פרק ראשון    🔗

בּעשׂרים וחמישה למרץ, שנת 1863, בּשעת בּוֹקר מוּקדמת, היה הזקן סלוֹמוֹן בּרגר ישוּב בּחדר־עבוֹדתוֹ, לפני חלוֹן פּתוּח. הוּא היה עטוּף סוּדר צמר מצוּיץ וּמצוּיר ריבּוּעים שחוֹרים וּכחוּלים, שכּיסה את כּתפיו, וסוּדר שני, גדוֹל וחם אף הוּא וּמצוּיר רבּוּעים שחוֹרים ואדוּמים, עטף את בּרכּיו; את קרחתוֹהגדוֹלה כּיסתה כּוּמתה של קטיפה מרוּקמת פּרחים קטנים מעשׂה שתי־ועֵרב. מיוֹם שהיתה לוֹ התקפת לב קשה והרוֹפאים אסרוּ עליו כּל עבוֹדה וּתנוּעה מרוּבּה, הריהוּ יוֹשב כּאן בּכוּרסתוֹ העמוּקה רוֹב שעוֹת היוֹם וקוֹרא עתוֹנים, מעיין בּספר אוֹ תוֹלה עיניו בחלוֹן שלפניו וּמהרהר. ויש לו במה להרהר. בּית־החרוֹשת שלוֹ לאריגים “ס. בּרגר וּבנוֹ”, שיצאוּ לו מוֹניטין בּפּוֹלין וּברוּסיה, אחר הרבּה שנים של עמל ויגיעה, של מלחמה נוֹאשת בּעיקשוּת־לב, בּעזוּת־מצח וּפעמים בּחירוּף־נפש ממש, אחר שנים של פּרסוּם והצלחה מרוּבּים, עסקיו התחילוּ בּזמן האחרוֹן מתערערים ושוֹקעים, כּאבן זוֹ שמתגלגלת בּמדרוֹן. והוּא בּרגר, כּבר תש כּוֹחוֹ ואין בּידוֹ לעכּב גלגוּל זה למטה שאינוֹ פּוֹסק. וּבנוֹ? אה! בּן תפנוּקים זה אינוֹ דוֹמה לאביו שהיה בּן עניים. לבֶּנֶדיקט שלוֹ אין עוֹד אוֹתוֹ הצמאוֹן למעשׂים גדוֹלים, לתנוּפה וּלהעזה בּעסקים; הוּא אינוֹ להוּט, כּמה שלהוּט היה אביו בּשעתוֹ, אחר עוֹשר וכבוֹד; אין בּוֹ יצר הנצחנוּת והתחרוּת, שהיה דוֹפק בּאביו עוֹד מימי נעוּריו. הזקן רוֹאה בּלב מאוּבּן ממוֹרא כּיצד מתגלגלת האבן מטה מטה; עוֹד מעט ותגיע למטה, ואז – הסוֹף, החוּרבּן הגמוּר… ואז מה יעלה לה לבתוֹ, לוַאנדה שלוֹ?

בּהרהוּרים הללוּ הוּא מגלגל שעוֹת ארוּכּוֹת בּלא סוֹף בּלילוֹת, לאחר שהוּא ניעוֹר פּתאוֹם משנתוֹ מתוֹך דפיקות־לב עזוֹת ושוּב אין עיניו רוֹאוֹת שינה. אוֹתם ההרהוּרים דבקים בּוֹ גם בּעתוֹת היוֹם, כּשהוּא ישוּב מכוּרבּל בּתוֹך כּוּרסתוֹ.

מן החלוֹן נשבוּ רוּחוּת קלילוֹת שטרפוּ בּזקנוֹ הקצר והדליל, בּשׂערוֹת ראשוֹ העוֹטרוֹת את קרחתוֹ. יש שצינה קלה מלַפּפתוּ, ואז הוּא מתכּרבּל יוֹתר בּסוּדריו החמים ואינוֹ זז לעמוֹד וּלהגיף את החלוֹן. הוּא מחכּה לחַמה שתעלה ותזרח בּגבוּרתה. השמים שמנגדוֹ טהוֹרים, בּלא שמץ ענן, וקרוֹב לוַדאי שהיוֹם יהיה בּהיר וחם. הוּא מחכּה לחמה, וּמחכּה גם לבתוֹ שעתידה להכּנס אצלוֹ, כמוֹת שהיא נוֹהגת בּכל בּוֹקר, מיד לאחר קימתה, וּלברכוֹ בּבוֹקר טוֹב. בּיקוּר זה של הבּת נעשׂה לוֹ עם השנים לצוֹרך שבּנפש ממש, כּמוֹ שיש לוֹ צוֹרך לקבּל בּכל בּוֹקר את כּוֹס הקהוה שלוֹ עם שתי הלחמניוֹת החמוֹת המרוּחוֹת בּחמאה. גם בּנדיקט רגיל להכּנס אצלוֹ ולוֹמר לוֹ בּוֹקר טוֹב לפני יציאתוֹ אל עסקיו. אבל הבּן תמיד טרוּד וּמפוּזר, בּיקוּרוֹ חטוּף וּדבריו המעטים קטוּפים. לא כן ואנדה. הנערה הזאת לב חם לה. כּל מלה שהיא משמיעה עוֹלה לוֹ כּלטיפה. לבּו הזקן מרטט עם כּניסתה המהירה אל חדרוֹ. הוּא כּבר יוֹדע מקוֹדם את דפיקתה על הדלת וכיצד תכּנס וכיצד תהא מתקרבת אצלוֹ בּפסיעוֹתיה הקלוֹת והמזדרזוֹת כּביכוֹל, כּמוֹ בּמרוּצה, כּאילוּ כּל הלילה מצפּה היתה לשעת ראיוֹן זוֹ. הוּא חש כּבר מקוֹדם את ריח הסבּוֹן וצינת המים הנוֹדפים ממנה, מעוֹרב עוֹד במשהוּ ערֵב מריחוֹת העלוּמים ללא שֵם… הוּא גם יוֹדע את המלים הראשוֹנוֹת שעתיד הוּא לשמוֹע מפּיה: “בּוֹקר טוֹב לך, אבּא חביבי! היאך ישנת?” ויוֹדע מאֵי צד תתקרב אצלוֹ ומאי צד תתקן עליו את הסוּדר השמוּט מעל כּתפיו אוֹ מעל בּרכּיו. הוּא יוֹדע, הוּא חש את כּל זאת, ואף־על־גב־כּן הוּא מצפּה לכל זאת כמו לאפתעה עריבה. יש שהוּא שוֹאל לעצמוֹ מתוֹך מוֹרא כּמוּס בּלב: יוֹם אחד הלא תינשׂא לאיש ותלך לדוּר בּמקוֹם שידוּר בּעלה, ה' יוֹדע היכן, וּמה יהא אז? אז? כּיצד יוּכל להתקיים קיוּם שניטלוּ הימנוּ התבלין שלוֹ? נערה זוֹ עוֹד בּקטנוּתה נתיתמה מאִמה, וּבגללה לא נשׂא אשה שניה. העדיף להיוֹת שרוּי כּל ימיו בּלא אשה, וּבלבד שלא תהא הקטנה מתענית תחת יד אם חוֹרגת. כּל ימיו, אף בּימים שהיה שטוּף בּעסקים מרוּבּים וּמסוּבּכים, היה שקוּד להיוֹת לה גם לאֵם וּלהשפיע עליה אהבה ורחמים. לא היוּ לוֹ מנוּחה ושׂמחה ושעשוּעים אלא עם ילדתוֹ על בּרכּיו. בּינתים גדלה הילדה והיתה לנערה בּוֹגרת, והנערה תפשׂה את פלך האם. עתים הוּא תמהַ: כּיצד נהיה הדבר, הלא עוֹד אמש, כּמדוּמה, היתה ילדת טיפּוּחיו, הזקוּקה לרחמיו ולדאגתוֹ תמיד, והנה היוֹם הפכה כּבר לאשה שמטפּלת בּוֹ כּמוֹת שמטפּלים בּילד חוֹלה ?.. הלא פתאוֹם היה הדבר, והנה היא הדוֹאגת לוֹ, היא המַשׂיאה לוֹ עצוֹת וּפעמים אף גוֹזרת עליו לנהוֹג כּך וכך. ויש שהיא גם נוֹזפת בוֹ על שאינוֹ שוֹקד על בּריאוּתוֹ. והוּא אינוֹ מקפּיד עליה. אדרבּא, אינוֹ יכוֹל להמנע מחיוּך כּשהיא מדבּרת אליו דברי כּיבּוּשים כּדרך שאם גוֹערת בּבנה הסַרבּן וקל־הדעת. הוּא בּן הששים ושש מציית לה, בּרצוֹן וחיבּה, וּבלבד להניח את דעתה. ואילוּ מבּנדיקט לא היה מסכּים לשמוֹע דברים שמשתמעים כּנזיפה. הא, לא! בּנדיקט משוּנה ממנה… לבּנדיקט תימלא מחר שנת השלוֹשים ואחת (ימי ההוּלדת של שניהם חלים בּזה אחר זה). היוּ זמנים שימי הוּלדתם של בּניו היוּ בּאמת ימים טוֹבים. חגגוּ אוֹתם בּעסק גדוֹל וּברוֹב עם של ידידים, קרוֹבים ומכּרים. אוֹתם המשתאוֹת עם היינוֹת המשוּבּחים ועם נאוּמי הבּרכה! מי לא בּא אז להשתתף בּשׂמחתוֹ, גם מן הרבּנים וגם מרבּי המדינה וגם מעתוּדי המסחר! והמתנוֹת, המתנוֹת… הן, כּל זה הלך וּפחת מעט מעט עם העסקים שהוֹלכים ומצעירים. השנה הוּא בּמבוּכה גדוֹלה בגלל המתנוֹת לבּן ולבּת. ליתן לבּנדיקט דבר של מה־בּכך אי אפשר. אינוֹ יכוֹל להזדלזל בּפני בּנוֹ ההוֹלך בּגדוֹלוֹת. וַאנדה תהא מסתפּקת בּמוּעט. כּל דבר של כּלוּם מיד אביה משׂמח אוֹתה. לא כן בּנדיקט. והקוּפּה ריקה… כּך, כּך. הגיעוּ ימים שאף לתת מתנה ליוֹם הוּלדת בּנוֹ אין ידוֹ משׂגת… אבל מפּני מה ואנדה מתמַהמת לבוֹא? מה לה שאחרה היוֹם לקוּם? בּפּעם המאה הוֹציא את שעוֹנוֹ והציץ. בּוֹא וּראה, היאך הזמן מתנהל לאטוֹ. עתים דוֹמה עליו שהשנים אצוֹת רצוֹת חיש מהר. דברים שאירעוּ לפני שנה, לפני שנתים דוֹמים עליו כּאילוּ התרחשוּ לפני ימים מוּעטים, וּפעמים עוֹמד הזמן על מקוֹמוֹ ואינוֹ זז. הרי עכשיו, למשל, יוֹצאת השעה בּעצלתים מתוּנה מתוּנה כּל כּך, ממש בּעצלתיים…

נשמעה דפיקה על הדלת. בּרגר התרעד קצת. השמיט מעליו את הסוּדר והשיב בּקוֹצר־רוּח: “בּוֹאי! בּוֹאי!”

נכנס בּנדיקט מגוּלח למשעי וּמצוּחצח כּוּלו, לבוּש לפי האַפנה האחרוֹנה וּמתוֹך הקפּדה ניכּרת. בּכף ידוֹ האחת לבוּשת הכּסיה אחז את מגבּעתוֹ המבהקת וּבכף ידוֹ השניה, המעוּרטלת, טרף ושׂיחק בּכּסיה, עם שהוּא מחזיק תחת בּית־שחיוֹ מקל עם חזינת־זהב יקרה.

– שלום לך, אבּא! בּוֹקר טוֹב! – אמר עם כּניסתוֹ.

– בּוֹקר טוֹב לך, בּנדיקט! – השיב הזקן – רוֹאה אני בּך שאתה עוֹמד לצאת. מסתמא לליוּבּטשי?

ליוּבּטשי הוּא שם הכּפר ששם היה בּית־החרוֹשת של “ס. בּרגר וּבנו”, כּשלוֹש וירסטאוֹת מוַארשה.

בּנדיקט נתבּלבּל קצת בּרגע הראשוֹן מפּאת שאלת אביו. ליוּבּטשי לא עלתה כּלל על דעתוֹ. היוּ לוֹ בּעיר כּמה וכמה ענינים משלוֹ, שאין להם כּל מגע עם עסקי בּית־החרוֹשת. התאוֹשש מיד והשיב:

– פשיטא.

– אבל הרי השעה מוּקדמת עדיין. לא תמצא שם איש.

– אין לי צוֹרך בּאיש. אדרבּא, – שיקר לוֹ הבּן – נוֹח לי לעבוֹד בּמשׂרד בּשעה שאין אנשים בּאים להבטילני.

– את מי נזמין מחר לסעוּדת־הצהרים? – שאל האב – מחר אתה כּבר בּן שלוֹשים ואחת.

– מה נשתנתה השנה הזאת מכּל השנים? נזמין את אוֹתם האוֹרחים שאנוּ רגילים להזמינם בּכל שנה.

– מוּטב. – רטן האב מתוֹך מוֹרת־רוּח פּנימית: הוּא יוֹדע בּכמה עוֹלוֹת לוֹ סעוּדוֹת אלוּ – השנה הזאת לא אוּכל בּעצמי לעסוֹק בּקנית מתנה ליוֹם הוּלדתך. ועל ואנדה אין לסמוֹך. מה היא מבינה? מוּטב, בּני, שאתה תבחר לך בּעצמך את הדבר הרצוּי לך.

הזקן הערים על בּנוֹ. מתוֹך שהסיר מעל עצמוֹ את האחריוּת והטילה על בּנוֹ, סבוּר היה שלא יגִיס את לבּוֹ להוֹציא לטוֹבת עצמוֹ ממוֹן יוֹתר מן המידה.

– תוֹדה לך, אבּא! אני כבר אֶראה לי משהוּ… משהוּ ההוֹגן לי. וּלפי שעה שלוֹם לך, אבּא! אני ממהר.

בּחיוּך של ידידוּת ניפנף הצעיר לאביו בּכסיתוֹ הריקה וּפנה לצאת. אבל עד שהגיע אל הדלת עיכּבוֹ הזקן:

– המתן, בּנדיקט! טוֹב שנזכּרתי. נא לשלוֹח אלי את איטשי־מאיר. אל נא תשכּח, למען השם! אני מחכּה לוֹ עם המאזן המשוּער לשנה.

(איטשי־מאיר היה הפּנקסן של בּית־החרוֹשת).

– למה לך איטשי־מאיר? המתן, לכשתבריא תסע בּעצמך לליוּבּטשי ותבדוֹק את הפּינקסים. – השיב הבּן בּמוֹרת־רוּח כּמעט לא מכוּסה.

– תוֹדה לך בּעד העצה הטוֹבה אבל אני לא אוּכל לישב בּשלוה כּאן, בּלא שאדע מה נשמע שם. אם כּן, לא לשכּוֹח, בּנדיקט!

הבּן לא השיב כּלוּם ונפטר מן הבּית.

בּפּתח נתקל באחוֹתוֹ שעברה על פּניו מתוך אמירת שלוֹם חטוּפה ונזדרזה להכּנס אצל אביה. הלזה מיהר והשמיט מעליו את הסוּדרים החמים.

– מה! – קראה בּראוֹתה את זאת – החלוֹן פתוּח ואתה מתגלה? שוּב גמרת בּדעתך להצטנן? לקבּל נזלת, להשתעל? הרי זהוּ בּדיוּק מה שאתה צריך, אבּא, להיוֹת שכוּב על המיטה בּדלקת־הריאוֹת…

ותוֹך כּדי דיבּוּרה שחה אליו, כּרכה על בּרכּיו את הסוּדר עם הריבּוּעים השחוֹרים והאדוּמים ואחר כּך עטפה אוֹתוֹ יפה בּסוּדר השני עם הריבּוּעים הכּחוּלים. נערה תמימה! לא עלה כּלל על דעתה שאביה מתגלה בּמזיד כּדי שבּת־זקוניו תטפּל בּוֹ, תכסהוּ, תעטפוֹ…

– אֵלי – קרא הזקן – הצטננוּת, נזַלת, דלקת־הריאוֹת… כּמה עוֹד פּגעים רעים צפנת לי? מתוֹך בּיעוּתים אלוּ שכחת אפילוּ לוֹמר לי שלוֹם.

היא היתה אוֹתה שעה שחוּחה אל רגליו שכּרכה סביבן את הסוּדר כּצרוֹר מהוּדק יפה כּדי שלא יוּכל להזיזן כּלשהוּ והטילה אוֹתן על הרפסוֹדת. מששמעה את דברי אביה. זקפה אליו את פּניה השׂוֹחקוֹת:

– אה, יקירי! כּמה אני טיפּשה. סלח לי, רחימאי! – התנפּלה עליו, גיפּפה בּשתי ידיה את ערפּוֹ ונשקה לוֹ בּכל אחת מלחָייו וּבפיו – שלוֹם לך! שלוֹם לך וּבוֹקר טוֹב, אבּא! מתרעם אתה עלי?

– חָלילה!

– והיאך ישנת?

– מהמ… לא טוֹב בּיוֹתר ולא רע בּיוֹתר. כּשאני ניעוֹר בּאמצע הלילה שוּב איני יכוֹל להרדם. תמיד בּאים עלי ההרהוּרים ואין מניחים לישוֹן.

– אח, תמיד עם הרהוּריך! כּמה אני שׂוֹנאת אוֹתם. כּלוּם אִי אתה יכוֹל להפּטר מהם? בּמה אתה מרבּה כּל כּך להרהר?

– טיפּשוֹנת! דבר שאינך יוֹדעת אוֹתוֹ, כּיצד הוא שׂנאוּי עליך?

– אני רק יוֹדעת שהם מטלטלים את שנתך בּלילוֹת וּמטרידים את מנוּחתך גם בּיוֹם. את זאת אני יוֹדעת.

– הנה קראתי את עתוֹני הבּוֹקר. מי יוֹדע בּמה יִגָמרו תעלוּלי ה“מרד” הזה… – אמר הזקן כּדי לגנוֹב דעת בּתוֹ.

– מה משמע “בּמה יִגָמר”? ידוּע בּמה יִגמר. אנוּ ננצח.

– אנוּ? רצוֹנך לוֹמר, פּוֹלין? מוּטב, כּן יהי רצוֹן… אבל היהוּדים?

– אף הם יֵהנוּ מחירוּתה של פּוֹלין. וכי לא בּני פּוֹלין הם היהוּדים?

– לוַאי, לוַאי… – מילמל הזקן מתוֹך רצוןֹ להמנע מלהכּנס בּויכּוּח עם בּתוֹ – אין דעתי נוֹחה רק מדבר אחד… חוֹששני שאת מתעסקת בּענינים הללוּ יוֹתר מדי, כּאילוּ פּוֹלין כּוּלה עליך ועל צוָארך.

– לא יוֹתר מדי. אני עוֹשׂה רק מה שמחוֹבתה של כּל אשה בּפּוֹלין לעשׂוֹת בּימים האלה.

– הלא אני יוֹדע את מוֹחך החמוּם. בּכל מעשׂיך אי את יוֹדעת גבוּל וּמידה. כּמה הם הפּוֹלנים גוּפם שעוֹמדים מרחוֹק, ואילוּ אנוּ היהוּדים קוֹפצים תמיד בּראש. דוקא אנוּ…

– אוֹי, אבּא! הרי כּך יאה וכך נאה לנוּ. אגב, אֵלוּ הם מן הדברים המסוּרים ללבּוֹ וּלמצפּוּנו של אדם.

– אמרתי היוֹם לבּנדיקט שיִבחר לוֹ הוּא בּעצמוֹ את המתנה שעלי לקנוֹת לוֹ ליוֹם הוּלדתוֹ. אין בּכוֹחי השנה לטפּל בּזאת. שמא אף אַת תעשׂי כּמוֹתוֹ? תחזרי על החנוּיות ותבחרי לך משהוּ… משהוּ…

– שוּם דבר! כּלוּם לא אקנה. וכי חסרה אני מה? רק בּזבּוז ממוֹן על חינם.

לזקן בּרגר היתה תמיד קוֹרת־רוּח גדוֹלה כּשהיה שוֹמע את בּתוֹ מדבּרת כּאדם שקוּל בּדעתוֹ, שאוֹהב לחיוֹת בּחשבּוֹן.

– אבל כּיצד זה? וכי אפשר בּלא כּל מתנה ליוֹם הוּלדתך? מנהג של שנים… – ניסה כּביכוֹל להתנגד לה בּשׂפה רפה.

– אין צוֹרך, אין צוֹרך. – גזרה הנערה בּתוֹקף – אף לסעוּדת הצהרים לא נזמין איש. נחוֹג את חגנוּ בּחוּג ארבּעתנוּ.

– ארבּעתנוּ? מי הוּא זה הרביעי?

– ואת הסבתה שכחת?

– אח! הסחתי ממנה את דעתי. אני מתבּייש. – אמר בּרגר בּצחוֹק על עצמוֹ – אבל מחרתים נצטרך בּכל זאת להזמין את מישהוּ. דיבּרתי עם בּנדיקט, והוּא מחכּה למוּזמנים.

– יחכּה לוֹ אם רצוֹנוֹ בּכך. אבל לא נזמין איש. כּבר הוֹדעתי לוֹ את זאת אמש.

– הא כּיצד? הרי הבּוֹקר אמר לי שנזמין אוֹרחים.

– הוּא שכח. הוא לחלוּטין מבוּלבּל. איני יוֹדעת מה היה לוֹ שנעשׂה מפוּזר כּל כּך. אמש הוֹדעתי לוֹ שהסעוּדה תהיה פּשוּטה, רגילה. אפשר שהסַבתה תאפה איזו עוּגה. פּטוּר בּלא כּלוּם הרי אי אפשר. וזה הכּל. וּמחרתים בּערב אל התה נזמין אילוּ מחברינוּ הצעירים. וּבמתנוֹת אין צוֹרך לשׂחק. אין אנוּ תינוֹקוֹת עוֹד. כּבר יצאנוּ מחיתוּלינוּ.

– החכָמה שלי! – לא יכוֹל בּרגר להעלים ממנה את קוֹרת־רוּחוֹ.

הנערה ידעה את הדאגוֹת הקשוּרוֹת בּלבּוֹ של אביה ולא נתכּוונה בּדבריה אלא לגרוֹם לוֹ קוֹרת־רוּח זוֹ, וּמתוֹך העמדת־פּנים של שוֹבבוּת עליזה, אמרה:

– וכי לא כּך, אבּא?

– עוֹד בּילדוּתך היית מצטיינת בּשׂכל וּבדעה מיוּשבת. כּשהיית מקבּלת שוֹקוֹלדה אוֹ תוּפין היית אוֹכלת רק מחצית, ואת המחצית השניה שמרת ליוֹם מחר. לא כּדרך כּל הילדים שמתנפּלים על הממתקים, אוֹכלים את הכּל בּבת־אחת, בּלא חשבּוֹן, וּמקלקלים את הקיבה.

– מימַי לא ראיתי תינוֹק שמקלקל קיבתוֹ בּחשבּוֹן.

שניהם צחקוּ.

– התבּיישי! וכי מוּתר לשַטוֹת כּך בּאב זקן? אני לא כּך אמרתי…

– אני מבינה. רצוֹנך היה לוֹמר רק זאת, שאין בּבּנוֹת חכמה כּבתך. לא כּן?

– שמא אין דעתך כּדעתי?

– אם חכמה אני בּעיניך, שמע נא בּעצתי, אבּא, והתנהג כּילד טוֹב.

– וּמה עלי לעשׂוֹת כּדי שאהיה ילד טוֹב?

– לא לצאת מן הבּית. הרוֹפא אמר שעליך לנוּח עוֹד כּשבוּע ימים. ואחר כּך יֵצא האב החכם עם בּתוֹ החכמנית לטייל בגן הזאכּסי שלוּבי זרוֹע ויהיוּ מתחממים בּחמה כּשני אנשים הגוּנים. ועתה עלי לפרוֹש ממך.

– כּבר?

– עסקים, עסקים, אבּא!..

– העסקים שלך! מוּטב שלא תתעסקי בּהם.

– מפּני מה? כּלוּם אתה יוֹדע עסקי מה הם?

– מפּני שאיני יוֹדע! לבּי מתמלא חרדה כּל פּעם שאַת יוֹצאת מן הבּית.

– אל תשכּח, אבּא, שמחרתים תמלאנה לבתך תשע־עשׂרה שנה.

– ועלוּלה לעשׂוֹת שטוּיוֹת כּבת תשע.

– זאת החכמנית שלך?

– יש חכמים ממך שמסיתים וּמדיחים לכל מיני ענינים מסוּכנים.

– הרי אתה יוֹדע, איני אוֹהבת כּשמדבּרים אלי כּך. כּבר עברוּ אוֹתן השנים שאשה היתה חבוּשה בּבּית ליד הפּלך והכּירים. אנוּ תוֹבעוֹת את זכוּיוֹתינוּ וחוֹבוֹתינוּ כּלפּי המוֹלדת. כּך – אתם האבוֹת הזהרוּ בּדיבּוּריכם!

לגלוּג וכוֹבד ראש שימשוּ בּדבריה בּערבּוּביה.

– זהוּ, זהוּ! – קרא האב – המוֹלדת… יש מי שיציל את ה“מוֹלדת” שלך בּלעדיך. ואם אַת, חס ושלוֹם… חס ושלוֹם… ירא אני לפתוֹח פּה לשׂטן…

היא הניחה את כּפּה הקטנה על פּיו ולא הניחה לוֹ לסיים:

– בּבקשה ממך, אל תדבּר דברים שמתקראים שטוּיוֹת… ואַל תהא מתירא מפּני השׂטן. אני נוֹתנת שיעוּרי־הוֹראה לילדים עניים בּפּוֹלנית, מסייעת למנהלת בּית־יתוֹמים פּוֹלני, מה בּזה רע? פילאנטרופּיה כּשרה בּהחלט…

וּכדי להפיס את דעתוֹ וּלהשיאוֹ לדברים אחרים, נטלה מתוֹך שׂערוֹת ראשה את מסרקה והתחילה מסרקת בּוֹ את שׂערוֹתיו הטרוּפוֹת בּיד הרוּח. הוּא הניחה לעשׂוֹת בּשׂערוֹתיו כּרצוֹנה. פּתאוֹם אמר:

– אגב מי הם אוֹתם החברים שאתם אוֹמרים להזמינם למחרתים?

– הרי אתה יוֹדע אוֹתם. את זיגמוּנד, למשל, את זיגמוּנד ווֹלפזוֹן…

– בּחוּר זה – נכנס הזקן לתוֹך דבריה – מצא מאד חן בּעיני. בּחוּר הגוּן, מוּכתר בּכמה מעלוֹת טוֹבוֹת. אני גם את אביו אוֹהב מאד.

ואנדה שתקה.

– ואת? הגם בּעיניך מצא חן כּמוֹ בּעיני?

ואנדה הסמיקה ורצה אל החלוֹן להגיפוֹ.

– למה? למה אַת עוֹשׂה זאת? הרי כּבר נעשׂה חם. הניחי, בּבקשה ממך, את החלוֹן פּתוּח.

ואנדה הספּיקה לכבּוֹש את התפּעמוּת־לבּה, וּמשחזרה וישבה על גבּי יד־הכּוּרסה של אביה, המקוֹם החביב עליה, אמרה בּמנוּחה:

– הם כּוּלם טוֹבים. ויאן דבוֹשיק אף הוּא צעיר חביב מאד וּמענין אפילוּ מזיג… מווֹלפזוֹן. הוּא משוֹרר וּמביני דבר מתנבּאים לוֹ עתיד גדוֹל.

– אוֹתוֹ שקץ שחרחוֹר עם עיני המתכת? את יוֹדעת, יש גוֹיים שעינים כּאלה להם… כּמוֹ מתכת… איני יודע מפּני מה, אבל תמיד מפחידוֹת אוֹתי עינים כּאלה… אַת מבינה, עינים עם נצנוּץ של פּלדה… לעוֹלם לא תדע מה גנוּז שם בּתוֹכן. דבוֹשיק הריהוּ גוֹי!

– וּמה בּכך? גוֹי אינוֹ קרוּי אדם? עכשיו אין מבחינים בּין יהוּדי וּבין גוֹי…

– כּלוֹמר? כּלוֹמר? מה כּוָנתך? איני מבין…

– בּימינוּ השאלה היא רק אם האדם הוּא טוֹב אוֹ רע. לדתוֹ אין שוֹאלים… כּמוּבן בּין אנשי ההשׂכּלה והקידמה.

– איך זה אצלכם בּעלי ההשׂכּלה? הגוֹי מתדמה ליהוּדי אוֹ להיפך?

– אֵילוּ שאלוֹת אתה שוֹאל! הלא אמרתי לך, היינוּ הך.

בּרגר שתק. תוֹך כּדי לַהגָה לא פּסקוּ אצבּעוֹתיה למשמש בּשׂערוֹת ראשוֹ וּזקנוֹ, לסרוֹק את שׂפמוֹ, לחלק את זקנוֹ לשתי שיבּוֹלוֹת וּלחבּרן שוּב – הרגל זה שהיה חביב עליה עוֹד מקטנוּתה, אף הזקן גוּפוֹ נהנה ממנוּ, ולמה יקנטרה בּדברים?

– הוּא גם פּאטריוֹט גדוֹל, אוֹתוֹ פּאן דבוֹשיק. הוּא עוֹמד להתגייס לצבא הלאוּמי.

– אה, כּ־ך? הרי זה יפה! הרי זה יפה! – קרא מתוֹך קוֹרת־רוּח כּמוּסה ונפשוֹ שבתה עליו.

ואנדה קפצה פּתאוֹם ממקוֹמה:

– די! הגיעה שעתי לילך לעסקי. עסקים נוֹראים ואיוּמים, אוֹהוֹ! האחד מסוּכּן מחברוֹ – ליגלגה על אביה – ועד שלא יתפּסוּני ויַגלוּני לסיבּיר, הילך נשיקה אחת חמה מבּתך החכמנית.

נשקה לאביה על פּיו, טפחה בּכפּה הקטנה על כּתפוֹ ואחר איימה עליו בּאצבּעה:

– לא לצאת מן הבּית! לא להשמיט את הסוּדרים. שוֹמע אתה? להתראוֹת! להתראוֹת!

נפנוּף יד – ואיננה.

 

פּרק שני    🔗

לאחר שואנדה יצאה מן החדר, היה הזקן יוֹשב עדיין וּמחייך לעצמוֹ. פתאוֹם נזכּר בּאיטשי־מאיר הפּנקסן שלוֹ שהתמהמה לבוֹא, וּמיד נמחה החיוּך מעל פּניו. בּעצם, נמלך בּלבּו, מה צוֹרך לוֹ בּפנקסן? כּלוּם אינוֹ יוֹדע מה הוּא סכוּם שטרי החוֹב שחתם בּבּאנקים שוֹנים ואת זמן פּרעוֹנם? בּמקוֹם לישב וּלהמתין לביאתוֹ של איטשי־מאיר, גמר בּדעתוֹ לעמוֹד, להתלבּש ולצאת מן הבּית על מנת לחזוֹר על הבּאנקים. הוּא יספּיק לעשׂוֹת זאת עד שואנדה תשוּב לסעוּדת הצהרים. עליו להשתדל שיתנו לוֹ אַרכּה של כּמה חדשים: אפשר שבּמשך הזמן הזה יעלה בידו לקבץ איזה סכוּם מלקוֹחוֹתיו בּערי־השׂדה, שאינם נבהלים לסלק את חוֹבוֹתיהם. מעוֹלם לא ניסה בּרגר אף בּשעוֹת הקשוֹת בּיוֹתר לבוֹא אל הבּאנקים בּהשתדלוּת זוֹ של מתן ארכּה; הוּא ידע כּמה זה מסוּכּן לשמה הטוֹב של פירמה כּשלוֹ. ואילוּ הפּעם לא היה בּוֹ עוֹד כּל היסוּס. היה דוֹמה למי שעוֹמד על גגוֹ של בּית האחוּז כּוּלוֹ להבוֹת, והוּא החליט לקפוֹץ למטה, בּאין לוֹ בּרירה אחרת. וּכמוֹ כּל אדם שבּאוּ לוֹ מים עד נפש, שידל את עצמוֹ בּתקוה מוּזרה. מי יוֹדע, אמר לעצמוֹ, אפשר שישׂחק לי מזלי ואקבּל מִלוה חדש, והמלוה ירויח לי עד כּדי שאוּכל להוֹציא את ראשי מעל למים… וּמפּני מה לא אקבּל? עדיין לא פּוֹשט רגל אני. וּמטוֹבתוֹ של הבּאנק הוּא לסייעני וּלחזקני שלא אבוֹא חלילה לידי פּשיטת־רגל. וּבאמת, כּלום חזר העוֹלם לתוֹהוּ ובוֹהוּ? כּל זמן שהנשמה בּקרבּי, חייב אני להשתדל וּלנסוֹת בּכל מקוֹם שאפשר. הפירמה “ס. בּרגר וּבנו” קיימת עדיין, וּמשהוּ היא שוֹוָה… בּיוֹתר תלה תקווֹת טוֹבוֹת בּ“בּאנק ווֹלפזוֹן ושוּת'”. ווֹלפזוֹן זה הוּא בּכלל נוֹח ללוֹויו וּוַתרן מטבעוֹ. ולא זה בּלבד: שניהם, הוּא וּווֹלפזוֹן, ידידים הם משכּבר הימים. כּשבּא ווֹלפזוןֹ לפני עשׂר שנים מקוֹבנה לוארשה, בּלא ידיעת המקוֹם החדש וּתנאי המסחר שלוֹ, זר לחברה וּבלא קשרי היכּרוּת כּלשהם, היה אז בּרגר בּמרוֹם הצלחתוֹ. בּמקרה נזדמנוּ אז בּמקוֹם אחד ונתחבּבוּ זה על זה. בּרגר סייע לוֹ הרבּה בּנסיוֹנוֹ, בּהשפּעתוֹ הגדוֹלה וּבקשרי־המסחר המרוּבּים שלוֹ. ווֹלפזוֹן לא שכח את זאת ולא כּפה את טוֹבתוֹ. ואילוּ הוּא, בּרגר, משעה שנהפּך עליו הגלגל, נמנע כּכל האפשר מלבקש מידידוֹ שיעמוֹד לוֹ בּשעת דחקוֹ. היה מתחבּט וּמתלבּט בּתוֹך העניבה המתהדקת על צוָארוֹ, ולא פּנה אליו לבקש ממנוֹ טוֹבת־הנאה בּעסקי ממוֹנוֹת. חוֹשש היה שמא יהא בּעיניו כּבא לבקש שׂכר בּעד הצדקה והחסד שעשׂה עמוֹ בּשעתוֹ; ואִילוּ היוֹם, אם לא תעמוֹד לוֹ השעה בּמקוֹם אחר, יעביר כּל בּוּשה מעליו ויפנה אל ווֹלפזוֹן.

כּיון שכּך גמר בּדעתוֹ, התאוֹשש, השליך מעליו בּעלמוּת את סוּדריו וּבזריזוּת התחיל מתלבּש. בּחר לוֹ את העניבה הנאה בּיוֹתר, שקיבּלה מתנה מואנדה ליוֹם הוּלדתוֹ, פּרף את כּוּתנתוֹ שפּוֹקעת מרוֹב עמילן בּכפתוֹרי הזהב עם הספּירים הקטנים, שקיבּל מאשתוֹ המנוֹחה ושלא היה משתמש בּהם אלא בּיוֹם טוֹב אוֹ בּיוֹם מכוּבּד. כּסבוּר היה פּעם ליתן אוֹתם לבּנדיקט וחזר בּוֹ, והרי הם מזוּמנים למי שעתיד להיוֹת חתנוֹ. עמד לפני המראָה קצת יוֹתר מכּפי הצריך עד שקשר בּקפּדנוּת וּבדקדוּק רב את עניבתוֹ ועד שעלה בּידוֹ להחליק וּלסדר יפה את שׂערוֹתיו המקיפוֹת את קרחתוֹ כאִמרה לבנה. אחר כּך בּיקש את מקלוֹ עם חזינת־הזהב, ולא מצאוֹ. התחיל רוֹגן על חוֹתנתוֹ, מינה־לאה הזקנה, שאינה משגחת על הבּית כּראוּי, וּמי יוֹדע מה נגנב עוֹד מן הכּלים, אם מקל זה איננוּ. פּתאוֹם נזכּר: הלא ראה את המקל הבּוֹקר בּידי בּנדיקט. עכשיו זכוּר הוא יפה שהמקל היה נעוּץ בּבית־שחיוֹ. פּרחח זה היאך הוּא מעיז להשתמש בּכליו בּלא נטילת רשוּת! מזדרז הוא לירשוֹ בּחייו, ריקא זה! נטל מקל אחר, הדוּר אף הוּא, אלא בּלי חזינת זהב, ויצא מן הבּית.

בּחוּץ עמד רגע, תלה עינים ממצמצוֹת בּשמים ושאף אויר בּמלוֹא ריאתוֹ. זה ימים הרבּה לא יצא לאויר חפשי. ועכשיו הוּא חש בּכל גוּפוֹ תענוּג מיוּחד, כּמי שהחלים מחוֹלי קשה. בּשׂמחה הפסיע על גבּי מרצפת האבנים, ורגליו כּאילוּ נעשׂוּ צעירוֹת וּגמישוֹת יוֹתר. שבתה עליו נפשוֹ ושכח לשעה קלה את השׂיחוֹת הקשוֹת הצפוּיוֹת לוֹ עם הבּאנקירים.

נכנס אל הבּאנק הראשוֹן הקרוֹב בּיוֹתר, “לאנדוֹי והאחים”, שהוּא קשוּר אליו זמן מרוּבּה. בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּבזקיפוּת ראש עבר בּשביל שבּין שוּרוֹת הלבלָרים עם שהוּא משיב בּתנוּפת־יד קלה לפּקידים שהחווּ לוֹ קידוֹת והשתחוָיוֹת מתוֹך חיוּך של כּניעה. הלך ישר אל המנהל, ל. לאנדוֹי. הלזה קיבּל את פּניו בּאדיבוּת. ואילו מעֵיני בּרגר לא נעלם שאדיבוּת זוֹ היתה הפּעם כּבוּשה שלא במידה.

– מר בּרגר! מה שלוֹמוֹ? שמענוּ שהיה קצת חוֹלה.

– הן, בּמקצת. הזיקנה אינה תענוּג לאדם.

– שבח לאל שהוּא שוּב מהלך. אבל השטרוֹת שקיבּלנו לגוֹבינה הרי לא הגיע עדיין זמנם. למה היה לוֹ להזדרז? אם איני טוֹעה, יש לוֹ עוֹד שהוּת… כּשבוּע! הפּעם רוֹצה מר להיוֹת מן הזריזים המקדימים… אבל למה הבּהלה?

– ודאי שאין בּהלה, ולא בּגלל השטרוֹת בּאתי. נכנסתי אל הבּאנק לשאוֹל על איזוֹ המחאה שאני מחכּה ממוֹסקבה, – גימגם בּרגר כּשהוּא מסמיק כּלשהוּ – ואגב כּך נכנסתי לוֹמר שלוֹם למר.

– הרי זה יפה, הרי זה יפה מצדוֹ. תוֹדה למר שלא שכחני. אף אני לא הייתי בּזמן האחרוֹן בּקו הבּריאוּת. חוּץ ממחלת הקיבה שלי… תמיד היא מלאה וּכבדה כּאילוּ אכלתי שוֹר… והגיהוּק אינוֹ פּוֹסק. – וּכמוֹ דוּגמה לדבריו השמיע לתוֹך פּיסת ידוֹ גיהוּק ממוּשך כּיוֹצא מתוֹך צינוֹר ריק – בּזמן האחרוֹן הצטננתי… נזלת ושיעוּל חזק… שיעוּל וגיהוּק, שיעוּל וגיהוּק… לילדי נראה הדבר מבדח, ואילוּ לאמיתוֹ של דבר אין זה מבדח כּלל.

– בּימים אלה כּשמזג האויר אינוֹ קבוּע וּמשתנה משעה לשעה חייבים בּזהירוּת. – דיבּר בּרגר בּקוֹל עוֹמם כּנידוֹן למיתה – בּתי הזהירה אוֹתי שלא אצא מן הבּית. אבל מה אעשׂה, עתים הישיבה בּבּית קשה מן היציאה. – וּבלבּוֹ גינה את עצמוֹ על שהזכּיר את שמה של ואנדה, אף־על־פּי שבּעצמוֹ לא ידע בּבירוּר מפּני מה.

– בּאמת, בּאמת. כּל זמן שהנשמה בּקרבּנוּ… אבל טוֹב שבּתוֹ שוֹמרת עליו וֹמַזהירתוּ. הצעירים בּימינוּ, הוּא יוֹדע… אַח, הצעירים בּימינוּ… ענינים אחרים בּראשם. הם גוּפם אינם יוֹדעים לשמוֹר את עצמם.

בּרגר נעשׂה דרוּך כוּלוֹ, וגימגם:

– הן, הן. זוֹהי גם דעתי. כּל מיני שטוּיוֹת בּראשם. אבל לבתי, תוֹדה לאל, איני דוֹאג. עיניה בּראשה ודעתה מיוּשבת עליה. עוֹסקת בּפילאנטרוֹפּיה לבד. – וּבלבּוֹ הגה: למה, לעזאזל, הכנסתי כּאן את ואנדה?

– בּפילאנטרוֹפּיה? בּת כּמה היא? דוֹמני שהיא עדיין בּגיל שמוּתר לשאוֹל לשנוֹתיה…

– בּת תשע־עשׂרה.

– מהנ… כּך? בּת תשע־עשׂרה, וּכבר עוֹסקת בּפילאנטרוֹפּיה. כּך, כּך… – עימעם לאנדוֹי בּאבק של חיוּך שמשתמע לשני פּנים, עם שהוּא מַשהה על בּרגר מבּט קוֹדר. לבסוֹף לא התאַפּק וצחק צחוֹק משוּנה שנסתיים בּגיהוּק ממוּשך. כּחצי שעה לפני כּניסתוֹ של בּרגר היתה אצלוֹ נערה זוֹ יחד עם איזה פּרחח פּוֹלני. אוֹמרים, משוֹרר פּוֹלני, אבל חצוּף מחוּצף… בּאוּ לבקש ממנוּ תרוּמה לאיזה מוֹסד “שלהם”, מעין בּית־ספר לילדי עניים, אוֹ משהוּ מעין זה… השד יוֹדע אוֹתם… עמדוּ עמוֹ על המקח: הנדבה היתה בּעיניהם קטנה מדי. תחילה ניסוּ בּדברי פּיתוּי ופּיוּס, וּמשראוּ אוֹתוֹ עוֹמד בסירוּבוֹ לא נרתעוּ גם מרמזי איוּמים. וּביחוּד השתחץ אוֹתוֹ לבלר־חַרזן. לבסוֹף הוּכרח להתיר את פּיסת היד, מפּני אימתה של אוֹתה “חברה” נסתרת שידה תקיפה מיד הממשלה, וּלפניה לית דין ולית דיין. וּכשאמר להם לבסוֹף לאוֹתם הצעירים דרך צחוֹק שהוּא מקווה שלא יוֹסיף עוֹד לראוֹתם, אמרה לוֹ בּתוֹ של תרח זקן זה: “אוֹתנוּ אפשר שלא יראה בּשניה, אלא קרוֹב לוַדאי שיבוֹאוּ אצלוֹ אחרים לקבּל ממנוּ יוֹתר ממה שקיבּלנוּ אנוּ”. כּך, דברים קצרים וּברוּרים שאין להוֹציאם מידי פשוּטם. תפּח רוּחה… “יוֹתר? – לא התאַפּק לאנדוֹי וצוַח – יוֹתר מסכוּם זה? אלוֹהי הרחמים! הלא זה שוֹד! בּדרך זוֹ תביאוּנוּ לידי פּשיטת רגל”. וזוֹ עוֹד הצהיבה פּניה כּנגדוֹ וּבצחוֹק של נימוס: “וּבלבד שפּוֹלין לא תפשוֹט את הרגל. מה נעשׂה, וּפּוֹלין זקוּקה בּמַצבה כּעת לממוֹן, לממוֹן רב! אנוּ נוֹטלים מכּל מקוֹם שאפשר ליטוֹל”. עדיין לא נשתפּה מהפסד הממוֹן וּבעיקר מן הבּוּשה ששני פּרחחים צעירים הטילוּ עליו אימתם. יצר־הרע שבּוֹ דחף אוֹתוֹ לגלוֹת לשוֹטה זקן זה מה טיבה של “פילאנטרוֹפּיה” זוֹ שבּתוֹ עוֹסקת בּה. אבל מפּני החשש שמא יהיה לצחוֹק ואף מפּני יראת הרָשוּת שמא יוָדע לה שסייע בּידי מַרדנים, כּבש את יצרוֹ. לא פּסק מלגַהק לתוֹך פּיסת ידוֹ ושתק. בּרגר עמד. הבּאנקיר קפץ בּשׂמחה ממקוֹמוֹ, לחץ את כּפּו של אוֹרחוֹ וּבאדיבוּת חזר והזכּיר לוֹ שבּנוֹגע לאוֹתם השטרוֹת, אין לוֹ להזדרז. מכּל מקוֹם הרי בּודאי לא ישכּחוּ להוֹדיעוֹ מקוֹדם, כּנהוּג.

בּרגר יצא מחדר המנהל ושוּב עבר בּין שוּרוֹת הלבלרים, אבל הפּעם לא ראה קידוֹתיהם ולא השיב להם בּתנוּפוֹת־יד קלוֹת, אף פסיעוֹתיו לא היו טפוּפוֹת כּמוֹ קוֹדם בּכניסתוֹ.

בּחוּץ שוּב עמד רגע, תלה עיניו בּשמים ושאף אויר מלוֹא ריאתוֹ. רגע היה מדמה שעוֹמד הוּא לגהק, כּמוֹ לאנדוֹי. וּמה עכשיו? שאל לעצמוֹ, והשיב: אל ווֹלפזוֹן! אם ווֹלפזוֹן לא יהיה חזיר ויֵענה לוֹ, הרי אז יצפצף על כּל הבּאנקירים ואיצטוּמכוֹתיהם המלאוֹת וגיהוּקים יערב להם, יבוּשׂם להם… השאלה: ואם ווֹלפזוֹן לא יֵענה לוֹ? לא עלתה כּלל על דעתוֹ.

והוּא התחיל מפסיע להלן בּדרך אל “בּאנק ווֹלפזוֹן ושוּת”. הפּעם נסתלקה הימנוּ אוֹתה הקלוּת, אוֹתה הגמישות בּרגליו. כּאילוּ אבץ הבזיקוּ לתוֹכן. בּקוֹשי הניע אוֹתן ונשם בּכבדוּת. ספק היה לוֹ אם יוּכל להגיע אל מקוֹם חפצוֹ. מפּעם לפעם היה עוֹמד, נח ונוֹשם בּנחר. אילוּ בּנדיקט היה אדם כּראוּי, כּלוּם היה צריך הוּא הזקן להתענוֹת כּכה? וכי חוֹלה הוּא, כּלוֹמר בּנדיקט, לעשׂוֹת מה שאביו עוֹשׂה בּשארית כּוֹחוֹתיו? אוֹמר הוּא שהוֹלך אל בּית־החרוֹשת. ומה הוּא עושׂה שם? הרי בּאמת אינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ מהנעשׂה שם. בחוּר שכּמוֹתוֹ, בּן שלוֹשים ואחת, ולא־יוּצלח כּזה! ועוֹד שלח אוֹתוֹ ללמוֹד בּאוּניברסיטאוֹת, בּיזבּז עליו ממוֹן קוֹרח, וּמה התוֹעלת? בּוּשה וחרפּה…

ווֹלפזוֹן שׂמח עליו, גיפּפוֹ בּידידוּת רבּה, הוֹשיבוֹ בּכוּרסה רכּה על ידוֹ וּשאלוֹ לשלוֹמוֹ ולשלוֹם בּניו. הזקן היה נוֹשם עדיין בּכבדוּת. פּניו היוּ חיורוֹת ועל מצחוֹ בּיצבּצו טיפּין של זיעה.

– מר בּרגר, שמא ישתה כּוֹס תה? קהוָה? למה עוֹשׂה זאת מרי? רצוֹני לוֹמר, למה הוּא מטלטל את עצמוֹ לאחר שהדבר אסוּר עליו בּהחלט? אַח־אַח־אַח! אדם בּגילוֹ אינו יוֹדע להיזהר… הרי כּתוּב מפוֹרש הוּא: “ונשמרתם מאד לנפשוֹתיכם”.

חביבה תמיד על בּרגר שׂיחתוֹ של ווֹלפזוֹן המתוּבּלת בּפסוּקים וּבמאמרי חז"ל, והפּעם ערבוּ עליו הדברים ביוֹתר, מפּני שנאמרו בּחיבּה של אמת. עשׂה בּידוֹ תנוּעה בּאויר כּדוֹחה אוֹתם, וּבחיוּך:

– די לי בּדברי המוּסר שהטיפה לי הבּוֹקר ואנדה שלי.

– היא סיפּרה לי. מאד קבלָה על מר.

– היכן ראה מר את ואנדה?

– בּמקרה נפגשתי עמה הבּוֹקר. – השיב ווֹלפזון בּשׂפה רפה. אף אצלוֹ בּאה ואנדה עם הצעיר הפּוֹלני, ונמנע מלספּר זאת לזקן, כדי שלא לגרוֹם לוֹ צער.

– מה לעשׂוֹת? – השיב בּרגר על הערת ידידוֹ הקוֹדמת – העסקים בּימינוּ אינם מניחים לאדם לישב בּשלוה.

– " עת לעשׂוֹת לה' הפרוּ תוֹרתך", פּירוּשוֹ: העסקים קוֹדמים לבּריאוּת, אה?

צלצל בּפּעמוֹן הקטן שעמד על שוּלחנוֹ ונכנס לאקיי. ווֹלפזוֹן הזמין קהוה.

– הייתי אצל לאנדוֹי. לכאוֹרה, משם לכאן אין הדרך ארוּכּה, אמרתי לטייל קצת בּרגל, שהרי כּבר נגמלתי מן ההליכה… והנה נתיגעתי מאד. הן, לאנדוֹי זה… – ונשתתק.

– וּמה?

– אדם גס־רוּח. אוֹמרים שהוּא מרוֹמניה…

– כּך שמעתי.

– וּבאמת נאה לוֹ יוֹתר לסחוֹר בּחזירים מלישב בּבּאנק.

ווֹלפזוֹן צחק.

הביאוּ שני ספלי קהוה מַהבּיל על גבּּי מגש כּסף. שני הידידים שתוּ בּתחילה בּדוּמיה. ווֹלפזוֹן לא העביר כּל הזמן את עיניו מאוֹרחוֹ. ראה שזה נבוֹך משוּם מה וּמַקשה לדבּר, פּתח לוֹ ואמר:

– וּמה נשמע אצלוֹ, מר בּרגר? אם יצא מבּיתוֹ, הרי שהוּא מגלגל עסקים חדשים…

– אֵילוּ עסקים חדשים? לוַאי שהישנים יתקיימוּ בּידי.

– עכשיו אין לך עסק שאינוֹ תלוּי בּרפיוֹן. זמן כּזה…

– בּענין זה בּאתי אצלוֹ, מר ווֹלפזוֹן. בּאתי אצלוֹ בּבּקשה, כּמוֹת שבּאים אצל ידיד טוֹב… בּענין השטרוֹת המוּנחים אצלוֹ…

היתה זוֹ גבוּרת־לב נוֹאשת שפּתח מיד, בּלא כּרכּוּרים וַעקיפין, בּגוּפוֹ של הענין. אפשר שעשׂה זאת מתוֹך חשש שאם יהא חוֹכך וּמעמעֵם בּדבריו סחוֹר סחוֹר, סוֹף לא יגיס את לבּוֹ להגיד בּמפוֹרש את חפצוֹ ויֵצא מלפני ווֹלפזוֹן כּלעוּמת שבּא.

– אני מבין, אני מבין… – הזדרז ווֹלפזוֹן להקדים וּפטר את זה מדיבּוּרים יתירים שקשים עליו – הרי שפּיר! יכניס מר איזה סכוּם של כּלוּם, ואנו נחדש לוֹ את השטרוֹת, כּמוֹ שכּבר עשינוּ פּעם…

– הה, תוֹדה רבּה! ידעתי שמר לא יסרב לי את זאת, אבל בּקשתי היא הפּעם גדוֹלה מזוֹ. אין כּל תוֹעלת להעלים ממנוּ… הלא אנשים ידידים אנחנוּ… האמת היא שאני נתוּן בּמצב כּזה, בּמצב כּזה… שוּם אַרכּה לא תוּכל לתקנוֹ.

– אף אני סבוּר כּן.

פּני בּרגר הסמיקוּ קצת, אבל הוּארוֹ משׂמחה ותקוָה:

– אף מרי סבוּר כּן? וּמה? מרי מבין את המצב לאשוּרוֹ, ואין צוֹרך להעלים ממנוֹ אוֹ להסבּיר לוֹ הסבּרים יתירים. בּאתי לידי דעה שעל־ידי הלוָאה אחת גדוֹלה לזמן פּחוֹת אוֹ יוֹתר ממוּשך אֶפּטר מכּל החוֹבוֹת הארוּרים האוֹכלים אוֹתי בּכל פּה, יֵקל לי לגלגל את עסקי להלן ולצאת סוֹף סוֹף למרחב.

ווֹלפזוֹן השהה עליו מבּט של השתתפוּת, עם שהוא שוֹקל בּדעתוֹ זמן־מה, ואחר שתיקה של שניוֹת מספּר שאל בּקוֹל רפה, מתוּן מתוּן, כּמהסס:

– מה הוּא הסכוּם העגוֹל שמר צריך, כּך בּערך?

בּרגר אמר לוֹ סכוּם לפי האוֹמד שלוֹ.

ווֹלפזוֹן הנמיך עוֹד את קוֹלוֹ, כּמי שאינוֹ מעֵז, ושאל:

– וכמה מכניס בּית־החרוֹשת הכנסת “נטוֹ”?

בּרגר נתבּלבּל קצת והיה מקשה להשיב. הוּא הזמין היוֹם את הפּנקסן שלוֹ, כּדי שישמע ממנוּ דברים בּרוּרים, אף הוּא, הֶ־הֶ, מתעניֶן בּשאלה זוֹ… אבל בּקירוּב הוּא יוֹדע, כּמוּבן. הכנסה לא גדוֹלה בּיוֹתר, כּמוּבן. השנים, כּמוֹ שמר בּעצמוֹ אמר בּצדק, השנים אינן כּתיקנן. בּפּוֹלין תסיסה של מרד; בּחוּץ־לארץ השוָקים משוּבּשים. אבל רגלַים לדבר שהמשבּר עוֹמד לעבוֹר גם אצלם וגם כּאן… כך דיבּר ודיבּר כּמי שלוֹעס צמיג, בּלא טעם וּבלא אמוּנה בּדברי עצמוֹ, ואת העיקר, על שאלת ווֹלפזוֹן שכח להשיב…

אבל ווֹלפזוֹן, כּמדוּמה, שקוּע בּהרהוּריו שלוֹ ולא שמע יפה את דבריו. פּתאוֹם כּמעט שלא מן הענין, אמר:

– לא, מר בּרגר! צר לי מאד, אבל חייב אני לוֹמר לוֹ שאין דעתי כּדעתוֹ… לגבּי המלוה שהוּא מבקש אני מתכּוון… אף הוּא, כּלוֹמר המלוה הזה, אין בּוֹ כּדי לחלצוֹ מן המצוּקה. וּגדוֹלה מזוֹ: הוּא עוֹד יוֹסיף לסבּכוֹ. יוֹסיף עוֹל על עוּלוֹ ויחיש את קצוֹ של בּית־החרושת שלו… “בּעתוֹ אחישנה”, כּתוּב – ראה שבּרגר רוֹפף בּעיניו ואינוֹ מבין פּירוּש המלוֹת, תרגם אוֹתן לגרמנית – בּעתוֹ! ולמה יחישנה לפני עתוֹ?

כּמדוּמה עליו על בּרגר שהכּל בּקרבּוֹ נתאבּן. אף לבּוֹ פּסק מלדפּוֹק. וּמיד לאחר מכּן התחיל דוֹפק בּיתר חוֹזק וּמהירוֹת.

– אם כּן, מה עצתוֹ של מר?

– הענין הוא בּיש. הוּא אינוֹ היחידי כּאן בּארץ. בּמצבוֹ כּעת… אל נא יתמה! לפנינוּ הבּאנקירים אין סוֹדוֹת; אנוּ יוֹדעים הכּל… אם כּן בּמצבוֹ כּעת, בּית־החרוֹשת שלוֹ אינוֹ אלא בּיצה, בּיצה טוֹבענית, שאדוֹני מדשדש בּה בּלא כּל סיכּוּי. עליו למהר וּלהחלץ מן הבּיצה הזוֹ. אבל לא כּמוֹ שמר רוֹצה, אלא יציאה בּכבוֹד. הוּא מבין?

– לא, עדיין איני מבין. היאך אצא בּכבוֹד?

– ימכּוֹר את בּית־החרוֹשת, ימהר וימכּוֹר!

בּרגר לא אמר כּלוּם. הוּא רק העביר את כּפּוֹ על פּניו, מפּני שהיה לוֹ רגש כּאִילו נמלים עוֹברוֹת על גבּיהם. ואחר כך שיפשף ושיפשף בּכוֹח את סנטרוֹ המגוּלח. ווֹלפזוֹן לא הבּיט אליו; הוּא שׂירטט ושׂירטט בּלא הפסק בּסכּין־נייר עשׂוּי משן אֵילו קוים ועיגוּלים על גבּי המפּה הירוּקה של שוּלחנוֹ, וּבלא שהגבּיה את עינו אמר:

– זוֹהי לפי דעתי העצה הטוֹבה בּיוֹתר שיש להשׂיא לוֹ. עכשיו יוּכל עדיין לקבּל מחיר הגוּן בּעד המכוֹנוֹת, המלַאי, הלָקוֹחוֹת והעיקר בּעד הפירמה, כּל זמן שלא הוּטל בּה עדיין דוֹפי… זוֹהי דעתי. ילך, מר בּרגר, לביתוֹ וּבמנוּחה וּבדעה צלוּלה ישקוֹל את הדבר יפה…

– למכּוֹר את בּית־החרוֹשת שלי? דבר זה לא עלה כּלל על דעתי (לאמיתוֹ של דבר היה כּל הימים שרוּי בּפחד שמא יוּכרח לעשוֹת זאת…). וּמה אעשׂה אני? אהיה כּוֹתב מזוּזוֹת? מלאכה זוֹ לא למדתי. אוֹ שמא אהיה “אוֹמר” תהילים? אין זה מוֹשך את לבּי כּל עיקר.

– אבל, מר בּרגר, הוּא הגיע כּבר לגיל כּזה… יאריך ה' את ימיו… שבּני־אדם הגוּנים נוֹהגים לחסל את עסקיהם ונינוֹחים מעמל חייהם. הרי הדברים קל וחוֹמר: מה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא אחר ששת ימי המעשׂה קרא לשבּת עוֹנג, כּמוֹ שאוֹמרים בּקידוּש: “וּביוֹם השביעי שבת וינפש”, בּשׂר־ודם, אחר ששים שנוֹת עמל ויגיעה וצער וּבלבּוּל מוֹח, לא כּל שכּן שזקוּק למנוּחה…

– בּני־אדם הגוּנים, אמר מר… אצל בּני־אדם הגוּנים מקוּבּל שהבּן ממשיך את עבוֹדת האב, ועוֹד מוֹסיף, מתקן ומשכלל, וכך מדוֹר לדוֹר. בּדרך זוֹ לא להבל יגע האב ולא לרוּח מפזר את עמל חייו. ואִילו אני, אה!.. ומה אשאיר לבתי? תרמיל לחזר בּוֹ על הפּתחים? מילא, בּן שלוֹשים ואחת חייב לדאוֹג לעצמוֹ. עשׂיתי הכּל בּשבילוֹ, כּל מה שאב חייב לעשׂוֹת. ואִילוּ ואנדה… לא, לא!

– לחינם הוּא מדבּר כּך. אדרבּה, בּדרך זוֹ שאני מיעצוֹ יוּכל להבטיח את פּרנסת הבּן והבּת גם יחד. בּנוֹ יוּכל להשאֵר בּבית־החרוֹשת כּפקיד. אין זה מן הנמנע כּלל… אם רצוֹנוֹ בּכך, יוּכל להעמיד את זאת כּתנאי ראשוֹן בּשטר המכירה. וּבנוֹגע לבתוֹ, אה, מר בּרגר, מה הוּא דוֹאֵג? בּרי שיוֹריש לה תרמיל, אבל תרמיל שתהא צרוּרה בּו ירוּשה הגוּנה. בּדמי המכירה יוּכל להתפּרנס בּכבוֹד מאה ועשׂרים שנה וגם לנדוּניה בּשביל ואנדה יספּיקוּ.

בּרגר ניענַע בּראשוֹ: לָאו, לָאו.

– מה הוּא מנַענע ראשוֹ, מר בּרגר? אינוֹ מסכּים?

– אה, מר ווֹלפזוֹן! אינוֹ יוֹדע מה הוּא מציע לי. אוֹמרים: בּית־חרוֹשת.. מכוֹר את בּית־החרוֹשת… מצחיק הדבר, היאך בּני־אדם אינם שוֹמעים מה שהפּה מדבּר. כּלוּם כּל בּתי־החרוֹשת דוֹמים זה לזה? הנה פרנקל, מה היה תעשׂייתן גדוֹל זה לפני שקנה את בּית־החרוֹשת שלוֹ מן הממשלה? ומה היוּ פּוֹזנר, לאנדוֹ וכיוֹצא בּהם מן החרשתנים הגדוֹלים? סוֹחרים היוּ! תעשׂית צמר. צמר־גפן, אריגים היתה להם גם כּן מסחר, כּמוֹ המסחר בּתבוּאה וּבעצים. לי בּית־החרוֹשת שלי הוּא דבר אחר, אחר לגמרי, מר ווֹלפזוֹן! כּמעט משנת השלוֹש־עשׂרה לימי חיי כּבר הייתי נער שוליה בּתעשׂית הטליתים. ואצל מי לא עבדתי? אצל פרנקל, אצל פּוֹזנר… לא שהייתי עוֹבד סתם. עבדתי ולמדתי, וכך כּל ימי. אהבתי את המלאכה הזאת. איני יוֹדע מפּני מה נכנס בּי דיבּוּק זה. וכי יש לוֹ מוּשׂג כּמה סבלתי כּל מיני עלבּוֹנוֹת וּבזיוֹנוֹת? לא רק ממַשגיחים; מפּוֹעלים סבלתי. לא סלחוּ לי את מסירוּתי היתירה לעבוֹדה. וּביחוּד מן הפּוֹעלים הנוֹצרים, שהיוּ שקוּדים תמיד לדחוֹק את רגלי חבריהם היהוּדים. וכמה רעבתי ממש ללחם! ואחר כּך כּשזכיתי להעמיד נוּל שלי בּמרתף שהייתי דר בּוֹ – לא היה שיעוּר לאָשרי. עבדתי שתים־עשׂרה שעוֹת ליוֹם, ואכלתי קדחת, אבל מאוּשר הייתי. ואחר כּך חיי בּליברפּוּל, במאנטשאֶסטאֶר וּבבּרדפוֹרט… עבדתי שם כּפוֹעל שחוֹר, בּשביל ללמוֹד את עיבוּד צמר־הגפן ועיבּוּד הצמר העדין שעוֹשׂים ממנוּ בּדים יפים; אף שם לא לָקקתי דבש, הה, לא! אבל זוֹהי פּרשה לחוּד. אלא כּל הצרוֹת והרעוֹת שעברוּ עלי, מי זוֹכר אוֹתן! שטוּיוֹת! לעוֹלם לא אשכּח את העוֹנג והשׂמחה שהיוּ לי עם כּל נוּל ונוּל שהוֹספתי בּבית־החרוֹשת שלי, אוֹ בּשעה שהכנסתי לראשוֹנה את מכוֹנת הקיטוֹר שלי, אוֹ את הדזשיגר שלי… מכוֹנת צביעה היא זאת לצבּוֹע בּאִינדיגוֹ; אוֹ בּשעה ששלחתי בּראשוֹנה את תוֹצרתי לפּטרסבּוּרג, דרך קוֹבנה… היאך אמכּוֹר את כּל זה? הרי בּכל מכוֹנה וּבכל מכשיר מוֹדרני שהעמדתי שם בּליוּבּטשי קשוּר נתח מחַיי, קשוּרים בּהם שׂמחוֹתי, דאגוֹתי, מלחמוֹתי ונצחוֹנוֹתי בּשוּקי פּוֹלין ורוּסיה ואפילוּ בּמשׂרדי הממשלה. כּלוּם כּל זה אפשר להוֹציא למכירה? מה ישאר בּשבילי לאחר שאעביר את כּל זאת לאחרים? ממוֹן? פסטה… ממוֹן… מה זה ממוֹן? סוֹף־סוֹף הרי זה דבר מת… לא, לא, מר ווֹלפזוֹן! יעיין נא בּדבר ויראה שהדין עמי…

ווֹלפזוֹן חייך:

– עוֹד ספל קהוה? אל נא יסרב, בּבקשה ממנוּ. הקהוה הוּא טוֹב, ויפה ללב, הוא מעוֹרר. אני מבין לוֹ, מבין יפה. אין צוֹרך בּעיוּן יתר כּדי להבין את כּל הצער הכּרוּך בּניתוּח זה. כּמוֹ כּל ניתוּח הוּא מכאיב. אבל כשאֵבר מגוּפנוּ חוֹלה ונימוֹק וּתרוּפה אין לוֹ – קוֹצצים אוֹתוֹ. מה לעשׂוֹת? החיים הם אכזריים. אבל מתוֹך דבריו נתחוור לי מה שהיה מוּקשה עלי כּל הזמן. הרי בּעיקר המשבּר שבּא בּעסקוֹ חַייבים לא התנאים החיצוֹניים, ולא ההזנחה בּהנהלת הענינים, אלא אדרבּא בּטיפּוּל היתר, בּאלה השכלוּלים המוֹדרניים, בּמכוֹנוֹת היקרוֹת, בּקיצוּר, בּהשקעה הגדוֹלה העמוּסה על המַאזן וּמחניקה אוֹתוֹ… הן, הן… עכשיו אני מבין, אילוּ היה לפחוֹת, בּנוֹ מוֹצא קצת יוֹתר ענין בּבית־החרוֹשת…

– אה, בּני… אִילוּ סבל כמוֹני, אפשר שהיה אוֹהב את בּית־החרוֹשת. היאך ימצא ענין בּדבר כּשהעיקר חסר, כּשאין אהבה אליו? אני נסעתי לאנגליה, עברתי שם דרך שבעה מדוֹרי גיהנוֹם, גם רעב וגם קוֹר, וכל זה מפני שחפצתי ללמוֹד יפה את מלאכתי. ואילוּ הוּא, התכשיט שלי, נסע לפּריס, חי שם כּמַגנַט¹, וּמה למד? פּילוֹסוֹפיה! פּסס, פּילוֹסוֹפיה… אלפי גוּלדינים עלתה לי הפּילוֹסוֹפיה הזאת, ותוֹעלת יש ממנה בּאסימוֹן…

– כּך הם כּוּלם, הדוֹר הצעיר שלנוּ. וכי זיגמוּנד שלי טוֹב ממנוּ? לכאוֹרה הריהוּ מהנדס, אוּמנוּת שכּבוֹד היא לבעליה וּמתן שׂכרה בּצדה, ולמה לא יעסוֹק בּה? לא! שמא יתפּוֹשׂ אוּמנוּת אביו ויעבוֹד בּבּאנק שלי? גם כּן לא.

– אלא מה הוּא עוֹשׂה?

– אל ישאל מר. לוַאי שלא יעשׂה כּלוּם. הייתי מרוּצה…

בּרגר הבין אל מה רוֹמז ידידוֹ ונאנח, מפּני שנזכּר בּואנדה.

– רוֹצים להציל את פּוֹלין, – אמר בּרגר – מוּטב. אין לי כּלוּם נגד זאת, וּבלבד שלא יעשׂוּ שטוּיוֹת… אבל כּלוּם מצוה לשׂנוֹא את היהדוּת מתוֹך שאוֹהבים את פּוֹלין? כּל דבר שבּיהדוּת מנערים הם מעליהם: אנוּ פּוֹלנים!.. פּסס, פּוֹלנים חדשים, בּני אברהם יצחק ויעקב! מצחיק!

פּעמים אחדוֹת בּמשך השׂיחה נכנס השַמש להוֹדיע שאנשים מבקשים לראוֹת את ה' ווֹלפזוֹן. וכל פּעם היה ווֹלפזוֹן מבקש להמתין קצת, עוֹד כּרבע שעה. לבסוֹף התחיל לשׂחק בּסכּין־הנייר ושוֹמע דברי ידידוֹ מתוֹך פּיזוּר־רוּח. בּרגר עמד להתפּרש ממנוּ. עמד גם ווֹלפזוֹן.

– אם כּן, – אמר הבּאנקיר – ישקוֹל בּדעתוֹ ויוֹדיע לי את החלטתוֹ. אני מקווה שאוּכל לסַייע לוֹ בּענין זה…

בּרגר נתכּעס פּתאוֹם, וּבקוֹשי כּבש את כּעסוֹ.

– מה אשקוֹל בּדעתי? – שאל – אני לא אמכּוֹר. עוֹד לא כּלוּ כּל הקצין. בּרגר עוֹד חי. כּבר היוּ לי ימים יוֹתר קשים. אֵאָבק. אֶלָחם, ואלוֹהים בּשמים הוּא יסַייע לי. שלוֹם למר.

– אבל, מר בּרגר, אני מקווה שאין לוֹ בּלבּוֹ עלי ולא כּלוּם. אני אמרתי לוֹ מה שאמרתי כּידיד…

בּרגר לא אמר כּלוּם ויצא. ווֹלפזוֹן רץ אחריו:

– אבל ימתין נא קצת, מר בּרגר! אזמין בּשבילוֹ כּרכּרה.

בּרגר לא הסכּים להמתין ויצא.

הוא בּא אל בּיתוֹ עד שלא חזרוּ הבּן והבּת. בּקוֹשי התפּשט את בּגדיו ונפל על מיטתוֹ. חוֹתנתוֹ מינה־לאה הבהילה את הרוֹפא. היתה לוֹ שוּב התקפת־לב קשה.

 

פּרק שלישי    🔗

למחרת היה יוֹם חם ונעים. החַמה בּצהרים היתה לוֹהטת ונשבוּ רוּחוֹת קלילוֹת וּפוֹשרוֹת. דוֹמה היה שהאביב עוֹמד בּעצם תקפּוֹ. בּנדיקט בּרגר הוֹדיע לחבריו שתחת סעוּדת־החג בּיוֹם הוּלדתוֹ זה יֵצאוּ כּוּלם אחר הצהרים לכפר ליוּבּטשי ויבלוּ שם בּחיק הטבע שעוֹת אחדוֹת בּנעימים. ההצעה נתקבּלה בּרצוֹן. לבּנדיקט היתה בּזה גם כּוָנה מיוּחדת. לפני ימים מספּר עלה בּידוֹ לקנוֹת מבּעל־אחוּזה פּוֹלני שנתדלדל שלוֹשה סוּסים לבנים רתוּמים ללאנדו חדש כּמעט, בּעד דבר מוּעט, מאתים וּשמוֹנים רוּבּל. הכּל אמרוּ ש“מציאה” נפלה בּידוֹ. אמש הביא את ה“מציאה” אל חצר בּיתם תמוּרת שטר־חתוּם בּידי בּנדיקט. מיד לאחר מכּן שׂכר את בּנוֹ של השוֹער, נער כּבן חמש־עשׂרה, שישמש לוֹ רכּב, הלך עמוֹ אל חנוּת של בּגדים משוּמשים ולקח בשבילוֹ מַדים כּחוּלים עם כּפתוֹרי כּסף. אמת, המדים היוּ רחָבים וארוּכּים מכּפי שיעוּר קוֹמתוֹ של הרכּב והיוּ מתחבּטים עליו כּשרווּלוֹ הריקן של קיטע. אבל אין בּכך כּלוּם, מַדים מכּל מקוֹם הם מדים, וכבוֹד הם לבעליהם. כּל אוֹתן השעוֹת היה בּנדיקט מתפעֵם משׂמחה, משוּל לתינוֹק שהלבּישוּהוּ חליפה חדשה, ואִילוּ למחרת בּבּוֹקר אירע מעשׂה לא נעים שהחליש את דעתוֹ: הנער הרכּב שיצא להשקוֹת את הסוּסים, חזר וסיפּר לבעליו שסוּס אחד, כּמדוּמה לו, סוּמא משתי עיניו, והשני רגליו אינן נראוֹת לוֹ… וּלבד מזה הוּא אף צר־ירכים… בּנדיקט החויר. כּמעט שלא התעלף. התחיל גוֹער בּרכּב, כּמעט שלא הכּה אוֹתוֹ על שבּא לבלבּל את מוֹחוֹ בּבדוּתוֹת של הבל, והשליכוֹ מעל המדרגוֹת בּכוֹח כּזה עד שבּנס ניצל הנער המסכּן מריסוּק אברים. מיד לאחר מכּן ירד אל החצר להוֹכיח לאוֹתוֹ פּרחח שאינוֹ מבין כּלוּם בּסוּסים… אבל אין בּכך כּלוּם, המציאה היא מכּל מקוֹם מציאה, וּכשהשלישיה תהא רתוּמה ללאנדו שלוֹ לא ירגיש אדם לא בּסוּמא ולא בּחיגר שחגירתוֹ כּמעט שאינה ניכּרת… היוֹם עתיד הוּא לתווֹת את עֵיני כל מכּריו וגם ליהנוֹת בּעצמוֹ.

בּמרכּבה לא היה מקוֹם לכל החברה. ישבוּ בּה רק ארבּעה: בּנדיקט בּעצמוֹ, ד“ר אסתרין, מטיף בּבית־כּנסת ליהוּדים מתבּוֹללים בּוארשה, ד”ר פּוֹנר, ויאן דבוֹשיק, המשוֹרר הפּוֹלני. בּכרכּרה קטנה שׂכוּרה שיצאה אחרי המרכּבה היוּ ישוּבים שלוֹשה: וַאנדה בּרגר, זיגמוּנד ווֹלפזוֹן וזאיוֹנטשיק.

מחר חַגה של ואנדה. מחר תמלאנה לה תשע־עשׂרה שנה, וידעה שווֹלפזוֹן אוֹהב אוֹתה. מאוּשרה היתה הנערה בּתשע־עשׂרה שנוֹתיה, בּאהבתוֹ של ווֹלפזוֹן שאינוֹ גוֹרע את עיניו ממנה, בּאהבה שאוֹהבים אוֹתה לא רק ווֹלפזוֹן בּלבד אלא גם המשוֹרר דבוֹשיק וכל אוֹתם הצעירים הבּאים אל בּיתם, והערב היה חם ונעים ותקוה היתה שהטוּזיג יעלה יפה. וּמשוּם כּך צחקה לכל מראֵה עיניה וּלכל משמַע אזניה, ודימתה שהעוֹלם משוּבּח והחיים נפלאים.

היא היתה נערה בּריאה עם שפע שׂערוֹת ערמוֹניוֹת, שגלשוּ מסתלסלוֹת משני עברי רקוֹתיה וצנחוּ על גבּה בּשתי מַחלפוֹת עבוֹת, ועם גוּף רענן ומפוּתח יפה. זיגמוּנד ווֹלפזוֹן ישב ממוּלָה. הוּא היה כּבר כּבן עשׂרים ושבע אוֹ עשׂרים וּשמוֹנה. מהנדס לפי השׂכּלתוֹ – לא עסק בּמקצוֹעוֹ. הוּא לא עסק בּשוּם מקצוֹע. היה סמוּך על שוּלחנם של הוֹריו וכל ימיו היה שטוּף בּעניני הפּוֹליטיקה הפּוֹלנית וּתנוּעת המרד הפּוֹלני. בּגלל כּן זכה להיוֹת זמן־מה חבוּש בּבית־האסוּרים. בּזכוּת ישיבתוֹ בּבית־האסוּרים היה מהלך בּין פּרחי המשׂכּילים הפּוֹלניים כּמעוּטר כּליל תפאֶרת של גיבּור מַרדן שסבל בּעל פּוֹלין, והיא שעמדה לוֹ להיוֹת מקוּבּל גם בּחברה הפּוֹלנית הגבוֹהה. פּניו היו מטוּפּחים, שמַנמנים, אבל לא נטוּלי־חן בּגלל ארשת הרוֹך, טוּב־הלב וטוּב־העין שהיוּ בּוֹ. אהב חיי תפנוּקים, אהב שׂיחת רעים קלָה, אהב דברי ליצנוּת וקלוּת־ראש, וחיוּך של אִירוֹניה לא נסתּלק מעל שׂפתוֹתיו. לפיכך היוּ רבּים מחבריו מתיחסים אל מַרדנוּתוֹ הפּאטריוֹטית לא בּכוֹבד־ראש ואֵמון יתירים… הוּא שמשך את בּנדיקט ואת ואנדה אל התנוּעה. בּנדיקט הצטרף אל התנוּעה בלא התלהבוּת יתירה. חלש בּאָפיו, לא יכוֹל לעמוֹד כּנגד הזרם הכּללי. ואִילוּ ואנדה נכנסה אל העבוֹדה החשאִית בּכל אִשה, בּכל מזגה הנלהב. אף פּעם לא היתה חוֹככת לקבּל על עצמה שליחוּת אף בּשעה שבּרי היה לה שסכּנתה מרוּבּה.

העבוֹדה החשאית והמסוּכּנת הזאת קשרה את שניהם, אוֹתה ואת ווֹלפזוֹן. בּינם לבין עצמם לא דיבּרוּ מעוֹלם על אהבתם, אבל שניהם ידעוּ שהם אוֹהבים זה את זה. הם ידעוּ את זאת כּל פּעם שהיוּ נפגשים יחד, כל פּעם שהיוּ מטיילים יחד שעוֹת ארוּכּוֹת בּגן העיר אוֹ שהיוּ הוֹלכים וּמהלכים בּמסדרוֹנוֹת התיאטרוֹן בּשעת ההפסקוֹת, בּתוֹך קהל צפוּף, דחוּקים זה אל זה, נאחזים זה בּזה, כּדי שלא להניח לאחרים שיהיוּ חוֹצצים בּיניהם. ויש שבּשעה של בּטלה, כּשהם מתיחדים בּחדרה, הם שוֹכחים את גילם וּכמוֹ ילדים קטנים מפליגים על כּנפי דמיוֹנוֹת וחלוֹמוֹת בּהקיץ: הוּא נלחם בּראש גדוּד של מוֹרדים, כּוּלם גיבּוֹרי חיִל, והוֹדף את הרוּסים, והיא, מחוּפּשׂת בּמדי חייל, רוֹכבת לימינוֹ וּמשתתפת עמוֹ בּקרב. אחרי הנצחוֹן הם חוֹזרים בּראש גדוּדם לוארשה, נכנסים דרך שער־כּבוֹד מקוּשט בּדגלים וּבפרחים; תזמוֹרת מנגנת. ראשי הממשלה והצבא יוֹצאים לקראתם, חוֹלקים להם כּבוֹד גדוֹל. תוֹלים על לבּם מדליוֹת. וּפתאוֹם היא מסירה מעל ראשה את מצנפת החיילים ושׂערוֹתיה מתפּזרוֹת על כּתפיה. הרוֹשם כּבּיר, מַדהים, תשוּאוֹת־חן בּקהל וּמכּל החלוֹנוֹת והגזוֹזטראוֹת שמסביב, המלאים אנשים מסתכּלים בּטקס… כּך הם חוֹלמים בּקוֹל וסוֹף ששניהם מבוּישים, נוֹתנים את קוֹלם בּצחוֹק על עצמם ועל הבלוּת חלוֹמוֹתיהם.

אל הטיוּל הזה יצאה ואנדה מתוֹך התפּעמוּת־לב טמירה. גרם לכך מעשׂה שהיה אמש בּחדרה. איש לא היה בּבּית, זוּלת הסבתא שהיתה עסוּקה בּחדר־הבּישוּל. נתגלגלה בּיניהם שׂיחה על אָפים, שלה ושלוֹ. מתוֹך שוֹבבוּת החליטוּ להגיד איש לרעהוּ, בּלא כּל העלָמה שהיא, את המוּמים שבּהם. היא אמרה עליו שגַחכּן וגַלגן הוּא. והוּא אמר לה שהיא נוֹחה לצחוֹק בּגלל כּל דבר של מה בכּך. ואנדה לא הסכּימה. אדרבּה, – טענה – יש בּכוֹחה להעמיד פּנים של כוֹבד־ראש אף בּשעה שהצחוֹק מחַלחל בּגרוֹנה. הכּל יוֹדעים את זאת. ישאל נא את בּנדיקט ואת אבּא… “נראה! – קרא זיגמוּנד – ננַסה להסתכּל שני רגעים בּדממה ובלא הפסק איש בעיני חברוֹ. נראה מי משנינוּ יצחק בּראשוֹנה”. עמדוּ זה כּנגד זה. משוּם מה תפשׂ ווֹלפזוֹן את שתי ידיה, הפשילן לאחוֹריה ונעץ את עיניו בּעיניה, ואף היא עיניה נתוּנוֹת בּעיניו וּפניה החוּמרה עצמה. יצאוּ שניוֹת אחדוֹת וּמתיחוּת פּניה התחילה מתרפּה וּבן־חיוּך דק מן הדק התחיל מציץ מבּין ריסי עיניה. הוּא, כּנראה, הרגיש בּדבר. התחיל מקרב מעט מעט את פּניו אל פּניה עם שהוּא אוֹחז בּידיה המפוּשלוֹת על גבּה, והיא בּה בּמידה מַפשילה לאחוֹריה את פּניה יוֹתר ויוֹתר וכוֹבשת בּכל כּוֹחה את צחוֹקה, קוֹמצת את פּיה ורק נחיריה מרטטים… וּפתאוֹם – אה, כהּ פּתאוֹם היה זה! – נצמדוּ שׂפתוֹתיו אל שׂפתוֹתיה. ואז – היא גוּפה אינה יוֹדעת היאך זה נעשׂה הדבר – נחלצוּ ידיה מידיו וחיבּקה את ערפּוֹ. הנשיקה היתה ממוּשכת, ממוּשכת… כּמדוּמה לה שעדיין היא לוֹהטת על שׂפתיה…

והוּא, ווֹלפזוֹן, אף עליו שוֹרה רוּח טוֹבה. ואנדה בּמקוֹם לנסוֹע עם אחיה בּלאנדוֹ החדש שלוֹ, העדיפה לנסוֹע בּכּרכּרה השׂכוּרה, והריהי יוֹשבת כּנגדוֹ וּפניה צוֹחקות אליו. ווֹלפזוֹן זן את עיניו מחמדת העלוּמים של הנערה, משביבי הפּיקחוּת והחיים בּעיניה האפוֹרוֹת, מהעידוּן האפרסקי של עוֹר פּניה בּסביבוֹת פּיה, סַנטרה וצוָארה, מבּרק שיניה בּשעת צחוֹקה. כּל דבר שיוֹצא מפּיו מתקבּל עליה כּהלצה וּמצחיק אוֹתה. לרגלי זיגמוּנד עמדה מזוָדה קטנה. וכל כּמה שואנדה השתדלה להוָדע מה גנוּז בּתוֹכה, לא עלה בּידה. זיגמוּנד שמר עליה ואף השתדל לכסוֹת עליה בּשוּלי המַעפוֹרת שלוֹ – וכאן לחש בּצרפתית אגב קריצוֹת־עינים כּלפי גבּו של העגלוֹן – מפּני שטמוּנים בּה דברים אסוּרים; אוֹ ואבוֹי לכוּלם אם על יד ה“רוֹגאטקה” (מחסוֹם הדרך) שבּעיבּוּרה של העיר יעלה על דעת השוֹטר לעכּבם ולבדוֹק את המזוָדה שלוֹ: סוֹפם מר יהיה; כּוּלם ילוּנוּ בּצינוֹק…

– בּצינוֹק? הרי זה מענין מאד ללוּן לילה אחד בצינוֹק! – קראה הנערה.

– אל תשכּחי, מרתי, בּחברת מי תהיי שרוּיה שם: גַנבוֹת, פּרוּצוֹת, שכּוֹרוֹת, בּררר…

– אין בּכך כּלוּם, מסתמא יש גם בּחברה הזאת מה שהוּא מענין.

– והפּשפּשים? – קרא הבּחוּר שנסע עמהם וּשמוֹ זאיוֹנטשוק – שמא אף חברתם מעניֶנת? לא, מרתי! אני מוֹחל על התענוּג הזה.

– אבל המשטרה לא תשאל את פּיו של מר אם מוֹחל הוּא אוֹ אינוֹ מוֹחל. – אמרה ואנדה.

– איני מבין, – התחיל זאיוֹנטשיק רוֹגז – וכי לאסיפת תעמוּלה יצאנוּ? למה זה מטלטל עמוֹ מר ווֹלפזוֹן דברים העשׂוּיים לערבּב עלינוּ את כּל שׂמחת הטוּזיג?

קרץ ווֹלפזוֹן בּעין אחת כּלפּי ואנדה וּבצער אמר:

– אמת, שטוּת… מוֹדה אני שקלוּת־ראש היתה בּי. הרי הייתי יכוֹל למצוֹא איזוֹ פּינת־סתרים בּשביל הניירוֹת הללוּ. שטוּת! שטוּת שאין לה כּפּרה… ועכשיו אין בּכדי לתקן.

זאיוֹנטשיק זה הוא צעיר צהבהב ולא נאה בּפניו הכחוּשוֹת והעדשניוֹת עם עצמוֹת־לסתוֹתיו הבּוֹלטוֹת בּיוֹתר. עיני הקטנוֹת מרוֹפפוֹת בּריסיהן הבּהירים ומבּטן עתים יש בּוֹ מן הדכּאוֹן ומשפל־הרוּח כּמבקש סליחה מכּם, ועתים – חיוּך ערמוּמי עוֹקץ ולא נעים. “עינים לוֹ כּעיני כּלב מוּכּה”, אמר עליו אחד המכּרים. הוּא מתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה שהוּא נוֹתן בּצרפתית לבניהם של עשירי וארשה. שנים אחדוֹת עשׂה בּפּריס וּפּריס היתה מַרגלָא בּפיו. בּשׂיחוֹתיו היה רגיל להזכּיר את שמוֹתיהם של גדוֹלי המהגרים הפּוֹלנים השרוּיים בּצרפת, כּאִילו לא זזה ידוֹ מתוֹך ידם: “סח לי פּעם הנסיך טשארטוֹריסקי…” אוֹ: “כּבר אמרתי זאת אֶל לָיאֶל…” הרגלוֹ זה היה משמש חוֹמר לצחוֹק וּללַעג בּין מכּריו. אבל פּעמים היוּ מרחמים עליו בּגלל שתקנוּתוֹ וחיוּכוֹ המתחנף והערמוּמי. על דברי המלעיגים לא היה משיב, אוֹ היה מיתמם ואוֹמר משהו שעוֹשׂה אוֹתוֹ נלעג יוֹתר. ולעוֹלם אי אפשר היה לידע אם שוֹטה הוּא שאינוֹ מרגיש, אוֹ שהוּא מעמיד בּמתכּוון פּני תם וּמשַטה בּבּריוֹת מתוֹך ערמימוּת כּמוּסה עמוֹ. ואנדה לא אהבה אוֹתוֹ והיתה אוֹמרת שאינה מבינה כּיצד מרחמים על בּר־נש כּזה. ואילוּ הוּא אהב מאד את הנערה הזאת בּסתר לבּוֹ, והתענה מאד מכּמיהה נוֹחלת. וּפעם התחיל משוּם מה מרמז בּחצאי־מלים שהתאהב בּמינה־לאה הזקנה, הסבתה של ואנדה, והיה מלַוה אוֹתה בּעינים מלאוֹת כּליוֹן־נפש. לא היה קץ לצחוֹק ולדברי הליצנוּת בּענין זה; והוּא היה מסבּיר בּתמימוּת: “יש בּה משהוּ, משהוּ… שאִי אתם רוֹאים אוֹתוֹ. אני אוֹהב בּה את יפיה שבּעבר”. רק ואנדה שלבּה היה חלוּק עליו, שבוּע שלם לא רצתה לדבּר עמוֹ גלל כּן. וּפעם אחת התחיל זאיוֹנטשיק לספּר על פּריס ועל החיים שם דברי הבאי וגוּזמה, וּואנדה לא התאפּקה ואמרה לוֹ: “מר משקר בּלא בּוּשה. את זאת אוּכל להגיד לוֹ בּוַדאוּת. כּוּלכם, רבּוֹתי, ליצנים הנכם, ואִילוּ הוּא ליצן גדוֹל מכּם”. רק פּעם אחת התמיה את מכּריו כּשפתאוֹם העמיד עצמוֹ נעלב. תוֹך כּדי שׂיחה של קלוּת־ראש אמר לוֹ זיגמוּנד ווֹלפזוֹן: “הרי זה דבר תמוּה, מר זאיוֹנטשיק, שאף פּעם לא תפשׂוּהוּ ולא חבשוּהוּ בּבית־האסוּרים”. “מה עווֹן יש בּי שיאסרוּני?” שאל זאיוֹנטשיק. “אני יוֹדע, השיב זיגמוּנד, שלא עשה כּל רע, שאדם הגוּן הוּא. אבל פּניו… פּניו חשוּדים. פּניו כּפני מרגל אוֹ כּפני מַרדן מדיני מסוּכּן, אוֹ משהוּ דוֹמה לזה”. זאיוֹנטשיק התבּהל וכוּלוֹ רוֹעד מכּעס עמד, ריפרף בּעיניו, אבל בּלא חיוּכוֹ הרגיל; רגע שתק כּאדם שניטל ממנוּ כּוֹח הדיבּוּר, ולבסוֹף הוֹציא מפּיו: “זה לא יפה מר ווֹלפזוֹן… זה לא יפה לוֹמר לי דברים כּאלה… איני רוֹצה, מר ווֹלפזוֹן, שידבּר כּך… איני רוֹצה…” ואז הוּצרך זיגמוּנד, זוֹ הפּעם הראשוֹנה, לבקש את סליחתוֹ.

משנתקרבוּ אל מחסוֹם־הדרך, העמיד ווֹלפזוֹן פּנים של אדם מתירא ולחש לזאיוֹנטשיק:

– מר זאיוֹנטשיק! בּבקשה ממנוּ, יעשׂה עמי חסד ויטמין את המזוָדה שלי בּתוֹך הקש שמתחת למוֹשבוֹ.

זאיוֹנטשיק החזיר לוֹ בּהתמרמרוּת:

– מפּני מה תחת מוֹשבי דוקא ולא תחת מוֹשבוֹ שלוֹ? המזוָדה של מי היא, שלי אוֹ של מר? מרי עשׂה שטוּת ואת האחריוּת הוּא מטיל על אחרים. לוַאי שלא יִפּרעוּ משנינוּ. מהגברת בּרגר וממני, בּעד נסיעתנוּ יחד עמוֹ בּכרכּרה אחת.

– מה לעשׂוֹת. חבל! לצערי רוֹאה אני שהכנסתיכם בּעסק בּיש. השוֹטרים הללוּ מנוּוָלים גדוֹלים הם, וּמי יוֹדע מה יהיה בּסוֹפנוּ.

אחרי שנים־שלוֹשה רגעים, בּלא להוֹציא מלה מפּיו, חטף פּתאוֹם זאיוֹנטשיק את המזוָדה וחיש מהר, כּאילוּ נכווּ בּה אצבּעוֹתיו, התחיל משקעה עמוֹק עמוֹק בּתוֹך הקש שמתחתיו. ולא זה בּלבד, אלא פּשט את מעילוֹ וכיסה בּוֹ את מוֹשבוֹ, ליתר בּטחוֹן. ווֹלפזוֹן שתק. עברוּ את המחסוֹם בּלא עיכּוּבים וּבלא בּדיקוֹת.

מכּיוָן שנמצאוּ בּשׂדה, דרש ווֹלפזוֹן את מזודתוֹ, פּתח אוֹתה כּדי סדק צר, והוֹציא מתוֹכה חפיסה אחת, וּמיהר לסגרה שוּב. החפיסה היתה מלאה פּירוֹת ולוּזים מזוּגָגים בּסוּכּר.

– אה, כּך? אֵלה הם הניירוֹת האסוּרים? – שאלה ואנדה.

– חפיסה זו – הסבּיר ווֹלפזוֹן– שׂמתי שם למעלה, כדי לגנוֹב עיני המשטרה אם יאמרוּ להסתפּק בּהצצה לבד…

זרק לוּז כּלפּי מעלה וּבזריזוּת קלטוֹ מן האויר אל פּיו. וכך עשׂה פּעמַים ושלוֹש. הדבר הזה מצא חן בּעיני הנערה. ואף היא רצתה לעשׂוֹת כּמוֹתוֹ. אבל כּל כּמה שהיתה משתדלת לכוון את פּיה כּדי לקלוֹט את הלוּז הנזרק, היה זה נוֹפל הצדה. אז הכריז ווֹלפזוֹן על התחָרוּת: הוּא יהא זוֹרק סוּכּריוֹת, והם יצטרכוּ לקלטן לתוֹך פּיהם. בּעד כּל סוּכּריה שתקלט הוּא נוֹתן פּרס שזיף מזוּגָג בּסוּכּר. הסכּימוּ. את כּל הפּרסים קיבּלה ואנדה, מפּני שהסוּכּריוֹת עפוּ ישר אל פּיה ואִילוּ זאיוֹנטשיק המסכּן היה מתפתל ומתלבּט לכאן ולכאן בּפיו הפּעוּר, לרעם צחוֹקם של חבריו, ולא קלט אף אחת. לבסוֹף הכריז שיש כּאן תרמית וקנוּניה. “אתם, טען, חייבים להחזיר לי את כּל הסוּכּריוֹת והפּרסים שאוֹניתוּני”. ואנדה שעיניה היוּ מלאוֹת דמעוֹת מרוֹב צחוֹק, היתה בּה עוֹד החוּצפּה לתמוֹך בזאיוֹנטשיק ולהוָעץ עמוֹ על הקנס שעליהם להטיל על הרמאי הזה… בּין כּך וּבין כּך הגיעוּ אל הלאנדוֹ שעמד בּאמצע הדרך. אחת הרצוּעוֹת של הריתמה נתפּקקה, ובן השוֹער כּבר נחלץ מאֶדר הרכּבים שלוֹ וכל הזמן עסק בּתיקוּנה של הרצוּעה. האנשים שהיוּ ישוּבים בּמרכּבה שתקוּ וּפניהם כּאִילוּ כּעוּסוֹת. הכּרכּרה עברה על פּניהם בּקריאוֹת לעג, ואנדה עוֹד הפריזה אליהם בּאצבּעוֹתיה כּלפּי חָטמה וּבשביל להרגיזם יוֹתר זרקה להם אגָס מזוּגג, מתוֹך חפיסתוֹ של ווֹלפזוֹן.

הנוֹסעים בּלאנדו לא כּל הדרך היוּ יוֹשבים ושוֹתקים כּמשתעממים אוֹ כּמתרעמים זה על זה. אחד משלוֹשת הרֵעים שנצטרפוּ אל בּנדיקט בּמרכּבתו הוּא דבוֹשיק, הפּוֹלני היחידי בּכל החבוּרה. צעיר כּבן עשׂרים ותשע, בּעל פּנים מארכים קצת וּשחוּמים מאד, שלא כּטבע הסלאווים, עם בּלוֹרית גדוֹלה וּשחוֹרה שמזדקפת מעל ראשוֹ, ועינים אפוֹרוֹת־תכלכלוֹת. היה בּמבּטן וּבשׂפתוֹתיו הדקוֹת והקמוּצוֹת משהוּ מן המרירוּת והחשדנוּת. בּן להוֹרים אצילים ועניים מאד, היה מתקיים כּל ימיו על הממוֹן שדוֹדוֹ, בּעל אחוּזה עשיר בּליטה, היה שוֹלח לוֹ מדי חוֹדש בּחדשוֹ. ואילוּ בּחדשיִם האחרוֹנים לא קיבּל אף פּרוּטה מהתמיכה שפּסק לוֹ דוֹדוֹ. והנה לפני ימים אחדים קיבּל ידיעה שהקוֹזאקים התנפּלוּ על אחוּזת דוֹדוֹ, שדדוּה והחריבוּה, ואת הדוֹד המיתוּ על שנתן בּאחוּזתוֹ מחבוֹא לפלוּגת מרדנים. דבוֹשיק נשאר בּחוֹסר כּל. עוֹד קוֹדם לכן, כּשהיה עוֹד מקבּל את קצבת דוֹדוֹ כּסדרה היתה נפשוֹ מרוּרה מחמַת יהירוּת פּצוּעה. כּל ימיו היה רוֹאה את עצמוֹ נחּות דרגה בּגלל עניוּתוֹ שניוולה אוֹתוֹ בּעיני עצמוֹ. לא יצא ידי סיפּוּקוֹ אף בּהצלחתוֹ הספרוּתית. הוּא היה משוֹרר, והבּיקוֹרת עיטרה לוֹ עטרת “תקות פּוֹלין החדשה”. שׂנאתוֹ אל היהוּדים העשירים היא לוֹ בּחינת טבע שני. ואף־על־גב־כּן הוּא יוֹצא ונכנס זה שנים מרוּבּות בּביתוֹ של בּרגר; נתקשר עוֹד מקטנוּתוֹ בּבּנדיקט, שלמד עמוֹ בּבית־ספר אחד, וּבאחוֹתוֹ. ואִילוּ אל ווֹלפזוֹן שוֹמר הוּא מתמיד שׂנאה; ולא רק מפּני שבּן עשירים הוּא, אלא מפּני שהוּא דבוֹשיק, אוֹהב את ואנדה וּווֹלפזוֹן עוֹמד בּיניהם. תמיד כּשהם מזדמנים יחד, מרגיש הוּא שאת זה האחרוֹן מעדיפים עליו.

הוּא ישב עם בּנדיקט על הספסל האחוֹרי. מנגדם היוּ ישוּבים הד“ר אסתרין, יהוּדי מפּוֹלין הפּרוּסית, כּבן שלוֹשים וחמש, ששימש מַטיף בּבית הכּנסת ל”פּוֹלנים בּני דת משה" והיה לפי השׂכּלתוֹ פילוֹלוֹג, בּשעוֹת הפּנאי היה אוֹהב לחקוֹר את לשוֹן־החכמים שבּספרוּת העברית שלאחר התנ“ך. על ספסל אחד עמוֹ ישב גם הד”ר פּוֹנר. הלזה הוּא, כמוֹ ווֹלפזוֹן, בּן בּאנקיר. אביו הוּא מן הבּאנקירים העשירים בּיוֹתר שבּוארשה, ושלא כּווֹלפזוֹן, עוֹבד הד"ר פּוֹנר יחד עם אביו בּעסקי הבּאנק. על אביו מספּרים שבּצעירוּתוֹ היה חסיד נלהב ושוֹמר אמוּנים לרבּי שלוֹ, מתנַהג בּפשטוּת, בּחשבּון וּבקמצנוּת, ואִלוּ ידוֹ פּתוּחה לכל נצרך, ולא מנע מימיו “פּת לאוֹרחים וצדקה לעניים”. בּהמשך הימים נצטננה חסידוּתוֹ, וּמשנשׂא את אשתוֹ השניה שהיתה הרבּה צעירה ממנוּ וּכבר הלכה בּגדוֹלוֹת וּמעוֹרבת היתה עם אצילים פּוֹלנים, נשתנוּ מנהגי הבּית הפּשוּטים וריח היהדוּת התנדף ממנוּ. הבּן כּבר חוּנך על טהרת הרוּח הפּוֹלנית. האָב היה עדיין יוֹשב בּועד הקהילה היהוּדית ותוֹרם תרוּמוֹת גדוֹלוֹת לצרכי הקהל ולמוֹסדוֹת צדקה, ואילוּ הבּן לבּוֹ רחוֹק היה מעניני היהוּדים. אף־על־גב שעדיין נחשב בּין “הפּוֹלנים בּני דת משה”, בּעיצוּמוֹ של דבר היה בּן בּלי דת כּל עיקר.

ד"ר פּוֹנר זה העיר לדבוֹשיק על טעוּת דקדוּקית בּנטית פּוֹעל אחד השגוּרה בּפיו של זה.

– אבל כּך העם מדבּר. – הצטדק דבושיק.

– העם, הן. אבל הרי זה נגד הדקדוּק. – השיב פּוֹנר – מחוֹבתם של המשׂכּילים לילך גם בּזאת לפני העם ולא אחריו.

דבוֹשיק יצא לטיוּל הזה בּנפש עגוּמה ולא רק מפּני שהיה נתוּן בּצרה גדוֹלה בּגלל הפּוּרענוּת שבּאה על דוֹדוֹ. הוּא היה רגוּז מאד שבּכּרכּרה עם ואנדה נוֹסע ווֹלפזוֹן ולא הוּא. לכאוֹרה התכּוונו לכבּדוֹ בּזה שנתנוּ לוֹ מקוֹם בּמרכּבה, ואִילוּ בּנפשוֹ הקניטה לא הרגיש בּזאת; לוֹ בּרי היה שבּגלל עניוּתוֹ היתה ידוֹ על התחתוֹנה גם הפּעם… ועכשיו בּערה בּוֹ כאש חמתוֹ: חוּצפּה יהוּדית! היאך מעיז שׂק הזהב הזה ללמדוֹ פּרק בּלשוֹנוֹ הפּוֹלנית, אוֹתוֹ, האָציל הפּוֹלני, המשוֹרר הפּוֹלני! לא התאפּק ואמר בּעקימת פּיו הדק והמר, מתוֹך אדיבוּת כּביכוֹל:

– מן הצוֹרך להוֹדוֹת, רבּוֹתי, שכּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לכם עלינוּ. הנה, למשל, הפּוֹלנית שבּפיכם. אתם היהוּדים מדבּרים פּוֹלנית טוֹבה יוֹתר, מצוּחצחת וּמקוּשטת יוֹתר מהלשוֹן השגוּרה בּפינוּ אנוּ. בּריב שבּין דיבּור העם וּבין הדקדוּק, אנוּ עם העם ואתם עם הדקדוּק. משל כאֶבן מאַבני אדמתנוּ, אדמת אבוֹתינוּ. היא יקרה לנוּ, אבן זוֹ, כּמוֹת שהיא וּבמקוֹם שהיא, שחוֹרה, קשה, לא תוֹאַר לה ולא הדר לה, מפוּלמת בּטחב הרגב היקר. לא כן אתם. אתם מוֹרקים ומצחצחים אוֹתה, שתהא משוּפּה, מקוּרזלת…

בּין שלוֹשת היהוּדים היתה רגע מבוּכה. בּנדיקט הוֹציא פּתאוֹם משוּם מה את קוּפסת־הכּסף של הסיגארוֹת הטוֹבוֹת שלוֹ והציע אחת מהן לדבוֹשיק.

הד"ר אסתרין, מסוּרבּל בּשׂר וכרסתן שלא כּפי גילוֹ, שהיה מעשן כּל הזמן את הסיגארה שלוֹ ושוֹתק, התעוֹרר פּתאוֹם לשמע דברי המשוֹרר. הוּא שהיה מלהיב בּדרשוֹתיו את הקהל, וּבלשוֹן נמלצת ומסוּלסלת לתפארה, לתרוֹם את דמוֹ ודמיו לתחית פּוֹלין, מדמה היה שהמשוֹרר הטיל קוֹצים בּעיניו. ואף־על־פּי שמטבעוֹ היה נמנע מכּל ויכּוּח וניצוּח־דברים, לא התאפּק ואמר:

– אם איני טוֹעה, הדין עם מר דבוֹשיק. כל משׂכּיל יהוּדי יש בּוֹ מן החטא הזה לדבּר בּצחוּת לשוֹן. אין צוֹרך להעלים. ומר דבוֹשיק דוֹרש לנוּ זאת לגנַאי. אבל מה היה אוֹמר אילוּ היה הדבר להיפך?

דבוֹשיק שוּב עיקם את פּיו בּחיוּך אָדיב וּבאיזוֹ הטעמה מיוּחדת:

– להיפך לא יכוֹל להיוֹת…

איש לא העיר לוֹ על זאת כּלוּם, אבל השתיקה היתה לא נעימה לכוּלם. דבוֹשיק לבּוֹ היה נוֹקפוֹ על שיצא מגדרוֹ, וכדי להמתיק את הרוֹשם הקשה התחל לדבּר בּעניני ספרוּת, כּאילוּ לא נפל בּיניהם דבר. שוּב נתעוֹררה שׂיחה מלאת חיים על הרוֹמאן הצרפתי האחרוֹן ועל האניקדוֹטה האחרוֹנה מחיי שׂחקנית פּלוֹנית. היה בּיניהם גם ויכּוּח, אבל בּלא דברי קינטוּר ונַצחנוּת, אלא בּשוּבה ונַחת, כּדרך בּני תרבּוּת, והכּל היה כּשוּרה. לבסוֹף, כּדי לגרוֹם קוֹרת־רוּח לדבוֹשיק, בּיקשוּ ממנוּ לקרוֹא את שירוֹ האחרוֹן, שיר־לכת לחיילים הלאוּמיים. דבוֹשיק לא סירב. הוּא היה אוֹהב לקרוֹא את יצירוֹתיו בּאזני מכּרים. זה היה שיר פּטריוֹטי נלהב הקוֹרא להתקוֹממוּת העם נגד אוֹיבי המוֹלדת. הוּא קרא בּהתרגשוּת, כּשהוּא מגבּיה מפּעם לפעם את זרוֹעוֹ עם אגרוֹף מקוּמץ כּלפּי מעלה, כּאילוּ עמד לפניו קהל גדוֹל ועצוּם. שלוֹשת הבּחוּרים היהוּדים מחאוּ כּף והרבּוּ לקלסוֹ וּלשבּחוֹ. דברי השבח של ה“רבּנים” היוּ עריבים מאד על אזנוֹ של המשוֹרר וּבלחייו עלה סוֹמק קל. וּפתאוֹם – מעשׂה שׂטן! – העיר ד"ר פוֹנר בּזהירוּת רבּה:

– אבל יסלח נא לי, מר דבוֹשיק! שוּרה אחת היה לי קשה להלמה, היאך נאמר שם, על יאדויגָה הקדוֹשה? היאך?

– “את חשכת דרכּנוּ, חַיילים גיבּורים, יאיר ויבהיק דם יאדויגה הקדוֹשה”.

– מפּני מה יאדויגה הקדוֹשה?

– אלא איך? בּתחילה כּתבתי קינגָה הקדוֹשה…

– רצוֹני לוֹמר מפּני מה אינוֹ קוֹרא בּשם יוֹתר קרוֹב לנוּ, יוֹתר מוֹדרני?.. נאמר קוֹשציוּשקוֹ, למשל, הידוּע לכּל. שם כּזה יעשׂה, כּמדוּמני, רוֹשם חזק יוֹתר. לא כּך? אוֹ שמא אני טוֹעה?

דבוֹשיק שתק רגע. השתדל לעצוֹר בּרוּחוֹ, ולא עלה בּידוֹ.

– וַדאי שהוּא טוֹעה!– קרא– לכם, היהוּדים, מה אוֹמר שמה של קינגה הקדוֹשה אוֹ של יאדויגה הקדוֹשה? אוֹ זה של הכּוֹמר מאריק?.. לא כלוּם! שמוֹת ריקים. ואילוּ הפּוֹלני האמיתי… לא, אתם לא תבינוּ זאת לעוֹלם.

– מה פּירוּש “אמיתי”?

– קתוֹלי… כּלוֹמר שאבוֹת אבוֹתיו יצרוּ את פּוֹלין.

– אה, כּך? מר מסרב לנוּ זכוּת אזרח בּתוֹך העם הפּוֹלני?

– זאת לא אמרתי. אבל הלא תוֹדוּ בּעצמכם, רבּוֹתי, שיש בּנפש הפּוֹלני קמטים וּפינוֹת שהם אפלים בּשבילכם… נפש העם הפּוֹלני היא סוֹף־סוֹף קתוֹלית, ותוֹדוּ שזהוּ עוֹלם לחוּד שלעוֹלם הוּא נעוּל בּפני היהוּדי. אתם לא צמחתם מתוֹך אדמתנוּ יחד אתנוּ. בּאתם וּמצאתם אוֹתנוּ…

– הרי יפה, הרי יפה! – התחיל כּבר ד"ר פּוֹנר מתרגש – נאמַר: בּאה משפּחה זרה והתחתנה עמכם, לא כּך? שתי משפּחוֹת הקשוּרוֹת בּקשרי חיתוּן, כּלוּם אין מהווֹת משפּחה אחת?

– הרי זה מסתבּר מאליו.– השיב דבוֹשיק מתוֹך איזה ניצנוּץ חד של לעג בּזויות פּיו שלא נעלם מעיני חבריו – אבל אף אחת מהן אינה מוַתרת על שלשלת היוֹחסין שלה. אמת, הכּלה משנה את שמה, אבל שלשלת היוֹחסין של בּעלה היא רק של בּעלה, וּלעוֹלם אין לה חלק בּה.

הד"ר אסתרין היה מרוֹפף בּעיניו מבּעד לעשן הסיגארה, חייך חיוּך סתמי מבעד לשׂפמוֹ, ושתק.

והמשוֹרר לא בּיקש הפּעם לטשטש את הרוֹשם שדבריו עשׂוּ על שוֹמעיו. אדרבּה, דעתוֹ נתקררה משראה אוֹתם שוֹתקים כנעלבים. סוֹף־סוֹף קיבּלוּ את שלהם. תּיתי להם!

– ראִיתי היוֹם את לאפּוּנר. – הפליט בּנדיקט בּשׂפה רפה אחרי שעה קלה של שתיקה.

חיים לאפּּוּנר היה מן הפּעילים בּהנהלת המרד הפוֹלני וקרוֹב לחוּגי “הממשלה הלאוּמית” החשאית.

– היכן נפגשת עמוֹ? – שאל ד"ר פּוֹנר.

– נתקלתי בּוֹ בּמקרה בּרחוֹב מארשאלקוֹבסקה.

– מה סיפּר? כּלוּם סיפּר לך מה שהוּא? – שאל אסתרין.

– הרי יוֹדעים אתם את האיש ושׂיחוֹ. לא איש דברים הוּא. הוּא רק שאלני אם אראה היוֹם את זיגמוּנד. רצה לראוֹתוֹ בענין תכוּף. הבטיח לבוֹא מחר אצלנוּ אל התה.

– מי? לאפּוּנר? מחר יבוֹא אצלכם? – שאלוּ הד“ר אסתרין והד”ר פּוֹנר בּלב רגוּש. לזכוּת ולכבוֹד נחשב בּעיניהם להשתתף בּמסיבּת התה לכבוֹד יוֹם ההוּלדת של ואנדה, כּאחד עם אדם הספוּן עליהם מאד.

– הן. הבטיח בּפירוּש לבוֹא מחר.

– מפּני מה לא הזמנת אוֹתוֹ אל הטוּזיג שלנוּ?

– וכי יצאת מדעתך? מה ללאפּוּנר ולטוּזיגים? אדם זה כּל כּך שטוּף בּעבוֹדה.

– לא כמוֹתנוּ הבּטלנים. – העיר ד"ר אסתרין – כּלוּם גם את לאפּוּנר מעמיד מר דבוֹשיק בּשוּרת הפּוֹלנים ממדרגה שניה?

– מי דיבּר על פּוֹלנים ממדרגה א' ומדרגה ב'? – קרא דבוֹשיק בּנפש קנוּטה – מרי הוּא רב וד"ר מלוּמד ועם כּל זאת לא ירד לסוֹף דעתי…

בּאוֹתה שעה עברה על פּניהם הכּרכּרה ההוֹמיה והעליזה. בּתוֹך זקנוֹ של הד"ר פּוֹנר נחבּטה סוּכּריה שהתעוֹפפה מידי ואנדה.

– שם שׂמחַ. – אמר בּנדיקט בּקנאה. כּל הדרך כּירסם את לבּו צער טמיר על ה“מציאה” שנפלה בּידוֹ, והתבּייש שכּך אוֹנוּהוּ – היינוּ צריכים להכניס אצלנוּ את זיגמוּנד.

– לא את זיגמוּנד אלא את אחוֹתך. – אמר פּוֹנר.

דבוֹשיק שמע מתוֹך הערה זוֹ רמז לעצמוֹ והעמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ נרמז כּלל.

בּאוּ אל כּפר ליוּבּטשי. בּסמוּך אצל הכּפר, ליד הדרך, עמד בּנין לבנים גדוֹל בּן שתי דיוֹטוֹת ועליו מתנוֹסס שלט ענקי שחוֹר עם אוֹתיוֹת זהב מפוּחמוֹת מעשן ואבק שנים: “בּית־חרוֹשת לטכּסטיל של ס. בּרגר וּבנו”. חוֹמת לבנים אדוּמוֹת הקיפה את בּית־החרוֹשת ואת החצר הסמוּכה אליה, וּבה מחסני סחוֹרה, צריפי עבוֹדה, אוּרווֹת סוּסים וּמוּסַכּים לעגלוֹת וּלכלים שוֹנים.

המרכּבה עמדה לפני השער. הנוֹסעים יצאוּ, כּל אחד עם מזוַדתוֹ ועם סלוֹ. ועד שהם עוֹמדים וּמתמתחים וּמחליצים עצמוֹתיהם מחמת ישיבה ממוּשכת, הגיעה גם הכּרכּרה. ואנדה הציעה להכניס את המרכּבה והכּרכּרה אל החצר, וכל החברה תלך בּרגל אל היער הסמוּך. בּחצר יִמצא מי שיטפּל בּסוּסים, ואילוּ רכּבוֹ של בּנדיקט יֵלך עמהם לשפּוֹת להם את המיחַם. העצה נתקבּלה והכּל יצאוּ בּשביל המוֹליך אל היער, עמוּסי חבילוֹת, סלים ומזוָדוֹת.

השביל מתמתח בּתוֹך אפָר רחב ידים שהתחיל כּבר מוֹריק. היער השחיר מנגדם, וּבשמים עמדוּ קבוּצוֹת עננים לבנים כּמחַייכים. מזמן לזמן נשבה רוּח קלה שהביאה ריח אדמה מעוֹרב בּריח עשן הבּקתוֹת של הכּפר. בּאויר הרך עמד קוֹל הפּרוֹש. פּעמים בּקע פּתאוֹם גם קוֹלוֹ של הקיכלי.

זיגמוּנד ווֹלפזוֹן תלה את חָטמוֹ בּאויר, בּנחירים מוּרחבים שאף לתוֹכוֹ ריחוֹת ממרחקים. וּפתאוֹם הכריז:

– רבּותי! אביב!..

זאיוֹנטשיק פּנה אל ווֹלפזוֹן בּחיוּכוֹ המיתמם־ערמוּמי:

– שמא יתן לי מר לישׂא קצת את “ניירוֹתיו האסוּרים”?

– אה! עכשיו, אדוֹני, אינוֹ מתירא עוֹד לסַייע לי?

– משוּם שהרי אף אני אֵיהנה מהם שם בּטוּזיג.

– אם כּן, מר יודע…

וּשניהם צחקוּ.

לאחר שזאיוֹנטשיק התרחק מווֹלפזוֹן, נתקרבה אצלוֹ ואנדה ושאלה:

– מר זאיוֹנטשיק! הרי הוּא ידע מלכתחילה מה שבּמזוָדה, למה עשׂה זאת?

– מה זאת עשׂיתי?

– למה הניח שישַטוּ בּוֹ כּל הזמן?

זאיוֹנטשיק חייך את חיוּכוֹ המיתמם־ערמוּמי ולא השיב. ואנדה התרגשה:

– בּבקשה ממנוּ, – דחקה עליו כּמוֹ מתוֹך תרעוֹמת – למה חביב עליו כּל כּך להיוֹת מוּחזק לשוֹטה?

– מי הוּא השוֹטה? אני שיוֹדע אוֹ אוֹתם שטוֹעים בּי, שאינם יוֹדעים שאני יוֹדע?

פּתאוֹם זרקה לוֹ בּנעימה של עלבּון:

– הוּא אדם רע, מר זאיוֹנטשיק! כּן, בּעיצוּמוֹ של אָפיוֹ יש הרבּה רוֹע… – והרחיבה את פּסיעוֹתיה כּדי להתרחק ממנוּ.

הגיעוּ אל היער. האִילנוֹת עמדוּ עדיין שחוּמים, מעוּרטלים, אבל כּבר בּיצבּצו על כּל סוֹכה פּקעים דביקים כּמוֹ כּיבים מתבּטבּטים; מתוֹך האפלוּלית הגיע ריח של טחב. להט החמה כּבר תשש בּמקצת, והאדמה לא היתה יבשה כל צרכּה. בּחרוּ להם הצעירים מישוֹר שפוּי, פרשׂוּ מעילים והתישבוּ בּעיגוּל מי שפוּף וּמי שטוּח בּמחצית גוּפוֹ. עד שהרכּב התעסק בּשפיתת המיחָם, התירוּ את החבילוֹת, הריקוּ את הסלים והוֹציאוּ מתוֹך גנזיהם איש איש את אוֹצרוֹת החמדה שלוֹ. לאויר העוֹלם הוֹפיעוּ אוָז גדוֹל צלוּי, חזה מעוּשן, צוארי־עוֹפוֹת ממוּלאים כּל טוּב, מטעמים ממוּלחים, כּבוּשים וּמגוּלגלים לאקדמת סעוּדה, פּירוֹת וממתקים לקינוּחה. את עריכת הסעוּדה מסרוּ לידי האשה היחידה שהיתה בּיניהם. אבל הסכּינים לא היוּ חדוֹת והבּשׂר היה, כּמדוּמה, קשה יוֹתר מן המידה, והנערה היתה מתיגַעת יגיעה מרוּבּה כּדי לנתח נתחים שוים. כּמוּבן, הבּחוּרים לא חסכוּ ממנה הערוֹת מבדחוֹת ודברי ליצנוּת על האשה ועל עקרת הבּית בּכלל. והנערה כּאילוּ כּל ההלצוֹת אינן נוֹגעוֹת בּה, עשׂתה את מלאכתה בּשתיקה וּבכוֹבד־ראש.

– אוּף! – קראה, משגמרה את מלאכתה, מתוֹך עייפוּת – ועכשיו תהיינה לשוֹנוֹתיכם עסוּקוֹת ולא תוֹסיפוּ עוֹד לצחצח בּשיניכם… אבל היכן בּנדיקט? מה הוּא משתהה שם אצל סוּסיו ואינוֹ יכוֹל לפרוֹש מהם?

תוֹך כּדי דיבּוּרה ראתה מרחוֹק את אחיה הוֹלך ובא בשביל האֲפָר. עזבה את החבוּרה ורצה לקראתוֹ. פּניו היוּ מרוּכּזים ועצבים. הבינה מיד שמה־שהוּא לא נעים אירע שם בּחצר בּית־החרוֹשת.

– מה אירע? – שאלה אוֹתוֹ.

– לא אירע כּלוּם. – השיב בּשׂפה רפה.

– לא! אמוֹר לי מיד. מה אירע? רוֹאה אני בּפניך שהיה מעשׂה לא נעים.

– בּוַדאי לא נעים. אבּא הוֹפיע פּתאוֹם בּבית־החרוֹשת.

– אבּא? מה אתה סח? הרי אסוּר לוֹ בּהחלט לטלטל את עצמוֹ…

– והוּא ראה את סוּסי ומרכּבתי.

– ומפּני מה אסוּר שיראה אוֹתם?

– סבוּר הייתי לסדר את הענין בּלא ידיעתוֹ. סבוּר הייתי שלא יֵדע. הרי אינוֹ יוֹצא מפּתח בּיתוֹ ואינוֹ יוֹרד לעוֹלם אל החצר. וּפתאוֹם הרי לך פּגישה זוֹ.

– איני מבינה, וּמה אם ראה?

– עשׂה לי שערוּריה כּזוֹ, שערוּריה כּזו… בּפני כּל העוֹבדים… שכח שאיני עוֹד ילד קטן.

– אבל מה היא השערוּריה? למה התכּעס? הכּעס וההתרגשוּת לגבּי חוֹלה כּמוֹתוֹ הם סַם־מות…

– חירף וגידף אוֹתי. צרח שאני מביאוֹ לידי פּשיטת־רגל, שלא ישלם אף זהוּב בּעד ה“טינוֹפת” שלי שאני מרוֹקן את קוּפּתוֹ, ועוֹד דברי שטוּת כּאלה… אילוּ שמעת! וכל זאת בּאזני אנשים… היה בּי רצוֹן לירוֹק.

והוּא לא סיפּר שאביו תפשׂ אוֹתוֹ גם בּשקר ששיקר לוֹ תמוֹל בּבּוֹקר.

– בּנדיקט! יצאת מדעתך?

– אין אני תינוֹק ואיני רוֹצה שידבּרוּ עמי כּך, המבינה אַת? הזקנים הללוּ בּמקוֹם לישב בּבּית, מכניסים את חָטמם בּכל דבר וּמוֹציאים את הבּריוֹת מן הדעת…

– בּנדיקט! הרף! אל תעיז לדבּר כך! איני רוֹצה לשמוֹע! איני רוֹצה שתדבּר כּך על אבּא, שמעת? ואני סבוּרה הייתי שאת הסוּסים והמרכּבה לקחת בּהסכּמת אבּא ושכּבר שילמת.

– ואם לא שילמתי עדיין? אשלם! אני יוֹדע את חשבּוֹנוֹתי. איני חייב ליתן דין וחשבּוֹן לשוּם אדם.

– הן, הן. אתה יוֹדע את חשבּוֹנוֹתיך ואין אתה חייב ליתן חשבּון לשוּם אדם… – חָזרה על דבריו בּלעג מַר – על זה אחר כּך, בּבּית. לא כּאן המקוֹם. אוֹתם שם אינם צריכים לידע מה שנפל בּינך וּבין אבּא. נלך, הרי הם מחכּים לנוּ.

משנתקרבוּ אצל החבוּרה כּבר מצאוּ חלק מן הבּקבּוּקים שהביא ווֹלפזוֹן בּמזודתוֹ ריקים אוֹ ריקים למחצה. הם היוּ צעירים בּריאים ועליזים, קיבוֹתיהם ריקוֹת ותאבוֹנם גדוֹל. אכלוּ ושתוּ מתוֹך שׂיחה רוֹעשת וצוֹהלת. בּפני בּנדיקט לא נשתייר אף סימן מדכדוּך נפשוֹ. פּתאוֹם נזכּר וקרא:

– זיגמוּנד! ראיתי היוֹם את לאפּוּנר וּביקשני למסוֹר לךָ שצריך הוּא לדבּר עמך בּענין אחד חשוּב. מחר יבוֹא אצלנוּ להשתתף בּמסיבּת־התה, וּרצוֹנוֹ להפּגש עמך מחר.

ווֹלפזוֹן אף־על־פּי שהתפּעם בּלבּוֹ מהדברים ששמע ואף ערבוּ עליו מפּני שנאמרוּ בּאזני חבריו, העמיד פּנים של אדישוּת, וּבמנוּחה שאל כּמוֹ על ענין של מה־בּכך:

– וּמה הוּא הענין לא אמר לךָ?

– לא שאָלתיו. ואילוּ שאָלתיו מסוּפּקני אם היה משיב.

ואנדה, שהיוֹם היה זיגמוּנד חביב עליה בּיוֹתר, הביטה אליו בּגאוָה פּנימית. ואף הוּא ראה את עצמוֹ אוֹתה שעה כּאדם חשוּב. הרבּה שתה והרבּה התלוֹצץ. פּתחוּ בּכוֹס בּרכה לחיי פּוֹלין המשוּחררת. אחר־כּך לחיי חתן החגיגה בּנדיקט בּרגר, ולאחר מכּן שתוּ איש לחיי חברוֹ. זאיוֹנטשיק שידע שלא בּקרוֹב תזדמן לוֹ עוֹד סעוּדה כזוֹ, אכל הרבּה וּבכונת־הלב. דבוֹשיק מיעט בּאכילה והרבּה בּשתיה: נפשוֹ מרה עליו. ווֹלפזוֹן היחידי התחרה עמוֹ: הכריז שכּנגד כּוֹס אחת של דבוֹשיק ישתה הוּא שתים ונראה מי הראשוֹן יאמר די. הרגל זה להתערב וּלהתחרוֹת היה לו מתּמיד וּבכל דבר. הפּעם מתוֹך בּטחוֹנוֹ בּאהבת ואנדה אליו, יכוֹל היה להיות נדיב־לב כּלפי דבוֹשיק ושתה לחיי השירה הפּוֹלנית ולּחיי נציגה המַזהיר היוֹשב עתה בּיניהם. רבּוֹתי! – קרא – נדע להוֹקיר את השעה ההיסטוֹרית הזוֹ. פּעם ניכּנס גם אנוּ לתוֹך תוֹלדוֹת הספרוּת הפּוֹלנית בּזכוּתוֹ של תפארת השירה הפּוֹלנית השרוּיה בּתוֹכנוּ… הביטוּ נא, רבּוֹתי, אל תפארת זוֹ של השירה היוֹשבת שקוּעה בּהרהוּרים וּמתנפּחת… סליחה! רצוֹני לוֹמר נפוּחה. הן! נפוּחה כּאשה הרה, מפני שאני רוֹאה את המוּזה מרחפת עליה בּכנפיה, וּמי יוֹדע איזה ולָד תמליט האשה ההרה, כּלוֹמר המוּזה… לא, כּלוֹמר השירה… רצוֹני לוֹמר, השירה… כּלוֹמר… אה, הפּוֹאֶסיה, הפּוֹאֶסיה. כּלוּם אתם יוֹדעים מה זוֹ פּוֹאֶסיה? שׂמחת חיינוּ היחידה הוּא הבּקבּוּק והפּוֹ־פּוֹ־פּוֹאֶסיה… הוּא נעשׂה סנטימנטאלי ועוֹד הרבּה פּיטפּט ולא היה איכפּת לוֹ אם שוֹמעים אוֹתוֹ אוֹ אין שוֹמעים. פּעם תפשׂ את מבּטה החד של ואנדה ונתבּלבּל לרגע. וּפתאוֹם נתעוֹרר שוּב, כּאילוּ מתוֹך רצוֹן מעוּּרפּל לתקן מה שקילקל:

– אח! פּוֹלין, פּוֹלין הקדוֹשה… אח! חיים, חיים… כּמה אני אוֹהב את שניכם! חבל שאיני צייר. פּצע לא מוּגלד בּלבּי היא האמנוּת הרחוֹקה ממני. אילוּ הייתי צייר – יוֹדעים אתם את התמוּנה שהייתי מצייר? שתי בחוּרוֹת מתחרוֹת בּריצה… שתיהן נחמדוֹת, כּמוּבן, וּשתיהן מתחרוֹת בּריצה… אלי הן רצוֹת לנפּוֹל על צוָארי. האחת סמל החיים בּדמוּתה של ואנדה שלנוּ, והשניה סמל הפּוֹאֶסיה הפּוֹלנית בּדמוּתוֹ של דבוֹשיק… למה אתם צוֹחקים, פּרוֹזאיקים מתוֹעבים? מה אתם מבינים בּדברים כּאלה? הפּעם אני מדבּר מתוֹך כּל לבּי… את שתיהן אני אוֹהב אבל את החיים אני דוֹחה מפּני פּוֹלין… את פּוֹלין אני אוֹהב יוֹתר.

– ואנדה! ואנדה! – קראוּ אליה החברים.

– תוֹדה רבּה, זיגמוּנד! – אמרה ואנדה – את מר דבוֹשיק מעדיף אדוֹני עלי…

– רק סמל… רק סמל… אח! אנשי פּרוֹזה אתם ואני, אללי לי, איני מוּבן לכם. אין בּני־האדם יוֹרדים לסוֹף דעתי… תפשׂוּ שעה זוֹ, אוֹמר אני לכם, ואחזוּ בּה, אוֹמר אני לכם… החמה השוֹקעת והיער הדוֹמם… והאילנוֹת העמוּסים פּקעים שמתפּרצים עד להתפּקע… והעשׂב הרך המבצבּץ מתוֹך הקרקע… מר זאיוֹנטשיק! כּל זאת אין אפילוּ בּפּאריס שלוֹ… ראוּ היאך הכּל סביבנוּ פּוֹרץ לחיים… וּואנדה, רבּוֹתי, ואנדה… כּאן שתיקה, אף מלה, רבּוֹתי!.. אבל תפּח רוּחכם, כּמה כּל זה יפה… החיים אני אוֹמר לכם, יפים עד למאד, תפּח רוּחם…

הכּל התלוֹצצוּ ותיעתעוּ בחברם השתוּי. הוּא נראה להם חביב בּלהגוֹ זה. אפילוּ זאיוֹנטשיק מצא עוֹז בּלבּוֹ לשטוֹת בּוֹ, אבל בּזהירוּת, בּמקצת מן המקצת. רק שנים שתקוּ ולא הראוּ כּל סימן של בּדיחוּת־הדעת: דבוֹשיק וּואנדה. מעיניה לא נעלמוּ פּני דבוֹשיק האפלים. והיא ידעה על מה הוּא רוֹגז. אף הוּא חביב עליה. זה שנים הרבּה הם רגילים זה אל זה וּקשוּרים זה בּזה כּחברים טוֹבים (עוֹד משנוֹת ביּת־הספר למוּד היה לבוֹא אל בּיתם כּמעט יוֹם יוֹם); אבל את ווֹלפזוֹן היא אוֹהבת יוֹתר. את ווֹלפזוֹן היא אוֹהבת “אהבה של אמת”… לאמיתוֹ של דבר ערבים עליה עגמת־נפשוֹ וצערוֹ של דבוֹשיק, מפּני שבּגללה הוּא עגוּם וּמיצר כּל כּך; היא מרחמת עליו, קשה לה לראוֹתוֹ משלח בּה מבּטי כּמיהה. היוֹם היא גם רוֹאה את עצמה אשמה כּלפּיו. כּשעמדוּ לפני בּיתם הלאנדוֹ והכּרכּרה, וכל אחד מהנוֹסעים עמד למצוֹא את המוֹשב הרצוּי לוֹ, קפצה היא בּרגע האַחרון וישבה בּכּרכּרה שבּה ישב כּבר זיגמוּנד.

עמדה על רגליה והוֹדיעה בּקוֹל רם שרצוֹנה לטייל קצת. מי יתלווה, אליה?

– בּרי שאני. – אמר זיגמוּנד.

– בּרי שלא אתה, מר! רגליך אינן מאוּששוֹת בּיוֹתר, חביבי! כּוּלכם שתוּיים, רבּוֹתי! ראיתי שפּאן דבוֹשיק שתה פּחוֹת מכּוּלכם. – ושיקרה – עמוֹ אין סכּנה. מר דבוֹשיק, היסכּים לעשׂוֹת עמי טיוּל קטן?

– בּרצוֹן. – השיב הלזה.

וּשניהם פּרשוּ מן החברה ויצאוּ בּשביל צר סמוּך אצל היער. לא עברוּ בּוֹ כּשלוֹשים פּסיעה, והשביל התעקל וּפנה הצדה, אל מאחוֹרי היער. החבוּרה נעלמה מהם, רק קוֹלוֹתיהם עוֹד היוּ מגיעים אליהם. הרוּח היתה כּאן חזקה יוֹתר. ואנדה הסירה את מגבּעתה רחבת התיתוֹרת ותלתה אוֹתה בּסרט על זרוֹעה, כּמוֹת שנוֹשׂאים סַלסילה. קווּצה אחת פּרשה מרקתה והתנוֹפפה על מצחה. הוּא הלך מאחריה והתבּוֹנן אל מתניה ואל ירכיה המתנוֹעעוֹת דרך הילוּכה, אל מחלפוֹתיה החוּמוֹת והעבוֹת ששׂערוֹת דקוֹת מבצבּצוֹת מתוֹכן לכל אָרכן כּגוֹן קצף אדמדם רוּוי אש השקיעה. הלכוּ ושתקוּ.

– למה אתה שוֹתק? – שאלה – למה אינךָ מדבּר?

– ולמה את שוֹתקת?

– אני? הנ… יוֹתר מדי צחקתי כּל הזמן והתעייפתי. זיגמוּנד יוֹדע לפעמים להשתוֹבב כּנער קטן. הצחיקני מאד.

שוּב שתיקה.

– וכי גמרת בּלבּך לשתוֹק בּהחלט? – שוּב תבעה ממנוּ.

עד שהספּיק להשיב, הפכה אליו את פּניה, הקווּצה שקוּית החמה השתפּכה על מצחה כּזהב אפל. בּעיניה דלקוּ שביבים אדמדמים.

– מה לךָ? – שאלה – רוֹאה אני בּך שאי אתה מרוּצה. ממה אינך מרוּצה? – ותוֹך כּדי דיבּוּרה חיבּקה את זרוֹעוֹ והמשיכוּ את דרכּם להלן.

משהוּ התרכּך בּוֹ ממגע זרוֹעה. התעוֹרר בּוֹ איזה חשק להתאוֹנן לפניה:

– מעצמי איני מרוּצה, ואנדה!

– כּך דרכּם של פּייטנים. קשים הם להתרצוֹת וּמעצמם אינם מרוּצים לעוֹלם.

– שוֹאל אני את עצמי מה אני עוֹשׂה כּאן, בּין האנשים הללוּ?

הציצה בּוֹ בּשאלה.

– סוֹף־סוֹף – המשיך – הרי כּוּלם שם אנשים זרים לי, ואף אני זר להם.

– מאימתי זה? הרי אתם חברים זה הרבּה שנים, עוֹד מבּית־הספר.

– ואף־על־פי־כן זרים. מעוֹלם לא הרגשתי בּזאת כּמוֹ עכשיו. הם שם עשירים, מפוּנקים וטוֹב להם. ואני מה? עני ואביוֹן, אין לי כלוּם.

היא צחקה.

– תמוּהים לי דבריך. האמינה לי שאתה עשיר מהם. רכוּשך גדוֹל משלהם, הוּא מנחיל לך כּבוֹד ותהילה בּחייך וגם לאחר מוֹתך. ואוֹתם שאתה מתקנא בּהם הריהם מתכּבּדים בּכבוֹדך. שמעת מה שדיבּר ווֹלפזוֹן על “השעה ההיסטוֹרית”. אַל תשגיח בּזה שהוּא שיכּוֹר; היין רק התיר את לשוֹנוֹ ואמר מה שבּלבּוֹ תמיד.

היא דיבּרה הפּעם בּלב תמים. אף היא בּלבּה החזיקה טוֹבה לעצמה שמשוֹרר פּוֹלני מחַזר עליה. והוּא מה ערבוּ לאזניו הדברים, וּביחוּד כּשהם יוֹצאים מפּי וַאנדה! הוּא שתק, כּדי שלא להפסיקה. והיא המשיכה:

– ושנית, כּל המשוֹררים הם עניים. מוּבן מאליו שיש גם יוֹצאים מן הכּלל. אבל הכּלל הוּא שיאה העניוּת למשוֹרר.

הוּא צחק.

– אל נא תצחק. כּך הוּא הדבר. הלא שמעת מה שאמר זיגמוֹנד. בּרי לי שאת כּל ממוֹנו של אביו היה נוֹתן בּעד פּרסוּם שמוֹ כּאמן, כּפייטן וכיוֹצא בּזה.

– שוּב זיגמוּנד ושוּב זיגמוּנד! – קרא דבוֹשיק בּכעס – השם הזה האוֹזן תיבּקע לשמעוֹ… כּבר יצא מאפּי… אני מיעץ לך, ואנדה, לא להזכּיר את דבריו לעתים תכוּפוֹת כּל כּך… הרי זה כּבר נעשׂה בּאמת מגוּחך.

ואנדה הסמיקה מַשהוּ:

– שמא אתה מקנא?

שוּב עלתה על לבּוֹ הלענה שהגה כּל שעת הטיוּל:

– אם רצוֹנך בּכך, אגיד לך את האמת כּוּלה… למה לי כּל הפּילוֹסוֹפיה! מי שארנקוֹ מלא לוֹ גם חכמה, לוֹ גם חיים, לוֹ הכּל! מי שארנקוֹ מלא כּל מה שיוֹצא מפּיו לחכמה נחשבת לוֹ, והריהוּ מעניין, משׂמח, מַצחיק, והוּא ראוּי לכך שיאהבוּהוּ… ואילוּ האביוֹן אוֹתוֹ מפטמים בּמחמאוֹת, בּתשבּחוֹת; בּעוֹנג מדקלמים את שירי האהבה שלוֹ, אבל את האהבה, את האהבה עצמה, לא! היא שייכת למי שיש בּידו לשלם…

פּתאוֹם חלץ את זרוֹעוֹ מזרוֹעה, ועמד כּנגדה פּנים אל פּנים. היא נבהלה; כּל כּך היוּ פּניו נַעוים וחיורים מכּעס. שתי ידיו היו מוּשפּלוֹת לאוֹרך גוּפוֹ וּמקוּמצוֹת לאגרוֹפים מרעידים. בּקוֹל צרוּד וחנוּק צוַח:

– רוֹקק אני, ואנדה, על התהילה ועל ה“נצח” שלך. לרוּחוֹת כּל אלה! אף אני רוֹצה לחיוֹת, לאהוֹב ושיאהבוּ גם אוֹתי… – וּפתאוֹם – אני אוֹהב אוֹתך, ואנדה!.. ואנדה! אני אוֹהב אוֹתך…

היא נבעתה. הצליפה מבּטים לצדדים:

– טסס! אל תצעק כּך… שם שוֹמעים…

– יִשמעוּ להם, מה איכפּת לי! ישמע כּל העוֹלם כּוּלו! אני אוֹהב אוֹתך, ואת יוֹדעת את זאת… כּל הימים, כּל השנים… מיוֹם שהכּרתיך, כּשהייתי עוֹד נער, ואת ילדה קטנטוֹנת… אבל… – פּתאוֹם הנמיך את קוֹלוֹ וסיים בּלחש – הממוֹן אינוֹ אצלי, הוּא אצל זיגמוּנד.

ואנדה נרתעה לאחוֹר כּאילוּ הכּישה נחש. פּניה הפכוּ תוֹלע. בּקוֹשי מילמלה:

– מה אתה סח? מה המלים האלוּ… רוֹמזוֹת?..

השפּיל את עיניו ושתק.

– כּיצד אתה מעיז?.. אין לך בּוּשה… שפלוּת כּזוֹ…

בּעיניה הבריקוּ דמעוֹת. הפכה חיש מהר את פּניה וּבפסיעוֹת מהירוֹת הלכה בּשביל חזרה אל המקוֹם שבּאוּ משם. דבוֹשיק נזדקר בּבת־ראש ממקוֹמוֹ ורץ אחריה. התיצב כּנגדה וחָסם לה את הדרך:

– סלחי לי ואנדה! סלחי לי, ואנדה! לא ידעתי מה אני מפּטפּט… לא ידעתי נפשי…

– סטה מעלי! כּלך לךּ! – גערה בּוֹ בּקוֹל קשה – תן לעבוֹר!

– ואנדה! לא תלכי מכּאן עד שלא תסלחי לי… ה, ואנדה…

צנח פּתאוֹם על בּרכּיו ותפשׂ את שתי ידיה. היא נאבקה, בּיקשה לחלצן, אך הוּא היה חזק ממנה. הוּא התחנן בּקוֹל בּוֹכים:

– ואנדה! אני כּה אוּמלל, כּה אוּמלל… אַת תסלחי לי. אַת מוּכרחה לסלוֹח לי. הלא אַת טוֹבה… איני יוֹדע מה נעשׂה בּי, איני שוֹמע מה אני סח… אני יוֹצא מדעתי… אני מבקש ממךְ… בּעטי בּי, רמסיני בּרגליך, ואוֹמר לך תוֹדה… סליחה, סליחה, ואנדה, בּשם האם הקדוֹשה…

הוּא בּכה. וּכשהוֹציאה סוֹף־סוֹף את ידיה מידיו, התחיל מנשק את שוּלי שׂמלתה.

ואנדה הרגישה שגרוֹנה משתנק; שׂפתוֹתיה התחילוּ מרעידוֹת, והתיראה שמא תפרוֹץ בּקוֹל בּכי. בּקוֹשי כּבשה את עצמה.

– הרי מוּטב, די! הרי יפה, די!.. – מילמלה – קוּמה, אבל קּומה נא… מוּטב, מוּטב… איני כּוֹעסת, שוֹטה שכּמוֹתך… וַדאי שאני סוֹלחת…

עמד על רגליו. שניהם עמדוּ זה מוּל זה מתפּעמים, מתבּיישים. פּתאוֹם פּרצה הנערה בּצחוֹק, מתוֹך דמעוֹת שלא נתיבּשוּ עדיין:

– ראה מה עמידתנוּ מגוּחכים וּמה מראנוּ עלוּב… כּך אי אפשר לנוּ לחזוֹר. מהר ונַקה לפחוֹת את מכנסיך… – והיא בּעצמה קינחה את פּניה בּממחַטתה – אדם משוּנה, היאך זה… אבל מוּטב! לא נחזוֹר על כּל הענין הזה. אתה יוֹדע כּמה ידידוּתךָ יקרה לי. אבל אל נא נשוּב לדבּר על זאת. נהיה ידידים טוֹבים כּמוֹ קוֹדם. טוֹב? נלך, נטייל עוֹד קצת. וכי פּני אינן מסוּמקוֹת בּיוֹתר?

הפסיעוּ יחד פּסיעוֹת אחדוֹת בּלא להוֹציא הגה מפּיהם. היא שׂמחה מאד משנשמעוּ מעבר ליער קריאוֹת: “ואנדה! אהוּ!.. פּאן דבוֹשיק, אהוּ!..” “אהוּ! אהוּ!” השיבה להם ואנדה, והם מיהרוּ לחזוֹר.

החבוּרה כּבר גמרה לשתוֹת תה וחיכּוּ להם.

– האויר משתנה ונעשׂה צוֹנן. ואַת בּמעיל קל יוֹתר מדי, – דיבּר בּנדיקט אל אחוֹתוֹ בּדאגה – מהרי לשתוֹת את התה שלך. עלינוּ להזדרז.

אוֹתן העבים הקלוֹת והלבנוֹת שהיוּ מחַייכוֹת בּתכלת השמים נעלמוּ כּבר, וּבמקוֹמן פּרוּ ורבוּ עננים אפוֹרים שאינם מבשׂרים טוֹבה. נשבה רוּח צינה, והאנשים פּרפוּ את מעיליהם עד הצואר. בּמהרה אספוּ את הכּלים. כּל אחד נטל את מזוַדתוֹ הריקה. נטוּיי־ראש וּבצוארון זקוּף הלכוּ דמוּמים כּנגד הרוּח בּפסיעוֹת נחפּזוֹת אל הכּפר. דמדוּמי בּין־השמשוֹת החשיכוּ פּתאוֹם. ואנדה הלכה בּמתכּוון בּמתינוּת וּפיגרה אחר כּוּלם.

הסוּסים כּבר עמדוּ רתוּמים כּל אחד קפץ על המוֹשב שנזדמן לוֹ, מי בּמרכּבה ומי בּכּרכּרה, בּלא לבקש חשבוֹנוֹת רבּים. “ואנדה, ואנדה”, קראוּ כּוּלם, “היכן ואנדה?” ואנדה יצאה לאִטה מתוֹך האפלוּלית, נתקרבה אצל אחיה ואמרה:

– לך, בּנדיקט, ושב אתה בּמקוֹמי בּכּרכּרה, ואני אשב כּאן. קר לי, ואני סבוּרה שהלאנדוֹ תקדים לשוּב.

אחיה הניח לה את מוֹשבוֹ. והיא ישבה אצל דבוֹשיק. אבל כּל הדרך שתקה. על הפּנים התחילוּ נוֹשרוֹת טפּין זעירוֹת. עמד דבוֹשיק, פּשט את מעילוֹ ופרשׂ אוֹתוֹ על ראש שניהם; ישבוּ לחוּצים וּדחוּקים זה אל זה ואוֹחזים בּשוּלי המעיל שלא יתבּדרוּ.

 

פּרק רביעי    🔗

ואנדה אֵחרה לישוֹן. וּמשניעוֹרה לא הזדרזה לפקוֹח את עיניה; היתה שכובה נים־ולא־נים כשנַפשה כּבוּשה עדיין בּערפל השינה וקוֹלוֹת מן החוּץ וּדמוּיוֹת שבּתוֹכה משמשים בּערבּוּביה, מתמזגים וּמַשלימים אלה את אלה. מעט מעט התמַסמס ערפל זה כּערפל שחרית בּבוֹקר אביב. וּלאחר מכּן, כּשהמציאוּת כּבשה את כּוּלה וּמאוֹתם דמדוּמי־שינה לא נשתייר שיוּר כּלשהוּ, לא פּקחה עדיין את עיניה. השתדלה להעלוֹת בּזכרוֹנה את החלוֹם שחלמה בּרוֹב ענין, בּעתרת מעשׂים והתרגשוּת. אבל כּל שאִמצה את זכרוֹנה, לא העלתה בּידה ולא כּלוּם. ועם זאת כּיון שניעוֹרה, ניעוֹר בּה גם רחש־לב משוּנה, סתוּם וחלוּק, נעים ולא נעים, משׂמחַ וּמַעגים כּאחד. והיה דבר זה מפעֵם אותה כּנבוּאת לב. ניבּא לה לבּה ליוֹם זה הבּא עליה הרבּה טוֹבה. ואילוּ קול אחר בלבה, קול עמום, מקיש כזוג עטוף במוכין על מעשה לא טוב שאירע בה. את הטובה זכרה מיד, ואילו את הרעה לא יכלה לזכּוֹר. היוֹם יוֹם הוּלדתה. דלת חדר־משכּבה היתה פּתוּחה משהוּ (מכּאן שהסבתה כּבר הציצה אליה בּחשאי) וריח מעשׂה אפיה נשתרבּב ונמשך מחדר הבּישוּל והגיע לכאן: הסבתה כּבר אוֹפה לסעוּדת־הצהרים את עוּגת התפּוּחים הטעימה והמבוּשׂמת, כּפי שהיא נוֹהגת שנה שנה לכבּד בּה יוֹם זה המכוּבּד מכּל הימים. הערב מסיבּת־תה, יבוֹאוּ חברים וחברוֹת, יביאוּ מתנוֹת… ואנדה חייכה שלא מדעת אל הרגש הטוֹב שהיה מעמם בּתוֹכה שהחיים טוֹבים הם וּמתוּקים. אבל אוֹתוֹ זוֹהיא קרבן האהבהג מעוּטף מקיש לה ממעמקים שהיה בּה מעשׂה שלא כּהוֹגן… הוֹאיל ולא ידעה מהוּ, הסיחה את דעתה הימנוּ והתחילה מנחשת וּמחשבת מה המתנוֹת שעתיד כּל אחד להביא לה. שמא שכחה את מי להזמין. תמיד בּמסיבּוֹת כּאלה אין היא שלווה; לבּה נוֹקפה שמא שכחה להזמין את מי שהשתתפוּתוֹ דוקא רצוּיה לה. וּמשהלכה וחזרה בּזכרוֹנה על שמוֹת כל הידידים והמכּרים, נתקלה בּשמוֹ של דבוֹשיק. וּמיד נזכּרה בּטיוּלם אמש בּשביל ליד היער וּבדברים שנפלוּ בּיניהם. הן, הרי זה היה לא נעים מאד! ואחר כּך, בּלילה לפני שנתה, משהתפּשטה את שמלוֹתיה והתקינה את שׂערוֹתיה לפני המראָה, חזרה על כּל מה שהוּא אמר לה ועל דבריה של עצמה, ונחוור לה שלא התנהגה כּשוּרה. יוֹתר מדי נבהלה לסלוֹח לוֹ לאוֹתוֹ בּחוּר. שם בּיער, כּמדוּמה, לא עמדה על כּל גוֹדל העלבּון שהוּא עלַב בּה. שוּב ושוּב חזרה על דבריו, וַחמתה לא שככה. הדברים שאמרה לוֹ אמש אינם מעלים ואינם מוֹרידים; הענין לא חוּסל עדיין. אדרבּא, יבוֹא הערב והיא תלַמדוֹ לקח כּיצד מדבּרים עם ואנדה; הערב עתיד הוּא להרגיש שעלבּוֹנוֹת כּאלה אין נסלחים על נקלה… היאך התחצף לוֹמר לה שהיא אוֹהבת את זיגמוּנד בּעד כּסף; מה טוֹב שאחרים לא שמעוּ את זאת. אבל בּסליחה המהירה יש יוֹתר מן השפלוּת. מה יחשוֹב עליה דבוֹשיק בּלבּוֹ? כּמעט שעמדה לבכּוֹת מכּעס על עצמה. היא תראה לוֹ, הערב תראה לוֹ מי היא, כּיצד חייבים לנהוֹג בּה דרך־ארץ… אבל הערב עוֹד רחוֹק, ועד שלא תתקן את המעוות שעיותה, לא תוּכל לראוֹת פּני איש, כּמדוּמה לה. יוֹם תמים עליה להמתין לאוֹתוֹ עז־פּנים, לאוֹתוֹ מנוּוָל… החליטה לשהוֹת על מיטתה זמן מרוּבּה כּדי לקצר עליה את היוֹם. פּתאוֹם נצנצה בּה מחשבה: שמא תכתוֹב לוֹ? היא אינה רוֹצה כּלל לראוֹתוֹ. בּמכתב תיטיב להבּיע לוֹ את כּל התמרמרוּתה משתוּכל לעשוֹת זאת בּעל־פּה. בּזה תנַתק את הקשרים עמוֹ. הוּא יתבּייש לסַפּר, והיא הרי בּוַדאי לא תספּר. וכך ישתקע הדבר.

הדלת נפתחה בּזהירוּת מעט מעט, וּתחילה נכנס בּפּתח ראש של זקנה מכוּסה שביס לבן עד לעינים ואחר כּך נכנסה הזקנה משוּלהבת פּנים וחגוּרה סינר רחב. בּידיה מגָש עם פּת־שחרית, שהכּלים פּוֹזזים עליו מחמת ידיה המרעידוֹת.

– כּבר פּקחת את עיניך? בּוֹקר טוֹב לך צפּוֹרי! – אמרה האשה בּקוֹל צרוּד קצת שיצא מפּה חסר־שינים וּמתיז.

– סבתה! בּוֹקר טוֹב. מה השעה?

– אל תשאלי. כּבר נכנסת לעיצוּמוֹ של היוֹם. מהרי ואִכלי, צפּוֹרי, ואחר תתלבּשי ותכּנסי אצל אבּא. הוּא כּבר שאל עליך כּמה פּעמים.

– מה שלוֹמוֹ?

– בּרוּך השם, לא רע, כּנראה. הוּא כּבר הספּיק להתפּלל, לאכוֹל, ועכשיו הוּא יוֹשב וממתין לָך.

נזכּרה ואנדה בּדברים שנפלוּ אמש בּין אביה וּבין אחיה, והחליטה להטיל שלוֹם בּיניהם; תפייס את אבּא ותנזוֹף בּבּנדיקט. מה שלא יכלה לעשׂוֹת אמש, בּפני אנשים זרים, תעשׂה היוֹם. בּנדיקט אינוֹ עדין ואינוֹ מבין שאבּא זקן וחוֹלה ומן החוֹבה לרַתות עליו, לא למתוֹח כּנגדוֹ את מידת הדין. וּבכלל, הרי אבּא הוּא אבּא…

– בּבקשה ממך, סבתה, לקפּל את הוילוֹן. מה בּחוּץ?

הזקנה העמידה על טְרַסְקָל קטן שלפני המיטה את המגָש, ואחר כּך ניגשה אל החלוֹן וּמשכה בּפתיל. הוילוֹן נתקפּל ואל החדר נשתפּך אוֹר עמוּם של יוֹם מעוּנן.

– מה זאת? הרי אמש היה כּל היוֹם מזג אויר כּה נהדר. – תמהה הנערה בּקוֹל נעצב כּאילוּ מישהו רימה אוֹתה.

– אמש! מה שהיה אמש אינוֹ עוֹד. והיוֹם גשם ורוּח.

– שערוּריה!

– שערוּריה גדוֹלה מזוֹ היא שבּתוּלה כּמוֹתך מתגוֹללת על מיטתה עד שעה מאוּחרת. אכלי כּבר, אכלי. הקהוה יצטנן.

הקהוה היה מהבּיל וריחני. על פּינכּת זכוּכית היוּ מוּנחים כּעכים זעירים וּמיני תרגימא אפוּיים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: כּוֹכבים, משוּלשים, טבּעוֹת. כּוּלם חמים, מריחים ואבקת סוּכּר נוֹצצת עליהם כּעין החֲנָמַל.

– מה זאת, סבתה? כּלוּם הספּקת כּבר לאפוֹת את כּל הדברים הללוּ?

– אף העוּגה לסעוּדת הצהרים עוֹמדת אצלי כּבר אפוּיה. עלתה יפה מאד. לוַאי שמזלך יעלה כּך יפה, רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם… היא תפחה ועלתה כּמוֹ הר. איזה מזל־בּרכה שרוּי בּה.

– סבתה… הוֹי, סבתה, כּמה הם טוֹבים הכּעכים הללוּ! תענוּג ממש… מתפּוֹררים וּמתמוֹגגים בּין השינַיִם. תוֹדה לך, סבתה! – הקריבה אל חָטמה – ואיזה ריח!

מינה־לאה הזקנה דיבּרה אידית־ליטאית, וּואנדה – בּקוֹשי דיבּרה אידית־פּוֹלנית. אבל חילוּק זה בּמבטאים לא היה מעכּב שיבינוּ זוֹ את זוֹ. לאחר שאִמה של ואנדה מתה זמן מוּעט לאחרי לדתה אוֹתה, נשתיירה היא, אמה של המנוֹחה, בּבּית לגדל את שני היתוֹמים, עד שיִשׂא בּרגר אשה שניה. אבל הוּא היה שרוּי כּל ימיו בּאלמנוּתוֹ, חוֹתנתוֹ נזדקנה מאד והילדים בּינתים גדלוּ ונתבּגרוּ, ואף־על־פּי־כן לא הניחה מינה־לאה את תפיסת־הבּית מידה. הנכדים קשוּרים בּה מאד. בּחיוּך של ריתוּי מקבּלים הם את מרוּתה, נשמעים לה כּמוֹ בּקטנוּתם ונזהרים מלהקניטה.

– יטעם לך, יבוּשׂם לך. – השיבה לה הזקנה – בּרוּך השם, כּבר בּת תשע־עשׂרה ועדיין לקקנית ושוֹטה כּתינוֹקת. הזדרזי ואכלי, צפּוֹרי, הרי אבּא מחכּה.

– אמש התרוֹצץ בּעיר, היה בּליוּבּטשי. למה נתת לוֹ לצאת מן הבּית?

– למה נתתי לוֹ? וכי ילד קטן הוּא שישמע בּקוֹלי? ואַת, בּתוּלה זקנה, היכן התרוֹצצת אַת עם בּחוּרים כּל היוֹם? מוּטב שתהיי יוֹשבת יוֹתר בּבּית וּמשגחת על אביך.

– סבתה! ואַת כּשהיית צעירה כּמוֹתי לא היית מתרוֹצצת עם בּחוּרים?

– תוּף! איזוֹ שטוּיות את מעלה על דעתךְ. להתרוֹצץ עם בּחוּרים! הי־הי־הי, בּגילך כּבר הייתי נשׂוּאה ואֵם לילדי הראשוֹן, לשלמה ע"ה. בּחוּרים, מהנ… מי זה העיז בּימינוּ להסתכּל בּבחוּרים?

– סבתה! ואת בּעלך, את הסבא, אהבת?

– כּלוּם ידעתי? כּלוּם שאלוּ אוֹתי? בּתחילה הייתי מתיראה מפּניו. הוּא היה הרבּה גדוֹל ממני. אבל אחר כּך, עם הימים, התרגלתי. מתרגלים… כּמוֹ כּל אשה. שטוּת אינה משתכּחת – והיא צחקה בּפיה חסר השינַיּם – זכוּרתני כּשהייתי עדיין פּנוּיה, היה אוֹכל אצלנוּ “ימים” בּחוּר אחד, בּחוּר־ישיבה. הייתי אז עז קטנה. מה דעה היתה בּי? מה בּינה היתה בּי? אבל זוֹכרתני שהיה לי עוֹנג להגיש לוֹ את האוֹכל. להכּנס עמו בּשׂיחה, חס ושלוֹם! וכי עלה זה על הדעת? הייתי מעמידה את הצלחת על השוּלחן וּמתמלטת מיד מן החדר. רק בּעד הסדק שבּין הדלת והמזוּזה הייתי מציצה בּוֹ כּל הזמן שהיה יוֹשב ואוֹכל. וּפעם היה מעשׂה, מעשׂה רע. כּדאי שתשמעי זאת… פּעם היה מעשׂה והתקרבתי אצלוֹ עם צלחת מלאה מרק־גריסין רוֹתח. פּתאוֹם, מעשׂה שטן, הפך את פּניו אלי וּפנה אלי בּדברים, שאל איזוֹ שאלה של בּטלה. נתבּלבּלתי ונתרעדתי כּל כּך, שהצלחת נשמטה מידי והמרק הרוֹתח נשתפּך עליו. הוּא התחיל מצווחַ, ואני נתפּלטתי מן הבּית. מאז שוב לא זכה לראוֹתי… כּך, כּך, בּתי! לא כּמוֹ בּימינוּ… מהרי ואכלי, עצלנית! כּל השטוּיות הללוּ, כּמוֹ אהבה וכיוֹצא בּה, בּאוֹת מן הבּטלה וּמן ה“בּיכלעך”². כּשמתהפּכים מצד אל צד על המיטה, בּמה מהרהרים? מסתבּר, בּכל מיני שטוּיוֹת. תוּף!

– אִי, סבתה, סבתה! מה אעשׂה ואני חוֹששת שגם לאחר שאקוּם מעל מיטתי אהיה עוֹד מהרהרת בּשטוּיוֹת הללוּ.

– הוֹי, אילמלי הייתי אמא שלך…

– מה היית עוֹשׂה?

– בּמגלב הייתי מגרשת מתוֹכך את השטוּיוֹת הללוּ. מלקוּת היא התרוּפה היחידה נגד אהבוֹת והדוֹמה להן.

– מלקוּת? ח־ח־ח… מלקוּת, ח־ח־ח־…

ואנדה נפלה פּרקדן מרוֹב צחוֹקה, שהדבּיק אפילוּ את מינה־לאה, ועל פּניה הפציעה בּת־צחוֹק. וּכדי להעלימה התחילה רוֹטנת:

– אוֹמרים לה שאבּא מחכּה לה, והיא לא כּלוּם! צוֹחקת לה… אִי־אִי, כּיבּוּד־אב בּימינוּ מה שויוֹ?

שמעה זאת ואנדה וּבבת־ראש קפצה מעל מיטתה, התרחצה והסתרקה בּעלמוּת, התעטפה בּעטיפת־בּוֹקר שלה ונכנסה אל אביה רעננה, זריזה ועליזה.

– בּוֹקר טוֹב עליך, אבּא!

הוּא ישב כּדרכּוֹ בּכוּרסתוֹ נגד החלוֹן, עטוּף בּסוּדריו המצוּיצים עם הריבּוּעים המגוּוָנים.

– בּוֹקר טוֹב, בּתי! אני מברכך בּיוֹם הוּלדתךְ. יברכך אלוֹהים בּהצלחה וּבכל טוּב.

הנערה התקרבה אצלוֹ ונשקה לוֹ כּדרכּה בּכל בּוֹקר. ואילוּ היוֹם, שלא כּדרכּוֹ, גיפּף אוֹתה ונשק לה בּשתי לחָייה.

הסתכּלה בּפניו שהיוּ כּמוּשים, עם שׂקיקים תחת עיניו העכוּרוֹת והעגוּמוֹת.

– רוֹאה אני, אבּא שהלילה לא ישנת דיֶך. אוֹ שמא הלב?..

– לא אדרבּא. שוּם מיחוּש, חלילה.

– אמש עשׂית שעוֹת מחוּץ לבּית. התנוּעה אסוּרה עליך, ואתה מתנהג כּתינוֹק…

– מה אעשׂה, בּתי, והענינים היוּ תכוּפים, וּמי שיסייע אין לי.

– וגם בּבית־החרוֹשת היית.

– הן. גם שם הייתי.

– והיתה לך שם שׂיחה עם בּנדיקט, והתרגזת.

– אה, אַת כּבר יוֹדעת. הן, לא מעט התרגזתי.

– אבל אתה שוֹכח, אבּא, שבּנדיקט אינוֹ ילד קטן.

– הוּא גרוּע מילד קטן, אוֹמר אני לך. אדם בּלא כל אחריוּת.

– אח! אתה מתחיל שוּב מתרגז. אם כּך לא אוּכל להמשיך. אבל אני רוֹצה לדבּר עמך ואתה מוּכרח לשמוֹע אוֹתי בּשקט, לא כן, אבּא? – והיא עלתה וישבה על יד־הכּורסה, חיבּקה את ערפּוֹ בּיד אחת, וּבשניה החליקה את קרחתוֹ והשתדלה לסדר את שׂערוֹתיו. – בּנדיקט קנה את הסוּסים. מצדוֹ לא נאה היה שלא שאל את פּיך. בּרי. ואפשר שהיה בּדעתוֹ לשאלך, ושכח. אבל בּשביל סכוּם כּזה…

היא בּעצם לא ידעה כּמה שילם אחיה בּעד המיקח שלוֹ. הזקן הפסיקה בּרוֹגז:

– “סכוּם כּזה” אוֹמרת את? היוֹדעת אַת כּמה שילם? מאתים וּשמוֹנים רוּבּל אינם “סכוּם כּזה”, וּביחוּד בּשבילי כּעת. וּבמה ישלם?

הייתי רוֹצה לידע את זאת.

– הוּא לקח והוּא ישלם. ידאג הוּא.

– מילא, אני יוֹדע מה פּירוּש הדבר: הוּא ישלם… מילא, אם אַת אינך יוֹדעת אין תימה, אבל הוּא חַייב לידע שהקוּפּה ריקה. היוֹדעת את פּירוּשן של המלים “קוּפּה ריקה”? פּשוּטן כּמשמען. וטוֹב שפּתחת בּשׂיחה זוֹ. אין אַת עוֹד ילדה קטנה, וּמחוֹבתי לגלוֹת היכן אנוּ עוֹמדים. אנוּ עוֹמדים לפני פּשיטת־רגל גמוּרה. פּשוּטה כּמשמעה.

– אוֹה, אבּא!.. למה הדיבּוּרים הללוּ? אתה רגיל לחזוֹר עליהם יוֹם יוֹם בכל הזדמנוּת: פּשיטת־רגל, פּשיטת־רגל…

– שמעי, יקירתי! האמיני לי, אין זה דיבּור בּעלמא, סתם אִיוּם.

– והבּאנקים, יקירי? – שאלה בּשׂפה רפה, לא בּטוּחה שאינה אוֹמרת דבר שבּשטוּת, – מפּני מה אי אתה רוֹצה ללווֹת שם איזה סכוּם גדוֹל על מנת לסַלק את כּל חוֹבוֹתיך?

אביה הסתכּל בּה מלמטה וּלמעלה, וּבחיוּך עצוּב.

– תינוֹקת… תינוֹקת…

רגע שתק, ואחר אמר:

– שבי כּאן, על כּסא, כּדי שיהא לי נוֹחַ לדבּר עמך ולהסבּיר לך.

– לא אבּא! אני אוֹהבת להיוֹת ישוּבה כּך, על גבּי יד הכּוּרסה.

– אבל הפּעם לא. הדברים שאני רוֹצה להשמיעך הם יוֹתר מדי חשוּבים. טלי כּסא והסמיכי אוֹתוֹ לכאן מנגדי, כּך… ועכשיו שמעי. הייתי תמוֹל בּבּאנקים, הייתי אצל ידידנוּ ווֹלפזוֹן. סברתי שממנוּ אבּנה. הכּלל, לא יצא כּלוּם. משך בּכּתפים, השתתף בּצערי, השׂיאני עצוֹת של בּטלה ו… ויצאתי בּידים ריקוֹת. אמש, מכּיוָן שרוַח לי, לא יכוֹלתי לישב בּשלוה, עמדתי ונסעתי לליוּבּטשי לראוֹת בּעצמי מה שם. אל תשאליני מה מצאתי שם. אבל בּשׂכר זה מצאתי בּחצר מרכּבה מצוּחצחת וּשלוֹשה סוּסים לתפארה… אם לבּי לא נתפּלץ בּי בּוֹ בּמקוֹם, אין זה אלא נס מן השמים. עכשיו את יוֹדעת כּבר אם אני יוֹדע מה שאני מדבּר אוֹ שאני זקן שאין דעתוֹ צלוּלה עליו וּמדבּר דברי הבלוּת. לי לעצמי איני דוֹאג. כּמה נגזר עלי לחיוֹת עוֹד! ואִילוּ אתם, לכם איני משאיר אלא תרמיל… סלחי לי, ואנדה! לא את זאת הייתי צריך להכין לך ליוֹם הוּלדתך…

הפּעם הרגישה ואנדה שמה ששמעה מפי אביה יש בּוֹ כּדי להבעית, ועם זאת אמר לה לבּה שעדיין אין מצבם לאחר יאוּש ויש לוֹ תקנה. אבל לא ידעה בּבירוּר תקנה זוֹ מהי.

– אל תדאג, אבּא! – אמרה רק בּכדי להפיג את צער יאוּשוֹ – משיִראֶה בּנדיקט שהמצב דחוּק בּיוֹתר – יבקש וימצא תחבּוּלה לצאת מן המיצר. ואף אני אעבוֹד, אתן שיעוּרי־הוֹראה בּנגינה, בּפּוֹלנית; מַכּרים יש לי הרבּה ולא יחסרוּ לי תלמידים. אין דבר! למחיתנוּ אשׂתכּר…

– את? – שאל האב, וניפּח אוֹתה בּידוֹ: דברי בּטלה…

עמדה מעל הכסא להגבּיה את הסוּדר שנשמט מעל בּרכּיו, ועם שהיא שחוּחה וּמשתדלת לעטוֹף בּוֹ שוּב את רגליו, נשרוּ דמעוֹת מעיניה. מיהרה להוֹציא את ממחטתה הקטנה וּלנגב בּה את עיניה בּחשאי, שאבּא לא יִראה.

– אילוּ הייתי צעיר, – המשיך האב – לא הייתי בּדאגה יתרה. הייתי מנסה הא ודא. ואילוּ עכשיו שזקן וחוֹלה אני, קשה לי לצאת מן העולם עם המחשבה שכּך אני עוֹזב אתכם. וּביחוּד אוֹתך בּלא כּל משען בּחיים, בּחוֹסר כּל…

היא קפצה וישבה שוּב על היד של הכּוּרסה, שוּב גיפּפה את עוֹרף אביה, וּבידה השניה היתה מוֹחה מפּעם לפעם את הדמעוֹת שמתגלגלוֹת מעיניה, אוֹ נוֹשכת את שׂפתה כּדי שלא יפרוֹץ בּכיה.

דקוֹת מספּר נמשכה בּיניהם השתיקה.

בּמוֹחה של ואנדה ניצנצוּ תכניוֹת, מהן ילדוּתיוֹת וּמהן שיש בּהן ממש. מפּני מה לא תבקש מזיגמוּנד הלוָאה? הוּא לא יסרב לה. תדבּר גם עם בּנדיקט שיִמכּוֹר את הלאנדו ואת הסוּסים, תשפּיע עליו שיאַמץ את כּוֹחוֹ, יתגבּר על חוּלשוֹתיו וּפזרנוּתוֹ, יצמצם את הוֹצאוֹתיו, יּכּנס בּעביוֹ של העסק ושוּב יתקנוֹ וישבּחוֹ. עוֹד הערב תמצא שעת כּוֹשר לדבּר עם זיגמוּנד, ואפשר מאד שעוֹד מחר תוּכל להניח על בּרכּי אביה את הסכוּם שהוּא צריך בּכדי לעיין את עסקיו. כּוּלה כּבר התלהטה מסיכּוּייה לשׂמחַ את נפש אביה העגוּמה. פּתאוֹם שמעה את קוֹל אָביה:

– ואנדה! ווֹלפזוֹן הצעיר… הרי הוּא מבקרכם עדיין?

הנערה הרעידה כּוּלה: כּאילוּ קרא אביה את צפוּנוֹת מחשבוֹתיה.

– הן, אבּא! – החזירה – הוּא בּא לכאן כּמעט יוֹם יוֹם.

– והוּא… מצא חן בּעיניך? אל תתבּיישי. הרי ממני אין את מסתירה כּלוּם.

– מהנ… הן… מפּני מה לא יִמצא חן בּעינַי? הגוּן הוּא וטוֹב לב. הרי אנוּ חברים לא מתמוֹל.

– הוּא בּא לכאן יוֹם יוֹם, אוֹמרת אַת? אל מי בּעצם הוּא בּא, אליך אוֹ אל בּנדיקט?

היא לא הזדרזה להשיב. השאלוֹת בּאוּ עליה כּה פּתאוֹם, שנטרפוּ מחשבוֹתיה.

– אִמרי לי את האמת, ואנדה! אל תעלימי ממני…

– אין לי מה להעלים ממך, אבּא! פּעמים הוּא בּא אלי וּפעמים אל בּנדקיט. אל שנינו הוּא בּא. אבל איני מבינה, למה אתה שוֹאל?..

–פּשוּט, אוֹמַר לך את האמת. בּענין זה הייתי רוֹצה להשׂיח עמך. יש לנוּ עוֹגן הצלה אחד, והוּא בידי ווֹלפזוֹן. כּלוֹמר… אם רוֹצה את… בּידיך את. הינשׂאי לזיגמוּנד, ואנוּ ניצלנוּ. אז אפשר מאד שאביו יִכּנס כּשוּתף בּבית־החרוֹשת שלנוּ, ואנוּ שוּב נַעלה מעלה מעלה. אם גם את מוֹצאת חן בּעיניו, כּפי שאני משער, שאלת הנדוּניה לא תעמוֹד לפניו…

ואנדה נזדקרה ממקוֹמה. כּמעט נפלה ממנוּ. מלכתחילה לא היוּ דברי אביה סבוּרים עליה. פּתאוֹם נתחַוורוּ לה והטילוּ בּה עלבּוֹן צוֹרב. פּניה היוּ לבנים, כּשעמדה לפני אביה מרעידה כּוּלה ולא היה בּכוֹחה להוֹציא הגה מפּיה. מתוֹך גרוֹן משוּנק פּרצוּ בּקוֹשי מלים:

– אבּא!.. מה אתה מציע לפני? ש… ש… אמכּוֹר את עצמי?

הזקן משראה את לבנוּת פּניה נבעת יוֹתר משנבהלה היא מדבריו:

– מה את סחה, ילדתי? מה את סחה? כּלוּם אני… מה אני… רק סבוּר הייתי… אוֹהבים אתם זה את זה, אם כּן טבע הדברים מחַייב… הרי אנוּ הזקנים לא כּמחשבוֹתיכם מחשבוֹתינוּ. אבל איני כּוֹפה אוֹתך, חלילה. אינך רוֹצה? אין צוֹרך… – מילמל הזקן דברי התנצלוּת שלא נכנסוּ אל לבּה.

היא לא שמעה את דבריו. התרוֹצצה בּחדר עם שהיא ממעכת בּאגרוֹפה, מוֹשכת וקוֹרעת את ממחטת הבּאטיסט הקטנה שלה, שעדיין רטוּבּה היתה מדמעוֹתיה הקוֹדמות, תוֹך כּדי התרוֹצצוּתה צווחה, בּלא שהשמיעה יפה לעצמה את דבריה:

– לשפלוּת כּזוֹ עדיין לא הגעתי. אין אהבה נקנית בּכסף. דע לך, אבּא אחת וּלתמיד: בּעד איזה בּית־חרוֹשת שהוּא, בּעד אילוּ שטרי־חוֹב לא אינשׂא אפילוּ למלאך מן השמים! אני מבקשת ממך, אל תדאג לי כּל כּך. אני מוֹחלת על דאגוֹתיך אֵלוּ… בּדאגוֹתיך לי עלוּל אתה לעשׂוֹת אוֹתי שפלה בּעיני עצמי. אֵלי! אֵלי! אם אבי שלי יכוֹל לבוֹא אלי בּהצעוֹת כּאלה, איך אתרעם על אחרים? כּוּלם, כּוּלם אוֹתוֹ דבר… אל אלוֹהים! מה רע מצאוּ בּי הבּריוֹת שחוֹשדים בּי שאני מסוּגלה לזאת? לא! לא! לא!.. אהיה נשׂכּרת לשפחה בּבתי זרים, לא אֵירתע מכּל עבוֹדה קשה וּבזוּיה, אבל את זאת, את זאת… לא אעשׂה… לא, אבּא, לא! לא אעשׂה…

שוּב לא התבּיישה לבכּוֹת. בּכתה בּקוֹל, צעקה את דבריה מתוֹך יבבוֹת, ולא שמעה את דברי הריצוי והשידוּל של אביה, שלבּוֹ היה טרוּף עליו ולא מצא דברים שיהיוּ מתישבים על דעתה. ניסה לדבּר על אהבתה לזיגמוּנד. ואנדה ניתרה ממקוֹמה כּאילוּ הכּישה נחש:

– לא! איני אוֹהבת אוֹתוֹ… אני, אני שׂוֹנאת אוֹתוֹ! מכּבר אני שׂוֹנאת אוֹתוֹ! לא אֶראֶנוּ עוֹד! הוּא לא יעיז לדרוֹך על מפתן בּיתנוּ… נמאסוּ עלי כּל הדיבּוּרים והרמזים על ממוֹנוֹ… אני אַראה לכם לכוּלכם שיש בּי רגש הכּבוֹד, ושאני יוֹרקת על עשרוֹ…

וּפרצה מן החדר.

נכנסה אל חדרה, התנפּלה על הספּה, כּבשה פּניה בּכּר ובכתה. זמן מרוּבּה בּכתה, מפּני שראתה את עצמה אוּמללה, אוּמללה מכּל אדם. שעה יצאה ושעה בּאה, הדמעוֹת כּבר נתיבּשוּ. עם השעוֹת שעברוּ פּגה מעט מעט גם מרירוּת עלבּוֹנה, והיא היתה עדיין שכוּבה בּלא להזיז פּניה מן הכּר. הסבתה נכנסה אצלה פּעמים אחדוֹת, שאלה ודיבּרה דברי כּיבּוּשין ודברי פּיוּסין ולא נענתה. ואחר שמעה את קוֹל הסבתה מדבּרת עם מי שהוּא בּהתמרמרוּת ודאגה. אחר נכנס אחיה אצלה ושאל מה לה. והיא כּאילמת לא פּצתה פּה. לאחר מכּן הגיע אל אזניה מחדר־האוֹכל קשקוּשם של כּלים: עוֹרכים שם את השוּלחן. ריחַ תבשילים הגיע אליה. והיא היתה רעבה. חיכּתה שהסבתה תכניס לה משהוּ לאכוֹל, ואפשר חלק מעוּגת־התפּוּחים שנאפתה לכבוֹד יוֹם־הוּלדתה. וּבאמת, הסבתה בּאה, אבל בּידים ריקניוֹת. רק שאלה:

– כּמה זמן תהיי שכוּבה כּך על בּטנך? אם חוֹלה את, הרי צריכים לקרוֹא לרוֹפא; ואם חלילה, מיחוּש בּמעים, הרי יש שמן־קיק… ואם סתם שגעוֹן, כּמה זמן עוֹמד אדם בּשגעוֹנוֹ? האוֹכל מצטנן…

ואנדה לא השיבה לה כּלוּם. אבל בּלבּה הלך וגדל כּעסה עליה: כּמה היא טיפּשה! כּלוּם אינה יוֹדעת שמן הבּוֹקר לא בּא אוֹכל אל פּיה? בּמקוֹם להביא לה משהוּ, בּאה לספּר לה מעשׂיוֹת שהאוֹכל מצטנן…

– והעוּגה שלך מה תהא עליה? – שאלה הזקנה – כּדאי היה להשכּים בּבּוֹקר ולאפוֹת עוּגוֹת בּשביל מטוֹרפוֹת כּמוֹתה…

הפּעם לא שלטה עוֹד ואנדה בּרוּחה, וקראה מתוֹך הכּר:

– בּאבּישי! גאי אין לוֹז מיך צי ריה (סבתה! לכי לך והניחות לי).

– צי ריה, צי ריה, צי ריה – חזרה הזקנה על דבריה – לך והתעסק עם אנשים שאין יוֹדעים אפילוּ לדבּר כּהלכה! מוּטב, אניחך “צי ריה”. – יצאה ושקפה את הדלת בּרעש.

ואנדה לא יכלה לא לחייך בּינה לבין עצמה על שהסבתה הניחה את חמתה בּמבטא האידי־פּוֹלני שלה. גמרה בּדעתה שלא תעמוֹד ממשכּבה ולא תצא מחדרה אף בּערב לכשיתכּנסוּ האוֹרחים. עכשיו לא איכפּת לה כּלוּם. אדרבּה, אילוּ חלתה, היתה דעתה מתקררת עליה. למען ידעוּ וירגישוּ שם כּוּלם… מי הם “כּוּלם שם”, לא היה מוּחוָר לה לעצמה, אבל בּרוּר היה לה שהיא אוֹהבת, ואין הבּריוֹת מבינים לרגשוֹתיה. עד עכשיו לא עלה על דעתה שאהבתה לזיגמוּנד מציינת אוֹתה משהוּ. ואילוּ עכשיו נתעלתה בּעיני עצמה בּזכוּת יסוּרי אהבתה. היא קרבּן האהבה!… בּכל הרוֹמאנים הגיבּוֹרוֹת האוֹהבוֹת סוֹבלוֹת, מוֹרידוֹת דמעוֹת. והנה אף היא גיבּוֹרה של רוֹמאן. האנשים שבּמחיצתה הם שפלים ואטוּמים, בּעלי חשבּוֹנוֹת נמוּכים ואֶגוֹאיסטיים. האנשים הללוּ מטמאים את הרגש הקדוֹש בּיוֹתר שבּלבּם בּחששוֹתיהם וּבחשבּוֹנוֹתיהם הפּעוּטים והשפלים. אינם יוֹדעים מה זוֹ אהבה טהוֹרה וחוֹצצים בּינה וּבין אהוּבה. היאך תוּכל לילך אחריו לקוֹל קשקוּש של מטבּעוֹת, בּלוית חשבּוֹנוֹת של שטרוֹת ועסקים? אה, אילוּ היוּ ליהוּדים בּתי־נזירוֹת, היתה פּוֹרשת מן העוֹלם, לוֹבשת הינוּמה של נזיר, מתוֹך רגש של אכזבה ושל אהבה פּצוּעה… ועכשיו הוֹאיל וּבת־ישׂראל אינה משׂימה עצמה נזירה, הרי עליה למצוֹא דרך אחרת. היא תמסוֹר את עצמה, את כּוּלה, לפּוֹלין, לתנוּעת התחיה הלאוּמית; לא תירתע מפּני מעשׂים נוֹעזים, מפּני בּתי־כּלא, סיבּיר…

כּך היתה שכוּבה כּל היוֹם, צוֹפה ורוֹאה את חַיֶיה לעתיד לבוֹא מתוֹאָרים לפניה לכל פּרטיהם ודקדוּקיהם, עם כּליל יסוּרים בּראשה, עד ששכחה את רעבוֹנה ולא הרגישה שכּבר החשיך היוֹם. לבסוֹף חטפתה שנה.

 

פּרק חמישי    🔗

ואנדה ניעוֹרה לקוֹל בּנדיקט שפּרץ אל החדר בּרוֹגז גדוֹל:

– הרי לך מעשׂה נאה! בּוּשה וחרפּה!… עוֹד מעט יתחילוּ מתכנּסים האוֹרחים, וּמה אוֹמַר להם? שערוּריה שכּזוֹ. אני אתמלט מן הבּית. כּן, את זאת אעשׂה. תקבּל הסבתה את פּני האוֹרחים… אבל למחרת, תדעי לך, לא תוּכלי עוֹד להיראוֹת בּחוּץ. ואף אני אצטרך להסתתר מבּוּשה. שכּן מה יאמרוּ הבּריוֹת?

עמד ושתק רגע. משראה שואנדה אינה זעה, ניסה לתקפה מצד אחר:

– מי יוֹדע היאך עתיד מעשׂה כּזה להשפּיע על אבּא המסכּן. הרי בּלעדי זאת הוּא מדוכּא כּל כּך. והנה שערוּריה זאת תקצץ את ימיו.

לשמַע הדברים האלה, התחיל פּתאוֹם רוֹחש בּלב הנערה רגש של רחמים וחרטה. יוֹתר מדי קשה ואכזריה היתה הבּוֹקר כּלפּי אביה. מימיו לא שמע אוֹתה המסכּן מדבּרת אליו כּך. סוֹף־סוֹף הלא כּוָנתוֹ היתה טוֹבה. לא להעליבה התכּוון, ולא אמר מה שאמר אלא מפּני שרע לוֹ מאד. ולמה זה התנפּלה עליו כּחיה רעה?

– מוּטב, מוּטב! צא מכּאן ואני אתלבּש.

בּנדיקט יצא. ואנדה עמדה, הדליקה נר והתחילה מתרחצת ומתלבּשת. זמן־מה נמלכה עם דעתה איזוֹ שׂמלה עליה ללבּוֹש. החליטה ללבּוֹש את שׂמלת האבל שלה. ואנדה היתה מן הראשוֹנוֹת שיצאוּ יוֹם אחד אל חוּצוֹת וארשה לבוּשוֹת בּאבלוּת על פּוֹלין השדוּדה ועל גיבּוֹריה שנפלוּ חללים בּידי הצבא הרוּסי. שׂמלוֹת שחוֹרוֹת אלוּ עשׂוּ פּוּמבּי גדוֹל לרעיוֹן המרד. עוֹברים ושבים היו מפגינים לכבוֹדן. לא יצאוּ ימים מרוּבּים והשׂמלוֹת השחוֹרוֹת נתרבּוּ ונעשׂו לדבר שבּאָּפנה. בּיוֹתר דבקוּ בּנוֹת ישׂראל בּאָפנה זוֹ. ואף עכשיו לאחר ששׂמלת אֵבל אינה עשׂוּיה עוֹד לתווֹת את העין, ואנדה כּשהיא יוֹצאת לבוּשה אבלוּת הכּל סוֹכין בּה מחמת חיבּת־העין, ומכּרים משבּחים את הדרת־הפּנים ששׂמלתה זוֹ משוָה לה.

זמן מרוּבּה עמדה לפני המראָה. ואף לאחר שנתרחצה, נשתיירוּ בּהן, כּמדוּמה לה, כּתמי דמעוֹת, שהיוּ מבצבּצים גם מבּעד לשכבה דקה שבּדקה של פּוּדרה. את מחלפוֹתיה שעליהן היתה גאוָתה, קלעה לסַלסילה קטנה על ערפּה. השיראים השחוֹרים של שׂמלתה עם עיטוּרי הקטיפה השחוֹרה ועם אִמרת התחָרים הצרה הדגישוּ בּיוֹתר את חַורירוּתה. הסתכּלה, קוֹדם ליציאתה מן החדר, בּפּעם האחרוֹנה בּמראָה, ונחה דעתה מעצמה. כּיבּתה את הנר וּבפסיעוֹת מתוּנוֹת יצאה אל האוֹרחים שהתחילוּ מתכּנסים בּטרקלין. בּפתח הטרקלין עמדה. בּבת־אחת נגלתה לכוּלם, וּבלב כּוּלם חלף אוֹתוֹ רגש: כּמה היא נהדרה!.. גבוֹהית וזקוּפה, עוֹד הגדילה שׂמלתה עם השוֹבל את שיעוּר קוֹמתה. היה משהוּ מן הגאוֹן וּמן ההדר בּעמידתה הזקוּפה, בּראשה הנאה תחת שפע השׂערוֹת הערמוֹניוֹת, המתגבּה בּמקצת מתוֹך רגש של חשיבוּת. חייכה כּלפּי האוֹרחים חיוּך כּבוּש ועגוּם. היוּ כּאן ידידים, חברים וחברוֹת לעבוֹדה הלאוּמית המרדנית של פּוֹלין, כמו הד“ר אסתרין והד”ר פּוֹנר; רוּבּם משוּתפים לה וּלאחיה. בּיניהם היוּ גם פּוֹלנים אחדים, שבּנערוּתם היוּ יוֹשבים על ספסל אחד בּבית־הספר. אמת, בּבית־הספר לא היה כּל מגע־וּמשׂא בּין התלמידים הפּוֹלנים וּבין התלמידים היהוּדים; מתוֹך גאוותנוּת של בוּז היוּ אוֹתם הראשוֹנים מתבּדלים מן הללוּ. ואילוּ משהתחילוּ הפּוֹלנים בּימי המרד מתקרבים אל האוּכלוֹסיה היהוּדית, נזכּרו כּמה מן הצעירים הפּוֹלנים בּאוֹתם מן היהוּדים שהיוּ בּשעתם לוֹמדים עמהם יחד בּבית־ספר אחד, ועל־פּי צו השעה התחילוּ מתקרבים אף הם אליהם.

הכּל הקיפוּה בּברכוֹת וּבתרוּעוֹת שׂמחה, לחצוּ את ידה, דיבּרו אליה דברים טוֹבים בּחיבּה. פּני כּולם היוּ מסבּירוֹת, ואילוּ מעל פּניה שלה לא נסתלק חיוּכה העגוּם והכּבוּש. ניענעה לכל אחד ראש, מילמלה משהוּ, אבל לא שמעה בּבירוּר את כּל הדברים שהשמיעוּ בּאזניה ולא הבחינה יפה את פּני העוֹמדים סביבה. על גבּי הכּוֹתל מנגד לכּניסה היה פּרוּשׂ דגל פּוֹלני משיראים לבנים, ועליו רקוּם סמל המרד: לב, עוֹגן וחרמש. הרי זוֹ מתנה שקיבּלה בּשנה שעברה ליוֹם הוּלדתה מווֹלפזוֹן. הערב קישט בּוֹ בּנדיקט את הכּוֹתל על דעת עצמוֹ כּדי לגרוֹם לאחוֹתוֹ קוֹרת־רוּח. ואנדה תלתה עיניה בּדגל ועצבוּת נקשרה אל לבּה. דרך הפּתח הפּתוּח אל חדר האוֹכל נשמע קשקוּש של כּוֹסוֹת וצלחוֹת… שם כּבר ערכוּ את השוּלחן. וכאן היוּ עוֹמדים עדיין וּממתינים. זיגמוּנד ווֹלפזוֹן עדיין לא בּא. וּבּנדיקט, שהיה חוֹבב מאד את זיגמוּנד וידע גם את אהבתוֹ של זה אל אחוֹתוֹ, לא רצה לפתוֹח את החגיגה בּלעדיו. מרגע לרגע היה מעיף את עיניו אל הדלת מתוֹך דאגה וקוֹצר־רוּח. הנאספים עמדוּ קבוּצוֹת קבוּצוֹת, הפּוֹלנים לחוּד והיהוּדים לחוּד, ושׂוֹחחוּ. מזמן לזמן היוּ מתקרבים אצל הפּוֹלנים גם יהוּדים ונכנסים עמהם בּשׂיחה מתוֹך חיוּכים של אדיבוּת יתירה. והפּוֹלנים אף הם היוּ משיבים בחיוּכי נימוּס ואדיבוּת. אבל מוּרגש היה בּכל עמדתם, בּגינוּניהם ונעימת קוֹלם, משהוּ מן ההסתייגוּת, מן ההתגבּהוּת הכּבוּשה ומן ההשתפּלוּת שבּחסד.

פּוֹלני אחד, פּקיד בּמנהלת־העיר, בּעל חוֹטם אדמדם ועינים קטנוֹת ודוֹמעוֹת, פּנה אל צעיר פּוֹלני לבוּש מדי קצין בּצבא הרוּסי ושאל בּלחש אבל בּנעימה טראגית מאד: “שמא יוּכל אדוֹני הקצין להסבּיר לי מפּני מה אנוּ יוֹשבים כּך וּממתינים? למַה ממתינים?” הוּא לא סעד בּביתוֹ פּת ערבית והיה רעב מאד… הקצין, שרק לפני זמן קצר עלה בּדרגה, ועדיין לא היה רגיל לצוארוֹנוֹ הגבוֹה מאד והקשה מאד שגרד את צוָארוֹ והכאיב מתחת לסנטרוֹ, טילטל את ראשוֹ ימינה וּשׂמאלה כּמבקש להחלץ ממַחנק, ואמר כּלפּי התקרה: “ראשית, הלא אין אנוּ יוֹשבים כּאן אלא עוֹמדים – נקוּדה אל”ף; ושנית, סדר יהוּדי כּאן וידנוּ קצרה להוֹשיע. נזדיין בּסבלנוּת נוֹצרית וּנחכּה, נחכּה ונסבּוֹל עד הסוֹף"… לא הרחק מהם היתה ישוּבה בּתוֹך כּוּרסה פּוֹלניה זקנה מצוּמקת, גבוֹהית כּתוֹרן וּבפניה הפּעוּטים וּבחָטמה הארוֹך דוֹמה לחסידה, מי שהיתה מוֹרה לצרפתית בּבית־הספר שבּוֹ למדה ואנדה; היא היתה משׂיחה בּלחש עם חברתה שישבה על ידה, הרבּה צעירה ממנה אבל כּבר צֶמֶל, שלא העבירה כּל הזמן את המוֹנוֹקל מעל עיניה הנשׂוּאוֹת אל הקצין: “צריכים אנוּ להוֹדוֹת: יֶתר מדי פּוֹלנים נתאספו הפּעם בּבּית הזה…” אמרה החסידה. הצמל השיבה: "אנוּ בּכלל עוֹברים כּל גבוּל. אוֹמרים לנו “אחוָה”, וּמיד הכּל רצים אל הסינאגוֹגה שלהם ואל כּל חתוּנוֹתיהם… מה דעתה של מרתי על הקצין הזה? עוֹשׂה רוֹשם “Comme il faut. “אני מכּירה אוֹתוֹ. אחוֹתוֹ היתה תלמידתי… אין עליו אף חוּט אחד משלוֹ. צעיר כּזה וּכבר כּוּלוֹ שקוּע בּחוֹבוֹת”…

אך הנה סוֹף־סוֹף בּא זיגמוּנד. בּפסיעוֹת מתוּנוֹת, עצלוֹת כּמעט, נכנס וּבידוֹ זר פּרחים גדוֹל עטוּף בּנייר דק. נתקרב אצל ואנדה, אמר לה דברי בּרכה וּמסר לה את הפּרחים. הסתכּלה בּוֹ ונבהלה: סבר פּניו היה זעוּם, מדוּכּא. בּלבּה שאלה: שמא הספּיק כּבר להתראוֹת עם חיים לאפּוּנר, שפּניו קוֹדרוֹת כּל כּך?.. בּנדיקט שׂמח וטרוּד מאד קפץ אליו בּתרעוֹמת של חיבּה: “חיכּינוּ לך. לא חפצתי להתחיל בּלעדיך. מפּני מה אֵחרת כּל כּך?” “תוֹדה שחיכּית”, אמר הלז, ועל שאלתוֹ לא השיב.

ניתן אוֹת והכּל התיצבוּ בּשוּרה, כּמוֹ בּתפילה, וּפניהם אל הדגל. הצמל הפּוֹלנית ישבה אל הפּסנתר, וּבלוית הנגינה התחילוּ שרים:

שרוּ בּקצב וּברגש. בּיחוּד הצטיין בּערב הזה הסוֹפּראנוֹ של ואנדה בּצלילוּתוֹ הזכּה וּבנעימתוֹ העזה. את כּל רחשוּשי לבּה בּמשך כּל היוֹם הזה שפכה לתוֹך הימנוֹן זה של מרד… משגמרוּ לשיר והחזירוּ את פּניהם מן הדגל, ראוּ בּעיני ואנדה דמעוֹת. וכל אחד העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ רוֹאה את זאת.

בּין הנאספים נתעוֹררה תנוּעה קלה. בּשעת השירה נכנס בּחשאי עוֹד אוֹרח אחד, שעמד על הפּתח, מאחרי גבּם של המזמרים. זה היה חיים לאפּוּנר, צעיר כּבן עשׂרים וחמש. פּניו כּחוּשים ומעוּטרים זקן־לחָיים קטן ושׂפם דק שחוֹר, שלא היה בּוֹ כּדי לחפּוֹת את שׂפתוֹ. עצמוֹת לחייו וסנטרוֹ בּוֹלטים, ועיניו שקוּעוֹת מתחת לגבינים עבוּתים ומצח רב וּמקוּמר. פּנים לא נאים בּיוֹתר שמרץ ורצוֹן עז טבוּעים בּהם. הכּל יוֹדעים שהוּא מקוֹרב אצל הממשלה הלאוּמית החשאית; ועל שוּם כּך נוֹהגים בּוֹ כּבוֹד גדוֹל. הכּל חוֹשדים בּוֹ שהשפּעתוֹ מרוּבּה על המשמר הלאוּמי, על בּית־דינוֹ ועל “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת” הנשמעים לוֹ. בּית־דין זה שקוּד לבער את המלשינים והבּוֹגדים; הוֹאיל והוּא עוֹבד בּחשאי־חשאין, מרוּבּים, כּמוּבן, בּין קרבּנוֹתיו גם חפּים מכּל פּשע. וּלפיכן לא זוֹ בּלבד שמכבּדים את לאפּוּנר אלא גם מתיראים מפּניו. כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ מתיהר ואינוֹ נוֹהג שׂררה. אדרבּה, פּשוּט וענוותן האיש בּאוֹרח־חייו וּבמנהגוֹ עם הבּריוֹת. חי בּדוֹחק ומתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה (יש אוֹמרים ששיעוּרי־הוֹראה אלה אינם אלא “סגוּלה כּנגד עין הרע”…), כּל זה עשׂה אוֹתוֹ למוּפלא בּעיני הבּריוֹת ונתן מקוֹם לכמה וכמה אניקדוֹטוֹת של אמת ושל הבאי. מספּרים, למשל, על שׂיחה שהיתה פּעם בּינוֹ ובין אחד ממכּריו הפּוֹלנים שהכּירוֹ לנסיכה פּוֹלנית אחת בשם הנריך לאפּוּנר. “סליחה! – העיר הלזה – שמי חיים… חיים לאפּוּנר”. אחר כך נזף בּמכּרוֹ: “כּלוּם גנבתי? כּלוּם בּרחתי מבּית־האסוּרים שעלי לשנוֹת את שמי?”

– הלא אדוֹני יוֹדע, – התנצל לפניו הפּוֹלני – בּחוּגים ידוּעים לא השתחררוּ עדין מדעוֹת קדוּמוֹת. יש בּינינוּ אצילים שלא נוחַ להם להכּיר אנשים ששמם, למשל, אִיציק או יענקיל…

– אלוּ הם רק שמוֹת הקטנה. אבל אין בּכך כּלוּם. אני אלמד את הפּאנים שלכם לקרוֹא את היהוּדי בּשמוֹ הנכוֹן ושלא יראוּ בּכך גנאי לעצמם…

מכּיוָן שהרגישוּ בּוֹ, הקיפוּהוּ מכּל צד, הוֹשיטוּ לוֹ את היד, חייכוּ כּלפיו, שאלוּ לשלוֹמוֹ. ואילוּ הוּא, מבּינוֹת לאנשים ראה את ואנדה עוֹמדת לבדה מרוּחקת קצת ואינה מעבירה את עיניה מעליו. נדחק ויצא מתוֹך מעגל האנשים, נתקרב אצלה וּפשט לה את ידוֹ:

– ערב טוֹב למרתי! אני מברכה ליוֹם הוּלדתה – וּפתאוֹם הרכּין את קוֹלוֹ – מה זאת? מה זאת? מרתי בּכתה?

– התרגשתי קצת… בּשעת הזמרה…

משוּם מה נתבּלבּל קצת, וּכדי לגלגל את השׂיחה לענין אחר אמר:

– לא ידעתי שקוֹל חזק ונעים כּל כּך למרתי…

תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ ראה מרחוֹק את ווֹלפזוןֹ, שעקב אחריו בּעיניו, וקרץ לוֹ. ווֹלפזוֹן מיהר ועמד לפניו.

– סליחה מרתי! – אמר לואנדה – מלה אחת, מר ווֹלפזוֹן!

– בּבקשה ממנוּ, מר לאפּוּנר!

לאפּוּנר חיבּק את זרוֹעוֹ ולחש לוֹ:

– הרי בּן־בּית הוּא כּאן. היוּכל להכניסני כּאן, לאיזה חדר… שנוּכל להיוֹת שם רגעים אחדים טן־דוּ?

– הה, בּוַדאי, בּוַדאי! – וּמיד פּנה אל בּנדיקט שעמד בּקירוּב מקוֹם: – המוּתר לנוּ להכּנס אל חדרך לרגעים אחדים?

– בּבקשה, בּבקשה מכּם, איש לא יפריעכם. – השיב הלה – אבל חוֹשך שם.

– תוֹדה, תוֹדה! – השיב לאפּוּנר – נוכל להשׂיח גם בּחוֹשך. שׂיחתנוּ תהיה קצרה מאד.

וזיגמוּנד ולאפּוּנר נכנסוּ אל חדרוֹ האפל של בּנדיקט, סגרוּ מאחריהם את הדלת וּבעמידה אמר לאפּוּנר:

– המוּכן מר לנסוֹע לליטא?

– אם יש צוֹרך בּדבר, הן.

– אבל לזמן ממוּשך.

– שוּם דבר אינוֹ מעכּבני כּאן. – השיב זיגמוּנד, וּבּוֹ בּרגע נזכּר את ואנדה ולבּוֹ נתכּווץ. – האוּכל לידע לשם מה עלי לנסוֹע?

– המצב בּליטא אינוֹ טוֹב. היהוּדים עוֹמדים מנגד. האכּרים אף הם מרוּבּים אצלם החשדוֹת והחששוֹת. זקוּקים אנוּ לאדם שסביבוֹת קוֹבנה נהירוֹת לוֹ. הצעתי את מר. הוא הלא יליד קוֹבנה; רבּים מכּירים שם את אביו של מר. כּפי שידוּע לי היה מכוּבּד עליהם. אין לנוּ טוֹב ממר בּשביל עבוֹדת תעמוּלה שם. וליטאית יוֹדע מר לדבּר?

– בּילדוּתי ידעתי מעט, אבל דוֹמני שכּבר שכחתי.

– שם, בּמקוֹם, יִזכר שוּב. אם כּן מסכּים מר?

– בּרי שמסכּים.

– הרי מוּטב. בּיוֹם השבּת הבּאה ידוּנוּ בּענין זה, וּביוֹם הראשוֹן בּשמוֹנה בּערב בּדיוּק אבוֹא אצלכם למסוֹר את ההחלטה הגמוּרה. עליו להיוֹת מוּכן לדרך בּיוֹם השני הבּא, אם ההחלטה תהיה חיוּבית. מר יחכּה לי בּביתוֹ.

– למה יטריחַ את עצמוֹ? אוּכל לבוֹא אצל מר.

– לא. מטעמים מסוּימים נוֹח לי יוֹתר לבוֹא אצלכם. אם כּן?

– אני מחכּה לביקוּרוֹ בּביתי, בּיוֹם הראשוֹן בּשבּת, בּשעה שמוֹנה בּערב.

– כּך! ועכשיו עוֹד שאלה אחת: היכן היה מר בּזמן האחרוֹן?

– בּשבוּע שעבר עבדנו בּסביבוֹת מידלצה.

– וּמה?

– כּמוֹ בּכל מקוֹם. הצעירים מתלהבים, וההוֹרים מפקפּקים. הן ולאו ורפה בּידם. הרוֹשם, שבּלבּם כּוּלם מתנגדים. ובּיחוּד בּמקוֹמוֹת שהפּלוּגוֹת שלנוּ עוֹבדוֹת שם בּסמוּך. בּכל מקוֹם שהפּלוּגוֹת עוֹברוֹת,הן שוֹדדוֹת עד כּכּר־הלחם האחרוֹנה, יש גם מתעללים, תוֹלים… כּל זה אינוֹ עשׂוּי לעוֹרר התלהבוּת. וגם…

– יתנוּ בּעצמם מרצוֹנם, כּל שבּידם, אז לא יוּזקקוּ “שלנוּ” לשדוֹד ולא יהיה מקוֹם לתעלוּלים.

– העיירוֹת עניוֹת הן. מתפּרנסים בּדוֹחק גדוֹל. לרוֹב אין להם גוּפם מה לאכוֹל.

– ולאנשינוּ יש? החייל והאזרח, החייל קודם. וּמה ה“וגם”?

– איזה “וגם”?

– זה הוּא, מר, שאמר קוֹדם “וגם” והפסקתיו.

– אה! – נזכּר זיגמוּנד, אִימץ את לבּו ואמר מה שהעיק עליו זה כּבר – בּהזדמנוּת זוֹ של שׂיחתנוּ אני רוֹצה לוֹמר לאדוֹני… איני יוֹדע אם ידוּע לכם הדבר… בּעם יש התמרמרוּת גדוֹלה על מעשׂיהם של “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת”… חוֹטפים אנשים מן הרחוֹב…

– עלילוֹת שוא של אוֹיבינוּ! – הפסיקוֹ לאפּוּנר – אין חוֹטפים אנשים בּרחוֹב. יש משטרה. כּלוּם אין מרי מבין מאליו?

– הן, אבל המלשינים…

– כּיצד אפשר לעבוֹד בּלא סיוּעם של מלשינים? נחכּה עד שהאשמים יבוֹאוּ מדעתם למסוֹר את עצמם?

– אבל מלשינוּת על יסוֹד חשבּוֹנוֹת פּרטיים. התנהגוּתם של “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת”…

שוּב הפסיקוֹ לאפּוּנר:

– מה מרי רוֹצה? אילוּ בּחרנוּ בּאנשים כּמוֹתוֹ למשטרה שלנוּ, הייתם מתנהגים כּג’נטלמנים. אבל אתם הרי לא תלכוּ לעבוֹדה זוֹ. ואף לא תצליחוּ. כּשחוֹטבים, עצים, ניתזים שבבים. אל יחזוֹר עוֹד על השטוּיוֹת הללוּ. להתראוֹת.

לחץ את ידוֹ ויצא. זיגמוּנד נשתייר עדיין עוֹמד יחידי בּחוֹשך עם מוּעקה גדוֹלה יוֹתר על לבּוֹ. אדם זה שדיבּר עמוֹ עכשיו הטיל עליו אימה… פּתאוֹם נתרעד: מה דיבּר לוֹ על נסיעה לזמן ממוּשך? הכיצד? וּואנדה? כּלוּם עליו להתפּרש מואנדה?.. אגב, מה היה לנערה הזאת? עם כּניסתוֹ ראה מיד שאינה מאוּשרה הערב הזה…

לאפּוּנר יצא מחדרוֹ של בּנדיקט, עבר את הטרקלין לרחבּוֹ וּפנה ישר אל הפּרוֹזדוֹר. ראתה אוֹתוֹ ואנדה ומיהרה אחריו ללווֹתוֹ. עברוּ דרך חדר קטן ואפל, שנמשך אליו אוֹר מדלת הטרקלין שנשארה פּתוּחה. על גבּי שוּלחן וכסאוֹת היוּ מוּטלים כאן מעילים, מטריוֹת רטוּבּוֹת, כּוֹבעים. “היכן התפּשט מר?” שאלה אוֹתוֹ: “כּאן אוֹ בּפּרוֹזדוֹר?” “דוֹמני בּפּרוֹזדוֹר”, השיב. יצא אל הפּרוֹזדוֹר, שגם שם היוּ צבוּרים על גבּי ספסל בּגדים עליוֹנים, סייעה אוֹתוֹ לבקש בּיניהם את מעילוֹ וכוֹבעוֹ. וּכשפּשטה את ידה לסייע אוֹתוֹ להתלבּש, נרתע מתוֹך סירוּב וּמילמל:

– הה, לא!.. מרתי, תוֹדה, אוּכל בּעצמי…

– אבל הלא מעילוֹ רטוֹב! – קראה נדהמת. זה היה מעיל קל ודל מאד.

– בּחוּץ גשם ורוּח.

– מפּני מה לא בּא מר בּכרכּרה? – שאלה לתוּמה.

– הֶרגל… אני רגיל לילך בּרגל. להתראוֹת, מרתי!

“אדם משוּנה…” הירהרה ואנדה משנסגרה הדלת: “כּמדוּמה, שהוּא גם בּיישן… מוּפלא!”

שקוּעה בּהרהוּריה חזרה אל החדר האפל על מנת לעבוֹר אל הטרקלין, ונתבּעתה מאד מפּני שנתקלה בּאדם גבוֹה אחד, שתפָשָׂה בּשתי ידיה למעלה מן המרפּק.

– אח, זיגמוּנד! מה הפחדתני…

– ואנדה! מה לך? מה לך הערב הזה?

– מה לי? לא כּלוּם…

– לא את מעלימה ממני מה־שהוּא. אני רוֹאה הערב בּפניך שלא הכּל אצלך כּשוּרה. מה אירע?

– כּלוּם לא אירע! – וּפתאוֹם לא התאפּקה ואמרה: אח, זיגמוּנד! אני אוּמללה…

– אבל אִמרי לי… ספּרי לי! מה אירע? – קרא מתפּעם.

– שתוֹק. שם שוֹמעים אוֹתנוּ.

– מחר בּבּוֹקר אהיה כּאן, וּתספּרי הכּל.

– לא! אל תבוֹא. לא תבוֹא אצלנוּ בּכלל…

– מפּני מה?

– כּך… מחר בּבּוֹקר בּמסעדת יאנוֹש, בּעשׁר בּבּוֹקר. – וחיש מהר נתחמקה מידיו ונמלטה אל הטרקלין.

משיצא לאפּוּנר, שוּב התעוֹררה בּטרקלין המוּלת הקוֹלוֹת. האוֹרחים שוּב ראוּ את עצמם חפשיים בּתנוּעוֹתיהם ודיבּוּרם. אפילוּ ואנדה התעוֹררה. ספקה כּפּיה וקראה:

– אל חדר־האוֹכל, רבּוֹתי! אל חדר־האוֹכל, בּבקשה…

לא ידעה שבּחדר־האוֹכל מחכּה לה אפתעה נעימה. בּאחת מזויוֹת החדר עמד שוּלחן קטן ועליו דלקוּ תשעה־עשׂר נרוֹת מגוּוָנים, כּמספּר שנוֹתיה. שני כּתלי הזוית שמעל לשוּלחן היוּ מקוּשטים בּירק, ועלים ירוּקים מקוּלעים סימנוּ את הספרוֹת “19”. על גבּי השוּלחן בּין שפע של זלזלי־ירק דקים וּפרחים מגוָנים שוֹנים היוּ מוּנחוֹת המַתנוֹת שידידים וחברים הביאוּ לה; אל כּל מתנה היה מצוֹרף כּרטיס־בּיקוּר אוֹ פּתק עם שם הנוֹתן וּברכוֹתיו. הרי זה חידוּש שחידש בּנדיקט וסידר בּחפּזוֹן, בּסיוּען של שתים מחברוֹת ואנדה, עד שזוֹ היתה מתלבּשת וּמתרחצת בּשביל לצאת אל האוֹרחים. ראה את אחוֹתוֹ שרוּיה בּצער גדוֹל, שלא ידע את סיבּתוֹ, וּביקש תחבּוּלות להפיג את יגוֹנה. והדבר עלה בּידוֹ. הדגל שתלה בּטרקלין ושוּלחן זה עם המתנוֹת שׂימחוּ בּמקצת את נפשה. מוּקפת ידידים עמדה והתענגה על הנרוֹת ועל הפּרחים והירק; פּעם בּפעם פּשטה את ידה ונטלה מתנה אחת, נתנה בּה עיניה, קראה את הכּתוּב על הפּתק, ואחר כּך הפכה את פּניה לבקש את בּעל המתנה, ללחוֹץ את ידוֹ וּלהוֹדוֹת לוֹ. מה לא היה כּאן מוּנח לפניה? רוֹמאן צרפתי, מהדוּרה חדשה של מיצקביטש בּכריכה נהדרה, תמוּנת שוֹפּן בּמסגרת של צדף, ראי טוּאַליטה קטן על כּן של כּסף…

עם שהיא עוֹמדת וזנה עיניה מן המתנוֹת נפל מבּטה על אוֹתוֹ ראי קטן עם כּן הכּסף, וראתה בּוֹ פּני נערה חיורוֹת עם עינים נוֹצצוֹת… פּניה מצאוּ חן בּעיני עצמה; מצאה את עצמה מעניינת בּמראָה, ראתה והרגישה שמצאה חן בּעיני כּל אלה העוֹמדים דחוּקים סביבה, מלטפים אוֹתה בּמבּטי חיבּה וזנים את עיניהם מיפיה. ואוֹתוֹ רגע – בּוֹא וּראה! – כּאחד עם אוֹתה מרירוּת מהמלים שנזרקוּ מפּיה לפני שעה קלה שם בּחדר האפל ושעדיין לא פּגה, לפפתה שׂמחה, שׂמחה סתמית. נפשה כּאילוּ נחצתה לשתיים…

פּתאוֹם נתקלוּ עיניה בּחפץ קטן אחד, נידח בּין שאר החפצים, כּחבוּי בּין הפּרחים, שזמן מרוּבּה לא הרגישה בּוֹ כּלל. ואף איש לא הרגיש בּוֹ. הוּא היה עטוּף בּנייר־משי אדוֹם. נטלה מתוֹך פּיזוּר־רוּח את החפץ הקטן הזה וסילקה מעליו את הנייר האדוֹם ומצאה שהוּא עטוּף גם בּנייר־משי כּחוֹל; העבירה את הנייר הכּחוֹל, וּמצאה נייר־משי ירוֹק… וכך היתה קוֹלפת נייר אחר נייר, וכל אחד בּעל גוָן אחר. התחילוּ בּין הנאספים מצחצחים שינַיִם בּצחוֹק כּבוּש: אין זוֹ אלא הלצה רעה… תראוּ שאין כּאן כּלוּם… ואנדה, בּלא להוֹציא הגה מפּיה, בּאוֹתה המנוּחה ואוֹרך־האף, המשיכה לסלק את הניירוֹת היפים והמגוּונים אחד אחד, וסוֹף־סוֹף נתגלה החפץ גוּפוֹ: היתה זוֹ פּריפת־זהב קטנה בּצוּרת עוֹגן וחרמש משוּלבים על גבּי לב ומקוּבּעים פּנינים זעירוֹת – מלאכת מחשבת דקה של אמן. קריאה אחת של התפּעלוּת פּרצה מפּי רבּים.

– אבל מאת מי זה? – קראה ואנדה: שוּם כּרטיס, שוּם פּתק לא היה מצוֹרף אל החפץ הזה. בּיקשוּ ולא מצאוּ, הבּיטוּ זה אל זה בּחיוּכי תמיהה. מה הוּא פּשר המסתוֹרין הללוּ? מי הוא זה עלוּם־השם?

ואילו ואנדה לא חזרה על שאלתה. לא חקרה ולא דרשה. היא ידעה, והשתדלה שלא לישׂא עיניה אל מאחוֹרי האנשים העוֹמדים צפוּפים סביבה, אל המקוֹם שזיגמוּנד עוֹמד שם…

– אמצאה לא מוּצלחת בּיוֹתר. – העיר מישהוּ בּנעימה של ספקנוּת.

– מפּני מה לא מוּצלחת? – שאל שני – אדרבּה! אידיאה מקוֹרית.

– פּריפה שאי אפשר להשתמש בּה.

– וּבאמת, – תמך בּוֹ שלישי – בּעד היוֹפי הזה אפשר לשלם חדשים אחדים בּבית־האסוּרים.

– מעניין אוֹתי לידע מה תעשׂה מרת בּרגר בּפריפה זוֹ.

אל לחיי ואנדה עלה סוֹמק, והיא אמרה משוּם מה בּקוֹל רם קצת:

– רצוֹני להגיד לכם, ידידי, מה אעשׂה בּתכשיט זה. הוֹאיל ואיני יוֹדעת למי הוּא… מי זרק לי אוֹתוֹ כּמוֹ בּגניבה… אשמוֹר אוֹתוֹ על מנת שאתן אוֹתוֹ מתנה לאחר, למי שראוּי לוֹ… למי… שיהא אהוּב עלי מאד… אהוּב עלי יוֹתר מכּל אדם.

– אוֹהוֹ! – פּרצה קריאה מפּי מישהוּ – אוֹתוֹ מאוּשר יזכּה לשתי מתנוֹת גם יחד: ללבּה של מרת בּרגר ולפריפה נאה זוֹ…

– לואי שאזכּה לפחוֹת לאחת מן השתים…

– הגברת בּרגר! – התחכּם שלישי – שמא תסכּים לחלק את שתי המתנוֹת בּין שני אנשים?

– לא! – השיבה – אי אפשר! ויוֹדעים אתם מי יוּכל להיוֹת ראוּי לשתיהן? מי שהוּא הטוֹב בּיוֹתר, ו… והעני בּיוֹתר..

את המלים האלה אמרה בּצחוֹק, אבל אל לבּה היתה קשוּרה עצבוּת, עצבוּת של אמת, מפּני שיוֹתר מכּל אדם אהבה את אוֹתוֹ האיש שעמד עתה מרוּחק ממנה, מאחרי גבּם של כּל אלה המקיפים אותה. והוּא אינוֹ עני. אח! אינוֹ עני…

– זאיוֹנטשיק! זאיוֹנטשיק! – התחילוּ פּתאוֹם כּוּלם קוֹראים. הוּא נכנס לפני רגעים אחדים. ואיש לא הרגיש בּוֹ.

הלך וּבא אצל ואנדה, נטל את ידה והתחיל מתנצל על שאיחר לבוֹא וּמברך אוֹתה בּעתרת בּרכוֹת ליוֹם הוּלדתה. דיבּר ארוּכּוֹת בּלשוֹן עמוּסה דברים שסידר לוֹ כּנראה מקוֹדם בּעל־פּה וּבקוֹל כּהה, עד שנדמה כּאילוּ הוּא רק מרחיש בּשׂפתוֹתיו, עם שהודא לוֹחץ כּל הזמן את ידה של ואנדה וּמנענעה בּרגש. מראֶה זה הוֹליד חיוּכים מסביב. אף ואנדה חייכה חיוּך עצבּני וסלחני, עם שאינה מעבירה עיניה ממנו, שוֹמעת ואינה שומֹעת. חביב הוּא עליה בּרגע זה. הפּעם אף היא מרחמת עליו. הלא הוּא אוֹהב אוֹתה בּחשאי, בּצנייעוּת, בּלא כּל תביעה שהיא. ועל כּן הפקירה את כּפּה בּידו שיִלחץ אוֹתה כּמה שירצה.

– מר זאיוֹנטשיק! – העיר לוֹ אחד – על חינם אתה משתדל כּך. את הפּריפה לא אתה תקבּל.

– פּשיטא! אני אמנם עני בּיוֹתר, אבל… אדם רע הנני. “בּעיצוּמוֹ של אָפייִ יש הרבּה רוֹע” (רק ואנדה לבדה ידעה שאלוּ הם דברים שאמרה לוֹ אמש…).

– בּראווֹ! יחי דוֹבר אמת!

– וכי לא ידענוּ זאת מקוֹדם? – העיר מי שהוּא אחר – אדם שפּניו כּפני מרגל אוֹ מרדן…

בּפני זאיוֹנטשיק עבר רטט עצבּני. ריפרף סביבוֹ בּעיניו המחייכוֹת־הערמוּמיוֹת, כּמַסכּים אוֹ כּמבקש סליחה.

בּאוֹתוֹ רגע עקר זיגמוּנד ממקוֹמוֹ, נדחק לתוֹך הקהל וּבא לעמוֹד אצל זאיוֹנטשיק.

– חיֵיכם, רבּוֹתי! – אמר בּקוֹל עוֹמם כּאדם עיֵף מאד – למה השטוּיוֹת הללוּ?

– שטוּת זוֹ הרי מפּיך שמענוּ.

– כּלוּם כּל שטוּת שאני אוֹמר אתם חייבים לחזוֹר עליה?

– איזה זבוּב עקץ אוֹתך הערב, זיגמוּנד? – שאל מי. אבל הוּא לא נתן דעתוֹ להחזיר לוֹ. וּמיד פּנה אל זאיונֹטשיק להשׂיאוֹ לענין אחר. העוֹמדים מסביב על כּרחם הסיחוּ את דעתם משניהם.

השוּלחן היה כּבר ערוּך. עמד עליו מיחם ניקל גדוֹל וכרסתן בּין המוֹן כּוֹסוֹת מבהיקוֹת, דוּגמת סבא חשוּב וזוֹעם בּין נכדים שוֹבבים ועליזים, כּוּלוֹ רוֹתח בּפנים ונוֹהם ורוֹטן בּינוֹ־לבין־עצמוֹ; מעל הצלחוֹת קרצוּ בּחדוָה סוּכּריוֹת מגוּוָנוֹת, ותוּפינים ועוּגוֹת מצוּרוֹת וּמינים שוֹנים, מעשׂה ידי הסבתה להתפּאר; בּחשיבוּת מיוּחדת שלחוּ את ריחם המַבטיח הרבּה כּל מיני בּשׂר מעוּשן ודגים מעוּשנים וכבוּשים; וּמעל להם מבַצלים ומזדקפים בּקלוּת־ראש וּבגאוָה בּקבּוּקי יין שוֹנים… מסביב לשוּלחן מחזר והוֹלך הפּקיד העירוֹני בּעל החוֹטם האדוֹם והעינים הדוֹמעוֹת ומרחרחַ בּפנים עגוּמוֹת כּכלב רעב מסביב לבית־המטבּחַיִם. לבסוֹף לא התאפּק, בּא ועמד לפני צעיר פּוֹלני אחד. “איני מבין, אמר, למה מרעיבים את הקהל? עוֹמדים וּמלהגים ואין מַזמנים אל השוּלחן”. “מהנ… – רטן הצעיר דרך חָטמוֹ – וכי זאת היא כּל הסעוּדה? הרי בּעל־הבּית הוּא, כּמדוּמני, בּעל בּית־חרוֹשת… את האמת אגיד שאני חיכּיתי להרבּה יוֹתר מזה”. הקצין המטלטל את ראשוֹ מעל לצוארוֹנוֹ הגבוֹה והקשה נכנס לתוֹך שׂיחתם: “סבלנוּת, רבּוֹתי! סבלנוּת נוֹצרית!..” “קמצנוּת יהוּדית, כּידוּע”, גזר בּעל החוֹטם האדוֹם מרוֹב, יאוּש, בּקוֹל טראגי.

והחסידה הזקנה מצאה שוּב את הצמל, משכה אוֹתה הצדה ואמרה: מה אוֹמרת מרתי לזאת? שמעה מה שזוֹ אוֹמרת? היא תמסוֹר את הפּריפה רק לעני בּיוֹתר, ח־ח־ח"… “כּך הם תמיד היהוּדים,, אוֹהבים להתפּאר, להעמיד פּנים… ואת צוארוֹן התַּחֲרים שהבאתי לה ראתה, מרתי? צוָארוֹן חביב מאד. קיבּלתיו לפני שנים אחדוֹת מדוֹדתי… וסוֹף סוֹף – כּמה אפשר להשתמש בּאוֹתוֹ צוארוֹן? אבל הוּא עדיין כּמוֹ חדש, מלא חן”. “בּוַדאי, בּוַדאי… זוֹ העלמה בּרגר תתקשט בּוֹ וּתספּר לכּל שקיבּלה אוֹתוֹ מפּריז ושילמה בּעדוֹ אוֹצר… אני מכּירה אוֹתה עוֹד מהגמנסיה… קוֹקֶטית, מתהדרת…” “אני סבוּרה, העירה הצמל, שהפּריפה היא מאוֹתוֹ בּחוּר שמַנמן שעוֹמד שם מרחוֹק. הראתה מרתי את צרוֹר הפּרחים שהביא לה? חמישים זהוּב בּוַדאי שילם בּעדוֹ, בּעוֹנה זאת”. “אין להשתוֹמם, בּזבּזנוּת יהוּדית”…

פּתאוֹם נשמע קוֹלה של ואנדה:

– בּבקשה מכּם, רבּוֹתי, אל השוּלחן! שבוּ לכם איש בּמקוֹם הרצוּי לוֹ, עם הגברת הרצוּיה לוֹ. רשוּת הבּחירה בּידכם.

בּרעש הזיזוּ את הכּסאוֹת. אכלוּ הרבּה, שתוּ הרבּה וצחקוּ הרבּה. נשמעוּ גם נאוּמי בּרכה על הכּוֹס. הנוֹאמים השתדלוּ בּמיטב יכלתם להיוֹת שנוּנים וּמבדחים. רק ד“ר אסתרין נשא נאוּם נלהב, מלא מליצוֹת נשׂגבוֹת על חיי האדם ותפקידוֹ בּעוֹלם; ד”ר פּוֹנר השכּיל אפילוּ לשלב בּתוֹך נאוּם הבּרכה שלוֹ רעיוֹנוֹת פּוֹליטיים לאוּמיים מעניני דיוֹמא. הכּל נאמוּ. לא נאם רק זיגמוּנד לבדוֹ. הוּא מצא עילה להשתמט מנאוּם והסתפּק בּזה שהגבּיה כּוֹס יין בּברכה כּלפּי ואנדה. הוּא היה עסוּק כּל זמן הסעוּדה בּשׂיחה עם זאיוֹנטשיק. בּעצם היה רק זה האחרוֹן מסַפּר וזיגמוּנד מנענע לוֹ ראשוֹ. הוּא הערים עליו וּבתמימוּת כּביכוֹל שאלוֹ על התיאטרוֹן הצרפתי, על האוֹפּירה בּפּריז. וּבזאת היה לוֹ די כּדי לפטר את עצמוֹ מדיבּוּרים יתירים. הוּא ידע את חוּלשתוֹ של זאיוֹנטשיק: לא היה צוֹרך לפצוֹר בּוֹ שיסַפּר על פּריז. עם השאלה הראשוֹנה התעוֹרר זה. את פּרק חייו בּפּריז היה זכוּר כּחלוֹם זהב. כּל חייו עד שבּא לפּריז וכל חייו לאחר שעקר משם לא היוּ כּדאיים אלא בּשביל ישיבתוֹ בּכּרך הזה. הוּא אהב את פּריז והתגאה בּה. התגאה בּזכוּת זוֹ שנתגלגלה לוֹ לדוּר בּה. המסוּבּים קרצוּ זה אל זה בּעיניהם והיוּ מתלחשים־ולא־מתלחשים: “הבּיטוּ נא אל ווֹלפזוֹן! איזה כּוֹבד־ראש. חַ, חַ, חַ… נוּ־נוּ… הריהוּ אוֹגר בּשבילנוּ חוֹמר מענין… המתינוּ, קרוֹב לשער שעוֹד הערב יכבּדנוּ בּמהדוּרה הראשוֹנה של שׂיחה זוֹ”… אבל ווֹלפזוֹן לא פּצה פּיו לא בּשעת הסעוּדה ולא לאחריה. לאחר הסעוּדה עמדוּ וחזרוּ אל הטרקלין. וּכמוֹ בּכל מסיבּוֹת כּיוֹצאוֹת בּזוֹ, ניגנוּ, שרוּ, דיקלמוּ וסיפּרוּ אניקדוֹטוֹת. ואילוּ ווֹלפזוֹן מצא לוֹ קרן־זוית שאיש לא יוּכל לבוֹא אצלוֹ לערבּב עליו את מנוּחתוֹ, ישב לוֹ שם וּבקבּוק פּוֹרטר לפניו וגמא מתוך כּוֹסוֹ מתוּן מתוּן, בּעצלתים וּבפיזוּר־נפש.

ואנדה דעתה היתה נתוּנה כּל הערב על האוֹרחים. פּעם נכנסה בּשׂיחה עם זה וּפעם עם זה. ואם בּתוֹך איזוֹ קבוּצה התחילה השׂיחה דוֹעכת ושוֹקעת, ואנדה ראתה את זאת מרחוֹק, מיד חשה לעזרה; היתה בּאה וזוֹרקת בּין האנשים מלים שהיה בּהן כּדי להלהיבם שוּב. כּל הערב היתה מדבּרת, שוֹמעת מה שמדבּרים אליה, צוֹחקת. וּפעם אחת אפילוּ נענתה לבקשת מכּרים ושרה רוֹמאנס פּוֹלני… אבל את כל זאת עשׂתה כסהרוּרית. כּל הזמן לא פּסקה בּה איזוֹ מתיחוּת־נפש. כּל הרעש הזה והמוּלת הקוֹלוֹת, ההתחכּמוּת היתירה והבּדחנוּת הנבוּבה של הבּחוּרים, ה“חי־חי־חי” וה“חַ־חַ־חַ” של הבּחוּרוֹת הרגיזוּה. נפשה היתה קניטה וּבוֹסרת על הכּל… עוֹד אתמוֹל היתה כּמוֹ הללוּ… אח! עכשיו דוֹמה עליה ששנים הרבּה עברוּ מאוֹתוֹ אמש, כּשהיתה עדיין מאוּשרת כּל כּך וּשׂמחה כּל כּך. עוֹד לפני שעוֹת אחדוֹת, בּהיוֹתה שכוּבה על הספּה בּחדרה וּבוֹכה, לא ידעה שגוֹרלה עוֹמד להיחתך. והוּא נחתך ללא תקנה שם בּחדר האפל, בּשעה שאמרה לזיגמוּנד שאינוֹ יכוֹל עוֹד לבוֹא אצלה. עכשיו היא כּבר יוֹדעת ידיעה גמוּרה שמה שהיה לא יהיה עוֹד… כּל הזמן שהיא עסוּקה בּאוֹרחים אינה פּוֹסקת מלהרהר את הרהוּריה שלה. היא גם מהרהרת בזיגמוּנד, בּסיבּת ישיבתוֹ הבּוֹדדת שם לפני הבּקבּוּק. אף הוּא מתענה. יש שהיא יוֹצאת פּתאוֹם מן הטרקלין כּביכוֹל על מנת לעשׂוֹת איזוֹ חוֹבת מאָרחת, והיא מגנבת את עצמה אל חדרה, עוֹמדת לה רגע אוֹ שנים ולוֹחצת בּקצוֹת אצבּעוֹתיה את רקוֹתיה העוֹמדוֹת להתפּוֹצץ. ואחר מכּאן היא נזכּרת וחוֹזרת אל אוֹרחיה.

היא יוֹדעת שדבוֹשיק כּאן בּין אוֹרחיה. אבל אף פּעם בּמשך כּל הערב, לא ראתה אוֹתוֹ. דעתה היתה נתוּנה לכך שלא לראוֹתוֹ. אילמלא היה כּאן, יתכן שהיה לה קל יוֹתר. אין בּה כּוֹח לבוֹא אליו ולהגיד לוֹ אֵילוֹ מלים קשוֹת, עוֹלבוֹת… וכי מרגיש הוּא, שעדיין לא סלחה לוֹ? קרוֹב לוַדאי שאינוֹ מרגיש. הרי יפה! מחר אוֹ מחרתים בּוַדאי יוֹאיל לכבּדה בּביקוּרוֹ, ואז סוֹף־סוֹף תשפּוֹך על ראשוֹ כּל שנצטבּר בּקרבּה נגדוֹ.

ראתה את מי שהיתה מוֹרתה, אוֹתה זקנה שפּני חסידה לה, יוֹשבת לבדה, בּאה וישבה לידה ושאלה לשלוֹמה. “כּמה אני שׂמחה, אמרה לה ואנדה, שֶמָרתי כּיבּדתני בּהשתתפוּתה בּחגיגתי”. “אה, מרתי! – השיבה לה זוֹ – אני שוֹמרת אמוּנים לכל אוֹתן שהיוּ תלמידוֹתי. וּביוֹתר קשוּרה אני אל מרתי. זוֹהי חוּלשתי עוֹד מימי בּית־הספר”, סיימה בּבת־צחוֹק חביבה. ואנדה לא הספּיקה להשיב, וּפתאוֹם התחילוּ בּקצה הטרקלין סוֹפקים כפּים וּמזמינים את הנאספים לשתוֹק וּלהאזין: המשוֹרר דבוֹשיק הסכּים לקרוֹא את אחד משיריו האחרוֹנים. ואנדה הרגישה צביטה בּלב. העמידה פּנים שאינה שוֹמעת והוֹדתה למוֹרתה בּקוֹל רם קצת מן הרגיל על המַחמאה שהשמיעה לה. אבל המוֹרה הזקנה הפסיקתה בּאדיבוּת רבּה: כּלוּם לא שמעה שהמשוֹרר עוֹמד לקרוֹא את שיריו? הרי זה בּאמת מענין. בּשביל כּך לבד כּדאי היה לבוֹא… תסלח נא בּטוּבה, אבל מוּכרחה היא להתקרב אצל המשוֹרר. שמיעתה נעשׂתה קצת לקוּיה בּזמן האחרוֹן…

ואנדה נשתיירה לבדה בּמקוֹמה. פּשטה את ידה אל צרוֹר הפּרחים שעמד על הפּסנתר שמאחריה והוֹציאה מתוֹכוֹ ורד אחד. שׂיחקה בּוֹ, סבבה אוֹתוֹ ועגה בּוֹ עוּגוֹת בּאויר. ואף פּעם לא הגבּיהה עיניה המוּשפּלוֹת. קוֹלוֹ הנעים, החם והלוֹהט של דבוֹשיק הגיע אליה כּשוועה לעזרה, כּתביעה נוֹאשת לרחמים. הוּא קבל:

“…היה ערב. השמש שקעה בּאכזריוּת איתנה וקרה כּמות… לבּי היה כּוּלוֹ מדוּרת אהבה… כּמוֹ שביבים שחוֹרים התעוֹפפוּ מתוֹכי אליה מלים אפלוֹת וּמכריעוֹת בּאכזריוּת איתנה וקרה כּמות… את כּאב חיי צעקוּ. אבל היא חרשת היתה. את צעקתן לא שמעה והן נפלוּ לרגליה כּצללים אילמים ואפלים כּמות”…

“הנה המוֹלדת קוֹראה את קרבּנה. העצים והאש מחכּים לעוֹלָה. אֵלי! אוּלי מתוֹך אפרי על מזבּח זה תקוּם לפניה לתחיה מדוּרת לבבי? אוּלי מתוֹך דְמִי קברי תישמע לה זעקת כּאבי וערגוֹני לחיים בּשעה אילמת ואפלה כּמות?”…

ואנדה השפּילה את ראשה מטה מטה אל חזה, כּמנמנמת, וּבאוֹתה שעה אצבּעוֹתיה קוֹטפוֹת עלה אחר עלה מן הורד, ושׂפתוֹתיה מחַייכוֹת. כּל אוֹתה שעה היוּ מחַייכוֹת.

קוֹלוֹ החם והמרטט משהוּ של דבוֹשיק, השׂפה הפּוֹלנית המתוּקה, צלצוּל החרוּזים וקדרוּת המות החוֹפפת עליהם, – כּל אלה עשׂוּ רוֹֹשם עז, שפּרץ בּרעם של מחיאוֹת כּפּים. ואנדה לבדה לא נעה ולא זעה, לא הגבּיהה את עיניה. רק חייכה בּינה־לבין־עצמה, בּעוֹד עלי הורד נוֹשרים על בּרכּיה אחד אחד…

הקהל בּיקש לשמוֹע מפּי המשוֹרר שיר־הלכת שחיבּר בּשביל פּלוּגוֹת הצבא המוֹרד. שיר פּאטריוֹטי נלהב הקוֹרא למלחמה בּעד המוֹלדת וּבעד החירוּת… הפּעם לא התאפּקה ואנדה, הזקיפה את ראשה והשמיעה לתוֹך פּיסת ידה צחוֹק קל וכבוּש. לא ידוּע אם המשוֹרר שמע את צחוֹקה. ואילוּ חלק מן הקהל שמע; הבּיע את תרעוּמתוֹ על ואנדה והוֹקרתוֹ למשוֹרר בּמחיאוֹת כּפּים סוֹערוֹת מאד.

המוֹרה הזקנה ראתה ממקוֹמה את הפּוֹלניה עם הלוֹרניטה שאינה מעבירה אוֹתה מעל עיניה המצוּמדוֹת אל דבוֹשיק, נתקרבה אצלה וּבהתפּעמוּת־לב:

– מה מרתי אוֹמרת על זוֹ, על העלמה בּרגר? חוֹסר כּל נימוּס! אוֹמרים שצחקה… איזוֹ שערוּריה!

– הכּל שמעוּ את צחוֹקה. מה לא מצא חן בּעיני פּאטריוֹטית זוֹ, הייתי רוֹצה לידע.

– שערוּריה! כּך מתיחסים הם אל הרגשוֹת הלאוּמיים שלנוּ.

– חוּצפּה יהוּדית. – אמרה בּעלת הלוֹרניטה וּמיד הפסיקה בּנשיכת שׂפתים עם שהיא קוֹרצת בּעיניה כּלפּי שני יהוּדים שעמדו לא הרחק מהן.

אלה היוּ ד“ר אסתרין וד”ר פּוֹנר. זה האחרוֹן התלהב בּיוֹתר בּשעת שדבוֹשיק דיקלם את שיריו וּבכל כוֹחוֹ ספק כּפּיו. המַטיף אסתרין הסתכּל בּוֹ מרחוֹק וחייך לתוֹך שׂפמוֹ. וּמששככה סערת ההתפּעלוּת הכּללית הלך וּבא אצלוֹ, חיבּק את זרוֹעוֹ ונצטדדוּ, עם שהמטיף שוֹאלוֹ תוֹך כּדי הליכתם בּלחש וּבחיוּכוֹ הקוֹדם:

– למה אדוֹני התלהב כּל כּך הפּעם? את השיר הזה הרי שמענוּ שלשוֹם, ומר העיר אֵילוּ הערוֹת, זוֹכרני…

– הערוֹתי שלשוֹם נאמרוּ מבּחינת האינטרס המדיני־התעמוּלתי, אם יש לוֹמר כּך… לפי דעתי, שמוֹת של גבּוֹרי 1830 עשׂוּיים לפעוֹל יוֹתר על הרגש המהפּכני. אבל השיר כּשהוּא לעצמוֹ מצוּין מבּחינה פּיוּטית לאוּמית.. יש בּוֹ הרבּה מן הגאוָה הלאוּמית, יש בּוֹ, יש בּוֹ… מרוּח העבר הפּוֹלני העתיק, מן האבּירוּת הרוֹמאנטית הפּוֹלנית, הוּא מבין… יש בּוֹ מרוּח מלחמת פּוֹלין בּעד הקתוֹליוּת… שמוֹת כּמוֹ ווֹיצך הקדוֹש, אוֹ יאדויגה הקדוֹשה אוֹ כּמוֹ שם הכּוֹמר מארק… הוּא מבין… הרי הם מרוֹממים את הרוּח! הלא ראה את הרוֹשם כּאן… – וּמשראה את החיוּך המבצבּץ ועוֹלה מתחת שׂפמוֹ של בּן שׂיחתוֹ הוֹסיף כּמתנצל – אפשר ששלשוֹם לא תפשׂתי זאת כּהוֹגן. הוּא מבין, תוֹך כּדי נסיעה בּמרכּבה, אפשר לא שמעתי כּל הצוֹרך…

– לא, מרי הד"ר! כּמדוּמני ששמע שלשוֹם די יפה ותפשׂ כּראוּי… כּלוֹמר, כּמוֹ שראוּי לוֹ ליהוּדי לתפוֹשׂ דברים כּאלה. הם – בּתנוּעת ראש כּלפּי קבוּצת הפּוֹלנים – הם שָאני, אבל…

– כּלוּם אין אני פּוֹלני? – הפסיקוֹ הד"ר פּוֹנר.

– ודאי שפּוֹלני הוּא, אבל גם יהוּדי. שלשוֹם נמנעתי מלהתערב בּויכּוּחוֹ עם דבוֹשיק. מרי התרעם עליו, אבל הדין עם דבוֹשיק. מה לוֹ למר וּלכל אוֹתם הענינים כּמוֹ הקתוֹליציזם, הרוֹמאנטיקה האבּירית שבּעבר?

הד"ר פּוֹנר התחיל מתרגש, וּכבר לא בּלחש קרא:

– מה שיָקר לפּוֹלנים יקר גם לי!

– אבל הלא יש גם לנוּ משהוּ בּעבר, בּעבר שלנוּ…

הד"ר פּוֹנר טרף בּידוֹ סמוּך אצל אזנוֹ, כּמטריד זבוּב:

– אח! יעזוֹב מר את “העבר שלנוּ”. מה יש שם? וּמה אנוּ יוֹדעים עליו? לנוּ יש פּוֹלין ותוּ לא.

– זהוּ שאינוֹ יוֹדע… מן החוֹבה לידע…

הד"ר פּוֹנר דיבּר בּנעימת עלבּוֹן:

– אבל יסלח לי, יסלח לי, מרי הד"ר… טוֹב שלא שוֹמעים אוֹתוֹ עכשיו אחרים. הוּא סוֹתר את נאוּמיו הפּאטריוֹטיים בּבית־הכּנסת…

–העבר הוּא ענין לחוּד, והפּאטריוֹטיזם שוּב ענין לחוּד… – השיב הד"ר אסתרין. אבל משראה את בּן שׂיחתוֹ הנרגש מזַמן את עצמוֹ להשיב לוֹ, מיהר והוֹסיף: – אבל נניח את כּל הויכּוּח הזה… לא כּאן המקוֹם… למה נחזוֹר על דברים שכּבר נשמעוּ בּינינוּ לא פּעם?

והשׂיאוֹ לענין אחר.

אחרי הקריאה הלך בּנדיקט וּבא אצל אחוֹתוֹ וּבקוֹל נמוּך שאל מתוֹך תרעוֹמת:

– ואנדה! למה עשׂית זאת?

– מה עשיתי? – התַממה אחוֹתוֹ.

– הצחוֹק שלך… הרי זה מעליב. פּשוּט, לא מן הנימוּס…

היא ראתה את דבוֹשיק הוֹלך וּבא, עשׂתה עצמה כּאינה רוֹאָה אוֹתוֹ והחזירה לאחיה בּמתכּוון שדבוֹשיק ישמע:

– איני אוֹהבת פּאטריוֹטים שמעדיפים לישב בּביתם וּלהלהיב אחרים שיֵלכו הם להלחם.

– סליחה, ואנדה! – פּתח דבוֹשיק.

לא הספּיק להגוֹת את שתי המלים הראשוֹנוֹת והיא החזירה אליו את פּניה בּתנוּעה נמרצת, כּוּלה תמיהה כּביכוֹל לראוֹתוֹ מדבּר אליה, והפסיקתוּ:

– שוּב סליחה?

– בּרצוֹני לוֹמר לך רק את זאת: את טוֹעה. כּבר שלחתי את בּקשתי להתגייס בּאחת הפּלוּגוֹת…

– אימתי עשׂה מרי את זאת?

זה שנים, מקטנוּתם כּמעט, היוּ למוּדים לדבּר זה אל זה בּגוּף שני, וּמששמע אוֹתה מדבּרת אליו בּגוּף שלישי, נעווּ פּניו בּאיזוֹ העוָיה משוּנה. אף מהשאלה גוּפה נתבּלבּל קצת, וּבקוֹל כּהה השיב:

– היוֹם… בּבּוֹקר. וכי מה? מה כּוָנתה בּשאלתה?

– לא כלוּם. דרך צלחה.

– ו… וזה הכּל?

– דוֹמני שכּן. וּמה לוֹ עוֹד?

– להתראוֹת. אני מאחל למרתי כּל טוּב.

החזיר את פּניו ויצא מן הטרקלין.

כּיוָן שיצא הוּקל לה לואנדה. כּאילוּ אוירוֹ של הטרקלין נשתנה ונעשׂה קל לנשימה. ראתה מרחוֹק את המשרתת הפּוֹלנית עוֹמדת בּפּתח וּמחפּשׂת את מי בּעיניה. עמדה והלכה אצלה לשאוֹל לרצוֹנה. בּפנים של מסתוֹרין תחבה לה המשרתת לתוֹך כּפּה מכתב ונסתלקה. מיד, בּוֹ בּמקוֹם, פּתחה ואנדה את המעטפה, הוֹציאה מתוֹכה פּתק ועברה עליו בּמבּט מרפרף. שתים־שלוֹש שוּרוֹת כּתוּבוֹת בּחפּזוֹן וּבאוֹתיוֹת טרוּפוֹת (הכּתב ידוּע לה), בּלא תאריך וּבלא פּניה אל המקבּלת בּשמה: “נתקבּלה ידיעה שהלילה ישיבה חשוּבה בּבית־הממשלה. דנים בּאמצעי אימתנוּת חמוּרים. המרכּבה שלנוּ תמתין לך מחר בּשבע בּסימטת־האוָזים. השמידי את הפּתק. ו…”

ואנדה הפכה את המעטפה מצד אל צד. משראתה שכּלוּם לא כּתוּב עליה, השליכה אוֹתה על אחד הכּסאוֹת ויצאה אל חדר־הבּגדים. לא היה שם איש. בּתוֹך קרני צבי מנחוֹשת התלוּיוֹת בּכּוֹתל היוּ כָּלים והוֹלכים שני נרוֹת דוֹלקים. קראה לאוֹרם את הפּתק בּשניה וּביתר תשׂוּמת־לב, ואחר כּך שׂרפה אוֹתוֹ בּלהבת הנר, מעכה וּפּיזרה את האֵפר וחזרה אל הטרקלין. ארשת פּניה – השלוָה עצמה, כּאילוּ כּלוּם לא אירע. ואילוּ עצביה היוּ מתוּחים מאד. בּיקשה בּעיניה בּין האוֹרחים את ווֹלפזוֹן ולא מצאה אוֹתוֹ. הלכה לבקשוֹ בּחדרים אחרים: אף שם לא היה. מיד חשה עייפוּת בּכל גוּפה. שוּב לא פּנתה אל איש בדברים; אל הפּוֹנים אליה היתה משיבה בּחיוּך וּבשׂפה רפה. ראתה כּסא באיזוֹ זוית ריקה, הלכה וצנחה עליו בּאפס־כּוֹח. וּבלבּה היתה מהרהרת:

– אֵל הרחמים! הללוּ אין מעלים על דעתם כּלל שצריכים הם כּבר לחזוֹר סוֹף־סוֹף לביתם.

 

פּרק ששי    🔗

למחרת בּשש בּבּוֹקר, כּשהתריסים בּביתוֹ של בּרגר היוּ מוּגפים עדיין ודריו שקוּעים בּשינה, יצאה ואנדה מחדרה וּבפסיעוֹת חשאיוֹת הלכה ונכנסה בּחדר־הבּישוּל. שם מצאה את המשרתת הפּוֹלנית כּבר עסוּקה בּמלאכתה. על שוּלחן ארוֹך עמדוּ מגוּבּבים תלי צלחוֹת, קערוֹת, מזלגוֹת, סכּינים, כּוֹסוֹת וכוֹסיוֹת, עם שיירי מאכלוֹת וּמשקאוֹת. על הכּירה כּבר רתחוּ מים בּקוּמקוּם לבישוּל הקהוָה, והמשרתת הפיחה בּכנף־אוָז אש מתחת לקדרה גדוֹלה מלאה מים בּשביל הדחת הכּלים. משראתה את גברתה הצעירה נכנסת אליה בּשעה לא רגילה זוֹ, נבהלה:

– בּוֹקר טוֹב, אדוֹנתי! – קראה – מה אירע? למה השכּימה קום?

– בּוֹקר טוֹב, זוֹסיה! – השיבה הנערה – אני זקוּקה לסיוּעך, זוסיה! שׂמלוֹת הקבּצנית, אַת יוֹדעת… כלוּם עדיין הן בּחדרך?

– שוּב? אוֹי, אדוֹנתי, אדוֹנתי! אני מתיראה מאד שלא יִגמר הדבר בּכי טוֹב. מרתי משׂחקת בּאש. וּמה יאמר האדוֹן כּשיִודע לוֹ?

– אם אַת תשמרי את לשוֹנך, לא יֵדע האדוֹן כּלוּם.

– אבל מפּני מה אדוֹנתי דוקא? המעט בּחוּרוֹת בּוארשה?

– אַל תדבּרי הרבּה. אם אוֹמרים לאדם: לך! הרי עליו לילך, בּלא חקירוֹת וּדרישוֹת. הבינוֹת?

– לפחוֹת תשתה אדוֹנתי ספל קהוָה. הרי הקוּמקוּם כּבר רוֹתח.

– אין פּנאי, זוֹסיה!

– רק שנים־שלוֹשה רגעים. הריני תיכף…

יצאוּ שתיהן מחדר־הבּישוּל אל המדרגוֹת האחוֹריוֹת הפּוֹנוֹת אל החצר. למטה בּדיוֹטה הראשוֹנה מאחוֹרי המדרגוֹת היה חדר קטן מוּקצה למשרתת. לשם נכנסוּ שתיהן ונעלוּ מאחריהן את הדלת.

אחר רבע שעה יצאה משם המשרתת בּלוית אִכּרה צעירה לבוּשה בּלוֹיים כּקבּצנית המחזרת על הפּתחים. מטפּחת צמר מהוּהה, שאין לעמוֹד על גוֹנה, מכסה את ראשה וּקשוּרה מתחת לסַנטרה בּשתי כּנפוֹת המנטפוֹת על לבּה; תרמיל גדוֹל תלוּי לה בּצדה; על רגליה, בּמקוֹם גרבּים, כּרוּכוֹת מטליוֹת והן נעוּלוֹת בּסנדלי היטנא מרוּפּטים. בּידה מַטה סיקוּסים פּשוּט.

– ישמוֹר האל את מרתי ויצליח בּידה. – אמרה המשרתת עם שעשׂתה עליה את סימן השתי־וערב – תצא מרתי בּעזרת האל ותחזוֹר בּשלוֹם… אבל בּבקשה ממנה, תמתין נא קצת. השׂערוֹת אינן כּשוּרה. – ותוֹך כּדי דיבּוּרה החזירה אל מתחת למטפּחת שבּראש הקבּצנית קווּצה ערמוֹנית אחת שבּיצבּצה ויצאה אל מצחה.

– להתראוֹת, זוֹסיה!

– בּשם אלוֹהים, בּהצלחה…

הקבּצנית יצאה אל החצר, וּמן החצר אל הרחוֹב הלוֹך וצלוֹע, הלוֹך וטפוֹח בַּסנדלי־ההיטנא שלה על גבּי אַבני המדרכה ומקישה, עם כּל פּסיעה וּפסיעה, בּמַטה, כּאדם שגוֹרר בּקוֹשי את רגליו היגעוֹת מרוֹב נדוּדים. היא ידעה שיצאה בּשליחוּת מסוּכנת, שכּל חייה תלוּיים לה עתה מנגד. פּעמים אחדוֹת כּבר יצאה בּשליחוּת דוֹמה לזוֹ כּמחזרת על הפּתחים אל משׂרדי הזשאנדארמריה והממשלה. בּחלקת לשוֹנה היתה קוֹנה את לב השמשים, שוֹמרי־הסף והשוֹטרים; היתה חוֹדרת גם אל הפּקידים. הללוּ אהבוּ את לשוֹנה השנוּנה של הקבּצנית החיננית וּמרוֹב היוֹתם מתלוֹצצים וּמלהגים עמה היתה מערימה להוֹציא מפּיהם קטעי ידיעוֹת הדרוּשוֹת לחפצה. משוּם מה בּטחה בּעצמה שאף הפּעם לא תהיה כּל תקלה בּדרכּה ודעתה היתה זחוּחה עליה. החזיקה טוֹבה לעצמה שמכּל בּנוֹת וארשה דוקא היא נבחרה לשליחוּת זוֹ. אילוּ ידע זאת ווֹלפזוֹן! חבל שאינוֹ רוֹאה אוֹתה בּכך… וחבל שהרחוֹבוֹת בּשעה זוֹ ריקים מאדם. אילמלא עבר מישהוּ והיה זוֹרק לה נדבה, היתה מוּבטחת שההסוָאָה עלתה יפה.

הרחוֹבוֹת היוּ שקטים, התריסים מוּגפים, החנוּיוֹת סגוּרות. אי־משם נשמעוּ גלגלי כּרכּרה על המרצפת. עבר בּקצה הרחוֹב אדם בּסינר לבן עם תריס עוּגוֹת־לחם על ראשוֹ ונעלם בּאחד המבוֹאוֹת. בּדממת הרחוֹבוֹת היוּ תלוּיוֹת בּנוֹת־קוֹל פּסיעותיה וּנקישוֹת מַקלה, וזה עירבּב עליה את מנוּחתה. פּתאוֹם שמעה מאחריה פּסיעוֹת. פּסיעוֹת משוּנוֹת, חשאיוֹת, רכּוֹת כּמתגנבוֹת, בּלוית איזה קוֹל מתכת פּוֹזז. כּלל היה בּידה שלא להחזיר את ראשה לאחוֹריה, שלא להסתכּל לצדדין. המשיכה לגרוֹר סנדליה הטוֹפחים, להקיש בּמַקלה על גבּי המרצפת ולצלוֹע להלן לתוּמה. אבל הפּסיעוֹת שמאחריה משוּנוֹת הן, חשאיוֹת כּל כּך וּמתוּנוֹת… בּרי שהן עוֹקבוֹת אחריה. וקוֹל פּוֹזז זה – מה הוּא? דרבוֹנוֹת, דרבנוֹת שוֹטר? מחשבה זו הלמה את ראשה בּמהלוּמת בּן־פּטיש, מהלוּמה אחת חדה וּמכאיבה. גמרה בּדעתה שלא להכּנס אל סימטת־האוָזים שהמרכּבה מזוּמנת לה שם. ועברה אל המדרכה שמנגד. והנה – וַי, וַי! אוֹתן הפּסיעוֹת ואוֹתוֹ קשקוּש קל של דרבוֹנוֹת עוֹקבים אחריה, אחריה… כּלוּם כּבר נתגלה כּל הענין, עד שלא הספּיקה להוֹציאוֹ לפוֹעל? כּלוּם הלשינוּ? לא יכלה להשתיק את נקיפוֹת לבּה, שקוֹלן, כּמדוּמה לה, נשמע בּחוּץ. היתה מפסיעה וּמצלעת לה מתוּן מתוּן, ואף התכּופפה בּמקצת כּאדם חוֹלה ועברה להלן מסימטת־האוָזים. לבסוֹף עמדה להשיב רוּח כּביכוֹל, נאנחה והשתעלה, ואגב כּך זרקה, כּאילוּ שלא בּמתכּוון, מבּט זהיר לאחוֹריה… וּפרצה בּצחוֹק: אחריה עמד כּלב גדוֹל וּמסוּרבּל שפּרץ מסוּכּתוֹ והוּא משוֹטט תוֹעה בּרחוֹב עם שהוּא גוֹרר אחריו דליל שרשרת… ירקה, הניפה עליו את מקלה וקראה: “הלאה, מנוּוָל!” הכּלב נרתע פּסיעה אחת לאחוֹריו ועמד והסתכּל בּה בּעינים טוֹבוֹת ועגוּמוֹת, תוֹהה עליה ועל כּעסה. מבוּיֶשת וּבלב שפוּי הזדרזה וחזרה אל סימטת־האוַזים.

מרכּבה סגוּרה רתוּמה לשני סוּסים פּטימים חסמה את מבוֹא הסימטה. ליתר זהירוּת הסתכּלה לצדדין וחיש מהר דחקה את עצמה בּרווח הצר שבּין כּוֹתל הבּית וּבין המרכּבה, קפצה חיש לתוֹכה וסגרה את הדלת. הרכּב נוֹפף את שוֹטוֹ מעל לראשי הסוּסים, והמרכּבה עם וילאוֹת משוּלשלים על חלוֹנוֹתיה התחילה עוֹברת בּמהירוּת רבּה את רחוֹבוֹת הבּירה. לא יצאוּ עשׂרה רגעים והיא נכנסה אל חצר אחת מרוּבּעת של בּתי־מלאכה וסדנאוֹת, ושם עמדה. הרכּב הפך את ראשוֹ אל האשנב שמאחריו ולחש: “אפשר”. הקבּצנית יצאה, התחמקה מהר מתוֹך החצר וכיוונה את פּסיעוֹתיה הכּבדוֹת והטוֹפחוֹת על אבני המרצפת, אגב נקישוֹת המַטה, אל בּית־הממשלה.

החצר הגדוֹלה, עם רחבת הדשא והפּרחים ועם שׂדרוֹת האלוֹנים סביב סביב, מוּקפת היתה משלוֹש רוּחוֹתיה גדר־סוֹרג גבוֹהה. רוּחה הרביעית סתוּמה על־ידי בּנין לבֵנים אדוּמוֹת בּן שתי דיוֹטוֹת, שמשמש בּית דירוֹת לשמשים, לרצים, לשוֹמרי־הסַף ולמשטרה. חלוֹנוֹת הבּנין הזה וּפתחיו מוּפנים כּלפּי פּנים אל החצר. כּלפּי חוּץ כּתלוֹ אטוּם כּמעט. הקבּצנית עקפה את גדר־הסוֹרג, עם שהיא קוֹדה לפני הזקיפים שעמדוּ לפני כּל שער שבּשלוֹש הרוּחוֹת. לפני אחד מהם עמדה וּפשטה את ידה לנדבה. הזקיף הסתכּל בּה בּבוּז וקרא: “פּ’שלא ווֹן” (הסתלקי מכּאן)!.. בּת זנוּנים!" היא עברה לכל אוֹרך הכּוֹתל האטוּם של בּנין־הלבנים, עד שהגיעה אל פּשפּש בּרזל קטן; סמוּך אצל הפּשפּש היה חלוֹן קטן, החלוֹן היחידי שבּכל הכּותל. הרתיקה בּמקלה על גבּי הפּשפּש.

החלוֹן נפתח ויד אשה הוֹציאה מבּעדוֹ פּרוּסת לחם. הקבּצנית נטלה את הפּרוּסה, נשקה אוֹתה ושילשלתה אל התרמיל מתוֹך עתרת ברכוֹת.

– את היא זאת, פֶלציה? – שאלה האשה מבּעד לחלוֹן.

– הן, אדוֹנתי החביבה! הן, אדוֹנתי היקרה! – השיבה הקבּצנית בּקוֹל בּכייני וחלוּש – בּוֹקר טוֹב, אדוֹנתי! מה שלוֹמה?

– טוֹב.

– תוֹדה לאל. וּמה שלוֹם האדוֹן?

– גם הוּא בּריא.

– תוֹדה לאל. ישלח לכם אלוֹהים בּריאוּת וחיים ארוּכּים.

– הכּנסי, פלציה, ותשתי כּוֹס תה.

הקבּצנית לא המתינה שיפצירוּ בּה, ונכנסה בּפתח הפּשפּש שנפתח לפניה אל אַבּוּל צר ששם היתה גם דלת הכּניסה אל דירת השוֹער. זה היה חדר לא גדוֹל, וּבוֹ עמדה כּירה, לפני הכּירה שוּלחן וספסלים סביבוֹ; בּקרן־זוית עמדה מיטה גדוֹלה וּממעל לה על הכּתלים תמוּנת האֵם הקדוֹשה מעוּטרת בּפרחי אַלמָוֶת מאוּבּקים, אל הכּוֹתל מוּדבּקים גם תמוּנוֹת וציוּרים גזוּרים מעתוֹנים. עם כּניסתה עשׂתה הקבּצנית קידוֹת כּלפּי אוֹתה זוית והצטלבה פעמים רבּוֹת וּבמהירוּת.

בּה בּשעה נכנס גם השוֹער הזקן שעמד רגע והסתכּל בּה. וּכשזוֹ הפכה אליו את פּניה, תהה קצת ואחר קרא:

– דוֹמני, אם איני טוֹעה… שזוֹ היא פלציה, לא? בּוֹקר טוֹב לך! מהיכן הרגלים?

– מעוֹלמוֹ של הבּוֹרא, אדוֹני החביב! נוֹדדתי הייתי בּערים ובכּפרים.

– מה שמעת חדשוֹת בּעוֹלמוֹ של הבּוֹרא?

– אוֹי, אדוֹני היקר! בּכל מקוֹם מוֹרדים ושוֹדדים…

– אח־אח־אח… – השיבה בּקוֹלה הבּכייני בּמקצת – מפּני מה שוֹתקת הממשלה? וכי לא איכפּת לה כּלל?

– כּיצד זה לא איכפּת לה! הקוֹזאקים, חוֹשבני, אינם יוֹשבים בּחיבּוּק ידים. הם מבערים אחרי הפּוֹשעים.

– אֶח־אֶח־אֶח… לאדם כּשר וישר סכּנה להיוֹת מהלך בּדרכים.

– מכּל מקוֹם לא לך להתירא. מה יִגזלוּ ממךְ? את תרמילך?

– אני? לי אין יִראה של כּלוּם, בּרוּך האל. אדרבּה, יש שגם השוֹדדים נוִתנים לי מי פּרוּסת־לחם וּמי פּרוּטה, כּשיש להם, כּמוֹ שאני מחבּבת את האל… ואילוּ העשירים, למשל, הסוֹחרים, שאני. הללוּ מתיראים וּמתיראים…

– אַל תדאגי. בּקרוֹב יבוֹא סוֹף מר גם על הרשעים הללוּ. כּבר שוֹפתים להם יוֹרה של פּוּרענוּת כּזוֹ, של פּוּרענוּת כּזוֹ, שלא ישכּחוּה לעוֹלם…

– כּה יהי רצוֹן… מה, למשל, יעשׂוּ להם? יתלוּ אוֹתם?

– וּמה אתּ סבוּרה? ילטפוּ אוֹתם? אמש, שמעתי, היתה ישיבה שם – בּתנוּעת־ראש החוָה על בּית־הממשלה שבּחצר – וגמרוּ להוֹציאם מכּל החוֹרים והסדקים שהם מסתתרים שם כּפשפּשים…

– כּה יהי רצוֹֹן! לוַאי, לוַאי!.. מאת מי שמע זאת אדוֹני? מהנציב עצמוֹ? – שאלה הקבּצנית בּתמימוּת.

השוֹער צחק:

– טיפּשה אַת, פלציה! וכי לא מצא הנציב אדם אחר לספּר עמוֹ? מה אנוּ? אנשים קטנים, שוֹערים. אבל ולאדיק שימש שם אמש בּבית־הממשלה, הגיש תה ושמע… ומה שלוֹם רגלך? רוֹאה אני שעדיין צוֹלעת.

– שבי פלציה! – נכנסה אשת השוֹער לתוֹך דבריהם – למה תעמדי? תנוּחי ותשתי כּוֹס תה.

הקבּצנית עשׂתה עצמה כּלא שוֹמעת, והשיבה לשוֹער:

– רע, רע, אדוֹני היקר! אלוֹהים ענש אוֹתי החוֹטאת בּיסוּרים נוֹראים. טוֹב שיש בּעוֹלם רחמנים וטוֹבי־לב כּמוֹתכם. כּל ימי אני מהלכת, מהלכת בּרגלי החוֹלה וּמאספת נייר, כּל נייר פּסוּל, שלא יצלח לשוּם דבר, טוֹב לי, אני מאספת את הכּל.

– וּמה אַת עוֹשׂה בּנייר הזה?

– אני מוֹכרת. יש בּית־חרוֹשת כּזה שקוֹנה ממני. נראה שעוֹשׂים מן הניירוֹת הפּסוּלים נייר חדש. פּרוּטוֹת אחדוֹת אני משׂתכּרת מזה.

– אם כּן נעשית סוֹחרת? לחַיי! עוֹד עתידה את להתעשר, ואז לא תאבי להשתפּל וּלדבּר עם אנשים כּמוֹנוּ. – צחק השוֹער. אשתוֹ ופלציה צחקוּ אף הן.

– שמא יש לכם, אדוֹני, נייר שאין לכם צוֹרך בּוֹ? – שאלה לבסוֹף.

– מנַיִן לנוּ נייר? וכי כּוֹתבים אנוּ? שׁם בּמשׂרדים יש הרבּה. לכי שאלי את ולאדיק. הסלים מלאים שם נייר שמשליכים אל האשפּה. בּיחוּד בּישיבוֹת, מקלקלים הרבּה נייר. לכי שאלי את ולאדיק.

– כּיצד אגיע אל ולאדיק זה? וכי יִתן?

– ומפּני מה לא יתן? וכי ישׂימם בּתבשילוֹ שבּקדירה? לכי תעברי את החצר, כּל עוֹד אין איש, ותלכי ישר אל בּית־הממשלה. הוּא שם. בּוֹאי ואראה לך.

– והתה, פלציה? – שאלה אשת השוֹער.

– תוֹדה לה, אדוֹנתי היקרה! אין פּנאי. עלי לעבוֹר חלק גדוֹל מוארשה עד שאמלא את תרמילי. תוֹדה רבּה, כּה יעזרך אלוֹהים! אם תתני לי פּסיגת סוּכּר, אוֹמַר לך תוֹדה.

קיבּלה את הסוּכּר, נשקה לוֹ והטמינה אוֹתוֹ בּחיקה מתחת ללסוּטתה, ושוּב בּעתרת בּרכוֹת ואחר הצטלבוּיוֹת כּלפּי תמוּנת האם הקדוֹשה, יצאה מן החדר, והשוֹער אחריה. בּפתח האַבּוּל עמד והראה לה את הדרך אל המבוֹא האחוֹרי של בּית־הממשלה.

הקבּצנית נמנעה מלעשׂוֹת קפּנדריה בּשבילי רחבוֹת הדשא, כּדי שלא תהא נראית לעין ושלא יפסיקה מי בּדרך, אלא התגנבה בּין האילנוֹת, עד שהגיעה אל בּית־הממשלה מאחוֹריו, ושם נכנסה בּפּתח הראשוֹן שמצאה פּתוּח לפניה.

בּפּרוֹזדוֹר ראתה שתי דלתוֹת זוֹ מוּל זוֹ. ניסתה לפתוֹח את האחת בּחשאי, אבל היתה נעוּלה. ניסתה לפתוֹח את השניה: אף זוֹ היתה נעוּלה. מהדיוֹטה העליוֹנה הגיעה אליה המוּלה של קוֹלוֹת, תזוּזת כּלים כּבדים; מישהוּ היה שם מקלל וצוֹעק. הבינה ששם למעלה מכבּדים שמשים את החדרים. טיפּסה ועלתה בּמדרגוֹת עם שהיא משתעלת ונאנחת בּקוֹל: “אוֹי, אֵם קדוֹשה… אוֹ, אלוֹהים!.. אוֹי מַריה הקדוֹשה!..” הדלתוֹת והחלוֹנוֹת בּדיוֹטה העליוֹנה היוּ פּתוּחים, והיא ראתה לפניה שוּרת חדרים מפוּלשים, שלא היתה בּהם נפש חיה. שוּלחנוֹת בּמפּוֹת ירוּקוֹת הוּזזוּ ממקוֹמם, כּסאוֹת עמדוּ לא כּסדרם. בּכל מקוֹם, על השוּלחנוֹת, הכּסאוֹת ועל גבּי הקרקע, התנוֹפפוּ וטוּלטלוּ על־ידי הרוּח ממקוֹם אל מקוֹם עתוֹנים, גליוֹנוֹת משׂרדיים וקרעי נייר. קוֹלוֹת העוֹבדים נשמעוּ מאחד החדרים האחרוֹנים. רגע עמדה בּפּתח כּהמוּמה. משוּם מה התחיל לבּה הוֹלם בּחזקה וּתכוּפוֹת. כּאילוּ מתוֹך חלל החדרים הציצה אליה לפתע כּל אימת הסכּנה שבּמעשׂה שהיא עוֹמדת לעשׂוֹת. מזוית נידחת שבּמוֹחה בּיצבּצה שאלה: שמא תחזוֹר?.. אבל רק לרגע אחד. מיד עבר גוּפה כּעין זרם חשמלי, ונתרעדה כּוּלה. – וּמיד לאחר מכּן נדמם בּה הכּל וּכלוּם לא ראתה לפניה; בּרטט של קדחת התחילה מאַספת לתוֹך תרמילה חיש מהר, חיש מהר כּל נייר וכל פּתקה מעל הקרקע, מעל הכּסאוֹת וּמעל השוּלחנוֹת. משגמרה הלכה והפסיעה בּמנוּחה, כּמוֹ קוֹדם, ונכנסה אל החדר השני. קוֹלוֹת המדבּרים נשמעוּ מחדר צדדי אחר. התכּוֹפפה והתחילה שוּב משתעלת ונאנחת: “אוֹי, אלוֹהי, אלוֹהי!.. אוֹי, אֵם אלוֹהים קדוֹשה…”

– מי כּאן? איזה שד מביא את הלזוּ לכאן? – נשמע קוֹל גערה וּמן החדר הצדדי יצא בּחוּר יחף, בּתחתוֹנים מוּפשלים עד הבּרכּים ובשרווּלי כּתוֹנת מוּפשלים, מזוּין בּמברשת עם קת ארוֹך.

הקבּצנית כּאילוּ לא שמעה את הגערה, הלכה והתקרבה אצל הבּחוּר מחגירה וּמצטלבת.

– מה לך כּאן, מכשפה זקנה? – שאל הבּחוּר.

מן החדר הסמוּך הציצוּ שני נערים וּמַטליוֹת בּידיהם.

– איזוֹ זקנה היא לך? – שאל אחד מהם – כּלוּם אין לך, ולאדיק, עינים בּראשך?

– זקנה או צעירה, אבל מכשפה בּת־זנוּנים. – השיב ולאדיק בּכעס.

– הוֹ־הוֹ־הוֹ!.. – פרצוּ שני הנערים בּצחוֹק.

– השוֹער, יעזרהוּ האֵל, – הסבּירה לוֹ הקבּצנית – אדם טוֹב ורחמן… סח לי: לכי אל ולאדיק… כּך אמר לי… הוּא מכבּד שם את החדרים והוּא יתן לך נייר, אוֹתוֹ ולאדיק אדם טוֹב וּמרחם על עניים, אוֹי־אוֹי, אלי, אלי, חוֹ־חוֹ־חוֹ… – ופרצה בּשיעוּל ממוּשך.

– איזה נייר, לכל הרוּחוֹת?

– נייר… נייר פּשוּט שאין צוֹרך בּוֹ, שמשליכים אוֹתוֹ אל הסל. השוֹער סח לי…

ולאדיק החזיר פּניו אל שני הנערים משתאה: מה היא סחה? קבּצנית זוֹ אין דעתה שפוּיה עליה.

– ניירוֹת של אשפּה? למה לך, לעזאזל, הנייר הזה?

– קבּצנית עניה שכּמוֹתי מצבּרת ניירוֹת בּכל מקוֹם, בּכל מקוֹם, וּמוֹכרת לבית־חרוֹשת… יש בּית־חרוֹשת כּזה שקוֹנה אוֹתם ממני ועוֹשׂה מהם נייר טוֹב… תחת להשליך אל האשפּה, יתן לי והאלוֹהים יעזוֹר לוֹ לאדוֹני ויתן לוֹ בּריאוּת ואריכוּת ימים, אדוֹני…

פתאוֹם התחיל ולאדיק גוֹער בּנערים:

– למה אתם עוֹמדים כּאן בּטלים, בּני כּלבים? לא ראיתם מימיכם אשה? לא אמרתי לכם שהיוֹם יקדימוּ האדוֹנים לבוֹא? לא נספּיק, לא נספּיק, כּמוֹת שאני אוֹהב את אלוֹהי. יבוֹאוּ ויפּרעוּ מכּוּלנוּ… – ואל הקבּצנית – רק אוֹתך אנוּ חסרים כּאן! אין לי פּנאי להתעסק עמך. בּפעם אחרת. ועכשיו מהרי והסתלקי. עוֹד זה חסר לי, שיבוֹאוּ האדונים וימצאוּך כּאן. מהרי וצאי מכּאן! שלא ישתייר כּאן שמץ מריחך!..

– אבל הנייר, אדוֹני החביב… אטוֹל את הנייר ואסתלק מיד… וכי מה עוֹד צריכה אני? השוֹער סח לי: לכי אל ולאדיק, אדם טוֹב הוּא…

– תפּח רוּחך, צרעת שכּמוֹתך! כּמוֹת שאני אוֹהב את אלוֹהי, מעל המדרגוֹת אשליכך… – פּתאוֹם נשתתק ונתן בּה את עיניו – שמעי, פּניך ידוּעוֹת לי. וכי לא ראיתיך כּבר פּעם אחת?

– בּודאי, בּודאי! שמא שכחת, אדוֹני החביב, את פלציה? פלציה הקבּצנית…

– אה, פלציה… רוֹאה אני שהפּנים ידוּעוֹת לי… מה אעשׂה, מהרי אל חדר־הישיבוֹת, הסלים עדיין מלאים שם. מהרי וּטלי את הנייר והסתלקי, שאם חלילה ימצאוּך כּאן שנינוּ נקבּל את שלנוּ…

לא המתינה פלציה הרבּה. נכנסה אל החדר שולאדיק הראה לה. שם עמדוּ על יד הפּתח שני סלים. על גבּי השוּלחן המכוּסה מפּה ירוּקה, היה מוּטל לכל אָרכּו מטאטא עם קת ארוֹך להגן על גליוֹנוֹת הנייר המוּנחים שהרוּח לא תעיף אוֹתם. התחילה הנערה מריקה לתוֹך תרמילה את הנייר מן הסלים, בתנוּעוֹת קדחתניוֹת מהירוֹת. משגמרה את מלאכתה וראתה שיחידה היא בּחדר, מיהרה והסירה מעל השוּלחן את גליוֹנוֹת הנייר הסוֹפג וּשאר הניירוֹת שמתחת לקת המטאטא ותחבה אף אוֹתם לתוֹך תרמילה. אחר כּך התנפּלה על תיק־עוֹר אחד שהיה מוּטל על אדן החלוֹן, מאחרי כּוּרסת הנשׂיאוּת שהתנשׂאה מעל לכל הכּסאוֹת בּראש השוּלחן. תחילה רצתה להכניסוֹ אל תרמילה ולא יכלה: התיק היה גדוֹל הרבּה מן התרמיל. ניסתה לפתוֹח אוֹתוֹ. אבל בּוֹ בּרגע נשמעוּ קוֹלוֹת חדשים מן החדר הראשוֹן. זקפה אזניה, רגע היתה מצוֹתתת, ודמה נקרש בּה מאֵימה. הפּקידים בּאוּ; הם נוֹזפים שם בּולאדיק שהמשׂרדים אינם עדיין מכוּבּדים ומסוּדרים. הם מגַנים וּמאיימים, וּולאדיק בּקוֹל בּכייני: “כּמוֹ שאני אוֹהב את אלוֹהי… כּמוֹ שאני אוֹהב את אלוֹהי, אדוֹני!”… הם הוֹלכים וּמתקרבים, תוֹך כּדי דברי גדוּפים וחירוּפים… מה תעשׂה? היכן תימלט? כּחיה שנפלה בּמלכּודת חיפּשׂה בּעיניה מפלט, איזה מחבוֹא כּלשהוּ. רגע אמרה לקפּוֹץ בּעד החלוֹן. אבל הוּא היה גבוֹה יוֹתר מדי. ורגע לאחר מכּן חלפה מחשבה שבּאיולת בּמוֹחה להסתתר מתחת לשוּלחן מאחרי שוּלי המפּה הירוּקה… פּתאוֹם נתקלוּ עיניה בּמטאטא וּמיד אחזקה בּוֹ כּמוֹ בּעוֹגן הצלה. בּלא היסוּסים כּלשהם נטלה את המטאטא בּידה האחת ואת הסלים בּשניה ויצאה מן החדר בּפסיעוֹת מהירוֹת ומאוּששוֹת, כּאדם טרוּד מאד. את הקת נשׂאה תחת בּית־שחיה עם ראש המטאטא לפניה דוּגמת כּידוֹן מכוּון כּלפּי פּני אוֹֹיב. ואמנם, כּמעט שלא פּגעה בּוֹ בּפניהם של שני פּקידים, שהלכוּ כּנגדה עם תיקיהם תחת זרוֹעם אילמלא הספּיקוּ להירתע לאחוֹריהם.

– תוּף!.. דם כּלבים! אין עינים בּראשך? – קרא אחד בּזעם. – מהרוּ, גמרוּ את מלאכתכם!

– הרי אדוֹני רוֹאה, את חדר־הישיבוֹת כּבר גמרנוּ לכבּד…

– אבל שוּר! – קרא השני – איזה פּרצוּף!..

הראשוֹן נתן עיניו בּקבּצנית וּמיד שככה חמתוֹ והחזיר פּניו אל ולאדיק:

– מהיכן חפרת את האשה הקטנה הזוֹ?

– אני עוֹזרת לו, כּדי למהר לגמוֹר. – הזדרזה הנערה להשיב בּמקוֹמוֹ.

הפּקידים נכנסוּ אל חדר־הישיבוֹת תוֹך כּדי הערוֹת שבּניבּוּל־פּה וּצחוֹק. הקבּצנית זרקה את המטאטא ואת הסלים לולאדיק שעמד נבהל ונחפּז, ויצאה בּפסיעוֹת מהירוֹת; אפילוּ שכחה את חגירתה.

– אח! שֵדה, בּת־זנוּנים… – שמעה מאחריה את קוֹלוֹ של ולאדיקּ, ששבה עליו נפשוֹ.

ירדה בּקפיצוֹת מעל המדרגוֹת, בּלא שהשתעלה אוֹ נאנחה אף פּעם אחת.

את החצר עברה שוּב, בּפסיעוֹתיה הכּבדוֹת והמתוּנוֹת, הטוֹפחוֹת בּסנדלי־ההיטנא אגב חגירה, אבל בּלא מקל־הסיקוּסים: אוֹתוֹ שכחה בּחדר־הישיבוֹת.

בּחצר הסדנאוֹת וּבתי־המלאכה מצאה את המרכּבה שלה. פּתחה אותה אבל לא נכנסה, אלא זרקה לתוֹכה את תרמילה, לחשה שתים־שלוֹש מלים לרכּב והלכה לה בּרגל, לאחר שהתקינה על ראשה את מטפּחתה כּדי שתאפיל יוֹתר על פּניה. עברה בּפסיעוֹת פּזיזוֹת דרך רחוֹבוֹת וסימטאוֹת צדדיים, עד שהגיעה אל חצר בּיתוֹ של ה' בּרגר, וּמשם – ישר אל חדרה של זוֹסיה, שמאחוֹרי המדרגוֹת האחוֹריוֹת…

מסבּאתוֹ של יאנוּש היתה מן העממיוֹת והקטנוֹת בּיוֹתר. בּלא כּל סימן של קישוּט חיצוֹני שהוּא, כּאילוּ התכּוונה לטשטש את עצמה, כּדי שהעוֹברים והשבים לא יתנוּ את דעתם עליה. דלת הכּניסה, מפוּחמת מרוֹב שנים וּבלא כּל מאוֹר שהוּא, היתה שקוּעה כּמוּצנעת למטה מן המדרכה והיוּ יוֹרדים אליה בּשתי דרגוֹת. על החלוֹן היחידי, אצל הדלת, תלוּיה בּין בּיוֹם וּבין בּלילה יריעת רשת, שמן החוּץ אין לראוֹת בּעדה כּלוּם מן הנעשׂה בּפנים. מסבּאה זוֹ משמשת מקוֹם ועידה למרדנים הפּוֹלניים הן מן האצילים והמשׂכּילים והן מפּשוּטי העם, כּגוֹן “בּעלי־הפּגיוֹנוֹת” של המשמר הלאוּמי. כּאן גם מרכּז “הדוֹאר האזרחי”, העוֹבד בּחשאי בּמקוֹם הדוֹאר הממשלתי; לכאן מביאים את המשלוֹחים, וּמכּאן יוֹצאוֹת נערוֹת לכל חלקי העיר למסרם לבעליהם.

בּאוּלם הארוֹך והצר של המסבּאה שרוּיה כּל היוֹם אפלוּלית של בּין־השמשוֹת. אוירוֹ כּחלחל מעשן המקטרוֹת והסיגארוֹת, והוּא נע ומתאבּך כל פּעם שנפתחת הדלת. בּשעה עשׂר בּבּוֹקר האוּלם ריק כּמעט מאדם, חוּץ משנים־שלוֹשה אִכּרים בּמלבּוּשי עגלוֹנים שיוֹשבים כּאן תמיד, אף־על־פּי שבּחוּץ אין לראוֹת כּלי־רכב שממתינים להם… היוֹם יוֹשב כּאן זיגמוּנד ווֹלפזוֹן עוֹד מתשע שעוֹת וּמחצה. פּעמיים שתה קוֹניאק, כּדי להפיג את שעמוּם הבּטלה, והרבּה לעשן. כּיוָן שהגיעה השעה העשׂירית, התחיל מסתכּל מפּעם לפעם בשעוֹנוֹ; עם כּל צל שחוֹלף לפניו על התקרה, הוא הוֹפך את פּניו אל החלוֹן שמאחריו וּמציץ מבּעד לרשת־הוילוֹן בּחוּץ. המחוֹגים של שעוֹנוֹ מתנוֹעעים וּמתקדמים. השעה מתקרבת כּבר לעשׂר וּמחצה, והיא עדיין לא בּאה. עם תנוּעת המחוֹגים הלך וגדל קוֹצר־רוּחוֹ. משיצאה מחצית השעה, הבין שהיא לא תבוֹא עוֹד ועל חינם הוּא מחכּה. גמר בדעתוֹ לעמוֹד ולילך מכּאן. ואף־על־פּי־כן לא עמד ולא זע. הסמיך ראשוֹ בּאגרוֹפוֹ והפך והפך בּהרהוּריו. בּעצם היה צריך לעמוֹד ולילך אצל בּרגר ולראוֹת מה אירע שם. אבל היא גזרה עליו שלא לעבוֹר עוֹד את מפתן בּיתם. כּיצד יעבוֹר על גזירה זוֹ? וּמה יאמר? מה יאמר? בּמה יתנצל? יאמר בּפשטוּת שקצרה נפשוֹ לישב בּמסבּאה וּלהמתין, הוֹאיל והיא לא בּאה אל השעה הקבוּעה… לא. אין זוֹ מן המידה, וקשה… אלא מה? מה יעשׂה והיא לא עמדה בּדיבּוּרה ולא בּאה? וּמי יוֹדע אם תבוֹא…

עם שהוּא יוֹשב ונוֹטל עצוֹת מעצמוֹ, לא הרגיש בּדבר שהדלת נפתחה וּואנדה נכנסה בּפסיעוֹת פּזיזוֹת וַחשאיוֹת כּמתגנבת. לא הגבּיה ראשוֹ אלא בּשעה שהנערה כּבר היתה ניצבת עליו וּמסתכּלת בּוֹ בּחיוּך של מבוּכה מבּעד לצעיף השחוֹר והארוֹך שירד על פּניה. היא עמדה לפניו הדוּרה כּל־כּך בּמעיל הפּלוּסין שלה הארוֹך עד למטה מהבּרכּים והמהוּדק אל חמוּקי גזרתה הצעירים והנאים. בּכל דמוּתה היה משהוּ כבוּש ומסוּיג. ידה הנעוּלה בּכסית־סוּחתיָן שחוֹרה שׂיחקה בּמטריה, ואת ידה השניה לא הוֹציאה בּמבוּכתה מתוֹך הידוֹנית ליתן לוֹ שלוֹם, רק אמרה:

– הבטחתי לבוֹא, והריני לפניך…

זימוּנד נתחלחל משהוּ ונזדקר מעל מקוֹמוֹ בּקריאת תדהמה: “אח, ואנדה!” פּניו צהלוּ משׂמחה והוּא מילמל:

– כּבר סבוּר הייתי שלא תבוֹאי… הלא נדבּרנוּ בּעשׂר… אבל אחת היא, בּוֹאי, נשב וּנדבּר…

– לא, אין לי פּנאי. זמן מרוּבּה לא אוּכל להשתהוֹת כּאן. נצא לטייל קצת. בּחוּץ נוֹח יוֹתר לדבּר.

– מוּטב. – הסכּים. זרק מטבּע על השוּלחן וּשניהם יצאוּ.

– מפּני מה אֵחַרת כּל כּך לבוֹא? – שאל מיד לאחר שנסגרה מאחריהם הדלת.

– אחר כּך, אחר כּך… – והוֹשיטה לה את זרוֹעה.

רוּח צוֹננת וּטחוּבה נשבה כּנגדם עד שלא יכלוּ להפסיע אלא אם כּן הרכּינוּ ראשיהם כּנגד הרוּח. הרוּח הדבּיקה את צעיפה אל פּניה. אי אפשר היה לפצוֹת פּה, שכּן הצעיף היה נכנס אל בּין שׂפתוֹתיה השׂוֹחקוֹת.

– לא. – אמר זיגמוּנד – כּך לטייל אני מסרב. אי אפשר…

– אין אנוּ רחוֹקים מן הגן הסאכּסי. שם אין רוּח.

– מוּטב.

אחר רגעים מספּר נכנסוּ בּאחד משערי הגן. הגן היה שוֹמם. האילנוֹת עמדוּ עדיין בּמערוּמי החוֹרף, ואילוּ על סוֹכיהם כּבר הוֹריקוּ והשתחמוּ פּקעים וּמרחוֹק נראה כּאילוּ אבקה ירקרקת מכסה אוֹתם. פּוֹעלים אחדים בּמריצוֹתיהם עבדוּ בּשבילים. כּאן בּאמת פּסקה הרוּח. זקן אחד טייל כּאן עם כּלבּוֹ. נערה משרתת חגוּרת סינר לבן עברה בּחפּזוֹן בּאחד השבילים עם סל על זרוֹעה.

– מה טוֹב פּה! – קראה ואנדה והפשילה את צעיפה על מגבּעתה – איזה שקט! נכּנס לכאן ונשב. – והיא הכניסה אוֹתוֹ לתוֹך שׂדרת ערמוֹנים צרה – שׂדרה זוֹ חביבה עלי מתמיד. בּקיץ, כּשהאילנוֹת מכוּסים עלים, יש כּאן תמיד צל וריח טוֹב מן הערמוֹנים… אבל עכשיו כּאילוּ פּתחוּ כּאן חלוֹנוֹת מכּל צד.

היא פּיטפּטה כּל הזמן; הוּא שתק והמתין.

– אבל חבל שאי אפשר לישב בּשוּם מקוֹם. – אמרה – כּל הספסלים רטוּבּים. מילא, בּין כּך וּבין כך אין לי הרבּה פּנאי.

– וּבכן, ואנדה, עכשיו אני רוֹצה לשמוֹע.

– מה אתה רוֹצה לשמוֹע?

– מפּני מה חל עלי האיסוּר לבוֹא אצלכם?

היא שתקה ונלחצה אליו יוֹתר.

– מפּני מה את שוֹתקת?

צחקה צחוֹק קל וכבוּש:

– ואם לא אגיד?

– אם לא תגידי הרי זה יהיה רע מאד מצדך.

– מוּטב. אהיה רעה ולא אספּר.

– ואנדה! – קרא – הרי לשם כּך נפגשנוּ הבּוֹקר. הלא אמש נדבּרנוּ…

ואנדה עמדה לרגע קט ונתנה בּוֹ עיניה עִם שפּניה הפכוּ חמוּרוֹת־עצבוֹת. ואחר פּסעה להלן וּבקוֹל משוּנה שאלה:

– זיגמוּנד! הלא ידידים אנוּ… הלא אתה אוֹהב אוֹתי, לא כן?

– פּשיטא! פּשיטא!

– ואם אבקש ממך לעשׂוֹת עמי חסד, חסד גדוֹל, תעשׂה? לא תסרב?

– מה הן השאלוֹת הללוּ? הלא יוֹדעת את…

– הן, הן, יוֹדעת אני… אבל רצוֹני לשמוֹע מפּיך בּמפוֹרש: תעשׂה אוֹ לא תעשׂה את בּקשתי? אמוֹר!

– אעשׂה.

– אם כּך, אני מבקשת ממך, זיגמוּנד, שלא תשאל ולא תחקוֹר אוֹתי בּענין שדיבּרנוּ בּוֹ אמש… אם רק אין את נפשך לגרוֹם לי צער גדוֹל… – וּמשהרגישה תנוּעת רתיעה בּגוּפוֹ הוֹסיפה: – לא! לא! אין זוֹ מליצה סתם… אני אוֹמרת לך בּכל לשוֹן של כּוֹבד־ראש: אם נפשך למנוֹע ממני יסוּרים… שוֹמע אתה? יסוּרים! אל תעשׂה זאת, אל תשאלני. אני מבקשת זאת ממך, חביבי!

את המלים האחרוֹנוֹת אמרה בּתחנוּנים כּאלה, שנתגלגלוּ בּלבּוֹ רחמים עליה, והבין שאין הוּא צריך לדחוֹק עליה בּשאלוֹתיו. נתעצב ורטן מתוֹך אכזבה:

– מה שאמרת לי אמש טילטל את שנתי כּל הלילה. חיכּיתי לבּוֹקר, לשעה הקבוּעה… חיכּיתי, חיכּיתי כּל הבּוֹקר, והנה עכשיו עלי לשוּב כּלעוּמת שבּאתי, כּלוֹמר בּלא כּלוּם… המסתוֹרין הללוּ עשׂוּיים להוֹציאני מן הדעת…

– אני מבינה, אני מבינה. אבל מה אעשׂה? מה אעשׂה?.. כּך הוּא… שמא אתה סבוּר שלי לעצמי קל? אף אני לא ראיתי שינה כּל הלילה. יוֹדע אתה מפּני מה אֵחַרתי? משהתחילה השעה הקבוּעה ממשמשת וּבאה, נפל עלי פּחד. האמינה, פּחד כּזה נפל עלי… שמא תכריחני להסבּיר לך הכּל, ואני איני יכוֹלה. בּפשטוּת גמוּרה: קשה לי, מבין אתה?.. וּלפיכך התלבּטתי בּחדרי, התרוֹצצתי ברחוֹב אֵילך ואֵילך… אתה צריך להבין, זיגמוּנד…

היה הרבּה מן האמת בּמה שאמרה. כּל הלילה לא ראתה שינה מרוֹב היוֹתה רגוּשה בּגלל המעשׂה שנצטוותה לעשׂוֹת בּבּוֹקר, אבל גם בּגלל השׂיחה עם ווֹלפזוֹן הצפוּיה לה. כּיצד תוּכל לספּר לוֹ על דלוּתם שבּאה עליהם פּתאוֹם כּל־כּך? כּיצד תספּר לוֹ על סיכּוּיי אביה להשבּיח את עסקי בּית־החרוֹשת שלוֹ על־ידי נשׂוּאיהם? ויוֹתר שהיתה מהרהרת בּדבר יותר נתחַוור לה שאם תספּר לוֹ את הדברים כּמוֹת שהם, לא תוּכל אחר כּך לשאת פּניה אליו, והוּא יִמָצא נעלב: לא יסלח את המזימה לעשׂוֹת מסחר בּרגשוֹתיו… הבּוֹקר, בּדרכּה אל המסבּאה, שוּב פשטוּ בּה הרהוּריה אלה. ועכשיו לאחר המעשׂה שנעשה בּבית־הממשלה, וּכשבּמשׂרד הממשלה החשאית כּבר יוֹשבים וּמחטטים בּניירוֹת וּמפענחים את הרשוּם על הנייר הסוֹפג שהמציאה להם, בּוֹערת בּה התשוּקה לספּר לוֹ אוֹ לפחוֹת לרמוֹז לוֹ על המעשׂה שהיה בּבּוֹקר. בּקוֹשי רב כּבשה את יִצרה…

הוּא עמד פּתאוֹם עם שהוּא מחבּק עדיין את זרוֹעה. תלוּ עיניהם זה בּזה. היא הבּיטה אליו בּמבּט של תחנוּן, כּמבקשת על נפשה. פּתאוֹם חלץ את זרוֹעוֹ מתחת זרוֹעה, אחז בּידה בּרטט על עוית, וּבקוֹל מרעיד:

– וּבכן, ואנדה… וּבכן… פּירוּש הדבר… נגמר בּינינוּ… הכּל?

– למה? מפּני מה? – שאלה כנבעתת – אנוּ יכוֹלים להפּגש… מזמן לזמן… לא בּבּית, כּמוּבן… אין בּנפשי להפסיק כּך… אפשר שבּהמשך הזמן יבוֹא שינוּי ויתוּקן הכּל… עלינוּ להאריך ברוּחנוּ וּלהמתין…

לא כּך חשבה ואנדה אמש וּבשעה שהלכה אל המסבּאה. אבל פּניו היוּ נַעוים בּצער כּזה, קוֹלו מרעיד כּל כּך, וידוֹ לוֹחצת כּל כּך את ידה. והריהי אוֹהבת בּאמת את האיש הזה. ועתה יוֹתר מתמיד.

לבּוֹ של זיגמוּנד נתישב קצת על־ידי דברי ואנדה. כּאילוּ התחיל מתעוֹרר כּוּלוֹ לתחיה. בּעיניו נדלק שביב חדש, מוּזר וכמעט מפחיד. הטיל את שתי ידיו על כּתפיה עם שפּניו קרוֹבים קרוֹבים אל פּניה ועיניו נעוּצוֹת בּעיניה, כּמבקש להציתן בּשביב הבּוֹער בּהן… הה! מבּט זה וּתנוּעה זוֹ של הפּנים המתקרבים לאִטם אל פּניה, – כּל זה ידוּע לה. נזכּרה פּתאוֹם מה שאירע בּה לפני זמן־מה בּחדרה, ולבּה גָוַע בּה מיִראָה וּממתיקוּת שמתקרבת וּבאה.

– ואנדה! – נשם בּפניה מתוֹך לחישה – הלא אני כּה אוֹהב אוֹתך…

– ואף אני… – נפלט נֶשב של דיבּוּר מבּין שיניה ההדוּקוֹת.

חיבּק אוֹתה בּשתי זרוֹעוֹתיו והצמיד את פּיו אל פּיה. תוֹך כּדי נשיקה זוֹ הרגישה בּשתי זרוֹעוֹתיו האמיצוֹת הלוֹחצוֹת אוֹתה יוֹתר ויוֹתר אל לבּוֹ, וכל גוּפה נענה לזרוֹעוֹת אלוּ. היתה לה הרגשה שכּוּלה עטוּפה בּהן, כּוּלה דבוּקה וּצמוּחה על לבּוֹ. בּנשיקתה את כּל נשמתה יצקה לתוֹכוֹ, בּלא שיוּר כּלשהוּ… הרי זה נמשך רק רגעים ולה היה דוֹמה שעוֹמדים הם כּך דבוּקים וּממוּזגים יחד מן העוֹלם ועד העוֹלם…

ואחר כּך הלכוּ שניהם מאוּשרים ושוֹתקים. לא היה צוֹרך עוֹד לדבּר. גם לא היה על מה לדבּר.

פּתאוֹם נזכּרה ושאלה:

– מה השעה?

– אחת־עשׂרה וּמחצה.

– אח! אֵחרתי… הסבתה תכעס עלי. כּבר אקבּל ממנה מנה הגוּנה…

– נצא ואני אלַווך אל בּיתך.

– לא כּי כּאן נתפּרש… אגב, מה היה לך אמש שכּל כּך אֵחַרת, וּכּשבאת היה מראך קוֹדר כּל כּך, כּמו…

– כּמוֹ מי?

– כּמוֹ בּיירוֹן, כּמוֹ טשיילד הארוֹלד.

וּשניהם צחקוּ.

– איני זוֹכר עוֹד, – אמר – מסתמא הרגשתי את עצמי לא בּטוֹב. מצב־רוּח כּזה…

– שמעת אמש את דבוֹשיק מקריא את שיריו?

– לא. מששמעתי שמַזמינים אוֹתוֹ להקריא, עמדתי והלכתי.

– אין אתה אוֹהב אוֹתוֹ.

– לא בּיותר.

ואחר רגע הוֹסיף:

– ואף הוּא אינוֹ אוֹהב אוֹתי.

– מילא, – אמרה – אם הוּא אינוֹ אוֹהב אוֹתך, הרי זה מסתבּר. – וּשניהם צחקוּ – ואִילוּ אתה? מה יש בּלבּך עליו?

– איני אוֹהב אנשים עקמנים, לא גלוּיי־פּנים, שעוֹשׂים רוֹשם כּחוֹרשים עליך מזימוֹת. תמיד דּוֹמה עלי שמן הצוֹרך להזהר ממנוּ… לעוֹלם לא תדע מה בּחלחוּליוֹתיו… – ופּתאוֹם, על־ידי איזה קישוּר־מחשבוֹת נעלם. – היוֹדעת את שזאיוֹנטשיק נשׂוּי?

– מי? זאיוֹנטשיק? חַ־חַ־חַ…

– ושיש לוֹ בּת נכת־רגלים…

– מה אתה סח? אדם זה, אני אוֹמרת לך… הרי זה הוּא עקמן. הוּא חשוּד בּעיני. למה העלים את זאת ממנוּ כּל הזמן? מתאַווה אני לידע מי אשתוֹ של בּר־נש זה. הלא תמיד אני בּדעה זוֹ שאין תוֹכוֹ כּברוֹ, שיש בּוֹ בּדיבּוֹרוֹ וּבגינוּניו מגניבת־דעת וּמאחיזת־עינים. אבל מנַיִן לך כּל זאת? – תוֹך כּדי דיבּוּרם יצאוּ מן השער אל הרחוֹב – מכּאן אני הוֹלכת לבדי. מנַיִן לך שהוּא נשׂוּי? אמש הרבּית שׂיחה עמוֹ. אם מפּיו קיבּלת את זאת, אל תאמין.

– לא. נסעתי לפּארגה לקנוֹת פּרחים. שם יש גנן אחד בּעל חממה גדוֹלה. אצלוֹ יש למצוֹא כּל מיני פּרחים בּכל עוֹנה שהיא. והנה אני רוֹאה אדם הוֹלך כּפוּף ועוֹמס על גבּוֹ כּמוֹ משׂא כּבד, ילדה אוֹ נערה, כּך, בּערך, כּבת עשׂר אוֹ שתים־עשׂרה. הנערה היתה, כּנראה, כּבדה מפּני שהוּא היה כּפוּף כּמעט עד לקרקע… נערה בּעלת גוּף, שמנמוֹנת… בּידיו המוּפשלוֹת לאחוֹריו היה חוֹבק את רגליה, ותחת בּית־שחיוֹ זוּג קבּיִם. מכּאן שהיא בּעלת מוּם. אדם זה משך משוּם מה את עינַי מן הרגע הראשוֹן. ראיתי משהוּ מוּכּר לי באדם זה. קפצתי מעל הכּרכּרה, סילקתי לעגלוֹן ועקבתי אחר אוֹתוֹ האיש; עברתי אל המדרכה השניה והסתכּלתי בּזוּג הזה. הוּא לא ראני הוֹאיל וּפניו היוּ כּבוּשים בּקרקע, ואילוּ אני הכּרתיו מיד. זה היה זאיוֹנטשיק שלנוּ…

– ואנוּ לא ידענוּ כּל זאת. משוּנה, משוּנה…

– השתדלתי שלא ירגיש בּי. כשלוֹשת רבעי השעה ליויתי אוֹתוֹ מרחוֹק. המסכּן היה עייף מאד. בּכל חמישה רגעים היה עומד לפוּש. תקפתני סקרנוּת לראוֹת להיכן הוּא הוֹלך עם משׂאוֹ, היכן הוּא דר…

– ראית היכן הוא דר?

– אח, אילוּ ראית את בּית דירתוֹ! בּפּראגה, בּסימטה מרוּפשת אחת. כשלוֹשת־רבעי שעה הלכתי אחריו, כּמוֹ שאמרתי, ואפשר יוֹתר. בּינתים החשיך מאד, והוּא נעלם מעיני, כאילוּ נבלע בּתוֹך האדמה. הרבּה זמן בּיקשתיו, חזרתי על חצרוֹת וסימטאוֹת… שם הסימטאוֹת והחצרוֹת נוֹשכוֹת זוֹ בּזוֹ…כּדאי לראוֹת זאת פּעם… לבסוֹף בּאתי אל הסימטה של הפּריזאי שלנוּ. בּאמת, היית צריכה להיוֹת שם. סימטה קטנה וחשכה. רפש. אחר כּך, כּמה זמן הייתי צריך להתנקוֹת מן הרפש הזה!.. בּתים נמוּכים עם גגוֹת תבן, כּמוֹ בּכּפר. עברתי מבּית אל בּית והייתי מציץ בּחלוֹנוֹת, עד שמצאתיו. חדר עם קרקע מחֵמר. לא מנוֹרה, לא נר דוֹלק. על הכּירה בּערה אש שהאירה בּמקצת את החדר. לפני הכּירה עמדה אשה וּבחשה בּקדירה. בּישלה משהוּ. את פּניה לא ראיתי. אל השוּלחן ישב זאיוֹנטשיק. אף את פּניו לא ראיתי. הוּא ישב בּגבּוֹ אל החלוֹן. לא הרחק מן השוּלחן, סמוּכה אל הכּוֹתל עמדה מיטה, ועליה היתה ישוּבה אוֹתה נערה נכת־הרגלים. זוּג הקבּיִם עמד נשען אל המיטה. נערה עם שׂערוֹת פּשתן וּפנים די חינניוֹת, הייתי אוֹמר אפילוּ יפה… היא צחקה בּקוֹל ילדוּתי ונעלס כּל כּך, ממש זוּג מקשקש. זאיוֹנטשיק סיפּר לה, כּנראה, סיפּוּר־מעשׂה מגוּחך, שהצחיק אוֹתה ואת האם, מפּני שאף זוֹ החזירה פּניה מהכּירה וצחקה עמהם.

– שמע! – קראה ואנדה – הרי זה נוֹרא מענין… עכשיו אני מבינה מפּני מה אֵחרת כּך אמש. מציאה כּזוֹ שבּאה לידך אתה לא תחמיצה… על מה הייתם משׂיחים אמש כּל הערב?

– איני זוֹכר עוֹד בּדיוּק. כּלוּם את חוֹשדת בּי שהאזנתי לכל פּטפּוּטיו? נזרקה מפּי המילה “פּריז”, והוּא מיד קלט אוֹתה. הרי את יוֹדעת אוֹתוֹ… מיד פּתח עלי בּרז של פּטפּוּטי הבלוּת עד לאין סוֹף. ואילוּ אוֹתה שעה כּשראיתיו עם בּתוֹ בּעלת־המוּם, ולאחר מכּאן… משוּנה! לא תאמיני אם אוֹמַר לך, שרחש בּי איזה רגש חדש כּלפּיו…

– רגש חדש?

– קשה לי לברר את זאת. מעין בּוּשה… התבּיישתי… הן, הרגשתי מעין צוֹרך לתקן מה, לפצוֹתוֹ… שטוּת כּזוֹ! הרי כּל הערב הייתי ישוּב אצלכם כּמשוּי מן המים… חַ־חַ־חַ! עד לאוֹתוֹ ערב לא עלה על דעתי שיש לזאיוֹנטשיק שלנוּ חוּלשה אל זקנוֹת. אשתוֹ, עד כּמה שיכוֹלני לדוּן על־פּי ראיה חטוּפה, היא זקנה, הרבּה זקנה ממנוּ. וּזכוּרה אַת את הרוֹמאן שלוֹ, החדצדדי אמנם, עם הסבתה שלך?

– אבל הרי הוּא נשוּי! איני מבינה…

– אין בּכך כּלוּם. כּל פּריזאי הגוּן מצוה שתהא לוֹ פּילגש, כּלוֹמר כּלבלב וּפילגש. וכל המרבּה בּפילגשים הרי זה משוּבּח…

– מה עוֹד תקשקש לי בּלשוֹנך? בזאיוֹנטשיק תתעתע ולא בּי… אילוּ סיפּרת את כּל זאת אמש, וכי יכוֹל אתה לשער את הרוֹשם שהיית עוֹשה? ח־ח־ח… אבל, אֵלי! הסבתא שלי! היא תהרגני… שלוֹם לך! להתראוֹת!

בּחטיפה לחצה את ידוֹ וּברחה לה.

– ואנדה! ואנדה! המתיני – צעק מאחריה – היכן? אימתי בשניה? הגידי…

תוֹך־כּדי־ריצה החזירה אליו את פּניה, זרקה לוֹ בּאויר אֵילו מלים שאָזנוֹ לא קלטה ונעלמה ממנוּ בּאחת הפּינוֹת של הרחוֹב.

זיגמוּנד לא סיפר לה את כּל עוֹמק הרוֹשם שזאיוֹנטשיק עשׂה עליו אמש. הרי זיגמוּנד היה כּל הימים מלגלג עליו יוֹתר מכּל רעיו; איזה עוֹנג מיוּחד היה לוֹ לשטוֹת בּוֹ. והנה בּאה תמוּנה זוֹ בּרחוֹב וּבבּית וטפחה על לבּוֹ, וּמשהוּ נדלק בּוֹ מטפיחה זוֹ… זיגמוּנד הוּא מטבעוֹ מאוֹתוֹ סוּג האנשים טוֹבי־הלב, עדיני־הנפש וחלוּשי־האוֹפי שהרגשתם עמוּקה ודעתם לא תקיפה. זיגמוּנד ידע את חוּלשוֹתיו, וּכדי לחפּוֹת עליהן היה למוּד לדבּר על עצמוֹ ועל אחרים בּאירוֹניה. כּמוֹ כּל אדם שאינוֹ בּטוּח בּעצמוֹ, היה חוֹשש מפּני רגשוֹתיו החזקים אוֹ מתבּייש בּהם, ושוֹקד לכבּוֹש אוֹתם וּלהעלימם מעיני הבּריוֹת. אלא שלא תמיד היה הדבר עוֹלה בּידוֹ. ואילוּ בּשעה שהיה נתקל בּאדם חלוּש־אוֹפי כּמוֹתוֹ שאין בּוֹ העוֹז להתנגד וּלהתגוֹנן, היה זיגמוּנד מלגלג עליו מתוֹך צוֹרך לכסוֹת על מוּמיו של עצמוֹ. ואמש, למראה זאיוֹנטשיק ההוֹלך שחוח תחת נטל משׂאוֹ, פּניו בּוֹצצוֹת זיעה וּורידי צוָארוֹ המשוּרבּב תפוּחים, דוּגמת בּהמה סחוּפה וּמעוּנה מוֹשכת בּעוֹל שלמעלה מכּוֹחוֹתיה, – נפתחוּ עיניו לראוֹת את האדם מצד אחר, שכּל עצמוֹ של האדם הוּא יוֹתר מחוֹמר לצחצוּח שינַיִם של בּטלה. הוּא, זיגמוּנד בּן־המזל, המפוּנק שלא טעם טעם עוֹל מימיו, הוּא הבּטלן המאוּשר, ראה פּתאוֹם את עמידתוֹ דל וריק כּלפּי חברוֹ הסוֹבל והנענה בּדוּמיה וּבצנעה; נתחַוור לוֹ שהוּא, זאיוֹנטשיק, עוֹלה עליו, טוֹב ממנוּ מאיזה צד שעדיין לא הוּברר לוֹ כּל צרכּוֹ; שכּל לעגי הבּטלה, כּל חיצי ליצנוּתוֹ וּשנינתוֹ שהיה משלח בּחברוֹ זה, כּמה תפלים הם. הוּא התבּייש אוּלי זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּחייו. אבל את כּל זאת לא יכוֹל לספר לואנדה…

כּל היוֹם, אחר פּגישתוֹ עם ואנדה, לא פּסק זיגמוּנד מלהרהר בּה. אבל בּערב נזכּר פּתאוֹם בּזאיוֹנטשיק, והתעוֹררה בּוֹ משוּם מה התשוּקה לראוֹתוֹ שוּב. בּרגיל היה מסתמא דוֹחה את הרגש הזה שלא ראה בּוֹ אלא סימן לחוּלשתוֹ הסנטימטאלית, ואפילוּ היה מתבּייש בּו בּסתר לבּוֹ. ואילוּ הפּעם לא התחכּם הרבּה ולא בּיקש חשבוֹנוֹת רבּים וּכמוֹ סהרוּרי קפץ לתוֹך הכּרכּרה הראשוֹנה שנזדמנה לוֹ וציוָה להסיעוֹ לפּראגה. כּמתגנב הלך וּבא אצל החלוֹן שעמד כּנגדוֹ אמש. הפּעם לאוֹרוֹ של נר חֵלב נעוּץ בּפי בּקבּוּק ישבה האשה וסרגה, וזאיוֹנטשיק נתן לבתוֹ שיעוּר־הוֹראה בּצרפתית. הוּא קרא בּקוֹל מלה מלה כּשהוּא מדייק בּהגָיית כּל הברה, והיא חזרה על המלה בּאוֹתה ההגייה ואחר כּתבה אוֹתה בּמחבּרת. רגע אחד או שנַים עמד שם זיגמוּנד ואחר כּך חזר אל הכּרכּרה שעמדה והמתינה לוֹ בּקרן הרחוֹב. הוּא לא היה מאוֹתם האוֹהבים לחטט בּנפש עצמם, ועל כּן לא שאל את עצמוֹ למה עשׂה את זאת, למה עמד כּגנב אוֹ מרגל מאחוֹרי חלוֹנוֹ של אדם זר. בּוֹ בּערב, לאחר שחזר לביתוֹ, הסיח את דעתוֹ מן ההרפּתקה הזאת, וזאיוֹנטשיק עצמוֹ, כּמדוּמה, נשכּח מלבּוֹ.

ימים אחדים לא חשב עליו כּלל, ופעם אחת פּגע בּוֹ בּרחוֹב כּשהוּא נחפּז לאיזה מקוֹם וּפניו קשוּרים בּדאגה. זיגמוּנד עיכּבו:

– להיכן, מר זאיוֹנטשיק? שלום למר!

מכּיוָן שראה את זיגמוּנד נעלמה מעל פּניו חוּמרת הדאגה וּבעיניו ניצנץ חיוּכוֹ הרגיל המתרפּס והערמוּמי כּאחד:

– אה! שלוֹם, שלוֹם, מר ווֹלפזוֹן! אני ממהר אל תלמיד אחד… אחרתי קצת. – ואמר למהר להלן.

– ימתין קצת, מר זאיוֹנטשיק! שמא לא רצוּי לוֹ שאתלַוה אליו?

– אדרבּה ואדרבּה. בּבקשה ממנוּ…

– הריהוּ ממהר לעבוֹדה, ואני מטייל לי, הוֹלך בּטל. –אמר ווֹלפזוֹן מטעם לא מוּבן לעצמוֹ.

זאיוֹנטשיק השמיע “חי־חי” קל:

– הכּל תלוּי בּמזל: זה נברא לעבוֹדה וזה לבטלה – ושוּב: חי־חי־חי…

– מזל, הן… אמר זיגמוּנד – ואף־על־פּי־כן אל יחשוֹד בּי שאני אוֹכל ואיני עוֹשׂה. יש גם לי עסקים. אבּא מזמן לי אֵילו עסקים. בּמקוֹם שיש להשׂתכּר, אבּא אוֹמר לי: “זיגמוּנד! רוֹצה אתה לטפּל בּעסק זה וזה? לא תפסיד”. ואני: “מהיכי תיתי. אדרבּה”. ואני נמצא כּמעט תמיד נשׂכּר. כּאן בּאמת יד המזל, אם רצוֹנוֹ בּכך… הנה, למשל, בּימים האלה התעסקתי בּאיזה ענין קטן, של למה ולא כּלוּם, אני אוֹמר לוֹ, ונשׂכּרתי סכוּם הגוּן, ואם תמצא לוֹמר אפילוּ גדוֹל. אבל איני יוֹדע מה לעשׂוֹת בּממוֹני… לצבּוֹר, לחסוֹך איני יכוֹל; אין זה מטבעי. אני מחלק בּין חברים… בּתוֹרת הלוָאוֹת, כּמוּבן מאליו… אם יחזירוּ לי, איני יוֹדע. וכי מה איכפּת לי? כּלוּם לאשתי ולילדָי עלי לדאוֹג? אגב, עוֹד נשתייר לי קצת ממה שנשׂכּרתי, ואם בּרצוֹנוֹ של מר… איזוֹ הלוָאה לא גדוֹלה יוּכל גם מר לקבּל ממני. וכי חבר גרוּע הוּא מאחרים?.. בּשׂמחה, מר זאיוֹנטשיק, אַלוה לוֹ. בּפרעוֹן לא אהיה דוֹחק עליו, כּמוּבן מאליו, כּנהוּג בּין ידידים… לכמה זקוּק הוּא? אני בּרצוֹן… – הוּא סיים את דבריו בּגמגוּם מתוֹך פּקפּוּק, מפּני שזאיוֹנטשיק שהיה שוֹמע אוֹתוֹ בּשתיקה כּשהוּא מרפרף בּעיניו בּחלל האויר, הטיל בּוֹ פּתאוֹם מבּט ערמוּמי שוֹהה כּאוֹמר: מה הלצה חדשה זוֹ שהמצאת? שׂחק בּאמך, אוֹתי לא תרמה… בּווֹלפזוֹן נתעוֹרר חשד שבּן־שׂיחתוֹ עמד על כּל הבּדוּתה שבּסיפּוּרוֹ ואינוֹ מאמין אף לדבר אחד מדבריו – בּאמת, מה זאיוֹנטשיק! יאמין לי… אין לוֹ אלא לוֹמר לי מלה אחת ויקבּל ממני כּמה שיש בּידי… למה הוא שוֹתק? שמא… אינוֹ מאמין לי? בּאמת, וּבתוֹם לבב, מר זאיוֹנטשיק!

– לא! חס ושלוֹם! אני מאמין לוֹ מאד. וכי למה לא אאמין? הלא ידוּע שאני שוֹטה וּמאמין לכל דבר. טבעי הוּא בּכך. וּביחוּד אני מאמין למי שאוֹמר דבר טוֹב, ולא איכפּת לי אם אחר כּך מתבּדה הדבר הטוֹב, לא איכפּת לי, חי־חי־חי… אבל בּנוֹגע להצעתוֹ, אני מוֹדה למר: אין לי צוֹרך, לפי שעה… תלמידים יש לי די הצוֹרך, ואפילוּ יוֹתר מזה. בּאים וּמתחננים לפנַי שאתן שיעוּרי־הוֹראה לפחוֹת שלוֹש פּעמים בּשבוּע אוֹ אפילוּ פּעמַים בּשבוּע… ואני מוּכרח לסרב. וכי כּמה שעוַת בּיוֹם יכוֹל אדם לעבוֹד? הרי יש גבוּל גם לכוֹחוֹ של אדם. שבח לאֵל, אין לי צוֹרך בּהלוָאוֹת. ואם תמצא לוֹמר, מר ווֹלפזוֹן, בּינינוּ לבין עצמנוּ, אגלה לוֹ סוֹד: הספּקתי גם לחסוֹך לי איזה סכוּם, כּך… עגלגל, חי־חי… הוּא רוֹאה, טבעי שוֹנה מטבעוֹ. ואני איני יוֹדע מה לעשׂוֹת בּוֹ… רוֹאה הוּא? אף אני איני יודע… כּלוֹמר, איני יוֹדע היכן אפקיד את ממוֹני. אוֹמרים שהבּאנקים בּימינוּ אינם בּטוּחים בּיוֹתר. מרוּבּוֹת פּשיטוֹת־הרגל בּימינוּ. בּלא ממוֹן – דאגה; ועם ממוֹן הדאגה כּפוּלה ומכוּפּלת, חי־חי־חי… שמא יוּכל מר ליעץ לי עצה טוֹבה?

הפּעם זיגמוּנד הוּא שלא האמין לזאיוֹנטשיק. וּבכדי להראוֹת לוֹ שדבריו נאמנים עליו, אמר בּכוֹבד־ראש:

– האמת היא שאֵלַי לא הגיעוּ ידיעוֹת על פּשיטוֹת־הרגל שאדוֹני מספּר עליהן. מכּל מקוֹם… לא נעים לי לוֹמר לוֹ זאת, גזירה שמא אהיה חשוּד כּנוֹגע בּדבר, אבל בּלב טהוֹר אוּכל ליעץ לוֹ שאם יפקיד את ממוֹנוֹ בּבּאנק של אבּא מוּבטחני בּטחוֹן גמוּר שלא יפסיד אף פרוּטה לא מן הריבּית ולא מן הקרן…

זאיוֹנטשיק הוֹדה לוֹ על העצה הטוֹבה ונתפּרש ממנוּ בּחפּזוֹן.

ווֹלפזוֹן הפסיע יחידי בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּברוּח עכוּרה, כּאדם שבּא להערים והערימוּ עליו, תיעתעוּ בּוֹ ועזבוּהוּ בּמפּח־נפש…

 

פּרק שביעי    🔗

עמדוּ ימים מעוּננים. נשבוּ רוּחוֹת טחב קשוֹת וּמן השמים המכוּסים מפלשׂי עוֹפרת יוֹרדים קילוּחי גשמים צוֹננים ודוֹקרים; פּעמים הם פּתוּכים אף בּפתוֹתי שלג קלים שמתמַסמסים דרך נפילתם. דוֹמה שנשתנוּ מעשׂי בּראשית ועל סף האביב חוֹזר שוּב החוֹרף.

בּימים אלה מסיקים בּביתוֹ של הבּאנקיר ווֹלפזוֹן את תנוּרי הרעפים שמפיקים חוֹם כּבד וקשה לנשימה. חוֹם כּבד זה אינוֹ פּוֹסק מחדרי הבּית עוֹד מן החוֹרף בּעבוּר הנכדה הקטנה שנוֹלדה כּאן לפני ששה חדשים.

היה יוֹם ראשוֹן לשבוּע, סמוּך לשעה השמינית בּערב. בּחדר האוֹכל הגדוֹל דלקה, תחת כּוֹבע משי לבן, מנוֹרה שעמדה בּקצה השוּלחן, וּלפניה ישבוּ שתי נשים, אם וּבתה, והיוּ עסוּקוֹת אשה בּמלאכתה. האם, אשה זקנה, מסוּרבּלת בּשׂר, גיבּעת קצת, עם פּנים חלקוֹת עדיין, עגוּלוֹת וטוֹבוֹת, מתחת לקפלט כּבד, סוֹרגת שׂמיכה לנכדתה מצמר ורוֹד. ראשה מרעיד כּאילוּ בּקצב לצינוֹריוֹת המתנוֹעעוֹת בּידיה בּזריזוּת מרוּבּה, ושׂפתוֹתיה רוֹחשוֹת בּלא הפסק. יש שהיא פּוֹרשׂת את המַטלית הסרוּגה על גבּי השוּלחן, מחליקה עליה בּכפּה, מתבּוֹננת אליה, ושׂפתוֹתיה רוֹחשוֹת, רוֹחשוֹת. הבּת, סֶסיל, אֵם הנכדה, כּבת־שלוֹשים־וארבּע, יוֹשבת לפני ספר פּתוּח, אבל היא מעיינת בּוֹ מתוֹך פּיזוּר־רוּח. מפּעם לפעם היא תוֹלה עיניה בּשעוֹן־הקיר הגדוֹל, המטקטק לוֹ בּחשאי, בּפני עצמוֹ, עטוּי כּוּלוֹ צל.

– רק שמוֹנה פּחוֹת רבע! – לא התאפּקה ססיל וקראה – השעוֹת נגררוֹת בּמתינוּת, דוקא בּשעה שקצרה רוּחך.

– אין השעוֹן מצפּה לאוֹרחים, וּמשוּם כּך אינוֹ מזדרז. – השיבה הזקנה.

– חוֹששתני שזיגמוּנד ישכּח לנסוֹע אל הרכּבת להקדים את פּניהם. אלפי ענינים מטרידים אוֹתוֹ ודעתוֹ פזוּרה.

– הענינים של זיגמוּנד… – נאנחה האם.

– ולָך, אמא, אין דאגה אחרת אלא לזיגמוּנד.

– וכיצד לא אדאג ולא אפחד? כּלוּם איני יוֹדעת בּמה הוּא עוֹסק? ימח שמם של ה“פּוֹלאקים” הללוּ…

– לא הוּא היחידי.

– לאחרים ידאגוּ אמוֹתיהם שלהם.

– אל תשכּחי, אמא, שזיגמוּנד אינוֹ תינוֹק עוֹד, וקרוֹב הדבר שהוּא יוֹדע להיזהר.

– כּבר ראינוּ, כּבר ראינוּ כּיצד הוּא יוֹדע להיזהר. הרי פּעם, כּמדוּמני, כּבר קיבּל לקח טוֹב, ועדיין לא למד. זוּנדיל (האם אינה רגילה בּשמוֹת בּניה הלוֹעזיים) אינוֹ יוֹדע שהוּא משׂחק בּאש. ואם פּעם עלה בּידי אבּא להוֹציאוֹ מבּית־האסוּרים, כּלוּם בּטוּחה את שיעלה בּידוֹ גם בּשניה?

ססיל הניחה את ידה על ספרה, נשענה אל גב הכּסא ושקעה בּהרהוּריה. כּשבּאה לוארשה, בּחדשי הריוֹנה האחרוֹנים, מפּסקוֹב עיר מגוּריה (הוֹאיל וּבפּסקוֹב לא היתה מילדת שיש לסמוֹך עליה), וּמצאה את אחיה שטוּף בּתנוּעת המרד הלאוּמי שהקיף את פּוֹלין, היה הדבר תמוּה בּעיניה וּמעוֹרר דאגה. אמת, עוֹד בּימי ישיבתם בּקוֹבנה, והיא אז נערה בּבית אביה וזיגמוּנד תלמיד בּגימנסיה, עוֹד אז, זכוּרה היא, היה הנער פּעמים מדבּר בּהתלהבוּת על מלחמת מצוה בּעד שחרוּר פּוֹלין. אז היתה מלגלת עליו ותוֹלה את דברי התרברבוּתוֹ בּנערוּת שיש בּוֹ; לכשיִגדל – כך היתה משתדלת להפיס דעתם של הוֹריה – לכשיִגדל תתישב דעתוֹ עליו. ואִילוּ האב, שמעוֹלם לא היה רוֹדה בּבנוֹ, היה בּדאגה כּמוּסה מעלה עליו את הכּתוּב: “וּפי אויל מחיתה קרוֹבה”. ואילוּ עכשיו מצאה את מצב הדברים חמוּר. זיגמוּנד אינוֹ עוֹד תלמיד הגימנסיה, אלא צעיר מבוּגר, מהנדס; בּאוּמנוּתוֹ אינוֹ עוֹסק ואת כּל ימיו מוֹציא לבטלה בּעניני פּוֹליטיקה, ואף הספּיק כּבר לטעוֹם טעם תפיסה. האם נהלכת כּצל וּבוֹכה בּמסתרים, והאב, כּדרכּוֹ, יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּפסוּק, מלעיג, בּפני בּנוֹ, על אוֹתם הפּוֹחחים המרדנים, שלוֹבשים עוֹז בּלשוֹנם ולבּם לב שפנים. אבל רוּחוֹ עכוּרה עליו. הוּא קיוָה שססיל תשפּיע על אחיה שיפשפש בּאוּמנוּתוֹ כּדי שלא תשָכח ממנוּ אוֹ יפשוֹט ידוֹ בּמסחר, וּבלבד שלא ילך בּטל; שכּן רק הבּטלה מביאה לידי פּוליטיקה של הבל וּמעשים של מבַלי־עוֹלם. ואִילוּ ססיל נמנעה מלהתערב בּעניני אחיה הוֹאיל וידעה שלא תוֹעיל כּלוּם, ולמה תטיל מרירוּת בּיניהם? בּין כּך וּבין כּך היתה מצירה עם הוֹריה וידה קצרה להוֹשיע.

שוּב תלתה עיניה בּשעוֹן. עוֹד מעט והילדה תקיץ. הרכּבת, שבּה עוֹמדים בּעלה וּבניה לבוֹא מפּסקוֹב, תגיע לוארשה דוקא בּשעה שהיא מיניקה את ילדתה, אביה טרוּד אוֹתה שעה מאד ואין מי שיקדם את פּניהם חוּץ לזיגמוּנד.

– שכחתי, אמא, שלאפּונר קבע היוֹם ראיוֹן לזיגמוּנד, אבל שכחתי בּאיזוֹ שעה, בּשבע אוֹ בּשמוֹנה. חוֹששתני שיִדחה את הפּגישה מפני הראיוֹן.

– לאפּוּנר שלך! – רטנה הזקנה – אף הלזה על ראשי. הוּא כּבר עוֹמד תקוּע לי כּאן. – והחוותה בּאצבּעה על גרוֹנה.

ססיל חייכה:

– מאימתי לאפּוּנר הוּא “שלי”?

– כּל הימים את: לאפּוּנר הא ולאפּוּנר דא, הכּלל: לאפּוּנר, לאפּוּנר… מה ה“יחוּס” הגדוֹל הזה, איני יוֹדעת.

– בּאמת איני יוֹדעת, אמא, מה יש לך בּלבּך עליו.

– הרי זה הוּא שמוֹשך את זוּנדיל שלנוּ בּחָטמוֹ לכל מקוֹם שרוֹצה.

– זיגמוּנד גדוֹל מלאפּוּנר בּשנים. ושמא הוּא שמוֹשך את לאפּוּנר?

– לאפּוּנר אינוֹ מאוֹתם שמוֹשכים אוֹתם. לי יש חוֹטם לעמוֹד על ריחם של הבּריוֹת.

– את נפרעת מלאפּוּנר על שבּנך שוֹטה וניתן ל“משיכה בּחוֹטם”.

– שניהם כּאחד טוֹבים. ואף־על־פּי־כן איני יוֹדעת למה הוּא תקוּע בּביתנוּ כּל הימים?

– ראשית, אמא, אינוֹ תקוּע כּאן כּל הימים. אדרבּה, הלא את שבּאת אליו פּעם בּטענוֹת וּתלוּנוֹת על שהוּא מתרחק מבּיתנוּ וּבא אצלנוּ לעתים רחוֹקוֹת. ושנית, “קרוֹבוֹ” של הבּעל הוּא גם “קרוֹבה” של האשה… אמת, “קרוֹב” רחוֹק הוּא…

– מהנ, בּן בּנה של פּרסת־הבּרזל של רגל הסוּס…

מן הפּרוֹזדוֹר הרחוֹק נשמע צלצוּל. שתי הנשים הפכוּ ראשיהן אל הדלת.

נכנס לאפּוּנר.

– הרי הוּא לפניך! – אמרה הזקנה אל בּתה – חבל שלא דיבּרנוּ בּרגע זה בּמשיח. אפשר שהוּא היה בּא בּמקוֹמוֹ של מר.

הצעיר החוָה קידה לזקנה, שהוֹשיטה לוֹ את קצוֹת אצבּעוֹתיה. ואחר נשק את כּפּה של ססיל (הזקנה עדיין לא התרגלה אל מנהג זה הנהוּג בּפּוֹלין לנשק ידה של גברת; נפשה סוֹלדת מנשיקת־יד זוֹ שאינה נאה, לפי דעתה, אלא לעבדים ולשפחוֹת). ישב על כּסא שהראוּ לוֹ סמוּך אצלן. בּלסתוֹתיו פּרחה אמדוּמית מחמת חוֹם החדר שלפף אוֹתוֹ אחר הצינה שבּחוּץ. השתעל שיעוּל קצר, וּבקוֹל צרוד שאל לשלוֹם הגבירוֹת.

– שוּב הצטנן מר! – אמרה ססיל בּנעימה של נזיפה.

– הן, בּמקצת.

– מה בּחוּץ?

– צינה, רוּח, סַגריר וגוֹעל נפש.

– יסלח לי, מר לאפּוּנר! בּמעילוֹ לא חסרים כּפתוֹרים? הלא הרוָקים, כּידוּע…

– כּוּלם נוֹכחים בּמספּרם המלא! איש לא נעדר! – השיב בּחיוּך, כּדרך ראש פּלוּגה שנוֹתן דין־וחשבּוֹן לקצינוֹ.

– ומה כּוֹרך מר לצוָארוֹ?

– מה החקירה־והדרישה הזוֹ? אני מסרב להשיב. – פּתח בּצחוֹק וסיים בּשיעוּל יבש וּממוּשך.

– רוֹאה מר? – קראה ססיל כּמנצחת – סוֹפוֹ…

– סוֹפי מר?

– מכּל מקוֹם דלקת ריאוֹת אינה דבר מתוֹק.

– בּדברים כּאלה אין לזלזל. – אמרה שׂרה־דבוֹרה, שבּלבּה התחילוּ רוֹחשים רחמים על אדם זה שבּוַדאי יחיד וגלמוּד הוּא, ואין מי שידאג לוֹ, הוֹאיל והוּא רוָק… – קראי, צילה, למארינקה.

– למה היא לך?

– תקדים הפּעם לשפּוֹת את המיחם, וּמר לאפּוּנר ישתה תה חם. אף “גוֹגוֹל־מוֹגוֹל” נעשׂה לוֹ…

לאפּוּנר קיבּל את הערוֹתיהן של הנשים האלוּ בּחיוּך וַתרני. בּלבּוֹ הצחיקוֹ הדבר שמשוּם איזוֹ קירבה משפּחתית מפוּקפקת ראוּ הללוּ את עצמן חייבוֹת בּטיפּוּל וּבדאגה לבריאוּתוֹ. נראה שפּטוּרוֹת הן מכּל דאגה גדוֹלה אחרת ומכּל ענין חשוּב אחר וּמבקשוֹת למלא את חלל חייהן בּדאגוֹת קטנוֹת לאדם זר.

אחר שעה קלה עמד על השוּלחן מיחם רוֹתח עם כּל אבזריו לשתיה. שׂרה־דבורה הניחה את מלאכתה, עמדה והתחילה מתקינה את ה“גוֹגוֹל־מוֹגוֹל”. הוֹאיל וידיה מרעידוֹת קצת, עמדה ססיל למָרֵס את החלמוֹן בּרוֹתחים. לאפּוּנר, משנתפּשטה חמימוּת נעימה בּכל גוּפוֹ, וה“גוֹגוֹל־מוֹגוֹל”³ בּוּסם לוֹ, שאל לשלוֹמה של התינוֹקת.

– המסכּנה, – השיבה האם – היא סוֹבלת מהשינַים שהתחילוּ צוֹמחוֹת.

– וכי יש לה כּבר שינים?

האם והסבתא צחקוּ לשאלתוֹ.

– היא סוֹבלת – הסבּירה ססיל – מפּני שעדיין אין לה שינים, והן רק בּתחילת צמחיחתן. היוֹם, בּשעת ההנקה, חשתי דקירה חדה. מיששתי בּפיה והרגשתי משהוּ קשה וחד. חבל שזה בּמאוּחר קצת. הייתי רוֹצה שתקבּל את פּני אביה ואחיה ושינים בּפיה.

– כּדי שתוּכל לוֹמר להם: “שלוֹם עליכם!”? – ליגלגה הזקנה.

– תמיד את מַלעיגה עלי. חוֹששתני שבּשעה שאני הייתי בּגילה של נכדתך, הייתי אף את אז שוֹטה כּמוֹתי. שמא לָאו?

– את היית אצלי הראשוֹנה. ואילוּ חנה’לה אינה ראשוֹנה אצלך.

– היא הבּת הראשוֹנה.

– שוֹטה תהיי אף עם בּתך העשׂירית.

– העשׂירית?.. מה את סחה, אמא? אין אלוֹהים בּלבּך!

לאפּוּנר נתן עיניו בּשעוֹן, וזרק מפּיו בּקוֹל כּהה, כּמוֹ דרך אגב, רק לצאת ידי חוֹבת נימוּס כּביכוֹל:

– זיגמוּנד אינוֹ בּבּית?

– הוּא סח לי שלשוֹם – אמרה ססיל – שבּשבע אוֹ בּשמוֹנה נוֹעדתם להפּגש כּאן. אבל זיגמוּנד שלנוּ מפוּזר מאד, הן שלוֹ אינוֹ הן ולאו שלוֹ אינוֹ לאו. והנה אני יוֹשבת ודוֹאגת כּל הזמן שמא אף אל תחנת הרכּבת לא יבוֹא בּשעתוֹ.

– מה לוֹ וּלתחנת הרכּבת? – שאל לאפּוּנר.

– עליו להקבּיל את פּני בּעלי והילדים.

בּפני לאפּוּנר לא זע אף עוֹרק קל, וּבמנוּחה ואפילוּ כּמוֹ מתוֹך שעמוּם, אמר בּאוֹתה שׂפה רפה:

– ראָיוֹן? איני זוֹכר, שדיבּרנוּ על איזה ראיוֹן. כּנראה טעוּת כּאן, איזה ערבּוּב דברים…

בּלבּוֹ חרה לוֹ מאד על שזיגמוּנד לא בּא אל השעה הקבוּעה, וביוֹתר חרה לוֹ על שלא שמר את לשוֹנוֹ וּפיטפּט לפני אחוֹתוֹ דברים שהשתיקה יפה להם. בּעצם אין לוֹ עוֹד מה לעשׂוֹת כּאן והיה יכוֹל כּבר לעמוֹד וּלהתפּרש. אבל אחרי הדברים ששמע מפּי ססיל ראה מן הצוֹרך להשאר עוֹד שעה קלה וּלפטפּט עם שתי הגבירוֹת הללוּ על דא ועל הא, כּדי לטשטש את ענין הראָיוֹן. והוּא פּנה אל ססיל:

– אני משעֵר כּמה ישמחוּ שני בּניה על האחוֹת הקטנה שיִמצאוּ כאן.

– וּלמר בּקטנוּתוֹ לא היתה אחוֹת קטנה?

– לאו. אחוֹתי גדוֹלה ממני בּהרבּה שנים. אבל לי בּילדוּתי היתה חברה, ילדה כּגילי. ילדה קפוּזה ועליזה… אז היה שמה שיינדילה, ועכשיו היא קוֹראת לעצמה משוּם מה סיוּזאן… אז היינוּ ילדים בּני שמוֹנה אוֹ תשע. ואני אהבתיה מאד…

– ושוּב לא נפגשתם?

– הן, אחר כּך הייתי פּעם אצלם בּאוֹדיסה. בּשנה האחרוֹנה ללימוּדי בּגימנסיה. זמן רב היתה בּינינוּ חליפת־מכתבים… אבל… בּעצמי איני יוֹדע מפּני מה התחלתי מַשהה וּמַלקיש את תשוּבוֹתי על מכתביה. וזה זמן רב לא כּתבה לי כּלוּם.

– כּך אתם הגברים תמיד. – העירה ססיל הערה של גינוּי.

– עסקים שוֹנים וטרדוֹת היוּ מפּעם לפעם מעכּבים… נערה בּעלת רגשוֹת נעלים, אידיאליסטית, אבל אוֹהבת יוֹתר מדי את רוּסיה ואת תרבּוּתה…

הפסיק בּאמצע ונשתתק… הוּא גוּפוֹ לא ידע למה הוּא מרבּה לספר על ידידת־נעוּריו. לאפּוּנר עם כּל הפּשטוּת והטבעיוּת שנהג בּבני־אדם, היה נרתע מכּל מַגע קרוֹב קצת יוֹתר מן המידה עם בּני־אדם, והיה נזהר מלדבּר עמהם על חייו הפרטיים. אפשר שזֵכר שיינדילה היה יוֹתר מדי חַי בּלבּוֹ ויוֹתר מדי הטרידה אוֹתוֹ הרגשת אשמה כּלפּיה שבּעטיוֹ נפסק הקשר בּיניהם, ואפשר שהשתתפוּתן החמה של שתי הנשים היא שעוֹררה אוֹתוֹ לספּר על ילדוּתוֹ.

ססיל תמכה את לחיה בּכפּה האחת, וּבשניה שׂיחקה בּדפּי הספר, עם שעיניה תלוּיוֹת בּוֹ. אמרה לוֹ משהוּ, והוּא לא יכוֹל לשמוֹע, מפּני שבּאוֹתה שעה תקפוֹ שיעוּל חזק. הדברים היוּ, כּנראה, לבביים מאד, מפּני שלבבי וחם היה מבּט עיניה. לאפּוּנר שמע רק את הסיוּם:

–… שנוֹת נעוּרים מתוֹך בּדידוּת, בּלא אב ואם, בּין אנשים זרים… שמא עוֹד כּוֹס תה, מר לאפּוּנר?

– לאו, תוֹדה!

– אבל יִשתה עוֹד, תה חַם יפה לשיעוּל. – אמרה הזקנה בּקוֹל רם. – הוּא משתעל כּל־כּך.

– אבל שתיתי דיִי, תוֹדה רבּה.

– אין בּכך כּלוּם, ישתה עוֹד… ישים לתוֹך הכּוֹס מן המרקחת הזאת… בבקשה ממנוּ!

נפתחה אחת הדלתוֹת וּבפּתח ננעץ ראש אשה בּמצנפת לבנה שקרצה לססיל בּעינַים.

– הקטנה… – אמרה ססיל – תיכף!

עמדה וּבקשה סליחה מלאפּוּנר: עליה להתפּרש ממנוּ שכּן הגיעה שעתה של בּתה לאכוֹל. לאפּוּנר עמד: אף הוּא הגיעה שעתוֹ לילך. ולחץ את ידה של ססיל.

– ימתין, מר, ימתין רגע אחד! – אמרה הזקנה. לאחר שבּתה נסתלקה מן החדר, יצאה אף היא. אחר רגעים אחדים חזרה עם צנצנת מלאה מרקחת פּטלים עטוּפה בּנייר.

– את הצנצנת הזאת יטוֹל מר ויביא לביתוֹ. תה חם עם קצת קוֹניאק ועם המרקחת הזאת יפה לזיעה… לפני השינה… אף בּיוֹם לא תזיק למר מרקחת זאת… בּעצמי עשׂיתי…

חיים לאפּוּנר נבוֹך מאד:

– מה אעשׂה בּצנצנת זוֹ? הלא אין אני הוֹלך הבּיתה. יש לי ישיבה… – התחנן לפניה.

ואילוּ הזקנה הטוֹבה לא קיבּלה את טעמיו ונימוּקיו: היא פּצרה בּוֹ, וגם גזרה עליו שיטוֹל את המרקחת שהיא בּעצמה רקחה… הרי הוּא משתעל כּמוֹ מתוֹך חבית ריקה, והמרקחת הזאת היא ממש “רפוּאה” לחָזה… וכי תינוֹק הוא שמתבּייש לישׂא עמוֹ “רפוּאה”?

סוֹף לא יכוֹל לעמוֹד בּפני פּתוּייה של הזקנה ונתפּצר. שׂרה־דבוֹרה שׂמחה מאד, ואפילוּ ליוותה אוֹתוֹ אל הפרוֹזדוֹר. ושם בּשעה שלבש את מעילוֹ, אמרה:

– ילך נא מר ישר אל בּיתוֹ ויתכּסה בּשׂמיכה חמה. אם יש לכם שם כּר מיוּתר, טוֹב לכסוֹת בּוֹ את הרגלים. אַל ילך לשוּם מקוֹם, שוֹמע מר? לשוּם מקוֹם!.. ישר אל בּיתוֹ… ויהא בּריא! שלוֹם!.. – פּתאוֹם נזכּרה וקראה – ימתין מר! ימתין רגע אחד!

וּבפסיעוֹתיה הטוֹפחוֹת והנחפּזוֹת הלכה לה, ואחר שעה קלה חזרה עם סוּדר צמר סרוּג:

– יעטוֹף מר בּזה את צוארוֹ.

– אבל… בּבקשה ממנה, איני יכוֹל… איני רגיל…

– אין אדם מתרגל להיוֹת חוֹלה. אל ירבּה בּדברים ויכרוֹך את הסוּדר הזה על צוארוֹ, הרי הוּא כּמוֹ תינוֹק…

ראה לאפּוּנר שלא יעלה בּידוֹ לסרב, ציית וּבלבד להמלט בּמהרה מסַפּחת טוֹבה זוֹ. הוֹדה לה מאד ונפטר מן הבּית.

וּבחוּץ היה כּבר חוֹשך. נשבה רוּח קלה שהפריחה חַשרת טיפּוֹת דקיקוֹת כּאבק. לאוֹרם של פּנסי הרחוֹב והמנוֹרוֹת בּחלוֹנוֹת־הראוָה של החנוּיוֹת נוֹצצוּ אבני־מרצפת הרחוֹב והמטריות הרטוּבּוֹת של עוֹברים ושבים.

לאפּוּנר יצא מבּית ווֹלפזוֹן עם צנצנתוֹ של מרקחת בּידוֹ. עליו היה לילך לישיבה בּבית הנסיכה ליוּבּימסקה ולא ידע מה לעשׂוֹת בּצנצנת זוֹ. עיכּב את הכּרכּרה הפּנוּיה הראשוֹנה שעברה על פּניו. גמר בּדעתוֹ להפקיר את הצנצנת בּתוֹך הכּרכּרה: יהנה ממנה העגלוֹן אם לא יקנה בּמשיכה נוֹסע אחר, שיבוֹא אחריו. היה כּעוּס מאד על זיגמוּנד שבּגללוֹ הוֹציא לבטלה שעוֹת אחדוֹת. אין לך אדם מזיק יוֹתר ממי שאינוֹ עוֹמד בּדיבּוּרוֹ, מבטיח הרבּה וּמקיים מעט. השכחנוּת וקלוּת־הראש שבּאדם זה מרגיזוֹת ודוֹחוֹת אוֹתוֹ… למה הוּצרך לפטפּט לפני אחוֹתוֹ על ויעוּד פּגישתם? ומי יוֹדע על מה עוֹד הוּא מפטפּט בּאזני רעים וּמוֹדעים! לא, מן ההכרח להרחיקוֹ מן העבוֹדה, מעט מעט וּמתוּן מתוּן, כּדי שהוּא גוּפוֹ לא ירגיש בּדבר…

בּעצם הרהוּרי־הרוֹגז שבּלבּוֹ, ראה כּרכּרה הוֹלכת וּבאה כּנגדו בּריצה וּבה ישוּב אדוֹן שראשוֹ שקוּע עד לחוֹטם בּצוארוֹן הסמוּר של מעילוֹ. לאוֹר הפּנס הספּיק להכּיר בּוֹ את זיגמוּנד. עיכּב את עגלוֹנוֹ, הוֹציא את ראשוֹ וקרא אל מאחרי הכּרכּרה השניה:

– מר ווֹלפזוֹן! מר ווֹלפזוֹן!

הכרכרה השניה עמדה אף היא. ווֹלפזוֹן החזיר את ראשוֹ, ואחר קפץ מעל הכּרכּרה ורץ אל לאפּוּנר:

– ערב טוב, מר לאפּוּנר! שיחק לי מזלי שפּגשתיו… הוּא בא בּוַדאי מבּיתי… מצטער מאד. טוֹב שראיתיו! אני צריך לדבּר עמוֹ על ענין חשוּב. אבל היכן?

– נסַע אל יאנוּש. שם נדבּר. – ענה לאפּוּנר כּמוֹ מן השפה ולחוּץ.

זיגמוּנד לא בּא אל השעה שקבע לוֹ לאפּוּנר לא מחמת אוֹתה הסיבה שחשדוּ בּוֹ אחוֹתוֹ וחברוֹ, אלא מפּני שהיה בּאמת טרוּד מאד. אמש אחר הצהרים יצא מבּיתוֹ ועל המדרכה לפני פּתח בּיתוֹ פּגעה בּוֹ אשה עניה עטוּפה בּסוּדר כּאחת האכּרוֹת ושאלה אם זהוּ ביתוֹ של ה' ווֹלפזוֹן.

– מה רצוֹנך? – שאל.

תחת תשוּבה, הוֹשיטה לוֹ פּתקה. זיגמוּנד מצא כּתוּבים בּה רק שמוֹ וּכתבתוֹ בּאוֹתיוֹת רוֹמיוֹת. העביר את עיניו מן הפּתקה אל פּני האשה שהיתה מתרגשת מאד. פּניה היוּ ידוּעים לוֹ ולא זכר היכן ראה אוֹתם.

– אני הוּא זה. אבל מה בּקשתך? מי כּתב לך זאת?

– האדוֹן זאיוֹנטשיק… האדוֹן זאיוֹנטשיק הוּא בּצרה גדוֹלה…

זיגמוּנד נזכּר מיד שזוֹהי אוֹתה האשה שראה מבּעד לחלוֹן בּביתוֹ של זאיוֹנטשיק.

– מהי הצרה? – שאל – מה אירע לוֹ למר זאיוֹנטשיק?

– הה, אדוֹני! – קראה האשה בּדמעוֹת – הצרה היא גדוֹלה. סחבוּ אוֹתוֹ את המסכּן, ומי יוֹדע מה יעשׂוּ בּוֹ…

– מי סחב אוֹתוֹ? להיכן סחבוּהוּ? ספּרי כּסדר. איני מבין…

– אח, אדוֹני היקר!… היאך אני יוֹדעת להיכן?.. כּלוּם מספּרים הם?.. היה יוֹשב ונוֹתן שיעוּר לילדה שלי, והנה בּאוּ אוֹתם האנשים…

– אבל אֵילוּ הם האנשים? – הפסיקה זיגמוּנד – שוֹטרים?

– לא, לא, אדוֹני היקר!.. אוֹתם מן “המשמר הלאוּמי”… בּאוּ וציווּ עליו לילך עמהם…

זיגמוּנד נתחלחל:

– מן “המשמר הלאוּמי”? מה רצוּ הללוּ ממנוּ?

– כּלוּם אני יוֹדעת? כּלוּם הם אוֹמרים דבר? רק אמרוּ שיֵלך עמהם… יעמידוּהוּ לדין… הה, אדוֹני! אדם הגוּן וישר כּמוֹתוֹ… אין כּמוֹתוֹ בּעוֹלם, כּמוֹת שאני אוֹהבת את אלוֹהי… אינוֹ פּוֹגע לרעה אף בּזבוּב על הקיר, למה ידוּנוּ אוֹתוֹ? מה עשׂה?.. הוּא בּתחילה התנגד, לא רצה לילך, אבל הם אמרוּ שאם יסרב אוֹ אם אך יגבּיה קוֹלוֹ יעשוּ בּוֹ דין בּוֹ בּמקוֹם. ואחד שלף פּגיוֹן כּזה… כּמעט התעלפתי מפּחד… אַנדזיה שלי התחילה מתיפּחת. ואף אני התחלתי לבכּוֹת וּלהתחנן לפני הרוֹצחים. אחד סטר על פּני. אדוֹני רוֹאה? כּל פּני תפוּחים מאוֹתה סטירה. לוַאי שכּל השדים יחטפוּהוּ… “עוד תספּיקי לצרוֹח, אשה! – גער בּי – אחרי החקירה והדרישה. ועכשיו לבלוֹם את הפּה!” אף האדוֹן זאיוֹנטשיק בּיקש ממני לשקוֹט ולשתוֹק. לאחר שהוּא חף מפּשע, אמר, אין חשש; הרי שלא יאוּנה לוֹ כּל רע. כּך דיבּר המלאך הטוֹב, והוּא גוּפוֹ חיור כּמת וכוּלוֹ מפרפּר… רק הספּיק לרשוֹם בּמחבּרתה של הקטנה, כּאילוּ מסַיים את שיעוּרוֹ, את הכּתוֹבת של אדוֹני. מיד הבנתי שעלי לפנוֹת אל אדוֹני… יצילה נא אדוֹני את מר זאיונטשיק… הוּא צדיק, הוּא חף מפּשע, אדם טוֹב זה… אלוֹהים ישלם לאדוֹני כּשׂכרוֹ, הה, מרים הקדוֹשה!.. הה, אֵלי!..

– וכי לא אמרוּ בּמה מאשימים אוֹתוֹ, מרת זאיוֹנטשיק?

– לא מרת זאיוֹנטשיק אני, אדוֹני! אני אלמנתוֹ של מר שאדינסקי, מי שהיה רכּבוֹ של האלוּף מירסקי. לאדוֹן זאיוֹנטשיק אין אשה. הוּא רוָק…

– כּיצד, רוָק? והילדה של מי היא? שלך?

– שלי, אדוֹני! בּוַדאי שלי! האדוֹן זאיוֹנטשיק אינוֹ אלא דיירי. הוּא דר בּביתי וּמשלם לי עשרה זהוּבים לחוֹדש. אבל אַנדזיה היא בּתי יחידתי… מר זאיוֹנטשיק היה כּאָב לה. כּמוֹת שאני אוֹהבת אלוֹהי, לב־זהב לוֹ לאיש הזה, והילדה נתקשרה בּוֹ ואינה יכוֹלה לחיוֹת שעה בּלעדיו… עכשיו היא שוֹכבת וּבוֹכה…

– ראיתיו פּעם נוֹשׂא ילדה על גבּוֹ. קרוֹב הדבר שבּתך היתה זאת. היא צוֹלעת?

– נכת רגלים היא, אדוֹני! בקטנוּתה הוֹשבתיה על גבּי השוּלחן וּלרגע אחד, רק לרגע אחד לבד, סרתי אל הכּירה… החלב שעמד על האש התחיל גוֹלש… והיא, מלאָכי, נפלה מעל השוּלחן ושברה את שתי רגליה, וכך עד היוֹם… האדוֹן זאיוֹנטשיק מלמד אוֹתה פּוֹלנית וצרפתית, מטייל עמה בּכל יוֹם. וּכשהיא מתיגעת, הוּא נוֹטלה ונוֹשׂאה על שכמוֹ. תשמרהוּ אֵם האלוֹהים הקדוֹשה…

פּני זיגמוּנד לבשוּ קדרוּת מרוב התפּעמוּת־לב. בּקוֹל כּבוּש וּמרעיד משהוּ שאל:

– אם כּן… בּעלי־הפּגיוֹנוֹת לא אמרוּ כּלוּם… להיכן ועל מה?..

– כּלוּם, כּלוּם לא אמרוּ, הרוֹצחים… – ושוּב התחילה בּוכה.

– הרי טוֹב. לכי שוּבי אל בּתך, ואני אראה… אעשׂה כּל שאני יכוֹל… אשתדל… מה שאוּכל לעשוֹת אעשׂה…

האשה העתירה עליו דברי תוֹדוֹת וּברכוֹת ונפטרה הימנוּ בּדמעוֹת.

זיגמוּנד עמד נדהם מכּל מה ששמע. זאיוֹנטשיק הפליא אוֹתוֹ וגוֹרלוֹ הפחידוֹ. מידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת רק לפעמים רחוֹקוֹת יוֹצא אדם חי. מן החוֹבה להצילוֹ. אבל כּיצד? אל מי יִפנה? אנשי המשמר הלאוּמי אינם עוֹבדים בּגלוּי ולא בּנקל יִמצא אדם מן החוּץ מסילוֹת אליהם: איש אינוֹ יוֹדע אוֹתם והיוֹדע הרי נדר שלא יגַלה את שמם. פּתאוֹם טפח בּידוֹ על מצחוֹ: לאפּוּנר! הוּא לבדוֹ יש בּידוֹ להצילוֹ! קרא לכּרכּרה וציוָה להסיעוֹ אל דירתוֹ של החייט שבּתי שֶר, בּשוּק התבוּאה. את לאפּוּנר לא מצא בּביתוֹ, ואיש מבּני הבּית לא ידע אימתי יחזוֹר. מאוֹתה שעה וּלכאן לא פּסק זיגמוּנד מלהתרוֹצץ בּעיר. לא הניח אדם שהיה לוֹ איזה מגע קרוֹב אוֹ רחוֹק אל התנוּעה הלאוּמית שלא דפק על פּתחוֹ. חזר על פּתחי כּל בּתי־הקהוָה והמסבּאוֹת ששם רגילים העסקנים הלאוּמיים להזדמן לשעוֹת קבוּעוֹת. מן המסבּאה של יאנוּש בּמארשאלקוֹבסקה פּנה אל סימאדיני שבּרחוֹב שויֶנטוֹקשיסקא, קרן־זוית של נוֹבי־שויאט; משם רץ אל בּית־הקהוָה של פּלקוֹב שבּפּרוור הקראקוֹבי, ואחר כּך היה אצל “אנדיה” שבּקרן־זוית בֶילאנסקא וּבמסעדת יאלוּשינסקי שאצל הראטוּש, אצל לוֹרס בּדיוֹטה העליוֹנה בּמקוֹם שעמדוּ הבּילארדים ואצל קלוֹטן שליד הדוֹאר, וחוֹזר חלילה. בּשוּם מקוֹם לא שׂיחק לוֹ מזלוֹ; כּאילוּ נדבּרוּ האנשים להשיב לוֹ בּנוּסח אחד: האדם שאדוֹני מבקש אינוֹ ידוּע לנוּ… אוֹ: זה זמן מרוּבּה לא בּיקר אצלנוּ אוֹתוֹ אדוֹן הדרוּש למר… בּבית־המעדנים של קלוֹטן מצא פּעם אחת את דבוֹשיק יוֹשב לבדוֹ לפני גל עתוֹנים. בּזמן אחר היה מכבּש את עיניו ממנוּ. הפּעם שׂמח עליו ונכנס עמוֹ בּשׂיחה. הרי מר דבוֹשיק מכּיר את מר זאיוֹנטשיק, אמר מיד לאחר דרישת־השלוֹם, אדם זה נפל בּעסק בּיש, בּיש מאד… והתחיל מספּר לוֹ את המעשׂה בּבעלי־הפּגיוֹנוֹת שתפשׂוּהוּ והוֹציאוּהוּ בּכפיה מבּיתוֹ. זיגמוּנד היה נפעם כּל כּך שלא הרגיש בּפניו האדישים־צוֹננים של דבוֹשיק; הלזה נתן בּוֹ עיניו בּתמיהה: מה זה בּא לספּר לוֹ? מה לוֹ וּלאוֹתוֹ בּר־נש נלעג? אבל זיגמוּנד סיים: צריכים לעשׂוֹת איזה דבר, מר דבוֹשיק! צריכים להוֹציאוֹ מידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת, אילמלא כּן הרי הוּא אבוּד. דבוֹשיק פּיהק לתוֹך פּיסת ידוֹ וחייך. לבסוֹף הפליט: “הרי מרי הוּא שאמר עליו, כּמדוּמני, שפּני מרדן או מרגל לאוֹתוֹ אדם… מי יוֹדע, שמא בּאמת יש בּוֹ אחד משני העווֹנוֹת אלה, ולא לחינם תפשוּהוּ”… זיגמוּנד ניענע אליו ראש עם שהוּא מחייך חיוּך של צער: “אני אמרתי מה שאמרתי. אמת. וזה היה לא טוֹב מצדי, ואפילוּ רע מאד. כּוּלנוּ היינוּ רוֹאים בּוֹ ענין לליצנוּת, והרי זה מאד מאד לא טוֹב. מה אנוּ יוֹדעים על האנשים, ואף על הקרוֹבים אלינוּ בּיוֹתר? יאמין לי, מר! לא כלוּם… אנוּ מבּיטים אל בּני־אדם כּסוּמים ואין אנוּ רוֹאים אוֹתם. דרך איזה תבלוּל אנוּ מסתכּלים בּהם, מפּני שכּך נוֹח ורצוּי לנוּ… ואם מתרחש נס והתבלוּל נוֹשל מעינינוּ מאליו, אז… אז עוֹמדים אנוּ לפני אוֹתוֹ אדם שהיינוּ נתקלים בּוֹ יוֹם יוֹם, נוֹשאים ונוֹתנים עמוֹ יוֹם יוֹם, כּמוֹ לפני פּלא… יאמין לי, מר דבוֹשיק, שכּן. אבל למה אני מפטפּט! אם כּן… שמא כּבוֹדוֹ יוֹדע וּמכּיר את מי שהוּא, הוּא מבין… בּעל השפּעה, שמלה טוֹבה אחת ממנוּ היא בּת הכרע”…

דבוֹשיק שמע אוֹתוֹ, כּמוֹ קוֹדם, מתוֹך אדישוּת צוֹננת, ולא הוֹציא הגה מפּיו. לבסוֹף, רפרפה על שפתוֹתיו הדקוֹת בּת־צחוֹק של שׂמחה־לאיד כּמוּסה, שזיגמוּנד לא הרגיש בּה: “לצערי, אמר, איני יוֹדע איש מאוֹתם שבּידם לסַייע לוֹ… הרי מר יוֹדע…” זיגמוּנד עמד להתפּרש ממנוּ מתוֹך דאגה וצער: “אח, מר דבוֹשיק! אני מתרוֹצץ, מתרוֹצץ, וּבינתים, מי יוֹדע…” “הרי יש לכם לאפּוּנר…” הפליט דבוֹשיק. מלה זוֹ “לכם” אפשר שבּפעם אחרת היתה אזנוֹ של זיגמוּנד פּוֹקעת ממנה, ואילוּ עכשיו לא שמע אוֹתה כּלל; נאנח ואמר: “מה לעשׂוֹת ואין מזל לזאיוֹנטשיק זה… שלוֹש פעמים הלכתי אצל לאפּוּנר ולא מצאתיו בּבּית”…

זיגמוּנד לא שקט עד שעה מאוּחרת בּלילה וכל הזמן לא בּא אוֹכל אל פּיו. רצוּץ כּוּלוֹ עלה על מיטתוֹ, ואפילוּ שכח את רעבוֹנוֹ. עד אוֹר הבּוֹקר היה מתהפּך מצד אל צד ולא ראה שינה. בּבּוֹקר חטפתוּ שינה כּבדה מאד. וּכשניעוֹר היה חדרוֹ מוּצף אוֹר מפּני ששכח אמש לשלשל את הוילוֹן. ניתר בּפחד מעל משכּבוֹ: דוֹמה היה עליו שהוֹציא את היוֹם כּוּלוֹ בּשינה. הציץ בּשעוֹן ונתמה; לא האמין למראה עיניו: הוּא ישן רק כּשעה וּמחצה. אבל עמד נפוּש וחלוּם כּמוֹ אחר שינה של מעת־לעת. חיש מהר התרחץ והתלבּש, אכל בּתיאבוֹן גדוֹל את פּת־השחרית שלוֹ ויצא מבּיתוֹ בּדעה גמוּרה “להפוֹך את העוֹלם” עד שיוֹציא מידי בּעלי־הפּגיוֹנות את טרפּם. בּבּוֹקר עלה בּידוֹ להפּגש סוֹף־סוֹף עם שנַיִם־שלוֹשה מאוֹתם האנשים שקיוָה להיוָשע מהם. האחד משך בּכתפיו ואמר שבּטעוּת שלחוּהוּ אליו, הואיל והוּא רחוֹק מכּל הענינים הללוּ, ואינוֹ יוֹדע אפילוּּ מה ליעץ לוֹ. השני שמע אוֹתוֹ מתוֹך השתתפוּת בּצערוֹ, ולבסוֹף הניח את כּפּוֹ על כּתפוֹ וּבידידוּת רבּה השׂיא לוֹ עצה טוֹבה למשוֹך את ידיו מעסק בּיש זה; הנבוֹן בּימים האלה נזהר לעמוֹד מן הצד ולא להתערב בּענינים שאינם שלוֹ. והשלישי רמז שעל חינם הוּא כּל כּך בּטוּח בּצדקתוֹ של אוֹתוֹ אוּמלל שבּשבילוֹ הוּא משתדל. בּימינוּ קשה להיוֹת ערב למישהוּ, וּלעוֹלם אל יהא אדם נשבּע אף על אחיו, קל וחומר על ידיד או רֵע…

ווֹלפזוֹן לא נרתע גם אחרי השיחוֹת האֵלוּ. רגש פנימי עמוק לחש לו שכאן עוֹמדת לפניו לא רק השאלה לקיים את נפשוֹ של זאיוֹנטשיק, אלא שאלת חייו שלוֹ. גוֹרלוֹ שלוֹ עוֹמד להחתך על־ידי גזר־דינוֹ של זאיוֹנטשיק, כּל עתידוֹ קשוּר בּנפש־מאזנַים מתנוֹדדת. לא ראה היאך יוּכל להמשיך את חייו כּמוֹת שהיה חי עד יוֹם אתמוֹל, בּקלוּת, חשׂוּך דאגוֹת, מתוֹך אהבה לפּוֹלין ואמוּנה בּתחיתה הלאוּמית; היאך יוּכל להמשיך את עבוֹדתוֹ התוֹעמלנית שהיתה חביבה עליו, אם חלילה יארע אסוֹן שכּל כּך היה מתירא ממנוּ…

אחר הצהרים עלה בּידוֹ סוֹף־כּל־סוֹף להגיע אל אחד מחברי בּית־הדין של המשמר הלאוּמי, פּאן סקאבּינסקי, מוֹרה למוּסיקה מפוּרסם בּואלסים וּברוֹמאנסים שחיבּר לרוֹב ושנתחבּבוּ על הקהל, וּבעברוֹ המהפּכני. משפּתח את דלת הפּרוֹזדוֹר טפח על פּניו ריח של בּצל מטוּגן שהגיע מחדר־הבּישוּל, וּמחדר שני היוּ נשמעים צלילי פּסנתר וסלסוּלי סוֹפּראנוֹ מתאַמן. הצלילים והסלסוּלים נפסקוּ לרגע וּמן החדר פּרץ גימנַזיסט קטן. דרך פּתח הדלת הציץ בּוֹ ראש קטן של אשה בּלוֹנדית, כּוּלוֹ מכוּסה שפוֹפרוֹת־נייר בּתוֹך השׂערוֹת. זיגמוּנד הכּירה; היה נפגש עמה בּקוֹנצרטים שוֹנים, וכיבּש את עינוֹ ממנה. אמר לגימנזיסט שהוּא מבקש לדבּר עם פּאן סקאבּינסקי. הנער נעלם ואחר חזר והכניסוֹ לחדר קטן שלא היוּ בּוֹ אלא דרגש־עץ קטן אחד וכסא אחד. על החלוֹן היחידי היה משוּלשל וילוֹן־בּד שקוּף וּבחדר היתה אפלוּלית של בּין־השמשות. נכנס ה' סקאבּינסקי, גבוֹה וצנוּם כּתוֹרן, עם שׂערוֹת צהבהבוֹת וארוּכּוֹת מאד, כּמעט עד לכתפיו. פּניו המעוּטרוֹת זקנקן דליל היוּ חיורוֹת־חוֹלניוֹת, עם מבּט עינים חד ועצבּני מבּעד למשקפי פּינסנֶה רכוּבים בּאלכסוּן על חָטמוֹ וּפתיל־משי רחב תלוּי בּהם. מר סקאבּינסקי נכנס אל החדר וסבר פּניו חמוּרוּת, כּעוּסוֹת כּמעט. אבל משאמר לוֹ זיגמוּנד את שמוֹ ושם משפּחתוֹ, פּרצה מפּיו קריאה חלוּשה: “אה!” וסבר פּניו הפך אדיבוּת וּריצוּי. הוּא ידע את השתתפוּתוֹ של אוֹרחוֹ בּעבוֹדה הלאוּמית וידע שהוּא גם סבל בּגלל כּן. חייך אליו חיוּך שבּידידוּת, והזמינוֹ לישב על הספּה ממוּל החלוֹן. ותוֹך כּדי כּך החזיר פּניו אל החלוֹן, משך בּפתיל והוילוֹן נתקפּל לאָרכּו עד למחציתוֹ. לאחר מכּן ישב על הכּסא, מוּל פּני ווֹלפזוֹן. לימים כּשזיגמוּנד היה נזכּר את בּיקוּרוֹ זה וּכשהיה נזכּר היאך הזיז אוֹתוֹ מוֹרה למוּסיקה את כּסאוֹ כּדי שיֵשב ממוּלוֹ, הבין שישיבה זוֹ לא היתה בּהיסח־הדעת כּמוֹת שנראתה לוֹ בּשעתה, אלא שהיתה מדעת מכוּונת כּך שצל הוילוֹן המכסה את מחצית החלוֹן שמאחריו יאפיל עליו, בּעוֹד שעל פּני זיגמוּנד נפל כּל האוֹר ממחצית החלוֹן המגוּלה. מר סקאבּינסקי כּיבּד אוֹתוֹ בּסיגארה וּבידידוּת רבּה שאל לשלוֹמוֹ, כּאילוּ היוּ ידידים שנפגשוּ אחר פּרישה של ימים מרוּבּים. זיגמוּנד נבוֹך משוּם מה בּרגע הראשוֹן מהידידוּת הזוֹ וּמהשאלוֹת האלוּ.

– מר סקאבּינסקי! – אמר זיגמוּנד בּרגע ששניהם נשתתקוּ – בּאתי לדבּר עמוֹ בּענין אחד חשוּב…

מר סקאבּינסקי עסוּק בּהרהוּריו שלוֹ לא שמע את דבריו האחרוֹנים וקפץ פּתאוֹם לתוֹכם כּאילוּ נזכּר בּשאלה שעסיקתוּ מאד:

– אגב אוּרחא, מר ווֹלפזוֹן, יסלח לי אם אשאל אוֹתוֹ… סקרנוּת כּזוֹ יש בּי מתמיד לידע את מקצוֹעוֹ של אדם שאני בּא עמוֹ בּאיזה מגע־וּמשׂא שהוּא…

– אני מהנדס, מרי.

– אה, טוֹב מאד! טוֹב מאד! פּוֹלין לכשתבּנה תהא זקוּקה למהנדסים טוֹבים. היכן למד? בּחוּצה־לארץ, לא?

פּעמים אחדוֹת ניסה ווֹלפזוֹן לחזוֹר ולפתוֹח בּענין שלשמוֹ בּא לכאן, וכל פּעם היה בּעל־הבּית כּחרש נכנס לתוֹך דבריו וּמשׂיאוֹ לענינים אחרים, כּגוֹדר בּעדוֹ בּשאלוֹת שוֹנוֹת כּדי שלא ליתן לוֹ שהוּת לקרב אל עיקר בּיקוּרוֹ. לבסוֹף לבש זיגמוּנד עוֹז, פּרץ את הגדר ואמר:

– אבקש את סליחתוֹ, אבל אבקש ממנוּ לשמוֹע אוֹתי. ירשה לי להשיב על השאלה של מר אחר כּך. וּלפי שעה רוֹצה אני, בּרשוּת אדוֹני, לספר לוֹ למה בּאתי להוֹציאוֹ מחוּג משפּחתוֹ אוֹ להבטילוֹ מעבוֹדתוֹ…

פּני המוֹרה הבּיעוּ פּתאוֹם אפתעה וּבהלה. דברי זיגמוּנד נאמרוּ בּנעימה כּזוֹ שבּרי היה לו שאין עוֹד להערים על המדבּר ולעקוֹף אוֹתוֹ בּדברים. וזיגמוּנד התחיל מספּר את כּל המעשׂה בזאיוֹנטשיק. עם המשפט הראשוֹן שיצא מפּיו נשתנוּ בּן־רגע פּני סקאבּינסקי, והפכוּ אטוּמוֹת, מאוּבּנוֹת, בלא כּל ארשת של רגש או מחשבה. תוֹך כּדי סיפּורוֹ יש שהיה זיגמוּנד שוֹאל בּלבּוֹ אם לא נרדם זה. הדבר היחידי שהיה עוֹד זע בּפניו הרי זה היה ניצנוּצן הצוֹנן של זגוּגיוֹת הפּינסנה מתוֹך צלוֹ של הוילוֹן. אף לאחר שזיגמוּנד גמר את סיפּורוֹ, לא נסתלק מַסוה האבן מעל פּניו של הלה. הוּא שתק. זיגמוּנד המתין רגע, ואחר שאל:

– אם כּן, מר סקאבּינסקי?

הלה העביר את הפּינסנה מעל חָטמו, הוֹציא ממחטה לבנה מתוֹך כּיסוֹ הצדדי, שיפשף וקינח את זגוּגיוֹתיו יפה יפה, שוּב הרכּיבוֹ על חָטמוֹ, החזיר את הממחטה אל מקוֹמה ואחר פרשׂ זרוֹעוֹתיו כּאדם תוֹהה ותמה, ולבסוֹף הפליט בּקוֹל של עמעוּם:

– מה אני וּמה כּוֹחי בּענינים כּאלה?

זיגמוּנד ידע שאדם זה הוּא עוֹגן ההצלה האחרוֹן שלוֹ; אם אף הפּעם יעלה חרס בּידוֹ, הרי כּל הענין אבוּד. על כּן התחיל מדבּר בּרגש לוֹהט וּמבטיח שזאיוֹנטשיק הוּא קרבּן של איזוֹ טעוּת אוֹ של מלשינוּת שבּשקר. לבסוֹף התחיל מתחנן כּבר לא על נפש זאיוֹנטשיק אלא על נפשוֹ של עצמוֹ. אם תתרפּה בּוֹ אמוּנתוֹ בּישרם וּבמשפּטם של העוֹמדים בּראש התנוּעה, הלא יתרשלוּ ידיו ולא יוּכל להמשיך את עבוֹדתוֹ. אפשר שהאיוּם השפּיע על המוֹרה אוֹ אפשר שזעה בּלבּוֹ של זה איזוֹ נימה של רחמים על זיגמוּנד, בּין כּך וכך עמד, בּיקש ממנוּ להמתין רגעים אחדים ויצא מן החדר בּחפּזוֹן, בּלא שסגר יפה את הדלת. זיגמוּנד ישב על מקוֹמוֹ בּלא תנוּעה. מן החדר הסמוּך הגיעוּ אליו סלסוּלי הסוֹפּראנוֹ בּדרגוֹת שוֹנוֹת של הסוּלם. אבל הללוּ נשתתקוּ מיד. עכשיו הגיע אליו רק ריח של טיגוּן שגרם לוֹ קֶבֶס וּסחרחוֹרת. הרגעים ה“אחדים” היוּ ארוּכּים וממוּשכים עד לאין־סוֹף. זיגמוּנד התחיל מרגיש בּאימה שחוּשיו הוֹלכים ומיטמטמים מפּאת המתנה ממוּשכת זוֹ, ועוֹד מעט יִרדם אוֹ יִתעלף… בּפסיעוֹת קלוֹת, כּמעט חשאיוֹת, כּחוֹשש שלא להעיר את מישהוּ משנתוֹ, נכנס מר סקאבּינסקי וּבכפּוֹ חבילת ניירוֹת. הלך וּבא אצל החלוֹן ולאוֹר היוֹם שכּבר נטה לערוֹב, קרא מן השׂפה ולחוּץ, כּמי שקוֹרא מתוֹך שעמוּם אוֹ מתוֹך אוֹנס, דין־וחשבּוֹן, בּלא שהוֹדיע מי ערך אוֹתוֹ ואל מי נשלח: “בּשבּת בּערב יצאוּ אל רחוֹב הזפּתים שבּפּראגה פּוֹעלים שתוּיים אחדים שלוּבי־זרוֹע ושרוּ Boże coś Polskę. מיד נתקרבוּ אצלם שני שוֹטרים ואמרוּ לאסוֹר אוֹתם. הפּוֹעלים צרחוּ, התנגדוּ וגם המטירוּ עליהם מהלוּמוֹת. השוֹטרים שרקוּ בּמשרוֹקיוֹתיהם כּדי להזעיק עוֹד שוֹטרים מהסביבה. נתקהל המוֹן סַקרנים. הקהל הוּקף על־ידי שוֹטרים. בּתוֹך הקהל נמצא גם בּר־נש אחד בּן הדת הקדוּמה⁴, ששמו זאיוֹנטשיק. בּשעה שכּל הקהל התמרמר על השוֹטרים המוֹסקאלים שרצוּ לאסוֹר פּוֹעלים שכּל חטאם היה בּזה ששרוּ Boże coś Polskę היה אוֹתוֹ בּר־נש, ששמוֹ זאיוֹנטשיק, עוֹבר לפני השוֹטרים וּמרפרף להם בּעיניהם מתוֹך חיוּך חָשוּד מאד…” וּלהלן: “יש חשד גדוֹל שהשוֹטרים פּעלוּ על פּי הוֹראוֹתיו אוֹ רמזיו…”

זיגמוּנד היה עייף בּמידה כּזוֹ עד שכּמעט לא שמע את הכּל. לא התנעֵר אלא לשמע המלים האחרוֹנוֹת.

– כּלוּם זה הוּא כּל כּתב האשמה? – שאל.

– בּית־הדין ידוּן בּדבר אם יש בּזה כּדי לחַייבוֹ אוֹ לאו.

פּתאוֹם נפקחוּ עיני זיגמוּנד לראוֹת שהמצב הוּא חמוּר מאד אוֹ אפילוּ מסוּכּן; שכּל האדיבוּת הזאת וכל סבר הפּנים הזה אינם אלא אחיזת־עינַיִם וּמעשׂה תעתוּעים לבד. התעוֹרר בּלבּוֹ איזה כּאֵב של עלבּוֹן ושל חוֹסר יֶשע, והוּא לא כּבש את כּעסוֹ ועלבּוֹנוֹ. תחת לדבּר תחנוּנים וּלעוֹרר רחמים, פּתח בּדברי כּיבּוּשים. התחיל קוֹבל בּמרירוּת על מנהג זה לפרוֹץ לתוֹך בּיתוֹ של אדם, להתנפּל עליו בּסכּינים כּכנוּפית ליסטים, לעקרוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ וּלסחבוֹ כּפוֹשע לאיזה מקוֹם נסתר על מנת להעמידוֹ לדין. ועל שוּם מה? על שוּם חשדוֹת של הבלוּת, של עוּרבא פּרח; סוֹמכים על החוּש הפּסיכוֹלוֹגי ועל ההסתכּלוּת של אנשים בּוּרים וגסי־רוּח שאינם יוֹדעים אף לחתוֹם את שמם. הרי מוּבטחני שאף הדין־וחשבּוֹן הזה לא נכתב על־ידי מי מן האנשים הללוּ אלא על־ידי אחד הלַבלָרים ששמע מפּיהם. לא כּך, מר סקאבּינסקי? עכשיו אני יוֹדע מה פּשעוֹ וּמה חטאוֹ של מר זאיוֹנטשיק האוּמלל: הוּא מרפרף בּעינים וּמחַייך כּלפּי השוֹטרים. חַ־חַ־חַ… הרי זה היה מצחיק מאד אילמלא היה מעציב כל כך…

וזיגמוּנד התחיל מספּר כּל שהוּא יוֹדע על חיוּכוֹ ועל מבּט עיניו של זאיוֹנטשיק.

מר סקאבּינסקי שמע את קוּבלנוֹתיו של זיגמוּנד הקשוֹת כּגידים במנוּחה גמוּרה עם שהוּא משׂחק בּפתיל המשקפים שלוֹ, ולא הפסיקוֹ אף פעם. פּניו היוּ כּבר לוּטים חשיכה עד שזיגמוּנד לא יכוֹל לראוֹתם בּדיוּק. רק זגוּגיוֹת הפּינסנה לבד ניצנצוּ בּתוֹך צללי בּין־השמשוֹת בּאוֹרן הצוֹנן. וּמשסיים זיגמוּנד, המתין רגע שמא יש בּרצוֹנוֹ להוֹסיף. ואחר אמר:

– הרי זה מענין לשמוֹע. אוֹתוֹ המבּט ואוֹתוֹ החיוּך שנראה לאנשינוּ חשוּד כּל כּך, יוֹצאים מזוּקקים וּמטוֹהרים מתוֹך דברי עדוּתוֹ של מר. אתמהה! חיוּך צדיק ותמים, ממש?

– ממש! חיוּך צדיק תמים! – חזר זיגמוּנד על דבריו בּתוֹקף וּברצוֹן להקניט.

– בּוֹא וּראֵה, בּוֹא וּראה!.. ולנוּ הרי יש גם עדוּיוֹת אחרוֹת… של אנשים שיוֹדעים ומכּירים אוֹתוֹ בּר־נש יפה, מבּני החברה של מר…

זיגמוּנד הרתיע כּוּלוֹ מששמע את המלים האלה, וּמתוֹך מתיחוּת עצבים שאל:

– עדוּיוֹת של אנשים מבּני חברתנוּ? מה העידוּ האנשים האלוּ?

– למה הסקרנוּת הזאת? יגיע מר בּעצמוֹ. בּימינוּ כּל אדם או שהוּא מרדן אוֹ בּוֹגד. להיוֹת ממַצע את עצמוֹ בּין זה וּבין זה אי אפשר. ואף זאיוֹנטשיק הוּא אחד משני אלה… שמא אין מר מַסכּים לדברי?

– אה! – קרא זיגמוּנד בּאנחה עמוּקה – מי זה הספּיק להביא לפני מר את דברי הליצנוּת שנפלטוּ פּעם מפּי ושלא עלוּ יפה? הלצה שלא הצליחה…

– כּל הלצה אינה בּאה אלא על מנת להצחיק, לא כּך? ואם הלצה אינה מַצליחה, הרי זה מפּני שיש בּה יוֹתר ממידת האמת. האמת, מרי, לרוֹב אינה מצחיקה.

ווֹלפזוֹן לא השיב כּלוּם. הוּא גם התחיל מתירא שמא יסתבּך בּדבריו כּזבוּב בּתוֹך קוּרי עכּביש. פּתאוֹם נזכּר ושאל:

– היכן אתם מחזיקים אוֹתוֹ?

– בּמקוֹם בּטוּח. אל ידאג מר. הוּא לא יברח.

– שמא אפשר לראוֹתוֹ? – שאל עוֹד.

– לראוֹתוֹ? נהח… למה לראוֹתוֹ? הרי מרי מכּיר את פּניו יפה, חַ־חַ־חַ… לא, מר ווֹלפזוֹן! בּאמת, אני מצטער…

זיגמוּנד הרגיש מיד ששאלוֹת שבּאיולת הוּא שוֹאל; בּגרוֹנוֹ חש בּיוֹבש מציק, וכל כּמה שניסה לבלוֹע רוֹק לא עלה בּידוֹ. מדוּכּא ושפל בּרוּחו עמד להתפּרש מן המוֹרה למוּסיקה. מכּיוָן שהלזה ראה אוֹתוֹ עוֹמד, מיד נעלם מעל פּניו מַסוה הטמטוּם האטוּם ושוּב לבש אדיבוּת וידידוּת מרוּבּה. קפץ ועמד אף הוּא. אח! מר ווֹלפזוֹן עוֹמד כבר לעזבוֹ? חבל, חבל מאד שהבּיקוּר היה קצר כּל כּך. אבל שׂמח מאד להכּירוֹ… ותוֹך כּדי פּטפוּט ליוָה אוֹתוֹ אל הפּרוֹזדוֹר, ושם, לאחר שבּדק אם דלת חדר־הבּישוּל ודלת החדר שהסוֹפּראנוֹ לא פּסק שם מלסלסל, סגוּרוֹת יפה, בּא ועמד לפניו, הניח את כּפּוֹ על כּתפוֹ ועם שהוּא נוֹעץ בּוֹ את עיניו החדוֹת, אמר:

– רצוֹנוֹ של מר לשמוֹע ממני, לפני הפּרישה, עצה טוֹבה, עצת ידיד? מרי עשׂה את שלוֹ. השתדל לטוֹבת ידידוֹ או חברוֹ ו… יסתפּק בּזה! אַל יתבּלט עוֹד, אַל יתרוֹצץ בּבתי־הקהוָה, בּבתי־המעדנים וּבמסבּאוֹת, ואל יצא מגדרוֹ… משוּל כּשוּתף לדבר עבירה, שלבּוֹ טרוּף עליו לאחר שחברוֹ נתפשׂ…

– סליחה, מר סקאבּינסקי! נעשׂה עוול לאדם חף מפּשע ואני מתרגש על כּך. הרי זה ממידת כּל אדם הגוּן, ואיני מתבּייש. אבל מנַיִן שלבּי טרוּף עלי?

– ה! אל יקפּיד עלי, מר ווֹלפזוֹן! אין זוֹ אלא דרך אמירה בּעלמא. אפשר שהבּיטוּי אינוֹ הוֹלם…

פּתאוֹם נזכּר זיגמוּנד והפסיקוֹ:

– אבל יסלח לי מר! הוּא אמר שהתרוֹצצתי בּבתי־הקהוָה והמסבּאוֹת… בּאֵילוּ בּתי־קהוָה התרוֹצצתי, למשל?

– כּלוּם כּבר שכח מר? אצל יאַנוּש, למשל, ואצל קלוֹטן ועוֹד… כּלוּם שכח?

– אבל מנַיִן לוֹ כּל זאת?

מר סקאבּינסקי צחק:

– מנַיִן לי זאת? הרי מפּי אדוֹני!

– מפּי? מאד אבקש את סליחתוֹ, אבל אין זה כּן.

מר סקאבּינסקי שוּב צחק:

– הרי לנו ראָיה חוֹתכת שלא הגזמתי קוֹדם, שלבּוֹ כּן טרוּף עליו אם אינוֹ זוֹכר מה שאמר לפני שעה קלה בּחדרי שם.

– אבל הרי זה מן הנמנע! לא דיבּרתי כּלל וּכלל…

– הרי יפה, הרי טוֹב, מר ווֹלפזוֹן! הוֹאיל ולא נרשמוּ דבריו בּפּרוֹטוֹקוֹל, אי אפשר להתוַכּח וקל לוֹ להכחיש. ואין תימה בּדבר. כּשאדם מדבּר מתוֹך התפּעמוּת־לב, אינוֹ יכוֹל לזכּוֹר כּל דיבּוּר שיוֹצא מפּיו…

ווֹלפזוֹן כּבש את כּעסוֹ שלא יפליט מפּיו דברים קשים שהיוּ מפעפּעים את לשוֹנוֹ.

– להתראוֹת, מר סקאבּינסקי! – אמר ויצא.

הוּא נסע ישר לביתוֹ, וּבדרך פּגע בּלאפּוּנר.

נכנסוּ אל המסבּאה של יאנוּש. אל שוּלחנוֹת קטנים ועגוּלים היוּ ישוּבים אִכּרים ואוּמנים; בּיניהם היוּ גם נשים צעירוֹת, לבוּשוֹת במסכּנוּת. כּוּלם שוֹתים תה אוֹ קהוָה וּמשׂיחים בּניחוּת וּבהנמכת קוֹל. בּחלל האויר עמדה המוּלה דקה של המתלחשים, וּבתוֹכה מנסרים קשקוּשן של כּוֹסוֹת, דרדוּרן של מטבּעוֹת על גבּי פּח הדלפּק וקוֹל מחבתוֹת וּקדרוֹת מחדר־הבּישוּל הסמוּך.

שניהם ישבוּ אל שוּלחן קטן פּנוּי.

– אין אני יכוֹל לקבּוֹל על מזלי שבּגד בּי בּגידה גמוּרה. – פּתח ווֹלפזוֹן ואמר – פּשוּט אני מאוּשר שנפגשנוּ. מיוֹם אתמוֹל אני מחזר עליו ואיני יכוֹל למצאוֹ. יש כּאן לפנינוּ ענין חשוּב מאד, שבּרצוֹני לדבּר עליו עם מר…

לאפּוּנר לא העביר כּל הזמן את עיניו מעל ווֹלפזוֹן, בּלא שהפליט הגה מפּיו. התחיל זיגמוּנד מספּר כּל שאירע לוֹ לזאיוֹנטשיק עם בּעלי־הפּגיוֹנוֹת. משהגיע אל סיפּוּר המעשׂה בּהתלבּטוּיוֹתיו והתרוֹצצוּיוֹתיו מבּית־קהוָה אל בּית־קהוָה, הפסיקוֹ פַתאוֹם לאפּוּנר:

– קיצוּרוֹ של דבר… אדוֹני רוֹצה שאסַייע אוֹתוֹ לשחרר את זאיוֹנטשיק שלוֹ? זה הוּא “הענין החשוּב” שלוֹ?

– הן. – השיב זיגמוּנד נבוֹך קצת על־ידי הנעימה המיוחדת שבּה שאל לאפּוּנר.

– וּבשביל הענין הזה דחה אוֹ שכח את עניננוּ שלנוּ?

– בּשעה שחיי אדם תלוּיים בשׂערה… חיי אדם, פּשוּטם כּמשמעם… מה חשוּב מזה?

– ענינה של פּוֹלין.

– פּשיטא! פּשיטא! איני חוֹלק, מר לאפּוּנר! אבל ענינה של פּוֹלין אינוֹ עוֹמד להחָתך בּיוֹם אחד, ואילוּ ענינוֹ של זאיוֹנטשיק, אם נלקיש ליוֹם אחד, ואם תמצא לוֹמר לשעה אחת…

שוּב הפסיקוֹ לאפּוּנר:

– מצטער אני שעלי להסבּיר לוֹ למר דברים כּאלה. לא זאיוֹנטשיק אחד אלא כּמה וכמה זאיוֹנטשיקים מוּכן אני להקריב בּשביל לקרב את גאוּלת פּוֹלין בּשעה אחת. מעשׂי צדקה אינם מעסקנוּ.

– מעשׂי צדקה? להציל אדם חף מפּשע מידי מרצחים הוּא רק מעשׂה צדקה בּלבד? סליחה, הא, לא! לא!.. היוֹם תפשׂוּ את זאיוֹנטשיק בּגלל חיוּך אוֹ רפרוּף־עינַיִם, וּמחר יתפשׂוּני אוֹתי בּגלל השתדלוּתי להצילוֹ…

– אם מר לא יִתערב בּענינים שאינם שלוֹ, אם לא יהיה לפגע וּלאבן נגף לעוֹסקים בּמלאכתם בּאמוּנה, מוּבטח הוּא שלא יִגעוּ בּוֹ לרעה. אבל, בּבקשה ממנוּ, נפסיק שׂיחה בּטלה זוֹ שאינה מעניֶנת כּל עיקר. רק שאלה קטנה אחת, ואחר אלך. מחכּים לי בּמקוֹם אחד… למה הוּצרך להגיד לאחוֹתוֹ שקבענוּ ראיוֹן בביתכם?

– לא אמרתי לה לשם מה פּגישה זוֹ.

חיים לאפּוּנר לא העיר לוֹ על זאת כּלוּם. רק השהה עליו את מבּטו התמֵה. ראה לפניו ילד גדוֹל, וכעסוֹ נפוֹג בּמקצת. הרי אינו מבין אפילוּ דבר פּשוּט כּזה, שפּגישה שבּאה בּהיסח־הדעת אינה מעוֹררת חשד כּפגישה מתוֹך כּוָנה תחילה.

עמד לילך.

– ימתין נא, מר לאפּוּנר! למה הוּא מזדרז? הרי עדיין לא דיבּרנוּ על הענינים שלנוּ.

– ולא נדבּר עליהם עוֹד, לצערי.

– מפּני מה?

– איני רוֹאה בּמר את האדם הכּשר לנוּ, שאנוּ זקוּקים לוֹ.

– כּ–ך? אימתי בּא מרי לידי דעה זוֹ?

– בשעה שהייתי יוֹשב שם בּביתכם וּממתין לוֹ למר, ואחר כּך בּדרך מבּיתכם. ועכשיו נתחזקתי בּדעה זוֹ.

– כּיצד! גזר־דין נמהר כּל כּך…

– יסלח לי מר! אין זה גזר־דין, אבל בּעבוֹדתנוּ אנוּ חייבים להקפּיד, לדייק וּלהזהר… ועכשיו שלוֹם למר!

– שלוֹם, מה לאפּוּנר!

עד שלא הפך את פּניו לצאת, בּא מלצר והעמיד לפניו על גבּי השוּלחן צנצנת מרקחת, ועל גבּיה מעטפה חתוּמה.

– העגלוֹן – הסבּיר המלצר – שאדוֹני נסע עמוֹ הביא את זאת בּכּרכּרה שלוֹ. נכנס דרך חדר־הבּישוּל ולא העיז לבטלכם משׂיחתכם, רק הצבּיע לי מרחוֹק על אדוֹני.

– ולמה דרך חדר־הבּישוּל?

– כּך דרכּוֹ. משלנוּ הוּא.

נטל לאפּוּנר את המעטפה. הכּיר את כּתב־ידה של הנסיכה ליוּבּימסקה, שעמד עתה לנסוֹע אליה. קרע את המעטפה מתוֹך התפּעמוּת־מה. מצא בּה פּתקה ועליה בּאוֹתיוֹת זעירוֹת וחיננוֹת היתה כּתוּבה רק שוּרה אחת:

"טר. עוֹמד לבוֹא לקוֹבנה בּימים האלה.

יאדויגָה."

לאפּוּנר השמיט את ידוֹ עם הפּתקה ושקע בּהרהוּרים. בּן־רגע חלפוּ בּמוֹחוֹ השערוֹת, תכניוֹת וצירופי־ענינים שוֹנים. מיד ניעוֹר מהרהוּריו, שילשל את הפּתקה לתוֹך כּיסוֹ הצדדי, אמר שוּב “שלוֹם”, ויצא.

זיגמוּנד נשתייר לבדוֹ מדוּכּא וּמוּשפּל. וכי בּשביל כּך הוֹציא שנוֹת חיים רבּוֹת בּתנוּעת המרד הלאוּמי, וכי בּשביל כּך הזניח את תיקוּן חייו החָמריים, ויתּר על כּמה וכמה תוֹעליוֹת פּרטיוֹת, סילף את כּל עתידוֹ בּעבוּר עבוֹדה זוֹ שראה בּה חזוּת הכּל – וכי בשביל כּך עשׂה את כּל זאת, שיבוֹאוּ לבסוֹף ויאמרוּ לוֹ שהוּא מיוּתר, שאין צוֹרך בּוֹ, שהוּא אדם שאין לסמוֹך עליו?.. הלא הוּא הוּא שמשך את לאפּוּנר זה אל העבוֹדה לטוֹבת התנוּעה… עדיין זכוּר לוֹ אוֹתוֹ נער עני וכחוּש שהיה בּא אל בּיתם כּ“קרוֹב” רחוֹק והיה לוֹוה מאביו ספרים בּהיסטוֹריה וּפילוֹסוֹפיה… ואוֹתוֹ נער, שכּל־כּך טרח זיגמוּנד בּשביל להכניס בּלבּוֹ את רעיוֹן המרד הלאוּמי, עוֹמד עתה על השלב העליוֹן של הסוּלם וגוֹזר עליו, על זיגמוּנד, וחוֹתך גוֹרלוֹ; לאפּוּנר – בּרצוֹתוֹ מקרבוֹ וּברצוֹתוֹ מרחיקוֹ וּפוֹסלוֹ, והוּא, זיגמוּנד, מקבּל עליו את הדין… הן! – נזכּר וקרא לעצמוֹ: – וזאיוֹנטשיק מה תהא עליו? אם כּן, מן ההכרח לקבּל את דינוֹ של זאיוֹנטשיק, ועוֹד “כּמה וכמה זאיוֹנטשיקים כּמוֹתוֹ”, ולשתוֹק. נוֹטלים אנשים וּמוֹחים אוֹתם מתוֹך החיים, כּמוֹת שמוֹחים תיבה מן השוּרה, כּך, סתם, מפּני שאוֹתיוֹתיה אינן טוֹבוֹת בּעינינוּ… מסלקים אדם מפּני שרפרוּף עיניו או חיוּכוֹ לא נראוּ לוֹ לפלוֹני… והכּל לשם קדוּשת פּוֹלין וחירוּתה… אבל, אלוֹהי! מה זוֹ חירוּת אם בּדרך אליה אין דין ואין צדק? מה זוֹ קדוּשה אם בּפניה חיי אדם הפקר הם, והאמת מרמס לרגלים? אה, לא! לא!.. – ניענַע כּלשהוּ בּראשוֹ וּבלחש חזר בּינוֹ לבין עצמוֹ – לא!.. לא!..

הציץ בּשעוֹן. אם יסע מיד אל תחנת הרכּבת, עוֹד יהא סיפּק בּידוֹ לקדם שם את פּני גיסוֹ וילדיו. עמד ושילם למלצר, ויצא מן המסבּאה.

ּ

 

פרק שמיני    🔗

הנסיכה ליוּבּימסקה היתה מתיחסת על אחת המשפּחוֹת המיוּחסוֹת והעשירוֹת בּיוֹתר שבּפּוֹלין; היוּ מספּרים גוּזמאוֹת על אחוּזוֹתיה הגדוֹלוֹת בּאוּקראינה ועל חוילוֹתיה בּחוּצה־לארץ. עדיין נערה צעירה מאד נישׂאה בּפּריז לנסיך ליוּבּימסקי, אדם למעלה משנוֹת העמידה, שאחרי המרד הפּוֹלני בּשנת 1831 היגר לחוּץ־לארץ ושם הוֹציא את כּל שארית שנוֹתיו. עם התעוֹררוּתה של ההתקוֹממוּת החדשה בּפּוֹלין, בּשנת 1863, לא היססה הרבּה, עמדה וחזרה לוארשה והשתתפה בּפוֹעל בּהנהלתה וּבסידוּרה של התנוּעה הזאת. והיא אז כּבת שלוֹשים, ואפשר גם קצת פּחוֹת מזה. לא יפה ולא כּעוּרה היתה. אגב, בּנידוֹן זה היוּ הדעוֹת מחוּלקוֹת בּין מכּריה. הללוּ גינוּ את הקשיוּת שאינה נעימה בּקוי פּניה, והללוּ שיבּחוּ את עיניה שיש בּהן משהוּ מיסוֹדה של “האשה הגוֹרלית” שבּרוֹמאני ז’וֹרז' סאנד וּבּאלזאק; הצד השוה שבּהם שהכּל הוֹדוּ בּאימפּוֹזאנטיוּת שבּקוֹמתה הזקוּפה וּבתבניוֹת גוּפה המחוּטבוֹת והגמישוֹת.

והימים ימי כּריתת ברית האחוָה בּין הפּוֹלנים וּבין היהוּדים. ראוּ הפּוֹלנים שבּזמן כּזה טוֹב להם לכבּוֹש את משׂטמתם, משׂטמת הדוֹרוֹת, אל האוּכלוֹסיה היהוּדית, עמדוּ והכריזוּ (אמת, אחר דין־וּדברים והיסוּסים מרוּבּים) על האחוָה בּין שני הלאוּמים. בּבתי־הכּנסיוֹת של היהוּדים התחילוּ מוֹפיעים נוֹצרים לשמוֹע אל הדרשוֹת הפּאטריוֹטיוֹת של “רבּנים מטיפים” לפני “פּוֹלנים בּני דת משה”, והיהוּדים התחילוּ משתתפים בּלוָיוֹת של נוֹצרים פּאטריוֹטים. הפּוֹלנים הבטיחוּ ליהוּדים זכוּיוֹת שווֹת עם עם־הארץ, וּקהילוֹת יהוּדיוֹת נדבוּ בּשׂכר זה סכוּמים גדוֹלים לצרכי צדקה של פּוֹלנים, ויהוּדיוֹת רקמוּ דגלים לאוּמיים בּשביל גייסוֹת המוֹרדים.

יוֹם אחד בּאה הנסיכה ליוּבּימסקה בּלוית סגל חבוּרה של אצילים פּוֹלניים אל אחד מבּתי־הכּנסת לשמוֹע אל תפילת אזכּרה שנערכה לחללי ההפגנוֹת בּרחוב. כּל שראתה בּבית־הכּנסת היה לה תמוּה; כּל עצמה של התפילה יחד עם המתפּללים עשׂוּ עליה רוֹשם של ענין שבּחוּלין ולא של מקרא קוֹדש. מתוֹך אדישוּת גמוּרה שמעה את נאוּמוֹ של הד“ר אֶסתרין שדיבּר בּפּוֹלנית מצוּחצחת על חוֹבת היהוּדים כּלפי העם הפּוֹלני, על האחוה, על החירוּת – דברים שבּימים האחרוֹנים חזרוּ עליהם אלפי פּעמים בּנוסחאוֹת שוֹנוֹת, עד שנמלאה האוֹזן משמוֹע אוֹתם. כּל טקס האזכּרה הטיל עליה שעמוּם נוֹרא והיתה מצפּה לשעה שתוּכל להמלט מכאן אל האויר החפשי. אך הנה עלה אל הבּמה אדם צעיר, דק מתנַיִם, בּעל פּנים גרמיוֹת וחיורוֹת אבל מפיקוֹת מרץ ועיניו לוֹהטוֹת. לשוֹנוֹ הפּוֹלנית לא היתה נמלצת ביוֹתר, אלא, להיפך, פּשוּטה, ענינית, המוֹנית כּמעט, ואף בּקוֹלוֹ היתה מוּרגשת מן הרוּח השפוּיה, הפּיכּחת, היוֹדעת לכבּוֹש את עצמה אף בּשעה שהיא נפעמת. לכאוֹרה לא היה זה נאוּם אלא שׂיחה, שׂיחת חוּלין על ענין גבוֹה. הוּא דיבּר בּפשטוּת כּזוֹ על ההשגחה העליוֹנה שזימנה שני עמים בּדרך היסטוֹרית אחת, שרתמה אוֹתם בּעוֹל אחד של יסוּרים, את העם היהוּדי שהעמיד גוֹאלים וּמשיחים לעוֹלם ואת העם הפּוֹלני הקרוּי להיוֹת הוּא עצמוֹ משיחוֹ של העוֹלם. העוֹלם שקוע עד צואר בּיון העכּוּ”מיוּת, בּעבוֹדת אלילי הממוֹן ואלילי העריצים היוֹשבים על כּסאוֹת המלוּכה, בּחנוּפּה וּבכזב, שמדיניוּת העוֹלם בּנוּיה עליהם, וּבשעבּוּד האדם, שעבּוּד העניים והאביוֹנים על־ידי העשירים, שעבּוּד העמים על־ידי ממשלוֹת נוֹגשׂיהם וכוּ' וכוּ'. העם הפּוֹלני עוֹמד לגאוֹל את העוֹלם, ועמוֹ יחד יִגָאל גם ישׂראל. גוֹרל אחד קשר את שניהם ושניהם חייבים לילך בּמענית אחת, לגאוֹל ולהגָאֵל…

בּבית־התפילה עמדה דממה. כּל העינים היוּ נשׂוּאוֹת אל הצעיר הזה, שדיבּר, לכאוֹרה, לא על מנת להלהיב ולתפּוֹשׂ את השוֹמעים בּלבּם, אלא כּל כָּונתוֹ היתה רק לספּר על התגַלוּת רצוֹן הבּוֹרא בּמרד הפּוֹלני, על החדשה שנהיתה בּארץ, על שליחוּת קדוֹשה… אבל הרגשוֹת היוּ חלוּקים. היהוּדים, וּביחוּד מן הדוֹר הישן שהיוּ בּאוֹתוֹ מעמד, שמעוּ את הדברים מוּכּי תמהוֹן וּכאֵב: הם שמעוּ מתוֹך דבריו כּפירה בּביאת הגוֹאל, בּמשיח צדקנוּ… עם זאת אנוּסים היוּ לשמוֹע ולשתוֹק, מפּני חילוּל־השם: הרי היו כּאן פּוֹלנים גדוֹלים, אצילים… ואילוּ הפּוֹלנים שמעוּ בּנשימה כּבוּשה. רוּבּי דבריו היו אמנם ידוּעים מתוֹך מחבּרתוֹ של מיצקביטש, “פּוֹלין השבוּיה”, אבל נשמעוּ להם כחדשים; ולא כּדברי ספרוּת אלא כּבשׂוֹרה. כּל אחד היתה לוֹ הרגשה שהשעה בּאמת היא גדוֹלה, ושהוּא, היחיד, קרוּי בּאמת כּאחד עם הכּלל לשליחוּת קדוֹשה, ושהיהוּדים הללוּ אינם גֵרים גרוּרים שמן הצוֹרך לטפּל בּהם מאין יכוֹלת להפּטר מהם, אלא הם בּני־לוָיה נצחיים שלוּחים אליהם על־פי רצוֹן מגבוֹה שאין לבוֹא עד חקר תכליתוֹ…

משגמר הצעיר לדבּר נמשכוּ עדיין הדממה והמבוּכה. הזקנים הזדרזוּ להסתלק אחד אחד, וּבשוּרוֹת שמאחרי הבּמה נשמע לחש של ריגוּן; היה רגש עמוּם כּאילוּ שם בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת אצל הכּוֹתל המזרחי, וּביחוּד אצל ארוֹן־הקוֹדש, בּמקוֹם שעשירי היהוּדים מראשי הקהל והאוֹרחים הפּוֹלנים עוֹמדים צפוּפים, כּאילוּ שם חוֹרשים מזימה רעה על היהוּדים… ואילוּ מאחוֹרי הבּימה היוּ הכּל נרגשים. הכּל נדחקוּ על חיים לאפּוּנר וּביקשוּ ללחוֹץ את ידוֹ, דיבּרוּ בּאזניו דברי הוֹדיה והוֹקרה, שהוּא לא קלטם יפה, לא הבין, רק חייך חיוּך סתמי, נבוֹך. לא הבין למה רגשוּ הגוֹיים בּשעה שדיבר אל היהודים דברים פשוטים כּל כּך וּמוּבנים מאליהם. ואחר כּך בּאו אצלוֹ אנשים וּמשכוּהוּ אחריהם, והכּירוּהוּ לאיזוֹ גברת גדוֹלה וספוּנה מאד. זו היתה הנסיכה ליוּבּימסקה שלחצה את ידוֹ בּהתפּעמוּת־לב, אבל לא הוֹציאה מלה מפּיה.

חיים לאפּוּנר היה דיוּרוֹ של שֶבּתִי’ל שֶר שבּשוּק התבוּאה עוֹד מאוֹתן השנים שהיה תלמיד גימנסיה קטן. שוּק התבוּאה היה כּכּר קטנה ועגוּלה, מוּקפת חנוּיוֹת לשיבּוֹלת־שוּעל, לשׂעוֹרה, לדגן וחציר. אבל האִכּרים היוּ גם מביאים לשם למכירה מי את סוּסוֹ וּמי את כּבשׂוֹ אוֹ פּרתוֹ. כּל השנה עמד כּאן ריח רע של גלָלים שמעוֹלם לא בּיערוּם עד תוּמם. בּכדי להגיע אל בּית־דירתוֹ הוּצרך חיים כּל פּעם לְפַסֵג בּין קרוֹנוֹת, בּהמות ותגָרים יהוּדיים שנוֹשאים־ונוֹתנים עם אִכּרים. שבּתי’ל שר חייט היה וּמן הזאטוּטים שבּאוּמנוּתוֹ. היה תוֹפר, מַטליא, מתקן וּמהפּך מלבּוּשים לאִכּרים וגם לבעלי האחוּזוֹת הקטנוֹת שנידלדלוּ. על־יד חדר מלאכתוֹ היתה ה“חנוּת” הפּתוּחה אל השוּק. בּריינה אשתוֹ היתה מוֹכרת לנשי הכּפרים שבּסביבה מטפּחוֹת־ראש מבּד הינדי מצוּיר, סרטים צבעוֹניים וּמחרוֹזוֹת של זגוגיוֹת מתחוֹטטוֹת וקוֹנה מהם בּזיל־הזוֹל בּיצים, תרנגוֹלוֹת, כַּדי חמאה וּמשוּלשי־גבינה שהיתה חוֹזרת וּמוֹכרתם ללקוֹחוֹתיה היהוּדיוֹת שבּשכוּנה. ואף שבּתי’ל כּל פּעם שהיה יוֹצא אל הכּפר לקבּל אוֹ להחזיר עבוֹדה, היה מביא עמוֹ פעּם בּרוָז וּפעם תרנגוֹל, ואם שׂיחקה לוֹ השעה – אף תרנגוֹל הוֹדי. תפישׂת הבּית וחדר־הבּישוּל היוּ מוּטלים על פֶרִילי בּתם, נערה כּבת שבע־עשׂרה.

בּ“חדר המכוּבּד”, כּמוֹת שהיוּ קוֹראים אוֹתוֹ, שפּרוֹזדוֹר צר ואפל חוֹצץ בּינוֹ וּבין דירתם, היה דר חיים לאפּוּנר.

שבּתי’ל שר היה להוּט אחר פּוֹליטיקה. בּשעה שהויכּוּח בּין ה“לבנים” וּבין ה“אדוּמים”⁵ היה שׂיחת היוֹם, משהתחילוּ ההפגנוֹת בּרחוֹבוֹת, וההתנגשוּיוֹת בּין ההמוֹנים ובּין המשטרה היו מַעשׂים בּכל יוֹם, קשה היה לוֹ לישב בּשלוה ולעסוֹק בּכליבה וּבגיהוּץ. היה משליך את מלאכתוֹ על איטשקי שוּליתוֹ, וּבעצמוֹ מצא תמיד עלילה להתמלט אל השוּק. שעוֹת היה מוֹציא בּקלוֹיז אחר התפילה, וחוֹזר לביתוֹ עם חבילי חבילוֹת של חדשוֹת וּשמוּעוֹת, שהיה דן בּהן אחר כּך כּל היוֹם עם איטשקי ועם בּריינה. פּרילי בּתם לא השתתפה בּשׂיחוֹת הפּוֹליטיוֹת הללוּ. ה“קו הפּוֹליטי” של ההוֹרים לא היה לפי רוּחה, אבל נמנעה מלהכּנס עמהם בּויכּוּח. היתה עסוקה בּמלאכתה בּחדר־הבּישוּל, כּלוֹמר בּמחיצה האפלה שמאחוֹרי הפּרגוֹד, וּמחַייכת בּינה־לבין־עצמה לדעוֹת שנשמעוּ בּחדר המלאכה. אבל יש שנשמעוּ שם דברים שדעתה לא סבלה אוֹתם, שפּקעה אזנה מלשמעם, ואז היוּ הכּלים מקשקשים ורוֹעשים, הסירים והקדרוֹת מקימים המוּלה יוֹתר מן המידה, וּבּריינה משתיקה את בּעלה מתוֹך רפיפה בעינים כּלפי הפּרגוֹד: “דיֶך! הלא שוֹמע אתה; היא עוֹמדת לשבּר לי שם את כּל כּלי”… ושבּתי’ל קוֹרא אל בּתוֹ: “שא! שא! איזוֹ חתוּנה את עוֹשה לי שם?”

אוֹתוֹ יוֹם שחיים לאפּוּנר דיבּר בּפעם הראשוֹנה בּבית־הכּנסת של הנאוֹרים, נזדמן לשם גם שבּתי’ל שר, ונדהם לראוֹת את דיירוֹ עוֹמד שם על הבּמה ודוֹרש לפני קהל ועדה. דבריו היוּ לוֹ סתוּמים, אבל משראה אחר כּך את כּל ה“גדֹולים” והפֹריצים מברכים וּמקלסים אוֹתוֹ, זחה עליו דעתוֹ, נדחק בּתוֹך הקהל, רץ מאיש אל איש וסיפּר שזהוּ הדייר שלוּ, שהוּא, שבּתי’ל, חינך וגידל אוֹתוֹ. האנשים היוּ נוֹתנים בּוֹ עיניהם, שוֹמעים אוֹתוֹ בתּמיהה, וּברי היה לוֹ שאין מאמינים לוֹ. ודבר זה גרם לוֹ צער גדוֹל. חזר לביתוֹ מלא התפּעלוּת, קרא לבּריינה וּלפּרילי וּבזחיחוּת־דעת וחשיבוּת שלא כּרגיל שאלן אם יוֹדעוֹת הן מי דר אצלם בּ“חדר המכוּבּד”. סבוּרוֹת אתן: חיים דר אצלנוּ, סתם בּחוּר ששמוֹ חיים?.. לא בּאָלף רבּתי! לא תאמינוּ בּודאי למַה שאספּר לכן… ראיתי אנשים נוֹהרים אל בּית־הכּנסת שלהם, של האנשים דהאידנא, של החדשים, אוֹתם שאינם לא סרטן ולא דג, כּלומר לא יהוּדים ולא גוֹיים… הקיצוּר, אמרתי אכּנס ואראה מה חדש נתרחש… והנה שמענה מה שראיתי בּעיני של עצמי: בּית־הכּנסת מקוּשט ומפוֹאר כּמו בּית־יִראה שלהם, כלּ עיקרוֹ לא דוֹמה לבית־כּנסת של יהוּדים… והוּא מלא כּוּלוֹ “פּני”, בּאנקירים, ראשי קהל, ומאגנאטים פּוֹלניים, עד שאֵימה נפלה עלי. וּמי עוֹמד על הבּמה ודוֹרש לפניהם? לא האמנתי בּתחילה למראה עיני. חיים שלנוּ! ציירוּ לעצמכם: חיים!… והיאך דיבּר! מן הצוֹרך היה לשמוֹע… איך היה גוֹזר וּמחייט, גוֹזר וּמחייט מלה למלה, והיאך הכּל יוֹצא מפּיו “אגיל ואשׂמח”, כּלומר עגוֹל וחלק, מגוֹהץ וישר, כּזוּג מכנסַיִם חדשים של פּריץ…

פּרילי כּוּלה מסמיקה, נתנה עינים פּתוּחוֹת לרוָחה ונוֹצצוֹת בּאביה ושתקה. וּבּריינה ששמעה מתוֹך ספקנוּת פּיכּחת אל דברי התפּעלוּת בּעלה, שאלה:

– אם כּל כּך יפה דרש, סַפּר גם לנוּ מדרשתוֹ.

– לך לסַפּר לה מה דרש: מה אני מבין בּדברים אלה, מַחט בּלא חרירה כּמוֹתי… ואילוּ כּל הגדוֹלים שם, כּל אוֹתם המאגנאטים שהיוּ שם, כּדאי היה לראוֹת כּיצד יצאוּ מן הכּלים, כּיצד לחצוּ את ידוֹ, והוּא לא איכפּת לוֹ כּל זה, כּאילוּ לא אליו מתכּוונים, עוֹמד לוֹ בּיניהם כּמו מאגנאט בּין מאגנאטים… ואני עוֹמד ושוֹאל לעצמי אם אני הוּא זה אני, ואם הוּא זה חיים… בּבּית הרי זה תם שאינוֹ יוֹדע לשאוֹל, שאינוֹ יוֹדע לקשוֹר זנב לחתוּל, ואילוּ שם… איזה פּה, איזוֹ לשוֹן!.. אף פּעם לא גימגם, לא נוֹקש בּלשוֹנוֹ, והדברים יצאוּ מפּיו מקוּשרים וּמעוּנבים כּכפתוֹר בּלוּלאה… הייתי רוֹצה לידע מנַיִן לוֹ כּל כּך הרבּה מלים לדבּר וּלדבּר? לוּ, לפחוֹת, הבינוֹתי חצי מלה ממה שאמר להם…

האם והבּת צחקוּ זמן מרוּבּה. “נראים הדברים, שבּתי’ל! – אמרה אשתוֹ – להשחיל חוּט בּמחט קל יוֹתר”… “אַ־נוּ – החזיר הלזה – נַסי ליתן לחיים שלנוּ להשחיל חוּט, נסי! יהיה מתיגע שעה שלימה, יהיה נוֹגס בּשיניו את מחציתוֹ, ולא יעלה בּידוֹ… רק בּלשוֹנוֹ הוּא “בּריה” גדוֹלה”.

ואילוּ בּלילה, כּשפּרילי כּבר נרדמה, היוּ החייט ואשתוֹ מתלחשים עדיין שעה מרוּבּה. הפּעם היתה זוֹ שׂיחה מתוֹך כּוֹבד־ראש, על “הילדים”, כּלוֹמר על פֹרילי ועל חיים…

כּשבוּע אחר אוֹתוֹ יוֹם עברה פּעם אחר הצהרים מרכּבה הדוּרה וּמסוּמנת בּתו־נסיכים את כּכּר־התבוּאה. תוֹפעה לא שכיחה בּמקוֹם זה, שהתמיהה את הבּריוֹת. בּפתחי החנוּיוֹת עמדוּ חנוָנים ולקוֹחוֹתיהם משתאים ותוֹהים. תמיהתם גדלה בּיוֹתר משראוּ את המרכּבה עוֹמדת לפני חנוּתוֹ של שבּתי’ל שר. מעל המרכּבה קפץ לאקיי בּמַדים, נכנס אל החנוּת ושאל לפּאן לאפּוּנר. כּניסתוֹ של “פּריץ” זה גרמה לבלבּוּל גדוֹל בּבּית. מיד עזבוּ בּריינה, איטשקי ושבּתי’ל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ את מלאכתם והקיפוּ את ה“פּריץ”; אף פּרילי הציצה מחדר־הבּישוּל כּוּלה משוּלהבת ומפוּחמת. הלאקיי הביא מכתב אל פּאן לאפּוּנר, ואין הם יוֹדעים לאפּוּנר זה מי הואּ; בּביתם אין אדם הקרוּי כּך. עמדוּ האנשים תוֹהים וּמשערים השערוֹת בּאידיש שלהם שאין הגוֹי שוֹמע אוֹתה. זה אוֹמר שהכּוָנה מסתמא לסוֹחר העצים שמתאָרח בּאכסניה של זלמן איטשי’ס, וזה אוֹמר: לא כּי, סוֹחר העצים אין שמוֹ לאפּוּנר, והכּוָנה מסתמא לחתנוֹ של ר' בּריש, סוֹחר־התבוּאה… הלאקיי התחיל מתכּעס: לוֹ אמרוּ בּפירוּש שפּאן לאפּוּנר נמצא בּביתו של החייט שבּתי’ל שר. נזכּרה פּרילי ויעצה לשאוֹל את פּיו של חיים, שמא הוּא יוֹדע.

– אם כּן למה את עוֹמדת כּגוֹלם? – התרתח האב – רוּצי מהר והביאי את חיים לכאן!

– שֶכּך אלך? – שאלה הבּת עם שהיא מראה על חיצוֹניוּתה – לא, כּך לא אכּנס אצלוֹ.

– שמא את צריכה להתלבּש לשם כּך בּבגד־שבּת? לא כּלה אַת לוֹ. הלא רוֹאָה אַת, הפּריץ עוֹמד וּממתין…

– מה אתה רוֹצה ממנה? – התערבה האם, שבּינתים קינחה בסינרה כּסא והזמינה את הלאקיי לישב – לך אתה וּקרא את חיים. היא מתביישת.

– תמיד היא תוֹבעת את עלבּוֹנה! טלי והטמיני אוֹתה את בּתּך בּתנוּר, יחד עם החמים לשבּת…

כּך עמדוּ והתנצחוּ, וסוֹף רצוּ כּוּלם, כּעוּסים זה על זה, אל חיים, ושם נתגלה להם דבר חדש: חיים הוּא המכוּנה לאפּוּנר, ולשמוֹ בּאה המרכּבה ההדוּרה.

וּבעוֹד חיים עוֹמד וּמעיין בּכּרטיס שמסר לוֹ הלאקיי, עמדוּ כּל בּני הבּית סביבוֹ ועיניהם תלוּיוֹת בּו, כּמצפּים שמא יתגלה להם עוֹד שהוּא בּן־מלך שנתחפּשׂ לבחוּר עני…

על הכּרטיס היה מוּדפּס מתחת לכתר קטן השם: ”הנסיכה יאַדויגה ליוּבּימסקה", וּלמטה שתי שוּרוֹת בּכתב־יד דק: “מתכּבּדת בּזה להזמינוֹ אליה לכוֹס תּה”.

נבוֹך עמד חיים רגע אחד כּנמלך עם לבּוֹ, עם שהוּא מסבּב את הכּרטיס בּין אצבּעוֹתיו. אחר כּך הפליט: “מוּטב. בּעוֹד רגעים מוּעטים”. וחזר אל חדרוֹ. החליף חיש את בּגדיו ויצא. הלאקיי פּתח לפניו את דלת החנוּת, וּבני הבּית שעמדוּ בּפּתח ראוּ היאך הלאקיי פּוֹתח בּהשתחוָיה את המרכּבה.

המרכּבה עברה רחוֹבוֹת אחדים, ואחר כּך הרכּין הלאקיי את פּניו אל אשנב המרכּבה ואמר בּלחישה אל היוֹשב בּתוֹכה שהוּא מתבּקש לצאת אל רחוֹב לאָשנוֹ ושם יראה לוֹ צעיר אחד את הדרך להלן. לאפּוּנר יצא מן המרכּבה. המרכּבה נעלמה מיד. נתקרב אצלוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת צעיר אחד בּשׂפם משוּפע וארוֹך, ספק גוֹי ספק יהוּדי, ושאלוֹ: “אל הנסיכה?” וּבלא דיבּוּר אלא בּתנוּעת ראש הזמין את חיים לילך אחריו אל רחוֹב “המעבר”. וּמשם היוּ נכנסים ויוֹצאים דרך סימטאוֹת וּמבוֹאוֹת צרים וּמרוּפּשים שרגלוֹ לא דרכה שם אף פּעם, עד שהגיעוּ בּשביל צר בּין ערס של כּתלי בּתים אטוּמים מצד אחד וּבין חוֹמת אבנים גבוֹהה מצד שני. כּאן לא היתה אף נפש חיה אחת, זוּלת חזיר אחד שהתפּלש בּמי רקק. זמן מה היוּ פּוֹסעים דחוּקים אל החוֹמה לאָרכּה, כּדי שלא להרפּיש את רגליהם, עד שהגיעוּ אל פּשפּש בּרזל צבוּע אדוֹם ונמוּך. בּעל השׂפם הקיש על הפּשפּש שלוֹש פּעמים בּאגרוֹפוֹ. נפתח בּפּשפּש חוֹר סגלגל, והציצוּ בּוֹ זוּג עינַיִם. מיד נפתח הפּשפּש כּוּלוֹ. בּעל השׂפם כּבר נעלם. וחיים נכנס אל גן גדוֹל. כּאן הוֹבילוֹ שוֹער בּשבילים מרוּבּצי חוֹל, בּין שוּרוֹת אלוֹנים, ערוּגוֹת פּרחים וּבריכוֹת קטנוֹת. בּארמוֹן היה מהלך בּלוית משרתים שהיוּ מתחלפים מאוּלם אל אוּלם, עד שעזבוּהוּ יחידי בּחדר לא גדוֹל וריק כּמעט מכּלים. כּתליו בּלא טפּיטים וּבלא כּל קישוּט, עמדוּ מסוּידים כּמוֹ ערוּמים. רק בּקרן־זוית היתה תלוּיה תמוּנת האם הקדוֹשה, וּמתחתיה – שוּלחן קטן וּ“שתי־וערב” מכּסף עוֹמד עליו, ולפניו שטיח וכר לכריעת־בּרכּים – חדר עניים, שעניוּתוֹ, אחר האוּלמים שעבר בּהם, היתה ניכּרת בּיוֹתר ולא בּאה אלא מתוֹך כּוָנה תחילה.

בֹּוא וּראֵה: חיים לא נתערבּבה עליו דעתוֹ ולא נתפּעם לבּוֹ כּל אוֹתוֹ הזמן שהיה מוּבל לכאן בּדרכי מטמוֹניוֹת; לא נתערבּבה עליו דעתוֹ ולא נתפּעם לבּוֹ אף בּשעה שהיה עוֹבר מאוּלם אל אוּלם שמימיו לא ראה כּמוֹתם לתפארת וּלעוֹשר. שקט וּבוֹטח יחידי בּחדר עניים זה וּמסתכּל מבּעד לחלוֹן בּגן־האילנוֹת. דוֹמה היה כּאילוּ לשעה זוֹ היה מחכּה כּל ימיו והשעה היתה מחכּה לוֹ. וכאילוּ לא היה לוֹ תימה אלא בּדבר זה לבד, שכּל כּך הרבּה ימים היה לוֹ להמתין עד שיזמינוּהוּ אל היכל שׂרים זה.

חיים שמע באחריו קוֹל אִושה. הפך את פּניו וראה גברת גבוֹהת־קוֹמה קוֹדה לפני תמוּנת האם הקדוֹשה וּמצטלבת. ואחר החזירה אליו את פּניה. זוֹ היתה אוֹתה גברת שהכּירוּהוּ לה בּבית־הכּנסת. היא היתה הפּעם לבוּשה בּיתר פּשטוּת ודוֹמה יוֹתר לבעלת־בּית הגוּנה שמתכּבּדת לקבּל בּביתה אוֹרח ספוּן. פּניה כּהי־העוֹר עם החוֹטם הבּשׂרי ועם הקמט הדק בּזוית הפּה היוּ עצבּניים מאד ולא נאים. רק עיניה הגדוֹלוֹת והאפוֹרוֹת שהבּיטוּ אליו בּידידוּת וּבאמוּן כּל כּך וּבת־צחוֹקה הנעימה משכוּ עליה חוּט של חן. הוֹשיטה לוֹ יד אמיצה והוֹדתה לוֹ על שנענה להזמנתה. היא חייכה אליו, ואף הוּא השיב בּחיוּך, כּאילוּ מוֹדעים היוּ זה לזה מכּבר. סיפּרה לוֹ שיוֹשבים אצלה עתה חברי המוֹעצה שליד הממשלה הלאוּמית, “ושהיא… כּלוֹמר, כּוּלנוּ החלטנוּ, לשתף אוֹתוֹ בּעבוֹדתנוּ. הרי מן הצוֹרך שיהא משתתף גם אחד מכּם, מן היהוּדים”. הדברים נאמרוּ בּפשטוּת כּזוֹ כּאילוּ היה זה מדרך הטבע וּמן הצוֹרך שמסתבּר מאליו. השיב לה תוֹדה אף הוּא בּפשטוּת, כּאילו לא תמה על הכּבוֹד הגדוֹל שחָלקה לוֹ, וּכאילוּ לא היה בּזה משוּם כּבוֹד כּלל. ולא ראה שוּם פּגיעה גם בּדברים שהוֹסיפה: אין לוֹ למרי אלא להבּיע את דעתוֹ בּהתגלוּת־לב וּבאוֹמץ־רוּח, ולא להתבּטל בּפני האנשים היוֹשבים שם… בּטרקלין שהכניסה אוֹתוֹ לשם ושציפּוּי המשי על כּתליו, צבע רהיטיו וגוֹני שטיחיו היוּ מעין הארגמן, היוּ ישוּבים אנשים אחדים בּלבוּשי אזרח, בּמַדי שׂררה וּבאיצטלאוֹת של הכּמוּרה הקתוֹלית. הנסיכה הכּירה אוֹתוֹ אליהם, וכוּלם חייכוּ לקראתוֹ חיוּכי־חן. דיבּרוּ על צרכי המלחמה, על המחסוֹר הגדול בּנשק, על הקוּפּה הריקה ועל הדרכים למלאוֹתה. חיים מתוּח, מרוּכּז, נתן את כּל דעתוֹ ואת כּל כּוָנת לבּוֹ לדברים שנשמעוּ סביבוֹ מפּי מנהיגי פּוֹלין כּדי שלא לאבּד מהם מלה. בּתחילה היה רגע שחָלשה דעתוֹ, הוֹאיל וקשה היה לוֹ לירד לסוֹף דעתם של המַנהיגים הללוּ. הכּל דיבּרוּ על ענינים שוֹנים וחשוּבים; כּל אחד בּא בּשאלתוֹ שלוֹ וּבהצעתוֹ שלוֹ, ואיש לא הסכּים לדעתוֹ של חברוֹ. היתה זאת מעין שׂיחת טרקלין נאה שאין בּה משוּם הלכה למעשׂה, אמירת רעיוֹנוֹת מתפּרדים וּמצטלבים שאין בּאים לכלל דעה אחת. בּתחילה תמה לאפּוּנר בּלבּוֹ, וסוֹף התחיל מתרגז. שמא אין זה אלא משׂחק בּלבד? שאל לעצמוֹ. אבל בּמי משׂחקים הללוּ? בּמי הם משטים? והנה פּנתה אליו בּעלת־הבּית ושאלה לדעתו. בּתחילה כּאילו נתבּלבּל והיה מעמעם בּתשוּבתוֹ. היה כּמגשש למצוֹא נתיב בּתוֹך סבך השאלוֹת וההצעוֹת שנזרקוּ כּאן כּמוֹ לאחר־יד. לבסוֹף מצא את השתי בּתוֹך חוּטי המַסכת המסוּכסכת. בּמלים קצרוֹת ועניניוֹת וּבלא עקיפי נימוּס בּיטל את ההצעוֹת שנשמעוּ מצדדים שוֹנים שהמשילן לחצים שנזרקים לצדדים, סחוֹר סחוֹר, ואינם מכוּוָנים אל המטרה. בּפשטוּת וּבלא הסבּר יתר דיבּר על הצוֹרך להטיל מסים על בּעלי ממוֹן וּבעלי נכסים, שיש לחלקם לסוּגים, כּמוֹ רוָקים וּנשׂוּאים, מוֹסדוֹת הכנסה ומוֹסדוֹת צדקה ודת, כּמוֹ מנזרים וכיוֹצא בּהם. מעיניו לא נעלם, תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ, שאוֹתם הפּנים שלכתחילה היוּ מחייכוֹת אליו בּאדיבוּת כּזו, הפכוּ חמוּרוֹת מתוּחוֹת. שלחוּ זה לזה פּתקאוֹת, לחשוּ איש על אוֹזן חברוֹ. הנסיכה השׁפילה עיניה וסבבה כּל הזמן את טבּעת היהלוּמים על אצבּעה. פּאן פּרוּשאק, כּוֹמר בּעל פּנים עדינים וּמטוּפּחים (אחר כּך נוֹדע לוֹ שזה הוּא הכּוֹמר המוַדה של הנסיכה), שׂיחק, בּשעה שחיים דיבּר, בּקוּפסת הטאבּאק שלוֹ. וכיוָן שחיים נשתתק, שאף טאבּאק לנחיר אחד ואחר לשני, פּתח ואמר שדברי פּאן… פּאן… מה שמוֹ?.. אח, זכרוֹנוֹ החלש… פּאן לייפוּנר? סליחה, לאפּוּנר, הן… שדבריו מעידים על רגש פּאטריוֹטי, אבל אינם שקוּלים למדי. כּבן “הדת העתיקה” מוּטב היה שלא יִגע כּלל בּעניני הכּנסיה הקדוֹשה ויניחם בּידי הקתוֹלים. עניני הקהל היהוּדי נהירים לוֹ בּודאי יוֹתר. מוּטב שידבּר על המסים שיש להטיל על קהילוֹת היהוּדים… אדוֹן צעיר אחד, מצוּחצח מאד, מנוּמס מאד ואדיב מאד, שלא פּסק פּיו מחיוּך, ועם כּל מלה היה פּוֹנה אל הנסיכה כּמתחנן לשמוֹע ממנה את הסכּמתה, כּאילוּ כּל עיצוּמה של ישיבה זוֹ אינוֹ אלא למצוֹא חן וחסד בּעיניה, אדם צעיר זה אמר שאם יקבּל את עקרוֹן המסים שהוּצע על־ידי האוֹרח הנכבּד, הרי יעשׂה זאת בּתנאי שהנוֹשׂאים בּעוֹל המסים יהיוּ בּראש וראשוֹנה “בּני־הדת־העתיקה”, מפּני שני טעמים: ראשית מפּני שאת כּל עשרם עשׂוּ בּפּוֹלין ועל־ידי פּוֹלנים, ושנית מפּני שעתידים הם ליהנוֹת מחירוּתה של פּוֹלין על־ידי מתן שיווּי הזכוּיוֹת שהוּבטח להם… כּאן הגבּיהה הנסיכה את עיניה האפוֹרוֹת הגדוֹלוֹת, שנחרת בּיניהן קו אנָכי דק, ואמרה בּפשטוּת שלפי דעתה חירוּת פּוֹלין היא קוֹדם כּל ענינה של פּוֹלין גוּפה, שהיהוּדים הם אחים לפּוֹלנים והרי הם חייבים להשתתף בעוֹל המלחמה לחירוּת הארץ בּמידה שוָה עם הפּוֹלנים, לא בּחינת תשלוּם אלא מתוֹך התעוֹררוּת פּאטריוֹטית. שיטת המסים מתקבּלת על דעתה כּהצעה היחידה בּעלת המשקל שיש ויש לדוּן בּה. ועד שיבוֹאוּ לידי הערכת הנכסים היא מכניסה לקוּפת הממשלה הלאוּמית, לפי שעה תרוּמת עראי, את ההכנסה השנתית מן האחוּזה שיש לה בּפלך קיוֹב…

כּך דרכּה תמיד. האמינה בּכוֹחה, ועל כּן את הדעוֹת המכריעוֹת בּיוֹתר, את ההצעוֹת הנוֹעזוֹת בּיוֹתר היתה אוֹמרת לפתע וּבפשטוּת גמוּרה, כּדברים של מה־לך ושל מה־בּכך; ואיש לא ידע אימתי הירהרה בּהם ושקלה אוֹתם בּדעתה, ואם בּכלל קדמוּ לאמירתם עיוּן ושיקוּל־דעת. אבל מַאמרה של הנסיכה ליוּבּימסקה תמיד עוֹלה לה כּמעשׂה…

חיים לאפּוּנר נדהם בּתחילה מדברי פּאן פּרוּשאק וּפּאן שיפּנַייבסקי – אוֹתוֹ צעיר המחַייך תמיד – כּאילוּ דנוּהוּ בּצוֹננים. ואילוּ לאחר שדיבּרה הנסיכה התאוֹשש שוּב. ושוּב נטל את רשוּת הדיבּוּר. בּשאלת חוֹבתם של היהוּדים לא נגע, בּיחוּד אחר התשוּבה הניצחת של הנסיכה. בּחזית זוֹ ראה את עצמוֹ כּמנצחַ. אלא הסבּיר וּפישט בּפעם השניה וּביתר פּרוֹטרוֹט את כּל חוֹמר המצב מפּאת חוֹסר האמצעים ועמד על ההכרח שיש בּשיטת מסים קבוּעה וּמוּבטחת. – דברים שהרה והגה אוֹתם בּבדידוּת חדרוֹ הקטן זה כּבר, ועכשיו שׂמח להשמיעם כּאן בּמוֹשב אנשי המוֹעצה הממשלתית. ואילוּ, לאחר שהנסיכה אמרה מה שאמרה, היוּ דבריו מיוּתרים. כּלוּם לא הוֹסיפוּ, אלא החלישוּ את הרוֹשם הקוֹדם ונתנוּ טעם לפגָם. הוּא הראשוֹן הרגיש בּזה מיד. הכּל שתקוּ, ולא העירוּ כּלום.

לאחר שהישיבה נסגרה וחברי המוֹעצה עמדוּ ונתפּרשוּ מבּעלת־הבּית ומלאפּוּנר בּאוֹתה האדיבוּת וּבאוֹתם החיוּכים שבּהם הקבּילוּ את פּניו, נשתייר הלזה, על־פּי בּקשת הנסיכה, לשתוֹת עמה ספל תה.

– נצא מכּאן. – אמרה לוֹ – כּאן מלא האויר יוֹתר מדי עשן, וכמדוּמני שגם משהוּ מן הויכּוחים נשאר תלוּי ועוֹמד בּאויר זה. נכּנס אל קרן־הזוית שלי.

“קרן־הזוית” שלה היתה טרקלין מרוּוַח שטוּף כּוּלוֹ בּגוָנים וּבגוֹני גוָנים של אפוֹר, פּרוֹזג, כּרתי וקלָאילן עדינים וּשקטים. הפּסיעוֹת טבעוּ בּשטיח רך; בּכל מקוֹם, אילך ואילך, עמדוּ ספּוֹת ושׁפתוֹת עם כּרים וכריוֹת רכּים וּמאוֹת הגוָנים השקטים. לפני השוּלחן הקטן, שעליו היו ערוּכים כּלי־התה, דלקוּ נרוֹת אחדים בּתוֹך ענפי נברשת, שהתנשׂאה על כַּן גבוֹה דוּגמת אילן הָבְנֶה. רוּבוֹ של הטרקלין היה שטוּף בּצל. מתוֹך האפלוּלית של אחת מזויוֹת החדר ניצנץ פּסנתר והבהיקה בּלבנוּתוֹ הפּרוֹטוֹמה של שוֹפּן. כּל החדר הזה השרה רוּח של שקט וּמנוּחה והזמין לחלוֹמוֹת בֹהקיץ….

היא מזגה לוֹ את התה, שאלה מה מקוּבּל עליו יוֹתר, עז אוֹ רך, עם חָלב אוֹ בּלי חלב. ישבוּ זה מוּל זה; גמאוּ בּשתיקה גמיאוֹת אחדוֹת, ואחר נתנוּ זה בּזה את עיניהם ושוּב חייכוּ משוּם מה, חיוּך סתם, כּמוֹת שחייכוּ שם בּחדר־התפילה. והוּא תמה על עצמוֹ: חיוּך זה על שוּם מה?

– מה דעתוֹ של מר על הישיבה?

– בּתחילה היה לי קשה לתפּוֹשׂ את המדוּבּר שם. כּל אחד בּא עם הרהוּרי לבּוֹ שלוֹ ועם ענין משוּנה משל חברוֹ.

היא צחקה:

– רע היה שכּל אחד העלים את הרהוּרי־לבּוֹ שלוֹ. לכל אחד יש האינטרסים שלוֹ שהוּא חוֹשש להם ועל כּן בּיקש להפנוֹת את הדעת אל ענינים אחרים.

– הרי אין בּזה כּדי להניח את הדעת.

– אבל רוּחי נתקררה בּישיבה זוֹ שנגמרה בּכי טוֹב.

תמה לאפּוּנר:

– וכי אפשר היה להניח שלא תגָמר בּכי טוֹב?

בּמקוֹם להשיב על שאלתוֹ, אמרה:

– על המקרקעוֹת של המנזרים לא היה מר צריך לדבּר.

– מפּני מה?

– נכסי המנזרים פּטוּרים ממסים.

– אבל בּמצב זה של חירוּם… סבוּרני שמענינה של הכּנסיה לסַייע לנצחוֹננוּ…

– בּרי. אבל על כּגוֹן זה רשאית הכּנסיה לבדה להחליט. לא לחוּלוֹנים. וּביוֹתר לא ליהוּדים. זה פּוֹגע.

– יִתכן. מפּני שאני יהוּדי, לא הרגשתי שיש בּדברי משוּם פּגיעה בּרגשי מי.

– הן, הן. ואף לא היה מן הצוֹרך לדבּר בּשניה. לשם מה? זה רק החליש את הרוֹשם הקוֹדם. כּך דרכּה של כּל חזרה. וּביחוּד לאחר שכּבר קיבּלוּ את שלהם.

בּלבּוֹ הכּיר לה טוֹבה על הערוֹתיה ועל שאמרה אוֹתן בּנעימה כּזוֹ שלא קשה היה לשמען ולקבּלן.

– אה, הגברת! – קרא – הדין עמה. הם קיבּלוּ את שלהם… הגברת העמידה מיד, על־ידי הוֹדעתה על תרוּמתה, את הנקוּדה בּמקוֹם הראוּי לה. בּאמת, לא היה כּלל צוֹרך להוֹסיף עוֹד.

– וּכנגד זה השׂכּיל מר לא להיעלוֹת בחכּה.

הסתכּל בּה בּשאלה.

– אוֹתם האדוֹנים אינם אוֹהבים אתכם היהוּדים.

– לא קשה היה להכּיר זאת מיד.

– טוֹב שנמנע מלהתיצב על שטח זה של ויכּוּח. טוֹב מאד. צריכים תמיד להמנע מזאת.

אף דברים אלה נשמעוּ כּעין הוֹראה לעתיד לבוֹא. הוּא ניענַע לה ראשוֹ להסכּמה.

אחר התה הזמינה אוֹתוֹ לעבוֹר אל אחת הספּוֹת, בּסמוּך אצל הפּסנתר. היא ישבה לפני הפּסנתר. אצבּעוֹתיה גיששוּ את המנַענעים, ואחר התחילוּ מטפטפים כּטפּין של בּדוֹלח צלילי נוֹקטוּרנוֹ של שוֹפּן.

בּתחילה האזין בּכוָנת־לב, ואחר כּך הפליגוּ הרהוּריו. אוֹ יוֹתר נכוֹן, אזניו קלטוּ את הצלילים בּו בּזמן שעיניו המרפרפוֹת סביבוֹ היוּ קוֹלטוֹת את המראוֹת, הפּרחים שעמדוּ תפוּשׂי הגוּת בתוֹך אגרטליהם, גוֹני הטפּיטין והשטיחים, תמוּנת הגנראל התלוּיה שם בּמעטה צל. כּמדוּמה לוֹ, גנראל זקן. אפשר שזהוּ בּעלה המנוֹח, הנסיך ליוּבּימסקי… שלח ידוֹ אל הספר שהיה מוּנח בּסמוּך על הספּה, מכּוֹרך בּעוֹר ומוּזהב בּקצותיו: “שוּק ההבלים” לטֶקריי. כּל זה יחד, הספר, הגנראל הזקן, הפּרחים, הגוָנים, שוֹפּן – כּל זה נתמזג בּנפשוֹ למנגינה אחת מעוֹלם אחר, יפה וזר…

פּתאוֹם נפסקה הנגינה. האשה הסתוֹבבה על דרגשה והפכה אליו את פּניה.

– מרי מנגן? – שאלה.

– לא. לא למדתי נגינה.

– לא?

– חוּנכתי בּתנאים מיוּחדים, קשים. בּלא הוֹרים. אדם טוֹב אחד, פּאן קאשינסקי שמוֹ, נתן משוּם מה את דעתוֹ עלי והיה משלם בּעד לימוּדי, ואחר מוֹתוֹ התפּרסתי משיעוּרים. וּנגינה לא למדתי.

– אף הוֹרי היוּ עניים. חוּנכתי בּבית הנסיך ליוּבּימסקי. אנוּ ממשפּחה אחת. אבל בּית אבּא היה עני מאד. כּל רכוּשי בּא לי לא ממנוּ, אלא מבּעלי…

הם סיפּרו את זאת זה לזה בּפשטוּת טבעית; ולהם לעצמם לא היה זה תמוּה, כּאילוּ ידעוּ איש את רעהוּ זה מכּבר.

– אם כּן, מרתי רגילה עוֹד מקטנוּתה לכל העוֹשר הזה.

– רגילה? העוֹשר הרי לא היה שלי. וּמה בּכלל יש כּאן שצריך הרגל? סבוּרני שלעניוּת קשה יוֹתר להתרגל.

לאפּוּנר גיחך משהוּ:

– אני, למשל, הייתי מרגיש את עצמי לא בּטוֹב בּתוֹך טרקלינים ואוּלמים מרוּבּים אלה… לבדי.

משכה בּכתפה ואמרה:

– אף אני איני יוֹדעת למה כּל האוּלמים הללוּ. אני אוֹהבת בּארמוֹן הזה רק את קרן־הזוית הקטנה שלי, ועוֹד חדר אחד אוֹ שנים…

– דוֹמני – אמר – שבּתוֹך האוּלמים הללוּ האדם הוּא גלמוּד יוֹתר.

היא גיחכה:

– אבל הרי אי אפשר לקצצם, להרסם.

היא היתה ישוּבה בּצדה אל הפּסנתר, וידה האחת הפּשוּטה אליו תעתה בּאצבּעוֹתיה על גבּי המנַענעים הגבוֹהים, ודוֹמה היה כּאילוּ האצבּעוֹת בּוֹכוֹת שם בּפני עצמן בּכי כּבּוּש… והנה נפנתה כּוּלה אליו. שתי ידיה המשוּלבוֹת נשמטוּ על בּרכּיה לֵאות כּל כּך. הבּיטה אליו דוּמם.

– ואפילוּ יכוֹלתי לעשׂוֹת זאת… אבל שטוּת, שטוּת!.. כּלוּם אפשר? ולמה? יוֹדע מר כּמה זמן קיים ארמוֹן זה? הוּא נבנה הרבּה זמן לפני סטאַניסלאו־אבגוּסט, וכל הימים לא פּסקו מלשפּצוֹ ולהשלימוֹ. כּאן טמוּן חלק גדוֹל מן ההיסטוֹריה של פּוֹלין… יוֹתר קל לי לשעֵר שאני אעקוֹר מכּאן. ואפילוּ אז מה? כּלוּם בּחדר קטן אחד אין בּדידוּת? אַל נא ישכּח מרי שמסביב לחדר הקטן יש עוֹלם רחב וגדוֹל. האדם תמיד הוא גלמוד בּעוֹלם הגדוֹל והרחב הזה. רק בּחדר־התפילה שלי לבד איני בּוֹדדה. לעוֹלם אין האדם בּוֹדד עמוֹ… עם אלוֹהים… – וּלפתע – אדוֹני מאמין?

– בּמה? בּמי?

–הרי בוֹ, בּאלוֹהים! – קראה בּתמיהה – אדוֹני מתפּלל?

– לאו. כּשהייתי קטן זוֹכרני שהייתי מרבּה בּתפילה. אחר כּך הפסקתי.

– מפּני מה?

– איני יודע. איני יודע היאך היה הדבר, אבל הפסקתי.

– אני מבינה. בּלא הוֹרים, בּלא השגחה… – אמרה בּצער – ואני הלא הייתי בּטוּחה שאדוֹני מאמין באלוֹהים…

דבריה האחרוֹנים נשמעוּ לוֹ כּמוֹ מתוֹך אכזבה, והוּא ראה משוּם מה צוֹרך לעצמוֹ לתקן, וקרא בּחוֹם:

– אבל הן, מרתי! אני מאמין בּאלוֹהים… מעוֹלם לא פּסקה בּי אמוּנה זוֹ; אין יוֹם שאיני מהרהר בּוֹ וּברצוֹנוֹ. אבל להתפּלל… בּנוּסח קבוּע, תפילה שתיקנוּ בּשבילי אחרים… אין זה תוֹפשׂ את לבּי, כּמוֹ כּל דבר שבּפוֹרמאליוּת.

היא האזינה לדבריו עם שעיניה הבּהירוֹת והגדוֹלוֹת תלוּיוֹת בּוֹ, והוּא לא ידע משמעוּתוֹ של מבּט מצוּמד זה. כּמדוּמה לוֹ שהיא תפוּשׂה להרהוּר אחר רחוֹק הימנוּ.

לבסוֹף אמרה:

– ואני איני יוֹדעת מה הייתי עוֹשׂה בּלא אמוּנה וּבלא תפילה.

ועיניה היוּ עדיין מצוּמדוֹת אל פּניו; ועם זאת כּאילוּ אינן רוֹאוֹת אוֹתוֹ כּלל. לא יכוֹל להשתחרר מרגש מוּזר וכבד.

ישב עוֹד שעה קלה ואחר עמד להתפרש ממנה. התנערה כּנבהלה, כּמוֹ מחלוֹם. על פּניה שוּב הוֹפיע חיוּכה. נזדרזה ועמדה אף היא.

– הרי אדוֹני – אמרה – הוֹלך עתה לביתוֹ. יעסוֹק בּמה שיעסוֹק, ואחר כּך… אחר כּך ישכּב לישוֹן…

גיחך כּלשהוּ:

– אלא מה? מה אוּכל לעשׂוֹת אחרת?

לא השיבה לוֹ כּלוּם. צילצלה ושלחה את החַדרן ללווֹתוֹ.

החדרן, זקן צוֹלע על רגלים מוּכּוֹת שגרוֹן, הוֹליכוֹ לא בּדרך שנכנס בּוֹ. הם עברוּ דרך אוּלם צר וארוֹך מאד שחצתה אוֹתוֹ לאָרכּוֹ שוּרת עמוּדים ועליהם תלוּיים כּלי זיִן עתיקים: שריוֹנוֹת, תריסים, מגינים, כּילַפוֹת, חרבוֹת כּפוּפוֹת וּמשוּנוֹת… מימינוֹ היה הכּוֹתל אטוּם וּמכוּסה תמוּנוֹת; משׂמאלוֹ היוּ קרוּעים בּכּוֹתל חלוֹנוֹת גוֹתּיים גבוֹהים וצרים, וּבין חלוֹן לחלון שוּב תמוּנוֹת. הגברים בּרוּבּם בּשריוֹן וּבמגן, והנשים בּמלבּוּשים וכיסוּיי־ראש משוּנים מזמנים קדוּמים. תמוּנוֹת רבּוֹת צבעיהן הקוֹדרים היוּ כּבר מפוּחמים מרוֹב שנים, והדיוֹקנאוֹת היוּ דוֹמים כּעטוּפים בּאפלת הדוֹרוֹת. היציע היה ארוֹך. החדרן הלך לפניו והאיר לוֹ בּפּמוֹט קטן ששני נרוֹת היוּ דלוּקים בּוֹ. מרגע לרגע הגיחוּ לפניהם מתוֹך החשכה אבּירים ושׂרי־צבא וּמטרוֹנוֹת שלטוֹת, כּוּלם עוֹטי הוֹד וגאוֹן וּקשי־פּנים, כּזועמים על הזר שנכנס אל תחוּמם להחרידם ממנוּחת הרפאים, ושוּב שקעוּ בּדממת האפלה… צללי העמוּדים כּשוֹמרי־ראש נאמנים רצוּ אחריהם לכסוֹתם ולשקוֹע יחד עמהם בּתוֹך הדממה והנצח… רגע תקפוֹ מוֹרא טמיר מפּני בּנוֹת־הקוֹל שרדפוּ אחריהם וּפעמוּ מתחת לקמרוֹנוֹת בּקצב וּבלעג: זר… זר… זר…

חיים לאפּוּנר נכנס אל העבוֹדה בּאחד השלבּים הגבוֹהים של הנהלת המרד, מתוֹך רצוֹן תקיף לשרת את פּוֹלין. מפּני שאהב את פּוֹלין. המקוֹם שתפשׂ בּחוּגי המנהיגים נתן בּידוֹ עוֹז וּממשל מסוּימים; כּיוָן שהרגיש בּכך נתגלָה לוֹ – ולא העלים את זאת מעצמוֹ – שהוּא אוֹהב עוֹד דבר אחד: את העוֹז הזה ואת הממשל הזה כּשהם לעצמם. עוֹד בּקטנוּתוֹ, בּשעה שהיה מהלך אל בּית־הספר לבוּש בּגדים שחוּקים ונעלים מרוּפּטוֹת והוּא רעֵב למחצה, אוֹ בּשעה שחבריו הפּוֹלניים היוּ מלעיגים עליו ועוֹלבים בּוֹ, – עוֹד אז היה מאמין בּלבּוֹ שכּל זה אינוֹ אלא עראי, כּל אימת שקטן הוּא עדיין, יתוֹם קטן בּלא אב ואֵם, ואילוּ לכשיגדל עתיד הכּל להשתנוֹת. היתה לוֹ תמיד הרגשה עמוּמה אבל תקיפה וּמתמדת שנוֹצר לגדוֹלוֹת, וחיכּה ליוֹם שיגיע לעוֹשר אוֹ לשׂררה. כּיצד יגיע לידי כּך, לא שאל. אבל ידע שהוּא מחוּיב להגיע… בּבית־הספר למד היטב. לכל דבר היה ראשוֹן, גם בּלימוּדים וגם בּמישׂחקים. לא מתוֹך צמאוֹן לדעת למד, אלא מתוֹך תשוּקה אחת, שלא הרפּתה ממנוּ כּל הימים – להצטיין. היה מן ההכרח לעלוֹת על כּל חבריו ושהללוּ יהיוּ זקוּקים לעזרתוֹ. מטבעוֹ לא היה להוּט אחר מישׂחקים, אלא כּיוָן שראה את בּני גילוֹ שטוּפים בּהם, הרי מן ההכרח היה ששוּם מישׂחק לא יעלה יפה אלא אם כּן הוּא משתתף בּוֹ… וּבשעה שנתקרב אצל חוּגי הממשלה של פּוֹלין המוֹרדת, הרגיש בּפּעם הראשוֹנה שיוֹם זה קיוָה לוֹ כּל חייו הנה הוּא בּא. חבריו בּעבוֹדה התחילוּ מתנגדים אליו עוֹד בּפסיעוֹתיו הראשוֹנוֹת. הוּא היה הצעיר מכּוּלם, לא “תוֹאר” ולא עוֹשר לוֹ, ואף לא יחוּס משפּחה, אלא סתם יהוּדוֹן קטן. ואת זאת לא סלחוּ לוֹ. ואילוּ הוּא אף פּעם לא בּא לידי חוּלשת־הדעת מחמת התנגדוּת זוֹ. כּל המכשוֹלים ואַבני הנגף שחבריו היוּ מניחים לרגליו, תחת לרפּוֹת את ידיו וּלרשל את מרצוֹ, עוֹד הוֹסיפוּ לוֹ תוֹקף וקשיוּת־עוֹרף. הן, את פּוֹלין שלוֹ אָהב אהבה עמוּקה, אבל לא פּחוֹת אָהב את הכּוֹח והשלטוֹן שפּוֹלין זוֹ נתנה בּידוֹ. וּלפיכך כּל שעמד בּדרך אל חירוּתה של פּוֹלין היה לאפּוּנר רוֹאה בּוֹ את אוֹיבוֹ של עצמוֹ. וּבאמת, עתים קשה היה להכריע היכן מסתיימת מלחמתוֹ לפּוֹלין והיכן מתחילה הגנתוֹ על עמדתוֹ שלוֹ.

קוֹץ דק אחד היה נעוּץ בּכל מעמדוֹ החדש. הוּא ידע ששלטוֹנוֹ לא בּא לוֹ ואינוֹ קיים אלא בּזכוּתה של אשה, של הנסיכה ליוּבּימסקה. ידיעה זוֹ היתה בּתחילה מערבּבת עליו את הרגשתוֹ השלימה בּשלטוֹנוֹ. ואִילוּ לימים פּגה גם טיפּה מרה זאת. אדרבּה, עוֹד היה מחזיק טוֹבה לעצמוֹ שהוּא כּוֹח כּוֹחה של אצילה גדוֹלה, מיוּחסת ספוּנה ונכבּדה על כּל הארץ, עשירה מוּפלגת, בּעלת השפּעה עצוּמה, שמפּניה מתיראים וּרצוֹנה מכריע בּכל דבר, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים… חיים לאפּוּנר היה יוֹצא ונכנס אצל הנסיכה יוֹם יוֹם כּאדם שנכנס בּביתוֹ, בּלא הוֹדעה קוֹדמת. שניהם היוּ שׂמחים להתיחד בּ“קרן־הזוית” שלה וּלהוֹציא שעה קלה בּשׂיחה בּלא מתיחוּת שבּפוֹרמאליוּת. יש שהיה בּא אצלה עייף ויגע מטרדוֹתיו ודאגוֹתיו, שנתרבּוּ עם העבוֹדה, בּלא שהטרידוּ זה על זה. היא היתה מנגנת לה אוֹ קוֹראת בּספר, והוּא בּזוית אחרת מעשן, מהרהר אוֹ מדפדף בּספר. עוֹד בּימים הראשוֹנים להתוַדעוּתם ראה שקירבתוֹ ערבה עליה והיא מבקשת אוֹתה, על כּן נתן את דעתוֹ לכך שצוֹרך זה לראֹותוֹ לא יחלש בּה; הִשתדל להתחבּב עליה יוֹתר. אמת, יש שנקטה כּלפּיו בּדבריה נעימה של חבֵרה קשישה, מוֹרה וּמדריכה, והוּא, שנפשוֹ סלדה מכּל אפּוֹטרופסוּת עליו, לא נעלב על־ידי כּך; קיבּל ונענה לה. ולא רק משוּם שעשׂתה זאת בּטאקט וּבשׂכל. הוּא ראה בּזאת תוֹעלת לעצמוֹ. כּל מעשׂיו היוּ שקוּלים בּמשקל התוֹעלת. האִם הוּא אוֹהב אוֹתה? שאלה זוֹ לא עלתה כּלל על דעתוֹ, וּביחוּד בּימים הראשוֹנים. היא לא היתה יפה, זוּלת העינים שהנווּ את פּניה וּמשכוּ עליהם חוּט של משהוּ לא מצוּי. וגם גדוֹלה ממנוּ בּשנים היתה. אבל עם הימים הלך והתהדק בּיניהם הקשר יוֹתר ויוֹתר. היא ידעה להוציא את האדם הזה המכוּנס בּעצמוֹ מתוֹך התגדרוּתוֹ, וּבעל החשבּוֹן והתוֹעלת היה שוֹכח בּחברתה את שיקוּליו וחשבּוֹנוֹתיו והיה מדבּר עמה בּהתגלוּת־לב כּמוֹת שלא דיבּר עם שוּם אדם. מה משך את שניהם זה אל זה? אפשר הפּלאי והנעלם שראה כּל אחד בּעוֹלמוֹ של חברוֹ. אפשר אוֹתה משכוּ אַליו, אל הבּחוּר היהוּדי העני הזה, רזי עוֹלמוֹ היהוּדי המוּפלא ממנה, כּשם שלב מעוּדן וּמפוּנק תרבּוּת הוֹלך לפעמים שבי אחרי מנגינה מוּזרה בּפראיוּתה ולא מוּבנת של בּן הערבה… ואִילוּ נפשוֹ הלכה שבי אחרי הגדוּלה, העוֹשר והאצילוּת הרמה שהיוּ מדבּרים אליו בּלשוֹן כּה פּשוּטה, כּה אנוֹשית; קסַם לוֹ בּאשה הזאת אוֹתוֹ חלק נהדר מן “ההיסטוֹריה של פּוֹלין”, שעליו דיבּרה פּעם לפניו; קסמוּ לוֹ בּה פּוֹלין האצילה, זכרוֹנוֹת עבָרה הקדוּם והמזהיר בּיוֹפי, בּאבּירוּת וּבגבוּרה, אוֹתוֹ עוֹלם של רוֹמאנטיקה שעליו סיפּרוּ לוֹ בּבית־הספר, עליו סיפּרוּ המספּרים ושרוּ המשוֹררים האהוּבים, ושראה אוֹתוֹ מתוֹך ערפילי חלוֹמוֹת נעוּריו; קסמוּ לוֹ צלילי שוֹפּן המנטפים תדיר מאצבּעותיה של הנסיכה, דתיוּתה של זוֹ, תפילוֹתיה, בּת־צחוֹקה וּמבּט עיניה הגדוֹלוֹת, הבּהירוֹת, שנפשה המוּפלאה נשקפת לוֹ מתוֹכן…

יוֹם אחד מצאה אוֹתוֹ הוֹלך וּמהלך לאוֹרך יציע התמוּנוֹת, שבּוֹ ליוָה אוֹתוֹ החדרן בּערב הראשוֹן. עבר מתמוּנה אל תמוּנה וסקר ארוּכּוֹת, כּמבקש למצוֹא בּשׂרטוּטיהן פּשר לחידת נפש אחת חיה… הלכה ונתקרבה אצלוֹ בּפסיעוֹת חשאיוֹת. נתחלחל משראה אוֹתה עוֹמדת מאחריו.

– מה הוּא חוֹקר כּאן, מרי? – שאלה.

– את “ההיסטוֹריה של פּוֹלין”. – השיב.

– יש כּאן פּרצוּפים שאיני אוֹהבת להסתכּל בּהם. אדוֹני רוֹאה את זה עם הגבּינים הצפוּפים והפּה הדק? הוּא השתתף בּמצוֹר של סטיפּאן בּאטוֹרי על דאנציג. איני יוֹדעת מה היה חטאוֹ של בּנוֹ הצעיר… אגדוֹת שוֹנוֹת מסוּפרוֹת עליו… אביו דן אוֹתוֹ למלקוּת: לעיניו הלקוּהוּ עד שהפיח את רוּחוֹ. והלזה… יסתכּל מר כּאן, התמוּנה הזאת… הוּא נלחם בּצבא של יוֹהאן־קאזימיר נגד הטאטארים… אבל לוֹ גוּפוֹ היתה נפש טאטארית. חבש את אשתוֹ בּצריח וציוָה לסתוֹם את מַלבּן הדלת והחלוֹנוֹת בּאבנים… פּרצוּפים לא נעימים וּמפחידים…

וּפתאוֹם:

– ואצלכם אין דבר כּגוֹן זה?

– כּגוֹן מה?

– משפּחוֹת עתיקוֹת, תמוּנוֹת אבוֹת־האבוֹת מדוֹרוֹת קדוּמים…

– לאו, גברתי!

– אין בּכם אצילים?

– לאו, גברתי! משפּחוֹת אצילים אין לנוּ.

– הכיצד? אני מבינה: נסיכים, גראפים… הממשלוֹת לא העניקוּ לכם כּל זאת. אבל משפּחוֹת הגוֹנזוֹת מַזכּרוֹת וּשׂרידים מדוֹרוֹת שעברוּ…

– לאו. אף זאת אין לנוּ.

– וכי אין לכם רגש של יִראַת־הכּבוֹד בּפני מה שהיה לפנים?

– אין לנוּ מעמד של אצילים. יש לנוּ מיוּחסים ממין אחר. יחוּס של רבּנים, צדיקים, גדוֹלים בּתוֹרה וּמעשׂים טוֹבים… – וּבצחוֹק – אבל אין תארים שעוֹברים בּירושה.

– אַה, בּרי שלא. אני מתכּוונת לשלשלת יוֹחסין של דוֹרוֹת. הרי זהוּ ענין אחר.

– אנוּ העם העתיק בּיוֹתר שבּעוֹלם, העם האצילי בּיוֹתר שבּעוֹלם… גברתי יוֹדעת זאת מן ההיסטוֹריה… ואִילוּ מעמד מיוּחד של אצילים מיוּחסים – מנַיִן? וכיצד?

– אני מבינה, אני מבינה… הרי זה מסבּיר לי הרבּה. אצילוּת של עם מטילה אף היא חוֹבוֹת, אבל אינה משעבּדת. ואילוּ אצילוּת של משפּחה, של מעמד משעבּדת. מטילה שלשלאוֹת. יאמין לי מר… שלשלאוֹת כּבדוֹת! עתים מתעוֹרר רצוֹן לנַתק, לפרוֹק את עוֹל הירוּשה… להיוֹת כּמוֹתוֹ, כּמות עוֹד מיליוֹני אנשים, צפּוֹר דרוֹר, לבקש חיים בּמקוֹם שאבחר… ואיני יכוֹלה… הללוּ – והחוותה בּתנוּעת־ראש כּלפּי הכּתלים – הללוּ אינם מניחים, הם אוֹחזים בּקצוֹת השלשלת… המתים חזקים כּמו החיים… הה, הם חזקים מן החיים! מהם קשה להשתחרר. עלי לחיוֹת כּמוֹת שהם רוֹצים, כּמוֹת שהם מצַווים… אבל מה אנוּ עוֹשים כּאן? – שאלה, וארשת פּניה מרוּרה, קנוּטה – כּאן קר מאד. יש להצטנן כּאן. נכּנס אצלי.

נכנסוּ אל “קרן־הזוית” שלה.

– אגלה לוֹ למר סוֹד – אמרה משישבה סמוּכה אצלוֹ על שָׁפתה קטנה – איני אוֹהבת את המקוֹם ההוּא… את יציע־התמוּנוֹת. קשה לי לשהוֹת שם חמישה רגעים. מיד איזוֹ צינה אוֹחזת אוֹתי שם…

– אף בּקיץ?

– אף בּקיץ.

וּלפתע:

– אין לכם מעמד של אצילים, וּמנַיִן לכם צמאוֹן כּזה לשלטוֹן?

– כּלוּם מכּירה נסיכתי הרבּה יהוּדים?

גיחכה:

– לאו. רק אחד.

– והאחד מספּיק לה?

– הה, די והוֹתר!

וּשניהם צחקוּ.

– אף אני – אמר –אגלה לה לגברתי סוֹד. רצוֹנה לידע מהיכן נוֹבע אצלנוּ צמאוֹן זה לשלטוֹן? מן המערה.

– מאיזוֹ מערה? מה אדוֹני סח?

העמיד פּנים של כּוֹבד־ראש, וּבקוֹל כּבוּש כּמגלה כּביכוֹל סוֹד נוֹרא, אמר:

– זה הוּא הסוֹד שלי, גברת! אנוֹ בּני מערה הננוּ… כּּוּלנוּ שוֹכני מערוֹת…

זקפה עליו זוּג עינַַים תוֹהוֹת־שוֹאלוֹת. לא ידעה אם להאמין אוֹ לצחוֹק.

– מה הוּא משטה בּי, מר? שמא ממערת לוֹט יצאתם?.. יִזהר, מר לאפּוּנר! אַל ידבּר עמי בּקלוּת־ראש. אני עלוּלה גם להעָלב.

אז פּרץ לאפּונר בּצחוֹק, וּמיד פּתח בּנעימה אחרת:

– מוּטב. הפּעם אדבּר בּכוֹבד־ראש. אני יוֹדע יפה שיש בּי ממידה זוֹ, שגברתי שוֹאלת עליה. פּעמים אני שוֹאל לעצמי שאלה זוֹ שגברתי שאלה. ואין לי הסבּר אחר זוּלת זאת… רצוֹני לוֹמר, המערה…

– שוּב?

– אַל נא תזדרז לכעוֹס, אדוֹנתי! אספּר לה אפּיזוֹדה משוּנה מחַיי. משוּנה ועגוּמה מאד. בּהיוֹתי בּן שמוֹנה, אוֹ אפשר בּן עשׂר… איני זוֹכר בּדיוּק בּן כּמה הייתי אז, בּאוּ “חַטפנים” אל עירנוּ. דרנוּ אז בּמינסק. הגברת אינה יוֹדעת מי היוּ אלה ה“חטפנים”? בּימי הצאר ניקוֹלאי היוּ אנשים שׂכירים כּאלה, שמלאכתם היתה לחטוֹף ילדי יהוּדים מן הרחוֹב אוֹ מן הבּית ולמסוֹר אוֹתם לצבא… הן, לצבא! היוּ שוֹלחים אוֹתם לעשׂרוֹת וּלמאוֹת לסיבּיר ולמקוֹמוֹת רחוֹקים אחרים, וּמגַדלים אוֹתם בקסרקטים בּרוּח צבאית, על מנת להיוֹת חיילים לצאר. אל הוֹריהם לא חזרוּ עוֹד, כּמוֹבן. מסתבּר מאליו שרבּים מהם מתוּ מן הטיפּוּל והחינוּך בּידי אִכּרים גסים, פּראים ושיכּוֹרים… גברתי מבינה את כּל היסוּרים ואת כּל האימה של ההוֹרים היהוּדים וילדיהם. בּקיצוּר, משנוֹדע שבּאוּ ה“חטפנים” הללוּ אל העיר, מה עשׂתה אמא שלי? מצאה בּחצר בּיתנוּ איזוֹ מערה, בּוֹר עמוֹק בּתוֹך האדמה, ושם הטמינה אוֹתי. זמן מרוּבה שכבתי בּאוֹתוֹ בּוֹר, קבוּר חיים… בּאפלה, בּלא אויר… אבל לא הוֹעילה בּזה כלום. סוֹף־סוֹף מצאוּני וחטפוּני. כּפתוּ ידי ורגלַי כּכבשׂ, ויחד עם עוֹד ילדים עקוּדים כּמוֹתי, השליכוּני לתוֹך עגלה והסיעוּני למקוֹם אחד רחוֹק. איני יוֹדע להיכן. בּלילה, בּיער, התנפּלוּ אנשים על העגלה… גם אָחי היה בּיניהם… התגבּרוּ על משמר השוֹטרים שליווּ אוֹתנוּ. אפשר שהרגוּ אחדים מהם, ואנו נמלטנוּ. השתדלוּ להטמיר את הפּעוּטוֹת בּמחבוֹאים שוֹנים, בּיערוֹת, בּכפרים וּבבתי־כּנסיוֹת… אוֹתי הוֹבילוּ אז אל אחוּזת פּוֹלישוּק הסמוּכה לקוֹבנה. דוֹדי ודוֹדתי ניהלוּ את אוֹתה האחוּזה. היא היתה שייכת לאדם אחד ששמוֹ היה פּאן קאשינסקי, אדם טוֹב מאד. פּעם סיפּרתי לגברת עליו. זה הוּא ששלחַני אחר כּך לוארשה וּמסרני לבית־ספר. אבל עד לכאן הייתי חבוּי זמן מרוּבּה בּיער של פּוֹלישוּק, חבוּש בּבקתה בּוֹדדה, בּקתה עזובה של זַפָּת. ישבתי שם כּנזיר מתבּוֹדד, יחידי, גלמוּד. דוֹדתי היתה מביאה לי אוֹכל, ודוֹדי היה בּא אצלי פּעם בּיוֹם ללמדני תוֹרה וּמצווֹת. אבל כּל הימים, לרבּוֹת הלילוֹת, הייתי יחידי, גלמוּד, ונפשי מלאה פּחדים מן הרוּח, מרעש האילנוֹת, מקוֹלוֹת בּעלי־החיים… הלא הייתי אז… תחשוֹב נא בּדבר, גברתי… הייתי אז רק בּן שמוֹנה אוֹ, לכל היוֹתר, בּן עשׂר! בּבקשה ממנה, גברתי, לחשוֹב רגע אחד על כּל המצב הזה…

שׂפתוֹתיה ריחשוּ בּקוֹל דממה:

– לא… לא… איני חוֹשבת… איני רוֹצה… איני יכוֹלה…

נתן בּה את עיניו: פּניה היוּ חיורוֹת. בּשוּלי עיניה ניצנצוּ דמעוֹת. ישבה ושיפשפה ידיה זוֹ על גבּי זוֹ, כּאילוּ צוֹננוֹת היוּ.

– ואחר כּך… שנים הרבּה אחר כּך… לא! כּמעט כּל ימַי לא פּסק הסיוּט. מעוֹלם לא נסתלקה ממני ההרגשה כּאילוּ חַיי בּמערה, בּאפלה וּבבדידוּת, עדיין נמשכים, ושעלי להמלט פּעם מתוֹך האפלה והבּדידוּת. עתים סבוּר אני… מרתי הרי תבין זאת בּנקל… עתים סבוּרני שכּוּלנוּ, כּלוֹמר כּל היהוּדים חבוּשים בּאיזוֹ מערה. בּין אם עבר וּבין אם לא עבר עליהם מה שאירע לי. כּוּלנוּ שוֹכני מערוֹת, כּך אוֹ כּך, ועלינוּ לבקש מפלט. ועכשיו מבינה גברתי מה שאמרתי לה קוֹדם?

לא אמרה כּלוּם. שתקה.

פּתאוֹם הניחה את כּפּה על ראשוֹ והחליקה על שׂערוֹתיו.

רגעים נמשכה הדוּמיה. לבסוֹף נעשׂתה לא נעימה, קשה. כּמוֹת שיֶארע בּמַצבים אלה. את השׂיחה שנפסקה קשה להמשיך, ולפתוֹח בּענין אחר גם כּן קשה. הנסיכה נזדקרה ממקוֹמה, הלכה וישבה לפני הפּסנתר, וּמתוֹך פּיזוּר־רוּח היוּ אצבּעוֹתיה תוֹעוֹת על גבּי המנַענעים.

הוּא הראשוֹן הפסיק את הדוּמיה. התחיל מהלך בּחדר אילך ואילך וּמדבּר על ישיבתה האחרוֹנה של מוֹעצת הממשלה ועל הענינים שיעמדוּ על הפרק בישיבה הבאה. היא הכירה לוֹ טוֹבה כּל כּך, מפּני שדבריו פּיזרוּ את האוירה הכּבדה שהיתה שרוּיה בּטרקלין, וּכאילוּ הוּקל על הנשימה. הוּא קבל על המָצב היגע. כּל פּעם מחזרים הויכּוּחים סחוֹר סחוֹר למצב הקשה של הקוּפּה ולחוֹסר הסדר בּצבא, והמצב אינוֹ מיתקן אף כּלשהוּ. בּעבוֹדת הפּלוגוֹת הלוֹחמוֹת אין שיטה מסוּדרת בּהשׂכּל ודעת הענינים. כּל פּלוּגה עוֹבדת על דעת עצמה, איך וּבמקוֹם שהיא רוֹצה; אוֹ יש שאנשים פּרטיים, בּלא הרשאה וּבלא הכשרה, מלַקטים סביבם חבוּרת פּוֹחזים חמוּמי־מוֹח אוֹ סתם אוֹרחים־פּוֹרחים, משׂימים עצמם ראש עליהם ויוֹצאים אל היערוֹת. וּמכּאן כּשלוֹנוֹת וּתבוּסוֹת שמעַטים חרפּה על כּל הענין וּמרפּים את הידים. היא שמעה אוֹתוֹ, ולא הפסיקתוּ. הדברים ידוּעים ולא היה לה בּהם משוּם חידוּש. היוּ חוֹזרים והוֹפכים בּענין בּיש זה גם בּישיבוֹת וגם בּשׂיחוֹתיהם בּינם־לבין־עצמם. אַף הפּעם חזר על הרעיוֹן שנתחבּב עליו בּזמן האחרוֹן ושקנה לוֹ תוֹמכים גם בּחוּגי הממשלה: רק דיקטאטוֹר יוּכל לקחת את המכשלה תחת ידיו ורק הוּא יציל את פּוֹלין.

לפתע הפכה אליו את פּניה וּבפשטוּתה המדהימה, שבּה היה דרכּה לדבּר על ענינים גדוֹלים, אמרה:

– מר לאפּוּנר! הוּא יהיה הדיקטאטוֹר של פּוֹלין.

הוּא נדהם כּל כּך לשמוֹע את זאת, עד שעמד שניה אחת בּפה פּעוּר. בּמוֹחוֹ חלפה גם מחשבה שמא מתלוֹצצת היא. אבל ראה את פּניה והאמין בּכל כּובד־הראש שבּוֹ נאמרוּ הדברים. לא הבין כּיצד זה פּתאוֹם כּל כּך בּאה לידי מחשבה זוֹ…

– הרי זה אי אפשר. – אמר – אין אני איש־צבא. אנוּ זקוּקים לגנראל דיקטאטוֹר. וזה יוּכל להיוֹת רק טראוּגוּט.

טראוּגוּט, אציל פּוֹלני, מי שהיה קצין בּצבא הרוּסי. בּין חסידי הדיקטאטוּרה היה השם הזה נישׂא על כּל שׂפתיִם. כּל העינים היוּ נשוּאוֹת אליו.

– בּעניני המדינה טראוּגוּט אינוֹ מבין כּלוּם. הוּא בּעל חלוֹמוֹת. כּוֹחוֹ יפה לדיקטאטוּרה צבאית. ואַתה, מרי, תהיה דיקטאטוֹר אזרחי. תעבדוּ יחד.

דיבּרה בּנעימה כּזוֹ, שאין לחלוֹק על דבריה.

– אבל… אבל… צריך שיהיה אֵמוּן בּי…

– הדיקטאטוֹר – השיבה – אינוֹ שוֹאל לאמוּן. בּכוֹח הוּא מכריח להאמין.

– וכוֹח זה?

– הוּא יהיה. אנוּ נתן לוֹ את הכּוֹח.

מאוֹתה שעה ואילך התחיל חיים לאפּוּנר מאמין שהוּא עתיד להיוֹת ויכוֹל להיוֹת דיקטאטוֹר. מאוֹתה שעה ואילך לא פּסקוּ בּשׂיחוֹתיהם טן־דוּ להפוֹך ולהפוֹך בּשאלת הדיקאטוּרה, ולדוּן בּדרכים שיש להוֹציאה לפּוֹעל.

 

פרק תשיעי    🔗

לאחר שׂיחתוֹ האחרוֹנה עם זיגמוּנד ווֹלפזוֹן קצרה רוּחוֹ של חיים לאפּוּנר למהר לנסוֹע אל הנסיכה ליוּבּימסקה, ששם היה חייב לספּר לפני חבריו על תוֹצאוֹת ראיוֹנוֹ עם ווֹלפזוֹן. לא הספיק לסגוֹר מאחריו את דלת המסבּאה וּלפניו נתיצבה פּתאוֹם דמוּת אדם גבוֹהה, כּאילוּ המתינה לוֹ בּחוּץ. היה זה הד“ר בּרתוֹלד הרמאן. מתוֹך הפרוָה הארוּכּה והבּלוּיה הבהירוּ כּמוֹ בּהרת פּניו החיורים וניצנצוּ זגוּגיוֹת הפּינסנה הכּהוֹת. אדם משוּנה היה הד”ר הרמאן. קלסתר פּניו לא בּוֹלט ולא בּרוּר בּשׂרטוּטיו, וּלמראית־עין אי אפשר לעמוֹד על טיבוֹ של אדם זה. גבוֹה בּקוֹמתוֹ הגיבּעת והדקה, תשוּש כּמעט ולא מאוּשש בּעמידתוֹ, היה עם זאת כּל הימים בּתנוּעה; בּכל מקוֹם אפשר היה לפגשוֹ, וּביחוּד בּמקוֹם שפּחוֹת מכּל חיכּית לפגישה זוֹ. מי הוּא: פּוֹלני? הוּנגארי? גליצאי?.. איש לא ידע את זאת; כּל אחד היה מיחסוֹ על אוּמה אחרת. הוּא בּעצמוֹ היה משתמט מתשוּבה על שאלה זוֹ. כּמעט כּל לשוֹנוֹת אירוֹפּה היוּ שגוּרוֹת על פּיו, ועל כּל בּירוֹת אירוֹפּה ידע לספּר אניקדוֹטוֹת וּמעשׂים מלאֵי־ענין וּמבדחים כּאחד. פּניו החיורוֹת והמעוּטרוֹת זקן דלוּל שעינוֹ כּעֵין הזעפרן, עם הפּינסנה הכּהים כּעין עשן על חָטמוֹ הדק, עוֹשׂוֹת רוֹשם של מַסוה. הוּא הוֹפיע בּוארשה עם ראשית התסיסה הלאוּמית בּשנת 1862, וקל מהרה עלה בּידוֹ לחדוֹר אל בּתי נוֹצרים ויהוּדים מחוּגים שוֹנים, אצילים, פינאנסיסטים, בּעלי־בּתים בּינוֹניים ודלַת העם. והמַתמיה שבּדבר הוּא שבּכל מקוֹם הוּא אוֹרח רצוּי, וּבשוּם מקוֹם אין יוֹדעים עליו שוּם דבר בּרוּר. הללוּ אוֹמרים ששנים רבּוֹת היה חבוּש בּבית־האסוּרים בגלל עלילת־שוא שהעלילוּ עליו, והללוּ אוֹמרים שהוא סתם הרפתקן חביב וּמענין. ידוּע הוּא כּרוֹפא מצוּין; מן החוֹלים העשירים הוּא דוֹרש תמיד שׂכר הגוּן, ואת בּעלי־המלאכה העניים, את המשרתים והשמשים הוּא מרפּא חינם. על כּן הוּא חביב מאד על המוֹן העם. לאפּוּנר לא היה מחבּבוֹ. אדם זה נראה לוֹ חשוּד מאד, שמצוָה להזהר ממנוּ.

הפּעם משראה את הד"ר הרמאן עוֹמד לפניו, נרתע בּבהלה לאחוֹריו.

– ערב טוב למר! – אמר הרוֹפא – מפּני מה נִתבַּעתּ כּל כּך?

– פּתאוֹם, בּחוֹשך, לא הכּרתי מיד…

– וכי האדוֹן ווֹלפזוֹן נשתייר עדיין יוֹשב בּתוך האולם?

– מנַיִן לוֹ למר שווֹלפזוֹן היה שם?

– אה, הקוֹנספּיראציוֹת שלכם… רבּוֹתי הצעירים! שמא אין מר יוֹדע עדיין שממני אין נסתר, ואין לפנַי סוֹדוֹת, קוֹנספּיראציוֹת וכדוֹמה? לפני רוֹפא הכּל גלוּי וידוּע.

– מכּל מה שנוֹגע לחוֹלה.

– ואף לקרוֹביו של חוֹלה.

– ועם כּל זאת, מנַיִן לוֹ שווֹלפזוֹן היה עמי בּמסבּאה?

בּלא להשיב על השאלה, אמר:

– מר וולפזוֹן הוּא אדם טוֹב ורך המזג. חבל על בּחוּר טוֹב זה שאדוֹני ציערוֹ כּל־כּך.

– וּמנַיִן לוֹ למר שציערתיו?

– לא נגע אפילוּ בּליקר שהזמין.

– אבל הלא אדוֹני לא היה כּלל בּמסבּאה! מה הוּא? רוֹאה־ואינוֹ־נראה?

– בּרי שלא הייתי שם. מה לי בּמקוֹם שרק אנשים משלכם מזדמנים שם?

– הרגל רע יש לוֹ למר לתחוֹב בּכל מקוֹם את חָטמוֹ…

– ואף את אצבּעוֹתיו, כּדרך כּל רוֹפא. מה לעשׂוֹת?

– והרגל מכוֹער מזה יש לוֹ לעוֹרר סקרנוּת וּלהשתמט מלהשיב על שאלוֹת.

גיחך הד"ר הרמאן לתוֹך דשי פּרוָתוֹ.

– הרי אמרתי לוֹ שאין נסתר ממני. ואם רצוֹנוֹ בּכך, אגלה לוֹ למרי סוֹד… לא שלי, חלילה, אלא של אדוֹני. מר קיבּל מכתב. מכתב קטן, רק מלים אחדוֹת, אפשר שוּרה אחת קצרה, אבל חשוּבה, חשוּבה מאד, שנוֹתנת מקוֹם להרהוּרים רבים.

– לכל הרוּחין! – נפלט מפּי לאפּוּנר – אם אדוֹני עוֹסק בּריגוּל, הרי הוּא מרגל גאוֹני.

– פִי! חס ושלוֹם! מרגל? מה מרי סח? מלה מנוּולת כּזוֹ אַל יוֹציא עוֹד פּעם מפּיו. כּלוּם אין לי פּרנסה אחרת, הגוּנה יוֹתר? אמת, אני מרגל ואוֹרב לכל מחלה בּגוּף האדם, חי־חי…

– אם כּן הוּא שד אוֹ מכשף.

– לא הא ולא דא. רק רוֹפא בּלבד. אתם הצעירים פּוֹרחים בּאויר, אוֹ מטפּסים על הכּתלים, ואי אתם יכוֹלים לילך על הקרקע ישר, כּדרך בּני־אדם. מרגל, שד, מכשף, וּמה עוֹד? רוֹאה־ואינוֹ־נראה… והדבר הלא פּשוּט בּתכלית. בּמסבּאה הזאת בּחדר הקטן שליד חדר־הבּישוּל, הוּא יוֹדע, שוֹכבת בתוֹ של יאנוּש, בּעל המסבּאה, חוֹלה, ואני מטפּל בּה. לא ראה מר את המאוֹר הקטן שבּמחיצת הנסרים, שחוֹצצת בּין אוֹתוֹ חדר וּבין אוּלם המסבּאה? דרך מאוֹר זה מוֹשך האוֹר אל אוֹתוֹ חדר. וּבכן, יוֹשב אני לי שם, מניחַ את המדחוֹם בּבית־שחיה של החוֹלה, יוֹשב לי וּממתין. וּבינתים, מתוֹך שעמוּם של בּטלה, מציץ אני בּאוֹתוֹ חוֹר עגוֹל ורוֹאה את האנשים, את פּניהם, גינוּניהם וּמחוֹגיהם, את הכּל… פּעמים גם חוֹטף בּדל שׂיחה, וּמכּל מה שאני רוֹאה ושוֹמע אוֹהב אני ללמוֹד גזירה שוָה, להסיק מסקנוֹת, לבנוֹת בנינים שלמים בּפּסיכוֹלוֹגיה וכדוֹמה. הרי זה משעשע מאד.

– אבל המכתב?

– רק לא כּישוּף. אלא פּשוּט בּתכלית. ראיתי שבּמעוּף־עין אחד הספּיק לקרוֹא את הפּתקה, ומיד נשמטה ידוֹ עם פּתקה זוֹ, ושקע בּהרהוּרים כּבדים. את זאת אפשר היה להכּיר בּפניו. מכּאן כּל המסקנוֹת ההגיוֹניוֹת שלי. אוֹ שמא יאמר שהסתכּלוּתי הטעתה אוֹתי הפּעם?

– ולמה שוֹאל מר לעל ווֹלפזוֹן?

– ראיתי בּפניו של זה כּמה ציער אוֹתוֹ מר בּדבריו. הייתי מיצר עמוֹ. אנוּ ידידים.

– אני מברכוֹ, אדוֹני, בּידיד זה. הוּא אדם הגוּן מאד.

– לכשיִראה מר את ווֹלפזוֹן יברך גם אוֹתוֹ בּידיד הגון מאד. כּל ידידי הם אנשים הגוּנים אף־על־פּי שאין בּיניהם נסיכוֹת וכדוֹמה.

לאפּוּנר בּלע את הרמז ושתק. והרוֹפא המשיך:

– לא שאִלתיו על ווֹלפזוֹן אלא כּדי להכּנס עמוֹ בּשׂיחה. אוֹהב אני להשׂיח עם אנשים הגוּנים בּכל מקוֹם שהם נקלעים לי. אפילוּ על פּתחה של מסבּאה, כּך, שׂיחה בּטלה…

– סליחה, אבל לי אין פּנאי לשׂיחוֹת בּטלוֹת.

– יזדרז, יזדרז אדוֹני. הרי מחכּים לוֹ כּבר… שם כּבר נתאספוּ כּוּלם….

חיים כּבר עמד לפרוֹש ממנוּ, אבל מששמע את המלים האחרוֹנוֹת, נעץ בּרוֹפא מבּט קוֹדר, מלא תמיהה, רוֹגז וּשאָט־נפש.

– שוּב אני אוֹמר למר: הוּא שד ויֵלך לכל השדים!

הפך אליו את גבּוֹ והלך לוֹ.

ואמת אמר הד"ר הרמאן. כּל חברי המוֹעצה כּבר נתכּנסו בטרקלין הארגמן; אבל לא פּתחוּ את הישיבה מפּני שחיכּוּ ללאפּוּנר. היוּ יוֹשבים בּניחות, שוֹתים משקאוֹת שוֹנים וּמשׂיחים בּפּוֹליטיקה וּבחדשוֹת היוֹם. שׂיחה טרקלינית רגילה, מרפרפת, נוֹגעת־ואינה־נוֹגעת בּענינים שוֹנים, קלים וחמוּרים, ששנינוּת שבּקלוּת־ראש ושטחיוּת שבּכוֹבד־ראש כּביכוֹל משמשוֹת בּה בּערבּוּביה. כּבר הספּיקוּ להעלוֹת גרה של כּל אוֹתן האניקדוֹטוֹת ואוֹתן החדשוֹת שבּלשוֹן־הרע, שמהלכוֹת היוּ אוֹתם הימים בּטרקליני וארשה, והשוֹמעים העמידוּ פּנים כּאילוּ שוֹמעים הם אוֹתן לראשוֹנה והדברים שׂמחים כּבשעת נתינתן. לבסוֹף התחילוּ מסתכּלים בּשעוֹן, ושוֹלחים מבּטים כּלפּי הנסיכה: מה הגיע לוֹ ללאפּוּנר? וכמה זמן עוֹד יהיוּ ממתינים לוֹ? התחילוּ מתלוֹצצים פּה ושם בּלחש על הדייקנוּת היהוּדית. פּאן שיפּנייבסקי אמר, בּחיוּכוֹ המתמיד, שמר לאפּוּנר רוֹצה מסתמא להוֹכיח שבּלעדיו אי אפשר לנקוֹף אצבּע. והכּוֹמר המוַדה של הנסיכה השיב על כּך, שאם זאת היא כּוָנתוֹ של מר לאפּוּנר טירחה יתרה הוּא טוֹרחַ, שכּן החיים כּבר הוֹכיחוּ שבּלא היהוּדי שלוֹ אין פּאן פּוֹלני יכוֹל להתקיים. הנסיכה לא שמעה אף־על־פּי שהשתתפה בּשׂיחוֹת החוּלין שסביבה, ועוֹד נתנה את דעתה על כּך שאוֹרחיה לא יִשתעממוּ, ניכּר היה שטרוּדה היא בּהרהורים אוֹ בּדאגוֹת כּמוּסוֹת עמה. מרגע לרגע היתה מעיפה עיניה מתוֹך קוֹצר־רוּח אל הדלת.

נכנס החַדרן הזקן עם שהוּא גוֹרר את רגלוֹ החוֹלה, כּיבּה אחד הנרוֹת בּנברשת והחליפוֹ בּאחר. ראתה זאת הנסיכה ונזדעזעה: זה היה סימן מוּתנה בּיניהם. עמדה ויצאה מן הטרקלין. בּ“זוית הקטנה” שלה המתין לה לאפּוּנר.

– למה אֵחר אדוני כּל כּך? התחלתי כּבר חוֹששת…

– אספּר לגברתי הנסיכה אחר כּך. קיבּלתי את מכתבה…

הפסיקה אוֹתוֹ בּשאלה:

– סליחה. מה מר ווֹלפזוֹן שלוֹ, היִסע?

– לא.

– מפּני מה?

– הפּרטים אחר כך.

– טוֹב מאד. אדוֹני צריך לנסוֹע לקוֹבנה ולהפּגש שם עם טראוּגוּט… עד שלא יבוֹא זה לוארשה. ההבין מר?

– שאני אסע לקוֹבנה?

– אדוֹני ולא אַחר. עליו לראוֹת את טראוּגוּט שם… אסבּיר לוֹ את זאת אחר כּך. אבל יזכּוֹר אדוֹני את זאת בּישיבה!

כּמה וכמה צירוּפי־ענינים וקוֹמבּינאציוֹת העלה חיים בּדעתוֹ כּדי לעמוֹד על כּוָנת הידיעה הקצרה ששיגרה לוֹ הנסיכה, ואילוּ אפשרוּת כּזוֹ לא עלתה על דעתוֹ. הוּא הבין רק את זאת, שגוּפה של ההצעה מכוּוָן לרעיוֹן הדיקטאטוּרה. וּלסוֹף דעתה לא ירד.

לאפּוּנר נכנס אל טרקלין הארגמן. הכּל הקדימוּ את פּניו בּחיוּכי־חן. בּיקש סליחה על איחוּרוֹ: עיכּוּבים שוֹנים שלא צפה אוֹתן מראש… נכנסוּ מיד לדיוּן השאלוֹת שעמדוּ על הפּרק: הנשק והתעמוּלה בּליטה וּבאוּקריינה.

מצב התחמוֹשת היה בּכל רע. יהוּדי מבּרוֹצלב היה מעביר רוֹבים בּתוֹך דוָדים. את הדוָדים היוּ מוֹכרים בּלוֹדז בּבתי־חרוֹשת שוֹנים. אבל הרוֹבים עלוּ בּיוֹקר גדוֹל והמשלוֹח לא היה בּטוּחַ. כּמה פּעמים כּבר נפלוּ הדוָדים עם הרוֹבים בּיד בּוֹלשת הגבוּל. היתה להם עוֹד דרך שניה לקבּל נשק: בּתוֹך קרוֹנוֹת שהוּתקנוּ להם קרקעיוֹת כּפוּלוּת וגם בּארוֹנוֹת־בּרזל מוּבטחים־מאש. בּדרך זוֹ נשלחוּ עשׂרוֹת אלפים רוֹבים, אקדוֹחים וַחרבוֹת. מחצית התחמוֹשת הוּחרמה על גבוּלוֹת פּרוּסיה ואוֹסטריה, והמחצית השניה נפלה בּידי הרוּסים לאחר שכּבר הגיעה לפּוּלין. שתי הדרכים הללוּ נמצאוּ נפסדוֹת. מסרוּ לחברי המוֹעצה לבקש דרך חדשה יוֹתר בּטוּחה להבריח את הנשק.

אחר כּך עברוּ לדוּן בּשאלת ליטה ואוּקריינה. הידיעוֹת שהגיעוּ משם לא היוּ משׂמחוֹת. יחס האִכּרים והיהודים אל המרד היה שם צוֹנן, וּמקוֹמוֹת הראוּ גם איבה והתנגדוּת. האִכּרים לא האמינוּ בּאצילים ונטוּ יוֹתר אל ממשלת הצאר, שסוֹכניה הבטיחוּ להם שחרוּר גמוּר משעבּוּד הפּאנים, ואף הבטיחוּ להם מקרקעוֹת על חשבּוֹנם של הללוּ. היהוּדים שלא היוּ להם סיבּוֹת להגוֹת חיבּה יתרה לממשלה הרוּסית, לא היה להם מקוֹם גם להאמין בּיוֹתר להבטחוֹת הפּוֹלנים. בּאחת הישיבוֹת הקוֹדמוֹת הוּחלט לשלוֹח לשם תוֹעמלנים. בּשביל העבוֹדה בּליטה הוּצע זיגמוּנד ווֹלפזוֹן. לא רק מפּני שכּבר עבד בּעבוֹדה זוֹ בּעיירוֹת פּוֹלין והתמחה בּה, אלא מפּני שֶליטה נהירה לוֹ; הוּא חוּנך בּקוֹבנה, ששם דרוּ הוֹריו זמן רב והיוּ זכוּרים לטוֹב. לאפּוּנר התחַייב להביא לישיבה זוֹ את תוֹצאוֹת שׂיחתוֹ עם ווֹלפזוֹן בּענין זה. לאפּוּנר הוֹדיע בּלשוֹן קצרה ומוּחלטת:

– ווֹלפזוֹן לא יִסע לקוֹבנה. מצאתי שלא הוּא האיש הכּשר לשליחוּת זוֹ.

הקיפוּהוּ בּשאלוֹת. הרי לאפּוּנר בּעצמוֹ הציע אוֹתוֹ בּישיבה הקוֹדמת, וּמה פּסוּל מצא בּוֹ? מפּני מה אינוֹ הוֹגן לתפקיד זה? בּמה הוא חשוד? פצרו בוֹ מכּל צד להביא את טעמיו ונימוּקיו. אבל לאפּוּנר התגדר מלפרט את נימוּקיו. הוּא רק אמר:

– דיבּרתי עם האדם הזה, שידוּע לי, אגב, מכּבר. לא שמעתי הימנוּ שוּם תשוּבה שבסרוּב, אבל מצפּוּני אינוֹ מניחני למסוֹר לידוֹ השליחוּת הזוֹ. וּמן הצוֹרך לציין: בּזאת איני מתכּוון להטיל צל על רגשוֹתיו הפּאטריוֹטיים ועל הגינוּתוֹ של האיש, בּדרך כּלל.

– אם כּן, – העיר מישהוּ – השאלה שוּב עוֹמדת לפנינוּ פּתוּחה. צריך לבקש בּין היהוּדים מישהוּ אחר.

דממה של מבוּכה.

– מר לאפּוּנר! – פּנה אליו יוֹשב־הראש – שמא יש לוֹ איזוֹ הצעה… יוֹתר מוּצלחת מן הקוֹדמת?

– אם אין בּרירה אחרת… יש לי הצעה. – השיב לאפּוּנר בּשׂפה רפה כּמפקפק ונמלך בּדעתוֹ.

– והיא?

– אני מציע את עצמי. אף אני בּיליתי בּקוֹבנה חלק מנעוּרי. סבוּרני שאם אין אחר… אני כּשלעצמי איני יוֹדע אחר… טוֹב שאסע אני. וּלאחר שאמצא שם בּמקוֹם את האנשים הנאמנים שיש לסמוֹך עליהם, אמסוֹר להם את המשכת העבוֹדה, ואסע לאוּקריינה. שם יש לי קשרי משפּחה…

מוֹדעה קצרה זוֹ הדהימה את השוֹמעים יוֹתר מן הקוֹדמת. הכיצד! אדם מניח מרצוֹנוֹ את מקוֹמוֹ בּמוֹעצה והוֹלך לתפּוֹשׂ עבוֹדה בּעילוּם־שם, שאין עמה לא כּבוֹד ולא הנאה אלא סכּנה בּלבד… שמא אין כּאן אלא מחלחוּליוֹתיו של יהוּדי איזוֹ ערמה נסתרת? איזוֹ מזימה כּמוּסה? בּחנוּ איש את רעהוּ בּמבּטי שאלה. עמעמוּ על ספיקוֹתיהם וחששוֹתיהם ולא ידעוּ האיך עליהם להיוֹת סוֹברים הצעה זוֹ. והנסיכה… היא שתקה וּבפניה אִי אפשר היה לקרוֹא כּלוּם מרחשוּשי־לבּה. היא היתה כּל אוֹתה שעה עסוּקה בּציוּר ראשי מַלאכים קטנים ואילנוֹת. ואילוּ לאפּוּנר ידע שדעתה נוֹחה הימנוּ. בּלבּוֹ חשש מאד מפּני שתיקה זוֹ שמא יִמָצא נימוּק שלא להסכּים אוֹ שמא יקרא מישהוּ בּשם מוּעמד אחר. אבל הכּוֹמר, פּאן פּרוּשאק, פּניו העגלגלוֹת והחלקוֹת הצהילוּ, קמטים זעירים ודקים נפוֹצוּ מסביב לעיניו הזעירוֹת שנתקטנוּ יוֹתר עד שנעשׂוּ דוֹמוֹת לפשפּשים:

– בּרשוּת הנסיכה וּברשוּתכם, סבוּר אני שאוּכל להבּיע בּשם כּוּלכם את הערצתנוּ למר לאפּוּנר על שהוּא מוֹסר את נפשוֹ על טוֹבת המוֹלדת. אגב, הפּאטריוֹטיוּת שלוֹ לא היתה צריכה ראיה. אין ספק שנצטער על פּרישתוֹ מעבוֹדתוֹ המוֹעילה בּכאן ועם זאת לא נוּכל לא לשׂמוֹח על העבוֹדה המַזהירה שהוּא עתיד לעשׂוֹת לטוֹבת עניננוּ בּשׂדה אחר. אדם כּשר והגוּן ממנוּ לעבוֹדה זוֹ לא נמצא.

כּיוָן שנשמעוּ הדברים הללוּ, כּאילוּ אבן נגוֹלה מעל לב הנאספים, וכוּלם נזדרזוּ להסכּים בּמחיאוֹת־כּפּיִם וּבבנוֹת־צחוֹק של חיבּה והוֹקרה.

פּאן שיפּנייבסקי יצא מגדרוֹ מרוֹב התפּעלות, ובא בהצעה חדשה:

– מתוֹך רגשי הוֹקרה ואמוּן למר לאפּוּנר, ניטיב לעשׂוֹת, כּמדוּמני, אם נשתמש בּנסיעתוֹ לליטה וּנמַנוֹ למפקח על הפּלוּגוֹת העוֹבדוֹת והעתידוֹת לעבוֹד שם.

עבוֹדת “מפקח” היתה כּהוּנת־כּבוֹד מסוּכּנת; מחוֹבתוֹ היתה לבוא בּמגע קרוֹב עם גייסוֹת המוֹרדים, לדאוֹג כמה שאפשר לצרכיהם, להעניק למצטיינים בּגבוּרה ובאוֹמץ־לב אוֹתוֹת־כּבוֹד ולהעמיד את המפקדים על הליקוּיים והשגגוֹת שנעשׂוּ. ה“מפקח” היה חייב, לצוֹרך מלאכתוֹ, לפקוֹד את הגייסוֹת בּמקוֹמוֹת מלחמתם וחנייתם.

אף את ההצעה הזוֹ נזדרזוּ החברים לקבּל בּמחיאוֹת־כּפּיִם וּבלא כל דיוּן.

לאפּוּנר שתק ולא אמר כּלוּם. השיעוּל הציק לוֹ מאד. פּעמים תוֹקפתוֹ צמרמוֹרת קלה. “טוֹב שאחלה ליוֹם־יוֹמַיִם – חשב – ויהיה לי פּנאי להחויר לעצמי את כּל הענין הזה…” הנסיכה לא הגבּיהה עיניה מציוּרי המלאכים הקטנים שלה.

– וּמה דעתה של הנסיכה? – שאל פּאן פּרוּשאק.

הנסיכה זקפה את ראשה, כּניעוֹרה מהרהוּרים, וּבאדישוּת כּביכוֹל, מתוֹך פּיזוּר־רוּח אמרה:

– בּנוֹגע לנסיעתוֹ של מר לאפּוּנר? אם אין לנוּ אחר… אין כּל נימוּק להתנגד.

ושוּב השפּילה עיניה אל הנייר שלפניה.

אחר הישיבה נכנסוּ שניהם, הנסיכה ולאפּוּנר, אל הטרקלין האפוֹר־ירוֹק. הוּא ישב בּמקוֹמוֹ הרגיל, בּזוית ספּה. היא עמדה לפני צרוֹר אסטריוֹת גדוֹלוֹת בּתוֹך כּד גביש גבוֹה ועם שאצבּעוֹתיה היוּ מתעסקוֹת בּפרחים, אמרה בּלא שהעבירה עיניה מהצרוֹר:

– אם כּן… מר נוֹסע לקוֹבנה? טוֹב שהצעתוֹ נתקבּלה.

– הה, אוֹתם שם נזדרזוּ יוֹתר מדי לקבּלה… אפילוּ עד כּדי חוֹסר נימוּס.

וּשניהם צחקוּ.

– לא שיערוּ כּלל שכּל־כּך מהר יִפטרוּ ממר, המסכּנים.

– מפּני מה מסכּנים?

– מפּני שאינם יוֹדעים מה צפוּי להם בּעתיד…

בּאה וישבה בּזוית השניה של הספּה שהוּא ישב עליה, והוֹסיפה:

– מן ההכרח שאדוֹני יִפּגש שם עם טראוּגוּט. אפשר שקצת יקדים לפניו לבוֹא לשם. יִשתדל להתקשר שם עם החברה הפּוֹלנית. ואם לא יצליח, אין בּכך כּלוּם. אנוּ זקוּקים יוֹתר לאִכּרים וליהוּדים. בּין הללוּ וַדאי שיצליח מר. העיקר שיִמצא שם אנשים אחדים נאמנים שיש להכשירם ולמסוֹר לידם אחר כּך את העבוֹדה, לכשיעזוֹב את קוֹבנה. אבל יזכּוֹר נא, מר חיים, שעיקר נסיעתוֹ היא הפּגישה עם טראוּגוּט. מרי יספּר לאדם זה את המצב כּאן כּמוֹת שהוּא. מר טראוּגוּט הוּא אדם דתי. אם הוּא אוֹהב יהוּדים, איני יוֹדעת, אבל את פּוֹלין וַדאי שהוּא אוֹהב. מוּבטחני שמר חיים יִקנה את לבּוֹ ואמוּנוֹ.

– ואם לאו?

– כּלוֹמר?

– אם לא יעלה בּידי לקנוֹת את לבּוֹ ואמוּנוֹ?

זקפה עליו את עיניה בּתמיהה:

– שאלה זוֹ… בּהחלט אינה במקוֹמה.

– כּלוֹמר?

– לא לשאוֹל שאלוֹת כּאֵלוּ, מר חיים! רק לרצוֹת בּכך, להחליט על כּך, והשאר יבוֹא מאליו…

אמוּנה זה שהיה לה בּוֹ שׂימחוֹ ועוֹדדוֹ. לבּוֹ הוּצף בּחוֹם של חיבּה אליה, שהיה בּוֹ יוֹתר מרגש של הכּרת־טוֹבה.

– למה הוּא מרבּה כּל־כּך להשתעל, מר?

– נראה שמצוּנן אני כּדבעי.

– מר חיים! עליו לשתוֹת דבר־מה לפני השינה. שמא יפנה אל הד"ר הרמאן?

– על האדם הזה עלי עוֹד לדבר עמה, מרת יאדויגה! אבל בּשביל להזיע בּלילה כּבר קיבּלתי תרוּפה אחת…

והוּא סח לה את המעשׂה בּצנצנת המרקחת של הגברת ווֹלפזוֹן, שלא יכוֹל להפּטר ממנה, עד שעזבה על השוּלחן בּמסבּאה. וּשניהם צחקוּ. אבל מיד לאחר מכּן שוּב הפך סבר פּניה חמוּר.

– אם כּן, – אמרה – פּאן חיים נוֹסע מכּאן בקרוֹב?…

שאלה זוֹ כּבר שאלה פּעם אחת. אבל לא הרגישה בּדבר.

– רוֹאה אני, מרת יאדויגה, שאינה מרוּצה בּיוֹתר מנסיעתי.

לא השיבה מיד. שקוּעה בּהרהוּרה, היתה מסבּבת זמן־מה את טבּעת הקידוּשין על אצבּעה, ואחר אמרה בּחיוּך משוּנה, נבוֹך, כּמדבּרת אל עצמה:

– לא עלה כּלל בּדעתי שכּל כּך קשה יהיה לי הדבר… עכשיו איני יוֹדעת בּאמת מה אהיה עוֹשׂה כּאן לבדי, לאחר שיִסַע.

– אף לי יהיה קשה שם… בּלא מרת יאדויגה עמי…

היא, כּמדוּמה, לא שמעה את הערתוֹ, והמשיכה לדבּר כשעיניה נתוּנוֹת בּטבּעוֹת אצבּעוֹתיה:

– יש פּגישוֹת שהן כּמוֹ גוֹרל, כּמוֹ גזירה מן השמים… אני הרגשתי את זאת עוֹד בערב הראשוֹן…

פּתאוֹם עמדה. עברה ממקוֹם אל מקוֹם בּפסיעוֹת דמוּמוֹת כּתוֹעה אוֹ מבקשת מה; הזיזה כּסא ממקוֹמוֹ והעבירתוּ למקוֹם אחר; עמדה לפני צרוֹר פּרחים אחד והריחה כּל פּרח וּפרח לחוּד; עמדה לפני צרוֹר שני, פּרטה את הגבעוֹלים וסידרה אוֹתם בּסדר אחר, יוֹתר נאה. ואחר נתיצבה לפני תמוּנת הגנראל הזקן, כּשידיה מוּפשלוֹת לה לאחוֹריה, עמדה ותלתה בּה את עיניה שניוֹת מספּר. אחר כּך נפנתה וחזרה אל מקוֹמה בּזוית הספּה, ועם שאצבּעוֹתיה העצבּניוֹת משחקוֹת בּשרשרת שעוֹנה, אמרה:

– כּך… הרגשתי את זאת עוֹד בּערב הראשון… – וּבאוֹתוֹ חיוּך משוּנה, נבוֹך וּכמוֹ מעוֹרר רחמים: – הזוֹכר פּאן חיים היאך ישבנוּ אז כּאן וסיפּרנו זה לזה על עברנוּ וילדוּתנוּ? אז כּבר ידעתי… לא! לא! עוד קוֹדם לכן. היתה לי מעין הרגשה מוּקדמת. בּפּעם הראשוֹנה, הזוֹכר מר? ציויתי להכניסוֹ אל חדר התפילה שלי. לפני שנכנסתי עם מר חיים לשׂיחה, התפּללתי…

– כּך, כּך, זוֹכרני. על מה התפּללה אז מרת יאדויגה?

– היה בּי איזה חשש לא בּרוּר, טמיר. והתפּללתי שיִשמרני האֵל להבּא.

– ממה יִשמרנה האל?

– היוּ בּחיי הרבּה טעויוֹת, שגגוֹת, הרבּה סבל־נפש. ויראתי.

פּתאוֹם קרא בּהתעוֹררוּת:

– מרת יאדויגה! שמא… נסע יחד? נסע לקוֹבנה! הנ?

– יח–ד? זאת למה?

– כּכה. יחד! לשנינוּ, כּפי שאני רוֹאה, יהיה טוֹב יוֹתר. קוֹדם תמהה על שאלתי אם חפצי לא יצליח בּידי. בּקרבתה של הגברת לא שאלתי אף פּעם שאלה כּגוֹן זוֹ. עמה אני בּטוּח יוֹתר, אני בּוֹטחַ יוֹתר בּעצמי…

– על אדוֹני ללמוֹד לעמוֹד לבדוֹ על הרגלים. להיוֹת מהלך לבדוֹ בּלא משענת…

רגע אחר כּך חייכה ואמרה:

– מהנ! רעיוֹן נוֹעז וּמגָרה… היינוּ שׂוֹכרים לנוּ חדר בּאיזה מלוֹן קטן, וחיים לנוּ שם בּעילוּם שם… אינקוֹגניטוֹ… חַיי! הרי זה מענין! מסע זה אל שאינוֹ־ידוּע. וּבאמת, שמא כּדאי לנַסוֹת הרפּתקה זו?

לאפּוּנר ספק כּפּיִם מרוֹב התפּעלוּת:

– נפלא! מצוּין!.. בּקוֹבנה אין איש מכיר אוֹתנוּ; שנינוּ נהיה חפשים כּצפּרי־דרוֹר…

שוּב התחילה משׂחקת בּטבּעת הקידוּשין שלה עם שהיא מלכסנת כּלפּיו עינַיִם מחַייכוֹת וּבוֹחנוֹת מתחת לעפעפּים מוּשפּלים למחצה.

– אם כּן? אם כּן? – תבע ממנה – מה? הן?

– לא, יקירי! לא…

– מפּני מה לא? – מפני מה לא? – שאל מתוֹך עצבוּת של אמת.

עיניה היוּ עדיין מחייכוֹת חיוּך עגוּם של כּניעה:

– הם אינם מרשים.

– מי הם אלה שאינם מרשים?

– הם… אוֹתם שם שבּיציע־התמוּנוֹת.

– אה! אוֹתם… סוֹף־סוֹף הרי אלוּ הן תמוּנוֹת של מתים, של עבר מת.

– מת? לא, יקירי! לא מת. הוּא חי. חי מאד.

– אבל… הרי סבוּר הייתי שמרת יאדויגה רוֹצה להשתחרר… שהיא משוּחררה כּבר מן המתים שם.

– נְחְה!.. המתים לא מתוּ… והם לא רק שם לבד. הם גם בּקרבּי. אין פּאן חיים מבין זאת… אינוֹ יוֹדע כּמה הם חיים בּי. אמרתי לוֹ פּעם: הם אינם מוֹציאים מידם את… את השלשלת… מהם אני מתיראה יוֹתר מכּל. הם עלולים לקלקל לי את שׂמחתי. הם עלוּלים להטיל רעל לתוֹך כּוֹס חיי, כּמוֹת שרבּים מהם עשׂוּ בּחייהם. מן הצוֹרך להזהר. מוּטב לחיוֹת עמהם בּשלוֹם… כּך, כּך, יקירי! יִסע לבדוֹ ויחזוֹר דיקטאטוֹר של פּוֹלין.

– מוּטב, אם כּך הדבר! – קרא בּנעימה של התגרוּת – רצוֹני עז להיוֹת דיקטאטוֹר של פּוֹלין, ואז…

– ואז יצַוֶה מר עלי?

– אצוה ואצוה! – השיב בּצחוֹק, אבל בּאוֹתה הנעימה של התגרוּת.

– על פּוֹלין כּן, אבל לא עלי. אף לא ינסה. הדבר לא יעלה בּידו.

נכנסה נערת־השרת עם חבילה עטוּפה בּעתוֹן בּידה.

– מה זאת? – שאלה הנסיכה.

– הוֹד מעלתה! זאת לאדוֹן. שלחוּ מאיזוֹ מסעדה.

נתמה לאפּוּנר: כּמדוּמה לוֹ שלא היה בּשוּם מסעדה. הסיר את העתוֹן וּמפּיו פּרץ צחוֹק:

– הרי זוֹ אוֹתה צנצנת! צנצנת המרקחת…

הנסיכה צחקה יחד עמוֹ מטוּב לב:

– רוֹאה מר שיש גוֹרל שרוֹדף אחרינוּ ואין ממנוּ מפלט… נטלה את הצנצנת והתחילה תוֹהה עליה:

– פּטלים… איזה ריח נפלא…

פּתאוֹם תקָפתה איזוֹ פּחזוּת עליזה, לא דוֹמה כּלל לרוּח הקשה של קוֹדם לכן.

– המוּתר לטעוֹם? – שאלה בּסקרנוּת של ילדה לקקנית – כּדאי הדבר, לא כן? א?

וציותה לנערה להביא פּינכּאוֹת וכפּיוֹת.

– טעם נפלא! – קראה בּהתפּעלוּת משהכניסה לפיה כּפּית מלאה מן המרקחת – טעם נפלא! נפלאה אוֹתה אשה זקנה… מפּני מה אין מר טוֹעם? אה! רוֹצה לחסוֹך? הַ־הַ־הַ… עוֹד יש הרבּה… יטעם, בּבקשה ממנוּ!

והוּא תמה על רוּח השוֹבבוּת העליזה ששרתה פּתאוֹם עליה. מעוֹלם לא ראה אוֹתה בּכך.

וּבעוד היא מטעמת בּשׂפתוֹתיה וּמלקלקת, התכּוֹפפה משהוּ אליו וּבהנמכת קוֹל, כּמגלָה סוֹד אמרה:

– יוֹדע מר מה שעשׂיתי פּעם? אל יטעה בּי. גם בּחיי היוּ הרפּתקאוֹת. פּעם עשׂיתי קיץ שלם בּלוּבּימוֹבוֹ, אחוּזתי שבסביבת קיוֹב. היה אז יריד בּקיוֹב. נסעתי לראוֹת. פּתאוֹם תקפני אז יֵצר משוּנה כּזה…. איזה חשק עז להתערב עם המוֹן העם, להתחכּך בּתוֹך הצפיפוּת, בּתוֹך האבק, בּין החמילוֹת של האִכּרים, להסתוֹבב עמהם בּתוֹך העגלוֹת־הסוֹחרוֹת, לשתוֹת עמהם בּאיזה בּית־מָרזח, אוֹ ליקח תפּוּח מתוֹך הסל של איזוֹ מוֹכרת ולנעוֹץ בּוֹ את השינַיִם, כּך כּמוֹת שהוּא, וּבוֹ בּמקוֹם, בּשוּק… את כּל זאת עשׂיתי…

– וּמה?

– לא. לא חזרתי על הנסיוֹן הזה. הריחוֹת הרעים, הבּוֹץ, הגסויות, בּררר!.. חשבתי שאקיא. מיהרתי להמלט מתוֹך המהוּמה שם חיש מהרה כּכל האפשר… אבל די לאכוֹל מן המרקחת הזאת. הרי צריך להשאיר גם למר. חוֹששתני שאזיע ממנה הלילה…

ושוּב צחקוּ שניהם כּשני שוֹבבים לקקנים שגנבוּ מן המזָוֶה…

אך הנה בּאמצע הצחוֹק נזכּרה מה וּפתאוֹם נסתלקה הימנה פּחזוּתה כּשם שפּתאוֹם בּאה עליה. פּתלה אל הצנצנת את צמידתה, עטפה אוֹתה בּעתוֹן והעמידה אוֹתה מן הצד

– מר חיים לא אמר לי עדיין מפּני מה אֵחר היוֹם כּל כּך.

– היתה לי פּגישה לא נעימה בּיוֹתר.

סיפּר לה על פּגישתוֹ עם הד"ר הרמאן וסיים:

– כּמה פּעמים כּבר העירוֹתי שאדם זה חשוּד בּעיני מאד. חוֹששני שהוּא עלוּל לגרוֹם לנוּ צרוֹת.

– אֵילוּ צרוֹת?

– מלשינים וּמרגלים שוֹנים, בּין־לאומיים שוֹרצים כּאן לרוֹב.

– יש לוֹ למר חיים עוּבדוֹת נגד אוֹתוֹ האיש?

– עוּבדוֹת… בּהא! האנשים הללוּ פּיקחים הם יוֹתר מדי וכל חכמתם היא שלא יהיוּ עוּבדוֹת, לטשטש את עקבוֹת מעשׂיהם. אדם זה אתה מוֹצא אוֹתוֹ בּכל מקוֹם, גם בּחדר הלאקיים וגם בּטרקלינים. בּכל דבר הוּא מתענין, בּכל מקוֹם הוּא מרחרח, ואין דבר נסתר ממנוּ. הכּל הוּא יוֹדע.

– מה הוּא יוֹדע?

– הכּל! מנַיִן לוֹ, למשל, שכּאן צריכה להיוֹת ישיבת המוֹעצה?

– וכי שמע מר זאת מפּיו?

– הן. הוּא אמר לי בּפירוש, שמחכּים לי כבר כּאן.

– מהנ… – רגע שקעה בּהרהוּרים – קרוֹב הדבר שזה ידוּע לוֹ מן החדרן הזקן שלי. הוּא מרפּא אוֹתוֹ משגרוֹן. הוּא סוֹבל, המסכּן, ואני משתדלת לפטרוֹ מן העבוֹדה. אבל דוקא היוֹם שימש בּטרקלין הארגמן… הרי זה לא טוֹב אם פּיטפּט. עוֹד היוֹם אנזוֹף בּוֹ נזיפה חמוּרה.

לנסיכה לוּבּימסקה היוּ צינוֹרוֹת השפּעה מרוּבּים, שהסתעפוּ לצדדים שוֹנים, והגיעוּ גם אל אנשי המשמר הלאוּמי.

– אנשים כּאלה, – אמר – מיסוֹדוֹ של הד"ר הרמאן מוּטב שלא יהיוּ מתלבּטים בּינינו.

היא הבינה למה הוא מתכּוון, וּתפוּשׂה בּהרהוּרים אחרים, סיננה בּין שִיניה:

– הנ! אף אני סבוּרה כּך…

אף הוּא הבין למשמעוּתן של המלים האלוּ, ונחה דעתוֹ. ואף תמיהה כּלשהי לא תמה עליה, העדינה, הָרַגָשָה, הטוֹבה כּל־כּך… שניהם היוּ מטבעם אנשים טוֹבים. אבל יוֹתר מדי אהבוּ את פּוֹלין, וּמבּעד לענין גדוֹל ששיעבּדוּ את לבּם אליו, לא ראוּ את האדם. חיי הפּרט היוּ בּטלים לגבּי הצלחתוֹ של ענין פּוֹלין…

לאפּוּנר נזכּר ואמר:

– דיבּר עמי היום מר ווֹלפזוֹן בּהתרגשוּת על אדם אחד, זאיוֹנטשיק שמוֹ, שנתפּשׂ על־ידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת שלנוּ. ווֹלפזוֹן נשבּע שהוּא חף מכּל פּשע. הוּא יוֹדעו יפה וערֵב לוֹ… אין טעם לאסוֹר אדם בּגלל איזוֹ שטוּת…

– מה שמוֹ? – שאלה מתוֹך פּיזוּר־רוּח.

– זאיוֹנטשיק.

– טוֹב… ישמעני, מר חיים, ואל יזלזל יוֹתר מן המידה בּבריאוּתוֹ. הוּא משתעל… – הניחה את כּפה על מצחוֹ – דוֹמני שיש לוֹ חוֹם. אם, חלילה, יחלה לא יהיה זה דבר בעתוֹ. אין השעה צריכה לכך. ילך לביתו, ישכּב, ויִשתדל לעמוֹד מחר בּריא. את הנסיעה אי אפשר לדחוֹת. לא, מוּטב שלא ילך בּרגל אלא יִסע בּמרכבה הסגוּרה שלי… – ותוֹך כּדי דיבּוּרה צילצלה וציותה “להכין את המרכּבה הסגוּרה בּשביל להביא את האדוֹן לביתוֹ”.

ואחר כך ישבוּ שניהם על הספּה, איש בּזויתוֹ, ושתקוּ. והרגשה היתה להם ששניהם מהרהרים בּענין אחד, בּפּרישה הקרוֹבה לבוֹא. הפך אליה את פּניו וראה את עיניה הגדוֹלוֹת תלוּיוֹת בּוֹ בּאוֹתוֹ מבּט רחוֹק מלא תהיה, שעִתים היה מכבּיד עליו וּמפחידוֹ.

שלא בּרצוֹנוֹ חייך אליה ואמר מתוֹך היסוּס מה:

– המוּתר לי, הגברת יאדויגה, לשאוֹל אוֹתה מה היא חוֹשבת בּרגע זה?

התחלחלה כּלשהוּ, כּניעוֹרה מתוֹך חלוֹם, ואמרה:

– מה אני חוֹשבת? מוּתר… מפּני מה לא מוּתר?.. תמוּה לי הדבר מאד: הרי הוּא, מר חיים, בּעצם אדם זר לי, לא ידוּע לי… בּעצם מי הוּא?

– מה משמע “מי אני”?

– הן, מי הוּא? יאמר לי, בּבקשה ממנוּ: יש לוֹ כּאן משפּחה, אב, אם, אח, אחוֹת?..

– לא אב, לא אם, לא אח, לא אחוֹת. אני לבדי!

– לבדוֹ? יחידי? והרבּה זמן כּך?

– זה כּחמש־עשׂרה שנה וכמה. הלא סיפּרתי לה לגברת פּעם, כּמדוּמני. הביאוּני לכאן נער קטן, וּמאז אני שרוּי כּאן יחידי, בּלא קרוֹב, בּלא משפּחה. הוֹרי מתוּ. אחִי ואחוֹתי יוֹשבים בּדרוֹמה של רוּסיה. אחוֹתי נשׂוּאה לבּאנקיר אחד בּאוֹדיסה, ואחי סוֹחר ויוֹשב בּכּפר. הרי לפניה כּל ה־ Curriculum Vitae שלי.

– ואף פעם לא ראה אותם?

– הן, פּעמַיִם. פּעם נסעתי לשם כשנמלאוּ לי חמש־עשׂרה שנים. ואחר כּך – כּשגמרתי את הגימנסיה.

– וּמפּני מה לא נשתייר שם עם כּל בּני משפּחתוֹ?

– התגעגעתי על וארשה, על פּוֹלין. מה הייתי עוֹשׂה שם? הריהם שם כּוּלם רוּסים, ואני הייתי זר בּיניהם. אף הם היוּ זרים לי.

היא שאלה את שאלוֹתיה בּקוֹל משוּנה כּזה, כּאילוּ קראה אוֹתן מתוֹך רשימה שרשמה לפניה. והוּא שאל לעצמוֹ: ועכשיו מה השאלה העוֹמדת לבוֹא?

והיא פּתאוֹם:

– ואף פּעם לא אהב בּחייו?

– מפּני מה שוֹאלת, הגברת יאדויגה, את זאת?

בּלא כּל חיוּך שהוּא, בּכוֹבד־ראש וּבאוֹתוֹ מבּט מצוּמד, בּהיר ותוֹהה השיבה:

– רוֹצה אני לידע את הכּל. רוֹצה אני לידע אם יש בּוֹ הסגוּלה לאהוֹב, אהבה של אמת, אהבה… בּכוֹח, עזה ועמוּקה, כּמוֹת שהגברים אוֹהבים לפעמים.

– אהבתי רק פּעם אחת. ורק אחר כּך, לימים, נוֹדע לי שזוֹ היתה אהבה, מפּני שהייתי מתגעגע מאד עליה.

– וּמי היתה זוֹ אפשר לידע?

– ילדה קטנה כּבת שמוֹנה בּערך, בּת גילי בּקירוּב.

– אה, כּך? – וגיחכה משהוּ – ושוּב לא נפגשתם?

– אחרי שנים הרבּה, כּשהייתי בּאוֹדיסה בּפּעם השניה.

– וּמַה?

– לא כלוּם. ראיתי נערה חביבה, מלאה חיים, לא טיפּשה. אילוּ נשארתי שם יוֹתר זמן, אפשר שהייתי מתאהב בּה… בּוֹאי וּראי: הרי היוֹם כּבר נזדמן לי פּעם לספר על הרוֹמאן הזה שלי, בּבית אוֹתוֹ פּאן ווֹלפזוֹן, הגברת יודעת… בּתחילה היתה בּינינו חליפת מכתבים, ואחר נפסקה, בּאשמתי. לא הייתי מדייק להשיב. ולבסוֹף הפסקתי לגמרי לכתוֹב. טרדוֹת ועסקים שוֹנים הסיחוּ את דעתי. וכך נסתיים רוֹמאן הילדוּת בּלא כלוּם.

– כּך… כּך…

ושוּב שתיקה.

עמדה והלכה אצל הפּסנתר. נשענה עליו בּזרוֹעה ודוּמם הבּיטה לפניה בּצל.

בּאוּ והוֹדיעו שהסוּסים רתוּמים.

עמד להתפּרש ממנה. הוא ליותה אוֹתוֹ עד הפּתח, והוֹשיטה לוֹ את ידה. הוּא לא הזדרז להוֹציאה מתוֹך כּּּפֹּו.

– איזוֹ כּף לוֹהטת למר. – אמרה.

– פּאני יאדויגה… פּאני יאדשה… – אמר בּתחנוּן – ואף־על־פּי־כן, שמא… שמא…

– מה “שמא”?

– שמא תנעץ את השינַיִם בּתפּוּח?

היא חייכה את חיוּכה הקוֹדם, העצוּב, הנכנע, וּבדממה ניענעה ראשה בּשלילה.

– בּהחלט לא?

אוֹתה השתיקה ואוֹתוֹ חיוּך מתוֹך נענוּע ראש.

– ליל מנוּחה, מר חיים! – אמרה לבסוֹף.

– ליל מנוּחה, הגברת יאדויגה!

הניחה את כּפּה על כּתפוֹ, נתנה בּוֹ את עיניה, וּכאילוּ עטפה אוֹתוֹ במבטה הבהיר והמתחנן:

– מר חיים! יקירי! – אמרה בּנעימה רכּה ועצוּבה – בּקשה לי ממנוּ. נא, יתפּלל הלילה לפני השינה… הפּעם הזאת!.. בּבקשה ממנוּ, מר חיים! נא, יבטיח לי זאת! אף אני אתפּלל הלילה, הרבּה, כּל הלילה… מר חיים מבטיח לי?

לא יכוֹל לעמוֹד בּפני המבּט הזה, ואמר הן.

– תוֹדה! ועכשיו יֵלך לוֹ בּשם אלוֹהים.

והוּא יצא.

 

פּרק עשׂירי    🔗

דלת ה“חנוּת” של שבּתי’ל שר כּבר היתה מוּגפת, והבּית… כּמוֹ כּל בּתי השוּק, כּבר היה שקוּע בּחשיכה. לאפּוּנר, כּדי שלא להעיר את האנשים משנתם, לא דפק על דלת החנוּת שממנה נכנסים בּבּית, אלא עבר את החצר שמאחוֹריו כּדי להכּנס משם אל הפּרוֹזדוֹר הקטן החוֹצץ בּין הבּית וּבין חדרוֹ. בּחדר דלקה המנוֹרה הקטנה בּלהבה זעירה, כּהה. בּתנוּר בּערוּ עצים והפיצוּ חוֹם, ואוֹר אדמדם נשל מהם על הקרקע. על גבּי הכּוֹתל רטט וּפירפּר צל משוּנה מן העציץ עם פּרחי־הנייר, שעמד על הכּוֹננית – הקישוּט היחידי בּחדר, גאוָתה ותפארתה של בּעלת־הבּית. בּחשאי וּבפני עצמוֹ, כּתפוּשׂ הרהוּרים, טיקטק לוֹ שעוֹן הקיר עם לוּח־ספרוֹת מצוּיר בּפרחים, שפּרסת־בּרזל של סוּס ועלִי קשוּרים אל משקלוֹתיו, אבל ללא תוֹעלת, מפּני שתמיד הוּא מפגר… לא הספּיק חיים להעלוֹת את הפּתילה בּמנוֹרה וראה את בּת בּעל־הבּית עוֹמדת בּפּתח.

– פּריל! – קרא בּתמיהה – עדיין אין אַת ישנה?

– הרי אתה מצוּנן, ואמא אמרה שאכין לך תה לכשתחזוֹר. עוֹד מעט יִרתח הקוּמקוּם. טוֹב שבּאת עכשיו לאחר שהחדר התחמם קצת. קוֹדם היתה כּאן צינה… אָיוֹם!

הנערה פּיטפּטה בּקוֹל צרוּד משינה. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת היוּ סתוּרוֹת, ועיניה האחוּזוֹת עדיין בּשינה היוּ מרפרפוֹת כּנגד האוֹר.

– המסכּנה! – אמר – ישנת בּשׂמלוֹתיך והמתנת עד שאבוֹא.

– לא! שכבתי על הדרגש, כּך… לנוּח ונרדמתי…

– אבל לכי שכבי. לתֵה שלי אדאג בּעצמי. היכן אמא? כּבר ישנה?

– אמא ואבּא מגהצים חליפה אחת בּשביל אחד הלָקוֹחוֹת שיבוֹא מחר בּבּוֹקר לקבּלה.

לא סיפּרה לוֹ על הדין־והדברים שהיוּ קוֹדם בּינה וּבין אמהּ, שדרשה ממנה לסַייע את אביהּ בגיהוץ הבגדים, הוֹאיל ואת המלאכה הזאת פּרילי מיטיבה ממנה לעשׂוֹת; וּתמוּרת זאת תטפּל היא בּתנוּר. פּרילי טענה: לא כּי, אמא תגהץ, והיא, פּרילי, תסיק את התנוּר ותשפּוֹת את הקוּמקוּם לתה. לא סיפּרה לוֹ את זאת, ואף, לאמהּ לא הסבּירה מפּני מה חביבה עליה ההתעסקוּת בּצרכי דיירם, יוֹתר מכּל תפישׂת־בּיתם. זה היה סוֹדה שלה, סוֹד לבּה…

– תוֹדה רבּה לך, פּרילי! את בּאמת ילדה טוֹבה. ואשה זקנה אחת, טוֹבת־לב כּמוֹתך, נתנה לי את זאת להזיע. את יוֹדעת לרקוֹח מרקחוֹת?

– לא. דוֹמני שאמא לא עשׂתה זאת מימיה. מה זאת, מרקחת של דוּבדבנים?

– לא. הריחי! מה זאת?

– איזה ריח טוֹב. מה זאת?

– פּטלים!

– בּאמת?

– טעמי!.. אבל לא. המתיני עד שירתח הקוּמקוּם, ואז נשתה תה עם מרקחת הפּטלים… אבל למה את עוֹמדת בּפּתח? חבל על החוֹם שיֵצא. הכנסי וסגרי את הדלת.

– אבל איני מצוּננת. – השיבה פּרילי ולא זזה מלעמוֹד בּפּתח.

– הה! אף לאדם בּריא אין זה מזיק. לכשתזקיני מובטחני שגם אַת תיטיבי לרקוֹח כּל מיני מרקחת ותסרגי גרבּים.

– מנַיִן לך מה שאהיה עוֹשׂה אז? – שאלה בּצחוֹק, לאחר שסגרה את הדלת ונשתיירה עוֹמדת על הפּתח.

– כּל הזקנוֹת הטוֹבוֹת אוֹהבוֹת לסרוֹג גרבּים ולרקוֹח מעשׂה מרקחת. – ראה שהיא חוֹששת לזוּז ממקוֹמה והוֹסיף – לכי והזמיני גם את אבּא ואמא לשתוֹת עמנוּ תה, אם כּבר גמרוּ את מלאכתם. ועמך נדבּר אחר כּך לכשישכּבו הזקנים לישוֹן.

פּרילי קרצה לוֹ בּעיניה בּחיוּך הסכּמה, כּשוּתף לדבר־עבירה, ויצאה. אחר רבע שעה הוֹפיעה כּל משפּחת שר בּמלוֹאה: שבּתי’ל בּראש, אחריו אשתוֹ ואחר אשתוֹ הבּת.

ישבוּ כּוּלם מסביב לשוּלחן ושתקוּ.

– הקוּמקוּם כּבר רוֹתח. – הוֹדיעה בּריינדיל וקפצה ממקוֹמה. הלכה לחלוֹט את התה. פּרילי עמדה להכין את הכוֹסוֹת, כּלוֹמר שלוֹש כּוֹסוֹת וספל אחד פּגוּם בּשוּליו. שיפשפה וקינחה אוֹתם יפה יפה בּמטלית נקיה. אחר רצה אל בּית דירתם וחזרה משם עם מפּת־שבּת לבנה וּנקיה, עשׂוּיה מבּד גס מַטוה האכּרוֹת, וּפרשׂה אוֹתה על השוּלחן.

– מה זאת? שבּת היוֹם? – שאל שבּתי’ל קצתוֹ בּתמיהה וּקצתוֹ בּנזיפה – אוֹ שמא “תנאים” שלָך, פּרילי? “תנאים” בּלא חתן מְשָלָם כּלוּלאה בּלא כּפתוֹר.

פּרילי נתבּיישה, וּבּריינה שראתה את בּתה מסמיקה, צחקה ואמרה:

– אל תדאג, שבּתי’ל, גם חתן יהיה לה. נערה כּמוֹ פּרילי לא תשב עד שילבּין שׂערה. אילמלא היה לה בּיש־גד כּמוֹתך לאב, היתה זה כּבר ארוּסה. אבל אוֹהבת היא מנהגי עשירים: מַפּה לבנה, כּוֹסוֹת מבהיקוֹת… לוַאי שמזלה ישׂחק לה, כמוֹת שהכּל משׂחק בידיה…

לא דיבּרה כּך אלא להפיס דעתה של הנערה, אבל בּינם־לבין־עצמם גמרוּ זה כּבר האב והאם בּדעתם שחיים עתיד להיוֹת בּן־זוּגה של בּתם. לא דיבּרו על זאת בּפרהסיה, אלא היוּ מתלחשים ומסתיידים בּלילוֹת על מיטוֹתיהם. לא דחקוּ את השעה וּבאוֹרך־רוּח המתינוּ עד שחיים יִפתח. והוּא בּוַדאי יפתח כּשהשעה תהיה כּשרה לכך.

– הרי כּל זה לכבוֹד מרקחת הפּטלים שלי. – צחק חיים.

– תה עם מיני מרקחת יפה ליוֹלדוֹת. – העיר בּעל־הבּית, ואף־על־פּי־כן שׂמח מאד לקבּל מיד אשתוֹ כּפּית מלאה מרקחת לתוֹך כּוֹס התה שלו (את הספל הפּגוּם נטלה היא לעצמה). ואף הגבּיה את כּוֹסוֹ כּנגד המנוֹרה ליהנוֹת ממראה הנוֹזל שהפך סגוֹל – חיֵיכם, הרי זה דוֹמה ליין־הצימוּקים לקידוּש.

בּריינדיל סיפּרה לחיים שאצל אמה, עליה השלוֹם, היו תמיד עוֹמדוֹת בּמזוה צנצנוֹת עם כּל מיני מרקחת לתחלוּאים שוֹנים, נגד מיחוּש מעים, נגד מיחוּש בּגרוֹן אוֹ בּלב, רחמנא ליצלן, ואף בּשביל יוֹלדוֹת… כּל בּני העיירה היוּ בּאים אליה להשיב נפשם בּמרקחת שלה. ואילוּ היא, בּריינדיל, אין בּידה לבשל אף צנצנת אחת של מרקחת דוּבדבנים, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים…

בּעלה שראה עצמוֹ נרמז ונאשם על־ידי דברי הטרוּניה של אשתוֹ, ניפּח אוֹתה בּידוֹ:

– אֶט! עדיין לא נתרפּא שוּם חוֹלה בּדברי לקיקה אלה. תפנוּקים אלוּ רק נשים לקקניוֹת וּבזבּזניוֹת המציאוּ אוֹתם.

– אתה, אִי אתה זקוּק אלא לכוסית יי"ש, רפוּאה זוֹ של החייטים.

– פּשיטא! מעוֹלם לא נתפּר זוּג מכנסים מתוֹך אכילת מיני מרקחת. ואילוּ לאחר שהערית לתוֹך גרוֹנך כּוֹס אחת של יי"ש, ושטפת אוֹתוֹ יפה בּכוֹס שניה, הרי המחט מרקד והמספּריִם מזמרים בּידך.

בּריינדיל מזגה שוּב את הכּוֹסוֹת. האש בּתנוּר בּערה וּפיצחה בּחדוָה. הפּנים הצהילוּ והזיעוּ. בּריינה השׂיאה לדיוּרה עצוֹת טוֹבוֹת כּיצד עליו להתנהג בּשביל “לגרש מתוֹכוֹ את הצינה”. גם הבטיחה ליתן לוֹ את כּסתה של נוֹצוֹת ואת סוּדר־הצמר שלה לכרוֹך אוֹתוֹ על צוארוֹ, בּשביל שיזיע. לאפּוּנר הוֹדה לה ואמר שיש לוֹ סוּדר־צואר חם שקיבּל מהגברת ווֹלפזוֹן.

בּריינדיל לא האמינה לוֹ עד שעמד והראה לה את הסוּדר. הוֹאיל והוּא היה סרוּג מצמר כּחוֹל כּהה מעוּטר בּפסים אדוּמים, מלאכה עשׂוּיה בטוב טעם, נתנו עליו את דעתן גם האם וגם הבּת; התחילוּ שתיהן ממשמשוֹת בּוֹ וּבוֹדקוֹת את טיב המלאכה. ואילוּ שבּתי’ל השתוֹקק להשׂיח עם דיוּרוֹ קצת בּעניני פּוֹליטיקה.

– הנח להן – אמר – לנשים ולשטוּיוֹתיהן. מוּטב שתספּר לי מה שמעת חדשוֹת בּעיר.

– לא שמעתי כּל חדש.

– ואני שמעתי שמחר עוֹמדים לתלוֹת בּרחוֹבוֹת וארשה פּוֹעלים אחדים שנתפּשׂוּ.

לאפּוּנר העמיד פּנים של אדישוּת גמוּרה, פּיהק ושאל:

– בּמה נתפּשׂוּ?

– שיצאו בלא טלית־קטן.

– אַל יתלוֹצץ, ר' שבּתי’ל! אם משוּם כּך, חוֹששני שאף אוֹתי יתלוּ.

– הזהר, הזהר, חיים! אף אני חוֹשש לך.

– ואף־על־פּי־כן שמא תאמר לי בּמה נתפּשׂוּ?

– בּעשׂיית נשק למוֹרדים.

– קרוֹב הדבַר שעשׂוּ חרמשים למכירה. – העיר לאפּוּנר בּמנוּחה עשׂוּיה.

– יש להניח שהממשלה יוֹדעת לאיזה קציר מתכּוונים בּחרמשים הללוּ… הזהר, חיים! עוֹד שמעתי שמחפּשׂים בּבּתים…

– כּדי שהשוֹטרים לא יהיוּ בּטלים, ממציאים להם עבוֹדה.

– בּימינוּ – העירה בּריינדיל עם שעיניה נתוּנוֹת עדיין בּסוּדר של שׂרה־דבוֹרה ווֹלפזוֹן – לעוֹלם אי אתה יוֹדע מפּני מי עליך להזהר יוֹתר, מפּני הפּוֹלנים אוֹ מפּני הקוֹזאקים.

– ואני אוֹמר לך, חיים, אילמלי היית שוֹמע בֹעצתי…

– אדרבּה, נשמע! עצה טוֹבה מוּכן אני תמיד לשמוֹע בּתוֹדה.

– עצתי היא: ”אשרי יוֹשבי בּיתך"…

– רצוֹנוֹ, ר' שבּתי’ל, לוֹמר?

– רצוֹני לוֹמר לא להשכּיב ראש בריא על מיטת דוַי.

– ר' שבּתי’ל! וכי זוֹהי עצה הוֹגנת לנוּ? בּינינוּ לבין עצמנוּ: הרי אוֹתם המוֹרדים נלחמים בּעד כּולנוּ; הם מסַכּנים את חייהם בּעד ארצנוּ, ואנוּ נחָבא בּבתינוּ? אוֹ היאך אמר מר את הפּסוּק שלוֹ?…

– מה זה נוֹגע לך? נלחמים… ילחמוּ להם כּאַוַת נפשם! ישבּרוּ הם את גוּלגלוֹתיהם, מה להם ולנוּ?

– פּוֹלין – השיב לוֹ חיים בּניחוּת – היא אֵם לכוּלנוּ. וּמי שנלחם בּעדה, נלחם גם בּעדנו, בּעדי, בּעדוֹ, ר' שבּתי’ל וּבעד כּוּלנוּ.

שבּתי’ל פּרץ בּצחוֹק. אף בּריינדיל גיחכה יחד עמוֹ לתמימוּתוֹ אוֹ לטיפּשוּתוֹ של דיוּרם.

– ספּרי לוֹ, בּריינדיל, כּיצד הפּוֹלנים נלחמים בּעדי ובעד כּוּלנוּ.

– מעשׂה שהיה בּך סַפּר אתה. עדיין אני מתרעדת כּשאני נזכּרת בּמעשׂה זה.

ושבּתי’ל סיפּר בּאריכוּת על נס שנעשׂה לוֹ וניצל מחבוּרת מוֹרדים שפּגעוּ בּוֹ ועמדוּ עליו להרגוֹ.

– מעשׂה שהיה כּך היה. – פּתח החייט ואמר – בּשבוּע העבר… היה זה בּשני בּשבּת, בּשעה שלא יוֹם ולא לילה, מהלך הייתי דרך יער לוֹסוֹסנה. כּל אוֹתוֹ היוֹם עבדתי בּכּפר, אצל האִכּרים, וחזרתי לביתי עם שׂק תפּוּחי־אדמה על גבּי ותרנגוֹלת לבנה, שמנה ונאה בּידי. סבוּר הייתי, שאצא אל דרך־המלך וּמן הסתם אפגוֹש בּעגלה שהוֹלכת לעיר ואעלה עליה עם שׂקי. הכּלל, מהלך הייתי עם אוצרוֹתי ומזמר לי כּדרכּי את ה“נעריצך” החדש של החזן שלנוּ מקלוֹיז־החייטים, ניגוּן נאה, שמשתפּך בּכל האברים ומותאם כל־כך, אני אוֹמר לך, כּמוֹ מוֹתן של קאפּוֹטה חדשה…

– סבוּרה אני שגם קצת שתוּי היית. – העירה אשתוֹ – הרי בּלא זה אי אפשר לך…

– אמת ויציב! בּלא זה אי אפשר, אי אפשר להן לרגלים שילכוּ. כּך דרכּוֹ של אִכּר, אינוֹ מחמיץ שוּם הזדמנות להריק עם אוֹרח כּוֹסית אחת. הכּלל, כּוֹסית אחת כּאן וכוֹסית אחת שם, עד שזה מצטרף לחשבּוֹן… וּפתאוֹם רעם קוֹל מבּין העצים: “עמוֹד!” כּמוֹת שאתה רוֹאה אוֹתי, צייתן אני מטבעי. וּכשמבקשים ממני לעמוֹד, אני עוֹמד. מן הנמנע להיות חזיר וּלסרב. עוֹמד אני, עוֹמד ותוֹהה: אין איש סביבי! מתחיל אני מתרעם: מה זאת? לא “שמוֹנה עשׂרה” ולא ”קדוּשה" ולמה זה אעמוֹד כּמוֹ גוֹלם, ירקתי והתחלתי מַפסיע להלן. וּפתאוֹם קפצוּ מבּין העצים כּעשׂרה מלאכי חבלה והקיפוּני מכּל צד. “מי אתה? למה אתה משוֹטט בּמקוֹמוֹת הללוּ?” – חוֹקרים אוֹתי וצוֹעקים עלי כּוּלם בּבת־אחת. “שא! שא! בּרוּך ה' שאיני חרש, ואין צוֹרך לצעוֹק כּך אלי. וּמה שייך מי אני? הרי אני שבּתי’ל שר. תמוּהני שאין אתם יוֹדעים מי אני. הלא אין כּלב בּכל כּפרי הסביבה שאין יוֹדע מי אני, שאין מכּירני מרחוֹק. וּמה שייך למה אני משוֹטט בּמקוֹמוֹת הללו? בשעה שאתם הייתם עדיין מַתריזים בּתוֹך מכנסיכם, כּבר הייתי מהלך בּדרך זוֹ אל לוֹסוֹסנה ואל שאר כּפרי הסביבה לתפּוֹר בּשביל האִכּרים. אילמלא שבּתי’ל שר, היוּ כּל האכּרים מהלכים כּאן חשׂוּפי־שת, בּמחילה, ופרועי־ראש, מפּני שגם כּוֹבעי־פרוָה אני עוֹשׂה להם. ואתם בּאים ושוֹאלים: מי וּמה?” – “מה לך, זשיד, בּשׂק? תפּוּחי־אדמה? והתרנגוֹלת הזאת… היכן גנבת את כּל זאת?” – “גנבתי – אמרתי להם – את תפּוּחי־האדמה ואת תרנגוֹלת כּשם שאתם גנבתם את הכּינים שלכם”. הדברים, כּמוֹ שיש להניח, לא נראוּ להם, וּראיה לכך הסנוֹקרת שהעיפוּ בּשינַי. “שתוֹק, זשיד! – צעקוּ – אתה אינך אלא מרגל”. – “מרגל? אני מרגל? – תמהתי – שמא התרנגוֹלת שלי עוסקת בּמלאכה בּזוּיה זוֹ, בּשעה שהיא מנַקרת בכל אשפּה. מכּל מקום לא אני”. נראה שהם חשדוּ בּאמת לא רק בּתרנגוֹלת אלא גם בּשׂקי של תפּוּחי־האדמה, שכּן החרימוּ את שני הדברים האלה יחד עמי. כּלוֹמר אוֹתי הזמינוּ לילך עמהם אל הראש. זה כּלל גדוֹל, אסוּר לו ליהוּדי להיוֹת חזיר וּלסרב בּשעה שמַזמינים אוֹתוֹ. והראש – אש ולהבה. ושוּב: מי אתה? מאַיִן בּאת וּלאן אתה הוֹלך? מה להשיב על שאלוֹת כּמוֹ אלוּ אני יוֹדע כּבר מן המחזוֹר… אלא שהוּא, הראש התכּוון לדבר אחר. אני מסבּיר לוֹ כּך וכּך, והוּא – אש ולהבה. “הוֹכיחה לי, צוֹעק הוּא, שאין אתה מרגל. ואם לאו תלה נתלה אוֹתך על העץ הזה”. “אדוֹני הראש! טוֹען אני לפניו יש בּידי להוֹכיח לך שחייט אני, וּלהעיד על כּך את כּל אנשי הכּפרים שבּמקום. אבל כּיצד אוֹכיח לך שאין אני מרגל?” – “יש גם חייטים מרגלים. כּל יהוּדי מרגל הוּא”. הקיצוּר, גזרוּ עלי תליה. מיד כּרכוּ על צוארי חבל וּמשכוּני אל העץ שעמד בּצד הדרך, כּמוֹת שמוֹשכים פּרה לשחיטה. וּמפּני מה דוקא אל העץ שבּצד הדרך? נראה שלפרסם אוֹתי בּעוֹלם נתכּוונוּ. ראיתי שהעסק הוּא בּיש, ואין לי אפילוּ פּנאי לקרוֹא וידוּי, התחנַנתי לפניהם שלא יהדקוּ יפה את החבל, שכּן טבע יש ליהוּדי שנשמתוֹ יוֹצאת מן הגרוֹן, ואם יהדקוּ יפה את הגרוֹן, תשאר נשמתי בּתוֹך גוּפי. שמעוּ הבּחוּרים וצחקוּ. מכּיוָן שצחקוּ, אמרתי לעצמי: סימן טוֹב לך, שבּתי’ל! והוֹספתי: “הי, חבריה! למה אתם מבזים על העוֹלם הבּא על־ידי וּמשגרים אוֹתי לשם בּלא מלבּוּש יאה לבן העוֹלם הבּא? הרי יֵעלבוּ שם ויתרעמוּ עליכם לכשאבוֹא לשם רק בּעניבה זוֹ שאתם קוֹשרים לצוארי”. – “וּמה המלבּוּש היאֶה לך שם?” שאלוּני. – “תכריכים של מת”, עניתי. שוּב צחקוּ ותוֹך־כּדי צחוֹק התחילוּ מתעסקים בּתלייתי. אוֹתה שעה נעשׂה לי נס ועברוּ בּאוֹתוֹ מקוֹם אכּרים מליפּקי. עמדוּ, הסתכּלוּ והתחילוּ מצעקים: “הרי זה שבּתי’ל שלנוּ! מה עוֹשׂים הללוּ לשבּתי’ל שלנוּ!” התחילוּ מפגיעים בּרוֹצחים, לא הניחוּ מהם, התחננוּ לפניהם, חירפוּ וגידפוּ אוֹתם, דיבּרוּ בּזכוּתי שאני צדיק הדוֹר. הכּלל, נתגלגלה לי זכוּת על־ידי אוֹתם הגוֹיים מליפּקי וניצלתי. רק את שׂקי של תפּוּחי־האדמה ואת תרנגוֹלתי לא יכוֹלתי להציל. ועכשיו, יקירי, צא וּלמד היאך אוֹתם הפוחחים, יִמַח שמם, נלחמים בּעדי וּבעד כּוּלנוּ. רוֹצחנים וגזלנים הם, ימח שמם!..

– עד שאתה משׂיא לחיים עצה טוֹבה להיוֹת יוֹשב בּבּית, שמא תהא אתה חכם לעמך ותפסיק בּימים האלה את טיוּליך בּכּפרים? לא בּכל יוֹם מתרחשים נסים. איני יוֹדע מפּני מה אי אתה יכוֹל לישב בּביתך ולעבוֹד כּמוֹ כּל החייטים? מה מוֹשך אוֹתך לשם? אַי, הכּוֹסית, הכּוֹסית… אבל אוֹתה תוּכל למצוֹא גם בּבּית…

– מוּטב! אֵשב בּבּית ואוֹמַר תהילים, ואַת תשׂימי בּתוֹך הקדרה זפֶק ממוּלא קדחת…

– החיים קוֹדמים לכּל…

– אַל תדאגי, בריינדיל! יש לנוּ אב בּשמים ואני בּוֹטח בּוֹ. דרכּי מתמיד היא, כּשאני רוֹאה שהפרזתי בּמספּריִם שלי וגזרתי מן האָריג יוֹתר מן המידה וכנף אל כּנף לא יִקרב, מה אני עוֹשׂה? מכניס אני טריז, והבּגד מתרחב. להוי ידוּע לך, אשתי, שבּכל מקוֹם שאני רוֹאה שצרתי צרה מוֹצא אני תמיד מקוֹם להכניס שם איזה טריז שהוּא, וּמרויח לי. ואילוּ חיים שאני. הוּא אינוֹ חייט.

פּרילי ששתקה כּל הערב, פּקעה סבלנוּתה וקראה:

– אבל, אבּא… חיים סבוּר שפּוֹלין צריכה חירוּת כּשם שאתה צריך פּרנסה. מה אתה מסַכּן את עצמך בּשביל פּרנסתך, אף הוּא מסַכּן את עצמוֹ בּשביל חירוּתה של אַרצנוּ.

היא היתה אדוּמה כּסלק, מפּני שיצאה מגדרה. בּפני אביה היא נזהרת תמיד מלדבּר בּזכוּתוֹ של הדייר.

– בּהמה את, פּרילי, בּהמה את, מפּני שמדבּרת שטוּיוֹת. רוֹצים הגוֹיים בּמלחמוֹת, ילָחמוּ להם וישבּרוּ כּוּלם את ראשיהם. מי אינוֹ מניח להם? אבל אנוּ היהוּדים למה נכניס אנוּ את האצבּע בּין זוּג מספּריִם? – אל חיים: – שמא לא צדקתי?

חיים היה מוֹרס בכפיתוֹ את התה, תוֹלה עיניו בּנערה משוּלהבת הלחָיים וּמחַייך. על שאלתוֹ של בּעל־הבּית שלוֹ השיב:

– אין פּוֹלין אשמה בּמעשי הגייסוֹת. אחר המלחמה הכּל יתוּקן ויכוּפּר. מנהיגי פּוֹלין רוֹאים אוֹתנוּ כּמוֹ אחים.

– אחים, אחים, נהח!.. – רטן החייט – מוֹחל, מוֹחל על האחוָה שלהם. אנוּ החייטים דרכּנוּ להיוֹת גוֹזרים וּפוֹרמים על מנת לתקן וּלאַחוֹת. ואילוּ הפּוֹלנים מאַחים וּמחייטים על מנת לפרוֹם ולקרוֹע אחר כּך. המתינוּ, המתינוּ קצת עד שיהיוּ בּעלי־בּתים בּפּוֹלין ואז תרגישוּ. אוֹתם הרוֹצחים גזלוּ ממני את תפּוּחי־האדמה ואת התרנגוֹלת בּעודם חיים. ואז ינהגוּ מנהג אחת: בּריינה תבשל אוֹתם, והם יבואו ויִטלוּם מתוֹך הקדרה…

כּאן התערבה בּריינה:

– שבּתי’ל! אל תגזים גם אתה. כּאילוּ אנוּ היהוּדים כּוּלנוּ צדיקים והגוֹיים כּוּלם רשעים. ולא היא. אף הם אנשים כּמוֹנוּ…

שבּתי’ל לא נתן לה לגמוֹר; התרתח מאד ונכנס לתוֹך דבריה:

– וַדאי, וַדאי! אנשים כּמוֹנוּ. אלא מה? עלינוּ היהוּדים אני מעלה הכּתוּב: “אוֹי להם למכנסים שאין בּתוֹכם אחוֹרים”; ואילוּ הפּוֹלאקים – אחוֹרים בּלא מכנסים. זה הוּא! – קרא כּמנצח.

חיים שמע וחייך לדברי שבּתי’ל שר: הוּא ידע מכּבר את שׂיחוֹ ושׂיגוֹ של אדם זה. חוֹם החדר והתה החם השפּיעוּ על גוּפוֹ לטוֹבה. כּמדוּמה עליו שצינתוֹ פּגה ואף שיעוּלוֹ פּסק. ישיבה זוֹ בּחוּג המשפּחה הטוֹבה והאוֹהבת אוֹתוֹ כּבנה, ערבה עליו מאד. תמיד, בּצוות אחד עמהם, נעוֹרים בּוֹ זכרוֹנוֹת רחוֹקים ועוֹממים מבּית רחוֹק בעיר אחרת, כשהיה עדיין ילד שרוּי בין אב זקן ויקר מאד, אֵם רגזנית אבל אוֹהבת, אח ואחוֹת… גם אז מה טוֹב וחם ושׂמח היה! אבל, אלוֹהים! כּמה זה רחוֹק ונמוֹג בּערפילי השנים… הסתכּל חיים בּצנצנת המרקחת וחייך לעצמוֹ. דוֹמה עליו שצנצנת מרקחת זוֹ היא סמל הבּית היהוּדי, בּכל נפשיוּתה הפּשוּטה והחמה, בּכל אחדוּתה וליכּוּדה… אם זכרוֹנוֹ אינוֹ מַטעה אוֹתוֹ, אף אצל אמוֹ עמדוּ בּמזוה פּכּי־חרס וצנצנוֹת זכוּכית מלאֵי כּל מיני מרקחת… ואף זוֹ! אחרי הגלגוּלים והבּגידוֹת שהוּא, חיים, זמם לבגוֹד בּה, בּצנצנת זוֹ, מצאה סוֹף־סוֹף את תיקוּנה ואת מקוֹמה. יצאה ממשפּחה וחזרה אל משפּחה. עשירוּתה של זוֹ ועניוּתה של זוֹ אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת. שתיהן עוֹלוֹת כמשפחה יהודית אחת…

הקוּמקוּם כּבר התרוֹקן. שבּתי’ל התחיל מפהק. הוּא הראשוֹן נפטר בּברכּת “לילה טוֹב”, והלך לשכּב. בּריינה עמדה הוֹסיפה עצים בּתנוּר, כּדי שלא יוּצן בּלילה. פּרילי שטפה את הכּוֹסוֹת וקינחה אוֹתן יפה, עם שהיא בּוֹדקת אוֹתן לאוֹר המנוֹרה אם מבריקוֹת הן. אחר כּך נפטרוּ גם האֵם והבּת מתוֹך אזהרוֹת חמוּרוֹת לחיים שיכרוֹך את סוּדר הצמר על צוארוֹ, שלא יתגלה, חלילה, בּלילה בּשעת הזיעה. לא יצאה שעה מרוּבּה, והדלת שוּב נפתחה ואל החדר נכנסה כּסת גדוֹלה וארוּכּה על זוּג רגלים קטנוֹת. הוּא הכּיר מיד שהרגלים רגלי פּרילי הן. הכּסת הלכה כּיון אל המיטה ונפלה עליה כּשהרגלים של פּרילי מפרכּסוֹת לצאת מתוֹכה וקוֹלה החנוּק מצעק וצוֹחק מתוֹך הכּסת. חיים חש לעזרתה, ואחר עמדוּ שניהם וצחקו זה כּנגד זה.

– ועכשיו – אמר – נראה נא מה הספּיקה לעשׂוֹת ילדה עצלנית כּמוֹתך.

חיים תמיד מתפּעל משקדנותה ודייקנוּתה של הנערה בּעבוֹדוֹת שהיא עוֹשׂה מזמן לזמן בּשבילוֹ.

לפני שלוֹש־עשׂרה שנה בּא אל שבּתי’ל שר פּריץ פּוֹלני אחד, פּאן קאשינסקי שמוֹ, בּלוית יהוּדיה אחת, גבוֹהת־קוֹמה וּבעלת בּשׂר, שתפשׂה בּגוּפה את כּל אוירוֹ של החדר (היא היתה מנהלת אחוזתוֹ של אוֹתוֹ פּריץ, בּסביבת קוֹבנה) והביאוּ להם, על־פּי המלצת קרוֹבים, נער אחד כּבן שלוֹש־עשׂרה, חיימ’קה שמוֹ, בּן אחוֹתה של אוֹתה אשה, על מנת שיָדוּר אצלם ויהא סמוּך על שולחנם. פּרילי היתה אז כּבת חמש, וחיימ’קה היה מגלגל עמה בּשעוֹת הפּנאי מלימוּדיו, מַאכילה ומישנה בּשעה שבּריינה היתה עסוּקה בּחנוּת. נפש הילדה היתה קשוּרה בּוֹ, יוֹשבת על ידוֹ בּשעה שהיה מכין את שיעוּריו, כּרוּכה אחריו בּכל מקוֹם ואינה פּוֹרשת ממנוּ. הוּא גם היה מלמדה אחר כּך תפילוֹת, קרוֹא וּכתוֹב פּוֹלנית ואידית, מביא לה ספרים למקרא, מדריכה ומפתחה. חיים היה לה בּהמשך הימים לא רק חבר ורע אלא בּר־סמך עליוֹן, שאין חוֹלקים על דבריו אלא מקבּלים אוֹתם כּדברי אלוֹהים חיים. מה הוּא התחיל מזלזל בּתפילה וּבמנהגי דת, אף היא כֵן; מה הוּא התחיל מתלהב בּתנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית, אף היא כּן. בּידיעת הפּוֹלנית היא גם עוֹלה עליו. הוּא אינוּ נוֹהג סלסוּל בּלשוֹן; לשוֹנוֹ פּשוּטה, ענינית ועניה, ואילוּ היא כּוֹתבת בּצחוּת וּבעיטוּרי־חן של סגנון. הוּא מתגאה בּידיעתה את הלשוֹן הפּוֹלנית, בּכתב־ידה הנאה, בּסדר וּבנקיוֹן שהיא נוהגת בּספריה, בּמחבּרוֹתיה וּבמלבּוּשיה. לאפּוּנר אהב אוֹתה אהבה של אמת שצמחה והשתרשה בּמשך הרבּה שנים של חיים משוּתפים בּתוֹך כּתלי בּיתם הקטן. זוֹ היתה אוֹתה אהבה של אמת שהיא תמיד נַאִיבית, אהבה שלא מדעת, שאינה מכּירה את עצמה ואינה שוֹאלת על עצמה. אהבה זאת היא תמיד עמנוּ, בּתוֹכנוּ, מתלַוית אלינוּ עם כּל פּסיעה שאנוּ פּוֹסעים, אף בּשעה שאין אנוּ מעלים אוֹתה על דעתנוּ. היא נוֹתנת לנוּ אוֹשר, ואין אנוּ יוֹדעים שמאוּשרים אנוּ. אנוּ מרגישים בּאהבה וּבאָשרה, רק בּשעה שהם כּבר נחלת העבר. כּזאת היתה אהבת לאפּוּנר אל פּרילי. לאפּוּנר, כּל פּעם שהיה חוֹזר מארמוֹנה של הנסיכה ליוּבּּימסקה, היה שׂמח לראוֹת את פּרילי, לשמוֹע את פּטפּוּטה ואף את קשקוּש הקדרוֹת והצלחוֹת שהיא מתעסקת בּהן בּחדר־הבּישוּל.

בּזמן האחרוֹן היא גם משמשת לוֹ מזכּירה. היא כּוֹתבת לוֹ מכתבים, עוֹרכת לוֹ את הצעוֹתיו והדינים־וחשבּוֹנוֹת שלוֹ, מעתיקה בּשבילוֹ כּרוּזים אוֹ מכתבים־חוֹזרים בּכמה וכמה העתקים; ואת כּל זאת היא עוֹשה בּרצוֹן, בּאמוּנה וּבדייקנוּת וּבסדר המצוּיים בּה, בּכתב־יד נקי ובאוֹתיוֹת עגוּלוֹת וּקטנוֹת כּמחרוֹזת פּנינים. היא נוֹהגת לשכּב לישוֹן בּשעה ששוֹכבים הוֹריה; שוֹכבת וּמַמתינה עד שהם נרדמים. ואז היא יוֹרדת בּחשאי מעל מיטתה, נכנסת בּהתגנב אל חדרוֹ, ושם הם עוֹבדים יחד עד שעה מאוּחרת בּלילה.

ואף הפּעם, תחת להחזיר לחיים על דבריו האחרוֹנים, עשׂתה מה שהיא נוֹהגת לעשׂוֹת תמיד בּשעה זוֹ: העמידה כּסא בּאמצע החדר, על גבּי הכּסא העמידה שרפרף קטן, עלתה ועמדה – לא בּלי סיוּעוֹ של חיים – על השרפרף הזה, הוֹציאה מתוך החלל הקטן כּעין סדק שבּין המריש וּבין התקרה חבילת ניירוֹת שהיתה טמוּנה שם.

– קוֹדם כּל – אמרה משקפצה מעל הכּסא – הרי זה שנתקבּל היוֹם.

והיא הוֹשיטה לוֹ מכתב חתוּם.

– מה זאת? מכתב? – תמה לאפּוּנר – למה טמנת אוֹתוֹ שם למעלה?

– לא פּתחתיו ולא ידעתי מה בּמכתב. ליֶתר בּטחוֹן שׂמתיו שם עם שאר הניירוֹת.

לאפּוּנר פּתח את המעטפה: שני מכתבים קצרים מאחוֹתוֹ וּמגיסוֹ שבּאודיסה. חיים לא מצא בּהם כּל חידוּש; מה שהיוּ כּוֹתבים בּכל מכתביהם מצא גם בּזה. חנה אחוֹתוֹ מתאוֹננת על בּריאוּתה שהיא, כּמוֹ תמיד, חלשה, אבל אינה נוֹתנת מקוֹם לדאגה יתירה; אפרים מספּר שעסקיו מרוּבּים, הוּא עוֹבד הרבּה ואין לוֹ פּנאי להאריך. שניהם מסַפרים בּשבחי בּנם יחידם שהוּא בּריא, יפה וּבעל ראש טוֹב. אל המכתב הזה היה מצוֹרף גם מכתב ארוך מאת סיוּזאן, היא שיינדילה. “נַא, אמר לעצמוֹ, את המכתב הזה אקרא מחר. עכשיו ראשי כּבד עלי בּמקצת”, ותחב את המכתב בּכיסו הצדדי. ועם שפּנה אל פּרילי:

– נראה נא מה בּניירוֹת הללוּ?

– הרי לפניך חשבּוֹנוֹ של פּאן חווילה, ממה שהספּיקוּ לעשׂוֹת חרמשים וכדוּרים.

הציץ בּשוּרה האחרוֹנה של החשבּוֹן.

– מה זאת! – קרא – חמישה־עשׂר חרמשים בּסך־הכּל, וכדוּרים… מה זאת? כּדוּרים כּמעט אפס.

– הן. אבל היוּ אבטלוֹת מרוּבּוֹת – התנצלה הנערה כּאילוּ היא אשמה בּכך.

– כּך… – אמר טרוּד בּהרהוּריו – מה שסיפּר אביך הרי זה אמת. שלוֹשה מפּוֹעלינו השקדנים בּיוֹתר נידוֹנוּ לתליה.

הנערה החוירה.

– לתליה?.. פּוֹעלים… לתליה… – דוֹבבה בּאימה לעצמה. בּקוֹשי שמע את רחשוּשי־פּיה.

שניהם תלוּ עיניהם בּמנוֹרה טרודים בהרהוריהם.

– וּמה יהיה? – שאלה בּאימה – וּמה יהיה הסוֹף? בּלא נשק…

צחק:

– בּלא נשק כּאילוּ חרמשים קרוּיים נשק, בּשעה שהאוֹיב חמוּש רוֹבים, אקדוֹחים, תוֹתחים…

– אם כּן?

– בּרי שכּך לא נוּכל להמשיך. עלינוּ להתאַזר עוֹז ולמצוֹא מקוֹר חדש לרוֹבים.

– אבל כּיצד? שוּב נתקשר עם וינה? הרי כּל המשלוֹחים משם כמעט נחרמו.

– אם יהיה לנוּ די ממוֹן, יהיוּ גם רוֹבים. נמצא דרך. העיקר: ממוֹן, ממוֹן!

פּרילי השפּילה את ראשה תחת כּוֹבד דאגתה וצערה. לבסוֹף שאלה:

– כּלוּם בּאמת אין לפּאנים די ממוֹן לכך?

– יש ממוֹן לפּאנים, יש ממוֹן ליהוּדים, יש ויש! הצרה היא שממוֹנוֹ של אדם חביב עליו מנפשוֹ. צריך למצוֹא דרך להוֹציא את הממוֹן מידי בּעליו… אבל השעה מאוּחרת כּבר, וראשי עלי כּבד מאד. אמא שלך גזרה עלי לשכּב תחת הכּסת שלה. מן ההכרח שאציית לה הפּעם. לכי, פּרילי, גם אַת לישוֹן. בּערב דאגה ולבּוֹקר מזימה. לילה טוב לָך.

– לילה טוֹב לך, חיים! – אמרה וּפנתה לצאת. על הפּתח עמדה.

– מה לך? – שאל.

– אתה עוֹבד יוֹתר מדי, ואין איש מסַייע…

– בּענין שלנוּ אין “יוֹתר מדי”. יהי רצוֹן שתֵעשׂה מחצית העבוֹדה שיש לעשׂוֹתה.

– הרי כּמעט שאין רוֹאים אוֹתך כּלל בּבּית… אתה מתיש יוֹתר מדי את כּוֹחוֹתיך. חוֹששתני שעוֹד תחלה.

– מה לעשׂוֹת, פּרילי? – אמר בּפישוּט זרוֹעוֹת – ואם אחלה… בּרי שאחלה… תהי מטפּלת בּי, פּרילי?

– שטוּיוֹת אתה מדבּר. שלוֹם לך ולילה טוֹב, חיים!

– שלוֹם לך ולילה טוֹב, יקירתי!

משיצאה עמד רגעים מספר שקוּע בּהרהוּריו. חזר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ על דבריה האחרוֹנים: “הרי כּמעט אין רוֹאים אוֹתך בּבּית”. מעין תרעוֹמת נשמעה מתוֹכם. לבּוֹ היה נוֹקפוֹ על אוֹתן השעוֹת שהוּא מוֹצא שם בּ“זוית הקטנה” של הנסיכה וּמסיח את הדעת מפּרילי. היה לוֹ רגש סתוּם ולא נעים, כּאילו משחית בּידיו מה־שהוּא עדין וטוֹב וחביב מאד. אבל מה לעשׂוֹת! – השתדל להפיס את עצמוֹ – אין רחמים לפני החיים. עדיין אין מקוֹמי מבוּצר די צרכּי. אחר כּך אתקן הכּל… – ולא טרח לקבּוֹע לעצמוֹ את זמנוֹ של “אחר כּך” זה, שזרח לפניו מתוֹך ערפילי הימים הבּאים… פּוֹלין המשוּחררת – מדינה בּרשוּת עצמה; הוּא עוֹמד בּראש ממשלה גלוּיה, רשמית, מוּכּרת על־ידי העוֹלם כּוּלוֹ… והוּא אז משוּחרר מאפּוֹטרוֹפּסוּתה של הנסיכה. הוּא הרי תקיף ממנה… הה, הרבּה דברים נפלאים וּמזהירים מבליחים נגד עיניו מתוֹך ערפילי “אחר כּך” זה!..

חיים התפּשט, כּיבּה את המנוֹרה ושכב לישוֹן כּשהוּא מצמצם את עצמוֹ תחת הכּסת של בּריינה. תמה שהכּסת כּל־כּך קלה עליו, עם היוֹתה גדוֹלה. ראשוֹ היה כּבד עליו. לא יכוֹל להרדם. ההרהוּרים שהיוּ מעסיקים אוֹתוֹ כל הימים האלה שוּב התחילוּ מרחשים בּמוֹחוֹ כּקוּפּת תוֹלעים מְעַדְנִים עצמם וּמתפּתלים, פּעם זוֹחלים מתוּנים ונפרדים זה מזה, כּל הרהוּר לעצמוֹ, וּפעם הם קשוּרים, ענוּבים ותפוּשִׂים יחד בּערבּוּביה וּבתנוּעה שאינה פּוֹסקת, שלא בּרצוֹנוֹ ושלא בכוָנת מכוון, אלא סתם, מאליהם, בּכוֹח קיוּמם לבד. הירהר בּסיפּוּרוֹ של שבּתי’ל. ואילוּ בּאמת היוּ תוֹלים אוֹתוֹ, מה היה אז לבּית הזה? לא הביא את הרהוּרוֹ זה לידי גמר, מפּני שהרהוּר אחר נכנס בּאמצע והפסיקוֹ. אין אֵמוּן ליהוּדים בּפּוֹלנים. אפשר לא בּפּוֹלנים בּכללם, אלא בּפּאנים. אף האִכּרים לא לקקוּ דבש מידיהם, אף הם שׂבעוּ הבּוּז של הגאיוֹנים הללוּ. לכשיהיה דיקטאטוֹר יוּצרך ליתן את דעתוֹ על כּך, לבקש דרכים אל לב העם, לעוֹרר את האֵמוּן… האדוֹנים של ה“אגוּדה האגררית”, שיסדוּ בּתי־מסחר ועמילוּת על מנת לקשר את היצרן בּפּוֹלין עם הצרכּן בּחוּץ־לארץ בּלא תיווּכם של הסוֹחר והסרסוּר היהוּדיים, האדוֹנים הללוּ עדיין חיים וקיימים; עדיין חי וקיים הלך־הדעוֹת של אדוֹנים כּמוֹ מאנישבסקי החוֹשדים בּיהוּדים שאין לבּם נוֹטה אחר תקוּמת פּוֹלין מחשש שמא יִשמטוּ מידם המוֹנוֹפּוֹלין שלהם בּענפי המסחר, ושהפּאטריוֹט היהוּדי אין בּלבּוֹ אלא לפרסם בּעוֹלם את האנרכיה השׂוֹררת בּפּוֹלין וּלהשליט עליה את הצבא הרוּסי התוֹמך בּמסחר היהוּדי… עדיין לא נעקרוּ החשדוֹת והחששוֹת הללוּ מן הלבבוֹת… חינוּך, חינוּך העם מחדש, על עקרוֹני האחוָה, האמוּנה וצדק… הדיקטאטוּרה תוּצרך לטפּל בּזה… טראוּגוּט כּאיש דתי יבין את זאת. כּמוֹ כן עליו לוֹמר לטראוּגוּט שהעם… שהפּוֹלני הפּשוּט, האלמוֹני, נלהב בּאש המרד ועוֹמד ליתן את נפשוֹ עליו, ואילוּ ההנהלה רעה מאד… מה עוֹד עליו להגיד לטראוּגוּט?..

הכּסת התחילה מעיקה עליו כּהר כּבד. התהפך מצד אל צד; השכיבה לא היתה נוֹחה, הזיע קצת, אבל פּחד להתגלוֹת. סבל מאד. מחר יקרא לרוֹפא. אבל עד מחר הלילה עוֹד גדוֹל… כּדי להסיח את דעתוֹ ממצבוֹ הגוּפני, בּיקש למצוֹא את חוּטי הרהוּריו הקוֹדמים שנפסקוּ. הן, בּמה עמד קוֹדם? הן, פּוֹלין, פּוֹלין המסכּנה… אין רצוֹן לאוּמי מרוּכּז, אין משמעת… כּש“ישוּב דיקטאטוֹר”, כּמוֹ שאמרה פּאני יאדויגה… כּמה היא נחמדה! אבל עליה הוּא רוֹצה לחשוֹב אחר כּך, בּמיוּחד. יש לה אמוּן רב כּזה בּוֹ. לשמה לבד כּדאי לעבוֹד, כדי להצדיק את אמוּנה זה… צריך לעוֹרר אֵמוּן בּעם; להשמיד את כּל ההרמאנים מן הארץ. וגם לעוֹרר אֵמוּן בּחוּץ־לארץ על־ידי מעשׂים, על־ידי נצחוֹנוֹת… נַפּוֹליוֹן אינוֹ זז. צרפת ואנגליה אף הן מחכּוֹת. למַה מחכּות? לוַאי שלא יחמיצוּ את השעה.. אלוֹהים לא יעזוֹב את פּוֹלין. אלוֹהים רוֹצה בּשלטוֹן האמת והצדק בּעוֹלם… אח! אילמלי נפלה עליו שינה, שינה טוֹבה וחזקה עד מחר בּבּוֹקר, כּמה טוֹב היה זה!.. אבל על מה חפץ היה קוֹדם לחשוֹב ודחה את מחשבתוֹ לאחר כּך? זוֹכר הוּא שהיה לוֹ ענין חשוב מאד להרהר בּוֹ, ואינוֹ זוֹכר מה הוּא… הדבר הזה הטרידוֹ מאד. אימץ את כּל כּוֹח זכרוֹנוֹ, חיטט וחיטט בּמוֹחוֹ כּדי למצוֹא את אוֹתוֹ ענין חשוּב שרצה להרהר בּוֹ קוֹדם, ולחינם! כּלוּם לא העלה בּידוֹ… אפשר שיִזכר מאליו, בּשעה של היסח־הדעת, כּמוֹת שאירע לוֹ כּבר כּמה פּעמים, ודוקא בּשעה שהוּא טרוּד בּענינים אחרים. ואפשר עוֹד הלילה… אילוּ היה נרדם לשעה קלה… פּתאוֹם נזכּר שהבטיח לנסיכה להתפּלל לפני השינה. כּיצד שכח את זאת! והתחיל מַרחיש בּשׂפתוֹתיו: “אנא, אלוֹהי, הוֹשיעה נא את פּוֹלין! אם לא היא, מי יעשׂה את רצוֹנך בּעוֹלם הזה? מי ישליט בּעוֹלמך את הצדק והמשפט? אנא, אלוֹהי! זכוֹר את עבדך והצלָח את דרכּוֹ, תן לוֹ כּוֹח לעזוֹר לפּוֹלין הדווּיה והרמוּסה בּימיה הקשים האלה!”… אחר שאל לעצמוֹ, על מה עוֹד עליו להתפּלל? והוֹסיף: “אַל נא תסיר את חסדך, אמיתך וחנך מאת אמתך הנאמנה, יאַדויגה ליוּבּימסקה, וּשמוֹר לה את מנוּחת נפשה הטוֹבה”…

פּתאוֹם הגיע אל אזניו רחש של תנוּעה מאחוֹרי חלוֹנוֹ. זקף את ראשוֹ והאזין. דוֹמה היה עליו שהוא שוֹמע פּסיעוֹת מתגנבוֹת. קפץ מעל מיטתוֹ, רץ אצל החלוֹן, אבל בּחוֹשך לא ראה כּלוּם. פּתח את החלוֹן והוֹציא את ראשוֹ לחוּץ. “מי שם?” שאל. איש לא השיב. רק רוּח טחב טפחה בּמטלית שהיתה תלוּיה בּחבל. הגיף את החלוֹן וחזר ושכב. לא יצאה שעה מרוּבּה ושוּב אוֹתן הפסיעוֹת הקצוּבוֹת, החשאיוֹת. נזכּר את הד"ר הרמאן ונתעוֹרר בּוֹ חשד סתוּם… לא יכוֹל עוֹד לשכּב בּמנוּחה. שוּב נזדקר מעל מיטתוֹ, נעל את סנדלי־הבּית, זרק על כּתפיו את מעילוֹ ויצא אל הפּרוֹזדוֹר. רגע עמד על פּתחוֹ, ולא ראה איש. אז יצא אל החצר והקיף את הבּית מכּל צד. לא ראה כּלוּם. פּתאוֹם נתקלוּ עיניו בּמטלית התלוּיה שמתלבּטת וטוֹפחת בּרוּח. מיד עמד על טעוּתוֹ, וחזר אל חדרוֹ. נעל את הדלת ושוּב שכב תחת הכּסת. אבל שיעוּלוֹ לא פּסק. קשה היה לוֹ לנשוֹם לרוָחה. עם כּל נשימה חש דקירוֹת בּצדוֹ השׂמאלי. הפך את פּניו אל הכּוֹתל ושׂפתוֹתיו הרחישוּ:

“אלוֹהי! שלח נא שינה לעינַי… הסר מעלי כּל מחלה”…

 

פרק אחד־עשר    🔗

שבוּע שלם שכב חיים לאפּוּנר בּדלקת ריאוֹת קשה. ימים רצוּפים היה מדמדם ורוֹאה את עצמוֹ שבוּי בּידי הקוֹזאקים של הצאר וּמוּשלך לבּוֹר אפל. חבר המוֹעצה, פּאן פּרוּשאק, הוּא גם שליח האיקויזיציה החשאית, מענה אוֹתוֹ בּשפּוּדים מלוּבּנים שדוֹקר בּהם את צדו השׂמאלי, עם שהוּא מתנצל תוֹך כּדי מעשׂה שהוּא מחוּיב לעשׂוֹת זאת על־פּי מצוַת “האב הקדוֹש”. וּבשעת העינוּיים הללוּ בּתוֹך בּוֹר האפלה, משנה הכּוֹמר את פּניו והוֹפכים פּני הד"ר הרמאן עם זקן הזעפרן שלוֹ ועם הפּינסנה הכּהים על חטמוֹ, ואילוּ הוּא חיים, אינוֹ טוֹעה בּוֹ ויוֹדע ידיעה בּרוּרה שזהוּ פּאן פּרוּשאק… היה מטרידוֹ וּמבעיתוֹ מאד שד קטן שעמד כּל הזמן על הכּוֹננית, פּניו פּעם כּפני מר שיפּנייבסקי וּפעם כּפני פּרוּשאק, והוּא מעווה את פּרצוּפוֹ עויוֹת מבהילוֹת, צוֹחק לוֹ, מלעיג עליו, מפריז כּנגדוֹ אצבּעוֹת ארוּכוֹת וּמשוּנוֹת וּמאיים, מאַיים… מפלאים וּמרגיזים אוֹתוֹ בּיחוּד אברהם־אלי' אחיו וחנה אחוֹתוֹ שעוֹמדים על פּתח המערה ואינם נוֹקפים אצבּע להצילוֹ מיד מעניו; מתיראים להכּנס לתוֹך המערה וּכאילוּ אינם רוֹאים אוֹתוֹ, והוּא רוֹצה לשווע, אבל אין קוֹל יוֹצא מפּיו… לשעה קלה יש שמתבּהרת בּוֹ הכּרה עמוּמה ועיניו המשוּלהבוֹת עוֹקבוֹת אחר הצללים החוֹלפים על גבּי התקרה עם כּל אדם שעוֹבר בּחוּץ לפני החלוֹן. אף האנשים שיוֹצאים ונכנסים לפעמים בּחדרוֹ, שעוֹמדים עליו ושוֹחים לראוֹת פּניו, נראים לוֹ כּצללים דוֹממים, שאין לוֹ כּל ענין בּהם. פּעמים הוּא רוֹאה פּנים חביבים כּפוּיים עליו; מתעצם הוּא בּזכרוֹנוֹ ונזכּר שאֵלוּ הם פּני הנסיכה ליוּבּימסקה. אבל אינוֹ תמה ואינוֹ אומר כּלוֹם. היא מדבּרת אליו, שוֹאלת, והוּא אין בּוֹ כּוֹח אוֹ רצוֹן להשיב. שוֹכב הוּא על צדוֹ השׂמאלי, וּמרגיש שחסר הוּא אויר לנשימה. לשוֹנוֹ בּפיו כּאילוּ משוּחה בּריר דביק ושׂפתוֹתיו יבשוֹת. גמיאה אחת של מים קרים היתה משיבה את נפשוֹ. אבל אין כּוֹח לבקש. פּעמים מגבּיהים ראשוֹ ויוֹצקים לתוֹך פּיו נוֹזל חם. מי הוּא זה ואיזה הוּא – אינוֹ יוֹדע. פּעם הבליחוּ כּנגד עיניו להבוֹת קטנוֹת וּמגוּוָנוֹת. והוּא שמע בּפירוּש מישהוּ מסבּיר בּפּוֹלנית, ולא הבין כּלוּם. רק מלה אחת צללה בּאזניו: מַשבּר… משבּר… משבּר…

יוֹם אחד, שבוּע לאַחר שחלה, פּקח את עיניו וראה את עצמוֹ שכוּב על מיטתוֹ כּוֹלוֹ שטוּף זיעה קרה. הסתכּל בּחדר כּאדם שחזר מדרך רחוֹקה. על השידה לא מצא עוֹד שוּם שד קטן ואף לא את שליחוֹ של האינקויזיציה. בּמקוֹמם חזר ועמד העציץ העטוּף בּנייר ירוֹק עם הפּרחים המגוּוָנים העשׂוּיים נייר… אוֹר כּהיוֹן של יוֹם מעוּנן משך מן החלוֹן. שם אצל החלוֹן היתה ישוּבה אשה אחת וספר פּתוּח בּידיה. הפּרוֹפיל הכּפוּף אל הספר הסתמן בּבהירוּת על גבּי מלבּן החלוֹן, והוּא ידוּע־ואינוֹ־ידוּע לוֹ. לא יכוֹל לזכּוֹר מי היא אשה זוֹ, מהיכן היא מוּכּרת לוֹ. שכיבה זוֹ בּתוֹך שטף הזיעה מאד לא נוֹחה היתה לוֹ. ואילוּ תשישוּתוֹ היתה גדוֹלה בּמידה כּזוֹ, שלא היה בּוֹ כּוֹח לפשוֹט את ידוֹ ולנַגב את הזיעה שקלחה מעל מצחוֹ אל עיניו ואל פּיו. נאנח חרישית. האשה נזדעזעה, נזדקרה בּבת־אחת מעל כּסאה וּמיהרה אליו. שחתה עליו, כּשהיא נשענת בּשתי ידיה על דפני מיטתוֹ מצד זה וּמצד זה, וּפניה מכוּוָנים אל פּניו, וּמעיניה האפוֹרוֹת נשפּך עליו זרם אוֹר בּהיר של אַהבה ורחמים.

– מה שלוֹמוֹ של האדוֹן? –שאלה בּלחש וּבפנים מַסבּירוֹת, שׂוֹחקוֹת.

– לשתוֹת. – הגה בּקוֹל חלוּש.

– תיכף, יקירי! שבח לאל, המַשבּר עבר…

ספגה בּמגבת את זיעתוֹ מעל פּניו. הגבּיהה עם הכּר את ראשוֹ ויצקה לתוֹך פּיו קצת תה פּוֹשר.

– יאדשה… יאדשה… – היה מרחיש בּשׂפתוֹתיו, וקוֹלוֹ כּמעט לא נשמע.

היה חלוּש מאד וחש בּחוּלשתוֹ. דוֹמה עליו שאף לבּוֹ תש כּוֹחוֹ לדפּוֹק. הנסיכה יצאה וחזרה עם בּריינדיל שהביאה את כּסתה הגדוֹלה וכיסתה אוֹתוֹ בּה. מתחת לשׂמיכתוֹ הכניסה בּקבּוּקי מים חמים לחַמם בּהם את גוּפוֹ הצוֹנן.

התחילוּ ימי ההחלמה. מעט מעט, כּמוֹ בּזהירוּת מרוּבּה, התחילוּ כּוֹחוֹתיו חוֹזרים אליו. אף־על־פּי שלא פּסקוּ עדיין הדקירוֹת בּצדוֹ ולא פּסק שיעוּלוֹ יחד עם ליחה מרובה, מפציעה בּוֹ שׂמחת חיים כּבוּשה. לפעמים תכוּפוֹת חוֹטפתוֹ תנוּמה, וטוֹב לוֹ כּל פּעם כּשהוּא פּוֹתח את עיניו לראוֹת את הנסיכה יוֹשבת סמוּכה אצל מיטתוֹ וּמהרהרת את הרהוּריה אוֹ מחליקה בּכפה את שׂערוֹת ראשוֹ, בּדממה וּברוך. טוֹב לוֹ מהשקט וּמהדממה האלה וּמהלטיפה האילמת הזאת, מפּני שנוֹסכים שקט מתוֹק בּכל אבריו. יש שהיא יוֹשבת בּפאתי מיטתוֹ, מעמידה את הטִריָן עם סעוּדתוֹ לפניו, וּבשקידה וקפּדנוּת חוֹתכת בּשבילוֹ את הבּשׂר לחתיכוֹת זעירוֹת, וּמכניסה לפיו, כּמוֹת שעוֹשׂים בּילד חוֹלה. וּכשהוּא מסרב לקבּל את האוֹכל היא נוֹזפת בּוֹ אוֹ מפתה אוֹתוֹ בּדברי ריצוּי וּפיוּסים, ומכנה אוֹתוֹ “תינוק שוטה”. היא מַכניסה את זרוֹעה אל מתחת לערפּוֹ וּמגבּיהה את ראשוֹ כּדי להשקוֹתוֹ מן היין האָדוֹם אוֹ מן הקהוה הריחני. וכל־כֹך טוֹב לוֹ, נפשוֹ מתמַלאת על גדוֹתיה אַהבה והכּרת טוֹבה אל האשה הזאת, עד שכּוּלה, כּמדוּמה, מתמסמסת מחוֹם הרגשוֹת הללוּ. פּעם נתמלאוּ עיניו דמעוֹת.

– מר חיים! מה לוֹ? – שאלה.

– מרת יאדויגה… כּמוֹ אֵם… כּמוֹ אָחוֹת… – יכוֹל רק להגיד. תפשׂ את כּפה בּידיו החיורוֹת וכיסה אוֹתה נשיקוֹת.

– יפסיק נא, מרי! יפסיק נא! אסוּר לוֹ להתרגש. – הוֹציאה את כּפה מידיו, התחילה מלַטפת את ראשוֹ ועיני עצמה נתלַחלחוּ.

–מה בּחוּץ? – שאל.

–סַגריר.

–וכאן טוֹב.

בּחדר שקט ושלוָה. זוּלת השעוֹן על הקיר עם ציוּרי הפּרחים האדוּמים שטיקטק בּלא הפסק וּבקוֹל כּבוּש אף הוּא. האוֹר החיוריין שבּחדר כּאילוּ הסתנן מבּעד לוילוֹן. דוֹמה שהעוֹלם כּבש את נשימתוֹ, שהחיים מסביב נדממוּ ונתרכּזוּ כּוּלם בּתנוּעה טמירה אחת של הצמיחה והגידוּל שבּתוֹכוֹ…

וּמעֵבר לפּרוֹזדוֹר הקטן, בּביתו של שבּתי’ל שר לא היה שקט. בּפקוּדת הנסיכה שׂכרוּ מבשלת יהוּדית; כּל יוֹם היוּ מבשלים פּרגיוֹת לחוֹלה. בּחדר־הבּישוּל עמדוּ סַלים עם בּקבּוּקי יין. עבוֹדה מרוּבּה היתה מוּטלת גם על בּריינה. צא וּראה! כּל אימת שהיתה לבדה, השלטת היחידה בּביתה, היתה מספּקת בּכל מקוֹם, גם בּחנוּת, גם בּחדר־הבּישוּל וגם לסַייע לפעמים לבעלה, להוֹציא את חוּטי הכּליבה, לגַהץ, לתפּוֹר כּפתוֹרים, וכיוֹצא בּזה; ועכשיו שבּאה מבשלת לסַייע לה, היא מתלבּטת וּמתיגעת כּל הזמן, ואינה מוֹציאה יוֹמה וחצי מלאכתה בּידה. אבל אין לך דבר בּשביל חיים שקשה ממנה. ואגב, משעה שזה חלה נשתבּחה פּרנסתם; על שוּלחנם עלוּ כּל השבוּע מאכלים שלא חלמוּ עליהם אפילו בּשבּת. ואף הפּרוּטה היתה מצוּיה, שכּן “אוֹתה פּריצה” לא היתה מעוֹלם מבקשת חשבוֹן היציאוֹת, ולא עוֹד, אלא שהיתה תמהה על שמוּעטוֹת הן. בּריינדיל צפנה בּסתר לבּה עלבּון ש“הפּריצה” השתלטה דוּגמת בּעלת־בּית בּחדרוֹ של חיים שלהם; נטלה על עצמה את כּל הטיפּוּל בּחוֹלה ולא נתנה לה וּלבתה דריסת־רגל בּחדר. דבר זה הכניס בּלבּה חששוֹת וּדאגה: “מה היא וּמי היא לחיים?..” לא יכלה להסכּים לכך. יש שניסתה לדבּר בּענין זה עם בּעלה, והלזה דחה אוֹתה בקש. דעתוֹ של שבּתי’ל זחה עליו, כּאילוּ בּזכוּתה של “פּריצה גדוֹלה” זוֹ, שיוֹשבת תקוּעה כּל הימים תחת קוֹרת בּיתוֹ, כּלוֹמר בּחדר החוֹלה, נתעלָה אַף הוּא. מפּעם לפעם הוּא מתגנב מבּיתוֹ וּמחזר על יוֹשבי הקרנוֹת ועל השוֹקדים על פּתחי חנוּיוֹת לשמוֹע מהם חדשוֹת ואגב להתיהר וּלהתרברב לפניהם בּדברי הבאי וגוּזמה, כּדרכוֹ, על אוֹתה אדוֹנה גדוֹלה שנעשׂתה אצלוֹ בּת־בּית, והיא “כּמעט נסיכה”…

רק פּרילי לבדה נהלכת כּצל, ואינה מַגדת מה לה. פּרילי אוּמללה. מיוֹם שה“גוֹיה” היתה קבוּעה כּל הימים בּחדרוֹ של חיים, לא נתנה לה וּלאִמה לעבוֹר את מפתן החדר, ולא נזדקקה להן אלא בּמלאכוֹת שהיא בּעצמה לא יכלה אוֹ חוֹתה היתה לעשׂוֹתן. עלבּוֹן גדוֹל היה לה לפּרילי. הכיצד! חיים, חיים שלהם חוֹלה, והנה בּאה איזוֹ גוֹיה זרה, זרה לחלוּטין, וכבשה לה את החוֹלה לעצמה, ואינה מניחה לשמשוֹ, אפילוּ לעמוֹד אצלוֹ. חזירוּת של גוֹיה!.. רק בּשעה שהגוֹיה מסתלקת מן החדר, היא מתגנבת לשם, עוֹמדת אצל מיטתוֹ, שוֹמעת אוֹתוֹ מדמדם, מתחַנן וּמְתַנה לפני מישהוּ, קוֹרא בּשמוֹת לא ידוּעים לה, כּמוֹ אברהם־אלי', חנה, שיינדילה… פּרילי מעבירה על גבּי שׂמיכתוֹ את כּפה המרפרפת והמלַטפת, נוֹגעת־ואינה־נוֹגעת בּידיו וּממהרת להסתלק.

יוֹם אחד התאַזרה עוֹז ועשׂתה מעשׂה נוֹעז. רחצה את פּניה וידיה, הסתרקה, לבשה את שׂמלת השבּת שלה – הה, מי ישער בּכמה קשיי־קשיים עלה בּידה לכסוֹת את הדבר מעיני אביה ואִמה! – ויצאה מן הבּית. הלכה לחזוֹר על פּתחי תלמידיו ותלמידוֹתיו של חיים שהיה מלמדם פּוֹלנית, סיפּרה להם שהמוֹרה חוֹלה קשה, והריהי עוֹמדת לרשוּתם בּמקוֹמוֹ, עד שיבריא. פּניה היוּ כּפני נערה קטנה, הרבּה צעירה מגילה, וּלכך קיבּלוּ את דבריה מתוֹך פּקפּוק וחוֹסר אֵמוּן. אבל היא, בּתוֹקף שלא לפי גילה, עמדה על שלה, שיבּחה את ידיעתה בּלשוֹן הפּוֹלנית וספרוּתה, בּיקשה לנסוֹתה והבטיחה שלא יהיה לה עליהם ולא כּלוּם אם לא תניח את דעתם. וסוף שנתפּצרוּ בּתחילה מקצת מן התלמידים, ואחר כּך – כּוּלם. נסיון־מה היה לה משיעוּרי־ההוֹראה שנתנה לילדי העניים, ודעת התלמידים היתה נוֹחה הימנה, והיא היתה שׂמחה לעשׂוֹת משהוּ לטוֹבת חיים, שלא יפסיד כּלוּם משׂכרוֹ בּימי מחלתוֹ. אמת, עבוֹדה זוֹ, הריצה מתלמיד אל תלמיד, אחר יוֹם של יגיעה מרוּבּה בּעסקי הבּית, התישה את גוּפה החלוּש גם בּלא זה, אבל נפשה היתה שׂמחה, כּמוֹת שלא היתה מימיה…

פּעם אַחת היתה הנסיכה לוּבּימסקה יוֹשבת לפני מיטתו של חיים וקוֹראת לפניו מתוֹך איזה רוֹמאן צרפתי. פּניה נפלוּ מאוֹתוֹ ערב שראה אוֹתה בּפּעם האחרוֹנה בּאַרמוֹנה; החוירוּ ונתארכוּ, עיניה כּאילוּ גדלוּ יוֹתר וּמבּטן מרוּכּז יוֹתר. חיים האזין לקוֹלה הקוֹלח בּמנוּחה בּתוֹך השקט והדממה שמסביבם וּבוֹ בּזמן היוּ עיניו משוֹטטוֹת בּחלל החדר ונתלוֹת בּפני האשה. בּתוֹך הכּהיוֹן הלבנבן המוֹשך מבּעד החלוֹן מן הסַגריר שבּחוּץ נתגלָה לוֹ פּתאוֹם חַדרוֹ העלוּב בּכל דלוּתוֹ הגדוֹלה, בּכתליו המסוּידים עוֹד מלפני הפּסח והעוֹמדים ערוּמים כּל־כּך. בּסדקי הנסרים של קרקע החדר, העקוּבּים והחוֹרקים עם כּל פּסיעה, וּבעציץ עם פּרחי הנייר, בּשעוֹן־הקיר עם פּרסת־הבּרזל ועם העלי הקשוּרים למשקלוֹתיו… וכך תמוּה היה לוֹ לראוֹת את הנסיכה לוּבּימסקה יוֹשבת כּאן בּפניה המרוּכּזוֹת והעצוּבוֹת. אֵיכה נעקרה מתוֹך שלוַת ארמוֹנה, מתוֹך עתרת התפאָרה והתפנוקים והוטלה לתוֹך הדלוּת והעֶריה האלוּ! נתגלגלוּ בּוֹ רחמים עליה, כּאילוּ עוול גדוֹל נעשׂה לה על־ידוֹ ואין מי שיתבּע את עלבּוֹנה… לא התאַפּק ואָמר:

– הגברת יאדויגה! פּניה דלים כּל־כּך.

הפסיקה את הקריאה בּאמצע המשפּט:

– אין אדוֹני שוֹמע כּלל?

– הן, אני שוֹמע. אבל מפּני מה כּה רעים פּניה?

– אני עייפה קצת. – השיבה בּחיוּך דק – אין בּכך כּלוּם. אני מקוָה שבּקרוֹב יחזרוּ לעידוּנם.

– פּאני יאדשה, המסכּנה והטוֹבה… הרי זה בּגללי…

העבירה את כּפה על מצחו ועל שׂערוֹתיו:

– דוֹמני שהוּא מסתכּל בי יותר מדי, פּאן חיים!

– אבל איזוֹ עצבוּת טבוּעה בּפניה, גברתי היקרה! כּלוּם אסוּר לי לדעת מפּני מה כּה עצוּבוֹת פּניה?

– מרוב שהייתי מהרהרת. כּשאדם יוֹשב ארוּכּוֹת בּבטלה, מה הוּא עוֹשׂה? מהרהר, וזה הכּלל: מַרבּה הרהוּרים, מַרבּה עצבוּת.

– עגוּמים מאד היוּ הרהוּריה, גברתי?

– קַבְסְתָן הוּא אדוֹני. – אמרה בּאוֹתוֹ חיוּך דק.

– וּמה אצלנוּ? מה עוֹשׂה הממשלה? – וּמה בּמוֹעצה שלנוּ?

– כּך, כּמוֹ תמיד.

לא אמרה לוֹ שמיוֹם מחלתוֹ לא השתתפה אף פּעם בּישיבוֹת.

– וּמה נשמע בּ“יוֹמן”?

–את “היוֹמן הלאוּמי” החרימוּ. אף שאר העתוֹנים שלנוּ נאסרוּ. מחפּשׂים את הגליוֹנוֹת בּבתים פּרטיים.

חיים כּיוָן ששמע זאת, גמר בּדעתוֹ לבקש מפּרילי שתשמיד את הקוֹמפּלקטים הטמוּנים אצלוֹ בּשידה.

– וּמה בּדבר הפינאנסים שלנוּ? כּלוּם לא חזרוּ לדוּן בּהצעתי?

– נַניח את הענינים הללוּ. – אמרה כּדי להשתמט מתשוּבה – לפי שעה אין לוֹ למר כּוֹח להביא את הכּף אל פּיו. לכשיעמוֹד ויחזוֹר אל העבוֹדה, יֵדע את הכל.

– בּרי לי שאין הענינים כּשוּרה.

ואחר רגע של שתיקה:

– בּואי וּראי, גברתי! מיוֹם שנכנסתי לעבוֹדה לא היתה לי אף שעה אחת של קוֹרת־רוּח.

היא לא השיבה לוֹ כּלוּם, והוּא הוֹסיף:

– אפשר שטוֹעה אני, אבל דוֹמה עלי שאף הגברת יאדויגה אינה שׂמחָה בּיוֹתר בּעבוֹדתה.

והיא המשיכה בּשתיקתה.

ישבה סמוּכה אצל מיטתוֹ. רגליה על שרפרף קטן, על בּרכּיה הספר הפּתוּח, וראשה שמוּט על לבּה בּין שתי ידיה התוֹמכוֹת בּאצבעוֹתיהן את רקוֹתיה. את פּניה לא ראה. רגעים יצאוּ בּדממה. נשמע רק טקטוּקוֹ החשאי של השעוֹן המפגר כּאילוּ מרוֹב הרהוּרים… אחר כּך נפלוּ ידיה על גבּי הספר, את עיניה תלתה בּפּרחים האדוּמים של השעוֹן, וּבלא להפוֹך אליו את פּניה אמרה:

– קוֹדם שאלַני מר להרהוּרי. מעוֹלם, כּמדוּמני, לא היה לי פּנאי להרבּוֹת בּהרהוּרים כּמוֹ כּאן אצל מר. ואני בּאתי לידי דעה… לידי דעה אחת בּאתי ש… אין כּל טעם לַחַיים הללוּ שאני חיה. שאי אפשר לאהוֹב בּלא סבל, בּלא כּל יסוּרים… כּל אהבה כּך. היא דוֹרשת יסוּרים… אף פּוֹלין, אף אוֹתה צריכים כּך לאהוֹב…

– למשל?

הפכה אליו את פּניה. עיניה היוּ נשׂוּאוֹת אליו, גדוֹלוֹת, בּהירוֹת. בּתוֹך הכּהיוֹן של החדר היה להן איזה נצנוּץ מיוּחד, כסַפספי.

– פּשוּט. – אמרה – לעזוֹב את הכּל. מבין אדוני? הכּל! להתלַבּש כּאכּרה עניה, עם מקל בּיד ועם תרמיל על הגַב, ולצאת לנדוֹד בּכל דרכי פּוֹלין וּשביליה, לחזוֹר מכּפר אל כּפר, מישוּב אל ישוּב, לדפּוֹק על כּל דלת, לבקש נדבוֹת, ויחד עם זאת לגלגל דברים עם הבּריוֹת, לעוֹרר את הלבבוֹת להתקוֹממוּת וּלמרד… מבין אדוֹני? לירד למצוּלוֹת העם וּלהרתיחן.

דיבּרה בּקוֹל נמוּך וּמתוּן מאד, אבל מַרטיט וחַם, יוֹצא ממעמקים. מבּט עיניה היה מצוּמד אל פּניו. וּכמוֹ תמיד היה דוֹמה עליו שאינה רוֹאָה אוֹתוֹ… והוּא שאל בּהמשיכוֹ את קו מחשבוֹתיה:

– ולישוֹן על האדמה, וּלהוֹדוֹת על כּל פּרוּסה של פּת קיבּר?

– לישוֹן על האדמה וּלהוֹדוֹת על כּל פּרוּסה של פּת קיבּר.

– לסבּול רעב וצמא וכל מיני תחלוּאים?

– לסבּוֹל רעב וצמא וכל מיני תחלוּאים.

– והרגלַיִם יחפוֹת, בצקוֹת וזבוֹת דם?

– והרגלים יחפוֹת, בּצקוֹת וזבוֹת דם.

חזרה על דבריו בּאוֹתוֹ קוֹל כּהה וּמַרטיט בּחוֹם נפש.

“כּמה היא נהדרה!…” אמר בּלבּוֹ ולא יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו.

פּתאוֹם הרגיש בּמבּטה המרוּתק עליו והרחוֹק ממנוּ.

– למה היא מסתכּלת בּי כּך, פּאני יאדויגה?

נתחלחלה משהוּ משאלתוֹ, וחייכה אליו חיוּכה הטוֹב, הרחוּם והעצוּב, כּאילוּ חזרה אליו מדרך רחוֹקה.

– שמא לא כּך? – שאלה.

– כּך, כּך.

– לא. אין אדוֹני מאמין.

– כּיצד! אני כּן מאמין. – אמר אף־על־פּי שלא ידע בּבירוּר בּמה הוּא צריך להאמין.

– אבל אני רוֹאָה שלא… כּלוּם פּאן חיים אינוֹ יוֹדע שכּל ימַי אני מהלכת עניה ואֶביוֹנה, רעֵבה וּצמאָה?.. הן, כּל ימי… אח, אֵם האלוֹהים! אַח, מרים הקדוֹשה! בּאֵילוּ דרכים לא הייתי מכתתת את רגלַי היגעוֹת והפּצוּעוֹת! ועל אֵילוּ דלתוֹת לא הייתי מתדפּקת!

פּתאוֹם אמר:

– פּאני יאדויגה! שחי אֵלַי…

– למה?

– רצוֹני לוֹמר לגברת סוֹד… שאיש לא יִשמע.

גחנה אליו קצת.

– לא, יוֹתר. על אזנה אֶלחַש..

הקריבה את אזנה אצל פּיו. הוּא לַפת את צוָארה בּשתי ידיו ונשק לה בּכל הכּוֹח שהיה לוֹ.

חלצה את ראשה מתוֹך זרוֹעוֹתיו. פּניה היו סמוקוֹת כּעין הזהוֹרית, וּבעיניה נדלק שוּב האוֹר הכּספספי־כּחלחַל.

– הה, פּאני יאדשה!.. אני אוֹהב אוֹתה עכשיו כּמוֹת שלא אָהבתי אָדם בחיי! – והוֹסיף בּלשוֹן האיבנגליוֹן – “נסלחוּ לך חטאוֹתיך הרבּוֹת כּי אָהבת הרבּה”…

– הה, יקירי! – אמרה. שילבה את ידיה מתחת לערפּוֹ והצמידה את שׂפתוֹתיה אל פּיו. ואחר כּך הגבּיהה את ראשה. וּבעוֹד ידה האחת חוֹבקת את צוָארוֹ, בּידה השניה החליקה על שׂערוֹתיו ועל מצחוֹ וּבקוֹל רך, אמהי כּל־כּך דוֹבבה:

– גם לא אָהבתי… גם לא אָהבתי… חטאתי ואַהבה לא ידעתי. אָהבוּ את ממוֹני, את הטוֹבוֹת שאני יכוֹלה להעניק, ואני סבוּרה הייתי שאוֹהבים אוֹתי. לא אהבתי…

– ועכשיו? –שאל.

פּתאוֹם השמיטה את ידה מתחת לצוָארוֹ ונזדקרה מעל הכּסא:

– אַח, למה כּל זאת? – קראה. בּעיניה היוּ דמעוֹת.

– מה לה לפּאני יאדויגה?

עמדה לפני החלוֹן בּגבּה אליו ולא השיבה.

– שמא תמשיך את הקריאה? הזוֹכרת היא היכן היא עוֹמדת?

חזרה אל מקוֹמה על הכּסא, וּבחיוּך אמרה:

– הרוֹמאן נפסק בּאמצע. בּאשמתוֹ של מר. – ואת הספר לא פּתחה עוֹד. התחילה מדבּרת בּפיכּחוּת מעשׂית על עניני הממשלה ועל המצב, כּממשיכה את השׂיחה הקוֹדמת, כּאילוּ לא היתה הפסקה בּאמצע וּכאילו כּלוּם לא אירע בּינתיִם…

 

פרק שנים־עשׂר    🔗

חיים לאפּוּנר עמד מעל מיטתוֹ. הוּא מהלך בּחדרוֹ בּרגלים כּוֹשלוֹת, כּשהוּא נשען בּידיו על הכּוֹתל ועל כּלי־הבּית. כּוּלוֹ נתוּן להרגשת החלמה ערבה וּלבטלָה מתוֹך רפיוֹן כּללי, מתוֹך איזוֹ עצלוּת של תפנוּק. כּוֹחוֹתיו חוֹזרים אליו מעט מעט, ועדיין אין בּו הכּוֹשר לאַמץ את עצמוֹ בּמחשבה מרוּכּזת. לפי שעה, עד שיאגוֹר כּוֹח לעבוֹדת החוּלין של יוֹם יוֹם, הוּא מפנק את עצמוֹ בּקריאַת פּייטני פּוֹלין אוֹ רוֹמאן צרפתי, שהביאָה לוֹ הנסיכה. דוֹמה כּאילוּ קיבּל פּיטוּרין לשעה מן הממשוּת והריהוּ מַפליג לטיוּל של חוּפשה בּמדינת האגדה והבּדוּת. אבל להשתהוֹת שם הרבּה אינוֹ יכוֹל. בּפיזוּר הדעת הוּא חוֹזר משעה לשעה ושלא בּמתכּוון אל המציאוּת. פּעמים, תוֹך כּדי קריאה, הוּא מוֹציא מתוֹך כּיסוֹ את מכתבה של שיינדילה שקיבּל בּאוֹתוֹ ערב שחלה ולא קראוֹ בּשעתוֹ. עכשיו משלָבש את בּגדיו, מצאוֹ בּכיסוֹ הצדדי. מתוֹך דברי הנערה למד שלא כּתבה אליו כּל הזמן לא בּעטיוֹ שלוֹ, אלא מפּאַת מחלת חנה אחוֹתוֹ. הוֹאיל והיא, שיינדילה, טיפּלה בּחוֹלָה ולא זזה ממנה עד שנתרפּאָה, לא היתה פּנויה לכתיבת מכתבים. להלן היא כּוֹתבת על אֵילוּ אפקים חדשים שנפתחוּ בּרוּסיה, על אֵילוּ אביב וחיים חדשים שנתעוֹררוּ שם, על הצוֹרך לעוֹרר את העם מתוֹך חשכה ותרדמה של דוֹרוֹת ולהכשיר את האנשים לחיי עבוֹדה וּמעשׂה של אזרחים מוֹעילים; אגב כּך היא מספּרת לוֹ על שיעוּרי־שבּת שהיא אוֹמרת לפתוֹח בּשביל ילדי העניים. כּללוֹ של דבר: המלאכה מרוּבּה והפּוֹעלים אין מספּיקים (וכאן משוּלבים חרוּזי ניֶקראסוֹב, המשוֹרר הרוּסי, ש“הקמה בּשלָה וּמצפּה לקוֹצרים”). לבסוֹף היא שוֹאלת אוֹתוֹ, אמת, לא בּמפוֹרש אלא בּרמיזוֹת, מה הוּא עוֹשׂה “שם בּפּוֹלין שלוֹ, השוֹגָה בּדמיוֹנוֹת הבאי וּמסתכסכת בּמלחמה עם רוּסיה”. הוּא לא הבין לא רק מה שכּתבה לוֹ על “פּוֹלין שלוֹ”; כּל המכתב כּוּלוֹ היה כּמעט סתוּם לוֹ, סתוּמה וּמוּזרה היתה לוֹ כל אוֹתה התלהבוּת העלוּמים, כל אוֹתה המליצה האידיאליסטית. לשוֹן זוֹ, כּמדוּמה לוֹ, היא נחלתם של הפּייטנים ושל הרוֹמאניסטים שכּל עצמם אין בּאים אלא לפוֹגג וּלשעשע את האדם, ואין להם תפישׂה בּחַיי ממש… לכתחילה התיחס אל כּל המכתב הזה בּחיוּך של לגלוּג, כּמוֹ אל להגה של קטנה. אבל בּמידה שחזר וקרא את המכתב, בּה בּמידה נישׂא שוּב, שלא מדעתוֹ, מיטלטל על גלי הדמיוֹן והחלוֹם. נזכּר ילדה בּת שמוֹנה, קפוּזה, עליזה וצחקנית, והוּא אז כּבן עשׂר מיטמר בּביתם מן ה“חַטפנים”. נזכר שהיוּ מתגנבים וּמטפּסים אל עלית־הגג (זה היה אז כּל־כּך גבוֹה!) וּשניהם חבוּקים ראש אל ראש משקיפים בּעד החלוֹן הקטן ונפשם הקסוּמה יוֹצאת אל מרחקי השׂדוֹת והאפרים ואל היער בּאוֹפק; אוֹ שהיו פּוֹרשים אל איזוֹ פּינה חבוּיה בּחצר שמאחוֹרי הבּית, מצמצמים את עצמם בּאיזה ארגז ריק מארגזי הסחוֹרה שהיוּ מרוּבים שם ושעוֹת מספּרים זה עם זה בּלחש. כּמה היה נוֹתן עכשיו בּעד זה שיֵדע על מה היוּ משׂיחים אז בּינם לבין עצמם!.. אוֹ שאביו בּא ללַמדם תוֹרה ולספּר להם סיפּוּרי־מעשׂיות. גם מאביו נשתייר לוֹ זכר עמוּם של זקָן לבן, של ריח טאבּאק חריף, וּמעין ערפל של חוֹם ושל אהבה… וכל זה רחוֹק, לא ממשי כּמעט, כּמוֹ ריח דק מוּחש־ואינוֹ־מוּחש של צלוֹחית פּליטוֹן ריקה, אוֹ ריח של איזה עשן שבּא אל האף עם הרוּח ממרחקים לא ידוּעים, כּמוֹ בּחלוֹם… נזכּר הוּא אחר כּך את הנערה המתבּגרת שראה לימים בּאודיסה, זקוּפה, עם שתי מחלפוֹת על גבּה, כּוּלה כּפרי מתבּשל בּחמה, שקוּיה עסיס עלוּמים וּמלאה צמאוֹן חיים, עם עינים לגלגניוֹת וגאוֹת, שעִתים מציצה מתוֹכן, מבּעד לערפל דק של חלוֹם, איזוֹ פּליאה, איזוֹ ציפּיה סתוּמה… עינים כּאלה עם מבּט התמיהה והשאלה היתה לפעמים תוֹלה בּוֹ, אף הוּא אז בּעצם התבּגרוּתוֹ, וּמביאתוֹ לידי מבוּכה… והנה המכתב הזה! “פּוֹלין השוֹגָה בּחלוֹמוֹת”. מה היא יוֹדעת על פּוֹלין וּמה היא רוֹאה בּמלחמתה?.. כּל המכתב אינוֹ אלא קריאה נלהבת אליו, והוּא לא הבין למה הוּא צריך אוֹ חייב לבוֹא לקצור בּמקוֹם שלא זרע. פּיכּח מטבעוֹ, שמימיו לא השתכּר מאִמרי שפֶר וּממליצוֹת מצלצלוֹת וּגבוֹהוֹת, תמה על עצמוֹ שקוֹרא וחוֹזר וקוֹרא את המכתב הזה ואינוֹ פּוֹרש ממנוּ. מה יש בּוֹ, חוּץ לחדוַת המעשׂה וּשׂשׂוֹן העלוּמים, שמגרה אוֹתוֹ כּל־כּך וּמזעזע בּוֹ נימין נעלמוֹת כּמוֹ געגוּעים על העבר? כּלוּם אין זוֹ אלא קנאה לבד בּאוֹשר העלוּמים שעדיין לא טעם כּמעט את טעמם?.. מפּני מה אין זז מנגדוֹ אוֹתוֹ מבּט עינים של ציפּיה והשתוֹקקוּת, שבּשעתוֹ היה מטיל בּוֹ חרדה כּמוּסה?..

שעוֹת הוּא שוֹקע בּהזיה קלה כּמוֹ ערפל שקוּף, ללא דמוּת וּללא צורה, מעין כּמיהה סתמית המעגמת את הנפש בּלא סיבּה וּבלא סבר בּרוּרים. ושעוֹת, מתוֹך שהוּא נזכּר את הנסיכה, הוּא מתרגז וּמיצר על עצמוֹ. מימיו לא היה לבּוֹ נוֹקפוֹ על שוּם דבר. אם קילקל והיה בּידוֹ לתקן, לא הלקיש את תקנתוֹ אף לשעה קלה, ואם לא היה בּכדי תיקוּן, מיד הסיח את דעתוֹ ממה שקילקל ועבר אל “סדר היוֹם”… ואילוּ היוֹם אינוֹ יכוֹל להסיח את לבּוֹ ממשגה שעשׂה. אין דעתוֹ נוֹחה מעצמוֹ, והריהוּ מרוּגז מאד. אחר השׂיחה האחרוֹנה שהיתה בּינוֹ וּבין הנסיכה, שניהם כּאילוּ נבהלוּ מן ההסתערוּת שבּאה עליהם לפתע, שלא בּרצוֹנם ולא בּטוֹבתם. וּמאז ואילך נעשׂה היחס בּיניהם יוֹתר צוֹנן וכבוּש. בּיחוּד היתה הנסיכה נוֹתנת את דעתה להתגדר מדיבּוּרים שיש בּהם משוּם רמז לחייה הפּנימיים. שניהם כּאילוּ עמדוּ על המשמר… תשוּש היה יוֹתר מן המידה בּכדי שיוּכל לישׂא בקלוּת את המתיחוּת הזאת. הבּוֹקר בּאה אצלוֹ הנסיכה רק לשעה קלה. הביאה לוֹ עתוֹנים, רוֹמאן לז’ורז' סאנד וחפיסת פּירוֹת וּממתקים, שאלה לשלוֹמוֹ, היאך ישן בּלילה הקוֹדם, פּיטפּטה על דברים של מה־בּכך, שלשניהם לא נהיה כּל ענין בּהם, ואחר נסתלקה, מתוֹך התנצלוּת שעליה לעשׂוֹת היוֹם בּיקוּרים בּבתי ידידים שזה ימים הרבּה לא ראתה אוֹתם. דרכּה בּכלל להזהר בּחוֹבוֹת שה“חברה” מַטלת על אדם. ועכשיו – אמרה בּחיוּך – עוֹמדת לפניה עבוֹדה קשה. עליה להתחיל בּפרעוֹן החוֹבוֹת שזילזלה בּהם כּל הימים האחרוֹנים… מחוֹבתה להתחיל שוּב “להוֹפיע בּעוֹלם”…

כּיון שנתפּרשה ויצאה נתמַלא לבּוֹ חרטה נוֹקבת על שלא ידע אז לשלוֹט בּרוּחוֹ. אמת, מגע שׂפתוֹתיה על פּיו ועל פּניו, נשימתה התכוּפה והלוֹהטת, קרבת בּשׂרה החם, – כּל זה עדיין לא פּג, עדיין הוּא חי בּקרבּוֹ כּזכר מתוֹק מאוֹשר בן רגעוֹ, שהוֹפיע פּעם בּחייו ונגוֹז. אבל לבּוֹ אוֹמר לוֹ ששילם בּיוקר בּעד רגע־אוֹר זה. על־ידי אוֹתוֹ רגע איבּד אוֹתה ידידוּת גלוּית־לב, פּשוּטה וחמה, בּלא מלָאכוּתיוּת וּמתיחוּת כּלשהן, אוֹתן שׂיחוֹת־נפש אינטימיוֹת בּטרקלין האפוֹר שלה. נפשוֹ עגוּמה מכּמיהה אליה וּקנוּטה על עצמה.

ואילוּ פּרילי שׂמֵחה. כּיון שה“גוֹיה” נסתלקה, רוֹאה פּרילי את עצמה כּאילוּ חזרוּ אליה זכוּיוֹתיה בּחדר הזה. היא יוֹצאת ונכנסת, מביאה לוֹ אוֹכל, משמשת אוֹתוֹ בזריזות ובשקט, מכבּדת את החדר, מציעה לוֹ את מיטתוֹ, קוֹראת לפניו מתוֹך ספר. וּכשהוּא מבקשה, היא שׂמחה לישב על־ידוֹ שעה קלה ולפטפּט על דא ועל הא. הוּא שוֹכב אז, שוֹמע־ואינוֹ־שוֹמע את פּטפּוּטיה, וּפעמים מפליגה דעתוֹ ממנה ושוֹכח אוֹתה לגמרי. אבל היא אינה מקפּידה על כּך.

יוֹם אחד כּשפּשטוּ צללי בּין־השמשוֹת בּחדר, חפצה להדליק את המנוֹרה. בּיקש ממנה לא לעשׂוֹת זאת; נוֹח לוֹ בּאפלוּלית זוֹ. זרקה לתוֹך התנוּר גזירין אחדים, הבעירה בּהם אש וישבה בּסמוּך אצלוֹ. שוּב מפקעת וּמפטטת הלהבה בּתנוּר, שוּב נוֹשל ממנה אוֹר אדמדם על הקרקע ושוּב מפזז וּמכרכּר על הכּוֹתל צלוֹ המשוּנה של פּרח הנייר בּעציץ וּבחשאי מטקטק לוֹ השעוֹן המפגר מרוֹב שהוּא תפוּשׂ בּהרהוּריו על עצמוֹ… –

הכּל כּמוֹ בּאוֹתוֹ ערב כּשחזר חוֹלה לביתוֹ. אבל הפּעם היתה לוֹ ההרגשה הנעימה שבּעוֹד זמן קצר יחזוֹר אל עבוֹדתוֹ ואל חייו הקוֹדמים.

– זוֹכרת את, פּרילי, אוֹתה מרקחת הפּטלים שאכלנוּ אז, כּשבּאתי מצוּנן?

– ושתינוּ אז תה, יחד עם אבּא ואמא.

– החיים בּתוֹם חשבּוֹן אינם רעים כּל־כּך, כּמוֹ שמעלילים עליהם.

– ּברי שכּן. אילמלא המחלוֹת…

– אה! אילמלא המחלה לא היינוּ חשים בּכל הטוֹבה שיש בּבּריאוּת.

– מימיך אִי אתה משגיח על עצמך. משוּם כּך חלית.

– אין לך דבר משעמם כּמוֹ הדאגה המַתמדת לבּריאוּת. הגיעי בּעצמך, אני חש בּחוּלשתי, וטוֹב לי; אני מתהלך בּחדר כּוּלי מתנוֹדד ותשוּש, וטוֹב לי. עכשיו איני משתעמם כּשכּל מחשבוֹתי נתוּנוֹת לעצמי, לגוּפי. ואין רע בּזה. העיקר הוּא, פּרילי, התקוָה לחזוֹר אחר הפסקה קלה אל מה שהיה קוֹדם…

פּתאוֹם, תוֹך כּדי דיבּוּרוּ, נזכּר את הנסיכה ונשתתק. היא השיבה לוֹ מה, והוּא לא שמע… לא ניעוֹר אלא לקוֹלוֹתיהם ולפסיעוֹתיהם של אנשים בּפּרוֹזדוֹר.

– אנשים בּאים! – קראה פּרילי בּבהלה.

– למה נבהלת כּל־כּך? – שאל בּצחוֹק – לבוֹא! לבוֹא! – השיב משנשמעוּ דפיקוֹת על הדלת.

– אבל המתן, המתן, עד שאדליק את המנוֹרה. הרי חוֹשך – לחשה פּרילי נבהלת למצוֹא גפרוּרים.

וחיים צחק למבוּכתה הגדוֹלה של הנערה.

בּאוּ לבקרוֹ הד“ר אסתרין, המַטיף בּבית־הכּנסת לנאוֹרים, הד”ר פּוֹנר מנהל הבּאנק של אביו ואחד ששמוֹ ווֹהל. ווֹהל זה, צעיר נמוּך בּקוֹמתוֹ משיעוּר של בּינוֹני, רחב כּתפים וּמסוּרבּל בּשׂר, עם ראש גדוֹל נטוּי קצת לצדוֹ, וּמשקפים גדוֹלים על חטמוֹ, בעל צוּרה של מלוּמד, משמש פּקיד בּבּאנק של פּוֹנר, וּבזכוּת כּשרוֹנוֹתיו המצוּינים עלה לגדוּלה ונתמנה על עניני הכּספים של הממשלה הלאוּמית. פּרילי נזדרזה להסתלק מן החדר. אבל מיד חזרה עם שני כּסאוֹת לאוֹרחים, שכּן בּחדר עמד רק כּסא אחד, לא מאוּשש בּיוֹתר על כּרעיו.

לאפּוּנר לא היה מרוּצה בּיוֹתר מהבּיקור הזה. עם כּל פּשטוּתוֹ ונוֹחוּתוֹ לבּריוֹת, חייו האישיים היוּ נעוּלים בּפניהם. דעתוֹ לא היתה נוֹחה ממה שאנשים בּאים ורוֹאים אוֹתוֹ שכוּב חוֹלה על מיטתוֹ. החזיק טוֹבה לפּרילי שלא שכחה את בּקשתוֹ שהקדים וּביקש ממנה להעמיד כּסאוֹת למבקריו לא בּסמוּך אצל מיטתוֹ… לא נתקררה דעתוֹ עד שפּרשׂה עתוֹן על גבּי כּוֹבע־המנוֹרה, והוֹא היה כּוּלוֹ שרוּי בּצל.

ישבוּ האוֹרחים וסיפּרוּ לוֹ בּלחש על מאסרים שוֹנים, שכּבר שמע עליהם עוֹד מקוֹדם, קצתם מפּי הנסיכה וקצתם מפּי פּרילי. אבל מה שלא שמע קוֹדם הוּא שנאסר גם בּנדיקט בּרגר. תחילה לא נתן את דעתוֹ לכך. אחר רגעים נזכּר ושאל:

– על שוּם מה נאסר בּרגר?

– אוֹמרים שעבר לתוּמוֹ בּרחוֹב בּשעה של התקהלוּת המוֹנית, ונתפּשׂ יחד עם שאר אנשים.

לאפּוּנר גיחך:

– דוקא אנשים מסוּג זה הם תוֹפשׂים…

– סבוּרני – אמר פּוֹנר – שאין זה אלא לטוֹבתנוּ. אדרבּה, ילמדוּ מאנשים כּמוֹ ברגר גזירה שוָה על כּל העסקנים שלנוּ, שאינם מסוכּנים.

זוֹ היתה גם דעתוֹ של לאפּוּנר שלא השמיעה בּקוֹל, וּלכך צחק.

כּדי לפוֹגג את החוֹלה, התחילוּ הד“ר אסתרין והד”ר פּוֹנר לספּר לוֹ שמוּעוֹת של רינוּן ולשוֹן־הרע המהלכוֹת בּין מכּריהם. לאפּוּנר שמע אוֹתם מתוֹך פּיזוּר־הדעת. השׂיחוֹת הבּטלוֹת הללוּ מעוֹלם לא מצא בּהן ענין.

ווֹהל שהיה עשׂוּי להשמיעוֹ דברים של טעם על מצב הענינים בּמזכּירוּת הכּספים, פּיכּר את ידיו על כּרסוֹ ולא הוֹציא הגה מפּיו. נראה שהוּא משתעמם.

פּתאוֹם התעוֹרר לאפּוּנר. פּעם וּפעמַיִם שמע את שמוֹ של ווֹלפזוֹן.

– סליחה, רבּוֹתי! לא שמעתי יפה. מה אתם מספּרים על ווֹלפזוֹן?

– הד"ר פּוֹנר נעשׂה חשדן בּזמן האחרוֹן. בּכל מקוֹם הוּא רוֹאה בּגד וּמַעל… – ­השיב אסתרין כּדי לבטל לכתחילה את דברי ידידוֹ.

– בּמציאוּת שלנוּ – העיר לאפּוּנר – הרי זה, לצערנוּ, טבעי מאד. אבל מה בּנוֹגע לאוֹתוֹ ווֹלפזוֹן?

הד"ר פּוֹנר עם היוֹת לוֹ פּנים מטוּפּחים וּמראה בּריא, היה עצבּני ונוֹח לרגוֹז וּלהתרעם.

– סליחה! – אמר מתוֹך הצצה של טרוּניה כּלפּי המטיף – אין אני סתם חשדן. ואני יוֹדע מה שאני מדבּר. – ואל לאפּוּנר: – אמרתי שאוֹתוֹ בּאנקיר חשוּד שאי פּיו ולבּוֹ שוים. הוא נוֹהג לדבּר עם הפּוֹלנים כּפּאטריוֹט מוּבהק, וּמאחרי גבּם הוּא מחליק לשוֹן לשׂררה הרוּסית.

– בּנוֹגע לאדוֹן הזה – אמר לאפּוּנר – אין דאגה! אני מכּירוֹ. אדם הגוֹן. כּשמבקשים ממנוּ תרוּמה לעוֹלם לא יְתַגֵר. אלא אנשים מסוּגוֹ וּמגילוֹ נבוּכים מאד. עדיין הם פּוֹסחים על שתי הסעיפּים.

־ נבוּכים… נניח שכּך! אף־על־פּי שאיני תוֹפס מבוּכה זוֹ אצל אדם בּשעה שהוּא נתבּע לסלק חוּב. הכּרת־טוֹבה אף היא בּגדר חוֹב. נַניח את הדוֹר הישן. אבל הבּנים? מה יש לוֹמר לזכוּתוֹ של ווֹלפזוֹן הצעיר, למשל?

– וּמה יש לוֹמר לחוֹבתוֹ? – שאל לאפּוּנר מתוּח קצת.

– הה! בּחברה מַרבּים עתה לדבּר בּחוֹבתוֹ… אף הד"ר אסתרין יעיד. שמא לא כּך?

– בּחוֹבתוֹ של זיגמוּנד? – קרא לאפּוּנר בּתמיהה.

– מספּרים, למשל, שהיה בּדעת הממשלה להטיל עליו איזה תפקיד, וחזרה בּה מפּני שאחרי חקירה וּבדיקה נמצא לא בּטוּח בּיוֹתר.

לאפּוּנר התרעד. ודרך שינים קפוּצוֹת סינן:

– ממי שמע את זאת, אדוֹני הד"ר?

– לי סיפּר זאת המשוֹרר דבוֹשיק. הוּא שמע זאת ממקוֹר נאמן.

– ישמע נא לי, אדוֹני הד"ר! – אמר לאפּוּנר בּקוֹל כּבוּש אבל בּתוֹקף מיוּחד – איני יוֹדע את המקוֹרוֹת של אוֹתוֹ משוֹרר. אף את המשוֹרר עצמוֹ איני יוֹדע. המשוֹררים בּידוּע שבּעלי דמיוֹן הם. ואילוּ אני מוֹדיע לוֹ בּהחלטיוּת גמוּרה… בּבקשה ממנוּ למסוֹר את זאת למכּריו, שאין בּשמוּעה זוֹ על זיגמוּנד ווֹלפזוֹן אלא עלילת־שוא לא הוֹגנת. מתאַוה אני לדעת מי הם “מרעילי הבּארות” בּינינו…

הד“ר פּוֹנר משך בּכתפיו ולא השיב כּלוּם. הד”ר אסתרין, שדעתוֹ לא היתה נוֹחה מרעוֹ בּגלל חשדנוּתוֹ היתירה, שתק אף הוּא. רק זגוּגיוֹת הפּינסנה שלוֹ ניצנצוּ מבּעד לרצוּעת העשן של הסיגרה נצנוּץ של לעג טמיר. כּיון שהשתיקה נמשכה קצת יוֹתר מן המידה, פּתח ואמר:

– סבוּרני, מר לאפּוּנר, שמקוֹר כּל דברי הרינוּן וּלשוֹן־הרע בּינינוּ הוּא הרוֹגז על המצב היגע, על הקופה הממשלתית הריקה, ועל האמידים שאינם מזדרזים להתיר את הפּס…

– הרי ידוּע לכם שלזיגמוּנד אין ממוֹן משלוֹ.

– לא, אני בּדרך כּלל…

כּאן התעוֹרר הד"ר פּוֹנר שוב:

– כּל זמן שלא נטיל מס על כּל עדה ועדה, על כּל עדה ועדה – חזר והטעים את דבריו – נעמוֹד לפני אבוּס ריק. כּל עדה וכל עיירה חייבת לידע שאם לא תתן בּרצון סוֹף שתתן בּאוֹנס.

– מה נעשׂה, – העיר אסתרין – והעיירוֹת היהוּדיות מדוּלדלוֹת, והגייסוֹת מדלדלים עוֹד יוֹתר. התלוּנוֹת על מעשׂי השוֹד בּעיירוֹת מתרבּוֹת והוֹלכוֹת.

– נפשי סוֹלדת כּשאני שוֹמע את המלה שוֹד בּמקוֹם שחיילינוּ נוֹטלים בּכוֹח מה שחייבים ליתן להם מרצוֹן. למי הם נלחמים? לעצמם? אפשר, לפי דעתי, לשלוֹח קוֹמיסארים אל כּל ועד קהילה ולדרוֹש ממנוּ את רשימת בּעלי־הבּתים שיש בּידם לתרוֹם לטוֹבת הצבא. בּדרך זוֹ יש למנוֹע כּל השתמטוּת. כּלוּם מת בּיהוּדים כּל רגש של הכּרת־טוֹבה? איני מבין…

אף חיים לאפּוּנר היה בּדעה זוֹ. אבל אדם זה הרגיזוֹ מפּני שדיבּר בּקוֹל רם והיה יוֹתר מדי תוֹקף בּדבריו, וּלכך נמנע מלהוֹדוֹת לו, ושתק.

– וקוֹמיסארים נוֹצרים דוקא? כּדי להטיל אימה, לא? – שאל אסתרין כּשהוּא מלַכסן כּלפי חברוֹ מבט באבק של אירוֹניה.

– קוֹמיסארים פּוֹלנים. – השיב הלה בּהטעמה. חייך והוֹסיף – אדוֹני הד"ר! אילמלי הייתי בּטוּח שלא יתרעם עלי, הייתי אוֹמר לוֹ שאני חוֹשד בּוֹ…

– גם בּי הוּא חוֹשד? – הפסיקוֹ אסתרין בּשאלה.

– אני חוֹשד בּוֹ שהוּא אוֹהב את פּוֹלין קצת… מקצת מן המקצת פּחוֹת מדי…

הוּא אמר את זאת בּנעימה מיוּחדת מתוֹך שהראה בּראשי אצבּעוֹתיו על שיעור־מידה זעיר מאד.

– מפּני מה חשד זה?

– מפּני שהוּא אוֹהב גם את היהוּדים. ואפשר שאוֹתם יוֹתר…

– איני מכחיש כּלל את אהבתי ליהוּדים. הם בּשׂר מבּשׂרי. ואילוּ הוּא, אדוֹני הד"ר – אמר בּחיוּכוֹ הדק שניצנץ, כּמוֹ קוֹדם, מאחרי זגוּגיוֹת הפּינסנה מבּעד לעשן הסיגרה שלוֹ – אילמלי ידעתי שלא יתרעם עלי, הייתי אוֹמר לוֹ שאף אני חוֹשד בּוֹ בּאדוֹני שהוא… אוֹהב את פּוֹלין קצת, מקצת מן המקצת יוֹתר מדי – והוּא חיקה את הנעימה ואת תנוּעת־היד שבּהן דיבּר פּוֹנר.

– אתמהה! וכי אפשר לאהוֹב את פּוֹלין יוֹתר מדי?

– הן! שמעתי הערב מפּיו, אדוני הד"ר, פעמַיִם את המלים “הכּרת־טוֹבה”… “חוֹבה של הכּרת־טוֹבה”. כּאן הכּלב קבוּר! הפּאטריוֹט הפּוֹלני אוֹהב את פּוֹלין, בלא טעמים ונימוּקים, אלא פּשוּט, מפּני שהיא פּוֹלין שלוֹ… ואילוּ אדוֹני אוֹהב מפּני חוֹבה, מפּני שהוּא מכּיר לה טוֹבה, לפּוֹלין. וּמכּיון שכּך הרי צוֹרך לוֹ שיאמינוּ הפּוֹלנים שהוּא מכּיר טוֹבה, צוֹרך לוֹ להוֹכיח את זאת. וּלפיכך בּהכרח מכריזים על אהבה זוֹ, מגבּיהים את הקוֹל, כּדי שיגיע אל אזני מי שצריך לשמוֹע…

הד"ר פּוֹנר לא נתן לוֹ לסַיים. נכנס לתוֹך דבריו, רגז, צעק שאינוֹ מרשה לסלף את דבריו, שאסתרין אינוֹ אלא טוֹפל עליו עלילוֹת, שלא כּך אמר… דעתוֹ של לאפּוּנר קצה מכּל הויכּוּח הזה. תלה עיניו בּווֹהל, שכל הזמן ישב מכונס בתוֹך עצמוֹ וּמסוּיג בּשתיקתוֹ:

– מר ווֹהל! הוּא שוֹתק כּל הזמן… יאמַר לנוּ מה שהוּא?

ווֹהל כּאילוּ נעוֹר משינה, פּילבּל כּלפי חיים בּעיניו:

– מה? מה? מר אמר אלי דבר־מה?

חייך לאפּוּנר שלא מרצוֹן וחזר על דבריו.

– אין לי כּלום לוֹמר. – השיב ווֹהל מבוּיש בּחיוּך של התנצלוּת.

– השמע מר את הצעתוֹ של הד"ר פּוֹנר על משלוֹח קוֹמיסארים אל העיירוֹת?

– שמעתי, שמעתי, אבל… – ולא סיים, אלא עיקם את פּניו בּעוָיה מצחיקה של בּיטוּל.

– וכי אין הצעה זוֹ מתקבּלת על דעתוֹ?

– מה תסחטוּ, רבּוֹתי, מלימוֹן סחוּט? – השיב ווֹהל וּפיהק לתוֹך פּסת ידוֹ – הרי המשק היהוּדי בּערי־השׂדה הוּא בּכל רע. הקרדיט ירד עד לאפס. תהליך זה של התמוֹטטוּת כּלכּלית אינוֹ מהיוֹם. אילמלא היינוּ כּוּלנוּ שטוּפים בּ“תנוּעה”, היינוּ צריכים לדאוֹג לכך…

– מה איכפת לנוּ! – קרא הד"ר פּוֹנר, מרוּגז עדיין.

ווֹהל גיחך:

– צריך שיִכפת לוֹ, אם הוּא איש ציבּוּרי. מה תעשׂוּ בּאוּכלוֹסיה שהמחר שלה אינוֹ בטוח? בּכּרכּים יש אמנם בּידי יהוּדים בּתי־עסק וּבּאנקים גדוֹלים, יש גם בּעלי נכסים רינטאבּיליים… איני מדבּר, כּמוּבן, על הפּוֹלנים… ממשלה חייבת לבנוֹת את התקציב שלה על בּסיס מוּצק, בּשיטה וסדר…

וּבנעימה מתוּנה וּמעשׂית סיפּר על הצעת מלוה לאוּמית שעיבּד בּזמן האחרוֹן ושנתקבלה במחלקת הכּספים. בּמלוה זוֹ ישתתפוּ כּל אֵילי הממוֹן שאין בּדעתם להיוֹת משוּללי זכוּת אזרח בּמדינה העתידה להבּנוֹת. חוּץ לזאת יש למכּוֹר בחוּץ־לארץ שטרי־כּסף בּסך של 50 מיליוֹן זהוּבים פּוֹלניים שיכסוּ בּהם הוֹן יסוֹדי של שני מיליוֹן ז"פּ עם קביעת המטבּע הפּוֹלני בּערך של מחצית הרוּבּל.

הוּא דיבּר בּמתינוּת וּבניחוּת, כּאילוּ מתוֹך עצלוּת, וּדבריו היוּ מתוּבּלים בּעוּבדוֹת וּבמספּרים ממלווֹת דוֹמוֹת לזוֹ בּארצוֹת אחרוֹת.

– כּך!.. כּך אני מבין! – פּרצה קריאה מפּי הד"ר אסתרין – בּזאת היוּ צריכים להתחיל.

– אבל – אמר ווֹהל – המלוה שלנוּ, כּמוֹ כּל מלוה לאוּמית, לא תוּכל להתקיים בּלא אמוּנה וחיבתה של כּל האוֹכלוֹסיה. בּשביל לקנוֹת את חיבּתם של היהוּדים מן ההכרח יהיה, כּמדוּמני, להזדקק להרב הראשי, לר' בּר מייזלס. אוֹמרים שהשפּעתוֹ מרוּבה גם על החסידים כּמוֹ על המתנגדים. בּין החסידים יש בּעלי עסקים גדוֹלים עם מחזוֹרים ענקיים. אם יעלה בּידו להשפּיע עליהם, הרי זה יהיה טוֹב.

ולאפּוּנר לא העביר את עיניו הנוֹצצות מן האדם הקטן הזה כּמוֹ ממכשף שמפריח מפּיו מיליוֹנוֹת ישר אל קוּפת הממשלה. המספּרים הרבים והגדוֹלים שהיוּ מעוֹפפים מפּיו צללוּ בּאזני לאפּוּנר כּחרוּזים מצלצלים בּהרמוֹניה של הימנון לאוּמי רב פּיוּט והדר. עכשיו קצרה רוּחוֹ לחכּוֹת עד שיבריא ויוּכל לנסוֹע לקוֹבנה, להתראוֹת עם טראוּגוּט וּלהחיש את העמדת הדיקטאטוּרה. הדיקטאטוּרה לא תצטרך לא לחסידים ולא למתנגדים. לדיקטאטוּרה יש אמצעים משלה הטוֹבים מחיבּתם של הללוּ. הרהוּריו שהיוּ בּתחילתם נלהבים והרחיקוּ עוּף, חזרוּ בּמהרה כּצפּרים מטיסה רחוֹקה וטרפוּ בּכנפיהם היגעוֹת, הסתכסכוּ ושקעוּ בּאפלת תרדמה…

האוֹרחים עמדוּ ונפטרוּ בּחשאי מן החדר.

בּיוֹם המחרת ניעוֹר, אחרי שינה ממוּשכת ועזה, בּדעה צלוּלה וּבכוֹחוֹת רעננים. “היוֹם אני יוֹצא לטייל… אני יוֹצא לטייל…” זימר לעצמוֹ. נכנסה פּרילי עם פּת־השחרית שלוֹ.

– בּוֹקר טוֹב עליך, חיים!

– בּוֹקר טוֹב, פּרילי! – בּירך אוֹתה בּקוֹל רם ובשׂמחה.

הוּא אכל ושתה, והיא עמדה עליו והסתכּלה בּוֹ. מזגה לוֹ את התה, סייעה אוֹתוֹ למרוֹח את החמאה על הלחם. פּתאוֹם נזכּר וקרא:

– שמעי! הרי שכחתי אימתי וכיצד יצאוּ אמש האוֹרחים מכּאן.

– נרדמת, כּנראה, בּאמצע השׂיחה. ישבתי וחיכּיתי עד שיֵצאו, וכששמעתי אוֹתם יוֹצאים, יצאתי ללווֹתם בּחצר ולנעוֹל מאחריהם את הדלת.

והוּא צחק לעצמוֹ: הרי זוֹ הדרך הנוֹחה בּיוֹתר להפּטר מאוֹרחים; פּשוּט, להרדם…

–מה צעקוּ כּל־כּך? וכי היה ויכּוּח כּזה בּיניהם? אוֹ התקוֹטטוּ?

– גם זאת וגם זאת. לא שמעתי היטב… היוֹם, פּרילי, אצא קצת לטייל. די להתפּנק.

– היוֹם! – קראה הנערה נפחדת – אבל לא! עוֹד מוּקדם.

– היוֹם יפה, שמש. מפּני מה לא אטייל קצת?

– אם הרוֹפא יתיר לך.

– שאלי את החוֹלה ולא את הרוֹפא. – השיב לה בּמשל הדיוֹט.

– לא, חיים! אתה לא תצא מן הבּית בּלא נטילת רשוּת מן הרוֹפא! – אמרה לוֹ בּתוֹקף של גזירה.

הסתכּל בּה בּחיוּך של חיבּה:

–אוֹהוֹ! את מדבּרת כּדיקאטאטוֹר, מטילה ממש אימה. מוּטב, יקירתי! למענך מוּכן אני גם לשאוֹל בּרוֹפאים. אבל מי הוּא הרוֹפא שטיפּל בּי? הרי אף זאת איני יוֹדע…

– הד"ר הרמאן.

–הלזה? הרמאן? למה הוּא? – שאל בּעוָיה של רוֹגז.

– וּמפּני מה לא הוּא?

– אני מצטער על כּך. אדם זה אינוֹ חביב עלי.

– איש לא הזמין אוֹתוֹ. נוֹדע לוֹ שחָלית וּמיד בּא מאליו.

– הוּא בּכל מקוֹם. כּיצד סוֹף־סוֹף נפּטר מן החזזית הזאת? – הוּא דיבּר בּרוֹגז. תמהה הנערה, לא הבינה לרוֹגז הזה וּמה יש לוֹ בּלבּוֹ על הרוֹפא שטרח בּוֹ שלא על מנת לקבּל שׂכר. אבל שתקה, כּדי שלא להרגיזוֹ יוֹתר.

לאחר שפּרילי יצאה עם הכּלים הפּנוּיים, עמד, התרחץ והתלבּש בּעלמוּת. אבל מיד חש בּחוּלשתוֹ הגדוֹלה והבין שלא יוּכל עוֹד לטייל. מן החוּץ השׂריק אל החדר יוֹם חמה בּהיר. הקריב כּסא וּשרפרף אצל החלוֹן, בּתחוּמוֹ של האוֹר, וזימן את עצמוֹ להתיחד בּהנאה עם הרוֹמאן שפּתח אמש בּקריאתוֹ. פּתאוֹם נשמעה דפיקה על הדלת. “לבוֹא!” אמר בּעוָיה של מוֹרת־רוּח. נכנס הד"ר הרמאן. לאפּוּנר זקף פּניו כּנגדוֹ בּתמיהה, וּבשׂפה רפה השיב לוֹ על בּרכתוֹ. “משלחת פּגע רע זה, חשב, מעשׂה פּרילי הוּא…”

– הייתי סבוּר למצוֹא חוֹלה על מיטתוֹ, והנה… – אמר הרוֹפא סמוך לברכתוֹ.

–כּבוֹד הרוֹפא מצטער על שהבראתי?

– מה מרי שׂח? אני רק מצטער על שלא הזמינוּני אף בּשעה שדעתוֹ צלוּלה עליו ואינוֹ מדמדם עוֹד.

– עכשיו שדעתי צלוּלה עלי, אין לי עוֹד צוֹרך בּעזרתוֹ, אדוֹני הרוֹפא!

– לאמיתוֹ של דבר עדיין זקוּק מר לעצת רוֹפא. אבל אין מדרכּי לפתוֹת חוֹלים שישאלוּ דוקא בּעצתי שלי. וּביחוּד חוֹלים שאין להם אֵמוּן בּי, ולא עוֹד אלא שיש להם בּלבּם עלי.

זקף עליו לאפּוּנר את עיניו בּשאלה. הד"ר הרמאן תפשׂ את מבּטוֹ ואמר:

–הרי בּאתי לבקר את מר, והוּא אף לא הזמינני לישב.

–אוֹה! יִסלח לי מר ד"ר שמפּאת פּיזוּר־הדעת שבּי… הוּא מבין, בּרגע שעמדתי לצאת… בּבקשה ממנוּ… – מילמל לאפּוּנר מתוֹך שנתערבּבה עליו דעתוֹ, והחוָה לוֹ כּסא מאוֹתם שעמדוּ כּאן מאמש – בּבקשה לישב, אדוּני, אדרבּא…

נפשוֹ היתה סוֹלדת מן האדם הזה. בּרגע הראשוֹן היה לוֹ הרצוֹן לבקש ממנו להסתלק מחדרוֹ. אבל תחת זאת ציית לרגש אחר, והזמינוֹ לישב. אפשר שעשׂה כּך מסיבּת ההתפּנקוּת והרפיוֹן שהיוּ נסוּכים בּכל אבריו, אפשר מרוֹב הנעמוּת שחש בּכל גוּפוֹ בּתחוּמה של השמש המחַממת, וגם אפשר מחמת שפּני הרוֹפא נראוּ לוֹ חוֹלניוֹת בּיוֹתר, בּלא קוֹטר של דם וחרוּשוֹת יסוּרי־גוּף חבוּיים… מכּל מקוֹם הוּא שמע לרגש שפּיתה אוֹתוֹ להתגבּר על הטינה ועל סילוּד־הנפש, ולהוֹציא עמוֹ שעה קלה בּשׂיחה בּטלה. הוֹאיל והוּא רוֹאה את הרוֹפא הזה בּמפוּלש, אין לך דבר מבדח את הדעת כּמוֹ לראוֹתוֹ מערים וּמתחכּם, מדבּר אחד בּפּה ואחד בּלב, מגָלה טפח ומכסה טפחַיִם, לכאוֹרה מדבּר אליך בּהתגלוּת־לב, וכוָנתוֹ לגנוֹב את דעתך. וכל זה בּשנינוּת וּבפיקחוּת. אתה שוֹמע אוֹתוֹ בּמנוּחה ואי אתה מאמין אף לחצי דבר מכּל שהוּא בּא להשמיעך. עד שהוּא פּוֹרש מצוּדתוֹ לצוּד דברים מפּיִך, נמצא הוּא עצמוֹ בּפּח…

הד"ר הרמאן לא המתין עד שיפצירוּ בּוֹ לישב. כּנראה קשה היתה עליו עמידתוֹ, מפּני שהזדרז ושמט עצמוֹ על הכּסא בּהרחבה כּשנשען בּשתי ידיו, הלבוּשוֹת כּסיוֹת שחוֹרוֹת, על חזינת־השן של מקלוֹ.

– בּאתי – אמר – לראוֹת מה שלוֹמוֹ, אבל לא כּרוֹפא, לא כּרוֹפא…

– תוֹדה רבּה למר.

– לא בּשעת כּוֹשר בּאתי, לצערי. אבל לא אעכּבוֹ זמן מרוּבּה. עייף אני קצת, אָח־אָח־אָח… אין שׂמחה בּזיקנה… הן, כּנגד מה שאמרתי קוֹדם על האֵמוּן והחיבּה, הן… בּחיבּה אין אוֹנס ואין פּיתוּי ואין הגיוֹן; הרי זה מן הדברים המסוּרים לטעם ולרגש שאינוֹ ניתן להסבּר. אף־על־פּי… אם תמצא לוֹמר יש גם לה, לחיבּה… לא תמיד, רק לפעמים, כּמוּבן… יש גם לה צד של גזירה־שוָה, של הנחה וּמסקנה הנתוּנוֹת לויכּוּח, לבדיקת ההגיוֹן… ואילוּ לגבּי האֵמוּן יש ויש לשאוֹל לסיבּה, לטעם, למה ועל שוּם מה?.. אני אוֹמר זאת סתם, כּכה; לא על מנת כּן בּאתי. אדוֹני פּטוּר מתשוּבה, ח־ח־ח! – צחק צחוֹק פּנימי, כּאילוּ רוֹתת, דרך הנחירים.

– כּמה חביב אדוֹני הד"ר שמפטרני מתשוּבה! – אמר לאפּוּנר בּחיוּך – ואף־על־פּי־כן יכוֹלני להשיב לוֹ; אין זה קשה בּיוֹתר. יגיע אדוֹני בּעצמוֹ: מנַיִן יבוֹא אֵמוּן בּוֹ? אדוֹני יוֹצא ונכנס בינינוּ, מריח בּכל מקוֹם, שוֹמע וּמאזין לכל דבר, בּשעה שהוּא מתנגד, ואפשר גם אוֹיב לנוּ…

– “מריח, שוֹמע וּמאזין”… מוֹדה אני לפני מר שיש בּזה מן האמת. חטא זה יש בּי עוֹד מקטנוּתי. סקרן גדוֹל אני. בּכל מקוֹם שאני בּא לשם, אוֹהב אני לראוֹת, לשמוֹע, לידע וּלהבין כּל שנעשׂה סביבי. מה אעשׂה וחטא זה דבק בּי כּל ימי! אבל אדוֹני אמר “לנוּ”… מי הם “לנוּ” אלה, אם מוּתר לשאוֹל?

– על חינם הוּא מיתמם, אדוֹני הד"ר! הוּא פּיקח, ואף אני איני שוֹטה. למה זה ישאל? ואם הוּא עוֹמד על שאלתוֹ, הריני מוּכן להסבּיר לוֹ. “לנוּ” פּירוּשוֹ לאוֹתם שמחבּבים את התנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית.

–שַבּח אני זהירוּת זוֹ של לשוֹן: “מחבּבים” ו“תנוּעה לאוּמית”…

–כּדי להראוֹת לאדוֹני הד"ר שאין יראתוֹ עלי, אוֹמַר לוֹ בּיתר דיוּק: לנוּ המשתתפים בּמרד נגד הרוּסים. הרי את זאת רצה מר לשמוֹע מפּי? ועכשיו הנחתי את דעתוֹ, כּפי שאני מקוה.

הרוֹפא החשׂיף את שיניו הלבנוֹת והרוֵחוֹת מתוֹך שצחק צחוֹקוֹ הפּנימי והמשוּנה דרך האף.

– נוּסח זה יוֹתר מדוּיק, אבל לא יוֹתר מסבּיר מן הראשוֹן.

– מה עוֹד חסר מר?

–אם יש לשאוֹל: “מפּני מה אִי אתה מאמין בּי?” על אחת כּמה וכמה נתוּנה הרשוּת לשאוֹל: “מפּני מה אתה שׂוֹנא אוֹתי?”

– הלא אמרתי בּמפוֹרש: מפּני שמר הוּא אוֹיבי, כּלוֹמר אוֹיב התנוּעה שבּה אני משתתף.

– אוֹיב? לא! אפּיקוֹרס? כּן! חייב אני ליתן את הדין רק על פּשע אחד: איני מאמין בּהצלחת המרד.

–לדידי, היינוּ הך.

– מהנ! דוֹמני, לא כּל־כּך…

– לדידי אמרתי.

– אה, זה הוּא! זה הוּא!.. יגיע בּעצמוֹ, אדוֹני! אם שׂוֹנא אדם את חברוֹ על שאינוֹ מאמין באלוֹהים, כּוּלכם רוֹגשים על שׂנאה זוֹ וקוֹראים תגר על חוֹסר הסבלנוּת. ואם אין אדם מאמין בּהצלחת המרד, מוּתר אוֹ מצוָה לשׂנוֹא אוֹתוֹ?

– מלחמתנוּ היא מלחמת האמת והצדק. אנוּ נלחמים בּעד שלטוֹן אהבת־האדם וּבעד חירוּתוֹ. מי שאינוֹ בּעד מלחמה זוֹ, הוּא נגדה… ממילא הוּא נגדנוּ!

– האמת והצדק, אהבת־האדם וחירוּתוֹ… אידיאלים נשׂגבים, ואין לחלוֹק עליהם, בּרי! אבל מי וָמי הם הנלחמים על הדברים הנאים הללוּ? זוֹהי השאלה! אוֹתם הפּאנים היהירים, המבזים על האדם הפּשוּט והעני? אוֹתם ההוֹללים והשיכּוֹרים הם הם לוֹחמי האמת והצדק וכוּ' וכוּ'? וכי יש בּהם אחד שמוּכן להקריב את הקרבּן הקטן בּיוֹתר בּעד האידיאלים הללוּ? להזיר עצמם, למשל, מחיֵי מוֹתרוֹת והוֹללוּת?

– שמא יש בּדעתו להכחיש שהיוּ בין האצילים שהקריבוּ את רכוּשם, שישבוּ בּבתי־כּלא, שנתחייבוּ גלוּת?

– יוֹדעני, יוֹדעני. הטוֹבים שבּהם נרקבוּ ונרקבים בּבתי־האסוּרים אוֹ נמקים בּגלוּתם. ואילוּ אני מתכּוון ל“גיבּוֹרים” שבּכאן. אוֹתם יש לי הכּבוֹד להכּיר יפה. מלחמה לאהבת־האדם וּלחירוּתוֹ, חא־חא־חא!.. מפּני מה מפחידוֹת כּל־כּך את אוֹהבי האדם הללוּ הרפוֹרמוֹת החקלאיוֹת? צא וּראה: מי שבר את העוֹל מעל צואר האִכּרים המשוּעבּדים? הצאר ולא הפּאנים! הנ?..

הוּא נשען בּשתי ידיו על חזינת מקלוֹ ועליהן תמך את סנטרוֹ, ועם שהוּא מתנדנד לימין ולשׂמאל, פּזל כּלפּי לאפּוּנר מבּעד למשקפיו הכּהים, ודיבּר בּקוֹל כּהה, כּאילוּ מתוֹך עצלות.

– בעצם אין זה מרד של אצילים, אלא של העם. – הפליט לאפּוּנר.

– יסלח לי מר, אבל דוֹמני שהוּא מגזים. העם!.. מלה רבּתי, שאפשר להכניס לתוֹכה כּל שעוֹלה על הדעת. העם… מוּשׂג שאין וַדאוּת תוֹפשׂת בּוֹ, אין לקבּוֹע בּוֹ תחוּמים; אין מידה ומספּר חלים בּוֹ. מר אוֹמר לי: העם! ואני היאך אוּכל לבדוֹק אחריו? אבל רצוֹנוֹ של מר לידע מי הוּא זה שאיני מטיל בּוֹ ספק שמוֹסר את נפשוֹ על ענין זה של פּוֹלין בּכל תוֹם לבּוֹ? אלה הם אַתם! אַתם הצעירים היהוּדים! רוֹצים אתם לקנוֹת לכם בּדמכם מוֹלדת, והפּוֹלנים עוֹשׂים עמכם “גישֶפט”⁶, “האַנדל”⁷: תנוּ לנוּ את ממוֹנכם ודמכם, ואנוּ נשלם לכם באחוָה וּבזכוּיוֹת. הנ…

לאפּוּנר ניתר מכּסאוֹ, וּמיד חזר וישב ישיבת המנוּחה הקוֹדמת. שׂיחתוֹ של הד"ר הרמאן לא שיעשעה ולא בּידחה עוֹד; שוּב לא ראה אוֹתוֹ בּמפוּלש, ותחת שׂיחה בּטלה מתוֹך סקרנוּת גרידא הוּצרך להתגוֹנן:

– מה הלעג הזה, אדוני הד"ר? אין אנוּ “קוֹנים” מוֹלדת בּדרך של מיקח־וּממכּר. פּוֹלין היא מוֹלדתנוּ זה מאוֹת בּשנים. אנוּ מוּכנים לשפּוֹך את דמנוּ בּעדה, מפּני שאוֹהבים אוֹתה, את מוֹלדתנוּ. איני מבין מה יש כּאן מן המַתמיה…

ד"ר הרמאן זקף עליו עיניו בּדאגה:

– אדוֹני מתחיל, כּמדוּמני, מתרגז, וזה לא טוֹב. אני מצטער. שמא נפסיק את השׂיחה? מה שיש לי להשיב, נדחה לזמן אחר. וּבכלל אין זה מעלה ואין זה מוֹריד…

לאפּוּנר נעקץ על־ידי דברי הרמאן עקיצה לא נעימה, וקרא:

– לא, לא! אמת שאני חלש. אבל אני מסוּגל לשמוֹע הכּל; שׂיחה זוֹ מתחילה מעניֶנת אוֹתי. בּבקשה ממנוּ, ישיב מה שיש לוֹ להשיב. אני מבטיחוֹ לשמוֹע בּשלוָה גמוּרה.

– הרי טוֹב. “מוֹלדתנוּ” אוֹמר מר. אה, כּן!.. אתם זקוּקים למוֹלדת, אתם משתוֹקקים לַדבר הזה שיש לכל אדם מן הישוּב. אני מבין, אני מבין… אבל אין אני יכוֹל להתעלם מן העוּבדה… מן העוּבדה הטראגית מאד, שמוֹלדת זוֹ רוֹאה בּכם מאז וּמתמיד בּנים חוֹרגים לבד. היא מבּיטה אליכם – ואף פּעם לא הבּיטה אחרת – בּבוּז אוֹ בּמשׂטמה, בּעוֹד אתם מתפּלשים בּעפר רגליה ולבּכם שוֹתת דם. בּשנת 1831 היתה מוֹלדת זוֹ, לפחוֹת, גלוּית־לב וּבעטה בּכם בּגאוָה. איש לא רצה בּכם, לא המוֹני העם, לא הלאנדטאג, לא הממשלה ולא הצבא. בּשנת 1861 השתדלוּ לכסוֹת את הבּוּז הגאיוֹני של ה“מוֹלדת” אליכם, ורימוּ אתכם. אתם נפתיתם על נקלה, ואדוֹני יודע את הסוֹף. פּשטתם זרוֹעוֹתיכם ו… חיבּקתם את החלל הריק. עכשיו שוּב אתם מתמוֹגגים מהבטחוֹת שוא של אחוָה. ואילוּ להמוֹני העם היהודי יש אינסטינקט בּריא יוֹתר משיש לכם, האינטליגנטים…

– מה כוָנתוֹ, אדוֹני הד"ר? שמא מתכּוון הוּא להכניס בּלבּי שלא אוֹהַב את פּוֹלין? לא יעלה הדבר בּידוֹ. מה לעשׂוֹת, אנוּ אוֹהבים אוֹתה אחרי הכּל.

– זוֹהי אהבה של אמת! ואין בּדעתי כּלל לעקוֹר אוֹתה מלבּוֹ של מר. אבל אהבה וּבינה אין הוֹלכוֹת שלוּבות זרוֹע. האהבה דוֹהרת בֹעינים עצוּמוֹת, והבּינה אין בּידה לעכּבה, שכּן היא מתוּנה וּמחַשבת. אוֹהבים אתם את פּוֹלִין? הרי יפה! אבל יוֹתר מדי מהירים אתם בּדהרתכם ועוֹזבים הרחק מאחריכם את המוֹני היהוּדים. וּגדוֹלה מזוֹ: אתם שׂוֹרפים את הגשר המפריד בּינכם וּבינם…

נזכּר פּתאוֹם לאפּוּנר בּויכּוּח שהתלקח אמש בּחדרוֹ, בּדברי פּוֹנר וּבקריאתוֹ: “מה איכפּת לנוּ!” וחשב מתוֹך תמיהה צוֹננת: אין להכחיש, אמת!.. אדם זה היאך זה הוּא תוֹפס וּמבין הכּל!.. השהה לאפּוּנר מבּט תייר על דמוּת זוֹ שישבה לפניו כּוּלה שחוֹחה, פּניה כּבוּשוֹת בּקרקע וקרחתה כּדיסקוּס ממוֹרק נוֹצצת בּאוֹרה של החמה.

– אדוֹני הד"ר! – קרא אליו.

הד"ר הרמאן זקף את ראשוֹ ואחר עמד מוּכן להתפּרש. עמד גם לאפּוּנר ואמר בּחיוּך:

– הדברים שהשמיעני מר אינם דברי חלקוֹת על פּוֹלין ועלינוּ… היהוּדים. בּפּוֹלין אפשר שעתידה לעמוֹד דיקטאטוּרה; עדיין לא ידוּע מי יהיה הדיקטאטוֹר, ואז… כּיצד אינוֹ נזהר?

הד"ר הרמאן עשׂה בּידוֹ תנוּעה בּאויר עם שחייך אף הוּא חיוּך חוֹלני:

– ממי אפחד, מר לאפּוּנר? אילוּ ידע כּמה פּעמים כּבר נזדמן לי להסתכּל בּמות פּנים אל פּנים… ואם שוּב יזדמן לי “ראנדאֶ־ואוּ” עם המות, אהיה מצטער רק על מספּר חוֹלים שמקוים לישוּעתי… שטוּיוֹת… אבל השתהיתי אצל מר יוֹתר מן המידה. קוֹדם שאפּטר ממנוּ רצוֹני לוֹמר לאדוֹני רק את זאת: הרבּה הייתי נע ונד בּארצוֹת שוֹנוֹת. הרבּה ראיתי מהפכוֹת, בּלבּוּלים וּמלחמוֹת. אדוֹני יוֹדע שלפני חמש־עשׁרה שנים לא היה העוֹלם שוֹקט. והיהוּדים, כּמוֹ שמסתבר מאליו, לא ישבוּ בּשלוָה. אדוֹני יוֹדע… והנה מכּל שראיתי נתחַוור לי דבר אחד: היהוּדים בּרוֹב מנינם לא היוּ מעוֹלם חסרים אינסטינקט בּריא, שעמד להם בּכל מקוֹם וּזמן ושמר עליהם. אלא המשׂכילים שבהם, המנהיגים אוֹ אוֹתם שהיוּ משׂימים עצמם מנהיגים, מן הצמרת, הם היוּ נתעים וּמַתעים. אוֹתם אפשר היה תמיד להשׂיא בּקלוּת על־ידי הבטחוֹת־שוא ורמזי־כּזב, ואילוּ היהוּדים בּרוֹב בּנינם לא שעוּ אליהם. הללוּ לא היוּ מרוּמים מעוֹלם. אברים אברים היוּ נוֹשרים מהם ונשטפים בּזרם, ואילוּ העיקר היה עוֹמד וקיים… שלוֹם למר!

עכשיו, כּשאדם זה עמד לפניו נשען על מקלו בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה והגיבּעת קצת, תמה לאפּוּנר לראוֹת בּפניו החיורוֹת, שהמשקפים הכּהים עוֹד השרוּ עליהן צל כּחלחל, סימנים של איזה מיחוּש פּנימי נעכּר, של יסוּרי־גוּף טמירים.

– שלוֹם למר! – השיבוֹ מתוֹך שנתן לוֹ את ידוֹ, והוֹסיף בּחיוּך כּשהוּא מלַווה אוֹתוֹ אל הדלת – אחרי השׂיחה הזוֹ אני מקוה שאדוֹני הד"ר לא יאשימני בּחוֹסר־סבלנוּת…

־ חוֹסר סבלנוּת? זאת לא. – אמר הרוֹפא בּצחוֹק קל – אבל בּחוֹסר־סבלנוּת לבד איני מסתפּק. הייתי רוֹצה שאדוֹני יהרהר קצת בּמה ששׂוֹחחנוּ, יעייִן קצת בּענין…

– הה! להרהר איני מתעצל לעוֹלם!

– הרי טוֹב! הרי יפה! – על הפּתח הפך אליו את פּניו והוֹסיף – אל יזדרז לצאת מבּיתוֹ. עוֹד שבוּע ימתין, עוֹד כּשבוּע… עדיין משתעל אדוֹני וּמפריש הרבּה ליחה. עליו לחַזק את גוּפוֹ. לאכוֹל יפה וגם לקבּל את הטיפּין הללוּ, שלוֹש פּעמים בּיוֹם לפני האוֹכל… – וחזר מן הדלת אל השוּלחן ורשם לוֹ משהוּ בּמהירוּת על העלה שטרף מתוֹך פּנקסוֹ.

– איני יוֹדע כּמה מגיע למר… בּבקשה ממנוּ, יוֹאיל בּטוּבוֹ לשלוֹח לי את החשבּוֹן. – אמר לאפּוּנר עם שהסמיק בּמקצת.

– טוֹב, טוֹב… – מילמל הרוֹפא ונפטר מן החדר.

 

פּרק שלוֹשה־עשׂר    🔗

היה יוֹם בּהיר וחם בּשעה שחיים לאפּוּנר יצא לראשוֹנה מבּיתוֹ. כּיון שיצא מפּתח הבּית התחיל מחייך כּלפי השמים שהם גבוֹהים וּטהוֹרים כּל־כּך, כּלפי מספּר העננים הלבנים והתפוּחים שעמדוּ שם בּלא ניע; חייך כּלפּי העוֹברים־והשבים כּשׂמח לראוֹתם שוּב… והיה רגש עוֹמם בּוֹ כּאילוּ אף הם, אף העוֹלם כּוּלוֹ שׂמח וּמחזיק לוֹ טוֹבה על הפּגישה הזוֹ. כּמה מעט צריך אדם כּדי להיוֹת מאוּשר: אך מעט סבל, אך מחלה קצרה!..

מכּיון שיצא משוּק התבוּאה אל הרחוֹב הראשוֹן נתמַה לראוֹת אנשים אצים רצים למקוֹם אחד וּפניהם מתוּחוֹת ונבעתוֹת, וּמאוֹתוֹ מקוֹם חוֹזרים אנשים וּפניהם נַעווֹת מרוֹגז וּמצער. כּמה מהם היו מלוחלחוֹת בּדמע. יוֹתר שהיה מתקרב והוֹלך אל הרחוֹבוֹת המרכּזיים, יוֹתר נתרבּו מטליוֹת מטליוֹת של אנשים שוֹתקים אוֹ מלחשים, וּפניהם קיבּצוּ קדרוּת, נשים פּוֹרשׂוֹת כּפּים בּתנוּעת יאוּש וּבוֹכוֹת. לאפּוּנר מטבעוֹ היה נמנע מלהיוֹת מעוֹרב בּתוך קהל אנשים. כּשהיה מהלך בּרגל, נוֹהג היה להאריך דרכּוֹ ולעקוֹף את המקוֹמוֹת ההוֹמים מאדם רב, ועוֹבר בּרחוֹבוֹת צדדיים שקטים וריקים. נפשוֹ סוֹלדת מכּל אספסוּף. לפי דעתוֹ, כּל אדם נטוּעה בּנפשוֹ הנטיה לכניעה; כּל אדם הוּא בּכוֹח עבד, ורק היחידים החזקים מתגבּרים על נטיה טבעית זוֹ ונוטלים לעצמם עוֹז להתנשׂא, לשלוֹט ולצווֹת. וּכשבּני־אדם מרוּבּים מתכּנסים לקהל גדוֹל הרי העבדים בּכוֹח הוֹפכים עבדים בּעלי כּוֹח… הפּעם לא היה סיפּק בּידוֹ להחָלץ מתוֹך זרם ההמוֹנים ונשטף על־ידיו, שלא בּרצוֹנוֹ. אפשר מפּני שנחלש מאד על־ידי מחלתוֹ, ואפשר אנוּס היה על־פּי אוֹתוֹ כּוֹח טמיר הגנוּז בּציבּוּר של בני־אדם כּשהם נקהלים בּמקוֹם אחד בּכמוּת גדוֹלה. נמצא עוֹמד בּתוֹך קהל צפוּף של מגוּלי ראש. פּנה אל זה ואל זה בּשאלה. השיבוּ לוֹ דברים סתמיים למקוּטעים וּבתנוּעת ראש רמזוּ לצד אחד. לבסוֹף נוֹדע לוֹ שחמישה בּעלי־פּגיוֹנוֹת מ“המשמר האזרחי”, שנאשמו בּרצח יהוּדיה אחת חשוּדה בּריגוּל, הוּבלוּ על־ידי המשטרה בּלוית תוּפּים דרך הרחוֹבוֹת הראשיים ונתלוּ בּפּוּמבּי איש איש בּרחוֹב אחר, לעיני אספסוּף גדוֹל שעמד נדהם ונבעת. מפּעם לפעם בּקעוּ, בּתוֹך הדוּמיה הכּללית, צוָחוֹת בּוֹדדוֹת, נשים התעלפוּ…

כּל העינים היוּ נשׂוּאוֹת אל פּיגוּם־התליה הגבוֹה מעל לראשי האנשים. חיים מימיו לא הסתכּל בּפני בּרמינן. ואף־על־פּי־כן, נגד רצוֹנוֹ לא יכוֹל להמנע מלהבּיט בּפני התלוּי שנראוּ לוֹ מרחוֹק. כּמוֹ בּכוֹח נעלם של כּישוּף משכוּ וריתקוּ אליהם את עיניו. התלוּי היה צעיר, כּמעט נער. פּניו לבנים, ראשוֹ נטוי הצדה, ודוֹמה שהוּא מצמצם את עיניו להסתכּל ישר בּחמה הזוֹרחת מעל לראשוֹ, כּוּלוֹ מרוּכּז בּהסתכּלוּת זוֹ. ועל פּניו נסוּכה שלוה לא מצוּיה. אפשר שהנער היה רע־מעללים, השתתף בּרצח אשה אחת, ואפשר בּרצח של כּמה אנשים. בּאוּ אחרים, רעי־מעללים כּמוֹתוֹ, ורצחוּ את הנער הזה ותלוּהוּ כּאן למעלה. ועכשיו, שם במרוֹמיו, נשכּח הרֶשע, נשכּחוּ כּל יצרי־הלב הרעים; אין שׂנאה, אין יִראת המות, אין תאות נקמה, אין משאלוֹת־לב. שם בּמרוֹמיו יש לוֹ לנער לבן־הפּנים רק דבר אחד רם ונכבּד מאד, נקוּדה זוֹ בּחַמה שאליה נצמדוּ עתה כל חיי נפשוֹ… אין לוֹ עתה כּל ענין וכל קשר עם מה שנעשׂה כּאן למטה. הזעם, חריקת השינַיִם הצער, הבּכי, שׂנאת אדם אל חברוֹ, שׂנאת עם אל עם – מה איכפּת לוֹ כּל זה! שׂרטוּטוי־ההקף של פּניו מטוּשטשים על גבּי רקע השמים, בּתוֹך הזיו המבהיק של החמה, וּכאילוּ ממוּזגים הם עם התכלת והזהב. ואילוּ העוֹלם שמתחת לרגלי התלוּי נראה עתה כּבוֹר אָפל וּבוֹ, כּמוֹ תוֹלעים, רוֹחשים ושוֹרצים בתרבוכה איומה אנשים סוּמים, וּכמוֹ תוֹלעים הם מעדנים עצמם וּמתפּתלים וּמתענים בּשׂנאתם וּבקנאתם, זוֹחלים זה על גבּי זה בּרעבם לאוֹשר. אח, אילמלי אפשר היה להוֹדיע לעוֹלם מה שיוֹדע עתה אוֹתוֹ נער קטן בּעל הפּנים הלבנוֹת, מה שהוּא רוֹאה שם בּחמה!..

פּתאוֹם בּבת־ראש החזיר לאפּוּנר את עצמוֹ ודחק לצאת מתוֹך ההמוֹן. רגש פּנימי אמר לוֹ להפסיק את שלשלת הרהוּריו ולא להמשיכם… בּקוֹשי הבקיע לוֹ דרך אל סימטאוֹת צדדיוֹת, וּמהן פנה והלך אל הפרוָר הקראקוֹוי ששם היה ארמוֹנה של הנסיכה לוּבּימסקה.

משנכנס חיים לאפּוּנר אל “הזוית הקטנה” של הנסיכה, קפצה זוֹ לקראתוֹ בּשׂמחה וזרוֹעוֹתיה פּשוּטוֹת אליו. אבל עד שהגיעה אליו, שמטוּ הזרוֹעוֹת והיא הסתפּקה בּלחיצת יד עזה וחַמה לבד. פּניה הִוְרידוּ מרוֹב התפעמוּת. בּעיניה הגדוֹלוֹת והבּהירוֹת היו ניצוֹצוֹת מתרוֹצצים. חיבּקה את זרוֹעוֹ, הקריבה אוֹתוֹ אצל שָפתָה קטנה והוֹשיבתוּ על ידה.

בּפעם אחרת היה נוֹתן את עצמוֹ כּוּלוֹ לקסם השׂמחה והחוֹם של ידידתוֹ. עוֹד עם יציאתוֹ מבּיתוֹ היה מקוה שיֵאוֹת לאוֹרה. ואִילוּ עכשיו לא יכוֹל להפּטר מן הרוֹשם שעשׂה בּוֹ הנער התלוּי. היא בּתחילה לא הרגישה בּקדרוּת פּניו. ישבה על־ידוֹ ופּיטפּטה בּלא סוֹף. הרי בּעצם לא היה יוֹם בּזמן האחרוֹן שלא ראתה אוֹתוֹ, ואפילוּ לשעה קלה אחת. אבל כּל אוֹתם הראיוֹנוֹת כּאילוּ לא נחשבוּ. זה ימים מרוּבּים לא נתיחדוּ ב“זוית” זוֹ. עכשיו הלא נתחדשוּ עליהם פּגישוֹתיהם של ידידוּת וקירבה נפשית. ואף־על־פּי־כן לא היוּ עוֹד בּשׂיחתם הנוֹעם והשקט של אז. ולא היתה בעיניה אוֹתה עגמת שלהי הקיץ. היא דיבּרה הרבּה וּבשטף, קפצה מענין אל ענין. כּילדה בּלב רוֹגש אוֹ כּאשה שמתכּוונת להשתיק בּדבריה את המתרחש בּלבּה. על מה לא סיפּרה לוֹ? על מה שכּבר ידע ועל מה שעדיין לא ידע. על מכּריהם המשוּתפים, על ישיבוֹת הממשלה, על תכנית ווֹהל שדנים בּה בּימים האלה. הוּא שמע בּמנוּחה, עתים היה מַפליט מפּיו הברוֹת קטוּפוֹת של תמיהה אוֹ של הסכּמה. אבל כּל הענינים הללוּ שעוֹד לפני זמן מוּעט היוּ נראים לוֹ כּעוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלמם, עכשיו שמע עליהם כּעל דברים לא חשוּבים, צדדיים, שאין בּהם משוּם עיקרם של החיים.

פּתאוֹם הפסיקה בּאמצע ונתנה בּוֹ עיניה כּאִילוּ אך בּרגע זה נתגלתה לה ארשת פּניו.

– מה לוֹ לאדוֹני? – שאלה.

הוּא ישב כּפוּף, כּשהוּא נשען בּידיו המפוּכּרוֹת על בּרכּיו. וּבלא שהגביה ראשוֻ אמר:

– ראיתי היוֹם תלוּי אחד.

–אה! מאוֹתם, בּעלי־הפגיוֹנוֹת… למה הסתכּל מר? לא צריך… אני מתיראה לראוֹת פּני מת.

– גברתי יאדויגה! היא מתיראה לראוֹת פּני מת?

–מאד!.. וכי יש בּזה מן המתמיה?

לא השיב לה הזדקף ואמר:

– הגברת יאדויגה! שמא תנגן מה?

– מה הוּא רוֹצה שאנגן?

– משהוּ מ… מ… משוֹפן. הרי היא אוֻהבת את שוֹפן…

– מוּטב.

לא איכפּת לוֹ מה שתנגן, וּבלבד שלא יצטרך לדבּר ולשמוֹע מה שמדבּרים אליו.

עמדה, עברה בּפסיעוֹת מתוּנוֹת אל הפּסנתר, ישבה והעבירה את ידה הלוֹך וחזוֹר על פּני המנענעים. פּתאוֹם הפכה אליו את פּניה ואמרה:

– כּל מהפכה היא כּכה… אי אפשר, כּנראה, בּלא זאת…

וּמיד שוּב החזירה פּניה אל הפּסנתר. דיפדפה שעה קלה בּחוֹברוֹת התוים והתחילה מנַגנת משהוּ עגוּם מאד ושקט, כּמי שמסַפר חלוֹם אחרי ליל נידוּדים, אוֹ משהוּ כּמוֹ אוֹר עמוּם של החַמה המַפציע מבּעד לערפל בּבוֹקר סתיו. אחר כּך התחילה משתפּכת איזוֹ קדרוּת של דכּאוֹן כּמבשׂרת פּוּרענוּת גדוֹלה, סוּפה איוּמה שממשמשת וּבאה… מרחוֹק נשמע מעין רעם תוֹתחים, כּאִילוּ מלחמה מתחוֹללת אֵי־שם… מתגלגלים אקוֹרדים מוּזרים שנוֹפלים על הלב בּכבדם המעיק… וּמיד לאחר מכּן מתגוֹלל נוֹף מרהיב־עין, אפרים ירוּקים, שדמוֹת עוֹטפוֹת בּר וּמקוּטרוֹת בּשׂמי פּרחים. הכּוֹבד נמוֹג מעל הלב, הוּקל לנשימה. הנגוֹז כּבר הסיוּט? אך הנה חוֹזרים ערפילי הסתיו בּבוֹקר משכים, שקרני החַמה מַפציעים בּעדם עמוּמים כּל כּך; חוֹזר סיפּוּר החלוֹם אחרי ליל נדוּדים. והלב מתכּווץ מלַחץ היגוֹן…

הצלילים האחרוֹנים תמוּ לגווֹע, ועדיין עמדה דוּמיה בּטרקלין, כּאילוּ לא היה בּוֹ איש. הוּא ישב מכוּנס לתוֹכוֹ וּשתי זרוֹעוֹתיו משוּלבות על לבּוֹ, כּאדם אחוּז צינה. דוֹמה עליו שהמַנגינה סיפּרה על כּל מה שהתרחש בּוֹ לרגלי עץ־התליה, כּל שהירהר והרגיש בּיוֹדעים וּבלא־יוֹדעים… פּתאוֹם ניעוֹר ונזקר ממקוֹמוֹ כּאדם שרוֹצה להשתחרר ולזרוֹק מעליו משׂא מעיק שאין צוֹרך בּוֹ. התהלך בּחדר אילך ואילך שניוֹת מספּר.

– מה זה היה? מה זה ניגנה הגברת יאדויגה? – שאל.

– “פּוֹלוֹנֶז” לשוֹפּן. – השיבה עם שהיא הוֹפכת בּגליוֹנוֹת התוים.

– הגברת יאדויגה אוֹהבת את המוּסיקה הזאת…

– אוֹה, הן! אני שוֹמעת מתוֹכה את חיי של עצמי ואת פּוֹלין כּוּלה.. ומה מר סוֹבר?

– אני מבין כּל־כּך מעט בּמוּסיקה. מה אני סוֹבר! סבוּרני שיש סַמים מסוּכנים שמתישים את מרצוֹ של אדם ואת תשוּקת החיים. המוּסיקה הזאת, הגברת יאדויגה, היא מסוּכּנת כּמוֹ אוֹתם הסמים… לא! יוֹתר מהם… המוּסיקה הזאת… הריהי גרוּעה ממראֵה פּני בּרמינן… לא, הגברת יאדויגה, אל תנַגן עוֹד את המַנגינוֹת הללוּ.

לא השיבה על דבריו כּלוּם, רק ליותה אוֹתוֹ בּעיניה כּתוֹהה עליו.

עברה אל מקוֹמה הקוֹדם על השפתה וּביקשה אוֹתוֹ לישב עמה. התחילה מדבּרת על נסיעתוֹ לקוֹבנה, על טראוּגוּט, על הדיקטאטוּרה. הרי זה היה כּעין זריקת סַם מעוֹרר בּורידיו. הכּל נשכּח בּן־רגע. דיבּרוּ בּהתעוֹררוּת על הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת להם בּעתיד. ואוֹתה השׂמחה על שׂיחתם ועל ישיבתם טנדוּ, שחלם עליה עם יציאתוֹ היוֹם מן הבּית ושהתמַהמהה כּך, רק עתה התרגשה וּבאה עליו פּתאוֹם…

משעמדוּ להתפּרש, נזכּרה הנסיכה, מתוֹך איזה קשר־מחשבה, ושאלה אוֹתוֹ מה הוּא יוֹדע על ווֹלפזוֹן… על אוֹתוֹ בּן הבּאנקיר שֶמַר חיים רצה פּעם לשלחוֹ לקוֹבנה… תמה חיים על שאלתה. והיא הסבּירה לוֹ שהיא שמעה על אדם זה כּמה דברים משוּנים. הרי הוּא היה פּאטריוֹט מרדן מוּבהק, וכמדוּמה שהיה גם כּלוּא בּמבצר. והנה בּזמן האחרוֹן כּאִילוּ בּגד בּתנוּעה. מספּרים שאינוֹ מתבּייש אפילוּ להיוֹת מטייל וּמדבּר רוּסית עם מכּרים בּרחוֹב, ועוֹד דברים כּגוֹן אלה. וכי לא טוֹב לשׂים עליו עין? הרי מר חיים מכּירוֹ יפה… סח לה חיים שאף אליו הגיעוּ שמוּעוֹת כּאלה, ואילוּ הוּא אינוֹ מאמין בּהן. יש מן הסתם מישהוּ שחוֹתר תחתיו. “בּקשר עם השמוּעוֹת הללוּ – אמרה הנסיכה – הזכּירו שמוֹ של פּייטן אחד, דבוֹשיק שמוֹ”. “איני מכּיר את הפּייטן הלז – העיר חיים – אבל רגלַיִם לדבר שאשה בּאמצע. דוֹמני ששניהם מחזרים אוֹ היוּ מחזרים על בּחוּרה אחת. אגב, אני מכּירה, היא בּאמת חביבה מאד; וּמי יוֹדע אם אין השירה מקנאה בּכּסף…”

– בּכל מקוֹם, כּנראה, Cherchez la Femme – אמרה הנסיכה בּצחוֹק וּמיד עברה לענין אחר ויעצה לוֹ לילך ישר אל בּיתוֹ ולשכּב. לא טוֹב להתרוֹצץ יוֹתר מדי ביוֹם הראשוֹן ליציאתוֹ מן הבּית. והוּא הסבּיר לה שעליו לחזר על תלמידיו, לאסוֹף את צאן־ידו. שבוּעוֹת לא ראוּ אוֹתוֹ, ויש לחשוֹש שנתיאשוּ הימנוּ והלכוּ לבקש להם רוֹעה אחר… הנסיכה השהתה עליו מבּט של רחמים. כּמה היתה שׂמחה אילוּ הסכּים לעזוֹב את עבוֹדת ההוֹראה ואת חיי העוני; היא היתה יכוֹלה למצוֹא לוֹ בּקלות עבוֹדה שכּבוֹד היא לעוֹשׂיה וּמתן שׂכרה גדוֹל. אבל ידעה שאין כּל תוֹעלת לבוֹא לפניו בּהצעוֹת אלה.

– שמא ישכּב מר חיים כּאן לנוּח שעה קלה?

ניענע ראשוֹ: לאו. אין לוֹ פּנאי.

– אבל התלמידים שהמתינוּ לוֹ עד היוֹם, ימתינוּ גם עד מחר.

שוּב נענע ראשוֹ: אין זוֹ רק שאלת פּרנסה בּלבד. כּיון שעמד על רגליו לא מן היוֹשר הוּא שלא ליתן את שיעוּריו לתלמידיו.

– ואחר הצהרים? שמא יבוֹא מר חיים לסעוֹד עמי את ארוּחת הצהרים וּלבלוֹת עמי את שארית היוֹם?

חיים דחה גם הבּקשה הזאת. יש בּדעתוֹ לדבּר היוֹם לפני הפֹּועלים העוֹבדים בּנשק. אחר התליוֹת הללוּ, ותחת לחץ זה של המשטרה, הבּחוּרים שלנוּ נבוּכים וּזקוּקים לעידוּד וּלחיזוּק. ודוקא היוֹם…

הניחה את שתי ידיה על כּתפיו ונתנה בּוֹ את עיניה בּמבּט שוֹהה, מהסס ושוֹאל… ושׂפתוֹתיה מרעידוֹת משהוּ בּחיוּך משוּנה שהיה בּוֹ משוּם עינוּי וחיבּה כּאחד.

– מר חיים… – דוֹבבה בּלחישה.

– מרת ואדשה?

ניענעה משהוּ את ראשה כניעוֹרה. החיוּך כּבה מיד על שׂפתוֹתיה:

–לא כּלוּם… יש, מר חיים, מכאוֹב שהוּא מן ההכרח, כּמוֹ גוֹרל, ואין להמלט ממנוּ… אז קוֹפצים את השינַיִם, מקמצים את הפּה ועוֹברים אל סדר היוֹם…

וּפתאוֹם:

– ילך לוֹ, יקירי, והאֵל ינצרהוּ ויעזרהוּ.

ועשׂתה עליו את סימן הצלב.

בּבתי תלמידיו היתה מזוּמנת לוֹ אפתעה: כּל זמן מחלתוֹ היתה פּרילי נוֹתנת להם שיעוּרי־הוֹראה בּמקוֹמוֹ, שלא על מנת לקבל שׂכר. תלמידיו סילקוּ לוֹ את שׂכר עבוֹדתה בּעד חוֹדש ימים. מה עלה בּדעתה של נערה טיפּשוֹנת זוֹ? וכי סבוּרה היתה שהוּא, חיים, יֵהנה מפּרי עמלה? בּנקיפת־לב נטל את דמי השׂכר, וּמתוֹך רגש של חיבּה היה מהרהר: כּמה נאמנוּת וּמסירוּת־נפש גנוּזוֹת בּנערה הקטנה הזאת! כּיצד התחכּמה להפּנוֹת בּשביל שיעוּרי־ההוֹראה מעבוֹדוֹת־הבּית המרוּבּוֹת המוּשלכוֹת עליה?..

בּדרך אל המסעדה עבר על חנוּת של מיני סדקית ועמד לפני חלוֹן־הראוָה. לא היתה לו כּל כוָנה מיוּחדת בּכך, אלא עשׂה זאת מתוֹך פּיזוּר־הדעת. ואילוּ בּחלוֹן־הראוָה הדהימוֹ דבר אחד שהיה מוּצג שם: זאת היתה מטפּחת משי כּתוּמה וּגדוֹלה עם פּיפי משי ארוּכּים בּשוּליה; בּתוֹך ארבּע כּנפוֹתיה רקוּמים סמלי המרד הפּוֹלני: לב, עוֹגן וחרמש… יש שמרוֹב זהירוּת וּמרוֹב שקידה על המשמר אין בּני־האדם רוֹאים את אבן־הנגף המוּטלת לרגליהם. הבּוֹלשת הרוּסית היתה קוֹנסת ואוֹסרת את האנשים שהסמלים הללוּ נמצאוּ אצלם, והנה כּאן פּרוּשׂה בּפרהסיה מטפּחת זוֹ, ואין הבּוֹלשת משגַחת בּה.

“על מטפּחת כּזאת תשׂמח פּרילי מאד”, הירהר חיים מתוֹך אוֹתוֹ רגש החיבּה אל הנערה. נכנס אל החנוּת, וּבלא לעמוֹד על המקח לקח את המטפּחת, קיפּלה, שׂמה בּכיסוֹ וּמרוּצה בּמקחוֹ הלך אל מסעדת יאלוּשינסקי לאכוֹל סעוּדת הצהרים. שם גם ערך את מכתב ההזמנה אל פּוֹעלי הנשק, שיתכּנסוּ בּשעה ארבּע בּבית מאצייביץ. לא שכח גם להוֹסיף אל ההזמנה את סיסמת הכּניסה: “מות וחיים”. ההזמנה נשלחה על־יד הדוֹאר הלאוּמי שבּמסעדת יאנוּש. שעה־שעתיִם קרא חיים בּעתוֹני הארץ בּחוּץ־לארץ, הירהר שעה קלה בּמה שהוּא עתיד לדבּר בּפני הפּוֹעלים, וּבארבּע פּחוֹת רבע עמד והלך אל בּית לוּדויג מאצייביץ, בּקרן־זוית של “שׂדרוֹת ירוּשלים”, שאוּלמיו הפכוּ בּהסכּמת הבּעלים לסדנאוֹת בּשביל תעשׂית תחמוֹשת.

שער הבּית היה נעוּל. בּרחוֹב לא היתה כּמעט תנוּעה. רק אנשים בּוֹדדים היוּ מהלכים שם אילך ואילך. חיים הבין שזוֹהי משמרת פּוֹעלים. דפק על השער. מבּפנים שאלוּ: “מי?” “מות וחיים”, השיב חיים. השער נפתח וזאסוּליה הקדים את פּניו. זה היה בּחוּר כּבן עשׂרים וּשתים, בּעל שׂערוֹת פּשתה מסתלסלוֹת וּפנים רחבוֹת וטוֹבוֹת. הוּא גילה את ראשוֹ, חייך לקראת חיים חיוּך של חיבּה והערצה כּאחת, ורץ לפניו להוֹרוֹת לוֹ את הדרך.

אוּלם האסיפה היה גדוֹל והכיל מאוֹת אנשים. כּדי שרעש הסדנאוֹת לא יִשמע בּחוּץ, התקינוּ לכל הבּית חלוֹנוֹת כּפוּלים, ואף תלוּ עליהם וילאוֹת בּהירים אבל כּבדים. לפיכך היתה שרוּיה כּאן אפלוּלית של בּין־השמשוֹת בּניגוּד לאוֹר היוֹם הבּהיר שבּחוּץ. האוּלם היה מלא אנשים מפּה אל פּה; עוֹד מרחוֹק, עם עליתוֹ בּמדרגוֹת, הגיעה אליו המוּלת הקוֹלוֹת של הנאספים. מכּיוָן שנכנסוּ, הגבּיה זאסוּליה, שהלך לפניו את זרוֹעוֹ וּמיד נשתתקוּ הקוֹלוֹת. חיים הלך כּיוָן אל הבּמה הקטנה שהוּתקנה בּשבילוֹ. כּמוֹ תמיד, בּשעה שהוּא עוֹמד לדבּר לפני קהל, נתעוֹרר בּוֹ גם הפּעם, למראה הראשים המרוּבּים והצפוּפים, רגש ידוּע לוֹ מכּבר, עז וּמשכּר, רגש כּוֹחוֹ ושלטוֹנוֹ על האנשים הללוּ. הרי כּל אלה עתידים, בּהשפּעת נאוּמוֹ, להיוֹת בּידיו כּחוֹמר בּיד היוֹצר, כּבצק בּיד הלַיָש: ילכוּ למקוֹם שיוֹליכם, יקבּלו דמוּת שיעצב מהם בּדרך לכאן ידע רק בּקירוּב על מה הוּא עוֹמד לדבּר לפניהם; לוֹ היוּ בּרוּרוֹת רק הנימין העמוּקוֹת בּנפשוֹתם שעליו לנגן עליהן. עכשיו כּשעמד על הבּמה רגע אחד דֹומם וסקר את הקהל השוֹתק וּמצפּה לדבריו, כּשראה את הפּנים והידים המפוּחמוֹת, מיד נוֹלד בּוֹ רגש אחר יוֹתר עמוֹק. זה היה זעם פּאטריוֹטי מעוֹרב בּרחמים על האנשים הללוּ שלכמה מהם מזוּמן גוֹרל חבריהם התלוּיים בּרחוֹבוֹת וארשה. וּבתוֹך הדממה ששלטה בּאוּלם פּרצה פּתאוֹם מפּיו קריאה, שמתחה את עצביו של עצמוֹ:

– אחַי וחברי, בּני פּוֹלין המעוּנה, השסוּעה והרמוּסה!

הקריאה הזאת עברה כּרטט עמוֹק בּכל הקהל, שמיד ליכּד את כּוּלם כּאיש אחד, וחזר ונגע גם בּוֹ בּנוֹאם, שהמשיך מתוֹך התפּעמוּת־לב:

– היוֹם שוּב נשפּך בּרחוֹבוֹת וארשה דם פּוֹלנים נקי על חטא שחטאוּ: הם אהבוּ את פּוֹלין שלהם ושׂנאוּ את הבּוֹגדים בּה. יהא בּרוּר לנוּ דבר זה: שׂוֹנאינוּ שרצחוּ היוֹם את אחינוּ חפרוּ קבר לעצמם… יש אלוֹהים אוֹ אין אלוֹהים? אם יש אלוֹהים המשקיף עלינוּ, על מעשׂינוּ וסבלנוּ ממעוֹן קדשוֹ, היוּכל לראוֹת אָון ולא יתבּוֹנן? יבוֹא יוֹם נקם ושילם, כּשההיסטוֹריה תעמיד לדין את כּל רשעי העוֹלם, ומפּיה יקרא אליהם קוֹל אלוֹהים: קיִן! אֵי הבל אחיך? מה עשׂית? קוֹל דמי אחיך צוֹעקים אלי מן האדמה!.. אה! קוֹל דמי אחים ואחיוֹת לרבבוֹת צוֹעקים מאדמת פּוֹלין שלנוּ השדוּדה… אחי! בּחלקכם נפלה הזכוּת הקדוֹשה להיוֹת שלוּחי אלוֹהים לפדוֹת את אדמתנוּ הקדוֹשה, הרווּיה דם בּניה וּבנוֹתיה, מיד מאַנסיה. כּל רמוֹן, כּל כּדוּר וחרב שאתם עוֹשׂים כּאן, דעוּ לכם – קוֹדש הוּא לה', מפּני שאלוֹהינוּ בּירך את ידיכם אלה המיוּבּלוֹת, המפוּחמוֹת והיגעוֹת מן העבוֹדה בּעד נקמת הדם השפוּך וּבעד גאוּלת מוֹלדתנוּ היקרה. זהוּ הצדק, זוֹהי האמת שעליהם בּנה אלוֹהינוּ את עוֹלמוֹ… כּזאבי טרף התנפּלוּ אוֹיבינוּ על פּוֹלין האצילה והמעוּנה, אכלוּ את בּשׂרה, שתוּ את דמה. אבל בּשׂרה הוּא כּלחם הקוֹדש, דמה הוּא כּיין הקוֹדש (מפּני שבּה חַי אלוֹהים), שעדת מרעים וכוֹפרים גוֹנבים מעל המזבּח. לחם הקוֹדש ויין הקוֹדש יֵהפכוּ בּתוֹך מעיהם לראש וללענה, ויקיאוּם בּמכאוֹבים… העוֹלם השקוּע בּעבדוּת, בּטוּמאת גזל, עוֹשק, רצח, גאוָה ושחצנוּת, הרוֹמס בּרגלי רשע כּל עני וחלש, העוֹלם הזה ישתחרר מעבדוּתוּ, יזדכּך ויִטהר מטוּמאתוֹ על ידיכם, רק על ידיכם, רק עם שחרוּרה וגאוּלתה של פּוֹלין, שאתם מוֹסרים עליה את נפשכם… היוֹם נתלוּ חמשה, וּמי יוֹדע יוֹמוֹ של מי מחר יהיה! אבל אין אנוּ אלא שלוּחי אלוֹהים הרוֹצה בּגאוּלת פּוֹלין ובנצחוֹן הצדק והאמת, והיִסוֹג שליח אלוֹהים לאחוֹר מפּני פחד המות? מה הוא המות לאלה אשר אלוֹהים בּחר בּהם לעבדים לוֹ, לצבא קדשוֹ?.. בּדמנוּ, אחים, נדיח את כּתם העבדוּת מעל פּוֹלין, נמחה ממנה את חלאת הטוּמאה שבּעקבוֹת אוֹיבינו שעברוּ בּה. בּשׂמחה, בּאמוּנה וּבאהבה נעבוֹד איש איש בּבית מלאכתוֹ; בּשׂמחה, בּאמוּנה וּבאהבה נשפּוֹך דמנוּ היוֹם, מחר וכל פּעם שיִדרש מאתנוּ. לעבוֹדה, אחים! לעבוֹדה וּלקרבּן!..

בּאוּלם היתה דממה, כּאילוּ לא היה בּוֹ איש חוּץ ממנוּ, ורק קוֹלוֹ לבד הידד תחת התקרה הגבוֹהה. הוּא השתכּר מקוֹלוֹ של עצמוֹ. כּשראה מתוֹך האפלוּלית את הפּנים החיורים, כּשראה אילך ואילך אנשים מוֹחים דמעוֹת מעיניהם, אגרוֹפים קפוּצים בּין השינַיִם ההדוּקוֹת, נתוספוּ לקוֹלוֹ רטט וּצלילוּת. תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ הרגיש שכּל הקהל מצוּמד אליו, מוּכן לעשׂוֹת כּל שידרוֹש ממנוּ, ורגש זה הוֹסיף בּרק וּמעוֹף למחשבתוֹ, יתר תוֹקף לקוֹלוֹ וּלניבוֹ. וּכשגמר וּביקש לצאת, עייף וּשטוּף זיעה, התעוֹרר הקהל כמו מחלוֹם, כּוּלם נדחקוּ אליו בּהמוּלת קוֹלוֹת וּבפנים לוֹהטוֹת. נדהם, לא הבין מה הקוֹלוֹת הללוּ. רק חייך לכוּלם. זאסוּליה בּהיר השׂערוֹת וטוֹב העינים שהיה בּשעת נאוּמוֹ ישוּב על הקרקע מאחרי גבּוֹ של המדבּר, קפץ פּתאוֹם על רגליו, פּניו הלבנוֹת היוּ מעוּוָתוֹת מהתרגשוּת ושוּב זרוֹעוֹ שלוּחה למעלה. למראה הסימן הזה התחילוּ הקוֹלוֹת משתתקים. אוֹתם שעמדוּ לצאת, מיהרוּ לחזוֹר. נשמעוּ קריאוֹת: “לשבת! לשבת!..” מעט מעט השׂתרר בּאוּלם שקט.

– חברים! – קרא זאסוּליה בקוֹל מרעיד וּבשׂפתיִם מרטטוֹת מבכי חנוק – הנוֹאם את כּל מעֵינוּ בּקרבּנוּ הפך. הוּא דיבּר… איני יוֹדע היאך להגיד זאת… מתוֹכנוּ, כּלוֹמר מלבּנוּ דיבּר… בּקיצוּר, חברים, אנוּ לא נבגוֹד… נצפצף על הרוּסים, על הבּוֹגדים ועל המות… אנו הפּוֹעלים נַראה להם שיוֹדעים אנוּ לצפצף… בּקיצוּר, חברים, נישבע באלוֹהים וּבמרים הקדוֹשה למוּת בּעד פּוֹלין…

– נשבּעים, נשבּעים אנוּ! – ענוּ מאוֹת קוֹלוֹת, וּמאוֹת ידים בּאצבּעוֹת מצוֹרפוֹת לשבועה התרוֹממוּ למעלה כּחוֹרשה מרטטת.

– מות לבּוֹגדים ולמלשינים, וּלכל הטינוֹפת הזאת, בקיצור… – קרא שוּב זאסוּליה.

– מות! מות!..

מסוֹף האוּלם פּתחוּ קוֹלוֹת צעירים אחדים, בלא בטחה כמוֹ מתוֹך גישוּש, בּשיר Boze cos polske….

מיד נצטרפו אליהם עוֹד ועוֹד קוֹלוֹת. לא יצא רגע וּמסוֹף האוּלם ועד סוֹפוֹ נשתפּכה שירה אמיצה של מאוֹת קוֹלוֹת כּשטף הארמוֹני, והשטף הלך הלוֹך והתגבּר, עד שהאוּלם, כּמדוּמה, היה צר מהכיל אוֹתוֹ והוּא פּרץ ושטף את כּל הסדנאוֹת והמסדרוֹנוֹת של הבּית הגדוֹל, פּרץ ועבר החוּצה אל הרחוֹב…

סמוּך אצל לאפּוּנר עמד זאסוּליה. הוּא לא שר. פּניו היוּ כּבוּשים בּכוֹבעוֹ המרוּפּט. הוּא בּכה…

בּשעה שיצא חיים אל החוּץ כּבר ירדוּ על העיר צללי בּין־השמשות. ברחוֹבוֹת הדליקוּ פּנסים. היה מפסיע פּסיעוֹת מתוּנוֹת ולא בּטוּחוֹת, וראשוֹ שמוּט על חזהוּ. היה רצוּץ מעייפוּת במידה כּזוֹ, ששאל לעצמוֹ אם יעמוֹד בּוֹ כּוֹח להגיע אל בּיתו. נוֹסף לכך היה בּוֹ גם איזה רגש לא טוֹב, כּאדם שלבּוֹ נוֹקפוֹ, כּאילוּ התנהג שלא כּשוּרה, ולא ידע בּתחילה מה טעמוֹ של רגש זה. הוּא חזר בּלבּוֹ על הדברים שדיבּר לפני הפּוֹעלים. זכר אוֹתם בּכללוּתם. זכוּרים היוּ לוֹ ציוּרים ואמצעי ריטוֹריקה מסוּימים שהשתמש בּהם; זכוּרים היוּ לוֹ גם רשמי הפּנים של הפּוֹעלים. והוּא אמר לעצמוֹ: מה יש למצוֹא בּ“סך־הכּל” של נאוּמוֹ זוּלת השׂנאה שהצליח להלהיב בּלב שוֹמעיו? שוּב שׂנאה ונקם בּעד שׂנאה ונקם… כּמה זה רחוֹק מאוֹתה האמת הקוֹרנת שראה הנער התלוּי בּשמים וּבשמש שמעל לראשוֹ! וכמה הוּא, חיים בּעצמוֹ, היה רחוֹק ממנה היוֹם! אף אני, חשב, הייתי שם בּאוּלם תוֹלעת בּין תוֹלעים; זחלתי בּיניהם ועמהם, דחוּף כּמוֹתם על־ידי אינסטינקט עיור של משׂטמה ורצח… היאך יש להגיע מתוֹך בּוֹר האפלה שבּוֹ אנוּ רוֹחשים אל זיו הנצח, אל אוֹתה האמת הגדוֹלה והמאירה? כּלוּם אין להגיע אליה אלא דרך עץ־התליה? ודרך אחרת אין? אין?

בּנפש קניטה נכנס אל חדרוֹ וכקטוּע רגלים התנפּל על מיטתוֹ. תוֹך כּדי שכיבתוֹ חש בּריח של טחב. הגבּיה את ראשוֹ וראה, לאוֹר המנוֹרה שעמדה דלוּקה וחיכּתה לבוֹאוֹ, שקרקע החדר שטוֹף מלפני שעה קלה ועדיין עמד בּרטיבוּתוֹ. אגב ראה גם וילאוֹת לבנים חדשים על החלוֹן, וּמפּוֹת לבנוֹת חדשוֹת על השוּלחן ועל השידה. על השוּלחן היה מוּטל תל קטן של לבנים שזה עתה יצא מתחת המגהץ. חיים חייך מתוֹך מחשבה על פּרילי שטרחה כּאן בּשבילוֹ. נכנסה הנערה עם ספל חלב ועל גבי הספל פּרוּסת לחם עם חמאה. המטפּחת האדוּמה שבּראשה היתה שמוּטה בּּמקצת ועל מצחה נפלוּ קווּצוֹת שחוֹרוֹת וּסתוּרוֹת. שרווּליה היוּ מוּפשלים עד למרפּקיה, ידיה – רטוּבּוֹת, ואף שׂמלתה מלפניה – רטוּבּה. כּנראה עסוּקה היתה בּכביסה.

–מה שלוֹמך, חיים? – שאלה.

– שלוֹמי טוֹב. אבל עייף אני.

– לפי שעה, סעד את לבּך בּזאת, עד שנכין את פּת־הערבית. טוֹב שתנוּח קצת.

ישב, נטל את פּרוּסת הלחם ועד שנשך ממנה נזכּר וקרא:

– פּרילי! המתיני, מה עשׂית? נתת שיעוּרי־הוֹראה לתלמידי?

הנערה נתבּלבּלה, הסמיקה ושתקה.

– למה עשׂית זאת?

מתוֹך נעימת קוֹלוֹ שמעה שהוּא מתרעם עליה, נתערבּבה עליה דעתה יוֹתר ומילמלה:

– חוֹששת הייתי שמא התלמידים לא יסכּימו להמתין זמן מרוּבּה עד שתחלים… שמא יבקשוּ להם מוֹרה אחר ואתה תצטרך לחזר על תלמידים אחרים…

– תוֹדה על דאגתך לי. הילך שׂכר עבוֹדתך! – והוּא שפך על הכּסא שעמד בּסמוּך אצלוֹ את כּל הממוֹן שקיבּל מן התלמידים.

– אבל לא… לא… הרי זה שלך… לא עלה על דעתי… לא בּשביל כּך עשׂיתי זאת…

– בּבקשה ממך, איני אוֹהב לשמוֹע שטוּיוֹת. מהרי וּטלי את זאת. איני מחוּיב לשמוֹר אתי את ממוֹנך. – דיבּר בּקוֹל גוֹזר וקשה.

– אבל הממוֹן אינוֹ שלי. – ניסתה להתנגד.

– ושל מי הוּא? – קרא בכעס.

פּרילי נבהלה מקוֹלוֹ. עשׂתה כמצוּוה עליה, ונתכּוֹפפה לאסוֹף בּחָפנה את המטבּעוֹת. ואז ראה על לחייה טיפּין של דמעוֹת נוֹצצוֹת לאוֹר המנוֹרה.

– למה את בּוֹכה, טיפּשוֹנת? – שאל אוֹתה.

– איני רוֹצה בּממוֹן הזה. אשליכוֹ החוּצה. – קראה מרוּגזת.

– שוּב מדבּרת שטוּיוֹת. אם אינך יוֹדעת מה לעשׂוֹת בּממוֹנך, מסרי אוֹתוֹ לקוּפה הלאוּמית שלנוּ. הרי זה יהיה מעשׂה מוֹעיל יוֹתר מלהשליכוֹ בּחוּץ.

ההצעה הזאת הפיסה את דעתה בּמקצת ורטנה:

– מוּטב… אם רצוֹנך בּכך…

– את כּוֹעסת עלי, פּרילי? את יוֹדעת, נאמתי היוֹם לפני פּוֹעלים. הייתי יגע וּמרוּגז קצת. אבל אין את צריכה לכעוֹס עלי. נוּ־נוּ! סלחי לי ושוּב נהיה ידידים טוֹבים. טוֹב? מסכּימה? זקפי את פּניך וצחקי קצת כּלפי… צחקי, פּרילי, קצת ואז אֵדע שאין בּלבּך עלי… כּך! כּך! כּך אהבתיך, פּרילי!.. המתיני, הרי שכחתי את המטפּחת… אח, כּמה אני מפוּזר! מה דעתך על זאת?

הוֹציא את מטפּחת עם הסמלים מתוֹך כּיסוֹ ופרשׂ אוֹתה על המיטה.

פּרילי נדהמה בּתחילה ולא יכלה לפצוֹת פּיה מרוֹב התפעלוּת. פּיכּרה את ידיה על לבּה ועיניה הבריקוּ. ואחר מילמלה לעצמה:

– מה זאת? למי זאת?.. איזה יוֹפי! איזה יוֹפי! וּסמלים בּקצווֹת… נחמד!

מישמשה קצת בּראשי אצבּעוֹתיה, ולחשה כּמבינה בּענינים אלה:

– הרי זה משי… משי טהוֹר…

– פּרילי! זה בּשבילך. המטפּחת הזאת מוּבטחני שתהא הוֹלמת אוֹתך.

– בּשבילי? לא, אי אפשר! אתה צוֹחק…

פּניה הוּצפוּ סוֹמק עז. חיים עטף בּמטפּחת את כּתפי הנערה, והפּיפין ירדוּ עד לקרקע.

– איזה יוֹפי! – קרא חיים עם שהוּא מחַקה את קריאת התפּעלוּתה של הנערה.

– מה אתה עוֹשׂה? כּוּלי מלוּכלכת…

–אבל חמוּדה.

– עכשיו אתה מפטפּט שטוּיוֹת. – וּפניה שוּב נתלהטוּ בּארגמן – תוֹדה לך, חיים! איני יוֹדעת למה עשׂית זאת. הרי זה בּוַדאי יקר מאד. אבל תוֹדה לך. אלך ואַראֶה לאמא…

והיא פּרצה עם המטפּחת מן החדר. לא הספּיקה לפסוֹע פסיעה אחת ונרתעה לאחוֹריה בּצווחת בּעתה: בּפּרוֹזדוֹר נתקלה בּאדם אחד שגישש בּאפלה ולא מצא את הדלת. כּיון שפּרילי קפצה נבעתת לתוֹך החדר, והדלת נשארה פּתוּחה, מיהר אוֹתוֹ אדם לעמוֹד בּפּתח ולדפּוֹק על הדלת מבּפנים וּבקוֹל אשה צעירה שאל:

– מוּתר?

זוֹ היתה אשה שצעיף שחוֹר וסמיך כּיסה את פּניה. היתה לבוּשה לא כּעניה ולא כּעשירה אבל בּפשטוּת מרוּבה. שתי ידיה היוּ טמוּנוֹת בּתוֹך ידוֹנית קאראקוּל קטנה. האשה בּעצמה נבעתה, כּנראה, מצווחתה של פּרילי, וּלפי שהפכה אליה את פּניה בּפּתח ניכּר היה שהיא מסתכּלת בּעינים בּוֹהוֹת בּנערה משוּנה זוֹ שלבוּשה כּמבשלת אוֹ כּכוֹבסת ועטוּפה בּמטפּחת שיריים כּתוּמה־בּהירה. פּרילי נזדרזה להעלם, והאשה נכנסה כּמתבּיישת אוֹ מהססת.

– שלוֹם, מר לאפּוּנר! – אמרה לאחר שננעלה מאחריה הדלת ונמצאה עוֹמדת לפני חיים לבדה – חוֹששתני שאני מפריעה. – הוֹסיפה עם שהפשילה את צעיפה על מצחה.

לפניו עמדה ואנדה בּרגר.

– מרת בּרגר! – קרא מתוֹך אפתעה – שלוֹם למרתי. אינה מפריעה כּל עיקר. בּבקשה ממנה, תשב נא.

לפניה היתה חַורוּרית חוֹלנית, כּמוֹ אחר מחלה ממוּשכת, ואיזוֹ ארשת של דכּאוֹן. נזכּר אוֹתה נערה נהדרה וּמזהירה בּיפיה שראה בּנשף יוֹם־הוּלדתה; כּמה היתה אז חיננית וחמוּדה עם הדמעוֹת בּעיניה כּשהוּשר שם בּמקהלה השיר הלאוּמי… עכשיו ראה לפניו נערה אחרת. לכאוֹרה לא נפגם יפיה הקוֹדם, ועם זאת דוֹמה כּאילוּ משהוּ דהה בּתוֹכה, כּאילוּ הוּעם בּה איזה זיו. בּלא להוֹציא את ידיה מתוֹך הידוֹנית, תלתה בּוֹ עיניה ולא דיבּרה דבר.

שתיקה של מבוּכה. זוֹ לוֹ הפעם הראשוֹנה שהוּא רוֹאה את הנערה בּחדרוֹ. מסתמא בּאה בּאיזוֹ שתדלנוּת, אוֹ קרוֹב יוֹתר שהיא בּצרה גדוֹלה וּבגלל כּן בּאה אצלוֹ. רצה לסייע אוֹתה, לפתוֹח לה, ושאל:

– מה שלוֹמה, מרת בּרגר?

– תוֹדה, מר לאפּוּנר! שלוֹמי טוֹב.

ושוּב שתיקה.

– שמעתי – ניסה שוּב – שאחיה בּמאסר. וכי יש תקוה שיֵצא בּקרוֹב?

משכה בּכתפיה:

– כּלוּם אני יוֹדעת? אבּא המסכן מתרוֹצץ מפּקיד אל פּקיד, בּכל מקוֹם מבטיחים לוֹ ודוֹחים אוֹתוֹ בּלך ושוב… אי אפשר לידע בּבירוּר כּמה זמן עוֹד יחזיקוּהוּ חבוּש, את בּנדיקט.

– אני משער כּמה צער ודאגה גוֹרם לכם המאסר הזה.

– מהמ…

פּתאוֹם הרתיעה על כּסאה, שחה אליו בּמחצית גוּפה וּבקוֹל כּהה, לא בּטוּח:

–מר לאפּוּנר…

– מרת בּרגר?

–בּאתי לשאלוֹ דבר־מה.

–לשרוּתה, מרת בּרגר!

– אנוּ כּאן לבדנוּ?

– אין איש שוֹמע. היא יכוֹלה לדבּר כּאשר עם לבּה.

– מוּטב… אדבּר… כּלוֹמר, בּאתי לשאוֹל רק דבר זה… מפּני מה מצא אדוֹני את ווֹלפזוֹן פּסוּל לתפקיד שאדוֹני חשב מתחילה להטיל עליו? מפּני מה חזר בּוֹ?

השאלה הדהימה אוֹתוֹ רגע אחד. אף־על־פי שקישתה מאד לדבּר, היה בּקוֹלה איזוֹ עזוּת שבּהחלטה. שתק.

– אדוֹני שוֹתק. אבל הלא אדוֹני לא יסרב להשיב לי…

– הגברת בּרגר שוֹאלת אוֹתי בּענין שאני חייב בּוֹ שתיקה. הרי הגברת מבינה…

– אבל זיגמ… אבל ווֹלפזוֹן גוּפוֹ אינוֹ ענין ממשלתי. מפּני מה נפסל?

לא הזדרז להשיב. רק בּחן אוֹתה בּעיניו. חורירוּתה הפכה ללוֹבן; שרירי פּניה נעשׂוּ מעוּוָתים־מתוּחים. עמדה וּבקוֹל רצוּץ דוֹבבה:

– אם כּן… אם כּן… אמת מה שמספּרים עליו? על ווֹלפזוֹן אין לסמוֹך?.. הוּא אינוֹ נאמן?.. ידוֹ עם אוֹיבינוּ, עם הרוּסים?

קפץ גם חיים מעל כּסאוֹ:

– אבל לא! לא! מי אמר את זאת? הרי זוֹ דיבּה רעה! איני יוֹדע מה מתרחש כּאן. היכן נעוּצה תחילתה של רשת זוֹ של שקרים ושל ליזה שאוֹרגים סביב השם הזה… האם יש כּאן אי־הבנה לבד שמצערת מאד, אוֹ איזוֹ כּוָנת רֶשע להזיק… אני מבטיח לה, מרת ברגר, שהסיבה היא אחרת, אחרת לגמרה…

– אחרת? לא זאת?

– בּהחלט!

פּתאוֹם כּאילוּ נקטעוּ רגליה: צנחה על הכּסא וכיסתה את פּניה בּשתי ידיה. אבל לכסוֹת את הדמעוֹת שזלגוּ עיניה לא יכלה; הוֹציאה מתוֹך הידוֹנית ממחטה לנגבן. חיים הפך את פּניו וּמיהר לסוּר אל החלוֹן.

יצאו שניוֹת מספּר בּדממה. ואחר עמדה, ואמרה:

– תוֹדה לוֹ, מר לאפּוּנר!

החזיר אליה את פּניו. עיניה הבריקוּ בּברק משוּנה, חוֹלני.

– אח, מר לאפּוּנר! – אמרה – אינוֹ יוֹדע מה שעבר עלי בּימים האלה…

“הן, רוֹאה אני את זאת בּפניך, חביבתי!” הירהר בּלבּוֹ ואמר:

– לא טוֹב כּשמתחיל מתמוֹטט בּנוּ האמוּן בּאדם הקרוֹב לנוּ.

פניה הוּצפו בּדם עד למצח. מיהרה ושילשלה את צעיפה.

– לא. בּלבּי לא התרוֹעע אמוּני בּווֹלפזוֹן אף לרגע. ואפילוּ היה אוֹמר לי אדוֹני אחרת ממה שאמר, הייתי מאמינה לווֹלפזוֹן ולא לאדוֹני…

– למה אם כּן בּאה אצלי?

– למה בּאתי? וכי יוֹדעת אני? חפצתי לבדוֹק את דיבּת בּני־האדם… וטוֹב עשׂיתי…

– אֵמוּן זה שֶמָרתי רוֹחשת אליו סימן טוֹב הוּא לוֹ.

– הלא אני יוֹדעת אוֹתוֹ כּשם שאני יוֹדעת את עצמי. זה שנים שאנוּ מכּירים זה את זה.

– אם איני טוֹעה, זה הוּא שהכניס את הגברת בּתנוּעה הלאוּמית שלנוּ.

–הן, אדוֹני! הוּא השפּיע עלי ועל אחי.

– עוֹד גם על אחרים השפּיע, אני יוֹדע את זאת…

– אוֹה, מר לאפּוּנר! אני מכּירה לוֹ לווֹלפזוֹן טוֹבה גדוֹלה. הוּא נטע בּי את רגש המוֹלדת. מה הייתי בּלא זה? אפס! בּין הפּוֹלנים – יהוּדיה; בּין היהוּדים – זרה, “גוֹיה”־למחצה. מכּאן מנוּדה וּמכּאן רחוֹקה, ובכל מקוֹם בּזוּיה. בּאימה אני חוֹשבת, כּיצד הייתי יכוֹלה לחיוֹת בּחלל הריק שמסביבי וּבתוֹכי? ווֹלפזוֹן נתן לי מוֹלדת, וּמאז יש טעם לחיי. אדוֹני אמר אמת: על רבּים השפּיע בּרוּח זוֹ. ועכשיו… היאמין מר? הרי יש אנשים שנמנעים מלהשיב לוֹ שלוֹם! הוּא סבל, אוֹי, סבל מאד! וּביחוּד בימים הראשוֹנים, כּמוֹ ממהלוּמה כּבדה. הרוֹשם היה עמוֹק ואיוֹם. הוּא נשתנה מאד מאד… כּמעט היה לאחר… ואפשר שלא זה בּלבד השפּיע עליו. מוֹתוֹ של זאיוֹנטשיק זיעזע אוֹתוֹ…

– איזהוּ זאיוֹנטשיק?

– היה לנוּ מכּר אחד, זאיוֹנטשיק שמוֹ.. יוֹם אחד נמצא מוּטל דקוּר בּחוּץ, אצל פּתח בּיתוֹ.

לאפּוּנר פּילבּל בּעיניו:

– כּיצד! הרי… אימתי אירע הדבר הזה?

– זה כּבר. לפני שבוּעוֹת מספר. אמש אמר לי זיגמוּנד שאין לוֹ רשוּת לחיוֹת חיי בּטלה ושלוָה. החליט להתגייס לאחת הפלוּגוֹת הלוֹחמוֹת שלנוּ. הוּא אוֹמר שנסתלקה ממנו מנוחת נפשוֹ; שם, מקוה הוּא, ימצא את המנוחה לנפשוֹ…

– הרוֹאה גברתי עד היכן פּאטריוֹטיוּתוֹ של אדם זה מגעת?

שוּב הוֹציאה את ממחטתה מתוֹך הידוֹנית והתחילה מנגבת עיניה וּמקנחת את חָטמה. היה דוֹמה עליו שהיא מתיפּחת כּבוּשוֹת. הניח את ידוֹ על כּתפה ואמר:

– תרָגע נא, מרת ברגר! הערב אבקר את ווֹלפזוֹן; אשתדל למצוֹא הזדמנוּת לטייל עמוֹ בּרחוֹב אוֹ להוֹפיע עמוֹ בּאסיפת עם, ואפשר שאמצא לוֹ איזוֹ עבוֹדה… וזה ישׂים קץ, כּפי שאני מקוה, לכל לשוֹן־הרע ולדברי הרינוּן.

– תוֹדה, מר לאפּוּנר!

– אגב, מי הוא זה האדוֹן דבוֹשיק?

הנערה הרתיעה בּכל גוּפה לשמע השם הזה:

– למה הוּא שוֹאל?

– כּמדוּמני ששמוֹ של האדוֹן הזה מעוֹרב בּכל ההיסטוֹריה המגוּנה הזאת. וכי הכּירוּ שניהם זה את זה?

– הן, אדוֹני… שלוֹם!

וּבפסיעוֹת מהירוֹת נמלטה מן החדר.

 

פּרק ארבּעה־עשׂר    🔗

חביב היה על חיים לאפּוּנר בּיתו של הבּאנקיר ווֹלפזוֹן בּגלל העין הטוֹבה והפּנים המחַייכים של בּעל־הבּית, בּגלל אשתוֹ המזוּמנת תמיד להשפּיע עליך הרבּה מן הטוֹבה הגנוּזה בּלבּה וססיל בּתם הנבוֹנה ועדינת הנפש. חביבה היתה עליו דממת השלוָה השרוּיה בּחדרי הבּית הזה וּמחפּה כּמוֹ בּמעטה צמר רך את חיי יוֹם יוֹם הזוֹרמים שם מתוּנים מתוּנים בּבטחה וּבשלוֹם; דאגוֹת המשפּחה הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, המצוּיוֹת בּכל בּית בּישׂראל, צפוּנוֻת מתחת למעטה השקט וּמעוֹלם אינן מבצבצוֹת למעלה…

הערב מצא חיים שינוּי גדוֹל בּבּית. לא היוּ עוֹד בּוֹ הדממה והשקט הקוֹדמים. בּחדרים התרוֹצצוּ והשתוֹבבו שני נכדי ווֹלפזוֹן, שרעשוּ, צעקוּ, דפקוּ בּדלתוֹת, הזיזוּ כּסאוֹת; יש שגם כּלי חרסינה אוֹ זכוּכית נוֹפל פּתאוֹם ונשבּר בּרעש… בּחדר־האוֹכל מצא את שׂרה־דבוֹרה ישוּבה בּמקוֹמה הרגיל ועסוּקה בּמלאכת הסריגה הנצחית שלה. לא הרחק ממנה ישב אדוֹן אחד בהיר־שׂערוֹת, כּבן שלוֹשים וחמש, וקרא בּעתוֹן. הזקנה הבּיטה אל לאפּוּנר מעל משקפיה. בּרגע הראשוֹן כּאילוּ לא הכּירה אוֹתוֹ, וּמיד לאחר מכּן פּרצה קריאת שׂמחה מפּיה:

– מר לאפּוּנר! הוּא בּריא כּבר? בּרוּך השם… כּל כּך דאגנוּ לוֹ. הלא כּמעט שהיה בּן “העוֹלם ההוּא”…

– כּנראה לא היה שם צוֹרך בּי והשאירוּני בּעוֹלם הזה. – השיב לאפּוּנר.

– עמדה לוֹ למר זכוּת אבות. בּבקשה, יֵשב מר. ססיל תשׂמח מאד לראוֹתוֹ. כּבוֹדוֹ מכּיר את האדם הזה? הלא קרוֹבים אתם… בּעלה של ססיל.. זליג… בּן קוֹבנה אף הוּא…

זליג עמד והוֹשיט לוֹ את ידוֹ. זה היה אדם הדוּר בּלבוּשוֹ, בּעל גוּף מסוּרבּל עם כּרס בּוֹלטת. לא עשׂה רוֹשם נעים על חיים. פּניו העגוּלוֹת והשמנוֻת לא הפיקוּ בּינה יתרה, אבל בּתנוּעוֹתיו המתוּנוֹת וּבראשוֹ המוּפשל קצת לאחוֹר היה משׂוֹבע־הרצוֹן ומן הבּטחוֹן בּעצמוֹ.

– שמו של מר חיים… – אמר זליג עם שהוּא משתדל לזכּוֹר נשכּחוֹת – חיים… דוֹמני שאני זוֹכר את מר מקטנוּתוֹ. היה מן ה“חטוּפים”, לא? זוֹכרני ילד אחד שהיה נגרר אחר הדוֹדה זלאטה, שניהלה איזוֹ אחוּזה הסמוּכה לקוֹבנה… אבל אז, בּאוֹתם הימים שאני ראיתיו, כּבר יצאה הדוֹדה זלאטה מן האחוּזה. כּמה זמן עבר מאז? עשׂר שנים? לא, יוֹתר. זוֹכרני ילד חיור עם פּיאוֹת ארוּכוֹת…

התחיל זליג מספּר זכרוֹנוֹת מן הימים ההם בּקוֹבנה, היאך הוּא, זליג, היה קוֹרא בּסתר מאביו ספרי השׂכּלה… דייר משוּנה היה בּביתם, יוֹסיל שמוֹ, אף הוּא איזה קרוֻב שלמד בּגימנסיה, וזליג היה מתקנא בּוֹ, וגוֹנב מחדרוֹ ספרי השׂכּלה… היאך גירש אביו את הדוֹדה זלאטה מבּיתוֹ על שהסכּימה שהיתוֹמ’ל… כּך היה מר לאפּוּנר קרוּי אז בּפי בּני הבּית… שהיתוֹמ’ל יִלמד בּ“שקוֹלאֶס”⁸ של הגוֹיים. לא ידעה המסכּנה מה לעשׂוֹת בּיתוֹמ’ל שהשליכוּ עליה…

– כּן – אמר חיים – אז היה מצב אחי ואחוֹתי לא טוֹב… אבל הדוֹדה זלאטה שׂכרה בּכל זאת מלמד שילמדני תוֹרה.

– ואוֹתוֹ מלמד לא עשׂה אוֹתוֹ לגדוֹל בּישׂראל, כּנראה?

– לא אוּכל להתפּאר בּזאת. לא אהבתי את הלימוּדים הללוּ.

– ואתה, זליג, – שאלה פּתאוֹם שׂרה־דבוֹרה – כּלוּם מזדמן לך פּעם לפתוֹח גמרא?

– בּקוּרסק גמרא? וכי מה סבוּרה חמוֹתי, שמא אנוּ יוֹשבים שם בּבטלה? עתים אין פּנאי לעיין אפילוּ בּעתוֹן.

– מסתמא כּבר הספּקת לשכּוֹח הכּל…

– גירסא דינקוּתא אינה משתכּחת. אני מקוה שאוּכל עוֹד למצוֹא את ידי ורגלי בּאיזוֹ סוּגיה.

– הן, הן… ללמוֹד קשה, לשכּוֹח קל, אָח־אָח… נאנחה הזקנה בּלא שהגבּיהה את ראשה ממלאכתה.

זה שנים רבּוֹת שהיא נאנחת כּך בּינה־לבין־עצמה, עד שהאנחה נעשׂתה לה להרגל. בּשעה שנישׂאה לבּעלה ידעה שהיא נישׂאת לבחוּר בּן־תוֹרה וירא־שמים, מעוֹרב עם הבּריוֹת וּבקי בּהויוֹת־העוֹלם. מעט מעט דחקוּ הויוֹת־העוֻלם את יִראת־השמים, וה“בּיכלאָך” דחקוּ את ה“ספרים” הקדוֹשים. והש“ס בּכריכוֹת העוֹר היקרוֹת שבּעלה קיבּל מאביה ז”ל מתנת־דרשה לחתוּנתם, עוֹמדים בּארוֹן, וזה כּבר שאין איש מעיין בּהם. הלב כּוֹאב ממש מעלבּוֹנה של תוֹרה. אף את צילה השׂיאוּ לבן־תוֹרה וירא־שמים והסוֹף? שוּב אוֹתוֹ הסוֹף… וּבנוֹגע ליראת־השמים שם, על דעתה, כּשהיא רוֹאה את נכדיה… שקצים קטנים… אבל שׂרה־דבוֹרה אינה מתמרדת ואינה צוֹוחת: ס’טייטש, והאידיש־קייט שלכם היכן היא?" הויוֹת־העוֹלם חזקוֹת, כּנראה, מן האידישקייט… וּמה כּוֹחה של אשה פּשוּטה כּמותה להלחם כּנגדן? מי יאמר “קדיש” אחריה? היזכּוֹר מי להדליק נר בּיום ה“יארצייט” שלה?.. פּעמים היא נבהלת כּשהיא רוֹאה פּתאוֹם את עצמה זרה בּין בּני־בּיתה של עצמה, עוֹלמם אינוֹ עוֹלמה. עמה מדבּרים הכּל בּ“מאמע־לשוֹן”⁹, ואף־על־פּי־כן יש שאינה מבינה מה הם שׂחים. כּאילוּ מעוֹלם אחר בּאוּ. עוֹלמה שלה, עוֹלמם של אבּא ואמא, של סבא וסבתה, של כּל אוֹתם היהוּדים מעיירתה, שוֹקע, שוקע – ואין מציל… ועל כּן היא נאנחת כּל ימיה בּינה־לבין־עצמה, עד שהאנחה נעשׂתה לה לטבע שני.

נכנסה ססיל, עם שהיא גוֹמרת לפרוֹף את חוּלצתה, לאחר שהיניקה את הילדה. דוֹמה היה על לאפּוּנר שהאשה הצעירה הזאת עוֹד השמינה בּמשך השבוּעוֹת שלא ראה אוֹתה. היתה פּוֹסעת פּסיעוֹת רכּוֹת וּכבדוֹת, והוּא תמה עליה כּמה היא הוֹלכת ונעשׂית דוֹמה לאמה. אלא יחד עם זאת כּאילוּ נתוַספוּ לה בּינת־חיים ורוֹך־מזג שתמיד היוּ משוּכים על פּניּה נטוּלי היוֹפי… היא שׂמחה מאד לראוֹתוֹ ישוּב אל שוּלחנם. לחצה בּחוֹם את ידוֹ, והוּא נשק על ידה בּרגש.

– הא, מנהג פּוֹלני זה לנשק ידי אשה! – רטן זליג לתוֹך עתוֹנוֹ – אצלנוּ הרוּסים אין נוֹהגים כּך.

ססיל גיחכה ושאלה:

– בּקוּרסק “שלנוּ” אין נוֹהגים כּך?

וּמיד פנתה אל חיים והתחילה שוֹאלת אוֹתוֹ על מחלתוֹ ועל הרגשת־עצמוֹ בּשעה זוֹ. שלוֹש פּעמים הלכה לבקרוֹ בּשעת מחלתוֹ. אבל בעל־הבית שלוֹ… בּר־נש משוּנה, מצחיק… טוֹב־לב? יִתכן. אבל בּשוּם פּנים לא היה נוֹתן לה להכּנס אצלו. כּל פּעם היה לוֹחש לה מתוֹך רגש של איזוֹ יראַת־רוֹממות כשהוא מסוֹכך בּכפּוֹ על פיו: “אי אפשר! שם יוֹשבת נסיכה… אין דעת הנסיכה נוֹחה כּשבּאים אצל החוֹלה”… נוּ, מי יוּכל לעמוֹד בּפני נסיכה? מימיה לא היה לה הכּבוֹד להיוֹת בּמחיצתןּ של נסיכוֹת. מאז לבּה מלא רחשי כּבוֹד אל מר לאפּוּנר, ואף אל עצמה, שמכּירה אדם שמכּיר נסיכוֹת…

בּעוֹד היא מדבּרת כּך בּלגלוּג, נפתחה הדלת בּרעש ואל החדר פּרצוּ שני נערים שגררוּ כּסא מוּשכּב על גבּוֹ. אחד כּבן שש היה ישוּב על גב הכּסא, והשני כּבן חמש דחף אוֹתוֹ מאחריו בּכרעיו.

– מה זאת? – קרא האב בּזעם – איזה משׂחק חדש המצאתם?

– אנוּ נוֹסעים בּמזחלת… אל הסבתה אנוּ נוֹסעים.

– להחזיר מיד את הכּסא אל מקוֹמוֹ! – גזר האב.

– אינך מכּיר את השוֹדדים שלי? – שאלה ססיל את לאפּוּנר – הניחוּ, ילדים, את הכּסא! אתם מגרדים את הרצפּה המדוּנגת. בּוֹאוּ ואִמרוּ שלוֹם לאוֹרח.

הילדים העמידוּ את הכּסא בּלא רצוֹן על כּרעיו ונתקרבוּ אצל לאפּוּנר. הגדוֹל, בּסבר פּנים גלוּיוֹת, מעוּדנוֹת וּמפוּנקוֹת הוֹשיט לוֹ את היד וּבעזוּת אמר: “שלוֹם!” והשני, חיור, צנוּם, עם מבּט חשדני מתחת למצח, הוֹשיט אף הוּא את ידוֹ, אבל בּשתיקה.

– זה מישה – אמרה האֵם על הגדוֹל – וזה השני, שמוֹ מארק; הלזה אצלנוּ שתקן וזעוּם. מפּני מה לא בּירכת לשלוֹם כיאות?

– שלוֹם! – נענה לה הקטן בּריטוּן כּשהוּא מרוֹפף בּעיניו לצדדים.

– מישה, מארק… – ריטנה הזקנה בּפני עצמה – וכי אלה הם שמוֹתיהם של ילדי ישׂראל? מה יש להתבּייש בּשמוֹ של סבם משה עליו השלוֹם, שהיה סוֹחר מכוּבּד על הבּריות וּבעל צדקה גדוֹל, ור' מרדכי דוֹדם ז"ל אף הוּא יהודי נאה היה וגדוֹל בּתוֹרה. אילוּ שמעוּ הם היאך שינוּ את שמוֹתיהם לשמוֹת של גוֹיים, היו מתהפּכים בּקבר…

מארק הזעוּם לא נתן לה לסיים את דבריה. נתקרב אצלה, גיפּף את ערפּה ולחש לה על אזנה, עם שהוּא סוֹכך בּשתי כּפּיו על פּיו כּדי שקוֹלוֹ לא יִשָמע. הזקנה שמעה, שמעה בּחיוּך של חיבּה, סוֹף גיפּפה אוֹתוֹ, נשקה לו ואמרה בְּאידיש:

– אה, זהבי! אילוּ יכוֹלתי לשמוֹע את לשוֹנך… אמוֹר לאמך מה אתה רוֹצה.

הקטן התחיל מתרגז. אף הוּא לא הבין מה הסבתה שׂחה לוֹ, ושוּב התחיל לוֹחש לה על אזנה בּמפגיע.

– הרף מהסבתה, מארק! – נתערבה האם לעזרתם – אמוֹר לי מה רצוֹנך.

– הוּא רוֹצה מן הסוּכּריוֹת שהסבתה נתנה לנוּ בּבּוֹקר. הסבּיר מישה.

– שוּב סוּכּריוֹת! – העיר האב בּתרעוֹמת – רק מפנקים אוֹתם וּמקלקלים את קיבוֹתיהם.

– לא, ילדים! – אמרה האם – עוֹד מעט נאכל פּת־ערבית. אחר כּך תקבּלוּ. עכשיו הסתלקוּ מכּאן. לכוּ אל הדוֹד זיגמוּנד. הוּא בּוַדאי בּחדרוֹ.

– מוּטב, – הסכּים מישה – אבל אל הדוֹד נסע ולא נלך בּרגל.

– מה משמע “תסעוּ”?

– נסע על הכּסא.

ססיל ולאפּוּנר צחקוּ. האב חייך מאוֹנס. והילדים לא המתינוּ להסכּמת האם, התנפּלו על הכּסא, השכּיבוּהוּ. האחד שרק, השני קישקש כּביכוֻל בּלשוֹנוֹ: דין… דין… דין… ונעלמוּ בּפּתח שבֹּו נכנסוּ.

– אם נשהה כּאן עוֹד חוֹדש, עלוּלים הילדים להתקלקל בּמידה שלא תהיה להם עוֹד תקנה. – אמר זליג רוּסית, כּדי שהזקנה לא תבין.

– מה אתה רוֹצה מן הילדים. – השיבה ססיל – איני רוֹאה בּהם שוּם קלקוּל. הם ילדים כּמוֹ כּל הילדים.

– פּשיטא שאין את רוֹאה. כּל היוֹם רוֹעשים והוֹפכים את העוֹלם. כּל היוֹם סוּכּריוֹת וכל מיני טינוֹפת מתוּקה.

– הרי הם רק ילדים. הם זקוּקים לתנוּעה כּמוֹ לאויר. וּמה יעשׂוּ ולא ישתוֹבבוּ? שמא יקראוּ כּמוֹך עתוֹנים? חברים אין להם כאן.

– מפני מה אין אַת מטיילת עמהם?

–אֶת זאת יכוֹל אתה לעשׂוֹת, הוֹאיל ואתה יוֹשב בּטל כּל היוֹם. הרי יוֹדע אתה כּמה קשה עלי ההליכה. אחרי מחצית שעה של הליכה, רגלי נהפּכות לבקיעי־עץ. זיגמוּנד ניסה פּעם לצאת עמהם לטייל, אבל לא נעים לוֹ להשׂיח עמהם רוּסית. הקטנים אינם יוֹדעים פּוֹליטיקה וּמפטפטים בּרוּסית שלהם דוקא בּקוֹל רם.

– וּמפּני מה לא ידבּרוּ בּקוֹל רם רוּסית? כּלוּם בּוּשה היא להם?

– בּוּשה לאו דוקא. אבל בּרחוֹבוֹת וארשה בּימים האלה… הלא תבין מאליך שאין זה נוֹח בּיוֹתר.

– יוֹרק אני על תעלוּלי הפּוֹלנים… פהחַה! משׂחק ילדים…

– אתה יוֹרק… חבל שדבר זה אינוֹ ידוּע לפּוֹלנים, שכּן אין הם יוֹרקים כּלל וּכלל. לדידם הענין הוּא חמוּר מאד. ואי אפשר לידע…

– שטוּיות, ססיל! “אי אפשר לידע”!.. וכי עוֹלה על דעתך שפּוֹלין עשׂוּיה לנַצח בּ“מלחמה” זו? מה זאת פּוֹלין? פּשפּש… פּשפּש נגד ענק!

– ענק אוֹ לאו. ואילוּ פּוֹלין שוֹאפת לשבּוֹר את העוֹל מעל צוארה. הם רוֹצים להיוֹת בּני־חוֹרין, וּלכך לא נעים להם לשמוֹע בּרחוֹב את לשוֹן האוֹיב.

– ואני אוֹמר לך, לירוֹק צריכים על כּל השטוּיוֹת שלהם.

– שמע, זליג! – אמרה בּקוֹל שקט מאד, שנשמע מתוֹכוֹ רוֹגז כּבוֱש – בּכלל אין זה מן המידה לירוֹק, וּביחוּד על דבר שחשוּב ונכבּד על בּני־אדם. על כּל דבר שאינוֹ לפי רוּחך אתה יוֹרק. יוֹתר מדי יוֹרק…

בּשעה שססיל נישׂאה לזליג היתה היא המשׂכּלת וּבעלת ההשקפוֹת המוֹדרניוֹת, והוּא – בּחוּר־ישיבה צנוּע וּביישן, בּלא כּל השׂכּלה. העלמה ווֹלפזוֹן היתה לוֹ אז כּקו־אוֹר, כּחזוֹן־קסם; לקח אוֹתה לאשה כּמי שפּוֹשט יד אל פּיִס גדוֹל. בּשנים הראשוֹנוֹת היתה ססיל מלמדתוֹ ומדריכתוּ בּכל דבר, והוּא היה שוֹמע לה כּתלמיד שוֹמע לרבוֹ, בּכניעה וּבצמאוֹן, מתוֹך יִראת־כּבוֹד גדוֹלה. לא נקף אצבּע אלא אם כּן שאל בּעצתה תחילה. לימים לאחר שנכנס לעסקי חמיו ואחר כּך עשׂה עסקים לעצמוֹ והצליח, וּביחוּד לאחר שסוּפח למשׂרה גבוֹהה בּבנין מסילת־הבּרזל מוֹסקבה־קוּרסק־וארשה, סמכוּתה של אשתוֹ, בּינתה והשׂכּלתה התחילוּ מדכּאוֹת אוֹתוֹ. צמחוּ לוֹ כּנפים והתחיל זוֹקף עליה חָטמוֹ וּמראה לה שאינוֹ קוֹטל קנים, וכל שכּרסוֹ היתה הוֹלכת וּמתבלטת ומתעגלת, היה הוא מתרברב ומתיהר יוֹתר. ססיל ראתה את השינוּי ההוֹלך וּמתהווה בּבעלה תחילה בּחיוּך של קוֹרת־רוּח, כּמוֹת שרוֹאים נער שדעתוֹ מתבּגרת וּמתאוֹששת עליו. סוֹף התחילה התרברבוּת זוֹ מקניטה אוֹתה. אבל וַתרנית מטבעה, כּמוֹ אביה, לא הקפּידה ונמנעה מניצוּחי־דברים. הפּעם יצאה קצת מגדרה, ולאפּוּנר מצא שמן הראוּי לוֹ להתרחק.

–כּלוּם זיגמוּנד בּבּית? הייתי רוֹצה לראוֹתוֹ.

הזקנה השיבה לוֹ שבּנה כּלוּא כּל הימים בּחדרוֹ ואינוֹ יוֹצא מפּתח הבּית, והבּת מצאה מקוֹם להתלוֹצץ על אמה: האֵל הטוֹב אינוֹ שוֹכח את אמא וּממציא לה תמיד דאגוֹת חדשוֹת. אם זונדלי שלה שוֹהה זמן מרוּבּה חוּץ לבּית – מי יודֵע אם לא חבשוּ אוֹתוֹ בּבית־האסוּרים; ואם זוּנדלי יוֹשב בּבּית – מי יוֹדע אם ישיבה זוֹ לא תזיק חלילה לבריאוּתוֹ… הכּלל: בּרוּך השם שבּדאגוֹת אין מחסוֹר.

עמד לאפּוּנר והלך להקיש על דלת חדרוֹ של זיגמוּנד. זה היה חדר מרוּוח וּמפוֹאר בּכלים נאים ויקרים: שטיחים, תמוּנוֹת, אגרטלי פּרחים, ספרים, פּסל וֶנוּס גדוֹל משיש לבן. בּאויר צף ערפל כּחלחל מעשן סיגריוֹת. הוּא מצא את זיגמוּנד יוֹשב בּתוֹך כּוּרסת עוֹר גדוֹלה; מישה תלוּי על גבּוֹ מאחוֹריו וּמארק בּין בּרכּיו. לפניהם היה פּתוּח ספר גדוֹל עם תמוּנוֹת, והוּא מסבּירן לילדים. הללוּ, שקוּעים בּתמוּנוֹת, האזינוּ לדבריו בּכוָנת־הלב. הוּא דיבּר בּקוֹל נמוּך וּמתוּן וּבפניו איזוֹ קוֹרת־רוּח מיוּחדת, אבהית. מכּיון שראה את לאפּוּנר, ניער מעליו את הילדים ועמד ליתן לוֹ שלוֹם, הזמינוֹ לישב והוּא גוּפוֹ חזר אל כּוּרסתוֹ.

– רוֹאה אני – אמר לאפּוּנר – שאין מר משתעמם בּחברה עליזה זוֹ.

– כּלל וּכלל לא. הם כּבר מתחילים לשמוֹע קצת פּוֹלנית. הנה אני מסבּיר להם את התמוּנוֹת בּפּוֹלנית, והם מתרגמים לי את דברי בּרוּסית. מישקה זה יוֹדע כּבר אפילוּ לקרוֹא. אילו היתה לי שהוּת הייתי הוֹפך את שני המוֹסקאלים הללוּ לפּוֹלנים טוֹבים על אפּוֹ ועל חמתוֹ של אביהם. חבריה! – פּנה אל הילדים – נַראה לאדוֹן הזה את ידיעתכם המרוּבּה בּפּוֹלנית. הביאוּ את לוּחוֹת־השחם שלכם. הווּ יוֹשבים וּמקשיבים בּכוֹבד־ראש, ולא להשתוֹבב…

הילדים פּרצוּ בּצחוֹק גדוֹל, מפּני שדוֹדם סירס את המלה הפּוֹלנית “להשתוֹבב” על־ידי שהגה אוֹתה בּמלעיל ונתקבּלה על אוֹזן ה“מוֹסקאלים” מלה רוּסית שהוֹראתה “להוֹכיח”. ראה זיגמוּנד את טעוּתוֹ וצחק יחד עמהם. "אה, דם כּלבים! – פּנה אל לאפּוּנר – אין מר יוֹדע אֵילוּ מלאכי חבּלה הם אלה. וּביחוּד הקטן. שתקן זה מאוֹת שדים גנוּזים בּוֹ… חבריה! מי יִמנה עד עשׂרים בּפּוֹלנית? אל תצעקוּ כך שניהם יחד! אתה, מישקה, עד עשׂר, והוּא מעשׂר עד עשׂרים. טוֹב?

חיים האזין והתבּוֹנן כּל הזמן אל זיגמוּנד. התמיהוּ אוֹתוֹ מאד חיבּתוֹ אל הילדים, קוֹרת־רוּחוֹ והתענינוּתוֹ המרוּבּה בּהם.

זיגמוּנד התעייף סוֹף־סוֹף, ואפשר רצה לישב בּיחידוּת עם לאפּוּנר.

– לפי שעה, דייכם! – קרא – ועכשיו מהרוּ והסתלקוּ מכּאן! עוּשוּ! חוּשוּ! עוּפוּ מכּאן, שדים משחת! הש… הש… – זירז אוֹתם כּמוֹת שמגרשים כּלבלבים קטנים.

משנסתלקוּ הילדים, ישבוּ שניהם זה כּנגד זה ושתקוּ שעה קלה, לאפּוּנר ראה איך מעט מעט נעלמת מעל פּני זיגמוּנד, כּמוֹ מַסוה, ארשת בּדיחוּת־הדעת וקוֹרת־הרוּח, וּבמקוֹמה בּאה ונקשרת אליהם עננה של הרהוּרים כּבדים. דוֹמה ששכח אפילוּ את מציאוּתוֹ של חיים עמוֹ בּחדר.

– שמעתי על מר נפלאוֹת. – אמר לאפּוּנר.

זיגמוּנד הרתיע על כּסאוֹ ונתן בּוֹ עינים שוֹאלוֹת.

– אמרוּ לי שמר נעשׂה בּזמן האחרוֹן ליוֹשב־בּית.

– מאוֹנס, מר לאפּוּנר! –השיב הלזה בּחיוּך – מאחר שננעלוֹת בּפנַי דלתי הבּתים שהייתי יוֹצא ונכנס לשם. אגב, פּסק בּי גם כּוֹח המשיכה אל החוּץ. אני אוֹרח אצל עצמי.

– וּמה עוֹשׂה מר כּאן כּל הימים “אצל עצמוֹ”? עם הילדים?

– לא. יש לי גם ענין אחר. – ושוּב חייך – אני בּוֹדק את ה“אינואֶנטר” הפּנימי שלי. זה לא קל.

– וּמה העלָה בּבדיקתוֹ זוֹ?

– לצערי, מצאתיו חסר.

לא נוֹח היה לוֹ ללאפּוּנר לשמוֹע התגלוּת־לב פּתאוֹמית זוֹ.

– מר ווֹלפזוֹן! מאימתי… הדלתים הנעוּלוֹת? – שאל.

אינני זוֹכר יפה. כּמדוּמני, מיד אחרי פּגישתנוּ בּמסעדת יאנוּש.

– אף אלי הגיעוּ דברים על דיבּוֹת ורינוּן שאין להם שחר. כּדי לשׂים להם קץ החלטתי למצוֹא לוֹ איזה תפקיד ציבּוּרי…

זיגמוּנד ניענע ראשוֹ: לאו, לאו.

– למה?

– החלטתי להתגייס אל אחת הפּלוּגוֹת הלוֹחמוֹת שלנוּ, כּחייל פּשוּט.

– כּחייל פּשוּט דוקא! למה הוּא עוּשׂה את זאת?

בּפניו של זיגמוּנד ניצנצה פּתאוֹם, מבּעד לענן ההרהוּרים, בּת־הצחוֹק הליצנית הרגילה שלוֹ:

– יוֹתר מדי נצטבּר חֵלב על גוּפי. רצוֹני להפחית קצת ממשקלי.

– יעזוֹב מר את ליצנוּתוֹ. וכי שקל יפה בּדעתוֹ מה הם חיי פּלוּגוֹתינוּ הלוֹחמוֹת? כּלוּם יוּכל לעמוֹד בּהם?

– אם לא אוּכל לעמוֹד, קרוֹב הדבר שאֶפּוֹל.

– מר ווֹלפזוֹן, איני מבין…

–מה יש כּאן להבין! – קרא. פּניו הפכוּ שוּב חמוּרים. מעל עינוֻ הימנית נחרש פּתאוֹם קמט עמוֹק ששיוָה לוֹ ארשת משוּנה – כּשאנשים מפרכּסים וּמתפּתלים בּבוֹר מחשכּים עמוֹק… ואני עוֹמד למעלה, בּאויר וּבחַמה, וּמסתכּל. כּמה זמן אוּכל לעמוֹד עוֹד כֱך, מלמעלה?.. כּלוּם אינוֹ מבין שזה מגוּנה? סוֹף־סוֹף חייב אדם להתבּייש ולירד אל אוֹתם שלמטה…

רגע אחד נבעת חיים מארשת פּניו וּמדבריו. הצליף עליו מבּט תמה: וכי שפוּיה דעתוֹ של אדם זה?

– אין אנוּ עשירים כּל כּך בּכוֹחוֹת אינטלקטוּאליים. תמָצא עבוֹדה גם בשביל מר. עבוֹדה מוֹעילה למוֹלדת, ושתצדיק אוֹתוֹ בּפני כּל הציבּוּר שלנוּ. – אמר לאפּוּנר והרגיש שדבריו אינם מן הענין.

– מה לי ולציבּוּר! – קרא במרירות של צער וכעס – אני רוֹצה להצדיק את עצמי בּפני עצמי… עלי להצדיק את כּל חיי בּפני עצמי. כּלוּם אינכם מבינים את זאת, אלוֹהי!..

– אני מבין… כּלוֹמר, אני משתדל להבין. אבל יסלח לי מר… אני מדבּר אליו כּידיד. הוּא גדוֹל ממני בּשנים וּמשהוּ אני חייב לוֹ. יש שבּהשפּעת איזה רגש ידוּע, איזוֹ חוָיה עזה בּא מיטמוּט פּנימי… ואז הרגש הוּא הקוֹבע את החלטוֹתינוּ. הרגש לא תמיד הוּא יוֹעץ טוֹב. אנוּ שוֹכחים לשאוֹל את עצמנוּ אם יש לנוּ רשוּת לילך בּדרך שהרגש הנסער שוֹלח אוֹתנוּ. אבל מחוֹבתנוּ לשאוֹל זאת…

זיגמוּנד נזדקר ממוֹשבוֹ עד שהתרעשוּ כּל הקפיצים בּכּוּרסה. נעץ את שתי ידיו בּכיסי מכנסיו וּבפנים מעוּוָתים התיצב לפני לאפּוּנר, כּמוֹ לפני אוֹיב, ולא דיבּר עוֹד אלא צעק כּמוֹ מכּאב:

– רשוּת? על מה רשוּת לשאוֹל? ומי נתן לי רשוּת לחיוֹת כּמוֹת שחייתי עד עכשיו… בּבטלה, בּתפנוּקים, בּשׂוֹבע ונחת? אלוּ הן זכוּיוֹתי? יענה לי, בּבקשה ממנוּ, אם הוּא יוֹדע לענוֹת! בּזמן האחרוֹן שהיתי ימים רבּים בּפּראגה, בּסימטאוֹת מסריחוֹת וּבבתים דוֹמים לבתי־מחראוֹת וראיתי שם דברים שאינם עוֹלים כּלל על דעתוֹ של אדוֹני! הוּא דר לוֹ אצל החייט שלוֹ, ואינוֹ רוֹאה מה שנעשׂה סביבוֹ, איך אנשים כּמוֹתוֹ חיים, וּביחוּד שם, בּאוֹתם המקוֹמוֹת, בּפּראגה… אדוֹני אינוֹ רוֹאה ואינוֹ יוֹדע כּלוּם, כּלוּם, כּלוּם!.. מי נתן לוֹ למר את הרשוּת להסיח את הדעת מן החיים לאמיתם, ל… לעיצוּמה של אמיתם? אדוֹני אוֹכל ושוֹתה בּשעה הקבוּעה, ישן לוֹ על מיטתוֹ בּשעה הקבוּעה, נוֹאם וּמצוה וּמנהל מרד לאוּמי, וסוֹבר שזהוּ הכּל… הה, אין זה עוֹד הכּל! יִרעב, יִסבּוֹל יסוּרים, ישכּב לישוֹן רעב תחת כּיפּת השמים, יפּוֹל פּעם בּידי בּעלי־הפּגיוֹנוֹת שלוֹ, ואז יִראֶה… אז ידבּר אחרת על רשוּת. מהנ!.. רשוּת!.. אני הסתכּלתי לתוֹך התהוֹם, ואמרתי: די!.. כּשיש לי בּוּשה וגוֹעל־נפש מן החיים שאני חי, מן החיים בּכלל, בּאים ואוֹמרים לי: היש לך רשוּת? מהנ…

הוּא עמד על לאפּוּנר כדיין אוֹ כּתוֹבע קשה ולא העביר כּל הזמן ממנוּ את עיניו המבּיטוֹת בּצער של כּאב וכעס כּאחד. לאפּוּנר ישב ועיניו מצוּמדוֹת אל הדוֹבר אליו. לבּוֹ נטרף ושלא־מדעת כּאילוּ נסחב על־ידי הסתערוּת צערוֹ של זה.

– אפשר שלא ירד מר לסוֹף דעתי. – גמגם לאפּוּנר – התכּוַנתי לוֹמר שיש דרישוֹת עליֹונוֹת שעליהן אנוּ חייבים תשוּבה… אהבתנוּ למוֹלדת מטילה חוֹבוֹת… גם בּאנשים האהוּבים עלינוּ אין לזלזל…

זיגמוּנד כּמדוּמה לא שמע עוֹד. הוּא התרוֹצץ בּחדר אילך ואילך כּשידיו נעוּצוֹת בּכיסי מכנסיו. פּתאוֹם עמד. המלים האחרוֹנוֹת כּאילוּ נגעוּ בּשפּוּד מלוּבן בּפצע טרי שבּלבּוֹ. בּרגלים כּוֹשלוֹת נתקרב אצל כּוּרסתוֹ והתנפּל לתוֹכה. פּניו היוּ חיורוֹת. התחיל משפשף בּשתי ידיו את לחייו בּתנוּעה עצבּנית משוּנה, כּאילוּ התכּוון להחזיר לתוֹכן את דמן שאָזל. וכפצוע נאנח:

– האנשים האהוּבים עלינוּ… אה, אלוֹהי, אלוֹהי! האנשים האהוּבים עלינוּ…

התחיל מפרך את אצבּעוֹתיו:

– אבל מה אעשׂה?. איני יכוֹל, איני יכוֹל אחרת… אדוֹני! הוּא אינוֹ צריך לדבּר עמי על זאת… הוּא לא… סוֹף־סוֹף הרי בּשביל פּוֹלין עתיד אני להלחם שם… הרי גם את פּוֹלין אני אוֹהב. את פּוֹלין כּוּלּנוּ אוֹהבים…

– אימתי אוֹמר מר לצאת לשם?

זיגמוּנד לא ענה. אפשר לא שמע. וּשניהם ישבוּ רגעים אחדים ושתקוּ. קראוּ לפת־ערבית. חיים עמד ויצא דוּמם מן החדר.

כּשנכנס חיים אל חדר־האוֹכל, כּבר מצא שם את כּל בּני־הבּית. ה' ווֹלפזוֹן וחתנוֹ הצטדדוּ אצל החלוֹן והיו שם עסוקים בשׂיחה. ססיל עמדה בּאמצע החדר וּשני בּניה דבקים בּה, דוֹרשים ממנה מה וּפוֹצרים בּה בּקוֹלי־קוֹלוֹת, והיא בּניחוּת וּבקוֹלה השקט, משתדלת להשתיקם. שׂרה־דבוֹרה עוֹמדת עם המשרתת אצל המזנוֹן ונמלכת בּה, כּנראה, בּעניני הסעוּדה. משראה ה' ווֹלפזוֹן את חיים, חייך אליו וּפסע כּלפּיו בּיד פּשוּטה, עם שהוּא מברכוֹ בּאחלמתוֹ המהירה.

בּאה שׂרה־דבוֹרה ושאלה אוֹתוֹ היכן זוּנדיל וּמפּני מה לא נכנס לסעוּדה. עד שהיא שוֹאלת בּדאגה, הפסיקה בּעלה בּקריאה: “הרי חָזרה לך אבידתך! הנה זוּנדיל שלך!”

לאפּוּנר עמד בּגבּוֹ אל הדלת. בּמתכּוון לא החזיר את פּניו. ואף אחר כּך נמנע מלהפּגע עם זיגמוּנד בּמבּטוֹ.

הסעוּדה היתה עליזה ורוֹעשת בּגלל הילדים. הווֹלפזוֹנים שהיוּ כּל ימיהם רגילים להסב אל השוּלחן במנוחה ובשקט, הרעש הזה הכבּיד עליהם וראשם היה עליהם סחרחר; אבל קיבּלו את זאת בּאַהבה וּבשׂמחה. הילדים סירבוּ הפּעם לישב בּמקוֹמם הקבוּע. מישה בּחר לוֹ מקוֹם דוקא לימינוֹ של הסב. כּיוָן שראה זאת מארק הקטן, נתקנא בּאחיו וטען שאף הוּא רוֹצה לישב בּאוֹתוֹ מקוֹם. ידוּע היה הקטן בּקשיוּת ערפּוֹ ששוּם דברי פּיתוּי אוֹ אִיוּם לא יזיזוּהוּ מחפצוֹ, הכריז זיגמוּנד שיפיל בין שני האחים גוֹרל. הרי לפניהם שני אגרוֹפיו הקפוּצים: בּתוֹך אחד מהם פּסיגת סוּכּר, וּמי שיראֶה על האגרוֹף עם הסוּכּר עליו לישב בּמקוֹמוֹ הקבוּע אצל הסבתה; השני ממילא יֵשב ליד הסב. מישה הבּכוֹר קפץ הראשוָן לתפּוֹש את אגרוֹף הדוֹד, והנה סוּכּר! הגדוֹל קיבּל את הדין, הלך וישב אצל הסבתה, והקטן זכה בּמקוֹם המחלוֹקת, לימינוֹ של הסב. אה! אילוּ היוּ הקטנים יוֹדעים שדוֹדם גנב את דעתם וּפסיגת סוּכּר היתה בּכל אחד מאגרוֹפיו… לאפּוּנר הצליף מבּט על זיגמוּנד: פּניו היו חיורים קצת, אבל לא נשתמר בּהם אף סימן להתרגשוּתוֹ הקוֹדמת; הוּא חייך מתוֹך בּדיחוּת־הדעת כּביכוֹל. “הרי נפשוֹ של אדם זה, הירהר לאפּוּנר, אינה נטוּלת כּוֹח! וכמה הוּא צריך לאהוֹב את האנשים הללוּ בּשביל להעמיד פּנים כּאלה!..”

זליג ישב מרוּגז על שהילדים אינם יוֹדעים לישב בּמנוחה, על שהם הוֹלכים וּמתקלקלים על־ידי הפּינוּק המרוּבּה, ועל אשתוֹ שהיא וַתרנית כּלפּיהם. ססיל הרגישה בּפניו הרגוּזוֹת של בּעלה, ניסתה פּעמים אחדוֹת להשקיט את הילדים ולא עלה בידה. יוֹתר מדי חלשה היא בּשביל כּך. וּבלבּה התרעמה על בּעלה: משוּם מה סבוּר הוּא שחוֹבה זוֹ של חינוּך הילדים מוּטלת עליה ושהוּא פּטוּר ממנה?.. זיגמוּנד, שלא היתה לוֹ כּל חיבּה אל גיסוֹ, הרגיש מיד בּתרעוֹמת האילמת שבּין אחוֹתוֹ וּבין בּעלה, וּכדי להרעים את זה יוֹתר, הרבּה להתעסק עם הילדים. שאל את מישה כּמה רגלים יש מתחת לשוּלחן. בּעוֹד מישה היה יוֹשב וּמחַשב, נעלם הקטן תחת השוּלחן וּלאחר מכּן הגיח משם בּקריאת נצחוֹן: “שתים־עשׂרה… לא, ארבע־עשׂרה!” הגדוֹלים צחקוּ. את רגליו של עצמו שכח למנוֹת. מישה טרוּד לא נתן את דעתוֹ לקריאת אחיו ולצחוֹקם של הגדוֹלים; הוּא היה שקוּע בּחשבּוֹן שעדיין לא גמרוֹ: מתוּנה מאד היתה מחשבתוֹ. וּכשהכּל נשתתקוּ, השמיע במנוחה ובכוֹבד־ראש:

– מתחת לשוּלחן שש־עשׂרה רגלים.

–בּראווֹ! – קראה האֵם.

– לא נכוֹן! – קרא זיגמוּנד.

– כּיצד “לא נכוֹן”? – התמרמרה האָחוֹת – הרי לכם בּעל חשבּון! מישה מיטיב לחַשב ממנוּ. סבא וסבתה, אבּא ואמא, הדוֹד והאוֹרח, מישה וּמארק – הרי שמוֹנה. וּשמוֹנה זוּגוֹת רגלים כּמה הן?.. וזיגמוּנד בּשלוֹ: לא נכוֹן! התחילוּ מלגלגים עליו. וּמישה אָדוֹם כּסלק מצטער על שהדוֹד עוֹמד בּטעוּתוֹ. היה מוּכן כּבר לוַתר על זוּג אחד אוֹ להוֹסיף וּבלבד שהדין יהיה עם הדוֹד… מוֹחוֹ הקטן עבד עבוֹדה מאוּמצת, וּפתאוֹם קרא:

– אני יוֹדע! אני יוֹדע! שש־עשׂרה רגלים ועוֹד ארבע של השוּלחן, הרי זה… הרי זה… שש־עשׂרה, שבע־עשׂרה, שמונה־עשׂרה, תשע־עשׂרה, עשׂרים רגל!

– בּראווֹ! – קרא הפּעם זיגמוּנד.

ססיל שישבה על ידוֹ החליקה בּחיבּה על ראשוֹ. ראה מארק בּנצחוֹנוֹ של אחיו וקרא בּביטוּל:

– אף, זה ענין חשוּב! אילמלי ידעתי שצריכים למנוֹת גם את רגלי השוּלחן הייתי גם אני יכוֹל למנוֹת עד עשׂרים.

ושוּב צחוֹק.

כּל השׂיחה התנהלה בּפּוֹלנית וּברוּסית מרוּסקת (ווֹלפזוֹן וּבנוֹ דיבּרוּ רוּסית לא־רהוּטה). בּתוֹך ההמוּלה והצחוֹק ישבה שׂרה־דבוֹרה כּחרשת־אילמת; כּזרה מעוֹלם אחר שנקלעה בּמקרה אל השוּלחן הזה, בּין האנשים האלה… לאחר שבּתה הסבּירה לה את כל הויכּוּח, חייכה ואמרה בּתרעוֹמת אל חתנה:

– ראשים כּאלה, בּלא עין־הרע… לא היית יכוֹל ללמדם “מוֹדה אני” אוֹ בּרכה על הפּת, על החלב, וּבכלל…

– אמא! – התערב הבּן – מוּטב שתשאלי את צילה שלך. זוֹכרני, בּקטנוּתי היית מציקה לי שאברך על דא ועל הא… לא יכוֹלתי להכניס פּסיגת סוּכּר אל הפּה בּלא שתזכּירי לי: “זוּנדילי, וּברכה?” וססיל היתה אוֹתה שעה נוֹפת, רוֹגנת ורוֹטנת כּחתוּלה מרוּגזת: ממהננ… לא יאה לוֹ לגימנַזיסט “לעשׂוֹת” בּרכה… ועכשין למה אַת שוֹתקת, ססיל? מפּני מה אינך רוֹטנת ונוֹהמת כּמו אז? לא יאה לך “לעשׂוֹת” עם ילדיך בּרכה?

ססיל צחקה, ושׂרה־דבוֹרה אמרה בּאנחה:

– אַי, זוּנדלי, זוּנדלי! שמא סבוּר אַתה שאם היית, חלילה, נשמע לי ונזהר בּברכות, היית מצליח פּחוֹת בּחיים?

– אַל דאגה, אמא! עוֹד יש לי תקוה להצליח. עדיין לא גמרתי את החיים.

– חס ושלוֹם! אל תפתח פּה לשׂטן! – הפסיקתוּ אמוֹ בּבהלה.

הילדים, שישבוּ מרוּחקים זה מזה, התחילוּ עוֹשים איש כּלפי רעהוּ העוָיוֹת.

– הבּיטי אל הילדים. – אמר זליג אל אשתוֹ בּרוּסית.

– למה אַבּיט, וכי איני מכּירה אוֹתם? – השיבה הלזוּ.

– אבל אני איני מכּירם…

ססיל לא אמרה לוֹ כּלוּם, רק החליקה בּידה על ראשוֹ של הבּכוֹר ולחשה לוֹ מה על אזנוֹ.

ווֹלפזוֹן העמיד פּנים כּאילוּ אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע דברים שנפלוּ בּין בּתו וּבעלה. בּלבּוֹ היה אף הוּא מדבר עליו, וּבכדי לטשטש את הרוֹשם ששׂיחה קצרה זוֹ היתה עלוּלה לעשׂוֹת על לאפּוּנר, פּנה אל זה ואמר:

–אדוֹני מכּיר את סַלוֹמוֹן בּרגר?

– את בּעל בּית־החרוֹשת? הן. יוֹתר אני מכּיר את בּנו וּבתוֹ.

– הוּא מכר את בּית־החרוֹשת שלוֹ.

–מי קנה אוֹתוֹ? – שאל זליג.

– פרנקל וּפּראגר קנוּהוּ בּשוּתפוּת. הערב יבוֹאוֹ לכאן לגמוֹר את הענין.

– וכי נהפּך עליו הגלגל על בּרגר זה? – שאל לאפּוּנר.

– כּלוּם אי אפשר היה לעשׂוֹת דבר לטוֹבתוֹ, כּדי שלא יגיע לידי כּך? – לא התאַפּק זיגמוּנד ושאל אף הוּא מתוֹך שפּניו האדימוּ משוּם מה.

– אי אפשר היה, אי אפשר היה! – השיב האב בּצער נאמן – הסתבּך יוֹתר מדי. הוּא חרוּץ ושקדן, ואפשר יוֹתר מכֹל בּעלי־התעשׂיה שלנוּ. אבל כּשהשעה חצוּפה, אין עצה ואין תבוּנה. וּבנוֹ, נוֹסף לכך, חבוּש בּבית־האסוּרים. צר לי על אדם זה. מר לאפּוּנר! יִשאֵר אחר הסעוּדה. גם הד"ר הרמאן יבוֹא. שמא יִמצא ענין בּחברתוֹ.

– בּחפץ לב. – השיב לאפּוּנר.

אחר הסעוּדה הלכה ססיל להשכּיב את הילדים וּלטפּל בּפעוּטה. זיגמוּנד נשתייר בּחדר־האוֹכל עם אמוֹ. בּזמן האחרוֹן היה אוֹהב להשתהוֹת טן־דוּ עם אמוֹ וּלהרבּוֹת שׂיחה עמה, שלא כּרגיל. בּעל־הבּית, חתנוֹ ולאפּוּנר נכנסוּ אל חדר־האוֹרחים.

שם כּבר ישבוּ והמתינוּ לוֹ סלוֹמוֹן ברגר, פרנקל, בּעל בּית־חרוֹשת לבַד לבן ושוּתף לבית־חרוֹשת גדוֹל לסוּכּר, וּפראגר, הרבּה צעיר ממנוּ, מנהל בּית־החרוֹשת לחוּטים של אביו – שניהם חסידים, מגוּדלי פּיאוֹת וזקן וּבכוּמתאוֹת על ראשיהם. ווֹלפזוֹן, לאחר שלחץ את ידיהם של אוֹרחיו והכּירם לזליג וללאפּוּנר, הציע לפניהם סיגאריוֹת ועל־פּי פּקוּדתוֹ הביאוּ משקאוֹת ועוּגוֹת.

סלוֹמוֹן בּרגר ישב ושתק מתוֹך פּיזוּר־הדעת ווֹלפזוֹן הרגיש בּדבר והבין שלבּוֹ רגוּש עליו בּגלל העסק שהוא עוֹמד לגמוֹר הערב, הצטדד עמוֹ בּמקצת ואמר:

– רוֹאה אני בּוֹ בּמר שבּריאוּתוֹ נשתבּחה. קיצוּרוֹ של דבר: הוּא גיבּוֹר חַיִל, אין כּמוֹתוֹ! בּראווֹ, מר בּרגר!

– הדאגוֹת והטרדוֹת, מר ווֹלפזוֹן, הן שנוֹשׂאוֹת את רגלי. ממש נסים נעשׂים בּי. אילמלי הוּצרכתי לשכּב חוֹלה, היה נהפּך הכּל לתוֹהוּ. ואף סוֹפוֹ של בּנדיקט היה רע, חס ושלוֹם…

– אגב, – שאל ווֹלפזוֹן בּקוֹל נמוּך יוֹתר – מה מצב הענין הזה, של בּנו?

– בּעזרת ה' הוּא עוֹמד להשתחרר בּראשוֹן לחוֹדש הבּא.

– נו, הרי יפה! הרי טוֹב!.. בּרוּך השם, יש לנוּ אָב בּשמים.

ה' ווֹלפזוֹן בּעל העין הטוֹבה שכּל ימיו לא היה זז מלחבּב את מידת הכנסת־האוֹרחים, זחה עליו דעתוֹ בגלל האוֹרחים החשוּבים היוֹשבים בּחדרוֹ והצטער מאד על העצבוּת הקשוּרה בּפני ידידוֹ. התאַוָה להפיג את עצבוּתוֹ וניחמוֹ:

– ואני אוֹמר לוֹ, מר בּרגר, שגם זוֹ לטוֹבה. בּנדיקט שלוֹ קיבּל לקח טוֹב הפּעם. מעתה יוָכח שלא תצמח כּל טוֹבה מן הבּטלה וירתם לעבוֹדה. והראָיה זיגמוּנד שלי. אף הוּא הרי היה חבוּש בּבית־האסוּרים, כּידוּע למר. וּבמה הוֹציא את כּל ימיו? בּדברי בּטלה, בּפּוֹליטיקה… סוֹף שנמאס לוֹ כּל זה וחזר בּתשוּבה, ח… היה ליוֹשב אוֹהל, וזה כּבר סימן טוֹב. מוּבטחני שסוֹפוֹ להכּנס בּעבוֹדה בּבּאנק אוֹ בּאיזה עסק אחר. אני מקוה עוֹד לראוֹת נחת ממנו. יראה, שכּך יגיע גם לבּנדיקט שלוֹ.

– לוַאי, לוַאי… – מילמל בּרגר.

ווֹלפזוֹן ראה שאין דבריו נכנסים ללבּוֹ של בּרגר, שאבן מעיקה עליו. הפך את פּניו אל שני החסידים, שזליג נכנס עמהם בּשׂיחה בּעניני פּוֹליטיקה. הלזה השתדל להוֹכיח להם שהיהוּדים חייבים ליתן את ידם לרוּסיה ולא לפּוֹלין: אנוּ היהוּדים שחלשים אנוּ ואין לנוּ כּלוּם – על מי עלינוּ להשען? על החזקים אוֹ על החלשים? מידת ההגיוֹן נוֹתנת שעל החזקים. בּעצם גם ה' ווֹלפזוֹן היה בּדעה זוֹ, אבל הצעיר הזה הקניטוֹ בּיהירוּתוֹ וּבטחוֹנוֹ, וּביחוּד היה בּלבּוֹ עליו שאינוֹ מכבּד, כּמדוּמה לוֹ, את בּתוֹ כּראוּי, ועל כּן אמר:

– אַתה טוֹעה, זליג! לא תמיד האלימים וּבעלי האגרוֹף הם החזקים; לרוֹב הטוֹען לדין וּלצדק הוּא החזק. ודוקא מפּני שאָנוּ חלשים ואין לנו כּלוּם, אין לנוּ משען אחר אלא הדין והצדק.

– בּפּוֹליטיקה, חמי, אין בּאים בּדין־תוֹרה אצל רבּנים… – השיב זליג.

– ואני אוֹמר לוֹ, מר ווֹלפזוֹן! – העיר פרנקל בּעל בּית־החרוֹשת לבד לָבן שהיה סוֹרק כּל הזמן בּאצבּעוֹתיו את זקנוֹ הגדוֹל – אם יד הפּוֹלנים תהיה חלילה על העליוֹנה, את פּתּנוּ מפּינוּ יוֹציאוּ, את הבּאנקים וּבתי־החרוֹשת שלנוּ יקחוּ לעצמם ואוֹתנוּ ירעיבוּ. הרוּסים, לפּחוֹת, אינם בּעלי עין רעה. הרי החוּקים החדשים, למשל… לסוֹחרים יהוּדים בּעלי גילדה, לאוּמנים יהוּדים וּבעלי דיפּלוֹמים מוּתר כּבר לדוּר בּכל רחבי רוּסיה, לעסוֹק שם בּמסחר וּבכל משלח־יד, ואין עינם של הרוּסים צרה בּהם…

לאפּוּנר שלא התערב כּל הזמן בּשׂיחה, שדיפדף בּאַלבּוֹם של תמוּנוֹת שמצא על טרסקל ועשׂה עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע, לא כּבש עצמוֹ והעיר:

– סליחה, רבּוֹתי! אני דר אצל חייט אחד שסבוּר שאין ליהוּדים מוֹלדת אלא בּמקוֹם שפּרנסתם מצוּיה. כּלוּם אף אתם סבוּרים כּמוֹתוֹ? שׂוֹנאי ישׂראל מוֹנים אוֹתנוּ בּאהבת בּצע, וּמה נענה אחריהם?

– כּאילוּ הגוֹיים שׂוֹנאים בּצע! – קרא פּראגר החסיד הצעיר שהיה משׂחק בּשרשרת הזהב על כּרסוֹ – כּבר חז"ל אמרו שעני חשוּב כּמת. וּמה היהוּדי בּלא ממוֹן! כּגוּף בּלא נשמה, בּאמת! אין לנוּ מלך, אין לנוּ מדינה, אין לנוּ בּטחוֹן משוּם צד וּבשוּם מקוֹם. ואילוּ הממוֹן הוּא צבאנו, הוּא מלכּנוּ והוּא בּטחוֹננוֹ… למה נכחיש, רבּוֹתי, את האמת!

– אַה! – קרא ווֹלפזוֹן בּתנוּעת יד של ספקנוּת – מה הבּטחוֹן הזה שבּממוֹן! כּמוֹ שנאמר על בן־אדם: היוֹם הוּא כּאן וּמחר שם… אַל תצחקוּ לי, רבּוֹתי! אבל אני, בּן הדוֹר הישן, סבוּר כמוֹת שהיוּ סבוּרים אבוֹתינוּ: “זרע בּרך השם” הוּא כּוֹחנוּ והוּא צבאנוּ. כּדברי מר. הרבּה הרבּה יהוּדוֹנים קטנים… הרבּה איטשי־מאיר’לך, משה’לך, שלמה’לך, יענק’לך, ידבּרוּ רוּסית אוֹ פּוֹלנית מה איכפּת לי! וּבלבד שיהיוּ מרוּבּים…

– ואני אעשׂה פּשרה בּיניכם. – אמר החסיד הזקן הסוֹרק בּאצבּעוֹתיו את זקנוֹ – נסכּים למה שאנוּ אוֹמרים בּמוֹצאי־שבת: “זרעֵנוּ וכספּנוּ ירבּה כּחוֹל”, חי־חי־חי… זרענוּ וכספּנוּ… שניהם כּאחד טוֹבים.. וּכמוֹ שאמר שלמה המלך: “אחוֹז בּזה וגם מזה אַל תנַח ידך”… אני מסכּים, וּכבוֹדוֹ – פּנה אל החסיד הצעיר – הלא גם הוּא מסכּים?

– מצדי, הן. אבל צריך אני גם לשאוֹל את פּי ה“פּלוֹנית” שלי, בּנוֹגע ל“זרענוּ”…

הסוחרים צחקוּ, ואף בּרגר לא נמנע מלחייך.

נכנס הד“ר הרמאן. לאפּוּנר שׂמַח עליו; קיוָה להמלט על־ידוֹ מחברת הסוֹחרים הללוּ, ששׂיחתם הרגיזתוּ. אף בּעל־הבּית היה מרוּצה מן האוֹרח הזה: ראה שעת־כּוֹשר להפּנוֹת עם בּעלי־התעשׂיה אל העסק שלשמוֹ בּאוֹ אצלוֹ. בּיקש מהד”ר הרמאן סליחה שיעזוֹב אוֹתוֹ לשעה קלה בּחברת לאפּוּנר וחתנוֹ, הוֹאיל והוּא יהיה עסוּק עם האדוֹנים הללוּ – החוָה על שני החסידים ועל בּרגר – בּענין אחד. אבל לשעה קלה, רק לשעה קלה… וּמיד עברוּ ארבּעתם אל חדר־עבוֹדתוֹ של ווֹלפזוֹן. אחרי שניוֹת מספּר נפטר גם זליג מן החדר. לאפּוּנר והרמאן נשארוּ לבדם. שניהם ישבוּ בּכוּרסוֹתיהם זה כּנגד זה, עישנוּ ושׂוֹחחו במנוחה. פּני הד“ר הרמאן היוּ חיורוֹת־חוֹלניוֹת. ידוֹ הנשענת בּמרפּקה על יד־הכּוּרסה עם סיגרה בּין אצבּעוֹתיה, היתה מרעידה משהוּ. שאלוֹ חיים אם אינוֹ בּקו הבּריאוּת. סיפּר לוֹ הד”ר הרמאן שלפני הרבּה שנים נדקר בּסכּין בּכרסוֹ; הפּצע הגליד זה כּבר. אבל בּזמן האחרוֹן ניעוֹר בּוֹ שוּב הכּאב הישן. וזה לילות אחדים שאינוֹ רוֹאה שינה מרוֹב היסוּרים. הרי זוֹ אזהרה שעליו לארוֹז את מיטלטליו ולחזוֹר אל בּיתוֹ.

– מי זה התנקש בחייו, אם אפשר לשאול? – שאל לאפוּּנר.

– קשה להגיד מי. מהמ!.. העם… העם האוֹהב חוֹפש, משפּט וצדק הוּא התנקש בּחיי.

לאפּוּנר היה סבוּר שהוּא מרמז לוֹ בּדבריו לשׂיחה האחרוֹנה שהיתה בּיניהם בּחדרוֹ, ואמר:

– דברי מר סתוּמים. נא לספּר לי מה אירע בּשכּבר הימים, אם אפשר…

– אפשר ואפשר, מר לאפּוּנר! מעשׂה שהיה לפני כּחמש־עשׂרה שנה. מוֹלדתי… אז אף אני הייתי מאמין בּמוֹלדת… אם כּן מוֹלדתי היתה אוּנגארן ולא פּוֹלין… בּעיצוּמוֹ של דבר אין בּין מוֹלדת זוֹ וּבין מוֹלדת זוֹ ולא כלוּם… לגבּי היהוּדי, כּמוּבן. אהבתי את אוּנגארן שלי, התגאיתי בּעברה, האמנתי בּעתידה, נלחמתי בּעד חירוּתה… הכּל כּמוֹ שצריך להיוֹת, כּלוֹמר כּנהוּג… כנהוּג עתה בפּוֹלין וּבארצוֹת אחרוֹת. סיסמוֹתיו של קוֹשוֹט על צדק, שויוֹן וחירוּת לכּל בּני המוֹלדת הלהיבוּ אוֹתי ואת חברי… הייתי מגוּיס בּגוארדיה הלאוּמית, והייתי גא בּתפקידי, בּמַדי… ואילוּ לעם האוּנגארי היתה, כּנראה, דעה אחרת על שויוֹן וחירוּת. לאחר שחירוּת זוֹ היתה לוֹ לעוּבדה הראה למעשׂה וּבלשוֹן שאינה משתמעת לשתי פּנים מה הוּא סובר בּענין זה. בּזזוּ את רכוּשי, שהיה לי בּטימישוֹואר, הרגוּ את אבי, כּמוֹת שהרגוּ כּמה וכמה יהוּדים אחרים, ו… שחטוּ את ארוּסתי… הן, ידידי! נעבוֹר על זה, נעבוֹר!.. מרי שאלני על הפצע בכרסי. הייתי בגוארדיה, כּמו שאמרתי, וּבאחת ההתנגשוּיוֹת עם המוֹן העם שעל חירוּתוֹ נלחמתי, קיבּלתי מאחד האוּנגארים מזכּרת זוֹ לכל ימי חיי…

– אבל המצב, כּמדוּמני, שוֹנה שם מאז לטוֹבה.

– הן, לטוֹבה. וּלכמה זמן? מי יוֹדע! בעד “טוֹבה” זוֹ שילמנוּ מחיר יקר מאד, כּלוֹמר, אנוּ היהוּדים. נפרעוּ ממנוּ בּעד חלוֹמוֹתינוּ היפים, בּעד הפּאטריוֹטיוּת שלנוּ, נפרעוּ כּמוֹת שבּעלי דת האהבה והרחמים מסוּגלים להפּרע.

– הדברים ידוּעים. – העיר לאפּוּנר – אוֹסטריה התנקמה בּיהוּדים על הפּאטריוֹטיוּת האוּנגארית שלהם. מן הסתם, אוֹסטריה היא שגזרה על מר גלוּת.

– לא. גליתי לחוּץ־לארץ מרצוֹני שלי. עזבתי את הארץ בשאט־נפש.

– בּשאט־נפש ממי?

–מכּוּלם שם, מן האוּנגארים וּמן האוֹסטרים, מן הנוֹצרים וּ… מן היהוּדים כּאחד. בּימי קוֹשוֹט צעקנוּ אני וחברי: “תחי אוּנגארן! יחי קוֹשוֹט!” מה עשׂוּ הללוּ? התעללוּ בּנוּ, בּאמוּננוּ התמים. גירשוּ אוֹתנוּ מתוֹך הגוארדיה הלאוּמית והחזירוּנוּ אל הגיטוּ הצר. ממש כּמוֹת שנוֹהגים בּכלבלבים שמוֹציאים אוֹתם לשעה קלה לאויר החפשי, ואחר מחזירים אוֹתם בּגרוֹפית קלה אל מאוּרתם. בּאוּ החוֹרוואטים והסרבּים והכּוּנוּ וּשדדוּנוּ, כּמוֹ שעשׂוּ האוּנגארים קוֹדם לכן. מה עשׂוּ היהוּדים? התחילוּ צוֹעקים: “תחי אוֹסטריה! יחי הקיסר!” עד שבּאוּ השלטונוֹת וטפחוּ על פּיהם… אסוּר לוֹ ליהוּדי להיוֹת עוֹרך־דין, אסוּר לוֹ להיוֹת רוֹפא, אסוּר לוֹ להחזיק בּביתוֹ משרתת נוֹצרית, אסוּר ליקח מקרקעוֹת, אסוּר ואסוּר… משספגה אוּנגארן גוּפה מלקוּת מבּחוּץ, הקלה את יד מעל יהוּדיה, ואז בּאה אוֹסטריה והכבּידה היא את ידה. וכל זאת, צריך מר לידע, מתוֹך ויכּוּח שאינוֹ פּוֹסק אם היהוּדים ראוּיים לשויוֹן, אוֹ לשויוֹן בּהדרגה, אוֹ שאינם ראוּיים לשויוֹן כּל עיקר; אם לנהוֹג בּהם בּצדק ואמת, אוֹ בּצדק ואמת לשיעוּרין אוֹ שמידוֹת אלוּ אין חָלוֹת בּיהוּדים כּלל ועיקר… כּמה זה מעליב וּמשפּיל! הרגשתי גוֹעל־נפש עד לידי כּאב, עד לידי מחלה. ירקתי אז על הכּל העל ויצאתי לחוּץ־לארץ.

הטיל את עצמוֹ אל גב הכּוּרסה ועטף את פּניו בּעשן הסיגארה שלוֹ. הוּא שתק, ולאפּוּנר חָשק שידבּר, שיספּר עוֹד ועוֹד… על לשוֹנוֹ פּיעפּעוּ הרבּה שאלוֹת, אבל כּבש אוֹתן. דוֹמה לוֹ שמאחרי מסך העשן של הסיגארה כּמוּסה חידת־חיים אפלה כּגוֹן ערפל מגרה, דביק וּמדריך מנוּחה…

הד"ר הרמאן הפסיק מאליו את שתיקתוֹ:

– בּפריז הכּרתי כּמה וכמה מאנשי שלוֹמכם. מהם גם למדתי פּוֹלנית. היוּ לי בּיניהם ידידים. שם גם נפגשתי עם יהוּדי גרמני אחד מענין; זה הוּא השפיע עלי שאסע לפּוֹלין.

– מי הוּא זה?

– שמוֹ ד“ר הֶס, סוֹציאליסטן, פּילוֹסוֹף, כּוֹתב בעתוֹנים ורעב ללחם. אבל יהוּדי גא, שלא ראיתי כּמוֹתוֹ בּשוּם מקוֹם. מה היא היהדוּת לגבּי הד”ר פּוֹנר, למשל, וחבריו? יבּלת, איזוֹ יבּלת־מלידה על גבּי הפּרצוּף, שאין להסתירה ואין להפּטר ממנה. ואילוּ לגבּי הד"ר הס מקוּפל בּיהדוּת גוֹרל האנוֹשוּת כּוּלה, גוֹרל תרבּוּתה וחיי נפשה. וּמשוּם כּך חייבים נוֹשׁאיה, כּלוֹמר, היהוּדים, לבנוֹת את בּיתם מחדש בּ… היכן? ינחש, מר! לא, לא יִמצא. בּפּלשׂתינה! תקוּמת היהדוּת בּמוֹלדתה הישנה, ההיסטוֹרית, תהא גוֹרלית, מַכרעת בּשביל התפּתחוּתה של האנוֹשוּת… יש לוֹ תיאוֹריה שלמה בּענין זה. יוֹתר מדי עייף אני כּעת ואין בּכוֹחי להרצוֹתה לפני מר.

– פּלשׂתינה… – הגה לאפּוּנר קצת תמה וּמאוּכזב – הרי זה כּל כּך רחוֹק…

– אין בּכך כּלוּם שזה רחוֹק. אדרבּה, יוֹתר שהמטרה רחוֹקה, יוֹתר קרוֹבה היא ללב. על פּלשׂתינה שמעתי הרבּה בּילדוּתי, בּבית אבּא…

– אף אני.

– שמעתי הרבּה אגדוֹת עליה. בּין יהוּדי פּוֹלין כּאן נזדמן לי גם כּן לשמוֹע עליה הרבּה. אם כּן, אם רצוֹנוֹ בּכך, אינה כּל־כּך רחוֹקה. אילוּ שמע מר את אוֹתוֹ סוֹציאליסט יהוּדי מדבּר על אלוֹהים, על הנבוּאה ועל יעוּדי ישׂראל בּקשר עם אוֹתה ארץ רחוֹקה!.. וּמה בּכך שהיא רחוֹקה? לאחר שרימוּ אוֹתנוּ בּכל מקוֹם וּמוֹסיפים לרמוֹת, לאחר שהאֶמנציפּציה פּשטה את הרגל, בּמה נחיה אנוּ היהוּדים. לגוֹיים איני דוֹאג… הרי צריכים היהוּדים משהוּ… משהוּ… איזה חזוֹן שכּדאי לחיוֹת ולסבּוֹל בּשבילוֹ. בּמה חיים היהוּדים הללוּ? – החוַה בּתנוּעת ראש כּלפּי דלת חדר־עבוֹדתוֹ של ה' ווֹלפזוֹן.

– בּשביל ממוֹנם וּבניהם. – העיר לאפּוּנר בּצחוֹק.

– אלה הם אמצעים. והמטרה? האידיאל? ראה כּבוֹדוֹ את פּרחחי הרחוֹב שנתלים מאחרי כּל עגלה שעוֹברת בּרחוֹב, עד שבּעל־העגלה מרגיש בּהם וּמבריחם בּשוֹטוֹ. כּמוֹהם כּמוֹנוּ. סוֹף־סוֹף הרי אין זה מצב נוֹח בּיוֹתר.

– יסלח לי מר את שאלתי: למה בּא לפּוֹלין ולמה הוּא עוֹזב אוֹתה?

– בּאתי לכאן… הלא כּבר אמרתי לוֹ, בּהשפעת הד"ר הס ועוֹד מי מן ההגירה הפּוֹלנית. חשקה נפשי לראוֹת שוּב אוּכלוֹסיה יהוּדית גדוֹלה בּארץ שעוֹמדת בּתוֹך תסיסה לאוּמית; רציתי לראוֹת אם חכמוּ השׂכּילוּ היהוּדים בּמשך השנים…

– וראָה?..

– מה שכּתוּב כּבר אצל פּילוֹסוֹף אחד, מרוּמה אף הוּא על־ידי החיים: “מה שהיה הוּא שיהיה”. כּבר דיבּרנוּ על זאת פּעם, ואין טעם לחזוֹר. אני עייף וחוֹלה, ואיני עשוּי עכשיו לחַדש את הויכּוּח. חוֹלה אני, מר לאפּוּנר! מוּכרח אני למהר לצאת לדרך. לחזוֹר לאוּנגארן שלי.

– שלוֹ? אהא!.. הרי באוּנגארן אסוּר, כּמדוּמני, ליהוּדי לקנוֹת מקרקעוֹת…

הד"ר הרמאן הצליף על לאפּוּנר, דרך משקפיו הכּהים, מבט פּוֹזל וּממוּשך:

– וַדאי שאסוּר לנוּ לקנוֹת שם קרקע, חוּץ לד' אמוֹת בּבית־העלמין היהוּדי… אבל שם בּטימישוואר יש בּאר עתיקה, מזרקת־מים, שבּילדותי אהבתי לשׂחק שם עם חברי. לפני בּית־הספר, ששם למדתי בּקטנוּתי, עוֹמד אַגָס, ואני וחברי היינוּ מטפּסים עליו, והוּא היה קוֹלט אוֹתנוּ כּסב בּין זרוֹעוֹתיו וּמעניקנוּ מפּירוֹתיו הקטנים והחמוּצים המקהים את השינַיִם… שם יש נחל שעל שׂפתוֹ עברוּ ימי ילדוּתי בּלא דאגוֹת ועצב… מה אמר מר, שאינם שלי? יִתכן. אבל אני נוֹשׂא אוֹתם בּלבּי. כּברת אדמה יש שם שהיא בּוַדאי שלי. בּבית־העלמין היהוּדי של טימישוואר נקברוּ אבוֹתי. נקבּרה שם עוֹד נפש אחת יקרה… הרבּה שנים לא פּקדתי את הקברוֹת היקרים. ועכשיו שאיני יוֹדע את יוֹמי, גמרתי בּדעתי למהר ולחזוֹר. רוֹצה אני לשכּב עם אבוֹתי בּאדמת טימישוואר.

עמד בּכבדוּת מתוֹך אנחוֹת כּבוּשוֹת כּאנחוֹת זקנה, עם שהוּא תוֹמך בּידוֹ בּמקוֹם הפּצע, ואמר לפני פּרישתוֹ מלאפּוּנר:

– אני דר בּמלוֹן “אירוֹפּה”. נא לבקרני פעם, מר לאפּוּנר, כּל עוֹד לא נסעתי. אבל יזדרז… חוֹששני שאם לא יזדרז, יאחר… בּבקשה ממנוּ לוֹמר שלוֹם לבעלי־הבּית. “השעה הקלה” של אנשי המעשׂה אינה דוֹמה, כּנראה לשעה הקלה של הוֹלכי בּטל כּמוֹנוּ. שלוֹם למר!

כּצל התחמקה בּחשאי מתוֹך החדר הדמוּת הגבוֹהה והגיבּעת של הד"ר. לאפּוּנר נשתייר לבדוֹ בּחדר שקוּע בּהרהוּריו.

 

פּרק חמישה־עשׂר    🔗

כּל כּמה שהנסיכה ליוּבּימסקה זירזה את יציאתוֹ של לאפּוּנר לדרך, לא יכוֹל זה לגמוֹר כּמה ענינים חשוּבים, אלא לאחר יוֹתר משבוּעיים. וּבתחילת חוֹדש אייר כּבר היה לאפּוּנר מוּכן לדרך. בּחזיתוֹ, מתחת לַבּטנה, היוּ כּבר טמוּנים מכתבים מראשי התנוּעה בוארשה אל אחדים מחשוּבי הפּוֹלנים, בּעלי השׂררה הגבוֹהה בּקוֹבנה, ושפּרילי, בּתוֹ של שבּתי’ל שר, תפרה אוֹתם כּך שלא ירגישוּ בּהם.

יוֹתר שנתקרב יוֹם נסיעתוֹ, יוֹתר טפח עליו רוּחוֹ ונתגבּר בּוֹ החשק לעבוֹדתוֹ. מעוֹלם לא הרגיש כּמוֹ בֹימים אלה שיש בּכוֹחוֹ לפעוֹל גדוֹלוֹת בּשביל פּוֹלין. פּגישתוֹ עם טראוּגוּט בּקוֹבנה עתידה להיוֹת מכרעת בּעבוֹדתוֹ וּבכל חייו. מה שעשׂה עד עכשיו נראה לוֹ רק כּגישוּשים לבד; עיקר העבוֹדה עדיין לא נעשׂה, והוּא עוֹמד להעשׂוֹת בּעתיד הקרוֹב, לכשהשלטוֹן יהיה בּידי שניהם לבד, כּשהוּא וטראוּגוּט יטלוּ בּידם את המוֹשכוֹת של כּל המדינה…

הבּוֹקר, לפני יציאתוֹ מבּיתוֹ על מנת לחזר על החנוּיוֹת, בּשביל מקחים שוֹנים, וּלבקר אחר כּך אצל הנסיכה לוּבּימסקה, נזכּר בּד“ר הרמאן וּבהחלטתוֹ שהבטיח לוֹ לפני שבוּעיים לבקרוֹ בּמלוֹן “אירוּפה”. טרוּד בּענינים מרוּבּים, התלוּיים בּנסיעתוֹ וּבעבוֹדתוֹ בּבּירה, הסיח את דֹעתוֹ מאדם זה. רוֹשם שׂיחתם האחרוֹנה בּבית ווֹלפזוֹן כּבר התנדף כּעשן. שכח גם את פּרטי השׂיחה. לא נשתייר ממנה אלא זכר הלך־נפש של אדם מרוּפה וּמיוּאש המתלבּט בּבדידוּתוֹ ואין בּוֹ כּוֹח ואוֹפי לצלוֹל בּתוֹך החיים, לפעוֹל וּלהשפּיע עליהם. כּך הוּא בּעצם גם זיגמוּנד ווֹלפזוֹן. עכשיו הוא תמה על עצמוֹ ששמע בּאוֹתוֹ ערב, בּחדר־האוֹרחים של ווֹלפזוֹן, בּלא כל אירוֹניה, את דברי ההבלוּת המצחיקים של אוֹתוֹ ד”ר מגרמניה היוֹשב בּפּריז וחוֹלם על פלשׂתינה. הלכי־רוּח כּמוֹ אוֹתם של הד“ר הרמאן אוֹ של זיגמוּנד אינם בּעצם אלא אַנוֹמאליה יהוּדית שמתגלית בּספקּטיוּת וּבציניוּת, פּרי התרוֹפפוּת הרצוֹן שיש בּה משוּם סכּנה… הערב, אם יעלה בּידוֹ לראוֹת את הד”ר, יגיד לוֹ בּגלוּי מה שהוּא חוֹשב בּענין זה.

לא הרחק מבּית מאצייביטש, בּקרן־זוית של שׂדרוֹת־ירוּשלים, ששם התרכּזוּ הסדנאוֹת לתעשׂית נשק ושם גם נאם לפני שבוּעיִם בּערך בּאסיפת פּוֹעלים, ראה המוֹן נוֹהר בּפנים מרוּגזוֹת וּמדוּכּאוֹת, כּמוֹ בּאוֹתוֹ יוֹם שתלוּ את הפּוֹעל. בּקוֹשי הבקיע לוֹ דרך. “שוּב תליוֹת!” קרא לעצמוֹ ונשׂא עיניו למעלה לכל רוּחוֹת־השמים. שוּם עץ־תליה לא נראה. שאל לאנשים. הללוּ משכוּ בּכתפיהם ואמרוּ שראוּ בּני־אדם רצים, והריהם רצים אחריהם לראוֹת להיכן הללוּ רצים; הללוּ אמרוּ שפּוֹעלים נוֹרוּ על־ידי המשטרה, והללוּ – ששוֹטרים נוֹרוּ על־ידי פּוֹעלים. לבסוֹף נגלתה לפניו סיבּת ההתקהלוּת: עגלה אחת, מאוֹתן שמנַקי־הרחוֹבוֹת מוֹציאים בּהן את האשפּה, רתוּמה לסוּסה קטנה וּכחוּשה מתנהלת לאִטה, ועל גבּיה מוּטלת גוּפת גבר שוֹתתת דם. הדם היה מנטף בּשפע מתוֹך העגלה והיה דוֹמה כּאילוּ העגלה מוֹשכת אחריה על גבּי הקרקע רצוּעת ארגמן ארוּכּה. הפּוֹעלים, שליווּ את העגלה צפוּפים ומגוּלי ראש, נמנעוּ מלדרוֹך בּרגליהם על רצוּעה זוֹ, וכך נתהווה בּתוֹך ההמוֹן ריוח של שביל צר. הגוּפה היתה מוּטלת על גבּה, אבל את שׂרטוּטי הפּנים אי אפשר היה להכּיר: כל הראש היה מרוּסק ודוֹמה יוֹתר למין גוּש אדוֹם ורוֹפס שרוֹתת עם כּל תנוּעה. סמוּך אצל חיים הלך פּוֹעל זקן ויִבּב, עם שהוּא מנגב מפּעם לפעם את עיניו בּכוֹבעיתוֹ ועוֹשׂה את סימן הצלב על פּניו. תוֹך כּדי כּך סיפּר ללאפּוּנר: הם בּאוּ אל בּית־החרוֹשת ושאלוּ עליו. הוּא הספּיק להטמין בּכיסיו רימוֹנים אחדים. כּשבּדקוּהוּ וּמצאוּ את הרימוֹנים שאלוּהוּ בּשביל מי התקין אוֹתם, וּמי הם שוּתפיו בּעבוֹדה זוֹ. והוּא שתק. הבטיחוּ לוֹ שאם יגיד, לא ישׂא עווֹנוֹ והוּא שתק. איימוּ עליו שאם לא יגיד ימיתוּהוּ כּכלב שוֹטה, והוּא שתק. שתק כּל הזמן. רק בּרגע האחרוֹן, כּשהוֹציאוּ את כּוּלנוּ אל החצר והעמידוּנוּ כּנגדוּ, וחמישה שוֹטרים מכוונים את רוֹביהם כּיוָן אל פּניו, אז ירק והספּיק לקרוֹא: “דם־כּלבים!” מיד שמעתי מישהוּ קוֹרא איזוֹ קריאה בּמוּסקאלית, ונשמע רעש כּזה, רעש כּזה… הספּקתי לראוֹת את זאסוּליה שלנוּ מתנוֹדד כּתוֹרן הסירה ונוֹפל. מיד חשכוּ עיני ונתעלפתי. יאמין לי אדוֹני, זה היה נוֹרא מאד… מה אוֹמַר לוֹ אדוֹני? ממש נוֹרא… התעלפתי… ירחם עלי אלוֹהים, תסלח לי אֵם האלוֹהים הקדוֹשה, התעלפתי… לא יכוֹלתי.

– מה שמוֹ של הפּוֹעל? זאסוּליה? איזה זאסוּליה? – שאל חיים מתפּעם.

– היאך אתה שוֹאל, אדוֹני החביב! כּלוּם אינך יוֹדע? הרי זה זאסוּליה, זאסוּליה המַסגר שלנוּ, זאסוּליה היקר והאהוּב שלנוּ… – ושוּב יִבּב הזקן.

כּמוֹ חי ניצב לפניו אוֹתוֹ בּחוּר בּהיר־השׂערוֹת עם עיני הילד הטוֹבוֹת שראה בּאסיפת הפּוֹעלים בּשעה שדיבּר לפניהם, נזכּר היאך השבּיע זאסוליה זה את חבריו למוּת בּעד פּוֹלין… והוּא קיים את שבוּעתוֹ. זקף לאפּוּנר את ראשוֹ לראוֹת מרחוֹק את הראש המרוּסק, הרוֹתת עם כּל תנוּעה. “הוּא קיים את שבוּעתוֹ”, היוּ שׂפתוֹתיו מדוֹבבוֹת וחוֹזרוֹת וּמדוֹבבוֹת. דחק את עצמוֹ ונתקרב אצל העגלה ואחז בּאחד מסוּלמוֹתיו. נשים היוּ דוֹחקוֹת ונדחקוֹת בּשביל להגיע אל העגלה, וטוֹבלוֹת בּתוֹך דמוֹ של ההרוּג ממחטוֹת וּמטליוֹת. אוֹתן שלא יכלוּ להגיע אל הגוּפה, הגבּיהוּ מעל לראשי האנשים את זרוֹעוֹתיהן עם מטליוֹת בּידיהן; את המטליוֹת היוּ נוֹטלים מהן הקרוֹבים אל העגלה לבנוֹת וּמחזירים אדוּמוֹת… אבל מה רוֹאוֹת עיניו בּריחוּק ממנוּ מבּין האנשים הצפוּפים? וכי אין זוֹ מטפּחת משי כּתוּמה, כּעין זוֹ שהביא מתנה לפּרילי? הן! שם פּרילי הקטנה… את פּניה אינוֹ רוֹאה. את פּניה אינוֹ רוֹאה, שכּן קטנה היא הנערה והאנשים מכסים אוֹתה, אבל נראים לוֹ תלתליה השחוֹרים, וּמטפּחת זוֹ… היא פּוֹשטת את ידה למעלה, עם מטפּחת המשי הכּתוּמה, שכּל כּך שׂמחה עליה. מפּני מה אין מקבּלים אוֹתה ממנה? קטנה היא הנערה, דחוּקה בּין בּחוּרים גבוֹהי קוֹמה ואין רוֹאים אוֹתה… אך הנה מי שהוּא ריחם עליה, ואל הסמלים הלאוּמיים הרקוּמים על המטפּחת נצטרפוּ עכשיו גם כּתמי־דם… מעכשיו גם בּביתו של שבּתי’ל שר תהא גנוּזה מזכּרת דם זו…

… כּשנחלץ חיים סוֹף־סוֹף מתוֹך ההמוֹן ועבר אל רחוֹב שקט, לא היה מדוּכּא, אלא מזוּעזע. ויחד עם זאת הרגיש מעין זחיחוּת־הדעת. סוֹף־סוֹף, מרד… – הרהר – הרי זה מדרך הטבע… כּשחוֹטבים עצים, מתיזים שבבים…

את הנסיכה מצא בּ“זוית הקטנה שלה”, שכוּבה על ספּה וּמנמנמת. בּסמוּך אצלה היה מוּשלך על הקרקע ספר פּתוּח. עמד על הפּתח ולא העיז לזוּז, גזירה שמא יעיר אוֹתה. אבל היא, כּמוֹ מישהוּ דחפה, התחלחלה וניעוֹרה. מיד התגבּהה וישבה.

– אה, זה הוּא, מר חיים! – קראה בּשׂמחה – יבוֹא נא ויֵשב. יספּר נא, מה חדש? מה שמע? – שאלה בּקוֹל צרוּד קצת עם שהיא מסדרת עליה את שׂערוֹתיה.

והוּא סיפּר לה על הקרבּן החדש של המשטרה ותיאֵר לה את כּל המראה שראה בּרחוֹב. שמעה אוֹתוֹ בּמנוּחה וּבשתיקה. דוֹמה היה שרחוֹקה היא בּהרהוּריה ממה שסוּפּר לה.

– אילוּ ראתה מרת יאדויגה בּאיזוֹ דבקוּת דחקוּ האנשים להבקיע להם דרך אל העגלה! כּל אחד עם איזוֹ מטלית אוֹ מטפּחת לטבלה בּדמוֹ של זאסוּליה. היה בּזה משהוּ מאמוּנה דתית… איזוֹ תהלוּכה דתית עם רליקויוֹת של קדוֹש. רגלים לדבר שעתידים לרפּא כּל מיני תחלוּאים בּמטליוֹת הללוּ הספוּגוֹת דם…

היא לא הוֹציאה הגה מפּיה, זוּלת: “מהנ… מהנ…”

– וטוֹב שכּך…

– מה טוֹב? – סיננה דרך שיניה.

– טוֹב שבּכל בּית פּוֹלני, בּתוֹך הארגז, ששמוּרים שם דברי־החפץ של המשפּחה, תהא גנוּזה גם מזכּרת־דם זוֹ. היא עשׂוּיה לטהר וּלהבריא את אוירוֹ של הבּית. טוֹב שמאבוֹת לבנים תעבוֹר רליקויה זוֹ של מלחמתנוּ וקרבּנוֹתינוּ…

– יוֹתר מדי מרוּבּים בּינינוּ המרגלים. אנשי המשמר שלנוּ אינם עוֹבדים, כּנראה, כּראוּי. – אמרה בּקוֹל כּהה ואדיש.

– אין דבר. גם לזאת תמָצא תקנה, אחר כּך…

– אימתי?

– אחר כּך, לאחר שאחזוֹר מליטה. משטר הדיקטאטוּרה יבעֵר אחר ההידרה הזאת. רשת הריגוּל הפּנימי תהא יוֹתר רחבה, ענבוֹתיה יוֹתר מהוּדקוֹת ולוּלאוֹתיה יוֹתר סמיכוֹת. לא יחדוֹר בּעדן אף סוֹכן אחד של האוֹיב. הפְּנים של כּל בּית בּפּוֹלין יהיה גלוּי לפנינוּ כּמוֹ מבּעד לכתלי זכוּכית.

– מהנ… בּוַדאי…

חשש שאינה שוֹמעת, ונתן בּה עינים תמהוֹת. פּניה היו יגעוֹת, כּמוּשוֹת; לעיניה היה מבּט של מעוּנה.

– מה לה, מרת יאדויגה? היא חוֹלה?

– לא. לא חוֹלה, אלא עייפה קצת.

– אמש יצאנוּ מן הישיבה אחר חצוֹת. קרוֹב הדבר שלא נרדמה מיד.

– הן, ישנתי מעט.

ולא סיפּרה לוֹ שכּל הלילה, עד שעת שחרית, היתה כּוֹרעת לפני תמוּנת האם הקדוֹשה והתפּללה.

– יוֹדעת היא, מרת יאדויגה, שבּימים האלה יש לי הרגש שהפּעוּלה הגדוֹלה, האמיתית בּשביל פּוֹלין עדיין לא נעשׂתה… היא רק עוֹמדת להעשׂוֹת?..

לא הרגיש שהיא מכוּנסת בּתוֹכה ואינה שוֹמעת. הוּא המשיך:

– יש אנשים רפי־ידים ורפי־רצוֹן שמתמלטים אל צדי דרכים עם “אמת” קטנה שלהם, וּמחזיקים טוֹבה לעצמם כּאילוּ פּתרוּ את חידת העוֹלם. דוֹמים הם לאוֹתה זוֹמית שמצטברת בּשוּלי הקדרה. לדידי אין אוֹשר ואין אמת אלא בּמרכּז החיים, בּתוֹך תוֹכה של הקלחת.

הנסיכה חייכה משהוּ ותלתה בּוֹ עיניה בּמבּט משוּנה כּתמהה אוֹ כּאינה מאמינה.

– וּמה? – שאל – שמא לא כּך?

– איני יוֹדעת… אפשר כּך… – השיבה מתוֹך פּיזוּר־הדעת, והתחילה משׂחקת בּטבּעוֹת שעל אצבּעוֹתיה. רגע שתקה, ואחר אמרה בּלא שהעבירה עיניה מטבּעוֹתיה: – וּמה יעשׂה אדם שהחיים בּתוֹך הקלחת… בּציבּוֹר וּבשביל הציבּוּר, אינם ממלאים את נפשו? מה יעשׂוּ אוֹתם שצמאים לחיי עצמם והגוֹרל משליכם אל שוּלי החיים?.. אין זה תענוּג גדוֹל להיוֹת תמיד בּין המסתכּלים מן הצד, להיוֹת תמיד שרוּיִים… היאך אמר מר? בּשוּלי הקדרה… זכוּרה אני לילה אחד משכּבר הימים. הדבר היה באיטליה. ישבנוּ אז בּואֶנאֶציה. כּמוֹ שאמרתי כּבר למר, בּצעירוּתי הייתי משמשת קריינית לדוֹדי. והנה היה מעשׂה והדוֹד עם הדוֹדה נסעוּ ליוֹם אוֹ ליוֹמַיִם לרוֹמי, ושיירוּ אוֹתי לבדי. הבּדידוּת בּלילה בּעיר נכריה דיכּאה אוֹתי. עגמה מאד עלי נפשי. יצאתי לטייל אל כּכּר סן־מארקוֹ, וּמשם לאוֹרך התעלה. בּאוֹתה שעה ראיתי על פּני המים שטה שיירה של גוֹנדוֹלוֹת מקוּשטוֹת בּפנסים מגוּוָנים וּבזרי פּרחים. כּנראה, היתה זאת חבוּרת תיירים חוֹגגים. הללוּ ניגנוּ, שרוּ, קראוּ מגוֹנדוֹלה אל גוֹנדוֹלה. למראֵה העליצוּת הזאת שעברה לפני, נתגבּרה בּי עצבוּת העזוּבה והבּדידוּת, והייתי מהרהרת אז… זכוּרה אני זאת יפה מאד… הייתי מהרהרת שאילמלי היוּ יוֹדעים אוֹתם שבּגוֹנדוֹלוֹת שכּאן מהלכת נערה גלמוּדה שעצוּב לה מאד, היוּ בּוַדאי מרחמים עלי וּמזמינים אוֹתי אצלם… אח, מר חיים! – קראה וקבעה בּוֹ מבּט שקט ונוּגה, כּאילוּ ערפל בּוֹקר סתוי היה בּעיניה – אין מר יוֹדע מה זאת להיוֹת מהלכת יחידה בּלילה לאוֹרך חוֹף המים, בּשעה שבּקירוּב מקוֹם… ואת יוֹדעת את זאת… שבּקירוּב מקוֹם הוֹמים חיים של אמת, של אוֹשר וחדוָה…

– אני יֹודע מפּני מה זה כּך… מפּני מה מהלכת אשה כּל ימיה יחידה לאוֹרך החוֹף…

– מפּני מה?

– מפּני שמתיראה היא לנעוֹץ את שינה בּתפּוּח…

נזכּרה בּשׂיחה אחת שהיתה בֱיניהם וצחקה:

– מתיראה?

– הן. חוֹששת היא להקהוֹת שיניה.

הסתכּלה בּוֹ מלמטה למעלה בּמבּט בּוֹחן־ערמוּמי:

– ואם בּאמת בּוֹסר הוּא התפּוּח, מה אז?

– משליכים אוֹתוֹ וּבוֹחרים בּתפּוּח אחר, טוֹב יוֹתר.

– אה, לא! אין זה ממנהגוֹתי, לנשוֹך וּלהשליך. לי, יקירי, כּלל אחד: נעצת את שינך, בּבקשה ממך להמשיך, לסבּוֹל ולאכוֹל עד גמירא… לַבּריאוּת!

– אם לדבּר בּמישרין על מרתי, הרי יש לה עיכּוּב אחר, עיכּוּב גדוֹל יוֹתר…

נתנערה כּנבעתת ושאלה פּתאוֹם:

– אימתי הוּא נוֹסע, מר חיים?

– יש לי עוֹד אֵלוּ ענינים קטנים לסדר. מחרתיִם אצא.

– כּבר מחרתיִם?

– הדוֹאר יוֹצא פעמַיִם בּיוֹם, בּבּוֹקר וּבערב. אזמין מקוֹם בּדוֹאר של הבּוֹקר. מחרתיִם בּבּוֹקר עוֹד אֶכנס אצלה להתפּרש ממנה.

– מחרתיִם בּבּוֹקר… עוֹד יוֹם אחד… – חזרה לעצמה בּקוֹל כּהה.

מעל אצבּעה נשמטה טבּעת אחת ונפלה לרגליה. הרכּינה עצמה. אבל הוּא הקדים להתכּוֹפף וּלהגבּיה את הטבּעת. וּכשהזדקף נתקל ראשוֹ בּפיה, הוֹאיל והיתה עדיין שחוּחה. הוּא חש בּשׂפתוֹתיה על גבּחתוֹ… רק שניה אחת, ואיזה מתק נמסך בּוֹ ממגע זה…

– סליחה, – הגה והחזיר לה את הטבּעת.

– לא כלוּם. – השיבה. וּבפניה החיורוֹת פּרחה אדמוּמית.

– אילוּ ידעתי, מרת יאדויגה, שהעדרי יִמשך זמן מרוּבּה, לא הייתי יוֹצא לדרך.

– מפּני מה?

– האיך אוּכל להתקיים זמן מרוּבּה הרחק מכּאן?

– ינסה, שמא יוּכל.

– לא אוּכל. יוֹתר מדי נקשרה נפשי בּ“זוית קטנה” זוֹ…

היא שתקה. רק היתה מסבּבת על אצבּעוֹתיה בּתנוּעה עצבּנית טבּעת אחר טבּעת. חיים לא העביר מעליה את עיניו המיחלוֹת. אבל היא שתקה. יצאוּ שניוֹת מספּר וּפתאוֹם הגיעה אל אזניו שאלתה, בּלחש, מבּעד לשׂפתים פּתוּחוֹת בּמקצת־מן־המקצת:

– מר אוֹהב אוֹתי?

– מרת יאדשא… – יכוֹל רק להגוֹת בּתחנוּן.

הוֹאיל והיא לא הפסיקה את שתיקתה, פּרצה קריאה מפּיו:

– מרת יאדשא… התפּוּח מחכּה לשיניה!..

שוֹב חייכה כּמוֹ קוֹדם. זקפה עליו עינַיִם תמהוֹת, שוֹאלוֹת, כּמעט נבעתוֹת, עם שפּיה ממשיך לחַייך חיוך של צער, דוֹמה לחיוּך של ילדה סוֹבלת.

– למה – אמרה – למה לקטוֹף פּרי קוֹדם לבישוּלוֹ? יניחוֹ על העץ עד שיִבשל בּחַמה. – וּפתאוֹם כּנזכּרת – דוֹמני שדיבּר קוֹדם לכן על אֵילוּ עיכּוּבים… עיכּוּבים אחרים?

– התכּוַנתי לשלשלת היוֹחסין שלה, לעמדתה, לתארה, לארמוֹנה, ל… ל… איני יוֹדע עוֹד דברים כּיוֹצאים בּאלה…

דוּמם משכה בּכתפיה.

והוּא המשיך:

– אילוּ היה הדבר בּכוֹחי, הייתי שׂוֹרף את כּל כּתבי־היִחוּס שלה, את אוֹתה הגלריה של תמוּנוֹת האבוֹת, את הארמוֹן, את כּל שכּוֹפת וּמקשר אוֹתה, את הכּל, אילוּ היה הדבר בּכוֹחי!

הפּעם צחקה:

– איזה מזל טוֹב לי שאין הדבר בכוֹחוֹ של מר…

– למה היא צוֹחקת, מרת יאדשא?

בּן־רגע כּבה צחוֹקה. קבעה בּוֹ מבּט מצוּמצם כּמי שמסתכל בּדבר רחוֹק שאינוֹ נראה בּרוּר.

– יאמין לי, מר חיים!.. לכשיאהבני… אהבה של אמת, כּמוֹת שצריכים לאהוֹב, כמוֹת שאני מבינה אהבה… אז לא יצטרך לנקוֹף אצבּע בּשביל לעשׂוֹת זאת. אהבתוֹ אלי היא תשׂרוֹף אל כּל אוֹתם הדברים המעכּבים…

עמדה מהספּה. עמד אף הוּא.

– לא, – אמרה – יֵשב נא מר, ימתין קצת.

מהרהרת התהלכה בּטרקלין אילך ואילך. עמדה רגע לפני תמוּנת הגנראל הזקן. אחר בּאה ועמדה לפני הפּסנתר, נגעה בּאצבּע אחת בּמנענעים אחדים, ושוּב עמדה והירהרה. פּתאוֹם הפכה אליו את פּניה ושאלה:

– הענינים שעליו מחר לסדר, מר חיים, מרוּבּים הם?

– לא מרוּבּים, אבל צריכים סידוּר.

– כּמה זמן יִפּנה להם?

– סבוּרני שתים, שלוֹש שעוֹת. לא יוֹתר.

– נניח שבּעשׂר יהיה כּבר פּנוּי?

– סבוּרני שכּן.

– מוּטב.

אמרה שוּב להתהלך בּחדר, וּמיד חזרה בּה. נתקרבה אצלוֹ וּבחיוּך סתוּם של צער וטירוּף־הלב, שהיה דוֹמה, כּמו קוֹדם, לחיוּכה של ילדה סוֹבלת, אמרה לוֹ:

– רוֹצה מר? יסדר את עניניו בּהקדם, ואחר יהיה כּל היוֹם כּוּלוֹ לנוּ, לשנינוּ לבדנוּ. מוּטב? בּיער שלי, לא הרחק מוארשה, יש בּית קטן. שם דר שוֹמר היער. זקן טוֹב וחביב. שם נוֹציא את כּל היוֹם בּיחידוּת. נטייל, נשוּט בּסירה, נצוּד דגים, נארה אוּכמניוֹת. אין מר יוֹדע אם יש כּבר אוּכמניוֹת? ואם לא, נמצא דבר אחר בּיער… אני אֵצא לשם עוֹד היוֹם אחר הצהרים, ואדוֹני, לכשיגמוֹר מחר את עסקיו, יצא בּכרכּרה דרך רחוֹב גזשיבּוֹבסקה אוֹ דרך לאֶשנוֹ אל מחסוֹם־הדרך הווֹלסקי, יעבוֹר את כּל הפּרוָר הווֹלסקי עד שיגיע אל כּפר ווֹלסקי. שם כּבר ימתין לוֹ רכּבי.

לאפּוּנר קפץ ממקוֹמוֹ בּזרוֹעוֹת פּשוּטוֹת:

– מרת יאדויגה… יאדשה… הריהי מלאך טוֹב!..

נרתעה לאחוֹר כּדי להחמק מזרוֹעוֹתיו, ואמרה בּקוֹל יבש, עניני:

– אם כּן, מחר בּעשׂר ומחצה, בּערך?

– הן, בּעשׂר ומחצה.

– ועכשיו, שלוֹם! בּעשׂר ומחצה אֵצא להקדים את פּניו.

– שלוֹם, מרת יאדשא! – השיב בּחיוּך של אהבה ושׂמחה.

פּניה היוּ מתוּחוֹת־חמוּרוֹת.

כּשיצא לאפּוּנר מארמוֹנה של הנסיכה לוּבּימסקה, נגלה לוֹ פּתאוֹם שהיוֹם יפה, שהחמה מאירה וּמחַממת בּריצוּי וחיבּה ושנעים מאד להיוֹת מהלך בּיוֹם כּזה פּטוּר מכּל אוֹתן הטרדוֹת שנטפּלוֹת אליך כּל הימים, ועם תקוָה ליוֹם מחר שיהיה כּוּלוֹ טוֹב ולימים הבּאים שיהיוּ אף הם טוֹבים ונהדרים. הדרך מן הפּרוָר הקראקוֹבי אל שוּק־התבוּאה היא ארוּכּה כּמהלך שעה. אבל הוּא הלך בּרגל. לבּוֹ היה רחוּש יוֹתר מדי והיה זקוּק לתנוּעה.

תחת לעקוֹף את הגן הזאכּסי, שהיה בּאוֹתה שעה רוֹחש מטיילים וּסתם הוֹלכי בּטל, ולעבוֹר דרך רחוֹב קרוּלאָבסקה אל רחוֹב מארשאלקוֹבסקה הריקים כּעת מעוֹברים ושבים, נכנס לתוֹכוֹ, ולא היה איכפּת לוֹ להיוֹת מעוֹרב עם המטיילים והמטיילוֹת, עם הילדים המשׂחקים, עם האוֹמנוֹת המַסיעוֹת את פּעוּטוֹתיהן בּעגלוֹתיהם הקטנוֹת. חייך כּלפּי הילדים, השיב בּחיבה למוֹכר כּעכים שעיכּבוֹ ושאלוֹ מה השעה; תינוֹק אחד על זרוֹע מיניקתוֹ השמיט קרקש מידוֹ, והוּא הזדרז להגבּיהוֹ, ואף קירקש פּעם לפני התינוֹק עד שהחזירוֹ.

בּרחוֹב מארשאלקוֹבסקה נתקל בואנדה בּרגר שיצאה מאחת הסימטאוֹת הפּתוּחוֹת אל הרחוֹב הזה, פּוֹסעת כיתה פּסיעה קטנה וּמתוּנה בּראש מוּשפּל. ניכּר היה שטרוּדה היא בּהרהוּרים כּבדים. פּסיעוֹת אחדוֹת הלך לאפּוּנר בּסמוּך אצלה, כּתף בּכתף והיא לא הרגישה. לא רצה לעבוֹר להלן בּלא שיגיד לה מלה ערבה:

– שלוֹם למרת בּרגר! – קרא.

הגבּיהה ראשה וזרקה בּוֹ מבט בּוֹהה, מחמת אפתעה.

– אך, מר לאפּוּנר… כּמה נבהלתי! – אמרה בּצחוֹק וּמתוֹך קוֹרת־רוּח גלוּיה – שלוֹם למר.

הנערה כּאילוּ נזדקנה בּימים האלה. פּניה נפלוּ, התמתחוּ, כּוּלה רפוּיה, רשישה וּמעוֹררת רחמים.

– מרת בּרגר! – אמר לה חיים – מה שהבטחתי לה בּשׂיחתנוּ האחרוֹנה קיימתי. בּוֹ בּיוֹם הלכתי לראוֹת את זיגמוּנד ווֹלפזוֹן.

– ומר דיבּר עמוֹ? – שאלה בּלא התעוֹררוּת יתרה.

– הן. הבטחתי לוֹ איזה תפקיד, איזוֹ עבוֹדה שכּבוֹד היא לבעליה.

– והוּא סירב.

– מנַיִן לה? ווֹלפזוֹן סיפּר למרתי?

– הריהוּ כּבר מגוּיס.

–כּבר?

– הן. וּכבר נסע מכּאן.

– למה הזדרז כּל כּך! – קרא בּתמיהה.

– הרי אדוֹני יוֹדע… הרי דיבּר עמוֹ… – השיבה למקוּטעין. פּיה הקפוּץ ריטט משהוּ. היה לוֹ רוֹשם שעוֹד רגע אחד והיא תפרוֹץ בּבכי. הלך בּצדה ושתק. משהגיעוּ אל פּרשת רחוֹבוֹת עמד להתפּרש ממנה.

– מרת בּרגר יוֹדעת להיכן נסע ווֹלפזוֹן?

– הן. אמר שנוֹסע לליטה. הוֹאיל וסביבוֹת קוֹבנה נהירוֹת לוֹ, יִכּנס לאחת הפּלוּגוֹת העוֹבדוֹת שם… הלא אף אדוֹני עוֹמד לנסוֹע לאוֹתם המקוֹמוֹת, לא כּך?

לאפּוּנר נבעת. כּל עצמה של נסיעתוֹ וּמטרתה היוּ צריכוֹת לכתחילה להיוֹת שמוּרוֹת בּסוֹד, והנה נערה זוֹ מדבּרת עליה כּעל דבר ידוּע…

– הוֹאיל והוּא לא השיב לה, המשיכה:

– בּעצם יצאתי מבּיתי על מנת להכּנס אצלוֹ. בּרצוֹני לבקש ממר טוֹבה קטנה.

– אם אוּכל, בּרצוֹן רב.

– אפשר שיִפּגש שם עם ווֹלפזוֹן… נא למסוֹר לוֹ את זאת… את זאת…

בּריסי עיניה נתלוּ טפּין קטנוֹת. כּדי להעלימן, הרכּינה את ראשה אל ארנקה וחיטטה בּוֹ. ואגב כּן ניגבה חיש מהר את עיניה בּממחטה קטנה.

– בּבקשה ממנוּ למסוֹר לוֻ את זאת… ממני… – וּמסרה לוֹ דבר קטן עטוּף בּנייר משי מגוּוָן.

– מה זאת? – שאל.

– דבר של מה־בּכך… – איזוֹ פּריפה קטנה…

– למה לוֹ שם פּריפה – נתמה לאפּוּנר.

פּני ואנדה האדימוּ קצת:

– ווֹלפזוֹן יוֹדע…

– וּמה אומַר לוֹ?

– יאמר לוֹ… יאמר לוֹ… שאני מבקשת ממנוּ להיזכר מה שאמרתי בּשעה שקיבּלתי פּריפה זוֹ בּחגיגת יוֹם־הוּלדתי. רק זאת… וכמוּבן, ימסוֹר לוֹ את אחליוֹתי הלבביוֹת. מר מבטיחַ לי?

– הן, מרתי! אני מבטיח לה למלא את רצוֹנה בּכל הדיוּק. ועכשיו עלי להתפּרש ממנה. – הוּא לחץ את ידה, וּבלא שהוֹציאה מתוֹך ידוֹ הוֹסיף – תתחזק ותאמץ, מרתי, הלא תמיד היתה בּת־חַיִל, אמיצת־לב… תשמוֹר על אוֹמץ־רוּחה עד הסוֹף. נא להאמין, הימים הקשים יעברוּ ועוֹד יבוֹאוּ ימים טוֹבים מאלה, ימי שׂמחה לכוּלנוּ… הרי מרתי היא עוֹד צעירה כּל־כּך, וכל החיים עוֹד לפניה… – טפח טפיחה קלה על כּתפה – מרת בּרגר! אוֹמץ־רוּח! עוֹד נראה בּטוֹבה, תאמין לי…

זקפה עליו את פּניה המאוּבּנוֹת, וּפיה נתעקם בּחיוּך מאוּנס:

– לוַאי! לוַאי! דוֹבבה – תוֹדה, מר לאפּוּנר! דרך צלחה ויחזוֹר בּשלוֹם…

עם שהם עוֹמדים לפרוֹש זה מזה, אמר פּתאום:

– אגב, הגברת בּרגר, מי אמר לה את זאת… בּענין נסיעתי?

– שמעתי אוֹמרים… וּמה בּכך?

– הדבר אינוֹ ניתן להתפּרסם בּרבּים. ואני תמה כּיצד הגיעה הידיעה אליה.

– אמת שסיפּרוּ לי את זאת בּסוֹד.

– איש לאיש לוֹחש, וכך מתפּרסמים דברים בּ“סוֹד” כּביכוֹל. אוֹתם הפּטפּטנים המסתַּוְדים מסוּכּנים יוֹתר מן המרגלים והמלשינים. – אמר בּרוֹגז.

– כּלוּם הד"ר הרמאן היה אף הוּא סוֹכן? אתמהה!

– מי סח לה זאת?

– כּלוּם אינוֹ יוֹדע עדיין את החדשה האחרוֹנה? הד“ר הרמאן נהרג היוֹם בּבית מלוֹנוֹ על־ידי אנשי ה”משמר".

– מ—מה! הד"ר הרמ… אי אפשר! – פּרצה קריאה מפּיו.

– עוּבדה היא, מר לאפּוּנר! מחר יִקרא על זאת בּעתוֹנים. סבוּרים שזה הוּא בּקשר עם רצח המַסגר על־ידי המשטרה…

רגע אחד עמד לפניה כּהלוּם־רעם, חיור, בּפה פּעוּר ועינים לטוּשוֹת, וּפתאוֹם הפך את פּניו והלך לוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת כּבוֹרחַ.

הוּא רץ ולא ידע להיכן, בּלא מטרה. בּאוֹתוֹ רגע שעמד לפני ואנדה המוּם, נזכר שזה הוּא שהיה לפני ימים דוֹחק על הנסיכה שמן ההכרח “לסלק” את הד“ר הרמאן. והנה היא עשׂתה את רצוֹנוֹ. “סילקוּהוּ”. זה הוּא שרצח את האדם הזה. הוּא והנסיכה. ידי שניהם מטוּנפוֹת בּדם. בּוֹא וּראה: לא העלה כּלל על דעתוֹ את אוֹתם הרבּים, החַפּים מעווֹן, שנספּוּ על ידיהם בּאוֹתה הדרך שנספּה הד”ר הרמאן. עליהם לא חשב; לא אמר לעצמוֹ שדרכּה של כּל מהפּכה בּכך, לא אמר: “כּשחוֹטבים עצים, מתיזים שבבים”… דמי הנרצח צעקוּ אליו מתוֹכו, ודומה שכּל העיר שוֹמעת את הצעקה… התבּייש בּפני הבּריוֹת שעברוּ על פּניו בּלא להשגיח בּוֹ, התבּייש בּפני אוֹר היוֹם. בּזוּי וּמגוּנה בּעיני עצמוֹ, אילוּ מצא איזוֹ מחילה אפלה, היה מיטמר בּה, שלא יראוּהוּ בּשפלוּתוֹ וּבקלוֹנוֹ…

כּשנכנס לחדרוֹ, נעל מאחריו את הדלת והתנפּל על מיטתוֹ. כּמה פּעמים דפקוּ על דלתוֹ, והוּא לא נענה. כּל הזמן לא נסתלקה מנגד עיניו דמוּתוֹ הגבוֹהה של הד“ר הרמאן. ראה אוֹתוֹ יוֹשב בּחדרוֹ כּפוּף על מקלוֹ שעמד בּין בּרכּיו, שמע את קוֹלוֹ החלוּש ואפילוּ את שיעוּלוֹ, ראה איך הוּא ממשש בּידוֹ על כּרסוֹ, בּמקוֹם פּצע הדקירה. את כּל זאת ראה ושמע בּבירוּר גמוּר עד לידי האלוּצינאציה. נזכּרוּ לוֹ דבריו האחרוֹנים בּבית ווֹלפזוֹן: “נא לבקרני, מר לאפּוּנר! אבל יִזדרז… חוֹששני שאם לא יִזדרז, יאַחר”… לא הזדרז ואֵחר… אף הוּא, הד”ר, אֵחר. לא יִראֶה עוֹד את מזרקת המים ואת עץ האגס אצל בֹית־הספר שבּטימישוואר, ולא ישכּב עוֹד בּאדמת קברוֹת הוֹריו וארוּסתוֹ. אֵחר… האוּנגרים פּתחוּ בּרציחתוֹ והפּוֹלנים סיימוּ… אילוּ היה חי, היה אוֹמר: נוֹצרים אוּנגרים ונוֹצרים פּוֹלנים עשׂוּ בּיניהם קנוּניה לרצחוֹ וידוֹ של סרסוּר יהוּדי בּאמצע… איזה ניווּל, אלוֹהי, איזה ניווּל!… – – – – –

– – – – מבוֹהל ניעוֹר לאפּוּנר מתרדמה כּבדה, דוּגמת אדם שמגיחַ מתוֹך בּוֹר עמוֹק ואָפל. פּתח את עיניו וראה בּחדר אוֹר אפוֹר חיוריין של בּין־השמשוֹת. לא ידע אם שעת ערבית היא זאת אוֹ שעת שחרית. בּראשוֹ צף ערפל כּבד, ורק זֵכר אחד היה חי בּוֹ, והוא – שאירע בּוֹ מה־שהוּא לא טוֹב. ישב והתחיל מעלה על זכרוֹנוֹ את אוֹתוֹ דבר לא טוֹב.

– ומה עכשיו? – שאל לעצמוֹ – מה יעשׂה מעכשיו? הריהוּ מחוּיב לגמוֹר בּדעתוֹ מה עליו לעשׂוֹת. נזכּר פּתאוֹם את יאדויגה ליוּבּימסקה, את שׂיחתם האחרוֹנה… היא מחכּה לוֹ שם בּיער… הרתיע מתוֹך רגש של תיעוּב.

לא! לא!.. צריך להפסיק את כּל זאת!.. מה שהיה הוּא שלא יהיה עוֹד. אבל גם להשאר כּאן אף שעה אחת יתרה לא יוּכל. מה טוֹב שהוּא בּלאו הכי עוֹמד לעזוֹב את וארשה. על חייו יש רבב, רבב אדוֹם. מעתה עליו לשקוֹד לכפּרוֹ בּעבוֹדה. דרך אחרת אין. הרחק מכּאן יצלוֹל בּתוֹך העבוֹדה כּמוֹ בּתוֹך מצוּלת מים. אין לוֹ תקנה אלא אם כּן ימשיך, יכפּיל את כּוֹבד המשא על גבּוֹ עד שיתפּקקוּ עצמוֹתיו… כּיצד אמרה היא פּעם? יש מכאוֹב, אמרה לוֹ, שהוּא מן ההכרח, כּמוֹ גוֹרל, ואין להמלט ממנוּ; ואז קוֹפצים את השינַיִם, מקמצים את הפּה ועוֹברים אל סדר היוֹם… הן, אמת! זוֹהי הדרך! לקפּוֹץ את השינַיִם, לקמץ את הפּה ולעבוֹר אל סדר היוֹם…

בּחלוֹן התחיל מבהיר הבּוֹקר, וּמן החדר שמעבר לפּרוֹזדוֹר נשמע כּבר שיעוּלוֹ של החייט וקוֹלה של בּריינה. עמד לאפּוּנר ורחץ את ראשוֹ בּצוננים; הרויחַ והתאוֹשש. פּתאוֹם נזכּר שעליו עוֹד לראוֹת לפני נסיעתוֹ את ר' שבּתי’ל, את בּריינה וּפּרילי, ושוּב נתרשלה בּו רוּחוֹ. זמן מרוּבּה עמד לפני דלתם ולא העיז לדפּוֹק עליה. האנשים הטובים הללוּ… היוֹם תגיעם הידיעה על רציחתוֹ של הרוֹפא ויהיוּ נדהמים. אילוּ ידעוּ שיד חיים “שלהם” בּמעשׂה זה… לא! הם לא יאמינוּ. אף פּרילי לא תאמין. הזקנים אפשר שהיו מוֹצאים לוֹ צד זכוּת וּמוֹחלים, ואילוּ פּרילי לעוֹלם לא תסלח לוֹ דבר כּזה… פּרילי החביבה, היקרה… היאך זה קיפח בּידוֹ את הנערה הזאת! היאך זה יצא שכּל כּך קיפּח את עצמוֹ? בּתוֹם חשבּוֹן הוּא רוֹאה שכּל חייו, מיום שהכּיר את הנסיכה, היוּ קיימים על חשבּוֹן של טעוּת. סירס את חשבּוֹנוֹ ויצא לוֹ סך־הכּל כּזה.. נתבּעֵת ממחשבה זוֹ וניענַע ראשוֹ בּתנוּעה אחת עצבּנית וחזקה, כּרוֹצה לחלוֹץ אוֹתוֹ מתוֹך עניבה חוֹנקת. מוּטב שיזדרז ויתפּרש מן הזקנים קוֹדם לקימתה של הנערה. ממנה לא יוּכל להתפּרש; פּשוּט, לא יוּכל לישׂא את פּניו אליה. לקפּוֹץ את השינַיִם, בּחוּר! – קרא לעצמוֹ, ודפק על הדלת.

פּתחה לוֹ בּריינה. לאפּוּנר בּיקש פּת־שחרית, אם אפשר, שכּן הוּא רעב מאד, ו… גם מזדרז הוּא.

– מה היה לך אמש? – שאלה – דפקנוּ, דפקנוּ, גם פּרילי, גם שבּתי’ל ואני… לא ידענוּ מה לחשוֹב.

– הרגשתי את עצמי לא בּטוֹב. אבל עכשיו הוּטב לי קצת. עלי להזדרז אל דוֹאר־הסוּסים. אם מזלי ישׂחק לי, אסע מיד.

– מה הבּהלה? להיכן זה?

– יש צוֹרך דחוּף, בּריינדיל היקרה! ואפשר שלא אחזוֹר עוֹד.

פּערה האשה את פּיה:

– הכיצד! מה משמע לא תחזוֹר? כּיצד זה?

– כּך… אל תשאלני, כּך צריך.

עמדה רגע אחד וריפרפה בּעיניה, כּאינה מבינה מה הלזה סח לה, וּפתאוֹם, בּלא שהשמיעה הברה קלה, החזירה פניה וברחה אל חדר־הבּישוּל.

מיד לאחר מכּן פּרץ ר' שבּתי’ל אל חדרוֹ לשאלוֹ אם יש ממש של כּלוּם בּדברי להגה של בּריינדיל. לאפּוּנר אימֵן את דבריה, והוּא חזר על שאלוֹת אשתוֹ: הכיצד? על שוּם מה ולמה והיכן? לאפּוּנר חייך מאוֹנס והשיב אגב דחיקת כּתפיִם: מה לעשׂוֹת, ר' שבּתי’ל! כּך צריך, כּך נגזר עלי. ואַל נא יִשאל, בּבקשה ממנוּ, שאלוֹת יתירוֹת…

– כּך, כּך… – דוֹבב החייט בּלב טרוּף – כּל כּך הרבּה שנים יחד… לא בּתפירת־הכְלָבה נתקשרנוּ… לא דבר קטן הוּא, שנים! גידלנוּךָ כּמוֹ בּן, כּמוֹ בּן יחיד. וּפתאוֹם הרי לך, לקרוֹע תפר חזק כּזה… קשה יהיה לנוּ בּלעדיך, חיים! מה אוֹמַר וּמה אדבּר… אוֹהבים אנוּ אוֹתך, חיים, וּלכוּלנוּ… לכוּל– ננ–וּ יהיה קשה בּלעדיך…

– גזירה היא, ר' שבּתיל, ואין לשנוֹת… אף לי לא קל לפרוֹש מכּם…

ובבּית עמדה התרגשוּת של בּהלה. בּיחוּד רתחה בּריינדיל. צריכים להתקין לוֹ לפחוֹת סעוּדה כּדבעי; הרי מיוֹם אתמוֹל לא בּא אוֹכל אל פּיו, המסכּן. יוֹצא לדרך ארוּכּה (מנַיִן לה שהדרך ארוּכּה?) בּעוֹד הוּא בּקוֹשי עוֹמד על רגליו ואין מי שיסַייעוֹ להכין את כּליו, לצרוֹר את צרוֹרוֹתיו… ניסה בּעלה לסייע לה, התלבּט אילך ואילך, והיא צעקה עליו שאינוֹ יוֹדע לקשוֹר זנבוֹ של חתוּל, ואינוֹ אלא מערבּב עליה את עבוֹדתה. ו“הבּתוּלה” אף היא טוֹבה: דוקא עכשיו נתקעה שם בּין המיטוֹת, ואינה נוֹקפת אצבּע לעשׂוֹת משהו… לך וסחוֹב אוֹתה משם!.. הלך שבּתי’ל “לסחוֹב” את בּתוֹ מחדר־המיטוֹת. אבל פּרילי פּניה כּבוּשוֹת בּכּר, אינה שוֹמעת ואינה זזה מלבכּוֹת. ירק אביה ויצא מחדר־המיטוֹת. עם שהוּא קוֹרא אל אשתוֹ: “לכי וקבּלי נחת מן ה”כּלה־מוֹיד“¹⁰ שלך! הריהי גוֹעה שם כּפרה. וכי מה היתה סבוּרה, שבּשביל כּל אחוֹריִם תפוּרים המכנסַיִם? תוּף!..” ושוּב ירק.

בּמימרתוֹ האחרוֹנה שהפליט החייט בּיריקה השמיע על האסוֹן שבּא עליו פּתאוֹם, אמר את כּל מרירוּתוֹ. זה היה חוּרבּן חלוֹם שטיפּחוּ וגידלוּ בּלבּוֹתם הוּא ואשתוֹ בּמשך שנים, חלוֹם אָשרה של בּתם. בּריינדיל, כּל אוֹתה השעה שהיתה מתרוֹצצת בּחדר, גוֹעשת וּמטיחה דברים קשים כּלפּי בּתה וּבעלה, השתדלה להמנע מלהסתכּל בּפניו של זה, מפּני שאוֹתה מרירוּת האכזבה צרבה גם את לבּה שלא: “לא בּשביל כּל אחוֹריִם תפוּרים המכנסַיִם”…

עד שלא הספּיקוּ להתקין לוֹ “סעוּדה כּדבעי”, מיהר לאפּוּנר לילך אל משׂרד דוֹאר־הסוּסים לשאוֹל אם יש מקוֹם פּנוּי בּקרוֹן היוֹצא בּבּוֹקר לדרך שהוּא אוֹמר לילך בּה, וּמיד חזר עם בּשׂוֹרה שלמזלוֹ מצא מקוֹם פּנוּי וּבעוֹד שעה יֵצא. אחר כּך הצטדד עם ר' שבּתי’ל וּבלחש התוַכּח עמוֹ רגעים אחדים בּעניני ממוֹן. חיים הפציר ר' שבּתיל סירב. וּלבסוֹף תחב לוֹ משהוּ לתוך כּיסוֹ הצדדי.

פּרילי לא יצאה מחדר־המיטוֹת גם כּשהתיצבה לפני “חנוּת” בּיתם הכּרכּרה ששׂכר לאפּוּנר להוֹבילוֹ עם חפציו אל הדוֹאר. “פּרילי! אִי את רוֹצה לראוֹת את חיים לפני נסיעתוֹ?” שאלה האם. וחיים שׂמח בּלבוֹ כּשמחדר־המיטוֹת לא נשמעה כּל תשוּבה. חיים התנשק עם ר' שבּתי’ל שלא פּסק כּל הזמן מלגרוֹף את חָטמוֹ לתוֹך מטפּחתו בּרעש גדוֹל. אחר כּך נשק את שתי ידיה של בּריינה והוֹדה לה “על הכּל, על הכּל”. האשה תפשׂה פּתאוֹם בּידיה המקוּרזלוֹת את ראשוֹ, לחצה אוֹתוֹ בּכוֹח כּאילוּ אמרה לפצחוֹ, וּבחיוּך מבּעד לזרם דמעוֹת אמרה: “כּמה פּעמים חפפתי את ראשך, סרקתי שׂערוֹתיך… לפחוֹת תזכּוֹר אוֹתנוּ, חיים!..” ועדיין לחצה את ראשוֹ בּין שתי ידיה. והיא בּכתה הרבה. בּכתה כּשמרחה את החמאה על הלחם, בּכתה כּשחתכה את המלפפוֹנים לאָרכּם בּשתי־וערב. את צרכי האוֹכל האוֹכל עטפה בּנייר חבילוֹת חבילוֹת ונתנה אוֹתן לתוֹך חפיסה גדוֹלה, עם שאינה פּוֹסקת מללַמד לחיים מנהגוֹת ואזהרוֹת לדרך. אחר כּך ציותה עליו ללבּוֹש את מעילוֹ העליוֹן, ושלא יחזיק אוֹתוֹ על זרוֹעוֹ, “כּמוֹ פראנט”, שאם לא כּן חזקה עליו שישכּחנוּ בּאיזה מקוֹם שהוּא. לאפּוּנר נשמע לה ולבש את המעיל, והיא בּעצמה פּרפה אוֹתוֹ בּכל כּפתוֹריו: דוֹמה שלאפּוּנר הפך פּתאוֹם לעיניו ילד קטן שאינוֹ יוֹדע את המלאכה הזאת… אחר כּך נצטוָה לישב רגע אחד לפני יציאתוֹ מן הבּית: סגוּלה לדרך צלחה. והוּא נשמע גם בּזאת וישב אגב חיוּך, וסוֹף־סוֹף יצא בּלוית שני הזקנים שנשׂאוּ אחריו את צרוֹרוֹתיו.

לאפּוּנר כּבר ישב על הכּרכּרה, העגלוֹן כּבר משך בּמוֹשכוֹת והסוּסים זזוּ, ופּתאוֹם התחילה בּריינדיל מצוַחת לעגלון שיעמוֹד. נזכּרה עוֹד אזהרה אחת אחרוֹנה שהשמיעה תוֹך כּדי בּכי:

– נהי–הי… התרנגוֹלת היא בּנייר הכּחוֹל, נהי–הי… והמלפפוֹנים בּתוֹך העתוֹן… נהי–הי… הבּיצים…נ הי–הי… אַל תשכּח את ה… ה… בּיצים שבּ… נהי–הי…

את הסוֹף לא שמע לאפּוּנר. הסוּסים עקרוּ בּשטף ממקוֹמם.

 

פרק ששה־עשר    🔗

לא בּלי התפעמות־לב נסע חיים לאפּוּנר לקוֹבנה, שהוֹציא בּה כמה מימי ילדוּתו. בּמידה שקרוֹן הדוֹאר הלך והתקרב אל העיר הזאת, בּה במידה התגבּרו זכרוֹנוֹת אותה ילדוּת שלוֹ המיוּתמת והעגומה בּיער פּולישוּק, אחוּזת פּאן קאשינסקי, שהיה מסתתר בּוֹ מפּני ה“חטפנים”, ובבית ר' בֶּר. שוּב קמוּ לפניו לתחיה הדמוּיות היקרוֹת שאינן משתכּחוֹת עולמית. מפּני היוֹתן ענוּבוֹת ותפוּשוֹת בּזכרוֹנוֹת הילדוּת. מהדוֹד ר' בּר נשתייר בּוֹ זכר מטוּשטש, הוֹאיל וזמן קצר, לאחר שהביאוּהוּ לפּוֹלישוּק, יצא זה לארץ־ישראל. ואילוּ דמוּיוֹת זלאטה דוֹדתוֹ וישׂראל’יק בּנה עוֹמדוֹת כּמוֹ חיוֹת לפניו. זלאטה בּקוֹמתה הגבוֹהה, בּרוֹחב כּתפיה, בּקוֹלה הגברי ובעתרת הכּוֹחוֹת שבּה היתה מטילה בּו מוֹרא, ועם זאת אהב אוֹתה אהבת־נפש, מפּני שהיתה לוֹ כּאם. הרי היא היתה מנהלת את פּוֹלישוּק, טרוּדה בכמה וכמה עסקים, משגחַת על העבוֹדה בשׂדה, על קציצת האילנוֹת בּיער, על בּית־משׂרפוֹת־היין, על האוּרוָה, על הרפת וכו’ּ; היא היתה מתעסקת בּכמה וכמה פּוֹעלים, נוֹתנת להם פקוּדות, נוֹזפת וזוֹרקת בּהם מרה, ומוֹראה על כּוּלם היא היתה נוֹשאת־ונוֹתנת עם סרסוּרים, עם קוֹני תבוּאה וסוֹחרי יער. ועם זאת לא אֵרע לה אף פעם שתשכּח להביא ל“ילד”, אל בּקתת הזפּתים שלוֹ שבּיער, בּצנעה, מתחת למטפּחת הגדולה שלה, את התבשיל החם, ולפעמים גם ממתקים ומיני לקיקה, לשמח את נפשוֹ העלוּבה. כּיוָן שיכלה להפּנוֹת לשעה קלה, אפילוּ בעצם רתיחת העבוֹדה, אפילוּ בשעה שהיתה יגעה מאד, רצה אל בקתת הזפּת לראוֹת מה שלוֹמוֹ, להפיג את בּדידוּתוֹ, לספּר עמוֹ כּמוֹת שמספּרים עם ילד חוֹלה, בּחסד וּברחמים, שלא כּדרך טבעה הקשה והקפּדני. ר' בּר היה בּא ללמדוֹ תוֹרה וּמצווֹת; ומשיצא ר' בּר לארץ־ישראל, היתה הדוֹדה שוֹלחת אצלוֹ את מלמדוֹ של ישׂראל’יק בּנה. לבסוף בּיטלה את האיסוּר החמוּר שחל על ישׂראל’יק להתקרב אצל הבּקתה.

ישׂראל’יק זה היה בּן גילוֹ, נער חי ולוֹהט, ששערוֹתיו מיד היו סתוּרוֹת, פניו וידיו שרוּטוֹת ומצוּלקות, וידיו תמיד נעוּצוֹת לוֹ בְּכיסי מכנסיו מעשה אדם גדוֹל בּטוּח בּעצמוֹ. שני הילדים נתחבּבוּ מיד זה על זה. שעוֹת רצוּפוֹת היוּ יוֹשבים בבדידוּת היער ומשׂיחים יחד. ישׂראל’יק היה מרבּה לדבּר וּלספּר נפלאוֹת. הוֹאיל ולחיים אסוּר היה להתרחק ד' אמוֹת ממקוֹם מחבוֹאו, היה הוּא בּא ומספּר לוֹ על פּלאי היער, על בּעלי־החיים הדרים בּןֹ, על כּלבּתו וגוּריה, על השיטה בּסירה וכיוֹצא בּזה, ואזני חיימק’ה לא תמלאנה משמוֹע. זכוּר לוֹ ישראל’יק לטוֹב וּלאהבה בּעד סגוּלוֹת החמדה שהיה מפּעם לפעם מעניק לוֹ מגנזי כּיסיו המלאים תמיד. וּמה לא היה גנוּז בּמטמוֹניוֹת כּיסי מכנסיו? שזיפים שקטף זה עתה בּהחָבא מעל העץ, אגוֹזי פּרך ואגוֹזים קנטרוֹנים שמפצעים אוֹתם באבנים, פּטלים ואוּכמניוֹת שאָרה בּמיוּחד בּשבילוֹ, בּיצי צפּרים זעירות, מגוּוָנוֹת וּמלאוֹת חן… בּאוֹתן שעוֹת התיחדוּתם בּיער לימד אוֹתו ישׂראל’יק גם כּמה מלאכוֹת שיש בּהן משוּם תוֹעלת גדוֹלה. רובּי תוֹרוֹתיו לא נשתכּחוּ מלבּוֹ של לאפּוּנר עד היוֹם הזה. למשל, כּיצד מתקינים חליל? קוֹטמים זרד לח וישר, מקצצים אוֹתוֹ לפי המידה הראוּיה, תוֹמדים אותו יפה יפה בּרוֹק הפּה עד שהקליפּה נפרשת יפה מעל העץ, מוֹציאים את העץ ומשתיירת קליפּה חלוּלה כּעין אבּוּב; פּוֹקקין את האבּוב מכּאן וּמכּאן, מצד אחד שבּו מחללים משיירים סדק צר, וסמוּך לסדק עוֹשים נקב בּאבּוב, והרי לפניך חליל שלא תיעף לעוֹלם לנשוֹף בּוֹ ולא תשׂבּע נפשך מקוֹלוֹ הדק והנעים כּל־כּך לאוֹזן… ושרשרת נאה מגלעיני שזיפים כּיצד? אין לך דבר פּשוּט מזה. נוֹטלים אבן חלקה כּעין מַשחזת ויוֹרקים עליה, הרבּה רוֹק יוֹרקים ומשפשפים על גבּה את הגלעין, משפשפים ויוֹרקים, משפשפים ויוֹרקים – כנראה שוּם דבר בעוֹלם אינוֹ נעשה יפה אלא אם כּן יוֹדעים גם לירוֹק יפה… – עד שמתהוה נקב בּאמצעיתוֹ של הגלעין, והנקב, תוֹך כּדי שפשוּף הוֹלך וּמתרחב וסוֹף שמשתיירת מן הגלעין רק טבּעת דקה וסגלגוֹלת. וּמשהתקנת לך הרבּה טבּעות כּאלה, אתה מספּקן זוֹ בּזוֹ על־ידי סדק דק שאתה עוֹשה בּהן, והרי לך שרשרת נאָה כּרביד הזהב בּצוָארו של יוֹסף אוֹ של מרדכי… עכשיו נזכּר חיים לאפּוּנר מתוֹך התפּעמוּת־לב של חיבּה וגעגוּעים אוֹתן השעוֹת המרוּבות שהיוּ יוֹשבים שניהם בבדידוּת היער עסוּקים בּמלאכתם, וּמתוֹך התפּעמוּת־לב של חיבּה וגעגוּעים יש שנפשוֹ בּקרבּוֹ משוַעת: אַיֶך, ישראל’יק, אַיך?..

לאחר שפּאן קאשינסקי השׂיא את בּתו וכתב לה את פּוֹלישוּק, הדבר הראשוֹן שחתנוֹ עשׂה הוא שפּיטר את זלאטה; וזוֹ עברה לדוּר בּקוֹבנה. את “הילד”, את חיימ’קה, נטלה עמה. שם הכּיר לדעת את חתנוֹ של ווֹלפזוֹן, את זליג כּץ, ואת אביו, ר' הניך שלמה’ס. הדוֹדה היתה בּאה יוֹם יוֹם כּמעט אצל זקן זה, כּשהיא מוֹשכת אחריה בּידיה את שני הנערים, ישראל’יק וחיימ’קה. ר' הניך שלמה’ס זה הנערים היוּ מתיראים מפּניו ולא חיבּבוּהוּ. אף פּעם לא פּנה אליהם בּדברים. המעשׂה היחידי שהיה עוֹשׂה בּשעת רצוֹן, בּשעה שהיה עוֹלה על דעתוֹ להסבּיר פּנים ליתוֹמ’ל, כּלוֹמר לחיימ’קה, אוֹ לחברוֹ, הוּא שהיה שוֹלח שתי אצבעות כּפוּפוֹת וקשוֹת כּצבת אל לחיוֹ של הנער וצוֹבט את הבּשר, תוֹך כּדי אמירה: “שגץ שכּמוֹתך!” הצביטה היתה מכאיבה, עד שלא פּעם היוּ מבצבּצוֹת דמעוֹת מעיני הקרבּן. ואילוּ ישראל’יק, שהיה יוֹתר מזוֹרז ועז־פּנים, היה מרתיע ראשוֹ ומשתמט מצבת אצבּעוֹתיו של הזקן. על מה היתה זלאטה מדיינת עם ר' הניך שלמה’ס, אינוֹ יוֹדע. הוּא רק זוֹכר שהדין־והדברים בּיניהם היו סוֹערים; זלאטה היתה תוֹבעת וּמאַימת, והוּא היה מדבר בּניחוּת, נאנח, מגבּיה עיניו כּלפּי התקרה, פּוֹרש ידיו כּמי שרוֹצה להוֹשיע ואין ידוֹ מַשׂגת. וּפעם אחת ניענעה זלאטה את אגרוֹפה כּלפּי חָטמוֹ של הזקן וקראה: “המתן, המתן, רשע שכּמוֹתך, יש לנוּ אב יתוֹמים בּשמים, והוּא ישלם לך כּגמוּלך על שאתה מתעלם מיתוֹם קרוֹב”, ירקה בּפניו בּמלוא פּיה וּברחה מן הבּית, עם שהיא גוררת אחריה את שני הנערים הנבהלים. אחר כּך התחיל פּאן קאשינסקי מבקר לעתים תכוּפות בבית הדוֹדה, וּשניהם היוּ שוֹקלים־וטוֹרים, אגב הצלפת עינַיִם כלפי חיים, בּלשוֹן הפּוֹלנית. חיים לא הבין אז את הלשוֹן הזוֹ, ולבּו היה חרד מפּני חשש טמיר ששני האנשים חוֹתכים את גוֹרלוֹ, וסוֹף בּאה עליו הפּוּרענוּת הגדוֹלה: הפרידוּ בּינוֹ ובין ישׂראל’יק. אוֹתוֹ מסרוּ לגימנַסיה ואת ישׂראל’יק לתלמוּד־תוֹרה. חיים ראה בּזה עוול גדוֹל; סבוּר היה שמזל חברוֹ יפה משלוֹ. רק מפּני שאין לוֹ אב ואֵם נגזרה עליו גזירה רעה זוֹ ללמוֹד אצל גוֹיים. בּימי חייו המעטים כּבר היה לָמוּד בּצרוֹת, כּבר טעם את טעם הלענה המרה של החיים. ידוֹע ידע שאין לוֹ לדוּן עם שתקיף ממנוּ ואת הנעשׂה אין להשיב, אבל בּלבּו צרב העלבּוֹן. בּלילוֹת כּשהיוּ שוֹכבים שני הנערים לישוֹן על מיטה אחת, שעוֹת לא היוּ נרדמים וּמשׂיחים בּלחש ובמרירוּת־נפש על הרעה שנעשׂתה להם, וּבוֹכים בּדמי. חיימ’קה נשבּע שבּאם יאנסוּהוּ להמיר דתוֹ, הרי בּסתר, מתחת לבגדיו, יהא תמיד לוֹבש טלית קטן ויהא מקיים את המצווֹת בּחשאי, ולכשיגדל ויהא שׂר וגדוֹל ויעשה טוֹבוֹת גדוֹלוֹת ליהוּדים, יבטל את כּל הגזירוֹת הרעוֹת עליהם, ולפני מוֹתוֹ יזמין אליו את הרב לקרוֹא עמוֹ את הוידוּי ויבקש להביאוֹ לקבוּרת ישׂראל. ואז יתגלה לעוֹלם שהיה כּל ימיו יהוּדי ירא שמים; ישראל’יק היה בּטוּח שהוּא עצמוֹ יהא רב בּישׂראל, רב גדוֹל, ראש ישיבה גדוֹלה; בּחשאי חשאין יהא בּא אצל השׂר הגדוֹל,כלומר: אצל חיימ’קה, ללמדוֹ תוֹרה, והוּא הוּא שיבוֹא לקרוֹא עמוֹ את הוידוּי לפני מוֹתוֹ של זה… אח, אוֹתם הלילוֹת, אוֹתם הלילוֹת!.. לימים נוֹדע לוֹ שדוֹדתוֹ דאגה לכך שפּאן קאשינסקי יהא משלם לא רק שׂכר הלימוּד בּגמנסיה, אלא שיהא גם שׂוֹכר יהוּדי אחד שילַמד את ה“ילד” “אידישקייט”¹¹ קרוֹב הדבר שבּשעה שמסרתוֹ לידוֹ של מר קאשינסקי לא נתכּוונה אלא להכעיס את ר' הניך שלמה’ס: ידע קמצא בּר קמצא זה למה גרמה צייקנוּתוֹ…

כּשנתיים למד חיים בקוֹבנה, ואחר נשלח לוארשה ללמוֹד שם באחת הגימנסיוֹת. בּזמן הראשוֹן היה נוֹסע לקוֹבנה לבלוֹת שם את ימי החוּפשה בּבית הדוֹדה. אלה היו ימי אוֹשר ושׂמחה לוֹ ולישׂראל’יק. משמתה הדוֹדה נפסק גם הקשר בּינוֹ ובין חברוֹ זה. אבל שכוֹח לא שכחוֹ. עתים מתעוֹררים בּוֹ געגוּעים עזים עליו. מי יוֹדע מה חלקוֹ בּחיים וּמה הגיע אליו. עכשיו, בּדרכּוֹ לקוֹבנה, פּעמה בּלבּו בּלא הפסק אמוּנה עמוּמה שתשׂחק לוֹ השעה והוּא עתיד להפּגש, בּאיזוֹ דרך שהיא, עם ידיד נעוּריו.

מפּעם לפעם היוּ מזדקרוֹת לפניו דמוּיות מן העבר הקרוֹב, וּדמוּתה של הנסיכה ליוּבּימסקה חוֹפפת על כּוּלן. הוּא משתדל לדחוֹת אוֹתן בּכל כּוֹחוֹת נפשוֹ… בּחיבּה יתירה, מגוּזמת על־ידי געגוּעי הפּירוּד, מהרהר הוּא בּביתוֹ של שבּתי’ל שר. מה נעשׂה בשעה זוֹ שם, בּאוֹתוֹ בּית קטן שבּשוּק־התבוּאה? קרוֹב הדבר שכּבר ישנים שם. וּמי דר עכשיו בּחדרוֹ?.. צל ממוּשך שוֹרה על נפשוֹ מזכרה של פּרילי. כאֵב של געגוּעים כּוֹסס את לבּוֹ. אינוֹ יכוֹל למחוֹל לעצמוֹ שלא ראה אוֹתה לפני צאתוֹ לדרך, דוֹמה שיוֹתר משעשׂה על־ידי כּך עוול לנערה עשׂה עוול לעצמוֹ; אילמלי היה רוֹאה אוֹתה ומתפּרש ממנה כראוּי, אפשר שעגמת־נפשוֹ לא היתה גדוֹלה כּל־כּך…

בּדרכּוֹ עשׂה כּשלוֹשה שבוּעוֹת. התעכּב בּכמה עיירוֹת יהוּדיוֹת וראה אוֹתן בּנַוולוּתן. היהוּדים שנקלעוּ לוֹ בּדרך וּבאכסניוֹת היו עטוּפים בּלוֹיים וכוּלם אוֹ רפי־ידים כּמוֹ לאחר יאוּש ועיניהם כּלות וּרעבוֹת, אוֹ מבוֹהלים ולהוּטים בּכל רמ"ח שלהם לפרנסה של כּלוּם, בּכל דרך שתזדמן להם… מקוֹמוֹת היה מוֹצא עקבוֹתיהן של פּלוּגוֹת המרדנים: חוּרבּן, שוֹד ותלים עשנים… פּעמים כּשעגלתם עברה לפני אילן בּוֹדד בּשׂדה, היתה סיעת עוֹרבים מוּפחדת מתנשאת מעליו כּעננה קלה: על אחד מענפיו התנענעה בּרוּח גוּפת יהוּדי תלוּי – בָּרוֹת לבעלי־הכּנף…

מתוֹך מוּעקה בּלבּו לא פּעם שאל לעצמוֹ: כּלוּם כּאלה הם גם אוֹתם היהוּדים שאליהם הוּא נוֹסע? כּיצד ידבּר אליהם? ומה יגיד להם? הללוּ צריכים לחם, קוֹדם כּל לחם, ולא מלחמה. ועם זאת היה לוֹ משוּם מה צוֹרך לשדל את עצמוֹ: הרבּה חטאָה פּוֹלין לאנשים הללוּ, מפּני שהיא עצמה משוּעבּדת ומעוּנה. ואילוּ לעתיד לבוֹא תתקן פּוֹלין את שקילקלה בּעבר. בּחיק המוֹלדת בּת־החוֹרין יִמָצא מקוֹם לכל בּניה, יהיה טוֹב לכוּלם. ואז ימָחל לה הכּל…

על־פּי עצת חבריו סר בקוֹבנה אל אכסניה יהוּדית קטנה שעמדה בעיבּוּרה של העיר, מוּפרשת משאר הבּתים על־ידי חצר גדוֹלה שהקיפה אוֹתה מכּל רוּח. בּשעה שעלה בּמדרגוֹת הקטנוֹת, יצא מן הבּית בּפסיעוֹת נחפּזוֹת אדם משוּנה אחד שהבעיתוֹ כּמעט בּמראהוּ. בּניגוּד למזג האויר החם, היה עטוּף כּוּלוֹ מעיל רחב וחם עם צוָארוֹן גדוֹל וזקוּף עד למעלה מראשוֹ, כּובענית עם מצחה גדוֹלה בּיוֹתר משוּלשלת לוֹ עד לעיניו המסוּתרות מאחרי משקפיִם כּחוּלים; זקן שׂיבה מדוּבלל עוֹטר את פּניו. שאלוֹ לאפּוּנר אם זוֹהי האכסניה של זאנויל מַץ; הלה לא זיכּה אוֹתוֹ בתשוּבה, ועבר על פּניו בּחפזה, וכמעט שלא דחה אוֹתוֹ מעל המדרגוֹת. “תוּף! איזה פּרא אדם…” קרא לאפּוּנר לעצמוֹ וּפתח את דלת הכּניסה, שלא היה בּה לא פּעמון ולא שלט ממעל לה. נכנס לחדר קטן שהיה משמש חדר המתנה. שם היה ישוּב בּעל הבּית לפני ספר in folio ולא הזדרז להעביר ממנוּ את עיניו. חיים עם חבילתו בּידוֹ עמד עליו והמתין שניוֹת מספּר עד שזה פּרשׂ את ממחטתוֹ הגדוֹלה על גבּי הספר, העביר את משקפיו, המוּלחמים בּבדיל והכּרוּכים בּחוּטים, אל מצחוֹ הרחב, נתן באוֹרחַ עינַיִם ממצמצוֹת בּתמיהה אוֹ בּחשד, ושאל בּאידית:

–מסתמא אוֹרחַ? חדר?

– הן, אני מבקש חדר ללינה. – השיב חיים פּּוֹלנית.

עמד בעל האכסניה בּכבדוּת וּבעצלוּת ממקוֹמוֹ, התקרב אצל לאפּוּנר בּרגלים לא מאוּששות מחמת שגרוֹן ונתן לוֹ שלוֹם בּשלוֹש אצבּעוֹת הוֹאיל וּבין אגוּדלוֹ ואצבּעוֹ החזיק טאבּק להריח, ואחר קרא:

– לישבֶּטה! לישבֶּטה!

נכנסה מחדר־הבּישוּל ריבה פּולנית צעירה, שׂערוֹתיה סתוּרוֹת, פּניה משוּלהבוֹת ומפוּחמוֹת, ואף ידיה מפוּחמוֹת.

– האדוֹן מבקש חדר. – אמר לה הזקן פּולנית. מסר את האוֹרח בּידי הערלית, והוּא עצמוֹ חזר מיד אל הגמרא שלוֹ.

לישבֶּטה נעצה באוֹרח את עיניה. אלה היוּ עינים זעירוֹת טבוּעוֹת בּתוך פּנים רחבוֹת וּשמנוֹת, ומציצוֹת מתוֹכן מלאוֹת חיים וערמה.

– תיכף, – אמרה עם שעיניה בּוֹדקוֹת את פּניו – תיכף, אדוֹני! יוֹאיל להמתין קצת… מיד אחזוֹר. – וּברחה שוּב אל חדר־הבּישוּל. חיים עמד, חבילתוֹ תחת בּית־שחיוֹ, והמתין.

יצאוּ שנים־שלוֹשה רגעים והיא חזרה. שערוֹתיה היוּ כּבר סדוּרוֹת מתחת לסוּדר־ראש קטן מבּד הינדוי, פּניה העגוּלוֹת עם חוֹטם קטן וסוֹלד בּסקרנוּת היוּ רחוּצוֹת. בּידה קישקש צרוֹר מפתחוֹת.

– ילך נא האדוֹן אחרי. – אמרה בּעוֹד עיניה הזעירוֹת בּוֹלשוֹת בּפניו.

והוֹא הלך אחריה בּפרוֹדוֹר צר וארוֹך.

– ליוֹם אחד? – שאלה בּלא שהפכה את פּניה לאחוֹריה.

– סבוּרני שליוֹתר מיוֹם אחד.

– לזמן מרוּבּה?

– עדיין איני יוֹדע.

פּתחה לפניו דלת אחת והזמינה אוֹתוֹ להכּנס. החדר היה צר וארוֹך כּגוֹן צינוֹר, וּבסוֹפוֹ חלוֹן אחד. בּשוּרה אחת לאוֹרך הכּותל עמדוּ כּיור, מיטה וארוֹן; כּנגד החלוֹן עמדוּ שוּלחן וכסא. חיים שאל למחיר. לישבֶּטה אמרה בּכמה יעלה החדר ללינה אחת, וּבכמה – לשבוּע וּלחוֹדש, עם מזוֹנוֹת וּבלא מזוֹנוֹת.

– מוּטב. – אמר חיים – אני שׂוֹכר את החדר הזה.

הניח את החבילה וּפשט את מעילוֹ העליוֹן. לישבֶּטה עמדה עדיין בּפּתח.

– וּמה עוֹד? – שאל.

– מחילה, אדוֹני! מהיכן הוּא בּא?

תמה לאפּוּנר על השאלה ואמר:

– מפּוֹלין.

– הן, הן. שמא מוארשה?

– מוארשה.

– מחילה, ומה שמוֹ של מר?

– אף את זאת אַת רוֹצה לדעת?

– אני מתכּוונת לטוֹבתוֹ של מר. אפשר שישאלוּ עליו, אפשר… צוֹרך אחר… אי אפשר לידע מראש כּל שיתארע…

– לאפּוּנר, חיים לאפּוּנר שמי.

– מוּטב, מר!

ונפטרה מן החדר. פּשט חיים גם את מעילוֹ הקצר וזימן עצמוֹ לרחוֹץ את פּניו וידיו. דפיקה על הדלת.

– לבוֹא.

שוּב נכנסה לישבּטה. עיניה הזעירוֹת חייכוּ חיוּך מסתוֹרי:

– מחילה, אדוֹני! יוֹאיל בּטוּבוֹ לעבוֹר אל חדר אחר.

– מפּני מה?

– חזר זה אינו נוֹח בּיוֹתר. יש לי בּשבילוֹ חדר אחר, טוֹב יוֹתר.

תמה חיים:

– וּבמה זה אינוֹ טוֹב?

פּניה הרחבים והעגוּלים נתרחבוּ יוֹתר על־ידי צחוֹק של ידידוּת:

– אבל שם יוֹתר טוֹב. – השיבה. החבילה, המעיל העליוֹן, המעיל התחתוֹן והכּוֹבע כּבר היוּ בּידיה ויצתה מן החדר, בּלא להמתין להסכּמתוֹ. לא היה לוֹ לחיים אלא לילך אחריה.

וּבאמת, החדר השני היה מרוּבּע, מרוּוח; כּליו יוֹתר נוֹחים ובעד שני חלוֹנוֹתיו משני רוּחוֹתיו היה שוֹפע הרבּה אֹור.

– כּך אדוֹני! כּאן יהיה אדוֹני דר. – אמרה לישבּטה וּפניה מחייכוֹת עדיין. הניחה את החבילה על כּסא ותלתה את בּגדיו על מגוֹד שבּכּוֹתל.

– הרי זה בּאמת חדר נאה יוֹתר. – הסכּים חיים – אבל בּכמה יעלה לי?

– אל ידאג מר לאפּוּנר! אוֹתוֹ המחיר. מה צריך מר?

– איני צריך כלּוּם.

– שמא יִסעד את לבּוֹ?

– תוֹדה. לפי שעה לא. אימתי סעוּדת הצהרים?

– בּעוֹד שעתיִם. אם בּרצוֹנוֹ של מר להקדים…

– לא תוֹדה! אוּכל להמתין.

– שמא רצוֹנוֹ בּמיחם?

– בּמיחם? למה מיחם? כּוֹס תה, אדרבּה ואדרבּה.

– ולתה מה?

– רק סוּכּר. – השיב בּצחוֹק.

– מוּטב, אדוֹני! – צחקה אף היא.

פּניה היוּ מפיקוֹת טוּב־לב, ידידוּת כּמעט, ורצוֹן לשַמש. ועם זאת נראתה לוֹ הנערה משוּנה, כּאילו דבר־מה כמוּס עמה. חַטמה הסוֹלד כּאילוּ מרחרחַ, ועיניה הזעירוֹת כּאילוּ מפשפּשוֹת וּבוֹדקוֹת בּוֹ.

יצתה והשאירה אחריה את הדלת פּתוּחה כּלשהוּ. חיים סגר אוֹתה. אחר רבע שעה חזרה ונכנסה בּלא דפיקה, טִריָן גדוֹל בּידיה ועליו קנקן חרסינה, כּוֹס, בּי־סוּכּר, כּעכים גדוֹלים ועבים, חמאה.

– כּך, בּבקשה, מר! – אמרה כּשהעמידה את הטרין על השוּלחן – ואף־על־פּי־כן הבאתי משהוּ לטעוֹם, גזירה שמא יהיה בּכל זאת רעב..

חיים שעמד אוֹתה שעה כּפוּף על גבּי הכּיוֹר, וּפניו וידיו בּקצף של סבּוֹן, אמר לה תוֹדה והמשיך זמן־מה לשקשק את פּניו וצוָארו בּמים, מתוֹך נשיפה והתזת מים סביבוֹ. הרי זה נמשך רגעים; וּמשהתחיל מסתפּג, הפך את פּניו ונתמה לראוֹת שלישבּטה עדיין עוֹמדת וּמסתכּלת.

– מה רצונך?

– לא כלוּם. אני מסתכּלת, מר לאפּוּנר! כּאן אצלנוּ אין נוֹהגים להתרחץ כּך. מר נוֹהג בּעצמוֹ נקיוֹן. אני מַמתינה עד שיגמוֹר מר, אז אנַקה כּאן ואחליף את המים בכּד.

וּלאחר רגע:

– יזדרז, יזדרז מר. התה יצטנן.

לישבּטה הביאה מטלית וקינחה יפה את הקרקע. הוֹציאה את כּלי הרחצה והחזירה קערה וכד מים נקיים. את כּל זאת עשתה בּשקט וּבזריזוּת. ואחר שוּב נעצה בלאפּוּנר את עיניה החוֹקרוֹת:

– וכי אלה הם כּל מיטלטליו של מר? – ורמזה על החבילה.

– הן. זה כּל רכוּשי. יש לי עוֹד תיבה קטנה עם ספרים. נא לירד למטה, לישבּטה, ולראוֹת אם כּבר הביאוּ לי את התיבה.

עוֹד הוא מדבּר ואל החדר נכנסוּ שני יהוּדים. אחד נשׂא על כּתפוֹ תיבה לא גדוֹלה אבל כּבדה. אחריו פּסע עוֹד צעיר אחד שסייע את הראשוֹן להוֹריד בּזהירוּת את התיבה על הקרקע. חיים סילק לכַּתף שנפטר מיד מן החדר עם לישבּטה כּאחד. האדם הצעיר נשתייר. נדמה היה לוֹ ללאפּוּנר שלישבּטה, לפני יציאתה, הספּיקה לקרוֹץ לוֹ לאדם זה בּעיניה והלה השיב בּניד־ראש קל. דבר זה הרגיזוֹ, ושאל כּמעט בּכעס:

– מה לך כּאן?

– מה לי כּאן? – חזר הצעיר על שאלתוֹ – קוֹדם כּל: שלוֹם עליכם! – והוֹשיט לוֹ את כּפּוֹ.

חיים החזיר לוֹ שלוֹם בּנגיעת יד שאיננה נגיעה, והסתכּל בּבר־נש משוּנה זה בּתמיהה.

הרי זה היה צעיר כבן עשׂרים וחמש, ואפשר יוֹתר מכּן, בּעל פּנים חיורוֹת ועצבּניות, מעוּטרוֹת זקן קלוּש ומדוּבלל, ועיניו עיני תכלת גדוֹלוֹת אבל חוֹלניוֹת עם לפלוּף בּזוייוֹתיהן. העינים היו מרפרפוֹת כּמוֹ מתוֹך חשש ויראה, וּשפתיו העצבּניוֹת מרטטוֹת בּחיוּך של ילד המבקש סליחה ורחמים.

– אצלנוּ בּקוֹבנה אין אוֹרחים מצוּיים, ועל כּן אנוּ שמחים על כּל פּנים חדשוֹת.

– אבל מה רצוֹנך? – שאל לאפּוּנר.

– מה רצוֹני? מהמ… מה רצוֹנוֹ של יהוּדי, כּלומר של כּל יהוּדי? פּרנסה!.. השיב הצעיר פּוֹלנית רהוּטה.

– הרי יפה, אבל… איני מבין לשם מה בּא אלי?

– לשם אוֹתוֹ ענין גוּפוֹ, כּלוֹמר לשם פּרנסה.

– אבל הרי זה עתה בּאתי… זר אני כּאן…

– הרי זה ידוּע לי ואין צוֹרך להשמיעני דבר שמסתבּר מאליו. אלא מה, כּבוֹדוֹ הרי בּא לקוֹבנה לשם איזה ענין, כּלוֹמר לא סתם…

– ושמא “סתם” בּאתי? – שאל לאפּוּנר בּחיוּך.

– לא! זאת לא! אין מדרכּוֹ של אדם להטריח את עצמוֹ ולבוֹא לקוֹבנה סתם, לא לשם עסק וענין.

– ואם כּן?

– אה, אם כּן… אילוּ אפשר היה לידע ענין זה מה הוא, שלשמוֹ טרח וּבא אצלנוּ…

– אין זה מעסקך, וּפרנסה בּשבילך אין לי, בּבקשה ממך… – אמר חיים בּקוֹל קשה והחוָה לוֹ הדלת.

– אַל נא יזדרז מר ועל נא בּאפוֹ. – השיב הצעיר בּשוּבה ונחת כּשהוּא מנַענע שתי ידיו בּאויר כּמבקש ליַשב את דעתוֹ של האוֹרחַ – אין זה מעסקי, אמר מר? ומנַיִן לוֹ שאין זה מעסקי? ושמא כּן? ושמא גם פּרנסה זימן לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על־ידוֹ? אֶ־אֶ, כּמה שלוּחים למקוֹם! ואין כּבוֹדוֹ יוֹדע כּלל, שמא דוקא הוּא הוּא שליחוֹ של המקוֹם… למשל, אם אדוֹני סוֹחר בּקנבּוּס וּבא לכאן לקנוֹת את הסחוֹרה מאִכּרי הסביבה, הרי אני…

– אבל אין אני סוֹחר בּקנבּוס.

– ואפשר קוֹנה הוא עצים?

לאפּוּנר כּבש את כּעסוֹ ובחיוּך של סבלנוּת השיב:

– אף עצים אינני קוֹנה.

–אֵל אלוֹהים! – התחיל כּבר הצעיר מתרגז – אם כּן מה הוּא קוֹנה?

– לא כלוּם, לא כלוּם!

– ושמא יש ברצוֹנוֹ למכּוֹר סחוֹרה? גם בּזאת יש בידי לסייעוֹ.

– שמעני נא הפּעם יפה: איני קוֹנה, איני מוֹכר ואיני סוֹחר. ועכשיו יעזבני בּמנוּחה.

אבל הצעיר הקבסתן הזה לא עלה כּלל על דעתוֹ לזוּז. זקף על לאפּוּנר את עיניו המרפרפוֹת וחיוּך של בּקשת רחמים ריפרף סביב לפיו:

– ישמעני נא מר! איזה יהוּדי רגזן הוא כּבוֹדוֹ! מה הכּעס הזה? וכי למה בּאתי? להשתכּר קצת למחיתי. אם אין – אַיִן, ואם יש – אברך את הבּוֹרא תחילה ואחר כּך את כּבוֹדוֹ שנתגלגלה זכוּת על־ידוֹ. הילדים שבּביתי אינם יוֹדעים חכמוֹת, רוֹצים הם לאכוֹל ולא אכפּת להם אם מר רוֹגז אוֹ אינוֹ רוֹגז. אני מחוּיב, אני, מחוּיב אני מוכרח, אני צריך ליתן אל פיהם, הוא מבין, אדוני? מוּכרח אני,מחוּיב אני!.. – המלים האחרוֹנוֹת כּבר פּרצוּ מפּיו בּמעֵין צוָחה. שׂפתוֹתיו ריטטוּ אבל לא חייכוּ עוֹד, והן הן שהפיגוּ את כעסוֹ של לאפּוּנר.

– אבל מה אני יכוֹל לעשוֹת? אדם זר…

– אוֹ־הוֹ־הוֹ! היא הנוֹתנת, היא הנוֹתנת… רוֹאני שכּבוֹדוֹ תפשׂ את הענין. כּבוֹדוֹ אדם זר כּאן, ואילוּ אני בּן קוֹבנה, מבין? אני יוֹדע את מוֹצאיה וּמבוֹאוֹתיה, יוֹדע הכּל, והכּל יוֹדעים אוֹתי… בּרוּך השם, מי אינוֹ יוֹדע בקוֹבנה את ישראל הסרסוּר! ולפיכך יוּכל מר תמיד להשתמש בּי לכל צרכיו, לקנוֹת, לראוֹת הא ודא, למצוֹא את פּלוֹני, לשלוֹחַ מכתב אל אלמוֹני, בּין שהוּא “פּריץ” וּבין שהוּא יהוּדי להבדיל, ואפילוּ מן ה“פּני”… אני לכל מקוֹם אגיע… ואם לשאוֹל הוּא צריך על זה ועל זה… מה שישראל הסרסוּר יאמַר לאדוֹני הריהוּ שקוּל כּזהב טהוֹר, ישאל נא עלי את מי שהוּא רוֹצה: עלי יוּכל מר לסמוֹך…

– מוּטב, מוּטב… לכשאצטרך.

– אני יוֹדע את כל בּני קוֹבנה. – המשיך הסרסוּר – גם את הנכבּדים והחשוּבים שמשתכּרים חמישים רוּבּל לחוֹדש, ואפילוּ מאה… וּמה? קוֹבנה שלנוּ לא נתאלמנה, בּרוּך השם, גם מגבירים כּאלה… ואין צוֹרך לוֹמר שאני יוֹדע את הפּחוּתים שבּעיר, בּריוֹת של כּלוּם ולמה, שמרויחים רק למזוֹן סעוּדה אחת.

גיחך לאפּוּנר גיחוּך כּלשהוּ, העמיד עליו הסרסוּר את עיני התכלת שלוֹ התינוֹקיוֹת:

– שמא אין מרי מאמין לי?

– אני מאמין לך. כּאן בקוֹבנה שלכם, ממוֹנוֹ של אדם כּבוֹדוֹ?

– וכי שם במקוֹמוֹתיכם מזלזלים בּממוֹן? אָח, אָח… זה הכּלל: יש לך ממוֹן – יש לך הכּל; אין לך ממוֹן, פּררר… – והשמיע קוֹל משוּנה על־ידי דחיקת אויר דרך שׂפתוֹתיו הקמוּצות, אגב תנוּעת־יד של בּיטוּל בּאויר – עני חשוּב כּמת, בּידוּע…

חיים הפך אליו את גבּוֹ ופניו אל החלון.

– על כּל פּנים אדם משוּנה הוּא אדוֹני שאין לוֹ צוֹרך בשוּם דבר. – דיבּר הסרסוּר מאחרי גבּוֹ – מכּל מקוֹם אם יהיה לוֹ צוֹרך בּי, אין לוֹ אלא לוֹמר מלה ללישבּטה, והריני עוֹמד לפניו רגע כּמימרה.

לאפּוּנר שתק.

– אם כּן, מר שוֹמע אוֹ אינוֹ שוֹמע? שמי ישׂראל סרסוּר… אל נא ישכּח. די לה ללישבּטה בּרמיזה, והיא כּבר תמצאני. שלוֹם למר ואל ישכּחני…

חיים שתק. וזמן מרוּבּה לא החזיר את פּניו מן החלוֹן, הוֹאיל ולא היה בּטוּח אם סַפּחת זוֹ נסתלקה מן החדר אוֹ לא.

“אם עוֹד קבסתן אחד כּזה אוֹ שנַיִם יפגעוּ בּי, לא אאריך קצי בּמקוֹם הזה”, הרהר חיים אחר כּך.

את סעוּדת־הצהרים הביאה לו לישבּטה אל חדרוֹ. אחר הצהרים היה עסוּק בּסידוּר כּליו וּספריו. לעת ערב יצא לשוֹטט קצת בּעיר. בּלא מטרה היה שוֹהה־פּוהה אילך ואילך וּמבקש למצוֹא רחוֹבות וּבנינים ידוּעים לוֹ מימי נערוּתוֹ. אבל לא מצא אף מקוֹם אחד מוּדע לוֹ, ותמה על עצמוֹ שכּל־כּך ניטשטש בּוֹ זכר העיר שהוֹציא בּה כּשנתיים. אנשים שנקלעוּ לוֹ הראוּהוּ את בּנין הגימנסיה. עמד וסקר בּהתרגשוּת מה: צא וּראה! אף הבּית הזה כּאילוּ נשתנה; כּמדוּמה לוֹ שבּאוֹתם הימים היה הבּנין גדוֹל יוֹתר וּמשׂבּיע העין בּחיצוֹניוּתוֹ… וכל כּמה שטרח למצוֹא את הרחוֹב שבּוֹ היה יוֹם יוֹם מהלך וּבא מבּיתוֹ אל הגימנסיה וחוֹזר חלילה, לא מצא…

חזר אל האכסניה ושכב מיד לישוֹן. אבל לא יכוֹל להרדם. מיד. מוּעקה סתוּמה כּבשה את נפשוֹ. משוּם מה היה מנקר בּו חשש שלא יִראֶה בּקוֹבנה סימן בּרכה ועתיד הוּא לצאת מכּאן בּמפּח־נפש. נחיה ונראה! – אמר והשׂיא את עצמוֹ לענינים אחרים, כּדי שיוּכל להרדם. התחיל מהרהר בּאנשים המשוּנים שראה היוֹם בּאכסניה, החל בּבעל־הבּית עצמוֹ שכּאילוּ עשׂה עמוֹ טוֹבה בּשאלוֹ לחפצוֹ, בּאוֹתה לישבּטה הנוֹחה, כּנראה, לבּריות אבל חשוּדה בּעיניה הערמוּמיוֹת וגמוֹר באוֹתוֹ סרסוּר טרדן שהרגיזוֹ כּל־כּך. יהוּדי עלוּב ורעב ללחם. יש משהוּ חביב ונעים בּפניו… אדם זה אפשר יוּכל בּאמת להוֹעיל לוֹ, לפתוֹח לוֹ את המשׂא־והמגע עם האוֹכלוּסין מבּין בּעלי־האוּמנים, הסרסוּרים וכיוֹצא בּהם… וּמי יוֹדע, שמא יוּכל בּסיוּעוֹ למצוֹא כּאן את ישׂראל’יק שלוֹ. חבל שאינוֹ יוֹדע את שם משפּחתוֹ. אוּלי יש מי שזוֹכר בּקוֹבנה את זלאטה, הוֹאיל ואשה גדוֹלה וּבעלת השפּעה היתה בּשעתה; ואפשר שישׂראל’יק עקר זה כּבר מקוֹבנה ולא יוּכל למצוֹא את עקבוֹתיו… תוֹך כּדי הרהוּרים אלה חטפתוֹ סוֹף־סוֹף השינה.

 

פּרק שבעה־עשׂר    🔗

למחרת יצא חיים לבקר אצל הפּוֹלנים שהביא אליהם מכתבי הרשאה והמלצה. מהם קיוָה להיוָדע מה יש לוֹ לעשוֹת בּעיר הזאת מבּחינת התעמוּלה, וגם לקבּל אילוּ ידיעוֹת על האדם שרצה להפּגש עמוֹ. פּוֹלנים אלה בּרוּבּם היוּ פּקידים גבוֹהים מטעם הממשלה הרוּסית וקצינים בּצבא הרוּסי. הגישה אליהם היתה קשה, והפּגישה – עוֹד יוֹתר קשה ולא נעימה. המכתבים תחת לקנוֹת אמוּנם, עוֹררוּ בּהם חשש ויִראָה. האחד התחיל תוֹהה על קנקנוֹ וּמתקיפוֹ בּשאלוֹת כּאילוּ התכּוון למסרוֹ לרָשוּת; השני העמיד פּנים של תמיהה גדוֹלה וּמשך בּכתפיו: מה לוֹ ולמחבּרי המכתבים? אינוֹ יוֹדע מי ומי הם; זה נעלב על ששלחוּ אליו יהוּדי (בּלא בּוּשה שאלהוּ: “המבּלי אין פּוֹלנים בּוארשה שיגרוּ אליהם יהוּדי?”) וזה נהג בּוֹ שׂמאל דוֹחה וימין מקרבת, הן ולאו ורפי בּידוֹ. וּכששאל את האנשים בּלשוֹן רפה כּבר על טראוּגוּט, אם ידוּע להם האיש הזה ואם יוּכלוּ להגיד לוֹ היכן וכיצד יש למצוֹא אוֹתוֹ, מיד היוּ פּני הנשאלים משתנים, מַכסיפים מפּחד אוֹ נקרשים בּצינה שבּאדישוּת: טרוֹ… היאך אמר מר? טראוּגוּט? לא. אדם כּזה אינוֹ ידוּע בּכאן. יוֹאיל מר לשאוֹל בּמשטרה: שם בּוַדאי יוֹדעים את מקוֹם מגוּריו…

קבּלת־פּנים זוֹ הפתיעה אוֹתוֹ, אבל לא דיכּאה את רוּחוֹ. הוּא ידע שמוּראביוֹב, נציבוֹ של הצאר, הטיל את אימתוֹ על ליטא ואוּקראינה; היא דיכּא את המרד במאסרים וּמלקוֹת, בּתליוֹת ושׂריפוֹת והחרמת נכסי דניידי וּשלא ניידי. אבל לא שיער עד היכן מַגַעת פּחדנוּתם של האדוֹנים הללוּ, שנחשבוּ בּעיני מנהלי התנוּעה לבני בּריתם. לבּוֹ לא נפל עליו. אדרבּה, כּל פּעם שהוּא נתקל בּמכשוֹלים ועיכּוּבים חיצוֹניים, מתלקח בּוֹ יוֹתר החשק להתגבּר עליהם כּאחד עם איזה אֵמוּן מיסטי בכוֹחוֹ ובנצחוֹנוֹ. אף הפּעם בּשעה שחזר מבּיקוּריו אצל בּעלי השׂררה הפּוֹלניים, היתה בּוֹ האמוּנה שבּיאתוֹ אל העיר הזאת אינה משגה; היה בטוּח שסוֹפוֹ להפּגש כּאן עם טראוּגוּט, אף־על־פּי שלא היה לוֹ ברוּר כּיצד וּבאֵלוּ מסיבּוֹת. ראה בּפגישה זוֹ הכרח לפּוֹלין ולוֹ לעצמוֹ, ועל כּן האמין. הוא כּבר ראה בּדמיוֹנוֹ את פּרצוּפיהם של אוֹתם הגאיוֹנים, את עמידתם ודיבוּרם, בּשעה שהוּא יִפנה אליהם כּדיקטאטוֹר של פּוֹלין.

חדרים הרבּה היו בּאכסניה, שלאפּוּנר דר בּה, ואכסנאים מעט. הכּלים הנאים העידוּ על ימים טוֹבים מאלה, על אוֹרחים מרוּבּים וּפרנסה בּשפע בּשכּבר הימים. עכשיו משנידלדלוּ מקוֹרוֹת הפּרנסה, נתמעטוּ האוֹרחים. לאפּוּנר היה האכסנאי היחידי שדר בּבּית הזה בּקביעוּת. לפרקים נתעה וּבא לכאן איזה חנוָני מן הסביבה אוֹ איזה פּריץ אביוֹן שבּא לקוֹבנה לחזר על מלוים־בּרבּית. אבל הללוּ היוּ אכסנאים לשעה. לרוֹב היוּ יוֹצאים ונכנסים לשם אנשים פּוֹלנים שנראוּ חשוּדים בעיני לאפּוּנר, הואיל וקשה היה לעמוֹד על טיבם ועל עסקיהם. נכנסים הם ּבחשאי ויוֹצאים בּחשאי, בּלא מזוָדוֹת וחבילוֹת כּלשהן. בּאים הם כּמעט כּוּלם בּשעה אחת וּכאילוּ בּלא דעת בּעלים, ולישבּטה מקבּלת אוֹתם בּלא שאלוֹת יתרוֹת, כּבאי בּית מוּתמדים. פּעמים נתקל לאפּוּנר בּאוֹתוֹ אדם משוּנה שפּגע בּו בּיוֹם הראשוֹן לבוֹאוֹ לכאן, עם הכּוֹבענית המשוּלשלת, עם הצוארוֹן הזקוּף ועם המשקפים הכּחוּלים. אף־על־פּי שבּא לכאן על־פּי עצת חברים, התחיל מנקר בּמוֹחוֹ ספק: מי יוֹדע לאיזוֹ מאוּרה נפל… ואילוּ ר' זאנויל מץ, בּעל־הבּית, נראה לוֹ יהוּדי הגוּן. הלז אינוֹ זז מן הגמרא שלוֹ, וּברי שאינו פּוֹרץ גדרוֹ של עוֹלם. את בּעלת־הבּית לא נזדמן לוֹ לראוֹת. היא שרוּיה בּחדר מרוּחק ואינה יוֹרדת מעל מיטתה גלל רגליה המשוּתקוֹת. משם, מחדרה הרחוֹק, היא מנהלת את הבּית, גוֹזרת, נוֹזפת, פּוֹסקת וּמחליטה. מפּעם לפעם מהלכוֹת בּפּרוֹזדוֹר בּנוֹת־קוֹל של נקישוֹת מקלה שהיא מקישה על הקרקע, ועל־פּי הנקישוֹת הללוּ דנה לישבּטה אם בּעלת־הבּית קוֹראת אוֹתה בּנחת אוֹ בּרוֹגז. ולישבּטה רצה אליה ליתן לה דין־וחשבּוֹן, לשמוֹע את פּקוּדוֹתיה אוֹ ליטוֹל ממנה עצה.

חיים לאפּוּנר כּל אימת שהיה עוֹבר את חדר־ההמתנה הקטן לא היה יכוֹל שלא ליתן את דעתוֹ על ר' זאנויל. אוֹר החמה הנמשך מבּעד לחלוֹן הסמוּך אל דפּי הגמרא וּמבהיק מבּין שׂערוֹת הכֹסף של זקנוֹ מַשרה זיו גם על פּניו, ודוֹמה כּאילוּ פּניו, זקנוֹ והספר הפּתוּח שלשתם פּתוּכים בּחמה כּבהרת מבהקת אחת בּתוֹך החדר… מצא לאפּוּנר עילה של כּלוּם בּשביל להכּנס עמוֹ בּשׂיחה. נתקרב אצלוֹ, בּיקש סליחה על שהוּא מפסיקוֹ מלימודוֹ ושאל אוֹתוֹ מה ששאל. הזקן שמע אוֹתוֹ רגע מתוֹך פּיזוּר־הדעת, ולבסוֹף נכנס לתוֹך דבריו:

– הרי מוּטב, הרי מוּטב. ידבּר עם לישבּטה. היא יוֹדעת.

– כּבוֹדוֹ סוֹמך על המשרתת בּכל דבר?

– אף־על־פּי שגוֹיה, נשמה כּשרה היא. כּאדם משלנוּ… – השיב ונתן את עיניו בּספר, ללמדוֹ שהשׂיחה הבּטלה כּבר נגמרה בּיניהם.

– וּכבוֹדוֹ לוֹמד כּך כּל ימיו, לוֹמד ולוֹמד… ואין לוֹ ענין בּשוּם דבר אחר?

שוּב נתן בּוֹ הזקן את עיניו, והפעם בתמיהה:

– בּאיזה דבר אחר, למשל?

– הרבּה דברים יש בּעוֹלם שהבּריוֹת עוֹסקים בּהם.

שוּב פּרשׂ הזקן את ממחטתוֹ הגדוֹלה על גבּי הספר, כּדי שלא יהא פּתוּח לבטלה, נטל מקוּפסת־עץ קטנטוֹנת קמיצת טאבּאק וּשאָפה לתוֹך נחיריו, ואחר שאל:

– כּלוּם יש דבר בּעוֹלם שהוּא שקוּל כּנגד תלמוּד־תורה?

– למשל, עסק של פּרנסה… רוֹאה אני שעסק האכסניה שלוֹ הֶעֱנִי מאד וּמעטים הבּאים להתאכסן בּביתו של מר.

– פּעם היה העסק גדוֹל, זה אמת… בּשעה ש“שלי” בּריאה היתה ועוֹמדת על רגליה. לפנים מכּן היה הבּית מלא מהוּמה ורעש; הכנסוֹת גדוֹלוֹת ויציאוֹת גדוֹלוֹת. ההכנסוֹת עתה נתמעטוּ, אבל גם המהוּמה נתמעטה. שקט בּבּית. תענוּג. וּפרנסה, אָה… מאן דיהיב חיי, יהיב מזוֹני.

– אני רוֹאה שניחא למר בּעניוּת, וּבלבד שלא יבטלוּהוּ מתוֹרתוֹ.

הזקן השהה עליו מבּט שוֹאל וּמחייך, כּמי שמחייך כּלפּי תינוֹק:

– כּבוֹדוֹ קוֹרא בּ“פּרק”? לא? “כּל המקיים את התוֹרה מעוֹני, סוֹפוֹ לקיימה מעוֹשר” – אמר ותירגם את הדברים לאידית – ועוֹד נאמר שם: “הווי ממעט בּעסק ועסוֹק בּתוֹרה” (ושוּב תירגם לוֹ בּלשוֹן דיבּוּרם), לנוּ היהוּדים אין עסק אחר חוּץ לעסקה של תוֹרה, ולא צריך שיהיה עסק אחר…

– וּמי יעסוֹק בּפרקמטיה?

הזקן משך בכתפיו:

– מי שאין תלמוּדוֹ בּידוֹ.

– אוֹי לנוּ אם כּל ישׂראל יהיוּ עוֹסקים בּתוֹרה ויניחוּ את תיקוּן העוֹלם.

שוּב השהה עליו הזקן את עיניו, והפעם בּתמיהה, ולא הזדרז להשיב. החליק את זקנוֹ, מתוֹך שהיה שקוּע בּהרהוּרים; מצא בּין אצבעוֹתיו שׂערה אחת, התחיל מוֹתחה בּין אצבעוֹתיו לאוֹר החמה, כּמבקש לישרה, עם שהוּא עוֹצם עין אחת ומסתכּל בּה בּשניה. טמן את השׂערה בּין דפּי הגמרא ואמר:

– תיקוּן העוֹלם… סלקא דעתך? העוֹלם לא שלנוּ הוּא. יעסקוּ בּתיקוּנוֹ אוֹתם שהעוֹלם הוּא שלהם.

– אבל הלא אנוּ חיים בּוֹ, אנוּ מתפּרנסים ממנוּ.

– העוֹלם לא שלנוּ, אנוּ שרוּיים בּעוֹלם לא שלנוּ. – חזר הזקן – כּל יהוּדי מחכּה לביאת הגוֹאל. הרי כבוֹדוֹ מתפּלל בכל יוֹם, וּמה הוא אוֹמר בּ“אני מאמין”?

לאפּוּנר לא ידע מה להשיב על שאלתוֹ, אבל הזקן הקדימוֹ ואמר:

– “אחכּה לוֹ בּכל יוֹם שיבוֹא”. כּיצד יכוֹל יהוּדי לעסוֹק בּתיקונוֹ של העוֹלם?

– והצרוֹת והגזירוֹת והשמדוֹת? אנוּ נעסוֹק בּתוֹרה, וּמי יהא משתדל להעביר מעלינוּ את הגזירוֹת הרעוֹת? סבוּרני שלא נעמיד לשם כּך “גוֹי־של־שבּת”.

– אם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא גוֹזר גזירה על־ידי המלכוּת מי יבטלה? כּלוּם יש תינוֹקוֹת של בּית רבּן שאין רוֹדים אוֹתם בּרצוּעה? תלמיד שסרח, מלקין אוֹתוֹ. הגזירות מחזירוֹת את היהוּדי למוּטב. כּשהשעוֹת חצוּפוֹת והצרוֹת מרוּבוֹת, משעבּד יהוּדי את לבּוֹ למקוֹם. אֶח־אֶח־אֶח, אתם הצעירים, אתם הצעירים!.. נתמעטוּ הלבבוֹת בּיניכם והרי אתם מתפּחדים מפּני הגזירוֹת. איתא בּמדרש: “הקוֹל קוֹל יעקב”, בּזמן שקוֹלוֹ של יעקב מצוּי בּבתי־כּנסיוֹת וּבבתי־מדרשוֹת, אין “הידים ידי עשׂו”, ואם לאו – האוּמוֹת מזדווגוֹת אליו ויכוֹלוֹת לוֹ…

פּתאוֹם נזכּר הזקן שיוֹתר מדי זמן נבטל מן התוֹרה, הסיר את הממחטה מעל הספר והתחיל מעיין בּוֹ מתוֹך שהוּא מנהם בחָטמו.

בּפעם אחרת שוּב נתגלגלה בּיניהם שׂיחה בּאוֹתוֹ ענין, וחיים שאלוֹ:

– כּבוֹדוֹ שמע שהפּוֹלנים נלחמים לפרוֹק מעליהם עוֹל מלכוּת הצאר?

– שמעתי, שמעתי… – השיב הזקן בּקוֹצר רוּח.

– כּמה מהם נהרגים, כּמה נתלים וכמה נשלחים לגלוּת סיבּיר, ואת כּל העינוּיים והמיתוֹת המשוּנוֹת הם מקבּלים עליהם למען חירוּתה של פֹוֹלין…

– מה שייך לנוּ בּזה?

– הרבּה שייך, הרבּה מאד! כשפּוֹלין תהיה משוּחררת, יהיה טוֹב גם לנוּ היהוּדים.

– אפשר יהיה טוֹב, ואפשר לא יהיה טוֹב.

– מסתמא לא ידוּע לכבוֹדוֹ שמנהיגי העם הפּוֹלני הכריזוּ על רצוֹנם ליתן ליהוּדים את כּל הזכוּיוֹת בּמדינה… היהוּדים יהיוּ שוים עם הפּוֹלנים לכל דבר…

– כּך? כּך? הרי יפה… אפשר שיקיימוּ את הבטחתם ואפשר שלא יקיימוּ, מכּל מקוֹם…

– סבוּרני שלא מן היוֹשר הוּא שהיהוּדי יהא יוֹשב ולוֹמד תוֹרה והפּוֹלני יהא לוֹחם בּעדוֹ.

ר' זאנויל פּרשׂ, כּדרכוֹ, את המטפּחת על גבּי הגמרא, הפך את פּניו אל לאפּוּנר בּמלוֹא הסיט וּבקוֹל של מלמד דרדקי מוֹשך וּמטעים את דבריו בּניגוּן של גמרא:

– אין לך דבר שאינוֹ כּתוּב בּספרינוּ הקדוֹשים. חכמינוּ ז"ל אוֹמרים: “כּל המקבּל עוֹל תוֹרה, מעבירים ממנוּ עוֹל מלכוּת ועוֹל דרך־ארץ, וכל הפּוֹרק ממנוּ עוֹל תוֹרה, נוֹתנים עליו עוֹל מלכוּת ועוֹל דרך ארץ”… מבין מר? לא? – ושוּב תירגם לוֹ לאידיש בּקוֹל רוֹעד, ממוּשך וּמטעים – ועכשיו מוּחווים לוֹ למר הדברים?

– הן, מוּחוורים וּמוּחוורים. – השיב חיים בּשׂפה רפה.

שמע הזקן מתוֹך תשוּבתוֹ שלא התקררה דעתוֹ של הצעיר, ושאל:

– אלא מאי? אלא מאי?

– פּוֹלין היא ארצנוּ, היא מוֹלדתנוּ… כאן נוֹלדנו אנוּ ואבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ. כּמה דוֹרוֹת אנוּ יוֹשבים כּבר בּמדינה זוֹ? וכי אין חוֹבוֹת כּלפּי ארץ מוֹלדת?

הזקן הרתיע אל גב הכּסא, חפן את זקנוֹ, ושאל:

– מאי קא סלקא דעתך? כּאן נוֹלדנוּ, אבל מוֹלדתנוּ אינה בּכאן, אינה בּכאן, אדוֹני! אסוּר לשכּוֹח שאנוּ בּגלוּת. בּגלוּת, אדוֹני! כּלוּם האכסניה הזאת היא בּיתי? וּכלוּם היא בּיתו של מר? אני משלם שׂכר דירה לבעל־הבּית, וּמר משלם שׂכר־דירה לי… אנוּ היהוּדים גֵרים! נולדנו גרים. להוי ידוּע למר, גרים אנוּ! ואבוֹתינוּ ואבוֹת ארוֹתינוּ היוּ גרים. הפּוֹלנים רוֹצים בּמלחמוֹת, יִלחמוּ להם. מלחמה אינה עסק של יהוּדים. זרעם של אברהם, יצחק ויעקב אינוֹ עוֹשׂה מלחמוֹת. עֵשָׁו עוֹשׂה מלחמוֹת…

– ואבוֹתינוּ הקדמוֹנים לא עשׁוּ מלחמוֹת?

– הא־א, אבוֹתינוּ הקדמוֹנים!.. למה נוֹתן אוֹתם מר ענין לכאן? שם, שם ודאי שעשׂוּ מלחמוֹת, בּעמלקים, בּפּלישתים, ובמי לא עשׂוּ מלחמוֹת? אבל ארץ־ישׂראל שאני…

היה בדעתוֹ של לאפּוּנר לשאלוֹ עוֹד שאלה אחת, אבל הלה כּבר היוּ עיניו משוֹטטוֹת בּגמרא עם שהוּא הוֹגה בּנעימה השגוּרה: “אַי־אַי־אַי… תנוּ רבּנן”…

לאּפּוּנר נתבּעֵת ממש מהחשש שמא כּל יהוּדי ליטא דֹומים לר' זאנויל זה שהיה משוּל בּכוֹתל אטוּם, כּחוֹמה זקוּפה ואטוּמה של מבצר, שבּוֹ חבוּשים אסירים… ר' זאנויל זה וּמאידך אוֹתוֹ סרסוּר שליפּפוֹ כחזזית – מה יש לעשׂוֹת בּמיני טיפּוּסים כּאלה!

מחלוֹן חדרוֹ היה משקיף אל גגוֹת־התבן הנמוּכים של שכוּּנת סלוֹבּוֹדקה, שמשתטחת בּשוּרה ארוּכּה ערס מול ערס לאוֹרך חוֹפוֹ של הוילֵיה, שכוּנת הפּוֹעלים, האוּמנים ודלת העם. רגע אחד עלה בדעתוֹ שעליו להתישב בּשכונה זוֹ. האנשים הללוּ באים כּל ימיהם בּמשׂא־ומתן עם אִכּרי הסביבה; קרוֹב הדבר שקרוֹבים הם יוֹתר אל העם, ויש להניח שיִמצא שם אנשים נוֹחים יוֹתר לשמוֹע, להבין ולפעוֹל לצוֹרך הענין שלוֹ… ואוֹתוֹ סרסוּר, לחינם דחה אוֹתוֹ אז. האנשים הללוּ חוֹדרים לכל מקוֹם, את הכּל הם יוֹדעים, כּמו שהעיד על עצמוֹ, ואפשר להשתמש בּוֹ, אם יכשירוֹ ו“יעבּדוֹ” יפה. חבל שהוּא מפטפּט יוֹתר מן המידה… יש שהיה גוֹמר בּדעתוֹ לבקש מלישבּטה שתזמין אליו את ישׂראל הסרסוּר, וכל פּעם היה דוֹחה ושוֹכח.

בּכיסוֹ היה שמוּר מכתב מווֹלפזוֹן־האב אל אחד, בּליוּמין שמוֹ, מן הסוֹחרים המשׂכּילים שבּקוֹבנה, עמילה של חברה אחת בּחוּץ־לארץ העוֹסקת בּסחר התבוּאה. החליט לבקר אצל הסוֹחר הזה. אם לא שׂיחק לוֹ מזלוֹ אצל הפּוֹלנים, אפשר שישׂחק לוֹ אצל המשׂכּילים היהוּדים. בּשעה שכּבר עמד לבוּש על מנת לצאת מבּיתו, נשמעה דפיקה על דלתוֹ. עד שלא הספּיק להשיב, נפתחה הדלת וישׂראל הסרסוּר נכנס. “אה! אתה מעצמך בּאת? טוֹב מאד! – קרא לאפּוּנר – נזכּרתי אוֹתך פּעמים אחדוֹת”. הסרסוּר לא חיכּה לסבר פּנים יפוֹת כאלה, וּבת־צחוֹקוֹ שלנה תמיד בּזויוֹת־פּיו השתפּכה על כּל פּניו. התחכּך קצת בּאצילי ידיו המצוּמדים אל גוּפוֹ, וּמתוֹך קידוֹת מגוּחכוֹת ופסיעוֹת קטנוֹת, הלוֹך וטפוֹף התקרב אצל הכּסא, שלאפּוּנר הזמינוֹ לישב עליו, וישב בּפאתוֹ.

נכנס לאפּוּנר בּשׂיחה עמוֹ וּשאלוֹ על פּרנסתוֹ. הלה, כּאילוּ המתין לשאלה זוֹ, ומיד התחיל קוֹבל בּשטף לשוֹן וּבמעין תענוּג מיוּחד כּביכוֹל על צוֹק העתים, על התמעטוּת ה“חיוּנה”. היה זמן שאפשר היה לעשׂוֹת עסקים, והפּרוּטה היתה מצוּיה. הסוֹחרים היו בּני אמנה ויהוּדים היוּ מסתוֹבבים סביבם ומרויחים בּשוֹפי. ועכשיו מי שיש לוֹ עוֹד פּרוּטה, צוֹררה יפה יפה וחוֹשש להוֹציאה. אין אמנה, אין בּטחון, אין עסק ואין ריוח בּשוה פּרוּטה. פּשוּט אין בּמה להסתוֹבב. אח־אח־ח! היו זמנים… יש שהיה יוֹצא, למשל, אל הכּפר וקוֹנה מאכּר זה קנבּוּס ומאכּר זה פּשתה, חוֹזר עם סחוֹרתוֹ אל העיר ומוֹכרה מיד לסוֹחרים שמגע־וּמשא להם עם קניגסבּרג, והרי פּרנסתוֹ לשבוּע, ועתים אפילוּ יוֹתר מכּן, מזוּמנת לוֹ. לא כּן עכשיו, משעה שהתחילוּ האשכּנזים לפתוֹח כּאן את הקוֹנטוֹרוֹת שלהם ולבוֹא בּעצמם בּמשׂא־וּמתן עם האכּרים, נכרת אוֹכל מפּי יהוּדים. הוּא, ישׂראל, מכּיר כּאן בּרוּך השם, את כּל הסוֹחרים, ואילוּ היתה הפּרוּטה מצוּיה בּידוֹ להסתוֹבב אילך ואילך, היה כּבר יוֹדע מה לעשׂוֹת… יש ויש כּאן מה לעשׂוֹת, אבל בּלא מזוּמנים, פּהררר… – והשמיע קוֹל משוּנה על־ידי דחיקת אויר מבּין שׂפתוֹתיו המקוּמצוֹת – קשה, קשה… לאפּוּנר הפסיקוֹ פּעם ופעמַיִם בּשאלוֹת על המשפחוֹת היהוּדיות האמידוֹת שבּעיר, על הצעירים המשכּילים, על משלח־ידם של בּני סלוֹבּוֹדקה, ואילוּ הסרסוּר לא הבין מה הוּא רוֹצה ממנוּ בשאלוֹת של בּטלה אלוּ. לרגע היה מפסיק, מרפרף עליו בּעיניו וּמשיב כּלאחר־יד, שלא בּרצוֹן. כּי מה ענין יש לוֹ לספּר על אחרים? אדם קרוֹב לעצמוֹ. אם בּא לידוֹ להשׂיח את לבּוֹ, וכי לא טוֹב יוֹתר לספּר על עסקי עצמוֹ, מהם שלא ראה בּהם בּרכה משוּם איזה מקח טעוּת וּמהם שעמד להתעשר על ידם כּמישחל בּיניתא מחלבּא ממש, אלא שנתקנאוּ בּוֹ אחרים ונפלוּ על החררה שהיה מהפּך בּה… עסק טוֹב בּימים אלה הוּא הצמר לפני האדוֹן הוּא יכוֹל לספּר הכּל. אמת, שזהוּ סוֹד גדוֹל, אבל מפּני האדוֹן אינוֹ מתירא שמא ילך ויוֹציא מידוֹ את העסק, עסק של זהב ממש… הסרסוּר התכּוֹפף אל לאפּוּנר, הרכּין את קוֹלוֹ וּבלחש גילה לוֹ שהוֹא עוֹמד לפתוֹח בּית־חרוֹשת קטן לאריגים… לפי שעה יסתפּק בּנוּל אחד, ואחר יוֹסיף עוֹד אחד ועוֹד אחד, מעט מעט, אינוֹ מזדרז. העסק בּטוּח וּביד כּיוֹם. את הצמר יקנה בּעצמוֹ מידי האכּרים. אין לוֹ צוֹרך בּסרסוּרים. בעּצמו, בּעצמוֹ יקנה צמר ויארוֹג אריגים לחמילוֹת בּשביל הצבא… הצבא זקוּק לחמילוֹת…

– בּשביל הצבא הרוּסי? – שאל לאפּוּנר.

הסרסוּר לא שמע את השאלה והתלהב יוֹתר ויוֹתר מסוֹדו וסכּוּיוֹ להתעשר. תהיה פּרנסה לוֹ ולעוֹד יהוּדים. העיקר בּעסק זה, מבין הוּא, הוּא הצמר; וצמר יש לקנוֹת בּזוֹל אם יוֹדעים את כּל הדרכים איך לקנוֹת ואיך לדבּר עם האכּרים, מבין הוּא? הצבא משלם יפה. עכשיו כּדאי לעבוֹד רק בּשביל הצבא…

– איזה צבא? – שאל שוּב לאפּוּנר – הצבא הרוּסי לא יבוֹא בּדברים עם קבּלן בעל נוּל אחד.

– הרוּסי? למה דוקא הרוּסי? – שאל הסרסוּר בּחיוּך סתוּם.

– אלא איזה צבא אחר יש כּאן?

הסרסוּר שתק רגע, ותחת להשיב על שאלתוֹ של לאפּוּנר המשיך לגוֹלל לפניו את סיכּוּיי בּית־החרוֹשת שלוֹ להצלחה “בּרוּרה כּיוֹם”.

– ובמה תקנה את הנוּל והצמר? – שאל חיים.

– הסרסוּר נתבּלבּל וריפרף עליו בעיניו וחייך אליו את חיוּכוֹ התינוֹקי המעוֹרר רחמים, כּאילוּ התנקשוּ בנפשוֹ:

– אה, מה? בּמה אקנה? אה? בּמה?.. שאלה זוֹ, מה?.. אף אני שוֹאל: בּמה אקנה? אילוּ מצאתי איזה יהוּדי טוֹב מבין עסק כּמוֹתי שיַלווני איזה סכוּם קטן… בּגדוֹלוֹת איני הוֹלך… הייתי כבר מסתוֹבב ועוֹמד על הרגלים. אני כּבר שׂמתי עין על יהוּדי אחד כּזה… מרחוֹק כּבר תהיתי על קנקנוֹ… סוֹף סוֹף אסוֹבב גם אוֹתוֹ בּעסק זה, וּשנינוּ יחד נסתוֹבב ונעשׂה עסק…

עסק, עסק, עסק… הרי זוֹ היתה מעין מערבּוֹלת של תכניוֹת, סיכּוּיים ותקווֹת לרוָחים וּלהצלחה, שבּהם “הסתוֹבב” כּל הזמן… סוֹף שנתעייף לאפּוּנר מפּטפּוּטיו, ראה שלא יוּכל להציל מפּיו דבר בּרוּר לא רק על אחרים אלא גם עליו עצמוֹ. ישב והתבּוֹנן אליו ושאל לעצמוֹ מה הוּא חוּט החן המשוּך על אדם זה. משהוּ מאיר בּפניו. אף־על־פּי שדיבּר רק על פּרנסה ועל עניני ממוֹנוֹת, עיניו עם הלפלוּף בּזויוֹתיהן הבּיטוּ כּמוֹ מתוֹך חלוֹם. תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ לא נחוּ ידיו עם השוּלים השחוֹרים בּצפּרני אצבּעוֹתיהן, היוּ נוֹטלוֹת איזה דבר מן הדברים שעל השוּלחן, ממשמשוֹת בּוֹ וּמניחוֹת, וחוֹזר חלילה… נמלך לאפּוּנר בּעצמוֹ כּיצד יפּטר ממנוּ.

– שמע נא, – אמר לוֹ – שמא תוּכל לקנוֹת לי נייר?

– וּמפּני מה לא אוּכל? כּמה שאדוֹני רוֹצה! נייר לאריזה או נייר לכתיבה? גליוֹנוֹת גדוֹלים אוֹ קטנים? אל יפחד, בּזוֹל אקנה לוֹ. המחירים קבוּעים, ואין כּאן לתגר ואין רמאוּת בּעסק זה. אם יקנה בּכמוּת גדוֹלה, בּוַדאי יוֹזילוּ לוֹ.

– מה אעשׂה בּמאוֹת גליוֹנוֹת? יש לי צוֹרך רק בחבילה קטנה של גליוֹנוֹת נייר למכתבים. מחצית המאה, לכל היוֹתר מאה גליוֹנוֹת, וכמספּר הזה גם מעטפוֹת.

– אני מבין, אני מבין… ומה בּטבע אדוֹני, לכתוֹב את מכתביו על גליוֹנוֹת גדוֹלים אוֹ על גליוֹנוֹת קטנים? אם יש לוֹ למר צוֹרך לכתוֹב בּקשה אוֹ תלוּנה אל הממשלה, הרי עליו לקנוֹת גליוֹנוֹת גדוֹלים, אל הממשלה כּוֹתבים רק על גליוֹנוֹת ארוּכּים כּאלה…

לאפּוּנר הפסיקוֹ: “בּקיצוּר: מאה גליוֹן קטן למכתבים וּמאה מעטפה. וזה יספּיק לך, כּמדוּמני…”, והוֹשיט לוֹ דמי המקח, יוֹתר מכּפי המשוֹער על מנת שישאר לוֹ עוֹדף שׂכר טרחתוֹ. הסרסוּר כּבר עמד להפּטר מן החדר בּשׂמחה, אבל לאפּוּנר עיכּבוֹ פתאוֹם:

– שמא ידוּע לך אוֹ שמא תוּכל למצוֹא כּאן אדם אחד שאני מבקשוֹ בּקוֹבנה? חבר נעוּרי היה… זמן מרובּה לא התראינוּ ואיני יוֹדע היכן אבקשוֹ… שמוֹ כּשמך…

– אם מר מבקש, אני כּבר אמצאנוּ! מתחת לאדמה אחפּשׂנוּ ואוֹציאנוּ…

– חס ושלוֹם! מתחת לאדמה אין צוֹרך… – הפסיקוֹ לאפּוּנר בּחיוּך.

– רצוֹני לוֹמר, בּשביל אדוֹני אחטט בּחָטמי את האדמה וּבּלבד שאמצא את האיש…

– אם תחטט בּחטמך בּאדמה, אין לי תקוה יתירה שתמצא את האדם שאני מבקש.

– הכּלל, מה שם משפּחתו של אוֹתוֹ יהוּדי?

– לצערי הגדוֹל אין שם משפּחתוֹ ידוּע לי. יוֹדע אני רק ששם אָביו הוּא ר' בּר, ר' בּר זה נסע לפני הרבּה שנים לפַּלשׂתינה, ושם אמוֹ זלאטה… מנהלת אחוּזה היתה בּסביבת קוֹבנה.

הסרסוּר פּרץ בּצחוֹק של תינוֹק שוֹטה:

– אה! אם כּן אין צוֹרך לבקש, אין צוֹרך לבקש. אני כּבר יוֹדע מי הוּא והיכן הוּא. הרי זה אני, אני…

– אתה? אתה ישׂראל’יק?

– נוּ, בּוַדאי! וּמי אני אם לא ישׂראל’יק? אבּא עליו השלוֹם נסע בּאמת לארץ־ישׂראל… ואמא עליה־השלוֹם ניהלה את פּוֹלישוּק עד שהטרידוּה משם. ועכשיו, אם מוּתר לי לשאוֹל את אדוֹני, מי הוּא?

– הלא כּמדוּמני, אמרתי לך. וכי אינך זוֹכר את חיים… את חיימ’קה ש“נחטף”?

נטרף לבּוֹ של הסרסוּר. עמד בּפה פּעוּר ועיניו המלאוֹת חלוֹם נתרחבוּ. פּתאוֹם עבר רטט של חיוּך רחב מסביב לשׂפתוֹתיו העצבּניוֹת, מסביב לעיניו נתקבּצוּ קמטים דקים וּצחוֹק אוילי נתפּשט על פּניו. פּשט את שתי זרוֹעוֹתיו אל לאפּוּנר כּמתכּוון לגפּפוֹ, ולא הֵעֵז. רק קריאה פּרצה מפּיו:

– חיימ’קה! אתה… הוּא… אדוֹני… אתה הוּא זה?

– איזה אדוֹן אני לך?

– בּודאי! בּודאי! איזה אדוֹן? פּשוּט “חיימ’קה”, פּשוט… חַ־חַ־חַ…

וּשניהם עמדוּ וצחקוּ זה כּנגד זה. אחר נזכּרוּ והתנשקוּ. כּלוֹמר, לאפּוּנר הרכּין לוֹ את לחיוֹ וישׂראל’יק התנפּל עליה ומצץ אוֹתה בּרעש; חיים נשק נשיקה יתוֹמה בּאויר.

– אם כּן – אמר לאפּוּנר – נשב ונשיח קצת.

– בּודאי, בּודאי אשב. וּמה? וכי לא אשב אצלך?.. אבל הנייר…

– הנַח את זאת לפעם אחרת.

ישׂראל’יק ישב כּנגד לאפּוּנר, סקר אוֹתוֹ שעה ממוּשכת: עדיין קשה היה לוֹ להאמין שאדוֹן זה היוֹשב לפניו הוּא הוּא חברוֹ לשעבר. לא כּבש את תמיהתוֹ והשמיעה בּקוֹל. פּתח בּפּוֹלנית וסיים בּאידית:

– עוֹמד לוֹ פּריץ צעיר וּמתמרמר וּמתרגז… והנה זה חיימ’קה! משוּנה, לא? מי מילל דבר שכּזה!

לאפּוּנר אף הוּא התבּונן אליו, חיפּשׂ בּפניו סימנים לישׂראל’יק שבּעבר, ונפשוּ התעגמה עליו מאד. ואף־על־פּי־כן הצטחק ואמר מתוֹך עצבוּת של געגוּעים:

– זוֹכר אתה, ישׂראל’יק, את בּיצי הצפּרים שהיית מביא לי בּיער? ואת השרשראוֹת שהיינוּ עוֹשׂים מגלעיני שזיפים? – הוּא ניסה לדבּר בּאידית המגוּמגמת שלוֹ, וסיים בּפּוֹלנית.

– עדיין זוֹכר אתה את כּל אוֹתן ההבלוּיוֹת משכּבר הימים… ילדים היינוּ, והרי עכשיו נהיית לבן־אדם…

התעצם לאפּוּנר להסיח את דעת חברוֹ מן ההשוָאָה בּין שניהם שבּיצבּצה ועלתה מאליה, ושוּב השׂיאוֹ אל זכרוֹנוֹת העבר.

– הזוֹכר אַתה היאך היינוּ בּוֹכים על שההדוֹדה מסרה אוֹתי לגימנסיה?

– אה, הן! היינוּ ישנים על מיטה אחת, זוֹכר אני, והיינוּ שוֹכבים וּמסַפּרים זה עם זה. אילוּ ענינים היוּ לנו אז שהיינו מרבּים כּל־כּך שׂיחה בּלילוֹת? כּן, בּכינו הרבּה גלל הגימנסיה שלך. תמוּהני אם כּדאי היה לבכּוֹת, אַ? ילדים שוֹטים…

– מה בּכלל יוֹדע אדם מה שמזוּמן לוֹ בּעתיד לבוֹא…

– בּ“נקוּדוֹת השחוֹרוֹת” אין אַתה ידען גדוֹל, מסתמא – אמר ישׂראל’יק – רוֹאה אני שגם בּאידית אַתה, מהנ, צוֹלע…

– עם השנים הרבּה דברים משתכּחים, מהרבּה דברים מתרחקים… נגד זה אין תקנה.

– ועכשיו לא תתרעם עלי אם אשאלך, לשם מה בּאת לכאן? מה יש בּדעתך לעשׂוֹת כּאן?

– שמא תענה לי אתה, ישׂראל’יק, על שאלתי שלי? זכוּרני יפה שעם כּניסתך אצלי בּפּעם הראשוֹנה… שעה קלה לאחר בּיאתי לקוֹבנה… וּמצאת בּחדרי את המשרתת, קרצה לך זוֹ בּעיניה ואף אתה החזרת לה בּרמיזה…

– אני רמזתי לה? איני זוֹכר, חייך. אני יוֹצא ונכנס בּבּית הזה. הפּאנים הפּוֹלניים שבּאים לכאן מכּירים אוֹתי… וּמי אינוֹ מכּיר את ישׂראל הסרסוּר! ואף לישבּטה מכּירה אוֹתי…. גוֹיה טוֹבה עם נשמה יהוּדית… פּעמים די לנוּ בּרמיזה; נרמזים בּקריצת עין אחת… אבל…

– אבל על מה קרצתם זה אל זה עין אז בּחדרי?

ישׂראל’יק ריפרף בּעיניו, תלה אוֹתן בּתקרה, וּלבסוֹף קפץ בּאגרוֹף קפוּץ, כּמי שצד זבוּב פּוֹרח:

– אהא! – קרא – זוֹכר אני, זוֹכר אני… הרי כּאן חיכּוּ לבוֹאך, איני צריך לוֹמר לך זאת… אף אני שמעתי שפּאן אחד גדוֹל עוֹמד לבוֹא מוארשה וּלהתאכסן באַכסַניה זוֹ. נוּ, ולישבּטה רמזה לי שאַתה הוּא זה הפּאן הוארשאי, וזה הוּא כּל הענין. נראה שאַתה אדם חשוּב אצל השליאכטה הפּוֹלנית…

– ואַתה – אמר לאפּוּנר – מחכּה עכשיו לתשוּבה על שאלתך שלך. אחר כּך אפשר שתדע הכּל. לפי שעה נדחה את זאת. אפשר שאהיה זקוּק לסיוּעך, הוֹאיל וּבן המקוֹם אַתה…

– בּוַדאי, בּוַדאי.

– עוֹד נזדמן יחד ונדבּר על הכּל. לא עכשיו… אַתה יוֹדע, בּדרך לקוֹבנה הייתי מרבּה להרהר בּך. השתוֹקקתי מאד לראוֹתך (ישׂראל’יק ריפרף עליו בעיניו, ניענע אליו ראשוֹ ומשוּם מה חיכּך יד בּיד וּפיצח בּפרקי אצבּעוֹתיו הדקוֹת עם צפּרניו השחוֹרוֹת), כּיצד אתה חי? כּיצד מתפּרנס? סַפּר, סַפּר…

– וּמה אספּר לך עוֹד. לא די סיפּרתי לך קוֹדם?

– כּלוּם לא יכוֹלת ללמוֹד איזוֹ מלאכה הגוּנה?

– אמא, עליה־השלוֹם, לא רצתה. לא הסכּימה בּדעתה שבּנוֹ של ר' בּר הפּוֹלישוּקי יהיה בּעל מלאכה. היא רצתה דוקא שבּנה יהיה לסוֹחר. אבל האִידנא גם בּעל־מלאכה הוא שבע אמוֹת בתוֹך האדמה, כּמוֹ הסוֹחר. מילא, נניח את זאת… יש לי, בּרוך השם, שלוֹשה ילדים טוֹבים, בּלא עין־הרע. הלא תבוֹא אצלי, לא? נא, תשגיח לכבּדני ולבוֹא. אז תראה גם את ה“חברה” שלי. אין לי להתבּייש בּהם, בּרוּך־השם…

– היכן אַתה גר?

ישראל’יק תיאר לוֹ את מקוֹם בּית־דירתוֹ בּסלוֹבּוֹדקה ואת הדרך אליה.

– וּמה נשמע בּפּוֹלישוּק? – שאל חיים – יוֹדע אַתה, אף על פּוֹלישוּק הייתי מתגעגע. עכשיו שאני כּאן, אסע לשם בּאַחד הימים. ואַָתה היית שם פּעם?

– הן, לא פּעם. כּל אימת שקאשינסקי היה דר שם, היה נוֹח יוֹתר; הייתי יכוֹל לבוֹא לשם ואיש לא אמר לי כּלוּם ולא מיחה בידי. ואילוּ לאחר מכּן נעשׂה קשה יוֹתר. ואף־על־פּי־כן אני בּא לשם לפעמים בּחטיפה.

– וכי יש לך פּנאי לכך?

– פּנאי? מְנַה! מה אני, בּאנקיר? אבל מה לעשׂוֹת? יש שתוֹקפני שגעוֹן כּזה… מין דיבּוּק, רחמנא ליצלן… ההה… יש יוֹם כּזה שפּתאוֹם בּא עלי הדבר הזה, ואיני מוֹצא לי מקוֹם, הכּל נמאס עלי, החיים נמאסים עלי, אַל יְיַסרני האֵל על עווֹן שׂפתי… רוּח כּזאת נכנסת בּי. איזה מין מרה שחוֹרה… ואז אני משליך הכּל וּבוֹרח לפּוֹלישוּק.

– בּרגל?

– יש שאני פּוֹגע בּאכּר נוֹסע, ואני יוֹשב על עגלתוֹ.

– וּמה אתה עושׂה שם?

– לא כלוּם. שוֹהה־פּוֹהה, הולך וּמהלך בּמקוֹמוֹת שהייתי משוֹטט שם בּילדוּתי. מתרחץ בּנהר, ואם אני מוֹצא סירה, אני שט בה קצת… פּעם אַחת פּגע בּי שוֹמר היער, התחיל חוֹקר ודוֹרש מה אני עוֹשׂה שם וּמה אני מבקש. קרוֹב הדבר שחשד בּי שגנב אני. סחב אוֹתי אל הפּריץ. אמרתי לוֹ שאוֹהב אני את המקוֹם שבּוֹ נוֹלדתי וגוּדלתי. לא האמין לי. שׂוֹנא ישׂראל שכּמוֹתוֹ, גזר עלי מלקוֹת… ספגתי, ספגתי אז… וכי היתה לי בּרירה? עוֹד פּעם, אמר, אם ימצאני יחבוֹש אוֹתי בּבית־האסוּרים…

– מה הם מתיראים? שמא תאכל את היער?

– על שׂוֹנא ישׂראל אין מקשין. אבל אני שׂוֹחק בּאִמם. נהירים לי שבילי היער יוֹתר משהם נהירים להם. אני מתגנב ונכנס למקוֹמוֹת שלעוֹלם לא ימצאוּני שם. שוֹכב לי, מנמנם, אוֹגר לי פּטריוֹת אוֹ אוּכמניוֹת או עכּביוֹת בּשביל התינוֹקוֹת שלי… את הניימאן אני אוֹהב לא פחוֹת משאני אוֹהב את היער…

– ולשׂחוֹת יוֹדע אַתה?

– מהנ! אם אני יוֹדע… – צחק ישׂראל’יק כּאוּמן זה הבּוֹטח בּכוֹח אוּמנוּתוֹ – גם לישב תוֹך כּדי שׂחיה, גם להתפּרקד על גבּי המים. בּיוֹתר אני אוֹהב להתפּרקד אגב שׂחיה וּלהסתכּל בּרקיע השמים. מסביב שקט כּזה, מחיה נפשוֹת… בּאוֹתה שעה אני שוֹכח הכּל, את קוֹבנה, את הבּית, את הדאגוֹת, ח־ח־ח… – ושוב צחק צחוֹקוֹ הילדוּתי האוילי – שמע ואספּר לך מעשׂה שהיה. בּפּוֹלישוּק חנתה לפני חוֹדש ימים פּלוּגה אחת, אתה יוֹדע, משל המוֹרדים… – כּאן הרכּין עצמוֹ על לאפּוּנר, הנמיך קוֹלוֹ עם שהוּא סוֹכך בּכפּוֹ על פּיו והמשיך בּלחישה – אני הייתי ממציא להם מצרכים שוֹנים, מספּוֹא לסוּסים, טאבּאק, יי“ש… הכּלל, כּל מה שהם צריכים… בּחוּרים טוֹבים היוּ; בּעד “שׂרוּל” שלהם היוּ נוֹתנים את חייהם. הייתי נשׂכּר יפה על־ידם. פעם מהלך הייתי על חוֹף הניימאן וּפגעוּ בּי אוֹתם הבּחוּרים. “שמע, שׂרוּל, אמרוּ לי, אלוֹהים בּעצמוֹ שלחך אצלנוּ היוֹם. שמענוּ שהמוֹסקאלים מחפּשׂים אוֹתנוּ בּסביבה. צריך להשליך את כּלי־הזיִן שטמוּנים בּבית־משׂרפוֹת־היין אל המים, גזירה שמא ישׂרפוּ את האחוּזה ואת הכּפר ויִתלוּ את האנשים, אם כּלי־הזַיִן ימָצאוּ”. “מוּטב, אמרתי להם, הריני רוֹאה בּכאן את הדוּגית של הפּריץ, אַתם הביאוּ לי את ה”טריפה־פּסוּל” שלכם, ואני אַשוּט ואשליך המימה“. כּך עשׂוּ. בּמשך חצי יוֹם הייתי שט בּסירה הלוֹך וחזוֹר. הבּחוּרים סבוּרים היוּ שטיבּעתי בּמים את כּל הרוֹבים, האקדוֹחים והחרבוֹת. לא דוּבּים ולא יער! כּלוּם משוּגע אני שאעבוֹר על “בּל תשחית”? מה הייתי עושׂה? הייתי טוֹמן אוֹתם בּמטמוּרוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך הקמה בּשׂדה ובתוֹך שׂיחים סבוּכים שבּיער. הכּלל, בּאוּ הרוּסים וחיפּשׂוֹ בּבית־משׂרפוֹת־היין, בּבית הפּריץ, בּבתי הכּפר, לא הניחוּ סדק אוֹ חוֹר שלא פּשפּשוּ וּבדקוּ שם, וּמצאוּ “תאֵנה”¹², כּמוּבן. סוֹף שתפשׂוּ ילד אחד מילדי הכּפר שהיה בּחצר בּאוֹתה שעה שעבדתי עם הבּחוּרים, הטילוּ בּוֹ אימה, והוּא שׂח להם הכּל, ואף הצבּיע עלי. אני הייתי ישוּב אז בּדוּגית, בּאמצע הניימאן, הקוֹזאקים צווחוּ אלי שאחזוֹר, ואני עשׂיתי עצמו כּאינוֹ שוֹמע. שמעתי פּקוּדה לירוֹת. אפילוּ ראיתי עשן ושמעתי את היריה מפוֹצצת בּאויר. הספּקתי לנפּוֹל אל המים, ולהפֹוך עלי את הדוּגית. הקוֹזאקים היו סבוּרים שנוֹריתי, ואִלוּ אני שׂחיתי לי בּמנוּחה מתחת לדוּגית הכּפוּיה עלי, כּאילוּ לא אלי מתכּוונים… עד שהגעתי אל מקוֹם מרוּחק בּחוֹף. עד הלילה לא הספּקתי להתיבּש. פּחדתי שמא אחלה. לאדם כּמוֹתי אסוּר להיוֹת חוֹלה. תענוּג זה יאה לעשירים. יגֵע, בּרגלים כּוֹשלוֹת הייתי מהלך שעוֹת אחדוֹת, עד שהגעתי אל כּפר פּוֹלישוּק. דפקתי על חלוֹנוֹ של גוֹי אחד. “מי שם?” שאלוּ. “פּתח! – אמרתי – אני שׂרוּל”. לא השיבוּ לי כּלוּם ולא פּתחוּ את הדלת. שוּב דפקתי ודפקתי: “מה לכם, צעקתי, אינכם יוֹדעים את שׂרוּל? מפּני מה אינכם פּותחים?” “שׂרוּל מת, השיבוּ לי מתוֹך הבּית, הוּא נוֹרה על־ידי המוֹסקאלים ונפל המימה. ואַתה אינך אלא משקר. לך לךָ בּשם אלוֹהים”. מה אַתה אוֹמר לזאת? בּקוֹשי הכנסתי לראש מטוּמטם של גוֹי שחַי אני. אִי אַתה יכוֹל לשער את שׂמחת ה”חבריה" למחרת בּבּוֹקר כּשנוֹדע להם שאני חי, ולא עוֹד אלא שגם כּלי־הזיִן חיים וקיימים כּמוֹתי. “כּשם שאנוּ אוֹהבים אלוֹהים, יהוּדוֹן כּמוֹתך עדיין לא ראינוּ”, כּך אמרוּ לי כּוּלם. וּמה אַתה סבוּר? הבאתי אז לביתי תרנגוֹלת גדוֹלה, פּוּד עדשים… חיֶיך… יהוּדוֹן כֹמוֹתך אין בּעוֹלם", ה־ה־ה… חיֶיך… כּלפּי מה אני מספּר לך את זאת? הן! כּלפּי מה שדיבּרנו על השׂחיה. מעשׂי נערוּת אינם משתכּחים…

– כּל הזמן – אמר לוֹ לאפּונר – אני יוֹשב, מסתכּל בּך ושוֹאל לעצמי: הזהוּ ישׂראל’יק? ועכשיו אני רוֹאה בּך בּאמת את אוֹתוֹ ישׂראל’יק שבּעבר… הרי בּאמת, בּחוּר טוֹב אַתה.

ישראל’יק ריפרף בעיניו. חייך את חיוּכוֹ הטוֹב וּמרוֹב קוֹרת־רוּח דחק את אציליו אל גוּפוֹ והתחכּך בהנאָה. פּתאוֹם עמד מכּסאוֹ ולא זז ממקוֹמוֹ; קשה היה עליו לפרוֹש מחברוֹ. עמד ולא העביר ממנוּ את עיניו. רק מפצח היה בּפרקי אצבּעוֹתיו וּשׂפתיו המרטטוֹת בּעצבּנוּת דוֹבבוּ: "מי מילל שאהיה ישוּב כּאן וּמשיח עם חיימ’קה… כּאילוּ לא היתה הפסקה בּין אז וּבין עתה… משוּנה, משוּנה, חייך… טוּרא בּטוּרא לא פּגיש, אינש בּאינש פּגיש. מבין אַתה? לא? – והוּא תירגם לוֹ לפּוֹלנית מאמר זה. – אַתה תבוֹא אצלי? תבוֹא? זוֹכר אַתה היכן?

– זוֹכר אני היכן וּבוֹא אָבוֹא. בּלא ספק! עוֹד הערב אָבוֹא… ישׂראל’יק יצא, וּמיד חזר:

– שכחתי לשאלך, כּמה נייר אַתה צריך?.. אה, סליחה, נזכּרתי! הרי כּבר אמרת לי: מחצית המאה אוֹ מאה גליוֹנוֹת קטנים וּמעטפוֹת.

– אח, שטוּת! מה בּשבילי מאה גליוֹן? בּשביל מאמרי שאני כּוֹתב בּעיתוֹנים צריך אני גליוֹנוֹת גדוֹלים, כּשלוש מאוֹת… לא! חמש מאוֹת, הן, חמש מאוֹת… וּמעטפות גדוֹלוֹת אף הן חמש מאוֹת. וכמספּר הזה גליוֹנוֹת קטנים וּמעטפוֹת קטנוֹת. התזכּוֹר? הפּרוֹטרוֹט שנתתי לך לא יספּיק… – והוּא נתן לוֹ שטר־כּסף.

– וכי אין לך פּרוֹטרוֹט? השטר גדוֹל יוֹתר מדי. לא יִתנוּ לי עוֹדף.

– יתנוּ, יתנוּ. את העוֹדף תשמוֹר לך עד לחשבּוֹן. אוּצרך עוֹד למיקחים שוֹנים. הרי אני זר כּאן. עוֹד כּמה פּעמים אצטרך להטריחך.

פּני ישראל’יק הבּיעוּ מבוּכה: למה לוֹ לשמוֹר שטר גדוֹל כּזה בּידוֹ? רצה לוֹמר דבר־מה בּענין זה, ואילוּ חיים לא רצה לשמוֹע ודחף אוֹתוֹ בּחיבּה מן החדר.

 

פרק שמוֹנה־עשר    🔗

אחרי השׂיחה הזאת עם ישראל’יק, בּערב, בּא לאפּוּנר לצלצל בּּביתוֹ של העמיל בּליוּמין. משרתת עם קפלט כּבד בּראשה, לא צעירה ולא נקיה בּיוֹתר פּתחה לוֹ את הדלת ושאלה לרצוֹנוֹ. על שאלתוֹ אם יוּכל לראוֹת את ה' בּליוּמין, הזמינתוֹ להכּנס אל הפּרוֹזדוֹר וּלהמתין קצת ונעלמה מיד מאחרי אחת הדלתוֹת. לא יצאוּ שתי שניוֹת והיא חזרה וּביקשה ממנו לילך אחריה. העבירה אוֹתוֹ דרך חדר גדוֹל שרוּי רוּבּוֹ כּכוּלוֹ בּצל; בּאחת מזויוֹתיו היתה דלוּקה מנוֹרה קטנה, וּלפניה שכבה גברת אחת שטוּחה בּמחצית גוּפה על ספּה וקראה בּעתוֹן. לאפּוּנר החוָה לה קידה, אבל היא, שקוּעה בּעתוֹנה, לא ראתה אוֹתוֹ. המשרתת הכניסה אוֹתוֹ לחדר שני וסגרה מאחריו את הדלת.

לאפּוּנר נמצא עוֹמד בּחדר־עבוֹדה: ארוֹן־ספרים גדוֹל, שוּלחן־כּתיבה גדוֹל. על גבּי השוּלחן דלקה מנוֹרה תחת כּוֹבע של זכוּכית ירוּקה. מרוּחקים קצת מן השוּלחן, בּכוּרסאוֹת עמוּקוֹת מצוּפּוֹת עוֹר היוּ ישוּבים זה מוּל זה שני אנשים עסוּקים בשׂיחה. עם כּניסתוֹ נפסקה השׂיחה. שני האנשים זקפוּ עליו את עיניהם ואחד מהם שאלוֹ לחפצוֹ.

– וכי יש לי הכּבוֹד לדבּר אל האדוֹן בּליוּמין? – שאל לאפּוּנר.

– הן. אני הוּא זה.

לאפּוּנר הוֹשיט לוֹ את מכתבוֹ של ווֹלפזוֹן. בּעל־הבּית הסמיך אוֹתוֹ אל חָטמוֹ וקרא בּוֹ קריאה חטוּפה, עם שהוּא מלווה בּתנוּעוֹת ראש ימינה ושׂמאלה את תנוּעוֹת עיניו המרפרפוֹת על גבּי השיטין.

– אדוֹני הוּא זה מר לאפּוּנר? – שאל לבסוֹף.

– הן, אדוֹני.

בּליוּמין הגבּיה את עצמוֹ בּמקצת מעל הכּסא, הוֹשיט לוֹ את ידוֹ ואמר:

– בּבקשה… יכּיר מר את הד"ר פּוּצר… יֵשב נא מר.

ושוּב נתן עיניו בּמכתב, והפּעם קרא בּוֹ בּיתר מתינוּת ועיוּן. בּוֹ בּזמן ישב לפניו לאפּוּנר וסקר אוֹתוֹ. הרי זה היה אדם למעלה ארבּעים, מסוּרבּל בּשׂר, בּעל כּרס כּבדה, בּעל ידים קטנוֹת וּשמנמנוֹת; זקן שחוֹר, עגוֹל וסמיך הכתיר את פּניו העגוּלוֹת והשמנוֹת עם חוֹטם כּכפתוֹר ועינים חדוֹת מבּט וקצרוֹת ראיה, מתחת למצח גדוֹל ולבן.

– ידידי הבּאנקיר ווֹלפזוֹן כּוֹתב אלי – אמר הלזה – שאדוֹני אוֹמר להיוֹת בּעירנוּ מוֹרה ל… למה? (הצצה בּמכתב) לפֹוֹלנית וּלצרפתית. שמא יוֹדע מר גם את השׂפה העברית?

– לא, לצערי.

– אין בּכך כּלוּם. לי עצמי אין ילדים. אבל כּסבוּר אני שיִמצא בּכאן תלמידים לא בּקוֹשי, בּיחוּד לצרפתית… ואוּלי גם לפּוֹלנית… לצרפתית בּוַדאי. – אל הד“ר פּוּצר: – יראה נא מר את המכתב. כּתב אוֹתוֹ בּאנקיר ידוּע בּוארשה. לפני כּמה שנים היה דר בּקוֹבנה; מן הסוֹחרים החשוּבים בּעירנוּ היה, יראה נא מר איזה לשוֹן, איזה סגנוֹן. זהב, זהב ממש! לא נוֹפל מלשוֹנוֹ של מרדכי אהרן גינצבּוּרג אוֹ של מאפּוּ שלנוּ… גם מאמרי חז”ל יוֹדע… לזה יקָרא משׂכּיל!

הד"ר פּוּצר, בּעל בּשׂר אף הוּא, מגוּלח, בּזקני־לחיים, מרוּשל בּחיצוֹניוּתוֹ, נרפּה בּתנוּעוֹתיו וּבעל פּנים חוֹלניוֹת ויגעוֹת, נטל מידי בּליוּמין את המכתב, הרכּיב על חטמוֹ את הפּינסְנה שהיה תלוּי על צוארוֹ בּפתיל משי שחוֹר, ונתן את עיניו בּגליוֹן מתוֹך פּיזוּר־רוּח וחוֹסר־ענין, רק מפּני כּבוֹד בּעל־הבּית לבד.

– איזוֹ מליצה, א? – התפּעל בּליוּמין כּשהד"ר החזיר לוֹ את המכתב, ועם שפּנה אל לאפּוּנר: – אילוּלי היה מר יוֹדע את השׂפה העברית תחת הפּוֹלנית מוּבטחני שהיה מצליח כאן יוֹתר. הפּוֹלנית… יסלח לי מר, למה לנוּ הפּוֹלנית?

– יש כּאן בּסביבה בּעלי אחוּזוֹת פּוֹלניים, יש כּאן אוּכלוּסיה פּוֹלנית. – השיב לאפּוּנר – בּמסחר, בּשוּק, כּלוּם אין משתמשים בּשׂפה הזאת?

– הן, בּענינים אלה, בּוַדאי… אבל אני מתכּוון להשׂכּלה, לדעת.

– ואני אוֹמר למר את ההיפך. – העיר הד"ר פּוּצר בּעצלוּת, עם שהוּא משׂחק בּפּינסנה – דוקא הפּוֹלנית היא דבר שבּהכרח, צוֹרך החיים יוֹם יוֹם. פּחוֹת צוֹרך יש כּאן בּצרפתית. הריהי ענין לעשירים בּלבד, שיש להם פּנאי לקרוֹא ספרים, רוֹמאנים וכדוֹמה. ואילוּ השפה העברית למה? מה תוֹעלת בה, למשל?

– הד“ר פּוּצר… הוּא כּבר בּא בּפּרדוֹכּסים שלוֹ… השׂפה העברית היא אֵם כּל השׂפוֹת. בּה דיבּרוּ אבוֹתינוּ, נביאינוּ, בּידוּע שרייכלין ידע עברית. וגיתה בּעצמוֹ מספּר שאף הוּא למד את השׂפה הזאת… הרי היא שנשתיירה לנוּ מכּל מה שהיה לנוּ. מה יש לנוּ עוֹד זוּלת התנ”ך והשׂפה העברית…

– מה יש לנוּ עוֹד!.. איני יוֹדע, דוֹמני שאין לנוּ כּלוּם. וּכלוּם לא יהיה לנוּ אף לאחר שנלמד את השׂפה העברית. אני מדבּר מבּחינת התוֹעלת, כּמוּבן. גיתה, רייכלין וכיוֹצא בּהם אינם ענין לכאן, למשל, אנשים שידעוּ שבע חכמוֹת ושבעים לשוֹן, יוָנית, רוֹמית ואיני יוֹדע עוֹד מה, למדוּ גם את העברית שלנוּ. וּמפּני מה לא, למשל? וכי חסוּ על זמנם אוֹ ממוֹנם? לפרנסתם דאגוּ, כּנראה, אחרים. ואילוּ בּחוּרי ישׂראל חייבים לדאוֹג בּעצמם לפרנסתם יוֹם יוֹם. תמוּהני אם יוּכלוּ לקנוֹת כּכּר לחם וּמליחַ אחד בּלשוֹן הקוֹדש, אפילוּ יֵדעוּ אוֹתה כּמשה רבּנוּ. זה הכּלל, מר בּליוּמין! כּל שאינוֹ מוֹעיל, הרינוּ מיוּתר. וכי לא כּך, מר לאפּוּנר?

כּל הזמן שהד“ר פּוּצר דיבּר, הסתכּל לאפּוּנר בזנבוֹת התלוֹי הקרוּע שבּיצבּצוּ מאחוֹרי ערפּוֹ של הד”ר, אוֹ היה מסתכּל בּשכבת האבק שעל גבּי כּוֹבע־המנוֹרה, ואת כּל הויכּוּח לא סבר יפה.

– בּעיה זוֹ, אדוֹני, – השיב – אינה נהירה לי.

– ואף־על־פּי־כן ראוּ נא משוֹררים כּמוֹ וַיזל ואד"ם הכּהן, מליצים כּמוֹ אֶרטר וּמאפּוּ… כּלוּם אפשר לבטלם כּכה?.. – שאל בּליוּמין כּמתחנן על נפשוֹ.

– איני רוֹצה כּלל לבטלם. אבל חבל שכּתבוּ בּלשוֹן העברית. מי קוֹרא אוֹתם? רק בּחוּרי סלוֹבּוֹדקה ו…סליחה, אדוֹני, ואדוֹן בּליוּמין. אילוּ היוּ כּוֹתבים בּלשוֹן בּני־אדם, הרי כּל העוֹלם היה נהנה מהם, אם הם ראוּיים לכך, כּמוּבן.

– בּשׂפה העברית אין תוֹעלת, אוֹמר מר? בּחוֹמת האוֹרתוֹדוֹכּסים, מוֹרדי האוֹר נעשׂוּ ונעשׂים כּכל זאת פּרצים גדוֹלים,

ועל־ידי מה? לא על־ידי השׂפה הזאת?

– אה! כּך ידבּר, בּבקשה ממנוּ… בּתוֹרת מכשיר זמני, אוּלי, אוּלי… אבל תוֹעלת מעשׂית, צוֹרך חיים, למשל, אין בּה…

נכנסה בּעלת־הבּית. אשה כּבת שלוֹשים בּערך, מפליאה בּדקוּת גזרתה. פּניה צנוּמוֹת, עצבּניות ועיניה בּהירוֹת, שקטוֹת, עם מבּט משוּנה, חוֹלם, מתחת לגבינים קצרים ועבוּתים כּשתי עלוּקות בּוֹלטוֹת בּשחרוּריתן על פּניה החיורוֹת. פּיה הדק קמוּץ מאיזוֹ מרירוּת עקשנית אוֹ מרדנית, כּפי שנראה לוֹ ללאפּוּנר, ועשׂה עליו רוֹשם לא נעים. זוֹ היתה אוֹתה אשה שקראה בעתוֹן בּחדר הסמוּך. נכנסה בּפסיעות חשאיוֹת, עמדה על הפּתח עם סיגארית דוֹלקת בּין אצבּעוֹתיה, ושאלה אם אינה מערבּבת עליהם שׂיחתם.

– בּוֹאי בּרטה! – קרא בּעל־הבּית – הכּירי את האוֹרח… מר לאפּוּנר, כּן? מר לאפּוּנר. ידידי ווֹלפזוֹן… הלא סיפּרתי לך פּעם על אוֹדוֹתיו… הבּאנקיר מוארשה… הוּא כּוֹתב לי… ה' לאפּוּנר הביא לי מכתב ממנוּ. והוּא כּותב לי שה' לאפּוּנר, אחד מטוֹבי האינטליגנטים בּוארשה, רוֹצה להשתקע בּעירנוּ ולהתפּרנס משיעוּרי־הוֹראה. הוּא שוֹלט יפה בפּוֹלנית וּבצרפתית. סבוּרני שבּין מכּרינו יוּכל מר לאפּוּנר… מה דעתך? בּודאי רבּים יסכּימוּ ללמוֹד צרפתית…

הגב' בּליוּמין חייכה כּלשהוּ חיוּך של אדיבוּת כּלפּי לאפּוּנר שעמד וקדה לפניה. הוֹשיטה לוֹ יד קטנה ודקה וּביקשה ממנוּ לישב.

– הנה הד“ר פּוּצר – המשיך בּעלה – הבּיע כּאן קוֹדם לכניסתךְ, פּרדוֹכּס נוֹרא… פּוֹקעוֹת האָזנים לשמעוֹ. הוּא בּא לעקוֹר הכּל, את השׂפה העברית, את התנ”ך… את כּל זאת הוּא נוֹתן בּעד כּכּר לחם וּמליח…

– סליחה! – העיר הד"ר – לא כּך אמרתי, אף־על־פּי שבּעצם איני מתנגד גם לנוּסח זה.

הגב' בּליוּמין חייכה אגב דחיקת כּתפיִם ושתקה.

– אתם רוֹאים? – קרא הד"ר פּוּצר – הגברת בּליוּמין, למשל, אינה יוֹדעת את הדברים הללוּ, ואין השׂכּלתה פּגוּמה על־ידי כּך. לא כּך, הגברת בּליוּמין? וכי סוֹבלת היא מחסרוֹן ידיעה בּשׂפה זוֹ?

– אבּא שלי, – השיבה האשה – זוֹכרתני, היה גם כּן אוֹהב את השׂפה העברית, וּכמוֹ בּעלי היה מתפּעל מכּל משפּט בּשׂפה זוֹ. אוֹתי לא לימד. אף חברוֹתי לא למדוּ לשוֹן זוֹ. מה אני יכוֹלה לשפּוֹט בּענין המסוּר רק לגברים לבד? – שאלה שוּב בּחיוּך וּדחיקת כּתפיִם. היא דיבּרה בּקוֹל מתוּן, בּנעימה מרוּפּה ואדישה כּמשתעממת, והחיוּך שלה אף הוּא היה משוּנה: עיניה וּפניה לא השתתפוּ בּוֹ. בּשעה ששׂפתוֹתיה היוּ שׂוֹחקוֹת כּלשהן, בּפניה ועיניה נשתמרה ארשׂת של שקט ופיזוּר־הדעת ועם שפּנתה אל לאפּוּנר שאלה – וכיצד נקלע מר לתוֹך מאוּרה זוֹ שלנוּ?

– וכי קוֹבנה היא מקוֹם שוֹמם ונידח כּל כּך?

– מבּחינת החיים הרוּחניים והתרבּוּתיים, הן!

– מסתמא כּמוֹ כּל עיר פּרוֹבינציאלית…

– אנוּ יוֹשבים בּמדבּר, אדוֹני!

– אין כּאן תיאטרוֹן, קוֹנצרטים?

– מהנ! הרי זה יש לפעמים, אבל…

– כּמה זמן יוֹשב כּבר מר בעירנוּ? – התערב הד"ר פּוּצר בּשׂיחתם.

– רק ימים מספּר.

– אהה! אם כּן אינוֹ יוֹדע עדיין מה זה מדבּר פּרוֹבינציאלי, כּביטוּיה של הגברת בּליוּמין.

– ואף־על־פּי־כן… העיר לאפּוּנר – דוקא מפּני שאין כּאן כּלוּם, יש לעשׂוֹת כּאן הרבּה.

– למשל? – שאל הד"ר.

– ליסד חוּגים להתפּתחוּת עצמית, להרצאוֹת, ליסד מעין אגוּדה להפצת השׂכּלה בּעם… אוֹ שיעוּרי־הוֹראה, קוּרסים לערב אוֹ לשבּתוֹת בּשביל המוֹני העם. ועוֹד כּמה וכמה דברים כּיוֹצאים בּאלה. בּמקוֹם שאין חיים תרבּוּתיים, משתדלים ליצוֹר אוֹתם.

– לכתחילה, הרי יש מקוֹם לחשוֹב כּך… כּך נוֹתנת מידת ההגיוֹן לאדם חדש, שאינוֹ יוֹדע את המקוֹם. – העיר בּליוּמין – צריך, מר לאפּוּנר, לידע את תנאי המקוֹם ואנשיו…

בּו בּזמן שבּליוּמין העיר את הערתוֹ, שאל הד"ר פּוּצר בּבת־צחוֹק ספק סקפּטית ספק לגלגנית:

– מי, לפי דעתוֹ של מר, מי יצוֹר לו כּל זאת?

– אתם המשׂכּילים! זוֹהי אפילוּ מחוֹבתכם לציבּוּר, שבּוֹ אתם שרוּיים, וגם לעצמכם.

– הדין עם מר, הדין עם מר… – אמר בּעל־הבּית – אין מה לוֹמר נגד דעתוֹ ולא כלוּם… אבל… בּאמת, כּבר ניסוּ, כּמה פּעמים ניסוּ… וכי מה הוּא סבוּר, לא ניסוּ? אַ, בּכמה מרץ עלה זה לבֶּרטה וּבכמה ממוֹן! ולא יצא כּלוּם… זוֹכרים אתם את ענין המקהלה? זוֹהי פּרשה ארוּכּה. אינה כּדאית שנדבּר עליה… הקיצוּר: לא יוֹצא כּאן כּלוּם. כּל אחד עסוּק בּעסקיו, טרוּד בדאגוֹתיו… וּמלבד זאת מתחיל ענין בכיבּוּדים, קנאת איש ברעהוּ… הכּלל, פּרוֹבינציה…

– אם כּן, הצוֹרך בּחיים תרבּוּתיים וּבעבוֹדה תרבּוּתית אינוֹ גדוֹל כּל־כּך. – אמר לאפּוּנר.

– אצלנוּ בוילנה – נזכּרה הגברת בּליוּמין – היה חוּג כּזה, להשתלמוּת ולהשׂכּלה. אני הייתי חברה בּחוּג הזה. היה מענין מאד.

– ובּוילנה היה אחרת? – שאל בּעלה.

– כּלוֹמר?

– כּמה זמן התקיים שם החוּג?

– איני יוֹדעת. הרי עזבתי את העיר. השפּעתוֹ היתה רבּה עלינוּ. זה הוּא השפּיע עלי ועל חברתי לנסוֹע ללמוֹד בקוּרסים למילדוֹת.

– לנסוֹע? – שאל הד"ר פּוּצר בהדגשה מיוּחסת.

נתנה בּוֹ הגברת בליוּמין את עיניה בּשאלה.

– אַתּן, כּמדוּמני, לא נסעתן, כּדרך שאדם נוֹסע מעיר אל עיר. אתן בּרחתן… לוֹהטוֹת מצמאוֹן לדעת לאוֹר וחוֹפש וכוּ'… חברתה של הגברת הלא בּרחה אפילוּ כּמעט מתחת לחוּפּה… – דיבּר הד"ר פּוּצר מתוֹך חיוּך בּנעימת לגלוּג סקפּטי.

שוּב נתאבּן משהוּ בּפניה של הגברת בליוּמין. פּיה העצבּני נקפּץ בּמרירוּתוֹ המרדנית:

– אדוֹני מלגלג? – שאלה קשוֹת.

– חס ושלוֹם!

– אם איני טוֹעה, הרי אף אדוֹני היה מן הבּוֹרחים. – העיר בּליוּמין.

– ועכשיו הוּא חוֹזר בּוֹ? – הוֹסיפה אשתוֹ – ואילוּ אני איני מתחרטת על מה שעשׂיתי.

– אף אני – אמר הד"ר – לא עלה כּלל על דעתי להתחרט. אם הרבּה לא הרוַחתי מבּריחתי, הרי פּחוֹת מזה הפסדתי. בּרי שבּרחתי. אמת, לא מתחת לחופּתי, אבל ארוּסה היתה לי…

והוּא סיפּר זכרוֹנוֹת מימי נערוּתוֹ, כּשהיה בּא עם חבריו בּלילה אל אחד הקלוֹיזים ללמוֹד השׂכּלה לאוֹר הנר הגנוּב מתיבת השמש. אח, אוֹתם הימים…

– ואף־על־פּי־כן, מר ד"ר… כּלוֹמר, אני חוֹשד בּוֹ שבּסתר לבּוֹ הוּא מתגעגע על אוֹתם הימים. יוֹדה שבסתר לבּוֹ. א?.. – העיר בּליוּמין.

– למה אכחד? לא רק בּסתר לבּי אני מתגעגע על אוֹתם הימים. אז היוּ לנוּ תקווֹת גדוֹלוֹת, היה לנוּ אידיאל, ההשכּלה, האוֹר וכוּ' וכוּ'… האמת ניתנה להיאמר: הרי בּעצם כּוּלנוּ, כּל המשׂכּילים, בּין אוֹתם שבּרחוּ מבּית הוֹריהם וּבין אוֹתם שלא בּרחוּ, כּוּלנוּ הננוּ פּליטים! פּליטים שנמלטוּ על נפשם…

– מהיכן להיכן נמלטתם? – שאל לאפּוּנר.

– להיכן? מהנ… את זאת לא אוּכל להגיד לוֹ בּבירוּר, ואילוּ מהיכן, הן, את זאת אני יוֹדע. מהיכן בּוֹרח צעיר יהוּדי? מן המצוּקה והדלוּת היהוּדית, מן הזוֹהמה היהוּדית, מן החשיכה והעוֹל היהוּדיים, מכּל דבר שעוֹשׂה את היהוּדי לחרפּה ולכלימה בּעיני הגוֹיים…

לאפּוּנר, שכּל אוֹתה שעה היה מנקר במוֹחוֹ ענין אחר שלשמוֹ בּא אל הבּית הזה, שאל:

– וכאן בקוֹבנה אין בּין הצעירים תשוּקה להמלט, כּך… מריקנוּת חייהם?

הד"ר פּוּצר הבין שאין שאלה זוֹ אלא המשך לדעה שהבּיע קוֹדם לכן, קרא:

– אדרבּא, מר לאפּוּנר! אנוּ בּני המקוֹם קשה לנוּ לעשׂוֹת, להעמיד איזה מפעל חדש, למשל. הוּא מבין, יש דעוּת קדוּמוֹת, יש חשבּוֹנוֹת שוֹנים, פּעוּטים וּתפלים, שאי אפשר לנוּ לזלזל בּהם, הוּא מבין? ואילוּ מר הוּא אדם חדש לגמרי, הוא פּטוּר מכּל אוֹתם החשבּוֹנוֹת והחששוֹת הפּרוֹבינציאליים, ינסה הוּא, אפשר שיצליח…

– אנסה, אם יסייעוּ בּידי.

– אַה־ה־ה! כּאן הכּלב קבוּר…

בּאוֹתה שעה נכנסוּ עוֹד שלוֹשה יהוּדים. בּליוּמין הכּירם ללאפּוּנר כּסוֹחרים. עם בּיאתם של הסוֹחרים הללוּ, נתגלגלה השׂיחה על פּסים אחרים. אחד בּא וישב אצל הד“ר פּוּצר והתלחש עמוֹ על איזוֹ אבקה שנתן לוֹ נגד מיחוּש ראש, ושלא הוֹעילה לוֹ כּלוּם. הד”ר פּוּצר הוֹציא מכּיס חזיתוֹ זנב עפּרוֹן ורשם לוֹ רצֶפּט (“רוָק קמצן”, הירהר לאפוּנר משראה את זנב העפּרון ואת זנבוֹת התלוֹי המבצבּצים מאחוֹרי ערפּוֹ). השנַיִם האחרים דיבּרוּ עם בּעל־הבּית על טראנספּוֹרטים, על הזמנוֹת, על שער הכּספים בּבּוּרסה, על baisse וכיוֹצא בּזה. לאפּוּנר שתק רגוּז על הסוֹחרים הללוּ שבּאוּ ועירבּבוּ עליו את השׂיחה, שמצא בּה ענין רב לעצמוֹ. הסתכּל ממקוֹמוֹ בּגברת בּליוּמין, שהיתה שקוֹעה בּהרהוּריה ואף היא לא הקשיבה לשׂיחה. אף היא, כּנראה השתעממה, ואפשר שקוּעה בזכרוֹנוֹתיה מאוֹתם הימים שעליהם היא עוֹרגת כּעל אוֹשר שהיה ואינוֹ עוד. דוּמם ישבה ושיפשפה כּל הזמן את ידה האחת בחברתה. לאפּוּנר תמַה על אצבּעוֹתיה הדקוֹת והלבנוֹת; היה בּלוֹבן זה וּבנצנוּץ הטבּעוֹת שעליהן משהוּ מן האצילוּת הענוּגה והכּמוּסה. והוּא שאל לעצמוֹ, איזה זוּג משוּנה הוּא זה! איזה גוֹרל זימן אוֹתם וזיווגָם יחד? מענין הדבר, על מה מספּרים הם זה עם זה כּשהם בּיחידוּת, טן־דוּ?…

בּליוּמין שהיה כּל הזמן שקוּע עמוֹק בּתוֹך כּוּרסתוֹ, הרתיע והגיח מתוֹכה; וּכשעמד תמה לאפּוּנר לראוֹת שהוּא גבוֹה בקוֹמתוֹ יוֹתר מכּפי שנראה לוֹ קוֹדם בּישיבתוֹ. גיבּע קצת, מסוּרבּל וגמלוֹן בּכוֹבד גוּפוֹ, עשׂה רוֹשם משוּנה.

– מה דעתוֹ של מר לאפּוּנר? – אמר – בּנוֹגע לקלפים, למשחק הקלפים… אנוּ כּאן… יסלח לנוּ, אבל תפוּשׂים אנוּ כּאן לחוּלשה זוֹ. אין אנו מזירים עצמנוּ מן המשׂחק, כּך, שעה קלה…

– לצערי, אדוֹני… אני בּוּר בּענין זה…

– אם כּן, בּרתה, את תעסיקי את האוֹרח שלנוּ, ואנוּ נסתלק ללמוֹד פרק בּמשניוֹת, הֶ־הֶ־הֶ… רק תצווי ליתן לאוֹרח תה, ואף אוֹתנו על תשכּחי…

– והסוֹחרים נסתלקוּ מן החדר.

הגברת בּליוּמין, הד"ר פּוּצר ולאפּוּנר נשתיירוּ ישוּבים בּמקוֹמוֹתיהם. נזכּרה הגברת בּליוּמין בּחוֹבת בּעלת־הבּית, בּיקשה סליחה ויצאה לשעה קלה. ואחר חזרה עם טס גדוֹל בּידיה, עמוּס מערכת כּלים לשתית תה. התישבוּ מסביב לשוּלחן קטן ובאמצעיתוֹ העמידוּ את המנוֹרה שהעבירו מעל שוּלחן הכּתיבה. הגברת בּליוּמין מזגה את התה. פּניה היוּ שרוּיים בּצל, רק הבהיקוּ אצבּעוֹתיה החיורוֹת וניצנצו טבּעותיהן. לאפּוּנר לא העביר את עיניו מהן. אצבּעות נוּגוֹת ועצוּבוֹת, מתנוֹעעוֹת כּמו יצוּרים חיים, מתוֹך ערגוּן וכסוּף לתפּוֹשׂ את שאינוֹ ניתן לתפיסה… וכל האשה כּוּלה איזוֹ עצבוּת כּבוּשה בּה…

– דוֹקטוֹר! הערב אינוֹ משׂחק? – שאלה.

– לא. הערב איני יכוֹל לשהוֹת הרבּה. חוֹלים מחכּים לי.

ושוּב לא דיבּרה דבר.

הד“ר פּוּצר פּתח בשׂיחה בּעניני פּוֹליטיקה. לאפּוּנר השיב על שאלוֹתיו תשוּבות סתמיוֹת, שלא בּרצוֹן, מתוֹך פּיּזוּר הדעת. ראה הד”ר שאין איש־שׂיחו בּקי בּפּוֹליטיקה העוֹלמית, ושאלוֹ פּתאוֹם, שלא מענין השׂיחה, על וארשה ועל מהלך הרוּחוֹת שם. אף על השאלוֹת הללוּ השיב לאפּוּנר בּתחילה בּקוֹל רפה ומרוּפּה. אבל כּיון שנשאלה עוֹד שאלה ושניה וּשלישית, התעוֹרר לאפּוּונר פּתאוֹם. התחיל מספּר, ודוקא בּמלים פּשוטות מאד וּבמנוּחה גמוּרה, כּמי שהוֹלך וּמוֹנה אחד לאחד מעשׂים ועוּבדוֹת, כּדרך שמספּר עד ראיה וּשמיעה שאינוֹ נוֹגע בּדבר, על התעוֹררוּת ההכּרה הלאוּמית בּעם הפּוֹלני בּין הצעירים היהוּדיים, על צעירוֹת יהוּדיוֹת שנוֹתנוֹת את נפשן על שחרוּר מוֹלדתן ומעמידוֹת עצמן בסכּנוֹת גדוֹלוֹת, על בּחוּרים יהוּדים שמתגייסים בּפּלוּגוֹת הפּאטריוֹטים הנלחמים נגד האוֹיב, על קרבּנוֹתיהם, עלילוֹת גבוּרתם וּמסירוּת־נפשם…

בּדבּרוֹ היה כּל הזמן תוֹלה עיניו בד"ר פּוּצר, אבל לאמיתוֹ של דבר התכֹוון יוֹתר לגברת בּליוּמין, שלא הוֹציאה הגה מפּיה. לה ורק לה סיפּר את כּל זאת, אף־על־פּי שלא העיף בּה אף פּעם עין ולא ראה את זוּג עיניה השלוּחוֹת אליו מתוֹך הצל, המצוּמדוֹת אליו מתפּלאוֹת וּצמאוֹת… רצוּעת עשן דקה התנשׂאה מתעדנת ומתפּתלת מהסיגָרית שריטטה כּלשהוּ בּין אצבּעוֹתיה, ושכחה להגישה אל פּיה הפּעוּר קצת כּמוֹ לפני פּלא…

משנשתתק לאפּוּנר, התמתח הד"ר על כּסאוֹ, הפשיל לאחוֹרי ערפּוֹ את ידיו, כּבש את פּיהוּקוֹ, ואמר כּלפּי צל התקרה:

– כּך, כּך… הצעירים בּכלל… הם זקוּקים תמיד למשהוּ… פּוֹלין, השׂכּלה… משהוּ דרוּש להם… – הסתכּל בּשעוֹנוֹ ועמד: – אלך לראוֹת מה נשמע שם, אצל השוּלחן הירוֹק, ואחר כּך אל סבלוֹתי…

התפּרש ויצא.

כּיון שיצא, אמרה הגברת בּליוּמין:

– מר לאפּוּנר! מה אוֹמר הוֹא לעשׂוֹת כּאן אצלנוּ?

בּרגע הראשוֹן לא ירד לסוֹף דעתה:

– מה אעשׂה? – חזר על שאלתה – הרבּה יש לעשׂוֹת.

– אבל צריך שמה־שהוּא יֵעשׂה.

– שיעוּרי־הוֹראה אתן לכל דוֹרש בּעד שׂכר… בּעד שכר הגוּן – הוֹסיף בּצחוֹק – הוֹאיל ותלמידי יהיוּ בּודאי מבתי העשירים. ואילו פּוֹלנית מזוּמן אני ללַמד חינם. אפתח שיעוּרי־ערב, אלַמד את השׂפה הפּוֹלנית ואת דברי ימי פּוֹלין… חינם, כּמוּבן, לעם. שמא תשתתף גם הגברת בּאיזה מקצוֹע?

– הייתי יכוֹלה ללַמד גיאוֹגרפיה וטבע, – השיבה – אף־על־פּי שזה זמן רב לא עסקתי בּזאת…

– מוּטב, בּית־ספרים עממי יש כּאן?

– קטן. כל הספרים נקראוּ כבר, וחדשים לא בּאוּ. מחוֹסר אמצעים. מה משמע “עממי”?

– בּית־ספרים לעם, שאפשר לקבּל שם ספרים למקרא בּעד תשלוּם קטן או אפילוּ חינם.

– בּית־ספרים כּזה אין לנוּ.

– אם כּן צריכים לפתוֹח בּית־ספרים כּזה. זאת תהיה התחלה למפעלים תרבּוּתיים אחרים.

– והיכן ימצא מר תלמידים לשיעוּרי־הערב וּספרים לבית־הספרים?

– אין דבר פּשוּט וקל מזה…

– לקרוֹא לאסיפה ולבחוֹר בּועד? אוֹה! – נכנסה פּתאוֹם לתוֹך דבריו – לא, לא, אדוֹני! רק לא זאת… אני יוֹדעת מה זאת; כּבר נמאס לי…

– לא אסיפוֹת ולא ועד, הגברת! אנוּ, הגברת ואני, נהיה האסיפה והועד. צריך, פּשוּט, להסתלק קוֹדם כּל מדעוֹת קדוּמוֹת, מהחשבּוֹנוֹת התפלים והקטנים שעליהם דיבּר קוֹדם הד"ר פּוּצר. התוּכל הגברת להתגבּר על כּל זה, והעיקר על הפּחד הפּרוֹבינציאלי?

– מה הוּא הפּחד הזה, למשל?

– מה יאמרוּ הבּריוֹת? מה תהיה דעת הציבּוּר על העבוֹדה הזאת? שמא אהיה לשׂיחה בּפי ליצנים בּטלנים, שעוֹסקים בּלשוֹן־הרע וּברינוּן של בּטלה?..

– ואם אוּכל? אז?

– אז תצטרך הגברת מחר בּבּוקר לסדר את רשימת הבּתים, של מכּריה, שלפי השערתה יש שם ספרים. ואחר כּך לחזר על הבּתים הללוּ ולאסוֹף נדבוֹת לבית־הספרים. בּכל בית יש ספרים מיוּתרים שעין בּעליהם חסה עליהם להשליכם החוּצה וּברצוֹן ימסרוּם לה; יש שיתנוּ לה מפּני כּבוֹדה, יתבּישוּ לסרב לה, ויש שיתנוּ לה מפּני שהגברת תסבּיר את המטרה הנעלה שלשמה היא מקבּצת את הספרים. זוֹהי, גברתי, עבוֹדה מסיוֹנרית, מחנכת… צריכים להטיף, להסבּיר, בּאוֹרך־רוּח, בּקשיוּת־עוֹרף ואפילוּ בחוּצפּה, להציק, להטריד… התוּכל לעמוֹד בּזאת? אגב, נוֹסף על מה שיעלה בּידה לקבּץ, אני מקוה לקבּל מוארשה משלוֹח ספרים פּוֹלניים, ואפשר גם סכוּם קטן להוֹצאוֹת… בּאוֹתה דרך יש לאסוֹף גם תלמידים לשיעוּרי־הערב שלנוּ, על־ידי חזרה על הבּתים, על־ידי פּניה אישית. הרי זה רק בּשביל ההתחלה. אחר כּך יהיה הענין מתפּתח מאליו. והעיקר, גברתי: התמדה, אוֹרך־רוּח, קשיוּת־עוֹרף וּ… מצח־נחוּשה… הן, מצח־נחוּשה! השאלה היא אם תמצא הגברת בתוֹך עצמה את הכּוֹח הנפשי לא להתירא מפּני המלעיזים ומשוּם דבר.

היא כבר עמדה לפניו, ידיה על מתניה, הסיגרית בּפיה הקפוּץ ועיניה נעוּצוֹת בּוֹ. שתי העלוּקוֹת שמתחת למצחה נתקרבוּ זוֹ לזוֹ בּמתיחוּת כּזוֹ, ובמבּטה היה משהוּ דרוּך… לא הבין מה מבּטה זה רוֹצה למצוֹץ מתוֹכוֹ, שכּך דבק בּפניו… פּתאוֹם הוֹציאה את הסיגרית מבּין שׂפתוֹתיה הקמוּצוֹת וּפיה הקטן חייך. ואוֹתוֹ רגע היה דוֹמה עליו שכּל המרירוּת והמרדוּת שארבוּ בזויוֹת פּיה, ושהוּא רק חשד בּהן, נתגלוּ פּתאוֹם בּחיוּכה, עם שאמרה:

– אדוֹני… אה! אדוֹני… אילוּ היה יוֹשב כאן, כּמוֹני… שנים… הן, שנים!.. לא היה שוֹאלני…

שוּב מצצה את הסיגרית מציצוֹת אחדוֹת, ואחר זרקה אוֹתה לתוֹך פנכּת־האֵפר ואמרה בּנעימה של החלטיוּת:

– לא. איני מתיראה משוּם דבר, משוּם דבר!

– אם כּן?

עברה בּחדר אחת וּשתים, חזרה ועמדה לפניו:

– אדוֹן לאפּוּנר! מחר נתחיל.

לאפּוּנר עמד מכּסאו:

– בּעזרת אלוֹהים! – והוֹשיט לה את ידוֹ.

– אם רצוֹנוֹ בּכך, בּעזרת אלוֹהים! – השיבה ונטלה ידוֹ. היה לו נעים להרגיש בּאצבּעותיה הדקוֹת והענוּגוֹת שמלפּפוֹת את פּיסת־ידוֹ. לתמהוֹנוֹ מצא שאינן רפוּיוֹת כּל כּך כּמוֹ שהיה סבוּר. לַחצן היה נמרץ, עצבּני, שתי העלוּקוֹת, מעל למבּטה השקט והבּהיר, התנשׂאו בּאלכסוֹן והתרחקוּ קצת זוֹ מזוֹ כּשער פּתוּח…

משיצא לאפּוּנר מבּית בּליוּמין לא הלך כּיון אל האכסניה שלוֹ, אלא היה עוֹד משוֹטט בּרחוֹבוֹת הנרדמים. לאחר שישב שעוֹת אחדוֹת בביתוֹ עם ישׂראל’יק וּלאחר הישיבה הממוּשכת בחדר עבודתו של בּליוּמין, המלא עשן טאבּאק, היה לוֹ צוֹרך בּתנועה בּתוֹך אויר חפשי. גם היה נפעם קצת. דעתוֹ זחה עליו אחרי השׂיחה עם הגברת בּליוּמין. הוּא עמד כּעת לפתוֹח בּפרשה חדשה של עבוֹדה, והיתה לוֹ הרגשה כּמוֹ לפני התמוֹדדוּת הכּוֹחוֹת בּזירה. נראה אם יעלה הדבר להטיל מערבּוֹלת בּרקק זה… אוֹתוֹ רוֹפא עם בּת־צחוֹקוֹ הכּמוּשה והספקנית הוּא טיפּוּס לא נעים, דוֹחה; לעוּמתו בּליוּמין הוּא, כּנראה אדם טוֹב וסימפּטי, אלא מגוּחך בּגמלוֹנוּתוֹ, בּהתפּעלוּתוֹ מן ה“מליצה” העברית, בּדיבּוּרוֹ המגוּמגם… ואילוּ אשתוֹ, הוֹ, זוֹהי אשה “עם פּלפּל”!.. צפוּנה בּה איזוֹ מרדוּת מרוּרה שעדיין לא עמד על טיבה. קרוֹב הדבר שנפשה קניטה מחייה, מבּעלה. טיפּוּסים כּאלה מסוּגלים למעשׂים נוֹעזים וּלחירוּף־נפש, וּבּלבד שיֵדעוּ להלהיבם וּלדרבּנם כּראוּי… אשה כּזאת תחרף את נפשה וּבשעת הצוֹרך גם לא תחוּס על נפש אחרים… דוֹמה שיש בּה משהוּ מיסוֹדה של הנסיכה ליוּבּימסקה… הרתיע וסלד מזֵכֶר פּתאוֹם זה, כּנכוה בּאש. אחר זכר זה עם קשרי־המחשבוֹת הקשים שכּרוּכים בּוֹ, נגרר גם זֵכר אחר, מתוֹק ומדאיב: פּרילי!.. לרגע אחד בּאוּ וטרפוּ לבּוֹ עליו גם געגוּעיו וגם תהיה על עצמוֹ ועל מה שקילקל בּעֲבָרוֹ. רק לרגע! כּך הוּא וסטוֹ של אדם זה: לא להרהר תשוּבה ולא להיוֹת מיצר על דברים שאין להם תקנה. מיד התגבּר ודחק את הזכרוֹנוֹת הקשים שאוֹרבים לו בּמטמוֹניוֹת נפשוֹ… ה! אוֹתה גברת בּליוּמין… בּרתה בּליוּמין… מזלוֹ לא בּגד בּוֹ; שׂיחק לוֹ מזלוֹ על־ידי שזימן לוֹ אשה זוֹ; עתידה היא להיוֹת בּידיו כּלי־שרת טוֹב. מסתבּר, לאחר שיאַלפה ויכוונה, דוּגמת סוּסה אצילה וּרגישה מאד. אפשר מאד שבּתחילה תקרטע מדקירוֹת דרבן, וסוֹף שתכּנע, תרוּסן והוּא יטנה לחפצוֹ… כּמוֹ הסינים חבוּשים כּאן הכּל בּתוֹך איזוֹ חוֹמה אטוּמה. אבל מתוּן מתוּן יקרקר בּחוֹמה זוֹ, בּלא שירגישוּ בּדבר. אדרבּא, הבּליוּמינים, הפּוּצרים עוֹד יסייעוּ בּידו, יתמכוּ בּבית־הספרים, בּשיעורי־הערב. Noblesse oblige… ולא ירגישוּ כּלל בּסדקים וּבפּרצים שיהיוּ נבעים וּמתרחבים מעט מעט בחוֹמתם הסינית…

הערב היה רך וחם. מפּעם לפעם נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת ופוֹשרוֹת, אי־שם מעל לגגוֹת עמדה הלבנה והכסיפה את הערס האחד של הבּתים, והדליקה בּחלוֹנוֹת הדיוֹטוֹת העליוֹנוֹת אוֹר חיוריין לח וּמבהיק. בּאוירים שבּין הבּתים עמדוּ קבוּצוֹת־אילנוֹת עטוּפוֹת בּאפלתן המלאה רחש תעלוּמה שהלך בכל החלל, והלבנה משכה עליהן חוּט של מסתוֹרין. דרך סדקי התריסין שבּדיוֹטוֹת התחתיוֹת בקעוּ זעיר שם קוי־אוֹר; פּה ושם האירוּ עדיין חלוֹנוֹת בּוֹדדים: מן הסתם משׂחקים גם שם בּקלפים… לאפּוּנר היה מהלך ומאזין לבנוֹת־קוֹל פסיעוֹתיו המפוֹצצוֹת בדוּמית הלילה מעל הגגוֹת כנקישוֹת מקבת קצוּבוֹת ומעוֹררוֹת. לאופּנר נהנה מאד מן הטיוּל הזה. בּכל מלוֹא ריאוֹתיו שאף לתוֹכוֹ את האויר הטהוֹר. מאֵי צד יש שרוּח קלה הביאה ריח מתוֹק של ריכפּה גנוּבתי שׂיחים נרדמים בּצללי גדרוֹת… לאפּוּנר היה רגוּש מרוֹב אוֹשר, מפּני שחש בּעלוּמיו וּבכוֹחוֹתיו והאמין בּהצלחתוֹ. העבוֹדה המצפּה אליו כּאן תהיה קשה וּמיגעת אבל גדוֹלה וטוֹבה בּסוֹפה. היה לוֹ אוֹתוֹ רגש שיש לאדם שמאמץ את שריריו להגבּיה משׂא כּבד רק בּגלל שהוּא כבּד ואין בּכוֹח אחרים להגבּיהוֹ. ועוֹד: אדם שמהלך יחידי בּלילה בּעיר נכריה ואין איש אתוֹ יש שמתעוֹררת בּוֹ הרגשה סתוּמה של חירוּת ושלטוֹן, כּאילוּ הוּא השליט היחידי בּעיר… לפי שעה ישׂחקוּ להם ה' בּליוּמין עם חבריו הסוֹחרים בּקלפים; לפי שעה הוּא נוֹתן להם ארכּה… – הירהר בּצחוֹק פּנימי – אין הם חוֹשדים כּלל בּעלעוֹל שהמוֹרה לצרפתית עתיד להטיל בּחייהם וכיצד הוּא עתיד ללוּש את נפשוֹת בּניהם וּבנוֹתיהם. בּיום מן הימים תרחרח המשטרה בּסכּנה, תזדקר ותתיצב על המשמר. יהיה גם מי שיפּגע על־ידה. אבל אין זה מזיק; אדרבּא, עתים יש צוֹרך בּדקירוֹת של מַלמד־בּקר. טבעם של צעירים להשתכּר מן הסכּנה… בּלבּוֹ עוֹד לא כּלתה התקוָה להפּגש גם עם טראוּגוּט… אבל עד לאוֹתה פּגישה, עוֹד יספּיק לעשׂות כּאן את החריש הראשוֹן…

לאפּוּנר התעוֹרר מהרהוּריו לקוֹל פּסיעוֹת מהירוֹת בּסוף הרחוֹב שמנגדוֹ. מישהוּ הלך והתקרב, וּכשהיה כּבר בּסמוּך קרא האיש:

– אה! האדוֹן לאפּוּנר, כּמדוּמני… מטייל?

הרי זה הד"ר פּוּצר.

– ואדוֹני חוֹזר מחוֹליו? – שאל לאפּוּנר עם שהוּא מיצר על פּגישה לא רצוּיה זאת.

– אה! אתם המאוּשרים שפּטוּרים אתם מטּיפּוּל בּאנשים מטוֹרפים. אני בּא עכשיו מאשה אחת שסוֹבלת מעצירוּת מתמדת, מלחץ גאזים… דבר רגיל… הייתי כּבר ישן והנה בּאוּ לדפּוֹק על חלוֹני; חשבתי שהעיר כּוּלה בּוֹערת… אילוּ ראה אדוֹני את פּרצוּפי האנשים, ואילוּ שמע אדוֹני את צריחוֹתיה של אוֹתה אשה, כּאילוּ ראתה את מלאך־המות עוֹמד על גבּה! תוּף, משוּגעים!.. נוּ, ואתם שם, אצל בּליוּמין, מה החלטתם, אדוֹני והגברת בּליוּמין, לתקנת הרבּים?

– קרוֹב הדבר שמה־שהוּא נעשׂה. ואדוֹני לא יעמוֹד בּודאי מנגד.

– אוֹמַר לוֹ לאדוֹני את האמת. הגברת בּליוּמין… מילא, היא אשה רוֹמאנטית וּמתלהבת בּקלוּת, ועדיין היא סבוּרה שיש להתלחם בּעד ההשׂכּלה, למשל.

– שמא לאו?

– לָאו, בּוַדאי, לאו! יש להלחם בּדבר אחד, בּעצלוּת, בּרפיוֹן הידים וּברשישוּת שפּשוּ כּאן בציבּוּר. ואילוּ ההשׂכּלה, למשל, מהנ… היא כּבר יצאה מגדר של סכּנה אוֹ של קדוּשה. בּימַי, למשל… כּלוֹמר, בּימי נערוּתי, היתה ההשׂכּלה אידיאל מעוּטר בּרוֹמאנטיקה, בּ… בּ… קדוּשה, למשל. וכי דבר קטן הוא: אוֹר, חירוּת, דעת וכוּ' וכוּ‘?.. אבוֹתינוּ שׂנאוּ את זאת מפּני שראוּ בּה סם־המות, ואנוּ אהבנוּ את זאת מפּני שראינוּ בּה סם־חיים… ו… נוּ, מלחמת שני הדוֹרוֹת, האבוֹת והבּנים, בּידוּע! ועכשיו המצב אחר הוּא. אם לחירוּת, הרי זוֹ עוֹד תלוּיה ברפיוֹן. אם ישאלני מר אם אני בּן־חוֹרין בּהחלט, מסוּפּקני אם אוּכל לוֹמר הן… והאוֹר והדעת אף הם מן הדברים השנוּיים בּמחלוֹקת. לא כּל הדברים שנלמדים בּבתי־הספר מאירים ולא כּוּלם מוֹעילים… אבל לא זה הוּא העיקר. עצם ההשׂכּלה, הקוּרסים וכוּ’ וכוּ' אינם עוֹד ענין של קדוּשה אידיאלית, שנהרגים עליו לשמוֹ. חלילה! בּימינוּ ההשׂכּלה פּירוּשה פּרנסה קלה, משׂרה, מַדים עם כּפתורי נחוֹשת… ואף אין בּמי להלַחם, למשל. האבוֹת שהרעישוּ בּשעתם את השמים והארץ בּגלל “טריפה־פּסול”¹³ אינם מצוּיים עוֹד. עכשיו כּשהבּן מתנַענע על הדקדוּק העברי אוֹ הרוּסי וּמשנן בּניגוּן של גמרא: “אַי, אַי, פּקוֹד פּקדתי, פּקדת…” אוֹ: “סטוֹל, סטוֹלַא, סטוֹלוֹ…”¹⁴ עוֹשׂה האב עצמוֹ כּאינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע. מבין הוּא סוֹף־סוֹף שלחיוֹת צריכים, והקיבה אינה יוֹדעת חכמוֹת, היא תוֹבעת את שלה וּמציקה מאד… ימתין, ימתין, מר לאפּוּנר! לפי שעה מכבּש האב את עינוֹ מספרי ה“טריפה־פּסוּל” שנוֹשרים מחיק בּנוֹ, ואילוּ עוֹד נזכּה לראוֹת… לא הרבּה מן נצטרך להמתין לכך, עד שנראה את האב הזה מוֹליך בּעצמוֹ את בּנוֹ אל ה“שקוֹלה”¹⁵, מרפיש עצמוֹ לפני ה“נאטשאלסטבוֹ”¹⁶ ומתחנן לפניה שיקבּלוּ את התכשיט שלוֹ אל הגימנסיה, מפּני, כּמוֹ שאמרתי לאדוֹני, הרי לחיוֹת צריך אדם, וגם לב ההוֹרים צמא לראוֹת מעט נחת וּמעט כּבוֹד מפּרי בּטנם; לראוֹת את ה“קדיש” בּאיפּוֹליֶטים^{17 18}וּבכפתוֹרי נחוֹשת הרי זה מחַיה נפשוֹת… ואם תאמר הדת מה תהא עליה? בּגימנסיה הרי מחלל הבּן את השבּת בּפרהסיה, לוֹמד לזלזל במצווֹת, נגמל מתפילין וציציוֹת וכוּ' וכוּ', מאוֹתם הדברים העוֹמדים בֹרוּמוֹ של עוֹלמנוּ ושאין יהוּדי יכוֹל להתקיים יוֹם אחד בּלא הם… אל דאגה, מר לאפּוּנר! נגד זאת יש תחבּוּלה… יש, בּרוך השם, “תשליך”, יש כּפּרוֹת ערב יוֹם הכּיפּוּרים. הבּן ילך אל ה“שקוֹלס”, והתרנגוֹל ילך למיתה, תוּף!.. אח, שכחתי. אין אדוֹני יוֹדע מסתמא מה זאת. הרי זה מנהג יהוּדי, מנהג גרוּע מן האינדוּלגנציוֹת של הקתוֹליים, מעבוֹדת אלילים, למשל… בּעצם אין בין אלה ובין אלה ולא כלוּם; השד אחד הוּא.

– אדוֹני מדבּר בּרוֹגז כּזה… – העיר לאפּוּנר – בכל אוּמה ולשוֹן יש למצוֹא אמוּנוֹת־הבל.

– אבל כּמה סבלנוּ בּגללן!.. ועכשיו הם עוֹמדים לעשׂוֹת פּשרוֹת… על הפּשרוֹת, אדוֹני, כּוֹעס אני!

– וּמה הוּא, אדוֹני מציע? וכי יכוֹל הוּא להראוֹת דרך חדשה? – יסמוֹך על החיים ש…

הד"ר פּוּצר לא נתן לוֹ לסיים. בּרוֹגז נכנס לתוֹך דבריו:

– איני רוֹצה ואיני יכוֹל להציע כּלוּם. בּשבילנוּ אין הצעוֹת חדשוֹת וּדרכים חדשוֹת. אין תנאי חיינוּ ברשוּתנוּ, אנוּ בּרשוּתם, וכל אדם מישׂראל חייב לדעת להסתגל, לפתוֹר את שאלת חייו של עצמוֹ על חשבּוֹן עצמוֹ, על אחריוּת עצמוֹ… הנה אני, למשל, אני הד“ר פּוּצר המהלך עמוֹ, כּלוּם יש לוֹ למר מוּשׂג כּמה נלחמתי, כּמה סבלתי ורעבתי עד שהגעתי הלוֹם, כּלוֹמר: עד שנתקעתי בּחוֹר זה ששמוֹ קוֹבנה? מי יכוֹל לבוֹא אלי בּעצוֹת מה אני צריך ומה איני צריך לעשׂוֹת בּשביל להחָלץ מתוֹך חוֹר מסוֹאב זה? לא פּעם שוֹאל אני את עצמי, כּלוּם כּדאי היה לעשׂוֹת מה שעשׂיתי אני, לקבּל יסוּרים שרק בּחוּר יהוּדי עני לבד יכוֹל לעמוֹד בּהם, רעב, נדוּדים, עלבּוֹנוֹת, בּדידוּת… כּלוּם כּדאי היה לטעוֹם מכּל הדברים הנעימים הללוּ בּשביל שאוּכל אחר כך לכתוֹב סַמי־שלשוּל לה' בּליוּמין? וישמע נא אדוֹני את העיקר, את הסוֹף היפה: הוֹאיל והד”ר פּוּצר הוּא רק רוֹפא פּשוּט, בּלא תוֹאר אקדמי גבוֹה, אסוּרה עליו הישיבה חוּצה לתחוּם המוֹשב, אסוּרה! גזירה שמא ישפּיע את אמוּנוֹת ההבל שלוֹ על איואן המאמין שאין הרעם אלא רעש גלגלי מרכּבתוֹ של אליהוּ המטייל שם בּשמיים… בּלא תוֹאר אקדמי גבוֹה, מר לאפּוּנר, חשוּד אני עדיין בּשמץ של יהדוּת שלא השמדתיו כּליל… מוּטב. החלטתי להביא להם תעוּדה אחרת, שתעלה לי בּלא כּל קשיים שהם, וּשקוּלה לגבּי השׂררה יוֹתר מתוֹאר אקדמי, וּבלבד להחַלץ מתוֹך מאוּרת־אַרנבוֹת זוֹ שלנוּ…

– אני מבין לאיזוֹ תעוּדה הוא מתכּוון. אבל… בּשביל משׂרה…

– מה רצוֹנוֹ של מר לוֹמר? לא יפה? לא מהוּגן?

אדם זה הטיל בּוֹ שעמוּם עוֹד מהרגע הראשוֹן של פּגישתם. כל השׂיחה הזאת היתה למוֹרת־רוּחוֹ.

– המנ… איני גוֹרס וַתרנוּת זוֹ… – הפליט שלא בּרצוֹן.

– הא־הא־הא!.. אני מבין, אני מבין מה שיש בּדעתוֹ לוֹמר: כּיעוּר, ניווּל… וּמה בּכך? הרי זוֹ תהיה נקמתי בּהם. מוּטב להפחית משבטי יעקב רוֹפא הגוּן אחד, ובלבד להוֹסיף להם עוֹד מנוֹול אחד על כּל אוֹתם המנוּוָלים שכּבר יש להם. הרי לפניו, מר לאפּוּנר, דוּגמה לאוֹר וּלחירוּת ולכיוֹצא בּאלה שמרת בּליוּמין חוֹלמת עליהם! לא, לא, “זמנים חדשים וּזמירוֹת חדשוֹת”, אדוֹני, הן… בּמשטר הקוֹדם, בּימי ניקוֹלאי, כּשהמגלב היה תלוּי על ראשינוּ, היינוּ כּעדר רחלים בּשעת סערה, מחוּבּרים יחד, ראש אל ראש, לב אל לב. ועכשיו משהוּתרה הרצוּעה, הסערה עוֹברת והשמים מתבּהרים, כּל הרחלים, טפיוּוּוּ!.. הכּל מתפּזרים וּמתבּרחים… הגענוּ! רוֹאה אדוֹני? כּאן, בּחצר הזאת, שוֹכן כּבוד הד"ר פּוּצר בּלא תוֹאר אקדמי גבוֹה, לא מַגיסטר, לא פּרופסוֹר, אבל קאנדידאט לאזרח קטן ולמנוּוָל גדוֹל בּחיק רוּסיה האֵם הגדוֹלה… אם יכבּדני בּביקוּרוֹ אֶשׂמח מאד… וּבנוֹגע לאוֹתוֹ ענין שדיבּרנוּ בּוֹ, על הרמת החיים הרוּחניים והתרבּוּתיים וכו' וכו', עוֹד תהיה לנוּ הזדמנוּת לשׂוֹחח. בּודאי וּבודאי לא אעמוֹד מן הצד. וּלפי שעה בּוֹקר טוֹב!

ונעלם מאחוֹרי פּשפּש קטן שננעל בּרעש.

כּשחזר חיים אל חדרוֹ, לא הדליק אוֹר; התפּשט בּחשכה, שכב, וקשה היה לוֹ להרדם. בּחדר הסמוּך שׂיחקוּ בּקלפים שתוּ והשׂיחוּ בּקוֹל רם. למחרת ניעוֹר בּשעה מאוּחרת. כּשהיה מהלך בּחדר, לאחר הרחיצה, אילך ואילך שקוּע בּהרהוּריו, עם שהוּא סוֹרק את שׂערוֹתיו, נתקלוּ פּתאוֹם עיניו בּמעטפה חתוּמה על שוּלחנוֹ. מכתב? משוּם מה התפּעם לבּוֹ מאד. פּתח את המעטפה והוֹציא מתוֹכה גליוֹן נייר חלק. הפך אוֹתוֹ: אף הצד השני היה חלק. רק בשוּליו היתה כּתוּבה שוּרה אחת בּאוֹתיוֹת דפוּס זעירוֹת: “האדם שהאדוֹן מבקש לראוֹתוֹ, מחכּה לוֹ הערב בּשעה 9 בּבית־הקברוֹת של הנוֹצרים, בּסוֹף השוּרה השלישית מימין השער”.

לאפּוּנר עמד רגע תוֹהה וּבוֹהה. קרא את השוּרה פּעמים מספּר ואחר נטל את הפּעמוֹן שעמד על שוּלחן־הלילה שלוֹ, פרץ אל הפּרוֹזדוֹר והתחיל מצלצל בּחזקה אל לישבּטה, עד שזוֹ הוֹפיעה מפוּחמת מעבוֹדתה בּחדר־הבּישוּל. פּניה – עיצוּמה של תמימוּת.

– מה אירע? – שאלה נבהלת כּביכוֹל.

– מי הביא לכאן את המכתב הזה?

לישבּטה פּרשׂה ידיה וּבמשיכת־כתפיִם:

– המכתב? איני יוֹדעת, אדוֹני!

– הא כּיצד! היאך אינך יוֹדעת? הרי מישהוּ הביאוֹ, נכנס אל חדרי והניחוֹ על שוֹלחני.

היא עמדה ושתקה.

– לא אַת, לישבּטה, הנחת אוֹתוֹ על שוּלחני?

תחת להשיב לוֹ, הפסיעה פּסיעה אחת אליו ועמדה סמוּכה אצלוֹ כּל־כּך, עד שבּהכרח נרתע לאחוֹריו אל תוֹך החדר; והיא שוּב הפסיעה עד שנמצאה עוֹמדת לפניו בּתוֹך החדר, ואת הדלת סגרה מאחריה.

– אדוֹני! – אמרה – הרי אליו כּתוּב המכתב…

– פּשיטא! אבל אַת הבאת אוֹתוֹ?

– הן, אדוֹני!

– וּמי מסרוֹ לך?

שתקה.

– אסרוּ עליך להגיד?

שוּב שתקה.

פּתאוֹם נכנסה בּוֹ רוּח של שׂמחה. הכּל נתחוור לוֹ בּן־רגע. גם לישבּטה וּקריצוֹת עיניה הזעירוֹת והערמוּמיוֹת, גם האוֹרחים המשוּנים שהיא מקבּלת את פּניהם בּרמיזה וּבלחישה…

טפח לה טפיחה קלה על כּתפה וקרא בּחדוה:

– בּת־חַיִל את, לישבּטה! את מוֹצאת מאד חן בעיני!

– תוֹדה אדוֹני!

הכניס אצבּעוֹתיו לתוֹך כּיס חזיתוֹ, הוֹציא משם את שטר־הכּסף שהיה לוֹ ותחבוֹ לתוֹך כּפּה. הנערה נתבּלבּלה, סירבה בּתחילה, אלא שהוּא פּצר בּה בּקוֹל כּזה עד שנתפּצרה וקיבּלה.

– תוֹדה רבּה אדוֹני! אבל בּאמת, זה מיוּתר… – מילמלה כּמבוּישת והפכה פּניה לצאת.

– המתיני עוֹד רגע, לישבּטה. תוֹדה רבּה לך בּעד המכתב הזה. זמן מרוּבּה חיכּיתי לוֹ… ואם אצטרך לשלוֹח מכתב אל אדם אחד, בּסוֹד גמוּר…

– ישלח על־ידי, כּמוּבן. – קפצה לתוֹך דבריו.

– וכי מכּירה את בקוֹבנה הרבּה אנשים? רצוֹני לוֹמר אם תוּכלי למצוֹא אנשים, בּלא סיוּעם של אחרים, את מבינה?..

לישבּטה ניענעה לוֹ בּראשה ואחר התירה שני הכּפתוֹרים העליוֹנים מחוּלצתה והוֹציאה מתחת לכוּתנתה כּעין מטבּע של בּדיל תלוּיה על צוארה בּשרשרת נחוֹשת דקה, דוּגמת הצלב הקטן שהנוֹצרים נוֹהגים לתלוֹת על לבּם. דוּמם הקריבה אצל עיניו את המטבּע: זה היה סמל המרד הלאוּמי…

– בּרוּכה את לאֵל. – אמר לה ושוּב טפח על כּתפה.

– אני יוֹדעת כּאן את כּל אוֹתם שאדוֹני יצטרך לבוֹא עמהם בּמשא־וּמגע. אני גם ידעתי מקוֹדם שאדוֹני עוֹמד לבוֹא להתאכסן אצלנוּ. המרוּצה אדוֹני מחדרוֹ? מן השֵרוּת?

– מאד מאד.

– כּה יתן אלוֹהים וכה יוֹסיף… יש כּאן אחד שאדוֹני יוּכל גם בּוֹ להשתמש בּשעת הצוֹרך. שׂרוּל שמוֹ. הוֹא היה כּבר פּעמַיִם אצל האדוֹן.

– אוֹתוֹ סרסוּר?

– הן, הוּא יהוּדוֹן ישר ונאמן. בּשבילנוּ הוּא עוֹשׂה הכּל.

– הרי טוֹב! הרי יפה!

ויצתה מן החדר.

כּרבע לפני תשע בּערב יצא לאפּוּנר אל בּית־הקברוֹת הנוֹצרי שהיה חוּצה לעיר. הלבנה בּשיפּוּלי הרקיע זרעה אוֹר קלוּש, ואילנוֹת בּית־הקברוֹת היוּ מסוּמנים על גבּי האוֹפק כּגוּש שחוֹר דוֹמם. מצא חיים פּשפּש פּתוּח ונכנס בּוֹ. בּרוּח נפעמת עבר בּמבוֹי מפוּלש וצר תחת קמרוֹן נמוּך. כּאן היה החוֹשך מרוּבּה משבּחוּץ מפּאת האילנוֹת שהיוּ צפוּפים. מתוֹך השחוֹר הדחוּס עממה אילך ואילך לבנוּת המצבוֹת. בּאויר עמדה המוּלת אילנוֹת כּהה, כּבוּשה ולא פּוסקת; ועם זאת – בּוֹא וּראה! – היתה כּאן דממה גדוֹלה והאילנוֹת עמדוּ כּתפושׂי חלוֹם. איזה כּוֹבד רבץ על הלב מפּאת דממה זוֹ ושקט־תרדמה זה. כּאילוּ אוֹרח לא קרוּא בּא אל עוֹלם שאינוֹ שלוֹ, אל תחוּם התעלוּמה של המתים. לא ראה לפניו לא שׂדרה ולא שביל, וחוֹשש היה להפסיע להלן, מחשש שמא יתעה בּעיר־המתים הלזוּ, בּין המצבוֹת והאילנוֹת, ולא ימצא את מי שהוּא מבקש. ישב על גבּי לוּח שיש גדוֹל שהיה מוּטל על הקרקע לא הרחק מן הכּניסה. לא יצא זמן מרוּבה והוּא נזדעזע לקוֹל פּסיעוֹת בּסמוּך. נתבּהל מאד כשראה לפניו דמוּת אדם שחוֹרה, עטוּפה בּמעיל ארוֹך שצוארוֹנוֹ הזקוּף כּיסה כּמעט את מחצית הפּנים.

– מה אדוֹני עוֹשׂה כּאן? – שאל אדם זה בּקוֹל נמוּך מאד, ועם זאת הגה המלים בּחיתוּך־לשוֹן בּרוּר, כּאילוּ גלף אוֹתן.

– אני לאפּוּנר. – השיב חיים אף הוּא בּקוֹל נמוּך כּשנזדקר ממקוֹמוֹ.

– מוּטב. נלך מכּאן. כּאן אנוּ קרוֹבים יוֹתר מדי אל הגדר, וקוֹלנוּ יִשמע. ילך נא אדוֹני אחרי.

לא השמיע אף מלה, והלך אחרי האיש הזה, שנבלע מיד בּחשכה, הוֹאיל ונכנסוּ לתוֹך שׂדרה צרה מאד של אילנוֹת גבוֹהים וּמאפילים בּנוֹפם, דוּגמת קמרוֹן ארוֹך ושחוֹר. לאפּוּנר לא ראה כּלוּם, רק שמע את הפּסיעות הקלוֹת והקצוּבוֹת שמלפניו ואת העלים המרחישים מתחתן. אחר אלוּ רגעים נפסקוּ הפּסיעוֹת, ושמע אוֹתוֹ הלחש: “כּאן”. “היכן?” שאל: “אינני רוֹאה כּלוּם”. ואז חש בּיד שתפשׂה בּרוֹך את מרפּקוֹ וּמשכה אוֹתוֹ הצדה. נכנסוּ לתוֹך סוֹרג־בּרזל גבוֹה, האיש הוֹשיבוֹ על ספסל אבן נמוּך לפני מצבה עם צלב גדוֹל. מלמעלה נוֹצצוּ כּוֹכבים וּבזקוּ אוֹר חיור. עכשיו ראה את הפּרוֹפיל של האדם היוֹשב על ידוֹ. אדם כּחוּש וּבעל שׂפם משוּפּע. וּמשוּנה היה לוֹ ללאפּוּנר. אף־על־פּי שעיניו לא הבחינוּ יפה את תוי הפּנים, נראוּ לוֹ כּמוּדעים מכּבר, כּאילוּ כּבר ראה אוֹתם פּעם אי־שם…

פּתח האיש ואמר שהוּא שמח להזדמן סוֹף־סוֹף יחד עם האדם שנהירים לוֹ כּל הענינים בּוארשה וּבמדינה, שיש להעמיד את דבריו על חזקת אמיתם. בּמכתב שקיבּל מאישיוּת ספוּנה אחת בּוארשה שעדוּתה נאמנה עליו, כּוֹתבים הרבּה דברי שבח על האדוֹן, ועל כּן הוּא מבקש לספּר לוֹ על המצב בּבּירה, על תכניוֹת הממשלה וּמעשׂיה. אל יעלים ממנוּ דבר. הוּא מחוּיב לידע הכּל, דברים כּהוויתם.

לאפּוּנר לא השיב מיד, מפּני שהיה מתרגש, ובה בּשעה תמַה על עצמוֹ שהוּא מתרגש כּל־כּך. התחיל מספּר לפי הסדר שהתקין לעצמוֹ קוֹדם לכן, בּדרכּוֹ לכאן. סיפּר על הכּוונוֹת הרצוּיוֹת שאין בּאוֹת לידי מעשׂים מחמת חוֹסר כּשרוֹן וחוֹסר תיאוּם בּין המוֹסדוֹת וגם בּין המנהיגים לבין עצמם, על ההתפּוֹררוּת והערבּוּביה, על אהבת הכּבוֹד והשׂררה בּצמרוֹת התנוּעה, על אמבּיציוֹת שבּקטנוּת דמוֹחין שמכריעוֹת את טוֹבת הענין הלאוּמי… סיפּר בנעימה כּבוּשה בּצער, והוּא עצמוֹ לא הרגיש כּמה שחוֹרים צבעי התמוּנה שצייר. לא היה זה דין־וחשבּוֹן, אלא וידוּי, שׂיח־לב מיצר וכוֹאב.

טראוּגוֹט שמע אוֹתוֹ בּמנוּחה וּבדוּמיה, אף פּעם לא הפסיקוֹ. ישב קמצוּץ כּשהוּא מסמיך את מרפּקיו על בּרכּיו ומחבּק בּידיו את ראשוֹ השמוּט למטה והיה דוֹמה כּאילוּ נרדם. וּמשסיים לאפּוּנר את דבריו, הזקיף פּתאוֹם ראשוֹ ואמר בקוֹל נמוּך ושפוּי:

– רב תוֹדוֹת, מר לאפּוּנר! מה שסיפּר לי אינוֹ חדש לי. הרבּה ממה שסיפּר לי יוֹדע אני ממכתבים שקיבּלתי… ואין זה מתמיהני כּל עיקר. טבע הדברים מחייב שכּך יהיה.

– הכּיצד?

– פּשוּט מאד. אוֹתם האדוֹנים שבּוארשה לא יצליחוּ לעוֹלם, לעוֹלם לא יוֹכלוּ להצליח! אין עוֹשׂים מהפּכה ואין עוֹשׂים מלחמה בּלא אלוֹהים. אוֹתם האדוֹנים אינם מאמינים…

לאפּוּנר לא יכוֹל להמנע מקריאת תמיהה: הלא כּוּלם שם קתוֹליים מאמינים… יש בּיניהם גם כּמרים…

– קתוֹליים! – אמר טראוּגוֹט – אין זה מעלה ואין זה מוֹריד… לא הכשירוּ את העם מקטנוּתוֹ למרד הזה, ועכשיו בּא יוֹם השילוּמים. לא אמרנוּ לפּוֹלני הקטן בּעוֹד הוּא יוֹשב על בּרכּי אמוֹ שכּבוד פּוֹלין וּכבוֹד הבּוֹרא חד. אין לעבוֹד את הבּוֹרא בּלב שלם, כּל אימת המוֹלדת בּשבי וּבעבדוּת, כּל אימת שלא עשׂית כּלוּם לביתך, לעמך, לארצך. לא אמרנוּ זאת. שכחנוּ, והנה… אדוֹן העוֹלם מתעטר בּאמת ובצדק, כּך אוֹ לא כּך?.. ואם כּך, הרי אנוּ מצוּוים כּאן על אדמתנוּ לשקוֹד שעטרה זוֹ תהא מבריקה בּכל יָקרה והדר שלימוּתה. כּך אוֹ לא כּך?.. נַה?.. הרי הם כּוּלם שם עובדי אלילים מפּני שמאמינים בּכוֹח, בּנשק, בּחסדי בּשׂר־ודם, בּאיזה נאפּוֹליוֹן…

לאפּוּנר נבהל לשמוֹע את הדברים האחרוֹנים.

– כּלוּם אדוֹני הוּא נגד השימוּש בּנשק? – שאל מתוֹך גרוֹן משוּנק.

– הכּוֹח והנשק הם מכשירים הנתוּנים לנוּ אוֹ מן אלוֹהים אוֹ מן השׂטן. אם אתה נלחם לאמת וּלצדק, הרי אתה שליחוֹ של אדוֹן העוֹלם וּמלחמתך היא מלחמת מצוה, ואם אתה מתכּוון לשלטוֹן הכּוֹח וּלממשל העריצוּת והשעבּוּד, הרי אתה שליחוֹ של השׂטן, וכל מעשׂיך לתוֹהוּ ולהבל.

הדברים לא היוּ חדשים לגמרי ללאפּוּנר. ואילוּ הפּעם התעוֹרר בּוֹ חשש שמא נאמרוּ מתוֹך יאוּש. בּרגע זה הסיח לחלוּטין את דעתוֹ מחלוֹמוֹתיו על הדיקטאטוּרה ועל עתידוֹ של עצמוֹ. בּפּוֹלין לבד היה מהרהר. בּשעה זוֹ אדם זה הרי הוּא מִבטַחה היחידי של התנוּעה, וכיצד הוּא מדבּר!..

– אם כּן מה יש לעשׂוֹת, אדוֹני? – שאל בּלב מכוּוץ.

– לטהר את המחנה! כּמוֹ שכּתוּב בּכתבי־הקוֹדש: “לב חדש ורוּח חדשה”… – זה שאנוּ צריכים עתה, ועלינוּ להתפּלל אל אדוֹננוּ אלוֹהינוּ שיעזוֹר לנוּ.

– אדוֹני הזכּיר קוֹדם את נאפּוליוֹן. כּלוּם סבוּר מר שנוּכל לצאת ידי חוֹבתנוּ בּלא סיוּע של אירוֹפּה?

– את זאת לא אמרתי. אבל “חסד לאוּמים חטאת”… כּך נאמר בכתבי הקוֹדש! אנוּ זקוּקים לחסד אלוֹהים שיגלה רצוֹנוֹ על ידי אוּמוֹת העוֹלם. האוּמוֹת רוֹצוֹת אוֹ אין רוֹצוֹת הכרח להן לעמוֹד לנוּ; אנוּסוֹת יהיוּ לכך על־פּי רצוֹנוֹ של אדוֹננוּ אלוֹהינוּ. אין תקוּמה לגוֹיי הארצוֹת כל עוֹד לא נמחה קלוֹנה של פּוֹלין. אין עוֹלם נבנה על שקר ועבדוּת…

הוּא דיבּר בקוֹלוֹ השוה והשקט. אף פּעם לא הגבּיה אוֹתוֹ. ואילוּ לאפּוּנר הרגיש בּאש העצוּרה בּדבריו. רגעים היה דוֹמה עליו שנביא מדבּר לפניו; ועם זאת לא פּסקה בּלבּוֹ חרדה חשאית לגוֹרלה של פּוֹלין.

פּתאוֹם הפסיק טראוּגוֹט ושאל:

– בּעצם לא בּרוּר לי, אדוֹני, לשם מה בּא לקוֹבנה. מה יש בּדעתוֹ לעשׂוֹת כּאן?

לאפּוּנר סח לוֹ על מטרתוֹ ועל תכניוֹת העבוֹדה שהתוה לוֹ. טראוּגוֹט נאנח:

– אף לבני הדת הישנה¹⁹ חטאנוּ הרבּה. אהבנוּ את עצמנוּ יותר מן המידה, ועכשיו אנוּ קוֹבלים על שאין אוֹהבים אוֹתנוּ; האכּרים עוֹמדים מנגד, והיהוּדים אין מאמינים לנוּ… כּמוֹ שכּתוּב: “מכּף רגל ועד ראש אין בּוֹ מתוֹם, פּצע וחבּוּרה וּמכּה טריה”…יגיד להם, יגיד להם אדוֹני… פּוֹלין היא אֵם כּוּלנוּ. אם אף כּשהיא עוֹשׂה עוול למי מבּניה, היא בּכל זאת אם… אף כּשמתרעמים עליה, אין עוֹמדים מנגד לה בּשעת צרה…

– ואת זאת – אמר לאפּוּנר – יש בדעתי להכניס בּלב יהוּדי ליטא. הרי זוֹהי מטרתי ועבוֹדתי…

– על מטרתוֹ של מר ועל עבוֹדתוֹ עוֹד נדבּר… נפגש בּחדרוֹ או בּחדרי; הלא אני שכנוֹ. הפּגישוֹת כּאן אינן רצוּיוֹת לי. הן הוֹלמות יוֹתר איזוֹ אוֹפּירה… אלא שהיוֹם ואתמוֹל התרוֹצצוּ שם בּאכסניה שלנוּ יוֹתר מדי אנשים…

– אימתי אדוֹני נוֹסע מכּאן? – שאל לאפּוּנר.

– בּקרוֹב, בּקרוֹב. הוּא יֵדע את זאת בּשעתוֹ. עלינוּ לסייר כּאן קבוּצוֹת אחדוֹת מאנשינוּ השרוּיוֹת בּיערוֹת הסביבה הזאת… פּירוּרים מן הגייס שלי שנתפּזר… נראה מה יש לעשׂוֹת, אם אפשר שוּב לאַחוֹת את הקרעים… אסע לקוֹבּרין שלי, אחסל אילוּ ענינים, ואחר כּך כּיוָן – לוארשה…

לאפּוּנר לא הסיח דעתוֹ מהמלה “עלינוּ” שנאמרה על־ידי אדם זה; עבר עליה בּשתיקה וסיפּר לוֹ איך קיבּלוּ את פּניו הפּוֹלנים שהביא אליהם מכתבים מוארשה. טראוּגוֹט צחק. לפליאתוֹ הגדוֹלה של חיים, הוּא כּבר ידע על זאת מפּיהם של אוֹתם הפּוֹלנים עצמם.

– הלא זה שאמרתי, מר לאפּוּנר! אנשים ישנים ולב ישן…

ושוּב דיבּר על הסיוּרים שעליהם לעשׂוֹת בּפּלוּגוֹת העוֹבדוֹת בּסביבה. לאפּוּנר לא העלים ממנוּ את תשוּקתוֹ העזה להפגש באחת הפּלוּגוֹת עם ידיד אחד מוארשה, שווֹלפזוֹן שמוֹ.

– לי אין שם ידיד אחד – אמר טראוּגוֹט מקצתוֹ בכוֹבד־ראש וּמקצתוֹ בּצחוֹק – כּוּלם שם ידידי…

לאפּוּנר נכוָה מדבריו ושוּב לא דיבּר עד שנתפרשוּ.

– עכשיו נצא מכאן. ילך מר אַחרי. – אמר טראוּגוֹט.

שוּב יצאוּ בשביל הצר בּין האילנוֹת. בּסוֹף השביל אמר לוֹ שאת הדרך אל השער כּבר ימצא לבדוֹ. פּתאוֹם ראה לאפּוּנר שהאיש הוֹציא כּיסוֹ זקן שתלה אוֹתוֹ בּתנוּעוֹת מהירות בּפניו, הרכּיב על עיניו משקפים כּהים, ונעלם. אז נזכּר לאפּוּנר בּאוֹתוֹ בּר־נש משוּנה שפּגע בּוֹ לפעמים בּפרוֹזדוֹר האכסניה…

 

פּרק תשעה־עשׂר    🔗

טראוּגוּט בּא אצלוֹ פּעמים אחדוֹת, ושעוֹת רצוּפוֹת היוּ יוֹשבים בּחדרוֹ וּמשׂיחים בּלחש. טראוּגוּט היה ממעט בּדברים, יוֹתר היה חוֹקר ושוֹאל וּמביא את לאפּוּנר לידי דיבּוּר. הרוֹשם שאדם זה עשׂה על לאפּוּנר בּבית־הקברוֹת לא נחלש אלא נתחזק בּשׂיחוֹת הללוּ. הרגיש שלפניו יוֹשב אדם יוֹצא מגדר הרגיל. עתים חלשה עליו דעתוֹ, מפּני שזוֹ הפּעם הראשוֹנה נתקל בּאדם בּעל כּוֹח פּנימי שהוּא, לאפּוּנר, ראה את עצמוֹ בּטל לפניו; היתה בּאדם זה שלהבת פּנימית כּזוֹ שלא מצא בּעצמוֹ… עתים הרגיש שבּשאלוֹתיו יוֹתר משהוּא מתכּוון לשמוֹע מפּיו דברים שאינוֹ יוֹדע הוּא מתכּוון לבדוֹק ולחקוֹר אוֹתוֹ, את לאפּוּנר. וּלפיכך עמד זה על המשמר, ואף לרגע לא שכח את עיקר המטרה הכּמוּסה עמוֹ, שלשמה בּא לכאן…

בּינתים עבדוּ לטוֹבת בּית־הספרים העממי וראוּ בּרכה בּעבוֹדתם. היתה זאת בּעצם עבוֹדת אדם אחד: בּרתה בּליוּמין. הלזוּ עבדה כּסהרוּרית. היתה מחזרת על בּתים מוּדעים ולא מוּדעים, של יהוּדים ושל לא יהוּדים; היה בּפניה, בּקוֹלה ודיבּוּרה משהוּ שמטיל דעתה על שוֹמעיה וקשה היה לסרב לב. נכנסת היא לבית ושוֹאלת: “מה הם הספרים שאתם יכוֹלים לנדב לטוֹבת בּית־הספרים העממי העוֹמד להווסד?” ועד שהאנשים הנבוּכים מספּיקים לשקוֹל בּדעתם, היא מזמינה את בּעלי־הבּית לבוֹא עמה אצל ארוֹן הספרים ולראוֹת מה אפשר להוֹציא משם מן הטוֹב והמוֹעיל. ויוֹם יוֹם היא חוֹזרת לביתה עם צרוֹרוֹת ספרים תחת בּית־שחיה. מעט מעט נתמלאוּ חדרי הבּית ספרים מאוּבּקים וּמרוּפּטים, מכוֹרכים ולא מכוֹרכים, שהתגוֹללוּ על כּל כּסא וספּה, על השוּלחנוֹת ועל ספּי החלוֹנוֹת, ואפילוּ על המיטוֹת. מכּיון שלאפּוּנר נכנס אליה, היא מיעצת לוֹ להסיר מעליו את מעילוֹ הקצר (היא בּעצמה לבוּשה סינר לבן ורחב) וּמוֹשיבה אוֹתוֹ לעבוֹדה. מחלקים את הספרים למיניהם וללשוֹנוֹתיהם (רוּבּם בּעברית, קצתם בּגרמנית וּמיעוּטם בּרוּסית וּבפּוֹלנית), מדבּיקים מספָּרים על גב הספרים, רוֹשמים בּקאטאלוֹג, דנים על ספרים שכּריכתם דחוּפה ועל אוֹתם שיש לדחוֹת כּריכתם “עד שירחיב”. הוֹאיל ועדיין לא היתה להם כּל קרן ליציאוֹת הראשוֹנוֹת, היתה הגברת בּליוּמין תוֹרמת כּל פּעם מממוֹנה. נעים היה ללאפּוּנר לראוֹתה שטוּפה כּוּלה בּענין זה, ואצבּעוֹתיה עוֹבדוֹת בּזריזוּת, רוֹשמוֹת, גוֹזרוֹת בּדייקנוּת של נשים ריבּוּעי־נייר וּמַדבּיקוֹת אוֹתן על גבּי הכּרכים. האצבּעוֹת הנאוֹת והענוּגוֹת הללוּ! כּמה הן מלוּכלכוֹת בּאבק, בּדיוֹ וּבקוֹלָן…

יש שה' בּליוּמין בּא וּמוֹצא את אשתוֹ בּסינרה ואת לאפּוּנר בּשרווּלי כּתנתוֹ טרוּדים בּמלאכתם, והריהוּ מחייך ונהנה מהקאפּריזה של אשתוֹ. הוּא מחזיק טוֹבה ללאפּוּנר שמצא לה ענין לעסוֹק בּוֹ. כּמה פּעמים השתדל לפתוֹת אוֹתה שתעסוֹק קצת בּקוֹנטוֹרה שלוֹ, כּדי שלא תשתעמם, ולא עלה בּידוֹ. פּעמים מספּר נשמעה לוֹ, וּמיד בּסרה על העבוֹדה הזאת. עכשיו הוּא מרוּצה ואינוֹ מקפּיד על האנדרלמוּסיה שהספרים הכניסוּ בּבּית. יש שהוּא מצטרף אליהם לסייעם, הוֹאיל וּבּרתה שלוֹ אינה “חזקה” בּאלף־בּית העברי ואף לאפּוּנר לא היה “חזק” בּלשוֹן־הקוֹדש עד כּדי שיוּכל לקבּוֹע מקוֹמם של הספרים למחלקוֹתיהם. אבל הוא היה רק מערבּב עליהם את העבוֹדה. יש שהיה קצר־ראִיה זה מצמיד ספר אל חטמוֹ ואינוֹ יכוֹל שוּב לפרוֹש ממנו. “מה אתה מרחרחַ שם כּל כּך הרבּה זמן? – רוֹטנת אשתוֹ – בּבקשה ממך להחזיר את הספר למקוֹמוֹ. אנוּ יוֹשבים בּלא עבוֹדה וּממתינים”… ואילוּ הוּא: “מהיכן בּא לכם דבר כּזה? אילוּ ידעתם… יקר המציאוּת… ממש, נחמד!”

– אם תרשם, כּכל אדם, תקבּלוֹ לקריאה, בּערבוֹן, כּמוּבן. לפי שעה, החזירה לנוּ את ה“נחמד” הזה. אם אתה אוֹהב ספרים ישנים, הרי לפניך אחר. – והוֹשיטה לוֹ ספר משוּמש שדפּיו הבּלוּיים נתפּקקוּ מן הכּריכה.

– הלזה? – הראי! אח, הרי זה סידוּר ישן. גם סידוּרים אתם מקבּלים לבית־הספרים? ושמא גם “לוּחוֹת” ישנים?

הוא צוֹחק והיא נעלבת:

– מה הצחוֹק הזה? ואתה כּלוּם נתּת הרבּה מתוֹך ארוֹנך? המתן, אל תחשוֹב שתשתמט על־ידי פּרוֹטקציה! גם תּוֹרךָ יגיע… לפי שעה, מוּטב שתלך לאכוֹל ולא תבטיל אוֹתנוּ מן העבוֹדה. ערכוּ לך את השוּלחן בּחדר־העבוֹדה…

– יהא בּחדר־העבוֹדה, לא איכפּת לי. אבל מפּני מה לא תאכלי גם את? הזמיני גם את ה' לאפּוּנר, והספרים ימתינוּ…

– הרי אוֹמרים לך: אין פּנאי, יקירי! אתה רוֹאה את הערבּוּביה שבּכאן. אם לא נרשוֹם מיד, לא נמצא אחר כּך את ידינוּ ורגלינוּ…

לאפּוּנר תמַה על השינוּי שחל בּאשה הזאת עם העבוֹדה הזאת: בּעיניה השקטוֹת והכּבוּשוֹת בּהזיה נדלק מבּט חי, בּפניה החיורוֹת פּרחה אדמוּמית וכל גוּפה נתעוֹרר לחיים. אפילוּ בּקוֹלה וּבדיבּוּרה היה יוֹתר רוֹך וחוֹם.

יש שאחרי אֵילוּ שעוֹת של עבוֹדה מאוּמצת, היא מכריזה:

– דיינוּ! מספּיק, לפי שעה!.. עכשיו מוּתר לנוּ להנפש ולשתוֹת תה.

וּשניהם הוֹלכים אל הכּיוֹר ליטוֹל את ידיהם בּאוֹתה חתיכת הסבּוֹן וּמספּגים בּאוֹתה המגבת; זה לוֹבש את מעילוֹ וזוֹ פּוֹשטת את הסינר. וכל אוֹתוֹ הזמן, וגם לאחר מכּן, כּשהיוּ ישוּבים לפני כּוֹסוֹת התה, הם ממשיכים עדיין לדוּן בּענין העבוֹדה, אוֹ שהיא מספּרת לוֹ זכרוֹנוֹת מבּית אביה. בּרחה מן הבּית מפּני שאביה התנגד לכך שתסע ללמוֹד בּקוּרסים למילדוֹת. הוּא ראה בּזה דבר של בּוּשה, העשׂוּי לגנוֹת את כּל המשפּחה. סוֹף שויתּר והוּכרח הוּא בּעצמוֹ להשתדל לקבּל בּשבילה מראשי הקהילה היהוּדית בּוילנה את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת על כּשרוּתה והתנהגוּתה ההגוּנה. ויש שהיתה מבקשת ממנוּ לספּר על תנוּעת המרד הלאוּמי של פּוֹלין. היא שוֹתה בּצמא את דבריו. היא מסמיכה את ראשה בּידה האחת. בּשניה היא אוֹחזת את הסיגרית, שאינה פּוֹרשת ממנה, ועיניה הצמאוֹת תלוּיוֹת בּוֹ. התה פּעמים הוֹלך וניצוֹן, הסיגרית הוֹלכת וכלה בּין אצבּעוֹתיה וּמַשילה את האפר על המפּה ועל שׂמלתה, והיא אינה מוֹציאה הגה מפּיה. רק שוֹמעת, שוֹמעת…

עבוֹדתם הוֹלכת ונגמרת. כּל הספרים, מקוּשטים בּריבּוּעי־נייר, מעשׂה ידי הגברת בּליוּמין, מסוּמנים בּמספּרים, רשוּמים בּקאטאלוֹג וּמסוּדרים בּתוֹך שני ארוֹנוֹת. ספרים חדשים מתקבּלים יוֹם־יוֹם פּחוֹת וּפחוֹת. ועם זאת הוֹלכת הגברת בּליוּמין ונעשׂית מיוֹם ליוֹם רפוּיה וּרשישה יוֹתר; מפּניה נעלמה אוֹתה ארשת של התעוֹררוּת, בּעיניה דעך אוֹתוֹ ניצוּץ חי והן חזרוּ והפכוּ שקטוֹת־הוֹזוֹת. בּכל הוָיתה ניכּרים היוּ סימני רגזנוּתה העצבּנית שמקוֹדם. יש שהיתה יוֹשבת לפניו שעוֹת כּמוֹ שראה אוֹתה בּערב הראשוֹן, שתקנית וחשׂוּכת כּל ענין.

יום אחד היוּ יוֹשבים כּך בּלא עבוֹדה, והוּא עמד להתפּרש ממנה. בּיקשה ממנוּ להשתהוֹת אצלה עוֹד רגעים אחדים. עמד והמתין.

– הרי כּבר בּאנוּ לידי סיוּם. – אמרה לוֹ – ועכשיו מה?

– כּלוֹמר?

– מה נעשׂה עוֹד?

– נקבּע שעוֹת ונזמין את הקהל לבוֹא אלינוּ לשאוֹל ספרים.

– וזה הכּל?

– ומה עוֹד?

– הרי דיבּרנוּ גם על שיעוּרי־ערב…

– בּשיעוּרי־הערב נמתין עוֹד קצת, הגברת בּליוּמין! איני יוֹדע איך יפּוֹל דבר. יכוֹל שאצטרך לנסוֹע מכּאן. נמתין עוֹד ימים מספּר…

– כּ – ך… וּלפי שעה… מה אעשׂה, מר לאפּוּנר, לפי שעה? – שאלה בּקוֹל רפה מאד שנשמעה מתוֹכוֹ מעין תרעוֹמת אוֹ מעין מוֹרא…

– לפי שעה, תלך הגברת אל משׂרדוֹ של ה' בּליוּמין ותעזוֹר לוֹ שם. – התלוֹצץ לאפּוּנר.

בּקמטים הדקים שבּזויוֹת פּיה שוּב הוֹפיעה פּתאוֹם אוֹתה מרירוּת מרדנית הידוּעה לוֹ מכּבר.

– אל נא יצחַק, מר לאפּוּנר! – אמרה – אין כּאן מקוֹם לליצנוּת.

ולפתע פּרצה קריאה מפּיה:

– מה עלי לעשׂוֹת! אין אלה חיים! ואני לחיוֹת רוֹצה… המבין מר? לחיוֹת… חיים אמיתיים. מה עלי לעשׂוֹת?

לאפּוּנר נתבּלבּל. תלה בּה עיניו ושתק.

אוֹבדת עשתוֹנוֹת וּמיוּאשת, פּיכּרה את שתי ידיה על גבּי השוּלחן והפגיעה בּוֹ:

– למה הוּא שוֹתק? למה אינוֹ משיב כּלוּם?

– מה יש לי להשיב לה? – שאל מתוֹך אבק של רוֹגז.

– הרי אדוֹני נבוֹן, הרי אדוֹני אדם משׂכּיל… יוֹתר מכּל האנשים שבּכאן… אל מי אפנה אם לא אליו? איני יכוֹלה להמשיך עוֹד בּחיים האלה שאני חיה כּאן. איני יכוֹלה, איני יכוֹלה!.. המבין הוּא? – היא המדבּרת תמיד בּקוֹל רפה ושקט כּל־כּך, צעקה וּבכתה. הרעידה את שתי ידיה המפוּכּרוֹת, הקישה בּהן על השוּלחן, וּבתביעה של רוֹגז ותחנוּן: – מפּני מה אינוֹ מאמין לי, אדוֹני? מפּני מה אינוֹ מאמין לי?

– הגברת בּליוּמין! אני מאמין לה. למה היא חוֹשדת בּי שאיני מאמין? בּכל לבּי אני, הה, מרגיש, משתתף… אבל…

– לא “אבל”! רק בּלא כּל “אבל”! – קראה כּבר בּכעס – יגיד לי מר איזה דבר, ייעץ לי, ידריכני… כּדי שהעוֹלם, האנשים, החיים לא יִמאסוּ עלי!.. כּיצד עלי לחיוֹת?.. זה כּבר אני יוֹדעת, אני מרגישה שעלי לשנוֹת את הכּל… שעלי לעשׂוֹת איזה מעשׂה, אבל מה? מה?..

– הגברת בּליוּמין! – אמר פּתאוֹם – מפּני מה לא תשתתף בּתנוּעת המרד הפּוֹלני? הענין גדוֹל, קדוֹש, והגברת היא בּעלת מרץ, יש בּה כּוֹחוֹת שמבקשים מוֹצא. הרי לפניה שׂדה עבוֹדה נרחב. ליטא נצטרפה אל תנוּעת השחרוּר של מוֹלדתנוּ אך בּמעט. בּעיר הזאת ההד הוּא קלוּש… א? בּאמת, הגברת בּליוּמין!..

הניחה את ראשה על השוּלחן עם שכּבשה את פּניה בּשתי ידיה.

השתיקה בּיניהם היתה ממוּשכת. דוּמם הסתכּל בּראש הזה. מתוֹך רגש ערב היה משתוֹמם על עתרת שׂערוֹתיה היפוֹת, על ערפּה הענוֹג והצח, שהבהיק מבּעד לתלתלים שריטטוּ עליו כלשהוּ כּמוֹ חיים, בּעגמימוּת כּזוֹ…

לבסוֹף אמר:

– תתן הגברת את לבּה למה שאמרתי לה.. תִמָלֵך…

כּמאוּבּנת לא זעה ולא השמיעה הגה.

ולאפּוּנר יצא מן החדר.

בּאחד מאוֹתם הימים שלאפּוּנר והגברת בּליוּמין היוּ עסוּקים עדיין בּבירוּרם וּבסידוּרם של הספרים, נפל לידוֹ ספר צרפתי אחד, שהביאוֹ לידי תמיהה וגם לידי התרגשוּת מה: על השער היה רשוּם בּכתב דק ובדיוֹ דהוּהה השם יוּזף קאשינסקי…

– מהיכן הביאה הגברת את הספר הזה? – שאל.

– מאיזוֹ חבילה הוֹציאוֹ מר?

הראה לה את החבילה.

את הספרים האלה – הסבּירה לוֹ – מצאתי בּבית יהוּדי עני אחד. מכר לי אוֹתם בּפרוּטוֹת אחדוֹת.

הוֹציא לאפּוּנר מתוֹך אוֹתה חבילה עוֹד ספר אחד. הרי זה היה בּעברית, ספר קב הישר, ועל דף הכּריכה הישנה, שהיה כּוּלוֹ כּתוּב תרגילי אל“ף־בּי”ת, נסיוֹנוֹת פּתיחה למכתבים, חשבּוֹנוֹת, וּסתם מספּרים, מצא בּין השאר את הכּתוֹבת הזאת: “הספר הזה שייך. למי שייך. למי ששייך. פאָרט²⁰ למי שייך. למי ששייך. פארט פארט למי שייך. הספר שייך לישׂראל בא”א מו“ר הרה”ג ר' בּר מפּוֹלישאק יה“ו, הח' בּארה”ק תובבב“א”.

– מה מעניֵן מצא אדוֹני שם, – שאלה הגברת בּליוּמין – שאינוֹ מניח את הספר מידוֹ?

את הנוֹטריקן לא הבין לאפּוּנר, אבל הוּא קרא לפניה והסבּיר לה מה שהבין, וּשניהם צחקוּ לכתוֹבת ההוּמוֹריסטית. נזכר לאפּוּנר בּבּיקוּר שהוּא חייב לחברוֹ לשעבר, ושעדיין לא קיים את הבטחתוֹ.

וּבאוֹתוֹ יוֹם בּשעת ערבית יצא לבקש את בּית דירתוֹ של ישׂראל’יק. לא בּקלוּת עלה בדבר בּידוֹ. היה מחזר על סימטאוֹת, דוֹפק על דלתוֹת בּתים וּמטריחַ על בּני־אדם בּשאלוֹתיו. לבסוֹף נכנס, לפי אוֹמד, לתוֹך פּרוֹזדוֹר אפל אחד של דירה אחוֹרית בּבקתה אחת דחוּקה בּין בּניני מחסנים. גישש בּחוֹשך עד שנפתחה דלת ואשה יצאה לשאוֹב מים מתוֹך חבית שעמדה שם בּפּרוֹזדוֹר. כּיון שראתה אדם עוֹמד בּחשכה, נתבּעתה וּבצעקה נרתעה לאחוֹריה אל החדר. לאפּוּנר נכנס פּנימה. הרי זה היה חדר קטן מוּאר בּעששית מפוּיחת. לאפּוּנר עמד על הפּתח תמה על המראה שראה לפניו: על הקרקע הרגיע אדם על ארבּעתיו; לאפּוּנר לא ראה ממנוּ אלא אחוֹרי־מכנסים טלוּאים וּקרוּעים, עקבי רגלים מבצבּצים מתוֹך גרבּים חרוּרים וציציוֹת טלית־קטן סרוּחוֹת על הקרקע. על גבּוֹ של אדם זה רכוּב ילד כּבן ארבּע, אוֹחז בּאחת הציציוֹת של הלזה בּחינת מוֹשכוֹת, דוֹפק בּרגליו על ירכיו וּמזרזוֹ: “ויוֹאוֹ! ויוֹאוֹ!”… שלוֹשה ילדים גדוֹלים מן הפּרש הקטן הזה קוֹפצים וּמפזזים מסביב, צוֹחקים ורוֹעשים.

– שׂרוּאל! שׂרוּאל! – קוֹראה האשה כּשהיא מתעצמת להתגבּר בּקוֹלה על המוּלת הילדים – ראֵה, הרי אדם נכנס. בּוּשה, שׂרוּאל! קוּם כּבר, ראה…

ראוּ הילדים את הזר ונשתתקוּ בּבת־אחת. החזיר האדם המרגיע על הקרקע את פּניו לאחוֹריו, ראה את לאפּוּנר וּמיד עמד עם שהוּא מפשיל לאחוֹריו את זרוֹעוֹ לאחוֹז בּתינוֹק הרוֹכב עליו שלא יפּוֹל.

– פּאן לאפּוּנר… חיים… – מילמל ישׂראל הסרסוּר נבוֹך עם שהוּא משמיט בּזהירוּת את התינוֹק אל הקרקע – איזה אוֹרחַ… ציפּה’לי! הבּיטי, הרי זה הוּא… הוּא בּעצמוֹ… שסיפּרתי לך על אוֹדוֹתיו… שמוֹ פּאן לאפּוּנר. ואילוּ אני הייתי קוֹרא אוֹתוֹ פּשוּט חיימ’קה… בּעצם אין זה פּאן כּל עיקר, אלא פּשוּט קרוֹב, דוֹדן שלי, מבינה את? שתי אמהוֹתינוּ, עליהן השלוֹם, אחיוֹת היוּ… אדוֹני רוֹאה… אתה רוֹאה, זוֹהי הפּלוֹנית שלי. “אשת חַיִל מי ימצא”, אני אוֹמר לך, ואלה הם ילדי!.. אבל קוֹדם כּל שב, שב! – והתחיל מתלבּט אילך ואילך בּחדר לבקש כּסא, אף־על־פּי שכּסא עמד בסמוּך אצלוֹ.

לאפּוּנר פּשט את ידוֹ לאשה. מחוֹסר הרגל להוֹשיט יד לגבר, נגעה בּידוֹ של האוֹרח בּסוֹפי אצבּעוֹתיה הרוֹפפוֹת, כּנטוּלוֹת חיים. פּניה חייכוּ חיוּך של מבוּכה. אף־על־גב שהחדר לא היה מוּאר כּל צרכּוֹ, זרח לוֹ חיוּך נבוֹך זה בּאוֹר עלוּמים חביב וצנוּע, עד שלאפּוּנר חייך אף הוּא כּלפּיה שלא־מדעת. כּרסה של אשה הרה היתה בּוֹלטת מאד, ואילוּ פּניה היוּ קטנוֹת ועגלגלוֹת כּפני ילדה. מתחת למטפּחת הקשוּרה לראשה עד למצח ניצנצוּ זוּג עינים צעירוֹת וּכחוּלוֹת מאד דוּגמת חוּליוֹת־זכוּכית.

– שב, חיים! למה אתה עוֹמד? ציפּה’לי! העששית הזוֹ מפוּחמת היא, שמא תנַקי אוֹתה? לא, מוּטב שתדליקי נר, ואפילוּ שנים. אין בּכך כּלוּם. אוֹרח כּזה לא בּכל יוֹם מזדמן. וגם תשפּתי את הקוּמקוּם ונשתה תה. אוֹרח כּזה! קרוֹב כּזה!.. לא עלה על דעתי שעוֹד נתראה…

ציפּה לא זריזה בּתנוּעוֹתיה, שתקנית וּביישנית, הדליקה נר אחד, העמידתוּ על השוּלחן וסילקה את העששית.

– נר אחד? מדוּע דוקא אחד? נוּ, יהא כּך… – דיבּר ישׂראל’יק עם שהוּא מחכּך יד בּיד מתוֹך התפּעמוּת־לב וקוֹרת־רוּח.

וחיים סקר את החדר הדל עם הזבוּבים הרבּים והטרדנים שזימזמוּ בּאוירוֹ והיוּ מטיילים להנאתם על גבּי הפּנים והידים, עם השוּלחן המעוּרטל והמזוֹהם בּשיירי אוֹכל, שזבוּבים למכבּיר רחשוּ גם עליו מטליוֹת מטליוֹת, עם המיטה הסתוּרה ליד הכּוֹתל, עם הכּירה הגדוֹלה ליד הכּניסה, שציפּה התעסקה שם בקוּמקוּם, עם התינוֹקוֹת המסוֹאבים ולבוּשי הבּלוֹיים שנדחקוּ מי בּקרן־זוית וּמי אצל אמוֹ, ותלוּ עיני תמיהה נפחדוֹת בּזר.

– בֶּר’קה! בּר’קה! היכן אתה? למה אתה מסתתר שם כּכלב כּפרי שבּא לכּרך?.. בּוֹא, האוֹרח רוֹצה לראוֹתך. אתה רוֹאה אוֹתוֹ שם, חיים, את הלזה עם החוֹטם הסוֹלד ועם זנב־הכּתוֹנת הגדוֹל המבצבּץ לוֹ מתוֹך סדק־המכנסים? שמוֹ בּר’קה, על שם אבּא ז“ל. עכשיו הוּא מתבּייש, אבל שקץ גדוֹל, אוֹמר אני לך… אני בּשנוֹתיו גם כּן הייתי שקץ גדוֹל, אבל לא כּמוֹתוֹ. אש להבה, אוֹמר אני לך!.. מתפּלל בּסידוּר פּחז כּמים, וּבחומש כּבר עוֹמד בּ”וַיֵרא“. א–נו!.. אדרבּה, סַפּר לאוֹרח מה למדת שם בּחדר, א? מה אוֹמר רש”י על “והוּא יוֹשב”? מה אתה שוֹתק כּאילוּ שוּתקה לשוֹנך, חלילה.

וּבּר’קה צימצם את עצמוֹ בּקרן־זוית אפלה שבּין המיטה וּבין הכּוֹתל ולא עמד בּוֹ לב לזוּע זיע כּלשהוּ.

– בּרוּך השם, לוַאי שכּל יהוּדי יתבּרך בּילדים כּמוֹ אלה, בּלא עין הרע, בּרוּך השם! הלזה, למשל… אתה רוֹאה אוֹתוֹ קוּרקבן קטן שמתחכּך בּסינרה של אמוֹ? בּן־הזקוּנים שלי… הוּא כּבר יוֹדע לברך על הלחם, על החלב, על כּל דבר. שד משחת, אוֹמר אני לך! כּיון שאני נכנס לביתי, מיד: “אבּא סוּס! אבּא סוּס!” ואני מה אעשׂה לוֹ? אני נהפּך לסוּס, והוּא רוֹכב עלי. הילדים דהאידנא, אוֹמר אני לך… – וּפתאוֹם עבר צל של כּוֹבד־ראש על פּניו – וּבלבד שתהיה פּרנסה, אַי, אַי, אבינוּ שבּשמים! גיוואלט, גיוואלט²¹! פּרנסה… היכן יש למצוֹא קצת פּרנסה, אך קצת להסתוֹבב? בּגדוֹלוֹת איני הוֹלך…

ציפּה הביאה אל השוּלחן תה חיוריין בּכוֹסוֹת שאינן מבהיקוֹת בּיוֹתר בּנקיוֹנן. על גבּי הסוּכּר רבצה עדת זבוּבים עצלים. לאפּוּנר התגבּר על רגש התיעוּב וגמע מן התה התפל. ישׂראל’יק גמע בּרעש וּלתאבוֹנוֹ.

– שתי גם את, ציפּה’לי! שתי! התה יפה לאיצטוּמכה… – פּיתה את אשתוֹ. – וּמה כּוֹתבים לך מן הבּית, אַחיך ואחיוֹתיך?

– אין לי אלא אח אחד ואחוֹת אחת.

– שניהם נשׂוּאים?

– הן, נשׂוּאים הם.

– וּמסתמא יש גם ילדים?

– לאחוֹתי ילד אחד, ושנים לאחי.

ולאפּוּנר הוּצרך לספּר לוֹ מה שמוֹ של כּל אחד מהילדים ובני כּמה הם, מה פּרנסתוֹ של האח ושל הגיס, כּמה הם משׂתכּרים, כּלוֹמר היאך הם “מסתוֹבבים”, וכו'.

הילדים כּיון שראוּ סוּכּר על השוּלחן, השתחץ לבּם והתחילוּ מתקרבים אחד אחד, עד שעמדוּ אצלוֹ בּשוּרה כּשראשיהם מבצבּצים מעל לשוּליו מי בּסנטרוֹ ומעלה, מי בּחטמוֹ ומעלה וּמי עוֹמד על בּהוֹנוֹת רגליו, נאחז בּשוּלחן בּידיו הזעירוֹת, ורק שתי עיניו התאווניוֹת מנצנצוֹת מעל לְלַזְבֵּז השוּלחן כּגוֹן שני חסילים שחוֹרים. הקטן שבּחבריה, ה“קוּרקבן”, שאפילוּ בּידיו לא יכוֹל להגיע אל השוּלחן, הלך והתנוֹדד כּברוַז בּרגליו העקלוֹניוֹת עד שהגיע אל אמוֹ, טיפּס ועלה על בּרכּיה. מנחיריו משכוּ שני קילוּחין דקים אל פּיו, והוּא היה מלקלק מפּעם לפעם בּקצה לשוֹנוֹ את שׂפתוֹ העליוֹנה.

– שמר’קלי – קרא האב שרצה להתפּאר בּוֹ לפני אוֹרחוֹ – קוּרקבני! שירה נא לי, וּתקבּל בּעד זה סוּכּר.

שמר’קלי צימצם את פּרצוּפוֹ בּלבּה של אמוֹ והתרפּק עליה בּשתי זרוֹעוֹתיו והתיפּח בּקוֹל חלש: “סוּ – כּ – ר…”

– לא כּי, בּתחילה תשיר ואחר כּך תקבּל סוּכּר. – עמד האב על דעתוֹ – ציפּה’לי! פּתחי לוֹ אַת ואז ישיר גם הוּא עמך.

– יצאת מדעתך? – קראה האשה נדהמת מן הרעיוֹן שעלה על דעת בּעלה. כּוּלה הסמיקה, וזוּג זגוּגיוֹת התכלת שבּפניה חייכוּ אוֹתוֹ חיוּך צעיר וּמתוֹק – רוֹאה אתה שמתבּייש הוּא… – ושלחה את ידה המפוּחמת, נטלה צרוֹר מקוּרזל של סוּכּר, פּרכה אוֹתוֹ בּאצבּעוֹתיה וחילקה בּין הילדים.

– חבריה! – קרא ישׂראל’יק – נשירה יחד משהוּ מן הזמירוֹת, “יוֹם זה מכוּבּד”, טוֹב?

– הנח להם! – התחננה האם – מה אתה רוֹצה מן הילדים? כּלוּם אינך רוֹאה שלא ישירוּ?

– מפּני מה לא ישירוּ? – שאל האב שהתאווה מאד להעביר לפני האוֹרח את כּל טוּבוֹ – ילדים! אם תשירוּ “יוֹם זה מכוּבּד”, אביא לכם מן הכּפר עכּביוֹת, ענביוֹת שחוֹרוֹת ואגוֹזים…

הילדים מצצוּ את הסוּכּר ושתקוּ.

– מה! – קראה האשה בּפחד – שוּב אל הכּפר?

– רק ליוֹם אחד, ציפּה! יש ענין אחד דחוּף. רק ליוֹם אחד. כּמוֹ תמיד.

– שׂרוּאל! אני מבקשת ממך, ראה… – התחננה לפניו אשתוֹ – רחם עלי, אל תלך!

– שוּב את בּתחנוּניך? הרי נאמַר לך, ציפּה’לי, שהענין דחוּף. בּבּוֹקר אצא, בּלא נדר, וּלעת ערב אחזוֹר, אם ירצה השם.

– אני יוֹדעת את עניניך הדחוּפים. ואני כּל היוֹם אהיה מתלבּטת כּאן מזוית אל זוית ולא אמצא לי מנוּחה. אתה מטייל לך שם, אלוֹהים יוֹדע היכן, ואני כּאן דעתי נטרפת עלי… הדרכים משוּבּשוֹת בּכל מיני גייסוֹת, קוֹזאקים, מרדנים פּוֹלניים וּסתם רוֹצחנים. לא יעמוֹד בּי כּוֹח לישׂא את זאת, שׂרוּאל…

– ציפּה’לי! – התחיל כּבר בּעלה מתחנן לפניה – מה אני, חרש, שוֹטה אוֹ קטן שלא אדע להזהר? בּאוֹתם המקוֹמוֹת מי אינוֹ מכּיר אוֹתי? בּשׂרוּל איש לא ינקוֹף אצבּע, תראי… – וּכדי לפייסה, עמד, בּא אצלה, צבט בּלחיוֹ של הקטן ואגב־כּך גם העביר בּכפּוֹ על ראשה. והיא טילטלה את ראשה וּבידה דחפה את כּפּוֹ להלן ממנה.

– מה אתה, משוּגע? לך, חזוֹר אל מקוֹמך!

לאפּוּנר לא יכוֹל להעביר את עיניו מעל פּני האשה הילדוּתיים שהוּצפוּ בּעין הורד וּבת־צחוֹק צעירה הפציעה עליהם שהיה בּה גם מן הצער והתרעוֹמת וגם מן החיבּה המוּצנעת. הצטער לאפּוּנר על שלא הביא עמוֹ חפיסת ממתקים בּשביל הילדים. עמד ללכת ואגב כּך פּישפּש בּכיס חזיתוֹ, מצא שם מטבּעוֹת אחדוֹת והוֹשיטן לאם:

– בּשביל הילדים לממתקים. אני מצטער שלא הבאתי להם כּלוּם. ילדיך, ישׂראל, הם, בּאמת, בּלא עין־הרע… בּפּעם הבּאה לא אשכּח להביא להם ממתקים…

– לא… תוֹדה… – גימגמה האם – ילדי אינם מפוּנקים… אין צוֹרך…

– אה, מה יש בּזה?.. סוֹף־סוֹף הלא קרוֹב אני… – ולאפּוּנר שוּב לחץ בּידוֹ את אצבּעוֹת האשה הרפוֹת והבּיישניוֹת. צבט בּלחיוֹ של ילד אחד, הכּה בּאצבּע צרידה לשני ולשלישי, תוֹך כּדי קריאה: “שלוֹם לכם חבריה! בּפּעם הבּאה כּבר אכריח אתכם לזמר את ה”זמירוֹת" שלכם! ואתה, קוּרקבן, ליל מנוּחה!" (הלזה כּבר היה מנמנם על לב אמוֹ). הכּל צחקוּ, וּצחוֹקוֹ של האב עלה על כּוּלם. הוא מאוּשר היה. יצא ללווֹת את האוֹרח. “הוֹאיל ואפשר לשבּוֹר שם בּחוֹשך את המפרקת”.

בּחוּץ עמד לאפּוּנר.

– אין צוֹרך, ישׂראל, לילך עמי הלאה. מכּאן אמצא את הדרך לבדי. – וּבהנמכת הקוֹל – אמוֹר נא לי, בּבקשה ממך, למה לך לנסוֹע אל הכּפר, אם אשתך אינה רוֹצה בּכך?

ישׂראל לחש על אזנוֹ של לאפּוּנר:

– לפני שבוּע וּמחצה חָנוּ פּוֹלנים בּיערה של פּוֹלישוּק. מכרתי להם לחם וּמליחים. עכשיו עלי לנסוֹע לקבּל את ממוֹני.

– מהפּוֹלנים?

– לא. הללוּ כּבר נסתלקוּ משם. משבּאוּ קוֹזאקים, הספּיקוּ להסתלק. רק כּעשׂרים איש היוּ, והמוֹסקאלים גדוּד היוּ, גדוּד שלם. ראיתים מרחוֹק כּשנסעתי עם הלחם. הספּקתי להוֹדיעם, והם נטלוּ את הסחוֹרה וּברחוּ.

– בּן־אדם! וּמי ישלם לך?

– ישלם לי הפּוּנדקי מפּוֹלישוּק, ר' אהרן… יהוּדי הגוּן, על־ידוֹ נעשׂה הכּל…

– ישׂראל! אמוֹר לי את האמת… הרי אתה מסַכּן את חייך. כּלוּם אתה אוֹהב כּל־כּך את הפּוֹלנים?

– מהנ… איני יוֹדע… מה שייך “אוֹהב אוֹתם”?.. כּלוּם אני יוֹדע?.. אלא… אלא… פּוֹלישוּק… מין “קליפּה” כּזוֹ תקוּעה בּי… אוֹתה אני אוֹהב…

– כּ–ך? כּ–ך? זה הוא הדבר… – מילמל לאפּוּנר ונפטר ממנוּ.

 

פּרק עשׂרים    🔗

זה ימים אחדים שלאפּוּנר לא ראה את טראוּגוּט. פּתאוֹם נעלם, ולאפּוּנר לא ידע ולא שמע עליו כּלוּם. יוֹם אחד נכנסה אליו לישבּטה והוֹדיעה שעליו להיוֹת מוּכן לצאת בּערב לדרך. “להיכן?” שאל בּתמיהה. הנערה משכה בּכתפיה ואמרה שאינה יוֹדעת. כּך צוּותה להוֹדיע. לאפּוּנר לא חזר על שאלתוֹ. סבר וקיבּל. לעת ערב שוּב נכנסה לישבּטה וחבילה בּידה.

– מה זאת? – שאל.

הנערה חייכה את חיוּכה המסתוֹרי ואמרה:

– אדוֹני לא יוּכל לנסוֹע כּך, כּמוֹת שהוּא לבוּש. עליו להתחפּשׂ קצת… טוֹב שהלילה אין לבנה.

ותוֹך כּדי דיבּוּרה התירה את החבילה והוֹציאה שׂמלת־אשה, לסוּטת־אשה וּמעיל מעוֹר־כּבשׂים שהכּפריים לוֹבשים, צרוּרים בּתוֹך מטפּחת־צמר גדוֹלה.

– יוֹאיל אדוֹני ללבּוֹש את זאת. אני אסייע לוֹ.

– כּיצד? עלי להתפּשט…

– אין צוֹרך, אדוֹני! ילבּש את השׂמלה הזאת על גבּי המכנסים. יש רק קוֹשי בּלסוּטה. היא, כּמדוּמני, צרה מלעלוֹת על גבּי מעילוֹ הקצר.

רגע אחד הבּיטוּ זה אל זה, עם שנמלכוּ בּדעתם כּיצד יש לסלק קוֹשי זה.

– לעזאזל! – קראה לישבּטה – למה לוֹ המעיל? את המעיל ישׂים בּעגלה. ואם ימצאוּהוּ, אין בּכך כּלוּם; יחשדוּ שגנבתם אוֹתוֹ. ואף מן הצינה אין לחשוֹש, הרי הפּרוָה הזאת והמטפּחת יחממוּהוּ. אין שהוּת להמָלך הרבּה, אדוֹני! יזדרז נא!

לאפּוּנר שמע בּקוֹלה: התפּשט את מעילוֹ הקצר, הסיר את צוארוֹנוֹ, קשר לצוארוֹ מטפּחת אדוּמה קטנה, לבש את הלסוּטה ואת השׂמלה.

– היכן מצאת את כּל זאת? – שאל.

– וּמה איכפּת לוֹ למר?

לאפּוּנר צחק:

– תמוּהני היכן מצאת אִכּרה קטנטוֹנת וּשמנמוֹנת כּזוֹ?

וּשניהם צחקוּ: הלסוּטה והשׂמלה היוּ עליו קצרוֹת מאד וּרחבוֹת מאד. וריח רע נדף מהן, של זיעה נוֹשנת ושל עוֹד משהוּ מסוֹאב.

– אילוּ ראה מר את בּעלת הבּגדים הללוּ…

– יפהפיה?

לישבּטה, שעמדה מאחריו ותפרה עליו את קיפּוּלי השׂמלה הרחבים שקיפּלה על מתניו ועל גבּוֹ, התגלגלה מצחוֹק.

– מי יוֹדע! – השיבה – הכּל לפי טעמוֹ של אדם.

– דבר אחד בּרי לי. – אמר לאפּוּנר – יפהפיה זוֹ לא התרחצה זה שנים. אני עוֹמד להקיא…

– משוּם הריח? ח־ח־ח… אף את הריח נתקן. עכשיו מי יאמר עליו שאינוֹ כּפרית? מצוּין!.. אלא שרגלי מר ארוּכּוֹת קצת מן המידה… אין בּכך כּלוּם! הרי יהא ישוּב בּתוֹך העגלה ורגליו תהיינה נעוּצוֹת בּתוֹך הקש…

– והריוַח שבּין הלסוּטה וּבין השׂמלה? הרי רוֹאים את כּוּתנתי הלבנה…

– אף לזאת נמצא תקנה. יש כּאן סוּדר אִכּרים אדוֹם וארוֹך. נכרוֹך אוֹתוֹ על בּטנוֹ… כּך! מצוּין!.. – ובעוד היא עוֹמדת וּמתפּעלת, פּרצה פּתאום בּקריאת־יאוּש מהוּלה בּצחוֹק.

– אוֹיה! השׂפם… מה נעשׂה לשׂפמוֹ של מר?

– עסק בּיש. אין רוֹאים כּאן בּסביבה כּפריוֹת בּזקן וּבשׂפם?..

– לא, מרי, כּפריוֹת כּאֵלוּ אין. – אמרה לישבּטה שקוּעה בּהרהוּרים.

– אם כּן?

– אם כּן… נגלח! אין עצה אחרת.

– אם גזירה היא, אקבּל! – הסכּים לאפּוּנר.

בּן־רגע העלה לאפּוּנר קצף בּפינכּה, אחת וּשתים ולא נשתיירה על פּניו חתימת שׂפם.

– מצוּין! – שוּב קראה לישבּטה מרוּצה מאד – אבל המכנסים מבצבּצים מתחת לשׂמלה, הרי זה בּכל זאת… אין זה כּשוּרה. צריכים למצוֹא גם לזאת תקנה. יש לנו שהוּת עוֹד כּמחצית השעה. אמהר ואביא לוֹ למר פּת ערבית, ועד שיאכל אשתדל למצוֹא לוֹ גם זוּג מגפים.

– ראי, לישבּטה, שלא לעוֹרר חשד בּרוֹב השתדלוּיותיך!

– אין חשש, מר! – ונמלטה מן החדר.

חיש מהר חזרה עם טריָן טעוּן פּת־הערבית, ושוּב נעלמה. לא יצאו עשׂרים רגע והנערה חזרה עם זוּג מגפים גדוֹלים על זרוֹעה.

– איזה אִכּר הספּקת לרצוֹח ולחלוֹץ מעליו את מגפיו? רוֹצחנית שכּמוֹתך…

וּשניהם צחקוּ ונהנוּ מן ה“מאסקאראד” הזה.

לאפּוּנר יצא מן האכסניה עם חשכה. סמוּך אצל הגזוֹזטרה עמדה עגלת אִכּרים פּשוּטה; אִכּר עטוּף בּפרוַת־כּבשׂים וּבכוֹבע עוֹר גדוֹל שירד על עיניו אחז בּמוֹשכוֹת. לאפּוּנר לא אמר ולא שאל כּלוּם, ועלה אל העגלה. האִכּר מיצמץ בּשׂפתיו, משך בּמוֹשכוֹת והעגלה זז.

כּל אימת שהעגלה עברה בּרחוֹבוֹת, שתקוּ שניהם. משיצאוּ מתחוּמה של העיר והחשכה האמישה עד שבּקוֹשי הבחינוּ את צללי האילנוֹת, שאל לאפּוּנר בּלחש:

– להיכן אנוּ נוֹסעים?

– לפּוֹלישוּק. – השיב טראוּגוּט.

– כּלוּם אדוני יוֹדע את הדרך?

– אל ידאג לכך, מר!

טראוּגוּט הפך אליו את פּניו. לאפּוּנר לא הכּירם: הם היוּ מוּכתרים זקן רחב וּמרוּבּע בּצוּרת מעדר, זקן ואָליקוֹרוֹסי מוּבהק.

– אנוּ עלוּלים – אמר לוֹ – לפגוֹע בּפלוּגת קוֹזאקים אוֹ ז’אנדארמים. מוּטב שיהא שכוּב כּל הזמן… אל תפטפּטי! על השאלוֹת שישאלוּךְ אל תעני, כּלבּה סבוּאה, יִמח שמךְ, בּת־זנוּנים שכּמוֹתךְ…

לא יצא רבע שעה, וּטראוּגוּט התחיל מזמר בּקוֹל שיר רוּסי עממי, ותוֹך כּדי כּך שפך עליו על לאפּוּנר, מתוֹך בּקבּוּק גדוֹל, איזה נוֹזל. אל אפּוֹ עלה ריח של כּוֹהל. וּטראוּגוּט זימר וזימר בּקוֹל משוּנה כּדרך אִכּר רוּסי שיכּוֹר. פּתאוֹם הפסיק ורקק:

– תוּף לכל השדים! שלוֹשה אילנוֹת… ואני סבוּר הייתי שאלה הם… אם השדים יהיוּ מנענעים וּמעוֹררים אוֹתךְ, בּת־כּלבּה שיכּוֹרה, לא תוּכלי להשיב אלא מלה אחת: “פאשקי… פאשקי… בּן־כּלבּה!” שנני יפה את המלים הללוּ “פאשקי, פאשקי, בּן־כּלבּה”.

לאפּוּנר חזר פּעמים אחדוֹת עם שנתן את דעתוֹ לחקוֹת לשוֹנה העמוּסה של שיכּוֹרה.

– הרי יפה! אל לשכּוֹח…

– אבל מה פּירוּש המלה “פאשקי”? – שאל לאפּוּנר.

– זה שם כּפר… אנוּ מבּני פאשקי ונוֹסעים אל כּפרנוּ. השם בּדוּי, כּמוּבן, אבל הקוֹזאקים אינם מבּני המקוֹם ויאמינוּ.

עיניהם כּבר התרגלו אל החשכה. בּמרוֹם נתגלוּ כּוֹכבים נוֹצצים, וּלאוֹרם הבחינוּ את השׂיחים, האילנוֹת והבּקתוֹת שהיו מבצבּצים אילך ואילך כּצללים שחוֹרים. נסעוּ שעתים, ואִילוּ בּדממת הלילה וּבטלטוּל החדגוֹני של העגלה, המלוּוָה חריקה וקשקוּש, היה דוֹמה עליהם שהם נוֹסעים כּבר הרבּה זמן ואין סוֹף לדרך הארוּכּה. לאפּוּנר נרדם וחלם שהוּא בּוארשה, שגברת בּליוּמין היא בּתוֹ של ה' בּרגר, והוּא לאפּוּנר מוּזמן אל בּיתם לנשף. אבל בּנשף הוֹפיע בּמגפים שנתנה לוֹ לישבּטה, בּלא צוארוֹן וּבלא מעיל קצר. איזה פּיזוּר־דעת מדאיב! לא ידע היכן יטמין את עצמו מבּוּשה… פּתאום הקיץ לקוֹל זמרתוֹ של טראוּגוּט, פּקח את עיניו בּבהלה וּשניה אחת היה תוֹהה וּבוֹהה ולא ידע היכן הוּא. טראוּגוּט שר שיר שיכּוֹרים רוּסי, והשתפּך בּקוֹלי קוֹלוֹת כּשיכּוֹר ממש. מיד נתחוור לוֹ ללאפּוּנר המצב, רצה לזכּוֹר את המלים שלימדוֹ זה, ולא יכוֹל… הכּל נשתכּח! כּוּלוֹ נקרש מאימה… שוּב חש בּקילוּח של כּוֹהל על ראשוֹ. אבל אלוֹהים, אלוֹהים! היאך אוֹמרים בּרוּסית “בּן־כּלבּה?”?.. אֵילוּ הברוֹת ריפרפוּ בּמוֹחוֹ, היה בּטוּח שהן משוּבּשוֹת… שכב עצוּם־עינים, ואל אזניו הגיעוּ קוֹלוֹת של בּני־אדם, של פּרסוֹת סוּסים וּצניפתם.

– סטוֹי²²! – נשמעה קריאה לא מרחוֹק בּיוֹתר.

“אלה הם, אלה הם…” הירהר לאפּוּנר ושמע את דפיקוֹת לבּוֹ הקצוּבוֹת ודוֹמה שהן עשׂוּיוֹת להיוֹת נשמעוֹת לכל אדם… אלוֹהים! מה הוּא שם הכּפר?.. מה יהיה? מה יעשׂה? הרי לא יוּכל לשתוֹק כּשיקיצוּהוּ; מה יאמר להם?..

וּטראוּגוּט מזמר וּמזמר.

– סטוֹי, סוּקין סין²³! – נשמעה כּבר מקרוֹב קריאת זעם.

העגלה עמדה. וּלשׂמחתוֹ של לאפּוּנר לא היה קץ כּששמע את הקריאה. סוּקין סין… זהוּ, זהוּ! פאשקי, סוּקין סין… פאשקי, סוּקין סין…

לא בּדרך הכּבוּשה, אלא בּשׂדה קצוּרה התנוֹעע משהוּ כעין גוּש שחוֹר גדוֹל. על־פּי הצעדה ונחר הסוּסים, הבין טראוּגוּט שזוֹהי פּלוּגת פּרשים שתעתה מן הדרך. שני רוֹכבים פּרשוּ מאוֹתוֹ הגוּש והתקרבוּ אצל העגלה.

– מי אתה?

– אִכּר מפאשקי, ענין ידוּע, וּמִתכַּנֶה פּוֹפּוֹב. היאך זה, ענין ידוּע…

– להיכן אתה נוֹסע?

– היאך זה? הבּיתה. ענין מוּבן…

– מהיכן אתה נוֹסע?

– אבל מן החתוּנה. הלא מחוּתני, יוֹדע אתה, השׂיא את בּתוֹ… קצת זילַפנוּ, מקצת מן המקצת… יסלח לנוּ האל, אין זוֹ עבירה…

– וּמי כּאן?

– כּאן? דבר מוּבן, האשה. הי, טריוֹשקה! קוּמי אַ, טריוֹשקה, בּת־זנוּנים שתתפּקעי! קוּמי, אוֹמרים לך… סבאה כּחזירה, ועכשיו סחוֹב אוֹתה הבּיתה… צרה עם נשים.

החיילים צחקוּ. אחד מהם שחה אל העגלה.

– איזה סרחוֹן של יי"ש! – קרא החייל – עד לויוֹרסטה²⁴ הוֹלך סרחוֹנה.

– נ־נוּ, אשה! – העיר השני – בּאמת ליקלקה יוֹתר מן המידה. צריך אתה, אִכּר, להרבּיץ בּה יפה, וכך, שתדע…

– ענין ידוּע, אדוֹני! מה תוֹעלת וּמה סדר בּנשים!.. סבאה כּחזירה, בּת־זנוּנים זוֹ. אמרתי לה: “טריוֹשקה, אל תשתי! הוֹתירי לבעלך”, והיא שתתפּקע…

– שמע, אכּר, היכן הדרך לפּוֹלישוּק?

– ענין ידוּע, ישר, ישר… מעט רחוֹק, עד שתראוּ את הצלב… תפנוּ שׂמאלה, ישר ישר כּכה עד לגבעה. מאחרי הגבעה זאגריבּוֹ. כּפר כּזה יש, זאגריבּוֹ. ואחרי זאגריבּוֹ אוֹתה פּוֹלישוּק עצמה.

– אם כּן, עד הצלב ישר, ואחר כּך, אמרת, לפנוֹת שׂמאלה?

– כּך, אדוֹני, כּך בּדיוּק. “אי, מחוּתן, מחוּתני”… – פּתח שוּב טראוּגוּט בּשירתוֹ.

– סַע בּעזרת האל! – אמרוּ לוֹ הקוֹזאקים.

טראוּגוּט מיצמץ בּשׂפתוֹתיו ודפק את סוּסיו. הקוֹזאקים הפליגוּ בּחשכה.

זמן־מה שתקוּ. מסביב היתה שוּב דממה.

“פאשקי, פאשקי, סוּקין סין”, התחיל לאפּוּנר מדוֹבב בּלחש וּבצחוֹק כּבוּש. טראוּגוּט לא כּבש עצמוֹ והפליט אף הוּא קטע של צחוֹק לתוֹך זקנוֹ המזוּיף וריטן בּפּוֹלנית: “דם כּלבים, שיִקחוּם השדים!”…

– איזוֹ דרך הראה להם מר? – שאל לאפּוּנר שהבין בּמקצת את שׂיחתם.

– קרוֹב הדבר ששלוֹש אוֹ ארבּע שעוֹת יהיוּ עוֹד תוֹעים בּדרך. בּין כּך לכך נספּיק להגיע אל פּוֹלישוּק.

סוֹף־סוֹף בּיצבּצה מתוֹך החשכה והסתמנה לעיניהם יוֹתר ויוֹתר חוֹמה שחוֹרה. טראוּגוּט הגבּיה כּלפּי חוֹמה זוֹ את מגלבוֹ

ואמר:

– יש להניח שהם כאן.

– מה כּאן?

– היער של פּוֹלישוּק.

לבּוֹ של לאפּוּנר התחיל מתפּעם לשמע השם הזה, וּלמראה היער האפל שבּוֹ היתה גנוּזה ילדוּתוֹ הנוּגה…

טראוּגוּט נטה מן הדרך ועקף את היער בּנסעוֹ על שׂדה בּוּר. זמן־מה נסעוּ ואחר עמדוּ.

– כּאן, אמרוּ לי, צריכה להיוֹת בּקתה קטנה. היכן בּקתה זוֹ, לכל השדים? – רטן טראוּגוּט, וירד מעל מוֹשבוֹ לילך לבקש את הבּקתה. לאפּוּנר נשתייר לבדוֹ שוֹכב על העגלה. זה כּבר לא נזדמן לוֹ להיוֹת בּלילה יחידי בּשׂדה. הרגשת בּדידוּת משוּנה לפפתוֹ. היה שקט נפלא מסביב. פּעם אחת נשמע ציוּץ דק מן השׂדה של איזה עוֹף מנמנם, ונדם. וּפעם שניה הבחינה אזנוֹ נביחת־כּלב עמוּמה שהגיעה אי־משם ממרחקים, ואף היא נבלעה מיד בּתוֹך החלל החשך. ושוּב דממה מוּפלגת צוֹללת בּאזניו. נזכּר: בּתוֹך היער הזה, העטוּף בּאפלתוֹ, כּמה לילוֹת בּעתה עברוּ עליו פּעם, והוּא אז גוֹזָל רך ויחיד וּמוּרדף בּעוֹלם זר. אוֹתם הלילוֹת, זכוּר הוּא, היה היער, מסביב לבקתת הזפּת שלוֹ, מרחיש שדים ורוּחין, והוּא בּלב גוֹוע מיראה ופחד היה מוֹסר עצמוֹ תחת חסוּת אלוֹה, כּילד שמתחטא לפני אמוֹ וּמכבּש עצמוֹ בּין זרוֹעוֹתיה הסוֹככוֹת עליו. עדיין זכוּרים לוֹ פּסוּקים מקריאת־שמע. “בּידך אפקיד רוּחי”, היה אוֹמר כּל לילה לפני השינה. “מימיני מיכאל, משׂמאלי גבריאל, לפנַי אוּריאל ועל ראשי שכינת אל”. תחת משמר זה היה נרדם בּלב בּוֹטח והוֹמה. דוֹמה שעכשיו הוּא מוּשלך בּליל ישימוֹן, בּלא חסוּת וּבלא משמר…

זמן מרוּבּה היה שכוּב פּרקדן ועיניו תלוּיוֹת בּמרוֹם. לאוֹרם השלו של הכּוֹכבים, בּדממתם הנשׂגבה עלה על לבּוֹ שיש משהוּ משוּתף בּין אוֹתוֹ הבּטחון של הילד המפקיד את עצמוֹ, תוֹך בּיעוּתי־לילה, בּיד האל וּמלאכיו וּבין אוֹתה השלוָה המשוּנה והמלאה תעלוּמה שראה בּפני אוֹתוֹ צעיר תלוּי… עלה על לבּוֹ שנפש האדם נסתבּכה בּרשת של טעוּיוֹת, אוֹ, יוֹתר נכוֹן, בּטעוּת אחת גדוֹלה וגוֹרלית; כּל לבטיה, מאבקיה וּמאוַייה תלוּיים בּמשׂא־שוא אחד גדוֹל. ואָשרה האמיתי אינוֹ בּמקוֹם שהיא מבקשת אוֹתוֹ, אלא אי־שם בּצינת השלוָה הנשׂגבה של הכּוֹכבים וּבאוֹתה החסוּת החמה של הילדוּת עם “שכינת אֵל על ראשה”…

ניעוֹר מהרהוריו לקוֹל פּסיעוֹת מתקרבוֹת.

– היא כּאן, מן הצד, אוֹתה בּקתה. – אמר טראוּגוּט ונטל את המוֹשכוֹת.

העגלה זזה, ואחר רגעים מספּר הגיעוּ אל צריף אחד שעמד בּפאתי היער, בּצלע מוֹרד, חבוּי בּין אילנוֹת. רוּח טחב נשבה עליהם וריח מים הגיע עם הרוּח.

– מה כּאן? נחל? – שאל לאפּוּנר.

– הניֶמאן. – השיב טראוּגוּט.

הצריף היה ריק מאדם. את הסוּסים העמידוּ תחת מוּסך.

– ועכשיו נסתיים המאסקאראד שלנוּ. – אמר טראוּגוּט. הסיר מעליו את זקנוֹ, קיפּלוֹ בּזהירוּת רבּה והטמינוֹ בּתוֹך כּיסוֹ. לאפּוּנר התפּשט מלסוּטתוֹ וּמשׂמלתוֹ שריח כּוֹהל חריף עלה מהן, וּשניהם עלוּ בּמדרוֹן על מנת להכּנס אל היער.

– עמוֹד! מי כּאן? – נשמעה קריאה מלמעלה.

– משלנוּ. – השיב טראוּגוּט.

– והסיסמה?

טראוּגוּט הגה איזוֹ מלה, שהיתה סתוּמה ללאפּוּנר. וּמיד הגיחוּ אליהם שני זקיפים בּלבוּש משוּנה, קצתוֹ מדי־צבא וּקצתוֹ בּגד אזרחים. שניהם הצדיעוּ לפני טראוּגוּט: הם הכּירוּ מיד את מי שהיה מצבּיאם החביב עליהם.

– היכן החבריה? – שאל בּקוֹל מפקד.

– בּיער, אדוֹני המפקד! חברי ילך ויראה לכם את המקוֹם.

– הסוּסים והעגלה שם למטה, בּמוּסך של הצריף…

– אל ידאג, אדוֹני המפקד! הכּל יהיה בּסדר.

– אם כּן, נלך.

כּסוּמים הלכוּ שלשתם בּשוּרה זה אחר זה בּשביל צר וארוֹך. אחר נטוּ מן השביל והלכוּ בּין אילנוֹת כּשהם אוֹחזים איש בּרעהוּ, עד שהגיעוּ למקוֹם אחד, והזקיף ההוֹלך לפניהם הוֹדיעם שהם עוֹמדים לירד בּמדרוֹן זקוּף והקרקע המכוּסה בּשלכת ארנים חלקלקה ועליהם לפסוֹע בּזהירוּת. הרי זוֹ היתה מכתשת גדוֹלה מַצמיחה שׂיחים. למטה, על קרקעית המכתשת, בּערה מדוּרה וּסביבה הבליחוּ פּרצוּפי אדם ונעוּ צללים. המדוּרה השרתה את אוֹרה על כּל רוּחוֹת המדרוֹן וזה הקל עליהם את הירידה, עם שהם נאחזים בּשׂיחים וגוֹלשים מאחד אל משנהוּ. הזקיף מוֹרה הדרך לא היה עוֹד עמהם. הוּא הזדרז להקדים וּלהתחלק למטה כּדי להוֹדיע על בּוֹאם של שני המבקרים. מיד קפץ קצין ועלה להקבּיל פּניהם. הוּא הצדיע לפני מי שהיה מצבּיאוֹ. טראוּגוּט הקדים וּפשט לוֹ את ידוֹ והציג לפניו את לאפּוּנר. הקצין הזמינם אל המדוּרה. ואילוּ טראוּגוּט לא זז. משוּם מה רצה לשמוֹע בּתחילה דין־וחשבּוֹן על המצב בּפּלוּגה. הקצין סיפּר בּלשוֹן חיילים פּשוּטה, קצרה ועוּבדתית. פּתח ואמר שהגיעוּ לכאן לפנוֹת ערב. הפסיקוֹ טראוּגוּט: “הכיצד! לפי המשוֹער, צריכים הייתם להיוֹת כּאן כּבר לפני יוֹמַים”. הקצין חייך: “הן, כּבוֹד מעלתוֹ, אילמלא הקוֹזאקים…” עוֹד היוֹם אחר הצהרים היתה להם התנגשוּת כּשלוֹש וירסטאוֹת מפּוֹלישוּק. הקוּזאקים היוּ כּשלוֹשים איש. עשׂרה מהם נפלוּ חללים. השאר נסוֹגו מאחרי הגבעה. “אבל אנחנוּ לא יכוֹלנוּ לרדוֹף אחריהם, הוֹאיל והיוּ לנוּ הרבּה פּצוּעים”. בּאוּ לפּוֹלישוּק יגעים, רעבים ונקשים. סיכּוּיָם למצוֹא כּאן מקוֹם מנוּחה וּמזוֹן בּטל, הוֹאיל והקוֹזאקים שעברוּ בּכאן הספּיקוּ לשדוֹד ולחמוֹס הכּל, מכּל אוֹכל־נפש וּמכּל בּהמה חיה, ואת הבּנינים העלוּ בּאש. מן האנשים לא נוֹתרה כּאן אף נפש חיה, מי נהרג וּמי נתמלט וּברח. לא נשתיירה אלא בּעלת האחוּזה, מטוֹרפת למחצה מן הבּלהוֹת; היא דרה בּאיזוֹ בּקתה בּיער וּמתפּרנסת מעשׂבים. ועם כּל זאת רוּחם של הבּחוּרים שלנוּ טוֹבה עליהם. שלחנוּ אחדים מהם אל הכּפר הסמוּך לבקש אוֹכל, ועדיין לא חזרוּ. מי יוֹדע אם לא פּגעוּ בּהם שוֹטרים אוֹ חיילים. אפשר שגם זקן־הכּפר בּעצמוֹ מסרם לרשוּת. כּוּלם כּאן כּלבים בּוֹגדים, וז’ידים מרגלים מרחשים כּכינים. אין להמלט מהם; הם כּרוּכים על עקבוֹתינוּ בּכל מקוֹם. כּיון שבּאנוּ לכאן כּבר מצאנוּ אחד. “מה אתה עוֹשׂה כּאן, ז’יד?” – אני מטייל כּאן", השיב לי. חַ־חַ־חַ… בּא לשאוֹף רוּח צח, הז’יד הזה. “תטייל, אמרתי לוֹ, בּשמים. שם למעלה האויר צח יוֹתר”. החברה שלנוּ משכה אוֹתוֹ בּחבל על אחד האילנוֹת בּוֹ בּמקוֹם. נקשים וּמרי־נפש, מצאוּ שעה קלה של קוֹרת־רוּח. גירדנוּ וחיטטנוּ בּכל התרמילים ולא מצאנוּ אלא חוֹפן גריסים וּבצל אחד, והבּחוּרים שלנוּ מבשלים את זה בּקדרה מלאה מים. הזאבים המוֹסקאליים מחזרים בּמקוֹמוֹת הללוּ וּמרחרחים סביבנוּ. כּל הלילה עלינוּ לשקוֹד…

קצין צעיר זה פּניו היוּ רצוּצים. ניכּר היה שהוּא יגע ורעב ורגליו טוֹענוֹת אוֹתוֹ בּקוֹשי. ואף־על־פּי־כן היתה רוּחוֹ מבוּדחת עליו. טראוּגוּט סיפּר לוֹ על פּגישתוֹ עם פּלוּגת הקוֹזאקים. צחקוּ על המאסקאראד שלהם ועל הדרך שהראה לקוֹזאקים האִכּר מפאשקי.

ירדוּ שלשתם אל החבוּרה שמסביב למדוּרה. כּוּלם שם הכּירוּ את טראוּגוּט שהיה חביב וּמכוּבּד עליהם, ושׂמחוּ לראוֹתוֹ בּיניהם. התחיל זה שוֹאלם על קוֹרוֹתיהם, קרבוֹתיהם וּמצבם; הזכּיר אלוּ שמוֹת של חברים ושאל היכן הם וּמה שלוֹמם. לאפּוּנר ראה את עצמוֹ זר ושמע מתוֹך פּיזוּר־דעת. כּל כּמה שידע עוֹד מקוֹדם על מצב הפּלוּגוֹת הלוֹחמוֹת, מראה האנשים שראה לפניו עשׂה עליו רוֹשם קשה מאד. כּוּלם לבוּשים בּלוֹיים, לא מגוּלחים ולא רחוּצים, היוּ דוֹמים לא לחיילים אלא יוֹתר לאנשים מוּרדפים וּמנוּדים, שהחברה הקיאה אוֹתם. מתוֹך דבריהם לא שמע יאוּש אוֹ חרטה על המעשׂה שהם עוֹשׂים, אלא בּוּז וחרוֹן־אף על פּחדנוּתם וּבגידתם של האִכּרים ושל השליאכטה העירוֹנית בּליטא. אילך ואילך היוּ ישוּבים אוֹ שכוּבים אנשים פּצוּעים, בּמטליוֹת וּסמרטוּטים מסוֹאבים וּמלוּכלכים בּדם, בּמקוֹם תחבּוֹשוֹת. הללוּ מקשיבים ליסוּריהם ושוֹתקים והללוּ נאנחים בּדממה, ואיש מהם לא הפליט הגה מפּיו. זוֹהי פּוֹלין הדווּיה!.. – הגָה בּרוּחוֹ הקשה – כּך נלחמת פּוֹלין על חירוּתה!.. בּיקש בּעיניו את ווֹלפזוֹן בּין אוֹתם שהיוּ יוֹשבים סביבוֹ וּמוֹסיפים אגב שׂיחה עצי זרדין וסוֹכוֹת אל האש אוֹ בּוֹחשים בּקדרה שהתחילה כּבר רוֹתחת. פּתאוֹם ראה בַּצל, מוּפרש קצת מהחבוּרה, מאחוֹרי גבּוֹ של אחד הבּחוּרים, יוֹשב אחד עסוּק בּתפירה וּפניו כּאילוּ מוּדעוֹת לוֹ. עמד, עקף את כּל היוֹשבים בּמעגל ונתקרב אצל אוֹתוֹ אדם. הלז לא הגבּיה ראשוֹ ממלאכתוֹ; בּמתינוּת וּבכל כּוָנת־הלב אבל בּאצבּעוֹת לא רגילוֹת חִיֵיט טלאי על בּגד. עמד לאפּוּנר ותהה עליו: הרי זה כּמדוּמה, זיגמוּנד ווֹלפזוֹן, ואף־על־פּי־כן לא הוּא… החליט וקרא:

– מר ווֹלפזוֹן?

הלזה הגבּיה ראשוֹ, תלה בּוֹ עיניו כּניעוֹר מחלוֹם, וּבמנוּחה אמר:

– מר לאפּוּנר… כּיצד בּא לכאן?

לאפּוּנר אמר שנשלח לכאן מטעם הממשלה בּתוֹרת מפקח.

– מוּטב, יפקח לוֹ, אם יש צוֹרך בּכך. בּבקשה, יֵשב נא… על הקרקע. כּסאוֹת אין כּאן…

לאפּוּנר צנח וישב כּנגדוֹ על הקרקע, עם שהוּא מחבּק את בּרכּיו. זיגמוּנד המשיך לתפּוֹר ולאפּוּנר לא העביר ממנוּ את עיניו. זה כּשבוּע בּודאי לא התגלח, ואילוּ שׂערוֹת ראשוֹ מסוּפּרוֹת היוּ עד לעוֹרוֹ. משוּמַן בּשׂרוֹ לא נשתייר סימן כּלשהוּ; כּחוּש היה מאד. פּניו המעוּטרוֹת סיבים שחוֹרים וּצפוּפים שוּנוּ מאד: הכחישוּ ונתארכוּ, וכמדוּמה שזה זמן רב לא עלוּ עליהם מים. לא נשתיירוּ בּהן מקלסתרוֹ הקוֹדם אלא עיניו הטוֹבוֹת והמסתכּלוֹת מתוֹך איזוֹ עצבוּת של כּניעה, ושׂפתוֹתיו המלאוֹת. מעיל לא היה עליו (זיגמוּנד היה עסוּק בּהטלאתוֹ). היה לבוּש רק בּכוּתוֹנת מטוּלאת וּמזוּהמת. וידיו, ידיו המעוּנגוֹת והמטוּפּחוֹת, הוֹי מה היה להן!.. לבּוֹ של לאפּוּנר התכּווץ. דוֹמה שהידים הללוּ הנוּקשוֹת והמסוֹאבוֹת עם שוּלי השחוֹר של הצפּרנַים דיבּרוּ יוֹתר מכּל שהלשוֹן היתה יכוֹלה לספּר על חיי אדם זה. יש שהיה משתדל להשחיל חוּט בּמחט, וּכשלאפּוּנר ראה את עיניו המצוּמצמוֹת כּנגד חרירה של המחט, היה חוֹשב: הנה הוּא עוֹמד להשמיע דבר הלצה! אבל זיגמוּנד זה כּבר לא התלוֹצץ… ותמוּה היה לוֹ ללאפּוּנר שאינוֹ שוֹאל לא על הוֹריו ולא על ואנדה. לפניו ישב אדם אחר. בּכיסוֹ היתה מוּנחת המתנה שהביא לוֹ מואנדה. קוֹדם סבוּר היה שיבוֹא וישַׂמח את לבּוֹ בּמתנה זוֹ; עכשיו היה מקשה משוּם מה לפתוֹח בּדבר זה.

– רוֹאה אני שבּצבא צריכים לידע גם את מלאכת החייטוּת. – אמר לאפּוּנר רק בּשביל שלא לשתוֹק.

– אגב ריצה בּחוֹרש, נאחז שרווּלי בּסוֹך ונתקרע כּוּלוֹ…

– שמעתי שהיתה לכם התנגשוּת עם קוּזאקים…

– מהנ…

– חלקתם להם מנה הגוּנה, כּפי ששמעתי?

– מהנ… אנוּ ירינוּ, הם ירוּ… היוּ הרוּגים וּפצוּעים. ננַא! – ועשׂה תנוּעה בּידוֹ כּדרך שאדם דוֹחה את השׂיחה.

– אבל אדוֹני שׂיחק לוֹ מזלוֹ…

– מהנ… – וּפתאוֹם השמיט את ידיו עם המעיל ושאל – מה אמר מר?

– אמרתי ששׂיחק לוֹ למר מזלוֹ בּאוֹתה ההתנגשוּת…

– אה, כּך? המזל… אפשר הכּל מן המזל. מי יוֹדע… הנה אני יוֹשב כּאן וּמהרהר, הנ!.. משוּנה, משוּנה, אוֹמר אני לוֹ למר. הכּל אוֹמרים שכּל הצרוֹת הן מן האֶגוֹאיזם, מ… מאהבתוֹ של אדם לעצמוֹ המוּגזמת. ואני אוֹמר: לא, כּי כּל הצרוֹת מזה שאין אדם אוֹהב לעצמוֹ בּמידה מספּקת. כּל הצרוֹת, אוֹמר אני לוֹ!.. כּשאדם אינוֹ מרוּצה מעצמוֹ הוּא הוֹלך ושוֹפך את חמתוֹ על אחרים. מכּאן כּל הצרוֹת וכל המלחמוֹת וכל האידיאלים… אדם שׂוֹנא את עצמוֹ, מבקש מפלט מעצמוֹ, מה הוּא עוֹשׂה? ממציא לוֹ איזוֹ עילה לדכּא, לשעבּד ולרצוֹח אחרים, אוֹ מוֹצא לוֹ עילה לעשׂוֹת מלחמה נגד אוֹתם שמדכּאים, משעבּדים ורוֹצחים. אילמלי היוּ אנשים אוֹהבים לעצמם יוֹתר, מה צוֹרך להם בּאידיאלים, בּמלחמוֹת וצרוֹת רבּוֹת אחרוֹת? אילמלי היוּ מרוּצים מעצמם יוֹתר, היוּ אוֹהבים גם את זוּלתם יוֹתר. ראה, הרי אני לא הייתי מרוּצה מעצמי, מה עשׂיתי? בּרחתי! רצתי כּשוֹר משתוֹלל, וּבעיוָרוֹן של חמת רצח הרגתי את הראשוֹן שפּגעתי בּוֹ… בּחוּר נחמד! יפהפה! הוּא עט עלי רכוּב על סוּסוֹ בּחרב שלוּפה. שלחתי בּוֹ שני כּדוּרים… למה יריתי בּשניה? איולת… היד עם החרב נשמטה מיד. זרם דם נשפּך מתוֹך שרווּלוֹ, כּמוֹ מתוֹך צינוֹר. הוּא צוַח! הוּא צוַח!.. אילוּ שמעת… הצוָחוֹת עוֹמדוֹת עדיין בּאזני… ונפל מיד מעל סוּסוֹ. הסוּס הנבהל בּרח. למה עשׂיתי את זאת? מפּני שלא אהבתי את עצמי. מהנ, בּוַדאי…

– אבל הרי זה היה אוֹיב. אילמלא הקדמת, היה הוֹרגך.

– מפּני שאף הוּא בּרח מעצמוֹ… אוֹ אוֹתם ששלחוּהוּ… יחזוֹר לביתוֹ, אל הוֹריו הזקנים שמחכּים לוֹ, בּלא זרוֹע. לא! הוּא לא יחזוֹר. הוּא שוֹכב שם בּשׂדה וצוֹוח. אני שוֹמע…

לאפּוּנר פּתאוֹם אמר:

– ראיתי את העלמה בּרגר, את ואנדה בּרגר…

ולא ידע אם זיגמוּנד שמע את דבריו אוֹ לא. הלזה רק חייך בּתחילה לעצמוֹ, ואחר אמר:

– מהנ… פּעמים הרי זה יוֹצא משוּנה, מצחיק. היה כּאן עמנוּ מוֹדע אחד מוארשה, משוֹרר, דבוֹשיק שמוֹ. בּוארשה היה מספּר עלי כּל מיני שקרים וּשטוּיוֹת, מפּני… מפּני שלא טוֹב היה לוֹ. וּבכן, משנפצע טיפּלתי בּוֹ, חבשתי לפצעיו. סבל המסכּן מאד. בּלילה היה זה. השכּבתיו תחת שׂיח וישבתי על־ידוֹ. בּיקש כּל רגע לשתוֹת. את כּל הצפּחת הערה לתוֹכוֹ. לבסוֹף בּיקש את ידי. נתתי לוֹ. לא היה לוֹ למסכּן כּוֹח ללחוֹץ אוֹתה. בּיקש ממני סליחה. מה עלי לסלוֹח לך? שאלתיו. והוּא השיב: סלח לי, רֵע, ששׂנאתיך! לא, חביבי, אמרתי, לא לי לסלוֹח לך. אגלה לך סוֹד שאי אתה יוֹדע בּודאי: לא אוֹתי שׂנאת אלא אוֹתך, את עצמך… אבל פּתאוֹם הרגשתי בּידוֹ שהיתה כּל הזמן לוֹפתת את ידי, שאינה אוֹחזת עוֹד כּיד חיה, שהיד מתה. צעקתי אליו, ניענעתי אוֹתוֹ – לשוא! הוּא מת. ועד היוֹם איני יוֹדע אם שמע את דברי. אבל אני יוֹדע שיצא מן העוֹלם בּטרם סלח לעצמוֹ…

– אה! – קרא לאפּוּנר – זכוּרני, הרי זה אוֹתוֹ דבוֹשיק, הן… כּל זה היה בּגלל העלמה בּרגר.

בתנוּפה זקף עליו זיגמוּנד את ראשוֹ והסתכּל בּוֹ שניה אחת בּשאלה.

– אדוֹני ראה את וַאנדה בּרגר? – שאל.

– הן, בּוַדאי! ראיתיה. ואף שלחה למר את זאת. – חיטט זמן־מה בּכיסיו והוֹשיט לוֹ את הדבר שהנערה בּיקשה למסוֹר לוֹ.

זיגמוּנד נעץ את המחט בּאריג וּתפוּשׂ הרהוּרים סילק בּתנוּעוֹת מתוּנוֹת את הניירוֹת המגוּוָנים אחד אחד עד שהוֹציא את פּריפת־הזהב. עדיין תפוּשׂ בּאוֹתם ההרהוּרים הסתכּל בּפּריפה זמן־מה, כּמבקש להעלוֹת בּזכרוֹנוֹ דבר נשכּח… אחר כּך שוּב עטף את הפּריפה בּאוֹתם הניירוֹת המגוּוָנים אחד אחר אחד והטמינה בּחיקוֹ, מתחת לכּוּתוֹנת, כּדרך שעוֹשׂים האִכּרים. שוּב נטל את המחט, וּבמנוּחה כּמדבּר אל עצמוֹ:

– שתי מתנוֹת הבטיחה אז ואנדה ליתן “לאדם הטוֹב בּיוֹתר והעני בּיוֹתר”… זה היה בּנשף, כּשחַגוֹנוּ בּפּעם האחרוֹנה את יוֹם הוּלדתה. אז קיבּלה את הפּריפה… לאדם הטוֹב בּיוֹתר והעני בּיוֹתר, אמרה אז…

רצה לאפּוּנר לשאוֹל מה היא המתנה השניה שהבטיחה הנערה לאוֹתוֹ אדם, ולא שאל. רק תהה על אדם זה ולא ידע אם שׂמח הוּא על המתנה מהנערה האוֹהבת אוֹתוֹ אוֹ לאו.

בּמעגל החיילים שישבוּ סביב למדוּרה התעוֹררה פּתאוֹם תנוּעה. נשמעוּ משם קריאוֹת שׂמחה. קפצוּ על רגליהם והקיפוּ צעירים אחדים שזה עתה בּאוּ. אלה היוּ חבריהם ששלחוּם לתוּר להם אוֹכל והתמהמהוּ לחזוֹר. לאפּוּנר עמד ונתקרב אצל החבוּרה שנצטוֹפפה מסביב לחבריהם ושמעוּ לסיפּוּר־המעשׂה בּמה שאירע להם. זקן־הכּפר עיכּבם והתחיל חוֹקר אוֹתם: מי ומה, מהיכן וּלהיכן?.. התקהלוּ סביבם כּל אִכּרי הכּפר. זקן־הכּפר רצה לאסרם וּלמסרם לרָשוּת. נמצאוּ אחדים שהתנגדוּ; הציעוּ לשלחם מיד, כּדי להמנע מדין־וּדברים עם המשטרה, שפּגיעתה בּכלל רעה ואין להפּטר ממנה. התחילוּ מדיינים. אלה בּכה ואלה בּכה. עד שהם עוֹמדים וּמדיינים, שנים מהם כּבר הספּיקו להתמלט וּלהטמיר את עצמם בּתוֹך כּרי של חשש שעמד בּשׂדה בּסמוּך. את השנים שנשתיירוּ אסרוּ בּחבלים וחבשוּם בּמחסן התבוּאה. אוֹתם שהסתתרוּ המתינוּ עד שחשך היוֹם והבעירוּ את החשש. קמה מהוּמה בּכּפר. הרוּח הפיחה את האש כּלפּי מחסן־התבוּאה. פּתחוּ את המחסן להציל את התבוּאה, וּשני האסירים נמלטוּ אף הם. כּל בּני הכּפר היוּ עסוּקים בּכיבּוּי הדליקה, ואוֹתם הספּיקוּ בּינתים ליקח בּשבי תרנגוֹל אחד, ושלל – שׂקיק עדשים וּשתים וּמחצה כּכּרוֹת לחם… רוּח חדשה עברה בּמחנה. כּמוֹ ילדים צחקוּ והתלוֹצצוּ. שנים התחילוּ מתגוֹששים. חיש מהם ערפוּ את ה“שבוּי”, מלגוּהוּ בּרוֹתחין, את מעיו השליכוּ לתוֹך המדוּרה, ועל אוּרה צלוּ את בּשׂרוֹ.

ישבו לסעוּדה. זיגמוּנד בּמעילוֹ המטוּלא ישב גם הוּא בּמעגל. התרנגוֹל היה מוּטל בּאמצע על גבּי מצע של עלים. מזלגוֹת לא היוּ, זוּלת סכּיני־כּיס אחדוֹת. היוּ חוֹתכים מן הבּשׂר ואוֹכלים בּאצבּעוֹת. מלח לא היה להם, אבל אכלוּ לתיאבוֹן וּברעש מתוֹך מצמוּץ שׂפתים וטַחַן שינַים, כּשהפּה ממוּלא פּרוּסוֹת לחם יוֹתר משיעוּר כּזית. תוֹך כּדי עבוֹדת הטוֹחנוֹת ועסק של בּית־הבּליעה דיבּרוּ הכּל יחד בּפיוֹת מלאים וּמפמפּמים. לא יצאה שעה קלה ועל תלוּלית העלים נשתיירוּ רק עצמוֹת מכוּרסמוֹת. אחר הבּשׂר בּא המרק. לכל החבוּרה היתה רק כּף אחת, והיה כּל אחד שוֹאב בּה מתוֹך הקדרה, גוֹמע ממנה, מלקלקה מלגו וּמלבר וּמעבירה לחברוֹ מקוּנחת יפה בּלשוֹנוֹ. אף הנזיד היה בּלא מלח, ואילוּ פּת האִכּרים השחוֹרה, הריחנית והממוּלחת יפה היתה בּנוֹתנת טעם גם לוֹ לנזיד. לאפּוּנר וּטראוּגוּט לא השתתפוּ בּסעוּדה. שניהם ישבו מצוּדדים. לאפּוּנר הסתכּל ממקוֹמוֹ בּזיגמוּנד שאף הוּא היה אוֹכל את הבּשׂר בּאצבּעוֹת מזוֹהמוֹת וגוֹמע את הנזיד מתוֹך הכּף המשוּתפת…

אחר כּך השתטחוּ סביב למדוּרה. לאפּוּנר וּטראוּגוּט שכבוּ בּמקוֹמם זה אצל זה.

– וּמה אוֹמר האדוֹן? – שאל לאפּוּנר בּלחש.

– על מה?

– על מה שראה?

– כּמעט כּמוֹ שאדוֹני תיאֵר לי.

– כּמעט?

– המציאוּת היא יוֹתר נוֹראה מששׂח לי מר. וּמה דעתוֹ של מר לאפּוּנר?

– נהיה פּוֹשעים לאלוֹהים וּלפּוֹלין אם נניח שהמצב יִמשך כּמוֹ שהוּא כּעת.

– וכיצד לא יניח?

– עוֹד איש אחד שיש לסמוֹך עליו… הייתי יחד עמוֹ מפזר וּמגרש את כּל אוֹתם העסקנים שבּוארשה והיינוּ נוֹטלים את המוֹשכוֹת בּידינוּ וּמתחילים הכּל מחדש, את הכּל!

טראוּגוּט רטן משהוּ תחת שׂפמוֹ המשוּפע ושתק.

לאפּוּנר ניעוֹר מתנוּמתוֹ על־ידי שריקה גוֹזרת וּממוּשכת. מיד קפץ מבוּלבּל על רגליו. טראוּגוּט לא היה עוֹד על־ידוֹ. השמים כּבר הבהירוּ בּאוֹרה של שחרית. המדוּרה היתה כּבוּיה. מסביב בּהלה והתרוֹצצוּת. נשמע קשקוּש חרבוֹת, קוֹלוֹת־פּקע יבשים של אקדוֹחים ורוֹבים שנפתחוּ ונטענוּ בּחפּזוֹן. הכּל התפּזרוּ בּין השׂיחים ורצוּ למעלה בּמדרוֹן. לאפּוּנר רץ אחריהם. אי־משם, מאחרי המכתשת, נשמעוּ יריוֹת. בּמקוֹם אחד, לאוֹרך שוּלי המכתשת, פּזוּרים בּין האילנוֹת והשׂיחים, היוּ חיילים שכוּבים על האדמה ויוֹרים. לתוֹך נוֹפי האילנוֹת פּוֹרצוֹת וּמסתוֹבבוֹת דבוֹרים גמלוֹניוֹת כּביכוֹל בּזמזוּם עז וזוֹעם. אלה הם כּדוּרי האוֹיב, חשב לאפּוּנר. עמד ולא ידע מה לעשׂוֹת בּעצמוֹ, בּידיו הריקניוֹת. פּתאוֹם הגיח אליו טראוּגוּט מאחרי אחד השׂיחים, רוֹבה בּידוֹ וּפניו מפוּחמוֹת בּעפר וּבעשן. גער בּוֹ בּזעם:

– מה מר עוֹמד כּאן? אל העגלה חיש מהר! יֵשב שם וימתין! מַארש, מארש מכּאן!..

לאפּוּנר ציית בּדממה. החזיר את פּניו וירד אל קרקעית המכתשת, וּמשם חזר ועלה בּמעלה המדרוֹן שמנגד, על מנת לחזוֹר בּדרך שבּא בּה אמש. בּלבּוֹ צרב עלבּוֹן כּתינוֹק שסרח ויצא נזוּף. בּקוֹשי מצא את הבּקתה. הרי זה היה צריף רעוּע ועזוּב על שׂפת הניֶמאן, חבוּי בּין אילנוֹת גבוֹהים. העגלה עמדה בּמקוֹם שעזבוּה שם אמש, ועליה מוּשלכים סמרטוּטים שלא ידע מהיכן בּאוּ לשם; לאחר מכּן נזכּר שאלוּ הן שׂמלוֹת הכּפרית, שהתחפּשׂ בּהן. הסוּסים חלוּצי ריתמה עמדוּ ולעסוּ בּמנוּחה כּשהם מנוֹפפים בּזנבוֹתיהם וּמפריחים מעליהם את הזבוּבים שכּבר הציקוּ להם בּשעה משכּימה זוֹ. הניֶמאן היה שקט וּמנצנץ מבּעד לערפילי שחרית אפוֹרים־ורדרדיים. חלל האויר היה מזוּעזע מהיריוֹת שאינן פּוֹסקוֹת כּאן בּסמוּך, כּמוֹ מאחרי מחיצה דקה. וּמשוּנה היה לשמוֹע שיעוּל מהדד וּממוֹתת זה של עשׂרוֹת פּיוֹת רוֹבים, שבּנוֹת־קוֹלוֹ מתכּפּלוֹת, פּרוֹת ורבוֹת וּמידרדרוֹת בּתוֹך ערפילי טוֹהר, נתקלוֹת בּאוֹפק אחד, סוֹלדוֹת ונרתעוֹת אל אוֹפק שני, בּעוֹד שעל המים שלוַת־עוֹלם וזיו בּוֹקר ורדרד־ענוֹג, מתפּשט והוֹלך בּקצב נעלם, שיש בּוֹ תמיד מן המבטיח וּמן המעוֹרר לחיים חדשים… עמד והאזין וּמנה את היריוֹת: אחת, שתים, שלוֹש… פּעמים בּאוּ כּאחד ולא הספּיק. פּעמים נשמעוּ צריחוֹת בּהמוֹן. יש שהיה מדמה לשמוֹע צחוֹק מגרוֹן גמלוֹני: הוֹ־הוֹ־הוֹ… ויש ששמע צוָחוֹת דוֹמוֹת ליללוֹת. ושוּב התחיל: אחת, שתים, שלוֹש… לבסוֹף פּקק בּאצבּעוֹתיו את אזניו כּדי שלא ישמע, אבל שמע גם בּאזנים סתוּמוֹת. אילוּ היתה כּאן איזוֹ מערה, איזה מרתף היה נכנס לשם וּמתחבּא עד שישתתקוּ הקוֹלוֹת הללוּ, הלא סוֹף־סוֹף צריכים הם להסתיים. ואילוּ הם אינם מסתיימים. היריוֹת, הצעקוֹת והצריחוֹת נמשכוֹת, נמשכוֹת, ואין להן סוֹף… הסוּסים זה כּבר פּסקוּ ללעוֹס. הניחוּ איש את צוארוֹ על ראש חברוֹ, מלאי חרדה ואנינוּת. נזכּר לאפּוּנר שהבּהמוֹת עדיין לא שתוּ, וּמשכם אל הניֶמאן. הדבר עלה לוֹ בּיגיעה רבּה; הסוּסים סירבוּ לזוּז ממקוֹמם ועוֹרם רעד עליהם. וּכשכּבר נכנסוּ אל המים, שתוּ קצת, ואחר הגבּיהוּ ראשיהם, נשׂאוּ עינים בּוֹהוֹת אל האוֹפק הפּוֹלט את ההדים המבהילים. לאפּוּנר עמד מאחריהם, המוֹשכוֹת בּידוֹ, מבּיט וּמאזין כּמוֹתם. וּלאחר מכּן, משהחזירם אל העגלה, שוּב הקריבוּ את ראשיהם זה אצל זה, נבוּכים ועגוּמים כּמבקשים ללחוֹש איש בּאוֹזן רעהוּ דברי פּיוּס וריצוּי בּלשוֹן־אֵלם שלהם… בּלבּוֹ של לאפּוּנר נתגלגלוּ רחמים על שתי הבּהמוֹת הללוּ, כּמוֹת שלא ריחם עדיין, כּמדוּמה, על שום אדם. נתקרב אצלם, החליק בּידוֹ על ירכוֹ של אחד מהם, הַחלֵק ולַטֵף. וּפתאוֹם אירע בּוֹ משהוּ תמוּה: כּבש את פּניו בּצלעוֹ של הסוּס, כּתפיו התחילוּ מרעידוֹת, וּמפּיו פּרץ איזה קוֹל דק וכבוּש דוֹמה לבכי… שניה אחת אוֹ שתים, וּמיד לאחר מכּן התעוֹרר, התגבּר והזיז עצמוֹ מן הסוּסים, הסתכּל לצדדין, וּמרוּצה שאיש לא ראה ולא שמע, חזר אל הניֶמאן, צנח על הקרקע, עם שהוּא כּוֹבש את ראשוֹ בּין שתי כּפּוֹת ידיו הנשענוֹת על בּרכּיו, וכך ישב קמצוּץ זמן רב.

כּמה זמן היה ישוּב כּך, אינוֹ יוֹדע. אבל פּתאוֹם שמע קוֹל פּסיעוֹת ושׂיחה בּקירוּב מקוֹם, נזדקר ועמד. וּמשעמד נתמה מאד על הדוּמיה הגדוֹלה שמסביב. מאימתי כּך? כּיצד זה לא שמע שנפסק הכּל?.. מתוֹך רגש של הקלה והתעוֹררוּת רץ אל הבּקתה שמשם נשמעוּ קוֹלוֹת האנשים המתקרבים.

אלה היוּ שלוֹשה שהלכוּ בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּזהירוֹת מאד. משנתקרב ראה את זיגמוּנד ווֹלפזוֹן מהדס על רגל אחת, והשניה תלוּיה בּאויר וכוּלה מחוּתלת בּסמרטוּטים, עם שהמחצית הנבוּבה של מכנסיו קרוּעה ומוּפשלת עליו עד למפשׂעה. נשען היה בּזרוֹעוֹתיו על כּתפי טראוּגוּט ועוֹד צעיר אחד שהיוּ מחבּקים אוֹתוֹ ותוֹמכים בּוֹ.

– מה זאת? נפצע? – שאל לאפּוּנר תוֹך כּדי ריצתוֹ אליהם. – וּבמה נגמר הענין?

לא קיבּל תשוּבה. וּכשהסתכל בּפני האנשים, לא חזר עוֹד על שאלתוֹ. פּני זיגמוּנד לא היוּ קוֹדרים כּפני מלוַיו; חיורים־אפוֹרים היוּ ונַעוים מיסוּרים. עם כּל קפיצה וּקפיצה על רגלוֹ האחת היה נאנק מבּעד לשינים קפוּצוֹת. הזדרז לאפּוּנר והתקין לוֹ מהשׂקים וּמהקש משכּב בּעגלה; אחר כּך חיבּקוּ שלשתם את הפּצוּע והשכּיבוּהוּ בּזהירוּת רבּה. הפּצוּע לא יכוֹל עוֹד לכבּוֹש עצמוֹ ועם כּל מגע וּמגע היה צוֹוח בּקוֹל רם. על רגלוֹ המחוּצה היתה כּרוּכה בּהידוּק רב רצוּעת בּד מכּוּתוֹנת קרוּעה, כּוּלה אדוּמה מדם שלא נקרש. טראוּגוּט רתם את הסוּסים בּזריזוּת. העגלה זזה.

טראוּגוּט סקר פּתאוֹם את לאפּוּנר ואת הצעיר ואמר:

– שלשתנוּ? לא! אחד הוּא מיוּתר. אתה – פּנה אל הצעיר – לך לךָ בּדרך אחרת. לוַאי שלא יפגשנוּ איש… לך לשלוֹם, יקירי, אלוֹהינו ישמרך ויגן עליך…

הצעיר כּאילם לא הוֹציא מלה מפּיו. חזר והלך בּשביל המוֹליך אל היער. לא עבר פּסיעות אחדוֹת, וּפתאוֹם צנח על הקרקע והתחיל בּוֹכה בּקוֹל. שניהם, טראוּגוּט ולאפּוּנר, החזירוּ פּניהם, שמעוּ את בּכיוֹ, והעמידוּ פּנים כּאילוּ אינם רוֹאים ואינם שוֹמעים.

הדרך שבּאוּ בּה אל יער פּוֹלישוּק היתה משוּבּשת בּגייסוֹת הרוּסיים, וּלפיכך מיהר טראוּגוּט לעקוֹף את היער מצדוֹ השני, בּדרך ארוּכּה יוֹתר. כּחצי שעה הלכוּ שניהם משני צדי העגלה, הלכוּ ושתקוּ, רק האזינוּ לאנקוֹתיו של הפּצוּע עם כּל תנוּדה של העגלה. שׂפתוֹתיו היוּ צרוּבוֹת עם סימני קצף בּזויוֹת הפּה. בּיקש מים. הסבּירוּ לוֹ שבּכל הסביבה אין תקוה למצוֹא מים, ושהוּא צריך להזדיין בּסבלנוּת, עד שיגיעוּ לישוּב. אבל הוּא כילד קטן מתחטא לא פּסק מלחזוֹר על אוֹתה המלה: “מים… מים…” והם שתקוּ. השתדלוּ שלא ליתן את דעתם על כּך. אבל אנקת תחינה זוֹ: “מים… מים…” לא פּסקה והטרידה מאד. טראוּגוּט פּתח וסיפּר בּקוֹל נמוּך, כּמוֹ לעצמוֹ: הם התנהגוּ כּבני־חיִל. נלחמוּ כּגיבּוֹרים. אבל היוּ להם רק רוֹבים אחדים, ואף הם רוֹבי־ציִד; לרוֹב היוּ רק אקדוֹחים, בּשעה שאוֹתם היוּ כּוּלם מזוּינים בּרוֹבים טוֹבים, וּמרוּבּים היוּ. אפשר פּי־שנים. הפּצוּעים נתפּזרוּ. וּמה יהא בּסוֹפם? האִכּרים מאנשי המקוֹם לא ירחמוֹ עליהם… רק זה פּצוּע היה בּרגל ולא יכוֹל לזוּז. לא היתה בּרירה אלא ליטוֹל אוֹתוֹ עמהם אל העגלה. ואגב, כּמדוּמה שהוּא הוּא ידידוֹ של מר. יטפּל בּוֹ שם בּקוֹבנה. אפשר יעלה בּידוֹ להצילוֹ…

פּתאוֹם הפסיק בּאמצע דיבּוּרוֹ והתחיל מסתכּל לפניו מתוֹך חרדה מסוּתרת.

– מה שם? אין אדוֹני רוֹאה? – שאל והחוָה בּשוֹטוֹ על מקוֹם אחד הרחק מהם בּשוּלי היער.

לאפּוּנר נשׂא את עיניו:

– קבוּצת אנשים. דוֹמני, לא חיילים. אדוֹני רואה? עגלה עוֹמדת שם. אפשר אִכּרים…

– לא, לא חיילים, וגם דוֹמה לא אִכּרים.

עשׂה על עצמוֹ את סימן הצלב, הצליף בּשוֹטוֹ מעל ראשי הסוּסים והעגלה נסעה להלן בּמתינוּת רבּה; הגלגלים חרקוּ בּעצלתים, כּאילוּ מתוֹך חשש. לבסוֹף הכּירוּ שאלה הם יהוּדים. משהגיעוּ אליהם, עצר טראוּגוּט את סוּסיו.

– מה אתם עוֹשׂים כּאן? – שאל.

שלוֹשה יהוּדים היוּ עסוּקים בּגוית אדם עטוּפה בּמעיל, שבּיגיעה מרוּבּה טרחוּ להגבּיהה מעל הקרקע ולהטילה על העגלה. נסעוּ בּעגלה לסייר כּאן את היער, שהציעוּ למכירה. והנה מצאוּ יהוּדי תלוּי על אילן זה… מסתמא תלוּהוּ קוֹזאקים או פּוֹלנים… אי אפשר להניחוֹ כּך. “קדוֹש”… חוֹבה להביאוֹ לקבר ישׂראל…

לאפּוּנר נתקרב אל עגלתם. אחד היהוּדים גילה את פּני המת: שמא מר יוֹדע מי הוּא זה?

פּני לאפּוּנר הכסיפוּ. מפּיו פּרצה קריאה:

– ישׂראל’יק!.. אוֹי! אוֹי!.. ישׂראל’יק!..

– כּלוֹמר, כּבוֹדוֹ יוֹדע מי הוּא זה? – שאלוּ שלוֹשת היהוּדים בּבת־אחת.

הכּל נתאבּן פּתאוֹם בּתוֹכוֹ. מחשבוֹתיו פּרחוּ ונתפּזרוּ כּצפּרים מוּפחדוֹת, וּמוֹחוֹ נתרוֹקן. תלה עינים כּבוּיוֹת פּעם בּיהוּדי זה וּפעם בּיהוּדי זה, פּעם בּטראוּגוּט וּפעם בּשׂדה, בּיער, בּשמים, כּרוֹצה להבין מה נעשׂה כּאן והיכן הוּא… ושׂפתוֹתיו הלבנוֹת רוֹחשוֹת ודוֹבבוֹת בּקוֹל כּהה מאד, קוֹל־שאינוֹ־קוֹל:

– ישׂראל’יק… תלוּ אוֹתוֹ… את ישׂראל’יק תלוּ…

פּניו נתעווּ פּתאוֹם בּחיוּך עלוּב כּל־כּך, עם שהוּא ממשיך להבּיט אל האנשים, כּאילוּ מתעתעים בּוֹ… היהוּדים הבּיטוּ אליו תמהים וּנבוּכים כּנזוּפים.

– בּימינוּ אלה… לא הוּא הראשוֹן ולא הוּא האחרוֹן… בּואשילישוּק תלוּ בּשבוּע שעבר שני יהוּדים – ניחמהוּ אחד.

– ישמע, אדוֹני! – אמר השני – מי הוּא זה? הלא כּבוֹדוֹ יוֹדע אוֹתוֹ.

לאפּוּנר לא שמע ולא ענה.

– שמא הוּא יוֹדע מהיכן הוּא? מסתמא, אלמנה יש ויתוֹמים…

ולאפּוּנר כּאילוּ לא אוֹתוֹ שאלוּ.

– השוֹמע אדוֹני מה שמדבּרים אליו אוֹ לאו? – כּבר צעק אליו היהוּדי בּרוֹגז.

בּאוֹתוֹ רגע הגבּיה לאפּוּנר את עיניו וּמבּטוֹ נתקל בּמבּטוֹ של טראוּגוּט. זה היה מבּט קר ונוֹקב שפּעל עליו כּדקירת דרבן. מיד נזדעזע וּכאילוּ נתפּכּח. אסף את מחשבוֹתיו המפוּזרוֹת, ושאל כּבר בּנעימה אחרת:

– מה אתם רוֹצים לידע ממני? מה שאלתם?

– מי הוּא המת? מה שמוֹ וּמהיכן הוּא?

לאפּוּנר השיבם בּשקט, בּדעה צלוּלה וּבפרוֹטרוֹט. העגלה עם המת זזה. העגלה עם זיגמוּנד זזה אף היא, אבל בּמתינוּת יתרה, מפּני שעם כּל תנוּדה וּתנוּדה היה הפּצוּע נאנח קשה.

שעוֹת אחדוֹת נסעוֹ על פּני שׂדה עזוּבה ושוֹממה. שמעוּ רק חריקוֹת הגלגלים ואנקוֹת החוֹלה. שני האנשים מהלכים היוּ בּצדי העגלה, וכל הדרך לא נפלה בּיניהם הברה. לאפּוּנר לא היה עוֹד מבוּלבּל; לבּוֹ הטרוּף נשתפּה ונתן את דעתוֹ שלא להבּיט אל הצד השני ושלא לראוֹת את טראוּגוּט. מרוּצה היה שאין זה פּוֹנה אליו בּדברים… החמה הלכה והתמצעה בּרקיע והתחילה קוֹפחת עליהם. טראוּגוּט קשר את המוֹשכוֹת בּדוֹפן העגלה וּמשך את הסוּסים בּאַפסר אל תוֹך היער. היה מן הצוֹרך לפוּש קצת. בּצל לא יציק הצמאוֹן לחוֹלה והזבוּבים לא יטרידוּ לסוּסים. וּבעצמוֹ הלך ונעלם בּין האילנוֹת לזמן־מה.

לאפּוּנר צנח על הקרקע. משהוּ בּקרבּוֹ נתקשה; כּאילוּ נשך בּרוּחוֹ את שׂפתוֹ… ושוּב חזר לעצמוֹ את הדברים ששמע מפּי הנסיכה ליוּבּימסקה: “צריכים לקפּוֹץ את השינַים ולעבוֹר אל סדר היוֹם”. הן, הן… טוֹב כּך: לקפּוֹץ את השינים ולעבוֹר אל סדר היוֹם… אף־על־פּי שעכשיו לא ידע בּבירוּר לשם מה עליו לעשׂוֹת כּך… היתה בּלבּוֹ גם איזוֹ טינה סתוּמה אל טראוּגוּט, אף־על־פּי שלא ידע בּבירוּר על שוּם מה… וּכששמע את פּסיעוֹתיו של הלזה הוֹלכוֹת וּמתקרבוֹת מבּין האילנוֹת, לא הגבּיה ראשוֹ ולא זע, כּאינוֹ שוֹמע. גם כּשזה קרא מרחוֹק: “הנה גם טיפּת מים לחייל שלנוּ. מצאתי כאן גֶבֶא קטן”. הוא נשׂא בּשתי ידיו את כּוֹבעניתוֹ שנזלוּ ממנה קילוּחי מים.

– היכן הוּא, מר לאפּוּנר? הי! נרדם שם? יקוּם, יקוּם מר ויסַייעני…

לאפּוּנר עמד ורץ אל העגלה. זיגמוּנד שכב בּלא תנוּעה.

– יזה עליו אדוֹני קצת מים, על הפּנים, כּך… עוֹד קצת! זה יעוֹררוֹ וישיב עליו נפשוֹ… כּך, כּך…

זיגמוּנד חש את המים וּפתח את העינים, ושוּב נאנח: “מים…”

– הנה, ילדי! הרי הבאנוּ לך, שתה… – דיבּר אליו טראוּגוּט.

לאפּוּנר תמך את ראשוֹ, הגבּיהוֹ, וּטראוּגוּט שפך לתוֹך פּיו את מעט המים שנשתיירוּ בּכּוֹבענית. לאחר מכּן השליך מתוֹכה את העלים הרבּים שריפּדוּה מבּפנים כּדי לשמוֹר על הנוֹזל היקר.

– נוּ, שבח לאל! שבח לאל! – אמר טראוּגוּט מרוּצה – ואתם – פּנה אל הסוּסים – בּמחילה מכּבוֹדכם, תוֹאילוּ להטריח את עצמכם ולילך אחרי… שמא גם מר יצטרף אלינוּ? הגבא אינוֹ רחוֹק…

לאפּוּנר העדיף שלא לזוּז ממקוֹמוֹ. והשני משך את הסוּסים בּאפסר ונעלם עמהם בּין האילנוֹת. לאפּוּנר שׂמח להיוֹת עוֹד שעה קלה לבדוֹ.

ואחר כּך שוּב נסעוּ מתוּן מתוּן. ושעוֹת רבּוֹת היוּ נוֹסעים ותוֹעים בּשבילים צדדיים כּדי שלא לפגוֹש גייסוֹת אוֹ אכּרים שאין לסמוֹך עליהם. כּמוֹ קוֹדם היוּ מהלכים בּשני צדי העגלה ולא דיבּרוּ בּיניהם דבר. רק זיגמוּנד לבדוֹ היה מדמדם וּמדבּר על מעילוֹ הקרוּע, נוֹזף בּמישהוּ שיוֹשב על רגלוֹ ולוֹחץ עליה, וּמתחנן לפני אוֹתוֹ נעלם שיזוּז ויניח לוֹ לחלוֹץ את הרגל. עתים הוּא מתעוֹרר, מבקש מים וּמדבּר: “אני יוֹדע שזהוּ הסוֹף… סוֹפי בּא…” טראוּגוּט מנסה לשדלוֹ בּדברים וּלישב את לבּוֹ בּהבטחה שעוֹד מעט יבוֹאוּ אל העיר, ישכּיבוּהוּ על מיטה טוֹבה, יקראוּ לרוֹפא ויקל לוֹ. והוּא שוּב שקע בּדמדוּמים…

 

פּרק עשׂרים ואחד    🔗

עם חשכה הגיעוּ לקוֹבנה. טראוּגוּט ולאפּוּנר היוּ רצוּצים מן ההליכה וּמן הרעב – בּמשך יממה לא בּא אוֹכל אל פּיהם – עד כדי אפיסת הכּוֹחוֹת. ואילו משעמדה העגלה לפני גזוֹזטרת האכסניה והיה צוֹרך להכניס את החוֹלה אל הבּית וּלהשכּיבוֹ בּאחד החדרים, התנערוּ מעייפוּתם והתאוֹששוּ. הבהילוּ את לישבּטה שהציעה בּזריזוּת מיטה בּשבילוֹ בּאחד החדרים המרוּחקים בּיוֹתר. אחר כּך טענוּ שלשתם את החוֹלה על ידיהם. החוֹלה נאנח, כּמוֹ בּדרך, אנחוֹת כּבוּשוֹת. פּעם פּרצה משוּם מה מפּיו שאגה איוּמה, עד ששלשתם נבהלוּ. לאשרם לא היה בּאוֹתה שעה איש בּבּית. רק נקישוֹת המקל בּחדרה של בּעלת־הבּית המשוּתקת לא פּסקוּ לאחר מכּן זמן מרוּבּה מלהדד בּפּרוֹזדוֹר הריק. לישבּטה, לאחר שהשכּיבוּ את החוֹלה על מיטתוֹ, רצה אל בּעלת־הבּית להפיס את דעתה בּאיזוֹ בּדוּתה שהמציאה, וחזרה מיד אל הפּצוּע.

– ועכשיו מה עלינוּ לעשׂוֹת? – שאלה הנערה.

– קוֹדם כּל, יקירתי, – אמר טראוּגוּט – כּוֹס יין אדוֹם לחוֹלה, וּמיד!

– תיכף, אדוֹני, תיכף!

הנערה יצאה ואחר שניוֹת מספּר חזרה עם בּקבּוּק יין וכוֹסית.

– אח, לא! – קרא טראוּגוּט – הרי אמרתי כּוֹס, כּוֹס! לא צעצוּע זה…

הביאה כּוֹס, מילאוּה עד שוּליה יין והערוּה לתוֹך פּיו של הפּצוּע.

– ועכשיו, לישבּטה, דעי לך שמאֶמש לא בּא אוֹכל אל פּינוּ. את השאר את מבינה מאליך.

– מאמש? – נבהלה הנערה וספקה כּפּיה – אה, ישוּ! מרים הקדוֹשה! אם כּן מה? מה אביא לכם חיש מהר?

– ראשית, לישבּטה, אל תבּהלי כּך! אם עדיין לא מַתנוּ, הווה, שעוֹד לא נמוּת כּל כּך מהר; והשנית – נקניק, לחם, יי"ש ומיחם, את כּל אלה אנוּ צריכים עכשיו וּכרגע. חיש, חיש, לישבּטה! על הרוֹפא נחשוֹב אחר כּך.

לאפּוּנר צנח על כּסא, מקצתוֹ ישוּב וּמקצתוֹ שטוּח, כּשרגליו פשוּטוֹת לפניו, ודימה שלא יזוּז אפילוּ רוֹתחין ישפּכוּ תחתיו. לאוֹכל לא היה לוֹ כּל תיאבוֹן. לא החזיר את פּניו כּשנכנסה לישבּטה עם טרין עמוּס כּל אוֹתם הדברים שהזמין טראוּגוּט.

– והסוּסים? – שאל טראוּגוּט.

– לסוּסים כּבר דאגתי. הכּל בּסדר. – השיבה הנערה.

– בּת־חַיִל!

מזג שתי כּוֹסיוֹת יי"ש חריף, ואחת מהן הושיט ללאפּוּנר:

– אֶה, “מה לך נרדם”! קוּם בּן־אדם ואזוֹר כּגבר חלציך… ישתה, מר, ישתה! לחיים!.. ועכשיו יִטעם מזה ותחיה נפשוֹ. – והוּא בּצע בּידיו את הנקניק ונתן לוֹ נתח גדוֹל בּידוֹ האחת וּפרוּסת לחם בּשניה – יִנעם לוֹ למר, יבוּסם לוֹ!..

אחר כּוֹסית היין הראשוֹנה ואחר הלגימה הראשוֹנה, התעוֹרר לאפּוּנר, עמד וּבא אצל השוּלחן. בּוּלמוֹס האכילה תקף עליו פּתאוֹם. שיניו לא הספּיקוּ ללעוֹס את לגימוֹתיו הגדוֹלוֹת שבּאוּ טרוּפוֹת אל פּיו זוֹ אחר זוֹ, והוּא כּמעט לעט אוֹתן, עד שטראוּגוּט צחק עליו והזהירוֹ שלא יֵחנק. הם אכלוּ בּעמידה. וּכשהביאה לישבּטה את המיחם, ישבוּ ושתוּ את התה הרוֹתח כּוֹס אחר כּוֹס.

– ועכשיו – אמר טראוּגוּט משנתישבה דעתם עליהם – היכן נבקש רוֹפא שיש לסמוֹך עליו?

הדבר לא היה פּשוּט: אדם פּצוּע בּרגלוֹ על־ידי כּדוּר מעוֹרר חשד, ואין להמלט מן המשטרה שתתחיל בּחקירה וּדרישה.

– אפשר לחייב את הרוֹפא בּשתיקה, על־ידי אזהרה חמוּרה. כּלוּם לא יִמצא כּאן רוֹפא פּוֹלני פּאטריוֹט?

– היכן נבקשוֹ? אין הענין סוֹבל דיחוּי. גם בּאזהרוֹת ואיוּמים לא נוֹח לנוּ…

נזכּר לאפּוּנר בּד"ר פּוּצר וּבגברת בּליוּמין. שני אלה יוּכלוּ לעמוֹד לוֹ בּשעה זוֹ.

– אני יוֹדע כּאן רוֹפא יהוּדי אחד – אמר – שלפי הנחתי יש לסמוֹך עליו. אין לוֹ כּל ענין לשמש את המשטרה.

– הרי מוּטב. ואלוֹהים יעזוֹר לנוּ. ימהר לגמוֹר את שתיתוֹ, וילך מר בּשם אלוֹהים.

כשעמד לאפּוּנר מכּסאוֹ, היוּ רגליו כּבדוֹת כּאילוּ היוּ אבנים קשוּרוֹת בּהן. ואף ראשוֹ היה עליו סחרחר, עד שהוּצרך להשען בּידוֹ אל השוּלחן. אבל מיד התחזק ויצא מן החדר.

את הד"ר פּוּצר לא מצא בּביתוֹ. המשרת אמר לו שנקרא אל חוֹלים, ואינוֹ יוֹדע אימתי יחזוֹר. מבּית הרוֹפא הלך אל בּליוּמין. כּשנכנס אל הפּרוֹזדוֹר שמע מבּעד לדלת חדר־האוֹרחים המוּלת קוֹלוֹת.

– אוֹרחים אצלכם? – שאל את המשרתת.

– הן.

– והד"ר פּוּצר שם הוּא?

– לא. עדיין לא בּא.

לאפּוּנר עמד רגע ונמלך עם עצמוֹ אם לישב כּאן וּלהמתין עד שהרוֹפא יבוֹא, אוֹ לילך לביתוֹ וּלהמתין לוֹ שם. גמר בּדעתוֹ לצאת וּלחכּוֹת בּחוּץ. חברת האנשים בּשעה זוֹ קשה עליו. אבל בּוֹ בּרגע נפתחה דלת חדר־האוֹרחים וננעץ בּפתח ראשה של הגברת בּליוּמין מתוֹך דברי נזיפה כּלפּי המשרתת שלא שמעה את הצלצוּל. וּפתאוֹם ראתה את לאפּוּנר.

– למה הוּא עוֹמד כּאן, מר לאפּוּנר? זה זמן רב לא ראיתיו! היכן היה? יִכּנס! יִכּנס!

– לא, הגברת! אין לי כּעת פּנאי. אספּר לה אחר כּך… את הד"ר פּוּצר אני מבקש.

נתנה בּוֹ את עיניה לאוֹר העששית התלוּיה בּכּוֹתל:

– מה זאת? היכן שׂפמוֹ של מר נעלם? כּמעט שלא הכּרתיו… וּפניו… מה לוֹ למר? הריהוּ חוֹלה!

– לא, גברתי! – וזרק מבּט כּלפּי המשרתת.

הגברת בּליוּמין הבינה. חיבּקה את זרוֹעוֹ ואמרה:

– ילך נא אחרי, בּבקשה ממנוּ. בּחדר הזה אין איש.

נכנסוּ אל חדר־האוֹכל. דלת אחת היתה פּתוּחה אל חדר־האוֹרחים. הגברת בּליוּמין נזדרזה לסגוֹר אוֹתה. הדליקה נר והתיצבה לפני לאפּוּנר, נתנה בּוֹ את עיניה הבּוֹחנות ושאלה:

– אדוֹן לאפּוּנר, מה לוֹ? הרי אין להכּירוֹ…

לאפּוּנר סיפּר לה כּל שעבר עליו בּיממה האחרוֹנה. שמעה אוֹתוֹ מתוֹך התפּעמוּת־לב. שתי העלוּקוֹת מעל עיניה התקרבוּ וּבמבּטה שנצמד אל פּניו היה משהוּ מוֹצץ; שׂפתוֹתיה נקמצוּ בּאיזוֹ קשיוּת. קמט המרירוּת בּזוית פּיה נתעמק. אבל לאחר מכּן התגבּהוּ גביניה כּשער פּתוּח, פּניה כּאילוּ הבהירוּ פּתאוֹם. בּאצבּעוֹת דקוֹת וּמרעידוֹת כּלשהוּ הדליקה, כּמוֹ מתוֹך חפּזוֹן, סיגרית, הפליטה פּקעת עשן ואמרה בּשקט וּבמתינוּת מיוּחדת:

– מוּטב. יחזוֹר מר אל האכסניה שלוֹ. אביא אליו את פּוּצר. ואם לא הערב, הרי מחר בּבּוֹקר השכּם… אם הערב לא אמצאנוּ, אבוֹא בּלעדיו.

– וה' בּליוּמין?

– איננוּ. יחזוֹר מחרתים.

– והאוֹרחים?..

– מה למר ולאוֹרחים הללוּ? אפּטר מהם ואבוֹא.

משחזר אל האכסניה, מצא את זיגמוּנד יחידי בּחדרוֹ. על ספסל נמוּך מאחרי מראשוֹתיו דלקה מנוֹרה בּפתילה מוּנמכת, ועל גבּי הזכוּכית סכך דף נייר. הוּא פּתח את הדלת מעט מעט ונכנס בּזהירוּת, על בּהוֹנוֹת רגליו. החוֹלה נזדעזע, פּתח את עיניו ושאל:

– אדוֹני הוּא זה? מר לאפּוּנר?

– הן, מר ווֹלפזוֹן! היאך אנוּ מרגישים את עצמנוּ?

זיגמוּנד בּקוֹל רפה אגב תנוּעת־יד קלה:

– קרוֹב לוַדאי שכּבר סיימתי את שלי.

לא שאל לאפּוּנר מה הוּא הדבר “שלוֹ” שסיים, ואמר:

– הלכתי לקרוֹא לרוֹפא. אפשר שעוֹד הערב יבוֹא.

– מה יעשׂה לי הרוֹפא? שוּב יסוּרים… הייתי רוֹצה למוּת בּמנוּחה.

– מר ווֹלפזוֹן! אל נא ידבּר כּמוֹ תינוֹק.

זיגמוּנד הפסיקוֹ בּתנוּעת־יד, והחוָה לוֹ בּאצבּע שיתקרב אצל מיטתוֹ. לאפּוּנר העמיד את המנוֹרה על השוּלחן, התקרב עם הספסל אצל המיטה, ישב עם שהוּא מרכּין עצמוֹ לשמוֹע.

– יתן לי את… הפּריפה…

– איזוֹ פּריפה? – שאל לאפּוּנר. סבוּר היה ששוּב הוּא מדמדם.

– הפּריפה… של ואנדה…

לאפּוּנר פּישפּש בּבלוֹיוֹתיו של זיגמוּנד, מצא את הפּריפה והוֹשיטה לוֹ.

זיגמוּנד אחז את הפּריפה לנגד עיניו, והתענג, כּנראה, על ניצנוּץ הזהב והאבנים לאוֹרה הקלוּש של המנוֹרה. רצה לנעוֹץ אוֹתה בּכתנתוֹ על חזהוּ ולא יכוֹל. לאפּוּנר הזדרז לסייעוֹ.

– את הפּריפה הזאת, מר לאפּוּנר… לא אשאיר כּאן…

– למה זה ישאירה? הריהי שלוֹ.

זיגמוּנד ניענע ראשוֹ מתוֹך קוֹצר־רוּח לרמוֹז ללאפּוּנר שלא הבין.

– לא… – אמר – עמדי… אטוֹל אוֹתה עמדי לשם… אל קברי…

לאפּוּנר שתק.

– יבטיח לי… ליתן את הפּריפה עמי… יבטיח!..

– אבל, מר ווֹלפזוֹן! אל יִוָאש. הוּא עוֹד יחיה. יבוֹא רוֹפא…

זיגמוּנד פּניו נתעווּ מתוֹך מוֹרת־רוּח, וחזר והפציר:

– יבטיח… יבטיח…

– אני מבטיח לוֹ את זאת, מר ווֹלפזוֹן!

על פּני זיגמוּנד ריפרף וחלף חיוּך קל, כּאוֹר חוֹזר מרחוֹק.

שתקוּ. החוֹלה נשם מתוֹך נחר דק בּגרוֹנוֹ. ידוֹ היתה מוּטלת על חזהוּ כּשאצבּעוֹתיו מגפּפות את הפּריפה.

אחר שעה קלה נפתחה הדלת בּזהירוּת ונכנסוּ הד"ר פּוּצר עם תרמיל־עוֹר שחוֹר בּידוֹ, הגברת בּליוּמין, טראוּגוּט וּמאחריהם לישבּטה.

– זהוּ החוֹלה? – שאל הד"ר פּוּצר בּקוֹל זעוּם, אף־על־פּי שהדבר היה מוּבן מאליו. הוּא היה כּעוּס, כּמדוּמה, לא רק על האנשים שהבהילוּהוּ לכאן, אלא גם על החוֹלה גוּפוֹ – בּבקשה מכּם, יוֹתר אוֹר! – דיבּר פּוֹלנית רצוּצה בּמבטא רוּסי־יהוּדי.

הניח את התרמיל על כּסא, והוּא עצמוֹ ישב בּפאתי המיטה. לאפּוּנר החזיק את המנוֹרה להאיר לוֹ, והוּא, הרוֹפא, סילק את השׂמיכה והתחיל מתיר מעל הרגל הפּצוּעה את הסמרטוּטים המסוֹאבים שנתדבּקוּ ונתקרזלוּ מחמת הדם הקרוּש. החוֹלה נאנח אנחוֹת ממוּשכוֹת. הרגל נתפּחה והתנפּחה כּקוֹרה. בּמקוֹם הבּרך נתגלע פּצע אחד, אוֹ אפשר פּצעים אחדים מלאי מוּגלה ודם, וריח רע נדף מהם. הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ איזה שפּוּד קטן, והתחיל מחטט בּתוֹך הפּצעים. מפּי זיגמוּנד פּרצה שאגה ממוּשכת, כּמוֹ קוֹדם בּפּרוֹזדוֹר.

– ד"ר פּוּצר! – קרא אליו לאפּוּנר – בּיתר זהירוּת…

הרוֹפא לא זיכּה אוֹתוֹ אפילוּ בּמבּט ועשׂה את שלוֹ, בּלא שהשגיח בּיבבתוֹ של החוֹלה. רק הגברת בּליוּמין הצליפה על לאפּוּנר מבּט מהיר ונטלה את המנוֹרה שהתנדנדה כּלשהוּ. מעל הפּצעים השחוֹרים התחיל קוֹלח דם. בּן רגע הפך הסדין הלבן שמתחת לחוֹלה שלוּלית ארגמן שהלכה וּפשׂתה. מיהרה לישבּטה והציעה מתחת לרגל את סינרה, ואחר את המעיל של החוֹלה, הוֹאיל ולא היוּ תחת ידה בּאוֹתם הרגעים סמרטוּטים אחרים.

הד"ר פּוּצר עמד ועם שהוּא מרמז בשפּוּד המאָדם שבּידוֹ לנוֹכחים שילכוּ אחריו, יצא מן החדר אל הפּרוֹזדוֹר.

מאחרי דלת החדר הסגוּרה הצטוֹפפוּ הכּל מסביב לד"ר פּוּצר, שעדיין אחז בּשפּוּדוֹ כּמתכּוון לדקוֹר בּוֹ מישהוּ.

– אם כּן, – אמר – שני כּדוּרים, בּמקוֹם רע. הבּרך, למשל, תצלח לכל הרוּחוֹת.

– יוֹציא את הכּדוּרים! – קראה הגברת בּליוּמין – למה הוּא מספּר לנוּ?

– לא, גברתי! את הכּדוּרים לא אוֹציא. אין לי בּהם צוֹרך. למה הם לי?

– אלא מה יעשׂה מר?

– אני לא אעשׂה כּלוּם. לי אין לעשׂוֹת כּאן כּלוּם. איני עוֹסק בּמלאכוֹת כּאלה. אני רוֹפא למחלוֹת פּנימיוֹת. הזמינוּ רוֹפא שמלאכתוֹ בּכך. מן הצוֹרך לקטע את הרגל. אין עצה ואין תחבּוּלה אחרת. לקטע! וּמן ההכרח להזדרז… אם תקריבוּ את הרגל, תצילוּ את חייו.

שתיקה. בּאפלוּלית הפּרוֹזדוֹר הלבּינה חוורוּת פּניהם של השוֹמעים.

לאפּוּנר התאוֹשש ואמר בּקוֹל צרוּד, מתוֹך גרוֹן משוּנק:

– הד"ר פּוּצר! מה שמן הצוֹרך לעשׂוֹת, יעשׂה אדוֹני, ולא רוֹפא אחר.

– רב תוֹדוֹת! וּמי ערב לי לפני המשטרה? שמא אדוֹני? שמא הוּא, מר (פּנה אל טראוּגוּט) שאין לי הכבּוד להכּירוֹ? (אל הגברת בּליוּמין) שמא היא, גברתי ערבה לי? אני אקטע את הרגל, וּבשׂכר זה יקטעוּ את ראשי. הרי זה מוֹרד בּמלכוּת. שמא אינכם יוֹדעים מה זאת?

– הד"ר פּוּצר! – אמרה הגברת בּליוּמין – אני מתבּיישת בּוֹ… כּאן שאלת חיים, והוּא מדבּר דברים כּאלה. וכי המוֹרד אינוֹ קרוּי אדם?

– מה הגברת רוֹצה ממני? – התחיל הרוֹפא מתרגז – למה דוקא אני? וכי אני בּקוֹבנה יחידי? מוּטב שאהיה רשע בּעיני הגברת כּל ימי, משאהיה שעה אחת תלוּי. מה היא רוֹצה, שאכניס בּמוֹ ידי את ראשי לתוֹך העניבה?

– טסס! אַל נא בּקוֹל רם כּזה, אדוֹני הרוֹפא! – התערב טראוּגוּט, שכּל הזמן שתק – הוּא כּבר הכניס את ראשוֹ לתוֹך הסַכּנה על ידי בּיקוּרוֹ זה. ממה נפשך, אם מר לא יֵלך מכּאן לספּר למשטרה, סוֹפוֹ תליה בּידי המשטרה; ואם יספּר סוֹפוֹ כּדוּר־מות בּידי אחרים, מבין מר? אין לוֹ למר אלא להתנהג כּרוֹפא הגוּן וּכאדם הגוּן.

– מה יש כּאן לדיין הרבּה! – העיר לאפּוּנר – יש לוֹ למר עסק עם אנשים הגוּנים. שתיקתנוּ המוּחלטת היא ערוּבּה בּטוּחה לוֹ.

הד"ר פּוּצר ראה את עצמוֹ כּצפּוֹר בּפּח.

– יש לכם כּאן שוּלחן גבוֹה וארוֹך? – שאל.

– יש, אדוֹני, יש! – קראה לישבּטה – שוּלחני שבּחדר־הבּישוּל.

– הביאי את השוּלחן. וגם חבל דק וחזק. – ציוָה – ואַתם, רבּוֹתי! עליכם לסייע. המתינוּ. מה עוֹד דרוּש? הן, יי“ש! בּקבּוּק יי”ש, אבל בּן 90 מעלוֹת! החוֹלה היה אוֹהב את הטיפּה? לא? אין בּכך כּלום, אדרבּה… קוֹדם כּל נשכּר אוֹתוֹ. את זאת תעשׂוּ אַתם. תלעיטוּהוּ מן ה־90 בּקבּוּק מלא. כּל שתרבּוּ הרי זה משוּבּח יוֹתר, ואחר כּך, יעזוֹר לנוּ אלוֹהינוּ.

טראוּגוּט ולאפּוּנר השקוּ את החוֹלה יי“ש חריף, מעט מעט, כּוֹס אחר כּוֹס. הרי זה נמשך הרבּה זמן. הגברת בּליוּמין ישבה בּקרן־זוית אפלה מרוּכּזת בּעצמה. הד”ר פּוּצר המתין בּפּרוֹזדוֹר והיה מהלך לארכּוֹ הלוֹך ושוֹב בּפסיעוֹת עצבּניוֹת וּמעשן בּלא הפסק, כּמי שתפשׂוּהוּ רוֹצחים, חבשוּהוּ בּמערת־פּריצים זוֹ והריהוּ מחכּה לגזר־דינוֹ… לבסוֹף, כּשזיגמוּנד היה כּבר מוּטל בּלא הכּרה, הכניסוּ מחדר־הבּישוּל את השוּלחן, עביט גדוֹל לקלוֹט את הדם, מנוֹרה גדוֹלה. את החוֹלה הניחוּ על גבּי השוּלחן, קשרוּ אליו את רגליו. בּידיו אָחזוּ לישבּטה וטראוּגוּט. לאפּוּנר אָחז את המנוֹרה. על הגברת בּליוּמין היה לעזוֹר לרוֹפא. הד"ר פּוּצר הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ מַסוֹר קטן וקצר עטוּף בּמטלית ואיזמלים, פּשט את מעילוֹ, הפשיל את שרווּלי כּתנתוֹ עד למעלה מן המרפּקים, לבש סינר לבן שהביאה לוֹ לישבּטה, ואחר כּך בּא אצל החוֹלה, כּרך פּעמים אחדוֹת על פּרק הרגל הפּצוּעה למעלה מן הבּרך חבל דק והידקוֹ יפה יפה, עד שבּשׂר הרגל התפּיח יוֹתר והכחיל. ציוָה על הגברת בּליוּמין לדחוֹק בּאצבּעוֹת שתי פּיסוֹת ידיה את הבּשׂר סמוּך לבּרך כּדי שיקל לאיזמל לחדוֹר אל הרקמה הבּריאה, וּבין פּיסוֹת־ידיה הלוֹחצוֹת העביר מלמעלה את איזמלוֹ, נוֹגע־ואינוֹ־נוֹגע, כּמהסס אוֹ כּמכוון את המקוֹם. “הגברת לוֹחצת יפה?” שאל. “הן, אדוֹני!” השיבה. ואז נעץ את איזמלוֹ והתחיל חוֹתך. ניתזוּ סילוֹנוֹת סילוֹנוֹת דם רחבים שנשתפּכוּ לתוֹך העביט. לאפּוּנר, שאָחז בּמנוֹרה, החזיר את פּניו לאחוֹריו. משהגיע האיזמל אל העצם, זרקוֹ הרוֹפא ונטל את המַסוֹר המזוּמן אצלוֹ. לאפּוּנר רגליו התחילוּ מתחלחלוֹת. העמיד את המנוֹרה היכן שהעמיד, ונזדקר אל הפּרוֹזדוֹר. נשען בּגבּוֹ אל הכּוֹתל; ראשוֹ הסתחרר, הלמוּת לבּוֹ נעשׂתה תכוּפה וחזקה; רגש של בּחילה תקפוֹ, והיה קרוֹב להתעלפוּת. מאחרי הדלת הגיע אליו קוֹל המַסוֹר המנַסר בּעצם הרגל, מנסר בּהתמדה, כּמי שמעביר מסמר על גבּי שינַיִם של פּלדה דקה: כּפררר… כּפררר… וקוֹל גוֹזר זה מתלוה בצווחת בּכי חנוּקה, תוֹך כדי חריקת שינים. לאפּוּנר פּקק בּאצבּעוֹתיו את אזניו וניתר ממקוֹמוֹ. בּרח לסוֹף הפּרוֹזדוֹר, מצא שם דרגש וצנח עליו.

ישב והמתין. הרבּה זמן המתין. כּמדוּמה, נצח. פּתאוֹם הרגיש שהשינה הוֹלכת וכוֹבשת אוֹתוֹ. עמד והתחיל מהלך אילך ואילך. הירהר בּגברת בּליוּמין שעוֹמדת שם, מבּיטה ורוֹאה את הכּל. התבּייש בּעצמוֹ, בּחוּלשתוֹ; גמר בּדעתוֹ לחזוֹר, בּא אצל הדלת, וחזר בּוֹ. “איזוֹ אשה מופלאה היא זאת…” אמר אל עצמוֹ: “הנשים, בּכלל, העוֹלם טוֹעה בּהן…”

מתוֹך החדר נשמעה המוּלה עמוּמה של תנוּעה, של פּסיעוֹת כּבדוֹת. הדלת נפתחה. לאפּוּנר נרתע לאחוֹריו, אל הצל. לישבּטה יצאה עם העביט. “אוֹי, יֵשוּ! אוֹי מרים הקדוֹשה!..” נאנחה הנערה בּקוֹל ונעלמה בּחדר־הבּישוּל. וּמיד חזרה משם עם אוֹתוֹ העביט, מזוּינת בּמטאטא, בּמברשת הרצפּה וּבסמרטוּט. מחדרה של בּעלת־הבּית נשמעוּ נקישוֹת המקל. “דוֹ דיאבּלוֹ!”²⁵ הפליטה הנערה בּכעס ונכנסה אל חדר החוֹלה. הדלת היתה פּתוּחה בּמקצת ולאפּוּנר שמע שקשוּק מים, קרצוּף, הדחָה. הכּל כּבר נסתיים! – הירהר לאפּוּנר ולא זז ממקוֹמוֹ. עכשיו התבּייש לחזוֹר אל החדר.

שוּב ראה את לישבּטה יוֹצאת עם עביט, ותחת בּית־שחיה חבילה דקה וּמארכת עטוּפה בּמטלית. לאפּוּנר ידע מה בּמטלית זוֹ… זיגמוּנד המסכּן! יחזוֹר לביתוֹ בּרגל אחת, נשען על קב, וּמחצית מכנסיו הנבוּבה מוּפשלת לוֹ למעלה וּקשוּרה אל הקטע העליוֹן של הרגל… מה תאמר ואנדה אז?..

לישבּטה הוֹציאה את השוּלחן מן החדר. משראה לאפּוּנר שגם טראוּגוּט יצא משם והלך לוֹ אל חדרוֹ של עצמוֹ, נכנס הוּא אל חדר זיגמוּנד. הקרקע היתה שטוּפה. על המיטה שכב החוֹלה מכוּסה עד הצואר; ישן שינה לא שקטה וּפניו לבנים כּסיד. הגברת בּליוּמין ישבה כּנגדוֹ ועיניה תלוּיוֹת בּפניו. עם כּניסתוֹ נפל מבּטוֹ לראשוֹנה על השׂמיכה: לא היה ניכּר בּה שמשהוּ חסר שם מתחתיה. הד"ר פּוּצר לבוּש עדיין בּסינרה של לישבּטה המגוֹאל כּוּלוֹ בּדם, התעסק בּכליו שהיה מנגבם, עוֹטפם בּמטליוֹת וּמחזירם אל תרמילוֹ השחוֹר. היה עייף ונשם בּכבדוּת. על מצחוֹ ניצנצוּ פּניני זיעה. הם לא ראוּ את לאפּוּנר.

– נוּ! סבוּרני שהכּל עבר בּשלוֹם. – אמר הרוֹפא מרוּצה ממלאכתוֹ, כּשהשליך מעליו את סינרוֹ, שילשל את שרווּליו ולבש את מעילוֹ.

נכנסוּ לישבּטה וטראוּגוּט.

– כּמה מגיע לוֹ למר? – שאל טראוּגוּט, עם שפּתח ארנק ניירוֹת עם שטרי־כּסף.

הד"ר פוּצר חייך וּבתנוּעת־יד דוֹחה:

– לא כלוּם.

– ואף־על־פּי־כן…

– כּלוּם לא מגיע לי, אדוֹני! – חזר הרוֹפא על דבריו בּעינים מוּשפּלוֹת וּבחיוּך עלוּב מחרדה פּנימית שמא לא יהיוּ מַפצירים בּוֹ בּיוֹתר ויֵצא בּידים ריקניוֹת…

ראה לאפּוּנר את עמידתוֹ זוֹ של הרוֹפא, ועמד על חרדתוֹ. דוּמם פּשט ידוֹ אל ארנקוֹ של טראוּגוּט, הוֹציא מתוֹכוֹ שטר אחד ודוּמם תחב אוֹתוֹ לתוֹך כּפּוֹ של הרוֹפא. הלזה דיחק בּכתפוֹ על מעשׂה אוֹנס זה; הכניס ידוֹ עם השטר לתוֹך כּיס מכנסיו ואמר:

– וּמי יהא יוֹשב אצל החוֹלה בּלילה? הוּא עלוּל להקיץ.

– אני. – אמרה הגברת בּליוּמין – הנערה הזאת – החוותה על לישבּטה – צריכה מחר להשכּים קוּם לעבוֹדתה. אַתם, רבּוֹתי, עייפתם עד למות. אני אוּכל לישב כּאן כּל הלילה.

טראוּגוּט נתקרב אצלה, נתן בּה את עיניו ואחר שאל:

– מי היא, גברתי? מכּיוָן שנכנסה אל החדר ראיתי בּה ידידה…

– שמי גברת בּליוּמין.

טראוּגוּט לחץ את ידה. את שמוֹ לא הגיד.

הכניסוּ כּוּרסה גדוֹלה ורכּה. הגברת בּליוּמין הוֹציאה מתוֹך המזוָדה הקטנה שלה ספר, כּר קטן וּמטפּחת צמר גדוֹלה. הוֹרידה את סוֹכך הנייר על המנוֹרה כּדי להאפיל על פּני הישן וּלהפנוֹת את האוֹר אליה, התעטפה בּמטפּחת ונתכּנסה כּוּלה לתוֹך הכּוּרסה, ואמרה:

– כּכה טוֹב. אוּכל לישב עד מחר בּבּוֹקר. השעה קרוֹבה לחצוֹת, ועד הבּוֹקר לא הרבּה זמן יש לחכּוֹת.

הכּל נפטרוּ מן החדר, מתוֹך אמירת ליל מנוּחה.

 

פּרק עשׂרים וּשנים    🔗

לאפּוּנר ניעוֹר בּבּוֹקר מתוֹך זעזוּע, כּאילוּ נדחף על־ידי מישהוּ. הסתכּל בּשעוֹן: עשׂר וּמחצה. כּשעמד להתלבּש הרגיש שכּל גוּפוֹ מפוֹרך, כּמוֹ אחר עבוֹדה קשה. צילצל ללישבּטה. “וּמה החוֹלה שלנוּ?” שאל. “עדיין ישן, השיבה, אחר מנה כּזוֹ של יי”ש". “והגברת?” – “הלכה מבּעוֹד בּוֹקר”. “וּמר טראוּגוּט?” – “נסע. בּאוּ שני אדוֹנים וּקראוּהוּ. הנסיעה היתה דחוּפה ולא יכוֹל לוֹמר לוֹ שלוֹם. בּיקש למסוֹר שבּקרוֹב יחזוֹר”.

לאפּוּנר סעד בּחפּזוֹן את פּת־השחרית שלוֹ, הציץ לרגע בּחדרוֹ של זיגמוּנד ויצא מן האכסניה. הלך כּיון אל בּית דירתוֹ של ישׂראל’יק ועל לבּוֹ מוּעקה גדוֹלה. בּדרכּוֹ גמר בּדעתוֹ שעליו לכתוֹב אל אברהם־אלי' אָחיו היוֹשב בּחֶרסוֹן ואל אחוֹתוֹ שבּאוֹדיסה שיתמכוּ בּמשפּחה האוּמללה, הוֹאיל והמנוֹח היה דוֹדנם. לא שכח גם להכּנס אל חנוּת אחת ולקנוֹת ממתקים לילדים. בּבּית מצא את האלמנה ישוּבה על שרפרף נמוּך, ידיה מפוּכּרוֹת על בּרכּיה, ואת ראשה השמוּט לה על חזה היא מנענעת אילך ואילך, ימינה וּשׂמאלה, כמטוּטלת. שמר’לי הפּעוּט והעקלן עמד סמוּך אצלה והיה מוֹשכה ודוֹחפה וּפוֹצר בּה בּקוֹל בּוֹכים. והיא אינה נוֹתנת את דעתה עליו, אינה שוֹמעת בּכיתוֹ ואינה מפסיקה את נענוּע ראשה כּמעשׂה מוּכני. מימינה וּשמאלה ישבוּ שתי שכנוֹת והאזינוּ למה שסיפּרוּ בּינם־לבין־עצמם שלוֹשה זקנים שהיוּ ישוּבים אל השוּלחן. הילדים מוּפחדים וּמבוּלבּלים היוּ תקוּעים איש בּזויתוֹ.

כּשנכנס לאפּוּנר, לא הגבּיהה ציפּה את ראשה. עמדה אשה אחת וּפינתה לוֹ את כּסאה. לא אמר כּלוּם וסירב לישב, והאשה פּצרה בּוֹ: היא כּבר ישבה דיה, ועליה לחזוֹר לביתה. הזקנים הפסיקוּ שׂיחתם והסתכּלוּ בּתמיהה בּאדם הזר, ספק יהוּדי ספק גוֹי, שבּא והתחיל מחלק בּין הילדים ממתקים ותוּפינים. אחר כּך ישב כּנגד ציפּה ושתק. הזקנים חזרוּ אל שׂיחתם על תעלוּלי “הבּריוֹנים” ו“המרדנים” בּעיירוֹת שוֹנוֹת. הדברים ישנים… פּתאוֹם הגבּיהה ציפּה את ראשה והסתכּלה בּוֹ בּתמיהה. לא הכּירה אוֹתוֹ מיד. פּניה נשתנוּ. כּאילוּ נתקטנוּ וצפדוּ; עיניה התכוּלוֹת נתגדלוּ, נתרחבוּ וּכאילוּ תפשׂוּ את מלוֹא הסיט של הפּנים. תוֹהוֹת וּבוֹהוֹת היוּ תלוּיוֹת בּוֹ רגע כּנבעתוֹת מהשׁוֹאָה הזאת שבּאה עליה פּתאוֹם וּכשוֹאלוֹת: מה זאת? כּיצד? על מה ולמה?.. פּתאוֹם נזכּרה, הכּירה אוֹתוֹ וּבפניה עבר זעזוּע; עיניה התינוֹקיוֹת נתמלאוּ דמעוֹת.

– למה עשׂיתם לוֹ את זאת? – שאלה.

לאפּוּנר לחץ את שתי ידיו אל בּרכּיו, כּדי שלא תהיינה מרעידוֹת. רצה להשיב לה מלים פּשוּטוֹת וּמשדלוֹת בּאידית, ושכח את האידית שלוֹ. בּקוֹשי מילמל מתוֹך גרוֹן משוּנק:

– הגוֹיים… לא הכּירוּהוּ… חשדוּ בּוֹ… נוֹרא הדבר, נוֹרא…

והיא לא העבירה ממנוּ את מבּטה התוֹהה, עם שהיא מנענעת את ראשה כּמטוּטלת ודוֹמה כּאוֹמרת: “אַי, אַי! מה שעשׂיתם… אַי, לא טוֹב, לא טוֹב עשׂיתם…” לאפּוּנר ישב לפניה כּנזוּף וּמבוּזה, והיה לוֹ קשה מאד מן המבּטים הקוֹשטים בּוֹ כּחצים. בּיקש בּמחשבתוֹ אֵילוּ מלים שמן הראוּי ואף מן ההכרח שיאמר לאשה בּרגע זה, ולא מצא. פּתאוֹם נזכּר ואמר, כּמדוּמה לוֹ שלא מן הענין:

– עוֹד היוֹם אכתוֹב אל אחי ואל אחוֹתי… הרי דוֹדנים היינוּ לבעלך, עליו השלוֹם… הם לא יעזבוּך…

שתקה. אפשר לא שמעה. רק ראשה מתנדנד ימינה וּשׂמאלה, ועיניה כּל הזמן נתוּנוֹת בּוֹ. הוֹציא מתוֹך כּיסוֹ הצדדי ארנק הניירוֹת. הוֹציא מתוֹכוֹ שטר־כּסף והניחוֹ על הכּסא שישב עליו, וּלאחר מכּן הוֹשיט לה את ידוֹ. כּמוֹ אז, בּשעת בּיקוּרוֹ הראשוֹן, קלטה את אצבּעוֹתיו בּאצבּעוֹת חרדוֹת וּמהססוֹת, ושוּב ניצנצה תכלת עיניה מבּעד לדוֹק של דמעוֹת, וּבשׂפתים מרטטוֹת חזרה על שאלתה הקוֹדמת:

– אבל למה עשׂוּ לוֹ את זאת?

לאפּוּנר פּרשׂ את ידיו והשמיטן בּאין אוֹנים כּאדם חדל ישע. התכּוון לוֹמר משהוּ ולא יכוֹל מפּני שפּיו התעקם והרעיד. תפשׂ את כּוֹבעוֹ וּפרץ החוּצה…

בּדרך נתישב עליו לבּוֹ מעט מעט. והוּא שאל לעצמוֹ מה היה לוֹ? מפּני מה אינוֹ יכוֹל עוֹד לנהוֹג כּיאה וכהוֹגן לוֹ, כּמוֹת שהיה נוֹהג תמיד בּמסיבּוֹת כּיוֹצאוֹת בּאלה? מה אירע בּוֹ שנתרכּך כּך ואינוֹ יכוֹל עוֹד להתגבּר על רגשוֹתיו ו“לעבוֹר אל סדר היוֹם”?.. משתוֹמם ולא מרוּצה מעצמוֹ לא מצא הסבּר ל“חוּלשה” זוֹ אלא בּעצביו שנתרוֹפפוּ. צריך וחייב הוּא שוּב “ליטוֹל את עצמוֹ בּידים”…

חזר אל האכסניה בּפסיעוֹת מרוּשלוֹת, ראשוֹ שמוּט ועיניו בּקרקע. כּל מה שהשתדל להסיח את דעתוֹ מהמחזה העגוּם שראה זה עתה, לא עלה הדבר בּידוֹ. עיני התכלת המוּצפוֹת דמע של אוֹתה אלמנה ליווּ אוֹתוֹ כּל הדרך בּמבּטן השוֹאל, התוֹבע והמאשים…

משנכנס אל פּרוֹזדוֹר האכסניה, יצאה הגברת בּליוּמין מחדרוֹ של זיגמוּנד.

– וּמה שם? – שאל.

קרצה לוֹ בּעיניה כּלפּי הדלת הפּתוּחה, והם נכנסוּ אל חדרוֹ של לאפּוּנר וסגרוּ מאחריהם את הדלת. כּשנמצאוּ עוֹמדים זה מוּל זה, נתנה בּוֹ עיניה ושאלה פּתאוֹם:

– מהיכן בּא אדוֹני?

– למה שוֹאלת גברתי?

– למה הוּא מדוּכדך כּך, מרי?

עשׂה לאפּוּנר בּידוֹ תנוּעה של בּיטוּל להשמיעה שאין זה מן הענין, ושאל:

– והחוֹלה?

סיפּרה לוֹ: החוֹלה הקיץ. כּיון שפּתח את עיניו התחיל קוֹבל על כּאב בּרגלוֹ הפּצוּעה, ומשהסיר את הסדין וראה שרגלוֹ נקטעה, נבהל בּתחילה ואחר פּרץ בּיללה, כּיסה את פּניו בּשתי ידיו וּבכה בּקוֹל גדוֹל, כּמוֹ תינוֹק. ועדיין לא שקט. בּיקשה מלאפּוּנר שיִכּנס אצלוֹ וישתדל לישב את דעתוֹ. משך בּכתפיו: “בּמה אפשר לישב את דעתוֹ?” וּשניהם חזרוּ ונכנסוּ אל זיגמוּנד. החוֹלה היה שכוּב פּרקדן ועיניו תלוּיוֹת בּתקרה. נתקרב אצלוֹ לאפּוּנר ושאל לשלוֹמוֹ. החוֹלה לא זע ולא השיב לוֹ כּלוּם. חזר לאפּוּנר על שאלתוֹ, והלה לא הפך אליו את פּניו ושתק. רק עיניו זלגוּ דמעוֹת, והיה מנגבן בּשוּלי סדינוֹ. וּכשהתחיל לאפּוּנר מדבּר על לבּוֹ שיתגבּר, שיהיה לאיש… אמר זיגמוּנד: “בּבקשה ממר, יעשׂה לי טוֹבה ואַל ידבּר”. ויוֹתר לא השמיע אף מלה.

זיגמוּנד שקע בּאיזה אֵלם משוּנה שלא הפסיקוֹ בּמשך שלוֹשה ימים.

הגברת בּליוּמין היתה מטפּלת בּוֹ, משמשת אוֹתוֹ בּזריזוּת, בּאריכוּת־פּנים כּאחוֹת מסוּרה. אף פּעם לא אמר לה תוֹדה; על שאלוֹתיה היה עוֹנה קצרוֹת, ורק בּשעה שהיה הכרח בּדבר. דוֹמה היה שאין לוֹ ענין בּכל שנעשׂה סביבוֹ וּבוֹ, לא בּאנשים ולא בּעצמוֹ. והיא לא נתנה את דעתה על כּך. היא עשׂתה את המוּטל עליה בּנחת וּבשקט; בּמנוּחה וּבשקט היתה עוֹשׂה בּשביל החוֹלה גם את המלאכוֹת הקשוֹת והמאוּסוֹת בּיוֹתר, ושוּם דבר לא הוֹציאה מגדרה וּמשקט רוּחה וּתנוּעוֹתיה. אמת, היא גוּפה היתה ממעטת בּשׂיחה. בּין כּשהיתה יוֹשבת, כּאחד עם לאפּוּנר, שעוֹת אצל מיטת החוֹלה וּבין כּשהיתה נכנסת אל חדרוֹ על מנת לנוּח קצת על מיטתוֹ, היתה שקוּעה בּהרהוּריה ושוֹתקת.

פּעם אחת כּשפּתח לאפּוּנר את דלת חדרוֹ של זיגמוּנד בּלא דפיקה קוֹדמת, צעקה אליו הגברת בּליוּמין מתוֹך החדר: “אל יִכּנס! אי אפשר!” וּמיד נעלה את הדלת בּמפתח. אחר שעה קלה נכנסה אצל לאפּוּנר, וּכמוֹ כּל פּעם, שאלה: “מוּתר? אנוּח כּאן שעה קלה, הוֹאיל והוּא נרדם”.

– תסלח לי, הגברת, שלא דפקתי קוֹדם על הדלת, מתוֹך פּיזוּר־הדעת.

– ואני – אמרה – מתוֹך פּיזוּר־הדעת שכחתי לנעוֹל את הדלת. הוא היה מזוֹהם מאד. כּנראה הרבּה זמן לא בּאוּ מים על גוּפוֹ. סבל מאד, והיה מתגרד. את הכּתוֹנת שהיתה עליו ראה מר? הרתחתי סיר מים ורחצתי אוֹתוֹ. אילוּ ראה מר את המים השחוֹרים…

– המסכּן, המסכּן…

– הרי כּל הזמן הוּא שוֹכב זעוּם ושוֹתק. דוֹמני, שקשה לוֹ לסלוֹח לנוּ את הרגל שנקטעה. ואילוּ כּשהלבּשתיו את כּתוֹנת בּעלי, שהיתה רחבה עליו, תפשׂ את ידי וּנָשָקה וּנשקה, ולא הפסיק… (בּעיניה ניצנצה דמעה). משוּנה הדבר שהוּא מבקש לפעמים לגרד את רגלוֹ הקטוּעה. קוֹדם, כּשניגבתי את רגלוֹ, שאלני: “והשניה? אני מרגיש שרטובּה היא”…

– וּמה אומר ה' בּליוּמין לזה שהגברת שוֹהה כּאן כּל הימים? וכי הוּא מסכּים לכך? – שאל פּתאוֹם לאפּוּנר.

נזדעזעה קצת ואמרה מתוֹך משיכת־כּתפים:

– איני יוֹדעת. בּאין בּרירה מסתמא הוּא מסכּים.

רגעים אחדים של שתיקה. היתה שכוּבה פּרקדן, ידיה מוּפשלוֹת לה לאחוֹרי ערפּה ועיניה תלוּיוֹת בּתקרה. בּלא להפוֹך אליו את פּניה, אמרה:

– וּמה יהיה אחר כּך, מר לאפּוּנר?

– אימתי “אחר כּך”?

– לכשיבריא ויעמוֹד?

– יסע לביתוֹ, כּמוּבן. ואף אני אסע עמוֹ. בּזמן הראשוֹן יהיה לוֹ קשה, עד שיתרגל אל קבּוֹ.

– אמת. והעבוֹדה כּאן? השיעוּרים מה תהא עליהם?

– זאת תוּכל הגברת לסַדר בּלעדי.

על זאת לא השיבה כּלוּם.

שלוֹשה ימים אחר הניתוּח עלה פּתאוֹם חוּמוֹ של החוֹלה עד לארבּעים מעלה, והוּא דימדם כּל הזמן. אחר איזה זמן ירד החוֹם למטה מן המידה, ושוּב חזר ועלה למעלה גבוֹהה. קראוּ לד"ר פּוּצר. הלזה דיחק את כּתפיו וסבר פּניו היה חמוּר. עמד והסתכּל בּדוּמיה בּחוֹלה, ולאחר מכּן עשׂה בּשתי ידיו תנוּעה בּאויר ויצא מן החדר. לאפּוּנר והגברת בּליוּמין יצאוּ אחריו אל הפּרוֹזדוֹר. עמדוּ ונתנוּ בּרוֹפא את עיניהם בּשאלה.

– סבוּרני – אמר הלזה – שאני כּאן מיוּתר.

– מה אדוֹני סח! – פּרצה קריאה מפּי הגברת בּליוּמין.

הרוֹפא תחת להשיבה, ניענע לה ראשוֹ, להשמיעה: כּך, כּך! הרי זה בּרי…

– וכי נספּיק להוֹדיע להוֹריו שיבוֹאוּ? – שאל לאפּוּנר.

– היכן הם דרים?

– בּוארשה.

– חוֹששני שלא. עוֹד חמישה ימים, לכל היוֹתר ששה… אתם שניכם לא תמצאוּ אז את ידיכם ורגליכם. מוטב שתמסרוּ את הענין לר' זאנויל, בּעל האכסניה… יהוּדי זה להוּט אחרי מצווֹת ויתעסק בּכל הענין בּרצוֹן. אבל, רבּוֹתי, שקט, שקט, שקט! שלא יגוּנב שמץ דבר לבּוֹלשת… גזירה שמא כּוּלכם כּאן תלכוּ למקוֹם שיֵלך החוֹלה שלכם… dixi ושלוֹם! החוֹלים מחכּים לי. – והסתלק בּפסיעוֹת מהירוֹת, מהירוֹת.

לאפּוּנר והגברת בּליוּמין נשתיירוּ לבדם עוֹמדים וּמבּיטים זה אל זה המוּמים, קוֹדרים. דמוּמים חזרוּ ונכנסוּ אצל זיגמוּנד.

אוֹתה שעה פּסקוּ דמדוּמיו של החוֹלה. שכב צוֹנן, תשוּש עד לידי אפיסת כּוֹחוֹת גמוּרה. אבל דעתוֹ היתה צלוּלה.

רמז בּאצבּעוֹ אל לאפּוּנר שיתקרב אצלוֹ. לאפּוּנר הרכּין אליו את ראשוֹ.

– אני הוֹלך… הוֹלך מכּאן… וטוֹב… איני מצטער… מר לאפּוּנר! הוּא הבטיח לי… זוֹכר הוּא?

– הן, זוֹכר אני. את הפּריפה?

– יקיים מר את הבטחתוֹ?

– הן. אקיים.

– תוֹדה.

לאפּוּנר הזדקף, וּביקש לישב אצלוֹ, אבל הוּא רמז לוֹ שוּב שירכּין אליו ראשוֹ. יש לוֹ עוֹד מה לוֹמר לוֹ:

– מר לאפּוּנר! עכשיו… אני יוֹדע… אני מבין הכּל…

– מה? – שאל לאפּוּנר.

– קוֹדם לא הבנתי הכּל כּראוּי… בּנוֹגע לשלוֹם האדם… בּכיתי על הרגל… עכשיו יוֹדע אני… שלא כּדאי… לא חשוּב… כּל זה… חשוּב דבר אחר, העיקר, העיקר… שלוֹם עם נפשי חשוּב יוֹתר… שלוֹם עם נפשי!.. עשׂיתי שלוֹם עם נפשי וטוֹב לי… טוֹב לי, ידידי… חבל שלא ידעתי זאת בּוארשה… כּל ימי לא ידעתי לעשׂוֹת שלוֹם עם נפשי… זה כּל כּך פּשוּט… כּל חיי אינם כּלוּם, איולת אחת… כּלפּי מה שאני יוֹדע וּמבין עכשיו… יאמר אדוֹני לאבּא וּלאִמא… לא לבכּוֹת… לא לבכּוֹת… יצאתי מן העוֹלם שׂמח… מתוֹך שלוֹם עם עצמי… לואנדה… אָהבתי אוֹתה… עני בּיוֹתר וטוֹב בּיוֹתר… כּך צריך להיוֹת…

והוּא התחיל שוּב מדמדם. לאפּוּנר יצא אל הפּרוֹזדוֹר והתחיל מהלך והוֹלך בּפסיעוֹת מהירוֹת. הגברת בּליוּמין יצאה אף היא; אמרה לוֹ מה־שהוּא אוֹ שאלה. הוּא לא השיב והמשיך להפסיע פּסיעוֹת גסוֹת. הוּא ראה שנכנסה אל חדרוֹ, וּמיד שכח את זאת. ואחר כּך כּשנכנס אף הוּא אל חדרוֹ בּרגלים כּוֹשלוֹת לשכּב לנוּח, השתוֹמם לראוֹתה שוֹכבת על מיטתוֹ, כּדרכּה, פּרקדן, ידיה תחת ערפּה ועיניה בּתקרה. נטל כּסא וישב כּנגד החלוֹן.

– מר לאפּוּנר! מר לאפּוּנר! – העירה אוֹתוֹ מהרהוּריו – מפּני מה אינוֹ שוֹמע?

– מה רצוֹנה, גברתי?

– יענה לי, בּבקשה ממנוּ, על שאלתי. מה יהיה עכשיו, לאחר שחברוֹ יִשאר בּכאן?

– מה יהיה? – חזר על שאלתה – כּלום לא יהיה. אלַוונוּ לבית־הקברוֹת ואסע מכּאן.

– הן. אף אני הייתי סבּורה כּן. מוּבן. מר לאפּוּנר!.. רצוֹני לוֹמר לוֹ… אני לא אשכּח אוֹתוֹ. גם ימים רבּים לאחר שיִסע, אזכּוֹר את אדוֹני מתוֹך רגש של הכּרת־טוֹבה.

הפך אליה את פּניו בּתמיהה.

– בּזכוּתוֹ היוּ לי בּכאן ימים אחדים טוֹבים… טעמתי את טעם החיים. טוֹב היה אז בּאוֹתם הימים, כּשעבדנוּ בּשביל בּית־הספרים. ועכשיו אצל מיטת חברוֹ. אדוֹני יסע לוֹ למקוֹם אחר, לעבוֹדה אחרת. ואילוּ אני… ואילוּ אני…

הוֹציאה את ידיה מתחת לערפּה, ישבה כּפוּפה כּשהיא תוֹמכת ידיה המפוּכּרוֹת על בּרכיה ועיניה כּבוּשוֹת בּקרקע. וּבלא שהגבּיהה ראשה דיבּרה:

– ישיב לי מר לאפּוּנר על שאלה אחת. שאלה אחת אני רוֹצה לשאלוֹ. מה דעתוֹ: המוּתר לוֹ לאדם להקריב חיי רעהוּ, חיֵי… נאמר חיי אדם קרוֹב מאד שאוֹהב אוֹתך, המוּתר, שוֹאלת אני, להקריב את חייו בּשביל ענין גדוֹל, נאמר ענין ציבּוּרי, שהוּא, המקריב, רוֹאה בּוֹ את אָשרוֹ של עצמוֹ. הוּא מבין? אני מחכּה לתשוּבתוֹ, מר לאפּוּנר!

שניוֹת מספּר ממוּשכוֹת מאד, כּשעוֹת ארוּכּוֹת, נמשכה שתיקתוֹ. ואחר כּך פּתח וענה מתוּן מתוּן כּאילוּ מתוֹך התעצמוּת גדוֹלה, כּאילוּ כּל דבר מדבריו נדחק מתוֹך מוֹחוֹ בּיגיעה מרוּבּה:

– חיי אדם אינם דבר פּשוּט. קל לוֹמר: להקריב חיי זוּלתנוּ. כּאילוּ הם, חיי זוּלתנוּ, קיימים מן הצד, מחוּצה לנוּ וּבידנוּ לוַתר עליהם, אם רצוֹננוּ בּכך… יש שמדמים כּך… ולא היא, ולא היא, הגברת בּליוּמין! חיי זוּלתנוּ יוֹתר מדי קשוּרים וענוּבים בּחיינוּ שלנוּ בּנימים כּאלה, בּנימים כּאלה… שאי אפשר לוֹ לאדם לקצצם בּלא שירגיש בּמוּם שהטיל בּחייו של עצמוֹ… המבינה הגברת? הרי זה יוֹתר מקטיעת אֵבר מן החי. תזכּוֹר נא, הגברת, מה שדיבּר קוֹדם החוֹלה שלנוּ על השלוֹם עם נפשוֹ… מה אָשרוֹ של אדם אם אין שלוֹם עם עצמוֹ?..

– אח, לא! לא! – קראה בּקוֹצר־רוּח – אדוֹני לא ירד לסוֹף דעתי. לא לכך התכּוונתי; לא לוַתר על חיי הזוּלת ממש. אלא על היחסים, על הקשרים שמקשרים שני חברים, איש ואשה…

– אה, כּך? הרי זה מסוּר לאדם וּלכוֹח רצוֹנוֹ. הלא ראתה הגברת, יש שמקטעים רגל כּדי להציל את הגוּף.

הזדקפה ואמרה:

– תוֹדה, אדוֹני!

ארבּעה ימים כּמעט לא יצא לאפּוּנר מחדרוֹ של זיגמוּנד. בּיוֹם החמישי בּבּוֹקר העירה אוֹתוֹ לישבּטה. התלבּש והתרחץ בּמהרה ונכנס אצל החוֹלה. מצא שם רק את לישבּטה לבדה. זיגמוּנד שכב בּמנוּחה בּעינים עצוּמוֹת.

– היכן הגברת בּליוּמין? – שאל בּלחש.

– היא הלכה עוֹד בּלילה. היה כּאן הרוֹפא, וּשניהם הלכוּ. – השיבה לישבּטה בּקוֹל רם.

– טסס! למה אַת צוֹעקת כּך? – היסה אוֹתה לאפּוּנר.

– מה? וכי מר אינוֹ רוֹאה? עוֹד בּלילה החזיר את נשמתוֹ…

לאפּוּנר התנפּל אל המיטה. פּסע שתי פּסיעוֹת ועמד. רגע אחד היה לוֹ רוֹשם משוּנה מאד בּבהירוּתוֹ וּבוַדאיוּתוֹ שזיגמוּנד שוֹכב לפניו לא מת אלא חי. אף אינוֹ ישן, אלא ער. רק עיניו עצוּמוֹת וכוּלוֹ שקוּע בּהסתכּלוּת פּנימית. היה לוֹ רוֹשם שזיגמוּנד צוֹפה ורוֹאה עתה בּתוֹך נפשוֹ, וּמשוּם כּך נסוּכה על פּניו מנוּחת נדבה, מנוּחת שלוֹם ושלוָה לא מצוּיה, כּאוֹתה השלוה שראה פּעם בּפני נער תלוּי. לא היתה זאת שלוַת המות, ואף לא שלוה מעלמא הדין, אלא אחרת, רמה ומזוּכּכת. לאפּוּנר ראה אוֹתה, הרגיש בּה שהיא עילאית, אבל לא הבין את מהוּתה; רחוֹקה ועליוֹנה מתפישׂתוֹ היתה. וּכמוֹ אז, בּשעה שעמד לרגלי עץ־התליה, כּך גם עכשיו הבין דבר אחד – והפּעם בּצלילוּת יתרה – שבּני־אדם עלוּבים וּרפי־אוֹנים הם, ואין כּוֹח בּריאוֹתיהם לנשוֹם את אוירה של מרחבית העוֹלם, להתקים בּתוֹך שלוַת הרמוֹת הנישׂאוֹת. וּלפיכך הם תוֹחמים לעצמם תחוּמים צרים, טוֹמנים את עצמם בּמחילוֹת־עפר, בּמערוֹת אפלוֹת, מרמים את עצמם ב“אידיאלים” רחוֹקים… עכשיו הבין שגם המוֹלדת היא מחילה צרה, מערה אפלה, גם החירוּת שעליה נהרגים והוֹרגים אינה אלא אוֹנאה. מתוֹך מערתם־מכוֹרתם זוֹ קשה להם לבני־אדם לצאת; בּתוֹכה רוֹחשים ורוֹמשׂים, מפרפּרים וּמתפּתלים בּני־אדם מוּכּי סנוורים וסמיוּת־הלב, מוּרדפים ורוֹדפים, מעוּנים וּמענים. הכּל מוּרדפי אינסטינקטים, מעוּני תאווֹת, נבעתי המות… לנגד עיני לאפּוּנר מרחפים צללי מתים, אוֹתוֹ תלוּי, ואוֹתוֹ נער נחמד, זאסוּליה, בּהיר השׂערוֹת וטוֹב העינים, והד"ר הרמאן, וישׂראל’יק, וזיגמוּנד ווֹלפזוֹן… ועוֹד רבּים רבּים, מהם שאוֹיבי המוֹלדת שלחוּם לגרדוֹם, ומהם שאוֹהבי המוֹלדת הרגוּם… עתה, זוֹ הפּעם הראשוֹנה, זכר את כּל אוֹתם הרבּים שנשלחוּ על־ידוֹ, בּעטיוֹ, למיתה. זכר אוֹתם בּלא כּל חרדה מיוּחדת, מפּני שעשׂה זאת לאפּוּנר אחר, מוּרדף אף הוּא על־ידי גאוָתוֹ ועל־ידי תאוָתוֹ לשלוֹט על זוּלתוֹ, רמשׂ עם רמשׂים, תוֹלעת עם תוֹלעים… ואילוּ המאוּשר מכּוּלם היה זיגמוּנד. הלזה בּחייו כּבר טעם את טעם החירוּת האמיתית. אוֹתוֹ השלוֹם עם נפשוֹ שעליו דיבּר – כּך מדמה היה לאפּוּנר – הוּא תוֹלדת מרחביה זוֹ של החיים שחזה זיגמוּנד בּנפשוֹ… לוֹ ללאפּוּנר לא ניתן לעמוֹד על טיבה, ואילוּ אימת המערה שבּה הוּא מפרכּס וּמתלבּט כּל ימיו, אוֹתה הוּא תוֹפשׂ בּרגע זה בּכל מחשכּיה… ועוֹד דבר אחד היה לוֹ עתה מחוּור כּאוֹר היוֹם: להמשיך לחיוֹת כּמוֹ שחי עד עכשיו לא יוּכל עוֹד. לא יוּכל…

בּקבוּרתוֹ של זיגמוּנד התעסק ר' זאנויל, כּמוֹ שאמר הד“ר פּוּצר. מצד ה”חברה קדישא" לא היוּ עיכּוּבים לאחר שנוֹדע להם שהנפטר הוא בּנוֹ של הגביר ווֹלפזוֹן שהיה בּשעתוֹ אחד מחשוּבי הסוֹחרים בּקוֹבנה ועכשיו בּאנקיר ידוּע בּוארשה. קוֹדם להוֹצאת המיטה מן האכסניה היה ויכּוּח ממוּשך ולא נעים בּין לאפּוּנר וּבין המתעסקים בּמת. הוּא עמד על כּך שיקיימוּ את צוואת השכיב־מרע ויתלוּ בּתכריכיו את פּריפת־הזהב שמצאוּ על כּתנתוֹ, והם התנגדוּ לכך בּכל תוֹקף. וסוֹף שלאפּוּנר הוּכרח לוַתר. אחר המיטה הלכוּ לאפּוּנר, ר' זאנויל ועוֹד יהוּדים אחדים מן העוֹברים והשבים בּרחוֹב שנצטרפוּ אל הלוָיה לעשׂוֹת עם המת חסד של אמת. קדיש אמר ר' זאנויל. לאפּוּנר עמד על פּתח הקבר, ובעוֹד הקבּרנים עסוּקים בּסתימת הגוֹלל, עלה בּידוֹ לזרוֹק לתוֹך הקבר את פּריפתה של ואנדה מסוּתרת בּתוֹך חוֹפן עפר.

בּחזירתוֹ מבּית־העלמין הלך אל משׂרד דוֹאר־הסוּסים ושאל שם על הדרך שעליו לנסוֹע בּה לאוֹדיסה, על הזמן שעליו לעשׂוֹת בּדרך זוֹ. בּוֹ בּמקוֹם בּדק את ממוֹנוֹ שהיה עמוֹ וּמצא שיספּיק לוֹ בּצמצוּם רב להגיע אל אוֹדיסה. הזמין מקוֹם בּקרוֹן־הדוֹאר היוֹצא בּיוֹם המחרת עם השכּמה והלך משם אל משׂרד הטלגראף לשלוֹח טלגראמה אל גיסוֹ, אפרים לוין, על יוֹם בּוֹאוֹ אליו.

משיצא ממשׂרד הטלגראף פּגע בּגברת בּליוּמין. שניהם שׂמחוּ על הפּגישה הזאת.

– אני שׂמח מאד לראוֹתה לפני נסיעתי וּלהתפּרש ממנה. לא יהיה לי פּנאי להכּנס אליכם.

– אימתי יוֹצא מר מכּאן?

– מחר, בּבּוֹקר השכּם.

– כּבר? מחר?

– אין לי מה לעשׂוֹת כּאן.

– אם כּן… מחר… – דיבּרה בּינה־לבין־עצמה, שקוּעה בּהרהוּרים, כּנמלכת בּדעתה.

פּסיעוֹת אחדוֹת עברוּ בּשתיקה. הוּא עמד והוֹשיט לה ידוֹ.

– לא. ימתין מר. אל נא יזדרז להתפּרש ממני. הערב יהיה בּביתוֹ?

– סבוּרני שכּן.

– יחכּה לי בּחדרוֹ. הערב אהיה אצלוֹ.

– הרי יפה. בּבקשה ממנה…

ונפטרה ממנוּ בּלחיצת־יד.

חבל על אשה זוֹ, הירהר לאפּוּנר, גם לה לא קל לחיוֹת…

בּא אל האכסניה וּמיד הזמין אצלוֹ את לישבּטה ושאל כּמה חייב הוּא לבעל האכסניה.

הנערה נדהמה לשמוֹע ממנוּ שהוּא עוֹמד לעזוֹב את קוֹבנה. אבל למוּדה לשתוֹק, לא שאלה כּלוּם, רק אמרה לוֹ שטראוּגוּט שאל עליו וּביקש ממנוּ לחכּוֹת לוֹ, שכּן עוֹד מעט יחזוֹר. ידיעה זוֹ היתה לוֹ למוֹרת־רוּח; מאד היה מתַאווה להמנע משׂיחה עם האדם, שעוֹד לפני זמן מוּעט כּה השתוֹקק לראוֹתוֹ ושתלה בּוֹ סיכּוּיים כּה מזהירים לחייו בּעתיד. עד שהוּא עוֹמד ונוֹטל עצה מעצמוֹ כּיצד ישתמט מפּגישה לא נעימה זוֹ, דפקוּ על הדלת. נכנס טראוּגוּט. לישבּטה נסתלקה וסגרה מאחריה את הדלת.

– מר לאפּוּנר! – אמר עם כּניסתוֹ אגב לחיצת־יד – שמעתי על האסוֹן. אני משתתף בּצערוֹ. אבל… כּמוֹ שנאמר בּכתבי־הקוֹדש: “כּי כזה וכזה תאכל חרב”… גם על אוֹתוֹ יהוּדי מסכּן שהבּחוּרים שלנוּ תלוּ אוֹתוֹ הצטערתי, שכּן אף הוּא היה למר חבר אוֹ קרוֹב. מה לעשׂוֹת, מרי! דרך החיים סלוּלה בּין קברוֹת…

את המלים האחרוֹנוֹת הבּיע בּנעימה כּזוֹ של יִראת־קדוּשה, עד שלאפּוּנר סבוּר היה שאף הן כּתוּבוֹת אֵי־שם בּכתבי־הקוֹדש. הוֹאיל ולאפּוּנר שתק, הוֹסיף טראוּגוּט כּבר בּנעימה של מעשׂיוּת:

– מר לאפּוּנר! נמלכתי הרבּה בּלבּי והירהרתי בּכל ששמעתי מפּי אדוֹני וּמאחרים. מר הזכּיר פּעמים אחדוֹת את המלה “דיקטאטוּרה”… אף מוארשה כּוֹתבים לי שרק דיקטאטוּרה תוּכל להציל את המצב… הנה אני נוֹסע לקוֹבּרין; אעשׂה שם זמן מוּעט, וּלאחר מכּן – ישר לוארשה. אני רוֹצה להפּגש עם מר שם, בּוארשה.

זעזוּע קל שבּקל עבר בּכל גוּפוֹ של לאפּוּנר; טראוּגוּט לא הרגיש בּוֹ.

– למה? – שאל בּשׂפה רפה.

– על הפּרטים נדבּר שם… אני מקווה שנוּכל לעבוֹד יחד…

– אני מוֹדה מאד למר על האֵמוּן שהוּא נוֹתן בּי. לצערי בּאה הצעתוֹ קצת בּמאוּחר. לפני ימים אחדים הייתי מקבּל אוֹתה בּשׂמחה וּבכבוֹד. אבל עתה… לא אוּכל, לא אוּכל. לצערי…

– מה אירע בּימים הללוּ?

לאפּוּנר השפּיל את עיניו ושתק.

– אם כּן, מר נשאר בּקוֹבנה?

– לא. כּבר הזמנתי מקוֹם בּדוֹאר למחר. אני נוֹסע… לא לוארשה.

– שלוֹם, מר לאפּוּנר! דרך צלחה.

– תוֹדה, מר טראוּגוּט! דרך צלחה גם לוֹ… – השיב לאפּוּנר מתוֹך קוֹרת־רוּח. השׂיחה שכּל־כּך היה חוֹשש מפּניה, נסתיימה בּמהרה וּבפשטוּת כּזוֹ.

טראוּגוּט יצא, ועמוֹ נפרש ממנוּ והלך לוֹ כּל עברוֹ. יחד עם רגש ההקלה שהיה בּוֹ שרתה עליו איזוֹ עגמימוּת־נפש. “הבה ונראה, הבה ונראה!” אמר לעצמוֹ כּאדם שיוֹצא בּדרך להקבּיל את פּני החדש, שאינוֹ ידוּע…

כּל שארית היוֹם ישב בּחדרוֹ ועסק בּאריזת כּליו וּספריו, כּתב מכתבים, קרע ושׂרף הרבּה ניירוֹת, תעוּדוֹת וּרשימוֹת, שלא היה לוֹ עוֹד ענין בּהם. וּבערב ישב וחיכּה לגברת בּליוּמין. חיכּה זמן מרוּבּה והיא לא בּאה. כּיבּה את המנוֹרה ושכב לישוֹן.

למחרת עם השכּמה יצא אל התחנה. העיר השקוּעה בּתרדמת הבּוֹקר היתה עטוּפה בּערפל כּבד, עד שבּקוֹשי הבחינה עינוֹ בּמרחק־מה שׂרטוּטי בּתים. אילך ואילך הבליחוּ מבּעד למסך האטוּם של הערפל פּנסי־הרחוֹב כּשלהבוֹת נרוֹת זעירים. מעט מעט, כּאחוּזי תנוּמה, הבהירוּ בּרפיוֹן דמדוּמי שחרית. לרגעים היה מרעיד מצינה. אל חצר התחנה בּא כּרבע שעה לפני יציאת הקרוֹן. משרתים עם פּנסים בּידיהם התרוֹצצוּ וצרחוּ בּקוֹלוֹת צרוּדים; נוֹסעים עטוּפי מעילים וחיורי־פּנים עם חבילוֹת בּידיהם נחפּזוּ להכּנס אל הקרוֹן לתפּוֹשׂ איש איש את מוֹשבוֹ; מזמן לזמן נכשל מישהוּ בּמזוָדוֹת וּבצרוֹרוֹת המוּטלים בּאמצע החצר על הקרקע, ונשמעים דברי גידוּף וּקללה.

לאפּוּנר עיכּב את אחד המשרתים לשאוֹל היכן עוֹמד הקרוֹן שלוֹ. עד שלא הספּיק להתקרב אצל הקרוֹן נתיצבה לפניו אשה אחת גבוֹהת קוֹמה, לבוּשה בּמעיל דרך, וּצרוֹר קטן בּידה. על פּניה היה צעיף סמיך וּהוא לא הכּירה.

– שלוֹם, אדוֹני! – אמרה והוֹשיטה לוֹ יד קטנה בּכפפת־סוּחתיָן שחוֹרה – הריני כּאן! אמש לא יכוֹלתי לבוֹא. היוּ עיכּוּבים.

– הגברת בּליוּמין? שלוֹם! מה היא עוֹשׂה כּאן, בּשעה זוֹ?

– אני נוֹסעת עמוֹ.

– להיכן?

– לוארשה, כּמוּבן…

– פּתאוֹם כּל־כּך… מה תעשׂה שם?

– שם אדע מה לעשׂוֹת. אני מקוָה שבּתנוּעה הלאוּמית תהיה עבוֹדה גם בּשבילי. רצוֹני, מר לאפּוּנר, לחיוֹת חיים של אמת. איני עדיין זקנה ויש בּי בּשביל כּך די כּוֹח…

– וּבית־הספרים, הגברת בּליוּמין?

– השארתיו בּידים אמוּנוֹת. יעסקוּ בּוֹ אחרים. אני נחנקת כּאן. אין לי אויר לנשימה, יאמין לי, מר לאפּוּנר!

– אני מאמין לה, בּוַדאי… אבל… תסלח נא לי, מרת בּליוּמין! וה' בּליוּמין?

– למה השאלה הזוֹ? יש שמקטעים גם רגל בּשביל לשמוֹר על הגוּף. הרי זה הוּא, אדוֹני, שאמר לי זאת. יש בּידי תעוּדת־מילדת, אעבוֹד, אשׂתכּר למחיתי, ולא אצטרך לבעלי… אם כּן אני נוֹסעת עמוֹ, מר לאפּוּנר!

– אבל אני איני נוֹסע כּלל לוארשה.

– אלא להיכן?

– למקוֹם אחר. לדרוֹם רוּסיה.

– אה!.. לכמה זמן?

– איני יוֹדע. אפשר לתמיד.

– אה, כּ־ך? ואני… הייתי… סבוּרה… – דיבּרה אל עצמה בּקוֹל רפה ורצוּץ כּשראשה שמוּט אל לבּה. פּתאוֹם זקפה את הראש, נטלה את ידוֹ, אחזה בּה זמן־מה, ולא דיבּרה אלא הסתכּלה בּוֹ דוּמם. את פּניה לא ראה מבּעד לצעיף הסמיך, אבל ידע ששתי העלוּקוֹת מעל לעיניה התקרבוּ מאד דרוּכוֹת על־ידי תשוּקת חיים עיורת, ידע את המרירוּת המרדנית שנתקבּצה בּזויוֹת פּיה, ושתק אף הוּא, בּלא להוֹציא את ידוֹ מידה.

– אני מאחלת לוֹ, אדוֹני, הצלחה. תמיד אהיה חוֹשבת עליו בּתוֹדה. הוּא העיר אוֹתי לחיים… שלוֹם לוֹ, מר לאפּוּנר! אני אמצא את דרכּי לבדי.

כּבר נשמעה תרוּעת החצוֹצרה מעל מרוֹם מוֹשבוֹ של הרכּב. לאפּוּנר קפץ לתוֹך הקרוֹן. מבּעד לאשנב הספּיק עוֹד לראוֹת את דמוּת האשה המוּצעפת, עם מזוָדה בּידה, ההוֹלכת וּנמוֹגה בּתוֹך הערפל.