹתוֹ דבר שיוֹסיל השתּוֹקק קוֹדם לאָמרוֹ, וכבש אוֹתוֹ בּלבּוֹ, היה כּל הזמן מנקר בּמוֹחוֹ; הפּעם לא התאַפּק ואָמר:

– ר' זוּסיל! פּיסת־היד המקוֹרבת אצל העין ואינה מניחה לראוֹת את האוֹרוֹת והנפלאוֹת הנוֹראים שבּעוֹלם…

– מה!… כּך, כּך…

– הרבּה פּעמים הייתי נלחם בּה… הייתי מתעצם וּמשתּקד לסלקה… אבל כּמוֹ להכעיס היא בּאָה וחוֹצצת בּין העין וּבין אוֹתם הנפלאוֹת והאוֹרוֹת… אין זוֹ יד פּשוּטה, ר' זוּסיל! חזקה היא ממני. יוֹתר שאני נלחם בּה, יוֹתר יש בּה כּוֹח והיא חוֹצצת וּמכסה את העוֹלם…

– מה! כּך, כּך…

– אני מתקנא בּוֹ, ר' זוּסיל! עם כּל המניעוֹת והעיכּוּבים, הוּא עוֹבד את קוֹנוֹ בּשׂמחה, עוֹסק בּמצוָה בּשׂמחה… הכּלל, אינוֹ זז מלהיוֹת שׂמח. ואני איני יכוֹל… איני יכוֹל… כּל כּמה שאני מתעצם ונלחם.

– אינך יכוֹל? כּך, כּך…

דוֹמה היה על יוֹסיל שהזקן חוֹזר על דבריו מתּוֹך היסח־הדעת, עם שהוּא טרוּד בּענין אַחר. אבל אַחר רגע אָמר הזקן:

– איעצך, יוֹסיל, לא להתעצם, לא להלחם…

– אלא?

– פּשוּט, לא להשגיח בּדבר! יבוֹאוּ להן לא יד אַחת אלא כּל ידי הקליפּוֹת, כּל ידי הטרדוֹת, ההבלוּת והצרוֹת שבּעוֹלם לכסוֹת ממך את החַמה, אַתּה אַל תשגיח ואַל תּבּיט… אם מעמצוֹת עיניך, הוה מסתּכּל בּעינים מעוּמצוֹת. הוה מהרהר בּאוֹרוֹת, בּנפלאוֹת וּבהרים הגבוֹהים… הוה מהרהר רק בּאלה, וּלבסוֹף תמצא פּתאוֹם שאוֹתן המניעוֹת אינן קיימוֹת, כּאילוּ בּדוּיוֹת היוּ… תּדע לך שכּן… שׂימחתּני קוֹדם בּמה שזכרתּ מה שאָמרתּי לך לפני נסיעתך… שימחתּני מאד… נוּ, לילה טוֹב, שבוּע טוֹב, ושלוֹם על כּוּלנוּ!…

– ר' זוּסיל! יתּן לי את הסוּכּר, ואביאוֹ אל המקוֹם הדרוּש. הרוּח מתחזקת וּבגדוֹ פּתוּח…

– אין צוֹרך, יוֹסיל! לא אָמרתּי לך, שמתּחת לקאפּוֹטה הזאת חַם לי מאד? וּלכך לא אַחליפה בּאַחרת. חוֹששני שבּבגד חדש וחם יצטנן בּי לבּי, חַ, ח, ח… אַי, יוֹסיל! יוֹסיל! וּבנוֹגע למה שדיבּרנוּ, בּבקשה ממך לזכּוֹר את זאת: לא בּמלחמוֹת והתאַמצוּיוֹת שמַרבּוֹת צער, אלא בּכוֹח המחשבה המתמדת, מתּוֹך התבּוֹננוּת פּנימית, ולא להשגיח כּלל בּמחיצוֹת החיצוֹניוֹת… והסוֹף שהללוּ יסתּלקוּ מאליהן. המזריטשי דרש: “וּשרפים עוֹמדים ממעל לוֹֹ”. מה כּוֹחם שהם עוֹמדים בּמדרגה גבוֹהה כּזוֹ? הוה אוֹמר שהגיעוּ למדרגה זוֹ מכּוֹח שחוֹשבים תּמיד ועל כּל ענין “ממעל”, הבינוֹת? ממעל לוֹ!… שחוֹשבים תּמיד ממעל! תּמיד, יוֹסיל, חַיב אָדם לכוון את מחשבוֹתיו כּלפּי מעלה, שיהיוּ מלמעלה, הבינוֹת?… נוּ טוֹב! טוֹב שנפטרנוּ זה מזה מתּוֹך דברי תּוֹרה. שבוּע טוֹב! שנה טוֹבה! – והזקן פּסע יחידי נגד הרוּח וגרר בּכבדוּת את רגליו כּאילוּ היוּ קשוּרים אליהן משקלוֹת כּבדים, וּכאילוּ כּל פּסיעה היתה גוֹרמת לוֹ כּאב. וּשתּי כּנפוֹת בּגדוֹ מתלבּטוֹת וּמתנוֹפפוֹת מאַחריו בּרוּח.

יוֹסיל נזכּר מה ורץ אַחריו ועיכּבוֹ:

– מחילה מכּבוֹדוֹ, ר' זוּסיל! שכחתּי לשאלוֹ: היכן אוּכל לראוֹת את כּב' בּכל יוֹם מימוֹת השבוּע? שמעתּי שאינוֹ דר בּביתוֹ.

– כּל היוֹם אני טרוּד, משוֹטט בּרחוֹבוֹת אילך ואילך… אין לי מקוֹם קבוּע, מוּטב שתּבוֹא לתפילת מעריב אל השטיבּל שלנוּ. אַחר התּפילה נוּכל להשׂיח קצת.

והלך לוֹ.

פּרק עשׂרים וששה

בּבּוֹקר עם השכּמה יצא יוֹסיל מבּיתוֹ, עם שׂק הטלית והתּפילין תּחת בּית־שחיוֹ, על מנת לילך אל ה“קלוֹיז של בּליוּמקה” להתפּלל שם עם הותיקין.

בּאוירים שבּין הבּתּים, בּקרן כּל רחוֹב וּבכל סימטה צרה היוּ עדיין רבוּצים שיירי הצללים, וּבכל החלל היתה שרוּיה אַפלוּלית קְלָאִילן קלוּשה שהיתה מתמוֹגגת והוֹלכת. השוּק התּחתּוֹן והרחוֹבוֹת הסמוּכים לוֹ ריקים עדיין מעוֹבר ושב. אַחר המוֹנוֹ של היוֹם, צעקוֹתיהם של התּגרים, הלָקוֹחוֹת והסרסוּרים המנסרים כּאן מן הבּוֹקר עד הערב, אַחר תּנוּעוֹתיהם והתרוֹצצוּתם של הרוֹכלים והסוֹחרים, כּנגרפים בּתוֹך עלעוֹל, – משוּנוֹת וּתמוּהוֹת הן דממת המקוֹם ועזוּבתוֹ בּשעת שחרית זוֹ, כּמוֹ בּשׂדה קטל אַחר קרב גדוֹל: בּכל מקוֹם פּסוֹלתּם של ירקוֹת, שיוּרי מאכלוֹת, דלילי קש וצמר, חתימוֹת שמן, עיטרן וּמשחת־גלגלים. כּל מקוֹם וזוּהמתוֹ, כּל מקוֹם וריחוֹתיו, הכּל לפי הסחוֹרה הנמכּרת שם. בּכל מקוֹם נוֹברים חזירים, מרחרחים כּלבים, מלקטים וּמקרקרים תּרנגוֹלים, גוֹרפים וּמלקלקים חתוּלים, עינוֹ של כּל בּעל־חיים צרה בּחברוֹ, וכוּלם רוֹגנים, נוֹבחים ורוֹטנים לתאבוֹנם ולהנאתם, כּל זמן שלא בּאוּ עדיין ההוֹלכים על שתּים לתפּוֹשׂ מקוֹמם ולעשׂוֹת כּמעשׂיהם, כּדרך הטבע שלהם…

הוֹאיל והשעה היתה עדיין מוּקדמת וּבחוּץ לא היתה רגל, אָמר יוֹסיל לשוֹטט קצת בּרחוֹבה של העיר. הטיוּל בּיחידוּת עם שעת שחרית משכּימה מהנה את האָדם. אוֹתה שעה סדוּרה המחשבה יוֹתר מבּכל שעוֹת היוֹם, וּצלוּלה היא כּצלילוּת האויר. יוֹסיל עבר בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, מתּוֹך הרהוּרים מתוּנים אַף הם, מרחוֹב אל רחוֹב, עד שהגיע אל המבוֹאוֹת הצרים והחשכים שדרים שם בּצפיפוּת בּעלי־מלאכה שכּלי־מלאכתּם נתוּנים בּעבוֹט ואין בּמה לפדוֹתם, עגלוֹנים שמתוּ סוּסיהם, תּגרים שכּלתה סחוֹרתם ואין בּמה לקנוֹת אַחרת בּמקוֹמה, קבּצנים מחַזרים על הפּתחים… בּכל מקוֹם רפש וזוּהמה. מעוֹלם לא דרכה כּאן רגלוֹ של יוֹסיל, ואַף־על־פּי־כן מדוּמה הוּא שכּבר היה כּאן פּעם. נזכּר בסלוֹבּוֹדקה של קוֹבנה. אַף כּאן, כּמוֹ שם, כּמדוּמה, אוֹתה עניוּת שלאַחר יאוּש…

פּתאוֹם ראָה דמוּת אָדם משוֹטטת שם בּין הבּתּים. וכי לא ר' זוּסיל הוּא זה? הן, דוֹמה שזה הוּא. מה עוֹשׂה הוּא בּשעה זוֹ בּמקוֹמוֹת הללוּ? חָפז קצת את פּסיעוֹתיו, וראָה שלא טעה, ר' זוּסיל! יוֹסיל עקב אחריו בּמרחק של עשׂרים־שלוֹשים פּסיעה, עם שהוּא נזהר להיוֹת בּחינת רוֹאה־ואינוֹ־נראה. ר' זוּסיל יוֹצא ונכנס בּמבוֹאוֹת וּבבתּים וּשני קנקני חרס בּידיו. יוֹסיל היה תּמה ושוֹאל לעצמוֹ מה מעשׂהוּ בּקנקנים הללוּ, עד שראָה תּינוֹקת כּבת אַרבּע־חמש, ראשה פּרוּע, פּניה לא מרוּחצים וחלוּק מטוּנף על בּשׂרה, יוֹצאת כּנגד ר' זוּסיל וּפך קטן בּשתּי ידיה. ר' זוּסיל העמיד קנקן אחד על הקרקע, וּמן הקנקן השני הערה חלב לתוֹך הפּך של הקטנה. התּינוֹקת התחילה מיד שוֹתה, ור' זוּסיל אָחז בּידה, עיכּבה ואָמר:

– וּברכה, צפּוֹרי?

והוּא הקריא לפניה מלה מלה, והתּינוֹקת תּוֹלה עיניה בּמפתּח שׂפתיו וחוֹזרת אַחריו בּכוָנה וּביראה:

– בּיוּך אַתּה ה' אהוֹקינוּ מיֶך העוֹים שהכּי נהיה בּדברו…³⁶

– עכשיו – אָמר ר' זוּסיל – מוּתּר לך לשתּוֹת.

בּינתים יצתה מבּית אחר ריבה לבוּשת בּלוֹאים וּסתוּרת שערוֹת, וּנטיל־נחוֹשת בּידה; נאחָז בּשׂמלתה, נגרר אַחריה תּינוֹק בּן חמש שכּיפּה בּראשוֹ, והוּא לבוּש טלית קטן, שגדוֹל מכּל גוּפוֹ, וּשני זנבוֹת כּוּתּוֹנת מטוּנפת נשמטים לוֹ מסדקי מכנסיו, פּנים ואָחוֹר; ועוֹד יצאוּ מחוֹרים שוֹנים בּחוּר מתנדנד על שני קבּיו, אשה בּעלת פּנים משוּחפוֹת עם קטן על זרוֹעה, זקן נשען על מקלוֹ ורוֹעד כּוּלוֹ… כּוּלם הקיפוּ את ר' זוּסיל, פּשטוּ לוֹ את ידיהם מי בּכוֹסוֹ וּמי בּספלוֹ אוֹ בּכלי־קיבּוּל אחר, וּבתחנוּנים וקוֹצר־רוּח תּבעו: “ולי? ולי?”… ור' זוּסיל מזכּיר לזה את הבּרכה ששכח, ולזה הוּא מוֹשיט פּרוּסת חַלה יבשה משיוּרי שבּת, שהוֹציא מתּרמיל התּלוּי עליו מתּחת לקאפּוֹטתוֹ, אוֹ תּוֹחב לתוֹך פּיו של תּינוֹק פּסיגה של סוּכּר, אוֹ שקד אוֹ שזיף יבש, וּלכוּלם הוּא מערה אל כּליהם חלב מתּוֹך קנקניו ותוֹך כּדי כּך אינוֹ שוֹכח להשמיע גם דבר שבּבדיחוּת־הדעת: “טוֹל ולך! בּרח דוֹדי!”. לתּינוֹק על זרוֹע אמוֹ ששתה את החלב בּצמאוֹן עד שהפשיל ראשוֹ עם הכּוֹס הכּפוּי על פּיו למַצוֹת מתּוֹכוֹ הטיפּה האַחרוֹנה, הוּא קוֹרא: “קוּרקבן שכּמוֹתך, אם תּהא להוּט אַחר התּוֹרה כּמוֹת שאתה להוּט אַחר הזלילה והסביאה, מוּבטחַני שתּהא גדוֹל בּישראל”. האֵם המאוּשרת מנשקת ל“קוּרקבן”, והכּל צוֹחקים, יחד עם ר' זוּסיל.

יוֹסיל מזדרז להסתּלק עד שלא ירגיש בּוֹ הזקן, ונחפּז אל הקלוֹיז.

בּלב חלוּק נכנס יוֹסיל אל הקלוֹיז. כּמדוּמה לוֹ שהכּל כּבר יוֹדעים שדבוֹרה אינה רוֹצה לשהוֹת עמוֹ ודוֹרשת ממנוּ גט. ואל זה נצרף גם המעשׂה בּאברהם־אלי'. התבּייש בּפני הבּריוֹת, והשתּדל להמנע מכּל פּגישה עמהם וּמנתינת שלוֹם של מכּרים.

ה“מנין” הראשוֹן כּבר נגמר, ועדיין לא התחיל השני. אנשים עמדוּ בּזרוֹעוֹת מעוּרטלוֹת וקשרוּ עליהן את רצוּעת התּפילין, אוֹ התעטפוּ בּטלית. עכשיו, לאַחר שלא היה כּאן זמן מרוּבּה, מה החשיך עליו הבּית הזה! עכשיו נתגלה עליו בּכל עלבּוֹן דלוּתוֹ ועזוּבתוֹ, בּכתליו המפוּחמים, בּספסליו המרוֹעעים, בּקדרוּת ארוֹן־הקוֹדש עם אוֹתיוֹת הזהב שכּבר השחירוּ, עם הציצין והפּרחים וידי הכּוֹהנים שנתפּחמוּ, והאריוֹת שמקוֹמוֹת נקלף כּביכוֹל עוֹרם מעליהם, ונתערטל בּשר הגבס שלהם; בּסידוּרים וּבגמרוֹת המרוּפּטים מרוֹב משמוּש ידים, והריהם מתגוֹללים על כּל שוּלחן ו“עמוּד”… אבל כּל זה לא נדמה עליו אלא לפי מַראית־העין הראשוֹנה. משקרב אצל מקוֹמוֹ שהיה קבוּע לוֹ קוֹדם לנסיעתוֹ, התעטף בּטליתוֹ וּתפיליו וּפתח בּתפילה, מיד התנדפה אוֹתה קדרוּת העזוּבה; חמימוּת של קן־ילדוּת חַזרה וליפּפתּוֹ.

אַחר התּפילה הלך אצל ארוֹן־הספרים, נטל גמרא וחזר אל מקוֹמוֹ. פּתח בּנהימה דקה, בּריטוּן דרך החוֹטם, כּמעט שלא הגה את התּיבוֹת. מעט מעט, בּמידה שהפליג בּסוּגיה, התנשׂא קוֹלוֹ בּנעימה וּבניגוּן. יוֹתר שהדברים היוּ מתחַורים וּמתלבּנים לפניו, יוֹתר נעשה קוֹלוֹ גמיש וערב על אָזני עצמוֹ; ועריבוּת זוֹ הלכה ונתרבּתה עם העידוּן וצחצחוּת־הנפש ששאַב מהסוּגיה. מימיו לא נהנה מלימוּד הגמרא בּמידה שהוּא נהנה ממנה עכשיו. דוֹמה עליו שתּענוּג זה מתפּשט בּכל אבריו. כּל המציאוּת העגוּמה, כּל הדאגוֹת וכל ההרהוּרים המטרידים, הלכוּ והתרחקו ממנוּ, כּמוֹת שמתרחקת היבּשה ממפרשי הים…

לכאוֹרה, כּל השקלא־וטריא הזוֹ, שהוּא עוֹסק בּה עכשיו, כּל הדינים וההלכוֹת הללוּ לא היוּ תּוֹפשׂים אלא בּאוֹתם הימים, כּשיד ישראל היתה תּקיפה בּאַרצוֹ ואין עתידים להתחדש אלא עם בּיאת הגוֹאל, משוּם צוֹרך־השעה הרי אין בּהם; אלא מה יש בּהם? תּוֹרה! תּלמוּד תּוֹרה לבד, תּוֹרה ציוה לנוּ משה מוֹרשה, התגלוּת רצוֹנוֹ של הקדוֹש בּרוּך הוּא על־ידי תּוֹרה זוֹ; הדין והצדק, האמת והחסד, הסדר והמשטר, שנתלבּשו בּדברי חז"ל… “ותלמוּד תּוֹרה כּנגד כּוּלם”! התּוֹרה הקדוֹשה… בּה מזדווג ישראל עם קוֹנוֹ, בּה מידבּק ישראל אל אבוֹתינוּ, אל הדוֹרוֹת שהיוּ ואל אוֹתם שיהיוּ…

ואַחר־כּך, משסגר את הגמרא ויצא מן הקלוֹיז, לא היה איכפּת לוֹ עוֹד מה חוֹשבים הבּריוֹת עליו; לא היה חוֹשש עוֹד אם יוֹדעים הבּריוֹת על הדברים שבּינוֹ וּבין דבוֹרה… הענין הזה גוּפוֹ נראה לוֹ עכשיו פּשוּט יוֹתר. לכאוֹרה מה יש כּאן? דבוֹרה אינה רוֹצה בּוֹ ותוֹבעת גט, הרי יפה! מה יש כּאן להתנגד וּלסרב? התינח, בּמקוֹם שיש אַהבה וריעוּת, אבל כּשאַהבה וריעוּת אין, כּלוּם יש מקוֹם לכפיה וּלאוֹנס? אַדרבּה, צריך היה להסכּים מיד. אלא מה היה מעכּב? השׂאוֹר שבּעיסה, ר"ל הקנאה, הכּבוֹד המדוּמה… וטוֹב שהוּא יוֹדע את זאת עתּה. חייב אָדם לחשוֹב תמיד ממעל, כּדברי הדוֹד זוּסיל.

בּבּית היה שקט. אָביו נמנם על ספּה; אחוֹתוֹ עסוּקה היתה בּחדר־הבּישוּל. והוּא לא מצא לוֹ מקוֹם בּדממה וּבשקט האלה. לבּוֹ היה נפעם יוֹתר מדי מרשמיו בּבּוֹקר, וגם מהחלטתוֹ ליתּן גט לדבוֹרה… היה מגלגל שעה קלה עם שיינדיל, בּחן את ידיעוֹתיה ממה שלמדה, האזין שעה מרוּבּה לפטפּוּטיה, וּלסוֹף עמד ונפטר מן הבּית.

הרבּה זמן היה שוֹהה־פּוֹהה בשקָקים וּברחוֹבוֹת, בּין האנשים הטרוּדים בּמַשׂאם־וּמתּנם. היה עוֹמד, צוֹפה וסוֹקר בּכל מקוֹם. וכל הזמן היה מקוה לפגוֹש שוּב את ר' זוּסיל. וּפתאוֹם ראָה אוֹתוֹ. בּקרן־זוית עמד נשען בּגבּוֹ אל כּוֹתל צריף אחד, וּבידוֹ קוּפסת־פּחים גדוֹלה, שבּה היה מקשקש, וחוֹזר מיכנית:

– ליתוֹמים… לאַלמנוֹת… ללוֹמדי־תּוֹרה…

ואנשים עוֹברים על פּניו בּריצה וּבבהילוּת ואין משגיחין בּוֹ… כּל כּך מרוּבּים הם פּוֹשטי־היד! אחד הוֹפך פּתאוֹם פּניו ונוֹתן עיניו בּוֹ, נמלך רגע עם לבּוֹ, ועוֹבר להלן… ואחר חוֹזר, מחטט הרבּה בּארנקוֹ, המרוּפּט והמשוּמן; לבסוֹף זוֹרק משהוּ לתוֹך הקוּפסה, ורץ לדרכּוֹ… מַרבּית האנשים עוֹברים על פּניו בּהיסח־הדעת… והוּא עוֹמד בּאוֹרך־רוּח, בּקאפּוֹטתוֹ הדלה והקרוּעה, בּמנעליו הכּבדים והמרוּפּטים. כּלוּם אכל ושתה היוֹם? כּמדוּמה שרגליו הזקנוֹת והתּשוּשוֹת רוֹעדוֹת; הנה הנה והריהוּ קוֹרס נוֹפל… אבל פּניו, שאין בּהם קוֹרט־דם, שלוָה מאירה נסוּכה עליהם, ואוֹר טוֹב של אַהבה ושידוּל קוֹרן מעיניו:

– ליתוֹמים… לאַלמנוֹת… ללוֹמדי־תּוֹרה…

וקוּפסת הפּחים מקשקשת, מקשקשת… וּבני אָדם אָצים רצים, הוֹמים ומהמים ועוֹברים על פּני זקן זה. אין פּנאי, אין פּנאי להתעכּב! והכּל צוֹרחים, נבהלים וּדחוּפים, להוּטים אַחר שׂכר של פּרוּטה, שספק יבוֹא וספק לא יבוֹא… העינים לוֹהטוֹת, הפּנים מתוּחים, הידים בּתנוּעה שאינה פּוֹסקת. יוֹסיל ראָה בּכל תּנוּעוֹת האברים הדלים והרצוּצים, בּכל הפּרצוּפים הסגוּפים והמעוּנים הללוּ אַך רגש אחד – פּחד מפּני יוֹם מחר; מתּוֹך הצעקוֹת והצריחוֹת הללוּ שמע שועה נוֹאשת אחת: לחם!…

פּנה והלך שוּב אל אֶפרים. לפחוֹת אָדם אחד כּלבבוֹ שיוּכל להפיג בּשׂיחה קלה עמוֹ את מוּעקת נפשוֹ. חַצקיל פּתח לוֹ את הדלת ואָמר לוֹ שאת אֶפריי’קה יוּכל למצוֹא בּלשכּתוֹ, בּצריף קטן בּנוּי בּנין אַרעי אצל האגף שבּוֹ עוֹבד כּעת נַגר.

אפרים לא היה יחידי בּלשכּה. הוּא ישב לפני שוּלחן־כּתיבה גדוֹל, וּכנגדוֹ אָדם לא צעיר בּכיפּה וּבזקן אדמוֹני.

– יוֹדע אַתּה – אָמר פּתאוֹם יוֹסיל – היוֹם בּבּוֹקר השכּם ראיתי את ר' זוּסיל מהלך בּנאמיהא מבּית אל בּית, שני קנקנים בּידיו, והוּא מחלק חלב… היכן הוּא נוֹטל את החלב? קרוֹב הדבר שאינוֹ קוֹנה אוֹתוֹ…

– הוּא מקבּץ על־יד מאת החַלבּנים, מאת בּעלוֹת־הבּית והמשרתוֹת טוֹבוֹת־הלב. לוֹ אין מסרבים. זה נוֹתן חצי כּוֹס וזה כּוֹס, טיפּה לטיפּה מצטרפת עד ששני קנקניו מתמלאים. וכך הוּא נוֹהג כּל יוֹם. כּל יוֹם הוּא מחַזר על הפּתחים מסַבּב בּשוּק על החנוּיוֹת, פּוֹשט יד וּמקבּל כּל שניתּן לוֹ: גם פּסיגין של סוּכּר, גם שיוּרי חַלה של שבּת, פּרוּסת־לחם, גם פּרוּטה… יש נשים צדקניוֹת שרצוֹת כּנגדוֹ וּמשלשלוֹת לתוֹך קוּפסתוֹ אוֹ תּרמילוֹ מה שיִדבן לבּן, ויש גם שעוֹלבים בּוֹ וּמבזים עליו. אבל הוּא אינוֹ נרתּע. לגבּי צדקה אין לוֹ דבר שבּזילוּת… אַתּה מחייך?

– אני שוֹאל את עצמי אם אנוּ… כּלוּם אָנוּ מסוּגלים לכך?

– מבּחינת מה… יש בּזקן זה משהוּ… מן הגבוּרה… – סינן אפרים דרך שיניו. צמצם את עיניו ועקב אַחר התפּתּלוּיוֹת קוי העשן.

– גבוּרה יהוּדית… אפשר שרק כּך צריך וחייב יהוּדי להתנהג…

– הרי אי אפשר שכּל ישׂראל יהיוּ מחזרים על הפּתחים וּמקבּצים נדבוֹת זה מזה. וּמי יעסוֹק בּיִשוּבוֹ של עוֹלם? עסק זה נניח בּידי הגוֹיים?

– אין אני אוֹמר שמצוּוים אָנוּ להניח עסק זה… ישוּבוֹ של עוֹלם, פּשיטא! אלא… רוֹב ישׂראל עוֹסקים בּמסחר וּשטוּפים בּחיי שעה… את טעמוֹ של האוֹשר האמיתּי, של השׂמחה בּין ילדי נאמיהא ואנשיה, טוֹעם רק ר' זוּסיל! כּשראיתיו היוֹם עם קנקני החלב בּין ילדי נאמיהא ואנשיה, עמדתּי על סוֹד ה“בּים־בּאם” שלו…

אפרים ויוֹסיל צחקוּ.

– כּל אחד מבקש בּעוֹלם את אָשרוֹ שלוֹ, או איך אַתּה אוֹמר? את ה“בּים־בּאם” שלוֹ – העיר אפרים.

– וּמה בּביתם, כּלוֹמר, בּביתוֹ של ר' זוּסיל? מה נשמע שם?

אפרים הגבּיה את כּתפיו:

– האֵם והבּת אינן שוּתּפוֹת עמוֹ בּשׂמחוֹתיו וּבהנאוֹתיו…

– אם כּן לא טוֹב להן.

אפרים הוֹציא מפּיו את פּקעוֹת העשן כּשהוּא מלוה אוֹתן בּעיניו המצוּמצמוֹת. לא סיפּר לחברוֹ שהוּא מבקר אוֹתוֹ בּית קטן עם התּריסים הירוּקים כּל אימת שהוּא מוֹצא שעה פּנוּיה לכך. הוּא נתחבּב מאוֹד על האֵם וּבתּה וּמשוּם כּבוֹדוֹ היוּ נזהרוֹת שלא להזכּיר בּפניו את ראש־הקהל ולא לדבּר בּגנוּתוֹ, מה שעלה לקיילה בּקוֹשי גדוֹל. הוּא נתקשר אליהן מאוֹד בּימי צרתן, והיה עוֹמד להן בּשעת דחקן, מעוֹדד וּמחזק את לבּן בּתקווֹת טוֹבוֹת. אַף משנוֹדע להן היכן אַברהם־אליהוּ וּמה מעשׂהוּ, ידע להפיס את לבּן. בּסתר מן הבּת, היה נוֹתן לקיילה מפּעם לפעם “הלוָאוֹת” קטנוֹת על מנת שלא להחזיר.

על כּל זאת לא סיפּר אפרים לחברוֹ כּלוּם, רק פּיהק מתּוֹך עייפוּת.

– ואני עדיין לא הייתי אצלם. – אָמר יוֹסיל.

התנַער אפרים מהרהוּריו, וּבתנוּעה נמרצה הפך אליו את פּניו:

– אמש הייתי שם ודיבּרנוּ עליך.

– אפשר לידע מה דיבּרתּם?

– מפּני מה לא? קיילה, כּדרכּה, גינתה אוֹתך, על שמתיהר אַתּה ואינך רוֹצה לכבּדן בּביקוּרך. וחַנה…

כּאן בּאָה הפסקה קלה.

– וּמה אָמרה חנה? – לא התאפּק יוֹסיל ושאל.

– חנה – המשיך אפרים בּמנוּחה – אָמרה שאַתּה נוֹהג בּחכמה, שאין אַתּה צריך לבוֹא אצלן; ואם תּבוֹא, תּעזוֹב היא את הבּית. האם נדהמה וצעקה שחנה יצאה מדעתּה וּפצרה בּוֹ בּאֶפרים שיגיד הוּא אם בּתּה לא נשתגעה.

– ואַתּה נתפּצרתּ לה? – שאל יוֹסיל בּצחוֹק.

– אָמרתּי שאיני יוֹדע מפּני מה אינך בּא. ואילוּ חנה נפשה רצוּצה יוֹתר מדי, והיא… אוֹהבת אוֹתך… הן עדיין היא אוֹהבת אוֹתך…

המלים האַחרוֹנוֹת נאמרוּ בּהטעמה מיוּחדת, שלא נעלמה מיוֹסיל, והוּא אָמר:

– אָדם מבקש לברוֹח ממזלוֹ, ואינוֹ יוֹדע שמזלוֹ אוחז בעקבוֹ ומוֹליכוֹ למקוֹם שיעד לוֹ.

אפרים לא שמע, כּמדוּמה, את ההערה הזאת. הוּא הפשיל את ראשוֹ לאחוֹריו אל גב הספּה, עיניו היוּ עצוּמוֹת כּמנמנם, עם שהוּא משלח דרך נחיריו את עשן הסיגאריטה. נתן בּוֹ יוֹסיל את עיניו מן הצד ונבהל: כּמה הוּא הוֹלך ונעשׂה יוֹתר ויוֹתר דוֹמה לאָביו!

אי־משם, מאַחד החדרים הרחוֹקים של הבּית, הגיעוּ אליהם קוֹלוֹת. צחוֹק ילד ועוֹד קוֹל אחד; ואַחר כּך – קוֹל שירה צרוּד של זקן, ואַחריו חזר קוֹל דק של ילד:

"פּאטשע־פּאטשע, קיכעלעך,

וולען מיר קוֹיפען שיכעליך;

שיכעליך וועלין מיר קוֹיפען,

אין חדר וועלין מיר לוֹיפען;

תּוֹרה וועלין מיר לערנען מיט גוּטע מעלוֹת

צוּ דער חתוּנה וועלען מיר פּסק’ינען שאלוֹת".

יוֹסיל היה מצוֹתת זמן־מה, ואחר שאל מי הוּא המזמר שם.

חברוֹ, בּלא לפקוֹח את עיניו, ענה בּלא רצוֹן, מתּוֹך עייפוּת:

– זה אַבּא… משתּטה עם מוּקי… עם הקטן שם…

יוֹסיל פּרץ בּצחוֹק:

– לא ידעתּי שראש־הקהל של ק"ק מינסק יוֹדע גם לזמר, חַ ח ח…

וּפתאוֹם שאל:

– ספּר לי, בּבקשה ממך, כּיצד בּאת לידי כּך… לפרוֹש מן הספרים והספרוּת ולשקוֹע בּמסחר?

פּקח חברוֹ עין אַחת וצחק כּלפּי יוֹסיל:

– המזל… המזל אָחז בּעקבי והוֹליכני למקוֹם המיוּעד לי.

– אם מזלך להיוֹת פּיטן, הרי לא תּפּטר ממנוּ… – השיב גם יוֹסיל בּצחוֹק – על כּרחך תּהא פּיטן אפילוּ בּבניתך קסרקטין, כּבישים, ואיני יוֹדע מה עוֹד…

– אפשר, אפשר… מכּל מקוֹם, דבר זה שאני עוֹסק בּוֹ, יש לי בּוֹ הרבּה יוֹתר ענין מבּכתיבת השירים וציד חרוּזים; יש לי רגש שאני יוֹצר בּאמת, שאני פּוֹעל פּעוּלה, שאני בּוֹנה… ולא זוֹ בּלבד… ולא זוֹ בּלבד…

עמד מן הספּה, קרב אצל האָרוֹן, שוּב נטל את קוּפסת הטאבּאק וּבאצבּעוֹת קדחתּניוֹת גלל סיגאריטה, הדליקה, ישב על גבּי השוּלחן והמשיך:

– הנה דיבּרנו קוֹדם על ר' זוּסיל… אַתּה מתפּעל ממנוּ… תּמיד היית בּעל התפּעלוּת… אמם, גם אני חוֹבבוֹ מאוֹד. אבל מה תּוֹעלת בּיהוּדים שכּמוֹתוֹ לכלל ישׂראל? לא צדקה דרוּשה לנוּ. אנוּ צריכים להיוֹת חזקים, יוֹסיל! בּכל מצב שאנוּ נתוּנים בּוֹ, אפילוּ השפל בּיוֹתר, אסוּר לשקוֹע. הצדקה היא כּבר סימן ליאוּש, לכניעה למזל. לא! בּכל מצב צריכים להתמַתּח, לדרוֹך את השרירים; צריכים לאַמץ את כּל הכּוֹח שעוֹד נשתּייר בּנוּ, ולהיוֹת חזקים. אין לנוּ מדינה, לא צבא ולא שאר הדברים שהמדינה עוֹמדת עליהם, וּלפיכך מצוּוים אָנוּ לבקש את הכּוֹח בּמקוֹם אַחר, שהוּא בּכדי הישׂג־ידנוּ… שמַע, יוֹסיל, אָנוּ מוּכרחים להיוֹת עשירים! יש לממוֹן כּוֹח שהוּא שקוּל כּנגד צבא ותוֹתחים… ועוֹד, יוֹסיל: עלינוּ להיוֹת מוֹעילים, כּן! שהמלכוּת וכל משרתיה יזדקקוּ לעבוֹדתנוּ, לשׂכלנוּ, לכשרוֹנוֹתינוּ… בּכל מקוֹם שידי יהוּדי עמלוֹת, שם צריכה להיוֹת תּנוּעה, צריכים להיוֹת חיים וּפרנסה… חיים וּפרנסה… זוֹהי דרכּנוּ, יוֹסיל! זוֹהי, ולא אחרת…

הוּא התרגש, עייפוּתוֹ כּבר פּגה. עיניו להטוּ. “פּיטן, פּיטן…”, הרהר יוֹסיל.

– פּעם אַחת אטוֹל אוֹתך עמי ואַראך את המלאכה שאָנוּ עוֹשׂים שם…

– איני יוֹדע. אפשר הדין עמך… ואַף־על־פּי־כן איני רוֹאה גם בּדרכּך, בּממוֹן וּבעבוֹדה, את גאוּלת הפּרט, כּלוֹמר את גאוּלת האָדם מישׂראל, מבין אַתּה? הרי כּל אחד מאתּנוּ נזקק לגאוּלה, לתיקוּן הגוּף והנפש… כּיצד יגאל על ידי הממוֹן ראוּבן, שמעוֹן, לוי? אַתּה מבין?

– אני מבין, אבל בּמקוֹם שיש פּרנסה…

– אַתּה מדבּר על פּרנסה, ואני על הנשמה! מה עתיד להשתּנוֹת לכשתּהיה פּרנסה בּשפע? נסים לא יתרחשוּ. אלא הרעש בּשוּק התּחתּוֹן שלנוּ יהיה גדוֹל יוֹתר. הדחק וההתרוֹצצוּת והרתיחה יתרבּוּ. אבל כּיצד תּיגאל הנפש הישׂראלית מן הטוּמאה, מן היאוּש? כּיצד תּזדקף ותתישר? כּיצד תּתנשׂא מעל לעניני פּרנסה? דרך הגאוּלה של הנשמה היא אחרת…

– ה! הנשמה… על זאת לא עלה על דעתּי לחשוֹב.

בּחדר השני נשמעוּ פּסיעוֹת כּבדוֹת.

– הנה אָביך עוֹמד להכּנס! – קרא יוֹסיל.

– וּמה בּכך?

יוֹסיל נשתּתּק.

פּרק עשׂרים ושבעה

יוֹסיל, שמימיו לא דרכה רגלוֹ בּשטיבּל של החסידים, הרבּה טרח והטריח על עוֹברים ושבים עד שמצא את הבּית הזה באחת הסימטאוֹת הנידחוֹת והמטוּנפוֹת בּיוֹתר של שכוּנת נאמיהא.

למרוֹת השעה המוּקדמת, היתה אַפלוּלית של בּין־השמשוֹת שרוּיה בּתוֹך כּתלי השטיבּל, מפּאת הבּנינים הסמוּכים שהיוּ מאפילים על החלוֹנוֹת; ואַף האָבק שנתגבּב על זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת עוֹד מן הפּסח החשיך את היוֹם בּבּית הזה. הכּתלים היוּ מפוּחמים, וּמַטליוֹת של קוּרי־עכּביש התנדנדוּ עם כּל רוּח קלה בּכל הזויוֹת וּבין קוֹרוֹת התקרה המפוּלשוֹת מכּוֹתל אל כּוֹתל. בּאויר עמד עשן טאבּאק עד לידי מחנק. בּתוֹך העשן והאַפלוּלית היוּ משוֹטטוֹת דמוּיוֹת אנשים מספּרים זה עם זה, מדיינים, מתלוֹצצים, צוֹחקים, וכל זאת בּקוֹלי־קוֹלוֹת וּצעקוֹת; והכּל מעשנים בּקני־מקטרוֹת ארוּכּים, ותוֹך כּדי כּך כּחים ורוֹקקים על הקרקע לפניהם. אחדים בּוֹדדים עוֹמדים לפני החלוֹנוֹת וּמעיינים בּספרים שהם מקרבים אצל עיניהם, מחוֹסר אוֹר די הצוֹרך.

נדהם עמד יוֹסיל בּפּתח. לא כּך תּיאר לעצמוֹ את השטיבּל. סבוּר היה למצוֹא כּאן מקדש מעט, כּעין אוֹתוֹ קלוֹיז של “בּעלי־המוּסר” אצל אהרוֹן הטוֹחן שבּפּוֹלישק. אוֹתוֹ הקלוֹיז היה קוֹדש־קדשים לגבּי מה שראוּ עיניו כּאן. אילמלא ארוֹן־הקוֹדש, שהשחיר מתּוֹך האַפלוּלית ואילמלא הבּימה שעמדה בּאמצע החדר, וה“עמוּדים” והספסלים שעמדוּ לא בּסדר, כּאילוּ בּערבּוּביה מכוּונת… – היה נראה לוֹ המקוֹם הזה כּחשוּד מאוֹד… עמד יוֹסיל בּפתח והיה מהסס ליכּנס.

בּפסיעוֹת נבהלוֹת נדחק חסיד אחד לעבוֹר בּפּתח.

– שמא יכוֹל כּבוֹדוֹ לוֹמר לי אם ר' זוּסיל בּכאן? – שאַל יוֹסיל.

הלז הצליף עליו מבּט חטוּף ולא השיב כּלוּם, אלא רץ אל הכּיוֹר, נטל את ידיו, ניגבן בּכנפי קאפּוֹטתוֹ וקרא בּקוֹל את בּרכּת “אשר יצר”. לאַחר מכּן פּנה אל חסידים אחדים ואמר:

– שם בּפּתח עוֹמד איזה “יוֹלד”³⁷ ושוֹאל על זוּסיל.

הדברים הגיעוּ אל אָזני יוֹסיל, והביאוּהוּ לידי בּלבּוּל־הדעת. מיד רצוּ אליו מצעירי החסידים ושאֵלוּהוּ:

– לזוּסיה אַתּה צריך?

– הן – השיב יוֹסיל מתּוֹך תּרעוֹמת על חוּצפּתם של אוֹתוֹ חסיד ושל הפּרחחים הללוּ שמדבּרים אליו בלשוֹן “אַתּה”.

– עדיין לא בּא. מוּטב שתּיכּנס ותמתּין לוֹ. פּעמים הוּא בּא למנחה וּפעמים אינוֹ בּא; ואילוּ למעריב הוּא כּמעט תּמיד בּא. וּפעמים גם למעריב אינוֹ בּא.

– והיכן הוּא מתפּלל?

– בּכל מקוֹם שמזדמן לוֹ, ואפילוּ בּחוּץ. אוֹ שהוּא נכנס לפּרוֹזדוֹר של איזה בּית וּמתפּלל שם. אַחר תּפילת מַעריב תּוּכל למצאוֹ בּלשכּת העצים.

– מה הוּא עוֹשׂה שם?

הצעירים צחקוּ:

– מה הוּא עוֹשׂה שם? וּמה עוֹשׂה כּל אָדם בּלילה?… אבל למה אַתּה עוֹמד כּאן? היכּנס, אַל תּתירא, לא יקטמוּ לך את החוֹטם – ושוּב צחקוּ מתּוֹך קריצת־עינים זה לזה.

יוֹסיל לא השיב כּלוּם ונכנס. אחד עמד בּאוֹתה שעה לפני התּיבה וּפתח בּתפילת מנחה.

מקצת מן החסידים מיהרוּ אל הכּיוֹר ליטוֹל ידיהם ועמדוּ בּתפילה; וּמקצתם לא השגיחוּ בּמתפּללים והמשיכוּ בּשיחוֹתיהם הרוֹעשוֹת, בּצעקוֹתיהם, בּבדיחוֹתיהם וּבצחוֹקם, וגם המשיכוּ לעשן. אבל הרעש לא ערבּב, כּנראה, את התּפילה. המתפּללים ליווּ את תּפילתם בּתנוּעוֹת משוּנוֹת, טפחוּ בּידיהם על הכּוֹתל, בּטשוּ בּרגליהם, נענעוּ אגרוֹפים מרעידים כּלפּי מעלה… והגוּ את התּיבוֹת בּחיל וּרעדה וּתחינה.

אַחר תּפילת מנחה התעבּבה האַפלוּלית בּבּית. אֵילך ואילך נדלקוּ נרוֹת חלב בּוֹדדים בּידי המעיינים בּספר. ואוֹתם שאינם מצוּיים אצל ספרים, היוּ יוֹשבים בּיחידוּת שקוּעים בּהרהוּרים ועטוּפים בּעשן מקטרתּם. שעת השינה רחוֹקה עדיין וּבתפילת מעריב אין להזדרז. כּל אימת לא כּלה הטאבּאק מן המקטרת, אפשר לישב כּך בּמנוּחה וּלהמתּין. הנה היוֹם כּלה ועבר, ויוֹם המחר… מה מזוּמן עמו ליוֹם המחר? כּמדוּמה, לא כּלוּם, חוּץ מן הבּטחוֹן בּאלוֹקים יתבּרך, שלא יסיר חסדוֹ מיראיו גם מחר. וּמי יוֹדע, אפשר יזדמן כּאן חסיד שיש לוֹ “תּיקוּן”, ויתּן קצת “משקה” להדיח את הגרוֹן ורקיק עם זנב מליח לסעוֹד את הלב… כּאן וכאן יוֹשבוֹת בחוֹשך חבוּרוֹת של חסידים, ויוֹסיל תּמה עליהם שהם משיחים בשקט כּזה. הרי קוֹדם היוּ רוֹעשים וצוֹוחים כּמוֹ בּשוּק, מפּני מה הוּנמכוּ קוֹלוֹתיהם? שקט זה נתחַוור לוֹ משהתחיל עוֹבר בּין ספסל לספסל ונוֹתן עיניו בּכל אָדם ואדם לראוֹת אם אין כּאן ר' זוּסיל. יוֹסיל נתעכּב לפני כּל חבוּרה וחבוּרה. כּאן מספּרים סיפּוּרי נפלאוֹת מחסידים וצדיקים, וכאן חוֹזרים על חידוּשי תּוֹרה של הרבּי אוֹ שאָר גדוֹלי הצדיקים. לפרצוּפם של המספּרים ולפרצוּפי שוֹמעיהם ארשת של דביקוּת והתלהבוּת פּנימית… הוֹאיל ולא מצא את ר' זוּסיל בשוּם מקוֹם, גמר יוֹסיל בּדעתּוֹ לישב להמתין עד לאַחר תּפילת מעריב. נתקרב אצל אַחת החבוּרוֹת, ישב קצת מן הצד, ושמע לקוֹל ההוֹלך מפּי אָדם, היוֹשב שם בּאמצע, וּמספּר מתּוֹך ידיעה שאַף תּיבה אַחת, אף הברה אחת מדבריו לא תּלך לאיבּוּד. הוּא מספּר בּמנוּחה, מתוּן מתוּן, בּמתיקוּת וּבנעימוּת. דבר שהוּא מתוֹק וערב לחיך אין צוֹרך להזדרז בּגמירתוֹ! אלא, אַדרבּה, מצוָה להשהוֹתוֹ זמן מרוּבה בּפּה, כּדי שיהא מפכפּך בּלב טיפּין טיפּין…

–… מעשה בּמוֹזג אחד שהיה מוּכרח לעזוֹב את בּית־המזיגה שלוֹ משוּם שאביוֹן גדוֹל היה ולא היה לוֹ בּמה לשלם לפּריץ את דמי השכירוּת, והפּריץ נטל את בּנוֹ הקטן, את אברהמ’לי למַשכּוֹן; ואַף לא השיגה ידוֹ ליתּן נדוּניה לבנוֹתיו הגדוֹלוֹת. עמד ונסע לארץ אַחרת רחוֹקה, ונעשׂה שם מלמד תּינוֹקוֹת. והיה נדוּד מבּיתוֹ ערך שתּים־עשׂרה שנה, עד שקיבּץ על ידוֹ תּשע־מאוֹת רו“כ. וגמר אָז בּדעתּוֹ ליסע אל בּיתוֹ לפדוֹת את התּינוֹק וּלהשׂיא את בּנוֹתיו. בּנסעו דרך עיר בּרדיטשב הלך אל הרב הקדוֹש, אל ר' יצחק לוי זצוק”ל, והתפּלל שמה עמוֹ בּמנין שלוֹ. והוּטבה בּעיניו מאוֹד עבוֹדת הרב הקדוֹש. ונקשרה אַהבתוֹ בּלבּו ולא זז אַחר התּפילה. והרב הקדוֹש נתן לוֹ שלוֹם, והזמינוֹ לבוֹא אצלוֹ ולסעוֹד על שוּלחנוֹ פּת שחרית. בּשעת הסעוּדה, כּטוֹב לבּם בּאכילה וּבדברי תּוֹרה, אמר לוֹ הרב הקדוֹש: “הנה אַגיד לך שלוֹש עצוֹת. אבל עבוּר כּל עצה אבקש שׂכרי משלם. וּתסלק לי למַפרע סך שלוֹש מאוֹת רו”כ עבוּר כּל עצה ועצה“. המלמד, לגוֹדל אהבתוֹ אל הרב הקדוֹש, שקל בּדעתּוֹ: יהיה איך שיהיה; ידמה בּנפשוֹ שלא קיבּל אלא שש מאוֹת. וסילק להרב הקדוֹש שלוֹש מאוֹת רו”כ. אָז אָמר לוֹ הרב הקדוֹש: “דע לך שבּאם יזדמן אָדם, המהלך בּדרך, לפני שני דרכים ולא ידע בּאיזה מהם יבחר, יִפנה לצד ימין, כּמאמר חז”ל: “כּל פּוֹנוֹת שאַתּה פּוֹנה לא יהיה אלא דרך ימין”. שאָלוֹ הרב הקדוֹש למלמד: “רוֹצה אַתּה לשמוֹע גם את העצה השניה? תּסלק לי שוּב שלוֹש מאוֹת רו”כ ואַגידה לך“. השתּוֹמם המלמד על הדברים האלה; הרי שילם לוֹ כּבר שלוֹש מאוֹת רו”כ, ועכשיו הוּא מבקש בּשניה, וּמי יוֹדע מה ישמיענוּ חדשוֹת בּשכר הממוֹן הזה! אבל הוֹאיל ונפשוֹ היתה קשוּרה בּאַהבת הרב הקדוֹש, אָמר: “יהיה מה שיהיה!” וסילק עוֹד שלוֹש מאוֹת רו“כ. ואָז הגיד לוֹ הרב הקדוֹש את העצה השניה. “דע לך, אָמר לוֹ, אשה צעירה נשׂוּאה לאיש זקן, הרי זוֹ מחצית מיתתוֹ”. שאלוֹ הרב הקדוֹש: “רצוֹנך לשמוֹע גם את העצה השלישית? סלק לי עוֹד שלוֹש מאוֹת רו”כ ואָז שמוֹע תּשמע”. המלמד עמדוּ שׂערוֹת ראשוֹ: מה שמוּעה שמע וּבא? היאך יחזוֹר אל בּיתוֹ? הרי בּגין אשתּוֹ וּבנוֹתיו הגדוֹלוֹת גלה מבּיתוֹ ועבד עבוֹדת פּרך י“ב שנים. ועכשיו רק שלוֹש מאוֹת רו”כ תּחת ידוֹ. מה יעשׂה בּהם? וכי יתּנם להרב הקדוֹש בּשׂכר עצה שלישית? אוֹ יסע עמהם לביתוֹ? וּמה יעשׂה בּשלוֹש מאוֹת הרו“כ הללוּ? נמלך המלמד בּלבּוֹ ואָמר: מילא, מה שיהיה יהיה. אַהבתוֹ אל הרב הכריעה דעתּוֹ וסילק את שלוֹש מאוֹת הרו”כ האַחרוֹנוֹת. והרב הקדוֹש אָמר לוֹ: “דע שלא תּאמין לשוּם דבר זוּלת אשר בּעיניך תּבּיט ותראה”. ואַחר מכּן אָמר לוֹ הרב הקדוֹש: “ועתּה לך לשלוֹם, וה' יצליח דרכּך”. יצא המלמד מבּית רבּו קרח מכּל וכל. עבוּר שלוֹש העצוֹת היקרוֹת הללוּ עבד שתּים־עשׂרה שנה עבוֹדת פּרך? וּברכוּש זה, פּרי יגיע כּפּיו, יחזוֹר לביתוֹ? וכי בּזאת יזוּן את אשתּוֹ וּבניו? וּבעצוֹת הללוּ של הרבּי ישׂיא את בּנוֹתיו שכּבר הגיעוּ לפרקן? אבל לבּוֹ לא נפל עליו; אַהבתו אל הר' הקדוֹש בּערה בּוֹ כּמו קוֹדם. שמר את שלוֹש העצוֹת היקרוֹת שקיבּל ממנוּ בּלבּוֹ, והיה מהלך וּמשוֹטט בּרעיוֹנוֹתיו ושוֹקל בּדעתּו אם יחזוֹר אל בּית המלמדוּת שלוֹ אוֹ יחזוֹר אל בּיתוֹ. כּשהגיע אל פּרשת דרכים פּגע בּאנשים רצים ששאֵלוּהוּ אם ראָה כּת גנבים בּוֹרחים, וּבאיזוֹ דרך בּרחוּ, כּי גנבו הוֹן עצוּם וּברחוּ לנפשם. והוּא שהיה תּפוּשׂ בּרעיוֹנוֹתיו לא ראָה ולא שמע כּלוּם, אבל את עצת רבּו הקדוֹש שמרה נפשוֹ והשיב להם שילכוּ בּדרך ימין אשר לפניהם כּי בּזה הדרך בּרחוּ הגנבים. הרוֹדפים שמעוּ בּקוֹלוֹ, רדפוּ מהר אַחר הגנבים וּמצאוּם חוֹנים שם. ממילא מצאוּ אצלם את כּל הגניבה, וחזרוּ ושילמוּ למלמד שׂכרוֹ משלם. אָז הבין המלמד את רמז העצה הראשוֹנה. ונסע המלמד והלך עד שבּא לפוּנדק אחד; ושם היה דר בּעל הפּוּנדק, איש זקן וּנשׂוּא פּנים, ואשתוֹ צעירה רכּה וענוּגה. בּיקש מקוֹם ללוּן כּי פּנה היוֹם. והפּוּנדקאית הצעירה לא רצתה ליתּן לוֹ מקוֹם. הלך לבקש מקוֹם לינה בּאַכסניה אַחרת, ולא מצא. חזר וּבא אל הפּוּנדק הקוֹדם. ודלתוֹתיו כּבר היו נעוּלוֹת, והגשם התחיל יוֹרד, ולא ידע מה לעשׂוֹת. מכּיון שידע שבּעלת־הבּית לא תּפתּח לוֹ, נמנע מדפוֹק על הדלת, אלא הלך וּמצא מקוֹם תּחת קוֹרוֹת הגג, שאין הגשם מגיע לשם, והשכּיב את עצמוֹ בּאוֹתוֹ מקוֹם. פּתאוֹם שמע בּחצוֹת הלילה שבּאָה עגלה עם אנשים, ודפקוּ על הדלת וּפתחוּ להם מיד. והאנשים הלכוּ והסתּכּלוּ אילך ואילך סביב הבּית וּבדקוּ בּכל מקוֹם. והמלמד שמע אוֹתם מתלחשים על אוֹדוֹתיו: מי הוּא זה ואיזה הוּא השוֹכב תּחת הגג? שמא ישמע את כּל אשר אָנוּ עוֹמדים לעשׂוֹת כּאן? בּלא ספק שיכּוֹר הוּא, אמרוּ זה לזה. הסיטוּהוּ ממקוֹם למקוֹם, הפכוּהוּ לכאן וּלכאן, והוּא מעמיד עצמוֹ כּשיכּוֹר שאינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ לשמאלוֹ. מתּוֹך הדברים ששמע המלמד הבין שיש בּדעתּם לרצוֹח את בּעל־הבּית הזקן, על פּי עצת אשתּוֹ הצעירה. זכר המלמד את עצתוֹ השניה של רבּוֹ הקדוֹש וּבראוֹתוֹ שהפּוּנדקאי הוּא בּכל רע, עמד ועשׂה רעש גדוֹל עד שניעוֹר בּעל האַכסניה משנתוֹ והרוֹצחים התבּרחו. אָז סיפּר המלמד לזקן את כּל הענין, והזקן שאַל אוֹתוֹ מה גמוּל ישיב לוֹ: “שלוֹש מאוֹת רו”כ הקרן, והפּירוֹת לעוֹלם־הבּא“. והלך לוֹ המלמד לדרכּוֹ. וּכבר היה בּידוֹ הסך שנתן בּעד שלוֹש העצוֹת. כּשהגיע סמוּך לבית דירתוֹ התחיל חוֹקר את הבּריוֹת שפּגע בּדרכּוֹ על פּלוֹני בּן פּלוֹני המוֹזג (כּלוֹמר על עצמוֹ, כּי כּל שתּים־עשׂרה השנים מאָז עזב את אשתּוֹ וּביתוֹ לא כּתב להם מאוּמה) וגם שאל על אשתּוֹ העגוּנה של אוֹתוֹ מוֹזג. והבּריוֹת שׂחוּ לוֹ שהעגוּנה סרה מדרך הטוֹב והיא מוּפקרת לכל. פּג לבּוֹ של אוֹתוֹ מלמד, אבל זכר את עצתוֹ השלישית של רבּוֹ הקדוֹש, שלא להאמין לשוּם דבר, זוּלת מה שיראה בּעיניו. נכנס אל בּיתוֹ ועשׂה עצמוֹ כּשיכּוֹר, כּי לא הכּירוּהוּ אשתּוֹ ואנשי בּיתוֹ. וּכמו כּל השיכּוֹרים נפל אל מתּחת לשוּלחן ונרדם. בּלילה שמע קוֹל: על החלוֹן דפק בּחוּר אחד יפה עינים. היא פּתחה לוֹ את הדלת, והתיחדה עמוֹ בּחדר מיוּחד וסגרוּ מאַחריהם את הדלת. בּלילה הוּא בּא וּבבּוֹקר הוּא יוֹצא. כּך היה עוֹשׂה מדי לילה בּלילה. המלמד לא ידע לשית עצוֹת בּנפשוֹ, כּי הלא רגלים לדבר. עם כּל זאת שמע את עצת רבּוֹ בּלבּוֹ. הלך למקוֹם אַחר, שהה שם זמן מוּעט, החליף את בּגדיו הצוֹאים בּבגדים נאים וּמתוּקנים, כמוֹ שחוֹזר בּעל אל אשתּוֹ וּבא אל בּיתוֹ. אין לשער את השׂמחה שהיתה בּבּית. הבּנים שׂמחוּ על אביהם, ואֵם הבּנים שׂמחה על בּעלה. אבל הוּא התקצף וקרא בּחימה שפוּכה: “לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? הלא כּך וכך שמעתּי עליך; שלוֹשה לילוֹת שכבתּי כּאן כּשאני מתחפּשׂ לגוֹי שיכּוֹר, בּחנתי וּמצאתי כּי הקוֹל שלא פּסיק ח”ו אמת הוּא”. אמרה לוֹ: “אַל תּבהל בּרוּחך להוֹציא מפּיך דברים כּאלה. בּרם, הלא זכוֹר תּזכּוֹר שבּשעה שעזבת אוֹתנוּ לאנחוֹת, לקח לוֹ הפּריץ את אברהמ’לי למַשכוֹן עבוּר דמי השׂכירוּת שהיינו חייבים לוֹ. ואַברהמ’לי נתגדל אצל הפּריץ כּמוֹ שגץ, בּלא תּוֹרה וּבלא מצווֹת. דיבּרתי על לבּוֹ שבּכל לילה יבוֹא אלי בּסתר ואני אלמדוֹ תּפילה וחוּמש כּדי שלא יטמע חס ושלוֹם בּין עכּוּ”ם. ואם עדיין אינך מאמין, המתּן עד הלילה ותיוָכח בּעצמך. וכך הוה. הבּחוּר הנ“ל דמתקרי אַברהם, בּא בּלילה ודפק על החלוֹן, ואמוֹ הכניסה אוֹתוֹ אל הבּית, פּרשה עמוֹ אל חדר מיוּחד ולימדה אוֹתוֹ חוּמש, כּמשפּטה כּל הלילוֹת. אָז ראָה והבין המוֹזג את דברי הרב הקדוֹש, הכּיר את בּנו, שעזבוֹ קטן בּידי גוֹיים, ועכשיו הוּא כּבר גדוֹל, וּמתחנך בּחשאי על ידי אמוֹ בּתוֹרה וּמצווֹת. ותּגדל השׂמחה. ושילם את החוֹב לפּריץ והחזיר את בּנוֹ אל בּיתוֹ, בּחינת “ושבוּ בּנים לגבוּלם”, השׂיא את בּנוֹתיו, וּבמוֹתר המעוֹת שבּידוֹ חיוּ הוּא ואשתּוֹ וילדיו חַיי שלוֹם ושלוָה”…

– אוֹ־וַה!… אוֹ־וַה!… – השתּוֹממוּ מכּל צד.

אחד שנהנה הנאָה מרוּבּה בּיוֹתר התגרד בּשתּי ידיו על לבּוֹ בּהתלהבוּת יתירה, וּכשהוּא מתמוֹגג ממתיקוּת אָמר:

– הצדיק… הוּא צוֹפה ורוֹאֶה הכּל, מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… המזריטשי דרש על הפּסוּק “וכל בּניך לימוּדי ה'”: כּל בּניך – הם הצדיקים; “לימוּדי ה'” הם מלמדים להשם יתבּרך כּביכוֹל לעשׂוֹת כּרצוֹנם, וּלבטל רצוֹנוֹ כּביכוֹל מפּני רצוֹנם של הצדיקים…

– מי אָמר זאת? המזריטשי? אי לך! – קרא לוֹ חברוֹ בּביטוּל גמוּר – אַתּה מבלבּל תּמיד את ה“יוֹצרוֹת”. את זאת מספּרים שוּב בּשמוֹ של ר' לוי יצחק, ולא על פּסוּק זה דרש, אלא על פּסוּק אַחר לגמרי. מספּרים בּשמו של הרב הקדוֹש ר' דויד משה זצוק"ל מטשארטקוֹב שאָמר בּשמוֹ של הבּרדיטשוֹבי שדרש על הפּסוּק “אָנוֹכי ה' אלקיך”: הקדוֹש־בּרוּך־הוּא אוֹמר לצדיק, שהוּא בּידוּע בּחינת משה: “אָנוֹכי ה' שלך, כּלוֹמר כּמוֹ שאַתּה רוֹצה, אַתּה עוֹשׂה עמדי כּביכוֹל”, משוּם שהקדוֹש־בּרוּך־הוּא גוֹזר והצדיק מבטל; צדיק גוֹזר והקדוֹש־בּרוּך־הוּא מקיים…

– הוֹ־הוֹ־הוֹ!… – קרא חסיד אחד שעמד גחוּן על גבּם של אחרים, נטוּי גרוֹן וּזקוּף אָזנים, כּדי שלא לאַבּד חלילה דבר אוֹ חצי דבר מכּל המדוּבּר שם, וּמרוֹב התפּעלוּת הפשיל את זרוֹעוֹ אל אחוֹרי ערפּוֹ, הכניס ידוֹ אל מתּחת לכתנתּוֹ, כּשהוּא תּוֹמך ודוֹחף את מַרפּקה בּידוֹ השניה, והיה מגרד את גבּוֹ להנאָתוֹ ונאנח מרוֹב תּענוּג.

– ואני מוֹדה וּמתוַדה לפניכם, רבּוֹתי, את האמת לאמיתּה – אָמר זקן אחד מהסס כּמתבּייש בּוידוּיוֹ – כּשאני מעלה על דעתּי את כּל הרזין והסוֹדוֹת הגדוֹלים והנוֹראים שהצדיקים הקדוֹשים מגלים בּכל תּיבה וּבכל תּג שבּתּוֹרה, כּשאני נזכּר בּכל ניצוֹצי הקדוּשה שהם מוֹשכין מצירוּפי האוֹתיוֹת, פּעמים ניטל ממני כּל התּענוּג שבּלימוּד התּוֹרה. מה טעם בּלימוּד התּוֹרה של אנשים כּמוֹתנוּ. הלא משוּלים אָנוּ כּסוּסים עיורים שמהלכים בּדרכּם הכּבוּשה ואינם רוֹאים את השוּחין והמערוֹת שלרגליהם. אָנוּ יוֹדעים רק פּירוּש המלוֹת, את הפּשט והדרש, אבל את הנסתּר והכּמוּס מאַחרי המלוֹת, את הרמז והסוֹד, לא נדע לעוֹלם… והללוּ הרי הם העיקר… הרי הם העיקר!…

– תּמים אַתּה, הירשל, תּמים כּתינוֹק! – קרא לוֹ בּעל הסיפּוּר בּשלוֹש העצוֹת של הרבּי – ואני אוֹמר לך שלא זה הוּא העיקר, לא זה… אלא האנחה. הן! בּאנחה אַחת מתקן הצדיק הקדוֹש יוֹתר ממה שיש לתקן בּמאוֹת דפּי גמרא… מקוּבּלני מזוּסיל שקיבּל מפּיני שפּעם אַחת היה ישוּב הרבּי שלנוּ שיחיה בּחבוּרת חסידים ושתק, והחסידים שתקוּ. נאנח הרבּי שיחיה… כּיצד הוּא, יחיה, נאנח הלא כּוּלכם יוֹדעים… נאנח, והכּל שוֹתקים. פּתאוֹם שאַל לחסידיו: יוֹדעים אַתּם למה אני נאנח? מפּני לחץ הלב. כּל הנפש הישׂראלית קשוּרה אל לבּי, רוֹבצת עליו על הלב, חוֹבקתּוֹ וּמגפּפתוֹ בּכל כּוֹבד צערה וקשה לי לנשוֹם, וּלפיכך אני נאנח…

– מקוּבּלני מאָחי עליו השלוֹם ששמע מפּיו הקדוֹש את דרשתוֹ בּשבּת “האזינוּ”, ואָז אָמר שלבּוֹ דוֹמה לכנוֹר, ואם מכּים יהוּדי בּסוֹף העוֹלם, ואם כּוֹאב ליהוּדי בּכרכּי הים, הרי זה מקיש על נימי לבּוֹ, והוּא סוֹבל את כּל היסוּרים האלה…

יוֹשבים הם כּוּלם צפוּפים וּדחוּקים, שוֹאפים איש את נשימת אַפּוֹ של חברוֹ, מחוּממים זה על ידי זה בּמגע הגוּף וּבלהט הנפש, כּוּלם מצוּמדים וּדבוּקים לפקעת חיה אַחת, משוּלים כּאוֹבדים ותוֹעים בּעוֹלם התּוֹהוּ שנזדמנוּ כּאן יחד ונמלטוּ לשעה קלה אל עוֹלם האמת, אל עוֹלם הנסים והמוֹפתים של הרבּיים והצדיקים, אל קדוּשת חכמתם ותוֹרתם. על ידי הסיפּוּרים שהם מספּרים זה לזה הריהם נעשׂים שוּתּפים בּעוֹלם הרז והפּלא, מוֹשכים עליהם מקצת מן המקצת מקדוּשתם של הצדיקים…

רגע אחד שכח יוֹסיל את הגינוּנים המכוֹערים, את הבּלוֹיים המסוֹאבים; לא הרגיש בּריח הרע של טאבּאק גרוּע, של זיעה וזוּהמה. שלא־מדעת נמשך גם הוּא אַחר המעשׂיוֹת שמתּחילה נראוּ לוֹ כּדברי תּפלוּת והבאי; לבסוֹף, כּאילוּ דרך פּתח צר כּחרירה של מחט, בּקע אליו אוֹר של אַהבת הבּוֹרא, אַהבת התּוֹרה ואַהבת האָדם… כּמוֹ ממרחק הבליח לפניו בּזוֹהר מסתּוֹרין האיקוֹנין המוּפלא של הצדיק הקדוֹש, של הרבּי…

אך לא נמשך הדבר אלא שעה קלה. כּשעמד לתפילת מעריב, היה כּמקיץ מאיזה כּישוּף. שוּב לא ראָה לפניו אלא כּיעוּר, זוּהמה וחוֹסר דרך־ארץ…

הלך יוֹסיל לבקש את ר' זוּסיל בּלשכּת־העצים. הרי זה היה צריף קטן, עשׂוּי משלוֹש רוּחוֹתיו נסרים, וּברוּח הרביעית נסתּמך אל כּוֹתל הבּית. חלוֹנוֹת לא היוּ בּוֹ והפּרוּץ מרוּבּה בּוֹ על העוֹמד; הסדקים הרבּים שבּין הנסרים לא היוּ סתוּמים. ואילוּ בּמקוֹם שגזירי העצים היוּ מסוּדרים סוארים סוארים, היוּ הללוּ סוֹתמים בּמקצת את הפּרצים. ואַף־על־פּי־כן היתה רוּח נוֹשבת כּאן מכּל צד. יוֹסיל מצא את ר' זוּסיל בּצריף. סוארי העצים היוּ מסוּדרים לכל אָרכּוֹ של דוֹפן אחד, מן הקרקע עד התּקרה, ותפשׂוּ את מַחצית החלל של הצריף, וּמחציתוֹ השניה, רוַח צר וארוֹך, שימש לזקן מקוֹם לינה לכל ימוֹת השבוּע.

שוּלחן וכסא לא היוּ כּאן. בּזוית אַחת היתה פּרוּשׂה על הקרקע מַחצלת, ועל גבּי המחצלת שׂקים וּמה־שהוּא דוֹמה לכלי־מיטה. היוּ שם מוּנחים גם ספרים אחדים לשימוּשוֹ של הזקן. בּסמוּך עמד סדן קטן ועליו נר דלוּק, שהרוּח היתה טוֹרפת וּמנוֹפפת בּשלהבתּוֹ.

ר' זוּסיל נכנס לפני רגע קל, ויוֹסיל מצאוֹ כּשהוּא ישוּב על הקרקע וּביגיעה מרוּבּה, מתּוֹך גניחוֹת וּנשימה כּבדה, מתאמץ לחלוֹץ את מגפיו הכּבדים מעל רגליו.

– אַה, יוֹסיל! – קרא בּשׂמחה – סוֹף סוֹף בּאת אל הפּלטרין שלי. נוּ, בּרוּכים הבּאים! הרי טוֹב שבּאת, הרי יפה… אַתּה יוֹדע, אין ממנהגי לקבּל אוֹרחים בּפלטין זה. אבל אַתּה שאני. לאוֹרח חשוּב וספוּן שכּמוֹתך אין מסרבים… אבל היכן תּשב? לא טוֹב שאני אהיה יוֹשב פּתח אָהלי ואַתּה ניצב עלי. המתּן, הרי הסדן! טוֹל את הנר וּתנהוּ על בּקיע־עץ, ואת הסדן השכּב, ואיבעית אימא… כּוּרסה! ישמש לך כּוּרסה רכּה… כּך, ועכשיו סלקא דעתּך שלא טוֹב אצלי?

יוֹסיל עשׂה מה שאָמר לוֹ הזקן. נטל בּקיע עץ, הטיף עליו קצת חלב והדבּיק אליו את הנר, והוּא גוּפוֹ השתּפּל וישב על הסדן שהיה מוּטל על הקרקע. הישיבה לא היתה נוֹחה בּיוֹתר, מפּני שהסדן עגוֹל היה, והיה ניסוֹט וּמתגלגל מתּחתּיו; לרגליו הארוּכּוֹת שהוּצרך לפשוֹט לפניו לא היה מקוֹם די הצוֹרך והוּזקק להניחן על המחצלת. יוֹסיל העביר את עיניו ממקוֹם למקוֹם ונשתּוֹמם מאוֹד:

– למה, ר' זוּסיל, בּחר בּמקוֹם זה… בּדיר זה?

– כּאן אני בּחינת בּעל־בּית; איני משלם שׂכר־דירה ושוּם בּריה אינה בּאה להטרידני.

– אבל כּאן רוּח נוֹשבת והטחב מרוּבּה.

– אֶט! אַל תּדאג. אני מתעטף בּמעילי זה ויש לי כּאן עוֹד בּלוֹיוֹת להתכּסוֹת בּהם. ואסוּר לחטוֹא בּדברי טרוּניה. חייב אָדם להוֹדוֹת וּלשבּח לבּוֹרא יתבּרך אם מצא מקוֹם להניח שם את ראשוֹ. בּוֹא וּראה כּוֹחה של שינה: יעקוֹב אבינוּ כּשבּרח מעֵשׂיו שכב על הקרקע ואת ראשוֹ הניח על אבן… הרי אַתּה יוֹדע מה שמביא המדרש… אם כּל אַבני המקוֹם נתחבּרוּ יחד לאבן אחד, הוה אוֹמר שהאבן היתה גדוֹלה, קשה; כּלל וּכלל לא משוּפּה… ואַף־על־פּי־כן היתה שנתוֹ של יעקוֹב חזקה עד שראָה חלוֹם גדוֹל ונוֹרא. ואָנו משימים עצמנוּ איסטניסים גדוֹלים: לנוּ תּנוּ כּר מנוֹצוֹת רכּוֹת למראשוֹתינוּ, לנוּ תּנוּ כּסת רכּה תּחתּינו וּשׂמיכה מצמר־גפן עלינוּ להתכּסוֹת. בּוּשה וחרפּה!…

– אבל איני תּוֹפשׂ את כּל הענין. מה טעם להתרפּש כּאן כל השבוּע, בּשעה שבּבּית מזוּמנת לך מיטה מוּצעת…

– אהה! – צחק הזקן צחוֹק תּינוֹקי – מה טעם, אַתּה שוֹאל, החכם שלי מן ההגדה. אבל בּשביל כּבוֹד שבּתא מלכּתא, הן! בּיוֹם הששי יוֹצא אני מן הפּלטרין שלי כּחתן מחוּפּתוֹ להקבּיל את פּני המלכּה. הוֹלך אני אל המרחץ, מחַטא וּמדיח יפה יפה את גוּפי בּרוֹתחין וּבפוּלסין דנוּרא של חבילת הזרדין שלי על גבּי האיצטבּא העליוֹנה, ואַחר כּך משתּטף אני בּצוֹננים, טוֹבל את עצמי בּמקוה, לוֹבש כּוּתּוֹנת לבנה וּנקיה… ואַחר כּך – הבּית החם, התּבשילין… בּשׂר ודגים… ואַחר כּך מיטה מוּצעת, כּלי מיטה לבנים, נקיים, רכּים, הכּלל: “מחַיה נפשוֹת”… עוֹנג שבּת כּזה, אני אוֹמר לך, יוֹסיל! תּמוּהני אם רוֹטשילד טוֹעם תּענוּג גדוֹל ממני…

– בּשביל כּך מתגוֹלל כּבוֹדוֹ כּאן כּל השבוּע ומתאַבּק בּעפר…

– וכי לא כּדאי הדבר, יוֹסיל? – שאַל הזקן בּחיוּך שנצנץ מתּוֹך עיניו, ויוֹסיל לא ידע אם הוּא משטה בּוֹ אוֹ שהוּא תּמים בּמידה כּזוֹ.

כּל הזמן שהיוּ משׂיחים, התעסק הזקן בּמגפיו. פּעמיים רצה יוֹסיל לסייע לוֹ, והזקן לא הניחוֹ. והנה סוֹף־סוֹף עלה בּידוֹ לחלוֹץ אוֹתם. רגליו היוּ עטוּפוֹת בּמַטליוֹת בּד, כּדרך שנוֹהגים האכּרים והחיילים לעשׂוֹת. בּזהירוּת רבּה, על־יד על־יד, הסיר מטלית אַחר מטלית שהיוּ כּרוּכוֹת על רגליו כּעין קליפּוֹת על גבּי קליפּוֹת, וריח רע של זיעה ורקבוֹן עלה מהן. יוֹסיל נזדעזע כּוּלוֹ כּשראה את המטליוֹת דבוּקוֹת אל בּשׂרוֹ על ידי מוּגלה ודם. הרגלים היוּ נפוּחוֹת וּמלאוֹת כּיבים וּפצעים טריים וזבים.

– אַח!… אלי, אלי!… אילוּ רגלים! אילוּ יסוּרים!… – קרא יוֹסיל כּוּלוֹ מכוּוָץ ממראה עיניו.

לשמע הקריאָה הזאת, רפרף עליו הזקן בּעיניו המחייכוֹת ואָמר:

– שמא נזדמן לך להציץ פּעם בּספר “ראשית חכמה”? לא? ואני דוקא עיינתּי בּוֹ. הוּא מתאר שם את הגיהינוֹם… יש רשעים שנדוֹנים שם בּשלג ואש… דוֹמני שאחד מששים של טעם הגיהינוֹם אני טוֹעם בּכל לילה, לאחר שאני חוֹלץ את המגפים. על ידי הרוּחוֹת הללוּ נדוֹן גוּפי בּצינה, וּבה בּשעה רגלי בּוֹערוֹת בּאש… בּאש ממש… אַח־אַח־אח… קרח ואש… היכי תּמצא: דבר והיפּוּכוֹ!

– מניין הפּצעים הללוּ?

– כּלוּם אני יוֹדע? אפשר מן המגפים שהם ישנים, כּבדים וּמשפשפים את העוֹר והבּשׂר… ואפשר ממה שאני עוֹמד אוֹ מהלך כּל היוֹם על רגלי וכמעט שאיני יוֹשב… כּל היוֹם הן מקבּלות מרוּת, וּמצייתוֹת… רצוֹני לוֹמר, הרגלים שלי… איני קוֹבל עליהן, חלילה! כּל היוֹם הן עוֹשׂוֹת את שליחוּתן בּאמוּנה, אבל בּשכר זה בּלילה, בּלילה… אָז מתחיל העסק… הן צוֹוחוֹת וּמצעקוֹת עוֹקצוֹת וּמזעזעוֹת, שׂוֹרפוֹת ודוֹקרוֹת… הכּלל, מתנקמוֹת על סבלן כּל היוֹם… אַח־אח־אח…

– וּמפּני מה כּבוֹדוֹ אינוֹ שוֹאל בּעצת רוֹפא?

– שאלתי את חייקיל הרוֹפא. הוּא נתן לי איזוֹ סגוּלה, שהוֹעילה לי כּמוֹ שמוֹעילוֹת קרני־אוּמן לגוּפוֹ של בּרמינן.

לא יכוֹל יוֹסיל להתאפּק וקרא בּקוֹל שהיה בּוֹ מקצת מן הבּכי:

– למה, ר' זוּסיל… למה קיבּל עליו את היסוּרים הללוּ?… ממש בּידיו הביאם על עצמוֹ… כּלוּם אַף זוֹהי מצוָה?… כּלוּם דוֹרש זאת ה' מיִראי שמוֹ?

– השם יתבּרך אינוֹ דוֹרש כּלוּם מן האָדם. הוּא רק ממתּין לראוֹת היאך אָדם עוֹבד אוֹתוֹ. הוּא מניח לוֹ לחיוֹת, לבקש פּרנסה, להיוֹת שטוּף בּחיי שעה, להיוֹת להוּט אַחר היצר־הרע… פּעם מסייע לוֹ בּמקצת, פּעם דוֹחפוֹ, תּוֹמכוֹ, פּעם שוֹמרוֹ… והכּל בּלא יוֹדעים, בּהעלם, וּממתּין לראוֹת אימתי, היאך והיכן יזכּוֹר סוֹף־סוֹף את קוֹנוֹ לעבדוֹ בּלב שלם…

– שפּיר! אבל כּיצד ולמה מביא אָדם על עצמוֹ כּל מיני יסוּרים! מה צוֹרך וּמה טעם בּהם?

– וּמה? וּמאי רבוּתה כּשעוֹבד אָדם את הבּוֹרא מרוֹב טוֹבה? לאַחר שאָדם פּיטם את גוּפוֹ בּמאכלים טוֹבים וּבכל מיני מעדנים, ואַחר שזלל וסבא עד שיצא מאַפּוֹ, הריהוּ עוֹמד ועוֹשׂה מצוה לגרוֹם נחת־רוּח גם לנשמה, ולא די לוֹ בּזה! עוֹד הוּא מחכּה לשׂכר בּעדה!… לא, חביבי! לא! חייב אָדם להרגיל עצמוֹ לשׂמוֹח בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא גם מתּוֹך יסוּרים… עתּים אני שוֹכב כּאן בּלילה, הרגלים – אש בּוֹערת, ואני מהרהר: הרי אין לך דבר בּעוֹלם שנעשׂה חוּץ לדעתּוֹ יתבּרך… הריני מחליק על בּשׂרי הדוֹאב וּמהרהר: אלה הם פּצעיו כּביכוֹל שהוּא פּצע בּי, זוֹ היא אשוֹ שהוּא כּביכוֹל הדליק בּי… הוּא… בּרוּך הוּא וּברוּך שמוֹ…

פּתאוֹם הגבּיה ראשוֹ, זקף עיניו על יוֹסיל, הסתּכּל בּוֹ כּתוֹהה ותמיה:

– למה נתתּ בּי עינים כּאלה? מה אַתּה רוֹאה בּי?… שמע, יוֹסיל! אמוֹר לי: מה בּלבּך עתּה?

יוֹסיל לא השיב לוֹ כּלוּם, אבל בּליבּוֹ היה מהרהר: כּל מה שאָמר לוֹ הזקן אמת, אמת וּמפליא! אבל חוֹשש הוּא שאין זוֹ האמת כּוּלה… מה שהוּא שייר והעלים ממנוּ…

הזקן המשיך:

– שמא אַתּה מיצר בּצערי? אַי, שוֹטה שבּעוֹלם! הרי שמעתּי שאַתּה רוֹצה ללמוֹד חכמת הדוֹקטוֹריה. לכשתּהיה מוּמחה גדוֹל, כּמו ספּאסוֹביטש, תּרפּא קוֹדם כּל אוֹתי, כּלוֹמר את רגלי. מסכּים אַתּה?

בּמקוֹם להשיב על שאלתוֹ, אָמר יוֹסיל:

– סבוּרני, ר' זוּסיל, שכּך לעבוֹד את הבּוֹרא לא אוּכל… אין אני מוֹצא בּי את הכּוֹח הזה… אגלה לוֹ, ר' זוּסיל, שבּעצם כּל ימי אני מתלבּט בּענין זה… יש לי רגש שאני תּוֹעה, שרבּים רבּים מסביבי תּוֹעים… אני מבקש ועדיין לא מצאתי את הדרך אל חיים של אמת… עם מטרה של אמת… כּבוֹדוֹ מבין? כּדי שאדע למה, לשם מה, וּמה התּכלית… היאך אמצא את הבּטחוֹן שאיני טוֹעה, את הבּטחוֹן בּאמת? כּבוֹדוֹ מבין?…

ר' זוּסיל שמע, נענע לוֹ ראשוֹ כּאוֹמר: הן, אני מבין. וּלבסוֹף אָמר לוֹ:

– חסר אַתּה, יקירי, מידה אַחת… שבּלעדיה קשה למצוֹא את הדרך האמיתּית, את עבוֹדת־האלוֹהים האמיתּית…

– וּמהי?

– השׂמחה.

– אַה, השׂמחה… בּאמת איננה בּי. מימי לא טעמתּי את טעמה של שׂמחה אמיתּית. ואַף מסביב לי לא ראיתי הרבּה שׂמחה… לא כּאן ולא בּסלוֹבּוֹדקה… דוֹמני ששׂמחים רק הגוֹיים.

– שלהם היא שׂמחה אַחרת.

– וכי יש גם שׂמחה יהוּדית? יוֹתר מדי מרה־שחוֹרה רוֹאה אני בּכל מקוֹם מסביבי.

– השׂמחה האמיתּית היא רק של היהוּדים.

– היכן היא?

– תּהיה חסיד ותמצא את השׂמחה האמיתּית.

– כּיצד נעשׂה אָדם לחסיד?

– הוּא נוֹסע אל הרבּי…

– מהנ… כּדאי היה בּאמת לראוֹת מה שם… להסתּכּל…

– לראוֹת? להסתּכּל? לא, אַל תּדבּר בּלשוֹנם של מתנגדים. זה לא יוֹעיל לך כּלוּם. בּרבּי אוֹ מאמינים אוֹ לא מאמינים. אם תּבוֹא להסתּכּל ולראוֹת, לא תּראה כּלוּם. רק המאמין לבד רוֹאה בּרבּי מה שיש לראוֹת בּוֹ.

יוֹסיל שקע בּהרהוּרים: הרי היתה בּוֹ תּקוה לא בּרוּרה שהוּא כּרוֹפא עתיד להכניס חדוַת חַיים בּמשכּנוֹת ישׂראל. למה הרפוּאָה ודרך העקיפין הארוּכּה הזאת, אם ה“צדיק” של החסידים עוֹשׂה את מלאכתּוֹ בּדרך פּשוּטה יוֹתר ונאמנה יוֹתר… נזכּרוּ לוֹ החסידים שראָה לפני שעה קלה בּ“שטיבּל”… לא, הוּא לעוֹלם לא יוּכל לעוֹרר בּאוֹתם האוּמללים את האמוּנה, את האַהבה והבּטחוֹן, שמעוֹרר הרבּי… מהיכן יקח את הכּוֹח הזה? אם כּרוֹפא – שמא לא ישאלוּ בּעצתוֹ. ואם לא כּרוֹפא – הרפוּאָה למה?

שוּב נתקלוּ מבּטיו בּרגליו של ר' זוּסיל, שהזקן הבּיט אליהן ונאנח.

– והסיגוּפים הללוּ שאַתּה מקבּל על עצמך אַף הם ממידת השׂמחה והחסידוּת?

אוֹתוֹ רגע כּבה פּתאוֹם בּעיניו וּבפניו של ר' זוּסיל משהוּ יקר ורצוּי ללב, כּפנס מאיר זה שעטפוּהוּ בּצעיף: בּמקוֹם החיוּך הטוֹב והקוֹרן, השתּפּכה על פּניו חוּמרה לא רגילה של כּוֹבד־ראש וחרדת־מה.

– סגוֹר את הדלת! – ציוה לוֹ פּתאוֹם.

יוֹסיל עמד ונתקרב אצל הפּתח.

– אבל – אָמר – הרי אין כּאן דלת כּל עיקר.

– בּחוֹץ עוֹמד סמוּך לכּוֹתל לוּח נסרים, הוּא משמש לי דלת. טוֹל את הלוּח והעמידוֹ בּמלבּן הפּתח; אם תּדייק, תּמצא שהוּא מכוּוָן יפה למקוֹם.

יוֹסיל עשׂה כּן. העמיד את לוּח הנסרים בּפּתח וחזר אל מקוֹמוֹ, ישב על הסדן והמתּין.

– התקרב יוֹתר! – גזר הזקן.

גלגל יוֹסיל את הסדן והקריבוֹ אצל ר' זוּסיל, וזה הרכּין את ראשוֹ ולחש על אָזנוֹ:

– יוֹדע אַתּה היכן אַברם־אלי' שלי?

יוֹסיל נזדעזע: כּל כּך לא צפוּיה היתה השאלה.

– הן. שמעתּי.

– ויוֹדע אַתּה בּמה הוּא עוֹסק?

כּל חדרי לבּוֹ של יוֹסיל היוּ מנוּקפים משאלה זוֹ:

– הבּריוֹת אוֹמרים… – התחיל מגמגם מתּוֹך בּלבּוֹל דעת.

– הבּריוֹת אוֹמרים ויוֹדעים מה שאוֹמרים – אָמר הזקן – אם אוֹמרים לך: “שיכּוֹר אַתּה”, אין לך אלא לילך ולשכּב… שוֹאל אני אוֹתך, יוֹסיל: היאך אוּכל לשכּב בּביתי על מיטתי הרכּה והנקיה, בּשעה שהוּא שכוּב כּכלב על האדמה ומתפּלש בּעפר? היאך אוּכל לאכוֹל ולשתּוֹת לשׂבעה ולרוָיה, בּשעה שהוּא רעב וצמא? היאך אוּכל לישב בּשלוה בּשעה שהוּא… – ולא סיים, רק עשה בּידוֹ תּנוּעה בּאויר.

שתק קצת, וּאַחר הוֹסיף:

– כּכל שיש בּכוֹחוֹתי אני משתּדל להחזיר לעניים, לתינוֹקוֹת של בּית רבּם, לבחוּרים לוֹמדי התּוֹרה מה שהוּא מלסטם שם את העשירים… אבל יוֹדעני שאין זה פּוֹטרוֹ מעוֹנש בּידי שמים. גזל! מה יכוֹל לכפּר על גזל? אבל מאמין אני שמדת הרחמים תּכריע את הכּף… יש רחמים בּדין; אַף שם יש רחמים… אי אפשר שלא יהיוּ, חס ושלום… בּני טעוּן רחמים גדוֹלים…

– אין כּבוֹדוֹ יוֹדע – קרא יוֹסיל – כּמה שׂמח אני לשמוֹע מפּיו… מפּיו, ר' זוּסיל, את הדברים האלה על אַברהם־אלי'.

– והיאך הייתי צריך לדבּר עליו? אַה, את יסוֹד נשמתוֹ של הבּחוּר שלי אני יוֹדע… וזה הוּא כּלל גדוֹל. אפילוּ העבריין הגדוֹל בּיוֹתר, אפילוּ הבּליעל השפל בּיוֹתר אסוּר להבזוֹת עליו, כּאילוּ הוֹציא את עצמוֹ מכּלל בּרוּאָיו. אַף אָדם כּזה עוֹשׂה רצוֹנוֹ יתבּרך, השם יתבּרך מסתּתּר בּעבירוֹת כּמוֹ בּמצווֹת. “כּי הנה אוֹיביך ה'” פּירוּשוֹ אַף בּאוֹיביך שהם השׂטן והיצר־הרע אַתּה ה' שוֹרה…

השעה היתה כּבר מאוּחרת. יוֹסיל עמד ואָמר:

– ר' זוּסיל! בּקשה לי מכּבוֹדוֹ, וּבקשה לפני בקשה: שלא יסרב לי.

– מה רצוֹנך?

– שלא יעמוֹד מחר ממשכּבוֹ, שלא ינעוֹל את מגפיו וימתּין עד שאָביא אליו את הד"ר ספּאסוֹביטש.

– מה אַתּה שׂח, יקירי? אני אשכּב לי כּאן ואתפּנק, וּמי יחלק את החָלב?

– וּמי היה מחלק להם קוֹדם, לפניו?

– לפני לא היוּ שוֹתים חלב. ועכשיו כּבר התרגלוּ לשתּוֹת. ואם לא אבוֹא, יהיוּ ממתּינים, ממתּינים וּמצטערים צער גדוֹל.

– אבל בּרגלים כּאלה לא ירחיק ללכת, ר' זוּסיל!

יוֹסיל דיבּר הרבּה על לבּוֹ, עד שסוֹף־סוֹף נתפּתּה הזקן והבטיח לוֹ בּשׂפה רפה, להמתּין מחר לביקוּרוֹ של ספּאסוֹביטש. הרחוֹבוֹת כּבר היוּ ריקים בּשעה שיוֹסיל חזר לביתוֹ בּלב הוֹמה וּמלא הרהוּרים. כּאן לא היוּ פּנסים דלוּקים וזר המהלך בּסימטאוֹת השכוּנה הזאת יחידי בּלילה מעמיד את עצמוֹ בּסכּנה. לא מפּני שיכּוֹרים וחַמסנים חלילה (בּרוּאים כּאלה אינם מצוּיים בּנאמיהא), אלא מפּני ההדוּרים והעקוּבּים של הקרקע ותלי האַשפּה שהיוּ מוּטלים כּאן על כּל פּסיעה וּפסיעה. בּקוֹשי וּבזהירוּת היה מַפסיע בּסימטאוֹת השכוּנה. מכּיון שיצא מתּוֹכה למרחב, פּגעה בּוֹ רוּח חזקה רווּית טחב שסטרה על פּניו בּזרזיפי מים; מסביב לפּנסים הבּוֹדדים, שהיוּ דלוּקים כּאן בּמרחק רב זה מזה, היתה העין מבחינה בּרשת הטיפּין שהרוּח הפריחה אוֹתן בּאלכסוֹן. השמים המקוּשרים בּעננים כּבדים השתּפּלוּ והתמזגוּ עם הלילה. יוֹסיל שלשל כּוֹבעוֹ, זקף את צוארוֹנוֹ והלך כּנגד הרוּח טרוּד בּדאגה. הוּא לא היה בּטוּח שיעלה בּידוֹ למצוֹא מחר את הד"ר ספּאסוֹביטש בּביתוֹ וּששעתוֹ תּהא פּנוּיה לילך עמוֹ אל השטיבּל של החסידים; ואם ר' זוּסיל יצטרך להמתּין קצת יוֹתר מן המידה, קרוֹב הדבר שלא יעמוֹד, ר' זוּסיל, בּדיבּוּרוֹ ויברח אל עבוֹדת הצדקה שלוֹ, שכּבר התרגל בּה, כּשם שהתרגלוּ ענייו בּפכּי החלב בּכל בּוֹקר… אבל יוֹסיל גמר בּדעתּוֹ לא להירתע מכּל טוֹרח ויגיעה עד שסוֹף־סוֹף יזמן את הרוֹפא ואת החוֹלה יחד. לשם כּך עליו להשכּים קוּם ולרוּץ אל בּית דירתוֹ של ספּאסוֹביטש קוֹדם ליציאתוֹ לביקוּריו ועד שלא יהא סיפּק בידי ר' זוּסיל לנעוֹל את מגפיו… אבל המגפים… אוֹתם המגפים הנוֹראים!… מן ההכרח יהיה למצוֹא לוֹ מנעלים קלים ונוֹחים יוֹתר. אבל כּלוּם יתפּתּה הזקן להחליף את מגפיו? היאך יביאוֹ לידי כּך?… הדאגוֹת הללוּ הטרידוּהוּ מאוֹד, ולא הרגיש בּרוּח השוֹטפת את פּניו וּמקרישה את כּפּוֹת ידיו, ולא הרגיש שמנעלי עצמוֹ כּבר מסוּדקים וקוֹלטים טחב בּשפע…

גם סימטת־היוָנים מלוּפּפת היתה חשיכה, וּכשנכנס אל החצר הלך הלוֹך וגשש. מרחוֹק, מימינוֹ, בּביתה של פראדיל, האיר חלוֹן אחד קטן כּגוֹן עין בּוֹדדת פּקוּחה אל החשיכה. כּל כּך מאוּחר, ועדיין אינה ישנה… הרהר יוֹסיל בּפנוֹתוֹ שׂמאלה אל מדרגוֹת עלית־הגג שלוֹ. אבל פּתאוֹם חזר בּוֹ וּפנה ימינה. תּשוּקה סתוּמה נתעוֹררה בּוֹ לראות מה עוֹשה פראדיל בּשעה מאוּחרת זוֹ. עבר את החצר לרחבּה, בּרפש וּשלוּליוֹת, בּין שברי־תּיבוֹת עזוּבוֹת, ונתקרב אצל החלוֹן המאיר. וילוֹן־בּד לבן וקטן כּיסה את הזגוּגיוֹת התּחתּוֹנוֹת של החלוֹן. אבל בּרוָחים הצרים שנשתּיירוּ פּנוּיים בּין הוילוֹן וּבין מזוּזוֹת החלוֹן מכּאן וּמכּאן, יכוֹל היה להציץ ולראוֹת את הנעשה בּבּית.

פראדיל ישבה יחידה לפני השוּלחן וקראה בּמכתּב. לפניה, על גבּי השוּלחן, מוּנחים היוּ עוֹד מכתּבים פּתוּחים וּמעטפוֹת ריקוֹת.

“ממנוּ”… חלפה מחשבה בּמוֹחוֹ. את פּניה לא ראָה. בּכפּה סככה על עיניה והאפילה על פּניה. אפשר מפּני האוֹר שהדאיב את עיניה? אוֹ שמא בּכתה? אַח, אחוֹתי־עלוּבתי! הזדרז מזלך לעגן את חייך אל זכרוֹנוֹת וּמכתּבים!… וּכמו קוֹדם, בּצריפוֹ של ר' זוּסיל, נתגלגלוּ בּוֹ רחמים וסבל, וּכמו קוֹדם המה בּוֹ לבּוֹ על שאין בּידוֹ להוֹשיע…

פראדיל הגבּיהה פּתאוֹם את ראשה, תּלתה עיניה השטוּפוֹת דמע בּחלוֹן, והאזינה… כּאילוּ הרגישה פּתאוֹם שאינה יחידה, שעוֹד לב דוֹפק עמה כּאן בּסמוּך… רק רגע אחד הבּיטה לפניה, זקפה אָזניה לקלוֹט איזה רחש, איזה בּן־קוֹל, ואַחר שוּב השקיעה עיניה בּמכתּבים… יוֹסיל הזדרז מיד לסלק את עצמוֹ מן החלוֹן, וחזר והלך אל מדרגוֹת עלית־הגג שלוֹ. כּסהרוּרי עלה בּמדרגוֹת, כּסהרוּרי הסב את המפתּח בּמנעוּל ונכנס אל חדרוֹ הריק והקר. לא הדליק נר. לבוּש בּמעילוֹ הרטוֹב, השתּטח על הספּה, וּבמוֹחוֹ הסתּוֹבבוּ הרהוּריו בּמעגל מטוֹרף, ללא סוֹף וּללא תּכלית: הכּל מסביבוֹ כּה עלוּבים, כּה מסוֹערים, עזוּבים לנפשם וחשׂוּכי־סעד; כּמדוּמה, יד נַקמנית השליכה את כּוּלם לתוֹך עלעוֹל נוֹרא. ואַף הוּא בּתוֹכם. הוּא עם האַנדרלמוּסיה המשפּחתּית שלוֹ, פראדיל עם שבר חייה שלה, גם יוֹשה בּמבוּכת־נפשוֹ שלוֹ, אַברהם־אלי' בּתוֹהוּ עוֹלמוֹ שלוֹ… כּוּלם תּוֹעים יחידים גלמוּדים בּיגוֹנוֹתיהם… זוּלת אפרים! הוּא היחידי שלא נגרף על ידי העלעוֹל האיוֹם; עוֹמד הוּא איתן והוֹלך לבטח דרכּוֹ…

למחרת בּבּוֹקר, מיד לאַחר שחלץ את תּפיליו וקיפּל את טליתוֹ, נזדרז לילך אצל ד“ר ספּאסוֹביטש על מנת להביאוֹ אצל ר' זוּסיל. בּחדר ההמתּנה של הרוֹפא כּבר היוּ חוֹלים ממתּינים, היוּ גם חוֹלים שהמתּינוּ לוֹ בּבתּיהם. אבל גדוֹלה היתה חיבּתוֹ של הרוֹפא לידיד נעוּריו וּלביתוֹ ולא היה יכוֹל לסרב ליוֹסיל שדיבּר אליו תּחנוּנים וּבהתרגשוּת, כּאילוּ אָביו היה זה החוֹלה. ד”ר ספּאסוֹביטש לא שהה הרבּה, והלך אַחר יוֹסיל. בּדרך חקר אוֹתוֹ על החוֹלה, מה טיבוֹ, מה חייו וּמה מעשׂיו. אבל בּלשכּת־העצים לא מצאוּ את החוֹלה, ואף בּשטיבּל לא היה עוֹד. השמש סיפּר להם שר' זוּסיל לא המתּין ל“מנין”, התפּלל בּיחידוּת ואַחר נטל את שני קנקניו ויצא, כּדרכּוֹ, לאגוֹר חלב וּלחלקוֹ בּין אַנשי השכוּנה.

ד"ר ספּאסוֹביטש נענע את ראשוֹ ואָמר ליוֹסיל:

– חסיד שוֹטה זה, מהנ… לפי מה שסיפּרתּ לי עלוּל הוּא לגרוֹם לעצמוֹ צרה. לוַאי שלא נצטרך לקצרוֹ בּרגל אַחת אוֹ בּשתּים…

לבּוֹ של יוֹסיל נטרף עליו מדאגה לזקן וּמבּוּשה בּפני הרוֹפא המטוּפּל בּחוֹלים, שעל חינם הטריחוֹ והבטילוֹ מעבוֹדתוֹ. הרוֹפא, שבּימי עבוֹדתוֹ המרוּבּים כּבר ראָה מעשׂים משוּנים וּמתמיהים מזה, ראָה את מעשׂה ר' זוּסיל בּדעה מבוּדחת והתלוֹצץ על הזקן שנטל את רגליו החוֹלוֹת וּברח מהרוֹפא. מיוֹסיל נפטר בּלב טוֹב. יוֹסיל חזר אל הקלוֹיז של בּליוּמקה. ישב לפני הגמרא, פּתח בּמקוֹם שהפסיק אתמוֹל. אבל אוֹתם התּענוּג ועידוּן־הנפש שהיוּ לוֹ אמש לא חזרוּ שוּב. דעתּוֹ היתה מעוּרבּבת עליו. קשה היה לוֹ להסיח את דעתּוֹ גם מהיסוּרים וּמן הסכּנה הגדוֹלה שר' זוּסיל מגלגל על עצמוֹ…

פּרק עשׂרים וּשמוֹנה

בּכל יוֹם אַחר תּפילת שחרית, היוּ בּאים אל יוֹסיל אַרבּעה תּלמידים מבּני עשירי מינסק ללמוֹד אצלוֹ תּנ"ך, גמרא וּלשוֹנוֹת. בסך־הכּל הוּא עסוּק בּתלמידיו אַרבּע שעוֹת, ואַחר כּך הוּא פּנוּי כּל היוֹם. ואינוֹ מוֹצא מפלט מן השעמוּם. התּעוּדה של הגימנסיה הקוֹבאנית עדיין לא הגיעה, והדבר הטרידוֹ מאוֹד. אָביו היה יוֹם יוֹם שוֹאלו: “נוּ, וּמה עם התּעוּדה? מפּני מה מתמהמהים הם שם לשלחה?”. ונראָה לוֹ ליוֹסיל, שבּלב הזקן התגנב חשש שמא כּל ענין התּעוּדה הוּא עוּרבא פּרח… בּספרים קצה נפשוֹ של יוֹסיל, והבּטלה דיכּאה את רוּחוֹ. אפרים, חברוֹ היחידי, טרוּד מאוֹד בּעסקיו, ויוֹסיל רוֹאה את עצמוֹ יחידי וגלמוּד כּמוֹת שלא היה עוֹד מימיו.

בּוֹקר אחד משנתבּהרוּ השמים, אַחר ליל גשמים עזים, יצא לטייל בּעיבּוּרה של העיר. פּתאוֹם בּצבּץ ונזדקר כּנגדוֹ אי־משם ה' שקוֹלניק, זוֹרח, בּאדמימוּת ראשוֹ, כּלפּיד בּוֹער, וּמבהיק בּעניבת השיראין שכּוּלה תּכלת עד כּדי לעוור את העינים. הוּא היה מפסיע והוֹלך מַעדנוֹת וּמחייך כּלפּי יוֹסיל כּאדם שעוֹמד לברך את חברוֹ שזכה בּפיִס גדוֹל.

“מנוּוָל!”… אָמר בּלבּוֹ והחזיר ממנוּ את ראשוֹ כּדי שלא לראוֹתוֹ, בּשעה שהלָה נפף כּלפּיו בּמגבּעתּוֹ. יוֹסיל היה בּטוּח שה' שקוֹליק מבזה עליו בּלבּוֹ שעל שאינוֹ משׂחק בּקלפים ואינוֹ רוֹדף זנוּנים. אין כּמוֹתוֹ שׂמח בּחלקו. תּמיד מחייך, תּמיד שׂמח, ו“שלוֹם עליך, נפשי!”…

אפשר שיקח את דבוֹרה לאשה… מחשבה זוֹ היתה בּה כּדי לבלבּל עליו את חוּשיו, והוּא התעצם לדחוֹתה והרהר: “איזוֹ פּגישה לא נעימה. מוּטב שיפסיק לי חתוּל שחוֹר בּדרך, משתּפסיקני בּריה זוֹ”…

ויוֹסיל מיהר לצאת אל השׂדה וּלהסיח את דעתּוֹ מאָדם זה.

עננים לבנים עמדוּ תּלוּיים בּלא ניע בּתכלת הרקיע. נשבה רוּח קלה ונוֹחה. האדמה הספּיקה להתיבּש, אבל לא עד כּדי היוֹתה נוּקשה. רכּה וּגמישה היתה תּחת פּסיעות ההלך. החַמה הפּוֹשרת והרוּח הטריה מירקוּ את לבּוֹ והפיגוּ את קדרוּת־רוּחוֹ. כּיוֹצא מבּית־האסוּרים שׂמח על החמה, על הרוּח ועל מרחב השׂדוֹת. כּאילוּ אין לוֹ בּעוֹלמוֹ אלא הם בּלבד, ואין לוֹ צוֹרך בּשוּם דבר אַחר זוּלתם. בּוֹ־בּזמן עטפה את נפשוֹ עגמימוּת כּצעיף דק וקל, מפּני שנזכּרוּ לוֹ ימים אחרים שקוּיי חמה, טיוּלים אחרים בּמרחבי־שׂדה, אי־שם, בּמקוֹם אַחר… הרי זה היה דוֹמה לאוֹתוֹ אד כּחלחל הרבוּץ כּקטוֹרת קלילה על גבּי השׂדוֹת שבּאוֹפק ואינוֹ מַכהה את זיו היוֹם.

אַחר הליכה של רבע שעה, ראָה יוֹסיל לאוֹרך הדרך פּסיקה רחבה שחוֹצצת בּין הדרך וּבין חוּרשת מֵילין גדוֹלה. יוֹסיל הכּיר את המקוֹם הזה. בּיקש וּמצא מעבּרה עשׂוּיה קוֹרוֹת גדוֹלוֹת המפוּלשוֹת מעל לפּסיקה. בּמעבּרה זוֹ עבר אל הצד השני, אל השביל המתעקל בּין המילין. הוּא נזכּר שבּשביל הזה נוֹהגים לעשׂוֹת קפנדריה כּדי לקצר את הדרך אל הכּפר הסמוּך. נזכּר שבּכאן היוּ מטיילים צוֹערי המשׂכּילים שבּמינסק בּקיץ לפנוֹת ערב. היוּ הוֹלכים אל סטיפּאנוֹבה, אשת שוֹמר־היער, לשתּוֹת חלב חם, מיד לאַחר החליבה; וּבדרך זוֹ היוּ מתוַכּחים בּהתלהבוּת על ספרים שקראוּ, חוֹלמים בּהקיץ על ההשׂכּלה, על האנוֹשוּת ההוֹלכת וּמתקדמת, לקראת אוֹר הדעת וחירוּת האָדם… נזכּרוּ לוֹ ליוֹסיל כּל בּני החבוּרה אחד אחד. פּתאוֹם נבעת ועמד: אַח, אברהם־אלי'!… שמא הוּא שרוּי כּאן, בּחוֹרשה הזוֹ, יחד עם כּל הכּנוּפיה שלוֹ?… אבל רק רגע אחד עמד נבהל, ואַחר כּך המשיך את דרכּוֹ בּמנוּחה להלן. אַדרבּה: לוַאי שיפּגשוּ כּאן, הוּא ואַברהם אליהוּ!…

הוֹלך וּמהלך יוֹסיל בּשביל, מצליף בּגרוֹפית שבּידוֹ על גזעי האילנוֹת ועל כּנפי מעילוֹ, וּמזמר לוֹ בּקוֹל איזה ניגוּן בּלא מלים ששעלה מאליו על לשוֹנוֹ. גמר בּלבּוֹ להגיע אל הכּפר, לישב שם על הספסל שלפני בּיתוֹ של שוֹמר־היערוֹת, לנוּח שם קצת ולחזוֹר. כּמה צעירים, שׂמחים וּבטוּחים בּעצמם וּבאידיאלי ההשׂכּלה היוּ, הוּא וחבריו, אַך לפני זמן קצר!… פּתאוֹם הפסיק יוֹסיל את הניגוּן. מישהוּ נעלם בּסתר נפשוֹ לחשוֹ שניגוּן זה שמתנגן בּפיו הוּא אוֹתוֹ ניגוּן שלמד מבּרוֹניה… אוֹתוֹ הניגוּן, והוּא לא ידע. אַח, אָב רחוּם שבּשמים! כּלוּם עדיין לא שכחוֹ? הרי זמן רב לא עלה על לשוֹנוֹ. כּיצד נזדקר פּתאוֹם ועלה בּזכרוֹנוֹ?… קרוֹב לשער שניגוּן זה משוֹטט אליו בּכל שביל משבילי יער, בּכל מקוֹם שמרחפים אלה הגוָנים, הריחוֹת והקוֹלוֹת שבּין עצי היער…

מבּעד לאוֹתוֹ צעיף העגמימוּת הקליל והשקוּף, סקר יוֹסיל בּמנוּחה אחוֹרנית את רצוּעת הימים והלילוֹת שנגררת מאַחריו בּשבילי השׂדוֹת והיערוֹת של פּוֹלישוֹק… בּצבּצוּ ועלוּ כּמוֹ מתּוֹך ערפל איקוֹנין נשכּחים כּמעט של זלאטה, של ר' בּר וישׂראל’יק, של בּרוֹניה ואָביה…

שטוּף בּזכרוֹנוֹתיו עבר את החוֹרש ויצא אל דרך־המלך שמקיפה את הכּפר. מעבר לדרך־המלך מנגד ראָה את בּיתוֹ של שוֹמר־היער בּסוֹף הכּפר. יוֹסיל הכּירוֹ על פּי שני הדלָבים הגדוֹלים והעתּיקים שעמדוּ לפני חלוֹנוֹתיו, וּביניהם שוּלחן וּשני ספסלים פּשוּטי כּלי־עץ עשׂוּיים מלאכת הדיוֹט. אבל מה נשתּנה מראה הבּית. מסגרוֹת החלוֹנוֹת הקטנים וּתריסיהם צבוּעים בּצבע חוּם־אדמדם וּוילאוֹת ורוּדים תּלוּיים עליהם. בּצבע חוּם־אדמדם חדש צבוּעים גם הגדר המתוּקנת של גינת הפּרחים הקטנה וגם השוּלחן עם שני ספסליו. נתקרב יוֹסיל אצל הבּית; היה בּרצוֹנוֹ לישב שם בּין הדלבים לנוּח. אבל חזר בּוֹ מיד, מפּני שנזכּר מה שסחוּ לוֹ על השינוּיים שחלוּ בּתוֹך הבּית הזה. אשתּוֹ הזקנה של שוֹמר־היער, זוֹ שהיתה מוֹשיטה להם בּידים מרעידוֹת וּבבת־צחוֹק חביבה כּזוֹ את ספלי־החרס המלאים חלב, אינה עוֹד בּחיים. שוֹמר־היער נשׂא ריבה צעירה מאד, נאָה מאד ועליזה מאד. השוֹמר הזקן ימים שלמים אינוֹ בּביתוֹ, ואוֹתה מבקרים זקנים וּנערים מאזרחי מינסק שהפּרוּטה מצוּיה בּכיסם…

יצא יוֹסיל אל דרך־המלך וּביקש שם אבן אוֹ גזר־עץ לישב שם. לא הרחק ממנוּ, בּצל אַחד האילנוֹת, עמדה עגלת־קפיצין קלה רתוּמה לשני סוּסים ששני ראשיהם משוּקעים בּשׂק אחד של מספּוֹא, עם שהם מנוֹפפים בּזנבוֹתיהם להפריח זבוּבים טרדנים; והעגלוֹן, אכּר צעיר, מהלך סביבם, מחליק כּפּוֹ על צלעוֹתיהם וטוֹפח בּחיבּה על אחוֹריהם וּמשתּעמם מחמת בּטלה. “כּנראה, אצל אשת שוֹמר־היער בּא אוֹרח מן העיר”, הרהר יוֹסיל. בּוֹ־בּרגע נפתּחה הדלת וּמן הבּית נזדקר ר' פּיני, ראש־הקהל… הוּא הלך בּפסיעוֹת מהירוֹת כּיון אל עגלת־הקפיצין; עבר על פּני יוֹסיל ולא השגיח בּוֹ. אַף יוֹסיל עשׂה עצמוֹ כּאילוּ אינוֹ רוֹאה אוֹתוֹ. אך לאַחר שר' פּיני כּבר עלה וישב בּתוֹך העגלה, הפך את פּניו וקרא בּתמיהה:

– יוֹסיל! אַתּה הוּא זה? מה אַתּה עוֹשׂה בּמקוֹמוֹת הללוּ?…

– מטייל… עברתּי בּשביל דרך החוֹרשה.

– עלה, עלה אלי… ואביאך העירה. אבל קוֹדם לכן נסע אל הכּביש ששם עוֹמד אפריי’קה. הוּא ממתּין לנוּ בּמקוֹם אחד, בדרך.

העגלוֹן הניף אַחת וּשתּים את שוֹטוֹ בּאויר, והסוּסים שהיוּ כּבר שׂבעים ונינוֹחוּ יפה, התחילוּ רצים בּקלוּת וּבחדוָה, כּשני תּינוֹקוֹת שפּרצוּ מן “החדר”, הפשילוּ כּנפוֹת בּגדיהם ויד בּיד נשׂאוּ רגליהם לטוּס אל אשר תּשׂאם הרוּח… הקפיצים היוּ חדשים וּגבוֹהים, והיוּ מנדנדים את העגלה נדנדה קצוּבה ורכּה. ר' פּיני בּגוּפוֹ הכּבד והרחב היה ישוּב ישיבה מאוּששת, רק כּריסוֹ המוּטל על בּרכּיו מרעיד. הוּא תּפשׂ כּמעט את כּל המוֹשב; לא שייר ליוֹסיל אלא פּיאה קטנה. ויוֹסיל, שהיה כּחוּש וקל בּגוּפוֹ, אוֹתוֹ טלטלוּ הקפיצים טלטלה חזקה, והיה מפּעם לפעם נמתּר בּאויר למעלה. בּכל רגע היה בּסכּנה לנפּוֹל מתּוֹך העגלה. יתר על כּן: כּמדוּמה לוֹ שהזקן אַף מתכוון לדחפוֹ קצת. “עמוֹד! עמוֹד!” – קרא יוֹסיל אל העגלוֹן. אבל ר' פּיני ציוה לעגלוֹן להזדרז, הוֹאיל וּבנוֹ יצא בּרגל לקראתוֹ ויחכּה לוֹ, כּפי שנדבּרוּ, במקוֹם אחד. ראָה יוֹסיל שאין שוֹמעים לוֹ, מה עשׂה? עמד, אָחז בּשרווּלוֹ של ר' פּיני בּידוֹ האַחת וּבשנית תּפשׂ בּערפּוֹ של העגלוֹן, כּדי שיוּכל לקיים את שיווּי־המשקל ולקפּוֹץ בּלא סכּנה על מוֹשב העגלוֹן, שהיה פּנוּי למחצה. כּאן אצל העגלוֹן, היה יכוֹל לישב בּרוָחה פּנים אל פּנים כּנגד ר' פּיני. “עכשיו, אָמר, לא איכפּת לי; רשאי אַתּה לדפּוֹק את סוּסיך כּמה שתּרצה”.

ור' פּיני כּאילוּ כּלוּם לא ראָה ולא שמע; ישב לוֹ נשען אל גב העגלה, מתנדנד כּלשהוּ עם שכּריסוֹ מתנוֹדד וּמרעיד ועיניו עצוּמוֹת, כאילו נרדם על־ידי הנדנוּד הזה. ואילוּ יוֹסיל בּרי היה לוֹ שזקן אַשמאי זה רוֹאה ושוֹמע הכּל, ולא גזר על העגלוֹן להריץ את הסוּסים אלא כּדי לראוֹת בּקלקלתוֹ של אַברך בּטלן וּביישן. עכשיו, כּשהיה יכוֹל לישב בּלא פּחד ולתהוֹת על מראהוּ של ראש־הקהל, טפח עליו רוּחוֹ. פּניו של ראש־הקהל היוּ מיוּגעוֹת וּכמוּשוֹת וחַורוּרית אפוֹרה להן, כּאילוּ קפצה עליהן זקנה של עוֹד עשׂר שנים. כּל הזמן היה גוֹנח וּמתאַנח בּפני עצמוֹ.

– על מה כּבוֹדוֹ נאנח כּל כּך? – שאַל יוֹסיל.

ר' פּיני לא פּקח את עיניו ולא השיב לוֹ כּלוּם. רק הפסיק את גניחוֹתיו. אבל לא להרבּה זמן. אַחר שעה קלה לא התאַפּק ושוּב התחיל מתאַנח ורוֹטן דרך החוֹטם לתוֹך זקנוֹ הצפוּף והסבוּך: “אוֹח־חוֹ־חוֹ… אלי! אבי שבּשמים!… אוֹח־חוֹ־חוֹ־חוֹ…”

– מה לוֹ, ר' פּיני? – חזר יוֹסיל ושאַל.

פּקח ר' פּיני את עיניו הדלוּחוֹת, תּלה אוֹתן בּוֹ כּתמיה למצאוֹ עמוֹ יחד בּעגלתוֹ.

– יוֹסיל!… אַל תּתרעם על זקן עוֹבר בּטל כּמוֹתי, משוּל כּחרס הנשבּר, אם אדבּר אליך בּלשוֹן אַתּה, כּמוֹ אל אפריי’קה בּני… כּלוּם נזדמן לך מימיך לבוֹא בּמגע־וּבמשׂא עם ערלים, אוֹ… עם ערלית, למשל? – שאלוֹ פּתאוֹם.

– לא… כּמעט שלא נזדמן לי… – השיב יוֹסיל בּערמה.

– לוַאי שלא תּצטרך להם… לוַאי שלא יוּזקק להם שוּם יהוּדי ירא שמים. אַח! יִמַח שמם… בּדין אָמרוּ רז“ל: טוֹב שבּעכּוּ”ם הרוֹג… אַח!… אח־אח…

יוֹסיל שהיה לוֹ בּלבּוֹ עליו, ראָה שהוּא מיצר וּמצטער כּאילוּ הרהוּרי־חרטה חוֹררין את לבּוֹ. הערים ושאַל עוֹד:

– מה כּל חרי־האַף הזה? הרי כּבוֹדוֹ, אם איני טוֹעה, כּל ימיו נוֹשׂא־ונוֹתן עם ערלים.

– לוַאי שלא הייתי מכּירם מלכתּחילה! היאך כּתוּב: “כּל בּאיה לא ישוּבוּן”… הרי זה נתקיים בּי… הבּריוֹת טוֹעים בּי וּמוֹנים אוֹתי בּאַהבת־בּצע; אוֹמרים עלי שאני בּעל־חשבּוֹנוֹת וּמקפּיד על פּחוֹת משוה פּרוּטה. אַל תּאמין להם, אוֹמר אני לך. אין לך בּעוֹלם אָדם קל־דעת ממני… שמתפתּה בּקלוּת… קל־דעת כּפרחח, אוֹמר אני לך…

– קל־דעת? מי? כּבוֹדוֹ? אֶתמהה!

– מהנ… – ריטן הזקן – רש“י מספּר בּאיזה מקוֹם בּחוּמש בּשם רז”ל על יצר־הרע שתּחילתוֹ הוּא בּחינת הלך, עוֹבר־אוֹרח. אם אי אַתּה נוֹתן את דעתּך עליו, אי אַתּה נוֹתן לוֹ שלוֹם ולא כלוּם, הריהוּ עוֹבר לדרכּוֹ ואינוֹ מתעסק עמך. ואם חס־ושלוֹם נטפּלתּ אליו וּמתעסק בּוֹ הרי הוּא דבק בּך, סר אצלך ללוּן ונעשׂה אוֹרח שלך, וסוֹף שהוּא מתנשׂא עליך ונעשׂה בּעל־בּית שלך… איני יוֹדע היכן זה, אבל זכוּרני יפה שקראתי זאת ברש"י… הרי זה אמת טהוֹרה כּזהב מזוּקק, נהנ…?

– הן, סבוּרני שזוֹהי אמת. כּלפּי מה נזכּר כּבוֹדוֹ בּמימרה זוֹ?

הזקן לא השיב. עיניו כּבר היוּ שוּב עצוּמוֹת. העגלה נסעה הפּעם בּתוֹך חוֹל. נדנוּד הקפיצים היה קל ונעים. חמתוֹ של היוֹם נתגבּרה, וּתנוּמה קלה עירפּלה את המחשבה. העפעפּים נסתּבּלוּ ונעצמוּ מאליהן. הרי זה נמשך רק רגעים אחדים. אַחר כּך שוּב הוּרגשה תּחת הגלגלים וּפרסוֹת הסוּסים אדמה נוּקשה… כּמוֹ מתוֹך שינה שמע פּתאוֹם יוֹסיל את קוֹלוֹ של ר' פּיני:

– רוֹאה אני שעכשיו אינך מתירא עוֹד שמא תּפּוֹל.

נתן בּוֹ יוֹסיל עיניו בּתרעוֹמת גלוּיה והשיב:

– מפּני שאיני יוֹשב שם עם כּבוֹדוֹ על ספסל אחד. בּעל־העגלה אַף־על־פּי שעכּוּ"ם הוּא אין חשש סכּנה לישב עמוֹ על ספסל אחד.

עשׂה הזקן את עצמוֹ כּאילוּ לא נרמז כּלל, ואָמר לפי תּוּמוֹ כביכוֹל:

– בּשנוֹתי, רחימאי, נעשׂה אָדם מסוּרבּל, בּעל־בּשׂר… שלא בּטוֹבתוֹ. שוּמן זה אין דעתּי נוֹחה הימנוּ כּלל.

הזקן הקניטוֹ כּל כּך בּמראה פּניו, בּדיבּוּרוֹ וּבתהפּוּכוֹת רוּחוֹ, עד שקצה נפשוֹ בּוֹ. החזיר ממנוּ את פּניו ותלה עיניו בּאוֹפק.

– מה אַתּה רוֹאה שם? – שאַל את יוֹסיל.

– לא כלוּם. אני זן את עיני בּמראה הגוון הירוֹק של האפר הזה. אַחר הגשם כּפלוּ האפרים והאילנות את ירקיקוּתם והשתּפּעוּ בּריחוֹת חריפים…

–מהנ… אַח־ח־ח… אָנוּ קוֹרין בּ“שמע” דברים מפוֹרשים: “ולא תתוּרוּ אַחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אַתּם זוֹנים אחריהם”… אבל מה לעשׂוֹת? כּוּלנוּ בּשׂר־ודם…

בּמקוֹם להשיב, נעץ יוֹסיל בּפני הזקן זוּג עינים מלאוֹת תּמיהה של בּוּז, כּאוֹמרוֹת: “אַתּה? אַתּה מעיז לדבּר כּך? וּמהיכן יצאת לפני שעה קלה?”… הזקן הרגיש בּארשת זוֹ של מבּט יוֹסיל, ועל כּן הוֹסיף:

– כּן, כּוּלנוּ בּשׂר־ודם… וּמה כּתוּב שם עוֹד? “למען תּזכּרוּ ועשׂיתם את כּל מצווֹתי והייתם קדוֹשים לאלהיכם”. מה ששייך ל“כל המצווֹת”, לקלוֹת ולחמוּרוֹת… בּוַדאי, אָנוּ שקוּדים לקיים את כּוּלן כּכל שידנוּ מַשׂגת. אבל מה ששייך ל“והייתם קדוֹשים” – כּיצד נוּכל להיוֹת קדוֹשים? כּלוּם כּל הרוֹצה בּא ונוֹטל את הקדוּשה? אַדרבּה, הייתי רוֹצה מאד, אבל כּלוּם זה תּלוּי בּרצוֹני בּלבד. איני יכוֹל, איני יכוֹל… למשל, הרבּי שלי יחיה… הוּא קדוֹש! קדוֹש בּאמת! ואילוּ נשמה מגוּלגלת בּחטאים וּספוּתה בּעבירוֹת כּמוֹתי… אוֹי ואבוֹי לי!…

יוֹסיל שתק.

– כּלוּם שם, בּעוֹלם האמת, יעמידוּני על כּך לדין? – שאַל שוּב ראש־הקהל.

– על מה? – שאל יוֹסיל – על שאין כּבוֹדוֹ קדוֹש?

– רוֹמז אַתּה לי בּשאלתך: “וכי חוּץ מחסרוֹן זה, אין על מה לתבּוֹע אוֹתך לדין?”; עמדתּי על סוֹף דעתּך, רחימאי, ואין לי עליך ולא כלוּם. אבל הסבּר לי, בּבקשה ממך… שכּן אַתּה מצוּי גם אצל ספרינוּ הקדוֹשים וגם אצל ספרי־חוֹל שלהם, להבדיל… בּבקשה ממך להסבּיר לי פּליאה זוֹ. הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נתן לכל בּריה את זינה להתגוֹנן מפּני אוֹיבה אוֹ למצוֹא את טרפּה: לנשר כּנפים, לחתוּל צפּרנים, לכּלב שינים, וכיוֹצא בּזה. והאָדם אין לוֹ אוֹיב גדוֹל מיצר־הרע, וּמה תּריס נתן לו הבּוֹרא בּפני אוֹיב מסוּכּן זה?

יוֹסיל שתק.

– הרי, למשל, תּקף עליך יצרך, איזוֹ תּאוה רעה, רחמנא ליצלן. והרי אַתּה מוּכן וּמזוּמן למכּוֹר את נשמתך, את חלקך בּזה וּבבּא בּשביל חצי תּאותך; וּבשביל לעשׂוֹתה אַתּה רץ כּצבי וגבּוֹר כּארי. וּלאַחר מכּן, מה? אַתּה עוֹמד כּכלי מלא בּוּשה, אתּה מתגנה בּעצמך, גוּפך וחייך משוּקצים עליך. ואיזה גוֹעל־נפש מעצמך וּמהכּל! ה' ירחם… וכך אהיה טוֹען שם לפני בּית־דין של מעלה: למה העמידני קוֹני בּידים ריקניוֹת פּנים אל פּנים כּנגד יצר־הרע?

–וכי לא די לוֹ לאָדם בּהרגשה זוֹ של אנינוּת ושל שיקוּץ?

– הרגשה זוֹ כּמה זמן מתקָיימת היא? מיד היא משתּכּחת ויצר־הרע מתחיל שוּב לתעתּע בּנוּ על ידי גניבת־דעת וחלקת־לשוֹן…

אוֹתה שעה נזדקר מתּחַת אַחד האילנוֹת אפרים ורץ לקראתם.

– זה כּשעה יוֹשב אני כּאן, כּמו על גחלים בּוֹערוֹת, ומחכּה – בּא הבּן בּטרוּניה על אָביו – הרי ידוּע לך, כּמדוּמני, שאין שעתי פּנוּיה היוֹם כּל עיקר. וּבעֶטיך הוֹצאתי שעה שלימה לבטלה. הבטחתּ לי להקדים לבוֹא, ולמה השתּהית כּל כּך הרבּה זמן?

– מה לעשׂוֹת, בּני, בּאוּ אלי אנשים בעסקי הקהל והוּצרכתי לגלגל עמהם כּל הזמן… בּגלל כּן דפקתּי את הסוּסים, דפקתּי את הסוּסים… כּנשרים רצוּ! רוֹאה אַתּה, כּדי לפייסך הבאתי עמי את חברך. הרי תּחזיק לי טוֹבה על כּך…

בּינתים טיפּס אפרים אל העגלה, וישב אצל אָביו. הלזה הצטדד והצטמצם, ויוֹסיל ראָה ששניהם אינם ישוּבים דחוּקים…

אפרים תּלה עיניו בּחברוֹ וּפניו שטוּפוֹת בּשׂמחה:

– הא, יוֹסיל! היאך נזדמנתּ יחד עם אַבּא.

– טיילתּי לתוּמי בּשׂדה. ראַני אָביך והזמינני אל עגלתוֹ.

הזקן לא הראָה אַף בּנדנוּד־עפעף את קוֹרת־רוּחוֹ מתּשוּבתוֹ של יוֹסיל.

– טוֹב מאד! – קרא אפרים אל חברוֹ – אני כּל כּך טרוּד, עד שאין לי פּנאי להתראוֹת עמך וּלספּר עמך כּאַוַת־נפשי… כאן, בּתוֹך העגלה, אָנוּ יכוֹלים להשׂיח יחד בּמנוּחה. עכשיו אמוֹר לי, מה נתחדש אצלך?

– אין כּל חדש – השיב יוֹסיל.

– בּמה אַתּה עוֹסק עתּה?

– עד שאסע לקיוֹב, אני עוֹסק בּשיעוּרי־הוֹראה. הרי זה מקצר קצת את הזמן וּמפיג את השעמוּם.

פּיני כּיון שראה את בּנוֹ פּג עכרוֹן־רוּחוֹ, וּמעט מעט התחילוּ פּניו מצהילוֹת; קפץ מעל העגלה, הלך אצל אילן אחד, סקר אוֹתוֹ רגע, בּדק בּין סוכיו, ואַחר הוֹציא אוֹלרוֹ וחתך לוֹ שבט לח וגמיש, שהתחיל מבראוֹ בּאוֹלרוֹ. יוֹסיל, תּוֹך כּדי שׂיחתוֹ עם אפרים, לא העביר עיניו מעל הזקן שהיה עמל, נוֹשם בּכבדוּת וגוֹזר וחוֹתך בּכל כּוָנת־הלב.

– מה עוֹשׂה שם אָביך? – שאַל יוֹסיל.

– אַה! נזכּר הזקן שלי בּהבלוּת ינקוּתוֹ… אַבּא! – קרא בּקוֹל – מה אַתּה עוֹשׂה שם?

– סבלנוּת! עוֹד רגע…

– מסתּמא שוּב מַשרוֹקית! למה לך זה?

– בּשביל מוּקי.

לא יצאוּ רגעים אחדים והזקן חזר אל עגלת־הקופיצין וּבידוֹ משרוֹקית קטנה, שהחזיקה בּין שׂפתיו ושרק בּה להנאתוֹ.

– מוּקי ישׂמח מאד. הוּא כּבר ישרוֹק לנוּ כּל היוֹם… ויהיה לשנינוּ, אפריי’קה, מיחוּש־ראש, הנה! ויוּזשאס עדיין איננוּ? אה, פּשאקריוו³⁸… הלך להיפּנוֹת ושכח לחזוֹר.

וּפּתאוֹם נבהל אפרים וקרא:

– רבּוֹנוֹ דעלמא כּוּליה! למה אנוּ משתּהים כּאן? היכן נעלם השקץ שלנוּ?

התחילוּ צוֹפים וסוֹקרים לכל רוּח וקוֹראים בּקוֹל, והשקץ לא נענה.

– כּמוֹ להכעיס, דוקא עכשיו תּקפוּ עליו צרכיו!… – דיבּר אפרים בּרוֹגז.

אָביו התּיר דוּמם את המוֹשכוֹת שהיוּ כּרוּכוֹת על לוּח המוֹשב של בּעל־העגלה, נטל את השוֹט ודפק את הסוּסים. שמע ה“שקץ שלהם” ממקוֹמוֹ שהעגלה זזה ממקוֹמה וּמתרחקת, קפץ על רגליו, ועד שלא סידר את בּגדיו התחיל רץ אחריה. יוֹסיל, שישב בּגבּוֹ אל הסוּסים וראָה את ה“שקץ” רץ, קרא:

– המתּינוּ, בּבקשה. הנה יוֹזשאס שלכם רץ ואינוֹ יכוֹל להגיענוּ.

אפרים הפך את פּניו לאחוֹריו ופרץ בּצחוק:

– עמוֹד, אבּא! – קרא – ראה היאך הוּא רץ, המסכּן, וּמכנסיו בּידיו.

ר' פּיני לא הפך את פּניו, רק עיכּב את הסוּסים והמתּין. אלא מכּיון שנתקרב הגוֹי אצל העגלה והתחיל פּוֹרף את מכנסיו וחוֹגר את חגוֹרתוֹ כּדי לעלוֹת, נגע ר' פּיני, שלא מדעת כּביכוֹל, בּחוּדוֹ של קת השוֹט, אל מתּחת לזנבוֹ של אַחד הסוּסים. התחיל הסוּס מקרטע וּמתלה בּעכּוּזוֹ, וּשני הסוּסים התחילוּ שוּב רצים, והגוֹי הוּכרח שוּב לרוּץ אַחריהם. עם שהוּא מצעק בּלא הפסק. פּני ר' פּיני עם העינים העצוּמוֹת למחצה היוּ שלווֹת מאד; דוֹמה שהוּא מתנמנם, בּעוֹד שבּנוֹ היוֹשב על ידוֹ מפרכּס כּוּלוֹ מצחוֹק. אבל פּתאוֹם ראה בּפני יוֹסיל התמרמרוּת וסילוּד־נפש. הפסיק את צחוֹקוֹ בּאמצע, אָחז בּמוֹשכוֹת וקרא:

– די, אבּא! טפררר!… – ש ש ש!…

עגלת־הקפיצין עמדה. אַחר זמן־מה הגיע אליה הגוֹי שטוּף־זיעה ונוֹשם בּכבדוּת, כּשהוּא רוֹטן דרך שיניו הקפוּצוֹת הברוֹת לא בּרוּרוֹת, כּנראה, קללוֹת נמרצוֹת, שנזהר מלהגוֹתן בּחיתוּך־לשוֹן. יוֹסיל התבּייש, צמצם את עצמוֹ על מוֹשבוֹ וכבש את פּניו. הגוֹי עמד בּתוֹך העגלה, אסף לתוֹך כּפּוֹ האַמיצה את המוֹשכוֹת והתחיל מכּה את סוּסיו בּקת שוֹטוֹ וּמקללם בּחמת־רצח את הקללוֹת המכוּוַנוֹת כּלפּי ה“אדוֹנים” שיוֹשבים מאַחריו. הסוּסים צנפוּ, קרטעוּ בּרגליהם האחוֹריוֹת, הסתּבּכוּ בּרצוּעוֹת הרתמה והעמידוּ בּסכּנה את העגלה ונוֹסעיה. בּקוֹשי עלה בּידי ר' פּיני וּבנוֹ להשך את חמתוֹ. “ראוּ נא, ראוּ היאך התרתּח בּוֹ דם החזירים!” – דיבּר הזקן. יוֹסיל ישב כּפוּף וּפניו כּבוּשוֹת בּידיו.

פּתאוֹם פּנה הזקן אל יוֹסיל, כּאילוּ המשיך שׂיחה שנפסקה:

– אילמלא דוֹדתך הייתי מיעץ לך עצה טוֹבה: למה לך הדוֹקטוֹריה? להעמיד חוֹקן יוֹדע גם חייקיל, והשאָר נניח להשגחה. הייתי מזמינך לעבוֹד עמי בּעסקי. הייתי עוֹשׂה אוֹתך לסוֹחר טוֹב…

– לסוֹחר טוֹב? אני? – צחק יוֹסיל.

– הן. אתּה! קוֹדם, כּשחשבתּ לנפּוֹל ואָחזתּ בּשרווּלי וּבערפּוֹ של הגוֹי הזה, נשׂאת חן בּעיני. ראיתי בּך שאין אַתּה מאלה שמרפּישים את עצמם… אלא דוֹדתך לא תוּכל להסכּים לכך: “יוֹסיל משׂתּכּר אצל פּינקי! שוֹמוּ שמים!”… אפשר שתראה בּזה כּוָנה מצדי להתרפּס לפניה, לפייסה. אוֹ כּוָנה להתנקם בּה… אי אפשי לא בּחשד זה ולא בּחשד זה.

– חוֹששני, ר' פּיני, שלא יצא ממני כּלוּם. לא יעלה בּידוֹ לעשׂוֹת אוֹתי לסוֹחר טוֹב.

– היזהר, יוֹסיל, מפּני אַבּא! – צחק אפרים – הוּא עלוּל לעשׂוֹתך אפילוּ חסיד, וּבלבד שלא תּהיה דוֹקטוֹר.

– חסיד! אפשר שאוּכל להיוֹת חסיד טוֹב.

– אוֹי לאָזנים שכּך שוֹמעוֹת – קרא אפרים מתּוֹך בּדיחוּת־הדעת.

– הקוֹשי שבּדבר – התלוֹצץ גם יוֹסיל – שצריכים לבחוֹר בּרבּי. וכי אפשר לחסיד בּלא רבּי? בּבחירה זוֹ תּסייע לי אַתּה, אפרים! אַתּה תּמצא לי רבּי הוֹגן לי.

– רבּי? אמת – העיר הזקן – אין זה דבר פּשוּט כּל כּך! אין אָדם מַקנה רבּי לחברוֹ. רבּי חייב אָדם לקנוֹת לעצמוֹ. למצאוֹ, לעשׂוֹתוֹ…

– הא כּיצד?

– זכוּרני שבּצעירוּתי תּקפתני פּעם תּשוּקה גדוֹלה לראוֹת את הרבּי שלי, איזה מין געגוּעים כּאלה, אין לשער!… אָביו ז“ל של הרבּי שלנוּ, יבּדל לחיים, היה עוֹד בחיים, ואני הייתי כּרוּך אַחריו מאוֹד. אירע הדבר בּחוֹרף, והשלג אוֹתה שנה היה מרוּבּה בּיוֹתר, הדרכים משוּבּשוֹת, ולא נמצא בּעל־עגלה שהסכּים לסכּן את עצמוֹ ואת סוּסיו ולצאת עמי לדרך. הכּלל, מה לעשׂוֹת? התחבּטתּי לכאן וּלכאן, עד שלבסוֹף מצאתי בּעל־עגלה יהוּדי, חסיד אַף הוּא, שנתפּתּה על־ידי לנסוֹע עמי יחד מנ…, עיר מגוּרי, עד ל…, אל הרבּי. הרי זה שפּיר, אַ? יצאנוּ לדרך והגענוּ בּשלוֹם עד הדווינא, בּעזרת השם יתבּרך. אבל פּתאוֹם נשתּנה מזג האויר, השלגים התחילוּ מפשירין והקרח על הדווינא נתבּקע בּקיעין בּקיעין… נתבּקע גם בּטחוֹנוֹ של בּעל־העגלה שלי; התפּחד וּבשוּם פּנים ואוֹפן לא הסכּימה דעתּוֹ להעבירני את הנהר. כּל בּעל־עגלה אַחר לא מצאתי. הכּל היוּ זוֹקפים בּי עיניהם תּוֹהים ונבהלים, שמא יצאתי, חס ושלוֹם, מדעתּי. הכּלל, ראיתי שאם לא אישען על אָבינוּ שבּשמים לא אוּכל לראוֹת את הרבּי. מה אַתּה סבוּר, מה עשׂיתי אָז? חזרתּי לביתי? אוֹ שמא ישבתּי והמתּנתּי עד שיִכשר הנהר לשוּט עליו בּמעבּרה? פֶה… לא! התעטפתּי יפה בּפרוַתי וחיגרתּי את עצמי בּחגוֹרת־העוֹר שלי, שלשלתּי את כּוֹבעי עד לאָזני ועוֹד קשרתי על ראשי מטפּחת שלא תּעיף הרוּח את הכּוֹבע, את הטלית והתּפילין שׂמתּי על לבּי מתּחת לפּרוָה, נטלתּי מקל טוֹב לקיים מה שנאמר: “כּי במקלי עברתּי את הירדן”, והתחלתּי מפסיע על פּני הקרח המתבּקע. הבּקיעים היוּ מתרחבים והוֹלכים, גזרי הקרח היוּ מתנוֹדדים ושוֹקעים תּחת רגלי, ואני הייתי מדלג על הבּקיעים וּמקפּץ מגוּש אל גוּש. וכך בּעזרת השם יתבּרך עברתּי בשלוֹם. כּך, חברה! כּך נוֹסעים חסידים אמיתּיים אל רבּם, וכך מקיימים מה שכּתוּב ב”פּרק": “ועשׂה לך רב”… באַהבה עצוּמה וּבסכּנת נפשוֹת, חברהּ!… אַתּם מבּני הדור החדש לא תּוּכלוּ להבין זאת. אַף החסידים עצמם נעשׂוּ כּבר אחרים. לא כּמוֹ בּאוֹתם הימים. אין עוֹד אוֹתה האש, אוֹתה הדליקה בּדם, כּמוֹ שהיה בּימינוּ…

הם שתקוּ כּל הדרך. הזקן שוּב השפּיל עיניו כּמתּנמנם. ויוֹסיל הסתּכּל בּגוּש בּשׂר גלמי זה מתּוֹך התרגשוּת של מבוּכה וּתהיה.

כּשעתּים נסעוּ לאוֹרך חוּרשת רטיטים שמימינם, ועגלת־הקפיצים היתה מנתּרת וּמקפּצת על שרשי האילנוֹת שמבצבּצים ועוֹלים מעל לקרקע לרוֹחב הדרך. הזקן וּבנוֹ נמנמוּ. עם כּל קפיצה וּקפיצה היוּ שניהם מזדקרים כּלפּי מעלה וּמתנגשים זה בּזה, וכל פּעם היה אפרים פּוֹתח את עיניו וּמעצמן שוּב. הסתּכּל יוֹסיל בּחברוֹ ותמה בּלבּוֹ: כּמה הוּא דוֹמה לאָביו! מתּוֹך שינה נראוּ פּניו המשמינים קשים יוֹתר מבּהקיץ; וּשׂפתוֹ התּחתּוֹנה עוֹדפת וּכבדה יוֹתר… כּדי שלא לראוֹת קלסתּר לא נעים זה של פּני חברוֹ, העביר יוֹסיל את עיניו אל כּל רוּחוֹת השמים. היה צוֹפה וסוֹקר את האפרים הירוּקים שמשׂמאלם עם הפּרוֹת הרוֹעוֹת עליהם, את הצפּרים הפּוֹרחוֹת בּאויר; נתן עיניו בּפרה שרצה מרחוֹק אליהם, כּאילוּ הביאָה להם איזוֹ בשׂוֹרה אוֹ ידיעה חשוּבה… רצה, רצה וּכשהגיעה עד לשוּלי הדרך, עמדה והסתּכּלה בּעינים בּוֹהוֹת: שכחה ואינה יכוֹלה לזכּוֹר עוֹד לשם מה רצה כּך…

עברוּ דרך כּפר אחד. פּיני ירד מן העגלה והלך משם בּרגל אל איזוּ אחוּזה סמוּכה, שהיוּ לוֹ שם אילוּ עסקים. שני אכּרים שנקלעוּ להם בדרך הצטדדוּ והסירוּ את הכּוֹבעים. כּלב שרבץ בּאמצע הדרך כּמעט שלא נדרס על ידי הסוּסים, אבל הספּיק להזדקר הצדה. ואילוּ חזיר שהיה שקוּע ראשוֹ ורוּבּוֹ בּתוֹך רקק הרפש להנאתוֹ, קשה היתה עליו פּרידת יצוּעוֹ הרך ולא קם ולא זע, עד שיוֹזשאס הוּצרך להצליף עליו בּשוֹטוֹ אַחת וּשתּים… לבסוֹף יצאוּ שוּב אל השׂדה והמרחב. כּאן היתה האדמה רכּה יוֹתר, חוּרשת הרטיטים הרתּיעה לאָחוֹר, ושרשי האילנוֹת נעלמוּ מהדרך. עגלתם התנדנדה על קפיציה בּקצב שקט יוֹתר וּתנוּמה קלה חטפה גם את יוֹסיל. לא פּקח את עיניו אלא משעמדוּ הסוּסים לפני צריף־עץ אחד, בּתוֹך קרחת גדוֹלה, בּאמצעיתוֹ של יער. יוֹסיל הסבּיר לעצמוֹ שמן הסתם גדעוּ כּאן עצים כּדי להעביר בּמקוֹם זה את דרך־המלך. הקרקע לא היה מישוֹר; היוּ כּאן בּיצוֹת, שיחין וגבשוּשיוֹת. את הבּיצוֹת היוּ צריכין ליבּש, והשוּחוֹת והעקוּבים לישר. מימינוֹ התנשׂא בּתר של גבעה גבוֹהה כּפלח תּפּוּח גמלוֹן. שטח הגבעה המתכּדרת שמלמעלה, היה מכוּסה דשאים ושיוּרי חוֹרש של רטיטים; מתּוֹך האדמה הערטילאית של צלע הבּתר היוּ מבצבּצים שרשי אילנוֹת כּגידים שחוֹרים גמוּמים וּקצוּצים. למטה, לרגלי הגבעה המבוּתּרת, התרוֹצצוּ אילך ואילך פּוֹעלים עסוּקים בּמלאכתּם, יהוּדים בּכיפּוֹת וּב“טליתים קטנים” וערלים פּרוּעי־ראש ויחפים בּחוּלצוֹת־בּד קרוּעוֹת וּמזוּהמוֹת. כּיון שאפרים ויוֹסיל קפצוּ מעל העגלה, מיד הוּקף הראשוֹן יהוּדים אחדים שהמתּינוּ לוֹ, כּנראה. הללוּ לא היוּ פּוֹעלים פּשוּטים, אלא, כּמוֹ שנוֹדע לוֹ אַחר כּך, ממוּנים להנהלת העבוֹדה וּלהשגחה עליה. נתנוּ לקבּלן דין־וחשבּוֹן. הוּא שאַל שאלוֹת בּלשוֹן קצרה וּברוּרה, וגם דרש מן המשיבים דברים קצרים וּמדוּיקים. דרישה זוֹ היתה מבלבּלת קצת את הדוֹברים אליו וּמרוֹב השתּדלוּת לקצר, היוּ מאריכים בּתוֹספת דברים. הוּא שוֹמע, כּמוֹ אביו, בּעינים מוּשפלוֹת וּבקוֹצר רוּח. וּכשאינוֹ יכוֹל עוֹד לכבוֹש את רוּחוֹ, הוּא מפסיק בּקריאַה של עצבּנוּת:

– הכּלל, הכּלל… קיצוּרוֹ של דבר?

אַחר שׂיחה קצרה עם הממוּנים הללוּ, יצא בּלויתם לסייר את כּל שטח העבוֹדה. לכל מקוֹם שהלכוּ, נגרר יוֹסיל אחריהם. כּשם שלא היוּ סבוּרים עליו הדברים ששמע, כּך לא היוּ נהירים לוֹ הדברים שראָה. כאן מדדוּ את האדמה ותקעוּ בּה יתדוֹת לסימנים, שם רצוּ עגלוֹת־יד טעוּנוֹת עפר אוֹ אבנים, וּבכיווּן הפוּך רצוּ עגלוֹת־יד ריקניוֹת; הללוּ עדרוּ בּמעדר והללוּ פּוֹצצוּ בּפטיש אבנים… כּל העוֹבדים הללוּ היוּ דוֹמים עליו כּרמשׂים רוֹחשים וּמתעסקים כּל אחד בּמלאכתּוֹ שלוֹ, בּערבּוּביה וּבלא כּל קשר ותכנית משוּתּפת. כּמדוּמה לוֹ שלעוֹלם לא היה יכוֹל למצוֹא בּערבּוּביה זוֹ את ידיו ורגליו…

פּרש יוֹסיל מכּל החבוּרה. עמד לוֹ יחידי, סקר מסביבוֹ, הריח. ממרחק מה הציצה וקרצה אליו האַפלוּלית שבּין האילנוֹת וריחוֹת הטחב, ולבּוֹ נמשך לשם, אל האילנוֹת שעדיין לא עלה עליהם הכּוֹרת היהוּדי. בּאויר חגה וזעה, כּמכמוֹרת גדוֹלה, עדת צפּרים. מה הם תּרים ממרוֹמי האויר וּמה הם מבקשים כּאן? כּנראה נהרסוּ כּאן קנים, נעלמוּ אוֹ נרמסוּ אפרוֹחים… אוֹ אוּלי הם יתוֹמים משוּלחים מקן? כּאן עבד אפרים לתוֹעלת הרבּים… מאוֹד מאוֹד ערג יוֹסיל על היער. כּמדוּמה לוֹ שהוּא המשכוֹ של אוֹתוֹ יער שבּוֹ היה מטייל, חוֹלם ואוֹהב אָז, אָז כּמדוּמה לוֹ, לפני שנים מרוּבּוֹת… הקיץ מהרהוּריו כּשנתקרבוּ אצלוֹ אפרים עם חבוּרת המשגיחים שלוֹ. הללוּ רוּבּם כּבר זקנים וּמיעוּטם אנשים בּאמצע שנוֹתיהם, אבל כּוּלם גדוֹלים מאפרים בּשנים; ואַף־על־פּי־כן היוּ עוֹמדים לפניו ביראת־הכּבוֹד והוּא היה מדבּר אליהם כּדרך שׂררה. לפניהם של האנשים היתה ארשת של חוּמרה וכוֹבד־ראש, ויוֹסיל חלשה דעתּוֹ מחמת שעמוּם וקנאָה.

פּתאום נתגלתה לפניו כּל חשיבוּתה של העבוֹדה, כּלוֹמר לא מַטרוֹתיה הרחוּקוֹת (כּבישים, גשרים…) ולא מַטרוֹתיה הקרוֹבוֹת (פּרנסה, עוֹשר), אלא העבוֹדה כּשהיא לעצמה, העמל והיגיעה בּשוּתּפוּת וּבצוות אחד. אין האטימוּת והכּוֹבד של סוּס־משׂא בּעבוֹדת רבּים משוּתפת לשם מטרה אַחת. בּרחישת נמלים זוֹ מיד אַתּה רוֹאה את כּל המַשמעוּת העמוּקה של הפּעוּלה והעשׂיה מתּוֹך משטר, תּיאוּם, סדר, חוֹק וצייתנוּת שנתקבּלוּ למַפרע לשם אוֹתן מטרוֹת רחוֹקוֹת ואוֹתן מטרוֹת קרוֹבוֹת. המשמעת עמוּקה, מפּני שכּאן אַתּה רוֹאה צפוּן סוֹד היצירה בּחיים וסמל הקיוּם של החיה החברתית בּעלת ההכּרה.

יוֹסיל ראָה את עצמוֹ כּל כּך ריקן, כּל כּך בּטל בּתוֹך תּרבּוֹכת זוֹ של עבוֹדה. כּל פּוֹעל פּשוּט, גס וּמסוֹאָב בּרפש וּבעפר היה חלק מ“יש” גדוֹל אחד חי ויוֹצר. אל איזה “יש” מצטרף הוּא, יוֹסיל? דוֹמה עליו בּרגעים אלה כּאילוּ אין לוֹ תּפישׂה בּשוּם פּינה בּחיים, בּשוּם איזוֹ ישוּת גדוֹלה. התעוֹררוּ בּוֹ גם רחשישי קנאָה בּחברוֹ שיוֹדע לאחוֹז בּמנוֹף גדוֹל. עבוֹדת הרוֹפא בּעם, שהוּא שוֹאף אליה, מה היא? עבוֹדה מפוֹררת, מפוּקפּקת, עבוֹדה סיזיפית לפי דעתּוֹ של מוּמחה, כּמוֹ הד"ר ספּאסוֹביטש. עבוֹדה זוֹ שהיה משׂים אוֹתה מטרת חייו, נחשבת עליו עכשיו לא יוֹתר מן השירים של אפרים…

בּשעה השניה אַחר הצהרים הפסיקוּ את הסיוּר וחזרוּ אל הצריף. יוֹזשאס הכניס אל הצריף את המזוָדה עם האוֹכל שהטמין בּה חַצקיל. מעל השוּלחן הגדוֹל שעמד בּאמצע החדר סילקוּ את הניירוֹת והפּנקסים, וכל אחד הניח את חפיסתוֹ אוֹ חבילתוֹ עם אָכלוֹ. והשוּלחן המעוּרטל בּלא מפּה נתכּסה מיד בּקבּוּקי יי"ש, נקניקים, נתחי תּרנגוֹלת אוֹ אַוָז צלוּיים וגליוֹנוֹת נייר משוּמנים. הכּל יצאוּ החוּצה ליטוֹל את ידיהם וניגבוּן מי בּמטפּחת־אַף, מי בּמַטלית החבילה וּמי הסתפּק בּניעוּר הידים לבד. אפרים הזמין את יוֹסיל לסעוֹד עמוֹ יחד. בּשעת הסעוּדה המשיכוּ את שׂיחתם, את דיוּניהם וחישוּביהם. היחידי ששתק היה יוֹסיל. רצוּץ היה מן ההליכה הממוּשכת וחַסרת־הטעם בּתוֹך החוֹל, בּין האבנים והנסרים, בּמעלוֹת וּמוֹרדוֹת, בּשוּחוֹת ותלי־העפר; מיוּגע היה גם מן הדיבּוּרים הרבּים שלא היוּ סבוּרים עליו, עד שלא נגע כּמעט בּאוֹכל. כּשיוֹזשאס הכניס את המיחם הרוֹתח, שתה בּצמאוֹן שתּי כּוֹסוֹת תּה.

את בּרכּת המזוֹן בּירך עם כּוּלם בּ“מזוּמן” אבל בּרחישת־שׂפתים לבד. וּכּשכּוּלם נפטרוּ והלכוּ לסיים את הסיוּר, השתּטח הוּא על ספסל העץ שעמד שם, ונרדם מיד. כּשעה הרביעית ניעוֹר על ידי קוֹלוֹ של שׂיחה ושל צחוֹק. אפרים והמשגיחים שוּב אָכלוּ, שתוּ יי"ש ותה ושוּב דיבּרוּ ודיבּרוּ, הפכוּ והפכוּ בּאוֹתוֹ ענין. פּעמַים העיר אפרים את יוֹסיל והזמינוֹ לאכוֹל, אבל יוֹסיל סירב. בּפּעם השלישית העירוֹ בּלשוֹן הכּתוּב:

–“מה לך נרדם?” קוּם ונסע.

עגלת־הקפיצים כּבר עמדה רתוּמה. יוֹזשאס שקיבּל מאפרים את שיוּרי התּרנגוֹלת, הלחם והיי"ש, גמר את סעוּדתוֹ על דוּכנוֹ. משישבוּ כּבר בּתוֹך העגלה שאֵלוֹ אפרים:

– אם כּן מה אַתּה אוֹמר לכל העסקים שלי?

–מה נאמר וּמה נדבּר!"… בּעצם כּלוּם לא נתחַוור לי מכּל המהוּמה שאַתּם מהמים כּאן. אבל…

– כּמוּבן, אָדם זר… אַף אני בּתּחילה הייתי מסתּכּל כּתרנגוֹל בּ“בני־אָדם”, אבל סתרי־תּוֹרה אין כּאן.

– אבל – המשיך יוֹסיל – לא אכחד שקינאתי בּך.

– מה קינאת בּי?

– סבוּרני שמחכמה הנחתּ את עבוֹדת הספרוּת ותפשׂתּ עבוֹדה שיש בּה משוּם ישוּבוֹ־של־עוֹלם.

והוּא סיפּר לוֹ את הרהוּריו שהרהר כּאן בּיחידוּת.

אפרים הרתּיע בּכל גוּפוֹ מקוֹרת־רוּח. דעתּוֹ היתה זחוּחה עליו. מכּל הדיוּנים והשיקוּלים עם הממוּנים מצא שיש תקוָה שלא יחמיץ את הזמן שפּסקוּ לוֹ בּכתב־ההתחייבוּת ואפשר שיגמוֹר את העבוֹדה לפני הזמן הקצוּב. מדברי חברוֹ טפח עליו רוּחוֹ עוֹד יוֹתר, וקרא:

– זהוּ הדבר! זהוּ הדבר!… אַל תּשכּח שיש כּאן לא רק פּרנסתם של כּל השׂכירים לבד. אלא פּרנסה לכל הסביבה. ישוּבוֹ־של־עוֹלם, חביבי, כּמוֹ שאַתּה בּעצמך אָמרתּ, אינוֹ דבר של מה־בּכך!… ראית שם את הגבעה? חתכנוּ אוֹתה כּמוֹ שחוֹתכים קוּגיל³⁹ של שבּת, ואת מחציתה סילקנוּ… גבעה זוֹ אנוּ מעבירים לגמרה ממקוֹמה. היא היתה תּמיד מקוֹם מזוּמן לפוּרענוּיוֹת וּלסכּנת דרכים. אוֹתה חוֹרשה שצמחה על ידה שימשה קן לחוֹמסים ולרוֹצחנין; בּעלי־העגלוֹת היוּ עוֹקפין אוֹתה וּמפריזין על הדרך. מה אָנוּ עוֹשׂים? מקצצים את האילנוֹת ועוֹקרים את הגבעה; פּשוּט, עוֹקרים אוֹתה… וּממילא עוֹרדים לרוֹצחנים וּלליסטים. הגע בּעצמך, יוֹסיל! על ידי שאָנוּ מיבּשים בּיצוֹת ואַגמי־מים, עוֹקרים הרים, מישרים הדוּרים, וסוֹללים מסילה חדשה, מקצרים אָנוּ לבּריוֹת את זמן נסיעתם בּשבוּע וּלפעמים בּשבוּעים… ממש קפיצת הדרך… צא וחַשב את שׂכרם של כּל הוֹלכי־דרכים בּזמן, בּממוֹן, בּכוֹח…

יוֹסיל נענע לוֹ ראשוֹ מתּוֹך שתיקה, ואפרים הוֹסיף בּחיוּך דק:

– וַדאי שדף גמרא אינוֹ דבר של בּטלה… אבל מה שאני עוֹשׂה אַף הוּא אינוֹ דבר של בּטלה.

– בּוַדאי, בוַדאי!…

– מה שאָמרתּ לי פּעם בּענין תּיקוּן־הנפש… בּענין גאוּלת נפשוֹ של האָדם מטוּמאַת העוֹלם הזה, וּכיוֹצא בּזה… איני חוֹלק עליך… בּנוֹגע ליחיד… אַבל מה ששייך לכּלל, לכלל ישׂראל, אַתּה מבין, עוֹמד אני על דעתּי: אָנוּ מחוּיבים להיוֹת חזקים שאם לא כּן, ימַעכוּ אוֹתנוּ כּפשפּשים. הכרח לנוּ שתּוֹעלת הרבּים תּהא תּלוּיה בּנוּ, ולא שאָנוּ נהא תּלוּיים בּחסדם של הגוֹיים. אילמלא כּן אין לנוּ תּקוּמה. אָנוּ נעשׂה כּבישים, נגשוֹר גשרים, נעמיד בּתּי־חרוֹשת וסַדנאוֹת, נגדיל את המסחר ונַאדירוֹ…

– מוֹדה אני לך – הפסיקוֹ יוֹסיל – שיש בּכל זה הצלה, אבל שוּב לא לכּלל אלא לפּרט, לאָדם מישׂראל שמתעסק בּעבוֹדוֹת הללוּ, לקבּלן, לשׂכיר־היוֹם, לסוֹחר… אבל לגבּי העם כּוּלוֹ חייבים אָנוּ לזכּוֹר אַחת: “לא לעוֹלם חוֹסן”…

– מה שייך… מה מַשמע? איני מבין…

– פּשוּט: אַתּה מרבּה נכסים, מעמיד בּתּי־מסחר, בּנינים גדוֹלים וכדוֹמה, ואַחר־כּך יבוֹאוּ הערלים ויוֹרידוּך מנכסיך… בּתכלית הפּשיטוּת, יטלו לעצמם את כּל הרכוּש שאַתּה יגעתּ בּכינוּסוֹ, את כּל האוֹצרוֹת שאַתּה טרחתּ ואָגרתּ, שראית בּהם חזוּת הכּל, מעוֹז צוּר לכל ישׂראל… הגוֹיים יקצצוּך מכּל נכסיך וישלחוּך מלפניהם בּידים ריקניוֹת…

– איני תּוֹפס בּשׂכלי את פּירוּש המלוֹת “יוֹרידוּני מנכסי”. כּיצד זה? כּלוּם העוֹלם בּלא דין וּבלא דיין? כּלוּם העוֹלם הפקר? והממשלה היכן? וּבתי־הדינים?

יוֹסיל צחק צחוֹק קל, שצלצל מתּוֹכוֹ לעג:

– כּמוֹ העמלקים יעשׂוּ בּנוּ! הממשלה? עוֹד תּסייע בּידם!

– אַל תּפטפּט שטוּיוֹת, לא נתּן להם.

– הם גם את פּיך לא ישאלוּ.

– ינסוּ נא. יש דין ויש דיינים בּעוֹלם. וּמי יעסוֹק בּמסחר וּמי יעבוֹד בּבתּי־הסַדנאוֹת? שמא האצילים? הללוּ לא בּנקל יפרשוּ ממשׂחקי־הקלפים, מהנשים, מתּענוּגוֹתיהם וחיי־הוֹללוּתם… אוֹ שמא העירונים או האכּרים ילסטמוּ אוֹתנוּ? הם רק ירעוּ וישחיתוּ לעצמם. מכּל מקוֹם אין לנוּ דרך אַחרת. דרכּוֹ של ר' זוּסיל להיכן מוֹבילה אוֹתנוּ? לחיי בּטלה, לעניוּת, להתנַונוּת ולשקיעה שאינה פּוֹסקת בּיון מצוּלה… מלחמה לנוּ על קיוּמנוּ ואין לנוּ זיין אַחר להגן על עצמנוּ אלא העבוֹדה והממוֹן. יוֹסיל! – קרא אליו פּתאוֹם בּהדגשה מיוּחדת – אָנוּ מוּכרחים להיות עשירים! הממוֹן הוּא כּוֹח גדוֹל.

– הממוֹן אָמרתּ?

– הממוֹן, הן. הוּא כּוֹח גדוֹל! – חזר אפרים בּאוֹתה הדגשה מיוּחדת.

– חביבי! דוֹמני שטוֹעה אַתּה. הממוֹן היה תּמיד בּעוֹכרינוּ. תּמיד היה מעוֹרר קנאָה ושׂנאָה בּלב הגוֹיים.

– הגע בּעצמך! הגוֹי הרי לעוֹלם לא יאהבנוּ. ואם גזירה היא שישׂטמוּנוּ הגוֹיים, מתּוֹך קנאה אוֹ מתּוֹך בּוּז, – מעדיף אני את הקנאָה. מוּטב שיהיוּ מקנאים משיהיוּ מבזים אוֹתי. אילמלי ראית, יוֹסיל, את ראש המשטרה, את ראש הפּלך ואת כּל האחַשתּרנים שלהם, את כּל אוֹתם הגאוָהים, השׂשׂים תּמיד לדרוֹס את היהוּדים, אילמלי ראיתם בּבית אַבּא, היאך הם מדבּרים אליו חלַקוֹת ודברי חנוּפּה, האיך הם מַלחיתים לפניו, מכשכּשים בּזנבם וּמיחלים לפירוּר סוּכּר ממנוּ… הן. וכל זה למה? אַבּא הוּא יהוּדי פּשוּט, לא ידען גדוֹל בּ“נקוּדוֹת השחוֹרוֹת” שלנו. וכל־שכּן בּלשוֹנם שלהם. אלא מה? לאַבּא יש ממוֹן הרבּה יוֹתר משיש להם, אַבּא מלוה להם מזמן לזמן. בּכל עת יש בּידוֹ לדחוֹק עליהם, לדרוֹך על זנבם, אוֹ להיפך – לפתּוֹח את ידוֹ וּלהעניק להם ממַפּל שוּלחנוֹ, וּמשוּם כּך הם מַרפּישים את עצמם לפניו ועוֹמדים לרצוֹתוֹ בּדרכים כּשרוֹת ושאינן כּשרוֹת… חבל שאַבּא יחידי הוּא בּמינסק, ואילוּ היוּ רבּים כּמוֹתוֹ, אַ?… ר' זוּסיל הוּא בּידם רמשׂ, רכרוּכית, שבּאצבּע קטנה ימַעכוּה.

עם שעברוּ את הכּפר, נטוּ מן הדרך אל האחוּזה שר' פּיני הלך לשם בּרגל. בּחצר האחוּזה נוֹדע להם שהזקן חזר למינסק בּכרכּרה של הפּריץ.

– אָדם משוּנה הוּא אָביך – העיר יוֹסיל.

– בּמה הוּא משוּנה? יוֹדעני ששׂנאוּי הוּא על הבּריוֹת.

– מפּני מה שׂוֹנאים אוֹתוֹ הבריוֹת?

– מפּני שהוּא תּקיף! מפּני שהוּא חזק! וכל אוֹתם ששׂוֹנאים אוֹתוֹ וּמרננים אַחריו מַהם? חרקים, מַקקים ותוּ לא…

– לא עלה על דעתּי שהוּא עוֹשׂה גם מעשׂה קוּנדס. המעשׂה שעשׂה בּבּוֹקר ליוֹזשאס שלכם… תּמוּהני אם יוֹזשאס אין בּלבּוֹ עליו…

אפרים צחק לזכר מעשׂה השוֹבבוּת של אָביו ואָמר:

– וּמה אַתּה סבוּר? מעשׂה קוּנדס זה יעלה לאַבּא בּיוֹקר. אַחר מעשׂה כּזה עלוּל הוּא לתחוֹב לתוֹך כּפּוֹ של הגוֹי מטבּע של זהב, כּדי לפייסוֹ.

– למה לכתּחילה עוֹשׂה הוּא שטוּיוֹת על מנת לפצוֹת בזהב?

–רוּח כּזוֹ עוֹברת עליו לפעמים.

למינסק נכנסוּ עם חשיכה.

כּשחזר יוֹסיל לביתוֹ, סעד פּת ערבית ונכנס לרגעים אחדים אצל אָביו. זה שוּב פּתח עמוֹ בּשׂיחה על התּעוּדה, שמתמהמהת לבוֹא. ראָה יוֹסיל בּחרדה זוֹ ל“דיפּלוֹם” קטנוּת־דמוֹחין, תּאוַת־כּבוֹד קרתּנית. וּמהר לעלוֹת אל בּית־דירתוֹ.

רצוּץ אַחר טלטוּליו וכיתּוּת־רגליו בּמשך כּל היוֹם שכב לנוּח על הספּה, וּפתאוֹם נזדקר וישב: בּמוֹחוֹ חלף זכר פּגישתוֹ בּבּוֹקר עם שקוֹלניק, שלא חשב עליה כּל היוֹם. גם עכשיו בּעצם לא מצא בּה כּל ענין לחשוֹב עליה, אבל על־ידי איזוֹ התקשרוּת נעלמה של מחשבוֹת, נזכּר גם בּדבוֹרה. והוּא החליט לילך אצלה וּלהוֹדיע לה בּעצמוֹ שהסכּימה דעתּוֹ לעשׂוֹת את רצוֹנה. אין כּל טעם והגיוֹן להתנגד. אָדם חייב להיוֹת נקי ושלם עם נפשוֹ. ענין זה של הגט כּל אימת שלא בּא לידי גמר, לא יהיוּ חייו נקיים מכּל סילוּף ועגמוּמיוּת. התלבּש ויצא מבּיתוֹ. הוּא הלך אל האַכסניה של הדוֹדה. שם יִראה את דבוֹרה וידבּר עמה. ואַף יקבּע את היוֹם. אם ליתּן גט, אין צוֹרך לדחוֹתוֹ. אַדרבּה, אַחר כּך יהיה, בּאיזה אוֹפן שהוּא, יוֹתר חפשי, יוֹתר פּנוּי…

אַף־על־פּי שהשעה לא היתה עדיין מאוּחרת, היה כּבר חוֹשך בּרחוֹב. תּריסי הבּתים היוּ מוּגפים וּבעד סדקיהם בּקעוּ קוי־אוֹר. ואַף בּחלוֹנוֹת האַכסניה היה חוֹשך. אבל מהחלוֹנוֹת הגבוֹהים של הדיוֹטה התּחתּוֹנה הסתּנן אוֹר בּעד וילאוֹת־הבּד המשוּלשלים. אל אָזניו הגיעוּ קוֹלוֹת אנשים. כּנראה בּאוּ היוֹם אוֹרחים שמאריכים בּסעוּדה וּדבוֹרה עסוּקה. החליט לטייל עד שישתּתּקוּ הקוֹלוֹת והאוֹרחים יצאוּ מן הסעוּדה. זמן מרוּבּה התהלך בּרחוֹבוֹת. מזמן לזמן היה חוֹזר אל החלוֹנוֹת, וכל פּעם הגיעוּ לאזניו אוֹתם הקוֹלוֹת; והוּא היה מאריך־רוּחוֹ וחוֹזר וּמטייל. לדחוֹת את השׂיחה הזוֹ לא רצה בּשוּם פּנים. עכשיו כּבר התאַוַה להיוֹת חפשי. לבסוֹף, כּשכּלתה רגל מן השוּק, ואחד אחד כּבוּ קוי־האוֹר הבּוֹקעים דרך תּריסי החלוֹנוֹת, נתקרב שוּב אל האַכסניה. יכּנס ויראה שמא תּוּכל דבוֹרה להפּנוֹת אליו. אבל קוֹדם לכניסתוֹ רצה לראוֹת מבּעד לחלוֹן אם האוֹרחים מסוּבּים עדיין אל השוּלחן.

עלה אל הגזוֹזטרה, וּלגוֹדל תּמיהתוֹ מצא שהדלת החיצוֹנית, האטוּמה, ששימשה תּריס לדלת הכּניסה המזוּגגת, כּבר היתה מוּגפת, כּנהוּג בּשעה מאוּחרת בּלילה, כּשאין יוֹצא ואין בּא עוֹד. פּאת הוילוֹן של החלוֹן הסמוּך מקוּפּלת מפּני שנאחזה בּאַחד העציצים שעמדוּ על סף החלוֹן. מסביב לשוּלחן ישבה חבוּרת אנשים ושׂיחקוּ בּקלפים. הוּא שמע את קוֹלה של הדוֹדה, אבל לא ראָה אוֹתה; כּנראה, אַף היא משתּתּפת במשׂחק. לנגד עיניו ישב שקוֹליק וּמניפת קלפים בּכפּוֹ. את דבוֹרה לא ראָה. אבל הוּא ידע שהיא שם. יוֹשבת שם בּין המשׂחקים. משׂחקת עמוֹ, עם שקוֹליק… לבּוֹ נתכּווץ בּוֹ כּמוֹ בּצבת לוֹהטת. קפץ בזהירוּת מעל הספסל, ירד בּפּסיעוֹת חשאיוֹת מעל הגזוֹזטרה וחזר לביתוֹ. וכל הזמן לא יכוֹל להשתּחרר מכּאב כּוסס בּלבּוֹ: צר היה לוֹ על דבוֹרה, צר היה לוֹ על עצמוֹ; צרב גם עלבּוֹן. הרי בּעצם היוּ חייו יכוֹלים להיוֹת שלוים ונאים יוֹתר, אילמלא התערב אוֹתוֹ ציניקאי. דוֹמה לוֹ שהוּא, שקוֹליק, אָשם בּזה ששלוֹם־בּיתוֹ הוּפר, ושבּעטיוֹ דוֹרשת אשתּוֹ גט ממנוּ.

בּמקוֹם לעלוֹת למעלה אל דירתוֹ, הלך ישר אל בּיתה של פראדיל. הוּא ידע שפראדיל עדיין אינה ישנה. בּחלוֹנה היה אוֹר. הוילוֹן הקטן, המכסה את הזגוּגיוֹת התּחתּוֹנוֹת, היה משוּלשל ולא הניח כּל סדק שהוּא. בּוַדאי היא יוֹשבת וקוֹראה בּפּעם המאָה את מכתּבי בּעלה. דפק בּראשי אצבּעוֹתיו דפיקה קלה על החלוֹן. מיד נַענה קוֹלה של פראדיל: “מי שם?” וּמיד לאחר מכּן נתקפּל קצה הוילוֹן וּפראַדיל הקריבה את פּניה אצל הזגוּגית, כּשהיא מסוֹככת עליהם בּכפּוֹת ידיה. “אתּה הוּא זה, יוֹסיל? תּיכף”. אחר רגע קל פּתחה את הדלת. על השוּלחן דלק נר; שעוֹת ישבה לפניו והפכה בּמכתּבי בּעלה. כּיוָן ששמעה את דפיקתוֹ של יוֹסיל הספּיקה לסלקם וּלהטמינם. החדר בּרוּבּוֹ היה שטוּף בּצל. רק שטח קטן מסביבוֹ האיר הנר. פראדיל הסתּכּלה בּוֹ בּפניה המיוּגעוֹת, כּמי שיצא מעוֹלם אחר, וערפל החלוֹם קשוּר עדיין בּעפעפּיה. יוֹסיל ישב כּנגדה ושתק. והיא הבּיטה אליו והמתּינה.

– מה נתחדש אצלך? – שאלה לבסוֹף.

– החלטתּי ליתּן לה גט.

– כּך? שקלתּ יפה בדעתּך?

– המנ, כּן, שקלתּי. בּעצם אין מה לשקוֹל הרבּה. אני מחוּיב לעשׂוֹת זאת…

– אבל מפּני מה אתּה נרגש כּל כּך?

ויוֹסיל סיפּר לה מהיכן הוּא בּא.

חיוּך דק עיקם את שׂפתי האחוֹת:

– אם כּן על מה אתּה מצטער?

– חבל לי עליה… נבזה כּזה!

חיוּכה של פראדיל נתרחב בּמקצת. וּכמוֹ מנחמת אָמרה:

– האמינה לי: אילמלא היה נבזה, אלא להיפך, היית מצטער יוֹתר.

– מפּני מה זה?

– מפּני שכּך אתּם כּוּלכם…

בּחדר הסמוּך זע מה־שהוּא. נשמעה בּכיה דקה של שיינדלה מתּוֹך חלוֹם. פראדיל עמדה וּמיהרה לשם, אל הילדה.

יוֹסיל צפה את החדר ונתמה לראוֹת שמרוּבּה בּוֹ העזוּבה. זכוּר הוּא שדירתה של פראדיל היתה תּמיד נקיה, מכוּבּדת, נאָה בּסדר הכּלים והקישוּטים, ועכשיו ניכּר שנסתּלקה מכּאן העין המשגחת של עקרת־הבּית.

פראדיל חזרה מחדר־המיטוֹת וּכתפיה עטוּפוֹת בּסוּדר חם; היא היתה משפשפת את הידים כּדי לחַממן. מתּוֹך אַפלוּלית פּתח חדר־המיטוֹת הלבּינה חַורוּרית פּני אחוֹתוֹ.

– קר לך? הרי בּחדר, כּמדוּמני, חם.

– הן. איזוֹ צמרמוֹרת קלה.

והיא ישבה על כּסאָה כּנגדוֹ. וּבאוֹתוֹ חיוּך טוֹב שאלה אוֹתוֹ:

– יוֹסיל! אתּה אהבתּ את חנה, לא כן?… ואוּלי… אמוֹר את האמת.

– הן.

– אַח! אתּם כּוּלכם דוֹמים זה לזה… ואף אתּה, הטוֹב והעדין… אינך משוּנה מכּל הגברים. לא נבראנוּ אלא בּשבילכם. למה אנוּ קיימוֹת? וכי גם לנוּ לב? וכי גם אנוּ אוֹהבוֹת, סוֹבלוֹת? ואם הן, מה זה מעלה וּמוֹריד? רוֹצים אתּם אוֹחזים, רוֹצים מניחים, כּסוּדר זה שעלי, שכּשמרגישים שהוּא מיוּתר, אז…

פּתאוֹם צחקה:

– אילו היוּ הנשים מתחבּרוֹת יחד וּמתמרדוֹת, אַ? מה הייתם עוֹשׂים? כּמה עלוּבים הייתם אז, חַח..

וצחקה, אבל צחוֹקה היה דוֹמה לבכי.

יוֹסיל נתבּייש שבּא אל אחוֹתוֹ בּהתרגשוּתוֹ התּפלה ושאינה צוֹדקת. צחוֹקה של פראדיל נשמע לוֹ כּמוֹ מתּוֹך תּהוֹם אפילה. הוּא שתק. הנר הדלוּק בּיניהם הלך והתכּלה, והצללים הלכוּ והתקרבוּ. שניהם ישבוּ שקוּעים בּדממתם. מפּי האָח נפלטה אנחה, שהוּא בּעצמוֹ לא שמע אוֹתה.

–מה לך נאנח, יו­סיל?

– החיים הם בּעצם איזה דבר, איזה דבר ש… שבּרמאוּת ואוֹנאה… מעיקרם. מתגעגעים על מה שהיה, חוֹלמים על מה שצריך לבוֹא… וּלעוֹלם אינוֹ בּא… וּבין כּך לכך, מה? לא כלוּם! טירוּף־הלב וּמַדוה.

– קשה לך, יוֹסיל, לחיוֹת! רואָה אני.

– אַתּ, פראדיל, אוֹמרת שקשה לי לחיוֹת? פראדיל…

היא לא נתנה לוֹ לגמוֹר, והתחילה מדבּרת בּקוֹל אחר, יבש וּמעשי על כל מה שיש לעשׂוֹת לשם סידוּר הגט על ידי הרב. היא תשלח את קיילה אל דבוֹרה ותזמינה לבוֹא אצלה לכאן ותוֹדיע לה על החלטתוֹ; תּכין גם את האָב לכך שלא יהא נדהם. אצל הרב ילך כּבר יוֹסיל בּעצמוֹ. היא תּעשׂה את הכּל כּדי שענין הגט לא ידחה. כּל מוּרסה צריכים להפיס, ושן רקוּבה אין לה תּקנה אלא בּעקירתה…

היא דיבּרה בּפּשטוּת וּבמנוּחת־נפש כּמעט אדישה, אבל ליוֹסיל הוּחַם הלב. אהב אוֹתה והחזיק לה טוֹבה.

– פראדיל! כּמה אתּ טוֹבה… יִישר כּוֹחך!

חייכה חיוּך קל:

– אם אנחנוּ לא נהא מסייעים זה לזה, מי יסייע לנוּ? מה שמצער אוֹתי הוּא השינוּי בּרוּחך. אין אתּה יכוֹל להיפּטר מרוֹשם השעה. סוֹף־סוֹף הלא אתּה צעיר מאד. חיים חדשים מחַכּים לך. אתּה נוֹסע לעיר גדוֹלה. האוּניברסיטה, האנשים החדשים והתּקווֹת לעתיד לבוֹא, הרי כּל זה מכניסים ענין מרוּבּה בּחיים. ואַתּה… כּשנסעתּ מכּאן, היית אַחר.

– היאך?

– היית שׂמח וּמלא תּקווֹת. אמת, היוּ לך תּמיד שעוֹת של קדרוּת ורוֹגז. אבל בּדרך כּלל…

– אז הייתי מאמין שהאָדם אין לוֹ מצוַה אחרת זוּלתי שׂמחת החיים. וּלפיכך הייתי פּעמים מתרגז כּשלא ראיתי לפנַי דרך אל שׂמחה זו­, וּפעמים הייתי שׂמח כּשדימיתי למצוֹא הדרך אל השׂמחה… אבל אחר כּך הייתי מהרהר הרבּה וּמצאתי שהשׂמחה אינה מצוָה, אלא שׂכר של מצוָה. החיים הם יוֹתר מדי חמוּרים, וּמטילים חוֹבוֹת, חוֹבוֹת גדוֹלים… השׂמחה היא רק זכוּת גדוֹלה. לָאו כּל אָדם זוֹכה לה. הנה הדוֹד זוּסיה, למשל… הוּא זכה. אין מאוּשר ממנוּ…

פראדיל חייכה:

– הדוֹד זוּסיה הוּא אחר. בּכוֹחוֹ לסבּוֹל ולשׂמוֹח כּאחד. אבל אתּה אינך כּמוֹתוֹ…

– וּלפיכך אני מקנא בּוֹ.

– ואני לא… לגבּי אנשים כּמוֹנוּ החיים נראים פּשוּטים יוֹתר: הללוּ מזלם שׂוֹחק להם והללוּ מזלם זוֹעם עליהם…

וּכאילו שוּב נתפּחדה מהמשך שׂיחה זוֹ וּמיהרה לעבוֹר לענין אחר: צריכים להוֹדיע לאַבּא. אין זה ענין קל. כּיצד יש לעשׂוֹת זאת כּדי שלא תּהיה לוֹ הידיעה כמַהלוּמה? צריכים להכינוֹ לכך איך־שהוּא.

יוֹסיל לא שמע את דבריה. הוּא היה עדיין טרוּד בּהרהוּריו שלוֹ. וּכהמשך לשׂיחתם הקוֹדמת אמר:

– הדוֹד זוּסיה סח לי פּעם שחם לו בּקאפּוֹטה הבּלוּיה שלוֹ. ואילוּ אוֹתם הלבוּשים בּפרווֹת תּמיד צינה בּלבּם… אני מהרהר בּאבּא… אף בּחייו אין השׂמחה מרוּבּה. לא פּרוָה לוֹ ולא קאפּוֹטה בּלוּיה… חוֹששני שלא קריר ולא חמים לוֹ. אַ? וּפעמים דוֹמה שאף הוּא אחוּז צינה. מה? אַ?

פראדיל עמדה לילך שוּב אל ילדתה שהתרגשה בשנתה.

– שנתה של שיינדילה – אמרה – אינה שקטה. משליכה מעליה כּל פּעם את שׂמיכתה. ואני חוֹששת שמא תּצטנן… הן… וּמה שנוֹגע לאבּא.. חוֹששתני, יוֹסיל, שרע לוֹ יוֹתר מפּאַת צינה. עוֹלמו ריקן, ריקן. וּמשוּם כּך הוּא חוֹלה… חוֹששתני שאין לוֹ בּשביל מה לחיוֹת… וּלפיכּך הוּא חוֹלה…

הם עמדוּ כּשהנר כּבר כּבה. ויוֹסיל כּשנפטר מאחוֹתוֹ לא ראה כּבר את פּניה, אלא בּהרת חיורת, שנעלמה ממנוּ ונמוֹגה בּחוֹשך…

פּרק עשׂרים ותשעה

למחרתוֹ של אוֹתוֹ יוֹם שלחה פראדיל להזמין את דבוֹרה אצלה. דבוֹרה לא שהתה הרבּה, מיהרה וּבאה. פראדיל מצאה עלילה להרחיק את שיינדיל מן הבּית וּשתּי הגיסוֹת ישבוּ בּמגרעת אצל החלוֹן, זוֹ כּנגד זוֹ ושוּלחן־העבוֹדה הקטן בּאמצע. דבוֹרה פּיכּרה ידיה השמוּטוֹת בּחיקה, ראשה הקטן היה נטוּי הצדה, ועיניה תּלוּיוֹת בּציפּיה בּפני היוֹשבת כּנגדה. מה היה בּעינים הללוּ, שפראדיל לא מצאה מיד את העוֹז בּנפשה לוֹמר לה לשם מה קראה לה? דוֹמה היה לה לפראדיל שמימיה לא ראתה את גיסתה מתפּעמת כּל כּך. בּעיניה וּבפניה היוּ יִראה וּרעדה. אי אפשר היה עתּה להכּיר בּה אוֹתה אשה גחכּנית של מוֹצאי־השבּת… אפילוּ שׂפתיה הקמוּצוֹת היוּ מַרתּיתוֹת רתיתה דקה וּמַתמדת, ועיניה מעפעפּוֹת בּלא הפסק, כּאילוּ היוּ זמן מרוּבּה שרוּיוֹת בּחוֹשך…

מכּיון שעברה שעה קלה וּפראדיל שתקה, שאלה דבוֹרה לבסוֹף בּקוֹל רפה מאד:

– למה קראתיני?

– למה קראתיך? – חזרה פראדיל על שאלתה – הן… הרי אַתּ בּיקשתּ, כּמדוּמני, מיוֹסיל גט. לא?

דבוֹרה כּוּלה נתכּווצה, וכמעט בּלחישה השיבה:

– הן… בּיקשתּי…

– ועדיין אַתּ עוֹמדת על דרישתך? אין אַתּ מתחרטת?

דבוֹרה נענעה את ראשה: לָאו.

– אם כּן, קראתי לך להוֹדיעך שיוֹסיל הסכּים לעשׂוֹת רצוֹנך.

פּני דבוֹרה נתאַבּנוּ. כּאילוּ כּבה בּהם פּתאוֹם כּל אוֹר של חיים. וּבאוֹתה הלחישה החנוּקה נפלטה מפּיה הרפוּי והחיור:

– מוּטב…

פראדיל נתנה בּה עיניה בּתמיהה וצער.

– ואימתי? – שאלה פראדיל – מצד יוֹסיל לא תּהא מניעה אפילוּ מחר.

– טוֹב… – לחשה זוֹ שמנגד.

– צריכים לילך אל הרב וּלהוֹדיעוֹ שיכין את הכּל… לזאת כּבר ידאג יוֹסיל.

– הן… מוּטב…

– וּמה בּדבר ה“כּתוּבה”?

– מה בּדבר הכּתוּבה?… חזרה דבוֹרה כּמוּכני, בּלא הבנה כּלשהי.

– הרי אַתּ יוֹדעת שיוֹסיל עדיין אינוֹ משׂתּכּר כּמעט כּלוּם.

– לא אדרוֹש כּלוּם… הרי אני משׂתּכּרת לחיי.

– כּשיוֹסיל יתחיל משׂתּכּר, לא יעזוֹב את הילדה. הלא אַתּ יוֹדעת אוֹתוֹ.

– כּן… כּן… מוּטב… – לחשוּ שׂפתיה.

– אם כּן, כּך אוֹמַר ליוֹסיל?

– הן.

שחוֹחה וּמכוּוצת עמדה דבוֹרה מכּסאָה. עמדה לפני פראדיל כּשהיא כּוֹרכת את מטפּחתּה האדוּמה לצוָארה; התּירה את העניבה שהיתה מהוּדקת יוֹתר מדי, ושוּב קשרה; שוּב התּירה ושוּב קשרה, וּלבסוֹף אמרה: “שלוֹם… פראדיל!” ונפטרה מלפניה, כּפוּפה כּל־כּך, כּמוֹ מזקנה.

פראדיל, מכּיון שנשארה לבדה, תּפשׂה את ראשה בּשתּי ידיה שנסמכוּ אל השוּלחן, וישבה כּמאוּבּנת שעה ארוּכּה.

השׂיחה עם האב, שהרבּה היתה חוֹששת מפּניה, עלתה לה בּלא קוֹשי יתר.

אוֹתוֹ יוֹם לא הוֹפיעה דבוֹרה לא אל סעוּדת־הצהרים ולא אל פּת־הערבית. פּסיה בּאה מן האַכסַניה וּפניה חשיכוֹת. אפילוּ שיינדיל הקטנה הרגישה בּדבר שהדוֹדה נרגזת. תּמיד כּשהדוֹדה כּעוּסה, הקטנה שרוּיה בּיראה. ישבה בּשעת הסעוּדה שקטה מאד. וּכשהיתה צריכה דבר־מה היתה פּוֹנה אל אמה ולוֹחשת לה בּאזנה. אחר התּה שוּב נפטרה הדוֹדה אל האכסניה שלה, ר' לייבּ פּרש אל חדרוֹ, יוֹסיל הלך אצל החסידים בּשטיבּל שלהם שבּנאמיהא, לראוֹת שם את ר' זוּסיל, וּפראדיל התעסקה בּסילוּק הכּלים וּהדחתם. לאחר שגמרה את מלאכתּה, סידרה את הכּלים על מקוֹמם, כּיבּדה את החדר, כּיבּתה את האוֹר בּכל מקוֹם, והלכה אל אגף־דירתה להשכּיב שם את שיינדל, שכּן הילדה לא היתה נרדמת אלא אם כּן אמה עמדה על גבּה. והאם הקפּידה על כּך שהילדה תּהא מתרחצת כּל פּעם לפני השינה, שתּהא מקפּלת וּמסדרת את כּליה, דבר דבר על מקוֹמוֹ. ואחר שכּיסתה אוֹתה יפה, היתה יוֹשבת בּפאתי מיטתה, מספּרת לה סיפּוּר־מעשׂה אוֹ שוֹמעת לפיטוּמי־מלין שלה, עד שחטפתּה שינה.

לאחר שיוֹשה עזב אוֹתה לא אהבה פראדיל את בּית־דירתה. לא השגיחה לכבּדוֹ וּלטאטא אוֹתוֹ. רק ללוּן היתה בּאָה לשם עם ילדתה, אוֹ להתיחד שעה קלה עם מכתּבי בּעלה. וכל היוֹם היתה שרוּיה בּבית אבּא. ואף הערב, כּמוֹ שהיתה נוּהגת תּמיד, לאחר שהילדה נרדמה, הוֹציאה את הנר אל החדר הסמוּך, העמידה אוֹתוֹ על השידה, ועמדה לצאת ולחזוֹר אל בּית אביה. פּתאוֹם, שלא בּמתכוון, עמדה ותלתה עיניה בּחלל החדר, סקרה אוֹתוֹ סביב בּמבּט חדש, של אדם זר, ונבעתה. כּאילוּ רק עכשיו נתגלתה לפניה שממתוֹ ועזוּבתוֹ. אימה נפלה עליה, מפּני שראתה לפניה את חוּרבּן חייה. כּאילוּ רק עכשיו נתחוור לה שאָבדה דרכה; אין מוֹצא, אין תּקוה ואוֹר… אבינוּ שבּשמים, כּלוּם זה הוּא הסוֹף? כּבר? כּבר?… כּלוּם בּאמת הכּל, הכּל נגמר בּשבילה, ומה להלן?… כּלוּם עליה לצאת עם חבל בּיד אל אחד המַחסנים שבּחצר וּלבקש שם יתד בּתּקרה? מיהרה ונתמלטה מן הבּית בּפחד טמיר. בּית אביה היה שרוּי בּחשיכה. רק בּחדרוֹ היה אוֹר עדיין. הרתּיקה על דלתּוֹ. קוֹל חלוּש כּמוֹ ממרחק השיב לה להכּנס.

אביה, לבוּש בּמקטוֹרנוֹ הישן עם שרווּליו הקצרים ועם דלילי צמר־הגפן המבצבּצים מתּוֹך כּל קרעיו, ישוּב היה לפני נר וּמעיין בּספר. הגבּיה ר' לייבּ את ראשוֹ והבּיט בּה בּעיניו המיוּגעוֹת, מבעד למשקפיו.

– בּאתי להבטילך קצת ממלאכתּך, אַבּא. המוּתּר? אצלי קר, ועדיין אין לי חשק לעלוֹת על המיטה.

– אַדרבּה, אין אַתּ מבטילתני כּלל וּכלל. בּבקשה… – קרא הזקן, שׂמח, כּנראה, על ההזדמנוּת לפטפּט קצת עם בּתּוֹ.

– היכן יוֹסיל? – שאל.

– שוּב הלך… דוֹמני, אצל ר' זוּסיל.

– בּזמן האחרוֹן, לאחר שחזר מקוֹבנה, נתקשר אל ר' זוּסיל.

– מתּמיד היתה נפשו קשוּרה בּנפש הזקן.

פראדיל נטלה ספר, דפדפה בּוֹ, בּלא לקרוֹא.

– דבוֹרה – אמר האב לאחר שתיקה של רגעי־מספּר – לא בּאה היוֹם אל סעוּדת־הצהרים. אף לא אל פּת־ערבית.

– הן. לא בּאה משוּם־מה.

– כּלוּם מעמיסים עליה שם כּל כּך הרבּה עבוֹדה?

– סבוּרתני שלא יוֹתר מתּמיד.

– היחסים שבּיניהם אינם נראים לי – אָמר האָב.

פראדיל לא שאלה בּין מי, והשיבה:

– אין בּיניהם יחסים כּל עיקר…

הזקן הרתּיע כּלשהוּ בּתנוּעה עצבּנית, הסיר את המשקפים, שפשפם יפה בּקצה המפּה והחזירם למקוֹמם. ואחר שאַל:

– מפּני מה?

פראדיל משכה בּכתפיה:

– איך אפשר לדעת מי אָשם בּדבר? אפשר ששניהם אינם אשמים.

– אלא מי? מפּני מה נתקלקלוּ החיים בּיניהם?

– אַף לא נתקלקלוּ, הוֹאיל וּלכתּחילה לא היוּ מתוּקנים… זה לא היה זיווּג יפה… אינם רצוּיים זה על זה.

– אמת. מכּבר הרגשתּי שמשהוּ לא כּשוּרה אצלם, מכּבר.

– הן. עוֹד קוֹדם לנסיעתוֹ של יוֹסיל. ואפשר שמשוּם כּך היתה הנסיעה דחוּקה עליו…

– ואם כּן? – שאַל האָב.

– אהנ! אם כּן? – שאלה הבּת – חייהם אינם חיים, אלא עינוּיים. קשה להתערב וּלהטיל בּיניהם שלוֹם, לאַחר שלא נפלה בּיניהם מחלוֹקת… אלא כּך, נתרחקוּ הלבבוֹת.

תּשוּבה לא בּאָה. ר' לייבּ פּילג בּאצבּעותיו את זקנוֹ הדל, אספוֹ בּכפּוֹ, וּמתוֹך כּוָנה יתירה התבּוֹנן אל קצהוּ שבּצבּץ מתּוֹך חָפנוֹ. פראדיל הסתּכּלה לתוֹך החשיכה שבּלעה את החדר. פּתאוֹם הגבּיה ר' לייבּ את עיניו ותלה אוֹתן אַף הוּא בּחשיכה.

– אם אין תּקנה, הרי גט טוֹב מן העינוּיים האלה.

– אַף אני סבוּרה כּך. טוֹב שהם הוֹלכים אל הרב…

– אימתי?

– בּקרוֹב.

– אם דעת שניהם הסכּימה להתגרש, מפּני מה לא עשׂוּ זאת קוֹדם. חבל על השנים ששהוּ יחד בּלא אַהבה ושׂמחה.

– הן, אַבּא! אף אני סבוּרה כּן.

– צריך הוּא להזדרז בּדבר. הרי ימי נסיעתוֹ ממשמשים וּבאים.

פראדיל שתקה. שוּב השפּילה עיניה ודפדפה בּספר שלא קראָה אוֹתוֹ. לא נשמעה בּיניהם עוֹד אַף מלה אַחת. האָב התחיל מפהק; פראדיל עמדה ויצאָה מן החדר.

היה יוֹם סגריר. מן הבּוֹקר לא פּסק גשם שוֹטף. רוּחוֹת חזקוֹת נשבוּ. שיינדילה השתּעלה כּל הלילה. אחָזתּה צינה מפּני שנעליה קרוּעוֹת וקוֹלטוֹת טחב. פראדיל לא הניחַתּה לעמוֹד מהמיטה, הסיקה את הכּירה הקטנה, בּישלה לה משרת־עלים, קנתה לה סוּכּר־קאנדי ולא יצתה כּל הבּוֹקר מן האגף, שלא תּשאר הילדה לבדה. כּדי להפיג את הבּטלה, התעטפה בּסינר רחב, כּרכה לראשה מטפּחת, לכסוֹת שׂערוֹתיה, הזדיינה בּסחבה גדוֹלה, והתחילה מנקה וּמכבּדת את החדרים, מסלקת את קוּרי העכּביש שנתלוּ בּכל זוית, מקנחַת כּל כּלי וּכלי משכבת האָבק שנצטבּרה עליו, מצחצחת את זגוּגיוֹת החלוֹנוֹת. תּוֹך כּדי עשׂיתה היא מספּרת עם שיינדיל, השכוּבה בּחדר הסמוּך עם תּחבּוֹשת של צמר־גפן וסַבּוֹן ירוֹק על צוָארה. הילדה מפטפּטת מבּעד לדלת הפּתוּחה, והאֵם שוֹמעת, משיבה על שאלוֹתיה, צוֹחקת, נוֹזפת, מסבּירה; אוֹ נַענית לבקשת הילדה וּמזמרת לפניה את הפּזמוֹנים החביבים עליה, תּלוּנת הכּלה שאינה יכוֹלה להניח את דעת חמוֹתה הקפּדנית, אוֹ שיר הקאנטוֹניסטים…

מבּחוּץ נשמע חיכּוּכן של רגלים בּמַטלית השׂק המוּטלת אצל האַסקוּפה לקנחַ בּה את הנעלים מן הרפש.

– הדוֹדה! – קראָה שיינדיל.

– אַל תּצעקי כּך. לָך אסוּר לצעוֹק. – אָמרה לה האֵם.

– אני מכּירה את פּסיעוֹתיה. אני אוֹמרת לך שזאת היא! – דיבּרה הילדה בּהתרגשוּת.

– אבל שתקי! – נזפה בּה האֵם – הדוֹדה עסוּקה בּשעוֹת אלוּ, ואין לה פּנאי לבוֹא לכאן.

הרתּיקוּ על הדלת ונכנסה דבוֹרה, כּשהיא מוֹליכה בּידה את שׂרה’לי הקטנטוֹנת. שתּיהן היוּ מכוּרבּלוֹת בּמעילים נוֹשנים וּבסוּדרי צמר שבּוֹצצים מים.

– דבוֹ–רה? – קראה פראדיל בּשאלת תּמיהה. אמש הספּיקה למסוֹר לה את הידיעה שהיוֹם יסדר הרב את הגט. סבוּרה היתה שתּלך מן האכסניה ישר אל בּית הרב.

– אַה! הרי אָמרתּי… – קראָה שיינדיל מחדרה בּתרוּעת נצחוֹן.

פראדיל סייעה לאם וּלבתּה להתפּשט את סוּדריהן וּמעיליהן הרטוּבּים ותלתה אוֹתם כּנגד האוּר שעל הכּירה הקטנה ליבּשם.

– למה היא בּמיטה? – שאלה דבוֹרה על שיינדיל בדאָגה.

– צינה אחָזתּה. טוֹב עשׂית שהבאת עמך את שׂרה’לי.

– בּכתה. לא רצתה להשאר בּבּית בּלעדי.

– שׂרה’לי! שרה’לי! – נשמעוּ צווחוֹת שיינדיל.

כּשסילקה דבוֹרה מעליה את מעילה וּסוּדרה, נתמהה פראדיל לראוֹת כּמה נשתנוּ פּני האשה הצעירה בּמשך הזמן הקצר שלא ראתה אוֹתה. כּאילוּ עברה עליה מחלה קשה ועדיין אינה חלוּמה כּל צרכּה. ידיה אדוּמוֹת וּקרוּשוֹת וּפניה כּחוּלוֹת וּמצוּמקוֹת. הצינה צפדה אוֹתה כּוּלה.

– השעה עדיין מוּקדמת קצת – אָמרה דבוֹרה – אבל קשה לי לישב שם בּאַכסניה ולהיוֹת מסתּכּלת כּל רגע בּאוֹרלוֹגין. קשה לעבוֹד. הידים נרפּוֹת, הראש סחַרחַר. אָמרתי: אלך אצלך, אַמתין אצלך. ואם לא אַטריח עליך, אשב כּאן קצת ואַמתּין.

– אַתּ תּטרידיני? מה אַתּ סחה? חס ושלוֹם, דבוֹרה! אַדרבּה, אני שׂמחה…

נתנה בּה דבוֹרה עיניה ודוּמם השהתה עליה את מבּטה, עד שפראדיל נתבּלבּלה, ואחר כּך שאלה:

– בּבקשה ממך, הגידי לי את האמת, פראדיל: אין בּלבּך עלי כּלוּם?

– על מה אתרעם עליך דבוֹרה?

– בּעוֹד שעה קלה לא נהיה עוֹד קרוֹבוֹת, גיסוֹת… זרוֹת נהיה… ואם אָבוֹא אצלך פּעם… אַתּ… לא…

לא יכלה לסיים. עוֹרק דק ריטט וּמשך, ריטט וּמשך בּזוית הפּה. בּקוֹשי רב כּבשה את עצמה שלא תּפרוֹץ בּבכי. פּתאוֹם התנפּלה על לב גיסתה, גיפּפה בּשתּי ידיה את צוָארה; כּתפיה הרעידוּ בּדממה, אבל פראדיל חשה בּבכיה הכּבוּש, ולבּה נטרף עליה. החליקה בּכפּה על גבּה, בּדממה אַף היא.

– דוֹדה! אמא! – נשמע קוֹלה של שיינדיל – המוּתר לה לשׂרה’לי להיכּנס אל מיטתי? היא תּחלוֹץ את נעליה…

דבוֹרה סילקה ידיה מעל צוָארה של פראדיל. פּניה היוּ שטוּפוֹת דמע ועיניה אדוּמוֹת. פראדיל מיהרה אל שתּי הילדוֹת וּפקדה עליהן לשׂחק בּמנחה; כּשגָחנה אל בּתּה לתקן את הכּר מאַחר גבּה, תּפשׂה זוֹ בּשתּי כּפּיה את פּניה, וּבלחש על אָזנה:

– מה אָמרה לך הדוֹדה דבוֹרה?

פּני פראדיל נשתּלהבוּ:

– אין זה עסקך! – גערה בּה. יצתה וסגרה מאחריה את דלת החדר. את דבוֹרה מצאָה עוֹמדת כּנגד החלוֹן, לחוּצה אל הזגוגית וּמסתּכּלת בּחוּץ אל רשת קילוּחי הגשם, ועיניה דוֹלפוֹת חרש חרש.

בפּסיעוֹת קלוֹת עד שלא נשמע קוֹלה, כּאילוּ חוֹלה היה ישן בּחדר, עברה פראדיל אל חדר־הבּישוּל, חָתתה גחלים לוֹחשוֹת, הפיחה בּהן אש ושׁפתה עליהן קוּמקוּם קהוָה, נטלה מתּוֹך האָרוֹן שני ספלים, הדיחתם וניגבתם. בּין כּך לכך התחיל הקהוָה, שהיה חם מבּעוֹד בּוֹקר, רוֹתח בּקוּמקוּם וּמעלה הבל. פראדיל חזרה אל החדר עם מַגש־עץ אָדוֹם ועליו הקוּמקוּם המַהבּיל, הספלים, הסוּכּר. העמידה את כּל זה על השוּלחן ואחר כּך נתקרבה בּפסיעוֹתיה המרוֹפפוֹת אצל דבוֹרה שעדיין היתה עוֹמדת לפני החלוֹן, הניחה את כּפּה על שכמה ואָמרה בּקוֹלה החם והחוֹנן:

– בּוֹאי, דבוֹרה! נשתּה יחד קהוָה ונתחמם. קר מאד… גם לי וגם לך קר. שתּינוּ צריכוֹת מעט חוֹם…

בּתנוּעה רכּה משכה אוֹתה אחריה אל הדרגש. פראדיל מזגה את הספלים. דבוֹרה ישבה נשענת אל גב הדרגש, ראשה שמוּט על לבּה וּשתּי ידיה מפוּכּרוֹת בּאין־אוֹנים על בּרכּיה.

– שתי, דבוֹרה, ותתחממי קצת. איני מבינה אוֹתך. אַתּ מצירה מאד, והרי אַתּ לכתּחילה רצית בּזאת…

– בּוַדאי כּך רציתי. וּמה היתי יכוֹלה לעשׂוֹת? שנינוּ היינוּ מתענים. מתיראָה הייתי שמא נהיה מתענים כּך תּמיד, כּל הימים.

– והוּא אָמר לי שבּכל לבּוֹ רצה לשכּוֹח מה שהיה ולפתּוֹח בּחיים חדשים, של אַהבה ושל…

– כּך היה רצוֹנוֹ – הפסיקתּה דבוֹרה – אני מאמינה לוֹ… הרבּה פּעמים היה רוֹצה בּזה עוֹד קוֹדם לנסיעתוֹ. אבל בּרצוֹן לבד לא די, כּנראה… הדבר לא עלה בּידוֹ. הרי גלל כּן נסע, מפּני שלא יכוֹל לשהוֹת עמי כּמוֹת שרצה.

– שתי, דבוֹרה! הקהוה יצטנן.

– הוּא חם עדיין.

– גמרי לשתּוֹת ואמזוג לך עוֹד ספל – הגבּיהה את הקוּמקוּם וטלטלה אוֹתוֹ קצת – יש בּוֹ עוֹד הרבּה.

דבוֹרה גמעה מתּוֹך ספלה גמיעוֹת גדוֹלוֹת בּצמאוֹן של עצבּנוּת, חיממה את אצבּעוֹתיה הנקרשוֹת בּספל החמים, והמשיכה:

– הוּא אינוֹ אוֹהב אוֹתי. לא אָהב אוֹתי אַף שעה אחת. ואַף את ילדתוֹ אינוֹ אוֹהב. הוּא אוֹהב את… אַתּ יוֹדעת את מי… מילא! אבל איני רוֹצה שהילדה תּסבּוֹל מזה כּל ימיה, שכּל ימיה יהא האָב רוֹאֶה בּשתּינוּ את סיבּת אסוֹנוֹ וּפוּרענוּת חייו. אַף הוּא לא חיים קלים נפלוּ בּחלקוֹ. כּל ימיו היה מתעצם, משתּדל להסתּיר, להיוֹת טוֹב אלי… כּאילוּ נתן לי נדבה. אבל איני רוֹצה בּנדבוֹת!… איני רוֹצה בּנדבוֹת!… קראָה בּקוֹל אחר, חזק יוֹתר; בּפניה פּרחה אַדמוּמית וּבעיניה נדלקה אש קטנה.

פראדיל לא הוֹציאָה הגה מפּיה. רק דוּמם החליקה בּכפּה על ידה.

פּתאוֹם הרתּיקוּ על הדלת. שתּי הנשים נזדעזעוּ. יוֹסיל נכנס. פראדיל דעתּה נתבּלבּלה עליה. דבוֹרה ישבה מכוּוצת וּמוּכפּשת בּזוית הדרגש. יוֹסיל לא דימה, כּנראה, שימצא כּאן את אשתּוֹ. לא אָמר כּלוּם, רק מהלך היה בּחדר אילך ואילך בּפסיעוֹת מהירוֹת.

– איזה סַגריר! – אָמרה פראדיל כּשהדממה הזוֹ התחילה מעיקה עליה – תּמיד כּך, כּשמתחיל גשם בּערב שבּת אינוֹ פּוֹסק כּל השבוּע…

– לא, ענה יוֹסיל בּפיזוּר־רוּח – אבל למה אָנוּ משתּהים? הלא כּבר עשׂר.

פראדיל גינתה את אָחיה בּלבּה על זריזוּת זוֹ שאינה בּמקוֹמה. דבוֹרה עמדה ממקוֹמה והתחילה מתעטפת שוּב בּבלוֹייה שלא הספּיקוּ להתיבּש כּל צרכּם. פראדיל נכנסה אל החדר הסמוּך לראוֹת את הילדוֹת, ליעץ להן לישב בּמנוּחה וּלהזהיר את שיינדיל שלא תּרד מעל המיטה, וכיוֹצא בּזה. אחר כּך חזרה ונכנסה שוּב אל החדר הראשוֹן. שלָשתּם עמדוּ דמוּמים זה כּנגד זה, כּאנשים שמצפּים לשמוֹע דבר־מה איש מפּי רעהוּ אוֹ כּאנשים שנשתּכּחוּ מלבּם הדברים שהיוּ צריכים לוֹמר זה לזה. יוֹסיל הראשוֹן שיסע את הדוּמיה המכבּידה הזוֹ: “נוּ – מה? נלך, מה?”

דבוֹרה שכּל הזמן הסתּכּלה בּבעלה, לא התאַפּקה ואָמרה לוֹ:

– כּיצד יצאת, יוֹסיל, בּמזג־אויר כּזה בּלא מטפּחת על הצוָאר, וּבנעלים סדוּקוֹת? כּלוּם אין לך נעלים שלימוֹת?

יוֹסיל פּניו הסמיקוּ, והוּא גמגם בּמבוּכה:

– שכחתּי ליטוֹל את מטפּחת הצואר וּלהחליף את הנעלים.

– בּאמת – העירה גם פראדיל – חזוֹר אל הבּית והחלף את הנעלים.

יוֹסיל מצא איזוֹ עלילה לסרב. מפּני שהנעלים הקרוּעוֹת שבּרגליו היוּ הזוּג היחידי שבּרשוּתוֹ.

– אבל הרוּח! – אָמרה דבוֹרה – לפחוֹת הרי אפשר לפרוֹף את המעיל – וּבידיה זקפה את צוארוֹנוֹ וסייעה אוֹתוֹ לפרוֹף את מעילוֹ בּכל כּפתוֹריו.

וּשלשתּם יצאוּ. בּתּחילה חיבּקה פראדיל את זרוֹעה של דבוֹרה, ואחר כּך נפרדוּ מפּני שכּל אַחת בּיקשה מקוֹם לא מרוּפש בּיוֹתר להציג עליו את כּף רגלה. יוֹסיל נגרר אַחריהן.

בּבית הרב כּבר היוּ ממתּינים להם. הרב (זקן טוֹב־לב, בּעל פּנים חוֹלניוֹת וּבעל עפעפּים אדוּמים שנשרוּ ריסיהן וּממצמצים בּלא הפסק), הסוֹפר וּסתם יהוּדים שהוּזמנוּ על מנת שיהיוּ עדים, היוּ מסוּבּים אל השוּלחן, ועליו בּקבּוּקי יי"שׂ וּפרוּסוֹת עוּגת־דבש.

בּקוֹל צרחני דק שאַל הרב:

– בּאתם בּענין גט? עדיין לא חזרתּם בּכם?

– יוֹסיל השיב בּנענוּע־ראש: לָאו־לאו.

– ולמה האשה הזאת? הרי לא שתּי נשים מגרש כּבוֹדוֹ? – שאַל הרב בּכעס.

– זוֹהי אחוֹתי.

– מה לאחוֹתוֹ של כּבוֹדוֹ בּכאן? אין לה כּל ענין לכאן.

– אבל אני אחכּה בּחדר־הבּישוּל, רבּי! – השיבה פראדיל.

– בּחדר־הבּישוּל? יהא בּחדר־הבּישוּל – הסכּים הרב בּאין בּרירה – אם כּן אָנוּ יכוֹלים להתחיל מיד.

את דבוֹרה הכניסוּ בּחדר סמוּך, קיטוֹן צר ואָפל, בּלא חלוֹנוֹת, והאוֹר היה מוֹשך שם מן החדר הראשוֹן. שם עמדה רק מיטה אַחת קטנה וכסא. שלשלוּ על פּתח הקיטוֹן וילוֹן וציווּ עליה לישב שם וּלהמתּין עד שיקראוּה. דבוֹרה צייתה ועשׂתה את המצוּוה עליה בּדממה. מה נעשׂה מאחוֹרי הוילוֹן, בּחדר הגדוֹל, לא ידעה; שמעה דברים בּין הרב, העדים, הסוֹפר. שׂיחה משוּנה. הרב שוֹאל וּמיד אוֹמר לנשאלים מה להשיב; והם חוֹזרים על דבריו מלה בּמלה. לבסוֹף הגבּיהוּ את הוילוֹן ואָמרוּ לה להיכּנס. הספּיקה לראוֹת את הרב ועוֹד יהוּדים עוֹמדים סביבוֹ בּאמצע החדר. מיד ציווּ עליה להשפּיל את המטפּחת שבּראשה על פּניה. היא עשׂתה כּמצוּוה עליה, ותוֹך כּדי כּך תּמהה שיוֹסיל, כּמדוּמה לה, אינוֹ בּחדר. הוּא עמד סמוּך אצלה כּנגד הרב, אבל היא לא הספּיקה לראוֹתוֹ. וכן תּמוּה היה לה מאד שהרב פּוֹנה אל הסוֹפר ואל שאָר הנאספים, שכּנראה מתּוֹך השאלוֹת שימשוּ עדים, בּלשוֹן של “אַתּה”, אַף־על־פּי שכּוּלם היוּ אַנשי שׂיבה. גילוּ את פּניה. לפני עיניה צף ערפל. מבּעדוֹ ראתה פּרצוּפי אנשים מטוּשטשים. היא שמעה את קוֹלוֹ הצרחני של הרב:

– דוּ דבוֹרה בּת גציל, ווילסטוּ מקבּל זיין דֶם גט פוּן דיין מאַן יוֹסף דמתקרי יוֹסיל בּן לייבּ פוּן גוּטן ווילן אוֹן אוֹנס אוּן אוֹן תּנאי (אַתּ דבוֹרה בּת גציל, רוֹצה לקבּל את הגט מבּעלך יוֹסף דמתקרי יוֹסיל בּן לייבּ בּרצוֹנך הטוֹב בּלא אוֹנס וּבלא תּנאי)?

רגע שתקה, אַף־על־פּי שהבינה, שהדברים מכוּוָנים אליה. אָמר לה מישהוּ: “זוֹג יוֹ” (אמרי “הן”) והיא חזרה ואָמרה “הן”. אחר כּך שוּב דיבּר אליה אוֹתוֹ הקוֹל הדק והצרחני דברים שלא הבינה אוֹתם יפה; רק מעשׂה מוּכני חזרה על מה שציווּ לה לוֹמר: “הן” אוֹ “לאו”. פּתאוֹם נזדעזעה בּכל גוּפה. שמעה את אוֹתוֹ הקוֹל שוֹאל:

– דוּ יוֹסף בּן לייבּ דמתקרי יוֹסיל, ווילסטוּ גֶבּין גט דיין וייבּ דבוֹרה בּת גציל פוּן דיין גוּטין ווילן אוֹן אוֹנס אוּן אוֹן תּנאי? (אַתּה יוֹסף המכוּנה יוֹסיל בּן לייבּ, רוצה אַתּה ליתּן גט לאשתּך דבוֹרה בּת גציל בּרצוֹנך הטוֹב בּלא אוֹנס וּבלא תּנאי?), היא שמעה בּסמוּך אצלה איזה קוֹל חלוּש עוֹנה: “הן”. של מי הקוֹל הזה? האוּמנם שלוֹ? מה נשתּנה קוֹלוֹ!… הוּא עוֹמד סמוּך כּל כּך אצלה, והיא לא ידעה. להחזיר אליו פּניה, אוֹ להעיף עין לא יכלה. היתה כּמאוּבּנת. אָמרוּ לה להסיר את הטבּעת מעל אצבּעה, להוֹשיט את כּפּוֹת ידיה, להרימן, לצרפן זוֹ אל זוֹ, כּשהן פּתוּחוֹת וּמוּכנוֹת לקבּל… דבוֹרה, כּמוֹ ילדה קטנה, עשׂתה כּל פּעוּלה וּפעוּלה שאָמרוּ לה, בּלא הכּרה, בּלא הבחנה. ויוֹסיל תּלה עיניו בּכפּוֹת ידיה הפּתוּחוֹת והמוּגבּהוֹת. אלה הידים… כּל ימיו, כּמדוּמה לוֹ, לא היתה לוֹ הזדמנוּת להסתּכּל יפה יפה בּידים הללוּ. כּמה הן מעוּקלוֹת, מפוֹרכוֹת וּמעוּנוֹת מעבוֹדה קשה, אבל חיורוֹת הן מאד, וּשקוּפוֹת הן… כמוֹ שן שקוּף… וּמרתּתוֹת וּמרוֹפפוֹת כּכנפים, כּכנפי בּת־יוֹנה נבהלת… עוֹד רגע תּפּרשׂנה, כּמדוּמה, ותפרחנה… מבּיט הוּא אל הידים הללוּ ושוֹכח את המקוֹם, את האנשים שעוֹמדים סביבוֹ. כּוּלוֹ מרוּתּק אל שתּי הכּנפים הללוּ ולבּוֹ חרד שמא תּפרחנה, תּיעלמנה; מתאַוה הוּא לאחוֹז בּהן, להחליק עליהן ידוֹ, לנַשקן, כּי עצוּבוֹת הן מאד… הקוֹל הצרחני והרוֹגז גוֹזר עליו לוֹמר אילוּ דברים, והוּא מרגיש שגרוֹנוֹ ניחר, שלשוֹנוֹ נהפּכה בּפיו למטלית של גוּמי. פּניו הכסיפוּ וחזר על דברים שאָמרוּ לוֹ, בּקוֹל שהוּא עצמוֹ לא הכּירוֹ:

– הרי זה גיטך ותקבּלי גיטך וּבוֹ תּהיי מגוֹרשת ממני מעכשיו והרי אַתּ מוּתּרת לכל אָדם.

דבוֹרה שמַחזקת היתה את ידיה נשׂוּאוֹת למעלה, נתעייפה מאד; ידיה היוּ מרעידוֹת וּמפרפּרוֹת ועוֹד רגע תּישמַטנה שלא בּרצוֹנה. פּתאוֹם הרגישה בּנייר שנפל אל תּוֹך שתּי כּפּוֹת ידיה, בּאיושה כּלשהיא, מתגנב וּמתחלק לתוֹכן כּנחש…

… יוֹסיל יצא החוּצה יחידי. אַף אחוֹתוֹ אינה עוֹד עמוֹ. משראתה שהענין נמשך, מיהרה לחזוֹר לביתה, אל הילדה החוֹלה. והוּא חוֹזר יחידי. יחידי יוֹתר משהיה קוֹדם. בּלבּוֹ אין אַף סימן של קוֹרת־רוּח, של שׂמחת גאוּלה וחירוּת. עצוּב לוֹ מאד. וּמפּני מה? מנַיִן עצבוּת זוֹ? תּמוּה לוֹ הדבר מאד. הרי לא היוּ כּלל דבוּקים יחד, וּמפּני מה כּוֹאב לוֹ כּל כּך, כּאילוּ ניתּחוּ את בּשׂרוֹ, חתכוּ אבר מאבריו?… בּרגלים כּבדוֹת פּסע להלן פּסיעוֹת אחדוֹת. פּתאוֹם שמע מאחריו, מתּוֹך בּיתוֹ של הרב:

– מים!… מים!… רוֹפא!…

יד נעלמה צבטה את לבּוֹ בּחזקה: דבוֹרה!…

חזר וּבקפיצה אַחת אוֹ שתּים פּרץ לתוֹך חדר הרב. היתה שם מבוּכה, פּני האנשים היוּ שם נבעתים. עמדוּ כּאוֹבדי עצוֹת.

– היכן היא? – צעק.

– היא שוֹכבת שם – הראוּ לוֹ על הקיטוֹן האָפל – שלחנוּ לקרוֹא לרוֹפא.

יוֹסיל רץ אל הקיטוֹן. אבל השמש עמד בּפּתח וחסם לוֹ את הדרך.

– הרי אשתּי… – התחיל צוֹעק.

השמש הפסיקוֹ:

– גרוּשתוֹ של כּבוֹדוֹ… אָסוּר משוּם יחוּד…

יוֹסיל עמד רגע כּמבוּלבּל. לא הבין. אבל מיד נתחַור לוֹ. על פּניו הלבנים רפרפה בּת־צחוֹק דקה מן הדקה: אַה!… הן… גרוּשתי…

כּשחזר יוֹסיל לביתוֹ היתה כּבר השעה מאוּחרת אחר־הצהרים. פראדיל הלכה לקראתוֹ בּפנים חמוּרוֹת־עגוּמוֹת וּבמבּט של השתּתּפוּת.

– אַתּה עייף, יוֹסיל, ורעב. בּוֹא שב; תּנוּח עד שאערוֹך לך את השוּלחן. אוֹ מוּטב שתּשכּב, ואני אלך אל חדר־הבּישוּל להביא לך אוֹכל.

הוּא לא אָמר לה כּלוּם. ישב, אבל מיד עמד והתחיל מהלך בּחדר בּפסיעוֹת מתוּנוֹת אילך ואילך, ידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו וראשוֹ מוּשפּל, כּאָדם ששוֹקל בּדעתּוֹ ונוֹטל עצה מעצמוֹ. אף־על־פּי שמוֹחוֹ היה ריק מכּל מחשבה בּרוּרה. פראדיל השהתה עליו עינים רחמניוֹת ולא דיבּרה אליו דבר. פּרשׂה את המפּה על השוּלחן, ערכה את הכּלים, נכנסה פּעמים אחדוֹת אל חדר־הבּישוּל, התלחשה עם קיילה וחזרה. לבסוֹף הביאָה את הקלת עם לחם; קיילה הלכה אחריה עם צלחת הבּשׂר. פראדיל נתנה לה פּקוּדוֹת, משוּם־מה בּשׂפה רפה.

– יוֹסיל! שב לאכוֹל. המרק יצטנן. – אָמרה בּקוֹל נמוּך, אמהי־רחמני, כּמוֹת שמדבּרים אל חוֹלה.

יוֹסיל ישב וּפתח בּסעוּדתוֹ, מתּוֹך הבחנה מוּעטת בּטעם האוֹכל, וכמעט בּלא ידיעה ממה שהוּא נוֹתן אל תּוֹך פּיו. אחוֹתוֹ ישבה על ידוֹ ודוּמם היתה משמשת אוֹתוֹ, פּוֹרסת בּשבילוֹ לחם, מקרבת אצלוֹ פּעם את המלח וּפעם את החַרדל אוֹ תּבלין אחר.

– אַתּה יוֹדע, יוֹסיל! לפני בּיאתך נתקבּלה תּעוּדתך.

– איזוֹ תּעוּדה? – שאַל, וּמיד נזכּר: – אַה, זוֹ, של הגימנסיה… מהנ, סוֹף־סוֹף. – הפליט מפּיו מתּוֹך אדישוּת גמוּרה.

– אַבּא שׂמח מאד עליה. כּאילוּ התּעוּדה היתה מיוּעדת לוֹ לעצמוֹ. אחר האוֹכל תּיכּנס אצלוֹ. אָז כּבר יקיץ בּוַדאי.

יוֹסיל לא העיר על זאת כּלוּם. וּפתאוֹם שאַל:

– וּמה שלוֹם שיינדיל?

– משתּעלת… שׂרה’לי יוֹשבת אצלה, והן משׂחקוֹת.

– דבוֹרה, אַתּ יוֹדעת, התעלפה, שם.

– מי? דבוֹרה? היכן? – שאלה פראדיל נבעתת.

– בּבית הרב. כּבר הייתי בּחוּץ, ושמעתּי צעקוֹת וחזרתּי…

– נוּ, וּמה?

– היא שכבה שם בּחדר הקטן, ולא נתנוּ לי להיכּנס אצלה. אָסוּר… לא ראיתיה…

פּניו היוּ מעוּנוֹת, כּמוֹ אחר מחלה קשה אוֹ דכדוּך־נפש קשה. מסביב לפיו פּשׂה איזה חיורוֹן משוּנה, והשׂפתים נתעוותוּ לשם חיוּך אוֹ על מנת לבכּוֹת. וּבכלל היה עלוּב וּמעוֹרר רחמים.

אחוֹתוֹ, נבהלה ממה ששמעה, הניחה לפניה על גבּי השוּלחן את שתּי ידיה המפוּכּרוֹת, והבּיטה אליו בּעינים בּוֹהוֹת כּנפחדת, כּאילוּ לפתע נפערה לפניה תּהוֹם.

– הרי לא היה על ידה איש, חוּץ לאוֹתם הזקנים… לפּחוֹת הביאוּ רוֹפא?

– איני יוֹדע… איני יוֹדע… לא נתנוּ לי לגשת. קרוֹב הדבר שהביאוּ רוֹפא…

– אלך ואראה, מה שלוֹמה… אכוֹל, אכוֹל, יוֹסיל.

ויוֹסיל אָכל לפי מַראית־עין בּתיאבוֹן מכּל מה שאחוֹתוֹ העמידה לפניו. אבל עשׂה את זאת מעשׂה מוּכני. אחוֹתוֹ לא העבירה את עיניה ממנוּ; התבּוֹננה אל כּל מה שהוּא עוֹשׂה.

– תּראֶה, יוֹסיל, – אָמרה אחר שעה קלה של שתיקה – תּסע לקיוֹב. העבוֹדה, הלימוּדים ישפּיעוּ עליך לטוֹבה. תּסיע את לבּך מכּל הצרוֹת שמצאת כּאן, תּתפּוֹגג… ותראֶה שהכּל יחזוֹר לתיקוּנוֹ…

יוֹסיל לא נתן את הדעת לדבריה שדיבּרה אליו כּדי להפיס את לבּוֹ. הוּא היה עסוּק בּהרהוּריו שלוֹ.

– משוּנה הדבר שעכשיו יש לי הרגשה כּמוֹ אחר ניתּוּח. איזה אבר קיצצוּ מגוּפי, משוּנה. הרי אני בּעצם הייתי רחוֹק ממנה כּל הזמן. ואף־על־פּי־כן…

– בּחיים יש שמקצצים גם יד אוֹ רגל, וסוֹף מתרגלים לחיוֹת בּלא היד אוֹ הרגל… אין בּכך כּלוּם. הכּל עוֹבר… אלך לראוֹת אם אַבּא כּבר הקיץ. הוּא רוצה מאד לראוֹתך.

הלכה להציץ בּחדר השינה של אביהם, וחזרה:

– הוּא אינוֹ ישן. מחכּה לך.

יוֹסיל מיהר לברך את בּרכּת המזוֹן, והלך אצל אָביו. פראדיל לבשה מעיל והלכה לראוֹת מה שלוֹם דבוֹרה.

ר' לייבּ יאנוֹבר שכב על מיטתוֹ, וּלפניו פּרוּשׂ גליוֹן נייר עבה וגדוֹל.

– אַ, יוֹסיל! בּוֹא, היכּנס! יש לי לבשׂרך בּשׂוֹרה טוֹבה… ראה מה שהביא לנוּ היוֹם הדוָר.

ור' לייבּ, שכּבר הראָה את התּעוּדה לבתּוֹ, לאשתּוֹ, ואַף לקיילה, וּבאָזני כּל אַחת לחוּד תּרגם מרוֹמית מה שכּתוּב בּה, הגבּיה את הגליוֹן בּשתּי ידיו למעלה כּמוֹת שמגבּיהים ספר־תּוֹרה.

– מה אַתּה אוֹמר לזאת? סוֹף־סוֹף נתקבּלה… בּוַדאי, כּל שנשלח מתקבּל. מעוֹלם לא נתקבּל דבר שלא נשלח, ה–ה… הבּט וּראֵה!

יוֹסיל לא היה לוֹ כּל חשק וכל ענין ליטוֹל את התּעוּדה וּלעיין בּה. מתּוֹך אדישוּת גמוּרה שלח את ידוֹ אל הגליוֹן הגדוֹל שהיה מגוֹלל כּמגילה.

– בּוֹא וּראֵה! – קרא האָב – כּאילוּ אינוֹ שׂמח כּלל!… הרי זוֹהי תּעוּדתך! מה לך, יוֹסיל? אין אַתּה בּקו הבּריאוּת?

– אני, בּרוּך־השם, בּריא…

– ואינך שׂמח כּלל על התּעוּדה?… בּהצטיינוּת! הבּט וּראֶה…

יוֹסיל חייך בּשׂפתיו המרוּפּוֹת והחיורוֹת, והפליט מלים ששמע מפי ר' זוּסיל:

– שׂמחה יהוּדית…

– מה אָמרתּ? מפּני מה יהוּדית דוקא?

יוֹסיל שתק ולא השיב כּלוּם.

לא שהה הרבּה אצל אָביו; מצא עלילה שהוּא חוֹשש בּראשוֹ ונפטר ממנוּ. בּחוּץ נשבה רוּח חזקה וּטחוּבה, עד שקשה היה לוֹ לעלוֹת בּחוָקים אל עלית הגג שלוֹ. הרוּח היתה דוֹחפת אוֹתוֹ לאחוֹריו, עוֹצרת נשימתוֹ, חוֹטפת כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ.

נכנס יוֹסיל אל חדרוֹ והדליק נר. עמד בּאמצע החדר וסקר בּאימה סביבוֹ. קוֹר, ריקנוּת… יצא אל הרחבה שלפני סוּכּתוֹ. היתה אפילה. הרוּח השתּוֹללה, בּשמים שוֹטטוּ עננים כּמבוּלבּלים. אי־שם דפק בּלא הפסק פּשפּש לא־סגוּר יפה, וקילוֹן הבּאר חרק, חרק… קוֹר, ריקנוּת… תּוֹהוּ־ובוֹהוּ בּחוּץ; תּוֹהוּ־ובוֹהוּ בּפנים, בּתוֹכוֹ. היכן המפלט? חזר ונכנס אל חדרוֹ.

עמד לפני נרוֹ, תּקע עיניו בּלהבה, ולא זע שעה מרוּבּה, כּאילוּ בּלהבה זוֹ ראָה חידוּש מה. מה משוּנה היא שׂמחת אַבּא בּדיפּלוֹם שלוֹ! אף פראדיל דיבּרה על החיים רבּי־הענין שמחכּים לו שם בּכּרך הגדוֹל, בּאוּניברסיטה. כּמה מַתמיהים הם האנשים האלה שאינם מבינים כּלוּם, שאינם רוֹאים כּלוּם ללבּוֹ. כּמוֹ זרים!… כּאילוּ לאוֹר נרוֹ הבּוֹדד הוּא רוֹאֶה שכּל סברוֹ וסיכּוּיוֹ מהרפוּאָה מאֶפע הם. ההחלטה ללמוֹד רפוּאָה לא היתה לכתּחילה אלא השלית־נפש, רמאוּת שרימה את עצמוֹ. מפּני שאָדם חייב לעשׂוֹת דבר־מה, לחיוֹת בּשביל מה… הנה אפרים בּבת־אַחת פּרש מהזיוֹתיו על השירה ועל כּבוד־סוֹפרים והתיצב על דרך חדשה. הוּא מאוּשר מפּני שבּטוּח שלכך נוֹצר, שדרך אחרת טוֹבה הימנה אין לפניו. ואילוּ הוּא, יוֹסיל, היה פּעם אַחת, רק פּעם אַחת, מאוּשר מפּאַת אמוּנתוֹ בּדרכּוֹ: הרי זה היה בּשעה שנסע לקוֹבנה וראָה את עצמוֹ כּשליחה של תּעוּדה גדוֹלה – ההשׂכּלה! ועכשיו משההשׂכּלה היתה לוֹ למלה ריקה, יתר על כּן – לארס שמחַלחל מעט מעט בּגוּף העם, מכרסם את תּאָיו הבּריאים וּמיבּש בּוֹ את הלחלוּחית החיוּנית, – עכשיו למה יוציא את עצמוֹ מכּלל החיים היהוּדיים? ספק אם יתגבּר על אי־האֵמוּן, החַשדנוּת, ההתנַכּרוּת של אוֹתם היהוּדים שבּתוֹכם עתיד הוּא לעבוֹד; ואם יתגבּר – ספק אם ימצא בּוֹ בּעצמוֹ את הכּוֹח להשפּיע עליהם וּלהתאַהב על־ידם. הרוֹפא יהיה תּמיד אָדם מן החוּץ, וּמשוּנה מהם, אחר. והוּא, יוֹסיל, נפשוֹ סוֹלדת מהיוֹת אחר. הוּא דוקא רוֹצה להיוֹת אַחד העם… כּל משׂא־נפשוֹ להיוֹת שלם עם אלוֹהיו, עם ישׂראל, עם עצמוֹ, לחיות כּמוֹ כּל יהוּדי, וּכמוֹ כּל יהוּדי להיוֹת עמל ויגע, למשוֹך כּל ימיו בּעוֹל…

שעוֹת יוֹצאוֹת ויוֹסיל אינוֹ זז ממקוֹמוֹ, אינוֹ מַסיע את עיניו משלהבת נרוֹ. לאוֹרה כּאילוּ הוּא רוֹאֶה את כּל הקדוּשה ואת כּל הרוֹממוּת שבּחיי אָדם כּר' זוּסיל המאירים בּאוֹר האַהבה והשׂמחה, ואת כּל הדלוּת והשממוֹן שבּחייו של עצמוֹ… נזכּר פּתאוֹם היאך קידמוּ את פּניו צוֹערי החסידים, בּשעה שבּא אל השטיבּ"ל שלהם. “יוֹלד” קראוּ אוֹתוֹ. והוּא חזר בּינוֹ לבין עצמוֹ בּלחש:

– הן… “יוֹלד”… “יוֹלד”… הן, הן… “יוֹלד” אני…

למחרת בּבּוֹקר ישב יוֹסיל על מיטתוֹ לבוּש למחצה, רגלוֹ האַחת נעוּלה, ואת הנעל השניה הוּא אוֹחז בּידוֹ, נוֹעץ בּה את עיניו, כּמבקש לגלוֹת בּה חידוּש־מה, כּמוֹת שהיה מסתּכּל אמש בנר, וּפתאוֹם קרא לעצמוֹ:

– לעזאזל… לכל הרוּחין כּל הרפוּאה והאוּניברסיטאוֹת שלהם!… וכי בשביל לחיוֹת חיים יהוּדיים טהוֹרים וּפשוּטים צריך אדם לנסוֹע דוקא לקיוֹב ולחזוֹר משם רוֹפא? רוֹצה אָדם להיוֹת יהוּדי שלם בּנפשוֹ, עליו לקבּל את כּל עוֹל החיים היהוּדים עם כּל הלענה הכּרוּכה בּוֹ, להכניס את צוארוֹ בּעוֹל פּרנסה יהוּדית מרוּרה, לעבוֹד וליגע לפרנסתוֹ שלוֹ וּלפרנסת בּני־בּיתוֹ. אין תּקנה ליהוּדי אלא לשקוֹע בּתוֹך המצוּלה. וּמי יוֹדע! אפשר שאחר כּך, בּהמשך הימים, יזכּהוּ הבּוֹרא גם לטעוֹם קצת מאוֹתה השׂמחה היהוּדית.

יוֹסיל התחיל מתלבּש בּזריזוּת קדחתּנית; ותוֹך כּדי התרחצוּתוֹ והתלבּשוּתוֹ היה מנהם בּחָטמוֹ איזה ניגוּן; היה מזמר דרך ריטוּן ולא ידע מה הוּא מזמר…

אחר התּפילה הזדרז לילך אצל אפרים, עד שלא יֵצא זה לעבוֹדתוֹ. מצא אוֹתוֹ רענן, זריז, כּוּלוֹ עלָמוּת וּבדיחוּת־הדעת.

– אפרים! – קרא סמוּך לכניסתוֹ – אתמוֹל נתקבּלה התּעוּדה שלי מקוֹבנה…

– מזל טוֹב! אני שׂמח מאד. – השיב אפרים וּבלבּוֹ תּמה מאד שהשכּים לבוֹא אצלוֹ בּשביל להוֹדיעוֹ דבר זה.

– אבל – המשיך יוֹסיל – אין דעתּי כּלל לנסוֹע לקיוֹב ללמוֹד רפוּאָה…

– אלא להיכן תּסע?

– לשוּם מקוֹם. לא אסע ולא אלמד. אני נשאר כּאן וּמבקש פּרנסה. שמא יש לך בּשבילי איזוֹ עבוֹדה?

– אַח, כּ–ך?

אפרים פּלבּל בּעיניו וּברגע הראשוֹן לא מצא מלה בּפיו.

– משוּגע אַתּה! מה אַתּה מדבּר? – פּרצה לבסוֹף קריאָה מפּיו – מה זה פּתאוֹם?

– לא, אפרים! אין זה פּתאוֹם. אבל הדברים ארוּכּים אם אוֹמַר לספּר לך. בּפעם אחרת אספּר לך הכּל… אבל עכשיו…

– כּך דרכּך תּמיד. הפכפּך אַתּה, יוֹסיל. רגיל אתּה מתּמיד להדהים פּתאוֹם את הבּריוֹת בּאיזה ענין חדש.

– אָמרתי לך שאין זה פּתאוֹם. זה מכּבר אני מתענה… אבל זה הוּא הדרך! ענה לי על שאלתי.

– בּדבר עבוֹדה? – בּוַדאי, בּודאי! אשׂמח מאד. אַדרבּה! –

וּפתאוֹם: – שמַע, יוֹסיל! צריך אני לאָדם ישר שיהא משגיח על העבוֹדה ולא ירמה אוֹתי. הם שם כּוּלם רמאים, עוֹשׂים קנוּניוֹת עם הגוֹיים, משׂתּכּרים על חשבּוֹני ואין לי כּל שליטה עליהם. מילא אם רצוֹנך בּכך… תּיכּנס אל העבוֹדה, בּתּחילה תּהיה רק מתבּוֹנן, לוֹמד. אבל, כּבר אָמרתּי לך פּעם: “סתרי־תּוֹרה” אין כּאן, סוֹפך לדעת וּלהבין הכּל. אוּלי בּתּחילה יהיה לך קשה, אבל מעט מעט תּתרגל; כּשיש רצוֹן אין קוֹשי בּשוּם דבר. בּתּחילה תּעבוֹד תּחת הדרכת… המתּן, למי אפשר למסרך? ר' זרח, הוּא יהיה מלמד טוֹב, קצת קשה, קפּדן בּעל אגרוֹף, אבל אַל תּשגיח בּגסוּתוֹ, תּציית לוֹ ותסתּכּל אל סביבך בּשבע עינים… אבל האוּמנם? עדיין קשה לי להאמין, שאינך משטה בּי.

– הרי אַתּה יוֹדע אוֹתי, שאין מדרכּי לתעתּע. – אמר יוֹסיל וסבר פּניו חמוּרוֹת.

– אם כּן, אימתי יש בּרצוֹנך להתחיל?

– היוֹם! עכשיו!

אפרים צחק.

– אָמרתּ עלי שפּיטן אני. ואילוּ אַתּה חסיד נלהב אַתּה לכל דבר.

– אין זה פּסוּל, כּמדוּמני.

– חלילה. לשבחך אני אוֹמר זאת. הרי לך אַפתּעה! אם אַתּה מוּכן, נצא כּעת אל הכּביש. הסוּסים עוֹמדים רתוּמים. אָכלתּ פּת שחרית?

– עדיין לא.

– מוּטב, נאכל יחד. מסכּים אַתּה?

– אם רצוֹנך בּכך, אני מסכּים, אבל אם אפשר, נאכל כּאן בּחדרך. לא שם בּחדר־האוֹכל.

אפרים שוּב צחק.

– גלל אַבּא? אבל הוּא ישׂמח עליך, לכשיוָדע לוֹ הדבר. טוֹב. אבקש את חַצקיל שיערוֹך לנוּ שוּלחן כּאן.

חצקיל ערך להם בּזריזוּת שוּלחן והביא להם בּיצים, חמאָה, גבינה, תּה. ואפרים, מתּוֹך ריתּוּי כּלפּי חברוֹ, בּיקש להביא אל החדר גם קערה וּמים לנטילת ידים, כּדי שלא יצטרך יוֹסיל לעבוֹר את החדרים הפּנימיים.

בּשעת הסעוּדה אָמר אפרים בּלשוֹן הכּתוּב:

– “נקבה לי שׂכרך”.

יוֹסיל נתבּלבּל:

– את זאת אַתּה צריך לעשׂוֹת. אַתּה בּעל־הבּית שלי, אַתּה שׂוֹכר אוֹתי.

– עשׂרים רו"כ יהיה די בּשביל ההתחלה? – שאל אפרים, וּמיד הוֹסיף: נוּ, יהא עשׂרים וחמשה, טוֹב?

יוֹסיל נתבּלבּל עוֹד יוֹתר. משׂכּוֹרת גדוֹלה כּזוֹ לא עלתה על דעתּוֹ. התאַדם ואָמר:

– זה לא הרבּה?

– הרבּה? חַחח… אַל תּדאַג. אמת שאָנוּ חברים, אבל להתרוֹשש בּגללך אין בּדעתּי כּלל. בּטוּחני שאַתּה תּכניס לי יוֹתר… לא מיד, כּמוּבן…

יוֹסיל היה מאוּשר.

– אגב, – אָמר אפרים פּתאוֹם – אַף אני יש בּדעתּי להדהימך בּבשׂוֹרה אַחת: אני עוֹמד להתאָרס.

– להתאָרס? עם מי?

אפרים השפּיל את עיניו לתוֹך קליפּת הבּיצה שחיטט בּה בּכפּית, ואמר:

– עם חנה.

ידוֹ של יוֹסיל הרעידה והכּפּית קשקשה בּכוֹס הבּיצה. הניח את הכּפּית וחשש שמא יגבּיה אפרים עיניו ויראֶה חיוורוֹנוֹ.

עבר רגע של שתיקה. פּתאוֹם נזכּר יוֹסיל ואָמר:

– אני מברך אוֹתך בּמזל טוֹב וּבאוֹשר… – כּל כּך קשה היה עליו הדיבּוּר, כּאילוּ היתה לשוֹנוֹ עמוּסה.

– יִישר־כּוֹח! – השיב אפרים.

– זוֹהי החכמה השניה שאני רוֹאה בּך – אמר יוֹסיל לאחר שהתאמץ לשלוֹט בּרוּחוֹ ולשמוֹר על מנוּחתוֹ.

– והראשוֹנה?

– דרכּך שבּחרתּ לך. ואף היא… בּחוּר טוֹב ממך לא היתה מוֹצאת לה.

אפרים לא ענה מיד.

– אַתּה סבוּר בּאמת שהיא תּהיה מאוּשרת?

– אני סבוּר כּך בּאמת. – וּלבסוֹף בּמנוּחה גמוּרה: – שניכם ראוּיים לאוֹשר וּלהצלחה בּיד רחבה וּפתוּחה.

– תּוֹדה לך, יוֹסיל! – קרא אפרים בּהתרגשוּת, מפּני שדברי חברוֹ צללוּ הפּעם כּיוֹצאים מלב שלם.

אחרי הסעוּדה ישבוּ בּעגלת־הקפיצים של ראש־הקהל ונסעוּ אל מקוֹם סלילת הכּביש. אפרים, שדעתּוֹ היתה זחוּחה עליו, דיבּר כּל הזמן, ויוֹסיל שתק. היה מסתּפּק רק בּהברוֹת סתמיוֹת שהיה מפליט מפּיו, כּמוֹ “מהנ־הנ… כּך?”… וּבלבּוֹ חשב: הרי זה ניתּוּח שני… לחשוֹב ממעל, מיעץ ר' זוּסיל… לחשוֹב ממעל! אבל איך? היכן נקוּדת האחיזה ממעל?… כּך רוֹצה ההשגחה. מסתּמא כּך צריך להיוֹת… אבל למה? מה איכפּת לבּוֹרא אילוּ היה להיפך, וחנה היתה אשתּוֹ שלוֹ?… לא זכה, מכּאן ששאינוֹ ראוּי… ואפרים ראוּי?…

משהגיעה העגלה אל המקוֹם, שוּב עזב אוֹתוֹ אפרים לבדוֹ ויצא עם משגיחיו וּממוּניו לסייר את המלאכה שנעשׂתה. וּמשחזרוּ, אחרי שעוֹת מספּר, ונכנסוּ אל הצריף לסעוֹד את לבּם, אמר אפרים אל היהוּדי אדוֹם־השׂערוֹת, המתּיז בּדבּרו אבקת־טאבּאק מחָטמוֹ:

– ר' זרח! הרי זה חברי, ר' יוֹסיל יאנוֹבר שמוֹ, רוֹצה ללמוֹד אצלנוּ ב“חדר”. בּבקשה, יטוֹל אוֹתוֹ כּבוֹדוֹ אצלוֹ וידריכוֹ בּמצווֹת וּבמעשׂים טוֹבים… תּחילה הייתי סבוּר להוֹשיבוֹ בּגזבּרוּת. אבל מן הגזבּרוּת לא ילמד כּלוּם, וישאר בּוּר ועם־הארץ בּעבוֹדתנוּ, כּמוֹת שהוּא עכשיו. מוּטב שכּבוֹדוֹ יטוֹל אוֹתוֹ אליו תּחת השגחתוֹ, מוּבטחני שתּלמיד טוֹב יהיה.

– הפנ… נהפ… – אִנפּף ר' זרח וּמנחיריו ניתּזוּ סילוֹני טאבּאק – אפשר, אפשר… מפּני מה לא? אַדרבּא… נשתּדל לעשׂוֹתוֹ אדם…

דברים אלה פּגעוּ קשה בּכבוֹדוֹ של יוֹסיל, אבל לא אמר כּלוּם. אפרים מזג לוֹ ליוֹסיל כּוֹס תּה, ותוֹך־כּדי־כּך אָמר אֶל המשגיח האַדמוֹני:

– כּבוֹדוֹ יעשׂה את יוֹסיל יאנוֹבר אדם? צחוֹק הוּא עוֹשׂה לי! וכי כּבוֹדוֹ יוֹדע מי הוּא זה שעתיד להיוֹת תּלמיד? חַ ח ח… אַה, יוֹסיל! כּדאי היה לך ללמוֹד בּגימנסיוֹת וּלקבּל דיפּלוֹמים, כּדי שר' זרח יבוֹא אחר כּך לתקנך וּלהשלימך, אַ?

יוֹסיל שתק, וּבאמת ראה את עצמוֹ כּתינוֹק שנכנס אל בּית רבּוֹ בּפּעם הראשוֹנה: זה היה רגש כּבד של בּיישנוּת והתבּטלוּת בּפני האנשים הפּשוּטים הללוּ, שהוּא יוֹסיל, עם כּל השׂכּלתוֹ וחכמתוֹ ועם כּל תּעוּדתוֹ, עמד לפניהם כּכלי ריק…

פּרק שלוֹשים

תּלמידי בּית־הספר שפיין היה מנהלוֹ התחילוּ פּוֹחתים והוֹלכים; זמן מה עמד בּית־הספר על מחצית תּלמידיו. ויוֹם אחד כּשבּאוּ פיין וחבר מוֹריו אל בּית־הספר מצאוּ חדרים ריקים, וּבחצר אין פּרץ וּצוָחה, אין המוּלת ילדים מצחקים, מתנַצים וּמתכּתּשים, שאָזנם היתה רגילה לשמוֹע עוֹד מרחוֹק. לא הוּצרכוּ המוֹרים להרבּוֹת בּחקירוֹת. הבינוּ שאם חרם בּפרהסיה אין כּאן, הרי חרם חשאי וַדאי שיש כּאן. בּית־הספר נסגר.

חברי הוַעד המפקח של בּית־הספר ותוֹמכיו היוּ בּמבוּכה. לא ידעוּ בּמה תּפשׂוּ הקנאים את ההוֹרים בּלבּם. השמוּעוֹת שנמסרוּ מפּה לאוֹזן על משׂכּילים שמתכּנסים בּבית־הספר לחלל שם את השבּת, ועל האפּיקוֹרסוּת שמלמדים שם, נשׂאוּ פּרי. כּששאלוּ את פּלוֹני ואַלמוֹני מפּני מה אינם שוֹלחים את בּניהם אל בּית־הספר, אי אפשר היה להציל מפּיהם דבר בּרוּר. מסתּמא מישהוּ הטיל עליהם מוֹרא שלא לדבּר. השתּדלוּ בּעלי־הבּתּים מתּוֹמכי בּית־הספר לכנסם לאסיפה, והעלוּ חרס בּידם. אוֹ שלא נַענוּ כּלל ולא בּאוּ, אוֹ שבּאוּ, שמעוּ, עפעפוּ בּעיניהם, השתּעלוּ, כּחוּ, קינחוּ בּרעש את חָטמם, ולא אָמרוּ כּלוּם. ואם דיבּרוּ, היוּ דבריהם מגוּמגמים, הן ולאן ורפים בּידם; היוּ מגרדים את פּדחתּם מתּחת ליארמוֹלקה,⁴⁰ ותוֹלים את הקוֹלר “בּה”, בּ“שלי”, כּלוֹמר בּאשה: הזקנה שלי אינה רוֹצה בּ“שקוֹלס”⁴¹; נוּ, מה תּעשׂוּ ליהוּדיה קשת־עוֹרף? כּלוּם אכתּוֹב לה גט גלל כּן?" רק מוּעטים אמרוּ דברים בּרוּרים: “אנוּ רוֹצים שבּנינוּ יהיוּ יהוּדים. בּעצמנוּ אָנוּ רעבים, ועדיין לא השתּמדנוּ, חלילה, בּעד פּרוּסת־לחם, ואף את נשמת ילדינוּ לא נמכּוֹר! כּל אימת שיהיוּ להם לילדינוּ אמוּנה וּבטחוֹן בּאבינוּ שבּשמים, יהיה טוֹב להם; ואם, חַס ושלוֹם, יאַבּדוּ את אמוּנתם, מוּטב שיתקצרוּ ימיהם ולא נראה בּחרפּה הזאת”… שוּם הסבּרים וּפיתּוּיים לא הוֹעילוּ להזיזם מדעתּם…

פּסיה היתה תּוֹמכת בּבית־הספר, ונתנה לוֹ הרבּה מזמנה וּממוֹנה. בּלבּה לא היתה מחבּבת את המשׂכּילים; ראתה בּהם אנשים ריקים, חדלי־מַעשׂ, מתיהרים בּזה שאוֹכלים “נרוֹת־חלב עם מסמרים”, וזוֹקפים חָטמם כּנגד כּל שמנהגי אבוֹתינוּ בּידיהם; את פיין לא היתה מכבּדת בלבּה מפּני שהוּא מתנפּח “כּתרנגוֹל־הוֹדוּ”… ואף־על־פּי־כן סייעה הרבּה בּידי העסקנים שדאגוּ לקיוּמוֹ של בּית־הספר, אלא שעשׂתה זאת לא בּפרהסיה. למַראית־עין עמדה מן הצד, ואילוּ הכּל ידעוּ בּבתּי מי מתּוֹשבי נאמיהא בּא “המיניסטר” שלה להשפּיע שישלחוּ את ילדיהם אל בּית־הספר. סוֹד גלוּי לכּל היה שאין דריסת רגל בּאַכסניה שלה לאוֹתם מבּעלי־המלאכה, מהתּגרניוֹת והסַרסוּרים ששוֹלחים את ילדיהם אל ה“תּלמוּד־תּוֹרה המַסריח” של פּיני… וּכמוֹ כן היה גלוּי וידוּע שאם יש צוֹרך לשחד בּסתר את מי מהמוֹן העם שיעוֹרר את ההוֹרים נגד ה“תּלמוּד־תּוֹרה” וּבעד בּית־הספר, פּוֹנים אל פּסיה, והיא נוֹתנת מקוּפּתה למלחמת מצוה זוֹ. וכל זה למה? בּית־הספר הוּא מבצר ההשׂכּלה, מעוֹז לאנשי חרמוֹ של ראש־הקהל. ואם ראש־הקהל הוּא נגד בּית־הספר, הרי בּרוּר שפּסיה בּעדוֹ; שמצוה לקיימוֹ, כּדי שיתפּקעוּ אוֹתם שם"…

כּיון שנוֹדע לה לפּסיה שבּית־הספר נסגר, נדהמה בּתּחילה, כּמוֹ על־ידי מהלוּמה קשה על ראשה. היא ראתה בּזה תּבוּסה נוֹראה לעצמה ונצחוֹן לאוֹתה כּנוּפיה. אבל לא הרבּה זמן עמדה תּדהמתה זוֹ. פּסיה אינה מאוֹתם שלבּם נוֹפל עליהם וידיהם נרפּוֹת. אַדרבּה, רוּחה נתחדש בּה וכוֹחוֹת ניתּוֹספוּ לה משעה שהריחה מלחמה.

העיר היתה כּמרקחה. העיר נתפּלגה לשני מחנוֹת. נעילת בּית־הספר חיזקה את לבּם של יראי־שמים הקנאים וּביחוּד של המלמדים. הללוּ הלהיבוּ את ההמוֹן ודרשוּ להכריז חרם על כּל מי שספרי השׂכּלה נוֹשרים מחיקוֹ אוֹ שנתפּשׂ בּקריאה בּ“גאזיטין”⁴², אגב העלוּ את ענין שלוֹשת ה“עילוּיים” שבּרחוּ ממינסק. ואילוּ הסבלנים שבּקהל היוּ מלגלגים אוֹ ממַחים בּידי הקנאים. בּבתּי־הכּנסיוֹת, בּשעת קריאת התּוֹרה בּשבּת, היה ה“פּלוּש” הוֹמה מרעש המתוַכּחים והמתנגחים בּענין זה, והרעש היה חוֹדר מן ה“פּלוּש” אל בּית־התּפילה, וּטפיחוֹת הידים על העמוּדים וּקריאוֹת “שא!” לא הוֹעילוּ להשתּיקוֹ. ימי ליליינטאל היוּ עדיין זכוּרים יפה. הבּריוֹת קבלוּ על שנתמעטוּ הלבבוֹת ונתרפּוּ הידים; דרשוּ מכּל צד מעשׂים כּדי לעקוֹר את הרשע בּשרשיו. יוֹדעי־דבר היוּ מסתּוֹדדים, מוֹסרים מפּה לאוֹזן דברים קלוּטים מן האַויר שהוֹסיפוּ להלהיט את היצרים וּללבּוֹת את אש המחלוֹקת. החרדים הם רוֹב מנינה של העיר, הם העם: גם בּעלי־בּתּים הנאים, אנשי ה“מזרח”, וגם “עמך” וּבראשם: הרב, דייניו וראשי הקהל. המשׂכּילים הם רק חבוּרה קטנה, וּברוּבּם תּלוּיים בּדעת אחרים. אבל כּוֹחם בּזה שנעלמים הם, וכל מעשׂיהם בּחשאי. על ידי כּך הם מטילים מוֹראם על הציבּוּר. איש לא ידע מי הוּא המעוֹרב עם השוֹנים והכּל חוֹשדים אלה בּאלה. כּל בּית שיש שם בּנים וּבנוֹת צעירים חשוּב כּמנוּגע. מריבוֹת וּקטטוֹת נוֹשנוֹת, שהיוּ עוֹממוֹת כּגחלים לוֹחשוֹת תּחת אֵפר, נתלקחוּ שוּב; בּעלי־חוֹב של עלבּוֹנוֹת וּתביעוֹת וּטענוֹת נוֹשנוֹת מצאוּ מקוֹם לגבּוֹת את חוֹבם… מכּל מקוֹם, דבר אחד בּרי היה לכוּלם: קיוּמה של חבוּרת אנשים נעלמה שכּוָנתה להעביר צעירי ישׂראל על אמוּנתם, רחמנא ליצלן. האנשים הללוּ דרכּם לגנוֹב את דעתּם של נערים קלים וּלפתּוֹתם להתמרד על אבּא ואמא, לאכוֹל נבילוֹת וּטריפוֹת, לחַלל שבּת וכיוֹצא בּזה. ואף אוֹתם שלוֹשת הנערים שפּרקוּ עוֹל תּוֹרה וּמצווֹת וּברחוּ, קרבּנוֹתיה של חבוּרה זוֹ הם. לא היתה אֵם העוֹמדת בּשוּק על תּריס סחוֹרתה ולא היה אב שמתרוֹצץ כּל היוֹם, להוּט אחר פּרנסה, שלבּם לא המה לילדם, בּר־טיפּוּחיהם; מי יוֹדע בּידי מי יפּוֹל? בּין כּך וּבין כּך החמירוּ את ההשגחה על ילדי ישׂראל העלוּבים גם מסכּנתם של “חוֹטפי”־הרשוּת וגם מאימתם של “חוֹטפי”־ההשׂכּלה!…

והאסיפוֹת החשאיוֹת של “המַטה הראשי” של פּסיה לא פּסקוּ בּאכסניה שלה. מי היוּ אנשי “המטה” שלה? לא יראים וּשלימים ולא משׂכּילים אוֹ סתם בּעלי־בּתּים מאנשי ה“מזרח”; אלא אנשים בּלא מקוֹם קבוּע בּשוּם בּית־כּנסת אוֹ קלוֹיז, בּלא פּרנסה קבוּעה וּבלא שם… אלה היוּ אנשים קלי־רגלים וּזריזי־לשוֹן שמצוֹתתים וּמרחרחים בּכל מקוֹם, שוֹמעים ואינם נשמעים, רוֹאים ואינם נראים, מתגלים פּתאוֹם בּמקוֹם שפּחות מכּל מחכּים לראוֹתם. נאמנים היוּ לפסיה, הללוּ מפּני שפּסיה ידעה להשׁיאם בּטוֹבוֹת־הנאה שוֹנוֹת, והללוּ עשׂוּ את שליחוּתה שלא על מנת לקבּל פּרס, אלא כּך… שׂכר מצוה מצוה, בּחינת “אַהבה שאינה תּלוּיה בּדבר”… הם היוּ מביאים לפני פּסיה את כּל השמוּעוֹת הפּוֹרחוֹת, כּל ההברוֹת שנוֹפלוֹת בּעיר, ודבר שעדיין לא יצא מכּלל מחשבה, מעשׂה שעדיין לא בּא לעוֹלם כּבר היוּ ידוּעים לה. וּבזה היה כּוֹחה. לצד שכּנגד היוּ “כּלי־הקוֹדש”, היתה לשכּת הקהל, היתה חיבּת רבּים, תּוֹפשׂי־התּוֹרה והחרדים על דתם; ואילוּ לצד פּסיה היוּ רק האנשים הללוּ. עליהם נשענה, שכּוֹחם יפה יוֹתר. מסתּבּר שבּראשם עמד ה“מיניסטר” שלה, ר' פייטיל. אף־על־פּי שלבּוֹ היה חָלוּק עליו מיוֹם שאירע לוֹ בּבנוֹ מה שאירע, נצחה תּשוּקתוֹ אל העסקנוּת, אל הנַצחנוּת והמחלוֹקת הציבּוּרית, ונכנס אל הענין בּעבי הקוֹרה…

אי אפשר היה לדעת מי הבעיר את הבּעירה בּראשוֹנה, אם המלמדים וּמאַחריהם ראש־הקהל, אוֹ “המַטה הראשי” של פּסיה. בּרי היה שתּחילתה של המחלוֹקת בּשׂנאה פּרטית בּין שני כּוֹחוֹת לא שוים: בּין פּסיה יאנוֹבר וּבין ראש־הקהל. וסוֹפה – מלחמת הדת וההשׂכּלה. כּל יהוּדי חרד ידע שהדת שלוֹ בּסכּנה, אף־על־פּי שלא ידע בּבירוּר היכן יוֹשב המארב, הוֹאיל והמשׂכּילים היוּ מקעקעים את הבּירה בּמחתּרת. בּפרהסיה הרי המשׂכּילים מתלבּשים, מתנהגים וּמדבּרים כּחרדים קנאים. עדיין לא העיז איש מהם להסיר מעליו את פּני הלוֹט. אבל הם חיכּוּ בּאוֹרך־רוּח לשעת־כּוֹשר; הם ידעוּ ששעתם מחכּה להם.

בּמלחמה זוֹ ניצחוּ המעטים את הרבּים; פּסיה ניצחה את ראש־הקהל.

יוּם אחד התפּרסם בּעיר שנפתּח “תּלמוּד־תּוֹרה” חדש, בּוֹ ילמדוּ את ילדי ישׂראל תּוֹרה וּמצווֹת וגם קצת חשבּוֹן וּכתיבת מכתּבים. בּכל יוֹם יקבּל כּל ילד ארוּחה חינם, וּפעם בּשנה חליפת־בּגדים. את מספּר התּלמידים שיתקבּלוּ העמידוּ לפי־שעה על עשׂרה. על הארוּחוֹת היוּ ממוּנים בּעלי־התּמחוּי מן העניים וּמן הקנאים בּיוֹתר; תּפירת המלבּוּשים לילדים היתה עדיין בּ“צריך עיוּן”, אבל אנשי ר' פייטיל ידעוּ לרמוֹז לחַייט זה וּלחייט זה, לסנדלר זה וּלסנדלר זה שאת המלבּוּשים יזמינוּ אצלוֹ, רק אצלוֹ לבד… וּבדרך זוֹ נתחַלחלוּ מערכוֹת שוֹמרי־הדת, ונתקעקעה חוֹמת הקנאים. כּל היוֹם היוּ שוֹקדים על פּתחם של פּסיה ושל ה' פיין רבּים מבּעלי־המלאכה והאוּמנים, שמתּוֹשבי נאמיהא, שהתחננוּ לקבּל את בּנם ל“תלמוּד־תּוֹרה” החדש. הוֹאיל וּמספּר התּלמידים היה מצוּמצם, טען כּל אחד מן ההוֹרים לזכוּתוֹ שידוֹ לא היתה מעוֹלם עם אוֹתם מ“בּעלי המחלוֹקת”, ואת כּל שבע התּוֹעבוֹת תּלה בּחברוֹ שגם הוּא בּא להשתּדל לפני פּסיה… מאיזה מקוֹר אוֹמרים בּעלי ה“תּלמוּד־תּוֹרה” החדש לשאוֹב את הממוֹן הדרוּש לארוּחוֹת ולמלבּוּשים? זה היה סוֹד כּמוּס עם פּסיה וה“מיניסטר” שלה. חשוּדים היוּ שנים־שלוֹשה סוֹחרים שדבקה בּהם הרוּח החדשה, הטוֹענים כּל הזמן ל“קוֹלוֹניוֹת” ושבּהשתּדלוּתם גם נמצאה קבוּצת אנשים מחוּסרי פּרנסה שהסכּימוּ לנסוֹת גם פּרנסה משוּנה זוֹ של ערלים בּאוֹתן הקוֹלוֹניוֹת, – הסוֹחרים הללוּ חשוּדים היוּ בּיראת שמים רוֹפפת; חשוּדים היוּ גם אילוּ אַברכים הסמוּכים עדיין על שוּלחן חוֹתניהם, שבּצינעה ידם עם המקוּלקלים שבּקהל. רגלים לדבר שהם יהיוּ גוֹנבים מקוּפּת חוֹתניהם וּמשלשלים לתוֹך קוּפּת התּלמוּד־תּוֹרה החדש. אבל אלה ואלה אמידים היוּ, אנשי ה“מזרח”, ולא העיזוּ לצאת כּנגדם כּל זמן שלא נתפּסוּ בּעבירה זוֹ. בּין כּך וּבין כּך הגיעה עכשיו שעתם של אַנשי ראש־הקהל להיוֹת נבוּכים, וידה של פּסיה על העליוֹנה.

וּפּסיה חגגה את נצחוֹנה. מעוֹלם לא היתה שרוּיה בּהתעוֹררוּת־נפש כּזוֹ. כּאילוּ נתחדשוּ עליה ימי עלוּמיה. לעיניה הצעירוֹת תּמיד ניתּוֹסף איזה בּרק חדש, וּלכל תּנוּעוֹתיה וּמעשׂיה – עלָמוּת וּזריזוּת. עתּים העניקה אפילוּ את שרה’לה ושיינדילה חיוּך־נדבה.

כּל זמן המחלוֹקת מסביב לבית־הספר היתה פּסיה נמנעת מלדבּר בענין זה בּחוּג בּני־הבּית, ולא היה רצוּי לה שאחרים יגלגלוּ בּוֹ. ואילוּ עכשיו דיבּרה על פּיני בּלעג וּבשׂמחה לאיד:

– עכשיו לא יתיהר עוֹד פּינקי שהוּא חכם מכּוּלנוּ… ה“חכם” שבּהגדה… עכשיו יוֹדע הוּא שיש חכמים כּמוֹתוֹ, ואפשר יוֹתר ממנוּ…

אוֹ:

– המתּינוּ! המתּינוּ! זוֹהי רק התחלה. מהיוֹם ואילך נתחיל ללמדוֹ פּרשת “בּלק”…

וּכשהיתה מרגישה מבּעד למשקפי בּעלה בּחיוּך של לעג לדברי התרברבוּתה, לא יכלה להתאַפּק עוֹד וקראה בּנעימה של רמיזה כּמי שמגלה רק טפח:

– לפי שעה מוּתר לך לצחוֹק לדברי. אבל עוֹד תזכּה לראוֹת את ראש־הקהל של מינסק יוֹשב בּ“חַד־גדיא”…

– נוּ־נוּ! – משיב ר' לייבּ. – אדרבּה, הרי זה יהיה בּאמת מעשׂה פּלאים…

פּסיה לא הסתּפּקה בּנצחונה. רצתה לעשׂוֹת לוֹ גם פּרסוּם. גמרה בּדעתּה להזמין ידידים וּקרוֹבים לכבוֹד פּתיחת ה“תּלמוּד־תּוֹרה החדש” וקשרה את החגיגה הזוֹ בּמאוֹרע משפּחתּי, כּלוֹמר בּתעוּדת־הגימנסיה שנתקבּלה על־ידי יוֹסיל. הדבר נעשׂה בּמוֹצאי־שבּת, וּמדעת ר' לייבּ וּפראדיל; אבל מיוֹסיל העלימוּ את הדבר. התכּוונוּ לזמן לוֹ אַפתּעה נעימה. כּל השבּת הסתּוֹדדה עם פראדיל, ויוֹסיל לא הרגיש בּדבר. הוּא היה יוֹתר מדי שקוּע בּתוֹכוֹ, בּשינוּי הגדוֹל שחל בּחייו, ולא נתן את דעתּוֹ לכל מה שנעשׂה מסביבוֹ. הטרידה אוֹתוֹ המחשבה שעליו להוֹדיע בּבּית את החלטתוֹ, והדבר היה קשה לוֹ מאד. נפשוֹ סלדה מהויכּוּחים, מהשאלוֹת, מדברי ההתנגדוּת והטרוּניה, שצפה מראש; חשש מן ההסבּרים שיוּצרך ליתּן וּמן הדיוּנים בּאמוּנוֹתיו ודעוֹתיו. ועל כּן דחה מיוֹם ליוֹם את מסירת המוֹדעה הזאת לאביו ולאחוֹתוֹ. מיד אחר ההבדלה הסתּלק מן הבּית, מפּני שעליו היה עוֹד להידבר עם אפרים על עבוֹדתוֹ שצריך היה להתחיל בּה מחר בּבּוֹקר. סבוּר היה, שכּשיחזוֹר ימצא שעת כּוֹשר לדבּר עמהם בּיחידוּת. פראדיל והדוֹדה נבהלוּ כּשראוּ אוֹתוֹ עוֹזב את הבּית; הפצירוּ בּו להשאר, וּלבסוֹף הכריחוּהוּ להבטיח שלא יִשהה אצל חברוֹ הרבּה זמן, וימהר לחזוֹר. ויוֹסיל הבטיח.

אחרי שעה וּמחצה חזר יוֹסיל, וּמשחזר עמד בּפּתח נדהם. מתּוֹך עשן הסיגאריטוֹת והמקטרוֹת שעמד בּחלל החדר, ראה לפניו מחזה לא רגיל:

השוּלחן עמד לא בּמקוֹמוֹ, אלא בּאמצע החדר, והיה ארוֹך יוֹתר (מפּני שצירפוּ אליו עוֹד שוּלחן קטן כּמוֹ שנוֹהגים בּסדר של פּסח, כּשהמסוּבּים מרוּבּים) וּמכוּסה מפּה לבנה: על השוּלחן עמדוּ בּקבּוּקי יין, וּמסביב לשוּלחן ישבוּ לא רק המבקרים המתוּמדים, אלא גם אנשים שלא היוּ מהיוֹצאים־והנכנסים בּבּית. תּמיה הלך והתקרב אצל השוּלחן, כּשפּני כּל המסוּבּים פּנוּיים אליו בּסבר של שׂמחה וחגיגוּת. פראדיל והדוֹדה חייכוּ כּלפּיו כּאוֹמרוֹת: “אַהא! הערמנוּ עליך, ואתּה לא ידעתּ!”… החוָה קידה לכל המסוּבּים ורצה לישב על מקוֹמוֹ; לא נתנוּ לוֹ, וּדחפוּהוּ למעלה בּמקוֹם שישבוּ האב והדוֹדה: בּצד האב ישב הוּא וּבצד הדוֹדה ישב ה' פיין. על השוּלחן לפני האב היה מוּנח גליוֹן התּעוּדה.

– רבּוֹתי! – אמר ר' לייבּ – בּבקשה מכּם, מלאוּ את הכּוֹסוֹת ונשתּה לחיים לכבוֹד המאוֹרע החשוּב בּחיי בּני. תּעוּדתוֹ זוֹ שקיבּל היא פּתיחה לחייו החדשים, בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, שהוּא עוֹמד להכּנס בּהם לברכה וּלתפארת לוֹ לעצמוֹ וּלכל ישׂראל…

פראדיל והדוֹדה, משוּלהבוֹת ונרגשוֹת, מילאוּ את הכּוֹסוֹת; בּבת אחת הוּזזוּ בּרעש הכּסאוֹת. המסוּבּים עמדוּ והרימוּ איש איש את כּוֹסוֹ. יוֹסיל, נבוֹך וּמבוּלבּל, עמד אַף הוּא ונטל את כּוֹסוֹ בּידוֹ.

– לחיים! לחיים! – קראוּ וצעקוּ אליו מכּל צד. והוּא השיב לכל אחד “לחיים” כּמעשׂה מוּכני.

פראדיל נגשה אליו והתנשקה עמוֹ. אביו שלח אליו את ידוֹ ויוֹסיל שחה אליו וּשניהם התנשקוּ.

אחר כּך ישבוּ כּוּלם איש על מקוֹמוֹ, והתחילוּ משׂיחים בּבת אחת וּברעש. יוֹסיל ישב, בּעינים מוּשפּלוֹת, מכוּוָץ, כּפוּף כּמוֹ תּחת משׂא כּבד, ושתק.

פּתאוֹם מי שהוּא – הוּא לא ראה מי – קשקש בּכפּית על גבּי כּוֹס. מכּל צד השתּיקוּ איש את חברוֹ בּקריאוֹת: “שא! שא! שתקוּ! שמעוּ!…”, וכל הקריאוֹת כּאילוּ הגיעוּ רק עד לפתח אָזניו. הוּא לא הרים ראשוֹ. לא הרגיש אפילוּ כּשנשתּלטה דוּמיה בּחדר. לא ניעוֹר מתּחת לכוֹבד הרהוּריו, אלא כּשהגיעוּ אליו דברי ה' פיין. נשׂא יוֹסיל אליו את עיניו. הלה עמד כּוּלוֹ אדוֹם. על מצחוֹ וקרחתּוֹ נצנצוּ אֶגלי זיעה, שהיה מקנח בּמטפּחתּוֹ. הוּא נאַם…

הוּא דיבּר אוֹתם הדברים שכּבר נשמעוּ פּעמים רבּוֹת בּבּית הזה מפּיו וּמפּי משׂכּילים אחרים. הוּא דיבּר על הפּרוֹגרס, על האנוֹשוּת, על ההשׂכּלה שתּשׂים קץ לחוֹשך וּלשׂנאת ישראל, שאינה אלא פּרי דעוֹת קדוּמוֹת. דיבּר על התּקוּפה החדשה “אשר יבּקע כּשחר אוֹרה”, תּקוּפה שבּה לא יבחינוּ בּין יוָני וּבין יהוּדי. דיבּר על בּית־הספר שממנוּ יֵצאוּ לוֹחמים להשׂכּלה. “הזהרוּ בּבני העניים שמהם תּצא ההשׂכּלה”. הזכּיר את שלוֹשת חלוּציה של השׂכּלה זוֹ, אוֹתם שבּרחוּ מבּית־המדרש וּמבּית הוֹריהם. ואם עכשיו עדיין הם, המשׂכּילים, שבּלים בּוֹדדוֹת, וּלפיכך מוּכרחים לשׂים מַסוה על פּניהם, הרי יגיע בּקרוֹב הזמן שה“תּלמוּד תּוֹרה החדש” יהיה לבית־ספר בּגילוּי־פּנים וּבלא מוֹרא; פּחד החשוּכים והעטלפים לא יהיה עוֹד עליו. לבסוֹף דיבּר גם על יוֹסיל שישוּב מעיר הבּירה מעוּטר בּתוֹאר רוֹפא והוּא עתיד לשׂאת בּרמה את דגל ההשׂכּלה והפּרוֹגרס.

משגמר, צנח על כּסאוֹ בּאפס כּוֹח מרוֹב התאַמצוּת ויגיעה; המטפּחת שבּה היה מקנח את זיעתוֹ אי אפשר היה עוֹד לקפּלה וּלהחזירה אל מַראיה החָלק והנאה, מפּני שהיתה דוֹמה כּבר לסחָבה רטוּבּה…

הכּל מחאוּ כּף לנוֹאם וליוֹסיל. יוֹסיל השתּוֹחַח והתכּווץ עוֹד יוֹתר. הרגיש כּאילוּ נוֹסף עוֹד כּוֹבד על כּוֹבד־המוּעקה שהכפּישוֹ תּחתּיו. אבל כּשנשתּלחוּ אליו ידים ללחוֹץ את ידוֹ בּברכה, התנַער בּוֹ משהוּ ונזדקף; התלקחה בּוֹ איזוֹ אש. פּתאוֹם הרגיש איזוֹ משׂטמה אל כּל האנשים הללוּ. כּאילוּ עשׂוּ כּאן כּל האנשים הללוּ קנוּניה נגדוֹ…

עמד. מיד נשתּתּקוּ הכּל. לא היה עוֹד צוֹרך לצעוֹק, כּדי להשתּיק. בּתּחילה לא מצא את המלים הדרוּשוֹת, לא מצא את סדר המחשבוֹת הדרוּש. בּתּחילה נסתּכסכוּ בּוֹ חוּטי הרעיוֹנוֹת יוֹתר ויוֹתר והיוּ לערבּוּביה, כּפקעת חוּטים טרוּפה. עברוּ דקוֹת אחדוֹת. עיני הכּל היוּ תּלוּיוֹת בּוֹ, חיכּוּ בּדוּמיה.

– רבּוֹתי, – אָמר – איני יוֹדע מפּני מה גרם מזלי שבּני־אדם טוֹעים ותוֹלים בּי דברים שאין בּי. פּעם כּבר אירע לי דבר לא נעים כּזה, שהוּצרכתּי להוֹציא אנשים צעירים מידי טעוּתם. ועכשיו שוּב… עכשיו איני יכוֹל לוֹמר שהדבר לא נעים לי, יוֹתר מזה!… קשה מאד לוֹמר לאנשים יקרים ואהוּבים עליך המַאמינים בּך וּמחכּים ממך למעשׂה הרצוּי להם, קשה לוֹמר להם שתּקותם כּוֹזבת; קשה מאד לגרוֹם צער להם. אבל אם לא אעשׂה זאת, אהיה שפל בּעיני עצמי… הנה! בּטוּחַני שאתּם לא תּבינוּ לי כּראוּי ותבוֹאוּ אלי בּטרוּניה וּבקנטוּר; אבל גם אני איני מבין אתכם. הרי זה רגש משוּנה… יוֹתר שהוֹלך וּמתבּהר בּתוֹכי, בּפנימיוּתי, פּחוֹת בּרוּר אני רוֹאה מחוּצה לי… בּיחוּד איני מבין את המשׂכּילים. הנה דיבּר ה' פיין על ההשׂכּלה, על האדם שאנוּ חייבים לשחררוֹ וכוּ' וכוּ‘. ואני אינני יוֹדע השׂכּלה זוֹ מַהי? ואדם זה שעליו הוּא מדבּר מהוּ? חכמינוּ ז"ל וּגדוֹלי ישׂראל בּכל הזמנים, כּמוֹ למשל… נוּ, למשל, ר’ סעדיה גאוֹן אוֹ בּעל “חוֹבוֹת הלבבוֹת”, שלא היוּ “משׂכּילים”, לפי טעמוֹ של ה' פיין, והיוּ נאמנים לדת ישׂראל, שקיבּלוּ עליהם את התּוֹרה והמצווֹת, האם קרוּיים הם אדם אוֹ לא? כּלוּם יהוּדים כּמוֹתם הם בּחינת עבדים שזקוּקים לחירוּת? מהי ההשׂכּלה? אם השׂכּלה פּירוּשה ללכת בּדרכי הגוֹיים, לנהוֹג כּמנהגיהם, להתלבּש כּמוֹתם, לדבּר בּלשוֹנם וּלהסיע את הלב מהשם יתבּרך ותוֹרתוֹ – הרי בּרוּר שר' סעדיה גאוֹן ור' בּחיי דיין לא היוּ משׂכּילים. ואילוּ אם ההשׂכּלה היא התעלוּתוֹ המוּסרית של האדם, אַהבת האדם בכלל ואהבת ישׂראל, הדביקוּת בּבּוֹרא והתּשוּקה להשתחרר מכּל האינסטינקטים והתּאווֹת השפלים, התּשוּקה לצדקה וּלחסד וּלאהבת שלוֹם וכוּ‘, אם זוֹהי השׂכּלה, הרי אין לך עם משׂכּיל כּעם ישׂראל שכּל בּניו הם לימוּדי ה’. הדוֹד זוּסיה, ר' זוּסיל, שה' פיין מבּיט אליו כּמעט בּבוּז וּבלעג, ר' זוּסיל זה אמר לי פּעם, כּמדוּמני כּאן בּבּית הזה, דברים שהא' פיין אפשר לא יוֹדה לוֹ בּהם, והם בּכל זאת אמת. הוּא אמר שספרי החכמוֹת החיצוֹניוֹת של המשׂכּילים לא החזירוּ עדיין שוּם אדם למוּטב; עדיין לא שב רשע להיוֹת צדיק בּהשפּעת הספרים האלה. וזוֹ אמת. נהפוֹך הוּא! כּמה רשעים מתכּסים בּמחלצוֹת ההשׂכּלה והפּרוֹגרס כּדי לשפּוֹך דם נקיים… בּשביל למלא את תּאווֹתיהם לכבוֹד וּלבצע וּלשלטוֹן… זכרוּ את המהפּכה בּצרפת, את הדברים הנאים והגדוֹלים שדיבּרוּ בּעלי המהפּכה גבוֹהה גבוֹהה, ואת המעשׂים שעשׂוּ… אתּם מדבּרים על התּקוּפה שבּה לא יבדילוּ בּין יהוּדי וּבין יוָני. אשרי המאמין. לפי שעה רוֹדפים את אַחינוּ בּני ישׂראל בּמדינוֹת של תּרבּוּת והשׂכּלה כּמוֹ גרמניה ואוּנגריה, והרוֹדפים הם לָאו דוקא אנשים נבערים מדעת… רבּוֹתי! שׂנאת ישׂראל היא עתּיקה עתּיקה, ואפשר שימיה כּימי האוּמה הישׂראלית… אנוּ הוֹוים ונהיה תּמיד כּעצם בּגרוֹנם של העמים. אוֹ שמקיאים אוֹתנוּ לעוּסים, מרוּסקים וּממוּעכים, אוֹ שבּוֹלעים אוֹתנוּ עד שלא נוֹדע כּי בּאנו אל קרבּם. אבל אנוּ אין אנוּ רוֹצים לא בּזה ולא בּזה…

– אלא מה אתּה רוֹצה, יוֹסיל? – שאלה פּתאוֹם פּסיה, שהריחה בּחוּשה הדק בּסכּנה הממשמשת וּבאה.

– וההשׂכּלה שלך כּלוּם אַחרת היא? – שאל האב לאחר שיוֹסיל נפסק על ידי אשתּוֹ – למה בּאוּ כּל הדברים האלה?

– אין השׂכּלה אחרת. מכּל מקוֹם ההשׂכּלה שמפיצים בּין היהוּדים היא אחת בּכל מקוֹם. את תּוֹצאוֹתיה ראינוּ שם, בּמדינוֹת התּרבּוּת, בּגרמניה… אבּא! הלא אתּה קוֹרא לפעמים את העתּוֹנים מחוּצה־לארץ. לך אין צוֹרך לספּר מה שנעשׂה בּימים האלה שם. ההשׂכּלה לא תּביא גאוּלה לישׂראל, אלא להיפך: לי בּרי שתּזיק לנוּ…

– אוֹ! אוֹ!… כּך?… מענין!… –קראוּ ממקוֹמוֹת אחדים אצל השוּלחן.

– הן, זה כּך! וזה מענין! – השיב יוֹסיל – לשוא אתּם אוֹמרים להמלט מן העוֹלם היהוּדי, להפּטר מעוֹל החיים היהוּדיים, לשוא… אוֹ שאתּם יהוּדים, אז עליכם לטעוֹן על גבּכם את התּרמיל היהוּדי עם כּל העוֹני והדלוּת והצרוֹת והגזירוֹת והעלבּוֹנוֹת הצרוּרים בּתוֹכוֹ, יחד עם האמוּנה בּאלוֹקים חיים ועם המסוֹרה והמצווֹת היהוּדיוֹת, אוֹ שאתּם מוֹציאים את עצמכם מכּלל יהוּדים. אמצע אַיִן! אַיִן!… תּשאלוּ: מתי קץ התּלאוֹת? עד מתי נוֹסיף עוֹד לסחוֹב את התּרמיל היהוּדי הזה עם כּל החרפּה והמצוּקה? מה טעם בּסבל הזה? האמת אגיד לכם שאף אני שוֹאל לעצמי השאלוֹת הללוּ, וקשה לי מאד להשיב עליהן דבר בּרוּר. דבר אחד לבד בּרוּר לי, שדרך אחרת אין. כּך גזרה עלינוּ ההשגחה וגדרה בּעדנוּ כּל מוֹצא. כּל חיינוּ אינם אלא מלחמה שאינה פּוֹסקת, היאָבקוּת תּמיד עם כּוֹחוֹת אפלים, אוֹיבים, שמסביבנוּ. מעשׂי אבוֹת סימן לבנים. על יעקוֹב אבינוּ, כּשהגיע למַעבר יבּוֹק נאמר: “וַיִוָתר יעקוֹב לבדוֹ ויאָבק איש עמוֹ עד עלוֹת השחר”. אף אנוּ כּל דברי ימינוּ בּארצוֹת גלוּתנוּ אינם אלא מַעבר יבּוֹק ארוֹך מאד; כּמוֹ אבינוּ, עוֹמדים אנוּ תּמיד לבדנוּ, תּמיד לבדנוּ, והשחר טרם עלה… – חיוּך עגוּם מאד עיקם את שׂפתוֹתיו וחרת חריצים עמוּקים על מצחוֹ – וּכמו אבינוּ יעקוֹב אנוּ יוֹצאים ממלחמה זוֹ כּל פּעם בּעלי־מוּם, צוֹלעים על ירכנוּ, קרוּעים, שסוּעים… שׂוֹרים עם אלוֹקים, נפתּלים נפתּוּלי אלוֹקים… כּך מזלנוּ! כּך גזרה עלינוּ ההשגחה, ואין כּל טעם להתחמק ולברוֹח מן ההיאָבקוּת הזאת… האם סוֹף־סוֹף עתידים אנוּ לעבוֹר את היבּוֹק? איני נביא ואיני ממחַשבי קיצין. יוֹדע אני רק את זאת, שכּל אוֹתם שנאבקים עמנוּ, פּעם יאמרוּ לנוּ: “שלחני נא כּי עלה השחר”… אני מאמין בּשחר שיעלה…

– אדוֹני מדבּר לא כּמשׂכּיל אלא כּאחד מאוֹתם החשוּכים… – העיז פּתאוֹם ה' פיין והעיר בּקוֹל רם.

– הרי אַתּה… חייך, כּאילוּ אחד מאוֹתם, מהחברה של פּינ’קי? – קראה פּסיה וּפניה היוּ סמוּקים כּסלק – אַי, יוֹסיל, יוֹסיל…

– חבל… צר לי מאד. – גמגם יוֹסיל.

– ואת זאת למדתּ שם? את זאת הבאת עם התּעוּדה שלך? – שאל ר' לייבּ, ודרך משקפיו נצנץ איזה בּרק חדש שיוֹסיל לא הכּיר אוֹתוֹ.

מכּל צד נזרקוּ אליו שאלוֹת: אם כּן למה נסע ללמוֹד? אם כּן למה לוֹ כּל התּעוּדה הזאת?… יוֹסיל משך בּכתפיו:

– בּאמת איני יוֹדע…

– ואף־על־פּי־כן הרי כּבוֹדוֹ עוֹמד לנסוֹע ללמוֹד רפוּאה!

יוֹסיל אמר בּלחש בּלחש, וקוֹלוֹ בּכל זאת נשמע בּכל החדר:

– לא. איני עוֹמד לנסוֹע ללמוֹד רפוּאה.

– לא תּסע? – שמע יוֹסיל פּתאוֹם מי שהוּא שוֹאל בּצעקה.

ואז הרים את קוֹלוֹ וּבתוֹקף:

– לא אסע! אני נשאָר כּאן.

בּחדר נשתּלטה דוּמיה. האנשים הבּיטוּ זה אל זה ואל יוֹסיל. פּסיה הראשוֹנה התעוֹררה מן התּרדמה:

– אתּה שוֹמע, לייבּה? מה הוּא מדבּר?

ר' לייבּ, שכּל הזמן היוּ עיניו הנבהלוֹת תּלוּיוֹת בּבנוֹ, שאל בּקוֹל של אדם חוֹלה:

– איני מבין… איני מבין… איזה צחוֹק אתּה עוֹשׂה כּאן…

יוֹסיל נענה ראשוֹ:

– לא, אין זה צחוֹק. אני נשאר כּאן.

– כּאן? – שאל ר' לייבּ וקוֹלוֹ יצא מגרוֹן חָנוּק – אבל מה תּעשׂה כּאן?

– מה שכּל יהוּדי מינסק עוֹשׂים. אני אעבוֹד. מצאתי עבוֹדה, בּסלילת הכּביש של אפרים…

פּניה של פּסיה נתמלאוּ דם עד כּדי להפציץ את הורידים:

– אצל פּינ’קי? אתּה… אצל פּינ’קי? הוּא לא יזכּה לכך!… הרי אתּה משוּגע… הרי ישלחוּ אוֹתך לבית־המשוּגעים! יוֹסיל! אתּה לא תּעבוֹד אצל פּינ’קי, אתּה שוֹמע? פראדיל! היכן אַתּ, למה אתּ מסתּתּרת? למה אתּ שוֹתקת? אמרי לוֹ, לשוֹטה הזה!… אַי, יוֹסיל, יוֹסיל! תּמיד הייתי אוֹמרת, כּי שוֹטה אתּה, יוֹסיל!

הוּא שמע שגם האב דיבּר מה־שהוּא. ראה גם את פּניה החיורים של פראדיל סמוּכים אצל פּניו והיא מדבּרת אליו, מדבּרת, וּשתּי ידיה מוּנחוֹת על כּתפיו, כּאילוּ מצוּמדוֹת אליהן. ואף־על־פּי־כן לא שמע את דבריה, כּשם שלא שמע את דברי אביו. הוּא רק שמע צריחוֹת. אלה היוּ צריחוֹתיה של פּסיה הלוֹהטת והדוֹפקת בּאגרוֹפים על השוּלחן בּתוֹך רעש קוֹלוֹת שהמוּ מסביב לשוּלחן: היא השתּוֹללה, דיבּרה דברי חירוּפים, אִיימה איוּמים… שוּם דבר ברוּר לא הגיע אל אָזניו. עמד חיור, מבוּלבּל וּמחַייך. המסוּבּין כּבר עמדוּ על רגליהם. אלה השתּדלוּ להפיס את דעתּה של בּעלת־הבּית; אלה דיבּרוּ אל ר' לייבּ; ואלה הקיפוּ את יוֹסיל, וכוּלם בּבת אחת צעקוּ לתוֹך אזניו. הוּא רק חייך דוּמם, אבל ראה לא הרחק מהשוּלחן שני אנשים מסתּוֹדדים ואחד רוֹמז לחברוֹ בּאצבּע על מצחוֹ…

וּכּמוֹ שעמד דוּמם, כּך דוּמם הפך פּתאוֹם את פּניו ויצא מן החדר.

למחרת בּבּוֹקר השכּם נסע יוֹסיל עם אפרים אל מקוֹם עבוֹדתוֹ. כּל הדרך היוּ משׂיחים על ענינים שוֹנים, ויוֹסיל לא סיפּר כּלוּם מכּל מה שהתרחש אמש בּביתם.

משעה שאפרים העמידוֹ תּחת הדרכתוֹ של ר' זרח, הסיח את דעתּוֹ ממנוּ. בּימים הראשוֹנים לא היה יוֹסיל נוֹקף אצבּע בּלא נטילת רשוּת מר' זרח. אָדם זה עשׂה על יוֹסיל רוֹשם כּאילוּ נפשוֹ נלוֹשה כּוּלה ממלט, מחוֹל וּמחצץ… מעוֹלם לא נצנצה בּת־צחוֹק בּפניו; מתּוֹך עיניו היתה תּמיד מציצה אַפרוּרית של חוּלין. מעוֹלם לא דיבּר בּמנוּחה, לא ישב בּמנוּחה, לא אכל בּמנוּחה. תּמיד היה חוֹשש שמא אֵירעה תּקלה בּמקוֹם שהוּא נעדר משם, שמא קלקלוּ הפּוֹעלים שלא בּפניו, וּלכך היה כּוּלוֹ התרוֹצצוּת וּבהלה. הוּא היה בּא אל מקוֹם העבוֹדה עם השכּמה, לפני הנץ החַמה. ושם היה מתפּלל תּפילת שחרית. אבל אף בּשעת התּפילה לא היה מַבטיל את עצמוֹ ממלאכתוֹ. עטוּף בּטליתוֹ וּבתפיליו היה מתרוֹצץ בּכל מקוֹם כּששׂפתוֹתיו מַרחישוֹת וידוֹ ממשמשת בּתפילין של ראש, שלא תזוּז ממקוֹמה ולא תּשמט… אפילוּ בּעמידתוֹ בּתפילת י“ח הבּרכוֹת היוּ עיניו משוֹטטוֹת אילך ואילך, נוֹזף בּזה וגוֹער בּזה בּקריאוֹת וּבהעוָיוֹת: “אַי־נוּ… נוּ… אַה!” והפּוֹעלים ניגשים אליו, שוֹאלים בּעצתוֹ, והוּא, בּשעה ששׂפתיו מדוֹבבוֹת דברי תּפילה, מנַענע להם בּראשוֹ הן־הן ולָאו־לאו, מוֹשך בּכתפוֹ, מקרץ בּשׂפתיו, מקמץ בּעיניו. וכל אוֹתם שנוֹשׂאים־ונוֹתנים עמוֹ יוֹדעים כּבר על מה הם נרמזים. אם הוּא מראה בּאגוּדלוֹ על צפּוֹרן אצבּעוֹ, הוה אוֹמר שאין לאדם המדבּר אליו שׂכל אפילוּ כּמידת שוּלי צפּרנוֹ השחוֹרים. אם הוּא טוֹפח בּכפּוֹ על ראשוֹ של עצמוֹ, תּלמוּד־לוֹמר שאין לפלוֹני מוֹח בּקדקדוֹ. ואם הוּא מתחיל מתפּלל בּקוֹל, בּכוָנת־הלב וּבתנוּעוֹת הגוּף, הא למדתּ שהוּא כּוֹעס מאד מאד… ר' זרח היה עוֹבד בּמסירת־נפש כּזוֹ, עד שהיה מַלהיט גם את אחרים בּמלאכתּם. יוֹסיל לא ידע אם הוּא עם־הארץ גדוֹל אוֹ “יוֹדע ספר”. לשוֹנוֹ היתה מתוּבּלת בּדברי חז”ל, אבל משראה את יוֹסיל בּשעת הפסקת הצהרים מעיין בּספר שהיה נוֹטל עמוֹ, לא היה ר' זרח יכוֹל להסתּיר את כּל הבּוּז שיש לוֹ למעשׂה של בּטלה כּזה. “מה אתּה פּוֹלה שוּב בּין דפּי הספר? מוּטב שתּנוּח, חייך”… בּיוֹסיל לא נהג שׂררה, לא הטיל בּוֹ מעוֹלם מרה, כּדרך עמי־ארצוֹת שנכוים מחוּפּתם של תּלמידי־חכמים. אַדרבּה, בּלא דיבּוּרים, דוּמם היה ממהר וּמתקן בּעצמוֹ מה שיוֹסיל קלקל לפעמים מתּוֹך חוֹסר ידיעה. ואף־על־פּי־כן היתה אימה תּוֹקפת את יוֹסיל בּמחיצתוֹ של אדם זה, אימה מפּני החוּלין, השממוֹן והקוֹר שבּנפשוֹ. מעוֹלם לא נתן ר' זרח את דעתּוֹ להסבּיר ליוֹסיל את המעשׂים הנעשׂים על־פּי מצווֹתיו, וגם פּנאי לא היה לוֹ לכך. אלא היה מתעכּב לפניו לרגע אחד, מצליף בּעיניו המהירוֹת והמַקיפוֹת כּמה וכמה דברים בּמבּט אחד, זוֹרק לוֹ שתּים־שלוֹש מלים: “צריכים לעשׂוֹת כּך וכך”. ורץ להלן. ויוֹסיל, נרגז, בּעצבים מתוּחים, מתאַמץ ללמוֹד גזירה־שוה, להקיש מעשׂה למעשׂה, וּבלבד שלא לעשׂוֹת את מלאכתּוֹ כּמוּכני. וּמשלא ראה את כּלָלוּתם של הדברים מבּעד לפּעוּלוֹת הקטנוֹת, והענין כּוּלוֹ לא היה סבוּר עליו, היה רוֹאה את עצמוֹ כּנזוּף, עלוּב ומוּשפּל. אבל כּנגד זה כּשראה בּעיני ר' זרח מהבהב ניצוֹץ של קוֹרת־רוּח ממה שעשׂה, לא היה בּעוֹלם אדם מאוּשר ממנוּ. לעת ערב היה חוֹזר לביתוֹ יגע וּרפה־ידים מרוֹב התעצמוּת ועייפוּת. בּקוֹשי היה מתפּשט את בּגדיו וּמיד שוֹקע בּשינה חזקה. וּבכל בּוֹקר היה פּוֹקח את עיניו מתּוֹך חיוּך של קוֹרת־רוּח…

כּל השבוּע לא נכנס אל בּית אביו. לא רק מפּני שלא היתה לוֹ השעה פּנוּיה לכך, אלא גם מפּני שפּסיה הוֹדיעה שאם יוֹסיל יבוֹא אל בּיתה, תּעזוֹב היא את הבּית. בּיוֹם הששי, כּשהקדים לחזוֹר מעבוֹדתוֹ אחר הצהרים, נכנסה אליו פראדיל, חיורת, מדוּכּאת, הבּיטה אליו בּרחמים ואמרה:

– אתּה עייף כּל כּך.

– הן.

– קשה לך מאד?

הוּא חייך אליה בּחיבּה ואמר:

– אין בּכך כּלוּם. הרי חייב אדם לעבוֹד. אתרגל ואז יהיה קל יוֹתר.

– לך, יוֹסיל, אל אבּא. הוּא קוֹרא לך.

– אבל הדוֹדה…

– הדוֹדה הלכה. לך מהר עד שתּשוּב. אבּא רוֹצה לראוֹתך.

הוּא מצא את אביו בּחדרוֹ לבוּש בּמקטוֹרן השלוּל שלוֹ; וכנראה קר מאד היה לוֹ מפּני שהיה מכוּוָץ כּוּלוֹ וידיו חוֹבקוֹת זוֹ את זוֹ.

– שב, יוֹסיל. לא ראיתיך כּל השבוּע. סוֹף־סוֹף זכינוּ גם לידי כּך שלא תּוּכל לבוֹא אצלי. הרי זה מה שקוֹרין “שלוֹם־בּית”.

הדברים האלה דקרוּ את יוֹסיל כּמוֹ בּסיכּוֹת על גבּי מכּה טריה והוּא שתק.

– עכשיו, יוֹסיל – אמר האב – בּשעה של מנוּחה אפשר תּוּכל להסבּיר לי מה זה פּתאוֹם… מה השינוּי הזה… אתּה מבין, אין בּדעתּי לפתּוֹתך וּלהשפּיע עליך. אין אתּה ילד קטן. בּעיר כּבר מרננים כּל מיני שטוּיוֹת. אין אני נוֹתן את לבּי לדברי הבל. אני יוֹדע אוֹתך, יוֹסיל, וכל שמוּעוֹת ליזה לא יטילוּ צל עליך בּעיני. אבל רוֹצה אני להבין מה אירע? מה הביאך לידי כּך?

מן ההסבּרים הללוּ שאביו דרש ממנוּ היה יוֹסיל מתירא יוֹתר מכּל. הוּא ידע שדבריו לא יִכּנסוּ ללבּוֹ של אביו. רגע אחד שהה ואחר מצא עילה אחרת, שעשׂוּיה להתקבּל על דעתּוֹ. הוּא דיבּר על מצבוֹ הקשה של הבּית; לאחר שחזר מקוֹבנה, ראה את כּל המַחסוֹר והדוֹחק, אפשר יוֹתר ממה שהוּא, אביו, רוֹאה ויוֹדע. הרי פראדיל משתּדלת להעלים מעיניו הרבּה דברים שלא יכלה להעלים ממנוּ, מיוֹסיל.. הילדה בנַעלים קרוּעוֹת; פראדיל עצמה לבוּשה בּלוֹיים, ממש קשה לראוֹתה בּכך… וּמה העטיפה הקרוּעה הזאת שעליך?… אבל יש דברים עוֹד גרוּעים ממלבּוּשים קרוּעים… אין לוֹ ליוֹסיל רשוּת לשבת הרחק מן הבּית, להסיח בּמשך שנים את דעתּוֹ מכּל הצרוֹת שבּכאן, לישב בּשלוָה, בּשעה שכּאן מתלבּטים על פּרוּטה בּשביל בּיצה וחמאָה לילדה…

הדברים האלה, כּנראה, פּגעוּ בּלבּוֹ של הזקן: לא פּילל כּלל לשמוֹע מבּנוֹ נימוּקים אלה. וגם לא נעים היה לוֹ. הרי כּל הימים האחרוֹנים היה בּמתכּוון עוֹצם עיניו כּדי שלא יראה את הנעשׂה בּביתוֹ, אפשר מתּוֹך אהבה למנוּחתוֹ היקרה לוֹ ואפשר שלא עמד בּוֹ הכּוֹח ליתּן את מחשבוֹתיו לדאָגוֹת הללוּ, שלא ראה שוּם מוֹצא מהן. הוּא רק נאנח, הבּיט אל בּנוֹ דרך משקפיו בּבת־צחוֹקוֹ העלוּבה, מתּוֹך מבוּכה כּילד קטן שהבעיתוּהוּ פּתאוֹם.

– אתּה מחייך, אבּא? אפשר לא כן? לא הדין עמי?

– הן, הן… בּוַדאי… מה יש לעשׂוֹת… אבל נזכּרתּי מעשׂה אחד בּאדם עשיר שבּאוּ והוֹדיעוּהוּ שנפלה דליקה בּחנוּתוֹ וכל סחוֹרתוֹ יחד עם פּנקס החוֹבוֹת שחייבים לוֹ לקוֹחוֹתיו עלה בּאש. ראה אוֹתוֹ סוֹחר שהוּא עוֹמד על גחליו ריקם, נאנח ואמר: “עכשיו אני יכוֹל סוֹף־סוֹף לחיוֹת בּמנוּחה… טרדוֹת המסחר היוּ בּאמת גדוֹלוֹת יוֹתר מדי”… כּך, יכוֹל אני לוֹמר: היוּ לי בּחיי שלוֹש תּקווֹת גדוֹלוֹת, וּשלָשתּן נכזבוּ. הראשוֹנה, כשבּרחתּי מנוֹבוֹגרוּדוֹק ללמוֹד השׂכּלה. קיויתי ללמוֹד גם אני רפוּאה, להיות דוֹקטוֹר יהוּדי, ודוקא בּעיירה יהוּדית קטנה, ודוקא בּנוֹבוֹגרוּדוֹק! זה היה אידיאל חיי. (“כּ־ך!” פּרצה קריאה מפּי יוֹסיל. הזקן לא השגיח בּה). דויד ספּאסוֹביטש הצליח ואני לא הצלחתּי. התּקוה הזאת נכזבה. אחר כּך הייתי שנים רבּוֹת מקוה שיעלה בּידי לצבּוֹר איזה סכוּם כּסף כּדי שאוּכל לעת זקנה להסתּלק מכּל העסקים, לישב בּשלוָה ולהגוֹת בּספרים החביבים עלי, וּבני ונכדי עמדי, – והנה לעת זקנה הסתּלקתּי מן העסקים שלא בּטוֹבתי, לישב בּשלוָה איני יכוֹל ואף בּני אינם יוֹשבים בּשלוָה… וּמן הספרים ניטל הטעם, מאחר שנתשש זכרוֹני, ואני שוֹאב מים בּכברה… תּקותי השניה נכזבה. תּקותי השלישית היתה לראוֹת בּך מה שלא זכיתי אני להשׂיג בּחיי. יהיה, לפּחוֹת, בּני, דוֹקטוֹר בּמינסק; אף מינסק עיר יהוּדית היא… ואראה, לפּחות, נַחת ממנוּ… מה שההשׂכּלה לא יכלה ליתּן לי, תּתּן, לפּחוֹת, לבני… יִירש, לאחר מאה ועשׂרים שנה, את מקוֹמוֹ של ספּאסוֹביטש… יהיה לוֹ גם כּבוֹד וגם פּרנסה טוֹבה. ואף תּקוָתי זוֹ נכזבה. עכשיו אני יכוֹל לחיוֹת בּמנוּחה. לתקווֹת חדשוֹת אין לי עוֹד צוֹרך וּפנאי… מה לך, פראדיל?

יוֹסיל החזיר את ראשוֹ לאחוֹר וראה את פראדיל עוֹמדת וּבקוֹצר־רוּח שוֹמעת לדברי אבּא.

– אבּא! – אָמרה – הדוֹדה הוֹלכת וּבאָה…

יוֹסיל קפץ ממקוֹמוֹ, אמר לאביו שלוֹם ויצא בּפסיעוֹת מהירוֹת מן החדר.

בּשוּם פּנים לא הסכּימה פּסיה שיוֹסיל יִסעד עמהם יחד בּיוֹם השבּת כּהרגלם זה שנים רבּוֹת. היא ראתה בּמעשׂה יוֹסיל עלבּוֹן לעצמה וחרפּת תּבוּסה. על ידוֹ היתה שׂמחת נצחוֹנה על פּינ’קי מאָפע. פּינ’קי סוֹף־סוֹף הערים עליה ועל ידי ששׂכר את יוֹסיל לעבוֹד אצלוֹ, נצחוֹנוֹ עליה גדוֹל מנצחוֹנה עליו… היא גם לא השתּדלה לסתּוֹם את פּי אלה שהביאוּ אליה לשוֹן־הרע על יוֹסיל, שהמשׂכּילים הנבוּכים והנכלמים היוּ מרננים אחריו שנמכּר לאוֹיב ההשׂכּלה בּעד בּצע כּסף. ופראדיל לא יכלה להסכּים בּדעתּה שאָחיה יהיה סוֹעד יחידי בּחדרוֹ בּיוֹם השבּת, שבּוֹ היוּ רגילים כּל בּני המשפּחה להיוֹת מכוּנסים יחד מסביב לשוּלחן אחד. בּהסכּמת אביה התפּלגה המשפּחה: היא ויוֹסיל סעדוֹ בּליל שבּת וּלמחרת בּביתה, ואביה עם אשתּוֹ סעדוּ לחוּד בּביתם. היה עצוּב מאד. בּשעת הסעוּדה שאלה גם פראדיל את אחיה בזהירוּת רבּה וּבמוֹרך־לב על פּוּנה זוֹ שבּחייו. אבל הוּא הניח את כּפּוֹ על ידה בּבקשה שלא להפציר בּוֹ להסבּיר לה את כּל הענין הזה: “הניחי, פראדיל, קשה לי לדבּר וּלהסבּיר. הרי בּטוּח אני שהדברים, כּל כּמה שאשתּדל, לא יהיוּ סבוּרים וּמוּחוָרים עליך די צרכּם. וגם אין צוֹרך. כּל ימי הייתי מקנא בּאוֹתם האנשים שבּטוּחים בּעצמם וּמאמינים בּצדקת חייהם. עכשיו גם אני מאמין שכּך הייתי מחוּיב לעשׂוֹת, ואחרת לא יכוֹלתּי לעשׂוֹת. האמיני לי שאני מאוּשר… ואפשר כּמוֹת שלא הייתי מעוֹלם. וכי לא די בּזה?”. וּפראדיל לא הפצירה בּוֹ, ושוּב לא חזרוּ אל ענין זה.

פּרק שלוֹשים ואחד

אף־על־פּי שהיה טרוּד מאד ועייף מאד, הלך יוֹסיל פעמים מספר בּעתּוֹת הערב אל השטיבּל לראוֹת את ר' זוּסיל. ואף פּעם לא מצא אותו בּדיר העצים, ולא היה יכוֹל למצוֹא בּין החסידים מי שיסבּיר לוֹ היכן נעלם הזקן. לבסוֹף נוֹדע לוֹ, אחרי חקירוֹת רבּוֹת, שהוּא חזר כבר אל בּיתוֹ.

יוֹם אחד שהוּבטלה בּוֹ העבוֹדה על־ידי גשם חזק, יצא יוֹסיל, אַחר הצהרים, אל בּיתוֹ של ר' זוּסיל. הגשם פּסק. באוֹפק נשתּיירוּ עדיין אי־אלוּ עננים, שרידי הסַגריר, אבל הרקיע היה מטוֹהר, מרוּחץ ומצוּנן. רוח סתוית ספוּגת טחב נשבה במבוֹאי סימטאוֹת וּבפתחי רחוֹבוֹת מפוּלשים. ויוֹסיל מדשדש היה בתוֹך הרפש בפסיעוֹת גסוֹת, מכוּלבוֹת ולא זהירוֹת. עוֹד מעט יראה את חַנה. אבל הוּא לא התרגש. הוּא הרגיש שהתנהג עם הנערה שלא כהוֹגן: היתה בּהתנהגוּתוֹ מן השתמטוּת משיחה ישרה וגלוּיה… וּכשראה מרחוֹק את בּיתוֹ הקטן של ר' זוּסיל, שתמיד היה מחייך לקראתוֹ בתריסיו הירוּקים, בציצים וּבפרחים וּבגוֹני הירקוֹת המבצבצים מבעד לסוֹרג הגינה הקטנה, היוּ כל חדרי לבּוֹ מנוּקפים. למגינת־לבּוֹ מצא את הגינה שוֹממה. משעה שר' זוּסיל פרש מן הבּית נכמשוּ שם כּל הציצים ונחמסוּ כל הירקוֹת. מעציב מאֹד היה מראה הסוֹרג השוֹמר על גינה מרוּקנת ועזוּבה.

במסדרוֹן נתקל בּקיילה. כּוּלה מכוּרבלת וּצרוּרה בּבלָאים של מקטורנים וסוּדרים. היתה מתכּדרת וּמתגלגלת לקראתוֹ כפקעת עגוּלה.

– אַה! – קראה – ס’קוֹציל קוּמט⁴³… אוֹרח לשבּת… את התּנּור מצוָה לשבּר לכבוֹד אוֹרח כּזה… אימתי בּאת מקוֹבנה היוֹם אוֹ אמש? ראוּ נא, ראוּ! הרי לא ידענוּ כּלל שאוֹרח כּזה בּא למינסק; לא הרבּיצו את הרחוֹבוֹת בּחוֹל צהוֹב, וכרוּזים לא הכריזוּ… אִיעצך, אדוֹני הדוֹקטוֹר… דוֹמני שאתּה נַעשׂית כּבר דוֹקטוֹר למחצה וגוֹי שלם… איעצך לחזוֹר למקוֹם שבּאת משם. לא יפה שיִראוּך הבריוֹת יוֹצא ונכנס אצל קרוֹבים עניים כּמוֹנוּ, פי! גזירה שמא תּתגנה על־ידינוּ…

היא דיבּרה ודיבּרה, ודוֹמה היה שסוֹף לא יהיה לכל דברי הלגלוּג, העקיצוֹת והרמיזוֹת העוֹלבוֹת. יוֹסיל ידע מראש שלא יִנקה מידי קיילה, וחיכּה ליוֹרה של רוֹתחין שתּשפוֹת לוֹ זוֹ. אבל “בּרוּך הבּא” כזה לא ראה אף בחלוֹם. עמד מבוּלבּל, שוֹמע חרפתוֹ ואינוֹ משיב; ואילמלי רצה, לא היה יכוֹל. לא היה סיפּק בידוֹ להשמיע מלה, בתוֹך מבּוּל זה של דברים שנשפך עליו. ניסה פעמים אחדוֹת להתנצל, לספּר לה ממה שהכין לוֹ למפרע עילוֹת של עיכּוּבים ומניעוֹת שוֹנים, ולא עלה בּידוֹ. מפני שכל פעם היתה נכנסת לתוֹך דבריו, וּמעניקה לוֹ ברכוֹת מתוּבּלוֹת בּפלפּלין חריפים של לעג, שפירוּשם: “כּלך לך אצל הסבתּא לספּר לה את דברי ההבאי שלך!”…

לבסוף שאל יוֹסיל:

– ומה שלוֹמוֹ של ר' זוּסיל?

– אה, ר' זוּסיל שלך…אילמלא הוּא ששוֹכב כּאן, לא היית מטריח את עצמך בּגלל זקנה שכמוֹתי לבוֹא. מה שלוֹמוֹ? מה יש כּאן לספּר לך: חוֹלה הוּא, וזה הכֹּל… לא טוֹב, לא טוֹב. בעצמך תּראה.

פנה יוֹסיל אל הדלת ורצה להכּנס אל החדר. אבל הזקנה עיכּבתּוּ:

– אבל המתּן קצת, המתּן קצת, בּמחילה מכּבודך… אנו חיכּינו לך יוֹתר… דוֹמני שהוא ישן. כל הלילה היה נאנח ורק עכשיו חטפתּוֹ שינה…

– וּמה שלוֹם חנה?

– הא? חנה?… חנה… – ניכר שמבוּלבּלת היא מאד – איני יודעת… אינה בּבּית…

– הלכה לאיזה מקוֹם?

– לא, היא כּאן.

פתאוֹם התנַערה הזקנה ממבוּכתה, הגבּירה את קוֹלה ובכעס:

– מה אתּה חוֹקר ודוֹרש? נראה שיש לך צוֹרך גדוֹל לידע את הכּל! מרוֹב ידיעה תקפּוֹץ עליך זקנה… קוֹדם התנכּר ולא רצה לשמוֹע ולידע כלוּם, ועכשיו פּתאוֹם: עמוֹד והריק לפניו את כּל כּליך.

אך הנה שׂמה האשה את קצה סינרה אל עיניה שהתחילוּ פתאוֹם משגרוֹת דמעוֹת:

– אוֹי לשנוֹתי! מה פשעי ומה חַטאתי ועל מה בּאוּ עלי כל הצרוֹת הללוּ? על מה, אני שוֹאלת! שמה אתּה יוֹדע? אפרוֹחי פּרחוּ ממני על שבעת ימים מפוּזרים, ועדיין לא זכיתי לראוֹת נחת מהם. בּת יחידה, עלוּבה, לֹא זכיתי לסדר לה “תנאים” כיאה וכנהוּג בין יהוּדים הגוּנים… אוֹי לשנוֹתי… אוֹי ואבוֹי לי… בבהלה וחטיפה וּבחשאי… כאילוּ היינוּ, חלילה, גנבים וחַמסנים… אלי, אלי…

יוֹסיל לא הבין כלוּם בדבריה שנשמעוּ מתוֹך יבבוֹת.

מתוֹך החדר הסמוּך נשמע שיעוּל וחריקת־מיטה. “הנה הקיץ, אמרה האשה, היכּנס, אבל אל תּיגע אוֹתוֹ בּיוֹתר”.

משפתח יוֹסיל את הדלת, השקיפה דלת של חדר שני בּכוֹח, כאילוּ מי שהוּא נמלט בחפזוֹן מחדר־החוֹלה.

בחדר מצא יוֹסיל שינוּי. השוּלחן הגדוֹל שעליו היוּ אוֹכלים וּלפניו היתה חנה תוֹפרת אוֹ רוֹקמת, הוּזז ממקוֹמוֹ והוּרחק אל קרן־זוית, וּבאמצע החדר עמדה מיטה שעליה היה שכוב ר' זוסיל. דרך שני החלונות שכנגדוֹ חָדרוּ קויה האלכסוֹניים של החמה הנוֹטה כבר לערוֹב, וּמילאוּ את החדר אוֹר סתוי שקט ועצוּב. פני החוֹלה נשתנוּ מאֹד במשך הזמן הקצר שיוֹסיל לא ראה אוֹתוֹ. חטמוֹ ואזניו הפכוּ כחוּלים־כהים, ועיניו, עיניו הילדוּתיוֹת, השקטוֹת והטוֹבוֹת, כאילוּ גדלוּ, בלטוּ מתוֹך חוֹריהן והשקיפוּ אל העוֹלם במבט מלא אימת תעלוּמה… החוֹלה היה שכוּב על צדוֹ ופניו אל הדלת. הוּא נשם בּכבדוּת וּבנחר. בפסיעוֹת מתוּנוֹת וחשאיוֹת הלך יוֹסיל והתקרב אל המיטה. החוֹלה הכּירוֹ, הגבּיה ראשוֹ ורמז לוֹ לישב לפניו על הכּסא. פּניו, בצד ששכב עליו, היו תּפוּחים. ר' זוּסיל ישב, נשען בשתּי ידיו על המיטה, והגבּיה את עצמו, ויוֹסיל מיהר ותיקן מאחרי גבו את הכּרים, כּדי שיוּכל להישען עליהם.

– טוֹב – אמר יוֹסיל – שהסכימה דעתוֹ להחליף את משכבוֹ בּדיר־העצים של השטיבּל במיטה זוֹ.

– למוּת צריך אדם תּחת קוֹרת־בּיתוֹ – השיב הזקן בּקוֹשי אגב נחר ושיעוּל – ואף מצד אַברהם־אלי' שלי אין מניעה, בּרוּך־השם…לך מוּתר לספּר. אין חשש… אפרים, ישלם לוֹ הבּוֹרא יתברך כגמוּלוֹ, הרבּה להשתדל לטוֹבתוֹ…לא חס על טרחה ולא על ממוֹן… מה בּעצם עשה, איני יוֹדע. לא שאלתּי, לא חקרתּי… וכי מה חילוּק אם זאת אוֹ זֹאת עשה…העיקר הוּא שאברהם־אלי' הוּא כבר אדם כשר וישר לגבי הרשוּת, עם פּאספּוֹרט כהלכה… הוּצרך לילך למקוֹם שאין מכּירים אוֹתוֹ… לא אמרוּ לי היכן… וכי מה איכפּת שם העיר?… העיקר שהוּא בין יהוּדים, בּרוּך השם. ואבינוּ שבשמים יהא בעזרוֹ…

יוֹסיל לא דיבּר דבר. וכל הזמן היה שוֹאל לעצמוֹ: מי זה ברח מן החדר, עם כּניסתוֹ?

הזקן נח קצת והמשיך:

– וּבין כך וּבין כּך מגיע לנו “מזל־טוב”, יוֹדע אתה?

– יוֹדעני וּבאמת באתי לברככם. לוַאי שתזכּוּ לראוֹת נחת מבּניכם…

– יישר כּוֹח! הכל מידי שמים, אבל לא אכחד ממך, יוֹסיל… כּל הענין לא נהיר לי. הביאוּ יי“ש, עוּגת־דבש ועשׂוּ תּקיעת־כּף, בלילה, בחשאי… כּאילוּ חס ושלוֹם בּת־ישראל לא כּשרה…והיכן פּיני? ור' לייבּ וּפסיל? וּפראדיל? אתּם ואנ”ש?…וּבכלל, היאך זה כּך?… בּצינעה למה? הבּהלה והחפזון למה?… וכי כך עוֹשים “תּנאים”? הם אומרים: “כּדי שלא לגרוֹם צער לשוּם אדם”. מיהוּ אדם זה שיצטער?… אדרבּה… “שמח תשׂמח רעים אהוּבים”… ישׂמחוּ עמנוּ קרוֹבים וידידים וסתם יהוּדים. כּלוּם עשיתם, חס ושלוֹם, רע למי שהוּא? כּלוּם יש לכם, חס ושלוֹם, שׂוֹנאים שאתם מתיראים מפניהם? אפרים נוֹתן עיניו בחנה וחוֹכך לענוֹת; וחנה משפילה עיניה, ואף היא אין בה הדיבּר. פּניה לא כפני כּלה. אני רוֹאה שרחוֹקה היא משׂשׂוֹן ושׂמחה… ואם איני טוֹעה… ואם איני טוֹעה… שמעתּיה אפילוּ…כּמדוּמני… נאנחת בּסתר…אדם אחד יש – אמר לי לבסוֹף – שיהא בּוֹכה לכשישמע שכּאן בּביתנוּ שׂמחה… יוֹתר מזה, אבּא, לא נוּכל להגיד לך. אל תּשאל, אבּא"… אם אסוּר – לא אשאל, כּמוּבן…נוּ? מה תּאמר לכך? “סתרי־תּורה”! אַי, זמנים… אַי, הזמנים החדשים… ואברהם־אלי'? הוּא הבטיח לכתוֹב לנוּ בּתמידוּת וגם לשלוֹח לנוּ, אם יעזרהוּ השם, ממוֹן. וּבלבד שלא נצטער הרבה. “לך, אבּא – אָמר – איני דוֹאג. אתּה יוֹדע שאין צוֹרך וגם אסוּר להצטער הרבּה. אבל אמא… חָס אני על אמא”…

– כּלוּם אברהם־אלי' היה כּאן?

– הן. לילה אחד, כּוּלנו היינוּ כבר ישנים. פּתאוֹם – דפיקוֹת על הדלת. נתפּחדנוּ מאד. פּתחו הדלת. נכנס אכּר ב“טוּלוּפּיל”⁴⁴, ב“קוּטשמה”⁴⁵, ושוֹט בידוֹ. אכּר ממש, אכּר לכל דבר! וזה היה אברהם־אליהוּ. מלבּוּש אחר לא היה לוֹ. ואף כּתוֹנת על בשׂרוֹ לא היתה. חנה ידעה מקוֹדם שהוא עתיד לבוֹא…כּל הימים היתה יוֹשבת ותוֹפרת ותוֹפרת… סבוּר הייתי: נערה תוֹפרת לעצמה כּלי־לבן, היא שמכינה עצמה לנישואין… ולא היא… לא לעצמה; לאחיה הכינה הכּל. ולנוּ – אף מלה. אוֹתוֹ ערב גם כּן לא אמרה לנוּ כלום, אף־על־פי שידעה. לא עצמה עין, לא פשטה בגדיה, שכבה על מיטתה וחיכתה לוֹ. אפרים בא אצלנוּ אוֹתוֹ לילה מיד אחרי בּיאתוֹ של בּני. נתן לוֹ להוֹצאת הדרך. ולא זוֹ בּלבד: אף הוּא, אפרים, יצא עמוֹ לדרך, אל מקוֹם שאיני יוֹדע… הכלל, אפרים הביא עמוֹ מזוָדה. הוֹציא משם עוּגת דבש גדוֹלה, בּקבּוּק יי"ש, וּביקש לשתוֹת “לחיים”… כּמה היינוּ מבוּלבּלים… רגע הייתי סבוּר שמא אברהם־אלי' אינוֹ אברהם־אלי‘, אפרים אינוֹ אפרים וחנה אינה חנה, שהכּל חלוֹם, אוֹ אפילוּ מעשה תּעתּוּעים של אוֹתה כּת… הקיצוּר עם חשיכה פרח לוֹ צפּוֹרי… וחנה אוֹמרת שאף היא תסע… אל אחיה… מילא, לא הרבּה זמן אהיה שוֹהה בּבדידוּתי… בּרוּך השם, בּרוּך השם… היאך אמר יעקב אבינוּ? “אלכה ואראנוּ בּטרם אמוּת”. והוּא בּא אלי… שבח לאל… ראיתיו, בּרוּך השם… שנים לא זכיתי לראוֹת קוֹדם ליציאתי מן העוֹלם: את הרבּי שיחיה ויאריך ימים, ואת… חיימ’קה!…כּך רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, כּך רצה… יש שכּוֹאב הלב… לב פּוֹתה… בּעווֹנוֹתיו של מי גלה האפרוֹח מעל שוּלחן אביו?… ה’ צדיק וכל דרכיו משפּט וצדק…

ר' זוסיל דיבּר יוֹתר מדי ונתיגע מאד. תּקפוֹ שיעוּל ממוּשך, ואחר־כך, משפּסק השיעוּל, נשם ונחר בּכבדוּת, עד שקשה היה לוֹ ליוֹסיל לראוֹת בצערוֹ. אבל הזקן הרבּה שתק בּזמן האחרוֹן, הרבּה הרהר, ולכך שמח על ההזדמנוּת הזוֹ לספּר עם האדם החביב עליו. ואילוּ יוֹסיל שמע־ולא־שמע. בּתוֹך רקוֹתיו פּטישים דפקוּ, בּראשוֹ היה ערפל שרוּי; כּמו ממרתּפים אפלים ועמוּקים עלה ערפל זה מהמם וּמשכּר, וּממנוּ נוֹקף כּך הלב, ונוֹקפוֹת רקוֹת ראשוֹ. וקוֹלוֹ של הזקן הגיע אליו כְּמוֹ ממרחק, עמוּם וּנטוּל־גוון.

– בּרוּך השם… בּרוּך השם… דוֹבבוֹת שפתי החוֹלה בּלחש. בּתחילה לא נתן יוֹסיל את דעתוֹ ללחש זה. שתּי המלוֹת הללוּ היוּ כּל כּך שגוּרוֹת בּפיו. לבסוף שאל מתּוך רוֹגז:

– על־מה הוּא מברך את השם, ר' זוּסיל? – וּמיד נתחרט על שאלתוֹ; נזכּר שפּעם נתרגז מאד הזקן על שאלה כּגוֹן זוֹ.

– ועל מה לֹא אברכוֹ, חס ושלוֹם? וכי יש דבר בעוֹלם שאינוֹ טעוּן בּרכה?

יוֹסיל נמנע מלהשיב לוֹ, כּדי שלא להביאוֹ לידי דיבּוּר. ראה כּמה מתיגע זקן זה לשאוֹף אויר.

אחר רגע אמר הזקן:

– אַה, בּני־אדם שוֹטים! כּמה חייב אדם להוֹדוֹת וּלשבּח לבורא יתבּרך בּכל עת ובכל שעה. וכי לא די לאדם בּאהבת הבּוֹרא? שמא יש לוֹ לאדם בּעוֹלמוֹ שׂמחה גדוֹלה מזוֹ? אה, שוֹטים, שוֹטים: רחמנוּת עליהם… אבל אין אהבת הבּורא בּלא מעשים טוֹבים. מה טעם בּאהבה סתם? הריני שכוּב כּבוּל־עץ, רגלי־נפוּחוֹת כּשתּי קוֹרוֹת, כּרסי נפוּחה וכוֹחוֹתי פּוֹחתים והוֹלכים…פּוֹחתים והוֹלכים… מכּאן שהגיעה השעה להתכּוֹנן לדרך. בּכאן לא הספּקתי לנוּח, אין בכך כּלוּם, שם… שם מנוּחה ושׁלוֹם… חוֹששני… חוֹששני מאד שגם שם אהיה מהרהר בּחיימ’קה… אבל אם תּינתן לי דריסת־רגל בּין הנשמוֹת הטוֹבוֹת והטהוֹרוֹת, אהיה לוֹ מליץ יוֹשר… אלא שבּכלל… חבל, חבל…

– על מה חבל?

– חבל לצאת מן העולם הזה.

– כּל כּך חביב על כּבוֹדוֹ העוֹלם הזה?

– איני יוֹדע מה שם… איך זה שם, בּלא גוּף… אבל בּעולם שאין בּוֹ עשׂיה, אין מעשׂים טוֹבים, ואין מצווֹת… היאך אפשר שם לעבוֹד את הבּוֹרא? מן הסתם אפשר… מן הסתם שם יוֹתר טוֹב… ואף־על־פּי־כן אין טעם, כּמדוּמני, אין טעם לאהבת הבּורא בלא מסירת־נפש, בלא צער הגוּף… הרי שם אין אפילוּ מלחמה עם יצר־הרע… דוֹמני שאין מתיקוּת בּיהדות ובשמירת מצווֹתיה בּמקוֹם שאין שׂוֹנאי ישׂראל ואין גזירוֹת קשוֹת… כּדאי לעקוֹר את הדירה מכּאן לשם. אבל להיוֹת שרוּי כּל הימים, כּל הימים בּעולם שכּוּלוֹ טוֹב, להיוֹת שטוּף בּתענוּגוֹת שאינם פּוֹסקים… אין מוֹחי סוֹבל זה…

שוּב תּקפו השיעוּל וביתר עוֹז. החמה כּבר צנחה למטה; עכשיו כּבר הבּיטה בּחלון, גדוֹלה, מזהירה, נאפּדת הוד וכל החדר נתמלא אוֹר אדוֹם, ששרה גם על פּני החוֹלה המעוּנים והמעוּוָתים.

נכנסה קיילה וקראה אל יוֹסיל:

– עדיין אתּה כּאן?

יוסיל נתבּלבּל ולא מצא מיד תּשוּבה.

– הלא אתּה רוֹאה כּמה קשה הדיבּור עליו… והוּא כּמוֹ אשה אינוֹ פּוֹסק מלדבּר.

יוֹסיל עמד:

בּאמת, ר' זוּסיל, הוּא צריך לנוּח.

– עוֹד אנוּח, אנוּח בּלי סוֹף… ועכשיו אני רוֹצה לדבּר עמך קצת…

– לא, ר' זוּסיל… בּפעם אחרת, אחר כּך…

– פּעם אחרת… מי יוֹדע אם פּעם אחרת זוֹ תּבוא… שב, ואם אני מסוּכּן כּל כּך הרי זו מצוַת שכיב־מירע… שב!

יוֹסיל ישב.

– הוּא יֵשב כּאן כּמה שאתּה רוֹצה – התערבה קיילה – ובלבד שלא תּרבה שיחה… כּלוּם לא אסר עליך הרוֹפא את הדיבּוּר?…אדרבּא, ישאר הוּא כּאן הוֹאיל ועלי לילך אל השוּק.

ושוּב נסתלקה מן החדר.

– יוֹסיל! – קרא הזקן, מכּיון שנפטרה אשתּוֹ מן החדר.

יוֹסיל נזדעזע לשמע שמו.

– על מה אתּה נעצב כּל כּך, יוֹסיל?

– אני?

– אני רוֹאה בּך שעצוּב אַתּה מאד, יוֹסיל, וזה לא טוֹב. העצבוּת רק מטמטמת את הלב; מסַמאה את הפּיתּחַ ומחרישה את הפּיקח. לא טוֹב… לא טוֹב… העצבוּת היא פשוּט עבירה. “שויתי ה' לנגדי תמיד”. כּיצד ישווה אדם את ה' לנגדוֹ, בּשעה שהוּא בּעצבוּת?… יהוּדי שאינוֹ מהלך כּל ימיו שמח עד שהוּא יהוּדי, הריהוּ כּפוּי־טוֹבה לבּורא יתבּרך… סבוּר השוֹטה שהעוֹלם חייב לוֹ, שמגיע לוֹ הא וּמגיע לו דא… ואם אינו מקבּל מה שהוּא חסר, הריהוּ מתעצב… שוֹטה! רק את עצמוֹ הוּא אוֹהב, רק על עצמוֹ הוּא חוֹשב… כאילוּ באמת אין בּעוֹלם דבר חשוּב וגדוֹל ממנוּ… בּוֹא וּראה, מכּיון שאדם שוֹכח לשעה קלה את עצמוֹ, מיד הוּא נעשה שמח…

– אבל, ר' זוּסיל, האדם סוֹף־סוֹף אינוֹ אלא אדם, בּשר־ודם. הנה אני שוֹאל אוֹתוֹ: מה יעשה בּשׂר־ודם אוּמלל שכּל ימיו היה חוֹתר אל מטרה אחת, חלוֹמוֹ בּהקיץ וּבשינה, וּפתאום, משנתקרב כּבר אל מטרתוֹ זוֹ, לֹא ראה לפניו אלא חלל ריק…

ר' זוּסיל שצנח קצת אגב שיעולו, שוּב נשען בּשתּי ידיו על שתּי צדי המיטה והתאמץ להגביה את עצמוֹ. יוֹסיל קפץ ממקוֹמוֹ וסייע אוֹתוֹ.

– יִישר כוֹחך, יוֹסיל… איני מבין, יקירי! אוֹ שאתּה מאמין בּאלוקים יתבּרך, אוֹ שאי אתּה מאמין, חס ושלוֹם. ואם אתּה מאמין, הרי צריך אתּה להאמין שהכּל ממנוּ ומרצוֹנוֹ… אלא מאי? מה תּעשה?…

– הן, הן! – קפץ יוֹסיל והפסיקוֹ – מה אעשה?

– תּקשיב!… הן! תזקוֹף את אזניך ותשמע לקוֹלוֹ יתבּרך שמדבּר ורוֹמז אליך. יש שנשמת האדם נשׂרפת בּלהבה… חייב אדם לשמוֹע את אלוֹקים יתבּרך מדבּר מתּוך להבת נשמתוֹ, בּחינת “ויקרא אליו אלוֹקים מתּוֹך הסנה”…

– מה הקוֹל ששמעתּ מתּוֹך יסוּריך אתּה? – שאל יוֹסיל.

– אני? אני דבר אחר… אין אני דוּגמה לאחרים… אחד חוֹטא מתּוך עצבוּת ואחד מתּוֹך שהוּא מַלעיט עצמוֹ בּתענוּג אוֹ בּיהירוּת. יוֹתר מדי הייתי מחזיק טוֹבה לעצמי שאני מחַזר בּרגלי הבּצקוֹת על פּתחי עניים עם החָלב. היה לי מזה תּענוּג גדוֹל. ובמידה שיִסוּרי היוּ מוֹסיפים והוֹלכים, בּה־בּמידה היה תּענוּג נפשי מוֹסיף והוֹלך עד שלבסוף זחה עלי דעתּי… בּאה ההשגחה ואמרה: זוּסיל, אל תּהא חזיר, יותר מדי להוּט אתּה אחר תענוּג זה. דייך!… וכך יאה לי… יוֹסיל! העצבוּת היא עבירה, אני אוֹמר לך, כּפיית טוֹבה… חייב, חייב אדם לשמוֹע את קוֹל אלוֹהים. זוֹכר אתּה מה שאמרתי לך על הפּסוּק: “וּשׂרפים עוֹמדים ממעל לוֹ”? חייב אדם תמיד להיוֹת ממעל… מדרגה גדוֹלה היא זוֹ של “ממעל”… אף כשנפשך, כּמדוּמה לך, שׂרוּפה בּאש… “והסנה איננוּ אוּכּל”… מן האש הבּוֹערת הזאת עשׂוּי אדם לצאת מזוּקק כּזהב טהוֹר… כּמוֹ בּלָאוֹת, נשׂרפוֹת בּאש זוֹ כּל ההבלוּת, ההתיהרוּת והגאוָה הטיפּשית; לאחר שתּישמט מעליך כל היוֹתרת הזאת, יהיה לך קל ושׂמח בּעוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא… איזה בּטחוֹן יש בּעוֹלמנוּ, זוּלת הבּטחוֹן בּוֹ יתבּרך? את כּל חייך תּליתּ בּדבר שבּהבל, עד שבּא חברך הוֹציאוֹ מידך, והרי אתּה עצוב… אילוּ היית הוֹלך אחר קריאת הבּוֹרא יתבּרך, לֹא היה עוֹלה לך כּל זה… אשרי האיש שדוֹמה לתינוֹק בּפסיעוֹתיו הראשוֹנוֹת, כּשאביו מלמדוֹ לילך, רוֹמז אליו, קוֹרא לוֹ בּאצבּע, וּבוֹ בּזמן מתרחק ממנוּ, מסבּיר לוֹ פּנים וּמרמז לוֹ שיתקרב, וּבה בּשעה מתרחק ממנוּ, נרתּע וּפוֹסע לאחוֹר. והתּינוֹק נמשך אליו בְכל לב… רגליו כושלות, הוא נופל, הוא מרגיע על ידיו ורגליו, עוֹמד ושוּב נוֹפל, ושוּב מרגיע אל ארבּע, אליו, אליו… יוֹסיל!… יוֹסיל… רק כּך תּהא מבקש לך אוֹשר… תּמיד הווה רוֹאה את עצמך כּתינוֹק, נוֹפל וקם, נוֹפל ועוֹמד על רגליו… כּתינוֹק הנכסף אל אביו… אל אבינוּ שבּשמים… אל אבינוּ…

החַמה שקעה כּבר מאחוֹרי שוּרת הבּתּים שמנגד, ואילו בּאוֹפק התלקחוּ נגוֹהוֹת ארגמן, וּמן הלהבוֹת שבּשמים נדלק כּל החדר. הכּוֹתל המסוּיד שלמראשוֹתי החוֹלה נעשה שטוּף כּוּלוֹ בּאוֹדם של פּטל. ואף ראש הזקן היה דוֹמה לסנה בּוֹער בּאש ואינוֹ אוּכּל… עם היאבקוּתוֹ הנוֹראה בּעד כּל גמיעת אויר, זרח אוֹר רוּחוֹ מבּעד לעוֹר פּניו השקוּף ושיוָה לוֹ יִפעה לא שכיחה…

את המלים האחרוֹנוֹת היה כּבר קשה לשמוֹע.

פּתאוֹם התחזק, הגבּיה את מַחצית גוּפוֹ שנפלה פּרקדן. ידיו משמשוּ וחפּשׂוּ מה על השמיכה. “וידוּי… מים…”, לחש תּוֹך כּדי שיעוּל. יוֹסיל הזדרז להביא נטיל מים וקערה. משחזר מצא על המיטה את חנה, מאוּבּנת וּלבנה כּשיש, יוֹשבת וּמחזיקה את יד אביה. הוּא נפחד ממראיה. פּניה כּאילוּ הוּקטנוּ וכל כּך שקוּפוֹת היוּ בּחַורוּריתם. ועיניה הגדוֹלוֹת, הגדוֹלוֹת יוֹתר מתּמיד, היוּ מלאוֹת אימה וזוֹלגוֹת דמעוֹת. הדמעוֹת נזלוּ מאליהן, הציפוּ את הפּנים. אימה וצער אילמים, ששוועת־האֵלם שלהם מילאוּ, כּמדוּמה, את כּל העולם… סייע לוֹ ליטוֹל את ידיו, ניגב אוֹתן בּמַגבת. אחר־כּך מצא סידוּר והתחיל מקריא את הוידוּי. החוֹלה נשם בּכבדוּת, נחר, ויוֹסיל לא ידע אם הוּא קוֹרא אחריו אוֹ לאו. לבסוֹף נשתּתּק. נַחרת הגסיסה פּסקה. הנשימה שקטה. כּמדוּמה שנרדם.

פתאוֹם נזדעזע ר' זוּסיל בּכל גוּפוּ כמוֹ מחלוֹם סיוּטין. פּקח את עיניו הבּוֹלטוֹת, המלאוֹת בּעתה, כּמחַפּשׂוֹת סביבוֹ, וּמפּיו פּרצה קריאת אימים:

– רבּי!… רבּי!… היכן חיימ’קה?… שלח לי את הילד!… רבי… חיימק’ה… חיימק’ה, ח… ח…

ונפל שוּב אחוֹרנית. קוי החמה האחרוֹנים השתּקפוּ בעינים הקמוֹת וֹהמזוּגגוֹת.

חַנה נפלה על הכּר אצל אביה בצוחה דקה וּממוּשכת כּקוֹל צפּוֹר שפּגע בּה חץ…

פּרק שלוֹשים וּשנים

יוֹם אחד, כּשראש־הקהל ישוּב היה לפני פּת־שחרית שלוֹ, נכנס אצלוֹ חַצקיל והוֹדיעוֹ שגננדיל הכּוֹבסת מַמתּינה לוֹ בּפּרוֹזדוֹר.

– שאל אוֹתה מה רצוֹנה.

– שאִלתּיה. רצוֹנה לקבּל חזרה את ממוֹנה שהפקידה בּידי כּבוֹדוֹ.

– אמוֹר לה שתּיכּנס לכאן.

בּחרדה נכנסה האשה העניה, שהיתה מתפּרנסת מכּביסה וּממריטת נוֹצוֹת בּבתּי האמידים. נכנסה, נשקה את המזוּזה ועמדה על הפּתח.

– בּוקר טוֹב, ר' פּיני! יִטעם לוֹ, ר' פּיני! – אמרה האשה.

ר' פּיני כּבר גרם בּשיניו את הפּרגיה שהיתה על הצלחת, ועכשיו טרח הרבּה לעצֵם אוֹתה, ולא החזיר לה מיד על בּרכוֹתיה. וּמשנתיגע מאד, הניח את העצם המכוּרסמת על הצלחת, קינח את אצבּעוֹתיו וּשׂפתיו בּשוּלי המפּה, הגבּיה את עיניו ואמר:

– בּאת לבקש את ממוֹנך?

– הֵן, ר' פּיני! בּאמת… אין לי מקוֹם בּטוּח יוֹתר מאצל כּבוֹדוֹ, אבל מה לעשׂוֹת… כשיש צוֹרך…

– הממוֹן שלך והרשוּת בידך לעשׂוֹת בּוֹ כּאדם העוֹשׂה בּשלוֹ.

גננדיל התבּיישה שבּאה לבקש את ממוֹנה וחששה לגרוֹם על־ידי כּך עלבּוֹן לראש־הקהל.

– מה לעשׂוֹת, ר' פּיני! בּשעה שהבאתי לך את ממוֹני, זיעת אַפּי, הכּרתּי לכבוֹדוֹ טוֹבה שהסכּים לקבּל ממוֹני. וּמפּני מה לא אשׂמח? הלא כל הזמן שממוֹני היה בּביתי, צרוּר בּפאת סדיני שמתּחתּי, לא הייתי עוֹצמת עין בלילוֹת, לא שקט לבּי. מחשש גנבים אוֹ גזלנים. מאחר שהפקדתּי את ממוֹני בּידי כב‘, חזרה אלי שנתי בּלילות. מה אוֹמַר לכב’: מאז אני ישנה כּמות שלא ישנתּי מימי. ועכשיו…

– ועכשיו אַתּ רוֹצה לצרוֹר שוּב את ממוֹנך בּפאת סדינך, הנ? ישנתּ דייך?

– לא. זה לאו דוקא… חלילה…אלא… בּתּי היתה לכלה בשעה טוֹבה… מצאתי חתן לבתּי, בּרוּך השם, כּוּלוֹ זהב, אבן יקרה… אמת, גם בּתּי אינה גרוֹפית של שקמה. כּדאי לראותה וּלדבּר אתּה. לא רבּוֹת כּמותה! נוּ, הרי אי אפשר להלבּין פּניה בּפני המחוּתּנים. צריכים לקנוֹת דוֹרוֹנוֹת, סבלוֹנוֹת…

עד שהיא מדבּרת נזכר ר' פּיני שוּב בּעצמוֹתיה הרכּות של הפּרגיה, ושוּב התחיל מתעסק בּהן בּדביקוּת ובכונת־הלב. גננדיל שׂמחה היתה שראש־הקהל משפּיל עיניו אל הצלחת ואינוֹ נותנן בה. ממבטיו החדים והפולשים היתה מתיראה אשה טובה זו. חוששת היתה שמא לא תעמוד בנסיון ולא תּוּכל להמשיך ולגבּב שקרים על שקרים. אבל הוּא כּבר ידע כּמה מן האמת וכמה מן הבּדוּי בּדבריה, וּבלא להסתכּל בּה שאל מי הוּא החתן. השאלה בּלבּלה אוֹתה בּמקצת, ואמרה את השם שעלה בּראשוֹנה על לשוֹנה: בּר’קה הסייד.

– סייד? שלחיהו אלי. בּנין הקסרקטין הגדוֹל שהוֹלך ונבנה בּרחוֹב הטירה, בּני הוּא הקבּלן שלוֹ… יהיה צוֹרך בּסיידים ובטייחים. אם בּר’קה זה יוֹדע את מלאכתּו, יהא משׂתּכּר אצלנוּ די למחיתו. ואפילוּ לחסוֹך פרוּטה… אנשים צעירים צריכים ללמוֹד לחסוֹך, לשמוֹר, לצבּוֹר פּרוּטה לפרוּטה. הנה, למשל, אַתּ עלה בידך לצבּור… כּמה הבאת לי? מאה וחמשים רוּבּל, אוֹמרת אַתּ? תּיכף אראה את החשבּון, בּודאי מגיע לך כּבר מאה וששים רוּבּל ואפשר יוֹתר. ואילוּ היה מוּנח אצלי עוֹד שנה ועוֹד שנה, היה הסכוּם עוֹלה להרבּה יוֹתר… לא הייתי מיעצך לבזבּז את ממוֹנך על סמרטוּטי נשים, על סחבוֹת של נשים… מוּטב לבקש תּכלית. איזוֹ חנוּת אוֹ תּריס בשוּק, איזוֹ סחוֹרה שרבּים דוֹרשיה. מבינה אַתּ?…

נכנסה המבשלת עם צלחת מרק מעלה הבל. ר' פּיני דחה את הצלחת עם העצמוֹת וקירב אל עצמוֹ את המרק, והתחיל מנַשב עליו וגוֹמע, מנַשב וגוֹמע, בּרעש ובמצמוּץ שׂפתים ובלקלוּק שולי השׂפם, ועל מצחוֹ בּצבּצוּ ועלוּ טיפּין של זיעה. עד שגננדיל הטוֹבה לא יכלה לראוֹת בּצערוֹ. נתגלגלוּ עליו רחמיה, לֹא התאפּקה ונתנה לוֹ עצה הוֹגנת לוֹ שימתּין עד שיצטנן המרק, מפּני ששמעה בּביתוֹ של ר' לייבּ יאנוֹבר בּשמוֹ של הד"ר ספּאסוֹביטש שאסוּר לשתּוֹת רוֹתחין, גזירה שמא תּיכוה האִיסטוּמכה. אבל ר' פּיני לא קיבּל עצתה, נאנח אנחה כּבדה, והמשיך להתיגע בּנאמנוּת ומסירת־נפש. רגעים היה מקנח את זיעתוֹ ותוֹך כּדי כך מדריכה בעצוֹת ומבטיח לה הבטחוֹת טוֹבוֹת, עד שלבסוֹף התחילה גננדיל מתחרטת בּלבּה על שנתפּתּתה כּשוֹטה על־ידי בּעלי לשוֹן־הרע.

– תּבוֹא עליך בּרכה, ר' פּיני, ממש החייתני בּדבריך. שלוֹם רב למר – נשקה את המזוּזה והפכה פּניה לצאת.

– להיכן? המתּיני, וממוֹנך? כּיצד שכחת את הדוֹרוֹנוֹת והסבלוֹנוֹת? – שאל ר' פּיני, כּשהוּא מסתּכּל דרך סדקי עיניו העצוּמוֹת למחצה.

– בּפעם אחרת… ר' פּיני. בּאמת, מוּטב שיהיה מוּטל בּארוֹנך עוֹד זמן־מה ויצמחוּ עליו עוֹד רוּבּלים אחדים…

ונפטרה מן הבּית.

בּערב בּא ר' פּרץ הסרסוּר ובהתנצלוּיוֹת וכרכּוּרים שוֹנים ובקשוֹת מחילה דרש את מאתים הרוּבּל שלוֹ. פּני ר' פּיני נתאבּנוּ. לא הבּיט אפילוּ בּפני הסרסוּר. רק בּיקש להמתין קצת. פּרש אל חדר עבוֹדתוֹ, הוֹציא את פּנקסוֹ הארוֹך והתפוּח, עיין בּו, דפק על חוֹליוֹת־החשבּוֹן ורשם, הוֹציא מתּוֹך ארוֹנוֹ מאתים רוּבּל בּצירוּף ה“רוחים”, כּלוֹמר הריבּית, ויחד עם חשבּוֹן ערוּך וּמסוּדר לפי פרשיוֹת השבוע, וחזר אל הסרסוּר.

– היכן ההיתּר־עיסקא? הרי ממוֹנך לפניך… ה“רוָחים” עד היוֹם הזה לפי חשבּוֹן זה. נא לבדוֹק יפה אם אין טעוּת.

ר' פּרץ היה קצת מבוּיש: “נהחח… טעוּת! מה שייך טעוּת אצל ר' פּיני? יהוּדים כּר' פּיני אינם טוֹעים לעוֹלם… ואם טוֹעים, חלילה, הרי טעוּתם לעוֹלם חוֹזרת, נהחח…” נטל את השטרוֹת וּבלא למנוֹתם נתן אוֹתם בּחריט בּד מזוּהם, שינצוֹ וּצררוֹ יפה ותחבוֹ לתוֹך כּיסוֹ הצדדי, שמעל לאַבנטו. וּלאַחר מכּן, כשהגבּיה עיניו לוֹמר יִישר־כּוֹח לר' פּיני וּלהיפּטר ממנוּ בּברכה, לא ראה אוֹתוֹ לפניו. הוּא היה לבדו בּחדר. נשק למזוּזה ויצא.

פּיני ציוה לחצקיל לנעוֹל את הדלת ועמד להתפּלל תפילת ערבית. אחר התפילה התחיל פּוֹסע יחידי אילך ואילך בּחדרים הריקנים. שעות מרוּבּוֹת היוּ פּוֹעמים תּחת התקרוֹת הגבוֹהוֹת הדי הפּסיעוֹת הכּבדוֹת של הזקן הגלמוּד. כּמה פּעמים היה נכנס אליו חצקיל בּאמתלוֹת שוֹנוֹת, משתעל, מזיז כּלי ממקוֹמוֹ. אבל לא הוּשׂם אליו לב. הפּסיעוֹת לא נפסקוּ. לבסוֹף לא עמד חצקיל בּשתיקתוֹ ואמר שפּת־הערבית מוּכנה לוֹ זה כּבר על השוּלחן וּמצטננת. הזקן עמד, נתן בּוֹ עיניו, ושוּב התחיל מהלך מזוית אל זוית, כּשידיו מוּפשלוֹת לאחוֹריו. חצקיל יצא ואחר מחצית השעה שוּב נכנס. אז נתכעס עליו פּיני וגרשוֹ בּכעס.

לבסוֹף, כּשנתעיף מן הריצה הזוֹ וגם רעב היה, הבּיט אל השעוֹן וראה שהשעה כּבר אחר חצוֹת. הלך וּפשפּש במזנוֹן. מצא שם צלחת מלאה שזיפים מבוּשלים, הלך ונטל את ידיו ואכל בּעמידה את השזיפים עם פּרוּסת לחם גדוֹלה. ואחר הלך להעיר את חצקיל.

חצקיל כּבר היה שכוּב על מיטתוֹ נים־ולא־נים. כּששמע את פּסיעוֹתיו הכּבדוֹת של פּיני הוֹלכוֹת ומתקרבוֹת אל קיטוֹנוֹ, נזדקר וישב על משכּבוֹ. פּיני נכנס עם נר בּידוֹ.

– כּבוֹדוֹ עדיין לא שכב! – קרא תּמיה בּראוֹתוֹ אוֹתוֹ לבוּש בּבגדיו – מסתּמא רעב הוּא…

– לא. מצאתי בּמזנוֹן משהוּ ואכלתּי. מכּיון שאינך ישן, שמא תּקוּם? נשׂוֹחח קצת. אני ממתּין לך בּחדר־עבוֹדתי, הנ? – החזיר ממנוּ את פּניו וּפסיעוֹתיו התרחקוּ מן הקיטוֹן.

“לשׂוֹחח”? הרי לך שעת כּוֹשר לשׂוֹחח!… קוֹדם נזף בּי וגרשני, ועכשיו “לשׂוֹחח”, ריטן אחריו חצקיל בּקוֹל, “מה יש כּאן לשׂוֹחח? הרי כּבר הספּיק להפוֹך ולהפוֹך בּאוֹתוֹ ענין”…

ואף־על־פּי־כן הוֹריד את רגליו, ונעל סנדלי־בּית משוּנים וּמרוּפּטים, שעברוּ לרשוּתוֹ לאחר שבּלוּ ונתישנוּ על רגלי פּיני. התעטף בטוּלוּפּיל⁴⁶, ששימש לוֹ גם כּסוּת־בּית וגם כּסוּת־לילה.

כּשנכנס חצקיל אל חדר־העבודה, לא ראה בּתּחילה את בּעל־הבּית. על השוּלחן שעמד בּקצה השני של החדר היה דלוּק נר בּתוך פּמוֹט־נחוֹשת קטן, שהאיר רק שטח מצוּמצם סביבוֹ, ורוּבּוֹ של החדר היה שרוּי בּצל. חצקיל עמד רגע על הפּתח וביקש בּעיניו את בּעליו.

– למה עמדת שם? – נשמע קוֹלוֹ של זה מעל הספּה הרכּה שעמדה הרחק מתּחוּמוֹ של האוֹר – היכּנס… שב כּאן, בּכּוּרסה, מנגדי, כּך.

חצקיל נכנס וישב בּמקוֹם שנזדמן לו כּבר לא אחת לישב שם בּיחידוּת עם בּעליו להמתיק עמוֹ סוֹד בּעניני הקהל, בּעניני המשפּחה, בּעיניני השׂרים, שבּיקשוּ ממנוּ הלוָאות בּשעה שהוּא היה בּא לפניהם בשתדלנוּת… ישיבה זוֹ בחצוֹת הלילה, בּחוֹשך, בּתוֹך חדר שלא הוּסק, היה בּה מן המרגיז והמוֹתח את העצבּים.

– נוּ, מה אתה אוֹמר לזאת? – הגיע אל חצקיל, מתּוֹך הצל, קוֹלוֹ של ר' פּיני.

– “מה נאמר וּמה נדבּר” – השיב חצקיל בּלשוֹן הכּתוּב וּבנפש קניטה.

– וכי יודע אתּה אל מה אני מתכּוון?

– פּשיטא! וכי שוֹטה אני שלא אדע? מעשה התּעתּוּעים שעשׂתה בּכבוֹדוֹ פסיה יאנוֹבר…

חצקיל לא סיים. מתּוֹך החוֹשך שמע את חריקתם של קפיצי הספּה מתּחת לבעל־הבּית שהזדעזע בּגוּפוֹ. אוֹתוֹ חשש שמאימתוֹ היה נטרד וּמתלבּט כּל הערב מחדר אל חדר וּמזוית אל זוית, כּחיה מוּרדפת, משנשמע מפּיו של חצקיל, הבעיתוֹ ביוֹתר… אבל מיד שלט ברוּחוֹ ואמר בּמנוּחה עשׂוּיה:

– חוֹששני שמדמדם אתּה, אוֹ שמא אתּה מתלוֹצץ?

– אוֹי ואבוֹי להלצוֹת כּאֵלו.

– מה עוֹד חָכמה תּשמיעני?

– מה עוֹד אשמיע ולא ידע כּבוֹדוֹ? היוֹם בּאוּ שנַים. חוֹששני שמחר יבוֹאוּ יוֹתר… בכל יוֹם יבוֹאוּ אחרים, בּבּוקר, בּצהרים וּבערב…כּוּלם, כּוּלם יבוֹאוֹ וידרשוּ מכּבוֹדוֹ דבר אחד: את ממוֹנם!

– אוֹי־ווי! אם כּן, הרי זה רע. ניסה פּיני ללגלג.

נעימה זו של לגלוּג הקניטה עוֹד יוֹתר את חצקיל שהיה בלָאו הכי מרוּגז וקשה היתה עליו הצינה ברגליו היחפוֹת וּבכל גוּפוֹ.

– וּכבוֹדוֹ לכתחילה מה סבוּר היה? בּוַדאי רע מאד.

– אַדרבּה, מה העצה היעוּצה ממך? הלא בּעל מוֹח אתּה…

– למה לי לשבּר את מוֹחי על דבר שכּבוֹדוֹ הרהר בּוֹ והרהר בּוֹ, הפך בּוֹ והפך בּוֹ כּל הערב ועד לחצוֹת הלילה. קרוֹב לודאי שכּבוֹדוֹ מצא כּבר עצה.

– ואף־על־פּי־כן…

– קוֹנם שאיני יוֹדע… שמא… וכי מה אני יוֹדע, שמא… כּשם שפּסיה וחבריה שלה יכלוּ להטיל מוֹרא בלבּוֹת הבּריוֹת שממוֹנם בּסכּנה, כּך הרי אפשר להפיס דעתם… בּאוֹתם הדרכים…

– אדם בּהוּל על ממוֹנו, ונוֹח לוֹ להאמין למי שאוֹמר לוֹ: “ממוֹנך על קרן־הצבי”, מלהאמין ללוֹוה הטוֹען: להד"ם…

– לא היה צוֹרך להתחיל בּבישוּל הדייסה הזאת.

– איזוֹ דייסה? – שאל פּיני.

– אוֹתוֹ עסק בּיש של בּית־הספר שלהם… וּבאמת מה איכפּת לוֹ לכבוֹדוֹ בּית־הספר שלהם? אם רוֹצים הם בּ“שקוֹלס”⁴⁷, הרי לעצמם הם רוֹצים ואין מטילים אוֹתם על הציבּוּר, אין כּוֹפין.

– ראשית, חצקיל, חייך שלא נקפתּי אצבּע נגד ה“שקוֹלה” שלהם… הם רק חשדוּ בּי שידי בּכל זה… ושנית… השנית, חצקיל, שאתּה מדבּר כּטיפּש. מה שייך אין כּוֹפין? וכי ההוֹרים העניים העמידוּ להם אוֹתוֹ בּית־ספר? אמור מעתה שהסיתוּ אוֹתם, פּיתּוּם למסוֹר ילדיהם לשמד! ואַתּה אוֹמר… דבר מגוּנה אָמרתּ. בּשעה שיש להציל ילדי ישׂראל מסכּנה, כּלוּם יש להביא חשבּונות של ממוֹן? כּפּרתנוּ כּל ממוֹנם…

– כּשאני נזכּר את הצוחות והצעקות שעתידים כּתלי הבּית לשמוֹע, נקרש בּי דמי למַפרע.

– לפחדנים שכּמוֹתך יש עצה: קריאַת “שמע”.

חצקיל ידע את אדוֹנוֹ יפה יפה; יוֹתר שזה היה מליט עצמוֹ בּמַסוה של לגלוּג וקלוּת־ראש, יוֹתר היה הוּא, חצקיל, מרגיש בּנקיפת־לבּוֹ וּבחוּלשת דעתּו; מעט מעט נדחָה רוּגזוֹ הקוֹדם מפּני מידת הרחמים שהתחילה מתגלגלת בּוֹ. הנר הלך והתגמד, הצללים התפּשטוּ וּבלעוּ יוֹתר ויוֹתר את חלל החדר. היתה דממה. רק מאיזוֹ קרן־זוית רחוֹקה נשמעה רחישה של עכבר המתעסק בּדבר־מה קשה, מהפכו וגוֹררוֹ. חצקיל התעטף יוֹתר בפרוַת הכבשים שלוֹ ולחץ את רגליו הצוֹננוֹת זוֹ לזוֹ.

– על מה יהיוּ מצעקים וּמצווחים כּאן? – שאל פּיני בּקוֹל צרוּד קצת – יכּנסוּ בּברכה, יקבלוּ את ממוֹנם, יאמרוּ “יִישר־כּוֹח”, ינשקוּ למזוּזה ויצאוּ בּברכה. הנ?

– אם יקבּלוּ, אבל הרי לא יקבּלוּ.

– מפּני מה לא יקבּלוּ? יקבּלוּ ויקבּלוּ.

– נניח שלא יוּכל כּבוֹדוֹ לסלק את חוֹבוֹתיו.

– מפּני מה?

– מפּני שאין לוֹ. כּמה השקיע אפריי’קה בּבנין? וכמה בכּביש? כּמה? שמא אין כּבוֹדוֹ יוֹדע את החשבּוֹן? נא לעיין בחשבּוֹנוֹתיו. בּבקשה…

עכשיו, זוֹ הפּעם הראשוֹנה שהגיעה לאזני חצקיל אנחה מתּוֹך האפלה, אנחה כּבוּשה, אבל ממוּשכת. לשמע האנחה הזוֹ נלחץ בּוֹ לבּוֹ כּמו בצבת וכוּלוֹ נתכּווץ, מאימת המתרגש לבוֹא.

– הן, חצקיל! חוֹששני שהדין עמך… לא לגמרי, אבל בּמקצת כּן. עיינתי בּפנקסי ואני יוֹדע יפה את חשבּוֹנוֹתי.

– וּמה?

– אם בּאמת יתחילו לבוֹא לדרוֹש את הפּקדוֹנוֹת…

– אם בּאמת יבוֹאוּ וידרשוּ את ממוֹנם, אוּכל לסלק את מחצית החוֹבוֹת.

– וּבמה יגמרוּ את הבּנין והכּביש?

– לא יגמרוּ! לא יגמרוּ! – התחיל פּתאוֹם הזקן צוֹעק – אם אין קמח, אין תּוֹרה, ואם אין ממוֹן אין כּבישים וּקסרקטין!

אז ניתר חצקיל ממקוֹמוֹ עד שהקפיצים המוּ ורעשוּ מתּחתּיו:

– מה? מה? כּבוֹדוֹ עוֹשׂה בּי חוּכה ואַטלוּלא?

– נהח! הייתי רוֹצה מאד שיהיה זה לא יוֹתר מחוּכה ואַטלוּלא…

– כּבוֹדוֹ לא יעשה זאת! – קרא חצקיל.

– אלא מה אעשׂה?

– איני יוֹדע. מנַיִן לי מה שיעשׂה? מכּל מקוֹם את זאת לא יעשׂה! אינוֹ רשאי בּלא אפריי’קה. הוא לא יִטוֹל ממנוּ את ממוֹנוֹ לחַלקוֹ בּין בּעלי־החוֹב!… – דיבּר חצקיל בּנשימה לוֹהטת, מתּוֹך לב רחוּש.

חצקיל אָהב את אפרים כּבנוֹ. הרי על בּרכּיו גדל אפרים מראשית ילדוּתוֹ; הרי הוּא היה מלמדוֹ “בּרכוֹת” וּ“קריאת שמע”; על זרוֹעוֹ היה נוֹשׂאוֹ אל “החדר”, לילוֹת לא ישן ושוֹקד על מיטתוֹ של הקטן בּשעה שחָלָה בּאַדמת, בּשעה שצמחוּ לוֹ שיניים… האב שמע מתּוֹך להט קריאתוֹ את כל אַהבתוֹ אל אפריי’קה; וקריאָה זוֹ עוֹד הגדילה בּוֹ את פּקפּוּקיו ומטמוּטי־מצפּוּנוֹ; לבּוֹ החָלוּק שוּסַע. ניסה להשתּמש בּתּריס הרגיל והמנוּסה שלוֹ: בּלגלוּג.

– ממוֹנוֹ! – קרא – הרי זה יפה! מאימתי היה זה ממוֹנוֹ? הרבּה עמל וטרח על “ממוֹנוֹ” זה. חצקיל! דוֹמני שעדיין אני חי, ואין צוֹרך להזדרז ולירוֹש אוֹתי בּחיי.

– ואם כּן… נניח… כּלוּם הסכּימה דעתוֹ של כּבוֹדוֹ ליתּן לידוֹ של אפריי’קה תּרמיל על מנת שיהא מחַזר על הפּתחים? הוּא, לכשיוָדע לוֹ מה שאביו עשׂה לוֹ, דעתּוֹ תּיטרף עליו, חלילה. הוּא לא יוּכל לקבּל את זה בּמנוּחה, הוּא ימוּת, הוּא…

– הוּא, הוּא, הוּא… אני יוֹרק על פּרחח זה, ימח שמוֹ. אילוּלי היה בּכאן אפשר היה למצוֹא דרך איך שהוּא… מנוּוָל שכּמוֹתוֹ הסתבּך בּשוּלי שׂמלתה של בתוּלה זקנה, השליך את הכּל ורץ עם שוֹדד־ליל כמוֹתוֹ. תּראה שסוֹף עוֹד יגלוּ את שניהם לסיבּיר… אילוּ נזדמן לידי בּשעה זוֹ, את כּל עצמוֹתיו הייתי משבּר, פּשיא קריוו! ⁴⁸

– כּמה טוֹב שאינוֹ כּעת בּידוֹ!

– וּבכן עצתך היא שלא אשלם? פשוּט לנעוֹל את הדלת ולוֹמר: “יִשקני”?…

– אם בּרצוֹנוֹ של מר לשמוֹע את דעתּי, סבוּר אני שאם אָדם לוֹוה מחברוֹ ממוֹן, הרבּה ממוֹן, וּמפסידוֹ בּקלפים, אוֹ… אוֹ נוֹתנוֹ בּמתּנה לשמעוֹן, ללוי, לשד, אין המַלוה בּא להוֹציא את ממוֹנוֹ מידי מי שזכה בּקלפים אוֹ מידי מי שקיבּל בּמתּנה. אין הוּא נפרע אלא מן הלוֹוה בּלבד; רק אוֹתוֹ בּלבד תוֹבעין לדין.

– וּמוֹשיבים בּבית־האסוּרים.

– אם לא היה סיפּק בּידוֹ להימלט מידי המשטרה.

– מבין אני, מבין אני יפה… – דיבּר הזקן מתּוֹך אפילת כּוּרסתו בּקוֹל משוּנה מן הרגיל, בּקוֹל יבש וכוֹהה, עד שבּקוֹשי הגיע אל אָזני חצקיל – ואני להיכן אברח? היכן אַטמין את עצמי?

– בּכל מקוֹם שיבחר. העוֹלם הוּא רחב־ידים. ואפרים הרי אינוֹ בּכאן, ואין לחשוֹש לוֹ.

חצקיל נשתּתּק. הצינה ציפּדתּוּ, ליפּפתּוּ כּמוֹ בּחישוּקי בּרזל. גם עייף היה ולהוּט אחר השינה. הדברים היו פּשוּטים ומחוּוָרים כּשׂמלה. לא אָמר שוּם דבר שבּחידוּש, אלא כּך העוֹלם נוֹהג; ואינוֹ רוֹאה צוֹרך לשנוֹת ממנהגוֹ של עוֹלם. אבל תמוּה היה שאדוֹנוֹ שוֹתק ואינוֹ משמיע הגה מפּיו; יוֹתר מדי הכּירוֹ חצקיל וידע ששתיקה זוֹ אינה מבשׂרת טוֹבה ויש לחשוֹש מפּניה. ישב רוֹעד, מכוּוָץ והמתּין. והעכבּר בזויתוֹ עדיין מכרסם ומכרסם את לחמוֹ היבש.

– חצקיל! – קרא פּתאוֹם פּיני בּאוֹתוֹ הקוֹל החנוּק.

נזדעזע חצקיל בּכל גוּפוֹ. בּתוֹכוֹ היה הכּל מתוּח. מתוּח עד לידי כּאב.

פּיני הזדקר על רגליו בּבת־ראש, בּלא אנחוֹת וּבלא התאמצוּת יתירה. עמד הלך אל השולחן, נטל משם את הפמוט עם הנר וחזר והתקרב אצל חצקיל, עמד על גבּיו והנר מאיר את פּני שניהם.

ראה חצקיל את פּני אדוֹנוֹ ונתפּחד, מפּני שהלזה נשם בּכבדוּת, בּפה פּעוּר בּמקצת. שׂפתיו המרופּטוֹת היוּ יבשוֹת, כּחוּלוֹת עם קצף לבן בזויוֹתיהן; חַורוּרית פניו כּעין אֵפר וּמבּט עיניו עמוּם כּל כּך. חצקיל ישב מכוּוָץ ונכנף, וּכמוֹ על־ידי כּישוּף היוּ עיניו מצוּמדוֹת אל פּני בּעליו ולא יכוֹל להעבירן מעליהם.

־ חצקיל! – חזר וקרא בּקולו הרפּה והחנוּק – יוֹדע אתּה מי אתּה? מנוּוָל גדוֹל…מנוּוָל וּפוֹשע ישׂראל אַתּה. ימח שמך!… הדברים נאמרוּ כמעט בּלחישה. פּני חצקיל הכסיפוּ. לא זז תזוּזה כּלשהי. הסתכּל, שמע ושתק.

ואחר כּך רץ פּיני אל השוּלחן, העמיד עליו את הפּמוֹט בּכוֹח, והתחיל מתרוֹצץ אילך ואילך.

– לא! – קרא כּבר בּקוֹל אחר יוֹתר חזק וצרחני – אתּה מיעצני לעשׂוֹת נבלה. לא לשלם לאביוֹנים הללוּ שם כּדי שאוּכל להתעשר, על־ידי ממוֹנם שלהם, מן הקבּלנוּת.

– לא! לא! – צעק חצקיל, נבהל מהחשד הזה – לא אמרתּי לפשוֹט את הרגל, חס ושלוֹם, אלא לדחוֹת את התּשלוּמים לחדשים אחדים. אפרים יחזוֹר ו…

– שתוֹק, שתוֹק, חצקיל! פּיני לא יעשׂה זֹאת. לברוֹח כּגנב ולהסתּתּר? כּיצד אעשׂה זאת? לא, חצקיל! שוּב אני חוֹזר ואוֹמר לך: אין אלוֹהים בּלבּך; לא אמוּנה ולא בּטחוֹן… רק יצרך הרע מפתּה אוֹתך לכך… בטוּחני שאילוּלי היתה לי שהוּת לנסוֹע אל הרבּי ולשאוֹל את פּיו, אף הוּא לא היה מיעצני לנהוֹג בּדרך אחרת ממה שאני עוֹמד לנהוֹג בּה… שמע, שמע יפה! אני משלם את חוֹבוֹתי, עד כּמה שהמזוּמנים יספּיקו לי… עד הפּרוטה האחרוֹנה, חצקיל! ואם ירצוּ במטלטלי, יקבּלוּ מטלטלי! בּכבוֹד גדוֹל… כּך יהא פּיני ראש הקהל נוֹהג. אַף לך אשלם. כּל מה שצברתּי אצלי, הכּל רשוּם אצלי… אף לך אסלק… יוֹדע אַתּה כּמה יש לך עלי?

חצקיל שתק.

– ראיתי את חשבּוֹנך. אלף וחמש מאוֹת רוּבּל!… שׂכרך, המתּנות, הפּרסים והריבּית שצמחה בּמשך השנים הרבּות. תּוּכל לעת זקנה להתקיים ולא להזדקק לחַסדם של הבּריוֹת. תּוּכל להתפּרנס בּכבוד ולוֹמר כּל היוֹם תּהלים.

– כּך, בּכבוֹד… ואַתּם תִּהיוּ מחזרים על הפּתחים! – רטן חצקיל.

– אין זה מענינך מה שאָנו עתידים לעשׂוֹת. אבל אתּה צא מכּאן. שלא יראוּך עיני.

– אצא, אצא מכּאן. בוַדאי. אבל מוּקי, מה תּהא עליו?

– אַה? מוּקי?… מהנ! מוּקי, הן… – עמד וגמגם רגע אחד. זֵכר הילד, שפתאוֹם העלוּ על לבּוֹ, הממוֹ לרגע אחד כמוֹ מהלוּמת גרזן, וּמיד לאחר מכּן נתעשת ונתאוֹשש – אין בּכך כּלום! אין הוּא עדיף ממני או מאפריי’קה. אין בּכך כּלוּם. בּני ישראל רחמנים בּני רחמים הם. אתּה תּשׂים עליו עיניך כּשתּראה שאין אחרים משׂימים לבּם עליו. וּלפי־שעה, עזבני לבדי. צא! צא! צא!…

כּמה פּעמים כּבר נזדמן לוֹ לחצקיל לראוֹת את אדוֹנוֹ בּכעס, אבל השתּוֹללוּת עברה כּזו עדיין לא ראָה בּו מעוֹדוֹ. נבהל ונמלט מן החדר בּריצה.

נבוּאָתו של חצקיל נתקיימה. בּיום שלאחר השיחה הזוֹ כּבר בּאוּ יוֹתר בּעלי־חוֹב. הרי זה היה דוֹמה לפטר מים בּפּרץ נבעה, שמתגבּרים והוֹלכים. בּתחילה היוּ נכנסים אליו אחד אחד, אינם מגיסים דעתם ומהססים, וכמה כּרכּורים היוּ מכרכּרים סחוֹר־סחוֹר וכמה בּקשוֹת סליחה העתּירו על פּיני, עד שאמרוּ לוֹ לשם מה בּאו. וֹלבסוֹף כּבר בּאוּ בּהמוֹן, וּבחוּצפּה ועזוּת־מצח דרשוּ את ממוֹנם. אלה היו אוּמנים וּבעלי־מלאכה, משרתים וּמשרתוֹת, כּלוֹת עניוֹת שהפקידוּ בּידי רֹאש־הקהל את פּרוּטוֹתיהם הדלוֹת שחסכוּ וצברוּ בּמשך שנים מרוּבּוֹת. לכאוֹרה, כּוּלם היוּ מכבּדים אוֹתוֹ בּלבּם, בּעיני כּוּלם היה ראש־הקהל הספוּן והנאמן. אבל מששמעוּ מעוֹף פּוֹרח שממוֹנם משוּקע בּעסקי הקבלנוּת של אפרים ויש חשש של הפסד, נתבּהלוּ ורצוּ להוֹציא את פּקדוֹנוֹתיהם. איזהוּ עוֹף השמים שהוֹליך את הקוֹל? אין איש יוֹדע. אבל כּל אחד מבּעלי־החוֹבוֹת השתּתּף בּהפרחת בּהלת־שוא זוֹ: הוֹאיל והוֹציא את ממוֹנוֹ מידי ר' פּיני, נתגנה בּעיני עצמוֹ וּביקש שוּתפים לדבר, כּמו להקטין את חלקוֹ באחריוּת למעשׂה שעשׂה. כּך מתגלגלת פּקעת שלג עד שנעשׂית הר גדוֹל…

וּפּיני לא דיבּר דבר. כּמעט שלא החזיר שלום לכל אוֹתם שהיו נכנסים ואוֹמרים לוֹ שלוֹם. כּל־שכּן שלא הראָה אַף סימן של תּרעוֹמת. קלסתּר פּניו לא נשתּנה. היה רק מבקש לבעל־החוֹב להמתּין, פּוֹרש עם ההיתּר־עסקא שקיבּל ממנוּ אל חדר עבוֹדתוֹ, שוֹהה שם שעה קלה וחוֹזר וּבא, מַניח לפני בּעל־חוֹבוֹ את חשבּוֹנוֹ וּמוֹנה לפניו את שטרי־הכּסף בּלחישה או בּרחישת־שׂפתים לבד. ואם נמצא מי שערער על חשבּוֹנוֹ, היה פּיני משתּדל להסבּיר לוֹ. ורק אָז, מתּוך דיבּוּרוֹ, ניכּר היה שנשתּנה משהוּ בּאָדם זה. קוֹלוֹ היה כּל כּך מחליש וכוֹהה עד שבּעל־החוֹב היה מתבּייש בּפניו.

ימים אחדים היוּ יוֹצאים ונכנסים בּעלי־החוֹבוֹת בּביתוֹ של ראש־הקהל; הפּרעוֹנוֹת נעשׂוּ בּשקט וּבסדר. חצקיל כּמעט לא נראה בּבּית. לוֹ שילם פּיני מיד לאחר אוֹתה שׂיחה את אלף וחמש מאוֹת הרו"כ המגיעים לוֹ ממנוּ. בּדממה וּבעינים מוּשפּלות סילק את הסכום הזה. אף פּעם לא הגבּיה עפעפּיו להסתּכּל בּשמשוֹ הנאמן. וחצקיל גם הוּא לא הגיס דעתו ליתּן בּוֹ את עיניו. כּאילוּ שניהם עשׂוּ מעשׂה לא מהוּגן וּשניהם התבּיישוּ. דוּמם הסתּלק חצקיל עם צרוֹר שטרוֹתיו אל קיטוֹנוֹ. מוּבטל ממלאכוֹתיו הרגילוֹת, היה מסתּוֹבב בּחצר אילך ואילך בּאזנים קטוּפוֹת וּבלב מלא אנינוּת, ועוֹשׂה דברים שלא לצרכּם. מטאטא את החצר, מַלקיט לעוֹפוֹת, אוֹבס לבהמוֹת. תּוֹך כּדי עשׂיה הוּא מספּר עם מוּקי, שכּרוּך אחריו בּכל מקוֹם וּפיו אינוֹ פּוֹסק משאלוֹת על כּל מראה עיניו וּמשמע אזניו: למה? משוּם מה? איך?…

כּשסגר פּיני את פּנקסוֹ והוֹדיע שכּלתה כּבר הפּרוּטה מקוּפתוֹ, ושוּב אינוֹ משלם, נמצא שהרבּה חוֹבוֹת קטנים לאנשים עניים, שנצטרפוּ לסכוּם גדוֹל, עלה בּידוֹ לסלק, ואילוּ את מעט החוֹבוֹת הגדוֹלים שנצטרפוּ אף הם לסכוּם לא פּחוֹת גדוֹל, שחָב לאמידי מינסק, לא סילק. סוֹף שפּסיה יאנוֹבר זכתה לראוֹת בּעיניה את משאלוֹת לבּה מתמלאוֹת וּבזמן קרוֹב הרבּה יוֹתר משקיותה היא. תּחילה תּבעוּ בּעלי־החוֹב את פּיני לדין־תּוֹרה. פּיני טען שהוּא מוּכן לקבּל עליו שבוּעה שאין לוֹ בּמה לשלם, חוּץ ממיטלטליו, מהבּהמוֹת והעוֹפוֹת שבּחצרוֹ וכו', שלאחר ששׂמוּ אוֹתם נמצאוּ יפים לפרוֹע את החלק העשׂירי של התּביעה. בּעלי־החוֹבוֹת חשדוּ בּוֹ שיש לוֹ בּמַטמוּרוֹתיו יוֹתר ותבעוּ אוֹתוֹ לערכּאות הממשלה. אז התחיל חצקיל מתרוֹצץ ודוֹפק על פּתחָם של כּל אוֹתם שהיוּ מכרכּרים וּמחניפים לאדוֹנוֹ בּשעת גדוּלתו; התחיל מחזר על פּתחי שׂר־הפּלך, שׂר־העיר וּבעלי האחוּזוֹת שפּיני פּיזר נתן להם מממוֹנוֹ, הלוָה להם בּלא שטרוֹת וּבלא ריבּית בּתוֹרת גמילוּת־חסד, והיה עוֹמד להם בּשעת דחקם אחר הפסד גדוֹל בּמשׂחק הקלפים אוֹ אחר מעילה בּקוּפּת הממשלה. עכשיו בּאָה שעתם לגמוֹל לוֹ לאיש חסדם וּלחלצוֹ מן המיצר. אבל חצקיל מצא בּכל מקוֹם דלת נעוּלה אוֹ אוֹזן אטוּמה. אדרבּה, נוֹח היה להם לראוֹת במפּלתוֹ של יהוּדי גאוָן זה שהיה יוֹדע יוֹתר ממה שהוּתּר לוֹ לידע, שהיה זוֹקף יוֹתר מדי את חָטמו, וּביחוּד נוֹח היה להם להיפּטר מחוֹבוֹת שהיוּ חייבים לוֹ… בּבית־המשפּט טען פּיני אוֹתם הדברים שטען לפני הרב. לא בּיקש רחמים, לא בּיקש ללמד זכוּת על עצמוֹ. פּיני הביא את פּנקסוֹ התּפוח, הראה את חשבּוֹנוֹתיו, סיפּר בלשוֹן פשוּטה את הדברים כהוַיתם, הוֹדה לבעלי־דינוֹ בּמה שתּבעו ממנוּ, וטען רק טענה אחת: אין לוֹ. את כּל המזוּמנים שהיוּ בּקוּפּתי הוֹצאתי על תּשלוּם חוֹבוֹת קטנים לדלת העם, לאנשים שהפקידוּ בּידי את זיעת אפּיהם בּשנוֹת חיים ארוּכּוֹת וקשוֹת, את משענם היחידי לעת זקנה כּכלוֹת כּוֹחם. לא השאיר לעצמוֹ אף פּרוּטה לקנוֹת בּצל ללפּת בוֹ את פּתּוֹ. את שאר הפּקדוֹנוֹת, שלא החזיר, לֹא בּזבּז על תענוּגוֹת, על נשים וכיוֹצא בּהם, לא הפסיד בּמשׂחק הקלפים, אלא נתן לבנוֹ לשקע אוֹתם בּעסקי קבּלנוּת הקרוֹבים לשכר וּרחוֹקים מהפסד. מחַרחרי ריב הפחידוּ את בּעלי־חוֹבוֹתיו, ערערוּ את אמוּנם בּוֹ, ודוֹרשים את כּספּם מיד. אין בידוֹ לעשׂוֹת רצוֹנם. הוּא מוֹסר את עצמוֹ בּידי החוֹק. את אשר שאלה נפש אוֹיבי ניתּן להם. דיבּר בּשלוַת־נפש כּמי שמספּר מעשׂה שהיה בּפלוֹני. עמד לפני השוֹפט רחב־כּתפים, מסוּרבּל וּכבד־גוּף, גבּוֹ מקוּמר קצת וידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו. היה דוֹמה לסלע איתן, ששוּם רוּח שבּעוֹלם לא תּזיזוּ ממקוֹמוֹ. השוֹפט נהג בּוֹ בּרתיוֹן והקל עליו את פּסק־דינוֹ עד כּמה שאפשר. לפי שוּרת הדין – אמר השוֹפט – חייב הוּא גלוּת לסיבּיר ועבוֹדת־פּרך, אלא בּזכוּת זקנתוֹ, בּזכוּת עבוֹדתוֹ המרוּבּה והישרה כּראש־הקהל בּמינסק והשתדלוּיוֹתיו המרוּבּוֹת לטוֹבת “אחָיו בּני דתוֹ”, לרבּוֹת בּעלי חוֹבוֹתיו שתּבעוּהוּ לדין, הסכּימה דּעתּוֹ של השופט להמתּיק את דינוֹ. אז עמד פּיני ואָמר: “אני מבקש את כּבוֹד השוֹפט לדוּן אוֹתי לפי כּל חוֹמר הדין. בּהשתּדלוּיוֹתי שהייתי משתּדל כל ימַי לטוֹבת בּני דתי, נהגתּי לפי הבנתי וּלפי דיין האמת שבּלבּי; אוֹתם שהעמידוּני לפני כּבוֹד השוֹפט כּפוֹשט־רגל, נהגו אף הם לפי הבנתם וּלפי דיין האמת שבּלבּם”. הדברים האלה הדהימוּ את השוֹפט ואת כּל אוֹתם שהיוּ בּאוֹתוֹ מעמד. ואף־על־פּי־כן המתיקוּ את דינוֹ.

והקהל בּמינסק דרש תּילי תּילין של סברוֹת על התנהגוּתוֹ התמוּהה של פּיני. אוֹתם שבּימי גדוּלתוֹ היוּ מרקדים לפניו וּמחניפים לוֹ, ועכשיו נהפכוּ לשׂוֹנאיו, היוּ אוֹמרים שהיוּהרה והשחצנוּת היוּ תּמיד ממידוֹתיו המגוּנוֹת של ראש־הקהל, ואפילוּ על פּתחוֹ של בּית־האסוּרים לא חזר מהן בּתשוּבה. ואוֹתם שהיוּ בּימי גדוּלתוֹ דבוּבים כּנגדוֹ ראוּ בּמעשׂה זה של בּעלי־הבּתּים החרדים, שלא התבּיישוּ לסחוֹב את מנהיגם לפני בּתּי־הערכּאוֹת של הגוֹיים, חילול־השם; לפי דעתּם של הללוּ העדיף ראש־הקהל את מידת־הדין על מידת הרחמים מפני שקצה נפשוֹ בּ“צבוּעים” הללוּ שכּפוּ לוֹ את טוֹבוֹתיו הרבּוֹת שעשׂה עמהם. “ומי יודע – אמרו החסידים הפּשוּטים – הרי פּיני סוֹף־סוֹף חסיד הוּא. אפשר שמידת חסידוּת היתה בּוֹ שלא לברוֹח מן היסוּרים הממרקים את עווֹנוֹתיו של אָדם”…

בּבית־האסוּרים הקצוּ לוֹ תּא מיוּחד, כּדי שלא יהא שרוּי בִמחיצתם של גנבים ורוֹצחנים. החלוֹן המסוֹרג היה מוּפנה לרוּח מערבית וּבשעת השקיעה היתה שוֹרה על הקיר שמנגד החלוֹן בבוּאַת מַלבּן של דם מחוּלק לארבּע משבצוֹת… לפנים משוּרת הדין התירוּ לוֹ להביא עמוֹ מלבד הטלית והתפילין, גם סידוּר ו“עין־יעקוֹב”. הוּא היה אַסיר שקט, ענוָתן וצייתן, ולא הטריח על המשרתים, והללוּ היוּ נוֹהגים בּוֹ בּמידת הרחמים, היוּ מחבּבים אוֹתוֹ וקוֹראים לוֹ: “סבּא רחימאי”. בּמקוֹם אוֹתה הבּטה יהירה וגאוָנית מבּעד לעפעפּים המוּשפּלים, בּאה על פּיני איזוֹ שלוַת־נפש של התבּטלות וקבּלת־הדין. בּקוֹלוֹ, בּדיבּוּרוֹ היה רוֹך של כּניעה ורוּח שפלה. הביא לוֹ חייל פּיילי עם תּבשיל חם, היה אוֹמר לחייל “יִישר כּוֹח”, בּוֹצע את הלחם וּבתבשיל לא נגע. ואם לא הביא לוֹ החייל את הפּיילי ולא את הלחם, לא תּבע ולא בּא בּטרוּניה. כּל היוֹם היה יוֹשב על מצע הקש שלוֹ, מתנענע וקוֹרא בּלחישה בּ“עין־יעקוֹב” אוֹ אוֹמר תּהילים.

כּשבוּע אחר מאסרוֹ, בּיוֹם הבּיקוּרים, היה פּיני ישוּב על מַצע משכּבוֹ וקוֹרא בּספר תּהילים, כּדרכּוֹ. למבקרים לא חיכּה. בּא החייל השמש ואמר לוֹ: “קוּם סבּא רחימא! אוֹרח בּא אצלך”. “אוֹרח” – תּמה האסיר – אין לי אוֹרחים. איני מחכּה לאוֹרחים“, והמשיך את קריאָתו, מתּוֹך נענוּעי גוּף, בּמקוֹם שהפסיק. החייל שקיבּל מאת ה”אוֹרח" מתן־בּסתר, רצה לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ בּאמוּנה וּפצר בּוֹ: “קוּם, סבּא רחימא! הכיצד? גזרוּ להביאך, אין מסרבים”… “אם גזירה היא, אקבּל”, השיב הזקן. נשק על שני דפּי הספר, סגר אוֹתוֹ ויצא בּלוית החייל.

משנכנס אל חדר המפקח היתה עדיין לקלסתּר פניו אוֹתה ארשת של טמטוּם תמיד שלא נסתּלקה ממנוּ כל השבוּע הזה. פּתאוֹם נזדעזע הזקן. הוּא ראה את חצקיל פּוֹסע לקראתוֹ להקבּיל את פּניו. פּשט לוֹ הזקן את ידוֹ, וּכמוֹ מתּוֹך ערפל הפציע בּן־חיוּך על פּניו. עיניו נפקחוּ לכל מלוֹאן ואף הן חייכו. לכתחילה היה חצקיל בּטוּח שהזקן שפוּף וּמוּרפּס בּיאוּשוֹ, שלא נתפּייס ועדיין בּכעסוֹ עוֹמד, וּבוַדאי יסרב לדבּר עמוֹ אף בּבית־האסוּרים. מאד מאד נתמַה לראוֹתוֹ מרחוק הוֹלך ומתקרב עם שלוה על פּניו. בּיחוּד נתקררה דעתּוֹ שהזקן נתן לוֹ שלוֹם, וחיוּך הסבּיר את פּניו.

ישבוּ שניהם על ספסל ארוֹך שעמד סמוּך אל הכּוֹתל. חצקיל התבּוֹנן אל האסיר. פּניו נתפּחו קצת והחוירוּ. לבּוֹ של השמש נתכּווץ בּוֹ למראה חמילת־האסירים הגסה שהיתה עליו והכּתוֹנת הגסה והמזוּהמת שהיתה מבצבּצת מתּחתּיה.

– מה בּריאוּתוֹ של כּבוֹדוֹ? – שאל חצקיל, כּדי שלא ירגיש האסיר בהתבּוננוּתוֹ וּבעגמת־נפשוֹ.

– כּך…

– היאך שנתוֹ של כּבוֹדוֹ כּאן?

– כּ־כּך… טוֹבה…

– והאוֹכל?

– איני אוֹכל כּל תּבשיל… טריפה…

– אשתּדל להביא לכבוֹדוֹ תּבשיל מן הבּית… אני מקווה שיתּירוּ.

– אם רצוֹנך בכך…

רק אָז הרגיש חצקיל שהשלוָה השרוּיה על פּני הזקן אינה אלא שלוָה שבהתאַבּנוּת.

– ר' פּיני, – אָמר חצקיל פתאוֹם – בּאתי לבקש ממנוּ מחילה.

– מחילה… מוּטב… – גמגם הזקן כמעט שלא־מדעת. פּתאוֹם ניעוֹר כּמוֹ משינה והרעיד בּמקצת: – מחילה, אָמרתּ? על שוּם מה? – וניכּר היה שמתאַמץ הוּא לזכּוֹר נשכּחוֹת.

– כּבוֹדוֹ היה כּעוּס עלי, על דברים שאָמרתּי פּעם בלילה, בּחדרוֹ… זוֹכר הוּא?…

חיוּך שקט של כּניעה שוּב הסבּיר את קלסתּר פּניו של פּיני. לא נתן לשמשוֹ לסיים את דבריו, הניח את ידוֹ על כּתפוֹ ואָמר:

– דייך, דייך, חצקיל! אַל תּדבּר עוֹד בּזה הענין. כּלוּם עליך כּעסתּי? עלי, על עצמי, על יצר־הרע שבּי כּעסתּי, מפּני שהיה מסית אוֹתי לאוֹתוֹ מעשׂה מגוּנה, שרצית שאעשׂנוּ. מתּוֹך גרוֹנך שמעתּי את קוֹלוֹ של יצר הרע שבּי. זוֹכר אתּה, חצקיל, שנטלתּי אָז את הנר מעל השוּלחן וקרבתּי עמו אצלך? למה עשׂיתי זֹאת? לא לראוֹת את פּניך התכּוַנתּי, אלא שתּוּכל אַתּה לראוֹת את פּרצוּפי שלי, שתּוּכל להסתּכּל בּעיני, כּדי שאתבּייש… כּדי שאתבּייש מפּניך להסכּים לדבריך… מלחמה שהיתה בּי אותה שעה עם היצר־הרע, ואַתּה לא ידעתּ…

אחרי דקוֹת של שתיקה:

– מה שלוֹם מלכּה?

– שוֹכבת ואינה מדבּרת כּלוּם.

– יוֹדעת?

– היא שוֹתקת. איך אדע?

שוּב דקוֹת של שתיקה, פּתאוֹם, לאחר שלא יכוֹל עוֹד להתאַפּק:

– למה לא הבאת עמך את מוּקי?

– אביאוֹ בּפעם הבּאָה.

– למען השם, תּביאוֹ, חצקיל! מה שלוֹמוֹ?

– טוֹב, בּריא. היוֹם הקיץ משנתוֹ ושאַל: “הסבא כּבר חזר?” “מהיכן?” שאלתּיו. ואָז סיפּר לי סיפּוּר־מעשׂה ארוֹך על הסבא שנסע הרחק הרחק, ושהבטיח לוֹ סוּס קטן ועגלה קטנה… כנראה, חלוֹם חָלם, ונתחלפוּ לוֹ דברי החלוֹם באמת.

פּיני השפּיל ראשוֹ. בּעיניו נצנצוּ טיפּין.

– לא, חצקיל! – אמר – לא צריך. אל תּביאו. לא צריך… לא צריך… תּאמר לוֹ אף אַתּה שנסעתּי לדרך רחוֹקה…שמוֹר עליו, חצקיל, הבּוֹרא יתבּרך הוא אבי יתוֹמים וישלם לך כּגמוּלך. תּשגיח שלא ירד מעל מיטתוֹ בּרגלים יחפוֹת. בּימים האלה הקרקע צוֹנן… בּבּוֹקר, מיד לאחר ה“בּרכוֹת”, תּתּן לוֹ תּה מתוֹק בּחלב ואת הכּעך שלוֹ תּטבּוֹל בּתוֹך התּה. כּך הוּא רגיל. אבל תּשגיח שהזוֹלל והסוֹבא הזה לא יתנפּל על התּה כּשהוּא רוֹתח. גזירה שמא יִכּוה…

– אל דאָגה, ר' פּיני, אל דאגה! אעשׂה הכּל כּמוֹת שכּבוֹדוֹ רגיל לעשׂוֹת.

פּיני סמך את שתּי ידיו על הספסל, השפּיל ראשוֹ ולא דיבּר עוֹד. מעט מעט חזרה לפניו ארשת של טמטוּם והתאַבּנוּת.

בּא החייל והוֹדיע שהגיע הזמן לחזוֹר אל התּא.

– הגיע הזמן… הן, הן… אני שוֹמע, אני מציית… – גמגם הזקן נבהל ונכנע, עמד והלך כּכפוּת אחר החייל, וחצקיל ליוָה אוֹתוֹ בּעינים מלאוֹת עגמת־נפש מרוּבּה.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך היה חצקיל מבקר בּבית־האסוּרים לעתּים תּכוּפוֹת. בּעד מטבּעוֹת שהיה מזמן לזמן תּוֹחב בּכפּם של הממוּנים והחיילים המוּתמדים שם, היוּ מניחים לוֹ להביא לאסיר גם תּבשיל חם וגם חליפוֹת לבנים נקיים.

חצקיל הרגיש שבּאסיר הוֹלך וּמתהוה מיוֹם ליוֹם שינוּי גדוֹל. אוֹתה ארשת השלוָה הרחוֹקה שראה בּפניו בשעה שיצא אליו בּפעם הראשוֹנה מתּוֹך תּאו, הפכה יוֹתר ויוֹתר לאדישוּת שבּטמטוּם־הלב. יהירוּתוֹ הוּשבּרה כּולה, קשיוּת אָפיוֹ נתרכרכה. על אפרים לא שאַל אַף פּעם. וכשהזכּיר חצקיל פעם אַחת את שמוֹ, עבר זעזוּע בּפניו התפוּחים, רפרף בּעיניו, כּמי שמתירא מפּני אגרוֹף מוּגבּה עליו, עד שחצקיל נזדרז להשׂיאוֹ אל ענין אַחר. כּנגד זה לא היה שׂבע משמוֹע על נכדוֹ הקטן, על אכילתוֹ, שנתוֹ, דיבּוּרוֹ ו“חָכמוֹתיו”, שחצקיל ידע לקשטן על־ידי תּוֹספת נוֹפך משלוֹ. חצקיל היה תּמיד מבקש להשמיע באָזני הזקן דברים טוֹבים וערבים, העשׂוּיים לישב את לבּוֹ וּלהפיס את צערוֹ, פּעם אָמר לוֹ:

– יוֹדע מר, עכשיו אַף בּעלי־דבבוֹ מוֹדים על כּרחם בּהתנהגוּתוֹ הישרה של כּבוֹדוֹ. הישיבה בּבית־האסורים אינה עשׂוּיה להפחית מכבוֹדוֹ אַף כּמלוֹא נימה. אדרבּה. יוֹדע מר מה הבּריוֹת אוֹמרים? בּבית־האסוּרים שבּמינסק יוֹשב יהוּדי קדוֹש…

פּיני היה ישוּב על הספסל האָרוֹך, נשען בּגבּוֹ אל הכּוֹתל וּשתּי ידיו נסמכוֹת על הספסל. לשמע דברי חצקיל לא הגבּיה ראשוֹ אלא היה מנענעוֹ לימין ולשׂמֹאל: לָאו, לאו…

ואחר אמר:

– כּלי מלא בּוּשה וּכלימה אני… איני כּדאי שידבּרוּ עלי… קדוֹש, אתּה הוּא זה, חצקיל…

חצקיל חשב שאדוֹנוֹ מתלוֹצץ וצחק את צחוֹקוֹ הכּבוּש בּמחבוֹא גרוֹנוֹ. אבל פּתאוֹם נזכּר מה־שהוּא ומיד לבשוּ פּניו קדרוּת.

דינוֹ של ראש הקהל הדהים את מינסק ואת כּל הסביבה. בּבתי־מדרשות ובבתּי־כּנסיוֹת, בּשוָקים וּבשקקים, וּבכל מקוֹם שהיהוּדים מתכּנסים לשם, נדחוּ כּל עסקי משׂא־ומתּן מפּני המאוֹרע שהכּל היוּ משׂיחים בּוֹ. הוּא זעזע את כּל הלבבוֹת; הכּל ראוּ בּוֹ חילוּל־השם. גדוֹל היה הקטרוּג על בּעלי־החוֹבוֹת שמתּוֹך שהם בּהוּלים על ממוֹנם לא חסוּ על כּבוֹד ישראל. “נתמַעטוּ הלבבוֹת – קבלוּ זקני הדוֹר – בּימינוּ לא היוּ מעיזים לעשׂוֹת כּן. אַה! בּימינוּ יהוּדי שמסר את חברוֹ בּידי עכּו”ם, היוּ מחרימים אוֹתוֹ, ואפילוּ הוּא מר בּר רב אָשי“… מעט מעט נתגלה שצרתוֹ של פּיני אינה כּלל צרת יחיד בּלבד, אלא צרת רבּים. אוֹתם שפּיני פּשט להם את הרגל, פּשטו הם גוּפם את הרגל לבעלי־החוֹבוֹת שלהם, ו”חבר החבר יש לוֹ", וסוֹף שכּמה מלאכוֹת נתבּטלוּ, כּמה פּרנסוֹת נתפּסקוּ, ונתרבּתה האביוֹנוּת בּעיר.

וּפסיה שכּל ימיה לא היתה לה, כּמדוּמה, אלא תּשוּקה אחת בּלבד: להוֹריד את פּינ’קי־גנב מגדוּלתוֹ ולראוֹתוֹ חָבוּש ב“חַד־גדיא”, כּיון ששׂחקה לה השעה וּבבת־אחת נתקיימוּ משאלוֹת לבּה, נתבּעתה מפּני ההצלחה המהירה; כּילד שמשׂחק בּגפרוּרים, נתבּעתה מן האש שיצתה מבּין אצבּעוֹתיה, וּביקשה לצמצם את עצמה, כּדי שהבּריוֹת יסיחוּ את דעתּם ממנה. הרחיקה מאצלה את שגוֹשיה הזריזים לאחר שעשׂוּ את שליחוּתה, ולא נתנה להם דריסת רגל בּאַכסניה שלה. ואפילוּ בּביתה נמנעה מכּל שיחה על המעשה בּראש־הקהל. היתה מסכּמת בּרצוֹן להחזיר את יוֹסיל אל בּיתה, אילמלי ידעה כּיצד עוֹשׂים זאת. גאוָתה לא הניחַתּה לפתוֹח בשׂיחה עם בּעלה אוֹ עם פראדיל. אגב, פּרנסתוֹ של יוֹסיל הכניסה את הרוָחה אל הבּית, מפּני שאת כּל ממוֹנוֹ היה מוֹסר לידי פראדיל. ועכשיו היתה חרדה בּלבּה שמא נסתחפה גם פרנסתוֹ של יוֹסיל בּעסק בּיש זה… גם ר' לייבּ ופראדיל נמנעוּ מלדבּר עם פּסיה בּענין זה, מפּני שראוּ בּרפיוֹן־רוּחה. תנוּפת זרוֹעה היתה יוֹתר מדי רחבה ואמיצה, וּלפיכך היה היקף הזקיה יוֹתר מן המידה…

פעם אחת, אחר בּרכּת המזוֹן, משנסתּלקה פּסיה מן הבּית וּפראדיל התחילה מפנה את השוּלחן, לא עמד ר' לייבּ לילך אל חדרוֹ, אלא נשאר על מקוֹמוֹ.

– מפּני מה אינך הוֹלך לנוּח, אבּא? – שאלתוּ הבּת.

– תּיכף אלך. חפצתּי לשאלך, פראדיל, עכשיו, לאחר כּל מה שנתרחש כּאן, יוֹסיל מה תּהא עליו? דוֹמַני שעדיין הוּא עוֹבד, וכי לא יוּצרך סוֹף־סוֹף להפסיק?

– לי לא סיפּר כּלוּם.

פראדיל יצתה אל חדר־הבּישול לנַער את המפּה. אחר רגע חזרה עם מפּה מקופּלת בידה, ושאלה:

– מפּני מה אתּה שוֹאל אוֹתי, ואינך פּוֹנה אליו בּמישרין?

ר' לייבּ התקשה בּתשוּבה. רגע אחד היה חוֹכך עד שאמר:

– לי בּכלל קשה לדבּר עמוֹ. יוֹדע אני שאם אֶשאָלוֹ יֹאמר לי את האמת… אבל… בּעצמי איני יוֹדע מה מעכּב. לאמיתּו של דבר, היה יוֹסיל מאָז וּמתּמיד נראֶה לי לא בּהיר למדי; כּל ימיו היה מכוּנס וּמפוּתל בּתוֹכוֹ. בּיחוּד אחרי קוֹבנה עוֹמדת איזוֹ חציצה בּינינוּ…

– אב וּבנו, משוּנה…

ר' לייבּ חייך:

– אוֹ שהוּא חוֹשד בּי על חינם שאני מתרעם עליו שעזב את דרך ההשׂכּלה; אוֹ שאני חוֹשד בּוֹ על חינם שהוּא מתרעם עלי שאין אני חוֹזר בּתשוּבה כּמוֹתוֹ.

– למה החשדוֹת הללו? הרי מוּטב לדבּר בּגילוּי־פּנים.

– מוּטב. אבל לא קל. הרי אמרתּי לך… כּשאדם תּדיר קוֹדר כּל כּך… שתקן כּל כּך…

– הדוֹדה, אבּא… – פּתחה פראדיל ולא סיימה. ואביה שתק.

– הרבּה דברים לא טוֹבים נעשׂוּ בּזמן האחרוֹן… – אמר אחר שניוֹת אחדוֹת.

– בּעצם איני יוֹדעת טיבוֹ של פּיני מהוּ, אם רשע גמוּר הוּא. יוֹסיל אינוֹ סבוּר כּן. אפרים לא התנהג, כּמדוּמני, עם יוֹסיל כּשוּרה. הערים עליו ועקף אוֹתוֹ. נתן לוֹ משׂרה, והוֹציא מידו את… – עשׂתה תּנוּעה בּיד ולא גמרה – אבל מה אני יוֹדעת בּשביל שאוּכל לדוּן? אלא להביא אדם לידי פשיטת־הרגל, לידי בּית־האסוּרים, ועם זֹאת להביא כּל כּך הרבּה צרוֹת על אחרים… ולמה? לשם מה? על שוּם מה? לא, אבּא! תּסלח לי, אבל…

– דבּרי, דבּרי מה שבּלבּך. הרי אתּ תּמיד גלוּית־לב. מה אסלח לך?

– איני יכוֹלה להבּיט בּפני הדוֹדה… פּעמים, אני פשוּט מתיראָה מפּניה. וכי עלה על דעת מי, שהיא עלוּלה לעשׂוֹת זֹאת?…

– לא היא חייבת, יקירתי!

– אלא מי?

– כּבר אמרוּ קדמוֹנינוּ: לא העכבר גנב, אלא החוֹר גנב. הריני מתבּוֹנן אל סביבי, וּבכל מקוֹם אני רוֹאה רק פרצוֹת, רק פרצוֹת… הכּל עוֹמד בּנס. מה יש להתרעם על כּסיל? יש בּה כּוֹחוֹת שהיוּ מספּיקים לעדה שלמה, אבל… פּרה שנכנסה לסוּכּת קנים רעוּעה וּממוּטטת אוֹתה, מי חייב?

תּמוּה היה לה לפראדיל לשמוֹע מפּי אביה משל זה בפּרה. חייכה חיוּך כּלשהוּ ושלחה את אביה לנוּח.

יוֹסיל, אחר פּטירתוֹ של ר' זוּסיל, הכפּיל על עצמוֹ את עוֹל עבוֹדתוֹ המפרכת גוּפוֹ וּמתשת כּוֹחוֹתיו, כּאילוּ בּיקש לטמטם בּה את כּל חוּשיו… משוּל בּמי שנכנס אל בּית־מזיגה ועד שלא בּאה טיפּה אל פּיו, הריהוּ משתּכּר מריח הכּוהל ומקטוֹרת ה“מאחורקה”⁴⁹ לבד. העוֹבדים עמוֹ לא הבינוּ מה אירע לוֹ. זריזוּתוֹ וּשקידתוֹ בּלבּלוּ על המפקחים את סדרי מלאכתם. ואפילוּ ר' זרח בעצמוֹ הוּצרך לרסנוֹ וּלהצן התלהבוּתוֹ: “הפנ… כבוֹדוֹ, נהפ… – היה מאַנפּף כּלפיו – מקפּץ ומדלג כּסייח משתוֹלל. טוֹבה לא תּצמח מעבוֹדה כּזוֹ. ואף מצבה של זהב לא יעמידוּ לוֹ על קברוֹ לאחר מאה ועשׂרים שנה”. אבל יוֹסיל לֹא היה משׂים את הדברים האלה על לבּו.

ואילוּ הפּוֹעלים התחילוּ מתרשלים וּמתרפּים בעבוֹדתם. הוֹאיל ואפרים עדיין לא חזר, היוּ רוֹגנים ושוֹאלים מי ערב להם שיבוֹאוּ על שׂכרם. עמד יוֹסיל וכינס את כּל המפקחים וּשני הגזבּרים משני עסקי הקיבּוֹלת ליטוֹל עצה מה לעשׂוֹת. בּאסיפה סח ר' זרח שאפרים הפקיד בידוֹ לפני נסיעתוֹ את סכוּם הממוֹן הדרוּש לתשלוּם שׂכר העוֹבדים וּלמצרכי העבוֹדה, אם לא יהא סיפּק בּידוֹ של אפרים לחזוֹר מדרכּוֹ אחר חוֹדש. בּדקוּ וּמצאוּ שאין בּסכוּם זה בּכדי לגמוֹר גם את הכּביש וגם את בּנין הקסרקטין. שאם יתעסקוּ גם בּזה וגם בּזה יסכּנוּ את שתּי הקיבּוֹלוֹת יחד, ונמצאוּ גם הקבּלן וגם העוֹבדים נפסדים. אנשי המעשׂה שבּין הממונים בּיקשוּ להיוֹת זריזים ונשׂכּרים, והציעוּ לחלק בּינם לבין עצמם את הפּקדוֹן, איש כּפי המגיע לוֹ, וּמן הנוֹתר לפרוֹע לפּוֹעלים. יוֹסיל ור' זרח התנגדוּ בּכל תּוֹקף להצעה זוֹ. ר' זרח יעץ למצוֹא יהוּדי שילוה להם את הממוֹן הדרוּש על מנת שימשיכוּ את העבוֹדה על חשבוֹנם. וּכשיחזוֹר אפרים, יתפּשרוּ בּיניהם גם בּתשלוּם החוֹב וגם בּחלוּקת הריוַח. יוֹסיל חָלק גם על הצעה זוֹ. בּימים אלה, טען, לא כּל כּך בּנקל יש למצוֹא יהוּדי שתסכּים דעתוֹ להלווֹת לאַלתּר את כּל הסכוּם הנצרך, ועד שיהיוּ מחזרים על כּל בּעלי־הממוֹן יפסידוּ זמן, והוּא יקר מאד. עצתוֹ היתה להפסיק, לפי שעה, את עבוֹדת הכּביש שעוֹמדת עדיין בּאמצעיתה ולהשתּמש בּסכוּם הנמצא בּעין לגמירת בּנין הקסרקטין. לדעת המוּמחים יספּיק הממוֹן לכך. בּין כּך לכך קרוֹב לוַדאי שאפרים יחזוֹר, יקבּל מידי הממשלה את שׂכרו משלם ויוּכל לסיים את הכּביש, אם רצוֹנוֹ בּכך, בּכוֹחוֹת מכוּפּלים. וּמי יוֹדע, אפשר שיהא סיפּק בּידוֹ, ולא יפסיד כּלוּם.

דעתוֹ של יוֹסיל נתקבּלה על כּוּלם.

וכך עשׂוּ. עבוֹדת הכּביש נפסקה. והפּוֹעלים קצתם פּוּטרוּ וּקצתם נספחוּ אל עבוֹדת הבּנין, שנכפּלה. נתגייסוּ טייחים, סַיידים, נַגרים, פחָחים וּשאר אוּמנים מבּין יהוּדי מינסק והסביבה. עבדוּ בּיוֹם וּבלילה בּחילוּפי משמרוֹת. הסיוּם היה ממַשמש וּבא.

יוֹסיל כּבר פּסק מלהיוֹת תוֹהה וּבוֹהה כּמוֹ בּתחילתוֹ, לא תּעה עוֹד כּמקל של סוּמא. נבוֹן, זריז ושקדן, אין הפּוֹעלים מתרעמים עליו שהוּא מעבידם בּפרך, שכּן הוּא גוּפוֹ עוֹבד עד לידי פּריכת הגוּף והתפּקקוּת עצמוֹתיו. כּוּלוֹ מלוּכלכך: סיד, עפר, חוֹל היוּ על בּגדיו, על פּניו וּבתוֹך שׂערוֹת זקנוֹ, מפּני שבּכל מקוֹם וּלכל מלאכה הוּא נוֹתן את ידוֹ; מטפּס על פּיגמים ועל סוּלמוֹת, עוֹלה ויוֹרד. מר' זרח למד ליתּן יד לכל מלאכה. רוֹאה הוּא תּקלה בּאיזה מקוֹם, מלאכה שאינה נעשׂית כּהלכתה, מה הוּא עוֹשׂה? אינוֹ מעמיד את בּעלי־המלאכה על קלקלתם, כּדי שלא לעוֹרר ויכּוּחים, ניצוּחי־דברים ותרעוֹמוֹת. אלא נוֹטל את כּלי האוּמנות בּידוֹ וּמתקן מה שטעוּן תּיקוּן. וּבעל־המלאכה תּחת לרטוֹן וּלהתרעם, מתבּייש ונוֹתן דעתוֹ מכּאן ואילך להיזהר יוֹתר בּמלאכתוֹ, ואף מכּיר לוֹ ליוֹסיל טוֹבה.

עבר יוֹתר מחוֹדש. הממוֹן שהיה בּידי ר' זרח הוּצא כּבר ואפרים עדיין לא חזר. ואף־על־פּי־כן לא הפסיקוּ את העבוֹדה. הוֹאיל והבּנין היה חסר מעט מאד כּדי לבוֹא לידי גמר החליטוּ הפּוֹעלים בּדעתּם לסכּן את שכר־עבוֹדתם וּבלבד שלא לגרוֹם לבעליהם הפסד ממוֹן גדוֹל בּשביל דבר של מה־בּכך…

בּלילה היה יוֹסיל ניעוֹר אחר שעה קלה של תּרדמה כּבדה, ושוּב לא היה יכוֹל להרדם. היה מתהפּך מצד אל צד; כּל גוּפוֹ כּאב עליו. וּמרוֹב עייפוּת אין השינה חוֹטפתּוֹ. אין הוּא מתעצם אפילוּ עם מלאך השינה, אלא מתפּרקד וּמתמסר כּוּלוֹ להרהוּריו וּמכוין לבּו אל יסוּריו. כּוֹאב עליו גבּו, כּוֹאבוֹת זרוֹעוֹתיו, רגליו, כּל בּשׂרוֹ כּוֹאב עליו. כּאילוּ משכוּ בּצבת את גידיו אחד, אחד…

זכוּר הוּא היאך היה ר' זוֹסיל עליו־השלוֹם מחליק את ידיו על רגליו הנפוּחוֹת והזבוֹת דם ומוּגלה, והיה אוֹמר שאצבּעוֹת ההשגחה עברוּ על בּשׂרוֹ והן שפּצעוּהוּ, הן שהביאוּ עליו “פּצע וחבוּרה וּמכּה טריה”… הרי גם על חייו שלוֹ המסוּלפים והמלאים פּצעים עברוּ אצבּעוֹת ההשגחה… הן! אין הוּא בּא עליה, חלילה, בּטרוּניה; אין הוּא קוֹבל על יסוּריו ועל משׂא החיים הכּבד הרוֹבץ עליו והמעיק תּחתּיו עד דכּא. אין הוּא קוֹבל, חס ושלוֹם… זוֹהי הדרך שבּרר לוֹ… אבל… כּלוּם יש לך קרבּן שאין עמוֹ חדוַת נצחוֹן? ואילוּ חדוה זוֹ מפּני מה עדיין לא פּקדה אוֹתוֹ אף שעה קלה אחת? ר' זוֹסיל – הוּא היה שׂמח, היה מקבּל את יסוּריו מיד ההשגחה בּאהבה כּסימן לפיוּס ולריצוּי. ואילוּ הוּא, יוֹסיל, לא למד עדיין את סוֹד השׂמחה. עדיין אין בּוֹ הכּוֹח לשׂמוֹח…

היוּ לוֹ שעוֹת של קוֹרת־רוּח. כּשראה על אביו עטיפה חדשה וחמה תּחת אוֹתוֹ מקטוֹרן קרוּע שהיה לוֹבש, אוֹ כּשראָה נעלים חדשוֹת וּמעיל חדש על שיינדילה, היה מחזיק טוֹבה לעצמוֹ שסוֹף סוֹף אינוֹ יגע להבל…

בּשעה שהעבוֹדה היתה מתמַעטת, וּבעתּוֹת־הערב היוּ מתמתּחוֹת שעוֹת פּנוּיוֹת, חדגוֹניות וארוּכּוֹת ארוּכּוֹת, היה יוֹסיל מתעסק הרבּה בּשיינדיל, מלמדה תּנ"ך ומדרשי “עין־יעקוֹב”, מלמדה דקדוּק וּמליצה, תּפילה, בּרכוֹת וּמנהגוֹת. ושיינדילה שגדלה גלמוּדה, בּלא חברוֹת, דבקה נפשה בּדוֹדה וקיבּלה את תּוֹרתוֹ בּשׂמחה וּברצוֹן. בּיחוּד היתה השׂמחה גדוֹלה, כּשהיו מביאים את שׂרה’לי. ויוֹסיל מוֹשיב את בּתּוֹ על בּרך אחת ואת בּת אחוֹתוֹ על בּרך שניה, וּמספּר להן מעשׂיוֹת בּשלמה ואַשמדי, אוֹ מסיפּוּרי רבה בּר בּר חָנא, אוֹ מבדח את דעתּן בחידוֹת וּמשלים. שׂרה’לי היתה שתקנית ושקטה כמוֹ אמה, ואילוּ שיינדיל קיבּלה מאביה את האהבה לדברי ליצנוּת והשתּוֹבבוּת.

פּעם אחת, בּשעת קריאה בּתּוֹרה, נטל יוֹסיל חפיסת גפרוּרים וסידר בּהם על גבּי השוּלחן את מחנוֹת שבטי ישׂראל בּמדבּר, איש על מחנהוּ ואיש על דגלוּ, כּדי להסבּיר להן את פּסוּקי התּוֹרה. שׂרה’לי היתה תּלוּיה על זרועוֹ וּבדממה עקבה את מעשׂי אביה. פּתאוֹם נכנסה בּשיינדילה רוּח תּזזית, עמדה וטרפה את כּל הגפרוּרים וסילקה אוֹתם הצדה.

– אַי! – פּרצה קריאה מפּי שׂרה – מה עשׂית, פּראית?

פראדיל שישבה לפני שוּלחן עבוֹדתה והתבּוֹננה אף היא ממקוֹמה אל מעשׂה אחיה בּגפרוּרים, קראה בּנזיפה וּבכעס:

– מה זאת! מה עשׂית, ילדה רעה?

– כּלוּם לא עשׂיתי! – אמרה הילדה – הדוֹד הראה לנוּ שבטי ישׂראל בּמדבּר, ואני הראיתי לוֹ את המדבּר בּלא השבטים.

יוֹסיל פּרץ בּצחוֹק, וּפראדיל לא יכלה להתאפּק וצחקה אף היא לדברי בּתּה, החריפה בּדברי חידוּדיה.

אחר שעה קלה אמרה פראדיל אל אָחיה:

– זה זמן מרוּבּה לא ראיתיך צוֹחק, יוֹסיל?

יוֹסיל הרהר דקה אחת, ואחר חייך והשיב:

– אמת, זוֹהי כּבר מדרגה, הצחוֹק. אבל יש גדוֹלה הימנה, שלא הגעתּי אליה… עדיין. מקוּבּלני מר' זוּסיל עליו השלוֹם, שהיה אוֹמר: “שיויתי ה' לנגדי תּמיד”, פּירוּשוֹ: כּשהשם יתבּרך לנגדי תּמיד, “שיויתי”, כּלוֹמר אז הכּל לדידי שוה… זוֹהי מדרגה גדוֹלה! ואחר רגע של שתיקה הוֹסיף:

– אוֹתוֹ זקן… הוּא הגיע אליה.

– ר' זוּסיל הרי חסיד היה – העירה פראדיל.

– הוּא היה מן החסידים הטוֹבים, האמיתיים… וּפתאוֹם: – שמעתּי שאפרים כּבר חזר וּכבר בּיקר את אביו בּבית־האסוּרים…

– חבל על אפרים! צרוֹת כּל כּך מרוּבּוֹת בּאוּ בּבת אחת על אדם צעיר זה… לואי שיוּכל לעמוֹד בּהן…

– אַתּ יוֹדעת, לי הוּקל עם בּוֹאוֹ… אני מאמין בּאפרים שהוּא לא ישקע. סוֹפוֹ לצוּף למעלה. תּראי, הוּא מאותם שצפים תּמיד למעלה.

– לוַאי!…

– ראיתי את חצקיל, והוּא סח לי שהם כּוּלם יעזבוּ את מינסק… אפרים קשר אילוּ עסקים בּדרוֹמה של רוּסיה…

– ואביו?

יוֹסיל משך דומם בּכתפיו.

שניהם נשתּקוּ מפּני שרבץ עליהם צל כבד ממחשבה אחת משוּתפת על חוּרבּן וּפוּרענוּת שבּאוּ על האנשים כּחתף.

– אמרתּ שכּוּלם יסעוּ – נזכּרה פראדיל – מי עוֹד נוֹסע?

– חנה עם הדוֹדה קיילה. מה להן כּאן? הרי שם אברהם־אלי', וחוּץ מזאת, השׂכל נוֹתן שחנה תּלך אחר ארוּסה.

ידי פראדיל עם מלאכתה נשמטוּ על בּרכּיה, והיא תּלתה בּאחיה עינים מפיקוֹת רחמים: בּטוּחה היתה שאחיה עוֹד אוֹהב את חנה. אבל משראתה את פּניו השלווים כּמעט, נחה דעתה קצת. היא לא ידעה שיש פּצעים עמוּקים בּלב אדם שיוֹתר שהם עמוּקים פּחוֹת נשמעת שוועת כּאבם.

הוּא שוּב חייך:

– חוֹשבני שמוּטב לי… – פּתאוֹם הפסיק את דבריו בּאמצע ושאל: – שמא תּנחשי, פראדיל, מה מוּטב לי?

משכה בּכתפיה:

– לנוּח קצת, לא?

עשׂה בּידוֹ תּנוּעה של בּיטוּל:

– לא, פראדיל! בּמחשבתּי דבר אחר לגמרי.

– וּמה?

– מוּטב לי לנסוֹע אל “רבּי”.

– נתקע בּמוֹחך רעיוֹן משוּנה זה! אל “רבּי”… מה לך ולרבּיים, הרי חסיד אינך.

– אל הרבּי של ר' זוּסיל, עליו השלוֹם.

– למה זה פּתאוֹם?

– ר' זוּסיל עליו־השלוֹם סח לי פּעם שאת שׂמחתוֹ למד מן הרבּי שלוֹ… וכי סבוּרה את שתוֹרה זוֹ אינה שוה בּנסיעה אחת?

פראדיל השהתה על אחיה מבּט הוֹזה:

– ואתּה סוֹבר שדבר זה נלמד? מה תּעשׂה תּוֹרת רבּי לאדם שקוֹץ יוֹשב לוֹ בלבּוֹ?

– הרבּי יוֹציא את קוֹצוֹ.

– את כּל הקוֹצים הוּא מוֹציא?

– את כּל הקוֹצים.

פראדיל צחקה:

– אַי, יוֹסיל! אדם גדוֹל! וּמדבּר כּקטן…

למחרת בּבּוֹקר הוֹפיע אפרים בּבנין הקסרקטין. פּניו נפלו מאד; ניכּר שהרבּה עבר על נפשוֹ בּמשך החוֹדש הזה. אבל עם זאת היתה ניכּרת בּכל הויתו מעין התאַזרוּת פּנימית, מעין קמיצת שינַים מתּוֹך איזוֹ החלטיוּת אמיצה ותוֹקף של רצוֹן… כּדרכּוֹ דיבּר מעט. כּינס את כּל הממוּנים והמשגיחים בּאחד מאוּלמי הקסרקטין. הוּא עמד על ספּוֹ של אחד החלוֹנוֹת הגדוֹלים, שהיה גבוֹה רק כּמה טפחים מעל הקרקע. כּל אחד נתקרב אצלוֹ ונתן לוֹ שלוֹם והוּא החזיר שלוֹם בּדממה, וּבמבּט של כּוֹבד־ראש. עם כּל הקשיוּת שבּפניו, היה בּלב כּל האנשים רגש של חיבּה אל הצעיר הזה והשתּתּפוּת בּצערוֹ. אף יוֹסיל נתן לוֹ שלוֹם, ואפרים גם לחברוֹ לא הראה אף סימן כּלשהוּ של שׂמחה אוֹ אהדה מיוּחדת. כמוֹ לכוּלם החזיר גם לוֹ שלוֹם וּבברכה יבשה וחטוּפה, מתּוֹך פּיזוּר־רוּח.

אפרים דיבּר מעט. בּמלים מוּעטוֹת ויבשוֹת הוֹדה לנאספים על נאמנוּתם וחסדם שעשׂוּ עמו ולא הפסיקוּ את העבוֹדה. הוֹדיע שיש בּדעתּוֹ להתחיל מיד בעבוֹדת הכּביש; לפי הכּרתוֹ יש עוֹד בּכדי לגמוֹר אוֹתוֹ עד הזמן שנקבּע לוֹ בּחוֹזה. וכשראה בפני שומעיו שמודעה זו הדהימה אותם, הוסיף שלהוצאות העבודה אין דאגה. הכל צפוי מראש. הממוֹן שיקבּל מן הממשלה בּעד הקסרקטין, בּצירוּף עוֹד סכוּם אַחר ממקוֹר אַחר, יספּיקוּ לוֹ לבצע את הקיבּוֹלת בּזמן וכהלכה.

אחר כּך נתגלה שאביו כּתב על בּתּוֹ סכוּם הגוּן מממוֹנוֹ שהפקיד באחד הבּנקים בּחוּץ־לארץ. ולמקוֹר כּזה רמז אפרים. חצקיל הציע לוֹ את ממוֹנוֹ שלוֹ אלף וחמש מאוֹת רוּ"כ שצבר לבנית קלוֹיז וּכתיבת ספר־תּוֹרה. אבל אפרים סירב לקבּלם. כּל כּמה שהזקן בּכה והתחנן לפניו שיקבּל, לא נתפּצר לוֹ אפרים; וזה שהטיל מחלוֹקת בּיניהם עוד בּשעוֹת הראשוֹנוֹת אחר חזרתוֹ.

דבריו הקצרים עשׂוּ רוֹשם. האנשים התעוֹדדוּ והתעוֹררוּ לעבוֹדה בּעלמוּת ובכוֹחוֹת מחוּדשים. אפרים, עד שלא בּא אל הקסרקטין, הספּיק כּבר לסייר את הכּביש, לראוֹת מה נעשׂה וּמה יש עוֹד לעשׂוֹת. בּלא ויכּוּחים יתירים פּסקוּ לכל אחד את מלאכתוֹ וּמקוֹמוֹ, מי בּבּנין וּמי בּכּביש, וּמי מהפּוֹעלים שפּוּטרוּ בּזמן היעדרוֹ יוּחזרוּ לעבוֹדה. ואחר שעה לא מרוּבּה נתפזרוּ כּל האנשים, איש איש אל עבוֹדתוֹ ואל תּפקידוֹ.

רק אפרים נשאר יחידי עוֹמד בּחלוֹן. יחידי עמד והסתכּל בּחוּץ.

יוֹסיל, שהלך יחד עם שאר העוֹבדים, אל עבוֹדתוֹ, נזדמן לוֹ אחר רבע שעה לחזוֹר ולעבוֹר בּאוֹתוֹ אוּלם, וראה את אפרים עדיין עוֹמד בּמקוֹם שעזב אוֹתוֹ שם, ומסתכּל בּחוּץ. לא יכוֹל לעבוֹר להלן. נתעכּב והבּיט את גבּוֹ הרחב, שכּמדוּמה כּבר התחיל מתקמר כּלשהוּ… לבּו נמשך אליו, ונתקרב אצלוֹ פּסיעוֹת אחדוֹת. אפרים הפך את פּניו החמוּרים; וּמשראה אוֹתוֹ, נצנצה בּזויוֹת עיניו מעין בּת־צחוֹק…

– אתּה הוּא זה? מה שלוֹמך?

– תּוֹדה. טוֹב.

– וכיצד אתּה מרגיש את עצמך בּעבוֹדה?

– בּתּחילה היה קשה, כּמוּבן. אבל מעט מעט…דרכּוֹ של אדם להתרגל לכל דבר…

– אברהם־אלי' דוֹרש בּשלוֹמך.

– תּוֹדה. מה שלוֹמוֹ הוּא? היאך הוּא? היכן הוּא? ספּר לי.

– שלוֹמוֹ טוֹב. הוּא יוֹשב לפי שעה בּקיוֹב. ואפשר שאחר כּך נעבוֹר למקוֹם אחר. שם נתקשרתּי בּעסק אחד. והוּא עוֹבֹד שם בּשבילי…

– אפרים! חוֹששני שאתּה נוֹטל עליך משׂא כּבד יוֹתר מדי… למעלה מכּוֹחוֹתיך אתּה עוֹבד.

נעץ בּוֹ אפרים את עיניו לשניה אחת אוֹ שתּים ואמר:

– אני מחוּיב לעבוֹד! קוֹדם כּל עלי להוֹציא את אבּא משם… ואחר כּך, בּכלל…

החזיר פּניו אל החלוֹן, ועם שעיניו היוּ תּלוּיוֹת בחוּץ, דיבּר:

– עלינוּ, יוֹסיל, לאַמץ את שרירינוּ, את כּל שרירינוּ, ואם לָאו, רע… כּל אחד מאתּנוּ בּסכּנה, אם לא ישקיע את עצמוֹ כּוּלוֹ בעבוֹדה; סכּנה אוֹרבת לנוּ בּכל מקוֹם. המבין אתּה, זוֹהי קללת חיינוּ… עכשיו אני מבין את זאת יוֹתר מתמיד.

יוֹסיל שתק.

– בּוֹא! – אמר אפרים – קרב אצל החלוֹן והסתּכּל שם…

יוֹסיל נתקרב, עמד אצלוֹ והבּיט בּחלוֹן.

– רוֹאה אתּה שם, את הבּתּים שם? – שאל אפרים.

– הן, שם נאמיהא, כאן השוּק… רחוֹב היהוּדים…

– כּל הזמן אני עוֹמד כּאן וצוֹפה… מעוֹלם לא ראיתי את השכוּנוֹת והחוּצוֹת הללוּ מרחוֹק ומגבוֹה… כּלוּם לא מבעית המראה?

– הן, יש כּאן הרבּה דלות. אמת… בּדרכּי לקוֹבנה וחזרה עברתי הרבּה עיירות… כּוּלן דוֹמוֹת לנאמיהא פּחות אוֹ יוֹתר…

– הנה!… איזוֹ התאמצוּת איוּמה, איזוֹ תעצוּמה דרוּשה כּדי להנצל מן הרפש והשפלוּת האלה, שאילמלא כּן… גזירה שמא נאמיהא תּתפשט ותבלענוּ כּמוֹ בּצה… – ואחר רגע של שתיקה – והרי יש כּוֹחוֹת… אפשר כּוֹחוֹת עצוּמים גנוּזים שם, אבל העם עוֹלים בּתוּהוּ, מתקמקים מאפס מעשה…

– חדשים הרבּה הייתי דר בּשכוּנה כּגוֹן זוֹ, בּשעת ישיבתי בּקוֹבנה – העיר יוֹסיל.

– וּמה? בּטלנוּת ושממוֹן, לא?

– לָאו דוקא. כּוֹחוֹת רבּים גנוּזים שם, כּדבריך. הרי זה אמת, אבל בּטלנוּת ושממוֹן – זה לא. אני אוֹמר לך שאין אנו מכּירים את האנשים האלה כּל צרכנוּ. הנה אתּה מדבּר עליהם כּאדם זר, אף־על־פּי שהסימטה שלכם אינה רחוֹקה כּלל מנאמיהא… ראשית אוֹתם האנשים אינם הוֹלכים בּטל. הרי רוּבּם בּעלי־מלאכה… אמת, שפּרנסתם דלה, משתכּרים מעט. אבל כּוּלם עוֹבדים! מי זגג, מי פחָח, מי עוֹשׂה תנוּרים, מי חייט ומי רצען, וכוּ' וכוּ'. אלא את מיטב כּוֹחוֹתיהם לא בּמלאכוֹת הללו הם משקיעים… עיקר חייהם בּמקוֹם אחר… כּוּלם, אף הפּשוּט שבפּשוּטים, עוֹסקים בּתוֹרה, וּבה משקיעים הרבּה מכּוֹחוֹתיהם.

– זהוּ!… התּוֹרה והמצוֹות! – קרא אפרים בחיוּך של לעג דק.

– אתּה מלעיג? לא כּל אדם יכוֹל לבנוֹת קסרקטין… אבל תּוֹרה, מצווֹת וּמעשים טוֹבים… חייך, אף הם שוֹוים משהוּ…

אפרים משך בּכתפוֹ האחת והפסיק את השׂיחה הזאת.

– כּיון שאמסוֹר את הכּביש והקסרקטין לממשלה – אמר – אסע מכּאן. כּבר שמעת על זאת?

– הן, חצקיל סח לי.

– אף את אבי ואחוֹתי אוֹציא מכּאן. מעיר חזירים זוֹ…

יוֹסיל שתק.

– ומה אוֹמר אתּה לעשׂוֹת לאחר שתּיגמרנה עבוֹדוֹתי?

– עדיין איני אוֹמר כּלוּם, איני יוֹדע כּלוּם – השיב יוֹסיל.

– סע עמנוּ!

– עמכם? לקיוֹב? מה אעשה שם? – ההצעה בּאה כּה לפתע, ולא ידע מה להשיב.

– תּהיה עוֹבד אצלי, ותוֹמך בּביתכם.

– עוֹד יש לי, כּמדוּמני, שהוּת להמלך בּדבר.

– הן, הן! – הסכּים אפרים – לפי שעה, שלוֹם, שלוֹם… – אמר בּלא להחזיר את ראשוֹ מהחלוֹן.

ויוֹסיל אץ אל עבוֹדתוֹ.

יוֹם יוֹם היה אפרים נכנס אצל אביו בּתא כּלאוֹ, יוֹשב וּמדבּר לפניו דברים שיש בּהם כדי לחזק את לב הזקן בּתקווֹת טוֹבוֹת, בּנחמוֹת וּבישוּעוֹת הקרוֹבוֹת מאד. כּך היה גם חצקיל נוֹהג לעשׂוֹת, עד שחזר הבּן. הנה העבוֹדה בּקסרקטין נגמרת והוֹלכת; בּעוֹד זמן מוּעט ימסוֹר את הבּנין לידי הממשלה, ואז – הקץ לכל התּלאוֹת! ואז – אף תּינוֹק בּעריסה יכּיר וידע מי הוּא ר' פּיני ראש הקהל! בּעצם הרי גם בּשעה זוֹ לא נגרע מכבוֹדוֹ אף כּמלוֹא נימה. אדרבּה, עכשיו מרוּבּים יוֹתר מחַבּביו ומכבּדיו שמצירים מאד על הצער והעלבּוֹן שנגרמוּ לוֹ… ימתּין קצת, רק קצת סבלנוּת. בּעוֹד זמן מוּעט עתיד הוּא לחזוֹר אל בּיתוֹ, ואז… ה! אז ילמד פּרק בּדרך־ארץ להם, לכל אוֹתם מהכּנוּפיה של אוֹתה מרשעת… ועוֹד עתידים הם לכרוֹע בּרך ולהרפּיש עצמם לפניו, עד שיתכּפּר להם מה שעשׂוּ…

כּך מדבּר אליו אפרים יוֹם יוֹם, וּמתעצם שהדברים יִכּנסוּ ללבּוֹ השבוּר וירפּאוּהוּ קצת. והזקן מתנַענע מעט מעט, וקשה לידע אם מאמין הוּא או אינוֹ מאמין לכל הדברים האלה, ואם תמצא לוֹמר אם הוּא שוֹמע אוֹ אינוֹ שוֹמע. פּתאוֹם יש שהוּא מפריז בּדממה פּיסת־ידוֹ בּאויר וּמנענעה אחת וּשתים, כּזה שאוֹמר: “דייך!… דברים בּטלים”…

אבל אפרים אינוֹ נרתּע וּמוֹסיף לדבּר וּלדבּר. מפּני שראה שכּוֹחוֹת אביו הוֹלכים וּמתמַצים, שהוּא ממעט בּאכילה, ממעט בּשׂיחה, עד שלבסוֹף קפץ אֵלם על הזקן. העוֹלם שמחוּץ לכּתלי תּאו, כּל החיים שעזב מאחריו על פּתחו של בּית־האסוּרים, נשתּכּחוּ מלבּוֹ; אחת אחת נתרוֹפפו וניתּקוּ כּל הנימין שקשרוּהוּ אל כּל הבּריוֹת, לרבּוֹת הקרוֹבים לוֹ בּיוֹתר. לא שאַל לשלוֹמה של בּתּוֹ ואפילוּ לשלוֹמוֹ של מוּקי לא שאל, ולא הקדים בּשׂמחה את פּני בּנוֹ. רק היה יוֹשב עם ספר המשניוֹת הפּתוּח בידוֹ, מתנענע בּלא הפסק. קרוֹב לודאי שרק עיניו היוּ נתוּנוֹת בּספר, ודעתּוֹ מוּפלגת ממנוּ.

תחילה עוֹד היה אפרים דוֹחק עליו בשאלוֹת, משתּקד וּמתעמל לעוֹררוֹ מאלם צערוֹ, ולסוֹף הניח ידוֹ ממנוּ, הוֹאיל ואביו לא נשמע לוֹ. אפרים היה יוֹצא בּכל יוֹם מבּית־האסוּרים מדוּכדך וקוֹדר יוֹתר ויוֹתר.

יוֹם אחד בּאה סוֹף־סוֹף מס"ט־פּטרבוּרג ועדה מטעם הרשוּת לקבּל מיד הקבּלן את בּנין הקסרקטין שהתנוֹסס כּבר בּכל שלוֹש דיוֹטוֹתיו, כּלוּל בּשלימוּתוֹ וּבהדרוֹ. הלכוּ חברי הועדה, שׂר־הפּלך, שׂר־הצבא עם כּל הפּמליה שלהם לבדוֹק את הבּנין אם הוּא ערוּך וּמסוּדר בּכל, דבר דבר על מקוֹמוֹ, מזוּמן ויפה לתשמישוֹ. אפרים, כּמוּבן, התלוה אליהם. וּבשעה שהיוּ מהלכים והוֹלכים מדיוֹטה אל דיוֹטה, מחדר אל חדר, וּמבּעד לחלוֹנוֹת זרחה החמה בּשפע אוֹר על בּגדי־השׂרד, וניתזוּ ציציוֹת של ניצוֹצוֹת ונגוֹהוֹת מן הכּוֹכבים ומן צלָבי־הכּסף המקשקשים על חָזוֹתיהם של הטפסרים, מכּפתוֹרי הנחוֹשת, הזהב והכּסף שעל מַדיהם, מסרטי השיראים והפּיפים הססגוֹניים, וזיו האיקוֹנין של כּל אחד מהם הבהיק גם מחמת דמי השוֹחד שקיבּלוּ, איש איש לפי רוּם מעלתוֹ, בּסוֹד וּבהצנע, וגם מפּאת הכּירה הגדוֹלה המזוּמנת להם, – אז, בּאוֹתה שעה הוֹציא ראש־הקהל את נשמתוֹ בּבדידוּת כּלאוֹ האפל, תּחת סוּכּת קוּרי־העכּביש שהיתה פרוּשׂה עליו. למראשוֹתיו עמדוּ רק חצקיל והחייל בּעל החטטים…

וּמעשׂה שהיה כּך היה:

חצקיל נכנס כּדרכו אל התּא וסבוּר היה לראוֹתוֹ ישוב שקוּע בּאֵלם קפאוֹנוֹ. וּמה נדהם לשמוֹע עוֹד בּפרוֹזדוֹר את קוֹל פּעמי האסיר הזקן. לבּוֹ התחיל מיד נוֹקפוֹ; מתירא היה להיכּנס. ואף־על־פּי־כן נכנס וראה לפניו מחזה לא־מצוי. כּלהבת נר סמוּך לשקיעתה, נתעוֹרר פּתאוֹם ראש־הקהל והתחיל מתחבּט מכּוֹתל אל כּוֹתל כּחיה פּצוּעה, ומצווח שישחררוּהוּ, וּמרעיש את כּתלי התּא. פּעם התגעש והשתוֹלל כּאדם שנטרפה עליו דעתּוֹ, פּעם בּכה לפני החייל כּתינוֹק, נשק את ידיו, והתחנן שיוֹציאוּהוּ לחוֹפש; ראה את חצקיל והתנפּל לפניו בּתחנוּנים שלא יניחהוּ למוּת בּבור־כּלא. פּתאוֹם היה מזנק כּארי, מטיח את אגרוֹפיו בּכּוֹתל וּבדלת, מנבּל את פּיו, מקלל את אוֹיביו, מתקיף את חצקיל באגרוֹפיו: לחינם מיתּמם זה; הרי לא מעתּה אלא מכּבר ידוּע לו שגם הוּא, חצקיל, וגם אפריי’קה הם בּיד אחת עם פשקה הזוֹנה (פּסיה ר' לייבּ’ס) להפּטר ממנוּ, והם הם בּנכליהם הביאוּהוּ לבית־האסוּרים… וכך שעוֹת, בּלא הפסק כּלשהוּ… חצקיל היה אוֹבד־עצוֹת. לקרוֹא את אפרים לא היה יכוֹל מפּני שהוּא, אפרים, היה עסוּק בחברי הוַעדה, וגם מפּני שלא רצה שיראה הבּן בּקלקלתוֹ של אָביו; וּמאידך גיסא, סכּנה גדוֹלה היתה לבוֹא לפני האַסיר המשתּוֹלל. ואף־על־פּי־כן היה חצקיל מסכּן את עצמוֹ, משדל את האסיר בּדברי פּיוּסים וּבדברי־כּיבּוּשים. יממה שלימה התגעש ר' פּיני כּחיה שוֹטה. לבסוֹף התחיל תּוֹבע שיביאוּ אצלוֹ אשה, שיביאוּ לפניו יין ואַוָז צלוּי. חצקיל פּניו היוּ מַסמיקוֹת מבּוּשה ושׂמח שאין הבּן שומע את ניבּוּל־הפּה של אביו. כּדי להניח את דעתּוֹ, רץ אל בּית התּמחוּי הסמוּך והביא משם בּקבּוּק יין, תּרנגוֹלת צלוּיה עם דייסה של כּוּסמת. פּיני התנפּל על הדברים האלה בּקדחת של טירוּף־דעת. בּצמאוֹן נוֹרא הערה לתוֹכוֹ כּוֹס אחר כּוֹס עד שהריק את הבּקבּוּק כּוּלוּ. לבסוֹף התחיל מפשח בּידיו את התרנגוֹלת, תּפשׂ כּרע אחת ותחב לתוֹך פּיו. מכּיון שנעץ את שיניו בבשׂר הכּרע, הכחילוּ פּניו עד לשחוֹר, גלגלי עיניו יצאו מחוֹריהן, ונפל לאחוֹריו בּכל מלוֹא קוֹמתוֹ. וכך הוֹציא נשמתו כּשרגל התּרנגוֹלת נעוּצה בּפיו. ליצני הדוֹר – ואלה היוּ מרוּבּים בּין יהוּדי מינסק, כּמוֹ בּין יהוּדי כּל עיר – סיפּרוּ ששיניו נקמצוּ בּעוית בּכוֹח כּזה, עד שאי־אפשר היה להוֹציאה מפּיו. וכך יצא מן העוֹלם עם כּרע תּרנגוֹלת בּפיו… ורבּים אפילוּ אמרוּ שראוּ בּעיניהם מה שהוּא משוּנה ולא רגיל בּוֹלט מבּעד למטלית השחוֹרה שבּה היתה הגויה מכוּסה…

מינסק לא ראתה מעוֹלם לויה גדוֹלה כּזוֹ שהלכה אחרי מיטת ראש־הקהל שלה. נסגרוּ כּל החנוּיוֹת, נתרוֹקן השוּק פּתאוֹם כּמוֹ בּיוֹם שבּת. המלמדים סגרוּ את ה“חדרים”. יחד עם צאן־קדשים שלהם הלכוּ לעשׂוֹת עם הנפטר חסד של אמת; זקן ונער, קטן וגדוֹל, הכּל נהרוּ אחר המיטה.

שלוֹש נשים נשארוּ אשה בּביתה; האחת מפּני בּוּשה, השניה מפּני יראה, והשלישית מפּני אהבה: מלכּה לא יצאה ללווֹת את אביה, אפילוּ בּעגלה. חוֹלת־לב, לא עמד בה כּוֹח להתגבּר על הבּוּשה שהבּריוֹת יראוּה מלוָה את אביה מבּית האסוּרים אל בּית־הקברוֹת… פּסיה יראה היתה שמא יִרגמוּה בּני־אדם אם תּיראה בּלוית קרבּנה; וחנה… היא הלכה פּעם יחד עם יוסיל אחר מיטת אביה. אבל ללכת בּדרך זוֹ יחד גם עם יוֹסיל וגם עם אפרים – הרי זה היה למעלה מכּוֹחה…

הלוָיה נתעכּבה בּחצר בּית־הכּנסת הגדוֹל. כּנגד פּתח בּית־הכּנסת העמידוּ את המיטה ושם עמד ר' טבלי המרא־דאַתרא בּכבוֹדוֹ ובעצמוֹ על כּסא והתחיל מַספּידוֹ בּקוֹל צרחני וּבכיני. הוּא פּתח, מתּוֹך קריאת “אַי!” גדוֹלה וממוּשכה, במימרה אחת מדברי חז“ל, ועד שהספּיק להסבּיר את המימרה, כּבר געה העם בּבכי. נשכּחו דברי הטרוּניה והתרעוּמוֹת של הלוֹוים, נשתּתּקוּ דברי הרינוּן והליזה על עבירוֹת שבּצינעה… אילוּ הוֹרים עניים ואוּמללים שעדיין לא נגלד הפּצע בּלבּם, לאחר ש”נחטפו" ילדי טיפּוּחיהם, תּחת ילדי עשירים, אפילוּ הם עיניהם היוּ משוֹטטוֹת בּדמע. נגד עיני כּוּלם היוּ רק העינוּיים והיסוּרים שבּאוּ על אדם זה ומירקוּ את עווֹנוֹתיו. בּקהל היתה כּבר מהלכת שמוּעה שר' פּיני ז"ל הוֹציא את נשמתוֹ כּצדיק גמוּר, שהצדיק עליו הדין וקידש שם שמים…

פּתאוֹם אירע מעשׂה נוֹרא שכּמוֹתוֹ לא ראתה עוֹד מינסק מעוֹלם.

בּתוֹך הקהל נפלה פּתאוֹם ערבּוּביה ומהוּמה. אנשים התחילוּ דוֹחפים זה את זה. מי־שהוּא נדחק בּתוֹך הקהל והבקיע בּמַרפּקיו וּבמקלוֹ דרך. וּמתוֹך כּך דחק כּל אחד על חברוֹ, לפנוֹת דרך, ואיש לא ידע מי הוּא הנדחק ומי הדוֹחק. הוֹאיל והצפיפוּת היתה גדוֹלה, דוֹמה היה לאוֹתם שעמדוּ קצת בּריחוּק מקוֹם, כּאילוּ נפלה בּתוֹך האספסוּף מחלוֹקת וּבני־אדם מתכּתּשים. אלה שוֹאלים: מה זאת? מה אירע שם? ואלה משתּיקים משוּם כּבוֹד המת. ור' טבלי, שעמד על כּסא, ראה את התּרבּוֹכת ולא הבין מה זאת, נבהל והפסיק בּאמצע את הספּדוֹ. בּאוֹתוֹ רגע נתקרבה קיילה אלמנתוֹ של ר' זוסיל עליו השלוֹם, שזוֹ היא שהבקיעה לעצמה בּיגיעה רבּה דרך וגרמה לכל המהוּמה הזאת, נתקרבה אצל הכּסא שעליו עמד המרא דאַתרא, והתחילה מצעקת, עם שהיא מנוֹפפת בּאויר בּמקלה:

– את מי אתּה מספּיד, רביּ? את הזנאי הזה, את הזוֹלל וסוֹבא, שחַמס ועשק אלמנוֹת ויתוֹמים? איך לא תּתבּייש ולא תיכּלם. רבּי! ילדינוּ “נחטפוּ” בּגללוֹ ונשלחוּ לשמד… חיימ’קה גלה ומתגוֹלל בּין גוֹיים… ואתּה מספּידוֹ ושוֹפך דמעוֹת! חיבּוּט הקבר שיהיה לרשע מרוּשע זה המוּטל לפניך יהיה גם לך, רבּי, על דברי השקר והחוֹנף… הרי שם בּשמים שוֹמעים וצוֹחקים לך, רבּי! שקרן אַתּה, רבּי! כּזבן אתּה, רבּי! – קוֹלה הצרחני נשמע עד לעקבוֹ של הקהל הנאסף, אם כּי דבריה לא היוּ בּרוּרים בּיוֹתר. אבל ראוּ מרחוֹק את מקלה מתנוֹפף בּאויר כּלפּי הרב. פּתאוֹם ראוּ מרחוֹק את ר' טבלי פּוֹרש וּמרעיד זרוֹעוֹת בּאויר, וּמתנוֹדד בּכל גוּפוֹ: קיילה התחילה מוֹשכת בּכנפי קאפּוֹטתוֹ ומזעזעת בּידיה את כּסאוֹ…

שניוֹת מספּר עמדוּ האנשים נדהמים וּמרוֹב תּדהמה לא מיחוּ בּידה. אבל מיד התעשתוּ והתנפּלו עליה, אלא שלא יכלוּ לסלק ידיה מהכּסא. מתּוֹך עוית כּזוֹ אחזה בּוֹ. ואילמלא נזדרזוּ אחדים ועל כּפּים הוֹרידוּ את הרב, כּי אז היה בּכל רע.

את המיטה הוֹבילוּ לקברוֹת בּלא הספּד. אבל מרבּית המלוים כּבר שכחוּ את הנפטר, את גוֹרלוֹ של האדם שיסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר, והכּל היוּ מדיינים בּמעשׂה האשה הקטנה הזאת…

לאחר שקיבּל אפרים את דמי פּקדוֹנוֹ ואת שׂכרוֹ בּעד שתּי הקיבּוֹלוֹת שעלה בּידוֹ לבצע בּזמנן, לאחר שסילק לכל העוֹבדים עמו למיניהם ונפטר מהם בּברכה, הזמין אליו את בּעלי־החוֹבוֹת של אביו. הוּא עצמוֹ לא ראה אוֹתם ולא דיבּר עמהם (“חוֹששני שמא יחתּכוּ מעי אם אראה את פּניהם”), אלא חצקיל היה יוֹצא אל כּל אחד מהם עם החשבּוֹנוֹת, עם דמי הקרן והריבּית, וּמקבּל את שטר ה“היתּר עסקא”. וּכשפּיטר מלפניו בּדרך זוֹ את האחרוֹן מבּעלי־החוֹב, הזמין אפרים את יוֹסיל ושוּב דיבּר עמוֹ על נסיעתוֹ לקיוֹב. נוֹסדה חברה של בּעלי־הוֹן שמשתּדלת אצל הרשוּת לקבּל רשיוֹן לבנין מסילת־בּרזל בּין אוֹדיסה ותיאוֹדוסיה דרך קיוֹב. אף הוּא, אפרים, מעוֹרב בּענין זה. תּהיה עבוֹדה רבּה. דרוֹמה של רוּסיה משך את לבּוֹ של יוֹסיל מכּבר; רצה לעמוֹד על טיבה של כּנסת ישׂראל השרוּיה שם. שמע הרבּה על החסידוּת שבּפלכי ווֹהלין וּפּוֹדוֹל והתאַוָה להכּיר גם אוֹתה, ועל כּן הסכּים לנסוֹע גם הוּא לקיוֹב, לאחר שיקבּל מאפרים מכתּב מפוֹרש וּמפוֹרט. אפרים שׂמח מאד על הסכּמתוֹ. שם היהוּדים, אמר, הם אחרים, והוּא עם חנה ואברהם־אלי' לא יסתגלוּ במהרה אל תּנאי המקוֹם החדש. אם יטפּל אליהם יוֹסיל ירגישוּ שם את עצמם יוֹתר בּ“ביּת”; חוּג המשפּחה ישלם יוֹתר.

– הזוֹכר אתּה, יוֹסיל, שאבּא ז"ל אמר לך פּעם…נסענוּ אז יחד אל הכּביש… והוּא אמר לך שרצוֹנוֹ לעשׂוֹתך לסוֹחר, ואתּה צחקתּ. אף אני צחקתּי. אז עוֹד חלמתּ ללמוֹד רפוּאה…

– הרי זה נראה לי עכשיו רחוֹק כּל כּך, כּאילוּ הרבּה שנים עברוּ מאז…

– אבל הדין היה עם אבּא ז"ל. אם כּי לא בּמלוֹאה נתקיימה נבוּאתוֹ.

– מה מַשמע? –ֹשאל יוֹסיל.

– הייתי מרוּצה מעבוֹדתך יוֹתר משקיויתי. אבל בּנפשך… בּפנימיוּתך… איש־המעשׂה, מבין אתּה, חייב להיוֹת איש־מעשׂה בּכל רמ“ח ושס”ה שלוֹ, ואילוּ אתּה אינך עוֹמד עדיין בּשתּי רגליך על הקרקע. עדיין אתּה מרחף אי־שם… – והחוָה בּידוֹ קוים מתפּתּלים בּאויר.

– ואתּה סבוּר ששם… – וחיקה בּידוֹ את מחוֹג־ידוֹ של אפרים בּאויר – ששם ריק, שאין שם כּלוּם?

– בּשביל איש־המעשׂה, מכּל מקוֹם…

– מהנ! אבל חשבּוֹן־הנפש אינוֹ מזיק לעוֹלם. אתּה מדבּר תּמיד על הכּוֹח והמעשׂה הדרוּשים לנוּ. ואני מצטער על שכּנסת ישׂראל בּרו"פ אינה עוֹשׂה את חשבּוֹן־נפשה. ועל כּן היא כּצאן בּלא רוֹעה.

אפרים צחק:

– אתּה דוֹמה עלי לאוֹתוֹ תּינוֹק בּכין שהוּא גוּפוֹ אינוֹ יוֹדע על מה הוּא בּוֹכה. וכשדוֹחקים עליו שיאמר סוֹף־סוֹף מה הוּא חסר, הריהוּ מצבּיע על הלבנה ומבקש את פּינכּת־הזהב שבּשמים…

אז צחק גם יוֹסיל:

– כּשאדם נער – אמר – הריהוּ משתּוֹקק אל פּינכּת־הזהב שבּשמים, הגדיל הריהוּ להוּט אחרי האילפּס של הארץ. כי נשתּיירה, כּנראה, מקצת משטוּת נערוּתי… – פּניו נעשׂוּ פּתאוֹם חמוּרוֹת, והוסיף: – דברי ימינו, אפרים, הוֹלכים בשתּי דרכים, האחת, החיצוֹֹנית, מסוּרה בּידי שליטי המדינוֹת ועמי־הארצוֹת שבּהם אנו שרוּיים; תּחילתה בּחוּרבּן הבּית וסוֹפה בּביאת הגוֹאל. הדרך השניה, הפּנימית, עוֹברת דרך נפשוֹ של כּל אחד מישׂראל, תּחילתה בּמעוֹנה אלוֹהי קדם ושם גם סוֹפה… דרך זוֹ… מבין אתּה, אני מלא חרדה שמא תּשתּבּש עלינוּ, חס ושלוֹם…

אפרים הניח את כּפּו על כּתפוֹ של חברו בּחיוּך של גדוֹל וּפיכּח כּלפּי קטן ותמים:

– מוּטב, מוּטב… אל תּהא מפחד תּמיד… תּבוֹא לקיוֹב. שם מחכּה לנוּ עבוֹדה מרוּבּה. העבוֹדה, יוֹסיל, תּפיג את כּל פּחדיך…

פּרק שלוֹשים וּשלוֹשה

לפני חנוּכּה שמע יוֹסיל בּשטיבּ"ל (מזמן לזמן היה בּא לשם וּמחלק קצת מעוֹת ל“בּרכה”) שחסידים נוֹסעים על הנר החמישי לליוּבּאוויטש, אל הרבּי. הסכּימה דעתּוֹ להצטרף עליהם.

אוֹתה שנה היה החוֹרף קל. אף־על־פּי שבּכל מקוֹם היוּ השלגים רבוּצים בּכל כּוֹבד מעמסתם, היתה החמה מבהיקה בּכל זיוה, והאויר היה נוֹח להוֹלכי־דרכים. יוֹסיל נסע עם חבוּרת החסידים בעגלת־חוֹרף מסוּככת כּילה. אף־על־פּי שהוּא ראשוֹן שכר את עגלה והתנה עם בּעל־העגלה תנאי מפוֹרש שיקצה לו מקוֹם טוֹב בּפנים הכּילה, לא הקפּיד על בּני־לויתוֹ שנהגוּ בּוֹ כּמוֹ שנהגוּ בּוֹ יהוּדים בּשעה שנסע לקוֹבנה: קפצוּ ותפשׂוּ את כּל הכּילה, ולא שיירוּ לוֹ מקוֹם לישב אלא חוּץ לתחוּמה מאחוֹרי גבּוֹ של בּעל־העגלה. בּדיעבד נמצא נשׂכּר, שכּן בּפנים הכּילה היה הדוֹחק גדוֹל והאויר קשה וּכנגד זה בּחוּץ היתה ישיבתוֹ בּהרחבה והאויר פּושר, ערב לנשימה ומשיב־נפש.

אוֹתם שישוּבים היוּ בּפנים הכילה, מבּני העיירוֹת הסמוּכוֹת היוּ, ויוֹסיל לא הכּירם. ואף־על־פּי־כן היה דוֹמה עליו שפּרצוּפיהם ידוּעים לוֹ משנים מרוּבּוֹת: אוֹתם הפּנים דלי־הדם, מעוּטרי זקן מדוּבלל, אוֹתן העויוֹת העצבּניוֹת ואוֹתם שביבי־החביוֹנים של אמוּנה ושל כּיסוּפי־דת, שמנצנצים מתּוֹך עינים מסתּכּלים, לכאוֹרה, בּפיכּחוּת מעשׂית.

אל הכּילה נכנסוּ מבוֹהלים וּדחוּפים, נחפזים וּמרוּגזים, כּשהם הוֹדפים ודוֹחקים איש את רעהוּ, מתּוֹך תּשוּקה להיוֹת זריז ונשׂכּר, לקדוֹם ולזכּוֹת בּמקוֹם הטוֹב בּיוֹתר. וּמשנתישבוּ סוֹף־סוֹף איש עם תּרמילוֹ בּין בּרכּיו, נתישבה גם דעתּם עליהם, נתרוֹפפה מתיחוֹתם, והתחילוּ מוֹחים בּשרווּליהם וּבממחטוֹתיהם הגדוֹלוֹת את זיעת פּניהם, כּמוֹ אחר מלחמת־ידים קשה, נוֹשמים בכבדוּת, מתבּוֹננים ומסתּכּלים זה בּזה, מעט מעט מגלגלים שיחת רעים וידידים, מתבּלים דבריהם בּדברי תוֹרה, זה מביא מימרה של צדיק זה, וזה – של צדיק זה. פּתאוֹם מזדקר, כּאילוּ מאליו, מתּוֹך תּרמיל אחד, בּקבּוּק יי"ש, שעוֹבר מיד אל יד וּמפּה אל פּה; השׂפתים דוֹבבות בּלא קוֹל בּרכּת “שהכּל”, הזקנים מתנשׂאים, הפיקות מתרָטטוֹת ומתרוֹצצוֹת, והנוֹזל מבקבּק. מישהוּ אוֹמר הלצה והכּל צוֹחקים; הדעת מתבּדחת. מישהוּ פּוֹתח בּזמר, בּניחוּת וּבּפני עצמוֹ; מצרף אליו חברוֹ את קוֹלוֹ, וּמיד – כּל הכּילה מזמרת. העגלה מקפּצת ומנתּרת עם כּל גבשוּשית ועם כּל גוּמה. הנוֹסעים הוֹאיל והם ישוּבים דחוּקים וּדחוּסים, העגלה מקפּיצה את כּוּלם כּאחד, זוֹרקתם כּגוּש אחד כּלפּי מעלה, והזמר מתרסק והקוֹלוֹת נהפכּים לצוָחוֹת ולקריאוֹת משוּנוּת… ואף־על־פּי־כן אין משגיחים בּזה וּמזמרים וּמזמרים, עד שפּתאוֹם מתגלה שוּב בּקבּוּק כּרסני עם תּמד־דוּבדבנים, שהכּל מקבּלים את פּניו בּחדוה וּבחיבּה.

בּין הנוֹסעים היה אחד שהכּל היוּ קוֹראים אוֹתוֹ ר' אלי' שוּ“בּ; לפי לבנוּת שׂערוֹתיו וּלפי הכּרת פּניו היה כּבר למעלה משנוֹת עמידה, אבל רוּחוֹ היתה פּזיזה וּבדחנית כּמוֹ של צעיר. נטיה משוּנה היתה בּוֹ לשׂחק וּלשטוֹת בּבריוֹת. פּלוֹני, למשל, מפשיל ראשוֹ, כּשהוּא מחזיק בּידוֹ האחת את היארמוֹלקה על פּדחתּוֹ שלא תּישמט חלילה, וּבשניה הוּא מזמן עצמוֹ להערוֹת את התּמד לתוֹך גרוֹנוֹ, והנה ר' אלי' שוּ”בּ דוֹחק שלא בּמתכּוון כּביכוֹל את ידוֹ של זה, והתּמד משתּפּך על הפּנים, ונספּג לתוֹך הזקן. אוֹ שהוּא משמיט בּחשאי מבּין בּרכּי שכנוֹ העסוּק בּשתיה את ילקוּטוֹ וּמוֹסרוֹ לשני, השני לשלישי, וכל זה נעשׂה בּחשאי, מאחוֹרי הגב, בּתמימוּת פּנים, עד שהילקוּט מגיע אל האחרוֹן שבּשוּרה. בּעל הילקוּט מחפשׂוֹ, מבוּלבּל, סביבוֹ, הוֹפך והוֹפך בּתוֹך הקש ותחת המוֹשב, וּבפניו צער וחשש שמא שכח את ילקוּטוֹ בּמינסק. הנוֹסעים משתּתּפים בּצערוֹ וּמסייעים אוֹתוֹ לחפּשׂ. פּתאוֹם מגבּיה מישהוּ למעלה עוּגת־דבש גדוֹלה וּבקבּוּק יי“ש… בּעל האבידה מכּיר את העוּגה והבּקבּוּק שהם שלוֹ, וּפניו מצהיבוֹת מגיל, כּזה שהכּיר פּתאוֹם בּמקוֹם זר את פּני ידידיו האהוּבים. כּל הכּילה מרעידה מצחוֹק. התחילוּ מדיינים מה קנס יטילוּ על בּעל הילקוּט שעבר על לָאו מפוֹרש בּתּוֹרה. “מרעך אל תּתעלם” כּתּוּב, והלה ראה בצערם של ישׂראל ששוֹתים יי”ש בּלא קינוּח, והעלים את עוּגתו.

יוֹסיל, שלא השתּתּף בּכל מעשׂי התּעתּוּעים של החסידים הללוּ, לא העביר את עיניו מפּני ר' אלי' זה. פּניו המעוּטרוֹת פּיאוֹת ארוּכּוֹת וּסתוּרוֹת וזקן דליל וּמכסיף, המקוּמטוֹת והעצבּניוֹת, לא נחוּ אף רגע ולא פּסקוּ עוָיוֹת הצחוֹק והמוּמס שלהן, כּפני ילד שטוּף במעשׂי נערוּת וליצנוּת. כּכתם שחוֹר על גבּי חַורוּת־הפּנים ולבנוּת־הזקן היוּ העינים האפילוֹת עם הגבינים השחוֹרים והעבוּתּים שהוֹסיפוּ על אפילתן. היה בּזה מעין כפילוּת, מעין דבר והיפּוּכוֹ. בּשעה שהפּנים היוּ כּוּלן תּנוּעה, צחוֹק ועוַיה, העינים שמרוּ על חוּמרתן, לא צחקוּ. מעטה דק שבּדק של תּוּגה חָפה עליהן, כערפל שחפה על מים עמוּקים…

היה בּין הנוֹסעים חסיד צעיר אחד שאף הוּא משך אליו את עיניו של יוֹסיל. אברך זה תּוֹרן היה בּגוּפוֹ הדק והגבוֹה, בּכתפיו הצרוֹת, והיה סוֹמך בּראשוֹ את כּיפּת הכּילה; גלל כּן בּישיבה היה מרכּין את ראשוֹ, וּבשכיבה היה מתפּרקד בּברכּים כּפוּפוֹת וּמצוּמצמוֹת. נפשוֹ היתה סוֹלדת ממעשׂי הנערוּת של ר' אלי' שוּ“בּ וחבריו. צנוּע ושקט, היה ישוּב בּנפש קניטה כּנזוּף, ועל פּניו לא זע אף חיוּך קל. פּניו כּחוּשים וּלבנים כּאילוּ נתמצה מהם הדם עד הטיפּה האחרוֹנה. עוֹד הוֹסיפוּ להטעים את חַורוּרית פּניו הפּיאות השחוֹרוֹת כּפחם, הארוּכות והמסוּלסלוֹת, וּבדל הזקן השחוֹר שבּצבּץ כּמשוּלש חד על קצה סנטרוֹ; בּצוארוֹ הדק והארוֹך היתה פּיקה סוֹלדת וּמרתּיעה למעלה וּלמטה כּבעל־חיים זעיר. התנהגוּתוֹ היתה מקניטה את החסידים ור' אלי' שוּ”בּ היה סוֹנט בּוֹ ומלעיג עליו שאפילוּ יי"ש אינוֹ יכוֹל לשתּוֹת. חסיד עם נשמה מתנֶגדית למה הוּא דוֹמה? לטוֹבל ושרץ בּ..בּ… ונתן עיניו בּחבריו שיסיימוּ הם את המימרה. “בּידוֹ”, מיהרוּ וסיימוּ כּוּלם בּמקהלה. “לא – אמר ר' אלי' – לטוֹבל ושרץ בּנשמתוֹ”… “חַחַחַחַ!” הרעים הצחוֹק מסביב.

כשהעגלה התחילה עוֹלה במעלה גבעה שטוּחה, מצא האברך עלילה לירד מן העגלה כּדי להקל על הסוּסים, ואגב כּך ליפּטר מבּני־הלוָיה הטרדנים.

יוֹסיל ירד אף הוּא. אחר ישיבה ממוּשכת ומייגעת בּיקש לחלץ עצמוֹתיו על־ידי הליכה. בּרצוֹן נתלָוה אל אוֹתוֹ אברך שצד את לבּוֹ על־ידי עיניו הלוֹהטוֹת והנוּגוֹת. לימים, כּשהיה יוֹסיל נזכּר בּאוֹתוֹ צעיר, היה תמיה על עצמוֹ שמשכוֹ כּל כּך אחריו… כּדי לקצר את הדרך עשׂה יוֹסיל קפנדריה דרך חוֹרשה שעמדה עטוּפה בּשלג קסוּמה בּדממתה. האברך הלך לפניו יחיד בּתוֹך הלוֹבן המבהיק שמסביב. שם, בּתוך הכילה, לא שיער יוסיל איזה תּוֹרן הוא אברך זה. היה מפסיע בכבדוּת בתוֹך השלג העמוֹק, שאיבּק את מכנסיו כּמוֹ בּקמח לבן עד לברכּיו, מפסיע וגוֹנח בּלא הפסק, ודוֹמה היה לשליח־מצוָה שיצא לדרך רחוֹקה…

יוֹסיל הרחיב את פּסיעוֹתיו והתקרב אליו. הפך אליו האברך את פּניו וחייך. וּמיד הרגיש יוֹסיל שאדם זה קרוֹב אליו. יש חיוּכים שהם כּגילוּיים, כּגוֹן קו חַמה שנוֹפל פּתאוֹם וּמרטט על גבּי מי תּהוֹם רבּה… חיוּך של קדוֹש וחיוּך של נידוֹן למיתה עתּים ועוֹשׂים אוֹתוֹ רוֹשם. בּבוּאה של בּבוּאה ממנוֹ נראתה לוֹ לפעמים על פּני שמשוֹ של ראש־הקהל בּמינסק…

– אף אתּה ירדתּ? – שאלוֹ האברך מתּוֹך גניחה – צער בּעלי־חיים… קשה לה לבּהמה לסחוֹב יהוּדים שׂמחים. “עזוֹב תעזוֹב” כּתוּב. ואילוּ הבּהמה אינה יכוֹלה ל“עזוֹב” עמהם… לשׂמוֹח עמהם…

תּמוּה היה לוֹ ליוֹסיל לשמוֹע אוֹתוֹ מתלוֹצץ ושאל:

– וכי יוֹתר קל לבהמה להוֹליך יהוּדים שרוּיים בעצבוּת מיהוּדים שׂמחים??

– איני יוֹדע… הוֹ־הוֹ… לי היה קשה לישב שם ולשמוֹע את דברי הליצנוּת… לסחוֹב את כּוּלם אינוֹ דין שקשה, הוֹ־הוֹ…

– כּבוֹדוֹ חסיד? – שאל יוֹסיל – הלא החסידים אוֹהבים את השׂמחה.

– טוֹב לשׂמוֹח… הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרא את עוֹלמו בּשׂמחה, נתן את התּוֹרה בּשׂמחה… כּל האוֹתיוֹת שבּתּוֹרתוֹ הקדוֹשה שׂמחוֹת… הוֹ־הוֹ… אי אפשר לעבוֹד את הבּוֹרא, ללמוֹד תּוֹרה ולקיים את מצווֹתיה מתּוֹך עגמת־נפש… תּרתּי דסתרי… טוֹב לשׂמוֹח, צריך לשׂמוֹח, מצוה לשׂמוֹח…

– ומה אמר כּבוֹדוֹ לפני שעה קלה?

– יוֹדעני… טוֹב לשׂמוֹח למי שיכוֹל… ואילוּ אני… אני איני יכוֹל…

עיניו בּעוֹרוֹ בּאש אפלה, מבּעד לערפל שקוּף של אוֹננוּת.

– מפּני מה אין הוּא יכוֹל? – שאל יוֹסיל מתּוֹך היסוּס.

– איני יכוֹל מפּני… מפּני שאיני יכוֹל!

ויוֹסיל כּבר התחרט על שאלתוֹ.

האברך נטה מן השביל, כּשהוּא חוֹצה עד לברכּיו בּשלג, ונתקרב אצל אילן אחד, וּמשם קרא אל יוֹסיל:

– ראה! ראה!

שלח את ידוֹ אל סוֹכוֹ של האילן, שהיה כּפוּי תּחת שכבת שלג עבה והתחיל מנענעוֹ בּכוֹח. השלג התפּוֹרר, התפּזר ואבקוֹת זעירוֹת ונוֹצצוֹת פּרחוּ באוֹרה של החמה.

– ראית? – שאל – ראית היאך זה פּוֹרח?

חזר אל השביל ושוּב היה מהלך בצד יוֹסיל.

– נקוּדוֹת השלג קלוֹת כּנוֹצוֹת וּפוֹרחוֹת בּאויר, זוֹרחוֹת ושׂמחוֹת. אנוּ לא נוֹלדנוּ לפרוֹח בּאויר. אנוּ צריכים נקוּדת אחיזה. כּך הוּא מטבּע בּרייתנוּ. ואני שוֹאל אוֹתך היכן היא נקוּדת־אחיזתנוּ? פּוֹרחים אנוּ בּאויר כּאוֹתן אבקוֹת השלג… פּוֹרחים, מתנשׂאים, מרפרפים בּחלל ריק…אין בּמה להאחז, הוֹ־הוֹ… אין על מה להעמיד את הרגלים… מסתּוֹבבים כּך בּחלל… עתּים נוֹפלת עליך אימה כּזוּ, אימה כּזוּ… – והוּא נרעד כּוּלוֹ – להיכן נגיע כּך? הרי סוֹף שניתקל בּמּה שהוּא קשה ונתרסק… נתרסק וששש… דממה! איש לא יִפצה פּה, איש לא יתבּהל ולא יאמר “קדיש”… הוֹ־הוֹ… אבל אימתי? והיכן?… אימה! אימה!… איכה אוּכל לשׂמוח, אני שוֹאל אוֹתך, איכה? כּשאני מלא פּחד מפּני הסוֹף, מפּני ריסוּק האיברים… הוֹ־הוֹ… – עמד והשתּעל שעה מרוּבּה, כּשהוּא תּוֹמך בּשתּי ידיו את חזהוּ. על גבּי השלג הלבן נבזקוּ טיפּין טיפּין אדוּמוֹת… וכשגמר להשתּעל, סיים בּלחש, עייף מטלטוּלי השיעוּל:

– ואוֹתם שם שוֹתים יין ומשתּטים, ולא איכפת להם כּלוּם… אפשר טוֹב כך… אני איני… הוֹ־הוֹ… יכוֹל!

יוֹסיל שמע אוֹתוֹ מתּוֹך התרגשוּת משוּנה; פּתאוֹם ניעוֹר וקרא:

– הכיצד! והתוֹרה הקדוֹשה אינה נקוּדת אחיזה? והבּוֹרא יתבּרך?…לא בּחלל ריק אנוּ שרוּיים; הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּחלל זה… ועל חינם מבקש כּבוֹדוֹ נקוּדת אחיזה אי־שם… – יוֹסיל הפסיק בּאמצע ולא סיים; משוּם מה התבּייש בּפני האברך הזה להמשיך את דבריו.

תּלה האברך את עיניו הלוֹהטות בּיוֹסיל, כּמבקש לבלוֹש בּנפשוֹ של זה ולראוֹת שם… אחר קירב עצמוֹ סמוּך סמוּך אצל יוֹסיל עד שזרוֹעוֹ נגעה בּזרוֹע חברוֹ, גחן אליו, הרכּין קוֹלוֹ ולחש:

– הבּוֹרא יתבּרך, אמרתּ, ממלא את כּל חלל עוֹלמנוּ? ואתּה… בּטוּח בּזאת?

יוֹסיל נרתּע והסתּכּל בּדוֹבר אליו בּיראה:

– קא סַלקא דעתּך?

– ושמא עזב את העוֹלם הזה, אַ? שמא? ואף־על־פי־כן, אַ?

– קא סַלקא דעתּך?

– נמאס עליו יתבּרך להתעסק בּכל הטינוֹפת הזאת ומשך את ידיו. נסתּלק!… אנוּ סבוּרים שבּידי הבּוֹרא יתבּרך נחנוּ, בּשעה שהס"ם אוֹחז כּבר בּערפנוּ… נתרוֹקן העוֹלם ממנוּ יתבּרך, הוֹ־הוֹ… אוֹי־וַי־וַי…אלוֹהים שבּשמים!… – דבריו האחרוֹנים נתרסקו על ידי שיעוּלוֹ.

– להיכן אתּה נוֹסע? – שאלוֹ יוֹסיל – אל מי אתּה נוֹסע?

האברך כּאילו לא עמד על קשר הרהוּריו של יוֹסיל והשיב בּפשטוּת:

– אל הרבּי! אל הרבּי שיחיה ויאריך ימים, אנוּ נוֹסע… ואל מי אחר יש לנסוֹע? מה טוב שהוּא שרוּי כּאן ואפשר לנסוֹע אליו… אצלוֹ חם וטוֹב… הוּא יוֹדע הכּל, הוּא רוֹאה הכּל… הוּא רוֹאה מה שלא אני ולא אתּה ולא שוּם אדם יכוֹל לראוֹת… הוּא יאמר לי דבר אחד, דבר כּזה… – פּתאוֹם עמד תּמה – מה אתּה שוֹאלני? וּלהיכן אתּה נוֹסע? הרי גם אתּה נוֹסע אליו, לא כן? שם, בּמחיצתוֹ טוֹב, חם…

עמד שוּב, נאנח, השתּעל וגנח. יוֹסיל מיהר ותמך בּזרוֹעוֹ.

– שמא נעלה אל העגלה? – שאל יוֹסיל מתּוֹך השתּתּפוּת.

הוּא נענע ראשוֹ: לאו־לאו, נתן כּפּוֹ על פּיו, הבּיט אל השלג ואמר:

– דם… מילא… אין ההפסד גדוֹל…

נשען בּכל גוּפוֹ הגבוֹה על יוֹסיל; מחה בּשרווּלוֹ את הזיעה מעל פּניו ואמר:

– איני רוֹצה לחזוֹר אל העגלה… קשה… כּאן קל יוֹתר… כּאן בּשׂדה, בּיער, אתּה מתפּתּה ומאמין, שמא בּכל זאת ישנוֹ? שמא לא בּעט הבּוֹרא יתבּרך בּעוֹלמוֹ כּבכלי נפסד, כּבפגר מוּבס, שמא?… הסתּכּל בּיער… היאך האילנוֹת מפוּרכּסים ומקוּשטים בּשיראין לבנים וּכבדים, עדוּיים בּמרגליוֹת, איזמרגדין וכל מיני אבנים טוֹבוֹת, והחמה מדליקה אלפי נרוֹת ולהבוֹת מגוָנים שוֹנים… ואילוּ בּפנים החוֹרש אוֹר וצל משמשים בּערבּוּביה, וּמאחריהם, עמוֹק יוֹתר, אך צל, צל לבד, אפלוּלית לבד, וּדממה שם, דממה גדוֹלה… הס… א?… (וּבלחש של אימה) אפשר שם… השכינה?

עמד כּוּלוֹ מתוּח בּמלוֹא קוֹמתוֹ, דרוּך לקלוֹט בּת־קול מתּוֹך אוֹתה אפילה שבּחביוֹן החוֹרש…

על אחת הסוֹכוֹת עמד עוֹרב, הסתּכּל והבּיט בּבריה המשוּנה הזוֹ, וּכשהתחילה בּריה זוֹ שוֹלחת זרוֹעוֹת ארוּכּוֹת כּלפּי החוֹרשה, התנשׂא העוֹף השחוֹר וּפרח. וּמן הסוּכּה נפל השלג כּאשד לבן. נתרעד האברך וּשׂפתיו רחשוּ בּקוֹל לחש:

– הוּא… הוּא יתבּרך…מהלך שם…

– נצא מכּאן, נצא מכּאן – זירזוֹ יוֹסיל – אני שוֹמע את העגלה מתקרבת.

יוֹסיל חיבּק את זרוֹעוֹ וּמשכוֹ אחריו. הוּא נגרר כּסהרוּרי. העגלה עמדה והמתינה להם. מתּוֹך הכּילה בּקעוּ ועלוּ קוֹלוֹת החסידים, ואי אפשר היה לוֹמר אם הם מזמרים אוֹ מצעקים.

עמד רגע תּוֹהה־וּבוֹהה:

– אתּה שוֹמע? היאך נכּנס לשם? היאך נכּנס?…

בּדממה וּבניחוּת דחף אוֹתוֹ יוֹסיל וסייע לוֹ לעלוֹת אל העגלה. הוֹשיבוֹ אצלוֹ, מאחוֹרי גבּוֹ של בּעל־העגלה, כּדי שיהנה מן האויר הצח. מאוֹתה שעה ואילך היה יוֹסיל מתעסק בּוֹ כּמוֹ בּחוֹלה, וּמשגיח שיהא מכוּסה יפה, שלא יתגלה, שלא ידבּר וכדומה. והאברך היה מציית כּילד וּמקיים כּל מה שיוֹסיל היה גוֹזר עליו.

עם שעת ערבית התקרבוּ אל ליוּבּאוויטש. השמים התקדרוּ. נשבה רוּח קלה וצוֹננת, וּפתוֹתי שלג הסתּוֹבבוּ בּדממה בּאויר. יוֹסיל השפּיע ברמזים וּבחצאי מלים על היוֹשבים בּתוֹך הכּילה שיפנו שם מקוֹם לאברך שאינוֹ בּטוֹב. האנשים נתפצרוּ וצמצמוּ את עצמם כּדי ליתן לאברך מקוֹם לשכּב בּתוֹך הכּילה. מכיון שנכנסוּ לעיר, נתפּרדוּ כּוּלם. איש לעברוֹ פּנה, זה אל קרוֹבוֹ, זה אל ידיד וזה אל אַכסַניה. האכסניה שבּעל־העגלה הביא לשם את יוֹסיל, היתה בּית גדוֹל וחדרים הרבּה בּוֹ; כּוּלם היוּ פּתוּחים וכוּלם מלאים אדם. בּכל מקוֹם מיטוֹת לא מוּצעוֹת עוד מן הבּוֹקר, ועל גבּי המיטוֹת מזוָדוֹת פּתוּחוֹת, צרוֹרוֹת; על השוּלחנוֹת כּוֹסוֹת תּה טעוּמין וצוֹננין, יי"ש, ניירוֹת משוּמנים עם שיירי בּשׂר תּרנגוֹלת, נקניק. וּבכל מקוֹם חסידים הוֹמים ומדבּרים בּבת אחת. מהם שבּאוּ אל הרבּי על הנר החמישי וּמהם שבּאוּ לעסוֹק בפּרקמטיה, חנוָנים וכפריים. והקוֹלוֹת עוֹלים בּערבּוּביה וּמנסרים בּחלל הבּית. בּתוֹך מהוּמה זוֹ עמד יוֹסיל עם מזוַדתּוֹ מבוּלבּל, ואיש לא השגיח בּוֹ, לא פּנה אליו לשאוֹל לחפצוֹ. ראה אוֹתוֹ בּעל־העגלה בּצערוֹ והלך והביא אצלוֹ את בּעל־האכסניה: חסיד רחב־גוּף, בּלא בּגד עליוֹן, רק בּטלית־קטן רחבה וארוּכּה ולא נקיה בּיותר ובשרוולי־כותונת לא פרופים ומזוהמים; על ראשו היתה כיפה שטוחה כלביבה שחורה, נוצצת בשומנה ומלבינה בנוצות, כמאובקת בקמח; מכנסיו אף הם היו נוצצים מרוב שימוש וזוהמה ולא פרופים. מבוּלבּל ונחפּז נתן לוֹ בּעל־האכסניה שלוֹם, וּבלא שאלה וּבלא דיבּוּרים חטף את מזוַדתוֹ והתחיל רץ כּבוֹרח; יוֹסיל רץ אחריו וצעק אל ערפּוֹ שהוּא רוֹצה בּחדר לחוּד, בּלא שוּתּפים, שהוא מוּכן להוֹסיף קצת על שׂכר הלינה וּבלבד שיהיה בּיחידוּת.

הכניסוֹ בּעל־האכסניה לחדר אחד קטן וצר, ד' על ד', השליך את המזוָדה על המיטה ואמר:

– כּאן תּישן אצלי כּמוֹ קיסר. תּוּכל לשכּב לאוֹרך ולרוֹחב ואיש לא יאמר לך מה תּעשׂה… כּלוֹמר בּעל בּית בּפני עצמך, כּרצוֹנך.

– וכמה עלי לשלם בּעד התּענוּג לישוֹן כּמוֹ קיסר?

– לא יוֹתר משמקוּבּל לשלם בּכל אכסניה אחרת.

– ואף־על־פּי־כן, כּמה?

– אחר־כּך, נראה… שמא לא תּהא דעתך נוֹחה מן המקוֹם? מכּל מקוֹם אצל דיינים לא נלך. לא בּין גזלנים נפלתּ.

– ואף־על־פּי־כן…

– מה אתּה חרד? תּשלם כּמוֹת שכּל העוֹלם משלם. איזה דבר מוּעט. משהוּ של כּלוּם…

– ואף־על־פּי־כן…כּמה זה “דבר מוּעט”?

– בּשעה שהדוֹחק גדוֹל, וחסידים בּאו מכּל קצוי תּבל, והכּל נדחקים דוקא אצלי… מה לעשׂוֹת? הרי אתּה רוֹאה מה שנעשׂה כּאן… ראש על גבּי ראש, כּמליחים כּבוּשים… ואילוּ אתּה תּהיה כּפריץ בּפני עצמך…

– פּריץ או קיסר… סוֹף־סוֹף רצוֹני לידע כּמה אצטרך לשלם לך.

– כּמה שאוֹמר לך.

– אם כּן מסרב אתּה בּהחלט לוֹמר לי למפרע שׂכר הלינה?

– מניין לך שמסרב אני, וּמפּני מה אסרב, וכי סוֹד הוּא? אוֹ שמא דבר שבּאיסוּר כּאן? תּתּן לי רוּבּל ומחצה בּעד לילה, והקץ לדיבּוּרים, אין לי פּנאי…

יוֹסיל נרתּע לאחוֹריו:

– רוּבּל ומחצה? וזהוּ בעיניך “מה־שהוּא של כּלוּם”?

– למה נבהלתּ כּל כּך? חדר לחוּד, מיטה לחוּד, אף פּשפש לרפוּאה לא תמצא בּה, סדין שלא ישן עליו עדיין שוּם אדם… כּלוּם רוּבּל אחד הוּא שׂכר גדוֹל? אם כּן, אין לי בּשבילך חדר. תּלך תּבקש, שמא תּמצא בּמקוֹם אחר בּזוֹל יוֹתר. לךְ לךָ בּשלוֹם. חוֹששני שתּחזוֹר.

– וכי מקוּבּל בּליוּבּאוויטש לשלם רוּבּל שׂכר לינת לילה אחד? מי זה משלם שׂכר כּזה?

– מי? שאלה נאָה, חייך! משלם מי שיש לוֹ. ואילוּ מי שאין לוֹ… לא סדוֹם כּאן, הלא אמרתּי לך…לא אניחך ללוּן בּחוּץ. אדם טרוּד אני ואין לי פּנאי לשׂיחוֹת בּטלות. קוּפּיקה פּחות, קוֹפּיקה יוֹתר… וכי חמישים קוֹפּיקה גם כּן למעלה מיכלתּך לשלם? בּקיצוּר…

כּך היה שׂכר הלינה מתגלגל והוֹלך בּפי בּעל־האכסניה בּמהירוּת רבּה כּגוֹן כּדוּר בּמדרוֹן, עד שהגיע למישוֹר מפשר של שלוֹשים קוֹפּיקה ועמד.

יוֹסיל היה עייף מאד מן הדרך. לא אכל ולא שתה כּלוּם. עמד והתפּלל תּפילת מעריב, קרא “שמע” ועלה על מיטתוֹ. מיד נפלה עליו תּרדמה.

כּמה זמן היה ישן אינוֹ יוֹדע. פּתאוֹם ניעוֹר מחמת רעש משוּנה; נבהל, פּקח את עיניו ולא הכּיר בּתּחילה את מקוֹמוֹ; לאוֹר הקלוּש, שנמשך מהפּרוֹזדוֹר, ראה אנשים גוֹררים מיטה עם מזרן, מכניסים אוֹתה אל חדרוֹ הצר וּמעמידים אוֹתה בּסמוּך אצל מיטתוֹ. האנשים שהתעסקוּ בּזה נשמוּ בּכבדוּת, התלחשוּ, וכל פּעם היוּ נתקלים בּמיטתוֹ, מתחכּכים בּה וּמזעזעים אוֹתוֹ. יוֹסיל עשה עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע. לבסוֹף נסתּלקוּ האנשים, ועל המיטה ישב אדם זקן אחד שזמן מרוּבּה וּמתּוֹך אנחות היה מתעסק בּצרוֹרוֹתיו, וּמתּוֹך אנחוֹת התפּשט את בּגדיו; זמן מרוּבּה מנה בּחוֹשך מטבּעוֹת שצררן בּארנקוֹ והניחן מתּחת לכרוֹ, לבסוֹף קרא “שמע” שכב על המיטה שוּב מתּוֹך אנחוֹת ממוּשכוֹת, שהיוּ מסתיימוֹת בּלחישה: “אוֹי, אבי שבּשמים!”…

לבסוֹף נשתּתּק. כּנראה, חטפתּוּ שינה. ויוֹסיל היה שכוּב נים־ולא־נים, מתהפּך מצד אל צד ואינוֹ נרדם. מן החלוֹן נשבה רוּח, וכל כּמה שהתעטף בּשׂמיכה הקלה, לא היה בּה כּדי להחם את הגוּף. נוֹסף על כּך גם הפּשפּשים לא הניחוּהוּ לישוֹן. שוּתפוֹ בּחדר ניחר דרך חָטמו נַחרת אימים. לא יצתה שעה קלה והנחרה נפסקה וּבמקוֹמה נשמע מפּי הישן איזה ריטוּן בּקוֹל תּחנוּנים, מעוֹרב בּאנחוֹת, כּחולה מוּכּה בּיסוּרים. נזדקר יוֹסיל, ישב, זקף אזניו לשמוֹע. לבסוֹף לא התאפּק ושאל:

– מה לכבוֹדוֹ? מה כּוֹאב עליו?

הלז לא השיב כּלוּם והוֹסיף להתאנח בּקוֹל בּוֹכים.

קירב אצלוֹ יוֹסיל את פּניו ולתמיהתוֹ הכּיר בּוֹ את אלי' שו"בּ. מה בּוֹכה בּחלוֹמוֹ חסיד שׂמח ועליז זה? נגע יוֹסיל נגיעה קלה בּידוֹ, וּבקוֹל יוֹתר רם:

– ר' אלי', מה לוֹ? למה הוּא מתאנח?

נזדעזע ר' אלי' בּכל אבריו וניעוֹר:

– מה? מה? מי? היכן? – שאל מבוּלבּל ונבעת. מתּוֹך בּהלה נפלה הכּיפּה מעל ראשוֹ וּבחוֹשך הבהיקה קרחתּוֹ הגדוֹלה כּעריית גוּף.

– כּבוֹדוֹ מתאנח כּל כּך… מסתּמא חלוֹם קשה…

– תּוּף, תּוּף, תּוּף!… – רקק ר' אלי' שלוֹש פּעמים – יישר־כּוֹח שהעירוֹת אוֹתי. איזה חלוֹם רחמנא ליצלן…

יוֹסיל שכב ושוּב התעצם להרדם ולא יכוֹל. ור' אלי' אף הוּא לא ישן עוֹד; כּל הזמן היה מתהפּך מצד אל צד וּמתאנח: "וַי־לי, וַי־לי, וַי־לי. רבּוֹנוֹ של עוֹלם!… אוֹי־אוֹי־אוֹי, אבי שבּשמים!…

– מה לו, ר' אלי'? – שוב שאלו יוסיל – שמא יש לו יסורי גוף, איזה מיחוש, רחמנא ליצלן?

– מי אתּה, אברך? מניין לך שמי?

– נסענוּ יחד ממינסק…ישבנוּ בּעגלה אחת…

– אַה, אתּה הוּא?… איזה מיחוּש, אמרתּ… שוּם מיחוּש… אבל צרוֹת, בּרוּך השם, איני חסר, יסוּרי־נפש, רחמנא ליצלן… וּכשאתּה שוֹכב בּלילוֹת וּמהרהר, וּמהרהר, סוֹפך שאתּה רוֹאה בּחלוֹמך כּל מיני שטוּיוֹת… דברים של בּטלה… תּוּף… תּוּף…

– סַלקא דעתּך שגם לכבוֹדוֹ יש צרוֹת?

– כּלוּם ראית מימיך יהוּדי שאינוּ גוֹרר עמוֹ חבילה של צרוֹת? זה נוֹשׂא את החבילה לפניו, והכּל רוֹאים אוֹתה, וזה מפשילה לאחוֹריו ואין רוֹאים אוֹתה…

– משוּנה הדבר… אף לאדם כּמוֹתוֹ דאגוֹת… – תּמה יוֹסיל.

– כּלל וּכלל לא משוּנה. הדאגוֹת הן כּמוֹ יצר־הרע. פּתח להן סדק של מחט והן תפרוֹצנה בּשטף כּמוֹ בּפתחוֹ של אוּלם. בּיחוּד מסוּכּנוֹת הן בּלילוֹת… שלוֹשה דברים קשים לאדם בּלילה: הפּשפּשים, יצר־הרע והדאגוֹת… אתּה מהרהר לכאוֹרה בּשאלה פּשוּטה וכשרה לכל הדעוֹת: מה עוֹשׂה עכשיו זוּגתך החוֹלנית? מסתּמא אינה ישנה אף היא וּמהרהרת בּבעלה שנסע אל הרבּי לשפּוֹך לפניו את הלב, ליטוֹל ממנוֹ עצה, אוּלי ירחם… וּבכיסוֹ אך מטבּעוֹת נחוֹשת אחדוֹת, וּבתרמילוֹ פּת קיבר וּזנב מליח… הרי יש גם רחמים בּדין… כּך סבוּר אתּה שמהרהרת היא, וּמענין לענין משתלשלים הרהוּריך שלך חוּליה בּחוּליה… מאשתּך החוֹלנית אתּה עוֹבר וּמהרהר בּבתּך העלוּבה, שאלוֹהים יסר אותה… זה כּבר, זה כּבר הגיעה לפרקה…יוֹשבת לה בּעלת־המוּם שלי עם עלבּוֹן נפשה ואינה פּוֹצה פּה, כּיוֹנת אֵלם… לוּ לפחוֹת היתה מדבּרת, קוֹבלת, בּוֹכה, היה יוֹתר קל גם לי… כּשאדם משׂיח, קוֹבל על מזלוֹ הרע, אפשר להשיב לוֹ, אפשר לנחמוֹ. כּך וכך… כּדרך בּני־אדם… אבל כּשהיא שוֹתקת כּאילמת, מה אוֹמַר וּמה אדבּר אני? יוֹשבת לה עלוּבת־נפש זוֹ שפוּפה וּצנוּפה עם החטוֹטרת שלה, עד שנדמית לפקעת קטנה, הפּרגית שלי, ותוֹפרת ותוֹפרת, כּל הימים תּוֹפרת, משכּימה וּמעריבה על מלאכה זו. “מה אתּ מרבּה כּל כּך לתפּוֹר? – שוֹאל אני – הרי תּסמאי עיניך… בּידיך ממש אתּ מַשחיתה עיניך”… והיא מעקמת את פּיה וּמצליפה אוֹתי בּמבּטיה, כּאילוּ לקתה אוֹתי, אני אוֹמר לך, בּפוּלסין דנוּרא: “ושמא יש לך בּשבילי מלאכה אחרת? אדרבּא”, משיבה היא. ואני כּבר מתירא להחזיר לה. וּבאמת, מה אוֹמַר לה? והשנים… אוֹי ואבוֹי לי… השנים עוֹברוֹת, השׂערוֹת מלבּינוֹת, וסוֹף… מה הסוֹף? אַ? והיא לפרקים נוֹתנת בּי עינים כּאלה, שהייתי מיטמר בּתוך האדמה וּבלבד שלא לראוֹת את עיניה המבּיטוֹת אלי. חוֹששני שהיא שׂוֹנאת אוֹתי, אבל קוֹנם שאין אני ידוּע על שוּם מה? בּמה נתחייבתּי לפניה. כּלוּם לי קל יוֹתר? כּלוּם אני איני מיצר עמהן? יש שאני חוֹזר מן הקלוּי“ז ודעתּי מבוּדחת עלי… כּלוֹמר עוֹשׂה עצמי כּאילוּ אני קצת מבוּשׂם, בּמתכּוון, כּדי לבדח את דעתּן של שתּי העלוּבוֹת, את האֵם החוֹלנית והבּת הגיבּנת. “בּוֹקר טוֹב, יֶנטה! בּוֹקר טוֹב, חיה’לי!” פּוֹתח אני עם כּניסתי, בּקוֹל רם דרך של רחבוֹת, כּמוֹ בּחג וּמוֹעד, וּמשפשף את ידי מתּוֹך הנאה כּביכוֹל, “אַ־נוּ! נראה נא כּבר את מעדני המלכים שהכינוֹתן לסעוּדה… אַ? היכן הבּרוָז הצלוּי? והיכן הפשטידה בּשוּמן אוָזים וּבצימוּקים, אַ?…אַ־נוּ, אַ־נוּ, וּבשׂר העגל הרך, מהרנה, מהרנה העלוּהוּ על השוּלחן!” כּך אני מדבּר כּדי לבדח אוֹתן קצת – “הרי גם עוּגת־הדבש שהבאתי מ”היאר־צייט”⁵⁰, והרי גם בּקבּוּק יין משוּבּח. הרבּי גזר לשׂמוֹח, ואתּן שרוֹיוֹת בּאנינוּת־הדעת. וזה אסוּר!" כּך אני משתּדל לבדחן ולעוֹררן. אבל הגיבּנת מניחה את ידיה הארוּכּוֹת בּחיקה ותוֹלה עיניה בּי…ומיד ניטל הדיבּוּר ממני, אני מתאַלם בּאמצע המלה. קשה לעמוֹד בּפני מבּטה… מבּט כּזה יש לה… “כּל מוּם־רע”… אילמלי יכלה היתה מטבּעתני בּתוֹך כּף מים… ומה עשׂיתי לה? בּמה נתחייבתּי אני לה?

– מן הסתם נפשה מרה עליה… – העיר יוֹסיל – הרי כּבוֹדוֹ בּעצמוֹ אוֹמר שהאם חוֹלנית והיא בּעלת־מוּם, מזדקנת והוֹלכת בּלא שׂמחה וּבלא תּקוה… ועל מה צריכה היא לשׂמוֹח? על מזלה הרע? עוֹלמה חשך בּעדה…

– מזלה הרע, מזלה הרע… – התחיל ר' אלי' מחַקה את קוֹלוֹ של יוֹסיל בּבוּז וּבזעם – דברי הבלוּת כּאלה… מוּטב שתּשתּוֹק…

ישב על משכּבוֹ, הוֹריד את רגליו אל הקרקע ועמד; גבוֹה, בּזקן מדוּבלל, בּשׂערוֹת זקוּפוֹת וּפרוּעוֹת סביב לקרחתּו, מראהוּ אימה. וּבזעף קרא:

– מזלה הרע? אין מזל רע! אַין! שוֹמע אתּה? יש שאדם נקנס בּיסוּרים על חטא שחטא ויש שאדם זוֹכה ליסוּרים על מנת שיתמרק, כּדי שיזכּה לחיי העוֹלם הבּא… ויש שרוֹאים עוֹלמם בּחייהם… כּיצד יש מזל רע, כּשהוּא בּא מיד הבּוֹרא? אין לך דבר שנעשׂה חוּץ מדעתּוֹ יתברך! בּרצוֹנוֹ של קוּדשא־בּריך־הוּא אין רע! כּל מאי דעביד רחמנא לטב עביד!…

– בּודאי – ניסה יוֹסיל להסבּיר דעתּוֹ – את ה“טב” לא תּמיד אנוּ רואים. ולכן מצטערים וּמתענים אנוּ…

– תיּתי לנוּ! תּיתי לוֹ למי שאינוֹ יוֹדע לקבּל יסוּרים בּאהבה.

– שמא היתה בּתּך צריכה לקבּל בּאהבה גם את החטוטרת שלה, גם את בּדידוּתה ואת… הכּל?

– שתוֹק! שתוֹק! שתוֹק! – צרח פּתאוֹם ר' אלי' עם שהוּא פּוֹקק בּידיו את אזניו כּדי שלא ישמע – אין זה עסקך! מי אתּה שאתּה נוֹעץ חָטמך בּדברים שאין נוֹגעים לך? שתוֹק… שוֹטה שבּעוֹלם… תּינוֹק שמוֹציאים לוֹ קוֹץ מבּשׂרוֹ, שמפיסים לו מוּרסה, מיבּב כּאילוּ טוֹבחים אוֹתוֹ. שוֹטה אתּה, תּינוֹק אתּה…

התחיל מהלך בּחדר לבוּש בּתחתוֹניו ויחף, אבל בּחדר לא היה מקוֹם יוֹתר מלפסיעה וחצי; יצא אל הפרוֹזדוֹר והתחיל שם מפסיע אֵילָך ואילך פּסיעוֹת כּבדוֹת, וּבלא הפסק.

עם שחרית הקיצוּ האכסנאים ועמהם הקיצוּ הקוֹלוֹת המטוּרפים, ההתרוֹצצוּת והרעש. לרגע אחד נתפתּחוּ עיני יוֹסיל, הסתּכּל מבוּלבּל ולא ידע את מקוֹמוֹ. מן החדרים הסמוּכים הגיעוּ קוֹלוֹת האנשים; המיטה הסמוּכה אל מיטתוֹ עמדה כּבר פנוּיה. בּחדר עמדה אַפלוּלית מחמת חוֹמת אבנים אפוֹרה שעמדה כּנגד החלוֹן היחידי. היתה בּוֹ התרגשוּת שלא ידע בּתּחילה במה להסבּירה. נזכּר שהיוֹם יראה את הרבּי, והתרגשוּתוֹ נתגבּרה. ומתּוֹך אוֹתה התפּעמוּת־הלב עמד עם הטלית המקוּפּלת על כּתפוֹ לבדוֹק בּאצבּעוֹתיו את ציציוֹתיה לפני העטיפה.

אחר התּפילה יצא לבקש פּת־שחרית וּפגע מאחוֹרי פּתחוֹ בּבעל האכסניה שעמד לפניו נבוֹך. חיכּה זה לשמוֹע דברי טרוּניה וּנזיפה. אבל יוֹסיל דעתּוֹ היתה זחוּחה עליו ונפשוֹ מתוּחה בּציפּיה חגיגית, כּמוֹ לפני מאוֹרע חשוּב בּחייו. לא גינה את בּעל האכסניה, אלא הפליט מפּיו הערה על הפּשפּשים.

– גם אלה פּשפּשים? שנים־שלוֹשה פּשפּשוֹנים עלוּבים שאיני יוֹדע מהיכן נזדמנוּ בּמיטתך, השד יוֹדע אוֹתם, ואתּה עוֹשׂה מזה עסק שלם… בּנאמנוּת, אסוּר לוֹ ליהוּדי להיוֹת מפוּנק כּל כּך…

יוֹסיל צחק.

מיד אחרי פּת־שחרית יצא יוֹסיל מן האכסניה על מנת להכּנס אל אחד מבּתּי־המדרשוֹת המרוּבּים שבּעיר, ללמוֹד שם את פּרקוֹ בּגמרא. בּחוּץ לא היה זכר עוֹד לקדרוּת של אמש. השמים היוּ כּוּלם תּכלת טהוֹרה. על הגגוֹת, הגדרוֹת והאדמה רבץ שלג חדש ותפוּח כּקצף לבן, והחַמה החָרפית זרחה עליו בשׂמחה, בּחן וּבחסד. וּמכּל כּוֹתל וּמכּל בּליטה נפלוּ צללים כּכתמים כּחוּלים… דוֹמה היה ליוֹסיל שכּל העוֹלם מלא הרגשת־חג: הרבּי… הרבּי… הוּא שרוּי כּאן, בּסמוּך… בּעוד זמן־מה יראה את הרבּי!… וּמשוּם כּך מלא העולם זיו חדש וּמבהיק. זיו וּדממה. בּיחוּד הפליאה אוֹתוֹ הדממה; כּאילוּ השלג ספג את הקוֹלוֹת וּבנוֹת־הקוֹלוֹת. זוֹ היתה דממת רפאים. העוֹרבים על הגג, הצפּרים המנַקרוֹת בּגללים המפיקים הבל חם שבּאמצע הרחוֹב, עגלת־החוֹרף העוֹברת וּמניחה אחריה פּסים נוֹצצים בּחמה, והסוּסה המַהבּילה שמוֹשכת אוֹתה, העשן המַכחיל וּמיתּמר ועוֹלה מן המעשנה, קל ושקוּף כּמוֹ צל קל על האוֹפק, היהוּדי העוֹבר בּחפזוֹן בּצדי הרחוב, וצלוֹ השחוֹר הארוֹך והמשוּנה מאד שהוֹלך לפניו דוֹמה שהוּא הוּא הגוֹרר אחריו את גוּפוֹ הדל והקל של היהוּדי, – כּל אלה היוּ נראים לוֹ ליוֹסיל בּאֵלם הוָיתם כּברוּאי עוֹלם נטוּל־ממש, כּבבוּאוֹת של מה־שהוּא פּלאי, דמוּיוֹת־גוּף לשאינוֹ גוּף…

בּבית־המדרש מצא מעט מאד אנשים; מפּאת חנוּכה נתמעטוּ בּוֹ, כּנראה, הלוֹמדים. החמה פּרצה לתוֹכוֹ דרך כּל החלוֹנוֹת בּסילוֹני אוֹר, שהדליקוּ ניצוֹצוֹת אש בּאוֹתיוֹת הזהב של הפּרוֹכת וּבדלילי הזכוּכית של המנוֹרוֹת הגדוֹלוֹת התּלוּיוֹת בּתּקרה… אצל תּנוּר הרעפים המוּסק ישבוּ זקנים אחדים, חיממו את גבּיהם המקוּמרים וסיפּרו זה עם זה בּשקט; בּקרן מזרחית־מערבית ישב בּחוּר אחד מוּצנע מאחרי גמרא גדוֹלה ולמד בּקוֹל זמרה נוּגה שהיה הוֹלך מסוֹף הבּית עד סוֹפוֹ. בּתוֹך רצוּעת־אוֹר רחבה, שבּקעה בּאלכסוֹן מבּעד לחלוֹן, עמד חסיד צעיר אחד עם ספר פּתוּח, כּמכוּשף על ידי האוֹר ועל ידי הספר… בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּזהירוֹת, שלא להשמיע רעש, התקרב יוֹסיל אצל ארוֹן־הספרים, הוֹציא משם את הגמרא שבּיקש, ישב ולמד. הוּא למד בּמתיקוּת נפש וּבהתלהבוּת כּבוּשה, כּמוֹ בּימים הראשוֹנים לאחר חזירתוֹ מקוֹבנה, וּבלב נסער מתּוֹך ציפּיה אל העתיד לבוֹא… יצתה שעה אחת, יצאוּ שתּי שעוֹת, והוּא לא הרגיש בּזמן שעוֹבר. פּתאוֹם נזכּר שעליו לילך אצל הרבּי. סגר את הגמרא, החזירה למקוֹמה וּבאוֹתן הפסיעוֹת המתוּנוֹת והזהירוֹת יצא אל החוּץ.

וּבחוּץ שוּב כּבש את נפשוֹ הכּישוּף הפּלאי של חמה זוֹרחת, של שלג מבהיק, של צללים כּחוּלים, של דממת רוּחין, כּדיוֹקנאוֹת הוָיה נטוּלת גשם. ילדים הראוּ לוֹ היכן בּית הרבּי. בּדרך אליו התחיל לבּוֹ נוֹקפוֹ מתּוֹך מבוּכה ויראה כּמוּסה. למה בּעצם הוֹלך הוּא אל הרבּי? מה יאמר לוֹ וּמה ישאל ממנוּ? פּתאוֹם נתגלה לוֹ שאין לוֹ בּעצם מה לבקש וּמה לשאוֹל…

נכנס אל חצר מרוּבּעת, גדוֹלה וּרחבה, מוּקפת משלוֹשת רוּחוֹתיה בּתּי־דירוֹת עם יציעוֹת וגזוּזטראוֹת בּאמצע. כּנגד שער הכּניסה עמד בּית גדוֹל בּן שתי דיוֹטוֹת, עם שתּי שוּרוֹת ארוּכּוֹת של חלוֹנוֹת; לפני הבּית – מרפּסת רחבה וארוּכה לכל אוֹרך החזית. פּעמים כּצללים שחוֹרים וּדמוּמים יצאוּ ונכנסוּ אילך ואילך חסידים וקאפּוֹטוֹת שיראין ואטלס וּבשטריימלים. החצר אף היא היתה מכוּסה שלג־בּתוּלה לבן ורך, ששבילין כּהין, כּגידים ארוּכּים, התפּצלוּ בּוֹ כּלפּי פּתחי הבּתּים. אוֹתה שעה עמדה החמה תּלוּיה בּאמצע הרקיע, מעל לחצר, והדליקה אוּרים בּחלוֹנוֹת, כּאילו שמשוֹת רבּוֹת תּלוּיוֹת שם בּאוירם של הבּתּים מבּפנים; הציתה על השלג ריבּוֹאי רבבוֹת של ניצוֹצוֹת ולהבוֹת, שלהטוּ בּגוֹני גוָנים, שניתּזוּ מהם שפּוּדי אוֹר אל העינים עד להכאיבן. סיעת יוֹנים שהיוּ מטיילוֹת על גבּי השלג, מתנשׂאוֹת פּתאוֹם, מטרפוֹת בּכנפיהן כּבהרוֹת חיוֹת וּמרטטוֹת בּתוֹך תּכלת החלל וזהרי החמה.

יוֹסיל הפסיע בּשביל המוֹליך אל הבּית המרכּזי הגדוֹל כּשעיניו הממַצמצוֹת נשׂוּאוֹת למרוֹם, אל היוֹנים המנצנצוֹת ומפרפּרוֹת בּאוֹר וּבתכלת, רגע מבהיקוֹת ורגע נכבּוֹת ונעלמוֹת… פּתאוֹם עמד. עם שעיניו היוּ תּלוּיוֹת בּמרוֹם נתקרב אצל המרפּסת ולא הרגיש בּנערה שיצתה מפּתח הבּית אל המרפסת ואף היא כּמוֹתוֹ עיניה נשׂוּאוֹת למרוֹם, אל היוֹנים.

יוֹסיל עמד כתקוּע בּמקוֹמוֹ ולא העיז לזוּז, לפסוֹע פּסיעה. הנערה לא השגיחה בּוֹ, כּוּלה שקוּעה בּהסתּכּלוּת. לבוּשה היתה בּשׂמלת צמר שחוֹרה וארוּכּה וּבפרוַת סמוּר עד למעלה מבּרכּיה מחוּפּה קטיפה שחוֹרה עם צוארוֹן מעוֹר הסמוּר, וחפתים ואמרוֹת סביב סביב מאוֹתוֹ העוֹר. היא היתה עוֹד צעירה כּבת ארבּע־עשׂרה, נערה צחת־עוֹר וּצהבהבת־שׂערוֹת שירדוּ על שכמה בּשתּי צמוֹת קצרוֹת ועבוֹת. את ראשה הגא והחטוּב נאה הפשילה כּלפּי מעלה, ומתּוֹך הקטיפה השחוֹרה הבהיקה לבנוּת גרוֹנה הנטוּי. את שתּי כּפּוֹת ידיה הענוּגוֹת והחנוּנוֹת פּיכרה על החזה, כּשתּי כּנפי יוֹנה צחוֹרוֹת, וכל גזרת גוּפה – כּוֹס בּרכה מלא חמדה גנוּזה ועתרת חן; כּוּלה – נימת־כּנוֹר דרוּכה, מרוֹב התפּעלוּת… לא יכוֹל יוֹסיל להעביר עיניו מדמוּת זוֹ. אך הנה כּמוֹ רשת בּהירה התנשׂאה כּל סיעת היוֹנים בּבת־ראש למעלן למעלן אל תּכלת מרוֹמים עד שנראתה דומה לשברירי אוֹר מרטטים… הנערה טפחה בּשתּי ידיה הנשׂוּאוֹת למעלה, ונפשה שוֹקקה לפרוֹשׂ כּנף אף היא, לטוּס וּלהפליג אחריהן בּמרוֹם, בּמרוּם…

רגע אחד, וּמיד לאחר מכּן השפּילה הנערה את ראשה ועגוּמת־נפש הפכה פּניה ונעלמה מאחוֹרי דלת הבּית.

גם יוֹסיל עמד רגע־מה עגוּם־נפש כּניעוֹר מחלוֹם זוֹהר. הפך את פּניו ויצא מן החצר.

היה מהלך והוֹלך זמן־מה בּרחוֹבה של העיר, ואחר כּך חזר אל בּית־המדרש שישב בּוֹ קוֹדם, נטל את הגמרא שלוֹ וּפתח בּמקוֹם שעמד בּוֹ קוֹדם. למד בּחשק, אבל אוֹתה מתיקוּת־הנפש הקוֹדמת לא היתה לוֹ עוד…

מלא רטט של יראת־קדוּשה חזר יוֹסיל אל אוֹתה חצר עם הדממה הלבנה והטהוֹרה, עם זיו החמה הפּרוּשים עליה, עם היוֹנים, עם הנערה המתפּעלת, חזר אליה, כּמי שנוֹתן את לבּוֹ להאזין בּשניה ולהבין מאמר מלא רזין דקדוּשה…

אבל החצר היתה כּבר אחרת. צללי בּין־השמשוֹת כּחוּלים־כּהים היוּ פּרושׂים על השלג. אוֹתה דוּמיה של הבּוֹקר, כּמוֹ גם זיו החמה, לא היוּ שם עוֹד. החצר כּוּלה המתה מחסידים שנהרוּ אל מרפּסת רחבה, והיוּ נכנסים זה אחר זה באוֹתוֹ הפּתח שנכנסה בּוֹ בּבּוֹקר אוֹתה נערת־הקסם זהוּבת־השׂערוֹת. אף יוֹסיל נכנס בּפתח הזה. האוּלם כּבר היה מלא חסידים שעמדוּ צפוּפים, עד שיוֹסיל לא ראה לפניו אלא שטריימלין, גבּוֹת מקוּמרוֹת ומעוּגלוֹת… אי־משם, מאחרי מחיצת האנשים צפוּפים, הגיע קוֹל, אוֹתוֹ הקוֹל, שכּל נימי נפשוֹ היוּ כּל הימים האלה דרוּכוֹת בּציפּיה אליו… מרחוֹק נשמע לוֹ ליוֹסיל חלוּש ומרוּפּה מאד, ויוֹסיל תּמה שקוֹל זה ליכּד את כּל האנשים האלה לחוֹמה אחת, עטף את כּל הנשמוֹת כּמוֹ בּטלית של אוֹר, זימר בּלבּו של ר' זוּסיל כּל ימי חייו כּשירת מלאכי־השרתּ, פּעם בּלב אנשים כּמו ר' פּיני כּקוֹל דיין אמת שבּלב, כּתקיעת שוֹפר וּצליפת שוֹט…

– – – “בּהעלוֹתך את הנרוֹת” רצוֹנוֹ לוֹמר את הנשמוֹת, כּמוֹ שאמר שלמה המלך: “נר ה' נשמת אדם”, כּוָנתוֹ בּזה כּשאתּה מעלה את הנשמוֹת אל שרשן ואל עיקר תּכליתן להאיר את הנפש מאפילת יצר־הרע והתּאווֹת השפלוֹת על־ידי הזדכּכוּת והיטהרוּת, “אל מוּל פּני המנוֹרה יאירוּ”, אין העלאה זוֹ של הנשמוֹת ואין זיכּוּכן וצירוּפן בּאים אלא לשם כּך שיאירוּ מוּל פּני המנוֹרה, שהיא כּללוּתוֹ של ישׂראל המחזיק בתּוֹרה הקדוֹשה שהיא אוֹר… “תּוֹרה אוֹר”… כּמוֹ שהמנוֹרה מחזיקה בּנרוֹת. ויש בּזה ענין גדוֹל ועמוֹק. יכוֹל ידאג הפּרט שבישׂראל לנשמתוֹ, לחלקוֹ בּעוֹלם הבּא, יעסוֹק בּמצווֹת לשם הנאת עצמוֹ, יפרוֹש מן הציבּוּר כּדי שלא יבטל מעסק התּוֹרה ויפטוֹר עצמוֹ מדאגוֹת הכּלל כּדי שיהיה פּנוי להאריך בּתפילה וּלהדר בּסוּכּה וכדוֹמה מן המצווֹת, ו“שלוֹם עליך נפשי”, תּלמוּד לוֹמר “אל מוּל פּני המנוֹרה יאירוּ”, אין התּוֹרה, המצווֹת והמעשׂים טוֹבים בּאים להאיר את הנשמה אלא כּשהם מוּפנים כּלפּי הכּלל, כּללוּתוֹ של ישׂראל, כּלפּי טוֹבוֹתיו, צרכיו ודאגוֹתיו. אין אדם מוֹצא תּיקון עצמוֹ אלא בּתיקוּנם של אחרים, ואין תּיקוּן היחיד אלא בּתיקוּן הרבּים. “יאירוּ שבעת הנרוֹת”, בּידוע ששבעה הוּא סימן לשלימוּת הקדוּשה וּלתכלית הבּריאה, כּמרוּמז בּכּתוּב “ויכל אלוֹהים בּיוֹם השביעי” “ויכל” מלשוֹן “תכלית”, שכּן יוֹם השביעי הוּא תּכלית מעשׂה בּראשית. וכן על הזקנים שהיוּ עשׂר פּעמים שבעה, שרתה השכינה. “ויעשׂ כּן אהרוֹן”, כּן בּגימַטריה שבעים. וכוָנתו: על ידי שהיה מעלה את נשמת האדם למדרגתה הגבוֹהה שתּאיר את חשכת פּנימיוּתוֹ של האדם מכּל הרהוּרי חטא, מפּיתוּיי יצר־הרע וטוּמאת הס“ם, על ידי כּך הוּא גוֹרם שתּשרה השכינה על כּ”ן הזקנים, והללוּ גוֹרמים לכ“ן זקנים אחרים שתּיאָצל אליהם מרוּח הקוֹדש של משה רבּינוּ עליו השלוֹם, כּמוֹ שמספּקים נר בּנר, עד שיקוּים רצוֹנוֹ של משה רבּינוּ עליו השלוֹם: “מי יתּן כּל עם ה' נביאים”… חייב אדם להיוֹת שמש להדלקת הנשמוֹת; וּלהעלוֹת עליו את הכּתוּב שנאמר בּאהרוֹן הכּוֹהן: “להעלוֹת נר תּמיד וכו' יערוֹך אוֹתוֹ אהרוֹן וּבניו מערב עד בּוֹקר לפני ה'”, רצוֹנוֹ לוֹמר שכּל אדם מישׂראל חייב, צריך ויכוֹל לערוֹך ולהעלוֹת את נשמתוֹ שבּקרבּוֹ למדרגה של נר תּמיד, שיאיר מערב עד בּוֹקר, כּלוֹמר בּלילוֹת כּשהוּא בּיחידוּת, ואין צוֹרך לוֹמר מבּוֹקר עד ערב בּשעה שהוּא מעוֹרב עם הבּריוֹת. ואין מגיעים לידי מדרגה זוֹ על ידי דיבּוּרים וּמוֹסרים אלא על ידי מעשׂים טוֹבים שנכללים וּמרוּמזים בּ”ואהבתּ לרעך כּמוֹך“; יראה שכּל מעשׂה וּמעשׂה שהוּא עוֹשׂה יקדש את החיים ויהיה בּחינת פּתילה שמאחיזה את הלהבה, את אוֹר הנשמה, כּדי שיהיוּ מספּקים נר בנר, אוֹר בּאוֹר עד שיהיוּ כּמוֹ נרוֹת חנוּכּה מוֹסיפים והוֹלכים. ודע לך שיוֹתר שקשה המעשׂה, יוֹתר שקשה ההתגבּרוּת על פּיתוּיי יצר הרע וההתעצמוּת הפּנימית, יוֹתר גדוֹל נעשׂה אוֹר הנשמה. “וזה מעשׂה המנוֹרה מקשה”, רצוֹנוֹ לוֹמר לעשׂוֹת את כּללוּתוֹ של ישׂראל למנוֹרה שתּאיר בּכל ז' נרוֹתיו, דהיינוּ בּכל ע' זקניו, בּכל נביאיו וחכמיו, מקשה, הוּא בּעצמוֹ מַקשה, את המעשׂה הזה. ואסוּר לעוֹשׂה להתיאש בּגלל הצער שנגרם לוֹ. וּמרוּמז הענין הזה בּפרשת “תּצוה”: “ואתּה תּצוה את בּני ישׂראל ויקחוּ אליך שמן זית זך כּתית למאוֹר להעלוֹת נר תּמיד”, אימתי משמשים חיי אדם מישׂראל מאוֹר להעלוֹת את הנפש למדרגת נר תּמיד, כּשנפשוֹ דוֹמה לשמן זית זך, שהיא מזדכּכת מתּוֹך שהיא מרוּרה כּזית וּכתוּתה כּזית, מגוּלגלת ביסוּרים, מעוּנה בּנסיוֹנוֹת קשים וּכתוּשה בּספיקות וּתהיוֹת וּבצער של צמאוֹן אל אֵל חי… וּמתוֹך הצער, הנסיוֹנוֹת הפּנימיים והיסוּרים הנפשיים נדלק האוֹר שמוסיף והוֹלך, שכּל תכליתוֹ הוּא לפאר את החיים, ולהרבּוֹת את השׂמחה בּעוֹלם, שרק על ידי כּך שרוֹאה את אוֹרוֹ מוֹסיף והוֹלך, טוֹעם אדם את השׂמחה האמיתּית, את השׂמחה העמוּקה, שׂמחת־הלב, ובזה יוּבן מה שנאמר בּנרוֹת חנוּכּה שאנוּ מדליקים שאסוּר להשתּמש בּהם, כּלוֹמר לבקש בּהם תוֹעליוֹת פּרטיוֹת, “אלא לראוֹתם בּלבד”, אין ראִיה זוֹ אלא חסד של אהבה, ריצוּי ושׂמחה, כּמוֹ שאמר הקדוֹש־בּרוּך־הוּא למשה רבּינוּ עליו השלוֹם… “הנה הוּא יוֹצא לקראתך וראך ושׂמח בּלבּוֹ”, כּשאדם יוֹצא לא כּנגד חברוֹ אלא לקראתוֹ כּמוֹ אהרוֹן שהיה אוֹהב שלוֹם ורוֹדף שלוֹם וכוּ', יצא לקראת משה, אז תּהיה לאדם שׂמחת־הלב שהיא שׂמחה של אמת, כּל פּעם שיראה את חברוֹ כּמוֹ שרוֹאים אָח. “אלא לראוֹתם בּלבד” ודוקא מי שרוֹאה את עצמוֹ לבד, יחיד וגלמוּד בּעוֹלם, דוקא לוֹ מזוּמנת שׂמחה גדוֹלה זוֹ לצאת לקראת כּל אדם כּמוֹ לקראת אח, לראוֹת בּכל הבּרוּאים אחים… וּכבר אמר הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּפי הנביא: “אם יִסתר איש בּמסתּרים”, כּשהפּרטיוּת שבּאדם תּיסתר עד שלא תּהא ניכּרת כּלל ו”אני לא" וה“אני” שבּאדם לא יהיה קיים ויִדחה מפּני הזוּלת, “אראנוּ נאוּם ה'” אז הוּא יהיה נראֶה לי ויִמצא חן בּעיני ואשׂמח עליו"…

בּתּחילה היה קשה לוֹ ליוֹסיל לעקוֹב אחר דברי הרבּי בּמבוֹך זה של פּסוּקים שהשתּבּרוּ לחצאי פּסוּקים, והללוּ התפּוֹררוּ למלים, והתקשרוּ המלים והשתּלבוּ הפּסוּקים בּדרכים חדשים שבּתּחילה התמיהוּ ואחר כך הפליאוּ במשמעוּתם החדשה. מעט מעט הלכה נפשוֹ שבי אחר קסם הרעיוֹנוֹת שנדלקוּ זה אחר זה כּנרוֹת חנוּכּה, ואוֹרם אף הוּא היה מוֹסיף והוֹלך בּנפשוֹ… לא יצתה שעה קלה והוא הרגיש שהרבּי אליו, אליו מדבּר; משם, ממקוֹמוֹ, מאחרי האנשים הצפוּפים, מאחרי שוּרוֹת הראשים הרבּים הוּא רוֹאה ללבּוֹ של אחד זר, שבּא לכאן מחוּץ למחנה, וממקוֹמוֹ הוּא מדליק בּנפשוֹ של זה אוֹר אחר אוֹר, על־ידי דברי יעוּד, הבטחה ורמז לאוֹרח חיים חדש, לשׂמחת חיים אמיתּית…

יוֹסיל היה נפעם מאד. לבּוֹ דפק בחוֹזק וכל גוּפוֹ בּער משׂמחת אוֹשר שדברי הרבּי ניבּאוּ לוֹ; בּה־בּשעה הלכה וגמלה בּוֹ התשוּקה להפיק את השׂמחה הזוֹ שהתלקחה בּקרבּוֹ, לפרק את משׂא האוֹשר שבּא עליו פּתאוֹם על־ידי תּנוּעה, על־ידי איזה מעשׂה שהוּא. היתה זוֹ מתיחוּת פּנימית עד לידי כּאב, היה לוֹ צוֹרך גוּפני בּוֹער לצעוֹק, לשיר, למחוֹא כּף, לרקוֹד…

מצא את עצמוֹ נדחק על ידי הקהל לאחוֹריו, אל הכּוֹתל. אוֹתוֹ קוֹל חָלוּש, מרוּפּה וּכַשפּני נדם זה כּבר; חוֹמת האנשים הדחוּקים נתרחבה, התבּדרה, נתהווּ רוָחים בּין האנשים; התחילוּ מזיזים שוּלחן וספסלים. יוֹסיל לא ידע מה נעשׂה בּוֹ וּסביבוֹ.

יד ליד, כּתף אל כּתף, ואוֹתם הגוּפוֹת השחוּחים, אוֹתם הגבּוֹת המקוּמרים היוּ לשלשלת אחת חיה ולוֹהטת שמסתּוֹבבת וּמסתּוֹבבת; נבזקוּ עלוּמים לתוֹך הורידים המרוּפּים והבלוּיים, התלקחה אש בּדם והשתפּכה עד לצפּרני הרגלים; והרגלים קלוֹת וּמרפרפות כּמעט מעל לקרקע, נוֹגעוֹת ואינן נוֹגעוֹת בּה. הפּנים לוֹהטוֹת, הזקנים מרטטים, וכל עצמוֹתיו של אדם, כּל רמ“ח ושס”ה שלוֹ, אוֹמרים שירה. נגרף אף יוֹסיל לתוֹך עלעוּל אש זה…

עמהם יחד היה מרקד ומפזז ומסתּוֹבב אחד צעיר, משכמו ומעלה גבוֹה מכּוּלם. פּנים ידוּעוֹת מאד. כּמדוּמה שפּעם היתה שׂיחה בּינוֹ וּבין האברך הזה. היכן זה היה? אינוֹ זוֹכר. אבל עכשיו אין פּנאי לחטט וּלחפשׂ בּזכּרוֹן. כּוֹח עז וטמיר מוֹשך אוֹתוֹ עם כּוּלם. סערת התלהבוּת אחזה בּציצית ראשיהם של האנשים וסחפה אוֹתם סחוֹף וסבוֹב, סחוֹר סחוֹר, עד שנתערבּלוּ הפּנים והזקנים לרצוּעה אחת לוֹהטת, והעינים לשוּרה אחת של זיקוּקי די־נוּר…

ופתאוֹם –

מה אירע? מה נפל? מה התרחש? פּג הקסם, ניתק חבל הכּסף, נקרעה השרשרת. כּאילוּ פּקעה נימת הכּנוֹר והנגינה בּאמצע נפסקה. הסחרחוֹרת עדיין נמשכה בּמוֹחוֹת מעט מעט, אבל בּפנים אימה, בּעינים כּבוּ הפּנסים וּבכל הגוּף צינה…

מה אירע? מה נפל? זה את זה דוֹחקים, זה את זה שוֹאלים. בּאימה, בּזיע וּביראה. מת? מי מת? היכן מת? צעיר? זקן?

בּאמצע הריקוּד נפל בּכל מלוֹא קוֹמתוֹ הארוּכּה אוֹתוֹ אברך שנטרד אמש על ידי אלי' שוּ"ב וחבריו מתוֹך הכּילה של העגלה. נחבּט בּקרקע בּקוֹל עמוּם ואצלוֹ שלוּלית דם שזינק מגרוֹנוֹ. הרבּי חיור ומרעיד בּכל גוּפוֹ התכּוֹפף אליו, אפילוּ מישש את מצחוֹ בּכפּוֹ וציוה להגבּיהוֹ וּלהשכּיבוֹ על מיטה, בּחדר הסמוּך. הפּתח היה פּתוח. שם מוּטל החוֹלה, ושם גם הרבּי עם אחדים ממקוֹרביו. לחש אחד על אוֹזן חברוֹ: שמא יש צוֹרך לקרוֹא לרוֹפא? מקטני האמנה היה זה. הרבּי כּאן, והלה רוֹפא בּמחשבתּוֹ!… הרבּי עצמוֹ השתּיקוֹ בּתנוּעת־יד. וּמיד נשתּתּקוּ הכּל אצל מיטת החוֹלה, נשתּתּק גם כּל הקהל שבּחדר השני, עד ששמעוּ זבוּב פּוֹרח.

ויוֹסיל הדחוּק אל הכּוֹתל אזניו שמעוּ את קוֹלוֹ של האברך שהיה צלוּל וחזק, כּזה של אדם בּריא:

– רבּי! רבּי! היכן אתּה? מפּני מה איני רוֹאך?

– אני כּאן, אני כּאן, בּני! – נשמע קוֹל זקן ורפה מאד.

– כּאן? – נשמע קוֹלוֹ של האברך – אין כּאן ואין שם בּמעגל מסתּוֹבב… אנוּ מסתּוֹבבים, מסתּוֹבבים, ואין אנוּ משגיחים בּדבר שנעלמה זה כּבר נקוּדת המרכּז, נקוּדת העיקר שמאחיזה את השלשלת… היכן נעלמה נקוּדה זוֹ?… רבּי, רבּי! הרי מוּטב שנסתּוֹבב ונרקוֹד סביב לעבוֹדה־זרה חלילה ואל נסתּוֹבב בּחלל ריק. רבּי! היכן אתּה עוֹמד? הכּל מסתּוֹבב, הקרקע תּחת הרגלים מסתּוֹבב, והיאך אתּה יכוֹל לעמוֹד?… בּנוֹהג שבּעוֹלם כּל דבר על מקוֹמוֹ עוֹמד, כּל דבר משוּל בּעץ ששרשיו תּקוּעים בּאדמה ורק נוֹפוֹ מתנוֹדד בּרוּח… ואילוּ האילנוֹת שבּכאן מכוּשפים הם, עקוּרים בּשרשיהם וּמסתּוֹבבים וּמרחפים ושרשיהם אינם נוֹגעים בּקרקע… רבּי! אמוֹר להם שיעמדוּ…הראש הוֹלך סחוֹר סחוֹר… רבּי! לפחוֹת אילוּ היית אתּה עוֹמד… עמוֹד, לפחוֹת, אתּה, אתּה, אתּה, רבּי!… צריך לעמוֹד בּחוֹזק על הקרקע, לעמוֹד… לעמוֹד…

– בּני! בּני! – נשמע קוֹלוֹ הרך והמחנן של הרבּי – הרבּי שלך כּאן… הרבּי עוֹמד… תּמיד הוּא קיים ועוֹמד…

נשתּתּק פּתאוֹם הקוֹל. לחישה קלה. פּתאוֹם נשמע משם: “בּרוּך דיין אמת”…

– “בּרוך דיין אמת” – ענוּ עשׂרות קוֹלוֹת בּבת ראש, בּאוּלם הגדוֹל.

פרק ראשון

בּעשׂרים וחמישה למרץ, שנת 1863, בּשעת בּוֹקר מוּקדמת, היה הזקן סלוֹמוֹן בּרגר ישוּב בּחדר־עבוֹדתוֹ, לפני חלוֹן פּתוּח. הוּא היה עטוּף סוּדר צמר מצוּיץ וּמצוּיר ריבּוּעים שחוֹרים וּכחוּלים, שכּיסה את כּתפיו, וסוּדר שני, גדוֹל וחם אף הוּא וּמצוּיר רבּוּעים שחוֹרים ואדוּמים, עטף את בּרכּיו; את קרחתוֹהגדוֹלה כּיסתה כּוּמתה של קטיפה מרוּקמת פּרחים קטנים מעשׂה שתי־ועֵרב. מיוֹם שהיתה לוֹ התקפת לב קשה והרוֹפאים אסרוּ עליו כּל עבוֹדה וּתנוּעה מרוּבּה, הריהוּ יוֹשב כּאן בּכוּרסתוֹ העמוּקה רוֹב שעוֹת היוֹם וקוֹרא עתוֹנים, מעיין בּספר אוֹ תוֹלה עיניו בחלוֹן שלפניו וּמהרהר. ויש לו במה להרהר. בּית־החרוֹשת שלוֹ לאריגים “ס. בּרגר וּבנוֹ”, שיצאוּ לו מוֹניטין בּפּוֹלין וּברוּסיה, אחר הרבּה שנים של עמל ויגיעה, של מלחמה נוֹאשת בּעיקשוּת־לב, בּעזוּת־מצח וּפעמים בּחירוּף־נפש ממש, אחר שנים של פּרסוּם והצלחה מרוּבּים, עסקיו התחילוּ בּזמן האחרוֹן מתערערים ושוֹקעים, כּאבן זוֹ שמתגלגלת בּמדרוֹן. והוּא בּרגר, כּבר תש כּוֹחוֹ ואין בּידוֹ לעכּב גלגוּל זה למטה שאינוֹ פּוֹסק. וּבנוֹ? אה! בּן תפנוּקים זה אינוֹ דוֹמה לאביו שהיה בּן עניים. לבֶּנֶדיקט שלוֹ אין עוֹד אוֹתוֹ הצמאוֹן למעשׂים גדוֹלים, לתנוּפה וּלהעזה בּעסקים; הוּא אינוֹ להוּט, כּמה שלהוּט היה אביו בּשעתוֹ, אחר עוֹשר וכבוֹד; אין בּוֹ יצר הנצחנוּת והתחרוּת, שהיה דוֹפק בּאביו עוֹד מימי נעוּריו. הזקן רוֹאה בּלב מאוּבּן ממוֹרא כּיצד מתגלגלת האבן מטה מטה; עוֹד מעט ותגיע למטה, ואז – הסוֹף, החוּרבּן הגמוּר… ואז מה יעלה לה לבתוֹ, לוַאנדה שלוֹ?

בּהרהוּרים הללוּ הוּא מגלגל שעוֹת ארוּכּוֹת בּלא סוֹף בּלילוֹת, לאחר שהוּא ניעוֹר פּתאוֹם משנתוֹ מתוֹך דפיקות־לב עזוֹת ושוּב אין עיניו רוֹאוֹת שינה. אוֹתם ההרהוּרים דבקים בּוֹ גם בּעתוֹת היוֹם, כּשהוּא ישוּב מכוּרבּל בּתוֹך כּוּרסתוֹ.

מן החלוֹן נשבוּ רוּחוּת קלילוֹת שטרפוּ בּזקנוֹ הקצר והדליל, בּשׂערוֹת ראשוֹ העוֹטרוֹת את קרחתוֹ. יש שצינה קלה מלַפּפתוּ, ואז הוּא מתכּרבּל יוֹתר בּסוּדריו החמים ואינוֹ זז לעמוֹד וּלהגיף את החלוֹן. הוּא מחכּה לחַמה שתעלה ותזרח בּגבוּרתה. השמים שמנגדוֹ טהוֹרים, בּלא שמץ ענן, וקרוֹב לוַדאי שהיוֹם יהיה בּהיר וחם. הוּא מחכּה לחמה, וּמחכּה גם לבתוֹ שעתידה להכּנס אצלוֹ, כמוֹת שהיא נוֹהגת בּכל בּוֹקר, מיד לאחר קימתה, וּלברכוֹ בּבוֹקר טוֹב. בּיקוּר זה של הבּת נעשׂה לוֹ עם השנים לצוֹרך שבּנפש ממש, כּמוֹ שיש לוֹ צוֹרך לקבּל בּכל בּוֹקר את כּוֹס הקהוה שלוֹ עם שתי הלחמניוֹת החמוֹת המרוּחוֹת בּחמאה. גם בּנדיקט רגיל להכּנס אצלוֹ ולוֹמר לוֹ בּוֹקר טוֹב לפני יציאתוֹ אל עסקיו. אבל הבּן תמיד טרוּד וּמפוּזר, בּיקוּרוֹ חטוּף וּדבריו המעטים קטוּפים. לא כן ואנדה. הנערה הזאת לב חם לה. כּל מלה שהיא משמיעה עוֹלה לוֹ כּלטיפה. לבּו הזקן מרטט עם כּניסתה המהירה אל חדרוֹ. הוּא כּבר יוֹדע מקוֹדם את דפיקתה על הדלת וכיצד תכּנס וכיצד תהא מתקרבת אצלוֹ בּפסיעוֹתיה הקלוֹת והמזדרזוֹת כּביכוֹל, כּמוֹ בּמרוּצה, כּאילוּ כּל הלילה מצפּה היתה לשעת ראיוֹן זוֹ. הוּא חש כּבר מקוֹדם את ריח הסבּוֹן וצינת המים הנוֹדפים ממנה, מעוֹרב עוֹד במשהוּ ערֵב מריחוֹת העלוּמים ללא שֵם… הוּא גם יוֹדע את המלים הראשוֹנוֹת שעתיד הוּא לשמוֹע מפּיה: “בּוֹקר טוֹב לך, אבּא חביבי! היאך ישנת?” ויוֹדע מאֵי צד תתקרב אצלוֹ ומאי צד תתקן עליו את הסוּדר השמוּט מעל כּתפיו אוֹ מעל בּרכּיו. הוּא יוֹדע, הוּא חש את כּל זאת, ואף־על־גב־כּן הוּא מצפּה לכל זאת כמו לאפתעה עריבה. יש שהוּא שוֹאל לעצמוֹ מתוֹך מוֹרא כּמוּס בּלב: יוֹם אחד הלא תינשׂא לאיש ותלך לדוּר בּמקוֹם שידוּר בּעלה, ה' יוֹדע היכן, וּמה יהא אז? אז? כּיצד יוּכל להתקיים קיוּם שניטלוּ הימנוּ התבלין שלוֹ? נערה זוֹ עוֹד בּקטנוּתה נתיתמה מאִמה, וּבגללה לא נשׂא אשה שניה. העדיף להיוֹת שרוּי כּל ימיו בּלא אשה, וּבלבד שלא תהא הקטנה מתענית תחת יד אם חוֹרגת. כּל ימיו, אף בּימים שהיה שטוּף בּעסקים מרוּבּים וּמסוּבּכים, היה שקוּד להיוֹת לה גם לאֵם וּלהשפיע עליה אהבה ורחמים. לא היוּ לוֹ מנוּחה ושׂמחה ושעשוּעים אלא עם ילדתוֹ על בּרכּיו. בּינתים גדלה הילדה והיתה לנערה בּוֹגרת, והנערה תפשׂה את פלך האם. עתים הוּא תמהַ: כּיצד נהיה הדבר, הלא עוֹד אמש, כּמדוּמה, היתה ילדת טיפּוּחיו, הזקוּקה לרחמיו ולדאגתוֹ תמיד, והנה היוֹם הפכה כּבר לאשה שמטפּלת בּוֹ כּמוֹת שמטפּלים בּילד חוֹלה ?.. הלא פתאוֹם היה הדבר, והנה היא הדוֹאגת לוֹ, היא המַשׂיאה לוֹ עצוֹת וּפעמים אף גוֹזרת עליו לנהוֹג כּך וכך. ויש שהיא גם נוֹזפת בוֹ על שאינוֹ שוֹקד על בּריאוּתוֹ. והוּא אינוֹ מקפּיד עליה. אדרבּא, אינוֹ יכוֹל להמנע מחיוּך כּשהיא מדבּרת אליו דברי כּיבּוּשים כּדרך שאם גוֹערת בּבנה הסַרבּן וקל־הדעת. הוּא בּן הששים ושש מציית לה, בּרצוֹן וחיבּה, וּבלבד להניח את דעתה. ואילוּ מבּנדיקט לא היה מסכּים לשמוֹע דברים שמשתמעים כּנזיפה. הא, לא! בּנדיקט משוּנה ממנה… לבּנדיקט תימלא מחר שנת השלוֹשים ואחת (ימי ההוּלדת של שניהם חלים בּזה אחר זה). היוּ זמנים שימי הוּלדתם של בּניו היוּ בּאמת ימים טוֹבים. חגגוּ אוֹתם בּעסק גדוֹל וּברוֹב עם של ידידים, קרוֹבים ומכּרים. אוֹתם המשתאוֹת עם היינוֹת המשוּבּחים ועם נאוּמי הבּרכה! מי לא בּא אז להשתתף בּשׂמחתוֹ, גם מן הרבּנים וגם מרבּי המדינה וגם מעתוּדי המסחר! והמתנוֹת, המתנוֹת… הן, כּל זה הלך וּפחת מעט מעט עם העסקים שהוֹלכים ומצעירים. השנה הוּא בּמבוּכה גדוֹלה בגלל המתנוֹת לבּן ולבּת. ליתן לבּנדיקט דבר של מה־בּכך אי אפשר. אינוֹ יכוֹל להזדלזל בּפני בּנוֹ ההוֹלך בּגדוֹלוֹת. וַאנדה תהא מסתפּקת בּמוּעט. כּל דבר של כּלוּם מיד אביה משׂמח אוֹתה. לא כן בּנדיקט. והקוּפּה ריקה… כּך, כּך. הגיעוּ ימים שאף לתת מתנה ליוֹם הוּלדת בּנוֹ אין ידוֹ משׂגת… אבל מפּני מה ואנדה מתמַהמת לבוֹא? מה לה שאחרה היוֹם לקוּם? בּפּעם המאה הוֹציא את שעוֹנוֹ והציץ. בּוֹא וּראה, היאך הזמן מתנהל לאטוֹ. עתים דוֹמה עליו שהשנים אצוֹת רצוֹת חיש מהר. דברים שאירעוּ לפני שנה, לפני שנתים דוֹמים עליו כּאילוּ התרחשוּ לפני ימים מוּעטים, וּפעמים עוֹמד הזמן על מקוֹמוֹ ואינוֹ זז. הרי עכשיו, למשל, יוֹצאת השעה בּעצלתים מתוּנה מתוּנה כּל כּך, ממש בּעצלתיים…

נשמעה דפיקה על הדלת. בּרגר התרעד קצת. השמיט מעליו את הסוּדר והשיב בּקוֹצר־רוּח: “בּוֹאי! בּוֹאי!”

נכנס בּנדיקט מגוּלח למשעי וּמצוּחצח כּוּלו, לבוּש לפי האַפנה האחרוֹנה וּמתוֹך הקפּדה ניכּרת. בּכף ידוֹ האחת לבוּשת הכּסיה אחז את מגבּעתוֹ המבהקת וּבכף ידוֹ השניה, המעוּרטלת, טרף ושׂיחק בּכּסיה, עם שהוּא מחזיק תחת בּית־שחיוֹ מקל עם חזינת־זהב יקרה.

– שלום לך, אבּא! בּוֹקר טוֹב! – אמר עם כּניסתוֹ.

– בּוֹקר טוֹב לך, בּנדיקט! – השיב הזקן – רוֹאה אני בּך שאתה עוֹמד לצאת. מסתמא לליוּבּטשי?

ליוּבּטשי הוּא שם הכּפר ששם היה בּית־החרוֹשת של “ס. בּרגר וּבנו”, כּשלוֹש וירסטאוֹת מוַארשה.

בּנדיקט נתבּלבּל קצת בּרגע הראשוֹן מפּאת שאלת אביו. ליוּבּטשי לא עלתה כּלל על דעתוֹ. היוּ לוֹ בּעיר כּמה וכמה ענינים משלוֹ, שאין להם כּל מגע עם עסקי בּית־החרוֹשת. התאוֹשש מיד והשיב:

– פשיטא.

– אבל הרי השעה מוּקדמת עדיין. לא תמצא שם איש.

– אין לי צוֹרך בּאיש. אדרבּא, – שיקר לוֹ הבּן – נוֹח לי לעבוֹד בּמשׂרד בּשעה שאין אנשים בּאים להבטילני.

– את מי נזמין מחר לסעוּדת־הצהרים? – שאל האב – מחר אתה כּבר בּן שלוֹשים ואחת.

– מה נשתנתה השנה הזאת מכּל השנים? נזמין את אוֹתם האוֹרחים שאנוּ רגילים להזמינם בּכל שנה.

– מוּטב. – רטן האב מתוֹך מוֹרת־רוּח פּנימית: הוּא יוֹדע בּכמה עוֹלוֹת לוֹ סעוּדוֹת אלוּ – השנה הזאת לא אוּכל בּעצמי לעסוֹק בּקנית מתנה ליוֹם הוּלדתך. ועל ואנדה אין לסמוֹך. מה היא מבינה? מוּטב, בּני, שאתה תבחר לך בּעצמך את הדבר הרצוּי לך.

הזקן הערים על בּנוֹ. מתוֹך שהסיר מעל עצמוֹ את האחריוּת והטילה על בּנוֹ, סבוּר היה שלא יגִיס את לבּוֹ להוֹציא לטוֹבת עצמוֹ ממוֹן יוֹתר מן המידה.

– תוֹדה לך, אבּא! אני כבר אֶראה לי משהוּ… משהוּ ההוֹגן לי. וּלפי שעה שלוֹם לך, אבּא! אני ממהר.

בּחיוּך של ידידוּת ניפנף הצעיר לאביו בּכסיתוֹ הריקה וּפנה לצאת. אבל עד שהגיע אל הדלת עיכּבוֹ הזקן:

– המתן, בּנדיקט! טוֹב שנזכּרתי. נא לשלוֹח אלי את איטשי־מאיר. אל נא תשכּח, למען השם! אני מחכּה לוֹ עם המאזן המשוּער לשנה.

(איטשי־מאיר היה הפּנקסן של בּית־החרוֹשת).

– למה לך איטשי־מאיר? המתן, לכשתבריא תסע בּעצמך לליוּבּטשי ותבדוֹק את הפּינקסים. – השיב הבּן בּמוֹרת־רוּח כּמעט לא מכוּסה.

– תוֹדה לך בּעד העצה הטוֹבה אבל אני לא אוּכל לישב בּשלוה כּאן, בּלא שאדע מה נשמע שם. אם כּן, לא לשכּוֹח, בּנדיקט!

הבּן לא השיב כּלוּם ונפטר מן הבּית.

בּפּתח נתקל באחוֹתוֹ שעברה על פּניו מתוך אמירת שלוֹם חטוּפה ונזדרזה להכּנס אצל אביה. הלזה מיהר והשמיט מעליו את הסוּדרים החמים.

– מה! – קראה בּראוֹתה את זאת – החלוֹן פתוּח ואתה מתגלה? שוּב גמרת בּדעתך להצטנן? לקבּל נזלת, להשתעל? הרי זהוּ בּדיוּק מה שאתה צריך, אבּא, להיוֹת שכוּב על המיטה בּדלקת־הריאוֹת…

ותוֹך כּדי דיבּוּרה שחה אליו, כּרכה על בּרכּיו את הסוּדר עם הריבּוּעים השחוֹרים והאדוּמים ואחר כּך עטפה אוֹתוֹ יפה בּסוּדר השני עם הריבּוּעים הכּחוּלים. נערה תמימה! לא עלה כּלל על דעתה שאביה מתגלה בּמזיד כּדי שבּת־זקוניו תטפּל בּוֹ, תכסהוּ, תעטפוֹ…

– אֵלי – קרא הזקן – הצטננוּת, נזַלת, דלקת־הריאוֹת… כּמה עוֹד פּגעים רעים צפנת לי? מתוֹך בּיעוּתים אלוּ שכחת אפילוּ לוֹמר לי שלוֹם.

היא היתה אוֹתה שעה שחוּחה אל רגליו שכּרכה סביבן את הסוּדר כּצרוֹר מהוּדק יפה כּדי שלא יוּכל להזיזן כּלשהוּ והטילה אוֹתן על הרפסוֹדת. מששמעה את דברי אביה. זקפה אליו את פּניה השׂוֹחקוֹת:

– אה, יקירי! כּמה אני טיפּשה. סלח לי, רחימאי! – התנפּלה עליו, גיפּפה בּשתי ידיה את ערפּוֹ ונשקה לוֹ בּכל אחת מלחָייו וּבפיו – שלוֹם לך! שלוֹם לך וּבוֹקר טוֹב, אבּא! מתרעם אתה עלי?

– חָלילה!

– והיאך ישנת?

– מהמ… לא טוֹב בּיוֹתר ולא רע בּיוֹתר. כּשאני ניעוֹר בּאמצע הלילה שוּב איני יכוֹל להרדם. תמיד בּאים עלי ההרהוּרים ואין מניחים לישוֹן.

– אח, תמיד עם הרהוּריך! כּמה אני שׂוֹנאת אוֹתם. כּלוּם אִי אתה יכוֹל להפּטר מהם? בּמה אתה מרבּה כּל כּך להרהר?

– טיפּשוֹנת! דבר שאינך יוֹדעת אוֹתוֹ, כּיצד הוא שׂנאוּי עליך?

– אני רק יוֹדעת שהם מטלטלים את שנתך בּלילוֹת וּמטרידים את מנוּחתך גם בּיוֹם. את זאת אני יוֹדעת.

– הנה קראתי את עתוֹני הבּוֹקר. מי יוֹדע בּמה יִגָמרו תעלוּלי ה“מרד” הזה… – אמר הזקן כּדי לגנוֹב דעת בּתוֹ.

– מה משמע “בּמה יִגָמר”? ידוּע בּמה יִגמר. אנוּ ננצח.

– אנוּ? רצוֹנך לוֹמר, פּוֹלין? מוּטב, כּן יהי רצוֹן… אבל היהוּדים?

– אף הם יֵהנוּ מחירוּתה של פּוֹלין. וכי לא בּני פּוֹלין הם היהוּדים?

– לוַאי, לוַאי… – מילמל הזקן מתוֹך רצוןֹ להמנע מלהכּנס בּויכּוּח עם בּתוֹ – אין דעתי נוֹחה רק מדבר אחד… חוֹששני שאת מתעסקת בּענינים הללוּ יוֹתר מדי, כּאילוּ פּוֹלין כּוּלה עליך ועל צוָארך.

– לא יוֹתר מדי. אני עוֹשׂה רק מה שמחוֹבתה של כּל אשה בּפּוֹלין לעשׂוֹת בּימים האלה.

– הלא אני יוֹדע את מוֹחך החמוּם. בּכל מעשׂיך אי את יוֹדעת גבוּל וּמידה. כּמה הם הפּוֹלנים גוּפם שעוֹמדים מרחוֹק, ואילוּ אנוּ היהוּדים קוֹפצים תמיד בּראש. דוקא אנוּ…

– אוֹי, אבּא! הרי כּך יאה וכך נאה לנוּ. אגב, אֵלוּ הם מן הדברים המסוּרים ללבּוֹ וּלמצפּוּנו של אדם.

– אמרתי היוֹם לבּנדיקט שיִבחר לוֹ הוּא בּעצמוֹ את המתנה שעלי לקנוֹת לוֹ ליוֹם הוּלדתוֹ. אין בּכוֹחי השנה לטפּל בּזאת. שמא אף אַת תעשׂי כּמוֹתוֹ? תחזרי על החנוּיות ותבחרי לך משהוּ… משהוּ…

– שוּם דבר! כּלוּם לא אקנה. וכי חסרה אני מה? רק בּזבּוז ממוֹן על חינם.

לזקן בּרגר היתה תמיד קוֹרת־רוּח גדוֹלה כּשהיה שוֹמע את בּתוֹ מדבּרת כּאדם שקוּל בּדעתוֹ, שאוֹהב לחיוֹת בּחשבּוֹן.

– אבל כּיצד זה? וכי אפשר בּלא כּל מתנה ליוֹם הוּלדתך? מנהג של שנים… – ניסה כּביכוֹל להתנגד לה בּשׂפה רפה.

– אין צוֹרך, אין צוֹרך. – גזרה הנערה בּתוֹקף – אף לסעוּדת הצהרים לא נזמין איש. נחוֹג את חגנוּ בּחוּג ארבּעתנוּ.

– ארבּעתנוּ? מי הוּא זה הרביעי?

– ואת הסבתה שכחת?

– אח! הסחתי ממנה את דעתי. אני מתבּייש. – אמר בּרגר בּצחוֹק על עצמוֹ – אבל מחרתים נצטרך בּכל זאת להזמין את מישהוּ. דיבּרתי עם בּנדיקט, והוּא מחכּה למוּזמנים.

– יחכּה לוֹ אם רצוֹנוֹ בּכך. אבל לא נזמין איש. כּבר הוֹדעתי לוֹ את זאת אמש.

– הא כּיצד? הרי הבּוֹקר אמר לי שנזמין אוֹרחים.

– הוּא שכח. הוא לחלוּטין מבוּלבּל. איני יוֹדעת מה היה לוֹ שנעשׂה מפוּזר כּל כּך. אמש הוֹדעתי לוֹ שהסעוּדה תהיה פּשוּטה, רגילה. אפשר שהסַבתה תאפה איזו עוּגה. פּטוּר בּלא כּלוּם הרי אי אפשר. וזה הכּל. וּמחרתים בּערב אל התה נזמין אילוּ מחברינוּ הצעירים. וּבמתנוֹת אין צוֹרך לשׂחק. אין אנוּ תינוֹקוֹת עוֹד. כּבר יצאנוּ מחיתוּלינוּ.

– החכָמה שלי! – לא יכוֹל בּרגר להעלים ממנה את קוֹרת־רוּחוֹ.

הנערה ידעה את הדאגוֹת הקשוּרוֹת בּלבּוֹ של אביה ולא נתכּוונה בּדבריה אלא לגרוֹם לוֹ קוֹרת־רוּח זוֹ, וּמתוֹך העמדת־פּנים של שוֹבבוּת עליזה, אמרה:

– וכי לא כּך, אבּא?

– עוֹד בּילדוּתך היית מצטיינת בּשׂכל וּבדעה מיוּשבת. כּשהיית מקבּלת שוֹקוֹלדה אוֹ תוּפין היית אוֹכלת רק מחצית, ואת המחצית השניה שמרת ליוֹם מחר. לא כּדרך כּל הילדים שמתנפּלים על הממתקים, אוֹכלים את הכּל בּבת־אחת, בּלא חשבּוֹן, וּמקלקלים את הקיבה.

– מימַי לא ראיתי תינוֹק שמקלקל קיבתוֹ בּחשבּוֹן.

שניהם צחקוּ.

– התבּיישי! וכי מוּתר לשַטוֹת כּך בּאב זקן? אני לא כּך אמרתי…

– אני מבינה. רצוֹנך היה לוֹמר רק זאת, שאין בּבּנוֹת חכמה כּבתך. לא כּן?

– שמא אין דעתך כּדעתי?

– אם חכמה אני בּעיניך, שמע נא בּעצתי, אבּא, והתנהג כּילד טוֹב.

– וּמה עלי לעשׂוֹת כּדי שאהיה ילד טוֹב?

– לא לצאת מן הבּית. הרוֹפא אמר שעליך לנוּח עוֹד כּשבוּע ימים. ואחר כּך יֵצא האב החכם עם בּתוֹ החכמנית לטייל בגן הזאכּסי שלוּבי זרוֹע ויהיוּ מתחממים בּחמה כּשני אנשים הגוּנים. ועתה עלי לפרוֹש ממך.

– כּבר?

– עסקים, עסקים, אבּא!..

– העסקים שלך! מוּטב שלא תתעסקי בּהם.

– מפּני מה? כּלוּם אתה יוֹדע עסקי מה הם?

– מפּני שאיני יוֹדע! לבּי מתמלא חרדה כּל פּעם שאַת יוֹצאת מן הבּית.

– אל תשכּח, אבּא, שמחרתים תמלאנה לבתך תשע־עשׂרה שנה.

– ועלוּלה לעשׂוֹת שטוּיוֹת כּבת תשע.

– זאת החכמנית שלך?

– יש חכמים ממך שמסיתים וּמדיחים לכל מיני ענינים מסוּכנים.

– הרי אתה יוֹדע, איני אוֹהבת כּשמדבּרים אלי כּך. כּבר עברוּ אוֹתן השנים שאשה היתה חבוּשה בּבּית ליד הפּלך והכּירים. אנוּ תוֹבעוֹת את זכוּיוֹתינוּ וחוֹבוֹתינוּ כּלפּי המוֹלדת. כּך – אתם האבוֹת הזהרוּ בּדיבּוּריכם!

לגלוּג וכוֹבד ראש שימשוּ בּדבריה בּערבּוּביה.

– זהוּ, זהוּ! – קרא האב – המוֹלדת… יש מי שיציל את ה“מוֹלדת” שלך בּלעדיך. ואם אַת, חס ושלוֹם… חס ושלוֹם… ירא אני לפתוֹח פּה לשׂטן…

היא הניחה את כּפּה הקטנה על פּיו ולא הניחה לוֹ לסיים:

– בּבקשה ממך, אל תדבּר דברים שמתקראים שטוּיוֹת… ואַל תהא מתירא מפּני השׂטן. אני נוֹתנת שיעוּרי־הוֹראה לילדים עניים בּפּוֹלנית, מסייעת למנהלת בּית־יתוֹמים פּוֹלני, מה בּזה רע? פילאנטרופּיה כּשרה בּהחלט…

וּכדי להפיס את דעתוֹ וּלהשיאוֹ לדברים אחרים, נטלה מתוֹך שׂערוֹת ראשה את מסרקה והתחילה מסרקת בּוֹ את שׂערוֹתיו הטרוּפוֹת בּיד הרוּח. הוּא הניחה לעשׂוֹת בּשׂערוֹתיו כּרצוֹנה. פּתאוֹם אמר:

– אגב מי הם אוֹתם החברים שאתם אוֹמרים להזמינם למחרתים?

– הרי אתה יוֹדע אוֹתם. את זיגמוּנד, למשל, את זיגמוּנד ווֹלפזוֹן…

– בּחוּר זה – נכנס הזקן לתוֹך דבריה – מצא מאד חן בּעיני. בּחוּר הגוּן, מוּכתר בּכמה מעלוֹת טוֹבוֹת. אני גם את אביו אוֹהב מאד.

ואנדה שתקה.

– ואת? הגם בּעיניך מצא חן כּמוֹ בּעיני?

ואנדה הסמיקה ורצה אל החלוֹן להגיפוֹ.

– למה? למה אַת עוֹשׂה זאת? הרי כּבר נעשׂה חם. הניחי, בּבקשה ממך, את החלוֹן פּתוּח.

ואנדה הספּיקה לכבּוֹש את התפּעמוּת־לבּה, וּמשחזרה וישבה על גבּי יד־הכּוּרסה של אביה, המקוֹם החביב עליה, אמרה בּמנוּחה:

– הם כּוּלם טוֹבים. ויאן דבוֹשיק אף הוּא צעיר חביב מאד וּמענין אפילוּ מזיג… מווֹלפזוֹן. הוּא משוֹרר וּמביני דבר מתנבּאים לוֹ עתיד גדוֹל.

– אוֹתוֹ שקץ שחרחוֹר עם עיני המתכת? את יוֹדעת, יש גוֹיים שעינים כּאלה להם… כּמוֹ מתכת… איני יודע מפּני מה, אבל תמיד מפחידוֹת אוֹתי עינים כּאלה… אַת מבינה, עינים עם נצנוּץ של פּלדה… לעוֹלם לא תדע מה גנוּז שם בּתוֹכן. דבוֹשיק הריהוּ גוֹי!

– וּמה בּכך? גוֹי אינוֹ קרוּי אדם? עכשיו אין מבחינים בּין יהוּדי וּבין גוֹי…

– כּלוֹמר? כּלוֹמר? מה כּוָנתך? איני מבין…

– בּימינוּ השאלה היא רק אם האדם הוּא טוֹב אוֹ רע. לדתוֹ אין שוֹאלים… כּמוּבן בּין אנשי ההשׂכּלה והקידמה.

– איך זה אצלכם בּעלי ההשׂכּלה? הגוֹי מתדמה ליהוּדי אוֹ להיפך?

– אֵילוּ שאלוֹת אתה שוֹאל! הלא אמרתי לך, היינוּ הך.

בּרגר שתק. תוֹך כּדי לַהגָה לא פּסקוּ אצבּעוֹתיה למשמש בּשׂערוֹת ראשוֹ וּזקנוֹ, לסרוֹק את שׂפמוֹ, לחלק את זקנוֹ לשתי שיבּוֹלוֹת וּלחבּרן שוּב – הרגל זה שהיה חביב עליה עוֹד מקטנוּתה, אף הזקן גוּפוֹ נהנה ממנוּ, ולמה יקנטרה בּדברים?

– הוּא גם פּאטריוֹט גדוֹל, אוֹתוֹ פּאן דבוֹשיק. הוּא עוֹמד להתגייס לצבא הלאוּמי.

– אה, כּ־ך? הרי זה יפה! הרי זה יפה! – קרא מתוֹך קוֹרת־רוּח כּמוּסה ונפשוֹ שבתה עליו.

ואנדה קפצה פּתאוֹם ממקוֹמה:

– די! הגיעה שעתי לילך לעסקי. עסקים נוֹראים ואיוּמים, אוֹהוֹ! האחד מסוּכּן מחברוֹ – ליגלגה על אביה – ועד שלא יתפּסוּני ויַגלוּני לסיבּיר, הילך נשיקה אחת חמה מבּתך החכמנית.

נשקה לאביה על פּיו, טפחה בּכפּה הקטנה על כּתפוֹ ואחר איימה עליו בּאצבּעה:

– לא לצאת מן הבּית! לא להשמיט את הסוּדרים. שוֹמע אתה? להתראוֹת! להתראוֹת!

נפנוּף יד – ואיננה.

פּרק שני

לאחר שואנדה יצאה מן החדר, היה הזקן יוֹשב עדיין וּמחייך לעצמוֹ. פתאוֹם נזכּר בּאיטשי־מאיר הפּנקסן שלוֹ שהתמהמה לבוֹא, וּמיד נמחה החיוּך מעל פּניו. בּעצם, נמלך בּלבּו, מה צוֹרך לוֹ בּפנקסן? כּלוּם אינוֹ יוֹדע מה הוּא סכוּם שטרי החוֹב שחתם בּבּאנקים שוֹנים ואת זמן פּרעוֹנם? בּמקוֹם לישב וּלהמתין לביאתוֹ של איטשי־מאיר, גמר בּדעתוֹ לעמוֹד, להתלבּש ולצאת מן הבּית על מנת לחזוֹר על הבּאנקים. הוּא יספּיק לעשׂוֹת זאת עד שואנדה תשוּב לסעוּדת הצהרים. עליו להשתדל שיתנו לוֹ אַרכּה של כּמה חדשים: אפשר שבּמשך הזמן הזה יעלה בידו לקבץ איזה סכוּם מלקוֹחוֹתיו בּערי־השׂדה, שאינם נבהלים לסלק את חוֹבוֹתיהם. מעוֹלם לא ניסה בּרגר אף בּשעוֹת הקשוֹת בּיוֹתר לבוֹא אל הבּאנקים בּהשתדלוּת זוֹ של מתן ארכּה; הוּא ידע כּמה זה מסוּכּן לשמה הטוֹב של פירמה כּשלוֹ. ואילוּ הפּעם לא היה בּוֹ עוֹד כּל היסוּס. היה דוֹמה למי שעוֹמד על גגוֹ של בּית האחוּז כּוּלוֹ להבוֹת, והוּא החליט לקפוֹץ למטה, בּאין לוֹ בּרירה אחרת. וּכמוֹ כּל אדם שבּאוּ לוֹ מים עד נפש, שידל את עצמוֹ בּתקוה מוּזרה. מי יוֹדע, אמר לעצמוֹ, אפשר שישׂחק לי מזלי ואקבּל מִלוה חדש, והמלוה ירויח לי עד כּדי שאוּכל להוֹציא את ראשי מעל למים… וּמפּני מה לא אקבּל? עדיין לא פּוֹשט רגל אני. וּמטוֹבתוֹ של הבּאנק הוּא לסייעני וּלחזקני שלא אבוֹא חלילה לידי פּשיטת־רגל. וּבאמת, כּלום חזר העוֹלם לתוֹהוּ ובוֹהוּ? כּל זמן שהנשמה בּקרבּי, חייב אני להשתדל וּלנסוֹת בּכל מקוֹם שאפשר. הפירמה “ס. בּרגר וּבנו” קיימת עדיין, וּמשהוּ היא שוֹוָה… בּיוֹתר תלה תקווֹת טוֹבוֹת בּ“בּאנק ווֹלפזוֹן ושוּת'”. ווֹלפזוֹן זה הוּא בּכלל נוֹח ללוֹויו וּוַתרן מטבעוֹ. ולא זה בּלבד: שניהם, הוּא וּווֹלפזוֹן, ידידים הם משכּבר הימים. כּשבּא ווֹלפזוןֹ לפני עשׂר שנים מקוֹבנה לוארשה, בּלא ידיעת המקוֹם החדש וּתנאי המסחר שלוֹ, זר לחברה וּבלא קשרי היכּרוּת כּלשהם, היה אז בּרגר בּמרוֹם הצלחתוֹ. בּמקרה נזדמנוּ אז בּמקוֹם אחד ונתחבּבוּ זה על זה. בּרגר סייע לוֹ הרבּה בּנסיוֹנוֹ, בּהשפּעתוֹ הגדוֹלה וּבקשרי־המסחר המרוּבּים שלוֹ. ווֹלפזוֹן לא שכח את זאת ולא כּפה את טוֹבתוֹ. ואילוּ הוּא, בּרגר, משעה שנהפּך עליו הגלגל, נמנע כּכל האפשר מלבקש מידידוֹ שיעמוֹד לוֹ בּשעת דחקוֹ. היה מתחבּט וּמתלבּט בּתוֹך העניבה המתהדקת על צוָארוֹ, ולא פּנה אליו לבקש ממנוֹ טוֹבת־הנאה בּעסקי ממוֹנוֹת. חוֹשש היה שמא יהא בּעיניו כּבא לבקש שׂכר בּעד הצדקה והחסד שעשׂה עמוֹ בּשעתוֹ; ואִילוּ היוֹם, אם לא תעמוֹד לוֹ השעה בּמקוֹם אחר, יעביר כּל בּוּשה מעליו ויפנה אל ווֹלפזוֹן.

כּיון שכּך גמר בּדעתוֹ, התאוֹשש, השליך מעליו בּעלמוּת את סוּדריו וּבזריזוּת התחיל מתלבּש. בּחר לוֹ את העניבה הנאה בּיוֹתר, שקיבּלה מתנה מואנדה ליוֹם הוּלדתוֹ, פּרף את כּוּתנתוֹ שפּוֹקעת מרוֹב עמילן בּכפתוֹרי הזהב עם הספּירים הקטנים, שקיבּל מאשתוֹ המנוֹחה ושלא היה משתמש בּהם אלא בּיוֹם טוֹב אוֹ בּיוֹם מכוּבּד. כּסבוּר היה פּעם ליתן אוֹתם לבּנדיקט וחזר בּוֹ, והרי הם מזוּמנים למי שעתיד להיוֹת חתנוֹ. עמד לפני המראָה קצת יוֹתר מכּפי הצריך עד שקשר בּקפּדנוּת וּבדקדוּק רב את עניבתוֹ ועד שעלה בּידוֹ להחליק וּלסדר יפה את שׂערוֹתיו המקיפוֹת את קרחתוֹ כאִמרה לבנה. אחר כּך בּיקש את מקלוֹ עם חזינת־הזהב, ולא מצאוֹ. התחיל רוֹגן על חוֹתנתוֹ, מינה־לאה הזקנה, שאינה משגחת על הבּית כּראוּי, וּמי יוֹדע מה נגנב עוֹד מן הכּלים, אם מקל זה איננוּ. פּתאוֹם נזכּר: הלא ראה את המקל הבּוֹקר בּידי בּנדיקט. עכשיו זכוּר הוא יפה שהמקל היה נעוּץ בּבית־שחיוֹ. פּרחח זה היאך הוּא מעיז להשתמש בּכליו בּלא נטילת רשוּת! מזדרז הוא לירשוֹ בּחייו, ריקא זה! נטל מקל אחר, הדוּר אף הוּא, אלא בּלי חזינת זהב, ויצא מן הבּית.

בּחוּץ עמד רגע, תלה עינים ממצמצוֹת בּשמים ושאף אויר בּמלוֹא ריאתוֹ. זה ימים הרבּה לא יצא לאויר חפשי. ועכשיו הוּא חש בּכל גוּפוֹ תענוּג מיוּחד, כּמי שהחלים מחוֹלי קשה. בּשׂמחה הפסיע על גבּי מרצפת האבנים, ורגליו כּאילוּ נעשׂוּ צעירוֹת וּגמישוֹת יוֹתר. שבתה עליו נפשוֹ ושכח לשעה קלה את השׂיחוֹת הקשוֹת הצפוּיוֹת לוֹ עם הבּאנקירים.

נכנס אל הבּאנק הראשוֹן הקרוֹב בּיוֹתר, “לאנדוֹי והאחים”, שהוּא קשוּר אליו זמן מרוּבּה. בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּבזקיפוּת ראש עבר בּשביל שבּין שוּרוֹת הלבלָרים עם שהוּא משיב בּתנוּפת־יד קלה לפּקידים שהחווּ לוֹ קידוֹת והשתחוָיוֹת מתוֹך חיוּך של כּניעה. הלך ישר אל המנהל, ל. לאנדוֹי. הלזה קיבּל את פּניו בּאדיבוּת. ואילו מעֵיני בּרגר לא נעלם שאדיבוּת זוֹ היתה הפּעם כּבוּשה שלא במידה.

– מר בּרגר! מה שלוֹמוֹ? שמענוּ שהיה קצת חוֹלה.

– הן, בּמקצת. הזיקנה אינה תענוּג לאדם.

– שבח לאל שהוּא שוּב מהלך. אבל השטרוֹת שקיבּלנו לגוֹבינה הרי לא הגיע עדיין זמנם. למה היה לוֹ להזדרז? אם איני טוֹעה, יש לוֹ עוֹד שהוּת… כּשבוּע! הפּעם רוֹצה מר להיוֹת מן הזריזים המקדימים… אבל למה הבּהלה?

– ודאי שאין בּהלה, ולא בּגלל השטרוֹת בּאתי. נכנסתי אל הבּאנק לשאוֹל על איזוֹ המחאה שאני מחכּה ממוֹסקבה, – גימגם בּרגר כּשהוּא מסמיק כּלשהוּ – ואגב כּך נכנסתי לוֹמר שלוֹם למר.

– הרי זה יפה, הרי זה יפה מצדוֹ. תוֹדה למר שלא שכחני. אף אני לא הייתי בּזמן האחרוֹן בּקו הבּריאוּת. חוּץ ממחלת הקיבה שלי… תמיד היא מלאה וּכבדה כּאילוּ אכלתי שוֹר… והגיהוּק אינוֹ פּוֹסק. – וּכמוֹ דוּגמה לדבריו השמיע לתוֹך פּיסת ידוֹ גיהוּק ממוּשך כּיוֹצא מתוֹך צינוֹר ריק – בּזמן האחרוֹן הצטננתי… נזלת ושיעוּל חזק… שיעוּל וגיהוּק, שיעוּל וגיהוּק… לילדי נראה הדבר מבדח, ואילוּ לאמיתוֹ של דבר אין זה מבדח כּלל.

– בּימים אלה כּשמזג האויר אינוֹ קבוּע וּמשתנה משעה לשעה חייבים בּזהירוּת. – דיבּר בּרגר בּקוֹל עוֹמם כּנידוֹן למיתה – בּתי הזהירה אוֹתי שלא אצא מן הבּית. אבל מה אעשׂה, עתים הישיבה בּבּית קשה מן היציאה. – וּבלבּוֹ גינה את עצמוֹ על שהזכּיר את שמה של ואנדה, אף־על־פּי שבּעצמוֹ לא ידע בּבירוּר מפּני מה.

– בּאמת, בּאמת. כּל זמן שהנשמה בּקרבּנוּ… אבל טוֹב שבּתוֹ שוֹמרת עליו וֹמַזהירתוּ. הצעירים בּימינוּ, הוּא יוֹדע… אַח, הצעירים בּימינוּ… ענינים אחרים בּראשם. הם גוּפם אינם יוֹדעים לשמוֹר את עצמם.

בּרגר נעשׂה דרוּך כוּלוֹ, וגימגם:

– הן, הן. זוֹהי גם דעתי. כּל מיני שטוּיוֹת בּראשם. אבל לבתי, תוֹדה לאל, איני דוֹאג. עיניה בּראשה ודעתה מיוּשבת עליה. עוֹסקת בּפילאנטרוֹפּיה לבד. – וּבלבּוֹ הגה: למה, לעזאזל, הכנסתי כּאן את ואנדה?

– בּפילאנטרוֹפּיה? בּת כּמה היא? דוֹמני שהיא עדיין בּגיל שמוּתר לשאוֹל לשנוֹתיה…

– בּת תשע־עשׂרה.

– מהנ… כּך? בּת תשע־עשׂרה, וּכבר עוֹסקת בּפילאנטרוֹפּיה. כּך, כּך… – עימעם לאנדוֹי בּאבק של חיוּך שמשתמע לשני פּנים, עם שהוּא מַשהה על בּרגר מבּט קוֹדר. לבסוֹף לא התאַפּק וצחק צחוֹק משוּנה שנסתיים בּגיהוּק ממוּשך. כּחצי שעה לפני כּניסתוֹ של בּרגר היתה אצלוֹ נערה זוֹ יחד עם איזה פּרחח פּוֹלני. אוֹמרים, משוֹרר פּוֹלני, אבל חצוּף מחוּצף… בּאוּ לבקש ממנוּ תרוּמה לאיזה מוֹסד “שלהם”, מעין בּית־ספר לילדי עניים, אוֹ משהוּ מעין זה… השד יוֹדע אוֹתם… עמדוּ עמוֹ על המקח: הנדבה היתה בּעיניהם קטנה מדי. תחילה ניסוּ בּדברי פּיתוּי ופּיוּס, וּמשראוּ אוֹתוֹ עוֹמד בסירוּבוֹ לא נרתעוּ גם מרמזי איוּמים. וּביחוּד השתחץ אוֹתוֹ לבלר־חַרזן. לבסוֹף הוּכרח להתיר את פּיסת היד, מפּני אימתה של אוֹתה “חברה” נסתרת שידה תקיפה מיד הממשלה, וּלפניה לית דין ולית דיין. וּכשאמר להם לבסוֹף לאוֹתם הצעירים דרך צחוֹק שהוּא מקווה שלא יוֹסיף עוֹד לראוֹתם, אמרה לוֹ בּתוֹ של תרח זקן זה: “אוֹתנוּ אפשר שלא יראה בּשניה, אלא קרוֹב לוַדאי שיבוֹאוּ אצלוֹ אחרים לקבּל ממנוּ יוֹתר ממה שקיבּלנוּ אנוּ”. כּך, דברים קצרים וּברוּרים שאין להוֹציאם מידי פשוּטם. תפּח רוּחה… “יוֹתר? – לא התאַפּק לאנדוֹי וצוַח – יוֹתר מסכוּם זה? אלוֹהי הרחמים! הלא זה שוֹד! בּדרך זוֹ תביאוּנוּ לידי פּשיטת רגל”. וזוֹ עוֹד הצהיבה פּניה כּנגדוֹ וּבצחוֹק של נימוס: “וּבלבד שפּוֹלין לא תפשוֹט את הרגל. מה נעשׂה, וּפּוֹלין זקוּקה בּמַצבה כּעת לממוֹן, לממוֹן רב! אנוּ נוֹטלים מכּל מקוֹם שאפשר ליטוֹל”. עדיין לא נשתפּה מהפסד הממוֹן וּבעיקר מן הבּוּשה ששני פּרחחים צעירים הטילוּ עליו אימתם. יצר־הרע שבּוֹ דחף אוֹתוֹ לגלוֹת לשוֹטה זקן זה מה טיבה של “פילאנטרוֹפּיה” זוֹ שבּתוֹ עוֹסקת בּה. אבל מפּני החשש שמא יהיה לצחוֹק ואף מפּני יראת הרָשוּת שמא יוָדע לה שסייע בּידי מַרדנים, כּבש את יצרוֹ. לא פּסק מלגַהק לתוֹך פּיסת ידוֹ ושתק. בּרגר עמד. הבּאנקיר קפץ בּשׂמחה ממקוֹמוֹ, לחץ את כּפּו של אוֹרחוֹ וּבאדיבוּת חזר והזכּיר לוֹ שבּנוֹגע לאוֹתם השטרוֹת, אין לוֹ להזדרז. מכּל מקוֹם הרי בּודאי לא ישכּחוּ להוֹדיעוֹ מקוֹדם, כּנהוּג.

בּרגר יצא מחדר המנהל ושוּב עבר בּין שוּרוֹת הלבלרים, אבל הפּעם לא ראה קידוֹתיהם ולא השיב להם בּתנוּפוֹת־יד קלוֹת, אף פסיעוֹתיו לא היו טפוּפוֹת כּמוֹ קוֹדם בּכניסתוֹ.

בּחוּץ שוּב עמד רגע, תלה עיניו בּשמים ושאף אויר מלוֹא ריאתוֹ. רגע היה מדמה שעוֹמד הוּא לגהק, כּמוֹ לאנדוֹי. וּמה עכשיו? שאל לעצמוֹ, והשיב: אל ווֹלפזוֹן! אם ווֹלפזוֹן לא יהיה חזיר ויֵענה לוֹ, הרי אז יצפצף על כּל הבּאנקירים ואיצטוּמכוֹתיהם המלאוֹת וגיהוּקים יערב להם, יבוּשׂם להם… השאלה: ואם ווֹלפזוֹן לא יֵענה לוֹ? לא עלתה כּלל על דעתוֹ.

והוּא התחיל מפסיע להלן בּדרך אל “בּאנק ווֹלפזוֹן ושוּת”. הפּעם נסתלקה הימנוּ אוֹתה הקלוּת, אוֹתה הגמישות בּרגליו. כּאילוּ אבץ הבזיקוּ לתוֹכן. בּקוֹשי הניע אוֹתן ונשם בּכבדוּת. ספק היה לוֹ אם יוּכל להגיע אל מקוֹם חפצוֹ. מפּעם לפעם היה עוֹמד, נח ונוֹשם בּנחר. אילוּ בּנדיקט היה אדם כּראוּי, כּלוּם היה צריך הוּא הזקן להתענוֹת כּכה? וכי חוֹלה הוּא, כּלוֹמר בּנדיקט, לעשׂוֹת מה שאביו עוֹשׂה בּשארית כּוֹחוֹתיו? אוֹמר הוּא שהוֹלך אל בּית־החרוֹשת. ומה הוּא עושׂה שם? הרי בּאמת אינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ מהנעשׂה שם. בחוּר שכּמוֹתוֹ, בּן שלוֹשים ואחת, ולא־יוּצלח כּזה! ועוֹד שלח אוֹתוֹ ללמוֹד בּאוּניברסיטאוֹת, בּיזבּז עליו ממוֹן קוֹרח, וּמה התוֹעלת? בּוּשה וחרפּה…

ווֹלפזוֹן שׂמח עליו, גיפּפוֹ בּידידוּת רבּה, הוֹשיבוֹ בּכוּרסה רכּה על ידוֹ וּשאלוֹ לשלוֹמוֹ ולשלוֹם בּניו. הזקן היה נוֹשם עדיין בּכבדוּת. פּניו היוּ חיורוֹת ועל מצחוֹ בּיצבּצו טיפּין של זיעה.

– מר בּרגר, שמא ישתה כּוֹס תה? קהוָה? למה עוֹשׂה זאת מרי? רצוֹני לוֹמר, למה הוּא מטלטל את עצמוֹ לאחר שהדבר אסוּר עליו בּהחלט? אַח־אַח־אַח! אדם בּגילוֹ אינו יוֹדע להיזהר… הרי כּתוּב מפוֹרש הוּא: “ונשמרתם מאד לנפשוֹתיכם”.

חביבה תמיד על בּרגר שׂיחתוֹ של ווֹלפזוֹן המתוּבּלת בּפסוּקים וּבמאמרי חז"ל, והפּעם ערבוּ עליו הדברים ביוֹתר, מפּני שנאמרו בּחיבּה של אמת. עשׂה בּידוֹ תנוּעה בּאויר כּדוֹחה אוֹתם, וּבחיוּך:

– די לי בּדברי המוּסר שהטיפה לי הבּוֹקר ואנדה שלי.

– היא סיפּרה לי. מאד קבלָה על מר.

– היכן ראה מר את ואנדה?

– בּמקרה נפגשתי עמה הבּוֹקר. – השיב ווֹלפזון בּשׂפה רפה. אף אצלוֹ בּאה ואנדה עם הצעיר הפּוֹלני, ונמנע מלספּר זאת לזקן, כדי שלא לגרוֹם לוֹ צער.

– מה לעשׂוֹת? – השיב בּרגר על הערת ידידוֹ הקוֹדמת – העסקים בּימינוּ אינם מניחים לאדם לישב בּשלוה.

– " עת לעשׂוֹת לה' הפרוּ תוֹרתך", פּירוּשוֹ: העסקים קוֹדמים לבּריאוּת, אה?

צלצל בּפּעמוֹן הקטן שעמד על שוּלחנוֹ ונכנס לאקיי. ווֹלפזוֹן הזמין קהוה.

– הייתי אצל לאנדוֹי. לכאוֹרה, משם לכאן אין הדרך ארוּכּה, אמרתי לטייל קצת בּרגל, שהרי כּבר נגמלתי מן ההליכה… והנה נתיגעתי מאד. הן, לאנדוֹי זה… – ונשתתק.

– וּמה?

– אדם גס־רוּח. אוֹמרים שהוּא מרוֹמניה…

– כּך שמעתי.

– וּבאמת נאה לוֹ יוֹתר לסחוֹר בּחזירים מלישב בּבּאנק.

ווֹלפזוֹן צחק.

הביאוּ שני ספלי קהוה מַהבּיל על גבּּי מגש כּסף. שני הידידים שתוּ בּתחילה בּדוּמיה. ווֹלפזוֹן לא העביר כּל הזמן את עיניו מאוֹרחוֹ. ראה שזה נבוֹך משוּם מה וּמַקשה לדבּר, פּתח לוֹ ואמר:

– וּמה נשמע אצלוֹ, מר בּרגר? אם יצא מבּיתוֹ, הרי שהוּא מגלגל עסקים חדשים…

– אֵילוּ עסקים חדשים? לוַאי שהישנים יתקיימוּ בּידי.

– עכשיו אין לך עסק שאינוֹ תלוּי בּרפיוֹן. זמן כּזה…

– בּענין זה בּאתי אצלוֹ, מר ווֹלפזוֹן. בּאתי אצלוֹ בּבּקשה, כּמוֹת שבּאים אצל ידיד טוֹב… בּענין השטרוֹת המוּנחים אצלוֹ…

היתה זוֹ גבוּרת־לב נוֹאשת שפּתח מיד, בּלא כּרכּוּרים וַעקיפין, בּגוּפוֹ של הענין. אפשר שעשׂה זאת מתוֹך חשש שאם יהא חוֹכך וּמעמעֵם בּדבריו סחוֹר סחוֹר, סוֹף לא יגיס את לבּוֹ להגיד בּמפוֹרש את חפצוֹ ויֵצא מלפני ווֹלפזוֹן כּלעוּמת שבּא.

– אני מבין, אני מבין… – הזדרז ווֹלפזוֹן להקדים וּפטר את זה מדיבּוּרים יתירים שקשים עליו – הרי שפּיר! יכניס מר איזה סכוּם של כּלוּם, ואנו נחדש לוֹ את השטרוֹת, כּמוֹ שכּבר עשינוּ פּעם…

– הה, תוֹדה רבּה! ידעתי שמר לא יסרב לי את זאת, אבל בּקשתי היא הפּעם גדוֹלה מזוֹ. אין כּל תוֹעלת להעלים ממנוּ… הלא אנשים ידידים אנחנוּ… האמת היא שאני נתוּן בּמצב כּזה, בּמצב כּזה… שוּם אַרכּה לא תוּכל לתקנוֹ.

– אף אני סבוּר כּן.

פּני בּרגר הסמיקוּ קצת, אבל הוּארוֹ משׂמחה ותקוָה:

– אף מרי סבוּר כּן? וּמה? מרי מבין את המצב לאשוּרוֹ, ואין צוֹרך להעלים ממנוֹ אוֹ להסבּיר לוֹ הסבּרים יתירים. בּאתי לידי דעה שעל־ידי הלוָאה אחת גדוֹלה לזמן פּחוֹת אוֹ יוֹתר ממוּשך אֶפּטר מכּל החוֹבוֹת הארוּרים האוֹכלים אוֹתי בּכל פּה, יֵקל לי לגלגל את עסקי להלן ולצאת סוֹף סוֹף למרחב.

ווֹלפזוֹן השהה עליו מבּט של השתתפוּת, עם שהוא שוֹקל בּדעתוֹ זמן־מה, ואחר שתיקה של שניוֹת מספּר שאל בּקוֹל רפה, מתוּן מתוּן, כּמהסס:

– מה הוּא הסכוּם העגוֹל שמר צריך, כּך בּערך?

בּרגר אמר לוֹ סכוּם לפי האוֹמד שלוֹ.

ווֹלפזוֹן הנמיך עוֹד את קוֹלוֹ, כּמי שאינוֹ מעֵז, ושאל:

– וכמה מכניס בּית־החרוֹשת הכנסת “נטוֹ”?

בּרגר נתבּלבּל קצת והיה מקשה להשיב. הוּא הזמין היוֹם את הפּנקסן שלוֹ, כּדי שישמע ממנוּ דברים בּרוּרים, אף הוּא, הֶ־הֶ, מתעניֶן בּשאלה זוֹ… אבל בּקירוּב הוּא יוֹדע, כּמוּבן. הכנסה לא גדוֹלה בּיוֹתר, כּמוּבן. השנים, כּמוֹ שמר בּעצמוֹ אמר בּצדק, השנים אינן כּתיקנן. בּפּוֹלין תסיסה של מרד; בּחוּץ־לארץ השוָקים משוּבּשים. אבל רגלַים לדבר שהמשבּר עוֹמד לעבוֹר גם אצלם וגם כּאן… כך דיבּר ודיבּר כּמי שלוֹעס צמיג, בּלא טעם וּבלא אמוּנה בּדברי עצמוֹ, ואת העיקר, על שאלת ווֹלפזוֹן שכח להשיב…

אבל ווֹלפזוֹן, כּמדוּמה, שקוּע בּהרהוּריו שלוֹ ולא שמע יפה את דבריו. פּתאוֹם כּמעט שלא מן הענין, אמר:

– לא, מר בּרגר! צר לי מאד, אבל חייב אני לוֹמר לוֹ שאין דעתי כּדעתוֹ… לגבּי המלוה שהוּא מבקש אני מתכּוון… אף הוּא, כּלוֹמר המלוה הזה, אין בּוֹ כּדי לחלצוֹ מן המצוּקה. וּגדוֹלה מזוֹ: הוּא עוֹד יוֹסיף לסבּכוֹ. יוֹסיף עוֹל על עוּלוֹ ויחיש את קצוֹ של בּית־החרושת שלו… “בּעתוֹ אחישנה”, כּתוּב – ראה שבּרגר רוֹפף בּעיניו ואינוֹ מבין פּירוּש המלוֹת, תרגם אוֹתן לגרמנית – בּעתוֹ! ולמה יחישנה לפני עתוֹ?

כּמדוּמה עליו על בּרגר שהכּל בּקרבּוֹ נתאבּן. אף לבּוֹ פּסק מלדפּוֹק. וּמיד לאחר מכּן התחיל דוֹפק בּיתר חוֹזק וּמהירוֹת.

– אם כּן, מה עצתוֹ של מר?

– הענין הוא בּיש. הוּא אינוֹ היחידי כּאן בּארץ. בּמצבוֹ כּעת… אל נא יתמה! לפנינוּ הבּאנקירים אין סוֹדוֹת; אנוּ יוֹדעים הכּל… אם כּן בּמצבוֹ כּעת, בּית־החרוֹשת שלוֹ אינוֹ אלא בּיצה, בּיצה טוֹבענית, שאדוֹני מדשדש בּה בּלא כּל סיכּוּי. עליו למהר וּלהחלץ מן הבּיצה הזוֹ. אבל לא כּמוֹ שמר רוֹצה, אלא יציאה בּכבוֹד. הוּא מבין?

– לא, עדיין איני מבין. היאך אצא בּכבוֹד?

– ימכּוֹר את בּית־החרוֹשת, ימהר וימכּוֹר!

בּרגר לא אמר כּלוּם. הוּא רק העביר את כּפּוֹ על פּניו, מפּני שהיה לוֹ רגש כּאִילו נמלים עוֹברוֹת על גבּיהם. ואחר כך שיפשף ושיפשף בּכוֹח את סנטרוֹ המגוּלח. ווֹלפזוֹן לא הבּיט אליו; הוּא שׂירטט ושׂירטט בּלא הפסק בּסכּין־נייר עשׂוּי משן אֵילו קוים ועיגוּלים על גבּי המפּה הירוּקה של שוּלחנוֹ, וּבלא שהגבּיה את עינו אמר:

– זוֹהי לפי דעתי העצה הטוֹבה בּיוֹתר שיש להשׂיא לוֹ. עכשיו יוּכל עדיין לקבּל מחיר הגוּן בּעד המכוֹנוֹת, המלַאי, הלָקוֹחוֹת והעיקר בּעד הפירמה, כּל זמן שלא הוּטל בּה עדיין דוֹפי… זוֹהי דעתי. ילך, מר בּרגר, לביתוֹ וּבמנוּחה וּבדעה צלוּלה ישקוֹל את הדבר יפה…

– למכּוֹר את בּית־החרוֹשת שלי? דבר זה לא עלה כּלל על דעתי (לאמיתוֹ של דבר היה כּל הימים שרוּי בּפחד שמא יוּכרח לעשוֹת זאת…). וּמה אעשׂה אני? אהיה כּוֹתב מזוּזוֹת? מלאכה זוֹ לא למדתי. אוֹ שמא אהיה “אוֹמר” תהילים? אין זה מוֹשך את לבּי כּל עיקר.

– אבל, מר בּרגר, הוּא הגיע כּבר לגיל כּזה… יאריך ה' את ימיו… שבּני־אדם הגוּנים נוֹהגים לחסל את עסקיהם ונינוֹחים מעמל חייהם. הרי הדברים קל וחוֹמר: מה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא אחר ששת ימי המעשׂה קרא לשבּת עוֹנג, כּמוֹ שאוֹמרים בּקידוּש: “וּביוֹם השביעי שבת וינפש”, בּשׂר־ודם, אחר ששים שנוֹת עמל ויגיעה וצער וּבלבּוּל מוֹח, לא כּל שכּן שזקוּק למנוּחה…

– בּני־אדם הגוּנים, אמר מר… אצל בּני־אדם הגוּנים מקוּבּל שהבּן ממשיך את עבוֹדת האב, ועוֹד מוֹסיף, מתקן ומשכלל, וכך מדוֹר לדוֹר. בּדרך זוֹ לא להבל יגע האב ולא לרוּח מפזר את עמל חייו. ואִילו אני, אה!.. ומה אשאיר לבתי? תרמיל לחזר בּוֹ על הפּתחים? מילא, בּן שלוֹשים ואחת חייב לדאוֹג לעצמוֹ. עשׂיתי הכּל בּשבילוֹ, כּל מה שאב חייב לעשׂוֹת. ואִילוּ ואנדה… לא, לא!

– לחינם הוּא מדבּר כּך. אדרבּה, בּדרך זוֹ שאני מיעצוֹ יוּכל להבטיח את פּרנסת הבּן והבּת גם יחד. בּנוֹ יוּכל להשאֵר בּבית־החרוֹשת כּפקיד. אין זה מן הנמנע כּלל… אם רצוֹנוֹ בּכך, יוּכל להעמיד את זאת כּתנאי ראשוֹן בּשטר המכירה. וּבנוֹגע לבתוֹ, אה, מר בּרגר, מה הוּא דוֹאֵג? בּרי שיוֹריש לה תרמיל, אבל תרמיל שתהא צרוּרה בּו ירוּשה הגוּנה. בּדמי המכירה יוּכל להתפּרנס בּכבוֹד מאה ועשׂרים שנה וגם לנדוּניה בּשביל ואנדה יספּיקוּ.

בּרגר ניענַע בּראשוֹ: לָאו, לָאו.

– מה הוּא מנַענע ראשוֹ, מר בּרגר? אינוֹ מסכּים?

– אה, מר ווֹלפזוֹן! אינוֹ יוֹדע מה הוּא מציע לי. אוֹמרים: בּית־חרוֹשת.. מכוֹר את בּית־החרוֹשת… מצחיק הדבר, היאך בּני־אדם אינם שוֹמעים מה שהפּה מדבּר. כּלוּם כּל בּתי־החרוֹשת דוֹמים זה לזה? הנה פרנקל, מה היה תעשׂייתן גדוֹל זה לפני שקנה את בּית־החרוֹשת שלוֹ מן הממשלה? ומה היוּ פּוֹזנר, לאנדוֹ וכיוֹצא בּהם מן החרשתנים הגדוֹלים? סוֹחרים היוּ! תעשׂית צמר. צמר־גפן, אריגים היתה להם גם כּן מסחר, כּמוֹ המסחר בּתבוּאה וּבעצים. לי בּית־החרוֹשת שלי הוּא דבר אחר, אחר לגמרי, מר ווֹלפזוֹן! כּמעט משנת השלוֹש־עשׂרה לימי חיי כּבר הייתי נער שוליה בּתעשׂית הטליתים. ואצל מי לא עבדתי? אצל פרנקל, אצל פּוֹזנר… לא שהייתי עוֹבד סתם. עבדתי ולמדתי, וכך כּל ימי. אהבתי את המלאכה הזאת. איני יוֹדע מפּני מה נכנס בּי דיבּוּק זה. וכי יש לוֹ מוּשׂג כּמה סבלתי כּל מיני עלבּוֹנוֹת וּבזיוֹנוֹת? לא רק ממַשגיחים; מפּוֹעלים סבלתי. לא סלחוּ לי את מסירוּתי היתירה לעבוֹדה. וּביחוּד מן הפּוֹעלים הנוֹצרים, שהיוּ שקוּדים תמיד לדחוֹק את רגלי חבריהם היהוּדים. וכמה רעבתי ממש ללחם! ואחר כּך כּשזכיתי להעמיד נוּל שלי בּמרתף שהייתי דר בּוֹ – לא היה שיעוּר לאָשרי. עבדתי שתים־עשׂרה שעוֹת ליוֹם, ואכלתי קדחת, אבל מאוּשר הייתי. ואחר כּך חיי בּליברפּוּל, במאנטשאֶסטאֶר וּבבּרדפוֹרט… עבדתי שם כּפוֹעל שחוֹר, בּשביל ללמוֹד את עיבוּד צמר־הגפן ועיבּוּד הצמר העדין שעוֹשׂים ממנוּ בּדים יפים; אף שם לא לָקקתי דבש, הה, לא! אבל זוֹהי פּרשה לחוּד. אלא כּל הצרוֹת והרעוֹת שעברוּ עלי, מי זוֹכר אוֹתן! שטוּיוֹת! לעוֹלם לא אשכּח את העוֹנג והשׂמחה שהיוּ לי עם כּל נוּל ונוּל שהוֹספתי בּבית־החרוֹשת שלי, אוֹ בּשעה שהכנסתי לראשוֹנה את מכוֹנת הקיטוֹר שלי, אוֹ את הדזשיגר שלי… מכוֹנת צביעה היא זאת לצבּוֹע בּאִינדיגוֹ; אוֹ בּשעה ששלחתי בּראשוֹנה את תוֹצרתי לפּטרסבּוּרג, דרך קוֹבנה… היאך אמכּוֹר את כּל זה? הרי בּכל מכוֹנה וּבכל מכשיר מוֹדרני שהעמדתי שם בּליוּבּטשי קשוּר נתח מחַיי, קשוּרים בּהם שׂמחוֹתי, דאגוֹתי, מלחמוֹתי ונצחוֹנוֹתי בּשוּקי פּוֹלין ורוּסיה ואפילוּ בּמשׂרדי הממשלה. כּלוּם כּל זה אפשר להוֹציא למכירה? מה ישאר בּשבילי לאחר שאעביר את כּל זאת לאחרים? ממוֹן? פסטה… ממוֹן… מה זה ממוֹן? סוֹף־סוֹף הרי זה דבר מת… לא, לא, מר ווֹלפזוֹן! יעיין נא בּדבר ויראה שהדין עמי…

ווֹלפזוֹן חייך:

– עוֹד ספל קהוה? אל נא יסרב, בּבקשה ממנוּ. הקהוה הוּא טוֹב, ויפה ללב, הוא מעוֹרר. אני מבין לוֹ, מבין יפה. אין צוֹרך בּעיוּן יתר כּדי להבין את כּל הצער הכּרוּך בּניתוּח זה. כּמוֹ כּל ניתוּח הוּא מכאיב. אבל כשאֵבר מגוּפנוּ חוֹלה ונימוֹק וּתרוּפה אין לוֹ – קוֹצצים אוֹתוֹ. מה לעשׂוֹת? החיים הם אכזריים. אבל מתוֹך דבריו נתחוור לי מה שהיה מוּקשה עלי כּל הזמן. הרי בּעיקר המשבּר שבּא בּעסקוֹ חַייבים לא התנאים החיצוֹניים, ולא ההזנחה בּהנהלת הענינים, אלא אדרבּא בּטיפּוּל היתר, בּאלה השכלוּלים המוֹדרניים, בּמכוֹנוֹת היקרוֹת, בּקיצוּר, בּהשקעה הגדוֹלה העמוּסה על המַאזן וּמחניקה אוֹתוֹ… הן, הן… עכשיו אני מבין, אילוּ היה לפחוֹת, בּנוֹ מוֹצא קצת יוֹתר ענין בּבית־החרוֹשת…

– אה, בּני… אִילוּ סבל כמוֹני, אפשר שהיה אוֹהב את בּית־החרוֹשת. היאך ימצא ענין בּדבר כּשהעיקר חסר, כּשאין אהבה אליו? אני נסעתי לאנגליה, עברתי שם דרך שבעה מדוֹרי גיהנוֹם, גם רעב וגם קוֹר, וכל זה מפני שחפצתי ללמוֹד יפה את מלאכתי. ואילוּ הוּא, התכשיט שלי, נסע לפּריס, חי שם כּמַגנַט¹, וּמה למד? פּילוֹסוֹפיה! פּסס, פּילוֹסוֹפיה… אלפי גוּלדינים עלתה לי הפּילוֹסוֹפיה הזאת, ותוֹעלת יש ממנה בּאסימוֹן…

– כּך הם כּוּלם, הדוֹר הצעיר שלנוּ. וכי זיגמוּנד שלי טוֹב ממנוּ? לכאוֹרה הריהוּ מהנדס, אוּמנוּת שכּבוֹד היא לבעליה וּמתן שׂכרה בּצדה, ולמה לא יעסוֹק בּה? לא! שמא יתפּוֹשׂ אוּמנוּת אביו ויעבוֹד בּבּאנק שלי? גם כּן לא.

– אלא מה הוּא עוֹשׂה?

– אל ישאל מר. לוַאי שלא יעשׂה כּלוּם. הייתי מרוּצה…

בּרגר הבין אל מה רוֹמז ידידוֹ ונאנח, מפּני שנזכּר בּואנדה.

– רוֹצים להציל את פּוֹלין, – אמר בּרגר – מוּטב. אין לי כּלוּם נגד זאת, וּבלבד שלא יעשׂוּ שטוּיוֹת… אבל כּלוּם מצוה לשׂנוֹא את היהדוּת מתוֹך שאוֹהבים את פּוֹלין? כּל דבר שבּיהדוּת מנערים הם מעליהם: אנוּ פּוֹלנים!.. פּסס, פּוֹלנים חדשים, בּני אברהם יצחק ויעקב! מצחיק!

פּעמים אחדוֹת בּמשך השׂיחה נכנס השַמש להוֹדיע שאנשים מבקשים לראוֹת את ה' ווֹלפזוֹן. וכל פּעם היה ווֹלפזוֹן מבקש להמתין קצת, עוֹד כּרבע שעה. לבסוֹף התחיל לשׂחק בּסכּין־הנייר ושוֹמע דברי ידידוֹ מתוֹך פּיזוּר־רוּח. בּרגר עמד להתפּרש ממנוּ. עמד גם ווֹלפזוֹן.

– אם כּן, – אמר הבּאנקיר – ישקוֹל בּדעתוֹ ויוֹדיע לי את החלטתוֹ. אני מקווה שאוּכל לסַייע לוֹ בּענין זה…

בּרגר נתכּעס פּתאוֹם, וּבקוֹשי כּבש את כּעסוֹ.

– מה אשקוֹל בּדעתי? – שאל – אני לא אמכּוֹר. עוֹד לא כּלוּ כּל הקצין. בּרגר עוֹד חי. כּבר היוּ לי ימים יוֹתר קשים. אֵאָבק. אֶלָחם, ואלוֹהים בּשמים הוּא יסַייע לי. שלוֹם למר.

– אבל, מר בּרגר, אני מקווה שאין לוֹ בּלבּוֹ עלי ולא כּלוּם. אני אמרתי לוֹ מה שאמרתי כּידיד…

בּרגר לא אמר כּלוּם ויצא. ווֹלפזוֹן רץ אחריו:

– אבל ימתין נא קצת, מר בּרגר! אזמין בּשבילוֹ כּרכּרה.

בּרגר לא הסכּים להמתין ויצא.

הוא בּא אל בּיתוֹ עד שלא חזרוּ הבּן והבּת. בּקוֹשי התפּשט את בּגדיו ונפל על מיטתוֹ. חוֹתנתוֹ מינה־לאה הבהילה את הרוֹפא. היתה לוֹ שוּב התקפת־לב קשה.

פּרק שלישי

למחרת היה יוֹם חם ונעים. החַמה בּצהרים היתה לוֹהטת ונשבוּ רוּחוֹת קלילוֹת וּפוֹשרוֹת. דוֹמה היה שהאביב עוֹמד בּעצם תקפּוֹ. בּנדיקט בּרגר הוֹדיע לחבריו שתחת סעוּדת־החג בּיוֹם הוּלדתוֹ זה יֵצאוּ כּוּלם אחר הצהרים לכפר ליוּבּטשי ויבלוּ שם בּחיק הטבע שעוֹת אחדוֹת בּנעימים. ההצעה נתקבּלה בּרצוֹן. לבּנדיקט היתה בּזה גם כּוָנה מיוּחדת. לפני ימים מספּר עלה בּידוֹ לקנוֹת מבּעל־אחוּזה פּוֹלני שנתדלדל שלוֹשה סוּסים לבנים רתוּמים ללאנדו חדש כּמעט, בּעד דבר מוּעט, מאתים וּשמוֹנים רוּבּל. הכּל אמרוּ ש“מציאה” נפלה בּידוֹ. אמש הביא את ה“מציאה” אל חצר בּיתם תמוּרת שטר־חתוּם בּידי בּנדיקט. מיד לאחר מכּן שׂכר את בּנוֹ של השוֹער, נער כּבן חמש־עשׂרה, שישמש לוֹ רכּב, הלך עמוֹ אל חנוּת של בּגדים משוּמשים ולקח בשבילוֹ מַדים כּחוּלים עם כּפתוֹרי כּסף. אמת, המדים היוּ רחָבים וארוּכּים מכּפי שיעוּר קוֹמתוֹ של הרכּב והיוּ מתחבּטים עליו כּשרווּלוֹ הריקן של קיטע. אבל אין בּכך כּלוּם, מַדים מכּל מקוֹם הם מדים, וכבוֹד הם לבעליהם. כּל אוֹתן השעוֹת היה בּנדיקט מתפעֵם משׂמחה, משוּל לתינוֹק שהלבּישוּהוּ חליפה חדשה, ואִילוּ למחרת בּבּוֹקר אירע מעשׂה לא נעים שהחליש את דעתוֹ: הנער הרכּב שיצא להשקוֹת את הסוּסים, חזר וסיפּר לבעליו שסוּס אחד, כּמדוּמה לו, סוּמא משתי עיניו, והשני רגליו אינן נראוֹת לוֹ… וּלבד מזה הוּא אף צר־ירכים… בּנדיקט החויר. כּמעט שלא התעלף. התחיל גוֹער בּרכּב, כּמעט שלא הכּה אוֹתוֹ על שבּא לבלבּל את מוֹחוֹ בּבדוּתוֹת של הבל, והשליכוֹ מעל המדרגוֹת בּכוֹח כּזה עד שבּנס ניצל הנער המסכּן מריסוּק אברים. מיד לאחר מכּן ירד אל החצר להוֹכיח לאוֹתוֹ פּרחח שאינוֹ מבין כּלוּם בּסוּסים… אבל אין בּכך כּלוּם, המציאה היא מכּל מקוֹם מציאה, וּכשהשלישיה תהא רתוּמה ללאנדו שלוֹ לא ירגיש אדם לא בּסוּמא ולא בּחיגר שחגירתוֹ כּמעט שאינה ניכּרת… היוֹם עתיד הוּא לתווֹת את עֵיני כל מכּריו וגם ליהנוֹת בּעצמוֹ.

בּמרכּבה לא היה מקוֹם לכל החברה. ישבוּ בּה רק ארבּעה: בּנדיקט בּעצמוֹ, ד“ר אסתרין, מטיף בּבית־כּנסת ליהוּדים מתבּוֹללים בּוארשה, ד”ר פּוֹנר, ויאן דבוֹשיק, המשוֹרר הפּוֹלני. בּכרכּרה קטנה שׂכוּרה שיצאה אחרי המרכּבה היוּ ישוּבים שלוֹשה: וַאנדה בּרגר, זיגמוּנד ווֹלפזוֹן וזאיוֹנטשיק.

מחר חַגה של ואנדה. מחר תמלאנה לה תשע־עשׂרה שנה, וידעה שווֹלפזוֹן אוֹהב אוֹתה. מאוּשרה היתה הנערה בּתשע־עשׂרה שנוֹתיה, בּאהבתוֹ של ווֹלפזוֹן שאינוֹ גוֹרע את עיניו ממנה, בּאהבה שאוֹהבים אוֹתה לא רק ווֹלפזוֹן בּלבד אלא גם המשוֹרר דבוֹשיק וכל אוֹתם הצעירים הבּאים אל בּיתם, והערב היה חם ונעים ותקוה היתה שהטוּזיג יעלה יפה. וּמשוּם כּך צחקה לכל מראֵה עיניה וּלכל משמַע אזניה, ודימתה שהעוֹלם משוּבּח והחיים נפלאים.

היא היתה נערה בּריאה עם שפע שׂערוֹת ערמוֹניוֹת, שגלשוּ מסתלסלוֹת משני עברי רקוֹתיה וצנחוּ על גבּה בּשתי מַחלפוֹת עבוֹת, ועם גוּף רענן ומפוּתח יפה. זיגמוּנד ווֹלפזוֹן ישב ממוּלָה. הוּא היה כּבר כּבן עשׂרים ושבע אוֹ עשׂרים וּשמוֹנה. מהנדס לפי השׂכּלתוֹ – לא עסק בּמקצוֹעוֹ. הוּא לא עסק בּשוּם מקצוֹע. היה סמוּך על שוּלחנם של הוֹריו וכל ימיו היה שטוּף בּעניני הפּוֹליטיקה הפּוֹלנית וּתנוּעת המרד הפּוֹלני. בּגלל כּן זכה להיוֹת זמן־מה חבוּש בּבית־האסוּרים. בּזכוּת ישיבתוֹ בּבית־האסוּרים היה מהלך בּין פּרחי המשׂכּילים הפּוֹלניים כּמעוּטר כּליל תפאֶרת של גיבּור מַרדן שסבל בּעל פּוֹלין, והיא שעמדה לוֹ להיוֹת מקוּבּל גם בּחברה הפּוֹלנית הגבוֹהה. פּניו היו מטוּפּחים, שמַנמנים, אבל לא נטוּלי־חן בּגלל ארשת הרוֹך, טוּב־הלב וטוּב־העין שהיוּ בּוֹ. אהב חיי תפנוּקים, אהב שׂיחת רעים קלָה, אהב דברי ליצנוּת וקלוּת־ראש, וחיוּך של אִירוֹניה לא נסתּלק מעל שׂפתוֹתיו. לפיכך היוּ רבּים מחבריו מתיחסים אל מַרדנוּתוֹ הפּאטריוֹטית לא בּכוֹבד־ראש ואֵמון יתירים… הוּא שמשך את בּנדיקט ואת ואנדה אל התנוּעה. בּנדיקט הצטרף אל התנוּעה בלא התלהבוּת יתירה. חלש בּאָפיו, לא יכוֹל לעמוֹד כּנגד הזרם הכּללי. ואִילוּ ואנדה נכנסה אל העבוֹדה החשאִית בּכל אִשה, בּכל מזגה הנלהב. אף פּעם לא היתה חוֹככת לקבּל על עצמה שליחוּת אף בּשעה שבּרי היה לה שסכּנתה מרוּבּה.

העבוֹדה החשאית והמסוּכּנת הזאת קשרה את שניהם, אוֹתה ואת ווֹלפזוֹן. בּינם לבין עצמם לא דיבּרוּ מעוֹלם על אהבתם, אבל שניהם ידעוּ שהם אוֹהבים זה את זה. הם ידעוּ את זאת כּל פּעם שהיוּ נפגשים יחד, כל פּעם שהיוּ מטיילים יחד שעוֹת ארוּכּוֹת בּגן העיר אוֹ שהיוּ הוֹלכים וּמהלכים בּמסדרוֹנוֹת התיאטרוֹן בּשעת ההפסקוֹת, בּתוֹך קהל צפוּף, דחוּקים זה אל זה, נאחזים זה בּזה, כּדי שלא להניח לאחרים שיהיוּ חוֹצצים בּיניהם. ויש שבּשעה של בּטלה, כּשהם מתיחדים בּחדרה, הם שוֹכחים את גילם וּכמוֹ ילדים קטנים מפליגים על כּנפי דמיוֹנוֹת וחלוֹמוֹת בּהקיץ: הוּא נלחם בּראש גדוּד של מוֹרדים, כּוּלם גיבּוֹרי חיִל, והוֹדף את הרוּסים, והיא, מחוּפּשׂת בּמדי חייל, רוֹכבת לימינוֹ וּמשתתפת עמוֹ בּקרב. אחרי הנצחוֹן הם חוֹזרים בּראש גדוּדם לוארשה, נכנסים דרך שער־כּבוֹד מקוּשט בּדגלים וּבפרחים; תזמוֹרת מנגנת. ראשי הממשלה והצבא יוֹצאים לקראתם, חוֹלקים להם כּבוֹד גדוֹל. תוֹלים על לבּם מדליוֹת. וּפתאוֹם היא מסירה מעל ראשה את מצנפת החיילים ושׂערוֹתיה מתפּזרוֹת על כּתפיה. הרוֹשם כּבּיר, מַדהים, תשוּאוֹת־חן בּקהל וּמכּל החלוֹנוֹת והגזוֹזטראוֹת שמסביב, המלאים אנשים מסתכּלים בּטקס… כּך הם חוֹלמים בּקוֹל וסוֹף ששניהם מבוּישים, נוֹתנים את קוֹלם בּצחוֹק על עצמם ועל הבלוּת חלוֹמוֹתיהם.

אל הטיוּל הזה יצאה ואנדה מתוֹך התפּעמוּת־לב טמירה. גרם לכך מעשׂה שהיה אמש בּחדרה. איש לא היה בּבּית, זוּלת הסבתא שהיתה עסוּקה בּחדר־הבּישוּל. נתגלגלה בּיניהם שׂיחה על אָפים, שלה ושלוֹ. מתוֹך שוֹבבוּת החליטוּ להגיד איש לרעהוּ, בּלא כּל העלָמה שהיא, את המוּמים שבּהם. היא אמרה עליו שגַחכּן וגַלגן הוּא. והוּא אמר לה שהיא נוֹחה לצחוֹק בּגלל כּל דבר של מה בכּך. ואנדה לא הסכּימה. אדרבּה, – טענה – יש בּכוֹחה להעמיד פּנים של כוֹבד־ראש אף בּשעה שהצחוֹק מחַלחל בּגרוֹנה. הכּל יוֹדעים את זאת. ישאל נא את בּנדיקט ואת אבּא… “נראה! – קרא זיגמוּנד – ננַסה להסתכּל שני רגעים בּדממה ובלא הפסק איש בעיני חברוֹ. נראה מי משנינוּ יצחק בּראשוֹנה”. עמדוּ זה כּנגד זה. משוּם מה תפשׂ ווֹלפזוֹן את שתי ידיה, הפשילן לאחוֹריה ונעץ את עיניו בּעיניה, ואף היא עיניה נתוּנוֹת בּעיניו וּפניה החוּמרה עצמה. יצאוּ שניוֹת אחדוֹת וּמתיחוּת פּניה התחילה מתרפּה וּבן־חיוּך דק מן הדק התחיל מציץ מבּין ריסי עיניה. הוּא, כּנראה, הרגיש בּדבר. התחיל מקרב מעט מעט את פּניו אל פּניה עם שהוּא אוֹחז בּידיה המפוּשלוֹת על גבּה, והיא בּה בּמידה מַפשילה לאחוֹריה את פּניה יוֹתר ויוֹתר וכוֹבשת בּכל כּוֹחה את צחוֹקה, קוֹמצת את פּיה ורק נחיריה מרטטים… וּפתאוֹם – אה, כהּ פּתאוֹם היה זה! – נצמדוּ שׂפתוֹתיו אל שׂפתוֹתיה. ואז – היא גוּפה אינה יוֹדעת היאך זה נעשׂה הדבר – נחלצוּ ידיה מידיו וחיבּקה את ערפּוֹ. הנשיקה היתה ממוּשכת, ממוּשכת… כּמדוּמה לה שעדיין היא לוֹהטת על שׂפתיה…

והוּא, ווֹלפזוֹן, אף עליו שוֹרה רוּח טוֹבה. ואנדה בּמקוֹם לנסוֹע עם אחיה בּלאנדוֹ החדש שלוֹ, העדיפה לנסוֹע בּכּרכּרה השׂכוּרה, והריהי יוֹשבת כּנגדוֹ וּפניה צוֹחקות אליו. ווֹלפזוֹן זן את עיניו מחמדת העלוּמים של הנערה, משביבי הפּיקחוּת והחיים בּעיניה האפוֹרוֹת, מהעידוּן האפרסקי של עוֹר פּניה בּסביבוֹת פּיה, סַנטרה וצוָארה, מבּרק שיניה בּשעת צחוֹקה. כּל דבר שיוֹצא מפּיו מתקבּל עליה כּהלצה וּמצחיק אוֹתה. לרגלי זיגמוּנד עמדה מזוָדה קטנה. וכל כּמה שואנדה השתדלה להוָדע מה גנוּז בּתוֹכה, לא עלה בּידה. זיגמוּנד שמר עליה ואף השתדל לכסוֹת עליה בּשוּלי המַעפוֹרת שלוֹ – וכאן לחש בּצרפתית אגב קריצוֹת־עינים כּלפי גבּו של העגלוֹן – מפּני שטמוּנים בּה דברים אסוּרים; אוֹ ואבוֹי לכוּלם אם על יד ה“רוֹגאטקה” (מחסוֹם הדרך) שבּעיבּוּרה של העיר יעלה על דעת השוֹטר לעכּבם ולבדוֹק את המזוָדה שלוֹ: סוֹפם מר יהיה; כּוּלם ילוּנוּ בּצינוֹק…

– בּצינוֹק? הרי זה מענין מאד ללוּן לילה אחד בצינוֹק! – קראה הנערה.

– אל תשכּחי, מרתי, בּחברת מי תהיי שרוּיה שם: גַנבוֹת, פּרוּצוֹת, שכּוֹרוֹת, בּררר…

– אין בּכך כּלוּם, מסתמא יש גם בּחברה הזאת מה שהוּא מענין.

– והפּשפּשים? – קרא הבּחוּר שנסע עמהם וּשמוֹ זאיוֹנטשוק – שמא אף חברתם מעניֶנת? לא, מרתי! אני מוֹחל על התענוּג הזה.

– אבל המשטרה לא תשאל את פּיו של מר אם מוֹחל הוּא אוֹ אינוֹ מוֹחל. – אמרה ואנדה.

– איני מבין, – התחיל זאיוֹנטשיק רוֹגז – וכי לאסיפת תעמוּלה יצאנוּ? למה זה מטלטל עמוֹ מר ווֹלפזוֹן דברים העשׂוּיים לערבּב עלינוּ את כּל שׂמחת הטוּזיג?

קרץ ווֹלפזוֹן בּעין אחת כּלפּי ואנדה וּבצער אמר:

– אמת, שטוּת… מוֹדה אני שקלוּת־ראש היתה בּי. הרי הייתי יכוֹל למצוֹא איזוֹ פּינת־סתרים בּשביל הניירוֹת הללוּ. שטוּת! שטוּת שאין לה כּפּרה… ועכשיו אין בּכדי לתקן.

זאיוֹנטשיק זה הוא צעיר צהבהב ולא נאה בּפניו הכחוּשוֹת והעדשניוֹת עם עצמוֹת־לסתוֹתיו הבּוֹלטוֹת בּיוֹתר. עיני הקטנוֹת מרוֹפפוֹת בּריסיהן הבּהירים ומבּטן עתים יש בּוֹ מן הדכּאוֹן ומשפל־הרוּח כּמבקש סליחה מכּם, ועתים – חיוּך ערמוּמי עוֹקץ ולא נעים. “עינים לוֹ כּעיני כּלב מוּכּה”, אמר עליו אחד המכּרים. הוּא מתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה שהוּא נוֹתן בּצרפתית לבניהם של עשירי וארשה. שנים אחדוֹת עשׂה בּפּריס וּפּריס היתה מַרגלָא בּפיו. בּשׂיחוֹתיו היה רגיל להזכּיר את שמוֹתיהם של גדוֹלי המהגרים הפּוֹלנים השרוּיים בּצרפת, כּאִילו לא זזה ידוֹ מתוֹך ידם: “סח לי פּעם הנסיך טשארטוֹריסקי…” אוֹ: “כּבר אמרתי זאת אֶל לָיאֶל…” הרגלוֹ זה היה משמש חוֹמר לצחוֹק וּללַעג בּין מכּריו. אבל פּעמים היוּ מרחמים עליו בּגלל שתקנוּתוֹ וחיוּכוֹ המתחנף והערמוּמי. על דברי המלעיגים לא היה משיב, אוֹ היה מיתמם ואוֹמר משהו שעוֹשׂה אוֹתוֹ נלעג יוֹתר. ולעוֹלם אי אפשר היה לידע אם שוֹטה הוּא שאינוֹ מרגיש, אוֹ שהוּא מעמיד בּמתכּוון פּני תם וּמשַטה בּבּריוֹת מתוֹך ערמימוּת כּמוּסה עמוֹ. ואנדה לא אהבה אוֹתוֹ והיתה אוֹמרת שאינה מבינה כּיצד מרחמים על בּר־נש כּזה. ואילוּ הוּא אהב מאד את הנערה הזאת בּסתר לבּוֹ, והתענה מאד מכּמיהה נוֹחלת. וּפעם התחיל משוּם מה מרמז בּחצאי־מלים שהתאהב בּמינה־לאה הזקנה, הסבתה של ואנדה, והיה מלַוה אוֹתה בּעינים מלאוֹת כּליוֹן־נפש. לא היה קץ לצחוֹק ולדברי הליצנוּת בּענין זה; והוּא היה מסבּיר בּתמימוּת: “יש בּה משהוּ, משהוּ… שאִי אתם רוֹאים אוֹתוֹ. אני אוֹהב בּה את יפיה שבּעבר”. רק ואנדה שלבּה היה חלוּק עליו, שבוּע שלם לא רצתה לדבּר עמוֹ גלל כּן. וּפעם אחת התחיל זאיוֹנטשיק לספּר על פּריס ועל החיים שם דברי הבאי וגוּזמה, וּואנדה לא התאפּקה ואמרה לוֹ: “מר משקר בּלא בּוּשה. את זאת אוּכל להגיד לוֹ בּוַדאוּת. כּוּלכם, רבּוֹתי, ליצנים הנכם, ואִילוּ הוּא ליצן גדוֹל מכּם”. רק פּעם אחת התמיה את מכּריו כּשפתאוֹם העמיד עצמוֹ נעלב. תוֹך כּדי שׂיחה של קלוּת־ראש אמר לוֹ זיגמוּנד ווֹלפזוֹן: “הרי זה דבר תמוּה, מר זאיוֹנטשיק, שאף פּעם לא תפשׂוּהוּ ולא חבשוּהוּ בּבית־האסוּרים”. “מה עווֹן יש בּי שיאסרוּני?” שאל זאיוֹנטשיק. “אני יוֹדע, השיב זיגמוּנד, שלא עשה כּל רע, שאדם הגוּן הוּא. אבל פּניו… פּניו חשוּדים. פּניו כּפני מרגל אוֹ כּפני מַרדן מדיני מסוּכּן, אוֹ משהוּ דוֹמה לזה”. זאיוֹנטשיק התבּהל וכוּלוֹ רוֹעד מכּעס עמד, ריפרף בּעיניו, אבל בּלא חיוּכוֹ הרגיל; רגע שתק כּאדם שניטל ממנוּ כּוֹח הדיבּוּר, ולבסוֹף הוֹציא מפּיו: “זה לא יפה מר ווֹלפזוֹן… זה לא יפה לוֹמר לי דברים כּאלה… איני רוֹצה, מר ווֹלפזוֹן, שידבּר כּך… איני רוֹצה…” ואז הוּצרך זיגמוּנד, זוֹ הפּעם הראשוֹנה, לבקש את סליחתוֹ.

משנתקרבוּ אל מחסוֹם־הדרך, העמיד ווֹלפזוֹן פּנים של אדם מתירא ולחש לזאיוֹנטשיק:

– מר זאיוֹנטשיק! בּבקשה ממנוּ, יעשׂה עמי חסד ויטמין את המזוָדה שלי בּתוֹך הקש שמתחת למוֹשבוֹ.

זאיוֹנטשיק החזיר לוֹ בּהתמרמרוּת:

– מפּני מה תחת מוֹשבי דוקא ולא תחת מוֹשבוֹ שלוֹ? המזוָדה של מי היא, שלי אוֹ של מר? מרי עשׂה שטוּת ואת האחריוּת הוּא מטיל על אחרים. לוַאי שלא יִפּרעוּ משנינוּ. מהגברת בּרגר וממני, בּעד נסיעתנוּ יחד עמוֹ בּכרכּרה אחת.

– מה לעשׂוֹת. חבל! לצערי רוֹאה אני שהכנסתיכם בּעסק בּיש. השוֹטרים הללוּ מנוּוָלים גדוֹלים הם, וּמי יוֹדע מה יהיה בּסוֹפנוּ.

אחרי שנים־שלוֹשה רגעים, בּלא להוֹציא מלה מפּיו, חטף פּתאוֹם זאיוֹנטשיק את המזוָדה וחיש מהר, כּאילוּ נכווּ בּה אצבּעוֹתיו, התחיל משקעה עמוֹק עמוֹק בּתוֹך הקש שמתחתיו. ולא זה בּלבד, אלא פּשט את מעילוֹ וכיסה בּוֹ את מוֹשבוֹ, ליתר בּטחוֹן. ווֹלפזוֹן שתק. עברוּ את המחסוֹם בּלא עיכּוּבים וּבלא בּדיקוֹת.

מכּיוָן שנמצאוּ בּשׂדה, דרש ווֹלפזוֹן את מזודתוֹ, פּתח אוֹתה כּדי סדק צר, והוֹציא מתוֹכה חפיסה אחת, וּמיהר לסגרה שוּב. החפיסה היתה מלאה פּירוֹת ולוּזים מזוּגָגים בּסוּכּר.

– אה, כּך? אֵלה הם הניירוֹת האסוּרים? – שאלה ואנדה.

– חפיסה זו – הסבּיר ווֹלפזוֹן– שׂמתי שם למעלה, כדי לגנוֹב עיני המשטרה אם יאמרוּ להסתפּק בּהצצה לבד…

זרק לוּז כּלפּי מעלה וּבזריזוּת קלטוֹ מן האויר אל פּיו. וכך עשׂה פּעמַים ושלוֹש. הדבר הזה מצא חן בּעיני הנערה. ואף היא רצתה לעשׂוֹת כּמוֹתוֹ. אבל כּל כּמה שהיתה משתדלת לכוון את פּיה כּדי לקלוֹט את הלוּז הנזרק, היה זה נוֹפל הצדה. אז הכריז ווֹלפזוֹן על התחָרוּת: הוּא יהא זוֹרק סוּכּריוֹת, והם יצטרכוּ לקלטן לתוֹך פּיהם. בּעד כּל סוּכּריה שתקלט הוּא נוֹתן פּרס שזיף מזוּגָג בּסוּכּר. הסכּימוּ. את כּל הפּרסים קיבּלה ואנדה, מפּני שהסוּכּריוֹת עפוּ ישר אל פּיה ואִילוּ זאיוֹנטשיק המסכּן היה מתפתל ומתלבּט לכאן ולכאן בּפיו הפּעוּר, לרעם צחוֹקם של חבריו, ולא קלט אף אחת. לבסוֹף הכריז שיש כּאן תרמית וקנוּניה. “אתם, טען, חייבים להחזיר לי את כּל הסוּכּריוֹת והפּרסים שאוֹניתוּני”. ואנדה שעיניה היוּ מלאוֹת דמעוֹת מרוֹב צחוֹק, היתה בּה עוֹד החוּצפּה לתמוֹך בזאיוֹנטשיק ולהוָעץ עמוֹ על הקנס שעליהם להטיל על הרמאי הזה… בּין כּך וּבין כּך הגיעוּ אל הלאנדוֹ שעמד בּאמצע הדרך. אחת הרצוּעוֹת של הריתמה נתפּקקה, ובן השוֹער כּבר נחלץ מאֶדר הרכּבים שלוֹ וכל הזמן עסק בּתיקוּנה של הרצוּעה. האנשים שהיוּ ישוּבים בּמרכּבה שתקוּ וּפניהם כּאִילוּ כּעוּסוֹת. הכּרכּרה עברה על פּניהם בּקריאוֹת לעג, ואנדה עוֹד הפריזה אליהם בּאצבּעוֹתיה כּלפּי חָטמה וּבשביל להרגיזם יוֹתר זרקה להם אגָס מזוּגג, מתוֹך חפיסתוֹ של ווֹלפזוֹן.

הנוֹסעים בּלאנדו לא כּל הדרך היוּ יוֹשבים ושוֹתקים כּמשתעממים אוֹ כּמתרעמים זה על זה. אחד משלוֹשת הרֵעים שנצטרפוּ אל בּנדיקט בּמרכּבתו הוּא דבוֹשיק, הפּוֹלני היחידי בּכל החבוּרה. צעיר כּבן עשׂרים ותשע, בּעל פּנים מארכים קצת וּשחוּמים מאד, שלא כּטבע הסלאווים, עם בּלוֹרית גדוֹלה וּשחוֹרה שמזדקפת מעל ראשוֹ, ועינים אפוֹרוֹת־תכלכלוֹת. היה בּמבּטן וּבשׂפתוֹתיו הדקוֹת והקמוּצוֹת משהוּ מן המרירוּת והחשדנוּת. בּן להוֹרים אצילים ועניים מאד, היה מתקיים כּל ימיו על הממוֹן שדוֹדוֹ, בּעל אחוּזה עשיר בּליטה, היה שוֹלח לוֹ מדי חוֹדש בּחדשוֹ. ואילוּ בּחדשיִם האחרוֹנים לא קיבּל אף פּרוּטה מהתמיכה שפּסק לוֹ דוֹדוֹ. והנה לפני ימים אחדים קיבּל ידיעה שהקוֹזאקים התנפּלוּ על אחוּזת דוֹדוֹ, שדדוּה והחריבוּה, ואת הדוֹד המיתוּ על שנתן בּאחוּזתוֹ מחבוֹא לפלוּגת מרדנים. דבוֹשיק נשאר בּחוֹסר כּל. עוֹד קוֹדם לכן, כּשהיה עוֹד מקבּל את קצבת דוֹדוֹ כּסדרה היתה נפשוֹ מרוּרה מחמַת יהירוּת פּצוּעה. כּל ימיו היה רוֹאה את עצמוֹ נחּות דרגה בּגלל עניוּתוֹ שניוולה אוֹתוֹ בּעיני עצמוֹ. לא יצא ידי סיפּוּקוֹ אף בּהצלחתוֹ הספרוּתית. הוּא היה משוֹרר, והבּיקוֹרת עיטרה לוֹ עטרת “תקות פּוֹלין החדשה”. שׂנאתוֹ אל היהוּדים העשירים היא לוֹ בּחינת טבע שני. ואף־על־גב־כּן הוּא יוֹצא ונכנס זה שנים מרוּבּות בּביתוֹ של בּרגר; נתקשר עוֹד מקטנוּתוֹ בּבּנדיקט, שלמד עמוֹ בּבית־ספר אחד, וּבאחוֹתוֹ. ואִילוּ אל ווֹלפזוֹן שוֹמר הוּא מתמיד שׂנאה; ולא רק מפּני שבּן עשירים הוּא, אלא מפּני שהוּא דבוֹשיק, אוֹהב את ואנדה וּווֹלפזוֹן עוֹמד בּיניהם. תמיד כּשהם מזדמנים יחד, מרגיש הוּא שאת זה האחרוֹן מעדיפים עליו.

הוּא ישב עם בּנדיקט על הספסל האחוֹרי. מנגדם היוּ ישוּבים הד“ר אסתרין, יהוּדי מפּוֹלין הפּרוּסית, כּבן שלוֹשים וחמש, ששימש מַטיף בּבית הכּנסת ל”פּוֹלנים בּני דת משה" והיה לפי השׂכּלתוֹ פילוֹלוֹג, בּשעוֹת הפּנאי היה אוֹהב לחקוֹר את לשוֹן־החכמים שבּספרוּת העברית שלאחר התנ“ך. על ספסל אחד עמוֹ ישב גם הד”ר פּוֹנר. הלזה הוּא, כמוֹ ווֹלפזוֹן, בּן בּאנקיר. אביו הוּא מן הבּאנקירים העשירים בּיוֹתר שבּוארשה, ושלא כּווֹלפזוֹן, עוֹבד הד"ר פּוֹנר יחד עם אביו בּעסקי הבּאנק. על אביו מספּרים שבּצעירוּתוֹ היה חסיד נלהב ושוֹמר אמוּנים לרבּי שלוֹ, מתנַהג בּפשטוּת, בּחשבּון וּבקמצנוּת, ואִלוּ ידוֹ פּתוּחה לכל נצרך, ולא מנע מימיו “פּת לאוֹרחים וצדקה לעניים”. בּהמשך הימים נצטננה חסידוּתוֹ, וּמשנשׂא את אשתוֹ השניה שהיתה הרבּה צעירה ממנוּ וּכבר הלכה בּגדוֹלוֹת וּמעוֹרבת היתה עם אצילים פּוֹלנים, נשתנוּ מנהגי הבּית הפּשוּטים וריח היהדוּת התנדף ממנוּ. הבּן כּבר חוּנך על טהרת הרוּח הפּוֹלנית. האָב היה עדיין יוֹשב בּועד הקהילה היהוּדית ותוֹרם תרוּמוֹת גדוֹלוֹת לצרכי הקהל ולמוֹסדוֹת צדקה, ואילוּ הבּן לבּוֹ רחוֹק היה מעניני היהוּדים. אף־על־גב שעדיין נחשב בּין “הפּוֹלנים בּני דת משה”, בּעיצוּמוֹ של דבר היה בּן בּלי דת כּל עיקר.

ד"ר פּוֹנר זה העיר לדבוֹשיק על טעוּת דקדוּקית בּנטית פּוֹעל אחד השגוּרה בּפיו של זה.

– אבל כּך העם מדבּר. – הצטדק דבושיק.

– העם, הן. אבל הרי זה נגד הדקדוּק. – השיב פּוֹנר – מחוֹבתם של המשׂכּילים לילך גם בּזאת לפני העם ולא אחריו.

דבוֹשיק יצא לטיוּל הזה בּנפש עגוּמה ולא רק מפּני שהיה נתוּן בּצרה גדוֹלה בּגלל הפּוּרענוּת שבּאה על דוֹדוֹ. הוּא היה רגוּז מאד שבּכּרכּרה עם ואנדה נוֹסע ווֹלפזוֹן ולא הוּא. לכאוֹרה התכּוונו לכבּדוֹ בּזה שנתנוּ לוֹ מקוֹם בּמרכּבה, ואִילוּ בּנפשוֹ הקניטה לא הרגיש בּזאת; לוֹ בּרי היה שבּגלל עניוּתוֹ היתה ידוֹ על התחתוֹנה גם הפּעם… ועכשיו בּערה בּוֹ כאש חמתוֹ: חוּצפּה יהוּדית! היאך מעיז שׂק הזהב הזה ללמדוֹ פּרק בּלשוֹנוֹ הפּוֹלנית, אוֹתוֹ, האָציל הפּוֹלני, המשוֹרר הפּוֹלני! לא התאפּק ואמר בּעקימת פּיו הדק והמר, מתוֹך אדיבוּת כּביכוֹל:

– מן הצוֹרך להוֹדוֹת, רבּוֹתי, שכּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לכם עלינוּ. הנה, למשל, הפּוֹלנית שבּפיכם. אתם היהוּדים מדבּרים פּוֹלנית טוֹבה יוֹתר, מצוּחצחת וּמקוּשטת יוֹתר מהלשוֹן השגוּרה בּפינוּ אנוּ. בּריב שבּין דיבּור העם וּבין הדקדוּק, אנוּ עם העם ואתם עם הדקדוּק. משל כאֶבן מאַבני אדמתנוּ, אדמת אבוֹתינוּ. היא יקרה לנוּ, אבן זוֹ, כּמוֹת שהיא וּבמקוֹם שהיא, שחוֹרה, קשה, לא תוֹאַר לה ולא הדר לה, מפוּלמת בּטחב הרגב היקר. לא כן אתם. אתם מוֹרקים ומצחצחים אוֹתה, שתהא משוּפּה, מקוּרזלת…

בּין שלוֹשת היהוּדים היתה רגע מבוּכה. בּנדיקט הוֹציא פּתאוֹם משוּם מה את קוּפסת־הכּסף של הסיגארוֹת הטוֹבוֹת שלוֹ והציע אחת מהן לדבוֹשיק.

הד"ר אסתרין, מסוּרבּל בּשׂר וכרסתן שלא כּפי גילוֹ, שהיה מעשן כּל הזמן את הסיגארה שלוֹ ושוֹתק, התעוֹרר פּתאוֹם לשמע דברי המשוֹרר. הוּא שהיה מלהיב בּדרשוֹתיו את הקהל, וּבלשוֹן נמלצת ומסוּלסלת לתפארה, לתרוֹם את דמוֹ ודמיו לתחית פּוֹלין, מדמה היה שהמשוֹרר הטיל קוֹצים בּעיניו. ואף־על־פּי שמטבעוֹ היה נמנע מכּל ויכּוּח וניצוּח־דברים, לא התאפּק ואמר:

– אם איני טוֹעה, הדין עם מר דבוֹשיק. כל משׂכּיל יהוּדי יש בּוֹ מן החטא הזה לדבּר בּצחוּת לשוֹן. אין צוֹרך להעלים. ומר דבוֹשיק דוֹרש לנוּ זאת לגנַאי. אבל מה היה אוֹמר אילוּ היה הדבר להיפך?

דבוֹשיק שוּב עיקם את פּיו בּחיוּך אָדיב וּבאיזוֹ הטעמה מיוּחדת:

– להיפך לא יכוֹל להיוֹת…

איש לא העיר לוֹ על זאת כּלוּם, אבל השתיקה היתה לא נעימה לכוּלם. דבוֹשיק לבּוֹ היה נוֹקפוֹ על שיצא מגדרוֹ, וכדי להמתיק את הרוֹשם הקשה התחל לדבּר בּעניני ספרוּת, כּאילוּ לא נפל בּיניהם דבר. שוּב נתעוֹררה שׂיחה מלאת חיים על הרוֹמאן הצרפתי האחרוֹן ועל האניקדוֹטה האחרוֹנה מחיי שׂחקנית פּלוֹנית. היה בּיניהם גם ויכּוּח, אבל בּלא דברי קינטוּר ונַצחנוּת, אלא בּשוּבה ונַחת, כּדרך בּני תרבּוּת, והכּל היה כּשוּרה. לבסוֹף, כּדי לגרוֹם קוֹרת־רוּח לדבוֹשיק, בּיקשוּ ממנוּ לקרוֹא את שירוֹ האחרוֹן, שיר־לכת לחיילים הלאוּמיים. דבוֹשיק לא סירב. הוּא היה אוֹהב לקרוֹא את יצירוֹתיו בּאזני מכּרים. זה היה שיר פּטריוֹטי נלהב הקוֹרא להתקוֹממוּת העם נגד אוֹיבי המוֹלדת. הוּא קרא בּהתרגשוּת, כּשהוּא מגבּיה מפּעם לפעם את זרוֹעוֹ עם אגרוֹף מקוּמץ כּלפּי מעלה, כּאילוּ עמד לפניו קהל גדוֹל ועצוּם. שלוֹשת הבּחוּרים היהוּדים מחאוּ כּף והרבּוּ לקלסוֹ וּלשבּחוֹ. דברי השבח של ה“רבּנים” היוּ עריבים מאד על אזנוֹ של המשוֹרר וּבלחייו עלה סוֹמק קל. וּפתאוֹם – מעשׂה שׂטן! – העיר ד"ר פוֹנר בּזהירוּת רבּה:

– אבל יסלח נא לי, מר דבוֹשיק! שוּרה אחת היה לי קשה להלמה, היאך נאמר שם, על יאדויגָה הקדוֹשה? היאך?

– “את חשכת דרכּנוּ, חַיילים גיבּורים, יאיר ויבהיק דם יאדויגה הקדוֹשה”.

– מפּני מה יאדויגה הקדוֹשה?

– אלא איך? בּתחילה כּתבתי קינגָה הקדוֹשה…

– רצוֹני לוֹמר מפּני מה אינוֹ קוֹרא בּשם יוֹתר קרוֹב לנוּ, יוֹתר מוֹדרני?.. נאמר קוֹשציוּשקוֹ, למשל, הידוּע לכּל. שם כּזה יעשׂה, כּמדוּמני, רוֹשם חזק יוֹתר. לא כּך? אוֹ שמא אני טוֹעה?

דבוֹשיק שתק רגע. השתדל לעצוֹר בּרוּחוֹ, ולא עלה בּידוֹ.

– וַדאי שהוּא טוֹעה!– קרא– לכם, היהוּדים, מה אוֹמר שמה של קינגה הקדוֹשה אוֹ של יאדויגה הקדוֹשה? אוֹ זה של הכּוֹמר מאריק?.. לא כלוּם! שמוֹת ריקים. ואילוּ הפּוֹלני האמיתי… לא, אתם לא תבינוּ זאת לעוֹלם.

– מה פּירוּש “אמיתי”?

– קתוֹלי… כּלוֹמר שאבוֹת אבוֹתיו יצרוּ את פּוֹלין.

– אה, כּך? מר מסרב לנוּ זכוּת אזרח בּתוֹך העם הפּוֹלני?

– זאת לא אמרתי. אבל הלא תוֹדוּ בּעצמכם, רבּוֹתי, שיש בּנפש הפּוֹלני קמטים וּפינוֹת שהם אפלים בּשבילכם… נפש העם הפּוֹלני היא סוֹף־סוֹף קתוֹלית, ותוֹדוּ שזהוּ עוֹלם לחוּד שלעוֹלם הוּא נעוּל בּפני היהוּדי. אתם לא צמחתם מתוֹך אדמתנוּ יחד אתנוּ. בּאתם וּמצאתם אוֹתנוּ…

– הרי יפה, הרי יפה! – התחיל כּבר ד"ר פּוֹנר מתרגש – נאמַר: בּאה משפּחה זרה והתחתנה עמכם, לא כּך? שתי משפּחוֹת הקשוּרוֹת בּקשרי חיתוּן, כּלוּם אין מהווֹת משפּחה אחת?

– הרי זה מסתבּר מאליו.– השיב דבוֹשיק מתוֹך איזה ניצנוּץ חד של לעג בּזויות פּיו שלא נעלם מעיני חבריו – אבל אף אחת מהן אינה מוַתרת על שלשלת היוֹחסין שלה. אמת, הכּלה משנה את שמה, אבל שלשלת היוֹחסין של בּעלה היא רק של בּעלה, וּלעוֹלם אין לה חלק בּה.

הד"ר אסתרין היה מרוֹפף בּעיניו מבּעד לעשן הסיגארה, חייך חיוּך סתמי מבעד לשׂפמוֹ, ושתק.

והמשוֹרר לא בּיקש הפּעם לטשטש את הרוֹשם שדבריו עשׂוּ על שוֹמעיו. אדרבּה, דעתוֹ נתקררה משראה אוֹתם שוֹתקים כנעלבים. סוֹף־סוֹף קיבּלוּ את שלהם. תּיתי להם!

– ראִיתי היוֹם את לאפּוּנר. – הפליט בּנדיקט בּשׂפה רפה אחרי שעה קלה של שתיקה.

חיים לאפּּוּנר היה מן הפּעילים בּהנהלת המרד הפוֹלני וקרוֹב לחוּגי “הממשלה הלאוּמית” החשאית.

– היכן נפגשת עמוֹ? – שאל ד"ר פּוֹנר.

– נתקלתי בּוֹ בּמקרה בּרחוֹב מארשאלקוֹבסקה.

– מה סיפּר? כּלוּם סיפּר לך מה שהוּא? – שאל אסתרין.

– הרי יוֹדעים אתם את האיש ושׂיחוֹ. לא איש דברים הוּא. הוּא רק שאלני אם אראה היוֹם את זיגמוּנד. רצה לראוֹתוֹ בענין תכוּף. הבטיח לבוֹא מחר אצלנוּ אל התה.

– מי? לאפּוּנר? מחר יבוֹא אצלכם? – שאלוּ הד“ר אסתרין והד”ר פּוֹנר בּלב רגוּש. לזכוּת ולכבוֹד נחשב בּעיניהם להשתתף בּמסיבּת התה לכבוֹד יוֹם ההוּלדת של ואנדה, כּאחד עם אדם הספוּן עליהם מאד.

– הן. הבטיח בּפירוּש לבוֹא מחר.

– מפּני מה לא הזמנת אוֹתוֹ אל הטוּזיג שלנוּ?

– וכי יצאת מדעתך? מה ללאפּוּנר ולטוּזיגים? אדם זה כּל כּך שטוּף בּעבוֹדה.

– לא כמוֹתנוּ הבּטלנים. – העיר ד"ר אסתרין – כּלוּם גם את לאפּוּנר מעמיד מר דבוֹשיק בּשוּרת הפּוֹלנים ממדרגה שניה?

– מי דיבּר על פּוֹלנים ממדרגה א' ומדרגה ב'? – קרא דבוֹשיק בּנפש קנוּטה – מרי הוּא רב וד"ר מלוּמד ועם כּל זאת לא ירד לסוֹף דעתי…

בּאוֹתה שעה עברה על פּניהם הכּרכּרה ההוֹמיה והעליזה. בּתוֹך זקנוֹ של הד"ר פּוֹנר נחבּטה סוּכּריה שהתעוֹפפה מידי ואנדה.

– שם שׂמחַ. – אמר בּנדיקט בּקנאה. כּל הדרך כּירסם את לבּו צער טמיר על ה“מציאה” שנפלה בּידוֹ, והתבּייש שכּך אוֹנוּהוּ – היינוּ צריכים להכניס אצלנוּ את זיגמוּנד.

– לא את זיגמוּנד אלא את אחוֹתך. – אמר פּוֹנר.

דבוֹשיק שמע מתוֹך הערה זוֹ רמז לעצמוֹ והעמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ נרמז כּלל.

בּאוּ אל כּפר ליוּבּטשי. בּסמוּך אצל הכּפר, ליד הדרך, עמד בּנין לבנים גדוֹל בּן שתי דיוֹטוֹת ועליו מתנוֹסס שלט ענקי שחוֹר עם אוֹתיוֹת זהב מפוּחמוֹת מעשן ואבק שנים: “בּית־חרוֹשת לטכּסטיל של ס. בּרגר וּבנו”. חוֹמת לבנים אדוּמוֹת הקיפה את בּית־החרוֹשת ואת החצר הסמוּכה אליה, וּבה מחסני סחוֹרה, צריפי עבוֹדה, אוּרווֹת סוּסים וּמוּסַכּים לעגלוֹת וּלכלים שוֹנים.

המרכּבה עמדה לפני השער. הנוֹסעים יצאוּ, כּל אחד עם מזוַדתוֹ ועם סלוֹ. ועד שהם עוֹמדים וּמתמתחים וּמחליצים עצמוֹתיהם מחמת ישיבה ממוּשכת, הגיעה גם הכּרכּרה. ואנדה הציעה להכניס את המרכּבה והכּרכּרה אל החצר, וכל החברה תלך בּרגל אל היער הסמוּך. בּחצר יִמצא מי שיטפּל בּסוּסים, ואילוּ רכּבוֹ של בּנדיקט יֵלך עמהם לשפּוֹת להם את המיחַם. העצה נתקבּלה והכּל יצאוּ בּשביל המוֹליך אל היער, עמוּסי חבילוֹת, סלים ומזוָדוֹת.

השביל מתמתח בּתוֹך אפָר רחב ידים שהתחיל כּבר מוֹריק. היער השחיר מנגדם, וּבשמים עמדוּ קבוּצוֹת עננים לבנים כּמחַייכים. מזמן לזמן נשבה רוּח קלה שהביאה ריח אדמה מעוֹרב בּריח עשן הבּקתוֹת של הכּפר. בּאויר הרך עמד קוֹל הפּרוֹש. פּעמים בּקע פּתאוֹם גם קוֹלוֹ של הקיכלי.

זיגמוּנד ווֹלפזוֹן תלה את חָטמוֹ בּאויר, בּנחירים מוּרחבים שאף לתוֹכוֹ ריחוֹת ממרחקים. וּפתאוֹם הכריז:

– רבּותי! אביב!..

זאיוֹנטשיק פּנה אל ווֹלפזוֹן בּחיוּכוֹ המיתמם־ערמוּמי:

– שמא יתן לי מר לישׂא קצת את “ניירוֹתיו האסוּרים”?

– אה! עכשיו, אדוֹני, אינוֹ מתירא עוֹד לסַייע לי?

– משוּם שהרי אף אני אֵיהנה מהם שם בּטוּזיג.

– אם כּן, מר יודע…

וּשניהם צחקוּ.

לאחר שזאיוֹנטשיק התרחק מווֹלפזוֹן, נתקרבה אצלוֹ ואנדה ושאלה:

– מר זאיוֹנטשיק! הרי הוּא ידע מלכתחילה מה שבּמזוָדה, למה עשׂה זאת?

– מה זאת עשׂיתי?

– למה הניח שישַטוּ בּוֹ כּל הזמן?

זאיוֹנטשיק חייך את חיוּכוֹ המיתמם־ערמוּמי ולא השיב. ואנדה התרגשה:

– בּבקשה ממנוּ, – דחקה עליו כּמוֹ מתוֹך תרעוֹמת – למה חביב עליו כּל כּך להיוֹת מוּחזק לשוֹטה?

– מי הוּא השוֹטה? אני שיוֹדע אוֹ אוֹתם שטוֹעים בּי, שאינם יוֹדעים שאני יוֹדע?

פּתאוֹם זרקה לוֹ בּנעימה של עלבּון:

– הוּא אדם רע, מר זאיוֹנטשיק! כּן, בּעיצוּמוֹ של אָפיוֹ יש הרבּה רוֹע… – והרחיבה את פּסיעוֹתיה כּדי להתרחק ממנוּ.

הגיעוּ אל היער. האִילנוֹת עמדוּ עדיין שחוּמים, מעוּרטלים, אבל כּבר בּיצבּצו על כּל סוֹכה פּקעים דביקים כּמוֹ כּיבים מתבּטבּטים; מתוֹך האפלוּלית הגיע ריח של טחב. להט החמה כּבר תשש בּמקצת, והאדמה לא היתה יבשה כל צרכּה. בּחרוּ להם הצעירים מישוֹר שפוּי, פרשׂוּ מעילים והתישבוּ בּעיגוּל מי שפוּף וּמי שטוּח בּמחצית גוּפוֹ. עד שהרכּב התעסק בּשפיתת המיחָם, התירוּ את החבילוֹת, הריקוּ את הסלים והוֹציאוּ מתוֹך גנזיהם איש איש את אוֹצרוֹת החמדה שלוֹ. לאויר העוֹלם הוֹפיעוּ אוָז גדוֹל צלוּי, חזה מעוּשן, צוארי־עוֹפוֹת ממוּלאים כּל טוּב, מטעמים ממוּלחים, כּבוּשים וּמגוּלגלים לאקדמת סעוּדה, פּירוֹת וממתקים לקינוּחה. את עריכת הסעוּדה מסרוּ לידי האשה היחידה שהיתה בּיניהם. אבל הסכּינים לא היוּ חדוֹת והבּשׂר היה, כּמדוּמה, קשה יוֹתר מן המידה, והנערה היתה מתיגַעת יגיעה מרוּבּה כּדי לנתח נתחים שוים. כּמוּבן, הבּחוּרים לא חסכוּ ממנה הערוֹת מבדחוֹת ודברי ליצנוּת על האשה ועל עקרת הבּית בּכלל. והנערה כּאילוּ כּל ההלצוֹת אינן נוֹגעוֹת בּה, עשׂתה את מלאכתה בּשתיקה וּבכוֹבד־ראש.

– אוּף! – קראה, משגמרה את מלאכתה, מתוֹך עייפוּת – ועכשיו תהיינה לשוֹנוֹתיכם עסוּקוֹת ולא תוֹסיפוּ עוֹד לצחצח בּשיניכם… אבל היכן בּנדיקט? מה הוּא משתהה שם אצל סוּסיו ואינוֹ יכוֹל לפרוֹש מהם?

תוֹך כּדי דיבּוּרה ראתה מרחוֹק את אחיה הוֹלך ובא בשביל האֲפָר. עזבה את החבוּרה ורצה לקראתוֹ. פּניו היוּ מרוּכּזים ועצבים. הבינה מיד שמה־שהוּא לא נעים אירע שם בּחצר בּית־החרוֹשת.

– מה אירע? – שאלה אוֹתוֹ.

– לא אירע כּלוּם. – השיב בּשׂפה רפה.

– לא! אמוֹר לי מיד. מה אירע? רוֹאה אני בּפניך שהיה מעשׂה לא נעים.

– בּוַדאי לא נעים. אבּא הוֹפיע פּתאוֹם בּבית־החרוֹשת.

– אבּא? מה אתה סח? הרי אסוּר לוֹ בּהחלט לטלטל את עצמוֹ…

– והוּא ראה את סוּסי ומרכּבתי.

– ומפּני מה אסוּר שיראה אוֹתם?

– סבוּר הייתי לסדר את הענין בּלא ידיעתוֹ. סבוּר הייתי שלא יֵדע. הרי אינוֹ יוֹצא מפּתח בּיתוֹ ואינוֹ יוֹרד לעוֹלם אל החצר. וּפתאוֹם הרי לך פּגישה זוֹ.

– איני מבינה, וּמה אם ראה?

– עשׂה לי שערוּריה כּזוֹ, שערוּריה כּזו… בּפני כּל העוֹבדים… שכח שאיני עוֹד ילד קטן.

– אבל מה היא השערוּריה? למה התכּעס? הכּעס וההתרגשוּת לגבּי חוֹלה כּמוֹתוֹ הם סַם־מות…

– חירף וגידף אוֹתי. צרח שאני מביאוֹ לידי פּשיטת־רגל, שלא ישלם אף זהוּב בּעד ה“טינוֹפת” שלי שאני מרוֹקן את קוּפּתוֹ, ועוֹד דברי שטוּת כּאלה… אילוּ שמעת! וכל זאת בּאזני אנשים… היה בּי רצוֹן לירוֹק.

והוּא לא סיפּר שאביו תפשׂ אוֹתוֹ גם בּשקר ששיקר לוֹ תמוֹל בּבּוֹקר.

– בּנדיקט! יצאת מדעתך?

– אין אני תינוֹק ואיני רוֹצה שידבּרוּ עמי כּך, המבינה אַת? הזקנים הללוּ בּמקוֹם לישב בּבּית, מכניסים את חָטמם בּכל דבר וּמוֹציאים את הבּריוֹת מן הדעת…

– בּנדיקט! הרף! אל תעיז לדבּר כך! איני רוֹצה לשמוֹע! איני רוֹצה שתדבּר כּך על אבּא, שמעת? ואני סבוּרה הייתי שאת הסוּסים והמרכּבה לקחת בּהסכּמת אבּא ושכּבר שילמת.

– ואם לא שילמתי עדיין? אשלם! אני יוֹדע את חשבּוֹנוֹתי. איני חייב ליתן דין וחשבּוֹן לשוּם אדם.

– הן, הן. אתה יוֹדע את חשבּוֹנוֹתיך ואין אתה חייב ליתן חשבּון לשוּם אדם… – חָזרה על דבריו בּלעג מַר – על זה אחר כּך, בּבּית. לא כּאן המקוֹם. אוֹתם שם אינם צריכים לידע מה שנפל בּינך וּבין אבּא. נלך, הרי הם מחכּים לנוּ.

משנתקרבוּ אצל החבוּרה כּבר מצאוּ חלק מן הבּקבּוּקים שהביא ווֹלפזוֹן בּמזודתוֹ ריקים אוֹ ריקים למחצה. הם היוּ צעירים בּריאים ועליזים, קיבוֹתיהם ריקוֹת ותאבוֹנם גדוֹל. אכלוּ ושתוּ מתוֹך שׂיחה רוֹעשת וצוֹהלת. בּפני בּנדיקט לא נשתייר אף סימן מדכדוּך נפשוֹ. פּתאוֹם נזכּר וקרא:

– זיגמוּנד! ראיתי היוֹם את לאפּוּנר וּביקשני למסוֹר לךָ שצריך הוּא לדבּר עמך בּענין אחד חשוּב. מחר יבוֹא אצלנוּ להשתתף בּמסיבּת־התה, וּרצוֹנוֹ להפּגש עמך מחר.

ווֹלפזוֹן אף־על־פּי שהתפּעם בּלבּוֹ מהדברים ששמע ואף ערבוּ עליו מפּני שנאמרוּ בּאזני חבריו, העמיד פּנים של אדישוּת, וּבמנוּחה שאל כּמוֹ על ענין של מה־בּכך:

– וּמה הוּא הענין לא אמר לךָ?

– לא שאָלתיו. ואילוּ שאָלתיו מסוּפּקני אם היה משיב.

ואנדה, שהיוֹם היה זיגמוּנד חביב עליה בּיוֹתר, הביטה אליו בּגאוָה פּנימית. ואף הוּא ראה את עצמוֹ אוֹתה שעה כּאדם חשוּב. הרבּה שתה והרבּה התלוֹצץ. פּתחוּ בּכוֹס בּרכה לחיי פּוֹלין המשוּחררת. אחר־כּך לחיי חתן החגיגה בּנדיקט בּרגר, ולאחר מכּן שתוּ איש לחיי חברוֹ. זאיוֹנטשיק שידע שלא בּקרוֹב תזדמן לוֹ עוֹד סעוּדה כזוֹ, אכל הרבּה וּבכונת־הלב. דבוֹשיק מיעט בּאכילה והרבּה בּשתיה: נפשוֹ מרה עליו. ווֹלפזוֹן היחידי התחרה עמוֹ: הכריז שכּנגד כּוֹס אחת של דבוֹשיק ישתה הוּא שתים ונראה מי הראשוֹן יאמר די. הרגל זה להתערב וּלהתחרוֹת היה לו מתּמיד וּבכל דבר. הפּעם מתוֹך בּטחוֹנוֹ בּאהבת ואנדה אליו, יכוֹל היה להיות נדיב־לב כּלפי דבוֹשיק ושתה לחיי השירה הפּוֹלנית ולּחיי נציגה המַזהיר היוֹשב עתה בּיניהם. רבּוֹתי! – קרא – נדע להוֹקיר את השעה ההיסטוֹרית הזוֹ. פּעם ניכּנס גם אנוּ לתוֹך תוֹלדוֹת הספרוּת הפּוֹלנית בּזכוּתוֹ של תפארת השירה הפּוֹלנית השרוּיה בּתוֹכנוּ… הביטוּ נא, רבּוֹתי, אל תפארת זוֹ של השירה היוֹשבת שקוּעה בּהרהוּרים וּמתנפּחת… סליחה! רצוֹני לוֹמר נפוּחה. הן! נפוּחה כּאשה הרה, מפני שאני רוֹאה את המוּזה מרחפת עליה בּכנפיה, וּמי יוֹדע איזה ולָד תמליט האשה ההרה, כּלוֹמר המוּזה… לא, כּלוֹמר השירה… רצוֹני לוֹמר, השירה… כּלוֹמר… אה, הפּוֹאֶסיה, הפּוֹאֶסיה. כּלוּם אתם יוֹדעים מה זוֹ פּוֹאֶסיה? שׂמחת חיינוּ היחידה הוּא הבּקבּוּק והפּוֹ־פּוֹ־פּוֹאֶסיה… הוּא נעשׂה סנטימנטאלי ועוֹד הרבּה פּיטפּט ולא היה איכפּת לוֹ אם שוֹמעים אוֹתוֹ אוֹ אין שוֹמעים. פּעם תפשׂ את מבּטה החד של ואנדה ונתבּלבּל לרגע. וּפתאוֹם נתעוֹרר שוּב, כּאילוּ מתוֹך רצוֹן מעוּּרפּל לתקן מה שקילקל:

– אח! פּוֹלין, פּוֹלין הקדוֹשה… אח! חיים, חיים… כּמה אני אוֹהב את שניכם! חבל שאיני צייר. פּצע לא מוּגלד בּלבּי היא האמנוּת הרחוֹקה ממני. אילוּ הייתי צייר – יוֹדעים אתם את התמוּנה שהייתי מצייר? שתי בחוּרוֹת מתחרוֹת בּריצה… שתיהן נחמדוֹת, כּמוּבן, וּשתיהן מתחרוֹת בּריצה… אלי הן רצוֹת לנפּוֹל על צוָארי. האחת סמל החיים בּדמוּתה של ואנדה שלנוּ, והשניה סמל הפּוֹאֶסיה הפּוֹלנית בּדמוּתוֹ של דבוֹשיק… למה אתם צוֹחקים, פּרוֹזאיקים מתוֹעבים? מה אתם מבינים בּדברים כּאלה? הפּעם אני מדבּר מתוֹך כּל לבּי… את שתיהן אני אוֹהב אבל את החיים אני דוֹחה מפּני פּוֹלין… את פּוֹלין אני אוֹהב יוֹתר.

– ואנדה! ואנדה! – קראוּ אליה החברים.

– תוֹדה רבּה, זיגמוּנד! – אמרה ואנדה – את מר דבוֹשיק מעדיף אדוֹני עלי…

– רק סמל… רק סמל… אח! אנשי פּרוֹזה אתם ואני, אללי לי, איני מוּבן לכם. אין בּני־האדם יוֹרדים לסוֹף דעתי… תפשׂוּ שעה זוֹ, אוֹמר אני לכם, ואחזוּ בּה, אוֹמר אני לכם… החמה השוֹקעת והיער הדוֹמם… והאילנוֹת העמוּסים פּקעים שמתפּרצים עד להתפּקע… והעשׂב הרך המבצבּץ מתוֹך הקרקע… מר זאיוֹנטשיק! כּל זאת אין אפילוּ בּפּאריס שלוֹ… ראוּ היאך הכּל סביבנוּ פּוֹרץ לחיים… וּואנדה, רבּוֹתי, ואנדה… כּאן שתיקה, אף מלה, רבּוֹתי!.. אבל תפּח רוּחכם, כּמה כּל זה יפה… החיים אני אוֹמר לכם, יפים עד למאד, תפּח רוּחם…

הכּל התלוֹצצוּ ותיעתעוּ בחברם השתוּי. הוּא נראה להם חביב בּלהגוֹ זה. אפילוּ זאיוֹנטשיק מצא עוֹז בּלבּוֹ לשטוֹת בּוֹ, אבל בּזהירוּת, בּמקצת מן המקצת. רק שנים שתקוּ ולא הראוּ כּל סימן של בּדיחוּת־הדעת: דבוֹשיק וּואנדה. מעיניה לא נעלמוּ פּני דבוֹשיק האפלים. והיא ידעה על מה הוּא רוֹגז. אף הוּא חביב עליה. זה שנים הרבּה הם רגילים זה אל זה וּקשוּרים זה בּזה כּחברים טוֹבים (עוֹד משנוֹת ביּת־הספר למוּד היה לבוֹא אל בּיתם כּמעט יוֹם יוֹם); אבל את ווֹלפזוֹן היא אוֹהבת יוֹתר. את ווֹלפזוֹן היא אוֹהבת “אהבה של אמת”… לאמיתוֹ של דבר ערבים עליה עגמת־נפשוֹ וצערוֹ של דבוֹשיק, מפּני שבּגללה הוּא עגוּם וּמיצר כּל כּך; היא מרחמת עליו, קשה לה לראוֹתוֹ משלח בּה מבּטי כּמיהה. היוֹם היא גם רוֹאה את עצמה אשמה כּלפּיו. כּשעמדוּ לפני בּיתם הלאנדוֹ והכּרכּרה, וכל אחד מהנוֹסעים עמד למצוֹא את המוֹשב הרצוּי לוֹ, קפצה היא בּרגע האַחרון וישבה בּכּרכּרה שבּה ישב כּבר זיגמוּנד.

עמדה על רגליה והוֹדיעה בּקוֹל רם שרצוֹנה לטייל קצת. מי יתלווה, אליה?

– בּרי שאני. – אמר זיגמוּנד.

– בּרי שלא אתה, מר! רגליך אינן מאוּששוֹת בּיוֹתר, חביבי! כּוּלכם שתוּיים, רבּוֹתי! ראיתי שפּאן דבוֹשיק שתה פּחוֹת מכּוּלכם. – ושיקרה – עמוֹ אין סכּנה. מר דבוֹשיק, היסכּים לעשׂוֹת עמי טיוּל קטן?

– בּרצוֹן. – השיב הלזה.

וּשניהם פּרשוּ מן החברה ויצאוּ בּשביל צר סמוּך אצל היער. לא עברוּ בּוֹ כּשלוֹשים פּסיעה, והשביל התעקל וּפנה הצדה, אל מאחוֹרי היער. החבוּרה נעלמה מהם, רק קוֹלוֹתיהם עוֹד היוּ מגיעים אליהם. הרוּח היתה כּאן חזקה יוֹתר. ואנדה הסירה את מגבּעתה רחבת התיתוֹרת ותלתה אוֹתה בּסרט על זרוֹעה, כּמוֹת שנוֹשׂאים סַלסילה. קווּצה אחת פּרשה מרקתה והתנוֹפפה על מצחה. הוּא הלך מאחריה והתבּוֹנן אל מתניה ואל ירכיה המתנוֹעעוֹת דרך הילוּכה, אל מחלפוֹתיה החוּמוֹת והעבוֹת ששׂערוֹת דקוֹת מבצבּצוֹת מתוֹכן לכל אָרכן כּגוֹן קצף אדמדם רוּוי אש השקיעה. הלכוּ ושתקוּ.

– למה אתה שוֹתק? – שאלה – למה אינךָ מדבּר?

– ולמה את שוֹתקת?

– אני? הנ… יוֹתר מדי צחקתי כּל הזמן והתעייפתי. זיגמוּנד יוֹדע לפעמים להשתוֹבב כּנער קטן. הצחיקני מאד.

שוּב שתיקה.

– וכי גמרת בּלבּך לשתוֹק בּהחלט? – שוּב תבעה ממנוּ.

עד שהספּיק להשיב, הפכה אליו את פּניה, הקווּצה שקוּית החמה השתפּכה על מצחה כּזהב אפל. בּעיניה דלקוּ שביבים אדמדמים.

– מה לךָ? – שאלה – רוֹאה אני בּך שאי אתה מרוּצה. ממה אינך מרוּצה? – ותוֹך כּדי דיבּוּרה חיבּקה את זרוֹעוֹ והמשיכוּ את דרכּם להלן.

משהוּ התרכּך בּוֹ ממגע זרוֹעה. התעוֹרר בּוֹ איזה חשק להתאוֹנן לפניה:

– מעצמי איני מרוּצה, ואנדה!

– כּך דרכּם של פּייטנים. קשים הם להתרצוֹת וּמעצמם אינם מרוּצים לעוֹלם.

– שוֹאל אני את עצמי מה אני עוֹשׂה כּאן, בּין האנשים הללוּ?

הציצה בּוֹ בּשאלה.

– סוֹף־סוֹף – המשיך – הרי כּוּלם שם אנשים זרים לי, ואף אני זר להם.

– מאימתי זה? הרי אתם חברים זה הרבּה שנים, עוֹד מבּית־הספר.

– ואף־על־פי־כן זרים. מעוֹלם לא הרגשתי בּזאת כּמוֹ עכשיו. הם שם עשירים, מפוּנקים וטוֹב להם. ואני מה? עני ואביוֹן, אין לי כלוּם.

היא צחקה.

– תמוּהים לי דבריך. האמינה לי שאתה עשיר מהם. רכוּשך גדוֹל משלהם, הוּא מנחיל לך כּבוֹד ותהילה בּחייך וגם לאחר מוֹתך. ואוֹתם שאתה מתקנא בּהם הריהם מתכּבּדים בּכבוֹדך. שמעת מה שדיבּר ווֹלפזוֹן על “השעה ההיסטוֹרית”. אַל תשגיח בּזה שהוּא שיכּוֹר; היין רק התיר את לשוֹנוֹ ואמר מה שבּלבּוֹ תמיד.

היא דיבּרה הפּעם בּלב תמים. אף היא בּלבּה החזיקה טוֹבה לעצמה שמשוֹרר פּוֹלני מחַזר עליה. והוּא מה ערבוּ לאזניו הדברים, וּביחוּד כּשהם יוֹצאים מפּי וַאנדה! הוּא שתק, כּדי שלא להפסיקה. והיא המשיכה:

– ושנית, כּל המשוֹררים הם עניים. מוּבן מאליו שיש גם יוֹצאים מן הכּלל. אבל הכּלל הוּא שיאה העניוּת למשוֹרר.

הוּא צחק.

– אל נא תצחק. כּך הוּא הדבר. הלא שמעת מה שאמר זיגמוֹנד. בּרי לי שאת כּל ממוֹנו של אביו היה נוֹתן בּעד פּרסוּם שמוֹ כּאמן, כּפייטן וכיוֹצא בּזה.

– שוּב זיגמוּנד ושוּב זיגמוּנד! – קרא דבוֹשיק בּכעס – השם הזה האוֹזן תיבּקע לשמעוֹ… כּבר יצא מאפּי… אני מיעץ לך, ואנדה, לא להזכּיר את דבריו לעתים תכוּפוֹת כּל כּך… הרי זה כּבר נעשׂה בּאמת מגוּחך.

ואנדה הסמיקה מַשהוּ:

– שמא אתה מקנא?

שוּב עלתה על לבּוֹ הלענה שהגה כּל שעת הטיוּל:

– אם רצוֹנך בּכך, אגיד לך את האמת כּוּלה… למה לי כּל הפּילוֹסוֹפיה! מי שארנקוֹ מלא לוֹ גם חכמה, לוֹ גם חיים, לוֹ הכּל! מי שארנקוֹ מלא כּל מה שיוֹצא מפּיו לחכמה נחשבת לוֹ, והריהוּ מעניין, משׂמח, מַצחיק, והוּא ראוּי לכך שיאהבוּהוּ… ואילוּ האביוֹן אוֹתוֹ מפטמים בּמחמאוֹת, בּתשבּחוֹת; בּעוֹנג מדקלמים את שירי האהבה שלוֹ, אבל את האהבה, את האהבה עצמה, לא! היא שייכת למי שיש בּידו לשלם…

פּתאוֹם חלץ את זרוֹעוֹ מזרוֹעה, ועמד כּנגדה פּנים אל פּנים. היא נבהלה; כּל כּך היוּ פּניו נַעוים וחיורים מכּעס. שתי ידיו היו מוּשפּלוֹת לאוֹרך גוּפוֹ וּמקוּמצוֹת לאגרוֹפים מרעידים. בּקוֹל צרוּד וחנוּק צוַח:

– רוֹקק אני, ואנדה, על התהילה ועל ה“נצח” שלך. לרוּחוֹת כּל אלה! אף אני רוֹצה לחיוֹת, לאהוֹב ושיאהבוּ גם אוֹתי… – וּפתאוֹם – אני אוֹהב אוֹתך, ואנדה!.. ואנדה! אני אוֹהב אוֹתך…

היא נבעתה. הצליפה מבּטים לצדדים:

– טסס! אל תצעק כּך… שם שוֹמעים…

– יִשמעוּ להם, מה איכפּת לי! ישמע כּל העוֹלם כּוּלו! אני אוֹהב אוֹתך, ואת יוֹדעת את זאת… כּל הימים, כּל השנים… מיוֹם שהכּרתיך, כּשהייתי עוֹד נער, ואת ילדה קטנטוֹנת… אבל… – פּתאוֹם הנמיך את קוֹלוֹ וסיים בּלחש – הממוֹן אינוֹ אצלי, הוּא אצל זיגמוּנד.

ואנדה נרתעה לאחוֹר כּאילוּ הכּישה נחש. פּניה הפכוּ תוֹלע. בּקוֹשי מילמלה:

– מה אתה סח? מה המלים האלוּ… רוֹמזוֹת?..

השפּיל את עיניו ושתק.

– כּיצד אתה מעיז?.. אין לך בּוּשה… שפלוּת כּזוֹ…

בּעיניה הבריקוּ דמעוֹת. הפכה חיש מהר את פּניה וּבפסיעוֹת מהירוֹת הלכה בּשביל חזרה אל המקוֹם שבּאוּ משם. דבוֹשיק נזדקר בּבת־ראש ממקוֹמוֹ ורץ אחריה. התיצב כּנגדה וחָסם לה את הדרך:

– סלחי לי ואנדה! סלחי לי, ואנדה! לא ידעתי מה אני מפּטפּט… לא ידעתי נפשי…

– סטה מעלי! כּלך לךּ! – גערה בּוֹ בּקוֹל קשה – תן לעבוֹר!

– ואנדה! לא תלכי מכּאן עד שלא תסלחי לי… ה, ואנדה…

צנח פּתאוֹם על בּרכּיו ותפשׂ את שתי ידיה. היא נאבקה, בּיקשה לחלצן, אך הוּא היה חזק ממנה. הוּא התחנן בּקוֹל בּוֹכים:

– ואנדה! אני כּה אוּמלל, כּה אוּמלל… אַת תסלחי לי. אַת מוּכרחה לסלוֹח לי. הלא אַת טוֹבה… איני יוֹדע מה נעשׂה בּי, איני שוֹמע מה אני סח… אני יוֹצא מדעתי… אני מבקש ממךְ… בּעטי בּי, רמסיני בּרגליך, ואוֹמר לך תוֹדה… סליחה, סליחה, ואנדה, בּשם האם הקדוֹשה…

הוּא בּכה. וּכשהוֹציאה סוֹף־סוֹף את ידיה מידיו, התחיל מנשק את שוּלי שׂמלתה.

ואנדה הרגישה שגרוֹנה משתנק; שׂפתוֹתיה התחילוּ מרעידוֹת, והתיראה שמא תפרוֹץ בּקוֹל בּכי. בּקוֹשי כּבשה את עצמה.

– הרי מוּטב, די! הרי יפה, די!.. – מילמלה – קוּמה, אבל קּומה נא… מוּטב, מוּטב… איני כּוֹעסת, שוֹטה שכּמוֹתך… וַדאי שאני סוֹלחת…

עמד על רגליו. שניהם עמדוּ זה מוּל זה מתפּעמים, מתבּיישים. פּתאוֹם פּרצה הנערה בּצחוֹק, מתוֹך דמעוֹת שלא נתיבּשוּ עדיין:

– ראה מה עמידתנוּ מגוּחכים וּמה מראנוּ עלוּב… כּך אי אפשר לנוּ לחזוֹר. מהר ונַקה לפחוֹת את מכנסיך… – והיא בּעצמה קינחה את פּניה בּממחַטתה – אדם משוּנה, היאך זה… אבל מוּטב! לא נחזוֹר על כּל הענין הזה. אתה יוֹדע כּמה ידידוּתךָ יקרה לי. אבל אל נא נשוּב לדבּר על זאת. נהיה ידידים טוֹבים כּמוֹ קוֹדם. טוֹב? נלך, נטייל עוֹד קצת. וכי פּני אינן מסוּמקוֹת בּיוֹתר?

הפסיעוּ יחד פּסיעוֹת אחדוֹת בּלא להוֹציא הגה מפּיהם. היא שׂמחה מאד משנשמעוּ מעבר ליער קריאוֹת: “ואנדה! אהוּ!.. פּאן דבוֹשיק, אהוּ!..” “אהוּ! אהוּ!” השיבה להם ואנדה, והם מיהרוּ לחזוֹר.

החבוּרה כּבר גמרה לשתוֹת תה וחיכּוּ להם.

– האויר משתנה ונעשׂה צוֹנן. ואַת בּמעיל קל יוֹתר מדי, – דיבּר בּנדיקט אל אחוֹתוֹ בּדאגה – מהרי לשתוֹת את התה שלך. עלינוּ להזדרז.

אוֹתן העבים הקלוֹת והלבנוֹת שהיוּ מחַייכוֹת בּתכלת השמים נעלמוּ כּבר, וּבמקוֹמן פּרוּ ורבוּ עננים אפוֹרים שאינם מבשׂרים טוֹבה. נשבה רוּח צינה, והאנשים פּרפוּ את מעיליהם עד הצואר. בּמהרה אספוּ את הכּלים. כּל אחד נטל את מזוַדתוֹ הריקה. נטוּיי־ראש וּבצוארון זקוּף הלכוּ דמוּמים כּנגד הרוּח בּפסיעוֹת נחפּזוֹת אל הכּפר. דמדוּמי בּין־השמשוֹת החשיכוּ פּתאוֹם. ואנדה הלכה בּמתכּוון בּמתינוּת וּפיגרה אחר כּוּלם.

הסוּסים כּבר עמדוּ רתוּמים כּל אחד קפץ על המוֹשב שנזדמן לוֹ, מי בּמרכּבה ומי בּכּרכּרה, בּלא לבקש חשבוֹנוֹת רבּים. “ואנדה, ואנדה”, קראוּ כּוּלם, “היכן ואנדה?” ואנדה יצאה לאִטה מתוֹך האפלוּלית, נתקרבה אצל אחיה ואמרה:

– לך, בּנדיקט, ושב אתה בּמקוֹמי בּכּרכּרה, ואני אשב כּאן. קר לי, ואני סבוּרה שהלאנדוֹ תקדים לשוּב.

אחיה הניח לה את מוֹשבוֹ. והיא ישבה אצל דבוֹשיק. אבל כּל הדרך שתקה. על הפּנים התחילוּ נוֹשרוֹת טפּין זעירוֹת. עמד דבוֹשיק, פּשט את מעילוֹ ופרשׂ אוֹתוֹ על ראש שניהם; ישבוּ לחוּצים וּדחוּקים זה אל זה ואוֹחזים בּשוּלי המעיל שלא יתבּדרוּ.

פּרק רביעי

ואנדה אֵחרה לישוֹן. וּמשניעוֹרה לא הזדרזה לפקוֹח את עיניה; היתה שכובה נים־ולא־נים כשנַפשה כּבוּשה עדיין בּערפל השינה וקוֹלוֹת מן החוּץ וּדמוּיוֹת שבּתוֹכה משמשים בּערבּוּביה, מתמזגים וּמַשלימים אלה את אלה. מעט מעט התמַסמס ערפל זה כּערפל שחרית בּבוֹקר אביב. וּלאחר מכּן, כּשהמציאוּת כּבשה את כּוּלה וּמאוֹתם דמדוּמי־שינה לא נשתייר שיוּר כּלשהוּ, לא פּקחה עדיין את עיניה. השתדלה להעלוֹת בּזכרוֹנה את החלוֹם שחלמה בּרוֹב ענין, בּעתרת מעשׂים והתרגשוּת. אבל כּל שאִמצה את זכרוֹנה, לא העלתה בּידה ולא כּלוּם. ועם זאת כּיון שניעוֹרה, ניעוֹר בּה גם רחש־לב משוּנה, סתוּם וחלוּק, נעים ולא נעים, משׂמחַ וּמַעגים כּאחד. והיה דבר זה מפעֵם אותה כּנבוּאת לב. ניבּא לה לבּה ליוֹם זה הבּא עליה הרבּה טוֹבה. ואילוּ קול אחר בלבה, קול עמום, מקיש כזוג עטוף במוכין על מעשה לא טוב שאירע בה. את הטובה זכרה מיד, ואילו את הרעה לא יכלה לזכּוֹר. היוֹם יוֹם הוּלדתה. דלת חדר־משכּבה היתה פּתוּחה משהוּ (מכּאן שהסבתה כּבר הציצה אליה בּחשאי) וריח מעשׂה אפיה נשתרבּב ונמשך מחדר הבּישוּל והגיע לכאן: הסבתה כּבר אוֹפה לסעוּדת־הצהרים את עוּגת התפּוּחים הטעימה והמבוּשׂמת, כּפי שהיא נוֹהגת שנה שנה לכבּד בּה יוֹם זה המכוּבּד מכּל הימים. הערב מסיבּת־תה, יבוֹאוּ חברים וחברוֹת, יביאוּ מתנוֹת… ואנדה חייכה שלא מדעת אל הרגש הטוֹב שהיה מעמם בּתוֹכה שהחיים טוֹבים הם וּמתוּקים. אבל אוֹתוֹ זוֹהיא קרבן האהבהג מעוּטף מקיש לה ממעמקים שהיה בּה מעשׂה שלא כּהוֹגן… הוֹאיל ולא ידעה מהוּ, הסיחה את דעתה הימנוּ והתחילה מנחשת וּמחשבת מה המתנוֹת שעתיד כּל אחד להביא לה. שמא שכחה את מי להזמין. תמיד בּמסיבּוֹת כּאלה אין היא שלווה; לבּה נוֹקפה שמא שכחה להזמין את מי שהשתתפוּתוֹ דוקא רצוּיה לה. וּמשהלכה וחזרה בּזכרוֹנה על שמוֹת כל הידידים והמכּרים, נתקלה בּשמוֹ של דבוֹשיק. וּמיד נזכּרה בּטיוּלם אמש בּשביל ליד היער וּבדברים שנפלוּ בּיניהם. הן, הרי זה היה לא נעים מאד! ואחר כּך, בּלילה לפני שנתה, משהתפּשטה את שמלוֹתיה והתקינה את שׂערוֹתיה לפני המראָה, חזרה על כּל מה שהוּא אמר לה ועל דבריה של עצמה, ונחוור לה שלא התנהגה כּשוּרה. יוֹתר מדי נבהלה לסלוֹח לוֹ לאוֹתוֹ בּחוּר. שם בּיער, כּמדוּמה, לא עמדה על כּל גוֹדל העלבּון שהוּא עלַב בּה. שוּב ושוּב חזרה על דבריו, וַחמתה לא שככה. הדברים שאמרה לוֹ אמש אינם מעלים ואינם מוֹרידים; הענין לא חוּסל עדיין. אדרבּא, יבוֹא הערב והיא תלַמדוֹ לקח כּיצד מדבּרים עם ואנדה; הערב עתיד הוּא להרגיש שעלבּוֹנוֹת כּאלה אין נסלחים על נקלה… היאך התחצף לוֹמר לה שהיא אוֹהבת את זיגמוּנד בּעד כּסף; מה טוֹב שאחרים לא שמעוּ את זאת. אבל בּסליחה המהירה יש יוֹתר מן השפלוּת. מה יחשוֹב עליה דבוֹשיק בּלבּוֹ? כּמעט שעמדה לבכּוֹת מכּעס על עצמה. היא תראה לוֹ, הערב תראה לוֹ מי היא, כּיצד חייבים לנהוֹג בּה דרך־ארץ… אבל הערב עוֹד רחוֹק, ועד שלא תתקן את המעוות שעיותה, לא תוּכל לראוֹת פּני איש, כּמדוּמה לה. יוֹם תמים עליה להמתין לאוֹתוֹ עז־פּנים, לאוֹתוֹ מנוּוָל… החליטה לשהוֹת על מיטתה זמן מרוּבּה כּדי לקצר עליה את היוֹם. פּתאוֹם נצנצה בּה מחשבה: שמא תכתוֹב לוֹ? היא אינה רוֹצה כּלל לראוֹתוֹ. בּמכתב תיטיב להבּיע לוֹ את כּל התמרמרוּתה משתוּכל לעשוֹת זאת בּעל־פּה. בּזה תנַתק את הקשרים עמוֹ. הוּא יתבּייש לסַפּר, והיא הרי בּוַדאי לא תספּר. וכך ישתקע הדבר.

הדלת נפתחה בּזהירוּת מעט מעט, וּתחילה נכנס בּפּתח ראש של זקנה מכוּסה שביס לבן עד לעינים ואחר כּך נכנסה הזקנה משוּלהבת פּנים וחגוּרה סינר רחב. בּידיה מגָש עם פּת־שחרית, שהכּלים פּוֹזזים עליו מחמת ידיה המרעידוֹת.

– כּבר פּקחת את עיניך? בּוֹקר טוֹב לך צפּוֹרי! – אמרה האשה בּקוֹל צרוּד קצת שיצא מפּה חסר־שינים וּמתיז.

– סבתה! בּוֹקר טוֹב. מה השעה?

– אל תשאלי. כּבר נכנסת לעיצוּמוֹ של היוֹם. מהרי ואִכלי, צפּוֹרי, ואחר תתלבּשי ותכּנסי אצל אבּא. הוּא כּבר שאל עליך כּמה פּעמים.

– מה שלוֹמוֹ?

– בּרוּך השם, לא רע, כּנראה. הוּא כּבר הספּיק להתפּלל, לאכוֹל, ועכשיו הוּא יוֹשב וממתין לָך.

נזכּרה ואנדה בּדברים שנפלוּ אמש בּין אביה וּבין אחיה, והחליטה להטיל שלוֹם בּיניהם; תפייס את אבּא ותנזוֹף בּבּנדיקט. מה שלא יכלה לעשׂוֹת אמש, בּפני אנשים זרים, תעשׂה היוֹם. בּנדיקט אינוֹ עדין ואינוֹ מבין שאבּא זקן וחוֹלה ומן החוֹבה לרַתות עליו, לא למתוֹח כּנגדוֹ את מידת הדין. וּבכלל, הרי אבּא הוּא אבּא…

– בּבקשה ממך, סבתה, לקפּל את הוילוֹן. מה בּחוּץ?

הזקנה העמידה על טְרַסְקָל קטן שלפני המיטה את המגָש, ואחר כּך ניגשה אל החלוֹן וּמשכה בּפתיל. הוילוֹן נתקפּל ואל החדר נשתפּך אוֹר עמוּם של יוֹם מעוּנן.

– מה זאת? הרי אמש היה כּל היוֹם מזג אויר כּה נהדר. – תמהה הנערה בּקוֹל נעצב כּאילוּ מישהו רימה אוֹתה.

– אמש! מה שהיה אמש אינוֹ עוֹד. והיוֹם גשם ורוּח.

– שערוּריה!

– שערוּריה גדוֹלה מזוֹ היא שבּתוּלה כּמוֹתך מתגוֹללת על מיטתה עד שעה מאוּחרת. אכלי כּבר, אכלי. הקהוה יצטנן.

הקהוה היה מהבּיל וריחני. על פּינכּת זכוּכית היוּ מוּנחים כּעכים זעירים וּמיני תרגימא אפוּיים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: כּוֹכבים, משוּלשים, טבּעוֹת. כּוּלם חמים, מריחים ואבקת סוּכּר נוֹצצת עליהם כּעין החֲנָמַל.

– מה זאת, סבתה? כּלוּם הספּקת כּבר לאפוֹת את כּל הדברים הללוּ?

– אף העוּגה לסעוּדת הצהרים עוֹמדת אצלי כּבר אפוּיה. עלתה יפה מאד. לוַאי שמזלך יעלה כּך יפה, רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם… היא תפחה ועלתה כּמוֹ הר. איזה מזל־בּרכה שרוּי בּה.

– סבתה… הוֹי, סבתה, כּמה הם טוֹבים הכּעכים הללוּ! תענוּג ממש… מתפּוֹררים וּמתמוֹגגים בּין השינַיִם. תוֹדה לך, סבתה! – הקריבה אל חָטמה – ואיזה ריח!

מינה־לאה הזקנה דיבּרה אידית־ליטאית, וּואנדה – בּקוֹשי דיבּרה אידית־פּוֹלנית. אבל חילוּק זה בּמבטאים לא היה מעכּב שיבינוּ זוֹ את זוֹ. לאחר שאִמה של ואנדה מתה זמן מוּעט לאחרי לדתה אוֹתה, נשתיירה היא, אמה של המנוֹחה, בּבּית לגדל את שני היתוֹמים, עד שיִשׂא בּרגר אשה שניה. אבל הוּא היה שרוּי כּל ימיו בּאלמנוּתוֹ, חוֹתנתוֹ נזדקנה מאד והילדים בּינתים גדלוּ ונתבּגרוּ, ואף־על־פּי־כן לא הניחה מינה־לאה את תפיסת־הבּית מידה. הנכדים קשוּרים בּה מאד. בּחיוּך של ריתוּי מקבּלים הם את מרוּתה, נשמעים לה כּמוֹ בּקטנוּתם ונזהרים מלהקניטה.

– יטעם לך, יבוּשׂם לך. – השיבה לה הזקנה – בּרוּך השם, כּבר בּת תשע־עשׂרה ועדיין לקקנית ושוֹטה כּתינוֹקת. הזדרזי ואכלי, צפּוֹרי, הרי אבּא מחכּה.

– אמש התרוֹצץ בּעיר, היה בּליוּבּטשי. למה נתת לוֹ לצאת מן הבּית?

– למה נתתי לוֹ? וכי ילד קטן הוּא שישמע בּקוֹלי? ואַת, בּתוּלה זקנה, היכן התרוֹצצת אַת עם בּחוּרים כּל היוֹם? מוּטב שתהיי יוֹשבת יוֹתר בּבּית וּמשגחת על אביך.

– סבתה! ואַת כּשהיית צעירה כּמוֹתי לא היית מתרוֹצצת עם בּחוּרים?

– תוּף! איזוֹ שטוּיות את מעלה על דעתךְ. להתרוֹצץ עם בּחוּרים! הי־הי־הי, בּגילך כּבר הייתי נשׂוּאה ואֵם לילדי הראשוֹן, לשלמה ע"ה. בּחוּרים, מהנ… מי זה העיז בּימינוּ להסתכּל בּבחוּרים?

– סבתה! ואת בּעלך, את הסבא, אהבת?

– כּלוּם ידעתי? כּלוּם שאלוּ אוֹתי? בּתחילה הייתי מתיראה מפּניו. הוּא היה הרבּה גדוֹל ממני. אבל אחר כּך, עם הימים, התרגלתי. מתרגלים… כּמוֹ כּל אשה. שטוּת אינה משתכּחת – והיא צחקה בּפיה חסר השינַיּם – זכוּרתני כּשהייתי עדיין פּנוּיה, היה אוֹכל אצלנוּ “ימים” בּחוּר אחד, בּחוּר־ישיבה. הייתי אז עז קטנה. מה דעה היתה בּי? מה בּינה היתה בּי? אבל זוֹכרתני שהיה לי עוֹנג להגיש לוֹ את האוֹכל. להכּנס עמו בּשׂיחה, חס ושלוֹם! וכי עלה זה על הדעת? הייתי מעמידה את הצלחת על השוּלחן וּמתמלטת מיד מן החדר. רק בּעד הסדק שבּין הדלת והמזוּזה הייתי מציצה בּוֹ כּל הזמן שהיה יוֹשב ואוֹכל. וּפעם היה מעשׂה, מעשׂה רע. כּדאי שתשמעי זאת… פּעם היה מעשׂה והתקרבתי אצלוֹ עם צלחת מלאה מרק־גריסין רוֹתח. פּתאוֹם, מעשׂה שטן, הפך את פּניו אלי וּפנה אלי בּדברים, שאל איזוֹ שאלה של בּטלה. נתבּלבּלתי ונתרעדתי כּל כּך, שהצלחת נשמטה מידי והמרק הרוֹתח נשתפּך עליו. הוּא התחיל מצווחַ, ואני נתפּלטתי מן הבּית. מאז שוב לא זכה לראוֹתי… כּך, כּך, בּתי! לא כּמוֹ בּימינוּ… מהרי ואכלי, עצלנית! כּל השטוּיות הללוּ, כּמוֹ אהבה וכיוֹצא בּה, בּאוֹת מן הבּטלה וּמן ה“בּיכלעך”². כּשמתהפּכים מצד אל צד על המיטה, בּמה מהרהרים? מסתבּר, בּכל מיני שטוּיוֹת. תוּף!

– אִי, סבתה, סבתה! מה אעשׂה ואני חוֹששת שגם לאחר שאקוּם מעל מיטתי אהיה עוֹד מהרהרת בּשטוּיוֹת הללוּ.

– הוֹי, אילמלי הייתי אמא שלך…

– מה היית עוֹשׂה?

– בּמגלב הייתי מגרשת מתוֹכך את השטוּיוֹת הללוּ. מלקוּת היא התרוּפה היחידה נגד אהבוֹת והדוֹמה להן.

– מלקוּת? ח־ח־ח… מלקוּת, ח־ח־ח־…

ואנדה נפלה פּרקדן מרוֹב צחוֹקה, שהדבּיק אפילוּ את מינה־לאה, ועל פּניה הפציעה בּת־צחוֹק. וּכדי להעלימה התחילה רוֹטנת:

– אוֹמרים לה שאבּא מחכּה לה, והיא לא כּלוּם! צוֹחקת לה… אִי־אִי, כּיבּוּד־אב בּימינוּ מה שויוֹ?

שמעה זאת ואנדה וּבבת־ראש קפצה מעל מיטתה, התרחצה והסתרקה בּעלמוּת, התעטפה בּעטיפת־בּוֹקר שלה ונכנסה אל אביה רעננה, זריזה ועליזה.

– בּוֹקר טוֹב עליך, אבּא!

הוּא ישב כּדרכּוֹ בּכוּרסתוֹ נגד החלוֹן, עטוּף בּסוּדריו המצוּיצים עם הריבּוּעים המגוּוָנים.

– בּוֹקר טוֹב, בּתי! אני מברכך בּיוֹם הוּלדתךְ. יברכך אלוֹהים בּהצלחה וּבכל טוּב.

הנערה התקרבה אצלוֹ ונשקה לוֹ כּדרכּה בּכל בּוֹקר. ואילוּ היוֹם, שלא כּדרכּוֹ, גיפּף אוֹתה ונשק לה בּשתי לחָייה.

הסתכּלה בּפניו שהיוּ כּמוּשים, עם שׂקיקים תחת עיניו העכוּרוֹת והעגוּמוֹת.

– רוֹאה אני, אבּא שהלילה לא ישנת דיֶך. אוֹ שמא הלב?..

– לא אדרבּא. שוּם מיחוּש, חלילה.

– אמש עשׂית שעוֹת מחוּץ לבּית. התנוּעה אסוּרה עליך, ואתה מתנהג כּתינוֹק…

– מה אעשׂה, בּתי, והענינים היוּ תכוּפים, וּמי שיסייע אין לי.

– וגם בּבית־החרוֹשת היית.

– הן. גם שם הייתי.

– והיתה לך שם שׂיחה עם בּנדיקט, והתרגזת.

– אה, אַת כּבר יוֹדעת. הן, לא מעט התרגזתי.

– אבל אתה שוֹכח, אבּא, שבּנדיקט אינוֹ ילד קטן.

– הוּא גרוּע מילד קטן, אוֹמר אני לך. אדם בּלא כל אחריוּת.

– אח! אתה מתחיל שוּב מתרגז. אם כּך לא אוּכל להמשיך. אבל אני רוֹצה לדבּר עמך ואתה מוּכרח לשמוֹע אוֹתי בּשקט, לא כן, אבּא? – והיא עלתה וישבה על יד־הכּורסה, חיבּקה את ערפּוֹ בּיד אחת, וּבשניה החליקה את קרחתוֹ והשתדלה לסדר את שׂערוֹתיו. – בּנדיקט קנה את הסוּסים. מצדוֹ לא נאה היה שלא שאל את פּיך. בּרי. ואפשר שהיה בּדעתוֹ לשאלך, ושכח. אבל בּשביל סכוּם כּזה…

היא בּעצם לא ידעה כּמה שילם אחיה בּעד המיקח שלוֹ. הזקן הפסיקה בּרוֹגז:

– “סכוּם כּזה” אוֹמרת את? היוֹדעת אַת כּמה שילם? מאתים וּשמוֹנים רוּבּל אינם “סכוּם כּזה”, וּביחוּד בּשבילי כּעת. וּבמה ישלם?

הייתי רוֹצה לידע את זאת.

– הוּא לקח והוּא ישלם. ידאג הוּא.

– מילא, אני יוֹדע מה פּירוּש הדבר: הוּא ישלם… מילא, אם אַת אינך יוֹדעת אין תימה, אבל הוּא חַייב לידע שהקוּפּה ריקה. היוֹדעת את פּירוּשן של המלים “קוּפּה ריקה”? פּשוּטן כּמשמען. וטוֹב שפּתחת בּשׂיחה זוֹ. אין אַת עוֹד ילדה קטנה, וּמחוֹבתי לגלוֹת היכן אנוּ עוֹמדים. אנוּ עוֹמדים לפני פּשיטת־רגל גמוּרה. פּשוּטה כּמשמעה.

– אוֹה, אבּא!.. למה הדיבּוּרים הללוּ? אתה רגיל לחזוֹר עליהם יוֹם יוֹם בכל הזדמנוּת: פּשיטת־רגל, פּשיטת־רגל…

– שמעי, יקירתי! האמיני לי, אין זה דיבּור בּעלמא, סתם אִיוּם.

– והבּאנקים, יקירי? – שאלה בּשׂפה רפה, לא בּטוּחה שאינה אוֹמרת דבר שבּשטוּת, – מפּני מה אי אתה רוֹצה ללווֹת שם איזה סכוּם גדוֹל על מנת לסַלק את כּל חוֹבוֹתיך?

אביה הסתכּל בּה מלמטה וּלמעלה, וּבחיוּך עצוּב.

– תינוֹקת… תינוֹקת…

רגע שתק, ואחר אמר:

– שבי כּאן, על כּסא, כּדי שיהא לי נוֹחַ לדבּר עמך ולהסבּיר לך.

– לא אבּא! אני אוֹהבת להיוֹת ישוּבה כּך, על גבּי יד הכּוּרסה.

– אבל הפּעם לא. הדברים שאני רוֹצה להשמיעך הם יוֹתר מדי חשוּבים. טלי כּסא והסמיכי אוֹתוֹ לכאן מנגדי, כּך… ועכשיו שמעי. הייתי תמוֹל בּבּאנקים, הייתי אצל ידידנוּ ווֹלפזוֹן. סברתי שממנוּ אבּנה. הכּלל, לא יצא כּלוּם. משך בּכּתפים, השתתף בּצערי, השׂיאני עצוֹת של בּטלה ו… ויצאתי בּידים ריקוֹת. אמש, מכּיוָן שרוַח לי, לא יכוֹלתי לישב בּשלוה, עמדתי ונסעתי לליוּבּטשי לראוֹת בּעצמי מה שם. אל תשאליני מה מצאתי שם. אבל בּשׂכר זה מצאתי בּחצר מרכּבה מצוּחצחת וּשלוֹשה סוּסים לתפארה… אם לבּי לא נתפּלץ בּי בּוֹ בּמקוֹם, אין זה אלא נס מן השמים. עכשיו את יוֹדעת כּבר אם אני יוֹדע מה שאני מדבּר אוֹ שאני זקן שאין דעתוֹ צלוּלה עליו וּמדבּר דברי הבלוּת. לי לעצמי איני דוֹאג. כּמה נגזר עלי לחיוֹת עוֹד! ואִילוּ אתם, לכם איני משאיר אלא תרמיל… סלחי לי, ואנדה! לא את זאת הייתי צריך להכין לך ליוֹם הוּלדתך…

הפּעם הרגישה ואנדה שמה ששמעה מפי אביה יש בּוֹ כּדי להבעית, ועם זאת אמר לה לבּה שעדיין אין מצבם לאחר יאוּש ויש לוֹ תקנה. אבל לא ידעה בּבירוּר תקנה זוֹ מהי.

– אל תדאג, אבּא! – אמרה רק בּכדי להפיג את צער יאוּשוֹ – משיִראֶה בּנדיקט שהמצב דחוּק בּיוֹתר – יבקש וימצא תחבּוּלה לצאת מן המיצר. ואף אני אעבוֹד, אתן שיעוּרי־הוֹראה בּנגינה, בּפּוֹלנית; מַכּרים יש לי הרבּה ולא יחסרוּ לי תלמידים. אין דבר! למחיתנוּ אשׂתכּר…

– את? – שאל האב, וניפּח אוֹתה בּידוֹ: דברי בּטלה…

עמדה מעל הכסא להגבּיה את הסוּדר שנשמט מעל בּרכּיו, ועם שהיא שחוּחה וּמשתדלת לעטוֹף בּוֹ שוּב את רגליו, נשרוּ דמעוֹת מעיניה. מיהרה להוֹציא את ממחטתה הקטנה וּלנגב בּה את עיניה בּחשאי, שאבּא לא יִראה.

– אילוּ הייתי צעיר, – המשיך האב – לא הייתי בּדאגה יתרה. הייתי מנסה הא ודא. ואילוּ עכשיו שזקן וחוֹלה אני, קשה לי לצאת מן העולם עם המחשבה שכּך אני עוֹזב אתכם. וּביחוּד אוֹתך בּלא כּל משען בּחיים, בּחוֹסר כּל…

היא קפצה וישבה שוּב על היד של הכּוּרסה, שוּב גיפּפה את עוֹרף אביה, וּבידה השניה היתה מוֹחה מפּעם לפעם את הדמעוֹת שמתגלגלוֹת מעיניה, אוֹ נוֹשכת את שׂפתה כּדי שלא יפרוֹץ בּכיה.

דקוֹת מספּר נמשכה בּיניהם השתיקה.

בּמוֹחה של ואנדה ניצנצוּ תכניוֹת, מהן ילדוּתיוֹת וּמהן שיש בּהן ממש. מפּני מה לא תבקש מזיגמוּנד הלוָאה? הוּא לא יסרב לה. תדבּר גם עם בּנדיקט שיִמכּוֹר את הלאנדו ואת הסוּסים, תשפּיע עליו שיאַמץ את כּוֹחוֹ, יתגבּר על חוּלשוֹתיו וּפזרנוּתוֹ, יצמצם את הוֹצאוֹתיו, יּכּנס בּעביוֹ של העסק ושוּב יתקנוֹ וישבּחוֹ. עוֹד הערב תמצא שעת כּוֹשר לדבּר עם זיגמוּנד, ואפשר מאד שעוֹד מחר תוּכל להניח על בּרכּי אביה את הסכוּם שהוּא צריך בּכדי לעיין את עסקיו. כּוּלה כּבר התלהטה מסיכּוּייה לשׂמחַ את נפש אביה העגוּמה. פּתאוֹם שמעה את קוֹל אָביה:

– ואנדה! ווֹלפזוֹן הצעיר… הרי הוּא מבקרכם עדיין?

הנערה הרעידה כּוּלה: כּאילוּ קרא אביה את צפוּנוֹת מחשבוֹתיה.

– הן, אבּא! – החזירה – הוּא בּא לכאן כּמעט יוֹם יוֹם.

– והוּא… מצא חן בּעיניך? אל תתבּיישי. הרי ממני אין את מסתירה כּלוּם.

– מהנ… הן… מפּני מה לא יִמצא חן בּעינַי? הגוּן הוּא וטוֹב לב. הרי אנוּ חברים לא מתמוֹל.

– הוּא בּא לכאן יוֹם יוֹם, אוֹמרת אַת? אל מי בּעצם הוּא בּא, אליך אוֹ אל בּנדיקט?

היא לא הזדרזה להשיב. השאלוֹת בּאוּ עליה כּה פּתאוֹם, שנטרפוּ מחשבוֹתיה.

– אִמרי לי את האמת, ואנדה! אל תעלימי ממני…

– אין לי מה להעלים ממך, אבּא! פּעמים הוּא בּא אלי וּפעמים אל בּנדקיט. אל שנינו הוּא בּא. אבל איני מבינה, למה אתה שוֹאל?..

–פּשוּט, אוֹמַר לך את האמת. בּענין זה הייתי רוֹצה להשׂיח עמך. יש לנוּ עוֹגן הצלה אחד, והוּא בידי ווֹלפזוֹן. כּלוֹמר… אם רוֹצה את… בּידיך את. הינשׂאי לזיגמוּנד, ואנוּ ניצלנוּ. אז אפשר מאד שאביו יִכּנס כּשוּתף בּבית־החרוֹשת שלנוּ, ואנוּ שוּב נַעלה מעלה מעלה. אם גם את מוֹצאת חן בּעיניו, כּפי שאני משער, שאלת הנדוּניה לא תעמוֹד לפניו…

ואנדה נזדקרה ממקוֹמה. כּמעט נפלה ממנוּ. מלכתחילה לא היוּ דברי אביה סבוּרים עליה. פּתאוֹם נתחַוורוּ לה והטילוּ בּה עלבּוֹן צוֹרב. פּניה היוּ לבנים, כּשעמדה לפני אביה מרעידה כּוּלה ולא היה בּכוֹחה להוֹציא הגה מפּיה. מתוֹך גרוֹן משוּנק פּרצוּ בּקוֹשי מלים:

– אבּא!.. מה אתה מציע לפני? ש… ש… אמכּוֹר את עצמי?

הזקן משראה את לבנוּת פּניה נבעת יוֹתר משנבהלה היא מדבריו:

– מה את סחה, ילדתי? מה את סחה? כּלוּם אני… מה אני… רק סבוּר הייתי… אוֹהבים אתם זה את זה, אם כּן טבע הדברים מחַייב… הרי אנוּ הזקנים לא כּמחשבוֹתיכם מחשבוֹתינוּ. אבל איני כּוֹפה אוֹתך, חלילה. אינך רוֹצה? אין צוֹרך… – מילמל הזקן דברי התנצלוּת שלא נכנסוּ אל לבּה.

היא לא שמעה את דבריו. התרוֹצצה בּחדר עם שהיא ממעכת בּאגרוֹפה, מוֹשכת וקוֹרעת את ממחטת הבּאטיסט הקטנה שלה, שעדיין רטוּבּה היתה מדמעוֹתיה הקוֹדמות, תוֹך כּדי התרוֹצצוּתה צווחה, בּלא שהשמיעה יפה לעצמה את דבריה:

– לשפלוּת כּזוֹ עדיין לא הגעתי. אין אהבה נקנית בּכסף. דע לך, אבּא אחת וּלתמיד: בּעד איזה בּית־חרוֹשת שהוּא, בּעד אילוּ שטרי־חוֹב לא אינשׂא אפילוּ למלאך מן השמים! אני מבקשת ממך, אל תדאג לי כּל כּך. אני מוֹחלת על דאגוֹתיך אֵלוּ… בּדאגוֹתיך לי עלוּל אתה לעשׂוֹת אוֹתי שפלה בּעיני עצמי. אֵלי! אֵלי! אם אבי שלי יכוֹל לבוֹא אלי בּהצעוֹת כּאלה, איך אתרעם על אחרים? כּוּלם, כּוּלם אוֹתוֹ דבר… אל אלוֹהים! מה רע מצאוּ בּי הבּריוֹת שחוֹשדים בּי שאני מסוּגלה לזאת? לא! לא! לא!.. אהיה נשׂכּרת לשפחה בּבתי זרים, לא אֵירתע מכּל עבוֹדה קשה וּבזוּיה, אבל את זאת, את זאת… לא אעשׂה… לא, אבּא, לא! לא אעשׂה…

שוּב לא התבּיישה לבכּוֹת. בּכתה בּקוֹל, צעקה את דבריה מתוֹך יבבוֹת, ולא שמעה את דברי הריצוי והשידוּל של אביה, שלבּוֹ היה טרוּף עליו ולא מצא דברים שיהיוּ מתישבים על דעתה. ניסה לדבּר על אהבתה לזיגמוּנד. ואנדה ניתרה ממקוֹמה כּאילוּ הכּישה נחש:

– לא! איני אוֹהבת אוֹתוֹ… אני, אני שׂוֹנאת אוֹתוֹ! מכּבר אני שׂוֹנאת אוֹתוֹ! לא אֶראֶנוּ עוֹד! הוּא לא יעיז לדרוֹך על מפתן בּיתנוּ… נמאסוּ עלי כּל הדיבּוּרים והרמזים על ממוֹנוֹ… אני אַראה לכם לכוּלכם שיש בּי רגש הכּבוֹד, ושאני יוֹרקת על עשרוֹ…

וּפרצה מן החדר.

נכנסה אל חדרה, התנפּלה על הספּה, כּבשה פּניה בּכּר ובכתה. זמן מרוּבּה בּכתה, מפּני שראתה את עצמה אוּמללה, אוּמללה מכּל אדם. שעה יצאה ושעה בּאה, הדמעוֹת כּבר נתיבּשוּ. עם השעוֹת שעברוּ פּגה מעט מעט גם מרירוּת עלבּוֹנה, והיא היתה עדיין שכוּבה בּלא להזיז פּניה מן הכּר. הסבתה נכנסה אצלה פּעמים אחדוֹת, שאלה ודיבּרה דברי כּיבּוּשין ודברי פּיוּסין ולא נענתה. ואחר שמעה את קוֹל הסבתה מדבּרת עם מי שהוּא בּהתמרמרוּת ודאגה. אחר נכנס אחיה אצלה ושאל מה לה. והיא כּאילמת לא פּצתה פּה. לאחר מכּן הגיע אל אזניה מחדר־האוֹכל קשקוּשם של כּלים: עוֹרכים שם את השוּלחן. ריחַ תבשילים הגיע אליה. והיא היתה רעבה. חיכּתה שהסבתה תכניס לה משהוּ לאכוֹל, ואפשר חלק מעוּגת־התפּוּחים שנאפתה לכבוֹד יוֹם־הוּלדתה. וּבאמת, הסבתה בּאה, אבל בּידים ריקניוֹת. רק שאלה:

– כּמה זמן תהיי שכוּבה כּך על בּטנך? אם חוֹלה את, הרי צריכים לקרוֹא לרוֹפא; ואם חלילה, מיחוּש בּמעים, הרי יש שמן־קיק… ואם סתם שגעוֹן, כּמה זמן עוֹמד אדם בּשגעוֹנוֹ? האוֹכל מצטנן…

ואנדה לא השיבה לה כּלוּם. אבל בּלבּה הלך וגדל כּעסה עליה: כּמה היא טיפּשה! כּלוּם אינה יוֹדעת שמן הבּוֹקר לא בּא אוֹכל אל פּיה? בּמקוֹם להביא לה משהוּ, בּאה לספּר לה מעשׂיוֹת שהאוֹכל מצטנן…

– והעוּגה שלך מה תהא עליה? – שאלה הזקנה – כּדאי היה להשכּים בּבּוֹקר ולאפוֹת עוּגוֹת בּשביל מטוֹרפוֹת כּמוֹתה…

הפּעם לא שלטה עוֹד ואנדה בּרוּחה, וקראה מתוֹך הכּר:

– בּאבּישי! גאי אין לוֹז מיך צי ריה (סבתה! לכי לך והניחות לי).

– צי ריה, צי ריה, צי ריה – חזרה הזקנה על דבריה – לך והתעסק עם אנשים שאין יוֹדעים אפילוּ לדבּר כּהלכה! מוּטב, אניחך “צי ריה”. – יצאה ושקפה את הדלת בּרעש.

ואנדה לא יכלה לא לחייך בּינה לבין עצמה על שהסבתה הניחה את חמתה בּמבטא האידי־פּוֹלני שלה. גמרה בּדעתה שלא תעמוֹד ממשכּבה ולא תצא מחדרה אף בּערב לכשיתכּנסוּ האוֹרחים. עכשיו לא איכפּת לה כּלוּם. אדרבּה, אילוּ חלתה, היתה דעתה מתקררת עליה. למען ידעוּ וירגישוּ שם כּוּלם… מי הם “כּוּלם שם”, לא היה מוּחוָר לה לעצמה, אבל בּרוּר היה לה שהיא אוֹהבת, ואין הבּריוֹת מבינים לרגשוֹתיה. עד עכשיו לא עלה על דעתה שאהבתה לזיגמוּנד מציינת אוֹתה משהוּ. ואילוּ עכשיו נתעלתה בּעיני עצמה בּזכוּת יסוּרי אהבתה. היא קרבּן האהבה!… בּכל הרוֹמאנים הגיבּוֹרוֹת האוֹהבוֹת סוֹבלוֹת, מוֹרידוֹת דמעוֹת. והנה אף היא גיבּוֹרה של רוֹמאן. האנשים שבּמחיצתה הם שפלים ואטוּמים, בּעלי חשבּוֹנוֹת נמוּכים ואֶגוֹאיסטיים. האנשים הללוּ מטמאים את הרגש הקדוֹש בּיוֹתר שבּלבּם בּחששוֹתיהם וּבחשבּוֹנוֹתיהם הפּעוּטים והשפלים. אינם יוֹדעים מה זוֹ אהבה טהוֹרה וחוֹצצים בּינה וּבין אהוּבה. היאך תוּכל לילך אחריו לקוֹל קשקוּש של מטבּעוֹת, בּלוית חשבּוֹנוֹת של שטרוֹת ועסקים? אה, אילוּ היוּ ליהוּדים בּתי־נזירוֹת, היתה פּוֹרשת מן העוֹלם, לוֹבשת הינוּמה של נזיר, מתוֹך רגש של אכזבה ושל אהבה פּצוּעה… ועכשיו הוֹאיל וּבת־ישׂראל אינה משׂימה עצמה נזירה, הרי עליה למצוֹא דרך אחרת. היא תמסוֹר את עצמה, את כּוּלה, לפּוֹלין, לתנוּעת התחיה הלאוּמית; לא תירתע מפּני מעשׂים נוֹעזים, מפּני בּתי־כּלא, סיבּיר…

כּך היתה שכוּבה כּל היוֹם, צוֹפה ורוֹאה את חַיֶיה לעתיד לבוֹא מתוֹאָרים לפניה לכל פּרטיהם ודקדוּקיהם, עם כּליל יסוּרים בּראשה, עד ששכחה את רעבוֹנה ולא הרגישה שכּבר החשיך היוֹם. לבסוֹף חטפתה שנה.

פּרק חמישי

ואנדה ניעוֹרה לקוֹל בּנדיקט שפּרץ אל החדר בּרוֹגז גדוֹל:

– הרי לך מעשׂה נאה! בּוּשה וחרפּה!… עוֹד מעט יתחילוּ מתכנּסים האוֹרחים, וּמה אוֹמַר להם? שערוּריה שכּזוֹ. אני אתמלט מן הבּית. כּן, את זאת אעשׂה. תקבּל הסבתה את פּני האוֹרחים… אבל למחרת, תדעי לך, לא תוּכלי עוֹד להיראוֹת בּחוּץ. ואף אני אצטרך להסתתר מבּוּשה. שכּן מה יאמרוּ הבּריוֹת?

עמד ושתק רגע. משראה שואנדה אינה זעה, ניסה לתקפה מצד אחר:

– מי יוֹדע היאך עתיד מעשׂה כּזה להשפּיע על אבּא המסכּן. הרי בּלעדי זאת הוּא מדוכּא כּל כּך. והנה שערוּריה זאת תקצץ את ימיו.

לשמַע הדברים האלה, התחיל פּתאוֹם רוֹחש בּלב הנערה רגש של רחמים וחרטה. יוֹתר מדי קשה ואכזריה היתה הבּוֹקר כּלפּי אביה. מימיו לא שמע אוֹתה המסכּן מדבּרת אליו כּך. סוֹף־סוֹף הלא כּוָנתוֹ היתה טוֹבה. לא להעליבה התכּוון, ולא אמר מה שאמר אלא מפּני שרע לוֹ מאד. ולמה זה התנפּלה עליו כּחיה רעה?

– מוּטב, מוּטב! צא מכּאן ואני אתלבּש.

בּנדיקט יצא. ואנדה עמדה, הדליקה נר והתחילה מתרחצת ומתלבּשת. זמן־מה נמלכה עם דעתה איזוֹ שׂמלה עליה ללבּוֹש. החליטה ללבּוֹש את שׂמלת האבל שלה. ואנדה היתה מן הראשוֹנוֹת שיצאוּ יוֹם אחד אל חוּצוֹת וארשה לבוּשוֹת בּאבלוּת על פּוֹלין השדוּדה ועל גיבּוֹריה שנפלוּ חללים בּידי הצבא הרוּסי. שׂמלוֹת שחוֹרוֹת אלוּ עשׂוּ פּוּמבּי גדוֹל לרעיוֹן המרד. עוֹברים ושבים היו מפגינים לכבוֹדן. לא יצאוּ ימים מרוּבּים והשׂמלוֹת השחוֹרוֹת נתרבּוּ ונעשׂו לדבר שבּאָּפנה. בּיוֹתר דבקוּ בּנוֹת ישׂראל בּאָפנה זוֹ. ואף עכשיו לאחר ששׂמלת אֵבל אינה עשׂוּיה עוֹד לתווֹת את העין, ואנדה כּשהיא יוֹצאת לבוּשה אבלוּת הכּל סוֹכין בּה מחמת חיבּת־העין, ומכּרים משבּחים את הדרת־הפּנים ששׂמלתה זוֹ משוָה לה.

זמן מרוּבּה עמדה לפני המראָה. ואף לאחר שנתרחצה, נשתיירוּ בּהן, כּמדוּמה לה, כּתמי דמעוֹת, שהיוּ מבצבּצים גם מבּעד לשכבה דקה שבּדקה של פּוּדרה. את מחלפוֹתיה שעליהן היתה גאוָתה, קלעה לסַלסילה קטנה על ערפּה. השיראים השחוֹרים של שׂמלתה עם עיטוּרי הקטיפה השחוֹרה ועם אִמרת התחָרים הצרה הדגישוּ בּיוֹתר את חַורירוּתה. הסתכּלה, קוֹדם ליציאתה מן החדר, בּפּעם האחרוֹנה בּמראָה, ונחה דעתה מעצמה. כּיבּתה את הנר וּבפסיעוֹת מתוּנוֹת יצאה אל האוֹרחים שהתחילוּ מתכּנסים בּטרקלין. בּפתח הטרקלין עמדה. בּבת־אחת נגלתה לכוּלם, וּבלב כּוּלם חלף אוֹתוֹ רגש: כּמה היא נהדרה!.. גבוֹהית וזקוּפה, עוֹד הגדילה שׂמלתה עם השוֹבל את שיעוּר קוֹמתה. היה משהוּ מן הגאוֹן וּמן ההדר בּעמידתה הזקוּפה, בּראשה הנאה תחת שפע השׂערוֹת הערמוֹניוֹת, המתגבּה בּמקצת מתוֹך רגש של חשיבוּת. חייכה כּלפּי האוֹרחים חיוּך כּבוּש ועגוּם. היוּ כּאן ידידים, חברים וחברוֹת לעבוֹדה הלאוּמית המרדנית של פּוֹלין, כמו הד“ר אסתרין והד”ר פּוֹנר; רוּבּם משוּתפים לה וּלאחיה. בּיניהם היוּ גם פּוֹלנים אחדים, שבּנערוּתם היוּ יוֹשבים על ספסל אחד בּבית־הספר. אמת, בּבית־הספר לא היה כּל מגע־וּמשׂא בּין התלמידים הפּוֹלנים וּבין התלמידים היהוּדים; מתוֹך גאוותנוּת של בוּז היוּ אוֹתם הראשוֹנים מתבּדלים מן הללוּ. ואילוּ משהתחילוּ הפּוֹלנים בּימי המרד מתקרבים אל האוּכלוֹסיה היהוּדית, נזכּרו כּמה מן הצעירים הפּוֹלנים בּאוֹתם מן היהוּדים שהיוּ בּשעתם לוֹמדים עמהם יחד בּבית־ספר אחד, ועל־פּי צו השעה התחילוּ מתקרבים אף הם אליהם.

הכּל הקיפוּה בּברכוֹת וּבתרוּעוֹת שׂמחה, לחצוּ את ידה, דיבּרו אליה דברים טוֹבים בּחיבּה. פּני כּולם היוּ מסבּירוֹת, ואילוּ מעל פּניה שלה לא נסתלק חיוּכה העגוּם והכּבוּש. ניענעה לכל אחד ראש, מילמלה משהוּ, אבל לא שמעה בּבירוּר את כּל הדברים שהשמיעוּ בּאזניה ולא הבחינה יפה את פּני העוֹמדים סביבה. על גבּי הכּוֹתל מנגד לכּניסה היה פּרוּשׂ דגל פּוֹלני משיראים לבנים, ועליו רקוּם סמל המרד: לב, עוֹגן וחרמש. הרי זוֹ מתנה שקיבּלה בּשנה שעברה ליוֹם הוּלדתה מווֹלפזוֹן. הערב קישט בּוֹ בּנדיקט את הכּוֹתל על דעת עצמוֹ כּדי לגרוֹם לאחוֹתוֹ קוֹרת־רוּח. ואנדה תלתה עיניה בּדגל ועצבוּת נקשרה אל לבּה. דרך הפּתח הפּתוּח אל חדר האוֹכל נשמע קשקוּש של כּוֹסוֹת וצלחוֹת… שם כּבר ערכוּ את השוּלחן. וכאן היוּ עוֹמדים עדיין וּממתינים. זיגמוּנד ווֹלפזוֹן עדיין לא בּא. וּבּנדיקט, שהיה חוֹבב מאד את זיגמוּנד וידע גם את אהבתוֹ של זה אל אחוֹתוֹ, לא רצה לפתוֹח את החגיגה בּלעדיו. מרגע לרגע היה מעיף את עיניו אל הדלת מתוֹך דאגה וקוֹצר־רוּח. הנאספים עמדוּ קבוּצוֹת קבוּצוֹת, הפּוֹלנים לחוּד והיהוּדים לחוּד, ושׂוֹחחוּ. מזמן לזמן היוּ מתקרבים אצל הפּוֹלנים גם יהוּדים ונכנסים עמהם בּשׂיחה מתוֹך חיוּכים של אדיבוּת יתירה. והפּוֹלנים אף הם היוּ משיבים בחיוּכי נימוּס ואדיבוּת. אבל מוּרגש היה בּכל עמדתם, בּגינוּניהם ונעימת קוֹלם, משהוּ מן ההסתייגוּת, מן ההתגבּהוּת הכּבוּשה ומן ההשתפּלוּת שבּחסד.

פּוֹלני אחד, פּקיד בּמנהלת־העיר, בּעל חוֹטם אדמדם ועינים קטנוֹת ודוֹמעוֹת, פּנה אל צעיר פּוֹלני לבוּש מדי קצין בּצבא הרוּסי ושאל בּלחש אבל בּנעימה טראגית מאד: “שמא יוּכל אדוֹני הקצין להסבּיר לי מפּני מה אנוּ יוֹשבים כּך וּממתינים? למַה ממתינים?” הוּא לא סעד בּביתוֹ פּת ערבית והיה רעב מאד… הקצין, שרק לפני זמן קצר עלה בּדרגה, ועדיין לא היה רגיל לצוארוֹנוֹ הגבוֹה מאד והקשה מאד שגרד את צוָארוֹ והכאיב מתחת לסנטרוֹ, טילטל את ראשוֹ ימינה וּשׂמאלה כּמבקש להחלץ ממַחנק, ואמר כּלפּי התקרה: “ראשית, הלא אין אנוּ יוֹשבים כּאן אלא עוֹמדים – נקוּדה אל”ף; ושנית, סדר יהוּדי כּאן וידנוּ קצרה להוֹשיע. נזדיין בּסבלנוּת נוֹצרית וּנחכּה, נחכּה ונסבּוֹל עד הסוֹף"… לא הרחק מהם היתה ישוּבה בּתוֹך כּוּרסה פּוֹלניה זקנה מצוּמקת, גבוֹהית כּתוֹרן וּבפניה הפּעוּטים וּבחָטמה הארוֹך דוֹמה לחסידה, מי שהיתה מוֹרה לצרפתית בּבית־הספר שבּוֹ למדה ואנדה; היא היתה משׂיחה בּלחש עם חברתה שישבה על ידה, הרבּה צעירה ממנה אבל כּבר צֶמֶל, שלא העבירה כּל הזמן את המוֹנוֹקל מעל עיניה הנשׂוּאוֹת אל הקצין: “צריכים אנוּ להוֹדוֹת: יֶתר מדי פּוֹלנים נתאספו הפּעם בּבּית הזה…” אמרה החסידה. הצמל השיבה: "אנוּ בּכלל עוֹברים כּל גבוּל. אוֹמרים לנו “אחוָה”, וּמיד הכּל רצים אל הסינאגוֹגה שלהם ואל כּל חתוּנוֹתיהם… מה דעתה של מרתי על הקצין הזה? עוֹשׂה רוֹשם “Comme il faut. “אני מכּירה אוֹתוֹ. אחוֹתוֹ היתה תלמידתי… אין עליו אף חוּט אחד משלוֹ. צעיר כּזה וּכבר כּוּלוֹ שקוּע בּחוֹבוֹת”…

אך הנה סוֹף־סוֹף בּא זיגמוּנד. בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, עצלוֹת כּמעט, נכנס וּבידוֹ זר פּרחים גדוֹל עטוּף בּנייר דק. נתקרב אצל ואנדה, אמר לה דברי בּרכה וּמסר לה את הפּרחים. הסתכּלה בּוֹ ונבהלה: סבר פּניו היה זעוּם, מדוּכּא. בּלבּה שאלה: שמא הספּיק כּבר להתראוֹת עם חיים לאפּוּנר, שפּניו קוֹדרוֹת כּל כּך?.. בּנדיקט שׂמח וטרוּד מאד קפץ אליו בּתרעוֹמת של חיבּה: “חיכּינוּ לך. לא חפצתי להתחיל בּלעדיך. מפּני מה אֵחרת כּל כּך?” “תוֹדה שחיכּית”, אמר הלז, ועל שאלתוֹ לא השיב.

ניתן אוֹת והכּל התיצבוּ בּשוּרה, כּמוֹ בּתפילה, וּפניהם אל הדגל. הצמל הפּוֹלנית ישבה אל הפּסנתר, וּבלוית הנגינה התחילוּ שרים:

שרוּ בּקצב וּברגש. בּיחוּד הצטיין בּערב הזה הסוֹפּראנוֹ של ואנדה בּצלילוּתוֹ הזכּה וּבנעימתוֹ העזה. את כּל רחשוּשי לבּה בּמשך כּל היוֹם הזה שפכה לתוֹך הימנוֹן זה של מרד… משגמרוּ לשיר והחזירוּ את פּניהם מן הדגל, ראוּ בּעיני ואנדה דמעוֹת. וכל אחד העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ רוֹאה את זאת.

בּין הנאספים נתעוֹררה תנוּעה קלה. בּשעת השירה נכנס בּחשאי עוֹד אוֹרח אחד, שעמד על הפּתח, מאחרי גבּם של המזמרים. זה היה חיים לאפּוּנר, צעיר כּבן עשׂרים וחמש. פּניו כּחוּשים ומעוּטרים זקן־לחָיים קטן ושׂפם דק שחוֹר, שלא היה בּוֹ כּדי לחפּוֹת את שׂפתוֹ. עצמוֹת לחייו וסנטרוֹ בּוֹלטים, ועיניו שקוּעוֹת מתחת לגבינים עבוּתים ומצח רב וּמקוּמר. פּנים לא נאים בּיוֹתר שמרץ ורצוֹן עז טבוּעים בּהם. הכּל יוֹדעים שהוּא מקוֹרב אצל הממשלה הלאוּמית החשאית; ועל שוּם כּך נוֹהגים בּוֹ כּבוֹד גדוֹל. הכּל חוֹשדים בּוֹ שהשפּעתוֹ מרוּבּה על המשמר הלאוּמי, על בּית־דינוֹ ועל “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת” הנשמעים לוֹ. בּית־דין זה שקוּד לבער את המלשינים והבּוֹגדים; הוֹאיל והוּא עוֹבד בּחשאי־חשאין, מרוּבּים, כּמוּבן, בּין קרבּנוֹתיו גם חפּים מכּל פּשע. וּלפיכן לא זוֹ בּלבד שמכבּדים את לאפּוּנר אלא גם מתיראים מפּניו. כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ מתיהר ואינוֹ נוֹהג שׂררה. אדרבּה, פּשוּט וענוותן האיש בּאוֹרח־חייו וּבמנהגוֹ עם הבּריוֹת. חי בּדוֹחק ומתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה (יש אוֹמרים ששיעוּרי־הוֹראה אלה אינם אלא “סגוּלה כּנגד עין הרע”…), כּל זה עשׂה אוֹתוֹ למוּפלא בּעיני הבּריוֹת ונתן מקוֹם לכמה וכמה אניקדוֹטוֹת של אמת ושל הבאי. מספּרים, למשל, על שׂיחה שהיתה פּעם בּינוֹ ובין אחד ממכּריו הפּוֹלנים שהכּירוֹ לנסיכה פּוֹלנית אחת בשם הנריך לאפּוּנר. “סליחה! – העיר הלזה – שמי חיים… חיים לאפּוּנר”. אחר כך נזף בּמכּרוֹ: “כּלוּם גנבתי? כּלוּם בּרחתי מבּית־האסוּרים שעלי לשנוֹת את שמי?”

– הלא אדוֹני יוֹדע, – התנצל לפניו הפּוֹלני – בּחוּגים ידוּעים לא השתחררוּ עדין מדעוֹת קדוּמוֹת. יש בּינינוּ אצילים שלא נוחַ להם להכּיר אנשים ששמם, למשל, אִיציק או יענקיל…

– אלוּ הם רק שמוֹת הקטנה. אבל אין בּכך כּלוּם. אני אלמד את הפּאנים שלכם לקרוֹא את היהוּדי בּשמוֹ הנכוֹן ושלא יראוּ בּכך גנאי לעצמם…

מכּיוָן שהרגישוּ בּוֹ, הקיפוּהוּ מכּל צד, הוֹשיטוּ לוֹ את היד, חייכוּ כּלפיו, שאלוּ לשלוֹמוֹ. ואילוּ הוּא, מבּינוֹת לאנשים ראה את ואנדה עוֹמדת לבדה מרוּחקת קצת ואינה מעבירה את עיניה מעליו. נדחק ויצא מתוֹך מעגל האנשים, נתקרב אצלה וּפשט לה את ידוֹ:

– ערב טוֹב למרתי! אני מברכה ליוֹם הוּלדתה – וּפתאוֹם הרכּין את קוֹלוֹ – מה זאת? מה זאת? מרתי בּכתה?

– התרגשתי קצת… בּשעת הזמרה…

משוּם מה נתבּלבּל קצת, וּכדי לגלגל את השׂיחה לענין אחר אמר:

– לא ידעתי שקוֹל חזק ונעים כּל כּך למרתי…

תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ ראה מרחוֹק את ווֹלפזוןֹ, שעקב אחריו בּעיניו, וקרץ לוֹ. ווֹלפזוֹן מיהר ועמד לפניו.

– סליחה מרתי! – אמר לואנדה – מלה אחת, מר ווֹלפזוֹן!

– בּבקשה ממנוּ, מר לאפּוּנר!

לאפּוּנר חיבּק את זרוֹעוֹ ולחש לוֹ:

– הרי בּן־בּית הוּא כּאן. היוּכל להכניסני כּאן, לאיזה חדר… שנוּכל להיוֹת שם רגעים אחדים טן־דוּ?

– הה, בּוַדאי, בּוַדאי! – וּמיד פּנה אל בּנדיקט שעמד בּקירוּב מקוֹם: – המוּתר לנוּ להכּנס אל חדרך לרגעים אחדים?

– בּבקשה, בּבקשה מכּם, איש לא יפריעכם. – השיב הלה – אבל חוֹשך שם.

– תוֹדה, תוֹדה! – השיב לאפּוּנר – נוכל להשׂיח גם בּחוֹשך. שׂיחתנוּ תהיה קצרה מאד.

וזיגמוּנד ולאפּוּנר נכנסוּ אל חדרוֹ האפל של בּנדיקט, סגרוּ מאחריהם את הדלת וּבעמידה אמר לאפּוּנר:

– המוּכן מר לנסוֹע לליטא?

– אם יש צוֹרך בּדבר, הן.

– אבל לזמן ממוּשך.

– שוּם דבר אינוֹ מעכּבני כּאן. – השיב זיגמוּנד, וּבּוֹ בּרגע נזכּר את ואנדה ולבּוֹ נתכּווץ. – האוּכל לידע לשם מה עלי לנסוֹע?

– המצב בּליטא אינוֹ טוֹב. היהוּדים עוֹמדים מנגד. האכּרים אף הם מרוּבּים אצלם החשדוֹת והחששוֹת. זקוּקים אנוּ לאדם שסביבוֹת קוֹבנה נהירוֹת לוֹ. הצעתי את מר. הוא הלא יליד קוֹבנה; רבּים מכּירים שם את אביו של מר. כּפי שידוּע לי היה מכוּבּד עליהם. אין לנוּ טוֹב ממר בּשביל עבוֹדת תעמוּלה שם. וליטאית יוֹדע מר לדבּר?

– בּילדוּתי ידעתי מעט, אבל דוֹמני שכּבר שכחתי.

– שם, בּמקוֹם, יִזכר שוּב. אם כּן מסכּים מר?

– בּרי שמסכּים.

– הרי מוּטב. בּיוֹם השבּת הבּאה ידוּנוּ בּענין זה, וּביוֹם הראשוֹן בּשמוֹנה בּערב בּדיוּק אבוֹא אצלכם למסוֹר את ההחלטה הגמוּרה. עליו להיוֹת מוּכן לדרך בּיוֹם השני הבּא, אם ההחלטה תהיה חיוּבית. מר יחכּה לי בּביתוֹ.

– למה יטריחַ את עצמוֹ? אוּכל לבוֹא אצל מר.

– לא. מטעמים מסוּימים נוֹח לי יוֹתר לבוֹא אצלכם. אם כּן?

– אני מחכּה לביקוּרוֹ בּביתי, בּיוֹם הראשוֹן בּשבּת, בּשעה שמוֹנה בּערב.

– כּך! ועכשיו עוֹד שאלה אחת: היכן היה מר בּזמן האחרוֹן?

– בּשבוּע שעבר עבדנו בּסביבוֹת מידלצה.

– וּמה?

– כּמוֹ בּכל מקוֹם. הצעירים מתלהבים, וההוֹרים מפקפּקים. הן ולאו ורפה בּידם. הרוֹשם, שבּלבּם כּוּלם מתנגדים. ובּיחוּד בּמקוֹמוֹת שהפּלוּגוֹת שלנוּ עוֹבדוֹת שם בּסמוּך. בּכל מקוֹם שהפּלוּגוֹת עוֹברוֹת,הן שוֹדדוֹת עד כּכּר־הלחם האחרוֹנה, יש גם מתעללים, תוֹלים… כּל זה אינוֹ עשׂוּי לעוֹרר התלהבוּת. וגם…

– יתנוּ בּעצמם מרצוֹנם, כּל שבּידם, אז לא יוּזקקוּ “שלנוּ” לשדוֹד ולא יהיה מקוֹם לתעלוּלים.

– העיירוֹת עניוֹת הן. מתפּרנסים בּדוֹחק גדוֹל. לרוֹב אין להם גוּפם מה לאכוֹל.

– ולאנשינוּ יש? החייל והאזרח, החייל קודם. וּמה ה“וגם”?

– איזה “וגם”?

– זה הוּא, מר, שאמר קוֹדם “וגם” והפסקתיו.

– אה! – נזכּר זיגמוּנד, אִימץ את לבּו ואמר מה שהעיק עליו זה כּבר – בּהזדמנוּת זוֹ של שׂיחתנוּ אני רוֹצה לוֹמר לאדוֹני… איני יוֹדע אם ידוּע לכם הדבר… בּעם יש התמרמרוּת גדוֹלה על מעשׂיהם של “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת”… חוֹטפים אנשים מן הרחוֹב…

– עלילוֹת שוא של אוֹיבינוּ! – הפסיקוֹ לאפּוּנר – אין חוֹטפים אנשים בּרחוֹב. יש משטרה. כּלוּם אין מרי מבין מאליו?

– הן, אבל המלשינים…

– כּיצד אפשר לעבוֹד בּלא סיוּעם של מלשינים? נחכּה עד שהאשמים יבוֹאוּ מדעתם למסוֹר את עצמם?

– אבל מלשינוּת על יסוֹד חשבּוֹנוֹת פּרטיים. התנהגוּתם של “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת”…

שוּב הפסיקוֹ לאפּוּנר:

– מה מרי רוֹצה? אילוּ בּחרנוּ בּאנשים כּמוֹתוֹ למשטרה שלנוּ, הייתם מתנהגים כּג’נטלמנים. אבל אתם הרי לא תלכוּ לעבוֹדה זוֹ. ואף לא תצליחוּ. כּשחוֹטבים, עצים, ניתזים שבבים. אל יחזוֹר עוֹד על השטוּיוֹת הללוּ. להתראוֹת.

לחץ את ידוֹ ויצא. זיגמוּנד נשתייר עדיין עוֹמד יחידי בּחוֹשך עם מוּעקה גדוֹלה יוֹתר על לבּוֹ. אדם זה שדיבּר עמוֹ עכשיו הטיל עליו אימה… פּתאוֹם נתרעד: מה דיבּר לוֹ על נסיעה לזמן ממוּשך? הכיצד? וּואנדה? כּלוּם עליו להתפּרש מואנדה?.. אגב, מה היה לנערה הזאת? עם כּניסתוֹ ראה מיד שאינה מאוּשרה הערב הזה…

לאפּוּנר יצא מחדרוֹ של בּנדיקט, עבר את הטרקלין לרחבּוֹ וּפנה ישר אל הפּרוֹזדוֹר. ראתה אוֹתוֹ ואנדה ומיהרה אחריו ללווֹתוֹ. עברוּ דרך חדר קטן ואפל, שנמשך אליו אוֹר מדלת הטרקלין שנשארה פּתוּחה. על גבּי שוּלחן וכסאוֹת היוּ מוּטלים כאן מעילים, מטריוֹת רטוּבּוֹת, כּוֹבעים. “היכן התפּשט מר?” שאלה אוֹתוֹ: “כּאן אוֹ בּפּרוֹזדוֹר?” “דוֹמני בּפּרוֹזדוֹר”, השיב. יצא אל הפּרוֹזדוֹר, שגם שם היוּ צבוּרים על גבּי ספסל בּגדים עליוֹנים, סייעה אוֹתוֹ לבקש בּיניהם את מעילוֹ וכוֹבעוֹ. וּכשפּשטה את ידה לסייע אוֹתוֹ להתלבּש, נרתע מתוֹך סירוּב וּמילמל:

– הה, לא!.. מרתי, תוֹדה, אוּכל בּעצמי…

– אבל הלא מעילוֹ רטוֹב! – קראה נדהמת. זה היה מעיל קל ודל מאד.

– בּחוּץ גשם ורוּח.

– מפּני מה לא בּא מר בּכרכּרה? – שאלה לתוּמה.

– הֶרגל… אני רגיל לילך בּרגל. להתראוֹת, מרתי!

“אדם משוּנה…” הירהרה ואנדה משנסגרה הדלת: “כּמדוּמה, שהוּא גם בּיישן… מוּפלא!”

שקוּעה בּהרהוּריה חזרה אל החדר האפל על מנת לעבוֹר אל הטרקלין, ונתבּעתה מאד מפּני שנתקלה בּאדם גבוֹה אחד, שתפָשָׂה בּשתי ידיה למעלה מן המרפּק.

– אח, זיגמוּנד! מה הפחדתני…

– ואנדה! מה לך? מה לך הערב הזה?

– מה לי? לא כּלוּם…

– לא את מעלימה ממני מה־שהוּא. אני רוֹאה הערב בּפניך שלא הכּל אצלך כּשוּרה. מה אירע?

– כּלוּם לא אירע! – וּפתאוֹם לא התאפּקה ואמרה: אח, זיגמוּנד! אני אוּמללה…

– אבל אִמרי לי… ספּרי לי! מה אירע? – קרא מתפּעם.

– שתוֹק. שם שוֹמעים אוֹתנוּ.

– מחר בּבּוֹקר אהיה כּאן, וּתספּרי הכּל.

– לא! אל תבוֹא. לא תבוֹא אצלנוּ בּכלל…

– מפּני מה?

– כּך… מחר בּבּוֹקר בּמסעדת יאנוֹש, בּעשׁר בּבּוֹקר. – וחיש מהר נתחמקה מידיו ונמלטה אל הטרקלין.

משיצא לאפּוּנר, שוּב התעוֹררה בּטרקלין המוּלת הקוֹלוֹת. האוֹרחים שוּב ראוּ את עצמם חפשיים בּתנוּעוֹתיהם ודיבּוּרם. אפילוּ ואנדה התעוֹררה. ספקה כּפּיה וקראה:

– אל חדר־האוֹכל, רבּוֹתי! אל חדר־האוֹכל, בּבקשה…

לא ידעה שבּחדר־האוֹכל מחכּה לה אפתעה נעימה. בּאחת מזויוֹת החדר עמד שוּלחן קטן ועליו דלקוּ תשעה־עשׂר נרוֹת מגוּוָנים, כּמספּר שנוֹתיה. שני כּתלי הזוית שמעל לשוּלחן היוּ מקוּשטים בּירק, ועלים ירוּקים מקוּלעים סימנוּ את הספרוֹת “19”. על גבּי השוּלחן בּין שפע של זלזלי־ירק דקים וּפרחים מגוָנים שוֹנים היוּ מוּנחוֹת המַתנוֹת שידידים וחברים הביאוּ לה; אל כּל מתנה היה מצוֹרף כּרטיס־בּיקוּר אוֹ פּתק עם שם הנוֹתן וּברכוֹתיו. הרי זה חידוּש שחידש בּנדיקט וסידר בּחפּזוֹן, בּסיוּען של שתים מחברוֹת ואנדה, עד שזוֹ היתה מתלבּשת וּמתרחצת בּשביל לצאת אל האוֹרחים. ראה את אחוֹתוֹ שרוּיה בּצער גדוֹל, שלא ידע את סיבּתוֹ, וּביקש תחבּוּלות להפיג את יגוֹנה. והדבר עלה בּידוֹ. הדגל שתלה בּטרקלין ושוּלחן זה עם המתנוֹת שׂימחוּ בּמקצת את נפשה. מוּקפת ידידים עמדה והתענגה על הנרוֹת ועל הפּרחים והירק; פּעם בּפעם פּשטה את ידה ונטלה מתנה אחת, נתנה בּה עיניה, קראה את הכּתוּב על הפּתק, ואחר כּך הפכה את פּניה לבקש את בּעל המתנה, ללחוֹץ את ידוֹ וּלהוֹדוֹת לוֹ. מה לא היה כּאן מוּנח לפניה? רוֹמאן צרפתי, מהדוּרה חדשה של מיצקביטש בּכריכה נהדרה, תמוּנת שוֹפּן בּמסגרת של צדף, ראי טוּאַליטה קטן על כּן של כּסף…

עם שהיא עוֹמדת וזנה עיניה מן המתנוֹת נפל מבּטה על אוֹתוֹ ראי קטן עם כּן הכּסף, וראתה בּוֹ פּני נערה חיורוֹת עם עינים נוֹצצוֹת… פּניה מצאוּ חן בּעיני עצמה; מצאה את עצמה מעניינת בּמראָה, ראתה והרגישה שמצאה חן בּעיני כּל אלה העוֹמדים דחוּקים סביבה, מלטפים אוֹתה בּמבּטי חיבּה וזנים את עיניהם מיפיה. ואוֹתוֹ רגע – בּוֹא וּראה! – כּאחד עם אוֹתה מרירוּת מהמלים שנזרקוּ מפּיה לפני שעה קלה שם בּחדר האפל ושעדיין לא פּגה, לפפתה שׂמחה, שׂמחה סתמית. נפשה כּאילוּ נחצתה לשתיים…

פּתאוֹם נתקלוּ עיניה בּחפץ קטן אחד, נידח בּין שאר החפצים, כּחבוּי בּין הפּרחים, שזמן מרוּבּה לא הרגישה בּוֹ כּלל. ואף איש לא הרגיש בּוֹ. הוּא היה עטוּף בּנייר־משי אדוֹם. נטלה מתוֹך פּיזוּר־רוּח את החפץ הקטן הזה וסילקה מעליו את הנייר האדוֹם ומצאה שהוּא עטוּף גם בּנייר־משי כּחוֹל; העבירה את הנייר הכּחוֹל, וּמצאה נייר־משי ירוֹק… וכך היתה קוֹלפת נייר אחר נייר, וכל אחד בּעל גוָן אחר. התחילוּ בּין הנאספים מצחצחים שינַיִם בּצחוֹק כּבוּש: אין זוֹ אלא הלצה רעה… תראוּ שאין כּאן כּלוּם… ואנדה, בּלא להוֹציא הגה מפּיה, בּאוֹתה המנוּחה ואוֹרך־האף, המשיכה לסלק את הניירוֹת היפים והמגוּונים אחד אחד, וסוֹף־סוֹף נתגלה החפץ גוּפוֹ: היתה זוֹ פּריפת־זהב קטנה בּצוּרת עוֹגן וחרמש משוּלבים על גבּי לב ומקוּבּעים פּנינים זעירוֹת – מלאכת מחשבת דקה של אמן. קריאה אחת של התפּעלוּת פּרצה מפּי רבּים.

– אבל מאת מי זה? – קראה ואנדה: שוּם כּרטיס, שוּם פּתק לא היה מצוֹרף אל החפץ הזה. בּיקשוּ ולא מצאוּ, הבּיטוּ זה אל זה בּחיוּכי תמיהה. מה הוּא פּשר המסתוֹרין הללוּ? מי הוא זה עלוּם־השם?

ואילו ואנדה לא חזרה על שאלתה. לא חקרה ולא דרשה. היא ידעה, והשתדלה שלא לישׂא עיניה אל מאחוֹרי האנשים העוֹמדים צפוּפים סביבה, אל המקוֹם שזיגמוּנד עוֹמד שם…

– אמצאה לא מוּצלחת בּיוֹתר. – העיר מישהוּ בּנעימה של ספקנוּת.

– מפּני מה לא מוּצלחת? – שאל שני – אדרבּה! אידיאה מקוֹרית.

– פּריפה שאי אפשר להשתמש בּה.

– וּבאמת, – תמך בּוֹ שלישי – בּעד היוֹפי הזה אפשר לשלם חדשים אחדים בּבית־האסוּרים.

– מעניין אוֹתי לידע מה תעשׂה מרת בּרגר בּפריפה זוֹ.

אל לחיי ואנדה עלה סוֹמק, והיא אמרה משוּם מה בּקוֹל רם קצת:

– רצוֹני להגיד לכם, ידידי, מה אעשׂה בּתכשיט זה. הוֹאיל ואיני יוֹדעת למי הוּא… מי זרק לי אוֹתוֹ כּמוֹ בּגניבה… אשמוֹר אוֹתוֹ על מנת שאתן אוֹתוֹ מתנה לאחר, למי שראוּי לוֹ… למי… שיהא אהוּב עלי מאד… אהוּב עלי יוֹתר מכּל אדם.

– אוֹהוֹ! – פּרצה קריאה מפּי מישהוּ – אוֹתוֹ מאוּשר יזכּה לשתי מתנוֹת גם יחד: ללבּה של מרת בּרגר ולפריפה נאה זוֹ…

– לואי שאזכּה לפחוֹת לאחת מן השתים…

– הגברת בּרגר! – התחכּם שלישי – שמא תסכּים לחלק את שתי המתנוֹת בּין שני אנשים?

– לא! – השיבה – אי אפשר! ויוֹדעים אתם מי יוּכל להיוֹת ראוּי לשתיהן? מי שהוּא הטוֹב בּיוֹתר, ו… והעני בּיוֹתר..

את המלים האלה אמרה בּצחוֹק, אבל אל לבּה היתה קשוּרה עצבוּת, עצבוּת של אמת, מפּני שיוֹתר מכּל אדם אהבה את אוֹתוֹ האיש שעמד עתה מרוּחק ממנה, מאחרי גבּם של כּל אלה המקיפים אותה. והוּא אינוֹ עני. אח! אינוֹ עני…

– זאיוֹנטשיק! זאיוֹנטשיק! – התחילוּ פּתאוֹם כּוּלם קוֹראים. הוּא נכנס לפני רגעים אחדים. ואיש לא הרגיש בּוֹ.

הלך וּבא אצל ואנדה, נטל את ידה והתחיל מתנצל על שאיחר לבוֹא וּמברך אוֹתה בּעתרת בּרכוֹת ליוֹם הוּלדתה. דיבּר ארוּכּוֹת בּלשוֹן עמוּסה דברים שסידר לוֹ כּנראה מקוֹדם בּעל־פּה וּבקוֹל כּהה, עד שנדמה כּאילוּ הוּא רק מרחיש בּשׂפתוֹתיו, עם שהודא לוֹחץ כּל הזמן את ידה של ואנדה וּמנענעה בּרגש. מראֶה זה הוֹליד חיוּכים מסביב. אף ואנדה חייכה חיוּך עצבּני וסלחני, עם שאינה מעבירה עיניה ממנו, שוֹמעת ואינה שומֹעת. חביב הוּא עליה בּרגע זה. הפּעם אף היא מרחמת עליו. הלא הוּא אוֹהב אוֹתה בּחשאי, בּצנייעוּת, בּלא כּל תביעה שהיא. ועל כּן הפקירה את כּפּה בּידו שיִלחץ אוֹתה כּמה שירצה.

– מר זאיוֹנטשיק! – העיר לוֹ אחד – על חינם אתה משתדל כּך. את הפּריפה לא אתה תקבּל.

– פּשיטא! אני אמנם עני בּיוֹתר, אבל… אדם רע הנני. “בּעיצוּמוֹ של אָפייִ יש הרבּה רוֹע” (רק ואנדה לבדה ידעה שאלוּ הם דברים שאמרה לוֹ אמש…).

– בּראווֹ! יחי דוֹבר אמת!

– וכי לא ידענוּ זאת מקוֹדם? – העיר מי שהוּא אחר – אדם שפּניו כּפני מרגל אוֹ מרדן…

בּפני זאיוֹנטשיק עבר רטט עצבּני. ריפרף סביבוֹ בּעיניו המחייכוֹת־הערמוּמיוֹת, כּמַסכּים אוֹ כּמבקש סליחה.

בּאוֹתוֹ רגע עקר זיגמוּנד ממקוֹמוֹ, נדחק לתוֹך הקהל וּבא לעמוֹד אצל זאיוֹנטשיק.

– חיֵיכם, רבּוֹתי! – אמר בּקוֹל עוֹמם כּאדם עיֵף מאד – למה השטוּיוֹת הללוּ?

– שטוּת זוֹ הרי מפּיך שמענוּ.

– כּלוּם כּל שטוּת שאני אוֹמר אתם חייבים לחזוֹר עליה?

– איזה זבוּב עקץ אוֹתך הערב, זיגמוּנד? – שאל מי. אבל הוּא לא נתן דעתוֹ להחזיר לוֹ. וּמיד פּנה אל זאיונֹטשיק להשׂיאוֹ לענין אחר. העוֹמדים מסביב על כּרחם הסיחוּ את דעתם משניהם.

השוּלחן היה כּבר ערוּך. עמד עליו מיחם ניקל גדוֹל וכרסתן בּין המוֹן כּוֹסוֹת מבהיקוֹת, דוּגמת סבא חשוּב וזוֹעם בּין נכדים שוֹבבים ועליזים, כּוּלוֹ רוֹתח בּפנים ונוֹהם ורוֹטן בּינוֹ־לבין־עצמוֹ; מעל הצלחוֹת קרצוּ בּחדוָה סוּכּריוֹת מגוּוָנוֹת, ותוּפינים ועוּגוֹת מצוּרוֹת וּמינים שוֹנים, מעשׂה ידי הסבתה להתפּאר; בּחשיבוּת מיוּחדת שלחוּ את ריחם המַבטיח הרבּה כּל מיני בּשׂר מעוּשן ודגים מעוּשנים וכבוּשים; וּמעל להם מבַצלים ומזדקפים בּקלוּת־ראש וּבגאוָה בּקבּוּקי יין שוֹנים… מסביב לשוּלחן מחזר והוֹלך הפּקיד העירוֹני בּעל החוֹטם האדוֹם והעינים הדוֹמעוֹת ומרחרחַ בּפנים עגוּמוֹת כּכלב רעב מסביב לבית־המטבּחַיִם. לבסוֹף לא התאפּק, בּא ועמד לפני צעיר פּוֹלני אחד. “איני מבין, אמר, למה מרעיבים את הקהל? עוֹמדים וּמלהגים ואין מַזמנים אל השוּלחן”. “מהנ… – רטן הצעיר דרך חָטמוֹ – וכי זאת היא כּל הסעוּדה? הרי בּעל־הבּית הוּא, כּמדוּמני, בּעל בּית־חרוֹשת… את האמת אגיד שאני חיכּיתי להרבּה יוֹתר מזה”. הקצין המטלטל את ראשוֹ מעל לצוארוֹנוֹ הגבוֹה והקשה נכנס לתוֹך שׂיחתם: “סבלנוּת, רבּוֹתי! סבלנוּת נוֹצרית!..” “קמצנוּת יהוּדית, כּידוּע”, גזר בּעל החוֹטם האדוֹם מרוֹב, יאוּש, בּקוֹל טראגי.

והחסידה הזקנה מצאה שוּב את הצמל, משכה אוֹתה הצדה ואמרה: מה אוֹמרת מרתי לזאת? שמעה מה שזוֹ אוֹמרת? היא תמסוֹר את הפּריפה רק לעני בּיוֹתר, ח־ח־ח"… “כּך הם תמיד היהוּדים,, אוֹהבים להתפּאר, להעמיד פּנים… ואת צוארוֹן התַּחֲרים שהבאתי לה ראתה, מרתי? צוָארוֹן חביב מאד. קיבּלתיו לפני שנים אחדוֹת מדוֹדתי… וסוֹף סוֹף – כּמה אפשר להשתמש בּאוֹתוֹ צוארוֹן? אבל הוּא עדיין כּמוֹ חדש, מלא חן”. “בּוַדאי, בּוַדאי… זוֹ העלמה בּרגר תתקשט בּוֹ וּתספּר לכּל שקיבּלה אוֹתוֹ מפּריז ושילמה בּעדוֹ אוֹצר… אני מכּירה אוֹתה עוֹד מהגמנסיה… קוֹקֶטית, מתהדרת…” “אני סבוּרה, העירה הצמל, שהפּריפה היא מאוֹתוֹ בּחוּר שמַנמן שעוֹמד שם מרחוֹק. הראתה מרתי את צרוֹר הפּרחים שהביא לה? חמישים זהוּב בּוַדאי שילם בּעדוֹ, בּעוֹנה זאת”. “אין להשתוֹמם, בּזבּזנוּת יהוּדית”…

פּתאוֹם נשמע קוֹלה של ואנדה:

– בּבקשה מכּם, רבּוֹתי, אל השוּלחן! שבוּ לכם איש בּמקוֹם הרצוּי לוֹ, עם הגברת הרצוּיה לוֹ. רשוּת הבּחירה בּידכם.

בּרעש הזיזוּ את הכּסאוֹת. אכלוּ הרבּה, שתוּ הרבּה וצחקוּ הרבּה. נשמעוּ גם נאוּמי בּרכה על הכּוֹס. הנוֹאמים השתדלוּ בּמיטב יכלתם להיוֹת שנוּנים וּמבדחים. רק ד“ר אסתרין נשא נאוּם נלהב, מלא מליצוֹת נשׂגבוֹת על חיי האדם ותפקידוֹ בּעוֹלם; ד”ר פּוֹנר השכּיל אפילוּ לשלב בּתוֹך נאוּם הבּרכה שלוֹ רעיוֹנוֹת פּוֹליטיים לאוּמיים מעניני דיוֹמא. הכּל נאמוּ. לא נאם רק זיגמוּנד לבדוֹ. הוּא מצא עילה להשתמט מנאוּם והסתפּק בּזה שהגבּיה כּוֹס יין בּברכה כּלפּי ואנדה. הוּא היה עסוּק כּל זמן הסעוּדה בּשׂיחה עם זאיוֹנטשיק. בּעצם היה רק זה האחרוֹן מסַפּר וזיגמוּנד מנענע לוֹ ראשוֹ. הוּא הערים עליו וּבתמימוּת כּביכוֹל שאלוֹ על התיאטרוֹן הצרפתי, על האוֹפּירה בּפּריז. וּבזאת היה לוֹ די כּדי לפטר את עצמוֹ מדיבּוּרים יתירים. הוּא ידע את חוּלשתוֹ של זאיוֹנטשיק: לא היה צוֹרך לפצוֹר בּוֹ שיסַפּר על פּריז. עם השאלה הראשוֹנה התעוֹרר זה. את פּרק חייו בּפּריז היה זכוּר כּחלוֹם זהב. כּל חייו עד שבּא לפּריז וכל חייו לאחר שעקר משם לא היוּ כּדאיים אלא בּשביל ישיבתוֹ בּכּרך הזה. הוּא אהב את פּריז והתגאה בּה. התגאה בּזכוּת זוֹ שנתגלגלה לוֹ לדוּר בּה. המסוּבּים קרצוּ זה אל זה בּעיניהם והיוּ מתלחשים־ולא־מתלחשים: “הבּיטוּ נא אל ווֹלפזוֹן! איזה כּוֹבד־ראש. חַ, חַ, חַ… נוּ־נוּ… הריהוּ אוֹגר בּשבילנוּ חוֹמר מענין… המתינוּ, קרוֹב לשער שעוֹד הערב יכבּדנוּ בּמהדוּרה הראשוֹנה של שׂיחה זוֹ”… אבל ווֹלפזוֹן לא פּצה פּיו לא בּשעת הסעוּדה ולא לאחריה. לאחר הסעוּדה עמדוּ וחזרוּ אל הטרקלין. וּכמוֹ בּכל מסיבּוֹת כּיוֹצאוֹת בּזוֹ, ניגנוּ, שרוּ, דיקלמוּ וסיפּרוּ אניקדוֹטוֹת. ואילוּ ווֹלפזוֹן מצא לוֹ קרן־זוית שאיש לא יוּכל לבוֹא אצלוֹ לערבּב עליו את מנוּחתוֹ, ישב לוֹ שם וּבקבּוק פּוֹרטר לפניו וגמא מתוך כּוֹסוֹ מתוּן מתוּן, בּעצלתים וּבפיזוּר־נפש.

ואנדה דעתה היתה נתוּנה כּל הערב על האוֹרחים. פּעם נכנסה בּשׂיחה עם זה וּפעם עם זה. ואם בּתוֹך איזוֹ קבוּצה התחילה השׂיחה דוֹעכת ושוֹקעת, ואנדה ראתה את זאת מרחוֹק, מיד חשה לעזרה; היתה בּאה וזוֹרקת בּין האנשים מלים שהיה בּהן כּדי להלהיבם שוּב. כּל הערב היתה מדבּרת, שוֹמעת מה שמדבּרים אליה, צוֹחקת. וּפעם אחת אפילוּ נענתה לבקשת מכּרים ושרה רוֹמאנס פּוֹלני… אבל את כל זאת עשׂתה כסהרוּרית. כּל הזמן לא פּסקה בּה איזוֹ מתיחוּת־נפש. כּל הרעש הזה והמוּלת הקוֹלוֹת, ההתחכּמוּת היתירה והבּדחנוּת הנבוּבה של הבּחוּרים, ה“חי־חי־חי” וה“חַ־חַ־חַ” של הבּחוּרוֹת הרגיזוּה. נפשה היתה קניטה וּבוֹסרת על הכּל… עוֹד אתמוֹל היתה כּמוֹ הללוּ… אח! עכשיו דוֹמה עליה ששנים הרבּה עברוּ מאוֹתוֹ אמש, כּשהיתה עדיין מאוּשרת כּל כּך וּשׂמחה כּל כּך. עוֹד לפני שעוֹת אחדוֹת, בּהיוֹתה שכוּבה על הספּה בּחדרה וּבוֹכה, לא ידעה שגוֹרלה עוֹמד להיחתך. והוּא נחתך ללא תקנה שם בּחדר האפל, בּשעה שאמרה לזיגמוּנד שאינוֹ יכוֹל עוֹד לבוֹא אצלה. עכשיו היא כּבר יוֹדעת ידיעה גמוּרה שמה שהיה לא יהיה עוֹד… כּל הזמן שהיא עסוּקה בּאוֹרחים אינה פּוֹסקת מלהרהר את הרהוּריה שלה. היא גם מהרהרת בזיגמוּנד, בּסיבּת ישיבתוֹ הבּוֹדדת שם לפני הבּקבּוּק. אף הוּא מתענה. יש שהיא יוֹצאת פּתאוֹם מן הטרקלין כּביכוֹל על מנת לעשׂוֹת איזוֹ חוֹבת מאָרחת, והיא מגנבת את עצמה אל חדרה, עוֹמדת לה רגע אוֹ שנים ולוֹחצת בּקצוֹת אצבּעוֹתיה את רקוֹתיה העוֹמדוֹת להתפּוֹצץ. ואחר מכּאן היא נזכּרת וחוֹזרת אל אוֹרחיה.

היא יוֹדעת שדבוֹשיק כּאן בּין אוֹרחיה. אבל אף פּעם בּמשך כּל הערב, לא ראתה אוֹתוֹ. דעתה היתה נתוּנה לכך שלא לראוֹתוֹ. אילמלא היה כּאן, יתכן שהיה לה קל יוֹתר. אין בּה כּוֹח לבוֹא אליו ולהגיד לוֹ אֵילוֹ מלים קשוֹת, עוֹלבוֹת… וכי מרגיש הוּא, שעדיין לא סלחה לוֹ? קרוֹב לוַדאי שאינוֹ מרגיש. הרי יפה! מחר אוֹ מחרתים בּוַדאי יוֹאיל לכבּדה בּביקוּרוֹ, ואז סוֹף־סוֹף תשפּוֹך על ראשוֹ כּל שנצטבּר בּקרבּה נגדוֹ.

ראתה את מי שהיתה מוֹרתה, אוֹתה זקנה שפּני חסידה לה, יוֹשבת לבדה, בּאה וישבה לידה ושאלה לשלוֹמה. “כּמה אני שׂמחה, אמרה לה ואנדה, שֶמָרתי כּיבּדתני בּהשתתפוּתה בּחגיגתי”. “אה, מרתי! – השיבה לה זוֹ – אני שוֹמרת אמוּנים לכל אוֹתן שהיוּ תלמידוֹתי. וּביוֹתר קשוּרה אני אל מרתי. זוֹהי חוּלשתי עוֹד מימי בּית־הספר”, סיימה בּבת־צחוֹק חביבה. ואנדה לא הספּיקה להשיב, וּפתאוֹם התחילוּ בּקצה הטרקלין סוֹפקים כפּים וּמזמינים את הנאספים לשתוֹק וּלהאזין: המשוֹרר דבוֹשיק הסכּים לקרוֹא את אחד משיריו האחרוֹנים. ואנדה הרגישה צביטה בּלב. העמידה פּנים שאינה שוֹמעת והוֹדתה למוֹרתה בּקוֹל רם קצת מן הרגיל על המַחמאה שהשמיעה לה. אבל המוֹרה הזקנה הפסיקתה בּאדיבוּת רבּה: כּלוּם לא שמעה שהמשוֹרר עוֹמד לקרוֹא את שיריו? הרי זה בּאמת מענין. בּשביל כּך לבד כּדאי היה לבוֹא… תסלח נא בּטוּבה, אבל מוּכרחה היא להתקרב אצל המשוֹרר. שמיעתה נעשׂתה קצת לקוּיה בּזמן האחרוֹן…

ואנדה נשתיירה לבדה בּמקוֹמה. פּשטה את ידה אל צרוֹר הפּרחים שעמד על הפּסנתר שמאחריה והוֹציאה מתוֹכוֹ ורד אחד. שׂיחקה בּוֹ, סבבה אוֹתוֹ ועגה בּוֹ עוּגוֹת בּאויר. ואף פּעם לא הגבּיהה עיניה המוּשפּלוֹת. קוֹלוֹ הנעים, החם והלוֹהט של דבוֹשיק הגיע אליה כּשוועה לעזרה, כּתביעה נוֹאשת לרחמים. הוּא קבל:

“…היה ערב. השמש שקעה בּאכזריוּת איתנה וקרה כּמות… לבּי היה כּוּלוֹ מדוּרת אהבה… כּמוֹ שביבים שחוֹרים התעוֹפפוּ מתוֹכי אליה מלים אפלוֹת וּמכריעוֹת בּאכזריוּת איתנה וקרה כּמות… את כּאב חיי צעקוּ. אבל היא חרשת היתה. את צעקתן לא שמעה והן נפלוּ לרגליה כּצללים אילמים ואפלים כּמות”…

“הנה המוֹלדת קוֹראה את קרבּנה. העצים והאש מחכּים לעוֹלָה. אֵלי! אוּלי מתוֹך אפרי על מזבּח זה תקוּם לפניה לתחיה מדוּרת לבבי? אוּלי מתוֹך דְמִי קברי תישמע לה זעקת כּאבי וערגוֹני לחיים בּשעה אילמת ואפלה כּמות?”…

ואנדה השפּילה את ראשה מטה מטה אל חזה, כּמנמנמת, וּבאוֹתה שעה אצבּעוֹתיה קוֹטפוֹת עלה אחר עלה מן הורד, ושׂפתוֹתיה מחַייכוֹת. כּל אוֹתה שעה היוּ מחַייכוֹת.

קוֹלוֹ החם והמרטט משהוּ של דבוֹשיק, השׂפה הפּוֹלנית המתוּקה, צלצוּל החרוּזים וקדרוּת המות החוֹפפת עליהם, – כּל אלה עשׂוּ רוֹֹשם עז, שפּרץ בּרעם של מחיאוֹת כּפּים. ואנדה לבדה לא נעה ולא זעה, לא הגבּיהה את עיניה. רק חייכה בּינה־לבין־עצמה, בּעוֹד עלי הורד נוֹשרים על בּרכּיה אחד אחד…

הקהל בּיקש לשמוֹע מפּי המשוֹרר שיר־הלכת שחיבּר בּשביל פּלוּגוֹת הצבא המוֹרד. שיר פּאטריוֹטי נלהב הקוֹרא למלחמה בּעד המוֹלדת וּבעד החירוּת… הפּעם לא התאפּקה ואנדה, הזקיפה את ראשה והשמיעה לתוֹך פּיסת ידה צחוֹק קל וכבוּש. לא ידוּע אם המשוֹרר שמע את צחוֹקה. ואילוּ חלק מן הקהל שמע; הבּיע את תרעוּמתוֹ על ואנדה והוֹקרתוֹ למשוֹרר בּמחיאוֹת כּפּים סוֹערוֹת מאד.

המוֹרה הזקנה ראתה ממקוֹמה את הפּוֹלניה עם הלוֹרניטה שאינה מעבירה אוֹתה מעל עיניה המצוּמדוֹת אל דבוֹשיק, נתקרבה אצלה וּבהתפּעמוּת־לב:

– מה מרתי אוֹמרת על זוֹ, על העלמה בּרגר? חוֹסר כּל נימוּס! אוֹמרים שצחקה… איזוֹ שערוּריה!

– הכּל שמעוּ את צחוֹקה. מה לא מצא חן בּעיני פּאטריוֹטית זוֹ, הייתי רוֹצה לידע.

– שערוּריה! כּך מתיחסים הם אל הרגשוֹת הלאוּמיים שלנוּ.

– חוּצפּה יהוּדית. – אמרה בּעלת הלוֹרניטה וּמיד הפסיקה בּנשיכת שׂפתים עם שהיא קוֹרצת בּעיניה כּלפּי שני יהוּדים שעמדו לא הרחק מהן.

אלה היוּ ד“ר אסתרין וד”ר פּוֹנר. זה האחרוֹן התלהב בּיוֹתר בּשעת שדבוֹשיק דיקלם את שיריו וּבכל כוֹחוֹ ספק כּפּיו. המַטיף אסתרין הסתכּל בּוֹ מרחוֹק וחייך לתוֹך שׂפמוֹ. וּמששככה סערת ההתפּעלוּת הכּללית הלך וּבא אצלוֹ, חיבּק את זרוֹעוֹ ונצטדדוּ, עם שהמטיף שוֹאלוֹ תוֹך כּדי הליכתם בּלחש וּבחיוּכוֹ הקוֹדם:

– למה אדוֹני התלהב כּל כּך הפּעם? את השיר הזה הרי שמענוּ שלשוֹם, ומר העיר אֵילוּ הערוֹת, זוֹכרני…

– הערוֹתי שלשוֹם נאמרוּ מבּחינת האינטרס המדיני־התעמוּלתי, אם יש לוֹמר כּך… לפי דעתי, שמוֹת של גבּוֹרי 1830 עשׂוּיים לפעוֹל יוֹתר על הרגש המהפּכני. אבל השיר כּשהוּא לעצמוֹ מצוּין מבּחינה פּיוּטית לאוּמית.. יש בּוֹ הרבּה מן הגאוָה הלאוּמית, יש בּוֹ, יש בּוֹ… מרוּח העבר הפּוֹלני העתיק, מן האבּירוּת הרוֹמאנטית הפּוֹלנית, הוּא מבין… יש בּוֹ מרוּח מלחמת פּוֹלין בּעד הקתוֹליוּת… שמוֹת כּמוֹ ווֹיצך הקדוֹש, אוֹ יאדויגה הקדוֹשה אוֹ כּמוֹ שם הכּוֹמר מארק… הוּא מבין… הרי הם מרוֹממים את הרוּח! הלא ראה את הרוֹשם כּאן… – וּמשראה את החיוּך המבצבּץ ועוֹלה מתחת שׂפמוֹ של בּן שׂיחתוֹ הוֹסיף כּמתנצל – אפשר ששלשוֹם לא תפשׂתי זאת כּהוֹגן. הוּא מבין, תוֹך כּדי נסיעה בּמרכּבה, אפשר לא שמעתי כּל הצוֹרך…

– לא, מרי הד"ר! כּמדוּמני ששמע שלשוֹם די יפה ותפשׂ כּראוּי… כּלוֹמר, כּמוֹ שראוּי לוֹ ליהוּדי לתפוֹשׂ דברים כּאלה. הם – בּתנוּעת ראש כּלפּי קבוּצת הפּוֹלנים – הם שָאני, אבל…

– כּלוּם אין אני פּוֹלני? – הפסיקוֹ הד"ר פּוֹנר.

– ודאי שפּוֹלני הוּא, אבל גם יהוּדי. שלשוֹם נמנעתי מלהתערב בּויכּוּחוֹ עם דבוֹשיק. מרי התרעם עליו, אבל הדין עם דבוֹשיק. מה לוֹ למר וּלכל אוֹתם הענינים כּמוֹ הקתוֹליציזם, הרוֹמאנטיקה האבּירית שבּעבר?

הד"ר פּוֹנר התחיל מתרגש, וּכבר לא בּלחש קרא:

– מה שיָקר לפּוֹלנים יקר גם לי!

– אבל הלא יש גם לנוּ משהוּ בּעבר, בּעבר שלנוּ…

הד"ר פּוֹנר טרף בּידוֹ סמוּך אצל אזנוֹ, כּמטריד זבוּב:

– אח! יעזוֹב מר את “העבר שלנוּ”. מה יש שם? וּמה אנוּ יוֹדעים עליו? לנוּ יש פּוֹלין ותוּ לא.

– זהוּ שאינוֹ יוֹדע… מן החוֹבה לידע…

הד"ר פּוֹנר דיבּר בּנעימת עלבּוֹן:

– אבל יסלח לי, יסלח לי, מרי הד"ר… טוֹב שלא שוֹמעים אוֹתוֹ עכשיו אחרים. הוּא סוֹתר את נאוּמיו הפּאטריוֹטיים בּבית־הכּנסת…

–העבר הוּא ענין לחוּד, והפּאטריוֹטיזם שוּב ענין לחוּד… – השיב הד"ר אסתרין. אבל משראה את בּן שׂיחתוֹ הנרגש מזַמן את עצמוֹ להשיב לוֹ, מיהר והוֹסיף: – אבל נניח את כּל הויכּוּח הזה… לא כּאן המקוֹם… למה נחזוֹר על דברים שכּבר נשמעוּ בּינינוּ לא פּעם?

והשׂיאוֹ לענין אחר.

אחרי הקריאה הלך בּנדיקט וּבא אצל אחוֹתוֹ וּבקוֹל נמוּך שאל מתוֹך תרעוֹמת:

– ואנדה! למה עשׂית זאת?

– מה עשיתי? – התַממה אחוֹתוֹ.

– הצחוֹק שלך… הרי זה מעליב. פּשוּט, לא מן הנימוּס…

היא ראתה את דבוֹשיק הוֹלך וּבא, עשׂתה עצמה כּאינה רוֹאָה אוֹתוֹ והחזירה לאחיה בּמתכּוון שדבוֹשיק ישמע:

– איני אוֹהבת פּאטריוֹטים שמעדיפים לישב בּביתם וּלהלהיב אחרים שיֵלכו הם להלחם.

– סליחה, ואנדה! – פּתח דבוֹשיק.

לא הספּיק להגוֹת את שתי המלים הראשוֹנוֹת והיא החזירה אליו את פּניה בּתנוּעה נמרצת, כּוּלה תמיהה כּביכוֹל לראוֹתוֹ מדבּר אליה, והפסיקתוּ:

– שוּב סליחה?

– בּרצוֹני לוֹמר לך רק את זאת: את טוֹעה. כּבר שלחתי את בּקשתי להתגייס בּאחת הפּלוּגוֹת…

– אימתי עשׂה מרי את זאת?

זה שנים, מקטנוּתם כּמעט, היוּ למוּדים לדבּר זה אל זה בּגוּף שני, וּמששמע אוֹתה מדבּרת אליו בּגוּף שלישי, נעווּ פּניו בּאיזוֹ העוָיה משוּנה. אף מהשאלה גוּפה נתבּלבּל קצת, וּבקוֹל כּהה השיב:

– היוֹם… בּבּוֹקר. וכי מה? מה כּוָנתה בּשאלתה?

– לא כלוּם. דרך צלחה.

– ו… וזה הכּל?

– דוֹמני שכּן. וּמה לוֹ עוֹד?

– להתראוֹת. אני מאחל למרתי כּל טוּב.

החזיר את פּניו ויצא מן הטרקלין.

כּיוָן שיצא הוּקל לה לואנדה. כּאילוּ אוירוֹ של הטרקלין נשתנה ונעשׂה קל לנשימה. ראתה מרחוֹק את המשרתת הפּוֹלנית עוֹמדת בּפּתח וּמחפּשׂת את מי בּעיניה. עמדה והלכה אצלה לשאוֹל לרצוֹנה. בּפנים של מסתוֹרין תחבה לה המשרתת לתוֹך כּפּה מכתב ונסתלקה. מיד, בּוֹ בּמקוֹם, פּתחה ואנדה את המעטפה, הוֹציאה מתוֹכה פּתק ועברה עליו בּמבּט מרפרף. שתים־שלוֹש שוּרוֹת כּתוּבוֹת בּחפּזוֹן וּבאוֹתיוֹת טרוּפוֹת (הכּתב ידוּע לה), בּלא תאריך וּבלא פּניה אל המקבּלת בּשמה: “נתקבּלה ידיעה שהלילה ישיבה חשוּבה בּבית־הממשלה. דנים בּאמצעי אימתנוּת חמוּרים. המרכּבה שלנוּ תמתין לך מחר בּשבע בּסימטת־האוָזים. השמידי את הפּתק. ו…”

ואנדה הפכה את המעטפה מצד אל צד. משראתה שכּלוּם לא כּתוּב עליה, השליכה אוֹתה על אחד הכּסאוֹת ויצאה אל חדר־הבּגדים. לא היה שם איש. בּתוֹך קרני צבי מנחוֹשת התלוּיוֹת בּכּוֹתל היוּ כָּלים והוֹלכים שני נרוֹת דוֹלקים. קראה לאוֹרם את הפּתק בּשניה וּביתר תשׂוּמת־לב, ואחר כּך שׂרפה אוֹתוֹ בּלהבת הנר, מעכה וּפּיזרה את האֵפר וחזרה אל הטרקלין. ארשת פּניה – השלוָה עצמה, כּאילוּ כּלוּם לא אירע. ואילוּ עצביה היוּ מתוּחים מאד. בּיקשה בּעיניה בּין האוֹרחים את ווֹלפזוֹן ולא מצאה אוֹתוֹ. הלכה לבקשוֹ בּחדרים אחרים: אף שם לא היה. מיד חשה עייפוּת בּכל גוּפה. שוּב לא פּנתה אל איש בדברים; אל הפּוֹנים אליה היתה משיבה בּחיוּך וּבשׂפה רפה. ראתה כּסא באיזוֹ זוית ריקה, הלכה וצנחה עליו בּאפס־כּוֹח. וּבלבּה היתה מהרהרת:

– אֵל הרחמים! הללוּ אין מעלים על דעתם כּלל שצריכים הם כּבר לחזוֹר סוֹף־סוֹף לביתם.

פּרק ששי

למחרת בּשש בּבּוֹקר, כּשהתריסים בּביתוֹ של בּרגר היוּ מוּגפים עדיין ודריו שקוּעים בּשינה, יצאה ואנדה מחדרה וּבפסיעוֹת חשאיוֹת הלכה ונכנסה בּחדר־הבּישוּל. שם מצאה את המשרתת הפּוֹלנית כּבר עסוּקה בּמלאכתה. על שוּלחן ארוֹך עמדוּ מגוּבּבים תלי צלחוֹת, קערוֹת, מזלגוֹת, סכּינים, כּוֹסוֹת וכוֹסיוֹת, עם שיירי מאכלוֹת וּמשקאוֹת. על הכּירה כּבר רתחוּ מים בּקוּמקוּם לבישוּל הקהוָה, והמשרתת הפיחה בּכנף־אוָז אש מתחת לקדרה גדוֹלה מלאה מים בּשביל הדחת הכּלים. משראתה את גברתה הצעירה נכנסת אליה בּשעה לא רגילה זוֹ, נבהלה:

– בּוֹקר טוֹב, אדוֹנתי! – קראה – מה אירע? למה השכּימה קום?

– בּוֹקר טוֹב, זוֹסיה! – השיבה הנערה – אני זקוּקה לסיוּעך, זוסיה! שׂמלוֹת הקבּצנית, אַת יוֹדעת… כלוּם עדיין הן בּחדרך?

– שוּב? אוֹי, אדוֹנתי, אדוֹנתי! אני מתיראה מאד שלא יִגמר הדבר בּכי טוֹב. מרתי משׂחקת בּאש. וּמה יאמר האדוֹן כּשיִודע לוֹ?

– אם אַת תשמרי את לשוֹנך, לא יֵדע האדוֹן כּלוּם.

– אבל מפּני מה אדוֹנתי דוקא? המעט בּחוּרוֹת בּוארשה?

– אַל תדבּרי הרבּה. אם אוֹמרים לאדם: לך! הרי עליו לילך, בּלא חקירוֹת וּדרישוֹת. הבינוֹת?

– לפחוֹת תשתה אדוֹנתי ספל קהוָה. הרי הקוּמקוּם כּבר רוֹתח.

– אין פּנאי, זוֹסיה!

– רק שנים־שלוֹשה רגעים. הריני תיכף…

יצאוּ שתיהן מחדר־הבּישוּל אל המדרגוֹת האחוֹריוֹת הפּוֹנוֹת אל החצר. למטה בּדיוֹטה הראשוֹנה מאחוֹרי המדרגוֹת היה חדר קטן מוּקצה למשרתת. לשם נכנסוּ שתיהן ונעלוּ מאחריהן את הדלת.

אחר רבע שעה יצאה משם המשרתת בּלוית אִכּרה צעירה לבוּשה בּלוֹיים כּקבּצנית המחזרת על הפּתחים. מטפּחת צמר מהוּהה, שאין לעמוֹד על גוֹנה, מכסה את ראשה וּקשוּרה מתחת לסַנטרה בּשתי כּנפוֹת המנטפוֹת על לבּה; תרמיל גדוֹל תלוּי לה בּצדה; על רגליה, בּמקוֹם גרבּים, כּרוּכוֹת מטליוֹת והן נעוּלוֹת בּסנדלי היטנא מרוּפּטים. בּידה מַטה סיקוּסים פּשוּט.

– ישמוֹר האל את מרתי ויצליח בּידה. – אמרה המשרתת עם שעשׂתה עליה את סימן השתי־וערב – תצא מרתי בּעזרת האל ותחזוֹר בּשלוֹם… אבל בּבקשה ממנה, תמתין נא קצת. השׂערוֹת אינן כּשוּרה. – ותוֹך כּדי דיבּוּרה החזירה אל מתחת למטפּחת שבּראש הקבּצנית קווּצה ערמוֹנית אחת שבּיצבּצה ויצאה אל מצחה.

– להתראוֹת, זוֹסיה!

– בּשם אלוֹהים, בּהצלחה…

הקבּצנית יצאה אל החצר, וּמן החצר אל הרחוֹב הלוֹך וצלוֹע, הלוֹך וטפוֹח בַּסנדלי־ההיטנא שלה על גבּי אַבני המדרכה ומקישה, עם כּל פּסיעה וּפסיעה, בּמַטה, כּאדם שגוֹרר בּקוֹשי את רגליו היגעוֹת מרוֹב נדוּדים. היא ידעה שיצאה בּשליחוּת מסוּכנת, שכּל חייה תלוּיים לה עתה מנגד. פּעמים אחדוֹת כּבר יצאה בּשליחוּת דוֹמה לזוֹ כּמחזרת על הפּתחים אל משׂרדי הזשאנדארמריה והממשלה. בּחלקת לשוֹנה היתה קוֹנה את לב השמשים, שוֹמרי־הסף והשוֹטרים; היתה חוֹדרת גם אל הפּקידים. הללוּ אהבוּ את לשוֹנה השנוּנה של הקבּצנית החיננית וּמרוֹב היוֹתם מתלוֹצצים וּמלהגים עמה היתה מערימה להוֹציא מפּיהם קטעי ידיעוֹת הדרוּשוֹת לחפצה. משוּם מה בּטחה בּעצמה שאף הפּעם לא תהיה כּל תקלה בּדרכּה ודעתה היתה זחוּחה עליה. החזיקה טוֹבה לעצמה שמכּל בּנוֹת וארשה דוקא היא נבחרה לשליחוּת זוֹ. אילוּ ידע זאת ווֹלפזוֹן! חבל שאינוֹ רוֹאה אוֹתה בּכך… וחבל שהרחוֹבוֹת בּשעה זוֹ ריקים מאדם. אילמלא עבר מישהוּ והיה זוֹרק לה נדבה, היתה מוּבטחת שההסוָאָה עלתה יפה.

הרחוֹבוֹת היוּ שקטים, התריסים מוּגפים, החנוּיוֹת סגוּרות. אי־משם נשמעוּ גלגלי כּרכּרה על המרצפת. עבר בּקצה הרחוֹב אדם בּסינר לבן עם תריס עוּגוֹת־לחם על ראשוֹ ונעלם בּאחד המבוֹאוֹת. בּדממת הרחוֹבוֹת היוּ תלוּיוֹת בּנוֹת־קוֹל פּסיעותיה וּנקישוֹת מַקלה, וזה עירבּב עליה את מנוּחתה. פּתאוֹם שמעה מאחריה פּסיעוֹת. פּסיעוֹת משוּנוֹת, חשאיוֹת, רכּוֹת כּמתגנבוֹת, בּלוית איזה קוֹל מתכת פּוֹזז. כּלל היה בּידה שלא להחזיר את ראשה לאחוֹריה, שלא להסתכּל לצדדין. המשיכה לגרוֹר סנדליה הטוֹפחים, להקיש בּמַקלה על גבּי המרצפת ולצלוֹע להלן לתוּמה. אבל הפּסיעוֹת שמאחריה משוּנוֹת הן, חשאיוֹת כּל כּך וּמתוּנוֹת… בּרי שהן עוֹקבוֹת אחריה. וקוֹל פּוֹזז זה – מה הוּא? דרבוֹנוֹת, דרבנוֹת שוֹטר? מחשבה זו הלמה את ראשה בּמהלוּמת בּן־פּטיש, מהלוּמה אחת חדה וּמכאיבה. גמרה בּדעתה שלא להכּנס אל סימטת־האוָזים שהמרכּבה מזוּמנת לה שם. ועברה אל המדרכה שמנגד. והנה – וַי, וַי! אוֹתן הפּסיעוֹת ואוֹתוֹ קשקוּש קל של דרבוֹנוֹת עוֹקבים אחריה, אחריה… כּלוּם כּבר נתגלה כּל הענין, עד שלא הספּיקה להוֹציאוֹ לפוֹעל? כּלוּם הלשינוּ? לא יכלה להשתיק את נקיפוֹת לבּה, שקוֹלן, כּמדוּמה לה, נשמע בּחוּץ. היתה מפסיעה וּמצלעת לה מתוּן מתוּן, ואף התכּופפה בּמקצת כּאדם חוֹלה ועברה להלן מסימטת־האוָזים. לבסוֹף עמדה להשיב רוּח כּביכוֹל, נאנחה והשתעלה, ואגב כּך זרקה, כּאילוּ שלא בּמתכּוון, מבּט זהיר לאחוֹריה… וּפרצה בּצחוֹק: אחריה עמד כּלב גדוֹל וּמסוּרבּל שפּרץ מסוּכּתוֹ והוּא משוֹטט תוֹעה בּרחוֹב עם שהוּא גוֹרר אחריו דליל שרשרת… ירקה, הניפה עליו את מקלה וקראה: “הלאה, מנוּוָל!” הכּלב נרתע פּסיעה אחת לאחוֹריו ועמד והסתכּל בּה בּעינים טוֹבוֹת ועגוּמוֹת, תוֹהה עליה ועל כּעסה. מבוּיֶשת וּבלב שפוּי הזדרזה וחזרה אל סימטת־האוַזים.

מרכּבה סגוּרה רתוּמה לשני סוּסים פּטימים חסמה את מבוֹא הסימטה. ליתר זהירוּת הסתכּלה לצדדין וחיש מהר דחקה את עצמה בּרווח הצר שבּין כּוֹתל הבּית וּבין המרכּבה, קפצה חיש לתוֹכה וסגרה את הדלת. הרכּב נוֹפף את שוֹטוֹ מעל לראשי הסוּסים, והמרכּבה עם וילאוֹת משוּלשלים על חלוֹנוֹתיה התחילה עוֹברת בּמהירוּת רבּה את רחוֹבוֹת הבּירה. לא יצאוּ עשׂרה רגעים והיא נכנסה אל חצר אחת מרוּבּעת של בּתי־מלאכה וסדנאוֹת, ושם עמדה. הרכּב הפך את ראשוֹ אל האשנב שמאחריו ולחש: “אפשר”. הקבּצנית יצאה, התחמקה מהר מתוֹך החצר וכיוונה את פּסיעוֹתיה הכּבדוֹת והטוֹפחוֹת על אבני המרצפת, אגב נקישוֹת המַטה, אל בּית־הממשלה.

החצר הגדוֹלה, עם רחבת הדשא והפּרחים ועם שׂדרוֹת האלוֹנים סביב סביב, מוּקפת היתה משלוֹש רוּחוֹתיה גדר־סוֹרג גבוֹהה. רוּחה הרביעית סתוּמה על־ידי בּנין לבֵנים אדוּמוֹת בּן שתי דיוֹטוֹת, שמשמש בּית דירוֹת לשמשים, לרצים, לשוֹמרי־הסַף ולמשטרה. חלוֹנוֹת הבּנין הזה וּפתחיו מוּפנים כּלפּי פּנים אל החצר. כּלפּי חוּץ כּתלוֹ אטוּם כּמעט. הקבּצנית עקפה את גדר־הסוֹרג, עם שהיא קוֹדה לפני הזקיפים שעמדוּ לפני כּל שער שבּשלוֹש הרוּחוֹת. לפני אחד מהם עמדה וּפשטה את ידה לנדבה. הזקיף הסתכּל בּה בּבוּז וקרא: “פּ’שלא ווֹן” (הסתלקי מכּאן)!.. בּת זנוּנים!" היא עברה לכל אוֹרך הכּוֹתל האטוּם של בּנין־הלבנים, עד שהגיעה אל פּשפּש בּרזל קטן; סמוּך אצל הפּשפּש היה חלוֹן קטן, החלוֹן היחידי שבּכל הכּותל. הרתיקה בּמקלה על גבּי הפּשפּש.

החלוֹן נפתח ויד אשה הוֹציאה מבּעדוֹ פּרוּסת לחם. הקבּצנית נטלה את הפּרוּסה, נשקה אוֹתה ושילשלתה אל התרמיל מתוֹך עתרת ברכוֹת.

– את היא זאת, פֶלציה? – שאלה האשה מבּעד לחלוֹן.

– הן, אדוֹנתי החביבה! הן, אדוֹנתי היקרה! – השיבה הקבּצנית בּקוֹל בּכייני וחלוּש – בּוֹקר טוֹב, אדוֹנתי! מה שלוֹמה?

– טוֹב.

– תוֹדה לאל. וּמה שלוֹם האדוֹן?

– גם הוּא בּריא.

– תוֹדה לאל. ישלח לכם אלוֹהים בּריאוּת וחיים ארוּכּים.

– הכּנסי, פלציה, ותשתי כּוֹס תה.

הקבּצנית לא המתינה שיפצירוּ בּה, ונכנסה בּפתח הפּשפּש שנפתח לפניה אל אַבּוּל צר ששם היתה גם דלת הכּניסה אל דירת השוֹער. זה היה חדר לא גדוֹל, וּבוֹ עמדה כּירה, לפני הכּירה שוּלחן וספסלים סביבוֹ; בּקרן־זוית עמדה מיטה גדוֹלה וּממעל לה על הכּתלים תמוּנת האֵם הקדוֹשה מעוּטרת בּפרחי אַלמָוֶת מאוּבּקים, אל הכּוֹתל מוּדבּקים גם תמוּנוֹת וציוּרים גזוּרים מעתוֹנים. עם כּניסתה עשׂתה הקבּצנית קידוֹת כּלפּי אוֹתה זוית והצטלבה פעמים רבּוֹת וּבמהירוּת.

בּה בּשעה נכנס גם השוֹער הזקן שעמד רגע והסתכּל בּה. וּכשזוֹ הפכה אליו את פּניה, תהה קצת ואחר קרא:

– דוֹמני, אם איני טוֹעה… שזוֹ היא פלציה, לא? בּוֹקר טוֹב לך! מהיכן הרגלים?

– מעוֹלמוֹ של הבּוֹרא, אדוֹני החביב! נוֹדדתי הייתי בּערים ובכּפרים.

– מה שמעת חדשוֹת בּעוֹלמוֹ של הבּוֹרא?

– אוֹי, אדוֹני היקר! בּכל מקוֹם מוֹרדים ושוֹדדים…

– אח־אח־אח… – השיבה בּקוֹלה הבּכייני בּמקצת – מפּני מה שוֹתקת הממשלה? וכי לא איכפּת לה כּלל?

– כּיצד זה לא איכפּת לה! הקוֹזאקים, חוֹשבני, אינם יוֹשבים בּחיבּוּק ידים. הם מבערים אחרי הפּוֹשעים.

– אֶח־אֶח־אֶח… לאדם כּשר וישר סכּנה להיוֹת מהלך בּדרכים.

– מכּל מקוֹם לא לך להתירא. מה יִגזלוּ ממךְ? את תרמילך?

– אני? לי אין יִראה של כּלוּם, בּרוּך האל. אדרבּה, יש שגם השוֹדדים נוִתנים לי מי פּרוּסת־לחם וּמי פּרוּטה, כּשיש להם, כּמוֹ שאני מחבּבת את האל… ואילוּ העשירים, למשל, הסוֹחרים, שאני. הללוּ מתיראים וּמתיראים…

– אַל תדאגי. בּקרוֹב יבוֹא סוֹף מר גם על הרשעים הללוּ. כּבר שוֹפתים להם יוֹרה של פּוּרענוּת כּזוֹ, של פּוּרענוּת כּזוֹ, שלא ישכּחוּה לעוֹלם…

– כּה יהי רצוֹן… מה, למשל, יעשׂוּ להם? יתלוּ אוֹתם?

– וּמה אתּ סבוּרה? ילטפוּ אוֹתם? אמש, שמעתי, היתה ישיבה שם – בּתנוּעת־ראש החוָה על בּית־הממשלה שבּחצר – וגמרוּ להוֹציאם מכּל החוֹרים והסדקים שהם מסתתרים שם כּפשפּשים…

– כּה יהי רצוֹֹן! לוַאי, לוַאי!.. מאת מי שמע זאת אדוֹני? מהנציב עצמוֹ? – שאלה הקבּצנית בּתמימוּת.

השוֹער צחק:

– טיפּשה אַת, פלציה! וכי לא מצא הנציב אדם אחר לספּר עמוֹ? מה אנוּ? אנשים קטנים, שוֹערים. אבל ולאדיק שימש שם אמש בּבית־הממשלה, הגיש תה ושמע… ומה שלוֹם רגלך? רוֹאה אני שעדיין צוֹלעת.

– שבי פלציה! – נכנסה אשת השוֹער לתוֹך דבריהם – למה תעמדי? תנוּחי ותשתי כּוֹס תה.

הקבּצנית עשׂתה עצמה כּלא שוֹמעת, והשיבה לשוֹער:

– רע, רע, אדוֹני היקר! אלוֹהים ענש אוֹתי החוֹטאת בּיסוּרים נוֹראים. טוֹב שיש בּעוֹלם רחמנים וטוֹבי־לב כּמוֹתכם. כּל ימי אני מהלכת, מהלכת בּרגלי החוֹלה וּמאספת נייר, כּל נייר פּסוּל, שלא יצלח לשוּם דבר, טוֹב לי, אני מאספת את הכּל.

– וּמה אַת עוֹשׂה בּנייר הזה?

– אני מוֹכרת. יש בּית־חרוֹשת כּזה שקוֹנה ממני. נראה שעוֹשׂים מן הניירוֹת הפּסוּלים נייר חדש. פּרוּטוֹת אחדוֹת אני משׂתכּרת מזה.

– אם כּן נעשית סוֹחרת? לחַיי! עוֹד עתידה את להתעשר, ואז לא תאבי להשתפּל וּלדבּר עם אנשים כּמוֹנוּ. – צחק השוֹער. אשתוֹ ופלציה צחקוּ אף הן.

– שמא יש לכם, אדוֹני, נייר שאין לכם צוֹרך בּוֹ? – שאלה לבסוֹף.

– מנַיִן לנוּ נייר? וכי כּוֹתבים אנוּ? שׁם בּמשׂרדים יש הרבּה. לכי שאלי את ולאדיק. הסלים מלאים שם נייר שמשליכים אל האשפּה. בּיחוּד בּישיבוֹת, מקלקלים הרבּה נייר. לכי שאלי את ולאדיק.

– כּיצד אגיע אל ולאדיק זה? וכי יִתן?

– ומפּני מה לא יתן? וכי ישׂימם בּתבשילוֹ שבּקדירה? לכי תעברי את החצר, כּל עוֹד אין איש, ותלכי ישר אל בּית־הממשלה. הוּא שם. בּוֹאי ואראה לך.

– והתה, פלציה? – שאלה אשת השוֹער.

– תוֹדה לה, אדוֹנתי היקרה! אין פּנאי. עלי לעבוֹר חלק גדוֹל מוארשה עד שאמלא את תרמילי. תוֹדה רבּה, כּה יעזרך אלוֹהים! אם תתני לי פּסיגת סוּכּר, אוֹמַר לך תוֹדה.

קיבּלה את הסוּכּר, נשקה לוֹ והטמינה אוֹתוֹ בּחיקה מתחת ללסוּטתה, ושוּב בּעתרת בּרכוֹת ואחר הצטלבוּיוֹת כּלפּי תמוּנת האם הקדוֹשה, יצאה מן החדר, והשוֹער אחריה. בּפתח האַבּוּל עמד והראה לה את הדרך אל המבוֹא האחוֹרי של בּית־הממשלה.

הקבּצנית נמנעה מלעשׂוֹת קפּנדריה בּשבילי רחבוֹת הדשא, כּדי שלא תהא נראית לעין ושלא יפסיקה מי בּדרך, אלא התגנבה בּין האילנוֹת, עד שהגיעה אל בּית־הממשלה מאחוֹריו, ושם נכנסה בּפּתח הראשוֹן שמצאה פּתוּח לפניה.

בּפּרוֹזדוֹר ראתה שתי דלתוֹת זוֹ מוּל זוֹ. ניסתה לפתוֹח את האחת בּחשאי, אבל היתה נעוּלה. ניסתה לפתוֹח את השניה: אף זוֹ היתה נעוּלה. מהדיוֹטה העליוֹנה הגיעה אליה המוּלה של קוֹלוֹת, תזוּזת כּלים כּבדים; מישהוּ היה שם מקלל וצוֹעק. הבינה ששם למעלה מכבּדים שמשים את החדרים. טיפּסה ועלתה בּמדרגוֹת עם שהיא משתעלת ונאנחת בּקוֹל: “אוֹי, אֵם קדוֹשה… אוֹ, אלוֹהים!.. אוֹי מַריה הקדוֹשה!..” הדלתוֹת והחלוֹנוֹת בּדיוֹטה העליוֹנה היוּ פּתוּחים, והיא ראתה לפניה שוּרת חדרים מפוּלשים, שלא היתה בּהם נפש חיה. שוּלחנוֹת בּמפּוֹת ירוּקוֹת הוּזזוּ ממקוֹמם, כּסאוֹת עמדוּ לא כּסדרם. בּכל מקוֹם, על השוּלחנוֹת, הכּסאוֹת ועל גבּי הקרקע, התנוֹפפוּ וטוּלטלוּ על־ידי הרוּח ממקוֹם אל מקוֹם עתוֹנים, גליוֹנוֹת משׂרדיים וקרעי נייר. קוֹלוֹת העוֹבדים נשמעוּ מאחד החדרים האחרוֹנים. רגע עמדה בּפּתח כּהמוּמה. משוּם מה התחיל לבּה הוֹלם בּחזקה וּתכוּפוֹת. כּאילוּ מתוֹך חלל החדרים הציצה אליה לפתע כּל אימת הסכּנה שבּמעשׂה שהיא עוֹמדת לעשׂוֹת. מזוית נידחת שבּמוֹחה בּיצבּצה שאלה: שמא תחזוֹר?.. אבל רק לרגע אחד. מיד עבר גוּפה כּעין זרם חשמלי, ונתרעדה כּוּלה. – וּמיד לאחר מכּן נדמם בּה הכּל וּכלוּם לא ראתה לפניה; בּרטט של קדחת התחילה מאַספת לתוֹך תרמילה חיש מהר, חיש מהר כּל נייר וכל פּתקה מעל הקרקע, מעל הכּסאוֹת וּמעל השוּלחנוֹת. משגמרה הלכה והפסיעה בּמנוּחה, כּמוֹ קוֹדם, ונכנסה אל החדר השני. קוֹלוֹת המדבּרים נשמעוּ מחדר צדדי אחר. התכּוֹפפה והתחילה שוּב משתעלת ונאנחת: “אוֹי, אלוֹהי, אלוֹהי!.. אוֹי, אֵם אלוֹהים קדוֹשה…”

– מי כּאן? איזה שד מביא את הלזוּ לכאן? – נשמע קוֹל גערה וּמן החדר הצדדי יצא בּחוּר יחף, בּתחתוֹנים מוּפשלים עד הבּרכּים ובשרווּלי כּתוֹנת מוּפשלים, מזוּין בּמברשת עם קת ארוֹך.

הקבּצנית כּאילוּ לא שמעה את הגערה, הלכה והתקרבה אצל הבּחוּר מחגירה וּמצטלבת.

– מה לך כּאן, מכשפה זקנה? – שאל הבּחוּר.

מן החדר הסמוּך הציצוּ שני נערים וּמַטליוֹת בּידיהם.

– איזוֹ זקנה היא לך? – שאל אחד מהם – כּלוּם אין לך, ולאדיק, עינים בּראשך?

– זקנה או צעירה, אבל מכשפה בּת־זנוּנים. – השיב ולאדיק בּכעס.

– הוֹ־הוֹ־הוֹ!.. – פרצוּ שני הנערים בּצחוֹק.

– השוֹער, יעזרהוּ האֵל, – הסבּירה לוֹ הקבּצנית – אדם טוֹב ורחמן… סח לי: לכי אל ולאדיק… כּך אמר לי… הוּא מכבּד שם את החדרים והוּא יתן לך נייר, אוֹתוֹ ולאדיק אדם טוֹב וּמרחם על עניים, אוֹי־אוֹי, אלי, אלי, חוֹ־חוֹ־חוֹ… – ופרצה בּשיעוּל ממוּשך.

– איזה נייר, לכל הרוּחוֹת?

– נייר… נייר פּשוּט שאין צוֹרך בּוֹ, שמשליכים אוֹתוֹ אל הסל. השוֹער סח לי…

ולאדיק החזיר פּניו אל שני הנערים משתאה: מה היא סחה? קבּצנית זוֹ אין דעתה שפוּיה עליה.

– ניירוֹת של אשפּה? למה לך, לעזאזל, הנייר הזה?

– קבּצנית עניה שכּמוֹתי מצבּרת ניירוֹת בּכל מקוֹם, בּכל מקוֹם, וּמוֹכרת לבית־חרוֹשת… יש בּית־חרוֹשת כּזה שקוֹנה אוֹתם ממני ועוֹשׂה מהם נייר טוֹב… תחת להשליך אל האשפּה, יתן לי והאלוֹהים יעזוֹר לוֹ לאדוֹני ויתן לוֹ בּריאוּת ואריכוּת ימים, אדוֹני…

פתאוֹם התחיל ולאדיק גוֹער בּנערים:

– למה אתם עוֹמדים כּאן בּטלים, בּני כּלבים? לא ראיתם מימיכם אשה? לא אמרתי לכם שהיוֹם יקדימוּ האדוֹנים לבוֹא? לא נספּיק, לא נספּיק, כּמוֹת שאני אוֹהב את אלוֹהי. יבוֹאוּ ויפּרעוּ מכּוּלנוּ… – ואל הקבּצנית – רק אוֹתך אנוּ חסרים כּאן! אין לי פּנאי להתעסק עמך. בּפעם אחרת. ועכשיו מהרי והסתלקי. עוֹד זה חסר לי, שיבוֹאוּ האדונים וימצאוּך כּאן. מהרי וצאי מכּאן! שלא ישתייר כּאן שמץ מריחך!..

– אבל הנייר, אדוֹני החביב… אטוֹל את הנייר ואסתלק מיד… וכי מה עוֹד צריכה אני? השוֹער סח לי: לכי אל ולאדיק, אדם טוֹב הוּא…

– תפּח רוּחך, צרעת שכּמוֹתך! כּמוֹת שאני אוֹהב את אלוֹהי, מעל המדרגוֹת אשליכך… – פּתאוֹם נשתתק ונתן בּה את עיניו – שמעי, פּניך ידוּעוֹת לי. וכי לא ראיתיך כּבר פּעם אחת?

– בּודאי, בּודאי! שמא שכחת, אדוֹני החביב, את פלציה? פלציה הקבּצנית…

– אה, פלציה… רוֹאה אני שהפּנים ידוּעוֹת לי… מה אעשׂה, מהרי אל חדר־הישיבוֹת, הסלים עדיין מלאים שם. מהרי וּטלי את הנייר והסתלקי, שאם חלילה ימצאוּך כּאן שנינוּ נקבּל את שלנוּ…

לא המתינה פלציה הרבּה. נכנסה אל החדר שולאדיק הראה לה. שם עמדוּ על יד הפּתח שני סלים. על גבּי השוּלחן המכוּסה מפּה ירוּקה, היה מוּטל לכל אָרכּו מטאטא עם קת ארוֹך להגן על גליוֹנוֹת הנייר המוּנחים שהרוּח לא תעיף אוֹתם. התחילה הנערה מריקה לתוֹך תרמילה את הנייר מן הסלים, בתנוּעוֹת קדחתניוֹת מהירוֹת. משגמרה את מלאכתה וראתה שיחידה היא בּחדר, מיהרה והסירה מעל השוּלחן את גליוֹנוֹת הנייר הסוֹפג וּשאר הניירוֹת שמתחת לקת המטאטא ותחבה אף אוֹתם לתוֹך תרמילה. אחר כּך התנפּלה על תיק־עוֹר אחד שהיה מוּטל על אדן החלוֹן, מאחרי כּוּרסת הנשׂיאוּת שהתנשׂאה מעל לכל הכּסאוֹת בּראש השוּלחן. תחילה רצתה להכניסוֹ אל תרמילה ולא יכלה: התיק היה גדוֹל הרבּה מן התרמיל. ניסתה לפתוֹח אוֹתוֹ. אבל בּוֹ בּרגע נשמעוּ קוֹלוֹת חדשים מן החדר הראשוֹן. זקפה אזניה, רגע היתה מצוֹתתת, ודמה נקרש בּה מאֵימה. הפּקידים בּאוּ; הם נוֹזפים שם בּולאדיק שהמשׂרדים אינם עדיין מכוּבּדים ומסוּדרים. הם מגַנים וּמאיימים, וּולאדיק בּקוֹל בּכייני: “כּמוֹ שאני אוֹהב את אלוֹהי… כּמוֹ שאני אוֹהב את אלוֹהי, אדוֹני!”… הם הוֹלכים וּמתקרבים, תוֹך כּדי דברי גדוּפים וחירוּפים… מה תעשׂה? היכן תימלט? כּחיה שנפלה בּמלכּודת חיפּשׂה בּעיניה מפלט, איזה מחבוֹא כּלשהוּ. רגע אמרה לקפּוֹץ בּעד החלוֹן. אבל הוּא היה גבוֹה יוֹתר מדי. ורגע לאחר מכּן חלפה מחשבה שבּאיולת בּמוֹחה להסתתר מתחת לשוּלחן מאחרי שוּלי המפּה הירוּקה… פּתאוֹם נתקלוּ עיניה בּמטאטא וּמיד אחזקה בּוֹ כּמוֹ בּעוֹגן הצלה. בּלא היסוּסים כּלשהם נטלה את המטאטא בּידה האחת ואת הסלים בּשניה ויצאה מן החדר בּפסיעוֹת מהירוֹת ומאוּששוֹת, כּאדם טרוּד מאד. את הקת נשׂאה תחת בּית־שחיה עם ראש המטאטא לפניה דוּגמת כּידוֹן מכוּון כּלפּי פּני אוֹֹיב. ואמנם, כּמעט שלא פּגעה בּוֹ בּפניהם של שני פּקידים, שהלכוּ כּנגדה עם תיקיהם תחת זרוֹעם אילמלא הספּיקוּ להירתע לאחוֹריהם.

– תוּף!.. דם כּלבים! אין עינים בּראשך? – קרא אחד בּזעם. – מהרוּ, גמרוּ את מלאכתכם!

– הרי אדוֹני רוֹאה, את חדר־הישיבוֹת כּבר גמרנוּ לכבּד…

– אבל שוּר! – קרא השני – איזה פּרצוּף!..

הראשוֹן נתן עיניו בּקבּצנית וּמיד שככה חמתוֹ והחזיר פּניו אל ולאדיק:

– מהיכן חפרת את האשה הקטנה הזוֹ?

– אני עוֹזרת לו, כּדי למהר לגמוֹר. – הזדרזה הנערה להשיב בּמקוֹמוֹ.

הפּקידים נכנסוּ אל חדר־הישיבוֹת תוֹך כּדי הערוֹת שבּניבּוּל־פּה וּצחוֹק. הקבּצנית זרקה את המטאטא ואת הסלים לולאדיק שעמד נבהל ונחפּז, ויצאה בּפסיעוֹת מהירוֹת; אפילוּ שכחה את חגירתה.

– אח! שֵדה, בּת־זנוּנים… – שמעה מאחריה את קוֹלוֹ של ולאדיקּ, ששבה עליו נפשוֹ.

ירדה בּקפיצוֹת מעל המדרגוֹת, בּלא שהשתעלה אוֹ נאנחה אף פּעם אחת.

את החצר עברה שוּב, בּפסיעוֹתיה הכּבדוֹת והמתוּנוֹת, הטוֹפחוֹת בּסנדלי־ההיטנא אגב חגירה, אבל בּלא מקל־הסיקוּסים: אוֹתוֹ שכחה בּחדר־הישיבוֹת.

בּחצר הסדנאוֹת וּבתי־המלאכה מצאה את המרכּבה שלה. פּתחה אותה אבל לא נכנסה, אלא זרקה לתוֹכה את תרמילה, לחשה שתים־שלוֹש מלים לרכּב והלכה לה בּרגל, לאחר שהתקינה על ראשה את מטפּחתה כּדי שתאפיל יוֹתר על פּניה. עברה בּפסיעוֹת פּזיזוֹת דרך רחוֹבוֹת וסימטאוֹת צדדיים, עד שהגיעה אל חצר בּיתוֹ של ה' בּרגר, וּמשם – ישר אל חדרה של זוֹסיה, שמאחוֹרי המדרגוֹת האחוֹריוֹת…

מסבּאתוֹ של יאנוּש היתה מן העממיוֹת והקטנוֹת בּיוֹתר. בּלא כּל סימן של קישוּט חיצוֹני שהוּא, כּאילוּ התכּוונה לטשטש את עצמה, כּדי שהעוֹברים והשבים לא יתנוּ את דעתם עליה. דלת הכּניסה, מפוּחמת מרוֹב שנים וּבלא כּל מאוֹר שהוּא, היתה שקוּעה כּמוּצנעת למטה מן המדרכה והיוּ יוֹרדים אליה בּשתי דרגוֹת. על החלוֹן היחידי, אצל הדלת, תלוּיה בּין בּיוֹם וּבין בּלילה יריעת רשת, שמן החוּץ אין לראוֹת בּעדה כּלוּם מן הנעשׂה בּפנים. מסבּאה זוֹ משמשת מקוֹם ועידה למרדנים הפּוֹלניים הן מן האצילים והמשׂכּילים והן מפּשוּטי העם, כּגוֹן “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת” של המשמר הלאוּמי. כּאן גם מרכּז “הדוֹאר האזרחי”, העוֹבד בּחשאי בּמקוֹם הדוֹאר הממשלתי; לכאן מביאים את המשלוֹחים, וּמכּאן יוֹצאוֹת נערוֹת לכל חלקי העיר למסרם לבעליהם.

בּאוּלם הארוֹך והצר של המסבּאה שרוּיה כּל היוֹם אפלוּלית של בּין־השמשוֹת. אוירוֹ כּחלחל מעשן המקטרוֹת והסיגארוֹת, והוּא נע ומתאבּך כל פּעם שנפתחת הדלת. בּשעה עשׂר בּבּוֹקר האוּלם ריק כּמעט מאדם, חוּץ משנים־שלוֹשה אִכּרים בּמלבּוּשי עגלוֹנים שיוֹשבים כּאן תמיד, אף־על־פּי שבּחוּץ אין לראוֹת כּלי־רכב שממתינים להם… היוֹם יוֹשב כּאן זיגמוּנד ווֹלפזוֹן עוֹד מתשע שעוֹת וּמחצה. פּעמיים שתה קוֹניאק, כּדי להפיג את שעמוּם הבּטלה, והרבּה לעשן. כּיוָן שהגיעה השעה העשׂירית, התחיל מסתכּל מפּעם לפעם בשעוֹנוֹ; עם כּל צל שחוֹלף לפניו על התקרה, הוא הוֹפך את פּניו אל החלוֹן שמאחריו וּמציץ מבּעד לרשת־הוילוֹן בּחוּץ. המחוֹגים של שעוֹנוֹ מתנוֹעעים וּמתקדמים. השעה מתקרבת כּבר לעשׂר וּמחצה, והיא עדיין לא בּאה. עם תנוּעת המחוֹגים הלך וגדל קוֹצר־רוּחוֹ. משיצאה מחצית השעה, הבין שהיא לא תבוֹא עוֹד ועל חינם הוּא מחכּה. גמר בדעתוֹ לעמוֹד ולילך מכּאן. ואף־על־פּי־כן לא עמד ולא זע. הסמיך ראשוֹ בּאגרוֹפוֹ והפך והפך בּהרהוּריו. בּעצם היה צריך לעמוֹד ולילך אצל בּרגר ולראוֹת מה אירע שם. אבל היא גזרה עליו שלא לעבוֹר עוֹד את מפתן בּיתם. כּיצד יעבוֹר על גזירה זוֹ? וּמה יאמר? מה יאמר? בּמה יתנצל? יאמר בּפשטוּת שקצרה נפשוֹ לישב בּמסבּאה וּלהמתין, הוֹאיל והיא לא בּאה אל השעה הקבוּעה… לא. אין זוֹ מן המידה, וקשה… אלא מה? מה יעשׂה והיא לא עמדה בּדיבּוּרה ולא בּאה? וּמי יוֹדע אם תבוֹא…

עם שהוּא יוֹשב ונוֹטל עצוֹת מעצמוֹ, לא הרגיש בּדבר שהדלת נפתחה וּואנדה נכנסה בּפסיעוֹת פּזיזוֹת וַחשאיוֹת כּמתגנבת. לא הגבּיה ראשוֹ אלא בּשעה שהנערה כּבר היתה ניצבת עליו וּמסתכּלת בּוֹ בּחיוּך של מבוּכה מבּעד לצעיף השחוֹר והארוֹך שירד על פּניה. היא עמדה לפניו הדוּרה כּל־כּך בּמעיל הפּלוּסין שלה הארוֹך עד למטה מהבּרכּים והמהוּדק אל חמוּקי גזרתה הצעירים והנאים. בּכל דמוּתה היה משהוּ כבוּש ומסוּיג. ידה הנעוּלה בּכסית־סוּחתיָן שחוֹרה שׂיחקה בּמטריה, ואת ידה השניה לא הוֹציאה בּמבוּכתה מתוֹך הידוֹנית ליתן לוֹ שלוֹם, רק אמרה:

– הבטחתי לבוֹא, והריני לפניך…

זימוּנד נתחלחל משהוּ ונזדקר מעל מקוֹמוֹ בּקריאת תדהמה: “אח, ואנדה!” פּניו צהלוּ משׂמחה והוּא מילמל:

– כּבר סבוּר הייתי שלא תבוֹאי… הלא נדבּרנוּ בּעשׂר… אבל אחת היא, בּוֹאי, נשב וּנדבּר…

– לא, אין לי פּנאי. זמן מרוּבּה לא אוּכל להשתהוֹת כּאן. נצא לטייל קצת. בּחוּץ נוֹח יוֹתר לדבּר.

– מוּטב. – הסכּים. זרק מטבּע על השוּלחן וּשניהם יצאוּ.

– מפּני מה אֵחַרת כּל כּך לבוֹא? – שאל מיד לאחר שנסגרה מאחריהם הדלת.

– אחר כּך, אחר כּך… – והוֹשיטה לה את זרוֹעה.

רוּח צוֹננת וּטחוּבה נשבה כּנגדם עד שלא יכלוּ להפסיע אלא אם כּן הרכּינוּ ראשיהם כּנגד הרוּח. הרוּח הדבּיקה את צעיפה אל פּניה. אי אפשר היה לפצוֹת פּה, שכּן הצעיף היה נכנס אל בּין שׂפתוֹתיה השׂוֹחקוֹת.

– לא. – אמר זיגמוּנד – כּך לטייל אני מסרב. אי אפשר…

– אין אנוּ רחוֹקים מן הגן הסאכּסי. שם אין רוּח.

– מוּטב.

אחר רגעים מספּר נכנסוּ בּאחד משערי הגן. הגן היה שוֹמם. האילנוֹת עמדוּ עדיין בּמערוּמי החוֹרף, ואילוּ על סוֹכיהם כּבר הוֹריקוּ והשתחמוּ פּקעים וּמרחוֹק נראה כּאילוּ אבקה ירקרקת מכסה אוֹתם. פּוֹעלים אחדים בּמריצוֹתיהם עבדוּ בּשבילים. כּאן בּאמת פּסקה הרוּח. זקן אחד טייל כּאן עם כּלבּוֹ. נערה משרתת חגוּרת סינר לבן עברה בּחפּזוֹן בּאחד השבילים עם סל על זרוֹעה.

– מה טוֹב פּה! – קראה ואנדה והפשילה את צעיפה על מגבּעתה – איזה שקט! נכּנס לכאן ונשב. – והיא הכניסה אוֹתוֹ לתוֹך שׂדרת ערמוֹנים צרה – שׂדרה זוֹ חביבה עלי מתמיד. בּקיץ, כּשהאילנוֹת מכוּסים עלים, יש כּאן תמיד צל וריח טוֹב מן הערמוֹנים… אבל עכשיו כּאילוּ פּתחוּ כּאן חלוֹנוֹת מכּל צד.

היא פּיטפּטה כּל הזמן; הוּא שתק והמתין.

– אבל חבל שאי אפשר לישב בּשוּם מקוֹם. – אמרה – כּל הספסלים רטוּבּים. מילא, בּין כּך וּבין כך אין לי הרבּה פּנאי.

– וּבכן, ואנדה, עכשיו אני רוֹצה לשמוֹע.

– מה אתה רוֹצה לשמוֹע?

– מפּני מה חל עלי האיסוּר לבוֹא אצלכם?

היא שתקה ונלחצה אליו יוֹתר.

– מפּני מה את שוֹתקת?

צחקה צחוֹק קל וכבוּש:

– ואם לא אגיד?

– אם לא תגידי הרי זה יהיה רע מאד מצדך.

– מוּטב. אהיה רעה ולא אספּר.

– ואנדה! – קרא – הרי לשם כּך נפגשנוּ הבּוֹקר. הלא אמש נדבּרנוּ…

ואנדה עמדה לרגע קט ונתנה בּוֹ עיניה עִם שפּניה הפכוּ חמוּרוֹת־עצבוֹת. ואחר פּסעה להלן וּבקוֹל משוּנה שאלה:

– זיגמוּנד! הלא ידידים אנוּ… הלא אתה אוֹהב אוֹתי, לא כן?

– פּשיטא! פּשיטא!

– ואם אבקש ממך לעשׂוֹת עמי חסד, חסד גדוֹל, תעשׂה? לא תסרב?

– מה הן השאלוֹת הללוּ? הלא יוֹדעת את…

– הן, הן, יוֹדעת אני… אבל רצוֹני לשמוֹע מפּיך בּמפוֹרש: תעשׂה אוֹ לא תעשׂה את בּקשתי? אמוֹר!

– אעשׂה.

– אם כּך, אני מבקשת ממך, זיגמוּנד, שלא תשאל ולא תחקוֹר אוֹתי בּענין שדיבּרנוּ בּוֹ אמש… אם רק אין את נפשך לגרוֹם לי צער גדוֹל… – וּמשהרגישה תנוּעת רתיעה בּגוּפוֹ הוֹסיפה: – לא! לא! אין זוֹ מליצה סתם… אני אוֹמרת לך בּכל לשוֹן של כּוֹבד־ראש: אם נפשך למנוֹע ממני יסוּרים… שוֹמע אתה? יסוּרים! אל תעשׂה זאת, אל תשאלני. אני מבקשת זאת ממך, חביבי!

את המלים האחרוֹנוֹת אמרה בּתחנוּנים כּאלה, שנתגלגלוּ בּלבּוֹ רחמים עליה, והבין שאין הוּא צריך לדחוֹק עליה בּשאלוֹתיו. נתעצב ורטן מתוֹך אכזבה:

– מה שאמרת לי אמש טילטל את שנתי כּל הלילה. חיכּיתי לבּוֹקר, לשעה הקבוּעה… חיכּיתי, חיכּיתי כּל הבּוֹקר, והנה עכשיו עלי לשוּב כּלעוּמת שבּאתי, כּלוֹמר בּלא כּלוּם… המסתוֹרין הללוּ עשׂוּיים להוֹציאני מן הדעת…

– אני מבינה, אני מבינה. אבל מה אעשׂה? מה אעשׂה?.. כּך הוּא… שמא אתה סבוּר שלי לעצמי קל? אף אני לא ראיתי שינה כּל הלילה. יוֹדע אתה מפּני מה אֵחַרתי? משהתחילה השעה הקבוּעה ממשמשת וּבאה, נפל עלי פּחד. האמינה, פּחד כּזה נפל עלי… שמא תכריחני להסבּיר לך הכּל, ואני איני יכוֹלה. בּפשטוּת גמוּרה: קשה לי, מבין אתה?.. וּלפיכך התלבּטתי בּחדרי, התרוֹצצתי ברחוֹב אֵילך ואֵילך… אתה צריך להבין, זיגמוּנד…

היה הרבּה מן האמת בּמה שאמרה. כּל הלילה לא ראתה שינה מרוֹב היוֹתה רגוּשה בּגלל המעשׂה שנצטוותה לעשׂוֹת בּבּוֹקר, אבל גם בּגלל השׂיחה עם ווֹלפזוֹן הצפוּיה לה. כּיצד תוּכל לספּר לוֹ על דלוּתם שבּאה עליהם פּתאוֹם כּל־כּך? כּיצד תספּר לוֹ על סיכּוּיי אביה להשבּיח את עסקי בּית־החרוֹשת שלוֹ על־ידי נשׂוּאיהם? ויוֹתר שהיתה מהרהרת בּדבר יותר נתחַוור לה שאם תספּר לוֹ את הדברים כּמוֹת שהם, לא תוּכל אחר כּך לשאת פּניה אליו, והוּא יִמָצא נעלב: לא יסלח את המזימה לעשׂוֹת מסחר בּרגשוֹתיו… הבּוֹקר, בּדרכּה אל המסבּאה, שוּב פשטוּ בּה הרהוּריה אלה. ועכשיו לאחר המעשׂה שנעשה בּבית־הממשלה, וּכשבּמשׂרד הממשלה החשאית כּבר יוֹשבים וּמחטטים בּניירוֹת וּמפענחים את הרשוּם על הנייר הסוֹפג שהמציאה להם, בּוֹערת בּה התשוּקה לספּר לוֹ אוֹ לפחוֹת לרמוֹז לוֹ על המעשׂה שהיה בּבּוֹקר. בּקוֹשי רב כּבשה את יִצרה…

הוּא עמד פּתאוֹם עם שהוּא מחבּק עדיין את זרוֹעה. תלוּ עיניהם זה בּזה. היא הבּיטה אליו בּמבּט של תחנוּן, כּמבקשת על נפשה. פּתאוֹם חלץ את זרוֹעוֹ מתחת זרוֹעה, אחז בּידה בּרטט על עוית, וּבקוֹל מרעיד:

– וּבכן, ואנדה… וּבכן… פּירוּש הדבר… נגמר בּינינוּ… הכּל?

– למה? מפּני מה? – שאלה כנבעתת – אנוּ יכוֹלים להפּגש… מזמן לזמן… לא בּבּית, כּמוּבן… אין בּנפשי להפסיק כּך… אפשר שבּהמשך הזמן יבוֹא שינוּי ויתוּקן הכּל… עלינוּ להאריך ברוּחנוּ וּלהמתין…

לא כּך חשבה ואנדה אמש וּבשעה שהלכה אל המסבּאה. אבל פּניו היוּ נַעוים בּצער כּזה, קוֹלו מרעיד כּל כּך, וידוֹ לוֹחצת כּל כּך את ידה. והריהי אוֹהבת בּאמת את האיש הזה. ועתה יוֹתר מתמיד.

לבּוֹ של זיגמוּנד נתישב קצת על־ידי דברי ואנדה. כּאילוּ התחיל מתעוֹרר כּוּלוֹ לתחיה. בּעיניו נדלק שביב חדש, מוּזר וכמעט מפחיד. הטיל את שתי ידיו על כּתפיה עם שפּניו קרוֹבים קרוֹבים אל פּניה ועיניו נעוּצוֹת בּעיניה, כּמבקש להציתן בּשביב הבּוֹער בּהן… הה! מבּט זה וּתנוּעה זוֹ של הפּנים המתקרבים לאִטם אל פּניה, – כּל זה ידוּע לה. נזכּרה פּתאוֹם מה שאירע בּה לפני זמן־מה בּחדרה, ולבּה גָוַע בּה מיִראָה וּממתיקוּת שמתקרבת וּבאה.

– ואנדה! – נשם בּפניה מתוֹך לחישה – הלא אני כּה אוֹהב אוֹתך…

– ואף אני… – נפלט נֶשב של דיבּוּר מבּין שיניה ההדוּקוֹת.

חיבּק אוֹתה בּשתי זרוֹעוֹתיו והצמיד את פּיו אל פּיה. תוֹך כּדי נשיקה זוֹ הרגישה בּשתי זרוֹעוֹתיו האמיצוֹת הלוֹחצוֹת אוֹתה יוֹתר ויוֹתר אל לבּוֹ, וכל גוּפה נענה לזרוֹעוֹת אלוּ. היתה לה הרגשה שכּוּלה עטוּפה בּהן, כּוּלה דבוּקה וּצמוּחה על לבּוֹ. בּנשיקתה את כּל נשמתה יצקה לתוֹכוֹ, בּלא שיוּר כּלשהוּ… הרי זה נמשך רק רגעים ולה היה דוֹמה שעוֹמדים הם כּך דבוּקים וּממוּזגים יחד מן העוֹלם ועד העוֹלם…

ואחר כּך הלכוּ שניהם מאוּשרים ושוֹתקים. לא היה צוֹרך עוֹד לדבּר. גם לא היה על מה לדבּר.

פּתאוֹם נזכּרה ושאלה:

– מה השעה?

– אחת־עשׂרה וּמחצה.

– אח! אֵחרתי… הסבתה תכעס עלי. כּבר אקבּל ממנה מנה הגוּנה…

– נצא ואני אלַווך אל בּיתך.

– לא כּי כּאן נתפּרש… אגב, מה היה לך אמש שכּל כּך אֵחַרת, וּכּשבאת היה מראך קוֹדר כּל כּך, כּמו…

– כּמוֹ מי?

– כּמוֹ בּיירוֹן, כּמוֹ טשיילד הארוֹלד.

וּשניהם צחקוּ.

– איני זוֹכר עוֹד, – אמר – מסתמא הרגשתי את עצמי לא בּטוֹב. מצב־רוּח כּזה…

– שמעת אמש את דבוֹשיק מקריא את שיריו?

– לא. מששמעתי שמַזמינים אוֹתוֹ להקריא, עמדתי והלכתי.

– אין אתה אוֹהב אוֹתוֹ.

– לא בּיותר.

ואחר רגע הוֹסיף:

– ואף הוּא אינוֹ אוֹהב אוֹתי.

– מילא, – אמרה – אם הוּא אינוֹ אוֹהב אוֹתך, הרי זה מסתבּר. – וּשניהם צחקוּ – ואִילוּ אתה? מה יש בּלבּך עליו?

– איני אוֹהב אנשים עקמנים, לא גלוּיי־פּנים, שעוֹשׂים רוֹשם כּחוֹרשים עליך מזימוֹת. תמיד דּוֹמה עלי שמן הצוֹרך להזהר ממנוּ… לעוֹלם לא תדע מה בּחלחוּליוֹתיו… – ופּתאוֹם, על־ידי איזה קישוּר־מחשבוֹת נעלם. – היוֹדעת את שזאיוֹנטשיק נשׂוּי?

– מי? זאיוֹנטשיק? חַ־חַ־חַ…

– ושיש לוֹ בּת נכת־רגלים…

– מה אתה סח? אדם זה, אני אוֹמרת לך… הרי זה הוּא עקמן. הוּא חשוּד בּעיני. למה העלים את זאת ממנוּ כּל הזמן? מתאַווה אני לידע מי אשתוֹ של בּר־נש זה. הלא תמיד אני בּדעה זוֹ שאין תוֹכוֹ כּברוֹ, שיש בּוֹ בּדיבּוֹרוֹ וּבגינוּניו מגניבת־דעת וּמאחיזת־עינים. אבל מנַיִן לך כּל זאת? – תוֹך כּדי דיבּוּרם יצאוּ מן השער אל הרחוֹב – מכּאן אני הוֹלכת לבדי. מנַיִן לך שהוּא נשׂוּי? אמש הרבּית שׂיחה עמוֹ. אם מפּיו קיבּלת את זאת, אל תאמין.

– לא. נסעתי לפּארגה לקנוֹת פּרחים. שם יש גנן אחד בּעל חממה גדוֹלה. אצלוֹ יש למצוֹא כּל מיני פּרחים בּכל עוֹנה שהיא. והנה אני רוֹאה אדם הוֹלך כּפוּף ועוֹמס על גבּוֹ כּמוֹ משׂא כּבד, ילדה אוֹ נערה, כּך, בּערך, כּבת עשׂר אוֹ שתים־עשׂרה. הנערה היתה, כּנראה, כּבדה מפּני שהוּא היה כּפוּף כּמעט עד לקרקע… נערה בּעלת גוּף, שמנמוֹנת… בּידיו המוּפשלוֹת לאחוֹריו היה חוֹבק את רגליה, ותחת בּית־שחיוֹ זוּג קבּיִם. מכּאן שהיא בּעלת מוּם. אדם זה משך משוּם מה את עינַי מן הרגע הראשוֹן. ראיתי משהוּ מוּכּר לי באדם זה. קפצתי מעל הכּרכּרה, סילקתי לעגלוֹן ועקבתי אחר אוֹתוֹ האיש; עברתי אל המדרכה השניה והסתכּלתי בּזוּג הזה. הוּא לא ראני הוֹאיל וּפניו היוּ כּבוּשים בּקרקע, ואילוּ אני הכּרתיו מיד. זה היה זאיוֹנטשיק שלנוּ…

– ואנוּ לא ידענוּ כּל זאת. משוּנה, משוּנה…

– השתדלתי שלא ירגיש בּי. כשלוֹשת רבעי השעה ליויתי אוֹתוֹ מרחוֹק. המסכּן היה עייף מאד. בּכל חמישה רגעים היה עומד לפוּש. תקפתני סקרנוּת לראוֹת להיכן הוּא הוֹלך עם משׂאוֹ, היכן הוּא דר…

– ראית היכן הוא דר?

– אח, אילוּ ראית את בּית דירתוֹ! בּפּראגה, בּסימטה מרוּפשת אחת. כשלוֹשת־רבעי שעה הלכתי אחריו, כּמוֹ שאמרתי, ואפשר יוֹתר. בּינתים החשיך מאד, והוּא נעלם מעיני, כאילוּ נבלע בּתוֹך האדמה. הרבּה זמן בּיקשתיו, חזרתי על חצרוֹת וסימטאוֹת… שם הסימטאוֹת והחצרוֹת נוֹשכוֹת זוֹ בּזוֹ…כּדאי לראוֹת זאת פּעם… לבסוֹף בּאתי אל הסימטה של הפּריזאי שלנוּ. בּאמת, היית צריכה להיוֹת שם. סימטה קטנה וחשכה. רפש. אחר כּך, כּמה זמן הייתי צריך להתנקוֹת מן הרפש הזה!.. בּתים נמוּכים עם גגוֹת תבן, כּמוֹ בּכּפר. עברתי מבּית אל בּית והייתי מציץ בּחלוֹנוֹת, עד שמצאתיו. חדר עם קרקע מחֵמר. לא מנוֹרה, לא נר דוֹלק. על הכּירה בּערה אש שהאירה בּמקצת את החדר. לפני הכּירה עמדה אשה וּבחשה בּקדירה. בּישלה משהוּ. את פּניה לא ראיתי. אל השוּלחן ישב זאיוֹנטשיק. אף את פּניו לא ראיתי. הוּא ישב בּגבּוֹ אל החלוֹן. לא הרחק מן השוּלחן, סמוּכה אל הכּוֹתל עמדה מיטה, ועליה היתה ישוּבה אוֹתה נערה נכת־הרגלים. זוּג הקבּיִם עמד נשען אל המיטה. נערה עם שׂערוֹת פּשתן וּפנים די חינניוֹת, הייתי אוֹמר אפילוּ יפה… היא צחקה בּקוֹל ילדוּתי ונעלס כּל כּך, ממש זוּג מקשקש. זאיוֹנטשיק סיפּר לה, כּנראה, סיפּוּר־מעשׂה מגוּחך, שהצחיק אוֹתה ואת האם, מפּני שאף זוֹ החזירה פּניה מהכּירה וצחקה עמהם.

– שמע! – קראה ואנדה – הרי זה נוֹרא מענין… עכשיו אני מבינה מפּני מה אֵחרת כּך אמש. מציאה כּזוֹ שבּאה לידך אתה לא תחמיצה… על מה הייתם משׂיחים אמש כּל הערב?

– איני זוֹכר עוֹד בּדיוּק. כּלוּם את חוֹשדת בּי שהאזנתי לכל פּטפּוּטיו? נזרקה מפּי המילה “פּריז”, והוּא מיד קלט אוֹתה. הרי את יוֹדעת אוֹתוֹ… מיד פּתח עלי בּרז של פּטפּוּטי הבלוּת עד לאין סוֹף. ואילוּ אוֹתה שעה כּשראיתיו עם בּתוֹ בּעלת־המוּם, ולאחר מכּאן… משוּנה! לא תאמיני אם אוֹמַר לך, שרחש בּי איזה רגש חדש כּלפּיו…

– רגש חדש?

– קשה לי לברר את זאת. מעין בּוּשה… התבּיישתי… הן, הרגשתי מעין צוֹרך לתקן מה, לפצוֹתוֹ… שטוּת כּזוֹ! הרי כּל הערב הייתי ישוּב אצלכם כּמשוּי מן המים… חַ־חַ־חַ! עד לאוֹתוֹ ערב לא עלה על דעתי שיש לזאיוֹנטשיק שלנוּ חוּלשה אל זקנוֹת. אשתוֹ, עד כּמה שיכוֹלני לדוּן על־פּי ראיה חטוּפה, היא זקנה, הרבּה זקנה ממנוּ. וּזכוּרה אַת את הרוֹמאן שלוֹ, החדצדדי אמנם, עם הסבתה שלך?

– אבל הרי הוּא נשוּי! איני מבינה…

– אין בּכך כּלוּם. כּל פּריזאי הגוּן מצוה שתהא לוֹ פּילגש, כּלוֹמר כּלבלב וּפילגש. וכל המרבּה בּפילגשים הרי זה משוּבּח…

– מה עוֹד תקשקש לי בּלשוֹנך? בזאיוֹנטשיק תתעתע ולא בּי… אילוּ סיפּרת את כּל זאת אמש, וכי יכוֹל אתה לשער את הרוֹשם שהיית עוֹשה? ח־ח־ח… אבל, אֵלי! הסבתא שלי! היא תהרגני… שלוֹם לך! להתראוֹת!

בּחטיפה לחצה את ידוֹ וּברחה לה.

– ואנדה! ואנדה! המתיני – צעק מאחריה – היכן? אימתי בשניה? הגידי…

תוֹך־כּדי־ריצה החזירה אליו את פּניה, זרקה לוֹ בּאויר אֵילו מלים שאָזנוֹ לא קלטה ונעלמה ממנוּ בּאחת הפּינוֹת של הרחוֹב.

זיגמוּנד לא סיפר לה את כּל עוֹמק הרוֹשם שזאיוֹנטשיק עשׂה עליו אמש. הרי זיגמוּנד היה כּל הימים מלגלג עליו יוֹתר מכּל רעיו; איזה עוֹנג מיוּחד היה לוֹ לשטוֹת בּוֹ. והנה בּאה תמוּנה זוֹ בּרחוֹב וּבבּית וטפחה על לבּוֹ, וּמשהוּ נדלק בּוֹ מטפיחה זוֹ… זיגמוּנד הוּא מטבעוֹ מאוֹתוֹ סוּג האנשים טוֹבי־הלב, עדיני־הנפש וחלוּשי־האוֹפי שהרגשתם עמוּקה ודעתם לא תקיפה. זיגמוּנד ידע את חוּלשוֹתיו, וּכדי לחפּוֹת עליהן היה למוּד לדבּר על עצמוֹ ועל אחרים בּאירוֹניה. כּמוֹ כּל אדם שאינוֹ בּטוּח בּעצמוֹ, היה חוֹשש מפּני רגשוֹתיו החזקים אוֹ מתבּייש בּהם, ושוֹקד לכבּוֹש אוֹתם וּלהעלימם מעיני הבּריוֹת. אלא שלא תמיד היה הדבר עוֹלה בּידוֹ. ואילוּ בּשעה שהיה נתקל בּאדם חלוּש־אוֹפי כּמוֹתוֹ שאין בּוֹ העוֹז להתנגד וּלהתגוֹנן, היה זיגמוּנד מלגלג עליו מתוֹך צוֹרך לכסוֹת על מוּמיו של עצמוֹ. ואמש, למראה זאיוֹנטשיק ההוֹלך שחוח תחת נטל משׂאוֹ, פּניו בּוֹצצוֹת זיעה וּורידי צוָארוֹ המשוּרבּב תפוּחים, דוּגמת בּהמה סחוּפה וּמעוּנה מוֹשכת בּעוֹל שלמעלה מכּוֹחוֹתיה, – נפתחוּ עיניו לראוֹת את האדם מצד אחר, שכּל עצמוֹ של האדם הוּא יוֹתר מחוֹמר לצחצוּח שינַיִם של בּטלה. הוּא, זיגמוּנד בּן־המזל, המפוּנק שלא טעם טעם עוֹל מימיו, הוּא הבּטלן המאוּשר, ראה פּתאוֹם את עמידתוֹ דל וריק כּלפּי חברוֹ הסוֹבל והנענה בּדוּמיה וּבצנעה; נתחַוור לוֹ שהוּא, זאיוֹנטשיק, עוֹלה עליו, טוֹב ממנוּ מאיזה צד שעדיין לא הוּברר לוֹ כּל צרכּוֹ; שכּל לעגי הבּטלה, כּל חיצי ליצנוּתוֹ וּשנינתוֹ שהיה משלח בּחברוֹ זה, כּמה תפלים הם. הוּא התבּייש אוּלי זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּחייו. אבל את כּל זאת לא יכוֹל לספר לואנדה…

כּל היוֹם, אחר פּגישתוֹ עם ואנדה, לא פּסק זיגמוּנד מלהרהר בּה. אבל בּערב נזכּר פּתאוֹם בּזאיוֹנטשיק, והתעוֹררה בּוֹ משוּם מה התשוּקה לראוֹתוֹ שוּב. בּרגיל היה מסתמא דוֹחה את הרגש הזה שלא ראה בּוֹ אלא סימן לחוּלשתוֹ הסנטימטאלית, ואפילוּ היה מתבּייש בּו בּסתר לבּוֹ. ואילוּ הפּעם לא התחכּם הרבּה ולא בּיקש חשבוֹנוֹת רבּים וּכמוֹ סהרוּרי קפץ לתוֹך הכּרכּרה הראשוֹנה שנזדמנה לוֹ וציוָה להסיעוֹ לפּראגה. כּמתגנב הלך וּבא אצל החלוֹן שעמד כּנגדוֹ אמש. הפּעם לאוֹרוֹ של נר חֵלב נעוּץ בּפי בּקבּוּק ישבה האשה וסרגה, וזאיוֹנטשיק נתן לבתוֹ שיעוּר־הוֹראה בּצרפתית. הוּא קרא בּקוֹל מלה מלה כּשהוּא מדייק בּהגָיית כּל הברה, והיא חזרה על המלה בּאוֹתה ההגייה ואחר כּתבה אוֹתה בּמחבּרת. רגע אחד או שנַים עמד שם זיגמוּנד ואחר כּך חזר אל הכּרכּרה שעמדה והמתינה לוֹ בּקרן הרחוֹב. הוּא לא היה מאוֹתם האוֹהבים לחטט בּנפש עצמם, ועל כּן לא שאל את עצמוֹ למה עשׂה את זאת, למה עמד כּגנב אוֹ מרגל מאחוֹרי חלוֹנוֹ של אדם זר. בּוֹ בּערב, לאחר שחזר לביתוֹ, הסיח את דעתוֹ מן ההרפּתקה הזאת, וזאיוֹנטשיק עצמוֹ, כּמדוּמה, נשכּח מלבּוֹ.

ימים אחדים לא חשב עליו כּלל, ופעם אחת פּגע בּוֹ בּרחוֹב כּשהוּא נחפּז לאיזה מקוֹם וּפניו קשוּרים בּדאגה. זיגמוּנד עיכּבו:

– להיכן, מר זאיוֹנטשיק? שלום למר!

מכּיוָן שראה את זיגמוּנד נעלמה מעל פּניו חוּמרת הדאגה וּבעיניו ניצנץ חיוּכוֹ הרגיל המתרפּס והערמוּמי כּאחד:

– אה! שלוֹם, שלוֹם, מר ווֹלפזוֹן! אני ממהר אל תלמיד אחד… אחרתי קצת. – ואמר למהר להלן.

– ימתין קצת, מר זאיוֹנטשיק! שמא לא רצוּי לוֹ שאתלַוה אליו?

– אדרבּה ואדרבּה. בּבקשה ממנוּ…

– הריהוּ ממהר לעבוֹדה, ואני מטייל לי, הוֹלך בּטל. –אמר ווֹלפזוֹן מטעם לא מוּבן לעצמוֹ.

זאיוֹנטשיק השמיע “חי־חי” קל:

– הכּל תלוּי בּמזל: זה נברא לעבוֹדה וזה לבטלה – ושוּב: חי־חי־חי…

– מזל, הן… אמר זיגמוּנד – ואף־על־פּי־כן אל יחשוֹד בּי שאני אוֹכל ואיני עוֹשׂה. יש גם לי עסקים. אבּא מזמן לי אֵילו עסקים. בּמקוֹם שיש להשׂתכּר, אבּא אוֹמר לי: “זיגמוּנד! רוֹצה אתה לטפּל בּעסק זה וזה? לא תפסיד”. ואני: “מהיכי תיתי. אדרבּה”. ואני נמצא כּמעט תמיד נשׂכּר. כּאן בּאמת יד המזל, אם רצוֹנוֹ בּכך… הנה, למשל, בּימים האלה התעסקתי בּאיזה ענין קטן, של למה ולא כּלוּם, אני אוֹמר לוֹ, ונשׂכּרתי סכוּם הגוּן, ואם תמצא לוֹמר אפילוּ גדוֹל. אבל איני יוֹדע מה לעשׂוֹת בּממוֹני… לצבּוֹר, לחסוֹך איני יכוֹל; אין זה מטבעי. אני מחלק בּין חברים… בּתוֹרת הלוָאוֹת, כּמוּבן מאליו… אם יחזירוּ לי, איני יוֹדע. וכי מה איכפּת לי? כּלוּם לאשתי ולילדָי עלי לדאוֹג? אגב, עוֹד נשתייר לי קצת ממה שנשׂכּרתי, ואם בּרצוֹנוֹ של מר… איזוֹ הלוָאה לא גדוֹלה יוּכל גם מר לקבּל ממני. וכי חבר גרוּע הוּא מאחרים?.. בּשׂמחה, מר זאיוֹנטשיק, אַלוה לוֹ. בּפרעוֹן לא אהיה דוֹחק עליו, כּמוּבן מאליו, כּנהוּג בּין ידידים… לכמה זקוּק הוּא? אני בּרצוֹן… – הוּא סיים את דבריו בּגמגוּם מתוֹך פּקפּוּק, מפּני שזאיוֹנטשיק שהיה שוֹמע אוֹתוֹ בּשתיקה כּשהוּא מרפרף בּעיניו בּחלל האויר, הטיל בּוֹ פּתאוֹם מבּט ערמוּמי שוֹהה כּאוֹמר: מה הלצה חדשה זוֹ שהמצאת? שׂחק בּאמך, אוֹתי לא תרמה… בּווֹלפזוֹן נתעוֹרר חשד שבּן־שׂיחתוֹ עמד על כּל הבּדוּתה שבּסיפּוּרוֹ ואינוֹ מאמין אף לדבר אחד מדבריו – בּאמת, מה זאיוֹנטשיק! יאמין לי… אין לוֹ אלא לוֹמר לי מלה אחת ויקבּל ממני כּמה שיש בּידי… למה הוא שוֹתק? שמא… אינוֹ מאמין לי? בּאמת, וּבתוֹם לבב, מר זאיוֹנטשיק!

– לא! חס ושלוֹם! אני מאמין לוֹ מאד. וכי למה לא אאמין? הלא ידוּע שאני שוֹטה וּמאמין לכל דבר. טבעי הוּא בּכך. וּביחוּד אני מאמין למי שאוֹמר דבר טוֹב, ולא איכפּת לי אם אחר כּך מתבּדה הדבר הטוֹב, לא איכפּת לי, חי־חי־חי… אבל בּנוֹגע להצעתוֹ, אני מוֹדה למר: אין לי צוֹרך, לפי שעה… תלמידים יש לי די הצוֹרך, ואפילוּ יוֹתר מזה. בּאים וּמתחננים לפנַי שאתן שיעוּרי־הוֹראה לפחוֹת שלוֹש פּעמים בּשבוּע אוֹ אפילוּ פּעמַים בּשבוּע… ואני מוּכרח לסרב. וכי כּמה שעוַת בּיוֹם יכוֹל אדם לעבוֹד? הרי יש גבוּל גם לכוֹחוֹ של אדם. שבח לאֵל, אין לי צוֹרך בּהלוָאוֹת. ואם תמצא לוֹמר, מר ווֹלפזוֹן, בּינינוּ לבין עצמנוּ, אגלה לוֹ סוֹד: הספּקתי גם לחסוֹך לי איזה סכוּם, כּך… עגלגל, חי־חי… הוּא רוֹאה, טבעי שוֹנה מטבעוֹ. ואני איני יוֹדע מה לעשׂוֹת בּוֹ… רוֹאה הוּא? אף אני איני יודע… כּלוֹמר, איני יוֹדע היכן אפקיד את ממוֹני. אוֹמרים שהבּאנקים בּימינוּ אינם בּטוּחים בּיוֹתר. מרוּבּוֹת פּשיטוֹת־הרגל בּימינוּ. בּלא ממוֹן – דאגה; ועם ממוֹן הדאגה כּפוּלה ומכוּפּלת, חי־חי־חי… שמא יוּכל מר ליעץ לי עצה טוֹבה?

הפּעם זיגמוּנד הוּא שלא האמין לזאיוֹנטשיק. וּבכדי להראוֹת לוֹ שדבריו נאמנים עליו, אמר בּכוֹבד־ראש:

– האמת היא שאֵלַי לא הגיעוּ ידיעוֹת על פּשיטוֹת־הרגל שאדוֹני מספּר עליהן. מכּל מקוֹם… לא נעים לי לוֹמר לוֹ זאת, גזירה שמא אהיה חשוּד כּנוֹגע בּדבר, אבל בּלב טהוֹר אוּכל ליעץ לוֹ שאם יפקיד את ממוֹנוֹ בּבּאנק של אבּא מוּבטחני בּטחוֹן גמוּר שלא יפסיד אף פרוּטה לא מן הריבּית ולא מן הקרן…

זאיוֹנטשיק הוֹדה לוֹ על העצה הטוֹבה ונתפּרש ממנוּ בּחפּזוֹן.

ווֹלפזוֹן הפסיע יחידי בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּברוּח עכוּרה, כּאדם שבּא להערים והערימוּ עליו, תיעתעוּ בּוֹ ועזבוּהוּ בּמפּח־נפש…

פּרק שביעי

עמדוּ ימים מעוּננים. נשבוּ רוּחוֹת טחב קשוֹת וּמן השמים המכוּסים מפלשׂי עוֹפרת יוֹרדים קילוּחי גשמים צוֹננים ודוֹקרים; פּעמים הם פּתוּכים אף בּפתוֹתי שלג קלים שמתמַסמסים דרך נפילתם. דוֹמה שנשתנוּ מעשׂי בּראשית ועל סף האביב חוֹזר שוּב החוֹרף.

בּימים אלה מסיקים בּביתוֹ של הבּאנקיר ווֹלפזוֹן את תנוּרי הרעפים שמפיקים חוֹם כּבד וקשה לנשימה. חוֹם כּבד זה אינוֹ פּוֹסק מחדרי הבּית עוֹד מן החוֹרף בּעבוּר הנכדה הקטנה שנוֹלדה כּאן לפני ששה חדשים.

היה יוֹם ראשוֹן לשבוּע, סמוּך לשעה השמינית בּערב. בּחדר האוֹכל הגדוֹל דלקה, תחת כּוֹבע משי לבן, מנוֹרה שעמדה בּקצה השוּלחן, וּלפניה ישבוּ שתי נשים, אם וּבתה, והיוּ עסוּקוֹת אשה בּמלאכתה. האם, אשה זקנה, מסוּרבּלת בּשׂר, גיבּעת קצת, עם פּנים חלקוֹת עדיין, עגוּלוֹת וטוֹבוֹת, מתחת לקפלט כּבד, סוֹרגת שׂמיכה לנכדתה מצמר ורוֹד. ראשה מרעיד כּאילוּ בּקצב לצינוֹריוֹת המתנוֹעעוֹת בּידיה בּזריזוּת מרוּבּה, ושׂפתוֹתיה רוֹחשוֹת בּלא הפסק. יש שהיא פּוֹרשׂת את המַטלית הסרוּגה על גבּי השוּלחן, מחליקה עליה בּכפּה, מתבּוֹננת אליה, ושׂפתוֹתיה רוֹחשוֹת, רוֹחשוֹת. הבּת, סֶסיל, אֵם הנכדה, כּבת־שלוֹשים־וארבּע, יוֹשבת לפני ספר פּתוּח, אבל היא מעיינת בּוֹ מתוֹך פּיזוּר־רוּח. מפּעם לפעם היא תוֹלה עיניה בּשעוֹן־הקיר הגדוֹל, המטקטק לוֹ בּחשאי, בּפני עצמוֹ, עטוּי כּוּלוֹ צל.

– רק שמוֹנה פּחוֹת רבע! – לא התאפּקה ססיל וקראה – השעוֹת נגררוֹת בּמתינוּת, דוקא בּשעה שקצרה רוּחך.

– אין השעוֹן מצפּה לאוֹרחים, וּמשוּם כּך אינוֹ מזדרז. – השיבה הזקנה.

– חוֹששתני שזיגמוּנד ישכּח לנסוֹע אל הרכּבת להקדים את פּניהם. אלפי ענינים מטרידים אוֹתוֹ ודעתוֹ פזוּרה.

– הענינים של זיגמוּנד… – נאנחה האם.

– ולָך, אמא, אין דאגה אחרת אלא לזיגמוּנד.

– וכיצד לא אדאג ולא אפחד? כּלוּם איני יוֹדעת בּמה הוּא עוֹסק? ימח שמם של ה“פּוֹלאקים” הללוּ…

– לא הוּא היחידי.

– לאחרים ידאגוּ אמוֹתיהם שלהם.

– אל תשכּחי, אמא, שזיגמוּנד אינוֹ תינוֹק עוֹד, וקרוֹב הדבר שהוּא יוֹדע להיזהר.

– כּבר ראינוּ, כּבר ראינוּ כּיצד הוּא יוֹדע להיזהר. הרי פּעם, כּמדוּמני, כּבר קיבּל לקח טוֹב, ועדיין לא למד. זוּנדיל (האם אינה רגילה בּשמוֹת בּניה הלוֹעזיים) אינוֹ יוֹדע שהוּא משׂחק בּאש. ואם פּעם עלה בּידי אבּא להוֹציאוֹ מבּית־האסוּרים, כּלוּם בּטוּחה את שיעלה בּידוֹ גם בּשניה?

ססיל הניחה את ידה על ספרה, נשענה אל גב הכּסא ושקעה בּהרהוּריה. כּשבּאה לוארשה, בּחדשי הריוֹנה האחרוֹנים, מפּסקוֹב עיר מגוּריה (הוֹאיל וּבפּסקוֹב לא היתה מילדת שיש לסמוֹך עליה), וּמצאה את אחיה שטוּף בּתנוּעת המרד הלאוּמי שהקיף את פּוֹלין, היה הדבר תמוּה בּעיניה וּמעוֹרר דאגה. אמת, עוֹד בּימי ישיבתם בּקוֹבנה, והיא אז נערה בּבית אביה וזיגמוּנד תלמיד בּגימנסיה, עוֹד אז, זכוּרה היא, היה הנער פּעמים מדבּר בּהתלהבוּת על מלחמת מצוה בּעד שחרוּר פּוֹלין. אז היתה מלגלת עליו ותוֹלה את דברי התרברבוּתוֹ בּנערוּת שיש בּוֹ; לכשיִגדל – כך היתה משתדלת להפיס דעתם של הוֹריה – לכשיִגדל תתישב דעתוֹ עליו. ואִילוּ האב, שמעוֹלם לא היה רוֹדה בּבנוֹ, היה בּדאגה כּמוּסה מעלה עליו את הכּתוּב: “וּפי אויל מחיתה קרוֹבה”. ואילוּ עכשיו מצאה את מצב הדברים חמוּר. זיגמוּנד אינוֹ עוֹד תלמיד הגימנסיה, אלא צעיר מבוּגר, מהנדס; בּאוּמנוּתוֹ אינוֹ עוֹסק ואת כּל ימיו מוֹציא לבטלה בּעניני פּוֹליטיקה, ואף הספּיק כּבר לטעוֹם טעם תפיסה. האם נהלכת כּצל וּבוֹכה בּמסתרים, והאב, כּדרכּוֹ, יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּפסוּק, מלעיג, בּפני בּנוֹ, על אוֹתם הפּוֹחחים המרדנים, שלוֹבשים עוֹז בּלשוֹנם ולבּם לב שפנים. אבל רוּחוֹ עכוּרה עליו. הוּא קיוָה שססיל תשפּיע על אחיה שיפשפש בּאוּמנוּתוֹ כּדי שלא תשָכח ממנוּ אוֹ יפשוֹט ידוֹ בּמסחר, וּבלבד שלא ילך בּטל; שכּן רק הבּטלה מביאה לידי פּוליטיקה של הבל וּמעשים של מבַלי־עוֹלם. ואִילוּ ססיל נמנעה מלהתערב בּעניני אחיה הוֹאיל וידעה שלא תוֹעיל כּלוּם, ולמה תטיל מרירוּת בּיניהם? בּין כּך וּבין כּך היתה מצירה עם הוֹריה וידה קצרה להוֹשיע.

שוּב תלתה עיניה בּשעוֹן. עוֹד מעט והילדה תקיץ. הרכּבת, שבּה עוֹמדים בּעלה וּבניה לבוֹא מפּסקוֹב, תגיע לוארשה דוקא בּשעה שהיא מיניקה את ילדתה, אביה טרוּד אוֹתה שעה מאד ואין מי שיקדם את פּניהם חוּץ לזיגמוּנד.

– שכחתי, אמא, שלאפּונר קבע היוֹם ראיוֹן לזיגמוּנד, אבל שכחתי בּאיזוֹ שעה, בּשבע אוֹ בּשמוֹנה. חוֹששתני שיִדחה את הפּגישה מפני הראיוֹן.

– לאפּוּנר שלך! – רטנה הזקנה – אף הלזה על ראשי. הוּא כּבר עוֹמד תקוּע לי כּאן. – והחוותה בּאצבּעה על גרוֹנה.

ססיל חייכה:

– מאימתי לאפּוּנר הוּא “שלי”?

– כּל הימים את: לאפּוּנר הא ולאפּוּנר דא, הכּלל: לאפּוּנר, לאפּוּנר… מה ה“יחוּס” הגדוֹל הזה, איני יוֹדעת.

– בּאמת איני יוֹדעת, אמא, מה יש לך בּלבּך עליו.

– הרי זה הוּא שמוֹשך את זוּנדיל שלנוּ בּחָטמוֹ לכל מקוֹם שרוֹצה.

– זיגמוּנד גדוֹל מלאפּוּנר בּשנים. ושמא הוּא שמוֹשך את לאפּוּנר?

– לאפּוּנר אינוֹ מאוֹתם שמוֹשכים אוֹתם. לי יש חוֹטם לעמוֹד על ריחם של הבּריוֹת.

– את נפרעת מלאפּוּנר על שבּנך שוֹטה וניתן ל“משיכה בּחוֹטם”.

– שניהם כּאחד טוֹבים. ואף־על־פּי־כן איני יוֹדעת למה הוּא תקוּע בּביתנוּ כּל הימים?

– ראשית, אמא, אינוֹ תקוּע כּאן כּל הימים. אדרבּה, הלא את שבּאת אליו פּעם בּטענוֹת וּתלוּנוֹת על שהוּא מתרחק מבּיתנוּ וּבא אצלנוּ לעתים רחוֹקוֹת. ושנית, “קרוֹבוֹ” של הבּעל הוּא גם “קרוֹבה” של האשה… אמת, “קרוֹב” רחוֹק הוּא…

– מהנ, בּן בּנה של פּרסת־הבּרזל של רגל הסוּס…

מן הפּרוֹזדוֹר הרחוֹק נשמע צלצוּל. שתי הנשים הפכוּ ראשיהן אל הדלת.

נכנס לאפּוּנר.

– הרי הוּא לפניך! – אמרה הזקנה אל בּתה – חבל שלא דיבּרנוּ בּרגע זה בּמשיח. אפשר שהוּא היה בּא בּמקוֹמוֹ של מר.

הצעיר החוָה קידה לזקנה, שהוֹשיטה לוֹ את קצוֹת אצבּעוֹתיה. ואחר נשק את כּפּה של ססיל (הזקנה עדיין לא התרגלה אל מנהג זה הנהוּג בּפּוֹלין לנשק ידה של גברת; נפשה סוֹלדת מנשיקת־יד זוֹ שאינה נאה, לפי דעתה, אלא לעבדים ולשפחוֹת). ישב על כּסא שהראוּ לוֹ סמוּך אצלן. בּלסתוֹתיו פּרחה אמדוּמית מחמת חוֹם החדר שלפף אוֹתוֹ אחר הצינה שבּחוּץ. השתעל שיעוּל קצר, וּבקוֹל צרוד שאל לשלוֹם הגבירוֹת.

– שוּב הצטנן מר! – אמרה ססיל בּנעימה של נזיפה.

– הן, בּמקצת.

– מה בּחוּץ?

– צינה, רוּח, סַגריר וגוֹעל נפש.

– יסלח לי, מר לאפּוּנר! בּמעילוֹ לא חסרים כּפתוֹרים? הלא הרוָקים, כּידוּע…

– כּוּלם נוֹכחים בּמספּרם המלא! איש לא נעדר! – השיב בּחיוּך, כּדרך ראש פּלוּגה שנוֹתן דין־וחשבּוֹן לקצינוֹ.

– ומה כּוֹרך מר לצוָארוֹ?

– מה החקירה־והדרישה הזוֹ? אני מסרב להשיב. – פּתח בּצחוֹק וסיים בּשיעוּל יבש וּממוּשך.

– רוֹאה מר? – קראה ססיל כּמנצחת – סוֹפוֹ…

– סוֹפי מר?

– מכּל מקוֹם דלקת ריאוֹת אינה דבר מתוֹק.

– בּדברים כּאלה אין לזלזל. – אמרה שׂרה־דבוֹרה, שבּלבּה התחילוּ רוֹחשים רחמים על אדם זה שבּוַדאי יחיד וגלמוּד הוּא, ואין מי שידאג לוֹ, הוֹאיל והוּא רוָק… – קראי, צילה, למארינקה.

– למה היא לך?

– תקדים הפּעם לשפּוֹת את המיחם, וּמר לאפּוּנר ישתה תה חם. אף “גוֹגוֹל־מוֹגוֹל” נעשׂה לוֹ…

לאפּוּנר קיבּל את הערוֹתיהן של הנשים האלוּ בּחיוּך וַתרני. בּלבּוֹ הצחיקוֹ הדבר שמשוּם איזוֹ קירבה משפּחתית מפוּקפקת ראוּ הללוּ את עצמן חייבוֹת בּטיפּוּל וּבדאגה לבריאוּתוֹ. נראה שפּטוּרוֹת הן מכּל דאגה גדוֹלה אחרת ומכּל ענין חשוּב אחר וּמבקשוֹת למלא את חלל חייהן בּדאגוֹת קטנוֹת לאדם זר.

אחר שעה קלה עמד על השוּלחן מיחם רוֹתח עם כּל אבזריו לשתיה. שׂרה־דבורה הניחה את מלאכתה, עמדה והתחילה מתקינה את ה“גוֹגוֹל־מוֹגוֹל”. הוֹאיל וידיה מרעידוֹת קצת, עמדה ססיל למָרֵס את החלמוֹן בּרוֹתחים. לאפּוּנר, משנתפּשטה חמימוּת נעימה בּכל גוּפוֹ, וה“גוֹגוֹל־מוֹגוֹל”³ בּוּסם לוֹ, שאל לשלוֹמה של התינוֹקת.

– המסכּנה, – השיבה האם – היא סוֹבלת מהשינַים שהתחילוּ צוֹמחוֹת.

– וכי יש לה כּבר שינים?

האם והסבתא צחקוּ לשאלתוֹ.

– היא סוֹבלת – הסבּירה ססיל – מפּני שעדיין אין לה שינים, והן רק בּתחילת צמחיחתן. היוֹם, בּשעת ההנקה, חשתי דקירה חדה. מיששתי בּפיה והרגשתי משהוּ קשה וחד. חבל שזה בּמאוּחר קצת. הייתי רוֹצה שתקבּל את פּני אביה ואחיה ושינים בּפיה.

– כּדי שתוּכל לוֹמר להם: “שלוֹם עליכם!”? – ליגלגה הזקנה.

– תמיד את מַלעיגה עלי. חוֹששתני שבּשעה שאני הייתי בּגילה של נכדתך, הייתי אף את אז שוֹטה כּמוֹתי. שמא לָאו?

– את היית אצלי הראשוֹנה. ואילוּ חנה’לה אינה ראשוֹנה אצלך.

– היא הבּת הראשוֹנה.

– שוֹטה תהיי אף עם בּתך העשׂירית.

– העשׂירית?.. מה את סחה, אמא? אין אלוֹהים בּלבּך!

לאפּוּנר נתן עיניו בּשעוֹן, וזרק מפּיו בּקוֹל כּהה, כּמוֹ דרך אגב, רק לצאת ידי חוֹבת נימוּס כּביכוֹל:

– זיגמוּנד אינוֹ בּבּית?

– הוּא סח לי שלשוֹם – אמרה ססיל – שבּשבע אוֹ בּשמוֹנה נוֹעדתם להפּגש כּאן. אבל זיגמוּנד שלנוּ מפוּזר מאד, הן שלוֹ אינוֹ הן ולאו שלוֹ אינוֹ לאו. והנה אני יוֹשבת ודוֹאגת כּל הזמן שמא אף אל תחנת הרכּבת לא יבוֹא בּשעתוֹ.

– מה לוֹ וּלתחנת הרכּבת? – שאל לאפּוּנר.

– עליו להקבּיל את פּני בּעלי והילדים.

בּפני לאפּוּנר לא זע אף עוֹרק קל, וּבמנוּחה ואפילוּ כּמוֹ מתוֹך שעמוּם, אמר בּאוֹתה שׂפה רפה:

– ראָיוֹן? איני זוֹכר, שדיבּרנוּ על איזה ראיוֹן. כּנראה טעוּת כּאן, איזה ערבּוּב דברים…

בּלבּוֹ חרה לוֹ מאד על שזיגמוּנד לא בּא אל השעה הקבוּעה, וביוֹתר חרה לוֹ על שלא שמר את לשוֹנוֹ וּפיטפּט לפני אחוֹתוֹ דברים שהשתיקה יפה להם. בּעצם אין לוֹ עוֹד מה לעשׂוֹת כּאן והיה יכוֹל כּבר לעמוֹד וּלהתפּרש. אבל אחרי הדברים ששמע מפּי ססיל ראה מן הצוֹרך להשאר עוֹד שעה קלה וּלפטפּט עם שתי הגבירוֹת הללוּ על דא ועל הא, כּדי לטשטש את ענין הראָיוֹן. והוּא פּנה אל ססיל:

– אני משעֵר כּמה ישמחוּ שני בּניה על האחוֹת הקטנה שיִמצאוּ כאן.

– וּלמר בּקטנוּתוֹ לא היתה אחוֹת קטנה?

– לאו. אחוֹתי גדוֹלה ממני בּהרבּה שנים. אבל לי בּילדוּתי היתה חברה, ילדה כּגילי. ילדה קפוּזה ועליזה… אז היה שמה שיינדילה, ועכשיו היא קוֹראת לעצמה משוּם מה סיוּזאן… אז היינוּ ילדים בּני שמוֹנה אוֹ תשע. ואני אהבתיה מאד…

– ושוּב לא נפגשתם?

– הן, אחר כּך הייתי פּעם אצלם בּאוֹדיסה. בּשנה האחרוֹנה ללימוּדי בּגימנסיה. זמן רב היתה בּינינוּ חליפת־מכתבים… אבל… בּעצמי איני יוֹדע מפּני מה התחלתי מַשהה וּמַלקיש את תשוּבוֹתי על מכתביה. וזה זמן רב לא כּתבה לי כּלוּם.

– כּך אתם הגברים תמיד. – העירה ססיל הערה של גינוּי.

– עסקים שוֹנים וטרדוֹת היוּ מפּעם לפעם מעכּבים… נערה בּעלת רגשוֹת נעלים, אידיאליסטית, אבל אוֹהבת יוֹתר מדי את רוּסיה ואת תרבּוּתה…

הפסיק בּאמצע ונשתתק… הוּא גוּפוֹ לא ידע למה הוּא מרבּה לספר על ידידת־נעוּריו. לאפּוּנר עם כּל הפּשטוּת והטבעיוּת שנהג בּבני־אדם, היה נרתע מכּל מַגע קרוֹב קצת יוֹתר מן המידה עם בּני־אדם, והיה נזהר מלדבּר עמהם על חייו הפרטיים. אפשר שזֵכר שיינדילה היה יוֹתר מדי חַי בּלבּוֹ ויוֹתר מדי הטרידה אוֹתוֹ הרגשת אשמה כּלפּיה שבּעטיוֹ נפסק הקשר בּיניהם, ואפשר שהשתתפוּתן החמה של שתי הנשים היא שעוֹררה אוֹתוֹ לספּר על ילדוּתוֹ.

ססיל תמכה את לחיה בּכפּה האחת, וּבשניה שׂיחקה בּדפּי הספר, עם שעיניה תלוּיוֹת בּוֹ. אמרה לוֹ משהוּ, והוּא לא יכוֹל לשמוֹע, מפּני שבּאוֹתה שעה תקפוֹ שיעוּל חזק. הדברים היוּ, כּנראה, לבביים מאד, מפּני שלבבי וחם היה מבּט עיניה. לאפּוּנר שמע רק את הסיוּם:

–… שנוֹת נעוּרים מתוֹך בּדידוּת, בּלא אב ואם, בּין אנשים זרים… שמא עוֹד כּוֹס תה, מר לאפּוּנר?

– לאו, תוֹדה!

– אבל יִשתה עוֹד, תה חַם יפה לשיעוּל. – אמרה הזקנה בּקוֹל רם. – הוּא משתעל כּל־כּך.

– אבל שתיתי דיִי, תוֹדה רבּה.

– אין בּכך כּלוּם, ישתה עוֹד… ישים לתוֹך הכּוֹס מן המרקחת הזאת… בבקשה ממנוּ!

נפתחה אחת הדלתוֹת וּבפּתח ננעץ ראש אשה בּמצנפת לבנה שקרצה לססיל בּעינַים.

– הקטנה… – אמרה ססיל – תיכף!

עמדה וּבקשה סליחה מלאפּוּנר: עליה להתפּרש ממנוּ שכּן הגיעה שעתה של בּתה לאכוֹל. לאפּוּנר עמד: אף הוּא הגיעה שעתוֹ לילך. ולחץ את ידה של ססיל.

– ימתין, מר, ימתין רגע אחד! – אמרה הזקנה. לאחר שבּתה נסתלקה מן החדר, יצאה אף היא. אחר רגעים אחדים חזרה עם צנצנת מלאה מרקחת פּטלים עטוּפה בּנייר.

– את הצנצנת הזאת יטוֹל מר ויביא לביתוֹ. תה חם עם קצת קוֹניאק ועם המרקחת הזאת יפה לזיעה… לפני השינה… אף בּיוֹם לא תזיק למר מרקחת זאת… בּעצמי עשׂיתי…

חיים לאפּוּנר נבוֹך מאד:

– מה אעשׂה בּצנצנת זוֹ? הלא אין אני הוֹלך הבּיתה. יש לי ישיבה… – התחנן לפניה.

ואילוּ הזקנה הטוֹבה לא קיבּלה את טעמיו ונימוּקיו: היא פּצרה בּוֹ, וגם גזרה עליו שיטוֹל את המרקחת שהיא בּעצמה רקחה… הרי הוּא משתעל כּמוֹ מתוֹך חבית ריקה, והמרקחת הזאת היא ממש “רפוּאה” לחָזה… וכי תינוֹק הוא שמתבּייש לישׂא עמוֹ “רפוּאה”?

סוֹף לא יכוֹל לעמוֹד בּפני פּתוּייה של הזקנה ונתפּצר. שׂרה־דבוֹרה שׂמחה מאד, ואפילוּ ליוותה אוֹתוֹ אל הפרוֹזדוֹר. ושם בּשעה שלבש את מעילוֹ, אמרה:

– ילך נא מר ישר אל בּיתוֹ ויתכּסה בּשׂמיכה חמה. אם יש לכם שם כּר מיוּתר, טוֹב לכסוֹת בּוֹ את הרגלים. אַל ילך לשוּם מקוֹם, שוֹמע מר? לשוּם מקוֹם!.. ישר אל בּיתוֹ… ויהא בּריא! שלוֹם!.. – פּתאוֹם נזכּרה וקראה – ימתין מר! ימתין רגע אחד!

וּבפסיעוֹתיה הטוֹפחוֹת והנחפּזוֹת הלכה לה, ואחר שעה קלה חזרה עם סוּדר צמר סרוּג:

– יעטוֹף מר בּזה את צוארוֹ.

– אבל… בּבקשה ממנה, איני יכוֹל… איני רגיל…

– אין אדם מתרגל להיוֹת חוֹלה. אל ירבּה בּדברים ויכרוֹך את הסוּדר הזה על צוארוֹ, הרי הוּא כּמוֹ תינוֹק…

ראה לאפּוּנר שלא יעלה בּידוֹ לסרב, ציית וּבלבד להמלט בּמהרה מסַפּחת טוֹבה זוֹ. הוֹדה לה מאד ונפטר מן הבּית.

וּבחוּץ היה כּבר חוֹשך. נשבה רוּח קלה שהפריחה חַשרת טיפּוֹת דקיקוֹת כּאבק. לאוֹרם של פּנסי הרחוֹב והמנוֹרוֹת בּחלוֹנוֹת־הראוָה של החנוּיוֹת נוֹצצוּ אבני־מרצפת הרחוֹב והמטריות הרטוּבּוֹת של עוֹברים ושבים.

לאפּוּנר יצא מבּית ווֹלפזוֹן עם צנצנתוֹ של מרקחת בּידוֹ. עליו היה לילך לישיבה בּבית הנסיכה ליוּבּימסקה ולא ידע מה לעשׂוֹת בּצנצנת זוֹ. עיכּב את הכּרכּרה הפּנוּיה הראשוֹנה שעברה על פּניו. גמר בּדעתוֹ להפקיר את הצנצנת בּתוֹך הכּרכּרה: יהנה ממנה העגלוֹן אם לא יקנה בּמשיכה נוֹסע אחר, שיבוֹא אחריו. היה כּעוּס מאד על זיגמוּנד שבּגללוֹ הוֹציא לבטלה שעוֹת אחדוֹת. אין לך אדם מזיק יוֹתר ממי שאינוֹ עוֹמד בּדיבּוּרוֹ, מבטיח הרבּה וּמקיים מעט. השכחנוּת וקלוּת־הראש שבּאדם זה מרגיזוֹת ודוֹחוֹת אוֹתוֹ… למה הוּצרך לפטפּט לפני אחוֹתוֹ על ויעוּד פּגישתם? ומי יוֹדע על מה עוֹד הוּא מפטפּט בּאזני רעים וּמוֹדעים! לא, מן ההכרח להרחיקוֹ מן העבוֹדה, מעט מעט וּמתוּן מתוּן, כּדי שהוּא גוּפוֹ לא ירגיש בּדבר…

בּעצם הרהוּרי־הרוֹגז שבּלבּוֹ, ראה כּרכּרה הוֹלכת וּבאה כּנגדו בּריצה וּבה ישוּב אדוֹן שראשוֹ שקוּע עד לחוֹטם בּצוארוֹן הסמוּר של מעילוֹ. לאוֹר הפּנס הספּיק להכּיר בּוֹ את זיגמוּנד. עיכּב את עגלוֹנוֹ, הוֹציא את ראשוֹ וקרא אל מאחרי הכּרכּרה השניה:

– מר ווֹלפזוֹן! מר ווֹלפזוֹן!

הכרכרה השניה עמדה אף היא. ווֹלפזוֹן החזיר את ראשוֹ, ואחר קפץ מעל הכּרכּרה ורץ אל לאפּוּנר:

– ערב טוב, מר לאפּוּנר! שיחק לי מזלי שפּגשתיו… הוּא בא בּוַדאי מבּיתי… מצטער מאד. טוֹב שראיתיו! אני צריך לדבּר עמוֹ על ענין חשוּב. אבל היכן?

– נסַע אל יאנוּש. שם נדבּר. – ענה לאפּוּנר כּמוֹ מן השפה ולחוּץ.

זיגמוּנד לא בּא אל השעה שקבע לוֹ לאפּוּנר לא מחמת אוֹתה הסיבה שחשדוּ בּוֹ אחוֹתוֹ וחברוֹ, אלא מפּני שהיה בּאמת טרוּד מאד. אמש אחר הצהרים יצא מבּיתוֹ ועל המדרכה לפני פּתח בּיתוֹ פּגעה בּוֹ אשה עניה עטוּפה בּסוּדר כּאחת האכּרוֹת ושאלה אם זהוּ ביתוֹ של ה' ווֹלפזוֹן.

– מה רצוֹנך? – שאל.

תחת תשוּבה, הוֹשיטה לוֹ פּתקה. זיגמוּנד מצא כּתוּבים בּה רק שמוֹ וּכתבתוֹ בּאוֹתיוֹת רוֹמיוֹת. העביר את עיניו מן הפּתקה אל פּני האשה שהיתה מתרגשת מאד. פּניה היוּ ידוּעים לוֹ ולא זכר היכן ראה אוֹתם.

– אני הוּא זה. אבל מה בּקשתך? מי כּתב לך זאת?

– האדוֹן זאיוֹנטשיק… האדוֹן זאיוֹנטשיק הוּא בּצרה גדוֹלה…

זיגמוּנד נזכּר מיד שזוֹהי אוֹתה האשה שראה מבּעד לחלוֹן בּביתוֹ של זאיוֹנטשיק.

– מהי הצרה? – שאל – מה אירע לוֹ למר זאיוֹנטשיק?

– הה, אדוֹני! – קראה האשה בּדמעוֹת – הצרה היא גדוֹלה. סחבוּ אוֹתוֹ את המסכּן, ומי יוֹדע מה יעשׂוּ בּוֹ…

– מי סחב אוֹתוֹ? להיכן סחבוּהוּ? ספּרי כּסדר. איני מבין…

– אח, אדוֹני היקר!… היאך אני יוֹדעת להיכן?.. כּלוּם מספּרים הם?.. היה יוֹשב ונוֹתן שיעוּר לילדה שלי, והנה בּאוּ אוֹתם האנשים…

– אבל אֵילוּ הם האנשים? – הפסיקה זיגמוּנד – שוֹטרים?

– לא, לא, אדוֹני היקר!.. אוֹתם מן “המשמר הלאוּמי”… בּאוּ וציווּ עליו לילך עמהם…

זיגמוּנד נתחלחל:

– מן “המשמר הלאוּמי”? מה רצוּ הללוּ ממנוּ?

– כּלוּם אני יוֹדעת? כּלוּם הם אוֹמרים דבר? רק אמרוּ שיֵלך עמהם… יעמידוּהוּ לדין… הה, אדוֹני! אדם הגוּן וישר כּמוֹתוֹ… אין כּמוֹתוֹ בּעוֹלם, כּמוֹת שאני אוֹהבת את אלוֹהי… אינוֹ פּוֹגע לרעה אף בּזבוּב על הקיר, למה ידוּנוּ אוֹתוֹ? מה עשׂה?.. הוּא בּתחילה התנגד, לא רצה לילך, אבל הם אמרוּ שאם יסרב אוֹ אם אך יגבּיה קוֹלוֹ יעשוּ בּוֹ דין בּוֹ בּמקוֹם. ואחד שלף פּגיוֹן כּזה… כּמעט התעלפתי מפּחד… אַנדזיה שלי התחילה מתיפּחת. ואף אני התחלתי לבכּוֹת וּלהתחנן לפני הרוֹצחים. אחד סטר על פּני. אדוֹני רוֹאה? כּל פּני תפוּחים מאוֹתה סטירה. לוַאי שכּל השדים יחטפוּהוּ… “עוד תספּיקי לצרוֹח, אשה! – גער בּי – אחרי החקירה והדרישה. ועכשיו לבלוֹם את הפּה!” אף האדוֹן זאיוֹנטשיק בּיקש ממני לשקוֹט ולשתוֹק. לאחר שהוּא חף מפּשע, אמר, אין חשש; הרי שלא יאוּנה לוֹ כּל רע. כּך דיבּר המלאך הטוֹב, והוּא גוּפוֹ חיור כּמת וכוּלוֹ מפרפּר… רק הספּיק לרשוֹם בּמחבּרתה של הקטנה, כּאילוּ מסַיים את שיעוּרוֹ, את הכּתוֹבת של אדוֹני. מיד הבנתי שעלי לפנוֹת אל אדוֹני… יצילה נא אדוֹני את מר זאיונטשיק… הוּא צדיק, הוּא חף מפּשע, אדם טוֹב זה… אלוֹהים ישלם לאדוֹני כּשׂכרוֹ, הה, מרים הקדוֹשה!.. הה, אֵלי!..

– וכי לא אמרוּ בּמה מאשימים אוֹתוֹ, מרת זאיוֹנטשיק?

– לא מרת זאיוֹנטשיק אני, אדוֹני! אני אלמנתוֹ של מר שאדינסקי, מי שהיה רכּבוֹ של האלוּף מירסקי. לאדוֹן זאיוֹנטשיק אין אשה. הוּא רוָק…

– כּיצד, רוָק? והילדה של מי היא? שלך?

– שלי, אדוֹני! בּוַדאי שלי! האדוֹן זאיוֹנטשיק אינוֹ אלא דיירי. הוּא דר בּביתי וּמשלם לי עשרה זהוּבים לחוֹדש. אבל אַנדזיה היא בּתי יחידתי… מר זאיוֹנטשיק היה כּאָב לה. כּמוֹת שאני אוֹהבת אלוֹהי, לב־זהב לוֹ לאיש הזה, והילדה נתקשרה בּוֹ ואינה יכוֹלה לחיוֹת שעה בּלעדיו… עכשיו היא שוֹכבת וּבוֹכה…

– ראיתיו פּעם נוֹשׂא ילדה על גבּוֹ. קרוֹב הדבר שבּתך היתה זאת. היא צוֹלעת?

– נכת רגלים היא, אדוֹני! בקטנוּתה הוֹשבתיה על גבּי השוּלחן וּלרגע אחד, רק לרגע אחד לבד, סרתי אל הכּירה… החלב שעמד על האש התחיל גוֹלש… והיא, מלאָכי, נפלה מעל השוּלחן ושברה את שתי רגליה, וכך עד היוֹם… האדוֹן זאיוֹנטשיק מלמד אוֹתה פּוֹלנית וצרפתית, מטייל עמה בּכל יוֹם. וּכשהיא מתיגעת, הוּא נוֹטלה ונוֹשׂאה על שכמוֹ. תשמרהוּ אֵם האלוֹהים הקדוֹשה…

פּני זיגמוּנד לבשוּ קדרוּת מרוב התפּעמוּת־לב. בּקוֹל כּבוּש וּמרעיד משהוּ שאל:

– אם כּן… בּעלי־הפּגיוֹנוֹת לא אמרוּ כּלוּם… להיכן ועל מה?..

– כּלוּם, כּלוּם לא אמרוּ, הרוֹצחים… – ושוּב התחילה בּוכה.

– הרי טוֹב. לכי שוּבי אל בּתך, ואני אראה… אעשׂה כּל שאני יכוֹל… אשתדל… מה שאוּכל לעשוֹת אעשׂה…

האשה העתירה עליו דברי תוֹדוֹת וּברכוֹת ונפטרה הימנוּ בּדמעוֹת.

זיגמוּנד עמד נדהם מכּל מה ששמע. זאיוֹנטשיק הפליא אוֹתוֹ וגוֹרלוֹ הפחידוֹ. מידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת רק לפעמים רחוֹקוֹת יוֹצא אדם חי. מן החוֹבה להצילוֹ. אבל כּיצד? אל מי יִפנה? אנשי המשמר הלאוּמי אינם עוֹבדים בּגלוּי ולא בּנקל יִמצא אדם מן החוּץ מסילוֹת אליהם: איש אינוֹ יוֹדע אוֹתם והיוֹדע הרי נדר שלא יגַלה את שמם. פּתאוֹם טפח בּידוֹ על מצחוֹ: לאפּוּנר! הוּא לבדוֹ יש בּידוֹ להצילוֹ! קרא לכּרכּרה וציוָה להסיעוֹ אל דירתוֹ של החייט שבּתי שֶר, בּשוּק התבוּאה. את לאפּוּנר לא מצא בּביתוֹ, ואיש מבּני הבּית לא ידע אימתי יחזוֹר. מאוֹתה שעה וּלכאן לא פּסק זיגמוּנד מלהתרוֹצץ בּעיר. לא הניח אדם שהיה לוֹ איזה מגע קרוֹב אוֹ רחוֹק אל התנוּעה הלאוּמית שלא דפק על פּתחוֹ. חזר על פּתחי כּל בּתי־הקהוָה והמסבּאוֹת ששם רגילים העסקנים הלאוּמיים להזדמן לשעוֹת קבוּעוֹת. מן המסבּאה של יאנוּש בּמארשאלקוֹבסקה פּנה אל סימאדיני שבּרחוֹב שויֶנטוֹקשיסקא, קרן־זוית של נוֹבי־שויאט; משם רץ אל בּית־הקהוָה של פּלקוֹב שבּפּרוור הקראקוֹבי, ואחר כּך היה אצל “אנדיה” שבּקרן־זוית בֶילאנסקא וּבמסעדת יאלוּשינסקי שאצל הראטוּש, אצל לוֹרס בּדיוֹטה העליוֹנה בּמקוֹם שעמדוּ הבּילארדים ואצל קלוֹטן שליד הדוֹאר, וחוֹזר חלילה. בּשוּם מקוֹם לא שׂיחק לוֹ מזלוֹ; כּאילוּ נדבּרוּ האנשים להשיב לוֹ בּנוּסח אחד: האדם שאדוֹני מבקש אינוֹ ידוּע לנוּ… אוֹ: זה זמן מרוּבּה לא בּיקר אצלנוּ אוֹתוֹ אדוֹן הדרוּש למר… בּבית־המעדנים של קלוֹטן מצא פּעם אחת את דבוֹשיק יוֹשב לבדוֹ לפני גל עתוֹנים. בּזמן אחר היה מכבּש את עיניו ממנוּ. הפּעם שׂמח עליו ונכנס עמוֹ בּשׂיחה. הרי מר דבוֹשיק מכּיר את מר זאיוֹנטשיק, אמר מיד לאחר דרישת־השלוֹם, אדם זה נפל בּעסק בּיש, בּיש מאד… והתחיל מספּר לוֹ את המעשׂה בּבעלי־הפּגיוֹנוֹת שתפשׂוּהוּ והוֹציאוּהוּ בּכפיה מבּיתוֹ. זיגמוּנד היה נפעם כּל כּך שלא הרגיש בּפניו האדישים־צוֹננים של דבוֹשיק; הלזה נתן בּוֹ עיניו בּתמיהה: מה זה בּא לספּר לוֹ? מה לוֹ וּלאוֹתוֹ בּר־נש נלעג? אבל זיגמוּנד סיים: צריכים לעשׂוֹת איזה דבר, מר דבוֹשיק! צריכים להוֹציאוֹ מידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת, אילמלא כּן הרי הוּא אבוּד. דבוֹשיק פּיהק לתוֹך פּיסת ידוֹ וחייך. לבסוֹף הפליט: “הרי מרי הוּא שאמר עליו, כּמדוּמני, שפּני מרדן או מרגל לאוֹתוֹ אדם… מי יוֹדע, שמא בּאמת יש בּוֹ אחד משני העווֹנוֹת אלה, ולא לחינם תפשוּהוּ”… זיגמוּנד ניענע אליו ראש עם שהוּא מחייך חיוּך של צער: “אני אמרתי מה שאמרתי. אמת. וזה היה לא טוֹב מצדי, ואפילוּ רע מאד. כּוּלנוּ היינוּ רוֹאים בּוֹ ענין לליצנוּת, והרי זה מאד מאד לא טוֹב. מה אנוּ יוֹדעים על האנשים, ואף על הקרוֹבים אלינוּ בּיוֹתר? יאמין לי, מר! לא כלוּם… אנוּ מבּיטים אל בּני־אדם כּסוּמים ואין אנוּ רוֹאים אוֹתם. דרך איזה תבלוּל אנוּ מסתכּלים בּהם, מפּני שכּך נוֹח ורצוּי לנוּ… ואם מתרחש נס והתבלוּל נוֹשל מעינינוּ מאליו, אז… אז עוֹמדים אנוּ לפני אוֹתוֹ אדם שהיינוּ נתקלים בּוֹ יוֹם יוֹם, נוֹשאים ונוֹתנים עמוֹ יוֹם יוֹם, כּמוֹ לפני פּלא… יאמין לי, מר דבוֹשיק, שכּן. אבל למה אני מפטפּט! אם כּן… שמא כּבוֹדוֹ יוֹדע וּמכּיר את מי שהוּא, הוּא מבין… בּעל השפּעה, שמלה טוֹבה אחת ממנוּ היא בּת הכרע”…

דבוֹשיק שמע אוֹתוֹ, כּמוֹ קוֹדם, מתוֹך אדישוּת צוֹננת, ולא הוֹציא הגה מפּיו. לבסוֹף, רפרפה על שפתוֹתיו הדקוֹת בּת־צחוֹק של שׂמחה־לאיד כּמוּסה, שזיגמוּנד לא הרגיש בּה: “לצערי, אמר, איני יוֹדע איש מאוֹתם שבּידם לסַייע לוֹ… הרי מר יוֹדע…” זיגמוּנד עמד להתפּרש ממנוּ מתוֹך דאגה וצער: “אח, מר דבוֹשיק! אני מתרוֹצץ, מתרוֹצץ, וּבינתים, מי יוֹדע…” “הרי יש לכם לאפּוּנר…” הפליט דבוֹשיק. מלה זוֹ “לכם” אפשר שבּפעם אחרת היתה אזנוֹ של זיגמוּנד פּוֹקעת ממנה, ואילוּ עכשיו לא שמע אוֹתה כּלל; נאנח ואמר: “מה לעשׂוֹת ואין מזל לזאיוֹנטשיק זה… שלוֹש פעמים הלכתי אצל לאפּוּנר ולא מצאתיו בּבּית”…

זיגמוּנד לא שקט עד שעה מאוּחרת בּלילה וכל הזמן לא בּא אוֹכל אל פּיו. רצוּץ כּוּלוֹ עלה על מיטתוֹ, ואפילוּ שכח את רעבוֹנוֹ. עד אוֹר הבּוֹקר היה מתהפּך מצד אל צד ולא ראה שינה. בּבּוֹקר חטפתוּ שינה כּבדה מאד. וּכשניעוֹר היה חדרוֹ מוּצף אוֹר מפּני ששכח אמש לשלשל את הוילוֹן. ניתר בּפחד מעל משכּבוֹ: דוֹמה היה עליו שהוֹציא את היוֹם כּוּלוֹ בּשינה. הציץ בּשעוֹן ונתמה; לא האמין למראה עיניו: הוּא ישן רק כּשעה וּמחצה. אבל עמד נפוּש וחלוּם כּמוֹ אחר שינה של מעת־לעת. חיש מהר התרחץ והתלבּש, אכל בּתיאבוֹן גדוֹל את פּת־השחרית שלוֹ ויצא מבּיתוֹ בּדעה גמוּרה “להפוֹך את העוֹלם” עד שיוֹציא מידי בּעלי־הפּגיוֹנות את טרפּם. בּבּוֹקר עלה בּידוֹ להפּגש סוֹף־סוֹף עם שנַיִם־שלוֹשה מאוֹתם האנשים שקיוָה להיוָשע מהם. האחד משך בּכתפיו ואמר שבּטעוּת שלחוּהוּ אליו, הואיל והוּא רחוֹק מכּל הענינים הללוּ, ואינוֹ יוֹדע אפילוּּ מה ליעץ לוֹ. השני שמע אוֹתוֹ מתוֹך השתתפוּת בּצערוֹ, ולבסוֹף הניח את כּפּוֹ על כּתפוֹ וּבידידוּת רבּה השׂיא לוֹ עצה טוֹבה למשוֹך את ידיו מעסק בּיש זה; הנבוֹן בּימים האלה נזהר לעמוֹד מן הצד ולא להתערב בּענינים שאינם שלוֹ. והשלישי רמז שעל חינם הוּא כּל כּך בּטוּח בּצדקתוֹ של אוֹתוֹ אוּמלל שבּשבילוֹ הוּא משתדל. בּימינוּ קשה להיוֹת ערב למישהוּ, וּלעוֹלם אל יהא אדם נשבּע אף על אחיו, קל וחומר על ידיד או רֵע…

ווֹלפזוֹן לא נרתע גם אחרי השיחוֹת האֵלוּ. רגש פנימי עמוק לחש לו שכאן עוֹמדת לפניו לא רק השאלה לקיים את נפשוֹ של זאיוֹנטשיק, אלא שאלת חייו שלוֹ. גוֹרלוֹ שלוֹ עוֹמד להחתך על־ידי גזר־דינוֹ של זאיוֹנטשיק, כּל עתידוֹ קשוּר בּנפש־מאזנַים מתנוֹדדת. לא ראה היאך יוּכל להמשיך את חייו כּמוֹת שהיה חי עד יוֹם אתמוֹל, בּקלוּת, חשׂוּך דאגוֹת, מתוֹך אהבה לפּוֹלין ואמוּנה בּתחיתה הלאוּמית; היאך יוּכל להמשיך את עבוֹדתוֹ התוֹעמלנית שהיתה חביבה עליו, אם חלילה יארע אסוֹן שכּל כּך היה מתירא ממנוּ…

אחר הצהרים עלה בּידוֹ סוֹף־כּל־סוֹף להגיע אל אחד מחברי בּית־הדין של המשמר הלאוּמי, פּאן סקאבּינסקי, מוֹרה למוּסיקה מפוּרסם בּואלסים וּברוֹמאנסים שחיבּר לרוֹב ושנתחבּבוּ על הקהל, וּבעברוֹ המהפּכני. משפּתח את דלת הפּרוֹזדוֹר טפח על פּניו ריח של בּצל מטוּגן שהגיע מחדר־הבּישוּל, וּמחדר שני היוּ נשמעים צלילי פּסנתר וסלסוּלי סוֹפּראנוֹ מתאַמן. הצלילים והסלסוּלים נפסקוּ לרגע וּמן החדר פּרץ גימנַזיסט קטן. דרך פּתח הדלת הציץ בּוֹ ראש קטן של אשה בּלוֹנדית, כּוּלוֹ מכוּסה שפוֹפרוֹת־נייר בּתוֹך השׂערוֹת. זיגמוּנד הכּירה; היה נפגש עמה בּקוֹנצרטים שוֹנים, וכיבּש את עינוֹ ממנה. אמר לגימנזיסט שהוּא מבקש לדבּר עם פּאן סקאבּינסקי. הנער נעלם ואחר חזר והכניסוֹ לחדר קטן שלא היוּ בּוֹ אלא דרגש־עץ קטן אחד וכסא אחד. על החלוֹן היחידי היה משוּלשל וילוֹן־בּד שקוּף וּבחדר היתה אפלוּלית של בּין־השמשות. נכנס ה' סקאבּינסקי, גבוֹה וצנוּם כּתוֹרן, עם שׂערוֹת צהבהבוֹת וארוּכּוֹת מאד, כּמעט עד לכתפיו. פּניו המעוּטרוֹת זקנקן דליל היוּ חיורוֹת־חוֹלניוֹת, עם מבּט עינים חד ועצבּני מבּעד למשקפי פּינסנֶה רכוּבים בּאלכסוּן על חָטמוֹ וּפתיל־משי רחב תלוּי בּהם. מר סקאבּינסקי נכנס אל החדר וסבר פּניו חמוּרוּת, כּעוּסוֹת כּמעט. אבל משאמר לוֹ זיגמוּנד את שמוֹ ושם משפּחתוֹ, פּרצה מפּיו קריאה חלוּשה: “אה!” וסבר פּניו הפך אדיבוּת וּריצוּי. הוּא ידע את השתתפוּתוֹ של אוֹרחוֹ בּעבוֹדה הלאוּמית וידע שהוּא גם סבל בּגלל כּן. חייך אליו חיוּך שבּידידוּת, והזמינוֹ לישב על הספּה ממוּל החלוֹן. ותוֹך כּדי כּך החזיר פּניו אל החלוֹן, משך בּפתיל והוילוֹן נתקפּל לאָרכּו עד למחציתוֹ. לאחר מכּן ישב על הכּסא, מוּל פּני ווֹלפזוֹן. לימים כּשזיגמוּנד היה נזכּר את בּיקוּרוֹ זה וּכשהיה נזכּר היאך הזיז אוֹתוֹ מוֹרה למוּסיקה את כּסאוֹ כּדי שיֵשב ממוּלוֹ, הבין שישיבה זוֹ לא היתה בּהיסח־הדעת כּמוֹת שנראתה לוֹ בּשעתה, אלא שהיתה מדעת מכוּונת כּך שצל הוילוֹן המכסה את מחצית החלוֹן שמאחריו יאפיל עליו, בּעוֹד שעל פּני זיגמוּנד נפל כּל האוֹר ממחצית החלוֹן המגוּלה. מר סקאבּינסקי כּיבּד אוֹתוֹ בּסיגארה וּבידידוּת רבּה שאל לשלוֹמוֹ, כּאילוּ היוּ ידידים שנפגשוּ אחר פּרישה של ימים מרוּבּים. זיגמוּנד נבוֹך משוּם מה בּרגע הראשוֹן מהידידוּת הזוֹ וּמהשאלוֹת האלוּ.

– מר סקאבּינסקי! – אמר זיגמוּנד בּרגע ששניהם נשתתקוּ – בּאתי לדבּר עמוֹ בּענין אחד חשוּב…

מר סקאבּינסקי עסוּק בּהרהוּריו שלוֹ לא שמע את דבריו האחרוֹנים וקפץ פּתאוֹם לתוֹכם כּאילוּ נזכּר בּשאלה שעסיקתוּ מאד:

– אגב אוּרחא, מר ווֹלפזוֹן, יסלח לי אם אשאל אוֹתוֹ… סקרנוּת כּזוֹ יש בּי מתמיד לידע את מקצוֹעוֹ של אדם שאני בּא עמוֹ בּאיזה מגע־וּמשׂא שהוּא…

– אני מהנדס, מרי.

– אה, טוֹב מאד! טוֹב מאד! פּוֹלין לכשתבּנה תהא זקוּקה למהנדסים טוֹבים. היכן למד? בּחוּצה־לארץ, לא?

פּעמים אחדוֹת ניסה ווֹלפזוֹן לחזוֹר ולפתוֹח בּענין שלשמוֹ בּא לכאן, וכל פּעם היה בּעל־הבּית כּחרש נכנס לתוֹך דבריו וּמשׂיאוֹ לענינים אחרים, כּגוֹדר בּעדוֹ בּשאלוֹת שוֹנוֹת כּדי שלא ליתן לוֹ שהוּת לקרב אל עיקר בּיקוּרוֹ. לבסוֹף לבש זיגמוּנד עוֹז, פּרץ את הגדר ואמר:

– אבקש את סליחתוֹ, אבל אבקש ממנוּ לשמוֹע אוֹתי. ירשה לי להשיב על השאלה של מר אחר כּך. וּלפי שעה רוֹצה אני, בּרשוּת אדוֹני, לספר לוֹ למה בּאתי להוֹציאוֹ מחוּג משפּחתוֹ אוֹ להבטילוֹ מעבוֹדתוֹ…

פּני המוֹרה הבּיעוּ פּתאוֹם אפתעה וּבהלה. דברי זיגמוּנד נאמרוּ בּנעימה כּזוֹ שבּרי היה לו שאין עוֹד להערים על המדבּר ולעקוֹף אוֹתוֹ בּדברים. וזיגמוּנד התחיל מספּר את כּל המעשׂה בזאיוֹנטשיק. עם המשפט הראשוֹן שיצא מפּיו נשתנוּ בּן־רגע פּני סקאבּינסקי, והפכוּ אטוּמוֹת, מאוּבּנוֹת, בלא כּל ארשת של רגש או מחשבה. תוֹך כּדי סיפּורוֹ יש שהיה זיגמוּנד שוֹאל בּלבּוֹ אם לא נרדם זה. הדבר היחידי שהיה עוֹד זע בּפניו הרי זה היה ניצנוּצן הצוֹנן של זגוּגיוֹת הפּינסנה מתוֹך צלוֹ של הוילוֹן. אף לאחר שזיגמוּנד גמר את סיפּורוֹ, לא נסתלק מַסוה האבן מעל פּניו של הלה. הוּא שתק. זיגמוּנד המתין רגע, ואחר שאל:

– אם כּן, מר סקאבּינסקי?

הלה העביר את הפּינסנה מעל חָטמו, הוֹציא ממחטה לבנה מתוֹך כּיסוֹ הצדדי, שיפשף וקינח את זגוּגיוֹתיו יפה יפה, שוּב הרכּיבוֹ על חָטמוֹ, החזיר את הממחטה אל מקוֹמה ואחר פרשׂ זרוֹעוֹתיו כּאדם תוֹהה ותמה, ולבסוֹף הפליט בּקוֹל של עמעוּם:

– מה אני וּמה כּוֹחי בּענינים כּאלה?

זיגמוּנד ידע שאדם זה הוּא עוֹגן ההצלה האחרוֹן שלוֹ; אם אף הפּעם יעלה חרס בּידוֹ, הרי כּל הענין אבוּד. על כּן התחיל מדבּר בּרגש לוֹהט וּמבטיח שזאיוֹנטשיק הוּא קרבּן של איזוֹ טעוּת אוֹ של מלשינוּת שבּשקר. לבסוֹף התחיל מתחנן כּבר לא על נפש זאיוֹנטשיק אלא על נפשוֹ של עצמוֹ. אם תתרפּה בּוֹ אמוּנתוֹ בּישרם וּבמשפּטם של העוֹמדים בּראש התנוּעה, הלא יתרשלוּ ידיו ולא יוּכל להמשיך את עבוֹדתוֹ. אפשר שהאיוּם השפּיע על המוֹרה אוֹ אפשר שזעה בּלבּוֹ של זה איזוֹ נימה של רחמים על זיגמוּנד, בּין כּך וכך עמד, בּיקש ממנוּ להמתין רגעים אחדים ויצא מן החדר בּחפּזוֹן, בּלא שסגר יפה את הדלת. זיגמוּנד ישב על מקוֹמוֹ בּלא תנוּעה. מן החדר הסמוּך הגיעוּ אליו סלסוּלי הסוֹפּראנוֹ בּדרגוֹת שוֹנוֹת של הסוּלם. אבל הללוּ נשתתקוּ מיד. עכשיו הגיע אליו רק ריח של טיגוּן שגרם לוֹ קֶבֶס וּסחרחוֹרת. הרגעים ה“אחדים” היוּ ארוּכּים וממוּשכים עד לאין־סוֹף. זיגמוּנד התחיל מרגיש בּאימה שחוּשיו הוֹלכים ומיטמטמים מפּאת המתנה ממוּשכת זוֹ, ועוֹד מעט יִרדם אוֹ יִתעלף… בּפסיעוֹת קלוֹת, כּמעט חשאיוֹת, כּחוֹשש שלא להעיר את מישהוּ משנתוֹ, נכנס מר סקאבּינסקי וּבכפּוֹ חבילת ניירוֹת. הלך וּבא אצל החלוֹן ולאוֹר היוֹם שכּבר נטה לערוֹב, קרא מן השׂפה ולחוּץ, כּמי שקוֹרא מתוֹך שעמוּם אוֹ מתוֹך אוֹנס, דין־וחשבּוֹן, בּלא שהוֹדיע מי ערך אוֹתוֹ ואל מי נשלח: “בּשבּת בּערב יצאוּ אל רחוֹב הזפּתים שבּפּראגה פּוֹעלים שתוּיים אחדים שלוּבי־זרוֹע ושרוּ Boże coś Polskę. מיד נתקרבוּ אצלם שני שוֹטרים ואמרוּ לאסוֹר אוֹתם. הפּוֹעלים צרחוּ, התנגדוּ וגם המטירוּ עליהם מהלוּמוֹת. השוֹטרים שרקוּ בּמשרוֹקיוֹתיהם כּדי להזעיק עוֹד שוֹטרים מהסביבה. נתקהל המוֹן סַקרנים. הקהל הוּקף על־ידי שוֹטרים. בּתוֹך הקהל נמצא גם בּר־נש אחד בּן הדת הקדוּמה⁴, ששמו זאיוֹנטשיק. בּשעה שכּל הקהל התמרמר על השוֹטרים המוֹסקאלים שרצוּ לאסוֹר פּוֹעלים שכּל חטאם היה בּזה ששרוּ Boże coś Polskę היה אוֹתוֹ בּר־נש, ששמוֹ זאיוֹנטשיק, עוֹבר לפני השוֹטרים וּמרפרף להם בּעיניהם מתוֹך חיוּך חָשוּד מאד…” וּלהלן: “יש חשד גדוֹל שהשוֹטרים פּעלוּ על פּי הוֹראוֹתיו אוֹ רמזיו…”

זיגמוּנד היה עייף בּמידה כּזוֹ עד שכּמעט לא שמע את הכּל. לא התנעֵר אלא לשמע המלים האחרוֹנוֹת.

– כּלוּם זה הוּא כּל כּתב האשמה? – שאל.

– בּית־הדין ידוּן בּדבר אם יש בּזה כּדי לחַייבוֹ אוֹ לאו.

פּתאוֹם נפקחוּ עיני זיגמוּנד לראוֹת שהמצב הוּא חמוּר מאד אוֹ אפילוּ מסוּכּן; שכּל האדיבוּת הזאת וכל סבר הפּנים הזה אינם אלא אחיזת־עינַיִם וּמעשׂה תעתוּעים לבד. התעוֹרר בּלבּוֹ איזה כּאֵב של עלבּוֹן ושל חוֹסר יֶשע, והוּא לא כּבש את כּעסוֹ ועלבּוֹנוֹ. תחת לדבּר תחנוּנים וּלעוֹרר רחמים, פּתח בּדברי כּיבּוּשים. התחיל קוֹבל בּמרירוּת על מנהג זה לפרוֹץ לתוֹך בּיתוֹ של אדם, להתנפּל עליו בּסכּינים כּכנוּפית ליסטים, לעקרוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ וּלסחבוֹ כּפוֹשע לאיזה מקוֹם נסתר על מנת להעמידוֹ לדין. ועל שוּם מה? על שוּם חשדוֹת של הבלוּת, של עוּרבא פּרח; סוֹמכים על החוּש הפּסיכוֹלוֹגי ועל ההסתכּלוּת של אנשים בּוּרים וגסי־רוּח שאינם יוֹדעים אף לחתוֹם את שמם. הרי מוּבטחני שאף הדין־וחשבּוֹן הזה לא נכתב על־ידי מי מן האנשים הללוּ אלא על־ידי אחד הלַבלָרים ששמע מפּיהם. לא כּך, מר סקאבּינסקי? עכשיו אני יוֹדע מה פּשעוֹ וּמה חטאוֹ של מר זאיוֹנטשיק האוּמלל: הוּא מרפרף בּעינים וּמחַייך כּלפּי השוֹטרים. חַ־חַ־חַ… הרי זה היה מצחיק מאד אילמלא היה מעציב כל כך…

וזיגמוּנד התחיל מספּר כּל שהוּא יוֹדע על חיוּכוֹ ועל מבּט עיניו של זאיוֹנטשיק.

מר סקאבּינסקי שמע את קוּבלנוֹתיו של זיגמוּנד הקשוֹת כּגידים במנוּחה גמוּרה עם שהוּא משׂחק בּפתיל המשקפים שלוֹ, ולא הפסיקוֹ אף פעם. פּניו היוּ כּבר לוּטים חשיכה עד שזיגמוּנד לא יכוֹל לראוֹתם בּדיוּק. רק זגוּגיוֹת הפּינסנה לבד ניצנצוּ בּתוֹך צללי בּין־השמשוֹת בּאוֹרן הצוֹנן. וּמשסיים זיגמוּנד, המתין רגע שמא יש בּרצוֹנוֹ להוֹסיף. ואחר אמר:

– הרי זה מענין לשמוֹע. אוֹתוֹ המבּט ואוֹתוֹ החיוּך שנראה לאנשינוּ חשוּד כּל כּך, יוֹצאים מזוּקקים וּמטוֹהרים מתוֹך דברי עדוּתוֹ של מר. אתמהה! חיוּך צדיק ותמים, ממש?

– ממש! חיוּך צדיק תמים! – חזר זיגמוּנד על דבריו בּתוֹקף וּברצוֹן להקניט.

– בּוֹא וּראֵה, בּוֹא וּראה!.. ולנוּ הרי יש גם עדוּיוֹת אחרוֹת… של אנשים שיוֹדעים ומכּירים אוֹתוֹ בּר־נש יפה, מבּני החברה של מר…

זיגמוּנד הרתיע כּוּלוֹ מששמע את המלים האלה, וּמתוֹך מתיחוּת עצבים שאל:

– עדוּיוֹת של אנשים מבּני חברתנוּ? מה העידוּ האנשים האלוּ?

– למה הסקרנוּת הזאת? יגיע מר בּעצמוֹ. בּימינוּ כּל אדם או שהוּא מרדן אוֹ בּוֹגד. להיוֹת ממַצע את עצמוֹ בּין זה וּבין זה אי אפשר. ואף זאיוֹנטשיק הוּא אחד משני אלה… שמא אין מר מַסכּים לדברי?

– אה! – קרא זיגמוּנד בּאנחה עמוּקה – מי זה הספּיק להביא לפני מר את דברי הליצנוּת שנפלטוּ פּעם מפּי ושלא עלוּ יפה? הלצה שלא הצליחה…

– כּל הלצה אינה בּאה אלא על מנת להצחיק, לא כּך? ואם הלצה אינה מַצליחה, הרי זה מפּני שיש בּה יוֹתר ממידת האמת. האמת, מרי, לרוֹב אינה מצחיקה.

ווֹלפזוֹן לא השיב כּלוּם. הוּא גם התחיל מתירא שמא יסתבּך בּדבריו כּזבוּב בּתוֹך קוּרי עכּביש. פּתאוֹם נזכּר ושאל:

– היכן אתם מחזיקים אוֹתוֹ?

– בּמקוֹם בּטוּח. אל ידאג מר. הוּא לא יברח.

– שמא אפשר לראוֹתוֹ? – שאל עוֹד.

– לראוֹתוֹ? נהח… למה לראוֹתוֹ? הרי מרי מכּיר את פּניו יפה, חַ־חַ־חַ… לא, מר ווֹלפזוֹן! בּאמת, אני מצטער…

זיגמוּנד הרגיש מיד ששאלוֹת שבּאיולת הוּא שוֹאל; בּגרוֹנוֹ חש בּיוֹבש מציק, וכל כּמה שניסה לבלוֹע רוֹק לא עלה בּידוֹ. מדוּכּא ושפל בּרוּחו עמד להתפּרש מן המוֹרה למוּסיקה. מכּיוָן שהלזה ראה אוֹתוֹ עוֹמד, מיד נעלם מעל פּניו מַסוה הטמטוּם האטוּם ושוּב לבש אדיבוּת וידידוּת מרוּבּה. קפץ ועמד אף הוּא. אח! מר ווֹלפזוֹן עוֹמד כבר לעזבוֹ? חבל, חבל מאד שהבּיקוּר היה קצר כּל כּך. אבל שׂמח מאד להכּירוֹ… ותוֹך כּדי פּטפוּט ליוָה אוֹתוֹ אל הפּרוֹזדוֹר, ושם, לאחר שבּדק אם דלת חדר־הבּישוּל ודלת החדר שהסוֹפּראנוֹ לא פּסק שם מלסלסל, סגוּרוֹת יפה, בּא ועמד לפניו, הניח את כּפּוֹ על כּתפוֹ ועם שהוּא נוֹעץ בּוֹ את עיניו החדוֹת, אמר:

– רצוֹנוֹ של מר לשמוֹע ממני, לפני הפּרישה, עצה טוֹבה, עצת ידיד? מרי עשׂה את שלוֹ. השתדל לטוֹבת ידידוֹ או חברוֹ ו… יסתפּק בּזה! אַל יתבּלט עוֹד, אַל יתרוֹצץ בּבתי־הקהוָה, בּבתי־המעדנים וּבמסבּאוֹת, ואל יצא מגדרוֹ… משוּל כּשוּתף לדבר עבירה, שלבּוֹ טרוּף עליו לאחר שחברוֹ נתפשׂ…

– סליחה, מר סקאבּינסקי! נעשׂה עוול לאדם חף מפּשע ואני מתרגש על כּך. הרי זה ממידת כּל אדם הגוּן, ואיני מתבּייש. אבל מנַיִן שלבּי טרוּף עלי?

– ה! אל יקפּיד עלי, מר ווֹלפזוֹן! אין זוֹ אלא דרך אמירה בּעלמא. אפשר שהבּיטוּי אינוֹ הוֹלם…

פּתאוֹם נזכּר זיגמוּנד והפסיקוֹ:

– אבל יסלח לי מר! הוּא אמר שהתרוֹצצתי בּבתי־הקהוָה והמסבּאוֹת… בּאֵילוּ בּתי־קהוָה התרוֹצצתי, למשל?

– כּלוּם כּבר שכח מר? אצל יאַנוּש, למשל, ואצל קלוֹטן ועוֹד… כּלוּם שכח?

– אבל מנַיִן לוֹ כּל זאת?

מר סקאבּינסקי צחק:

– מנַיִן לי זאת? הרי מפּי אדוֹני!

– מפּי? מאד אבקש את סליחתוֹ, אבל אין זה כּן.

מר סקאבּינסקי שוּב צחק:

– הרי לנו ראָיה חוֹתכת שלא הגזמתי קוֹדם, שלבּוֹ כּן טרוּף עליו אם אינוֹ זוֹכר מה שאמר לפני שעה קלה בּחדרי שם.

– אבל הרי זה מן הנמנע! לא דיבּרתי כּלל וּכלל…

– הרי יפה, הרי טוֹב, מר ווֹלפזוֹן! הוֹאיל ולא נרשמוּ דבריו בּפּרוֹטוֹקוֹל, אי אפשר להתוַכּח וקל לוֹ להכחיש. ואין תימה בּדבר. כּשאדם מדבּר מתוֹך התפּעמוּת־לב, אינוֹ יכוֹל לזכּוֹר כּל דיבּוּר שיוֹצא מפּיו…

ווֹלפזוֹן כּבש את כּעסוֹ שלא יפליט מפּיו דברים קשים שהיוּ מפעפּעים את לשוֹנוֹ.

– להתראוֹת, מר סקאבּינסקי! – אמר ויצא.

הוּא נסע ישר לביתוֹ, וּבדרך פּגע בּלאפּוּנר.

נכנסוּ אל המסבּאה של יאנוּש. אל שוּלחנוֹת קטנים ועגוּלים היוּ ישוּבים אִכּרים ואוּמנים; בּיניהם היוּ גם נשים צעירוֹת, לבוּשוֹת במסכּנוּת. כּוּלם שוֹתים תה אוֹ קהוָה וּמשׂיחים בּניחוּת וּבהנמכת קוֹל. בּחלל האויר עמדה המוּלה דקה של המתלחשים, וּבתוֹכה מנסרים קשקוּשן של כּוֹסוֹת, דרדוּרן של מטבּעוֹת על גבּי פּח הדלפּק וקוֹל מחבתוֹת וּקדרוֹת מחדר־הבּישוּל הסמוּך.

שניהם ישבוּ אל שוּלחן קטן פּנוּי.

– אין אני יכוֹל לקבּוֹל על מזלי שבּגד בּי בּגידה גמוּרה. – פּתח ווֹלפזוֹן ואמר – פּשוּט אני מאוּשר שנפגשנוּ. מיוֹם אתמוֹל אני מחזר עליו ואיני יכוֹל למצאוֹ. יש כּאן לפנינוּ ענין חשוּב מאד, שבּרצוֹני לדבּר עליו עם מר…

לאפּוּנר לא העביר כּל הזמן את עיניו מעל ווֹלפזוֹן, בּלא שהפליט הגה מפּיו. התחיל זיגמוּנד מספּר כּל שאירע לוֹ לזאיוֹנטשיק עם בּעלי־הפּגיוֹנוֹת. משהגיע אל סיפּוּר המעשׂה בּהתלבּטוּיוֹתיו והתרוֹצצוּיוֹתיו מבּית־קהוָה אל בּית־קהוָה, הפסיקוֹ פַתאוֹם לאפּוּנר:

– קיצוּרוֹ של דבר… אדוֹני רוֹצה שאסַייע אוֹתוֹ לשחרר את זאיוֹנטשיק שלוֹ? זה הוּא “הענין החשוּב” שלוֹ?

– הן. – השיב זיגמוּנד נבוֹך קצת על־ידי הנעימה המיוחדת שבּה שאל לאפּוּנר.

– וּבשביל הענין הזה דחה אוֹ שכח את עניננוּ שלנוּ?

– בּשעה שחיי אדם תלוּיים בשׂערה… חיי אדם, פּשוּטם כּמשמעם… מה חשוּב מזה?

– ענינה של פּוֹלין.

– פּשיטא! פּשיטא! איני חוֹלק, מר לאפּוּנר! אבל ענינה של פּוֹלין אינוֹ עוֹמד להחָתך בּיוֹם אחד, ואילוּ ענינוֹ של זאיוֹנטשיק, אם נלקיש ליוֹם אחד, ואם תמצא לוֹמר לשעה אחת…

שוּב הפסיקוֹ לאפּוּנר:

– מצטער אני שעלי להסבּיר לוֹ למר דברים כּאלה. לא זאיוֹנטשיק אחד אלא כּמה וכמה זאיוֹנטשיקים מוּכן אני להקריב בּשביל לקרב את גאוּלת פּוֹלין בּשעה אחת. מעשׂי צדקה אינם מעסקנוּ.

– מעשׂי צדקה? להציל אדם חף מפּשע מידי מרצחים הוּא רק מעשׂה צדקה בּלבד? סליחה, הא, לא! לא!.. היוֹם תפשׂוּ את זאיוֹנטשיק בּגלל חיוּך אוֹ רפרוּף־עינַיִם, וּמחר יתפשׂוּני אוֹתי בּגלל השתדלוּתי להצילוֹ…

– אם מר לא יִתערב בּענינים שאינם שלוֹ, אם לא יהיה לפגע וּלאבן נגף לעוֹסקים בּמלאכתם בּאמוּנה, מוּבטח הוּא שלא יִגעוּ בּוֹ לרעה. אבל, בּבקשה ממנוּ, נפסיק שׂיחה בּטלה זוֹ שאינה מעניֶנת כּל עיקר. רק שאלה קטנה אחת, ואחר אלך. מחכּים לי בּמקוֹם אחד… למה הוּצרך להגיד לאחוֹתוֹ שקבענוּ ראיוֹן בביתכם?

– לא אמרתי לה לשם מה פּגישה זוֹ.

חיים לאפּוּנר לא העיר לוֹ על זאת כּלוּם. רק השהה עליו את מבּטו התמֵה. ראה לפניו ילד גדוֹל, וכעסוֹ נפוֹג בּמקצת. הרי אינו מבין אפילוּ דבר פּשוּט כּזה, שפּגישה שבּאה בּהיסח־הדעת אינה מעוֹררת חשד כּפגישה מתוֹך כּוָנה תחילה.

עמד לילך.

– ימתין נא, מר לאפּוּנר! למה הוּא מזדרז? הרי עדיין לא דיבּרנוּ על הענינים שלנוּ.

– ולא נדבּר עליהם עוֹד, לצערי.

– מפּני מה?

– איני רוֹאה בּמר את האדם הכּשר לנוּ, שאנוּ זקוּקים לוֹ.

– כּ–ך? אימתי בּא מרי לידי דעה זוֹ?

– בשעה שהייתי יוֹשב שם בּביתכם וּממתין לוֹ למר, ואחר כּך בּדרך מבּיתכם. ועכשיו נתחזקתי בּדעה זוֹ.

– כּיצד! גזר־דין נמהר כּל כּך…

– יסלח לי מר! אין זה גזר־דין, אבל בּעבוֹדתנוּ אנוּ חייבים להקפּיד, לדייק וּלהזהר… ועכשיו שלוֹם למר!

– שלוֹם, מה לאפּוּנר!

עד שלא הפך את פּניו לצאת, בּא מלצר והעמיד לפניו על גבּי השוּלחן צנצנת מרקחת, ועל גבּיה מעטפה חתוּמה.

– העגלוֹן – הסבּיר המלצר – שאדוֹני נסע עמוֹ הביא את זאת בּכּרכּרה שלוֹ. נכנס דרך חדר־הבּישוּל ולא העיז לבטלכם משׂיחתכם, רק הצבּיע לי מרחוֹק על אדוֹני.

– ולמה דרך חדר־הבּישוּל?

– כּך דרכּוֹ. משלנוּ הוּא.

נטל לאפּוּנר את המעטפה. הכּיר את כּתב־ידה של הנסיכה ליוּבּימסקה, שעמד עתה לנסוֹע אליה. קרע את המעטפה מתוֹך התפּעמוּת־מה. מצא בּה פּתקה ועליה בּאוֹתיוֹת זעירוֹת וחיננוֹת היתה כּתוּבה רק שוּרה אחת:

"טר. עוֹמד לבוֹא לקוֹבנה בּימים האלה.

יאדויגָה."

לאפּוּנר השמיט את ידוֹ עם הפּתקה ושקע בּהרהוּרים. בּן־רגע חלפוּ בּמוֹחוֹ השערוֹת, תכניוֹת וצירופי־ענינים שוֹנים. מיד ניעוֹר מהרהוּריו, שילשל את הפּתקה לתוֹך כּיסוֹ הצדדי, אמר שוּב “שלוֹם”, ויצא.

זיגמוּנד נשתייר לבדוֹ מדוּכּא וּמוּשפּל. וכי בּשביל כּך הוֹציא שנוֹת חיים רבּוֹת בּתנוּעת המרד הלאוּמי, וכי בּשביל כּך הזניח את תיקוּן חייו החָמריים, ויתּר על כּמה וכמה תוֹעליוֹת פּרטיוֹת, סילף את כּל עתידוֹ בּעבוּר עבוֹדה זוֹ שראה בּה חזוּת הכּל – וכי בשביל כּך עשׂה את כּל זאת, שיבוֹאוּ לבסוֹף ויאמרוּ לוֹ שהוּא מיוּתר, שאין צוֹרך בּוֹ, שהוּא אדם שאין לסמוֹך עליו?.. הלא הוּא הוּא שמשך את לאפּוּנר זה אל העבוֹדה לטוֹבת התנוּעה… עדיין זכוּר לוֹ אוֹתוֹ נער עני וכחוּש שהיה בּא אל בּיתם כּ“קרוֹב” רחוֹק והיה לוֹוה מאביו ספרים בּהיסטוֹריה וּפילוֹסוֹפיה… ואוֹתוֹ נער, שכּל־כּך טרח זיגמוּנד בּשביל להכניס בּלבּוֹ את רעיוֹן המרד הלאוּמי, עוֹמד עתה על השלב העליוֹן של הסוּלם וגוֹזר עליו, על זיגמוּנד, וחוֹתך גוֹרלוֹ; לאפּוּנר – בּרצוֹתוֹ מקרבוֹ וּברצוֹתוֹ מרחיקוֹ וּפוֹסלוֹ, והוּא, זיגמוּנד, מקבּל עליו את הדין… הן! – נזכּר וקרא לעצמוֹ: – וזאיוֹנטשיק מה תהא עליו? אם כּן, מן ההכרח לקבּל את דינוֹ של זאיוֹנטשיק, ועוֹד “כּמה וכמה זאיוֹנטשיקים כּמוֹתוֹ”, ולשתוֹק. נוֹטלים אנשים וּמוֹחים אוֹתם מתוֹך החיים, כּמוֹת שמוֹחים תיבה מן השוּרה, כּך, סתם, מפּני שאוֹתיוֹתיה אינן טוֹבוֹת בּעינינוּ… מסלקים אדם מפּני שרפרוּף עיניו או חיוּכוֹ לא נראוּ לוֹ לפלוֹני… והכּל לשם קדוּשת פּוֹלין וחירוּתה… אבל, אלוֹהי! מה זוֹ חירוּת אם בּדרך אליה אין דין ואין צדק? מה זוֹ קדוּשה אם בּפניה חיי אדם הפקר הם, והאמת מרמס לרגלים? אה, לא! לא!.. – ניענַע כּלשהוּ בּראשוֹ וּבלחש חזר בּינוֹ לבין עצמוֹ – לא!.. לא!..

הציץ בּשעוֹן. אם יסע מיד אל תחנת הרכּבת, עוֹד יהא סיפּק בּידוֹ לקדם שם את פּני גיסוֹ וילדיו. עמד ושילם למלצר, ויצא מן המסבּאה.

ּ

פרק שמיני

הנסיכה ליוּבּימסקה היתה מתיחסת על אחת המשפּחוֹת המיוּחסוֹת והעשירוֹת בּיוֹתר שבּפּוֹלין; היוּ מספּרים גוּזמאוֹת על אחוּזוֹתיה הגדוֹלוֹת בּאוּקראינה ועל חוילוֹתיה בּחוּצה־לארץ. עדיין נערה צעירה מאד נישׂאה בּפּריז לנסיך ליוּבּימסקי, אדם למעלה משנוֹת העמידה, שאחרי המרד הפּוֹלני בּשנת 1831 היגר לחוּץ־לארץ ושם הוֹציא את כּל שארית שנוֹתיו. עם התעוֹררוּתה של ההתקוֹממוּת החדשה בּפּוֹלין, בּשנת 1863, לא היססה הרבּה, עמדה וחזרה לוארשה והשתתפה בּפוֹעל בּהנהלתה וּבסידוּרה של התנוּעה הזאת. והיא אז כּבת שלוֹשים, ואפשר גם קצת פּחוֹת מזה. לא יפה ולא כּעוּרה היתה. אגב, בּנידוֹן זה היוּ הדעוֹת מחוּלקוֹת בּין מכּריה. הללוּ גינוּ את הקשיוּת שאינה נעימה בּקוי פּניה, והללוּ שיבּחוּ את עיניה שיש בּהן משהוּ מיסוֹדה של “האשה הגוֹרלית” שבּרוֹמאני ז’וֹרז' סאנד וּבּאלזאק; הצד השוה שבּהם שהכּל הוֹדוּ בּאימפּוֹזאנטיוּת שבּקוֹמתה הזקוּפה וּבתבניוֹת גוּפה המחוּטבוֹת והגמישוֹת.

והימים ימי כּריתת ברית האחוָה בּין הפּוֹלנים וּבין היהוּדים. ראוּ הפּוֹלנים שבּזמן כּזה טוֹב להם לכבּוֹש את משׂטמתם, משׂטמת הדוֹרוֹת, אל האוּכלוֹסיה היהוּדית, עמדוּ והכריזוּ (אמת, אחר דין־וּדברים והיסוּסים מרוּבּים) על האחוָה בּין שני הלאוּמים. בּבתי־הכּנסיוֹת של היהוּדים התחילוּ מוֹפיעים נוֹצרים לשמוֹע אל הדרשוֹת הפּאטריוֹטיוֹת של “רבּנים מטיפים” לפני “פּוֹלנים בּני דת משה”, והיהוּדים התחילוּ משתתפים בּלוָיוֹת של נוֹצרים פּאטריוֹטים. הפּוֹלנים הבטיחוּ ליהוּדים זכוּיוֹת שווֹת עם עם־הארץ, וּקהילוֹת יהוּדיוֹת נדבוּ בּשׂכר זה סכוּמים גדוֹלים לצרכי צדקה של פּוֹלנים, ויהוּדיוֹת רקמוּ דגלים לאוּמיים בּשביל גייסוֹת המוֹרדים.

יוֹם אחד בּאה הנסיכה ליוּבּימסקה בּלוית סגל חבוּרה של אצילים פּוֹלניים אל אחד מבּתי־הכּנסת לשמוֹע אל תפילת אזכּרה שנערכה לחללי ההפגנוֹת בּרחוב. כּל שראתה בּבית־הכּנסת היה לה תמוּה; כּל עצמה של התפילה יחד עם המתפּללים עשׂוּ עליה רוֹשם של ענין שבּחוּלין ולא של מקרא קוֹדש. מתוֹך אדישוּת גמוּרה שמעה את נאוּמוֹ של הד“ר אֶסתרין שדיבּר בּפּוֹלנית מצוּחצחת על חוֹבת היהוּדים כּלפי העם הפּוֹלני, על האחוה, על החירוּת – דברים שבּימים האחרוֹנים חזרוּ עליהם אלפי פּעמים בּנוסחאוֹת שוֹנוֹת, עד שנמלאה האוֹזן משמוֹע אוֹתם. כּל טקס האזכּרה הטיל עליה שעמוּם נוֹרא והיתה מצפּה לשעה שתוּכל להמלט מכאן אל האויר החפשי. אך הנה עלה אל הבּמה אדם צעיר, דק מתנַיִם, בּעל פּנים גרמיוֹת וחיורוֹת אבל מפיקוֹת מרץ ועיניו לוֹהטוֹת. לשוֹנוֹ הפּוֹלנית לא היתה נמלצת ביוֹתר, אלא, להיפך, פּשוּטה, ענינית, המוֹנית כּמעט, ואף בּקוֹלוֹ היתה מוּרגשת מן הרוּח השפוּיה, הפּיכּחת, היוֹדעת לכבּוֹש את עצמה אף בּשעה שהיא נפעמת. לכאוֹרה לא היה זה נאוּם אלא שׂיחה, שׂיחת חוּלין על ענין גבוֹה. הוּא דיבּר בּפשטוּת כּזוֹ על ההשגחה העליוֹנה שזימנה שני עמים בּדרך היסטוֹרית אחת, שרתמה אוֹתם בּעוֹל אחד של יסוּרים, את העם היהוּדי שהעמיד גוֹאלים וּמשיחים לעוֹלם ואת העם הפּוֹלני הקרוּי להיוֹת הוּא עצמוֹ משיחוֹ של העוֹלם. העוֹלם שקוע עד צואר בּיון העכּוּ”מיוּת, בּעבוֹדת אלילי הממוֹן ואלילי העריצים היוֹשבים על כּסאוֹת המלוּכה, בּחנוּפּה וּבכזב, שמדיניוּת העוֹלם בּנוּיה עליהם, וּבשעבּוּד האדם, שעבּוּד העניים והאביוֹנים על־ידי העשירים, שעבּוּד העמים על־ידי ממשלוֹת נוֹגשׂיהם וכוּ' וכוּ'. העם הפּוֹלני עוֹמד לגאוֹל את העוֹלם, ועמוֹ יחד יִגָאל גם ישׂראל. גוֹרל אחד קשר את שניהם ושניהם חייבים לילך בּמענית אחת, לגאוֹל ולהגָאֵל…

בּבית־התפילה עמדה דממה. כּל העינים היוּ נשׂוּאוֹת אל הצעיר הזה, שדיבּר, לכאוֹרה, לא על מנת להלהיב ולתפּוֹשׂ את השוֹמעים בּלבּם, אלא כּל כָּונתוֹ היתה רק לספּר על התגַלוּת רצוֹן הבּוֹרא בּמרד הפּוֹלני, על החדשה שנהיתה בּארץ, על שליחוּת קדוֹשה… אבל הרגשוֹת היוּ חלוּקים. היהוּדים, וּביחוּד מן הדוֹר הישן שהיוּ בּאוֹתוֹ מעמד, שמעוּ את הדברים מוּכּי תמהוֹן וּכאֵב: הם שמעוּ מתוֹך דבריו כּפירה בּביאת הגוֹאל, בּמשיח צדקנוּ… עם זאת אנוּסים היוּ לשמוֹע ולשתוֹק, מפּני חילוּל־השם: הרי היו כּאן פּוֹלנים גדוֹלים, אצילים… ואילוּ הפּוֹלנים שמעוּ בּנשימה כּבוּשה. רוּבּי דבריו היו אמנם ידוּעים מתוֹך מחבּרתוֹ של מיצקביטש, “פּוֹלין השבוּיה”, אבל נשמעוּ להם כחדשים; ולא כּדברי ספרוּת אלא כּבשׂוֹרה. כּל אחד היתה לוֹ הרגשה שהשעה בּאמת היא גדוֹלה, ושהוּא, היחיד, קרוּי בּאמת כּאחד עם הכּלל לשליחוּת קדוֹשה, ושהיהוּדים הללוּ אינם גֵרים גרוּרים שמן הצוֹרך לטפּל בּהם מאין יכוֹלת להפּטר מהם, אלא הם בּני־לוָיה נצחיים שלוּחים אליהם על־פי רצוֹן מגבוֹה שאין לבוֹא עד חקר תכליתוֹ…

משגמר הצעיר לדבּר נמשכוּ עדיין הדממה והמבוּכה. הזקנים הזדרזוּ להסתלק אחד אחד, וּבשוּרוֹת שמאחרי הבּמה נשמע לחש של ריגוּן; היה רגש עמוּם כּאילוּ שם בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת אצל הכּוֹתל המזרחי, וּביחוּד אצל ארוֹן־הקוֹדש, בּמקוֹם שעשירי היהוּדים מראשי הקהל והאוֹרחים הפּוֹלנים עוֹמדים צפוּפים, כּאילוּ שם חוֹרשים מזימה רעה על היהוּדים… ואילוּ מאחוֹרי הבּימה היוּ הכּל נרגשים. הכּל נדחקוּ על חיים לאפּוּנר וּביקשוּ ללחוֹץ את ידוֹ, דיבּרוּ בּאזניו דברי הוֹדיה והוֹקרה, שהוּא לא קלטם יפה, לא הבין, רק חייך חיוּך סתמי, נבוֹך. לא הבין למה רגשוּ הגוֹיים בּשעה שדיבר אל היהודים דברים פשוטים כּל כּך וּמוּבנים מאליהם. ואחר כּך בּאו אצלוֹ אנשים וּמשכוּהוּ אחריהם, והכּירוּהוּ לאיזוֹ גברת גדוֹלה וספוּנה מאד. זו היתה הנסיכה ליוּבּימסקה שלחצה את ידוֹ בּהתפּעמוּת־לב, אבל לא הוֹציאה מלה מפּיה.

חיים לאפּוּנר היה דיוּרוֹ של שֶבּתִי’ל שֶר שבּשוּק התבוּאה עוֹד מאוֹתן השנים שהיה תלמיד גימנסיה קטן. שוּק התבוּאה היה כּכּר קטנה ועגוּלה, מוּקפת חנוּיוֹת לשיבּוֹלת־שוּעל, לשׂעוֹרה, לדגן וחציר. אבל האִכּרים היוּ גם מביאים לשם למכירה מי את סוּסוֹ וּמי את כּבשׂוֹ אוֹ פּרתוֹ. כּל השנה עמד כּאן ריח רע של גלָלים שמעוֹלם לא בּיערוּם עד תוּמם. בּכדי להגיע אל בּית־דירתוֹ הוּצרך חיים כּל פּעם לְפַסֵג בּין קרוֹנוֹת, בּהמות ותגָרים יהוּדיים שנוֹשאים־ונוֹתנים עם אִכּרים. שבּתי’ל שר חייט היה וּמן הזאטוּטים שבּאוּמנוּתוֹ. היה תוֹפר, מַטליא, מתקן וּמהפּך מלבּוּשים לאִכּרים וגם לבעלי האחוּזוֹת הקטנוֹת שנידלדלוּ. על־יד חדר מלאכתוֹ היתה ה“חנוּת” הפּתוּחה אל השוּק. בּריינה אשתוֹ היתה מוֹכרת לנשי הכּפרים שבּסביבה מטפּחוֹת־ראש מבּד הינדי מצוּיר, סרטים צבעוֹניים וּמחרוֹזוֹת של זגוגיוֹת מתחוֹטטוֹת וקוֹנה מהם בּזיל־הזוֹל בּיצים, תרנגוֹלוֹת, כַּדי חמאה וּמשוּלשי־גבינה שהיתה חוֹזרת וּמוֹכרתם ללקוֹחוֹתיה היהוּדיוֹת שבּשכוּנה. ואף שבּתי’ל כּל פּעם שהיה יוֹצא אל הכּפר לקבּל אוֹ להחזיר עבוֹדה, היה מביא עמוֹ פעּם בּרוָז וּפעם תרנגוֹל, ואם שׂיחקה לוֹ השעה – אף תרנגוֹל הוֹדי. תפישׂת הבּית וחדר־הבּישוּל היוּ מוּטלים על פֶרִילי בּתם, נערה כּבת שבע־עשׂרה.

בּ“חדר המכוּבּד”, כּמוֹת שהיוּ קוֹראים אוֹתוֹ, שפּרוֹזדוֹר צר ואפל חוֹצץ בּינוֹ וּבין דירתם, היה דר חיים לאפּוּנר.

שבּתי’ל שר היה להוּט אחר פּוֹליטיקה. בּשעה שהויכּוּח בּין ה“לבנים” וּבין ה“אדוּמים”⁵ היה שׂיחת היוֹם, משהתחילוּ ההפגנוֹת בּרחוֹבוֹת, וההתנגשוּיוֹת בּין ההמוֹנים ובּין המשטרה היו מַעשׂים בּכל יוֹם, קשה היה לוֹ לישב בּשלוה ולעסוֹק בּכליבה וּבגיהוּץ. היה משליך את מלאכתוֹ על איטשקי שוּליתוֹ, וּבעצמוֹ מצא תמיד עלילה להתמלט אל השוּק. שעוֹת היה מוֹציא בּקלוֹיז אחר התפילה, וחוֹזר לביתוֹ עם חבילי חבילוֹת של חדשוֹת וּשמוּעוֹת, שהיה דן בּהן אחר כּך כּל היוֹם עם איטשקי ועם בּריינה. פּרילי בּתם לא השתתפה בּשׂיחוֹת הפּוֹליטיוֹת הללוּ. ה“קו הפּוֹליטי” של ההוֹרים לא היה לפי רוּחה, אבל נמנעה מלהכּנס עמהם בּויכּוּח. היתה עסוקה בּמלאכתה בּחדר־הבּישוּל, כּלוֹמר בּמחיצה האפלה שמאחוֹרי הפּרגוֹד, וּמחַייכת בּינה־לבין־עצמה לדעוֹת שנשמעוּ בּחדר המלאכה. אבל יש שנשמעוּ שם דברים שדעתה לא סבלה אוֹתם, שפּקעה אזנה מלשמעם, ואז היוּ הכּלים מקשקשים ורוֹעשים, הסירים והקדרוֹת מקימים המוּלה יוֹתר מן המידה, וּבּריינה משתיקה את בּעלה מתוֹך רפיפה בעינים כּלפי הפּרגוֹד: “דיֶך! הלא שוֹמע אתה; היא עוֹמדת לשבּר לי שם את כּל כּלי”… ושבּתי’ל קוֹרא אל בּתוֹ: “שא! שא! איזוֹ חתוּנה את עוֹשה לי שם?”

אוֹתוֹ יוֹם שחיים לאפּוּנר דיבּר בּפעם הראשוֹנה בּבית־הכּנסת של הנאוֹרים, נזדמן לשם גם שבּתי’ל שר, ונדהם לראוֹת את דיירוֹ עוֹמד שם על הבּמה ודוֹרש לפני קהל ועדה. דבריו היוּ לוֹ סתוּמים, אבל משראה אחר כּך את כּל ה“גדֹולים” והפֹריצים מברכים וּמקלסים אוֹתוֹ, זחה עליו דעתוֹ, נדחק בּתוֹך הקהל, רץ מאיש אל איש וסיפּר שזהוּ הדייר שלוּ, שהוּא, שבּתי’ל, חינך וגידל אוֹתוֹ. האנשים היוּ נוֹתנים בּוֹ עיניהם, שוֹמעים אוֹתוֹ בתּמיהה, וּברי היה לוֹ שאין מאמינים לוֹ. ודבר זה גרם לוֹ צער גדוֹל. חזר לביתוֹ מלא התפּעלוּת, קרא לבּריינה וּלפּרילי וּבזחיחוּת־דעת וחשיבוּת שלא כּרגיל שאלן אם יוֹדעוֹת הן מי דר אצלם בּ“חדר המכוּבּד”. סבוּרוֹת אתן: חיים דר אצלנוּ, סתם בּחוּר ששמוֹ חיים?.. לא בּאָלף רבּתי! לא תאמינוּ בּודאי למַה שאספּר לכן… ראיתי אנשים נוֹהרים אל בּית־הכּנסת שלהם, של האנשים דהאידנא, של החדשים, אוֹתם שאינם לא סרטן ולא דג, כּלומר לא יהוּדים ולא גוֹיים… הקיצוּר, אמרתי אכּנס ואראה מה חדש נתרחש… והנה שמענה מה שראיתי בּעיני של עצמי: בּית־הכּנסת מקוּשט ומפוֹאר כּמו בּית־יִראה שלהם, כלּ עיקרוֹ לא דוֹמה לבית־כּנסת של יהוּדים… והוּא מלא כּוּלוֹ “פּני”, בּאנקירים, ראשי קהל, ומאגנאטים פּוֹלניים, עד שאֵימה נפלה עלי. וּמי עוֹמד על הבּמה ודוֹרש לפניהם? לא האמנתי בּתחילה למראה עיני. חיים שלנוּ! ציירוּ לעצמכם: חיים!… והיאך דיבּר! מן הצוֹרך היה לשמוֹע… איך היה גוֹזר וּמחייט, גוֹזר וּמחייט מלה למלה, והיאך הכּל יוֹצא מפּיו “אגיל ואשׂמח”, כּלומר עגוֹל וחלק, מגוֹהץ וישר, כּזוּג מכנסַיִם חדשים של פּריץ…

פּרילי כּוּלה מסמיקה, נתנה עינים פּתוּחוֹת לרוָחה ונוֹצצוֹת בּאביה ושתקה. וּבּריינה ששמעה מתוֹך ספקנוּת פּיכּחת אל דברי התפּעלוּת בּעלה, שאלה:

– אם כּל כּך יפה דרש, סַפּר גם לנוּ מדרשתוֹ.

– לך לסַפּר לה מה דרש: מה אני מבין בּדברים אלה, מַחט בּלא חרירה כּמוֹתי… ואילוּ כּל הגדוֹלים שם, כּל אוֹתם המאגנאטים שהיוּ שם, כּדאי היה לראוֹת כּיצד יצאוּ מן הכּלים, כּיצד לחצוּ את ידוֹ, והוּא לא איכפּת לוֹ כּל זה, כּאילוּ לא אליו מתכּוונים, עוֹמד לוֹ בּיניהם כּמו מאגנאט בּין מאגנאטים… ואני עוֹמד ושוֹאל לעצמי אם אני הוּא זה אני, ואם הוּא זה חיים… בּבּית הרי זה תם שאינוֹ יוֹדע לשאוֹל, שאינוֹ יוֹדע לקשוֹר זנב לחתוּל, ואילוּ שם… איזה פּה, איזוֹ לשוֹן!.. אף פּעם לא גימגם, לא נוֹקש בּלשוֹנוֹ, והדברים יצאוּ מפּיו מקוּשרים וּמעוּנבים כּכפתוֹר בּלוּלאה… הייתי רוֹצה לידע מנַיִן לוֹ כּל כּך הרבּה מלים לדבּר וּלדבּר? לוּ, לפחוֹת, הבינוֹתי חצי מלה ממה שאמר להם…

האם והבּת צחקוּ זמן מרוּבּה. “נראים הדברים, שבּתי’ל! – אמרה אשתוֹ – להשחיל חוּט בּמחט קל יוֹתר”… “אַ־נוּ – החזיר הלזה – נַסי ליתן לחיים שלנוּ להשחיל חוּט, נסי! יהיה מתיגע שעה שלימה, יהיה נוֹגס בּשיניו את מחציתוֹ, ולא יעלה בּידוֹ… רק בּלשוֹנוֹ הוּא “בּריה” גדוֹלה”.

ואילוּ בּלילה, כּשפּרילי כּבר נרדמה, היוּ החייט ואשתוֹ מתלחשים עדיין שעה מרוּבּה. הפּעם היתה זוֹ שׂיחה מתוֹך כּוֹבד־ראש, על “הילדים”, כּלוֹמר על פֹרילי ועל חיים…

כּשבוּע אחר אוֹתוֹ יוֹם עברה פּעם אחר הצהרים מרכּבה הדוּרה וּמסוּמנת בּתו־נסיכים את כּכּר־התבוּאה. תוֹפעה לא שכיחה בּמקוֹם זה, שהתמיהה את הבּריוֹת. בּפתחי החנוּיוֹת עמדוּ חנוָנים ולקוֹחוֹתיהם משתאים ותוֹהים. תמיהתם גדלה בּיוֹתר משראוּ את המרכּבה עוֹמדת לפני חנוּתוֹ של שבּתי’ל שר. מעל המרכּבה קפץ לאקיי בּמַדים, נכנס אל החנוּת ושאל לפּאן לאפּוּנר. כּניסתוֹ של “פּריץ” זה גרמה לבלבּוּל גדוֹל בּבּית. מיד עזבוּ בּריינה, איטשקי ושבּתי’ל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ את מלאכתם והקיפוּ את ה“פּריץ”; אף פּרילי הציצה מחדר־הבּישוּל כּוּלה משוּלהבת ומפוּחמת. הלאקיי הביא מכתב אל פּאן לאפּוּנר, ואין הם יוֹדעים לאפּוּנר זה מי הואּ; בּביתם אין אדם הקרוּי כּך. עמדוּ האנשים תוֹהים וּמשערים השערוֹת בּאידיש שלהם שאין הגוֹי שוֹמע אוֹתה. זה אוֹמר שהכּוָנה מסתמא לסוֹחר העצים שמתאָרח בּאכסניה של זלמן איטשי’ס, וזה אוֹמר: לא כּי, סוֹחר העצים אין שמוֹ לאפּוּנר, והכּוָנה מסתמא לחתנוֹ של ר' בּריש, סוֹחר־התבוּאה… הלאקיי התחיל מתכּעס: לוֹ אמרוּ בּפירוּש שפּאן לאפּוּנר נמצא בּביתו של החייט שבּתי’ל שר. נזכּרה פּרילי ויעצה לשאוֹל את פּיו של חיים, שמא הוּא יוֹדע.

– אם כּן למה את עוֹמדת כּגוֹלם? – התרתח האב – רוּצי מהר והביאי את חיים לכאן!

– שֶכּך אלך? – שאלה הבּת עם שהיא מראה על חיצוֹניוּתה – לא, כּך לא אכּנס אצלוֹ.

– שמא את צריכה להתלבּש לשם כּך בּבגד־שבּת? לא כּלה אַת לוֹ. הלא רוֹאָה אַת, הפּריץ עוֹמד וּממתין…

– מה אתה רוֹצה ממנה? – התערבה האם, שבּינתים קינחה בסינרה כּסא והזמינה את הלאקיי לישב – לך אתה וּקרא את חיים. היא מתביישת.

– תמיד היא תוֹבעת את עלבּוֹנה! טלי והטמיני אוֹתה את בּתּך בּתנוּר, יחד עם החמים לשבּת…

כּך עמדוּ והתנצחוּ, וסוֹף רצוּ כּוּלם, כּעוּסים זה על זה, אל חיים, ושם נתגלה להם דבר חדש: חיים הוּא המכוּנה לאפּוּנר, ולשמוֹ בּאה המרכּבה ההדוּרה.

וּבעוֹד חיים עוֹמד וּמעיין בּכּרטיס שמסר לוֹ הלאקיי, עמדוּ כּל בּני הבּית סביבוֹ ועיניהם תלוּיוֹת בּו, כּמצפּים שמא יתגלה להם עוֹד שהוּא בּן־מלך שנתחפּשׂ לבחוּר עני…

על הכּרטיס היה מוּדפּס מתחת לכתר קטן השם: ”הנסיכה יאַדויגה ליוּבּימסקה", וּלמטה שתי שוּרוֹת בּכתב־יד דק: “מתכּבּדת בּזה להזמינוֹ אליה לכוֹס תּה”.

נבוֹך עמד חיים רגע אחד כּנמלך עם לבּוֹ, עם שהוּא מסבּב את הכּרטיס בּין אצבּעוֹתיו. אחר כּך הפליט: “מוּטב. בּעוֹד רגעים מוּעטים”. וחזר אל חדרוֹ. החליף חיש את בּגדיו ויצא. הלאקיי פּתח לפניו את דלת החנוּת, וּבני הבּית שעמדוּ בּפּתח ראוּ היאך הלאקיי פּוֹתח בּהשתחוָיה את המרכּבה.

המרכּבה עברה רחוֹבוֹת אחדים, ואחר כּך הרכּין הלאקיי את פּניו אל אשנב המרכּבה ואמר בּלחישה אל היוֹשב בּתוֹכה שהוּא מתבּקש לצאת אל רחוֹב לאָשנוֹ ושם יראה לוֹ צעיר אחד את הדרך להלן. לאפּוּנר יצא מן המרכּבה. המרכּבה נעלמה מיד. נתקרב אצלוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת צעיר אחד בּשׂפם משוּפע וארוֹך, ספק גוֹי ספק יהוּדי, ושאלוֹ: “אל הנסיכה?” וּבלא דיבּוּר אלא בּתנוּעת ראש הזמין את חיים לילך אחריו אל רחוֹב “המעבר”. וּמשם היוּ נכנסים ויוֹצאים דרך סימטאוֹת וּמבוֹאוֹת צרים וּמרוּפּשים שרגלוֹ לא דרכה שם אף פּעם, עד שהגיעוּ בּשביל צר בּין ערס של כּתלי בּתים אטוּמים מצד אחד וּבין חוֹמת אבנים גבוֹהה מצד שני. כּאן לא היתה אף נפש חיה אחת, זוּלת חזיר אחד שהתפּלש בּמי רקק. זמן מה היוּ פּוֹסעים דחוּקים אל החוֹמה לאָרכּה, כּדי שלא להרפּיש את רגליהם, עד שהגיעוּ אל פּשפּש בּרזל צבוּע אדוֹם ונמוּך. בּעל השׂפם הקיש על הפּשפּש שלוֹש פּעמים בּאגרוֹפוֹ. נפתח בּפּשפּש חוֹר סגלגל, והציצוּ בּוֹ זוּג עינַיִם. מיד נפתח הפּשפּש כּוּלוֹ. בּעל השׂפם כּבר נעלם. וחיים נכנס אל גן גדוֹל. כּאן הוֹבילוֹ שוֹער בּשבילים מרוּבּצי חוֹל, בּין שוּרוֹת אלוֹנים, ערוּגוֹת פּרחים וּבריכוֹת קטנוֹת. בּארמוֹן היה מהלך בּלוית משרתים שהיוּ מתחלפים מאוּלם אל אוּלם, עד שעזבוּהוּ יחידי בּחדר לא גדוֹל וריק כּמעט מכּלים. כּתליו בּלא טפּיטים וּבלא כּל קישוּט, עמדוּ מסוּידים כּמוֹ ערוּמים. רק בּקרן־זוית היתה תלוּיה תמוּנת האם הקדוֹשה, וּמתחתיה – שוּלחן קטן וּ“שתי־וערב” מכּסף עוֹמד עליו, ולפניו שטיח וכר לכריעת־בּרכּים – חדר עניים, שעניוּתוֹ, אחר האוּלמים שעבר בּהם, היתה ניכּרת בּיוֹתר ולא בּאה אלא מתוֹך כּוָנה תחילה.

בֹּוא וּראֵה: חיים לא נתערבּבה עליו דעתוֹ ולא נתפּעם לבּוֹ כּל אוֹתוֹ הזמן שהיה מוּבל לכאן בּדרכי מטמוֹניוֹת; לא נתערבּבה עליו דעתוֹ ולא נתפּעם לבּוֹ אף בּשעה שהיה עוֹבר מאוּלם אל אוּלם שמימיו לא ראה כּמוֹתם לתפארת וּלעוֹשר. שקט וּבוֹטח יחידי בּחדר עניים זה וּמסתכּל מבּעד לחלוֹן בּגן־האילנוֹת. דוֹמה היה כּאילוּ לשעה זוֹ היה מחכּה כּל ימיו והשעה היתה מחכּה לוֹ. וכאילוּ לא היה לוֹ תימה אלא בּדבר זה לבד, שכּל כּך הרבּה ימים היה לוֹ להמתין עד שיזמינוּהוּ אל היכל שׂרים זה.

חיים שמע באחריו קוֹל אִושה. הפך את פּניו וראה גברת גבוֹהת־קוֹמה קוֹדה לפני תמוּנת האם הקדוֹשה וּמצטלבת. ואחר החזירה אליו את פּניה. זוֹ היתה אוֹתה גברת שהכּירוּהוּ לה בּבית־הכּנסת. היא היתה הפּעם לבוּשה בּיתר פּשטוּת ודוֹמה יוֹתר לבעלת־בּית הגוּנה שמתכּבּדת לקבּל בּביתה אוֹרח ספוּן. פּניה כּהי־העוֹר עם החוֹטם הבּשׂרי ועם הקמט הדק בּזוית הפּה היוּ עצבּניים מאד ולא נאים. רק עיניה הגדוֹלוֹת והאפוֹרוֹת שהבּיטוּ אליו בּידידוּת וּבאמוּן כּל כּך וּבת־צחוֹקה הנעימה משכוּ עליה חוּט של חן. הוֹשיטה לוֹ יד אמיצה והוֹדתה לוֹ על שנענה להזמנתה. היא חייכה אליו, ואף הוּא השיב בּחיוּך, כּאילוּ מוֹדעים היוּ זה לזה מכּבר. סיפּרה לוֹ שיוֹשבים אצלה עתה חברי המוֹעצה שליד הממשלה הלאוּמית, “ושהיא… כּלוֹמר, כּוּלנוּ החלטנוּ, לשתף אוֹתוֹ בּעבוֹדתנוּ. הרי מן הצוֹרך שיהא משתתף גם אחד מכּם, מן היהוּדים”. הדברים נאמרוּ בּפשטוּת כּזוֹ כּאילוּ היה זה מדרך הטבע וּמן הצוֹרך שמסתבּר מאליו. השיב לה תוֹדה אף הוּא בּפשטוּת, כּאילו לא תמה על הכּבוֹד הגדוֹל שחָלקה לוֹ, וּכאילוּ לא היה בּזה משוּם כּבוֹד כּלל. ולא ראה שוּם פּגיעה גם בּדברים שהוֹסיפה: אין לוֹ למרי אלא להבּיע את דעתוֹ בּהתגלוּת־לב וּבאוֹמץ־רוּח, ולא להתבּטל בּפני האנשים היוֹשבים שם… בּטרקלין שהכניסה אוֹתוֹ לשם ושציפּוּי המשי על כּתליו, צבע רהיטיו וגוֹני שטיחיו היוּ מעין הארגמן, היוּ ישוּבים אנשים אחדים בּלבוּשי אזרח, בּמַדי שׂררה וּבאיצטלאוֹת של הכּמוּרה הקתוֹלית. הנסיכה הכּירה אוֹתוֹ אליהם, וכוּלם חייכוּ לקראתוֹ חיוּכי־חן. דיבּרוּ על צרכי המלחמה, על המחסוֹר הגדול בּנשק, על הקוּפּה הריקה ועל הדרכים למלאוֹתה. חיים מתוּח, מרוּכּז, נתן את כּל דעתוֹ ואת כּל כּוָנת לבּוֹ לדברים שנשמעוּ סביבוֹ מפּי מנהיגי פּוֹלין כּדי שלא לאבּד מהם מלה. בּתחילה היה רגע שחָלשה דעתוֹ, הוֹאיל וקשה היה לוֹ לירד לסוֹף דעתם של המַנהיגים הללוּ. הכּל דיבּרוּ על ענינים שוֹנים וחשוּבים; כּל אחד בּא בּשאלתוֹ שלוֹ וּבהצעתוֹ שלוֹ, ואיש לא הסכּים לדעתוֹ של חברוֹ. היתה זאת מעין שׂיחת טרקלין נאה שאין בּה משוּם הלכה למעשׂה, אמירת רעיוֹנוֹת מתפּרדים וּמצטלבים שאין בּאים לכלל דעה אחת. בּתחילה תמה לאפּוּנר בּלבּוֹ, וסוֹף התחיל מתרגז. שמא אין זה אלא משׂחק בּלבד? שאל לעצמוֹ. אבל בּמי משׂחקים הללוּ? בּמי הם משטים? והנה פּנתה אליו בּעלת־הבּית ושאלה לדעתו. בּתחילה כּאילו נתבּלבּל והיה מעמעם בּתשוּבתוֹ. היה כּמגשש למצוֹא נתיב בּתוֹך סבך השאלוֹת וההצעוֹת שנזרקוּ כּאן כּמוֹ לאחר־יד. לבסוֹף מצא את השתי בּתוֹך חוּטי המַסכת המסוּכסכת. בּמלים קצרוֹת ועניניוֹת וּבלא עקיפי נימוּס בּיטל את ההצעוֹת שנשמעוּ מצדדים שוֹנים שהמשילן לחצים שנזרקים לצדדים, סחוֹר סחוֹר, ואינם מכוּוָנים אל המטרה. בּפשטוּת וּבלא הסבּר יתר דיבּר על הצוֹרך להטיל מסים על בּעלי ממוֹן וּבעלי נכסים, שיש לחלקם לסוּגים, כּמוֹ רוָקים וּנשׂוּאים, מוֹסדוֹת הכנסה ומוֹסדוֹת צדקה ודת, כּמוֹ מנזרים וכיוֹצא בּהם. מעיניו לא נעלם, תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ, שאוֹתם הפּנים שלכתחילה היוּ מחייכוֹת אליו בּאדיבוּת כּזו, הפכוּ חמוּרוֹת מתוּחוֹת. שלחוּ זה לזה פּתקאוֹת, לחשוּ איש על אוֹזן חברוֹ. הנסיכה השׁפילה עיניה וסבבה כּל הזמן את טבּעת היהלוּמים על אצבּעה. פּאן פּרוּשאק, כּוֹמר בּעל פּנים עדינים וּמטוּפּחים (אחר כּך נוֹדע לוֹ שזה הוּא הכּוֹמר המוַדה של הנסיכה), שׂיחק, בּשעה שחיים דיבּר, בּקוּפסת הטאבּאק שלוֹ. וכיוָן שחיים נשתתק, שאף טאבּאק לנחיר אחד ואחר לשני, פּתח ואמר שדברי פּאן… פּאן… מה שמוֹ?.. אח, זכרוֹנוֹ החלש… פּאן לייפוּנר? סליחה, לאפּוּנר, הן… שדבריו מעידים על רגש פּאטריוֹטי, אבל אינם שקוּלים למדי. כּבן “הדת העתיקה” מוּטב היה שלא יִגע כּלל בּעניני הכּנסיה הקדוֹשה ויניחם בּידי הקתוֹלים. עניני הקהל היהוּדי נהירים לוֹ בּודאי יוֹתר. מוּטב שידבּר על המסים שיש להטיל על קהילוֹת היהוּדים… אדוֹן צעיר אחד, מצוּחצח מאד, מנוּמס מאד ואדיב מאד, שלא פּסק פּיו מחיוּך, ועם כּל מלה היה פּוֹנה אל הנסיכה כּמתחנן לשמוֹע ממנה את הסכּמתה, כּאילוּ כּל עיצוּמה של ישיבה זוֹ אינוֹ אלא למצוֹא חן וחסד בּעיניה, אדם צעיר זה אמר שאם יקבּל את עקרוֹן המסים שהוּצע על־ידי האוֹרח הנכבּד, הרי יעשׂה זאת בּתנאי שהנוֹשׂאים בּעוֹל המסים יהיוּ בּראש וראשוֹנה “בּני־הדת־העתיקה”, מפּני שני טעמים: ראשית מפּני שאת כּל עשרם עשׂוּ בּפּוֹלין ועל־ידי פּוֹלנים, ושנית מפּני שעתידים הם ליהנוֹת מחירוּתה של פּוֹלין על־ידי מתן שיווּי הזכוּיוֹת שהוּבטח להם… כּאן הגבּיהה הנסיכה את עיניה האפוֹרוֹת הגדוֹלוֹת, שנחרת בּיניהן קו אנָכי דק, ואמרה בּפשטוּת שלפי דעתה חירוּת פּוֹלין היא קוֹדם כּל ענינה של פּוֹלין גוּפה, שהיהוּדים הם אחים לפּוֹלנים והרי הם חייבים להשתתף בעוֹל המלחמה לחירוּת הארץ בּמידה שוָה עם הפּוֹלנים, לא בּחינת תשלוּם אלא מתוֹך התעוֹררוּת פּאטריוֹטית. שיטת המסים מתקבּלת על דעתה כּהצעה היחידה בּעלת המשקל שיש ויש לדוּן בּה. ועד שיבוֹאוּ לידי הערכת הנכסים היא מכניסה לקוּפת הממשלה הלאוּמית, לפי שעה תרוּמת עראי, את ההכנסה השנתית מן האחוּזה שיש לה בּפלך קיוֹב…

כּך דרכּה תמיד. האמינה בּכוֹחה, ועל כּן את הדעוֹת המכריעוֹת בּיוֹתר, את ההצעוֹת הנוֹעזוֹת בּיוֹתר היתה אוֹמרת לפתע וּבפשטוּת גמוּרה, כּדברים של מה־לך ושל מה־בּכך; ואיש לא ידע אימתי הירהרה בּהם ושקלה אוֹתם בּדעתה, ואם בּכלל קדמוּ לאמירתם עיוּן ושיקוּל־דעת. אבל מַאמרה של הנסיכה ליוּבּימסקה תמיד עוֹלה לה כּמעשׂה…

חיים לאפּוּנר נדהם בּתחילה מדברי פּאן פּרוּשאק וּפּאן שיפּנַייבסקי – אוֹתוֹ צעיר המחַייך תמיד – כּאילוּ דנוּהוּ בּצוֹננים. ואילוּ לאחר שדיבּרה הנסיכה התאוֹשש שוּב. ושוּב נטל את רשוּת הדיבּוּר. בּשאלת חוֹבתם של היהוּדים לא נגע, בּיחוּד אחר התשוּבה הניצחת של הנסיכה. בּחזית זוֹ ראה את עצמוֹ כּמנצחַ. אלא הסבּיר וּפישט בּפעם השניה וּביתר פּרוֹטרוֹט את כּל חוֹמר המצב מפּאת חוֹסר האמצעים ועמד על ההכרח שיש בּשיטת מסים קבוּעה וּמוּבטחת. – דברים שהרה והגה אוֹתם בּבדידוּת חדרוֹ הקטן זה כּבר, ועכשיו שׂמח להשמיעם כּאן בּמוֹשב אנשי המוֹעצה הממשלתית. ואילוּ, לאחר שהנסיכה אמרה מה שאמרה, היוּ דבריו מיוּתרים. כּלוּם לא הוֹסיפוּ, אלא החלישוּ את הרוֹשם הקוֹדם ונתנוּ טעם לפגָם. הוּא הראשוֹן הרגיש בּזה מיד. הכּל שתקוּ, ולא העירוּ כּלום.

לאחר שהישיבה נסגרה וחברי המוֹעצה עמדוּ ונתפּרשוּ מבּעלת־הבּית ומלאפּוּנר בּאוֹתה האדיבוּת וּבאוֹתם החיוּכים שבּהם הקבּילוּ את פּניו, נשתייר הלזה, על־פּי בּקשת הנסיכה, לשתוֹת עמה ספל תה.

– נצא מכּאן. – אמרה לוֹ – כּאן מלא האויר יוֹתר מדי עשן, וכמדוּמני שגם משהוּ מן הויכּוחים נשאר תלוּי ועוֹמד בּאויר זה. נכּנס אל קרן־הזוית שלי.

“קרן־הזוית” שלה היתה טרקלין מרוּוַח שטוּף כּוּלוֹ בּגוָנים וּבגוֹני גוָנים של אפוֹר, פּרוֹזג, כּרתי וקלָאילן עדינים וּשקטים. הפּסיעוֹת טבעוּ בּשטיח רך; בּכל מקוֹם, אילך ואילך, עמדוּ ספּוֹת ושׁפתוֹת עם כּרים וכריוֹת רכּים וּמאוֹת הגוָנים השקטים. לפני השוּלחן הקטן, שעליו היו ערוּכים כּלי־התה, דלקוּ נרוֹת אחדים בּתוֹך ענפי נברשת, שהתנשׂאה על כַּן גבוֹה דוּגמת אילן הָבְנֶה. רוּבוֹ של הטרקלין היה שטוּף בּצל. מתוֹך האפלוּלית של אחת מזויוֹת החדר ניצנץ פּסנתר והבהיקה בּלבנוּתוֹ הפּרוֹטוֹמה של שוֹפּן. כּל החדר הזה השרה רוּח של שקט וּמנוּחה והזמין לחלוֹמוֹת בֹהקיץ….

היא מזגה לוֹ את התה, שאלה מה מקוּבּל עליו יוֹתר, עז אוֹ רך, עם חָלב אוֹ בּלי חלב. ישבוּ זה מוּל זה; גמאוּ בּשתיקה גמיאוֹת אחדוֹת, ואחר נתנוּ זה בּזה את עיניהם ושוּב חייכוּ משוּם מה, חיוּך סתם, כּמוֹת שחייכוּ שם בּחדר־התפילה. והוּא תמה על עצמוֹ: חיוּך זה על שוּם מה?

– מה דעתוֹ של מר על הישיבה?

– בּתחילה היה לי קשה לתפּוֹשׂ את המדוּבּר שם. כּל אחד בּא עם הרהוּרי לבּוֹ שלוֹ ועם ענין משוּנה משל חברוֹ.

היא צחקה:

– רע היה שכּל אחד העלים את הרהוּרי־לבּוֹ שלוֹ. לכל אחד יש האינטרסים שלוֹ שהוּא חוֹשש להם ועל כּן בּיקש להפנוֹת את הדעת אל ענינים אחרים.

– הרי אין בּזה כּדי להניח את הדעת.

– אבל רוּחי נתקררה בּישיבה זוֹ שנגמרה בּכי טוֹב.

תמה לאפּוּנר:

– וכי אפשר היה להניח שלא תגָמר בּכי טוֹב?

בּמקוֹם להשיב על שאלתוֹ, אמרה:

– על המקרקעוֹת של המנזרים לא היה מר צריך לדבּר.

– מפּני מה?

– נכסי המנזרים פּטוּרים ממסים.

– אבל בּמצב זה של חירוּם… סבוּרני שמענינה של הכּנסיה לסַייע לנצחוֹננוּ…

– בּרי. אבל על כּגוֹן זה רשאית הכּנסיה לבדה להחליט. לא לחוּלוֹנים. וּביוֹתר לא ליהוּדים. זה פּוֹגע.

– יִתכן. מפּני שאני יהוּדי, לא הרגשתי שיש בּדברי משוּם פּגיעה בּרגשי מי.

– הן, הן. ואף לא היה מן הצוֹרך לדבּר בּשניה. לשם מה? זה רק החליש את הרוֹשם הקוֹדם. כּך דרכּה של כּל חזרה. וּביחוּד לאחר שכּבר קיבּלוּ את שלהם.

בּלבּוֹ הכּיר לה טוֹבה על הערוֹתיה ועל שאמרה אוֹתן בּנעימה כּזוֹ שלא קשה היה לשמען ולקבּלן.

– אה, הגברת! – קרא – הדין עמה. הם קיבּלוּ את שלהם… הגברת העמידה מיד, על־ידי הוֹדעתה על תרוּמתה, את הנקוּדה בּמקוֹם הראוּי לה. בּאמת, לא היה כּלל צוֹרך להוֹסיף עוֹד.

– וּכנגד זה השׂכּיל מר לא להיעלוֹת בחכּה.

הסתכּל בּה בּשאלה.

– אוֹתם האדוֹנים אינם אוֹהבים אתכם היהוּדים.

– לא קשה היה להכּיר זאת מיד.

– טוֹב שנמנע מלהתיצב על שטח זה של ויכּוּח. טוֹב מאד. צריכים תמיד להמנע מזאת.

אף דברים אלה נשמעוּ כּעין הוֹראה לעתיד לבוֹא. הוּא ניענַע לה ראשוֹ להסכּמה.

אחר התה הזמינה אוֹתוֹ לעבוֹר אל אחת הספּוֹת, בּסמוּך אצל הפּסנתר. היא ישבה לפני הפּסנתר. אצבּעוֹתיה גיששוּ את המנַענעים, ואחר התחילוּ מטפטפים כּטפּין של בּדוֹלח צלילי נוֹקטוּרנוֹ של שוֹפּן.

בּתחילה האזין בּכוָנת־לב, ואחר כּך הפליגוּ הרהוּריו. אוֹ יוֹתר נכוֹן, אזניו קלטוּ את הצלילים בּו בּזמן שעיניו המרפרפוֹת סביבוֹ היוּ קוֹלטוֹת את המראוֹת, הפּרחים שעמדוּ תפוּשׂי הגוּת בתוֹך אגרטליהם, גוֹני הטפּיטין והשטיחים, תמוּנת הגנראל התלוּיה שם בּמעטה צל. כּמדוּמה לוֹ, גנראל זקן. אפשר שזהוּ בּעלה המנוֹח, הנסיך ליוּבּימסקי… שלח ידוֹ אל הספר שהיה מוּנח בּסמוּך על הספּה, מכּוֹרך בּעוֹר ומוּזהב בּקצותיו: “שוּק ההבלים” לטֶקריי. כּל זה יחד, הספר, הגנראל הזקן, הפּרחים, הגוָנים, שוֹפּן – כּל זה נתמזג בּנפשוֹ למנגינה אחת מעוֹלם אחר, יפה וזר…

פּתאוֹם נפסקה הנגינה. האשה הסתוֹבבה על דרגשה והפכה אליו את פּניה.

– מרי מנגן? – שאלה.

– לא. לא למדתי נגינה.

– לא?

– חוּנכתי בּתנאים מיוּחדים, קשים. בּלא הוֹרים. אדם טוֹב אחד, פּאן קאשינסקי שמוֹ, נתן משוּם מה את דעתוֹ עלי והיה משלם בּעד לימוּדי, ואחר מוֹתוֹ התפּרסתי משיעוּרים. וּנגינה לא למדתי.

– אף הוֹרי היוּ עניים. חוּנכתי בּבית הנסיך ליוּבּימסקי. אנוּ ממשפּחה אחת. אבל בּית אבּא היה עני מאד. כּל רכוּשי בּא לי לא ממנוּ, אלא מבּעלי…

הם סיפּרו את זאת זה לזה בּפשטוּת טבעית; ולהם לעצמם לא היה זה תמוּה, כּאילוּ ידעוּ איש את רעהוּ זה מכּבר.

– אם כּן, מרתי רגילה עוֹד מקטנוּתה לכל העוֹשר הזה.

– רגילה? העוֹשר הרי לא היה שלי. וּמה בּכלל יש כּאן שצריך הרגל? סבוּרני שלעניוּת קשה יוֹתר להתרגל.

לאפּוּנר גיחך משהוּ:

– אני, למשל, הייתי מרגיש את עצמי לא בּטוֹב בּתוֹך טרקלינים ואוּלמים מרוּבּים אלה… לבדי.

משכה בּכתפה ואמרה:

– אף אני איני יוֹדעת למה כּל האוּלמים הללוּ. אני אוֹהבת בּארמוֹן הזה רק את קרן־הזוית הקטנה שלי, ועוֹד חדר אחד אוֹ שנים…

– דוֹמני – אמר – שבּתוֹך האוּלמים הללוּ האדם הוּא גלמוּד יוֹתר.

היא גיחכה:

– אבל הרי אי אפשר לקצצם, להרסם.

היא היתה ישוּבה בּצדה אל הפּסנתר, וידה האחת הפּשוּטה אליו תעתה בּאצבּעוֹתיה על גבּי המנַענעים הגבוֹהים, ודוֹמה היה כּאילוּ האצבּעוֹת בּוֹכוֹת שם בּפני עצמן בּכי כּבּוּש… והנה נפנתה כּוּלה אליו. שתי ידיה המשוּלבוֹת נשמטוּ על בּרכּיה לֵאות כּל כּך. הבּיטה אליו דוּמם.

– ואפילוּ יכוֹלתי לעשׂוֹת זאת… אבל שטוּת, שטוּת!.. כּלוּם אפשר? ולמה? יוֹדע מר כּמה זמן קיים ארמוֹן זה? הוּא נבנה הרבּה זמן לפני סטאַניסלאו־אבגוּסט, וכל הימים לא פּסקו מלשפּצוֹ ולהשלימוֹ. כּאן טמוּן חלק גדוֹל מן ההיסטוֹריה של פּוֹלין… יוֹתר קל לי לשעֵר שאני אעקוֹר מכּאן. ואפילוּ אז מה? כּלוּם בּחדר קטן אחד אין בּדידוּת? אַל נא ישכּח מרי שמסביב לחדר הקטן יש עוֹלם רחב וגדוֹל. האדם תמיד הוא גלמוד בּעוֹלם הגדוֹל והרחב הזה. רק בּחדר־התפילה שלי לבד איני בּוֹדדה. לעוֹלם אין האדם בּוֹדד עמוֹ… עם אלוֹהים… – וּלפתע – אדוֹני מאמין?

– בּמה? בּמי?

–הרי בוֹ, בּאלוֹהים! – קראה בּתמיהה – אדוֹני מתפּלל?

– לאו. כּשהייתי קטן זוֹכרני שהייתי מרבּה בּתפילה. אחר כּך הפסקתי.

– מפּני מה?

– איני יודע. איני יודע היאך היה הדבר, אבל הפסקתי.

– אני מבינה. בּלא הוֹרים, בּלא השגחה… – אמרה בּצער – ואני הלא הייתי בּטוּחה שאדוֹני מאמין באלוֹהים…

דבריה האחרוֹנים נשמעוּ לוֹ כּמוֹ מתוֹך אכזבה, והוּא ראה משוּם מה צוֹרך לעצמוֹ לתקן, וקרא בּחוֹם:

– אבל הן, מרתי! אני מאמין בּאלוֹהים… מעוֹלם לא פּסקה בּי אמוּנה זוֹ; אין יוֹם שאיני מהרהר בּוֹ וּברצוֹנוֹ. אבל להתפּלל… בּנוּסח קבוּע, תפילה שתיקנוּ בּשבילי אחרים… אין זה תוֹפשׂ את לבּי, כּמוֹ כּל דבר שבּפוֹרמאליוּת.

היא האזינה לדבריו עם שעיניה הבּהירוֹת והגדוֹלוֹת תלוּיוֹת בּוֹ, והוּא לא ידע משמעוּתוֹ של מבּט מצוּמד זה. כּמדוּמה לוֹ שהיא תפוּשׂה להרהוּר אחר רחוֹק הימנוּ.

לבסוֹף אמרה:

– ואני איני יוֹדעת מה הייתי עוֹשׂה בּלא אמוּנה וּבלא תפילה.

ועיניה היוּ עדיין מצוּמדוֹת אל פּניו; ועם זאת כּאילוּ אינן רוֹאוֹת אוֹתוֹ כּלל. לא יכוֹל להשתחרר מרגש מוּזר וכבד.

ישב עוֹד שעה קלה ואחר עמד להתפרש ממנה. התנערה כּנבהלה, כּמוֹ מחלוֹם. על פּניה שוּב הוֹפיע חיוּכה. נזדרזה ועמדה אף היא.

– הרי אדוֹני – אמרה – הוֹלך עתה לביתוֹ. יעסוֹק בּמה שיעסוֹק, ואחר כּך… אחר כּך ישכּב לישוֹן…

גיחך כּלשהוּ:

– אלא מה? מה אוּכל לעשׂוֹת אחרת?

לא השיבה לוֹ כּלוּם. צילצלה ושלחה את החַדרן ללווֹתוֹ.

החדרן, זקן צוֹלע על רגלים מוּכּוֹת שגרוֹן, הוֹליכוֹ לא בּדרך שנכנס בּוֹ. הם עברוּ דרך אוּלם צר וארוֹך מאד שחצתה אוֹתוֹ לאָרכּוֹ שוּרת עמוּדים ועליהם תלוּיים כּלי זיִן עתיקים: שריוֹנוֹת, תריסים, מגינים, כּילַפוֹת, חרבוֹת כּפוּפוֹת וּמשוּנוֹת… מימינוֹ היה הכּוֹתל אטוּם וּמכוּסה תמוּנוֹת; משׂמאלוֹ היוּ קרוּעים בּכּוֹתל חלוֹנוֹת גוֹתּיים גבוֹהים וצרים, וּבין חלוֹן לחלון שוּב תמוּנוֹת. הגברים בּרוּבּם בּשריוֹן וּבמגן, והנשים בּמלבּוּשים וכיסוּיי־ראש משוּנים מזמנים קדוּמים. תמוּנוֹת רבּוֹת צבעיהן הקוֹדרים היוּ כּבר מפוּחמים מרוֹב שנים, והדיוֹקנאוֹת היוּ דוֹמים כּעטוּפים בּאפלת הדוֹרוֹת. היציע היה ארוֹך. החדרן הלך לפניו והאיר לוֹ בּפּמוֹט קטן ששני נרוֹת היוּ דלוּקים בּוֹ. מרגע לרגע הגיחוּ לפניהם מתוֹך החשכה אבּירים ושׂרי־צבא וּמטרוֹנוֹת שלטוֹת, כּוּלם עוֹטי הוֹד וגאוֹן וּקשי־פּנים, כּזועמים על הזר שנכנס אל תחוּמם להחרידם ממנוּחת הרפאים, ושוּב שקעוּ בּדממת האפלה… צללי העמוּדים כּשוֹמרי־ראש נאמנים רצוּ אחריהם לכסוֹתם ולשקוֹע יחד עמהם בּתוֹך הדממה והנצח… רגע תקפוֹ מוֹרא טמיר מפּני בּנוֹת־הקוֹל שרדפוּ אחריהם וּפעמוּ מתחת לקמרוֹנוֹת בּקצב וּבלעג: זר… זר… זר…

חיים לאפּוּנר נכנס אל העבוֹדה בּאחד השלבּים הגבוֹהים של הנהלת המרד, מתוֹך רצוֹן תקיף לשרת את פּוֹלין. מפּני שאהב את פּוֹלין. המקוֹם שתפשׂ בּחוּגי המנהיגים נתן בּידוֹ עוֹז וּממשל מסוּימים; כּיוָן שהרגיש בּכך נתגלָה לוֹ – ולא העלים את זאת מעצמוֹ – שהוּא אוֹהב עוֹד דבר אחד: את העוֹז הזה ואת הממשל הזה כּשהם לעצמם. עוֹד בּקטנוּתוֹ, בּשעה שהיה מהלך אל בּית־הספר לבוּש בּגדים שחוּקים ונעלים מרוּפּטוֹת והוּא רעֵב למחצה, אוֹ בּשעה שחבריו הפּוֹלניים היוּ מלעיגים עליו ועוֹלבים בּוֹ, – עוֹד אז היה מאמין בּלבּוֹ שכּל זה אינוֹ אלא עראי, כּל אימת שקטן הוּא עדיין, יתוֹם קטן בּלא אב ואֵם, ואילוּ לכשיגדל עתיד הכּל להשתנוֹת. היתה לוֹ תמיד הרגשה עמוּמה אבל תקיפה וּמתמדת שנוֹצר לגדוֹלוֹת, וחיכּה ליוֹם שיגיע לעוֹשר אוֹ לשׂררה. כּיצד יגיע לידי כּך, לא שאל. אבל ידע שהוּא מחוּיב להגיע… בּבית־הספר למד היטב. לכל דבר היה ראשוֹן, גם בּלימוּדים וגם בּמישׂחקים. לא מתוֹך צמאוֹן לדעת למד, אלא מתוֹך תשוּקה אחת, שלא הרפּתה ממנוּ כּל הימים – להצטיין. היה מן ההכרח לעלוֹת על כּל חבריו ושהללוּ יהיוּ זקוּקים לעזרתוֹ. מטבעוֹ לא היה להוּט אחר מישׂחקים, אלא כּיוָן שראה את בּני גילוֹ שטוּפים בּהם, הרי מן ההכרח היה ששוּם מישׂחק לא יעלה יפה אלא אם כּן הוּא משתתף בּוֹ… וּבשעה שנתקרב אצל חוּגי הממשלה של פּוֹלין המוֹרדת, הרגיש בּפּעם הראשוֹנה שיוֹם זה קיוָה לוֹ כּל חייו הנה הוּא בּא. חבריו בּעבוֹדה התחילוּ מתנגדים אליו עוֹד בּפסיעוֹתיו הראשוֹנוֹת. הוּא היה הצעיר מכּוּלם, לא “תוֹאר” ולא עוֹשר לוֹ, ואף לא יחוּס משפּחה, אלא סתם יהוּדוֹן קטן. ואת זאת לא סלחוּ לוֹ. ואילוּ הוּא אף פּעם לא בּא לידי חוּלשת־הדעת מחמת התנגדוּת זוֹ. כּל המכשוֹלים ואַבני הנגף שחבריו היוּ מניחים לרגליו, תחת לרפּוֹת את ידיו וּלרשל את מרצוֹ, עוֹד הוֹסיפוּ לוֹ תוֹקף וקשיוּת־עוֹרף. הן, את פּוֹלין שלוֹ אָהב אהבה עמוּקה, אבל לא פּחוֹת אָהב את הכּוֹח והשלטוֹן שפּוֹלין זוֹ נתנה בּידוֹ. וּלפיכך כּל שעמד בּדרך אל חירוּתה של פּוֹלין היה לאפּוּנר רוֹאה בּוֹ את אוֹיבוֹ של עצמוֹ. וּבאמת, עתים קשה היה להכריע היכן מסתיימת מלחמתוֹ לפּוֹלין והיכן מתחילה הגנתוֹ על עמדתוֹ שלוֹ.

קוֹץ דק אחד היה נעוּץ בּכל מעמדוֹ החדש. הוּא ידע ששלטוֹנוֹ לא בּא לוֹ ואינוֹ קיים אלא בּזכוּתה של אשה, של הנסיכה ליוּבּימסקה. ידיעה זוֹ היתה בּתחילה מערבּבת עליו את הרגשתוֹ השלימה בּשלטוֹנוֹ. ואִילוּ לימים פּגה גם טיפּה מרה זאת. אדרבּה, עוֹד היה מחזיק טוֹבה לעצמוֹ שהוּא כּוֹח כּוֹחה של אצילה גדוֹלה, מיוּחסת ספוּנה ונכבּדה על כּל הארץ, עשירה מוּפלגת, בּעלת השפּעה עצוּמה, שמפּניה מתיראים וּרצוֹנה מכריע בּכל דבר, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים… חיים לאפּוּנר היה יוֹצא ונכנס אצל הנסיכה יוֹם יוֹם כּאדם שנכנס בּביתוֹ, בּלא הוֹדעה קוֹדמת. שניהם היוּ שׂמחים להתיחד בּ“קרן־הזוית” שלה וּלהוֹציא שעה קלה בּשׂיחה בּלא מתיחוּת שבּפוֹרמאליוּת. יש שהיה בּא אצלה עייף ויגע מטרדוֹתיו ודאגוֹתיו, שנתרבּוּ עם העבוֹדה, בּלא שהטרידוּ זה על זה. היא היתה מנגנת לה אוֹ קוֹראת בּספר, והוּא בּזוית אחרת מעשן, מהרהר אוֹ מדפדף בּספר. עוֹד בּימים הראשוֹנים להתוַדעוּתם ראה שקירבתוֹ ערבה עליה והיא מבקשת אוֹתה, על כּן נתן את דעתוֹ לכך שצוֹרך זה לראֹותוֹ לא יחלש בּה; הִשתדל להתחבּב עליה יוֹתר. אמת, יש שנקטה כּלפּיו בּדבריה נעימה של חבֵרה קשישה, מוֹרה וּמדריכה, והוּא, שנפשוֹ סלדה מכּל אפּוֹטרופסוּת עליו, לא נעלב על־ידי כּך; קיבּל ונענה לה. ולא רק משוּם שעשׂתה זאת בּטאקט וּבשׂכל. הוּא ראה בּזאת תוֹעלת לעצמוֹ. כּל מעשׂיו היוּ שקוּלים בּמשקל התוֹעלת. האִם הוּא אוֹהב אוֹתה? שאלה זוֹ לא עלתה כּלל על דעתוֹ, וּביחוּד בּימים הראשוֹנים. היא לא היתה יפה, זוּלת העינים שהנווּ את פּניה וּמשכוּ עליהם חוּט של משהוּ לא מצוּי. וגם גדוֹלה ממנוּ בּשנים היתה. אבל עם הימים הלך והתהדק בּיניהם הקשר יוֹתר ויוֹתר. היא ידעה להוציא את האדם הזה המכוּנס בּעצמוֹ מתוֹך התגדרוּתוֹ, וּבעל החשבּוֹן והתוֹעלת היה שוֹכח בּחברתה את שיקוּליו וחשבּוֹנוֹתיו והיה מדבּר עמה בּהתגלוּת־לב כּמוֹת שלא דיבּר עם שוּם אדם. מה משך את שניהם זה אל זה? אפשר הפּלאי והנעלם שראה כּל אחד בּעוֹלמוֹ של חברוֹ. אפשר אוֹתה משכוּ אַליו, אל הבּחוּר היהוּדי העני הזה, רזי עוֹלמוֹ היהוּדי המוּפלא ממנה, כּשם שלב מעוּדן וּמפוּנק תרבּוּת הוֹלך לפעמים שבי אחרי מנגינה מוּזרה בּפראיוּתה ולא מוּבנת של בּן הערבה… ואִילוּ נפשוֹ הלכה שבי אחרי הגדוּלה, העוֹשר והאצילוּת הרמה שהיוּ מדבּרים אליו בּלשוֹן כּה פּשוּטה, כּה אנוֹשית; קסַם לוֹ בּאשה הזאת אוֹתוֹ חלק נהדר מן “ההיסטוֹריה של פּוֹלין”, שעליו דיבּרה פּעם לפניו; קסמוּ לוֹ בּה פּוֹלין האצילה, זכרוֹנוֹת עבָרה הקדוּם והמזהיר בּיוֹפי, בּאבּירוּת וּבגבוּרה, אוֹתוֹ עוֹלם של רוֹמאנטיקה שעליו סיפּרוּ לוֹ בּבית־הספר, עליו סיפּרוּ המספּרים ושרוּ המשוֹררים האהוּבים, ושראה אוֹתוֹ מתוֹך ערפילי חלוֹמוֹת נעוּריו; קסמוּ לוֹ צלילי שוֹפּן המנטפים תדיר מאצבּעותיה של הנסיכה, דתיוּתה של זוֹ, תפילוֹתיה, בּת־צחוֹקה וּמבּט עיניה הגדוֹלוֹת, הבּהירוֹת, שנפשה המוּפלאה נשקפת לוֹ מתוֹכן…

יוֹם אחד מצאה אוֹתוֹ הוֹלך וּמהלך לאוֹרך יציע התמוּנוֹת, שבּוֹ ליוָה אוֹתוֹ החדרן בּערב הראשוֹן. עבר מתמוּנה אל תמוּנה וסקר ארוּכּוֹת, כּמבקש למצוֹא בּשׂרטוּטיהן פּשר לחידת נפש אחת חיה… הלכה ונתקרבה אצלוֹ בּפסיעוֹת חשאיוֹת. נתחלחל משראה אוֹתה עוֹמדת מאחריו.

– מה הוּא חוֹקר כּאן, מרי? – שאלה.

– את “ההיסטוֹריה של פּוֹלין”. – השיב.

– יש כּאן פּרצוּפים שאיני אוֹהבת להסתכּל בּהם. אדוֹני רוֹאה את זה עם הגבּינים הצפוּפים והפּה הדק? הוּא השתתף בּמצוֹר של סטיפּאן בּאטוֹרי על דאנציג. איני יוֹדעת מה היה חטאוֹ של בּנוֹ הצעיר… אגדוֹת שוֹנוֹת מסוּפרוֹת עליו… אביו דן אוֹתוֹ למלקוּת: לעיניו הלקוּהוּ עד שהפיח את רוּחוֹ. והלזה… יסתכּל מר כּאן, התמוּנה הזאת… הוּא נלחם בּצבא של יוֹהאן־קאזימיר נגד הטאטארים… אבל לוֹ גוּפוֹ היתה נפש טאטארית. חבש את אשתוֹ בּצריח וציוָה לסתוֹם את מַלבּן הדלת והחלוֹנוֹת בּאבנים… פּרצוּפים לא נעימים וּמפחידים…

וּפתאוֹם:

– ואצלכם אין דבר כּגוֹן זה?

– כּגוֹן מה?

– משפּחוֹת עתיקוֹת, תמוּנוֹת אבוֹת־האבוֹת מדוֹרוֹת קדוּמים…

– לאו, גברתי!

– אין בּכם אצילים?

– לאו, גברתי! משפּחוֹת אצילים אין לנוּ.

– הכיצד? אני מבינה: נסיכים, גראפים… הממשלוֹת לא העניקוּ לכם כּל זאת. אבל משפּחוֹת הגוֹנזוֹת מַזכּרוֹת וּשׂרידים מדוֹרוֹת שעברוּ…

– לאו. אף זאת אין לנוּ.

– וכי אין לכם רגש של יִראַת־הכּבוֹד בּפני מה שהיה לפנים?

– אין לנוּ מעמד של אצילים. יש לנוּ מיוּחסים ממין אחר. יחוּס של רבּנים, צדיקים, גדוֹלים בּתוֹרה וּמעשׂים טוֹבים… – וּבצחוֹק – אבל אין תארים שעוֹברים בּירושה.

– אַה, בּרי שלא. אני מתכּוונת לשלשלת יוֹחסין של דוֹרוֹת. הרי זהוּ ענין אחר.

– אנוּ העם העתיק בּיוֹתר שבּעוֹלם, העם האצילי בּיוֹתר שבּעוֹלם… גברתי יוֹדעת זאת מן ההיסטוֹריה… ואִילוּ מעמד מיוּחד של אצילים מיוּחסים – מנַיִן? וכיצד?

– אני מבינה, אני מבינה… הרי זה מסבּיר לי הרבּה. אצילוּת של עם מטילה אף היא חוֹבוֹת, אבל אינה משעבּדת. ואילוּ אצילוּת של משפּחה, של מעמד משעבּדת. מטילה שלשלאוֹת. יאמין לי מר… שלשלאוֹת כּבדוֹת! עתים מתעוֹרר רצוֹן לנַתק, לפרוֹק את עוֹל הירוּשה… להיוֹת כּמוֹתוֹ, כּמות עוֹד מיליוֹני אנשים, צפּוֹר דרוֹר, לבקש חיים בּמקוֹם שאבחר… ואיני יכוֹלה… הללוּ – והחוותה בּתנוּעת־ראש כּלפּי הכּתלים – הללוּ אינם מניחים, הם אוֹחזים בּקצוֹת השלשלת… המתים חזקים כּמו החיים… הה, הם חזקים מן החיים! מהם קשה להשתחרר. עלי לחיוֹת כּמוֹת שהם רוֹצים, כּמוֹת שהם מצַווים… אבל מה אנוּ עוֹשים כּאן? – שאלה, וארשת פּניה מרוּרה, קנוּטה – כּאן קר מאד. יש להצטנן כּאן. נכּנס אצלי.

נכנסוּ אל “קרן־הזוית” שלה.

– אגלה לוֹ למר סוֹד – אמרה משישבה סמוּכה אצלוֹ על שָׁפתה קטנה – איני אוֹהבת את המקוֹם ההוּא… את יציע־התמוּנוֹת. קשה לי לשהוֹת שם חמישה רגעים. מיד איזוֹ צינה אוֹחזת אוֹתי שם…

– אף בּקיץ?

– אף בּקיץ.

וּלפתע:

– אין לכם מעמד של אצילים, וּמנַיִן לכם צמאוֹן כּזה לשלטוֹן?

– כּלוּם מכּירה נסיכתי הרבּה יהוּדים?

גיחכה:

– לאו. רק אחד.

– והאחד מספּיק לה?

– הה, די והוֹתר!

וּשניהם צחקוּ.

– אף אני – אמר –אגלה לה לגברתי סוֹד. רצוֹנה לידע מהיכן נוֹבע אצלנוּ צמאוֹן זה לשלטוֹן? מן המערה.

– מאיזוֹ מערה? מה אדוֹני סח?

העמיד פּנים של כּוֹבד־ראש, וּבקוֹל כּבוּש כּמגלה כּביכוֹל סוֹד נוֹרא, אמר:

– זה הוּא הסוֹד שלי, גברת! אנוֹ בּני מערה הננוּ… כּּוּלנוּ שוֹכני מערוֹת…

זקפה עליו זוּג עינַַים תוֹהוֹת־שוֹאלוֹת. לא ידעה אם להאמין אוֹ לצחוֹק.

– מה הוּא משטה בּי, מר? שמא ממערת לוֹט יצאתם?.. יִזהר, מר לאפּוּנר! אַל ידבּר עמי בּקלוּת־ראש. אני עלוּלה גם להעָלב.

אז פּרץ לאפּונר בּצחוֹק, וּמיד פּתח בּנעימה אחרת:

– מוּטב. הפּעם אדבּר בּכוֹבד־ראש. אני יוֹדע יפה שיש בּי ממידה זוֹ, שגברתי שוֹאלת עליה. פּעמים אני שוֹאל לעצמי שאלה זוֹ שגברתי שאלה. ואין לי הסבּר אחר זוּלת זאת… רצוֹני לוֹמר, המערה…

– שוּב?

– אַל נא תזדרז לכעוֹס, אדוֹנתי! אספּר לה אפּיזוֹדה משוּנה מחַיי. משוּנה ועגוּמה מאד. בּהיוֹתי בּן שמוֹנה, אוֹ אפשר בּן עשׂר… איני זוֹכר בּדיוּק בּן כּמה הייתי אז, בּאוּ “חַטפנים” אל עירנוּ. דרנוּ אז בּמינסק. הגברת אינה יוֹדעת מי היוּ אלה ה“חטפנים”? בּימי הצאר ניקוֹלאי היוּ אנשים שׂכירים כּאלה, שמלאכתם היתה לחטוֹף ילדי יהוּדים מן הרחוֹב אוֹ מן הבּית ולמסוֹר אוֹתם לצבא… הן, לצבא! היוּ שוֹלחים אוֹתם לעשׂרוֹת וּלמאוֹת לסיבּיר ולמקוֹמוֹת רחוֹקים אחרים, וּמגַדלים אוֹתם בקסרקטים בּרוּח צבאית, על מנת להיוֹת חיילים לצאר. אל הוֹריהם לא חזרוּ עוֹד, כּמוֹבן. מסתבּר מאליו שרבּים מהם מתוּ מן הטיפּוּל והחינוּך בּידי אִכּרים גסים, פּראים ושיכּוֹרים… גברתי מבינה את כּל היסוּרים ואת כּל האימה של ההוֹרים היהוּדים וילדיהם. בּקיצוּר, משנוֹדע שבּאוּ ה“חטפנים” הללוּ אל העיר, מה עשׂתה אמא שלי? מצאה בּחצר בּיתנוּ איזוֹ מערה, בּוֹר עמוֹק בּתוֹך האדמה, ושם הטמינה אוֹתי. זמן מרוּבה שכבתי בּאוֹתוֹ בּוֹר, קבוּר חיים… בּאפלה, בּלא אויר… אבל לא הוֹעילה בּזה כלום. סוֹף־סוֹף מצאוּני וחטפוּני. כּפתוּ ידי ורגלַי כּכבשׂ, ויחד עם עוֹד ילדים עקוּדים כּמוֹתי, השליכוּני לתוֹך עגלה והסיעוּני למקוֹם אחד רחוֹק. איני יוֹדע להיכן. בּלילה, בּיער, התנפּלוּ אנשים על העגלה… גם אָחי היה בּיניהם… התגבּרוּ על משמר השוֹטרים שליווּ אוֹתנוּ. אפשר שהרגוּ אחדים מהם, ואנו נמלטנוּ. השתדלוּ להטמיר את הפּעוּטוֹת בּמחבוֹאים שוֹנים, בּיערוֹת, בּכפרים וּבבתי־כּנסיוֹת… אוֹתי הוֹבילוּ אז אל אחוּזת פּוֹלישוּק הסמוּכה לקוֹבנה. דוֹדי ודוֹדתי ניהלוּ את אוֹתה האחוּזה. היא היתה שייכת לאדם אחד ששמוֹ היה פּאן קאשינסקי, אדם טוֹב מאד. פּעם סיפּרתי לגברת עליו. זה הוּא ששלחַני אחר כּך לוארשה וּמסרני לבית־ספר. אבל עד לכאן הייתי חבוּי זמן מרוּבּה בּיער של פּוֹלישוּק, חבוּש בּבקתה בּוֹדדה, בּקתה עזובה של זַפָּת. ישבתי שם כּנזיר מתבּוֹדד, יחידי, גלמוּד. דוֹדתי היתה מביאה לי אוֹכל, ודוֹדי היה בּא אצלי פּעם בּיוֹם ללמדני תוֹרה וּמצווֹת. אבל כּל הימים, לרבּוֹת הלילוֹת, הייתי יחידי, גלמוּד, ונפשי מלאה פּחדים מן הרוּח, מרעש האילנוֹת, מקוֹלוֹת בּעלי־החיים… הלא הייתי אז… תחשוֹב נא בּדבר, גברתי… הייתי אז רק בּן שמוֹנה אוֹ, לכל היוֹתר, בּן עשׂר! בּבקשה ממנה, גברתי, לחשוֹב רגע אחד על כּל המצב הזה…

שׂפתוֹתיה ריחשוּ בּקוֹל דממה:

– לא… לא… איני חוֹשבת… איני רוֹצה… איני יכוֹלה…

נתן בּה את עיניו: פּניה היוּ חיורוֹת. בּשוּלי עיניה ניצנצוּ דמעוֹת. ישבה ושיפשפה ידיה זוֹ על גבּי זוֹ, כּאילוּ צוֹננוֹת היוּ.

– ואחר כּך… שנים הרבּה אחר כּך… לא! כּמעט כּל ימַי לא פּסק הסיוּט. מעוֹלם לא נסתלקה ממני ההרגשה כּאילוּ חַיי בּמערה, בּאפלה וּבבדידוּת, עדיין נמשכים, ושעלי להמלט פּעם מתוֹך האפלה והבּדידוּת. עתים סבוּר אני… מרתי הרי תבין זאת בּנקל… עתים סבוּרני שכּוּלנוּ, כּלוֹמר כּל היהוּדים חבוּשים בּאיזוֹ מערה. בּין אם עבר וּבין אם לא עבר עליהם מה שאירע לי. כּוּלנוּ שוֹכני מערוֹת, כּך אוֹ כּך, ועלינוּ לבקש מפלט. ועכשיו מבינה גברתי מה שאמרתי לה קוֹדם?

לא אמרה כּלוּם. שתקה.

פּתאוֹם הניחה את כּפּה על ראשוֹ והחליקה על שׂערוֹתיו.

רגעים נמשכה הדוּמיה. לבסוֹף נעשׂתה לא נעימה, קשה. כּמוֹת שיֶארע בּמַצבים אלה. את השׂיחה שנפסקה קשה להמשיך, ולפתוֹח בּענין אחר גם כּן קשה. הנסיכה נזדקרה ממקוֹמה, הלכה וישבה לפני הפּסנתר, וּמתוֹך פּיזוּר־רוּח היוּ אצבּעוֹתיה תוֹעוֹת על גבּי המנַענעים.

הוּא הראשוֹן הפסיק את הדוּמיה. התחיל מהלך בּחדר אילך ואילך וּמדבּר על ישיבתה האחרוֹנה של מוֹעצת הממשלה ועל הענינים שיעמדוּ על הפרק בישיבה הבאה. היא הכירה לוֹ טוֹבה כּל כּך, מפּני שדבריו פּיזרוּ את האוירה הכּבדה שהיתה שרוּיה בּטרקלין, וּכאילוּ הוּקל על הנשימה. הוּא קבל על המָצב היגע. כּל פּעם מחזרים הויכּוּחים סחוֹר סחוֹר למצב הקשה של הקוּפּה ולחוֹסר הסדר בּצבא, והמצב אינוֹ מיתקן אף כּלשהוּ. בּעבוֹדת הפּלוגוֹת הלוֹחמוֹת אין שיטה מסוּדרת בּהשׂכּל ודעת הענינים. כּל פּלוּגה עוֹבדת על דעת עצמה, איך וּבמקוֹם שהיא רוֹצה; אוֹ יש שאנשים פּרטיים, בּלא הרשאה וּבלא הכשרה, מלַקטים סביבם חבוּרת פּוֹחזים חמוּמי־מוֹח אוֹ סתם אוֹרחים־פּוֹרחים, משׂימים עצמם ראש עליהם ויוֹצאים אל היערוֹת. וּמכּאן כּשלוֹנוֹת וּתבוּסוֹת שמעַטים חרפּה על כּל הענין וּמרפּים את הידים. היא שמעה אוֹתוֹ, ולא הפסיקתוּ. הדברים ידוּעים ולא היה לה בּהם משוּם חידוּש. היוּ חוֹזרים והוֹפכים בּענין בּיש זה גם בּישיבוֹת וגם בּשׂיחוֹתיהם בּינם־לבין־עצמם. אַף הפּעם חזר על הרעיוֹן שנתחבּב עליו בּזמן האחרוֹן ושקנה לוֹ תוֹמכים גם בּחוּגי הממשלה: רק דיקטאטוֹר יוּכל לקחת את המכשלה תחת ידיו ורק הוּא יציל את פּוֹלין.

לפתע הפכה אליו את פּניה וּבפשטוּתה המדהימה, שבּה היה דרכּה לדבּר על ענינים גדוֹלים, אמרה:

– מר לאפּוּנר! הוּא יהיה הדיקטאטוֹר של פּוֹלין.

הוּא נדהם כּל כּך לשמוֹע את זאת, עד שעמד שניה אחת בּפה פּעוּר. בּמוֹחוֹ חלפה גם מחשבה שמא מתלוֹצצת היא. אבל ראה את פּניה והאמין בּכל כּובד־הראש שבּוֹ נאמרוּ הדברים. לא הבין כּיצד זה פּתאוֹם כּל כּך בּאה לידי מחשבה זוֹ…

– הרי זה אי אפשר. – אמר – אין אני איש־צבא. אנוּ זקוּקים לגנראל דיקטאטוֹר. וזה יוּכל להיוֹת רק טראוּגוּט.

טראוּגוּט, אציל פּוֹלני, מי שהיה קצין בּצבא הרוּסי. בּין חסידי הדיקטאטוּרה היה השם הזה נישׂא על כּל שׂפתיִם. כּל העינים היוּ נשוּאוֹת אליו.

– בּעניני המדינה טראוּגוּט אינוֹ מבין כּלוּם. הוּא בּעל חלוֹמוֹת. כּוֹחוֹ יפה לדיקטאטוּרה צבאית. ואַתה, מרי, תהיה דיקטאטוֹר אזרחי. תעבדוּ יחד.

דיבּרה בּנעימה כּזוֹ, שאין לחלוֹק על דבריה.

– אבל… אבל… צריך שיהיה אֵמוּן בּי…

– הדיקטאטוֹר – השיבה – אינוֹ שוֹאל לאמוּן. בּכוֹח הוּא מכריח להאמין.

– וכוֹח זה?

– הוּא יהיה. אנוּ נתן לוֹ את הכּוֹח.

מאוֹתה שעה ואילך התחיל חיים לאפּוּנר מאמין שהוּא עתיד להיוֹת ויכוֹל להיוֹת דיקטאטוֹר. מאוֹתה שעה ואילך לא פּסקוּ בּשׂיחוֹתיהם טן־דוּ להפוֹך ולהפוֹך בּשאלת הדיקאטוּרה, ולדוּן בּדרכים שיש להוֹציאה לפּוֹעל.

פרק תשיעי

לאחר שׂיחתוֹ האחרוֹנה עם זיגמוּנד ווֹלפזוֹן קצרה רוּחוֹ של חיים לאפּוּנר למהר לנסוֹע אל הנסיכה ליוּבּימסקה, ששם היה חייב לספּר לפני חבריו על תוֹצאוֹת ראיוֹנוֹ עם ווֹלפזוֹן. לא הספיק לסגוֹר מאחריו את דלת המסבּאה וּלפניו נתיצבה פּתאוֹם דמוּת אדם גבוֹהה, כּאילוּ המתינה לוֹ בּחוּץ. היה זה הד“ר בּרתוֹלד הרמאן. מתוֹך הפרוָה הארוּכּה והבּלוּיה הבהירוּ כּמוֹ בּהרת פּניו החיורים וניצנצוּ זגוּגיוֹת הפּינסנה הכּהוֹת. אדם משוּנה היה הד”ר הרמאן. קלסתר פּניו לא בּוֹלט ולא בּרוּר בּשׂרטוּטיו, וּלמראית־עין אי אפשר לעמוֹד על טיבוֹ של אדם זה. גבוֹה בּקוֹמתוֹ הגיבּעת והדקה, תשוּש כּמעט ולא מאוּשש בּעמידתוֹ, היה עם זאת כּל הימים בּתנוּעה; בּכל מקוֹם אפשר היה לפגשוֹ, וּביחוּד בּמקוֹם שפּחוֹת מכּל חיכּית לפגישה זוֹ. מי הוּא: פּוֹלני? הוּנגארי? גליצאי?.. איש לא ידע את זאת; כּל אחד היה מיחסוֹ על אוּמה אחרת. הוּא בּעצמוֹ היה משתמט מתשוּבה על שאלה זוֹ. כּמעט כּל לשוֹנוֹת אירוֹפּה היוּ שגוּרוֹת על פּיו, ועל כּל בּירוֹת אירוֹפּה ידע לספּר אניקדוֹטוֹת וּמעשׂים מלאֵי־ענין וּמבדחים כּאחד. פּניו החיורוֹת והמעוּטרוֹת זקן דלוּל שעינוֹ כּעֵין הזעפרן, עם הפּינסנה הכּהים כּעין עשן על חָטמוֹ הדק, עוֹשׂוֹת רוֹשם של מַסוה. הוּא הוֹפיע בּוארשה עם ראשית התסיסה הלאוּמית בּשנת 1862, וקל מהרה עלה בּידוֹ לחדוֹר אל בּתי נוֹצרים ויהוּדים מחוּגים שוֹנים, אצילים, פינאנסיסטים, בּעלי־בּתים בּינוֹניים ודלַת העם. והמַתמיה שבּדבר הוּא שבּכל מקוֹם הוּא אוֹרח רצוּי, וּבשוּם מקוֹם אין יוֹדעים עליו שוּם דבר בּרוּר. הללוּ אוֹמרים ששנים רבּוֹת היה חבוּש בּבית־האסוּרים בגלל עלילת־שוא שהעלילוּ עליו, והללוּ אוֹמרים שהוא סתם הרפתקן חביב וּמענין. ידוּע הוּא כּרוֹפא מצוּין; מן החוֹלים העשירים הוּא דוֹרש תמיד שׂכר הגוּן, ואת בּעלי־המלאכה העניים, את המשרתים והשמשים הוּא מרפּא חינם. על כּן הוּא חביב מאד על המוֹן העם. לאפּוּנר לא היה מחבּבוֹ. אדם זה נראה לוֹ חשוּד מאד, שמצוָה להזהר ממנוּ.

הפּעם משראה את הד"ר הרמאן עוֹמד לפניו, נרתע בּבהלה לאחוֹריו.

– ערב טוב למר! – אמר הרוֹפא – מפּני מה נִתבַּעתּ כּל כּך?

– פּתאוֹם, בּחוֹשך, לא הכּרתי מיד…

– וכי האדוֹן ווֹלפזוֹן נשתייר עדיין יוֹשב בּתוך האולם?

– מנַיִן לוֹ למר שווֹלפזוֹן היה שם?

– אה, הקוֹנספּיראציוֹת שלכם… רבּוֹתי הצעירים! שמא אין מר יוֹדע עדיין שממני אין נסתר, ואין לפנַי סוֹדוֹת, קוֹנספּיראציוֹת וכדוֹמה? לפני רוֹפא הכּל גלוּי וידוּע.

– מכּל מה שנוֹגע לחוֹלה.

– ואף לקרוֹביו של חוֹלה.

– ועם כּל זאת, מנַיִן לוֹ שווֹלפזוֹן היה עמי בּמסבּאה?

בּלא להשיב על השאלה, אמר:

– מר וולפזוֹן הוּא אדם טוֹב ורך המזג. חבל על בּחוּר טוֹב זה שאדוֹני ציערוֹ כּל־כּך.

– וּמנַיִן לוֹ למר שציערתיו?

– לא נגע אפילוּ בּליקר שהזמין.

– אבל הלא אדוֹני לא היה כּלל בּמסבּאה! מה הוּא? רוֹאה־ואינוֹ־נראה?

– בּרי שלא הייתי שם. מה לי בּמקוֹם שרק אנשים משלכם מזדמנים שם?

– הרגל רע יש לוֹ למר לתחוֹב בּכל מקוֹם את חָטמוֹ…

– ואף את אצבּעוֹתיו, כּדרך כּל רוֹפא. מה לעשׂוֹת?

– והרגל מכוֹער מזה יש לוֹ לעוֹרר סקרנוּת וּלהשתמט מלהשיב על שאלוֹת.

גיחך הד"ר הרמאן לתוֹך דשי פּרוָתוֹ.

– הרי אמרתי לוֹ שאין נסתר ממני. ואם רצוֹנוֹ בּכך, אגלה לוֹ למרי סוֹד… לא שלי, חלילה, אלא של אדוֹני. מר קיבּל מכתב. מכתב קטן, רק מלים אחדוֹת, אפשר שוּרה אחת קצרה, אבל חשוּבה, חשוּבה מאד, שנוֹתנת מקוֹם להרהוּרים רבים.

– לכל הרוּחין! – נפלט מפּי לאפּוּנר – אם אדוֹני עוֹסק בּריגוּל, הרי הוּא מרגל גאוֹני.

– פִי! חס ושלוֹם! מרגל? מה מרי סח? מלה מנוּולת כּזוֹ אַל יוֹציא עוֹד פּעם מפּיו. כּלוּם אין לי פּרנסה אחרת, הגוּנה יוֹתר? אמת, אני מרגל ואוֹרב לכל מחלה בּגוּף האדם, חי־חי…

– אם כּן הוּא שד אוֹ מכשף.

– לא הא ולא דא. רק רוֹפא בּלבד. אתם הצעירים פּוֹרחים בּאויר, אוֹ מטפּסים על הכּתלים, ואי אתם יכוֹלים לילך על הקרקע ישר, כּדרך בּני־אדם. מרגל, שד, מכשף, וּמה עוֹד? רוֹאה־ואינוֹ־נראה… והדבר הלא פּשוּט בּתכלית. בּמסבּאה הזאת בּחדר הקטן שליד חדר־הבּישוּל, הוּא יוֹדע, שוֹכבת בתוֹ של יאנוּש, בּעל המסבּאה, חוֹלה, ואני מטפּל בּה. לא ראה מר את המאוֹר הקטן שבּמחיצת הנסרים, שחוֹצצת בּין אוֹתוֹ חדר וּבין אוּלם המסבּאה? דרך מאוֹר זה מוֹשך האוֹר אל אוֹתוֹ חדר. וּבכן, יוֹשב אני לי שם, מניחַ את המדחוֹם בּבית־שחיה של החוֹלה, יוֹשב לי וּממתין. וּבינתים, מתוֹך שעמוּם של בּטלה, מציץ אני בּאוֹתוֹ חוֹר עגוֹל ורוֹאה את האנשים, את פּניהם, גינוּניהם וּמחוֹגיהם, את הכּל… פּעמים גם חוֹטף בּדל שׂיחה, וּמכּל מה שאני רוֹאה ושוֹמע אוֹהב אני ללמוֹד גזירה שוָה, להסיק מסקנוֹת, לבנוֹת בנינים שלמים בּפּסיכוֹלוֹגיה וכדוֹמה. הרי זה משעשע מאד.

– אבל המכתב?

– רק לא כּישוּף. אלא פּשוּט בּתכלית. ראיתי שבּמעוּף־עין אחד הספּיק לקרוֹא את הפּתקה, ומיד נשמטה ידוֹ עם פּתקה זוֹ, ושקע בּהרהוּרים כּבדים. את זאת אפשר היה להכּיר בּפניו. מכּאן כּל המסקנוֹת ההגיוֹניוֹת שלי. אוֹ שמא יאמר שהסתכּלוּתי הטעתה אוֹתי הפּעם?

– ולמה שוֹאל מר לעל ווֹלפזוֹן?

– ראיתי בּפניו של זה כּמה ציער אוֹתוֹ מר בּדבריו. הייתי מיצר עמוֹ. אנוּ ידידים.

– אני מברכוֹ, אדוֹני, בּידיד זה. הוּא אדם הגוּן מאד.

– לכשיִראה מר את ווֹלפזוֹן יברך גם אוֹתוֹ בּידיד הגון מאד. כּל ידידי הם אנשים הגוּנים אף־על־פּי שאין בּיניהם נסיכוֹת וכדוֹמה.

לאפּוּנר בּלע את הרמז ושתק. והרוֹפא המשיך:

– לא שאִלתיו על ווֹלפזוֹן אלא כּדי להכּנס עמוֹ בּשׂיחה. אוֹהב אני להשׂיח עם אנשים הגוּנים בּכל מקוֹם שהם נקלעים לי. אפילוּ על פּתחה של מסבּאה, כּך, שׂיחה בּטלה…

– סליחה, אבל לי אין פּנאי לשׂיחוֹת בּטלוֹת.

– יזדרז, יזדרז אדוֹני. הרי מחכּים לוֹ כּבר… שם כּבר נתאספוּ כּוּלם….

חיים כּבר עמד לפרוֹש ממנוּ, אבל מששמע את המלים האחרוֹנוֹת, נעץ בּרוֹפא מבּט קוֹדר, מלא תמיהה, רוֹגז וּשאָט־נפש.

– שוּב אני אוֹמר למר: הוּא שד ויֵלך לכל השדים!

הפך אליו את גבּוֹ והלך לוֹ.

ואמת אמר הד"ר הרמאן. כּל חברי המוֹעצה כּבר נתכּנסו בטרקלין הארגמן; אבל לא פּתחוּ את הישיבה מפּני שחיכּוּ ללאפּוּנר. היוּ יוֹשבים בּניחות, שוֹתים משקאוֹת שוֹנים וּמשׂיחים בּפּוֹליטיקה וּבחדשוֹת היוֹם. שׂיחה טרקלינית רגילה, מרפרפת, נוֹגעת־ואינה־נוֹגעת בּענינים שוֹנים, קלים וחמוּרים, ששנינוּת שבּקלוּת־ראש ושטחיוּת שבּכוֹבד־ראש כּביכוֹל משמשוֹת בּה בּערבּוּביה. כּבר הספּיקוּ להעלוֹת גרה של כּל אוֹתן האניקדוֹטוֹת ואוֹתן החדשוֹת שבּלשוֹן־הרע, שמהלכוֹת היוּ אוֹתם הימים בּטרקליני וארשה, והשוֹמעים העמידוּ פּנים כּאילוּ שוֹמעים הם אוֹתן לראשוֹנה והדברים שׂמחים כּבשעת נתינתן. לבסוֹף התחילוּ מסתכּלים בּשעוֹן, ושוֹלחים מבּטים כּלפּי הנסיכה: מה הגיע לוֹ ללאפּוּנר? וכמה זמן עוֹד יהיוּ ממתינים לוֹ? התחילוּ מתלוֹצצים פּה ושם בּלחש על הדייקנוּת היהוּדית. פּאן שיפּנייבסקי אמר, בּחיוּכוֹ המתמיד, שמר לאפּוּנר רוֹצה מסתמא להוֹכיח שבּלעדיו אי אפשר לנקוֹף אצבּע. והכּוֹמר המוַדה של הנסיכה השיב על כּך, שאם זאת היא כּוָנתוֹ של מר לאפּוּנר טירחה יתרה הוּא טוֹרחַ, שכּן החיים כּבר הוֹכיחוּ שבּלא היהוּדי שלוֹ אין פּאן פּוֹלני יכוֹל להתקיים. הנסיכה לא שמעה אף־על־פּי שהשתתפה בּשׂיחוֹת החוּלין שסביבה, ועוֹד נתנה את דעתה על כּך שאוֹרחיה לא יִשתעממוּ, ניכּר היה שטרוּדה היא בּהרהורים אוֹ בּדאגוֹת כּמוּסוֹת עמה. מרגע לרגע היתה מעיפה עיניה מתוֹך קוֹצר־רוּח אל הדלת.

נכנס החַדרן הזקן עם שהוּא גוֹרר את רגלוֹ החוֹלה, כּיבּה אחד הנרוֹת בּנברשת והחליפוֹ בּאחר. ראתה זאת הנסיכה ונזדעזעה: זה היה סימן מוּתנה בּיניהם. עמדה ויצאה מן הטרקלין. בּ“זוית הקטנה” שלה המתין לה לאפּוּנר.

– למה אֵחר אדוני כּל כּך? התחלתי כּבר חוֹששת…

– אספּר לגברתי הנסיכה אחר כּך. קיבּלתי את מכתבה…

הפסיקה אוֹתוֹ בּשאלה:

– סליחה. מה מר ווֹלפזוֹן שלוֹ, היִסע?

– לא.

– מפּני מה?

– הפּרטים אחר כך.

– טוֹב מאד. אדוֹני צריך לנסוֹע לקוֹבנה ולהפּגש שם עם טראוּגוּט… עד שלא יבוֹא זה לוארשה. ההבין מר?

– שאני אסע לקוֹבנה?

– אדוֹני ולא אַחר. עליו לראוֹת את טראוּגוּט שם… אסבּיר לוֹ את זאת אחר כּך. אבל יזכּוֹר אדוֹני את זאת בּישיבה!

כּמה וכמה צירוּפי־ענינים וקוֹמבּינאציוֹת העלה חיים בּדעתוֹ כּדי לעמוֹד על כּוָנת הידיעה הקצרה ששיגרה לוֹ הנסיכה, ואילוּ אפשרוּת כּזוֹ לא עלתה על דעתוֹ. הוּא הבין רק את זאת, שגוּפה של ההצעה מכוּוָן לרעיוֹן הדיקטאטוּרה. וּלסוֹף דעתה לא ירד.

לאפּוּנר נכנס אל טרקלין הארגמן. הכּל הקדימוּ את פּניו בּחיוּכי־חן. בּיקש סליחה על איחוּרוֹ: עיכּוּבים שוֹנים שלא צפה אוֹתן מראש… נכנסוּ מיד לדיוּן השאלוֹת שעמדוּ על הפּרק: הנשק והתעמוּלה בּליטה וּבאוּקריינה.

מצב התחמוֹשת היה בּכל רע. יהוּדי מבּרוֹצלב היה מעביר רוֹבים בּתוֹך דוָדים. את הדוָדים היוּ מוֹכרים בּלוֹדז בּבתי־חרוֹשת שוֹנים. אבל הרוֹבים עלוּ בּיוֹקר גדוֹל והמשלוֹח לא היה בּטוּחַ. כּמה פּעמים כּבר נפלוּ הדוָדים עם הרוֹבים בּיד בּוֹלשת הגבוּל. היתה להם עוֹד דרך שניה לקבּל נשק: בּתוֹך קרוֹנוֹת שהוּתקנוּ להם קרקעיוֹת כּפוּלוּת וגם בּארוֹנוֹת־בּרזל מוּבטחים־מאש. בּדרך זוֹ נשלחוּ עשׂרוֹת אלפים רוֹבים, אקדוֹחים וַחרבוֹת. מחצית התחמוֹשת הוּחרמה על גבוּלוֹת פּרוּסיה ואוֹסטריה, והמחצית השניה נפלה בּידי הרוּסים לאחר שכּבר הגיעה לפּוּלין. שתי הדרכים הללוּ נמצאוּ נפסדוֹת. מסרוּ לחברי המוֹעצה לבקש דרך חדשה יוֹתר בּטוּחה להבריח את הנשק.

אחר כּך עברוּ לדוּן בּשאלת ליטה ואוּקריינה. הידיעוֹת שהגיעוּ משם לא היוּ משׂמחוֹת. יחס האִכּרים והיהודים אל המרד היה שם צוֹנן, וּמקוֹמוֹת הראוּ גם איבה והתנגדוּת. האִכּרים לא האמינוּ בּאצילים ונטוּ יוֹתר אל ממשלת הצאר, שסוֹכניה הבטיחוּ להם שחרוּר גמוּר משעבּוּד הפּאנים, ואף הבטיחוּ להם מקרקעוֹת על חשבּוֹנם של הללוּ. היהוּדים שלא היוּ להם סיבּוֹת להגוֹת חיבּה יתרה לממשלה הרוּסית, לא היה להם מקוֹם גם להאמין בּיוֹתר להבטחוֹת הפּוֹלנים. בּאחת הישיבוֹת הקוֹדמוֹת הוּחלט לשלוֹח לשם תוֹעמלנים. בּשביל העבוֹדה בּליטה הוּצע זיגמוּנד ווֹלפזוֹן. לא רק מפּני שכּבר עבד בּעבוֹדה זוֹ בּעיירוֹת פּוֹלין והתמחה בּה, אלא מפּני שֶליטה נהירה לוֹ; הוּא חוּנך בּקוֹבנה, ששם דרוּ הוֹריו זמן רב והיוּ זכוּרים לטוֹב. לאפּוּנר התחַייב להביא לישיבה זוֹ את תוֹצאוֹת שׂיחתוֹ עם ווֹלפזוֹן בּענין זה. לאפּוּנר הוֹדיע בּלשוֹן קצרה ומוּחלטת:

– ווֹלפזוֹן לא יִסע לקוֹבנה. מצאתי שלא הוּא האיש הכּשר לשליחוּת זוֹ.

הקיפוּהוּ בּשאלוֹת. הרי לאפּוּנר בּעצמוֹ הציע אוֹתוֹ בּישיבה הקוֹדמת, וּמה פּסוּל מצא בּוֹ? מפּני מה אינוֹ הוֹגן לתפקיד זה? בּמה הוא חשוד? פצרו בוֹ מכּל צד להביא את טעמיו ונימוּקיו. אבל לאפּוּנר התגדר מלפרט את נימוּקיו. הוּא רק אמר:

– דיבּרתי עם האדם הזה, שידוּע לי, אגב, מכּבר. לא שמעתי הימנוּ שוּם תשוּבה שבסרוּב, אבל מצפּוּני אינוֹ מניחני למסוֹר לידוֹ השליחוּת הזוֹ. וּמן הצוֹרך לציין: בּזאת איני מתכּוון להטיל צל על רגשוֹתיו הפּאטריוֹטיים ועל הגינוּתוֹ של האיש, בּדרך כּלל.

– אם כּן, – העיר מישהוּ – השאלה שוּב עוֹמדת לפנינוּ פּתוּחה. צריך לבקש בּין היהוּדים מישהוּ אחר.

דממה של מבוּכה.

– מר לאפּוּנר! – פּנה אליו יוֹשב־הראש – שמא יש לוֹ איזוֹ הצעה… יוֹתר מוּצלחת מן הקוֹדמת?

– אם אין בּרירה אחרת… יש לי הצעה. – השיב לאפּוּנר בּשׂפה רפה כּמפקפק ונמלך בּדעתוֹ.

– והיא?

– אני מציע את עצמי. אף אני בּיליתי בּקוֹבנה חלק מנעוּרי. סבוּרני שאם אין אחר… אני כּשלעצמי איני יוֹדע אחר… טוֹב שאסע אני. וּלאחר שאמצא שם בּמקוֹם את האנשים הנאמנים שיש לסמוֹך עליהם, אמסוֹר להם את המשכת העבוֹדה, ואסע לאוּקריינה. שם יש לי קשרי משפּחה…

מוֹדעה קצרה זוֹ הדהימה את השוֹמעים יוֹתר מן הקוֹדמת. הכיצד! אדם מניח מרצוֹנוֹ את מקוֹמוֹ בּמוֹעצה והוֹלך לתפּוֹשׂ עבוֹדה בּעילוּם־שם, שאין עמה לא כּבוֹד ולא הנאה אלא סכּנה בּלבד… שמא אין כּאן אלא מחלחוּליוֹתיו של יהוּדי איזוֹ ערמה נסתרת? איזוֹ מזימה כּמוּסה? בּחנוּ איש את רעהוּ בּמבּטי שאלה. עמעמוּ על ספיקוֹתיהם וחששוֹתיהם ולא ידעוּ האיך עליהם להיוֹת סוֹברים הצעה זוֹ. והנסיכה… היא שתקה וּבפניה אִי אפשר היה לקרוֹא כּלוּם מרחשוּשי־לבּה. היא היתה כּל אוֹתה שעה עסוּקה בּציוּר ראשי מַלאכים קטנים ואילנוֹת. ואילוּ לאפּוּנר ידע שדעתה נוֹחה הימנוּ. בּלבּוֹ חשש מאד מפּני שתיקה זוֹ שמא יִמָצא נימוּק שלא להסכּים אוֹ שמא יקרא מישהוּ בּשם מוּעמד אחר. אבל הכּוֹמר, פּאן פּרוּשאק, פּניו העגלגלוֹת והחלקוֹת הצהילוּ, קמטים זעירים ודקים נפוֹצוּ מסביב לעיניו הזעירוֹת שנתקטנוּ יוֹתר עד שנעשׂוּ דוֹמוֹת לפשפּשים:

– בּרשוּת הנסיכה וּברשוּתכם, סבוּר אני שאוּכל להבּיע בּשם כּוּלכם את הערצתנוּ למר לאפּוּנר על שהוּא מוֹסר את נפשוֹ על טוֹבת המוֹלדת. אגב, הפּאטריוֹטיוּת שלוֹ לא היתה צריכה ראיה. אין ספק שנצטער על פּרישתוֹ מעבוֹדתוֹ המוֹעילה בּכאן ועם זאת לא נוּכל לא לשׂמוֹח על העבוֹדה המַזהירה שהוּא עתיד לעשׂוֹת לטוֹבת עניננוּ בּשׂדה אחר. אדם כּשר והגוּן ממנוּ לעבוֹדה זוֹ לא נמצא.

כּיוָן שנשמעוּ הדברים הללוּ, כּאילוּ אבן נגוֹלה מעל לב הנאספים, וכוּלם נזדרזוּ להסכּים בּמחיאוֹת־כּפּיִם וּבבנוֹת־צחוֹק של חיבּה והוֹקרה.

פּאן שיפּנייבסקי יצא מגדרוֹ מרוֹב התפּעלות, ובא בהצעה חדשה:

– מתוֹך רגשי הוֹקרה ואמוּן למר לאפּוּנר, ניטיב לעשׂוֹת, כּמדוּמני, אם נשתמש בּנסיעתוֹ לליטה וּנמַנוֹ למפקח על הפּלוּגוֹת העוֹבדוֹת והעתידוֹת לעבוֹד שם.

עבוֹדת “מפקח” היתה כּהוּנת־כּבוֹד מסוּכּנת; מחוֹבתוֹ היתה לבוא בּמגע קרוֹב עם גייסוֹת המוֹרדים, לדאוֹג כמה שאפשר לצרכיהם, להעניק למצטיינים בּגבוּרה ובאוֹמץ־לב אוֹתוֹת־כּבוֹד ולהעמיד את המפקדים על הליקוּיים והשגגוֹת שנעשׂוּ. ה“מפקח” היה חייב, לצוֹרך מלאכתוֹ, לפקוֹד את הגייסוֹת בּמקוֹמוֹת מלחמתם וחנייתם.

אף את ההצעה הזוֹ נזדרזוּ החברים לקבּל בּמחיאוֹת־כּפּיִם וּבלא כל דיוּן.

לאפּוּנר שתק ולא אמר כּלוּם. השיעוּל הציק לוֹ מאד. פּעמים תוֹקפתוֹ צמרמוֹרת קלה. “טוֹב שאחלה ליוֹם־יוֹמַיִם – חשב – ויהיה לי פּנאי להחויר לעצמי את כּל הענין הזה…” הנסיכה לא הגבּיהה עיניה מציוּרי המלאכים הקטנים שלה.

– וּמה דעתה של הנסיכה? – שאל פּאן פּרוּשאק.

הנסיכה זקפה את ראשה, כּניעוֹרה מהרהוּרים, וּבאדישוּת כּביכוֹל, מתוֹך פּיזוּר־רוּח אמרה:

– בּנוֹגע לנסיעתוֹ של מר לאפּוּנר? אם אין לנוּ אחר… אין כּל נימוּק להתנגד.

ושוּב השפּילה עיניה אל הנייר שלפניה.

אחר הישיבה נכנסוּ שניהם, הנסיכה ולאפּוּנר, אל הטרקלין האפוֹר־ירוֹק. הוּא ישב בּמקוֹמוֹ הרגיל, בּזוית ספּה. היא עמדה לפני צרוֹר אסטריוֹת גדוֹלוֹת בּתוֹך כּד גביש גבוֹה ועם שאצבּעוֹתיה היוּ מתעסקוֹת בּפרחים, אמרה בּלא שהעבירה עיניה מהצרוֹר:

– אם כּן… מר נוֹסע לקוֹבנה? טוֹב שהצעתוֹ נתקבּלה.

– הה, אוֹתם שם נזדרזוּ יוֹתר מדי לקבּלה… אפילוּ עד כּדי חוֹסר נימוּס.

וּשניהם צחקוּ.

– לא שיערוּ כּלל שכּל־כּך מהר יִפטרוּ ממר, המסכּנים.

– מפּני מה מסכּנים?

– מפּני שאינם יוֹדעים מה צפוּי להם בּעתיד…

בּאה וישבה בּזוית השניה של הספּה שהוּא ישב עליה, והוֹסיפה:

– מן ההכרח שאדוֹני יִפּגש שם עם טראוּגוּט. אפשר שקצת יקדים לפניו לבוֹא לשם. יִשתדל להתקשר שם עם החברה הפּוֹלנית. ואם לא יצליח, אין בּכך כּלוּם. אנוּ זקוּקים יוֹתר לאִכּרים וליהוּדים. בּין הללוּ וַדאי שיצליח מר. העיקר שיִמצא שם אנשים אחדים נאמנים שיש להכשירם ולמסוֹר לידם אחר כּך את העבוֹדה, לכשיעזוֹב את קוֹבנה. אבל יזכּוֹר נא, מר חיים, שעיקר נסיעתוֹ היא הפּגישה עם טראוּגוּט. מרי יספּר לאדם זה את המצב כּאן כּמוֹת שהוּא. מר טראוּגוּט הוּא אדם דתי. אם הוּא אוֹהב יהוּדים, איני יוֹדעת, אבל את פּוֹלין וַדאי שהוּא אוֹהב. מוּבטחני שמר חיים יִקנה את לבּוֹ ואמוּנוֹ.

– ואם לאו?

– כּלוֹמר?

– אם לא יעלה בּידי לקנוֹת את לבּוֹ ואמוּנוֹ?

זקפה עליו את עיניה בּתמיהה:

– שאלה זוֹ… בּהחלט אינה במקוֹמה.

– כּלוֹמר?

– לא לשאוֹל שאלוֹת כּאֵלוּ, מר חיים! רק לרצוֹת בּכך, להחליט על כּך, והשאר יבוֹא מאליו…

אמוּנה זה שהיה לה בּוֹ שׂימחוֹ ועוֹדדוֹ. לבּוֹ הוּצף בּחוֹם של חיבּה אליה, שהיה בּוֹ יוֹתר מרגש של הכּרת־טוֹבה.

– למה הוּא מרבּה כּל־כּך להשתעל, מר?

– נראה שמצוּנן אני כּדבעי.

– מר חיים! עליו לשתוֹת דבר־מה לפני השינה. שמא יפנה אל הד"ר הרמאן?

– על האדם הזה עלי עוֹד לדבר עמה, מרת יאדויגה! אבל בּשביל להזיע בּלילה כּבר קיבּלתי תרוּפה אחת…

והוּא סח לה את המעשׂה בּצנצנת המרקחת של הגברת ווֹלפזוֹן, שלא יכוֹל להפּטר ממנה, עד שעזבה על השוּלחן בּמסבּאה. וּשניהם צחקוּ. אבל מיד לאחר מכּן שוּב הפך סבר פּניה חמוּר.

– אם כּן, – אמרה – פּאן חיים נוֹסע מכּאן בקרוֹב?…

שאלה זוֹ כּבר שאלה פּעם אחת. אבל לא הרגישה בּדבר.

– רוֹאה אני, מרת יאדויגה, שאינה מרוּצה בּיוֹתר מנסיעתי.

לא השיבה מיד. שקוּעה בּהרהוּרה, היתה מסבּבת זמן־מה את טבּעת הקידוּשין על אצבּעה, ואחר אמרה בּחיוּך משוּנה, נבוֹך, כּמדבּרת אל עצמה:

– לא עלה כּלל בּדעתי שכּל כּך קשה יהיה לי הדבר… עכשיו איני יוֹדעת בּאמת מה אהיה עוֹשׂה כּאן לבדי, לאחר שיִסַע.

– אף לי יהיה קשה שם… בּלא מרת יאדויגה עמי…

היא, כּמדוּמה, לא שמעה את הערתוֹ, והמשיכה לדבּר כשעיניה נתוּנוֹת בּטבּעוֹת אצבּעוֹתיה:

– יש פּגישוֹת שהן כּמוֹ גוֹרל, כּמוֹ גזירה מן השמים… אני הרגשתי את זאת עוֹד בערב הראשוֹן…

פּתאוֹם עמדה. עברה ממקוֹם אל מקוֹם בּפסיעוֹת דמוּמוֹת כּתוֹעה אוֹ מבקשת מה; הזיזה כּסא ממקוֹמוֹ והעבירתוּ למקוֹם אחר; עמדה לפני צרוֹר פּרחים אחד והריחה כּל פּרח וּפרח לחוּד; עמדה לפני צרוֹר שני, פּרטה את הגבעוֹלים וסידרה אוֹתם בּסדר אחר, יוֹתר נאה. ואחר נתיצבה לפני תמוּנת הגנראל הזקן, כּשידיה מוּפשלוֹת לה לאחוֹריה, עמדה ותלתה בּה את עיניה שניוֹת מספּר. אחר כּך נפנתה וחזרה אל מקוֹמה בּזוית הספּה, ועם שאצבּעוֹתיה העצבּניוֹת משחקוֹת בּשרשרת שעוֹנה, אמרה:

– כּך… הרגשתי את זאת עוֹד בּערב הראשון… – וּבאוֹתוֹ חיוּך משוּנה, נבוֹך וּכמוֹ מעוֹרר רחמים: – הזוֹכר פּאן חיים היאך ישבנוּ אז כּאן וסיפּרנו זה לזה על עברנוּ וילדוּתנוּ? אז כּבר ידעתי… לא! לא! עוד קוֹדם לכן. היתה לי מעין הרגשה מוּקדמת. בּפּעם הראשוֹנה, הזוֹכר מר? ציויתי להכניסוֹ אל חדר התפילה שלי. לפני שנכנסתי עם מר חיים לשׂיחה, התפּללתי…

– כּך, כּך, זוֹכרני. על מה התפּללה אז מרת יאדויגה?

– היה בּי איזה חשש לא בּרוּר, טמיר. והתפּללתי שיִשמרני האֵל להבּא.

– ממה יִשמרנה האל?

– היוּ בּחיי הרבּה טעויוֹת, שגגוֹת, הרבּה סבל־נפש. ויראתי.

פּתאוֹם קרא בּהתעוֹררוּת:

– מרת יאדויגה! שמא… נסע יחד? נסע לקוֹבנה! הנ?

– יח–ד? זאת למה?

– כּכה. יחד! לשנינוּ, כּפי שאני רוֹאה, יהיה טוֹב יוֹתר. קוֹדם תמהה על שאלתי אם חפצי לא יצליח בּידי. בּקרבתה של הגברת לא שאלתי אף פּעם שאלה כּגוֹן זוֹ. עמה אני בּטוּח יוֹתר, אני בּוֹטחַ יוֹתר בּעצמי…

– על אדוֹני ללמוֹד לעמוֹד לבדוֹ על הרגלים. להיוֹת מהלך לבדוֹ בּלא משענת…

רגע אחר כּך חייכה ואמרה:

– מהנ! רעיוֹן נוֹעז וּמגָרה… היינוּ שׂוֹכרים לנוּ חדר בּאיזה מלוֹן קטן, וחיים לנוּ שם בּעילוּם שם… אינקוֹגניטוֹ… חַיי! הרי זה מענין! מסע זה אל שאינוֹ־ידוּע. וּבאמת, שמא כּדאי לנַסוֹת הרפּתקה זו?

לאפּוּנר ספק כּפּיִם מרוֹב התפּעלוּת:

– נפלא! מצוּין!.. בּקוֹבנה אין איש מכיר אוֹתנוּ; שנינוּ נהיה חפשים כּצפּרי־דרוֹר…

שוּב התחילה משׂחקת בּטבּעת הקידוּשין שלה עם שהיא מלכסנת כּלפּיו עינַיִם מחַייכוֹת וּבוֹחנוֹת מתחת לעפעפּים מוּשפּלים למחצה.

– אם כּן? אם כּן? – תבע ממנה – מה? הן?

– לא, יקירי! לא…

– מפּני מה לא? – מפני מה לא? – שאל מתוֹך עצבוּת של אמת.

עיניה היוּ עדיין מחייכוֹת חיוּך עגוּם של כּניעה:

– הם אינם מרשים.

– מי הם אלה שאינם מרשים?

– הם… אוֹתם שם שבּיציע־התמוּנוֹת.

– אה! אוֹתם… סוֹף־סוֹף הרי אלוּ הן תמוּנוֹת של מתים, של עבר מת.

– מת? לא, יקירי! לא מת. הוּא חי. חי מאד.

– אבל… הרי סבוּר הייתי שמרת יאדויגה רוֹצה להשתחרר… שהיא משוּחררה כּבר מן המתים שם.

– נְחְה!.. המתים לא מתוּ… והם לא רק שם לבד. הם גם בּקרבּי. אין פּאן חיים מבין זאת… אינוֹ יוֹדע כּמה הם חיים בּי. אמרתי לוֹ פּעם: הם אינם מוֹציאים מידם את… את השלשלת… מהם אני מתיראה יוֹתר מכּל. הם עלולים לקלקל לי את שׂמחתי. הם עלוּלים להטיל רעל לתוֹך כּוֹס חיי, כּמוֹת שרבּים מהם עשׂוּ בּחייהם. מן הצוֹרך להזהר. מוּטב לחיוֹת עמהם בּשלוֹם… כּך, כּך, יקירי! יִסע לבדוֹ ויחזוֹר דיקטאטוֹר של פּוֹלין.

– מוּטב, אם כּך הדבר! – קרא בּנעימה של התגרוּת – רצוֹני עז להיוֹת דיקטאטוֹר של פּוֹלין, ואז…

– ואז יצַוֶה מר עלי?

– אצוה ואצוה! – השיב בּצחוֹק, אבל בּאוֹתה הנעימה של התגרוּת.

– על פּוֹלין כּן, אבל לא עלי. אף לא ינסה. הדבר לא יעלה בּידו.

נכנסה נערת־השרת עם חבילה עטוּפה בּעתוֹן בּידה.

– מה זאת? – שאלה הנסיכה.

– הוֹד מעלתה! זאת לאדוֹן. שלחוּ מאיזוֹ מסעדה.

נתמה לאפּוּנר: כּמדוּמה לוֹ שלא היה בּשוּם מסעדה. הסיר את העתוֹן וּמפּיו פּרץ צחוֹק:

– הרי זוֹ אוֹתה צנצנת! צנצנת המרקחת…

הנסיכה צחקה יחד עמוֹ מטוּב לב:

– רוֹאה מר שיש גוֹרל שרוֹדף אחרינוּ ואין ממנוּ מפלט… נטלה את הצנצנת והתחילה תוֹהה עליה:

– פּטלים… איזה ריח נפלא…

פּתאוֹם תקָפתה איזוֹ פּחזוּת עליזה, לא דוֹמה כּלל לרוּח הקשה של קוֹדם לכן.

– המוּתר לטעוֹם? – שאלה בּסקרנוּת של ילדה לקקנית – כּדאי הדבר, לא כן? א?

וציותה לנערה להביא פּינכּאוֹת וכפּיוֹת.

– טעם נפלא! – קראה בּהתפּעלוּת משהכניסה לפיה כּפּית מלאה מן המרקחת – טעם נפלא! נפלאה אוֹתה אשה זקנה… מפּני מה אין מר טוֹעם? אה! רוֹצה לחסוֹך? הַ־הַ־הַ… עוֹד יש הרבּה… יטעם, בּבקשה ממנוּ!

והוּא תמה על רוּח השוֹבבוּת העליזה ששרתה פּתאוֹם עליה. מעוֹלם לא ראה אוֹתה בּכך.

וּבעוד היא מטעמת בּשׂפתוֹתיה וּמלקלקת, התכּוֹפפה משהוּ אליו וּבהנמכת קוֹל, כּמגלָה סוֹד אמרה:

– יוֹדע מר מה שעשׂיתי פּעם? אל יטעה בּי. גם בּחיי היוּ הרפּתקאוֹת. פּעם עשׂיתי קיץ שלם בּלוּבּימוֹבוֹ, אחוּזתי שבסביבת קיוֹב. היה אז יריד בּקיוֹב. נסעתי לראוֹת. פּתאוֹם תקפני אז יֵצר משוּנה כּזה…. איזה חשק עז להתערב עם המוֹן העם, להתחכּך בּתוֹך הצפיפוּת, בּתוֹך האבק, בּין החמילוֹת של האִכּרים, להסתוֹבב עמהם בּתוֹך העגלוֹת־הסוֹחרוֹת, לשתוֹת עמהם בּאיזה בּית־מָרזח, אוֹ ליקח תפּוּח מתוֹך הסל של איזוֹ מוֹכרת ולנעוֹץ בּוֹ את השינַיִם, כּך כּמוֹת שהוּא, וּבוֹ בּמקוֹם, בּשוּק… את כּל זאת עשׂיתי…

– וּמה?

– לא. לא חזרתי על הנסיוֹן הזה. הריחוֹת הרעים, הבּוֹץ, הגסויות, בּררר!.. חשבתי שאקיא. מיהרתי להמלט מתוֹך המהוּמה שם חיש מהרה כּכל האפשר… אבל די לאכוֹל מן המרקחת הזאת. הרי צריך להשאיר גם למר. חוֹששתני שאזיע ממנה הלילה…

ושוּב צחקוּ שניהם כּשני שוֹבבים לקקנים שגנבוּ מן המזָוֶה…

אך הנה בּאמצע הצחוֹק נזכּרה מה וּפתאוֹם נסתלקה הימנה פּחזוּתה כּשם שפּתאוֹם בּאה עליה. פּתלה אל הצנצנת את צמידתה, עטפה אוֹתה בּעתוֹן והעמידה אוֹתה מן הצד

– מר חיים לא אמר לי עדיין מפּני מה אֵחר היוֹם כּל כּך.

– היתה לי פּגישה לא נעימה בּיוֹתר.

סיפּר לה על פּגישתוֹ עם הד"ר הרמאן וסיים:

– כּמה פּעמים כּבר העירוֹתי שאדם זה חשוּד בּעיני מאד. חוֹששני שהוּא עלוּל לגרוֹם לנוּ צרוֹת.

– אֵילוּ צרוֹת?

– מלשינים וּמרגלים שוֹנים, בּין־לאומיים שוֹרצים כּאן לרוֹב.

– יש לוֹ למר חיים עוּבדוֹת נגד אוֹתוֹ האיש?

– עוּבדוֹת… בּהא! האנשים הללוּ פּיקחים הם יוֹתר מדי וכל חכמתם היא שלא יהיוּ עוּבדוֹת, לטשטש את עקבוֹת מעשׂיהם. אדם זה אתה מוֹצא אוֹתוֹ בּכל מקוֹם, גם בּחדר הלאקיים וגם בּטרקלינים. בּכל דבר הוּא מתענין, בּכל מקוֹם הוּא מרחרח, ואין דבר נסתר ממנוּ. הכּל הוּא יוֹדע.

– מה הוּא יוֹדע?

– הכּל! מנַיִן לוֹ, למשל, שכּאן צריכה להיוֹת ישיבת המוֹעצה?

– וכי שמע מר זאת מפּיו?

– הן. הוּא אמר לי בּפירוש, שמחכּים לי כבר כּאן.

– מהנ… – רגע שקעה בּהרהוּרים – קרוֹב הדבר שזה ידוּע לוֹ מן החדרן הזקן שלי. הוּא מרפּא אוֹתוֹ משגרוֹן. הוּא סוֹבל, המסכּן, ואני משתדלת לפטרוֹ מן העבוֹדה. אבל דוקא היוֹם שימש בּטרקלין הארגמן… הרי זה לא טוֹב אם פּיטפּט. עוֹד היוֹם אנזוֹף בּוֹ נזיפה חמוּרה.

לנסיכה לוּבּימסקה היוּ צינוֹרוֹת השפּעה מרוּבּים, שהסתעפוּ לצדדים שוֹנים, והגיעוּ גם אל אנשי המשמר הלאוּמי.

– אנשים כּאלה, – אמר – מיסוֹדוֹ של הד"ר הרמאן מוּטב שלא יהיוּ מתלבּטים בּינינו.

היא הבינה למה הוא מתכּוון, וּתפוּשׂה בּהרהוּרים אחרים, סיננה בּין שִיניה:

– הנ! אף אני סבוּרה כּך…

אף הוּא הבין למשמעוּתן של המלים האלוּ, ונחה דעתוֹ. ואף תמיהה כּלשהי לא תמה עליה, העדינה, הָרַגָשָה, הטוֹבה כּל־כּך… שניהם היוּ מטבעם אנשים טוֹבים. אבל יוֹתר מדי אהבוּ את פּוֹלין, וּמבּעד לענין גדוֹל ששיעבּדוּ את לבּם אליו, לא ראוּ את האדם. חיי הפּרט היוּ בּטלים לגבּי הצלחתוֹ של ענין פּוֹלין…

לאפּוּנר נזכּר ואמר:

– דיבּר עמי היום מר ווֹלפזוֹן בּהתרגשוּת על אדם אחד, זאיוֹנטשיק שמוֹ, שנתפּשׂ על־ידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת שלנוּ. ווֹלפזוֹן נשבּע שהוּא חף מכּל פּשע. הוּא יוֹדעו יפה וערֵב לוֹ… אין טעם לאסוֹר אדם בּגלל איזוֹ שטוּת…

– מה שמוֹ? – שאלה מתוֹך פּיזוּר־רוּח.

– זאיוֹנטשיק.

– טוֹב… ישמעני, מר חיים, ואל יזלזל יוֹתר מן המידה בּבריאוּתוֹ. הוּא משתעל… – הניחה את כּפה על מצחוֹ – דוֹמני שיש לוֹ חוֹם. אם, חלילה, יחלה לא יהיה זה דבר בעתוֹ. אין השעה צריכה לכך. ילך לביתו, ישכּב, ויִשתדל לעמוֹד מחר בּריא. את הנסיעה אי אפשר לדחוֹת. לא, מוּטב שלא ילך בּרגל אלא יִסע בּמרכבה הסגוּרה שלי… – ותוֹך כּדי דיבּוּרה צילצלה וציותה “להכין את המרכּבה הסגוּרה בּשביל להביא את האדוֹן לביתוֹ”.

ואחר כך ישבוּ שניהם על הספּה, איש בּזויתוֹ, ושתקוּ. והרגשה היתה להם ששניהם מהרהרים בּענין אחד, בּפּרישה הקרוֹבה לבוֹא. הפך אליה את פּניו וראה את עיניה הגדוֹלוֹת תלוּיוֹת בּוֹ בּאוֹתוֹ מבּט רחוֹק מלא תהיה, שעִתים היה מכבּיד עליו וּמפחידוֹ.

שלא בּרצוֹנוֹ חייך אליה ואמר מתוֹך היסוּס מה:

– המוּתר לי, הגברת יאדויגה, לשאוֹל אוֹתה מה היא חוֹשבת בּרגע זה?

התחלחלה כּלשהוּ, כּניעוֹרה מתוֹך חלוֹם, ואמרה:

– מה אני חוֹשבת? מוּתר… מפּני מה לא מוּתר?.. תמוּה לי הדבר מאד: הרי הוּא, מר חיים, בּעצם אדם זר לי, לא ידוּע לי… בּעצם מי הוּא?

– מה משמע “מי אני”?

– הן, מי הוּא? יאמר לי, בּבקשה ממנוּ: יש לוֹ כּאן משפּחה, אב, אם, אח, אחוֹת?..

– לא אב, לא אם, לא אח, לא אחוֹת. אני לבדי!

– לבדוֹ? יחידי? והרבּה זמן כּך?

– זה כּחמש־עשׂרה שנה וכמה. הלא סיפּרתי לה לגברת פּעם, כּמדוּמני. הביאוּני לכאן נער קטן, וּמאז אני שרוּי כּאן יחידי, בּלא קרוֹב, בּלא משפּחה. הוֹרי מתוּ. אחִי ואחוֹתי יוֹשבים בּדרוֹמה של רוּסיה. אחוֹתי נשׂוּאה לבּאנקיר אחד בּאוֹדיסה, ואחי סוֹחר ויוֹשב בּכּפר. הרי לפניה כּל ה־ Curriculum Vitae שלי.

– ואף פעם לא ראה אותם?

– הן, פּעמַיִם. פּעם נסעתי לשם כשנמלאוּ לי חמש־עשׂרה שנים. ואחר כּך – כּשגמרתי את הגימנסיה.

– וּמפּני מה לא נשתייר שם עם כּל בּני משפּחתוֹ?

– התגעגעתי על וארשה, על פּוֹלין. מה הייתי עוֹשׂה שם? הריהם שם כּוּלם רוּסים, ואני הייתי זר בּיניהם. אף הם היוּ זרים לי.

היא שאלה את שאלוֹתיה בּקוֹל משוּנה כּזה, כּאילוּ קראה אוֹתן מתוֹך רשימה שרשמה לפניה. והוּא שאל לעצמוֹ: ועכשיו מה השאלה העוֹמדת לבוֹא?

והיא פּתאוֹם:

– ואף פּעם לא אהב בּחייו?

– מפּני מה שוֹאלת, הגברת יאדויגה, את זאת?

בּלא כּל חיוּך שהוּא, בּכוֹבד־ראש וּבאוֹתוֹ מבּט מצוּמד, בּהיר ותוֹהה השיבה:

– רוֹצה אני לידע את הכּל. רוֹצה אני לידע אם יש בּוֹ הסגוּלה לאהוֹב, אהבה של אמת, אהבה… בּכוֹח, עזה ועמוּקה, כּמוֹת שהגברים אוֹהבים לפעמים.

– אהבתי רק פּעם אחת. ורק אחר כּך, לימים, נוֹדע לי שזוֹ היתה אהבה, מפּני שהייתי מתגעגע מאד עליה.

– וּמי היתה זוֹ אפשר לידע?

– ילדה קטנה כּבת שמוֹנה בּערך, בּת גילי בּקירוּב.

– אה, כּך? – וגיחכה משהוּ – ושוּב לא נפגשתם?

– אחרי שנים הרבּה, כּשהייתי בּאוֹדיסה בּפּעם השניה.

– וּמַה?

– לא כלוּם. ראיתי נערה חביבה, מלאה חיים, לא טיפּשה. אילוּ נשארתי שם יוֹתר זמן, אפשר שהייתי מתאהב בּה… בּוֹאי וּראי: הרי היוֹם כּבר נזדמן לי פּעם לספר על הרוֹמאן הזה שלי, בּבית אוֹתוֹ פּאן ווֹלפזוֹן, הגברת יודעת… בּתחילה היתה בּינינו חליפת מכתבים, ואחר נפסקה, בּאשמתי. לא הייתי מדייק להשיב. ולבסוֹף הפסקתי לגמרי לכתוֹב. טרדוֹת ועסקים שוֹנים הסיחוּ את דעתי. וכך נסתיים רוֹמאן הילדוּת בּלא כלוּם.

– כּך… כּך…

ושוּב שתיקה.

עמדה והלכה אצל הפּסנתר. נשענה עליו בּזרוֹעה ודוּמם הבּיטה לפניה בּצל.

בּאוּ והוֹדיעו שהסוּסים רתוּמים.

עמד להתפּרש ממנה. הוא ליותה אוֹתוֹ עד הפּתח, והוֹשיטה לוֹ את ידה. הוּא לא הזדרז להוֹציאה מתוֹך כּּּפֹּו.

– איזוֹ כּף לוֹהטת למר. – אמרה.

– פּאני יאדויגה… פּאני יאדשה… – אמר בּתחנוּן – ואף־על־פּי־כן, שמא… שמא…

– מה “שמא”?

– שמא תנעץ את השינַיִם בּתפּוּח?

היא חייכה את חיוּכה הקוֹדם, העצוּב, הנכנע, וּבדממה ניענעה ראשה בּשלילה.

– בּהחלט לא?

אוֹתה השתיקה ואוֹתוֹ חיוּך מתוֹך נענוּע ראש.

– ליל מנוּחה, מר חיים! – אמרה לבסוֹף.

– ליל מנוּחה, הגברת יאדויגה!

הניחה את כּפּה על כּתפוֹ, נתנה בּוֹ את עיניה, וּכאילוּ עטפה אוֹתוֹ במבטה הבהיר והמתחנן:

– מר חיים! יקירי! – אמרה בּנעימה רכּה ועצוּבה – בּקשה לי ממנוּ. נא, יתפּלל הלילה לפני השינה… הפּעם הזאת!.. בּבקשה ממנוּ, מר חיים! נא, יבטיח לי זאת! אף אני אתפּלל הלילה, הרבּה, כּל הלילה… מר חיים מבטיח לי?

לא יכוֹל לעמוֹד בּפני המבּט הזה, ואמר הן.

– תוֹדה! ועכשיו יֵלך לוֹ בּשם אלוֹהים.

והוּא יצא.

פּרק עשׂירי

דלת ה“חנוּת” של שבּתי’ל שר כּבר היתה מוּגפת, והבּית… כּמוֹ כּל בּתי השוּק, כּבר היה שקוּע בּחשיכה. לאפּוּנר, כּדי שלא להעיר את האנשים משנתם, לא דפק על דלת החנוּת שממנה נכנסים בּבּית, אלא עבר את החצר שמאחוֹריו כּדי להכּנס משם אל הפּרוֹזדוֹר הקטן החוֹצץ בּין הבּית וּבין חדרוֹ. בּחדר דלקה המנוֹרה הקטנה בּלהבה זעירה, כּהה. בּתנוּר בּערוּ עצים והפיצוּ חוֹם, ואוֹר אדמדם נשל מהם על הקרקע. על גבּי הכּוֹתל רטט וּפירפּר צל משוּנה מן העציץ עם פּרחי־הנייר, שעמד על הכּוֹננית – הקישוּט היחידי בּחדר, גאוָתה ותפארתה של בּעלת־הבּית. בּחשאי וּבפני עצמוֹ, כּתפוּשׂ הרהוּרים, טיקטק לוֹ שעוֹן הקיר עם לוּח־ספרוֹת מצוּיר בּפרחים, שפּרסת־בּרזל של סוּס ועלִי קשוּרים אל משקלוֹתיו, אבל ללא תוֹעלת, מפּני שתמיד הוּא מפגר… לא הספּיק חיים להעלוֹת את הפּתילה בּמנוֹרה וראה את בּת בּעל־הבּית עוֹמדת בּפּתח.

– פּריל! – קרא בּתמיהה – עדיין אין אַת ישנה?

– הרי אתה מצוּנן, ואמא אמרה שאכין לך תה לכשתחזוֹר. עוֹד מעט יִרתח הקוּמקוּם. טוֹב שבּאת עכשיו לאחר שהחדר התחמם קצת. קוֹדם היתה כּאן צינה… אָיוֹם!

הנערה פּיטפּטה בּקוֹל צרוּד משינה. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת היוּ סתוּרוֹת, ועיניה האחוּזוֹת עדיין בּשינה היוּ מרפרפוֹת כּנגד האוֹר.

– המסכּנה! – אמר – ישנת בּשׂמלוֹתיך והמתנת עד שאבוֹא.

– לא! שכבתי על הדרגש, כּך… לנוּח ונרדמתי…

– אבל לכי שכבי. לתֵה שלי אדאג בּעצמי. היכן אמא? כּבר ישנה?

– אמא ואבּא מגהצים חליפה אחת בּשביל אחד הלָקוֹחוֹת שיבוֹא מחר בּבּוֹקר לקבּלה.

לא סיפּרה לוֹ על הדין־והדברים שהיוּ קוֹדם בּינה וּבין אמהּ, שדרשה ממנה לסַייע את אביהּ בגיהוץ הבגדים, הוֹאיל ואת המלאכה הזאת פּרילי מיטיבה ממנה לעשׂוֹת; וּתמוּרת זאת תטפּל היא בּתנוּר. פּרילי טענה: לא כּי, אמא תגהץ, והיא, פּרילי, תסיק את התנוּר ותשפּוֹת את הקוּמקוּם לתה. לא סיפּרה לוֹ את זאת, ואף, לאמהּ לא הסבּירה מפּני מה חביבה עליה ההתעסקוּת בּצרכי דיירם, יוֹתר מכּל תפישׂת־בּיתם. זה היה סוֹדה שלה, סוֹד לבּה…

– תוֹדה רבּה לך, פּרילי! את בּאמת ילדה טוֹבה. ואשה זקנה אחת, טוֹבת־לב כּמוֹתך, נתנה לי את זאת להזיע. את יוֹדעת לרקוֹח מרקחוֹת?

– לא. דוֹמני שאמא לא עשׂתה זאת מימיה. מה זאת, מרקחת של דוּבדבנים?

– לא. הריחי! מה זאת?

– איזה ריח טוֹב. מה זאת?

– פּטלים!

– בּאמת?

– טעמי!.. אבל לא. המתיני עד שירתח הקוּמקוּם, ואז נשתה תה עם מרקחת הפּטלים… אבל למה את עוֹמדת בּפּתח? חבל על החוֹם שיֵצא. הכנסי וסגרי את הדלת.

– אבל איני מצוּננת. – השיבה פּרילי ולא זזה מלעמוֹד בּפּתח.

– הה! אף לאדם בּריא אין זה מזיק. לכשתזקיני מובטחני שגם אַת תיטיבי לרקוֹח כּל מיני מרקחת ותסרגי גרבּים.

– מנַיִן לך מה שאהיה עוֹשׂה אז? – שאלה בּצחוֹק, לאחר שסגרה את הדלת ונשתיירה עוֹמדת על הפּתח.

– כּל הזקנוֹת הטוֹבוֹת אוֹהבוֹת לסרוֹג גרבּים ולרקוֹח מעשׂה מרקחת. – ראה שהיא חוֹששת לזוּז ממקוֹמה והוֹסיף – לכי והזמיני גם את אבּא ואמא לשתוֹת עמנוּ תה, אם כּבר גמרוּ את מלאכתם. ועמך נדבּר אחר כּך לכשישכּבו הזקנים לישוֹן.

פּרילי קרצה לוֹ בּעיניה בּחיוּך הסכּמה, כּשוּתף לדבר־עבירה, ויצאה. אחר רבע שעה הוֹפיעה כּל משפּחת שר בּמלוֹאה: שבּתי’ל בּראש, אחריו אשתוֹ ואחר אשתוֹ הבּת.

ישבוּ כּוּלם מסביב לשוּלחן ושתקוּ.

– הקוּמקוּם כּבר רוֹתח. – הוֹדיעה בּריינדיל וקפצה ממקוֹמה. הלכה לחלוֹט את התה. פּרילי עמדה להכין את הכוֹסוֹת, כּלוֹמר שלוֹש כּוֹסוֹת וספל אחד פּגוּם בּשוּליו. שיפשפה וקינחה אוֹתם יפה יפה בּמטלית נקיה. אחר רצה אל בּית דירתם וחזרה משם עם מפּת־שבּת לבנה וּנקיה, עשׂוּיה מבּד גס מַטוה האכּרוֹת, וּפרשׂה אוֹתה על השוּלחן.

– מה זאת? שבּת היוֹם? – שאל שבּתי’ל קצתוֹ בּתמיהה וּקצתוֹ בּנזיפה – אוֹ שמא “תנאים” שלָך, פּרילי? “תנאים” בּלא חתן מְשָלָם כּלוּלאה בּלא כּפתוֹר.

פּרילי נתבּיישה, וּבּריינה שראתה את בּתה מסמיקה, צחקה ואמרה:

– אל תדאג, שבּתי’ל, גם חתן יהיה לה. נערה כּמוֹ פּרילי לא תשב עד שילבּין שׂערה. אילמלא היה לה בּיש־גד כּמוֹתך לאב, היתה זה כּבר ארוּסה. אבל אוֹהבת היא מנהגי עשירים: מַפּה לבנה, כּוֹסוֹת מבהיקוֹת… לוַאי שמזלה ישׂחק לה, כמוֹת שהכּל משׂחק בידיה…

לא דיבּרה כּך אלא להפיס דעתה של הנערה, אבל בּינם־לבין־עצמם גמרוּ זה כּבר האב והאם בּדעתם שחיים עתיד להיוֹת בּן־זוּגה של בּתם. לא דיבּרו על זאת בּפרהסיה, אלא היוּ מתלחשים ומסתיידים בּלילוֹת על מיטוֹתיהם. לא דחקוּ את השעה וּבאוֹרך־רוּח המתינוּ עד שחיים יִפתח. והוּא בּוַדאי יפתח כּשהשעה תהיה כּשרה לכך.

– הרי כּל זה לכבוֹד מרקחת הפּטלים שלי. – צחק חיים.

– תה עם מיני מרקחת יפה ליוֹלדוֹת. – העיר בּעל־הבּית, ואף־על־פּי־כן שׂמח מאד לקבּל מיד אשתוֹ כּפּית מלאה מרקחת לתוֹך כּוֹס התה שלו (את הספל הפּגוּם נטלה היא לעצמה). ואף הגבּיה את כּוֹסוֹ כּנגד המנוֹרה ליהנוֹת ממראה הנוֹזל שהפך סגוֹל – חיֵיכם, הרי זה דוֹמה ליין־הצימוּקים לקידוּש.

בּריינדיל סיפּרה לחיים שאצל אמה, עליה השלוֹם, היו תמיד עוֹמדוֹת בּמזוה צנצנוֹת עם כּל מיני מרקחת לתחלוּאים שוֹנים, נגד מיחוּש מעים, נגד מיחוּש בּגרוֹן אוֹ בּלב, רחמנא ליצלן, ואף בּשביל יוֹלדוֹת… כּל בּני העיירה היוּ בּאים אליה להשיב נפשם בּמרקחת שלה. ואילוּ היא, בּריינדיל, אין בּידה לבשל אף צנצנת אחת של מרקחת דוּבדבנים, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים…

בּעלה שראה עצמוֹ נרמז ונאשם על־ידי דברי הטרוּניה של אשתוֹ, ניפּח אוֹתה בּידוֹ:

– אֶט! עדיין לא נתרפּא שוּם חוֹלה בּדברי לקיקה אלה. תפנוּקים אלוּ רק נשים לקקניוֹת וּבזבּזניוֹת המציאוּ אוֹתם.

– אתה, אִי אתה זקוּק אלא לכוסית יי"ש, רפוּאה זוֹ של החייטים.

– פּשיטא! מעוֹלם לא נתפּר זוּג מכנסים מתוֹך אכילת מיני מרקחת. ואילוּ לאחר שהערית לתוֹך גרוֹנך כּוֹס אחת של יי"ש, ושטפת אוֹתוֹ יפה בּכוֹס שניה, הרי המחט מרקד והמספּריִם מזמרים בּידך.

בּריינדיל מזגה שוּב את הכּוֹסוֹת. האש בּתנוּר בּערה וּפיצחה בּחדוָה. הפּנים הצהילוּ והזיעוּ. בּריינה השׂיאה לדיוּרה עצוֹת טוֹבוֹת כּיצד עליו להתנהג בּשביל “לגרש מתוֹכוֹ את הצינה”. גם הבטיחה ליתן לוֹ את כּסתה של נוֹצוֹת ואת סוּדר־הצמר שלה לכרוֹך אוֹתוֹ על צוארוֹ, בּשביל שיזיע. לאפּוּנר הוֹדה לה ואמר שיש לוֹ סוּדר־צואר חם שקיבּל מהגברת ווֹלפזוֹן.

בּריינדיל לא האמינה לוֹ עד שעמד והראה לה את הסוּדר. הוֹאיל והוּא היה סרוּג מצמר כּחוֹל כּהה מעוּטר בּפסים אדוּמים, מלאכה עשׂוּיה בטוב טעם, נתנו עליו את דעתן גם האם וגם הבּת; התחילוּ שתיהן ממשמשוֹת בּוֹ וּבוֹדקוֹת את טיב המלאכה. ואילוּ שבּתי’ל השתוֹקק להשׂיח עם דיוּרוֹ קצת בּעניני פּוֹליטיקה.

– הנח להן – אמר – לנשים ולשטוּיוֹתיהן. מוּטב שתספּר לי מה שמעת חדשוֹת בּעיר.

– לא שמעתי כּל חדש.

– ואני שמעתי שמחר עוֹמדים לתלוֹת בּרחוֹבוֹת וארשה פּוֹעלים אחדים שנתפּשׂוּ.

לאפּוּנר העמיד פּנים של אדישוּת גמוּרה, פּיהק ושאל:

– בּמה נתפּשׂוּ?

– שיצאו בלא טלית־קטן.

– אַל יתלוֹצץ, ר' שבּתי’ל! אם משוּם כּך, חוֹששני שאף אוֹתי יתלוּ.

– הזהר, הזהר, חיים! אף אני חוֹשש לך.

– ואף־על־פּי־כן שמא תאמר לי בּמה נתפּשׂוּ?

– בּעשׂיית נשק למוֹרדים.

– קרוֹב הדבַר שעשׂוּ חרמשים למכירה. – העיר לאפּוּנר בּמנוּחה עשׂוּיה.

– יש להניח שהממשלה יוֹדעת לאיזה קציר מתכּוונים בּחרמשים הללוּ… הזהר, חיים! עוֹד שמעתי שמחפּשׂים בּבּתים…

– כּדי שהשוֹטרים לא יהיוּ בּטלים, ממציאים להם עבוֹדה.

– בּימינוּ – העירה בּריינדיל עם שעיניה נתוּנוֹת עדיין בּסוּדר של שׂרה־דבוֹרה ווֹלפזוֹן – לעוֹלם אי אתה יוֹדע מפּני מי עליך להזהר יוֹתר, מפּני הפּוֹלנים אוֹ מפּני הקוֹזאקים.

– ואני אוֹמר לך, חיים, אילמלי היית שוֹמע בֹעצתי…

– אדרבּה, נשמע! עצה טוֹבה מוּכן אני תמיד לשמוֹע בּתוֹדה.

– עצתי היא: ”אשרי יוֹשבי בּיתך"…

– רצוֹנוֹ, ר' שבּתי’ל, לוֹמר?

– רצוֹני לוֹמר לא להשכּיב ראש בריא על מיטת דוַי.

– ר' שבּתי’ל! וכי זוֹהי עצה הוֹגנת לנוּ? בּינינוּ לבין עצמנוּ: הרי אוֹתם המוֹרדים נלחמים בּעד כּולנוּ; הם מסַכּנים את חייהם בּעד ארצנוּ, ואנוּ נחָבא בּבתינוּ? אוֹ היאך אמר מר את הפּסוּק שלוֹ?…

– מה זה נוֹגע לך? נלחמים… ילחמוּ להם כּאַוַת נפשם! ישבּרוּ הם את גוּלגלוֹתיהם, מה להם ולנוּ?

– פּוֹלין – השיב לוֹ חיים בּניחוּת – היא אֵם לכוּלנוּ. וּמי שנלחם בּעדה, נלחם גם בּעדנו, בּעדי, בּעדוֹ, ר' שבּתי’ל וּבעד כּוּלנוּ.

שבּתי’ל פּרץ בּצחוֹק. אף בּריינדיל גיחכה יחד עמוֹ לתמימוּתוֹ אוֹ לטיפּשוּתוֹ של דיוּרם.

– ספּרי לוֹ, בּריינדיל, כּיצד הפּוֹלנים נלחמים בּעדי ובעד כּוּלנוּ.

– מעשׂה שהיה בּך סַפּר אתה. עדיין אני מתרעדת כּשאני נזכּרת בּמעשׂה זה.

ושבּתי’ל סיפּר בּאריכוּת על נס שנעשׂה לוֹ וניצל מחבוּרת מוֹרדים שפּגעוּ בּוֹ ועמדוּ עליו להרגוֹ.

– מעשׂה שהיה כּך היה. – פּתח החייט ואמר – בּשבוּע העבר… היה זה בּשני בּשבּת, בּשעה שלא יוֹם ולא לילה, מהלך הייתי דרך יער לוֹסוֹסנה. כּל אוֹתוֹ היוֹם עבדתי בּכּפר, אצל האִכּרים, וחזרתי לביתי עם שׂק תפּוּחי־אדמה על גבּי ותרנגוֹלת לבנה, שמנה ונאה בּידי. סבוּר הייתי, שאצא אל דרך־המלך וּמן הסתם אפגוֹש בּעגלה שהוֹלכת לעיר ואעלה עליה עם שׂקי. הכּלל, מהלך הייתי עם אוצרוֹתי ומזמר לי כּדרכּי את ה“נעריצך” החדש של החזן שלנוּ מקלוֹיז־החייטים, ניגוּן נאה, שמשתפּך בּכל האברים ומותאם כל־כך, אני אוֹמר לך, כּמוֹ מוֹתן של קאפּוֹטה חדשה…

– סבוּרה אני שגם קצת שתוּי היית. – העירה אשתוֹ – הרי בּלא זה אי אפשר לך…

– אמת ויציב! בּלא זה אי אפשר, אי אפשר להן לרגלים שילכוּ. כּך דרכּוֹ של אִכּר, אינוֹ מחמיץ שוּם הזדמנות להריק עם אוֹרח כּוֹסית אחת. הכּלל, כּוֹסית אחת כּאן וכוֹסית אחת שם, עד שזה מצטרף לחשבּוֹן… וּפתאוֹם רעם קוֹל מבּין העצים: “עמוֹד!” כּמוֹת שאתה רוֹאה אוֹתי, צייתן אני מטבעי. וּכשמבקשים ממני לעמוֹד, אני עוֹמד. מן הנמנע להיות חזיר וּלסרב. עוֹמד אני, עוֹמד ותוֹהה: אין איש סביבי! מתחיל אני מתרעם: מה זאת? לא “שמוֹנה עשׂרה” ולא ”קדוּשה" ולמה זה אעמוֹד כּמוֹ גוֹלם, ירקתי והתחלתי מַפסיע להלן. וּפתאוֹם קפצוּ מבּין העצים כּעשׂרה מלאכי חבלה והקיפוּני מכּל צד. “מי אתה? למה אתה משוֹטט בּמקוֹמוֹת הללוּ?” – חוֹקרים אוֹתי וצוֹעקים עלי כּוּלם בּבת־אחת. “שא! שא! בּרוּך ה' שאיני חרש, ואין צוֹרך לצעוֹק כּך אלי. וּמה שייך מי אני? הרי אני שבּתי’ל שר. תמוּהני שאין אתם יוֹדעים מי אני. הלא אין כּלב בּכל כּפרי הסביבה שאין יוֹדע מי אני, שאין מכּירני מרחוֹק. וּמה שייך למה אני משוֹטט בּמקוֹמוֹת הללו? בשעה שאתם הייתם עדיין מַתריזים בּתוֹך מכנסיכם, כּבר הייתי מהלך בּדרך זוֹ אל לוֹסוֹסנה ואל שאר כּפרי הסביבה לתפּוֹר בּשביל האִכּרים. אילמלא שבּתי’ל שר, היוּ כּל האכּרים מהלכים כּאן חשׂוּפי־שת, בּמחילה, ופרועי־ראש, מפּני שגם כּוֹבעי־פרוָה אני עוֹשׂה להם. ואתם בּאים ושוֹאלים: מי וּמה?” – “מה לך, זשיד, בּשׂק? תפּוּחי־אדמה? והתרנגוֹלת הזאת… היכן גנבת את כּל זאת?” – “גנבתי – אמרתי להם – את תפּוּחי־האדמה ואת תרנגוֹלת כּשם שאתם גנבתם את הכּינים שלכם”. הדברים, כּמוֹ שיש להניח, לא נראוּ להם, וּראיה לכך הסנוֹקרת שהעיפוּ בּשינַי. “שתוֹק, זשיד! – צעקוּ – אתה אינך אלא מרגל”. – “מרגל? אני מרגל? – תמהתי – שמא התרנגוֹלת שלי עוסקת בּמלאכה בּזוּיה זוֹ, בּשעה שהיא מנַקרת בכל אשפּה. מכּל מקום לא אני”. נראה שהם חשדוּ בּאמת לא רק בּתרנגוֹלת אלא גם בּשׂקי של תפּוּחי־האדמה, שכּן החרימוּ את שני הדברים האלה יחד עמי. כּלוֹמר אוֹתי הזמינוּ לילך עמהם אל הראש. זה כּלל גדוֹל, אסוּר לו ליהוּדי להיוֹת חזיר וּלסרב בּשעה שמַזמינים אוֹתוֹ. והראש – אש ולהבה. ושוּב: מי אתה? מאַיִן בּאת וּלאן אתה הוֹלך? מה להשיב על שאלוֹת כּמוֹ אלוּ אני יוֹדע כּבר מן המחזוֹר… אלא שהוּא, הראש התכּוון לדבר אחר. אני מסבּיר לוֹ כּך וכּך, והוּא – אש ולהבה. “הוֹכיחה לי, צוֹעק הוּא, שאין אתה מרגל. ואם לאו תלה נתלה אוֹתך על העץ הזה”. “אדוֹני הראש! טוֹען אני לפניו יש בּידי להוֹכיח לך שחייט אני, וּלהעיד על כּך את כּל אנשי הכּפרים שבּמקום. אבל כּיצד אוֹכיח לך שאין אני מרגל?” – “יש גם חייטים מרגלים. כּל יהוּדי מרגל הוּא”. הקיצוּר, גזרוּ עלי תליה. מיד כּרכוּ על צוארי חבל וּמשכוּני אל העץ שעמד בּצד הדרך, כּמוֹת שמוֹשכים פּרה לשחיטה. וּמפּני מה דוקא אל העץ שבּצד הדרך? נראה שלפרסם אוֹתי בּעוֹלם נתכּוונוּ. ראיתי שהעסק הוּא בּיש, ואין לי אפילוּ פּנאי לקרוֹא וידוּי, התחנַנתי לפניהם שלא יהדקוּ יפה את החבל, שכּן טבע יש ליהוּדי שנשמתוֹ יוֹצאת מן הגרוֹן, ואם יהדקוּ יפה את הגרוֹן, תשאר נשמתי בּתוֹך גוּפי. שמעוּ הבּחוּרים וצחקוּ. מכּיוָן שצחקוּ, אמרתי לעצמי: סימן טוֹב לך, שבּתי’ל! והוֹספתי: “הי, חבריה! למה אתם מבזים על העוֹלם הבּא על־ידי וּמשגרים אוֹתי לשם בּלא מלבּוּש יאה לבן העוֹלם הבּא? הרי יֵעלבוּ שם ויתרעמוּ עליכם לכשאבוֹא לשם רק בּעניבה זוֹ שאתם קוֹשרים לצוארי”. – “וּמה המלבּוּש היאֶה לך שם?” שאלוּני. – “תכריכים של מת”, עניתי. שוּב צחקוּ ותוֹך־כּדי צחוֹק התחילוּ מתעסקים בּתלייתי. אוֹתה שעה נעשׂה לי נס ועברוּ בּאוֹתוֹ מקוֹם אכּרים מליפּקי. עמדוּ, הסתכּלוּ והתחילוּ מצעקים: “הרי זה שבּתי’ל שלנוּ! מה עוֹשׂים הללוּ לשבּתי’ל שלנוּ!” התחילוּ מפגיעים בּרוֹצחים, לא הניחוּ מהם, התחננוּ לפניהם, חירפוּ וגידפוּ אוֹתם, דיבּרוּ בּזכוּתי שאני צדיק הדוֹר. הכּלל, נתגלגלה לי זכוּת על־ידי אוֹתם הגוֹיים מליפּקי וניצלתי. רק את שׂקי של תפּוּחי־האדמה ואת תרנגוֹלתי לא יכוֹלתי להציל. ועכשיו, יקירי, צא וּלמד היאך אוֹתם הפוחחים, יִמַח שמם, נלחמים בּעדי וּבעד כּוּלנוּ. רוֹצחנים וגזלנים הם, ימח שמם!..

– עד שאתה משׂיא לחיים עצה טוֹבה להיוֹת יוֹשב בּבּית, שמא תהא אתה חכם לעמך ותפסיק בּימים האלה את טיוּליך בּכּפרים? לא בּכל יוֹם מתרחשים נסים. איני יוֹדע מפּני מה אי אתה יכוֹל לישב בּביתך ולעבוֹד כּמוֹ כּל החייטים? מה מוֹשך אוֹתך לשם? אַי, הכּוֹסית, הכּוֹסית… אבל אוֹתה תוּכל למצוֹא גם בּבּית…

– מוּטב! אֵשב בּבּית ואוֹמַר תהילים, ואַת תשׂימי בּתוֹך הקדרה זפֶק ממוּלא קדחת…

– החיים קוֹדמים לכּל…

– אַל תדאגי, בריינדיל! יש לנוּ אב בּשמים ואני בּוֹטח בּוֹ. דרכּי מתמיד היא, כּשאני רוֹאה שהפרזתי בּמספּריִם שלי וגזרתי מן האָריג יוֹתר מן המידה וכנף אל כּנף לא יִקרב, מה אני עוֹשׂה? מכניס אני טריז, והבּגד מתרחב. להוי ידוּע לך, אשתי, שבּכל מקוֹם שאני רוֹאה שצרתי צרה מוֹצא אני תמיד מקוֹם להכניס שם איזה טריז שהוּא, וּמרויח לי. ואילוּ חיים שאני. הוּא אינוֹ חייט.

פּרילי ששתקה כּל הערב, פּקעה סבלנוּתה וקראה:

– אבל, אבּא… חיים סבוּר שפּוֹלין צריכה חירוּת כּשם שאתה צריך פּרנסה. מה אתה מסַכּן את עצמך בּשביל פּרנסתך, אף הוּא מסַכּן את עצמוֹ בּשביל חירוּתה של אַרצנוּ.

היא היתה אדוּמה כּסלק, מפּני שיצאה מגדרה. בּפני אביה היא נזהרת תמיד מלדבּר בּזכוּתוֹ של הדייר.

– בּהמה את, פּרילי, בּהמה את, מפּני שמדבּרת שטוּיוֹת. רוֹצים הגוֹיים בּמלחמוֹת, ילָחמוּ להם וישבּרוּ כּוּלם את ראשיהם. מי אינוֹ מניח להם? אבל אנוּ היהוּדים למה נכניס אנוּ את האצבּע בּין זוּג מספּריִם? – אל חיים: – שמא לא צדקתי?

חיים היה מוֹרס בכפיתוֹ את התה, תוֹלה עיניו בּנערה משוּלהבת הלחָיים וּמחַייך. על שאלתוֹ של בּעל־הבּית שלוֹ השיב:

– אין פּוֹלין אשמה בּמעשי הגייסוֹת. אחר המלחמה הכּל יתוּקן ויכוּפּר. מנהיגי פּוֹלין רוֹאים אוֹתנוּ כּמוֹ אחים.

– אחים, אחים, נהח!.. – רטן החייט – מוֹחל, מוֹחל על האחוָה שלהם. אנוּ החייטים דרכּנוּ להיוֹת גוֹזרים וּפוֹרמים על מנת לתקן וּלאַחוֹת. ואילוּ הפּוֹלנים מאַחים וּמחייטים על מנת לפרוֹם ולקרוֹע אחר כּך. המתינוּ, המתינוּ קצת עד שיהיוּ בּעלי־בּתים בּפּוֹלין ואז תרגישוּ. אוֹתם הרוֹצחים גזלוּ ממני את תפּוּחי־האדמה ואת התרנגוֹלת בּעודם חיים. ואז ינהגוּ מנהג אחת: בּריינה תבשל אוֹתם, והם יבואו ויִטלוּם מתוֹך הקדרה…

כּאן התערבה בּריינה:

– שבּתי’ל! אל תגזים גם אתה. כּאילוּ אנוּ היהוּדים כּוּלנוּ צדיקים והגוֹיים כּוּלם רשעים. ולא היא. אף הם אנשים כּמוֹנוּ…

שבּתי’ל לא נתן לה לגמוֹר; התרתח מאד ונכנס לתוֹך דבריה:

– וַדאי, וַדאי! אנשים כּמוֹנוּ. אלא מה? עלינוּ היהוּדים אני מעלה הכּתוּב: “אוֹי להם למכנסים שאין בּתוֹכם אחוֹרים”; ואילוּ הפּוֹלאקים – אחוֹרים בּלא מכנסים. זה הוּא! – קרא כּמנצח.

חיים שמע וחייך לדברי שבּתי’ל שר: הוּא ידע מכּבר את שׂיחוֹ ושׂיגוֹ של אדם זה. חוֹם החדר והתה החם השפּיעוּ על גוּפוֹ לטוֹבה. כּמדוּמה עליו שצינתוֹ פּגה ואף שיעוּלוֹ פּסק. ישיבה זוֹ בּחוּג המשפּחה הטוֹבה והאוֹהבת אוֹתוֹ כּבנה, ערבה עליו מאד. תמיד, בּצוות אחד עמהם, נעוֹרים בּוֹ זכרוֹנוֹת רחוֹקים ועוֹממים מבּית רחוֹק בעיר אחרת, כשהיה עדיין ילד שרוּי בין אב זקן ויקר מאד, אֵם רגזנית אבל אוֹהבת, אח ואחוֹת… גם אז מה טוֹב וחם ושׂמח היה! אבל, אלוֹהים! כּמה זה רחוֹק ונמוֹג בּערפילי השנים… הסתכּל חיים בּצנצנת המרקחת וחייך לעצמוֹ. דוֹמה עליו שצנצנת מרקחת זוֹ היא סמל הבּית היהוּדי, בּכל נפשיוּתה הפּשוּטה והחמה, בּכל אחדוּתה וליכּוּדה… אם זכרוֹנוֹ אינוֹ מַטעה אוֹתוֹ, אף אצל אמוֹ עמדוּ בּמזוה פּכּי־חרס וצנצנוֹת זכוּכית מלאֵי כּל מיני מרקחת… ואף זוֹ! אחרי הגלגוּלים והבּגידוֹת שהוּא, חיים, זמם לבגוֹד בּה, בּצנצנת זוֹ, מצאה סוֹף־סוֹף את תיקוּנה ואת מקוֹמה. יצאה ממשפּחה וחזרה אל משפּחה. עשירוּתה של זוֹ ועניוּתה של זוֹ אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת. שתיהן עוֹלוֹת כמשפחה יהודית אחת…

הקוּמקוּם כּבר התרוֹקן. שבּתי’ל התחיל מפהק. הוּא הראשוֹן נפטר בּברכּת “לילה טוֹב”, והלך לשכּב. בּריינה עמדה הוֹסיפה עצים בּתנוּר, כּדי שלא יוּצן בּלילה. פּרילי שטפה את הכּוֹסוֹת וקינחה אוֹתן יפה, עם שהיא בּוֹדקת אוֹתן לאוֹר המנוֹרה אם מבריקוֹת הן. אחר כּך נפטרוּ גם האֵם והבּת מתוֹך אזהרוֹת חמוּרוֹת לחיים שיכרוֹך את סוּדר הצמר על צוארוֹ, שלא יתגלה, חלילה, בּלילה בּשעת הזיעה. לא יצאה שעה מרוּבּה, והדלת שוּב נפתחה ואל החדר נכנסה כּסת גדוֹלה וארוּכּה על זוּג רגלים קטנוֹת. הוּא הכּיר מיד שהרגלים רגלי פּרילי הן. הכּסת הלכה כּיון אל המיטה ונפלה עליה כּשהרגלים של פּרילי מפרכּסוֹת לצאת מתוֹכה וקוֹלה החנוּק מצעק וצוֹחק מתוֹך הכּסת. חיים חש לעזרתה, ואחר עמדוּ שניהם וצחקו זה כּנגד זה.

– ועכשיו – אמר – נראה נא מה הספּיקה לעשׂוֹת ילדה עצלנית כּמוֹתך.

חיים תמיד מתפּעל משקדנותה ודייקנוּתה של הנערה בּעבוֹדוֹת שהיא עוֹשׂה מזמן לזמן בּשבילוֹ.

לפני שלוֹש־עשׂרה שנה בּא אל שבּתי’ל שר פּריץ פּוֹלני אחד, פּאן קאשינסקי שמוֹ, בּלוית יהוּדיה אחת, גבוֹהת־קוֹמה וּבעלת בּשׂר, שתפשׂה בּגוּפה את כּל אוירוֹ של החדר (היא היתה מנהלת אחוזתוֹ של אוֹתוֹ פּריץ, בּסביבת קוֹבנה) והביאוּ להם, על־פּי המלצת קרוֹבים, נער אחד כּבן שלוֹש־עשׂרה, חיימ’קה שמוֹ, בּן אחוֹתה של אוֹתה אשה, על מנת שיָדוּר אצלם ויהא סמוּך על שולחנם. פּרילי היתה אז כּבת חמש, וחיימ’קה היה מגלגל עמה בּשעוֹת הפּנאי מלימוּדיו, מַאכילה ומישנה בּשעה שבּריינה היתה עסוּקה בּחנוּת. נפש הילדה היתה קשוּרה בּוֹ, יוֹשבת על ידוֹ בּשעה שהיה מכין את שיעוּריו, כּרוּכה אחריו בּכל מקוֹם ואינה פּוֹרשת ממנוּ. הוּא גם היה מלמדה אחר כּך תפילוֹת, קרוֹא וּכתוֹב פּוֹלנית ואידית, מביא לה ספרים למקרא, מדריכה ומפתחה. חיים היה לה בּהמשך הימים לא רק חבר ורע אלא בּר־סמך עליוֹן, שאין חוֹלקים על דבריו אלא מקבּלים אוֹתם כּדברי אלוֹהים חיים. מה הוּא התחיל מזלזל בּתפילה וּבמנהגי דת, אף היא כֵן; מה הוּא התחיל מתלהב בּתנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית, אף היא כּן. בּידיעת הפּוֹלנית היא גם עוֹלה עליו. הוּא אינוּ נוֹהג סלסוּל בּלשוֹן; לשוֹנוֹ פּשוּטה, ענינית ועניה, ואילוּ היא כּוֹתבת בּצחוּת וּבעיטוּרי־חן של סגנון. הוּא מתגאה בּידיעתה את הלשוֹן הפּוֹלנית, בּכתב־ידה הנאה, בּסדר וּבנקיוֹן שהיא נוהגת בּספריה, בּמחבּרוֹתיה וּבמלבּוּשיה. לאפּוּנר אהב אוֹתה אהבה של אמת שצמחה והשתרשה בּמשך הרבּה שנים של חיים משוּתפים בּתוֹך כּתלי בּיתם הקטן. זוֹ היתה אוֹתה אהבה של אמת שהיא תמיד נַאִיבית, אהבה שלא מדעת, שאינה מכּירה את עצמה ואינה שוֹאלת על עצמה. אהבה זאת היא תמיד עמנוּ, בּתוֹכנוּ, מתלַוית אלינוּ עם כּל פּסיעה שאנוּ פּוֹסעים, אף בּשעה שאין אנוּ מעלים אוֹתה על דעתנוּ. היא נוֹתנת לנוּ אוֹשר, ואין אנוּ יוֹדעים שמאוּשרים אנוּ. אנוּ מרגישים בּאהבה וּבאָשרה, רק בּשעה שהם כּבר נחלת העבר. כּזאת היתה אהבת לאפּוּנר אל פּרילי. לאפּוּנר, כּל פּעם שהיה חוֹזר מארמוֹנה של הנסיכה ליוּבּּימסקה, היה שׂמח לראוֹת את פּרילי, לשמוֹע את פּטפּוּטה ואף את קשקוּש הקדרוֹת והצלחוֹת שהיא מתעסקת בּהן בּחדר־הבּישוּל.

בּזמן האחרוֹן היא גם משמשת לוֹ מזכּירה. היא כּוֹתבת לוֹ מכתבים, עוֹרכת לוֹ את הצעוֹתיו והדינים־וחשבּוֹנוֹת שלוֹ, מעתיקה בּשבילוֹ כּרוּזים אוֹ מכתבים־חוֹזרים בּכמה וכמה העתקים; ואת כּל זאת היא עוֹשה בּרצוֹן, בּאמוּנה וּבדייקנוּת וּבסדר המצוּיים בּה, בּכתב־יד נקי ובאוֹתיוֹת עגוּלוֹת וּקטנוֹת כּמחרוֹזת פּנינים. היא נוֹהגת לשכּב לישוֹן בּשעה ששוֹכבים הוֹריה; שוֹכבת וּמַמתינה עד שהם נרדמים. ואז היא יוֹרדת בּחשאי מעל מיטתה, נכנסת בּהתגנב אל חדרוֹ, ושם הם עוֹבדים יחד עד שעה מאוּחרת בּלילה.

ואף הפּעם, תחת להחזיר לחיים על דבריו האחרוֹנים, עשׂתה מה שהיא נוֹהגת לעשׂוֹת תמיד בּשעה זוֹ: העמידה כּסא בּאמצע החדר, על גבּי הכּסא העמידה שרפרף קטן, עלתה ועמדה – לא בּלי סיוּעוֹ של חיים – על השרפרף הזה, הוֹציאה מתוך החלל הקטן כּעין סדק שבּין המריש וּבין התקרה חבילת ניירוֹת שהיתה טמוּנה שם.

– קוֹדם כּל – אמרה משקפצה מעל הכּסא – הרי זה שנתקבּל היוֹם.

והיא הוֹשיטה לוֹ מכתב חתוּם.

– מה זאת? מכתב? – תמה לאפּוּנר – למה טמנת אוֹתוֹ שם למעלה?

– לא פּתחתיו ולא ידעתי מה בּמכתב. ליֶתר בּטחוֹן שׂמתיו שם עם שאר הניירוֹת.

לאפּוּנר פּתח את המעטפה: שני מכתבים קצרים מאחוֹתוֹ וּמגיסוֹ שבּאודיסה. חיים לא מצא בּהם כּל חידוּש; מה שהיוּ כּוֹתבים בּכל מכתביהם מצא גם בּזה. חנה אחוֹתוֹ מתאוֹננת על בּריאוּתה שהיא, כּמוֹ תמיד, חלשה, אבל אינה נוֹתנת מקוֹם לדאגה יתירה; אפרים מספּר שעסקיו מרוּבּים, הוּא עוֹבד הרבּה ואין לוֹ פּנאי להאריך. שניהם מסַפרים בּשבחי בּנם יחידם שהוּא בּריא, יפה וּבעל ראש טוֹב. אל המכתב הזה היה מצוֹרף גם מכתב ארוך מאת סיוּזאן, היא שיינדילה. “נַא, אמר לעצמוֹ, את המכתב הזה אקרא מחר. עכשיו ראשי כּבד עלי בּמקצת”, ותחב את המכתב בּכיסו הצדדי. ועם שפּנה אל פּרילי:

– נראה נא מה בּניירוֹת הללוּ?

– הרי לפניך חשבּוֹנוֹ של פּאן חווילה, ממה שהספּיקוּ לעשׂוֹת חרמשים וכדוּרים.

הציץ בּשוּרה האחרוֹנה של החשבּוֹן.

– מה זאת! – קרא – חמישה־עשׂר חרמשים בּסך־הכּל, וכדוּרים… מה זאת? כּדוּרים כּמעט אפס.

– הן. אבל היוּ אבטלוֹת מרוּבּוֹת – התנצלה הנערה כּאילוּ היא אשמה בּכך.

– כּך… – אמר טרוּד בּהרהוּריו – מה שסיפּר אביך הרי זה אמת. שלוֹשה מפּוֹעלינו השקדנים בּיוֹתר נידוֹנוּ לתליה.

הנערה החוירה.

– לתליה?.. פּוֹעלים… לתליה… – דוֹבבה בּאימה לעצמה. בּקוֹשי שמע את רחשוּשי־פּיה.

שניהם תלוּ עיניהם בּמנוֹרה טרודים בהרהוריהם.

– וּמה יהיה? – שאלה בּאימה – וּמה יהיה הסוֹף? בּלא נשק…

צחק:

– בּלא נשק כּאילוּ חרמשים קרוּיים נשק, בּשעה שהאוֹיב חמוּש רוֹבים, אקדוֹחים, תוֹתחים…

– אם כּן?

– בּרי שכּך לא נוּכל להמשיך. עלינוּ להתאַזר עוֹז ולמצוֹא מקוֹר חדש לרוֹבים.

– אבל כּיצד? שוּב נתקשר עם וינה? הרי כּל המשלוֹחים משם כמעט נחרמו.

– אם יהיה לנוּ די ממוֹן, יהיוּ גם רוֹבים. נמצא דרך. העיקר: ממוֹן, ממוֹן!

פּרילי השפּילה את ראשה תחת כּוֹבד דאגתה וצערה. לבסוֹף שאלה:

– כּלוּם בּאמת אין לפּאנים די ממוֹן לכך?

– יש ממוֹן לפּאנים, יש ממוֹן ליהוּדים, יש ויש! הצרה היא שממוֹנוֹ של אדם חביב עליו מנפשוֹ. צריך למצוֹא דרך להוֹציא את הממוֹן מידי בּעליו… אבל השעה מאוּחרת כּבר, וראשי עלי כּבד מאד. אמא שלך גזרה עלי לשכּב תחת הכּסת שלה. מן ההכרח שאציית לה הפּעם. לכי, פּרילי, גם אַת לישוֹן. בּערב דאגה ולבּוֹקר מזימה. לילה טוב לָך.

– לילה טוֹב לך, חיים! – אמרה וּפנתה לצאת. על הפּתח עמדה.

– מה לך? – שאל.

– אתה עוֹבד יוֹתר מדי, ואין איש מסַייע…

– בּענין שלנוּ אין “יוֹתר מדי”. יהי רצוֹן שתֵעשׂה מחצית העבוֹדה שיש לעשׂוֹתה.

– הרי כּמעט שאין רוֹאים אוֹתך כּלל בּבּית… אתה מתיש יוֹתר מדי את כּוֹחוֹתיך. חוֹששתני שעוֹד תחלה.

– מה לעשׂוֹת, פּרילי? – אמר בּפישוּט זרוֹעוֹת – ואם אחלה… בּרי שאחלה… תהי מטפּלת בּי, פּרילי?

– שטוּיוֹת אתה מדבּר. שלוֹם לך ולילה טוֹב, חיים!

– שלוֹם לך ולילה טוֹב, יקירתי!

משיצאה עמד רגעים מספר שקוּע בּהרהוּריו. חזר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ על דבריה האחרוֹנים: “הרי כּמעט אין רוֹאים אוֹתך בּבּית”. מעין תרעוֹמת נשמעה מתוֹכם. לבּוֹ היה נוֹקפוֹ על אוֹתן השעוֹת שהוּא מוֹצא שם בּ“זוית הקטנה” של הנסיכה וּמסיח את הדעת מפּרילי. היה לוֹ רגש סתוּם ולא נעים, כּאילו משחית בּידיו מה־שהוּא עדין וטוֹב וחביב מאד. אבל מה לעשׂוֹת! – השתדל להפיס את עצמוֹ – אין רחמים לפני החיים. עדיין אין מקוֹמי מבוּצר די צרכּי. אחר כּך אתקן הכּל… – ולא טרח לקבּוֹע לעצמוֹ את זמנוֹ של “אחר כּך” זה, שזרח לפניו מתוֹך ערפילי הימים הבּאים… פּוֹלין המשוּחררת – מדינה בּרשוּת עצמה; הוּא עוֹמד בּראש ממשלה גלוּיה, רשמית, מוּכּרת על־ידי העוֹלם כּוּלוֹ… והוּא אז משוּחרר מאפּוֹטרוֹפּסוּתה של הנסיכה. הוּא הרי תקיף ממנה… הה, הרבּה דברים נפלאים וּמזהירים מבליחים נגד עיניו מתוֹך ערפילי “אחר כּך” זה!..

חיים התפּשט, כּיבּה את המנוֹרה ושכב לישוֹן כּשהוּא מצמצם את עצמוֹ תחת הכּסת של בּריינה. תמה שהכּסת כּל־כּך קלה עליו, עם היוֹתה גדוֹלה. ראשוֹ היה כּבד עליו. לא יכוֹל להרדם. ההרהוּרים שהיוּ מעסיקים אוֹתוֹ כל הימים האלה שוּב התחילוּ מרחשים בּמוֹחוֹ כּקוּפּת תוֹלעים מְעַדְנִים עצמם וּמתפּתלים, פּעם זוֹחלים מתוּנים ונפרדים זה מזה, כּל הרהוּר לעצמוֹ, וּפעם הם קשוּרים, ענוּבים ותפוּשִׂים יחד בּערבּוּביה וּבתנוּעה שאינה פּוֹסקת, שלא בּרצוֹנוֹ ושלא בכוָנת מכוון, אלא סתם, מאליהם, בּכוֹח קיוּמם לבד. הירהר בּסיפּוּרוֹ של שבּתי’ל. ואילוּ בּאמת היוּ תוֹלים אוֹתוֹ, מה היה אז לבּית הזה? לא הביא את הרהוּרוֹ זה לידי גמר, מפּני שהרהוּר אחר נכנס בּאמצע והפסיקוֹ. אין אֵמוּן ליהוּדים בּפּוֹלנים. אפשר לא בּפּוֹלנים בּכללם, אלא בּפּאנים. אף האִכּרים לא לקקוּ דבש מידיהם, אף הם שׂבעוּ הבּוּז של הגאיוֹנים הללוּ. לכשיהיה דיקטאטוֹר יוּצרך ליתן את דעתוֹ על כּך, לבקש דרכים אל לב העם, לעוֹרר את האֵמוּן… האדוֹנים של ה“אגוּדה האגררית”, שיסדוּ בּתי־מסחר ועמילוּת על מנת לקשר את היצרן בּפּוֹלין עם הצרכּן בּחוּץ־לארץ בּלא תיווּכם של הסוֹחר והסרסוּר היהוּדיים, האדוֹנים הללוּ עדיין חיים וקיימים; עדיין חי וקיים הלך־הדעוֹת של אדוֹנים כּמוֹ מאנישבסקי החוֹשדים בּיהוּדים שאין לבּם נוֹטה אחר תקוּמת פּוֹלין מחשש שמא יִשמטוּ מידם המוֹנוֹפּוֹלין שלהם בּענפי המסחר, ושהפּאטריוֹט היהוּדי אין בּלבּוֹ אלא לפרסם בּעוֹלם את האנרכיה השׂוֹררת בּפּוֹלין וּלהשליט עליה את הצבא הרוּסי התוֹמך בּמסחר היהוּדי… עדיין לא נעקרוּ החשדוֹת והחששוֹת הללוּ מן הלבבוֹת… חינוּך, חינוּך העם מחדש, על עקרוֹני האחוָה, האמוּנה וצדק… הדיקטאטוּרה תוּצרך לטפּל בּזה… טראוּגוּט כּאיש דתי יבין את זאת. כּמוֹ כן עליו לוֹמר לטראוּגוּט שהעם… שהפּוֹלני הפּשוּט, האלמוֹני, נלהב בּאש המרד ועוֹמד ליתן את נפשוֹ עליו, ואילוּ ההנהלה רעה מאד… מה עוֹד עליו להגיד לטראוּגוּט?..

הכּסת התחילה מעיקה עליו כּהר כּבד. התהפך מצד אל צד; השכיבה לא היתה נוֹחה, הזיע קצת, אבל פּחד להתגלוֹת. סבל מאד. מחר יקרא לרוֹפא. אבל עד מחר הלילה עוֹד גדוֹל… כּדי להסיח את דעתוֹ ממצבוֹ הגוּפני, בּיקש למצוֹא את חוּטי הרהוּריו הקוֹדמים שנפסקוּ. הן, בּמה עמד קוֹדם? הן, פּוֹלין, פּוֹלין המסכּנה… אין רצוֹן לאוּמי מרוּכּז, אין משמעת… כּש“ישוּב דיקטאטוֹר”, כּמוֹ שאמרה פּאני יאדויגה… כּמה היא נחמדה! אבל עליה הוּא רוֹצה לחשוֹב אחר כּך, בּמיוּחד. יש לה אמוּן רב כּזה בּוֹ. לשמה לבד כּדאי לעבוֹד, כדי להצדיק את אמוּנה זה… צריך לעוֹרר אֵמוּן בּעם; להשמיד את כּל ההרמאנים מן הארץ. וגם לעוֹרר אֵמוּן בּחוּץ־לארץ על־ידי מעשׂים, על־ידי נצחוֹנוֹת… נַפּוֹליוֹן אינוֹ זז. צרפת ואנגליה אף הן מחכּוֹת. למַה מחכּות? לוַאי שלא יחמיצוּ את השעה.. אלוֹהים לא יעזוֹב את פּוֹלין. אלוֹהים רוֹצה בּשלטוֹן האמת והצדק בּעוֹלם… אח! אילמלי נפלה עליו שינה, שינה טוֹבה וחזקה עד מחר בּבּוֹקר, כּמה טוֹב היה זה!.. אבל על מה חפץ היה קוֹדם לחשוֹב ודחה את מחשבתוֹ לאחר כּך? זוֹכר הוּא שהיה לוֹ ענין חשוב מאד להרהר בּוֹ, ואינוֹ זוֹכר מה הוּא… הדבר הזה הטרידוֹ מאד. אימץ את כּל כּוֹח זכרוֹנוֹ, חיטט וחיטט בּמוֹחוֹ כּדי למצוֹא את אוֹתוֹ ענין חשוּב שרצה להרהר בּוֹ קוֹדם, ולחינם! כּלוּם לא העלה בּידוֹ… אפשר שיִזכר מאליו, בּשעה של היסח־הדעת, כּמוֹת שאירע לוֹ כּבר כּמה פּעמים, ודוקא בּשעה שהוּא טרוּד בּענינים אחרים. ואפשר עוֹד הלילה… אילוּ היה נרדם לשעה קלה… פּתאוֹם נזכּר שהבטיח לנסיכה להתפּלל לפני השינה. כּיצד שכח את זאת! והתחיל מַרחיש בּשׂפתוֹתיו: “אנא, אלוֹהי, הוֹשיעה נא את פּוֹלין! אם לא היא, מי יעשׂה את רצוֹנך בּעוֹלם הזה? מי ישליט בּעוֹלמך את הצדק והמשפט? אנא, אלוֹהי! זכוֹר את עבדך והצלָח את דרכּוֹ, תן לוֹ כּוֹח לעזוֹר לפּוֹלין הדווּיה והרמוּסה בּימיה הקשים האלה!”… אחר שאל לעצמוֹ, על מה עוֹד עליו להתפּלל? והוֹסיף: “אַל נא תסיר את חסדך, אמיתך וחנך מאת אמתך הנאמנה, יאַדויגה ליוּבּימסקה, וּשמוֹר לה את מנוּחת נפשה הטוֹבה”…

פּתאוֹם הגיע אל אזניו רחש של תנוּעה מאחוֹרי חלוֹנוֹ. זקף את ראשוֹ והאזין. דוֹמה היה עליו שהוא שוֹמע פּסיעוֹת מתגנבוֹת. קפץ מעל מיטתוֹ, רץ אצל החלוֹן, אבל בּחוֹשך לא ראה כּלוּם. פּתח את החלוֹן והוֹציא את ראשוֹ לחוּץ. “מי שם?” שאל. איש לא השיב. רק רוּח טחב טפחה בּמטלית שהיתה תלוּיה בּחבל. הגיף את החלוֹן וחזר ושכב. לא יצאה שעה מרוּבּה ושוּב אוֹתן הפסיעוֹת הקצוּבוֹת, החשאיוֹת. נזכּר את הד"ר הרמאן ונתעוֹרר בּוֹ חשד סתוּם… לא יכוֹל עוֹד לשכּב בּמנוּחה. שוּב נזדקר מעל מיטתוֹ, נעל את סנדלי־הבּית, זרק על כּתפיו את מעילוֹ ויצא אל הפּרוֹזדוֹר. רגע עמד על פּתחוֹ, ולא ראה איש. אז יצא אל החצר והקיף את הבּית מכּל צד. לא ראה כּלוּם. פּתאוֹם נתקלוּ עיניו בּמטלית התלוּיה שמתלבּטת וטוֹפחת בּרוּח. מיד עמד על טעוּתוֹ, וחזר אל חדרוֹ. נעל את הדלת ושוּב שכב תחת הכּסת. אבל שיעוּלוֹ לא פּסק. קשה היה לוֹ לנשוֹם לרוָחה. עם כּל נשימה חש דקירוֹת בּצדוֹ השׂמאלי. הפך את פּניו אל הכּוֹתל ושׂפתוֹתיו הרחישוּ:

“אלוֹהי! שלח נא שינה לעינַי… הסר מעלי כּל מחלה”…

פרק אחד־עשר

שבוּע שלם שכב חיים לאפּוּנר בּדלקת ריאוֹת קשה. ימים רצוּפים היה מדמדם ורוֹאה את עצמוֹ שבוּי בּידי הקוֹזאקים של הצאר וּמוּשלך לבּוֹר אפל. חבר המוֹעצה, פּאן פּרוּשאק, הוּא גם שליח האיקויזיציה החשאית, מענה אוֹתוֹ בּשפּוּדים מלוּבּנים שדוֹקר בּהם את צדו השׂמאלי, עם שהוּא מתנצל תוֹך כּדי מעשׂה שהוּא מחוּיב לעשׂוֹת זאת על־פּי מצוַת “האב הקדוֹש”. וּבשעת העינוּיים הללוּ בּתוֹך בּוֹר האפלה, משנה הכּוֹמר את פּניו והוֹפכים פּני הד"ר הרמאן עם זקן הזעפרן שלוֹ ועם הפּינסנה הכּהים על חטמוֹ, ואילוּ הוּא חיים, אינוֹ טוֹעה בּוֹ ויוֹדע ידיעה בּרוּרה שזהוּ פּאן פּרוּשאק… היה מטרידוֹ וּמבעיתוֹ מאד שד קטן שעמד כּל הזמן על הכּוֹננית, פּניו פּעם כּפני מר שיפּנייבסקי וּפעם כּפני פּרוּשאק, והוּא מעווה את פּרצוּפוֹ עויוֹת מבהילוֹת, צוֹחק לוֹ, מלעיג עליו, מפריז כּנגדוֹ אצבּעוֹת ארוּכוֹת וּמשוּנוֹת וּמאיים, מאַיים… מפלאים וּמרגיזים אוֹתוֹ בּיחוּד אברהם־אלי' אחיו וחנה אחוֹתוֹ שעוֹמדים על פּתח המערה ואינם נוֹקפים אצבּע להצילוֹ מיד מעניו; מתיראים להכּנס לתוֹך המערה וּכאילוּ אינם רוֹאים אוֹתוֹ, והוּא רוֹצה לשווע, אבל אין קוֹל יוֹצא מפּיו… לשעה קלה יש שמתבּהרת בּוֹ הכּרה עמוּמה ועיניו המשוּלהבוֹת עוֹקבוֹת אחר הצללים החוֹלפים על גבּי התקרה עם כּל אדם שעוֹבר בּחוּץ לפני החלוֹן. אף האנשים שיוֹצאים ונכנסים לפעמים בּחדרוֹ, שעוֹמדים עליו ושוֹחים לראוֹת פּניו, נראים לוֹ כּצללים דוֹממים, שאין לוֹ כּל ענין בּהם. פּעמים הוּא רוֹאה פּנים חביבים כּפוּיים עליו; מתעצם הוּא בּזכרוֹנוֹ ונזכּר שאֵלוּ הם פּני הנסיכה ליוּבּימסקה. אבל אינוֹ תמה ואינוֹ אומר כּלוֹם. היא מדבּרת אליו, שוֹאלת, והוּא אין בּוֹ כּוֹח אוֹ רצוֹן להשיב. שוֹכב הוּא על צדוֹ השׂמאלי, וּמרגיש שחסר הוּא אויר לנשימה. לשוֹנוֹ בּפיו כּאילוּ משוּחה בּריר דביק ושׂפתוֹתיו יבשוֹת. גמיאה אחת של מים קרים היתה משיבה את נפשוֹ. אבל אין כּוֹח לבקש. פּעמים מגבּיהים ראשוֹ ויוֹצקים לתוֹך פּיו נוֹזל חם. מי הוּא זה ואיזה הוּא – אינוֹ יוֹדע. פּעם הבליחוּ כּנגד עיניו להבוֹת קטנוֹת וּמגוּוָנוֹת. והוּא שמע בּפירוּש מישהוּ מסבּיר בּפּוֹלנית, ולא הבין כּלוּם. רק מלה אחת צללה בּאזניו: מַשבּר… משבּר… משבּר…

יוֹם אחד, שבוּע לאַחר שחלה, פּקח את עיניו וראה את עצמוֹ שכוּב על מיטתוֹ כּוֹלוֹ שטוּף זיעה קרה. הסתכּל בּחדר כּאדם שחזר מדרך רחוֹקה. על השידה לא מצא עוֹד שוּם שד קטן ואף לא את שליחוֹ של האינקויזיציה. בּמקוֹמם חזר ועמד העציץ העטוּף בּנייר ירוֹק עם הפּרחים המגוּוָנים העשׂוּיים נייר… אוֹר כּהיוֹן של יוֹם מעוּנן משך מן החלוֹן. שם אצל החלוֹן היתה ישוּבה אשה אחת וספר פּתוּח בּידיה. הפּרוֹפיל הכּפוּף אל הספר הסתמן בּבהירוּת על גבּי מלבּן החלוֹן, והוּא ידוּע־ואינוֹ־ידוּע לוֹ. לא יכוֹל לזכּוֹר מי היא אשה זוֹ, מהיכן היא מוּכּרת לוֹ. שכיבה זוֹ בּתוֹך שטף הזיעה מאד לא נוֹחה היתה לוֹ. ואילוּ תשישוּתוֹ היתה גדוֹלה בּמידה כּזוֹ, שלא היה בּוֹ כּוֹח לפשוֹט את ידוֹ ולנַגב את הזיעה שקלחה מעל מצחוֹ אל עיניו ואל פּיו. נאנח חרישית. האשה נזדעזעה, נזדקרה בּבת־אחת מעל כּסאה וּמיהרה אליו. שחתה עליו, כּשהיא נשענת בּשתי ידיה על דפני מיטתוֹ מצד זה וּמצד זה, וּפניה מכוּוָנים אל פּניו, וּמעיניה האפוֹרוֹת נשפּך עליו זרם אוֹר בּהיר של אַהבה ורחמים.

– מה שלוֹמוֹ של האדוֹן? –שאלה בּלחש וּבפנים מַסבּירוֹת, שׂוֹחקוֹת.

– לשתוֹת. – הגה בּקוֹל חלוּש.

– תיכף, יקירי! שבח לאל, המַשבּר עבר…

ספגה בּמגבת את זיעתוֹ מעל פּניו. הגבּיהה עם הכּר את ראשוֹ ויצקה לתוֹך פּיו קצת תה פּוֹשר.

– יאדשה… יאדשה… – היה מרחיש בּשׂפתוֹתיו, וקוֹלוֹ כּמעט לא נשמע.

היה חלוּש מאד וחש בּחוּלשתוֹ. דוֹמה עליו שאף לבּוֹ תש כּוֹחוֹ לדפּוֹק. הנסיכה יצאה וחזרה עם בּריינדיל שהביאה את כּסתה הגדוֹלה וכיסתה אוֹתוֹ בּה. מתחת לשׂמיכתוֹ הכניסה בּקבּוּקי מים חמים לחַמם בּהם את גוּפוֹ הצוֹנן.

התחילוּ ימי ההחלמה. מעט מעט, כּמוֹ בּזהירוּת מרוּבּה, התחילוּ כּוֹחוֹתיו חוֹזרים אליו. אף־על־פּי שלא פּסקוּ עדיין הדקירוֹת בּצדוֹ ולא פּסק שיעוּלוֹ יחד עם ליחה מרובה, מפציעה בּוֹ שׂמחת חיים כּבוּשה. לפעמים תכוּפוֹת חוֹטפתוֹ תנוּמה, וטוֹב לוֹ כּל פּעם כּשהוּא פּוֹתח את עיניו לראוֹת את הנסיכה יוֹשבת סמוּכה אצל מיטתוֹ וּמהרהרת את הרהוּריה אוֹ מחליקה בּכפה את שׂערוֹת ראשוֹ, בּדממה וּברוך. טוֹב לוֹ מהשקט וּמהדממה האלה וּמהלטיפה האילמת הזאת, מפּני שנוֹסכים שקט מתוֹק בּכל אבריו. יש שהיא יוֹשבת בּפאתי מיטתוֹ, מעמידה את הטִריָן עם סעוּדתוֹ לפניו, וּבשקידה וקפּדנוּת חוֹתכת בּשבילוֹ את הבּשׂר לחתיכוֹת זעירוֹת, וּמכניסה לפיו, כּמוֹת שעוֹשׂים בּילד חוֹלה. וּכשהוּא מסרב לקבּל את האוֹכל היא נוֹזפת בּוֹ אוֹ מפתה אוֹתוֹ בּדברי ריצוּי וּפיוּסים, ומכנה אוֹתוֹ “תינוק שוטה”. היא מַכניסה את זרוֹעה אל מתחת לערפּוֹ וּמגבּיהה את ראשוֹ כּדי להשקוֹתוֹ מן היין האָדוֹם אוֹ מן הקהוה הריחני. וכל־כֹך טוֹב לוֹ, נפשוֹ מתמַלאת על גדוֹתיה אַהבה והכּרת טוֹבה אל האשה הזאת, עד שכּוּלה, כּמדוּמה, מתמסמסת מחוֹם הרגשוֹת הללוּ. פּעם נתמלאוּ עיניו דמעוֹת.

– מר חיים! מה לוֹ? – שאלה.

– מרת יאדויגה… כּמוֹ אֵם… כּמוֹ אָחוֹת… – יכוֹל רק להגיד. תפשׂ את כּפה בּידיו החיורוֹת וכיסה אוֹתה נשיקוֹת.

– יפסיק נא, מרי! יפסיק נא! אסוּר לוֹ להתרגש. – הוֹציאה את כּפה מידיו, התחילה מלַטפת את ראשוֹ ועיני עצמה נתלַחלחוּ.

–מה בּחוּץ? – שאל.

–סַגריר.

–וכאן טוֹב.

בּחדר שקט ושלוָה. זוּלת השעוֹן על הקיר עם ציוּרי הפּרחים האדוּמים שטיקטק בּלא הפסק וּבקוֹל כּבוּש אף הוּא. האוֹר החיוריין שבּחדר כּאילוּ הסתנן מבּעד לוילוֹן. דוֹמה שהעוֹלם כּבש את נשימתוֹ, שהחיים מסביב נדממוּ ונתרכּזוּ כּוּלם בּתנוּעה טמירה אחת של הצמיחה והגידוּל שבּתוֹכוֹ…

וּמעֵבר לפּרוֹזדוֹר הקטן, בּביתו של שבּתי’ל שר לא היה שקט. בּפקוּדת הנסיכה שׂכרוּ מבשלת יהוּדית; כּל יוֹם היוּ מבשלים פּרגיוֹת לחוֹלה. בּחדר־הבּישוּל עמדוּ סַלים עם בּקבּוּקי יין. עבוֹדה מרוּבּה היתה מוּטלת גם על בּריינה. צא וּראה! כּל אימת שהיתה לבדה, השלטת היחידה בּביתה, היתה מספּקת בּכל מקוֹם, גם בּחנוּת, גם בּחדר־הבּישוּל וגם לסַייע לפעמים לבעלה, להוֹציא את חוּטי הכּליבה, לגַהץ, לתפּוֹר כּפתוֹרים, וכיוֹצא בּזה; ועכשיו שבּאה מבשלת לסַייע לה, היא מתלבּטת וּמתיגעת כּל הזמן, ואינה מוֹציאה יוֹמה וחצי מלאכתה בּידה. אבל אין לך דבר בּשביל חיים שקשה ממנה. ואגב, משעה שזה חלה נשתבּחה פּרנסתם; על שוּלחנם עלוּ כּל השבוּע מאכלים שלא חלמוּ עליהם אפילו בּשבּת. ואף הפּרוּטה היתה מצוּיה, שכּן “אוֹתה פּריצה” לא היתה מעוֹלם מבקשת חשבוֹן היציאוֹת, ולא עוֹד, אלא שהיתה תמהה על שמוּעטוֹת הן. בּריינדיל צפנה בּסתר לבּה עלבּון ש“הפּריצה” השתלטה דוּגמת בּעלת־בּית בּחדרוֹ של חיים שלהם; נטלה על עצמה את כּל הטיפּוּל בּחוֹלה ולא נתנה לה וּלבתה דריסת־רגל בּחדר. דבר זה הכניס בּלבּה חששוֹת וּדאגה: “מה היא וּמי היא לחיים?..” לא יכלה להסכּים לכך. יש שניסתה לדבּר בּענין זה עם בּעלה, והלזה דחה אוֹתה בקש. דעתוֹ של שבּתי’ל זחה עליו, כּאילוּ בּזכוּתה של “פּריצה גדוֹלה” זוֹ, שיוֹשבת תקוּעה כּל הימים תחת קוֹרת בּיתוֹ, כּלוֹמר בּחדר החוֹלה, נתעלָה אַף הוּא. מפּעם לפעם הוּא מתגנב מבּיתוֹ וּמחזר על יוֹשבי הקרנוֹת ועל השוֹקדים על פּתחי חנוּיוֹת לשמוֹע מהם חדשוֹת ואגב להתיהר וּלהתרברב לפניהם בּדברי הבאי וגוּזמה, כּדרכוֹ, על אוֹתה אדוֹנה גדוֹלה שנעשׂתה אצלוֹ בּת־בּית, והיא “כּמעט נסיכה”…

רק פּרילי לבדה נהלכת כּצל, ואינה מַגדת מה לה. פּרילי אוּמללה. מיוֹם שה“גוֹיה” היתה קבוּעה כּל הימים בּחדרוֹ של חיים, לא נתנה לה וּלאִמה לעבוֹר את מפתן החדר, ולא נזדקקה להן אלא בּמלאכוֹת שהיא בּעצמה לא יכלה אוֹ חוֹתה היתה לעשׂוֹתן. עלבּוֹן גדוֹל היה לה לפּרילי. הכיצד! חיים, חיים שלהם חוֹלה, והנה בּאה איזוֹ גוֹיה זרה, זרה לחלוּטין, וכבשה לה את החוֹלה לעצמה, ואינה מניחה לשמשוֹ, אפילוּ לעמוֹד אצלוֹ. חזירוּת של גוֹיה!.. רק בּשעה שהגוֹיה מסתלקת מן החדר, היא מתגנבת לשם, עוֹמדת אצל מיטתוֹ, שוֹמעת אוֹתוֹ מדמדם, מתחַנן וּמְתַנה לפני מישהוּ, קוֹרא בּשמוֹת לא ידוּעים לה, כּמוֹ אברהם־אלי', חנה, שיינדילה… פּרילי מעבירה על גבּי שׂמיכתוֹ את כּפה המרפרפת והמלַטפת, נוֹגעת־ואינה־נוֹגעת בּידיו וּממהרת להסתלק.

יוֹם אחד התאַזרה עוֹז ועשׂתה מעשׂה נוֹעז. רחצה את פּניה וידיה, הסתרקה, לבשה את שׂמלת השבּת שלה – הה, מי ישער בּכמה קשיי־קשיים עלה בּידה לכסוֹת את הדבר מעיני אביה ואִמה! – ויצאה מן הבּית. הלכה לחזוֹר על פּתחי תלמידיו ותלמידוֹתיו של חיים שהיה מלמדם פּוֹלנית, סיפּרה להם שהמוֹרה חוֹלה קשה, והריהי עוֹמדת לרשוּתם בּמקוֹמוֹ, עד שיבריא. פּניה היוּ כּפני נערה קטנה, הרבּה צעירה מגילה, וּלכך קיבּלוּ את דבריה מתוֹך פּקפּוק וחוֹסר אֵמוּן. אבל היא, בּתוֹקף שלא לפי גילה, עמדה על שלה, שיבּחה את ידיעתה בּלשוֹן הפּוֹלנית וספרוּתה, בּיקשה לנסוֹתה והבטיחה שלא יהיה לה עליהם ולא כּלוּם אם לא תניח את דעתם. וסוף שנתפּצרוּ בּתחילה מקצת מן התלמידים, ואחר כּך – כּוּלם. נסיון־מה היה לה משיעוּרי־ההוֹראה שנתנה לילדי העניים, ודעת התלמידים היתה נוֹחה הימנה, והיא היתה שׂמחה לעשׂוֹת משהוּ לטוֹבת חיים, שלא יפסיד כּלוּם משׂכרוֹ בּימי מחלתוֹ. אמת, עבוֹדה זוֹ, הריצה מתלמיד אל תלמיד, אחר יוֹם של יגיעה מרוּבּה בּעסקי הבּית, התישה את גוּפה החלוּש גם בּלא זה, אבל נפשה היתה שׂמחה, כּמוֹת שלא היתה מימיה…

פּעם אַחת היתה הנסיכה לוּבּימסקה יוֹשבת לפני מיטתו של חיים וקוֹראת לפניו מתוֹך איזה רוֹמאן צרפתי. פּניה נפלוּ מאוֹתוֹ ערב שראה אוֹתה בּפּעם האחרוֹנה בּאַרמוֹנה; החוירוּ ונתארכוּ, עיניה כּאילוּ גדלוּ יוֹתר וּמבּטן מרוּכּז יוֹתר. חיים האזין לקוֹלה הקוֹלח בּמנוּחה בּתוֹך השקט והדממה שמסביבם וּבוֹ בּזמן היוּ עיניו משוֹטטוֹת בּחלל החדר ונתלוֹת בּפני האשה. בּתוֹך הכּהיוֹן הלבנבן המוֹשך מבּעד החלוֹן מן הסַגריר שבּחוּץ נתגלָה לוֹ פּתאוֹם חַדרוֹ העלוּב בּכל דלוּתוֹ הגדוֹלה, בּכתליו המסוּידים עוֹד מלפני הפּסח והעוֹמדים ערוּמים כּל־כּך. בּסדקי הנסרים של קרקע החדר, העקוּבּים והחוֹרקים עם כּל פּסיעה, וּבעציץ עם פּרחי הנייר, בּשעוֹן־הקיר עם פּרסת־הבּרזל ועם העלי הקשוּרים למשקלוֹתיו… וכך תמוּה היה לוֹ לראוֹת את הנסיכה לוּבּימסקה יוֹשבת כּאן בּפניה המרוּכּזוֹת והעצוּבוֹת. אֵיכה נעקרה מתוֹך שלוַת ארמוֹנה, מתוֹך עתרת התפאָרה והתפנוקים והוטלה לתוֹך הדלוּת והעֶריה האלוּ! נתגלגלוּ בּוֹ רחמים עליה, כּאילוּ עוול גדוֹל נעשׂה לה על־ידוֹ ואין מי שיתבּע את עלבּוֹנה… לא התאַפּק ואָמר:

– הגברת יאדויגה! פּניה דלים כּל־כּך.

הפסיקה את הקריאה בּאמצע המשפּט:

– אין אדוֹני שוֹמע כּלל?

– הן, אני שוֹמע. אבל מפּני מה כּה רעים פּניה?

– אני עייפה קצת. – השיבה בּחיוּך דק – אין בּכך כּלוּם. אני מקוָה שבּקרוֹב יחזרוּ לעידוּנם.

– פּאני יאדשה, המסכּנה והטוֹבה… הרי זה בּגללי…

העבירה את כּפה על מצחו ועל שׂערוֹתיו:

– דוֹמני שהוּא מסתכּל בי יותר מדי, פּאן חיים!

– אבל איזוֹ עצבוּת טבוּעה בּפניה, גברתי היקרה! כּלוּם אסוּר לי לדעת מפּני מה כּה עצוּבוֹת פּניה?

– מרוב שהייתי מהרהרת. כּשאדם יוֹשב ארוּכּוֹת בּבטלה, מה הוּא עוֹשׂה? מהרהר, וזה הכּלל: מַרבּה הרהוּרים, מַרבּה עצבוּת.

– עגוּמים מאד היוּ הרהוּריה, גברתי?

– קַבְסְתָן הוּא אדוֹני. – אמרה בּאוֹתוֹ חיוּך דק.

– וּמה אצלנוּ? מה עוֹשׂה הממשלה? – וּמה בּמוֹעצה שלנוּ?

– כּך, כּמוֹ תמיד.

לא אמרה לוֹ שמיוֹם מחלתוֹ לא השתתפה אף פּעם בּישיבוֹת.

– וּמה נשמע בּ“יוֹמן”?

–את “היוֹמן הלאוּמי” החרימוּ. אף שאר העתוֹנים שלנוּ נאסרוּ. מחפּשׂים את הגליוֹנוֹת בּבתים פּרטיים.

חיים כּיוָן ששמע זאת, גמר בּדעתוֹ לבקש מפּרילי שתשמיד את הקוֹמפּלקטים הטמוּנים אצלוֹ בּשידה.

– וּמה בּדבר הפינאנסים שלנוּ? כּלוּם לא חזרוּ לדוּן בּהצעתי?

– נַניח את הענינים הללוּ. – אמרה כּדי להשתמט מתשוּבה – לפי שעה אין לוֹ למר כּוֹח להביא את הכּף אל פּיו. לכשיעמוֹד ויחזוֹר אל העבוֹדה, יֵדע את הכל.

– בּרי לי שאין הענינים כּשוּרה.

ואחר רגע של שתיקה:

– בּואי וּראי, גברתי! מיוֹם שנכנסתי לעבוֹדה לא היתה לי אף שעה אחת של קוֹרת־רוּח.

היא לא השיבה לוֹ כּלוּם, והוּא הוֹסיף:

– אפשר שטוֹעה אני, אבל דוֹמה עלי שאף הגברת יאדויגה אינה שׂמחָה בּיוֹתר בּעבוֹדתה.

והיא המשיכה בּשתיקתה.

ישבה סמוּכה אצל מיטתוֹ. רגליה על שרפרף קטן, על בּרכּיה הספר הפּתוּח, וראשה שמוּט על לבּה בּין שתי ידיה התוֹמכוֹת בּאצבעוֹתיהן את רקוֹתיה. את פּניה לא ראה. רגעים יצאוּ בּדממה. נשמע רק טקטוּקוֹ החשאי של השעוֹן המפגר כּאילוּ מרוֹב הרהוּרים… אחר כּך נפלוּ ידיה על גבּי הספר, את עיניה תלתה בּפּרחים האדוּמים של השעוֹן, וּבלא להפוֹך אליו את פּניה אמרה:

– קוֹדם שאלַני מר להרהוּרי. מעוֹלם, כּמדוּמני, לא היה לי פּנאי להרבּוֹת בּהרהוּרים כּמוֹ כּאן אצל מר. ואני בּאתי לידי דעה… לידי דעה אחת בּאתי ש… אין כּל טעם לַחַיים הללוּ שאני חיה. שאי אפשר לאהוֹב בּלא סבל, בּלא כּל יסוּרים… כּל אהבה כּך. היא דוֹרשת יסוּרים… אף פּוֹלין, אף אוֹתה צריכים כּך לאהוֹב…

– למשל?

הפכה אליו את פּניה. עיניה היוּ נשׂוּאוֹת אליו, גדוֹלוֹת, בּהירוֹת. בּתוֹך הכּהיוֹן של החדר היה להן איזה נצנוּץ מיוּחד, כסַפספי.

– פּשוּט. – אמרה – לעזוֹב את הכּל. מבין אדוני? הכּל! להתלַבּש כּאכּרה עניה, עם מקל בּיד ועם תרמיל על הגַב, ולצאת לנדוֹד בּכל דרכי פּוֹלין וּשביליה, לחזוֹר מכּפר אל כּפר, מישוּב אל ישוּב, לדפּוֹק על כּל דלת, לבקש נדבוֹת, ויחד עם זאת לגלגל דברים עם הבּריוֹת, לעוֹרר את הלבבוֹת להתקוֹממוּת וּלמרד… מבין אדוֹני? לירד למצוּלוֹת העם וּלהרתיחן.

דיבּרה בּקוֹל נמוּך וּמתוּן מאד, אבל מַרטיט וחַם, יוֹצא ממעמקים. מבּט עיניה היה מצוּמד אל פּניו. וּכמוֹ תמיד היה דוֹמה עליו שאינה רוֹאָה אוֹתוֹ… והוּא שאל בּהמשיכוֹ את קו מחשבוֹתיה:

– ולישוֹן על האדמה, וּלהוֹדוֹת על כּל פּרוּסה של פּת קיבּר?

– לישוֹן על האדמה וּלהוֹדוֹת על כּל פּרוּסה של פּת קיבּר.

– לסבּול רעב וצמא וכל מיני תחלוּאים?

– לסבּוֹל רעב וצמא וכל מיני תחלוּאים.

– והרגלַיִם יחפוֹת, בצקוֹת וזבוֹת דם?

– והרגלים יחפוֹת, בּצקוֹת וזבוֹת דם.

חזרה על דבריו בּאוֹתוֹ קוֹל כּהה וּמַרטיט בּחוֹם נפש.

“כּמה היא נהדרה!…” אמר בּלבּוֹ ולא יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו.

פּתאוֹם הרגיש בּמבּטה המרוּתק עליו והרחוֹק ממנוּ.

– למה היא מסתכּלת בּי כּך, פּאני יאדויגה?

נתחלחלה משהוּ משאלתוֹ, וחייכה אליו חיוּכה הטוֹב, הרחוּם והעצוּב, כּאילוּ חזרה אליו מדרך רחוֹקה.

– שמא לא כּך? – שאלה.

– כּך, כּך.

– לא. אין אדוֹני מאמין.

– כּיצד! אני כּן מאמין. – אמר אף־על־פּי שלא ידע בּבירוּר בּמה הוּא צריך להאמין.

– אבל אני רוֹאָה שלא… כּלוּם פּאן חיים אינוֹ יוֹדע שכּל ימַי אני מהלכת עניה ואֶביוֹנה, רעֵבה וּצמאָה?.. הן, כּל ימי… אח, אֵם האלוֹהים! אַח, מרים הקדוֹשה! בּאֵילוּ דרכים לא הייתי מכתתת את רגלַי היגעוֹת והפּצוּעוֹת! ועל אֵילוּ דלתוֹת לא הייתי מתדפּקת!

פּתאוֹם אמר:

– פּאני יאדויגה! שחי אֵלַי…

– למה?

– רצוֹני לוֹמר לגברת סוֹד… שאיש לא יִשמע.

גחנה אליו קצת.

– לא, יוֹתר. על אזנה אֶלחַש..

הקריבה את אזנה אצל פּיו. הוּא לַפת את צוָארה בּשתי ידיו ונשק לה בּכל הכּוֹח שהיה לוֹ.

חלצה את ראשה מתוֹך זרוֹעוֹתיו. פּניה היו סמוקוֹת כּעין הזהוֹרית, וּבעיניה נדלק שוּב האוֹר הכּספספי־כּחלחַל.

– הה, פּאני יאדשה!.. אני אוֹהב אוֹתה עכשיו כּמוֹת שלא אָהבתי אָדם בחיי! – והוֹסיף בּלשוֹן האיבנגליוֹן – “נסלחוּ לך חטאוֹתיך הרבּוֹת כּי אָהבת הרבּה”…

– הה, יקירי! – אמרה. שילבה את ידיה מתחת לערפּוֹ והצמידה את שׂפתוֹתיה אל פּיו. ואחר כּך הגבּיהה את ראשה. וּבעוֹד ידה האחת חוֹבקת את צוָארוֹ, בּידה השניה החליקה על שׂערוֹתיו ועל מצחוֹ וּבקוֹל רך, אמהי כּל־כּך דוֹבבה:

– גם לא אָהבתי… גם לא אָהבתי… חטאתי ואַהבה לא ידעתי. אָהבוּ את ממוֹני, את הטוֹבוֹת שאני יכוֹלה להעניק, ואני סבוּרה הייתי שאוֹהבים אוֹתי. לא אהבתי…

– ועכשיו? –שאל.

פּתאוֹם השמיטה את ידה מתחת לצוָארוֹ ונזדקרה מעל הכּסא:

– אַח, למה כּל זאת? – קראה. בּעיניה היוּ דמעוֹת.

– מה לה לפּאני יאדויגה?

עמדה לפני החלוֹן בּגבּה אליו ולא השיבה.

– שמא תמשיך את הקריאה? הזוֹכרת היא היכן היא עוֹמדת?

חזרה אל מקוֹמה על הכּסא, וּבחיוּך אמרה:

– הרוֹמאן נפסק בּאמצע. בּאשמתוֹ של מר. – ואת הספר לא פּתחה עוֹד. התחילה מדבּרת בּפיכּחוּת מעשׂית על עניני הממשלה ועל המצב, כּממשיכה את השׂיחה הקוֹדמת, כּאילוּ לא היתה הפסקה בּאמצע וּכאילו כּלוּם לא אירע בּינתיִם…

פרק שנים־עשׂר

חיים לאפּוּנר עמד מעל מיטתוֹ. הוּא מהלך בּחדרוֹ בּרגלים כּוֹשלוֹת, כּשהוּא נשען בּידיו על הכּוֹתל ועל כּלי־הבּית. כּוּלוֹ נתוּן להרגשת החלמה ערבה וּלבטלָה מתוֹך רפיוֹן כּללי, מתוֹך איזוֹ עצלוּת של תפנוּק. כּוֹחוֹתיו חוֹזרים אליו מעט מעט, ועדיין אין בּו הכּוֹשר לאַמץ את עצמוֹ בּמחשבה מרוּכּזת. לפי שעה, עד שיאגוֹר כּוֹח לעבוֹדת החוּלין של יוֹם יוֹם, הוּא מפנק את עצמוֹ בּקריאַת פּייטני פּוֹלין אוֹ רוֹמאן צרפתי, שהביאָה לוֹ הנסיכה. דוֹמה כּאילוּ קיבּל פּיטוּרין לשעה מן הממשוּת והריהוּ מַפליג לטיוּל של חוּפשה בּמדינת האגדה והבּדוּת. אבל להשתהוֹת שם הרבּה אינוֹ יכוֹל. בּפיזוּר הדעת הוּא חוֹזר משעה לשעה ושלא בּמתכּוון אל המציאוּת. פּעמים, תוֹך כּדי קריאה, הוּא מוֹציא מתוֹך כּיסוֹ את מכתבה של שיינדילה שקיבּל בּאוֹתוֹ ערב שחלה ולא קראוֹ בּשעתוֹ. עכשיו משלָבש את בּגדיו, מצאוֹ בּכיסוֹ הצדדי. מתוֹך דברי הנערה למד שלא כּתבה אליו כּל הזמן לא בּעטיוֹ שלוֹ, אלא מפּאַת מחלת חנה אחוֹתוֹ. הוֹאיל והיא, שיינדילה, טיפּלה בּחוֹלָה ולא זזה ממנה עד שנתרפּאָה, לא היתה פּנויה לכתיבת מכתבים. להלן היא כּוֹתבת על אֵילוּ אפקים חדשים שנפתחוּ בּרוּסיה, על אֵילוּ אביב וחיים חדשים שנתעוֹררוּ שם, על הצוֹרך לעוֹרר את העם מתוֹך חשכה ותרדמה של דוֹרוֹת ולהכשיר את האנשים לחיי עבוֹדה וּמעשׂה של אזרחים מוֹעילים; אגב כּך היא מספּרת לוֹ על שיעוּרי־שבּת שהיא אוֹמרת לפתוֹח בּשביל ילדי העניים. כּללוֹ של דבר: המלאכה מרוּבּה והפּוֹעלים אין מספּיקים (וכאן משוּלבים חרוּזי ניֶקראסוֹב, המשוֹרר הרוּסי, ש“הקמה בּשלָה וּמצפּה לקוֹצרים”). לבסוֹף היא שוֹאלת אוֹתוֹ, אמת, לא בּמפוֹרש אלא בּרמיזוֹת, מה הוּא עוֹשׂה “שם בּפּוֹלין שלוֹ, השוֹגָה בּדמיוֹנוֹת הבאי וּמסתכסכת בּמלחמה עם רוּסיה”. הוּא לא הבין לא רק מה שכּתבה לוֹ על “פּוֹלין שלוֹ”; כּל המכתב כּוּלוֹ היה כּמעט סתוּם לוֹ, סתוּמה וּמוּזרה היתה לוֹ כל אוֹתה התלהבוּת העלוּמים, כל אוֹתה המליצה האידיאליסטית. לשוֹן זוֹ, כּמדוּמה לוֹ, היא נחלתם של הפּייטנים ושל הרוֹמאניסטים שכּל עצמם אין בּאים אלא לפוֹגג וּלשעשע את האדם, ואין להם תפישׂה בּחַיי ממש… לכתחילה התיחס אל כּל המכתב הזה בּחיוּך של לגלוּג, כּמוֹ אל להגה של קטנה. אבל בּמידה שחזר וקרא את המכתב, בּה בּמידה נישׂא שוּב, שלא מדעתוֹ, מיטלטל על גלי הדמיוֹן והחלוֹם. נזכּר ילדה בּת שמוֹנה, קפוּזה, עליזה וצחקנית, והוּא אז כּבן עשׂר מיטמר בּביתם מן ה“חַטפנים”. נזכר שהיוּ מתגנבים וּמטפּסים אל עלית־הגג (זה היה אז כּל־כּך גבוֹה!) וּשניהם חבוּקים ראש אל ראש משקיפים בּעד החלוֹן הקטן ונפשם הקסוּמה יוֹצאת אל מרחקי השׂדוֹת והאפרים ואל היער בּאוֹפק; אוֹ שהיו פּוֹרשים אל איזוֹ פּינה חבוּיה בּחצר שמאחוֹרי הבּית, מצמצמים את עצמם בּאיזה ארגז ריק מארגזי הסחוֹרה שהיוּ מרוּבים שם ושעוֹת מספּרים זה עם זה בּלחש. כּמה היה נוֹתן עכשיו בּעד זה שיֵדע על מה היוּ משׂיחים אז בּינם לבין עצמם!.. אוֹ שאביו בּא ללַמדם תוֹרה ולספּר להם סיפּוּרי־מעשׂיות. גם מאביו נשתייר לוֹ זכר עמוּם של זקָן לבן, של ריח טאבּאק חריף, וּמעין ערפל של חוֹם ושל אהבה… וכל זה רחוֹק, לא ממשי כּמעט, כּמוֹ ריח דק מוּחש־ואינוֹ־מוּחש של צלוֹחית פּליטוֹן ריקה, אוֹ ריח של איזה עשן שבּא אל האף עם הרוּח ממרחקים לא ידוּעים, כּמוֹ בּחלוֹם… נזכּר הוּא אחר כּך את הנערה המתבּגרת שראה לימים בּאודיסה, זקוּפה, עם שתי מחלפוֹת על גבּה, כּוּלה כּפרי מתבּשל בּחמה, שקוּיה עסיס עלוּמים וּמלאה צמאוֹן חיים, עם עינים לגלגניוֹת וגאוֹת, שעִתים מציצה מתוֹכן, מבּעד לערפל דק של חלוֹם, איזוֹ פּליאה, איזוֹ ציפּיה סתוּמה… עינים כּאלה עם מבּט התמיהה והשאלה היתה לפעמים תוֹלה בּוֹ, אף הוּא אז בּעצם התבּגרוּתוֹ, וּמביאתוֹ לידי מבוּכה… והנה המכתב הזה! “פּוֹלין השוֹגָה בּחלוֹמוֹת”. מה היא יוֹדעת על פּוֹלין וּמה היא רוֹאה בּמלחמתה?.. כּל המכתב אינוֹ אלא קריאה נלהבת אליו, והוּא לא הבין למה הוּא צריך אוֹ חייב לבוֹא לקצור בּמקוֹם שלא זרע. פּיכּח מטבעוֹ, שמימיו לא השתכּר מאִמרי שפֶר וּממליצוֹת מצלצלוֹת וּגבוֹהוֹת, תמה על עצמוֹ שקוֹרא וחוֹזר וקוֹרא את המכתב הזה ואינוֹ פּוֹרש ממנוּ. מה יש בּוֹ, חוּץ לחדוַת המעשׂה וּשׂשׂוֹן העלוּמים, שמגרה אוֹתוֹ כּל־כּך וּמזעזע בּוֹ נימין נעלמוֹת כּמוֹ געגוּעים על העבר? כּלוּם אין זוֹ אלא קנאה לבד בּאוֹשר העלוּמים שעדיין לא טעם כּמעט את טעמם?.. מפּני מה אין זז מנגדוֹ אוֹתוֹ מבּט עינים של ציפּיה והשתוֹקקוּת, שבּשעתוֹ היה מטיל בּוֹ חרדה כּמוּסה?..

שעוֹת הוּא שוֹקע בּהזיה קלה כּמוֹ ערפל שקוּף, ללא דמוּת וּללא צורה, מעין כּמיהה סתמית המעגמת את הנפש בּלא סיבּה וּבלא סבר בּרוּרים. ושעוֹת, מתוֹך שהוּא נזכּר את הנסיכה, הוּא מתרגז וּמיצר על עצמוֹ. מימיו לא היה לבּוֹ נוֹקפוֹ על שוּם דבר. אם קילקל והיה בּידוֹ לתקן, לא הלקיש את תקנתוֹ אף לשעה קלה, ואם לא היה בּכדי תיקוּן, מיד הסיח את דעתוֹ ממה שקילקל ועבר אל “סדר היוֹם”… ואילוּ היוֹם אינוֹ יכוֹל להסיח את לבּוֹ ממשגה שעשׂה. אין דעתוֹ נוֹחה מעצמוֹ, והריהוּ מרוּגז מאד. אחר השׂיחה האחרוֹנה שהיתה בּינוֹ וּבין הנסיכה, שניהם כּאילוּ נבהלוּ מן ההסתערוּת שבּאה עליהם לפתע, שלא בּרצוֹנם ולא בּטוֹבתם. וּמאז ואילך נעשׂה היחס בּיניהם יוֹתר צוֹנן וכבוּש. בּיחוּד היתה הנסיכה נוֹתנת את דעתה להתגדר מדיבּוּרים שיש בּהם משוּם רמז לחייה הפּנימיים. שניהם כּאילוּ עמדוּ על המשמר… תשוּש היה יוֹתר מן המידה בּכדי שיוּכל לישׂא בקלוּת את המתיחוּת הזאת. הבּוֹקר בּאה אצלוֹ הנסיכה רק לשעה קלה. הביאה לוֹ עתוֹנים, רוֹמאן לז’ורז' סאנד וחפיסת פּירוֹת וּממתקים, שאלה לשלוֹמוֹ, היאך ישן בּלילה הקוֹדם, פּיטפּטה על דברים של מה־בּכך, שלשניהם לא נהיה כּל ענין בּהם, ואחר נסתלקה, מתוֹך התנצלוּת שעליה לעשׂוֹת היוֹם בּיקוּרים בּבתי ידידים שזה ימים הרבּה לא ראתה אוֹתם. דרכּה בּכלל להזהר בּחוֹבוֹת שה“חברה” מַטלת על אדם. ועכשיו – אמרה בּחיוּך – עוֹמדת לפניה עבוֹדה קשה. עליה להתחיל בּפרעוֹן החוֹבוֹת שזילזלה בּהם כּל הימים האחרוֹנים… מחוֹבתה להתחיל שוּב “להוֹפיע בּעוֹלם”…

כּיון שנתפּרשה ויצאה נתמַלא לבּוֹ חרטה נוֹקבת על שלא ידע אז לשלוֹט בּרוּחוֹ. אמת, מגע שׂפתוֹתיה על פּיו ועל פּניו, נשימתה התכוּפה והלוֹהטת, קרבת בּשׂרה החם, – כּל זה עדיין לא פּג, עדיין הוּא חי בּקרבּוֹ כּזכר מתוֹק מאוֹשר בן רגעוֹ, שהוֹפיע פּעם בּחייו ונגוֹז. אבל לבּוֹ אוֹמר לוֹ ששילם בּיוקר בּעד רגע־אוֹר זה. על־ידי אוֹתוֹ רגע איבּד אוֹתה ידידוּת גלוּית־לב, פּשוּטה וחמה, בּלא מלָאכוּתיוּת וּמתיחוּת כּלשהן, אוֹתן שׂיחוֹת־נפש אינטימיוֹת בּטרקלין האפוֹר שלה. נפשוֹ עגוּמה מכּמיהה אליה וּקנוּטה על עצמה.

ואילוּ פּרילי שׂמֵחה. כּיון שה“גוֹיה” נסתלקה, רוֹאה פּרילי את עצמה כּאילוּ חזרוּ אליה זכוּיוֹתיה בּחדר הזה. היא יוֹצאת ונכנסת, מביאה לוֹ אוֹכל, משמשת אוֹתוֹ בזריזות ובשקט, מכבּדת את החדר, מציעה לוֹ את מיטתוֹ, קוֹראת לפניו מתוֹך ספר. וּכשהוּא מבקשה, היא שׂמחה לישב על־ידוֹ שעה קלה ולפטפּט על דא ועל הא. הוּא שוֹכב אז, שוֹמע־ואינוֹ־שוֹמע את פּטפּוּטיה, וּפעמים מפליגה דעתוֹ ממנה ושוֹכח אוֹתה לגמרי. אבל היא אינה מקפּידה על כּך.

יוֹם אחד כּשפּשטוּ צללי בּין־השמשוֹת בּחדר, חפצה להדליק את המנוֹרה. בּיקש ממנה לא לעשׂוֹת זאת; נוֹח לוֹ בּאפלוּלית זוֹ. זרקה לתוֹך התנוּר גזירין אחדים, הבעירה בּהם אש וישבה בּסמוּך אצלוֹ. שוּב מפקעת וּמפטטת הלהבה בּתנוּר, שוּב נוֹשל ממנה אוֹר אדמדם על הקרקע ושוּב מפזז וּמכרכּר על הכּוֹתל צלוֹ המשוּנה של פּרח הנייר בּעציץ וּבחשאי מטקטק לוֹ השעוֹן המפגר מרוֹב שהוּא תפוּשׂ בּהרהוּריו על עצמוֹ… –

הכּל כּמוֹ בּאוֹתוֹ ערב כּשחזר חוֹלה לביתוֹ. אבל הפּעם היתה לוֹ ההרגשה הנעימה שבּעוֹד זמן קצר יחזוֹר אל עבוֹדתוֹ ואל חייו הקוֹדמים.

– זוֹכרת את, פּרילי, אוֹתה מרקחת הפּטלים שאכלנוּ אז, כּשבּאתי מצוּנן?

– ושתינוּ אז תה, יחד עם אבּא ואמא.

– החיים בּתוֹם חשבּוֹן אינם רעים כּל־כּך, כּמוֹ שמעלילים עליהם.

– ּברי שכּן. אילמלא המחלוֹת…

– אה! אילמלא המחלה לא היינוּ חשים בּכל הטוֹבה שיש בּבּריאוּת.

– מימיך אִי אתה משגיח על עצמך. משוּם כּך חלית.

– אין לך דבר משעמם כּמוֹ הדאגה המַתמדת לבּריאוּת. הגיעי בּעצמך, אני חש בּחוּלשתי, וטוֹב לי; אני מתהלך בּחדר כּוּלי מתנוֹדד ותשוּש, וטוֹב לי. עכשיו איני משתעמם כּשכּל מחשבוֹתי נתוּנוֹת לעצמי, לגוּפי. ואין רע בּזה. העיקר הוּא, פּרילי, התקוָה לחזוֹר אחר הפסקה קלה אל מה שהיה קוֹדם…

פּתאוֹם, תוֹך כּדי דיבּוּרוּ, נזכּר את הנסיכה ונשתתק. היא השיבה לוֹ מה, והוּא לא שמע… לא ניעוֹר אלא לקוֹלוֹתיהם ולפסיעוֹתיהם של אנשים בּפּרוֹזדוֹר.

– אנשים בּאים! – קראה פּרילי בּבהלה.

– למה נבהלת כּל־כּך? – שאל בּצחוֹק – לבוֹא! לבוֹא! – השיב משנשמעוּ דפיקוֹת על הדלת.

– אבל המתן, המתן, עד שאדליק את המנוֹרה. הרי חוֹשך – לחשה פּרילי נבהלת למצוֹא גפרוּרים.

וחיים צחק למבוּכתה הגדוֹלה של הנערה.

בּאוּ לבקרוֹ הד“ר אסתרין, המַטיף בּבית־הכּנסת לנאוֹרים, הד”ר פּוֹנר מנהל הבּאנק של אביו ואחד ששמוֹ ווֹהל. ווֹהל זה, צעיר נמוּך בּקוֹמתוֹ משיעוּר של בּינוֹני, רחב כּתפים וּמסוּרבּל בּשׂר, עם ראש גדוֹל נטוּי קצת לצדוֹ, וּמשקפים גדוֹלים על חטמוֹ, בעל צוּרה של מלוּמד, משמש פּקיד בּבּאנק של פּוֹנר, וּבזכוּת כּשרוֹנוֹתיו המצוּינים עלה לגדוּלה ונתמנה על עניני הכּספים של הממשלה הלאוּמית. פּרילי נזדרזה להסתלק מן החדר. אבל מיד חזרה עם שני כּסאוֹת לאוֹרחים, שכּן בּחדר עמד רק כּסא אחד, לא מאוּשש בּיוֹתר על כּרעיו.

לאפּוּנר לא היה מרוּצה בּיוֹתר מהבּיקור הזה. עם כּל פּשטוּתוֹ ונוֹחוּתוֹ לבּריוֹת, חייו האישיים היוּ נעוּלים בּפניהם. דעתוֹ לא היתה נוֹחה ממה שאנשים בּאים ורוֹאים אוֹתוֹ שכוּב חוֹלה על מיטתוֹ. החזיק טוֹבה לפּרילי שלא שכחה את בּקשתוֹ שהקדים וּביקש ממנה להעמיד כּסאוֹת למבקריו לא בּסמוּך אצל מיטתוֹ… לא נתקררה דעתוֹ עד שפּרשׂה עתוֹן על גבּי כּוֹבע־המנוֹרה, והוֹא היה כּוּלוֹ שרוּי בּצל.

ישבוּ האוֹרחים וסיפּרוּ לוֹ בּלחש על מאסרים שוֹנים, שכּבר שמע עליהם עוֹד מקוֹדם, קצתם מפּי הנסיכה וקצתם מפּי פּרילי. אבל מה שלא שמע קוֹדם הוּא שנאסר גם בּנדיקט בּרגר. תחילה לא נתן את דעתוֹ לכך. אחר רגעים נזכּר ושאל:

– על שוּם מה נאסר בּרגר?

– אוֹמרים שעבר לתוּמוֹ בּרחוֹב בּשעה של התקהלוּת המוֹנית, ונתפּשׂ יחד עם שאר אנשים.

לאפּוּנר גיחך:

– דוקא אנשים מסוּג זה הם תוֹפשׂים…

– סבוּרני – אמר פּוֹנר – שאין זה אלא לטוֹבתנוּ. אדרבּה, ילמדוּ מאנשים כּמוֹ ברגר גזירה שוָה על כּל העסקנים שלנוּ, שאינם מסוכּנים.

זוֹ היתה גם דעתוֹ של לאפּוּנר שלא השמיעה בּקוֹל, וּלכך צחק.

כּדי לפוֹגג את החוֹלה, התחילוּ הד“ר אסתרין והד”ר פּוֹנר לספּר לוֹ שמוּעוֹת של רינוּן ולשוֹן־הרע המהלכוֹת בּין מכּריהם. לאפּוּנר שמע אוֹתם מתוֹך פּיזוּר־הדעת. השׂיחוֹת הבּטלוֹת הללוּ מעוֹלם לא מצא בּהן ענין.

ווֹהל שהיה עשׂוּי להשמיעוֹ דברים של טעם על מצב הענינים בּמזכּירוּת הכּספים, פּיכּר את ידיו על כּרסוֹ ולא הוֹציא הגה מפּיו. נראה שהוּא משתעמם.

פּתאוֹם התעוֹרר לאפּוּנר. פּעם וּפעמַיִם שמע את שמוֹ של ווֹלפזוֹן.

– סליחה, רבּוֹתי! לא שמעתי יפה. מה אתם מספּרים על ווֹלפזוֹן?

– הד"ר פּוֹנר נעשׂה חשדן בּזמן האחרוֹן. בּכל מקוֹם הוּא רוֹאה בּגד וּמַעל… – ­השיב אסתרין כּדי לבטל לכתחילה את דברי ידידוֹ.

– בּמציאוּת שלנוּ – העיר לאפּוּנר – הרי זה, לצערנוּ, טבעי מאד. אבל מה בּנוֹגע לאוֹתוֹ ווֹלפזוֹן?

הד"ר פּוֹנר עם היוֹת לוֹ פּנים מטוּפּחים וּמראה בּריא, היה עצבּני ונוֹח לרגוֹז וּלהתרעם.

– סליחה! – אמר מתוֹך הצצה של טרוּניה כּלפּי המטיף – אין אני סתם חשדן. ואני יוֹדע מה שאני מדבּר. – ואל לאפּוּנר: – אמרתי שאוֹתוֹ בּאנקיר חשוּד שאי פּיו ולבּוֹ שוים. הוא נוֹהג לדבּר עם הפּוֹלנים כּפּאטריוֹט מוּבהק, וּמאחרי גבּם הוּא מחליק לשוֹן לשׂררה הרוּסית.

– בּנוֹגע לאדוֹן הזה – אמר לאפּוּנר – אין דאגה! אני מכּירוֹ. אדם הגוֹן. כּשמבקשים ממנוּ תרוּמה לעוֹלם לא יְתַגֵר. אלא אנשים מסוּגוֹ וּמגילוֹ נבוּכים מאד. עדיין הם פּוֹסחים על שתי הסעיפּים.

־ נבוּכים… נניח שכּך! אף־על־פּי שאיני תוֹפס מבוּכה זוֹ אצל אדם בּשעה שהוּא נתבּע לסלק חוּב. הכּרת־טוֹבה אף היא בּגדר חוֹב. נַניח את הדוֹר הישן. אבל הבּנים? מה יש לוֹמר לזכוּתוֹ של ווֹלפזוֹן הצעיר, למשל?

– וּמה יש לוֹמר לחוֹבתוֹ? – שאל לאפּוּנר מתוּח קצת.

– הה! בּחברה מַרבּים עתה לדבּר בּחוֹבתוֹ… אף הד"ר אסתרין יעיד. שמא לא כּך?

– בּחוֹבתוֹ של זיגמוּנד? – קרא לאפּוּנר בּתמיהה.

– מספּרים, למשל, שהיה בּדעת הממשלה להטיל עליו איזה תפקיד, וחזרה בּה מפּני שאחרי חקירה וּבדיקה נמצא לא בּטוּח בּיוֹתר.

לאפּוּנר התרעד. ודרך שינים קפוּצוֹת סינן:

– ממי שמע את זאת, אדוֹני הד"ר?

– לי סיפּר זאת המשוֹרר דבוֹשיק. הוּא שמע זאת ממקוֹר נאמן.

– ישמע נא לי, אדוֹני הד"ר! – אמר לאפּוּנר בּקוֹל כּבוּש אבל בּתוֹקף מיוּחד – איני יוֹדע את המקוֹרוֹת של אוֹתוֹ משוֹרר. אף את המשוֹרר עצמוֹ איני יוֹדע. המשוֹררים בּידוּע שבּעלי דמיוֹן הם. ואילוּ אני מוֹדיע לוֹ בּהחלטיוּת גמוּרה… בּבקשה ממנוּ למסוֹר את זאת למכּריו, שאין בּשמוּעה זוֹ על זיגמוּנד ווֹלפזוֹן אלא עלילת־שוא לא הוֹגנת. מתאַוה אני לדעת מי הם “מרעילי הבּארות” בּינינו…

הד“ר פּוֹנר משך בּכתפיו ולא השיב כּלוּם. הד”ר אסתרין, שדעתוֹ לא היתה נוֹחה מרעוֹ בּגלל חשדנוּתוֹ היתירה, שתק אף הוּא. רק זגוּגיוֹת הפּינסנה שלוֹ ניצנצוּ מבּעד לרצוּעת העשן של הסיגרה נצנוּץ של לעג טמיר. כּיון שהשתיקה נמשכה קצת יוֹתר מן המידה, פּתח ואמר:

– סבוּרני, מר לאפּוּנר, שמקוֹר כּל דברי הרינוּן וּלשוֹן־הרע בּינינוּ הוּא הרוֹגז על המצב היגע, על הקופה הממשלתית הריקה, ועל האמידים שאינם מזדרזים להתיר את הפּס…

– הרי ידוּע לכם שלזיגמוּנד אין ממוֹן משלוֹ.

– לא, אני בּדרך כּלל…

כּאן התעוֹרר הד"ר פּוֹנר שוב:

– כּל זמן שלא נטיל מס על כּל עדה ועדה, על כּל עדה ועדה – חזר והטעים את דבריו – נעמוֹד לפני אבוּס ריק. כּל עדה וכל עיירה חייבת לידע שאם לא תתן בּרצון סוֹף שתתן בּאוֹנס.

– מה נעשׂה, – העיר אסתרין – והעיירוֹת היהוּדיות מדוּלדלוֹת, והגייסוֹת מדלדלים עוֹד יוֹתר. התלוּנוֹת על מעשׂי השוֹד בּעיירוֹת מתרבּוֹת והוֹלכוֹת.

– נפשי סוֹלדת כּשאני שוֹמע את המלה שוֹד בּמקוֹם שחיילינוּ נוֹטלים בּכוֹח מה שחייבים ליתן להם מרצוֹן. למי הם נלחמים? לעצמם? אפשר, לפי דעתי, לשלוֹח קוֹמיסארים אל כּל ועד קהילה ולדרוֹש ממנוּ את רשימת בּעלי־הבּתים שיש בּידם לתרוֹם לטוֹבת הצבא. בּדרך זוֹ יש למנוֹע כּל השתמטוּת. כּלוּם מת בּיהוּדים כּל רגש של הכּרת־טוֹבה? איני מבין…

אף חיים לאפּוּנר היה בּדעה זוֹ. אבל אדם זה הרגיזוֹ מפּני שדיבּר בּקוֹל רם והיה יוֹתר מדי תוֹקף בּדבריו, וּלכך נמנע מלהוֹדוֹת לו, ושתק.

– וקוֹמיסארים נוֹצרים דוקא? כּדי להטיל אימה, לא? – שאל אסתרין כּשהוּא מלַכסן כּלפי חברוֹ מבט באבק של אירוֹניה.

– קוֹמיסארים פּוֹלנים. – השיב הלה בּהטעמה. חייך והוֹסיף – אדוֹני הד"ר! אילמלי הייתי בּטוּח שלא יתרעם עלי, הייתי אוֹמר לוֹ שאני חוֹשד בּוֹ…

– גם בּי הוּא חוֹשד? – הפסיקוֹ אסתרין בּשאלה.

– אני חוֹשד בּוֹ שהוּא אוֹהב את פּוֹלין קצת… מקצת מן המקצת פּחוֹת מדי…

הוּא אמר את זאת בּנעימה מיוּחדת מתוֹך שהראה בּראשי אצבּעוֹתיו על שיעור־מידה זעיר מאד.

– מפּני מה חשד זה?

– מפּני שהוּא אוֹהב גם את היהוּדים. ואפשר שאוֹתם יוֹתר…

– איני מכחיש כּלל את אהבתי ליהוּדים. הם בּשׂר מבּשׂרי. ואילוּ הוּא, אדוֹני הד"ר – אמר בּחיוּכוֹ הדק שניצנץ, כּמוֹ קוֹדם, מאחרי זגוּגיוֹת הפּינסנה מבּעד לעשן הסיגרה שלוֹ – אילמלי ידעתי שלא יתרעם עלי, הייתי אוֹמר לוֹ שאף אני חוֹשד בּוֹ בּאדוֹני שהוא… אוֹהב את פּוֹלין קצת, מקצת מן המקצת יוֹתר מדי – והוּא חיקה את הנעימה ואת תנוּעת־היד שבּהן דיבּר פּוֹנר.

– אתמהה! וכי אפשר לאהוֹב את פּוֹלין יוֹתר מדי?

– הן! שמעתי הערב מפּיו, אדוני הד"ר, פעמַיִם את המלים “הכּרת־טוֹבה”… “חוֹבה של הכּרת־טוֹבה”. כּאן הכּלב קבוּר! הפּאטריוֹט הפּוֹלני אוֹהב את פּוֹלין, בלא טעמים ונימוּקים, אלא פּשוּט, מפּני שהיא פּוֹלין שלוֹ… ואילוּ אדוֹני אוֹהב מפּני חוֹבה, מפּני שהוּא מכּיר לה טוֹבה, לפּוֹלין. וּמכּיון שכּך הרי צוֹרך לוֹ שיאמינוּ הפּוֹלנים שהוּא מכּיר טוֹבה, צוֹרך לוֹ להוֹכיח את זאת. וּלפיכך בּהכרח מכריזים על אהבה זוֹ, מגבּיהים את הקוֹל, כּדי שיגיע אל אזני מי שצריך לשמוֹע…

הד"ר פּוֹנר לא נתן לוֹ לסַיים. נכנס לתוֹך דבריו, רגז, צעק שאינוֹ מרשה לסלף את דבריו, שאסתרין אינוֹ אלא טוֹפל עליו עלילוֹת, שלא כּך אמר… דעתוֹ של לאפּוּנר קצה מכּל הויכּוּח הזה. תלה עיניו בּווֹהל, שכל הזמן ישב מכונס בתוֹך עצמוֹ וּמסוּיג בּשתיקתוֹ:

– מר ווֹהל! הוּא שוֹתק כּל הזמן… יאמַר לנוּ מה שהוּא?

ווֹהל כּאילוּ נעוֹר משינה, פּילבּל כּלפי חיים בּעיניו:

– מה? מה? מר אמר אלי דבר־מה?

חייך לאפּוּנר שלא מרצוֹן וחזר על דבריו.

– אין לי כּלום לוֹמר. – השיב ווֹהל מבוּיש בּחיוּך של התנצלוּת.

– השמע מר את הצעתוֹ של הד"ר פּוֹנר על משלוֹח קוֹמיסארים אל העיירוֹת?

– שמעתי, שמעתי, אבל… – ולא סיים, אלא עיקם את פּניו בּעוָיה מצחיקה של בּיטוּל.

– וכי אין הצעה זוֹ מתקבּלת על דעתוֹ?

– מה תסחטוּ, רבּוֹתי, מלימוֹן סחוּט? – השיב ווֹהל וּפיהק לתוֹך פּסת ידוֹ – הרי המשק היהוּדי בּערי־השׂדה הוּא בּכל רע. הקרדיט ירד עד לאפס. תהליך זה של התמוֹטטוּת כּלכּלית אינוֹ מהיוֹם. אילמלא היינוּ כּוּלנוּ שטוּפים בּ“תנוּעה”, היינוּ צריכים לדאוֹג לכך…

– מה איכפת לנוּ! – קרא הד"ר פּוֹנר, מרוּגז עדיין.

ווֹהל גיחך:

– צריך שיִכפת לוֹ, אם הוּא איש ציבּוּרי. מה תעשׂוּ בּאוּכלוֹסיה שהמחר שלה אינוֹ בטוח? בּכּרכּים יש אמנם בּידי יהוּדים בּתי־עסק וּבּאנקים גדוֹלים, יש גם בּעלי נכסים רינטאבּיליים… איני מדבּר, כּמוּבן, על הפּוֹלנים… ממשלה חייבת לבנוֹת את התקציב שלה על בּסיס מוּצק, בּשיטה וסדר…

וּבנעימה מתוּנה וּמעשׂית סיפּר על הצעת מלוה לאוּמית שעיבּד בּזמן האחרוֹן ושנתקבלה במחלקת הכּספים. בּמלוה זוֹ ישתתפוּ כּל אֵילי הממוֹן שאין בּדעתם להיוֹת משוּללי זכוּת אזרח בּמדינה העתידה להבּנוֹת. חוּץ לזאת יש למכּוֹר בחוּץ־לארץ שטרי־כּסף בּסך של 50 מיליוֹן זהוּבים פּוֹלניים שיכסוּ בּהם הוֹן יסוֹדי של שני מיליוֹן ז"פּ עם קביעת המטבּע הפּוֹלני בּערך של מחצית הרוּבּל.

הוּא דיבּר בּמתינוּת וּבניחוּת, כּאילוּ מתוֹך עצלוּת, וּדבריו היוּ מתוּבּלים בּעוּבדוֹת וּבמספּרים ממלווֹת דוֹמוֹת לזוֹ בּארצוֹת אחרוֹת.

– כּך!.. כּך אני מבין! – פּרצה קריאה מפּי הד"ר אסתרין – בּזאת היוּ צריכים להתחיל.

– אבל – אמר ווֹהל – המלוה שלנוּ, כּמוֹ כּל מלוה לאוּמית, לא תוּכל להתקיים בּלא אמוּנה וחיבתה של כּל האוֹכלוֹסיה. בּשביל לקנוֹת את חיבּתם של היהוּדים מן ההכרח יהיה, כּמדוּמני, להזדקק להרב הראשי, לר' בּר מייזלס. אוֹמרים שהשפּעתוֹ מרוּבה גם על החסידים כּמוֹ על המתנגדים. בּין החסידים יש בּעלי עסקים גדוֹלים עם מחזוֹרים ענקיים. אם יעלה בּידו להשפּיע עליהם, הרי זה יהיה טוֹב.

ולאפּוּנר לא העביר את עיניו הנוֹצצות מן האדם הקטן הזה כּמוֹ ממכשף שמפריח מפּיו מיליוֹנוֹת ישר אל קוּפת הממשלה. המספּרים הרבים והגדוֹלים שהיוּ מעוֹפפים מפּיו צללוּ בּאזני לאפּוּנר כּחרוּזים מצלצלים בּהרמוֹניה של הימנון לאוּמי רב פּיוּט והדר. עכשיו קצרה רוּחוֹ לחכּוֹת עד שיבריא ויוּכל לנסוֹע לקוֹבנה, להתראוֹת עם טראוּגוּט וּלהחיש את העמדת הדיקטאטוּרה. הדיקטאטוּרה לא תצטרך לא לחסידים ולא למתנגדים. לדיקטאטוּרה יש אמצעים משלה הטוֹבים מחיבּתם של הללוּ. הרהוּריו שהיוּ בּתחילתם נלהבים והרחיקוּ עוּף, חזרוּ בּמהרה כּצפּרים מטיסה רחוֹקה וטרפוּ בּכנפיהם היגעוֹת, הסתכסכוּ ושקעוּ בּאפלת תרדמה…

האוֹרחים עמדוּ ונפטרוּ בּחשאי מן החדר.

בּיוֹם המחרת ניעוֹר, אחרי שינה ממוּשכת ועזה, בּדעה צלוּלה וּבכוֹחוֹת רעננים. “היוֹם אני יוֹצא לטייל… אני יוֹצא לטייל…” זימר לעצמוֹ. נכנסה פּרילי עם פּת־השחרית שלוֹ.

– בּוֹקר טוֹב עליך, חיים!

– בּוֹקר טוֹב, פּרילי! – בּירך אוֹתה בּקוֹל רם ובשׂמחה.

הוּא אכל ושתה, והיא עמדה עליו והסתכּלה בּוֹ. מזגה לוֹ את התה, סייעה אוֹתוֹ למרוֹח את החמאה על הלחם. פּתאוֹם נזכּר וקרא:

– שמעי! הרי שכחתי אימתי וכיצד יצאוּ אמש האוֹרחים מכּאן.

– נרדמת, כּנראה, בּאמצע השׂיחה. ישבתי וחיכּיתי עד שיֵצאו, וכששמעתי אוֹתם יוֹצאים, יצאתי ללווֹתם בּחצר ולנעוֹל מאחריהם את הדלת.

והוּא צחק לעצמוֹ: הרי זוֹ הדרך הנוֹחה בּיוֹתר להפּטר מאוֹרחים; פּשוּט, להרדם…

–מה צעקוּ כּל־כּך? וכי היה ויכּוּח כּזה בּיניהם? אוֹ התקוֹטטוּ?

– גם זאת וגם זאת. לא שמעתי היטב… היוֹם, פּרילי, אצא קצת לטייל. די להתפּנק.

– היוֹם! – קראה הנערה נפחדת – אבל לא! עוֹד מוּקדם.

– היוֹם יפה, שמש. מפּני מה לא אטייל קצת?

– אם הרוֹפא יתיר לך.

– שאלי את החוֹלה ולא את הרוֹפא. – השיב לה בּמשל הדיוֹט.

– לא, חיים! אתה לא תצא מן הבּית בּלא נטילת רשוּת מן הרוֹפא! – אמרה לוֹ בּתוֹקף של גזירה.

הסתכּל בּה בּחיוּך של חיבּה:

–אוֹהוֹ! את מדבּרת כּדיקאטאטוֹר, מטילה ממש אימה. מוּטב, יקירתי! למענך מוּכן אני גם לשאוֹל בּרוֹפאים. אבל מי הוּא הרוֹפא שטיפּל בּי? הרי אף זאת איני יוֹדע…

– הד"ר הרמאן.

–הלזה? הרמאן? למה הוּא? – שאל בּעוָיה של רוֹגז.

– וּמפּני מה לא הוּא?

– אני מצטער על כּך. אדם זה אינוֹ חביב עלי.

– איש לא הזמין אוֹתוֹ. נוֹדע לוֹ שחָלית וּמיד בּא מאליו.

– הוּא בּכל מקוֹם. כּיצד סוֹף־סוֹף נפּטר מן החזזית הזאת? – הוּא דיבּר בּרוֹגז. תמהה הנערה, לא הבינה לרוֹגז הזה וּמה יש לוֹ בּלבּוֹ על הרוֹפא שטרח בּוֹ שלא על מנת לקבּל שׂכר. אבל שתקה, כּדי שלא להרגיזוֹ יוֹתר.

לאחר שפּרילי יצאה עם הכּלים הפּנוּיים, עמד, התרחץ והתלבּש בּעלמוּת. אבל מיד חש בּחוּלשתוֹ הגדוֹלה והבין שלא יוּכל עוֹד לטייל. מן החוּץ השׂריק אל החדר יוֹם חמה בּהיר. הקריב כּסא וּשרפרף אצל החלוֹן, בּתחוּמוֹ של האוֹר, וזימן את עצמוֹ להתיחד בּהנאה עם הרוֹמאן שפּתח אמש בּקריאתוֹ. פּתאוֹם נשמעה דפיקה על הדלת. “לבוֹא!” אמר בּעוָיה של מוֹרת־רוּח. נכנס הד"ר הרמאן. לאפּוּנר זקף פּניו כּנגדוֹ בּתמיהה, וּבשׂפה רפה השיב לוֹ על בּרכתוֹ. “משלחת פּגע רע זה, חשב, מעשׂה פּרילי הוּא…”

– הייתי סבוּר למצוֹא חוֹלה על מיטתוֹ, והנה… – אמר הרוֹפא סמוך לברכתוֹ.

–כּבוֹד הרוֹפא מצטער על שהבראתי?

– מה מרי שׂח? אני רק מצטער על שלא הזמינוּני אף בּשעה שדעתוֹ צלוּלה עליו ואינוֹ מדמדם עוֹד.

– עכשיו שדעתי צלוּלה עלי, אין לי עוֹד צוֹרך בּעזרתוֹ, אדוֹני הרוֹפא!

– לאמיתוֹ של דבר עדיין זקוּק מר לעצת רוֹפא. אבל אין מדרכּי לפתוֹת חוֹלים שישאלוּ דוקא בּעצתי שלי. וּביחוּד חוֹלים שאין להם אֵמוּן בּי, ולא עוֹד אלא שיש להם בּלבּם עלי.

זקף עליו לאפּוּנר את עיניו בּשאלה. הד"ר הרמאן תפשׂ את מבּטוֹ ואמר:

–הרי בּאתי לבקר את מר, והוּא אף לא הזמינני לישב.

–אוֹה! יִסלח לי מר ד"ר שמפּאת פּיזוּר־הדעת שבּי… הוּא מבין, בּרגע שעמדתי לצאת… בּבקשה ממנוּ… – מילמל לאפּוּנר מתוֹך שנתערבּבה עליו דעתוֹ, והחוָה לוֹ כּסא מאוֹתם שעמדוּ כּאן מאמש – בּבקשה לישב, אדוּני, אדרבּא…

נפשוֹ היתה סוֹלדת מן האדם הזה. בּרגע הראשוֹן היה לוֹ הרצוֹן לבקש ממנו להסתלק מחדרוֹ. אבל תחת זאת ציית לרגש אחר, והזמינוֹ לישב. אפשר שעשׂה כּך מסיבּת ההתפּנקוּת והרפיוֹן שהיוּ נסוּכים בּכל אבריו, אפשר מרוֹב הנעמוּת שחש בּכל גוּפוֹ בּתחוּמה של השמש המחַממת, וגם אפשר מחמת שפּני הרוֹפא נראוּ לוֹ חוֹלניוֹת בּיוֹתר, בּלא קוֹטר של דם וחרוּשוֹת יסוּרי־גוּף חבוּיים… מכּל מקוֹם הוּא שמע לרגש שפּיתה אוֹתוֹ להתגבּר על הטינה ועל סילוּד־הנפש, ולהוֹציא עמוֹ שעה קלה בּשׂיחה בּטלה. הוֹאיל והוּא רוֹאה את הרוֹפא הזה בּמפוּלש, אין לך דבר מבדח את הדעת כּמוֹ לראוֹתוֹ מערים וּמתחכּם, מדבּר אחד בּפּה ואחד בּלב, מגָלה טפח ומכסה טפחַיִם, לכאוֹרה מדבּר אליך בּהתגלוּת־לב, וכוָנתוֹ לגנוֹב את דעתך. וכל זה בּשנינוּת וּבפיקחוּת. אתה שוֹמע אוֹתוֹ בּמנוּחה ואי אתה מאמין אף לחצי דבר מכּל שהוּא בּא להשמיעך. עד שהוּא פּוֹרש מצוּדתוֹ לצוּד דברים מפּיִך, נמצא הוּא עצמוֹ בּפּח…

הד"ר הרמאן לא המתין עד שיפצירוּ בּוֹ לישב. כּנראה קשה היתה עליו עמידתוֹ, מפּני שהזדרז ושמט עצמוֹ על הכּסא בּהרחבה כּשנשען בּשתי ידיו, הלבוּשוֹת כּסיוֹת שחוֹרוֹת, על חזינת־השן של מקלוֹ.

– בּאתי – אמר – לראוֹת מה שלוֹמוֹ, אבל לא כּרוֹפא, לא כּרוֹפא…

– תוֹדה רבּה למר.

– לא בּשעת כּוֹשר בּאתי, לצערי. אבל לא אעכּבוֹ זמן מרוּבּה. עייף אני קצת, אָח־אָח־אָח… אין שׂמחה בּזיקנה… הן, כּנגד מה שאמרתי קוֹדם על האֵמוּן והחיבּה, הן… בּחיבּה אין אוֹנס ואין פּיתוּי ואין הגיוֹן; הרי זה מן הדברים המסוּרים לטעם ולרגש שאינוֹ ניתן להסבּר. אף־על־פּי… אם תמצא לוֹמר יש גם לה, לחיבּה… לא תמיד, רק לפעמים, כּמוּבן… יש גם לה צד של גזירה־שוָה, של הנחה וּמסקנה הנתוּנוֹת לויכּוּח, לבדיקת ההגיוֹן… ואילוּ לגבּי האֵמוּן יש ויש לשאוֹל לסיבּה, לטעם, למה ועל שוּם מה?.. אני אוֹמר זאת סתם, כּכה; לא על מנת כּן בּאתי. אדוֹני פּטוּר מתשוּבה, ח־ח־ח! – צחק צחוֹק פּנימי, כּאילוּ רוֹתת, דרך הנחירים.

– כּמה חביב אדוֹני הד"ר שמפטרני מתשוּבה! – אמר לאפּוּנר בּחיוּך – ואף־על־פּי־כן יכוֹלני להשיב לוֹ; אין זה קשה בּיוֹתר. יגיע אדוֹני בּעצמוֹ: מנַיִן יבוֹא אֵמוּן בּוֹ? אדוֹני יוֹצא ונכנס בינינוּ, מריח בּכל מקוֹם, שוֹמע וּמאזין לכל דבר, בּשעה שהוּא מתנגד, ואפשר גם אוֹיב לנוּ…

– “מריח, שוֹמע וּמאזין”… מוֹדה אני לפני מר שיש בּזה מן האמת. חטא זה יש בּי עוֹד מקטנוּתי. סקרן גדוֹל אני. בּכל מקוֹם שאני בּא לשם, אוֹהב אני לראוֹת, לשמוֹע, לידע וּלהבין כּל שנעשׂה סביבי. מה אעשׂה וחטא זה דבק בּי כּל ימי! אבל אדוֹני אמר “לנוּ”… מי הם “לנוּ” אלה, אם מוּתר לשאוֹל?

– על חינם הוּא מיתמם, אדוֹני הד"ר! הוּא פּיקח, ואף אני איני שוֹטה. למה זה ישאל? ואם הוּא עוֹמד על שאלתוֹ, הריני מוּכן להסבּיר לוֹ. “לנוּ” פּירוּשוֹ לאוֹתם שמחבּבים את התנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית.

–שַבּח אני זהירוּת זוֹ של לשוֹן: “מחבּבים” ו“תנוּעה לאוּמית”…

–כּדי להראוֹת לאדוֹני הד"ר שאין יראתוֹ עלי, אוֹמַר לוֹ בּיתר דיוּק: לנוּ המשתתפים בּמרד נגד הרוּסים. הרי את זאת רצה מר לשמוֹע מפּי? ועכשיו הנחתי את דעתוֹ, כּפי שאני מקוה.

הרוֹפא החשׂיף את שיניו הלבנוֹת והרוֵחוֹת מתוֹך שצחק צחוֹקוֹ הפּנימי והמשוּנה דרך האף.

– נוּסח זה יוֹתר מדוּיק, אבל לא יוֹתר מסבּיר מן הראשוֹן.

– מה עוֹד חסר מר?

–אם יש לשאוֹל: “מפּני מה אִי אתה מאמין בּי?” על אחת כּמה וכמה נתוּנה הרשוּת לשאוֹל: “מפּני מה אתה שׂוֹנא אוֹתי?”

– הלא אמרתי בּמפוֹרש: מפּני שמר הוּא אוֹיבי, כּלוֹמר אוֹיב התנוּעה שבּה אני משתתף.

– אוֹיב? לא! אפּיקוֹרס? כּן! חייב אני ליתן את הדין רק על פּשע אחד: איני מאמין בּהצלחת המרד.

–לדידי, היינוּ הך.

– מהנ! דוֹמני, לא כּל־כּך…

– לדידי אמרתי.

– אה, זה הוּא! זה הוּא!.. יגיע בּעצמוֹ, אדוֹני! אם שׂוֹנא אדם את חברוֹ על שאינוֹ מאמין באלוֹהים, כּוּלכם רוֹגשים על שׂנאה זוֹ וקוֹראים תגר על חוֹסר הסבלנוּת. ואם אין אדם מאמין בּהצלחת המרד, מוּתר אוֹ מצוָה לשׂנוֹא אוֹתוֹ?

– מלחמתנוּ היא מלחמת האמת והצדק. אנוּ נלחמים בּעד שלטוֹן אהבת־האדם וּבעד חירוּתוֹ. מי שאינוֹ בּעד מלחמה זוֹ, הוּא נגדה… ממילא הוּא נגדנוּ!

– האמת והצדק, אהבת־האדם וחירוּתוֹ… אידיאלים נשׂגבים, ואין לחלוֹק עליהם, בּרי! אבל מי וָמי הם הנלחמים על הדברים הנאים הללוּ? זוֹהי השאלה! אוֹתם הפּאנים היהירים, המבזים על האדם הפּשוּט והעני? אוֹתם ההוֹללים והשיכּוֹרים הם הם לוֹחמי האמת והצדק וכוּ' וכוּ'? וכי יש בּהם אחד שמוּכן להקריב את הקרבּן הקטן בּיוֹתר בּעד האידיאלים הללוּ? להזיר עצמם, למשל, מחיֵי מוֹתרוֹת והוֹללוּת?

– שמא יש בּדעתו להכחיש שהיוּ בין האצילים שהקריבוּ את רכוּשם, שישבוּ בּבתי־כּלא, שנתחייבוּ גלוּת?

– יוֹדעני, יוֹדעני. הטוֹבים שבּהם נרקבוּ ונרקבים בּבתי־האסוּרים אוֹ נמקים בּגלוּתם. ואילוּ אני מתכּוון ל“גיבּוֹרים” שבּכאן. אוֹתם יש לי הכּבוֹד להכּיר יפה. מלחמה לאהבת־האדם וּלחירוּתוֹ, חא־חא־חא!.. מפּני מה מפחידוֹת כּל־כּך את אוֹהבי האדם הללוּ הרפוֹרמוֹת החקלאיוֹת? צא וּראה: מי שבר את העוֹל מעל צואר האִכּרים המשוּעבּדים? הצאר ולא הפּאנים! הנ?..

הוּא נשען בּשתי ידיו על חזינת מקלוֹ ועליהן תמך את סנטרוֹ, ועם שהוּא מתנדנד לימין ולשׂמאל, פּזל כּלפּי לאפּוּנר מבּעד למשקפיו הכּהים, ודיבּר בּקוֹל כּהה, כּאילוּ מתוֹך עצלות.

– בעצם אין זה מרד של אצילים, אלא של העם. – הפליט לאפּוּנר.

– יסלח לי מר, אבל דוֹמני שהוּא מגזים. העם!.. מלה רבּתי, שאפשר להכניס לתוֹכה כּל שעוֹלה על הדעת. העם… מוּשׂג שאין וַדאוּת תוֹפשׂת בּוֹ, אין לקבּוֹע בּוֹ תחוּמים; אין מידה ומספּר חלים בּוֹ. מר אוֹמר לי: העם! ואני היאך אוּכל לבדוֹק אחריו? אבל רצוֹנוֹ של מר לידע מי הוּא זה שאיני מטיל בּוֹ ספק שמוֹסר את נפשוֹ על ענין זה של פּוֹלין בּכל תוֹם לבּוֹ? אלה הם אַתם! אַתם הצעירים היהוּדים! רוֹצים אתם לקנוֹת לכם בּדמכם מוֹלדת, והפּוֹלנים עוֹשׂים עמכם “גישֶפט”⁶, “האַנדל”⁷: תנוּ לנוּ את ממוֹנכם ודמכם, ואנוּ נשלם לכם באחוָה וּבזכוּיוֹת. הנ…

לאפּוּנר ניתר מכּסאוֹ, וּמיד חזר וישב ישיבת המנוּחה הקוֹדמת. שׂיחתוֹ של הד"ר הרמאן לא שיעשעה ולא בּידחה עוֹד; שוּב לא ראה אוֹתוֹ בּמפוּלש, ותחת שׂיחה בּטלה מתוֹך סקרנוּת גרידא הוּצרך להתגוֹנן:

– מה הלעג הזה, אדוני הד"ר? אין אנוּ “קוֹנים” מוֹלדת בּדרך של מיקח־וּממכּר. פּוֹלין היא מוֹלדתנוּ זה מאוֹת בּשנים. אנוּ מוּכנים לשפּוֹך את דמנוּ בּעדה, מפּני שאוֹהבים אוֹתה, את מוֹלדתנוּ. איני מבין מה יש כּאן מן המַתמיה…

ד"ר הרמאן זקף עליו עיניו בּדאגה:

– אדוֹני מתחיל, כּמדוּמני, מתרגז, וזה לא טוֹב. אני מצטער. שמא נפסיק את השׂיחה? מה שיש לי להשיב, נדחה לזמן אחר. וּבכלל אין זה מעלה ואין זה מוֹריד…

לאפּוּנר נעקץ על־ידי דברי הרמאן עקיצה לא נעימה, וקרא:

– לא, לא! אמת שאני חלש. אבל אני מסוּגל לשמוֹע הכּל; שׂיחה זוֹ מתחילה מעניֶנת אוֹתי. בּבקשה ממנוּ, ישיב מה שיש לוֹ להשיב. אני מבטיחוֹ לשמוֹע בּשלוָה גמוּרה.

– הרי טוֹב. “מוֹלדתנוּ” אוֹמר מר. אה, כּן!.. אתם זקוּקים למוֹלדת, אתם משתוֹקקים לַדבר הזה שיש לכל אדם מן הישוּב. אני מבין, אני מבין… אבל אין אני יכוֹל להתעלם מן העוּבדה… מן העוּבדה הטראגית מאד, שמוֹלדת זוֹ רוֹאה בּכם מאז וּמתמיד בּנים חוֹרגים לבד. היא מבּיטה אליכם – ואף פּעם לא הבּיטה אחרת – בּבוּז אוֹ בּמשׂטמה, בּעוֹד אתם מתפּלשים בּעפר רגליה ולבּכם שוֹתת דם. בּשנת 1831 היתה מוֹלדת זוֹ, לפחוֹת, גלוּית־לב וּבעטה בּכם בּגאוָה. איש לא רצה בּכם, לא המוֹני העם, לא הלאנדטאג, לא הממשלה ולא הצבא. בּשנת 1861 השתדלוּ לכסוֹת את הבּוּז הגאיוֹני של ה“מוֹלדת” אליכם, ורימוּ אתכם. אתם נפתיתם על נקלה, ואדוֹני יודע את הסוֹף. פּשטתם זרוֹעוֹתיכם ו… חיבּקתם את החלל הריק. עכשיו שוּב אתם מתמוֹגגים מהבטחוֹת שוא של אחוָה. ואילוּ להמוֹני העם היהודי יש אינסטינקט בּריא יוֹתר משיש לכם, האינטליגנטים…

– מה כוָנתוֹ, אדוֹני הד"ר? שמא מתכּוון הוּא להכניס בּלבּי שלא אוֹהַב את פּוֹלין? לא יעלה הדבר בּידוֹ. מה לעשׂוֹת, אנוּ אוֹהבים אוֹתה אחרי הכּל.

– זוֹהי אהבה של אמת! ואין בּדעתי כּלל לעקוֹר אוֹתה מלבּוֹ של מר. אבל אהבה וּבינה אין הוֹלכוֹת שלוּבות זרוֹע. האהבה דוֹהרת בֹעינים עצוּמוֹת, והבּינה אין בּידה לעכּבה, שכּן היא מתוּנה וּמחַשבת. אוֹהבים אתם את פּוֹלִין? הרי יפה! אבל יוֹתר מדי מהירים אתם בּדהרתכם ועוֹזבים הרחק מאחריכם את המוֹני היהוּדים. וּגדוֹלה מזוֹ: אתם שׂוֹרפים את הגשר המפריד בּינכם וּבינם…

נזכּר פּתאוֹם לאפּוּנר בּויכּוּח שהתלקח אמש בּחדרוֹ, בּדברי פּוֹנר וּבקריאתוֹ: “מה איכפּת לנוּ!” וחשב מתוֹך תמיהה צוֹננת: אין להכחיש, אמת!.. אדם זה היאך זה הוּא תוֹפס וּמבין הכּל!.. השהה לאפּוּנר מבּט תייר על דמוּת זוֹ שישבה לפניו כּוּלה שחוֹחה, פּניה כּבוּשוֹת בּקרקע וקרחתה כּדיסקוּס ממוֹרק נוֹצצת בּאוֹרה של החמה.

– אדוֹני הד"ר! – קרא אליו.

הד"ר הרמאן זקף את ראשוֹ ואחר עמד מוּכן להתפּרש. עמד גם לאפּוּנר ואמר בּחיוּך:

– הדברים שהשמיעני מר אינם דברי חלקוֹת על פּוֹלין ועלינוּ… היהוּדים. בּפּוֹלין אפשר שעתידה לעמוֹד דיקטאטוּרה; עדיין לא ידוּע מי יהיה הדיקטאטוֹר, ואז… כּיצד אינוֹ נזהר?

הד"ר הרמאן עשׂה בּידוֹ תנוּעה בּאויר עם שחייך אף הוּא חיוּך חוֹלני:

– ממי אפחד, מר לאפּוּנר? אילוּ ידע כּמה פּעמים כּבר נזדמן לי להסתכּל בּמות פּנים אל פּנים… ואם שוּב יזדמן לי “ראנדאֶ־ואוּ” עם המות, אהיה מצטער רק על מספּר חוֹלים שמקוים לישוּעתי… שטוּיוֹת… אבל השתהיתי אצל מר יוֹתר מן המידה. קוֹדם שאפּטר ממנוּ רצוֹני לוֹמר לאדוֹני רק את זאת: הרבּה הייתי נע ונד בּארצוֹת שוֹנוֹת. הרבּה ראיתי מהפכוֹת, בּלבּוּלים וּמלחמוֹת. אדוֹני יוֹדע שלפני חמש־עשׂרה שנים לא היה העוֹלם שוֹקט. והיהוּדים, כּמוֹ שמסתבר מאליו, לא ישבוּ בּשלוָה. אדוֹני יוֹדע… והנה מכּל שראיתי נתחַוור לי דבר אחד: היהוּדים בּרוֹב מנינם לא היוּ מעוֹלם חסרים אינסטינקט בּריא, שעמד להם בּכל מקוֹם וּזמן ושמר עליהם. אלא המשׂכילים שבהם, המנהיגים אוֹ אוֹתם שהיוּ משׂימים עצמם מנהיגים, מן הצמרת, הם היוּ נתעים וּמַתעים. אוֹתם אפשר היה תמיד להשׂיא בּקלוּת על־ידי הבטחוֹת־שוא ורמזי־כּזב, ואילוּ היהוּדים בּרוֹב בּנינם לא שעוּ אליהם. הללוּ לא היוּ מרוּמים מעוֹלם. אברים אברים היוּ נוֹשרים מהם ונשטפים בּזרם, ואילוּ העיקר היה עוֹמד וקיים… שלוֹם למר!

עכשיו, כּשאדם זה עמד לפניו נשען על מקלו בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה והגיבּעת קצת, תמה לאפּוּנר לראוֹת בּפניו החיורוֹת, שהמשקפים הכּהים עוֹד השרוּ עליהן צל כּחלחל, סימנים של איזה מיחוּש פּנימי נעכּר, של יסוּרי־גוּף טמירים.

– שלוֹם למר! – השיבוֹ מתוֹך שנתן לוֹ את ידוֹ, והוֹסיף בּחיוּך כּשהוּא מלַווה אוֹתוֹ אל הדלת – אחרי השׂיחה הזוֹ אני מקוה שאדוֹני הד"ר לא יאשימני בּחוֹסר־סבלנוּת…

– חוֹסר סבלנוּת? זאת לא. – אמר הרוֹפא בּצחוֹק קל – אבל בּחוֹסר־סבלנוּת לבד איני מסתפּק. הייתי רוֹצה שאדוֹני יהרהר קצת בּמה ששׂוֹחחנוּ, יעיין קצת בּענין…

– הה! להרהר איני מתעצל לעוֹלם!

– הרי טוֹב! הרי יפה! – על הפּתח הפך אליו את פּניו והוֹסיף – אל יזדרז לצאת מבּיתוֹ. עוֹד שבוּע ימתין, עוֹד כּשבוּע… עדיין משתעל אדוֹני וּמפריש הרבּה ליחה. עליו לחַזק את גוּפוֹ. לאכוֹל יפה וגם לקבּל את הטיפּין הללוּ, שלוֹש פּעמים בּיוֹם לפני האוֹכל… – וחזר מן הדלת אל השוּלחן ורשם לוֹ משהוּ בּמהירוּת על העלה שטרף מתוֹך פּנקסוֹ.

– איני יוֹדע כּמה מגיע למר… בּבקשה ממנוּ, יוֹאיל בּטוּבוֹ לשלוֹח לי את החשבּוֹן. – אמר לאפּוּנר עם שהסמיק בּמקצת.

– טוֹב, טוֹב… – מילמל הרוֹפא ונפטר מן החדר.

פּרק שלוֹשה־עשׂר

היה יוֹם בּהיר וחם בּשעה שחיים לאפּוּנר יצא לראשוֹנה מבּיתוֹ. כּיון שיצא מפּתח הבּית התחיל מחייך כּלפי השמים שהם גבוֹהים וּטהוֹרים כּל־כּך, כּלפי מספּר העננים הלבנים והתפוּחים שעמדוּ שם בּלא ניע; חייך כּלפּי העוֹברים־והשבים כּשׂמח לראוֹתם שוּב… והיה רגש עוֹמם בּוֹ כּאילוּ אף הם, אף העוֹלם כּוּלוֹ שׂמח וּמחזיק לוֹ טוֹבה על הפּגישה הזוֹ. כּמה מעט צריך אדם כּדי להיוֹת מאוּשר: אך מעט סבל, אך מחלה קצרה!..

מכּיון שיצא משוּק התבוּאה אל הרחוֹב הראשוֹן נתמַה לראוֹת אנשים אצים רצים למקוֹם אחד וּפניהם מתוּחוֹת ונבעתוֹת, וּמאוֹתוֹ מקוֹם חוֹזרים אנשים וּפניהם נַעווֹת מרוֹגז וּמצער. כּמה מהם היו מלוחלחוֹת בּדמע. יוֹתר שהיה מתקרב והוֹלך אל הרחוֹבוֹת המרכּזיים, יוֹתר נתרבּו מטליוֹת מטליוֹת של אנשים שוֹתקים אוֹ מלחשים, וּפניהם קיבּצוּ קדרוּת, נשים פּוֹרשׂוֹת כּפּים בּתנוּעת יאוּש וּבוֹכוֹת. לאפּוּנר מטבעוֹ היה נמנע מלהיוֹת מעוֹרב בּתוך קהל אנשים. כּשהיה מהלך בּרגל, נוֹהג היה להאריך דרכּוֹ ולעקוֹף את המקוֹמוֹת ההוֹמים מאדם רב, ועוֹבר בּרחוֹבוֹת צדדיים שקטים וריקים. נפשוֹ סוֹלדת מכּל אספסוּף. לפי דעתוֹ, כּל אדם נטוּעה בּנפשוֹ הנטיה לכניעה; כּל אדם הוּא בּכוֹח עבד, ורק היחידים החזקים מתגבּרים על נטיה טבעית זוֹ ונוטלים לעצמם עוֹז להתנשׂא, לשלוֹט ולצווֹת. וּכשבּני־אדם מרוּבּים מתכּנסים לקהל גדוֹל הרי העבדים בּכוֹח הוֹפכים עבדים בּעלי כּוֹח… הפּעם לא היה סיפּק בּידוֹ להחָלץ מתוֹך זרם ההמוֹנים ונשטף על־ידיו, שלא בּרצוֹנוֹ. אפשר מפּני שנחלש מאד על־ידי מחלתוֹ, ואפשר אנוּס היה על־פּי אוֹתוֹ כּוֹח טמיר הגנוּז בּציבּוּר של בני־אדם כּשהם נקהלים בּמקוֹם אחד בּכמוּת גדוֹלה. נמצא עוֹמד בּתוֹך קהל צפוּף של מגוּלי ראש. פּנה אל זה ואל זה בּשאלה. השיבוּ לוֹ דברים סתמיים למקוּטעים וּבתנוּעת ראש רמזוּ לצד אחד. לבסוֹף נוֹדע לוֹ שחמישה בּעלי־פּגיוֹנוֹת מ“המשמר האזרחי”, שנאשמו בּרצח יהוּדיה אחת חשוּדה בּריגוּל, הוּבלוּ על־ידי המשטרה בּלוית תוּפּים דרך הרחוֹבוֹת הראשיים ונתלוּ בּפּוּמבּי איש איש בּרחוֹב אחר, לעיני אספסוּף גדוֹל שעמד נדהם ונבעת. מפּעם לפעם בּקעוּ, בּתוֹך הדוּמיה הכּללית, צוָחוֹת בּוֹדדוֹת, נשים התעלפוּ…

כּל העינים היוּ נשׂוּאוֹת אל פּיגוּם־התליה הגבוֹה מעל לראשי האנשים. חיים מימיו לא הסתכּל בּפני בּרמינן. ואף־על־פּי־כן, נגד רצוֹנוֹ לא יכוֹל להמנע מלהבּיט בּפני התלוּי שנראוּ לוֹ מרחוֹק. כּמוֹ בּכוֹח נעלם של כּישוּף משכוּ וריתקוּ אליהם את עיניו. התלוּי היה צעיר, כּמעט נער. פּניו לבנים, ראשוֹ נטוי הצדה, ודוֹמה שהוּא מצמצם את עיניו להסתכּל ישר בּחמה הזוֹרחת מעל לראשוֹ, כּוּלוֹ מרוּכּז בּהסתכּלוּת זוֹ. ועל פּניו נסוּכה שלוה לא מצוּיה. אפשר שהנער היה רע־מעללים, השתתף בּרצח אשה אחת, ואפשר בּרצח של כּמה אנשים. בּאוּ אחרים, רעי־מעללים כּמוֹתוֹ, ורצחוּ את הנער הזה ותלוּהוּ כּאן למעלה. ועכשיו, שם במרוֹמיו, נשכּח הרֶשע, נשכּחוּ כּל יצרי־הלב הרעים; אין שׂנאה, אין יִראת המות, אין תאות נקמה, אין משאלוֹת־לב. שם בּמרוֹמיו יש לוֹ לנער לבן־הפּנים רק דבר אחד רם ונכבּד מאד, נקוּדה זוֹ בּחַמה שאליה נצמדוּ עתה כל חיי נפשוֹ… אין לוֹ עתה כּל ענין וכל קשר עם מה שנעשׂה כּאן למטה. הזעם, חריקת השינַיִם הצער, הבּכי, שׂנאת אדם אל חברוֹ, שׂנאת עם אל עם – מה איכפּת לוֹ כּל זה! שׂרטוּטוי־ההקף של פּניו מטוּשטשים על גבּי רקע השמים, בּתוֹך הזיו המבהיק של החמה, וּכאילוּ ממוּזגים הם עם התכלת והזהב. ואילוּ העוֹלם שמתחת לרגלי התלוּי נראה עתה כּבוֹר אָפל וּבוֹ, כּמוֹ תוֹלעים, רוֹחשים ושוֹרצים בתרבוכה איומה אנשים סוּמים, וּכמוֹ תוֹלעים הם מעדנים עצמם וּמתפּתלים וּמתענים בּשׂנאתם וּבקנאתם, זוֹחלים זה על גבּי זה בּרעבם לאוֹשר. אח, אילמלי אפשר היה להוֹדיע לעוֹלם מה שיוֹדע עתה אוֹתוֹ נער קטן בּעל הפּנים הלבנוֹת, מה שהוּא רוֹאה שם בּחמה!..

פּתאוֹם בּבת־ראש החזיר לאפּוּנר את עצמוֹ ודחק לצאת מתוֹך ההמוֹן. רגש פּנימי אמר לוֹ להפסיק את שלשלת הרהוּריו ולא להמשיכם… בּקוֹשי הבקיע לוֹ דרך אל סימטאוֹת צדדיוֹת, וּמהן פנה והלך אל הפרוָר הקראקוֹוי ששם היה ארמוֹנה של הנסיכה לוּבּימסקה.

משנכנס חיים לאפּוּנר אל “הזוית הקטנה” של הנסיכה, קפצה זוֹ לקראתוֹ בּשׂמחה וזרוֹעוֹתיה פּשוּטוֹת אליו. אבל עד שהגיעה אליו, שמטוּ הזרוֹעוֹת והיא הסתפּקה בּלחיצת יד עזה וחַמה לבד. פּניה הִוְרידוּ מרוֹב התפעמוּת. בּעיניה הגדוֹלוֹת והבּהירוֹת היו ניצוֹצוֹת מתרוֹצצים. חיבּקה את זרוֹעוֹ, הקריבה אוֹתוֹ אצל שָפתָה קטנה והוֹשיבתוּ על ידה.

בּפעם אחרת היה נוֹתן את עצמוֹ כּוּלוֹ לקסם השׂמחה והחוֹם של ידידתוֹ. עוֹד עם יציאתוֹ מבּיתוֹ היה מקוה שיֵאוֹת לאוֹרה. ואִילוּ עכשיו לא יכוֹל להפּטר מן הרוֹשם שעשׂה בּוֹ הנער התלוּי. היא בּתחילה לא הרגישה בּקדרוּת פּניו. ישבה על־ידוֹ ופּיטפּטה בּלא סוֹף. הרי בּעצם לא היה יוֹם בּזמן האחרוֹן שלא ראתה אוֹתוֹ, ואפילוּ לשעה קלה אחת. אבל כּל אוֹתם הראיוֹנוֹת כּאילוּ לא נחשבוּ. זה ימים מרוּבּים לא נתיחדוּ ב“זוית” זוֹ. עכשיו הלא נתחדשוּ עליהם פּגישוֹתיהם של ידידוּת וקירבה נפשית. ואף־על־פּי־כן לא היוּ עוֹד בּשׂיחתם הנוֹעם והשקט של אז. ולא היתה בעיניה אוֹתה עגמת שלהי הקיץ. היא דיבּרה הרבּה וּבשטף, קפצה מענין אל ענין. כּילדה בּלב רוֹגש אוֹ כּאשה שמתכּוונת להשתיק בּדבריה את המתרחש בּלבּה. על מה לא סיפּרה לוֹ? על מה שכּבר ידע ועל מה שעדיין לא ידע. על מכּריהם המשוּתפים, על ישיבוֹת הממשלה, על תכנית ווֹהל שדנים בּה בּימים האלה. הוּא שמע בּמנוּחה, עתים היה מַפליט מפּיו הברוֹת קטוּפוֹת של תמיהה אוֹ של הסכּמה. אבל כּל הענינים הללוּ שעוֹד לפני זמן מוּעט היוּ נראים לוֹ כּעוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלמם, עכשיו שמע עליהם כּעל דברים לא חשוּבים, צדדיים, שאין בּהם משוּם עיקרם של החיים.

פּתאוֹם הפסיקה בּאמצע ונתנה בּוֹ עיניה כּאִילוּ אך בּרגע זה נתגלתה לה ארשת פּניו.

– מה לוֹ לאדוֹני? – שאלה.

הוּא ישב כּפוּף, כּשהוּא נשען בּידיו המפוּכּרוֹת על בּרכּיו. וּבלא שהגביה ראשוֹ אמר:

– ראיתי היוֹם תלוּי אחד.

–אה! מאוֹתם, בּעלי־הפגיוֹנוֹת… למה הסתכּל מר? לא צריך… אני מתיראה לראוֹת פּני מת.

– גברתי יאדויגה! היא מתיראה לראוֹת פּני מת?

–מאד!.. וכי יש בּזה מן המתמיה?

לא השיב לה הזדקף ואמר:

– הגברת יאדויגה! שמא תנגן מה?

– מה הוּא רוֹצה שאנגן?

– משהוּ מ… מ… משוֹפן. הרי היא אוֹהבת את שוֹפן…

– מוּטב.

לא איכפּת לוֹ מה שתנגן, וּבלבד שלא יצטרך לדבּר ולשמוֹע מה שמדבּרים אליו.

עמדה, עברה בּפסיעוֹת מתוּנוֹת אל הפּסנתר, ישבה והעבירה את ידה הלוֹך וחזוֹר על פּני המנענעים. פּתאוֹם הפכה אליו את פּניה ואמרה:

– כּל מהפכה היא כּכה… אי אפשר, כּנראה, בּלא זאת…

וּמיד שוּב החזירה פּניה אל הפּסנתר. דיפדפה שעה קלה בּחוֹברוֹת התוים והתחילה מנַגנת משהוּ עגוּם מאד ושקט, כּמי שמסַפר חלוֹם אחרי ליל נדוּדים, אוֹ משהוּ כּמוֹ אוֹר עמוּם של החַמה המַפציע מבּעד לערפל בּבוֹקר סתיו. אחר כּך התחילה משתפּכת איזוֹ קדרוּת של דכּאוֹן כּמבשׂרת פּוּרענוּת גדוֹלה, סוּפה איוּמה שממשמשת וּבאה… מרחוֹק נשמע מעין רעם תוֹתחים, כּאִילוּ מלחמה מתחוֹללת אֵי־שם… מתגלגלים אקוֹרדים מוּזרים שנוֹפלים על הלב בּכבדם המעיק… וּמיד לאחר מכּן מתגוֹלל נוֹף מרהיב־עין, אפרים ירוּקים, שדמוֹת עוֹטפוֹת בּר וּמקוּטרוֹת בּשׂמי פּרחים. הכּוֹבד נמוֹג מעל הלב, הוּקל לנשימה. הנגוֹז כּבר הסיוּט? אך הנה חוֹזרים ערפילי הסתיו בּבוֹקר משכים, שקרני החַמה מַפציעים בּעדם עמוּמים כּל כּך; חוֹזר סיפּוּר החלוֹם אחרי ליל נדוּדים. והלב מתכּווץ מלַחץ היגוֹן…

הצלילים האחרוֹנים תמוּ לגווֹע, ועדיין עמדה דוּמיה בּטרקלין, כּאילוּ לא היה בּוֹ איש. הוּא ישב מכוּנס לתוֹכוֹ וּשתי זרוֹעוֹתיו משוּלבות על לבּוֹ, כּאדם אחוּז צינה. דוֹמה עליו שהמַנגינה סיפּרה על כּל מה שהתרחש בּוֹ לרגלי עץ־התליה, כּל שהירהר והרגיש בּיוֹדעים וּבלא־יוֹדעים… פּתאוֹם ניעוֹר ונזקר ממקוֹמוֹ כּאדם שרוֹצה להשתחרר ולזרוֹק מעליו משׂא מעיק שאין צוֹרך בּוֹ. התהלך בּחדר אילך ואילך שניוֹת מספּר.

– מה זה היה? מה זה ניגנה הגברת יאדויגה? – שאל.

– “פּוֹלוֹנֶז” לשוֹפּן. – השיבה עם שהיא הוֹפכת בּגליוֹנוֹת התוים.

– הגברת יאדויגה אוֹהבת את המוּסיקה הזאת…

– אוֹה, הן! אני שוֹמעת מתוֹכה את חיי של עצמי ואת פּוֹלין כּוּלה.. ומה מר סוֹבר?

– אני מבין כּל־כּך מעט בּמוּסיקה. מה אני סוֹבר! סבוּרני שיש סַמים מסוּכנים שמתישים את מרצוֹ של אדם ואת תשוּקת החיים. המוּסיקה הזאת, הגברת יאדויגה, היא מסוּכּנת כּמוֹ אוֹתם הסמים… לא! יוֹתר מהם… המוּסיקה הזאת… הריהי גרוּעה ממראֵה פּני בּרמינן… לא, הגברת יאדויגה, אל תנַגן עוֹד את המַנגינוֹת הללוּ.

לא השיבה על דבריו כּלוּם, רק ליותה אוֹתוֹ בּעיניה כּתוֹהה עליו.

עברה אל מקוֹמה הקוֹדם על השפתה וּביקשה אוֹתוֹ לישב עמה. התחילה מדבּרת על נסיעתוֹ לקוֹבנה, על טראוּגוּט, על הדיקטאטוּרה. הרי זה היה כּעין זריקת סַם מעוֹרר בּורידיו. הכּל נשכּח בּן־רגע. דיבּרוּ בּהתעוֹררוּת על הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת להם בּעתיד. ואוֹתה השׂמחה על שׂיחתם ועל ישיבתם טנדוּ, שחלם עליה עם יציאתוֹ היוֹם מן הבּית ושהתמַהמהה כּך, רק עתה התרגשה וּבאה עליו פּתאוֹם…

משעמדוּ להתפּרש, נזכּרה הנסיכה, מתוֹך איזה קשר־מחשבה, ושאלה אוֹתוֹ מה הוּא יוֹדע על ווֹלפזוֹן… על אוֹתוֹ בּן הבּאנקיר שֶמַר חיים רצה פּעם לשלחוֹ לקוֹבנה… תמה חיים על שאלתה. והיא הסבּירה לוֹ שהיא שמעה על אדם זה כּמה דברים משוּנים. הרי הוּא היה פּאטריוֹט מרדן מוּבהק, וכמדוּמה שהיה גם כּלוּא בּמבצר. והנה בּזמן האחרוֹן כּאִילוּ בּגד בּתנוּעה. מספּרים שאינוֹ מתבּייש אפילוּ להיוֹת מטייל וּמדבּר רוּסית עם מכּרים בּרחוֹב, ועוֹד דברים כּגוֹן אלה. וכי לא טוֹב לשׂים עליו עין? הרי מר חיים מכּירוֹ יפה… סח לה חיים שאף אליו הגיעוּ שמוּעוֹת כּאלה, ואילוּ הוּא אינוֹ מאמין בּהן. יש מן הסתם מישהוּ שחוֹתר תחתיו. “בּקשר עם השמוּעוֹת הללוּ – אמרה הנסיכה – הזכּירו שמוֹ של פּייטן אחד, דבוֹשיק שמוֹ”. “איני מכּיר את הפּייטן הלז – העיר חיים – אבל רגלַיִם לדבר שאשה בּאמצע. דוֹמני ששניהם מחזרים אוֹ היוּ מחזרים על בּחוּרה אחת. אגב, אני מכּירה, היא בּאמת חביבה מאד; וּמי יוֹדע אם אין השירה מקנאה בּכּסף…”

– בּכל מקוֹם, כּנראה, Cherchez la Femme – אמרה הנסיכה בּצחוֹק וּמיד עברה לענין אחר ויעצה לוֹ לילך ישר אל בּיתוֹ ולשכּב. לא טוֹב להתרוֹצץ יוֹתר מדי ביוֹם הראשוֹן ליציאתוֹ מן הבּית. והוּא הסבּיר לה שעליו לחזר על תלמידיו, לאסוֹף את צאן־ידו. שבוּעוֹת לא ראוּ אוֹתוֹ, ויש לחשוֹש שנתיאשוּ הימנוּ והלכוּ לבקש להם רוֹעה אחר… הנסיכה השהתה עליו מבּט של רחמים. כּמה היתה שׂמחה אילוּ הסכּים לעזוֹב את עבוֹדת ההוֹראה ואת חיי העוני; היא היתה יכוֹלה למצוֹא לוֹ בּקלות עבוֹדה שכּבוֹד היא לעוֹשׂיה וּמתן שׂכרה גדוֹל. אבל ידעה שאין כּל תוֹעלת לבוֹא לפניו בּהצעוֹת אלה.

– שמא ישכּב מר חיים כּאן לנוּח שעה קלה?

ניענע ראשוֹ: לאו. אין לוֹ פּנאי.

– אבל התלמידים שהמתינוּ לוֹ עד היוֹם, ימתינוּ גם עד מחר.

שוּב נענע ראשוֹ: אין זוֹ רק שאלת פּרנסה בּלבד. כּיון שעמד על רגליו לא מן היוֹשר הוּא שלא ליתן את שיעוּריו לתלמידיו.

– ואחר הצהרים? שמא יבוֹא מר חיים לסעוֹד עמי את ארוּחת הצהרים וּלבלוֹת עמי את שארית היוֹם?

חיים דחה גם הבּקשה הזאת. יש בּדעתוֹ לדבּר היוֹם לפני הפֹּועלים העוֹבדים בּנשק. אחר התליוֹת הללוּ, ותחת לחץ זה של המשטרה, הבּחוּרים שלנוּ נבוּכים וּזקוּקים לעידוּד וּלחיזוּק. ודוקא היוֹם…

הניחה את שתי ידיה על כּתפיו ונתנה בּוֹ את עיניה בּמבּט שוֹהה, מהסס ושוֹאל… ושׂפתוֹתיה מרעידוֹת משהוּ בּחיוּך משוּנה שהיה בּוֹ משוּם עינוּי וחיבּה כּאחד.

– מר חיים… – דוֹבבה בּלחישה.

– מרת ואדשה?

ניענעה משהוּ את ראשה כניעוֹרה. החיוּך כּבה מיד על שׂפתוֹתיה:

–לא כּלוּם… יש, מר חיים, מכאוֹב שהוּא מן ההכרח, כּמוֹ גוֹרל, ואין להמלט ממנוּ… אז קוֹפצים את השינַיִם, מקמצים את הפּה ועוֹברים אל סדר היוֹם…

וּפתאוֹם:

– ילך לוֹ, יקירי, והאֵל ינצרהוּ ויעזרהוּ.

ועשׂתה עליו את סימן הצלב.

בּבתי תלמידיו היתה מזוּמנת לוֹ אפתעה: כּל זמן מחלתוֹ היתה פּרילי נוֹתנת להם שיעוּרי־הוֹראה בּמקוֹמוֹ, שלא על מנת לקבל שׂכר. תלמידיו סילקוּ לוֹ את שׂכר עבוֹדתה בּעד חוֹדש ימים. מה עלה בּדעתה של נערה טיפּשוֹנת זוֹ? וכי סבוּרה היתה שהוּא, חיים, יֵהנה מפּרי עמלה? בּנקיפת־לב נטל את דמי השׂכר, וּמתוֹך רגש של חיבּה היה מהרהר: כּמה נאמנוּת וּמסירוּת־נפש גנוּזוֹת בּנערה הקטנה הזאת! כּיצד התחכּמה להפּנוֹת בּשביל שיעוּרי־ההוֹראה מעבוֹדוֹת־הבּית המרוּבּוֹת המוּשלכוֹת עליה?..

בּדרך אל המסעדה עבר על חנוּת של מיני סדקית ועמד לפני חלוֹן־הראוָה. לא היתה לו כּל כוָנה מיוּחדת בּכך, אלא עשׂה זאת מתוֹך פּיזוּר־הדעת. ואילוּ בּחלוֹן־הראוָה הדהימוֹ דבר אחד שהיה מוּצג שם: זאת היתה מטפּחת משי כּתוּמה וּגדוֹלה עם פּיפי משי ארוּכּים בּשוּליה; בּתוֹך ארבּע כּנפוֹתיה רקוּמים סמלי המרד הפּוֹלני: לב, עוֹגן וחרמש… יש שמרוֹב זהירוּת וּמרוֹב שקידה על המשמר אין בּני־האדם רוֹאים את אבן־הנגף המוּטלת לרגליהם. הבּוֹלשת הרוּסית היתה קוֹנסת ואוֹסרת את האנשים שהסמלים הללוּ נמצאוּ אצלם, והנה כּאן פּרוּשׂה בּפרהסיה מטפּחת זוֹ, ואין הבּוֹלשת משגַחת בּה.

“על מטפּחת כּזאת תשׂמח פּרילי מאד”, הירהר חיים מתוֹך אוֹתוֹ רגש החיבּה אל הנערה. נכנס אל החנוּת, וּבלא לעמוֹד על המקח לקח את המטפּחת, קיפּלה, שׂמה בּכיסוֹ וּמרוּצה בּמקחוֹ הלך אל מסעדת יאלוּשינסקי לאכוֹל סעוּדת הצהרים. שם גם ערך את מכתב ההזמנה אל פּוֹעלי הנשק, שיתכּנסוּ בּשעה ארבּע בּבית מאצייביץ. לא שכח גם להוֹסיף אל ההזמנה את סיסמת הכּניסה: “מות וחיים”. ההזמנה נשלחה על־יד הדוֹאר הלאוּמי שבּמסעדת יאנוּש. שעה־שעתיִם קרא חיים בּעתוֹני הארץ בּחוּץ־לארץ, הירהר שעה קלה בּמה שהוּא עתיד לדבּר בּפני הפּוֹעלים, וּבארבּע פּחוֹת רבע עמד והלך אל בּית לוּדויג מאצייביץ, בּקרן־זוית של “שׂדרוֹת ירוּשלים”, שאוּלמיו הפכוּ בּהסכּמת הבּעלים לסדנאוֹת בּשביל תעשׂית תחמוֹשת.

שער הבּית היה נעוּל. בּרחוֹב לא היתה כּמעט תנוּעה. רק אנשים בּוֹדדים היוּ מהלכים שם אילך ואילך. חיים הבין שזוֹהי משמרת פּוֹעלים. דפק על השער. מבּפנים שאלוּ: “מי?” “מות וחיים”, השיב חיים. השער נפתח וזאסוּליה הקדים את פּניו. זה היה בּחוּר כּבן עשׂרים וּשתים, בּעל שׂערוֹת פּשתה מסתלסלוֹת וּפנים רחבוֹת וטוֹבוֹת. הוּא גילה את ראשוֹ, חייך לקראת חיים חיוּך של חיבּה והערצה כּאחת, ורץ לפניו להוֹרוֹת לוֹ את הדרך.

אוּלם האסיפה היה גדוֹל והכיל מאוֹת אנשים. כּדי שרעש הסדנאוֹת לא יִשמע בּחוּץ, התקינוּ לכל הבּית חלוֹנוֹת כּפוּלים, ואף תלוּ עליהם וילאוֹת בּהירים אבל כּבדים. לפיכך היתה שרוּיה כּאן אפלוּלית של בּין־השמשוֹת בּניגוּד לאוֹר היוֹם הבּהיר שבּחוּץ. האוּלם היה מלא אנשים מפּה אל פּה; עוֹד מרחוֹק, עם עליתוֹ בּמדרגוֹת, הגיעה אליו המוּלת הקוֹלוֹת של הנאספים. מכּיוָן שנכנסוּ, הגבּיה זאסוּליה, שהלך לפניו את זרוֹעוֹ וּמיד נשתתקוּ הקוֹלוֹת. חיים הלך כּיוָן אל הבּמה הקטנה שהוּתקנה בּשבילוֹ. כּמוֹ תמיד, בּשעה שהוּא עוֹמד לדבּר לפני קהל, נתעוֹרר בּוֹ גם הפּעם, למראה הראשים המרוּבּים והצפוּפים, רגש ידוּע לוֹ מכּבר, עז וּמשכּר, רגש כּוֹחוֹ ושלטוֹנוֹ על האנשים הללוּ. הרי כּל אלה עתידים, בּהשפּעת נאוּמוֹ, להיוֹת בּידיו כּחוֹמר בּיד היוֹצר, כּבצק בּיד הלַיָש: ילכוּ למקוֹם שיוֹליכם, יקבּלו דמוּת שיעצב מהם. בּדרך לכאן ידע רק בּקירוּב על מה הוּא עוֹמד לדבּר לפניהם; לוֹ היוּ בּרוּרוֹת רק הנימין העמוּקוֹת בּנפשוֹתם שעליו לנגן עליהן. עכשיו כּשעמד על הבּמה רגע אחד דוֹמם וסקר את הקהל השוֹתק וּמצפּה לדבריו, כּשראה את הפּנים והידים המפוּחמוֹת, מיד נוֹלד בּוֹ רגש אחר יוֹתר עמוֹק. זה היה זעם פּאטריוֹטי מעוֹרב בּרחמים על האנשים הללוּ שלכמה מהם מזוּמן גוֹרל חבריהם התלוּיים בּרחוֹבוֹת וארשה. וּבתוֹך הדממה ששלטה בּאוּלם פּרצה פּתאוֹם מפּיו קריאה, שמתחה את עצביו של עצמוֹ:

– אחַי וחברי, בּני פּוֹלין המעוּנה, השסוּעה והרמוּסה!

הקריאה הזאת עברה כּרטט עמוֹק בּכל הקהל, שמיד ליכּד את כּוּלם כּאיש אחד, וחזר ונגע גם בּוֹ בּנוֹאם, שהמשיך מתוֹך התפּעמוּת־לב:

– היוֹם שוּב נשפּך בּרחוֹבוֹת וארשה דם פּוֹלנים נקי על חטא שחטאוּ: הם אהבוּ את פּוֹלין שלהם ושׂנאוּ את הבּוֹגדים בּה. יהא בּרוּר לנוּ דבר זה: שׂוֹנאינוּ שרצחוּ היוֹם את אחינוּ חפרוּ קבר לעצמם… יש אלוֹהים אוֹ אין אלוֹהים? אם יש אלוֹהים המשקיף עלינוּ, על מעשׂינוּ וסבלנוּ ממעוֹן קדשוֹ, היוּכל לראוֹת אָון ולא יתבּוֹנן? יבוֹא יוֹם נקם ושילם, כּשההיסטוֹריה תעמיד לדין את כּל רשעי העוֹלם, ומפּיה יקרא אליהם קוֹל אלוֹהים: קיִן! אֵי הבל אחיך? מה עשׂית? קוֹל דמי אחיך צוֹעקים אלי מן האדמה!.. אה! קוֹל דמי אחים ואחיוֹת לרבבוֹת צוֹעקים מאדמת פּוֹלין שלנוּ השדוּדה… אחי! בּחלקכם נפלה הזכוּת הקדוֹשה להיוֹת שלוּחי אלוֹהים לפדוֹת את אדמתנוּ הקדוֹשה, הרווּיה דם בּניה וּבנוֹתיה, מיד מאַנסיה. כּל רמוֹן, כּל כּדוּר וחרב שאתם עוֹשׂים כּאן, דעוּ לכם – קוֹדש הוּא לה', מפּני שאלוֹהינוּ בּירך את ידיכם אלה המיוּבּלוֹת, המפוּחמוֹת והיגעוֹת מן העבוֹדה בּעד נקמת הדם השפוּך וּבעד גאוּלת מוֹלדתנוּ היקרה. זהוּ הצדק, זוֹהי האמת שעליהם בּנה אלוֹהינוּ את עוֹלמוֹ… כּזאבי טרף התנפּלוּ אוֹיבינוּ על פּוֹלין האצילה והמעוּנה, אכלוּ את בּשׂרה, שתוּ את דמה. אבל בּשׂרה הוּא כּלחם הקוֹדש, דמה הוּא כּיין הקוֹדש (מפּני שבּה חַי אלוֹהים), שעדת מרעים וכוֹפרים גוֹנבים מעל המזבּח. לחם הקוֹדש ויין הקוֹדש יֵהפכוּ בּתוֹך מעיהם לראש וללענה, ויקיאוּם בּמכאוֹבים… העוֹלם השקוּע בּעבדוּת, בּטוּמאת גזל, עוֹשק, רצח, גאוָה ושחצנוּת, הרוֹמס בּרגלי רשע כּל עני וחלש, העוֹלם הזה ישתחרר מעבדוּתוּ, יזדכּך ויִטהר מטוּמאתוֹ על ידיכם, רק על ידיכם, רק עם שחרוּרה וגאוּלתה של פּוֹלין, שאתם מוֹסרים עליה את נפשכם… היוֹם נתלוּ חמשה, וּמי יוֹדע יוֹמוֹ של מי מחר יהיה! אבל אין אנוּ אלא שלוּחי אלוֹהים הרוֹצה בּגאוּלת פּוֹלין ובנצחוֹן הצדק והאמת, והיִסוֹג שליח אלוֹהים לאחוֹר מפּני פחד המות? מה הוא המות לאלה אשר אלוֹהים בּחר בּהם לעבדים לוֹ, לצבא קדשוֹ?.. בּדמנוּ, אחים, נדיח את כּתם העבדוּת מעל פּוֹלין, נמחה ממנה את חלאת הטוּמאה שבּעקבוֹת אוֹיבינו שעברוּ בּה. בּשׂמחה, בּאמוּנה וּבאהבה נעבוֹד איש איש בּבית מלאכתוֹ; בּשׂמחה, בּאמוּנה וּבאהבה נשפּוֹך דמנוּ היוֹם, מחר וכל פּעם שיִדרש מאתנוּ. לעבוֹדה, אחים! לעבוֹדה וּלקרבּן!..

בּאוּלם היתה דממה, כּאילוּ לא היה בּוֹ איש חוּץ ממנוּ, ורק קוֹלוֹ לבד הידד תחת התקרה הגבוֹהה. הוּא השתכּר מקוֹלוֹ של עצמוֹ. כּשראה מתוֹך האפלוּלית את הפּנים החיורים, כּשראה אילך ואילך אנשים מוֹחים דמעוֹת מעיניהם, אגרוֹפים קפוּצים בּין השינַיִם ההדוּקוֹת, נתוספוּ לקוֹלוֹ רטט וּצלילוּת. תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ הרגיש שכּל הקהל מצוּמד אליו, מוּכן לעשׂוֹת כּל שידרוֹש ממנוּ, ורגש זה הוֹסיף בּרק וּמעוֹף למחשבתוֹ, יתר תוֹקף לקוֹלוֹ וּלניבוֹ. וּכשגמר וּביקש לצאת, עייף וּשטוּף זיעה, התעוֹרר הקהל כמו מחלוֹם, כּוּלם נדחקוּ אליו בּהמוּלת קוֹלוֹת וּבפנים לוֹהטוֹת. נדהם, לא הבין מה הקוֹלוֹת הללוּ. רק חייך לכוּלם. זאסוּליה בּהיר השׂערוֹת וטוֹב העינים שהיה בּשעת נאוּמוֹ ישוּב על הקרקע מאחרי גבּוֹ של המדבּר, קפץ פּתאוֹם על רגליו, פּניו הלבנוֹת היוּ מעוּוָתוֹת מהתרגשוּת ושוּב זרוֹעוֹ שלוּחה למעלה. למראה הסימן הזה התחילוּ הקוֹלוֹת משתתקים. אוֹתם שעמדוּ לצאת, מיהרוּ לחזוֹר. נשמעוּ קריאוֹת: “לשבת! לשבת!..” מעט מעט השׂתרר בּאוּלם שקט.

– חברים! – קרא זאסוּליה בקוֹל מרעיד וּבשׂפתיִם מרטטוֹת מבכי חנוק – הנוֹאם את כּל מעֵינוּ בּקרבּנוּ הפך. הוּא דיבּר… איני יוֹדע היאך להגיד זאת… מתוֹכנוּ, כּלוֹמר מלבּנוּ דיבּר… בּקיצוּר, חברים, אנוּ לא נבגוֹד… נצפצף על הרוּסים, על הבּוֹגדים ועל המות… אנו הפּוֹעלים נַראה להם שיוֹדעים אנוּ לצפצף… בּקיצוּר, חברים, נישבע באלוֹהים וּבמרים הקדוֹשה למוּת בּעד פּוֹלין…

– נשבּעים, נשבּעים אנוּ! – ענוּ מאוֹת קוֹלוֹת, וּמאוֹת ידים בּאצבּעוֹת מצוֹרפוֹת לשבועה התרוֹממוּ למעלה כּחוֹרשה מרטטת.

– מות לבּוֹגדים ולמלשינים, וּלכל הטינוֹפת הזאת, בקיצור… – קרא שוּב זאסוּליה.

– מות! מות!..

מסוֹף האוּלם פּתחוּ קוֹלוֹת צעירים אחדים, בלא בטחה כמוֹ מתוֹך גישוּש, בּשיר Boze cos polske….

מיד נצטרפו אליהם עוֹד ועוֹד קוֹלוֹת. לא יצא רגע וּמסוֹף האוּלם ועד סוֹפוֹ נשתפּכה שירה אמיצה של מאוֹת קוֹלוֹת כּשטף הארמוֹני, והשטף הלך הלוֹך והתגבּר, עד שהאוּלם, כּמדוּמה, היה צר מהכיל אוֹתוֹ והוּא פּרץ ושטף את כּל הסדנאוֹת והמסדרוֹנוֹת של הבּית הגדוֹל, פּרץ ועבר החוּצה אל הרחוֹב…

סמוּך אצל לאפּוּנר עמד זאסוּליה. הוּא לא שר. פּניו היוּ כּבוּשים בּכוֹבעוֹ המרוּפּט. הוּא בּכה…

בּשעה שיצא חיים אל החוּץ כּבר ירדוּ על העיר צללי בּין־השמשות. ברחוֹבוֹת הדליקוּ פּנסים. היה מפסיע פּסיעוֹת מתוּנוֹת ולא בּטוּחוֹת, וראשוֹ שמוּט על חזהוּ. היה רצוּץ מעייפוּת במידה כּזוֹ, ששאל לעצמוֹ אם יעמוֹד בּוֹ כּוֹח להגיע אל בּיתו. נוֹסף לכך היה בּוֹ גם איזה רגש לא טוֹב, כּאדם שלבּוֹ נוֹקפוֹ, כּאילוּ התנהג שלא כּשוּרה, ולא ידע בּתחילה מה טעמוֹ של רגש זה. הוּא חזר בּלבּוֹ על הדברים שדיבּר לפני הפּוֹעלים. זכר אוֹתם בּכללוּתם. זכוּרים היוּ לוֹ ציוּרים ואמצעי ריטוֹריקה מסוּימים שהשתמש בּהם; זכוּרים היוּ לוֹ גם רשמי הפּנים של הפּוֹעלים. והוּא אמר לעצמוֹ: מה יש למצוֹא בּ“סך־הכּל” של נאוּמוֹ זוּלת השׂנאה שהצליח להלהיב בּלב שוֹמעיו? שוּב שׂנאה ונקם בּעד שׂנאה ונקם… כּמה זה רחוֹק מאוֹתה האמת הקוֹרנת שראה הנער התלוּי בּשמים וּבשמש שמעל לראשוֹ! וכמה הוּא, חיים בּעצמוֹ, היה רחוֹק ממנה היוֹם! אף אני, חשב, הייתי שם בּאוּלם תוֹלעת בּין תוֹלעים; זחלתי בּיניהם ועמהם, דחוּף כּמוֹתם על־ידי אינסטינקט עיור של משׂטמה ורצח… היאך יש להגיע מתוֹך בּוֹר האפלה שבּוֹ אנוּ רוֹחשים אל זיו הנצח, אל אוֹתה האמת הגדוֹלה והמאירה? כּלוּם אין להגיע אליה אלא דרך עץ־התליה? ודרך אחרת אין? אין?

בּנפש קניטה נכנס אל חדרוֹ וכקטוּע רגלים התנפּל על מיטתוֹ. תוֹך כּדי שכיבתוֹ חש בּריח של טחב. הגבּיה את ראשוֹ וראה, לאוֹר המנוֹרה שעמדה דלוּקה וחיכּתה לבוֹאוֹ, שקרקע החדר שטוֹף מלפני שעה קלה ועדיין עמד בּרטיבוּתוֹ. אגב ראה גם וילאוֹת לבנים חדשים על החלוֹן, וּמפּוֹת לבנוֹת חדשוֹת על השוּלחן ועל השידה. על השוּלחן היה מוּטל תל קטן של לבנים שזה עתה יצא מתחת המגהץ. חיים חייך מתוֹך מחשבה על פּרילי שטרחה כּאן בּשבילוֹ. נכנסה הנערה עם ספל חלב ועל גבי הספל פּרוּסת לחם עם חמאה. המטפּחת האדוּמה שבּראשה היתה שמוּטה בּּמקצת ועל מצחה נפלוּ קווּצוֹת שחוֹרוֹת וּסתוּרוֹת. שרווּליה היוּ מוּפשלים עד למרפּקיה, ידיה – רטוּבּוֹת, ואף שׂמלתה מלפניה – רטוּבּה. כּנראה עסוּקה היתה בּכביסה.

–מה שלוֹמך, חיים? – שאלה.

– שלוֹמי טוֹב. אבל עייף אני.

– לפי שעה, סעד את לבּך בּזאת, עד שנכין את פּת־הערבית. טוֹב שתנוּח קצת.

ישב, נטל את פּרוּסת הלחם ועד שנשך ממנה נזכּר וקרא:

– פּרילי! המתיני, מה עשׂית? נתת שיעוּרי־הוֹראה לתלמידי?

הנערה נתבּלבּלה, הסמיקה ושתקה.

– למה עשׂית זאת?

מתוֹך נעימת קוֹלוֹ שמעה שהוּא מתרעם עליה, נתערבּבה עליה דעתה יוֹתר ומילמלה:

– חוֹששת הייתי שמא התלמידים לא יסכּימו להמתין זמן מרוּבּה עד שתחלים… שמא יבקשוּ להם מוֹרה אחר ואתה תצטרך לחזר על תלמידים אחרים…

– תוֹדה על דאגתך לי. הילך שׂכר עבוֹדתך! – והוּא שפך על הכּסא שעמד בּסמוּך אצלוֹ את כּל הממוֹן שקיבּל מן התלמידים.

– אבל לא… לא… הרי זה שלך… לא עלה על דעתי… לא בּשביל כּך עשׂיתי זאת…

– בּבקשה ממך, איני אוֹהב לשמוֹע שטוּיוֹת. מהרי וּטלי את זאת. איני מחוּיב לשמוֹר אתי את ממוֹנך. – דיבּר בּקוֹל גוֹזר וקשה.

– אבל הממוֹן אינוֹ שלי. – ניסתה להתנגד.

– ושל מי הוּא? – קרא בכעס.

פּרילי נבהלה מקוֹלוֹ. עשׂתה כמצוּוה עליה, ונתכּוֹפפה לאסוֹף בּחָפנה את המטבּעוֹת. ואז ראה על לחייה טיפּין של דמעוֹת נוֹצצוֹת לאוֹר המנוֹרה.

– למה את בּוֹכה, טיפּשוֹנת? – שאל אוֹתה.

– איני רוֹצה בּממוֹן הזה. אשליכוֹ החוּצה. – קראה מרוּגזת.

– שוּב מדבּרת שטוּיוֹת. אם אינך יוֹדעת מה לעשׂוֹת בּממוֹנך, מסרי אוֹתוֹ לקוּפה הלאוּמית שלנוּ. הרי זה יהיה מעשׂה מוֹעיל יוֹתר מלהשליכוֹ בּחוּץ.

ההצעה הזאת הפיסה את דעתה בּמקצת ורטנה:

– מוּטב… אם רצוֹנך בּכך…

– את כּוֹעסת עלי, פּרילי? את יוֹדעת, נאמתי היוֹם לפני פּוֹעלים. הייתי יגע וּמרוּגז קצת. אבל אין את צריכה לכעוֹס עלי. נוּ־נוּ! סלחי לי ושוּב נהיה ידידים טוֹבים. טוֹב? מסכּימה? זקפי את פּניך וצחקי קצת כּלפי… צחקי, פּרילי, קצת ואז אֵדע שאין בּלבּך עלי… כּך! כּך! כּך אהבתיך, פּרילי!.. המתיני, הרי שכחתי את המטפּחת… אח, כּמה אני מפוּזר! מה דעתך על זאת?

הוֹציא את מטפּחת עם הסמלים מתוֹך כּיסוֹ ופרשׂ אוֹתה על המיטה.

פּרילי נדהמה בּתחילה ולא יכלה לפצוֹת פּיה מרוֹב התפעלוּת. פּיכּרה את ידיה על לבּה ועיניה הבריקוּ. ואחר מילמלה לעצמה:

– מה זאת? למי זאת?.. איזה יוֹפי! איזה יוֹפי! וּסמלים בּקצווֹת… נחמד!

מישמשה קצת בּראשי אצבּעוֹתיה, ולחשה כּמבינה בּענינים אלה:

– הרי זה משי… משי טהוֹר…

– פּרילי! זה בּשבילך. המטפּחת הזאת מוּבטחני שתהא הוֹלמת אוֹתך.

– בּשבילי? לא, אי אפשר! אתה צוֹחק…

פּניה הוּצפוּ סוֹמק עז. חיים עטף בּמטפּחת את כּתפי הנערה, והפּיפין ירדוּ עד לקרקע.

– איזה יוֹפי! – קרא חיים עם שהוּא מחַקה את קריאת התפּעלוּתה של הנערה.

– מה אתה עוֹשׂה? כּוּלי מלוּכלכת…

–אבל חמוּדה.

– עכשיו אתה מפטפּט שטוּיוֹת. – וּפניה שוּב נתלהטוּ בּארגמן – תוֹדה לך, חיים! איני יוֹדעת למה עשׂית זאת. הרי זה בּוַדאי יקר מאד. אבל תוֹדה לך. אלך ואַראֶה לאמא…

והיא פּרצה עם המטפּחת מן החדר. לא הספּיקה לפסוֹע פסיעה אחת ונרתעה לאחוֹריה בּצווחת בּעתה: בּפּרוֹזדוֹר נתקלה בּאדם אחד שגישש בּאפלה ולא מצא את הדלת. כּיון שפּרילי קפצה נבעתת לתוֹך החדר, והדלת נשארה פּתוּחה, מיהר אוֹתוֹ אדם לעמוֹד בּפּתח ולדפּוֹק על הדלת מבּפנים וּבקוֹל אשה צעירה שאל:

– מוּתר?

זוֹ היתה אשה שצעיף שחוֹר וסמיך כּיסה את פּניה. היתה לבוּשה לא כּעניה ולא כּעשירה אבל בּפשטוּת מרוּבה. שתי ידיה היוּ טמוּנוֹת בּתוֹך ידוֹנית קאראקוּל קטנה. האשה בּעצמה נבעתה, כּנראה, מצווחתה של פּרילי, וּלפי שהפכה אליה את פּניה בּפּתח ניכּר היה שהיא מסתכּלת בּעינים בּוֹהוֹת בּנערה משוּנה זוֹ שלבוּשה כּמבשלת אוֹ כּכוֹבסת ועטוּפה בּמטפּחת שיריים כּתוּמה־בּהירה. פּרילי נזדרזה להעלם, והאשה נכנסה כּמתבּיישת אוֹ מהססת.

– שלוֹם, מר לאפּוּנר! – אמרה לאחר שננעלה מאחריה הדלת ונמצאה עוֹמדת לפני חיים לבדה – חוֹששתני שאני מפריעה. – הוֹסיפה עם שהפשילה את צעיפה על מצחה.

לפניו עמדה ואנדה בּרגר.

– מרת בּרגר! – קרא מתוֹך אפתעה – שלוֹם למרתי. אינה מפריעה כּל עיקר. בּבקשה ממנה, תשב נא.

לפניה היתה חַורוּרית חוֹלנית, כּמוֹ אחר מחלה ממוּשכת, ואיזוֹ ארשת של דכּאוֹן. נזכּר אוֹתה נערה נהדרה וּמזהירה בּיפיה שראה בּנשף יוֹם־הוּלדתה; כּמה היתה אז חיננית וחמוּדה עם הדמעוֹת בּעיניה כּשהוּשר שם בּמקהלה השיר הלאוּמי… עכשיו ראה לפניו נערה אחרת. לכאוֹרה לא נפגם יפיה הקוֹדם, ועם זאת דוֹמה כּאילוּ משהוּ דהה בּתוֹכה, כּאילוּ הוּעם בּה איזה זיו. בּלא להוֹציא את ידיה מתוֹך הידוֹנית, תלתה בּוֹ עיניה ולא דיבּרה דבר.

שתיקה של מבוּכה. זוֹ לוֹ הפעם הראשוֹנה שהוּא רוֹאה את הנערה בּחדרוֹ. מסתמא בּאה בּאיזוֹ שתדלנוּת, אוֹ קרוֹב יוֹתר שהיא בּצרה גדוֹלה וּבגלל כּן בּאה אצלוֹ. רצה לסייע אוֹתה, לפתוֹח לה, ושאל:

– מה שלוֹמה, מרת בּרגר?

– תוֹדה, מר לאפּוּנר! שלוֹמי טוֹב.

ושוּב שתיקה.

– שמעתי – ניסה שוּב – שאחיה בּמאסר. וכי יש תקוה שיֵצא בּקרוֹב?

משכה בּכתפיה:

– כּלוּם אני יוֹדעת? אבּא המסכן מתרוֹצץ מפּקיד אל פּקיד, בּכל מקוֹם מבטיחים לוֹ ודוֹחים אוֹתוֹ בּלך ושוב… אי אפשר לידע בּבירוּר כּמה זמן עוֹד יחזיקוּהוּ חבוּש, את בּנדיקט.

– אני משער כּמה צער ודאגה גוֹרם לכם המאסר הזה.

– מהמ…

פּתאוֹם הרתיעה על כּסאה, שחה אליו בּמחצית גוּפה וּבקוֹל כּהה, לא בּטוּח:

–מר לאפּוּנר…

– מרת בּרגר?

–בּאתי לשאלוֹ דבר־מה.

–לשרוּתה, מרת בּרגר!

– אנוּ כּאן לבדנוּ?

– אין איש שוֹמע. היא יכוֹלה לדבּר כּאשר עם לבּה.

– מוּטב… אדבּר… כּלוֹמר, בּאתי לשאוֹל רק דבר זה… מפּני מה מצא אדוֹני את ווֹלפזוֹן פּסוּל לתפקיד שאדוֹני חשב מתחילה להטיל עליו? מפּני מה חזר בּוֹ?

השאלה הדהימה אוֹתוֹ רגע אחד. אף־על־פי שקישתה מאד לדבּר, היה בּקוֹלה איזוֹ עזוּת שבּהחלטה. שתק.

– אדוֹני שוֹתק. אבל הלא אדוֹני לא יסרב להשיב לי…

– הגברת בּרגר שוֹאלת אוֹתי בּענין שאני חייב בּוֹ שתיקה. הרי הגברת מבינה…

– אבל זיגמ… אבל ווֹלפזוֹן גוּפוֹ אינוֹ ענין ממשלתי. מפּני מה נפסל?

לא הזדרז להשיב. רק בּחן אוֹתה בּעיניו. חורירוּתה הפכה ללוֹבן; שרירי פּניה נעשׂוּ מעוּוָתים־מתוּחים. עמדה וּבקוֹל רצוּץ דוֹבבה:

– אם כּן… אם כּן… אמת מה שמספּרים עליו? על ווֹלפזוֹן אין לסמוֹך?.. הוּא אינוֹ נאמן?.. ידוֹ עם אוֹיבינוּ, עם הרוּסים?

קפץ גם חיים מעל כּסאוֹ:

– אבל לא! לא! מי אמר את זאת? הרי זוֹ דיבּה רעה! איני יוֹדע מה מתרחש כּאן. היכן נעוּצה תחילתה של רשת זוֹ של שקרים ושל ליזה שאוֹרגים סביב השם הזה… האם יש כּאן אי־הבנה לבד שמצערת מאד, אוֹ איזוֹ כּוָנת רֶשע להזיק… אני מבטיח לה, מרת ברגר, שהסיבה היא אחרת, אחרת לגמרה…

– אחרת? לא זאת?

– בּהחלט!

פּתאוֹם כּאילוּ נקטעוּ רגליה: צנחה על הכּסא וכיסתה את פּניה בּשתי ידיה. אבל לכסוֹת את הדמעוֹת שזלגוּ עיניה לא יכלה; הוֹציאה מתוֹך הידוֹנית ממחטה לנגבן. חיים הפך את פּניו וּמיהר לסוּר אל החלוֹן.

יצאו שניוֹת מספּר בּדממה. ואחר עמדה, ואמרה:

– תוֹדה לוֹ, מר לאפּוּנר!

החזיר אליה את פּניו. עיניה הבריקוּ בּברק משוּנה, חוֹלני.

– אח, מר לאפּוּנר! – אמרה – אינוֹ יוֹדע מה שעבר עלי בּימים האלה…

“הן, רוֹאה אני את זאת בּפניך, חביבתי!” הירהר בּלבּוֹ ואמר:

– לא טוֹב כּשמתחיל מתמוֹטט בּנוּ האמוּן בּאדם הקרוֹב לנוּ.

פניה הוּצפו בּדם עד למצח. מיהרה ושילשלה את צעיפה.

– לא. בּלבּי לא התרוֹעע אמוּני בּווֹלפזוֹן אף לרגע. ואפילוּ היה אוֹמר לי אדוֹני אחרת ממה שאמר, הייתי מאמינה לווֹלפזוֹן ולא לאדוֹני…

– למה אם כּן בּאה אצלי?

– למה בּאתי? וכי יוֹדעת אני? חפצתי לבדוֹק את דיבּת בּני־האדם… וטוֹב עשׂיתי…

– אֵמוּן זה שֶמָרתי רוֹחשת אליו סימן טוֹב הוּא לוֹ.

– הלא אני יוֹדעת אוֹתוֹ כּשם שאני יוֹדעת את עצמי. זה שנים שאנוּ מכּירים זה את זה.

– אם איני טוֹעה, זה הוּא שהכניס את הגברת בּתנוּעה הלאוּמית שלנוּ.

–הן, אדוֹני! הוּא השפּיע עלי ועל אחי.

– עוֹד גם על אחרים השפּיע, אני יוֹדע את זאת…

– אוֹה, מר לאפּוּנר! אני מכּירה לוֹ לווֹלפזוֹן טוֹבה גדוֹלה. הוּא נטע בּי את רגש המוֹלדת. מה הייתי בּלא זה? אפס! בּין הפּוֹלנים – יהוּדיה; בּין היהוּדים – זרה, “גוֹיה”־למחצה. מכּאן מנוּדה וּמכּאן רחוֹקה, ובכל מקוֹם בּזוּיה. בּאימה אני חוֹשבת, כּיצד הייתי יכוֹלה לחיוֹת בּחלל הריק שמסביבי וּבתוֹכי? ווֹלפזוֹן נתן לי מוֹלדת, וּמאז יש טעם לחיי. אדוֹני אמר אמת: על רבּים השפּיע בּרוּח זוֹ. ועכשיו… היאמין מר? הרי יש אנשים שנמנעים מלהשיב לוֹ שלוֹם! הוּא סבל, אוֹי, סבל מאד! וּביחוּד בימים הראשוֹנים, כּמוֹ ממהלוּמה כּבדה. הרוֹשם היה עמוֹק ואיוֹם. הוּא נשתנה מאד מאד… כּמעט היה לאחר… ואפשר שלא זה בּלבד השפּיע עליו. מוֹתוֹ של זאיוֹנטשיק זיעזע אוֹתוֹ…

– איזהוּ זאיוֹנטשיק?

– היה לנוּ מכּר אחד, זאיוֹנטשיק שמוֹ.. יוֹם אחד נמצא מוּטל דקוּר בּחוּץ, אצל פּתח בּיתוֹ.

לאפּוּנר פּילבּל בּעיניו:

– כּיצד! הרי… אימתי אירע הדבר הזה?

– זה כּבר. לפני שבוּעוֹת מספר. אמש אמר לי זיגמוּנד שאין לוֹ רשוּת לחיוֹת חיי בּטלה ושלוָה. החליט להתגייס לאחת הפלוּגוֹת הלוֹחמוֹת שלנוּ. הוּא אוֹמר שנסתלקה ממנו מנוחת נפשוֹ; שם, מקוה הוּא, ימצא את המנוחה לנפשוֹ…

– הרוֹאה גברתי עד היכן פּאטריוֹטיוּתוֹ של אדם זה מגעת?

שוּב הוֹציאה את ממחטתה מתוֹך הידוֹנית והתחילה מנגבת עיניה וּמקנחת את חָטמה. היה דוֹמה עליו שהיא מתיפּחת כּבוּשוֹת. הניח את ידוֹ על כּתפה ואמר:

– תרָגע נא, מרת ברגר! הערב אבקר את ווֹלפזוֹן; אשתדל למצוֹא הזדמנוּת לטייל עמוֹ בּרחוֹב אוֹ להוֹפיע עמוֹ בּאסיפת עם, ואפשר שאמצא לוֹ איזוֹ עבוֹדה… וזה ישׂים קץ, כּפי שאני מקוה, לכל לשוֹן־הרע ולדברי הרינוּן.

– תוֹדה, מר לאפּוּנר!

– אגב, מי הוא זה האדוֹן דבוֹשיק?

הנערה הרתיעה בּכל גוּפה לשמע השם הזה:

– למה הוּא שוֹאל?

– כּמדוּמני ששמוֹ של האדוֹן הזה מעוֹרב בּכל ההיסטוֹריה המגוּנה הזאת. וכי הכּירוּ שניהם זה את זה?

– הן, אדוֹני… שלוֹם!

וּבפסיעוֹת מהירוֹת נמלטה מן החדר.

פּרק ארבּעה־עשׂר

חביב היה על חיים לאפּוּנר בּיתו של הבּאנקיר ווֹלפזוֹן בּגלל העין הטוֹבה והפּנים המחַייכים של בּעל־הבּית, בּגלל אשתוֹ המזוּמנת תמיד להשפּיע עליך הרבּה מן הטוֹבה הגנוּזה בּלבּה וססיל בּתם הנבוֹנה ועדינת הנפש. חביבה היתה עליו דממת השלוָה השרוּיה בּחדרי הבּית הזה וּמחפּה כּמוֹ בּמעטה צמר רך את חיי יוֹם יוֹם הזוֹרמים שם מתוּנים מתוּנים בּבטחה וּבשלוֹם; דאגוֹת המשפּחה הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, המצוּיוֹת בּכל בּית בּישׂראל, צפוּנוֹת מתחת למעטה השקט וּמעוֹלם אינן מבצבצוֹת למעלה…

הערב מצא חיים שינוּי גדוֹל בּבּית. לא היוּ עוֹד בּוֹ הדממה והשקט הקוֹדמים. בּחדרים התרוֹצצוּ והשתוֹבבו שני נכדי ווֹלפזוֹן, שרעשוּ, צעקוּ, דפקוּ בּדלתוֹת, הזיזוּ כּסאוֹת; יש שגם כּלי חרסינה אוֹ זכוּכית נוֹפל פּתאוֹם ונשבּר בּרעש… בּחדר־האוֹכל מצא את שׂרה־דבוֹרה ישוּבה בּמקוֹמה הרגיל ועסוּקה בּמלאכת הסריגה הנצחית שלה. לא הרחק ממנה ישב אדוֹן אחד בהיר־שׂערוֹת, כּבן שלוֹשים וחמש, וקרא בּעתוֹן. הזקנה הבּיטה אל לאפּוּנר מעל משקפיה. בּרגע הראשוֹן כּאילוּ לא הכּירה אוֹתוֹ, וּמיד לאחר מכּן פּרצה קריאת שׂמחה מפּיה:

– מר לאפּוּנר! הוּא בּריא כּבר? בּרוּך השם… כּל כּך דאגנוּ לוֹ. הלא כּמעט שהיה בּן “העוֹלם ההוּא”…

– כּנראה לא היה שם צוֹרך בּי והשאירוּני בּעוֹלם הזה. – השיב לאפּוּנר.

– עמדה לוֹ למר זכוּת אבות. בּבקשה, יֵשב מר. ססיל תשׂמח מאד לראוֹתוֹ. כּבוֹדוֹ מכּיר את האדם הזה? הלא קרוֹבים אתם… בּעלה של ססיל.. זליג… בּן קוֹבנה אף הוּא…

זליג עמד והוֹשיט לוֹ את ידוֹ. זה היה אדם הדוּר בּלבוּשוֹ, בּעל גוּף מסוּרבּל עם כּרס בּוֹלטת. לא עשׂה רוֹשם נעים על חיים. פּניו העגוּלוֹת והשמנוֹת לא הפיקוּ בּינה יתרה, אבל בּתנוּעוֹתיו המתוּנוֹת וּבראשוֹ המוּפשל קצת לאחוֹר היה משׂוֹבע־הרצוֹן ומן הבּטחוֹן בּעצמוֹ.

– שמו של מר חיים… – אמר זליג עם שהוּא משתדל לזכּוֹר נשכּחוֹת – חיים… דוֹמני שאני זוֹכר את מר מקטנוּתוֹ. היה מן ה“חטוּפים”, לא? זוֹכרני ילד אחד שהיה נגרר אחר הדוֹדה זלאטה, שניהלה איזוֹ אחוּזה הסמוּכה לקוֹבנה… אבל אז, בּאוֹתם הימים שאני ראיתיו, כּבר יצאה הדוֹדה זלאטה מן האחוּזה. כּמה זמן עבר מאז? עשׂר שנים? לא, יוֹתר. זוֹכרני ילד חיור עם פּיאוֹת ארוּכוֹת…

התחיל זליג מספּר זכרוֹנוֹת מן הימים ההם בּקוֹבנה, היאך הוּא, זליג, היה קוֹרא בּסתר מאביו ספרי השׂכּלה… דייר משוּנה היה בּביתם, יוֹסיל שמוֹ, אף הוּא איזה קרוֹב שלמד בּגימנסיה, וזליג היה מתקנא בּוֹ, וגוֹנב מחדרוֹ ספרי השׂכּלה… היאך גירש אביו את הדוֹדה זלאטה מבּיתוֹ על שהסכּימה שהיתוֹמ’ל… כּך היה מר לאפּוּנר קרוּי אז בּפי בּני הבּית… שהיתוֹמ’ל יִלמד בּ“שקוֹלאֶס”⁸ של הגוֹיים. לא ידעה המסכּנה מה לעשׂוֹת בּיתוֹמ’ל שהשליכוּ עליה…

– כּן – אמר חיים – אז היה מצב אחי ואחוֹתי לא טוֹב… אבל הדוֹדה זלאטה שׂכרה בּכל זאת מלמד שילמדני תוֹרה.

– ואוֹתוֹ מלמד לא עשׂה אוֹתוֹ לגדוֹל בּישׂראל, כּנראה?

– לא אוּכל להתפּאר בּזאת. לא אהבתי את הלימוּדים הללוּ.

– ואתה, זליג, – שאלה פּתאוֹם שׂרה־דבוֹרה – כּלוּם מזדמן לך פּעם לפתוֹח גמרא?

– בּקוּרסק גמרא? וכי מה סבוּרה חמוֹתי, שמא אנוּ יוֹשבים שם בּבטלה? עתים אין פּנאי לעיין אפילוּ בּעתוֹן.

– מסתמא כּבר הספּקת לשכּוֹח הכּל…

– גירסא דינקוּתא אינה משתכּחת. אני מקוה שאוּכל עוֹד למצוֹא את ידי ורגלי בּאיזוֹ סוּגיה.

– הן, הן… ללמוֹד קשה, לשכּוֹח קל, אָח־אָח… נאנחה הזקנה בּלא שהגבּיהה את ראשה ממלאכתה.

זה שנים רבּוֹת שהיא נאנחת כּך בּינה־לבין־עצמה, עד שהאנחה נעשׂתה לה להרגל. בּשעה שנישׂאה לבּעלה ידעה שהיא נישׂאת לבחוּר בּן־תוֹרה וירא־שמים, מעוֹרב עם הבּריוֹת וּבקי בּהויוֹת־העוֹלם. מעט מעט דחקוּ הויוֹת־העוֹלם את יִראת־השמים, וה“בּיכלאָך” דחקוּ את ה“ספרים” הקדוֹשים. והש“ס בּכריכוֹת העוֹר היקרוֹת שבּעלה קיבּל מאביה ז”ל מתנת־דרשה לחתוּנתם, עוֹמדים בּארוֹן, וזה כּבר שאין איש מעיין בּהם. הלב כּוֹאב ממש מעלבּוֹנה של תוֹרה. אף את צילה השׂיאוּ לבן־תוֹרה וירא־שמים והסוֹף? שוּב אוֹתוֹ הסוֹף… וּבנוֹגע ליראת־השמים שם, על דעתה, כּשהיא רוֹאה את נכדיה… שקצים קטנים… אבל שׂרה־דבוֹרה אינה מתמרדת ואינה צוֹוחת: ס’טייטש, והאידיש־קייט שלכם היכן היא?" הויוֹת־העוֹלם חזקוֹת, כּנראה, מן האידישקייט… וּמה כּוֹחה של אשה פּשוּטה כּמותה להלחם כּנגדן? מי יאמר “קדיש” אחריה? היזכּוֹר מי להדליק נר בּיום ה“יארצייט” שלה?.. פּעמים היא נבהלת כּשהיא רוֹאה פּתאוֹם את עצמה זרה בּין בּני־בּיתה של עצמה, עוֹלמם אינוֹ עוֹלמה. עמה מדבּרים הכּל בּ“מאמע־לשוֹן”⁹, ואף־על־פּי־כן יש שאינה מבינה מה הם שׂחים. כּאילוּ מעוֹלם אחר בּאוּ. עוֹלמה שלה, עוֹלמם של אבּא ואמא, של סבא וסבתה, של כּל אוֹתם היהוּדים מעיירתה, שוֹקע, שוקע – ואין מציל… ועל כּן היא נאנחת כּל ימיה בּינה־לבין־עצמה, עד שהאנחה נעשׂתה לה לטבע שני.

נכנסה ססיל, עם שהיא גוֹמרת לפרוֹף את חוּלצתה, לאחר שהיניקה את הילדה. דוֹמה היה על לאפּוּנר שהאשה הצעירה הזאת עוֹד השמינה בּמשך השבוּעוֹת שלא ראה אוֹתה. היתה פּוֹסעת פּסיעוֹת רכּוֹת וּכבדוֹת, והוּא תמה עליה כּמה היא הוֹלכת ונעשׂית דוֹמה לאמה. אלא יחד עם זאת כּאילוּ נתוַספוּ לה בּינת־חיים ורוֹך־מזג שתמיד היוּ משוּכים על פּניה נטוּלי היוֹפי… היא שׂמחה מאד לראוֹתוֹ ישוּב אל שוּלחנם. לחצה בּחוֹם את ידוֹ, והוּא נשק על ידה בּרגש.

– הא, מנהג פּוֹלני זה לנשק ידי אשה! – רטן זליג לתוֹך עתוֹנוֹ – אצלנוּ הרוּסים אין נוֹהגים כּך.

ססיל גיחכה ושאלה:

– בּקוּרסק “שלנוּ” אין נוֹהגים כּך?

וּמיד פנתה אל חיים והתחילה שוֹאלת אוֹתוֹ על מחלתוֹ ועל הרגשת־עצמוֹ בּשעה זוֹ. שלוֹש פּעמים הלכה לבקרוֹ בּשעת מחלתוֹ. אבל בעל־הבית שלוֹ… בּר־נש משוּנה, מצחיק… טוֹב־לב? יִתכן. אבל בּשוּם פּנים לא היה נוֹתן לה להכּנס אצלו. כּל פּעם היה לוֹחש לה מתוֹך רגש של איזוֹ יראַת־רוֹממות כשהוא מסוֹכך בּכפּוֹ על פיו: “אי אפשר! שם יוֹשבת נסיכה… אין דעת הנסיכה נוֹחה כּשבּאים אצל החוֹלה”… נוּ, מי יוּכל לעמוֹד בּפני נסיכה? מימיה לא היה לה הכּבוֹד להיוֹת בּמחיצתןּ של נסיכוֹת. מאז לבּה מלא רחשי כּבוֹד אל מר לאפּוּנר, ואף אל עצמה, שמכּירה אדם שמכּיר נסיכוֹת…

בּעוֹד היא מדבּרת כּך בּלגלוּג, נפתחה הדלת בּרעש ואל החדר פּרצוּ שני נערים שגררוּ כּסא מוּשכּב על גבּוֹ. אחד כּבן שש היה ישוּב על גב הכּסא, והשני כּבן חמש דחף אוֹתוֹ מאחריו בּכרעיו.

– מה זאת? – קרא האב בּזעם – איזה משׂחק חדש המצאתם?

– אנוּ נוֹסעים בּמזחלת… אל הסבתה אנוּ נוֹסעים.

– להחזיר מיד את הכּסא אל מקוֹמוֹ! – גזר האב.

– אינך מכּיר את השוֹדדים שלי? – שאלה ססיל את לאפּוּנר – הניחוּ, ילדים, את הכּסא! אתם מגרדים את הרצפּה המדוּנגת. בּוֹאוּ ואִמרוּ שלוֹם לאוֹרח.

הילדים העמידוּ את הכּסא בּלא רצוֹן על כּרעיו ונתקרבוּ אצל לאפּוּנר. הגדוֹל, בּסבר פּנים גלוּיוֹת, מעוּדנוֹת וּמפוּנקוֹת הוֹשיט לוֹ את היד וּבעזוּת אמר: “שלוֹם!” והשני, חיור, צנוּם, עם מבּט חשדני מתחת למצח, הוֹשיט אף הוּא את ידוֹ, אבל בּשתיקה.

– זה מישה – אמרה האֵם על הגדוֹל – וזה השני, שמוֹ מארק; הלזה אצלנוּ שתקן וזעוּם. מפּני מה לא בּירכת לשלוֹם כיאות?

– שלוֹם! – נענה לה הקטן בּריטוּן כּשהוּא מרוֹפף בּעיניו לצדדים.

– מישה, מארק… – ריטנה הזקנה בּפני עצמה – וכי אלה הם שמוֹתיהם של ילדי ישׂראל? מה יש להתבּייש בּשמוֹ של סבם משה עליו השלוֹם, שהיה סוֹחר מכוּבּד על הבּריות וּבעל צדקה גדוֹל, ור' מרדכי דוֹדם ז"ל אף הוּא יהודי נאה היה וגדוֹל בּתוֹרה. אילוּ שמעוּ הם היאך שינוּ את שמוֹתיהם לשמוֹת של גוֹיים, היו מתהפּכים בּקבר…

מארק הזעוּם לא נתן לה לסיים את דבריה. נתקרב אצלה, גיפּף את ערפּה ולחש לה על אזנה, עם שהוּא סוֹכך בּשתי כּפּיו על פּיו כּדי שקוֹלוֹ לא יִשָמע. הזקנה שמעה, שמעה בּחיוּך של חיבּה, סוֹף גיפּפה אוֹתוֹ, נשקה לו ואמרה בְּאידיש:

– אה, זהבי! אילוּ יכוֹלתי לשמוֹע את לשוֹנך… אמוֹר לאמך מה אתה רוֹצה.

הקטן התחיל מתרגז. אף הוּא לא הבין מה הסבתה שׂחה לוֹ, ושוּב התחיל לוֹחש לה על אזנה בּמפגיע.

– הרף מהסבתה, מארק! – נתערבה האם לעזרתם – אמוֹר לי מה רצוֹנך.

– הוּא רוֹצה מן הסוּכּריוֹת שהסבתה נתנה לנוּ בּבּוֹקר. הסבּיר מישה.

– שוּב סוּכּריוֹת! – העיר האב בּתרעוֹמת – רק מפנקים אוֹתם וּמקלקלים את קיבוֹתיהם.

– לא, ילדים! – אמרה האם – עוֹד מעט נאכל פּת־ערבית. אחר כּך תקבּלוּ. עכשיו הסתלקוּ מכּאן. לכוּ אל הדוֹד זיגמוּנד. הוּא בּוַדאי בּחדרוֹ.

– מוּטב, – הסכּים מישה – אבל אל הדוֹד נסע ולא נלך בּרגל.

– מה משמע “תסעוּ”?

– נסע על הכּסא.

ססיל ולאפּוּנר צחקוּ. האב חייך מאוֹנס. והילדים לא המתינוּ להסכּמת האם, התנפּלו על הכּסא, השכּיבוּהוּ. האחד שרק, השני קישקש כּביכוֹל בּלשוֹנוֹ: דין… דין… דין… ונעלמוּ בּפּתח שבֹּו נכנסוּ.

– אם נשהה כּאן עוֹד חוֹדש, עלוּלים הילדים להתקלקל בּמידה שלא תהיה להם עוֹד תקנה. – אמר זליג רוּסית, כּדי שהזקנה לא תבין.

– מה אתה רוֹצה מן הילדים. – השיבה ססיל – איני רוֹאה בּהם שוּם קלקוּל. הם ילדים כּמוֹ כּל הילדים.

– פּשיטא שאין את רוֹאה. כּל היוֹם רוֹעשים והוֹפכים את העוֹלם. כּל היוֹם סוּכּריוֹת וכל מיני טינוֹפת מתוּקה.

– הרי הם רק ילדים. הם זקוּקים לתנוּעה כּמוֹ לאויר. וּמה יעשׂוּ ולא ישתוֹבבוּ? שמא יקראוּ כּמוֹך עתוֹנים? חברים אין להם כאן.

– מפני מה אין אַת מטיילת עמהם?

–אֶת זאת יכוֹל אתה לעשׂוֹת, הוֹאיל ואתה יוֹשב בּטל כּל היוֹם. הרי יוֹדע אתה כּמה קשה עלי ההליכה. אחרי מחצית שעה של הליכה, רגלי נהפּכות לבקיעי־עץ. זיגמוּנד ניסה פּעם לצאת עמהם לטייל, אבל לא נעים לוֹ להשׂיח עמהם רוּסית. הקטנים אינם יוֹדעים פּוֹליטיקה וּמפטפטים בּרוּסית שלהם דוקא בּקוֹל רם.

– וּמפּני מה לא ידבּרוּ בּקוֹל רם רוּסית? כּלוּם בּוּשה היא להם?

– בּוּשה לאו דוקא. אבל בּרחוֹבוֹת וארשה בּימים האלה… הלא תבין מאליך שאין זה נוֹח בּיוֹתר.

– יוֹרק אני על תעלוּלי הפּוֹלנים… פהחַה! משׂחק ילדים…

– אתה יוֹרק… חבל שדבר זה אינוֹ ידוּע לפּוֹלנים, שכּן אין הם יוֹרקים כּלל וּכלל. לדידם הענין הוּא חמוּר מאד. ואי אפשר לידע…

– שטוּיות, ססיל! “אי אפשר לידע”!.. וכי עוֹלה על דעתך שפּוֹלין עשׂוּיה לנַצח בּ“מלחמה” זו? מה זאת פּוֹלין? פּשפּש… פּשפּש נגד ענק!

– ענק אוֹ לאו. ואילוּ פּוֹלין שוֹאפת לשבּוֹר את העוֹל מעל צוארה. הם רוֹצים להיוֹת בּני־חוֹרין, וּלכך לא נעים להם לשמוֹע בּרחוֹב את לשוֹן האוֹיב.

– ואני אוֹמר לך, לירוֹק צריכים על כּל השטוּיוֹת שלהם.

– שמע, זליג! – אמרה בּקוֹל שקט מאד, שנשמע מתוֹכוֹ רוֹגז כּבוּש – בּכלל אין זה מן המידה לירוֹק, וּביחוּד על דבר שחשוּב ונכבּד על בּני־אדם. על כּל דבר שאינוֹ לפי רוּחך אתה יוֹרק. יוֹתר מדי יוֹרק…

בּשעה שססיל נישׂאה לזליג היתה היא המשׂכּלת וּבעלת ההשקפוֹת המוֹדרניוֹת, והוּא – בּחוּר־ישיבה צנוּע וּביישן, בּלא כּל השׂכּלה. העלמה ווֹלפזוֹן היתה לוֹ אז כּקו־אוֹר, כּחזוֹן־קסם; לקח אוֹתה לאשה כּמי שפּוֹשט יד אל פּיִס גדוֹל. בּשנים הראשוֹנוֹת היתה ססיל מלמדתוֹ ומדריכתוּ בּכל דבר, והוּא היה שוֹמע לה כּתלמיד שוֹמע לרבוֹ, בּכניעה וּבצמאוֹן, מתוֹך יִראת־כּבוֹד גדוֹלה. לא נקף אצבּע אלא אם כּן שאל בּעצתה תחילה. לימים לאחר שנכנס לעסקי חמיו ואחר כּך עשׂה עסקים לעצמוֹ והצליח, וּביחוּד לאחר שסוּפח למשׂרה גבוֹהה בּבנין מסילת־הבּרזל מוֹסקבה־קוּרסק־וארשה, סמכוּתה של אשתוֹ, בּינתה והשׂכּלתה התחילוּ מדכּאוֹת אוֹתוֹ. צמחוּ לוֹ כּנפים והתחיל זוֹקף עליה חָטמוֹ וּמראה לה שאינוֹ קוֹטל קנים, וכל שכּרסוֹ היתה הוֹלכת וּמתבלטת ומתעגלת, היה הוא מתרברב ומתיהר יוֹתר. ססיל ראתה את השינוּי ההוֹלך וּמתהווה בּבעלה תחילה בּחיוּך של קוֹרת־רוּח, כּמוֹת שרוֹאים נער שדעתוֹ מתבּגרת וּמתאוֹששת עליו. סוֹף התחילה התרברבוּת זוֹ מקניטה אוֹתה. אבל וַתרנית מטבעה, כּמוֹ אביה, לא הקפּידה ונמנעה מניצוּחי־דברים. הפּעם יצאה קצת מגדרה, ולאפּוּנר מצא שמן הראוּי לוֹ להתרחק.

–כּלוּם זיגמוּנד בּבּית? הייתי רוֹצה לראוֹתוֹ.

הזקנה השיבה לוֹ שבּנה כּלוּא כּל הימים בּחדרוֹ ואינוֹ יוֹצא מפּתח הבּית, והבּת מצאה מקוֹם להתלוֹצץ על אמה: האֵל הטוֹב אינוֹ שוֹכח את אמא וּממציא לה תמיד דאגוֹת חדשוֹת. אם זונדלי שלה שוֹהה זמן מרוּבּה חוּץ לבּית – מי יודֵע אם לא חבשוּ אוֹתוֹ בּבית־האסוּרים; ואם זוּנדלי יוֹשב בּבּית – מי יוֹדע אם ישיבה זוֹ לא תזיק חלילה לבריאוּתוֹ… הכּלל: בּרוּך השם שבּדאגוֹת אין מחסוֹר.

עמד לאפּוּנר והלך להקיש על דלת חדרוֹ של זיגמוּנד. זה היה חדר מרוּוח וּמפוֹאר בּכלים נאים ויקרים: שטיחים, תמוּנוֹת, אגרטלי פּרחים, ספרים, פּסל וֶנוּס גדוֹל משיש לבן. בּאויר צף ערפל כּחלחל מעשן סיגריוֹת. הוּא מצא את זיגמוּנד יוֹשב בּתוֹך כּוּרסת עוֹר גדוֹלה; מישה תלוּי על גבּוֹ מאחוֹריו וּמארק בּין בּרכּיו. לפניהם היה פּתוּח ספר גדוֹל עם תמוּנוֹת, והוּא מסבּירן לילדים. הללוּ, שקוּעים בּתמוּנוֹת, האזינוּ לדבריו בּכוָנת־הלב. הוּא דיבּר בּקוֹל נמוּך וּמתוּן וּבפניו איזוֹ קוֹרת־רוּח מיוּחדת, אבהית. מכּיון שראה את לאפּוּנר, ניער מעליו את הילדים ועמד ליתן לוֹ שלוֹם, הזמינוֹ לישב והוּא גוּפוֹ חזר אל כּוּרסתוֹ.

– רוֹאה אני – אמר לאפּוּנר – שאין מר משתעמם בּחברה עליזה זוֹ.

– כּלל וּכלל לא. הם כּבר מתחילים לשמוֹע קצת פּוֹלנית. הנה אני מסבּיר להם את התמוּנוֹת בּפּוֹלנית, והם מתרגמים לי את דברי בּרוּסית. מישקה זה יוֹדע כּבר אפילוּ לקרוֹא. אילו היתה לי שהוּת הייתי הוֹפך את שני המוֹסקאלים הללוּ לפּוֹלנים טוֹבים על אפּוֹ ועל חמתוֹ של אביהם. חבריה! – פּנה אל הילדים – נַראה לאדוֹן הזה את ידיעתכם המרוּבּה בּפּוֹלנית. הביאוּ את לוּחוֹת־השחם שלכם. הווּ יוֹשבים וּמקשיבים בּכוֹבד־ראש, ולא להשתוֹבב…

הילדים פּרצוּ בּצחוֹק גדוֹל, מפּני שדוֹדם סירס את המלה הפּוֹלנית “להשתוֹבב” על־ידי שהגה אוֹתה בּמלעיל ונתקבּלה על אוֹזן ה“מוֹסקאלים” מלה רוּסית שהוֹראתה “להוֹכיח”. ראה זיגמוּנד את טעוּתוֹ וצחק יחד עמהם. "אה, דם כּלבים! – פּנה אל לאפּוּנר – אין מר יוֹדע אֵילוּ מלאכי חבּלה הם אלה. וּביחוּד הקטן. שתקן זה מאוֹת שדים גנוּזים בּוֹ… חבריה! מי יִמנה עד עשׂרים בּפּוֹלנית? אל תצעקוּ כך שניכם יחד! אתה, מישקה, עד עשׂר, והוּא מעשׂר עד עשׂרים. טוֹב?

חיים האזין והתבּוֹנן כּל הזמן אל זיגמוּנד. התמיהוּ אוֹתוֹ מאד חיבּתוֹ אל הילדים, קוֹרת־רוּחוֹ והתענינוּתוֹ המרוּבּה בּהם.

זיגמוּנד התעייף סוֹף־סוֹף, ואפשר רצה לישב בּיחידוּת עם לאפּוּנר.

– לפי שעה, דייכם! – קרא – ועכשיו מהרוּ והסתלקוּ מכּאן! עוּשוּ! חוּשוּ! עוּפוּ מכּאן, שדים משחת! הש… הש… – זירז אוֹתם כּמוֹת שמגרשים כּלבלבים קטנים.

משנסתלקוּ הילדים, ישבוּ שניהם זה כּנגד זה ושתקוּ שעה קלה, לאפּוּנר ראה איך מעט מעט נעלמת מעל פּני זיגמוּנד, כּמוֹ מַסוה, ארשת בּדיחוּת־הדעת וקוֹרת־הרוּח, וּבמקוֹמה בּאה ונקשרת אליהם עננה של הרהוּרים כּבדים. דוֹמה ששכח אפילוּ את מציאוּתוֹ של חיים עמוֹ בּחדר.

– שמעתי על מר נפלאוֹת. – אמר לאפּוּנר.

זיגמוּנד הרתיע על כּסאוֹ ונתן בּוֹ עינים שוֹאלוֹת.

– אמרוּ לי שמר נעשׂה בּזמן האחרוֹן ליוֹשב־בּית.

– מאוֹנס, מר לאפּוּנר! –השיב הלזה בּחיוּך – מאחר שננעלוֹת בּפנַי דלתי הבּתים שהייתי יוֹצא ונכנס לשם. אגב, פּסק בּי גם כּוֹח המשיכה אל החוּץ. אני אוֹרח אצל עצמי.

– וּמה עוֹשׂה מר כּאן כּל הימים “אצל עצמוֹ”? עם הילדים?

– לא. יש לי גם ענין אחר. – ושוּב חייך – אני בּוֹדק את ה“אינואֶנטר” הפּנימי שלי. זה לא קל.

– וּמה העלָה בּבדיקתוֹ זוֹ?

– לצערי, מצאתיו חסר.

לא נוֹח היה לוֹ ללאפּוּנר לשמוֹע התגלוּת־לב פּתאוֹמית זוֹ.

– מר ווֹלפזוֹן! מאימתי… הדלתים הנעוּלוֹת? – שאל.

אינני זוֹכר יפה. כּמדוּמני, מיד אחרי פּגישתנוּ בּמסעדת יאנוּש.

– אף אלי הגיעוּ דברים על דיבּוֹת ורינוּן שאין להם שחר. כּדי לשׂים להם קץ החלטתי למצוֹא לוֹ איזה תפקיד ציבּוּרי…

זיגמוּנד ניענע ראשוֹ: לאו, לאו.

– למה?

– החלטתי להתגייס אל אחת הפּלוּגוֹת הלוֹחמוֹת שלנוּ, כּחייל פּשוּט.

– כּחייל פּשוּט דוקא! למה הוּא עוֹשׂה את זאת?

בּפניו של זיגמוּנד ניצנצה פּתאוֹם, מבּעד לענן ההרהוּרים, בּת־הצחוֹק הליצנית הרגילה שלוֹ:

– יוֹתר מדי נצטבּר חֵלב על גוּפי. רצוֹני להפחית קצת ממשקלי.

– יעזוֹב מר את ליצנוּתוֹ. וכי שקל יפה בּדעתוֹ מה הם חיי פּלוּגוֹתינוּ הלוֹחמוֹת? כּלוּם יוּכל לעמוֹד בּהם?

– אם לא אוּכל לעמוֹד, קרוֹב הדבר שאֶפּוֹל.

– מר ווֹלפזוֹן, איני מבין…

–מה יש כּאן להבין! – קרא. פּניו הפכוּ שוּב חמוּרים. מעל עינוֹ הימנית נחרש פּתאוֹם קמט עמוֹק ששיוָה לוֹ ארשת משוּנה – כּשאנשים מפרכּסים וּמתפּתלים בּבוֹר מחשכּים עמוֹק… ואני עוֹמד למעלה, בּאויר וּבחַמה, וּמסתכּל. כּמה זמן אוּכל לעמוֹד עוֹד כּך, מלמעלה?.. כּלוּם אינוֹ מבין שזה מגוּנה? סוֹף־סוֹף חייב אדם להתבּייש ולירד אל אוֹתם שלמטה…

רגע אחד נבעת חיים מארשת פּניו וּמדבריו. הצליף עליו מבּט תמה: וכי שפוּיה דעתוֹ של אדם זה?

– אין אנוּ עשירים כּל כּך בּכוֹחוֹת אינטלקטוּאליים. תמָצא עבוֹדה גם בשביל מר. עבוֹדה מוֹעילה למוֹלדת, ושתצדיק אוֹתוֹ בּפני כּל הציבּוּר שלנוּ. – אמר לאפּוּנר והרגיש שדבריו אינם מן הענין.

– מה לי ולציבּוּר! – קרא במרירות של צער וכעס – אני רוֹצה להצדיק את עצמי בּפני עצמי… עלי להצדיק את כּל חיי בּפני עצמי. כּלוּם אינכם מבינים את זאת, אלוֹהי!..

– אני מבין… כּלוֹמר, אני משתדל להבין. אבל יסלח לי מר… אני מדבּר אליו כּידיד. הוּא גדוֹל ממני בּשנים וּמשהוּ אני חייב לוֹ. יש שבּהשפּעת איזה רגש ידוּע, איזוֹ חוָיה עזה בּא מיטמוּט פּנימי… ואז הרגש הוּא הקוֹבע את החלטוֹתינוּ. הרגש לא תמיד הוּא יוֹעץ טוֹב. אנוּ שוֹכחים לשאוֹל את עצמנוּ אם יש לנוּ רשוּת לילך בּדרך שהרגש הנסער שוֹלח אוֹתנוּ. אבל מחוֹבתנוּ לשאוֹל זאת…

זיגמוּנד נזדקר ממוֹשבוֹ עד שהתרעשוּ כּל הקפיצים בּכּוּרסה. נעץ את שתי ידיו בּכיסי מכנסיו וּבפנים מעוּוָתים התיצב לפני לאפּוּנר, כּמוֹ לפני אוֹיב, ולא דיבּר עוֹד אלא צעק כּמוֹ מכּאב:

– רשוּת? על מה רשוּת לשאוֹל? ומי נתן לי רשוּת לחיוֹת כּמוֹת שחייתי עד עכשיו… בּבטלה, בּתפנוּקים, בּשׂוֹבע ונחת? אלוּ הן זכוּיוֹתי? יענה לי, בּבקשה ממנוּ, אם הוּא יוֹדע לענוֹת! בּזמן האחרוֹן שהיתי ימים רבּים בּפּראגה, בּסימטאוֹת מסריחוֹת וּבבתים דוֹמים לבתי־מחראוֹת וראיתי שם דברים שאינם עוֹלים כּלל על דעתוֹ של אדוֹני! הוּא דר לוֹ אצל החייט שלוֹ, ואינוֹ רוֹאה מה שנעשׂה סביבוֹ, איך אנשים כּמוֹתוֹ חיים, וּביחוּד שם, בּאוֹתם המקוֹמוֹת, בּפּראגה… אדוֹני אינוֹ רוֹאה ואינוֹ יוֹדע כּלוּם, כּלוּם, כּלוּם!.. מי נתן לוֹ למר את הרשוּת להסיח את הדעת מן החיים לאמיתם, ל… לעיצוּמה של אמיתם? אדוֹני אוֹכל ושוֹתה בּשעה הקבוּעה, ישן לוֹ על מיטתוֹ בּשעה הקבוּעה, נוֹאם וּמצוה וּמנהל מרד לאוּמי, וסוֹבר שזהוּ הכּל… הה, אין זה עוֹד הכּל! יִרעב, יִסבּוֹל יסוּרים, ישכּב לישוֹן רעב תחת כּיפּת השמים, יפּוֹל פּעם בּידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת שלוֹ, ואז יִראֶה… אז ידבּר אחרת על רשוּת. מהנ!.. רשוּת!.. אני הסתכּלתי לתוֹך התהוֹם, ואמרתי: די!.. כּשיש לי בּוּשה וגוֹעל־נפש מן החיים שאני חי, מן החיים בּכלל, בּאים ואוֹמרים לי: היש לך רשוּת? מהנ…

הוּא עמד על לאפּוּנר כדיין אוֹ כּתוֹבע קשה ולא העביר כּל הזמן ממנוּ את עיניו המבּיטוֹת בּצער של כּאב וכעס כּאחד. לאפּוּנר ישב ועיניו מצוּמדוֹת אל הדוֹבר אליו. לבּוֹ נטרף ושלא־מדעת כּאילוּ נסחב על־ידי הסתערוּת צערוֹ של זה.

– אפשר שלא ירד מר לסוֹף דעתי. – גמגם לאפּוּנר – התכּוַנתי לוֹמר שיש דרישוֹת עליֹונוֹת שעליהן אנוּ חייבים תשוּבה… אהבתנוּ למוֹלדת מטילה חוֹבוֹת… גם בּאנשים האהוּבים עלינוּ אין לזלזל…

זיגמוּנד כּמדוּמה לא שמע עוֹד. הוּא התרוֹצץ בּחדר אילך ואילך כּשידיו נעוּצוֹת בּכיסי מכנסיו. פּתאוֹם עמד. המלים האחרוֹנוֹת כּאילוּ נגעוּ בּשפּוּד מלוּבן בּפצע טרי שבּלבּוֹ. בּרגלים כּוֹשלוֹת נתקרב אצל כּוּרסתוֹ והתנפּל לתוֹכה. פּניו היוּ חיורוֹת. התחיל משפשף בּשתי ידיו את לחייו בּתנוּעה עצבּנית משוּנה, כּאילוּ התכּוון להחזיר לתוֹכן את דמן שאָזל. וכפצוע נאנח:

– האנשים האהוּבים עלינוּ… אה, אלוֹהי, אלוֹהי! האנשים האהוּבים עלינוּ…

התחיל מפרך את אצבּעוֹתיו:

– אבל מה אעשׂה?. איני יכוֹל, איני יכוֹל אחרת… אדוֹני! הוּא אינוֹ צריך לדבּר עמי על זאת… הוּא לא… סוֹף־סוֹף הרי בּשביל פּוֹלין עתיד אני להלחם שם… הרי גם את פּוֹלין אני אוֹהב. את פּוֹלין כּוּלנוּ אוֹהבים…

– אימתי אוֹמר מר לצאת לשם?

זיגמוּנד לא ענה. אפשר לא שמע. וּשניהם ישבוּ רגעים אחדים ושתקוּ. קראוּ לפת־ערבית. חיים עמד ויצא דוּמם מן החדר.

כּשנכנס חיים אל חדר־האוֹכל, כּבר מצא שם את כּל בּני־הבּית. ה' ווֹלפזוֹן וחתנוֹ הצטדדוּ אצל החלוֹן והיו שם עסוקים בשׂיחה. ססיל עמדה בּאמצע החדר וּשני בּניה דבקים בּה, דוֹרשים ממנה מה וּפוֹצרים בּה בּקוֹלי־קוֹלוֹת, והיא בּניחוּת וּבקוֹלה השקט, משתדלת להשתיקם. שׂרה־דבוֹרה עוֹמדת עם המשרתת אצל המזנוֹן ונמלכת בּה, כּנראה, בּעניני הסעוּדה. משראה ה' ווֹלפזוֹן את חיים, חייך אליו וּפסע כּלפּיו בּיד פּשוּטה, עם שהוּא מברכוֹ בּאחלמתוֹ המהירה.

בּאה שׂרה־דבוֹרה ושאלה אוֹתוֹ היכן זוּנדיל וּמפּני מה לא נכנס לסעוּדה. עד שהיא שוֹאלת בּדאגה, הפסיקה בּעלה בּקריאה: “הרי חָזרה לך אבידתך! הנה זוּנדיל שלך!”

לאפּוּנר עמד בּגבּוֹ אל הדלת. בּמתכּוון לא החזיר את פּניו. ואף אחר כּך נמנע מלהפּגע עם זיגמוּנד בּמבּטוֹ.

הסעוּדה היתה עליזה ורוֹעשת בּגלל הילדים. הווֹלפזוֹנים שהיוּ כּל ימיהם רגילים להסב אל השוּלחן במנוחה ובשקט, הרעש הזה הכבּיד עליהם וראשם היה עליהם סחרחר; אבל קיבּלו את זאת בּאַהבה וּבשׂמחה. הילדים סירבוּ הפּעם לישב בּמקוֹמם הקבוּע. מישה בּחר לוֹ מקוֹם דוקא לימינוֹ של הסב. כּיוָן שראה זאת מארק הקטן, נתקנא בּאחיו וטען שאף הוּא רוֹצה לישב בּאוֹתוֹ מקוֹם. ידוּע היה הקטן בּקשיוּת ערפּוֹ ששוּם דברי פּיתוּי אוֹ אִיוּם לא יזיזוּהוּ מחפצוֹ, הכריז זיגמוּנד שיפיל בין שני האחים גוֹרל. הרי לפניהם שני אגרוֹפיו הקפוּצים: בּתוֹך אחד מהם פּסיגת סוּכּר, וּמי שיראֶה על האגרוֹף עם הסוּכּר עליו לישב בּמקוֹמוֹ הקבוּע אצל הסבתה; השני ממילא יֵשב ליד הסב. מישה הבּכוֹר קפץ הראשוֹן לתפּוֹש את אגרוֹף הדוֹד, והנה סוּכּר! הגדוֹל קיבּל את הדין, הלך וישב אצל הסבתה, והקטן זכה בּמקוֹם המחלוֹקת, לימינוֹ של הסב. אה! אילוּ היוּ הקטנים יוֹדעים שדוֹדם גנב את דעתם וּפסיגת סוּכּר היתה בּכל אחד מאגרוֹפיו… לאפּוּנר הצליף מבּט על זיגמוּנד: פּניו היו חיורים קצת, אבל לא נשתמר בּהם אף סימן להתרגשוּתוֹ הקוֹדמת; הוּא חייך מתוֹך בּדיחוּת־הדעת כּביכוֹל. “הרי נפשוֹ של אדם זה, הירהר לאפּוּנר, אינה נטוּלת כּוֹח! וכמה הוּא צריך לאהוֹב את האנשים הללוּ בּשביל להעמיד פּנים כּאלה!..”

זליג ישב מרוּגז על שהילדים אינם יוֹדעים לישב בּמנוחה, על שהם הוֹלכים וּמתקלקלים על־ידי הפּינוּק המרוּבּה, ועל אשתוֹ שהיא וַתרנית כּלפּיהם. ססיל הרגישה בּפניו הרגוּזוֹת של בּעלה, ניסתה פּעמים אחדוֹת להשקיט את הילדים ולא עלה בידה. יוֹתר מדי חלשה היא בּשביל כּך. וּבלבּה התרעמה על בּעלה: משוּם מה סבוּר הוּא שחוֹבה זוֹ של חינוּך הילדים מוּטלת עליה ושהוּא פּטוּר ממנה?.. זיגמוּנד, שלא היתה לוֹ כּל חיבּה אל גיסוֹ, הרגיש מיד בּתרעוֹמת האילמת שבּין אחוֹתוֹ וּבין בּעלה, וּכדי להרעים את זה יוֹתר, הרבּה להתעסק עם הילדים. שאל את מישה כּמה רגלים יש מתחת לשוּלחן. בּעוֹד מישה היה יוֹשב וּמחַשב, נעלם הקטן תחת השוּלחן וּלאחר מכּן הגיח משם בּקריאת נצחוֹן: “שתים־עשׂרה… לא, ארבע־עשׂרה!” הגדוֹלים צחקוּ. את רגליו של עצמו שכח למנוֹת. מישה טרוּד לא נתן את דעתוֹ לקריאת אחיו ולצחוֹקם של הגדוֹלים; הוּא היה שקוּע בּחשבּוֹן שעדיין לא גמרוֹ: מתוּנה מאד היתה מחשבתוֹ. וּכשהכּל נשתתקוּ, השמיע במנוחה ובכוֹבד־ראש:

– מתחת לשוּלחן שש־עשׂרה רגלים.

–בּראווֹ! – קראה האֵם.

– לא נכוֹן! – קרא זיגמוּנד.

– כּיצד “לא נכוֹן”? – התמרמרה האָחוֹת – הרי לכם בּעל חשבּון! מישה מיטיב לחַשב ממנוּ. סבא וסבתה, אבּא ואמא, הדוֹד והאוֹרח, מישה וּמארק – הרי שמוֹנה. וּשמוֹנה זוּגוֹת רגלים כּמה הן?.. וזיגמוּנד בּשלוֹ: לא נכוֹן! התחילוּ מלגלגים עליו. וּמישה אָדוֹם כּסלק מצטער על שהדוֹד עוֹמד בּטעוּתוֹ. היה מוּכן כּבר לוַתר על זוּג אחד אוֹ להוֹסיף וּבלבד שהדין יהיה עם הדוֹד… מוֹחוֹ הקטן עבד עבוֹדה מאוּמצת, וּפתאוֹם קרא:

– אני יוֹדע! אני יוֹדע! שש־עשׂרה רגלים ועוֹד ארבע של השוּלחן, הרי זה… הרי זה… שש־עשׂרה, שבע־עשׂרה, שמונה־עשׂרה, תשע־עשׂרה, עשׂרים רגל!

– בּראווֹ! – קרא הפּעם זיגמוּנד.

ססיל שישבה על ידוֹ החליקה בּחיבּה על ראשוֹ. ראה מארק בּנצחוֹנוֹ של אחיו וקרא בּביטוּל:

– אף, זה ענין חשוּב! אילמלי ידעתי שצריכים למנוֹת גם את רגלי השוּלחן הייתי גם אני יכוֹל למנוֹת עד עשׂרים.

ושוּב צחוֹק.

כּל השׂיחה התנהלה בּפּוֹלנית וּברוּסית מרוּסקת (ווֹלפזוֹן וּבנוֹ דיבּרוּ רוּסית לא־רהוּטה). בּתוֹך ההמוּלה והצחוֹק ישבה שׂרה־דבוֹרה כּחרשת־אילמת; כּזרה מעוֹלם אחר שנקלעה בּמקרה אל השוּלחן הזה, בּין האנשים האלה… לאחר שבּתה הסבּירה לה את כל הויכּוּח, חייכה ואמרה בּתרעוֹמת אל חתנה:

– ראשים כּאלה, בּלא עין־הרע… לא היית יכוֹל ללמדם “מוֹדה אני” אוֹ בּרכה על הפּת, על החלב, וּבכלל…

– אמא! – התערב הבּן – מוּטב שתשאלי את צילה שלך. זוֹכרני, בּקטנוּתי היית מציקה לי שאברך על דא ועל הא… לא יכוֹלתי להכניס פּסיגת סוּכּר אל הפּה בּלא שתזכּירי לי: “זוּנדילי, וּברכה?” וססיל היתה אוֹתה שעה נוֹזפת, רוֹגנת ורוֹטנת כּחתוּלה מרוּגזת: ממהננ… לא יאה לוֹ לגימנַזיסט “לעשׂוֹת” בּרכה… ועכשין למה אַת שוֹתקת, ססיל? מפּני מה אינך רוֹטנת ונוֹהמת כּמו אז? לא יאה לך “לעשׂוֹת” עם ילדיך בּרכה?

ססיל צחקה, ושׂרה־דבוֹרה אמרה בּאנחה:

– אַי, זוּנדלי, זוּנדלי! שמא סבוּר אַתה שאם היית, חלילה, נשמע לי ונזהר בּברכות, היית מצליח פּחוֹת בּחיים?

– אַל דאגה, אמא! עוֹד יש לי תקוה להצליח. עדיין לא גמרתי את החיים.

– חס ושלוֹם! אל תפתח פּה לשׂטן! – הפסיקתוּ אמוֹ בּבהלה.

הילדים, שישבוּ מרוּחקים זה מזה, התחילוּ עוֹשים איש כּלפי רעהוּ העוָיוֹת.

– הבּיטי אל הילדים. – אמר זליג אל אשתוֹ בּרוּסית.

– למה אַבּיט, וכי איני מכּירה אוֹתם? – השיבה הלזוּ.

– אבל אני איני מכּירם…

ססיל לא אמרה לוֹ כּלוּם, רק החליקה בּידה על ראשוֹ של הבּכוֹר ולחשה לוֹ מה על אזנוֹ.

ווֹלפזוֹן העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע דברים שנפלוּ בּין בּתו וּבעלה. בּלבּוֹ היה אף הוּא מדבר עליו, וּבכדי לטשטש את הרוֹשם ששׂיחה קצרה זוֹ היתה עלוּלה לעשׂוֹת על לאפּוּנר, פּנה אל זה ואמר:

–אדוֹני מכּיר את סַלוֹמוֹן בּרגר?

– את בּעל בּית־החרוֹשת? הן. יוֹתר אני מכּיר את בּנו וּבתוֹ.

– הוּא מכר את בּית־החרוֹשת שלוֹ.

–מי קנה אוֹתוֹ? – שאל זליג.

– פרנקל וּפּראגר קנוּהוּ בּשוּתפוּת. הערב יבוֹאוֹ לכאן לגמוֹר את הענין.

– וכי נהפּך עליו הגלגל על בּרגר זה? – שאל לאפּוּנר.

– כּלוּם אי אפשר היה לעשׂוֹת דבר לטוֹבתוֹ, כּדי שלא יגיע לידי כּך? – לא התאַפּק זיגמוּנד ושאל אף הוּא מתוֹך שפּניו האדימוּ משוּם מה.

– אי אפשר היה, אי אפשר היה! – השיב האב בּצער נאמן – הסתבּך יוֹתר מדי. הוּא חרוּץ ושקדן, ואפשר יוֹתר מכֹל בּעלי־התעשׂיה שלנוּ. אבל כּשהשעה חצוּפה, אין עצה ואין תבוּנה. וּבנוֹ, נוֹסף לכך, חבוּש בּבית־האסוּרים. צר לי על אדם זה. מר לאפּוּנר! יִשאֵר אחר הסעוּדה. גם הד"ר הרמאן יבוֹא. שמא יִמצא ענין בּחברתוֹ.

– בּחפץ לב. – השיב לאפּוּנר.

אחר הסעוּדה הלכה ססיל להשכּיב את הילדים וּלטפּל בּפעוּטה. זיגמוּנד נשתייר בּחדר־האוֹכל עם אמוֹ. בּזמן האחרוֹן היה אוֹהב להשתהוֹת טן־דוּ עם אמוֹ וּלהרבּוֹת שׂיחה עמה, שלא כּרגיל. בּעל־הבּית, חתנוֹ ולאפּוּנר נכנסוּ אל חדר־האוֹרחים.

שם כּבר ישבוּ והמתינוּ לוֹ סלוֹמוֹן ברגר, פרנקל, בּעל בּית־חרוֹשת לבַד לבן ושוּתף לבית־חרוֹשת גדוֹל לסוּכּר, וּפראגר, הרבּה צעיר ממנוּ, מנהל בּית־החרוֹשת לחוּטים של אביו – שניהם חסידים, מגוּדלי פּיאוֹת וזקן וּבכוּמתאוֹת על ראשיהם. ווֹלפזוֹן, לאחר שלחץ את ידיהם של אוֹרחיו והכּירם לזליג וללאפּוּנר, הציע לפניהם סיגאריוֹת ועל־פּי פּקוּדתוֹ הביאוּ משקאוֹת ועוּגוֹת.

סלוֹמוֹן בּרגר ישב ושתק מתוֹך פּיזוּר־הדעת ווֹלפזוֹן הרגיש בּדבר והבין שלבּוֹ רגוּש עליו בּגלל העסק שהוא עוֹמד לגמוֹר הערב, הצטדד עמוֹ בּמקצת ואמר:

– רוֹאה אני בּוֹ בּמר שבּריאוּתוֹ נשתבּחה. קיצוּרוֹ של דבר: הוּא גיבּוֹר חַיִל, אין כּמוֹתוֹ! בּראווֹ, מר בּרגר!

– הדאגוֹת והטרדוֹת, מר ווֹלפזוֹן, הן שנוֹשׂאוֹת את רגלי. ממש נסים נעשׂים בּי. אילמלי הוּצרכתי לשכּב חוֹלה, היה נהפּך הכּל לתוֹהוּ. ואף סוֹפוֹ של בּנדיקט היה רע, חס ושלוֹם…

– אגב, – שאל ווֹלפזוֹן בּקוֹל נמוּך יוֹתר – מה מצב הענין הזה, של בּנו?

– בּעזרת ה' הוּא עוֹמד להשתחרר בּראשוֹן לחוֹדש הבּא.

– נו, הרי יפה! הרי טוֹב!.. בּרוּך השם, יש לנוּ אָב בּשמים.

ה' ווֹלפזוֹן בּעל העין הטוֹבה שכּל ימיו לא היה זז מלחבּב את מידת הכנסת־האוֹרחים, זחה עליו דעתוֹ בגלל האוֹרחים החשוּבים היוֹשבים בּחדרוֹ והצטער מאד על העצבוּת הקשוּרה בּפני ידידוֹ. התאַוָה להפיג את עצבוּתוֹ וניחמוֹ:

– ואני אוֹמר לוֹ, מר בּרגר, שגם זוֹ לטוֹבה. בּנדיקט שלוֹ קיבּל לקח טוֹב הפּעם. מעתה יוָכח שלא תצמח כּל טוֹבה מן הבּטלה וירתם לעבוֹדה. והראָיה זיגמוּנד שלי. אף הוּא הרי היה חבוּש בּבית־האסוּרים, כּידוּע למר. וּבמה הוֹציא את כּל ימיו? בּדברי בּטלה, בּפּוֹליטיקה… סוֹף שנמאס לוֹ כּל זה וחזר בּתשוּבה, ח… היה ליוֹשב אוֹהל, וזה כּבר סימן טוֹב. מוּבטחני שסוֹפוֹ להכּנס בּעבוֹדה בּבּאנק אוֹ בּאיזה עסק אחר. אני מקוה עוֹד לראוֹת נחת ממנו. יראה, שכּך יגיע גם לבּנדיקט שלוֹ.

– לוַאי, לוַאי… – מילמל בּרגר.

ווֹלפזוֹן ראה שאין דבריו נכנסים ללבּוֹ של בּרגר, שאבן מעיקה עליו. הפך את פּניו אל שני החסידים, שזליג נכנס עמהם בּשׂיחה בּעניני פּוֹליטיקה. הלזה השתדל להוֹכיח להם שהיהוּדים חייבים ליתן את ידם לרוּסיה ולא לפּוֹלין: אנוּ היהוּדים שחלשים אנוּ ואין לנוּ כּלוּם – על מי עלינוּ להשען? על החזקים אוֹ על החלשים? מידת ההגיוֹן נוֹתנת שעל החזקים. בּעצם גם ה' ווֹלפזוֹן היה בּדעה זוֹ, אבל הצעיר הזה הקניטוֹ בּיהירוּתוֹ וּבטחוֹנוֹ, וּביחוּד היה בּלבּוֹ עליו שאינוֹ מכבּד, כּמדוּמה לוֹ, את בּתוֹ כּראוּי, ועל כּן אמר:

– אַתה טוֹעה, זליג! לא תמיד האלימים וּבעלי האגרוֹף הם החזקים; לרוֹב הטוֹען לדין וּלצדק הוּא החזק. ודוקא מפּני שאָנוּ חלשים ואין לנו כּלוּם, אין לנוּ משען אחר אלא הדין והצדק.

– בּפּוֹליטיקה, חמי, אין בּאים בּדין־תוֹרה אצל רבּנים… – השיב זליג.

– ואני אוֹמר לוֹ, מר ווֹלפזוֹן! – העיר פרנקל בּעל בּית־החרוֹשת לבד לָבן שהיה סוֹרק כּל הזמן בּאצבּעוֹתיו את זקנוֹ הגדוֹל – אם יד הפּוֹלנים תהיה חלילה על העליוֹנה, את פּתּנוּ מפּינוּ יוֹציאוּ, את הבּאנקים וּבתי־החרוֹשת שלנוּ יקחוּ לעצמם ואוֹתנוּ ירעיבוּ. הרוּסים, לפּחוֹת, אינם בּעלי עין רעה. הרי החוּקים החדשים, למשל… לסוֹחרים יהוּדים בּעלי גילדה, לאוּמנים יהוּדים וּבעלי דיפּלוֹמים מוּתר כּבר לדוּר בּכל רחבי רוּסיה, לעסוֹק שם בּמסחר וּבכל משלח־יד, ואין עינם של הרוּסים צרה בּהם…

לאפּוּנר שלא התערב כּל הזמן בּשׂיחה, שדיפדף בּאַלבּוֹם של תמוּנוֹת שמצא על טרסקל ועשׂה עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע, לא כּבש עצמוֹ והעיר:

– סליחה, רבּוֹתי! אני דר אצל חייט אחד שסבוּר שאין ליהוּדים מוֹלדת אלא בּמקוֹם שפּרנסתם מצוּיה. כּלוּם אף אתם סבוּרים כּמוֹתוֹ? שׂוֹנאי ישׂראל מוֹנים אוֹתנוּ בּאהבת בּצע, וּמה נענה אחריהם?

– כּאילוּ הגוֹיים שׂוֹנאים בּצע! – קרא פּראגר החסיד הצעיר שהיה משׂחק בּשרשרת הזהב על כּרסוֹ – כּבר חז"ל אמרו שעני חשוּב כּמת. וּמה היהוּדי בּלא ממוֹן! כּגוּף בּלא נשמה, בּאמת! אין לנוּ מלך, אין לנוּ מדינה, אין לנוּ בּטחוֹן משוּם צד וּבשוּם מקוֹם. ואילוּ הממוֹן הוּא צבאנו, הוּא מלכּנוּ והוּא בּטחוֹננוֹ… למה נכחיש, רבּוֹתי, את האמת!

– אַה! – קרא ווֹלפזוֹן בּתנוּעת יד של ספקנוּת – מה הבּטחוֹן הזה שבּממוֹן! כּמוֹ שנאמר על בן־אדם: היוֹם הוּא כּאן וּמחר שם… אַל תצחקוּ לי, רבּוֹתי! אבל אני, בּן הדוֹר הישן, סבוּר כמוֹת שהיוּ סבוּרים אבוֹתינוּ: “זרע בּרך השם” הוּא כּוֹחנוּ והוּא צבאנוּ. כּדברי מר. הרבּה הרבּה יהוּדוֹנים קטנים… הרבּה איטשי־מאיר’לך, משה’לך, שלמה’לך, יענק’לך, ידבּרוּ רוּסית אוֹ פּוֹלנית מה איכפּת לי! וּבלבד שיהיוּ מרוּבּים…

– ואני אעשׂה פּשרה בּיניכם. – אמר החסיד הזקן הסוֹרק בּאצבּעוֹתיו את זקנוֹ – נסכּים למה שאנוּ אוֹמרים בּמוֹצאי־שבת: “זרעֵנוּ וכספּנוּ ירבּה כּחוֹל”, חי־חי־חי… זרענוּ וכספּנוּ… שניהם כּאחד טוֹבים.. וּכמוֹ שאמר שלמה המלך: “אחוֹז בּזה וגם מזה אַל תנַח ידך”… אני מסכּים, וּכבוֹדוֹ – פּנה אל החסיד הצעיר – הלא גם הוּא מסכּים?

– מצדי, הן. אבל צריך אני גם לשאוֹל את פּי ה“פּלוֹנית” שלי, בּנוֹגע ל“זרענוּ”…

הסוחרים צחקוּ, ואף בּרגר לא נמנע מלחייך.

נכנס הד“ר הרמאן. לאפּוּנר שׂמַח עליו; קיוָה להמלט על־ידוֹ מחברת הסוֹחרים הללוּ, ששׂיחתם הרגיזתוּ. אף בּעל־הבּית היה מרוּצה מן האוֹרח הזה: ראה שעת־כּוֹשר להפּנוֹת עם בּעלי־התעשׂיה אל העסק שלשמוֹ בּאוֹ אצלוֹ. בּיקש מהד”ר הרמאן סליחה שיעזוֹב אוֹתוֹ לשעה קלה בּחברת לאפּוּנר וחתנוֹ, הוֹאיל והוּא יהיה עסוּק עם האדוֹנים הללוּ – החוָה על שני החסידים ועל בּרגר – בּענין אחד. אבל לשעה קלה, רק לשעה קלה… וּמיד עברוּ ארבּעתם אל חדר־עבוֹדתוֹ של ווֹלפזוֹן. אחרי שניוֹת מספּר נפטר גם זליג מן החדר. לאפּוּנר והרמאן נשארוּ לבדם. שניהם ישבוּ בּכוּרסוֹתיהם זה כּנגד זה, עישנוּ ושׂוֹחחו במנוחה. פּני הד“ר הרמאן היוּ חיורוֹת־חוֹלניוֹת. ידוֹ הנשענת בּמרפּקה על יד־הכּוּרסה עם סיגרה בּין אצבּעוֹתיה, היתה מרעידה משהוּ. שאלוֹ חיים אם אינוֹ בּקו הבּריאוּת. סיפּר לוֹ הד”ר הרמאן שלפני הרבּה שנים נדקר בּסכּין בּכרסוֹ; הפּצע הגליד זה כּבר. אבל בּזמן האחרוֹן ניעוֹר בּוֹ שוּב הכּאב הישן. וזה לילות אחדים שאינוֹ רוֹאה שינה מרוֹב היסוּרים. הרי זוֹ אזהרה שעליו לארוֹז את מיטלטליו ולחזוֹר אל בּיתוֹ.

– מי זה התנקש בחייו, אם אפשר לשאול? – שאל לאפוּּנר.

– קשה להגיד מי. מהמ!.. העם… העם האוֹהב חוֹפש, משפּט וצדק הוּא התנקש בּחיי.

לאפּוּנר היה סבוּר שהוּא מרמז לוֹ בּדבריו לשׂיחה האחרוֹנה שהיתה בּיניהם בּחדרוֹ, ואמר:

– דברי מר סתוּמים. נא לספּר לי מה אירע בּשכּבר הימים, אם אפשר…

– אפשר ואפשר, מר לאפּוּנר! מעשׂה שהיה לפני כּחמש־עשׂרה שנה. מוֹלדתי… אז אף אני הייתי מאמין בּמוֹלדת… אם כּן מוֹלדתי היתה אוּנגארן ולא פּוֹלין… בּעיצוּמוֹ של דבר אין בּין מוֹלדת זוֹ וּבין מוֹלדת זוֹ ולא כלוּם… לגבּי היהוּדי, כּמוּבן. אהבתי את אוּנגארן שלי, התגאיתי בּעברה, האמנתי בּעתידה, נלחמתי בּעד חירוּתה… הכּל כּמוֹ שצריך להיוֹת, כּלוֹמר כּנהוּג… כנהוּג עתה בפּוֹלין וּבארצוֹת אחרוֹת. סיסמוֹתיו של קוֹשוֹט על צדק, שויוֹן וחירוּת לכּל בּני המוֹלדת הלהיבוּ אוֹתי ואת חברי… הייתי מגוּיס בּגוארדיה הלאוּמית, והייתי גא בּתפקידי, בּמַדי… ואילוּ לעם האוּנגארי היתה, כּנראה, דעה אחרת על שויוֹן וחירוּת. לאחר שחירוּת זוֹ היתה לוֹ לעוּבדה הראה למעשׂה וּבלשוֹן שאינה משתמעת לשתי פּנים מה הוּא סובר בּענין זה. בּזזוּ את רכוּשי, שהיה לי בּטימישוֹואר, הרגוּ את אבי, כּמוֹת שהרגוּ כּמה וכמה יהוּדים אחרים, ו… שחטוּ את ארוּסתי… הן, ידידי! נעבוֹר על זה, נעבוֹר!.. מרי שאלני על הפצע בכרסי. הייתי בגוארדיה, כּמו שאמרתי, וּבאחת ההתנגשוּיוֹת עם המוֹן העם שעל חירוּתוֹ נלחמתי, קיבּלתי מאחד האוּנגארים מזכּרת זוֹ לכל ימי חיי…

– אבל המצב, כּמדוּמני, שוֹנה שם מאז לטוֹבה.

– הן, לטוֹבה. וּלכמה זמן? מי יוֹדע! בעד “טוֹבה” זוֹ שילמנוּ מחיר יקר מאד, כּלוֹמר, אנוּ היהוּדים. נפרעוּ ממנוּ בּעד חלוֹמוֹתינוּ היפים, בּעד הפּאטריוֹטיוּת שלנוּ, נפרעוּ כּמוֹת שבּעלי דת האהבה והרחמים מסוּגלים להפּרע.

– הדברים ידוּעים. – העיר לאפּוּנר – אוֹסטריה התנקמה בּיהוּדים על הפּאטריוֹטיוּת האוּנגארית שלהם. מן הסתם, אוֹסטריה היא שגזרה על מר גלוּת.

– לא. גליתי לחוּץ־לארץ מרצוֹני שלי. עזבתי את הארץ בשאט־נפש.

– בּשאט־נפש ממי?

–מכּוּלם שם, מן האוּנגארים וּמן האוֹסטרים, מן הנוֹצרים וּ… מן היהוּדים כּאחד. בּימי קוֹשוֹט צעקנוּ אני וחברי: “תחי אוּנגארן! יחי קוֹשוֹט!” מה עשׂוּ הללוּ? התעללוּ בּנוּ, בּאמוּננוּ התמים. גירשוּ אוֹתנוּ מתוֹך הגוארדיה הלאוּמית והחזירוּנוּ אל הגיטוּ הצר. ממש כּמוֹת שנוֹהגים בּכלבלבים שמוֹציאים אוֹתם לשעה קלה לאויר החפשי, ואחר מחזירים אוֹתם בּגרוֹפית קלה אל מאוּרתם. בּאוּ החוֹרוואטים והסרבּים והכּוּנוּ וּשדדוּנוּ, כּמוֹ שעשׂוּ האוּנגארים קוֹדם לכן. מה עשׂוּ היהוּדים? התחילוּ צוֹעקים: “תחי אוֹסטריה! יחי הקיסר!” עד שבּאוּ השלטונוֹת וטפחוּ על פּיהם… אסוּר לוֹ ליהוּדי להיוֹת עוֹרך־דין, אסוּר לוֹ להיוֹת רוֹפא, אסוּר לוֹ להחזיק בּביתוֹ משרתת נוֹצרית, אסוּר ליקח מקרקעוֹת, אסוּר ואסוּר… משספגה אוּנגארן גוּפה מלקוּת מבּחוּץ, הקלה את יד מעל יהוּדיה, ואז בּאה אוֹסטריה והכבּידה היא את ידה. וכל זאת, צריך מר לידע, מתוֹך ויכּוּח שאינוֹ פּוֹסק אם היהוּדים ראוּיים לשויוֹן, אוֹ לשויוֹן בּהדרגה, אוֹ שאינם ראוּיים לשויוֹן כּל עיקר; אם לנהוֹג בּהם בּצדק ואמת, אוֹ בּצדק ואמת לשיעוּרין אוֹ שמידוֹת אלוּ אין חָלוֹת בּיהוּדים כּלל ועיקר… כּמה זה מעליב וּמשפּיל! הרגשתי גוֹעל־נפש עד לידי כּאב, עד לידי מחלה. ירקתי אז על הכּל העל ויצאתי לחוּץ־לארץ.

הטיל את עצמוֹ אל גב הכּוּרסה ועטף את פּניו בּעשן הסיגארה שלוֹ. הוּא שתק, ולאפּוּנר חָשק שידבּר, שיספּר עוֹד ועוֹד… על לשוֹנוֹ פּיעפּעוּ הרבּה שאלוֹת, אבל כּבש אוֹתן. דוֹמה לוֹ שמאחרי מסך העשן של הסיגארה כּמוּסה חידת־חיים אפלה כּגוֹן ערפל מגרה, דביק וּמדריך מנוּחה…

הד"ר הרמאן הפסיק מאליו את שתיקתוֹ:

– בּפריז הכּרתי כּמה וכמה מאנשי שלוֹמכם. מהם גם למדתי פּוֹלנית. היוּ לי בּיניהם ידידים. שם גם נפגשתי עם יהוּדי גרמני אחד מענין; זה הוּא השפיע עלי שאסע לפּוֹלין.

– מי הוּא זה?

– שמוֹ ד“ר הֶס, סוֹציאליסטן, פּילוֹסוֹף, כּוֹתב בעתוֹנים ורעב ללחם. אבל יהוּדי גא, שלא ראיתי כּמוֹתוֹ בּשוּם מקוֹם. מה היא היהדוּת לגבּי הד”ר פּוֹנר, למשל, וחבריו? יבּלת, איזוֹ יבּלת־מלידה על גבּי הפּרצוּף, שאין להסתירה ואין להפּטר ממנה. ואילוּ לגבּי הד"ר הס מקוּפל בּיהדוּת גוֹרל האנוֹשוּת כּוּלה, גוֹרל תרבּוּתה וחיי נפשה. וּמשוּם כּך חייבים נוֹשׂאיה, כּלוֹמר, היהוּדים, לבנוֹת את בּיתם מחדש בּ… היכן? ינחש, מר! לא, לא יִמצא. בּפּלשׂתינה! תקוּמת היהדוּת בּמוֹלדתה הישנה, ההיסטוֹרית, תהא גוֹרלית, מַכרעת בּשביל התפּתחוּתה של האנוֹשוּת… יש לוֹ תיאוֹריה שלמה בּענין זה. יוֹתר מדי עייף אני כּעת ואין בּכוֹחי להרצוֹתה לפני מר.

– פּלשׂתינה… – הגה לאפּוּנר קצת תמה וּמאוּכזב – הרי זה כּל כּך רחוֹק…

– אין בּכך כּלוּם שזה רחוֹק. אדרבּה, יוֹתר שהמטרה רחוֹקה, יוֹתר קרוֹבה היא ללב. על פּלשׂתינה שמעתי הרבּה בּילדוּתי, בּבית אבּא…

– אף אני.

– שמעתי הרבּה אגדוֹת עליה. בּין יהוּדי פּוֹלין כּאן נזדמן לי גם כּן לשמוֹע עליה הרבּה. אם כּן, אם רצוֹנוֹ בּכך, אינה כּל־כּך רחוֹקה. אילוּ שמע מר את אוֹתוֹ סוֹציאליסט יהוּדי מדבּר על אלוֹהים, על הנבוּאה ועל יעוּדי ישׂראל בּקשר עם אוֹתה ארץ רחוֹקה!.. וּמה בּכך שהיא רחוֹקה? לאחר שרימוּ אוֹתנוּ בּכל מקוֹם וּמוֹסיפים לרמוֹת, לאחר שהאֶמנציפּציה פּשטה את הרגל, בּמה נחיה אנוּ היהוּדים. לגוֹיים איני דוֹאג… הרי צריכים היהוּדים משהוּ… משהוּ… איזה חזוֹן שכּדאי לחיוֹת ולסבּוֹל בּשבילוֹ. בּמה חיים היהוּדים הללוּ? – החוַה בּתנוּעת ראש כּלפּי דלת חדר־עבוֹדתוֹ של ה' ווֹלפזוֹן.

– בּשביל ממוֹנם וּבניהם. – העיר לאפּוּנר בּצחוֹק.

– אלה הם אמצעים. והמטרה? האידיאל? ראה כּבוֹדוֹ את פּרחחי הרחוֹב שנתלים מאחרי כּל עגלה שעוֹברת בּרחוֹב, עד שבּעל־העגלה מרגיש בּהם וּמבריחם בּשוֹטוֹ. כּמוֹהם כּמוֹנוּ. סוֹף־סוֹף הרי אין זה מצב נוֹח בּיוֹתר.

– יסלח לי מר את שאלתי: למה בּא לפּוֹלין ולמה הוּא עוֹזב אוֹתה?

– בּאתי לכאן… הלא כּבר אמרתי לוֹ, בּהשפעת הד"ר הס ועוֹד מי מן ההגירה הפּוֹלנית. חשקה נפשי לראוֹת שוּב אוּכלוֹסיה יהוּדית גדוֹלה בּארץ שעוֹמדת בּתוֹך תסיסה לאוּמית; רציתי לראוֹת אם חכמוּ השׂכּילוּ היהוּדים בּמשך השנים…

– וראָה?..

– מה שכּתוּב כּבר אצל פּילוֹסוֹף אחד, מרוּמה אף הוּא על־ידי החיים: “מה שהיה הוּא שיהיה”. כּבר דיבּרנוּ על זאת פּעם, ואין טעם לחזוֹר. אני עייף וחוֹלה, ואיני עשוּי עכשיו לחַדש את הויכּוּח. חוֹלה אני, מר לאפּוּנר! מוּכרח אני למהר לצאת לדרך. לחזוֹר לאוּנגארן שלי.

– שלוֹ? אהא!.. הרי באוּנגארן אסוּר, כּמדוּמני, ליהוּדי לקנוֹת מקרקעוֹת…

הד"ר הרמאן הצליף על לאפּוּנר, דרך משקפיו הכּהים, מבט פּוֹזל וּממוּשך:

– וַדאי שאסוּר לנוּ לקנוֹת שם קרקע, חוּץ לד' אמוֹת בּבית־העלמין היהוּדי… אבל שם בּטימישוואר יש בּאר עתיקה, מזרקת־מים, שבּילדותי אהבתי לשׂחק שם עם חברי. לפני בּית־הספר, ששם למדתי בּקטנוּתי, עוֹמד אַגָס, ואני וחברי היינוּ מטפּסים עליו, והוּא היה קוֹלט אוֹתנוּ כּסב בּין זרוֹעוֹתיו וּמעניקנוּ מפּירוֹתיו הקטנים והחמוּצים המקהים את השינַיִם… שם יש נחל שעל שׂפתוֹ עברוּ ימי ילדוּתי בּלא דאגוֹת ועצב… מה אמר מר, שאינם שלי? יִתכן. אבל אני נוֹשׂא אוֹתם בּלבּי. כּברת אדמה יש שם שהיא בּוַדאי שלי. בּבית־העלמין היהוּדי של טימישוואר נקברוּ אבוֹתי. נקבּרה שם עוֹד נפש אחת יקרה… הרבּה שנים לא פּקדתי את הקברוֹת היקרים. ועכשיו שאיני יוֹדע את יוֹמי, גמרתי בּדעתי למהר ולחזוֹר. רוֹצה אני לשכּב עם אבוֹתי בּאדמת טימישוואר.

עמד בּכבדוּת מתוֹך אנחוֹת כּבוּשוֹת כּאנחוֹת זקנה, עם שהוּא תוֹמך בּידוֹ בּמקוֹם הפּצע, ואמר לפני פּרישתוֹ מלאפּוּנר:

– אני דר בּמלוֹן “אירוֹפּה”. נא לבקרני פעם, מר לאפּוּנר, כּל עוֹד לא נסעתי. אבל יזדרז… חוֹששני שאם לא יזדרז, יאחר… בּבקשה ממנוּ לוֹמר שלוֹם לבעלי־הבּית. “השעה הקלה” של אנשי המעשׂה אינה דוֹמה, כּנראה לשעה הקלה של הוֹלכי בּטל כּמוֹנוּ. שלוֹם למר!

כּצל התחמקה בּחשאי מתוֹך החדר הדמוּת הגבוֹהה והגיבּעת של הד"ר. לאפּוּנר נשתייר לבדוֹ בּחדר שקוּע בּהרהוּריו.

פּרק חמישה־עשׂר

כּל כּמה שהנסיכה ליוּבּימסקה זירזה את יציאתוֹ של לאפּוּנר לדרך, לא יכוֹל זה לגמוֹר כּמה ענינים חשוּבים, אלא לאחר יוֹתר משבוּעיים. וּבתחילת חוֹדש אייר כּבר היה לאפּוּנר מוּכן לדרך. בּחזיתוֹ, מתחת לַבּטנה, היוּ כּבר טמוּנים מכתבים מראשי התנוּעה בוארשה אל אחדים מחשוּבי הפּוֹלנים, בּעלי השׂררה הגבוֹהה בּקוֹבנה, ושפּרילי, בּתוֹ של שבּתי’ל שר, תפרה אוֹתם כּך שלא ירגישוּ בּהם.

יוֹתר שנתקרב יוֹם נסיעתוֹ, יוֹתר טפח עליו רוּחוֹ ונתגבּר בּוֹ החשק לעבוֹדתוֹ. מעוֹלם לא הרגיש כּמוֹ בֹימים אלה שיש בּכוֹחוֹ לפעוֹל גדוֹלוֹת בּשביל פּוֹלין. פּגישתוֹ עם טראוּגוּט בּקוֹבנה עתידה להיוֹת מכרעת בּעבוֹדתוֹ וּבכל חייו. מה שעשׂה עד עכשיו נראה לוֹ רק כּגישוּשים לבד; עיקר העבוֹדה עדיין לא נעשׂה, והוּא עוֹמד להעשׂוֹת בּעתיד הקרוֹב, לכשהשלטוֹן יהיה בּידי שניהם לבד, כּשהוּא וטראוּגוּט יטלוּ בּידם את המוֹשכוֹת של כּל המדינה…

הבּוֹקר, לפני יציאתוֹ מבּיתוֹ על מנת לחזר על החנוּיוֹת, בּשביל מקחים שוֹנים, וּלבקר אחר כּך אצל הנסיכה לוּבּימסקה, נזכּר בּד“ר הרמאן וּבהחלטתוֹ שהבטיח לוֹ לפני שבוּעיים לבקרוֹ בּמלוֹן “אירוֹפּה”. טרוּד בּענינים מרוּבּים, התלוּיים בּנסיעתוֹ וּבעבוֹדתוֹ בּבּירה, הסיח את דעתוֹ מאדם זה. רוֹשם שׂיחתם האחרוֹנה בּבית ווֹלפזוֹן כּבר התנדף כּעשן. שכח גם את פּרטי השׂיחה. לא נשתייר ממנה אלא זכר הלך־נפש של אדם מרוּפה וּמיוּאש המתלבּט בּבדידוּתוֹ ואין בּוֹ כּוֹח ואוֹפי לצלוֹל בּתוֹך החיים, לפעוֹל וּלהשפּיע עליהם. כּך הוּא בּעצם גם זיגמוּנד ווֹלפזוֹן. עכשיו הוא תמה על עצמוֹ ששמע בּאוֹתוֹ ערב, בּחדר־האוֹרחים של ווֹלפזוֹן, בּלא כל אירוֹניה, את דברי ההבלוּת המצחיקים של אוֹתוֹ ד”ר מגרמניה היוֹשב בּפּריז וחוֹלם על פלשׂתינה. הלכי־רוּח כּמוֹ אוֹתם של הד“ר הרמאן אוֹ של זיגמוּנד אינם בּעצם אלא אַנוֹמאליה יהוּדית שמתגלית בּסקפּטיוּת וּבציניוּת, פּרי התרוֹפפוּת הרצוֹן שיש בּה משוּם סכּנה… הערב, אם יעלה בּידוֹ לראוֹת את הד”ר, יגיד לוֹ בּגלוּי מה שהוּא חוֹשב בּענין זה.

לא הרחק מבּית מאצייביטש, בּקרן־זוית של שׂדרוֹת־ירוּשלים, ששם התרכּזוּ הסדנאוֹת לתעשׂית נשק ושם גם נאם לפני שבוּעיִם בּערך בּאסיפת פּוֹעלים, ראה המוֹן נוֹהר בּפנים מרוּגזוֹת וּמדוּכּאוֹת, כּמוֹ בּאוֹתוֹ יוֹם שתלוּ את הפּוֹעל. בּקוֹשי הבקיע לוֹ דרך. “שוּב תליוֹת!” קרא לעצמוֹ ונשׂא עיניו למעלה לכל רוּחוֹת־השמים. שוּם עץ־תליה לא נראה. שאל לאנשים. הללוּ משכוּ בּכתפיהם ואמרוּ שראוּ בּני־אדם רצים, והריהם רצים אחריהם לראוֹת להיכן הללוּ רצים; הללוּ אמרוּ שפּוֹעלים נוֹרוּ על־ידי המשטרה, והללוּ – ששוֹטרים נוֹרוּ על־ידי פּוֹעלים. לבסוֹף נגלתה לפניו סיבּת ההתקהלוּת: עגלה אחת, מאוֹתן שמנַקי־הרחוֹבוֹת מוֹציאים בּהן את האשפּה, רתוּמה לסוּסה קטנה וּכחוּשה מתנהלת לאִטה, ועל גבּיה מוּטלת גוּפת גבר שוֹתתת דם. הדם היה מנטף בּשפע מתוֹך העגלה והיה דוֹמה כּאילוּ העגלה מוֹשכת אחריה על גבּי הקרקע רצוּעת ארגמן ארוּכּה. הפּוֹעלים, שליווּ את העגלה צפוּפים ומגוּלי ראש, נמנעוּ מלדרוֹך בּרגליהם על רצוּעה זוֹ, וכך נתהווה בּתוֹך ההמוֹן ריוח של שביל צר. הגוּפה היתה מוּטלת על גבּה, אבל את שׂרטוּטי הפּנים אי אפשר היה להכּיר: כל הראש היה מרוּסק ודוֹמה יוֹתר למין גוּש אדוֹם ורוֹפס שרוֹתת עם כּל תנוּעה. סמוּך אצל חיים הלך פּוֹעל זקן ויִבּב, עם שהוּא מנגב מפּעם לפעם את עיניו בּכוֹבעיתוֹ ועוֹשׂה את סימן הצלב על פּניו. תוֹך כּדי כּך סיפּר ללאפּוּנר: הם בּאוּ אל בּית־החרוֹשת ושאלוּ עליו. הוּא הספּיק להטמין בּכיסיו רימוֹנים אחדים. כּשבּדקוּהוּ וּמצאוּ את הרימוֹנים שאלוּהוּ בּשביל מי התקין אוֹתם, וּמי הם שוּתפיו בּעבוֹדה זוֹ. והוּא שתק. הבטיחוּ לוֹ שאם יגיד, לא ישׂא עווֹנוֹ והוּא שתק. איימוּ עליו שאם לא יגיד ימיתוּהוּ כּכלב שוֹטה, והוּא שתק. שתק כּל הזמן. רק בּרגע האחרוֹן, כּשהוֹציאוּ את כּוּלנוּ אל החצר והעמידוּנוּ כּנגדוּ, וחמישה שוֹטרים מכוונים את רוֹביהם כּיוָן אל פּניו, אז ירק והספּיק לקרוֹא: “דם־כּלבים!” מיד שמעתי מישהוּ קוֹרא איזוֹ קריאה בּמוּסקאלית, ונשמע רעש כּזה, רעש כּזה… הספּקתי לראוֹת את זאסוּליה שלנוּ מתנוֹדד כּתוֹרן הסירה ונוֹפל. מיד חשכוּ עיני ונתעלפתי. יאמין לי אדוֹני, זה היה נוֹרא מאד… מה אוֹמַר לוֹ אדוֹני? ממש נוֹרא… התעלפתי… ירחם עלי אלוֹהים, תסלח לי אֵם האלוֹהים הקדוֹשה, התעלפתי… לא יכוֹלתי.

– מה שמוֹ של הפּוֹעל? זאסוּליה? איזה זאסוּליה? – שאל חיים מתפּעם.

– היאך אתה שוֹאל, אדוֹני החביב! כּלוּם אינך יוֹדע? הרי זה זאסוּליה, זאסוּליה המַסגר שלנוּ, זאסוּליה היקר והאהוּב שלנוּ… – ושוּב יִבּב הזקן.

כּמוֹ חי ניצב לפניו אוֹתוֹ בּחוּר בּהיר־השׂערוֹת עם עיני הילד הטוֹבוֹת שראה בּאסיפת הפּוֹעלים בּשעה שדיבּר לפניהם, נזכּר היאך השבּיע זאסוליה זה את חבריו למוּת בּעד פּוֹלין… והוּא קיים את שבוּעתוֹ. זקף לאפּוּנר את ראשוֹ לראוֹת מרחוֹק את הראש המרוּסק, הרוֹתת עם כּל תנוּעה. “הוּא קיים את שבוּעתוֹ”, היוּ שׂפתוֹתיו מדוֹבבוֹת וחוֹזרוֹת וּמדוֹבבוֹת. דחק את עצמוֹ ונתקרב אצל העגלה ואחז בּאחד מסוּלמוֹתיו. נשים היוּ דוֹחקוֹת ונדחקוֹת בּשביל להגיע אל העגלה, וטוֹבלוֹת בּתוֹך דמוֹ של ההרוּג ממחטוֹת וּמטליוֹת. אוֹתן שלא יכלוּ להגיע אל הגוּפה, הגבּיהוּ מעל לראשי האנשים את זרוֹעוֹתיהן עם מטליוֹת בּידיהן; את המטליוֹת היוּ נוֹטלים מהן הקרוֹבים אל העגלה לבנוֹת וּמחזירים אדוּמוֹת… אבל מה רוֹאוֹת עיניו בּריחוּק ממנוּ מבּין האנשים הצפוּפים? וכי אין זוֹ מטפּחת משי כּתוּמה, כּעין זוֹ שהביא מתנה לפּרילי? הן! שם פּרילי הקטנה… את פּניה אינוֹ רוֹאה. את פּניה אינוֹ רוֹאה, שכּן קטנה היא הנערה והאנשים מכסים אוֹתה, אבל נראים לוֹ תלתליה השחוֹרים, וּמטפּחת זוֹ… היא פּוֹשטת את ידה למעלה, עם מטפּחת המשי הכּתוּמה, שכּל כּך שׂמחה עליה. מפּני מה אין מקבּלים אוֹתה ממנה? קטנה היא הנערה, דחוּקה בּין בּחוּרים גבוֹהי קוֹמה ואין רוֹאים אוֹתה… אך הנה מי שהוּא ריחם עליה, ואל הסמלים הלאוּמיים הרקוּמים על המטפּחת נצטרפוּ עכשיו גם כּתמי־דם… מעכשיו גם בּביתו של שבּתי’ל שר תהא גנוּזה מזכּרת דם זוֹ…

… כּשנחלץ חיים סוֹף־סוֹף מתוֹך ההמוֹן ועבר אל רחוֹב שקט, לא היה מדוּכּא, אלא מזוּעזע. ויחד עם זאת הרגיש מעין זחיחוּת־הדעת. סוֹף־סוֹף, מרד… – הרהר – הרי זה מדרך הטבע… כּשחוֹטבים עצים, מתיזים שבבים…

את הנסיכה מצא בּ“זוית הקטנה שלה”, שכוּבה על ספּה וּמנמנמת. בּסמוּך אצלה היה מוּשלך על הקרקע ספר פּתוּח. עמד על הפּתח ולא העיז לזוּז, גזירה שמא יעיר אוֹתה. אבל היא, כּמוֹ מישהוּ דחפה, התחלחלה וניעוֹרה. מיד התגבּהה וישבה.

– אה, זה הוּא, מר חיים! – קראה בּשׂמחה – יבוֹא נא ויֵשב. יספּר נא, מה חדש? מה שמע? – שאלה בּקוֹל צרוּד קצת עם שהיא מסדרת עליה את שׂערוֹתיה.

והוּא סיפּר לה על הקרבּן החדש של המשטרה ותיאֵר לה את כּל המראה שראה בּרחוֹב. שמעה אוֹתוֹ בּמנוּחה וּבשתיקה. דוֹמה היה שרחוֹקה היא בּהרהוּריה ממה שסוּפּר לה.

– אילוּ ראתה מרת יאדויגה בּאיזוֹ דבקוּת דחקוּ האנשים להבקיע להם דרך אל העגלה! כּל אחד עם איזוֹ מטלית אוֹ מטפּחת לטבלה בּדמוֹ של זאסוּליה. היה בּזה משהוּ מאמוּנה דתית… איזוֹ תהלוּכה דתית עם רליקויוֹת של קדוֹש. רגלים לדבר שעתידים לרפּא כּל מיני תחלוּאים בּמטליוֹת הללוּ הספוּגוֹת דם…

היא לא הוֹציאה הגה מפּיה, זוּלת: “מהנ… מהנ…”

– וטוֹב שכּך…

– מה טוֹב? – סיננה דרך שיניה.

– טוֹב שבּכל בּית פּוֹלני, בּתוֹך הארגז, ששמוּרים שם דברי־החפץ של המשפּחה, תהא גנוּזה גם מזכּרת־דם זוֹ. היא עשׂוּיה לטהר וּלהבריא את אוירוֹ של הבּית. טוֹב שמאבוֹת לבנים תעבוֹר רליקויה זוֹ של מלחמתנוּ וקרבּנוֹתינוּ…

– יוֹתר מדי מרוּבּים בּינינוּ המרגלים. אנשי המשמר שלנוּ אינם עוֹבדים, כּנראה, כּראוּי. – אמרה בּקוֹל כּהה ואדיש.

– אין דבר. גם לזאת תמָצא תקנה, אחר כּך…

– אימתי?

– אחר כּך, לאחר שאחזוֹר מליטה. משטר הדיקטאטוּרה יבעֵר אחר ההידרה הזאת. רשת הריגוּל הפּנימי תהא יוֹתר רחבה, ענבוֹתיה יוֹתר מהוּדקוֹת ולוּלאוֹתיה יוֹתר סמיכוֹת. לא יחדוֹר בּעדן אף סוֹכן אחד של האוֹיב. הפְּנים של כּל בּית בּפּוֹלין יהיה גלוּי לפנינוּ כּמוֹ מבּעד לכתלי זכוּכית.

– מהנ… בּוַדאי…

חשש שאינה שוֹמעת, ונתן בּה עינים תמהוֹת. פּניה היו יגעוֹת, כּמוּשוֹת; לעיניה היה מבּט של מעוּנה.

– מה לה, מרת יאדויגה? היא חוֹלה?

– לא. לא חוֹלה, אלא עייפה קצת.

– אמש יצאנוּ מן הישיבה אחר חצוֹת. קרוֹב הדבר שלא נרדמה מיד.

– הן, ישנתי מעט.

ולא סיפּרה לוֹ שכּל הלילה, עד שעת שחרית, היתה כּוֹרעת לפני תמוּנת האם הקדוֹשה והתפּללה.

– יוֹדעת היא, מרת יאדויגה, שבּימים האלה יש לי הרגש שהפּעוּלה הגדוֹלה, האמיתית בּשביל פּוֹלין עדיין לא נעשׂתה… היא רק עוֹמדת להעשׂוֹת?..

לא הרגיש שהיא מכוּנסת בּתוֹכה ואינה שוֹמעת. הוּא המשיך:

– יש אנשים רפי־ידים ורפי־רצוֹן שמתמלטים אל צדי דרכים עם “אמת” קטנה שלהם, וּמחזיקים טוֹבה לעצמם כּאילוּ פּתרוּ את חידת העוֹלם. דוֹמים הם לאוֹתה זוֹמית שמצטברת בּשוּלי הקדרה. לדידי אין אוֹשר ואין אמת אלא בּמרכּז החיים, בּתוֹך תוֹכה של הקלחת.

הנסיכה חייכה משהוּ ותלתה בּוֹ עיניה בּמבּט משוּנה כּתמהה אוֹ כּאינה מאמינה.

– וּמה? – שאל – שמא לא כּך?

– איני יוֹדעת… אפשר כּך… – השיבה מתוֹך פּיזוּר־הדעת, והתחילה משׂחקת בּטבּעוֹת שעל אצבּעוֹתיה. רגע שתקה, ואחר אמרה בּלא שהעבירה עיניה מטבּעוֹתיה: – וּמה יעשׂה אדם שהחיים בּתוֹך הקלחת… בּציבּוּר וּבשביל הציבּוּר, אינם ממלאים את נפשו? מה יעשׂוּ אוֹתם שצמאים לחיי עצמם והגוֹרל משליכם אל שוּלי החיים?.. אין זה תענוּג גדוֹל להיוֹת תמיד בּין המסתכּלים מן הצד, להיוֹת תמיד שרוּיִים… היאך אמר מר? בּשוּלי הקדרה… זכוּרה אני לילה אחד משכּבר הימים. הדבר היה באיטליה. ישבנוּ אז בּואֶנאֶציה. כּמוֹ שאמרתי כּבר למר, בּצעירוּתי הייתי משמשת קריינית לדוֹדי. והנה היה מעשׂה והדוֹד עם הדוֹדה נסעוּ ליוֹם אוֹ ליוֹמַיִם לרוֹמי, ושיירוּ אוֹתי לבדי. הבּדידוּת בּלילה בּעיר נכריה דיכּאה אוֹתי. עגמה מאד עלי נפשי. יצאתי לטייל אל כּכּר סן־מארקוֹ, וּמשם לאוֹרך התעלה. בּאוֹתה שעה ראיתי על פּני המים שטה שיירה של גוֹנדוֹלוֹת מקוּשטוֹת בּפנסים מגוּוָנים וּבזרי פּרחים. כּנראה, היתה זאת חבוּרת תיירים חוֹגגים. הללוּ ניגנוּ, שרוּ, קראוּ מגוֹנדוֹלה אל גוֹנדוֹלה. למראֵה העליצוּת הזאת שעברה לפני, נתגבּרה בּי עצבוּת העזוּבה והבּדידוּת, והייתי מהרהרת אז… זכוּרה אני זאת יפה מאד… הייתי מהרהרת שאילמלי היוּ יוֹדעים אוֹתם שבּגוֹנדוֹלוֹת שכּאן מהלכת נערה גלמוּדה שעצוּב לה מאד, היוּ בּוַדאי מרחמים עלי וּמזמינים אוֹתי אצלם… אח, מר חיים! – קראה וקבעה בּוֹ מבּט שקט ונוּגה, כּאילוּ ערפל בּוֹקר סתוי היה בּעיניה – אין מר יוֹדע מה זאת להיוֹת מהלכת יחידה בּלילה לאוֹרך חוֹף המים, בּשעה שבּקירוּב מקוֹם… ואת יוֹדעת את זאת… שבּקירוּב מקוֹם הוֹמים חיים של אמת, של אוֹשר וחדוָה…

– אני יוֹדע מפּני מה זה כּך… מפּני מה מהלכת אשה כּל ימיה יחידה לאוֹרך החוֹף…

– מפּני מה?

– מפּני שמתיראה היא לנעוֹץ את שיניה בּתפּוּח…

נזכּרה בּשׂיחה אחת שהיתה בּיניהם וצחקה:

– מתיראה?

– הן. חוֹששת היא להקהוֹת שיניה.

הסתכּלה בּוֹ מלמטה למעלה בּמבּט בּוֹחן־ערמוּמי:

– ואם בּאמת בּוֹסר הוּא התפּוּח, מה אז?

– משליכים אוֹתוֹ וּבוֹחרים בּתפּוּח אחר, טוֹב יוֹתר.

– אה, לא! אין זה ממנהגוֹתי, לנשוֹך וּלהשליך. לי, יקירי, כּלל אחד: נעצת את שינך, בּבקשה ממך להמשיך, לסבּוֹל ולאכוֹל עד גמירא… לַבּריאוּת!

– אם לדבּר בּמישרין על מרתי, הרי יש לה עיכּוּב אחר, עיכּוּב גדוֹל יוֹתר…

נתנערה כּנבעתת ושאלה פּתאוֹם:

– אימתי הוּא נוֹסע, מר חיים?

– יש לי עוֹד אֵלוּ ענינים קטנים לסדר. מחרתיִם אצא.

– כּבר מחרתיִם?

– הדוֹאר יוֹצא פעמַיִם בּיוֹם, בּבּוֹקר וּבערב. אזמין מקוֹם בּדוֹאר של הבּוֹקר. מחרתיִם בּבּוֹקר עוֹד אֶכנס אצלה להתפּרש ממנה.

– מחרתיִם בּבּוֹקר… עוֹד יוֹם אחד… – חזרה לעצמה בּקוֹל כּהה.

מעל אצבּעה נשמטה טבּעת אחת ונפלה לרגליה. הרכּינה עצמה. אבל הוּא הקדים להתכּוֹפף וּלהגבּיה את הטבּעת. וּכשהזדקף נתקל ראשוֹ בּפיה, הוֹאיל והיתה עדיין שחוּחה. הוּא חש בּשׂפתוֹתיה על גבּחתוֹ… רק שניה אחת, ואיזה מתק נמסך בּוֹ ממגע זה…

– סליחה, – הגה והחזיר לה את הטבּעת.

– לא כלוּם. – השיבה. וּבפניה החיורוֹת פּרחה אדמוּמית.

– אילוּ ידעתי, מרת יאדויגה, שהעדרי יִמשך זמן מרוּבּה, לא הייתי יוֹצא לדרך.

– מפּני מה?

– האיך אוּכל להתקיים זמן מרוּבּה הרחק מכּאן?

– ינסה, שמא יוּכל.

– לא אוּכל. יוֹתר מדי נקשרה נפשי בּ“זוית קטנה” זוֹ…

היא שתקה. רק היתה מסבּבת על אצבּעוֹתיה בּתנוּעה עצבּנית טבּעת אחר טבּעת. חיים לא העביר מעליה את עיניו המיחלוֹת. אבל היא שתקה. יצאוּ שניוֹת מספּר וּפתאוֹם הגיעה אל אזניו שאלתה, בּלחש, מבּעד לשׂפתים פּתוּחוֹת בּמקצת־מן־המקצת:

– מר אוֹהב אוֹתי?

– מרת יאדשא… – יכוֹל רק להגוֹת בּתחנוּן.

הוֹאיל והיא לא הפסיקה את שתיקתה, פּרצה קריאה מפּיו:

– מרת יאדשא… התפּוּח מחכּה לשיניה!..

שוֹב חייכה כּמוֹ קוֹדם. זקפה עליו עינַיִם תמהוֹת, שוֹאלוֹת, כּמעט נבעתוֹת, עם שפּיה ממשיך לחַייך חיוך של צער, דוֹמה לחיוּך של ילדה סוֹבלת.

– למה – אמרה – למה לקטוֹף פּרי קוֹדם לבישוּלוֹ? יניחוֹ על העץ עד שיִבשל בּחַמה. – וּפתאוֹם כּנזכּרת – דוֹמני שדיבּר קוֹדם לכן על אֵילוּ עיכּוּבים… עיכּוּבים אחרים?

– התכּוַנתי לשלשלת היוֹחסין שלה, לעמדתה, לתארה, לארמוֹנה, ל… ל… איני יוֹדע עוֹד דברים כּיוֹצאים בּאלה…

דוּמם משכה בּכתפיה.

והוּא המשיך:

– אילוּ היה הדבר בּכוֹחי, הייתי שׂוֹרף את כּל כּתבי־היִחוּס שלה, את אוֹתה הגלריה של תמוּנוֹת האבוֹת, את הארמוֹן, את כּל שכּוֹפת וּמקשר אוֹתה, את הכּל, אילוּ היה הדבר בּכוֹחי!

הפּעם צחקה:

– איזה מזל טוֹב לי שאין הדבר בכוֹחוֹ של מר…

– למה היא צוֹחקת, מרת יאדשא?

בּן־רגע כּבה צחוֹקה. קבעה בּוֹ מבּט מצוּמצם כּמי שמסתכל בּדבר רחוֹק שאינוֹ נראה בּרוּר.

– יאמין לי, מר חיים!.. לכשיאהבני… אהבה של אמת, כּמוֹת שצריכים לאהוֹב, כמוֹת שאני מבינה אהבה… אז לא יצטרך לנקוֹף אצבּע בּשביל לעשׂוֹת זאת. אהבתוֹ אלי היא תשׂרוֹף אל כּל אוֹתם הדברים המעכּבים…

עמדה מהספּה. עמד אף הוּא.

– לא, – אמרה – יֵשב נא מר, ימתין קצת.

מהרהרת התהלכה בּטרקלין אילך ואילך. עמדה רגע לפני תמוּנת הגנראל הזקן. אחר בּאה ועמדה לפני הפּסנתר, נגעה בּאצבּע אחת בּמנענעים אחדים, ושוּב עמדה והירהרה. פּתאוֹם הפכה אליו את פּניה ושאלה:

– הענינים שעליו מחר לסדר, מר חיים, מרוּבּים הם?

– לא מרוּבּים, אבל צריכים סידוּר.

– כּמה זמן יִפּנה להם?

– סבוּרני שתים, שלוֹש שעוֹת. לא יוֹתר.

– נניח שבּעשׂר יהיה כּבר פּנוּי?

– סבוּרני שכּן.

– מוּטב.

אמרה שוּב להתהלך בּחדר, וּמיד חזרה בּה. נתקרבה אצלוֹ וּבחיוּך סתוּם של צער וטירוּף־הלב, שהיה דוֹמה, כּמו קוֹדם, לחיוּכה של ילדה סוֹבלת, אמרה לוֹ:

– רוֹצה מר? יסדר את עניניו בּהקדם, ואחר יהיה כּל היוֹם כּוּלוֹ לנוּ, לשנינוּ לבדנוּ. מוּטב? בּיער שלי, לא הרחק מוארשה, יש בּית קטן. שם דר שוֹמר היער. זקן טוֹב וחביב. שם נוֹציא את כּל היוֹם בּיחידוּת. נטייל, נשוּט בּסירה, נצוּד דגים, נארה אוּכמניוֹת. אין מר יוֹדע אם יש כּבר אוּכמניוֹת? ואם לא, נמצא דבר אחר בּיער… אני אֵצא לשם עוֹד היוֹם אחר הצהרים, ואדוֹני, לכשיגמוֹר מחר את עסקיו, יצא בּכרכּרה דרך רחוֹב גזשיבּוֹבסקה אוֹ דרך לאֶשנוֹ אל מחסוֹם־הדרך הווֹלסקי, יעבוֹר את כּל הפּרוָר הווֹלסקי עד שיגיע אל כּפר ווֹלסקי. שם כּבר ימתין לוֹ רכּבי.

לאפּוּנר קפץ ממקוֹמוֹ בּזרוֹעוֹת פּשוּטוֹת:

– מרת יאדויגה… יאדשה… הריהי מלאך טוֹב!..

נרתעה לאחוֹר כּדי להחמק מזרוֹעוֹתיו, ואמרה בּקוֹל יבש, עניני:

– אם כּן, מחר בּעשׂר ומחצה, בּערך?

– הן, בּעשׂר ומחצה.

– ועכשיו, שלוֹם! בּעשׂר ומחצה אֵצא להקדים את פּניו.

– שלוֹם, מרת יאדשא! – השיב בּחיוּך של אהבה ושׂמחה.

פּניה היוּ מתוּחוֹת־חמוּרוֹת.

כּשיצא לאפּוּנר מארמוֹנה של הנסיכה לוּבּימסקה, נגלה לוֹ פּתאוֹם שהיוֹם יפה, שהחמה מאירה וּמחַממת בּריצוּי וחיבּה ושנעים מאד להיוֹת מהלך בּיוֹם כּזה פּטוּר מכּל אוֹתן הטרדוֹת שנטפּלוֹת אליך כּל הימים, ועם תקוָה ליוֹם מחר שיהיה כּוּלוֹ טוֹב ולימים הבּאים שיהיוּ אף הם טוֹבים ונהדרים. הדרך מן הפּרוָר הקראקוֹבי אל שוּק־התבוּאה היא ארוּכּה כּמהלך שעה. אבל הוּא הלך בּרגל. לבּוֹ היה רחוּש יוֹתר מדי והיה זקוּק לתנוּעה.

תחת לעקוֹף את הגן הזאכּסי, שהיה בּאוֹתה שעה רוֹחש מטיילים וּסתם הוֹלכי בּטל, ולעבוֹר דרך רחוֹב קרוּלאָבסקה אל רחוֹב מארשאלקוֹבסקה הריקים כּעת מעוֹברים ושבים, נכנס לתוֹכוֹ, ולא היה איכפּת לוֹ להיוֹת מעוֹרב עם המטיילים והמטיילוֹת, עם הילדים המשׂחקים, עם האוֹמנוֹת המַסיעוֹת את פּעוּטוֹתיהן בּעגלוֹתיהם הקטנוֹת. חייך כּלפּי הילדים, השיב בּחיבה למוֹכר כּעכים שעיכּבוֹ ושאלוֹ מה השעה; תינוֹק אחד על זרוֹע מיניקתוֹ השמיט קרקש מידוֹ, והוּא הזדרז להגבּיהוֹ, ואף קירקש פּעם לפני התינוֹק עד שהחזירוֹ.

בּרחוֹב מארשאלקוֹבסקה נתקל בּואנדה בּרגר שיצאה מאחת הסימטאוֹת הפּתוּחוֹת אל הרחוֹב הזה, פּוֹסעת היתה פּסיעה קטנה וּמתוּנה בּראש מוּשפּל. ניכּר היה שטרוּדה היא בּהרהוּרים כּבדים. פּסיעוֹת אחדוֹת הלך לאפּוּנר בּסמוּך אצלה, כּתף בּכתף והיא לא הרגישה. לא רצה לעבוֹר להלן בּלא שיגיד לה מלה ערבה:

– שלוֹם למרת בּרגר! – קרא.

הגבּיהה ראשה וזרקה בּוֹ מבט בּוֹהה, מחמת אפתעה.

– אך, מר לאפּוּנר… כּמה נבהלתי! – אמרה בּצחוֹק וּמתוֹך קוֹרת־רוּח גלוּיה – שלוֹם למר.

הנערה כּאילוּ נזדקנה בּימים האלה. פּניה נפלוּ, התמתחוּ, כּוּלה רפוּיה, רשישה וּמעוֹררת רחמים.

– מרת בּרגר! – אמר לה חיים – מה שהבטחתי לה בּשׂיחתנוּ האחרוֹנה קיימתי. בּוֹ בּיוֹם הלכתי לראוֹת את זיגמוּנד ווֹלפזוֹן.

– ומר דיבּר עמוֹ? – שאלה בּלא התעוֹררוּת יתרה.

– הן. הבטחתי לוֹ איזה תפקיד, איזוֹ עבוֹדה שכּבוֹד היא לבעליה.

– והוּא סירב.

– מנַיִן לה? ווֹלפזוֹן סיפּר למרתי?

– הריהוּ כּבר מגוּיס.

–כּבר?

– הן. וּכבר נסע מכּאן.

– למה הזדרז כּל כּך! – קרא בּתמיהה.

– הרי אדוֹני יוֹדע… הרי דיבּר עמוֹ… – השיבה למקוּטעין. פּיה הקפוּץ ריטט משהוּ. היה לוֹ רוֹשם שעוֹד רגע אחד והיא תפרוֹץ בּבכי. הלך בּצדה ושתק. משהגיעוּ אל פּרשת רחוֹבוֹת עמד להתפּרש ממנה.

– מרת בּרגר יוֹדעת להיכן נסע ווֹלפזוֹן?

– הן. אמר שנוֹסע לליטה. הוֹאיל וסביבוֹת קוֹבנה נהירוֹת לוֹ, יִכּנס לאחת הפּלוּגוֹת העוֹבדוֹת שם… הלא אף אדוֹני עוֹמד לנסוֹע לאוֹתם המקוֹמוֹת, לא כּך?

לאפּוּנר נבעת. כּל עצמה של נסיעתוֹ וּמטרתה היוּ צריכוֹת לכתחילה להיוֹת שמוּרוֹת בּסוֹד, והנה נערה זוֹ מדבּרת עליה כּעל דבר ידוּע…

הוֹאיל והוּא לא השיב לה, המשיכה:

– בּעצם יצאתי מבּיתי על מנת להכּנס אצלוֹ. בּרצוֹני לבקש ממר טוֹבה קטנה.

– אם אוּכל, בּרצוֹן רב.

– אפשר שיִפּגש שם עם ווֹלפזוֹן… נא למסוֹר לוֹ את זאת… את זאת…

בּריסי עיניה נתלוּ טפּין קטנוֹת. כּדי להעלימן, הרכּינה את ראשה אל ארנקה וחיטטה בּוֹ. ואגב כּן ניגבה חיש מהר את עיניה בּממחטה קטנה.

– בּבקשה ממנוּ למסוֹר לוֹ את זאת… ממני… – וּמסרה לוֹ דבר קטן עטוּף בּנייר משי מגוּוָן.

– מה זאת? – שאל.

– דבר של מה־בּכך… – איזוֹ פּריפה קטנה…

– למה לוֹ שם פּריפה – נתמה לאפּוּנר.

פּני ואנדה האדימוּ קצת:

– ווֹלפזוֹן יוֹדע…

– וּמה אומַר לוֹ?

– יאמר לוֹ… יאמר לוֹ… שאני מבקשת ממנוּ להיזכר מה שאמרתי בּשעה שקיבּלתי פּריפה זוֹ בּחגיגת יוֹם־הוּלדתי. רק זאת… וכמוּבן, ימסוֹר לוֹ את אחליוֹתי הלבביוֹת. מר מבטיחַ לי?

– הן, מרתי! אני מבטיח לה למלא את רצוֹנה בּכל הדיוּק. ועכשיו עלי להתפּרש ממנה. – הוּא לחץ את ידה, וּבלא שהוֹציאה מתוֹך ידוֹ הוֹסיף – תתחזק ותאמץ, מרתי, הלא תמיד היתה בּת־חַיִל, אמיצת־לב… תשמוֹר על אוֹמץ־רוּחה עד הסוֹף. נא להאמין, הימים הקשים יעברוּ ועוֹד יבוֹאוּ ימים טוֹבים מאלה, ימי שׂמחה לכוּלנוּ… הרי מרתי היא עוֹד צעירה כּל־כּך, וכל החיים עוֹד לפניה… – טפח טפיחה קלה על כּתפה – מרת בּרגר! אוֹמץ־רוּח! עוֹד נראה בּטוֹבה, תאמין לי…

זקפה עליו את פּניה המאוּבּנוֹת, וּפיה נתעקם בּחיוּך מאוּנס:

– לוַאי! לוַאי! דוֹבבה – תוֹדה, מר לאפּוּנר! דרך צלחה ויחזוֹר בּשלוֹם…

עם שהם עוֹמדים לפרוֹש זה מזה, אמר פּתאום:

– אגב, הגברת בּרגר, מי אמר לה את זאת… בּענין נסיעתי?

– שמעתי אוֹמרים… וּמה בּכך?

– הדבר אינוֹ ניתן להתפּרסם בּרבּים. ואני תמה כּיצד הגיעה הידיעה אליה.

– אמת שסיפּרוּ לי את זאת בּסוֹד.

– איש לאיש לוֹחש, וכך מתפּרסמים דברים בּ“סוֹד” כּביכוֹל. אוֹתם הפּטפּטנים המסתַּוְדים מסוּכּנים יוֹתר מן המרגלים והמלשינים. – אמר בּרוֹגז.

– כּלוּם הד"ר הרמאן היה אף הוּא סוֹכן? אתמהה!

– מי סח לה זאת?

– כּלוּם אינוֹ יוֹדע עדיין את החדשה האחרוֹנה? הד“ר הרמאן נהרג היוֹם בּבית מלוֹנוֹ על־ידי אנשי ה”משמר".

– מ—מה! הד"ר הרמ… אי אפשר! – פּרצה קריאה מפּיו.

– עוּבדה היא, מר לאפּוּנר! מחר יִקרא על זאת בּעתוֹנים. סבוּרים שזה הוּא בּקשר עם רצח המַסגר על־ידי המשטרה…

רגע אחד עמד לפניה כּהלוּם־רעם, חיור, בּפה פּעוּר ועינים לטוּשוֹת, וּפתאוֹם הפך את פּניו והלך לוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת כּבוֹרחַ.

הוּא רץ ולא ידע להיכן, בּלא מטרה. בּאוֹתוֹ רגע שעמד לפני ואנדה המוּם, נזכר שזה הוּא שהיה לפני ימים דוֹחק על הנסיכה שמן ההכרח “לסלק” את הד“ר הרמאן. והנה היא עשׂתה את רצוֹנוֹ. “סילקוּהוּ”. זה הוּא שרצח את האדם הזה. הוּא והנסיכה. ידי שניהם מטוּנפוֹת בּדם. בּוֹא וּראה: לא העלה כּלל על דעתוֹ את אוֹתם הרבּים, החַפּים מעווֹן, שנספּוּ על ידיהם בּאוֹתה הדרך שנספּה הד”ר הרמאן. עליהם לא חשב; לא אמר לעצמוֹ שדרכּה של כּל מהפּכה בּכך, לא אמר: “כּשחוֹטבים עצים, מתיזים שבבים”… דמי הנרצח צעקוּ אליו מתוֹכו, ודומה שכּל העיר שוֹמעת את הצעקה… התבּייש בּפני הבּריוֹת שעברוּ על פּניו בּלא להשגיח בּוֹ, התבּייש בּפני אוֹר היוֹם. בּזוּי וּמגוּנה בּעיני עצמוֹ, אילוּ מצא איזוֹ מחילה אפלה, היה מיטמר בּה, שלא יראוּהוּ בּשפלוּתוֹ וּבקלוֹנוֹ…

כּשנכנס לחדרוֹ, נעל מאחריו את הדלת והתנפּל על מיטתוֹ. כּמה פּעמים דפקוּ על דלתוֹ, והוּא לא נענה. כּל הזמן לא נסתלקה מנגד עיניו דמוּתוֹ הגבוֹהה של הד“ר הרמאן. ראה אוֹתוֹ יוֹשב בּחדרוֹ כּפוּף על מקלוֹ שעמד בּין בּרכּיו, שמע את קוֹלוֹ החלוּש ואפילוּ את שיעוּלוֹ, ראה איך הוּא ממשש בּידוֹ על כּרסוֹ, בּמקוֹם פּצע הדקירה. את כּל זאת ראה ושמע בּבירוּר גמוּר עד לידי האלוּצינאציה. נזכּרוּ לוֹ דבריו האחרוֹנים בּבית ווֹלפזוֹן: “נא לבקרני, מר לאפּוּנר! אבל יִזדרז… חוֹששני שאם לא יִזדרז, יאַחר”… לא הזדרז ואֵחר… אף הוּא, הד”ר, אֵחר. לא יִראֶה עוֹד את מזרקת המים ואת עץ האגס אצל בֹית־הספר שבּטימישוואר, ולא ישכּב עוֹד בּאדמת קברוֹת הוֹריו וארוּסתוֹ. אֵחר… האוּנגרים פּתחוּ בּרציחתוֹ והפּוֹלנים סיימוּ… אילוּ היה חי, היה אוֹמר: נוֹצרים אוּנגרים ונוֹצרים פּוֹלנים עשׂוּ בּיניהם קנוּניה לרצחוֹ וידוֹ של סרסוּר יהוּדי בּאמצע… איזה ניווּל, אלוֹהי, איזה ניווּל!… – – – – –

– – – – מבוֹהל ניעוֹר לאפּוּנר מתרדמה כּבדה, דוּגמת אדם שמגיחַ מתוֹך בּוֹר עמוֹק ואָפל. פּתח את עיניו וראה בּחדר אוֹר אפוֹר חיוריין של בּין־השמשוֹת. לא ידע אם שעת ערבית היא זאת אוֹ שעת שחרית. בּראשוֹ צף ערפל כּבד, ורק זֵכר אחד היה חי בּוֹ, והוא – שאירע בּוֹ מה־שהוּא לא טוֹב. ישב והתחיל מעלה על זכרוֹנוֹ את אוֹתוֹ דבר לא טוֹב.

– ומה עכשיו? – שאל לעצמוֹ – מה יעשׂה מעכשיו? הריהוּ מחוּיב לגמוֹר בּדעתוֹ מה עליו לעשׂוֹת. נזכּר פּתאוֹם את יאדויגה ליוּבּימסקה, את שׂיחתם האחרוֹנה… היא מחכּה לוֹ שם בּיער… הרתיע מתוֹך רגש של תיעוּב.

לא! לא!.. צריך להפסיק את כּל זאת!.. מה שהיה הוּא שלא יהיה עוֹד. אבל גם להשאר כּאן אף שעה אחת יתרה לא יוּכל. מה טוֹב שהוּא בּלאו הכי עוֹמד לעזוֹב את וארשה. על חייו יש רבב, רבב אדוֹם. מעתה עליו לשקוֹד לכפּרוֹ בּעבוֹדה. דרך אחרת אין. הרחק מכּאן יצלוֹל בּתוֹך העבוֹדה כּמוֹ בּתוֹך מצוּלת מים. אין לוֹ תקנה אלא אם כּן ימשיך, יכפּיל את כּוֹבד המשׂא על גבּוֹ עד שיתפּקקוּ עצמוֹתיו… כּיצד אמרה היא פּעם? יש מכאוֹב, אמרה לוֹ, שהוּא מן ההכרח, כּמוֹ גוֹרל, ואין להמלט ממנוּ; ואז קוֹפצים את השינַיִם, מקמצים את הפּה ועוֹברים אל סדר היוֹם… הן, אמת! זוֹהי הדרך! לקפּוֹץ את השינַיִם, לקמץ את הפּה ולעבוֹר אל סדר היוֹם…

בּחלוֹן התחיל מבהיר הבּוֹקר, וּמן החדר שמעבר לפּרוֹזדוֹר נשמע כּבר שיעוּלוֹ של החייט וקוֹלה של בּריינה. עמד לאפּוּנר ורחץ את ראשוֹ בּצוננים; הרויחַ והתאוֹשש. פּתאוֹם נזכּר שעליו עוֹד לראוֹת לפני נסיעתוֹ את ר' שבּתי’ל, את בּריינה וּפּרילי, ושוּב נתרשלה בּו רוּחוֹ. זמן מרוּבּה עמד לפני דלתם ולא העיז לדפּוֹק עליה. האנשים הטובים הללוּ… היוֹם תגיעם הידיעה על רציחתוֹ של הרוֹפא ויהיוּ נדהמים. אילוּ ידעוּ שיד חיים “שלהם” בּמעשׂה זה… לא! הם לא יאמינוּ. אף פּרילי לא תאמין. הזקנים אפשר שהיו מוֹצאים לוֹ צד זכוּת וּמוֹחלים, ואילוּ פּרילי לעוֹלם לא תסלח לוֹ דבר כּזה… פּרילי החביבה, היקרה… היאך זה קיפח בּידוֹ את הנערה הזאת! היאך זה יצא שכּל כּך קיפּח את עצמוֹ? בּתוֹם חשבּוֹן הוּא רוֹאה שכּל חייו, מיום שהכּיר את הנסיכה, היוּ קיימים על חשבּוֹן של טעוּת. סירס את חשבּוֹנוֹ ויצא לוֹ סך־הכּל כּזה.. נתבּעֵת ממחשבה זוֹ וניענַע ראשוֹ בּתנוּעה אחת עצבּנית וחזקה, כּרוֹצה לחלוֹץ אוֹתוֹ מתוֹך עניבה חוֹנקת. מוּטב שיזדרז ויתפּרש מן הזקנים קוֹדם לקימתה של הנערה. ממנה לא יוּכל להתפּרש; פּשוּט, לא יוּכל לישׂא את פּניו אליה. לקפּוֹץ את השינַיִם, בּחוּר! – קרא לעצמוֹ, ודפק על הדלת.

פּתחה לוֹ בּריינה. לאפּוּנר בּיקש פּת־שחרית, אם אפשר, שכּן הוּא רעב מאד, ו… גם מזדרז הוּא.

– מה היה לך אמש? – שאלה – דפקנוּ, דפקנוּ, גם פּרילי, גם שבּתי’ל ואני… לא ידענוּ מה לחשוֹב.

– הרגשתי את עצמי לא בּטוֹב. אבל עכשיו הוּטב לי קצת. עלי להזדרז אל דוֹאר־הסוּסים. אם מזלי ישׂחק לי, אסע מיד.

– מה הבּהלה? להיכן זה?

– יש צוֹרך דחוּף, בּריינדיל היקרה! ואפשר שלא אחזוֹר עוֹד.

פּערה האשה את פּיה:

– הכיצד! מה משמע לא תחזוֹר? כּיצד זה?

– כּך… אל תשאלני, כּך צריך.

עמדה רגע אחד וריפרפה בּעיניה, כּאינה מבינה מה הלזה סח לה, וּפתאוֹם, בּלא שהשמיעה הברה קלה, החזירה פניה וברחה אל חדר־הבּישוּל.

מיד לאחר מכּן פּרץ ר' שבּתי’ל אל חדרוֹ לשאלוֹ אם יש ממש של כּלוּם בּדברי להגה של בּריינדיל. לאפּוּנר אימֵן את דבריה, והוּא חזר על שאלוֹת אשתוֹ: הכיצד? על שוּם מה ולמה והיכן? לאפּוּנר חייך מאוֹנס והשיב אגב דחיקת כּתפיִם: מה לעשׂוֹת, ר' שבּתי’ל! כּך צריך, כּך נגזר עלי. ואַל נא יִשאל, בּבקשה ממנוּ, שאלוֹת יתירוֹת…

– כּך, כּך… – דוֹבב החייט בּלב טרוּף – כּל כּך הרבּה שנים יחד… לא בּתפירת־הכְלָבה נתקשרנוּ… לא דבר קטן הוּא, שנים! גידלנוּךָ כּמוֹ בּן, כּמוֹ בּן יחיד. וּפתאוֹם הרי לך, לקרוֹע תפר חזק כּזה… קשה יהיה לנוּ בּלעדיך, חיים! מה אוֹמַר וּמה אדבּר… אוֹהבים אנוּ אוֹתך, חיים, וּלכוּלנוּ… לכוּל– ננ–וּ יהיה קשה בּלעדיך…

– גזירה היא, ר' שבּתיל, ואין לשנוֹת… אף לי לא קל לפרוֹש מכּם…

ובבּית עמדה התרגשוּת של בּהלה. בּיחוּד רתחה בּריינדיל. צריכים להתקין לוֹ לפחוֹת סעוּדה כּדבעי; הרי מיוֹם אתמוֹל לא בּא אוֹכל אל פּיו, המסכּן. יוֹצא לדרך ארוּכּה (מנַיִן לה שהדרך ארוּכּה?) בּעוֹד הוּא בּקוֹשי עוֹמד על רגליו ואין מי שיסַייעוֹ להכין את כּליו, לצרוֹר את צרוֹרוֹתיו… ניסה בּעלה לסייע לה, התלבּט אילך ואילך, והיא צעקה עליו שאינוֹ יוֹדע לקשוֹר זנבוֹ של חתוּל, ואינוֹ אלא מערבּב עליה את עבוֹדתה. ו“הבּתוּלה” אף היא טוֹבה: דוקא עכשיו נתקעה שם בּין המיטוֹת, ואינה נוֹקפת אצבּע לעשׂוֹת משהו… לך וסחוֹב אוֹתה משם!.. הלך שבּתי’ל “לסחוֹב” את בּתוֹ מחדר־המיטוֹת. אבל פּרילי פּניה כּבוּשוֹת בּכּר, אינה שוֹמעת ואינה זזה מלבכּוֹת. ירק אביה ויצא מחדר־המיטוֹת. עם שהוּא קוֹרא אל אשתוֹ: “לכי וקבּלי נחת מן ה”כּלה־מוֹיד“¹⁰ שלך! הריהי גוֹעה שם כּפרה. וכי מה היתה סבוּרה, שבּשביל כּל אחוֹריִם תפוּרים המכנסַיִם? תוּף!..” ושוּב ירק.

בּמימרתוֹ האחרוֹנה שהפליט החייט בּיריקה השמיע על האסוֹן שבּא עליו פּתאוֹם, אמר את כּל מרירוּתוֹ. זה היה חוּרבּן חלוֹם שטיפּחוּ וגידלוּ בּלבּוֹתם הוּא ואשתוֹ בּמשך שנים, חלוֹם אָשרה של בּתם. בּריינדיל, כּל אוֹתה השעה שהיתה מתרוֹצצת בּחדר, גוֹעשת וּמטיחה דברים קשים כּלפּי בּתה וּבעלה, השתדלה להמנע מלהסתכּל בּפניו של זה, מפּני שאוֹתה מרירוּת האכזבה צרבה גם את לבּה שלא: “לא בּשביל כּל אחוֹריִם תפוּרים המכנסַיִם”…

עד שלא הספּיקוּ להתקין לוֹ “סעוּדה כּדבעי”, מיהר לאפּוּנר לילך אל משׂרד דוֹאר־הסוּסים לשאוֹל אם יש מקוֹם פּנוּי בּקרוֹן היוֹצא בּבּוֹקר לדרך שהוּא אוֹמר לילך בּה, וּמיד חזר עם בּשׂוֹרה שלמזלוֹ מצא מקוֹם פּנוּי וּבעוֹד שעה יֵצא. אחר כּך הצטדד עם ר' שבּתי’ל וּבלחש התוַכּח עמוֹ רגעים אחדים בּעניני ממוֹן. חיים הפציר ר' שבּתיל סירב. וּלבסוֹף תחב לוֹ משהוּ לתוך כּיסוֹ הצדדי.

פּרילי לא יצאה מחדר־המיטוֹת גם כּשהתיצבה לפני “חנוּת” בּיתם הכּרכּרה ששׂכר לאפּוּנר להוֹבילוֹ עם חפציו אל הדוֹאר. “פּרילי! אִי את רוֹצה לראוֹת את חיים לפני נסיעתוֹ?” שאלה האם. וחיים שׂמח בּלבוֹ כּשמחדר־המיטוֹת לא נשמעה כּל תשוּבה. חיים התנשק עם ר' שבּתי’ל שלא פּסק כּל הזמן מלגרוֹף את חָטמוֹ לתוֹך מטפּחתו בּרעש גדוֹל. אחר כּך נשק את שתי ידיה של בּריינה והוֹדה לה “על הכּל, על הכּל”. האשה תפשׂה פּתאוֹם בּידיה המקוּרזלוֹת את ראשוֹ, לחצה אוֹתוֹ בּכוֹח כּאילוּ אמרה לפצחוֹ, וּבחיוּך מבּעד לזרם דמעוֹת אמרה: “כּמה פּעמים חפפתי את ראשך, סרקתי שׂערוֹתיך… לפחוֹת תזכּוֹר אוֹתנוּ, חיים!..” ועדיין לחצה את ראשוֹ בּין שתי ידיה. והיא בּכתה הרבה. בּכתה כּשמרחה את החמאה על הלחם, בּכתה כּשחתכה את המלפפוֹנים לאָרכּם בּשתי־וערב. את צרכי האוֹכל עטפה בּנייר חבילוֹת חבילוֹת ונתנה אוֹתן לתוֹך חפיסה גדוֹלה, עם שאינה פּוֹסקת מללַמד לחיים מנהגוֹת ואזהרוֹת לדרך. אחר כּך ציותה עליו ללבּוֹש את מעילוֹ העליוֹן, ושלא יחזיק אוֹתוֹ על זרוֹעוֹ, “כּמוֹ פראנט”, שאם לא כּן חזקה עליו שישכּחנוּ בּאיזה מקוֹם שהוּא. לאפּוּנר נשמע לה ולבש את המעיל, והיא בּעצמה פּרפה אוֹתוֹ בּכל כּפתוֹריו: דוֹמה שלאפּוּנר הפך פּתאוֹם לעיניו ילד קטן שאינוֹ יוֹדע את המלאכה הזאת… אחר כּך נצטוָה לישב רגע אחד לפני יציאתוֹ מן הבּית: סגוּלה לדרך צלחה. והוּא נשמע גם בּזאת וישב אגב חיוּך, וסוֹף־סוֹף יצא בּלוית שני הזקנים שנשׂאוּ אחריו את צרוֹרוֹתיו.

לאפּוּנר כּבר ישב על הכּרכּרה, העגלוֹן כּבר משך בּמוֹשכוֹת והסוּסים זזוּ, ופּתאוֹם התחילה בּריינדיל מצוַחת לעגלון שיעמוֹד. נזכּרה עוֹד אזהרה אחת אחרוֹנה שהשמיעה תוֹך כּדי בּכי:

– נהי–הי… התרנגוֹלת היא בּנייר הכּחוֹל, נהי–הי… והמלפפוֹנים בּתוֹך העתוֹן… נהי–הי… הבּיצים…נ הי–הי… אַל תשכּח את ה… ה… בּיצים שבּ… נהי–הי…

את הסוֹף לא שמע לאפּוּנר. הסוּסים עקרוּ בּשטף ממקוֹמם.

פרק ששה־עשר

לא בּלי התפעמות־לב נסע חיים לאפּוּנר לקוֹבנה, שהוֹציא בּה כמה מימי ילדוּתו. בּמידה שקרוֹן הדוֹאר הלך והתקרב אל העיר הזאת, בּה במידה התגבּרו זכרוֹנוֹת אותה ילדוּת שלוֹ המיוּתמת והעגומה בּיער פּולישוּק, אחוּזת פּאן קאשינסקי, שהיה מסתתר בּוֹ מפּני ה“חטפנים”, ובבית ר' בֶּר. שוּב קמוּ לפניו לתחיה הדמוּיות היקרוֹת שאינן משתכּחוֹת עולמית. מפּני היוֹתן ענוּבוֹת ותפוּשוֹת בּזכרוֹנוֹת הילדוּת. מהדוֹד ר' בּר נשתייר בּוֹ זכר מטוּשטש, הוֹאיל וזמן קצר, לאחר שהביאוּהוּ לפּוֹלישוּק, יצא זה לארץ־ישראל. ואילוּ דמוּיוֹת זלאטה דוֹדתוֹ וישׂראל’יק בּנה עוֹמדוֹת כּמוֹ חיוֹת לפניו. זלאטה בּקוֹמתה הגבוֹהה, בּרוֹחב כּתפיה, בּקוֹלה הגברי ובעתרת הכּוֹחוֹת שבּה היתה מטילה בּו מוֹרא, ועם זאת אהב אוֹתה אהבת־נפש, מפּני שהיתה לוֹ כּאם. הרי היא היתה מנהלת את פּוֹלישוּק, טרוּדה בכמה וכמה עסקים, משגחַת על העבוֹדה בשׂדה, על קציצת האילנוֹת בּיער, על בּית־משׂרפוֹת־היין, על האוּרוָה, על הרפת וכו’ּ; היא היתה מתעסקת בּכמה וכמה פּוֹעלים, נוֹתנת להם פקוּדות, נוֹזפת וזוֹרקת בּהם מרה, ומוֹראה על כּוּלם. היא היתה נוֹשאת־ונוֹתנת עם סרסוּרים, עם קוֹני תבוּאה וסוֹחרי יער. ועם זאת לא אֵרע לה אף פעם שתשכּח להביא ל“ילד”, אל בּקתת הזפּתים שלוֹ שבּיער, בּצנעה, מתחת למטפּחת הגדולה שלה, את התבשיל החם, ולפעמים גם ממתקים ומיני לקיקה, לשמח את נפשוֹ העלוּבה. כּיוָן שיכלה להפּנוֹת לשעה קלה, אפילוּ בעצם רתיחת העבוֹדה, אפילוּ בשעה שהיתה יגעה מאד, רצה אל בקתת הזפּת לראוֹת מה שלוֹמוֹ, להפיג את בּדידוּתוֹ, לספּר עמוֹ כּמוֹת שמספּרים עם ילד חוֹלה, בּחסד וּברחמים, שלא כּדרך טבעה הקשה והקפּדני. ר' בּר היה בּא ללמדוֹ תוֹרה וּמצווֹת; ומשיצא ר' בּר לארץ־ישראל, היתה הדוֹדה שוֹלחת אצלוֹ את מלמדוֹ של ישׂראל’יק בּנה. לבסוף בּיטלה את האיסוּר החמוּר שחל על ישׂראל’יק להתקרב אצל הבּקתה.

ישׂראל’יק זה היה בּן גילוֹ, נער חי ולוֹהט, ששערוֹתיו מיד היו סתוּרוֹת, פניו וידיו שרוּטוֹת ומצוּלקות, וידיו תמיד נעוּצוֹת לוֹ בְּכיסי מכנסיו מעשה אדם גדוֹל בּטוּח בּעצמוֹ. שני הילדים נתחבּבוּ מיד זה על זה. שעוֹת רצוּפוֹת היוּ יוֹשבים בבדידוּת היער ומשׂיחים יחד. ישׂראל’יק היה מרבּה לדבּר וּלספּר נפלאוֹת. הוֹאיל ולחיים אסוּר היה להתרחק ד' אמוֹת ממקוֹם מחבוֹאו, היה הוּא בּא ומספּר לוֹ על פּלאי היער, על בּעלי־החיים הדרים בּוֹ, על כּלבּתו וגוּריה, על השיטה בּסירה וכיוֹצא בּזה, ואזני חיימק’ה לא תמלאנה משמוֹע. זכוּר לוֹ ישראל’יק לטוֹב וּלאהבה בּעד סגוּלוֹת החמדה שהיה מפּעם לפעם מעניק לוֹ מגנזי כּיסיו המלאים תמיד. וּמה לא היה גנוּז בּמטמוֹניוֹת כּיסי מכנסיו? שזיפים שקטף זה עתה בּהחָבא מעל העץ, אגוֹזי פּרך ואגוֹזים קנטרוֹנים שמפצעים אוֹתם באבנים, פּטלים ואוּכמניוֹת שאָרה בּמיוּחד בּשבילוֹ, בּיצי צפּרים זעירות, מגוּוָנוֹת וּמלאוֹת חן… בּאוֹתן שעוֹת התיחדוּתם בּיער לימד אוֹתו ישׂראל’יק גם כּמה מלאכוֹת שיש בּהן משוּם תוֹעלת גדוֹלה. רובּי תוֹרוֹתיו לא נשתכּחוּ מלבּוֹ של לאפּוּנר עד היוֹם הזה. למשל, כּיצד מתקינים חליל? קוֹטמים זרד לח וישר, מקצצים אוֹתוֹ לפי המידה הראוּיה, תוֹמדים אותו יפה יפה בּרוֹק הפּה עד שהקליפּה נפרשת יפה מעל העץ, מוֹציאים את העץ ומשתיירת קליפּה חלוּלה כּעין אבּוּב; פּוֹקקין את האבּוב מכּאן וּמכּאן, מצד אחד שבּו מחללים משיירים סדק צר, וסמוּך לסדק עוֹשים נקב בּאבּוב, והרי לפניך חליל שלא תיעף לעוֹלם לנשוֹף בּוֹ ולא תשׂבּע נפשך מקוֹלוֹ הדק והנעים כּל־כּך לאוֹזן… ושרשרת נאה מגלעיני שזיפים כּיצד? אין לך דבר פּשוּט מזה. נוֹטלים אבן חלקה כּעין מַשחזת ויוֹרקים עליה, הרבּה רוֹק יוֹרקים ומשפשפים על גבּה את הגלעין, משפשפים ויוֹרקים, משפשפים ויוֹרקים – כנראה שוּם דבר בעוֹלם אינוֹ נעשה יפה אלא אם כּן יוֹדעים גם לירוֹק יפה… – עד שמתהוה נקב בּאמצעיתוֹ של הגלעין, והנקב, תוֹך כּדי שפשוּף הוֹלך וּמתרחב וסוֹף שמשתיירת מן הגלעין רק טבּעת דקה וסגלגוֹלת. וּמשהתקנת לך הרבּה טבּעות כּאלה, אתה מספּקן זוֹ בּזוֹ על־ידי סדק דק שאתה עוֹשה בּהן, והרי לך שרשרת נאָה כּרביד הזהב בּצוָארו של יוֹסף אוֹ של מרדכי… עכשיו נזכּר חיים לאפּוּנר מתוֹך התפּעמוּת־לב של חיבּה וגעגוּעים אוֹתן השעוֹת המרוּבות שהיוּ יוֹשבים שניהם בבדידוּת היער עסוּקים בּמלאכתם, וּמתוֹך התפּעמוּת־לב של חיבּה וגעגוּעים יש שנפשוֹ בּקרבּוֹ משוַעת: אַיֶך, ישראל’יק, אַיך?..

לאחר שפּאן קאשינסקי השׂיא את בּתו וכתב לה את פּוֹלישוּק, הדבר הראשוֹן שחתנוֹ עשׂה הוא שפּיטר את זלאטה; וזוֹ עברה לדוּר בּקוֹבנה. את “הילד”, את חיימ’קה, נטלה עמה. שם הכּיר לדעת את חתנוֹ של ווֹלפזוֹן, את זליג כּץ, ואת אביו, ר' הניך שלמה’ס. הדוֹדה היתה בּאה יוֹם יוֹם כּמעט אצל זקן זה, כּשהיא מוֹשכת אחריה בּידיה את שני הנערים, ישראל’יק וחיימ’קה. ר' הניך שלמה’ס זה הנערים היוּ מתיראים מפּניו ולא חיבּבוּהוּ. אף פּעם לא פּנה אליהם בּדברים. המעשׂה היחידי שהיה עוֹשׂה בּשעת רצוֹן, בּשעה שהיה עוֹלה על דעתוֹ להסבּיר פּנים ליתוֹמ’ל, כּלוֹמר לחיימ’קה, אוֹ לחברוֹ, הוּא שהיה שוֹלח שתי אצבעות כּפוּפוֹת וקשוֹת כּצבת אל לחיוֹ של הנער וצוֹבט את הבּשר, תוֹך כּדי אמירה: “שגץ שכּמוֹתך!” הצביטה היתה מכאיבה, עד שלא פּעם היוּ מבצבּצוֹת דמעוֹת מעיני הקרבּן. ואילוּ ישראל’יק, שהיה יוֹתר מזוֹרז ועז־פּנים, היה מרתיע ראשוֹ ומשתמט מצבת אצבּעוֹתיו של הזקן. על מה היתה זלאטה מדיינת עם ר' הניך שלמה’ס, אינוֹ יוֹדע. הוּא רק זוֹכר שהדין־והדברים בּיניהם היו סוֹערים; זלאטה היתה תוֹבעת וּמאַימת, והוּא היה מדבר בּניחוּת, נאנח, מגבּיה עיניו כּלפּי התקרה, פּוֹרש ידיו כּמי שרוֹצה להוֹשיע ואין ידוֹ מַשׂגת. וּפעם אחת ניענעה זלאטה את אגרוֹפה כּלפּי חָטמוֹ של הזקן וקראה: “המתן, המתן, רשע שכּמוֹתך, יש לנוּ אב יתוֹמים בּשמים, והוּא ישלם לך כּגמוּלך על שאתה מתעלם מיתוֹם קרוֹב”, ירקה בּפניו בּמלוא פּיה וּברחה מן הבּית, עם שהיא גוררת אחריה את שני הנערים הנבהלים. אחר כּך התחיל פּאן קאשינסקי מבקר לעתים תכוּפות בבית הדוֹדה, וּשניהם היוּ שוֹקלים־וטוֹרים, אגב הצלפת עינַיִם כלפי חיים, בּלשוֹן הפּוֹלנית. חיים לא הבין אז את הלשוֹן הזוֹ, ולבּו היה חרד מפּני חשש טמיר ששני האנשים חוֹתכים את גוֹרלוֹ, וסוֹף בּאה עליו הפּוּרענוּת הגדוֹלה: הפרידוּ בּינוֹ ובין ישׂראל’יק. אוֹתוֹ מסרוּ לגימנַסיה ואת ישׂראל’יק לתלמוּד־תוֹרה. חיים ראה בּזה עוול גדוֹל; סבוּר היה שמזל חברוֹ יפה משלוֹ. רק מפּני שאין לוֹ אב ואֵם נגזרה עליו גזירה רעה זוֹ ללמוֹד אצל גוֹיים. בּימי חייו המעטים כּבר היה לָמוּד בּצרוֹת, כּבר טעם את טעם הלענה המרה של החיים. ידוֹע ידע שאין לוֹ לדוּן עם שתקיף ממנוּ ואת הנעשׂה אין להשיב, אבל בּלבּו צרב העלבּוֹן. בּלילוֹת כּשהיוּ שוֹכבים שני הנערים לישוֹן על מיטה אחת, שעוֹת לא היוּ נרדמים וּמשׂיחים בּלחש ובמרירוּת־נפש על הרעה שנעשׂתה להם, וּבוֹכים בּדמי. חיימ’קה נשבּע שבּאם יאנסוּהוּ להמיר דתוֹ, הרי בּסתר, מתחת לבגדיו, יהא תמיד לוֹבש טלית קטן ויהא מקיים את המצווֹת בּחשאי, ולכשיגדל ויהא שׂר וגדוֹל ויעשה טוֹבוֹת גדוֹלוֹת ליהוּדים, יבטל את כּל הגזירוֹת הרעוֹת עליהם, ולפני מוֹתוֹ יזמין אליו את הרב לקרוֹא עמוֹ את הוידוּי ויבקש להביאוֹ לקבוּרת ישׂראל. ואז יתגלה לעוֹלם שהיה כּל ימיו יהוּדי ירא שמים; ישראל’יק היה בּטוּח שהוּא עצמוֹ יהא רב בּישׂראל, רב גדוֹל, ראש ישיבה גדוֹלה; בּחשאי חשאין יהא בּא אצל השׂר הגדוֹל, כלומר: אצל חיימ’קה, ללמדוֹ תוֹרה, והוּא הוּא שיבוֹא לקרוֹא עמוֹ את הוידוּי לפני מוֹתוֹ של זה… אח, אוֹתם הלילוֹת, אוֹתם הלילוֹת!.. לימים נוֹדע לוֹ שדוֹדתוֹ דאגה לכך שפּאן קאשינסקי יהא משלם לא רק שׂכר הלימוּד בּגמנסיה, אלא שיהא גם שׂוֹכר יהוּדי אחד שילַמד את ה“ילד” “אידישקייט”¹¹ קרוֹב הדבר שבּשעה שמסרתוֹ לידוֹ של מר קאשינסקי לא נתכּוונה אלא להכעיס את ר' הניך שלמה’ס: ידע קמצא בּר קמצא זה למה גרמה צייקנוּתוֹ…

כּשנתיים למד חיים בקוֹבנה, ואחר נשלח לוארשה ללמוֹד שם באחת הגימנסיוֹת. בּזמן הראשוֹן היה נוֹסע לקוֹבנה לבלוֹת שם את ימי החוּפשה בּבית הדוֹדה. אלה היו ימי אוֹשר ושׂמחה לוֹ ולישׂראל’יק. משמתה הדוֹדה נפסק גם הקשר בּינוֹ ובין חברוֹ זה. אבל שכוֹח לא שכחוֹ. עתים מתעוֹררים בּוֹ געגוּעים עזים עליו. מי יוֹדע מה חלקוֹ בּחיים וּמה הגיע אליו. עכשיו, בּדרכּוֹ לקוֹבנה, פּעמה בּלבּו בּלא הפסק אמוּנה עמוּמה שתשׂחק לוֹ השעה והוּא עתיד להפּגש, בּאיזוֹ דרך שהיא, עם ידיד נעוּריו.

מפּעם לפעם היוּ מזדקרוֹת לפניו דמוּיות מן העבר הקרוֹב, וּדמוּתה של הנסיכה ליוּבּימסקה חוֹפפת על כּוּלן. הוּא משתדל לדחוֹת אוֹתן בּכל כּוֹחוֹת נפשוֹ… בּחיבּה יתירה, מגוּזמת על־ידי געגוּעי הפּירוּד, מהרהר הוּא בּביתוֹ של שבּתי’ל שר. מה נעשׂה בשעה זוֹ שם, בּאוֹתוֹ בּית קטן שבּשוּק־התבוּאה? קרוֹב הדבר שכּבר ישנים שם. וּמי דר עכשיו בּחדרוֹ?.. צל ממוּשך שוֹרה על נפשוֹ מזכרה של פּרילי. כאֵב של געגוּעים כּוֹסס את לבּוֹ. אינוֹ יכוֹל למחוֹל לעצמוֹ שלא ראה אוֹתה לפני צאתוֹ לדרך, דוֹמה שיוֹתר משעשׂה על־ידי כּך עוול לנערה עשׂה עוול לעצמוֹ; אילמלי היה רוֹאה אוֹתה ומתפּרש ממנה כראוּי, אפשר שעגמת־נפשוֹ לא היתה גדוֹלה כּל־כּך…

בּדרכּוֹ עשׂה כּשלוֹשה שבוּעוֹת. התעכּב בּכמה עיירוֹת יהוּדיוֹת וראה אוֹתן בּנַוולוּתן. היהוּדים שנקלעוּ לוֹ בּדרך וּבאכסניוֹת היו עטוּפים בּלוֹיים וכוּלם אוֹ רפי־ידים כּמוֹ לאחר יאוּש ועיניהם כּלות וּרעבוֹת, אוֹ מבוֹהלים ולהוּטים בּכל רמ"ח שלהם לפרנסה של כּלוּם, בּכל דרך שתזדמן להם… מקוֹמוֹת היה מוֹצא עקבוֹתיהן של פּלוּגוֹת המרדנים: חוּרבּן, שוֹד ותלים עשנים… פּעמים כּשעגלתם עברה לפני אילן בּוֹדד בּשׂדה, היתה סיעת עוֹרבים מוּפחדת מתנשאת מעליו כּעננה קלה: על אחד מענפיו התנענעה בּרוּח גוּפת יהוּדי תלוּי – בָּרוֹת לבעלי־הכּנף…

מתוֹך מוּעקה בּלבּו לא פּעם שאל לעצמוֹ: כּלוּם כּאלה הם גם אוֹתם היהוּדים שאליהם הוּא נוֹסע? כּיצד ידבּר אליהם? ומה יגיד להם? הללוּ צריכים לחם, קוֹדם כּל לחם, ולא מלחמה. ועם זאת היה לוֹ משוּם מה צוֹרך לשדל את עצמוֹ: הרבּה חטאָה פּוֹלין לאנשים הללוּ, מפּני שהיא עצמה משוּעבּדת ומעוּנה. ואילוּ לעתיד לבוֹא תתקן פּוֹלין את שקילקלה בּעבר. בּחיק המוֹלדת בּת־החוֹרין יִמָצא מקוֹם לכל בּניה, יהיה טוֹב לכוּלם. ואז ימָחל לה הכּל…

על־פּי עצת חבריו סר בקוֹבנה אל אכסניה יהוּדית קטנה שעמדה בעיבּוּרה של העיר, מוּפרשת משאר הבּתים על־ידי חצר גדוֹלה שהקיפה אוֹתה מכּל רוּח. בּשעה שעלה בּמדרגוֹת הקטנוֹת, יצא מן הבּית בּפסיעוֹת נחפּזוֹת אדם משוּנה אחד שהבעיתוֹ כּמעט בּמראהוּ. בּניגוּד למזג האויר החם, היה עטוּף כּוּלוֹ מעיל רחב וחם עם צוָארוֹן גדוֹל וזקוּף עד למעלה מראשוֹ, כּובענית עם מצחה גדוֹלה בּיוֹתר משוּלשלת לוֹ עד לעיניו המסוּתרות מאחרי משקפיִם כּחוּלים; זקן שׂיבה מדוּבלל עוֹטר את פּניו. שאלוֹ לאפּוּנר אם זוֹהי האכסניה של זאנויל מַץ; הלה לא זיכּה אוֹתוֹ בתשוּבה, ועבר על פּניו בּחפזה, וכמעט שלא דחה אוֹתוֹ מעל המדרגוֹת. “תוּף! איזה פּרא אדם…” קרא לאפּוּנר לעצמוֹ וּפתח את דלת הכּניסה, שלא היה בּה לא פּעמון ולא שלט ממעל לה. נכנס לחדר קטן שהיה משמש חדר המתנה. שם היה ישוּב בּעל הבּית לפני ספר in folio ולא הזדרז להעביר ממנוּ את עיניו. חיים עם חבילתו בּידוֹ עמד עליו והמתין שניוֹת מספּר עד שזה פּרשׂ את ממחטתוֹ הגדוֹלה על גבּי הספר, העביר את משקפיו, המוּלחמים בּבדיל והכּרוּכים בּחוּטים, אל מצחוֹ הרחב, נתן באוֹרחַ עינַיִם ממצמצוֹת בּתמיהה אוֹ בּחשד, ושאל בּאידית:

–מסתמא אוֹרחַ? חדר?

– הן, אני מבקש חדר ללינה. – השיב חיים פּּוֹלנית.

עמד בעל האכסניה בּכבדוּת וּבעצלוּת ממקוֹמוֹ, התקרב אצל לאפּוּנר בּרגלים לא מאוּששות מחמת שגרוֹן ונתן לוֹ שלוֹם בּשלוֹש אצבּעוֹת הוֹאיל וּבין אגוּדלוֹ ואצבּעוֹ החזיק טאבּק להריח, ואחר קרא:

– לישבֶּטה! לישבֶּטה!

נכנסה מחדר־הבּישוּל ריבה פּולנית צעירה, שׂערוֹתיה סתוּרוֹת, פּניה משוּלהבוֹת ומפוּחמוֹת, ואף ידיה מפוּחמוֹת.

– האדוֹן מבקש חדר. – אמר לה הזקן פּולנית. מסר את האוֹרח בּידי הערלית, והוּא עצמוֹ חזר מיד אל הגמרא שלוֹ.

לישבֶּטה נעצה באוֹרח את עיניה. אלה היוּ עינים זעירוֹת טבוּעוֹת בּתוך פּנים רחבוֹת וּשמנוֹת, ומציצוֹת מתוֹכן מלאוֹת חיים וערמה.

– תיכף, – אמרה עם שעיניה בּוֹדקוֹת את פּניו – תיכף, אדוֹני! יוֹאיל להמתין קצת… מיד אחזוֹר. – וּברחה שוּב אל חדר־הבּישוּל. חיים עמד, חבילתוֹ תחת בּית־שחיוֹ, והמתין.

יצאוּ שנים־שלוֹשה רגעים והיא חזרה. שערוֹתיה היוּ כּבר סדוּרוֹת מתחת לסוּדר־ראש קטן מבּד הינדוי, פּניה העגוּלוֹת עם חוֹטם קטן וסוֹלד בּסקרנוּת היוּ רחוּצוֹת. בּידה קישקש צרוֹר מפתחוֹת.

– ילך נא האדוֹן אחרי. – אמרה בּעוֹד עיניה הזעירוֹת בּוֹלשוֹת בּפניו.

והוֹא הלך אחריה בּפרוֹדוֹר צר וארוֹך.

– ליוֹם אחד? – שאלה בּלא שהפכה את פּניה לאחוֹריה.

– סבוּרני שליוֹתר מיוֹם אחד.

– לזמן מרוּבּה?

– עדיין איני יוֹדע.

פּתחה לפניו דלת אחת והזמינה אוֹתוֹ להכּנס. החדר היה צר וארוֹך כּגוֹן צינוֹר, וּבסוֹפוֹ חלוֹן אחד. בּשוּרה אחת לאוֹרך הכּותל עמדוּ כּיור, מיטה וארוֹן; כּנגד החלוֹן עמדוּ שוּלחן וכסא. חיים שאל למחיר. לישבֶּטה אמרה בּכמה יעלה החדר ללינה אחת, וּבכמה – לשבוּע וּלחוֹדש, עם מזוֹנוֹת וּבלא מזוֹנוֹת.

– מוּטב. – אמר חיים – אני שׂוֹכר את החדר הזה.

הניח את החבילה וּפשט את מעילוֹ העליוֹן. לישבֶּטה עמדה עדיין בּפּתח.

– וּמה עוֹד? – שאל.

– מחילה, אדוֹני! מהיכן הוּא בּא?

תמה לאפּוּנר על השאלה ואמר:

– מפּוֹלין.

– הן, הן. שמא מוארשה?

– מוארשה.

– מחילה, ומה שמוֹ של מר?

– אף את זאת אַת רוֹצה לדעת?

– אני מתכּוונת לטוֹבתוֹ של מר. אפשר שישאלוּ עליו, אפשר… צוֹרך אחר… אי אפשר לידע מראש כּל שיתארע…

– לאפּוּנר, חיים לאפּוּנר שמי.

– מוּטב, מר!

ונפטרה מן החדר. פּשט חיים גם את מעילוֹ הקצר וזימן עצמוֹ לרחוֹץ את פּניו וידיו. דפיקה על הדלת.

– לבוֹא.

שוּב נכנסה לישבּטה. עיניה הזעירוֹת חייכוּ חיוּך מסתוֹרי:

– מחילה, אדוֹני! יוֹאיל בּטוּבוֹ לעבוֹר אל חדר אחר.

– מפּני מה?

– חזר זה אינו נוֹח בּיוֹתר. יש לי בּשבילוֹ חדר אחר, טוֹב יוֹתר.

תמה חיים:

– וּבמה זה אינוֹ טוֹב?

פּניה הרחבים והעגוּלים נתרחבוּ יוֹתר על־ידי צחוֹק של ידידוּת:

– אבל שם יוֹתר טוֹב. – השיבה. החבילה, המעיל העליוֹן, המעיל התחתוֹן והכּוֹבע כּבר היוּ בּידיה ויצתה מן החדר, בּלא להמתין להסכּמתוֹ. לא היה לוֹ לחיים אלא לילך אחריה.

וּבאמת, החדר השני היה מרוּבּע, מרוּוח; כּליו יוֹתר נוֹחים ובעד שני חלוֹנוֹתיו משני רוּחוֹתיו היה שוֹפע הרבּה אֹור.

– כּך אדוֹני! כּאן יהיה אדוֹני דר. – אמרה לישבּטה וּפניה מחייכוֹת עדיין. הניחה את החבילה על כּסא ותלתה את בּגדיו על מגוֹד שבּכּוֹתל.

– הרי זה בּאמת חדר נאה יוֹתר. – הסכּים חיים – אבל בּכמה יעלה לי?

– אל ידאג מר לאפּוּנר! אוֹתוֹ המחיר. מה צריך מר?

– איני צריך כלּוּם.

– שמא יִסעד את לבּוֹ?

– תוֹדה. לפי שעה לא. אימתי סעוּדת הצהרים?

– בּעוֹד שעתיִם. אם בּרצוֹנוֹ של מר להקדים…

– לא תוֹדה! אוּכל להמתין.

– שמא רצוֹנוֹ בּמיחם?

– בּמיחם? למה מיחם? כּוֹס תה, אדרבּה ואדרבּה.

– ולתה מה?

– רק סוּכּר. – השיב בּצחוֹק.

– מוּטב, אדוֹני! – צחקה אף היא.

פּניה היוּ מפיקוֹת טוּב־לב, ידידוּת כּמעט, ורצוֹן לשַמש. ועם זאת נראתה לוֹ הנערה משוּנה, כּאילו דבר־מה כמוּס עמה. חַטמה הסוֹלד כּאילוּ מרחרחַ, ועיניה הזעירוֹת כּאילוּ מפשפּשוֹת וּבוֹדקוֹת בּוֹ.

יצתה והשאירה אחריה את הדלת פּתוּחה כּלשהוּ. חיים סגר אוֹתה. אחר רבע שעה חזרה ונכנסה בּלא דפיקה, טִריָן גדוֹל בּידיה ועליו קנקן חרסינה, כּוֹס, בּי־סוּכּר, כּעכים גדוֹלים ועבים, חמאה.

– כּך, בּבקשה, מר! – אמרה כּשהעמידה את הטרין על השוּלחן – ואף־על־פּי־כן הבאתי משהוּ לטעוֹם, גזירה שמא יהיה בּכל זאת רעב..

חיים שעמד אוֹתה שעה כּפוּף על גבּי הכּיוֹר, וּפניו וידיו בּקצף של סבּוֹן, אמר לה תוֹדה והמשיך זמן־מה לשקשק את פּניו וצוָארו בּמים, מתוֹך נשיפה והתזת מים סביבוֹ. הרי זה נמשך רגעים; וּמשהתחיל מסתפּג, הפך את פּניו ונתמה לראוֹת שלישבּטה עדיין עוֹמדת וּמסתכּלת.

– מה רצונך?

– לא כלוּם. אני מסתכּלת, מר לאפּוּנר! כּאן אצלנוּ אין נוֹהגים להתרחץ כּך. מר נוֹהג בּעצמוֹ נקיוֹן. אני מַמתינה עד שיגמוֹר מר, אז אנַקה כּאן ואחליף את המים בכּד.

וּלאחר רגע:

– יזדרז, יזדרז מר. התה יצטנן.

לישבּטה הביאה מטלית וקינחה יפה את הקרקע. הוֹציאה את כּלי הרחצה והחזירה קערה וכד מים נקיים. את כּל זאת עשתה בּשקט וּבזריזוּת. ואחר שוּב נעצה בלאפּוּנר את עיניה החוֹקרוֹת:

– וכי אלה הם כּל מיטלטליו של מר? – ורמזה על החבילה.

– הן. זה כּל רכוּשי. יש לי עוֹד תיבה קטנה עם ספרים. נא לירד למטה, לישבּטה, ולראוֹת אם כּבר הביאוּ לי את התיבה.

עוֹד הוא מדבּר ואל החדר נכנסוּ שני יהוּדים. אחד נשׂא על כּתפוֹ תיבה לא גדוֹלה אבל כּבדה. אחריו פּסע עוֹד צעיר אחד שסייע את הראשוֹן להוֹריד בּזהירוּת את התיבה על הקרקע. חיים סילק לכַּתף שנפטר מיד מן החדר עם לישבּטה כּאחד. האדם הצעיר נשתייר. נדמה היה לוֹ ללאפּוּנר שלישבּטה, לפני יציאתה, הספּיקה לקרוֹץ לוֹ לאדם זה בּעיניה והלה השיב בּניד־ראש קל. דבר זה הרגיזוֹ, ושאל כּמעט בּכעס:

– מה לך כּאן?

– מה לי כּאן? – חזר הצעיר על שאלתוֹ – קוֹדם כּל: שלוֹם עליכם! – והוֹשיט לוֹ את כּפּוֹ.

חיים החזיר לוֹ שלוֹם בּנגיעת יד שאיננה נגיעה, והסתכּל בּבר־נש משוּנה זה בּתמיהה.

הרי זה היה צעיר כבן עשׂרים וחמש, ואפשר יוֹתר מכּן, בּעל פּנים חיורוֹת ועצבּניות, מעוּטרוֹת זקן קלוּש ומדוּבלל, ועיניו עיני תכלת גדוֹלוֹת אבל חוֹלניוֹת עם לפלוּף בּזוייוֹתיהן. העינים היו מרפרפוֹת כּמוֹ מתוֹך חשש ויראה, וּשפתיו העצבּניוֹת מרטטוֹת בּחיוּך של ילד המבקש סליחה ורחמים.

– אצלנוּ בּקוֹבנה אין אוֹרחים מצוּיים, ועל כּן אנוּ שמחים על כּל פּנים חדשוֹת.

– אבל מה רצוֹנך? – שאל לאפּוּנר.

– מה רצוֹני? מהמ… מה רצוֹנוֹ של יהוּדי, כּלומר של כּל יהוּדי? פּרנסה!.. השיב הצעיר פּוֹלנית רהוּטה.

– הרי יפה, אבל… איני מבין לשם מה בּא אלי?

– לשם אוֹתוֹ ענין גוּפוֹ, כּלוֹמר לשם פּרנסה.

– אבל הרי זה עתה בּאתי… זר אני כּאן…

– הרי זה ידוּע לי ואין צוֹרך להשמיעני דבר שמסתבּר מאליו. אלא מה, כּבוֹדוֹ הרי בּא לקוֹבנה לשם איזה ענין, כּלוֹמר לא סתם…

– ושמא “סתם” בּאתי? – שאל לאפּוּנר בּחיוּך.

– לא! זאת לא! אין מדרכּוֹ של אדם להטריח את עצמוֹ ולבוֹא לקוֹבנה סתם, לא לשם עסק וענין.

– ואם כּן?

– אה, אם כּן… אילוּ אפשר היה לידע ענין זה מה הוא, שלשמוֹ טרח וּבא אצלנוּ…

– אין זה מעסקך, וּפרנסה בּשבילך אין לי, בּבקשה ממך… – אמר חיים בּקוֹל קשה והחוָה לוֹ הדלת.

– אַל נא יזדרז מר ועל נא בּאפוֹ. – השיב הצעיר בּשוּבה ונחת כּשהוּא מנַענע שתי ידיו בּאויר כּמבקש ליַשב את דעתוֹ של האוֹרחַ – אין זה מעסקי, אמר מר? ומנַיִן לוֹ שאין זה מעסקי? ושמא כּן? ושמא גם פּרנסה זימן לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על־ידוֹ? אֶ־אֶ, כּמה שלוּחים למקוֹם! ואין כּבוֹדוֹ יוֹדע כּלל, שמא דוקא הוּא הוּא שליחוֹ של המקוֹם… למשל, אם אדוֹני סוֹחר בּקנבּוּס וּבא לכאן לקנוֹת את הסחוֹרה מאִכּרי הסביבה, הרי אני…

– אבל אין אני סוֹחר בּקנבּוס.

– ואפשר קוֹנה הוא עצים?

לאפּוּנר כּבש את כּעסוֹ ובחיוּך של סבלנוּת השיב:

– אף עצים אינני קוֹנה.

–אֵל אלוֹהים! – התחיל כּבר הצעיר מתרגז – אם כּן מה הוּא קוֹנה?

– לא כלוּם, לא כלוּם!

– ושמא יש ברצוֹנוֹ למכּוֹר סחוֹרה? גם בּזאת יש בידי לסייעוֹ.

– שמעני נא הפּעם יפה: איני קוֹנה, איני מוֹכר ואיני סוֹחר. ועכשיו יעזבני בּמנוּחה.

אבל הצעיר הקבסתן הזה לא עלה כּלל על דעתוֹ לזוּז. זקף על לאפּוּנר את עיניו המרפרפוֹת וחיוּך של בּקשת רחמים ריפרף סביב לפיו:

– ישמעני נא מר! איזה יהוּדי רגזן הוא כּבוֹדוֹ! מה הכּעס הזה? וכי למה בּאתי? להשתכּר קצת למחיתי. אם אין – אַיִן, ואם יש – אברך את הבּוֹרא תחילה ואחר כּך את כּבוֹדוֹ שנתגלגלה זכוּת על־ידוֹ. הילדים שבּביתי אינם יוֹדעים חכמוֹת, רוֹצים הם לאכוֹל ולא אכפּת להם אם מר רוֹגז אוֹ אינוֹ רוֹגז. אני מחוּיב, אני, מחוּיב אני מוכרח, אני צריך ליתן אל פיהם, הוא מבין, אדוני? מוּכרח אני, מחוּיב אני!.. – המלים האחרוֹנוֹת כּבר פּרצוּ מפּיו בּמעֵין צוָחה. שׂפתוֹתיו ריטטוּ אבל לא חייכוּ עוֹד, והן הן שהפיגוּ את כעסוֹ של לאפּוּנר.

– אבל מה אני יכוֹל לעשוֹת? אדם זר…

– אוֹ־הוֹ־הוֹ! היא הנוֹתנת, היא הנוֹתנת… רוֹאני שכּבוֹדוֹ תפשׂ את הענין. כּבוֹדוֹ אדם זר כּאן, ואילוּ אני בּן קוֹבנה, מבין? אני יוֹדע את מוֹצאיה וּמבוֹאוֹתיה, יוֹדע הכּל, והכּל יוֹדעים אוֹתי… בּרוּך השם, מי אינוֹ יוֹדע בקוֹבנה את ישראל הסרסוּר! ולפיכך יוּכל מר תמיד להשתמש בּי לכל צרכיו, לקנוֹת, לראוֹת הא ודא, למצוֹא את פּלוֹני, לשלוֹחַ מכתב אל אלמוֹני, בּין שהוּא “פּריץ” וּבין שהוּא יהוּדי להבדיל, ואפילוּ מן ה“פּני”… אני לכל מקוֹם אגיע… ואם לשאוֹל הוּא צריך על זה ועל זה… מה שישראל הסרסוּר יאמַר לאדוֹני הריהוּ שקוּל כּזהב טהוֹר, ישאל נא עלי את מי שהוּא רוֹצה: עלי יוּכל מר לסמוֹך…

– מוּטב, מוּטב… לכשאצטרך.

– אני יוֹדע את כל בּני קוֹבנה. – המשיך הסרסוּר – גם את הנכבּדים והחשוּבים שמשתכּרים חמישים רוּבּל לחוֹדש, ואפילוּ מאה… וּמה? קוֹבנה שלנוּ לא נתאלמנה, בּרוּך השם, גם מגבירים כּאלה… ואין צוֹרך לוֹמר שאני יוֹדע את הפּחוּתים שבּעיר, בּריוֹת של כּלוּם ולמה, שמרויחים רק למזוֹן סעוּדה אחת.

גיחך לאפּוּנר גיחוּך כּלשהוּ, העמיד עליו הסרסוּר את עיני התכלת שלוֹ התינוֹקיוֹת:

– שמא אין מרי מאמין לי?

– אני מאמין לך. כּאן בקוֹבנה שלכם, ממוֹנוֹ של אדם כּבוֹדוֹ?

– וכי שם במקוֹמוֹתיכם מזלזלים בּממוֹן? אָח, אָח… זה הכּלל: יש לך ממוֹן – יש לך הכּל; אין לך ממוֹן, פּררר… – והשמיע קוֹל משוּנה על־ידי דחיקת אויר דרך שׂפתוֹתיו הקמוּצות, אגב תנוּעת־יד של בּיטוּל בּאויר – עני חשוּב כּמת, בּידוּע…

חיים הפך אליו את גבּוֹ ופניו אל החלון.

– על כּל פּנים אדם משוּנה הוּא אדוֹני שאין לוֹ צוֹרך בשוּם דבר. – דיבּר הסרסוּר מאחרי גבּוֹ – מכּל מקוֹם אם יהיה לוֹ צוֹרך בּי, אין לוֹ אלא לוֹמר מלה ללישבּטה, והריני עוֹמד לפניו רגע כּמימרה.

לאפּוּנר שתק.

– אם כּן, מר שוֹמע אוֹ אינוֹ שוֹמע? שמי ישׂראל סרסוּר… אל נא ישכּח. די לה ללישבּטה בּרמיזה, והיא כּבר תמצאני. שלוֹם למר ואל ישכּחני…

חיים שתק. וזמן מרוּבּה לא החזיר את פּניו מן החלוֹן, הוֹאיל ולא היה בּטוּח אם סַפּחת זוֹ נסתלקה מן החדר אוֹ לא.

“אם עוֹד קבסתן אחד כּזה אוֹ שנַיִם יפגעוּ בּי, לא אאריך קצי בּמקוֹם הזה”, הרהר חיים אחר כּך.

את סעוּדת־הצהרים הביאה לו לישבּטה אל חדרוֹ. אחר הצהרים היה עסוּק בּסידוּר כּליו וּספריו. לעת ערב יצא לשוֹטט קצת בּעיר. בּלא מטרה היה שוֹהה־פּוהה אילך ואילך וּמבקש למצוֹא רחוֹבות וּבנינים ידוּעים לוֹ מימי נערוּתוֹ. אבל לא מצא אף מקוֹם אחד מוּדע לוֹ, ותמה על עצמוֹ שכּל־כּך ניטשטש בּוֹ זכר העיר שהוֹציא בּה כּשנתיים. אנשים שנקלעוּ לוֹ הראוּהוּ את בּנין הגימנסיה. עמד וסקר בּהתרגשוּת מה: צא וּראה! אף הבּית הזה כּאילוּ נשתנה; כּמדוּמה לוֹ שבּאוֹתם הימים היה הבּנין גדוֹל יוֹתר וּמשׂבּיע העין בּחיצוֹניוּתוֹ… וכל כּמה שטרח למצוֹא את הרחוֹב שבּוֹ היה יוֹם יוֹם מהלך וּבא מבּיתוֹ אל הגימנסיה וחוֹזר חלילה, לא מצא…

חזר אל האכסניה ושכב מיד לישוֹן. אבל לא יכוֹל להרדם מיד. מוּעקה סתוּמה כּבשה את נפשוֹ. משוּם מה היה מנקר בּו חשש שלא יִראֶה בּקוֹבנה סימן בּרכה ועתיד הוּא לצאת מכּאן בּמפּח־נפש. נחיה ונראה! – אמר והשׂיא את עצמוֹ לענינים אחרים, כּדי שיוּכל להרדם. התחיל מהרהר בּאנשים המשוּנים שראה היוֹם בּאכסניה, החל בּבעל־הבּית עצמוֹ שכּאילוּ עשׂה עמוֹ טוֹבה בּשאלוֹ לחפצוֹ, בּאוֹתה לישבּטה הנוֹחה, כּנראה, לבּריות אבל חשוּדה בּעיניה הערמוּמיוֹת וגמוֹר באוֹתוֹ סרסוּר טרדן שהרגיזוֹ כּל־כּך. יהוּדי עלוּב ורעב ללחם. יש משהוּ חביב ונעים בּפניו… אדם זה אפשר יוּכל בּאמת להוֹעיל לוֹ, לפתוֹח לוֹ את המשׂא־והמגע עם האוֹכלוּסין מבּין בּעלי־האוּמנים, הסרסוּרים וכיוֹצא בּהם… וּמי יוֹדע, שמא יוּכל בּסיוּעוֹ למצוֹא כּאן את ישׂראל’יק שלוֹ. חבל שאינוֹ יוֹדע את שם משפּחתוֹ. אוּלי יש מי שזוֹכר בּקוֹבנה את זלאטה, הוֹאיל ואשה גדוֹלה וּבעלת השפּעה היתה בּשעתה; ואפשר שישׂראל’יק עקר זה כּבר מקוֹבנה ולא יוּכל למצוֹא את עקבוֹתיו… תוֹך כּדי הרהוּרים אלה חטפתוֹ סוֹף־סוֹף השינה.

פּרק שבעה־עשׂר

למחרת יצא חיים לבקר אצל הפּוֹלנים שהביא אליהם מכתבי הרשאה והמלצה. מהם קיוָה להיוָדע מה יש לוֹ לעשוֹת בּעיר הזאת מבּחינת התעמוּלה, וגם לקבּל אילוּ ידיעוֹת על האדם שרצה להפּגש עמוֹ. פּוֹלנים אלה בּרוּבּם היוּ פּקידים גבוֹהים מטעם הממשלה הרוּסית וקצינים בּצבא הרוּסי. הגישה אליהם היתה קשה, והפּגישה – עוֹד יוֹתר קשה ולא נעימה. המכתבים תחת לקנוֹת אמוּנם, עוֹררוּ בּהם חשש ויִראָה. האחד התחיל תוֹהה על קנקנוֹ וּמתקיפוֹ בּשאלוֹת כּאילוּ התכּוון למסרוֹ לרָשוּת; השני העמיד פּנים של תמיהה גדוֹלה וּמשך בּכתפיו: מה לוֹ ולמחבּרי המכתבים? אינוֹ יוֹדע מי ומי הם; זה נעלב על ששלחוּ אליו יהוּדי (בּלא בּוּשה שאלהוּ: “המבּלי אין פּוֹלנים בּוארשה שיגרוּ אליהם יהוּדי?”) וזה נהג בּוֹ שׂמאל דוֹחה וימין מקרבת, הן ולאו ורפי בּידוֹ. וּכששאל את האנשים בּלשוֹן רפה כּבר על טראוּגוּט, אם ידוּע להם האיש הזה ואם יוּכלוּ להגיד לוֹ היכן וכיצד יש למצוֹא אוֹתוֹ, מיד היוּ פּני הנשאלים משתנים, מַכסיפים מפּחד אוֹ נקרשים בּצינה שבּאדישוּת: טרוֹ… היאך אמר מר? טראוּגוּט? לא. אדם כּזה אינוֹ ידוּע בּכאן. יוֹאיל מר לשאוֹל בּמשטרה: שם בּוַדאי יוֹדעים את מקוֹם מגוּריו…

קבּלת־פּנים זוֹ הפתיעה אוֹתוֹ, אבל לא דיכּאה את רוּחוֹ. הוּא ידע שמוּראביוֹב, נציבוֹ של הצאר, הטיל את אימתוֹ על ליטא ואוּקראינה; היא דיכּא את המרד במאסרים וּמלקוֹת, בּתליוֹת ושׂריפוֹת והחרמת נכסי דניידי וּשלא ניידי. אבל לא שיער עד היכן מַגַעת פּחדנוּתם של האדוֹנים הללוּ, שנחשבוּ בּעיני מנהלי התנוּעה לבני בּריתם. לבּוֹ לא נפל עליו. אדרבּה, כּל פּעם שהוּא נתקל בּמכשוֹלים ועיכּוּבים חיצוֹניים, מתלקח בּוֹ יוֹתר החשק להתגבּר עליהם כּאחד עם איזה אֵמוּן מיסטי בכוֹחוֹ ובנצחוֹנוֹ. אף הפּעם בּשעה שחזר מבּיקוּריו אצל בּעלי השׂררה הפּוֹלניים, היתה בּוֹ האמוּנה שבּיאתוֹ אל העיר הזאת אינה משגה; היה בטוּח שסוֹפוֹ להפּגש כּאן עם טראוּגוּט, אף־על־פּי שלא היה לוֹ ברוּר כּיצד וּבאֵלוּ מסיבּוֹת. ראה בּפגישה זוֹ הכרח לפּוֹלין ולוֹ לעצמוֹ, ועל כּן האמין. הוא כּבר ראה בּדמיוֹנוֹ את פּרצוּפיהם של אוֹתם הגאיוֹנים, את עמידתם ודיבוּרם, בּשעה שהוּא יִפנה אליהם כּדיקטאטוֹר של פּוֹלין.

חדרים הרבּה היו בּאכסניה, שלאפּוּנר דר בּה, ואכסנאים מעט. הכּלים הנאים העידוּ על ימים טוֹבים מאלה, על אוֹרחים מרוּבּים וּפרנסה בּשפע בּשכּבר הימים. עכשיו משנידלדלוּ מקוֹרוֹת הפּרנסה, נתמעטוּ האוֹרחים. לאפּוּנר היה האכסנאי היחידי שדר בּבּית הזה בּקביעוּת. לפרקים נתעה וּבא לכאן איזה חנוָני מן הסביבה אוֹ איזה פּריץ אביוֹן שבּא לקוֹבנה לחזר על מלוים־בּרבּית. אבל הללוּ היוּ אכסנאים לשעה. לרוֹב היוּ יוֹצאים ונכנסים לשם אנשים פּוֹלנים שנראוּ חשוּדים בעיני לאפּוּנר, הואיל וקשה היה לעמוֹד על טיבם ועל עסקיהם. נכנסים הם ּבחשאי ויוֹצאים בּחשאי, בּלא מזוָדוֹת וחבילוֹת כּלשהן. בּאים הם כּמעט כּוּלם בּשעה אחת וּכאילוּ בּלא דעת בּעלים, ולישבּטה מקבּלת אוֹתם בּלא שאלוֹת יתרוֹת, כּבאי בּית מוּתמדים. פּעמים נתקל לאפּוּנר בּאוֹתוֹ אדם משוּנה שפּגע בּו בּיוֹם הראשוֹן לבוֹאוֹ לכאן, עם הכּוֹבענית המשוּלשלת, עם הצוארוֹן הזקוּף ועם המשקפים הכּחוּלים. אף־על־פּי שבּא לכאן על־פּי עצת חברים, התחיל מנקר בּמוֹחוֹ ספק: מי יוֹדע לאיזוֹ מאוּרה נפל… ואילוּ ר' זאנויל מץ, בּעל־הבּית, נראה לוֹ יהוּדי הגוּן. הלז אינוֹ זז מן הגמרא שלוֹ, וּברי שאינו פּוֹרץ גדרוֹ של עוֹלם. את בּעלת־הבּית לא נזדמן לוֹ לראוֹת. היא שרוּיה בּחדר מרוּחק ואינה יוֹרדת מעל מיטתה גלל רגליה המשוּתקוֹת. משם, מחדרה הרחוֹק, היא מנהלת את הבּית, גוֹזרת, נוֹזפת, פּוֹסקת וּמחליטה. מפּעם לפעם מהלכוֹת בּפּרוֹזדוֹר בּנוֹת־קוֹל של נקישוֹת מקלה שהיא מקישה על הקרקע, ועל־פּי הנקישוֹת הללוּ דנה לישבּטה אם בּעלת־הבּית קוֹראת אוֹתה בּנחת אוֹ בּרוֹגז. ולישבּטה רצה אליה ליתן לה דין־וחשבּוֹן, לשמוֹע את פּקוּדוֹתיה אוֹ ליטוֹל ממנה עצה.

חיים לאפּוּנר כּל אימת שהיה עוֹבר את חדר־ההמתנה הקטן לא היה יכוֹל שלא ליתן את דעתוֹ על ר' זאנויל. אוֹר החמה הנמשך מבּעד לחלוֹן הסמוּך אל דפּי הגמרא וּמבהיק מבּין שׂערוֹת הכּסף של זקנוֹ מַשרה זיו גם על פּניו, ודוֹמה כּאילוּ פּניו, זקנוֹ והספר הפּתוּח שלשתם פּתוּכים בּחמה כּבהרת מבהקת אחת בּתוֹך החדר… מצא לאפּוּנר עילה של כּלוּם בּשביל להכּנס עמוֹ בּשׂיחה. נתקרב אצלוֹ, בּיקש סליחה על שהוּא מפסיקוֹ מלימודוֹ ושאל אוֹתוֹ מה ששאל. הזקן שמע אוֹתוֹ רגע מתוֹך פּיזוּר־הדעת, ולבסוֹף נכנס לתוֹך דבריו:

– הרי מוּטב, הרי מוּטב. ידבּר עם לישבּטה. היא יוֹדעת.

– כּבוֹדוֹ סוֹמך על המשרתת בּכל דבר?

– אף־על־פּי שגוֹיה, נשמה כּשרה היא. כּאדם משלנוּ… – השיב ונתן את עיניו בּספר, ללמדוֹ שהשׂיחה הבּטלה כּבר נגמרה בּיניהם.

– וּכבוֹדוֹ לוֹמד כּך כּל ימיו, לוֹמד ולוֹמד… ואין לוֹ ענין בּשוּם דבר אחר?

שוּב נתן בּוֹ הזקן את עיניו, והפעם בתמיהה:

– בּאיזה דבר אחר, למשל?

– הרבּה דברים יש בּעוֹלם שהבּריוֹת עוֹסקים בּהם.

שוּב פּרשׂ הזקן את ממחטתוֹ הגדוֹלה על גבּי הספר, כּדי שלא יהא פּתוּח לבטלה, נטל מקוּפסת־עץ קטנטוֹנת קמיצת טאבּאק וּשאָפה לתוֹך נחיריו, ואחר שאל:

– כּלוּם יש דבר בּעוֹלם שהוּא שקוּל כּנגד תלמוּד־תורה?

– למשל, עסק של פּרנסה… רוֹאה אני שעסק האכסניה שלוֹ הֶעֱנִי מאד וּמעטים הבּאים להתאכסן בּביתו של מר.

– פּעם היה העסק גדוֹל, זה אמת… בּשעה ש“שלי” בּריאה היתה ועוֹמדת על רגליה. לפנים מכּן היה הבּית מלא מהוּמה ורעש; הכנסוֹת גדוֹלוֹת ויציאוֹת גדוֹלוֹת. ההכנסוֹת עתה נתמעטוּ, אבל גם המהוּמה נתמעטה. שקט בּבּית. תענוּג. וּפרנסה, אָה… מאן דיהיב חיי, יהיב מזוֹני.

– אני רוֹאה שניחא למר בּעניוּת, וּבלבד שלא יבטלוּהוּ מתוֹרתוֹ.

הזקן השהה עליו מבּט שוֹאל וּמחייך, כּמי שמחייך כּלפּי תינוֹק:

– כּבוֹדוֹ קוֹרא בּ“פּרק”? לא? “כּל המקיים את התוֹרה מעוֹני, סוֹפוֹ לקיימה מעוֹשר” – אמר ותירגם את הדברים לאידית – ועוֹד נאמר שם: “הווי ממעט בּעסק ועסוֹק בּתוֹרה” (ושוּב תירגם לוֹ בּלשוֹן דיבּוּרם), לנוּ היהוּדים אין עסק אחר חוּץ לעסקה של תוֹרה, ולא צריך שיהיה עסק אחר…

– וּמי יעסוֹק בּפרקמטיה?

הזקן משך בכתפיו:

– מי שאין תלמוּדוֹ בּידוֹ.

– אוֹי לנוּ אם כּל ישׂראל יהיוּ עוֹסקים בּתוֹרה ויניחוּ את תיקוּן העוֹלם.

שוּב השהה עליו הזקן את עיניו, והפעם בּתמיהה, ולא הזדרז להשיב. החליק את זקנוֹ, מתוֹך שהיה שקוּע בּהרהוּרים; מצא בּין אצבעוֹתיו שׂערה אחת, התחיל מוֹתחה בּין אצבעוֹתיו לאוֹר החמה, כּמבקש לישרה, עם שהוּא עוֹצם עין אחת ומסתכּל בּה בּשניה. טמן את השׂערה בּין דפּי הגמרא ואמר:

– תיקוּן העוֹלם… סלקא דעתך? העוֹלם לא שלנוּ הוּא. יעסקוּ בּתיקוּנוֹ אוֹתם שהעוֹלם הוּא שלהם.

– אבל הלא אנוּ חיים בּוֹ, אנוּ מתפּרנסים ממנוּ.

– העוֹלם לא שלנוּ, אנוּ שרוּיים בּעוֹלם לא שלנוּ. – חזר הזקן – כּל יהוּדי מחכּה לביאת הגוֹאל. הרי כבוֹדוֹ מתפּלל בכל יוֹם, וּמה הוא אוֹמר בּ“אני מאמין”?

לאפּוּנר לא ידע מה להשיב על שאלתוֹ, אבל הזקן הקדימוֹ ואמר:

– “אחכּה לוֹ בּכל יוֹם שיבוֹא”. כּיצד יכוֹל יהוּדי לעסוֹק בּתיקונוֹ של העוֹלם?

– והצרוֹת והגזירוֹת והשמדוֹת? אנוּ נעסוֹק בּתוֹרה, וּמי יהא משתדל להעביר מעלינוּ את הגזירוֹת הרעוֹת? סבוּרני שלא נעמיד לשם כּך “גוֹי־של־שבּת”.

– אם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא גוֹזר גזירה על־ידי המלכוּת מי יבטלה? כּלוּם יש תינוֹקוֹת של בּית רבּן שאין רוֹדים אוֹתם בּרצוּעה? תלמיד שסרח, מלקין אוֹתוֹ. הגזירות מחזירוֹת את היהוּדי למוּטב. כּשהשעוֹת חצוּפוֹת והצרוֹת מרוּבוֹת, משעבּד יהוּדי את לבּוֹ למקוֹם. אֶח־אֶח־אֶח, אתם הצעירים, אתם הצעירים!.. נתמעטוּ הלבבוֹת בּיניכם והרי אתם מתפּחדים מפּני הגזירוֹת. איתא בּמדרש: “הקוֹל קוֹל יעקב”, בּזמן שקוֹלוֹ של יעקב מצוּי בּבתי־כּנסיוֹת וּבבתי־מדרשוֹת, אין “הידים ידי עשׂו”, ואם לאו – האוּמוֹת מזדווגוֹת אליו ויכוֹלוֹת לוֹ…

פּתאוֹם נזכּר הזקן שיוֹתר מדי זמן נבטל מן התוֹרה, הסיר את הממחטה מעל הספר והתחיל מעיין בּוֹ מתוֹך שהוּא מנהם בחָטמו.

בּפעם אחרת שוּב נתגלגלה בּיניהם שׂיחה בּאוֹתוֹ ענין, וחיים שאלוֹ:

– כּבוֹדוֹ שמע שהפּוֹלנים נלחמים לפרוֹק מעליהם עוֹל מלכוּת הצאר?

– שמעתי, שמעתי… – השיב הזקן בּקוֹצר רוּח.

– כּמה מהם נהרגים, כּמה נתלים וכמה נשלחים לגלוּת סיבּיר, ואת כּל העינוּיים והמיתוֹת המשוּנוֹת הם מקבּלים עליהם למען חירוּתה של פּוֹלין…

– מה שייך לנוּ בּזה?

– הרבּה שייך, הרבּה מאד! כשפּוֹלין תהיה משוּחררת, יהיה טוֹב גם לנוּ היהוּדים.

– אפשר יהיה טוֹב, ואפשר לא יהיה טוֹב.

– מסתמא לא ידוּע לכבוֹדוֹ שמנהיגי העם הפּוֹלני הכריזוּ על רצוֹנם ליתן ליהוּדים את כּל הזכוּיוֹת בּמדינה… היהוּדים יהיוּ שוים עם הפּוֹלנים לכל דבר…

– כּך? כּך? הרי יפה… אפשר שיקיימוּ את הבטחתם ואפשר שלא יקיימוּ, מכּל מקוֹם…

– סבוּרני שלא מן היוֹשר הוּא שהיהוּדי יהא יוֹשב ולוֹמד תוֹרה והפּוֹלני יהא לוֹחם בּעדוֹ.

ר' זאנויל פּרשׂ, כּדרכוֹ, את המטפּחת על גבּי הגמרא, הפך את פּניו אל לאפּוּנר בּמלוֹא הסיט וּבקוֹל של מלמד דרדקי מוֹשך וּמטעים את דבריו בּניגוּן של גמרא:

– אין לך דבר שאינוֹ כּתוּב בּספרינוּ הקדוֹשים. חכמינוּ ז"ל אוֹמרים: “כּל המקבּל עוֹל תוֹרה, מעבירים ממנוּ עוֹל מלכוּת ועוֹל דרך־ארץ, וכל הפּוֹרק ממנוּ עוֹל תוֹרה, נוֹתנים עליו עוֹל מלכוּת ועוֹל דרך ארץ”… מבין מר? לא? – ושוּב תירגם לוֹ לאידיש בּקוֹל רוֹעד, ממוּשך וּמטעים – ועכשיו מוּחווים לוֹ למר הדברים?

– הן, מוּחוורים וּמוּחוורים. – השיב חיים בּשׂפה רפה.

שמע הזקן מתוֹך תשוּבתוֹ שלא התקררה דעתוֹ של הצעיר, ושאל:

– אלא מאי? אלא מאי?

– פּוֹלין היא ארצנוּ, היא מוֹלדתנוּ… כאן נוֹלדנו אנוּ ואבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ. כּמה דוֹרוֹת אנוּ יוֹשבים כּבר בּמדינה זוֹ? וכי אין חוֹבוֹת כּלפּי ארץ מוֹלדת?

הזקן הרתיע אל גב הכּסא, חפן את זקנוֹ, ושאל:

– מאי קא סלקא דעתך? כּאן נוֹלדנוּ, אבל מוֹלדתנוּ אינה בּכאן, אינה בּכאן, אדוֹני! אסוּר לשכּוֹח שאנוּ בּגלוּת. בּגלוּת, אדוֹני! כּלוּם האכסניה הזאת היא בּיתי? וּכלוּם היא בּיתו של מר? אני משלם שׂכר דירה לבעל־הבּית, וּמר משלם שׂכר־דירה לי… אנוּ היהוּדים גֵרים! נולדנו גרים. להוי ידוּע למר, גרים אנוּ! ואבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ היוּ גרים. הפּוֹלנים רוֹצים בּמלחמוֹת, יִלחמוּ להם. מלחמה אינה עסק של יהוּדים. זרעם של אברהם, יצחק ויעקב אינוֹ עוֹשׂה מלחמוֹת. עֵשָׂו עוֹשׂה מלחמוֹת…

– ואבוֹתינוּ הקדמוֹנים לא עשׂוּ מלחמוֹת?

– הא־א, אבוֹתינוּ הקדמוֹנים!.. למה נוֹתן אוֹתם מר ענין לכאן? שם, שם ודאי שעשׂוּ מלחמוֹת, בּעמלקים, בּפּלישתים, ובמי לא עשׂוּ מלחמוֹת? אבל ארץ־ישׂראל שאני…

היה בדעתוֹ של לאפּוּנר לשאלוֹ עוֹד שאלה אחת, אבל הלה כּבר היוּ עיניו משוֹטטוֹת בּגמרא עם שהוּא הוֹגה בּנעימה השגוּרה: “אַי־אַי־אַי… תנוּ רבּנן”…

לאּפּוּנר נתבּעֵת ממש מהחשש שמא כּל יהוּדי ליטא דֹומים לר' זאנויל זה שהיה משוּל בּכוֹתל אטוּם, כּחוֹמה זקוּפה ואטוּמה של מבצר, שבּוֹ חבוּשים אסירים… ר' זאנויל זה וּמאידך אוֹתוֹ סרסוּר שליפּפוֹ כחזזית – מה יש לעשׂוֹת בּמיני טיפּוּסים כּאלה!

מחלוֹן חדרוֹ היה משקיף אל גגוֹת־התבן הנמוּכים של שכוּּנת סלוֹבּוֹדקה, שמשתטחת בּשוּרה ארוּכּה ערס מול ערס לאוֹרך חוֹפוֹ של הוילֵיה, שכוּנת הפּוֹעלים, האוּמנים ודלת העם. רגע אחד עלה בדעתוֹ שעליו להתישב בּשכונה זוֹ. האנשים הללוּ באים כּל ימיהם בּמשׂא־ומתן עם אִכּרי הסביבה; קרוֹב הדבר שקרוֹבים הם יוֹתר אל העם, ויש להניח שיִמצא שם אנשים נוֹחים יוֹתר לשמוֹע, להבין ולפעוֹל לצוֹרך הענין שלוֹ… ואוֹתוֹ סרסוּר, לחינם דחה אוֹתוֹ אז. האנשים הללוּ חוֹדרים לכל מקוֹם, את הכּל הם יוֹדעים, כּמו שהעיד על עצמוֹ, ואפשר להשתמש בּוֹ, אם יכשירוֹ ו“יעבּדוֹ” יפה. חבל שהוּא מפטפּט יוֹתר מן המידה… יש שהיה גוֹמר בּדעתוֹ לבקש מלישבּטה שתזמין אליו את ישׂראל הסרסוּר, וכל פּעם היה דוֹחה ושוֹכח.

בּכיסוֹ היה שמוּר מכתב מווֹלפזוֹן־האב אל אחד, בּליוּמין שמוֹ, מן הסוֹחרים המשׂכּילים שבּקוֹבנה, עמילה של חברה אחת בּחוּץ־לארץ העוֹסקת בּסחר התבוּאה. החליט לבקר אצל הסוֹחר הזה. אם לא שׂיחק לוֹ מזלוֹ אצל הפּוֹלנים, אפשר שישׂחק לוֹ אצל המשׂכּילים היהוּדים. בּשעה שכּבר עמד לבוּש על מנת לצאת מבּיתו, נשמעה דפיקה על דלתוֹ. עד שלא הספּיק להשיב, נפתחה הדלת וישׂראל הסרסוּר נכנס. “אה! אתה מעצמך בּאת? טוֹב מאד! – קרא לאפּוּנר – נזכּרתי אוֹתך פּעמים אחדוֹת”. הסרסוּר לא חיכּה לסבר פּנים יפוֹת כאלה, וּבת־צחוֹקוֹ שלנה תמיד בּזויוֹת־פּיו השתפּכה על כּל פּניו. התחכּך קצת בּאצילי ידיו המצוּמדים אל גוּפוֹ, וּמתוֹך קידוֹת מגוּחכוֹת ופסיעוֹת קטנוֹת, הלוֹך וטפוֹף התקרב אצל הכּסא, שלאפּוּנר הזמינוֹ לישב עליו, וישב בּפאתוֹ.

נכנס לאפּוּנר בּשׂיחה עמוֹ וּשאלוֹ על פּרנסתוֹ. הלה, כּאילוּ המתין לשאלה זוֹ, ומיד התחיל קוֹבל בּשטף לשוֹן וּבמעין תענוּג מיוּחד כּביכוֹל על צוֹק העתים, על התמעטוּת ה“חיוּנה”. היה זמן שאפשר היה לעשׂוֹת עסקים, והפּרוּטה היתה מצוּיה. הסוֹחרים היו בּני אמנה ויהוּדים היוּ מסתוֹבבים סביבם ומרויחים בּשוֹפי. ועכשיו מי שיש לוֹ עוֹד פּרוּטה, צוֹררה יפה יפה וחוֹשש להוֹציאה. אין אמנה, אין בּטחון, אין עסק ואין ריוח בּשוה פּרוּטה. פּשוּט אין בּמה להסתוֹבב. אח־אח־ח! היו זמנים… יש שהיה יוֹצא, למשל, אל הכּפר וקוֹנה מאכּר זה קנבּוּס ומאכּר זה פּשתה, חוֹזר עם סחוֹרתוֹ אל העיר ומוֹכרה מיד לסוֹחרים שמגע־וּמשא להם עם קניגסבּרג, והרי פּרנסתוֹ לשבוּע, ועתים אפילוּ יוֹתר מכּן, מזוּמנת לוֹ. לא כּן עכשיו, משעה שהתחילוּ האשכּנזים לפתוֹח כּאן את הקוֹנטוֹרוֹת שלהם ולבוֹא בּעצמם בּמשׂא־וּמתן עם האכּרים, נכרת אוֹכל מפּי יהוּדים. הוּא, ישׂראל, מכּיר כּאן בּרוּך השם, את כּל הסוֹחרים, ואילוּ היתה הפּרוּטה מצוּיה בּידוֹ להסתוֹבב אילך ואילך, היה כּבר יוֹדע מה לעשׂוֹת… יש ויש כּאן מה לעשׂוֹת, אבל בּלא מזוּמנים, פּהררר… – והשמיע קוֹל משוּנה על־ידי דחיקת אויר מבּין שׂפתוֹתיו המקוּמצוֹת – קשה, קשה… לאפּוּנר הפסיקוֹ פּעם ופעמַיִם בּשאלוֹת על המשפחוֹת היהוּדיות האמידוֹת שבּעיר, על הצעירים המשכּילים, על משלח־ידם של בּני סלוֹבּוֹדקה, ואילוּ הסרסוּר לא הבין מה הוּא רוֹצה ממנוּ בשאלוֹת של בּטלה אלוּ. לרגע היה מפסיק, מרפרף עליו בּעיניו וּמשיב כּלאחר־יד, שלא בּרצוֹן. כּי מה ענין יש לוֹ לספּר על אחרים? אדם קרוֹב לעצמוֹ. אם בּא לידוֹ להשׂיח את לבּוֹ, וכי לא טוֹב יוֹתר לספּר על עסקי עצמוֹ, מהם שלא ראה בּהם בּרכה משוּם איזה מקח טעוּת וּמהם שעמד להתעשר על ידם כּמישחל בּיניתא מחלבּא ממש, אלא שנתקנאוּ בּוֹ אחרים ונפלוּ על החררה שהיה מהפּך בּה… עסק טוֹב בּימים אלה הוּא הצמר. לפני האדוֹן הוּא יכוֹל לספּר הכּל. אמת, שזהוּ סוֹד גדוֹל, אבל מפּני האדוֹן אינוֹ מתירא שמא ילך ויוֹציא מידוֹ את העסק, עסק של זהב ממש… הסרסוּר התכּוֹפף אל לאפּוּנר, הרכּין את קוֹלוֹ וּבלחש גילה לוֹ שהוֹא עוֹמד לפתוֹח בּית־חרוֹשת קטן לאריגים… לפי שעה יסתפּק בּנוּל אחד, ואחר יוֹסיף עוֹד אחד ועוֹד אחד, מעט מעט, אינוֹ מזדרז. העסק בּטוּח וּביד כּיוֹם. את הצמר יקנה בּעצמוֹ מידי האכּרים. אין לוֹ צוֹרך בּסרסוּרים. בּעצמו, בּעצמוֹ יקנה צמר ויארוֹג אריגים לחמילוֹת בּשביל הצבא… הצבא זקוּק לחמילוֹת…

– בּשביל הצבא הרוּסי? – שאל לאפּוּנר.

הסרסוּר לא שמע את השאלה והתלהב יוֹתר ויוֹתר מסוֹדו וסכּוּיוֹ להתעשר. תהיה פּרנסה לוֹ ולעוֹד יהוּדים. העיקר בּעסק זה, מבין הוּא, הוּא הצמר; וצמר יש לקנוֹת בּזוֹל אם יוֹדעים את כּל הדרכים איך לקנוֹת ואיך לדבּר עם האכּרים, מבין הוּא? הצבא משלם יפה. עכשיו כּדאי לעבוֹד רק בּשביל הצבא…

– איזה צבא? – שאל שוּב לאפּוּנר – הצבא הרוּסי לא יבוֹא בּדברים עם קבּלן בעל נוּל אחד.

– הרוּסי? למה דוקא הרוּסי? – שאל הסרסוּר בּחיוּך סתוּם.

– אלא איזה צבא אחר יש כּאן?

הסרסוּר שתק רגע, ותחת להשיב על שאלתוֹ של לאפּוּנר המשיך לגוֹלל לפניו את סיכּוּיי בּית־החרוֹשת שלוֹ להצלחה “בּרוּרה כּיוֹם”.

– ובמה תקנה את הנוּל והצמר? – שאל חיים.

הסרסוּר נתבּלבּל וריפרף עליו בעיניו וחייך אליו את חיוּכוֹ התינוֹקי המעוֹרר רחמים, כּאילוּ התנקשוּ בנפשוֹ:

– אה, מה? בּמה אקנה? אה? בּמה?.. שאלה זוֹ, מה?.. אף אני שוֹאל: בּמה אקנה? אילוּ מצאתי איזה יהוּדי טוֹב מבין עסק כּמוֹתי שיַלווני איזה סכוּם קטן… בּגדוֹלוֹת איני הוֹלך… הייתי כבר מסתוֹבב ועוֹמד על הרגלים. אני כּבר שׂמתי עין על יהוּדי אחד כּזה… מרחוֹק כּבר תהיתי על קנקנוֹ… סוֹף סוֹף אסוֹבב גם אוֹתוֹ בּעסק זה, וּשנינוּ יחד נסתוֹבב ונעשׂה עסק…

עסק, עסק, עסק… הרי זוֹ היתה מעין מערבּוֹלת של תכניוֹת, סיכּוּיים ותקווֹת לרוָחים וּלהצלחה, שבּהם “הסתוֹבב” כּל הזמן… סוֹף שנתעייף לאפּוּנר מפּטפּוּטיו, ראה שלא יוּכל להציל מפּיו דבר בּרוּר לא רק על אחרים אלא גם עליו עצמוֹ. ישב והתבּוֹנן אליו ושאל לעצמוֹ מה הוּא חוּט החן המשוּך על אדם זה. משהוּ מאיר בּפניו. אף־על־פּי שדיבּר רק על פּרנסה ועל עניני ממוֹנוֹת, עיניו עם הלפלוּף בּזויוֹתיהן הבּיטוּ כּמוֹ מתוֹך חלוֹם. תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ לא נחוּ ידיו עם השוּלים השחוֹרים בּצפּרני אצבּעוֹתיהן, היוּ נוֹטלוֹת איזה דבר מן הדברים שעל השוּלחן, ממשמשוֹת בּוֹ וּמניחוֹת, וחוֹזר חלילה… נמלך לאפּוּנר בּעצמוֹ כּיצד יפּטר ממנוּ.

– שמע נא, – אמר לוֹ – שמא תוּכל לקנוֹת לי נייר?

– וּמפּני מה לא אוּכל? כּמה שאדוֹני רוֹצה! נייר לאריזה או נייר לכתיבה? גליוֹנוֹת גדוֹלים אוֹ קטנים? אל יפחד, בּזוֹל אקנה לוֹ. המחירים קבוּעים, ואין כּאן לתגר ואין רמאוּת בּעסק זה. אם יקנה בּכמוּת גדוֹלה, בּוַדאי יוֹזילוּ לוֹ.

– מה אעשׂה בּמאוֹת גליוֹנוֹת? יש לי צוֹרך רק בחבילה קטנה של גליוֹנוֹת נייר למכתבים. מחצית המאה, לכל היוֹתר מאה גליוֹנוֹת, וכמספּר הזה גם מעטפוֹת.

– אני מבין, אני מבין… ומה בּטבע אדוֹני, לכתוֹב את מכתביו על גליוֹנוֹת גדוֹלים אוֹ על גליוֹנוֹת קטנים? אם יש לוֹ למר צוֹרך לכתוֹב בּקשה אוֹ תלוּנה אל הממשלה, הרי עליו לקנוֹת גליוֹנוֹת גדוֹלים, אל הממשלה כּוֹתבים רק על גליוֹנוֹת ארוּכּים כּאלה…

לאפּוּנר הפסיקוֹ: “בּקיצוּר: מאה גליוֹן קטן למכתבים וּמאה מעטפה. וזה יספּיק לך, כּמדוּמני…”, והוֹשיט לוֹ דמי המקח, יוֹתר מכּפי המשוֹער על מנת שישאר לוֹ עוֹדף שׂכר טרחתוֹ. הסרסוּר כּבר עמד להפּטר מן החדר בּשׂמחה, אבל לאפּוּנר עיכּבוֹ פתאוֹם:

– שמא ידוּע לך אוֹ שמא תוּכל למצוֹא כּאן אדם אחד שאני מבקשוֹ בּקוֹבנה? חבר נעוּרי היה… זמן מרובּה לא התראינוּ ואיני יוֹדע היכן אבקשוֹ… שמוֹ כּשמך…

– אם מר מבקש, אני כּבר אמצאנוּ! מתחת לאדמה אחפּשׂנוּ ואוֹציאנוּ…

– חס ושלוֹם! מתחת לאדמה אין צוֹרך… – הפסיקוֹ לאפּוּנר בּחיוּך.

– רצוֹני לוֹמר, בּשביל אדוֹני אחטט בּחָטמי את האדמה וּבלבד שאמצא את האיש…

– אם תחטט בּחטמך בּאדמה, אין לי תקוה יתירה שתמצא את האדם שאני מבקש.

– הכּלל, מה שם משפּחתו של אוֹתוֹ יהוּדי?

– לצערי הגדוֹל אין שם משפּחתוֹ ידוּע לי. יוֹדע אני רק ששם אָביו הוּא ר' בּר, ר' בּר זה נסע לפני הרבּה שנים לפַּלשׂתינה, ושם אמוֹ זלאטה… מנהלת אחוּזה היתה בּסביבת קוֹבנה.

הסרסוּר פּרץ בּצחוֹק של תינוֹק שוֹטה:

– אה! אם כּן אין צוֹרך לבקש, אין צוֹרך לבקש. אני כּבר יוֹדע מי הוּא והיכן הוּא. הרי זה אני, אני…

– אתה? אתה ישׂראל’יק?

– נוּ, בּוַדאי! וּמי אני אם לא ישׂראל’יק? אבּא עליו השלוֹם נסע בּאמת לארץ־ישׂראל… ואמא עליה־השלוֹם ניהלה את פּוֹלישוּק עד שהטרידוּה משם. ועכשיו, אם מוּתר לי לשאוֹל את אדוֹני, מי הוּא?

– הלא כּמדוּמני, אמרתי לך. וכי אינך זוֹכר את חיים… את חיימ’קה ש“נחטף”?

נטרף לבּוֹ של הסרסוּר. עמד בּפה פּעוּר ועיניו המלאוֹת חלוֹם נתרחבוּ. פּתאוֹם עבר רטט של חיוּך רחב מסביב לשׂפתוֹתיו העצבּניוֹת, מסביב לעיניו נתקבּצוּ קמטים דקים וּצחוֹק אוילי נתפּשט על פּניו. פּשט את שתי זרוֹעוֹתיו אל לאפּוּנר כּמתכּוון לגפּפוֹ, ולא הֵעֵז. רק קריאה פּרצה מפּיו:

– חיימ’קה! אתה… הוּא… אדוֹני… אתה הוּא זה?

– איזה אדוֹן אני לך?

– בּודאי! בּודאי! איזה אדוֹן? פּשוּט “חיימ’קה”, פּשוט… חַ־חַ־חַ…

וּשניהם עמדוּ וצחקוּ זה כּנגד זה. אחר נזכּרוּ והתנשקוּ. כּלוֹמר, לאפּוּנר הרכּין לוֹ את לחיוֹ וישׂראל’יק התנפּל עליה ומצץ אוֹתה בּרעש; חיים נשק נשיקה יתוֹמה בּאויר.

– אם כּן – אמר לאפּוּנר – נשב ונשיח קצת.

– בּודאי, בּודאי אשב. וּמה? וכי לא אשב אצלך?.. אבל הנייר…

– הנַח את זאת לפעם אחרת.

ישׂראל’יק ישב כּנגד לאפּוּנר, סקר אוֹתוֹ שעה ממוּשכת: עדיין קשה היה לוֹ להאמין שאדוֹן זה היוֹשב לפניו הוּא הוּא חברוֹ לשעבר. לא כּבש את תמיהתוֹ והשמיעה בּקוֹל. פּתח בּפּוֹלנית וסיים בּאידית:

– עוֹמד לוֹ פּריץ צעיר וּמתמרמר וּמתרגז… והנה זה חיימ’קה! משוּנה, לא? מי מילל דבר שכּזה!

לאפּוּנר אף הוּא התבּונן אליו, חיפּשׂ בּפניו סימנים לישׂראל’יק שבּעבר, ונפשוּ התעגמה עליו מאד. ואף־על־פּי־כן הצטחק ואמר מתוֹך עצבוּת של געגוּעים:

– זוֹכר אתה, ישׂראל’יק, את בּיצי הצפּרים שהיית מביא לי בּיער? ואת השרשראוֹת שהיינוּ עוֹשׂים מגלעיני שזיפים? – הוּא ניסה לדבּר בּאידית המגוּמגמת שלוֹ, וסיים בּפּוֹלנית.

– עדיין זוֹכר אתה את כּל אוֹתן ההבלוּיוֹת משכּבר הימים… ילדים היינוּ, והרי עכשיו נהיית לבן־אדם…

התעצם לאפּוּנר להסיח את דעת חברוֹ מן ההשוָאָה בּין שניהם שבּיצבּצה ועלתה מאליה, ושוּב השׂיאוֹ אל זכרוֹנוֹת העבר.

– הזוֹכר אַתה היאך היינוּ בּוֹכים על שההדוֹדה מסרה אוֹתי לגימנסיה?

– אה, הן! היינוּ ישנים על מיטה אחת, זוֹכר אני, והיינוּ שוֹכבים וּמסַפּרים זה עם זה. אילוּ ענינים היוּ לנו אז שהיינו מרבּים כּל־כּך שׂיחה בּלילוֹת? כּן, בּכינו הרבּה גלל הגימנסיה שלך. תמוּהני אם כּדאי היה לבכּוֹת, אַ? ילדים שוֹטים…

– מה בּכלל יוֹדע אדם מה שמזוּמן לוֹ בּעתיד לבוֹא…

– בּ“נקוּדוֹת השחוֹרוֹת” אין אַתה ידען גדוֹל, מסתמא – אמר ישׂראל’יק – רוֹאה אני שגם בּאידית אַתה, מהנ, צוֹלע…

– עם השנים הרבּה דברים משתכּחים, מהרבּה דברים מתרחקים… נגד זה אין תקנה.

– ועכשיו לא תתרעם עלי אם אשאלך, לשם מה בּאת לכאן? מה יש בּדעתך לעשׂוֹת כּאן?

– שמא תענה לי אתה, ישׂראל’יק, על שאלתי שלי? זכוּרני יפה שעם כּניסתך אצלי בּפּעם הראשוֹנה… שעה קלה לאחר בּיאתי לקוֹבנה… וּמצאת בּחדרי את המשרתת, קרצה לך זוֹ בּעיניה ואף אתה החזרת לה בּרמיזה…

– אני רמזתי לה? איני זוֹכר, חייך. אני יוֹצא ונכנס בּבּית הזה. הפּאנים הפּוֹלניים שבּאים לכאן מכּירים אוֹתי… וּמי אינוֹ מכּיר את ישׂראל הסרסוּר! ואף לישבּטה מכּירה אוֹתי…. גוֹיה טוֹבה עם נשמה יהוּדית… פּעמים די לנוּ בּרמיזה; נרמזים בּקריצת עין אחת… אבל…

– אבל על מה קרצתם זה אל זה עין אז בּחדרי?

ישׂראל’יק ריפרף בּעיניו, תלה אוֹתן בּתקרה, וּלבסוֹף קפץ בּאגרוֹף קפוּץ, כּמי שצד זבוּב פּוֹרח:

– אהא! – קרא – זוֹכר אני, זוֹכר אני… הרי כּאן חיכּוּ לבוֹאך, איני צריך לוֹמר לך זאת… אף אני שמעתי שפּאן אחד גדוֹל עוֹמד לבוֹא מוארשה וּלהתאכסן באַכסַניה זוֹ. נוּ, ולישבּטה רמזה לי שאַתה הוּא זה הפּאן הוארשאי, וזה הוּא כּל הענין. נראה שאַתה אדם חשוּב אצל השליאכטה הפּוֹלנית…

– ואַתה – אמר לאפּוּנר – מחכּה עכשיו לתשוּבה על שאלתך שלך. אחר כּך אפשר שתדע הכּל. לפי שעה נדחה את זאת. אפשר שאהיה זקוּק לסיוּעך, הוֹאיל וּבן המקוֹם אַתה…

– בּוַדאי, בּוַדאי.

– עוֹד נזדמן יחד ונדבּר על הכּל. לא עכשיו… אַתה יוֹדע, בּדרך לקוֹבנה הייתי מרבּה להרהר בּך. השתוֹקקתי מאד לראוֹתך (ישׂראל’יק ריפרף עליו בעיניו, ניענע אליו ראשוֹ ומשוּם מה חיכּך יד בּיד וּפיצח בּפרקי אצבּעוֹתיו הדקוֹת עם צפּרניו השחוֹרוֹת), כּיצד אתה חי? כּיצד מתפּרנס? סַפּר, סַפּר…

– וּמה אספּר לך עוֹד. לא די סיפּרתי לך קוֹדם?

– כּלוּם לא יכוֹלת ללמוֹד איזוֹ מלאכה הגוּנה?

– אמא, עליה־השלוֹם, לא רצתה. לא הסכּימה בּדעתה שבּנוֹ של ר' בּר הפּוֹלישוּקי יהיה בּעל מלאכה. היא רצתה דוקא שבּנה יהיה לסוֹחר. אבל האִידנא גם בּעל־מלאכה הוא שבע אמוֹת בתוֹך האדמה, כּמוֹ הסוֹחר. מילא, נניח את זאת… יש לי, בּרוך השם, שלוֹשה ילדים טוֹבים, בּלא עין־הרע. הלא תבוֹא אצלי, לא? נא, תשגיח לכבּדני ולבוֹא. אז תראה גם את ה“חברה” שלי. אין לי להתבּייש בּהם, בּרוּך־השם…

– היכן אַתה גר?

ישראל’יק תיאר לוֹ את מקוֹם בּית־דירתוֹ בּסלוֹבּוֹדקה ואת הדרך אליה.

– וּמה נשמע בּפּוֹלישוּק? – שאל חיים – יוֹדע אַתה, אף על פּוֹלישוּק הייתי מתגעגע. עכשיו שאני כּאן, אסע לשם בּאַחד הימים. ואַָתה היית שם פּעם?

– הן, לא פּעם. כּל אימת שקאשינסקי היה דר שם, היה נוֹח יוֹתר; הייתי יכוֹל לבוֹא לשם ואיש לא אמר לי כּלוּם ולא מיחה בידי. ואילוּ לאחר מכּן נעשׂה קשה יוֹתר. ואף־על־פּי־כן אני בּא לשם לפעמים בּחטיפה.

– וכי יש לך פּנאי לכך?

– פּנאי? מְנַה! מה אני, בּאנקיר? אבל מה לעשׂוֹת? יש שתוֹקפני שגעוֹן כּזה… מין דיבּוּק, רחמנא ליצלן… ההה… יש יוֹם כּזה שפּתאוֹם בּא עלי הדבר הזה, ואיני מוֹצא לי מקוֹם, הכּל נמאס עלי, החיים נמאסים עלי, אַל יְיַסרני האֵל על עווֹן שׂפתי… רוּח כּזאת נכנסת בּי. איזה מין מרה שחוֹרה… ואז אני משליך הכּל וּבוֹרח לפּוֹלישוּק.

– בּרגל?

– יש שאני פּוֹגע בּאכּר נוֹסע, ואני יוֹשב על עגלתוֹ.

– וּמה אתה עושׂה שם?

– לא כלוּם. שוֹהה־פּוֹהה, הולך וּמהלך בּמקוֹמוֹת שהייתי משוֹטט שם בּילדוּתי. מתרחץ בּנהר, ואם אני מוֹצא סירה, אני שט בה קצת… פּעם אַחת פּגע בּי שוֹמר היער, התחיל חוֹקר ודוֹרש מה אני עוֹשׂה שם וּמה אני מבקש. קרוֹב הדבר שחשד בּי שגנב אני. סחב אוֹתי אל הפּריץ. אמרתי לוֹ שאוֹהב אני את המקוֹם שבּוֹ נוֹלדתי וגוּדלתי. לא האמין לי. שׂוֹנא ישׂראל שכּמוֹתוֹ, גזר עלי מלקוֹת… ספגתי, ספגתי אז… וכי היתה לי בּרירה? עוֹד פּעם, אמר, אם ימצאני יחבוֹש אוֹתי בּבית־האסוּרים…

– מה הם מתיראים? שמא תאכל את היער?

– על שׂוֹנא ישׂראל אין מקשין. אבל אני שׂוֹחק בּאִמם. נהירים לי שבילי היער יוֹתר משהם נהירים להם. אני מתגנב ונכנס למקוֹמוֹת שלעוֹלם לא ימצאוּני שם. שוֹכב לי, מנמנם, אוֹגר לי פּטריוֹת אוֹ אוּכמניוֹת או עכּביוֹת בּשביל התינוֹקוֹת שלי… את הניימאן אני אוֹהב לא פחוֹת משאני אוֹהב את היער…

– ולשׂחוֹת יוֹדע אַתה?

– מהנ! אם אני יוֹדע… – צחק ישׂראל’יק כּאוּמן זה הבּוֹטח בּכוֹח אוּמנוּתוֹ – גם לישב תוֹך כּדי שׂחיה, גם להתפּרקד על גבּי המים. בּיוֹתר אני אוֹהב להתפּרקד אגב שׂחיה וּלהסתכּל בּרקיע השמים. מסביב שקט כּזה, מחיה נפשוֹת… בּאוֹתה שעה אני שוֹכח הכּל, את קוֹבנה, את הבּית, את הדאגוֹת, ח־ח־ח… – ושוב צחק צחוֹקוֹ הילדוּתי האוילי – שמע ואספּר לך מעשׂה שהיה. בּפּוֹלישוּק חנתה לפני חוֹדש ימים פּלוּגה אחת, אתה יוֹדע, משל המוֹרדים… – כּאן הרכּין עצמוֹ על לאפּוּנר, הנמיך קוֹלוֹ עם שהוּא סוֹכך בּכפּוֹ על פּיו והמשיך בּלחישה – אני הייתי ממציא להם מצרכים שוֹנים, מספּוֹא לסוּסים, טאבּאק, יי“ש… הכּלל, כּל מה שהם צריכים… בּחוּרים טוֹבים היוּ; בּעד “שׂרוּל” שלהם היוּ נוֹתנים את חייהם. הייתי נשׂכּר יפה על־ידם. פעם מהלך הייתי על חוֹף הניימאן וּפגעוּ בּי אוֹתם הבּחוּרים. “שמע, שׂרוּל, אמרוּ לי, אלוֹהים בּעצמוֹ שלחך אצלנוּ היוֹם. שמענוּ שהמוֹסקאלים מחפּשׂים אוֹתנוּ בּסביבה. צריך להשליך את כּלי־הזיִן שטמוּנים בּבית־משׂרפוֹת־היין אל המים, גזירה שמא ישׂרפוּ את האחוּזה ואת הכּפר ויִתלוּ את האנשים, אם כּלי־הזַיִן ימָצאוּ”. “מוּטב, אמרתי להם, הריני רוֹאה בּכאן את הדוּגית של הפּריץ, אַתם הביאוּ לי את ה”טריפה־פּסוּל” שלכם, ואני אַשוּט ואשליך המימה“. כּך עשׂוּ. בּמשך חצי יוֹם הייתי שט בּסירה הלוֹך וחזוֹר. הבּחוּרים סבוּרים היוּ שטיבּעתי בּמים את כּל הרוֹבים, האקדוֹחים והחרבוֹת. לא דוּבּים ולא יער! כּלוּם משוּגע אני שאעבוֹר על “בּל תשחית”? מה הייתי עושׂה? הייתי טוֹמן אוֹתם בּמטמוּרוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך הקמה בּשׂדה ובתוֹך שׂיחים סבוּכים שבּיער. הכּלל, בּאוּ הרוּסים וחיפּשׂוּ בּבית־משׂרפוֹת־היין, בּבית הפּריץ, בּבתי הכּפר, לא הניחוּ סדק אוֹ חוֹר שלא פּשפּשוּ וּבדקוּ שם, וּמצאוּ “תאֵנה”¹², כּמוּבן. סוֹף שתפשׂוּ ילד אחד מילדי הכּפר שהיה בּחצר בּאוֹתה שעה שעבדתי עם הבּחוּרים, הטילוּ בּוֹ אימה, והוּא שׂח להם הכּל, ואף הצבּיע עלי. אני הייתי ישוּב אז בּדוּגית, בּאמצע הניימאן, הקוֹזאקים צווחוּ אלי שאחזוֹר, ואני עשׂיתי עצמו כּאינוֹ שוֹמע. שמעתי פּקוּדה לירוֹת. אפילוּ ראיתי עשן ושמעתי את היריה מפוֹצצת בּאויר. הספּקתי לנפּוֹל אל המים, ולהפֹוך עלי את הדוּגית. הקוֹזאקים היו סבוּרים שנוֹריתי, ואִלוּ אני שׂחיתי לי בּמנוּחה מתחת לדוּגית הכּפוּיה עלי, כּאילוּ לא אלי מתכּוונים… עד שהגעתי אל מקוֹם מרוּחק בּחוֹף. עד הלילה לא הספּקתי להתיבּש. פּחדתי שמא אחלה. לאדם כּמוֹתי אסוּר להיוֹת חוֹלה. תענוּג זה יאה לעשירים. יגֵע, בּרגלים כּוֹשלוֹת הייתי מהלך שעוֹת אחדוֹת, עד שהגעתי אל כּפר פּוֹלישוּק. דפקתי על חלוֹנוֹ של גוֹי אחד. “מי שם?” שאלוּ. “פּתח! – אמרתי – אני שׂרוּל”. לא השיבוּ לי כּלוּם ולא פּתחוּ את הדלת. שוּב דפקתי ודפקתי: “מה לכם, צעקתי, אינכם יוֹדעים את שׂרוּל? מפּני מה אינכם פּותחים?” “שׂרוּל מת, השיבוּ לי מתוֹך הבּית, הוּא נוֹרה על־ידי המוֹסקאלים ונפל המימה. ואַתה אינך אלא משקר. לך לךָ בּשם אלוֹהים”. מה אַתה אוֹמר לזאת? בּקוֹשי הכנסתי לראש מטוּמטם של גוֹי שחַי אני. אִי אַתה יכוֹל לשער את שׂמחת ה”חבריה" למחרת בּבּוֹקר כּשנוֹדע להם שאני חי, ולא עוֹד אלא שגם כּלי־הזיִן חיים וקיימים כּמוֹתי. “כּשם שאנוּ אוֹהבים אלוֹהים, יהוּדוֹן כּמוֹתך עדיין לא ראינוּ”, כּך אמרוּ לי כּוּלם. וּמה אַתה סבוּר? הבאתי אז לביתי תרנגוֹלת גדוֹלה, פּוּד עדשים… חיֶיך… יהוּדוֹן כּמוֹתך אין בּעוֹלם", ה־ה־ה… חיֶיך… כּלפּי מה אני מספּר לך את זאת? הן! כּלפּי מה שדיבּרנו על השׂחיה. מעשׂי נערוּת אינם משתכּחים…

– כּל הזמן – אמר לוֹ לאפּונר – אני יוֹשב, מסתכּל בּך ושוֹאל לעצמי: הזהוּ ישׂראל’יק? ועכשיו אני רוֹאה בּך בּאמת את אוֹתוֹ ישׂראל’יק שבּעבר… הרי בּאמת, בּחוּר טוֹב אַתה.

ישראל’יק ריפרף בעיניו. חייך את חיוּכוֹ הטוֹב וּמרוֹב קוֹרת־רוּח דחק את אציליו אל גוּפוֹ והתחכּך בהנאָה. פּתאוֹם עמד מכּסאוֹ ולא זז ממקוֹמוֹ; קשה היה עליו לפרוֹש מחברוֹ. עמד ולא העביר ממנוּ את עיניו. רק מפצח היה בּפרקי אצבּעוֹתיו וּשׂפתיו המרטטוֹת בּעצבּנוּת דוֹבבוּ: "מי מילל שאהיה ישוּב כּאן וּמשיח עם חיימ’קה… כּאילוּ לא היתה הפסקה בּין אז וּבין עתה… משוּנה, משוּנה, חייך… טוּרא בּטוּרא לא פּגיש, אינש בּאינש פּגיש. מבין אַתה? לא? – והוּא תירגם לוֹ לפּוֹלנית מאמר זה. – אַתה תבוֹא אצלי? תבוֹא? זוֹכר אַתה היכן?

– זוֹכר אני היכן וּבוֹא אָבוֹא. בּלא ספק! עוֹד הערב אָבוֹא… ישׂראל’יק יצא, וּמיד חזר:

– שכחתי לשאלך, כּמה נייר אַתה צריך?.. אה, סליחה, נזכּרתי! הרי כּבר אמרת לי: מחצית המאה אוֹ מאה גליוֹנוֹת קטנים וּמעטפוֹת.

– אח, שטוּת! מה בּשבילי מאה גליוֹן? בּשביל מאמרי שאני כּוֹתב בּעיתוֹנים צריך אני גליוֹנוֹת גדוֹלים, כּשלוש מאוֹת… לא! חמש מאוֹת, הן, חמש מאוֹת… וּמעטפות גדוֹלוֹת אף הן חמש מאוֹת. וכמספּר הזה גליוֹנוֹת קטנים וּמעטפוֹת קטנוֹת. התזכּוֹר? הפּרוֹטרוֹט שנתתי לך לא יספּיק… – והוּא נתן לוֹ שטר־כּסף.

– וכי אין לך פּרוֹטרוֹט? השטר גדוֹל יוֹתר מדי. לא יִתנוּ לי עוֹדף.

– יתנוּ, יתנוּ. את העוֹדף תשמוֹר לך עד לחשבּוֹן. אוּצרך עוֹד למיקחים שוֹנים. הרי אני זר כּאן. עוֹד כּמה פּעמים אצטרך להטריחך.

פּני ישראל’יק הבּיעוּ מבוּכה: למה לוֹ לשמוֹר שטר גדוֹל כּזה בּידוֹ? רצה לוֹמר דבר־מה בּענין זה, ואילוּ חיים לא רצה לשמוֹע ודחף אוֹתוֹ בּחיבּה מן החדר.

פרק שמוֹנה־עשר

אחרי השׂיחה הזאת עם ישראל’יק, בּערב, בּא לאפּוּנר לצלצל בּּביתוֹ של העמיל בּליוּמין. משרתת עם קפלט כּבד בּראשה, לא צעירה ולא נקיה בּיוֹתר פּתחה לוֹ את הדלת ושאלה לרצוֹנוֹ. על שאלתוֹ אם יוּכל לראוֹת את ה' בּליוּמין, הזמינתוֹ להכּנס אל הפּרוֹזדוֹר וּלהמתין קצת ונעלמה מיד מאחרי אחת הדלתוֹת. לא יצאוּ שתי שניוֹת והיא חזרה וּביקשה ממנו לילך אחריה. העבירה אוֹתוֹ דרך חדר גדוֹל שרוּי רוּבּוֹ כּכוּלוֹ בּצל; בּאחת מזויוֹתיו היתה דלוּקה מנוֹרה קטנה, וּלפניה שכבה גברת אחת שטוּחה בּמחצית גוּפה על ספּה וקראה בּעתוֹן. לאפּוּנר החוָה לה קידה, אבל היא, שקוּעה בּעתוֹנה, לא ראתה אוֹתוֹ. המשרתת הכניסה אוֹתוֹ לחדר שני וסגרה מאחריו את הדלת.

לאפּוּנר נמצא עוֹמד בּחדר־עבוֹדה: ארוֹן־ספרים גדוֹל, שוּלחן־כּתיבה גדוֹל. על גבּי השוּלחן דלקה מנוֹרה תחת כּוֹבע של זכוּכית ירוּקה. מרוּחקים קצת מן השוּלחן, בּכוּרסאוֹת עמוּקוֹת מצוּפּוֹת עוֹר היוּ ישוּבים זה מוּל זה שני אנשים עסוּקים בשׂיחה. עם כּניסתוֹ נפסקה השׂיחה. שני האנשים זקפוּ עליו את עיניהם ואחד מהם שאלוֹ לחפצוֹ.

– וכי יש לי הכּבוֹד לדבּר אל האדוֹן בּליוּמין? – שאל לאפּוּנר.

– הן. אני הוּא זה.

לאפּוּנר הוֹשיט לוֹ את מכתבוֹ של ווֹלפזוֹן. בּעל־הבּית הסמיך אוֹתוֹ אל חָטמוֹ וקרא בּוֹ קריאה חטוּפה, עם שהוּא מלווה בּתנוּעוֹת ראש ימינה ושׂמאלה את תנוּעוֹת עיניו המרפרפוֹת על גבּי השיטין.

– אדוֹני הוּא זה מר לאפּוּנר? – שאל לבסוֹף.

– הן, אדוֹני.

בּליוּמין הגבּיה את עצמוֹ בּמקצת מעל הכּסא, הוֹשיט לוֹ את ידוֹ ואמר:

– בּבקשה… יכּיר מר את הד"ר פּוּצר… יֵשב נא מר.

ושוּב נתן עיניו בּמכתב, והפּעם קרא בּוֹ בּיתר מתינוּת ועיוּן. בּוֹ בּזמן ישב לפניו לאפּוּנר וסקר אוֹתוֹ. הרי זה היה אדם למעלה ארבּעים, מסוּרבּל בּשׂר, בּעל כּרס כּבדה, בּעל ידים קטנוֹת וּשמנמנוֹת; זקן שחוֹר, עגוֹל וסמיך הכתיר את פּניו העגוּלוֹת והשמנוֹת עם חוֹטם כּכפתוֹר ועינים חדוֹת מבּט וקצרוֹת ראיה, מתחת למצח גדוֹל ולבן.

– ידידי הבּאנקיר ווֹלפזוֹן כּוֹתב אלי – אמר הלזה – שאדוֹני אוֹמר להיוֹת בּעירנוּ מוֹרה ל… למה? (הצצה בּמכתב) לפֹוֹלנית וּלצרפתית. שמא יוֹדע מר גם את השׂפה העברית?

– לא, לצערי.

– אין בּכך כּלוּם. לי עצמי אין ילדים. אבל כּסבוּר אני שיִמצא בּכאן תלמידים לא בּקוֹשי, בּיחוּד לצרפתית… ואוּלי גם לפּוֹלנית… לצרפתית בּוַדאי. – אל הד“ר פּוּצר: – יראה נא מר את המכתב. כּתב אוֹתוֹ בּאנקיר ידוּע בּוארשה. לפני כּמה שנים היה דר בּקוֹבנה; מן הסוֹחרים החשוּבים בּעירנוּ היה, יראה נא מר איזה לשוֹן, איזה סגנוֹן. זהב, זהב ממש! לא נוֹפל מלשוֹנוֹ של מרדכי אהרן גינצבּוּרג אוֹ של מאפּוּ שלנוּ… גם מאמרי חז”ל יוֹדע… לזה יקָרא משׂכּיל!

הד"ר פּוּצר, בּעל בּשׂר אף הוּא, מגוּלח, בּזקני־לחיים, מרוּשל בּחיצוֹניוּתוֹ, נרפּה בּתנוּעוֹתיו וּבעל פּנים חוֹלניוֹת ויגעוֹת, נטל מידי בּליוּמין את המכתב, הרכּיב על חטמוֹ את הפּינסְנה שהיה תלוּי על צוארוֹ בּפתיל משי שחוֹר, ונתן את עיניו בּגליוֹן מתוֹך פּיזוּר־רוּח וחוֹסר־ענין, רק מפּני כּבוֹד בּעל־הבּית לבד.

– איזוֹ מליצה, א? – התפּעל בּליוּמין כּשהד"ר החזיר לוֹ את המכתב, ועם שפּנה אל לאפּוּנר: – אילוּלי היה מר יוֹדע את השׂפה העברית תחת הפּוֹלנית מוּבטחני שהיה מצליח כאן יוֹתר. הפּוֹלנית… יסלח לי מר, למה לנוּ הפּוֹלנית?

– יש כּאן בּסביבה בּעלי אחוּזוֹת פּוֹלניים, יש כּאן אוּכלוּסיה פּוֹלנית. – השיב לאפּוּנר – בּמסחר, בּשוּק, כּלוּם אין משתמשים בּשׂפה הזאת?

– הן, בּענינים אלה, בּוַדאי… אבל אני מתכּוון להשׂכּלה, לדעת.

– ואני אוֹמר למר את ההיפך. – העיר הד"ר פּוּצר בּעצלוּת, עם שהוּא משׂחק בּפּינסנה – דוקא הפּוֹלנית היא דבר שבּהכרח, צוֹרך החיים יוֹם יוֹם. פּחוֹת צוֹרך יש כּאן בּצרפתית. הריהי ענין לעשירים בּלבד, שיש להם פּנאי לקרוֹא ספרים, רוֹמאנים וכדוֹמה. ואילוּ השפה העברית למה? מה תוֹעלת בה, למשל?

– הד“ר פּוּצר… הוּא כּבר בּא בּפּרדוֹכּסים שלוֹ… השׂפה העברית היא אֵם כּל השׂפוֹת. בּה דיבּרוּ אבוֹתינוּ, נביאינוּ, בּידוּע שרייכלין ידע עברית. וגיתה בּעצמוֹ מספּר שאף הוּא למד את השׂפה הזאת… הרי היא שנשתיירה לנוּ מכּל מה שהיה לנוּ. מה יש לנוּ עוֹד זוּלת התנ”ך והשׂפה העברית…

– מה יש לנוּ עוֹד!.. איני יוֹדע, דוֹמני שאין לנוּ כּלוּם. וּכלוּם לא יהיה לנוּ אף לאחר שנלמד את השׂפה העברית. אני מדבּר מבּחינת התוֹעלת, כּמוּבן. גיתה, רייכלין וכיוֹצא בּהם אינם ענין לכאן, למשל, אנשים שידעוּ שבע חכמוֹת ושבעים לשוֹן, יוָנית, רוֹמית ואיני יוֹדע עוֹד מה, למדוּ גם את העברית שלנוּ. וּמפּני מה לא, למשל? וכי חסוּ על זמנם אוֹ ממוֹנם? לפרנסתם דאגוּ, כּנראה, אחרים. ואילוּ בּחוּרי ישׂראל חייבים לדאוֹג בּעצמם לפרנסתם יוֹם יוֹם. תמוּהני אם יוּכלוּ לקנוֹת כּכּר לחם וּמליחַ אחד בּלשוֹן הקוֹדש, אפילוּ יֵדעוּ אוֹתה כּמשה רבּנוּ. זה הכּלל, מר בּליוּמין! כּל שאינוֹ מוֹעיל, הרינוּ מיוּתר. וכי לא כּך, מר לאפּוּנר?

כּל הזמן שהד“ר פּוּצר דיבּר, הסתכּל לאפּוּנר בזנבוֹת התלוֹי הקרוּע שבּיצבּצוּ מאחוֹרי ערפּוֹ של הד”ר, אוֹ היה מסתכּל בּשכבת האבק שעל גבּי כּוֹבע־המנוֹרה, ואת כּל הויכּוּח לא סבר יפה.

– בּעיה זוֹ, אדוֹני, – השיב – אינה נהירה לי.

– ואף־על־פּי־כן ראוּ נא משוֹררים כּמוֹ וַיזל ואד"ם הכּהן, מליצים כּמוֹ אֶרטר וּמאפּוּ… כּלוּם אפשר לבטלם כּכה?.. – שאל בּליוּמין כּמתחנן על נפשוֹ.

– איני רוֹצה כּלל לבטלם. אבל חבל שכּתבוּ בּלשוֹן העברית. מי קוֹרא אוֹתם? רק בּחוּרי סלוֹבּוֹדקה ו…סליחה, אדוֹני, ואדוֹן בּליוּמין. אילוּ היוּ כּוֹתבים בּלשוֹן בּני־אדם, הרי כּל העוֹלם היה נהנה מהם, אם הם ראוּיים לכך, כּמוּבן.

– בּשׂפה העברית אין תוֹעלת, אוֹמר מר? בּחוֹמת האוֹרתוֹדוֹכּסים, מוֹרדי האוֹר נעשׂוּ ונעשׂים כּכל זאת פּרצים גדוֹלים,

ועל־ידי מה? לא על־ידי השׂפה הזאת?

– אה! כּך ידבּר, בּבקשה ממנוּ… בּתוֹרת מכשיר זמני, אוּלי, אוּלי… אבל תוֹעלת מעשׂית, צוֹרך חיים, למשל, אין בּה…

נכנסה בּעלת־הבּית. אשה כּבת שלוֹשים בּערך, מפליאה בּדקוּת גזרתה. פּניה צנוּמוֹת, עצבּניות ועיניה בּהירוֹת, שקטוֹת, עם מבּט משוּנה, חוֹלם, מתחת לגבינים קצרים ועבוּתים כּשתי עלוּקות בּוֹלטוֹת בּשחרוּריתן על פּניה החיורוֹת. פּיה הדק קמוּץ מאיזוֹ מרירוּת עקשנית אוֹ מרדנית, כּפי שנראה לוֹ ללאפּוּנר, ועשׂה עליו רוֹשם לא נעים. זוֹ היתה אוֹתה אשה שקראה בעתוֹן בּחדר הסמוּך. נכנסה בּפסיעות חשאיוֹת, עמדה על הפּתח עם סיגארית דוֹלקת בּין אצבּעוֹתיה, ושאלה אם אינה מערבּבת עליהם שׂיחתם.

– בּוֹאי בּרטה! – קרא בּעל־הבּית – הכּירי את האוֹרח… מר לאפּוּנר, כּן? מר לאפּוּנר. ידידי ווֹלפזוֹן… הלא סיפּרתי לך פּעם על אוֹדוֹתיו… הבּאנקיר מוארשה… הוּא כּוֹתב לי… ה' לאפּוּנר הביא לי מכתב ממנוּ. והוּא כּותב לי שה' לאפּוּנר, אחד מטוֹבי האינטליגנטים בּוארשה, רוֹצה להשתקע בּעירנוּ ולהתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה. הוּא שוֹלט יפה בפּוֹלנית וּבצרפתית. סבוּרני שבּין מכּרינו יוּכל מר לאפּוּנר… מה דעתך? בּודאי רבּים יסכּימוּ ללמוֹד צרפתית…

הגב' בּליוּמין חייכה כּלשהוּ חיוּך של אדיבוּת כּלפּי לאפּוּנר שעמד וקדה לפניה. הוֹשיטה לוֹ יד קטנה ודקה וּביקשה ממנוּ לישב.

– הנה הד“ר פּוּצר – המשיך בּעלה – הבּיע כּאן קוֹדם לכניסתךְ, פּרדוֹכּס נוֹרא… פּוֹקעוֹת האָזנים לשמעוֹ. הוּא בּא לעקוֹר הכּל, את השׂפה העברית, את התנ”ך… את כּל זאת הוּא נוֹתן בּעד כּכּר לחם וּמליח…

– סליחה! – העיר הד"ר – לא כּך אמרתי, אף־על־פּי שבּעצם איני מתנגד גם לנוּסח זה.

הגב' בּליוּמין חייכה אגב דחיקת כּתפיִם ושתקה.

– אתם רוֹאים? – קרא הד"ר פּוּצר – הגברת בּליוּמין, למשל, אינה יוֹדעת את הדברים הללוּ, ואין השׂכּלתה פּגוּמה על־ידי כּך. לא כּך, הגברת בּליוּמין? וכי סוֹבלת היא מחסרוֹן ידיעה בּשׂפה זוֹ?

– אבּא שלי, – השיבה האשה – זוֹכרתני, היה גם כּן אוֹהב את השׂפה העברית, וּכמוֹ בּעלי היה מתפּעל מכּל משפּט בּשׂפה זוֹ. אוֹתי לא לימד. אף חברוֹתי לא למדוּ לשוֹן זוֹ. מה אני יכוֹלה לשפּוֹט בּענין המסוּר רק לגברים לבד? – שאלה שוּב בּחיוּך וּדחיקת כּתפיִם. היא דיבּרה בּקוֹל מתוּן, בּנעימה מרוּפּה ואדישה כּמשתעממת, והחיוּך שלה אף הוּא היה משוּנה: עיניה וּפניה לא השתתפוּ בּוֹ. בּשעה ששׂפתוֹתיה היוּ שׂוֹחקוֹת כּלשהן, בּפניה ועיניה נשתמרה ארשׂת של שקט ופיזוּר־הדעת ועם שפּנתה אל לאפּוּנר שאלה – וכיצד נקלע מר לתוֹך מאוּרה זוֹ שלנוּ?

– וכי קוֹבנה היא מקוֹם שוֹמם ונידח כּל כּך?

– מבּחינת החיים הרוּחניים והתרבּוּתיים, הן!

– מסתמא כּמוֹ כּל עיר פּרוֹבינציאלית…

– אנוּ יוֹשבים בּמדבּר, אדוֹני!

– אין כּאן תיאטרוֹן, קוֹנצרטים?

– מהנ! הרי זה יש לפעמים, אבל…

– כּמה זמן יוֹשב כּבר מר בעירנוּ? – התערב הד"ר פּוּצר בּשׂיחתם.

– רק ימים מספּר.

– אהה! אם כּן אינוֹ יוֹדע עדיין מה זה מדבּר פּרוֹבינציאלי, כּביטוּיה של הגברת בּליוּמין.

– ואף־על־פּי־כן… העיר לאפּוּנר – דוקא מפּני שאין כּאן כּלוּם, יש לעשׂוֹת כּאן הרבּה.

– למשל? – שאל הד"ר.

– ליסד חוּגים להתפּתחוּת עצמית, להרצאוֹת, ליסד מעין אגוּדה להפצת השׂכּלה בּעם… אוֹ שיעוּרי־הוֹראה, קוּרסים לערב אוֹ לשבּתוֹת בּשביל המוֹני העם. ועוֹד כּמה וכמה דברים כּיוֹצאים בּאלה. בּמקוֹם שאין חיים תרבּוּתיים, משתדלים ליצוֹר אוֹתם.

– לכתחילה, הרי יש מקוֹם לחשוֹב כּך… כּך נוֹתנת מידת ההגיוֹן לאדם חדש, שאינוֹ יוֹדע את המקוֹם. – העיר בּליוּמין – צריך, מר לאפּוּנר, לידע את תנאי המקוֹם ואנשיו…

בּו בּזמן שבּליוּמין העיר את הערתוֹ, שאל הד"ר פּוּצר בּבת־צחוֹק ספק סקפּטית ספק לגלגנית:

– מי, לפי דעתוֹ של מר, מי יצוֹר לו כּל זאת?

– אתם המשׂכּילים! זוֹהי אפילוּ מחוֹבתכם לציבּוּר, שבּוֹ אתם שרוּיים, וגם לעצמכם.

– הדין עם מר, הדין עם מר… – אמר בּעל־הבּית – אין מה לוֹמר נגד דעתוֹ ולא כלוּם… אבל… בּאמת, כּבר ניסוּ, כּמה פּעמים ניסוּ… וכי מה הוּא סבוּר, לא ניסוּ? אַ, בּכמה מרץ עלה זה לבֶּרטה וּבכמה ממוֹן! ולא יצא כּלוּם… זוֹכרים אתם את ענין המקהלה? זוֹהי פּרשה ארוּכּה. אינה כּדאית שנדבּר עליה… הקיצוּר: לא יוֹצא כּאן כּלוּם. כּל אחד עסוּק בּעסקיו, טרוּד בדאגוֹתיו… וּמלבד זאת מתחיל ענין בכיבּוּדים, קנאת איש ברעהוּ… הכּלל, פּרוֹבינציה…

– אם כּן, הצוֹרך בּחיים תרבּוּתיים וּבעבוֹדה תרבּוּתית אינוֹ גדוֹל כּל־כּך. – אמר לאפּוּנר.

– אצלנוּ בוילנה – נזכּרה הגברת בּליוּמין – היה חוּג כּזה, להשתלמוּת ולהשׂכּלה. אני הייתי חברה בּחוּג הזה. היה מענין מאד.

– ובּוילנה היה אחרת? – שאל בּעלה.

– כּלוֹמר?

– כּמה זמן התקיים שם החוּג?

– איני יוֹדעת. הרי עזבתי את העיר. השפּעתוֹ היתה רבּה עלינוּ. זה הוּא השפּיע עלי ועל חברתי לנסוֹע ללמוֹד בקוּרסים למילדוֹת.

– לנסוֹע? – שאל הד"ר פּוּצר בהדגשה מיוּחסת.

נתנה בּוֹ הגברת בליוּמין את עיניה בּשאלה.

– אַתּן, כּמדוּמני, לא נסעתן, כּדרך שאדם נוֹסע מעיר אל עיר. אתן בּרחתן… לוֹהטוֹת מצמאוֹן לדעת לאוֹר וחוֹפש וכוּ'… חברתה של הגברת הלא בּרחה אפילוּ כּמעט מתחת לחוּפּה… – דיבּר הד"ר פּוּצר מתוֹך חיוּך בּנעימת לגלוּג סקפּטי.

שוּב נתאבּן משהוּ בּפניה של הגברת בליוּמין. פּיה העצבּני נקפּץ בּמרירוּתוֹ המרדנית:

– אדוֹני מלגלג? – שאלה קשוֹת.

– חס ושלוֹם!

– אם איני טוֹעה, הרי אף אדוֹני היה מן הבּוֹרחים. – העיר בּליוּמין.

– ועכשיו הוּא חוֹזר בּוֹ? – הוֹסיפה אשתוֹ – ואילוּ אני איני מתחרטת על מה שעשׂיתי.

– אף אני – אמר הד"ר – לא עלה כּלל על דעתי להתחרט. אם הרבּה לא הרוַחתי מבּריחתי, הרי פּחוֹת מזה הפסדתי. בּרי שבּרחתי. אמת, לא מתחת לחופּתי, אבל ארוּסה היתה לי…

והוּא סיפּר זכרוֹנוֹת מימי נערוּתוֹ, כּשהיה בּא עם חבריו בּלילה אל אחד הקלוֹיזים ללמוֹד השׂכּלה לאוֹר הנר הגנוּב מתיבת השמש. אח, אוֹתם הימים…

– ואף־על־פּי־כן, מר ד"ר… כּלוֹמר, אני חוֹשד בּוֹ שבּסתר לבּוֹ הוּא מתגעגע על אוֹתם הימים. יוֹדה שבסתר לבּוֹ. א?.. – העיר בּליוּמין.

– למה אכחד? לא רק בּסתר לבּי אני מתגעגע על אוֹתם הימים. אז היוּ לנוּ תקווֹת גדוֹלוֹת, היה לנוּ אידיאל, ההשכּלה, האוֹר וכוּ' וכוּ'… האמת ניתנה להיאמר: הרי בּעצם כּוּלנוּ, כּל המשׂכּילים, בּין אוֹתם שבּרחוּ מבּית הוֹריהם וּבין אוֹתם שלא בּרחוּ, כּוּלנוּ הננוּ פּליטים! פּליטים שנמלטוּ על נפשם…

– מהיכן להיכן נמלטתם? – שאל לאפּוּנר.

– להיכן? מהנ… את זאת לא אוּכל להגיד לוֹ בּבירוּר, ואילוּ מהיכן, הן, את זאת אני יוֹדע. מהיכן בּוֹרח צעיר יהוּדי? מן המצוּקה והדלוּת היהוּדית, מן הזוֹהמה היהוּדית, מן החשיכה והעוֹל היהוּדיים, מכּל דבר שעוֹשׂה את היהוּדי לחרפּה ולכלימה בּעיני הגוֹיים…

לאפּוּנר, שכּל אוֹתה שעה היה מנקר במוֹחוֹ ענין אחר שלשמוֹ בּא אל הבּית הזה, שאל:

– וכאן בקוֹבנה אין בּין הצעירים תשוּקה להמלט, כּך… מריקנוּת חייהם?

הד"ר פּוּצר הבין שאין שאלה זוֹ אלא המשך לדעה שהבּיע קוֹדם לכן, קרא:

– אדרבּא, מר לאפּוּנר! אנוּ בּני המקוֹם קשה לנוּ לעשׂוֹת, להעמיד איזה מפעל חדש, למשל. הוּא מבין, יש דעוּת קדוּמוֹת, יש חשבּוֹנוֹת שוֹנים, פּעוּטים וּתפלים, שאי אפשר לנוּ לזלזל בּהם, הוּא מבין? ואילוּ מר הוּא אדם חדש לגמרי, הוא פּטוּר מכּל אוֹתם החשבּוֹנוֹת והחששוֹת הפּרוֹבינציאליים, ינסה הוּא, אפשר שיצליח…

– אנסה, אם יסייעוּ בּידי.

– אַה־ה־ה! כּאן הכּלב קבוּר…

בּאוֹתה שעה נכנסוּ עוֹד שלוֹשה יהוּדים. בּליוּמין הכּירם ללאפּוּנר כּסוֹחרים. עם בּיאתם של הסוֹחרים הללוּ, נתגלגלה השׂיחה על פּסים אחרים. אחד בּא וישב אצל הד“ר פּוּצר והתלחש עמוֹ על איזוֹ אבקה שנתן לוֹ נגד מיחוּש ראש, ושלא הוֹעילה לוֹ כּלוּם. הד”ר פּוּצר הוֹציא מכּיס חזיתוֹ זנב עפּרוֹן ורשם לוֹ רצֶפּט (“רוָק קמצן”, הירהר לאפוּנר משראה את זנב העפּרון ואת זנבוֹת התלוֹי המבצבּצים מאחוֹרי ערפּוֹ). השנַיִם האחרים דיבּרוּ עם בּעל־הבּית על טראנספּוֹרטים, על הזמנוֹת, על שער הכּספים בּבּוּרסה, על baisse וכיוֹצא בּזה. לאפּוּנר שתק רגוּז על הסוֹחרים הללוּ שבּאוּ ועירבּבוּ עליו את השׂיחה, שמצא בּה ענין רב לעצמוֹ. הסתכּל ממקוֹמוֹ בּגברת בּליוּמין, שהיתה שקוֹעה בּהרהוּריה ואף היא לא הקשיבה לשׂיחה. אף היא, כּנראה השתעממה, ואפשר שקוּעה בזכרוֹנוֹתיה מאוֹתם הימים שעליהם היא עוֹרגת כּעל אוֹשר שהיה ואינוֹ עוד. דוּמם ישבה ושיפשפה כּל הזמן את ידה האחת בחברתה. לאפּוּנר תמַה על אצבּעוֹתיה הדקוֹת והלבנוֹת; היה בּלוֹבן זה וּבנצנוּץ הטבּעוֹת שעליהן משהוּ מן האצילוּת הענוּגה והכּמוּסה. והוּא שאל לעצמוֹ, איזה זוּג משוּנה הוּא זה! איזה גוֹרל זימן אוֹתם וזיווגָם יחד? מענין הדבר, על מה מספּרים הם זה עם זה כּשהם בּיחידוּת, טן־דוּ?…

בּליוּמין שהיה כּל הזמן שקוּע עמוֹק בּתוֹך כּוּרסתוֹ, הרתיע והגיח מתוֹכה; וּכשעמד תמה לאפּוּנר לראוֹת שהוּא גבוֹה בקוֹמתוֹ יוֹתר מכּפי שנראה לוֹ קוֹדם בּישיבתוֹ. גיבּע קצת, מסוּרבּל וגמלוֹן בּכוֹבד גוּפוֹ, עשׂה רוֹשם משוּנה.

– מה דעתוֹ של מר לאפּוּנר? – אמר – בּנוֹגע לקלפים, למשחק הקלפים… אנוּ כּאן… יסלח לנוּ, אבל תפוּשׂים אנוּ כּאן לחוּלשה זוֹ. אין אנו מזירים עצמנוּ מן המשׂחק, כּך, שעה קלה…

– לצערי, אדוֹני… אני בּוּר בּענין זה…

– אם כּן, בּרתה, את תעסיקי את האוֹרח שלנוּ, ואנוּ נסתלק ללמוֹד פרק בּמשניוֹת, הֶ־הֶ־הֶ… רק תצווי ליתן לאוֹרח תה, ואף אוֹתנו על תשכּחי…

– והסוֹחרים נסתלקוּ מן החדר.

הגברת בּליוּמין, הד"ר פּוּצר ולאפּוּנר נשתיירוּ ישוּבים בּמקוֹמוֹתיהם. נזכּרה הגברת בּליוּמין בּחוֹבת בּעלת־הבּית, בּיקשה סליחה ויצאה לשעה קלה. ואחר חזרה עם טס גדוֹל בּידיה, עמוּס מערכת כּלים לשתית תה. התישבוּ מסביב לשוּלחן קטן ובאמצעיתוֹ העמידוּ את המנוֹרה שהעבירו מעל שוּלחן הכּתיבה. הגברת בּליוּמין מזגה את התה. פּניה היוּ שרוּיים בּצל, רק הבהיקוּ אצבּעוֹתיה החיורוֹת וניצנצו טבּעותיהן. לאפּוּנר לא העביר את עיניו מהן. אצבּעות נוּגוֹת ועצוּבוֹת, מתנוֹעעוֹת כּמו יצוּרים חיים, מתוֹך ערגוּן וכסוּף לתפּוֹשׂ את שאינוֹ ניתן לתפיסה… וכל האשה כּוּלה איזוֹ עצבוּת כּבוּשה בּה…

– דוֹקטוֹר! הערב אינוֹ משׂחק? – שאלה.

– לא. הערב איני יכוֹל לשהוֹת הרבּה. חוֹלים מחכּים לי.

ושוּב לא דיבּרה דבר.

הד“ר פּוּצר פּתח בשׂיחה בּעניני פּוֹליטיקה. לאפּוּנר השיב על שאלוֹתיו תשוּבות סתמיוֹת, שלא בּרצוֹן, מתוֹך פּיּזוּר הדעת. ראה הד”ר שאין איש־שׂיחו בּקי בּפּוֹליטיקה העוֹלמית, ושאלוֹ פּתאוֹם, שלא מענין השׂיחה, על וארשה ועל מהלך הרוּחוֹת שם. אף על השאלוֹת הללוּ השיב לאפּוּנר בּתחילה בּקוֹל רפה ומרוּפּה. אבל כּיון שנשאלה עוֹד שאלה ושניה וּשלישית, התעוֹרר לאפּוּונר פּתאוֹם. התחיל מספּר, ודוקא בּמלים פּשוטות מאד וּבמנוּחה גמוּרה, כּמי שהוֹלך וּמוֹנה אחד לאחד מעשׂים ועוּבדוֹת, כּדרך שמספּר עד ראיה וּשמיעה שאינוֹ נוֹגע בּדבר, על התעוֹררוּת ההכּרה הלאוּמית בּעם הפּוֹלני בּין הצעירים היהוּדיים, על צעירוֹת יהוּדיוֹת שנוֹתנוֹת את נפשן על שחרוּר מוֹלדתן ומעמידוֹת עצמן בסכּנוֹת גדוֹלוֹת, על בּחוּרים יהוּדים שמתגייסים בּפּלוּגוֹת הפּאטריוֹטים הנלחמים נגד האוֹיב, על קרבּנוֹתיהם, עלילוֹת גבוּרתם וּמסירוּת־נפשם…

בּדבּרוֹ היה כּל הזמן תוֹלה עיניו בד"ר פּוּצר, אבל לאמיתוֹ של דבר התכֹוון יוֹתר לגברת בּליוּמין, שלא הוֹציאה הגה מפּיה. לה ורק לה סיפּר את כּל זאת, אף־על־פּי שלא העיף בּה אף פּעם עין ולא ראה את זוּג עיניה השלוּחוֹת אליו מתוֹך הצל, המצוּמדוֹת אליו מתפּלאוֹת וּצמאוֹת… רצוּעת עשן דקה התנשׂאה מתעדנת ומתפּתלת מהסיגָרית שריטטה כּלשהוּ בּין אצבּעוֹתיה, ושכחה להגישה אל פּיה הפּעוּר קצת כּמוֹ לפני פּלא…

משנשתתק לאפּוּנר, התמתח הד"ר על כּסאוֹ, הפשיל לאחוֹרי ערפּוֹ את ידיו, כּבש את פּיהוּקוֹ, ואמר כּלפּי צל התקרה:

– כּך, כּך… הצעירים בּכלל… הם זקוּקים תמיד למשהוּ… פּוֹלין, השׂכּלה… משהוּ דרוּש להם… – הסתכּל בּשעוֹנוֹ ועמד: – אלך לראוֹת מה נשמע שם, אצל השוּלחן הירוֹק, ואחר כּך אל סבלוֹתי…

התפּרש ויצא.

כּיון שיצא, אמרה הגברת בּליוּמין:

– מר לאפּוּנר! מה אוֹמר הוֹא לעשׂוֹת כּאן אצלנוּ?

בּרגע הראשוֹן לא ירד לסוֹף דעתה:

– מה אעשׂה? – חזר על שאלתה – הרבּה יש לעשׂוֹת.

– אבל צריך שמה־שהוּא יֵעשׂה.

– שיעוּרי־הוֹראה אתן לכל דוֹרש בּעד שׂכר… בּעד שכר הגוּן – הוֹסיף בּצחוֹק – הוֹאיל ותלמידי יהיוּ בּודאי מבתי העשירים. ואילו פּוֹלנית מזוּמן אני ללַמד חינם. אפתח שיעוּרי־ערב, אלַמד את השׂפה הפּוֹלנית ואת דברי ימי פּוֹלין… חינם, כּמוּבן, לעם. שמא תשתתף גם הגברת בּאיזה מקצוֹע?

– הייתי יכוֹלה ללַמד גיאוֹגרפיה וטבע, – השיבה – אף־על־פּי שזה זמן רב לא עסקתי בּזאת…

– מוּטב, בּית־ספרים עממי יש כּאן?

– קטן. כל הספרים נקראוּ כבר, וחדשים לא בּאוּ. מחוֹסר אמצעים. מה משמע “עממי”?

– בּית־ספרים לעם, שאפשר לקבּל שם ספרים למקרא בּעד תשלוּם קטן או אפילוּ חינם.

– בּית־ספרים כּזה אין לנוּ.

– אם כּן צריכים לפתוֹח בּית־ספרים כּזה. זאת תהיה התחלה למפעלים תרבּוּתיים אחרים.

– והיכן ימצא מר תלמידים לשיעוּרי־הערב וּספרים לבית־הספרים?

– אין דבר פּשוּט וקל מזה…

– לקרוֹא לאסיפה ולבחוֹר בּועד? אוֹה! – נכנסה פּתאוֹם לתוֹך דבריו – לא, לא, אדוֹני! רק לא זאת… אני יוֹדעת מה זאת; כּבר נמאס לי…

– לא אסיפוֹת ולא ועד, הגברת! אנוּ, הגברת ואני, נהיה האסיפה והועד. צריך, פּשוּט, להסתלק קוֹדם כּל מדעוֹת קדוּמוֹת, מהחשבּוֹנוֹת התפלים והקטנים שעליהם דיבּר קוֹדם הד"ר פּוּצר. התוּכל הגברת להתגבּר על כּל זה, והעיקר על הפּחד הפּרוֹבינציאלי?

– מה הוּא הפּחד הזה, למשל?

– מה יאמרוּ הבּריוֹת? מה תהיה דעת הציבּוּר על העבוֹדה הזאת? שמא אהיה לשׂיחה בּפי ליצנים בּטלנים, שעוֹסקים בּלשוֹן־הרע וּברינוּן של בּטלה?..

– ואם אוּכל? אז?

– אז תצטרך הגברת מחר בּבּוקר לסדר את רשימת הבּתים, של מכּריה, שלפי השערתה יש שם ספרים. ואחר כּך לחזר על הבּתים הללוּ ולאסוֹף נדבוֹת לבית־הספרים. בּכל בית יש ספרים מיוּתרים שעין בּעליהם חסה עליהם להשליכם החוּצה וּברצוֹן ימסרוּם לה; יש שיתנוּ לה מפּני כּבוֹדה, יתבּישוּ לסרב לה, ויש שיתנוּ לה מפּני שהגברת תסבּיר את המטרה הנעלה שלשמה היא מקבּצת את הספרים. זוֹהי, גברתי, עבוֹדה מסיוֹנרית, מחנכת… צריכים להטיף, להסבּיר, בּאוֹרך־רוּח, בּקשיוּת־עוֹרף ואפילוּ בחוּצפּה, להציק, להטריד… התוּכל לעמוֹד בּזאת? אגב, נוֹסף על מה שיעלה בּידה לקבּץ, אני מקוה לקבּל מוארשה משלוֹח ספרים פּוֹלניים, ואפשר גם סכוּם קטן להוֹצאוֹת… בּאוֹתה דרך יש לאסוֹף גם תלמידים לשיעוּרי־הערב שלנוּ, על־ידי חזרה על הבּתים, על־ידי פּניה אישית. הרי זה רק בּשביל ההתחלה. אחר כּך יהיה הענין מתפּתח מאליו. והעיקר, גברתי: התמדה, אוֹרך־רוּח, קשיוּת־עוֹרף וּ… מצח־נחוּשה… הן, מצח־נחוּשה! השאלה היא אם תמצא הגברת בתוֹך עצמה את הכּוֹח הנפשי לא להתירא מפּני המלעיזים ומשוּם דבר.

היא כבר עמדה לפניו, ידיה על מתניה, הסיגרית בּפיה הקפוּץ ועיניה נעוּצוֹת בּוֹ. שתי העלוּקוֹת שמתחת למצחה נתקרבוּ זוֹ לזוֹ בּמתיחוּת כּזוֹ, ובמבּטה היה משהוּ דרוּך… לא הבין מה מבּטה זה רוֹצה למצוֹץ מתוֹכוֹ, שכּך דבק בּפניו… פּתאוֹם הוֹציאה את הסיגרית מבּין שׂפתוֹתיה הקמוּצוֹת וּפיה הקטן חייך. ואוֹתוֹ רגע היה דוֹמה עליו שכּל המרירוּת והמרדוּת שארבוּ בזויוֹת פּיה, ושהוּא רק חשד בּהן, נתגלוּ פּתאוֹם בּחיוּכה, עם שאמרה:

– אדוֹני… אה! אדוֹני… אילוּ היה יוֹשב כאן, כּמוֹני… שנים… הן, שנים!.. לא היה שוֹאלני…

שוּב מצצה את הסיגרית מציצוֹת אחדוֹת, ואחר זרקה אוֹתה לתוֹך פנכּת־האֵפר ואמרה בּנעימה של החלטיוּת:

– לא. איני מתיראה משוּם דבר, משוּם דבר!

– אם כּן?

עברה בּחדר אחת וּשתים, חזרה ועמדה לפניו:

– אדוֹן לאפּוּנר! מחר נתחיל.

לאפּוּנר עמד מכּסאו:

– בּעזרת אלוֹהים! – והוֹשיט לה את ידוֹ.

– אם רצוֹנוֹ בּכך, בּעזרת אלוֹהים! – השיבה ונטלה ידוֹ. היה לו נעים להרגיש בּאצבּעותיה הדקוֹת והענוּגוֹת שמלפּפוֹת את פּיסת־ידוֹ. לתמהוֹנוֹ מצא שאינן רפוּיוֹת כּל כּך כּמוֹ שהיה סבוּר. לַחצן היה נמרץ, עצבּני, שתי העלוּקוֹת, מעל למבּטה השקט והבּהיר, התנשׂאו בּאלכסוֹן והתרחקוּ קצת זוֹ מזוֹ כּשער פּתוּח…

משיצא לאפּוּנר מבּית בּליוּמין לא הלך כּיון אל האכסניה שלוֹ, אלא היה עוֹד משוֹטט בּרחוֹבוֹת הנרדמים. לאחר שישב שעוֹת אחדוֹת בביתוֹ עם ישׂראל’יק וּלאחר הישיבה הממוּשכת בחדר עבודתו של בּליוּמין, המלא עשן טאבּאק, היה לוֹ צוֹרך בּתנועה בּתוֹך אויר חפשי. גם היה נפעם קצת. דעתוֹ זחה עליו אחרי השׂיחה עם הגברת בּליוּמין. הוּא עמד כּעת לפתוֹח בּפרשה חדשה של עבוֹדה, והיתה לוֹ הרגשה כּמוֹ לפני התמוֹדדוּת הכּוֹחוֹת בּזירה. נראה אם יעלה הדבר להטיל מערבּוֹלת בּרקק זה… אוֹתוֹ רוֹפא עם בּת־צחוֹקוֹ הכּמוּשה והספקנית הוּא טיפּוּס לא נעים, דוֹחה; לעוּמתו בּליוּמין הוּא, כּנראה אדם טוֹב וסימפּטי, אלא מגוּחך בּגמלוֹנוּתוֹ, בּהתפּעלוּתוֹ מן ה“מליצה” העברית, בּדיבּוּרוֹ המגוּמגם… ואילוּ אשתוֹ, הוֹ, זוֹהי אשה “עם פּלפּל”!.. צפוּנה בּה איזוֹ מרדוּת מרוּרה שעדיין לא עמד על טיבה. קרוֹב הדבר שנפשה קניטה מחייה, מבּעלה. טיפּוּסים כּאלה מסוּגלים למעשׂים נוֹעזים וּלחירוּף־נפש, וּבּלבד שיֵדעוּ להלהיבם וּלדרבּנם כּראוּי… אשה כּזאת תחרף את נפשה וּבשעת הצוֹרך גם לא תחוּס על נפש אחרים… דוֹמה שיש בּה משהוּ מיסוֹדה של הנסיכה ליוּבּימסקה… הרתיע וסלד מזֵכֶר פּתאוֹם זה, כּנכוה בּאש. אחר זכר זה עם קשרי־המחשבוֹת הקשים שכּרוּכים בּוֹ, נגרר גם זֵכר אחר, מתוֹק ומדאיב: פּרילי!.. לרגע אחד בּאוּ וטרפוּ לבּוֹ עליו גם געגוּעיו וגם תהיה על עצמוֹ ועל מה שקילקל בּעֲבָרוֹ. רק לרגע! כּך הוּא וסטוֹ של אדם זה: לא להרהר תשוּבה ולא להיוֹת מיצר על דברים שאין להם תקנה. מיד התגבּר ודחק את הזכרוֹנוֹת הקשים שאוֹרבים לו בּמטמוֹניוֹת נפשוֹ… ה! אוֹתה גברת בּליוּמין… בּרתה בּליוּמין… מזלוֹ לא בּגד בּוֹ; שׂיחק לוֹ מזלוֹ על־ידי שזימן לוֹ אשה זוֹ; עתידה היא להיוֹת בּידיו כּלי־שרת טוֹב. מסתבּר, לאחר שיאַלפה ויכוונה, דוּגמת סוּסה אצילה וּרגישה מאד. אפשר מאד שבּתחילה תקרטע מדקירוֹת דרבן, וסוֹף שתכּנע, תרוּסן והוּא יטנה לחפצוֹ… כּמוֹ הסינים חבוּשים כּאן הכּל בּתוֹך איזוֹ חוֹמה אטוּמה. אבל מתוּן מתוּן יקרקר בּחוֹמה זוֹ, בּלא שירגישוּ בּדבר. אדרבּא, הבּליוּמינים, הפּוּצרים עוֹד יסייעוּ בּידו, יתמכוּ בּבית־הספרים, בּשיעורי־הערב. Noblesse oblige… ולא ירגישוּ כּלל בּסדקים וּבפּרצים שיהיוּ נבעים וּמתרחבים מעט מעט בחוֹמתם הסינית…

הערב היה רך וחם. מפּעם לפעם נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת ופוֹשרוֹת, אי־שם מעל לגגוֹת עמדה הלבנה והכסיפה את הערס האחד של הבּתים, והדליקה בּחלוֹנוֹת הדיוֹטוֹת העליוֹנוֹת אוֹר חיוריין לח וּמבהיק. בּאוירים שבּין הבּתים עמדוּ קבוּצוֹת־אילנוֹת עטוּפוֹת בּאפלתן המלאה רחש תעלוּמה שהלך בכל החלל, והלבנה משכה עליהן חוּט של מסתוֹרין. דרך סדקי התריסין שבּדיוֹטוֹת התחתיוֹת בקעוּ זעיר שם קוי־אוֹר; פּה ושם האירוּ עדיין חלוֹנוֹת בּוֹדדים: מן הסתם משׂחקים גם שם בּקלפים… לאפּוּנר היה מהלך ומאזין לבנוֹת־קוֹל פסיעוֹתיו המפוֹצצוֹת בדוּמית הלילה מעל הגגוֹת כנקישוֹת מקבת קצוּבוֹת ומעוֹררוֹת. לאופּנר נהנה מאד מן הטיוּל הזה. בּכל מלוֹא ריאוֹתיו שאף לתוֹכוֹ את האויר הטהוֹר. מאֵי צד יש שרוּח קלה הביאה ריח מתוֹק של ריכפּה גנוּבתי שׂיחים נרדמים בּצללי גדרוֹת… לאפּוּנר היה רגוּש מרוֹב אוֹשר, מפּני שחש בּעלוּמיו וּבכוֹחוֹתיו והאמין בּהצלחתוֹ. העבוֹדה המצפּה אליו כּאן תהיה קשה וּמיגעת אבל גדוֹלה וטוֹבה בּסוֹפה. היה לוֹ אוֹתוֹ רגש שיש לאדם שמאמץ את שריריו להגבּיה משׂא כּבד רק בּגלל שהוּא כבּד ואין בּכוֹח אחרים להגבּיהוֹ. ועוֹד: אדם שמהלך יחידי בּלילה בּעיר נכריה ואין איש אתוֹ יש שמתעוֹררת בּוֹ הרגשה סתוּמה של חירוּת ושלטוֹן, כּאילוּ הוּא השליט היחידי בּעיר… לפי שעה ישׂחקוּ להם ה' בּליוּמין עם חבריו הסוֹחרים בּקלפים; לפי שעה הוּא נוֹתן להם ארכּה… – הירהר בּצחוֹק פּנימי – אין הם חוֹשדים כּלל בּעלעוֹל שהמוֹרה לצרפתית עתיד להטיל בּחייהם וכיצד הוּא עתיד ללוּש את נפשוֹת בּניהם וּבנוֹתיהם. בּיום מן הימים תרחרח המשטרה בּסכּנה, תזדקר ותתיצב על המשמר. יהיה גם מי שיפּגע על־ידה. אבל אין זה מזיק; אדרבּא, עתים יש צוֹרך בּדקירוֹת של מַלמד־בּקר. טבעם של צעירים להשתכּר מן הסכּנה… בּלבּוֹ עוֹד לא כּלתה התקוָה להפּגש גם עם טראוּגוּט… אבל עד לאוֹתה פּגישה, עוֹד יספּיק לעשׂות כּאן את החריש הראשוֹן…

לאפּוּנר התעוֹרר מהרהוּריו לקוֹל פּסיעוֹת מהירוֹת בּסוף הרחוֹב שמנגדוֹ. מישהוּ הלך והתקרב, וּכשהיה כּבר בּסמוּך קרא האיש:

– אה! האדוֹן לאפּוּנר, כּמדוּמני… מטייל?

הרי זה הד"ר פּוּצר.

– ואדוֹני חוֹזר מחוֹליו? – שאל לאפּוּנר עם שהוּא מיצר על פּגישה לא רצוּיה זאת.

– אה! אתם המאוּשרים שפּטוּרים אתם מטּיפּוּל בּאנשים מטוֹרפים. אני בּא עכשיו מאשה אחת שסוֹבלת מעצירוּת מתמדת, מלחץ גאזים… דבר רגיל… הייתי כּבר ישן והנה בּאוּ לדפּוֹק על חלוֹני; חשבתי שהעיר כּוּלה בּוֹערת… אילוּ ראה אדוֹני את פּרצוּפי האנשים, ואילוּ שמע אדוֹני את צריחוֹתיה של אוֹתה אשה, כּאילוּ ראתה את מלאך־המות עוֹמד על גבּה! תוּף, משוּגעים!.. נוּ, ואתם שם, אצל בּליוּמין, מה החלטתם, אדוֹני והגברת בּליוּמין, לתקנת הרבּים?

– קרוֹב הדבר שמה־שהוּא נעשׂה. ואדוֹני לא יעמוֹד בּודאי מנגד.

– אוֹמַר לוֹ לאדוֹני את האמת. הגברת בּליוּמין… מילא, היא אשה רוֹמאנטית וּמתלהבת בּקלוּת, ועדיין היא סבוּרה שיש להתלחם בּעד ההשׂכּלה, למשל.

– שמא לאו?

– לָאו, בּוַדאי, לאו! יש להלחם בּדבר אחד, בּעצלוּת, בּרפיוֹן הידים וּברשישוּת שפּשוּ כּאן בציבּוּר. ואילוּ ההשׂכּלה, למשל, מהנ… היא כּבר יצאה מגדר של סכּנה אוֹ של קדוּשה. בּימַי, למשל… כּלוֹמר, בּימי נערוּתי, היתה ההשׂכּלה אידיאל מעוּטר בּרוֹמאנטיקה, בּ… בּ… קדוּשה, למשל. וכי דבר קטן הוא: אוֹר, חירוּת, דעת וכוּ' וכוּ‘?.. אבוֹתינוּ שׂנאוּ את זאת מפּני שראוּ בּה סם־המות, ואנוּ אהבנוּ את זאת מפּני שראינוּ בּה סם־חיים… ו… נוּ, מלחמת שני הדוֹרוֹת, האבוֹת והבּנים, בּידוּע! ועכשיו המצב אחר הוּא. אם לחירוּת, הרי זוֹ עוֹד תלוּיה ברפיוֹן. אם ישאלני מר אם אני בּן־חוֹרין בּהחלט, מסוּפּקני אם אוּכל לוֹמר הן… והאוֹר והדעת אף הם מן הדברים השנוּיים בּמחלוֹקת. לא כּל הדברים שנלמדים בּבתי־הספר מאירים ולא כּוּלם מוֹעילים… אבל לא זה הוּא העיקר. עצם ההשׂכּלה, הקוּרסים וכוּ’ וכוּ' אינם עוֹד ענין של קדוּשה אידיאלית, שנהרגים עליו לשמוֹ. חלילה! בּימינוּ ההשׂכּלה פּירוּשה פּרנסה קלה, משׂרה, מַדים עם כּפתורי נחוֹשת… ואף אין בּמי להלַחם, למשל. האבוֹת שהרעישוּ בּשעתם את השמים והארץ בּגלל “טריפה־פּסול”¹³ אינם מצוּיים עוֹד. עכשיו כּשהבּן מתנַענע על הדקדוּק העברי אוֹ הרוּסי וּמשנן בּניגוּן של גמרא: “אַי, אַי, פּקוֹד פּקדתי, פּקדת…” אוֹ: “סטוֹל, סטוֹלַא, סטוֹלוֹ…”¹⁴ עוֹשׂה האב עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע. מבין הוּא סוֹף־סוֹף שלחיוֹת צריכים, והקיבה אינה יוֹדעת חכמוֹת, היא תוֹבעת את שלה וּמציקה מאד… ימתין, ימתין, מר לאפּוּנר! לפי שעה מכבּש האב את עינוֹ מספרי ה“טריפה־פּסוּל” שנוֹשרים מחיק בּנוֹ, ואילוּ עוֹד נזכּה לראוֹת… לא הרבּה מן נצטרך להמתין לכך, עד שנראה את האב הזה מוֹליך בּעצמוֹ את בּנוֹ אל ה“שקוֹלה”¹⁵, מרפיש עצמוֹ לפני ה“נאטשאלסטבוֹ”¹⁶ ומתחנן לפניה שיקבּלוּ את התכשיט שלוֹ אל הגימנסיה, מפּני, כּמוֹ שאמרתי לאדוֹני, הרי לחיוֹת צריך אדם, וגם לב ההוֹרים צמא לראוֹת מעט נחת וּמעט כּבוֹד מפּרי בּטנם; לראוֹת את ה“קדיש” בּאיפּוֹליֶטים^{17 18}וּבכפתוֹרי נחוֹשת הרי זה מחַיה נפשוֹת… ואם תאמר הדת מה תהא עליה? בּגימנסיה הרי מחלל הבּן את השבּת בּפרהסיה, לוֹמד לזלזל במצווֹת, נגמל מתפילין וציציוֹת וכוּ' וכוּ', מאוֹתם הדברים העוֹמדים בֹרוּמוֹ של עוֹלמנוּ ושאין יהוּדי יכוֹל להתקיים יוֹם אחד בּלא הם… אל דאגה, מר לאפּוּנר! נגד זאת יש תחבּוּלה… יש, בּרוך השם, “תשליך”, יש כּפּרוֹת ערב יוֹם הכּיפּוּרים. הבּן ילך אל ה“שקוֹלס”, והתרנגוֹל ילך למיתה, תוּף!.. אח, שכחתי. אין אדוֹני יוֹדע מסתמא מה זאת. הרי זה מנהג יהוּדי, מנהג גרוּע מן האינדוּלגנציוֹת של הקתוֹליים, מעבוֹדת אלילים, למשל… בּעצם אין בין אלה ובין אלה ולא כלוּם; השד אחד הוּא.

– אדוֹני מדבּר בּרוֹגז כּזה… – העיר לאפּוּנר – בכל אוּמה ולשוֹן יש למצוֹא אמוּנוֹת־הבל.

– אבל כּמה סבלנוּ בּגללן!.. ועכשיו הם עוֹמדים לעשׂוֹת פּשרוֹת… על הפּשרוֹת, אדוֹני, כּוֹעס אני!

– וּמה הוּא, אדוֹני מציע? וכי יכוֹל הוּא להראוֹת דרך חדשה? – יסמוֹך על החיים ש…

הד"ר פּוּצר לא נתן לוֹ לסיים. בּרוֹגז נכנס לתוֹך דבריו:

– איני רוֹצה ואיני יכוֹל להציע כּלוּם. בּשבילנוּ אין הצעוֹת חדשוֹת וּדרכים חדשוֹת. אין תנאי חיינוּ ברשוּתנוּ, אנוּ בּרשוּתם, וכל אדם מישׂראל חייב לדעת להסתגל, לפתוֹר את שאלת חייו של עצמוֹ על חשבּוֹן עצמוֹ, על אחריוּת עצמוֹ… הנה אני, למשל, אני הד“ר פּוּצר המהלך עמוֹ, כּלוּם יש לוֹ למר מוּשׂג כּמה נלחמתי, כּמה סבלתי ורעבתי עד שהגעתי הלוֹם, כּלוֹמר: עד שנתקעתי בּחוֹר זה ששמוֹ קוֹבנה? מי יכוֹל לבוֹא אלי בּעצוֹת מה אני צריך ומה איני צריך לעשׂוֹת בּשביל להחָלץ מתוֹך חוֹר מסוֹאב זה? לא פּעם שוֹאל אני את עצמי, כּלוּם כּדאי היה לעשׂוֹת מה שעשׂיתי אני, לקבּל יסוּרים שרק בּחוּר יהוּדי עני לבד יכוֹל לעמוֹד בּהם, רעב, נדוּדים, עלבּוֹנוֹת, בּדידוּת… כּלוּם כּדאי היה לטעוֹם מכּל הדברים הנעימים הללוּ בּשביל שאוּכל אחר כך לכתוֹב סַמי־שלשוּל לה' בּליוּמין? וישמע נא אדוֹני את העיקר, את הסוֹף היפה: הוֹאיל והד”ר פּוּצר הוּא רק רוֹפא פּשוּט, בּלא תוֹאר אקדמי גבוֹה, אסוּרה עליו הישיבה חוּצה לתחוּם המוֹשב, אסוּרה! גזירה שמא ישפּיע את אמוּנוֹת ההבל שלוֹ על איואן המאמין שאין הרעם אלא רעש גלגלי מרכּבתוֹ של אליהוּ המטייל שם בּשמיים… בּלא תוֹאר אקדמי גבוֹה, מר לאפּוּנר, חשוּד אני עדיין בּשמץ של יהדוּת שלא השמדתיו כּליל… מוּטב. החלטתי להביא להם תעוּדה אחרת, שתעלה לי בּלא כּל קשיים שהם, וּשקוּלה לגבּי השׂררה יוֹתר מתוֹאר אקדמי, וּבלבד להחַלץ מתוֹך מאוּרת־אַרנבוֹת זוֹ שלנוּ…

– אני מבין לאיזוֹ תעוּדה הוא מתכּוון. אבל… בּשביל משׂרה…

– מה רצוֹנוֹ של מר לוֹמר? לא יפה? לא מהוּגן?

אדם זה הטיל בּוֹ שעמוּם עוֹד מהרגע הראשוֹן של פּגישתם. כל השׂיחה הזאת היתה למוֹרת־רוּחוֹ.

– המנ… איני גוֹרס וַתרנוּת זוֹ… – הפליט שלא בּרצוֹן.

– הא־הא־הא!.. אני מבין, אני מבין מה שיש בּדעתוֹ לוֹמר: כּיעוּר, ניווּל… וּמה בּכך? הרי זוֹ תהיה נקמתי בּהם. מוּטב להפחית משבטי יעקב רוֹפא הגוּן אחד, ובלבד להוֹסיף להם עוֹד מנוֹול אחד על כּל אוֹתם המנוּוָלים שכּבר יש להם. הרי לפניו, מר לאפּוּנר, דוּגמה לאוֹר וּלחירוּת ולכיוֹצא בּאלה שמרת בּליוּמין חוֹלמת עליהם! לא, לא, “זמנים חדשים וּזמירוֹת חדשוֹת”, אדוֹני, הן… בּמשטר הקוֹדם, בּימי ניקוֹלאי, כּשהמגלב היה תלוּי על ראשינוּ, היינוּ כּעדר רחלים בּשעת סערה, מחוּבּרים יחד, ראש אל ראש, לב אל לב. ועכשיו משהוּתרה הרצוּעה, הסערה עוֹברת והשמים מתבּהרים, כּל הרחלים, טפיוּוּוּ!.. הכּל מתפּזרים וּמתבּרחים… הגענוּ! רוֹאה אדוֹני? כּאן, בּחצר הזאת, שוֹכן כּבוד הד"ר פּוּצר בּלא תוֹאר אקדמי גבוֹה, לא מַגיסטר, לא פּרופסוֹר, אבל קאנדידאט לאזרח קטן ולמנוּוָל גדוֹל בּחיק רוּסיה האֵם הגדוֹלה… אם יכבּדני בּביקוּרוֹ אֶשׂמח מאד… וּבנוֹגע לאוֹתוֹ ענין שדיבּרנוּ בּוֹ, על הרמת החיים הרוּחניים והתרבּוּתיים וכו' וכו', עוֹד תהיה לנוּ הזדמנוּת לשׂוֹחח. בּודאי וּבודאי לא אעמוֹד מן הצד. וּלפי שעה בּוֹקר טוֹב!

ונעלם מאחוֹרי פּשפּש קטן שננעל בּרעש.

כּשחזר חיים אל חדרוֹ, לא הדליק אוֹר; התפּשט בּחשכה, שכב, וקשה היה לוֹ להרדם. בּחדר הסמוּך שׂיחקוּ בּקלפים שתוּ והשׂיחוּ בּקוֹל רם. למחרת ניעוֹר בּשעה מאוּחרת. כּשהיה מהלך בּחדר, לאחר הרחיצה, אילך ואילך שקוּע בּהרהוּריו, עם שהוּא סוֹרק את שׂערוֹתיו, נתקלוּ פּתאוֹם עיניו בּמעטפה חתוּמה על שוּלחנוֹ. מכתב? משוּם מה התפּעם לבּוֹ מאד. פּתח את המעטפה והוֹציא מתוֹכה גליוֹן נייר חלק. הפך אוֹתוֹ: אף הצד השני היה חלק. רק בשוּליו היתה כּתוּבה שוּרה אחת בּאוֹתיוֹת דפוּס זעירוֹת: “האדם שהאדוֹן מבקש לראוֹתוֹ, מחכּה לוֹ הערב בּשעה 9 בּבית־הקברוֹת של הנוֹצרים, בּסוֹף השוּרה השלישית מימין השער”.

לאפּוּנר עמד רגע תוֹהה וּבוֹהה. קרא את השוּרה פּעמים מספּר ואחר נטל את הפּעמוֹן שעמד על שוּלחן־הלילה שלוֹ, פרץ אל הפּרוֹזדוֹר והתחיל מצלצל בּחזקה אל לישבּטה, עד שזוֹ הוֹפיעה מפוּחמת מעבוֹדתה בּחדר־הבּישוּל. פּניה – עיצוּמה של תמימוּת.

– מה אירע? – שאלה נבהלת כּביכוֹל.

– מי הביא לכאן את המכתב הזה?

לישבּטה פּרשׂה ידיה וּבמשיכת־כתפיִם:

– המכתב? איני יוֹדעת, אדוֹני!

– הא כּיצד! היאך אינך יוֹדעת? הרי מישהוּ הביאוֹ, נכנס אל חדרי והניחוֹ על שוֹלחני.

היא עמדה ושתקה.

– לא אַת, לישבּטה, הנחת אוֹתוֹ על שוּלחני?

תחת להשיב לוֹ, הפסיעה פּסיעה אחת אליו ועמדה סמוּכה אצלוֹ כּל־כּך, עד שבּהכרח נרתע לאחוֹריו אל תוֹך החדר; והיא שוּב הפסיעה עד שנמצאה עוֹמדת לפניו בּתוֹך החדר, ואת הדלת סגרה מאחריה.

– אדוֹני! – אמרה – הרי אליו כּתוּב המכתב…

– פּשיטא! אבל אַת הבאת אוֹתוֹ?

– הן, אדוֹני!

– וּמי מסרוֹ לך?

שתקה.

– אסרוּ עליך להגיד?

שוּב שתקה.

פּתאוֹם נכנסה בּוֹ רוּח של שׂמחה. הכּל נתחוור לוֹ בּן־רגע. גם לישבּטה וּקריצוֹת עיניה הזעירוֹת והערמוּמיוֹת, גם האוֹרחים המשוּנים שהיא מקבּלת את פּניהם בּרמיזה וּבלחישה…

טפח לה טפיחה קלה על כּתפה וקרא בּחדוה:

– בּת־חַיִל את, לישבּטה! את מוֹצאת מאד חן בעיני!

– תוֹדה אדוֹני!

הכניס אצבּעוֹתיו לתוֹך כּיס חזיתוֹ, הוֹציא משם את שטר־הכּסף שהיה לוֹ ותחבוֹ לתוֹך כּפּה. הנערה נתבּלבּלה, סירבה בּתחילה, אלא שהוּא פּצר בּה בּקוֹל כּזה עד שנתפּצרה וקיבּלה.

– תוֹדה רבּה אדוֹני! אבל בּאמת, זה מיוּתר… – מילמלה כּמבוּישת והפכה פּניה לצאת.

– המתיני עוֹד רגע, לישבּטה. תוֹדה רבּה לך בּעד המכתב הזה. זמן מרוּבּה חיכּיתי לוֹ… ואם אצטרך לשלוֹח מכתב אל אדם אחד, בּסוֹד גמוּר…

– ישלח על־ידי, כּמוּבן. – קפצה לתוֹך דבריו.

– וכי מכּירה את בקוֹבנה הרבּה אנשים? רצוֹני לוֹמר אם תוּכלי למצוֹא אנשים, בּלא סיוּעם של אחרים, את מבינה?..

לישבּטה ניענעה לוֹ בּראשה ואחר התירה שני הכּפתוֹרים העליוֹנים מחוּלצתה והוֹציאה מתחת לכוּתנתה כּעין מטבּע של בּדיל תלוּיה על צוארה בּשרשרת נחוֹשת דקה, דוּגמת הצלב הקטן שהנוֹצרים נוֹהגים לתלוֹת על לבּם. דוּמם הקריבה אצל עיניו את המטבּע: זה היה סמל המרד הלאוּמי…

– בּרוּכה את לאֵל. – אמר לה ושוּב טפח על כּתפה.

– אני יוֹדעת כּאן את כּל אוֹתם שאדוֹני יצטרך לבוֹא עמהם בּמשא־וּמגע. אני גם ידעתי מקוֹדם שאדוֹני עוֹמד לבוֹא להתאכסן אצלנוּ. המרוּצה אדוֹני מחדרוֹ? מן השֵרוּת?

– מאד מאד.

– כּה יתן אלוֹהים וכה יוֹסיף… יש כּאן אחד שאדוֹני יוּכל גם בּוֹ להשתמש בּשעת הצוֹרך. שׂרוּל שמוֹ. הוֹא היה כּבר פּעמַיִם אצל האדוֹן.

– אוֹתוֹ סרסוּר?

– הן, הוּא יהוּדוֹן ישר ונאמן. בּשבילנוּ הוּא עוֹשׂה הכּל.

– הרי טוֹב! הרי יפה!

ויצתה מן החדר.

כּרבע לפני תשע בּערב יצא לאפּוּנר אל בּית־הקברוֹת הנוֹצרי שהיה חוּצה לעיר. הלבנה בּשיפּוּלי הרקיע זרעה אוֹר קלוּש, ואילנוֹת בּית־הקברוֹת היוּ מסוּמנים על גבּי האוֹפק כּגוּש שחוֹר דוֹמם. מצא חיים פּשפּש פּתוּח ונכנס בּוֹ. בּרוּח נפעמת עבר בּמבוֹי מפוּלש וצר תחת קמרוֹן נמוּך. כּאן היה החוֹשך מרוּבּה משבּחוּץ מפּאת האילנוֹת שהיוּ צפוּפים. מתוֹך השחוֹר הדחוּס עממה אילך ואילך לבנוּת המצבוֹת. בּאויר עמדה המוּלת אילנוֹת כּהה, כּבוּשה ולא פּוסקת; ועם זאת – בּוֹא וּראה! – היתה כּאן דממה גדוֹלה והאילנוֹת עמדוּ כּתפושׂי חלוֹם. איזה כּוֹבד רבץ על הלב מפּאת דממה זוֹ ושקט־תרדמה זה. כּאילוּ אוֹרח לא קרוּא בּא אל עוֹלם שאינוֹ שלוֹ, אל תחוּם התעלוּמה של המתים. לא ראה לפניו לא שׂדרה ולא שביל, וחוֹשש היה להפסיע להלן, מחשש שמא יתעה בּעיר־המתים הלזוּ, בּין המצבוֹת והאילנוֹת, ולא ימצא את מי שהוּא מבקש. ישב על גבּי לוּח שיש גדוֹל שהיה מוּטל על הקרקע לא הרחק מן הכּניסה. לא יצא זמן מרוּבה והוּא נזדעזע לקוֹל פּסיעוֹת בּסמוּך. נתבּהל מאד כשראה לפניו דמוּת אדם שחוֹרה, עטוּפה בּמעיל ארוֹך שצוארוֹנוֹ הזקוּף כּיסה כּמעט את מחצית הפּנים.

– מה אדוֹני עוֹשׂה כּאן? – שאל אדם זה בּקוֹל נמוּך מאד, ועם זאת הגה המלים בּחיתוּך־לשוֹן בּרוּר, כּאילוּ גלף אוֹתן.

– אני לאפּוּנר. – השיב חיים אף הוּא בּקוֹל נמוּך כּשנזדקר ממקוֹמוֹ.

– מוּטב. נלך מכּאן. כּאן אנוּ קרוֹבים יוֹתר מדי אל הגדר, וקוֹלנוּ יִשמע. ילך נא אדוֹני אחרי.

לא השמיע אף מלה, והלך אחרי האיש הזה, שנבלע מיד בּחשכה, הוֹאיל ונכנסוּ לתוֹך שׂדרה צרה מאד של אילנוֹת גבוֹהים וּמאפילים בּנוֹפם, דוּגמת קמרוֹן ארוֹך ושחוֹר. לאפּוּנר לא ראה כּלוּם, רק שמע את הפּסיעות הקלוֹת והקצוּבוֹת שמלפניו ואת העלים המרחישים מתחתן. אחר אלוּ רגעים נפסקוּ הפּסיעוֹת, ושמע אוֹתוֹ הלחש: “כּאן”. “היכן?” שאל: “אינני רוֹאה כּלוּם”. ואז חש בּיד שתפשׂה בּרוֹך את מרפּקוֹ וּמשכה אוֹתוֹ הצדה. נכנסוּ לתוֹך סוֹרג־בּרזל גבוֹה, האיש הוֹשיבוֹ על ספסל אבן נמוּך לפני מצבה עם צלב גדוֹל. מלמעלה נוֹצצוּ כּוֹכבים וּבזקוּ אוֹר חיור. עכשיו ראה את הפּרוֹפיל של האדם היוֹשב על ידוֹ. אדם כּחוּש וּבעל שׂפם משוּפּע. וּמשוּנה היה לוֹ ללאפּוּנר. אף־על־פּי שעיניו לא הבחינוּ יפה את תוי הפּנים, נראוּ לוֹ כּמוּדעים מכּבר, כּאילוּ כּבר ראה אוֹתם פּעם אי־שם…

פּתח האיש ואמר שהוּא שמח להזדמן סוֹף־סוֹף יחד עם האדם שנהירים לוֹ כּל הענינים בּוארשה וּבמדינה, שיש להעמיד את דבריו על חזקת אמיתם. בּמכתב שקיבּל מאישיוּת ספוּנה אחת בּוארשה שעדוּתה נאמנה עליו, כּוֹתבים הרבּה דברי שבח על האדוֹן, ועל כּן הוּא מבקש לספּר לוֹ על המצב בּבּירה, על תכניוֹת הממשלה וּמעשׂיה. אל יעלים ממנוּ דבר. הוּא מחוּיב לידע הכּל, דברים כּהוויתם.

לאפּוּנר לא השיב מיד, מפּני שהיה מתרגש, ובה בּשעה תמַה על עצמוֹ שהוּא מתרגש כּל־כּך. התחיל מספּר לפי הסדר שהתקין לעצמוֹ קוֹדם לכן, בּדרכּוֹ לכאן. סיפּר על הכּוונוֹת הרצוּיוֹת שאין בּאוֹת לידי מעשׂים מחמת חוֹסר כּשרוֹן וחוֹסר תיאוּם בּין המוֹסדוֹת וגם בּין המנהיגים לבין עצמם, על ההתפּוֹררוּת והערבּוּביה, על אהבת הכּבוֹד והשׂררה בּצמרוֹת התנוּעה, על אמבּיציוֹת שבּקטנוּת דמוֹחין שמכריעוֹת את טוֹבת הענין הלאוּמי… סיפּר בנעימה כּבוּשה בּצער, והוּא עצמוֹ לא הרגיש כּמה שחוֹרים צבעי התמוּנה שצייר. לא היה זה דין־וחשבּוֹן, אלא וידוּי, שׂיח־לב מיצר וכוֹאב.

טראוּגוֹט שמע אוֹתוֹ בּמנוּחה וּבדוּמיה, אף פּעם לא הפסיקוֹ. ישב קמצוּץ כּשהוּא מסמיך את מרפּקיו על בּרכּיו ומחבּק בּידיו את ראשוֹ השמוּט למטה והיה דוֹמה כּאילוּ נרדם. וּמשסיים לאפּוּנר את דבריו, הזקיף פּתאוֹם ראשוֹ ואמר בקוֹל נמוּך ושפוּי:

– רב תוֹדוֹת, מר לאפּוּנר! מה שסיפּר לי אינוֹ חדש לי. הרבּה ממה שסיפּר לי יוֹדע אני ממכתבים שקיבּלתי… ואין זה מתמיהני כּל עיקר. טבע הדברים מחייב שכּך יהיה.

– הכּיצד?

– פּשוּט מאד. אוֹתם האדוֹנים שבּוארשה לא יצליחוּ לעוֹלם, לעוֹלם לא יוֹכלוּ להצליח! אין עוֹשׂים מהפּכה ואין עוֹשׂים מלחמה בּלא אלוֹהים. אוֹתם האדוֹנים אינם מאמינים…

לאפּוּנר לא יכוֹל להמנע מקריאת תמיהה: הלא כּוּלם שם קתוֹליים מאמינים… יש בּיניהם גם כּמרים…

– קתוֹליים! – אמר טראוּגוֹט – אין זה מעלה ואין זה מוֹריד… לא הכשירוּ את העם מקטנוּתוֹ למרד הזה, ועכשיו בּא יוֹם השילוּמים. לא אמרנוּ לפּוֹלני הקטן בּעוֹד הוּא יוֹשב על בּרכּי אמוֹ שכּבוד פּוֹלין וּכבוֹד הבּוֹרא חד. אין לעבוֹד את הבּוֹרא בּלב שלם, כּל אימת המוֹלדת בּשבי וּבעבדוּת, כּל אימת שלא עשׂית כּלוּם לביתך, לעמך, לארצך. לא אמרנוּ זאת. שכחנוּ, והנה… אדוֹן העוֹלם מתעטר בּאמת ובצדק, כּך אוֹ לא כּך?.. ואם כּך, הרי אנוּ מצוּוים כּאן על אדמתנוּ לשקוֹד שעטרה זוֹ תהא מבריקה בּכל יָקרה והדר שלימוּתה. כּך אוֹ לא כּך?.. נַה?.. הרי הם כּוּלם שם עובדי אלילים מפּני שמאמינים בּכוֹח, בּנשק, בּחסדי בּשׂר־ודם, בּאיזה נאפּוֹליוֹן…

לאפּוּנר נבהל לשמוֹע את הדברים האחרוֹנים.

– כּלוּם אדוֹני הוּא נגד השימוּש בּנשק? – שאל מתוֹך גרוֹן משוּנק.

– הכּוֹח והנשק הם מכשירים הנתוּנים לנוּ אוֹ מן אלוֹהים אוֹ מן השׂטן. אם אתה נלחם לאמת וּלצדק, הרי אתה שליחוֹ של אדוֹן העוֹלם וּמלחמתך היא מלחמת מצוה, ואם אתה מתכּוון לשלטוֹן הכּוֹח וּלממשל העריצוּת והשעבּוּד, הרי אתה שליחוֹ של השׂטן, וכל מעשׂיך לתוֹהוּ ולהבל.

הדברים לא היוּ חדשים לגמרי ללאפּוּנר. ואילוּ הפּעם התעוֹרר בּוֹ חשש שמא נאמרוּ מתוֹך יאוּש. בּרגע זה הסיח לחלוּטין את דעתוֹ מחלוֹמוֹתיו על הדיקטאטוּרה ועל עתידוֹ של עצמוֹ. בּפּוֹלין לבד היה מהרהר. בּשעה זוֹ אדם זה הרי הוּא מִבטַחה היחידי של התנוּעה, וכיצד הוּא מדבּר!..

– אם כּן מה יש לעשׂוֹת, אדוֹני? – שאל בּלב מכוּוץ.

– לטהר את המחנה! כּמוֹ שכּתוּב בּכתבי־הקוֹדש: “לב חדש ורוּח חדשה”… – זה שאנוּ צריכים עתה, ועלינוּ להתפּלל אל אדוֹננוּ אלוֹהינוּ שיעזוֹר לנוּ.

– אדוֹני הזכּיר קוֹדם את נאפּוליוֹן. כּלוּם סבוּר מר שנוּכל לצאת ידי חוֹבתנוּ בּלא סיוּע של אירוֹפּה?

– את זאת לא אמרתי. אבל “חסד לאוּמים חטאת”… כּך נאמר בכתבי הקוֹדש! אנוּ זקוּקים לחסד אלוֹהים שיגלה רצוֹנוֹ על ידי אוּמוֹת העוֹלם. האוּמוֹת רוֹצוֹת אוֹ אין רוֹצוֹת הכרח להן לעמוֹד לנוּ; אנוּסוֹת יהיוּ לכך על־פּי רצוֹנוֹ של אדוֹננוּ אלוֹהינוּ. אין תקוּמה לגוֹיי הארצוֹת כל עוֹד לא נמחה קלוֹנה של פּוֹלין. אין עוֹלם נבנה על שקר ועבדוּת…

הוּא דיבּר בקוֹלוֹ השוה והשקט. אף פּעם לא הגבּיה אוֹתוֹ. ואילוּ לאפּוּנר הרגיש בּאש העצוּרה בּדבריו. רגעים היה דוֹמה עליו שנביא מדבּר לפניו; ועם זאת לא פּסקה בּלבּוֹ חרדה חשאית לגוֹרלה של פּוֹלין.

פּתאוֹם הפסיק טראוּגוֹט ושאל:

– בּעצם לא בּרוּר לי, אדוֹני, לשם מה בּא לקוֹבנה. מה יש בּדעתוֹ לעשׂוֹת כּאן?

לאפּוּנר סח לוֹ על מטרתוֹ ועל תכניוֹת העבוֹדה שהתוה לוֹ. טראוּגוֹט נאנח:

– אף לבני הדת הישנה¹⁹ חטאנוּ הרבּה. אהבנוּ את עצמנוּ יותר מן המידה, ועכשיו אנוּ קוֹבלים על שאין אוֹהבים אוֹתנוּ; האכּרים עוֹמדים מנגד, והיהוּדים אין מאמינים לנוּ… כּמוֹ שכּתוּב: “מכּף רגל ועד ראש אין בּוֹ מתוֹם, פּצע וחבּוּרה וּמכּה טריה”…יגיד להם, יגיד להם אדוֹני… פּוֹלין היא אֵם כּוּלנוּ. אם אף כּשהיא עוֹשׂה עוול למי מבּניה, היא בּכל זאת אם… אף כּשמתרעמים עליה, אין עוֹמדים מנגד לה בּשעת צרה…

– ואת זאת – אמר לאפּוּנר – יש בדעתי להכניס בּלב יהוּדי ליטא. הרי זוֹהי מטרתי ועבוֹדתי…

– על מטרתוֹ של מר ועל עבוֹדתוֹ עוֹד נדבּר… נפגש בּחדרוֹ או בּחדרי; הלא אני שכנוֹ. הפּגישוֹת כּאן אינן רצוּיוֹת לי. הן הוֹלמות יוֹתר איזוֹ אוֹפּירה… אלא שהיוֹם ואתמוֹל התרוֹצצוּ שם בּאכסניה שלנוּ יוֹתר מדי אנשים…

– אימתי אדוֹני נוֹסע מכּאן? – שאל לאפּוּנר.

– בּקרוֹב, בּקרוֹב. הוּא יֵדע את זאת בּשעתוֹ. עלינוּ לסייר כּאן קבוּצוֹת אחדוֹת מאנשינוּ השרוּיוֹת בּיערוֹת הסביבה הזאת… פּירוּרים מן הגייס שלי שנתפּזר… נראה מה יש לעשׂוֹת, אם אפשר שוּב לאַחוֹת את הקרעים… אסע לקוֹבּרין שלי, אחסל אילוּ ענינים, ואחר כּך כּיוָן – לוארשה…

לאפּוּנר לא הסיח דעתוֹ מהמלה “עלינוּ” שנאמרה על־ידי אדם זה; עבר עליה בּשתיקה וסיפּר לוֹ איך קיבּלוּ את פּניו הפּוֹלנים שהביא אליהם מכתבים מוארשה. טראוּגוֹט צחק. לפליאתוֹ הגדוֹלה של חיים, הוּא כּבר ידע על זאת מפּיהם של אוֹתם הפּוֹלנים עצמם.

– הלא זה שאמרתי, מר לאפּוּנר! אנשים ישנים ולב ישן…

ושוּב דיבּר על הסיוּרים שעליהם לעשׂוֹת בּפּלוּגוֹת העוֹבדוֹת בּסביבה. לאפּוּנר לא העלים ממנוּ את תשוּקתוֹ העזה להפגש באחת הפּלוּגוֹת עם ידיד אחד מוארשה, שווֹלפזוֹן שמוֹ.

– לי אין שם ידיד אחד – אמר טראוּגוֹט מקצתוֹ בכוֹבד־ראש וּמקצתוֹ בּצחוֹק – כּוּלם שם ידידי…

לאפּוּנר נכוָה מדבריו ושוּב לא דיבּר עד שנתפרשוּ.

– עכשיו נצא מכאן. ילך מר אַחרי. – אמר טראוּגוֹט.

שוּב יצאוּ בשביל הצר בּין האילנוֹת. בּסוֹף השביל אמר לוֹ שאת הדרך אל השער כּבר ימצא לבדוֹ. פּתאוֹם ראה לאפּוּנר שהאיש הוֹציא כּיסוֹ זקן שתלה אוֹתוֹ בּתנוּעוֹת מהירות בּפניו, הרכּיב על עיניו משקפים כּהים, ונעלם. אז נזכּר לאפּוּנר בּאוֹתוֹ בּר־נש משוּנה שפּגע בּוֹ לפעמים בּפרוֹזדוֹר האכסניה…

פּרק תשעה־עשׂר

טראוּגוּט בּא אצלוֹ פּעמים אחדוֹת, ושעוֹת רצוּפוֹת היוּ יוֹשבים בּחדרוֹ וּמשׂיחים בּלחש. טראוּגוּט היה ממעט בּדברים, יוֹתר היה חוֹקר ושוֹאל וּמביא את לאפּוּנר לידי דיבּוּר. הרוֹשם שאדם זה עשׂה על לאפּוּנר בּבית־הקברוֹת לא נחלש אלא נתחזק בּשׂיחוֹת הללוּ. הרגיש שלפניו יוֹשב אדם יוֹצא מגדר הרגיל. עתים חלשה עליו דעתוֹ, מפּני שזוֹ הפּעם הראשוֹנה נתקל בּאדם בּעל כּוֹח פּנימי שהוּא, לאפּוּנר, ראה את עצמוֹ בּטל לפניו; היתה בּאדם זה שלהבת פּנימית כּזוֹ שלא מצא בּעצמוֹ… עתים הרגיש שבּשאלוֹתיו יוֹתר משהוּא מתכּוון לשמוֹע מפּיו דברים שאינוֹ יוֹדע הוּא מתכּוון לבדוֹק ולחקוֹר אוֹתוֹ, את לאפּוּנר. וּלפיכך עמד זה על המשמר, ואף לרגע לא שכח את עיקר המטרה הכּמוּסה עמוֹ, שלשמה בּא לכאן…

בּינתים עבדוּ לטוֹבת בּית־הספרים העממי וראוּ בּרכה בּעבוֹדתם. היתה זאת בּעצם עבוֹדת אדם אחד: בּרתה בּליוּמין. הלזוּ עבדה כּסהרוּרית. היתה מחזרת על בּתים מוּדעים ולא מוּדעים, של יהוּדים ושל לא יהוּדים; היה בּפניה, בּקוֹלה ודיבּוּרה משהוּ שמטיל דעתה על שוֹמעיה וקשה היה לסרב לב. נכנסת היא לבית ושוֹאלת: “מה הם הספרים שאתם יכוֹלים לנדב לטוֹבת בּית־הספרים העממי העוֹמד להווסד?” ועד שהאנשים הנבוּכים מספּיקים לשקוֹל בּדעתם, היא מזמינה את בּעלי־הבּית לבוֹא עמה אצל ארוֹן הספרים ולראוֹת מה אפשר להוֹציא משם מן הטוֹב והמוֹעיל. ויוֹם יוֹם היא חוֹזרת לביתה עם צרוֹרוֹת ספרים תחת בּית־שחיה. מעט מעט נתמלאוּ חדרי הבּית ספרים מאוּבּקים וּמרוּפּטים, מכוֹרכים ולא מכוֹרכים, שהתגוֹללוּ על כּל כּסא וספּה, על השוּלחנוֹת ועל ספּי החלוֹנוֹת, ואפילוּ על המיטוֹת. מכּיון שלאפּוּנר נכנס אליה, היא מיעצת לוֹ להסיר מעליו את מעילוֹ הקצר (היא בּעצמה לבוּשה סינר לבן ורחב) וּמוֹשיבה אוֹתוֹ לעבוֹדה. מחלקים את הספרים למיניהם וללשוֹנוֹתיהם (רוּבּם בּעברית, קצתם בּגרמנית וּמיעוּטם בּרוּסית וּבפּוֹלנית), מדבּיקים מספָּרים על גב הספרים, רוֹשמים בּקאטאלוֹג, דנים על ספרים שכּריכתם דחוּפה ועל אוֹתם שיש לדחוֹת כּריכתם “עד שירחיב”. הוֹאיל ועדיין לא היתה להם כּל קרן ליציאוֹת הראשוֹנוֹת, היתה הגברת בּליוּמין תוֹרמת כּל פּעם מממוֹנה. נעים היה ללאפּוּנר לראוֹתה שטוּפה כּוּלה בּענין זה, ואצבּעוֹתיה עוֹבדוֹת בּזריזוּת, רוֹשמוֹת, גוֹזרוֹת בּדייקנוּת של נשים ריבּוּעי־נייר וּמַדבּיקוֹת אוֹתן על גבּי הכּרכים. האצבּעוֹת הנאוֹת והענוּגוֹת הללוּ! כּמה הן מלוּכלכוֹת בּאבק, בּדיוֹ וּבקוֹלָן…

יש שה' בּליוּמין בּא וּמוֹצא את אשתוֹ בּסינרה ואת לאפּוּנר בּשרווּלי כּתנתוֹ טרוּדים בּמלאכתם, והריהוּ מחייך ונהנה מהקאפּריזה של אשתוֹ. הוּא מחזיק טוֹבה ללאפּוּנר שמצא לה ענין לעסוֹק בּוֹ. כּמה פּעמים השתדל לפתוֹת אוֹתה שתעסוֹק קצת בּקוֹנטוֹרה שלוֹ, כּדי שלא תשתעמם, ולא עלה בּידוֹ. פּעמים מספּר נשמעה לוֹ, וּמיד בּסרה על העבוֹדה הזאת. עכשיו הוּא מרוּצה ואינוֹ מקפּיד על האנדרלמוּסיה שהספרים הכניסוּ בּבּית. יש שהוּא מצטרף אליהם לסייעם, הוֹאיל וּבּרתה שלוֹ אינה “חזקה” בּאלף־בּית העברי ואף לאפּוּנר לא היה “חזק” בּלשוֹן־הקוֹדש עד כּדי שיוּכל לקבּוֹע מקוֹמם של הספרים למחלקוֹתיהם. אבל הוא היה רק מערבּב עליהם את העבוֹדה. יש שהיה קצר־ראִיה זה מצמיד ספר אל חטמוֹ ואינוֹ יכוֹל שוּב לפרוֹש ממנו. “מה אתה מרחרחַ שם כּל כּך הרבּה זמן? – רוֹטנת אשתוֹ – בּבקשה ממך להחזיר את הספר למקוֹמוֹ. אנוּ יוֹשבים בּלא עבוֹדה וּממתינים”… ואילוּ הוּא: “מהיכן בּא לכם דבר כּזה? אילוּ ידעתם… יקר המציאוּת… ממש, נחמד!”

– אם תרשם, כּכל אדם, תקבּלוֹ לקריאה, בּערבוֹן, כּמוּבן. לפי שעה, החזירה לנוּ את ה“נחמד” הזה. אם אתה אוֹהב ספרים ישנים, הרי לפניך אחר. – והוֹשיטה לוֹ ספר משוּמש שדפּיו הבּלוּיים נתפּקקוּ מן הכּריכה.

– הלזה? – הראי! אח, הרי זה סידוּר ישן. גם סידוּרים אתם מקבּלים לבית־הספרים? ושמא גם “לוּחוֹת” ישנים?

הוא צוֹחק והיא נעלבת:

– מה הצחוֹק הזה? ואתה כּלוּם נתּת הרבּה מתוֹך ארוֹנך? המתן, אל תחשוֹב שתשתמט על־ידי פּרוֹטקציה! גם תּוֹרךָ יגיע… לפי שעה, מוּטב שתלך לאכוֹל ולא תבטיל אוֹתנוּ מן העבוֹדה. ערכוּ לך את השוּלחן בּחדר־העבוֹדה…

– יהא בּחדר־העבוֹדה, לא איכפּת לי. אבל מפּני מה לא תאכלי גם את? הזמיני גם את ה' לאפּוּנר, והספרים ימתינוּ…

– הרי אוֹמרים לך: אין פּנאי, יקירי! אתה רוֹאה את הערבּוּביה שבּכאן. אם לא נרשוֹם מיד, לא נמצא אחר כּך את ידינוּ ורגלינוּ…

לאפּוּנר תמַה על השינוּי שחל בּאשה הזאת עם העבוֹדה הזאת: בּעיניה השקטוֹת והכּבוּשוֹת בּהזיה נדלק מבּט חי, בּפניה החיורוֹת פּרחה אדמוּמית וכל גוּפה נתעוֹרר לחיים. אפילוּ בּקוֹלה וּבדיבּוּרה היה יוֹתר רוֹך וחוֹם.

יש שאחרי אֵילוּ שעוֹת של עבוֹדה מאוּמצת, היא מכריזה:

– דיינוּ! מספּיק, לפי שעה!.. עכשיו מוּתר לנוּ להנפש ולשתוֹת תה.

וּשניהם הוֹלכים אל הכּיוֹר ליטוֹל את ידיהם בּאוֹתה חתיכת הסבּוֹן וּמספּגים בּאוֹתה המגבת; זה לוֹבש את מעילוֹ וזוֹ פּוֹשטת את הסינר. וכל אוֹתוֹ הזמן, וגם לאחר מכּן, כּשהיוּ ישוּבים לפני כּוֹסוֹת התה, הם ממשיכים עדיין לדוּן בּענין העבוֹדה, אוֹ שהיא מספּרת לוֹ זכרוֹנוֹת מבּית אביה. בּרחה מן הבּית מפּני שאביה התנגד לכך שתסע ללמוֹד בּקוּרסים למילדוֹת. הוּא ראה בּזה דבר של בּוּשה, העשׂוּי לגנוֹת את כּל המשפּחה. סוֹף שויתּר והוּכרח הוּא בּעצמוֹ להשתדל לקבּל בּשבילה מראשי הקהילה היהוּדית בּוילנה את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת על כּשרוּתה והתנהגוּתה ההגוּנה. ויש שהיתה מבקשת ממנוּ לספּר על תנוּעת המרד הלאוּמי של פּוֹלין. היא שוֹתה בּצמא את דבריו. היא מסמיכה את ראשה בּידה האחת. בּשניה היא אוֹחזת את הסיגרית, שאינה פּוֹרשת ממנה, ועיניה הצמאוֹת תלוּיוֹת בּוֹ. התה פּעמים הוֹלך וניצוֹן, הסיגרית הוֹלכת וכלה בּין אצבּעוֹתיה וּמַשילה את האפר על המפּה ועל שׂמלתה, והיא אינה מוֹציאה הגה מפּיה. רק שוֹמעת, שוֹמעת…

עבוֹדתם הוֹלכת ונגמרת. כּל הספרים, מקוּשטים בּריבּוּעי־נייר, מעשׂה ידי הגברת בּליוּמין, מסוּמנים בּמספּרים, רשוּמים בּקאטאלוֹג וּמסוּדרים בּתוֹך שני ארוֹנוֹת. ספרים חדשים מתקבּלים יוֹם־יוֹם פּחוֹת וּפחוֹת. ועם זאת הוֹלכת הגברת בּליוּמין ונעשׂית מיוֹם ליוֹם רפוּיה וּרשישה יוֹתר; מפּניה נעלמה אוֹתה ארשת של התעוֹררוּת, בּעיניה דעך אוֹתוֹ ניצוּץ חי והן חזרוּ והפכוּ שקטוֹת־הוֹזוֹת. בּכל הוָיתה ניכּרים היוּ סימני רגזנוּתה העצבּנית שמקוֹדם. יש שהיתה יוֹשבת לפניו שעוֹת כּמוֹ שראה אוֹתה בּערב הראשוֹן, שתקנית וחשׂוּכת כּל ענין.

יום אחד היוּ יוֹשבים כּך בּלא עבוֹדה, והוּא עמד להתפּרש ממנה. בּיקשה ממנוּ להשתהוֹת אצלה עוֹד רגעים אחדים. עמד והמתין.

– הרי כּבר בּאנוּ לידי סיוּם. – אמרה לוֹ – ועכשיו מה?

– כּלוֹמר?

– מה נעשׂה עוֹד?

– נקבּע שעוֹת ונזמין את הקהל לבוֹא אלינוּ לשאוֹל ספרים.

– וזה הכּל?

– ומה עוֹד?

– הרי דיבּרנוּ גם על שיעוּרי־ערב…

– בּשיעוּרי־הערב נמתין עוֹד קצת, הגברת בּליוּמין! איני יוֹדע איך יפּוֹל דבר. יכוֹל שאצטרך לנסוֹע מכּאן. נמתין עוֹד ימים מספּר…

– כּ – ך… וּלפי שעה… מה אעשׂה, מר לאפּוּנר, לפי שעה? – שאלה בּקוֹל רפה מאד שנשמעה מתוֹכוֹ מעין תרעוֹמת אוֹ מעין מוֹרא…

– לפי שעה, תלך הגברת אל משׂרדוֹ של ה' בּליוּמין ותעזוֹר לוֹ שם. – התלוֹצץ לאפּוּנר.

בּקמטים הדקים שבּזויוֹת פּיה שוּב הוֹפיעה פּתאוֹם אוֹתה מרירוּת מרדנית הידוּעה לוֹ מכּבר.

– אל נא יצחַק, מר לאפּוּנר! – אמרה – אין כּאן מקוֹם לליצנוּת.

ולפתע פּרצה קריאה מפּיה:

– מה עלי לעשׂוֹת! אין אלה חיים! ואני לחיוֹת רוֹצה… המבין מר? לחיוֹת… חיים אמיתיים. מה עלי לעשׂוֹת?

לאפּוּנר נתבּלבּל. תלה בּה עיניו ושתק.

אוֹבדת עשתוֹנוֹת וּמיוּאשת, פּיכּרה את שתי ידיה על גבּי השוּלחן והפגיעה בּוֹ:

– למה הוּא שוֹתק? למה אינוֹ משיב כּלוּם?

– מה יש לי להשיב לה? – שאל מתוֹך אבק של רוֹגז.

– הרי אדוֹני נבוֹן, הרי אדוֹני אדם משׂכּיל… יוֹתר מכּל האנשים שבּכאן… אל מי אפנה אם לא אליו? איני יכוֹלה להמשיך עוֹד בּחיים האלה שאני חיה כּאן. איני יכוֹלה, איני יכוֹלה!.. המבין הוּא? – היא המדבּרת תמיד בּקוֹל רפה ושקט כּל־כּך, צעקה וּבכתה. הרעידה את שתי ידיה המפוּכּרוֹת, הקישה בּהן על השוּלחן, וּבתביעה של רוֹגז ותחנוּן: – מפּני מה אינוֹ מאמין לי, אדוֹני? מפּני מה אינוֹ מאמין לי?

– הגברת בּליוּמין! אני מאמין לה. למה היא חוֹשדת בּי שאיני מאמין? בּכל לבּי אני, הה, מרגיש, משתתף… אבל…

– לא “אבל”! רק בּלא כּל “אבל”! – קראה כּבר בּכעס – יגיד לי מר איזה דבר, ייעץ לי, ידריכני… כּדי שהעוֹלם, האנשים, החיים לא יִמאסוּ עלי!.. כּיצד עלי לחיוֹת?.. זה כּבר אני יוֹדעת, אני מרגישה שעלי לשנוֹת את הכּל… שעלי לעשׂוֹת איזה מעשׂה, אבל מה? מה?..

– הגברת בּליוּמין! – אמר פּתאוֹם – מפּני מה לא תשתתף בּתנוּעת המרד הפּוֹלני? הענין גדוֹל, קדוֹש, והגברת היא בּעלת מרץ, יש בּה כּוֹחוֹת שמבקשים מוֹצא. הרי לפניה שׂדה עבוֹדה נרחב. ליטא נצטרפה אל תנוּעת השחרוּר של מוֹלדתנוּ אך בּמעט. בּעיר הזאת ההד הוּא קלוּש… א? בּאמת, הגברת בּליוּמין!..

הניחה את ראשה על השוּלחן עם שכּבשה את פּניה בּשתי ידיה.

השתיקה בּיניהם היתה ממוּשכת. דוּמם הסתכּל בּראש הזה. מתוֹך רגש ערב היה משתוֹמם על עתרת שׂערוֹתיה היפוֹת, על ערפּה הענוֹג והצח, שהבהיק מבּעד לתלתלים שריטטוּ עליו כלשהוּ כּמוֹ חיים, בּעגמימוּת כּזוֹ…

לבסוֹף אמר:

– תתן הגברת את לבּה למה שאמרתי לה.. תִמָלֵך…

כּמאוּבּנת לא זעה ולא השמיעה הגה.

ולאפּוּנר יצא מן החדר.

בּאחד מאוֹתם הימים שלאפּוּנר והגברת בּליוּמין היוּ עסוּקים עדיין בּבירוּרם וּבסידוּרם של הספרים, נפל לידוֹ ספר צרפתי אחד, שהביאוֹ לידי תמיהה וגם לידי התרגשוּת מה: על השער היה רשוּם בּכתב דק ובדיוֹ דהוּהה השם יוּזף קאשינסקי…

– מהיכן הביאה הגברת את הספר הזה? – שאל.

– מאיזוֹ חבילה הוֹציאוֹ מר?

הראה לה את החבילה.

את הספרים האלה – הסבּירה לוֹ – מצאתי בּבית יהוּדי עני אחד. מכר לי אוֹתם בּפרוּטוֹת אחדוֹת.

הוֹציא לאפּוּנר מתוֹך אוֹתה חבילה עוֹד ספר אחד. הרי זה היה בּעברית, ספר קב הישר, ועל דף הכּריכה הישנה, שהיה כּוּלוֹ כּתוּב תרגילי אל“ף־בּי”ת, נסיוֹנוֹת פּתיחה למכתבים, חשבּוֹנוֹת, וּסתם מספּרים, מצא בּין השאר את הכּתוֹבת הזאת: “הספר הזה שייך. למי שייך. למי ששייך. פאָרט²⁰ למי שייך. למי ששייך. פארט פארט למי שייך. הספר שייך לישׂראל בא”א מו“ר הרה”ג ר' בּר מפּוֹלישאק יה“ו, הח' בּארה”ק תובבב“א”.

– מה מעניֵן מצא אדוֹני שם, – שאלה הגברת בּליוּמין – שאינוֹ מניח את הספר מידוֹ?

את הנוֹטריקן לא הבין לאפּוּנר, אבל הוּא קרא לפניה והסבּיר לה מה שהבין, וּשניהם צחקוּ לכתוֹבת ההוּמוֹריסטית. נזכר לאפּוּנר בּבּיקוּר שהוּא חייב לחברוֹ לשעבר, ושעדיין לא קיים את הבטחתוֹ.

וּבאוֹתוֹ יוֹם בּשעת ערבית יצא לבקש את בּית דירתוֹ של ישׂראל’יק. לא בּקלוּת עלה בדבר בּידוֹ. היה מחזר על סימטאוֹת, דוֹפק על דלתוֹת בּתים וּמטריחַ על בּני־אדם בּשאלוֹתיו. לבסוֹף נכנס, לפי אוֹמד, לתוֹך פּרוֹזדוֹר אפל אחד של דירה אחוֹרית בּבקתה אחת דחוּקה בּין בּניני מחסנים. גישש בּחוֹשך עד שנפתחה דלת ואשה יצאה לשאוֹב מים מתוֹך חבית שעמדה שם בּפּרוֹזדוֹר. כּיון שראתה אדם עוֹמד בּחשכה, נתבּעתה וּבצעקה נרתעה לאחוֹריה אל החדר. לאפּוּנר נכנס פּנימה. הרי זה היה חדר קטן מוּאר בּעששית מפוּיחת. לאפּוּנר עמד על הפּתח תמה על המראה שראה לפניו: על הקרקע הרגיע אדם על ארבּעתיו; לאפּוּנר לא ראה ממנוּ אלא אחוֹרי־מכנסים טלוּאים וּקרוּעים, עקבי רגלים מבצבּצים מתוֹך גרבּים חרוּרים וציציוֹת טלית־קטן סרוּחוֹת על הקרקע. על גבּוֹ של אדם זה רכוּב ילד כּבן ארבּע, אוֹחז בּאחת הציציוֹת של הלזה בּחינת מוֹשכוֹת, דוֹפק בּרגליו על ירכיו וּמזרזוֹ: “ויוֹאוֹ! ויוֹאוֹ!”… שלוֹשה ילדים גדוֹלים מן הפּרש הקטן הזה קוֹפצים וּמפזזים מסביב, צוֹחקים ורוֹעשים.

– שׂרוּאל! שׂרוּאל! – קוֹראה האשה כּשהיא מתעצמת להתגבּר בּקוֹלה על המוּלת הילדים – ראֵה, הרי אדם נכנס. בּוּשה, שׂרוּאל! קוּם כּבר, ראה…

ראוּ הילדים את הזר ונשתתקוּ בּבת־אחת. החזיר האדם המרגיע על הקרקע את פּניו לאחוֹריו, ראה את לאפּוּנר וּמיד עמד עם שהוּא מפשיל לאחוֹריו את זרוֹעוֹ לאחוֹז בּתינוֹק הרוֹכב עליו שלא יפּוֹל.

– פּאן לאפּוּנר… חיים… – מילמל ישׂראל הסרסוּר נבוֹך עם שהוּא משמיט בּזהירוּת את התינוֹק אל הקרקע – איזה אוֹרחַ… ציפּה’לי! הבּיטי, הרי זה הוּא… הוּא בּעצמוֹ… שסיפּרתי לך על אוֹדוֹתיו… שמוֹ פּאן לאפּוּנר. ואילוּ אני הייתי קוֹרא אוֹתוֹ פּשוּט חיימ’קה… בּעצם אין זה פּאן כּל עיקר, אלא פּשוּט קרוֹב, דוֹדן שלי, מבינה את? שתי אמהוֹתינוּ, עליהן השלוֹם, אחיוֹת היוּ… אדוֹני רוֹאה… אתה רוֹאה, זוֹהי הפּלוֹנית שלי. “אשת חַיִל מי ימצא”, אני אוֹמר לך, ואלה הם ילדי!.. אבל קוֹדם כּל שב, שב! – והתחיל מתלבּט אילך ואילך בּחדר לבקש כּסא, אף־על־פּי שכּסא עמד בסמוּך אצלוֹ.

לאפּוּנר פּשט את ידוֹ לאשה. מחוֹסר הרגל להוֹשיט יד לגבר, נגעה בּידוֹ של האוֹרח בּסוֹפי אצבּעוֹתיה הרוֹפפוֹת, כּנטוּלוֹת חיים. פּניה חייכוּ חיוּך של מבוּכה. אף־על־גב שהחדר לא היה מוּאר כּל צרכּוֹ, זרח לוֹ חיוּך נבוֹך זה בּאוֹר עלוּמים חביב וצנוּע, עד שלאפּוּנר חייך אף הוּא כּלפּיה שלא־מדעת. כּרסה של אשה הרה היתה בּוֹלטת מאד, ואילוּ פּניה היוּ קטנוֹת ועגלגלוֹת כּפני ילדה. מתחת למטפּחת הקשוּרה לראשה עד למצח ניצנצוּ זוּג עינים צעירוֹת וּכחוּלוֹת מאד דוּגמת חוּליוֹת־זכוּכית.

– שב, חיים! למה אתה עוֹמד? ציפּה’לי! העששית הזוֹ מפוּחמת היא, שמא תנַקי אוֹתה? לא, מוּטב שתדליקי נר, ואפילוּ שנים. אין בּכך כּלוּם. אוֹרח כּזה לא בּכל יוֹם מזדמן. וגם תשפּתי את הקוּמקוּם ונשתה תה. אוֹרח כּזה! קרוֹב כּזה!.. לא עלה על דעתי שעוֹד נתראה…

ציפּה לא זריזה בּתנוּעוֹתיה, שתקנית וּביישנית, הדליקה נר אחד, העמידתוּ על השוּלחן וסילקה את העששית.

– נר אחד? מדוּע דוקא אחד? נוּ, יהא כּך… – דיבּר ישׂראל’יק עם שהוּא מחכּך יד בּיד מתוֹך התפּעמוּת־לב וקוֹרת־רוּח.

וחיים סקר את החדר הדל עם הזבוּבים הרבּים והטרדנים שזימזמוּ בּאוירוֹ והיוּ מטיילים להנאתם על גבּי הפּנים והידים, עם השוּלחן המעוּרטל והמזוֹהם בּשיירי אוֹכל, שזבוּבים למכבּיר רחשוּ גם עליו מטליוֹת מטליוֹת, עם המיטה הסתוּרה ליד הכּוֹתל, עם הכּירה הגדוֹלה ליד הכּניסה, שציפּה התעסקה שם בקוּמקוּם, עם התינוֹקוֹת המסוֹאבים ולבוּשי הבּלוֹיים שנדחקוּ מי בּקרן־זוית וּמי אצל אמוֹ, ותלוּ עיני תמיהה נפחדוֹת בּזר.

– בֶּר’קה! בּר’קה! היכן אתה? למה אתה מסתתר שם כּכלב כּפרי שבּא לכּרך?.. בּוֹא, האוֹרח רוֹצה לראוֹתך. אתה רוֹאה אוֹתוֹ שם, חיים, את הלזה עם החוֹטם הסוֹלד ועם זנב־הכּתוֹנת הגדוֹל המבצבּץ לוֹ מתוֹך סדק־המכנסים? שמוֹ בּר’קה, על שם אבּא ז“ל. עכשיו הוּא מתבּייש, אבל שקץ גדוֹל, אוֹמר אני לך… אני בּשנוֹתיו גם כּן הייתי שקץ גדוֹל, אבל לא כּמוֹתוֹ. אש להבה, אוֹמר אני לך!.. מתפּלל בּסידוּר פּחז כּמים, וּבחומש כּבר עוֹמד בּ”וַיֵרא“. א–נו!.. אדרבּה, סַפּר לאוֹרח מה למדת שם בּחדר, א? מה אוֹמר רש”י על “והוּא יוֹשב”? מה אתה שוֹתק כּאילוּ שוּתקה לשוֹנך, חלילה.

וּבּר’קה צימצם את עצמוֹ בּקרן־זוית אפלה שבּין המיטה וּבין הכּוֹתל ולא עמד בּוֹ לב לזוּע זיע כּלשהוּ.

– בּרוּך השם, לוַאי שכּל יהוּדי יתבּרך בּילדים כּמוֹ אלה, בּלא עין הרע, בּרוּך השם! הלזה, למשל… אתה רוֹאה אוֹתוֹ קוּרקבן קטן שמתחכּך בּסינרה של אמוֹ? בּן־הזקוּנים שלי… הוּא כּבר יוֹדע לברך על הלחם, על החלב, על כּל דבר. שד משחת, אוֹמר אני לך! כּיון שאני נכנס לביתי, מיד: “אבּא סוּס! אבּא סוּס!” ואני מה אעשׂה לוֹ? אני נהפּך לסוּס, והוּא רוֹכב עלי. הילדים דהאידנא, אוֹמר אני לך… – וּפתאוֹם עבר צל של כּוֹבד־ראש על פּניו – וּבלבד שתהיה פּרנסה, אַי, אַי, אבינוּ שבּשמים! גיוואלט, גיוואלט²¹! פּרנסה… היכן יש למצוֹא קצת פּרנסה, אך קצת להסתוֹבב? בּגדוֹלוֹת איני הוֹלך…

ציפּה הביאה אל השוּלחן תה חיוריין בּכוֹסוֹת שאינן מבהיקוֹת בּיוֹתר בּנקיוֹנן. על גבּי הסוּכּר רבצה עדת זבוּבים עצלים. לאפּוּנר התגבּר על רגש התיעוּב וגמע מן התה התפל. ישׂראל’יק גמע בּרעש וּלתאבוֹנוֹ.

– שתי גם את, ציפּה’לי! שתי! התה יפה לאיצטוּמכה… – פּיתה את אשתוֹ. – וּמה כּוֹתבים לך מן הבּית, אַחיך ואחיוֹתיך?

– אין לי אלא אח אחד ואחוֹת אחת.

– שניהם נשׂוּאים?

– הן, נשׂוּאים הם.

– וּמסתמא יש גם ילדים?

– לאחוֹתי ילד אחד, ושנים לאחי.

ולאפּוּנר הוּצרך לספּר לוֹ מה שמוֹ של כּל אחד מהילדים ובני כּמה הם, מה פּרנסתוֹ של האח ושל הגיס, כּמה הם משׂתכּרים, כּלוֹמר היאך הם “מסתוֹבבים”, וכו'.

הילדים כּיון שראוּ סוּכּר על השוּלחן, השתחץ לבּם והתחילוּ מתקרבים אחד אחד, עד שעמדוּ אצלוֹ בּשוּרה כּשראשיהם מבצבּצים מעל לשוּליו מי בּסנטרוֹ ומעלה, מי בּחטמוֹ ומעלה וּמי עוֹמד על בּהוֹנוֹת רגליו, נאחז בּשוּלחן בּידיו הזעירוֹת, ורק שתי עיניו התאווניוֹת מנצנצוֹת מעל לְלַזְבֵּז השוּלחן כּגוֹן שני חסילים שחוֹרים. הקטן שבּחבריה, ה“קוּרקבן”, שאפילוּ בּידיו לא יכוֹל להגיע אל השוּלחן, הלך והתנוֹדד כּברוַז בּרגליו העקלוֹניוֹת עד שהגיע אל אמוֹ, טיפּס ועלה על בּרכּיה. מנחיריו משכוּ שני קילוּחין דקים אל פּיו, והוּא היה מלקלק מפּעם לפעם בּקצה לשוֹנוֹ את שׂפתוֹ העליוֹנה.

– שמר’קלי – קרא האב שרצה להתפּאר בּוֹ לפני אוֹרחוֹ – קוּרקבני! שירה נא לי, וּתקבּל בּעד זה סוּכּר.

שמר’קלי צימצם את פּרצוּפוֹ בּלבּה של אמוֹ והתרפּק עליה בּשתי זרוֹעוֹתיו והתיפּח בּקוֹל חלש: “סוּ – כּ – ר…”

– לא כּי, בּתחילה תשיר ואחר כּך תקבּל סוּכּר. – עמד האב על דעתוֹ – ציפּה’לי! פּתחי לוֹ אַת ואז ישיר גם הוּא עמך.

– יצאת מדעתך? – קראה האשה נדהמת מן הרעיוֹן שעלה על דעת בּעלה. כּוּלה הסמיקה, וזוּג זגוּגיוֹת התכלת שבּפניה חייכוּ אוֹתוֹ חיוּך צעיר וּמתוֹק – רוֹאה אתה שמתבּייש הוּא… – ושלחה את ידה המפוּחמת, נטלה צרוֹר מקוּרזל של סוּכּר, פּרכה אוֹתוֹ בּאצבּעוֹתיה וחילקה בּין הילדים.

– חבריה! – קרא ישׂראל’יק – נשירה יחד משהוּ מן הזמירוֹת, “יוֹם זה מכוּבּד”, טוֹב?

– הנח להם! – התחננה האם – מה אתה רוֹצה מן הילדים? כּלוּם אינך רוֹאה שלא ישירוּ?

– מפּני מה לא ישירוּ? – שאל האב שהתאווה מאד להעביר לפני האוֹרח את כּל טוּבוֹ – ילדים! אם תשירוּ “יוֹם זה מכוּבּד”, אביא לכם מן הכּפר עכּביוֹת, ענביוֹת שחוֹרוֹת ואגוֹזים…

הילדים מצצוּ את הסוּכּר ושתקוּ.

– מה! – קראה האשה בּפחד – שוּב אל הכּפר?

– רק ליוֹם אחד, ציפּה! יש ענין אחד דחוּף. רק ליוֹם אחד. כּמוֹ תמיד.

– שׂרוּאל! אני מבקשת ממך, ראה… – התחננה לפניו אשתוֹ – רחם עלי, אל תלך!

– שוּב את בּתחנוּניך? הרי נאמַר לך, ציפּה’לי, שהענין דחוּף. בּבּוֹקר אצא, בּלא נדר, וּלעת ערב אחזוֹר, אם ירצה השם.

– אני יוֹדעת את עניניך הדחוּפים. ואני כּל היוֹם אהיה מתלבּטת כּאן מזוית אל זוית ולא אמצא לי מנוּחה. אתה מטייל לך שם, אלוֹהים יוֹדע היכן, ואני כּאן דעתי נטרפת עלי… הדרכים משוּבּשוֹת בּכל מיני גייסוֹת, קוֹזאקים, מרדנים פּוֹלניים וּסתם רוֹצחנים. לא יעמוֹד בּי כּוֹח לישׂא את זאת, שׂרוּאל…

– ציפּה’לי! – התחיל כּבר בּעלה מתחנן לפניה – מה אני, חרש, שוֹטה אוֹ קטן שלא אדע להזהר? בּאוֹתם המקוֹמוֹת מי אינוֹ מכּיר אוֹתי? בּשׂרוּל איש לא ינקוֹף אצבּע, תראי… – וּכדי לפייסה, עמד, בּא אצלה, צבט בּלחיוֹ של הקטן ואגב־כּך גם העביר בּכפּוֹ על ראשה. והיא טילטלה את ראשה וּבידה דחפה את כּפּוֹ להלן ממנה.

– מה אתה, משוּגע? לך, חזוֹר אל מקוֹמך!

לאפּוּנר לא יכוֹל להעביר את עיניו מעל פּני האשה הילדוּתיים שהוּצפוּ בּעין הורד וּבת־צחוֹק צעירה הפציעה עליהם שהיה בּה גם מן הצער והתרעוֹמת וגם מן החיבּה המוּצנעת. הצטער לאפּוּנר על שלא הביא עמוֹ חפיסת ממתקים בּשביל הילדים. עמד ללכת ואגב כּך פּישפּש בּכיס חזיתוֹ, מצא שם מטבּעוֹת אחדוֹת והוֹשיטן לאם:

– בּשביל הילדים לממתקים. אני מצטער שלא הבאתי להם כּלוּם. ילדיך, ישׂראל, הם, בּאמת, בּלא עין־הרע… בּפּעם הבּאה לא אשכּח להביא להם ממתקים…

– לא… תוֹדה… – גימגמה האם – ילדי אינם מפוּנקים… אין צוֹרך…

– אה, מה יש בּזה?.. סוֹף־סוֹף הלא קרוֹב אני… – ולאפּוּנר שוּב לחץ בּידוֹ את אצבּעוֹת האשה הרפוֹת והבּיישניוֹת. צבט בּלחיוֹ של ילד אחד, הכּה בּאצבּע צרידה לשני ולשלישי, תוֹך כּדי קריאה: “שלוֹם לכם חבריה! בּפּעם הבּאה כּבר אכריח אתכם לזמר את ה”זמירוֹת" שלכם! ואתה, קוּרקבן, ליל מנוּחה!" (הלזה כּבר היה מנמנם על לב אמוֹ). הכּל צחקוּ, וּצחוֹקוֹ של האב עלה על כּוּלם. הוא מאוּשר היה. יצא ללווֹת את האוֹרח. “הוֹאיל ואפשר לשבּוֹר שם בּחוֹשך את המפרקת”.

בּחוּץ עמד לאפּוּנר.

– אין צוֹרך, ישׂראל, לילך עמי הלאה. מכּאן אמצא את הדרך לבדי. – וּבהנמכת הקוֹל – אמוֹר נא לי, בּבקשה ממך, למה לך לנסוֹע אל הכּפר, אם אשתך אינה רוֹצה בּכך?

ישׂראל לחש על אזנוֹ של לאפּוּנר:

– לפני שבוּע וּמחצה חָנוּ פּוֹלנים בּיערה של פּוֹלישוּק. מכרתי להם לחם וּמליחים. עכשיו עלי לנסוֹע לקבּל את ממוֹני.

– מהפּוֹלנים?

– לא. הללוּ כּבר נסתלקוּ משם. משבּאוּ קוֹזאקים, הספּיקוּ להסתלק. רק כּעשׂרים איש היוּ, והמוֹסקאלים גדוּד היוּ, גדוּד שלם. ראיתים מרחוֹק כּשנסעתי עם הלחם. הספּקתי להוֹדיעם, והם נטלוּ את הסחוֹרה וּברחוּ.

– בּן־אדם! וּמי ישלם לך?

– ישלם לי הפּוּנדקי מפּוֹלישוּק, ר' אהרן… יהוּדי הגוּן, על־ידוֹ נעשׂה הכּל…

– ישׂראל! אמוֹר לי את האמת… הרי אתה מסַכּן את חייך. כּלוּם אתה אוֹהב כּל־כּך את הפּוֹלנים?

– מהנ… איני יוֹדע… מה שייך “אוֹהב אוֹתם”?.. כּלוּם אני יוֹדע?.. אלא… אלא… פּוֹלישוּק… מין “קליפּה” כּזוֹ תקוּעה בּי… אוֹתה אני אוֹהב…

– כּ–ך? כּ–ך? זה הוא הדבר… – מילמל לאפּוּנר ונפטר ממנוּ.

פּרק עשׂרים

זה ימים אחדים שלאפּוּנר לא ראה את טראוּגוּט. פּתאוֹם נעלם, ולאפּוּנר לא ידע ולא שמע עליו כּלוּם. יוֹם אחד נכנסה אליו לישבּטה והוֹדיעה שעליו להיוֹת מוּכן לצאת בּערב לדרך. “להיכן?” שאל בּתמיהה. הנערה משכה בּכתפיה ואמרה שאינה יוֹדעת. כּך צוּותה להוֹדיע. לאפּוּנר לא חזר על שאלתוֹ. סבר וקיבּל. לעת ערב שוּב נכנסה לישבּטה וחבילה בּידה.

– מה זאת? – שאל.

הנערה חייכה את חיוּכה המסתוֹרי ואמרה:

– אדוֹני לא יוּכל לנסוֹע כּך, כּמוֹת שהוּא לבוּש. עליו להתחפּשׂ קצת… טוֹב שהלילה אין לבנה.

ותוֹך כּדי דיבּוּרה התירה את החבילה והוֹציאה שׂמלת־אשה, לסוּטת־אשה וּמעיל מעוֹר־כּבשׂים שהכּפריים לוֹבשים, צרוּרים בּתוֹך מטפּחת־צמר גדוֹלה.

– יוֹאיל אדוֹני ללבּוֹש את זאת. אני אסייע לוֹ.

– כּיצד? עלי להתפּשט…

– אין צוֹרך, אדוֹני! ילבּש את השׂמלה הזאת על גבּי המכנסים. יש רק קוֹשי בּלסוּטה. היא, כּמדוּמני, צרה מלעלוֹת על גבּי מעילוֹ הקצר.

רגע אחד הבּיטוּ זה אל זה, עם שנמלכוּ בּדעתם כּיצד יש לסלק קוֹשי זה.

– לעזאזל! – קראה לישבּטה – למה לוֹ המעיל? את המעיל ישׂים בּעגלה. ואם ימצאוּהוּ, אין בּכך כּלוּם; יחשדוּ שגנבתם אוֹתוֹ. ואף מן הצינה אין לחשוֹש, הרי הפּרוָה הזאת והמטפּחת יחממוּהוּ. אין שהוּת להמָלך הרבּה, אדוֹני! יזדרז נא!

לאפּוּנר שמע בּקוֹלה: התפּשט את מעילוֹ הקצר, הסיר את צוארוֹנוֹ, קשר לצוארוֹ מטפּחת אדוּמה קטנה, לבש את הלסוּטה ואת השׂמלה.

– היכן מצאת את כּל זאת? – שאל.

– וּמה איכפּת לוֹ למר?

לאפּוּנר צחק:

– תמוּהני היכן מצאת אִכּרה קטנטוֹנת וּשמנמוֹנת כּזוֹ?

וּשניהם צחקוּ: הלסוּטה והשׂמלה היוּ עליו קצרוֹת מאד וּרחבוֹת מאד. וריח רע נדף מהן, של זיעה נוֹשנת ושל עוֹד משהוּ מסוֹאב.

– אילוּ ראה מר את בּעלת הבּגדים הללוּ…

– יפהפיה?

לישבּטה, שעמדה מאחריו ותפרה עליו את קיפּוּלי השׂמלה הרחבים שקיפּלה על מתניו ועל גבּוֹ, התגלגלה מצחוֹק.

– מי יוֹדע! – השיבה – הכּל לפי טעמוֹ של אדם.

– דבר אחד בּרי לי. – אמר לאפּוּנר – יפהפיה זוֹ לא התרחצה זה שנים. אני עוֹמד להקיא…

– משוּם הריח? ח־ח־ח… אף את הריח נתקן. עכשיו מי יאמר עליו שאינוֹ כּפרית? מצוּין!.. אלא שרגלי מר ארוּכּוֹת קצת מן המידה… אין בּכך כּלוּם! הרי יהא ישוּב בּתוֹך העגלה ורגליו תהיינה נעוּצוֹת בּתוֹך הקש…

– והריוַח שבּין הלסוּטה וּבין השׂמלה? הרי רוֹאים את כּוּתנתי הלבנה…

– אף לזאת נמצא תקנה. יש כּאן סוּדר אִכּרים אדוֹם וארוֹך. נכרוֹך אוֹתוֹ על בּטנוֹ… כּך! מצוּין!.. – ובעוד היא עוֹמדת וּמתפּעלת, פּרצה פּתאום בּקריאת־יאוּש מהוּלה בּצחוֹק.

– אוֹיה! השׂפם… מה נעשׂה לשׂפמוֹ של מר?

– עסק בּיש. אין רוֹאים כּאן בּסביבה כּפריוֹת בּזקן וּבשׂפם?..

– לא, מרי, כּפריוֹת כּאֵלוּ אין. – אמרה לישבּטה שקוּעה בּהרהוּרים.

– אם כּן?

– אם כּן… נגלח! אין עצה אחרת.

– אם גזירה היא, אקבּל! – הסכּים לאפּוּנר.

בּן־רגע העלה לאפּוּנר קצף בּפינכּה, אחת וּשתים ולא נשתיירה על פּניו חתימת שׂפם.

– מצוּין! – שוּב קראה לישבּטה מרוּצה מאד – אבל המכנסים מבצבּצים מתחת לשׂמלה, הרי זה בּכל זאת… אין זה כּשוּרה. צריכים למצוֹא גם לזאת תקנה. יש לנו שהוּת עוֹד כּמחצית השעה. אמהר ואביא לוֹ למר פּת ערבית, ועד שיאכל אשתדל למצוֹא לוֹ גם זוּג מגפים.

– ראי, לישבּטה, שלא לעוֹרר חשד בּרוֹב השתדלוּיותיך!

– אין חשש, מר! – ונמלטה מן החדר.

חיש מהר חזרה עם טריָן טעוּן פּת־הערבית, ושוּב נעלמה. לא יצאו עשׂרים רגע והנערה חזרה עם זוּג מגפים גדוֹלים על זרוֹעה.

– איזה אִכּר הספּקת לרצוֹח ולחלוֹץ מעליו את מגפיו? רוֹצחנית שכּמוֹתך…

וּשניהם צחקוּ ונהנוּ מן ה“מאסקאראד” הזה.

לאפּוּנר יצא מן האכסניה עם חשכה. סמוּך אצל הגזוֹזטרה עמדה עגלת אִכּרים פּשוּטה; אִכּר עטוּף בּפרוַת־כּבשׂים וּבכוֹבע עוֹר גדוֹל שירד על עיניו אחז בּמוֹשכוֹת. לאפּוּנר לא אמר ולא שאל כּלוּם, ועלה אל העגלה. האִכּר מיצמץ בּשׂפתיו, משך בּמוֹשכוֹת והעגלה זז.

כּל אימת שהעגלה עברה בּרחוֹבוֹת, שתקוּ שניהם. משיצאוּ מתחוּמה של העיר והחשכה האמישה עד שבּקוֹשי הבחינוּ את צללי האילנוֹת, שאל לאפּוּנר בּלחש:

– להיכן אנוּ נוֹסעים?

– לפּוֹלישוּק. – השיב טראוּגוּט.

– כּלוּם אדוני יוֹדע את הדרך?

– אל ידאג לכך, מר!

טראוּגוּט הפך אליו את פּניו. לאפּוּנר לא הכּירם: הם היוּ מוּכתרים זקן רחב וּמרוּבּע בּצוּרת מעדר, זקן ואָליקוֹרוֹסי מוּבהק.

– אנוּ עלוּלים – אמר לוֹ – לפגוֹע בּפלוּגת קוֹזאקים אוֹ ז’אנדארמים. מוּטב שיהא שכוּב כּל הזמן… אל תפטפּטי! על השאלוֹת שישאלוּךְ אל תעני, כּלבּה סבוּאה, יִמח שמךְ, בּת־זנוּנים שכּמוֹתךְ…

לא יצא רבע שעה, וּטראוּגוּט התחיל מזמר בּקוֹל שיר רוּסי עממי, ותוֹך כּדי כּך שפך עליו על לאפּוּנר, מתוֹך בּקבּוּק גדוֹל, איזה נוֹזל. אל אפּוֹ עלה ריח של כּוֹהל. וּטראוּגוּט זימר וזימר בּקוֹל משוּנה כּדרך אִכּר רוּסי שיכּוֹר. פּתאוֹם הפסיק ורקק:

– תוּף לכל השדים! שלוֹשה אילנוֹת… ואני סבוּר הייתי שאלה הם… אם השדים יהיוּ מנענעים וּמעוֹררים אוֹתךְ, בּת־כּלבּה שיכּוֹרה, לא תוּכלי להשיב אלא מלה אחת: “פאשקי… פאשקי… בּן־כּלבּה!” שנני יפה את המלים הללוּ “פאשקי, פאשקי, בּן־כּלבּה”.

לאפּוּנר חזר פּעמים אחדוֹת עם שנתן את דעתוֹ לחקוֹת לשוֹנה העמוּסה של שיכּוֹרה.

– הרי יפה! אל לשכּוֹח…

– אבל מה פּירוּש המלה “פאשקי”? – שאל לאפּוּנר.

– זה שם כּפר… אנוּ מבּני פאשקי ונוֹסעים אל כּפרנוּ. השם בּדוּי, כּמוּבן, אבל הקוֹזאקים אינם מבּני המקוֹם ויאמינוּ.

עיניהם כּבר התרגלו אל החשכה. בּמרוֹם נתגלוּ כּוֹכבים נוֹצצים, וּלאוֹרם הבחינוּ את השׂיחים, האילנוֹת והבּקתוֹת שהיו מבצבּצים אילך ואילך כּצללים שחוֹרים. נסעוּ שעתים, ואִילוּ בּדממת הלילה וּבטלטוּל החדגוֹני של העגלה, המלוּוָה חריקה וקשקוּש, היה דוֹמה עליהם שהם נוֹסעים כּבר הרבּה זמן ואין סוֹף לדרך הארוּכּה. לאפּוּנר נרדם וחלם שהוּא בּוארשה, שגברת בּליוּמין היא בּתוֹ של ה' בּרגר, והוּא לאפּוּנר מוּזמן אל בּיתם לנשף. אבל בּנשף הוֹפיע בּמגפים שנתנה לוֹ לישבּטה, בּלא צוארוֹן וּבלא מעיל קצר. איזה פּיזוּר־דעת מדאיב! לא ידע היכן יטמין את עצמו מבּוּשה… פּתאום הקיץ לקוֹל זמרתוֹ של טראוּגוּט, פּקח את עיניו בּבהלה וּשניה אחת היה תוֹהה וּבוֹהה ולא ידע היכן הוּא. טראוּגוּט שר שיר שיכּוֹרים רוּסי, והשתפּך בּקוֹלי קוֹלוֹת כּשיכּוֹר ממש. מיד נתחוור לוֹ ללאפּוּנר המצב, רצה לזכּוֹר את המלים שלימדוֹ זה, ולא יכוֹל… הכּל נשתכּח! כּוּלוֹ נקרש מאימה… שוּב חש בּקילוּח של כּוֹהל על ראשוֹ. אבל אלוֹהים, אלוֹהים! היאך אוֹמרים בּרוּסית “בּן־כּלבּה?”?.. אֵילוּ הברוֹת ריפרפוּ בּמוֹחוֹ, היה בּטוּח שהן משוּבּשוֹת… שכב עצוּם־עינים, ואל אזניו הגיעוּ קוֹלוֹת של בּני־אדם, של פּרסוֹת סוּסים וּצניפתם.

– סטוֹי²²! – נשמעה קריאה לא מרחוֹק בּיוֹתר.

“אלה הם, אלה הם…” הירהר לאפּוּנר ושמע את דפיקוֹת לבּוֹ הקצוּבוֹת ודוֹמה שהן עשׂוּיוֹת להיוֹת נשמעוֹת לכל אדם… אלוֹהים! מה הוּא שם הכּפר?.. מה יהיה? מה יעשׂה? הרי לא יוּכל לשתוֹק כּשיקיצוּהוּ; מה יאמר להם?..

וּטראוּגוּט מזמר וּמזמר.

– סטוֹי, סוּקין סין²³! – נשמעה כּבר מקרוֹב קריאת זעם.

העגלה עמדה. וּלשׂמחתוֹ של לאפּוּנר לא היה קץ כּששמע את הקריאה. סוּקין סין… זהוּ, זהוּ! פאשקי, סוּקין סין… פאשקי, סוּקין סין…

לא בּדרך הכּבוּשה, אלא בּשׂדה קצוּרה התנוֹעע משהוּ כעין גוּש שחוֹר גדוֹל. על־פּי הצעדה ונחר הסוּסים, הבין טראוּגוּט שזוֹהי פּלוּגת פּרשים שתעתה מן הדרך. שני רוֹכבים פּרשוּ מאוֹתוֹ הגוּש והתקרבוּ אצל העגלה.

– מי אתה?

– אִכּר מפאשקי, ענין ידוּע, וּמִתכַּנֶה פּוֹפּוֹב. היאך זה, ענין ידוּע…

– להיכן אתה נוֹסע?

– היאך זה? הבּיתה. ענין מוּבן…

– מהיכן אתה נוֹסע?

– אבל מן החתוּנה. הלא מחוּתני, יוֹדע אתה, השׂיא את בּתוֹ… קצת זילַפנוּ, מקצת מן המקצת… יסלח לנוּ האל, אין זוֹ עבירה…

– וּמי כּאן?

– כּאן? דבר מוּבן, האשה. הי, טריוֹשקה! קוּמי אַ, טריוֹשקה, בּת־זנוּנים שתתפּקעי! קוּמי, אוֹמרים לך… סבאה כּחזירה, ועכשיו סחוֹב אוֹתה הבּיתה… צרה עם נשים.

החיילים צחקוּ. אחד מהם שחה אל העגלה.

– איזה סרחוֹן של יי"ש! – קרא החייל – עד לויוֹרסטה²⁴ הוֹלך סרחוֹנה.

– נ־נוּ, אשה! – העיר השני – בּאמת ליקלקה יוֹתר מן המידה. צריך אתה, אִכּר, להרבּיץ בּה יפה, וכך, שתדע…

– ענין ידוּע, אדוֹני! מה תוֹעלת וּמה סדר בּנשים!.. סבאה כּחזירה, בּת־זנוּנים זוֹ. אמרתי לה: “טריוֹשקה, אל תשתי! הוֹתירי לבעלך”, והיא שתתפּקע…

– שמע, אכּר, היכן הדרך לפּוֹלישוּק?

– ענין ידוּע, ישר, ישר… מעט רחוֹק, עד שתראוּ את הצלב… תפנוּ שׂמאלה, ישר ישר כּכה עד לגבעה. מאחרי הגבעה זאגריבּוֹ. כּפר כּזה יש, זאגריבּוֹ. ואחרי זאגריבּוֹ אוֹתה פּוֹלישוּק עצמה.

– אם כּן, עד הצלב ישר, ואחר כּך, אמרת, לפנוֹת שׂמאלה?

– כּך, אדוֹני, כּך בּדיוּק. “אי, מחוּתן, מחוּתני”… – פּתח שוּב טראוּגוּט בּשירתוֹ.

– סַע בּעזרת האל! – אמרוּ לוֹ הקוֹזאקים.

טראוּגוּט מיצמץ בּשׂפתוֹתיו ודפק את סוּסיו. הקוֹזאקים הפליגוּ בּחשכה.

זמן־מה שתקוּ. מסביב היתה שוּב דממה.

“פאשקי, פאשקי, סוּקין סין”, התחיל לאפּוּנר מדוֹבב בּלחש וּבצחוֹק כּבוּש. טראוּגוּט לא כּבש עצמוֹ והפליט אף הוּא קטע של צחוֹק לתוֹך זקנוֹ המזוּיף וריטן בּפּוֹלנית: “דם כּלבים, שיִקחוּם השדים!”…

– איזוֹ דרך הראה להם מר? – שאל לאפּוּנר שהבין בּמקצת את שׂיחתם.

– קרוֹב הדבר ששלוֹש אוֹ ארבּע שעוֹת יהיוּ עוֹד תוֹעים בּדרך. בּין כּך לכך נספּיק להגיע אל פּוֹלישוּק.

סוֹף־סוֹף בּיצבּצה מתוֹך החשכה והסתמנה לעיניהם יוֹתר ויוֹתר חוֹמה שחוֹרה. טראוּגוּט הגבּיה כּלפּי חוֹמה זוֹ את מגלבוֹ

ואמר:

– יש להניח שהם כאן.

– מה כּאן?

– היער של פּוֹלישוּק.

לבּוֹ של לאפּוּנר התחיל מתפּעם לשמע השם הזה, וּלמראה היער האפל שבּוֹ היתה גנוּזה ילדוּתוֹ הנוּגה…

טראוּגוּט נטה מן הדרך ועקף את היער בּנסעוֹ על שׂדה בּוּר. זמן־מה נסעוּ ואחר עמדוּ.

– כּאן, אמרוּ לי, צריכה להיוֹת בּקתה קטנה. היכן בּקתה זוֹ, לכל השדים? – רטן טראוּגוּט, וירד מעל מוֹשבוֹ לילך לבקש את הבּקתה. לאפּוּנר נשתייר לבדוֹ שוֹכב על העגלה. זה כּבר לא נזדמן לוֹ להיוֹת בּלילה יחידי בּשׂדה. הרגשת בּדידוּת משוּנה לפפתוֹ. היה שקט נפלא מסביב. פּעם אחת נשמע ציוּץ דק מן השׂדה של איזה עוֹף מנמנם, ונדם. וּפעם שניה הבחינה אזנוֹ נביחת־כּלב עמוּמה שהגיעה אי־משם ממרחקים, ואף היא נבלעה מיד בּתוֹך החלל החשך. ושוּב דממה מוּפלגת צוֹללת בּאזניו. נזכּר: בּתוֹך היער הזה, העטוּף בּאפלתוֹ, כּמה לילוֹת בּעתה עברוּ עליו פּעם, והוּא אז גוֹזָל רך ויחיד וּמוּרדף בּעוֹלם זר. אוֹתם הלילוֹת, זכוּר הוּא, היה היער, מסביב לבקתת הזפּת שלוֹ, מרחיש שדים ורוּחין, והוּא בּלב גוֹוע מיראה ופחד היה מוֹסר עצמוֹ תחת חסוּת אלוֹה, כּילד שמתחטא לפני אמוֹ וּמכבּש עצמוֹ בּין זרוֹעוֹתיה הסוֹככוֹת עליו. עדיין זכוּרים לוֹ פּסוּקים מקריאת־שמע. “בּידך אפקיד רוּחי”, היה אוֹמר כּל לילה לפני השינה. “מימיני מיכאל, משׂמאלי גבריאל, לפנַי אוּריאל ועל ראשי שכינת אל”. תחת משמר זה היה נרדם בּלב בּוֹטח והוֹמה. דוֹמה שעכשיו הוּא מוּשלך בּליל ישימוֹן, בּלא חסוּת וּבלא משמר…

זמן מרוּבּה היה שכוּב פּרקדן ועיניו תלוּיוֹת בּמרוֹם. לאוֹרם השלו של הכּוֹכבים, בּדממתם הנשׂגבה עלה על לבּוֹ שיש משהוּ משוּתף בּין אוֹתוֹ הבּטחון של הילד המפקיד את עצמוֹ, תוֹך בּיעוּתי־לילה, בּיד האל וּמלאכיו וּבין אוֹתה השלוָה המשוּנה והמלאה תעלוּמה שראה בּפני אוֹתוֹ צעיר תלוּי… עלה על לבּוֹ שנפש האדם נסתבּכה בּרשת של טעוּיוֹת, אוֹ, יוֹתר נכוֹן, בּטעוּת אחת גדוֹלה וגוֹרלית; כּל לבטיה, מאבקיה וּמאוַייה תלוּיים בּמשׂא־שוא אחד גדוֹל. ואָשרה האמיתי אינוֹ בּמקוֹם שהיא מבקשת אוֹתוֹ, אלא אי־שם בּצינת השלוָה הנשׂגבה של הכּוֹכבים וּבאוֹתה החסוּת החמה של הילדוּת עם “שכינת אֵל על ראשה”…

ניעוֹר מהרהוריו לקוֹל פּסיעוֹת מתקרבוֹת.

– היא כּאן, מן הצד, אוֹתה בּקתה. – אמר טראוּגוּט ונטל את המוֹשכוֹת.

העגלה זזה, ואחר רגעים מספּר הגיעוּ אל צריף אחד שעמד בּפאתי היער, בּצלע מוֹרד, חבוּי בּין אילנוֹת. רוּח טחב נשבה עליהם וריח מים הגיע עם הרוּח.

– מה כּאן? נחל? – שאל לאפּוּנר.

– הניֶמאן. – השיב טראוּגוּט.

הצריף היה ריק מאדם. את הסוּסים העמידוּ תחת מוּסך.

– ועכשיו נסתיים המאסקאראד שלנוּ. – אמר טראוּגוּט. הסיר מעליו את זקנוֹ, קיפּלוֹ בּזהירוּת רבּה והטמינוֹ בּתוֹך כּיסוֹ. לאפּוּנר התפּשט מלסוּטתוֹ וּמשׂמלתוֹ שריח כּוֹהל חריף עלה מהן, וּשניהם עלוּ בּמדרוֹן על מנת להכּנס אל היער.

– עמוֹד! מי כּאן? – נשמעה קריאה מלמעלה.

– משלנוּ. – השיב טראוּגוּט.

– והסיסמה?

טראוּגוּט הגה איזוֹ מלה, שהיתה סתוּמה ללאפּוּנר. וּמיד הגיחוּ אליהם שני זקיפים בּלבוּש משוּנה, קצתוֹ מדי־צבא וּקצתוֹ בּגד אזרחים. שניהם הצדיעוּ לפני טראוּגוּט: הם הכּירוּ מיד את מי שהיה מצבּיאם החביב עליהם.

– היכן החבריה? – שאל בּקוֹל מפקד.

– בּיער, אדוֹני המפקד! חברי ילך ויראה לכם את המקוֹם.

– הסוּסים והעגלה שם למטה, בּמוּסך של הצריף…

– אל ידאג, אדוֹני המפקד! הכּל יהיה בּסדר.

– אם כּן, נלך.

כּסוּמים הלכוּ שלשתם בּשוּרה זה אחר זה בּשביל צר וארוֹך. אחר נטוּ מן השביל והלכוּ בּין אילנוֹת כּשהם אוֹחזים איש בּרעהוּ, עד שהגיעוּ למקוֹם אחד, והזקיף ההוֹלך לפניהם הוֹדיעם שהם עוֹמדים לירד בּמדרוֹן זקוּף והקרקע המכוּסה בּשלכת ארנים חלקלקה ועליהם לפסוֹע בּזהירוּת. הרי זוֹ היתה מכתשת גדוֹלה מַצמיחה שׂיחים. למטה, על קרקעית המכתשת, בּערה מדוּרה וּסביבה הבליחוּ פּרצוּפי אדם ונעוּ צללים. המדוּרה השרתה את אוֹרה על כּל רוּחוֹת המדרוֹן וזה הקל עליהם את הירידה, עם שהם נאחזים בּשׂיחים וגוֹלשים מאחד אל משנהוּ. הזקיף מוֹרה הדרך לא היה עוֹד עמהם. הוּא הזדרז להקדים וּלהתחלק למטה כּדי להוֹדיע על בּוֹאם של שני המבקרים. מיד קפץ קצין ועלה להקבּיל פּניהם. הוּא הצדיע לפני מי שהיה מצבּיאוֹ. טראוּגוּט הקדים וּפשט לוֹ את ידוֹ והציג לפניו את לאפּוּנר. הקצין הזמינם אל המדוּרה. ואילוּ טראוּגוּט לא זז. משוּם מה רצה לשמוֹע בּתחילה דין־וחשבּוֹן על המצב בּפּלוּגה. הקצין סיפּר בּלשוֹן חיילים פּשוּטה, קצרה ועוּבדתית. פּתח ואמר שהגיעוּ לכאן לפנוֹת ערב. הפסיקוֹ טראוּגוּט: “הכיצד! לפי המשוֹער, צריכים הייתם להיוֹת כּאן כּבר לפני יוֹמַים”. הקצין חייך: “הן, כּבוֹד מעלתוֹ, אילמלא הקוֹזאקים…” עוֹד היוֹם אחר הצהרים היתה להם התנגשוּת כּשלוֹש וירסטאוֹת מפּוֹלישוּק. הקוּזאקים היוּ כּשלוֹשים איש. עשׂרה מהם נפלוּ חללים. השאר נסוֹגו מאחרי הגבעה. “אבל אנחנוּ לא יכוֹלנוּ לרדוֹף אחריהם, הוֹאיל והיוּ לנוּ הרבּה פּצוּעים”. בּאוּ לפּוֹלישוּק יגעים, רעבים ונקשים. סיכּוּיָם למצוֹא כּאן מקוֹם מנוּחה וּמזוֹן בּטל, הוֹאיל והקוֹזאקים שעברוּ בּכאן הספּיקוּ לשדוֹד ולחמוֹס הכּל, מכּל אוֹכל־נפש וּמכּל בּהמה חיה, ואת הבּנינים העלוּ בּאש. מן האנשים לא נוֹתרה כּאן אף נפש חיה, מי נהרג וּמי נתמלט וּברח. לא נשתיירה אלא בּעלת האחוּזה, מטוֹרפת למחצה מן הבּלהוֹת; היא דרה בּאיזוֹ בּקתה בּיער וּמתפּרנסת מעשׂבים. ועם כּל זאת רוּחם של הבּחוּרים שלנוּ טוֹבה עליהם. שלחנוּ אחדים מהם אל הכּפר הסמוּך לבקש אוֹכל, ועדיין לא חזרוּ. מי יוֹדע אם לא פּגעוּ בּהם שוֹטרים אוֹ חיילים. אפשר שגם זקן־הכּפר בּעצמוֹ מסרם לרשוּת. כּוּלם כּאן כּלבים בּוֹגדים, וז’ידים מרגלים מרחשים כּכינים. אין להמלט מהם; הם כּרוּכים על עקבוֹתינוּ בּכל מקוֹם. כּיון שבּאנוּ לכאן כּבר מצאנוּ אחד. “מה אתה עוֹשׂה כּאן, ז’יד?” – אני מטייל כּאן", השיב לי. חַ־חַ־חַ… בּא לשאוֹף רוּח צח, הז’יד הזה. “תטייל, אמרתי לוֹ, בּשמים. שם למעלה האויר צח יוֹתר”. החברה שלנוּ משכה אוֹתוֹ בּחבל על אחד האילנוֹת בּוֹ בּמקוֹם. נקשים וּמרי־נפש, מצאוּ שעה קלה של קוֹרת־רוּח. גירדנוּ וחיטטנוּ בּכל התרמילים ולא מצאנוּ אלא חוֹפן גריסים וּבצל אחד, והבּחוּרים שלנוּ מבשלים את זה בּקדרה מלאה מים. הזאבים המוֹסקאליים מחזרים בּמקוֹמוֹת הללוּ וּמרחרחים סביבנוּ. כּל הלילה עלינוּ לשקוֹד…

קצין צעיר זה פּניו היוּ רצוּצים. ניכּר היה שהוּא יגע ורעב ורגליו טוֹענוֹת אוֹתוֹ בּקוֹשי. ואף־על־פּי־כן היתה רוּחוֹ מבוּדחת עליו. טראוּגוּט סיפּר לוֹ על פּגישתוֹ עם פּלוּגת הקוֹזאקים. צחקוּ על המאסקאראד שלהם ועל הדרך שהראה לקוֹזאקים האִכּר מפאשקי.

ירדוּ שלשתם אל החבוּרה שמסביב למדוּרה. כּוּלם שם הכּירוּ את טראוּגוּט שהיה חביב וּמכוּבּד עליהם, ושׂמחוּ לראוֹתוֹ בּיניהם. התחיל זה שוֹאלם על קוֹרוֹתיהם, קרבוֹתיהם וּמצבם; הזכּיר אלוּ שמוֹת של חברים ושאל היכן הם וּמה שלוֹמם. לאפּוּנר ראה את עצמוֹ זר ושמע מתוֹך פּיזוּר־דעת. כּל כּמה שידע עוֹד מקוֹדם על מצב הפּלוּגוֹת הלוֹחמוֹת, מראה האנשים שראה לפניו עשׂה עליו רוֹשם קשה מאד. כּוּלם לבוּשים בּלוֹיים, לא מגוּלחים ולא רחוּצים, היוּ דוֹמים לא לחיילים אלא יוֹתר לאנשים מוּרדפים וּמנוּדים, שהחברה הקיאה אוֹתם. מתוֹך דבריהם לא שמע יאוּש אוֹ חרטה על המעשׂה שהם עוֹשׂים, אלא בּוּז וחרוֹן־אף על פּחדנוּתם וּבגידתם של האִכּרים ושל השליאכטה העירוֹנית בּליטא. אילך ואילך היוּ ישוּבים אוֹ שכוּבים אנשים פּצוּעים, בּמטליוֹת וּסמרטוּטים מסוֹאבים וּמלוּכלכים בּדם, בּמקוֹם תחבּוֹשוֹת. הללוּ מקשיבים ליסוּריהם ושוֹתקים והללוּ נאנחים בּדממה, ואיש מהם לא הפליט הגה מפּיו. זוֹהי פּוֹלין הדווּיה!.. – הגָה בּרוּחוֹ הקשה – כּך נלחמת פּוֹלין על חירוּתה!.. בּיקש בּעיניו את ווֹלפזוֹן בּין אוֹתם שהיוּ יוֹשבים סביבוֹ וּמוֹסיפים אגב שׂיחה עצי זרדין וסוֹכוֹת אל האש אוֹ בּוֹחשים בּקדרה שהתחילה כּבר רוֹתחת. פּתאוֹם ראה בַּצל, מוּפרש קצת מהחבוּרה, מאחוֹרי גבּוֹ של אחד הבּחוּרים, יוֹשב אחד עסוּק בּתפירה וּפניו כּאילוּ מוּדעוֹת לוֹ. עמד, עקף את כּל היוֹשבים בּמעגל ונתקרב אצל אוֹתוֹ אדם. הלז לא הגבּיה ראשוֹ ממלאכתוֹ; בּמתינוּת וּבכל כּוָנת־הלב אבל בּאצבּעוֹת לא רגילוֹת חִיֵיט טלאי על בּגד. עמד לאפּוּנר ותהה עליו: הרי זה כּמדוּמה, זיגמוּנד ווֹלפזוֹן, ואף־על־פּי־כן לא הוּא… החליט וקרא:

– מר ווֹלפזוֹן?

הלזה הגבּיה ראשוֹ, תלה בּוֹ עיניו כּניעוֹר מחלוֹם, וּבמנוּחה אמר:

– מר לאפּוּנר… כּיצד בּא לכאן?

לאפּוּנר אמר שנשלח לכאן מטעם הממשלה בּתוֹרת מפקח.

– מוּטב, יפקח לוֹ, אם יש צוֹרך בּכך. בּבקשה, יֵשב נא… על הקרקע. כּסאוֹת אין כּאן…

לאפּוּנר צנח וישב כּנגדוֹ על הקרקע, עם שהוּא מחבּק את בּרכּיו. זיגמוּנד המשיך לתפּוֹר ולאפּוּנר לא העביר ממנוּ את עיניו. זה כּשבוּע בּודאי לא התגלח, ואילוּ שׂערוֹת ראשוֹ מסוּפּרוֹת היוּ עד לעוֹרוֹ. משוּמַן בּשׂרוֹ לא נשתייר סימן כּלשהוּ; כּחוּש היה מאד. פּניו המעוּטרוֹת סיבים שחוֹרים וּצפוּפים שוּנוּ מאד: הכחישוּ ונתארכוּ, וכמדוּמה שזה זמן רב לא עלוּ עליהם מים. לא נשתיירוּ בּהן מקלסתרוֹ הקוֹדם אלא עיניו הטוֹבוֹת והמסתכּלוֹת מתוֹך איזוֹ עצבוּת של כּניעה, ושׂפתוֹתיו המלאוֹת. מעיל לא היה עליו (זיגמוּנד היה עסוּק בּהטלאתוֹ). היה לבוּש רק בּכוּתוֹנת מטוּלאת וּמזוּהמת. וידיו, ידיו המעוּנגוֹת והמטוּפּחוֹת, הוֹי מה היה להן!.. לבּוֹ של לאפּוּנר התכּווץ. דוֹמה שהידים הללוּ הנוּקשוֹת והמסוֹאבוֹת עם שוּלי השחוֹר של הצפּרנַים דיבּרוּ יוֹתר מכּל שהלשוֹן היתה יכוֹלה לספּר על חיי אדם זה. יש שהיה משתדל להשחיל חוּט בּמחט, וּכשלאפּוּנר ראה את עיניו המצוּמצמוֹת כּנגד חרירה של המחט, היה חוֹשב: הנה הוּא עוֹמד להשמיע דבר הלצה! אבל זיגמוּנד זה כּבר לא התלוֹצץ… ותמוּה היה לוֹ ללאפּוּנר שאינוֹ שוֹאל לא על הוֹריו ולא על ואנדה. לפניו ישב אדם אחר. בּכיסוֹ היתה מוּנחת המתנה שהביא לוֹ מואנדה. קוֹדם סבוּר היה שיבוֹא וישַׂמח את לבּוֹ בּמתנה זוֹ; עכשיו היה מקשה משוּם מה לפתוֹח בּדבר זה.

– רוֹאה אני שבּצבא צריכים לידע גם את מלאכת החייטוּת. – אמר לאפּוּנר רק בּשביל שלא לשתוֹק.

– אגב ריצה בּחוֹרש, נאחז שרווּלי בּסוֹך ונתקרע כּוּלוֹ…

– שמעתי שהיתה לכם התנגשוּת עם קוּזאקים…

– מהנ…

– חלקתם להם מנה הגוּנה, כּפי ששמעתי?

– מהנ… אנוּ ירינוּ, הם ירוּ… היוּ הרוּגים וּפצוּעים. ננַא! – ועשׂה תנוּעה בּידוֹ כּדרך שאדם דוֹחה את השׂיחה.

– אבל אדוֹני שׂיחק לוֹ מזלוֹ…

– מהנ… – וּפתאוֹם השמיט את ידיו עם המעיל ושאל – מה אמר מר?

– אמרתי ששׂיחק לוֹ למר מזלוֹ בּאוֹתה ההתנגשוּת…

– אה, כּך? המזל… אפשר הכּל מן המזל. מי יוֹדע… הנה אני יוֹשב כּאן וּמהרהר, הנ!.. משוּנה, משוּנה, אוֹמר אני לוֹ למר. הכּל אוֹמרים שכּל הצרוֹת הן מן האֶגוֹאיזם, מ… מאהבתוֹ של אדם לעצמוֹ המוּגזמת. ואני אוֹמר: לא, כּי כּל הצרוֹת מזה שאין אדם אוֹהב לעצמוֹ בּמידה מספּקת. כּל הצרוֹת, אוֹמר אני לוֹ!.. כּשאדם אינוֹ מרוּצה מעצמוֹ הוּא הוֹלך ושוֹפך את חמתוֹ על אחרים. מכּאן כּל הצרוֹת וכל המלחמוֹת וכל האידיאלים… אדם שׂוֹנא את עצמוֹ, מבקש מפלט מעצמוֹ, מה הוּא עוֹשׂה? ממציא לוֹ איזוֹ עילה לדכּא, לשעבּד ולרצוֹח אחרים, אוֹ מוֹצא לוֹ עילה לעשׂוֹת מלחמה נגד אוֹתם שמדכּאים, משעבּדים ורוֹצחים. אילמלי היוּ אנשים אוֹהבים לעצמם יוֹתר, מה צוֹרך להם בּאידיאלים, בּמלחמוֹת וצרוֹת רבּוֹת אחרוֹת? אילמלי היוּ מרוּצים מעצמם יוֹתר, היוּ אוֹהבים גם את זוּלתם יוֹתר. ראה, הרי אני לא הייתי מרוּצה מעצמי, מה עשׂיתי? בּרחתי! רצתי כּשוֹר משתוֹלל, וּבעיוָרוֹן של חמת רצח הרגתי את הראשוֹן שפּגעתי בּוֹ… בּחוּר נחמד! יפהפה! הוּא עט עלי רכוּב על סוּסוֹ בּחרב שלוּפה. שלחתי בּוֹ שני כּדוּרים… למה יריתי בּשניה? איולת… היד עם החרב נשמטה מיד. זרם דם נשפּך מתוֹך שרווּלוֹ, כּמוֹ מתוֹך צינוֹר. הוּא צוַח! הוּא צוַח!.. אילוּ שמעת… הצוָחוֹת עוֹמדוֹת עדיין בּאזני… ונפל מיד מעל סוּסוֹ. הסוּס הנבהל בּרח. למה עשׂיתי את זאת? מפּני שלא אהבתי את עצמי. מהנ, בּוַדאי…

– אבל הרי זה היה אוֹיב. אילמלא הקדמת, היה הוֹרגך.

– מפּני שאף הוּא בּרח מעצמוֹ… אוֹ אוֹתם ששלחוּהוּ… יחזוֹר לביתוֹ, אל הוֹריו הזקנים שמחכּים לוֹ, בּלא זרוֹע. לא! הוּא לא יחזוֹר. הוּא שוֹכב שם בּשׂדה וצוֹוח. אני שוֹמע…

לאפּוּנר פּתאוֹם אמר:

– ראיתי את העלמה בּרגר, את ואנדה בּרגר…

ולא ידע אם זיגמוּנד שמע את דבריו אוֹ לא. הלזה רק חייך בּתחילה לעצמוֹ, ואחר אמר:

– מהנ… פּעמים הרי זה יוֹצא משוּנה, מצחיק. היה כּאן עמנוּ מוֹדע אחד מוארשה, משוֹרר, דבוֹשיק שמוֹ. בּוארשה היה מספּר עלי כּל מיני שקרים וּשטוּיוֹת, מפּני… מפּני שלא טוֹב היה לוֹ. וּבכן, משנפצע טיפּלתי בּוֹ, חבשתי לפצעיו. סבל המסכּן מאד. בּלילה היה זה. השכּבתיו תחת שׂיח וישבתי על־ידוֹ. בּיקש כּל רגע לשתוֹת. את כּל הצפּחת הערה לתוֹכוֹ. לבסוֹף בּיקש את ידי. נתתי לוֹ. לא היה לוֹ למסכּן כּוֹח ללחוֹץ אוֹתה. בּיקש ממני סליחה. מה עלי לסלוֹח לך? שאלתיו. והוּא השיב: סלח לי, רֵע, ששׂנאתיך! לא, חביבי, אמרתי, לא לי לסלוֹח לך. אגלה לך סוֹד שאי אתה יוֹדע בּודאי: לא אוֹתי שׂנאת אלא אוֹתך, את עצמך… אבל פּתאוֹם הרגשתי בּידוֹ שהיתה כּל הזמן לוֹפתת את ידי, שאינה אוֹחזת עוֹד כּיד חיה, שהיד מתה. צעקתי אליו, ניענעתי אוֹתוֹ – לשוא! הוּא מת. ועד היוֹם איני יוֹדע אם שמע את דברי. אבל אני יוֹדע שיצא מן העוֹלם בּטרם סלח לעצמוֹ…

– אה! – קרא לאפּוּנר – זכוּרני, הרי זה אוֹתוֹ דבוֹשיק, הן… כּל זה היה בּגלל העלמה בּרגר.

בתנוּפה זקף עליו זיגמוּנד את ראשוֹ והסתכּל בּוֹ שניה אחת בּשאלה.

– אדוֹני ראה את וַאנדה בּרגר? – שאל.

– הן, בּוַדאי! ראיתיה. ואף שלחה למר את זאת. – חיטט זמן־מה בּכיסיו והוֹשיט לוֹ את הדבר שהנערה בּיקשה למסוֹר לוֹ.

זיגמוּנד נעץ את המחט בּאריג וּתפוּשׂ הרהוּרים סילק בּתנוּעוֹת מתוּנוֹת את הניירוֹת המגוּוָנים אחד אחד עד שהוֹציא את פּריפת־הזהב. עדיין תפוּשׂ בּאוֹתם ההרהוּרים הסתכּל בּפּריפה זמן־מה, כּמבקש להעלוֹת בּזכרוֹנוֹ דבר נשכּח… אחר כּך שוּב עטף את הפּריפה בּאוֹתם הניירוֹת המגוּוָנים אחד אחר אחד והטמינה בּחיקוֹ, מתחת לכּוּתוֹנת, כּדרך שעוֹשׂים האִכּרים. שוּב נטל את המחט, וּבמנוּחה כּמדבּר אל עצמוֹ:

– שתי מתנוֹת הבטיחה אז ואנדה ליתן “לאדם הטוֹב בּיוֹתר והעני בּיוֹתר”… זה היה בּנשף, כּשחַגוֹנוּ בּפּעם האחרוֹנה את יוֹם הוּלדתה. אז קיבּלה את הפּריפה… לאדם הטוֹב בּיוֹתר והעני בּיוֹתר, אמרה אז…

רצה לאפּוּנר לשאוֹל מה היא המתנה השניה שהבטיחה הנערה לאוֹתוֹ אדם, ולא שאל. רק תהה על אדם זה ולא ידע אם שׂמח הוּא על המתנה מהנערה האוֹהבת אוֹתוֹ אוֹ לאו.

בּמעגל החיילים שישבוּ סביב למדוּרה התעוֹררה פּתאוֹם תנוּעה. נשמעוּ משם קריאוֹת שׂמחה. קפצוּ על רגליהם והקיפוּ צעירים אחדים שזה עתה בּאוּ. אלה היוּ חבריהם ששלחוּם לתוּר להם אוֹכל והתמהמהוּ לחזוֹר. לאפּוּנר עמד ונתקרב אצל החבוּרה שנצטוֹפפה מסביב לחבריהם ושמעוּ לסיפּוּר־המעשׂה בּמה שאירע להם. זקן־הכּפר עיכּבם והתחיל חוֹקר אוֹתם: מי ומה, מהיכן וּלהיכן?.. התקהלוּ סביבם כּל אִכּרי הכּפר. זקן־הכּפר רצה לאסרם וּלמסרם לרָשוּת. נמצאוּ אחדים שהתנגדוּ; הציעוּ לשלחם מיד, כּדי להמנע מדין־וּדברים עם המשטרה, שפּגיעתה בּכלל רעה ואין להפּטר ממנה. התחילוּ מדיינים. אלה בּכה ואלה בּכה. עד שהם עוֹמדים וּמדיינים, שנים מהם כּבר הספּיקו להתמלט וּלהטמיר את עצמם בּתוֹך כּרי של חשש שעמד בּשׂדה בּסמוּך. את השנים שנשתיירוּ אסרוּ בּחבלים וחבשוּם בּמחסן התבוּאה. אוֹתם שהסתתרוּ המתינוּ עד שחשך היוֹם והבעירוּ את החשש. קמה מהוּמה בּכּפר. הרוּח הפיחה את האש כּלפּי מחסן־התבוּאה. פּתחוּ את המחסן להציל את התבוּאה, וּשני האסירים נמלטוּ אף הם. כּל בּני הכּפר היוּ עסוּקים בּכיבּוּי הדליקה, ואוֹתם הספּיקוּ בּינתים ליקח בּשבי תרנגוֹל אחד, ושלל – שׂקיק עדשים וּשתים וּמחצה כּכּרוֹת לחם… רוּח חדשה עברה בּמחנה. כּמוֹ ילדים צחקוּ והתלוֹצצוּ. שנים התחילוּ מתגוֹששים. חיש מהם ערפוּ את ה“שבוּי”, מלגוּהוּ בּרוֹתחין, את מעיו השליכוּ לתוֹך המדוּרה, ועל אוּרה צלוּ את בּשׂרוֹ.

ישבו לסעוּדה. זיגמוּנד בּמעילוֹ המטוּלא ישב גם הוּא בּמעגל. התרנגוֹל היה מוּטל בּאמצע על גבּי מצע של עלים. מזלגוֹת לא היוּ, זוּלת סכּיני־כּיס אחדוֹת. היוּ חוֹתכים מן הבּשׂר ואוֹכלים בּאצבּעוֹת. מלח לא היה להם, אבל אכלוּ לתיאבוֹן וּברעש מתוֹך מצמוּץ שׂפתים וטַחַן שינַים, כּשהפּה ממוּלא פּרוּסוֹת לחם יוֹתר משיעוּר כּזית. תוֹך כּדי עבוֹדת הטוֹחנוֹת ועסק של בּית־הבּליעה דיבּרוּ הכּל יחד בּפיוֹת מלאים וּמפמפּמים. לא יצאה שעה קלה ועל תלוּלית העלים נשתיירוּ רק עצמוֹת מכוּרסמוֹת. אחר הבּשׂר בּא המרק. לכל החבוּרה היתה רק כּף אחת, והיה כּל אחד שוֹאב בּה מתוֹך הקדרה, גוֹמע ממנה, מלקלקה מלגו וּמלבר וּמעבירה לחברוֹ מקוּנחת יפה בּלשוֹנוֹ. אף הנזיד היה בּלא מלח, ואילוּ פּת האִכּרים השחוֹרה, הריחנית והממוּלחת יפה היתה בּנוֹתנת טעם גם לוֹ לנזיד. לאפּוּנר וּטראוּגוּט לא השתתפוּ בּסעוּדה. שניהם ישבו מצוּדדים. לאפּוּנר הסתכּל ממקוֹמוֹ בּזיגמוּנד שאף הוּא היה אוֹכל את הבּשׂר בּאצבּעוֹת מזוֹהמוֹת וגוֹמע את הנזיד מתוֹך הכּף המשוּתפת…

אחר כּך השתטחוּ סביב למדוּרה. לאפּוּנר וּטראוּגוּט שכבוּ בּמקוֹמם זה אצל זה.

– וּמה אוֹמר האדוֹן? – שאל לאפּוּנר בּלחש.

– על מה?

– על מה שראה?

– כּמעט כּמוֹ שאדוֹני תיאֵר לי.

– כּמעט?

– המציאוּת היא יוֹתר נוֹראה מששׂח לי מר. וּמה דעתוֹ של מר לאפּוּנר?

– נהיה פּוֹשעים לאלוֹהים וּלפּוֹלין אם נניח שהמצב יִמשך כּמוֹ שהוּא כּעת.

– וכיצד לא יניח?

– עוֹד איש אחד שיש לסמוֹך עליו… הייתי יחד עמוֹ מפזר וּמגרש את כּל אוֹתם העסקנים שבּוארשה והיינוּ נוֹטלים את המוֹשכוֹת בּידינוּ וּמתחילים הכּל מחדש, את הכּל!

טראוּגוּט רטן משהוּ תחת שׂפמוֹ המשוּפע ושתק.

לאפּוּנר ניעוֹר מתנוּמתוֹ על־ידי שריקה גוֹזרת וּממוּשכת. מיד קפץ מבוּלבּל על רגליו. טראוּגוּט לא היה עוֹד על־ידוֹ. השמים כּבר הבהירוּ בּאוֹרה של שחרית. המדוּרה היתה כּבוּיה. מסביב בּהלה והתרוֹצצוּת. נשמע קשקוּש חרבוֹת, קוֹלוֹת־פּקע יבשים של אקדוֹחים ורוֹבים שנפתחוּ ונטענוּ בּחפּזוֹן. הכּל התפּזרוּ בּין השׂיחים ורצוּ למעלה בּמדרוֹן. לאפּוּנר רץ אחריהם. אי־משם, מאחרי המכתשת, נשמעוּ יריוֹת. בּמקוֹם אחד, לאוֹרך שוּלי המכתשת, פּזוּרים בּין האילנוֹת והשׂיחים, היוּ חיילים שכוּבים על האדמה ויוֹרים. לתוֹך נוֹפי האילנוֹת פּוֹרצוֹת וּמסתוֹבבוֹת דבוֹרים גמלוֹניוֹת כּביכוֹל בּזמזוּם עז וזוֹעם. אלה הם כּדוּרי האוֹיב, חשב לאפּוּנר. עמד ולא ידע מה לעשׂוֹת בּעצמוֹ, בּידיו הריקניוֹת. פּתאוֹם הגיח אליו טראוּגוּט מאחרי אחד השׂיחים, רוֹבה בּידוֹ וּפניו מפוּחמוֹת בּעפר וּבעשן. גער בּוֹ בּזעם:

– מה מר עוֹמד כּאן? אל העגלה חיש מהר! יֵשב שם וימתין! מַארש, מארש מכּאן!..

לאפּוּנר ציית בּדממה. החזיר את פּניו וירד אל קרקעית המכתשת, וּמשם חזר ועלה בּמעלה המדרוֹן שמנגד, על מנת לחזוֹר בּדרך שבּא בּה אמש. בּלבּוֹ צרב עלבּוֹן כּתינוֹק שסרח ויצא נזוּף. בּקוֹשי מצא את הבּקתה. הרי זה היה צריף רעוּע ועזוּב על שׂפת הניֶמאן, חבוּי בּין אילנוֹת גבוֹהים. העגלה עמדה בּמקוֹם שעזבוּה שם אמש, ועליה מוּשלכים סמרטוּטים שלא ידע מהיכן בּאוּ לשם; לאחר מכּן נזכּר שאלוּ הן שׂמלוֹת הכּפרית, שהתחפּשׂ בּהן. הסוּסים חלוּצי ריתמה עמדוּ ולעסוּ בּמנוּחה כּשהם מנוֹפפים בּזנבוֹתיהם וּמפריחים מעליהם את הזבוּבים שכּבר הציקוּ להם בּשעה משכּימה זוֹ. הניֶמאן היה שקט וּמנצנץ מבּעד לערפילי שחרית אפוֹרים־ורדרדיים. חלל האויר היה מזוּעזע מהיריוֹת שאינן פּוֹסקוֹת כּאן בּסמוּך, כּמוֹ מאחרי מחיצה דקה. וּמשוּנה היה לשמוֹע שיעוּל מהדד וּממוֹתת זה של עשׂרוֹת פּיוֹת רוֹבים, שבּנוֹת־קוֹלוֹ מתכּפּלוֹת, פּרוֹת ורבוֹת וּמידרדרוֹת בּתוֹך ערפילי טוֹהר, נתקלוֹת בּאוֹפק אחד, סוֹלדוֹת ונרתעוֹת אל אוֹפק שני, בּעוֹד שעל המים שלוַת־עוֹלם וזיו בּוֹקר ורדרד־ענוֹג, מתפּשט והוֹלך בּקצב נעלם, שיש בּוֹ תמיד מן המבטיח וּמן המעוֹרר לחיים חדשים… עמד והאזין וּמנה את היריוֹת: אחת, שתים, שלוֹש… פּעמים בּאוּ כּאחד ולא הספּיק. פּעמים נשמעוּ צריחוֹת בּהמוֹן. יש שהיה מדמה לשמוֹע צחוֹק מגרוֹן גמלוֹני: הוֹ־הוֹ־הוֹ… ויש ששמע צוָחוֹת דוֹמוֹת ליללוֹת. ושוּב התחיל: אחת, שתים, שלוֹש… לבסוֹף פּקק בּאצבּעוֹתיו את אזניו כּדי שלא ישמע, אבל שמע גם בּאזנים סתוּמוֹת. אילוּ היתה כּאן איזוֹ מערה, איזה מרתף היה נכנס לשם וּמתחבּא עד שישתתקוּ הקוֹלוֹת הללוּ, הלא סוֹף־סוֹף צריכים הם להסתיים. ואילוּ הם אינם מסתיימים. היריוֹת, הצעקוֹת והצריחוֹת נמשכוֹת, נמשכוֹת, ואין להן סוֹף… הסוּסים זה כּבר פּסקוּ ללעוֹס. הניחוּ איש את צוארוֹ על ראש חברוֹ, מלאי חרדה ואנינוּת. נזכּר לאפּוּנר שהבּהמוֹת עדיין לא שתוּ, וּמשכם אל הניֶמאן. הדבר עלה לוֹ בּיגיעה רבּה; הסוּסים סירבוּ לזוּז ממקוֹמם ועוֹרם רעד עליהם. וּכשכּבר נכנסוּ אל המים, שתוּ קצת, ואחר הגבּיהוּ ראשיהם, נשׂאוּ עינים בּוֹהוֹת אל האוֹפק הפּוֹלט את ההדים המבהילים. לאפּוּנר עמד מאחריהם, המוֹשכוֹת בּידוֹ, מבּיט וּמאזין כּמוֹתם. וּלאחר מכּן, משהחזירם אל העגלה, שוּב הקריבוּ את ראשיהם זה אצל זה, נבוּכים ועגוּמים כּמבקשים ללחוֹש איש בּאוֹזן רעהוּ דברי פּיוּס וריצוּי בּלשוֹן־אֵלם שלהם… בּלבּוֹ של לאפּוּנר נתגלגלוּ רחמים על שתי הבּהמוֹת הללוּ, כּמוֹת שלא ריחם עדיין, כּמדוּמה, על שום אדם. נתקרב אצלם, החליק בּידוֹ על ירכוֹ של אחד מהם, הַחלֵק ולַטֵף. וּפתאוֹם אירע בּוֹ משהוּ תמוּה: כּבש את פּניו בּצלעוֹ של הסוּס, כּתפיו התחילוּ מרעידוֹת, וּמפּיו פּרץ איזה קוֹל דק וכבוּש דוֹמה לבכי… שניה אחת אוֹ שתים, וּמיד לאחר מכּן התעוֹרר, התגבּר והזיז עצמוֹ מן הסוּסים, הסתכּל לצדדין, וּמרוּצה שאיש לא ראה ולא שמע, חזר אל הניֶמאן, צנח על הקרקע, עם שהוּא כּוֹבש את ראשוֹ בּין שתי כּפּוֹת ידיו הנשענוֹת על בּרכּיו, וכך ישב קמצוּץ זמן רב.

כּמה זמן היה ישוּב כּך, אינוֹ יוֹדע. אבל פּתאוֹם שמע קוֹל פּסיעוֹת ושׂיחה בּקירוּב מקוֹם, נזדקר ועמד. וּמשעמד נתמה מאד על הדוּמיה הגדוֹלה שמסביב. מאימתי כּך? כּיצד זה לא שמע שנפסק הכּל?.. מתוֹך רגש של הקלה והתעוֹררוּת רץ אל הבּקתה שמשם נשמעוּ קוֹלוֹת האנשים המתקרבים.

אלה היוּ שלוֹשה שהלכוּ בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּזהירוֹת מאד. משנתקרב ראה את זיגמוּנד ווֹלפזוֹן מהדס על רגל אחת, והשניה תלוּיה בּאויר וכוּלה מחוּתלת בּסמרטוּטים, עם שהמחצית הנבוּבה של מכנסיו קרוּעה ומוּפשלת עליו עד למפשׂעה. נשען היה בּזרוֹעוֹתיו על כּתפי טראוּגוּט ועוֹד צעיר אחד שהיוּ מחבּקים אוֹתוֹ ותוֹמכים בּוֹ.

– מה זאת? נפצע? – שאל לאפּוּנר תוֹך כּדי ריצתוֹ אליהם. – וּבמה נגמר הענין?

לא קיבּל תשוּבה. וּכשהסתכל בּפני האנשים, לא חזר עוֹד על שאלתוֹ. פּני זיגמוּנד לא היוּ קוֹדרים כּפני מלוַיו; חיורים־אפוֹרים היוּ ונַעוים מיסוּרים. עם כּל קפיצה וּקפיצה על רגלוֹ האחת היה נאנק מבּעד לשינים קפוּצוֹת. הזדרז לאפּוּנר והתקין לוֹ מהשׂקים וּמהקש משכּב בּעגלה; אחר כּך חיבּקוּ שלשתם את הפּצוּע והשכּיבוּהוּ בּזהירוּת רבּה. הפּצוּע לא יכוֹל עוֹד לכבּוֹש עצמוֹ ועם כּל מגע וּמגע היה צוֹוח בּקוֹל רם. על רגלוֹ המחוּצה היתה כּרוּכה בּהידוּק רב רצוּעת בּד מכּוּתוֹנת קרוּעה, כּוּלה אדוּמה מדם שלא נקרש. טראוּגוּט רתם את הסוּסים בּזריזוּת. העגלה זזה.

טראוּגוּט סקר פּתאוֹם את לאפּוּנר ואת הצעיר ואמר:

– שלשתנוּ? לא! אחד הוּא מיוּתר. אתה – פּנה אל הצעיר – לך לךָ בּדרך אחרת. לוַאי שלא יפגשנוּ איש… לך לשלוֹם, יקירי, אלוֹהינו ישמרך ויגן עליך…

הצעיר כּאילם לא הוֹציא מלה מפּיו. חזר והלך בּשביל המוֹליך אל היער. לא עבר פּסיעות אחדוֹת, וּפתאוֹם צנח על הקרקע והתחיל בּוֹכה בּקוֹל. שניהם, טראוּגוּט ולאפּוּנר, החזירוּ פּניהם, שמעוּ את בּכיוֹ, והעמידוּ פּנים כּאילוּ אינם רוֹאים ואינם שוֹמעים.

הדרך שבּאוּ בּה אל יער פּוֹלישוּק היתה משוּבּשת בּגייסוֹת הרוּסיים, וּלפיכך מיהר טראוּגוּט לעקוֹף את היער מצדוֹ השני, בּדרך ארוּכּה יוֹתר. כּחצי שעה הלכוּ שניהם משני צדי העגלה, הלכוּ ושתקוּ, רק האזינוּ לאנקוֹתיו של הפּצוּע עם כּל תנוּדה של העגלה. שׂפתוֹתיו היוּ צרוּבוֹת עם סימני קצף בּזויוֹת הפּה. בּיקש מים. הסבּירוּ לוֹ שבּכל הסביבה אין תקוה למצוֹא מים, ושהוּא צריך להזדיין בּסבלנוּת, עד שיגיעוּ לישוּב. אבל הוּא כילד קטן מתחטא לא פּסק מלחזוֹר על אוֹתה המלה: “מים… מים…” והם שתקוּ. השתדלוּ שלא ליתן את דעתם על כּך. אבל אנקת תחינה זוֹ: “מים… מים…” לא פּסקה והטרידה מאד. טראוּגוּט פּתח וסיפּר בּקוֹל נמוּך, כּמוֹ לעצמוֹ: הם התנהגוּ כּבני־חיִל. נלחמוּ כּגיבּוֹרים. אבל היוּ להם רק רוֹבים אחדים, ואף הם רוֹבי־ציִד; לרוֹב היוּ רק אקדוֹחים, בּשעה שאוֹתם היוּ כּוּלם מזוּינים בּרוֹבים טוֹבים, וּמרוּבּים היוּ. אפשר פּי־שנים. הפּצוּעים נתפּזרוּ. וּמה יהא בּסוֹפם? האִכּרים מאנשי המקוֹם לא ירחמוֹ עליהם… רק זה פּצוּע היה בּרגל ולא יכוֹל לזוּז. לא היתה בּרירה אלא ליטוֹל אוֹתוֹ עמהם אל העגלה. ואגב, כּמדוּמה שהוּא הוּא ידידוֹ של מר. יטפּל בּוֹ שם בּקוֹבנה. אפשר יעלה בּידוֹ להצילוֹ…

פּתאוֹם הפסיק בּאמצע דיבּוּרוֹ והתחיל מסתכּל לפניו מתוֹך חרדה מסוּתרת.

– מה שם? אין אדוֹני רוֹאה? – שאל והחוָה בּשוֹטוֹ על מקוֹם אחד הרחק מהם בּשוּלי היער.

לאפּוּנר נשׂא את עיניו:

– קבוּצת אנשים. דוֹמני, לא חיילים. אדוֹני רואה? עגלה עוֹמדת שם. אפשר אִכּרים…

– לא, לא חיילים, וגם דוֹמה לא אִכּרים.

עשׂה על עצמוֹ את סימן הצלב, הצליף בּשוֹטוֹ מעל ראשי הסוּסים והעגלה נסעה להלן בּמתינוּת רבּה; הגלגלים חרקוּ בּעצלתים, כּאילוּ מתוֹך חשש. לבסוֹף הכּירוּ שאלה הם יהוּדים. משהגיעוּ אליהם, עצר טראוּגוּט את סוּסיו.

– מה אתם עוֹשׂים כּאן? – שאל.

שלוֹשה יהוּדים היוּ עסוּקים בּגוית אדם עטוּפה בּמעיל, שבּיגיעה מרוּבּה טרחוּ להגבּיהה מעל הקרקע ולהטילה על העגלה. נסעוּ בּעגלה לסייר כּאן את היער, שהציעוּ למכירה. והנה מצאוּ יהוּדי תלוּי על אילן זה… מסתמא תלוּהוּ קוֹזאקים או פּוֹלנים… אי אפשר להניחוֹ כּך. “קדוֹש”… חוֹבה להביאוֹ לקבר ישׂראל…

לאפּוּנר נתקרב אל עגלתם. אחד היהוּדים גילה את פּני המת: שמא מר יוֹדע מי הוּא זה?

פּני לאפּוּנר הכסיפוּ. מפּיו פּרצה קריאה:

– ישׂראל’יק!.. אוֹי! אוֹי!.. ישׂראל’יק!..

– כּלוֹמר, כּבוֹדוֹ יוֹדע מי הוּא זה? – שאלוּ שלוֹשת היהוּדים בּבת־אחת.

הכּל נתאבּן פּתאוֹם בּתוֹכוֹ. מחשבוֹתיו פּרחוּ ונתפּזרוּ כּצפּרים מוּפחדוֹת, וּמוֹחוֹ נתרוֹקן. תלה עינים כּבוּיוֹת פּעם בּיהוּדי זה וּפעם בּיהוּדי זה, פּעם בּטראוּגוּט וּפעם בּשׂדה, בּיער, בּשמים, כּרוֹצה להבין מה נעשׂה כּאן והיכן הוּא… ושׂפתוֹתיו הלבנוֹת רוֹחשוֹת ודוֹבבוֹת בּקוֹל כּהה מאד, קוֹל־שאינוֹ־קוֹל:

– ישׂראל’יק… תלוּ אוֹתוֹ… את ישׂראל’יק תלוּ…

פּניו נתעווּ פּתאוֹם בּחיוּך עלוּב כּל־כּך, עם שהוּא ממשיך להבּיט אל האנשים, כּאילוּ מתעתעים בּוֹ… היהוּדים הבּיטוּ אליו תמהים וּנבוּכים כּנזוּפים.

– בּימינוּ אלה… לא הוּא הראשוֹן ולא הוּא האחרוֹן… בּואשילישוּק תלוּ בּשבוּע שעבר שני יהוּדים – ניחמהוּ אחד.

– ישמע, אדוֹני! – אמר השני – מי הוּא זה? הלא כּבוֹדוֹ יוֹדע אוֹתוֹ.

לאפּוּנר לא שמע ולא ענה.

– שמא הוּא יוֹדע מהיכן הוּא? מסתמא, אלמנה יש ויתוֹמים…

ולאפּוּנר כּאילוּ לא אוֹתוֹ שאלוּ.

– השוֹמע אדוֹני מה שמדבּרים אליו אוֹ לאו? – כּבר צעק אליו היהוּדי בּרוֹגז.

בּאוֹתוֹ רגע הגבּיה לאפּוּנר את עיניו וּמבּטוֹ נתקל בּמבּטוֹ של טראוּגוּט. זה היה מבּט קר ונוֹקב שפּעל עליו כּדקירת דרבן. מיד נזדעזע וּכאילוּ נתפּכּח. אסף את מחשבוֹתיו המפוּזרוֹת, ושאל כּבר בּנעימה אחרת:

– מה אתם רוֹצים לידע ממני? מה שאלתם?

– מי הוּא המת? מה שמוֹ וּמהיכן הוּא?

לאפּוּנר השיבם בּשקט, בּדעה צלוּלה וּבפרוֹטרוֹט. העגלה עם המת זזה. העגלה עם זיגמוּנד זזה אף היא, אבל בּמתינוּת יתרה, מפּני שעם כּל תנוּדה וּתנוּדה היה הפּצוּע נאנח קשה.

שעוֹת אחדוֹת נסעוֹ על פּני שׂדה עזוּבה ושוֹממה. שמעוּ רק חריקוֹת הגלגלים ואנקוֹת החוֹלה. שני האנשים מהלכים היוּ בּצדי העגלה, וכל הדרך לא נפלה בּיניהם הברה. לאפּוּנר לא היה עוֹד מבוּלבּל; לבּוֹ הטרוּף נשתפּה ונתן את דעתוֹ שלא להבּיט אל הצד השני ושלא לראוֹת את טראוּגוּט. מרוּצה היה שאין זה פּוֹנה אליו בּדברים… החמה הלכה והתמצעה בּרקיע והתחילה קוֹפחת עליהם. טראוּגוּט קשר את המוֹשכוֹת בּדוֹפן העגלה וּמשך את הסוּסים בּאַפסר אל תוֹך היער. היה מן הצוֹרך לפוּש קצת. בּצל לא יציק הצמאוֹן לחוֹלה והזבוּבים לא יטרידוּ לסוּסים. וּבעצמוֹ הלך ונעלם בּין האילנוֹת לזמן־מה.

לאפּוּנר צנח על הקרקע. משהוּ בּקרבּוֹ נתקשה; כּאילוּ נשך בּרוּחוֹ את שׂפתוֹ… ושוּב חזר לעצמוֹ את הדברים ששמע מפּי הנסיכה ליוּבּימסקה: “צריכים לקפּוֹץ את השינַים ולעבוֹר אל סדר היוֹם”. הן, הן… טוֹב כּך: לקפּוֹץ את השינים ולעבוֹר אל סדר היוֹם… אף־על־פּי שעכשיו לא ידע בּבירוּר לשם מה עליו לעשׂוֹת כּך… היתה בּלבּוֹ גם איזוֹ טינה סתוּמה אל טראוּגוּט, אף־על־פּי שלא ידע בּבירוּר על שוּם מה… וּכששמע את פּסיעוֹתיו של הלזה הוֹלכוֹת וּמתקרבוֹת מבּין האילנוֹת, לא הגבּיה ראשוֹ ולא זע, כּאינוֹ שוֹמע. גם כּשזה קרא מרחוֹק: “הנה גם טיפּת מים לחייל שלנוּ. מצאתי כאן גֶבֶא קטן”. הוא נשׂא בּשתי ידיו את כּוֹבעניתוֹ שנזלוּ ממנה קילוּחי מים.

– היכן הוּא, מר לאפּוּנר? הי! נרדם שם? יקוּם, יקוּם מר ויסַייעני…

לאפּוּנר עמד ורץ אל העגלה. זיגמוּנד שכב בּלא תנוּעה.

– יזה עליו אדוֹני קצת מים, על הפּנים, כּך… עוֹד קצת! זה יעוֹררוֹ וישיב עליו נפשוֹ… כּך, כּך…

זיגמוּנד חש את המים וּפתח את העינים, ושוּב נאנח: “מים…”

– הנה, ילדי! הרי הבאנוּ לך, שתה… – דיבּר אליו טראוּגוּט.

לאפּוּנר תמך את ראשוֹ, הגבּיהוֹ, וּטראוּגוּט שפך לתוֹך פּיו את מעט המים שנשתיירוּ בּכּוֹבענית. לאחר מכּן השליך מתוֹכה את העלים הרבּים שריפּדוּה מבּפנים כּדי לשמוֹר על הנוֹזל היקר.

– נוּ, שבח לאל! שבח לאל! – אמר טראוּגוּט מרוּצה – ואתם – פּנה אל הסוּסים – בּמחילה מכּבוֹדכם, תוֹאילוּ להטריח את עצמכם ולילך אחרי… שמא גם מר יצטרף אלינוּ? הגבא אינוֹ רחוֹק…

לאפּוּנר העדיף שלא לזוּז ממקוֹמוֹ. והשני משך את הסוּסים בּאפסר ונעלם עמהם בּין האילנוֹת. לאפּוּנר שׂמח להיוֹת עוֹד שעה קלה לבדוֹ.

ואחר כּך שוּב נסעוּ מתוּן מתוּן. ושעוֹת רבּוֹת היוּ נוֹסעים ותוֹעים בּשבילים צדדיים כּדי שלא לפגוֹש גייסוֹת אוֹ אכּרים שאין לסמוֹך עליהם. כּמוֹ קוֹדם היוּ מהלכים בּשני צדי העגלה ולא דיבּרוּ בּיניהם דבר. רק זיגמוּנד לבדוֹ היה מדמדם וּמדבּר על מעילוֹ הקרוּע, נוֹזף בּמישהוּ שיוֹשב על רגלוֹ ולוֹחץ עליה, וּמתחנן לפני אוֹתוֹ נעלם שיזוּז ויניח לוֹ לחלוֹץ את הרגל. עתים הוּא מתעוֹרר, מבקש מים וּמדבּר: “אני יוֹדע שזהוּ הסוֹף… סוֹפי בּא…” טראוּגוּט מנסה לשדלוֹ בּדברים וּלישב את לבּוֹ בּהבטחה שעוֹד מעט יבוֹאוּ אל העיר, ישכּיבוּהוּ על מיטה טוֹבה, יקראוּ לרוֹפא ויקל לוֹ. והוּא שוּב שקע בּדמדוּמים…

פּרק עשׂרים ואחד

עם חשכה הגיעוּ לקוֹבנה. טראוּגוּט ולאפּוּנר היוּ רצוּצים מן ההליכה וּמן הרעב – בּמשך יממה לא בּא אוֹכל אל פּיהם – עד כדי אפיסת הכּוֹחוֹת. ואילו משעמדה העגלה לפני גזוֹזטרת האכסניה והיה צוֹרך להכניס את החוֹלה אל הבּית וּלהשכּיבוֹ בּאחד החדרים, התנערוּ מעייפוּתם והתאוֹששוּ. הבהילוּ את לישבּטה שהציעה בּזריזוּת מיטה בּשבילוֹ בּאחד החדרים המרוּחקים בּיוֹתר. אחר כּך טענוּ שלשתם את החוֹלה על ידיהם. החוֹלה נאנח, כּמוֹ בּדרך, אנחוֹת כּבוּשוֹת. פּעם פּרצה משוּם מה מפּיו שאגה איוּמה, עד ששלשתם נבהלוּ. לאשרם לא היה בּאוֹתה שעה איש בּבּית. רק נקישוֹת המקל בּחדרה של בּעלת־הבּית המשוּתקת לא פּסקוּ לאחר מכּן זמן מרוּבּה מלהדד בּפּרוֹזדוֹר הריק. לישבּטה, לאחר שהשכּיבוּ את החוֹלה על מיטתוֹ, רצה אל בּעלת־הבּית להפיס את דעתה בּאיזוֹ בּדוּתה שהמציאה, וחזרה מיד אל הפּצוּע.

– ועכשיו מה עלינוּ לעשׂוֹת? – שאלה הנערה.

– קוֹדם כּל, יקירתי, – אמר טראוּגוּט – כּוֹס יין אדוֹם לחוֹלה, וּמיד!

– תיכף, אדוֹני, תיכף!

הנערה יצאה ואחר שניוֹת מספּר חזרה עם בּקבּוּק יין וכוֹסית.

– אח, לא! – קרא טראוּגוּט – הרי אמרתי כּוֹס, כּוֹס! לא צעצוּע זה…

הביאה כּוֹס, מילאוּה עד שוּליה יין והערוּה לתוֹך פּיו של הפּצוּע.

– ועכשיו, לישבּטה, דעי לך שמאֶמש לא בּא אוֹכל אל פּינוּ. את השאר את מבינה מאליך.

– מאמש? – נבהלה הנערה וספקה כּפּיה – אה, ישוּ! מרים הקדוֹשה! אם כּן מה? מה אביא לכם חיש מהר?

– ראשית, לישבּטה, אל תבּהלי כּך! אם עדיין לא מַתנוּ, הווה, שעוֹד לא נמוּת כּל כּך מהר; והשנית – נקניק, לחם, יי"ש ומיחם, את כּל אלה אנוּ צריכים עכשיו וּכרגע. חיש, חיש, לישבּטה! על הרוֹפא נחשוֹב אחר כּך.

לאפּוּנר צנח על כּסא, מקצתוֹ ישוּב וּמקצתוֹ שטוּח, כּשרגליו פשוּטוֹת לפניו, ודימה שלא יזוּז אפילוּ רוֹתחין ישפּכוּ תחתיו. לאוֹכל לא היה לוֹ כּל תיאבוֹן. לא החזיר את פּניו כּשנכנסה לישבּטה עם טרין עמוּס כּל אוֹתם הדברים שהזמין טראוּגוּט.

– והסוּסים? – שאל טראוּגוּט.

– לסוּסים כּבר דאגתי. הכּל בּסדר. – השיבה הנערה.

– בּת־חַיִל!

מזג שתי כּוֹסיוֹת יי"ש חריף, ואחת מהן הושיט ללאפּוּנר:

– אֶה, “מה לך נרדם”! קוּם בּן־אדם ואזוֹר כּגבר חלציך… ישתה, מר, ישתה! לחיים!.. ועכשיו יִטעם מזה ותחיה נפשוֹ. – והוּא בּצע בּידיו את הנקניק ונתן לוֹ נתח גדוֹל בּידוֹ האחת וּפרוּסת לחם בּשניה – יִנעם לוֹ למר, יבוּסם לוֹ!..

אחר כּוֹסית היין הראשוֹנה ואחר הלגימה הראשוֹנה, התעוֹרר לאפּוּנר, עמד וּבא אצל השוּלחן. בּוּלמוֹס האכילה תקף עליו פּתאוֹם. שיניו לא הספּיקוּ ללעוֹס את לגימוֹתיו הגדוֹלוֹת שבּאוּ טרוּפוֹת אל פּיו זוֹ אחר זוֹ, והוּא כּמעט לעט אוֹתן, עד שטראוּגוּט צחק עליו והזהירוֹ שלא יֵחנק. הם אכלוּ בּעמידה. וּכשהביאה לישבּטה את המיחם, ישבוּ ושתוּ את התה הרוֹתח כּוֹס אחר כּוֹס.

– ועכשיו – אמר טראוּגוּט משנתישבה דעתם עליהם – היכן נבקש רוֹפא שיש לסמוֹך עליו?

הדבר לא היה פּשוּט: אדם פּצוּע בּרגלוֹ על־ידי כּדוּר מעוֹרר חשד, ואין להמלט מן המשטרה שתתחיל בּחקירה וּדרישה.

– אפשר לחייב את הרוֹפא בּשתיקה, על־ידי אזהרה חמוּרה. כּלוּם לא יִמצא כּאן רוֹפא פּוֹלני פּאטריוֹט?

– היכן נבקשוֹ? אין הענין סוֹבל דיחוּי. גם בּאזהרוֹת ואיוּמים לא נוֹח לנוּ…

נזכּר לאפּוּנר בּד"ר פּוּצר וּבגברת בּליוּמין. שני אלה יוּכלוּ לעמוֹד לוֹ בּשעה זוֹ.

– אני יוֹדע כּאן רוֹפא יהוּדי אחד – אמר – שלפי הנחתי יש לסמוֹך עליו. אין לוֹ כּל ענין לשמש את המשטרה.

– הרי מוּטב. ואלוֹהים יעזוֹר לנוּ. ימהר לגמוֹר את שתיתוֹ, וילך מר בּשם אלוֹהים.

כשעמד לאפּוּנר מכּסאוֹ, היוּ רגליו כּבדוֹת כּאילוּ היוּ אבנים קשוּרוֹת בּהן. ואף ראשוֹ היה עליו סחרחר, עד שהוּצרך להשען בּידוֹ אל השוּלחן. אבל מיד התחזק ויצא מן החדר.

את הד"ר פּוּצר לא מצא בּביתוֹ. המשרת אמר לו שנקרא אל חוֹלים, ואינוֹ יוֹדע אימתי יחזוֹר. מבּית הרוֹפא הלך אל בּליוּמין. כּשנכנס אל הפּרוֹזדוֹר שמע מבּעד לדלת חדר־האוֹרחים המוּלת קוֹלוֹת.

– אוֹרחים אצלכם? – שאל את המשרתת.

– הן.

– והד"ר פּוּצר שם הוּא?

– לא. עדיין לא בּא.

לאפּוּנר עמד רגע ונמלך עם עצמוֹ אם לישב כּאן וּלהמתין עד שהרוֹפא יבוֹא, אוֹ לילך לביתוֹ וּלהמתין לוֹ שם. גמר בּדעתוֹ לצאת וּלחכּוֹת בּחוּץ. חברת האנשים בּשעה זוֹ קשה עליו. אבל בּוֹ בּרגע נפתחה דלת חדר־האוֹרחים וננעץ בּפתח ראשה של הגברת בּליוּמין מתוֹך דברי נזיפה כּלפּי המשרתת שלא שמעה את הצלצוּל. וּפתאוֹם ראתה את לאפּוּנר.

– למה הוּא עוֹמד כּאן, מר לאפּוּנר? זה זמן רב לא ראיתיו! היכן היה? יִכּנס! יִכּנס!

– לא, הגברת! אין לי כּעת פּנאי. אספּר לה אחר כּך… את הד"ר פּוּצר אני מבקש.

נתנה בּוֹ את עיניה לאוֹר העששית התלוּיה בּכּוֹתל:

– מה זאת? היכן שׂפמוֹ של מר נעלם? כּמעט שלא הכּרתיו… וּפניו… מה לוֹ למר? הריהוּ חוֹלה!

– לא, גברתי! – וזרק מבּט כּלפּי המשרתת.

הגברת בּליוּמין הבינה. חיבּקה את זרוֹעוֹ ואמרה:

– ילך נא אחרי, בּבקשה ממנוּ. בּחדר הזה אין איש.

נכנסוּ אל חדר־האוֹכל. דלת אחת היתה פּתוּחה אל חדר־האוֹרחים. הגברת בּליוּמין נזדרזה לסגוֹר אוֹתה. הדליקה נר והתיצבה לפני לאפּוּנר, נתנה בּוֹ את עיניה הבּוֹחנות ושאלה:

– אדוֹן לאפּוּנר, מה לוֹ? הרי אין להכּירוֹ…

לאפּוּנר סיפּר לה כּל שעבר עליו בּיממה האחרוֹנה. שמעה אוֹתוֹ מתוֹך התפּעמוּת־לב. שתי העלוּקוֹת מעל עיניה התקרבוּ וּבמבּטה שנצמד אל פּניו היה משהוּ מוֹצץ; שׂפתוֹתיה נקמצוּ בּאיזוֹ קשיוּת. קמט המרירוּת בּזוית פּיה נתעמק. אבל לאחר מכּן התגבּהוּ גביניה כּשער פּתוּח, פּניה כּאילוּ הבהירוּ פּתאוֹם. בּאצבּעוֹת דקוֹת וּמרעידוֹת כּלשהוּ הדליקה, כּמוֹ מתוֹך חפּזוֹן, סיגרית, הפליטה פּקעת עשן ואמרה בּשקט וּבמתינוּת מיוּחדת:

– מוּטב. יחזוֹר מר אל האכסניה שלוֹ. אביא אליו את פּוּצר. ואם לא הערב, הרי מחר בּבּוֹקר השכּם… אם הערב לא אמצאנוּ, אבוֹא בּלעדיו.

– וה' בּליוּמין?

– איננוּ. יחזוֹר מחרתים.

– והאוֹרחים?..

– מה למר ולאוֹרחים הללוּ? אפּטר מהם ואבוֹא.

משחזר אל האכסניה, מצא את זיגמוּנד יחידי בּחדרוֹ. על ספסל נמוּך מאחרי מראשוֹתיו דלקה מנוֹרה בּפתילה מוּנמכת, ועל גבּי הזכוּכית סכך דף נייר. הוּא פּתח את הדלת מעט מעט ונכנס בּזהירוּת, על בּהוֹנוֹת רגליו. החוֹלה נזדעזע, פּתח את עיניו ושאל:

– אדוֹני הוּא זה? מר לאפּוּנר?

– הן, מר ווֹלפזוֹן! היאך אנוּ מרגישים את עצמנוּ?

זיגמוּנד בּקוֹל רפה אגב תנוּעת־יד קלה:

– קרוֹב לוַדאי שכּבר סיימתי את שלי.

לא שאל לאפּוּנר מה הוּא הדבר “שלוֹ” שסיים, ואמר:

– הלכתי לקרוֹא לרוֹפא. אפשר שעוֹד הערב יבוֹא.

– מה יעשׂה לי הרוֹפא? שוּב יסוּרים… הייתי רוֹצה למוּת בּמנוּחה.

– מר ווֹלפזוֹן! אל נא ידבּר כּמוֹ תינוֹק.

זיגמוּנד הפסיקוֹ בּתנוּעת־יד, והחוָה לוֹ בּאצבּע שיתקרב אצל מיטתוֹ. לאפּוּנר העמיד את המנוֹרה על השוּלחן, התקרב עם הספסל אצל המיטה, ישב עם שהוּא מרכּין עצמוֹ לשמוֹע.

– יתן לי את… הפּריפה…

– איזוֹ פּריפה? – שאל לאפּוּנר. סבוּר היה ששוּב הוּא מדמדם.

– הפּריפה… של ואנדה…

לאפּוּנר פּישפּש בּבלוֹיוֹתיו של זיגמוּנד, מצא את הפּריפה והוֹשיטה לוֹ.

זיגמוּנד אחז את הפּריפה לנגד עיניו, והתענג, כּנראה, על ניצנוּץ הזהב והאבנים לאוֹרה הקלוּש של המנוֹרה. רצה לנעוֹץ אוֹתה בּכתנתוֹ על חזהוּ ולא יכוֹל. לאפּוּנר הזדרז לסייעוֹ.

– את הפּריפה הזאת, מר לאפּוּנר… לא אשאיר כּאן…

– למה זה ישאירה? הריהי שלוֹ.

זיגמוּנד ניענע ראשוֹ מתוֹך קוֹצר־רוּח לרמוֹז ללאפּוּנר שלא הבין.

– לא… – אמר – עמדי… אטוֹל אוֹתה עמדי לשם… אל קברי…

לאפּוּנר שתק.

– יבטיח לי… ליתן את הפּריפה עמי… יבטיח!..

– אבל, מר ווֹלפזוֹן! אל יִוָאש. הוּא עוֹד יחיה. יבוֹא רוֹפא…

זיגמוּנד פּניו נתעווּ מתוֹך מוֹרת־רוּח, וחזר והפציר:

– יבטיח… יבטיח…

– אני מבטיח לוֹ את זאת, מר ווֹלפזוֹן!

על פּני זיגמוּנד ריפרף וחלף חיוּך קל, כּאוֹר חוֹזר מרחוֹק.

שתקוּ. החוֹלה נשם מתוֹך נחר דק בּגרוֹנוֹ. ידוֹ היתה מוּטלת על חזהוּ כּשאצבּעוֹתיו מגפּפות את הפּריפה.

אחר שעה קלה נפתחה הדלת בּזהירוּת ונכנסוּ הד"ר פּוּצר עם תרמיל־עוֹר שחוֹר בּידוֹ, הגברת בּליוּמין, טראוּגוּט וּמאחריהם לישבּטה.

– זהוּ החוֹלה? – שאל הד"ר פּוּצר בּקוֹל זעוּם, אף־על־פּי שהדבר היה מוּבן מאליו. הוּא היה כּעוּס, כּמדוּמה, לא רק על האנשים שהבהילוּהוּ לכאן, אלא גם על החוֹלה גוּפוֹ – בּבקשה מכּם, יוֹתר אוֹר! – דיבּר פּוֹלנית רצוּצה בּמבטא רוּסי־יהוּדי.

הניח את התרמיל על כּסא, והוּא עצמוֹ ישב בּפאתי המיטה. לאפּוּנר החזיק את המנוֹרה להאיר לוֹ, והוּא, הרוֹפא, סילק את השׂמיכה והתחיל מתיר מעל הרגל הפּצוּעה את הסמרטוּטים המסוֹאבים שנתדבּקוּ ונתקרזלוּ מחמת הדם הקרוּש. החוֹלה נאנח אנחוֹת ממוּשכוֹת. הרגל נתפּחה והתנפּחה כּקוֹרה. בּמקוֹם הבּרך נתגלע פּצע אחד, אוֹ אפשר פּצעים אחדים מלאי מוּגלה ודם, וריח רע נדף מהם. הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ איזה שפּוּד קטן, והתחיל מחטט בּתוֹך הפּצעים. מפּי זיגמוּנד פּרצה שאגה ממוּשכת, כּמוֹ קוֹדם בּפּרוֹזדוֹר.

– ד"ר פּוּצר! – קרא אליו לאפּוּנר – בּיתר זהירוּת…

הרוֹפא לא זיכּה אוֹתוֹ אפילוּ בּמבּט ועשׂה את שלוֹ, בּלא שהשגיח בּיבבתוֹ של החוֹלה. רק הגברת בּליוּמין הצליפה על לאפּוּנר מבּט מהיר ונטלה את המנוֹרה שהתנדנדה כּלשהוּ. מעל הפּצעים השחוֹרים התחיל קוֹלח דם. בּן רגע הפך הסדין הלבן שמתחת לחוֹלה שלוּלית ארגמן שהלכה וּפשׂתה. מיהרה לישבּטה והציעה מתחת לרגל את סינרה, ואחר את המעיל של החוֹלה, הוֹאיל ולא היוּ תחת ידה בּאוֹתם הרגעים סמרטוּטים אחרים.

הד"ר פּוּצר עמד ועם שהוּא מרמז בשפּוּד המאָדם שבּידוֹ לנוֹכחים שילכוּ אחריו, יצא מן החדר אל הפּרוֹזדוֹר.

מאחרי דלת החדר הסגוּרה הצטוֹפפוּ הכּל מסביב לד"ר פּוּצר, שעדיין אחז בּשפּוּדוֹ כּמתכּוון לדקוֹר בּוֹ מישהוּ.

– אם כּן, – אמר – שני כּדוּרים, בּמקוֹם רע. הבּרך, למשל, תצלח לכל הרוּחוֹת.

– יוֹציא את הכּדוּרים! – קראה הגברת בּליוּמין – למה הוּא מספּר לנוּ?

– לא, גברתי! את הכּדוּרים לא אוֹציא. אין לי בּהם צוֹרך. למה הם לי?

– אלא מה יעשׂה מר?

– אני לא אעשׂה כּלוּם. לי אין לעשׂוֹת כּאן כּלוּם. איני עוֹסק בּמלאכוֹת כּאלה. אני רוֹפא למחלוֹת פּנימיוֹת. הזמינוּ רוֹפא שמלאכתוֹ בּכך. מן הצוֹרך לקטע את הרגל. אין עצה ואין תחבּוּלה אחרת. לקטע! וּמן ההכרח להזדרז… אם תקריבוּ את הרגל, תצילוּ את חייו.

שתיקה. בּאפלוּלית הפּרוֹזדוֹר הלבּינה חוורוּת פּניהם של השוֹמעים.

לאפּוּנר התאוֹשש ואמר בּקוֹל צרוּד, מתוֹך גרוֹן משוּנק:

– הד"ר פּוּצר! מה שמן הצוֹרך לעשׂוֹת, יעשׂה אדוֹני, ולא רוֹפא אחר.

– רב תוֹדוֹת! וּמי ערב לי לפני המשטרה? שמא אדוֹני? שמא הוּא, מר (פּנה אל טראוּגוּט) שאין לי הכבּוד להכּירוֹ? (אל הגברת בּליוּמין) שמא היא, גברתי ערבה לי? אני אקטע את הרגל, וּבשׂכר זה יקטעוּ את ראשי. הרי זה מוֹרד בּמלכוּת. שמא אינכם יוֹדעים מה זאת?

– הד"ר פּוּצר! – אמרה הגברת בּליוּמין – אני מתבּיישת בּוֹ… כּאן שאלת חיים, והוּא מדבּר דברים כּאלה. וכי המוֹרד אינוֹ קרוּי אדם?

– מה הגברת רוֹצה ממני? – התחיל הרוֹפא מתרגז – למה דוקא אני? וכי אני בּקוֹבנה יחידי? מוּטב שאהיה רשע בּעיני הגברת כּל ימי, משאהיה שעה אחת תלוּי. מה היא רוֹצה, שאכניס בּמוֹ ידי את ראשי לתוֹך העניבה?

– טסס! אַל נא בּקוֹל רם כּזה, אדוֹני הרוֹפא! – התערב טראוּגוּט, שכּל הזמן שתק – הוּא כּבר הכניס את ראשוֹ לתוֹך הסַכּנה על ידי בּיקוּרוֹ זה. ממה נפשך, אם מר לא יֵלך מכּאן לספּר למשטרה, סוֹפוֹ תליה בּידי המשטרה; ואם יספּר סוֹפוֹ כּדוּר־מות בּידי אחרים, מבין מר? אין לוֹ למר אלא להתנהג כּרוֹפא הגוּן וּכאדם הגוּן.

– מה יש כּאן לדיין הרבּה! – העיר לאפּוּנר – יש לוֹ למר עסק עם אנשים הגוּנים. שתיקתנוּ המוּחלטת היא ערוּבּה בּטוּחה לוֹ.

הד"ר פּוּצר ראה את עצמוֹ כּצפּוֹר בּפּח.

– יש לכם כּאן שוּלחן גבוֹה וארוֹך? – שאל.

– יש, אדוֹני, יש! – קראה לישבּטה – שוּלחני שבּחדר־הבּישוּל.

– הביאי את השוּלחן. וגם חבל דק וחזק. – ציוָה – ואַתם, רבּוֹתי! עליכם לסייע. המתינוּ. מה עוֹד דרוּש? הן, יי“ש! בּקבּוּק יי”ש, אבל בּן 90 מעלוֹת! החוֹלה היה אוֹהב את הטיפּה? לא? אין בּכך כּלום, אדרבּה… קוֹדם כּל נשכּר אוֹתוֹ. את זאת תעשׂוּ אַתם. תלעיטוּהוּ מן ה־90 בּקבּוּק מלא. כּל שתרבּוּ הרי זה משוּבּח יוֹתר, ואחר כּך, יעזוֹר לנוּ אלוֹהינוּ.

טראוּגוּט ולאפּוּנר השקוּ את החוֹלה יי“ש חריף, מעט מעט, כּוֹס אחר כּוֹס. הרי זה נמשך הרבּה זמן. הגברת בּליוּמין ישבה בּקרן־זוית אפלה מרוּכּזת בּעצמה. הד”ר פּוּצר המתין בּפּרוֹזדוֹר והיה מהלך לארכּוֹ הלוֹך ושוֹב בּפסיעוֹת עצבּניוֹת וּמעשן בּלא הפסק, כּמי שתפשׂוּהוּ רוֹצחים, חבשוּהוּ בּמערת־פּריצים זוֹ והריהוּ מחכּה לגזר־דינוֹ… לבסוֹף, כּשזיגמוּנד היה כּבר מוּטל בּלא הכּרה, הכניסוּ מחדר־הבּישוּל את השוּלחן, עביט גדוֹל לקלוֹט את הדם, מנוֹרה גדוֹלה. את החוֹלה הניחוּ על גבּי השוּלחן, קשרוּ אליו את רגליו. בּידיו אָחזוּ לישבּטה וטראוּגוּט. לאפּוּנר אָחז את המנוֹרה. על הגברת בּליוּמין היה לעזוֹר לרוֹפא. הד"ר פּוּצר הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ מַסוֹר קטן וקצר עטוּף בּמטלית ואיזמלים, פּשט את מעילוֹ, הפשיל את שרווּלי כּתנתוֹ עד למעלה מן המרפּקים, לבש סינר לבן שהביאה לוֹ לישבּטה, ואחר כּך בּא אצל החוֹלה, כּרך פּעמים אחדוֹת על פּרק הרגל הפּצוּעה למעלה מן הבּרך חבל דק והידקוֹ יפה יפה, עד שבּשׂר הרגל התפּיח יוֹתר והכחיל. ציוָה על הגברת בּליוּמין לדחוֹק בּאצבּעוֹת שתי פּיסוֹת ידיה את הבּשׂר סמוּך לבּרך כּדי שיקל לאיזמל לחדוֹר אל הרקמה הבּריאה, וּבין פּיסוֹת־ידיה הלוֹחצוֹת העביר מלמעלה את איזמלוֹ, נוֹגע־ואינוֹ־נוֹגע, כּמהסס אוֹ כּמכוון את המקוֹם. “הגברת לוֹחצת יפה?” שאל. “הן, אדוֹני!” השיבה. ואז נעץ את איזמלוֹ והתחיל חוֹתך. ניתזוּ סילוֹנוֹת סילוֹנוֹת דם רחבים שנשתפּכוּ לתוֹך העביט. לאפּוּנר, שאָחז בּמנוֹרה, החזיר את פּניו לאחוֹריו. משהגיע האיזמל אל העצם, זרקוֹ הרוֹפא ונטל את המַסוֹר המזוּמן אצלוֹ. לאפּוּנר רגליו התחילוּ מתחלחלוֹת. העמיד את המנוֹרה היכן שהעמיד, ונזדקר אל הפּרוֹזדוֹר. נשען בּגבּוֹ אל הכּוֹתל; ראשוֹ הסתחרר, הלמוּת לבּוֹ נעשׂתה תכוּפה וחזקה; רגש של בּחילה תקפוֹ, והיה קרוֹב להתעלפוּת. מאחרי הדלת הגיע אליו קוֹל המַסוֹר המנַסר בּעצם הרגל, מנסר בּהתמדה, כּמי שמעביר מסמר על גבּי שינַיִם של פּלדה דקה: כּפררר… כּפררר… וקוֹל גוֹזר זה מתלוה בצווחת בּכי חנוּקה, תוֹך כדי חריקת שינים. לאפּוּנר פּקק בּאצבּעוֹתיו את אזניו וניתר ממקוֹמוֹ. בּרח לסוֹף הפּרוֹזדוֹר, מצא שם דרגש וצנח עליו.

ישב והמתין. הרבּה זמן המתין. כּמדוּמה, נצח. פּתאוֹם הרגיש שהשינה הוֹלכת וכוֹבשת אוֹתוֹ. עמד והתחיל מהלך אילך ואילך. הירהר בּגברת בּליוּמין שעוֹמדת שם, מבּיטה ורוֹאה את הכּל. התבּייש בּעצמוֹ, בּחוּלשתוֹ; גמר בּדעתוֹ לחזוֹר, בּא אצל הדלת, וחזר בּוֹ. “איזוֹ אשה מופלאה היא זאת…” אמר אל עצמוֹ: “הנשים, בּכלל, העוֹלם טוֹעה בּהן…”

מתוֹך החדר נשמעה המוּלה עמוּמה של תנוּעה, של פּסיעוֹת כּבדוֹת. הדלת נפתחה. לאפּוּנר נרתע לאחוֹריו, אל הצל. לישבּטה יצאה עם העביט. “אוֹי, יֵשוּ! אוֹי מרים הקדוֹשה!..” נאנחה הנערה בּקוֹל ונעלמה בּחדר־הבּישוּל. וּמיד חזרה משם עם אוֹתוֹ העביט, מזוּינת בּמטאטא, בּמברשת הרצפּה וּבסמרטוּט. מחדרה של בּעלת־הבּית נשמעוּ נקישוֹת המקל. “דוֹ דיאבּלוֹ!”²⁵ הפליטה הנערה בּכעס ונכנסה אל חדר החוֹלה. הדלת היתה פּתוּחה בּמקצת ולאפּוּנר שמע שקשוּק מים, קרצוּף, הדחָה. הכּל כּבר נסתיים! – הירהר לאפּוּנר ולא זז ממקוֹמוֹ. עכשיו התבּייש לחזוֹר אל החדר.

שוּב ראה את לישבּטה יוֹצאת עם עביט, ותחת בּית־שחיה חבילה דקה וּמארכת עטוּפה בּמטלית. לאפּוּנר ידע מה בּמטלית זוֹ… זיגמוּנד המסכּן! יחזוֹר לביתוֹ בּרגל אחת, נשען על קב, וּמחצית מכנסיו הנבוּבה מוּפשלת לוֹ למעלה וּקשוּרה אל הקטע העליוֹן של הרגל… מה תאמר ואנדה אז?..

לישבּטה הוֹציאה את השוּלחן מן החדר. משראה לאפּוּנר שגם טראוּגוּט יצא משם והלך לוֹ אל חדרוֹ של עצמוֹ, נכנס הוּא אל חדר זיגמוּנד. הקרקע היתה שטוּפה. על המיטה שכב החוֹלה מכוּסה עד הצואר; ישן שינה לא שקטה וּפניו לבנים כּסיד. הגברת בּליוּמין ישבה כּנגדוֹ ועיניה תלוּיוֹת בּפניו. עם כּניסתוֹ נפל מבּטוֹ לראשוֹנה על השׂמיכה: לא היה ניכּר בּה שמשהוּ חסר שם מתחתיה. הד"ר פּוּצר לבוּש עדיין בּסינרה של לישבּטה המגוֹאל כּוּלוֹ בּדם, התעסק בּכליו שהיה מנגבם, עוֹטפם בּמטליוֹת וּמחזירם אל תרמילוֹ השחוֹר. היה עייף ונשם בּכבדוּת. על מצחוֹ ניצנצוּ פּניני זיעה. הם לא ראוּ את לאפּוּנר.

– נוּ! סבוּרני שהכּל עבר בּשלוֹם. – אמר הרוֹפא מרוּצה ממלאכתוֹ, כּשהשליך מעליו את סינרוֹ, שילשל את שרווּליו ולבש את מעילוֹ.

נכנסוּ לישבּטה וטראוּגוּט.

– כּמה מגיע לוֹ למר? – שאל טראוּגוּט, עם שפּתח ארנק ניירוֹת עם שטרי־כּסף.

הד"ר פוּצר חייך וּבתנוּעת־יד דוֹחה:

– לא כלוּם.

– ואף־על־פּי־כן…

– כּלוּם לא מגיע לי, אדוֹני! – חזר הרוֹפא על דבריו בּעינים מוּשפּלוֹת וּבחיוּך עלוּב מחרדה פּנימית שמא לא יהיוּ מַפצירים בּוֹ בּיוֹתר ויֵצא בּידים ריקניוֹת…

ראה לאפּוּנר את עמידתוֹ זוֹ של הרוֹפא, ועמד על חרדתוֹ. דוּמם פּשט ידוֹ אל ארנקוֹ של טראוּגוּט, הוֹציא מתוֹכוֹ שטר אחד ודוּמם תחב אוֹתוֹ לתוֹך כּפּוֹ של הרוֹפא. הלזה דיחק בּכתפוֹ על מעשׂה אוֹנס זה; הכניס ידוֹ עם השטר לתוֹך כּיס מכנסיו ואמר:

– וּמי יהא יוֹשב אצל החוֹלה בּלילה? הוּא עלוּל להקיץ.

– אני. – אמרה הגברת בּליוּמין – הנערה הזאת – החוותה על לישבּטה – צריכה מחר להשכּים קוּם לעבוֹדתה. אַתם, רבּוֹתי, עייפתם עד למות. אני אוּכל לישב כּאן כּל הלילה.

טראוּגוּט נתקרב אצלה, נתן בּה את עיניו ואחר שאל:

– מי היא, גברתי? מכּיוָן שנכנסה אל החדר ראיתי בּה ידידה…

– שמי גברת בּליוּמין.

טראוּגוּט לחץ את ידה. את שמוֹ לא הגיד.

הכניסוּ כּוּרסה גדוֹלה ורכּה. הגברת בּליוּמין הוֹציאה מתוֹך המזוָדה הקטנה שלה ספר, כּר קטן וּמטפּחת צמר גדוֹלה. הוֹרידה את סוֹכך הנייר על המנוֹרה כּדי להאפיל על פּני הישן וּלהפנוֹת את האוֹר אליה, התעטפה בּמטפּחת ונתכּנסה כּוּלה לתוֹך הכּוּרסה, ואמרה:

– כּכה טוֹב. אוּכל לישב עד מחר בּבּוֹקר. השעה קרוֹבה לחצוֹת, ועד הבּוֹקר לא הרבּה זמן יש לחכּוֹת.

הכּל נפטרוּ מן החדר, מתוֹך אמירת ליל מנוּחה.

פּרק עשׂרים וּשנים

לאפּוּנר ניעוֹר בּבּוֹקר מתוֹך זעזוּע, כּאילוּ נדחף על־ידי מישהוּ. הסתכּל בּשעוֹן: עשׂר וּמחצה. כּשעמד להתלבּש הרגיש שכּל גוּפוֹ מפוֹרך, כּמוֹ אחר עבוֹדה קשה. צילצל ללישבּטה. “וּמה החוֹלה שלנוּ?” שאל. “עדיין ישן, השיבה, אחר מנה כּזוֹ של יי”ש". “והגברת?” – “הלכה מבּעוֹד בּוֹקר”. “וּמר טראוּגוּט?” – “נסע. בּאוּ שני אדוֹנים וּקראוּהוּ. הנסיעה היתה דחוּפה ולא יכוֹל לוֹמר לוֹ שלוֹם. בּיקש למסוֹר שבּקרוֹב יחזוֹר”.

לאפּוּנר סעד בּחפּזוֹן את פּת־השחרית שלוֹ, הציץ לרגע בּחדרוֹ של זיגמוּנד ויצא מן האכסניה. הלך כּיון אל בּית דירתוֹ של ישׂראל’יק ועל לבּוֹ מוּעקה גדוֹלה. בּדרכּוֹ גמר בּדעתוֹ שעליו לכתוֹב אל אברהם־אלי' אָחיו היוֹשב בּחֶרסוֹן ואל אחוֹתוֹ שבּאוֹדיסה שיתמכוּ בּמשפּחה האוּמללה, הוֹאיל והמנוֹח היה דוֹדנם. לא שכח גם להכּנס אל חנוּת אחת ולקנוֹת ממתקים לילדים. בּבּית מצא את האלמנה ישוּבה על שרפרף נמוּך, ידיה מפוּכּרוֹת על בּרכּיה, ואת ראשה השמוּט לה על חזה היא מנענעת אילך ואילך, ימינה וּשׂמאלה, כמטוּטלת. שמר’לי הפּעוּט והעקלן עמד סמוּך אצלה והיה מוֹשכה ודוֹחפה וּפוֹצר בּה בּקוֹל בּוֹכים. והיא אינה נוֹתנת את דעתה עליו, אינה שוֹמעת בּכיתוֹ ואינה מפסיקה את נענוּע ראשה כּמעשׂה מוּכני. מימינה וּשמאלה ישבוּ שתי שכנוֹת והאזינוּ למה שסיפּרוּ בּינם־לבין־עצמם שלוֹשה זקנים שהיוּ ישוּבים אל השוּלחן. הילדים מוּפחדים וּמבוּלבּלים היוּ תקוּעים איש בּזויתוֹ.

כּשנכנס לאפּוּנר, לא הגבּיהה ציפּה את ראשה. עמדה אשה אחת וּפינתה לוֹ את כּסאה. לא אמר כּלוּם וסירב לישב, והאשה פּצרה בּוֹ: היא כּבר ישבה דיה, ועליה לחזוֹר לביתה. הזקנים הפסיקוּ שׂיחתם והסתכּלוּ בּתמיהה בּאדם הזר, ספק יהוּדי ספק גוֹי, שבּא והתחיל מחלק בּין הילדים ממתקים ותוּפינים. אחר כּך ישב כּנגד ציפּה ושתק. הזקנים חזרוּ אל שׂיחתם על תעלוּלי “הבּריוֹנים” ו“המרדנים” בּעיירוֹת שוֹנוֹת. הדברים ישנים… פּתאוֹם הגבּיהה ציפּה את ראשה והסתכּלה בּוֹ בּתמיהה. לא הכּירה אוֹתוֹ מיד. פּניה נשתנוּ. כּאילוּ נתקטנוּ וצפדוּ; עיניה התכוּלוֹת נתגדלוּ, נתרחבוּ וּכאילוּ תפשׂוּ את מלוֹא הסיט של הפּנים. תוֹהוֹת וּבוֹהוֹת היוּ תלוּיוֹת בּוֹ רגע כּנבעתוֹת מהשׁוֹאָה הזאת שבּאה עליה פּתאוֹם וּכשוֹאלוֹת: מה זאת? כּיצד? על מה ולמה?.. פּתאוֹם נזכּרה, הכּירה אוֹתוֹ וּבפניה עבר זעזוּע; עיניה התינוֹקיוֹת נתמלאוּ דמעוֹת.

– למה עשׂיתם לוֹ את זאת? – שאלה.

לאפּוּנר לחץ את שתי ידיו אל בּרכּיו, כּדי שלא תהיינה מרעידוֹת. רצה להשיב לה מלים פּשוּטוֹת וּמשדלוֹת בּאידית, ושכח את האידית שלוֹ. בּקוֹשי מילמל מתוֹך גרוֹן משוּנק:

– הגוֹיים… לא הכּירוּהוּ… חשדוּ בּוֹ… נוֹרא הדבר, נוֹרא…

והיא לא העבירה ממנוּ את מבּטה התוֹהה, עם שהיא מנענעת את ראשה כּמטוּטלת ודוֹמה כּאוֹמרת: “אַי, אַי! מה שעשׂיתם… אַי, לא טוֹב, לא טוֹב עשׂיתם…” לאפּוּנר ישב לפניה כּנזוּף וּמבוּזה, והיה לוֹ קשה מאד מן המבּטים הקוֹשטים בּוֹ כּחצים. בּיקש בּמחשבתוֹ אֵילוּ מלים שמן הראוּי ואף מן ההכרח שיאמר לאשה בּרגע זה, ולא מצא. פּתאוֹם נזכּר ואמר, כּמדוּמה לוֹ שלא מן הענין:

– עוֹד היוֹם אכתוֹב אל אחי ואל אחוֹתי… הרי דוֹדנים היינוּ לבעלך, עליו השלוֹם… הם לא יעזבוּך…

שתקה. אפשר לא שמעה. רק ראשה מתנדנד ימינה וּשׂמאלה, ועיניה כּל הזמן נתוּנוֹת בּוֹ. הוֹציא מתוֹך כּיסוֹ הצדדי ארנק הניירוֹת. הוֹציא מתוֹכוֹ שטר־כּסף והניחוֹ על הכּסא שישב עליו, וּלאחר מכּן הוֹשיט לה את ידוֹ. כּמוֹ אז, בּשעת בּיקוּרוֹ הראשוֹן, קלטה את אצבּעוֹתיו בּאצבּעוֹת חרדוֹת וּמהססוֹת, ושוּב ניצנצה תכלת עיניה מבּעד לדוֹק של דמעוֹת, וּבשׂפתים מרטטוֹת חזרה על שאלתה הקוֹדמת:

– אבל למה עשׂוּ לוֹ את זאת?

לאפּוּנר פּרשׂ את ידיו והשמיטן בּאין אוֹנים כּאדם חדל ישע. התכּוון לוֹמר משהוּ ולא יכוֹל מפּני שפּיו התעקם והרעיד. תפשׂ את כּוֹבעוֹ וּפרץ החוּצה…

בּדרך נתישב עליו לבּוֹ מעט מעט. והוּא שאל לעצמוֹ מה היה לוֹ? מפּני מה אינוֹ יכוֹל עוֹד לנהוֹג כּיאה וכהוֹגן לוֹ, כּמוֹת שהיה נוֹהג תמיד בּמסיבּוֹת כּיוֹצאוֹת בּאלה? מה אירע בּוֹ שנתרכּך כּך ואינוֹ יכוֹל עוֹד להתגבּר על רגשוֹתיו ו“לעבוֹר אל סדר היוֹם”?.. משתוֹמם ולא מרוּצה מעצמוֹ לא מצא הסבּר ל“חוּלשה” זוֹ אלא בּעצביו שנתרוֹפפוּ. צריך וחייב הוּא שוּב “ליטוֹל את עצמוֹ בּידים”…

חזר אל האכסניה בּפסיעוֹת מרוּשלוֹת, ראשוֹ שמוּט ועיניו בּקרקע. כּל מה שהשתדל להסיח את דעתוֹ מהמחזה העגוּם שראה זה עתה, לא עלה הדבר בּידוֹ. עיני התכלת המוּצפוֹת דמע של אוֹתה אלמנה ליווּ אוֹתוֹ כּל הדרך בּמבּטן השוֹאל, התוֹבע והמאשים…

משנכנס אל פּרוֹזדוֹר האכסניה, יצאה הגברת בּליוּמין מחדרוֹ של זיגמוּנד.

– וּמה שם? – שאל.

קרצה לוֹ בּעיניה כּלפּי הדלת הפּתוּחה, והם נכנסוּ אל חדרוֹ של לאפּוּנר וסגרוּ מאחריהם את הדלת. כּשנמצאוּ עוֹמדים זה מוּל זה, נתנה בּוֹ עיניה ושאלה פּתאוֹם:

– מהיכן בּא אדוֹני?

– למה שוֹאלת גברתי?

– למה הוּא מדוּכדך כּך, מרי?

עשׂה לאפּוּנר בּידוֹ תנוּעה של בּיטוּל להשמיעה שאין זה מן הענין, ושאל:

– והחוֹלה?

סיפּרה לוֹ: החוֹלה הקיץ. כּיון שפּתח את עיניו התחיל קוֹבל על כּאב בּרגלוֹ הפּצוּעה, ומשהסיר את הסדין וראה שרגלוֹ נקטעה, נבהל בּתחילה ואחר פּרץ בּיללה, כּיסה את פּניו בּשתי ידיו וּבכה בּקוֹל גדוֹל, כּמוֹ תינוֹק. ועדיין לא שקט. בּיקשה מלאפּוּנר שיִכּנס אצלוֹ וישתדל לישב את דעתוֹ. משך בּכתפיו: “בּמה אפשר לישב את דעתוֹ?” וּשניהם חזרוּ ונכנסוּ אל זיגמוּנד. החוֹלה היה שכוּב פּרקדן ועיניו תלוּיוֹת בּתקרה. נתקרב אצלוֹ לאפּוּנר ושאל לשלוֹמוֹ. החוֹלה לא זע ולא השיב לוֹ כּלוּם. חזר לאפּוּנר על שאלתוֹ, והלה לא הפך אליו את פּניו ושתק. רק עיניו זלגוּ דמעוֹת, והיה מנגבן בּשוּלי סדינוֹ. וּכשהתחיל לאפּוּנר מדבּר על לבּוֹ שיתגבּר, שיהיה לאיש… אמר זיגמוּנד: “בּבקשה ממר, יעשׂה לי טוֹבה ואַל ידבּר”. ויוֹתר לא השמיע אף מלה.

זיגמוּנד שקע בּאיזה אֵלם משוּנה שלא הפסיקוֹ בּמשך שלוֹשה ימים.

הגברת בּליוּמין היתה מטפּלת בּוֹ, משמשת אוֹתוֹ בּזריזוּת, בּאריכוּת־פּנים כּאחוֹת מסוּרה. אף פּעם לא אמר לה תוֹדה; על שאלוֹתיה היה עוֹנה קצרוֹת, ורק בּשעה שהיה הכרח בּדבר. דוֹמה היה שאין לוֹ ענין בּכל שנעשׂה סביבוֹ וּבוֹ, לא בּאנשים ולא בּעצמוֹ. והיא לא נתנה את דעתה על כּך. היא עשׂתה את המוּטל עליה בּנחת וּבשקט; בּמנוּחה וּבשקט היתה עוֹשׂה בּשביל החוֹלה גם את המלאכוֹת הקשוֹת והמאוּסוֹת בּיוֹתר, ושוּם דבר לא הוֹציאה מגדרה וּמשקט רוּחה וּתנוּעוֹתיה. אמת, היא גוּפה היתה ממעטת בּשׂיחה. בּין כּשהיתה יוֹשבת, כּאחד עם לאפּוּנר, שעוֹת אצל מיטת החוֹלה וּבין כּשהיתה נכנסת אל חדרוֹ על מנת לנוּח קצת על מיטתוֹ, היתה שקוּעה בּהרהוּריה ושוֹתקת.

פּעם אחת כּשפּתח לאפּוּנר את דלת חדרוֹ של זיגמוּנד בּלא דפיקה קוֹדמת, צעקה אליו הגברת בּליוּמין מתוֹך החדר: “אל יִכּנס! אי אפשר!” וּמיד נעלה את הדלת בּמפתח. אחר שעה קלה נכנסה אצל לאפּוּנר, וּכמוֹ כּל פּעם, שאלה: “מוּתר? אנוּח כּאן שעה קלה, הוֹאיל והוּא נרדם”.

– תסלח לי, הגברת, שלא דפקתי קוֹדם על הדלת, מתוֹך פּיזוּר־הדעת.

– ואני – אמרה – מתוֹך פּיזוּר־הדעת שכחתי לנעוֹל את הדלת. הוא היה מזוֹהם מאד. כּנראה הרבּה זמן לא בּאוּ מים על גוּפוֹ. סבל מאד, והיה מתגרד. את הכּתוֹנת שהיתה עליו ראה מר? הרתחתי סיר מים ורחצתי אוֹתוֹ. אילוּ ראה מר את המים השחוֹרים…

– המסכּן, המסכּן…

– הרי כּל הזמן הוּא שוֹכב זעוּם ושוֹתק. דוֹמני, שקשה לוֹ לסלוֹח לנוּ את הרגל שנקטעה. ואילוּ כּשהלבּשתיו את כּתוֹנת בּעלי, שהיתה רחבה עליו, תפשׂ את ידי וּנָשָקה וּנשקה, ולא הפסיק… (בּעיניה ניצנצה דמעה). משוּנה הדבר שהוּא מבקש לפעמים לגרד את רגלוֹ הקטוּעה. קוֹדם, כּשניגבתי את רגלוֹ, שאלני: “והשניה? אני מרגיש שרטובּה היא”…

– וּמה אומר ה' בּליוּמין לזה שהגברת שוֹהה כּאן כּל הימים? וכי הוּא מסכּים לכך? – שאל פּתאוֹם לאפּוּנר.

נזדעזעה קצת ואמרה מתוֹך משיכת־כּתפים:

– איני יוֹדעת. בּאין בּרירה מסתמא הוּא מסכּים.

רגעים אחדים של שתיקה. היתה שכוּבה פּרקדן, ידיה מוּפשלוֹת לה לאחוֹרי ערפּה ועיניה תלוּיוֹת בּתקרה. בּלא להפוֹך אליו את פּניה, אמרה:

– וּמה יהיה אחר כּך, מר לאפּוּנר?

– אימתי “אחר כּך”?

– לכשיבריא ויעמוֹד?

– יסע לביתוֹ, כּמוּבן. ואף אני אסע עמוֹ. בּזמן הראשוֹן יהיה לוֹ קשה, עד שיתרגל אל קבּוֹ.

– אמת. והעבוֹדה כּאן? השיעוּרים מה תהא עליהם?

– זאת תוּכל הגברת לסַדר בּלעדי.

על זאת לא השיבה כּלוּם.

שלוֹשה ימים אחר הניתוּח עלה פּתאוֹם חוּמוֹ של החוֹלה עד לארבּעים מעלה, והוּא דימדם כּל הזמן. אחר איזה זמן ירד החוֹם למטה מן המידה, ושוּב חזר ועלה למעלה גבוֹהה. קראוּ לד"ר פּוּצר. הלזה דיחק את כּתפיו וסבר פּניו היה חמוּר. עמד והסתכּל בּדוּמיה בּחוֹלה, ולאחר מכּן עשׂה בּשתי ידיו תנוּעה בּאויר ויצא מן החדר. לאפּוּנר והגברת בּליוּמין יצאוּ אחריו אל הפּרוֹזדוֹר. עמדוּ ונתנוּ בּרוֹפא את עיניהם בּשאלה.

– סבוּרני – אמר הלזה – שאני כּאן מיוּתר.

– מה אדוֹני סח! – פּרצה קריאה מפּי הגברת בּליוּמין.

הרוֹפא תחת להשיבה, ניענע לה ראשוֹ, להשמיעה: כּך, כּך! הרי זה בּרי…

– וכי נספּיק להוֹדיע להוֹריו שיבוֹאוּ? – שאל לאפּוּנר.

– היכן הם דרים?

– בּוארשה.

– חוֹששני שלא. עוֹד חמישה ימים, לכל היוֹתר ששה… אתם שניכם לא תמצאוּ אז את ידיכם ורגליכם. מוטב שתמסרוּ את הענין לר' זאנויל, בּעל האכסניה… יהוּדי זה להוּט אחרי מצווֹת ויתעסק בּכל הענין בּרצוֹן. אבל, רבּוֹתי, שקט, שקט, שקט! שלא יגוּנב שמץ דבר לבּוֹלשת… גזירה שמא כּוּלכם כּאן תלכוּ למקוֹם שיֵלך החוֹלה שלכם… dixi ושלוֹם! החוֹלים מחכּים לי. – והסתלק בּפסיעוֹת מהירוֹת, מהירוֹת.

לאפּוּנר והגברת בּליוּמין נשתיירוּ לבדם עוֹמדים וּמבּיטים זה אל זה המוּמים, קוֹדרים. דמוּמים חזרוּ ונכנסוּ אצל זיגמוּנד.

אוֹתה שעה פּסקוּ דמדוּמיו של החוֹלה. שכב צוֹנן, תשוּש עד לידי אפיסת כּוֹחוֹת גמוּרה. אבל דעתוֹ היתה צלוּלה.

רמז בּאצבּעוֹ אל לאפּוּנר שיתקרב אצלוֹ. לאפּוּנר הרכּין אליו את ראשוֹ.

– אני הוֹלך… הוֹלך מכּאן… וטוֹב… איני מצטער… מר לאפּוּנר! הוּא הבטיח לי… זוֹכר הוּא?

– הן, זוֹכר אני. את הפּריפה?

– יקיים מר את הבטחתוֹ?

– הן. אקיים.

– תוֹדה.

לאפּוּנר הזדקף, וּביקש לישב אצלוֹ, אבל הוּא רמז לוֹ שוּב שירכּין אליו ראשוֹ. יש לוֹ עוֹד מה לוֹמר לוֹ:

– מר לאפּוּנר! עכשיו… אני יוֹדע… אני מבין הכּל…

– מה? – שאל לאפּוּנר.

– קוֹדם לא הבנתי הכּל כּראוּי… בּנוֹגע לשלוֹם האדם… בּכיתי על הרגל… עכשיו יוֹדע אני… שלא כּדאי… לא חשוּב… כּל זה… חשוּב דבר אחר, העיקר, העיקר… שלוֹם עם נפשי חשוּב יוֹתר… שלוֹם עם נפשי!.. עשׂיתי שלוֹם עם נפשי וטוֹב לי… טוֹב לי, ידידי… חבל שלא ידעתי זאת בּוארשה… כּל ימי לא ידעתי לעשׂוֹת שלוֹם עם נפשי… זה כּל כּך פּשוּט… כּל חיי אינם כּלוּם, איולת אחת… כּלפּי מה שאני יוֹדע וּמבין עכשיו… יאמר אדוֹני לאבּא וּלאִמא… לא לבכּוֹת… לא לבכּוֹת… יצאתי מן העוֹלם שׂמח… מתוֹך שלוֹם עם עצמי… לואנדה… אָהבתי אוֹתה… עני בּיוֹתר וטוֹב בּיוֹתר… כּך צריך להיוֹת…

והוּא התחיל שוּב מדמדם. לאפּוּנר יצא אל הפּרוֹזדוֹר והתחיל מהלך והוֹלך בּפסיעוֹת מהירוֹת. הגברת בּליוּמין יצאה אף היא; אמרה לוֹ מה־שהוּא אוֹ שאלה. הוּא לא השיב והמשיך להפסיע פּסיעוֹת גסוֹת. הוּא ראה שנכנסה אל חדרוֹ, וּמיד שכח את זאת. ואחר כּך כּשנכנס אף הוּא אל חדרוֹ בּרגלים כּוֹשלוֹת לשכּב לנוּח, השתוֹמם לראוֹתה שוֹכבת על מיטתוֹ, כּדרכּה, פּרקדן, ידיה תחת ערפּה ועיניה בּתקרה. נטל כּסא וישב כּנגד החלוֹן.

– מר לאפּוּנר! מר לאפּוּנר! – העירה אוֹתוֹ מהרהוּריו – מפּני מה אינוֹ שוֹמע?

– מה רצוֹנה, גברתי?

– יענה לי, בּבקשה ממנוּ, על שאלתי. מה יהיה עכשיו, לאחר שחברוֹ יִשאר בּכאן?

– מה יהיה? – חזר על שאלתה – כּלום לא יהיה. אלַוונוּ לבית־הקברוֹת ואסע מכּאן.

– הן. אף אני הייתי סבּורה כּן. מוּבן. מר לאפּוּנר!.. רצוֹני לוֹמר לוֹ… אני לא אשכּח אוֹתוֹ. גם ימים רבּים לאחר שיִסע, אזכּוֹר את אדוֹני מתוֹך רגש של הכּרת־טוֹבה.

הפך אליה את פּניו בּתמיהה.

– בּזכוּתוֹ היוּ לי בּכאן ימים אחדים טוֹבים… טעמתי את טעם החיים. טוֹב היה אז בּאוֹתם הימים, כּשעבדנוּ בּשביל בּית־הספרים. ועכשיו אצל מיטת חברוֹ. אדוֹני יסע לוֹ למקוֹם אחר, לעבוֹדה אחרת. ואילוּ אני… ואילוּ אני…

הוֹציאה את ידיה מתחת לערפּה, ישבה כּפוּפה כּשהיא תוֹמכת ידיה המפוּכּרוֹת על בּרכיה ועיניה כּבוּשוֹת בּקרקע. וּבלא שהגבּיהה ראשה דיבּרה:

– ישיב לי מר לאפּוּנר על שאלה אחת. שאלה אחת אני רוֹצה לשאלוֹ. מה דעתוֹ: המוּתר לוֹ לאדם להקריב חיי רעהוּ, חיֵי… נאמר חיי אדם קרוֹב מאד שאוֹהב אוֹתך, המוּתר, שוֹאלת אני, להקריב את חייו בּשביל ענין גדוֹל, נאמר ענין ציבּוּרי, שהוּא, המקריב, רוֹאה בּוֹ את אָשרוֹ של עצמוֹ. הוּא מבין? אני מחכּה לתשוּבתוֹ, מר לאפּוּנר!

שניוֹת מספּר ממוּשכוֹת מאד, כּשעוֹת ארוּכּוֹת, נמשכה שתיקתוֹ. ואחר כּך פּתח וענה מתוּן מתוּן כּאילוּ מתוֹך התעצמוּת גדוֹלה, כּאילוּ כּל דבר מדבריו נדחק מתוֹך מוֹחוֹ בּיגיעה מרוּבּה:

– חיי אדם אינם דבר פּשוּט. קל לוֹמר: להקריב חיי זוּלתנוּ. כּאילוּ הם, חיי זוּלתנוּ, קיימים מן הצד, מחוּצה לנוּ וּבידנוּ לוַתר עליהם, אם רצוֹננוּ בּכך… יש שמדמים כּך… ולא היא, ולא היא, הגברת בּליוּמין! חיי זוּלתנוּ יוֹתר מדי קשוּרים וענוּבים בּחיינוּ שלנוּ בּנימים כּאלה, בּנימים כּאלה… שאי אפשר לוֹ לאדם לקצצם בּלא שירגיש בּמוּם שהטיל בּחייו של עצמוֹ… המבינה הגברת? הרי זה יוֹתר מקטיעת אֵבר מן החי. תזכּוֹר נא, הגברת, מה שדיבּר קוֹדם החוֹלה שלנוּ על השלוֹם עם נפשוֹ… מה אָשרוֹ של אדם אם אין שלוֹם עם עצמוֹ?..

– אח, לא! לא! – קראה בּקוֹצר־רוּח – אדוֹני לא ירד לסוֹף דעתי. לא לכך התכּוונתי; לא לוַתר על חיי הזוּלת ממש. אלא על היחסים, על הקשרים שמקשרים שני חברים, איש ואשה…

– אה, כּך? הרי זה מסוּר לאדם וּלכוֹח רצוֹנוֹ. הלא ראתה הגברת, יש שמקטעים רגל כּדי להציל את הגוּף.

הזדקפה ואמרה:

– תוֹדה, אדוֹני!

ארבּעה ימים כּמעט לא יצא לאפּוּנר מחדרוֹ של זיגמוּנד. בּיוֹם החמישי בּבּוֹקר העירה אוֹתוֹ לישבּטה. התלבּש והתרחץ בּמהרה ונכנס אצל החוֹלה. מצא שם רק את לישבּטה לבדה. זיגמוּנד שכב בּמנוּחה בּעינים עצוּמוֹת.

– היכן הגברת בּליוּמין? – שאל בּלחש.

– היא הלכה עוֹד בּלילה. היה כּאן הרוֹפא, וּשניהם הלכוּ. – השיבה לישבּטה בּקוֹל רם.

– טסס! למה אַת צוֹעקת כּך? – היסה אוֹתה לאפּוּנר.

– מה? וכי מר אינוֹ רוֹאה? עוֹד בּלילה החזיר את נשמתוֹ…

לאפּוּנר התנפּל אל המיטה. פּסע שתי פּסיעוֹת ועמד. רגע אחד היה לוֹ רוֹשם משוּנה מאד בּבהירוּתוֹ וּבוַדאיוּתוֹ שזיגמוּנד שוֹכב לפניו לא מת אלא חי. אף אינוֹ ישן, אלא ער. רק עיניו עצוּמוֹת וכוּלוֹ שקוּע בּהסתכּלוּת פּנימית. היה לוֹ רוֹשם שזיגמוּנד צוֹפה ורוֹאה עתה בּתוֹך נפשוֹ, וּמשוּם כּך נסוּכה על פּניו מנוּחת נדבה, מנוּחת שלוֹם ושלוָה לא מצוּיה, כּאוֹתה השלוה שראה פּעם בּפני נער תלוּי. לא היתה זאת שלוַת המות, ואף לא שלוה מעלמא הדין, אלא אחרת, רמה ומזוּכּכת. לאפּוּנר ראה אוֹתה, הרגיש בּה שהיא עילאית, אבל לא הבין את מהוּתה; רחוֹקה ועליוֹנה מתפישׂתוֹ היתה. וּכמוֹ אז, בּשעה שעמד לרגלי עץ־התליה, כּך גם עכשיו הבין דבר אחד – והפּעם בּצלילוּת יתרה – שבּני־אדם עלוּבים וּרפי־אוֹנים הם, ואין כּוֹח בּריאוֹתיהם לנשוֹם את אוירה של מרחבית העוֹלם, להתקים בּתוֹך שלוַת הרמוֹת הנישׂאוֹת. וּלפיכך הם תוֹחמים לעצמם תחוּמים צרים, טוֹמנים את עצמם בּמחילוֹת־עפר, בּמערוֹת אפלוֹת, מרמים את עצמם ב“אידיאלים” רחוֹקים… עכשיו הבין שגם המוֹלדת היא מחילה צרה, מערה אפלה, גם החירוּת שעליה נהרגים והוֹרגים אינה אלא אוֹנאה. מתוֹך מערתם־מכוֹרתם זוֹ קשה להם לבני־אדם לצאת; בּתוֹכה רוֹחשים ורוֹמשׂים, מפרפּרים וּמתפּתלים בּני־אדם מוּכּי סנוורים וסמיוּת־הלב, מוּרדפים ורוֹדפים, מעוּנים וּמענים. הכּל מוּרדפי אינסטינקטים, מעוּני תאווֹת, נבעתי המות… לנגד עיני לאפּוּנר מרחפים צללי מתים, אוֹתוֹ תלוּי, ואוֹתוֹ נער נחמד, זאסוּליה, בּהיר השׂערוֹת וטוֹב העינים, והד"ר הרמאן, וישׂראל’יק, וזיגמוּנד ווֹלפזוֹן… ועוֹד רבּים רבּים, מהם שאוֹיבי המוֹלדת שלחוּם לגרדוֹם, ומהם שאוֹהבי המוֹלדת הרגוּם… עתה, זוֹ הפּעם הראשוֹנה, זכר את כּל אוֹתם הרבּים שנשלחוּ על־ידוֹ, בּעטיוֹ, למיתה. זכר אוֹתם בּלא כּל חרדה מיוּחדת, מפּני שעשׂה זאת לאפּוּנר אחר, מוּרדף אף הוּא על־ידי גאוָתוֹ ועל־ידי תאוָתוֹ לשלוֹט על זוּלתוֹ, רמשׂ עם רמשׂים, תוֹלעת עם תוֹלעים… ואילוּ המאוּשר מכּוּלם היה זיגמוּנד. הלזה בּחייו כּבר טעם את טעם החירוּת האמיתית. אוֹתוֹ השלוֹם עם נפשוֹ שעליו דיבּר – כּך מדמה היה לאפּוּנר – הוּא תוֹלדת מרחביה זוֹ של החיים שחזה זיגמוּנד בּנפשוֹ… לוֹ ללאפּוּנר לא ניתן לעמוֹד על טיבה, ואילוּ אימת המערה שבּה הוּא מפרכּס וּמתלבּט כּל ימיו, אוֹתה הוּא תוֹפשׂ בּרגע זה בּכל מחשכּיה… ועוֹד דבר אחד היה לוֹ עתה מחוּור כּאוֹר היוֹם: להמשיך לחיוֹת כּמוֹ שחי עד עכשיו לא יוּכל עוֹד. לא יוּכל…

בּקבוּרתוֹ של זיגמוּנד התעסק ר' זאנויל, כּמוֹ שאמר הד“ר פּוּצר. מצד ה”חברה קדישא" לא היוּ עיכּוּבים לאחר שנוֹדע להם שהנפטר הוא בּנוֹ של הגביר ווֹלפזוֹן שהיה בּשעתוֹ אחד מחשוּבי הסוֹחרים בּקוֹבנה ועכשיו בּאנקיר ידוּע בּוארשה. קוֹדם להוֹצאת המיטה מן האכסניה היה ויכּוּח ממוּשך ולא נעים בּין לאפּוּנר וּבין המתעסקים בּמת. הוּא עמד על כּך שיקיימוּ את צוואת השכיב־מרע ויתלוּ בּתכריכיו את פּריפת־הזהב שמצאוּ על כּתנתוֹ, והם התנגדוּ לכך בּכל תוֹקף. וסוֹף שלאפּוּנר הוּכרח לוַתר. אחר המיטה הלכוּ לאפּוּנר, ר' זאנויל ועוֹד יהוּדים אחדים מן העוֹברים והשבים בּרחוֹב שנצטרפוּ אל הלוָיה לעשׂוֹת עם המת חסד של אמת. קדיש אמר ר' זאנויל. לאפּוּנר עמד על פּתח הקבר, ובעוֹד הקבּרנים עסוּקים בּסתימת הגוֹלל, עלה בּידוֹ לזרוֹק לתוֹך הקבר את פּריפתה של ואנדה מסוּתרת בּתוֹך חוֹפן עפר.

בּחזירתוֹ מבּית־העלמין הלך אל משׂרד דוֹאר־הסוּסים ושאל שם על הדרך שעליו לנסוֹע בּה לאוֹדיסה, על הזמן שעליו לעשׂוֹת בּדרך זוֹ. בּוֹ בּמקוֹם בּדק את ממוֹנוֹ שהיה עמוֹ וּמצא שיספּיק לוֹ בּצמצוּם רב להגיע אל אוֹדיסה. הזמין מקוֹם בּקרוֹן־הדוֹאר היוֹצא בּיוֹם המחרת עם השכּמה והלך משם אל משׂרד הטלגראף לשלוֹח טלגראמה אל גיסוֹ, אפרים לוין, על יוֹם בּוֹאוֹ אליו.

משיצא ממשׂרד הטלגראף פּגע בּגברת בּליוּמין. שניהם שׂמחוּ על הפּגישה הזאת.

– אני שׂמח מאד לראוֹתה לפני נסיעתי וּלהתפּרש ממנה. לא יהיה לי פּנאי להכּנס אליכם.

– אימתי יוֹצא מר מכּאן?

– מחר, בּבּוֹקר השכּם.

– כּבר? מחר?

– אין לי מה לעשׂוֹת כּאן.

– אם כּן… מחר… – דיבּרה בּינה־לבין־עצמה, שקוּעה בּהרהוּרים, כּנמלכת בּדעתה.

פּסיעוֹת אחדוֹת עברוּ בּשתיקה. הוּא עמד והוֹשיט לה ידוֹ.

– לא. ימתין מר. אל נא יזדרז להתפּרש ממני. הערב יהיה בּביתוֹ?

– סבוּרני שכּן.

– יחכּה לי בּחדרוֹ. הערב אהיה אצלוֹ.

– הרי יפה. בּבקשה ממנה…

ונפטרה ממנוּ בּלחיצת־יד.

חבל על אשה זוֹ, הירהר לאפּוּנר, גם לה לא קל לחיוֹת…

בּא אל האכסניה וּמיד הזמין אצלוֹ את לישבּטה ושאל כּמה חייב הוּא לבעל האכסניה.

הנערה נדהמה לשמוֹע ממנוּ שהוּא עוֹמד לעזוֹב את קוֹבנה. אבל למוּדה לשתוֹק, לא שאלה כּלוּם, רק אמרה לוֹ שטראוּגוּט שאל עליו וּביקש ממנוּ לחכּוֹת לוֹ, שכּן עוֹד מעט יחזוֹר. ידיעה זוֹ היתה לוֹ למוֹרת־רוּח; מאד היה מתַאווה להמנע משׂיחה עם האדם, שעוֹד לפני זמן מוּעט כּה השתוֹקק לראוֹתוֹ ושתלה בּוֹ סיכּוּיים כּה מזהירים לחייו בּעתיד. עד שהוּא עוֹמד ונוֹטל עצה מעצמוֹ כּיצד ישתמט מפּגישה לא נעימה זוֹ, דפקוּ על הדלת. נכנס טראוּגוּט. לישבּטה נסתלקה וסגרה מאחריה את הדלת.

– מר לאפּוּנר! – אמר עם כּניסתוֹ אגב לחיצת־יד – שמעתי על האסוֹן. אני משתתף בּצערוֹ. אבל… כּמוֹ שנאמר בּכתבי־הקוֹדש: “כּי כזה וכזה תאכל חרב”… גם על אוֹתוֹ יהוּדי מסכּן שהבּחוּרים שלנוּ תלוּ אוֹתוֹ הצטערתי, שכּן אף הוּא היה למר חבר אוֹ קרוֹב. מה לעשׂוֹת, מרי! דרך החיים סלוּלה בּין קברוֹת…

את המלים האחרוֹנוֹת הבּיע בּנעימה כּזוֹ של יִראת־קדוּשה, עד שלאפּוּנר סבוּר היה שאף הן כּתוּבוֹת אֵי־שם בּכתבי־הקוֹדש. הוֹאיל ולאפּוּנר שתק, הוֹסיף טראוּגוּט כּבר בּנעימה של מעשׂיוּת:

– מר לאפּוּנר! נמלכתי הרבּה בּלבּי והירהרתי בּכל ששמעתי מפּי אדוֹני וּמאחרים. מר הזכּיר פּעמים אחדוֹת את המלה “דיקטאטוּרה”… אף מוארשה כּוֹתבים לי שרק דיקטאטוּרה תוּכל להציל את המצב… הנה אני נוֹסע לקוֹבּרין; אעשׂה שם זמן מוּעט, וּלאחר מכּן – ישר לוארשה. אני רוֹצה להפּגש עם מר שם, בּוארשה.

זעזוּע קל שבּקל עבר בּכל גוּפוֹ של לאפּוּנר; טראוּגוּט לא הרגיש בּוֹ.

– למה? – שאל בּשׂפה רפה.

– על הפּרטים נדבּר שם… אני מקווה שנוּכל לעבוֹד יחד…

– אני מוֹדה מאד למר על האֵמוּן שהוּא נוֹתן בּי. לצערי בּאה הצעתוֹ קצת בּמאוּחר. לפני ימים אחדים הייתי מקבּל אוֹתה בּשׂמחה וּבכבוֹד. אבל עתה… לא אוּכל, לא אוּכל. לצערי…

– מה אירע בּימים הללוּ?

לאפּוּנר השפּיל את עיניו ושתק.

– אם כּן, מר נשאר בּקוֹבנה?

– לא. כּבר הזמנתי מקוֹם בּדוֹאר למחר. אני נוֹסע… לא לוארשה.

– שלוֹם, מר לאפּוּנר! דרך צלחה.

– תוֹדה, מר טראוּגוּט! דרך צלחה גם לוֹ… – השיב לאפּוּנר מתוֹך קוֹרת־רוּח. השׂיחה שכּל־כּך היה חוֹשש מפּניה, נסתיימה בּמהרה וּבפשטוּת כּזוֹ.

טראוּגוּט יצא, ועמוֹ נפרש ממנוּ והלך לוֹ כּל עברוֹ. יחד עם רגש ההקלה שהיה בּוֹ שרתה עליו איזוֹ עגמימוּת־נפש. “הבה ונראה, הבה ונראה!” אמר לעצמוֹ כּאדם שיוֹצא בּדרך להקבּיל את פּני החדש, שאינוֹ ידוּע…

כּל שארית היוֹם ישב בּחדרוֹ ועסק בּאריזת כּליו וּספריו, כּתב מכתבים, קרע ושׂרף הרבּה ניירוֹת, תעוּדוֹת וּרשימוֹת, שלא היה לוֹ עוֹד ענין בּהם. וּבערב ישב וחיכּה לגברת בּליוּמין. חיכּה זמן מרוּבּה והיא לא בּאה. כּיבּה את המנוֹרה ושכב לישוֹן.

למחרת עם השכּמה יצא אל התחנה. העיר השקוּעה בּתרדמת הבּוֹקר היתה עטוּפה בּערפל כּבד, עד שבּקוֹשי הבחינה עינוֹ בּמרחק־מה שׂרטוּטי בּתים. אילך ואילך הבליחוּ מבּעד למסך האטוּם של הערפל פּנסי־הרחוֹב כּשלהבוֹת נרוֹת זעירים. מעט מעט, כּאחוּזי תנוּמה, הבהירוּ בּרפיוֹן דמדוּמי שחרית. לרגעים היה מרעיד מצינה. אל חצר התחנה בּא כּרבע שעה לפני יציאת הקרוֹן. משרתים עם פּנסים בּידיהם התרוֹצצוּ וצרחוּ בּקוֹלוֹת צרוּדים; נוֹסעים עטוּפי מעילים וחיורי־פּנים עם חבילוֹת בּידיהם נחפּזוּ להכּנס אל הקרוֹן לתפּוֹשׂ איש איש את מוֹשבוֹ; מזמן לזמן נכשל מישהוּ בּמזוָדוֹת וּבצרוֹרוֹת המוּטלים בּאמצע החצר על הקרקע, ונשמעים דברי גידוּף וּקללה.

לאפּוּנר עיכּב את אחד המשרתים לשאוֹל היכן עוֹמד הקרוֹן שלוֹ. עד שלא הספּיק להתקרב אצל הקרוֹן נתיצבה לפניו אשה אחת גבוֹהת קוֹמה, לבוּשה בּמעיל דרך, וּצרוֹר קטן בּידה. על פּניה היה צעיף סמיך וּהוא לא הכּירה.

– שלוֹם, אדוֹני! – אמרה והוֹשיטה לוֹ יד קטנה בּכפפת־סוּחתיָן שחוֹרה – הריני כּאן! אמש לא יכוֹלתי לבוֹא. היוּ עיכּוּבים.

– הגברת בּליוּמין? שלוֹם! מה היא עוֹשׂה כּאן, בּשעה זוֹ?

– אני נוֹסעת עמוֹ.

– להיכן?

– לוארשה, כּמוּבן…

– פּתאוֹם כּל־כּך… מה תעשׂה שם?

– שם אדע מה לעשׂוֹת. אני מקוָה שבּתנוּעה הלאוּמית תהיה עבוֹדה גם בּשבילי. רצוֹני, מר לאפּוּנר, לחיוֹת חיים של אמת. איני עדיין זקנה ויש בּי בּשביל כּך די כּוֹח…

– וּבית־הספרים, הגברת בּליוּמין?

– השארתיו בּידים אמוּנוֹת. יעסקוּ בּוֹ אחרים. אני נחנקת כּאן. אין לי אויר לנשימה, יאמין לי, מר לאפּוּנר!

– אני מאמין לה, בּוַדאי… אבל… תסלח נא לי, מרת בּליוּמין! וה' בּליוּמין?

– למה השאלה הזוֹ? יש שמקטעים גם רגל בּשביל לשמוֹר על הגוּף. הרי זה הוּא, אדוֹני, שאמר לי זאת. יש בּידי תעוּדת־מילדת, אעבוֹד, אשׂתכּר למחיתי, ולא אצטרך לבעלי… אם כּן אני נוֹסעת עמוֹ, מר לאפּוּנר!

– אבל אני איני נוֹסע כּלל לוארשה.

– אלא להיכן?

– למקוֹם אחר. לדרוֹם רוּסיה.

– אה!.. לכמה זמן?

– איני יוֹדע. אפשר לתמיד.

– אה, כּ־ך? ואני… הייתי… סבוּרה… – דיבּרה אל עצמה בּקוֹל רפה ורצוּץ כּשראשה שמוּט אל לבּה. פּתאוֹם זקפה את הראש, נטלה את ידוֹ, אחזה בּה זמן־מה, ולא דיבּרה אלא הסתכּלה בּוֹ דוּמם. את פּניה לא ראה מבּעד לצעיף הסמיך, אבל ידע ששתי העלוּקוֹת מעל לעיניה התקרבוּ מאד דרוּכוֹת על־ידי תשוּקת חיים עיורת, ידע את המרירוּת המרדנית שנתקבּצה בּזויוֹת פּיה, ושתק אף הוּא, בּלא להוֹציא את ידוֹ מידה.

– אני מאחלת לוֹ, אדוֹני, הצלחה. תמיד אהיה חוֹשבת עליו בּתוֹדה. הוּא העיר אוֹתי לחיים… שלוֹם לוֹ, מר לאפּוּנר! אני אמצא את דרכּי לבדי.

כּבר נשמעה תרוּעת החצוֹצרה מעל מרוֹם מוֹשבוֹ של הרכּב. לאפּוּנר קפץ לתוֹך הקרוֹן. מבּעד לאשנב הספּיק עוֹד לראוֹת את דמוּת האשה המוּצעפת, עם מזוָדה בּידה, ההוֹלכת וּנמוֹגה בּתוֹך הערפל.