פּרק ראשון 🔗
בּאחד מימי יוּלי האחרוֹנים, אחר הצהרים, עמדה לפני בּית אחד מן המהוּדרים בּיוֹתר שבּשכוּנת לַנזֶ’רוֹן, הסמוּכה לאוֹדיסה, כּרכּרה דלה רתוּמה לסוּסה אחת תשוּשה, וּבה ישב חיים לאפּוּנר. העגלוֹן הפך אליו את פּניו ואמר חצי רוּסית וחצי אוּקראינית:
– נראה, לפי מה שאמרוּ הבּריוֹת, שזה הוּא הבּית.
– המתן. הרי שם צעיר אחד, אשאל אוֹתוֹ.
מעבר לסוֹרג, בּתוֹך גינת־הפּרחים שלפני הבּית, עמד נער כּבן שמוֹנה־עשׂרה, בּמדי הליצֵיאוּם האוֹדיסאי; מקטרנו לא היה פּרוּף, על צוארוֹ לא היתה עניבה, ועל ראשוֹ המגוּלה עמדה זקוּפה בּלוֹרית שחוֹרה וּמדוּבללת. הוּא היה משׂחק עם כּלב, מדוּבלל־שׂערוֹת כּמוֹתו, ולא השגיח בּכּרכּרה.
– סליחה! – קרא אליו לאפּוּנר, מתוֹך הכּרכּרה, גרמנית – וכי כּאן מעוֹנוֹ של מר לוין?
הצעיר הפך אליו את פּניו, סקר בּמעוֹף־עין את הכּרכּרה, הדלה עם הסוּסה הרשישה, את מזוודת־הנצָרים הצרוּרה בּחבלים שעמדה על הדוּכן סמוּכה אצל העגלוֹן, וזקף על הנוֹסע עינים תמהוֹת. “הן”, – השיב בּמתינוּת וּכמוֹ בּלא רצוּן – כּאן דר האדוֹן לוין. אבל…", ולא סיים. ואילו לאפּוּנר קרא מתוֹך עיניו את שאלתוֹ שנסתתמה: “אבל אתה מי לך פּה וּמה לך פּה?”
בּלא מבוּכה כּלשהי קפץ מעל הכּרכּרה וציוה לעגלוֹן להמתין. פּתח את פּשפּש הגינה ועבר בּשביל המכוּבּד והמרוּבּץ חוֹל נקי בּין ערוּגוֹת פּרחים, אל הבּית, בּלא להשגיח בּתלמיד הליצאוּם שליוה אוֹתוֹ בּעיניו התמהוֹת, עם שהוּא אוֹחז בּקוֹלר כּלבּוֹ הרוֹטן ומתפּרץ להתנפּל על האדם הזר. בּפסיעוֹת מתוּנוֹת ועייפוֹת עלה בּשלוֹש מדרגוֹת־האבן, בּין עציצי גיראניוּם. משך בּפּעמוֹן, וּמיד נפתחה הדלת. עמד לפניו שוֹמר־סף, נער שכּפתוֹרי־נחוֹשת נוֹצצים עליו וּפניו שחצניים.
– האדוֹן בּבּית?
– לא. עדיין לא חזר. – השיב שוֹֹמר־הסף עם שעיניו המחציפוֹת בּוֹחנוֹת אוֹתוֹ מכּף רגל ועד ראש. מלבּוּשֹוֹ של הזר לא נתן בּלבּוֹ, כּנראה, רגש של יראת־הכּבוֹד.
– והאדוֹנה?
– האדוֹנה אינה מקבּלת עכשיו. הרוֹפא יוֹשב אצלה.
– מה? וכי היא חוֹלה? – שאל לאפּוּנר מתוֹך דאגה.
הנער הגבּיה ביהירוּת את כּתפיו וּבקוֹל עוֹמם סינן דרך שיניו מלים שלא הגה אוֹתן בּרוּר:
– לא לנוּ לדעת זאת.
– לך אמוֹר לאדוֹנתך…
– אי אפשר… – הפסיקוֹ השמש – אוֹמרים לך, אי אפשר…
– אם כּן, מי בּבּית, חוּץ לאדוֹנה? – שאל כּבר בּאבק של רוֹגז.
השמש נתן בּוֹ עיניו, כּנמלך בּדעתוֹ אם כּדאי לוֹ להשיב לקבסתן זה. לבסוֹף שוּב הגבּיה כּתפיו והפליט בּקוֹצר־רוּח דרך חטמוֹ:
– דוֹמני, האדוֹן יאנוֹבר?
– מי הוא זה האדוֹן יאנוֹבר? מבּני הבּית?
– מסתמא… ודאי שכּן.
– לך, אם כּן, הוֹדע לאוֹתוֹ אדוֹן, שאדם אחד בּא מרחוֹק… מליטא… ויש לוֹ דברים למסוֹר לאדוֹן ולגברת… לך, זה חשוּב מאד!
– מוּטב. – השיב שוֹמר־הסף כּמי שעוֹשׂה חסד שלא בּטוֹבתוֹ, ונעלם מאחרי הדלת.
לא יצא רגע והנער חזר והזמינוֹ להיכּנס בּפתח שפּתח לפניו לרווחה מתוֹך קידה שבּהרגל.
חיים נמצא עוֹמד יחידי בּחדר גדוֹל מסוּדר בּהידוּר מסוּים. עמד וסקר סביבוֹ את החדר וּמערכת כּליו. על שָׁפתה קטנה, שעמדה בּפינה לפני טרסקל, ישב ילדה קטנה; בּת שש, דקת־גוּף וּבעלת פּנים זעירוֹת וחיורוֹת מתחת לעתרת שׂערוֹת אדמדמוֹת, ושׂיחקה בּחתוּל שהחזיקה בּחיקה. תלתה בּאדם הזר עינים גדוֹלוֹת ונבעתוֹת ושעה ממוּשכת הסתכּלה בּוֹ דוּמם. רצה לאפּוּנר להיכּנס עמה בּדברים וּלשאלה מיהי. כּמדוּמה לוֹ שלאחוֹתוֹ יש בּן יחיד ולא בּת. וּפתאוֹם ראה אדם עוֹמד מאחוֹרי יריעת־טוּל התלוּיה על דלת זכוּכית, וּמבּיט בּחוּץ. לאפּוּנר חיכּך בּגרוֹנוֹ וכעכּע כּלשהוּ; החזיר הלזה את פּניו, סילק את יריעת־הטוּל ושאל בּאידית ליטאית:
– מי הוּא מר? מה הוּא צריך?
הרי זה היה אדם קצת גבוֹה מבּינוֹני, פּניו החיורוֹת מוּכתרוֹת זקן ארוֹך וצפוּף מעֵין הכּרכּוֹם הכּהה. לבוּש היה בּגד שחוֹר וארוֹך עד למטה קצת מן הבּרכּים, וכוּמתת משי שחוֹרה על ראשוֹ. שׁרווּליותיו וּפי־כּוּתנתוֹ הבהיקוּ בּלבנן. לאפּוּנר הרגיש מיד שפני אדם זה קשוּרוֹת בּעצבוּת של דאגה.
האיש הסתכל בּוֹ מתוֹך פּיזוּר־דעת וניכּר היה שאינוֹ שוֹמע את דבריו.
– טוֹב, טוֹב… – אמר – מר בּא אל הגברת לוין? כּבוֹדוֹ ימתין קצת, בּמחילה. הגברת לוין תיכּנס בּעוֹד שעה קלה…
ושוּב אמר להפוֹך פּניו אל דלת הזכוּכית, וּבוֹ בּרגע עלה בּדעתוֹ מה שאמר לוֹ האוֹרח, ניתר ממקוֹמוֹ, מיהר ונתקרב אצלוֹ, נתן בּוֹ עיניו ושאל:
– מה? מה אמר מר? מה שמוֹ?
לאפּוּנר חזר על שמוֹ.
– אם כּן הרי הוּא אחיה של חנה! – קרא בּקוֹל רם.
מבּעד למעטה העצבוּת שרבצה על פּניו הפציעה בּת צחוֹק ושביב חי נדלק בּעיניו התפוּסוֹת־הרהוּרים. מרוֹב התרגשוּת הגבּיה את שת זרוֹעוֹתיו והוֹרידן, ואחר פּשט לוֹ את ידוֹ:
– אם כּן, שלוֹם עליכם!… חיים… הרי כּך היה צריך להגיד מלכתחילה… חיים לאפּוּנר, ואני בּתחילה לא שמעתי יפה אוֹ לא נתתי את דעתי… הרי זוֹ אפתעה משׂמחת לחנה… לכוּלנו, לכוּלנו!… ודאי, שאוֹתי אין אתה… אין מר מכּיר. פּשיטא! היאך יוּכל לזכרני! שמי יאנוֹבר, יוֹסף יאנוֹבר. שמא זוֹכר מר? יוֹסיל, יוֹסיל… שמא שמע מר?
– השם ידוּע לי אמנם, אבל… – עמם חיים.
– דוֹדתי, כּלומר פּסיה, האם החוֹרגת שלי, עליה השלוֹם, וקיילה, אמוֹ של מר, עליה השלוֹם, אחיוֹת היוּ… נוּ, שב נא… ישב נא מר. למה הוּא עוֹמד?..
–שם בּחוּץ ממתין בּעל־העגלה, חבילוֹתי על הכּרכּרה.
– תיכף יסוּדר הדבר. אל ידאג מר. – ותוֹך־כּדי דיבּוּרוֹ צילצל יאנוֹבר בּפעמוֹן־הניקל שעמד בּסמוּך אצלוֹ על השוּלחן; נכנסה המשרתת, והוּא אמר לה לסלק לעגלוֹן וּלהכניס את החבילוֹת “של האדוֹן הזה” אל הבּית.
ישבוּ שניהם זה כּנגד זה והסתכּלוּ איש בּרעהוּ. אדם משוּנה, הירהר לאפּוּנר. פּניו של היוֹשב כּנגדוֹ היוּ חיורוֹת־עצבּניוֹת, שהגבינים העבוּתים עוֹד הדגישוּ יוֹתר את חוורירוּתן. בּבגדיו המשוּבּחים ניכּר היה שבּעליהם מקפּיד על ההידוּר ועל הנקיוֹן ועם זאת היה בּהם גם אבק של רשלנוּת. החזיה לא היתה פּרוּפה בּשני כּפתוֹריה העליוֹנים והעניבה על צוארוֹ לא היתה קשוּרה כּהלכה. תנוּעוֹת ידיו העצבּניוֹת והמפריזוֹת בּאצבּעוֹתיהן לא נעמוּ על חיים. ואף כּוּמתה זוֹ…
ואילו יאנוֹבר עדיין לא שבה עליו נפשוֹ משׂמחה. חיכּך ידיו זוֹ בּזוֹ ודיבּר:
– טוֹב מאד, טוֹב מאד… אין לשער את שׂמחתה של חנה. העלוּבה, היא חוֹלנית.
– מה לה לחנה? – שאל לאפּוּנר – שוֹמר־הסף סח לי שרוֹפא יוֹשב אצלה.
שוּם דבר מיוּחד, אבל חלשה היא… עלוּבה זוֹ פּעמים אין בּה כּוֹח לעבוֹר את החדר… אבל שוּם דבר מסוּכּן. תיכף נשמע… כּמה זמן לא ראה מר את אחוֹתוֹ?
– איני זוֹכר בּדיוק. עשׂר שנים, ואפשר קצת יוֹתר.
– עשׂר שנים. ואילוּ אני זוֹכר את כּבוֹדוֹ כּשהיה עדיין נער קטן. – והשפּיל את כּפּוֹ אל הקרקע להראוֹת את קטנוּתוֹ אז. לאחר מכּן תלה עיניו בּתקרה כּמבקש לזכּוֹר וּלחשב את השנים – הן… בּשעה שמר היה נחבּא בּפּוֹלישוּק, הייתי אני שם מוֹרה… הן, הרי זה “קימא לן” של חמש עשׂרה שנה…
– מרי היה מוֹרה בּפּולישוּק?
– הן, הן. לימדתי את בּנוֹ של בּעל האחוּזה, פּאן קאשינסקי. ילד נכה־רגלים היה לוֹ.
– מרי היה מוֹרה לבנוֹ של קאשינסקי? – תמה לאפּוּנר – מה היה מלמדוֹ?
עד שלא הספּיק יאנוֹבר להשיב, נפתחה דלת החדר הסמוּך ויצא משם אדם אחד כּבן ארבּעים. פּניו עגוּלוֹת וּמעוּטרוֹת זקן קצר וגזוּז, עיניו קטנוֹת וּמבּטן חד וּרציני. עם כּל החוּמרה שבּמבּטן היה לוֹ לאדם זה סבר־פּנים של רוּח נדיבה ועין טוֹבה. היתה איזוֹ פּשטוּת של טעם טוֹב בּמלבּוּשוֹ; מכּל אישיוּתוֹ נדף ריח של נקיוּת־דעת, שכּל משׂכּיל רוּסי היה מצוּין בּה.
יוֹסיל יאנוֹבר קפץ ורץ כּנגדוֹ.
– עם כּן, אדוֹני הדוֹקטוֹר, היאך מצא את בּעלת־הבּית שלנוּ? – שאלוֹ גרמנית בּהגייה של אידית.
– לא מצאתי כּלוּם מן החמוּר. רשמתי לה משהוּ. היא זקוּקה ליוֹתר מנוּחת־נפש. מן הצוֹרך להשגיח על סדר החיים. – אמר הרוֹפא כשהוּא מתקשה לפרש את דבריו לפני האדם הזר שמצא בּחדר.
מיהר יוֹסיל להכּיר את האוֹרח לרוֹפא:
– מר לאפּוּנר, אחיה של הפּציֶינטית שלוֹ; ידידנוּ הד"ר פּינסקר.
– שׂמח אני להכּירוֹ. – העיר הדוֹקטוֹר והוֹשיט לאוֹרח יד קטנה וחמה – מר בּא עתה מוארשה לא? אחוֹתוֹ סחה לי פּעם על אוֹדוֹתיו.
– כּל ימי הייתי יוֹשב בּוארשה. אבל עכשיו אני בּא מליטא. – השיב לאפֹוּנר עם שהוּא ממלמל בּקוֹשי בּגרמנית – יסלח לי, מר דוֹקטוֹר! – הוֹסיף – הלשוֹן הגרמנית אינה שגוּרה על פּי.
– וּבאיזוֹ לשוּן הוּא רגיל לדבּר? קרוֹב הדבר, בּפּוֹלנית?
– גם בּצרפתית.
– וּברוּסית?
– כּמוֹ בּגרמנית. – השיב לאפּוּנר בּחיוּך.
– ואני איני יכוֹל להתהלל בּדיבּוּרי הצרפתי… אם אדוֹני ישהה כּאן זמן־מה עתיד הוּא ללמוֹד בּקלוּת את הלשוֹן הרוּסית, הוֹאיל והוּא יוֹדע את הפּוֹלנית. סוֹף־סוֹף לא תהיה לוֹ בּרירה אחרת. פּה גם מרבּים לדבּר גרמנית. מה לעשׂוֹת! – אמר לבסוֹף כּאדם שמשתתף בּצערוֹ על הגזירה קשה שנגזרה עליו ושאין להעבירה.
בּעוֹד הם עוֹמדים וּמשׂיחים יצאה מאוֹתוֹ חדר סמוּך גברת לבוּשה בּשׂמלה בּהירה וּפשוּטה. פּניה חורוּריוֹת־חוֹלניוֹת וסבל טמיר גנוּז בּעיניה הגדוֹלוֹת והאפוֹרוֹת מתחת למצח זך וּמקוּמר. בּפסיעוֹת מתוּנוֹת ורשלניוֹת־עייפוֹת הלכה ונתקרבה אצל קבוּצת הגברים עם שאינה מעבירה את עיניה מהזר שעמד בּיניהם.
– כּלוּם אינך מכּירה, חנה, את האדוֹן הזה? – שאל יאנוֹבר בּחיוּך.
הגברת ניענעה את ראשה בּשלילה.
וּכשלאפּוּנר תחיל מחייך כּלפּיה, נעשׂה מבּטה, המכוּון אליו, רגע אחד דרוּך, וּמיד, מתוֹך שלבּה חלוּק עליה, אמרה:
– לא חיים הוּא זה?
לאפּוּנר צחק וּפשט לה שתי זרוֹעֹוֹתיו. חנה התנפּלה אליו בּנשיקה ממוּשכת, גיפּפה אותוֹ, הצמידה אליו את פּניה והתחילה בּוֹכה בּדמי. חיים החליק בּכפּוֹ את שכמה ואחר טפח על כּתפה וּבחיבּה:
– נוּ, נוּ, הרגעי! מה יש כּאן לבכּוֹת?
חנה הסיעה מעל לבּוֹ את פּניה השטוּפוֹת בּדמע והצוֹחקוֹת, קינחה אוֹתן בּממחטתה ומילמלה:
– אני שׂמחה כּל כּך… אני שׂמחה כּל כּך…
הד"ר פּינסקר הוֹשיט לה את ידוֹ על מנת להתפּרש ממנה.
– לא, דוֹקטוֹר! – קראה אליו בּרוּסית – הוּא לא ילך כּל כּך מהר. נשתה יחד תה. עוֹד מעט יבוֹא זוּסיל, גם שיינדיל תבוֹא. לא, בּאמת, ישאר!
– לא, נכבּדתי! אוֹרח כּזה בּא, ולמה אערבּב עליכם את שׂמחת הפגישה?
– ה' עמוֹ, דוֹקטוֹר! בּמה הוּא יכוֹל לערבּב עלינוּ את השׂמחה? לא, בּבקשה מכּם לישב. שבוּ רבּוֹתי, שבוּ רבּוֹתי! מרי כּבר מכּיר את אחי? – נוּ, – פּנתה אליו בּאידית – סַפּר, סַפּר, חיימ’ל, על נסיעתך! אתה בּודאי רעב ועיף… יוֹסיל! צלצל למַשה שתביא את המיחם.
היא דיבּרה בּהתרגשוּת. בּראשי לחייה פּרחה אדמוּמית ועיניה הבריקוּ. לאפּוּנר זן את עיניו מן הנוֹי שמצא בּאחוֹתוֹ והירהר: “המסכּנה? כּנראה חוֹלה היא מאד, אבל מה נאה היא!”.
משישבוּ כּוּלם, אמרה חנה:
– הפּעם חיימ’ל! לא אתן לך לנסוֹע מכּאן כּל כּך מהר. לא יוֹעילוּ לך שוּם תירוּצים ושוּם עילוֹת.
– כּך? – שאל אחיה בּערמה – את מתלוֹצצת בּודאי. אין את קשה כּל כּך.
– אה! אינך יוֹדע אוֹתי. אני יכוֹלה גם להיוֹֹת אדם קשה. אתה לא תסע מכּאן בּלא קבּלת רשוּת ממני.
– יקירתי! על חנם את מאיימת עלי. לפי שעה אין מקוֹם בּעוֹלם שאוּכל לנסוֹע לשם. אם כּן אני מאיים עליך: לא אזוּז מכּאן.
הד"ר פּינסקר ויוֹסיל צחקוּ וחנה השתלהבה מידיעה זוֹ שמסר לה אחיה עד ששוּב נוֹצצוּ דמעוֹת בעיניה.
– אני כּך מאוּשרה, כּך מאוּשרה! תראה שאבריא בּמהרה אם אך אתה תהיה קרוֹב אצלי.
ולאפּוּנר כּשראה את הניצנוּץ הלח בּעיניה אמר בּלבּו: “כּמה נחלשה עלוּבה זו!”.
בּינתים הוֹדיעוּ שהשוּלחן ערוּך על המרפּסת. עברוּ אל המרפּסת והתישבוּ סביב לשוּלחן מכוּסה מפּה לבנה, שרצדוּ והתרוֹצצוּ עליה הלוֹך ושוֹב ציוּרי צללים דמיוֹניים מענפי הקיסוֹס שטיפּס על גבּי סוֹרג המרפּסת וכיסה את הסבכה שמלמעלה. השוּלחן היה טעוּן מיחם ניקל רוֹתח וכל אבזריו סביבוֹ: כּוֹסוֹת, קנקן־חרסינה עם חלב, בּי־סוּכּר גדוֹל מכּסף, כּלי גביש עם מיני מרקחת… החמה משיפּוּלי הרקיע השׂריקה לתוֹך המרפּסת מבּעד לעלי הקיסוֹס בּאגוּדוֹת־אוֹר שהדליקוּ ניצוֹצוֹת ניצוֹצוֹת בּזכוּכית, בּגביש, בּכּסף וּבניקל. בּחלל האויר עמדה המית הים הקרוֹב רחבה וּמתמדת, וכאן מסביב לא פּסקוּ קשקוּשם וציוּצם של צפּרים. בעלת־הבּית התעסקה בּחליטת התה וּבמזיגת הכּוֹסוֹת; מתוֹך לבנוּת המפּה וזהירת הכּלים הבהיקוּ כּפּוֹת ידיה הכּחוּשוֹת והחיורוֹת עם האצבּעֹוֹת המרטיטוֹת כּלשהוּ בּשעה שהיתה מוֹשיטה את כּוֹס התה אוֹ מגבּיהה את הצבת עם פּסיגת־הסוּכּר.
– אבל היכן הצדקנית שלנוּ? – שאלה פּתאוֹם חנה – אוֹתה שוֹכחים תמיד. אם לא יזכּרוּ לקראָה, לעוֹלם לא תבוֹא מדעת עצמה לבקש אוֹכל…
– היא שם בּחדר, עם חתוּלה. – העיר לה יוֹסיל.
– חוה’לי! חוה’לי! – קראה חנה כּלפּי חלוֹן החדר הסמוּך הפּתוּח אל המרפּסת. אַיך, חוה’לי?
– אני כּאן. – השיב מתוֹך החדר קוֹל דק.
– הניחי את החתוּל, וֹבוֹאי לאכוֹל.
אחר רגע רגעיים, שוּב קראה חנה:
– חוה’לי! השמעת? מה את משתהית שם? מהרי לבוֹא.
נכנסה הילדה אדוּמת השׂערוֹת, שלאפּוּנר ראה אוֹתה קוֹדם עם חתוּל על בּרכּיה.
– הרי זוֹ בּתוֹ של יוֹסיל. – הסבּירה חנה לאחיה – חוה’לי שמה, ואנוּ קוֹראים אוֹתה “הצדקנית”. סמוֹלנסקין, אחד ממכּרינוּ, כּינה אוֹתה בּחניכה זוֹ… מפּני שאין ילדה טוֹבה וּשקטה ממנה. בּוֹאי, בּוֹאי, הצדקנית שלי.
אביה חייך אליה חיוּך של חיבּה, ואילוּ הילדה רצה ישר אל חנה, חיבּקה את בּרכּיה, והתרפּקה עליה. חנה נטלה אוֹתה על בּרכּיה, והילדה כּוּלה נלחצה אל לבּה בּתנוּעה של התפּרצוּת. חנה הסיעה מעל עצמה את ראשה הקטן:
– שׂערוֹתיך שוּב סתוּרוֹת. עשׂרים פּעם בּיוֹם אני סוֹרקתן וכיצד את מתחכּמת לסתוֹר אוֹתן? היכן הסרט?
הילדה הוֹשיטה לה דוּמם סרט משי לבן.
– הסרט עשׂוּי בּשביל הצמה, ולא בּשביל שיחזיקוּ אוֹתוֹ בּיד. – אמרה חנה. ותוֹך כּדי כּך סתרה את צמתה וקלעה אוֹתה עם הסרט כּאחד.
– אבל חזק, חזק תקלעי שלא יוּכל לנפּוֹל משם. – בּיקשה הילדה.
– עכשיו לא יפּוֹל הסרט. – אמרה האשה – וּבלבד שלא תמשמשי בּידים. לכי שבי על כּסא כּילדה גדוֹלה. ואני אמזוֹג לך תה.
האשה, מתוֹך גיפּוף ונישוּק, העבירה את הילדה מעל בּרכּיה על כּסא בּסמוּך אצלה. מזגה לה תה מתוֹק לתוֹך פּינכּה ופיתפּתה לתוֹכה פּיתפּוּתי־כּעך קטנים.
לאפּוּנר התבּוֹנן אל התמוּנה הזאת ותמה בּלבּוֹ על הרוֹך והאהבה אחוֹתוֹ השפּיעה על ילדה זוֹ.
נכנס שוֹמר הסף והוֹדיע שאדוֹן אחד רוֹצה לדבּר עם הגברת.
– אדוֹן אחד? – תמהה חנה – מי זה יכוֹל להיוֹת?
היה בּדעתה לעמוֹד, אבל יוֹֹסיל קפץ ממקוֹמוֹ:
– שבי, חנה! אני אלך לשאוֹל מה חפצוֹ.
ויצא. מיד חזר וּבפניו תמיהה גדוֹלה. נתנה בּוֹ חנה את עיניה בּשאלה.
– היה בּכאן פרידמאן, ממשׂרדוֹ של זיגלפארבּ. שאל לאפרים.
– אוֹתוֹ בחוּר אדמוֹני בּמשקפים? הוּא כּבר היה כּאן פּעמַיִם. ענין דחוּף, כּנראה. למה חזר שוּב? הרי אמרתי לוֹ כּבר שאת אפרים יוּכל למצוֹא בּבּאנק.
– כּנראה דבר סתר לוֹ, – אמר יוֹסיל – ולא נוֹח לוֹ שיראוּהוּ הבּריוֹת יוֹצא ונכנס בּבּאנק של אפרים. האנשים הללוּ כּל ימיהם שטוּפים בּסוֹדוֹת… אבל תמוּהני, מה יכוֹל להביא בּחוּר זה אל אפרים.
– לא שאלתוֹ?
– לא רצה להגיד לי. נתבּלבּל מאד כּשראה אוֹתי יוֹצא אליו.
פּתאוֹם נזכּרה חנה ושאלה את אחיה אם הספּיק לסעוֹד בּצהרים, אוֹ שמא רעב הוּא? וּכששמעה שאינוֹ רעב ושהתה הוּא דבר בּעתוֹ, בּקשה לספּר לה על דרכּוֹ ועל הערים שעבר בּהן. הרי נסע דרך חרסוֹן וּבודאי סר לראוֹת את אברהם־אלי' אחיהם, לא?
– פשיטא! ראיתי את אברהם־אלי'. אבל עליו אספּר לך אחר כּך. תחילה אמרי לי, בּבקשה ממך, היכן אפרים?
– אפרים כּל ימיו טרוּד בּעסקיו, פּעם הוּא מקדים לחזוֹר וּפעם הוּא מאחר. רק לסעוּדת הצהרים לבד הוּא מדייק לבוֹא בּשעה הקבוּעה. אבל אני תמהה שזוּסיל מתמהמה. לא ראיתיו כּמעט כּל היוֹם.
– מי הוּא זה זוּסיל? – שאל חיים.
– התבּייש! הרי זהוּ בּני. קראנוּ לוֹ בּשם אבּא ז"ל.
– אח, כּך! – אמר חיים מבוּיש קצת.
– האם לא נתת לוֹ היוֹם שיעוּר? – שאלה את יוֹסיל.
– היוֹם? – חזר יוֹסיל אל שאלתה, רגע חשב וענה – כּן, פּשיטא!
– הוּא עצלן גדוֹל. אבל את שיעוּריך אינוֹ מחסיר. – אמרה האחוֹת, וּפתאוֹם:
– חבל שלא הזכּרנוּ בּרגע זה את ה משיח: הרי הוּא בּא!
אל המרפּסת קפץ נער כּבן עשׂר בּמדי גמנסיה, שקוּף, גמיש, בּעל פּנים עגוּלוֹת, מטוּפחוֹת ועירניוֹת עם עינים גדוֹלוֹת המפיקוֹת הגוּת וּבינה. פּניו היוּ משוּלהבוֹת ונשם בּכבדוּת, כּמוֹ אחר ריצה מהירה.
– אוּף! – קרא עם כּניסתוֹ וזרק את כּוֹבעוֹ על גבּי אחד הכּלוּנסאוֹת של סוֹרג המרפּסת. – שלוֹם לכוּלכם, רבּוֹתי!
המסוּבֹּים השיבוּ לוֹ שלוֹם וכוּלם חייכוּ חיוּך של חיבּה כּלפּי נער ממוּלח זה.
– בּוֹא, תכשיט יקר שלי; ותכּיר את האוֹרח שלנוּ, את הדוֹד חיים!
הנער התקרב אצל אמוֹ ותוֹך־כּדי הליכתו:
– דוֹד חדש?
– הוּא לא חדש. הלא הוּא אחי, חיים. לא סיפּרתי לך?
הנער הלך וּבא אצל חיים והוֹשיט לוֹ את ידוֹ.
בּינתים תפסה אוֹתוֹ עמוֹ בּזרוֹעוֹ, משכה אוֹתוֹ אליה והתחילה ממשמשת את מצחוֹ ואת פּניו.
– אלוֹהי! כּמה הוּא מזיע… מהיכן אתה בּא, שוֹדד שכּמוֹתך? כּל היוֹם לא ראיתיך.
עיניה הזוֹרחוֹת בּאהבה ואוֹשר ליטפוּ אוֹתוֹ בּמבּטיהן,
וחיים השתוֹמם לראוֹת כּמה דוֹמוֹת עיני הנער לעיני אמוֹ. וּבעיני שניהם היה מה שהוּא ידוּע לוֹ, כּמדוּמה, משכּבר הימים, משהוּ קרוֹב וידוּע מן העבר הרחוֹק, מילדוּתוֹ, ולא יכוֹל לזכּוֹר מה הוֹא הדבר שכּל כּך הרגיש את לבּוֹ עליו פּתאוֹם.
הנער התפּתל והשתדל לסלק מעליו את ידי אמוֹ שמישמשה את צוארוֹ ואמרה לקנח בממחטתה את זיעתוֹ. לבסוֹף התחמק מידיה והלך אצל יוֹסיל, הקריב כּסאו וישב אצלוֹ.
– דוֹד! – קרא – נַחֵש את מי ראיתי היוֹם. הייתי בּנמל; הלכנוּ ללַווֹת חבר שנסע לניקוֹלאיֶב, וראיתי שם… נַַחש את מי?
– היאך אוּכל למצוֹא את מי ראית? את אבּא, מסתמא. – השיב לוֹ יוֹסיל בּחיוך של חיבּה.
– את “עגיל־הכּסף”!
– את מי? את יענקילה? – שאל יוֹסיל בּהתרגשוּת ניכּרת – מה עוֹשה שם אוֹתוֹ ריקא?
– ישב על תל אשפּה עם עוֹד שלוֹשה “יחפים”1 כּמוֹתוֹ ושׂיחקוּ בּקלפים. אילמלא ראיתוֹ, דוֹד! מזוֹהם, לבוּש קרוּעים וּבלוּאים, נוֹרא! נוֹרא!
– דבּרת עמוֹ? – שאלה האם ממקוֹמה.
– אמרתי לוֹ “שלוֹם”, והוּא אף לא הגבּיה עיניו אלי. לא זיכּני בּמבּט, לא השיב לי שלוֹם והמשיך לשׂחק. “מה, התחרשת? התאלמת? – שאלתיו – מפּני מה אינך משיב? הרי אוֹמרים לך שלוֹם!”. והוּא כגוֹלם אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע. אה! תיפּח רוּחוֹ של מנוּול זה.
פּני יוֹסיל נתקשרוּ בּצל. השהה על הנער מבּט משוּנה כּמוֹ מתוֹך מבוּכה וּבישנוּת.
– תוּף, זוּסיל! – נזפה בּוֹ האם – אינך מתבּיש לקלל כּך? ועכשיו מה תאמר, יוֹסיל? וכי לא היה הדין עמנוּ כּשהזהרנוּ בּך שלא יֵצא מאוֹתוֹ יחף כּלוּם? אי אפשר לארוֹג פּרוכת מסיבי חזיר, אתה רוֹאה!
– אין בּכך כּלוּם. אני סבוּר שעוֹד יחזוֹר, עוֹד יחזוֹר.
– כּשלא יהיה לוֹ מה לזלוֹל ולסבּוֹא יבוֹא שוּב אליך. לא שאלת אוֹתוֹ, זוּסיל, היכן הנעלים והערדלים של הדוֹד?
– שאלתי, וּמה! אתבּיש? בּרי ששאלתי. משראיתי שאינוֹ רוֹצה אפילוּ לזַכּוֹת אוֹתי בּמבּט־עין, אמרתי לוֹ: “אם כּזה אתה, תגיד לי, חמוּדי, היכן הנעלים והערדלים של הדוֹד? הריני הוֹלך לקרוֹא לשוֹטר. את השוֹטר כּבר ראה תראה וענה תענה אוֹתוֹ”. אז לחש משהוּא לחבריו, והללוּ עמדוּ עלינוּ להתגרוֹת בּנוּ. נוּ־נוּ… כּבר קבּלוּ את שלהם. אנוּ היינוּ חבוּרה גדוֹלה, והרבּצנוּ בּהם כּראוּי, כּיאה להם.
– עם ילדי הנמל התכּתשת? – קרה האם נבהלת – ואינך מתבּיש אפילוּ לספּר לי את זאת? יפה מאד! הנה הדוֹד “החדש” מה יחשוֹב עליך, איזה בּן גידלתי וריבּיתי…
– לא אנחנוּ פּתחנוּ בּמַצוּת זוֹ, הם! וּמה נשתוֹק להם?
– בּוֹא אצלי. רצוֹני לאמר לך דבר־מה התכשיט שלי! בּוֹא, שב כּאן ואמזוֹג לך כּוֹס תה.
– ומה איכפּת לך אם אשב אצל הדוֹד?
– לך, חביבי! הרי אמא קוֹראת אוֹתך. היא רוֹצה שתשב על י דה. – לחש לוֹ יוֹסיל.
הנער ציית. עמד, נטל את הכּסא ועבר לישב בּין האם וּבין חיים.
האם מזגה לנער תה, בּיתרה בּסכּין לחמנית וּמרחה אוֹתה בּחמאה והניחה לפניו.
וּבעוֹד יוֹסיל נכנס עם הד"ר פּינסקר בּשׂיחה, לחשה האם על אוֹזן הנער:
– למה סיפּרת לדוֹד יוֹסיל את זאת? כּלוּם לא ראית שזה מצער אוֹתוֹ?
הנער זרק ממקוֹמוֹ מבּט בּוֹחן כּלפּי הדוֹד העסוּק בּשׂיחתוֹ עם הרוֹפא, והתנצל בּלחש:
– כּלוּם בּאמת הצטער? מניִן הייתי צריך לידע את זאת?
נראה היה שהוּא מֵצֵר על שלא בּמתכּוון גרם צער לאדם האהוּב עליו.
– שמע, אל תספּר על פּגישה זוֹ לדוֹדה מלכּה. אם היא תשמע זאת, הלא אתה יוֹדע…
– לא, אמא, לא אספּר! – הבטיח הנער.
דלת חדר האוֹכל נפתחה ואל המרפּסת נכנסה נערה כּבת עשׂרים וארבּע, לבוּשה בּחוּלצה מרוּקמת בּסגנוֹן אוּקראיני, בּראשה מגבּעת־קש רחבת־תיתוֹרת וּמעוּטרת סרט אדוׁם, ועל צוָארה מחרוֹזת של חוּליוֹת כּחוּלוֹת. תחת זרוֹעה האחת חבילת ספרים, וּבידה השניה שמשיה מעֵין החוֹל עם פּס אדוֹם בּשוּליה.
– שיינדלי, שיינדלי! – קראה בּעלת־הבּית עד שלא הספּיקה הנערה לברך את המסוּבּים בּשלוֹם, – הבּיטי וּראי מי כּאן.
לאפּוּנר עמד מעל כּסאוֹ והתיצב לפניה בּקידה.
– אה, חיים! מתי בּאת? – קראה הנערה נדהמת וכל פּניה האדימוּ. היא פּשטה לוֹ את ידה, וכפּה חיבּקה את כּפּוֹ בּלחיצת מרץ וּבתנוּעה משוּנה, כּמוֹשכת אוֹתה למטה.
– כּיצד הכּרת אוֹתוֹ מיד? – השתוֹממה חנה.
– הרי זה אוֹרח… לא צפוּי כּל כּך! – קראה הנערה רוּסית.
הניחה את הספרים על כּסא ועל גבּיהם את מגבּעתה; את שמשיתה תלתה על אחד מקני הסוֹרג. נזכּרה שלא אמרה שלוֹם למסוּבּים ואמרה:
– סילחוּ לי, רבּוֹתי, התבּלבּלתי מפּגישה זוֹ… שלוֹם לכם, רבּוֹתי! שלוֹם לכם!
הד"ר פּינסקר שאף הוּא עמד מכּסאוֹ עם כּניסתה, קדה וחזר וישב, משישבה הנערה בּינוֹ וּבין לאפּוּנר.
– הנה פּלא! – אוֹמרת הנערה – הוֹלכת אני מן השיעוּר ולבּי טוֹב כּל כּך. איזוֹ קוֹרת ־רוּח כּזוֹ… ושוֹאלת אני לעצמי: מהיכן ועל מה רוּחי כּך מקוֹררת עלי? אמת, בּחוץ האויר כּוּלוֹ מחמדים. הצפּרים מצייצוֹת כּמטוֹרפוֹת והים כּשטיח של פֵּרוּזַג. פּשוּט שלַח לוֹ מרחוֹק נשיקה! והריחוֹת, והכּל והכּל כּה נפלא… אבל הרי בּכל יוֹם כּכה, וּמפּני מה בּאה אלי פּתאוֹם שׂמחה כּזוֹ, כּאילוּ היוֹם יוֹם־הוּלדת שלי? הרי זוֹ מעֵין נבוּאת־הלב. מוּתר לכם, רבּוֹת, ללגלג עלי. אבל אני מאמינה בּנבוּאת־הלב.
לאפּוּנר נבוֹך קצת לשמַע הפּטפּוּט הזה וּלמראה שׂמחתה של הנערה על בּוֹאוֹ.
– אוֹה, שכחתי! – קראה פּתאוֹם חנה – הבּוֹקר יצאתי אל הגזוֹזטרא הקטנה להשקוֹת את הגירניוֹת, והנה על אחת המדרגוֹת רבצה חתוּלה וקינחה את פּניה בּכפּוֹת־רגליה, עברה מַשה ואמרה: רוֹאה מרתי? אוֹרחים יבוֹאוּ. והנה…
– נוּ, הבלוּת כּזוּ, חנה, אין זה אפילוּ מן הנימוּס לספּק את זאת. שמא את מאמינה גם בּמספר שלוֹשה־עשׂר שאינוֹ מביא טוֹבה. או שחתוּל שחוֹר המפסיק בּדרך אף הוּא אינוֹ לטוֹבה מנבּא?
– אנשים משׂכּילים אין צריכים להאמין בּהבלים כּאלה. – אמר זוּסיל כּאדם גדוֹל – פּעם הלכתי אל הגמנסיה והפסיקני חתוּל שחוֹר בּדרך. וסוֹף שנשאלתי אוֹתוֹ יוֹם בּגיאוֹגרפיה וקיבּלתי חמישה עם פּלוּס.
– מסתמא היה זה חתוּל שוֹטה שלא ידע למי הוּא צריך להפסיק. – העיר יוֹסיל בּצחוֹק.
– וּבכן, – פּנתה שיינדיל אל לאפּוּנר – לזמן רב אצלנוּ?
– ציירי לנפשך, – שיינדלי, – השיבה חנה במקוֹמוֹ – הרי הוּא בּא להשתקע כּאן בּאוֹדיסה.
– הרי יפה! מצוּין! לנוּ יש מחסוֹר בּכוֹחוֹת אינטלקטוּאליים. ניתן לך לנוּח כּמה ימים, ואחר נרתוֹם אוֹתך לעבוֹדה.
– לאיזוֹ עבוֹדה? – שאל חיים נבעת.
– עוֹמד כּאן להיוָסד בּית־ספר לילדי העניים. – הסבּירה לוֹ הנערה.
– “עוֹמד להיוָסד”, – העירה חנה לאחיה – זוֹ היא היא המיסדת, והיא שמטרידה בּענין זה את הד“ר פּינסקר שלנוּ, וּמנערת את כּיסיו של אפרים. הד”ר פּינסקר מסתמא כּבר קצה דעתוֹ בּכל הענין הזה, אבל מרוֹב אדיבוּתוֹ הוּא שוֹתק ונענה לה; ואילוּ אפרים שלי כּוֹעס ורוֹתח, אבל בּאין בּרירה הוּא נוֹתן, רוֹטן ונוֹתן.
– כּלוּם בּאמת כּבר קצה דעתוֹ של מר בּבית־הספר שלי עד שלא נפתח? – שאלה שיינדיל את הדוֹקטוֹר.
– חס־ושלוֹם! הגברת לוין רק מתלוֹצצת, כּפי שאני משער. אני, אדרבּא…
– ואם בּעלך, חנה מתרעם, לא איכפּת לי. הוּא יתפּייס בּמהרה. בּקרוֹב יהיה לי צוֹרך לא בּפרוּטוֹת אלא בּסכוּם גדוֹל. יש בּדעתי לפשוֹט ידי בּשוֹד. ארוֹקן את כּיסיהם של אֵילי־הכּסף שבּאוֹדיסה.
– וכי העוֹלם הפקר הוּא? – שאל יוֹסיל – מן הראוּי לידע כּיצד נערה כּמוֹך פּוֹשטת יד בּגזל.
– פּשוּט, אני בּאה עליהם על העשירים בּעקיפין, בּעָקבה.
– את מטילה עלי אימה. ממש השׂערוֹת עוֹמדוֹת מפּחד! – התלוֹצץ יוֹסיל.
חנה ואחיה צחקוּ. הרוֹפא לא צחק. רק חייך כּלשהוּא מתחת לשׂפמוֹ המשוּפע. למן הרגע הראשוֹן שעלתה הנערה אל המרפּסת לא העביר ממנה את עיניו, ומבּטן החד והחמוּר התרכּך; אוֹר של חיבּה חבוּיה הוּדלק בּהן.
ושיינדיל כּבר הספּיקה לשתוֹת כּוֹס אחד וללעוֹט שני כּעכים מרוּחים בּחמאה. אחר כּוֹס ראשוֹן מזגה כּוֹס שני, בּיתרה לחמנית בּסכּין ומרחה את שני החצאים חמאה וּבמרקחת של דוּבדבנים:
– את יוֹדעת, חנה, המרקחת הזאת מצוּינת! – קראה עם שנָגסה מהלחמנית וקינחה את שׂפתוֹתיה בּחוֹד לשוֹנה. מרסה את התה בּתנוּעה נמרצת וקראה אל יוֹסיל: – דוֹדי, אל־נא יתבּהל כּל־כּך. קבּצנים שכּמוֹתוֹ מחוּץ לסכּנה הם. יש בּדעתי רעיוֹן אחד, לסדר נשף אמנוּתי גדוֹל. אזמין את הכּוֹחוֹת האמנוּתיים הטוֹבים בּיותר שבּאוֹדיסה, מן האוֹפּירה. נגייס אנשים לחזר על בּתי העשירים למכּוֹר להם כּרטיסים. לך, חיים, אמצא עבוֹדה אחרת, אל דאגה! בּעבוֹדה לא יהיה מחסוֹר.
נזכּר לאפּוּנר בּגברת בּלוּמין, בּספריה העממית וּבד"ר פּוּצר.
– מה לי ולעבוֹדת ההשׂכּלה בּאוֹדיסה?
– שמא אינה כּדאית לך?
– פּה מרבּים לדבּר גרמנית, מדבּרים גם רוּסית, ואני אפילוּ האידית שלי, כּפי שאת רוֹאה, אינה שגוּרה על פּי. מכּל שכּן הגרמנית והרוּסית. מה כּוֹחי לעשׂוֹת?
– אה! הגרמנית… למה לנוּ גרמנית בּרוּסיה – אמרה מתוֹך שזרקה מבּט כּלפּי פּינסקר כּאל שוּתף בּדעה אחת – שפתנוּ היא רוּסית. וּמי שיוֹדע פּוּלנית יקנה את ידיעת הרוּסית בּקלוּת.
חיים לא השיב כּלוּם.
משגמרה את הכּוֹס השני, הדפה אוֹתוֹ ממנה ואמרה:
– ועכשיו עלי ללכת. הד"ר פּינסקר! שמא יש בּרצונוֹ ללווֹת אוֹתי? – עמדה מכּסאה – אוֹתך, חיים, איני מזמינה. קרוֹב הדבר שעיף אתה מן הדרך.
– שיינדילה! – אמרה חנה – שמא תשארי הערב בּבּית? לכבוֹד האוֹרח?..
– בּרצוֹן הייתי נשארת. אבל אני צריכה לראוֹת אדם אחד שמחכּה לי. עוֹד נתראה, חיים, הערב. הרי אני דרה בּבּית הזה.
וּפשטה לוֹ את ידה קטנה והחזקה מתוֹך תנוּעת משיכה קלה למטה, וּפניה מחייכוֹת אליו חיוּך מלא אהבה:
– אני בּאמת, בּאמת שׂמחה שבּאת… וּלפי שעה, שלוֹם! ימתן נא קצת, דוֹקטוֹר, עד שאכניס את הספרים אל חדרי.
נטלה את חבילת הספרים מעל הכּסא וּבפסיעוֹת זריזוֹת ירדה מעל המרפּסת ונעלמה אי־שם. אחרי רגעים מספּר חזרה ומגּעת בּידה.
– עכשיו נלך! – קראה אל הרוֹפא עם שהיא חוֹבשת תוֹך כּדי הליכה את מגבּעתה, ולפני יציאתה שוּב נוֹפפה את ידה כּלפי לאפּוּנר בּבת־צחוֹק.
המרפּסת נשטפה בּצללי בּין השמשוֹת. חנה הרגישה צמרמוֹרת קלה וּביקשה מבּנה להביא לה סוּדר. אבל יוֹסיל עמד על כּך שיכּנסוּ אל הבּית, מחשש שמא צינת הערב תזיק לה.
בּחדר־האוֹרחים כּבר הדליקוּ את המנוֹרה. חנה התעטפה בּסוּדר, ישבה על ספּה ושיפשפה את ידיה הצוֹננוֹת. “הצדקנית” דוּמם טיפּסה אף היא על הספּה והסתמכה בּראשה על לבּה של חנה, מתחת לזרוֹעה של זוֹ, החוֹבקת אוֹתה. זוּסיל פּרש לזוית רחוֹקה עם ספר בּידוֹ ועם נר דלוּק וּמיד שקע בּקריאה. ישב כּתקוּע בּמקוֹמוֹ בּלא ניע כּל שהוּא, רק כּירסם את צפּרניו עם שעיניו מרפרפוֹת בּמהירוּת על פּני הדף.
– מה שיינדיל בּעיניך? – שאלה פּתאוֹם חנה את אחיה.
– חיננית, חביבה וּכנראה בּעלת התפּעלוּת. שוּנתה בּהרבּה מאז ראיתיה בּפּעם האחרוֹֹנה.
– הד"ר פּינסקר אוֹהב אוֹתה מאד. היזהר, חיים, הוּא יריב מסוּכּן…
– שיינדיל מוֹצאת חן בּעיני, – אמר חיים בּצחוֹק – אבל עדיין אין ללמוֹד מכּאן שאצטרך לצאת לדוּ־קרב עם כּל שאוֹהב אוֹתה.
– המתן. עדיין לא, ואילוּ אחר כּך… ואם היא, אל תפתח פּה לשׂטן, תתאהב עליך?
– אקוה לה' שיפטרני מעוֹנש זה. – שלשתם צחקוּ.
לבסוֹף בּא בּעל הבּית אפרים לוין. אדם כּבן גילוֹ של יוֹסיל, רחב־כּתפים וּבעל בּשׂר. פּניו המגוּלחוֹת והעגוּלוֹת אוֹמרוֹת רצוֹן וכוֹח עבוֹדה. על מצחוֹ הזקוּף וּפיו הדק והקפוּץ משוּך חוּט של קשיוּת, אוֹתה קשיוּת לא נעימה שמציינת לפעמים את אנשי־המעשׂה, שאין להם בּעוֹלמם אלא את העסקים והאֶגוֹאיזם שלהם.
נכנס אל החדר בּפסיעוֹת מהירוֹת וּכבדוֹת אגב חריקת נעלים דקה. כּוּלוֹ אוֹמר אדנוּת. ראה את לאפּוּנר ולא הכּירוֹ בּתחילה; מיד זקף ראשוֹ בּתנוּעה שבּהרגל, כּשהוּא מסמיכוֹ בּכל כּוֹבד קִדלוֹ על גבּי צוארוֹנוֹ הלבן, וזרק בּוֹ מבּט שוֹאל מתוֹך מוֹרת־רוּח. מששמע מי הוּא זה הזר, מיד הפכוּ פּניו מסבּירוֹת וגיפּף את האוֹרח בּידידוּת. אבל מבּין ריסי עיניו ניכּר היה פּיזור־דעת. וּמיד פּנה אל שתוֹ בּפנים מחייכוֹת, עם שהוּא משפשף ידיו זוֹ בּזו, ושאל: “כּיצד אנוּ מרגישים את עצמנוּ היוֹם?”. חנה השיבה לוֹ בּנעימה צוֹננת וּבקצרה שהיה אצלה הרוֹפא, בּדק אוֹתה וכתב לה אילוּ טיפּוֹת נגד חוֹסר־דם ואבקוֹת להשקיט העצבים…
עדיין עמדה בּעצם דיבוּרה והוּא כּבר פּנה אל יוֹסיל וּפתח עמוֹ שׂיחה על מסילת־הבּרזל שהוֹלכת ונבנית מאוֹֹדיסה לפֶּרֶקוֹפּ ועל הקרפּיף הגדוֹל לאחסנת התבוּאה שנבנה מעבר למסילה הטיראספּולית. משם יוֹבילוּ את התבוּאה בּרכּבת ישר אל החוֹף. נפתחוּ איפוֹא סיכּוּיים גדוֹלים לעתיד לבוֹא ויחוּלוּ שינוּיים בּמחירי התבוּאה, עקב תחבּוּרה חדשה זוֹ.
לאפּוּנר עקב אחר בּעל־הבּית בּמבּטי סקרנוּת. אדם זה הלא גם לא נתן את דעתוֹ על בּנוֹ שהתייחד בּזויתוֹ עם ספרוֹ; כּל הערב מכרסם הנער את צפּרניו, וּפלא שעדין לא הגיע עד בּשׂר האצבּעוֹת; ואף הוּא לא הרגיש כּלל בּביאתוֹ של אביו. חיים הרגיש בּעיני אחוֹתוֹ המצוּמדוֹת אליו, אבל קשה היה לוֹ להיכּנס עמה בּשׂיחה. יוֹתר מדי עיף היה מן הדרך ועפעפּיו כּבדוּ; נלחם כּל הזמן עם עצמוֹ שלא יֵרדם. פּתאוֹם עמד ואמר לאחוֹתוֹ שיֵצא קצת לטייל עד סעוּדת ערבּית.
– חבל שאיני יכוֹלה להתלווֹת אליך בּערב. – אמרה אחוֹתוֹ – שמא זוּסיל ילך עמך?
– אה, לא! למה? – דחה לאפּונר – אסייר לבדי את הסביבה.
– אל תרחיק מכּאן, חיים! המקוֹם חדש לך ואפשר כּאן לתעוֹת.
חיים יצא דרך הגזוֹזטרה אל הרחוֹב. איזה כּוֹבד סתוּם היה טעוּן על לבּוֹ, שלא ידע מה הוּא. את אחוֹתוֹ מצא כּמוֹת שידע אוֹתה מכּבר: טוֹבת־לב, קוֹרנת אהבה, ועם כּל רפיוֹנה וּכניעתה מלוּפּפת איזה שקט פּנימי שבּיצבּץ מכּל תנוּעה ודבּוּר. ואילוּ הגיס, אפרים זה? מה יעשׂה וכיצד יחיה בּקרבת אדם כּמוֹ גיסוֹ? שחצנוּתוֹ של זה אינה מעוֹררת חיבּה; אוֹ איך יהיה בּקרבת אוֹתוֹ השני עם הכּוּמתה שבּראשוֹ? פּניו החיורוֹת, כּמדוּמה לוֹ, אינן נטוּלוֹת איזה חוּט של חן. אבל הוּא נראה לוֹ משוּנה מאד, ועוֹשׂה בּזרוֹעוֹתיו תנוּעוֹת יתרוֹת וּמשוּנוֹת… ואוֹתוֹ רוֹפא שתקן… בּינוֹ וּבין שיינדיל יש, כּנראה, ידידוּת גדוֹלה. אבל הוּא, חיים, אינוֹ מקנא ואינוֹ יכוֹל לקנא. הנערה עוֹשׂה רוֹשם נעים; היא חביבה, לא טפּשה, אבל יוֹתר מדי רוֹעשת, יוֹתר מדי מתלהבת…
לאפּוּנר הגיע לקצה הרחוֹב, כּלוֹמר למקוֹם שלא היוּ שם עוֹד חוילוֹת, אלא שׂדה שוֹמם. משׂמאלוֹ ראה שביל שהוֹלך וּמשתפּל כּיוָן אל הים. התחיל לאפּוּנר יוֹרד בּשביל הזה, בּין סלעי־חוֹף גבוֹהים שנערמוּ כּאן כּמו גלי ים מאוּבּנים. משהגיע למטה, בּחר לוֹ סלע אחד נוֹח לישיבה וישב עליו.
היתה שעה מאוּחרת של בּין־השמשוֹת. הים גילגל את גלי־השחם שלוֹ. תלתלי הקצף נראוּ מרחוֹק כּרצי נחשים זעירים ורוֹחשים, וכוּלם כּאילוּ רוֹדפים מבוֹהלים אחר מי־שהוּא, אצים רצים לאיזה מקוֹם ואינם מספּיקים להגיע לשם… לכוּלם כּאילוּ רצוֹן אחד, להגיע לאוֹתה מטרה רחוֹקה, למקוֹם שהיה שם בּהיר, וּמנצנץ בּנגוֹהוֹת כּספספיים־ורוּדים. לאפּוּנר לא ראה ים אלא לפני כּעשׂר שנים, כּשהיה מתארח כּאן אצל אחוֹתוֹ. ועכשיו נתגלה לפניו כּאילוּ בּראשוֹנה, והדהימוֹ. פּתאוֹם וּבבת־אחת נדם בּתוֹכוֹ הכּל. כּל הרהוּריו ורגשוֹתיו כּאילוּ נתבּהלוּ, נצטמצמוּ ונתרתעוּ לאחוֹריהם. את כּל עצמוֹ ראה כּה חדל, כּה אַפסי כּלפּי נשימת איתנים זוֹ רחבה ושׂגיאה כּמוֹ מתוֹך ריאוֹת חסוֹנוֹת של אחד חי־עוֹלמים… מה המאוַיים, מה הרצוֹנוֹת מה כּל השאיפוֹת והתאווֹת, הכּבוד, השלטוֹן והאהבה, מוּל פּני אין־סוֹף זה!… איולת, איולת… הבל, הבל־הבלים… דוֹמה שאין לוֹ לאדם אלא לשכּב כּאן, בּשקט, בּשקט, בּלא תנוּעה ולנשוֹם, אך לנשוֹם לבד, כּאחד עם הים הזה, להניח לוֹ ללב שיהלוֹם לוֹ ולריאה שתנשוֹם לה בּקצב הגלים, לא יוֹתר מזה! וכך כּל החיים, כּל החיים, עד ההלמוּת האחרוֹנה, עד הנשימה האחרוֹנה… לא היתה זאת שלוַת־הנצח שנחה על לאפּוּנר פּתאוֹם, אלא מעֵין רגש כּניעה, מתוֹך הכּרת החידלוֹן ואין־האוֹנים…
פּתאוֹם שמע מעל לראשוֹ צריחה גוֹזרת. זוּג צפּרים שחוֹרוֹת – עוֹרבים? שחפים? – עגוּ בּאויר. נלפּתוּ קוי טיסתם אילך ואילך, ירדוּ ירוֹד והחלק כּביכוֹל על פּני המים, וּפתאוֹם התנשׂאוּ, הרקיעוּ למרוֹם ונעלמוּ.
אוֹר היוֹם הלך ודעך. זהרי־הכּסף על פּני הים בּאוֹפק הרחוֹק כּבוּ אף הם. נשבה רוּח. לאפּוּנר חש בּצינה שמלפּפתוֹ. עמד והתחיל מחפּשׂ בּעיניו את השביל שבּוֹ הגיע לכאן, ולא מצאוֹ. התחיל מכליב פּסיעוֹתיו בּין הסלעים, אבל יוֹתר שהתרחק, יוֹתר נכנס לתוֹך איזה מיצר ולא יכוֹל לצאת. עמד לרגלי סלע תלוּל ותהה. פּתאוֹם נתבּעֵת. על גבּי הסלע שלפניו ישבה אשה בּקֶפֶש שחוֹר. צעיף כּחלחל כּיסה את שׂערוֹתיה הצהבהבוֹת והבּהירוֹת וּכנפיו התעוֹפפוּ בּרוּח כּשני דגלים ארוּכּים. גוּפה הדק והזקוּף הסתמן על גבּי אוֹפק הערבּית כּדמוּת שלא מכּאן. לאפּוּנר נבעת מפּני שעד הרגע האחרוֹן לא הרגיש בּה, לא צפה אוֹתה ללא מרחוֹק ולא מקרוֹב. פּתאוֹם נגלתה לפניו, כּאילוּ צמחה כּאחד עם צללי הערב מבּין הסלעים. הסתכּלה בּוֹ גם היא, וּכאילוּ חיוּך ריפרף על פּניה.
רגע אחד היוּ מסתכּלים זה בּזה בּדממה. היא בּחיוּכה והוּא בּמבוּכה. בּתחילה היסס, וּלבסוֹף העיז ושאל בּגרמנית הרצוּצה שלוֹ:
– תסלח לי מרתי!… היכן השביל כּאן?
נתחלחלה האשה וחיוּכה כּבה מיד. כּאילוּ אף היא אך זה עתה הרגישה בּוֹ ונבעתה מקוֹלוֹ. לא נזדרזה לענוֹת, ועיניה נשׂוּאוֹת מעל לראשוֹ אל הים. הין היוּ ירוּקוֹת כמו הים.
– תסלחי לי מרתי, – חזר שוּב על שאלתוֹ – אני כּאן זר, ואיני יוֹדע היאך אצא מכּאן.
משכה בּכתפיה כּמתרעמת על טרדנוּתוֹ ואמרה בּגרמנית רהוּטה:
– אין כֹאן דרך. יחזוֹר אדוֹני למטה ויפנה ימינה, ימינה… כּלומר, אם פּניו אל הים – שׂמאלה, שׂמאלה; יפסיג בּין הסלעים עד שימצא שביל צר.
– איזה קוֹל!… – תמה בּלבּוֹ.
– תוֹדה, מרתי! – רטן. החזיר פּניו והלך בּדרך שהראתה לוֹ האשה.
בּקלוּת מצא את השביל ועלה בּוֹ אל הרחוֹב. היה כּבר חוֹשך. בּכל החוילוֹת כּבר דלקוֹ מנוֹרוֹת. על גבּי יריעוֹת הבּד הפּרושׂוֹת על המרפּסות והגזוֹזטראוֹת התנוֹעעוּ צללי אנשים, נשמעוּ קשקוּשי צלחוֹת – עוֹרכים שוּלחן לסעוּדת ערבּית. מחלוֹנוֹת פּתוּחים בּוֹקעים צלילי פּסנתר. בּחשכת הגינוֹת והשׂדרוֹת מהבהבוֹת אִשי סיגָריוֹת, נשמע לחש, צחוֹק נערוֹת…
לאפּוּנר הלך למצוֹא את חוילת גיסוֹ. וכל אוֹתה שעה לא פּסק זכר האשה שראה זה עתה מלקשקש בּלבּוֹ כּזוֹג… בּאזניו עמד עדיין צליל קוֹלה, צליל נחמד, ערב כּל כּך. בּשעת ערבּית זוֹ העלה קוֹלה על לבּוֹ מה־שהוּא מרעננוּתוֹ ואוֹרוֹ של בּוקר משכּים, מה שהוּא מזריחת החמה המשכּימה וּמן הטל על העשׂב.
סבוּר היה שיכּיר את החוילה על פּי הגזוֹזטרה עם עציצי הגיראניוּם, אבל מפּאת החוֹשך לא ראה אוֹתה, עבר כּמעט את כּל הרחוֹב וחזר עם שהוּא מחפּשׂ בּעיניו את הגזוֹזטרה. פּתאוֹם שמע מתוֹך אחת החצרוֹת שׂיחה בּין שני גברים ודוֹמה היה שהקוֹלוֹת מוּכּרים לוֹ. עמד והרכּין אזנוֹ לשמוֹע.
– דיבּרתי עם ד"ר פּינסקר על חנה. – סיפּר למי שהוּא קוֹלוֹ של יאנוֹבר בּלחישה.
– ננוּ? – שאל קוֹל שני – וּמה סח לך?
– סח לי שעצביה נתרוֹפפוּ מאד. היא צריכה להתפּוֹגג, למצוֹא איזה ענין שיהא מעסיקהּ.
– אם כּן, מה יש לעשׂוֹת?
– אתה מזניח אוֹתה יוֹתר מדי, אפרים! יש שאתה חוֹזר מן העיר בּשעה מאוּחרת. והיא כּל היוֹם וכל הערב לבדה.
– אבל הרי אתה יוֹדע… העסקים, הטרדוֹת המרוּבּוֹת, צריך להיפּגש עם אנשים דוקא מחוּץ לבּאנק… אין פּנאי להשיב רוּח… עוֹנה הקוֹל השני כּמתנצל בּעייפוּת.
– הן, הן… העסקים מטרידים את האדם… אבל בּמקוֹם לישב בּערב בּאיזה בּית־קהוה בּגן הניקוֹלאיֶבי, מוּטב שתשב בּבּית. – דיבּר קוֹלוֹֹ של יוֹסיל בּלחש כּמתחנן.
– אתה יוֹדע, יש עסקים שנגמרים יפה דוקא על כּוֹס יין. אתה, יוֹסיל, אינך איש־עסקים לכל דבר ואין את היוֹדע את כּל הדרכים ואת כּל הנפתוּלים של בּעל־עסקים גמוּר. אתה יוֹשב עם אדם לפני כּוֹס פּוֹרטר, על הבּמה מתפּתל ועוֹשה עוָיות איזה ליצן, אוֹ בּחוּרה מכרכּרת בּשאריתכּוֹחוֹתיה, ואתה מתלוֹצץ עם האדם השוֹתה עמך, משׂיח עמוֹ על דא ועל הא דברים של הבל לכאוֹרה, עוּרבא פּרח, וּבין כּך ןבין כּך אגב־אוֹרח נוֹדעים לך ממנוּ דברים שבּשעה אחרת לא היה מגַלָם לך… את יוֹדע, כּל זה אינוֹ בּא מאליו. צריכים לצוּד אדם בּדברים, שיתפּתה בּשׂפתיו… העסקים בּימינוּ, חביבי, יש בּהם גם מן הדיפּלוֹמַטיה וגם מן הפּסיכוֹלוֹגיה…
– אני מבין, אני מבין… אבל בּמזמרת מן האוֹפּירה, מה שמה, פוֹקא? אף היא…
– איזוֹ מזמרת? איזוֹ פוֹקא? מה אתה סח?
– זוֹ שישבת עמה אמש בּשעה מאוּחרת בּלילה.
– מה? אתה מרגל? – פּרצה פּתאוֹם קריאת־זעם מפּי השני – עוֹד זאת אני חסר: למסוֹר לך דין וחשבּוֹן מכּל מה שאני עוֹשׂה, מדבּר, ועם מי והיכן אני יוֹשב? מה זאת? מקצוֹע נאה בּחרת לך, יוֹסיל, להיוֹת מרגל! מי התיר לך לעקוֹב אחרי? לא ארשה, שוֹמע אתה? איני רוֹצה לשמוֹע כּזאת עוֹד פּעם מפּיך.
– חס ושלוֹם! חוּלין לי לעקוֹב אחריך, לרַגל… – השיב יוֹסיל בּשקט בּלא רוֹגז – ואתה אל תגבּיה קוֹלך שכּן לא מן הרצוּי הוּא בּיוֹתר שדברינוּ יהיוּ נשמעים בּחוּץ אוֹ שיגיעוּ לאזני חנה. אמש חזר מוּקי מן העיר בּשעה מאוּחרת בּלילה וסיפּר שראה אוֹתך ואת אוֹתה הזמרת, מה שמה? די לוֹקא אוֹ די פוֹקא… יוֹשבים כּאחד ברסטוֹרן… לחנה היתה אוֹתה שעה מיחוּשי־לב, שבּגללם נקרא היוֹם פּינסקר. אתה מבין, לא בּשביל להטיף מוּסר אמרתי לך זאת. בּשביל חנה. סבוּרני שאף אתה רוֹצה בּשלוֹמה וּבבריאוּתה. אילוּ ידעתי דרך אחרת להוֹדיעך על המצב, לא הייי מזכּיר לך דברים שאינם מעניני כּלל. אגב, היוֹם היה כּאן מזכּירוֹ של זיגלפארבּ. פּעמיים היה כּאן. מה לוֹ ולך?
– גם את זאת אתה יוֹדע? – שאל השני כּבר בּנעימה אחרת, מפוּיסת יוֹתר – תבוֹא השעה ותדע ממילא, אבל לא היוֹם. וּבנוֹגע לחנה, אתה טוֹעה, טוֹעה… יש דברים… אינני יכוֹל לספּר לך הכּל… אבל גם אני חשבתי כּמה פּעמים שצריכים למצוֹא איזוֹ תקנה לחיי חנה, שלא תהא שרוּיה כּל ימיה בּבדידוּתה. אף על זוּסיה מן הצוֹרך לשים יוֹתר עין…
– כּך, כּך… – השמיע יוֹסיל מתוֹך חוֹסר־אמנה, כּנראה, – לזוּסיה אל תדאג הוּא מכרסם ספרים. נער שלהוּט אחרי ספרים אינוֹ זקוּק להשגחת גדוֹלים.
לאפּוּנר הפך את פּניו, עקף את הבּית ונכנס פּנימה דרך הגזוֹזרטרא…
בּבּית היה השוּלחן כּבר ערוּך לסעוּדת ערבּית. שיינדיל חזרה כּבר משיעוּריה. המתינוּ לוֹ לחיים.
הסעוּדה עברה כּמעט בּשתיקה. אפרים היה זעוּם ועיניו מוּשפּלות. מפּעם לפעם היה רוֹטן כּלפּי הצלחת על התבשיל ועל המבשלת בּלא שהגבּיה את עפעפּיו. חנה העמידה פּנים כּאינה משגחת ברוֹטנוּניוּתוֹ. ואילוּ על חיים עשׂוּ העינים המוּשפּלוֹת של בּעל־הבּית רוֹשם קשה. שיינדל נזפה בּזוּסיה על שהוֹציא מן מהארוֹן את מעיל־הפּרוָה הקצר שלה ולא החזירוֹ למקוֹמוֹ.
– למה אתה מפשפּש בּכלי בּלא נטילת רשוּת? – שאלה אוֹתוֹ.
– כּיצד אטוֹל ממך רשוּת כּשלא היית בּבּית!
– אבל מה צוֹרך לך בּמעיל הפּרוָה שלי?
– הייתי צריך.
– צריך! למה זה פּתאוֹם? וכי צינה אחזתך? אוֹ שמא הנגר הארוּר אשם?
שאלה אחרוֹנה זוֹ עוֹררה צחוֹק, מפּני שהיתה קשוּרה בּמעשׂה שהיה. לפני שנים אירע שזוּסיל הקטן התגנב אל המזוה על מנת ללקוֹק מן המרקחת שהיתה אהוּבה עליו ביוֹתר. צנצנת המרקחת עמדה על אחת האיצטבּאוֹת הגבוֹהוֹת של ארוֹן. נתלה הקטן בּשתי ידיו בּאיצטבּה. למזלוֹ הרע נשמטה האיצטבּה ממקוֹמה, נתלכסנה, והוּא עם הצנצנת כּאחת נפלוּּ על הקרקע. לקוֹל מפּץ הצנצנת ולצעקתוֹ של הילד, נבהלוּ המשרתוֹת והאם, בּאוּ אל המזוה ומצאוּהוּ שוֹכב בּתוֹך שלוּלית המרקחקת, בּין שברי זכוּכית. כּשראה הקטן את אמוֹ נתבּהל ונתבּלבּל וּבבכי קרא: “זה לא אני… הנגר הארוּר הוּא אשם”. ועם שנים זוּסיל בּעצמוֹ צוֹחק כּשהוּא שוּמע, בּשעת תקלתוֹ, על הנגר האשם…
– לא. הייתי “יוֹם הששי לשבוּע”.
– מה?
– “יוֹם הששי”. אין את יוֹדעת?
– לא. אינני מבינה.
– אם כּן אין את יוֹדעת כּלוּם. אף זוֹ מוֹרה, ולא קראה רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ.
שיינדיל וחנה שוּב פּרצוּ בּצחוֹק. אפילוּ האב לא כּבש את חיוּכוֹ.
– אני הייתי “יוֹם הששי” וּסיוֹמה היה קרוּזוֹ. היינו על אי שוֹמם.
– היכן האי שלכם?
– שם בּין הסלעים, על חוֹף הים.
פּתאוֹם התעוֹרר האב מהרהוּריו:
– מה? לא שמעתי, מה את ם מתעתעים שם על חוֹף הים?
התחיל הנער מספּר לאב על משׂחקם בֹרוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ. כּיון שראה שאביו לא קרא את הספר, התחיל מספּר לוֹ בּהתרגשוּת וּבקוֹל רם על מאוֹרעוֹת שאירעוּ לגיבּור הספּוּר הזה.
בּתחילה שמע האב בּתשׂוּמת־לב, אבל מיד לאחר מכּן הפלגוּ הרהוּריו לענינים שלוֹ והוּא הפסיק לנער:
– שא! למה אתה צוֹעק כּל כּך? כּלוּם חרש אני, צעקוֹתיך גוֹרמות לי מיחוּש־ראש. מוּטב שתאכל; בּפעם אחרת תספּר לי.
ראה הנער שאביו אינוֹ שוֹמע לוֹ, פּנה אל אמוֹ והתחיל מספּר לה בּלחש אבל באוֹתה ההתרגשוּת, כּשהוּא חוֹזר, עם כּל משפּט, על השאלה: מבינה את? מבינה את? חנה שאכלה בּלא תיאבוֹן, שמעה בּכוונת־לב לספּוּרוֹ כּשהיא מנענעת לוֹ בראשה: כּך? האוּמנם? וּמתוֹך כּך מזכּירה לוֹ מפּעם לפעם בּשקט: התה יצטנן, זהבי!… טוֹל לחם בּחמאה, חביבי!… הנה אתה מדבּר וּמדבּר ושוֹכח את האוֹכל…
עם גמר הסעוּדה נזכּר פּתאוֹם אפרים בּאוֹרח וציוה להביא לכבוֹדוֹ בּקבּוּק יין. הוּא בּעצמוֹ מזג את הכּוֹסוֹת. חנה הניחה את כּפּה על פּי הכּוֹס שלה: היא אינה שוֹתה יין, אבל אפרים פּצר בּה: “פּעם אחת לא יזיק לך… לכבוֹד האוֹרח… אדרבּא, היין הזה אינוֹ קשה, הוּא רך ויפה לך”, וסוֹף נתפּצרה. השיקוּ את הכּוֹסוֹת, ואפרים התלוצץ: “לחיים, חיים!”, וּפני שלוֹשת האנשים הצהילוּ פּתאוֹם. הקדרוּת שהיתה קשוּרה בּפני אפרים התנדפה; הוּא התעוֹרר וּביקש מלאפּוּנר לספּר לוֹ על נסיעתוֹ, על הערים שעבר בּהן, על רשמיו. חנה חפצה לשמוֹע על אחיה, אברהם־אלי', הדר בּסביבת חרסוֹן ושחיים התארח אצלוֹ לפני בּיאתוֹ לכאן. עם עייפוּתוֹ, נענה בּרצוֹן לגיסוֹ ולאחוֹתוֹ, וסיפּר ארוּכּוֹת, כּדי להפיג את הרוּח הרעה שהיתה שרוּיה בּזמן האוֹכל. הוּא דיבּר על העוֹני והריש שראה בּכל עיירה, על חוֹסר הפּרנסה שהרגיש בּכל מקוֹם. פּעמים נכנסוּ אפרים ושיינדיל לתוֹך דבריו ושאלוּ על וארשה, על פּוֹלין ועל תנוּעת המרד שם. ואילוּ לאפּוּנר השתמט מתשוּבה על שאלוֹת אלוּ והשׂיאם לענינים אחרים. אליהם הגיעוּ זה כּבר, על־ידי יהוּדים פּוֹלניים אוֹ ליטאיים שנתגלגלוּ לאוֹדיסה, ידיעוֹת על השתתפוּתוֹ בּמרד, ושעלה שם אצל הפּולנים לגדוּלה ועשׂוּהוּ מיניסטר. המיסתוֹרין שבּחייו וּמעשיו שם בּארץ המרדנית הרחוֹקה משכוּ על אישיוּתוֹ חשיבוּת ועוֹררוּ סקרנוּת, אבל משראוּ שהוּא משתמט מלהשיב לא סירהבוּ בּוֹ, לא דחקוּ את השעה.
רק שיינדיל לא יכלה לכבּוֹש את עצמה והעירה:
– בּשעה ששם אצלכם מהוּמוֹת וּמרידוֹת, אצלנוּ כּאן בּרוּסיה עוֹמדים על סף חיים חדשים. האכּרים יצאוּ מעבדוּת לחירוּת וליהוּדים ניתנוּ זכוּיוֹת שלא היוּ להם קוֹדם. האינטליגנציה הרוּסית היא ליבּראלית בּאמת, היא אוֹהבת את היהוּדים בּלא פּניוֹת אלא מתוֹך שהיא פּרוֹגרסיבית ויש בּה אהבה אל האדם. הנה בּכל מקוֹם נפתחים בּתי־ספר, שיעוּרי־שבּת, פּנסיוֹנים לבּנוֹת… הכּלל: תקוּפה חדשה.
לאפּוּנר לא הבין למה היא מספּרת לוֹ את זאת ותמה עליה שהיא מתרגשת כּך בּדבּרה: בּלחייה צצה אדמוּמית ואצבּעוֹתיה שׂיחקוּ, תוֹך כּדי דיבּוּרה, בּמַחרוֹזת החוּליוֹת הכּחוּלוֹת שעל צוארה.
– ט! ט! ט! – הפסיקה פּתאוֹם אפרים – אַל נא תתרגשי כּל־כּך. בּתי־ספר, שעוּרים, ליבראלים… ניסים ונפלאוֹת! אַת נוֹתנת לחיים מקוֹם לחשוֹב שכּאן לפנינוּ גן־עדן התחתוֹן. אבל מודּע אין אַת מספּרת לוֹ על הדלוּת הגדוֹלה, על חוֹסר הפּרנסה? יתר על כּן: המצב הוֹלך וּמחמיר בּזכוּתה של חירוּת זוֹ שניתנה לאכּרים.
– שמא אדוֹני נגד שחרוּר האסירים? – שאלה שיינדיל בּנעימה של קינטוּר.
– מה שאזניך שוֹמעוֹת. בּענינים אלה סמכי עלי. אני יוֹדע קצת יוֹתר ממך. קוֹדם, לפני שחרוּר האכּרים, היה בּעל־האחוּזה מתקיים על פּרי עבוֹדתוֹ של האכּר. בּמשק האחוּזה לא התעסק. היה יוֹשב בּחוּ“ל וּמבזבּז שם את ממוֹנוֹ. כּיצד היה מקבּל את ממוֹנוֹ זה שהיה צריך לתענוּגוֹתיו? בּאמצעוּת היהוּדים: יהוּדי היה מנהל את אחוּזתוֹ; יהוּדי היה קוֹנה ממנוּ את תבוּאתוֹ וּמוֹכר לסיטוֹנים. וגם האכּר היה מוֹכר ליהוּדי את עוֹדף תנוּבתוֹ וּבכסף קוֹנה מהחנוני היהוּדי את מצרכיו. וכך היוּ מתפּרנסים מן האכּר וּמבּעל האחוּזה, גם העגלוֹן, גם החנוני, גם הסרסוּר ועוֹד ועוֹד; צבת בּצבת עשׂוּיה. מבּעלי העסקים נתפּרנסוּ גם בּעלי המלאכה. ועכשיו בּעל־האחוּזה, מאחר שאינוֹ יכוֹל עוֹד לאכוֹל מיגיע כּפּיו של האכּר, אנוּס הוּא להתעסק בּעצמוֹ בּעניני המשק שלוֹ. הוּא בּעצמוֹ מוֹכר את תבוּאתוֹ לסיטוֹנים, בּלא תיווּכו של היהוּדי. האכּר אף הוּא מצא את הדרך אל הסיטוֹנים, ויש שאפילוּ הוּא עצמוֹ קוֹנה מאכּרים וּמוֹכר, והיהוּדי נשאר בּלא פּרנסה. הכּלל: עם נסתכּל אל המציאוּת בּעינים פּקוּחוֹת, נראה שלפי שעה… לפי שעה… איך אוֹמר הפּסוּק?,אַל תשׂמח ישׂראל אל גיל כּעמים”, אַתה, חיים, אינך יוֹדע את פּירוש המלוֹת, אבל שיינדיל יוֹדעת. הפּירוש הוּא: מה שטוֹב לגוֹי לא תמיד טוֹב הוּא ליהוּדי.
– בּוֹא וּראה! – העיר לאפּוּנר – אף אצלנוּ בּפּוֹלין שמעתי מפּי יהוּדים דברים כּאלה. המלחמה לחירוּת, אוֹמרים שם היהוּדים, אפשר שטוֹבה היא לפּוֹלנים, אבל מה שטוֹב לפּוֹלנים רע לנוּ היהוּדים.
– אפשר שהדין עמהם. איני יוֹדע מה שם אצלכם. אצלנוּ המצב הוּא כּך וחוֹששני שיהא הוֹלך ורע כּל אימת שאין לנוּ רשוּת לגוּר בּכל מקוֹם ולעסוֹק בּכל משלח־יד.
– אבל סוֹף־סוֹף – התרגשה שיינדיל – הרי נקבּל גם את הרשוּת הזאת. מעט מעט נכבּוֹש לנוּ את הזכוּיוֹת הללוּ. האינטליגנציה המתקדמת, הליבּראלית של רוּסיה היא עמנוּ…
השעה כּבר היתה מאוּחרת. חנה שבּעצמה פּיהקה פּעמים אחדוֹת בּחשאי, לתוֹך פּיסת־ידה, הפסיקה את השׂיחה:
– דייכם, רבּוֹתי! אינכם רוֹאים שחיים עיף מן הדרך ועיניו מתעצמוֹת מאליהן? שיינדלה, לכי הראי לחיים את חדרוֹ. סוֹניה וּמַשה קיבּלוּ רשוּת לצאת. איזוֹ חגיגה יש להן, ואיני יוֹדעת אם התקינוּ בּשביל חיים כּל שצריך לדירה וּלשינה… לכי, חביבתי, לי אין כּוֹח.
– אבל איני יוֹדעת היכן יהא דר השליאכטיטץ הפּוֹלני שלנוּ.
– בּחדר השני של האגף. שם טוֹב. שם לא יפריעוּ אוֹתוֹ משינה מאוּחרת. – השיבה חנה בּחיוּך.
– סמוּך לחדרי? אם כּן, נהיה שכנים?
– שמא אין אַת מרוּצה משכנוּת זוֹ?
– אדרבּא, מעוֹלם לא זכיתי להיוֹת שכנתוֹ של פּאן פּוֹלני.
– את יוֹדעת, – נזכּרה חנה – זוּסיה פּגש היוֹם ביענקיל.
– בּאיזה יענקיל? בּ“עגיל־הכּסף”? היכן מצא את התכשיט הזה?
– בּנמל.
– בּנעלים וּבערדלים של הדוֹד?
– לא. היה יחף ולבוּש בּלוּיים.
– נו, מוּבן… ואת סבוּרה שהדוֹד לא יקבּלוֹ לכשיחזוֹר?
– אבל היכן זוּסיה? – קראה פּתאוֹם חנה – היאך זה התחמק הנער בּחשאי ואנוּ לא הרגשנוּ בּוֹ כּלל.
– הריהוּ שם! אין את רוֹאה אוֹתוֹ? – קראה שיינדיל בּצחוֹק.
הנער היה מוּטל על השפתה שבּזוית החדר ונחר.
– שוּב נרדם בּבגדיו! – קראה האם מיוּאשת – איזה תענוּג יש לוֹ לנער להירדם בּבגדיו, ואחר כּך קשה כּל־כּך להעירוֹ; הרי זה עסק גדוֹל…
– אין זה אלא מתוֹך עצלוּת. – העיר האב – פּשוּט הוּא מתעצל לעלוֹת אל חדרוֹ וּלהתפּשט.
– אתה, אפרים, תעירוֹ ותעלוֹ למעלה. לי אין כּוֹח להתעסק עמוֹ.
– אם לא תשפּכי עליו פּעם אחת כּוֹס מים, לא תגמליהוּ מהרגל רע זה.
– אין צוֹרך בּמים. אני אעיר אוֹתוֹ בּלא אמצעי זה. – אמרה שיינדיל. נטלה עתוֹן והתחילה מעבירה את שוּלי הנייר על פּניו, על מצחוֹ, על חטמו, נוֹגעת־ואינה נוֹגעת. הנער עשׂה עויוֹת כּאילוּ זבוּב מטריד עליו. חנה לא יכלה לראוֹת בּענוּיי בּנה וניסתה להוֹציא את העתוֹן מיד שיינדיל:
– חדלי ממנוּ, אל תציקי לוֹ כּך. – התחננה לפניה.
אבל שיינדיל לא הפסיקה לגרוֹת את עוֹר פּניו בּקצה העתוֹן. פּתאוֹם סטר הנער בּכפּוֹ על פּניו של עצמוֹ מסטר אחד, ועוֹד אחד, כּדי להטריד את הזבוּב. הכּל פּרצוּ בּצחוֹק. ואפרים צחק יוֹתר מכּוּלם. הילד פּקח פּתאוֹם את עיניו והסתכּל בּעוֹמדים עליו מבוֹהל וּמבוּלבּל.
– עכשיו נלך. – אמרה שיינדיל אל לאפּוּנר מרוּצה מהמעשׂה שעשׂתה.
הם יצאוּ אל החצר והיא הוֹליכה אוֹתוֹ אל בּית קטן שעמד שם, חבוּי מאחרי שוּרת אילנוֹת. החדר ששיינדיל הכניסה בּוּ את לאפּוּנר היה קטן; רצפּת העץ שלוֹ היתה ישנה, לא צבוּעה, וחרקה תחת הרגלים. שם עמדה מיטה אחת, וסמוּך אצלה כּסא, על הכּסא דלקה מנוֹרה בּאש קטנה. שיינדיל הגדילה את הלהבה.
– מה זאת? לא שוּלחן ולא כלוּם? – תמהה הנערה – הלילה תצטרך להסתפּק רק בּמיטה לבד. מחר כּבר יסדרוּ לך את החדר כּראוּי לפּאן שכּמוֹתך. אני דרה בּחדר הסמוּך, פּרוֹשה פּאניה2 לכבּדני בּבקוּרוֹ, וולמוֹזשני פּאן! 3
– מנין לך הפּוֹלנית?
– למדתי מחברה. אני יוֹדעת עוֹד שלוֹש מלים: "יאק בּוֹגא קוֹחאם… לא כּך? כּמוֹת שאני אוֹהבת את אלהים, חה, חה…
וּשניהם צחקוּ.
העמידה את המנוֹרה על סף החלוֹן, הטילה את הכּר והשׂמיכה על הכּסא והתחילה פּוֹרשת סדין על המיטה.
לאפּוּנר עמד על גבּה והסתכּל בּה, בּמתניה הדקוֹת.
תוֹך־כּדי התעסקוּתה בּמיטה, נשמטוּ מכבּנוֹת מראשה, מקלעת שׂערוֹתיה נתרוֹפפה ונשמטה אל ערפּה. אבל היא לא השגיחה בּכך. היו לה שׂערוֹת שחוֹרוֹת ונוֹצצוֹת כּמשי שחוֹר. רצה לסייע אוֹתה, והיא לא הניחה. “אין זוֹ מלאכת גבר, יאַק בּוֹגַא קוֹחַאם”, אמרה בּצחוֹק.
– שמעי, מי הוּא זה אוֹתוֹ יענקיל שעליו דבּרתם קוֹדם? – שאל לאפּוּנר.
– אה, אה! יענקילי עגיל־הכּסף… זהוּ אחד מן האסוּפים של הדוֹד. הוּא תמיד מביא לביתוֹ כּל מיני “בּרוּאים” עזוּבים, מאכילם, משקם, מלבּישם, וסוֹף שהם גוֹנבים ממנוּ משהוּ ונעלמים. ואוֹתוֹ יענקילה אף הוּא תכשיט; גנב מהדוֹד בּשבוּע שעבר זוּג נעלים וערדלים ונעלם. וגם זוֹ לטוֹבה. פּעם אחת הביא אמוֹ אל בּיתוֹ איזה קבּצן מזוֹהם וחצוּף, קבּצן זה כּשהוֹצרך לילך לאיזה מקוֹם היה לוֹבש את הפּרוה של הדוֹד ואת כּובע־הפּרוה שלוֹ (הדבר היה בּחוֹרף) והוֹלך לוֹ. עד שפּקעה סבלנוּתה של הדוֹדה, עמדה והטרידה אוֹתוֹ. הדוֹד כּעס, אבל לא הוֹעיל לוֹ כּלוּם.
בּדבּרה החליקה בּידה את הסדין, פּישטה את כּל הקיפּוּלים ונתנה את דעתה שלא יהיה בּוֹ כּל קמט.
– הדוֹד, שאת מספּרת עליו, הוּא אוֹתוֹ יהוּדי שבּכּוּּמתה?
– הן. הדוֹד יוֹסיל.
– הוּא דוֹד של אמת?
– הלא הוּא אחי אמא.
– וכי אינוֹ דר עמכם בּבּית הזה?
– לא. דירתוֹ לא רחוֹקה מכּאן.
– סבוּר הייתי שהוּא גר אצל אחוֹתי.
– הלא יש לוֹ משפּחה משלוֹ.
– וּמי היא אשתוֹ? חרידה כּמוֹתוֹ?
שיינדיל צחקה:
– חרידה? חה חה חה! לגמרי לא. אינה דוֹמה אליו כּל עיקר. עוֹד תזכּה להכּירה. כּדאית היא שתכּירה. – אמרה בנעימה מיוּחדת.
– דוֹמה עלי שאוֹתוֹ יהוּדי, דוֹדך… שהוּא אוֹהב מאד את אחוֹתי.
שיינדיל שהיתה כּפוּפה אל המיטה, נזדקפה, זרקה בּוֹ מבּט מהיר, וּמיד השפּילה עיניה וּבחיוּך ערמוּמי, עם שהיא משׂחקת בּמחרוֹזת הכּחוּלה, אמרה:
– הן. הוּא אוֹהב אוֹתה מאד.
– הוּא דוֹאג לה מאד. דוֹמני אפילוּ יוֹתר מגיסי.
– הן, כּך, כּנראה… – סיננה בּין שניה, בּלא שהגבּיהה את עיניה, בּאוֹתוֹ חיוּך כּבוּש ערמוּמי.
– מהיכן הוּא? מקוֹבנה?
– לא, ממינסק, כּמוֹ כּוּלנוּ.
– הוּא מדבּר גרמנית לא רעה.
– הוּא משׂכּיל ויוֹדע הרבּה. גמר את הגמנסיה בּקוֹבנה.
– ולמה הוּא חוֹבש כּוּמתה?
– אף הוּא ראוּי שתכּירוֹ. לכשתכּירוֹ לא תשאל.
פּתאוֹם נזכּרה והתחילה שוּב מתעסקת בּמיטה. לאחר שפרשׂה הסדין, הכניסה את הכּר בּציפּית לבנה; חבטה אוֹתה בּידיה כּדי לתפחוֹ. את השׂמיכה עטפה בּמעטפה לבנה, פּרשׂה אוֹתה על המיטה וחפתה את כּנף השׂמיכה.
– הנה! עכשיו אתה יכוֹל לישוֹן. מחר נסדר לך את החדר. אינך מתיירא מעכבּרים? בּלילה יש שאני ניעוֹרה, שוֹכבת ומאזינה להתעסקוּתם וּלצפצוּפם…
– אוֹה! אין חשש! אף אם יצפצפוּ לתוֹך אזני לא אשמע. שנתי עזה תמיד.
– ואני יש ששעוֹת איני יכוֹלה להירדם. וּבנוֹגע למה שאמרת על הדוֹד: אתה, כּנראה בּעל־הסתכּלוּת, שכּן הרגשת בּדבר. אהבתוֹ של הדוֹד לחנה היא רוֹמן ישן. שמעתי עליו עוֹד בקטנוּתי. הוּא אהב אוֹתה עוֹד לפני נשׂוּאיה, כּשהיתה עדיין פּנוּיה.
– ולמה לא נשׂא אוֹתה?
– את זאת אספּר לך בּפעם אחרת. אשתוֹ היא שניה לו. בּשעה שאהב את אחוֹתך היה כּבר נשׂוּי לראשוֹנה, ועד שנתן גט לאשתוֹ, כּלוֹמר לראשוֹנה, הספּיק אפרים ליקח את חנה… הם היוּ שניהם חברים מילדוּתם, אפרים והדוֹד…
– כּך?
– כּך ספּרוּ לי. יש גם נוּסח אחר, מי יוֹדע. כּך הם החיים; יד נעלמת מסכסכת אוֹתנוּ, ואנוּ מסתכסכים.
– וחנה אף היא אוֹהבת אוֹתוֹ?
שוּב חייכה שיינדיל את חיוּכה הערמוּמי־מסתוֹרי:
– זה עתה בּאת וּכבר אתה רוֹצה לידע את הכּל על רגל אחת. המתן, תּשהה כּאן, תּסתכּל ותדע מאליך. הרי בּעל הסתכּלוּת אתה… מוּטב שלא תסתכּל יוֹתר מדי, לא כּאן וּביחוּד לא שם, אצל הדוֹד.
– מפּני מה?
– שוּב שאלה? איזה סקרן! וכי כּל הפּוֹלנים הם כּך?
– סבוּר אני כּי אין את טפּשה כּלל.
שיינדיל צחקה.
– תוֹדה! וכי רק עכשיו נתגלה לך הדבר? מחשבתך מפגרת מאד… ואת הים שלנוּ כּבר ראית?
– הן. לפני סעוּדת־הערב ישבתי שם בּין הסלעים.
– ואיך היתה פּגישתכם הראשוֹנה? לפחוֹת הניח ימנוּ את דעתך?
– הפּגישה הראשוֹנה היתה עצוּמה, מדהימה… את יוֹדעת, הרי אני מטבעי פּרוֹזאי מאד. אבל לעתים אני מצטער שאיני משוֹרר אוֹ צייר.
– ואילוּ היית צייר, כּיצד היית מצייר את הים?
– המ… זה קשה לוֹמר. מי שאינוֹ אמן יוֹדע יוֹתר להסבּיר מה מתאוה נפשוֹ לצייר, משיוֹדע האמן להסבּיר מה שצייר.
– הייתי מצייר – אמר לאפּוּנר – חוֹף בּסלעים, כּמוֹ שם אצלכם… ועל סלע אחד יוֹשבת אשה וּמשקיפה על הים, יוֹשבת וּמחייכת…
– למה דווקא מחייכת?
– איני יוֹדע ואוּלי לא מחייכת. משקיפה על הים ועינים לה ירוּקוֹת, שׂערוֹת בּהירוֹת צהוּבּוֹת, ועל ראשה מתנפנף צעיף כּחלחל… כּן, והיא עטוּפה כּוּלה בּשחוֹרים.
שיינדיל עמדה לפניו בּעינים מוּשפּלוֹת, כּשאצבּעוֹתיה משׂחקוֹת בּמחרוֹזת שעל צוארה. על פּניה ריפרפה בּת־צחוֹק נראית־ואינה־נראית, ושתקה.
– דוֹמני שמחייכת אַת? – שאל.
– מה אמרת?
– אמרתי שאת מחייכת לעצמך.
– אוֹתה אשה שהיית רוֹצה לצייר, – אמרה – מה היתה צריכה לסמל?
– את זאת איני יוֹדע. כּלוּם הכרח הוּא שתשמש סמל? סתם אשה…
– מפּני מה דוקא אשה ולא גבר?
– אף זאת איני יוֹדע. וּבאמת, מפּני מה דוקא אשה? – חזר על שאלתה וּשניהם צחקוּ.
שיינדיל איחלה לוֹ ליל מנוּחה ויעצה לא להרהר בּאוֹתה אשה; מוּטב שיאזין לצפצוּף העכבּרים הרי זה מענין יוֹתר.
פרק שני 🔗
למחרת שמע לאפּוּנר מתוֹך חלוֹם כּאילוּ מישהוּ מנגן על כּנוֹר בּחדרוֹ. ותוֹך־כדי שינה היה הדבר תמוּה מאד. כּמדוּמה לוֹ שנעל את הדלת, מי זה היה יכוֹל להיכּנס אצלוֹ וּלנגן בּשעה שהוּא ישן? כּדאי לפקוֹח את העינים ולראוֹת מי הוּא זה. אבל לפקוֹח את העינים היה לוֹ קשה; היה קשה לצאת מרשוּתוֹ של בּעל החלוֹמוֹת. ועד שהוּא מדיין עם עצמו אם להתנער אוֹ לא להתנער, הערים עליו בּעל־החלוֹמוֹת והשׂיאוֹ לענינים אחרים. וּצלילי הכּנוֹר נעלמוּ אוֹ אבדוּ בּתהוֹם הנשיה… פּתאוֹם ניעוֹר לאפּוּנר בּבת־ראש ונתמה: לא הכּיר את המקוֹם; רק לאחר התאמצוּת־מה נזכּר היכן הוּא. הסתכּל בּשעוֹן: אחת־עשׂרה! “זוֹהי שינה כּהלכה!… אפילוּ את צפצוּף העכבּרים לא שמעתי”, קרא לעצמוֹ. קפץ בּעלמוּת מעל מיטתוֹ, התרחץ והתלבּש בּזריזוּת ויצא מחדרוֹ. נזכּר בּשכנתוֹ ודפק על הדלת הסמוּכה לדלתוֹ, ולא נענה. נראה שכּבר הלכה. נכנס אל בּית אחוֹתוֹ. זוֹ קידמה את פּניו בּחיוּך.
– שלחתי פּעמיים את סוֹניה לראוֹת מה לך. כּלוּם תמיד אתה ישן כּך?
– לא. אבל הייתי עיף מאד. כּנראה היה לי גרעוֹן גדוֹל בּשינה. וכאן סוֹף כּל סוֹף מילאתי את הגרעוֹן. חלמתי שמישהוּ מנגן בּחדרי…
חנה צחקה:
– לא היה זה חלוֹם. שיינדילה אחר הרחיצה ואחר פּת־שחרית שלה נוֹהגת לנגן בּכנוֹרה.
– היכן הם כּולם?
– מי כּוּלם? בּעלי הלך אל הבּאנק, שיינדיל אל תלמידיה, זוּסיל מתעסק שם בּחצר אוֹ אוּלי נתקע בּאיזוֹ זוית עם ספר, כּדרכּוֹ, ואני כּאן לבדי.
– מה מלמדת שיינדיל?
– יש לה תלמידים עניים שהיא מלמדתם חנם רוּסית, חשבּוֹן וכיוֹצא בּזה. בּעד שׂכר היא מלמדת נגינה. בּוֹא, בּוֹא מהר אל המרפּסת פּת־שחרית מחכּה לך.
השוּלחן על המרפּסת מחציתוֹ היתה מכוּסה מפּה לבנה. ועל הכּלים עם פּת־השחרית ש“חיכּתה לוֹ” היתה מפּית שקוי קיפּוּליה הבּוֹלטים והשקערוּריים היוּ עדיין חדשים.
– אין מפלט מן הזבוּבים. – אמרה וסילקה את המפּית.
לאופּוּנר ישב לאכוֹל, והיא בּאוֹתה שעה הפריחה בּמפּית את הזבוּבים שזימזמוּ בּאויר.
– מַשה! – קראה חנה אל המשרתת בּרוּסית. – הביאי את המיחם.
– היכן למדת רוּסית? – שאל האח.
– בּקיוֹב, בּחרסוֹן… היכן לא היינוּ מתגוררים. נעים־ונדים בּחמש־עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת? בּמינסק לא ידעתי את השׂפה. בּאוֹדיסה למדתי גם קצת גרמנית, ה“בּרוֹדיים” מדבּרים רק גרמנית.
– הבּרוֹדיים, אמרת?
– יש כּאן הרבּה יהוֹדים מגליציה, הם נקראים “הבּרוֹדיים”, על שם העיר בּרוֹדי, רוּבּם סוֹחרים עשירים.
– ואני איני יוֹדע שוּם לשוֹן, אף האידית שלי דוֹמה יוֹתר לתוּרכּית.
– אין בּכך כּלוּם. – ניחמה אוֹתוֹ אחוֹתוֹ – לא יֵצא זמן מרוּבּה וּתדבּר רוּסית כּמוֹתי. אני מבטיחה.
– אבל, בּוֹאי וּראי! בּא אח אל אחוֹתוֹ ואין להם שׂפה אחת משוּתפת.
– כּך הוּא מנהגוֹ של עוֹלם, אצלנוּ היהוּדים. למה אינך מוֹרח את המרקחת הזאת? לא, לא, בּתחילה תמרח את החמאה ועל גבּיה – את המרקחת. שמא אתה רוֹצה בּקהוה בּמקוֹם התה?
ןלאפּוּנר מרח חמאה, מרח מרקחת, שתה תה ושתה קהוה, אכל ושתה מכּל מה שראה לפניו. ואחוֹתוֹ ישבה ממוּלוֹ, הפריחה את הזבוּבים והסתכּלה בּוֹ כּל הזמן בּעינים מחייכוֹת וּמלאוֹת אהבה.
– אח! אילוֹ אברהם־אלי' היה כּאן היתה שׂמחתנוּ מלאה. – אמר פּתאוֹם בּזכרה את אחיהם הגדוֹל – מה מצבוֹ?
– מצבוֹ טובֹ, כּנראה. הוּא עוֹבד הרבּה ונראה שעסקיו מרוּבּים וּמשׂגשׂגים… הבּיטי! – קרא פתאוֹם – הרי הים!
– הרי לך! דבר חדש גלית לי.
רק בּרגע זה הרגיש מבּעד לחרכּי הסוֹרג ועלי הקיסוֹס בּניצנוּצי הים.
– מה זאת, וכי הוּא כּל כּך קרוֹב? הרי זה נהדר! אתה יוֹשב לך כּאן והים זוֹרח לנגד עיניך.
חנה חייכה לשמַע דברי התפּעלוּתוֹ.
משגמר לאכוֹל, שאלה אוֹתוֹ אחוֹתוֹ:
– ומה עכשיו? מה יש בּדעתך לעשׂוֹת?
– אלך אל הים. אמש כּבר בּקרתיו. רצוֹני לראוֹתוֹ בּיוֹם.
– הוּא משנה את מראהוֹ וּגוָניו בּכל שעה ושעה.
עמד מכּסאוֹ, יצא אל החדר וראה מרחוֹק את זוּסיל.
– זוּסיל! – קרא לנער.
הנער רץ אליו בּפניו הגלוּיוֹת והטוֹבוֹת.
– מה חפצוֹ דוֹד?
– שמא תלך אתי אל הים?
– לחיי! נלך אל הים. חכּיתי לוֹ כּאן כל הבּוֹקר.
– למה חכּית לי?
– כּך, חפצתי לראוֹתוֹ.
וּשניהם יצאוּ אל הרחוֹב, ואחר פּנוּ אל אוֹתוֹ השביל, שהיה ידוּע לוֹ ללאפּוּנר עוֹד מאמש, וירדוּ אל הים. שם בּחרוּ להם סלע, טיפּסוּ ועלוּ עליו.
לאפּוּנר הבּיט בּדממה וּבעינים להוּטוֹת אל הפּלא הגדוֹל. הים היה שקט. רק אל סלעי החוֹף היוּ בּאים וּמתנגשים גלים, מתנגשים ונרתעים מתוֹך התרזוֹת אמיצוֹת של קצף וזרזיף עז. קצת להלן מכּאן היתה רצוּעת המים ירוּקה כּעין הכּרֵתי, וּמאחרי רצוּעת הכּרתי היוּ המים כּחוּלים, כּוֹחל עדין וּמתוֹק כּקלָאילן. רק מימין לא היה להם כּל גון. שם השתפּכה החמה והתפּוֹררה לרבּוֹאי רבבוֹת שברים ורַצי נגוֹהוֹת שהכאיבוּ לעינים. רגע תלה שם את עיניו וּמיד העבירן לצד אחר. שעה קלה, לאחר שהסתכּל באוֹתם השברירים, לא ראה כּלוּם זוּלת בהרוֹת בהרוֹת אדמדמוֹת־כּתוּמוֹת, מרפרפוֹת וּמרעידוֹת… ראה זוּסיל את הרוֹשם שעשׂה ימה של אוֹדיסה על דוֹדוֹ וזחה עליו דעתוֹ.
– הרי זה רק ים, – אמר – קוֹראים לוֹ “הים השחוֹר”. ואילוּ אוֹקינוֹס הרי זה בּודאי משהוּ איוֹם. ראית פּעם אוֹקינוֹס?
– לא. אף בּאוֹקינוֹס אין אנוּ רוֹאים יוֹתר ממה שאנוּ רוֹאים כּאן… היקף הראיה אחד הוּא על הים ועל האוֹקינוֹס.
– אבל על האוֹקינוֹס אפשר לנסוֹע, לנסוֹע, לנסוֹע…
– ואתה משתוֹקק מאד לנסוֹע למרחקים?
– הנער השיב בּחיוּך של בּיישנוּת:
– אני… אוֹה, הן!… כּשאהיה גדוֹל אסע להוֹדוּ… שם פּילים, קוֹפים… שם האוֹקינוֹס הגדוֹל… לא כּמו ים זה…
– אבל ראה, זוּסיה! כּמה הוּא נהדר! שם המים כּחוּלים כּמו עין הפֵּרוּזַג.. כּמוֹ מחרוֹזת החוּליוֹת על צוארה של שיינדיל.
השוָאה זוֹ הצחיקה מאד את הנער:
– בּאמת!… – קרא.
– ושם, רוֹאה אתה… החמה נתקמטה, נתרסקה והתרוֹססה לגמרי.
– ח ח ח! נפלה מן השמים ונשתבּרה, אמנם.
– אתה מאמין בּ“רוּסַלקוֹת”4?
– אני יוֹדע אפילוּ שיר אחד בּעל־פּה על רוּסַלקה. אבל איני מאמין. בּדוּתה! אגדה!
– אם תסתכּל הרבּה זמן שם, שם, בּמקוֹם השמש, תראה אוֹתן… תראה רוּסַלקוֹת.
– האוּמנם? אמת?
– נסה!
– קשה להסתכּל.
לאפּוּנר צחק.
נשמעוּ פּסיעוֹת מקרוֹב.
– הרי מוּקי בּא עם “ראוּל” שלוֹ.
לפניהם עמד אוֹתוֹ סטוּדנט, שלאפּוּנר ראה אוֹתוֹ אתמוֹל לפני בּית גיסוֹ. לפניו רץ כּלבּוֹ הגדוֹל.
– ראוּל! ראוּל! – צעק זוּסיה – שכב! שכב!
אבל הכּלב לא נשמע לוֹ.
– מוּקי! אמוֹר לכּלב שישכּב. צוה לשכּב!
הסטוּדנט קרא לכּלב וציוה אוֹתוֹ לשכּב. הכּלב ציית ורבץ לרגלי בּעליו.
– רוֹאה הוּא, דוֹד? כּלב מאוּמן. הוּא מבין הרבּה דברים… – קרא הנער בּהתפּעלוּת – מוּקי! יוֹדע אתה מי זה? הכּירוּ זה את זה: הדוֹד חיים, מר לאפּוּנר… וזה מוּקי… שם שמפּחתו לוין.
חיים ניענע לוֹ ראש בחיוּך. הסטוּדנט שעמד לרגלי הסלע החוָה לוֹ אף הוּא קידה, והוֹסיף:
– קוֹראים אוֹתי מוּקי… הרי זה עוֹד מימי ילדוּתי. אבל שמי האמיתי: סמוּאיל ויקטוֹרוֹביטש לוין.
– נעים לי מאד. – העיר לאפּוּנר.
– מוּקי! – קרא אליו הנער – הסתכּל שם. שם. שם ימינה, בּמקוֹם שהחמה שם…
– למה? מה יש שם?
– אם תסתכּל הרבּה, תראה שם רוּסַלקוֹת.
– שטוּיוֹת!
– הדוֹד אמר.
הסטוּדנט העיף כּלפּי לאפּוּנר מבּט של גינוּי.
– הדוֹד אוֹמר שהחמה מקוּמטת… היא נפלה מן השמים ונשתבּרה.
– ואתה, – אמר לו הסטוּדנט – ואתה, שוֹטה קטן, מאמין בּכל אלה… החמה היא חמה, הגלים הם הגלים ומשקפים אוֹתה בצוּרה זוֹ, ואתה הוּא שוֹטה שמאמין לכל שטוּת…
– הוּא כּלל וּכלל לא שוֹטה! – הגן עליו לאפּוּנר, והוֹסיף: – כּלוּם אין מר לוין מוֹצא שזה יפה?
הסטוּדנט משך בּכתפיו:
– מה יפה? בּשבילי יפה כּל דבר שיש בּוֹ ממש ושמוֹעיל. וזאת מה? תרמית עינים… וּבכלל…
הצעיר התחיל לעניֶן את לאפּוּנר. מימיו לא שמע צעירים מדבּרים כּך. ושאל:
– מה רצוֹנוֹ של מר לוֹמר בּ“וּבכלל”.
– רצוֹני לוֹמר, פּשוּט: הרי זה ענין לאנשים פּרימיטיביים ונאיביים להתפּעל ממראוֹת עיניהם, משקיעת חמה, מצבעים וכיוֹצא בּזה. אנחנוּ אנשים משׂכּילים אין אנוּ יכוֹלים להתפּעל, מפּני שאנוּ יוֹדעים ערך הדברים וסבּוֹתיהם. מפּני מה השמים אדוּמים בּשעת השקיעה וּמפּני מה המים מנצנצים, וכיוֹצא בּזה. היוֹדע מעריך כּל דבר אם יש בּוֹ ממש אוֹ אין בּוֹ ממש, ואינוֹ מתפּעל.
– חבל… – הפליט לאפּוּנר.
– מפּני מה חבל? משׂכּיל שאינוֹ מרמה את עצמוֹ על ידי החוּשים; הוּא נהנה רק מדברים שמוֹעילים וּמרחיבים את דעתוֹ. מפּני מה חבל? הנה אדוֹני דיבּר עם זוּסיה על הרוּסַלקוֹת. למה עשׂה זאת? למה יפטם את מוֹחוֹ של הילד בּדברי הבאי כּאלה? הנה, למשל, אבי חוֹרגי… אדוֹני אינוֹ מכּירוֹ? שמוֹ יוֹסיל, או ר' יוֹסיל; מתירא הוּא לגַלוֹת ראשוֹ, בּלא כּוּמתה חוֹשש הוּא שמא יעליב את אלהוּתוֹ, היוֹשב, כּידוּע לכל אדם, בּשמים; אם יראה חלילה את ראשוֹ מגוּלה ייעלב. כּמו שבּני אדם נאיביים נעלבים כּשמוֹפיע לפניהם בּן מינם בגוּף ערוֹם. בּקיצוּר: אין חקר לבינת אדם!… הן, שכחתי כּיצד בּאתי לכך. אח, כּן… הרוּסַלקוֹת, ואבי חוֹרגי יבוֹא ויספּר כּאן אמוּנוֹת טפלוֹת אחרוֹת על אלהים ועל הניסים שעשׂה לאבוֹתינוּ, דוקא לאבוֹתינוּ וּמשוּם מה הוּא נזהר מלעשׂוֹת נסים גם בּזמננוּ, בּמאה התשע־עשׂרה… מן האמוּנות הללוּ כּל הצרוֹת בּעוֹלם! אני סבוּר שזהוּ חטא, כּשמדבּרים כּך בּאזני נער שוֹטה כּמוֹ זוּסיה וּמזהמים את מוֹחוֹ בּכל מיני שטוּיוֹת.. יסלח לי, מר, שלוֹם! ראוּל! פּיוו!
ציפצף והלך לוֹ עם הכּלב.
– הוּא חוֹשב שכּל בּני־האדם הם שוֹטים, בּשעה שהוּא בּעצמוֹ גאוָן ולא יוֹתר… – לחש לוֹ הקטן נעלב מאד. – זוֹקף את חטמוֹ וּמתנפּח כּתרנגוֹל־הוֹדוּ. אף שיינדיל אינה אוֹהבת אוֹתוֹ. תמיד הם מתנצים.
– נלך, חביבי! אמא מחכּה לנוּ. ועל נסיעתך להוֹדוּ עוֹד נדבּר הרּבה. אף אני חוֹלם על נסיעה לארץ רחוֹקה…
היוֹם הקדים אפרים לוין לבוֹא לסעוּדת הצהרים, אפשר בּהשפּעת שיחתוֹ אמש עם יוֹסיל ואפשר לכבוֹד האוֹרח. נכנסוּ לסעוּדה בּשׂיחה רוֹעשת צחקוּ על לאפּוּנר שישן עד אחת־עשׂרה והוֹציא זמן־מה עד שהכּיר את מקוֹמוֹ. לאפּוּנר הבּיע את צערוֹ על שלא שמע את צפצוּף העכבּרים, ששיינדיל רצתה להטיל בּהם אימה עליו. אפרים ליגלג על הפּולנים שאוֹהבים להתפּנק ועל שוּם כּך מאבּדים עוֹלמם. הם מאריכים בּשינה וּמחמיצים את הכּל: את הארץ, את חירוּתם ואת הצלחתם בּמרד. לאפּוּנר השיב שדוקא הרוּסי ידוּע כּרבצן, כּחובק־ידים ואפילוּ יצר לשם כּך מוּנח מיוּחד “לֶיזֶ’בּוֹק”5. וּלאחר מכּן פּתאוֹם נשתתקוּ כּוּלם. ואז אמר זוּסיה:
– יוֹדע אתה, אבּא? דעתי היא שמוּקי רק מתרברב כּאילוּ הוּא יוֹדע הכּל. בּאמת הוּא טיפּש וגאוָן.
הערה זוֹ הצחיקה את המסוּבּים. אבל האב העיר בּכוֹבד־ראש:
– ואתה אל תדבּר עמוֹ. אמרתי לך כּבר פּעם. אם הוּא טיפּש, הרי שפּיר. ואתה הימנע מכּל שׂיחה עמוֹ. היכן ראיתוֹ?
לאפּוּנר סיפּר בּצוּרה מבדחת על שׂיחתם ועל דברי המוּסר שהשמיעוֹ.
– כּך הם כּל הצעירים שלנוּ. עוֹד זה חסר שיעשׂה את זוּסיל שלי לניהיליסט.
– מה זה ניהילסט? – שאל לאופּנר.
– הניהיליסטים הם צעירים שמטיפים לא להאמין בּאלוֹהים וּבשוּם דבר, לא לכבּד את ההוֹרֹים, וּללגלג על כּל דבר שבּקדוּשה.
– וּבמה הם מכּירים?
– בּהנאת עצמם. איש הטוב בּעיניו יעשׂה. יש להם ירחוֹן כּזה, “המלה הרוּסית”. שמפיץ את הדעוֹת הללוּ. ואם רצוֹנך ללמוֹד תוֹרה זוֹ על בּוּריה בּקש מהאדוֹנה הזאת – החוָה על שיינדיל – היא פּרוֹגרסיבית מאד… קוֹראה ותיקה של הירחוֹן הזה וּמתאבּקת בּעפר רגליו של פּיסריֶב, שמא אני טוֹעה? – שאל את שיינדיל, מפּני שזוֹ עשׂתה העויה בּפניה.
– פּשיטא שאדוֹני, בּמחילה מכּבוֹדוֹ, טוֹעה! תמיד מסלף וּמעקם, פּעם בּמזיד וּפעם בּשגגה, מחוֹסר ידיעה. ואף הפּעם מחוֹסר ידיעה. – וּפנתה אל לאפּוּנר והסבּירה: לפני שנה נתפּרסם בּירחוֹן “המבשׂר הרוּסי” רוֹמן בּשם “אבוֹת וּבנים” שעשׂה רוֹשם גדוֹל. הגיבּור שלוֹ אינוֹ מכּיר בּשוּם סמכוּת מוּסכּמת. השם “ניהיליזם” משם לקוּח, ולא מן הירחוֹן “המלה הרוּסית”.
– אבל מי מפיץ את הדעוֹת הללוּ של “האבוֹת והבּנים”? לא פּיסריב בּ“מלה הרוּסית”? – שאל לוין.
– הן, דעוֹתיו של בּזרוֹב ולא הדעוֹת שֶמָרי מרצה עליהן כּאן.
–– שוּב פּתחוּ בּויכּוּח! – קראה חנה בּמוֹרת־רוּח – אני מבקשת מכּם, הפסיקוּ לפּחוֹת הפּעם לריב.
– מפּני מה נפסיק? חיים הרי בּא מפּוֹלין ואינוֹ יוֹדע כּלוּם, והנה בּא בּעלך וּמרצה לפניו דברים שלא היוּ ולא נבראוּ. פּשוּט… פּשוּט…
– פּשוּט משקר? – סיים אפרים לוין.
שיינדיל צחקה:
– חס־ושלוֹם! אלא, אלא… מגזם קצת ורוֹקם דמיוֹנוֹת כּפייטן.
– אוֹהוֹ, תוֹדה לך… – השיב לוין וצחק אף הוּא.
– אבל אני מבקשת להפסיק! – התחננה חנה, ועם שפּנתה אל אחיה קָבלה: – כּך הם תמיד, פּוֹתחים בּויכּוּח על דבר שבּשטוּת, על עוּרבא פּרח, וּמסיימים בּריב וּבצעקוֹת. כּך ּכּל פּעם כּשהם נתקלים ונאחזים זה בּזה. אף אחד אינוֹ רוֹצה לוַתר לשני, דוּגמת שני חתוּלים בּשׂק אחד.
– לא! הפּעם איני רוֹצה להתוכּח. אני רק מבקש משיינדיל שתעמידני על טעוּתי. הניהיליסטים מכּירים בּכיבּוּד אב ואם אוֹ לאו?
– לאו.
– מכּירים בּאיזוֹ סמכוּת אחרת, נאמר בּדת, הן אוֹ לאו?
– לאו.
– מכּירים בּערך הרגשוֹת הנעלים והאידיאליים, בשירה, בּיוֹפי, בּאמנוּת, מכּירים בּכל אלה? הן אוֹ לאו, אמרי!
– ממ… דוֹמני שלא לגמרי.
– אם כּן, הדין עם מי? מי מעליל עלילוֹת: אני על הניהיליסטים אוֹ את עלי?
– ואף על פּי כן לא צדק מר! הרי הוּא גוּפוֹ מעיד עלי שאני קוֹראת ותיקה של “המלה הרוּסית”. אני גם את הרוֹמן של טוּרגניֶב קראתי, ועל כּן יאמין לי שלא זה הוּא הניהיליזם. הניהיליסטים שוֹאפים לשחרוּר האישיוּת, להבלטת עצמאוּתה על ידי שבירת כּל הכּבלים שכּבלוּ את רוּחה, להתבּטא בּטוּי חפשי בּכל מלוֹא ההיקף, וּממילא, כּמוּבן, הם הוֹרסים את כֹל הסייגים, מבטלים כּל דעה קדוּמה, מתקוֹממים נגד כּל סמכוּת, המתקיימת על מסוֹרה ועל דעוֹת קדוּמוֹת, ולא על ההכּרה. הם מאמינים בּכוֹח המדע.
– סוֹף שאף הם מאמינים בּמה שהוּא! העיקר הוּא הוּא מה שאמרתי, ואצלנוּ פּרחחים כּמוֹ אוֹתוֹ מוּקי נוֹפלים על “מציאה” זוֹ… הללוּ מסוּגלים לכל דבר. אני הייתי מרפּא אוֹתם בּמהרה… בּמנה אחת טובה של מלקוּת הייתי מטריד ממוֹחם את כּל השגעוֹן הזה.
– אבל הרי יש בּיניהם גם בּחוּרוֹת! – קרה שיינדיל – הגם אוֹתן ידוּן מר בּמלקוּת?
– לא. בּשביל הבּחוּרוֹת יש לי תרוּפה אחרת. הייתי נוֹתן לכל אחת מהן בּעל… הן, הן! בּעל לא בּטלן שיֵדע לטפּל כּהוֹגן בּאשתוֹ… אֶח־אֶח־אֶח… הממשלה שלנוּ, אני אוֹמר לך, חיים, קשה לירד לסוֹף דעתה: דוקא בּמקוֹם שמחוֹבתה להחמיר, שם מתרשלוֹת ידיה.
– חנה! – קראה שיינדיל – את שוֹמעת? הלא בּעלך מדבּר נגד הממשלה, הוא ריבוֹליוּציוֹנר…
– שוּב? – קראה חנה – שניכם כּאחד נמאסתם עלי.
– לא, – העיר אפרים – מוּטב שתאמרי עלי שניהיליסט אני, הוֹאיל ויש דבר אחד שאף אני איני מאמין בּוֹ.
– כּך? מה הוֹא הדבר שכּבוֹד הבּאנקיר אינוֹ מאמין בּוֹ?
– בּשׂכלך, יקירתי!
– חייכם, אף אני! – קראה הנערה והוֹשיטה לוֹ את ידה – שנינוּ חברים בּחוֹסר אמוּנה זוֹ!
והויכּוּח, לשׂמחת לב חנה, נסתיים בּצחוֹק.
לאפּוּנר ששתק כּל הזמן, דבר אחד העסיק אוֹתוֹ בּשׂיחה זוֹ: התעוֹררוּתוֹ של בּעל־הבּית. לא עלה על דעתוֹ שהבּאנקיר השמן והכּבד הזה מסוּגל להתלהב כּך וּלהתוַכּח בּדרך של ליצנוּת.
– אפשר, – העיר לאפּוּנר – שכּל השטוּיוֹת הללוּ בּאוּ מאפס מעשׂה, מבּטלה. אילוּ היוּ צעירינוּ עסוּקים בּאיזה ענין חשוּב, אילוּ היו עוֹבדים, לא היתה דעתם פּנוּיה לכך.
– אצלנוּ ניהיליסטים, אצלכם, שם בּפּוֹלין, מרדנים… כּיצד אמרוּ חכמינוּ? סַדנא דארעא חד הוּא.
– אצלם בּפּוֹלין הצעירים עוֹד גרוּעים משלנוּ. – אמרה שיינדיל – שלנו רק מפטפּטים, ושלכם בּחרוּ להם מלאכה הגוּנה. שוֹלחים אש בּבּתים, שוֹרפים ערים שלמוֹת כּדי לגרוֹם לבלבּוּלים ולמהוּמוֹת וּלהפחיד על ידי כּך את הממשלה שלנוּ. אה? שמא יש בּדעתך להכּחיש, חיים? הרי “שלכם” הציתוּ בּתים בּפּטרבּוּרג, הציתוּ את סימבּירסק ועוֹד מערי הווֹלגה! למה אתה שוֹתק?
– שמעתי מספּרים על אילוּ בּעֵרוֹת…
– שמעת? כּבשׂה תמימה! הרי בּתכנית של הגינירל שלכם, של מירוֹסלַבסקי, נאמרוּ דברים בּרוּרים.
חיים משך בּכתפיו.
– אה! רוֹאים אתם? הוּא שוֹתק… – קראה הנערה בּזעם עשׂוּי – עשׂה אעשׂה עמך חשבּוֹן, אחת לאחת, חכּה קצת: על כּל מעשׂיכם היפים, מרדנים שכּמוֹתכם. אבל עד לחשבּוֹן, אכוֹל את פּרפּרת־השזיפים, “ווילמוֹזשני פּאן” שלנוּ!…
– אני משׂיא לך עצה, חיים, – אמר בּעל־הבּית – היזהר והיזהר מלעשׂוֹת חשבּוֹנוֹת עם הנערה הזאת. חזקה עליה שהיא תהא נשׂכּרת ולא אתה. אני תמיד מפסיד… על חשבּוֹנוֹתיה.
הפּעם גם חנה צחקה.
– מכּל מקוֹם, – המשיך אפרים – אני שׂמח שסוֹף־סוֹף אתה כּאן ולא שם… שם ייגמר הענין, כּנראה, לא בּכי־טוב. וכאן, תוּכל לישב בּמנוּחה ולעסוֹק בּמלאכה הטוֹבה בּעיניך בּאין איש ממחה בּידך. לא תצטרך לחפּשׂ עבוֹדה זמן רב. נמצא לך משהוּ…
– אל יטרח, מרי! – העירה שיינדיל – על יטרח. אני כּבר מצאתי! הוּא יעבוֹד בּבית־הספר שלי.
לוין ואשתוֹ צחקוּ.
– עבוֹדה נאה יוֹתר לא מצאת לוֹ? – שאלה חנה.
– שמא לא נאה לכם? להפיץ דעת בּעם עסק לא נאה? שמא לא לכבוֹד משפּחת לוין? אני מבטיחכם, רבּוֹתי? הרי זה יוֹתר נאה מלהיוֹת בּאנקיר אוֹ סוֹכן בּסחר התבוּאה. שמא לא כן? – פּנתה אל לוין בּשאלה השגוּר על פּיו.
– בּשם חירוּת הדעת וּבשם הליבּראליזם אני מבקש ממך, ליתן לחיים לבחוֹר בּעצמוֹ מה טוֹב וּמה רצוּי לוֹ, הנ? שמא… – והפסיק.
– ושמא לא כן? – סיימה היא.
– טוֹב, טוֹב. הילך שזיף, אוֹ אגס ויִסָכר פּיך…
– אבל מה אתה סח, אפרים? – שאלה חנה – כּלוּם אתה סבוּר בּאמת, שחיים מסוּגל להיוֹת סוֹחר? חיים סוֹחר, הרי זה גם מצחיק…
– וּמניִן לכן שאינוֹ מסוּגל? כּלוּם אני נוֹלדתי סוֹחר? ויוֹסיל? האיך היה יוֹסיל לסוֹחר? לפני חמש־עשׂרה אוֹ ארבּע־עשׂרה שנה בּניתי אז כּביש בּמינסק ואת בּית הקסרקטין… ויוֹסיל חזר אז מקוֹבנה עם תעוּדת הגימנסיה. בּטוּח הייתי שעתיד הוּא להיוֹת רוֹפא, אוֹ עוֹרך־דין… וּבלבּי קנאתי בּוֹ: הרי זה היה האידיאל של כּוּלנוּ… הלוֹא כּוּלנוּ חלמנוּ על אוֹרח־חיים כּזה… והנה בּבוֹקר אחד הוּא מוֹפיע אצלי, נרגש ונפעם מאד, וּמבקש ממני איזוֹ משׂרה, איזוֹ עבוֹדה. נדהמתי: לא דוֹקטוֹר, לא עוֹרך־דין, אלא פּקיד אצל קבּלן! כּן דרכּוֹ תמיד, עוֹד מילדוּתוֹ. תמיד דרכּוֹ להפתיעך בּאיזה מעשׂה משוּנה, שלא עלה כּלל על דעתך למצוֹא בּוֹ. כּך נסע פּעם אל הרב בּליובּאויץ', פּתאוֹם! הכּלל… ראיתי שהוּא נפעם מאד, שמשהוּ מתרחש בּאדם זה. בּלבּי לא האמנתי הרבּה בּהצלחתוֹ. ואף על פּי כן, כּיון שבּא לידי כּך, אמרתי: מוּטב! תבוֹא, תּלמַד, תתאמן. הקצבתי לוֹ בּוֹ־בּמקוֹם גם איזוֹ משׂכּוֹרת. והבּחוּר שלי נרתם בּעבוֹדה, הזיע, יצא מגדרוֹ, וסוֹף… אתן רוֹאוֹת, היכן הגיע. אלמלא שגעוֹנוֹתיו היה יכוֹל להגיע מי יוֹדע להיכן?
– אֵילוּ הן שגעוֹנוֹתיו של יוֹסיל? – שאלה חנה בּאבק של עלבּוֹן.
– אני יוֹדעת מה הם שגעוֹנותיו של יוֹסיל. – העירה שיינדיל – לוַאי שירבּוּ בּין סוֹחרי אוֹדיסה “משוּגעים” כּמוֹתוֹ. ואז…
– ואז?
– לא יכעס מר?
– עליך אין כּוֹעסים, על ידך אין נעלבים. הכּלל, ואז?..
– ואז יהיוּ בּיניהם פּחוֹת עשירים ויוֹתר אנשים הגוּנים.
– אה, חצוּפה!
– אין כּוֹעסים עלי ואין נעלבים על ידי.
– שפוֹט, חיים, אתה: מה עוֹשׂים לבחוּרה שכּמוֹתה?
– מה שרצה מר לעשׂוֹת לבּחוּרוֹת הניהיליסטיוֹת.
– בּראווֹ! בּראווֹ!
– אף אתה בּרוּטוּס? – קראה הנערה.
ועמדה מכּסאה, כּנעלבת כּביכוֹל.
חיים עמד אף הוּא וּביקש ממנה סליחה.
גם אפרים עמד, קיפּל את מפּיתו, ואמר:
– אה! בּשׂמחה הייתי עוֹשׂה זאת אבל היכן תמצא מטוֹרף שיסכּים ליקח נערה כּזאת!
תפשׂה הנערה קליפּת אגס, זרקה בּפני אפרים ונמלטה מן החדר.
בּאה מַשה המשרתת לפַנוֹת את השוּלחן. אפרים הזמין את לאפּוּנר לצאת עמוֹ אל הגינה. חיבּק את זרוֹעוֹ והוֹביל אוֹתוֹ אל אַקַציה גדוֹלה ומְצילה אחת. שם עמדוּ שלוֹשה כּסאוֹת־קש. ישבוּ זה כּנגד זה. אפרים הוֹציא נרתיק־זהב לסיגרוֹת, הציע אחת ללאפּוּנר ואחת נטל לעצמוֹ. הצית אוֹתה והתחיל מוֹשך לתוֹכוֹ בּמתינוּת וּבאריכוּת את העשן. ואחר אמר:
– רצוֹני לדבּר עם מר בּכוֹבד ראש: טוֹב עשה שגמר בּדעתוֹ לקבּוֹע את ישיבתוֹ בּכאן. אין אדם יוֹדע למפרע את שעתוֹ וּמקוֹמוֹ. יתכן שכּאן צפוּן לוֹ למר עתיד.
– רוֹאה אני להיכן נוֹטה מר. – העיר לאפּוּנר בּחיוּך – מה גמר לעשׂוֹת אוֹתי, לפקיד אוֹ לסוֹחר?
עצם הרעיוֹן להתחיל לפעוֹל בּעוֹלם המסחר, לא היה מוּקשה בּעיניו כּל עיקר. כּמה פּעמים, בּשׂיחוֹתיו עם וואהל, מזכּיר־הכּספים בּממשלה החשאית של פּוֹלין המרדנית, אוֹ עם הבּאנקיר ווֹלפזוֹן, היה מתפּלא כּמה מרחב יש בּעוֹלם זה למשׂחק הכּוֹחוֹת, למעוּף הדמיוֹן, להינף הפּעוּלה והיצירה. כּמה יש כּאן מקוֹם להניע מפעלים וענינים גדוֹלים וּלהשתלט על שטחי־חיים שוֹנים…
– פקיד אוֹ סוֹחר… – השיב לוין – מכּל מקוֹם איש־מעשׂה. אחד מפּקידי הטוֹבים חלה מאד ולא יכשר עוֹד לכל עבוֹדה. למצוֹא אחר בּמקוֹמוֹ, אדם שאוּכל לסמוֹך עליו, לא קל. לא קל. יש אדם בּעל נסיוֹן, מוּמחה, והוּא רמאי וגנב. ויש אדם ישר, הגוּן, והוּא בּטלן, בּיש־גדא, שאין בּוֹ תוֹעלת של כּלוּם. מרי, אם איני טוֹעה בּוֹ, הוּא האיש שאני נזקק לוֹ. צרפתית הוּא יוֹדע; אנגלית וגרמנית ילמד בּקלוּת, בּמשך הזמן… הרי קצת גרמנית הוּא כּבר יוֹדע… הוּא צריך להיכּנס אל העבוֹדה, להסתכּל, לרחרח וללמוֹד. אין כּאן סתרי תוֹרה. אל ידאג מר! הכּל תלוּי בּחוֹמר שממנוּ נברא האדם. אם הוּא מפּלדה טוֹבה, העבוֹדה גוּפא תשפשפוֹ, תחליקוֹ וּתחדדוֹ עד שיצא מוּבּן, מחוּסם, ממוּלח וּמזוֹרז! ואם הוּא מחוֹמר של זיבּוּרית, מעפרוּרית, העבוֹדה תמעכוֹ, תפוֹררוֹ וסוֹפוֹ להפוֹך טינוֹפת… והעיקר, העיקר, מרי חביבי, שהעבוֹדה תקח את לבּוֹ. העיקר בּעבוֹדה הוּא הלב, הן! אם אין הלב הוֹלך אחרי העבוֹדה, העובֹדה אינה ראוּיה לשמה… לא אעלים ממר שעיקרי הבּאנק בּימינוּ אין עשׂוּיים ליקח את לבּוֹ של אדם בּעל מרץ ואוֹהב את המעשׂה. הבּאנק בּימינוּ הוּא עסק מת. מת, הן… פּשיטוֹת־הרגל מרוּבּוֹת, הפּקדוֹנוֹת מוּעטים. הציבּוּר מעדיף לשמוֹר את ממוֹנוֹ בּתוֹך הגרב. הוֹאיל והרבּית שהבּאנק משלם היא קטנה וחוֹסר־הבּטחון גדוֹל. וּמה יעשׂה הבּאנק בּפקדוֹנוֹתיו? להלווֹת אין למי. הוֹאיל ואין בּטחוֹן גדוֹל, הרי מחוּיבים אנוּ להגבּיל את שער הרוָחים. מי יוּכל לשלם? העשיר, לא כן? העשירים בּרוּבּם אינם הגוּנים, והאנשים ההגוּנים אינם עשירים. החוֹק אינו מגן לא על המַלוה, לא על הלוֹקח ולא על המוֹכר. כּך הוא המצב אצלנוּ.
הוּא דיבּר מתוּן מתוּן, בּקוֹל מרוּשל וכמוּש, כּשהוּא שוֹלח מפּיו פּקעוֹת עשן. עפעפּי עיניו הכּבדים היוּ מוּשפּלים, ולא שייר אלא סדקים דקים שהסתכּל בּעדם. אוֹתם שהיוּ יוֹדעים טיבוֹ של אדם זה ידעוּ שדרך סדקי־העינים הצרים הוּא רוֹאה יוֹתר ממה שרוֹאים אחרים בּעינים פּקוחוֹת לרוָחה. יוֹסיל, שהיה חברוֹ מילדוּתוֹ, כּל פּעם שהיה רוֹאה אוֹתוֹ יוֹשב בּעינים עצוּמוֹת למחצה וּמדבּק בּלשוֹן עמוּמה, היה נבהל וּמשתוֹמם: “כּמה הוּא דוֹמה לאביו! הרי כּך ממש היה מדבּר פּיני, ראש הקהל של מינסק! תיתי לוֹ לאפרים שאין בּוֹ מערמת השוּעלים של אביו”… לאפּוּנר שלא הכּיר יפה את האדם הזה היה מדמה שהוּא נאבק עם חבלי השינה שעל עיניו; עוֹד מעט וירדם בּאמצע דיבּוּרוֹ; הדיבּוּר הנוֹבל הזה, חסר החיים, כמוֹ עסקי הבּאנק שלוֹ, הטיל בּוֹ שעמוּם. רגעים לא שמע אוֹתוֹ. דעתוֹ המפוּזרת הפליגה אל ענינים אחרים. עיניו היוּ תלוּיוֹת בּמַפּת התכלת השטוּחה בּאוֹפק, עם המפרשׂים הלבנים התקוּעים בּה כּסיכּוֹת זעירוֹת.
ואפרים המשיך, כּמשׂיח בּינו־לבין־עצמוֹ מתוֹך שינה:
– כּאן חייב אדם לעמוֹד על המשמר וּלהסתכּל סביבוֹ בּשבע עינים. בּא אליך אדם לדבּר בּאיזה ענין, ראשית חכמה תן עיניך בּאצבּעותיו, אם נקיוֹת הן… ההן אינוֹ הן והלאו אינוֹ לאו. אין קרדיט, אין עסקים וּפקידי הבּאנקים מפהקים. עסק הבּאנק הוּא פּגר מת!
משהגיעוּ המלים האחרוֹנוֹת אל אזני לאפּוּנר, פּרץ בּצחוֹק. פּקח אפרים עין אחת, הציץ בּוֹ הצצה אלכסוֹנית בּתמיהה.
– כּך חוֹשב מרי לפתוֹת אוֹתי שאיכּנס כּפקיד בּבּאנק שלוֹ? “יקבּרוּ המתים את מתיהם”!
עפעפּי לוי לא זעוּ. הוּא רק ניער בּזִרְתּוֹ את האפר מן הסיגָרה ואמר בּמנוּחה:
– אצלי שאני! הבּאנק שלי עוֹמד לעשׂוֹת משהוּ… משהוּ חדש… עוֹד נדבּר על כּך… אבל אם אין לב מרי לפקידוּת, אפשר יכּנס למסחר… למסחר התבוּאה…
לאפּוּנר שוּב לא כּבש את צחוֹקוֹ:
– מה הצחוֹק עכשיו? – שאל הלזה.
– אני יכוֹל לראוֹת את עצמי פּקיד, מנהל משׂרד. אבל סוֹחר בּתבוּאה? קשה לי למצוֹא לזה מקוֹם בּמוֹחי.
– מפּני מה? הרי זה כּר נרחב לפעוּלה בּשביל צעיר… מי שאינוֹ סמרטוּט, מן הראוּי לוֹ שישתפשף ויתחַכּך קצת בּעסק זה.
והוּא התחיל מספּר לוֹ בּתחילה כּאילוּ מתוֹך תנוּמה ועייפֹוּת רבּה אבל מעט מעט התעוֹרר וּלשוֹנוֹ נעשׂתה מהירה, חיה, שוֹטפת. סיפּר על מיליוֹנוֹת מיליוֹנוֹת "טשֶטוֶורטים6 של חיטה, שיפּוֹן, שׂעוֹרה, שבּוֹלת־שוּעל, זרע פּשתן ותירס הזורמים מפּלכי בּסרבּיה, חרסוֹן, יֶקאטרינוֹסלאב, ווֹהלין, פּוֹדוֹליה, לנמל אוֹדיסה…ומנמל אוֹדיסה נשלחים הם לאנגליה, צרפת, איטליה, בּלגיה, הוֹלַנד… על עבוֹדתם של מאוֹת הסרסוּרים, המתווכים והקוֹמיסיוֹנרים, המתפּרנסים ממסחר זה. על בּעלי המחסנים, אגוּדוֹת הפּוֹעלים הממיינים את התבוּאה למיניהם וּלזניהם וּבעלי העתרים המהפּכים את התבוּאה שלא תעבש. טלגרמה אחת על בּצוֹרת משוֹערת אי־שם בּאמריקה אוֹ בּאוֹסטראליה אוֹ כּאן בּהוּנגריה מעוֹררת תנוּעה בּמקוֹמוֹת הנידחים בֹּיוֹתר בּרוּסיה־החדשה וּבפּלכים הסמוּכים אליה. מחירי התבוּאה עוֹלים מיד ואוֹדיסה פּוֹרחת ומשׂגשׂגת. האוּמנים, בּעלי־המלאכה ל מקצוֹעוֹתיהם, החנונים, הבּאנקים, הרוֹפאים, עוֹרכי־הדין – ידי כּוּלם עמוּסוֹת עבוֹדה, המסעדוֹת וּבתי הקהוה שוֹקקים מאדם, אוּלמי התיאטראוֹת והקוֹנצרטים מלאים מפּּה אל פּה… ואילוּ בּשעה שהדרישה פּוֹחתת מחמת איזה ליקוּי, איזה מיחוּש הקיבה כּביכוֹל, שם בּאירוֹפּה המערבית, מיד מתרשלוֹת הידים כּאן ואוֹדיסה לוֹקה בּאַנמיה, החנוָנים עוֹמדים על פּתחי חנוּיוֹתיהם, וּמפהקים, עוֹרכי־הדין והרוֹפאים משׂחקים בּקלפים, וּכמוֹתם בּטלים גם בּעלי המלאכה והאוּמנים. כּן, בּמסחר זה אסוּר לנמנם! אסוּר!.. כּאן צריכים לעבוֹד בּכל החוּשים וּבכל הכּוֹחוֹת, בּיחוּד בּמוֹח וּבדמיוֹן.
– אפילוּ בּדמיוֹן? – שאל לאפּוּנר משתוֹמם וסקרן.
– אפילוּ! הן! כּאן דרוּש שׂכל, דרוּשה פּסיכוֹלוֹגיה וגם – זקיפת אצבּע בּאויר – וגם דיפּלוֹמאטיה! כּן, חביבי! כּן… עם כּל הפּסיכוֹלוֹגיה והשׂכל, אם לא תהיה מזוּין בּערמת שוּעלים, בּזריזוּת סנאי, בּשיני־זאב וּבגדלוּת של ארי, לא תצליח.
הוּא לא העביר כּל הזמן את עיניו מגיסוֹ שהשתנה כּוּלוֹ. לא נימנם עוֹד. עיניו היוּ פּקוּחוֹת לרוָחה; הוּא שכח אפילוּ לנעֵר את עמוּד האפר מעל הסיגָרה שלוֹ, שנשמט ונתפּזר על חזיתוֹ ועל מכנסיו, בּלא שהרגיש בּדבר. הוּא התלהב וּלשוֹנוֹ המעשׂית לא היתה נטוּלה ציוּריוּת. לפני עיני לאפּוּנר נתגוֹללה מעט מעט תמוּנה שׂגיאה של אוֹרגאניזם אנוֹשי כּבּיר המשתטח לכל מלוֹא היקפוֹ על פּני ארצוֹת וימים; ידי האוֹרגאניזם הזה עמלוֹת, הפּה והקיבה הקוֹלטים את תנוּבת העמל הזה הם אי־שם בּכרכּי־הים. וּמשם חוֹזרים ושוֹפעים כּוֹחוֹת בּצוּרת מתכת לשרירים העוֹבדים כּאן… ראה את התנוּעה שאינה פּוֹסקת של הקרוֹנוֹת, העגלוֹת, הסירוֹת והאסדוֹת… הנוֹהרוֹת בּשיירוֹת ארוּכּוֹת בּדרכי רוּסיה וּשביליה, בּנהרוֹתיה וזרוֹעוֹתיהן וכוּלן נוֹשׂאוֹת אל נמל אוֹדיסה מזוֹן בּשביל אוֹתה קיבה גדוֹלה – ראה אוֹתם כּורידי־דם ועוֹרקי־חיים של האוֹרגאניזם האנוֹשי הכּבּיר… ואוֹדיסה היא המרכּז! סוֹחר התבוּאה הוּא המוֹח המוַסת, המסדר את מחזוֹר הדם ועבוֹדת השרירים.
נזכּר לאפּוּנר בּערב אחד, כּשואהל ישב בּחדרוֹ, ודיבּר על המילוה הלאוּמי שאמר לסדר בּפּוֹלין בּשביל צרכי המרד; אז נראה לוֹ אוֹתוֹ אדם כּמשוֹרר הקאפּיטאלים. אף לוין הוּא משוֹרר. משוֹרר המסחר…
– מענין! מענין! – קרא לאפּוּנר – מה שמר מספּר, תוֹפשׂ אוֹתי בּלבּי…
– ימתין מר, ימתין מר!.. אנו עוֹמדים כּאן בּמלחמת התחרוּת גדוֹלה עם ארצוֹת שאף הן מגדלוֹת לחם. מחוֹזוֹת הדאנוּבּה ואוֹסטריה. אנוּ עוֹבדים את האדמה כּמוֹ שעבדוּ אבוֹת אבוֹתינוּ בּדרך פּרימיטיבית, ושם עוֹבדים בּמכוֹנוֹת. והמכוֹנוֹת מטייבוֹת את האדמה ומגדילוֹת פּוֹריוּתה, משבּחוֹת את טיב היבוּל ומשפּיעוֹת על הזלת המחירים; אנוּ מעבירים תבוּאתנוּ אל הנמל על עגלוֹת ורפסוֹדוֹת, מה שגוֹרם לגנבוֹת וּלהפסדים אחרים, ושם מעבירים אוֹתה בּרכּבת וּבאניוֹת־קיטוֹר, מה שמקצר את הזמן, שוֹמר על איכוּת וכמוּת התבוּאה… הכּלל: אנוּ זקוּקים למסילוֹת־בּרזל שתקשרנה את אוֹדיסה עם הנפוֹת העשירוֹת בּלחם של פּלכי קיוֹב, פּוֹדוֹליה ורוּסיה החדשה…
– אם כּן, הרי אתם צפוּיים לעמוֹד יוֹם אחד לפני אבוּס שבוּר? – שאל לאפּוּנר בנעימת אכזבה.
– אין זה מן הנמנע, אם לא נקדם את פּני הרעה. ועכשיו אגלה לך את הרעיוֹן שלי… מה שרמזתי קוֹדם… אני… אני… יש לי תכנית של בּנין מסילת־בּרזל… מהיכן להיכן אינוֹ ענין לכאן. הרי זה בּגדר סוֹד, לפי שעה. אבל דא עקא שיש לנו עסק עם ממשלה רוּסית. את מסילוֹת־הבּרזל היא בּוֹנה דוקא בּקאפּיטאלים מחוּץ־לארץ. בּלא בּעלי הוֹן מחוּץ־לארץ הענין לא יזוּז… – פּתאוֹם הפסיק משוּם מה, עמד, וטפח בּכפּוֹ על שכמוֹ של לאפּוּנר, מפּני שראה בּפניו את הרוֹשם שעשׂה עליו, ואמר:
– עכשיו מבין מר שהבּאנק שלי, חביבי, אינוֹ עסק מת. אני אוֹמר להעמידוֹ על גלגלים אחרים, חדשים… פּתחתי בּמשׂא־ומתן, והענין עתיד לזוּז… על גלגלים חדשים כּמוֹ שאמרתי למר… אפשר שעוֹד נעשׂה יחד טיוּל לפּאריס וּלבּרלין… לצערי לא היה לי פּנאי ללמוֹד לשוֹנוֹת. מוֹחי לא נוֹצר, כּנראה, בּשביל כּך. איני יכוֹל לישב זמן מרוּבּה על ספרים כּתרנגוֹלת דוֹגרת… ניסע שנינוּ כּאחד לחוּץ־לארץ לשם שׂיחה חטוּפה עם אילי הממוֹן שם… עוֹד יראה מר. כּשיתחילוּ הגלגלים החדשים שלי מתגלגלים בּמשׂרדי בּקצב וּברעש כּאלה, תעמוֹד אז כּל אוֹדיסה פּעוּרת־פּה והמוּמה… נשמתה תפרח מהשתוֹממוּּת, חחח.
הוּא צחק וּכריסוֹ רתתה. פּיו הדק נפתח לכל רחבּוֹ ונצנצוּ מתוֹכוֹ שינים גדוֹלוֹת וּלבנוֹת; לאפּוּנר העביר מבּטוֹ לצד אחר: רגע אחד היה דוֹמה עליו לפה פּעוּר של זאב אוֹ של שוּעל…
– וּלפי־שעה, יקירי! שלוֹם… יש לך עוֹד שהוּת־מה להרהר בּענין זה… – וּפשט לוֹ את כּפּוֹ היבשה והחזקה…– מחר תבוֹא אל הבּאנק שלי, אכּירך למי מאנשי העסק שלנוּ, ועוֹד נחזוֹר וּנשׂוֹחח בּענין שלנוּ.
לא הספּיק להפוֹך פּניו, וכעל שביל החצץ נשמעוּ פּסיעוֹת. יוֹסיל הלך וּבא אצלם. הוּא היה לבוּש בּמעיל שחוֹר ארוֹך, בּראשוֹ מגבּעת רכּה, רחבת תיתוֹרת, ומקל פּשוּט ועבה בּידוֹ.
– מהיכן אתה בּא לבוּש בּמעיל? – שאל לוין – היכן היית?
– בּבּוֹקר כּשיצאתי מן הבּית נשבה רוּח, השמים היוּ מעּוננים ולבשתי את המעיל. אחר־כּך נעשה חם… הייתי בּבּוּרסה, עברתי את הפּארק הניקוֹלאיֶבי ועכשיו אני מחפּשׂ את זוּסיה. כּיון שיש לי שעה פּנוּיה, אתן לוֹ עכשיו את השיעוּר.
– וּמה בּבּוּרסה? – שאל אפרים ועד שלא נענה הצטדד עם יוֹסיל ודיבּרוּ בּלחש.
לאפּוּנר עמד על מנת לצאת לטייל. התבּוֹנן אל שני האנשים שהלכוּ לפניו: האחד בּקדלוֹ הרחב הבּוֹלט מעל לצוארוֹנוֹ, בּידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו והסיגָרה העשנה בּפיו, בּכל הילוּכוֹ המאוּשש, והשני בּמעילוֹ הרחב וּבמטריתוֹ, גיבּע קצת, ותמה מאד על הזוג הזה. קשה היה לוֹ להבין כּיצד מתחבּרים כּאחד שני אנשים משוּנים כּל־כּך זה מזה? הם, כּמדוּמה, כּל כּך רחוֹקים זה מזה, מה עשׂוּי לקרבם?.. לאפּוּנר שמע את יוֹסיל מסַפּר שראה שוּב אניוֹת עוֹגנוֹת בּנמל. סבוּר היה שאפשר לחכוֹר שתים ואפילוּ שלוֹש מהן “בּשביל השיפּוֹן שלנוּ”. המשלוֹח להוֹלַנד לא יעלה בּיוֹקר.
– אפשר, ואוּלי כּדאי להתחיל לאגוֹר חיטה. כּל האניוֹת שעגנוּ הקיץ בּקוּשטא, בּגלל הסערוֹת, יתחילוּ מגיעוֹת אלינוּ, לא יוּכלו לחזוֹר ריקם. תהיינה זקוּקוֹת למטען. אפשר לקבּוֹע מחירים טוֹבים.
לאפּוּנר נכנס אל הבּית בּלב רגוּש מפּאת שׂיחתוֹ עם לוין. היתה לוֹ הרגשה דוֹמה לזוֹ של מפקד לפני יציאתוֹ עם צבאוֹ אל המערכה. כּאילוּ עמד, לאחר שנחל תבוּסה בּצד אחד, להתקיף את החיים מצד אחר. כּל דרך שיבחר לוֹ תהא בּחינת מבחן לכוֹחוֹ וּלכשרוֹ לכבּוֹש עמדה חדשה בּחיים. היעמוֹד בּמבחן זה?
על המרפּסת מצא את אחוֹתוֹ יוֹשבת בּכסא מתקפּל ורוֹקמת. היא הזמינה אוֹתוֹ לישב וּלפטפּט עמה עד שעת התה, “אם אינוֹ מתירא מפּני השעמוּם שפּטפּוּטי אשה זקנה שכּמוֹתה עלוּלים להטיל עליו”.
– את מזדרזת יוֹתר מדי, חנה, למנוֹת את עצמך בּין הזקנוֹת. הוֹאיל ואת מכריזה על זקנתך, הרי מוּתר לשאלך בּת כּמה את?
– בּת שלוֹשים וּשתים. אבל כּלוּם הזקנה תלוּיה רק בּשנים?
לאפּוּנר נתן את עיניו בּפני אחוֹתוֹ הנאוֹת. הן היוּ חיורוֹת־עצבּניוֹת, וּברק עיניה השחוֹרוֹת העיד על סבל טמיר. נתגלגלוּ בּוֹ רחמים עליה ונזדרז להסב את השׂיחה לענין אחר.
– היכן שיינדיל? כּלוּם תמיד היא כּך עסוּקה?
– תמיד עסוּקה, תמיד מתרוֹצצת, משיעוּר אל שיעוּר. אבל יוֹתר היא שטוּפה בּעסקי ציבּוּר. כּל אוֹדיסה כּוּלה על ראשה ועל צוארה… היתה כּאן, לפני שעה קלה, שאלה עליך, וּפרחה לה. מה היא בּעיניך?
– נערה בּעלת טמפּראמנט, כּנראה, לא טיפּשה ויש בּה הרבּה חן.
– לא כּך? לא כּך? אף אני אוֹמרת כּך! – קראה חנה– נערה מחוֹננת בּמעלוֹת רבּוֹת… בּוֹ וּראה, והבּחוּרים אינם דבקים בּה…איני יוֹדעת מפּני מה, אינה מלבּבת אוֹתם…
– שמא היא אוֹהבת מישהוּ, ואין דעתה נתוּנה לאחרים?
– מסוּפּקני. היא שׂמחה מאד על בּוֹאך, ועד שלא בּאת היתה מצטערת על שאין מכתבים ממך. וּבשעה שהייתי חוֹלה והיא לא זזה ממני וטיפּלה בּי בּמסירוּת מרוּבּה, היתה לפעמים מרגיזה אוֹתי בּטענוֹתיה למה אני ממעטת לכתוֹב אליך, שאלמלא כּן היית אף אתה מרבּה לכתוֹב אלינוּ.
– הרי זה מדרך הטבע. בּילדוּתנוּ היינוּ חברים טוֹבים.
– חוֹששת אני מאד שלא יהיה טוֹב לה בּחיים. יוֹדע אתה, יש שאני סבוּרה שהסבל היא מידה בּאדם; יש אנשים שמיוּעדים מלידה לסבּוֹל. וּמידה זוֹ אפילוּ עוֹברת בּירוּשה.
– כּלוּם הוֹרי שיינדיל…
– לא הוֹריה, אלא אמהּ. אמה היא אשה אוּמללה. בּעלה עזב אוֹתה ונעלם. זה כּבר, לפני הרבּה שנים.
– היכן אמהּ?
– בּמינסק. יוֹשבת העגוּנה העלוּבה כּל ימיה עם אב זקן חוֹלה… כּמה פּעמים הזמנוּ אוֹתה אצלנוּ אבל אינה יכוֹלה לעזוֹב את הזקן. הלוֹא היא עוֹד אשה צעירה… בּוֹא וּראה: והיא אינה קוֹבלת אף פּעם. דוֹמה שמטבעה להיוֹת עמוּסה בּצער. את כּל חייה הקריבה לאביה וּלבתה. טוֹב לה בּטוֹב לשיינדלה. אינה רוֹצה ששיינדלה תבוֹא לישב עמה בּמינסק, מפּני שבּאוֹדיסה טוֹב לה יוֹתר, וּמה תעשׂה בּמינסק השוֹממה? והיא הלוֹא עוֹד צעירה! וכך הוֹלכת עגוּנה עלוּבה זוֹ ונוֹבלת בּשממוֹן ללא זיק של אוֹשר…
– למה עזב את אמה? לא אהב אוֹתה?
– מי? יוֹשה? – משכה בּכתפיה ולא אמרה כּלוּם. ידיה השקוּפוֹת־חיורוֹת נשמטוֹ עם מלאכת־הרקמה על בּרכּיה ועיניה נתלוּ בּאיזוֹ נקוּדה לפניה; כּך ישבה שטוּפת הרהוּרים כּשני רגעים ודוֹמה היה כּאילו היא תפוּסה כּוּלה לציוּץ הצפּרים הרוֹעש. פּתאוֹם התנערה, הסתכּלה בּאחיה, כּמתבּוֹננת אליו וּבוֹחנת אוֹתוֹ בּעיניה. נטלה שוּב א מלאכתה, אבל תחת לרקוֹם, התחילה מתוֹך פּיזור־דעת דוֹקרת ודוֹקרת בּמחט בּתוך האריג, וּמדבּרת כּאילוֹ לעצמה:
– אוֹמרים: אוֹשר… מי יוּכל להגיד מה זה אוֹשר? מלה שאינה אוֹמרת כּלוּם. אם תמוֹל אוֹ שלשוֹם סבלנוּ פּחוֹת משאנוּ סובלים היוֹם, אוֹמרים לנוּ: תמוֹל אֹוֹ שלשוֹם היינוּ מאוּשרים. אנוּ אוֹמרים: רחמנוּת על פראדיל… אמהּ של שיינדיל… ואילוּ פראדיל גוּפה יכוֹל שהיא בּתוֹך תוֹכה מאוּשרת. יכוֹל שאפשר להיוֹת מאוּשרה גם מתוֹך יסוּרים.
– הא כּיצד?
– פּשוּט, כּשאין אנוּ מפרכּסים ונחנקים בּתוך יסוּרינוּ כּטובע בּמים, ויש משהוּ… אוֹ מישהוּ שאוֹחז בּנוּ, מחזיק אוֹתנוּ מעל פּני המים, כּדי שלא נצלוֹל לגמרי, אז טוֹב. אז טוֹב!..
לאפּוּנר הבּיט אל אחוֹתוֹ בּצער. היאך בּאה לדעה זו? אל מי היא מתכּונת בּדבריה? על מי היא מהרהרת בּשעה זוֹ, על אמה של שיינדיל אוֹ על עצמה?
פּתאוֹם נשתנוּ פּני חנה. שוּב הוֹפיעה עליהם בּת־צחוֹקה הטוֹבה והמאירה, עם שנעשׂתה כּוּלה מתוּחה וּמאזינה. דרך חלוֹן הפּתוּח אל המרפּסת, הגיעוּ קוֹלוֹת מן החדר הסמוּך.
– מי שם? – שאל.
– זה יוֹסיל… הוּא מלמד בּכל יוֹם את זוּסיל פּרק בּחוּמש.
לאפּוּנר עמד, נתקרב וּבא אצל החלוֹן, והאזין. בּתחילה היה לוֹ קשה לעמוֹד על משמעוּת הדברים, מחמת האידית של יוֹסיל, המעוֹרבת בּרוּסית של זוּסיל והלשוֹן העברית הממַצעת ביניהן. אבל לאחר רגעים סבר את כּל הענין. שׂיחה בּין אברהם וּבין אלוֹהים לפני הפיכת סדוֹם ועמוֹרה. אברהם מתחנן לקיים את הערים הללוּ בּזכוּת צדיקים שיש בּה. “חלילה לך מעשׂוֹת כּדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה כּצדיק כּרשע! חלילה לך! השוֹפט כּל הארץ לא יעשׂה משפּט?”. והם מתגרים בּיניהם על מספּר הצדיקים. בּתחילה מעמיד אברהם את מספּרם על חמשים, ואלוֹהים נענה לוֹ: “…אם אמצא חמשים צדיקים בּתוֹך העיר ונשׂאתי לכל המקוֹם בּעבוּרם”. אברהם פּיחת חמישה, ושוֹאל מה יהיה גוֹרל העיר אם ימצאוּ בּה ארבּעים וחמישה, ואלוֹהים מבטיחוֹ שלא ישחית בּחמישה החסרים את כּל העיר. אברהם הוֹלך וּמפחת את מספּר הצדיקים כּל פעם בּעשׂרה, ושוֹאל בּחרדה לגוֹרל הערים האלה. ואלוֹה כּוֹפה את מידת הדין מפּני מידת הרחמים בּעבוּר מספּר הצדיקים שאברהם טוֹען לזכוּתם. סוֹף שהם מגיעים לעשׂרה צדיקים, וּבמספּר הזה מסתיימת השׂיחה. אברהם אינוֹ מעיז לבקש עוֹד בּעד חמישה, אוֹ אלוֹהים מסרב להמשיך את המשׂא־וּמתן. והם מתפּרשים: “וילך ה' כּאשר כּלה לדבּר ואברהם שב למקוֹמוֹ”, שב, כּנראה, עם מוּעקה כּבדה על לבּוֹ.
– אבל זה לא נכוֹן! – קרא זוּסיל פּתאוֹם.
– מה לא נכוֹן? – שאל יוֹסיל.
– לא נכוֹן… הדין לא היה עם אלוֹהים.
– מפּני מה?
– פּשוט, זה לא היה דין אמת. מה איכפּת כּמה צדיקים יש בּעיר? ואם יש חמשה אוֹ אפילוּ רק אחד לבד? מה, למה צריך הוּא למוּת בּגלל הרשעים. את הרשעים ימית ואת הצדיק יחַיה. כּמוֹת שהציל את לוֹט ואת בּנותיו מפּני מה לא יציל עוֹד צדיק אחד אוֹ שנים?
– מנַיִן לך מה שאירע ללוֹט?
– קראתי בּעצמי להלן.
– אברהם לא התפּלל על הצדיקים בּלבד. הוּא רצה להציל גם את הרשעים שהיוּ רבּים מאד, כּמעט כּוּלם, בּזכוּת מעט הצדיקים שבּתוֹכם.
– ואף זה לא בּיוֹשר. הרשעים, תיפּח רוּחם! שכּן רשעים הם, והצדיקים, – הללוּ הם ענין אחר…
– אמרת “הרשעים תיפּח רוּחם”. רוֹאֶה אַתה, אברהם היה טוֹב ממך, הוּא ריחם אפילוּ על הרשעים. הוּא היה סבוּר שאם עשׂרה צדיקים גמוּרים שרוּיים בּעיר חוֹטאת, הרי שגם הרשעים שבּה אינם רשעים גמוּרים ויש לדוּן אוֹתם לכף זכוּת. משל בּאדם רשע שהעמידוּהוּ לפני שוֹפט בּשל הרבּה מעשׂים רעים, פּשעים חמוּרים שעשׂה. בּרשוּתוֹ של השוֹפט לדוּן את הפּוֹשע הזה למיתה. אבל אם יבוֹאוּ מליצי יוֹשר ויעידוּ שיש בּוֹ בּאדם זה גם מידוֹת טוֹבוֹת, עוֹשׂה חסד לעניים, מרחם יתוֹמים וכיוֹצא בּזה, כּלוּם לא יסכּים השוֹפט, אם שוֹפט צדק הוּא, להשאירוֹ בּחיים? אַתה מבין? הוֹאיל ויש בּוֹ גם מידוֹת טוֹבוֹת, ואפילוּ רק ניצוֹצוֹת טוֹבים לבד, מי יוּכל לוֹמר בּבטחה שאדם זה אינוֹ עשׂוּי לחזוֹר למוּטב ולא ישוּב עוֹד מדרכּוֹ הרעה? אַתה שוֹמע, זוּסיה יקירי! כּשאַתה בּא לדוּן אדם, אַל תזדרז בּדינך ולוֹמר על פּלוני: “הרי זה נבל!” אוֹ: “הרי זוֹ בּריה שפלה!”. חייב אדם לנהוֹג בּרשע כּדרך שנהג אברהם בּסדוֹם; צריך לבקש בּתוֹכוֹ את “עשׂרת הצדיקים”, שבּגללם יֵצא האדם זכּאי… כּתוּב בּמדרש שאברהם טען לפני הקבּ"ה: “השוֹפט כּל הארץ לא יעשׂה משפּט?” אם עוֹלם אַתה מבקש – אין דין; ואם דין אַתה מבקש – אין עוֹלם. אַתה תוֹפשׂ החבל בּשני ראשים. אַתה רוֹצה בּעוֹלם ואַתה רוֹצה בּדין. אם אין אַתה מוַתֵר קצת, אין העוֹלם יכוֹל להתקיים.
וּמה השיב לוֹ אלוֹהים? – התעניֶן הנער.
– לפי המדרש? הקדוֹש־בּרוּך־הוּא אמר לוֹ: אהבת לצדק את בּריוֹתי וּמאנת לחייבן "על כּן משָׁחך אלוֹהיךָ אלוֹהיךָ שֶׁמן שׂשׂוֹן מחבריךָ… כּך היא המידה, בּני…
לאפּוּנר הסתלק מהחלוֹן ושוּב חזר וישב על מקוֹמוֹ.
–הם אוֹהבים מאד זה את זה. – אמרה חנה בּנוּעת־ראש כּלפּי החלוֹן ועל פּניה זרחה איזוֹ בּת־צחוֹק מאירה שקשה היה לוֹמר מה יש בה יוֹתר: מן השׂמחה והכּרת־הטוֹבה אוֹ מן האהבה השקטה והגנוּזה.
– זכוּרתני, חיים, שאבּא עליו השלוֹם, היה תמיד אוֹמר עליך שאַתה עתיד להיוֹת רב; הוּא היה מקוה לראוֹתך דוֹרש דרשה בּסעוּדת “בּר־מצוה” שלך… אבּא המסכּן, לא זכה… הוֹציא נשמתוֹ מתוֹך צער של געגוּעים עליך. ואילוּ היה אבּא רוֹאֶה את נכדוֹ, את זוּסיה, לא היה מקבּל נחת גם ממנוּ. בּנו של אברהם־אלי' אף הוּא מסתמא שקץ כּמו זוּסיה שלי. אפשר שטוב שלא האריך עוֹד אבּא ימים ולא ראה בּעיניו היאך כּוּלנוּ הוֹלכים ונעשׂים “גוֹיים”. יוֹסיל רוֹצה להדריך את זוּסיל בּ“אידישקייט”. ספק אם יעלה בּידוֹ. לא כּל אדם מסוּגל למה שמסוּגל אדם זה. רק הוּא לבדוֹ היה בּכוֹחוֹ, אחר הגימנסיה ואחר כּל השׂכּלתוֹ המרוּבּה, להסתלק מהכּל, לחבוֹש כּוּמתה, לגדל זקן וּפיאוֹת ולהיוֹת ירא שמים. מה יֶצא מן הנער, מי יוֹדע.
היא דיבּרה ותוֹך־כּדי כּך היוּ אזניה נטוּיוֹת לקלוֹט את שני הקוֹלוֹת הערבים שהוֹלכים מן המחדר הסמוּך.
– איני יכוֹל לשכּוֹח – אמר חיים – מה שסיפּרת לי על אָביה של שיינדיל. כּלוּם לא ידוּע היכן הוּא וּמה אירע לוֹ?
– כּלוּם, כּלוּם לא ידוּע. נעלם יוֹשה ואיננוּ.
– והיא… כּלומר שיינדיל זוֹכרת אוֹתוֹ? מדבּרת עליו?
– אף פּעם. ואנוּ נמנעים מלנגוֹע בּזה. רק פּעם אחת, כּשהיתה ישוּבה על יד מיטתי והיינוּ מספּרוֹת זוֹ לזוֹ… איני זוֹכרת עוֹד היאך הגענוּ לידי כּך, פּתאוֹם אמרה לי שהיא מקוה עוֹד להיפּגש עם אָביה. שאִלתיה תקוה זוֹ מנַיִן לה. “איני יוֹדעת, – אמרה לי – אבל אין יוֹם שאיני מהרהרת בּוֹ וּבאמא, ואני בּטוּחה, ואני בּטוּחה שעוֹד אראנוּ”. ושוּב לא חזרנוּ אל הענין הזה.
– אבל מפּני מה היא דרה אצלכם ולא בּבית יוֹסיל…הרי הוּא דוֹד לה, אחי אמה.
– אה! הרי זה בּגלל מלכּה, אשתוֹ של יוֹסיל… היא אינה אוֹהבת אוֹתה. יש אוֹמרים… איני יוֹדעת כּמה יש בּזה מן האמת… אוֹמרים שזוֹ היא, מלכּה, שפּיתתה את יוֹשה לנסוֹע ללמוֹד מוּסיקה… מלכּה היא אשה כּזאת…
לאפּּוּנר לא שאל פּירושן של המלים האחרוֹנוֹת. תחת זאת אמר:
– משוּנה הדבר. לפי כּל מה שידעתי וּלפי מה שאני שוֹמע ממך, רוֹאה אני שחיי המשפּחה של… רצוֹני לוֹמר, בּהרבּה בּתים, אינם כּשוּרה… פּלוֹני מגרש את אשתוֹ ואוֹהב אחרת, פּלוני עוֹזב את אשתוֹ…
לאפּוּנר לא סיים את דבריו כּיון שראה אדמוּמית קלה בּפני אחוֹתוֹ והתחרט מיד על שפּתח בּענין זה.
ואילוּ היא בּמנוּחה:
– הרי זה כּך בּכמה מבּתי ישׂראל. ואין לחייב אדם בּכך. כּך הוּא. כּך הם החיים ואין לעשׂוֹת כּלוּם נגד זה. אנוּ נתוּנים בּין שני עוֹלמוֹת רחוֹקים מאד ושוֹנים זה מזה. מצד אחד יהדוּת אדוּקה, קנאוּת, נאמנוּת, כּנהוּג אצל הדוֹר הישן, וּמצד שני השׂכּלה, חוֹפש, אֶגואיזם גס ו… ועוֹד… הכּלל: זה מוֹשך לכאן וזה מוֹשך לכאן. וּבין כּך וּבין כּך המשפּחה נקרעת… אין דֶבק, והכּל מתפּוֹרר… – וּפתאוֹם – מלכּה הזמינה אוֹתנוּ לתה־ערבּית… בּאין בּרירה אוּצרך אף אני לילך לשם. אשפּיע גם על שיינדיל שתבוֹא עמנוּ. נהיה כּוּלנוּ בּצֶוֶת אחת.
השׂיחה בּין האָח וּבין האחָוֹת נמשכה עד חמש. אחד אחד בּאוּ מן העיר גם אפרים וגם שיינדיל, ונכנסוּ למשתה התה.
פרק שלישי 🔗
אחר סעוּדת ערבּית נתנה חנה את פּקוּדוֹתיה האחרוֹנוֹת למשרתי הבּית. זוּסיל נשלח אל חדרוֹ ונצטוה ציווּי חמוּר לא לקרוֹא לפני השינה ולכבּוֹת את הנר מיד לאחר שכיבתוֹ. בּני הבּית עמדוּ לצאת על מנת לבקר את יוֹסיל, שהזמינם אצלוֹ מבעוֹד יוֹם. לוין הוֹדיע שעליו עוֹד להיפּגש בּעיר עם מישהוּ והבטיח לחזוֹר ולבוֹא אצל יוֹסיל לאחר שעה קלה. קפצה גם שיינדיל והוֹדיעה שלא תוּכל להתלווֹת אליהם מחמת מיחוּש־ראש. הכּל הבינוּ שאין זוֹ אלא עילָה להשתמט מבּיקוּר שאינוֹ רצוּי לה והתחילוּ פּוֹצרים בּה שלא תשגיח בּמיחוּש־ראשה ותיטפל אליהם, גזירה שמא יעלב יוֹסיל על ידי כּך. זמן־מה עמדה בּסירוּבה וסוֹף נתפצרה. “אבל זכוֹר, חיים! – פּנתה אל לאפּוּנר – אַתה לא תפרוֹש ממני כּל הערב. מצוּוה אַתה להיוֹת יוֹשב וּמסַפּר עמי כּל אוֹתה שעה שנשתהה שם”.
– אלוֹהי! – קראה חנה – מה אַת מתיראה ממנה? לא ניתן לה לטרפך. חוּץ לזאת, הרי יהיוּ שם גם פּינסקר וּסמוֹלנסקין.
– להוּט אני לראוֹת אוֹתה “מֶגֶרה” של יוֹסיל. – אמר לאפּוּנר – מה טיבה של מכשפה זקנה זו שטוֹרפת פּעוּטוֹת…
הכּל צחקוּ.
– לא, אינה מכשפה, – העירה שיינדיל – אבל איני אוֹהבת כּשהיא מתחילה מבּיעה רעיוֹנוֹת ודעוֹת וּמעמידה פּנים של חשיבוּת. אין תוֹכה כּברה, כּוּלה שקר…
– דיֵך להשחיז לשוֹנך! קרא לה לוין – שכּן חדה היא בּלא כּך…
בּית־דירתוֹ של יוֹסיל היה בּסוֹף הרחוֹב. היה זה בּית אכּרים פּשוּט, אבל מרוּוָח, עם גינת־פרחים קטנה לפניה. בּפשפש הגינה היה פּעמוֹן, צלצלוּ ויצתה לפתוֹח להם משרתת אוּקראינית קטנה, חוֹבשת שביס קטן ולבן כּעין נזר לראשה וחגוּרה סינר לבן וקצר, מעוּטר ברצוּעת סלסילה צרה. ראתה שיינדיל את השביס הלבן (שהנערה היתה ממשמשת בּוֹ לרגעים מחוֹסר־הרגל אוֹ מחשש שלא תסיטוֹ הרוּח) וצבתה בּחשאי את זרוֹעה של חנה; זוֹ דחפה אוֹתה בּמרפּקה ולחשה לה בּגערה: “דיֵך! הפסיקי!”.
בּבּית קידמה את פּניהם אשה נאה, זהוּבת־שׂערוֹת, גבוֹהית. בּשׂמלת ארגמן עם נקוּדוֹת שחוֹרוֹת, ארוּכּת שוֹבל וּמעוּטרת סלסילה שחוֹרה.
“אשה זוֹ פּעם כּבר ראיתיה אי־בּזה”… – תמה לאפוּנר בּלבּו – “קוֹלה מוּדע לי. היכן פּגשתיה?”. הרוֹשם הזה עירבּב עליו את מנוּחתוֹ ולא יכוֹל להעביר ממנה את עיניו התוֹהוֹת.
חדר־האוֹרחים שנכנסוּ בּוֹ היה דל, בּמערכת כּליו, אבל מרוּבּה בּדברי־קישוּט של מה־בּכך, כּמו העתקות זוֹלוֹת מתמוּנוֹת, פּסלי גבס קטנים וּמפּוֹת סרוּגוֹת, שכּל עיקרם לא בּאוּ אלא לגנוֹב את העין וּלחפוֹת על דלוּת החדר.
על הספּה, בּזוית החדר, ישב מוּקי עם נערה אחת כּבת שש עשׂרה, שחמתנית, מפוּתחת יפה בּגוּפה ודוֹמה כּאילוּ שקוּיה כּוּלה מתק עלוּמים. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת והמסתלסלוֹת קלוּעוֹת על גבּה לשתי מחלפוֹת קצרוֹת ועבוֹת, וּבלוֹריתן מתנשׂאת מעל לראשה כעננה שחוֹרה, שקווּצה טרוּפה נשמטת ממנה על מצחה. מפּעם לפעם היא מסלקת אוֹתה בּידה, והיא, הקווּצה הסרבּנית, חוֹזרת ומאפילה על מצחה ועל עיניה הגדוֹלוֹת והאפוֹרוֹת־בהירוֹת, המבּיטוֹת בּתהיה, כּמשתאוֹת על איזה פּלא… ראוּל רבץ בּיניהם כּשהוּא מטיל ראשוֹ על בּרך מוּקי, כּוּלוֹ נתוּן ללטיפת אצבּעוֹתיו… שני הצעירים היוּ שקוּעים בּשיחת־לחש. בּעצם דיבּרה הנערה, וּמתוֹך התפּעמוּת לב. שניהם היו חברים בּחוּג ניהליסטי “להשתלמוּת וּלהשׂכּלה עצמית”, ואמש בּאסיפת החוּג נשמעוּ בּינה וּבינו דברי קינטור לא נעימים; עכשיו בּאה אצלוֹ להחויר בּינם־לבין־עצמם את הדברים שהיוּ אמש שנוּיים בּמחלוֹקת. דיבּרוּ שם אמש על הדת בּכלל. דיבּרו על הרעל המטמטם שכּוֹהני הדת מכניסים בּלבּוֹת בּני־אדם על ידי האמוּנה, כּדי להטוֹתם לחפצם ולעשׂוֹתם כּלי־שרת בּידי בּעלי השלטוֹן. הנערה, שהיתה טירוֹנית בּאוֹתה חברה, האזינה לשׂיחה בּלב שלם כּמוֹ לכל הדברים הנשמעים שם; בּלבּה גם הסכּימה לדעה זוֹ, אף שמעה במנוּחה כּשפתח מוּקי בּדברי לגלוּג על דת ישׂראל וּמנהגיה. אבל משאמר שבּיסוד כּל הרע הממאיר שהאנוֹשוּת סוֹבלת ממנוּ, הוּא ספר התנ“ך, שהוּא מקוֹר כּל האמוּנוֹת התפלוֹת, התרתחה הנערה וקראה שזהוּ חילוּל הקוֹדש, וּמיד הרגישה שאמרה דבר שטוּת. מה ענין זה לכאן, מאחר שמוּסכּם וּמקוּבּל בּיניהם שקוֹדש בּכלל הוּא דבר שבּהבאי? התחילה לתקן את דבריה וּלגלגל בּזכוּיוֹת ספר התנ”ך; החברים נכנסוּ לתוֹך דבריה, התקיפוּ אוֹתה בּצעקוֹת וניצוּחי־דברים וּבראיוֹת לסתוֹר, והיא הרגישה, שהם חזקים ממנה. אף על פי שאת הספר הזה ידעה היא ולא הם, עמדה לפניהם חדלת־אוֹנים וּנטוּלת־נשק, זוּלת דבר אחד שדיבּרה בּשמוֹ: רגש האהבה! היא אהבה את התנ“ך מאד, בּשעה שהם בּאוּ בּכוֹח התוֹעלת הממשית, בּכשיל וכילפּוֹת של המדע והתבוּנה האנוֹשית וההגיוֹן הפּיכּח… פּעמים קוֹלה לא נשמע בּתוֹך הצעקוֹת וקריאוֹת ההתמרמרוּת והצחוֹק. וסוֹף, לאחר שלא מצאה מה להשיב, קראה מתוֹך דמעוֹת: “לא כּך מתוַכּחים, לא כּך… הרי זה מעשׂה פּרחחים… אין נוֹתנים לי להסבּיר…” וכמעט בּבכי פּרצה מן הבּית. וּלאחר מכּן לא יכלה כּל הלילה להירדם, משוּם מה היה דוֹמה עליה שהיא התנהגה לא כּשוּרה: למה הדמעוֹת? ולמה קראה להם “פּרחחים” בּשעה שהם כּוּלם בּיססוּ את דבריהם על המדע ועל השׂכל? וראתה עצמה נערה ריקה וטיפּשה… והדבר חרה לה עד לפרוֹץ שוּב בּבכי. עכשיו בּאה אצל מוּקי על מנת לברר וּללבּן את הענין בּדעה מיוּשבת יוֹתר, וּבעצם היתה לה כּוָנה טמירה להתנצל על התנהגוּתה האוילית אתמוֹל. אבל גם הפּעם לא יכלה לוֹמר יוֹתר ממה שאמרה אמש: את התנ”ך היא אוֹהבת, וכל אימת שאהבה זוֹ אינה מזקת לה וּלזוּלתה, אינה רוֹאה מפּני מה עליה לבעוֹט בּה. היא לא שלטה בּרוּחה, עם כּל רצוֹנה לדבּר בּנחת, שוּב התחילה מתרגשת עד ששכחה לסלק מעל מצחה את קווּצתה הטרדנית, וזוֹ כּיון שניתנה לה רשוּת, גלשה והתפּשטה גם על עינה. וראוּל הגבּיה ראשוֹ והסתכּל בּה תוֹהה מתוֹך ריטוּן כּבוּש, כּנמלך בּדעתוֹ אם יש לנבּוֹח, אוֹ אין כּאן כּל סכּנה… ואילוּ מוּקי טען שאדם מפוּתח, בּעל הכּרה וּבעל דעה פּרוֹגרסיבית חייב להסתלק מכּל דעה שאינה מבוּססת על הידיעה הנסיוֹנית ושאין עמה תוֹעלת. דעה כּזוֹ היא דעה של בטלה, ועל כּן מזקת. הרי לך הלשוֹן העברית, למשל… את למדת אוֹתה בשביל מה? מה התוֹעלת בּה? הרי זה גם לא מוּסרי… שכּן בּמקוֹם לימוּד תפל זה היית יכוֹלה לעשׂוֹת מעשׂה שיש בּוֹ מן התוֹעלת בּשביל מישהוּ, נמצאת מקפּחת אוֹתוֹ מישהוּ מן התוֹעלת הזאת… את מבינה?.. הנערה מסכּנה שתקה. בסתר לבּה לא יכלה לדחוֹת את דברי מוּקי שנראוּ לה כּדברים של טעם, ותמהה על עצמה שעד עכשיו לא שאלה מפּני מה היא אוֹהבת כּל כּך גם את התנ"ך וגם את לשוֹנוֹ… ועכשיו היא רוֹאה שתחת לברר וּללבּן עוֹד הגדילה בּשׂיחה זוֹ את מבוּכתה…
בּאוֹתה שעה נעשׂה ראוּל לא שקט. הגבּיה ראשוֹ מעל בּרך מוּקי, זקף את אזניו, והתחיל רוֹטן בּחוֹסר מנוּחה. הוּא שמע קוֹל פּסיעוֹת אנשים בּגינת־הבּית שלא הגיע אל אזני הנער והנערה השקוּעים בּשׂיחה. כּיון שנפתחה הדלת קפץ ראוּל מעל הספּה בּנביחה איוּמה. מוּקי לא הספּיק לעכּבו ולאחוֹז בקוֹלרוֹ. אל החדר נכנסה מלכּה אמוֹ בּלוית האוֹרחים.
ראוּל מילא את הבּית בּנביחוֹתיו המהדדוֹת, עד שקשה היה לאנשים לשמוֹע איש את קוֹל חברוֹ.
הנערה עמדה במבוּכה והסתכלה בּאוֹרחים.
– מוּקי! השתק את כּלבּך, אוֹ הוֹציאוֹ החוּצה! – גזרה האם.
– בוֹאי ונצא. – אמר מוּקי אל הנערה.
– המתן, להיכן אתה מזדרז? – הכּר את האוֹרח. והכּר לאוֹרחים את חברתך.
– בּנה של הגברת, כּפי שאני רוֹאה? – שאל לאפּוּנר – הרינוּ מכּרים ישנים. הבּוֹקר נפגשנוּ על שׂפת הים והיה לנוּ התענוּג להשׂיח זה עם זה.
שיינדל ידעה את פּוֹליה (שם הנערה); היא היתה אחת מתלמידוֹתיה שהיא מלמדתן חינם. לחצה את ידה ושאלה לשלוֹמה. זוֹ החזירה לה שלוֹם בּשׂפה רפה, מתוֹך בּיישנוּת וּבתנוּעוֹת לא מהוּקצעוֹת כּרגיל אצל נערה־בּוֹחל, שמתבּיישת כּמדוּמה בּתבניוֹת המפוּתחוֹת של גוּפה הצעיר.
מוּקי הֶחוָה ללאפּוּנר ולשתי הנשים קידה קלה שבּקלוֹת ויצא. והנערה בּחיוּך של מבוּכה אמרה שלוֹם ויצאה אחריו.
– הרי זה הפּילוֹסוֹף שלנוּ. – אמרה האם, כּדי ללמד עליו זכוּת.
– אה! צעיר זה – אמר חיים – השתדל היוֹם בפגישתנוּ הראשוֹנה להוֹכיח לי שההנאה מן היוֹפי אינה אלא ענין לאנשים פּרימיטיביים. שההנאה הזוֹ היא תרמית החוּשים לבד.
– כּבר הספּיק להרבּיץ גם לאדוֹני את תוֹרתוֹ? – צחקה האם – תארוּ לעצמכם, לי הוּא מסבּיר היוֹם שאהבת האבוֹת והבּנים אינה תלוּיה אלא בּאינסטינקט עיור, ואדם משׂכּיל חייב להתגבר עליו; שהבּנים אינם חייבים כּלל בּכיבּוּד אב ואם, מפּני ש… אבל מי יכוֹל לחזוֹר על כל השטוּיוֹת והגסוּיוֹת שפּיתח לפני! פּשוּט, הדהים אוֹתי. אבל אני יוֹדעת שמשקר הוּא. דוקא אוֹהב הוּא אוֹתי מאד. הריהוּ נגד היוֹפי, וחברה בּחר לוֹ דוקא נערה נאה. מיהי זאת? – שאלה את שיינדיל.
– היא בת מוֹרה עני, יש לה קוֹל יפה ומיטיבה לזמר, ואני נוֹתנת לה שיעוּרי־הוֹראה בגרמנית. סמוֹלנסקין הכּירה לי.
– בּוֹאוּ וּראוּ! – קראה בּעלת־הבּית – סמוֹלנסקין זה…
– היא תלמידתוֹ. לוֹמדת אצלוֹ תנ"ך ועברית.
לאפּוּנר, שכּל אוֹתה שעה לא החזיר עיניו מבּעלת־הבּית, שאל פּתאוֹם:
– סליחה, הגברת! וכי זאת היא שהראתה לי אמש את הדרך לצאת מבּין הסלעים?
– סבוּרתני שכּן. – השיבה בּחיוּך – כּלוּם מצא בּקלוּת את הדרך?
אמש נראתה לוֹ האשה אחרת לגמרי. עכשיו מקרוֹב וּלאוֹר המנוֹרה לא היתה בּה עוֹד אוֹתה הגבהוֹת המסתוֹרית, אוֹתוֹ מבּט מוּפלא שדימה לראוֹת בּה אמש לאוֹר העוֹמם של בין־השמשוֹת. פּניה קטנוֹת, סגלגלוֹת, עם פּה קטן וחינני ועם סנטר קטן וּמחוּדד כּלשהוּ וחביב אף הוּא. היה בּה משהוּ תמים וחביב שקוֹנה מיד את חיבּת־העין ואמוּן הלב. “וזוֹ היא ‘המגרה’ שחנה ושיינדיל כל כך מתיראוֹת ממנה!”, תמה לאפּוּנר. עיניה לא היוּ ירוּקוֹת, כּמוֹת שנראוּ לוֹ אמש. אפוֹרוֹת היוּ עם נצנוּץ תכלכל לגלגליהן. ונצנוּץ תכלכל זה הוּא שמשך על פּניה חוּט של נוֹי לא שכיח. עם כל התמימוּת והחן שבּפניה היתה כּוּלה אומרת כּבוֹד וגאוה בּזקיפת ראשה, בּיהירוּת מבּטה המשוֹטט מעל לראשי האנשים המדבּרים אליה וּכאילוּ מעבר לדברים שעליהם היא מספּרת…
– מלכּה! – קרא יוֹסיל בּחרדה – לפי מה שאני שוֹמע, שוּב את מהלכת אצל הים?
– מה לעניבתך, יוֹסיל! – קראה מלכּה תחת להשיב על שאלתוֹ – שוּב זחה אל הצד!
יוּסיל מתוֹך פּיזוּר דעת ושלא־מרצוֹן מישמש בּעניבתוֹ, תיקן את הקשר איך־שהוּא ואמר:
– הרי זוֹ קלוּת־דעת. הרוֹפא אסר עליך בּפירוּש. הרימַבטיזם שלך. את יוֹדעת…
– אני יוֹדעת. – הפליטה בּמשיכת־כּתף קלה, רמז שדבריו הם למוֹרת־רוּח לה, והוֹסיפה בּמנוּחה – מצלצלים אצל הפּשפּש. הילדה אינה שוֹמעת.
יוֹסיל קם בּדממה מכּסאוֹ ויצא.
כּל שלוֹשת האוֹרחים, חנה, שינדיל ולאפּוּנר, ישבוּ כּאחד
על הספה, וּכנגדם, בּתוֹך כּוּרסה ישבה בּעלת־הבּית. התקשוּ לפתוֹח בשיחה ושתקוּ.
חנה שתקה מתוֹך שהיתה מתמרמרת על הזלזוּל שבּהתנהגוּתה של מלכּה עם בּעלה. חרה לה גם על יוֹסיל שאינוֹ משגיח בּדבר ואינוֹ פּוֹסק מלדאוֹג לבריאוּתה.
מלכּה הרגישה, כּנראה, בתרעוֹמת שיש בּלב חנה, וחייכה חיוּך דק מן הדק בּינה־לבין־עצמה, עם שהיא מצמידה את עיניה בצפּרני ידיה וּמתבּוֹננת אליהן כּאילוּ מתוֹך כּוַנת־לב מיוּחדת. ולאפּוֹנר אף הוא תלה שלא בּמתכּוון את עיניו בּאצבּעוֹתיה. נזכּרוּ לוֹ משוּם מה אצבּעוֹתיה של הגברת בּליוּמקין שהכּיר בקוֹבנה. אוֹתן היוּ מלאות חיים וארשת. ואילוּ הללוּ כּמרוּשלוֹת וּנטוּלוֹת חיים, אבל איזה זוֹך להן, איזוֹ צחוּת מבהיקה; כּל גוּפה, כּנראה, מבהיק בּלבנוּתוֹ. אגב, – הירהר – כל הבּלוֹנדיניוֹת בּשרן מבהיק… פתאוֹם הרגיש שאין האישה מתבּוֹננת כּלל בּצפּרני אצבּעוֹתיה אלא היא מסתכּלת בּוֹ בּמבּט מתגנב מבּעד לסדקי עיניה המוּשפלוֹת. ונתבּלבּל.
– מרתי מנגנת? – שאל פּתאוֹם שאלה אוילית, כּדי להפיג מבוּכתוֹ.
– הן. פעמים אני מנגנת. – השיבה משוּם מה בּחיוּך.
– ואת שוֹפֶּן מנגנת הגברת? – שאל משוּם מה וּמיד הסמיקוּ פּניו, מפּני שנדמה לוֹ ששאלה זוֹ היא יוֹתר אוילית מן הראשוֹנה.
– מר מפּוֹלין וּלכך הוּא שוֹאל על שוֹפֶּן.– אמרה כּאילוּ על מנת ללמד עליו זכוּת – לא. אני למוּדה יוֹתר לנגן משל אחרים.
שוּב שתקה.
– ואת עדיין ממשיכה לנגן? – שאלה את שיינדיל. שיינדיל השיבה איזוֹ הברה סתוּמה דרך החוֹטם.
– וּמה שלוֹם זוּסיה? – שאלה פּתאוֹם את חנה.
– שלוֹם לוֹ. הוּא כּבר ישן. אם אך שמע קוֹלי וכיבּה את הנר… אנוּ אוֹסרים עליו את הקריאה בּמיטה, לפני השינה.
– עדיין אינוֹ מתפלסף כמוֹ בּחוּרי?
– לפי שעה, לא. שבח לאל. לפי שעה הוּא אוֹהב אוֹתי, בלא כל פּילוֹסוֹפיה.
לאפּוּנר התבּוֹנן אל אחוֹתוֹ ואל מלכּה. חנה בּחוּלצת הפלאניל שלה הבּהירה והפּשוּטה, בּתסרקתה החלקה על מצחה היתה כּוּלה מעֵין עיצוּמה של הפּשטוּת. איזה שקט של כּניעה והשלמה בּמבּטה, בּנחת דיבּוּרה וּברפיוֹן תנוּעוֹתיה. ואילוּ מלכּה בּשׂמלת המשי האדוּמה עם זנב השוֹבל שרבץ לרגליה על גבּי השטיח האפל כּנחש אדוֹם מצטנף… כּמה בּרק מגרה היה בכל דמוּתה. ואילו דיבּוּרה וּתנוּעוֹתיה היוּ כּבוּשים וּשקטים.
– הנוֹער שלנוּ, אח!.. אמרוּ לי שבּספרוּת הרוּסית מטיפים לרעיוֹנוֹת הללוּ, כמוֹ אוֹתם של בּני. קשה עלי הקריאה בּרוּסית, אף על פי שאני מבינה את הלשוֹן וּמדבּרת בּה.
שוּב בּדקה כּמוֹ בּכוָנת־לב יתירה את צפּרניה, ואגב בּדיקה זוֹ אמרה:
– אין זוֹ אלא התיהרוּת לבד. עתים הרי גם אנוּ אוֹהבים להתקשט בּדעוֹת לא לנוּ, ואף בּמעשׂים לא לנוּ.
– האוּמנם? – הערימה שיינדיל לשאוֹל בּגיחוּך דק מן הדק. רק שׂפתה העליוֹנה ריטטה כּלשהוּ.
– שמא אני טוֹעה? – שאלה בּתמימוּת כּביכוֹל, כּאילוּ לא הרגישה בּגיחוּך הדק של שיינדיל – חיי כּוּלנוּ טווּיים משקרים. בּעיצוּמוֹ של דבר, מי אינוֹ משׂים מעֵין מַסוה על פּניו כּשהוּא בּא בּין הבּריוֹת?
– בּוֹא וּראה! – קראה שיינדיל בּאוֹתוֹ אבק אירוֹניה שלא נעלם מעיני מלכּה – הרי זה מעניֵן… כּל אדם, אוֹמרת את, בּא בּין הבּריוֹת עם מסוה על פּניו, מעניֵן… למשל?
חנה שמעה דוּ־שׂיח זה ונתנה בּשתיהן מבּט של חרדה. חששה שמא שׂיחה זוֹ תסתיים בּהתפּוֹצצוּת אבק־השׂריפה שנצטבּר בּלבּוֹתן.
כּדי לכַבּש על האש שלא תתלבּה אמרה:
– מלכּה! דוֹמני שאת מגזמת בּמקצת.
גבינהּ השׂמאלי של מלכּה ריטט כּלשהוּ. העמידה פּנים כּאילוּ לא שמעה את הערתה של חנה, וּבמנוּחה גמוּרה כּממשיכה להשׂיח לפי תוּמה, אמרה:
– רצוֹנך דוקא בּמשל? מוּטב, הרי לך משל. אדם שבּוֹסר על חייו בּביתוֹ, שקצה נפשוֹ בּאשתוֹ, מה הוּא עוֹשׂה? עוֹמד וּמשקיע עצמוֹ בּצרכי ציבוּר, בּמעשׂי צדקה. פּתאוֹם נעשה לפילאנטרוֹפּ ואיש אינוֹ יוֹדע פּילאנטרוֹפּיה זוֹ מנין. אוֹ שוֹקד אדם כּל ימיו על איזוֹ אמנוּת נאמר: על מוּסיקה. כּלוּם מוּסיקה הוּא צריך? עלילה הוּא צריך להיפּטר מאשתוֹ שנמאסה עליו; המוּסיקה לדידוֹ היא רק מפלט, נהחחח – והיא צחקה מבּעד לחטמה צחוֹק מקוּטע קר ורע.
שיינדיל הפשילה שתי ידיה על ערפּה, הטילה ראשה על גב הספּה ונעצה עיניה בּתקרה. ללמדך שכּל השׂיחה זוֹ מטילה בּה שיעמוּם ודעתה, כּבר הפליגה, כּביכוֹל, להרהוּרים אחרים…
ואוֹתה שעה היה לאפּוּנר מהרהר מתוֹך התפעלוּת: “איזה קוֹל ערב לאשה זוֹ!”…
נכנס יוֹסיל בּלוית צעיר אחד כּבן עשׂרים־ואחת אוֹ עשׂרים־וּשתים.
– אה! הרי הרוֹמאנטיקן שלנוּ… שלוֹם, מר סמוֹלנסקין! – קידמה את פּניו.
הצעיר החוָה קידה דרך חירוּת כּמכּר שיוֹצא ונכנס בּבּית, ותוֹך כּדי לחיצוֹת־יד אמר:
– הגִברת סבוּרה שהרוֹמאנטיזם כּבר מת ושאני איני אלא שׂריד מאוּבּן מימי המבּוּל… לשׂמחתי, דעתי אינה כּן.
מלכּה הכּירה אוֹתוֹ ללאפּוּנר. הוֹשיטוּ זה לזה את היד.
הצעיר הזה עשׂה על לאפּוּנר רוֹשם לא נעים בּחיצוֹניוּתוֹ שהיה בּה מן הטרזנוּת, בּארשת פּניו שהיה בּה מן העזוּת וּמן הבטחוֹן היתיר בּעצמוֹ, וּבשׂפתוֹתיו המלאוֹת והתאוָניוֹת. ואילוּ עיניו עם מבּטן החי והלוֹהט נראוּ לוֹ מלאוֹת בּינה וּבעלוֹת הסתכּלוּת חוֹדרת. הנשים, וּביחוּד שיינדיל וּמלכּה, שׂמחוּ על בוֹאוֹ מפּני שעל־ידי כּך נחתמה שׂיחה שהיתה עלוּלה לבוֹא לידי סיוּם רע…
בּידוֹ של סמוֹלנסקין היה ספר קטן.
– פּיוֹטור מוֹאיסייֶביטש! – קראה אליו שיינדיל בּרוּסית – מה הספר הזה שבּידוֹ?
– “פאוּסט” – השיב הלה – שאִלתיו מהגברת יאנוֹבר. והרי אני מחזירוֹ.
– כּבר הספּיק מר לקרוֹא אוֹתוֹ כּוּלוֹ? – שאלה מלכּה.
– בּגמיעה אחת.
– וּמה הוּא בּעיני מר?
– מהמ, יצירה גדוֹלה.
– את זאת כוּלנוּ יוֹדעים, מר סמוֹלנסקין! אבל מה הרוֹשם שעשׂה הספר עליו?
– רוֹשם של… יצירה גדוֹלה. – השיב סמוֹלנסקין בּחיוּך. ניכּר היה שאין לוֹ כּל רצוֹן להיכּנס בּשׂיחה על הספר.
– מה לו, פּיוֹטר מוֹאיסייֶביטש? רוֹאה אני בּוֹ שאין דעתוֹ נוֹחה עליו.
סמוֹלנסקין דיחק בּכתפוֹ כּתמיה על הערתה.
אבל היא לא טעתה. סמוֹלנסקין התפּרנס משיעוּרי־הוֹראה בּתנ"ך ועברית שהיה נוֹתן לבני האמידים. אחד התלמידים הוֹדיע לוֹ היוֹם שהוּא מפסיק ללמוֹד עברית “מחוֹסר פּנאי” – נוּסח ידוּע לוֹ מכּבר. כּל המשתמטים מלימוּד העברית “אין להם פּנאי”. פּניה של כּבוד כּמנהג הרוּסים; פּיוֹטר בּן מוֹאיסי, רוֹצה לוֹמר פּרץ בּן משה. אחר כּך היה כּל היוֹם סר וזעף. בּא אל בּיתוֹ של יוֹסיל יאנוֹבר על מנת להתפּוֹגג. וּכשאמרה לוֹ בּעלת־הבּית שאין רוּחוֹ נוֹחה עליו, מאן להוֹדוֹת בּזאת.
אבל מלכּה, שחברת ה“קרוֹבים” הכבּידה עליה ושחששה שמא לאפּוּנר ישתעמם בּביתה, החליטה לעוֹרר את סמוֹלנסקין לשׂיחה. צעיר זה כּיון שיתעוֹרר, חזקה עליו ששוֹמעיו לא ישתעממוּ. פּצרה בּוֹ להגיד בּמלים בּרוּרוֹת יוֹתר מה מצא ב“פאוּסט”.
– מרתי! הדברים ארוּכּים; לא על רגל אחת אוּכל לוֹמר זאת, ולמה אאריך את נפש אוֹרחיה?
– אל נא ינסה להשתמט. בּבקשה ממנוּ!
– לחיי! אוֹמַר לה לגברתי בּקצרה מה שלמדתי מתוֹך הספר הזה.
לכתחילה דיבּר גרמנית נכוֹנה, תקינה, אבל בּמבטא ליטאי. בּמידה שהתלהב, בּה־בּמידה חסרוּ לוֹ יוֹתר ויוֹתר מלים, שיבּוּשי־הלשוֹן פּרוּ ורבוּ. סוֹף, בּלא להרגיש בּדבר, עבר לרוּסית השגוּרה יוֹתר על פּיו.
– לדעתי, גיתה, בּשעה שיצר את “פאוּסט” שלוֹ, עמד תחת השפּעתוֹ של האמלט, ואף חיקה אוֹתוֹ בּכמה צדדים. השׂמה גברתי לב לשויוֹן זה שבּיניהם? האמלט מוֹאס בּחיים וּמבקש לשלוֹח יד בּנפשו, אלא יראת השמים שבּוֹ מעכּבת, ואף פאוּסט קצה נפשוֹ בּחייו וּכבר פּוֹשט יד אל צנצנת הרעל, וּמה מעכּבוֹ? זמרת שירי־התפילה שמגעת אל אזניו מבּית היראה הסמוּך. ועכשיו: להאמלט נגלה צל של מת שקם מקברוֹ להסיתוֹ ואל פאוּסט בּא מפיסטוֹ להדיחוֹ. אף הוּא, מפיסטוֹ, אינוֹ מן העוֹלם הזה, אף הוּא רוּח, לא כּך? וּכלוּם אין שויוֹן גם בּאהבת אוֹפליה את האמלט וּבאהבת מרגריתה את פאוּסט? גוֹרל טראגי אחד צפוּי לשתי הנערוֹת הטהוֹרוֹת והתמימוֹת שאהבוּ כּיוֹנוֹת פּוֹתוֹת. ועוֹד זאת: האמלט רוֹצח את אבי אוֹפליה מתוֹך הכרח של מסיבּוֹת, ופאוּסט רוֹצח את אחיה של מרגריתה אף הוּא מתוֹך הכרח של מסיבּוֹת. אם כּן, הרי תוֹדה, מרתי, ששתי היצירוֹת הללוּ נעשׂוּ כּמעט לפי מתכּוֹנת אחת.
– מעניֵן, מעניֵן! – קראה מלכּה – לא נתתי כּלל את דעתי לשויוֹן הזה. אבל באמת היא, שאין זה אלא שויוֹן חיצוֹני.
– לא, גברתי! אינוֹ חיצוֹני! אם נצייר את מלחמת־החיים בּקו של חצי־עיגוּל, הרי שתי היצירוֹת הלל מתארוֹת אוֹתוֹ הקו, אלא שזוֹ רוֹאה אוֹתוֹ מצדוֹ הקמוּר, וזוֹ מצדוֹ הקעוּר.
– יסלח לי, פּיוֹטר מוֹאיסייֶביטש! לא סבוּר עלי הדבר יוֹתר; מה משמע הצד הקמוּר והצד הקעוּר של החיים?.. שמא יוּכל לפשט יוֹתר את מחשבתוֹ? – אמרה מלכּה מרוּצה שעלה בּידה לעוֹרר צעיר זה האוֹהב להרבּות בּשׂיחה, ושׂיחתוֹ נאה וּמעניֶנת.
– האמלט הוּא סמל העצבוּת המקננת בּלב כּל אדם, מלנכוֹליה זוֹ שקוֹרעת את מעטה הקסם מעל החיים וּמראה אוֹתם בּכל מערוּמי הזוָעה שלהם. אין מקוֹם לשׂשׂוֹן וגיל; היוֹשר, הצדק והאמת, התקוה לאוֹשר וּלשׂמחה הם רק משׂאַת־שוא וּמדוּחים. סיבּת המלַנכוֹליה של האמלט אינה בּמוֹת אביו; יכוֹל שהיא קוֹדמת לוֹ. היא יוֹתר עמוּקה. היא פרי השׂוֹבע והבּטלה. העוֹבדים והעמלים אינם יוֹדעים עצבוּת זוֹ מהי. היא רק נחלת שלוי־עוֹלם. האמלט הוּא בּן מלך שחמדוֹת־החיים ותענוּגי־תבל כּבר יצאו מאַפּוֹ; הוּא כּבר טעם הכּל, ניסה הכּל וּמה נוֹתר לוֹ עוֹד לבקש מהחיים? לא נוֹתרוּ בּוֹ עוֹד כּל מַאוַי וכל תשוּקה, לאחר ששתה מכּוֹס החיים לרוָיה. אין לוֹ ענין לענוֹת בּוֹ. אילוּ היה מחוּסר־פּרנסה וזרעוֹ מבקש לחם, אילוּ היה אנוּס לעמוֹל וליגע מבּוֹקר עד ערב בּעבוֹדה מפרכת את הגוּף, לא היה נוֹתן את לבּוֹ לריקנוּת העוֹלם ולא היה לוֹ פּנאי לחקוֹר אם החיים כּדאיים הם. מפּני שכּל הרהוּריו היוּ נתוּנים אז לדאגה אחת: למצוֹא לחם לפיו וּלפי טפּוֹ. מחלת האמלט היא מחלה נוֹשנה מדוֹר דוֹר, שמקננת בּלב כּל מבקשי חשבּוֹנוֹת, וּמשוּם כּך אין הוּא מצחיק אוֹתנוּ בּמעשׂי־תעתוּעיו. אנוּ משתתפים בּיגוֹנוֹ. לא כן פאוּסט. אף הוּא מאס בּחיים, ולא משׂוֹבע וּבטלה אלא מעוֹני וּממחסוֹר. אדם כּזה לא יעזבנוּ כּוֹח לבּוֹ. שכּן לא החיים בּכללם נמאסוּ עליו, אלא חייו של עצמוֹ לבד. האמלט גם מפּני המות היה מתירא, מחשש שמא שנת המות אינה אלא חלוֹם סיוּטין. ואילוּ אדם כּפאוּסט אינוֹ יוֹדע מוֹרא כּזה. מה נפשך: אם המות ישׂים קץ לכּל רגש וחפץ, הרי מוּטב! ואם חיים חדשים צפוּיים לוֹ אחר המות – מי יוֹדע, שמא טוֹבים הם מאלה שבּעוֹלם הזה! פאוּסט כּילה כּוֹחוֹתיו בּבקשת האמת, וסוֹף דבר מצא שאין בּידוֹ אלא בּקשה זוֹ לבד, ואל תכלית האמת לעוֹלם לא יבוֹא. בּמקוֹם אשר דימה למצוֹא פּניני־הדעת, שם מצא רק גחליליוֹת לבד, נצנוּצי אוֹר מתעה, וּבגלל אוֹר מתעה זה בּעט בּחיים וּבמַנעמיהם. בּשעה שהאמלט חוֹשש שמא בּמיתתוֹ לא יחזוֹר לאין ואפס, שמא עתיד הוּא לראוֹת חלוֹמוֹת רעים אחר מיתתוֹ, פאוּסט שוֹלח את ידוֹ אל הרעל בּשׂמחה כּאל משקה הגוֹאל מכּל צרה והמבטיח חיים חדשים. החדלוֹן אינוֹ מטיל עלי אימה. אדרבּא, יש בוֹ גם תקוה ואמוּנה בּבוֹרא העוֹלם המחיה מתים, הנוֹתן נשמה גם לפגרים מתים. ואם עכשיו נחלש בּוֹ כּוֹח האמוּנה ואין בּה כּדי ליתן לוֹ שׂשׂוֹן־יֶשע, הרי, עם כּל זאת, לשמַע מזמוֹרי התפילה המבשׂרים ישוּעה ונחמה לסוֹבל ולנענה, מתעוֹררים בּוֹ זכרוֹנוֹת־ילדוּת הנחים על לבּוֹ כּטל תחיה, והמחדשים בּוֹ את רוּחוֹ לבקש לחיוֹת ולקווֹת לימים טוֹבים. ומה יעשׂה אדם המבקש חיים בּאין אמוּנה בּלבּוֹ? הרי אדם זה לא יירתע מכּל עווֹן וּמכּל מרמה בּשביל לסלק את המכשוֹלים והפּגעים מדרכּוֹ. יגוֹנוֹ של האמלט הוּא יגוֹן העוֹלם, ואילוּ צערוֹ של פאוּסט הוּא צערוֹ הפּרטי על נפשוֹ חשׂוּכת כּל שׂמחה ונטוּלת כּל נוֹעם. ועל כּן הראשוֹן בּיקש בּמות את הקץ לחיים, והשני בּיקש בּמות את המעבר לחיים אחרים, חדשים וטוֹבים מאלה. זה התרחק מבּני־אדם והמוֹנם והיה משוֹטט בּבתי־קברוֹת, וזה נפל בּרשת השׂטן שהבטיח לו ש"י עוֹלמוֹת של תענוּגוֹת אם כּי רק למראית־עין. הנה, אלוּ הם שני צדי קו החיים, הצד הקעוּר והצד הקמוּר!.. יש בספר קוֹהלת פּסוּק אחד שבּדברים פּשוּטים מאד מלמד אוֹתנוּ תוֹרת־חיים עמוּקה מאד, וּברוּרה מאד שמתוֹכה אנוּ רוֹאים את שני הטיפוּסים הללוּ כמוֹ מים צלוּלים ועמוּקים: “אלוֹהים עשׂה את האדם ישר והמה בּקשוּ חִשבוֹנוֹת רבּים”. אדם לעמל יוּלד. העבוֹדה הישרה והמוֹעילה נוֹתנת לנוּ מצפּוּן שקט וּמצילתנוּ מיאוּש וּממלַנכוֹליה. אשרי אדם עמל לנפשוֹ וּלזוּלתוֹ ושמח בּחלקוֹ; ואוֹי לוֹ לאדם שמבקש אם משׂוֹבע, אם מחוֹסר כּל, חשבּוֹנוֹת רבּים. גם האמלט וגם פאוּסט הוֹרידוּ לשחת נפשוֹת נקיוֹת והם עצמם אחריתם היתה עדי אוֹבד. משני הטיפּוּסים הללוּ תצא לנוּ תוֹרה אשר ציוה לנוּ שוּב אוֹתוֹ חכם קדמוֹן, רצוֹני לוֹמר קוֹהלת: “אל תהי צדיק הרבּה ואל תתחכם יוֹתר, למה תישוֹמם”. זהוּ, מרתי, כּל מה שהיה לי לוֹמר לה על הספר שנתנה לי לקריאה ועם זאת, מרתי, אני מוֹדה לה מאד על העוֹנג הגדוֹל שגרמה לי הקריאה הזאת!
סמוֹלנסקין פּתח את דבריו לכאוֹרה בּמנוּחה וּבמתינוּת, כמוֹרה שמסבּיר את לקחוֹ לתלמיד. אבל מיד התחיל מתרגש וּמשתכּר מדברי עצמוֹ. עשׂה תנוּעוֹת נמרצוֹת בּידיו (“התחנה כּבר בּמלוֹא התנוּעה”, אמרה מלכּה בּלבּה). בּלסתוֹתיו הבּוֹלטוֹת עלתה אדמוּמית ועיניו התלהטוּ. שיינדיל לא יכלה לכבּוֹש את עצמה ולחשה על אזנוֹ של לאפּוּנר: “ראה, חיים, את עיניו!”. מלכּה שמעה אוֹתוֹ בּתחילה בּחיוּך קל. עלם זה היה תמיד מַצחיקהּ בּהתפּעלוּיוֹתיו, בּשׂיחוֹתיו הנלבּבות והסוֹערוֹת (ועל שוּם כּך נתכּנה על־ידה “רוֹמאנטיקן”) וּבסירוּסי הלשוֹן הגרמנית שבּפיו. וסוֹף שהאמוּנה והכּנוּת ואש־העלוּמים שפּיעפּעוּ בּדבריו כּפוּ אוֹתה להאזין וליתן את דעתה למה שדיבּר ואף להיגרר אחרי דעוֹתיו.
לאפּוּנר מעוֹלם לא היוּ דברי ספרוּת מעסיקים אוֹתוֹ ביוֹתר, ועם זאת הרגיש שלא כּך צריכים להעריך את שתי היצירוֹת הללוּ. בּצעירוּתוֹ היה רגיל להעריכן מבּחינה אמנוּתית, ולראוֹת בּהן את תמציתה של כּל הטראגיקה של בּן הזמן החדש. ואילוּ אדם צעיר זה בּפשטנוּת מפליאה ואפשר בּכוֹשר של פּלפּוּל מוּגזם, דרש את שתיהן כּמין חוֹמר למוּסר־השׂכּל; על ידי כּך, מיעט, כּנראה לוֹ, את דמוּתן וערכּן. בּוֹא וּראה! וּבכל זאת קשה היה לוֹ להשתחרר מהרוֹשם, שיש בּדבריו של צעיר זה גם מה־שהוּא מן האמת, אף על פּי שקשה היה לוֹ להגדירה, את האמת הזאת, ולקבּוֹע את מקוֹמה בּמידתה.
– מה דעתוֹ הוּא, מר לאפּוּנר? – שאלה אוֹתוֹ מלכּה.
לאפּוּנר משך בּכתפיו:
– הגישה היא חדשה: לא אמנוּתית־אֶסתטית, אלא מוּסרית… על כּל פּנים מעניֶנת…
יוֹסיל ישב סמוּך אצל חנה. וּבשעה שסמוֹלנסקין חצב להבוֹת על האמלט וּפאוּסט, היוּ שני אלה שטוּפים בּשׂיחה על עניניהם של עצמם. דיבּרוּ בּקוֹל נמוּך על אזהרוֹתיו וציווּייו של הד"ר פּינסקר, על הרפוּאוֹת, על זוּסינקה, על אפרים שהבטיח לבוֹא והוּא מתמהמה; חנה נזפה בּוֹ בּיוֹסיל שאינוֹ נזהר ויוֹצא החוּצה בּלא מעיל אוֹ בּלא מטפחת לצוָארוֹ… עניני יוֹם יוֹם פּשוּטים וּקטנים. שניהם הסיעוּ את לבם מן האנשים היוֹשבים סמוּך אצלם. כּאילו הפליגוּ למקוֹם רחוֹק וּבוֹדד. איש לא נתן את דעתוֹ עליהם. והם לא נתנוּ את דעתם על איש. חנה נפשה שבה עליה אגב שׂיחה פּשוּטה וּלבבית זוֹ. על פּניה זרח לפתע אוֹר נלבּב; ניעוֹר בּה משהוּ צעיר וחם שהצית את עיניה. דוֹמה היה כּאילוּ אחרי פּרישה של ימים מרוּבּים נזדמנוּ שוּב שניהם כּאחד בּמקוֹם מרוּחק וּבוֹדד, רק הם לבדם.
יש שחיים היה מעיף ממקוֹמוֹ עין אל שניהם וכל פּעם היה תמה על השינוּי בּפני אחוֹתוֹ וּבעיני יוֹסיל הנתוּנוֹת בּה; ראה בּהם משהוּ טוֹב מאד שקנה את לבּוֹ.
כּמוֹ מתוֹך חלוֹם, ניעוֹרוּ בּאמצע שׂיחתם, על ידי כּניסתוֹ של הד"ר פּינסקר. הוּא נכנס, כּדרכּוֹ תמיד, בּפסיעוֹת מתוּנוֹת וּבפנים מרוּכּזים, כּאדם טרוּד מאד.
שיינדיל, כּיון שראתה אוֹתוֹ, קפצה ממקוֹמה ורצה אליו בּיד פּשוּטה וּבסערת־שׂמחה. הד"ר פּינסקר לחץ את ידה בּשקט וּבחיבּה. הוּא לא פּרץ מעוֹלם את גדר הנימוּסיוּת השקטה.
נכנסה המשרתת והוֹדיע שהשוּלחן כּבר ערוּך לשתית התה; האוֹרחים הוּזמנוּ אל חדר־האוֹכל, וכוּלם התישבוּ סביב לשוּלחן מרוּבע וארוֹך. מתוֹך קשקוּש כּפיוֹת וכוֹסוֹת התלקחה שׂיחה על ענינים פּוֹליטיים, על תיקוּני הממשלה בשאלת הקרקעוֹת ושחרוּר האכּרים, על התקנוֹן החדש של האוּניברסיטה, וצמצוּם זכוּיוֹתיהם של הסטוּדנטים. הד"ר פינסקר שהיה בּשעתוֹ עוֹרך השבוּעוֹן היהוּדי־הרוּסי “השחר” ואחר־כּך עוֹרך השבוּעוֹן היהוּדי־הרוּסי “ציוֹן”, ושהיה מעוֹרב עם חוּגים ציבוּריים שוֹנים, יהוּדיים ולא יהוּדיים, – ידיעוֹתיו בּכל השאלוֹת הללוּ היוּ מבוּססוֹת יוֹתר מאוֹתן של המסוּבּים ודעתוֹ השקוּלה היתה מקוּבלת עליהם. אגב, הוּא ממעט בשׂיחה, יוֹתר מתוֹך צניעוּת וּמתוֹך עדינוּת־רוּח. לא בּטבעוֹ היה להטיל את דעתוֹ על זוּלתוֹ. וּכשהיה מי חוֹלק עליו, היה שוֹמע בר־פּלוּגתוֹ בּמנוּחה שבּסבלנוּת וּבתשׂוּמת־לב עד גמרוֹ. נגעוּ בּשאלת הנשים. פּינסקר היה מתוּן מאד בּנוֹגע לשאלה זוֹ. שיינדיל התרגשה. היא היתה קיצוֹנית: דרשה פּתיחת האוּניברסיטאוֹת על כל מחלקוֹתיהן לנשים. פּינסקר שמע אוֹתה בּחיוּך דק־מן־הדק וניענע לה בּראשוֹ עם כל משפּט וּמשפּט כּמי שמסכּים לכל מה שהיא אוֹמרת. נענוּע־ראש זה עוֹד חיזק אוֹתה והיא גללה תמוּנה רחבה על תפקידי האשה בּחברה שלעתיד לבוֹא. משנשתתקה, התחיל בּשקט מַעמידה על טעוּיוֹתיה אחת לאחת, מבּחינה פיסיוֹלוֹגית וּמבּחינה פּסיכוֹלוֹגית גם כרוֹפא וגם כּעסקן ציבּוּרי. שיינדיל לא ידעה בּתחילה מה להשיב.
– מפּני מה אַת שוֹתקת? – שאלה אוֹתה מלכּה בּערמה.
– מה אשיב לריאקציוֹנר שכּמוֹתוֹ? מצוה להכריז עליו חרם, וזה הכּל!
צחקוּ ואף פּינסקר חייך מתחת לשׂפמוֹ.
בּתחילה היה בּדעתה של הנערה למשוֹך גם את לאפּוּנר לתוֹך השׂיחה. מפּעם לפעם היתה מסבּירה לוֹ כּמה דברים שלא היוּ מחוּוָרים לוֹ. לאפּוּנר לא קרא עתוֹנים בּזמן האחרוֹן, והענינים הרוּסיים היוּ רחוֹקים ממנוּ. מלכּה שישבה סמוּכה אצלוֹ ראתה שאין לוֹ כּל ענין בּשׂיחה הזאת, פּנתה אליו ואמרה בּקוֹל רפה:
– מר לאפּוּנר! מה אוֹדיסה שלנוּ בּעיניו!
– עדיין לא היה סיפּק בּידי להכּיר את העיר. ראיתיה רק מעל הכּרכּרה, בּשעה שנסעתי לכאן. אבל דבר אחד הספּיק להתאהב עלי: הים!
– אה, הים! הן… הים… אף אני מאוּהבת בּוֹ. שנים אהוּבים עלי: הים וּבני… – וּמיד הוֹסיפה בּצחוֹק – אם רצוֹנוֹ בּכך, אף הוא כּמוֹ הים.
– מי? מוּקי? – שאל בתמיה.
– לא מפּני שיש בּוֹ משהוּ מכּוֹח איתנים, חה…אלא מפּני שאני אוֹהבת אוֹתוֹ מאד. כּל אדם שאתה אוֹהב אוֹתוֹ מאד, דוֹמה עליך כּמוֹ אוֹקינוֹס.
– הכּיצד?
– פּשוּט, יוֹתר שאתה אוֹהב אדם, יוֹתר אתה מוֹצא בּוֹ רזים שאין בּידך לחקוֹר אוֹתם… תהוֹמוֹת!.. ואף זאת: עתים אתה רוֹאה אוֹתוֹ כּוֹזב וּבוֹגד כמוֹ הים.
– אה, מרתי! מיזאנטרוֹפּיה כּזוֹ…
– מיזאנטרוֹפּיה? ואף על פּי כן יש לי צוֹרך לאהוֹב…
– הרי יפה! הנה היא אוֹהבת את בּנה.
– מוּקי אוֹמר שזהוּ אינסטינקט בּהמי שבּי. יתכן שהדין עמוֹ… – וּפתאוֹם: – וּמר כּבר הספּיק לאהוֹב את מי שהוּא… חוּץ מהים, כּמוּבן?
חיים נבוֹך במקצת. אבל הדברים נאמרוּ בּנעימה כּזוֹ וּבלוית מבּט כּזה, שלא יכוֹל היה להתרעם עליה, ואמר:
– רוֹאני שאנוּ דוֹמים זה לזה באהבתנוּ. הגברת אוֹהבת את בּנה ואני את אחוֹתי.
צחקה מלכּה:
– הרי לפנינוּ דוּגמה חוֹתכת לכּזב שבּבני־אדם!
– כּלוּם אין בּתשוּבתי אמת?
– כּשאין האמת נאמרת כּוּלה, הרי יש עמה גם מן השקר. לא כּך? אַי, אַי, אַתם הגברים!.. לא מרי! אין דמיוֹן בּינינוּ. אני עדיין לא אהבתי איש. לא אהבוּני ולא אהבתי. ואילוּ אדוֹני בּודאי היה לוֹ נסיוֹן אחר בּחיים…
– שמא רוֹצה הגברת שאפתוֹר לה את כל ה“רֶבּוּס” שלי?
– אין צוֹרך, מקצתוֹ כּבר פּתרתי בּעצמי. אין צוֹרך להכניס אצבּע לתוֹך פּיה של אשה. זהוּ החילוּק שבּין האשה וּבין הגבר. מכּאן: יִזָהר מר מאד בּדבריו כּשהוּא משׂיח עם אשה.
– ועוֹד חילוּק, מרתי! האשה פּוֹתרת בּעצמה לגבר את ה“רבּוּסים” שלה גם כּשאינה נשאלת על כּך.
נעצה בּוֹ מבּט פּוֹלש וּבבן־חיוּך של ערמה:
כּיון שכּך, אגלה לוֹ עוֹד סוֹד אחד, כּלוֹמר אפתוֹר לוֹ עוֹד “רבּוּס” אחד של נשים: כּשאשה מדבּרת עם אדוֹני על ענין כּמוֹ אהבה, למשל, אם יהא נוֹהג לשמוֹע תמיד מתוֹך דבריה את היפּוּכם, לעוֹלם לא יהיה טוֹעה.
– אַי, אַי, אתן הנשים!.. צחק ואמר בּאוֹתה נעימה של מלכּה.
פּתאוֹם הפכוּ פּניה כּוֹבד־ראש וּבמוֹרת־רוּח קראה כּלפּי הקצה השני של השוּלחן: – יוֹסיל! מה אַתה עוֹשׂה שם? הרי הצבת מוּנחת לפניך.
יוֹסיל שהיה עסוּק בּשׂיחתוֹ עם חנה, שלח תוֹך־כּדי דיבּוּרוֹ את אצבּעוֹתיו אל בּי־הסוּכּר. מתוֹך פּיזוּר־הדעת לא שמע את קריאתה של אשתוֹ. נזדרז סמוֹלנסקין ונטל בּצבת פּסיגת סוּכּר וזרק לתוֹך כּוֹסוֹ של יוֹסיל. הלזה לא הרגיש בּדבר וזרק אף הוּא בּאצבּעוֹתיו סוּכּר לתוֹך הכּוֹס.
– שירוּת של דוֹב, מר סמוֹלנסקין! – קראה אליו מלכּה בּצחוֹק – יוֹסיל אינוֹ יכוֹל לשתוֹת את התה הזה, הוּא רגיל בּפסיגה אחת.
אבל סמוֹלנסקין לא שמע עוֹד יפה את ההערה הזאת מפּני שכּל דעתוֹ היתה כּבר נתוּנה לדברי פּינסקר. שיינדיל נטלה עצה מסמוֹלנסקין על הוֹראת העברית בּבית־הספר שהיא עוֹמדת ליסד, וּפּינסקר הבּיע את ספקוֹתיו אם בּכלל יש צוֹרך בּלימוּד הלשוֹן העתיקה הזאת. הוֹאיל וּבית־הספר לשבּתוֹת מכוּון לילדי העניים, מן הראוּי ללמדם רק דברים שהם צריכים לפרנסתם וּלהשׂכּלתם.
– השׂכּלה כּללית – אמר סמוֹלנסקין – ישאבוּ הילדים ממקוֹרוֹתיה של לשוֹן המדינה. אבל מהיכן יקנוּ את ההשׂכּלה היהוּדית, את ידיעת עמם ועברוֹ, אם לא מן הספרוּת העברית וּבעיקר מן התנ"ך שלנוּ? והיאך יבינוּ את פּירוּש המלוֹת שבּסידוּר אם לא ילמדוּ את השׂפה? אוֹ שמא מוּטב שלא יתפללוּ כּל עיקר? אוֹ שיתפּללוּ בּלשוֹן שאינם נזקקים לה?
הוּא דיבּר בּרוֹגז כּבוּש. ניכּר היה שפּינסקר נגע בּמקוֹם רגיש וכאוּב שבּוֹ.
– אדוֹני טוֹעה. – השיב פּינסקר בּשקט, בּלא שהתרשם מהתרגשוּתוֹ של סמוֹלנסקין – רחוֹקה ממני הדעה שאין צוֹרך בּכלל להתפּלל אוֹ שאפשר להתפּלל בּלשוֹן לעוּזה, כּמוֹ הרוֹמית בּפּוּלחן הקתוֹלי. אדרבּא. סוֹבר אני שהיהוּדי, כּמוֹ כּל אדם, צריך להתפּלל בּלשוֹן השגוּרה בּפיו והקרוֹבה ללבּוֹ. ולשוֹן זוֹ צריכה להיוֹת וסוֹף שגם תהיה הרוּסית.
– שיתפּלל בּרוּסית? חה־חה!.. מה הוּא סח?
פּינסקר לא התרשם גם מצחוֹקוֹ וּמקריאתוֹ של סמוֹלנסקין, והמשיך להסבּיר בּנחת הרגילה שלו:
– אבוֹתינו בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת וּבארצוֹת שוֹנוֹת היוּ מתפּללים בּלשוֹן עם־הארץ. יש תפילוֹת יהוּדיוֹת בּארמית, יש תפילוֹת בּספרדית, בּסלַוית העתיקה, יש גם תחינוֹת בּז’רגוֹן; אחינוּ בּמערב אירוֹפּה תיקנוּ תפילוֹת בּגרמנית, בּצרפתית. יהוּדי רוּסיה יהיוּ מתפּללים מתוֹך סידוּר רוּסי.
– והתנ“ך? והתנ”ך? – דחק עליו סמוֹלנסקין.
– והתנ“ך? את המקוֹר העברי יוּכלו ללמוֹד אוֹתם שיתענינוּ בּוֹ בּאוּניברסיטאוֹת. ואילוּ העם יוּכל להסתפּק בּתרגוּם רוּסי טוֹב. כּל העוֹלם יוֹדע את התנ”ך שלנוּ מתוֹך תרגוּם, ואיני רוֹאה שתרבּוּת העמים הפסידה על ידי כך משהוּ.
– אה, אדוֹני, אדוֹני! למה הוּא מדבּר על עמים אחרים. להם יש הספרוּת הקלסית שלהם ו…, ועוֹד מה־שהוּא נוֹסף עליה… ואנחנוּ מה יש לנוּ עוֹד זוּלת הספר הקטן הזה? הוּא כּל רכוּשנוּ, הוּא בּית חיינוּ, כּל גאוָתנוּ, – היתכן שעמנוּ יניח אוֹתוֹ בּקרן זוית, ישאירוֹ בּידי חטטנים פילוֹלוֹגים, והוּא יסתפּק בּתרגוּם? היתכן. – הוּא לא דיבּר עוֹד בּרוֹגז כּמוֹ בּתחילה, אלא בּתחנוּנים, כּמבקש על נפשוֹ. פּתאוֹם התעוֹרר, וּכאילוּ בּמתכּוון להכעיס, קרא בּתוֹקף – ועוֹד אוֹמר לכם: על לשוֹנכם שגוּרוֹת תמיד המלים “תוֹעלת”, “פּרנסה”, “זכוּיוֹת”; המלים הללוּ לא ימוּשוֹ מפּיכם. אם לראוֹת את החיים בּעיניכם, הרי הם כּוּלם חוּלין ארוּכּים ונוֹראים מאד עד שתקוּץ הנפש בּהם, בּחיים הללוּ. יש צוֹרך פּעם בּחג אוֹ לא? הרי יש לאדם צוֹרך פּעם לפשוֹט את בּגדיו הצוֹאים של החוֹל וללבּוֹש מחלצוֹת חג, הן אוֹ לאו? יש צוֹרך בּאיזוֹ שעה של התרוֹממוּת־רוּח מעל לקטנוֹת יוֹם יוֹם… והנה! העברית שלנוּ היא חגנוּ. חג למחשבה, חג לרוּח. לשוֹנוֹ של ישעיהוּ, של איוֹב, של שיר־השירים, יש בּה מן ההתרוֹממוּת, מן ההתנשאוּת מעל לטבע האפוֹר שבּמחשבתנוּ יוֹם יוֹם… יש בּלשוֹן זוֹ קדוּשה וחגיגיוּת. הלשוֹן מאצילה מהוֹדה וּמעוּזה על המחשבה בּה־בּמידה שהמחשבה משפּיעה על הלשוֹן. למה נגזוֹל מן העם את כּל זאת? להיפך! עלינוּ לעמוֹל בּכל כּוֹחנוּ שהלשוֹן הזאת תחיה בּפי כּל העם, בּפי טף וזקן, כּדי להבריא, לטהר וּלקדש את הגיגי־לבּו…
סמוֹלנסקין השתתק. אבל שפתוֹתיו המלאוֹת והתאוָניוֹת היוּ עדיין מרטטוֹת; עיניו היוֹקדוֹת היוּ עדיין נשׂוּאוֹת אל הרוֹפא בּמבּט של פּחד וחרוֹן, כּאילוּ אדם מנוּמס ושקט זה התנכּל לתקוֹע שפּוּד מלוּבּן בּבת־עינוֹ.
פיּנסקר אחז בּכוֹסוֹ השתוּי למחצה ולא הביאוֹ אל פּיו. הוּא לא העביר את עיניו מהעלם הזה שנתחבּב עליו בּהתלהבוּתוֹ וגם הפליאוֹ. הלא הוּא עדיין צעיר מאד, ואיך הוּא מדבּר!.. משוּנה הדבר שדוקא בּאוֹדיסה זוֹ מהלך בּימינוּ עלם משׂכּיל זה עם דעוֹת אלה שאינן הוֹלמוֹת כּלל את זמננוּ. בּסביבתוֹ לא נזדמן לוֹ להכּיר צעירים שכּך ידבּרוּ על התנ"ך ועל העברית העתיקה… אילוּ אביו המנוֹח היה רוֹאה אוֹתוֹ, כּמה היה מחבּבוֹ!… הן, מן הצוֹרך פּעם לשאוֹל מהיכן נתגלגל לכאן, מהיכן הביא עמוֹ את התלהבוּתוֹ היהוּדית… פּינסקר פּיקפּק רגע אם כּדאי הדבר להמשיך את השׂיחה. הוֹאיל וּדבריו מכאיבים לצעיר זה. אבל לא מטבעוֹ היה להעלים את דעתוֹ, מרחמים על אדם, וּלכך אמר:
– כּל מה שדיבּר מר על החגיגיוּת וכיוֹצא בּזה, בּכל לבּי הריני מסכּים לוֹ… אבל יש חגיגיוּת גם בּלשוֹנוֹ של פּוּשקין ושל גיתה. כּלוּם המלים הן עיקר אוֹ הרעיוֹן והפּתוֹס שמחַיים אוֹתן? יש מלים פּשוּטוֹת וּרגילוֹת שנעשׂוֹת קדוֹשוֹת כּדברי אלהים, אם מחשבה גדוֹלה התלבּשה בּהן. ודברי ישעיהוּ נהפכים למשהוּ שבּחוּלין, למשהוּ חיור ותפל כשצדרבּוֹים משתמש בּהם בּשביל מאמריו הפּוֹליטיים בּ“המליץ”… לא אדוֹני! אנוּ סבוּרים שהלשוֹן הרוּסית תיעשׂה ליהוּדי רוּסיה מלט מצוּין שילכּד אוֹתם עם העם הרוּסי הגדוֹל, תהיה מפתח לא רק לחיים מעשׂיים אלא גם לחיים תרבּוּתיים וּמוּסריים. ממש כּמוֹ שהיתה ליהוּדי מערב אירוֹפּה לשוֹן ארצם הם, הצרפתית, הגרמנית, האיטלקית. העברית היא עכשיו שׂפה מתה. אדוֹני יוֹדה לי בּזה, ונגזר עליה, כּמוֹ על היוָנית והרוֹמית, להיוֹת נלמדת על ידי פילוֹלוֹגים. מוֹלדתנוּ היא רוּסיה ועלינוּ לספּוֹג לתוֹכנוּ עם לשוֹנה את כל האַתמוֹספירה הרוּחנית שלה. אי אפשר לאחוֹז בּמקל בּשני ראשיו, לשמוֹר על בּדילוּתנוּ וּבוֹ־בּזמן לתבּוֹע שיווּי־זכוּיוֹת עם עם־הארץ.
וֹסיל לא שמע את כל השׂיחה הזאת. המלים האַחרוֹנוֹת הגיעוּ אל אזניו, וּמיד החזיר את פּניו אל פּינסקר כּמחכּה לשמוֹע את המשך דבריו. ואילוּ פּינסקר גמע כּבר את שיירי התה שבּכוֹסוֹ, ושתק.
– ואדוֹני מאמין שיתנוּ לנוּ שויוֹן־זכוּיוֹת – שאל סמוֹלנסקין.
– מכּל מקוֹם אנוּ חייבים להילחם על כּך.
– ואם כּן? אם יתנוּ לנוּ את השויוֹן הזה? – שאל פּתאוֹם יוֹסיל ממקוֹמוֹ.
– שויוֹן בּזכוּיוֹת, פּירוּשוֹ אזרחוּת. – השיב פּינסקר – נהיה אזרחי המדינה כּמוֹ כּל הרוּסים.
– נוּ, ואחר־כּך מה? ואם נהיה אזרחי רוּסיה?
– נחיה חיי כּבוֹד, עם כּל התוֹצאוֹת הטוֹבוֹת הנוֹבעוֹת מחיים כּאלה.
– אחר־כּך? – המשיך יוֹסיל לשאוֹל, כּמוֹת ששאל אוֹתוֹ פּעם יהוּדי אחד, ר' בּר מפּוֹלישוּק, בּשעה שיוֹסיל היה יוֹשב לפניו וּמספּר לוֹ על שאיפתוֹ ללמוֹד רפוּאה בּאוּניברסיטה.
– מה צריך מר עוֹד? כּוּלנוּ נשתנה, נהיה אחרים, יוֹתר טוֹבים ויוֹתר הגוּנים בּהשפּעת החוֹפש וּבהשפּעת הבּטחוֹן בּיוֹם מחר.
– בּטחוֹן? זוֹהי השאלה! בּטחוֹן זה מנין? אף ליהוּדי גרמניה ניתנוּ פּעם זכוּיוֹת שווֹת עם עם־הארץ. וּמה אירע אחר־כּך, הרי אַתם יוֹדעים.
– אם תבוֹא ריאקציה אחר־כּך, נלחם שוּב בּעד התחדשוּת זכוּיוֹתינוּ. וכי יש לנוּ בּרירה אחרת? שמא יוֹדע מר איזוֹ דרך אחרת ליהדוּת רוּסיה?
יוֹסיל צחק לתוֹך זקנוֹ. בּתחילה כּאילוּ פּיקפּק אם להשיב, ואחר אמר:
– אבוֹתינוּ שלא היוּ להם שוּם זכוּיוֹת ושסכּנת הגירוּשין ריחפה עליהם תמיד, שכּל חייהם היוּ תלוּיים בּחסד של השׂרָרָה, הם היוּ יוֹתר בּטוּחים משתהיוּ אתם עם הזכוּיוֹת שלכם. אבוֹתינוּ לא היוּ רעבים גם כּשֶכָּרתוּ את לחמם מפּיהם, לא היה קר להם גם כּשלא היה גג על ראשם, וּשנתם היתה טוֹבה גם כּששכבוּ על אדמה ואבן למראשוֹתיהם. משוּם מה? הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּביכוֹל היה בּטחוֹנם, הוּא היה חסוּתם וּבוֹ שברוּ רעבוֹנם והרווּ צמאוֹנם…
– אבל מר יאנוֹבר! למה נתן את האמוּנה בּאלוֹהים ענין לכאן? וכי שויוֹן הזכוּיוֹת סוֹתר את האמוּנה בּאלוֹהים?
– לא. אינוֹ סוֹתר. טעוּתכם אחרת היא. בּיצה תחילתה החלמוֹן, ואחר החלבּוֹן וסוֹפה הקליפּה. בּקליפּה היא בּאה לידי גמר. ואילוּ אַתם מתחילים בקליפּה. כּשהקליפּה תהא סגלגלה ואטוּמה, כּיצד תכניסוּ לתוֹכה את החלבּוֹן והחלמוֹן?
– לדידי, מר יאנוֹבר, היהוּדי, הוּא הגרעין והוּא הקליפּה. הוּא הכּל. הזכוּיוֹת המלאוֹת, לא רק יביאוּ בּרכה חמרית ללוי, לראוּבן וּלשמעוֹן, אלא גם ירימוּ את קרן היהדוּת הרוּסית. זה בּזה תלוּי.
יוֹסיל התרגש. וּכמוֹ תמיד בּשעת התרגשוּתוֹ הגבּיה את שתי זרוֹעוֹתיו למעלה והוֹרידן, עשׂה תנוּעוֹת כּרוֹצה לעמוֹד מכּסאוֹ, וחזר וישב.
– יהדוּת, אוֹמר מר? זוֹ יהדוּת? כּלוּם היא מרחפת כּאויר העוֹלם? כּחי הנוֹשׂא את עצמוֹ? איני יוֹדע דבר כּזה. אני יוֹדע רק את שמעוֹן, לוי, ראוּבן… אם הם יראי־שמים ועוֹסקים בּמצווֹת וּמעשׂים טוֹבים, אם הם טהוֹרים בּחייהם וּבהרהוּרי לבּם, אם הם רחמנים ונוֹתנים צדקה, הרי היהדוּת היא טוֹבה, רחמנית, טהוֹרה, ואם, חס ושלוֹם, לאו – הרי לאו. אני שוֹאל את עצמי אם יש בּידן של זכוּיוֹת אזרחיוֹת וּמדיניוֹת לעשׂוֹת את ראוּבן, את שמעוֹן ואת לוי לטוֹבים, לרחמנים, לבעלי צדקה, לטהוֹרים בּמחשבה וּבמעשׂה כּמוֹת שהיוּ אבוֹתינוּ? אם הן, אפשר שהדין עם מר וחבריו; ואם לאו, הרי חינם אַתם טוֹרחים…
– דוֹד! – קפצה שיינדיל לתוֹך דבריו – שמא אַתה נגד המלחמה לזכוּיוֹת ליהוּדים? איני מבינה מה אתה רוֹצה להוֹכיח לנוּ.
– אין בּרצוֹני להוֹכיח כּלוּם, איני רוֹצה מכּם אלא דבר אחד: שתדבּרוּ דברים מפוֹרשים ולא תגנבוּ את דעתי. כּשאַתם מדבּרים על זכוּיוֹתיהם של היהוּדים, רצוֹני שתגידו: אנוּ רוֹצים בּמשׂרוֹת לשמעוֹן ולוי, אנוּ רוֹצים בּזכוּת ללבּוֹש מדים עם כּפתוֹרים נוֹצצים כּמוֹ האזרחים; הכּלל: אנוּ רוֹצים בּכבוֹד וּבפרנסה, ויהדוּתם של שמעוֹן ולוי אינה מעניננוּ. אדרבּא, פּחוֹת יהדוּת – יוֹתר אזרחוּת. ואם גם ליהדוּת אַתם דוֹאגים, לשמוֹר על טהרתה ועל קדוּשתה, הרי לה יש דרכים משלה.
– ואלוּ הן?
יוֹסיל שתק רגע ואחר חייך לעצמוֹ ואמר:
– איתא בּמדרש דבר יפה אחד… אפשר ליתן אוֹתוֹ ענין לכאן… בּשעה שעלוּ ישׂראל ממצרים היה ארוֹנוֹ של יוֹסף – כּך מספר המדרש – מהלך עם ארוֹן העדוּת בּמדבּר. ואוּמוֹת העוֹלם אוֹמרים: מה טיבן של שני ארוֹנוֹת אלוּ? וישׂראל אוֹמרים: זה ארוֹן המת וזה ארוֹן חי העוֹלמים. והם אוֹמרים: וכי דרכּוֹ של מת מהלך עם ארוֹן חי העוֹלמים? והם משיבים ואוֹמרים להן: המת המוּנח בּארוֹן זה קיים כּל מה שכּתוּב בּזה…
– אח, יוֹסיל! יוֹסיל!.. – קראה מלכּה ממקוֹמה – מה לעשׂוֹת? זמנה של הכּוּמתה שלך כּבר עבר, כּבר עבר… האדוֹנים היוֹשבים כּאן לא יהיוּ חוֹבשים אוֹתה עוֹד… נגד זאת אין לעשׂוֹת כּלוּם. ואילוּ הצדקה והמעשׂים הטוֹבים אין הם מוֹנוֹפּוֹלין בּידי האוֹרתוֹדוֹכּסים וכי מה אַתה סבוּר שבּגוֹיים אין מן המידוֹת הללוּ?
– לא לכך התכּוונתי, – השיב יוֹסיל – איני סבוּר כּלל שאין בּגוֹיים מידוֹת טוֹבוֹת. אלא שאנוּ משוּנים מהם. לנוּ יש אוֹרח חיים שלנוּ…
– אַי! יוֹסיל; יוֹסיל,… – נאנחה מלכּה מתוֹך ניענוּע־ראש.
יוֹסיל כּיון ששמע קריאת אנחה זוֹ, צחק לעצמוֹ צחוֹק קל.
– מה הצחוֹק הזה? – שאלה.
– זֵכר אחד עלה פּתאוֹם על לבּי שהצחיקני. – השיב – אֵם החוֹרגת שלי, הדוֹדה פֶּסיה, עליה השלוֹם, היתה אוֹמרת לפעמים: “אַי, יוֹסיל! יוֹסיל! שוֹטה אתה יוֹסיל!”, ממש בּאוֹתה נעימת־הקוֹל שאַת נאנחת כּעת; ממש בּאוֹתה נעימת־הקוֹל.
חנה ושיינדיל, שמַרגלא זוֹ של הדוֹדה פּסיה היתה ידוּעה להן, צחקוּ בּקוֹל; סמוֹלנסקין חייך קצת נבוֹך. פּינסקר שׂיחק בּפּינסנֶה שלוֹ וּבפניו לא זע אף עוֹרק קל. כּאילוּ לא שמע כּלוּם. לכוּלם לא היה ניחא משׂיחה קצרה זוֹ בּין הבּעל ואשתוֹ. יוֹתר מכּוּלם לא ניחא היה למלכּה. כּדי להשׂיא את השׂיחה אל ענין אחר, פּנתה אל סמוֹלנסקין:
– מר סמוֹלנסקין! אם כּל תלמידוֹתיו הן נאוֹת כּמו זוֹ שהיתה היוֹם אצל מוּקי, הרי עלי לשבּח את טעמוֹ הטוֹב.
נתן בּה סמוֹלנסקין את עיניו בּתמיהה.
– אצל מוּקי שלי בּאה נערה חיננית אחת. שכחתי שמה. שיינדיל מכּירה אוֹתה, ואמרה שהיא תלמידתוֹ של מר.
– זוֹהי פּוּליה רוֹזין. – העירה שיינדיל.
סמוֹלנסקין נבוֹך משוּם מה, ואף האדים בּמקצת.
– מה לה לאוֹתה נערה ולבנה של מרתי? – שאל.
– איני יוֹדעת. נראה שחברים הם… יזהר מר סמוֹלנסקין! העברית שלוֹ אינה לפי רוּח תוֹרתוֹ של בּני. תהיה בּיניכם התחרוּת.
סמוֹלנסקין לא הספּיק להשיב ואפרים לוין בּא. כּדרכּוֹ, נכנס מתוֹך דברי התנצלוּת שעסק אחד עיכּבוֹ עד שעה מאוּחרת. וּכדרכּוֹ, לא שכח לפנוֹת אל אשתוֹ, עם כּניסתוֹ, ולשאוֹל לשלוֹמה. חנה ידעה מה טיבם של “העסקים” שמעכּבים אוֹתוֹ בּכל ערב, והשיבה בּשׂפה רפה: “טוֹב. כּמוֹ תמיד”… מלכּה מזגה לוֹ כּוֹס תה והזמינה אוֹתוֹ לישב אל השוּלחן. אך הוּא לא שמע כּמעט את הזמנתה, הוֹדה לה מתוֹך פּיזוּר־דעת ולחש על אזנוֹ של יוֹסיל:
– לרגע אחד, יוֹסיל, אפשר?..
יוֹסיל עמד, וּשניהם פּרשוּ אל החדר הסמוּך. המסוּבּים לא נתנוּ בּתחילה את דעתם על כּך, אבל לא יצאוּ רגעים מספּר וּמאוֹתוֹ חדר נשמעוּ פּתאוֹם קוֹלוֹת שׂיחה רוֹעשים, קריאוֹת, צעקוֹת. בּיוֹתר נשמעוּ צעקוֹתיו של אפרים. שיינדיל נתנה בּחנה עינים שוֹאלוֹת בּחרדה. חנה החזירה לוֹ מבּט של שלוָה, שמשמעוֹ: “מה איכפת לי!”… פּינסקר שתה כּוֹס שני והעמיד עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע. רק סמוֹלנסקין לא התאפּק ושאל נבעת:
– מה שם? שוֹמעים אַתם?
מלכּה הפסיקה את שׂיחתה בּלחש עם לאפּוּנר, ואמרה בּקוֹל:
– אין זה כּלום, רבּוֹתי! שוּם דבר חמוּר. כּך דרכּם מתמיד. עוֹד לא אירע שידבּרו בּעסקיהם ולא יהיוּ מתנצים.
השׂיחה הרוֹעשת שבּחדר הסמוּך היתה קצרה מאד:
אפרים לוין, כּיון שנכנס עם יוֹסיל אל החדר, סגר מאחוריו את הדלת, הוֹציא מכּיסוֹ הפּנימי מכתב ודוּמם מסָרוֹ לידי יוֹסיל. הלזה העיף בּו עין, וּמיד לאחר מכּן נתן את עיניו בּאפרים ושאל:
– מה זאת? המכתב לא אליך…
– פּשיטא שאינוֹ אלי, אלא אל “זיגלפארבּ ושוּת'”. אבל קרא נא מה שכּתוּב בּוֹ.
יוסיל שוב נתן עיניו במכתב וקרא בּו:
“בּמחסני התבוּאה שבּרוֹטרדאם נפלה לפני שעתיִם דליקה. האש מתגבּרת והוֹלכת. כּל המלאי של החיטה עוֹלה בּאש. הדבר יִוָגע בּרבּים אך מחרתיים. הזדרזוּ וּקנוּ חיטה כּמה שתוּכלוּ. אנוּ מוּכנים לשלם 11.57 לטשֶטוֶרט. אם תזדרזו ותקדימוּ, נהיה נשׂכּרים”.
– מה זאת? – שוּב שאל יוֹסיל. כּיצד בּא לידך מכתב זה?
– ראית היוֹם את מזכּירוֹ של זיגלפארבּ בּביתי? הנה…
– היתכן שגנב בּשבילנוּ את המכתב?
– אה, ח ח… וּמה? לא אני גנבתיו.
– ולמה לא החזרת את המכתב?
– לזיגלפארבּ אין עוֹד צוֹרך בּוֹ, לאחר שאנוּ יוֹדעים את התוֹכן. מחר בּבּוֹקר השכּם עליך לגייס את כּל אנשינוּ… את האניוֹת העוֹגנוֹת בּנמל כּבר שׂכרתי. הלילה יבוֹאוּ עוֹד כּשבע. את כּוּלן נשׂכּוֹר מחר עם השכּמה. שוֹמע אַתה?
– הן, שוֹמע אני, שוֹמע אני… – השיב יוֹסיל בּלב טרוּף – אבל את האניוֹת לא נשׂכּוֹר. בּשלוֹש אניוֹת שכּבר שׂכרת נשתמש בּשביל דבר אחר. וּבעסק הזה לא נכּנס.
– וכי דעתך צלוּלה עליך, יוֹסיל?
– צלוּלה מאד, בּרוּך־השם. ועל כּן אני אוֹמר שנמשוֹך את ידינוּ מ…
– אבל מפּני מה? מפּני מה? – הפסיקו אפרים.
יוֹסיל נעץ בּחברוֹ מבּט קוֹדר ושוֹהה:
– אפרים?.. אתה שואל מפּני מה?..
אפרים נתבּלבּל בּתחילה מן המבּט הזה וּמן הנעימה שבּקוֹל חברו. אבל מיד נתאוֹשש ואמר:
– יוֹדע אתה אוֹ אינך יוֹדע כּמה אַלפי רוּ"כּ עתיד עסק זה להכניס לנוּ?
– איני יוֹדע, ואיני רוֹצה לידע. מגנבה לא ארצה להתעשר. לא אני ואף לא אַתה, אפרים! – הוּא דיבּר בּקוֹל רפה מאד, כּדרכּוֹ מתמיד בּשעה שנפשוֹ מתפּעמת בּוֹ.
אפרים עיקם את פּניו מחמת חימה גדוֹלה, וּבמבּט של בּוּז קרא:
– שמע! אל תהיה ז… כּזה. בּגלל שטוּיוֹתיך לא אשמיט עסק כּזה שנפל בּידי ממש מן השמים.
– אַתה לא תעשׂה זאת!..
השקט והתוֹקף שבּהם דיבּר יוֹסיל הוֹציאוּהוּ מגדרוֹ:
– טיפּש אַתה יוֹסיל! אַתה אוֹמר לי מה עלי לעשׂוֹת? מי אַתה? מי אַתה שאוֹמר לי כּיצד עלי להתנהג? מי אַתה וּמה אַתה?
יוֹסיל חייך קצת והשיב:
– אני יוֹסיל בּר' ליבּ יאנוֹבר, ידידוֹ וחברוֹ של אפרים לוין…
– מוֹחל, מוֹחל… אין לי צוֹרך בּך וּבידידוּתך. מחר בּבּוֹקר אמצא אדם אחר בּמקוֹמך. ואַתה הבּרירה בּידך למוּת בּרעב. אבל… אַל תבוֹא אלי בּטענוֹת אחר כּך.
יוֹסיל הגבּיה ידיו למעלה והוֹרידן, ניכּר היה שהוּא כּוֹבש הפּעם את עצמוֹ וּבשקט הקוֹדם אמר:
– אפרים! מהרעב אין אני מתירא. אני מתירא יוֹתר ממעשׂי נבלה.
אפרים קפץ כּאילוּ הכּישוֹ נחש:
– אני יוֹרק על הצדקוּת שלך! בּגלל ה“וצדקתך” שלך כּבר הפסדתי בּחיי לא מעט. אבל דַיִי! לא אסבּוֹל עוֹד שוּתף שכּמוֹתך. תראה שתיפּח רוּחך מרעב, אבל אלי אַל תפנה אז, לא!..
הוּא התרוֹצץ בּחדר אילך ואילך, והפּיל בריצתו כּסא. יוֹסיל הזדרז להחזיר את הכּסא למקוֹמוֹ.
הוּא צוַח בּלא להשמיע לאזניו מה הוּא צוֹוח. יכוֹל שכּל חמתוֹ אינה אלא מפּני שהתבּיש מפּני יוֹסיל ואפשר שבּלבּו כּבר ידע לא רק שהדין עם יוֹסיל, אלא גם שהעסק הזה, שלפני שעה ראה בּוֹ נצחוֹן מסחרי גדוֹל על בּתי המסחר המתחרים בּוֹ, כּבר אבוּד הוּא ולא יצא לפּוֹעל.
יוֹסיל לא זז ממקוֹמוֹ, רק עקב בּמבּט עגוּם אחר חברוֹ המשתוֹלל. ניסה פּעם אוֹ פּעמים להשקיטוֹ, אבל הלזה לא שמע לוֹ. פּתאוֹם יצא לא אל החדר שישבוּ בּוֹ האוֹרחים, אלא לחדר אחר וּמשם יצא והלך לביתוֹ. ויוֹסיל חזר אל אוֹרחיו וישב על מקוֹמוֹ הקוֹדם בּשקט גמוּר, מוּכן להשתתף בּשׂיחת המסוּבּים, וּכאילוּ לא נפל דבר בּינוֹ ובין לוין.
אחר הצעקוֹת שנשמעוּ מן החדר הסמוּך, נמנעוּ האנשים מלהסתכּל בּוֹ בּכניסתוֹ וּכאילו לא תמהוּ כּלל שחזר אליהם יחידי. שיינדיל גחנה אל חנה ולחשה: “היכן הוּא?”. הלֵזוּ משכה בּכתפיה ולא השיבה כּלוּם.
סמוֹלנסקין וּפּינסקר עמדוּ להתפּרש. שיינדיל שהשתוֹקקה מכּבר לילך מכּאן, שׂמחה להזדמנוּת זוֹ, קרצה בּעיניה לחנה וּשתיהן עמדוּ אף הן. לאפּוּנר, כּמוּבן, נצטרף אליהם.
בּפּרוֹזדוֹר הקטן, בּעוֹד האוֹרחים עוֹמדים וּמתלבּשים, נמשכה השיחה בּלחש בּין לאפּוּנר וּבין מלכּה, בּין סמוֹלנסקין וּבין שיינדיל. יוֹסיל עמד מוּפרש קצת מכּל החבוּרה שקוּע בּהרהוּריו. פּתאוֹם דחק הד"ר פּינסקר את עצמוֹ בּין העוֹמדים צפוּפים, הלך ונתקרב אצל יוֹסיל, עמד לפניו וּבקוֹל רפה, פּנימי, כּמוֹ בּלחישה אמר לוֹ:
– אם כּן, מר יאנוֹבר, הוּא סוֹבר שאנוּ עם מת?
– חס ושלוֹם!.. אלא בּעיני אוּמוֹת־העוֹלם…
– וּמה לעשׂוֹת בּשביל שיהיוּ רוֹאים וּמאמינים שאף אנוּ חיים?
– לא לעשׂוֹת כּלוּם.
– למה?
– מפּני שלא יראוּ ולא יאמינוּ… מכּאן כּל השׂנאה… החיים לעוֹלם לא יסכּימוּ לראוֹת אדם מת מהלך בּיניהם כּמו חי… אנוּ מתנוּ בּשבילם זה כּבר, זה כּבר. בּשעה שנחרב הבּית השני נוֹלדה השׂנאה לישׂראל. צריכים ללמוֹד משהוּ מן ההיסטוֹריה… לא, אדוֹני הדוֹקטוֹר! לא… לחינם אַתם עמלים. הם לא יראוּ ולא יאמינוּ. פּשוּט אין בּיכלתם. יש שאני סוֹבר שעל מנת כּן הגלה אוֹתנוּ הבּורא לארצוֹת פּזוּרינוּ, שנהיה מהלכים בּין הגוֹיים כּמתים־חיים…
– ושנהיה שׂנוּאים עליהם? אם כּך, על כּרחך אתה אוֹמר שאלוֹהים שׂוֹנא אוֹתנוּ.
יוֹסיל חייך חיוּך משוּנה, מסתוֹרי ואמר:
ואפשר לאו; להיפך… –
פּינסקר נדם. רק נעץ בּיוֹסיל את עיניו החדוֹת והנבוֹנוֹת בּמבּט משוּנה, כּאילוּ מכוּוָן לפנים של עצמוֹ בּפליאה.
– אדוֹני הדוֹקטוֹר! – קרא סמוֹלנסקין – אנוּ מעכּבים למר… –
פּינסקר כּניעוֹר לחץ את ידוֹ של יוֹסיל:
– שלוֹם לוֹ, מר יאנוֹבר! שלוֹם לוֹ. –
– שלוֹם, דוֹקטוֹר!
יוֹסיל יצא ללַווֹת את האוֹרחים. על יד הפּשפּש התעכּב סמוֹלנסקין ולחש לוֹ ליוֹסיל על אסוֹן אחד שאירע בּשוּק הישן: אַחד הבּתים לא יכוֹל לעמוֹד בּפני הסערה והגשמים. היה נס מן השמים שלא נספּוּ אנשים בּמַפּוֹלת הזאת. הוֹציאוּ מתחת עיֵי המפּוֹלת אנשים פּצוּעים כּל עוֹד נפשם בּם. מן החוֹבה לעשׂוֹת איזה מעשׂה לטוֹבת אוֹתם העניים האוּמללים שוֹכני הבּתים שבּשוּק הישן הרעוּעים והעוֹמדים בּנס. ממש זוָעה תאחז את כּל מי שיבקר בּמשכּנוֹת אלה של דלי העם; הקירוֹת רטוּבּים וּמעלים צחנה, הצפיפוּת איוּמה ואין בּית שאינוֹ עוֹמד להתמוֹטט מרוֹב יוֹשן וּמחוֹסר כּל תיקוּן. דיבּר בּלחש וּכאילוּ בּתלוּנה וּברוֹגז. “מה יש לעשׂוֹת?” גימגם יוֹסיל מתוֹך מבוּכה כּאילוּ נמצא הוּא עצמוּ חייב בּרעה הגדוֹלה –יכוֹל עוֹד לעשׂוֹת? אם נדבה תבקשוּ ממני לא אמנע מכּם, כּכל שתשׂיג ידי. אבל מה אני חכןך עןד לעשׂוֹת? סמוֹלנסקין מילמל בּמבוכה: “איני יוֹדע, סבוּר הייתי… מרי יעשׂה משהוּ”… יוֹסיל שוּב חזר שלא יקפּוֹץ ידוֹ מן העניים האלה אם ימצאוּ אנשים שיאספוּ נדבות בּשביל הנצרכים. סמוֹלנסקין הזדרז ונתפּרש מיוֹסיל.
בּחוּץ חיבּק לאפּוּנר את יד אחוֹתוֹ; שיינדיל נתלתה על זרוֹעוֹ השניה.
– עכשיו מכּיר אַתה כּבר את… את “המכשפה הזקנה”? – שאלה.
– נתמהתי מאד לראות שאינה זקנה ואינה מכשפה. – אמר לאפּוּנר.
– עדיין לא כּישפה אוֹתך?
– היא מפוּלפּלת קצת.
– אוֹה לא קצת.
– אוֹתי – אמר לאפּוּנר – מעסיקה שאלה אחת: נישׂוּאיהם של שני אנשים כּאלה, הזרים כּל כּך זה לזה.
– בּשביל להבין זאת צריך לעמוֹד על אָפיוֹ של אדם כּמוֹ יוֹסיל. על כּל פּנים, בּרי שהוּא אוּמלל. – השיבה חנה.
– סבוּרני שאף היא אינה שׂמחה בּחלקה. – העיר לאפּוּנר.
– לא! – קראה פּתאוֹם שיינדיל – על הדוֹד אי אפשר לאמוֹר שהוּא אוּמלל. לדוֹד יש יחס משלוֹ אל החיים. המלה “אוּמלל” אינה הוֹלמת אוֹתוֹ.
משהגיעוּ אל החוילה של לוין, הוֹדיעה חנה שעייפה היא וּמתגעגעת כּבר אל מיטתה. שיינדיל ולאפּוּנר נכנסוּ אל החצר וחבוּקי־זרוֹע כמוֹ קוֹדם הלכוּ ונתקרבוּ אצל חדרי דירתם שבּאגף.
– מה אתה אוֹמר לעשׂוֹת עכשיו? – שאלה היא – חדרך כּבר מסוּדר בּכליו כּראוּי לך.
לאפּוּנר משך בּכתפיו:
– אין לי מה לעשׂוֹת, אף לעלוֹת על מיטתי איני מתאוה.
– אם כּן, היכּנס אצלי לרגעים אחדים. נפטפּט קצת.
חדרה של שיינדיל לא היה גדוֹל, אבל נעים וּמַשרה רוּח טוֹבה בּכליו הפּשוּטים והנאים, בּתמוּנוֹת שעל הכּוֹתל, בּוילוֹן הלבן על החלוֹן, בּספרים המסוּדרים על השוּלחן, בּעמוּד עם תוי־הנגינה ועם הכּנוֹר בּזוית; על המיטה היתה פּרוּשׂה יריעה מרוּקמת ואף שטיח קטן לא היה חסר על הקרקע. סמוּכה אצל השוּלחן עמדה כּוּרסת־נדנדה. שינדיל הזמינה אוֹתוֹ לישב בּתוֹכה. אבל הוּא העדיף את הכּסא שעמד כּנגדה, והיא צנחה בּתוֹך הכּוּרסה. פּתחה ואמרה:
– עכשיו אַתה יוֹדע גם אוֹתה.
הבין למי היא מתכּוונת ואמר:
– הן. “אין השד אַיוֹם כּמוֹת שמתארים אוֹתוֹ”.
– אינוֹ איוֹם?
וצחקה צחוֹק מקוּטע וַמר.
ואחר רגע:
– וּמה דעתך על אדם שגנב אוֹ גזל ממך כּל מה שיש לך, ואחר הוּא בּא ומלעיג עליך שאינך יוֹדע לשמוֹר על רכוּשך?
– הרי זה מעשׂה מגוּנה, בּרי. אבל…
– למה “אבל”? אין כּל “אבל”! – הפסיקתוּ קשוֹת. – שמעת את ה“פּילוֹסוֹפיה” שלה על בּני־האדם שמשׂימים מסוה על פּניהם, על אנשים שמוֹסרים את עצמם למוּסיקה כּביכוֹל, מפּני שבּוֹסרים על האישה ועל הבּית? שמעת? הלא זאת היא שפּיתתה את אבּא שיסע ללמוֹד מוּסיקה! אבּא הצטיֵן מנעוּריו בּקוֹל נאה וּבכשרוֹן לנגינה. סחוּ לי שחיבּר בּעצמוֹ כמה ניגוּנים. אמת שהחיים בּמינסק כּבדוּ עליו בּשממוֹנם, אבל היא היא שמשכה וסיכסכה אוֹתוֹ בּמצוּדתה, היא ולא אחרת. דיבּרה על לבּוֹ שעליו לנסוֹע לעיר אירוֹפּית ללמוֹד מוּסיקה, ושמחכּה לוֹ עתיד גדוֹל וכו' וכו'…
– על חינם את מתרגזת, שיינדיל! אפשר שאמרה סתם מה שאמרה ולא התכּוונה כּלל לאבּא שלך…
– אל נוֹסיף לדבּר בּזה! – קראה בּתנוּעה נמרצת.
ושניהם נשתתקוּ. שתיים־שלוֹש שניוֹת נמשכה שתיקה לא נעימה זוֹ. פּתאוֹם אמרה:
– אתה יוֹדע, חיים, אני שׂמחה מאד שבּאת.
– לוַאי ששׂמחתך זוֹ לא תיכּזב.
– לא תיכּזב? חכּיתי לך כּל הימים, חפצתי לראוֹתך. והנה בּאת, הרי טוֹב! עדיין לא סיפּרת לי כּלוּם מחייך שם בּפוֹלין.
ערבוּ לוֹ מאד דבריה שנאמרו בּפשטוּת כֵּנה כּזוֹ.
– מה יש לספּר! בּעיצוּמוֹ של דבר וארשה היא עיר כּמוֹ אוֹדיסה ואין בּיניהן ולא כלוּם. אף שם, כּמוֹ כּאן, אנשים נוֹלדים, חיים, הוֹמים וּמהמים, עד שמתים.
– כ–ך? היתכן, ראה זה פּלא!.. אל יעלה על לבּך שאין אנוּ יוֹדעים כּלוּם. הגיעוּ אלינוּ ידיעוֹת על פּעוּלתך בּפּוֹלין. היית שם בּמרכּזה של היוֹרה הרוֹתחת. ואפשר גם נקוּדת הרתיחה גוּפה…
הוּא כּבר הרגיש מקוֹדם שהכּל כּאן מצפּים לשמוֹע ממנוּ על עבָרוֹ, ודבר זה עירבּב עליו את נוֹעם שהייתוֹ בּין האנשים הללוּ.
– שיינדיל! – אמר – את רוֹאה שבּאתי לכאן… לזמן מרוּבּה. ויתכן לתמיד. משמע שהפכתי את הדף; חתמתי פּרק אחד. למה אחזוֹר ואפתחנוּ שוּב? עליך להבין, שלא קל לעשׂוֹת זאת. אפשר בּפעם אחרת, לימים, כּשהדברים יתרחקוּ יוֹתר. לפי־שעה אני עיף, עיף, שיינדיל! ואני זקוּק למנוּחה.
– עיף? אמת. את זאת הרגשתי בּך. – וּפתאוֹם – אלוֹהים! מה פּעלת וּמה עוֹללת שם, שכּבר עייפת, אתה בּגילך?
– מה טוֹב, יקירה, שאת אינך עייפה.
– אני? חא… לי אסוּר להיוֹת עייפה. איני יכוֹלה. אילוּ ידעת כּמה מרוּבּה כּאן העבוֹדה וכמה מוּעטים העוֹבדים. הרי רק לפני זמן מוּעט ניתן לנוּ לנשוֹם קצת לרוָחה, רק זה עתה הקיצוֹנוּ משנתנוּ לחיים חדשים, התחלנוּ משפשפים את עינינוּ, ממתחים את אברינוּ. ניתנוּ קצת זכוּיוֹת, נפתח לנוּ פּתח צר להיכּנס אל החיים האזרחיים ואנוּ עדיין אין אנוּ מוּכנים לכך. אילוּ ראית את העוֹני ואת הבּערוּת, עוֹני מסיבּת בּערוּת, חוֹסר ידיעת לשוֹן הארץ ואפילו חוֹסר ידיעה הגוּנה בּמלאכוֹת שמתפּרנסים בּהן… אילוּ היית בּא בּשכוּנוֹת העניים, היית רוֹאה שאסוּר לנוּ להתפּנק ולהתעייף.
על שפתוֹתי לאפּוּנר ריפרף גיחוּך:
– כּמה זמן את מתעניינת בּעבוֹדה זוֹ?
– מיוֹם שנתבּגרתי. הלא אני כּבר בּתוּלה זקנה.
– מכּל מקוֹם צעירה ממני.
– לא. אנוּ כּמעט בּני גיל אחד.
– לא. את צעירה, צעירה מאד! – אמר בהדגשה מיוּחדת – ואני רוֹאה שיש בּך גם אהבה אל האנשים שאת מגלגלת עמהם…
– ואתה לא? אינך אוֹהב?.. לא אהבת את האנשים שהיית מגלגל עמהם?
– כּיצד אגיד לך… אני אוֹהב את הציבּוּר שאני שרוּי בּתוֹכוֹ… את האנוֹשוּת. אבל אל האנשים… כּלוֹמר, אל הפּרט… מוֹדה אני לפניך שאין בּי אהבה יתירה. איני רוֹצה להכחיש.
– האנוֹשוּת, הציבּוּר… הרי אלה הם מוּשׂגים, הפשטוֹת, היאך אפשר לאהוֹב מוּשׂגים?
פּתאוֹם צחקה:
– עכשיו אני מבינה לך. מאהבת האנוֹשוּת, אפשר להתעייף מהר.
– ואני סבוּר להיפך. האנשים הם המעייפים!
זקפה עליו זוּג עינים מלאוֹת תמהוֹן, והסתכּלה בּוֹ רגע שוֹתקת ותוֹהה.
– חיים! חיים! אל תדבּר אלי כּך. איני מבינה את הדברים הללו, וגם… וגם איני אוֹהבת אוֹתם.
– מוּטב! לא אדבּר עוֹד עמך בּהתגלוּת־לב.
– אילמלא ידעתיך ו… אילמלא אהבתיך, חיים, הייתי אוֹמרת שאתה דוֹמה למוּקי, שאתה רק מתרברב בדיבּוּרים הללוּ.
הפשילה ידיה לאחוֹרי ערפּה, התפּרקדה בּתוֹך כּוּרסתה, עיניה בּתקרה והתנדנדה בּה. אחר קראה כּלפּי התקרה:
– אח אלוֹהי, אלוֹהי! עתים, כּשאני בּאה בּמגע עם כּל אוֹתן המשפּחוֹת העניוֹת… בּאוֹדיסה הן מרוּבּוֹת כּל כּך… כּשאני נכנסת אל בּקתוֹתיהם העלוּבוֹת…
– מה את עוֹשׂה שם? – הפסיקה בּשאלתוֹ.
– אני, למשל, נוֹתנת שם לילדים ולצעירים שיעוֹרי הוֹראה בּרוּסית, בּחשבּוֹן, וכיוֹצא בּזה…
– ולא בּמוּסיקה? – שאל דרך הלצה.
הסיחה את דעתה מליצוּתוֹ, והמשיכה בּנעימה הקוֹדמת, נעימת הרהוּרים:
– אח! אני מבטיחה לך שעתים דוֹמה עלי כּאילוּ אני צוֹללת בּים… בים של סבל, של עוֹני, יתמוּת ועזוּבה, עד שהשׂערוֹת עוֹמדוֹת… ממילא מתעוֹררת בּך תשוּקה לעשׂוֹת מה־שהוּא טוֹב בּשבילם. אין זה נוֹתן לך מנוּחה. ואני סוֹף־סוֹף מה אני? בּלא נסיוֹן, בּלא ידיעוֹת, בּלא סיוּע… אני אוֹמרת לך, חיים, האמינה לי, פּעמים מתעוֹררת בּי מחשבה… של הבלוּת, כּמוּבן… שאילמלי הייתי יכוֹלה להתפּוֹרר לפירוּרים, לרסיסים זעירים זעירים מאד וּמרוּבּים מאד ולהתפּזר בּכל אוֹתם הבּתים, בּכל אוֹתוֹ עוֹלם העוֹני, ושכּל רסיס וָרסיס יפעל בּמקוֹם שהוּא נוֹפל שם איזוֹ פּעוּלה של הקלה, של הצלה כּלשהי – כּמה היה זה טוֹב…
כּמה יפה היא מדבּרת! – התפּעל לאפּוּנר בּלבּו – ועם זאת איזוּ טבעיוּת, ישרנוּת!
פּתאוֹם צחקה, והוּא התחלחל כּמקיץ.
– למה אתה מסתכּל בּי כּך, אדם מוּפלא שכּמוֹתך?
נבוֹך צחק אף הוּא צחוֹק מאוּנס, ואמר:
– אני שוֹאל לעצמי ממי קיבּלת כּל זאת… כּלוֹמר, יחס זה שלך אל האנשים… רצוֹני לוֹמר, רצוֹן זה לעבוֹדה, מניִן לך?
– מה משמע “ממי”? רבּים מצעירינוּ חוֹשבים כּמוֹתי. אין אני יחידה.
– אמא שלך עוֹסקת בצרכי ציבּוּר?
– אוֹה, לאו! היא אשה טוֹבה מאד ומטפּלת כל ימיה בּסבא, כל ימיה…
– ואבּא?
על פּני שיינדיל עבר צל, והוּא כּבר התחרט על השאלה שנפלטה מפּיו שלא־מדעת.
– הלא את אבּא כּמעט שאיני זוֹכרת, – אמרה – הייתי קטנה כּשעזב אוֹתנוּ. אני רק זכוּרה שהיה מזמר יפה, והיה משׂחק עמי וּמלמדני כּל מיני תעלוּלים מצחיקים. אבל את כּל זה אני זוֹכרת כּמוֹ מתוֹך ערפל. כּחמש־עשׂרה שנה עברוּ מאז. סבוּרתני שלא אכּירוֹ לכשאפגשנוּ.
הפּעם מדעת לא כּבש את עצמוֹ, היתמם ושאל:
– היכן ואימתי את חוֹשבת לפגוֹש אוֹתוֹ?
– את זאת איני יוֹדעת. אבל אני יוֹדעת שסוֹף־סוֹף ניפּגש…אנוּ מוּכרחים להיפּגש. השאלה שלפעמים מעסיקה אוֹתי היא רק זאת: כּיצד נכּיר איש את רעהוּ?
שוּב יצאוּ רגעים בּשתיקה. עיניה היוּ נעוּצוֹת באיזוֹ נקוּדה בּמסך הצללים המנטפים מן התקרה.
פּתאוֹם הזדעזעה כּמפריחה חלוֹם לא רצוּי לה וּבצחוֹק ערמוּמי חזרה אל ממשוּת השעה הזאת.
– חיים! – אמרה – הרי אתה בּעצם אדם עם מַסוה על פּניך… אפשר שלא תמיד מתכּוון אתה לשׂים את המסוה. הוּא כבר דבוּק אל פּרצוּפך. המתן, המתן! אל תזדרז להשיב לי. אפשר שאתה גוּפך אינך יוֹדע את זאת. אם כּן, מה רציתי לאמר לך? הן… ואף על פּי כן אני יוֹדעת מה אתה חוֹשב עלי בּערב זה.
– איזוֹ חכמנית אַת, ואני לא ידעתי! אַת רוֹאה ללבב אפילוּ מבּעד למסוה.
– אגיד לך מה אַתה חוֹשב עלי, אבל בּתנאי שתאמר לי אם כּיוַנתי אל האמת אוֹ לאו.
– הן, מקוּבּל עלי.
– תגיד את האמת?
– פּשיטא.
– אַתה חוֹשב עלי שאני נערה טוֹבת־לב, אבל טפּשה גדוֹלה.
– רק בּמחצית אחת כּיוַנת אל האמת.
– בּמחצית הראשוֹנה אוֹ השניה?
– נחשי.
– בּרי לי שבּראשוֹנה.
– בּוֹא וּראה איזה בּטחוֹן בּעצמה יש לנערה זוֹ! – קרא לאפּוּנר – האם כל הבּחוּרוֹת בּאוֹדיסה כּמוֹתך?
– וכי לא די לך בּאחת?
פּתאום לבשוּ פּניה כּוֹבד־ראש:
– אם יש בּי משהוּ טוֹב, הרי עלי להחזיק טוֹבה על כך לדוֹד. הרי הוּא חינכני מיוֹם שעזבתי את הבּית.
– מי? אוֹתוֹ… יהוּדי בּכּוּמתה?
– אַל תתן את דעתך לשטוּיוֹת. הכּוּמתה אינה מעלה ואינה מוֹרידה. למה אַתה תמיה כּל כּך?
– איני יוֹדע. אני כּך, סתם. לא חשבתי…
– אילמלא נתת את דעתך יוֹתר על הדוֹד, תחת להסתווד כּל הערב עם אוֹתה… עם הדוֹדה, היית מוֹצא בּוֹ יוֹתר עניין. אף על פּי שהוּא חוֹבש כּוּמתה וּמגדל זקן וּפיאוֹת… אבל שכחתי שאַתה כּבר אדם עיֵף וּמבקש מנוּחה מתוּקה.
– שיינדיל! הרי זה כּבר לא יפה…
– כּמעט שתתחיל לחשוֹב שגם בּמחצית השניה לא טעיתי? מוּטב. סלח לי, יקירי! לחכמנית כּמוֹתי צריכים להתיר פּעם גם הלצה לא מוּצלחת. כּעסי על הדוֹדה מעביר אוֹתי לפעמים על הנימוּס ועל הטקט… הן, נעזוֹב את זה. אַתה רוֹצה לידע מי הוּא הדוֹד, אגיד לך… רצוֹני שלא תשגיח בּכּוּמתה שלוֹ ושתתן יוֹתר את דעתך לאדם עצמוֹ. אני בּטוּחה שגם אַתה תהיה מכבּדוֹ ואוֹהבוֹ… אספּר לך רק עוּבדה אחת. פּעם הכניס אל בּיתוֹ קבּצן אחד שמצא בּרחוֹב; היה זה אידיוֹט גמוּר, כּוּלוֹ מטוּנף וּמסריח, אני אוֹמרת לך, עד שאי אפשר היה לעמוֹד בּמחיצתוֹ. סרחוֹנוֹ הלך עד לוירסטה ממנוּ… הדוֹדה איימה שתגרש את הדוֹד עם אוֹתוֹ סוּבּיֶקט כּאחד; אוֹ שהיא תברח מן הבּית. אבל הדוֹד, אדם רך מטבעוֹ, התעקש הפּעם. קנה לוֹ מלבּוּשים חדשים, נתן לוֹ מן הלבנים שלוֹ והקצה לוֹ חדר. לשם היה מביא לוֹ הוּא בּעצמוֹ אוֹכל וּמציע לוֹ את מיטתוֹ. לא סמך על המשרתת, גזירה שמא תזלזל בּוֹ ותקפּח אוֹתוֹ. יוֹם אחד בּאתי אל הדוֹד בּאיזה ענין ולא מצאתיו בּבּית. הדוֹדה לא ידעה היכן הוּא. זוֹכרתני שהקריבה לפני אוּכמניוֹת. הלכתי אל חדר הרחצה לשטוֹף את הפּה ולרחוֹץ את האצבעוֹת שהשחירוּ מן האוּכמניוֹת. וּמה ראוּ עיני? צייר לעצמך: מנדילה זה יוֹשב בּתוֹך האמבּט והדוֹד רוֹחץ אוֹתוֹ כּשם שרוֹחצים תינוֹק… הדוֹד מפוּזר מאד ושכח לנעוֹל את הדלת…
– למה הוּא עוֹשה את זאת? – שאל חיים – וכי מצוּוה הוּא על כּך מן התלמוּד שלוֹ?
שיינדיל משכה בּכתפיה:
– כּך הוּא… הוּא לא כּמוֹ כּל בּני־אדם. לא כּמוֹנוּ.
– וּמיהוּ אוֹתוֹ יענקילה שבּרח וחזר?
– אף זה טיפּוּס. גנב מן הרחוֹב. וכי ליענקילה זה היה מרפּא בּעצמוֹ את היעֶרֶת על ראשוֹ ואת הגרֶדֶת על ידיו ועל רגליו? ואת כּל זאת היה עוֹשׂה בּצינעה, בּהסתר וּבפשטוּת כּזאת. הנה דיבּרנוּ על אהבה. אַתה אוֹהב כּביכוֹל את האנוֹשוּת כּוּלה ואני, כּמוֹ שאמרת, אוֹהבת את האביוֹנים שאני מכּירה, וכי זאת קרוּיה אהבה? שטוּיוֹת! הבלוּת! הדוֹד, הוּא האוֹהב האמיתי. לאהבה כּמוֹ זוֹ של הדוֹד לא נוּכל להגיע לא אני ולא אַתה…אגב, הרי הוּא היה תלמידוֹ של אבּא שלך. הדוֹד יוֹסיל היה כּרוּך אחרי אביך כּל ימיו. שניהם היו אהוּבים זה על זה.
– הרי זוֹ בּודאי המלצה טוֹבה לדוֹדך.
– אני אוֹמרת לך שכּדאי שתדע את האדם הזה מקרוֹב.
– מוּטב. אשתדל. – אמר בּקוֹל אדיש מתוֹך פּיזוּר־דעת.
וּברגעי הדממה שבּאוּ אחר כּך שקע בּהרהוּרים על אביו. כּאילו מַשב־רוּח מעוֹלם אחר, מֵעָבר יקר ריפרף על פּניו והטיל בּוֹ עצבוּת־מה, דוֹמה לגעגוּעים על מה שאבד ולא יחזוֹר עוֹד. תמיד כּך עוֹלה לוֹ כּשהוּא נזכּר בּילדוּתוֹ, ביחוּד בּאביו; אז עוֹלה על לבּוֹ זכר עמידתוֹ בּין בּרכּי האָב, זכר מגעוֹ של זקנוֹ הרך והמדגדג בּפניו, אפילוּ ריח הטבּק שהיה טוֹפח על פּניו; והעיקר, העיקר – שפע האהבה והלבביוּת שהיוּ קוֹרנוֹת מתוֹך עיניו… כּיצד יחזיר לוֹ את כּל זאת? היכן שוּב ימצא את זאת?..
– מה לך? אַתה חוֹלם? – שאלה שיינדיל.
– מה אַת שוֹאלת? – שאל מתנער מהרהוּריו.
– על מה חלמת ועיניך כּעיני דג לטוּשוֹת?
– דוקא כּעיני דג? הזכּרת את אבּא, ונשטפתי בּזכרוֹנוֹת העבר.
וּכדי שלא להמשיך עוֹד בּשׂיחה זוֹ, אמר:
– שמעי, שיינדיל! חוּץ לשיעוּרים הללוּ וּלכל העסקנוּת הזאת, מה אַת עוֹשׂה? הלא אף אני איני יוֹדע כּלוּם על חייך האישיים, הפּרטיים.
– לאֵלוּ חיים אישיים אַתה מתכּוון? כּל היוֹם אני עסוּקה וחוֹזרת לביתי עיֵפה… רוֹאה אַתה, אף אני עיֵפה… אלה הם חיי האישיים.
– הן. יש בּכל זאת בּחיי אדם זויוֹת ששם הוּא יחידי עם עצמוֹ… אַת מבינה…
נתנה בּוֹ עינים רוֹפפוֹת, ואמרה:
– דוֹמתני שאני מבינה. אני איני גלמוּדה, עם כּנוֹרי ועם ספרי איני גלמוּדה. לצערי, מעט פּנאי בּרשוּתי לקרוֹא וּלנגן. – פּתאוֹם כּאילוּ נמלכה עם עצמה ותיקנה את דבריה: – לא, חיים! האמת היא שכּן יחידה אני. עתים אני מרגישה בּכך. יחידה אני וזה לא טוֹב! פּעמים… לא תמיד, אבל פּעמים יש צוֹרך בּעוֹזר, בּחבר… זה כּן. – וּפתאוֹם – ואתה למוּד לשׂחוֹת בּים?
– בּוארשה לא למדתי לשׂחוֹת בּים. – השיב בּצחוֹק.
– ואני – אמרה – בּכל בּוֹקר עם שחר יוֹרדת אל הים להתרחץ. אני אוֹהבת את השׂחיה. אין תענוּג גדוֹל מזה להפליג כּך, למרחקי המים. הן… אבל טוֹב לשׂחוֹת בּצוות עם עוֹד מי־שהוּא. זה מעוֹדד, מעוֹרר לתחרוּת. פּעמים דרוּשה גם עזרה… הן… אַתה אמרת לי קוֹדם בּהתגלוּת־לבּך דברים נחמדים, ערבים לאוֹזן…
– יישר כּוֹח!
– אף אני אגיד לך משהוּ בּהתגלוּת־לב: חיכּיתי אליך שתבוֹא, וששנינוּ נפליג כּאחד בּאוֹתוֹ ים שעליו דיבּרתי קוֹדם…
– אני מצטער מאד.
– למה? אין לך להצטער. אפשר שעוֹד יעלה בּידי לסחוֹב אוֹתך אחרי.
– טוֹב להיוֹת בּעל בּטחוֹן. אבל בּטחוֹנך בּעצמך הוּא גדוֹל קצת מדי.
– מפּני מה?
– מפּני שהוּא על חשבּוֹני.
– שמא אין זה אלא מפּני שאני בּוֹטחת יוֹתר מדי בּך, מוֹי יאַסנוֹ ויֶלמוֹזשמי פּאן. אדם הגוּן לא יעמוֹד מנגד בּחיבּוּק־ידים בּשעה שאני צוֹללת…
– בּחיבּוּק־ידים לאו דוקא. אפשר שאף אני סוֹפי לקפּוֹץ אל הים. אבל מי יוֹדע אם לא אהיה שׂוֹחה בּכיווּן אחר כּנגדך.
– מה משמע? היאך זה כּנגדי? אבל מוּטב… נראה, נראה אחר כּך. לפי שעה, אני מיעצת לצאת מחר בּבּוֹקר אל הים, אל הים ממש. צריך אַתה לסגל לך הרגל זה, הרחיצה בּים, הרי זה הרגל טוֹב. ואף ללמוֹד לשׂחוֹת. זה מרענן את האדם, מחדש את כּוֹחוֹתיו. בּגד־רחצה אין לך? לפי שעה תשתמש בּזה של אפרים. רוֹצה אַתה, אעירך מחר ונלך יחד.
– בּאיזוֹ שעה!
– אמרתי לך, עם הנץ החמה.
– אבל אני רגיל לאחר לישוֹן.
– תוּף! התבּיש! אם כּן אין אנוּ בּני־לוָיה.
שיינדיל התחילה מפהקת.
– אם אַת צפּוֹר משכּימה כּזוֹ, עליך גם להקדים לישוֹן. – אמר לאפּוּנר – ליל מנוּחה.
– ליל מנוּחה, ושלוֹם לעכבּרים שלך!
פרק רביעי 🔗
היוֹם שקדם לאוֹתוֹ ערב בּבית יוֹסיל יאנוֹבר פּתח אוֹתוֹ סמוֹלנסקין מתוֹך התרגשוּת וסיימו מתוך התרגשוּת.
כּל הבּוֹקר עבד על הרוֹמַן שלוֹ, עבוֹדה שהניחה את דעתוֹ. שלוֹש שעוֹת רצוּפוֹת לא הזיז עצמוֹ משוּלחן־עבוֹדתוֹ; כּתב בּלא הפסק, מתוֹך התלהבוּת והתרוֹממוּת־רוּח, ועלה בּידוֹ לסיים פּרק גדוֹל שהתלבּט בּוֹ זה ימים אחדים. כּמדוּמה לוֹ שהוֹציא סוֹף־סוֹף מתחת ידוֹ פּרק נאה. לא חש בּעייפוּת אלא משעמד מכּסאוֹ, להתמתח ולחלוֹץ עצמוֹתיו אחר ישיבה ממוּשכת. אסף את כל ניירוֹתיו לתוֹך מגרת־השוּלחן ויצא לטייל. נזכּר שעליו להיוֹת היוֹם בּמערכת “המליץ”, בּשני ענינים חשוּבים מאד.. וּבחוּץ היה אחד מימי אב האוֹדיסאיים המלטפים בּרכּותם וּבעגמימוּתם הסתוית העריבה והשקטה, והים מרחוֹק זן את העין בּתכלת הסַפּירית שלוֹ. היה הוֹלך וּמהלך בּשׂדירת הבּוּלואר הניקוֹלאיֶבי, מקלוֹ תחת בּית־שחיוֹ וכוֹבעוֹ בּידוֹ. עיכּבו מוֹכר ממתקים עם תריסוֹ על גבי כּריסוֹ. לקח ממנוּ חפיסה מלאה לוּזים, והיה מהלך וּמפצח אוֹתם כּאילוּ אין לוֹ בּעוֹלמוֹ אלא הלוּזים הללוּ בּלבד. לא יצאה שעה מרוּבּה והיחידוּת נעשׂתה קשה עליו. בּמוֹחוֹ רחשוּ עדיין צללי אוֹתן הדמוּיוֹת שכּל הבּוֹקר היוּ ממלאוֹת אוֹתוֹ המית תנוּעה וחיים. עדיין טפח עליו רוּחוֹ ממלאכתוֹ שעשׂה, והחמה מלטפת בּחסד של אוֹר, והעוֹלם כּוּלוֹ על הים, על האילנוֹת ועל רקיע התכלת עם עדרי העבים הלבנים בּאפקוֹ, מלא זיו, והוּא גוּפוֹ שׂמחת העלוּמים מפעפּעת בּכל עוֹרקיו עד כּדי להתפּוֹקק. חשקה נפשוֹ לבוֹא בּין הבּריוֹת כּדי להתפּרק קצת מכּל המשׂא הממַלא את נפשוֹ, וגמר בּדעתוֹ להיכּנס בּ“מסעדה היוָנית”. בּשעה זוֹ מתכּנסים שם כּל “עשׂרת הבּטלנים”, כּמוֹ שהיה מכנה את מבקריו המתוּמדים של מיטרי כּריסטוֹפּוּלוֹ, יוָני זקן, בּעל המסעדה. שם רגילים לבלוֹת את שעוֹתיהם הפּנוּיוֹת משׂכּילים עברים מחוּסרי־פּרנסה, מוֹרים לתנ"ך וּללשוֹן־הקוֹדש, פּקידים קטנים בּבתי־מסחר שבּאים להתחמם כּנגד אוּרם של המשׂכּילים, אברכים שבּרחוּ מנשיהם, וכיוֹצאים בּהם.
פּעמים מבקר שם גם סמוֹלנסקין. הוא אוֹהב לבקר בּכל מקוֹם שהוּא רוֹאה שם עצמוֹ בּמרכּז. בּמסעדה היוָנית מקבּלים אוֹתוֹ תמיד בּסבר פּנים יפוֹת ותמיד כּל האזנים קשוּבוֹת לשׂיחוֹתיו ולבדיחוֹתיו. הוּא מַשרה על כּל החברה שם מבּדיחוּת־דעתוֹ על־ידי ההלצוֹת והאניקדוֹטוֹת שהוּא בּוֹדה מלבּו וּמספּרן כּמעשׂים שהיוּ ושאירעוּ בּוֹ. מי מן המוֹרים העברים בּאוֹדיסה אינוֹ יוֹדע, למשל, היאך גנב סמוֹלנסקין בּנערוּתוֹ תרנגוֹלת צלוּיה מתוֹך קדירת הסעוּדה שהתקינוּ בּשביל חברה־קדישא! אוֹ היאך התנקם פּעם בּבעל־בּית צייקן שהוּא, סמוֹלנסקין, היה אוֹכל אצלוֹ “יוֹם” ויוֹצא תמיד מסעוּדתוֹ בּבטן ריקה. יוֹם אחד העמידוּ לפני בּעל־הבּית שלוֹ צלחת מרק, ולוֹ ל“אוֹרם־בּחוּר”7 נתנוּ רק לחם עם זנב דג מלוּח לבד. מה עשׂה? עד שבּעל־הבּית יצא אל חדר־הבּישוּל ליטוֹל את ידיו, קפץ וזרק לתוֹך הצלחת מלח מלוֹא החוֹפן, ואף היה סיפּק בּידוֹ להבזיק קצת פּלפּל על הבּשׂר. סוֹף שגרם על־ידי כּך למחלוֹקת גדוֹלה בּין בּעל־הבּית ואשתוֹ. והמסַפּר הצליח לחקוֹת העוָיוֹתיו של הצייקן שחס על סעוּדתוֹ שנתפּגלה ואכל אוֹתה עד תוּמה מתוֹך שהיה מעקם פּניו, עם כּל לגימה וּלגימה, מתרעד בּגוּפוֹ, משתעל וגוֹנח וּמקלל את אשתוֹ קללוֹת נמרצוֹת… בּנערוּתוֹ היה עוֹשׂה כּל מעשׂי התעלוּלים הללוּ, מפּני שיוֹתר מדי דלים וּמצוּמצמים היוּ חייו שחי בּעיירה, יוֹתר מדי כּירסמוּ אוֹתוֹ הריקנוּת והשיעמוּם שבּתוֹכוֹ וּמסביבוֹ, והציקוּ לוֹ מאד חוֹסר־המוֹצא והתשוּקה לפרוֹץ את המסגרת הצרה שסגרה עליו. היה מתעתע בּאנשים מפּני שבּזה אוֹתם ושׂנא את התרברבוּתם, קנאוּתם ואכזריוּתם כּלפּי החלשים הצפוּיים לחסדם… ועכשיו הוּא מספּר את מעשׂי תעתוּעיו לא רק מתוֹך הנטיה שהיתה בּוֹ להתרברב וּלהצחיק שוֹמעיו. שוֹמעיו היוּ אנשים שאף אוֹתם רימוּ החיים, אף הם לא ראוּ פּדוּת מתוֹך חשוּקי־הבּרזל של הגוֹרל הלוֹחצים אוֹתם. הם היוּ נהנים מסיפּוּרי־המעשׂה הללוּ, מפּני שסמוֹלנסקין היה מתנקם באנשים הדוֹמים לאוֹתם שאף הם הבּוֹסרים עליהם… וּסמוֹלנסקין מטבעוֹ אהב לגרוֹם קוֹרת־רוּח לבּריוֹת… הוּא גם אוֹהב להתפּאר בּידיעוֹתיו המרוּבּוֹת וּמרבּה לספּר ממה שקרא בּספרים, ויוֹתר ממה שלא קרא – דברי הבאי שבּדה מלבּוֹ, וּבתמימוּת וכוֹבד־ראש כּאלה, עד שלעוֹלם אי אתה יוֹדע אם בּתוֹם־לבּוֹ הוּא מספּר אוֹ שהוּא משטה בּשוֹמעיו. “רבּוֹתי! – אמר פּעם – אני מעיד עלי שמים וארץ שהפּסוּק: “מַלפנוּ מבּהמוֹת אָרץ” אינוֹ מליצה אלא פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ. פּעם נתישב לי פּסוּק קשה בּתנ”ך, ויוֹדעים אתם על־ידי מי? דוקא על־ידי הכּלבלב שלי, על־ידי המן עליו השלוֹם!.. הלא זוֹכרים אתם את המן הקטן שלי… בּאוֹתם הימים עסקתי הרבּה, כּידוּע לכם, בּחכמת האַנטוֹמיה: בּיקשתי לפתוֹר שאלה חמוּרה שמתחבּטים עליה גדוֹלי האַנטוֹמיה, כּלוֹמר, בּיקשתי למצוֹא את הלוּז שבּשדרה שממנוּ, לפי המדרש, מציץ הקדוֹש־ברוּך־הוּא את האדם לעתיד לבוֹא. שפּיר, השכּבתי את המן שלי על גבּי שוּלחן הניתוּח, פּתחתי את כּריסוֹ על מנת להוֹציא את מעיו, ומה מצאתי? בּוֹאוּ וּראוּ: מצאתי שלבּוֹ היה מימינוֹ! ממש כּמוֹ שכּתוּב: "לב חכם לימינוֹ “. הפּסוּק שהיה כּל ימי מוּקשה בּעיני פּתאום נתחוור לי שאינוֹ מוּקשה כּל עיקר ואין להוֹציאוֹ מידי פּשוּטוֹ. אמת, חכם גדוֹל היה המן שלי, פּיקח!… – ואחר רגע הוֹסיף מתוֹך התעמקוּת בּעיוּן: – ואילוּ (אל אפתח פה לשׂטן) אם יוּצרכוּ חס ושלוֹם פּעם לנתח את הד”ר שואבּאכר שלנוּ, מוּבטחני שאת לבּוֹ ימצאוּ בּשׂמאלוֹ. וּבפניו לא זע אף עוֹרק כּשכּל השוֹמעים התגלגלוּ מצחוֹק.
המסעדה היוָנית, בּמרתפוֹ של אחד הבּתים הגדוֹלים בּרחוֹב בּאזארנאיה, היא בּת אוּלם אחד ארוֹך וצר, תחת תקרת קמרוֹן קוֹדרת שהיוּ תלוּיים בּה על חבלים מתוּחים מסוֹף האוּלם עד סוֹפוֹ עיגוּלי נקניקים, מחרוֹזוֹת פּטריוֹת מיוּבּשוֹת, בּשׂר מעוּשן, בּלוּיים סמרטוּטים… מבּעד לחלוֹנוֹת הקטנים והזעירים, הפּתוּחים אל מרצפת הרחוֹב, מסתנן לכאן אוֹרוֹ של יוֹם בּמידה זעוּמה כּזוֹ, שהאוּלם עוֹמד תמיד בּכהיוֹנוֹ וּבריחוֹתיו שאינם מתנדפים מתוֹכוֹ עוֹלמית: ריח עשן סיגָריוֹת, ריח תבשילים, ריח יי"ש… מיטרי כּריסטוֹפּוּלוֹ, “בּעל הדדים”, עם מקטרתוֹ הארוּכּה, הוּא מסוּרבּל בּשׂר וּבעל כּרס, לבּו שמן וּבוֹלט כּלב אשה וּבזכוּתוֹ זוֹ הוּא ידוּע יוֹתר בּחניכתוֹ מבּשמוֹ, מיטרי כּריסטוֹפּוּלוֹ זה יוֹשב בּהרחבת הדעת על כּסא כּבוֹדוֹ לפני הדלפּק הגבוֹה וכל סגוּלוֹת תפארתוֹ מוּצגוֹת עליו לראוָה: שוֹקי חזיר מעוּשנים, כּבדים מטוּגנים, צוארי־עוֹפוֹת ממוּלאים, דגים מיוּבּשים… ודוֹמה שכּל הכּבוּדה הזאת אינה אלא חלק מגוּפוֹ של כריסטוֹפּוּלוֹ: הוּא, הדלפּק וכל שעליו – חד…
המסעדה היתה כּבר מלאה לקוֹחוֹתיה המוּתמדים. לקוֹחוֹת אלוּ מלוּבּשים בּגדים מהוּהים וּשחוּקים וּמנעלים מרוּפּטים וּפני האנשים כּמלבּוּשם בּלוּיוֹת ונוֹבלוֹת. סמוֹלנסקין ידע כּאן את כּוּלם. כּוּלם כּמעט יוֹצאי ליטא וּפּוֹלין שנמלטוּ מהחשכה והדלוּת שבעיירה היהוּדית, מהקנאוּת הדתית ומן החיים התפלים בּלא “תכלית”. כּגוֹזלים שפּוֹרצים מקנם וּפוֹרשׂים כּנפים לטוּס בּמרחבי אוירוֹ של עוֹלם, כּך התפּרצוּ הם מתחת עוֹל הוֹריהם, חוֹתניהם וּנשיהם שנמאסוּ עליהם, וּבאוּ לכאן צמאי אוֹר וחיים. אוֹדיסה שעליה מספּרים בּעיירוֹתיהם שהגיהינוֹם בּוֹער סביבה, אוֹדיסה העליזה והנאוֹרה קסמה להם מרחוֹק בּשלל יעוּדים גדוֹלים: השׂכּלה, חירוּת, פּרנסה וכבוֹד; אל כל אלה נשׂאוּ את נפשם כּפרפּרי־לילה הנמשכים אל האוּר. ואוּרה של אוֹדיסה היבהב את כּנפיהם. תחת פּרנסה בּכבוֹד מצאוּ חיים של רעב וּמחסוֹר. ההשׂכּלה אינה מוּטלת בּרשוּת הפקר וכל הרוֹצה בּא ונוֹטל הימנה. ההשׂכלה היא נחלת השׂבעים, אוֹתם שהשעה משׂחקת להם. וּמטבעם של בּני־המזל להתעלם ממקוּפּחי־מזל. הנה על שוּלחן משׂחקים בּאישקוק; את המשׂחקים אין לראוֹת מחמת המסתכּלים העוֹמדים על גבּיהם. אבל סמוֹלנסקין יוֹדע אוֹתם, את המשׂחקים. האחד, בּרילי הסנאי, בּחוּר כּבן כ“ה ושיעוּר קוֹמתוֹ כּבן ט”ו, גוּץ וּמצוּמק כּגרוֹגרת; ידיו המשמשניוֹת טוֹרפוֹת בּאויר לכאן וּלכאן. פּעם מחכּכוֹת זוֹ את זוֹ, פּעם ממשמשוֹת את הפּנים וּפעם מגרדוֹת את הגב אוֹ את הלב, וכל עצמוֹ סוֹלד ונרתע ממוֹשב למוֹשב וחוֹזר חלילה. וחילוּפוֹ בּבּחוּר הסוֹחטשֶבי שהוּא רחב כּתפים, רחב גרם וּפניו כּפני לוּח שעוֹן ששכחוּ לכוֹננוֹ… הלזה נגרר כּל ימיו אחר ה“סנאי” וּמקבּל מרוּתוֹ בּכל דבר. שניהם למדוּ בּישיבה אחת וזה הוּא, בּרילי, שהשפּיע עליו לברוֹח עמוֹ לאוֹדיסה ללמוֹד שם השכּלה. וכיון שבּאוּ התחיל בּרילי זה תוֹהה על קנקנה של אוֹדיסה, חוֹקר וּבוֹדק וּבוֹלש בּכל מקוֹם. לא היה סוֹחר אוֹ משׂכּיל שלא בּא לדפוֹק על דלתוֹ, לא היה בּית שלא טיפּס על מדרגוֹתיו ולא היוּ מדרגוֹת שלא השליכוּהוּ מעליהן. והוּא דוּגמת חתוּל היה חוֹזר ועוֹמד על רגליו והוֹלך לצלצל בבּית הסמוּך. סוֹף שמצא לעצמוֹ וּלחברוֹ תוֹמכים וּמוֹרים חינם. איש אינוֹ יוֹדע מה אירע להם שפּתאוֹם פּנוּ עוֹרף אל ההשׂכּלה, סגרוּ את ספריהם וּמצאוּ להם איזה עסק קטן שאין איש יוֹדע מה טיבוֹ והכּל מלמלים עליו שאינוֹ בּחזקת הכּשרוּת המוּסרית… כּך אוֹ כּך אבל בּכיסיהם כּבר מקשקשוֹת מטבּעוֹת… עדיין הם משתבּחים בּזה שבּרחוּ מן הישיבה בּשביל לקנוֹת השׂכּלה וּמפּעם לפעם הם בּאים אל המסעדה הזאת לשׂחק בּאישקוּק ואגב כּן להתבּשם מחברת המשׂכּילים. יוֹשב לוֹ בּוֹדד אל שוּלחנוֹ בּחוּר חיור ועגוּם עינים, פרידמאן שמוֹ, ממשפּחת החסידים. אף הוּא בּרח; לא מן הישיבה אלא מאשתוֹ. היה אברך סמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ ונוֹסע עמוֹ אל הרבּי, ויוֹם אחד עמד וּברח, ולא שכח ליטוֹל עמוֹ את מלבּוּש השבּת שלוֹ, את הנדוּניה שלוֹ ואת תכשיטי השבּת, גביע הקידוּש וּכלי־הבּשׂמים להבדלה. לא יצא הרבּה זמן, לאחר שבּא לאוֹדיסה, וכסף הנדוּניה שהביא עמוֹ כּבר אזל ואינוֹ, בּגדי השבּת והתכשיטים יצאוּ אף הם מרשוּתוֹ שלוֹ לרשוּתוֹ של מַלוה, והוּא מתפּרנס ממשׂרה קטנה של “מנהל פּנקס” בּאחד מבּתי המסחר; הוּא מתפּרנס בּדוֹחק רב וזה שנים שהוּא מכין עצמוֹ לבּחינוֹת בּגימנסיה. רגיל הוּא לישב יחידי וּלהתנענע. בּעיירתוֹ ידוּע היה כמתמיד גדוֹל וּבקי בּכך וכך דפּי גמרא; מן הגמרא פּירש זה כּבר ואין לוֹ שיוּר ממנה אלא נענוּעים אלוּ. כּל שׂיחה הוּא פּוֹתח בּמלים: “אני, כּאדם משׂכּיל, סוֹבר”… וּסמוֹלנסקין כּשהוּא פּוֹגע בּוֹ, שוֹאל לשלוֹמוֹ בּזה הלשוֹן: “מה שלוֹמך אתה כּאדם משׂכּיל?” לפני שוּלחן אחר יוֹשב סגל חבוּרה של מוֹרים עברים וּבראשם הזקן שבּחבוּרה, ה' רוֹזין, אדם רחב־כּתפים וּגבה־קוֹמה אבל קצת גיבּע, וּפניו נוֹבלוֹת וּמקוּמטוֹת. אף לוֹ לרוֹזין, תוֹאר הכּבוֹד שלוֹ: הוּא היה בּוילנה מבּאי בּיתוֹ של אד“ם הכּהן, והתהלך כּאח וּכריע עם הנערים הטוֹבים והמוּפלאים מיכה יוֹסף, בּנוֹ של אד”ם הכּהן, וקלמן שוּלמאן. בּאוֹדיסה יצא לוֹ שם כּבעל מליצה, כּבעל תנ"ך ומוֹרה טוֹב. אבל מיוֹם שמתה עליו אשתוֹ בּיקש ניחוּמים בּטיפה המרה וּמעט מעט קיפּח את רוֹב תלמידיו. כּשבּא סמוֹלנסקין אל אחיו בּאוֹדיסה, לא רצה לאכוֹל אצלוֹ לחם חסד וּביקש להתפּרנס מהוֹראה. אז הכּיר לדעת את רוֹזין והלזה חיזקוֹ ואימצוֹ בּעניוֹ וּבדידוּתוֹ. בּימים הראשוֹנים אף איכסן אוֹתוֹ בּדירתוֹ הקטנה. סמוֹלנסקין לא כּפה את טוֹבתוֹ וכל הימים שמר לוֹ את חסדוֹ וידידוּתוֹ.
משנכנס אל המסעדה, עמד וּמיצמץ בּעיניו מחמת האפלוּלית שבּה. אבל מיד ראה את מיטרי כּריסטוֹפּוּלוֹ מחייך כּנגדוֹ ממרוֹם שבתוֹ, מבּעד לעשן מקטרתוֹ הארוּכּה; חייכוּ כּנגדוֹ גם כּל הלקוֹחוֹת, איש איש ממקוֹמוֹ, וכל אחד הזמינוֹ לבוֹא להצטרף אל שוּלחנוֹ. ואילוּ הוּא הלך ישר אל רוֹזין ידידוֹ. כּיון שישב, לחש לוֹ רוֹזין על אזנוֹ: “יש לך פּרוּטוֹת אחדוֹת עד מחר? חוֹב קטן לאשמאי יוָני זה, אתה מבין… איני יכוֹל לצאת מכּאן”. וּסמוֹלנסקין השיב לוֹ בּתנוּעוֹת־ראש: הן־הן… עם שעיניו תלוּיות בּאדם אחד שהיה ישוּב לא הרחק ממנוּ. אדם זה כּשראה את סמוֹלנסקין על פּתח המסעדה ניפנף אליו מרחוֹק בּידוֹ, רמז ל“בּרוך הבּא”. ואילוּ זה לא הרגיש בּוֹ עד שלא הגיע אל שוּלחנוֹ של רוֹזין, וּמשראוֹ קרא בּשׂמחה:
– אה, דיוֹגֶנֶס! אף אדוֹני נספּח אל מחננוּ? שלוֹם למר! “מה לכהן בּבית־הקברוֹת”?
– שלוֹם וּברכה, מר סמוֹלנסקין! אמת שכּהן שמי וכשמי כּן אני, אבל מסעדה זוֹ בּמה זכתה להיוֹת משוּלה לבית־הקברוֹת?
– מסעדה זוֹ כּל בּאיה לא ישוּבוּ. כּאן מקבּרים אנשים חלק גדוֹל מחייהם, את כּל הימים לרבּוֹת הלילוֹת. אילוּלי היתה בּהם בּאנשים תאוָה אל החיים, לא היוּ ישוּבים בּכאן. אמוֹר מעתה שכּאן קברוֹת התאוָה… אבל מה עוֹשׂה דיוֹגנס בּחבית הזאת שאין לראוֹת מתוֹכה את אוֹר היוֹם?
“דיוֹגנס” זה היה יהוּדי למעלה משנוֹת העמידה, בּעל קרחת גדוֹלה וּפניו המגוּלחוֹת רחבוֹת ועגוּלוֹת וסברן יפה, וּמבּעד למשקפים הגדוֹלים מחייכוֹת זוּג עיניו הטוֹבוֹת; בּשׂפמוֹ המשוּפּע וּבשׂערוֹת ראשוֹ המעטוֹת שמקיפוֹת כאימרה את קרחתוֹ לַבנוּתן מרוּבּה משחרוּתן. לבוּש הוּא בּפשטוּת, כמעט בּמסכּנוּת, אבל מתוך דקדוּק רב בּסדר וּבנקיוֹן. מקטרתוֹ הקטנה אינה זזה מפּיו, וּכשהוּא מדבּר, הוּא מפליט מלים בּלוית פּקעוֹת עשן, ודוֹמה שכּוּלוֹ ספוּג ריח של טבּק. לפי חיצוֹניוּתוֹ יש לוֹמר שהוּא מוֹרה אוֹ רוֹפא בּעיר קטנה או בּעל “מקצוֹע חפשי” אחר בּאחת מערי־השׂדה. ואילוּ לאמיתוֹ של דבר הוּא קוֹמיסיוֹנר בּסחר התבוּאה אוֹ סוֹכנוֹ של אחד מבּעלי האחוּזוֹת בּאוּקריינה אוֹ מה שהוּא בּדוֹמה לזה. אף על פּי שמלאכתוֹ מפרנסת אוֹתוֹ בּכבוֹד וּבהרחבה, לא בּה ראה את עיקר עסקוֹ, אלא בּענין אחר לגמרי, והוּא: ההשׂכּלה, אוֹ יוֹתר נכוֹן, השׂכּלת־העם. ענין זה של השׂכּלת־העם נכנס בּוֹ כּמוֹ דיבּוּק, והוּא משעבּד אליו את לבּוֹ, את כּוֹחוֹ, את רוֹב זמנוֹ. הרי זה נעשׂה כּבשוֹנוֹ של עוֹלמוֹ שלוֹ ושל העוֹלם בּכלל. מה הוּא עוֹשׂה? הוּא עוֹשׂה “ציִד”, כּמוֹ שהוּא אוֹמר על עצמוֹ, על ילדי ישׂראל. כּל מקוֹם שהוּא פּוֹגע בּילד חנוּן היה צד אוֹתוֹ בּלבּוֹ, על־ידי כּל מיני פּיתוּיים ועל־ידי הבטחוֹת של ש“י עוֹלמוֹת לעתיד לבוֹא, ש”ילמד השׂכּלה", וּלשם כּך גייס גימנזיסטים, סטוּדנטים שהתנדבוּ ללַמד אוֹתם בּני העניים חינם. כּל ילד וכל נערה שהעלה בּמצוּדתוֹ, שמוּר בּזכרוֹנוֹ, והוּא אינוֹ שוֹכח לחַזר על בּתי המוֹרים ולשאוֹל על כּל אחר ואחד מן התלמידים מה טיבוֹ ומה סיברוֹ וּמה סיכּוּיוֹ בּלימוּדים. את החנוּנים בּיוֹתר שנפשם חשקה בּלימוּדים ושיש לקווֹת שסוֹפם לעלוֹת מעלה מעלה, היה מכניס אל בּית־ספר עממי, אל הגימנסיה ואף אל הליציאוּם. לשם כּך הוא מטריד וּמטריח על הסוֹחרים העשירים עד שעל כּרחם מתירים את הפּס וחוֹתמים על התמיכה שהוּא מטיל עליהם בּשביל שכר־הלימוּד. הללוּ אינם נוֹתנים מרצוֹן, נוֹתנים מאוֹנס וּבלבד להיפּטר מטרדנוּתה של “ספּחת” זוֹ. בּדרך כּלל קשה לסרב לאדם שמצמצם את עצמוֹ ודר בדירה קטנה ודלה וּמוּדר הנאה מכּל אוֹתם הדברים שמרחיבים דעתוֹ של אדם (ועל שוּם כּך נתכּנה בּפי מכּריו וידידיו בשם “דיוֹגנס”) מפּני שכּל ממוֹנוֹ הוּא נוֹתן לשכר־לימוּד בּעד גימנאזיסטים וּסטוּדנטים עניים. יש שלא בּפניו מלעיגים עליו, כּשם שמלעיגים על כּל אדם שהוּא משוּגע לדבר אחד, ויש שבוֹרחים ממנוּ כמוֹ מפּגע רע מפּני שפּגיעתוֹ רעה, כּלוֹמר שהיא עוֹלה להם תמיד בּכסף… ואף על פּי כן הכּל מחבבים אוֹתוֹ והכּל נוֹהגים בּוֹ כּבוֹד גדוֹל.
– אפשר שהדין עם מר. – החזיר לסמוֹלנסקין על דבריו האחרוֹנים – כּל שעה שאדם מוֹציא לבטלה, הרי אני מעלה עליו כּאילוּ חתך חלק מרצוּעת חייו על מנת להשליכוֹ בּעד החלוֹן אל החוּץ. בּוֹא וּראה, כּיצד בּני־אדם אינם מבינים דבר פּשוּט זה!… מה אני עוֹשׂה כּאן, שוֹאל מר? בּעסקי ה“ריקרוּ־טשינה”8 שלי בּאתי…
– אה! – קרא סמוֹלנסקין – אני מבין, אני מבין. את מי כּבר העלה היוֹם בּחרמוֹ, מר כּהן? איזוֹ שיבּוּטה גדוֹלה וּשמנה?
– לא אחת אלא שתים! בּאחת החצרוֹת של רחוֹב יקאטרינינסקאיה, שאני דר שם, דר חַבלי אחד. פּעמים אני רוֹאה אוֹתוֹ שם בּחצר עם אניצי פּשתן על גבּי כּריסו כּשהוּא עוֹסק בּמלאכתוֹ. מעוֹלם לא עלה על דעתי להיכּנס עמוֹ בּשׂיחה. בּשבוּע שעבר ראיתיו בּרחוֹב־היהוּדים כּשהוּא מסיע בּידיו עגלה לא קטנה עמוּסה פּשתן וקנבּוּס, וּשני ילדיו דוֹחפים אוֹתה מאחריה. הם ישבוּ בּשוּלי מרצפת הרחוֹב, בּצל האילן, לפוּש. עמדתי עליהם ונכנסתי עם הילדים בּשׂיחה. האחד כּבן עשׂר אוֹ אחת־עשׂרה והשני צעיר ממנוּ בּשנה או שנתים; למדוּ בּחדר ועכשיו הם מסייעים את אביהם בּעבוֹדתוֹ. ילדים נאים, העינים – אש להבה! וּלשוֹנם – בּלעם כּלב כּלפּיהם! שאלתים דרך צחוֹק שאלוֹת של סתר־פּתר וחידוֹת וּמצאתי בּהם מחשבה ערה וּ“מוֹחוֹת פּתוּחים”9. הכּלל, “אתרוֹגים” מהוּדרים… וּכשאמרתי לאב שאני מוּכן לתת לילדיםו מוֹרה חינם שילמדם קרוֹא וּכתוֹב בּלשוֹן המדינה, גם חשבּוֹן ועוֹד ידיעוֹת הדרוּשוֹת לאדם בּימינוּ, לא הוּצרכתי להסבּיר לוֹ הרבּה וּלפתוֹתוֹ: בּשׂמחה וּבהוֹדיה קיבּל את הצעתי, ולא עוֹד אלא דחק עלי שלא אדחה את הדבר לימים מרוּבּים ושאתן לוֹ בּו־בּמקוֹם את כתוֹבת המוֹרה… מוּבטחני שֶמִשתי הפּטוֹטרוֹת הללוּ עתידים לצאת כּלים המחזיקים בּרכה מרוּבּה. ועכשיו – דאגה גדוֹלה: היכן אמצא את המוֹרה? כּל אוֹתם שדיבּרתי עמהם דחוּני בּקש: אין להם פּנאי… פּנאי אין להם! השמעתם? אנשים עסוּקים… ולי יש פּנאי? פההא… פההא… – וּבכעסוֹ הוֹציא מבּין שׂפתוֹתיו הקמוּצוֹת פּקעוֹת עשן מהירוֹת ותוֹכפוֹת זוֹ אחר זוֹ כּיון אל פּני סמוֹלנסקין.
– אפשר על חינם הוּא רוֹגז עליהם. יכוֹל שבּאמת אין להם פּנאי – העיר זה.
– הבלים! מה משמע “אין פּנאי”? צריך שיהיה! כּשיש רצוֹן אפשר תמיד למצוֹא שעה אוֹ שעתים, וּכשאין רצוֹן… אח!
סמוֹלנסקין חייך.
– מה החיוּך הזה? איני מבין, איני מבין… וכי מצוה היא להתגוֹלל על המיטה דוקא תשע שעוֹת אוֹ כּמה? אם יפחת אדם רבע שעה משנתוֹ, יקצר טיוּלוֹ בּרבע שעה ואילוּ רגעים משׂיחה בּטלה, פּירוּר זמן מכּאן וּפירור זמן מכּאן והרי לפניכם שעה ואפילוּ יוֹתר משעה פּנוּיה… נחה־פההא! – ושוּב פּקעת עשן גדוֹלה שפּרצה בּכעס.
– הפּעם צחק סמוֹלנסקין בּקוֹל, ואגב ניענוּע ראש אמר:
– אי, דיוֹגנס, דיוֹגנס!…
כּהן הוֹציא את מקטרתוֹ מפּיו וזקף על הצעיר, מבּעד למשקפיו, עינים עוֹשנוֹת מעלבּוֹן:
– אדם צעיר! מה הצחוֹק הזה? ומה הדיבּוּר הזה? דיוֹגנס, דיוֹגנס… איני רוֹצה לשמוֹע את זאת ממנוּ!
מידה זוֹ של כּעס ועלבּוֹן לא היתה מצוּיה בּאדם טוֹב זה, וּסמוֹלנסקין נתבּלבּל רגע מפּני חוּלשת הדעת שמא בּאמת הפריז על המידה בּנעימה של קלוּת־ראש כּלפי אדם שגדוֹל ממנוּ בּשנים פּי שניִם ויוֹתר.
– מר כּהן! – אמר בּקוֹל מפייס – אל נא יכעס! אני מבקש סליחה. אבל רצוֹני היה לוֹמר: אדם שכּל ימיו נשׂוּאוֹת עיניו אל האוֹר ורק אל האוֹר, מטבע הדברים הוּא שישכּח מציאוּתם של הצללים; וּכשהוּא פּוֹגע בּהם הריהוּ נדהם ונרגז. על חינם…
– לעזאזל הצללים! – הפסיקוֹ כּהן בּאוֹתה נעימה של כּעס ועלבּוֹן – אם אנוּ המשׂכּלים נשלים עם כּל הצללים שבּנוּ וּסביבנוּ ולא נילחם בּהם, אנה אנוּ בּאים? אוֹי ואבוֹי לנוּ אז… הרי יוֹשבים שם שני התכשיטים… אוֹתם שמשׂחקים בּשח… לא מעט זמן גזלוּ ממני, לא מעט טרחה גרמוּ לי. צעירים שבּרחוּ מן הישיבה וּצמאים לדעת, היאך אפשר לא לסייע? נתתי להם מוֹרים חינם, אף “תמיכה” קטנה קיבּלוּ, וּמה יצא מהם?… נראה שהנטיה לסחר־מכר היא מוֹרשת אבוֹת… ומר אוֹמר: צללים ועל חינם אני מתרגז… לעזאזל הצללים!
– אף אני מוֹדה לוֹ: לעזאזל הצללים. מסכּים. מרי לא יחשוֹד בּי שמתנגד אני להשׂכּלה. הוּא יוֹדע, מרי, כּמה יש לי תלמידים שלא על מנת לקבּל שׂכר. ואף על פּי כן לא אעלים ממר שכּל הענין הזה של השׂכּלה אינוֹ מחוּוָר לי כּל צרכּוֹ. אדוֹני מה עוֹשׂה כּל חייו? עשׂרוֹת ועשׂרוֹת… לא! מה אני סח! מאוֹת נערים הוֹציא מר מבּתי עניים וּשלחם לבתי־ספר; עקר אוֹתם מכּל מלאכה, הרחיקם מיגיע כּפּיִם על מנת לעשׂוֹתם דוֹקטוֹרים. מה הוא סבוּר שאת האוּמנוּיוֹת ואת המלאכוֹת נניח לגוֹיים והיהוּדים יהיוּ מתהלכים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עם דיפּלוֹמים בּכיסיהם? היאך הוא רוֹאה את הדברים? אוֹ שמא אני טוֹעה?
– וכי בּעלי המלאכה והאוּמנים פּטוּרים מלהיוֹת יוֹדעי ספר? היאך רוֹאה מר את הדברים?
– אין בּישראל בּעלי־מלאכה שלא למדוּ בּחדר אוֹ בּתלמוּד־תוֹרה, על כּל פּנים רוֹב רוּבּם…
– אה, החדר והתלמוּד־תוֹרה? יישר כּוֹח, מר סמוֹלנסקין, בּעד החדר והתלמוּד־תוֹרה! נהחחח… מה למדוּ שם? בּרכוֹת והפטרה? מילא, לא איכפּת לי אם למדוּ גם את הדברים האלה. יבוּשׂם להם… אבל קצת חשבּוֹן, קצת ידיעה בּקריאה וּבכתיבה חייב כּל בּעל־מלאכה לידע. ואם יש בּוֹ כּשרוֹנוֹת טוֹבים מפּני מה לא ישתמש בּמתת ה' זוֹ ולא ירחיב ידיעוֹתיו? אדרבּא, ילמד בּגימנסיה, בּאוּניברסיטה, והיה לברכה לעצמוֹ וּלאחרים… ואוּלי לכוּלנוּ… זה הכּלל, אדם צעיר: בּלא השׂכּלה, אוֹי ואבוֹי לנוּ; ועם השׂכּלה, הרינוּ מצפצפים על כּל שׂוֹנאי ישׂראל! עם השׂכּלה אנוּ החזקים ולא הם עם מליוֹנוֹת האכּרים שלהם הנבערים מדעת. אנוּ, אנוּ נהיה החזקים! פֶה!… הם לא יוּכלו לנוּ אם נהיה עם משׂכּיל בּעל מבּט בּריא, רחב וחפשי על העוֹלם… – הוּא דיבּר בּהתרגשוּת. בּפניו העגוּלוֹת עלה סוֹמק חיור, מצחוֹ הגדוֹל הווריד וּשׂפתוֹ התחתוֹנה ריטטה כּלשהוּ, עד שסמוֹלנסקין התחיל מתחרט על כּל הויכּוּח הזה. וּדיוֹגנס הוֹציא שוּב את מקטרתוֹ מפּיו והתחיל דוֹפק בּה על גבּי השוּלחן עם שהוּא קוֹרא, כּתוֹבע כּביכול, עלבּוֹנוֹ של מישהוּ – היא גאוּלתנוּ! היא תשוּעתנוּ, היא, ההשׂכּלה, מר סמוֹלנסקין!
מפּאת הדפיקוֹת נתפּזר על גבּי השוּלחן הטבּק שבּמקטרת. כּהן ניער אוֹתה ומילאה בּטבּק חדש, וּלאחר שהציתוֹ עמד להתפּרש.
– כּבר, מר כּהן? – שאל סמוֹלנסקין.
– אין פּנאי! אין פּנאי, חביבי!
סמוֹלנסקין האמין לוֹ והתבּייש שלוֹ גוּפוֹ יש פּנאי לישב כּאן.
– וכי עלה בּידוֹ ל“גייס” כּאן מישהוּ? – שאל.
– לא. לא עלה בּידי. – השיב בּאנחה – הריהוּ רוֹאה אוֹתם כאן: כּוּלם עסוּקים… אין להם פּנאי! רוֹאה מר את פרידמאן שם? שעוֹת יוֹשב הוּא כּאן וּמתנענע. גם לוֹ אין פּנאי…
– הה, הלז?… כּאדם משׂכּיל… פּשיטא…
– אבל למה הוּא מתנענע כּך? יגיד לוֹ, מר סמוֹלנסקין… אין זה מן הנימוּס… לא לכבוֹדוֹ של אדם משׂכּיל…
– לא לכבוֹדה של ההשׂכּלה… – העיר סמוֹלנסקין בלעג מסוּתר.
– בּודאי, בּודאי… ההשׂכּלה היא בּחינת נס, דגל! יש חוֹבוֹת כּלפּיה מצד נוֹשׂאיה, בּודאי… שלוֹם, מר סמוֹלנסקין! שלוֹם, לכם, רבּוֹתי! – ואמר לצאת.
– אבל ימתין קצת, מר כּהן! – עיכּבוֹ סמוֹלנסקין – דוֹמני שיש בּידי להמציא מוֹרה לאוֹתם שני הילדים.
– האוּמנם? בּראווֹ! – קרא דיוֹגנס וּפניו הצהיבוּ משׂמחה – מיהוּ זה? ואיה הוּא?
– אמת, לא אדם מבוּגר, אלא נער כּגילם, נער טוֹב ונבוֹן. מכּיר מר את הבּאנקיר לוין? אני בּידידוּת עמוֹ – הוֹסיף לא בּלי אבק של התפּארוּת – בּשביל ההתחלה יהיה הנער טוֹב… לפי שעה… ואחר כּך נראה.
– נער קטן… – אמר דיוֹגנס בּשׂפה רפה מתוֹך אכזבה – מכּל מקוֹם “בּמקוֹם שאין דגים אף הסרטן נחשב לדג”, – אמר את המשל הרוּסי והתעוֹדד מיד – בּדלית בּרירה… אבל כּלוּם אדוֹני בּטוּח שהנער, אוֹ הוֹריו יסכּימוּ?
– יסכּימוּ, יסכּימוּ. אני כּמעט בּטוּח. אני אשפּיע עליהם… אבל רצוֹני לראוֹת מקוֹדם את הנערים עצמם. היכן יש למצוֹא אוֹתוֹ חבלי שלוֹ?
כּהן אמר לוֹ היכן דר אבי הנערים, ונתפּרש ממנוּ מתוך לחיצת־יד ודברי־הוֹדיה.
כּיון שיצא התחילוּ האנשים פּוֹרשים משוּלחנוֹתיהם אחד אחד, ומתקרבים אצל השוּלחן של סמוֹלנסקין. אף על פי שרגיל היה בּכך שאנשים מרוֹב היוֹתם מחבבים אוֹתוֹ בּאים וּמתכּנסים סביבו, זחה עליו דעתוֹ. הוּא היחידי בּכאן שמלבּוּשוֹ נאה ושהפּרוּטה מצוּיה תמיד בּכיסו, וראה את עצמוֹ בּין הנאספים כּנסיך נדיב־לב שהשפּיל לשבת עם אלה. תלה עיניו בּכל היוֹשבים והעוֹמדים סביבוֹ והירהר בּלבּוֹ: אילוּלי היוּ הללוּ יוֹדעים בּמה היה עסוּק כּל הבּוֹקר בּחדרוֹ וּמה הוּא גוֹנז בּשוּלחן־הכּתיבה שלוֹ, הנ? מה היוּ אוֹמרים?… ולבּוֹ המלא אוֹשר רחש חיבּה ורחמים אל כּוּלם. העלוּבים, כּוּלם הם בּחינת “נשׂרפים”, קרבּנוֹת חיינוּ הטרוּפים; צאוּ איש מבּיתוֹ עשירים בּתקווֹת גדוֹלוֹת, בּאידיאלים, ועכשיו הם כּשבבים שהוּשלכוּ על־ידי גלים אל החוֹף, שיירי ספינה שנטרפה בּים… ונתעוֹרר בּוֹ רצוֹן להיטיב עמהם, להכניס בּלבּוֹתם מקצת מאוֹתה השׂמחה וּמאוֹתוֹ החוֹם שבּלבּוֹ שלוֹ.
– רבּוֹתי! – אמר – וּמה בּדבר אוֹתוֹ ענין?… – ותוֹך כּדי שאלה הכּה בּאצבּע צרידה על צוַארוֹ, רמז לסביאה.
הכּל צחקוּ.
– רוֹזין! – פּנה אל חברוֹ הזקן – חוֹשד אני בּך שכּבר קידשת על היין… שמא נעשׂה גם “הבדלה”?
וּבלא להמתין לתשוּבה, רמז מרחוֹק לכּריסטוֹפּוּלוֹ להזדרז וּלהביא יין לכל החבוּרה.
עד שהיוָני בּכריסוֹ הכּבדה והרוֹתתת “הזדרז” להביא את הכּוֹסוֹת, ראה בּסוֹף השוּלחן את פרידמאן מתנענע פּנים ואחוֹר, וּפניו קוֹדרוֹת, הבין שעדיין לא בּא אוֹכל אל פּיו.
– מר פרידמאן! – קרא אליו – וכי כּך דרכּוֹ של אדם משׂכּיל להתנענע כּלוּלב? הפּעם נשתה לא כּאנשים משׂכּילים אלא כּחסידים, כּחבּ“ד בּלי חכמה וּבלי בּינה וּבלי דעת, מוּטב? מסכּים? את ה”תיקוּן" אני נוֹתן. כּריסטוֹפּוּלוֹ! יש לך כּבדים צלוּיים בּשביל כּוּלנוּ?
– יספּיק, אדוֹני, לכוּלכם! – השיב היוָני בּרוּסית הרצוּצה שלוֹ – כּבדים עם דייסה של כּוּסמת?
– לחיי! עם דייסה של כּוּסמת… רבּוֹתי! אין מתנגדים?
— אוֹ שמא גם נקניקים עם כּרוב? הכּרוּב משוּבּח… – הציע היוָני.
– לחיי, כּריסטוֹפּוּלוֹ! נקניקים עם כּרוּב… אין כּמוֹך, כּריסטוֹפּוּלוֹ! רוֹאים בּך שאתה מצאצאי הסבא של הסבא שלך, סוֹקרטס עליו־השלוֹם. אף הוּא היה בּעל קרחת וּבעל כּרס כּמוֹתך ואף הוּא ידע לשתוֹת בּלא להשתכּר… – וסמוֹלנסקין טפח על כּתפוֹ של הגוֹי עד ש“דדיו” וּכריסוֹ והמקטרת שבּפיו ריטטוּ, והכּוֹסוֹת בּידיו קישקשוּ. היוָני הפליט מפּיו קללה בּיוָנית, לרעם הצחוֹק של הנאספים.
כּך דרכוֹ של צעיר זה: פּעמים כּשעינוֹ מבחינה בּין המסוּבּים אברך רעב שאין בּידוֹ להזמין סעוּדה מספּקת, הרי הוּא מזמין לכל המסוּבּים, כּדי שלא לבייש את הרעב.
– הכּבדים הללוּ הם כּמעט יוֹתר טעימים מאוֹתם שגנב מר מסעוּדת החברה קדישא. – העיר אחד.
– יספּר נא, מר סמוֹלנסקין, משהוּ מן המעשׂיוֹת היפוֹת שלוֹ! – בּיקש אחר.
אלה בּיקשוּ לשמוֹע את סיפּוּר־המעשׂה בּחברה קדישא, ואלה בּיקשוּ שיספּר היאך הערים על “ישוּב’ניק”*10 אחד להטריף את כּל הטשוֹלינט שלוֹ והיאך לעט אוֹתוֹ כּוּלוֹ לבדוֹ…
סמוֹלנסקין לעס ושתק. מפּעם לפעם הוּא מגבּיה את כּוֹסיתוֹ אל המסוּבּים: “לחיים!”, ואינוֹ מזדרז להשיב על הפצרוֹתיהם.
– את כל הסיפּוּרים הללוּ כּבר שמענוּ וּכבר אנוּ יוֹדעים אוֹתם על־פּה. – אמר רוֹזין – מוּטב, חביבי, שתספּר לנוּ מה־שהוּא חדש, שעדיין לא שמענוּ.
– מה אספּר ולא ידעתם? – נענה לבסוֹף.
– מה־שהוּא ממעשׂי התעתוּעים שלך בּאוֹתם הימים, אתה יוֹדע…
רגע הירהר. בעיניו ניצנץ שביב ערמה והוּא אמר:
– על המלמד שמריל ואשתוֹ שׂריל שמעתם? לא שמעתם מה שאירע להם ערב פּוּרים? לא? אתמהה! כּיצד לא סיפּרתי לכם עדיין מעשׂה נוֹרא זה שאירע לפני הרבּה שנים בּק“ק11 מוֹנאסטירשטשינה? המעשׂה היה רשוּם בּפינקס הקהל, וחבל מאד שהפּינקס נשׂרף בּשׂריפה הגדוֹלה שבּה עלה בּאש רוּבה של העיר. כּידוּע שכּל הכרוֹניקוֹת המספּרוֹת את האמת ממעשׂים שהיוּ כּוּלן אוֹ שנשׂרפוּ אוֹ נהר שטפן, ולא ניצלוּ אלא אוֹתן שמספּרוֹת דברי הבאי וּבדוּתוֹת. הקיצוּר: ק”ק מוֹנאסטירשטשינה, זוֹ שלפני השׂריפה הגדוֹלה, היתה יוֹשבת על גבעה, וּבית־העלמין שלה למטה, מתחת לגבעה. עליה היוּ אוֹמרים ליצני הדוֹר שמתים מחליקים בּה על הקרח דוּגמת קוּנדסים. הרי תשאלו: הכּיצד? הדבר הוּא פּשוּט. כל ימות השנה נשפכים מי־השוֹפכין של העיר מעל הגבעה למטה, וּבחוֹרף נקרשים המים, והירידה אל בּית־העלמין נעשׂית מסוּכּנת מחמת הקרח החלקלק. וּכשהיוּ מלַוים שם מת לבית־הקברוֹת, היוּ יהוּדים מפשילים את קאפּוֹטוֹתיהם, יוֹשבים וּמחליקים למטה. ואף נוֹשׂאי המיטה, כּדי שלא לגרוֹם בּזיוֹן למת אם יפּלוּ, היוּ יוֹשבים אף הם על אחוֹריהם, בּמחילה, וּמחליקים עם המת כּאחד ישר אל בּית־הקברוֹת. ועל כן יאמרו המוֹשלים: בּמוֹנאסטירשטשינה המתים מחליקים כּמוֹ קוּנדסים. וּכמוֹ כן למיהוי ידוּע לכם שק“ק מוֹנאסטירשטשינה מנוּסה בּשׂריפוֹת. אין לך קיץ שהאש אינה פּוֹגעת בּה. עד שעמדוּ פּרנסי העיר וגזרו שכּל בּעל־בּית יתקין לוֹ בּביתוֹ תיבה גדוֹלה עשׂוּיה על גלגלים להטמין בּה את המטלטלים, פּמוֹטי השבּת, השטריימיל12 והקיטל, הכּסתוֹת והכּרים, המכתש והמדוּכה… ועוֹד תיקנוּ שאסקוּפה לא תיזכר ולא תיפּקד בּבית יהוּדי, וכל זה שבּאִם (אל תפתח פּה לשׂטן!) תהיה שׂריפה בּעיר, יוּכלו יהוּדים להסיע בּלי שוּם עיכּוּב את תיבוֹתיהם חוּצה לבּית. בּקיצוּר: לא היה בּית בק”קנוּ שלא היתה בּוֹ תיבה גדוֹלה וארוּכּה, שלא היה בּינה וּבין תיבת נוֹח אלא שזוֹ נוֹח לא התקין לה גלגלים; ואילוּ בּעלי־חיים דרוּ גם בּתיבוֹתיה של ק"קנו, וֹביחוּד מאוֹתם זעירי חבריה היוֹשבים בּחרכּים וּבסדקים… כּל מה שסיפרתי לכם, רבּוֹתי, אינוֹ אלא הקדמה וגוּפוֹ של סיפּוּר־המעשׂה פּוֹתח בּשמריל שנסע אל הכּרכּים הגדוֹלים לעשׂוֹת לוֹ “מעמד” ועשׂה שם הרבּה שנים, ציער עצמוֹ מאכילה וּמהנאוֹת העוֹלם הזה, קימץ פּרוּטה לפרוּטה, עד שנצטרפוּ לסכוּם עגוֹל, ואז גמר בּדעתוֹ לפקוֹד את בּיתוֹ. ביּתוֹ תרתי משמע, כּידוּע…
פּתאוֹם הפסיק סמוֹלנסקין בּאמצע סיפּוּרוֹ. נפשוֹ נתעגמה עליו, כּאילוּ כּבוּ בּוֹ כּל המאוֹרוֹת. פּתאוֹם ראה את כל קדרוּתוֹ של אוּלם המסעדה, הבּלוּיים והדגים המיוּבּשים התלויים בּחבלים מלמעלה ראה כּמה מזוֹהם וּמכוֹער כּריסטוֹפּוּלוֹ, וקצה עליו דעתוֹ מעצמוֹ ומהפּרצוּפים שמסביבוֹ, מהמוֹרים העברים שאין להם כל ענין בּמה שהם מלמדים וּמתגנים בּעבוֹדתם, מהפּקידים הללוּ שהם יוֹתר שנֹוררים מפּקידים, וּמכּוּלם, שהם ציניקאים שדוּפי נשמה… פתאוֹם כּאילוּ ראה אוֹתם בּאוֹרם האמיתי, העלוּב, החוֹלני והבּזוּי. והיכן האמיתיים, היהדוּת הבּריאה, האמיתית?… כּאן רק צללי אנשים, והאנשים עצמם היכן הם?… כּדי שלא ירגישוּ אלה שמסביבוֹ בּכל הלענה שבּוֹ וּבכל תקוּצת־נפשוֹ מהם וּמעצמוֹ, תלה עיניו בּחלוֹנוֹת הקטנים והגבוֹהים הפּתוּחים אל מרצפת הרחוֹב. מבּעדם רוֹאים רק את כּפּוֹת הרגלים של העוֹברים והשבים, ושוֹמעים רק קוֹל הפּסיעוֹת. פּסיעוֹת, פּסיעוֹת… ורגע היה מדמה ששם למעלה בּאויר הצח והחפשי, שם בּאוֹרה של החמה עוֹברים וחוֹלפים החיים, החיים האמיתיים, הבּריאים, עוֹברים וחוֹלפים מכּאן והלאה… וכאן – מקק אדם, פּסוֹלת אוּמה חוֹלה וּדווּיה…
הציץ בשעוֹן ועמד וּפירש מהשוּלחן.
פּיוֹת מלאים הפסיקוּ את הלעיסה בּאמצע, נשתלחוּ בּוֹ, מבטים נדהמים ונעלבים:
– מה זאת? והסיפּוּר? בּעצם הפּתיחה? על מה? – ולמה? –
וּבפי סמוֹלנסקין רק תשוּבה אחת: אין לוֹ פּנאי! ודיוֹ…
הלך אצל כּריסטוֹפּוּלוֹ, בּיקש לכתוֹב עליו כּל שאכלוּ ושתוּ ואף חוֹבוֹ של רוֹזין בּכלל, ונפטר מן המסעדה בפסיעוֹת מהירוֹת.
הלך סמוֹלנסקין אצל אחד מתלמידיו ליתן שיעוּר בּתנ“ך. תלמיד זה נתחבּב על סמוֹלנסקין מאד. לא שקדן בּיוֹתר אבל משנתוֹ סדוּרה ודעתוֹ נקיה, כּשם שהיה סדר ונקיוֹן בחיצוֹניוּתוֹ. הרבּה טרח סמוֹלנסקין להרבּיץ בּנער הזה את ידיעת שׂפת עבר והתנ”ך. כּרגיל נכנס ישר אל חדר־עבוֹדתוֹ של האב, וּברגיל היה מוֹצא שם בשעה זוֹ את התלמיד כּבר יוֹשב וּממתין למוֹרוֹ. ואילוּ היוֹם שלא כּרגיל נעדר התלמיד. המתין שנים־שלוֹשה רגעים, עד שנכנסה האם וּבגרמנית הסבּירה לוֹ, שבּנה אינוֹ יכוֹל להמשיך עוֹד בּלימוּדיו העבריים הוֹאיל ואין לוֹ פּנאי לעשׂוֹת את חוֹבוֹתיו כּלפּי בּית־הספר; הוּא לוֹמד כּבר רוֹמית ויוָנית, מלבד הרוּסית, הצרפתית והגרמנית. אינה יכוֹלה להתאכזר עליו לדרוֹש גם את לימוּד העברית.
– וּלכתחילה מה סברה הגברת? – שאל סמוֹלנסקין – הרי הלימוּדים בּבית־הספר לא מהיוֹם נתרבּוּ…
– אמת. – זוֹ היתה הקאפּריסה של בּעלי. אבל כּלוּם רשאים אנוּ להקריב את כּוֹחוֹת הילד לשם איזוֹ קאפּריסה? ולמה? יוֹדה לי, מר סמוֹלנסקין: מה צוֹרך לנערי בּלשוֹן זוֹ? בּני עתיד להיוֹת רוֹפא אוֹ עוֹרך־דין אוֹ… איני יוֹדעת, שמא יהיה איזה פּקיד גבוֹה. בּשביל להגיע אל איזוֹ מטרה בּחיים לא ישאלוּהוּ אם יוֹדע הוּא לשוֹן־הקוֹדש… כּמה מגיע למר?
– לא כלוּם.
– בּעד השבוּעיים של החוֹדש הזה?
־ לא, הגברת! אילמלא היה בּידי, הייתי מחזיר לה גם את שׂכר־הלימוּד שקיבּלתי מכּם עד עכשיו. כּל העבוֹדה שעבדתי עם מַכּס שלכם עד עכשיו היא לבטלה. לא, תוֹדה! אין לי כּל תשוּקה אל ממוֹנכם. שלוֹם גבירתי!
ונפטר ממנה.
משסגר מאחריו את הדלת, רקק וקרא בּקוֹל: “תוּף! טינוֹפת!”… ופסע להלן. אַי, אַי! – הירהר – הרי זוֹ אוּמה, אוּמה קטנה ונאה… “אתה בחרתנוּ מכּל העמים”… חַא־חַא־חַא… אוֹתם שם ש“בּמסעדה היוָנית” והללוּ כּאן, בּעלי התריסין… וזוֹהי אוֹדיסה המהוּללה, ימח שמה… תוּף! טינוֹפת שבּטינוֹפת!…
הציץ בּשעוֹנוֹ וּמצא שעכשיו בּדיוּק השעה הרצוּיה בּיוֹתר לילך אצל צדרבּוֹים, עוֹרך “המליץ”, ולדבּר עמוֹ על שני הענינים החשוּבים שלוֹ.
כּעשׂרים רגע הלך סמוֹלנסקין בּפסיעוֹת מתוּנוֹת עד שהגיע אל כּכּר־הדגים, וּמשם נכנס אל סימטה קטנה של בּתים בּני דיוֹטה אחת לסדנאוֹת וּלבתי־מלאכה, מעל לפתחוֹ של אחד הבּתים הללוּ; שחלוֹנוֹתיו היוּ סגוּרים וזגוּגיוֹתיהם התחתיוֹת משוּחוּת בּצבע לבן, התנוֹסס שלט לבן עם אוֹתיוֹת גוֹתיוֹת שחוֹרוֹת:Nietsche.Buchdruckerei J. כּאן מדפיסים את “המליץ”. סמוֹלנסקין נכנס ושאל למערכת העתוֹן העברי. אחד המסדרים אמר לוֹ להרכּין ראשוֹ אל שתי הזגוּגיוֹת התחתיוֹת של החלוֹן הנמוּך הפּוֹנה אל החצר (הזגוּגיוֹת העליוֹנוֹת היוּ פּרוּצוֹת והמַלבּנים אטוּמים בּלוּחוֹת־עץ וּסמרטוּטים), וּמבּעדן הצבּיע לוֹ על אחד המבוֹאוֹת של בּית שבּפנים החצר מנגד. “המערכת – אמר לוֹ המסדר – שם למעלה בּדיוֹטה העליוֹנה. אדוֹני רוֹאה שם חלוֹן עם זגוּגית פּרוּצה ועוֹמד שם בּקבּוּק? שם היא”. עבר סמוֹלנסקין דרך בּית הדפוּס אל החצר הקטנה, ושם עבר בּין ארגזים וּבין תלי נייר של גליוֹנוֹת מפוּחמים בּצבע שחוֹר של דפוּס אל בּנין לבנים אדוּמוֹת בּין שתי דיוֹטוֹת. מבּעד לחלוֹנוֹת הפּתוּחים של הדיוֹטה התחתוֹנה נראו ראשי פּוֹעלים שוֹנים עוֹסקים בּמלאכתם: כּוֹבענים, תוֹפרוֹת, חייטים. על גבּי חבל מתוּח מכּוֹתל אל כּוֹתל לרוֹחב החצר היוּ מתיבּשים כּבסים. וּסמוֹלנסקין הוּצרך לכוֹף את גוּפוֹ ולעבוֹר בּזהירוּת מתחת לכּבסים הרטוּבּים הללוּ כּדי להגיע אל המבוֹא שהמסדר הצבּיע עליו. דרגוֹת־עץ חוֹרקוֹת ולא מטוּאטוֹת הוֹבילוּ למעלה, בלא שוּם פּוֹנה, ישר אל דלת קטנה מטוּשטשת צבע ועליה תלוּי לכל רחבּה קרטוֹן עם כתוֹבת בּאוֹתיוֹת דפוּס גדוֹלוֹת: “המליץ”. לא פּעמוֹן ולא כּף־מנעוּל לדלת. דפק עליה. ואילו היא היתה כּל כּך קלה, שמאליה נפתחה בּלחץ דפיקוֹתיו. נכנס לחדר קטן. שני שוּלחנוֹת ארוּכּים עמדוּ שם. האחד היה טעוּן גליוֹנוֹת העתוֹן, ונער עמד לפניו ועסק בקיפּוּלם של הגליוֹנוֹת ובעיטוּפם בּ“בּאנדרוֹלוֹת” של הדוֹאר. אל השוּלחן השני ישב אברך חבוּש כּוֹבענית וּבלא בּגד עליוֹן, ואכל את סעוּדתוֹ הדלה: בּידוֹ החזיק זנב מליח ועל גבּי עתוֹן פּרוּש לפניו בּמקוֹם מפּה היתה מוּטלת מחצית כּכּר לחם.
– היכן המערכת? – שאל הנכנס.
האברך דוּמם הצבּיע לוֹ בּזנב המליח שבּידוֹ על דלת שמאחריו.
בּא סמוֹלנסקין אצל הדלת ואמר לדפוֹק עליה, ואילוּ האברך, תוֹך־כּדי לעיסה, אמר לוֹ בּאידית:
– אין צוֹרך… יכּנס, יכּנס, מר!
סמוֹלנסקין נכנס אל החדר השני.
לפני מַכתבה גבוֹהה, על גבּי שרפרף עמד בּגבּוֹ אליו אדם גוּץ וכתב. אמר סמוֹלנסקין כּלפּי גבּוֹ של הגוּץ הזה: “שלוֹם!” ואילוּ הכּוֹתב לא ענה ולא הפך אליו את פּניו. שניוֹת מספּר המתין סמוֹלנסקין וסוֹף שהתחיל מכעכּע. והלה שקוּע בּעבוֹדתוֹ, כּלוּם לא שמע. היה סמוֹלנסקין בּמבוּכה ולא ידע מה לעשׂוֹת. סוֹף הגבּיה האדם הקטן את ראשוֹ, זקף קוֹמתוֹ, אסף את הניירוֹת שהיוּ מפוּזרים על גבּי המכתבה וקרא:
– שמוּ’ל!
איש לא נענה.
– שמוּ’ל! – חזר וקרא – היכן אתה שם? אינך שוֹמע? דלת החדר הראשוֹן נפתחה, וּבפתח הצר ננעץ ראש האברך עם הכּוֹבענית:
– אני כּאן.
– הבא את זה אל הדפוּס. ואת המכתבים הללוּ אל הדוֹאר. שמוּ’ל נכנס, קינח את פּיו בּגב פּיסת־ידוֹ ואת אצבּעוֹתיו שהיוּ מבהיקוֹת משוּמן הדג המלוּח, קינח בּמכנסיו וקיבּל את הניירוֹת והמכתבים שהוֹשיט לוֹ האיש אל מאחרי הגב, בּלא להחזיר את פּניו, עם שאמר אל המכתבה:
– אמוֹר להם שלפי שעה יסדרוּ את זאת; מחר בּבּוֹקר יהיה הסוֹף, עוֹד כּשליש…
– מר צדרבּוֹים! – אמר האיש בּכּוֹבענית – כּאן עוֹמד אדם אחד שרוֹצה לדבּר עמוֹ.
– אה, תיכף!… תיכף!…
שמוּ’ל יצא והאדם הקטן קפץ מעל השרפרף וּבא ועמד לפני סמוֹלנסקין.
עד היוֹם לא נזדמן לוֹ לסמוֹלנסקין להכּיר את צדרבּוֹים פּנים אל פּנים, ונתמה מאד למראה פּניו המשוּנוֹת. מצוּמקוֹת וּמקוּמטוֹת מאד, היוּ דוֹמוֹת לתפּוּח קטן מהוּבהב על גבּי גחלים. על עינוֹ האחת ירד עפעף כּבד וּמרטט רטט מתמיד ולא הניח לה לעין אלא סדק צר מאד להסתכּל בּעדוֹ, ואילוּ העין השניה היתה גדוֹלה מאד וּפתוּחה לרוַחה. מבּטה היה חי, חד וקוֹדר עם אבק של ערמה מסוּתרת; דוֹמה היה שמן העין הזאת אין נסתר. אפשר שבּגלל המבּט הזה היתה לפניו ארשת של איזוֹ קשיוּת ורוֹע־לב.
– מר צדרבּוֹים? – שאל סמוֹלנסקין.
– אני הוּא צדרבּוֹים. ואדוֹני?
הנשאל אמר את שמוֹ ורצה להתנצל על שנכנס בּלא דפיקה. ואילוּ צדרבּוֹים נכנס לתוֹך דבריו ואמר כּמבקש סליחה:
– היוֹם איחרתי קצת בּמאמרי הראשי. הרבּה מכתבים הי עלי לכתוֹב, מכתבים חשוּבים מאד שאסוּר היה לדחוֹתם, ולא הספּיקה לי השעה. עוֹזרים וּמזכּירים, כּנהוּג בּעתוֹנים אחרים, אין לי… לפי שעה, כּמוּבן… הכּל אני לבדי עוֹשׂה, הכּל מוּשלך עלי, כּל עבוֹדה שחוֹרה. רק את קרקע החדר איני מטאטא… – הוֹסיף בּחיוּך. סדק העין האחת נסתם וּמסביב לעין הפּתוּחה נצטבּרוּ קמטים מרוּבּים דקים כּקרני חגבים מפזזים; את ראשוֹ הפשיל קצת לאחוֹר וצחק בּפה קטן מלא שינים קטנוֹת וּבריאוֹת. היה זה צחוֹק תינוֹקי כּמעט שריכּך את ארשת הקשיוּת בּפניו ואפילו משך עליהם חוּט של טוּב־לב. אבל כּאילוּ נזכּר והפסיק את צחוֹקוֹ פּתאוֹם, וּפתאוֹם חזרוּ פּניו והיוּ מכוֹערים וקשים. – רק את זאת לבד אין אני עוֹשׂה בּעצמי. וּמה רצוֹנוֹ של מר? אבל למה זה יעמוֹד מר? אח! אין כּסא… ימתין מר, כּרגע… – רץ אל דלת חדר־הכּניסה, הציץ לתוֹכוֹ ואחר חזר ורץ אל דלת חדר שלישי ונעלם מאחריה וּמיד לאחר מכּן חזר וּבידוֹ כּסא – יֵשב מר, ישב נא, ואני אהיה עוֹמד. כּך דרכּי. כּל ימי אני אוֹ מהלך אוֹ עוֹמד; גם כּוֹתב בּמעוּמד. הלוֹא ראה מר… רק שני דברים איני יכול לעשׂוֹת בּעמידה: לאכוֹל ולישוֹן. הי־הי־הי… – ושוּב ריצדוּ קרני־החגבים על פּניו וּמסביב לעינוֹ.
סמוֹלנסקין סירב בּתחילה לישב לפני העוֹרך, אבל הלזה פּצר בּוֹ ואף אחז בּזרוֹעוֹ וּבכוֹח שריריו שהתמיה את האוֹרח כּפה אוֹתוֹ לישב. הוּא עצמוֹ עמד לפניו כּשידיו מוּפשלוֹת לאחוֹריו ואינוֹ מעביר ממנוּ את עינוֹ הבּוֹלשת. סמוֹלנסקין סיפּר לוֹ אוֹתם הדברים שסיפּר אמש ליוֹסיל יאנוֹבר, על־יד פּשפּש גינתוֹ, על המפּוֹלת בּשוּק הישן ועל הצוֹרך הדחוּף בּעזרה.
– אדוֹני יוֹדע לכתוֹב בּלשוֹן הקוֹדש? – שאל צדרבּוֹים כּשסיים הצעיר את דבריו.
– הן. יודע אני לכתוֹב.
– הרי לפניו עט וּנייר. יעמוֹד מיד ויכתוֹב לי שוּרוֹת אחדוֹת על הענין הזה, יתאר את המצב כּמוֹ שתיאר עכשיו לפני…
סמוֹלנסקין שאל לעצמוֹ אם הזקן אינוֹ מתלוֹצץ:
– אני? – קרא בּתמיהה – סבוּר הייתי שאדוֹני, כּבעל השפּעה… וּמשוּם חשיבוּת הענין…
– אין זה שייך לכאן. יכתוֹב, יכתוֹב, בּלא פּחד! אתקן לוֹ מה שצריך תיקוּן, ואת שלי אעשׂה, אל דאגה! יש עוֹד ענין שעלי להתראוֹת בּגללוֹ עם הגבירים שבּאוֹדיסה, כּוֹתבים לי שהעיר פ־ן עלתה כּוּלה בּאש; אנשים מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת בּין תלי החרבוֹת, בּאין מחסה לראשם. הרי צריכים לעשׂוֹת משהוּ. עוֹד היוֹם מוּכרח אני לראוֹת אחדים מן הגבירים, לא ארפּה מהם עד שיֵעשׂה משהוּ לעזרת הנשׂרפים של פ־ן… אני מקוה שעוֹד תספּיק לי השעה להיכּנס גם אל בּית הממשלה, לראוֹת את המפקח על בּתי־הספר הממשלתיים… יגיע נא, אדוֹני בעצמוֹ: שני צעירים לוֹמדים זה כּשנתיים בּליציאוּם; כּל שנה עוֹשׂים להם צרוֹת בּגלל שׂכר־הלימוּד… בּני עניים… אנשים טוֹבים דאגוּ להשׂכּלתם, הביאוּם עד הלוֹם, ואחר נמאס להם הדבר ועזבוּם לנפשם. ועכשיו הם עלי ועל צוארי. ישבוּ אצלי כּשעתיִם ושפכוּ את לבּם. מן המזכּירוּת של הליציאוּם הוֹדיעוּם שאם לא יכניסוּ את שׂכר הלימוּד בּמשך השבוּע, יוֹציאוּם בּלא כּל דיבּוּרים. כּך הגוֹיים נוֹהגים: אחת, שתים, והאדם – כּחרס הנשבּר! ללא תקנה! לך וּצעק: חי וקיים! מי ישמע לך?.. אבל אני לא אשתוֹק! לא אתן להם שם לפּקידים מנוּחה. כּיצד אפשר להשליך החוּצה שני תלמידים טוֹבים בּעד בּצע כּסף ולעשׂוֹתם אוּמללים לכל חייהם? מה יעשׂוּ? יחזרוּ על הפּתחים? אין רחמנוּת בּלב הגוֹיים… אגב אדבּר עמהם גם על האוּמללים מן השוּק הישן…
– עם מי? – שאל סמוֹלנסקין נבהל – עם פּקידי המפקח על בּתי־הספר?
– אח, אדם צעיר! מה עוֹלה על דעתוֹ? עם הגבירים שלנוּ, עם היהוּדים!… אבל לא היוֹם, לא היוֹם. תחילה אדפּיס את רשימתוֹ, ואחר כּך…
– לא ידעתי שכּל כּך הרבּה טרדוֹת מוּטלוֹת על אדוֹני.
התחיל מהלך בּחדר אילך ואילך, כּשידיו מוּפשלוֹת לאחוֹריו וּמדבּר אל עצמוֹ:
– וּכלוּם יכוֹל אני להשתמט מכּל זה? וכי יכוֹל אני?
– מה לעשׂוֹת כּשאין אנשים מסייעים אוֹתי, אין!…כּשאחרים אין עוֹשׂים כּלוּם, אחוּס על זמני, על כּוֹחוֹתי? עתים עלי להבזוֹת את עצמי, להתרפּס לפני “שׂק כּסף” אוֹ לפני גוֹי מתרברב, שהשלטוֹן בידוֹ, מתרפּס, מציק ומטריד עד שאני משׂיג את שלי, דרך אחרת אין… הרי בּשביל כּך קיים “המליץ” שלי.
שוּב עמד לפני האדם הצעיר שישב על כּסאוֹ, הניח את כּפּוֹ הקטנה והחזקה על כּתפוֹ ואמר:
– עתוֹן עברי אינוֹ רק עתוֹן עברי בּלבד. הוּא גם מעין משׂרד לקבּלת ידיעוֹת וּלמתן ידיעוֹת לכל הנזקקים אליו. לפני שבוּע בּאה אלי עגוּנה מ… מ… כּבר שכחתי את שם העיירה שלה… – הניח את כּפּוֹ על מצחוֹ, הירהר רגע: – לא, בּרגע זה קשה לי לזכּוֹר את שם העיירה, אבל אין זה חשוּב. בּאה אלי וסיפּרה לי שמצאה כאן את בּעלה… חדשים היתה העלוּבה מתרוֹצצת, מכתתת רגליה בּחוּצוֹת אוֹדיסה עד שמצאה את בּעלה. הוּא עוֹבד בּבית־המסחר לאריגים של אַפּלבּוֹים. הלא מר בּודאי יוֹדע את בּית המסחר הגדוֹל של אפּלבּוֹים שבּרחוֹב רישליֶה. העסק בּעצם אינוֹ עוֹד שלוֹ. הוּא כּתב אוֹתוֹ לחתנוֹ. לפי שעה עוֹד לא החליפוּ את השלט. רק לפי שעה. סוֹף שחתנוֹ ישליכוֹ מן החנוּת כּמוֹת שעשׂוּ בּני קוֹיפמאן לאביהם… הוּא יוֹדע, אדוֹני, את קוֹיפמאן בּעל בּית מסחר בּזכוּכית שבּרחוֹב בּאזארניה?.. זה סוֹפם של כּל אוֹתם שכּוֹתבים בּחייהם את רכוּשם ליוֹרשיהם… כּן, מה היה בּדעתי לוֹמר? אה, אפּלבּוֹים! הן… אבל כּיצד הגענוּ לאפּלבּוֹים?
– מר רצה לספּר על העגוּנה שבּאה אליו…
– כּך, כּך! נזכּרתי… אוֹתה עלוּבה. בּעלה לא רצה ליתן לה גט ולא לקבּלה בּביתוֹ. כּתבתי אליו. פּעמַיִם כּתבתי. הזמנתיו אצלי, והוּא לא בּא. איימתי עליו שאפרסם את שמוֹ בּ“המליץ”, והוּא עשׂה עצמוֹ “כּלא יוֹדע”. אפילוּ לא ענה! איזה חצוּף, א? מה לעשׂוֹת? הלכתי אצל אפּלבּוֹים. שלוֹש פּעמים הלכתי עד שמצאתי אוֹתוֹ אדם גדוֹל בּביתוֹ… עכשיו קשה להגיע אליו, פּסס! פּסס!.. אבל עדיין אני זוֹכר אוֹתוֹ כּשהיה מחזר על בּעלי העסקים וּמבקש עבוֹדה. בּאוֹתם הימים היה לי בּית־מלאכה לתפירת שׂמלוֹת… הן, גם אצלי בּא; עלוּב מאד היה אז… קיצוּרם של הדברים הוּא שאוֹתה עלוּבה קיבּלה גט, ואף סכוּם קטן; איני זוֹכר עוֹד כּמה רוּבּלים קיבּלה וחזרה אל העיירה שלה. כּך הוּא! עתוֹן עברי אינוֹ דבר פּשוּט…
צדרבּוֹים הוֹציא מכּיסו הצדדי ממחטה גדוֹלה מאד והתחיל מקנח את חטמוֹ ברעש וּבתרוּעה. הזדרז סמוֹלנסקין להשתמש בּהפסקה קצרה זוֹ בּשביל הערה קצרה:
– ואני סבוּר הייתי שעתוֹן עיקר קיוּמוֹ הוּא הפצת ידיעוֹת כּלליוֹת מוֹעילוֹת, רעיוֹנוֹת נכוֹנים והשׂכּלה…
צדרבּוֹים התחיל שוּב מהלך בּחדר וּמדבּר כמוֹ אל עצמוֹ:
– הפצת השׂכּלה… קל לוֹמר. אבל בּין מי? בּין המשׂכּילים? הרי אהיה כּמכניס תבן לעפריים; ואם בּין החרדים, הרי יאמרוּ לי: שקילא טיבוּתך ושדיא אחיזרי… צעירינוּ כּיון שזוֹכים לעבוֹר את האסקוּפה של הגימנסיה אוֹ של בּית־ספר אחר, מיד אין להם פּנאי ללימוּד שׂפת עבר…
– הרי זה אמת! הרי זה אמת לאמיתה! – התעוֹרר סמוֹלנסקין וקפץ לתוֹך דבריו. עדיין היה חי בּוֹ רוֹשם שיחתוֹ היוֹם עם אם תלמידוֹ.
– כּתבתי על זאת מאמר ראשי אחד… מאמר גדוֹל כּתבתי…
־־ אם כּן חוֹששני שבּעוֹד דוֹר אחד אוֹ שנים תישכח שׂפתנו העברית…
– אין חשש, אין חשש… מאוֹדיסה אין ללמוֹד. נתלקטוּ לכאן אוֹרחים פּוֹרחים מכּל העוֹלם. אין דרך־ארץ, אין בּוּשה, הכּל הפקר… ואילוּ בּערי ישׂראל, בּעיירוֹת עוֹד יש מלאי גדוֹל של יהדוּת, עוֹד לוֹמדים תוֹרה בּחדרים וּבישיבוֹת… בּשביל כּך קיים “המליץ”! עתוֹן עברי – ושוּב חש סמוֹלנסקין בּכפּוֹ החזקה על כּתפוֹ – עתוֹן עברי, ידידי הצעיר, צריך לאחוֹז את החבל בּשני ראשיו, למצוֹא את צד הזכוּת גם בּמקוֹם שהוּא לכאוֹרה כּוּלוֹ חייב; ולראוֹת גם את צד החובה בּמקוֹם שכּמדוּמה הוּא כּוּלוֹ זכּאי… לנוּ אין מפלגוֹת כּמוֹ שיש לאוּמוֹת העוֹלם. לנוּ יש רק יהוּדים עשירים ויהוּדים עניים, יהוּדים משׂכּילים וריקים מיהדוּת ויהוּדים חרדים שׂוֹנאי השׂכּלה… והעתוֹן חייב לשמש את כּוּלם! עליו להגן על האביוֹנים מפּני העשירים, להיוֹת אב יתוֹמים ודיין אלמנוֹת, עליו להכניס אוֹר אל בּתי החשוּכּים ויהדוּת אל בּתי הנאוֹרים. “המליץ” כּשהוּא מתקבּל בּבית יהוּדי, כּאילוּ אני בּעצמי בּא לשם… ואני עוֹשׂה מה שחוֹבתי לעשׂוֹת. אין אני יכוֹל לוֹמר: אני מוֹציא את העתוֹן – ושלוֹם עליך נפשי! פּטוּר אני מכּל המצווֹת!… לא, אני גוּפי כּמוֹ עתוֹן… משתדל כּאן וכאן, טוֹרח בּעד אדם פּלוֹני ונלחם בּעד ענין פּלוֹני… אין לי מנוּחה אף שעה אחת; אני לבדי מתלבּט בּכל מקוֹם בּאין עוֹזר וּבאין תוֹמך. אבל מה אוּכל לעשׂוֹת? סוֹף סוֹף לא כּוֹח אבנים כּוֹחי…
“כּל זה יפה, הירהר סמוֹלנסקין, אבל למה הוּא מספּר לי את כּל זאת?”…
פּתאוֹם נזכּר הזקן וקרא:
– אבל עדיין לא כּתב מר את הרשימה! הרי לפניו נייר, יֵשב ויכתוֹב.
סמוֹלנסקין הוּכרח להישמע, בּא אצל המַכתבה וכתב כּחמש־עשׂרה שוּרוֹת. כּשהוֹשיט את הנייר לצדרבּוֹים, עיין הלה בּכּתוּב בּמעוֹף־עין אחד ואמר:
– טוֹב. כּתוּב בּשׂפה צחה… רוֹאני שבּעל־לשוֹן הוּא מר… שמוּ’ל! שמוּ’ל!
נכנס האברך בּעל הכּוֹבענית.
– לך והבא את זאת אל הדפוּס. הרי זה צריך להיכּנס אל הגליוֹן שמסדרים עכשיו… – ושוּב החזיר פּניו אל סמוֹלנסקין, לאחר שהמשרת הסתלק – שמא רוֹצה מר לעבוֹד אתי בּ“המליץ”? את שכרוֹ לא אקפּח.
סמוֹלנסקין שׂמח על ההצעה הזוֹ, מפּני שהיא פּתחה לוֹ להיכּנס בּשׂיחה על הענין השני אשר רצה לדבּר עליו עם העוֹרך.
– בּעצם – אמר סמוֹלנסקין – לשם כּך… כּלוֹמר, גם לשם כּך בּאתי אצל אדוֹני. יש לי רעיוֹן שבּרצוֹני להרצוֹת עליו לפני אדוֹני… יש בּוֹ חידוּש גדוֹל. ואם יתקבּל על דעתוֹ של מר הרי זה יהיה לא רק לברכה לעתוֹן וּלקוֹראיו אלא גם לכבוֹד…שכּן הרעיוֹן, לפי עניוּת דעתי, הוּא חשוּב מאד ונוֹעז בּחידוּשוֹ.
– מהנ? כּך?… נוּ, אני שוֹמע…
וּסמוֹלנסקין, לא בּלא התפּעמוּת לב, התחלי מרצה על הרעיוֹן החדש שלוֹ. רוֹב קוֹראי “המליץ” אינם מצוּיים אצל ספרוּיוֹת העמים, ואף לא בּכל מקוֹם מצוּיים כּל הספרים החשוּבים… ואילוּ לידע את העוֹלם, לעמוֹד על טיבם של תרבּוּת אירוֹפה מן הנמנע הוּא בּלא ידיעת אוֹתם הספרים שקבעוּ את דיוֹקנה הרוּחני של אירוֹפה ואת גוֹרלה כּאחד, על־ידי שכּיונוּ את מהלך המחשבוֹת בּעוֹלם והשפּיעוּ על רגשוֹתיו, דמיוֹנוֹ וּמוּסריוּתוֹ של האדם. וּבכן מן הצוֹרך הוּא לבחוֹר מספרוּיוֹת העוֹלם את הספרים החשוּבים בּיוֹתר, כּמוֹ למשל, ספרי שכּספּיר אוֹ גיתה, אוֹ שילר, לנתחם וּלהסבּירם וּלהכניס את הקוֹרא לתוֹך עניניהם.
– רצוֹנוֹ לוֹמר שהוּא רוֹצה לכתוֹב בּשביל “המליץ” מאמרי בּקוֹרת?
– לאו דוקא! – השיב סמוֹלנסקין מתוֹך חיוּך של ערמה.
– אלא מה?
– אה! עכשיו הגעתי אל עצם הרעיוֹן שלי, אל העיקר. לא סתם מאמרי בּקוֹרת… הרי יוֹדע מר שיש רוֹמנים היסטוֹריים שמספּרים על אישיוּת גדוֹלה הידוּעה מתוֹך ההיסטוֹריה של תקוּפה מסוּימת. אף אני רוֹצה לכתוֹב שוּרת רוֹמנים היסטוֹריים וכל אחד מהם גיבּוֹרוֹ המרכּזי יהיה לא אישיוּת גדוֹלה וּמפוֹארת שהשפּיע על מהלך ההיסטוֹריה, אלא יצירה גדוֹלה. כלוֹמר: כּל הענינים של סיפּוּר־המעשׂה, כּל השׂיחוֹת יסתוֹבבוּ מסביב לספר אחד חשוּב. הספר יהיה גיבּוֹר הרוֹמן!
סמוֹלנסקין דיבּר בּלב נפעם וּבעינים מבריקוֹת. הוּא גילה לזקן הזה את סוֹד לבּוֹ שטיפּח בקרבּוֹ, הפך בּוֹ והפך בּוֹ גם בּיוֹם וגם בּלילוֹת על משכּבוֹ; בּלבּו כּבר היוּ רקוּמוֹת כּמה וכמה מסכוֹת של סיפּוּרי־מעשׂה, של נפשוֹת ועלילוֹת… ועכשיו העמיד כּל אלה לדין לפני הזקן.
בּפני צדרבּוֹים לא זע אף עוֹרק אחד. על עינוֹ הגדוֹלה כּאילו נמתח דוֹק של ערפל. לחינם הצמיד אליו סמוֹלנסקין את מבּטוֹ החוֹקר והשוֹאל…
הזקן הוֹציא מתוֹך כּיסוֹ שעוֹן כּסף כּבד, הקשוּר בּמשיחת משי שחוֹרה שהיתה תלוּיה על צוָארו; הציץ ואמר:
– יפה, יפה… אבל שמא בּמקוֹם מה שמר מציע לי יֵשב ויתרגם בּשבילי איזה סיפּוּר מוֹשך את הלב מגרמנית אוֹ מלשוֹן אחרת, סיפּוּר מחיי היהוּדים… מה שאדוֹני מציע, הרי זה בּאמת חדש. אבל את הקוֹראים ימשוֹך יוֹתר סיפּוּר גדוֹל, ארוֹך, בּהמשכים… בּהמשכים רבּים. הרי זאת עבוֹדה קלה יוֹתר. למה לוֹ כּל הטוֹרח הזה? למה לוֹ לכתוֹב רוֹמנים חדשים כּשאחרים כּבר טרחוּ וכתבוּ בּשבילנוּ די והוֹתר ואין לוֹ למר אלא לישב וּלתרגם אוֹתם וּלקבּל את שׂכרוֹ משלם… בּכל חוֹדש שׂכר קבוּע…
סמוֹלנסקין ישב בּפה פּעוּר, נדהם, כּאילוּ שפכוּ עליו קיתוֹן של צוֹננים.
כּיוון שלא הזדרז להשיב, הוֹסיף צדרבּוֹים:
– יעיין בּדבר. אני סוֹבר שהצעתי היא יוֹתר מעשׂית ויוֹתר רצוּיה לשנינוּ. יעיין בּדבר. אני מזדרז לעסקי… וּבנוֹגע לאוֹתם האוּמללים מהשוּק הישן, אעשׂה מה שמחוֹבתי לעשׂוֹת. הגבירים שלנוּ קמצנים גדוֹלים הם, וּבמלקחַיִם יש להוֹציא מידם פּרוּטה לצדקה, בּמלקחַיִם!.. רצוֹני לוֹמר, על ידי ועדים וכיבּוּדים והדפּסת שמוֹת המתנדבים, וכל זה כּמה יש בּוֹ מן הטוֹרח וּמבּלבּוּל המוֹח!.. אבל אני אעשׂה את זאת, אעשׂה…
סמוֹלנסקין עמד ונתפּרש מן העוֹרך עם מוּעקה בּלב.
לאחר השׂיחה הזאת היה כל היוֹם רגוּז מאד. היה מיצר על רעיוֹנוֹ שלא קוּבּל על צדרבּוֹים. אדם זה אוֹ לא ירד לסוֹף דעתוֹ אוֹ לא נתן את דעתוֹ לשמוֹע יפה את דבריו. רגש של עלבּוֹן היה מנקר את לבּוֹ. עכשיו גם לא האמין שאוֹתוֹ פּטפּטן יעשׂה משהוּ לטוֹבת העניים מן השוּק הישן. כּל המרבּה לדבּר, ממעט לעשׂוֹת… אבל האמת ניתנה להיאמר: שוֹטה איננוּ. אבל אל רחוּם! איזה פּטפּטן!…
לחזוֹר אל עבוֹדתוֹ לא היה בּוֹ כּל חשק. נזכּר שעליו להחזיר לגברת יאנוֹבר ספר ששאל ממנה, וּבשׂמחה נאחז בּהזדמנוּת זוֹ לבלוֹת את הערב בּלַנז’ירוֹן.
כּך עבר עליו היוֹם הזה בּהתרגשוּת, תחילתוֹ אוֹרה ושׂמחה, וסוֹפוֹ – עגמת־נפש.
פרק חמישי 🔗
כּשיצאוּ הד“ר פּינסקר וּסמוֹלנסקין מבּיתוֹ של יוֹסיל יאנוֹבר, מצאו לפני השער עוֹמדת כּרכּרה שׂכוּרה על־ידי הרוֹפא וממתנת לוֹ. נצטרף אליו גם סמוֹלנסקין וּשניהם כּאחד נסעוּ בּאוֹתה כּרכּרה. כּל הדרך עד העיר לא דיבּרוּ אלא מעט מאד. פּינסקר ניסה להיכּנס עמוֹ בּשׂיחה: “כּמה זמן כּבר שוֹהה מר בּעירנוּ?” “שנה”, השיב השני. אחר עשׂרה רגעים שאל פינסקר שוּב: “מר מליטא?”?מרוּסיה הלבנה”, היתה התשוּבה. “רבּים שם בּמקוֹמוֹ שדעוֹתיהם כּדעוֹתיו?”. “מניִן לי לידע זאת? לא בּוֹחן־לבבוֹת אני”. וּבזאת נגמרה שׂיחתם. בּעיר נתפּרשוּ זה מזה; פּינסקר נסע לביתוֹ וסמוֹלנסקין הלך לשוֹטט בּרחוֹבוֹת הריקים. לחזוֹר אל חדרוֹ לא היה לוֹ כּל חשק. לכאוֹרה היה חדרוֹ חביב עליו בּכליו הנאים, שקנה לו בּכספּוֹ וסידרם לפי טעמוֹ, בּמדפי ספריו המרוּבּים, שחיבּבם בּיוֹתר והתגאה בּהם. בּרגיל עריבה עליו הישיבה בּחדר זה, בּיחוּד בּשעוֹת הלילה השקטוֹת; בּאוֹתן השעוֹת הבּוֹדדוֹת הוּא עוֹבד בּחשאי על הרוֹמאן הגדול שלוֹ – סוֹד חייו זה כּשנה. אוֹ יש שבּהרחבת־הדעת הוּא מצטמצם בּכוּרסתוֹ הישנה והגדוֹלה (הוּא קנה אוֹתה בּשוּק החפצים הישנים), שקוֹלטת אוֹתוֹ כּוּלוֹ כּידידה טוֹבה בּין זרוֹעוֹתיה הרכּוֹת, וּמתייחד לשעוֹת מרוּבּוֹת עם ספר מעניֵן, אוֹ שהוּא מפקיר עצמוֹ לחלוֹמוֹתיו וּלהרהוּריו. ואילוּ הפעם לא משכה בּדידוּת חדרוֹ את לבּוֹ. הפעם כּמדוּמה לוֹ שהכּתלים עם מדפי הספרים יש בּהם כּדי להטיל שעמוּם. בּיקש מקוֹם להתפּוֹגג שם. שכח את כּל התקוּצה והפיגוּל שהבּוֹקר הטילה מסעדת כּריסטוֹפוּלוֹ בּנפשוֹ, וגמר בּדעתוֹ שוּב להיכּנס לשם ולבלוֹת בּה את שייר הלילה.
סמוֹלנסקין בּא עד דלת המסעדה, וחזר בּוֹ. עקף אוֹתה עד שׁבּא אל אחד מחלוֹנוֹתיה, שחה והציץ בּחלוֹן, מבּעד לעב הענן הכּחלחל של עשן הסיגריוֹת ראה אוֹתם הפּנים המוּדעוֹת לוֹ מכּבר. וּמיד נרתע לאחוֹריו מתוֹך סילוּד־נפש. אימה נפלה עליו: היאך היה יכוֹל להיוֹת תקוּע בּכאן שעוֹת! היאך היה יכוֹל לשתף עצמוֹ בּשׂיחוֹתיהם התפלוֹת, בּהלצוֹתיהם המתוּבּלוֹת בּניבּול־פּה של אוֹתם הבּטלנים!.. ונזדרז להסתלק מן החלוֹן.
הלך להלן, בּלא כּל כּוָנה, אלא מפּני שנתירא מבּדידוּת חדרו, מוּרדף על־ידי שעמוּם ורוֹגז סתמיים. קשה היה לוֹ להסיח את דעתוֹ מדברי הד“ר פּינסקר על הלשוֹן העברית… התחיל מגַנה את עצמוֹ: שוֹטה אתה שהנך מתכּעס ומתרגז על דברי הַבלוּת שנפלטוּ מפי מישהו סתם, בּלא שיקוּל דעת; ואפילוּ בּדעת שקוּלה, מה בּכך? וכי מפּי הד”ר פּינסקר – אפילוּ הד“ר פּינסקר! – אנוּ חיים? מי שוֹמע לוֹ? סתם סברוּת הכּרס של משׂכּיל, ואתה מהלך בּגללן בּאזנים מקוַּטפוֹת כּאילוּ עוֹמד העוֹלם לחזוֹר לתוֹהוּ־וָבוֹהוּ… אמת, פּינסקר אינוֹ סתם רוֹפא אוֹ סתם משׂכּיל. סמוֹלנסקין לא רצה לרמוֹת את עצמוֹ וּלבטלוֹ בּלבּוֹ. אדם זה מכוּבּד עליו מאד ואפשר שדוקא משוּם זה היה מיצר כּל־כּך… והיאך דיבּר! בּשקט כּזה, בּהגיוֹן קר כּזה וּבבטחוֹן שאינוֹ סוֹבל עוֹררין… הן, קל להם לאנשים הללוּ לדבּר כּך על השׂפה העברית בּדרך מוּפשטת, כּעל סתם שׂפה, הוֹאיל והיא כּספר החתוּם להם. כּיצד אפשר להסבּיר למי שאזנוֹ ערלה את צלילי ניביה של העברית, את כּל תעצוּמוֹת יפים? לך והסבּר לעיור את יפי הצבעים… וּמה אם צדרובּוֹים כּוֹתב מה שכּוֹתב בּ”המליץ" בּסגנוֹנוֹ שלו? הרי כּך אפשר לגַנוֹת כּל דבר נשׂגב בּחיים, מפני שתמיד ימצאוּ קטני־נפש ודלי־רגש אוֹ מחשבה שיעשׂוּ את הנשׂגב והנהדר תשמיש לצרכיהם שלהם. מבחר הניבים וצירוּפי־המלים שבּפי הנביאים אינם נהדרים רק מפּאת הענין לבד שמתלבּש בּהם, אלא גם מכּוֹח עצמם. הם גוּפם עתירי תפארת וּפוֹאֶזיה… כּמה מן הסערה הכּבוּשה וּמן הכּאב בּכל פסוּק מפסוּקי “איוֹב”, למשל!…
כּך היה מהלך בּרחוֹבוֹת האפלים והריקים מאדם וּמתוַכּח עם מישהוּ נעלם. וּבוֹטח בּאמיתוֹ, התחיל פתאוֹם מצטט בּקוֹל פסוּקים שעלו בּאקראי על זכרוֹנוֹ:
"מִי יִתֵן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ, וֱיוֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי, יֵתֵּר יָדוֹ וִיבַצְעֵנִי… מַה־כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִי כִּי־אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי? אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ?… מָה־אֱנוֹשׁ כִּי תְּגַדְּלֶנּוּ וְכִי־תָשָית אֵלָיו לִבֶּךָ, וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ? כַּמָּה לֹא־תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי, לֹא תֵרְפֵּנִי עַד־בִּלְעִי רֻקִּי! חָטָאתִי – מָה אֶפְעַל לָךְ, נוֹצֵר הָאָדָם! לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא?…
בּדיממת הלילה עמד שאוֹן כּבד וריתמי של הים. קוֹלוֹ של הצעיר בּתוֹך המית־האיתנים הרחוֹקה והקצוּבה כּשוועת גלמוּד בּתוֹך האין־סוֹף; אוֹ יש והרעש הרחוֹק נדמה כּתשוּבה מן הסערה על כּל קריאה וּקריאה… הוּא גוּפוֹ לא הרגיש היאך הוּא הוֹלך ומשתכּר מצלצוּל המלים בּדיממת הרחוֹב הנרדם. וישעיהוּ? וקריאות הנביא הזה? הלא כּל מלה היא כּחקוּקה בּסלע… “העם ההוֹלכים בּחוֹשך ראוּ אוֹר גדוֹל, יוֹשבי בּארץ צלמות אוֹר נגה עליהם”… פּתאוֹם הפסיק ועמד נדהם. תוֹך־כּדי קריאה בּקוֹל וּבהטעמה נכנס לסימטה אחת וּפתאוֹם שמע שבּנוֹת־קוֹל חוֹזרוֹת על כּל מלה וּמלה, אי־משם, מעל לבּתים. דבר זה שיעשע אוֹתוֹ מאד. “אָה”!… קרא לעצמוֹ בּתמיהה והגבּיה יוֹתר את קוֹלוֹ:
הוֹי הַחוֹקְקִים חִקְקֵי־אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ. לְהַטּוֹת מִדִין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַט עֲנִיֵי עַמִּי, לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ! וּמַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא? עַל־מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם?.. הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרַי אֶפְרַיִם וְצִיץ נוֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵיא־שְׁמָנִים, הֲלוּמֵי יָיִן? הִנֵּה חָזָק וְאַמִּיץ לַאדֹנָי כְּזֵרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב, כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים. שׁוֹטְפים הִנִיחַ לָאָרֶץ בְּיָד. בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת, שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם. וְהָיְתָה צִיצַת נוֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל־רֹאש גֵּיא שְמָנִים"…
וּבנוֹת־קוֹל צעקוּ את דברי הנביא מעל לגגוֹת אוֹדיסה רוֹכלת העמים, עליזת הגאוַה ושיכּוֹרת־החיים; “עטרת גאוּת… ציצת נוֹבל…”
אחר נזכּרוּ לוֹ פסוּקים מירמיהוּ, משיר־השירים… אל אלהים! כּמה רוֹך ועידוּן, כּמה ערגוֹן של אהבה וּכאב!… לא! בּתרגוּם הרוּסי וּבשוּם תרגוּם אחר לא יארע להם לאוֹתם החכמים מה שאירע לוּ פעם, בּחג השבוּעוֹת העבר, כּשנכנס א לבּית־הכּנסת של הבּרוֹדיים לשמוֹע אל הרינה ולא התפילה של בּלוּמנטל, החזן האהוּב עליו. הוּא נכנס בּשעת קריאת מגילת רוֹת. השַמש נתן בּידוֹ חוּמש. אף על פי שידע את המגילה כּמעט על־פּה, נתן עיניו בּספר ועקב אחרי הקריאה מעל הבּמה. יכוֹל קוֹלוֹ הערב של הקוֹרא השפּיע עליו, יכוֹל הנעימה המתוּקה, המפייסת והספוּגה עצבוּת של טעמי המקרא ויכוֹל זכרוֹנוֹת מן הבּית הרחוֹק, מן הילדוּת הרחוֹקה עם ריחם החריף של גזרי־הסוּף המפוּזרים על הקרקע, עם ריחן המגרה של לחמניוֹת־החלב שאפתה אמא, ויכוֹל שכּל אלה כּאחד בּאוּ וטפחוּ על לבּוֹ והמסוּ שם כּל נוּקשה, מעוֹלם לא התפּעמה כּך נפשוֹ, כּמוֹ אוֹתה שעה, מכּל פּסוּק פסוּק, מהפּשטוּת הרמה וּמהיוֹפי הצנוּע שבּקצב השקט, המשלים עם הגוֹרל והמאמין בּחוֹף־המבטחים שאליו חוֹתרים הדברים, שאליו צריכים בּהכרח להגיע, בּנצחוֹן שעתיד לבוֹא בּסוֹף הסיפוּר… זוֹכר הוּא שעיניו נתמלאוּ אז פּתאוֹם דמעוֹת ונתן את דעתוֹ לכבּוֹש את עיניו מעיני זרים. כּלוּם יוּכל תרגוּם להביא את הקוֹרא לידי דמעות אלה? את כּל ההוֹד הזה רוֹצים אוֹתם האדוֹנים ליטוֹל ממנוּ! אלוֹהים, מה עוֹד יִוָתר לנוּ? הוּא נבהל מעצם המחשבה על הריקנוּת שתתגלע בּחיינוּ לאחר שישתתק צליל העברית בּבית ישראל וּבנפשוֹ…
ח־ח־ח! – פּרץ פּתאוֹם בּצחוֹק – אילוּ רוֹזין הזקן היה שוֹמע, קרוֹב הדבר שהיה מתעלף, אוֹ אפשר שלבּוֹ היה מתפּלץ בּוֹ. לוַתר על העברית וללמוֹד את התנ“ך בּתרגוּם רוּסי!… דוֹמה לוֹ שאת הקרחת של רוֹזין ראה שם בּ”מסעדה היוַנית"… מה זאת? גם בּבּוֹקר וגם בּערב שוֹקד הוּא על פּתחוֹ של כּריסטוֹפּוּלוֹ? המסכּנה פּוֹליה, כּמה היא סוֹבלת מבּיקוּרי אביה בּמסעדה זוֹ.. אח, פּוֹליה הקטנה! רגע אחד ליפּפו חוֹם לזכר נערה אהוּבה זוֹ. ורגע משנהוּ נתרעד: נזכּרוּ לוֹ הדברים שזרקה לוֹ מרת יאנוֹבר. בּשעתם כּמעט לא נתן את דעתוֹ עליהם ועכשיו נזכּר אוֹתם בּחרדה. מה אמרה לוֹ מרת יאנוֹבר? פּוֹליה היא חברתוֹ של מוּקי, ושהלזה עתיד כּביכוֹל להתחרוֹת בּוֹ!… סמוֹלנסקין לא אהב את הנער הזה. כּל החברה הזאת של הצעירים הניהיליסטים מבּין היהוּדים מעוֹררים בּוֹ זוַעה. מה לפּוֹליה ולחבוּרה זוֹ? פּוֹליה התמה והטהוֹרה, היאָך נפלה בּיניהם? טרוּד בּענינים שוֹנים לא ראה אוֹתה זה יוֹמַים; אילמלא הסיר את עיניו ממנה בּיוֹמַיִם האלה, לא היתה בּאה עליה צרה זוֹ. הוּא אשם, הוּא לבדוֹ אשם!… פּתאוֹם נתגנב בּוֹ חשש: מי יוֹדע, שמא זה מכּבר התחבּרה אל אוֹתה כּנוּפיה, וּממנוּ העלימה את זאת!… היתכן? פּוֹליה הערימה עליו? פּוֹליה נהגה בּעקיפין? כּאילוּ איזמל חד הצליף על לבּוֹ, וכמעט פרץ בּצוַחה מגוֹדל הכּאב. והוּא לא הוֹדה לעצמוֹ שזה היה כּאב של קנאה ועלבּוֹן, שעליו, על סמוֹלנסקין, יש להעדיף את מישהו אחר…
הלך בּפסיעוֹת מהירוֹת, כּמעט רץ אל השוּק הישן, מקוֹם מגוּרי רוֹזין. לא עלה דעתוֹ שהקנאה אוֹכלת אוֹתוֹ. היה לוֹ רגש שהנערה היא בּסכּנה, יוֹנה לבנה וצחה בּין עוֹפוֹת טרף טמאוֹת. נזכּרוּ לוֹ דברי חז“ל: " כל המקיים נפש אחת כּאילו קיים עוֹלם מלא”. וּפוֹליה רוֹזין הרי היא עוֹלם מלא! עוֹלם מלא עוֹמד בּסכּנת כּליה והוּא לא יחוּש לעזרתוֹ?…
משנכנס בּסימטה הצרה והאפלה, התייצב לפני בּית דירתוֹ של רוֹזין, השקוּע כּמוֹ שאר הבּתים בּמנוּחת הלילה, נזכּר שהשעה כּבר מאוּחרת ולא עת היא להתדפּק על הדלת. בּצער וּבמפּח־נפש עמד ותלה זמן־מה עיניו בּשני החלוֹנוֹת הקטנים והחשכים של הדיוֹטה העליוֹנה, שנראוּ לוֹ בּוילאוֹתיהם הלבנים כּשתי עינים סוּמוֹת. היא ישֵנה כּבר. יכוֹל שאינה ישנה, שהרהוּרים כּבדים מטלטלים את שנתה. אילוּ ידעה שהוּא עוֹמד כּאן בּחוּץ!… שעה מרוּבּה עמד והסתכּל בּחלוֹנוֹת, וּפּתאוֹם כּאילו הוילוֹן הקטן על אחד החלוֹנוֹת זע כּל שהוּא, דוֹמה שבּזוית אחת נחפּתוּ שוּליו וּכאילוּ פּני אדם הציצוּ משם… פּוֹליה!… כּוּלוֹ התרעד. כּמעט שלא קרא בּקוֹל את שמה. אבל מיד עמד על טעוּתוֹ. בּרק הזכוּכית לאוֹר הלבנה הטעה אוֹתוֹ. התחיל מהלך בּסימטה מסוֹפה ועד סוֹפה, הלוֹך וחזוֹר.. כּוּלוֹ נסחף בּמערבּוֹלת של הרהוּרים… כּמדוּמה לוֹ שהוּא יוֹדע את פּוֹליה זה שנים רבּות, והלא לאמיתו של דבר הכּירה רק לפני שנה. שיעוּרי־ההוֹראה בּעברית אינם מספקים לרוֹזין את מחייתוֹ המלא והריהוּ מתפרנס מעבוֹדת בּתוֹ שתוֹפרת לבנים על־פּי הזמנת לקוֹחוֹת. יוֹם שלם יוֹשבת הנערה בּחדרה ותוֹפרת, וּפיה אינוֹ פּוֹסק מלזמר בּקוֹלה המתוֹק כ=ל מיני שירים עממיים בּאידית ורוֹמַנסים בּרוּסית. בּילדוּתה הקנה לה אביה ראשי ידיעוֹת בּעברית, בּרוסּית וּבגרמנית. וּסמוֹלנסקין התנדב להשלים את ידיעוֹתיה בּלשוֹן העברית וּבתנ“ך. והנערה למדה בּחשק וּבהתמדה. מימיו לא שׂמח סמוֹלנסקין על שוּם דבר כּמוֹת שהיה שׂמר על אהבת הנערה לתנ”ך. שניהם כּאחד היוּ מתפעלים מן המליצה המקראית. על־פי בּקשתוֹ הסכּימה שיינדיל ליתן לפּוֹליה שיעוּרי־הוֹראה בּרוּסית וּבגרמנית. ותמוּה היה בּעיני סמוֹלנסקין כּיצד מספקת הנערה גם לעשוֹת את מלאכתה בּשביל לקוֹחוֹתיה, גם לבשל ולשמוֹר על הסדר והנקיוֹן בּשני חדריה, וגם לשקוֹד על למוּדיה. בּכל הימים טיפח הצעיר בּלבּוֹ חלוֹם אחד גדוֹל, והוּא שפּעם יוֹכל לפטר את הנערה ממלאכת התפירה. היאך יעשׂה זאת? לא ידע. ניסה כּמה פּעמים לקמץ ולאגוֹר פּרוּטה לפרוּטה משׂכר עבוֹדתוֹ ולא עלה בּידוֹ. יד פּתוחּה וּפזרנית לוֹ. קשה לוֹ להתגבּר על כּמה חוּלשוֹת בּאפיוֹ שעוֹלוֹת לוֹ בּדמים מרוּבּים. הוּא אוֹהב ספרים טוֹבים, בּגדים נאים וחדר נאה. לפי־שעה היה מסתפּק בּמוּעט, בּשׂמחוֹת קטנוֹת. בּשעה שעלה בּידוֹ להביא לנערה ספר טוֹב וּמענין, שאפשר יהיה אחר כּך לסַפר עמה וּלהתוַכּח עליו ארוּכּוֹת, בּשעה שהשׂיגה ידוֹ לקנוֹת כּרטיסים לשני מוֹשבים בּיציע העליוֹן שבּאוֹפירה, – הרי זה היה חג לשניהם שעליו הרבּו להזוֹת ולשׂוֹחח הרבּה ימים אחר כּך. פּעמים היוּ עוֹשׂים להם חג אחר: היוּ יוֹצאים בּערב לטייל אל חוֹף הים אוֹ בּבּוּלואר הזה לעתוֹת בּערב וּבלילה, בּזמן שהוֹמים כּאן בּתי־היין השוֹנים, ה“סוּכּוֹת היאפּאניוֹת” וה“איטלקיוֹת” (לפי ארץ מוֹצאם של בּעלי הסוּכּוֹת וּלפי קישוּטיהן וּפנסיהן), שרוֹעשים תיבוֹת־נגינה, מנגנים, זַמרים וזמרוֹת. בּשעוֹת אלוּ מציגה כּאן אוֹדיסה את עצמה בּכל ערייתה הדוֹחה, אוֹדיסה זוֹ היהוּדית שאין לפניה בּעוֹלם הזה, כּמדוּמה לוֹ, אלא שתי שאיפוֹת גדוֹלוֹת, שני אידיאלים: ממוֹן ותענוּגוֹת. בּאים אל הגן הזה מבקשי הרפתקאוֹת־עגבים, סוֹחרים צעירים, “פּרחי־הזהב”, סטוּדנטים וּסתם “בּני־אבוֹת”, יצאניוֹת מפוּרסמוֹת אוֹ יצאניוֹת בּצינעא. מפּעם לפעם מַחוים לוֹ קידה מרחוֹק מי שהיוּ תלמידיו. והוּא יוֹדע מה קידה זוֹ אוֹמרת לו: “הנה בּטלן, מלמד דברים שבּהבלוּת, אין לך חלק בּעוֹלם הזה וּבחיים האלה”… וּבלעג מר הוּא מהרהר: הרי זהוּ “הגיהנוֹם האוֹדיסאי” שעליו שמע מספּרים שם בּעיירוֹת רוּסיה הלבנה שלוֹ. אמת, אין לך עוֹנש מן השמים גדוֹל מזה, כּשמרוֹקנים את החיים מכּל תוֹכן עמוֹק, מכּל שאיפה נעלה… וּבלעג־של־בּוּז הוֹסיף והירהר: הללוּ שנידוֹנוּ בּריקנוּת נפשית איוּמה זוֹ, הלוֹא טוֹב חלקם. הם רוֹאים את עצמם כּאילוּ זכוּ לש"י עוֹלמוֹת… ותמיד, תמיד הוּא מזדרז להיפּטר ממקוֹם זה בּרגש של תיעוּב…
ואילוּ פּוֹליה אוֹהבת דוקא לטייל שם ארוּכּוֹת־וּקצרוֹת. בּצֶוֶת אחת עם פּוֹליה, אין בּוֹ אוֹתוֹ רגש של תיעוּב. הוּא גם אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע סביבוֹ כּלוּם, זוּלת נוֹעם צלן הכּבד והמבוּשׂם של שׂדרוֹת האקציוֹת. שטוּפים בּשׂיחה על ספר שקראוּ אוֹ על מחזה שראוּ בּתיאטרוֹן, הם מסיחים את דעתם מן האנשים וּמכּל הנעשׂה סביבם. כּאילוּ הם לבדם קיימים בּעוֹלם, פּטוּרים מכּל דאגה, מכּל עמל ויגיעה. מה להם אנשים וּמה להם דאגוֹת בּשעה שיש בּעוֹלם ספרים טוֹבים, שירה טוֹבה, בּשעה שיש יוֹפי וּפוְֹאָזיה, בּשעה שהים רוֹעש, האַקציוֹת פּוֹרחוֹת ונוֹתנוֹת ריחן, ויש אידיאלים נשׂגבים, יש אמוּנה בּאדם וּבטוֹב, וכל החיים הארוּכּים עוֹד לפניהם ועדיין לא נטעמו אף בּמקצתם!… ויש שהם הוֹלכים שעה ארוּכּה זה בּצד זה בּלא להשמיע הגה. מה צוֹרך להם לדבּר בּשעה שבּלב פּוֹרח אביב צעיר וריחני!…
סוֹף נתיגע סמוֹלנסקין מרוֹב הליכה וגמר בּלבּו לחזוֹר אל בּיתוֹ. משהגיע אל סוֹף הסימטה, שמע, מאחוריו, מסוֹפה השני, קוֹל פּסיעוֹת. שני אנשים הוֹלכים שם, אחד פּוֹסע קלוֹת כּפסיעוֹת אשה ואחד פוֹסע כּבדוֹת. עמד והאזין, שמע איזוֹ שׂיחה בּלחש, איזה ריטוּן, עמדוּ לפני דלת בּיתוֹ של רוֹזין. הוּא שמע בּבירוּר חריקת מפתח בּמנעוּל. וּשניהם נעלמוּ. זאת היתה היא! בּרי, שהיא היתה זאת. אבל השני? מי השני?… לבּוֹ נטרף. רקוֹתיו הלמוּ, חזר ורץ אל אוֹתוֹ בּית. עוֹד הספּיק לראוֹת בּחלוֹן מרחוֹק אוֹר נדלק, אבל משהגיע לשם כּבה האורֹר… עמד כהלוּם רעם. בּפה פעוּר, נוֹשם בּכבדוּת. מה זאת? מה זאת? שאל לעצמוֹ בּחצי־לחש, וּבגרוֹנוֹ מחלחלוֹת דמעוֹת. רגע רצה לדפוֹק על הדלת בּשני אגרוֹפיו. להכריח את האנשים לפתוֹח לוֹ, ויהי מה!… ורגע משנהוּ אמר לעמוֹד כּאן וּלהמתין עד אוֹר הבּוֹקר. אבל לא זה ולא זה עשׂה.. ושוּב חזר ויצא מן הסימטה. בּראש מוּשפל, בּפסיעוֹת כּבדוֹת, כּכלב מוּכּה גרר את רגליו, כּאילוּ משקלוֹת קשוּרים בּהן, וּבלא לידע להיכן הן מוֹליכוֹת אוֹתוֹ. הוּא נתמה כשמצא את עצמוֹ עוֹמד לפני דלת בּית דירתוֹ.
אחר ליל־נדוּדים נרדם סמוֹלנסקין עם הנץ החמה. שתים שלוֹש שעוֹת ישן, ושינה זוֹ לא חידשה בּוֹ לא את רוּחוֹ ולא כּוֹחוֹת־גוּפוֹ. ניעוֹר בּראש־כּבד, ועוֹפרת בּכל אבריו. שעה מרוּבּה שכב על מיטתוֹ בּעינים פתוּחוֹת וּמוֹחוֹ ריקן. לבסוֹף עמד, התרחץ, התלבּש בּכבדות וּבעצלתים כּאדם חוֹלה; טעם מפּת־השחרית, שהכניסה אליו בּעלת־הבּית, לגימוֹת חטוּפוֹת אחדוֹת שאין עמהן לא טעם ולא הנאה,הציץ בּשעוֹן – תשע! בּעוֹד מחצית השעה עליו לילך אל תלמידוֹ. אבל יוֹתר מדי רצוּץ היה ולא ראה את עצמוֹ כּשר לעבוֹדת יוֹמוֹ. לא, – אמר – היוֹם לחינם יחכּוּ לי תלמידי… אין דבר! לא תכלה נפשם מייחל אלי…
ותחת לילך אצל תלמידוֹ עמד והלך אצל רוֹזין. השעה עדיין מוּקדמת וספק אם מן הראוּי ומן ההגוּן הוּא להתדפּק בּשעה זוֹ על דלת ידידוֹ. לכתחילה היה בּדעתוֹ להמתין עו־ד כּשעה אחת לפחוֹת, אלא משנזכּר בּאוֹתוֹ בּיקוּר־לילה, זירז את עצמוֹ לכוון את פסיעוֹתיו אל אוֹתה סימטה קטנה, שבּילה בּה אמש שעוֹת אחדוֹת קשוֹת מאד.
תוֹך־כּדי עלייתוֹ בּמדרגוֹת אל דירתוֹ של רוֹזין הגיעוּ אל אזניו מתוֹך חדרוֹ של זה קוֹלוֹת שׂיחה נסערת בּין האב וּבתוֹ. האב דיבּר קשוֹת בּקוֹל הבּאס הצרוּד שלוֹ כּמגַנה וּמחַסר, והבּת תחנוּנים תדבּר, בּנחת וּבקוֹל בּוֹכים, כּמפייסת בּדברי ריצוּי וּבקשת סליחה. לוֹ לסמוֹלנסקין בּרי היה שיוֹדע הוּא את הענין שעליו הם מדיינם שם. קוֹלה המתרפק והמתחטא של פוֹליה הרעיד בּוֹ נימין של רחמים כּאחד עם כּאב של כּויה בּלב, כּאילוּ נעצוּ בּוֹ שפּוּד מלוּבּן: הכּיצד? היתכן? היא, פוֹליה? היא יכלה כּך להערים על אביה ועליו, על ידידה?… עמד ונטל עצה מעצמוֹ אם עליו להיכּנס וּלהפסיק על ידי כּך את השׂיחה, אוֹ להיפך, לשהוֹת בּחוּץ עוֹד זמן־מה להניח לאב לנזוֹף בּבתוֹ כּראוּי לה. בּין כּך וּבין כּך, עד שהוּא עוֹמד ונמלך בּלבּוֹ, הגיעוּ אליו מן החדר דיבּורים סתוּמים שמילאוּ את לבּוֹ תוַהים וּפליאוֹת.
האב: עזביני, פּוֹליה! איני ראוּי שתהי עוֹמדת בּמחיצתי. מתבּייש אני להסתכּל בּפניך. ארקיב כּאן כּכלב מצוֹרע, ואיני רוֹצה שתטפּלי בּי.
הבּת: אבּא! אל תדבּר כּך! אני מתחננת לפניך, שתוֹק!… אצא מדעתי אם לא תפסיק מיד, אבּא!…
האב: לא אב אני אלא תוֹלעת, חלאת האדם.
הבּת: לא כּי אבי אתה שאני אוֹהבת עכשיו כּמוֹת שאהבתיו כּל ימי. לא אירע כּלוּם. דבר של למה והבל שאינוֹ כּדאי שתתן עליו את דעתך ושתהא מיצר כּל כּך בּגללוֹ. בּאמת, הרי זוֹ בּוּשה לדבּר כּך בּגלל רוּבּלים מסוֹאבים אחדים. בּאמת, אבּא!… מה היינוּ עוֹשׂים אילמלי הייתי מאבּדת את ממוֹני מתוֹך כּיסי? הרי יש שאדם מאבּד את ממוֹנוֹ? ואילוּ אבדוּ לי רוּבּלים אחדים, כּלוּם היה עוֹלמנוּ נחרב על־ידי־כּך? הרי אתה רוֹאה, אני עמוּסה עבוֹדה; לא נמוּת בּרעב. ויהיוּ אוֹתם הרוּבּלים המסוֹאבים כּפרתנוּ. הרי בּרוּך־השם שאין אנוּ חייבים פרוּטה בּשוֹם מקום, וּברצוֹן יתנוּ לי בּהקפה, ואני אסלק מעט מעט… בּאמת, אבּא…
האב: שוּב ושוּב “אבּא” ואילוּ אני אוֹמר לך שאין אני אב לך, אלא עלוּקה נבזה שיוֹשבת על צוָארך ומוֹצצת את כּוֹחוֹתיך, את יגיעך, את זיעתך. מה עשׂיתי בּשבילך? לא כלוּם! מה נתתי לך מה השׂמחה ומן התענוּגוֹת? לא כלוּם! מן ההשׂכּלה? לא כלוּם! וּמה קיבּלתי אני ממך? הכּל! הכּל!… מה היה לי בּחיי זוּלתך? מה הם חיי אם לא חורבה ריקה ועזוּבה, רק אַת לבד היית אוֹרי וישעי ונשמת־אפּי…
הבּת: ואף עכשיו, אבּא…
האב: לא! לא! איני מאמין לך. גרמתי לך בּוּשה. גם גנבתי וגם כּלימה הבאתי עליך.. בּלבּך הלא אי את יכוֹלה שלא לגַנוֹת אוֹתי. בּלבּך אי את יכוֹלה שלא לבזוֹת אוֹתי… חשך עוֹלמי, עכשיו אין לי כּלוּם, אין לי כּלוּם בּעוֹלם.
וקוֹל הבּאס של רוֹזין הפך והיה לבכי. נשמעוּ גם בּכייתה של פּוֹליה וצוחת יאוּשה: “א־בּא! אבּא!.. אל תבך, אבּ־א”…
לסמוֹלנסקין נתחַוור פּתאוֹם הכּל. הזקן הוֹציא אצל מיטרי כּריסטוֹפוּלוֹ את כּל ממוֹנם וחזר משם שתוּי, ועכשיו הוּא עוֹשה תשוּבה. פּעם כּבר היה בּוֹ מעשׂה כּזה… לבּוֹ התכּווץ מרחמים על הנערה; בּן־רגע קפץ ועמד לפני הדלת ודפק עליה. הקוֹלוֹת נפסקו פּתאוֹם ואיש לא השיב לוֹ. דפק שוּב מבּפנים נשמעה הטחת דלת בּרעש. ואחר השיב לוֹ קוֹל הזקן:
– מי שם? להיכּנס!
החדר שבּרגיל היה מטוֹהר ומכוּבּד, הפּעם היה בּוֹ אי־סדר נוֹרא. בּכל מקוֹם, על המיטה, על הכּסאוֹת ועל הקרקע היוּ מפוּזרים כּליו של רוֹזין השחוּקים והמסוֹאבים, מנעל אחד בּאמצע החדר והשני על יד הדלת, גרב אחד כּאן והשני שם, והמכנסים על הקרקע… רוֹזין עצמוֹ היה ישוּב על מיטה סתוּרה לבוּש למחצה ורגליו יחפוֹת.. הוּא ישב שחוֹח בּגוּפוֹ המסוּרבּל והגמלני, כּשידיו המרוּשלוֹת שמוּטוֹת לוֹ בּאין אוֹנים על בּרכּיו. עיניו תפוּחוֹת, פּניו לא מרוּחצוֹת ולא מגוּלחוֹת ושׂערוֹת ראשוֹ, שהלוֹבן עדף בּהן על השחוֹר, עמדוּ סתוּרוֹת ומשוּרבּטוֹת כּמטאטא ישן שנתרוֹפפוּ מעדניו ונתפּרדוּ זרדיו. לא הגבּיה ראשוֹ ולא הבּיט אל הנכנס. עיניו היוּ פּוֹזלוֹת כּלפי איזוֹ נקוּדה על הקרקע. דוֹמה היה לנרדם בּמיוּשב.
– בּוֹקר טוֹב! – אמר סמוֹלנסקין עם כּניסתוֹ, קצת מבוּלבּל – סלח לי, יקירי, את בּקוּרי המשכּים קצת. בּאתי בּענין אחד.
הוֹאיל ורוֹזין לא זע ולא השיב כּלוּם, נתאמץ בּוֹ לבּוֹ ושאל:
– ולמה אמהר" להיכן אלך? – שאל בּלא להגבּיה ראשוֹ.
– מה זאת? חג לך היוֹם שאתה מאחר לישוֹן?
– אל תלמידיך, אל “צאן קדשים” שלך.
– לא אלך אל תלמידי. לא אלך. – שטן הלזה כּלפּי הקרקע עם שפיכּר את ידיו הנשענוֹת על בּרכּיו.
– שמא כּבר נעשׂוּ כּוֹלם תלמידי־חכמים?
– ילכוּ כּוּלם לכל הרוּחוֹת עם השיעוּרים הללוּ כּאחד.
– מה כּל החרוֹן הזה? לשוֹן־קוֹדש הלא הם צריכים לדעת.
– תלך לכל הרוּחוֹת לשוֹן־הקוֹדש שלך… ל“כּפּרוֹת” !
– פֶה! השוֹמעוֹת אזניך מה שאתה מוֹציא מפּיך? וכי כּך מדבּרים על השׂפה, היפה, השׂרידה היחידה"? – את המלים האחרוֹנוֹת אמר סמוֹלנסקין בּלשוֹנן.
רוֹזין הזדקף, הסתכּל בּחברוֹ הצעיר בּעינים עוֹשנוֹת ושתק.
– בּאמת, מה היה לך היוֹם? אתה רוֹצה לשׂרוֹף העוֹלם בּהבל פּיך. יהוּדים שׂוֹכרים מוֹרים ללשוֹן־הקוֹדש ומשלמים טבין ותקילין, מוֹרים מתפּרנסים מהוֹראת לשוֹן־הקוֹדש, ואתה: “לכל הרוּחוֹת, ל”כּפּרוֹת". עפר לפיך, מר רוֹזין!
רוֹזין הסתכּל בּוֹ רגע בּעיניו התפוּחוֹת והעוֹשנוֹת.
התאבּנוּתוֹ שלפנים מכּאן נפוֹגה מעט מעט. התחיל מגרד בּשתי ידיו את חזהוּ המעוּרטל ואמר:
– המתן! גם שעתך תגיע ל“פגר” מרעב. המתן!… אין מוֹח בּקדקדך לראוֹת את הנעשׂה סביבך. כּל פּרחח בּימינוּ שעדיין יש לקנחוֹ כּבר זוֹקף חטמוֹ כּנגדך וּכנגד ה“לשוֹן־קוֹדש” שלך. מי קוֹרא בּימינוּ את וַיזל, את לֶטֶריס, אוֹ את אד"ם הכּהן? מי מצעירינוּ יוֹדע אוֹתם? מי יוֹדע אוֹתם? רק אנוּ, אנוּ לבדנוּ, הבּטלנים הזקנים, המוֹהיקאנים האחרוֹנים! הדוֹר הזה יִתם, ואז… תוּכל כּבר לוֹמר “קדיש” על “השׂפה היפה”… המתן, המתן, נשמע איך תדבּר על “השׂפה היפה” הזאת אחר שנים, כּשתהא מחזר על תלמידים ולא תמצא…
סמוֹלנסקין נכוַה מרוֹטנינוּתוֹ של מוֹרה זקן זה, ואף על פּי כן תפס לשוֹן של בּדיחוּת־דעת ואמר:
– אם כּן, “צוֹר תעוּדה חתוֹם תוֹרה בּלמוּדי”? רוֹזין זעוּף ישב וגיהק ולא השיב כּלוּם.
– מר רוֹזין! אתה מגזם, מגזם! היהוּדים נתוּנים עדיין בּחשכת הבּערוּת, ההשׂכּלה עוֹד לא חדרה בּתי ישׂראל…
– נהח! – צחק רוֹזין בּפה מחוּסר שנַיִם – “אוֹי לי מיוֹצרי ואוֹי לי מיִצרי”… מצד אחד הלַפסרדאק13 והירמוֹלקה14 עוֹד ידם חזקה; הם רוֹדפי אוֹתנוּ, משליכים בּנוּ שיקוּצים, מבזים אוֹתנוּ, וּמצד שני פּרחי ההשׂכּלה… אני מעלה את הכּתוּב והמשׂכּילים כּזוֹהר הרקיע מזהירים, כּלוֹמר, מזהירים בּכפתוּרי הנחוֹשת15 שלהם… אלה כּפתוֹרי־הנחוֹשת אף הם מלעיגים עלינו וּמבזים אוֹתנוּ. שניהם קשרוּ עלינו מלחמה חביבי, הלֹפסרדאק והכּפתוֹר הנוֹצץ…
– אם כּן לדעתך מה אנוּ וּמה העבוֹדה הזאת לנוּ?
– עבוֹדה בּזוּיה, שקוּצה וּמשוּקצת!… אנוּ אנשים מיוּתרים בּעוֹלם הזה… דוֹרנוּ ניסע ונגלה וידיו על ראשוֹ, דוֹר כּוֹשל, מנוּצח… מנדלסוֹן, וַיזל, קרוֹכמל, כּוֹלם, כּוּלם מנוּצחים… גם הרמבּ“ם, גם אבן־עזרא, גם הרלבּ”ג, כּוּלם, כּוּלם…
– מנוּצחים? על ידי מי?
– עדיין אתה מיתמם ושוֹאל על ידי מי! הלוֹא נאמר לך: את כּוּלנוּ מנצח התרנגוֹל של ה“כּפּרוֹת” עם ה“שבט מוּסר” מצד אחד והדקדוּק הרוּסי מצד שני. אנוּ אנשים מיוּתרים…
– אם כּן, מה עלינוּ לעשׂוֹת?
– ללכת אל המסבּאה ולסבּוֹא כּחזירים… כּמוֹ שעשׂיתי אני אמש…
כּדי להסיע את לבּוֹ מן הענין של אמש, נכנס סמוֹלנסקין לתוֹך דבריו ואמר:
– הן, כּמעט שכחתי את העיקר. מר רוֹזין! בּאתי אליך בּענין עבוֹדה אחת..
רוֹזיק עסוּק בּהרהוּרוֹ שלוֹ המטרידוֹ, לא שמע אוֹתוֹ, והמשיך:
– … פּוֹלינקה יצאה לטייל קצת, אחר יוֹם עבוֹדה, ואני נוֹתרתי לבדי, הייתי יוֹשב וּמהרהר עד שנתעגמה עלי נפשי. מאד נתעגמה. עמדתי והלכתי אצל מיטרי כּריסטוֹפּוּלוֹ להפיג קצת את עגמת נפשי
– בּפעם השניה? בּבּוֹקר הלא ראיתיך שם.
– בּבּוֹקר לחוּד.
– וּכמוּבן, שתית קצת “מן האדוֹם הזה”. אם תקבּל אדוֹני את העבוֹדה להעתיק על נקי מַחבּרת אחת… אשלם לך למפרע. בּמקרה יש לי בּמה.
– קצת שתיתי? אחחח… את דמי מחייתנוּ לכל החוֹדש עזבתי שם בּידי אוֹתוֹ יוַני רמאי, שׂרוֹף יישׂרף על בּיתוֹ… חזרתי לביתי “מלא” אבל בּלא פּרוּטה. – המשיך הזקן בּשלוֹ.
– אם חזרת לביתך, סימן שלא היית “מלא” בּיוֹתר.
– כּמוֹ לוֹט! כּמוֹ לוֹט, אני אוֹמר לך! כּלוּם חזרתי כּכל בּן אדם, לבדי? פּוֹלינקה היא ישבה כּל הלילה וחיכּתה לי. עד שהבינה איה מקוֹם כּבוֹדוֹ של אביה, הלכה ולקחה אוֹתוֹ אחר כּבוּד. וכיצד הביאה את המלך חדריו? איני יוֹדע. את זאת תספר לך היא… ראה את בּגדי. אין זאת אלא אם כּן אף אוֹתה משכתי אחרי אל הבּיב, ימח שמוֹ…
– עשׂרה רוּבּל, מר רוֹזין, תקבּל כּעת והשאר אחרי כן, כּאשר־תגמוֹר את העבוֹדה.
– עשׂרה רוּבּל? בּעד מה?
– בּעד העבוֹדה.
– איזוֹ עבוֹדה?
– הלא כּבר אמרתי לך, יש לי מַחבּרוֹת שמן הצוֹרך להעתיקן בּכתב־יד נקי.
איני עוֹסק בּהעתקת מחבּרוֹת, איני כּוֹתב מזוּזוֹת וּתפילין.. תלכוּ כּוּלכם לעזאזל. רוֹזין איננוּ! רוֹזין מת! ימח שמוֹ… לך אל פּוֹלינקה… היא אדם חי, ואני מת. למתים אין צוֹרך בּממוֹן… השפיל עיניו ושוּב לא השיב כּלוּם.
סמוֹלנסקין עמד כּאילוּ רק חיכּה להזמנה זוֹ, והלך לדפּוֹק על דלת החדר הסמוּך.
חדרה של פּוֹליה, שהיה מרוּוַח הרבּה יוֹתר מחדר אביה. כּבר היה מטוּאט וּמכוּבּד; כּל כּלי וּכלי עמד על מקוֹמוֹ, והיא גוּפה לבוּשה בּסינר עבוֹדה לבן, ישבה לפני שוּלחן עמוּס כּלי־בּד וּמכשירי־תפירה, אבל אל עסקה בּמלאכתה; מתוֹך פּיזוּר־דעת היתה משׂחקת בּמספריִם וגוֹזרת בּהם איזוֹ מטלית קטנה גזרים גזרים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אף היא לא הגבּיהה אליו פניה ולא העבירה עיניה מן המטלית, כּאילוּ היה בּמלאכתה זוֹ משוּם דוֹחק השעה. בּלוֹרית שׂערוֹתיה המסתלסלוֹת, שבּרגיל היא מתנשׂאת מעל לראשה כּעב קלה וּשחוֹרה, האפילה עכשיו על פּניה; היא לא טרחה אפילוּ לסלקה ולסדרה.
– שלוֹם לך, פּוֹליה! שמעתי כּבר על כּל ה“היסטוֹריה” הזאת. אין את צריכה לשַבּב לבּך גלל כּן.
הזקיפה את ראשה, השׂערוֹת היוּ דבוּקוֹת בּדמעוֹת וזיעה אל לחייה. סילקה אוֹתן ואמרה בּקוֹל יבש:
– יַשב נא מר!
עיניה היוּ אדוּמוֹת וּתפוּחוֹת מחוֹסר שינה וּמבּכי.
– למה את מצטערת כּל כּך? מקרה לא נעים ולא יוֹתר.
– אח, מר סמוֹלנסקין! אילוּ ראה אוֹתנוּ אמש… איך הוֹצאתי אוֹתוֹ מתוֹך אוֹתה מסעדה מזוֹהמת. ואחרי כן, הליכתנוּ בּרחוֹבוֹת… טוֹב שחוֹשך היה ואיש לא ראה… לילה כּזה, לילה כּזה…
– כּזאת וכזאת, פּוֹליה, יקרה לפעמים. לא טוֹב לוֹ לאבּא שלך, נדכּא בּרוּחוֹ, ונכשל.
– אני הייתי שוֹכחת את כּל זה. לעזאזל גם הכּסף… אבל הוּא יוֹשב שם ואוֹכל את עצמוֹ מבּוּשה. לבּוֹ נוֹקפוֹ ואין דעתוֹ מתיישבת עליו. אילוּ שמע אדוֹני את דבריו! חשבתי שאשתגע.
– בּאתי להציע לפניו עבוֹדה אחת. יכוֹלני גם להקדים וּלשלם… אבל…
– למה, אדוֹני? הוּא לא יוּכל לקבּל כּל עבוֹדה… ואף אין צוֹרך בּכך… הרי אני עוֹבדת ומשׂתכּרת דיַי. בּעבוֹדה אין מחסוֹר, וּבלבד שיהיה לי פּנאי, תוֹדה לוֹ למר. בּאמת אין צוֹרך…
– אבל את עוֹבדת יוֹתר מדי.
– מה לעשׂוֹת! “אדם לעמל יוּלד” – אמרה מתוֹך חיוּך עגוּם את הכּתוּב בּלשוֹנוֹ – על העבוֹדה אני שׂמחה. מה הייתי עוֹשׂה בּלא היא? אבל אבּא… מה נעשה לאבּא?…
סמוֹלנסקין הצמיד בּה את עיניו ולא יכוֹל להעבירן ממנה. מפוּתחת בּגוּפה קצת יוֹתר מכּפי שנוֹתיה ולבוּשה בּסינרה הרחב, דמתה כּבר לאשׁה קטנה, לקשישה. ואילוּ פּניה המעוּוַתוֹת מבּכי פּני ילדה היוּ, עכשיו יוֹתר מתמיד. פּני ילדה נטוּלת־יֶשע שהעליבוּה וציערוּה מאד. עיניה עם מבּטן הכּחוֹל והמשתאה הסתכּלוּ בּוֹ כּמוֹ מתוֹך פּחד, וּמתוֹך טירוּף־הלב…נזכּר בּכל הרהוּרי הקנאה שלוֹ אמש בּלילה וּבחשד הנוֹרא שחשד בּה בּרוֹב איוַלתוֹ, ונתבּייש. וקפץ ממקוֹמו כּדי שלא להסתכּל בּה, מבּוּשה וחרטה. התחיל מהלך בּחדר ומדבּר בּהתרגשות וּבלא הפסק על החיים שעדיין הם לפניה כּמעט כּוּלם, שאין היא יוֹדעת כּמה טוֹבה ושׂמחה עוֹד צפוּנוֹת לה בּעתיד. החיים הם חבוּרי אַפתעוֹת וּתמוּרוֹת. מי יוֹדע את מזלוֹ של אדם ההוֹלך בּנתיבוֹת עקלקלוֹת! אל תשאל איך וּמה. רק תאמין בּטוֹב. האוֹשר דרכּוֹ להוֹפיע לפתע, דוקא בּשעה שאין מצפּים אליו… הוּא דיבּר הרבּה, בּשטף לשוֹן, בּלא סדר, בּלא הגיוֹן יתר. אבל בּרגש וּבכוַנה אחת כּנה: לעוֹרר את האמוּנה בּחיים וּבטוֹב… תוֹך־כּדי דיבּורוֹ, ראה שהיא עוֹקבת אחריו בּעיניה כּשהוּא מהלך אילך ואילך. כּיוון שראה זאת עמד, הפסיק והסתכּל בה. והיא סיננה בּעד שׂפתוֹתיה בּקוֹל חרד, נטוּל חיים, כּמי שחוֹזר על לקח ששינן לעצמו:
– אף אני סבוּר כּן… פּעם יהיה טוֹב מעתה…
אך הנה התחילה מרפרפת בעיניה, פיה הקטן והעסיסי התעקם והרטיט, וּפתאום כּבשה פּניה בּשתי כּפּוֹת ידיה וּפרצה בּבכי. סמוֹלנסקין נתבּלבּל, רץ ועמד על גבּה הכּפוּף, החליק בּידוֹ על ראשה ולא ידע מה לוֹמר לה. היא התגבּרה מיד, קינחה פניה בּשוּלי סינרה וּבקוֹל בּוֹכים דיבּרה:
– יסלח לי… יסלח לי, מר, אבל איני יכוֹלה.. עוֹד לילה אחד כּזה, לא אוּכל שׂאֶת. אמוּת..
– פּוֹליה… יקרה… זה יעבוֹר… את טוֹבה… את… את… מלאך.. זה יעבוֹר… מילמל סמוֹלנסקין מתוֹך התפּעמוּת־לב.
היא נרגעה מהר. שוּב ריטנה דברי בּקשה וּסליחה. קפצה וּברחה אל הקיטוֹן הסמוּך ונעלמה שם מאחרי פּרגוֹד. אחר רגעים חזרה בּפנים רחוּצוֹת וּבשׂערוֹת סרוּקוֹת, ופיה הקטן מחייך חיוּך של אשמה. ואף הוּא חייך כּלפיה בּתוך מבוּכת־מה.
שניהם הבּיטו זה אל זה נבוּכים.
– מה עם אבּא? – שאלה פּתאוֹם – ילך, אדוֹני, אצלוֹ ויראה אם אינוֹ ישן. אני איני יכוֹלה… ידבּר עמוֹ, יפוֹגג אוֹתוֹ… אני איני יכוֹלה…
סמוֹלנסקין נשמע לה וחזר אצל רוֹזין. מצא אוֹתוֹ כּמוֹת שהיה ישוּב קוֹדם, שחוֹח, נשען בּשני פּרקי ידיו המפוּכּרוֹת על בּרכּיו, ועיניו כּבוּשוֹת בּקרקע.
– מה זאת? עוֹדך יוֹשב כּכה? – קרא סמוֹלנסקין – “מה לך נרדם”?
רוֹזין לא זע ולא השיב כּלוּם.
– מה זה היה לך, הֶר16 רוֹזין? שמא קץ העוֹלם בּא? אוֹ “שמש וירח קדרוּ וכו־כבים אספוּ נגהם”?… אַי, אַי, אַי!… הנה אלה שכּוֹריך ישראל! שתה פּעם לגימה יתירה, והנה הוּא כּבר הוֹלך אוֹ יוֹשב “מר בּחמת רוּחוֹ”… קוּם, התלבּש, התרחץ, סעד את לבּך ונצא לשאוֹף אוירוֹ של ים…
רוֹזין עיקם פּיו וניפח אוֹתוֹ בּידוֹ בּלא להשמיע מלה. ראה סמוֹלנסקין שלא יעלה בּידו לזעזע אדם זה ולנער מעליו את המרה השחוֹרה, אמר לעמוֹד ולחזוֹר לביתוֹ. תוֹך־כּדי ישיבתוֹ הפכה ידוֹ בּספרים שהתגוֹללוּ על גבּי השוּלחן. פּתח ספר אחד והתחיל קוֹרא, בּתחילה בּעינים לבד, ואחר בּקוֹל:
"וַיְהִי מִרְעֵה עֵדֶר אֶל מַרְאַה הֶדֶר,
הֶרֶס לַקָּרָת וּצְחִיחַ לִצְרִיחַ,
נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת אֶל בַּיִת וָחֶדֶר,
וּשְׂמֵיִים נִשְׁקָפוּ מִבַּין כָּל שִׂיחַ.
– ננהא… – אמר סמוֹלנסקין לעצמוֹ.
הַשּׁוּעָל! תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח!
אַיַה הַדַּיָה גַם אִיִים אַיַמוֹ?
כָּל מַקְרִין מַפְרִיס נָפוֹצוּ כַּקָּצַח,
כָּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף מִלְּטוּ חַיַימוֹ.
לא רע!…
רוֹזין לא שמע בּתחילה, רק בּהוֹנוֹת ידיו המפוּכּרוֹת התחילוּ מתנוֹעעוֹת ומסתוֹבבוֹת. מעט מעט הגבּיה ראשוֹ ותלה את עיניו המזוּגגוֹת בּאויר, והאזין. סמוֹלנסקין הפך את הדפים וקרא את השער: “אהבת דוד וּמיכל”.
– איפה השׂגת את הספר הזה? אשא אוֹתו ממך ללילה אחד. – אמר סמוֹלנסקין.
– קרא את השיר השני. הוּא יפה יוֹתר. “דוד הרוֹעה בּן איש מבּית לחם”, איך שם הלאה?
וסמוֹלנסקין קרא:
דָּוִד הָרוֹעֶה בֶּן אִיש מִבֵּית־לֶחֶם,
נַעַר אַדְמוֹנִי וְיפַה גַם עֵינָיִם
מַקְלוֹ בִימִינוֹ, יַלקוּטוֹ עֹל שֶכֶם,
בָּא בֵיתָה מֶלֶךְ – קֹרָא מִשָּׁמָיִם.
הוּא קרא עוֹד בּתים אחדים על אצבּע אלֹהים בּמעשי הטבע ותבל ועל השגחת הבּוֹרא המכוונת כּל מקרי האדם. עפעפי עיניו הכּבדוֹת של רוֹיזן התחילוּ רוֹפפוֹת, כּכלב נרדם, מאזין לקוֹלוֹת ממרחק ועל פּניו המקוּמטוֹת הפציע משהוּ דוֹמה לבת־צחוֹק.
– הלא זהוּ משוֹרר גדוֹל! – קרא סמוֹלנסקין בּהתפּעלוּת – בּתים כּאלה טוֹב לתת לתלמידי שילמדוּם על־פּה.
– אצל אד"ם הכּהן – העיר רוֹזין – תמצא בּתים יוֹתר יפים, יוֹתר חזקים. איך שם אצלוֹ, בּשיר “הדעת והמות”?
הוֹי דּוֹרוֹת כַּנַּרוֹת תַּמִּים לִגְוֹעַ,
אֵלֶּה כִּי יִכְבּוּ אֲחֵרִים יָאִירוּ.
והלאה, חַכּה… איך נאמר שם עוֹד?
יַדֵע כִּי דַעַת מוֹתוֹ הוּא מוֹתֵהוּ
יַדַע כִּי אַין מָוֶת לַאֲשֶׁר לא יַדָעֶנּוּ.
אוֹ… הלא את “החמלה” אתה יוֹדע ודאי. הבּתים על האדם הם נפלאים. הזוֹכר אתה?
– אַךְ עָלֶיךָ, אָדָם, יִנְהוּ שָׁמַיִם,
עַת קַדְרוּת יִלְבָּשׁוּן, דִּמְעָה יַזִּילוּ:
קוֹל בִּכְיָם יִשָּׂ סַעַר בּכְנָפַיִם,
וּמָה הָרַעַם אִם לֹא לָךְ יֵילִילוּ?
גַּם אַתָּה כֵּן תִּרעַם עֵת הִוָּלְדֶךָ.
כִּי תֵרֶא מִסָּבִיב שִׁפְעַת אֵידֶיךָ.
עַל קַו דַּק נָטוי אָז תָּחַל לִנְסוֹע
מֵעַל לִתְהוֹם אָים גַּלָּיו פָּרָצוּ…
ואיך הוּא מדבּר על התקוה? והסוֹף:
מָה רַב לַחַץ לִבִּי! אִמַּס כַּמָּיִם,
חֶמְלָה אָנֹכִי מִבְּנוֹת הַשָּׁמָיִם.
הפשיל את ידיו לאחוֹריו והתחיל מהלך בּחדר, עם שהוּא טוֹפח על הקרקע בּרגליו היחפוֹת והכּבדוֹת:
– לא! לא! – אין אנוּ ראוּיים למשוֹררים כּאלה! זכינוּ בּהם בּהיסח־הדעת! מה אנוּ? אפס! אשפּה!… מה לנשרים הללוּ בּתוֹך גבוּלנו? אך מקרה הוּא שנתעוּ ונתקעוּ בּתוֹך הרפש הזה שלנוּ…
הוּא דיבּר אל עצמוֹ עם שהוּא מתרוֹצץ בּחדר אילך ואילך כּחיה מטוֹרפת. עתים היה מנענע בּידיו ומנפנף בשרווּלי כּוּתנתוֹ הפּרוּפים.
ושמא איפּכא מסתבּר, רוֹזין? – העיר סמוֹלנסקין בּמנוּחה – המשוֹררים הגדוֹלים, החוֹזים הגדוֹלים והוֹגי הדעוֹת העם הוּא אביהם מחוֹללם. אם יש בּנוּ הרמבּ“ם, מנדלסוֹן ורנ”ק, וַיזל, מאפּוּ, אד"ם הכּהן, אוֹת הוּא לנוּ שלא אשפה ולא רפש אנוּ כּי אם עם… גם הנביאים היוּ נרדפים: “נתתי את גוי למכּים וּלחיי למוֹרטים”… לא כּך? וירמיה איך דיבּר!… וּבכל זאת היינוּ אז עם!
– אין דבר! אף לבעלי הלַפּסרדאקים נוּכל. אין עם קרוּי מת כּששׂפה כּזאת לוֹ… כּל עוֹד יש לנוּ התנ“ך ו”אהבת ציוֹן" ו “שירי שׂפת קוֹדש”, מצפצפים אנחנוּ עליהם… אף אוֹתם הפרחחים עם כּפתוֹרי הנחוֹשת ישוּבוּ, ישוּבוּ אלינו. על־כּרחם ילכוּ אל ה“חדר”.
– מה פירוּש “על כּרחם”? – שאל סמוֹלנסקין שׂמח על המפנה בּרוּח ידידוֹ.
– וּמה? על כּרחם! בּרצוּעה וּבמקל יחזירוּם, את השקצים, אל החדר. מי, אתה שוֹאל? גם הרמבּ“ם, גם מנדלסוֹן, גם וַיזל, גם מאפּוּ, גם שוּלמן, גם אד”ם הכּהן… יש לנוּ מי שיחזירם… יחזירוּם!… אוֹ־הוֹ־הוֹ! ועוד איך!… לאשרנוּ מכבּדים גם הגוֹיים את התנ“ך… אינך יוֹדע סמוֹלנסקין כּוֹחוֹ של ספר. תנ”כ’יל זה עוֹד יחוֹלל נפלאוֹת, אני אוֹמר לך… יש “גוֹיים” בּעוֹלם אוֹ אין? בּידם המקל והרצוּעה והם יסייעוּנוּ בּדבר… אני אוֹמר לך, סמוֹלנסקין, לעזאזל וּלכל הרוּחוֹת! – קרא פּתאוֹם בּהתעוֹררוּת – נלך לטייל! אה? צדקת!… בּחוּר טוֹב אתה ואני אוֹהבך.. בּאמת, בּאמת! אני הלא מתנבּא לך שממך יצא אדם גדוֹל… אני אוֹמר לך שעתיד אתה להיוֹת גדוֹל בּישׂראל… זכוֹר את דברי. פּעם תזכּוֹר את נבוּאוֹתיו של הזקן רוֹזין, תיפּח רוּחוֹ… תראה! אבל לפי שעה צריכים להתלבּש ולהתרחץ, לא?
אסף בּידו האחת את כּליו, שהיוּ מפוּזרים על מיטתוֹ ועל הקרק, בּידוֹ השניהנטל את זוּג מנעליו, ונעלם עמהם בּחדרה של פּוֹליה.
סמוֹלנסקין שׂמח מאד שעלה בּידוֹ לקרר את דעתוֹ של הזקן הזה וּלעוֹררוֹ על־ידי חרוּזים אחדים של משוֹרר… פּתאוֹם נזכּר בּדברי פּינסקר אמש. אח! אילוּ שמע אוֹתם הזקן, נוּ־נוּ… הי זוֹ היתה אזה התנגשוּת מבדחת… הרי זוֹ היתה קוֹמדיה!…
לא יצאה כּמחצית השעה ורוֹזין חזר מגוּלח, מרוּחץ, מלוּבּש וּמסוֹרק. אחריו נכנסה אל החדר גם פּוֹליה וּבידיה טִרְיָן עם פּת־שחרית: מליח עשׂוּי וגזוּר לגזרים קטנים ושוים, מעוּטר עיגוּלים וטבּעוֹת של בּצל, פּרוּסוֹת לחם עם חמאה, בּקבּוּק יי“ש קטן עם כּוֹסיוֹת. סמוֹלנסקין הוּזמן אף הוּא אל הסעוּדה, ולא סירב. הוּא הרגיש כּבר רעב וּמראה הסעוּדה הצנוּעה הזאת עם הצלחוֹת המבריקוֹת ועין הבּדוֹלח של היי”ש הנוֹצץ בּבּקבּוֹק עוֹד הוֹסיפוּ לגרוֹת בּוֹ את תאבוֹנוֹ.
מחוּלשת־הדעת של האב והבּת לא נשתייר אף סימן. פּוֹליה מזגה את הכּוֹסיוֹת. לעצמה מזגה רק מחצית הכּוֹסית, טעמה בּזהירוּת בּשׂפתוֹתיה וּבקצה לשוֹנה וּמיד החזירה את הכּוֹסית מתוֹך עוַיה נוֹראה:
– תוּף! איני יכוֹלה.
– אינך יכוֹלה? מכּאן שאין אַת צריכה, – אמר האב. – המשקה זה לא נברא אלא בּשביל גברים. ראי נא איזה בּן־חיל הוּא מר סמוֹלנסקין. לחיים!
וּשני הגברים הריקוּ את הכּוֹסיוֹת. סמוֹלנסקין חש כּאילוּ בּלע אש לוֹהטת, גרוֹנוֹ נשתנק ונעצרה נשימתוֹ. בּעיניו ניצנצו דמעוֹת
– אין דבר! אין דבר! – ניחם אוֹתוֹ רוֹזין – קח לחם אל פּיך וזה יעבוֹר. ועוֹד אתה מספר מעשׂיוֹת שהיית בּין חסידים, שהיית משתתף בּ“מלַוה מלכּה” שלהם. מי יאמין לך?
פּוֹליה צחקה בּכל פּה וליגלגה על תקלתוֹ: שוּב לא יבקש להתנשׂא על הנשים. רצה להראוֹת את כּוֹחוֹ וּגבוּרתוֹ, וקיבּל ענשוֹ.
אכלוּ בּתיאבוֹן, ודעתם נתבּדחה עליהם. פּתאוֹם נפתחה הדלת וילד קטן בּפנים נאוֹת אבל מלוּכלכוֹת, מעוּטרוֹת פיאוֹת ארוּכּוֹת כּעין הפּשתה, עם כּוּמתה, מסוֹאבת על ראשוֹ וּכנף כּוּתוֹנת מסוֹאבת מבצבּצת מתוֹך סדק מכנסיו, נכנס מתוֹך היסוּס וּביישנוּת, ועמד על הפּתח.
– פייסילי! – קראה אליו פּוֹליה – מה רצוֹנך, פּייסילי? אל תפחד.
זה היה בּנוֹ של שכן, שדר בּדירה סמוּכה לדירתם, דלת מוּל דלת, יהוּדי ווֹהילני אדוּק.
– אמא בּיטשה מספּלַיִם (אמא בּיקשה מספריִפם). – מילמל הקטן בּאידיש בּהגייה מסוֹרסת של אוֹתיוֹת מסוּימוֹת.
– מספּלַיִם? – חזרה פּוֹליה על הגייתו התינוֹקית – תיכף אתן לך, פּייסילי! – ועמדה ממקוֹמה.
– בּוֹא התקרב, פּייסילי! – קרא אליו סמוֹלנסקין – רוֹצה אתה בּשׂר חזיר? אנוּ אוֹכלים בּשׂר חזיר בּוֹא ואתן לך.
– לא! איני לוֹצה (רוֹצה)… אסוּל (אסוּר)…
נתנה פּוֹליה עיניה בּסמוֹלנסקין מתוֹך גינוּי אילם, עם שאמרה לילד:
– לא אמת, פּייסילי! הריהוּ בּצחוֹק מדבּר כּך… זה דג מלוּח.
אבל סמוֹלנסקין לא נתן את דעתוֹ על עיניה המגנוֹת של הנערה:
– טיפּש קטן! אני אוֹמר בּאמת: זה חזיל… חזיל טוֹב למאכל, טעים. – ותוֹך־כּדי דיבּורוֹ נטל בּמזלג נתח זעיר של מליח והתחיל מתקרב אצלוֹ.
התחיל הילד מצווח: איני לוֹצה! איני לוֹצה!… אמ־מא! – וּברח בּבכי מן הבּית.
– המתן… המספּרים! – קראה אחריו פּוֹליה. אבל הילד רק קוֹל בּכיו נשמע מבּחוּץ.
– למה עשׂה כּך, מר סמוֹלנסקין? – שאלה פּוֹליה בצער – הרי זה בּאמת לא יפה… הרי מה יוֹדע את אביו.
– מפּני שאני יוֹדע את אביו עשׂיתי כּך… וּמה אַת מתיראה מפּני הצבוּע הזה?
– לא נעים לי… הרי אנוּ שכנים. בּעצם הם אנשים טוֹבים.
– אבל הוּא מרגיז אוֹתי עם פּיאוֹתיו, עם דביקוּתוֹ ועיניו הלטוּשוֹת כּלפּי מעלה, בּשעה שכּלפּי מטה, בּחנוּתוֹ… הוּא מרמה את לקוֹחוֹתיו.
– מנַין לך זאת? – את הגנב מכּירים בּפניו. הוֹ! היוּ לי בּחיי לא מעט עסקים וערעוּרים עם טיפּוּסים כּאלה; אני יוֹדע יפה חברה זוֹ של לוֹטשי־עין כּלפּי שמיא… הללוּ מרתיחים בּי את דמי.
– משוּם כּך הדלקת אז את הסיגַריטה?… – שאלה פּוֹליה, וּשלשתם צחקו. מפּני שנזכּרוּ בּמעשׂה שהיה וּסמוֹלנסקין עמד עם פּוֹליה בּיוֹם שבּת אחד לפני פּתח בּיתם על הדרגוֹת והיו משׂיחים, והנה שכן זה בּא מן החוּץ ועלה בּמדרגוֹת אל דירתוֹ וּמטפּחת האף האדוּמה כּרוּכה על צוארוֹ משוּם טלטוּל בּשבּת. השכן הסתכּל בּסמוֹלנסקין עוּד מרחוֹק בּעינים עוֹשנוֹת, מפּני שהחזיק בּידוֹ האחת את מקלוֹ וּבשניה את מגבּעתוֹ. סוף כּשעבר על פּניהם לא כּבש את כּעסוֹ ואמר לוֹ דרך רמז: “כּבוֹדוֹ עלוּל לצנן את ראשוֹ”. סמוֹלנסקין נתן אף הוּא בּוֹ עינים עוֹשנוֹת והחזיר: “וּכבוֹדוֹ כּוֹרך על צוארוֹ את המטפחת מחשש שמא יצנן גרוֹנוֹ?” “הרי שבּת היוֹם!”… – קרא אליו הלה מתוֹך גינוּי ואנחה: – " אַי, אַי, אַי… שוֹכחים אפילוּ ששבּת קוֹדש היוֹם…" סמוֹלנסקין לא השיב כּלוּם ועם שהחזיר פּניו אל פּוֹליה הוֹציא מתוֹך כּיסוֹ את נרתיק הסיגריוֹת, שׂם אחת בּפיו והצית אוֹתה. השכן כּיוַן שראה זאת הרים קוֹל צוַחה כּאילוּ נשכוֹ נחש: “משוּמד להכעיס, ימח שמוֹ.. שׂרוֹף יִשׂרף… משוּמד כּזה”. ותוֹך־כּדי גידוּפים וּקללוֹת קפץ על המדרגוֹת למהר להיכּנס בּביתוֹ כּדי שלא תראינה עיניו בּמעשׂה זה ש לחילוּל שבּת.
– מרי אינוֹ יוֹדע, – אמרה פּוֹליה – שימים מרוּבּים אחר אוֹתוֹ מעשׂה היוּ כּעוּסים עלי ולא היוּ משיבים לי שלוֹם.
– וסוֹף נתפּייסו?
– הן. נתפייסוּ. אבל למה עשׂה זאת מר? אוֹמַר לוֹ את האמת, אף אני נדהמתי כּשראיתיו מדליק סיגריה. הרי אני יוֹדעת שהוּא נזהר מלחלל שבּת בּפרהסיה…
– אבל היהוּדים הללוּ, עם המטפחת על הצוַאר בּשבּת, מרגיזים אוֹתי עד… עד.. אין דעתי סוֹבלת אוֹתם.
– לחיים! לחיים! – קרא פּתאוֹם רוֹזין ושוּב הגבּיה כּוֹסית יי"ש –לחיי השבּת, לחיי היהוּדי הכּוֹרך בּשבּת המטפּחת לצוַארוֹ וּלחיי היהודי המעשן בּשבּת… לחיים… סוֹף־סוֹף כּוּלנוּ יהוּדים וכוּלנוּ בּאדמה…
הזקן פּיטפּט כּל הזמן. מענין לענין התחילוּ, הוּא וּסמוֹלנסקין, מקפּחים זה את זה בּשאלוֹת מן התנ"ך; אחד אוֹמר פּסוּק ועל השני היה להמשיך.
– תמוֹל, – סיפּר סמוֹלנסקין – טיילתי יחידי בּרחוֹב. השעה היתה מאוּחרת בּלילה. אף נפש חיה לא היתה בּרחוֹב. קראתי בּקוֹל פּרקים מישעיה וּמירמיה. היה הדבר מצחיק. אני הייתי קוֹרא, וּבת־קוֹל, כּתלמיד טוֹב, חוֹזרת על כּל מלה וּמלה…
– ואוֹדיסה לא נזדעזעה מדברי הנבוּאה?
– לא. מלבד כּלב אחד, שרבץ בּאמצע הרחוֹב, ואני לתוּמי דרכתי על זנבוֹ… הלזּה הרים קוֹל יבבה, וּברח. סבוּרני שאם ניעוֹר מי מבּני אוֹדיסה משנתוֹ, יבבת הכּלב העירה אוֹתוֹ ולא דברי הנביא…
– לשוֹן כּלבים קרוֹבה להם יוֹתר. – העיר רוֹזין.
– למה אתם מטיחים תמיד דברים כּנגד אוֹדיסה וּכנגד הנוֹער שלה? הנוֹער אינוֹ יוֹדע ואינוֹ אוֹהב לשוֹן־הקוֹדש, נוּ, וּמה? סוֹף־סוֹף נוֹדה בּינינוּ־לבין־עצמנוּ שזוֹהי שׂפה מתה, בּני־אדם אינם יוֹתר מבּני־אדם, ודרכּם לילך אחרי המוֹעיל לפרנסתם, לחיי יוֹם־יוֹם שלהם.
הזקן והצעיר הבּיטוּ כּאחד אל הנערה כּאילוּ מן השמים נפלה.
– סמוֹלנסקין! – קרא הזקן – אתה שוֹתק? מה יש לך להשיב?
הלזה נזכּר את מוּקי. בּרי לוֹ עכשיו שאוֹתו ניהיליסטן מדבּר מתוֹך גרוֹנה. ושוּב נתעוֹררוּ בּוֹ כּל אוֹתם החששוֹת המכאיבים, שטילטלוּ את שנתוֹ בּלילה.
– סמוֹלנסקין! – קרא אליו שוּב רוֹזין כּמעוֹרר אוֹתוֹ מחלוֹם.
בּלא רצוֹן, כּאילוּ מאוֹנס, אמר סמוֹלנסקין לבסוֹף:
– הפּרנסה היא דבר גדוֹל שאין לזלזל בּוֹ. על כּך אין חוֹלקים. אבל האם אין דברים חשוּבים בּעוֹלם חוּץ לפּרנסה? כּלוּם אין אנוּ אוֹהבים גם שירה יפה, למשל, גם תמוּנה יפה?
– אוּה! – קראה כּמנצחת – מן השירה אני יכוֹלה להינוֹת בּלא כּל יגיעה. לכל היוֹתר עוֹלה ההנאה בּקצת מעוֹת. מה שאין כּן הלשוֹן… כּמה שנים הייתי צריכ לטרוֹח וּלהתיגע עד שהגעתי להבין פּרק בּתנ"ך… – ולא סיימה.
– שמא אַת מתחרטת על שלמדת עברית? – שאל האב.
– אין שאלתך מענין שׂיחתנוּ, אבּא!
– בּמקוֹם שיש אהבה, אין לך דבר שעוֹמד בּפניה – העיר סמוֹלנסקין.
– שוּב אוֹתה טענה! – קראה – מן הרגש אין להביא ראיה. לגבּי תינוֹקוֹת ואנשים פּרימיטיביים הרגש הוּא מכריע, מה שאינוֹ כּן לגבּי אדם בּן תרבּוּת. חייב אדם לחיוֹת בּחשבּוֹן ולשקוֹל כּל מעשׂה שעוֹשׂה לפי שויוֹ ותוֹעלתוֹ. – היא אמרה את הדברים כּשיעוּר מלוּמד בּעל־פּה.
– לחיים! – השיב לוֹ סמוֹלנסקין כּמוּכני.
– ננסה, מר סמוֹלנסקין, את כּוֹחנוּ עוֹד פּעם בּכוֹסית, שמא נצליח? – קראה הנערה שראתה בּפני סמוֹלנסקין מוֹרת־רוּח.
– לא. הלא חייב כּל אדם לשקוֹל כּל מעשׂה לפי תוֹעלתוֹ…
– אבל הנאה יש כּאן?
– ההנאה היא לתינוֹקוֹת ולאנשים פּרימיטיביים.
– מוּטב! – צחקה פּוֹליה – נשתה כּוֹס קהוה. הרי זה משקה שנברא בּשביל הנשים וגם בּשביל הגברים. – היא השתדלה לדבּר בּבדיחוּת־דעת כּדי להפיג את הרוֹשם הקשה שעשׂתה על ידידה. אבל רוּחוֹ הטוֹבה שוּב לא חזרה. דיבּר מעט, היה מפוּזר, וּלבסוֹף עמד ונתפּרש.
פּוֹליה ליותה אוֹתוֹ עד המדרגוֹת. שם עמדוּ שניוֹת מספּר בּדממה. היא בּלשה אוֹתוֹ בּמבּטה, והוּא – עיניו כּבוּשוֹת בּקרקע.
– מה הרוֹמאן של מר? רוֹאה הוּא סימן בּרכה בּעבוֹדתוֹ? סמוֹלנסקין עשה בּידוֹ תנוּעה בּאויר ולא אמר כּלוּם.
– מה לוֹ, מר סמוֹלנסקין? – שאלה בּנעימה חמה וכנה. החזיר אליה בּתנוּעה נמרצת את פּניו, ונתן בּה רגע אחד מבּט שוֹאל ותוֹבע. פּתאוֹם קרא בּקוֹל משוּנה, כּבוּש ורוֹטט:
– אח!… פּוֹליה!…
זוֹ היתה קריאת תחנוּן, בּקשת רחמים ועלבּוֹן.
– מה לוֹ למר? – חזרה ושאלה בּחרדה.
לא אמר כּלוּם, הפך את פּניו והתחיל יוֹרד בּמדרגוֹת מהר מהר, כּבוֹרח.
משיצא סמוֹלנסקין מתוֹך הבּית וּפסע שתי פּסיעוֹת, נתרעד על ידי שנתקל בּתינוֹקת אחת, שנצמדה אל שתי רגליו וגיפּפה בּשתי ידיה את בּרכּיו. גחן, ולא האמין למראה עיניו: זוֹ היתה חוה’לי, בּתוֹ הקטנה של יוֹסיל יאנוֹבר.
– חוה’לי! חמוּדתי! מה אַת עוֹשׂה כֹאן!
תפשׂ אוֹתה בּבתי־השחי והגבּיהה למעלה. הילדה חיבּקה את צוַארוֹ.
בּין סמוֹלנסקין וּבין הילדה היתה אהבת־גוֹמלין. סמוֹלנסקין, למן היוֹם הראשוֹן שהתחיל יוֹצא וּבא בּבית יוֹסיל יאנוֹבר ואפרים לוין, היה מחבּב מאד את הילדה הזאת, השקטה והשתקנית, “הצדקנית”, כּפי שהיה מכנה אוֹתה. ואף הילדה נתקשרה אליו, מפני שתמיד היוּ פּניו משׂחקוֹת וּמסבּירוֹת אליה וּבכיסיו היוּ תמיד מזוּמנים לה ממתקים אוֹ פּירוֹת. עמוֹ היתה רגילה לפטפט וּלספר, בּלא עיכּוּב וּביישנוּת.
– היאך בּאת לכאן, הצדקנית שלי?
– אתה יוֹדע, דוֹד פרץ, נער אחד ראיתי ורגליו קצוּצוֹת, והוּא מהלך על הידים, כּך… כּך.. זוֹחל…
אוֹתו רגע ראה בּפניה סימני דמעות: היא בּכתה לפני שעה קלה.
– מה אַת אוֹמרת? רגליו קצוּצוֹת? עלוּב כּזה! היכן ראית?
– שם, שם, בּאוֹתוֹ בּית.
– אבל כּיצד בּאת לכאן? היכן אבּא?
– אבּא, הרי כּאן… הרי הוּא עוֹמד כּאן!
נשׂא סמוֹלנסקין את עיניו וראה סמוּך אצלוֹ עוֹמד יוֹסיל וּמסתכּל בּוֹ וּבבתו בּפנים מחייכוֹת.
– אה, מר יאנוֹבר! שלוֹם לוֹ! מה אתם עוֹשׂים בּשעה זוֹ בּמקוֹמוֹת הללוּ?
– שלוֹם, מר סמוֹלנסקין! מה אני עוֹשׂה כּאן? הייתי צריך לבקש כּאן אדם אחד… ענין אחד יש לי כּאן. – מילמל יוֹסיל בּמבוּכה ניכּרת.
– שמא אוּכל לסייעוֹ? את מי הוּא מבקש, אם יש לשאוֹל. אני מכּיר בּשוּק הישן הרבּה אנשים.
– לא, לא… יישר כּוֹח. אני יוֹדע. מצאתי מי שאני צריך. – השיב מתוֹך יתר בּלבּוּל־דעת.
– הדוֹד פּרץ! – קפצה חוה’לי לתוך שׂיחתם – נתתי מטבּע לילד שבּרגלים הקצוּצוֹת, והוּא רצה לנשק ידי…
– רק רצה? ולא נשק?
– נתפּחדתי מאד. וגם לאשה עם העין הלבנה נתתי.
– בּאיזה בּית משוּנה היית, גם נער בּלא רגלים, גם אשה בּעין לבנה.
– לא, לא דוֹד פרץ; האשה עם העין הלבנה היא בּבית אחר… יש לה עין כּזוֹ… כּוּלה לבנה ואדוֹם מסביב… נוֹרא! נוֹרא! – והילדה נזדעזעה בּכל גוּפה.
– למה סחב עמוֹ את הילדה, מר יאנוֹבר, לכל המקוֹמוֹת הללוּ?
– אמת, שגיתי… לא פּיללתי שבּמידה כּזוֹ תתרשם. התרגשה, בּכתה… ראינוּ שני בּעלי־מוּם שהטילו עליה פּחד. אבל הילדה אוֹהבת דוקא לילך אצל עניים, ליתן נדבוֹת. סבוּר הייתי, תלך עמי ואם יזדמן לידי ליתן למישהו נדבה קטנה, אשׂמח את הנפש הקטנה… אבל שתתרשם בּמידה כּזוֹ לא פּיללתי… שלוֹם, מר סמוֹלנסקין!… אמרי, חוה’לי, למר סמוֹלנסקין שלוֹם ונחזוֹר לביתנוּ. השעה דוֹחקת.
– המתיני, המתיני! אראה אם יש לי משהוּ בּשבילך. – אמר סמוֹלנסקין.
הוֹריד את הילדה מעל זרוֹעוֹ, והתחיל ממשמש בּכיסיו; הוֹציא מאחד מהם חוֹפן לוּזים שנשתיירוּ לוֹ ממיקחוֹ אמש ושפך אוֹתם לתוֹך שתי כּפוֹת ידיה של הילדה.
– תוֹדה לך, דוֹד!
– תוֹדה? רק תוֹדה? – שאל סמוֹלנסקין.
הילדה נתנה בּוֹ אינים תמהוֹת.
– וּמה עוֹד!
– וּנשיקה?
הילדה צחקה. סמוֹלנסקין שחה אליה והיא נשה לוֹ בּשתי לחייו.
– הדוֹד.. בּוֹא… – קראה פּתאוֹם חוה’לי – נחזוֹר. אתן קצת לוּזים גם לאוֹתוֹ נער שאין לוֹ רגלים.
שני הגדוֹלים צחקוּ.
– אַת לכי עם אבּא הבּיתה, ואני כּבר אתן לוֹ מן הלוּזים שנשתיירו בּכיסי. שלוֹם, שלוֹם!
משנפטרו ממנוּ האב וּבתוֹ, עמד סמוֹלנסקין ותלה בּהם את עיניו. לא הבין מה עשׂה כּאן אדם זה בּשעת בּוֹקר זוֹ וּמפּני מה הי נבוֹך כּל כּך, כּאילוּ נתפשׂ בּמעשׂה לא מהוּגן. פּתאוֹם נזכּר שׂיחתם אמש אצל פּשפּש בּיתוֹ של יוֹסיל. “אה! אדם זה… אף על פּי כן ידע מה לוֹ לעשׂוֹת… הירהר סמוֹלנסקין – כּך הם האנשים מסוּג זה. הם מתבּיישים כּגנבים כּשהם נתפּשׂים בּמעשׂה של צדקה וחסד”…
פרק ששי 🔗
סמוֹלנסקין לא שכח את הבטחתוֹ ל“דיוֹגנס”, וּבבוֹקר יוֹם אחד נפנה ממלאכתוֹ והלך לראוֹת את הבלי שמבקש מוֹרה לשני ילדיו.
אוֹתוֹ חבלי דר בּחצרוֹ של בּית פּוֹליני. זוֹ היתה חצר גדוֹלה מפוּלשת מצד אחד אל רחוֹב יֶקאטרינינסקאיה וּמצד שני אל רחוֹב־היהוּדים. חטיבה מיוּחדת בּמינה היתה החצר הזאת בּתוֹך אוֹדיסה, משוּנה בּפרצוּפה מכּל העיר. כּל שנתעה וּבא לשם היה שוֹכח שהוּא בּאוֹדיסה וּמדמה שנקלע לאיזוֹ עיירה יהוּדית מתחוּם המוֹשב, קצתה פּוֹלנית וּקצתה ליטאית. התקבּצוּ בּמקוֹם זה יהוּדים מפּוֹלין, מליטא וּמרייסין, טירוֹנים שבּרחוּ מעבוֹדת־הצבא, פּוֹשטי־רגל – מבּעלי חוֹבוֹתיהם. אברכים – מנשיהם, וּסתם יהוּדים שלא שׂיחק להם מזלם בּמקוֹמם וּבאוּ לנסוֹתוֹ בּמקוֹם שאין מכּירים אוֹתם. והיהוּדים הללוּ לא בּגפם בּאוּ. כּל אחד הביא עמוֹ משהוּ מעיירתוֹ: וּמשהוּ נצטרף והיוּ לעיירה יהוּדית לכל דבר, חבוּרת סגננוֹנים וצוּרוֹת שוֹנים וּמשוּנים. כּאן אתה שוֹמע אידית לכל ניביה: פּוֹלנית, ליטאית, ווֹהלינית… אתה רוֹאה כּאן יהוּדים מפּוֹלין בּכוֹבעניוֹת קטנוֹת מבּד אוֹ מקטיפה וּבקאפוֹטוֹת ארוּכּוֹת עד לכפּוֹת הרגלים; חסידים בּז’וּפּיצוֹת וּבשטיימלים מקוֹרחים מרוֹב יוֹשן, חגוּרים אבנטי־משי ותחתוֹנים לבנים נעוּצים בּגרבּים; יהוּדים ליטאים בּמגבּעוֹת מעוּכוֹת, בּסוּרדוּטים ארוּכּים רק עד הבּרכּים אוֹ קצת למטה מהן וּמכנסיהם משוּלשלים מעל למגפים אוֹ נעוּצים בּתוֹכם; נשים בּקפליטים וּשביסים, וּ“שטֶרן־טיכלך”, אוֹ בּמטפּחת־ראש קשוּרה בּעניבה גדוֹלה מעל למצח אוֹ קשוּרה מתחת לסנטר וּשתי זנבוֹתיה טוֹפחים על לבן. כּל המלבּוּשים הללו בּשעתם, שם בעיירה, היה כּבוֹדם חדש עמהם וּמשכוּ על בּעליהם חוּט של זיו ושל שבּת; ואילוּ כּאן זה כּבר פּנה זיוָם, פּנה הוֹדם. בּלויים וּשחוּקים, קרוּעים וּמטוּלאים מעידים הם יוֹתר ממאה עדים על חייהם המרוּדים ועל “לחצם זוֹ הדחק” בּתוֹך אוֹדיסה זוֹ המפוֹארת בּרוֹב עשרה, בּחייה הקלים והעליזים וּבשפע הפּרנסה המצוּיה בה… כּאן, בּחצר הזאת, יש למצוֹא כּל שיהוּדי צריך לוֹ בּחוֹמר וּברוּח. על גבּי דלת של “חנוּת” שאינה בּעצם אלא חָרָך צר, תלוּיה חבילת ציציוֹת, ללמדך שכּאן מוֹכר תשמישי קדוּשה כּמוֹ טליתים, תפילין וכיוֹצא בּזה. מבּעד לזכוּכית אחד החלוֹנוֹת קוֹראוֹת אליך אוֹתיות של “קידוּש לבנה”: “בּכאן דר ר' ניסן שדכן המדינה”. נשים יוֹשבוֹת לפני תריסיהן וּמוֹכרוֹת דגים מלוּחים, נרוֹת, “הבדלוֹת”, בּשׂמים ל“הבדלה”, עטרן, תוּפינים… בּין לקוֹח ללקוֹח אינן בּטלוֹת ממלאכה; זוֹ סוֹרגת גרב וזוֹ פּוֹלה ראש תינוֹקה הרוֹבץ בּין בּרכּיה, וּבין החנוּיוֹת מהלך לוֹ בּרחבוּת שבּשמינית של גאוה, מתוּן מתוּן, עקב בּצד אגוּדל, שד“ר17 של איזוֹ ישיבה בּליטא, אוֹ פוֹסע והוֹלך מעדנוֹת משוּלח מארץ־ישׂראל שמדבּר בּלשוֹן־קוֹדש משוּנה שאינה דוֹמה לזוֹ שבּסידוּר וּבחוּמש, כּוּלה בּפתח’ין וּבטית’ין… הללוּ הם תמיד בּעלי צוּרה, בּעלי כּרס וצוֹעדים בּכבדוּת. אחריהם מדדה שמש שמכריז ואוֹמר: “יהוּדים! לטוֹבת הישיבה בּק”ק פּלוֹנית”, אוֹ: יהוּדים! לטוֹבת ישיבה קדוֹשה בּארץ־ישׂראל“… בּידוֹ מטפחת כּבדה ממטבּעוֹת הנחוֹשת שהוּא מקבּץ. וּפעמים עוֹבר כּאן, כּמעט בּחשאי וּבצנעה, זוּג צדקניוֹת, שמטפּחת־שבּת טוּרקית רחבה עוֹטפת כּתפיהן ונוֹטפת עד למטה מבּרכּיהן בּפיפֶה הארוּכּים, וּביד אחת מהן מטפּחת אדוּמה, כּבדה אף היא מדמי צדקה. הללוּ אינן מכריזוֹת ואינן אוֹמרוֹת כּלוּם. בּצניעוּת וּבשתיקה הן עוֹברוֹת מתריס אל תריס, וכל אשה משלשלת לתוֹך אוֹתה מטפּחת אדוּמה את המטבּע שלה, בּלא כּל שאלה. יוֹדעת היא מאליה שהמטבּע ילך לצדקה, ל”הכנסת כּלה“, לטוֹבת איזה “יוֹרד” וכדוֹמה. כּאן קלוֹיז של חסידים ושם בּית־מדרש של מתנגדים. מתוֹך מרתף אחד הוֹלך קו־ל צפצוּפם של תינוֹקוֹת: זהוּ ה”חדר" של החצר. מבּעד לחלוֹן פּתוּח משתפּך לחלל האויר ניגוּן גמרא מלא נכאים שנבלע בּתוך קוֹלוֹת מתנצחים בּסוּגיה חמוּרה. בּעשׂרת ימי תשוּבה בּוֹקעוֹת האויר תקיעוֹת שוֹפר: בּעל־תוֹקע צעיר מתאַמן שם בּמלאכתוֹ. ממקוֹם אחר מנַסרת והוֹלכת שירת מקהלה: חזן עם “משוֹרריו” חוֹזר שם על ניגוּני “הימים הנוֹראים”. וּכדי שלא תפּגם חלילה שלימוּת סמפוֹניה זוֹ של קוֹלוֹת, בּא בּן־פּטישוֹ של החַבתן ודוֹפק כּל היוֹן על חישוּקי חביוֹת ריקוֹת את דפיקוֹתיו הקצרוֹת והיבשוֹת; וּלעוּמתוֹ עוֹנה הלמוּת הפּחים הרחבה והמחרישה אזנים של הפּחח ותוֹלה בּאויר בּנוֹת־קוֹל מפוֹצצוֹת, שגוֹברוֹת על הזמירוֹת הווֹלאכיוֹת של שוּליוֹת החייטים ועל חריקוֹתיה־גניחוֹתיה של מקצוּעת הנגר…
לא קל היה לוֹ לסמוֹלנסקין למצוֹא בּתוֹך האנדרלמוּסיה הזאת את מקוֹמוֹ של אוֹתו החבלי שבּיקש וּשמוֹ לא היה ידוּע לוֹ. פּנה בּשאלתוֹ אל יהוּדי אחד, וזה תחת להשיב לוֹ התחיל מפציר בּוֹ להצטרף ל“מנין”. הוּא מבין? יש לוֹ “יאהרצייט”, והריהוּ עוֹמד וצד יהוּדים ל“מנין”; שמוֹנה כּבר העלה בּחכּתוֹ והרי הם שמוּרים אתוֹ שם בּקלוֹיז. חסרים לוֹ עוֹד שניִם, רק שנים; ואם מר יכּנס, יחסר לוֹ רק אחד. יהוּדי אחד לאמירת אמן ול“קדוּשה” הרי קל למצוֹא בּכל רגע… פּנה אל שני, ואף הלזה, טרוּד בּשלוֹ, לא נתן את דעתוֹ על שאלתוֹ והתחיל ממטיר עליו שפע של הצעוֹת מרוֹב הטוֹבה וּסגוּלוֹת החמדה שיש בּידוֹ למכּור לוֹ: טיפּין למיחוּשי מעיִם, סגוּלה לטחוֹרים, מקטוֹרן של סַמיט “כּמעט, כּמעט חדש”… מה הוּא סח “כּמעט”! חדש, חדש לגמרי… ושמא יקנה כּפתוֹרים? ושמא גרבּים?.. סוֹף־סוֹף.. אחר גישוּשים וּביקוּשים, תעיוֹת וּתהיוֹת, נקלע למבוֹי אטוּם משלוֹש רוּחוֹתיו, כּעין חצר בּתוֹך חצר. כּאן לא היוּ לא חנוּיוֹת, לא בּתי־מלאכה ולא עוֹברים ושבים. ליד פּתחה של דירת־מרתף עמד על כּנוֹ פּיגם קטן ועליו גלגל גדוֹל שנער קטן היה עוֹמד וּמסַבּבוֹ, ויהוּדי כּבן שלוֹשים וחמד אוֹ ארבּעים, בּלא בּגד עליוֹן רק בּטלית־קטן על כּוּתנתוֹ וּבכוּמתה על ראשוֹ, עם חבילת פּשתן גדוֹלה טעוּנה על כּרסוֹ, קוּלע ממנוּ חבל שקשוּר בּראשוֹ אל וַו שבּגלגל. היהוּדי הזה פּוֹסע פּסיעה אחר פּסיעה לאחוֹר, וּבמידה שהוּא הוֹלך וּפוֹסע, בּה בּמידה הוֹלך החבל וּמתאַרך יוֹתר ויוֹתר, ודוֹמה כּאילוּ החבלי מוֹשך אוֹתוֹ מתוֹך טבּוּרוֹ…
תחילה עמד סמוֹלנסקין והסתכּל בּוֹ מרחוֹק. הפּשתן שעל כּרסוֹ הלך וּפחת בּמידה שהחבל הלך ונתארך. וסוֹף שנפסק. החבלי הסיר את החבל מעל וַו הגלגל, כּרך אוֹתוֹ והניחוֹ על הקרקע. ירד אל המרתף וחזר משם עם חבילת פּשתן חדשה. ישב על שרפרף קטן אצל פּתחוֹ והתחיל מפספס וּמפרד את הקילקיוֹת והמדוּבללוֹת של הפּשתן. נתקרב אצלוֹ סמוֹלנסקין ואמר לוֹ שלוֹם. החבלי תלה בּוֹ עיניו בּשאלת תמיהה והחזיר לוֹ שלוֹם. עינים משוּנוֹת היוּ לוֹ, כּעיני מוֹנגוֹלי שנפקחוֹת רק עד כּדי סדק, ועפעפיהן מקוּמטים מרטטים וּמרפרפים כּאילו דקים וקלים יוֹתר מדי היוּ וּתלוּיים בּרפיוֹן. פּניו היוּ רחבוֹת וטוֹבוֹת וּמעוּטרוֹת זקן צהבהב קצר וקלוּש עם חתימת שׂפם. ואף זקנוֹ לא הקיף את סנטרוֹ אלא מלמטה והסנטר עצמוֹ כּולוֹ חלק וּפנוּי משׂערוֹת. שׂפתיו דקוֹת וּקפוּצוֹת והיה בּארשת פּיו המגוּלה והקפוּץ משהוּ מרוּר וגַמחוֹני.
– סח לי מר כּהן… – פּתח סמוֹלנסקין ואמר קצת נבוֹך מחמת מבּטו – איני יוֹדע אם כּבוֹדוֹ יוֹדע מי הוּא זה מר כּהן… אוֹתוֹ אדוֹן שדיבּר עם כּבוֹדו על אוֹדוֹת בּניו והבטיח להמציא להם מוֹרה. למר שני ילדים, לא?
– הן, שנַיִם. – השיב החבל יתמיה עדיין כּמי שאינוֹ מבין יפה מה שמדבּרים אליו. אבל פּתאוֹם נתרחב פּיו הדק בּבת־צחוֹק טוֹבה, תינוֹקית כּמעט: – אה־ה! – קרא – אני כּבר זוֹכר. הן, הן. דיבּר עמי פּעם אחד אחד… איני יודע מי הוּא… אדם טוֹב, כּנראה, אבל קצת משוּנה… דיבּר על הצוֹרך ללַמד את ילדי “לשוֹן”, חשבּוֹן וכדוֹמה. הרבּה דיבּר אז, וּפיתה וּפיתה. כּאילוּ מישהוּ התנגד לדבריו. קמח טחוּן טחן… זוֹכרני. הבטיח הרים וּגבעוֹת ו–נעלם. סבוּר הייתי, סתם בּטלן בּא לבלבּל את המוֹח. אם כּן… בּאמת? לא שכח? טוֹב ויפה! ואדוֹני הוּא המוֹרה ששלח אלי?
– לאו דוקא. לא אני הוּא המוֹרה, אלא יש, כּמדוּמני, בּידי למצוֹא לכם מוֹרה על־פּי בּקשתוֹ של מר כּהן.
– אם בּשׂכר… מר מבין… זוּלת תוֹדה אין לי בּמה לשלם…
– יש שגם תוֹדה שוֹוַה כּסף. ואפילוּ יפה מכּסף. לפי שעה בּאתי רק לראוֹת את הילדים, לתהוֹת על קנקנם. הם מאד נשׂאוּ חן בּעיני מר כּהן.
– הן. אין לי להתאוֹנן עליהם… אברהמ’ל! – קרא אל הנער – בא כּסא. למה יעמוֹד מר? הילדים טוֹבים ואף חשקה נפשם בּלימוּדים. הלזה, “עוֹזר כּנגדי”, נהח… הוּא בּכוֹרי. אל יראנוּ אדוֹני שהוּא ארוֹך כּאִטריה; בּחנוּכּה תימלאנה לוֹ אחת־עשׂרה שנים, השני צעיר ממנוּ בּשנתים. מוֹחוֹת לא אטוּמים, אלא שאין בּמה למלאוֹתם.
אבהרמ’ל שגדל “כּמוֹ אִטריה” הביא כּסא והעמידוֹ אצל אביו.
סמוֹלנסקין ישב ושאל:
– מה שמוֹ של מר?
– שמי בֶּריש, בּריש החבלי. כּפי שמר רוֹאה בּעיניו עוֹשׂה חבלים אני. מלאכה נקיה שהבּריוֹת נצרכים לה. כּמוֹ כּל מלאכה שיש בּה תוֹעלת של ממש, אף זוֹ שלי אינה מפרנסת אוֹתי אלא בּדוֹחק. בּדוֹחק גדוֹל. חבלים בּימינו צוֹרך גדוֹל יש בּהם… אפשר, מאז וּמתמיד הצוֹרך בּהם היה גדוֹל. בּחבלַי כּוֹפתים את המסוכּנים שבּבני־אדם, אוֹתם, למשל, שמסרבים לעשוֹת רצוֹנוֹ של מי שהכּוֹח בּידוֹ: אוֹ, למשל לתלוֹת את אוֹתם שאוֹהבים כּל שאסוּר בּאהבה, כּמוֹ האמת, החירוּת וכיוֹצא בּאלה…
דיבּר בּקוֹל רפה, צרוּד קצת, וּבפשטוּת כּזוֹ, בּלא כּל חיוּך על שׂפתוֹתיו הדקוֹת. רק עפעפיו המרפרפים זעוּ, זעוּ כּשני עלי־פּרח דקים מאד.
ואילוּ סמוֹלנסקין פּרץ בּצחוֹק:
– כּלוּם רק בּשביל אנשים כּמוֹ אלה? וּבשביל הראוּיים לחבל?
– אוֹה! בּשביל הראוּיים? אילוּלי הייתי עוֹשׂה בּשבילם חבלים, הייתי זה מכּבר מת מרעב.
אדם זה בּהחלט מצא חן בּעינו. דיבּוּרוֹ השקט, הלֵאה, וּכאילוּ שלא מרצוֹן, התחיל מעניִן אוֹתוֹ.
– הרי יש פּוֹשעים – אמר סמוֹלנסקין – שעברוּ חוֹק, שנידוֹנוּ למאסר.
החַבלי ריפרף עליו רגע בּעיניו התינוֹקיוֹת והתמהוֹת, כּאדם שניטלטלה דעתוֹ ואינוֹ הוֹלם יפה את הדברים שהוּא שוֹמע. וּלאחר מכּן נתעקמוּ שׂפתוֹתיו הדקוֹת בּבן־חיוּך מריר:
– שעברוּ חוֹק, שנידוֹנוּ למאסר… הן, הן… שעברוּ, שינדוֹנוּ… אח! אלי, אלי… אבל עדיין אל שמעתי שכּוֹפתים ותוֹלים אוֹתם שעשׂוּ את החוֹק, את הדיינים שדנוּ בּן־אדם למיתה.. בּאמת, איני יוֹדע. אח! אלי, אלי… – וּפתאוֹם, כּאילוּ מתוֹך כּוָנה להפסיק את השׂיחה: – הקטן לא חזר עדיין. מי יוֹדע היכן הוּא מתרוֹצץ. אבל כּבוֹדוֹ יכוֹל להשׂיח עם הגדוֹל, אם רצוֹנוֹ בּכך…
אבל רצוֹנוֹ של סמוֹלנסקין היה להשׂיח עם האב יוֹתר.
– רוֹאה אני – אמר – שכּבוֹדוֹ הוּא ירא שמים…
– ירא שמים? – הפסיקוֹ החבלי – מהנ! מאד, מאד אני ירא שמים, מאד, מאד… אמת כּתוּב גם “ואהבת”… ואפילוּ: " בּכל לבבך, בּכל נפשך וּבכל מאדך"… איני יוֹדע, איני יוֹדע.. אבל יוֹדע אני רק שאני ירא ממנוּ… דבר שהעוֹלם אוֹמר עליו שהוּא טוֹב, בּעינַי שלי הוּא רע, רע מאד, ודבר שהעוֹלם מגַנה אוֹתוֹ שהוּא רע, בּעיני אינוֹ כּל כּך רע, ואפילוּ… ואפילוּ טוֹב… כּך הוּא… איני יוֹדע בּאמת… אבל אני מתירא מאד מפּניו… הוֹאיל והוּא שוֹתק, הרי לעוֹלם אינך יוֹדע אם אתה טוֹעה אוֹ אינך טוֹעה. אינך יוֹדע מה הוּא צוֹפן לך ליוֹם מחר… אי אתה יוֹדע כּלוּם! כּלוּם! אוּה! אני ירא מאד…
– מכּל מקוֹם סבוּרני שאין כּבוֹדוֹ רוֹצה שהילדים ישכּחוּ את יהדוּתם, ואילוּ ההשׂכּלה, יוֹדע מר, זה הוּא דבר ש… ש… הוֹרס את האמוּנה. צעירים כּיון שמריחים קצת מן ההשׂכּלה שוֹכחים את יהדוּתם…
– אני אשגיח עליהם שלא ישכּחוּ… אבּא שלי, עליו השלוֹם, רב היה בּעיירתנוּ, והיה דוּרש ממני הרבּה. קפּדן גדוֹל היה ורוֹדה אוֹתי על קלוֹת כּחמוּרוֹת. וסוֹף בּרחתי מן הבּית. איני אוֹהב עוֹל, שוּם עוֹל… לגבּי הילדים אני מסתפּק בּמוּעט, ואם תרצה אין זה מוּעט… שיבינוּ את פּירוּש המלוֹת בּסידוּר ושיהיוּ מתפּללים בּכל יוֹם. כּל אדם חייב להתפּלל. התפילה טוֹבה לאדם… אף על פּי…
ולא סיים.
– אף על פי?
– למה נרמה את עצמנוּ? הוּא אינוֹ שוֹמע תפילתנוּ. אינוֹ רוֹצה לשמוֹע. אלפי שנים אנוּ מתפּללים: “תקע בּשוֹפר גדוֹל לחרוּתנוּ ושׂא נס לקבּץ גלוּיוֹתינוּ וקבּצנוּ מארבּע כּנפוֹת הארץ”, נוּ וּמה מזה?.. יהוּדים בּכל העוֹלם מתפללים: “ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הרִשעה כּרגע תאבד וכל אוֹיביך מהרה יכָּרתוּ והזדים מהרה תעקר וּתשבּר וּתמגר ותכניע בּמהרה בּימינוּ”… נוּ! וּמה מזה? “בּמהרה בּימינוּ”, הא, הא, הא… – פּיו הקטן התרחב בּצחוֹק משוּנה, אִלם וּפנימי – דוֹחקת להם למסכּנים השעה; קצרה רוּחם להמתין. ואילו הוּא כּביכול לוֹ השעה אינה דוֹחקת כּל עיקר; הוּא יכוֹל להמתין. וּבינתים עוֹקרים וּמשבּרים וּממגרים אוֹתם, את המתפּללים גוּפם, והמלשינים והזדים וּבעלי־האגרוֹף מכּל המינים איכפת להם כּמו השלג דאשתקד. להם העוֹז והמשׂרה, הם התקיפים, הם בּעלי־הבּתים בּעוֹלם כּוּלוֹ, הם החוֹקקים חוּקים והיוֹשבים למִדִין. אח! אלי, אלי… לא! לא! הוּא אינוֹ ר–וֹ–צה לשמוֹע… ואף על פּי כן… אם בּתפילה אין תוֹעלת, בּלא תפילה עוֹד גרוּע, אין נחת…
– בּתפילה אין תוֹעלת? קא סלקא דעתך?
– אין תוֹעלת, אין תוֹעלת, אוֹמר אני למר! מתפּללים ומתפּללים, שוֹפכים דמעוֹת וּבוֹקעים רקיעים בּצוַחוֹת, ואילוּ הוּא אי–נ–וֹ שוֹמע… ואימתי שמע? אימתי? אדרבּא, יגיד לי מר, אם הוּא יוֹדע…
פּתאוֹם נטל את חבילת הפּשתן וּזרקה בּכעס על הקרקע וּבשני פּרקי ידיו התחיל טוֹפח על בּרכּיו, עם ששתי שׂפתוֹתיו ריטטוּ והטיחוּ זוֹ על גבּי זוֹ כּשני עלים בּרוּח וּמלים מרוֹת כּלענה נשרוּ מהן:
– וּמי אמר להם, לחכמינו ז"ל, שאלוֹהים רוֹצה בּנוּ, שהוּא אוֹהב אוֹתנוּ? מי גילה את אזנם שכּך הוּא? ושמא לא כּך? מה הראיה? שמא זה מכּבר נמאסנוּ עליו והוּא עזבנוּ לנפשנוּ, כּלוּמר: ראש והר… כּלוֹמר: לך והטח ראשך לכּוֹתל!.. שמא זה כּבר, זה כּבר בּעט בּנוּ? אנוּ דבקנוּ בּוֹ כּספּחת זוֹ והוּא כּביכוֹל אינוֹ יכוֹל להיפּטר מהספּחת היהוּדית והריהוּ משַלח בּנוּ את ניקוֹלאי, את איואן, את סטיפאן וכל משלחת מלאכים רעים… אנוּ סוֹפגים את המכּוֹת כּכלבים שבּעליהם שוֹבט בּהם והם מיבּבים ועם זאת גרוֹנם משתנק בּבליעת רוֹק מרוֹב הנאה. היאך אנוּ אוֹמרים בּיוֹם כּיפּוּר? “אנוּ צאנך ואתה רוֹענוּ, אנוּ כּרמך ואתה נוֹטרנוּ”. איזה רוֹעה הוּא זה? איה נוֹטר הוּא זה?
– ר' בּריש! ר' בּריש! כּיצד אינך מתירא להוֹציא מפּיך דיבּוּרים אלה?
– וּכלוּם הוּא גוּפוֹ אינוֹ יוֹדע זאת? רק אנוּ הטפשים, אנוּ לבדנוּ אין רוֹצים לידע וּלהוֹדוֹת שכּך הוּא. מתיראים, מתיראים להוֹדוֹת… זוֹכרני, כּד הוינא טליא (המלים האחרוֹנוֹ נאמרוֹ בּלשוֹנן) הייתי בּא אצל אבּא נשמתוֹ עדן… יהוּדי קפּדן היה, ימתק לוֹ עפרוֹ, אוּ–הוּ! איזה קפּדן ורגזן היה.. הייתי בּא לפניו בּשאלוֹת על דברים שבּהנהגת העוֹלם שלא היוּ נראים לי, על דברים שהם, לפי דעתי, לא לפי היוֹשר ולא לפי השׂכל הישר: מפּני מה כּך וּמפּני מה כּך?… והוּא, עליו השלוֹם, היה מתבּהל ממש, מתכּעס וגוֹער בּי: שתוֹק, שגץ! אסוּר, אסוּר לשאוֹל שאלוֹת כּאלוּ! מה מבין אדם בּשׂכלוֹ הקטן שיבוֹא להרהר אחר מידוֹתיו של הקדוֹש בּרוּך הוּא? אלוֹהים לבדוֹ הוּא היוֹדע, ו… “כּל מה דעביד רחמנא לטב עביד”, ודי! מילא, נשתתקתי. השאלוֹת בּערוּ בּי כּגחלים לוֹחשוֹת, אבל כּבשתין בּתוֹכי… פּעמים הייתי מדמה שאצא מגדרי, חפצתי לצווֹח מכּאב ו–שתקתי. לימים, משגדלתי, עמדתי על הדבר: אפשר שגם בּלב אבּא בּערו אוֹתן הגחלים הלוֹחשוֹת, אפשר אף הוּא היה מנַדד שינה מעיניו כּמוֹתי, אלא שלבּוֹ לפיו לא גילה, מחמת יראה… אבל – הפסיק פּתאוֹם את עצמוֹ – הלוֹא רוֹצה מר לשׂוֹחח קצת עם בּני… אברהמ’ל! בּוֹא, התקרב, האדוֹן רוֹצה לשאלך שאלה…
אברהמ’ל זה היה נער דק וגבוֹה יוֹתר מכּפי שנוֹתיו, ולבוּש, כּמוֹ אביו, בּלא מעיל, בּ“ארבּע־כּנפוֹת” מעל כּוּתנתוֹ שהגיע רק עד לבּוֹ, וכוּמתה על ראשוֹ. רגליו המבצבּצוֹת מתוֹך מכנסיו הקצרים והצרים היוּ דקוֹת ויחפוֹת, וכוּלו דוֹמה כּאילוּ צמח והבציל למעלה וּלמטה מתוֹך המכנסים הללוּ. בּפניו הדקים והשחוּמים וּבעיניו הכּחוּלוֹת לא היה דוֹמה כּלל לאביו, זוּלת בּפיו הדק והקפוּץ, שהיה כּמו פיו של החבלי. כּל הזמן היה עוֹמד מרוּחק, מסתמך בּגבּוֹ אל מזוּזת פּתח המרתף וּמאזין אל דברי אביו. וּמשקראוֹ אביו לא זז ממקוֹמוֹ והיה כּאינוֹ שוֹמע.
– למה אתה עוֹמד שם כּמוֹ גוֹלם? מה אתה חוֹשש, אברהמ’ל, שמא ישכוּ אוֹתך? בּוא, לא נעשׂה לך כּלוּם. – פּצר בּוֹ אביו.
ואילוּ אברהמ’ל, דוּגמת אדם כּעוּס, השפּיל את גביניו, הצמיד את עיניו בּאביו, שירבּט את שׂפתוֹתיו, ולא נע ניע כּלשהוּ.
– מה לעשׂוֹת, – אמר האב מיוֹאש – בּיישן כּמוֹ אמוֹ עליה השלוֹם. עכשיו אם תשפּוֹך עליו קיתוֹן של רוֹתחין, לא תזיזוֹ ולא תוֹציא מלה מפּיו.
פּתאוֹם פּרץ אל המבוֹי ילד קטן שמַנמן, ראשוֹ מתוּלתל ועייו קאלמיקיוֹת כּמוֹ עיני ר' בּריש, כּוּלוֹ משוּלהב ונוֹשם בּכבדוּת, כּמוֹ אחר ריצה מבוֹהלת.
– אה! – קרא האב בּהעמדת פּנים של נזיפה מבּעד למאוֹר של חיוּך וחיבּת עין – סוֹף־סוֹף בּאת? אוֹרח לשבּת… מהיכן ר' יהוּדי בּא? בּוֹא ותן שלוֹם. הלוֹ רוֹאה אתה…
הנער הצליף על סמוֹלנסקין את עיניו המתיזוֹת זיקין של אש וּבלא רצוֹן פּשט לוֹ יד קטנה וּמזוֹהמת.
– מהיכן אתה בּא? – חזר האב ושאל – שוּב מלחמה עם העמלקים, ימח שמם?
– נתתי להם, נתתי להם… – השיב הנער – כּבר יש להם מה לזכּוֹר וּמה לגרד… קיבּלוּ!
– היזהר, איציקל, היזהר! חוֹששני שפּעם אף אתה יהיה לך מה לזכּוֹר וּמה לגרד.
– לא יזכּוּ לכך.
– הרי טוֹב ויפה! תיתי להם! עם שקצים תהא אף אתה שקץ. רק לא בּטלן! – ועם שפנה אל סמוֹלנסקין, הסבּיר לוֹ – לאחר מוֹתה של ילדתי… היתה לי ילדה קטנה שמתה… קבעתי דירה בּמקוֹם הזה; סבוּר הייתי שבּכאן אהיה פּטוּר מן השקצים. אבל אין להיפּטר מהם. הם בּכל מקוֹם פּרים ורבים כּמוֹ הכּנים בּמצרים… רק לא להתבּלבּל, איציקל! תחת להתירא מהם, יתיראוּ הם ממך… מר רוֹצה לדבּר עמו? ינסה. אש ולהבה…
אבל איציקל כּבר עמד אצל אחיו וּבהתלהבוּת סיפּר לוֹ בּלחש על ההרפּתקה שלוֹ עם השקצים בּרחוֹב:
– נתתי לוֹ בּעיטה כּזוֹ בּבּ..ים, בּעיטה כּזוֹ, עד שהתחיל מתגלגל על הקרקע ומיבּב כּמוֹ חזיר קטן. מעכשיו כּבר יֵדע כּיצד מראים לי “אוֹזן־חזיר”.
– בּאמת? בּב…ים? ישר ישר? – שאל האח גם הוּא בּלחש.
– וּמה? אשתוֹק לוֹ?
הדברים הגיעוּ אל האב, והלזה בּנענוּע ראש כּלפּי בּנוֹ אמר:
– “יחף” אוֹדיסאי… רוֹצה אדוֹני לדבּר עמוֹ?
– לא. בּעצם מה לי לדבּר עמוֹ? מחר אחזוֹר ואביא את שניהם אל המוֹרה. אני מקוה שהדבר יעלה בּידי.
עמד ונתפּרש מהחבלי.
ר' בּריש עשׂה עליו רוֹשם חזק בּחירוּת מחשבתוֹ, בּפניו הטוֹבוֹת עם המרירוּת שמסביב לפיו. טיפּוּס יהוּדי משוּנה שלקח את לבּוֹ. החליט לעשׂוֹת כּל שבּידוֹ כּדי למצוֹא מוֹר לשני בּניו שאף הם למראית לבּוֹ ראויים שיטפּלוּ בּהם. אם לא יצליח בּבית לוין, החליט להקצוֹת להם ממעט זמנוֹ הפּנוּי וליתן להם בּעצמוֹ שיעוּרי־הוֹראה. משוּם־מה התאַוָה מאד לגרוֹם לוֹ לאביהם קוֹרת־רוּח. בּוֹ־בּיוֹם נסע ללַנז’רוֹן אל בּית אפרים לוין.
שלא כּרגיל מצא את הבּאנקיר בּביתוֹ. הוּא ואשתוֹ ישבוּ על המרפּסת. היא, כּדרכּה, היתה עסוּקה בּתפירה, והוּא התהלך אילך ואילך עם סיגַריה בּפיו. שניהם שתקוּ. בּימים אלה הוּא טרוּד מאד בּעניני נסיעתוֹ הקרוֹבה לחוּץ־לארץ וּבתכניוֹתיו שהוּא אוֹמר לבצע שם. הבּוֹקר כּשבּא אל הבּאנק היה לו פּתאוֹם מיחוּש־ראש, חש עייפוּת בּכל גוּפוֹ, ידיו נתרשלוּ ולא ראה כּל סימן בּרכה בּעבוֹדתוֹ. לא הבין בּתחילה מה זאת; חשש שמא אין אלה אלא אוֹתוֹת מבשׂרי איזוֹ מחלה כּמוֹסה שמתרחשת לבוֹא עליו. אבל משזכר ליל אמש שבּילה עם חבוּרת צעירים מן העוֹלם הפינאנסי ועם המזמרת גרציה די פוֹקא, ואחר כּך – את שייר הלילה עם די פוֹקא זוֹ בּיחידוּת בּחדר מלוֹנה, עמד על סיבּת רפיוֹנוֹ ונחה דעתוֹ. אבל מיד נתעוֹררוּ בּוֹ נקיפוֹת־לב. זכר את אשתוֹ היוֹשבת בּמעוֹן־הקיץ יחידה, חלשה וחוֹלת־עצבים, זכר דברים שהשמיע לוֹ פּעם יוֹסיל, דברי־מוּסר שהרגיזהוּהוּ בּשעתם, ונתעוֹרר בּוֹ פּתאוֹם צוֹרך לחזוֹר ללנז’רוֹן, לפייסה וּלפצוֹתה על ליל אמש, אף על פּי שלא היה לוֹ עדיין בּרוּר איך וּבמה יפייסה ויפצנה… המציא עילה וחזר ללנז’רוֹן. מצא את אשתוֹ על המרפּסת עוֹסקת בּמלאכתה. הלזוּ משראתה אוֹתוֹ נתנה בּוֹ רגע אחד מבּט תמיה, החזירה לוֹ שלוֹם ולא שאלה כּלוּם, לא אמרה כּלוּם, השפילה עינה אל מלאכתה והמשיכה לתפוֹר. היא זה כּבר הגדירה עצמה מלהיכּנס עמוֹ בּשׂיחה שלא לצוֹרך דחוּק. כּמוֹ בּתוֹך שבּלוּל נצטמצמה בּתוֹך עוֹלמה שלה. ואף זאת: היא לא האמינה לוֹ. זה כּבר שהיא חוֹשדת בּוֹ שהוּא אינוֹ נאמן לה. כּשהוּא מתחיל מספר כּמתנצל על סיבּת היעדרוֹ ועל טרדוֹתיו המרוּבּוֹת, אוֹ כּשהוּא שוֹאל לשלוֹמה וּלהרגשת עצמה, היא יוֹדעת יפה שאין פּיו ולבּוֹ שוים. לוין אף ממנוּ לא נעלם שאין מאמינים לוֹ והשלים עם זאת. אלא שידיעה זוֹ משמשת עכּבה גם בשעוֹת שמתעוֹרר בּוֹ הרצוֹן, כּמוֹ הבּוֹקר, לרַצוֹתה בּלב שלם ולקרר את דעתה. וכך מצא סמוֹלנסקין על המרפּסת את שניהם שוֹתקים. היא שקוּעה בּמלאכתה ואינה מגבּיהה אף פּעם את עיניה אל בּעלה, והוּא מפסיע אילך ואילך, מעשן ומתרגז על אשתוֹ ועל עצמוֹ. משראוּ אוֹתוֹ בּשעה לא רגילה זוֹ קידמוּ את פּניו בּשׂמחה. היוּ שׂמחים על כּל אדם זר שהיה נכנס בּשעה זוֹ. שניהם הרגישוּ בּהקלה, והזמינוּהוּ לישב. וּמשישב וסח להם מטרת בּוֹאוֹ, נתמהוּ האב והאם וּשניהם כּאחד פּרצוּ בּצחוֹק: זוּסיל שלהם מוֹרה? הכּיצד? הריהוּ גוּפוֹ עדיין אינוֹ יוֹדע כּלוּם. סמוֹלנסקין הסבּיר להם: הילדים שהוּא משתדל בעדם אין יוֹדעים את האלף־בּית הרוּסי ולא את הספֶרוֹת, ועד שימצא מוֹרה אחר יוֹתר מבוּגר, יוּכל זוּסיל להקנוֹת להם את הידיעוֹת הראשוֹנוֹת בּקריאה, כּתיבה וּספירה: אגב כּן הסבּיר ששיעוּרי־ההוֹראה חינם לילדים עניים עשׂוּיים להשפּיע לטוֹבה על בּנם מבּחינה מוּסרית, ירגילוּ אוֹתוֹ לא רק להרגשת האחריוּת וכוּ' וכוּ‘. ואגב סיפּר בּשבחם של שני הילדים העשׂוּיים להיוֹת חברים טוֹבים. לא שכח גם להזכּיר את מאמר חז"ל: “היזהרוּ בּבני העניים” וגו’. האם נתפּתתה מהר והסכּימה. היה בּהצבעה זוֹ משהוּ ערב ללב האם, ודברי סמוֹלנסקין על הצד החינוּכי שבּדבר נתקבּלו על דעתה. ואילוּ לוין שהיה רגוּז על אשתוֹ, כּיון שהיא הסכּימה, התחיל הוּא מלגלג על דרך זוֹ של הפצת השׂכּלה על־ידי פּרחחים כּמוֹ זוּסיל חסרי דעת וחסרי נסיוֹן. לא, הוּא אינוֹ יכוֹל להסכּים לכל ההצעה ודוקא מצד ההשפּעה החינוּכית שעלוּלה להיוֹת מזקת: הילד עשׂוּי על־ידי כּך להתקלקל, להתיהר על הילדים העניים מתוֹך שיראה עצמוֹ מעוּלה מהם, וכוּ'…
חנה ידעה את בּעלה, שאם פּעם הוֹציא מפּיו “לאו” אוֹ “הן” (ויוֹתר היה נמהר לוֹמר “לאו”) שוּב לא יזוּז ממנוּ, ולהתדיין עמו לא אַהבה; קפצה ואמרה: הוֹאיל ורוֹב שעוֹת היוֹם היא בּטלה מכּל עבוֹדה והיא מבקשת לה תמיד איזוֹ התעסקוּת לפוֹגג את עצמה, הרי היא מוּכנה לין בּעצמה את שיעוּרי־ההוֹראה לאוֹתם שני יהלדים.
– בּראווֹ! – קרא לוין – הרי זוֹ בּאמת חכמה גדוֹלה. תתאמני בּמלאכת המלמדוּת, סוֹף שתהיה לך פּרנסה ולא אצטרך אני לעבוֹד כּל כּך הרבּה.
חנה השהתה עליו מבּט של גינוּי והפליטה:
– ההלצוֹת שלך…
– אבל לא דרך ליצנוּת אני אוֹמר שזהוּ רעיוֹן טוֹב. בּאמת אין לי כּלוּם נגדוֹ. הוֹאיל ואין לך בּמה להפיג את שעמוּמך. אני מסכּים בּכל לבּי.
חנה הבינה למה בּעלה מסכּים לה בּרצוֹן כּזה, ואמרה:
– מסכּים אוֹ לא מסכּים… מר סמוֹלנסקין! יביא אלי את שני הילדים. אני מקוַה שיעלה בּידי להקנוֹת להם את ראשית הידיעוֹת הדרוּשוֹת, ואחר כּך נראה…
סמוֹלנסקין שׂמח מאד. כּאדם שזכה פּתאוֹם בּפיִס גדוֹל, היה מאוּשר. הרבּה להוֹדוֹת לגברת לוין. אפרים מיהר להיפּטר מהם ולחזוֹר העיריה. סמוֹלנסקין עוֹד שהה קצת וסיפּר לחנה על הרוֹשם שאבי הילדים עשׂה עליו ועל הדברים שהשמיע.
– אבּא עליו השלוֹם – אמרה חנה – חשב אחרת..
– הייתי רוֹצה – אמר סמוֹלנסקין – שאוֹתוֹ חבלי ידבּר פּעם עם ר' יוֹסיל יאנוֹבר.
למחרת חזר סמוֹלנסקין אל חצר בּיתו של פּוֹליני והלך כּיון אל דירת המרתף של ר' בּריש. אברהמ’ל כּרך חבלים והטעינם על עגלת־יד, ואחיו איציקל ישב על פּתח דירתם וסיפסף חבילת פּשתן.
– שלוֹם לכם, ילדים! – קרא להם – אביכם היכן הוּא?
– בּבּית. – השיב הקטן – הוּא מבשל. אבּא! אבּא! – קרא לתוֹך המרתף – בּא אצלך האדם שהיה אמש.
סמוֹלנסקין לא המתין עד שאביהם יעלה, וירד אליו בּמדרגוֹת אל המרתף.
נכנס לחדר מרוּוַח אבל לא מוּאר די צרכּוֹ על־ידי שני חלוֹנוֹת קטנים וּגבוֹהים הפּתוּחים אל קרקע החצר. רהיטיו היוּ רק שוּלחן לא צבוּע, שני כּסאוֹת, ספסל נמוּך, מיטת בּרזל ודרגש עץ עם כּלי־משכּב עליו, שעמדוּ לאוֹרך הכּוֹתל. בּקרן זוית אחת היוּ תלוּיוֹת בּחבל שתי איצטבּאוֹת קטנוֹת עשוּיוֹת מעשׂה הדיוֹט; על העליוֹנה עמדוּ ספרים אחדים, ועל התחתוֹנה – צלחוֹת, ספלים, מנוֹרה ושעוֹן־מעוֹרר שלא פּעל. בּקרן־זוית שניה עמדה כּירה לא גדוֹלה. על הכּירה בּערה אש מתחת לקדיה, ובּריש היה עוֹמד עליה וזוֹרק לתוֹכה מתוֹך עביט מים תפּוחי־אדמה מקוּלפים.
– בּוֹקר טוֹב, ר' בּריש! – אמר סמוֹלנסקין – בּאתי לקיים מה שאמרתי וליטוֹל עמי את שני בּניו.
החבלי הפך אליו את פּניו, ריפרף רגע בּעיניו עם העפעפּים המרטטים כּניר משי, ואחר אמר:
– אה! זה הוּא מרי? בּוֹקר טוֹב, בּוֹקר טוֹב… להיכן אוֹמר מר ליטוֹל אוֹתם?
– אל המוֹרֶה… כּלוֹמר אל המוֹרָה. מצאתי להם מוֹרה, אשת בּאנקיר עשיר, שהסכּימה ללמדם את הלשוֹן הרוּסית, קרוֹא וּכתוֹב וּ“שאר ירקוֹת”… אשה טוֹבה מאד. אני מבּאי בּיתוֹ של אוֹתוֹ הבּאנקיר. ואני אוֹמר לוֹ לכבוֹדוֹ שבּני־מזל אתם, כּבוֹדוֹ וילדיו. כּיון שנפלוּ בּידים אלה, מוּבטחני שנזכּה לראוֹתם גם בּמדי גימנַזיה.
– לוַאי, לוַאי! כּן יהי רצוֹן… נוּ, יישר כּוֹח, מר! אני מקוה שאוֹתה גברת לא תתרחט. יש, בּרוּך השם, ראשים טוֹבים לילדי. ואילוּ כּנגד מה שאמר על הגימנַזיה, איני יוֹדע… קרוֹב הדבר שבגימנזיה אין מלמדים חינם… אבל למה עוֹמד מר? בּבקשה מכּבוֹדוֹ, יטוֹל כּסא ויֵשב. עוֹד מעט ואגמוֹר. שאם לא כן, החברה שלי לא תשתוֹק. הליסטים הללוּ אין אוֹהבים להתפּשר עם הרעב…
– בּנוֹגע לשׂכר־לימוּד בּגימנזיה אל ידאג, ר' בּריש!
– נוּ־נוּ, נראה מה שיצא מזה… – אמר החבלי שלא פּסק לטפל בּקדירה ולזרוֹק לתוֹכה מפּעם לפעם משהוּ.
– מה יש לוֹ כּאן? – שאל סמוֹלנסקין שנטל מעל האיצטבּה ספרים אחדים, ישב על הספסל הנמוּך והתחיל מדפדף בּהם. חוּלשה היתה בּוֹ: כּיון שראה ספרים לא היה יכוֹל לכבּוֹש יִצרוֹ לפשפש בּהם – מחזוֹרים… חוּמשים… אה! גם ספרי יראים? “חוֹבוֹת הלבבוֹת”, “מסילת ישרים”…
– הן, בּלילה, לפני השינה רגיל אני לעיין בּהם.
– בּנעוּרי אף אני הייתי מצוּי אצל הספרים האלה. בּיחוּד היה חביב עלי הספר הקטן הזה, “מסילת ישרים”.
– הן, ספר מוּסר, רק מוּסר… כּל פּעם שאני מעיין בּהם איני יכוֹל שלא להתוַכּח עמהם. יש שהויכּוּח נמשך כּל הלילה…
– ויכּוּח לא נוֹח – צחק סמוֹלנסקין – הוֹאיל והצד האחד טוֹען וטוֹען, והצד השני עוֹמד בּשלוֹ. כּלוֹמר, אינוֹ משיב כּלוּם.
– לאו דוקא. אני שוֹאל ואני משיב בּמקוֹמם. אבל מה יש להם להשיב?
– וסוֹף, כּבוֹדוֹ הוּא הנוֹצח, כּמוּבן.
– אין זה, ענין של ניצוּח. הרבּה מאד הם דוֹרשים ממני. התנהג כּך ועשה כּך… כּל זה טוֹב ויפה… בּמה דברים אמוּרם? כּשהעוֹלם טוֹב ויפה והכּל מתנהג בּסדר הראוּי וההגוּן. ואילוּ כּשעיצוּמוֹ של העוֹלם, כּשטבע הדברים הוּא מקוּלקל והבּריוֹת נפסדים, מה טעם שאתם בּאים לדרוֹש ממני להתנהג שלא כּדרך הטבע? – דיבּר כּלפּי הקדירה בּגוּף שני, כּאילוּ הוּא ממשיך את ויכּוּח הלילה שלוֹ.
– אדרבּא, ר' בּריש! דוֹמני, שאם כּל העוֹלם חייב, מצוַה כּפוּלה וּמכוּפּלת עלי להיוֹת זכּאי.
ר' בּריש החזיר פּניו מהקדירה ותלה עיניו בּסמוֹלנסקין בּתהיה:
– זכּאי כּלפּי מי?
– קוֹדם כּל, כּלפּי עצמי. זוֹהי חוֹבת האדם שנברא בּצלם.
– הנה, הנה! אף כּבוֹדוֹ מדבּר בּלשוֹנם. צלם אלוֹהים!… אני שנבראתי בּצלם עקוּד וכפוּת בּחוֹבוֹת כּלפּי הזוּלת, כּלפּי עצמי, כּלפּי הבּוֹרא, כּלפּי הכּל… ואילוּ הוּא שבּרא אוֹתי בּצלמוֹ אינוֹ חייב כּלוּם, כּלוּם כּלפּי אני? גם ה“חוֹבוֹת הלבבוֹת”, גם ה“קב הישר”, כּוּלם דוֹרשים ממני… מה לא דוֹרשים ממני? בּטחוֹן, יראה, כּניעה, תשוּבה, זהירוּת, פּרישוּת… וכל זה בּשם הבּוֹרא, כּדי להתחבּב על הבּוֹרא. כּאילוּ ממנוּ, מן הבּוֹרא עצמוֹ, אין מה לדרוֹש… דוֹמה שממנוּ יש וּצריכים לדרוֹש הרבּה יוֹתר. הרבּה יוֹתר! כּי מה אני? בּשׂר־ודם, רימה ותוֹלעה…
– לדרוֹש? מאלוֹהים לדרוֹש? מה, למשל, יש לדרוֹש ממנוּ? – שאל סמוֹלנסקין מתוֹך חשש שהתחיל מרחיש בּוֹ.
ר' בּריש עקר פּתאוֹם ממקוֹמוֹ וּבפסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת רץ אל סמוֹלנסקין כּשידיו פּשוּטוֹת לאחוֹריו כּשני משוֹטים. עמד לפניו, התכּוֹפף עליו בּמחצית גוּפוֹ, הסמיך את פּניו שהסמיקוּ מאד אל פּני סמוֹלנסקין עד שזה חש בּנשימתוֹ, וכוּלוֹ מרעיד וּבשׂפתים מרטטוֹת אמר בּלחש:
– יוֹשר… יוֹשר… רק זאת…
וּלאחר שאמר זאת, הזדקף מיד, הפך אליו את גבּוֹ וּבפסיעוֹת מתוּנוֹת חזר אל הכירה והתחיל מטפּל בּאוּר שמתחת לחצוּבה, מוֹסיף קיסמים וּמפיח אוֹתוֹ.
– ר' בּריש! – אמר סמוֹלנסקין – והלוֹא הכּתוּב אוֹמר: “הצוּר תמים פּעלוֹ כּי כל־דרכיו משפּט, אל אמוּנה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוּא”?
– הן, כּתוּב… ודאי שכּתוּב. הרבּה דברים כּתוּבים…
– ר' בּריש! את האמת אוֹמַר לוֹ, הוּא מתמיה אוֹתי מאד. אלמלי היה מן “החדשים”, כּלוֹמר מן המשׂכּילים – ניחא; ואילוּ יהוּדי כּמוֹתוֹ ואינוֹ מפחד להטיח דברים כּאלה כּלפּי מעלה אתמהה!
– בּעוֹלם האמת, כּשיעמידוּני לדין על הדיבּוּרים הללוּ, אחזוֹר עליהם, אחזוֹר ואחזוֹר! מה הפּחד? אם אני שרוּי בּטעוּת, הרי שדעתי קצרה, הרי שהבּוֹרא לא נתן לי דעת לראוֹת את האמת לאמיתה. מה נפשך, אהיה טוֹען שם לפניהם, אם הדעה נתוּנה לאדם הרי שנתוּנה גם הרשוּת להשתמש בּה, להרהר, לשאוֹל, וראוּ זה מצאתי בּדעת זוֹ. לא כּך? אוֹתם שם – והחוַה בּנענוּע ראש כּלפי פתח המרתף: כּנראה, התכּוון אל הלוֹמדים בּבית־המדרש שבּחצר – אוֹתם שם מערימים על הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ועל מעט השֵׂכל שיֵש בּהם. מה הם עוֹשׂים? כּוֹבשים עיניהם ממה שנעשׂה בּעוֹלם ונוֹתנים את שׂכל ענין לאיזה מהרש“א’לה, לאיזה תוֹספוֹת’ל קשה… אני נמלטתי מכּל מיני “מהרש”אוֹת” ו“תוֹספוֹת”, כּמוֹת שנמלטתי מהקסרקטין… אמרתי בּלבּי: לא לשם כּך נבראתי! לא לספּוֹג מלקוּת מן היֶפרייטוֹר*18 השיכּוֹר ולא לספּוֹג מכּוֹת, עלבּוֹנוֹת וּבזיוֹנוֹת מכּל מי שידוֹ תקיפה, בּין אם הוּא גוֹי מנוּוָל וּבין אם הוּא “יהוּדי יפה”… נהח! כּתוּב בּמחזוֹר של יוֹם־כּיפּוּר: “אנוּ רעיתך ואתה דוֹדנוּ”. רעיה לא תסכּים להיוֹת כּך מוּכּה בּבית בּעלה־דוֹדה… שם, בּבית־דין של מעלה, אוֹמַר להם את זאת, ונראה מה יפסקוּ לי… אפשר, אוֹמר, שיש לכם איזה יוֹשר משלכם, משוּנה מישרוֹ של בּשׂר־ודם, וּמה אני יוֹדע עליו? שוּם בּריה בּעוֹלם אינה יוֹדעת את היוֹשר של מלאכי השרת. מחוֹבתי לדוּן אך ורק על־פּי ישרוֹ של יהוּדי פּשוּט, של בּשׂר־ודם. לא מן היוֹשר הוּא, רבּוֹתי, לנהוֹג כּך בּאוּמה דווּיה וּסכוּפה… לא ולא! תוֹפשׂים יהוּדים וּמעלילים עליהם עלילת־דם, שוֹללים אוֹתם בּשלשלאוֹת בּרזל וּמשליכים אוֹתם בּ“תפיסה”, כּמוֹ שאירע לפני שנתים, כּידוּע בּוַדאי למר, בּמחוֹז שאוולי, ואתה אלוֹהי, שוֹתק להם. וכי מה היוֹשר הוּא? אוֹ שגוֹנבים נערים וּנערוֹת יהוּדים, צאן קדשים שלך, מחיק אבּא ואמא על מנת לנצרם, כּמוֹ שאירע לפני שלוֹש שנים לציפּקה מינדאק וּכמוֹ שאירע בּצ’רניגוֹב וּבמחוֹז ניֶז’ין… אוֹ מה שעשׂוּ לנוּ בּדמשׂק ו… ו… בּכל מקוֹם וּבכל הזמנים מאז וּמעוֹלם, ואתה אבינוּ שבּשמים, רוֹענוּ ושוֹמרנוּ, אתה שוֹמר ישׂראל, מה עשׂית להגן בּעדנוּ? אוֹ מה עשׂית לנקוֹם את נקמת דם עבדיך השפוּך? אתה שתקת ואתה תמיד שוֹתק, שוֹתק, שוֹתק… וכי מן היוֹשר הוּא זה? מרי שמע בּודאי על המפּוֹלת שהיתה בּשוּק הישן. בּעצם הלילה הפּילה סערה חזקה בּתים, וּבנס לא נקבּרו דיוֹריהם חיים תחת המפּוֹלת. בּסוּפה וסער ותחת גשם שוֹטף נמצאוּ אוֹתם העלוּבים, זקנים וטף חוֹלים וחלכּאים תחת כּיפּת השמים בּלא בּגד לגוּפם וּבלא מַחסה לראשם. נוּ, ואני שוֹאל: וכי כּך עוֹשׂה אב רחוּם וחנוּן לבניו? מה כּוַנה, מה שׂכל וּמה טעם בּצרוֹת וּביסוּרים שהוּמטוּ על אוֹתם האוּמללים? היכן היוֹשר והאמת בּכל הדברים האיוּמים הללוּ? ועוֹד מרי שוֹאלני מפּני מה איני מתירא! ולמה אירא? אדרבּא? מפּני מה אינוֹ משתק לשוֹני המדבּרת כּך? מפּני מה אינוֹ משלח בּי אש אוֹ מפּיל עלי את הבּית, כּמוֹ שהפּיל על אוֹתם העלוּבים שבּודאי לא חטאוּ לא בּלשוֹנם ולא בּלבּם? יאמין לי, מרי, שאילוּ פּתאוֹם היה מכּה אוֹתי הרעם על עווֹן לשוֹני ורק פּינה קטנה אחת היתה נשארת בּמוֹחי בּריאה עד כּדי לחשוֹב, אילוּ ניצוֹץ חיים קטן היה עוֹד מהבהב בּי, הייתי מוֹדה לבוֹראי בּכל כּוֹח פירוּר החיים זה שקיים בּי על היסוּרים ועל העוֹנש ששלח עלי. שכּן הייתי יוֹדע שיש דיין והעוֹלם הוּא… עוֹלם כּדבעי! אבל הלא הוּא רוֹאה: לשוֹני אינה משוּתקת, הרעם אינוֹ מַכּני, הבּית אינוֹ נוֹפל עלי, ולא כלוּם!… הבל הבלים הכּל, הכּל…
וּפתאוֹם שוּב קפץ אליו החבלי, שחה אל אזנוֹ, וּבנשימה קצרה ולוֹהטת צעק כּאדם חוֹלה שנתגבּרו עליו יסוּריו:
– אנוּ מוּפקרים, מרי! הפקר, הפקר! אני אוֹמר לוֹ… הפקר!.. הוּפקרה אשתי, הוּפקרה ילדתי בּידי הגוֹיים, כּוּלנוּ מוּפקרים בּעוֹלם של הפקר, ואין לך אלא לחבוֹט ראשך אל הכּוֹתל. זהוּ, זהוּ!…
– אם כּן, ר' בּריש, “לא שבקית חיים לכל בּריה”! אילוּ היוּ הבּריוֹת יוֹדעים שהעוֹלם חס ושלוֹם הפקר, כּי אז איש את רעהוּ חיים יבלעוּ.
– כּך, כּך. חיים יבלעוּ. אלא נס שהעוֹלם אינוֹ יוֹדע, אינוֹ חוֹשב וּמפחד. הפּחד מעכּב. מפחדים מפּני האל וּמפּני הסטראז’ניק*19. ומוּטב שיהיוּ מפחדים… אה! יאמין לי, מרי, עתים אני מתחשק מאד, כּך מתחשק לצאת כּבר מן העוֹלם הזה כּדי שאוּכל לעמוֹד שם לדין… שם בּודאי יש דין… משתוֹקק אני לידע מה יש להם להשיב על טענוֹתי אלה ועל עוֹד ועוֹד שיש לי לטעוֹן כּנגדם. עתים זה בּוֹער בּי, זה בּוֹער בּי, כּאש ממש! העוֹלם, מילא… ואם תמצא לוֹמר מה אני יוֹדע וּמה אני מבין בּהוַיוֹת העוֹלם! ואילוּ מה שאירע בּי הריני כּן יוֹדע.. ה! ועוֹד איך ועוֹד מה אני יוֹדע!… אבי ז“ל שימש כּל ימיו בּרבּנוּת בּעיירה ליטאית קטנה ודלה וחי בּדחקוּת ועניוּת שאין לשער. כּל מַאוַיוֹ היה שגם אני אשמש בּ”כתר הרבּנוּת“… נוּ־נוּ, היה זה כּתר… ואילוּ אני חלמתי על חיים אחרים. נער קטן הייתי וּכבר היוּ חיי העיירה לזרא לי; תפוּשׂ הייתי למַאוַיים אחרים. בּרחתי מבּית אבּא ונדדתי ממקום למקוֹם, וכל הזמן לא נחתי ולא שקטתי. בּיקשתי ולא מצאתי את דרכּי בּחיים. וסוֹף תפשׂוּני יהוּדים טוֹבים ומסרוּני לצבא. כּבוֹדוֹ לא שירת בּצבא מימיו? טוֹב שלא טעם את הטעם הזה. כּל עבוֹדה בּזוּיה וּמסוֹאבת לצורך ושלא לצוֹרך היתה מוּשלכת עלי. מבין מר? בּאה לידי גוֹי הזדמנוּת להתעלל בּנער יהוּדי חלוּש ואינטניס ויחמיצו אוֹתה? ומכּוֹת וּמכּוֹת, אוּ־אוּ־אוֱּ… גם מסטֶרים על פּני, גם מכּוֹת אגרוֹף, גם בּעיטוֹת… – כּאן הרכּין קוֹלוֹ וכמעט בּלחש – וסוֹף שבּרחתי. הן, בּרחתי. והיכן לא התגלגלתי וּמה לא עשׂיתי! לא כּדאי לדבּר על כּל זאת… הקיצוּר: בּאתי לאוֹדיסה, והריני חבלי, כּמוֹ שמר רוֹאה אוֹתי. היתה לי כּאן אשה, אשה, אנו אוֹמר לוֹ למר, שאין רוֹאים בּימינוּ כּמוֹתה. נשמה כּשרה וּקדוֹשה, כּבשׂה תמימה… והיא נסתלקה. פתאוֹם מתה. יוֹם אוֹ יוֹמַיִם שכבה בּחוֹם ו.. ו… נסתלקה לה. הלכה לה בּשקט וּבדממה, כּמוֹ שחיתה כּל ימיה בּשקט וּבדממה. ואני שוֹאל: למה? על מה? למי היה נחוּץ שתמוּת? בּחטא מי? מה חטאה היא וּמה חטאתי אני? הרי מן ההכרח שיהיה לזה איזה טעם, איזה הגיוֹן… שֵׂכל, שֵׂכל צריך שיהיה בּכל דבר. אבל לך לשאוֹל שאלוֹת מהקדוּש־בּרוּך־הוּא! ואילוּ שם, שם, כּשאהיה עוֹמד לפני בּית־דין של מעלה, אשאל ואשאל. עוֹד הרבּה אשאל! נפשי כּבר יוצאת לשמוֹע מה ישיבוּ לי… ילדה קטנה היתה לי, יוֹנת אַלם, שקטה וטוֹבה, כּמוֹ אמא שלה, מנוּחתה עדן. ידעה רק לזמר וּלפטפּט עם בּוּבּוֹתיה שהאם היתה מתקנת לה מדלילי חבל וּמבּקיעי עץ. אחר פּטירת אמה לא זזה ממני וכל היוֹם היתה יוֹשבת עמדי בּבּית, פּוֹסעת אחרי פּסיעה אחר פּסיעה בּשעה שהייתי קוֹלע חבלים. תוֹך כּדי עבוֹדתי הייתי מספר לה סיפּורי־מעשׂיוֹת. בּיוֹתר אהבה לשמוֹע על מלאכים. כּל ילד שמת עד שלא טעם טעם חטא נהפך בּשמים למלאך; מלאכים טוֹבים אלה מלַים כּל ילד טוֹב בּכל מקוֹם שהוּא שרוּי שם. בּלילה היתה נרדמת מתוֹך מחשבה שמַלאכה הטוֹב שוֹמר עליה. יוֹם אחד שלחתיה אל החנוּת להביא לי מה־שהוּא. אז הייתי דר בּקאלאצ’ני. הילדה צרה שׂמחה לעשׂוֹת שליחוּתי. תמיד היתה שׂמחה לילך בּשליחוּתי. והנה יצאה בּשׂמחה מן הבּית, ולא חזרה. לא חזרה עוֹד… כּלוֹמר, כּן חזרה, אבל על ידים הביאוּה נטוּלת הכּרה, כּוּלה פּצוּעה. שקצים רדפוּ אחריה ורגמוּ אוֹתה בּאבנים. שלוֹשה ימים עוֹד היתה בּחיים. שלוֹשה ימים היתה נשמתה מפרפרת לצאת. בּיוֹם האחרוֹן ניעוֹרה לשעה מדימדוּמיה. ואז שאלה אוֹתי: “אבּא! כּלוּם הייתי לא טוֹבה?”. “לא, בּתי! – אמרתי לה – את ילדה טוֹבה מאד. מעוֹלם לא ציערת את אבּא שלך”. וּמפּני מה – שאלה – לא שמרוּ עלי המלאכים הטוֹבים?”. מה יכוֹלתי להשיב לה? וּבאמת, מפּני מה לא שמרוּ עליה? שתקתי, וּבלעתי את דמעוֹתי. והיא חזרה ושאלה: " אבּא! כּלוּם בּאמת, בּאמת הייתי ילדה טוֹבה?”. “הן, צפּוֹרי! בּאמת, בּאמת”. – השיבוֹתי, והדמעוֹת מתגלגלוֹת מעיני מאליהן. “למה אתה בּוֹכה, אבּא?”, שאלה; “לא כלוּם שאמוּת. בּשמים אהיה מלאך ואשמוֹר עליך ועל אברהמ’ל ועל איציקל. היטב, היטב אשמוֹר עליכם; לא כּמוֹ המלאכים שלי. אבּא! אל תבךְ, לא כלוּם שאמוּת. טוֹב להיוֹת מלאך. רק חבל מאד להיפּרד מכּם. אבל שם לא אהיה לבדי; אהיה שם אצל אמא”… אלה היוּ דבריה האחרוֹנים, נאנחה ונפחה את נשמתה הזכּה. ועכשיו אני שוֹאל: למה? היכן היוֹשר? היוֹשר היכן הוּא: והוּא?.. והוּא?… כּלוּם לא ראה זאת? אוֹ כּלוּם בּאמת לא איכפּת לו? מה צוֹרך היה לוֹ בּמיתת ילדתי? וּמפּני מה דוקא ציפּ’לה שלי? דוקא היא!… לא, לא! אני רוֹצה שבּני יהיוּ משׂכּילים, שיקראוּ בּספרים. אפשר להם יתחַורוּ הדברים יוֹתר, ויוֹתר ממני יבינוּ בּכל הערבּוביה והאנדרלמוּסיה, כּלוֹמר בּחיים שלנוּ כּאן בּעוֹלם הזה…
פּתאוֹם הפסיק את עצמוֹ כּנבהל וקרא:
– אף אני מתנהג יפה וּביוֹשר עם כּבוֹדוֹ! הרי הוּא בּודאי אדם טרוּד, בּא אלי בּשביל לילך עם ילדי אצל אוֹתה מַטרוֹניתא. ואני עוֹמד וּמפטפּט בּלא סוֹף… הי! אברהמ’ל, איציקל! רדוּ לכאן, מהרוּ!
דברי ר' בּריש הדהימוּ את סמוֹלנסקין. האזין כּל הזמן מתוֹך חיבּה וּתהיה כּאחד. לכאוֹרה דיבּר בּשקט וּבניחוּת, בּקוֹל חדגוֹני וּבלא התרגשוּת.. אבל בּשקט זה וּבנעימה חדגוֹנית זוֹ היה, כּמדוֹמה לו משהוּ שנתקהה עליו, על החבלי, מרוֹב היוֹתוֹ מחטט וּמנקר בּאוֹתוֹ ענין וּ“מתוַכּח” עם ספרי המוּסר שלוֹ בּלילוֹת, וּמיצר מאד. היה בּשׂיחתוֹ משהוּ מרוּר מאד שנבלע בּקשיי קשיים ונתעכּל בּצער ויסוּרים. כּצל כּבד נח מן השׂיחה על לב הצעיר, והיה מרוּצה שנפסקה פּתאוֹם.
כּשהוֹדיע האב לשני בּניו שעליהם לנסוֹע עם האוֹר ללַנז’רוֹן ושמטרוֹניתא אחת רוֹצה ללמדם ו“לעשׂוֹתם דוֹקטוֹרים”, נתבּלבּלו הילדים וכמעט נבהלוּ. אפילו איציקל, זה “היחף האוֹדיסאי”, בּא עליו אַלם מרוֹב היוֹתוֹ נבוֹך. לאחר שהאב הכריחם לרחוֹץ יפה יפה את פּרצוּפיהם וידיהם וּלאחר שהאב התקין עליהם את מלבּוּשם איך שהוּא וּבמה שהוּא, יצאוּ עם סמוֹלנסקין מן המרתף.
כּל הדרך ללַנז’רוֹן לא פּסק סמוֹלנסקין מלהרהר בּר' בּריש. כּמה פּעמים חזר בּינוֹ לבין עצמוֹ: יהוּדי משוּנה,משוּנה… דבריו הטילוּ בּוֹ מבוּכה ולא יכוֹל להפיס דעתוֹ. אוֹתוֹ יהוּדי בּכּוּמתה וּבטלית קטן, שמן הסתם לא ידע גם לחתוֹם את שמוֹ בּלוֹעזית, הגיע לידי חירוּת מחשבה כּזוֹ, לידי הרהוּרים כּאלה שלא עלוּ מעוֹלם על דעתוֹ שלוֹ, של סמוֹלנסקין. הוּא, המשׂכּיל שהרבּה קרא והרבּה שנה לא העיז, ואילוּ אוֹתוֹ חבלי העיז… וּבלב סמוֹלנסקין הרחיש רגש של קנאה בּאדם זה. קנאה וּמבוּכה כּאחת. כּל ימיו היה מחזיק טוֹבה לעצמוֹ שהשתחרר מדעוֹת קדוּמוֹת, שפּרק עוֹל מצווֹת, מנהגים נוֹשנים, אמוּנוֹת תפלוֹת, וסיגל לעצמוֹ דעוֹת ליבּראליוֹת. אבל כּל השׂכּלתוֹ וכל הליבּראליזם שלוֹ לא היה בּהם כּדי לרוֹתת את האמוּנה שהביא עמוֹ מילדוּתוֹ מבּית אבּא ושהיתה טבוּעה עמוֹק בּתוֹכוֹ, בּלא יוֹדעין יוֹתר מבּיוֹדעין, האמוּנה בּאל טוֹב ומיטיב, דוֹאג לברוּאיו וּמיצר בּצרתם של ישׂראל. וּמפּני כּן דברי ההטחה של ר' בּריש שנאמרוּ בּפשטוּת כּזוֹ הטילוּ בּוֹ גם את המבוּכה. אבל משנזכּרוּ לוֹ פּליטוֹת־פּה, אמרוֹת־עם וּמשלי־הדיוֹט שנזדמן לוֹ לשמוֹע מפּי יהוּדים – רמזים שבּאירוֹניה ל“סדר העוֹלם” שאינוֹ כּסדרוֹ ולהשגחה העליוֹנה שאינה כּתיקוּנה נתקררה עליו דעתוֹ.
פרק שביעי 🔗
השכּם בּבּוֹקר – השעה כּמדוּמה לוֹ, היתה מוּקדמת מאד – ניעוֹר חיים לאפּוּנר על־ידי צלילי כּנוֹר. בּסמוּך ניגן מישהוּ. נזכּר מיד שזוֹהי שיינדיל, וּבמוֹחוֹ המיוּשן הירהר: “לא מצאה לה נערה זוֹ שעה אחרת לנגן… היוֹם יגיד לה שאין זה הגוּן לפָרֵג את שנתם של הבּריוֹת בּמוּסיקה שאינה בּעתה”… וּמיד חזר ונרדם. וּכשניעור בּשניה, היה כּבר שקט בּחדר הסמוּך. בּחדרוֹ עמדה אפלוּלית של בּין־השמשוֹת מפּאת התריסים המוּגפים והוילאוֹת המשוּלשלים. ואילוּ מבּעד לסדקי התריסים הסתנן קילוּח דק של החמה לתוֹך החדר והצליף על עפעפּיו בּציציוֹת אוֹר. פּתח לאפּוּנר את עיניו, מיצמץ בּהן בּחיוּך וחזר ועיצמן. בּיקש לחזוֹר ולזכּוֹר חלוֹם אחד משוּנה וּמכבּיד שכּל הלילה היה הוֹלך ונשנה כּמי שבּא וּפוֹרש לפניו יריעוֹת יריעוֹת שרקוּמה עליהן אוֹתה צוּרה וּבנוּסחאוֹת שוֹנוֹת. רצה לאפּוּנר להיאחז בּכנף יריעה אחת כּדי שיוּכל לזכּוֹר את הכּל, אבל לא נזכּר כּלום: כּאילוּ הוּתרו ראשי המעדנים של היריעוֹת, נתפּרדוּ החוּטים והרקמה נפרמה… שכב על צדוֹ בּעינים פּתוּחוֹת, טרוּד עדיין להיזכר את חלוֹמוֹ שנגוֹז, ותוֹך־כּדי כּך נהנה לראוֹת את הוילאוֹת הלבנים והמגוּהצים, את הכּלים שהכניסוּ לכאן והעמידוּם בּסדר נאה, וּצרוֹר פּרחים שיד דוֹאגת העמידה על שוּלחנוֹ. נזכּר שוּב בּשיינדיל, והציץ בּשעוֹן. השעה קרוֹבה לעשׂר. אוֹתה נערה כּבר הספּיקה להתרחץ בּים ואף לנגן וּכבר יצאה לעבוֹדתה. ואילוּ הוּא, עדיין מתעדן על מיטתוֹ. קפץ מעל משכּבוֹ, פּתח את התריסים וחפת את הוילאוֹת. אל החדר פּרצוּ בּבת אחת, כּנחשוֹל שסוּלק מלפניו סכר, חמה בּהירה, ציוּץ צפרים בּהמוֹן, ריח אקציה והמוּלת הים הכּבדה… התרחץ והתלבּש בּעלמוּת אגב צפצוּף. וכל אוֹתה שעה הירהר בּשיינדיל: איזוֹ נערה משוּנה היא זאת! יש בּה משהוּ מגרה, משהוּ מעוֹרר… מעוֹרר וּמדבּיק.. זהוּ כּוֹחם של העלוּמים, כּוֹחוֹ של האידיאליזם, הן… אמת, אף היא, כּמדוּמה, חבוּשה בּתוֹך מערה, מעין אוֹתה המערה שהוּא עצמוֹ נתמלט ממנה לכאן, אלא שהיא, כּמדוּמה, נוֹשמת נשימה רחבה וחפשית יוֹתר… נערה משוּנה!
אחר שינה טוֹבה וחזקה, ראה את עצמוֹ רענן וּמעוּדד. הלך מיד לברך את אחוֹתוֹ בּברכּת הבּוֹקר ולסעוֹד את פּת־השחרית שלוֹ. אף על פּי שהשעה היתה מאוּחת, מצא עדיין את אפרים לוין יוֹשב וּמסיים לקרוֹא את עתוֹן הבּוֹקר שלוֹ. לא היתה דעתוֹ של לאפּוּנר נוֹחה מזה. גיסוֹ, עם כּל סימני הידידוּת שהוּא מראה לוֹ, דוֹחה אוֹתוֹ, דוֹמה שהוּא מטבעוֹ אדם גס. ועוֹד: לאפּוּנר כּבר הספּיק לעמוֹד על חיי־המשפחה בּבית זה והאשים את הבּעל. לא יכוֹל לסלוֹח לוֹ את התנהגוּתוֹ עם אחוֹתוֹ.
– היוֹם יזדרז מר בּסעוּדת הבּוֹקר. – אמר לוֹ לוין.
– מה יש לוֹ להזדרז? העסקים הדחוּפים שלוֹ? – התערבה חנה – יאכל לוֹ בּמנוּחה.
– אמתין לוֹ למר עד שיסיים, – אמר הבּעל בּלא להשיב לאשתוֹ – ונסע יחד. אַראה לוֹ את אוֹדיסה שלנוּ, ואגב נשׂוֹחח קצת.
חנה לא אמרה כּלוּם וּבלבּה הירהרה: לחנם אתה משתדל, את חיים לא תעשׂה סוֹחר!…
– בּרצוֹן! – השיב לוֹ לאפּוּנר שלא בּשׂמחה יתירה.
הם נסעוּ בּכרכּרה ועברוּ מרחוֹב אל רחוֹב.
חיים התבּוֹנן אל הבּתים ואל הרחוֹבוֹת שעשׂוּ עליו בּתחילה רוֹשם משוּנה של חוֹסר סדר ותכנית. אילך ואילך התנשׂאוּ בּתי־דירה מפוֹארים, וּביחוּד עשׂוּ רוֹשם ארמוֹנוֹת אחדים בּנוּיים בּסגנוֹן קלאסי, ועל־ידם בּתים קטנים בּני דיוֹטה אחת, ועלוּבים מאד בּחיצוֹניוּתם. אבל הרחוֹבוֹת היוּ רחבים מאד. מקוֹמוֹת היוּ מגרשים ריקים. שלא מדעת השוה את הרחוֹבוֹת הללוּ לרחוֹבוֹת וארשה. בּוארשה אין רחבוּת כּזוֹ, הרחוֹבוֹת מאוּצים יוֹתר, אבל יש בּה אצילוּת, ואוֹדיסה זוֹ היא דוּגמת אשה המוֹנית שפתאוֹם נתעשרה ועלתה לגדוּלה; עם ההידוּר הצעקני נשתמרה בּה עקבוֹת ימי הקבּצנוּת…
– עוֹד יש הרבּה לעשׂוֹת כּאן. – אמר לאפּוּנר בּקוֹל.
– עוֹד מעט ואַראה לוֹ למר את הבּוּרסה שלנוּ. היא תפארתנוּ. הבּוּרסה והאוֹפּירה. אבל את האוֹפּירה נראה בּפעם אחרת. לא נספּיק לראוֹת הכּל בּבת־אחת. עלינו לתוּר בּמקוֹמוֹת אחדים… הבּוּרסה, חביבי, היא הלב, לבּוֹ של העוֹלם המסחרי. בּה מתקבּצים וּמתרכּזים כּל החוּטים… אבל קוֹדם לכן אראה למר את מחסני התבוּאה ואת העבוֹדה שם. כּלוּם היה אמש סיפּק בּידוֹ להרהר בּמה שדיבּרנו? אפשר בּא כּבר לידי איזוֹ החלטה שהיא?
– עדיין לא! צריך אני מקוֹדם להתבּוֹנן, אל כּל המנגנוֹן הזה.
– המנגנוֹן אינוֹ עיקר כּאן… אם יש לוֹ למר מוֹח בּקדקדוֹ יִלמד את התוֹרה בּקלוּת. העיקר היא ההסכּמה המוּחלטת בּלב… להפוֹך את העוֹר… להיכּנס לתוֹך עוֹרוֹ של סוֹחר…
– וכי לסוֹחר לא עוֹרוֹ של כּל אדם?
– זוֹהי, כּמוּבן, מליצה. אבל האמת היא שלמסחר אֶתיקה משלוֹ. מה שמקוּבּל על כּל אדם, אינוֹ כּשר לסוֹחר, וּלהיפך. הרע שם הוּא טוֹב כּאן והטוֹב שם הוּא רע כּאן. עד שאתה נכנס למסחר אתה חייב לשכּוֹח מכל הדעוֹת שהיוּ לך על עניני נימוּס ויוֹשר. וזהוּ כּל הקוֹשי שבּדבר. הרי, למשל, יוֹסיל שלנוּ. הוּא נשאר בּטלן כּמוֹת שהיה, ותמיד יש לי צרוֹת ממנוּ.
– שמעתי אמש… כּשהתיחדתם שניכם שם בּחדר.. מה זה היה לכם שכּך צעקתם שם? – לא התאפּק לאפּוּנר ושאל.
– בּעצם רק אני לבדי צעקתי. אדם זה מרגיז אוֹתי מאד. הגע בּעצמך, בּא לידנוּ עסק גדוֹל אחד, גדוֹל מאד, שעשׂוּי להעשירנוּ בּאפס־יד, ממש בּקימצת־טבּק. והוּא עם המוּסר שלוֹ בּא וּמבטל הכּל… לא נאה לוֹ, לא מוּסרי… הוּא אף זרק את המלה,נבָלה". בּמסחר אין הנבלה נבלה אלא אם כּן נכשלה הקוֹמבּינאציה ולא הצליחה. ואז הרי זה גרוּע מנבלה, זוֹ היא איולת!… המסחר, חביבי, היא מלחמה. מי שאינוֹ סוֹבל אבק־שׂרפה אל יצא למלחמה. מי מנהל מלחמה על פּי חוּקי יוֹשר וצדק ונימוּס? וכי יש לך דבר פּחוֹת מנוּמס מן המלחמה? ואף על פּי כן עוֹשׂים אוֹתה; וּכשעוֹשׂים אוֹתה, כּל הדרכים כּשרים וכל התכסיסים יפים לה וּבלבד שיביאוּ לידי נצחוֹן. ואילוּ יוֹסיל… אינוֹ מכּיר עדיין את הבּריה הזאת…
– המוּתר לי לשאוֹל, על מה הייתם אתמוֹל מדיינים?
– מוּתר, מפּני מה לא אסַפר? אדרבּא, נראה מה דעתוֹ של אדם כּמוֹתוֹ… בּזאת יִבּחן אם ראוּי והגוּן הוּא להיוֹת סוֹחר.
ולוין סיפּר לוֹ את ענין המכתב שנגנב מהמשׂרד של זיגלפארבּ על ידי מזכּירוֹ בּשביל לוין. לאפּוּנר מששמע את סיפּוּר־המעשׂה, לא נוֹח היה לוֹ להסתכּל בּפני גיסוֹ.
– והסוֹף? בּמה נסתיים? – שאל.
– נסתיים, כּמוּבן בּזאת, שהנה אני נוֹסע לבּוּרסה להחזיר את המכתב אל בּעליו. מה לעשׂוֹת, כּשיש לך עסקים עם שוּתף כּזה! לךְ לשׂחוֹת בּים כּשאבן כּבדה קשוּרה לרגליך… לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה אני מפסיד על ידוֹ. אבל מה מר אוֹמר לכל זאת?
תחת להשיב על השאלה, שאל:
– כּלוּם אי אפשר להתיר את האבן?
– היאך אפשר? היאך אפשר? איימתי עליו אמש שאמשוֹך את ידי ממנוּ. דיבּרתי עמוֹ קשוֹת. והוּא אינוֹ מתרגש, שוֹמע בּמנוּחה וּמשיב בּמנוּחה: “אתה לא תעשׂה זאת”. וזה הוֹציא אוֹתי מן הכּלים. אילוּ היה אוֹמר לפחוֹת: “אני לא אעשׂה זאת”! הוּא אוֹמר: “אתה לא תעשׂה זאת”. כּאילוּ הוּא מצווה עלי. פה־ה!…
– אבל איני מבין… מרי כּוֹעס, מרי מדבּר על המוּסר של המלחמה, וסוֹף שהוּא מוַתר על רצוֹנוֹ מפּני רצוֹן יוֹסיל.
– וגם מפסיד ממוֹן רב… מה לעשׂוֹת! כּך תמיד. הוּא חזק ממני.
לאפּוּנר צחק.
– הנה, – קרא אפרים – אף אתה צוֹחק לי. אם יִוַדע הדבר בּבּוּרסה הרי אתבּייש כּגנב.
– לא, מר לוין! לא למר צחקתי אלא לענין אחר. נזכּרתי מה שאמרה לי אמש שיינדיל, שדוֹדה יוֹסיל הוּא תלמידוֹ של אבי ושהוּא, יוֹסיל, הוֹלך בּדרכיו…
אפרים נעץ בּלאפּוּנר את עיניו כּבוֹחן אוֹתוֹ ואחר אמר:
– אבּא של מר… יסלח לי בּטוּבוֹ, מר, אביו עליו השלוֹם אמנם היה יהוּדי טוֹב, נחמד. אבל, בּמחילה, בּטלן בּמלוֹא מוּבן המלה. בּשעתוֹ היה סוֹחר גדוֹל, היוּ לוֹ אחוּזוֹת, בּתי משׂרפוֹת יין, טחנוֹת… ואילוּ שוּתפוֹ השׂכּיל לנהל עסקיו כּך, שיצא, כּלוֹמר: ר' זוּסיל עליו השלוֹם, יצא נקי מנכסיו, ואוֹתוֹ שוּתף נעשה עשיר גדוֹל, בּעל נכסים גדוֹלים…
– מפּני שהיה “סוֹחר טוֹב”, ניהל את עסקיו לפי כּל חוּקי המסחר?
– הרי אמרתי לוֹ למר, למסחר אתיקה משלוֹ.
– אוֹ אין כּלל אֶתיקה?
– לא כּי יש למסחר אֶתיקה. אם אין אתה עוֹמד בּדיבּוּרך, אם ההן שלך אינוֹ הן והלאו שלך אינוֹ לאו, הרי אין אתה סוֹחר טוֹב; ואילוּ אם אתה אוֹמר הן שנשמע ממנוּ גם לאו, אוֹ לאו שי לשמוֹע ממנוּ גם הן, חזקה עליך שלעוֹלם לא תינקש בּלשוֹנך ולא תערער את האמוּן בּך…
בּסביבת הנמל ירדוּ מעל הכּרכּרה, ולאחר שבּעל־הכּרכּרה נצטוַה לעמוֹד וּלהמתין להם,הלכוּ בּרגל להלן. לוין הוֹליכוֹ בּסמיטאוֹת צרוֹת וּמטוּנפוֹת, הכניסוֹ לחצרוֹת מרוּוַחוֹת, לא מרוּצפוֹת וּמלאוֹת אשפּה, סחי, גרוּטאוֹת של פּח וּברזל ושברי־כּלים, גלגלים וחביוֹת מרוּסקים. בּחצרוֹת הללוּ היוּ מחסנים ואַמבּרים לתבוּאה. הבּנינים עמדוּ פּתוּחים לרוַחה, וּמשם מתאבּך ויוֹצא כּעשן של דליקה, ענן אבק. בּחלל האויר עמדה המוּלה מעין קוֹל שפשוּף מתכת אוֹ מים מוּגרים.
– מה זאת? – שאל לאפּוּנר עם שהתקרב אל פּתחוֹ של אחד האַמבּרים. ממרחק־מה הבחינוּ עיניו בּתוֹך עב־הענן של האבק דמוּיוֹת אנשים מרפרפוֹת כּצללים בּערפל. מפּעם לפעם מניפים האנשים בּתנוּעה קצוּבה איש את עתרוֹ ושוֹפשכים מתוֹכוֹ משהוּ נוֹזל וּמנצנץ כּעין הזהב הניגר. – מה זה נשפּך שם?
– זהב! זהב נשפּך שם! – השיב לוין בּבת־צחוֹק – זוֹהי התבוּאה שמזמן לזמן יש צוֹרך להפוֹך בּה כּדי שלא תתעבּש. ייזהר מר, אל יתקרב יוֹתר מדי, גזירה שמא ייחנק בּאבק. אבל נלך מכּאן… חיטה אין זוֹ אלא מלא אחת, אבל כּמה פּנים לה, מוֹנים בּה גם כמה וכמה מינים, מין מין וערכּוֹ בּשוּק של חוּץ־לארץ. נעבוֹר את הסימטה הזאת וניכּנס לשם… גם שם שׂכרנוּ מחסן. רוֹאה מר, כּאן ממיינים את החיטה, אין זוֹ עבוֹדה קלה.
בּחצר שנכנסוּ בּה, לא היה אבק כּל עיקר. כּאן היוּ פּוֹסעים על גבּי שׂקים, שהיוּ מוּטלים על הקרקע למכבּיר וּבלא סדר. קבוּצוֹת קבוּצוֹת של נשים זקנוֹת וּצעירוֹת, יוֹשבוֹת על הקרקע ותוֹפרוֹת, מתקנוֹת וּמטליאוֹת שׂקים, זוֹרקוֹת ורוֹבגוֹת אוֹתן סביבן. בּתוֹך אמבּר פּתוּח, בּאויר שבּין שתי שוּרוֹת ארוּכּוֹת של מזָוים מלאי חיטים מגוַנים שוֹנים, מזווה מזווה וגוֹנוֹ, התעסקוּ כּמנין אנשים: אלה ממלאים שׂקים בּרחת, אלה שוֹקלים אוֹתה ואלה קוֹשרים את פּי השׂקים הממוּלאים והשקוּלים.
– רוֹאה מר, – אמר לוִין – את החיטה הבּהירה הזוֹ? קוֹראים אוֹתה “סַנדוֹמירקה”, אוֹתה אנוּ שוֹלחים לאנגליה; את האדמדמת הלזוּ, היא כּבדה בּמשקל, הוּא רוֹאה? זוֹ נקראת “ארנאאוּטקה”, – המינים הללוּ הוֹלכים לרוֹב לאיטליה; ושם אדמוֹנית־כּתוּמה, לא כן? זאת היא ה“הירקה”; הרי זה בּשביל צרפת. הקיצוּר, לא יזכּוֹר מר את הכּל… שם עוֹד מינים שנשלחים לבּלגיה, לארצוֹת השפלה וּלגרמניה הצפוֹנית… התבוּאה הזאת זוֹרמת לכאן מראשית השנה עד אחרית השנה. השׂקים המלאים הללוּ הוֹלכים ישר אל האניה. טעינת האניוֹת אינה נפסקת בּכל ימוֹת השנה. חוּץ לאוֹתם הימים שֶמֵי החוֹף מכוּסים קרח. אבל אין זאת אלא עוֹנה קצרה…
לאפּוּנר התבּוֹנן, האזין לדברי בּן־לוויתוֹ והירהר על עוֹד עשׂרוֹת ועשׂרוֹת חצרוֹת וּמחסנים כּגוֹן הללוּ, ועל מאוֹת אנשים החיים בּהן ושוֹאפים לתוֹך ריאוֹתיהם את האבק הנוֹרא הזה, המתפּלשים בּעפר וּמרפּישים את עצמם הם וּנשיהם וילדיהם, על אלפי האכּרים עוֹבדי האדמה, על אלפי בּעלי־העגלוֹת, בּעלי־הפּוּנדקאוֹת בּדרכים, על משׂכּירי האַמבּרים, על בּעלי האניוֹת, הספּנים, מסיקי התנוּרים והסבּלים המפוּחמים כּל ימיהם… ועמל כּוּלם הוּא רק לפיהם, רק לפרוּסת לחם החיטה אוֹ השיפּוֹן… בּאזניו עמדה עדיין אוֹתה המוּלת המתכת הניגרת ששמע מתוֹך עתר האבק היוֹצא מן האמבּרים… וּפתאוֹם ליפּפתוּ הרגשה סתוּמה, מאד מאד לא נעימה. דוֹמה שכּל צבא העוֹבדים הגדוֹל והנוֹרא, כּאן בּארץ הזאת וּבארצוֹת אחרוֹת, בּכרכּי הים שבּחוּץ־לארץ, שכּוּלם כּוּלם עמלים ויגעים, עם תוֹם חשבּוֹן, בּשביל להזיל את אוֹתה מתכת, את “הזהב הניגר” לתוֹך כּיסוֹ של אפרים לוין ועוֹד מספּר אנשים זריזים כּמוֹתוֹ. היתה זוֹ הרגשה לא נעימה, דוֹמה למה שהרגיש בּשעה שסח לוֹ גיסוֹ על הסכסוּך שנפל בּינוֹ וּבין יוֹסיל… ההתרגשוּת שהיתה רוֹחשת בּוֹ אמש מפּני הדרך החדשה שנפתחה לפניו ושעתידה כּביכוֹל להוֹליכוֹ אל מרחב חדש, שקעה בּוֹ פּתאוֹם.
אפרים הפסיק פּתאוֹם ונתן בּוֹ את עיניו בּתמיהה:
– מה לוֹ למר?
– לא כלוּם. שמא נסתפּק לפי שעה בּמה שראינו ונפסיק את סיוּרינוּ זה?
אפרים הסתכּל בּשעוֹן, וקרא:
– הדין עם מר. דיינו. עלי עוֹד להציץ לתוֹך המשׂרד, ואחר עלי עוֹד להספּיק אל הבּוּרסה. נמהר נצא מכּאן.
הם הגיעוּ בּפסיעוֹת מהירוֹת אל הכּרכּרה שחיכּתה להם, ולוין ציוַה לבעל הכּרכּרה לדפוֹק את סוּסיו וּלהריצם כּכל האפשר, בּעד תוֹספת תשלוּם. העגלוֹן לשמַע הבטחתוֹ של האדוֹן אסף את המוֹשכוֹת בּידיו, טפח בּהן על צלעי הסוּסים, נוֹפף בּשוֹטוֹ בּקוֹל קריאה שרַק הסוּסים לבדם נרמזים בּה, והללוּ מזוֹרזים עקרוּ ממקוֹמם. בּדרך פּגעה כּרכּרתם בּכרכּרה שנסעה כּנגדם אף היא בּמרוּצה וגלגלי שתיהן נתחגרוּ אלה בּאלה, וכמעט שלא נהפכה עליהם. סוֹף שנפרשוּ שתי הכּרכּרוֹת זוֹ מזוֹ בּשלוֹם מתוֹך קוֹלוֹת צעקה, קללוֹת וגידוּפים של שני העגלוֹנים.
הכּרכּרה עמדה לפני חצר אחת דוֹמה לאוֹתן החצרוֹת שכּבר בּיקרוּ, אלא שבּזוֹ מרוּבּה בּיוֹתר היתה האנדרלמוּסיה. בּין חביוֹת, ארגזים, שׂקים ממוּלאים וחבילוֹת צרוּרוֹת וּרבוּגוֹת בּכל מקוֹם, בּתוֹך אניצי נעוֹרת ודבלוּלי קש שנגררים על הקרקע, התרוֹצצוּ והתעסקוּ אנשים שלמראי עינוֹ של לאפּוּנר היוּ כּוּלם מבוּלבּלים, ותמיה היה אם הם יוֹדעים בּין ינים לשׂמאלם.
בּמקוֹם אחר, בּסוֹף החצר, עמדה חבוּרת סבּלים וּמתוֹכה נשמעוּ דברי ריב וּצוַחוֹת של אנשים מתנצים.
– אין בּכך כּלוּם, – הסבּירל וין לבן־לויתוֹ – כּך דרכּם של הבּריוֹת הללוּ. תמיד צוֹוחים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, מתנצים וּמתכּתשים, ואין סכּנתם גדוֹלה. אה, אני רוֹאה שם גם את יוֹסיל שלנוּ! אם יוֹסיל שם, ודאי שאין לחשוֹש. הכּל יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם.
וּמעשׂה שהיה שם כּך היה. בּבּוֹקר הטעינוּ אני אנגלית אחת כּמה מאוֹת טשטוורטים של דגן. וּכשמנוּ אחר כּך את השׂקים נמצאוּ חסרים. המשגיח ניכּה את דמי השׂקים החסרים משׂכרוֹ של סַבּל אחד, שעי’קה שמוֹ, גברתן, בּעל זקן חוּם, צפוּ, וּמדוּבלל היוֹרד לוֹ עד לטבּוּרוֹ, וּבעל עינים זעירוֹת וערמוּמיוֹת. הוא היה ראש הסבּלים וידוּע כּשקרן, גנב ועז־פּנים. מלשוֹנוֹ השנוּנה היה גם המשגיח מתירא. שעי’קה נשבּע בּשבוּעי שבוּעוֹת שלא “צָבַע”*20 אף שׂק אחד. המשגיח עמד על שלוֹ, שהלזה קנה את השׂקים בּמשיכה. אז פּצה שעי’קה את פּיו והתחיל מנעים לוֹ למשגיח מלל כּזה ממיטב גידוּפיו וּמשמַני ניבּוּל־הפּה שלוֹ, עד שהמשגיח, שהיה כּר רגיל בּחלקת לשוֹנוֹ של הסַבּל, עמד המוּם כּמעט, מהקללוֹת הכּפוּלוֹת והמשוּלשוֹת בּאמוֹ וּבאם אמוֹ. רצה להימלט אל המשֹרד, אבל הלזה חסם בּעדוֹ את הדרך וכפה אוֹתו לקבּל את שׂכרוֹ משלם. הסַבּלים שעמדוּ מסביב צהלוּ מרוֹב הנאה בּצחוֹק אדיר, ועוֹד הסיתוּהוּ ושיסוּהוּ להוֹסיף כּהנה וכהנה. אוֹתה שעה נתקרב יוֹסיל אצלם ושאל מה אירע. כּיון שראוּהו נשתתקוּ כּוּלם; אף שעי’קה נסכּר פּתאוֹם פּיו, כּל טענוֹתיו וגידוּפיו נסתתמוּ, וּכשֵׂיה תמימה התחיל קוֹבל לפני יוֹסיל על המשגיח שאינוֹ יוֹדע רחמים על סבּל עני שעוֹבד בּזיעת אפּיו, על אשתוֹ ועל עוֹלליו, והריהוּ עוֹשק את שׂכרוֹ. "ראוּ נא, ראוּ, את “הקוֹזק הנגזל!”, קרא המשגיח אל הסבּלים המצחצחים בּשיניהם בּצחוֹק כּבוּש. משׂחקוֹ של שעי’קה גרם להם הנאה מרוּבּה. יוֹסיל ראה את צחוֹקם הכּבוּש של הפּוֹעלים ולא האמין אף לחצי־מלה מדברי התחנוּנים, הטרוּניה וּבקשת הרחמים של שעי’קה. מתוֹך הרגשה של תיעוּב, שאל בּקוֹל עוֹמם את המשגיח:
– מה הוּא רוֹצה? מה הוּא טוֹען כּאן?
סח לוֹ המשגיח את המעשׂה בּשׂקים. יוֹסיל שמע מתוֹך פּיזוּר־דעת וּבסוֹף אמר בּשקט אבל בּפנים זעוּמוֹת למשגיח:
– ישלם לוֹ מר את כּל שׂכרו; אל ינכּה כּלוּם.
בּתוֹך כּל הכּנוּפיה עברה הברת “אה!” משוּתפת של השתוֹממוּת והסכּמה.
המשגיח, מבוּיש וּמרוּגז, משך בּכתפיו ורטן:
– אם ניחא למר שאשלם, אשלם. השׂקים לא לי הם. לדידי “יצבּעוּ” את כּל השׂקם. מה איכפּת לי…
נתפּרדה החבוּרה. ויוֹסיל נטרד ממקוֹם אל מקוֹם וּמענין אל ענין, ושאל שאלוֹת ונתן פּקוּדוֹת לזה ולזה, וכל אוֹתו הזמן לא הסיח את דעתוֹ משעי’קה וּמפּעם לפעם היה משלח בּוֹ מרחוֹק את מבּטוֹ כּשהוּא, שעי’קה כּמנצח שכוּב פּרקדן בּין חבריו הסבּלים על גבּי תל של חבילוֹת גמלניוֹת וּמספר עמהם בּקוֹל. סוֹף עבר יוֹסיל על פּניהם ורמז אליו בּאצבּעוֹ שיעמוֹד וילך אחריו. שעי’קה נזדקר בּבת־אחת ורץ אל יוֹסיל.
– אלַי התכּוון מר? לי, לי קרא ר' יוֹסיל? – שאל שעי’קה נחפּז ונבהל מוּכן ועוֹמד כּמדוּמה, לקפוֹץ בּאש אם אך יצטוה על־ידי יוֹסיל. מרחוֹק עקבוּ אחריו חבריו הסבּלים בּבת צחוֹק, מלאי הערצה לליצנוּתוֹ ולגלגנוּתוֹ של ראש החבוּרה.
יוֹסיל לא השיב לוֹ כּלוּם, רק קרץ לוֹ בּעיניו שילך אחריו. הלזה ציית בּדממה. שניהם הצטדדוּ למקוֹם מרוּחק, שלא היה שם אדם, ויוֹסיל הפך אליו את פּניו ואמר כּמעט בּלחישה:
– ישמע נא, ר' ישעיה…
– מה? מה? מה, ר' יוֹסיל? – קרא זה מזוֹרז וּמבוֹהל.
יוֹסיל נעץ בּוֹ רגע את עיניו בּמבּט שוֹפד, וזה עמד וריפרף בּעיניו והמתין לשמוֹע. רוּח ליצנוּתוֹ כּבר נסתלקה ממנוּ.
לבסוֹף אמר יוֹסיל בּאוֹתה הלחישה אבל בּהטעמה חמוּרה:
– ישמעני, ר' ישעיה! יחזיר את השׂקים!
– אילוּ שׂקים, ר' יוֹסיל? – התחיל זה בּקוֹל גדוֹל. הוּא גם לא היה למוּד לדבּר בּקוֹל נמוּך.
יוֹסיל השתיקוֹ:
– אל נא בּצעקוֹת. אין צוֹרך. הריני שוֹמע יפה גם בּקוֹל נמוּך. ואין צוֹרך שיישמעוּ דברינוּ… אוֹתם השׂקים שנטל בּלא רשוּת… יחזיר, יחזיר אוֹתם למקוֹם שמוּטלים כּל השׂקים.
שעיקה ריפרף בּעיניו, רגע כּאילוּ נמלך עם דעתוֹ אם עליו לפצוֹת את פּיו בּשפך הקללוֹת. ועד שלא הספּיק ליטוֹל עצה מעצמוֹ, אמר יוֹסיל:
– נוּ, מה, ר' ישעיה! הרי הוּא סַבּל, ואמת אמר קוֹדם, פּוֹעל עוֹבד בּזיעת אפּיו וּמשׂתכּר בּרוּך השם למחייתוֹ, משׂתכּר קשה אבל בּיוֹשר, כּמוֹ שמצוּוה כּל יהוּדי יפה… ואין מלאכתוֹ חס ושלוֹם בּגניבוֹת… פּרנסה בּזויה כּמוֹ גניבה אינה בּשבילוֹ, ר' ישעיה, אם כּן, למה הוּא עוֹשׂה שטוּיות כּאלה?… שׂקים אחדים, וכי כּדאי בּשביל דבר כּזה, דבר של מה־בּכך, שיהוּדי עמֵל, הוֹרוֹפאשני*21, יהיה חס ושלוֹם משׂים עצמוֹ גנב? לא יתכן..
– בּודאי, בּודאי, לא יתכן, ר' יוֹסיל… למי יש צוֹרך בּזה, בּטינוֹפת כּזוֹ… שׂקים מטוּלאים אחדים, מה הם שוים? וכי יוֹדע אני? שטוּיוֹת! תוּף!.. – וכך ירק בּזריזוּת וּבכוֹח רקיקה אחת כּזוֹ שעפה עד לכמה מטרים – זה שויה, ר' יוֹסל, של הטינוֹפת הזאת.
– גניבה היא גניבה מכּל מקוֹם. וּבאמת אמר: שטוּת עשׂה, ויחזיר את השׂקים.
– הרי הם מוּטלים שם, ר' יוֹסיל! – אמר והצבּיע על תלי החבילוֹת שעליהם שכבוּ וישבוּ חבריו הסבּלים – יטוֹל אוֹתם המשגיח אם רצוֹנוֹ בּכך…
– ילך, ר' ישעיה בּעצמוֹ, ויאמר למשגיח. – אמר יוֹסיל בּצחוֹק – אדרבּא יתבּייש המשגיח ויראה שר' ישעיה אינוֹ גנב.
ויוֹסיל נזדרש להתפּרש ממנוּ.
לוין נכנס עם לאפּוּנר אל המשׂרד, שהיה חלק מאמבּר מוּקצה על ידי מחיצת קרשים, מוּאר על ידי חלוֹן אחד מאוּבּק. בּתוֹך אוֹר קלוּש ואויר ספוּג אבק עבדוּ גזבּר, פּנקסן ועוֹד לבלרים אחדים. לוין השׂיח עם פּקידיו, בּדק ניירוֹת וקרא מכתבים.
נכנס המשגיח. שאלוֹ לוין על מַצוּתוֹ עם הסבּלם. שׂח לוֹ המשגיח את המעשה בּשׂקים שעי’קה צבע והחזיר, לאחר שיוֹסיל הסתווד עמוֹ רגעים אחדים.
– קרוֹב הדבר ששילם לוֹ לשעי’קה בּעד השׂקים מכּיסוֹ. – אמר לוין בּצחוֹק. צחקוּ גם הפּקידים איש בּפני עצמוֹ. – אבל מה הן החביוֹת שם?
– אלוּ הן חביוֹת הסוּכּר שקיבּלנוּ. – השיב המשגיח.
– ולמה הן בּחוּץ? למה אין מוֹרידים אוֹתן אל המרתף?
– אני ממתין עד שמר יאנוֹבר ילך מכּאן. הסבּלים עדיין לא הלכוּ. אמרתי להם שיהוּ ממתינים…
והוּא סיפּר שוּב מעשׂה בּמר יאנוֹבר שהיה כּבר פּעם אחת היוֹם בּבּוֹקר וגזר להכניס את החביוֹת אל המחסן מספּר 5, ולא בּמרתף הוֹאיל וּבמרתף יש טחב, והחביוֹת יספּגוּ מן הטחב.
לוין פּרץ בּצחוֹק. אף המשגיח לא יכוֹל לכבּוֹש את צחוֹקוֹ, וּמשוּם כּבוֹד בּעליו סכך בּפיסת ידוֹ על שׂפתוֹתיו השׂוֹחקוֹת…
הרי זה מצחיק לכל הדעוֹת: את חביוֹת הסוּכּר נוֹהגים כּל הקוֹמיסיוֹנרים, לרבּות אפרים לוין, לאַחסן בּתוֹך מרתף, בּמחשבה תחילה שיספּגוּ את הטחב ויכבּדוּ בּמשקל, ואילו יוֹסיל, בּרוֹב תמימוּתוֹ, מתנגד כּל ימיו בּמעשׂה אוֹנאה כּזה ונלחם בּוֹ.
– על כּל פּנים! היזהר שלא ישארוּ בּחוּץ… אני חוֹשש מפּני גשם.
– סבוּרני שלעת הצהרים יהיוּ החביוֹת בּמרתף.
– שפּיר! ועכשיו – פּנה אל לאפּוּנר – נמהר, נמהר, אל הבּוּרסה.
הכּרכּרה הוֹבילה אוֹתם אצל הבוּלואר הניקוֹלאיִבי.
– הרי היא לפניך! – אמרל וין בּמעַין רגש של גאוה.
לאפּוּנר נשׂא את עיניו אל הבּנין שהצבּיע עליו גיסוֹ ונתמה למראה הנהדר של הסטו הכּפוּל בּסגנוֹן קוֹרינתי, שהתנשׂא מעל מדרגוֹת אבן, עם לביא וּלביאה משיִש לבן שעמדוּ בּאמצעיתן. משעלוּ בּמדרגוֹת נגלתה לעיניהם מבּעד לשוּרוֹת העמוּדים היוַניים חצר גדוֹלה מרוּצפת לוּחוֹת אבן וכוּלה מוּצפת אוֹר החמה, דוּגמת היכל רוֹמי עתיק…
הבּוּרסה היתה מלאה תנוּעה. כּל הזמן היתה קוֹלטת וּפוֹלטת אנשים בּעלי פּרצוּפים שוֹנים וּמשוּנים. טיפּוּסים אירוֹפּיים־מערביים, וטיפּוּסים מזרחיים־דרוֹמיים. היוּ כּאן צרפתי וגרמנים, איטלקים ויוַנים, יהוּדים לבוּשים לפי האפנה החדשה מגרמניה וּמאוֹסטריה ויהוּדים בּעלי קאפּוֹטוֹת ארוּכּוֹת מגוּדלי זקן וּפיאוֹת מפּוֹלין וּמליטא: הללוּ היהוּדים המערביים, אוֹ כּפי שהם מתכּנים בּאוֹדיסה “הבּרוֹדאיים”, סוֹחרים מיוּשבים בּדעתם וּמתוּנים בּהליכתם, נוֹהגים חשיבוּת בּעצמם, והללוּ, המזרחיים, מתרוֹצצים נבהלים ונחפזים ממקוֹם למקוֹם, מאיש אל איש וּמסתוודים זה עם זה בּרתחנוּת עצבּנית… כּאן הוֹלך וּמהלך סוֹחר אחד עקב בּצד אגוּדל טרוּד בּהרהוּריו ולרגעים עוֹמד ולוֹעס את פּאת זקנוֹ אוֹ את חוֹד שׂפמו, עם שהוּא נוֹטל עצה מעצמוֹ; וכאן מתהלכים שני סוֹחרים אמידים בּעלי נימוּסין וּמשׂיחים בּניחוּת כּשידיהם מוּפשלוֹת להם מאחוֹריהם. פּתאוֹם בּא אצל אחד מהם סרסוּר מזוֹרז וּממוּלח, קוֹרת לוֹ בּעיניו, והלה מצטדד עמוֹ, מאזין למה שהסרסוּר לוֹחש על אזנוֹ. הסוֹחר מעמיד פּנים של שלוה, שוֹמע בּנחת, וּמסַנן דרך שׂפמוֹ מלה אחת, וּמיד פּוֹרש הסרסוּר כּנפי קפּוֹטתוֹ, חוֹצה את האויר בּמשוֹטיו־זרוֹעוֹתיו ורגליו אצוֹת, רצוֹת… מלה אחת שנאמרה – ש"י עוֹלמוֹת נבנים אוֹ נחרבים על ידה, נחשוֹל של רכוּש, של אלפי רוּבּלים עוֹקר ממקוֹם אחד וּמשתפּך אל מקוֹם אחר… לאפּוּנר לא הבין מה כּל האנשים הללוּ עוֹשׂים כּאן. מה הריצה והבּהלה וּמה הלחישה מפּה לאוֹזן וּמה ההסתדוודוּת; למראית עיניו כּוּלם כּאן הם הוֹלכי־בּטל, והוּא תמיה על שאין הוֹלכים איש אל בּיתוֹ ואל משׂרדוֹ לעסוֹק בּמלאכתוֹ וּבמסחרוֹ…
לוין התרוֹצץ רגעים אחדים, בּיקש את מי שהוּא וחזר ללאפּוּנר בּפחי נפש. האיש המבוּקש לא נמצא וּפתאוֹם קרא:
– אח, הנה הוּא! מר זיגלפארבּ! מר זיגלפארבּ!
האיש שלוין קרא אוֹתוֹ, עבדקן וּבעל בּשׂר; פּניו האדמוֹניוֹת והמלאוֹת מעוּטרוֹת זקן מטוּפּח יפה שכּבר נזרקה בּוֹ שׂיבה. כּוּלוֹ לבוּש שחוֹרים וניכּר שהוּא מדקדק בּחיצוֹניוּתוֹ. מגבּעתוֹ מוּפשלת לוֹ על פּדחתוֹ וניכּר שמאחרי מצחוֹ הרחב והגדוֹל רוֹתחת וּמרחישה תרבּוֹכת של תכניוֹת וּמזימוֹת, של עסקים נפתלים וּמסוּבּכים… הוּא הלך והתקרב אצל לוין בּפסיעוֹת כּבדוֹת וּמדוּדוֹת כּבעל בּעמיו, כּוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד והכּרת ערך עצמוֹ, עם שהוּא נוֹשׂא לפניו בּחשיבוּת את כּרסוֹ עם שרשרת הזהב הכּבדה של שעוֹנוֹ. בּידוֹ הוּא ממשמש בּזקנוֹ הרחב ועל פּניו רוֹבצת עננה.
– מר זיגלפארבּ! רוֹאה אני מתוֹך ריסי עיניו שהוּא שרוּי בּדאגה גדוֹלה. – אמר לוֹ לוין מתוֹך חיוּך ערמוּמי כּבוּש.
– שלוֹם לוֹ, מר! בּדאגה, אוֹמר מר? וּמפּני מה לא אהיה בּדאגה? דוֹקוּמנט חשוּב מאד נגנב מעל שוּלחני. תמוֹל בּבּוֹקר עוֹד היה מוּנח על השוּלחן וּבערב לא היה עוֹד…
– אוֹ־וַה! – קרא לוין קריאה של השתוֹממוּת ושל השתתפוּת בּצער – דוֹקוּמנט חשוּב, אוֹמר מר? אוֹ־וַה!… ולא מצא מר את הגנב?
– עדיין לא. אבל נתתי עיני בּאחד. אני עוֹקב אחריו, אבל מה לי הגנב, הדוֹקוּמנט, הדוֹקוּמנט..
– קרוֹב הדבר שיש לוֹ למר הפסד ממוֹן?
– מהמ… – נהם זיגלפארבּ לתוֹך עבי זקנוֹ אגב זקיפת ראש והגבּהת גביניו, ללמדך שדבר זה אין מגַלים אלא לצנוּעים, או: אל תהא סקרן הרבּה…
– וההפסד הוּא לאחר יאוּש?
– אם קדמני אחר, הנהנ… אבל אדוֹני קראני קוֹדם, כּמדוּמני…
לוין התחיל מחטט בּכיסוֹ הפּנימי, וּפעוּלתוֹ זאת נמשכה זמן קצת יוֹתר מן הראוּי. תוֹך־כּדי כּך דיבּר מתוּן עם שאינוֹ מעביר עיניו הבּוֹחנוֹת מהאדוֹן זיגלפארבּ:
– שמא נגנב ממר משהוּ… משהוּ דוֹמה לזה… כּלוֹמר דוֹקוּ… וּמנט, דוֹ־מה לזה…
סוֹף הוֹציא מכּיסוֹ הפּנימי את המכתב ששימש אמש סלע־מחלוֹקת בּינוֹ וּבין יוֹסיל, וּפרשׂ אוֹתוֹ לנגד עיני הסוֹחר.
זיגלפארבּ נתרעד בּכל גוּפוֹ. כּל דמוֹ צף ועלה אל פּניו: שלח את שתי ידיו המרטטוֹת אל הנייר:
– הרי זה שלי!… זה המכתב שלי… כּיצד… מה זאת.. כּיצד בּא אליו?…
– “לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח”. הֶר זיגלפארבּ… זיגלפארבּ נשתנה פּתאוֹם, פּניו הכסיפוּ ולבשוּ קדרוּת והתחיל בּקוֹל עוֹמם וּברוּח נכאה:
– מר לוין, את הנעשׂה אין להשיב.. את הנעשׂה אין להשיב. אבל יוֹדה מר, שמן היוֹשר הוּא שישתף גם אוֹתי בּעסק זה…
לוין הסתכּל בּוֹ רגע אחד בדממה, וזיגלפארבּ הסתכּל בּלוין בּדממה. פּני לוין צוֹננוֹת, נטוּלוֹת ארשת כּמוֹ שיִש, פּני זיגלפארבּ כּוּלן רוֹתתוֹת, מתוּחוֹת כּמוֹ לפני גזר־דין.
לבסוף רטן לוין, כּנמלך בּדעתוֹ:
– שוּתפוּת, אוֹמר מר?
– הרי זה פּשוּט, מן היוֹשר… אי־אלה אחוּזים…
– לפי היוֹשר, כּמה?
– מחצה על מחצה – אמר זיגלפארבּ בּקוֹל מהסס, מתוֹך פּחד שמא הפליג והקדיח את תבשילוֹ.
– מצ… – השמיע לוין הברת פּציחה בּלשוֹנוֹ הדחוּקה אל שיניו – לאו.
– ארבּעים?
– מצצ…
– נוּ, כּמה? שלוֹשים? יהא שלוֹשים?
– נַא… הרי לפני העסק כּוּלוֹ! וילך לוֹ מהר לשלוֹם… עדיין יש לוֹ שהוּת… – אמר פּתאוֹם לוין והוֹשיט לוֹ את הנייר.
זיגלפארבּ זקף עליו זוּג עינים בּוֹלטוֹת מחוֹריהן; ארשת פּניו תדהמה מאוּבּנת. יכוֹל רק לגמגם:
– מ־מה! מ־מה הוּא שׂח? עדיין… לא נתן כּל פּקוּדה?
– כּיצד אתן פּקוּדוֹת? – השיב הלז בּמנוּחה – וכי מן היוֹשר הוּא זה? העסק הרי שלוֹ… אוֹ שמא בּשמוֹ הייתי צריך ליתן פּקוּדוֹת?
פּני זיגלפארבּ פּתאוֹם נשתנוּ: כּל חשיבוּתוֹ של בּעל בּעמיו, של סוֹחר מכוּבּד היוֹדע את ערך עצמוֹ נסתלקוּ ממנוּ, וּכמוֹ פּרחח התחיל מרעיד בּכל גוּפוֹ, מכרכּר מסביב ללוין, מגּפּפוֹ וכמעט אמר לנשקוֹ, לא ידע מעצוֹר ללשוֹנוֹ שהעתירה עליו שפע של בּרכוֹת, תהילוֹת ותשבּחוֹת: הנה זהוּ אדם! בּאוֹדיסה לא יאמינוּ אם יסֹ… יספּר מעשׂה רב זה… זהוּ מה… מה שקוֹרין בּעל מַצפּוּן!… הרי זהוּ היוֹשר עצמוֹ…
לוין שמע רגע אחד בּמנוּחה, ואחר הפסיקוֹ ואמר:
– אל יבזבּז, מר זיגלפארבּ, את זמנוֹ היקר על דיבּוּרים של בּטלה… יש לוֹ עוֹד בּרשוּתוֹ שעוֹת מספּר. ימהר ויסדר את הטרנספּוֹרט שלו…
וזיגלפארבּ מרוֹב התרגשוּת שכח אפילוּ להתפּרש ממנוּ בּאמירת שלוֹם וּברח בּבהלה למקוֹם שנשׂאוּהוּ רגליו.
לוין עוֹד עמד תחתיו וליוַה בּעיניו את הסוֹחר, שקוּע בּהרהוּרים. פּתאוֹם, בּתנוּעה נמרצת, החזיר פּניו אל לאפּוּנר:
– נלך. עכשיו אנוּ יכוֹלים לחזוֹר… השעה מאוּחרת, חנה מחכּה לנוּ.
דוֹמני, שהדין היה עם יוֹסיל… לאחר מה שראיתי. – אמר לאפּוּנר לאחר שירדוּ מעל מדרגוֹת הבּוּרסה.
– מה ראה?
– היאך עשׂה את אוֹתוֹ היהוּדי בּן רגעים מספּר למאוּשר, ואפשר גם לעשיר גדוֹל. ואף פּירסם את שמוֹ של עצמוֹ בּאוֹדיסה כּאדם הגוּן. אם הפסיד בּממוֹן, השׂתכּר בּשם טוֹב.
לוין פּרץ בּצחוֹק.
– טירוֹן הוּא מר! טירוֹן הוּא! נ־ח! שם טוֹב… הרי אוֹתוֹ זיגלפארבּ… מר ראה איך כּירכּר סביבי, כּכלב כּישכּש בּזנבוֹ, כּמעט שלא ליקלק אוֹתי בּלשוֹנוֹ… אוֹתוֹ זיגלפארבּ עצמוֹ הוּא הראשוֹן ילגלג עלי! מחר כּל אנשי הבּורסה יהיוּ מקדמים את פּני בּחיוּכי לעג ורחמים: שוֹטה זה! בּא לידוֹ שׂכר של אלפים והשמיטם מדעת!… מהנ… זיגלפארבּ זה, הרי הוּא גוּפוֹ כּמה פּעמים כּבר עשׂה מעשׂים כּאלה, קנה בּשוֹחד את פקידיהם של אנשי תחרוּתוֹ שיגנבוּ לוֹ דוֹקוּמנטים, שיגַלו לוֹ סוֹדוֹת מן המשׂרד… אה! ועכשיו ראית איך הלחית לפני?… חה, חביבי! המסחר אינוֹ דבר פּשוּט. הוּא דוֹרש כּוֹשר מסוּים, נטית־נפש מסוּימת, כּמעט כּשרוֹן מלידה…
לאפּוּנר האזין ושתק.
– למה שוֹתק מר! בּמה הוּא מהרהר?
– בּכוֹשר וּבנטיוֹת־הנפש הללוּ, שהמסחר דוֹרש מבּעליו.
– אל ידאג, אל ידאג מר! אין זה מן השמים. תוֹך כּדי עשׂייה מתפּתחים הכּשרוֹנוֹת הללוּ. וּבלבד שיהיה לוֹ רצוֹן לכך.
וּללאפּוּנר לא היה עוֹד כּל רצוֹן. כּבר קצה דעתוֹ. הדרך חזרה אל מעוֹן הקיץ, כּמדוּמה לוֹ, נמשכת יוֹתר מדי זמן.
– אבל יראה נא מר, – קרא לאפּוּנר – מי שם?.. שם מימין… מי שם מהלך, לא יוֹסיל שלנוּ הוּא זה?
לוין הסתכּל בּמקוֹם שהראה לוֹ גיסוֹ, וקרא:
– פּשיטא! יוֹסיל הוּא זה, הוּא מוֹליך בּידוֹ איזה ילד פּוֹחח! אה! חיֶיךָ, הרי זה יענק’לה! סוֹף־סוֹף מצא את “המציאה” שלוֹ… אתה רוֹאה את הילד הפּוֹחח הזה שהוֹלך בּצדוֹ?
– וכי זהוּ אוֹתוֹ יענק’לה? שמעתי עליו. הוּא גנב ממנוּ, כּמדוּמני, נעלים…
– מהנ! איני יוֹדע מהיכן חפר את הממזר הזה. שׂמח עליו כּאילוּ מציאה גדוֹלה מצא. השפּיע עליו הרבּה טוֹבה, חיבּבוֹ כּבן יחיד שלוֹ, היה מגרדוֹ, מרחצוֹ וּמלבּישוֹ כּ“פראנט”, וסוֹף שבּרח התכשיט הזה עם הבּגדים והנעלים החדשים ואף סחב עמוֹ משהוּ מבּגדי יוֹסיל ו־“ישקני”… עכשיו אתה רוֹאה אוֹתוֹ, שוּב הוּא יחף ולבוּש בּלוּאים כּמוֹ קוֹדם. מסתמא מכר את הבּגדים והנעלים בּנמל. להיכן הוּא מוֹליכוֹ, הייתי רוֹצה לידע. אני נשבּע לוֹ למר שהוּא הוֹלך לקנוֹת לוֹ שוּב בּגדים ונעלים, חה, חה,חה! ואף לוֹל לעצמוֹ יקנה זוּג נעלים וערדליִם. וכל זה למה? בּשביל מלכּה שלו; יספּר לה למלכּה שיענק’לה החזירם חדשים כּמוֹ שהיוּ. ואילוּ מלכּה נשבּעה שאם יחזיר את הילד, הרי תמסוֹר אוֹתוֹ מיד אל המשטרה כּגנב. הנה קוֹמדיה! אני מצייר לעצמי את ה“בּרוּך־הבּא” שיוֹסיל עתיד לקבּל מאחוֹתי, כּלוֹמר: מאשתוֹ, ה־ח־ח… יסתכּל, בּבקשה ממנוּ, בּפרצוּפוֹ של ה“תנא־בּרא”, היאך הם הוֹלכים שניהם… אבל אל יסתכּל כּך שירגיש בּנוּ…
הכּרכּרה עברה בּמרוּצה על פּני יוֹסיל, ולאפּוּנר הספּיק לראוֹתוֹ עם הילד כּאחד בּלא שהחזיר אליהם את פּניו.
הרי זה היה ילד קטן מכוֹער וּמנוּוָל, קַלבָּן וראש מגוּלה וגדוֹל מאד שהיה מתנוֹעע על צוארו כּאבטיח ימינה וּשׂמאלה עם כּל פּסיעה וּפסיעה. בּלוּייו לא היה בּהם לכסוֹת את כּל מערוּמיו. בּאזנוֹ האחת היה עגיל־כּסף.
– דוֹמני שזהוּ ילד צוֹעני. מר רוֹאה, עגיל־כּסף בּאַזנוֹ.
– לא. הילד הוּא יהוּדי. אבל אינוֹ יוֹדע מי הם הוֹריו והיכן הם, אף את שמוֹ של עצמוֹ אינוֹ יוֹדע. אנוּ קראנוּ לוֹ משוּם מה יענק’לה. קרוֹב הדבר שאמוֹ תלתה את עגיל־הכּסף בּאזנוֹ שישמש לוֹ לממזר שלה “סגוּלה” נגד תחלוּאים וּמרעין בּישין אחרים…
יענק’לה זה לא היה גבוֹה הרבּה מבּרכּוֹ של יוֹסיל. יוֹסיל אחז בּידוֹ של הילד וּפסע פּסיעוֹת גסוֹ עם שהוּא מדבּר וּמדבּר אליו וּמנענע תוֹך כּדי כּך את ידיו. יענק’לה שלא היה מספּיק לילך עמוֹ בּצעד, היה רץ וּמקפּץ אחרי מיטיבוֹ.
בּאוֹתוֹ בּוֹקר הלכה שיינדיל, בּלוית הד"ר פּינסקר, אל הזמרת גרציה די פוֹקא לבקש אוֹתה שתשתתף בּנשף־צדקה לטוֹבת בּית־הספר שלה.
הד“ר ליֶב פּינסקר מיוֹם שהכּיר את שיינדיל, נתקשר אליה בּידידוּת מרוּבּה. כּל פּעם שהוּא נפגש עם נערה זוֹ, הצעירה ממנוּ בּעשׂרים שנה בּקירוּב, מתחזקוֹת בּוֹ דפיקוֹת לבּוֹ. רוַק זקן זה, בּשנת הארבּעים לימי חייו, הוּא צנוּע וּביישן מטבעוֹ, וּמחמיר על עצמוֹ סדר חיים קבוּע וקפּדני. עוֹד מנערוּתוֹ הוּא נוֹזר עצמוֹ מתענוּגוֹת החוּשים וּמחמדוֹת החיים. בּצעירוּתוֹ היוּ בּוֹ נטיוֹת וּמַאוַיִים אל השירה ואל הדמיוֹן הפּיוּטי. אבל לימים נדחוּ ונשכּחוּ כּל אלה. עכשיו, זוּלת מקצוֹעוֹ החביב עליו וזוּלת חוֹליו שהוּא מו־סר להם את רוֹב שעוֹת היוֹם אין לוֹ בּעוֹלמוֹ אלא בּעיוֹת החיים היהוּדיים שמעסיקוֹת אוֹתוֹ. והנה בּהשפּעת הנערה הזאת, בּהשפּעת עלוּמיה התוֹססים, ניעוֹרים גם בּלבּו, לב רוַק זקן, רטיטוֹת חדשוֹת וּמאוַיִם סתוּמים וחדשים, מלוּוים תמיד על ידי צל של עצבוּת. בּכל לבּוֹ מתאַוה הוּא לסייעה ולעמוֹד לה בּמשׂא הרב שהיא נוֹטלת על עצמה. ואמנם, בּניגוּד לאיסוּר מטעם הממשלה לפתוֹח בּתי־ספר חדשים לערבים ולשבּתוֹת בּשביל בּני העניים, עלה בּידוֹ, בּכוֹח השתדלוּתוֹ אצל אחד מפּקידי הממשלה הגבוֹהים, להשׂיג רשיוֹן בּשביל בּית־הספר של שיינדיל. עכשיו היא כּוּלה עסוּקה בּסידוּר הנשף לטוֹבתוֹ. סבוּרה היא שאם בּתכנית הנשף יצוּין בּין המשתתפים גם שמה של הזמרת גרציה פוֹקא, שכּל אוֹדיסה אחוּזת בּוּלמוֹס התפּעלוּת מהסוֹפּראנוֹ הלירי שלה, ירבּוּ הקוֹפצים על הכּרטיסים. אבל אין בּה די עזוּת לילך לבדה וּלדבּר עם הארטיסטית המפוּרסמת. בּיקשה מהד”ר פּינסקר שיתלַוה אליה. והוּא נענה לה אף על פּי שאף הוּא בּיישן כּמוֹתה, וּמימיו לא בּא בּמגע עם עוֹלם השׂחקנים והמזמרים.
גרציה פוֹקא דרה בּמלוֹן לא גדוֹל. פּינסקר בּיקש מפּקיד המשׂרד של המלוֹן לשאוֹל את הזמרת אם היא יכוֹלה לקבּל אוֹתם. הפּקיד יצא מאחרי הַכתֵּבה שלוֹ והזמינם לילך אחריו. הם עלוּ אל הדיוֹטה השלישית, וּבפּרוֹזדוֹר הדיוֹטה הגיעה אליהם מבּעד לדלת פּתוּחה של אחד החדרים שׂיחת אנשים בּקוֹלם וּבצלצוּל לשוֹן זרה, כּאחד עם סלסוּלי קוֹל מזמר עוֹלה ויוֹרד בּמעלוֹת הסוּלם. הם התקרבוּ אצל הדלת הזאת. הפּקיד נעץ ראשוֹ בּפּתח וקרא:
– אנשים שוֹאלים לגברת. – וּמיד החזיר ראשוֹ אל שיינדיל וּפּינסקר ואמר: – הכּנסוּ, בּבקשה מכּם!
נבוּכים קצת נכנסוּ שניהם בּחדר די מרוּוַח, וּמשנכנסוּ גדלה מבוּכתם. היה כּאן אי־סדר נוֹרא. בּכל מקוֹם, על דרגשם על אַדני שני החלוֹנוֹת היוּ מוּשלכים אַבזרים של תלבּוֹשת אשה, שמשיה קטנה ורדרדה בּיצבּצה מתחת לקֶפֶש לבן שהתגוֹלל על מיטה לא מוּצעת, על הקמין עמד זוּג נעלי לַכּה קטנוֹת ונאוֹת דוֹמוֹת לצעצוּע. אילך ואילך התגוֹללוּ אוֹ עמדוּ בּאגרטלים פּרחים רבּים, מהם רעננים ונָאתָנים בּמראיהם וריחם וּמהם כּמוּשים וּמרקיבים, זֵרים חדשים מעוּנדים בּסרטי תכלת אוֹ אגרמן מרהיבי־עין וזרים ישנים שנתפּרדוּ ונתפּזרוּ – אוֹתוֹת הערצה והתפּעלוּת של הקהל. על השוּלחן עמד מיחם, כּוֹסוֹת תה טעוּמים למחצה, בּקבּוקי יי"ש, צלחת עם קתל־חזיר ונקניק. וּבסמוּך מגבּעת אשה רחבת שוּלַיִם כּאגן גדוֹל. על הקרקע התגוֹללוּ שיירי סיגריוֹת וּבאויר עמד ריח רע ש לאפר טבּק ישן… אנשים אחדים היוּ בּחדר ודיבּרוּ איטלקית. אחד מהם עמד בּפנים מפוּדרים עד היוֹתם לבנים כּפני מוּקיוֹן; לבוּש היה רק בּמכנסים וּבכוּתוֹנת עליוֹנה, והכּתפוֹת היוּ שמוּטוֹת לשני צדדיו. על כּתפוֹ האחת מוּטלת מגבת שבּה העביר את הפּוּדרה מעל פּניו – כּנראה, אחרי תגלחת. הגברים דיבּרוּ בּקוֹל רם ולא השגיחוּ בּתרגילי־הקוֹל שנשמעוּ מהחדר הסמוּך, שהתחבּר עם הראשוֹן על ידי פּתח פּתוּח בּלא כּל דלת, זוּלת מסך קל קצר וּמקוּפּל שהיה תלוּי עליו. עם כּניסתם הפסיקוּ האדוֹנים את שׂיחתם. בּחדר השני נפסקוֹ סלסוּלי־הקוֹל וּמשם יצאה בּרוֹניטה גבוֹהית וּשמַנמוֹנת קצת. ראשה כּוּלוֹ מכוּסה שפוֹפרוֹת נייר קטנוֹת ששׂערוֹתיה כּרוּכוֹת עליהן. לבוּשה היתה עטיפת שיראים ארוּכּה וקלה שלא היה בּה כּדי לכסוֹת את מערוּמי כּתפיה ושדיה הגבוֹהים. בּידה האחת גליוֹן של תוים, וּבידה השניה אחזה בּשוּלי העטיפה שלא יִפּרדוּ.
פּינסקר דיבּר רוּסית. הוּא ביּקש סליחה על שבּאשמת הפּקיד נכנסוּ כּך, בּלא הוֹדעה מוּקדמת. שאל אם יוּכל לדבּר עם הגברת גרציה פוֹקא.
האשה שעמדה בּפתח והגברים שישבוּ מסביב לבקבּוּקי היין והתה שמעוּ אוֹתוֹ בּכוֹבד־ראש וּקצת בּתמיהה. וּמשגמר הסתכּלוּ כּוּלם זה בּזה והתחילו מחייכים. האשה אפילוּ השמיעה צחוֹק קל כּילדה שוֹבבה, ושאלה איטלקית:
– מי יגיד לי מה מדבּר אדם זה? מה הם רוֹצים?
אז צחקוּ גם הגברים. איש מהם לא הבין רוּסית.
– שמא מי מכּם מדבּר צרפתית אוֹ גרמנית? – שאל פּינסקר – איטלקית אני מבין קצת. אבל איני מדבּר.
– אני מדבּרת צרפתית, אדוֹני! – אמרה האשה בּמבטא צרפתי משוּנה שקשה היה בּתחיל להבינה, וּפסעה פּסיעוֹת אחדוֹת לתוֹך החדר.
פּינסקר חזר על דברי התנצלוּתוֹ ואמר שבּאוּ לדבּר עם הארטיסטית גרציה פוֹקא בּענין אחד.
– זאת אני, אדוֹני!
פּינסקר קרא בּשמוֹ ואחר החוַה על שיינדיל וקרא גם בּשמה. הזמרת חייכה כּלפיהם בּבת־צחוֹק של חן, כּאילוּ נעים היה לה מאד לשמוֹע את שני השמוֹת הללוּ. ניענעה ראשה כּלפּי האנשים שהסתכּלוּ בּשני הזרים כּמוֹ בּחיוֹת אַכּסוֹטיוֹת, ואמרה:
– אלה הם חברי, ארטיסטים מן האוֹפירה. אבל שבוּ נא, גברתי ואדוֹני!
בּחדר לא היה אף כּסא אחד פּנוּי. הזמרת אספה בּידיה שׂמלוֹת וּלבנים מעל כּסא אחד וּמעל טבּוּריטה אחת, השליכתם בּרשלנוּת על גבּי המיטה, בּלא להשגיח שמתוֹך כּך נפרדוּ שוּלי עטיפתה ונתגלוּ שׂמלתה התחתוֹנה והאפוֹד הקצת שלה כששני שדיה נדחקוּ מתוֹכוֹ, עלוּ ושפעוּ ממעל לוֹ כּחוֹמר צח ולבן רוֹפס ורוֹתת.
– בּבקשה מכּם, גברתי ואדוֹני, שבוּ נא! אני עוֹמדת לשרתכם.
היא גוּפה בּתנוּעת־יד של שוֹבבה מפוּנקת דחפה את אחד “החברים” דחיפה כּלאחר־יד מעל כּסאוֹ וישבה בּמקוֹמוֹ.
משוּנה היה לשיינדיל להכּיר בּצלילי דיבּוּרה את הסוֹפּרנוֹ, שכּמה פּעמים היה מקסים אוֹתה מעל בּמת האוֹפּירה…
פּינסקר הרצה לפניה בּקצרה על מטרת בּיקוּרם. היא שמעה אוֹתוֹ מתוֹך נענוּע־ראש עם שפוֹפרוֹת הנייר התנענעוּ עליו כּפרפּרים לבנים. ואחר פּנתה אל האדוֹן שהיה בּכוּתוֹנת וּבכתפוֹת שמוּטוֹת וּמסרה לו, כּנראה, את תוֹכן דברי פּינסקר. שניהם דנוּ בּינם־לבין־עצמם בּאיזה דיאלקט איטלקי רהוּט, שפּינסקר לא הבין ממנוּ אף מלה אחת. ואחר כּך שוּב החזירה פּניה אל פּינסקר ואמרה לוֹ שלאמיתוֹ של דבר אין לה אף ערב אחד פּנוּי, הוֹאיל והיא מזמרת בּכל ערב בּאוֹפּירה. אבל אחר דיוּן עם ה“אימפּרסַריוֹ” שלה, מצאה שלמענם תוּכל לוַתר על השתתפוּתה בּערב האחרוֹן; בּמקוֹמה תזמר אחרת, והיא תשתתף בּנשף שלהם…
פּינסקר התרגש והזדרז להבּיע לפניה רחשי תוֹדה בּעד אדיבוּתה והבטיחה שאוֹדיסה לא תשכּח את מעשׂה הצדקה שלה ואת הכּבוֹד שהראתה להם בּהסכּמתה. הארטיסטית שמעה את דברי השבח והתוֹדה עד הסוֹף ואחר הוֹסיפה בּמנוּחה שבּעד השתתפוּתה היא מבקשת מאה ועשׂרים וחמישה רוּבּל.
פּינסקר נבהל, נתבּייש בּפחזוּתוֹ וּבנעימה נמוּכה יוֹתר אמר שהשׂכר הוּא גבוֹה בּשבילם יוֹתר מדי, הוֹאיל וזהוּ נשף של צדקה לטוֹבת בּית־ספר בּשביל ילדי עניים. הזמרת פּרצה בּצחוֹק, עד שלבּה שוּב נתערטל ונע כּגלי חלב, וּשפוֹפרוֹת הנייר ריתתוּ על ראשה כּפרפּרים.
– למה לילדי ענים בּית־ספר? וּמי יהא מצחצח לכם את הנעלים? וּמי ימכּוֹר לכם שׂרוֹכים לנעליכם?
וּמיד החזירה פּניה אל הארטיסטים בּאיטלקית:
– חוֹששת אני שעוֹד יציעוּ לפנַי להיוֹת מוֹרה בּבית־הספר הזה שלהם.
האנשים צחקוּ. וּבעל הכּתפוֹת השמוּטוֹת רטן לה משהוּ בּדיאלקט שלוֹ.
– מוּטב! – קראה פוֹקא – למענכם, אוֹריד את המחיר. מאה רוּבּל יש בּכוֹחכם לשלם?
פּינסקר אמר שיִמלך בּדעתוֹ ויוֹדיע לה אם תשׂיג ידם לשלם את השׂכר הזה.
שיינדיל שהיתה בּרגע הראשוֹן נדהמת, שבתה עליה נפשה וּבתאבנוּת מיוּחדת התבּוֹננה אל סביבה בּעינים סקרניוֹת. כּל ימיה היתה מציירת לעצמה דמוּת אחרת לחיים “הכּוֹהנים בּהיכל האמנוּת”, כּמוֹ שנהוּג היה לוֹמר בּעתוֹנוּת. היא הבינה את כּל השׂיחה הצרפתית, אבל לא פּצתה את פּיה. השׂיחה עצמה בּאוֹתה שעה כּמעט שלא עִניינה אוֹתה. רגע אחד היה דוֹמה עליה שנתעוּ וּבאוּ לא אצל גרציה פוֹקא. וזוֹ עם שפוֹפרוֹת הנייר אינה אלא מתעתעת בּהם… פּינסקר רמז לה בּקריצת־עין, וּשניהם עמדוּ והתפּרשוּ מתוֹך בּקשת סליחה.
ויצאוּ. מאחריהם שוּב נשמעוּ הקוֹלוֹת הרכּים והמרננים של האיטלקית, ושוּב נשמעוּ סלסוּלי הסוֹפּרנוֹ בּכל סוּלם המעלוֹת…
בּחוּץ עברוּ פּסיעוֹת אחדוֹת בּשתיקה. לשניהם היה רגש לא נעים של מפּח־נפש. פּינסקר לבּוֹ היה נוֹקפוֹ על שבּאשמתוֹ נשמה חברתוֹ הצעירה שעה קלה בּתוֹך אוירוֹ של אוֹתוֹ חדר: מחוֹבתוֹ היה לילך לבדוֹ, לדבּר בּשמוֹ. סבוּר היה שאף היא מצטערת על כּך והתבּייש להסתכּל בּפניה. שיינדיל הפסיקה את השתיקה ואמרה:
– נראה שיש לנוּ מוּשׂגים לא נכוֹנים על האמנוּת.
– לא על האמנוּת אלא על האמנים.
– וכי לא היינוּ הך?
– כּנראה לא.
– עכשיו, – קראה שיינדיל – אני מבינה מפּני מה לוֹבשים אדרת־תפארת עם הבּטנה למטה. כּדי שלא יראוּ אוֹתה כּשהיא בּלה וּקרוּעה.
וּשניהם צחקוּ.
– ועכשיו? – שאלה.
– עכשיו עדיין אין מקוֹם להיוַאש. ננסה עוֹד. קוֹבאליֶנקוֹ, הוּא בּודאי יסכּים להשתתף. הוּא אמנם אינוֹ זמר אלא משׂחק, אבל אוֹדיסה אוֹהבת לראוֹתוֹ בּ“רביזוֹר”. הוּא גם דקלַמַטוֹר מצוּין.
– הרי זוֹ אידיאה! בּאמת…
– אצל קוֹבאלינקוֹ אלך לבדי, ועוֹד הערב אביא את תשוּבתוֹ. תלך לה גברתי הבּיתה.
– כּמה חביב הוּא, דוֹקטוֹר!… אבל למה לבדוֹ?
– כּבר הציצה מרתי לתוֹך עוֹלם האמנים, וראתה את הבּטנה הקרוּעה. מה לה עוֹד?
שיינדיל נתנה בּוֹ את עיניה בּמבט ערמוּמי מלא חיבּה. בּלבּה ליגלגה קצת על צניעוּתוֹ של ידידה ועל דאגתוֹ לתמימוּתה שלה.
פרק שמיני 🔗
בּארבּע, אחר הצהרים, נתכּנסוּ, כּמו תמיד, כּל בּני בּית אפרים לוין אל המרפּסת סביב לשוּלחן התה. חנה, חיורת וחלוּשה, מוֹזגת את התה לכל אחד בּשקט ובדממה המצויים בּה, עם שהיא מפליטה מלים בּפיה, כּמו למוֹרת־רוּחה, בּשׂפה רפה. החיוּך העגוּם הקשוּר אל שׂפתוֹתיה וּמבּטה המפוּזר מעידים עליה שהפליגה בּדעתה מהשוּלחן הזה. כּל אחד מהמסוּבּים דעתוֹ לא היתה נוֹחה עליו. לאפּוּנר שתה את התה מתוֹך פּיזוּר־דעת: השׂיחה עם גיסוֹ דיכּאה מאד את רוּחוֹ. ואפרים לוין אף הוּא ישב זעוּם, כּבש את עיניו בּכוֹסוֹ ולא ראה ולא שמע מכּל שמסביבוֹ. עדיין לא שבה עליו נפשוֹ מאוֹתוֹ מעשׂה בּמכתב הגנוּב; ועדיין לא מחל ליוסיל שגרם לוֹ גם הפסד ממוֹן וגם בּוּשה להיוֹת משׂים עצמו בּטלן וחסר־דעה בּעיני זיגלפארבּ וּבעיני כּל סוֹחרי אוֹדיסה. ומכיון שהוא מרוּגז על יוֹסיל, מרגיזה אוֹתוֹ גם חנה. הנה היא בּשתיקתה וּבמנוּחת־נפשה מוֹזגת תה לכל אחד וּמחייכת. אבל הוּא יוֹדע שאין מנוּחה זוֹ אלא מלבר. בּנפשה אין שקט. היא ממתינה עכשיו ליוֹסיל בּקוֹצר־רוּח. כּיון שזה יכִּנס, יזרח אוֹר על פניה. הוּא יוֹדע זאת לא מהיוֹם ולא מתמוֹל, שהיא אוֹהבת אוֹתוֹ, את יוֹסיל, ידע עוֹד קוֹדם לנשׂוּאיהם, ידע זאת בּבירוּר גמוּר. אבל בּאיוַלתוֹ קיוה שעם השנים יעלה בּידוֹ לחבּב את עצמוֹ עליה. לא עלה על דעתוֹ, שכּל כּך מהר תצטנן חיבּתוֹ אליה. בּתחילה היה מקנא אוֹתה בּיוֹסיל, גלל כּן היוּ בּיניהם התנגשוּיוֹת מכוֹערוֹת, גסוֹת,על דברים של מה־בּכך, וכל פעם היתה משתיירת בּנפשוֹ מריב־דברים כּזה עקֶבת מאד לא נעימה, והיה מגנה את עצמוֹ. סוֹף פּגה גם הקנאה. מצא נחמה וסיפּוּק בּמקוֹם אחר, חוּץ לבּית. עכשיו לא איכפּת לו. אדרבּא, ניחא לוֹ. וּבלבד שלא ישגיחוּ בּוֹ וּבמעשׂיו. אבל אהבת עצמוֹ היתה פּצוּעה מצד אחר: אף על פּי שחנה נוֹהגת לשתוֹק, יוֹדע הוּא שׁבּלבּה ויתרה עליו בּקלוּת. ויתר על כּן: בּלבּה היא מבזה עליו ועל עסקיו. תחילה, בּשנים הראשוֹנוֹת, היה מנסה לשתפה בּתכניוֹתיו ובקוֹמבּינציוֹת המסחריוֹת שלוֹ. התכּוון להסתייע בּבינתה וּבחוּש המעשי שלה, ולא עלה בּידוֹ. הוּכרח להפסיק. תחת לעמוֹד לימינוֹ וּלאַמץ אל לבּוֹ, היתה מתמרמרת וּמנסה לעכּבוֹ מכּמה מעשׂים קרוֹבים לשׂכר: בִתוֹ של ר' זוּסיל…
שיינדיל אף היא בּאה אל משתה־התה סרה וזוֹעפת אחר הבּיקוּר אצל גרציה פוֹקא; עכשיו היא מחכּה לבוֹאוֹ של הד"ר פינסקר. מי יוֹדע אם ישׂחק לה מזלה אצל השׂחקן ובלינקו. היא אכלה כּדרכּה בּחפזוֹן וּבתיאבוֹן וגערה פּעמַיִם בּזוּסילה הקטן שמקשקש כּל הזמן בּלשוֹנוֹ וּמבלבּל את המוֹח. זוּסיה פּיטפּט בּלא הפסק. חרה לוֹ מאד שיוֹסיל החזיר שוּב לביתוֹ את יענק’לה. תחת להענישוֹ על הנעלים שגנב, עוֹד קנה לוֹ מלבּוּשים חדשים. לא יכוֹל לקבֹל על דעתוֹ מעשׂה זה שאינוֹ כּשוּרה.
– תראי, שיינדיל, שיענק’לי שוּב יברח, וימכּוֹר את בּגדיו החדשים. תראי שכּך יהיה בּסוֹפוֹ.
– אמרוּ לך פּעם: אין זה עסקך. ואל תתערב בּענינים שאינם שלך. – השתיקתוּ שיינדיל.
– מה איכפּת לי! – רטן הנער מתרעם – ועם כּל זאת, אני לא אזוּז מדעתי שיענק’לי זה הוא רמאי וּמעמיד פּנים כאוּמלל. הוּא גוֹנב את דעתוֹ של הדוֹד (מקטנוּתוֹ היה למוּד לכנוֹת את יוֹסיל בּשם “דוֹד”), רמאי זה…
בּוֹ בּרגע נכנס יוֹסיל. החיוּך העגוּם שריפרף סביב לפיה של חנה פּשה והתפּשט על כּל פּניה, וניצנץ מתוֹך עיניה. אבל בִּן־רגע כּבה וּבמקוֹמוֹ נתקשרה בּפניה תמיהה של חשש: היא ראתה בּפני ידידה עצבּנוּת של דכּאוֹן. עד שלא הספּיק ליטוֹל לעצמוֹ כּסא, עמדה וּביקשה ממנוּ שִיּכנס עמה אל חדר־האוֹכל: רצוֹנה לדבּר עמוֹ בּיחידוּת בּענין אחד. יוֹסיל לא אמר מלה והלך אחריה.
בחדר האוֹכל אמרה לוֹ:
– יוֹסיל! מה אירע לך שם בּביתך?
– כּלוּם לא אירע, חנה!
– אבל אני רוֹאה בּפניך שכּן אירע משהו בּיניכם. הרי אתה צריך כּבר להיוֹת רגיל בּכל תעתוּעיה של מלכּה, ולא ליתן את דעתך עליהם.
– אבל, האמיני לי, חנה… אני בּאמת מדוּכּא קצת, אבל לא מאוֹתה סיבּה, שאַת חוֹשדת…
רוֹטנינוּתה של מלכּה גלל יענק’לי לא דיכּאה אוֹתוֹ כּל עיקר. ציערוֹ מעשׂה אחד שהיה בּאוֹתוֹ יוֹם. לאחר ששיעי’קה החזיר את השׂקים,עשׂה יוֹסל עוֹד שעה קלה בּאוֹתה חצר ונפטר משם. אחר שעה אוֹ שעתיִם שוּב חזר, מחמת ענין אחד שהיה עליו לגמוֹר ולא גמרוֹ קוֹדם לכן. ענין זה הביאוֹ להציץ בּמרתף, וראה שהסבּלים מוֹרידים לשם את חביוֹת הסוּכּר, בּניגוּד למה שגזר קוֹדם לכן להעלוֹתן אל מקוֹם יבש בּמחסן מספר 5. כּיוָן שראה כּן יצא מגדרוֹ, הגבּיה את זרוֹעוֹתיו כשני משוֹטים והוֹרידן מתוֹך רוֹגז, והטיח דברים קשים כּלפּי המשגיח:
– הרי אתם עוֹשׂים כּאן מעשׂים… מעשׂים… פּשוּט לא נאים!… מה זאת? יוֹדע כּבוֹדוֹ מה זאת? יוֹדע כּבוֹדוֹ מה זאת? הרי זוֹ גניבת־דעת… גרוּע, הרבּה גרוּע מגניבת־דעת… זוֹ היא אוֹנאה, ממש אוֹנאה ותרמית… בּוּשה אין בּכם…
המשגיח שמע את דברי יוֹסיל מתוֹך כּוֹבד־ראש כּביכוֹל, פּשט את זרוֹעוֹתיו, כּאוֹבד־עצוֹת כביכוֹל ומילמל משהוּ, דברים־של־חוֹשך. ראה יוֹסיל שאין כּל תוֹעלת בּטענוֹת ומענוֹת, שלמשגיח יש טעמים ונימוּקים משלוֹ, שלעוֹלם לא יוּכל הוּא, יוֹסיל, לעמוֹד עליהם, קצה עליו דעתוֹ ונפטר משם רגוּש וכעוּס.
סיפּר את המעשׂה הזה לחנה,ואמר:
– איני מבין, פשוּט איני מבין את האנשים הללוּ. בּשלמא בּני־אדם שעוֹשׂים מעשים מגוּנים לטוֹבת עצמם, ניחה… ואילוּ אוֹתם עוֹשׂים מעשי זיוּף ורמאוּת אף כּשאין עמהם שוּם טוֹבת הנאה לעצמם – על מה? למה? על משכּוֹרתם הרי לא יוֹסיפוּ בשביל כּך אף פּרוּטה. ואני אמרתי להם בּפירוּש שאין אני רוֹצה בּמעשים כּאלה. איני רוֹצה להיוֹת נשכּר על ידם מגניבה וּגזילה. והם אינם נשמעים לי וזכים לנוּ שלא בּרצוֹננוּ ושלא בּטוֹבתנוּ. איני מבין, איני מבין…
– בּטוּח אתה שאין הם מצוּוים על המעשים הללוּ? – שאלה חנה בּהטעמה מיוּחדת וּבעוָית־פּנים דקה־מן הדקה…
– אני אמרתי להם בפירוּש שיעלוּ את הסוּכּר למקוֹם יבש… לא! הם עוֹשׂים את זאת מתוֹך התנדבוּת וחיבּה…ואין כּל תקנה! אין עצה ואין תחבּוּלה נגד זאת… דוֹמני שאני נלחם ברוֹח… שהם מלגלגים עלי וּשׂמחים לרמוֹת אוֹתי… הייתי מקבּל עלי להיוֹת בּעיניהם בּטלן שוֹטה, וּבלבד שלא יוֹנוּ בּשבילי אחרים… אפרים אלפי ענינים אחרים בּראשוֹ. ואני מה אני יכוֹל לעשׂוֹת?… כּלוּם אפשר להלחם כּל הימים, כּל הימים?… לעוֹלם איני בּטוּח שלא נעשה שלא בּידיעתי איזה מעשׂה חזירות… אני מזהיר כּאן, וּמעשה נעשה שם…
חנה תלתה בּוֹ עיניה הטוֹבוֹת והנבוֹנוֹת. צר היה לה לראוֹתוֹ מיצר כּל כּך. ועם לענה כּמוּסה בּלב אמרה:
– יוֹסיל! מילא, לא תשנה את העוֹלם, ולא תחזיר את הבּריוֹת למוּטב. בוֹא ותשתה תה.. בוא.. אני מברכת אוֹתך, יוֹסיל, בּאוֹרח היקר שלך! – אמרה לאחר שחזרוּ אל המרפּסת והיא מזגה לוֹ כּוס תה.
יוֹסיל, מפוּזר כּדרכוֹ, לא תפס בּתחילה לאיזה אוֹרח היא מתכוונת, ואחר הצטחק והשיב לה תוֹדה על בּרכתה.
– וּמה אמרה מלכּה? – שאלה – קרוֹב הדבר שלא שמחה ביוֹתר.
יוסיל רק עשׂה תנוּעה בזרוֹעוֹ, ולא אמר כּלוּם.
– וּבאמת למה לך זה…נגד רצוֹנה? יענק’לי זה תחילתוֹ עלוּב וּמסכּן וסוֹפוֹ שישתחץ עליך, מי יוֹדע מה יֵצא מילד זה…
– זה הוּא כּל הדבר! – אמר יוֹסיל –מי יוֹדע… אפשר גדוֹל בּישראל, אפשר משיח… כּל תינוֹק הוּא בּחינת פיס סמוּי מן העין… קדמוֹנינוּ אמרוּ: “כּל המקיים נפש אחת כּאילוּ קיים עוֹלם מלא”. חייבים לחוּס על כּל נפש מישראל; אי־אתה יוֹדע איזה עוֹלם אתה מתקן על ידי כך. קטן בלא אב וּבלא אם, כּצמח השדה. אילוּ רצתה מלכה לטפל בּוֹ בּחסד וּברחמים, כּמוֹ אם… אפשר היה לרפּאֹוֹתוֹ, לעדן את גוּפוֹ וּלתקן נשמתוֹ. אבל היא… – וסיים בּתנועת־יד בּאויר. – אני סבוּר… – אמר לאחר מכּן עם שהניח את זרוֹעוֹ על כּתפוֹ של זוּסיה והציץ בּפני הנער בּמבט של תחינה – אני סוֹבר שאם זוּסיה יהא מקרב את יענק’לה וּמטפל בּוֹ בּטוֹב וּבחסד…
שיינדיל שמעה את דברי דוֹדה ועצבוּת נקשרה אל לבּה. נזכּרה את אביה. אפשר מאד, שאף אביו של יענק’לה עזב את אמוֹ והלך לנוּד בּמרחקים, והאם מתה בּבדידוּת… מי יוֹדע מה היה עוֹלה לה לשיינדיל, אילמלא המשפחה… ראתה את זוּסיה יוֹשב סמוּק כּוּלוֹ, מפּאת דברי יוֹסיל, כּוֹבש עיניו בּמפּה שעל השוּלחן, מעדן את ציציוֹתיה וּמתירן.
– הנח! סלק את ידיך מן המפה! – גערה בּוֹ האם. ושיינדיל קראה אליו בּצחוק:
– זוּסיה! מה דעתך? למה אתה שוֹתק?
– יענק’ל הוּא פשוט גנב ורמאי! – פּרצה פּתאוֹם קריאה מפּי הנער כּפקק שנחלץ מפּי בּקבּוּק.
– ושמא לא הוּא אלא הנגר אשם? – העירה שיינדיל שהיתה בּה חוּלשה לסנוֹט בּנער שהיה חביב עליה מאד.
– בּודאי! בּודאי! – השיב יוֹסיל בּמנוּחה – מה יעשה תינוֹק כּזה ולא יגנוֹב ולא ישקר ולא ירמה? נפש חיה צריכה לאכוֹל, לשתוֹת, למצוֹא חסוּת מגשם וּמשלג. ואם לא ירמה ולא יגנוֹב, מי יתן לוֹ? מי ירחם עליו?
– הוּא “יחף”! על ילדים שכּמוֹתוֹ אסוּר לרחם…
– אי! אי! זוּסיה, זוּסיה! זוֹכרני שהסבא שלך, נוּחוֹ עדן, שאתה נקרא בּשמוֹ, הוּא היה אוֹמר משמוֹ של רבּי אחד: "כּמה צריכים לרחם על אדם “שאסוּר לרחם עליו”… מסתמא לא מרֶשע ולא בזדוֹן הקשיחוּ אביו ואמוֹ את לבּם ממנוּ ועזבוּהוּ… יכוֹל לא עזבוּהוּ אלא מתוּ עליו בּקטנוּתוֹ. אםּ כּך ואם כך קרוֹב הדבר שסמכוּ על רחמי הבּריוֹת, קיווּ שבּני־אדם יאספוּהוּ ויאמצוּהוּ…ישראל רחמנים בּני רחמנים הם… ואנוּ נכבּוֹש את רחמינוּ מן היתוֹם הזה?
– אילוּ היה בּי כּוֹח… – מילמלה חנה.
– את אדם חוֹלה! אין זה לפי כּוֹחוֹתיך. – קרה יוֹסיל – מה שאינוֹ כּן לגבּי זוּסיה.. אַ, זוּסיה? אתה שוֹתק. שמא, בּאמת תקרב את היתוֹם הזה? הוּא ילד פּיקח, אבל פּראי מאד…
אפרים שתה כּל הזמן את התה שלוֹ בּאדישוּת גמוּרה, כּביכוֹל, דיקדק לחתוֹך את הכּעכים חתך אפקי, כּדי ששני העיגוּלים יחפּוּ זה על זה, מָרח על שני החצאין את החמאה והמרקחת, ואת כּל זאת עשה בּמתינוּת וּבצמצוּם כּל המחשבה כּביכוֹל.
פּתאום נזדעזעוּ כּל המסוּבּים מחמת דפיקה חזקה של סנוֹקרת של לוין. הוּא נזדקר ממקוֹמוֹ, נתן בּוֹ בּיוסיל עינים עוֹשנוֹת וצרוֹת, ואמר:
– אבקשך לעזוֹב את נערי בּמנוּחה… לא לדאוֹג לחינוּכוֹ המוּסרי…
חנה פּניה שתחילה הכסיפוּ, הוורידוּ אחר־כּך ותנוּכי אזניה הפכוּ ארגמן; מבוּלבּלת שתקה והמשיכה בהדחת כּוֹס בּתוֹך קערית מלאה רוֹתחים, ואחר־כּך אמרה כּמדבּרת אל עצמה:
– וּבאמת! שהרי דאגה זוֹ לחינוּכוֹ המוּסרי של הבּן מוּטלת על האב לבד…
בּחדר השתררה דממה לא נעימה.
ראה לוין שיצא הפעם מגדרוֹ, וּכדי להמתיק את הרוֹשם הרע, תפס מיד נעימה שפוּיה וּמעשׂית והסביר בניחוּת:
– הילד, מבין אתה, נוֹתן דאגה בּלבּי. איני חוֹלק על זה שהוּא לוֹמד חוּמש, יהדוּת בּכלל. אדרבּא… אבל איני רוֹצה שיהיה בּעל הזיה… עם הזיוֹת וצדקנוּת מוּפרזת לא יצלח לא למשרה גבוֹהה ולא למסחר. ידוֹ תהיה על התחתוֹנה. צריכים להכשירוֹ לחיים ולא לבטלנוּת…
– אתה רוֹצה כְּבר לעשׂוֹתוֹ סוֹחר אוֹ פּקיד? כּבר? – יצאה חנה מגדרה ושאלה באירוֹניה.
– לא כּבר. אבל יהוּדי בּימינוּ אם אינוֹ סמרטוּט, ואם אינוֹ רוֹצה להיוֹת מתחת לגלגל אלא ממעל לוֹ, אם רוֹצה לתפּוֹשׂ עמדה, אין לוֹ דרך אחרת אלא מסחר אוֹ משׂרה גבוֹהה. אין ליהוּדי משׂכּיל דרך אחרת… בּדברי שטוּת, הזיה וחסידוּת לא יגיע לשלוֹם.
והכּל הבינוּ למה הוּא מרמז בּמלים האחרוֹנוֹת, ולא אמרוּ כּלוּם.
לוין החזיר פניו ויצא.
לאחר שיצא, הפכה חנה את פּניה אל ילדהּ וחזרה על שאלתוֹ הקוֹדמת של יוֹסיל: – מפּני מה אתה שוֹתק? קוֹדם רתחת מכּעס.
זוּסיה גם לאמוֹ לא השיב כּלוּם. כּל מַעיניו היוּ הפּעם נתוּנים לפירוּרי לחמנית ששיקע בּתוֹך כּוֹס הקאקאוֹ שלוֹ, ושהשתדל לשלוֹת אוֹתם בּכפית, אגב נשיפה וּנשימה כּבדוֹת, כּוּלֹו אדוֹם כּסלק.
שיינדיל ויוֹסיל קרצוּ בּעיניהם לחנה שלא תציק לנער ולא תפציר בּוֹ. גדוֹל כּבוֹד יוֹסיל בעיניו וחזקה עליו שלא יסרב לרבּוֹ.
יוֹסיל היה מהלך על המרפּסת אילך ואילך, כּשידיו מוּפשלוֹת לאחוֹריו,כּמוֹ תמיד בּשעה שלבּוֹ רחוּש בּהרהוּרים רבּים. וחנה מפּעם לפעם שוֹלחת אחריו מבּטים חטוּפים, מתוֹך דאגה טמירה. סוֹף בּא וישב אצלה. חנה כּבשה עיניה בּכוֹסה והעמידה עצמה כאינה משגיחה בּו כּביכוֹל.
– היוֹם – אמר לה בּלחש – נתחזקה בּי הדעה שאין לי דרך אחרת, ואין לדחוֹת…
חנה נזדעזעה כּלשהוּ ואיש לא הרגיש בּדבר, עם שהצליפה עליו מבּט חרדה.
– מה אתה סח? – שאלה אף היא בּלחש.
– הלא את יודעת…
הן, היא ידעה למַה הוּא מתכּוון, ידעה עוֹד מקוֹדם. חלוֹם זה שנשא במטמוֹניוֹת לבּוֹ היה סוֹד כּמוּס עם שניהם, ועליו היוּ שניהם מרבּים להתלחש וּלהסתווד גם בּיחידוּת וגם בּשעה שהמסוּבּים עמהם אל השוּלחן היו שטוּפים בּשיחה. היא ידעה, ואף על־פּי כן שאלה. מפּני שלבּה נתכווץ בּחרדה.
– אין לדחוֹת, אמרת? וּמה תוּכל להשאיר לה? – שאלה כּמעט בנֶשֶב של דיבּוּר…
– בּדקתי היוֹם את חשבּוֹנוֹתי…
– ומה?
– לנסיעתי יספּיק, והסכוּם שאשייר בּידה יספּיק לה למחיה, לא בּבזבּזנוּת, כּמוּבן… את יענק’ל אטוֹל עמי.
– היה בּדעתך להמתין עד שחוה’לי תגדל עוֹד קצת.
– לא אוּכל, לא אוּכל עוֹד… הרי הבטחת לי שחוה’לי..
– אה, הן! ודאי. ודאי שכּן… חוה’לי תהיה אצלי, עד.. כּל הימים שתרצוּ… אבל, יוֹסיל…
– מה, חנה?
– אני מבינה, קשה לך… העסקים הללוּ, תמיד עם אנשים עקמניים… אבל בּכל זאת איני מבינה… הרי מתקיימים גם כּאן בּכל זאת יהוּדים טוֹבים.
יוֹסיל חייך:
– מסתמא שאיני יהוּדי טוֹב כּל־כּך, ואיני ירא־שמים כּמוֹ שצריך…
– אוֹה, יוֹסיל!
– לא, בּאמת אני אוֹמר לך. איני יוֹדע אם דעת המקוֹם נוֹחה ממני… – רגע שתק, ואחר הוֹסיף בּנעימה של צער. – חוֹששני שאני עוֹמד לעשׂוֹת מעשׂה נגד רצוֹנוֹ יתבּרך.
הגבּיהה את ראשה וזקפה עליו זוּג עינים מלאוֹת תמיהה גדוֹלה.
– אתה סבוּר כּן? – שאלה תוֹהָה וּמקוַה כּאחד.
– את מבינה, חנה!… מה כּל ענין הגלוּת? אַת מבינה… אפשר מאד… רצוֹן טוֹב שם לא קשה… הישיבה בּארץ־ישראל היא זכוּת גדוֹלה, והוּא יתבּרך רוֹצה שישׂראל ייצלה קוֹדם בּאש הגלוּת, שיתמרק בּיסוּרים יפה, יפה, כּמוֹ בּכוֹר־אש עד שיֵצא טהוֹר מכּל הסיגים ואז תבוֹא שעת רצוֹן, שעת הגאוּלה… ואילוּ אני איני יכוֹל… פּשוּט אין בּין כּוֹח עוֹד לדחוֹת.
– אבּא עליו השלוֹם היה משתוֹקק לעלוֹת לארץ־ישׂראל. זוֹכרתני שהוּא היה אוֹמר: מצוָה זוֹ שקוּלה כּנגד כּל המצוֹת.
– פשיטא! כּשאדם עוֹלה מחיבּת הארץ, ואילוּ לא כּמוֹתי…
– לא כמותך?..
– אביך עליו השלוֹם אמר לי פּעם שעם אלוֹהים טוֹב גם בגיהינוֹם. ואילוּ אני… מה אני עוֹשׂה? בּוֹרח! בּוֹרח מכּאן.. לא טוֹב; יוֹדע אני שלא טוֹב… לברוֹח… אבל אין לי הכּוֹח של אביך נשמתוֹ עדן… אני מוּכרח סוֹף־סוֹף…
חנה אמרה מתוֹך חיוּך טוֹב ורחוּם:
– אתה בּוֹרח אל אלוֹהים…
יוֹסיל פּיכּר את אצבּעוֹתיו, הטיח מבּט הוֹזה כּלפי מעלה, וּשׂפתוֹתיו הרחישוּ בּלחש:
– ממנוּ אליו…
כּל אוֹתה שעה היוּ שיינדיל ולאפּוּנר יוֹשבים וּמספּרים זה עם זה על רשמי היוֹם: הוא על הבּוּרסה ועל מחסני התבוּאה, והיא על בּיקוּרה אצל הזמרת המפוּרסמת. היוּ משׂיחים מתוֹך בּדיחוּת דעת. תוֹך כּדי שׂיחתם היה לאפּוּנר זוֹרק מזמן לזמן מבּטיו כּלפּי יוֹסיל. אחר שיחתוֹ אמש עם שיינדיל מצא שבמבּטוֹ הטוֹב והמפוּזר של אדם זה יש בּאמת משהוּ מוֹשך את הלב.
– מה אתם מתלחשים שם? – קראה פּתאוֹם שיינדיל ממקוֹמה – בּבקשה מכּם דַבּרוּ בּקוֹל רם ונשמע גם אנוּ.
פּני חנה קצת הוורידוּ, ועד שהספּיקה להשיב נכנס הד"ר פּינסקר.
פנּיו היוּ חיורוֹת מפּאת עייפוֹת וזעוּמוֹת בּמקצת.
שיינדיל, כּמוֹ תמיד, קפצה ורצה כּנגדוֹ בּהתרגשוּת עליזה. וכיון שראתה את ארשׁת פניו, כּבשה את התרגשוּתה והנמיכה את קוֹלה בּשאלה:
– וּמה דוֹקטוֹר? סירוּב?
– מוּחלט! – השיב בּקוֹל שפוּי.
שיינדיל המטירה עליו מטר של שאלוֹת: כּיצד? מה? ולמה בּתנוּעת יד קלה רמז לה להמתין קצת. התקרב אצל השוּלחן וּבירך את המסוּבּין. בּאוֹפן מיוּחד התעניין בּמצב בּריאוּתה של חנה, שאל אם קיבּלה כּבר את הרפוּאוֹת שרָשם לה. ואמר לה מלים אחדוֹת להפיס את דעתה. ישב אל השוּלחן וגמע מכּוֹס התה שהעמידה לפניו שיינדיל, הסתכּל בּה בּחיוּך של אדם מיצר בּצערה, ואמר:
– ועכשיו רוֹצה מרתי לשמוֹע על שליחוּתי אצל קוֹבאליֶנקוֹ. נתגלה שהשחקן הזה הוּא לא רק מאלוֹרוֹס22 לבד, אלא גם פּטריוֹט מאלוֹרוֹסי…
– נוּ, אין זה נוֹגע אל עצם הענין. – הפסיקתוּ שיינדיל.
–נוֹגע ונוֹגע. אתם, אמר לי, עוֹסקים כּאן בּעבוֹדה רוּסיפּיקאטוֹרית, מיסדים בּתי־ספר ללַמד את ילדיכם רוּסית, ואתם בּאים אלי שאסייע אתכם? ואגב, הזכּיר לי את הויכּוּח של “ציוֹן” עם הירחוֹן האוּקראיני שלהם, עם ה“אוֹסנוֹבה”. את מאמרי ה“אוֹסנוֹבה” נגדנוּ קרא, כּמוּבן, אבל מאמרנוּ אנוּ בּ“ציוֹן” לא קרא. הוּצרכתי לחזוֹר לפניו על כּל טענוֹתי־וּמענוֹתי נגדם.
הוֹאיל ולאפּוּנר לא ידע כּלוּם על הויכּוּח הזה, ואף שיינדיל לא עמדה על בּוּריוֹ, הוּצרך פּינסקר לספּר עליו בּקצרה. בּשנת 1860 יצא ה“אוֹסנוֹבה”, כּלי מבטאם של המאלוֹרוֹסים הלאוּמיים, בּמאמרים חריפים, נגד יהוּדי דרוֹמה של רוּסיה שאינם נאמנים לאוּמה המאלוֹרוּסית, ותחת להשתדל להיטמע בּתוֹכה וּלשתף עצמם בּחייה התרבּוּתיים והלאוּמיים, הם עוֹמדים בּבדלוּתם, ולא עוֹד אלא מכוּונים את לבּם אל התרבּוּת הוליקוֹרוּסית23 השלטת; פּעמים גם משתפים עצמם עם האינטרסים של זוֹ, בּניגוּד לרוּחה וּלתוֹעלתה של האוּמה המאלוֹרוּסית. על ידי כּך הצדיק הירחוֹן האוּקראיני את שנאתם הקדוּמה של המאלוֹרוּסים אל היהוּדים. פּינסקר השיב בּ“ציוֹן” רוּסיה היא כּלל שלם של גוֹיים שוֹנים שמהווים חלקים ממנוּ. הגוֹיים הללוּ, עם כּל היוֹתם שקוּדים, איש איש על פּיתוּח עצמוּתוֹ שלוֹ ותרבּוּתוֹ שלוֹ, חייבים לכוון את לבּם לתוֹעלת הכּלל השלם. היהוּדים הם גוֹי כּכל הגוֹיים. אוֹתה זכוּת שיש לכל הגוֹיים ואף למאלוֹרוּסים בּכלל, לשקוֹד על עצמוּתם המיוּחדת ועל נכסיהם הלאוּמיים, יש גם ליהוּדים. וּכשם שאין לוליקוֹרוּסים לכוֹף את לשוֹנם ותרבּוּתם על המאלוֹרוֹסים, כּך אין למאלוֹרוּסים לכוֹף את לשוֹנם ותרבּוּתם שלהם על היהוּדים, קל־וחוֹמר שאין יכוֹלים לחייב את היהוּדים בּעמדה שמתנגדת לכלל וליקוֹרוּסיה שהיהוּדים מהווים חלק ממנה…
לאפּוּנר ששמע בּתחילה בּאדישוּת את דברי פּינסקר, פּתאוֹם כּאילוּ נדלק בּתוֹכוֹ איזה ניצוֹץ. עוֹלם שלם של מוּשׂגים, רעיוֹנוֹת וּרגשוֹת, שהיה נרדם אי־שם בּתחוּמי נפשוֹ האפלים ונשכּח ממנוּ – התחיל פֹתאוֹם רוֹחש וניעוֹר.
– היהוּדים מהווים חלק מרוּסיה הגדוֹלה או ממאלוֹרוֹסיה?.. אני מתכּוון ליהוּדי דרוֹם־רוּסיה, כּמוּבן… הם לא על אדמתם יוֹשבים, אלא על אדמת מאלוֹרוֹסיה, כּיצד הם יכוֹלים לעשׂוֹת שליחוּתה של וליקוֹרוֹסיה על אדמת מאלוֹרוֹסיה, וּביחוּד כּשאין האינטרסים מזדהים אוֹתי מעסיקה השאלה אם בּאוֹתה המידה רוֹצה מר למדוֹד גם את יהוּדי פּוֹלין?
– מוּטב היה, – אמר פּינסקר – אילמלא היוּ הפּוֹלנים כּוֹפים על היהוּדים את מלחמתם בּרוּסיה…
– על פּוֹלין בּכלל מוּטב שלא תדבּר! – קראה שיינדיל אל חיים בּרוֹגז, כּאילוּ נגעוּ בּצפּוֹר־נפשה – אתם פּוֹנים אל ממשלוֹת חוּץ נגד רוּסיה, ואתם סבוּרים שזה יכוּפר לכם? אתם מציתים אש בכל מקוֹם, שֹוֹרפים ערים שלמוֹת, מעוֹררים מהוּמוֹת, וזה יכוּפר לכם? פּוֹלין תקבּל בּסיוּע אנגליה וצרפת רק “תאנה בּחמאה”24… אבל את השריפוֹת הללוּ לא נשכּח ולא נמחוֹל…
לאפּוּנר לא ידע שהיא מרוּגזת מסיבה אחרת וּמצאה עילה לשפּוֹך את זעמה על פּוֹלין. הסתכּל בּה בּתמיהה גדוֹלה. עיניה הבריקוּ, ואזניה הסמיקוּ מהתרגשוּת וכל זה משך עליה חוּט של חן. הוּא חייך: נראה, שלא ידעה על קשרי “קרקע וחירוּת”25 עם פּוֹלין המרדנית. ואמר:
– אַת לא תשכּחי ולא תמחלי… לאָשרה של פּוֹלין יש רוּסים הסוֹברים לא כּמוֹתך. בּאקוֹנין אוֹ הרצן, למשל, בּ“פעמוֹן” שלוֹ מדבּר אחרת…
– מי קוֹרא כּעת את ה“פּעמוֹן”… חדלנוּ לקרוֹא אוֹתוֹ בּגלל זה… הרצן יוֹשב בּלוֹנדוֹן זה שנים רבּוֹת, והתרחק מן האינטרסים האמיתיים של רוּסיה… הוּא הדין בּאגוֹנין… אבל נניח עם כּל זאת. וּמה יהיה? מה נעשה? – פּנתה בּשאלה אל פּינסקר.
– לגברת יש עכשיו דאגה אחת ויחידה, הנשף, לא כן? – העיר לה פּינסקר.
– פּשיטא! הרי לא נוַתר על עבוֹדת התרבּוּת בּגלל המאלוֹרוֹסים אוֹ הפּוֹלנים…
– חס ושלוֹם! – אמר הלזה – הענין יסוּדר. עוֹד נדבּר בּזה… ואילוּ בּנוֹגע לשאלת היהוּדים בּפּוֹלין, סבוּרני שצריכים להניח ליהוּדים לבדם להחליט אם הם רוֹאים את עצמם כּפּוֹלנים לכל דבר.
– היהוּדים שבּפּוֹלין אוֹהבים אוֹתה, את פּוֹלין, ורוֹאים את עצמם כּפּטריוֹטים פּוֹלניים. – השיב לאפּוֹנר.
פּינסקר השהה על לאפּוֹנר את מבטוֹ תפוּשׂ ההרהוּרים והמלא בּינה. וּבנעימה של חוֹסר־אימוּן, שאל בּקוֹל נמוּך וּמתוּן:
– וּבלא כּל כּפיה מצד הציבּוּר הפּוֹלני?.. רצוֹני לוֹמר, בּצוּרת הבטחוֹת, איוּמים וכיוֹצא בּזה?
– לאפּוּנר לא השיב על השאלה. הוּא כּמעט לא שמע אוֹתה. מפּני שבּאוֹתה שעה צפה ועמדה לפניו פּתאוֹם דמוּתוֹ של הד"ר הירמן, רוֹפא יהוּדי מאוּנגארן שנרצח בּעטיוֹ, וּכאחד עם שרצה מאד לשכחם. התחיל מתפּעם מחמת פּצעים ישנים שכּמדוּמה עליו כּבר הגלידוּ, והנה שוּב התחילוּ נפתחים…
עמד ממקוֹמוֹ, עבר בּחדר אחת וּשתים. מסביב לשוּלחן נשתתקוּ, והוּא מיד הרגיש בּדבר, חזר וישב ואמר:
– וכי אין אתם סבוּרים, רבּוֹתי, שכּל הרע הוּא בזה, שאת המאלוֹרוֹס ואת הפּוֹלני, למשל, אין שוֹאלים מה הם רוֹצים להיוֹת. ואילוּ את היהוּדי כּן שוֹאלים? את היהוּדי מוֹשכים אלה לכאן ואלה לכאן.
– אבל לא להיוֹת לא בּכאן ולא בּכאן, הרי זה גם כּן מן הנמנע! – קראה שיינדיל.
לאפּוֹנר שמע מתוֹך דבריה רמז עוֹקץ לוֹ לעצמוֹ, והשתאה עליה בּלבוֹ: מה לה לנערה זוֹ, שנעשתה כּך רוטננית ועוֹקצנית!
– שמעי, שיינדיל! הדין עם הדוֹקטוֹר. נניח לכל אחד להחליט להיכן ועם מי הוּא רוֹצה לילך. הלאוּמיוֹת אינה כּוּתוֹנת שאפשר להתפּשט ממנה וּלהחליפה בּאחרת.
לשיינדיל כּבר נמאס הויכּוּח הזה, ושוּב פּנתה אל פּינסקר:
– איני יוֹדעת היאך אסדר את הנשף בּלא זמר וּבלא דקלַמַטוֹר.
– עוֹד נשׂוֹחח בּענין זה. כּל אימת שלא בּא עדיין סוֹף העוֹלם אין להתיאש. –השיב לה פּינסקר.
ראתה שיינדיל את חיוּכֹו, וכדי להעלים את קוֹצר־רוֹחה פנתה אל יוֹסיל, שהיה עסוּק בּשיחה עם חנה:
– שָמע דוֹדי את שׂיחתנוּ? כּלוּם אין הדין עמי?
– מה אמרת? לא שמעתי…
–כּלפּי היהוּדים אמרתי, שאי אפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹּת תלוּי באויר. הרי מן הצוֹרך שיהיה לוֹ מקום אחד. מקוֹם אחד שיוּכל לוֹמר עליו שהוּא שלוֹ…
– שיינדילה! הרי את יוֹדעת את דעתי בּענין זה.
– לא. איני יוֹדעת. דוֹד!
– לא פּעם אמרתי לך. מקוֹם אחד יש בּעוֹלם שהיהוּדי צריך לוֹמר־עליו שהוּא שלוֹ.
– אה, פּלשׂתינה שלך… – הפסיקתוֹ בּקריאת אכזבה.
– שלי? רק שלי? שלי, שלך, ושל כּל יהוּדי..
– היכן פּלשׂתינה והיכן אנוּ!
– יש יהוּדים שעוֹמדים והוֹלכים לשם…
– והוּא, דוֹדי, הרי לא ילך לשם.. – אמרה שיינדיל.
– מנַיִן לך זאת? ושמא כּן אלך?
– לא! לא, דוֹדי! הוּא לא יעשה זאת! – אמרה שיינדיל בּחרדה – אנחנוּ לא ניתן! אני לא אתן…
יוֹסיל תלה את עיניו ההוֹזוֹת בּחלל, ודיבּר כּאילוּ בּינוֹ־לבין־עצמוֹ:
– להיוֹת מהלך שם בּרגלים יחפוֹת, ולחוּש בּבשרך, עם כּל פּסיעה, את מגעוֹ בּאדמת הקוֹדש!… מה רעב וּמה צמא וּמה מיחוּשי־גוּף בּמקוֹם שהשכינה שוֹרה!..
נזכּר לאפּוֹנר דברים ששמע מפּי הד"ר הרמאן על אוֹתוֹ דוֹקטוֹר גרמני בּעל הדמיוֹנוֹת שפּגע פּעם בּפריז; נזכרוּ לוֹ גם דברים ששמע מפּי בּעל־האכסניה שלוֹ בּקוֹבנה, ואמר:
– יש יהוּדים הסוֹברים כּמוֹ מר יאנוֹבר… אף אני יכוֹל להעיד.
– נניח, נניח שיש כּאלה, וּמה בֹּכך? הרי אנוּ דנים בּכלל ישראל המשוּלל זכוּיוֹת והנתוּן בּדלוּת ויסוּרים.
מתוֹך עצבוּת טמירה השרה עליה דוֹדה מבּט של חיבּה, וּכאילוּ שלא בּרצוֹן הפליט מפּיו:
– אברהם בשעה שעקד את בּנוֹ יחידוֹ ודאי שהיוּ לוֹ יסוּרים ועם זאת כּלוּם לא היה מאוּשר?
– הד"ר פּינסקר נזכּר פּתאוֹם את הדברים שאמר לוֹ יוֹסיל אמש בּביתוֹ ושעשׂוּ עליו רוֹשם, ושוּב, כּמוֹ אמש, השהה עליו מבּט שוֹפד אחוּז הרהוּרים.
–אבוֹתינוּ – אמר – קיבּלוּ את יסוּריהם בּאין בּרירה.
שמעה שיינדיל את דברי פּינסקר והוֹסיפה:
– עכשיו דוֹר אחר, דוֹד! אנוּ לא נשלים עם המצב. הדוֹר החדש, הנאוֹר הוּא בּן־חוֹרין בּרוּחוֹ.
– לא, שיינדילה! אף אבוֹתינוּ לא היוּ עבדים בּרוּחם ואוּמללים לא היוּ. כּלל וּכלל לא. אברהם הלך בּשמחה לעקוֹד את בּנוֹ, שכּן נצטוָה על כּך מאת הבּוֹרא. אלמלי היה מסרב לעשׂוֹת את רצוֹן הבּוֹרא, מה טעם היה לחייו לאחר סירוּבוֹ? היאך היה יכוֹל להתקיים שעה אחת אחר כך?.. אף זרעוֹ של אברהם קיבּלוּ את יסוּרי הגלוּת, מפּני שהאמינוּ בּאלוֹהים וּבגאוּלה העתידה לבוֹא.
לאפּוּנר הבֹּיט אל השעוֹן, ועמד פּתאוֹם להתפּרש מן המסוּבים: נזכּר שמלכּה מחכּה לוֹ על חוֹף הים.
עמד גם הד"ר פּינסקר. וּבעמידתוֹ, תוֹך־כּדי פּשיטת־יד לפרישה, שאל את יוֹסיל:
– אם כּן, מה לפי דעתוֹ לעשׂוֹת, מר יאנוֹבר? לא לעשֻׂוֹת כּלוּם? לוַתר על המלחמה בּעד הזכוּיוֹת?
יוֹסיל עמד. היה בּדעתוֹ לוֹמר לוֹ לד"ר פּינסקר שתחת לדאוג לתיקוּנם של חיי העם מחוּצה לוֹ, מוּטב קוֹדם כּל ללמוֹד לדעת את העם מתוֹכוֹ, לצלוֹל לתהוֹם חייו, לחיוֹתם, להטוֹת שכם ולמשוֹך עמוֹ כּאחד בּעוּלם הכּבד, מוּטב להרכּין אוֹזן אל לבּוֹ של העם וּלהאזין אל קצב הלמוּתוֹ, לידע וּלהבחין צערוֹ וּמאוַייו, היאך הוּא נוֹשא סבל חייו וּמה סברוֹ וסיכּוֹיוֹ העמוּקים בּיוֹתר, היהוּדיים בּיוּתר, ואחר כּך להילחם על מה שהוּא חסר לתיקוּן עצמוֹ… אבל יוֹסיל חזר בּוֹ ולא אמר כּלוּם. רק משך בּכתפיו וּבדממה לחץ ידוֹ של הרוֹפא.
שיינדיל יצאה ללַווֹת את פּינסקר. פּסעה פּסיעוֹת אחדוֹת בּצדוֹ וחיכּתה שיפתח הוּא בשיחה. הוֹאיל והוּא היה שקוּע בּהרהוּריו, לא יכלה לכבּוֹש עוֹד את עצמה, ואמרה:
– אם כּן, דוֹקטוֹר, הרעיוֹן על הנשף עלה בּתוֹהוּ?
– מה? הנשף?… אה, כּן… – שלח בּה מן הצד מבּט פּוֹזל ואמר בּאיזוֹ נעימה משוּנה לא שכיחה אצלוֹ – נוּ, מה לעשׂוֹת?
– הכּיצד, דוֹקטוֹר! הלא בּלא ההכנסה שקויתי מהנשף מהיכן אטוֹל את המעוֹת הראשוֹנוֹת להוֹצאוֹת? לי אין חסכוֹנוֹת.
– הרי זה עסק בּיש. –השיב בּאוֹתה הנעימה – בּאמת, לא תוּכל לפתוֹח את בּית־הספר…
– דוֹקטוֹר! מה הוּא סח? מצא ילדה קטנה ללגלג עליה? את בּית־הספר אני מוּכרחת לפתוֹח, אני מוּ–כר–חת!… אם לא אמצא מקוֹר אחר, אגנוֹב, ואילוּ את בּית־הספר אפתח; עתיד הוּא לראוֹת זאת מר!
– נַא־נַא־ נַא… לגנוֹב! אין זה מן הנימוּס כּלל… אם תגנוֹב תצטרך לפתוֹח בּית־ספר בּבית־האסוּרים…
– דוֹקטוֹר! הרי זה לא יפה מצדוֹ. הוּא מלגלג, בּשעה שזה בּשבילי… קאטאסטרוֹפה!… – סיימה בּצער – הוּא אינוּ יוֹדע, מה צריך בּית־ספר זה להיוֹת בּשביל ילדי ה“שוּק הישן”… אלמלי ידע היה מדבּר אחרת.
פּינסקר חמד לצוֹן מפּני שנעים היה לוֹ לראוֹת את הנערה הנלבּבת הזאת בּהתרגשוּתה וּבקוֹצר־רוּחה. אבל להאריך נפשה עוֹד לא יכוֹל ואמר לה:
– אַ, תסלח לי מרתי! אני בּאמת הרשיתי לעצמי להרגיזה קצת…
– רשע! אין אלוֹהים בּלב אדוֹני! – קראה בּצחוֹק. לפני רגע כּמעט בּכתה.
והוּא התחיל מספר עמה על הצעה חדשה שעלתה על דעתוֹ בּדרכּוֹ לכאן. אין צוֹרך לערוֹך את הנשף בּאוּלם גדוֹל ושכוּר, שיציאוֹתיו מרוּבּוֹת וּשכרוֹ מוּעט, אלא בּבית פרטי. יש באוֹדיסה תים פּרטיים גדוּלים, בּיחוּד לבני העדה הברוֹדית, שאוּלמיהם מרוּחָים מאד. כּוֹח המשיכה אל הנשף צריך להיוֹת לא בּארטיסטים שישתתפוּ בּוֹ, אלא בּמטרה. כּל אחד ישלם בּעד כּרטיס מחיר גבוֹה, אם יאמרוּ לוֹ שממוֹנוֹ הוּא תרוּמה לצוֹרך השכּלת העם. בּמשרד המפקח הממשלתי על בּתי־הספר עוֹבד פּקיד גבוֹה אחד, יוֹדע נגן. סמיוֹנוֹב, אַרקאדי ואסיליֶביטש שמוֹ, אוֹתוֹ סמיוֹנוּב שבּזכוּתוֹ קיבּלה את הרשיוֹן לפתיחת בּית־הספר. לפני זמן־מה היה חוֹלה קשה וּפּינסקר טיפל בּוֹ. מאז קיים בֹּיניהם יחס של ידידוּת. סמיוֹנוֹב זה הוּא ליבּראל, בעל דעות פּרוֹגרסיביוֹת, ולא יסרב לוֹ לנגן בּנשף לשם מטרה תרבּוּתית. אדרבּא, הפצת ההשכּלה בּתוֹך המוֹני העם היהוּדי קרוֹבה מאד אל לבּוֹ, ופּינסקר בּטוּח שבּרצוֹן יסכּים להצעתם. אפשר למצוּא עוֹד מישהוּ שישתתף בּשירה או בּדקלוּם, ולאו דוקא מבּעלי־המקצוּע, אלא מן החוֹבבים, שלא על מנת לקבּל שׂכר… גם מוֹדעוֹת לא יהיה צוֹרך להדפּיס. צריך לעשׂוֹת הכּל בּצניעוּת. ויש לחוּס על כּל פּרוּטה. שמוֹ של סמיוֹנוֹב ימשוֹך את הקהל, מפּני שיש לוֹ מעלה אחת גדוֹלה: הוּא גוֹי, גוֹי, פּקיד גבוֹה בּממשלה, שמסכּים לנגן לפני קהל יהוּדים לטוֹבת בּית־ספר יהוּדי. מוּבטח הוּא, פּינסקר, שהיהוּדים ינהרוּ בּהמונים לראוֹת בּפלא הזה… אל סמיוֹנוֹב ילכוּ שניהם. כּדאי לה לשיינדיל בּכלל להכּיר טיפּוּס זה, ליבּראל רוּסי מן המשוּבחים שבּהם…
שיינדיל, מיד נתמלאה שוּב תקוַה והתלהבוּת.
– שמא נבקש את סמוֹלנסקין שישתתף אף הוא בּנשף. – אמרה – יש לוֹ קוֹל ערב, והוּא שר על פּי תוים כּל מיני ניגוּנים חסידיים וניגוּני חזנים.
– חלק מן הקהל היהוּדי חוֹבב את הניגוּנים הללוּ אבל אוֹתוֹ צעיר נעשה מסוּכּן, כּשהוּא פּוֹתח בּשיחה..
– שמא הוּא מדבּר שטוּיוֹת?
– לא, זאת לא. עלם זה כּלל וּכלל אינוֹ שוֹטה. הוּא נראה לי מענין. ויש לוֹ דעוֹת משלוֹ. אלא שהוּא מרבּה לדבּר…
– הוּא אידיאליסט נלהב.
– כּנראה… אבל… עוֹשׂה עלי רוֹשם של פּארוֶניוּ רוּחני, כּאוֹמר: “הבּיטוּ וּראוּ, כּמה מרוּבּה חכמתי”… אגב, כּך דרכּם של כּל הצעירים בּני גילוֹ.
– הוּא יוֹדע הרבּה, אבל כּל מה שהוּא יוֹדע קנה בּכוֹח עצמוֹ, בּלא סיוּע מאחרים; אוֹטוֹדידקט לכל דבר!… פּעמים הוּא מתחיל מסַפּר על ילדוּתוֹ החשכה, על הישיבוֹת, על הנדוּדים והגלגוּלים שלוֹ, לא תימלא אוֹזן משמוֹע. הוּא מענין מאד. הוּא אוֹמר שאף תוי נגינה למד מעצמוֹ. אני איני מאמינה לוֹ.
– מוּטב. נזמין גם אוֹתוֹ. אם כּן, מרתי, האידיאה שלי נראית לה?
פּתאוֹם חיבּקה את זרוֹעוֹ, לחצה אוֹתה אליה, וקראה:
– דוֹקטוֹר! הרי הוּא נחמד, הוּא חביב, מרי!
– ושוּב אינה מתרעמת עלי? נתכּפרה לי רשעוּתי הקוֹדמת?
– אינדוּלגֶנציה גמוּרה, דוֹקטוֹר!
עברוּ להלך חבוּקי־זרוֹע.
– עכשיו – אמרה מתוֹך התפּעלוּת מרוּבּה – אני בּוֹטחת שהדבר יֶצא לפּוֹעל. כּל אימת שאדוֹני עמי אבטח ולא אפחד. אוֹמַר למר בּהתגלוּת־לב: הוּא נוֹתן לי כּנפים וּבטחוֹן… מה אני כּשאני לעצמי? אפס! מה אני יוֹדעת? איני יוֹדעת כּלוּם! בּלא נסיוֹן וּבלא בּינה, ואדוֹני חכם, נבוֹן, מיוּשב בּדעתוֹ וטוֹב־לב כּל כּך. עליו יש להישען… טוֹב להישען על ידיד כּמוֹתוֹ.
– אבל, אבל, הגברת… מצאה לה הגברת נער קטן ללגלג עליו. –ניסה להתלוֹצץ, מתוֹך גמגוּם של מבוּכה – אני מוֹדה לה למרתי… מכּל מקום… לדבר אחד מדבריה אני יכוֹל להסכּים בּרצוֹן… שאני ידיד לה… בּרי… בּכל לבי..
דברי התרגשוּתה של הנערה ליפּפוּ בּשמחה וּבחוֹם את נפשוֹ הגלמוּדה. ועם זאת לא נוֹח היה לוֹ לשמוֹע שבחוֹ מפּיה ואף היא לא נוֹח היה לה מדברי עצמה ועברוּ פּסיעוֹת אחדוֹת בּשתיקה לא נעימה. כּדי להפסיק שתיקה זוֹ, שאלה פּתאום:
– וּמה דעתוֹ של מר על אחיה של הגברת לוין?
– על מר לאפּוּנר? הרי כמעט שלא דיבּרתי עמוֹ. לא יכוֹלתי לעמוֹד על טיבוֹ. מפּי מי שמעתי בביתכם שבּפוֹלין היה מן המדינאים הפּעילים… כּל הזמן הוּא שוֹתק.
– אוֹה! שם היה מַשכּוּכית העדר! היה מסַבּב את הגלגלים שם..
– למה בּא לכאן? מה יעשה כּאן?
– איני יוֹדעת כּלוּם, שוּם דבר לא ברוּר. על עצמוֹ הוּא נזהר מלדבּר…
– יש עוֹברים מַשבּרים על אדם.. ואז הוּא נסגר לתוֹכוֹ.
– יתכן מאד. – אמרה שקוּעה בּהרהוּריה.
– אבל היא, גברתי, דוֹמני שלא היתה זהירה בּיוֹתר בּדבריה על פּוֹלין. היא נגעה בּאצבעה בּגלגל־עינוֹ. צריכים לנהוֹג יוֹתר זהירוּת..
– זה כּן, זה כּן… הדין עם מר… אני רוֹאה שאין בּי דקוּת הרגש בּמידה מספּקת. –ענתה מתוֹך צער כּן – אין אני טוֹבה; קשָה לסלוֹח… לא כמוֹ הדוֹד יוֹסיל, למשל.
– אתם הצעירים חמוּמי־המזג וקיצוֹניים… דרך הנעוּרים היא. – ניסה להפיס את דעתה.
טיילוּ עוֹד שעה קלה ואחר בּיקשה להתפּרש ממנוּ.
– כּבר? נטייל עוֹד קצת.
– לא אדוֹני! עלי לחזוֹר. רוֹאה מר את השמים? גשם מתרגש לבוֹא.
– גשם עוֹמד לבוֹא. – אמר פּינסקר כּשנשא עיניו אל השמים – אבל לא כל כך במהרה.
– הן. אבל יש לי ענין אחד בבית. – כּיחשה לוֹ; התבּיישה לוֹמר לוֹ האמת, שחשקה פּתאוֹם לראוֹת את חיים.
כּשנכנסה לבית לוין, בּיקשה את חיים בּכל החדרים ולא מצאה אוֹתוֹ. גם בּחדרוֹ שבּאגף לא היה. שאלה את חנה. וזוֹ אמרה שקרוֹב הדבר שהוּא מטייל על חוֹף הים. יצאה שיינדיל אל הים.
השמים היוּ קשוּרים בּעננים, נשבה רוּח קלה והים לא היה שקט. בּאויר היה מוּרגש הגשם הממשמש לבוֹא. ושיינדילה הירהרה בּלבּה: המסכן, הוּא מטייל כּאן יחידי… וּבודאי מרוּגז.. ולבּה נקפה על השטוּת שנכנסה בּה להתנפּל עליו, וּלקנטרוֹ בּשל עניני פּוֹלין.
לאזנה הגיעוּ, בּתוֹך רעש הגלים, קוֹלוֹת אנשים, קטעי שׂיחה, צחוֹק. בֹיקשה בעיניה סביבה, ולא ראתה איש. פּתאוֹם ראתה מרחוֹק על אחד הסלעים שני אנשים יוֹשבים, פּניהם אל הים וגבּם אליה. לא נתנה את דעתה עליהם, והמשיכה את דרכּה. שוּב הגיעוּ אליה קוֹלוֹת אנשים, קרעי שׂיחה, ושוּב תלתה עיניה באוֹתוֹ זוּג. הפּעם ראוּ עיניה בּבירוּר את צעיפה הכּחלחל של מלכּה מתנפנף בּרוּח. אבל עם מי זה יוֹשבת היא שם? וכי לא חיים הוּא זה?.. פּסעה עוֹד פּסיעוֹת מספּר, וּמיד, כּאילוּ מישהוּ טפח אוֹתה בּכוֹח על לבּה, הפכה את פּניה, וחזרה בּפסיעוֹת מהירוֹת, כּמעט בּריצה.
\–אה, אוֹתה “מֶגֶרה”… אוֹתה "מגרה!
בּדרך פּגשה בּדוֹדה שהלך עם סוּדר גדוֹל מקוּפּל על זרוֹעוֹ.
– שיינדילה! לא ראית אי־פּה את מלכּה?
– למה היא לך? – שאלה כמעט בּרוֹגז.
– יצאה מן הבּית בקפּש קל. הלא גשם מתרגש לבוֹא.
– הדוֹדה אינה ילדה קטנה.
– הרי את מכּירה אוֹתה… אם לא אביא לה את הסוּדר הזה, תטייל תחת הגשם גם בּלא סוּדר.
”אבל לך מה איכפת?", רצתה לשאוֹל אוֹתוֹ, ותחת זאת אמרה בּשקט:
– לא. לא ראיתיה. איני יוֹדעת היכן היא.
והלכה לה.
פרק תשיעי 🔗
אמת אמר לאפּוּנר פּעם לשיינדל: הוּא בּא עיף לאוֹדיסה. אחר כּל שעבר עליו בּוארשה ובקוֹבנה השתלטה עליו איזוֹ אדישוּת לאה כּלפי כּל מה שראה ושמע בּמקום החדש. הרבּה עשתה גם הטינה לרוּסיה שנשתלה בּלבּוֹ עוֹד מימי נעוּריו בּבית־הספר ושנתגבּרה בּימי ההתקוֹממוּת של פּוֹלין; נוֹסף לכך רוּסית לא ידע ועניני רוּסיה הפנימיים זרים היוּ לוֹ. הבּעיוֹת היהוּדיוֹת שעליהן מרבּים כּל־כּך להתוַכּח בּבית גיסוֹ וּבבית יוֹסיל יאנוֹבר אף הן לא תפשׂוּ אוֹתוֹ בּלבּוֹ.
כּדי להפיג את שעמוּמוֹ, הכניסוֹ לוין, על־פּי בּקשת חנה, אל בּתי ה“בּרוֹדיים” שקיבּלוּ אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת. וחנה שׂמחה לראוֹתוֹ הוֹלך יוֹם יוֹם לביקוּרים אצל מכּריו החדשים.
בַּשם “בּרוֹדיים” נתכַּנו משפּחוֹת הסוֹחרים יוֹצאי גַליציה ואוֹסטריה שהתישבוּ בּאוֹדיסה לפני עשרוֹת שנים, וכוּלם סוֹחרים אמידים, שַמנה וסָלתה של האוּכלוּסיה היהוּדית. הם שתלוּ כּאן את השפה הגרמנית שנעשתה שפת המשכּילים היהוּדים (כּשם שהצרפתית היתה כּאן שׂפת המשׂכּילים הרוּסים והפקידוּת הממשלתית העליונה) והשתלטה בּבוּרסה, בּחברה, בּבית־הספר. כּאחד עם ההשכּלה הגרמנית הביאוּ עמהם גם אוֹרח־חיים חפשי בּרוּח הליבּרליזם הגרמני־יהוּדי, ונימוּסים מתוּקנים בּמשא־וּמתן וּבחיי החברה והבּית. הגברים רוֹב ימיהם שטוּפים בּעסקי־מסחר וּמהם עוֹסקים גם בּצרכי הקהילה וּבמוֹסדוֹת הצדקה, וּבשעוֹת הפּנאי משחקים בּקלפים, אוֹ מעיינים גם בּספר מספרי גייגר אוֹ צוּנץ. בּיהדוּת פּוֹלין וליטה נוֹהגים הם זלזוּל גלל היוֹתה רחוֹקה מהשכּלה, גלל האדיקוּת הדתית, המלבּוש המקוּבּל שם וּגלל האידית. הנשים קוֹראוֹת את היינה ואת אוֹאַרבּך. מתכּנסוֹת לפרקים על כּוֹס קהוה ועוּגה, סוֹרגוֹת אגב שׂיחה בּטלה, מפריחוֹת שמוּעוֹת קלוּטוֹת מן האויר וּדברים שבּלשוֹן־הרע, והצעירוֹת שוֹמרוֹת את הבּית עד הגיען לפרקן, וּבינתים מוֹציאוֹת את שעוֹת הפּנאי ב“מסיבּוֹת־משפּחה”, בּ“משחקי חברה” וּבדברי חידוֹת וסתר־פּתר. אוֹרח החיים המבוּסס והמתוּקן של הבּרוֹדיים עשׂה בּתחילה רוֹשם נעים על לאפּוּנר; וּביחוּד חביבה היתה עליו הישיבה בּאוֹתם הבּתים שנשתמרה שם ריחה של פּוֹלין. הוֹאיל והוּא לא דיבּר גרמנית לא היוּ מקפידים עליו, אם, תחת להשתתף בּמשחק־קלפים אוֹ בּ“משחקי החברה”, היה מצטדד, מכוּנס לתוֹך כּוּרסה, מעשן לוֹ את הסיגריה שלוֹ והוֹזה בּיחידוּת. ניחא היה שמסיחים הדעת ממנוּ ואין מטריחים עליו. בּאותם הימים לא היה איכפת לוֹ שוּם דבר. וסוֹף שחברה זוֹ של הסוֹחרים וּנשיהם התחילה מטילה בּוֹ שעמוּם.
ואילוּ הבּנים, פּרחי־המסחר, ידעוּ להתהוֹלל. הללוּ לא היוּ להם בּעוֹלמם, כּמדוּמה לוֹ, אלא ענין אחד ורצוֹן אחד: ממוֹן. כּל המרבּה להשתכּר הרי זה משוּבּח. ועוֹד: ליהנוֹת מן החיים. לאפּוּנר, ריק מכל רצוֹן שהוּא, נטפּל גם אליהם, אל מרזחיהם ומַזמוּטיהם. לעוֹנת הסתיו הקדימה לבוֹא לאוֹדיסה חבר־משחקים איטלקיים. דעתם של האוֹדסאיים ממש נטרפה עליהם מרוֹב התלהבוּת בּזַמרים, וביחוּד בזמרוֹת, וּביתר יחוּד בזמֶרת הידוּעה גרציה די פוֹקא, שלסוֹפרנוּ הקוֹלוֹראטוֹרי שלה יצא שם בּבירוֹת אירוֹפּה. בּרחוֹב, בּבתי־הקהוה ואפילוּ בּמשרדי־המסחר היוּ אנשים, אם בּיחידוּת ואם בחבוּרה, מצפצפים וּמהגים אָריוֹת וּקטעים מן האוֹפּירה ששמעוּ אמשׁ בּתיאטרוֹן. שנים אוֹ שלוֹשה שנזדמנוּ לפוּנדק אחד מיד היוּ פּוֹתחים בּויכּוּח וּבניצוּח־דברים כּוֹחוֹ של איזה זַמר יפה יוֹתר. אלה מקלסים את זה וּמחַסדים את זה. ואלה – להיפך. וּבתיאטרוֹן כּיון שפּוֹרצוֹת מחיאוֹת־כּפּים וּתשׂוּאוֹת־חן מצד כּת מעריצים, משיבה לעוּמתה כּת מגַנים בּרעש של צחוֹק וּשריקוֹת. כּחרש
בּין פּיקחים היה לאפּוּנר מהלך בּקהל הזה, מסתכּל, מתוֹך סקרנוּת של בּטלה, בּנעשה לנגד עיניו וּבלבּוֹ מלעיג על המילוֹמניה הזוֹ.
אבל היוּ לוֹ גם שעוֹת של התעוֹררוּת ושל גרוּיים חזקים. בּ“חדר המיוּחד” של איזה ריסטוֹראן אוֹ מלוֹן, בּין צעירים עליזי־חיים, בּחברת נערוֹת איטלקיוֹת מעוּרטלוֹת לשליש וּלרביע וּמנוּערוֹת מן הצניעוּת המקוּבלת, בּאוירה מלוּהטת על־ידי יין ועל ידי מערוּמי בּשׂר־נשים, בּתוֹך צחוֹק ושׂיחה חפשית וּמרפרפת של קלוּת־ראש, בּדיחוּת־דעת וליצנוּת, – פּתאוֹם, דוּגמת קפיצים שנחלצוּ מתחת לחץ שהיה כּוֹבש אוֹתם, זינקוּ בּתוֹכוֹ יצרים שהיוּ כּל ימיו נדחקים ונרדמים… אלא שאף אז, באוֹתן השעוֹת, לא ניטלה ממנוּ בּהירת ההסתכּלוּת וההכּרה. ראה בּצחוֹקן של השחקניוֹת, הרקדניוֹת והזמרוֹת, בּדיבּוּרן החפשי והנשמע לשתי פּנים, משהוּ מן הלַמוּד, חזרה על מה שנאמר כּבר בּערים אחרוֹת, בּאזני גברים אחרים; ראה פּניהן הכּמוּשוֹת וּבשׂר גוּפן שנקמל לפני עת, שבּכל בּירוֹת אירוֹפּה מיעכוּהוּ ידים תאוָניוֹת; ראה בּהתנהגוּתן משהוּ מאמצעי פּרנסה מנוּסים, ועם שהיוּ תלוּיוֹת בממוֹנם של “פּרחי הזהב” הכּרוּכים אחריהן, השכּילוּ לנהוֹג בּהם שלטוֹן ושררה כּביכוֹל…
לאפּוּנר יש שדעתוֹ קצה עליו בּחברה זוֹ. בּשעוֹת התקוּצה והשעמוּם עתים היוּ ניעוֹרים בּוֹ געגוּעים על פּרילי בּת החייט, על הנסיכה לוּבימסקה שעזב בּוארשה, על החיים שחי שם, והעיקר – על פּוֹלין, על פּוֹלין שלוֹ. והוּא תהה על עברוֹ ועל עצמוֹ. לא הבין כּיצד ולמה עשה מעשׂה נוֹרא זה שעזב את פּוֹלין. אף על פּי שהחרטה לא היתה ממידוֹתיו, ולא מדרכּוֹ היה להתענוֹת גלל משגה ואפילוּ גוֹרלי שנעשה על ידוֹ ושאין לוֹ תקנה, הפּעם לא היה בּכוֹחוֹ להפיס את לבּוֹ מכּאב הבּוּשה והחרטה. שכּן עזיבתוֹ את פּוֹלין עוֹלה לוֹ בּגידה בּארץ האהוּבה עליו, ועכשיו יוֹתר מתמיד. ואז היה נכלא בחדרוֹ כּדוֹב בּמאוּרתוֹ. היה מתחַלה כּדי שלא יוּצרך לילך אצל אחוֹתוֹ וּלדבּר עם אנשים. וּבּבדידתוֹ היה מפקיר עצמוֹ ליסוּרים מכרסמים של געגוּעים וחרטה. עד שלבסוֹף, לאחר ימים מספּר, כּשניטל עוֹקצם ונשתפּך צערם, היה חוֹזר שוּב אל חייו התפלים בּין “פּרחי הזהב” האוֹדסאיים.
בּיוֹתר דוֹחה אוֹתוֹ בּחברה זוֹ הזמרת גרציה די פּוֹקא המפוּרסמת, שהכּל מכרכּרים סביבה וּמתרפּסים לפניה מתוֹך כּניעה של הערצה. הלזוֹ היתה נראית לוֹ דוּגמת חתוּלה מפוּנקת הרגילה כּל ימיה להתחמם על ברכּי מישהוּ. בּכל עוַיוֹתיה וּתנוּעוֹתיה יש מן הפּינוּק, שהכּל מוּתר לה, ואין לך דבר העוֹמד בּפני תעתוּעי־רוּחה וקפריסוֹתיה. כּמדוּמה לוֹ ללאפּוּנר שרק הוּא לבדוֹ רוֹאה את כּל המגוּחך והנוֹאל שיש בּאשה גבוֹהית וּבעלת־בּשר שמתחטאת לפעמים כּתינוֹקת. אמת פּה ושינַיִם לה נאים עד להפליא, וּצחוֹקה מלא קסם ואילוּ שכלה, כּמדוּמה לוֹ, אינוֹ עוֹלה על שכל של אַוזה. ותמיה יש שהוּא שוֹאל את עצמוֹ: כּלוּם צעירים אלה, שהם אנשים נבוֹנים, וּמהם גם נבוֹנים מאד, כּלוּם לא עמדוּ על איוַלתה? מה תענוּג יש להם להוֹציא עמה ערב שלם?
והנה היה מעשׂה ולאפּוּנר עמד לפני האַוזה הזאת כּמוֹ לפני פּלא, מלא התפּעלוּת והערצה.
ערב אחד ישב בּתיאטרוֹן. הציגוּ את אוֹרפיאוּס לגליוּק. ידוּעה האגדה היונית על הזַמָר אוֹרפיאוּס שהמציא את הנֵבל בּשבע נימין ושאחרי מוֹת אשתוֹ אָברידיקי לא מצא ניחוּמים עד שירד אל עוֹלם הרפאים וּבזמרתוֹ שהיה מכניע גם חיוֹת טרף, עלה בידוֹ להשפּיע על הרפאים שיחזירוּ לוֹ את אשתוֹ. אבל בּתנאי אחד: הוּא מחוּיב לעלוֹת אל עוֹלם החיים לפני אשתוֹ שתהא צוֹעדת אחריו, ואסוּר לוֹ להחזיר את פּניו אליה וּלהסתכּל בּה. אבל תחינוֹתיה של אָברידיקי שיֵראה לה את פּניו, תלוּנוֹתיה על חוֹסר אהבה אליה נגעוּ אל לבּוֹ, לא עמד בּהבטחתוֹ ועבר על האיסוּר. אָברידיקי הוּכרחה לחזוֹר אל עוֹלם המתים. גרציה די פּוֹקא שׂיחקה תפקידוֹ של אוֹרפיאוּס, והוּא לא הכּיר את האשה הזוֹ. היא הוֹפיעה לפניו בּדמוּת חדשה בּשבילוֹ וּמפליאה. היתה זאת הפּעם דמוּת נעלה שאין דוּגמתה לאצילוּת, ועם זאת מקסימה בּאנוֹשיוּת צערהּ. גם בּמשחקה וגם בּקוֹלה נתגלתה לוֹ כּתוֹפעה לא רגילה. מזעזע היה המחזה הראשוֹן על קברה של אָברידיקי. היתה לה ארשׂת של יגוֹן בּצוּרתוֹ הנאצלה בּיוֹתר, תפארת היגוֹן האנוֹשי. וּביחוּד בּשעה שאוֹרפיאוּס חוֹזר ליטוֹל מהקבר את כּנוֹרוֹ ששכח שם, ואחר כּך כּשאָברידיקי הוֹלכת אחריו, מתחננת לפניו שיבּיט אליה, והוּא מאחריו מוֹשיט לה את ידוֹ; לבסוֹף אינוֹ עוֹמד בּפני תחנוּני אהוּבתוֹ והוֹפך את פּניו וּממית אוֹתה במבּטוֹ; יגוֹנוֹ ויאוּשוֹ לפני גוּפה המת. בּכל זה היה הרבּה מן הגאוֹניוּת. כּמדוּמה לוֹ שמימיו לא הרגיש ולא ירגיש עוֹד, בּיאוּשוֹ של אדם בּכל עמקוּתוֹ, כּמוֹ בּשעה שדי פּוֹקא שרה את האַרִיָה שלה: “איבּדתי את אָברדיקי שלי”…
לאפּוֹנר יצא מן התיאטרוֹן נסער עד דכּא. וּזמן רב היה מהלך יחידי בּרחוֹב השוֹמם, עם הרגש כּאילוּ הלבנה הממצעת בּרקיע וכתלי הבּתים השטוּפים אוֹר רפאים חיוַרין שרוּיים אף הם בּאוֹתוֹ רגש של אנינוּת שהיתה נסוכה בּתיאטרוֹן ושהוּא נשׂא עמוֹ בּנפשוֹ כּאחד עם צלילי קוֹלה של די פּוֹקא הפּוֹעמים עדיין בּאזניו…
כּיצד יכלה גרציה זוֹ להסתיר כּל הימים ממנוּ וּמהחברה שמסביבה את כּל העוֹז והתפארת שבּה? נזכּר כּמה משוֹררים וסוֹפרים שנזדמן לוֹ להכּיר בּפּוֹלין, וּבא לידי דעה שאמנים אלה מתוֹך גאוה מסתירים בּקנאוּת יתירה מעיני הבּריוֹת את האני האמיתי שלהם, שוֹמרים את עוֹשר נפשם, ואת סגוּלוֹת עצמוּתם בּשביל רשוּת היחיד שלהם, היא רשוּת היצירה, ולא איכפּת להם להתהלך בּין הבּריות כּעניים בּרוּח, דוּגמת בּן מלך מתחפּשׂ בּבלויים… אה! טוֹב להיראוֹת אביוֹן וחסר־כּל בּשעה שאתה יוֹדע שבּבית־גנזיך שמוּרים איזמרגדים וספּיריוֹנים וכל סגוּלוֹת חמדה!… והוּא היה עוֹד מלגלג על איוַלתה של גרציה זוֹ!.. בּמה נחשב הוּא החכם ממנה? מה עצמוּתוֹ שלוֹ ומה כּוֹחוֹ של ה“אני” של עצמוֹ? כּמה דלל, כּמה התרוֹקן בּתוֹכוֹ בּעיר הזאת! שם בּפּוֹלין היה מאמין בּכוֹחוֹ וּבתעוּדתוֹ, אוֹהב את הפּעוּלה והשלטוֹן; היוּ ימים שקיוה ליטוֹל בּידיו את הממשל הדיקטטוֹרי על המדינה כּוּלה. ועכשיו? שוּם אמוּנה לא בּעצמוֹ ולא בּדבר חוּץ לעצמוֹ; נצר תלוּש מגזעו וּמוּשלך אל אשפּה של הפקר… אילוּ לפחוֹת, היה חי חיי צמח אגוּאיסטי להנאת עצמוֹ וּבבדידוּת עצמוֹ כּמוֹת שחיים כּל אוֹתם צעירי אוֹדיסה ממעמד הסוֹחרים. אבל גם בּשביל הנאה זוֹ אינוֹ מסוּגל. הללוּ, הצעירים, שעמהם הוּא מבלה את לילוֹתיו, בּאים לידי סיפּוּקם בּאהבה קנוּיה בּממוֹנם, ואילוּ הוּא, לאפּוּנר, אינוֹ זוֹכר אף שעה אחת של שכּרוֹן גמוּר, אף שעה אחת שלא יראה עצמוֹ מתפּגל… שם בּפּוֹלין אהבוּ אוֹתוֹ ואף הוּא אהב… שם הנסיכה לוּבימסקה המתוּקה ושיכּוֹרת חלוֹם, שם פּרילי הטוֹבה הנאמנה והמסוּרה… הלא הוּא אהב, ואת אהבתוֹ עקר בּכאב מלבּוֹ. וכל זה עשה בּשביל משא־שוא, בּשביל חלוֹם, בּשביל לראוֹת את עצמוֹ בּמרוֹמים… וּפה כּאן – אדם צעיר מרוּקן מנפשוֹ, בּלא רצוֹן, בּלא חלוֹם, בּלא אהבה. לא הוּא אוֹהב ולא איש אוֹהב אוֹתוֹ… הן, זוּלת אחוֹתוֹ! הן, אחוֹתוֹ… רק היא לבדה המסכּנה מבּיטה אל אחיה בּאהבה וּבהערצה; היא מאמינה בּאחיה שאדם חשוּב הוּא ונוֹצר לגדוֹלוֹת… המסכּנה!… ושיינדיל? בּרי לוֹ שאף היא כּל תקווֹתיה שתלתה בּוֹ נכזבוּ. יש לוֹ רוֹשם שהיא כּאילוּ מתחמקת ממנוּ; שאין בּלבּה אף קוֹרט של רגש כּבוֹד אליו. והיאך תכבּד אוֹתוֹ, היא האידיאַליסטית, המוּכנה ליתן את נפשה לעניים… ואפשר שיש בּלבּה עליו משוּם שׂנאתה לפּוֹלין. האינטליגנציה הרוּסית אינה יכוֹלה לסלוֹח לפּוֹלין שבּיקשה להישען על אנגליה ועל צרפת.
נזכּר לאפּוּנר את מלכּה, וּמשהוּ חי וחם התחיל רוֹחש בּקרבוֹ. מלכּה זוֹ הגאה והמגרה קשה לוֹ לעמוֹד על טיבה. עיתים סבוּר הוּא שאשה זוֹ, רעבה לאהבה, נמשכה אליו מן הרגע הראשוֹן שנפגשוּ; ועתים דוֹמה עליו שאין זה אלא משׂחק־עגבים של אשה משתעממת. יש נשים שאוֹהבוֹת משחק זה של חתוּל ועכבר ויוֹצאוֹת ידי סיפּוּקן כּשהן רוֹאוֹת את הגבר מתפּתל וּמפרכּס.
אילמלא היה לאפּוּנר כּל הימים האלה עיף ואדיש כּל כּך כּלפּי כּל דבב, אפשר שהיה חוֹשש וּמרגיש כּמה הוּא טוֹעה בּשיינדיל; אפשר שהיה מרגיש בּמבטי הנערה, בּשעה שכּל בּני הבּית מסיבּים אל השוּלחן ועסוּקים בּסעוּדה וּבשיחה, מבּטים שלוּחים אליו בּעצבוּת כּזוֹ וּבתחנוּן כּזה. ואז היה גם מבין מפּני מה היא שוֹתקת בּזמן הסעוּדה, שלא כּדרכה, כּאילוּ כּל המדוּבּר מסביב לשוּלחן אינוֹ מענינה, וּמפּני מה היא מזדרזת לעמוֹד, בּעוֹד לגימתה האחרונה בּפיה ולברוֹח אל חדרה… אבל הוּא לא הרגיש בּזאת, וגם את זאת לא ידע, שערב ערב היא מקדימה שלא כּרגיל לחזוֹר מן העיר, פּוֹרצת אל הבּית כּוּלה סוֹערת ונרגשת, ועיניה המבריקוֹת מלאוֹת תוֹחלת וחרדה… וּמשהיא רוֹאה בּחדר אוֹתם האנשים שהיא רגילה לראוֹת יוֹם יוֹם, בּאוֹתוֹ המצב, את חנה בּכוּרסתה, את זוּסיה על הספּה עם ספרוֹ, זוּלת חיים שאיננוּ, מיד נוֹפלת רוּחה, בּעיניה דוֹעך הבּרק, והיא נעשית עצוּבה ורגוּזה. וּמיד היא פּוֹרשׂת אל חדרה.
– המתיני, שיינדיל. – יש שחנה אוֹמרת לה – עדיין לא טעמת כּלוּם.
– אין לי תיאבוֹן.
וּכדי לחפּוֹת על רגזהּ היא מספּרת בּדוּתוֹת על עבוֹדתה שאינה מתקדמת, על כּשלוֹנוֹת, אי־נעימוּיוֹת…
וּפעם אחת, לאחר שהציצה בּכל חדר וּבמרפּסת, כּוּלה נסערת, לא התאפּקה ושאלה את המשרתת אם כּבר היה כּאן מר לאפּוּנר, חנה, שעוֹקבת אחר תנוּעוֹתיה ויוֹדעת את המתרחש בּנפשה, חייכה בּינה־לבין־עצמה חיוּך כּלשהוּ ושאלה:
– שיינדיל! מה אַת מתרוֹצצת כּך? את מי אַת מבקשת? שיינדיל זקפה עליה מבט זעוּם:
– בּבקשה ממך להסבּיר לי מה טעם לחיוּך זה שלך?
– אני? – נתבּלבּלה חנה – כּלל וּכלל לא חייכתי.
– מוּטב. אם מאד אַת רוֹצה לידע: את חיים אַני מבקשת! עכשיו באת על סיפּוּקך?
– מה הרוּגזה הזוֹ, שיינדיל? איזה זבוּב עקץ אוֹתך?
– שמעי, חנה… – לא סיימה וּברחה מן החדר.
ואז נשתפּך על מלוֹא הסיט של חנה חיוּך רחב…
בּוֹקר בּוֹקר היא מחליפה לוֹ פּרחים על שוּלחנוֹ בּחשאי, והוּא אינוֹ נוֹתן אפילוּ את דעתוֹ לשאוֹל מי עוֹשׂה זאת… וערב ערב היא יוֹשבת יחידה בּחדרה. ידיה נתרשלוּ מנגינה, מקריאה אוֹ מאיזוֹ מלאכה שהיא. יוֹשבת היא שעוֹת בּכסא־הנדנדה וּמהרהרת. היא מחכּה לשמוֹע את פּסיעוֹתיו המתקרבוֹת, כּשהוּא חוֹזר אל חדרוֹ. שעוֹת יוֹצאוֹת ושעוֹת בּאוֹת ואין קוֹל פּסיעוֹתיו נשמע… יש שקצה עליה דעתה מישיבה זוֹ והיא יוֹצאת החוּצה, נכנסת אל חדרוֹ החָשֵך, ממשמשת לאוֹר הירח את הדברים על שוּלחנוֹ, מעבירה ידיה על כּר מיטתוֹ, ושוּב יוֹצאת, וּמחכה..
ואוֹתוֹ לילה, אחרי הצגת “אוֹרפיאוּס”, כּשחזר לאפּוּנר מן העיר והלך כּיון אל חדרוֹ, נדהם לראוֹת אשה מהלכת בּשביל שלפני האגף אילך ואילך. הלבנה היתה תלוּיה בּמישרין מעל החצר, ועל גבּי לבנוֹת כּתלוֹ של האגף הסתמן צלה השחוֹר של האשה.
– מי שם? – שאל עוֹד ממרחק־מה. מדמה היה שזוֹהי אחוֹתוֹ ונבעת.
האשה נבעתה אף היא מן השאלה הזאת, ועמדה בּלא להשיב כּלוּם. הוּא לא הכּירהּ עד שנתקרב ועמד סמוּך אצלה. ראשה וכתפיה היו עטופים בּסוּדר צמר שחוֹר עם שהיא אוֹחזת אוֹתוֹ בּשתי אגרוֹפיה מתחת לסנטרה. מתוֹך המסגרת השחוֹרה של הסוּדר נראוּ פּניה קטנוֹת מאד וחיורוֹת מאוֹד.
– אַת היא זאת שיינדיל?
– הן… אני היא זאת.
– מה אַת עושה כּאן בשעה זוֹ?
– כּך… קשה להירדם. יצאתי להתהלך קצת… – השיבה בּאיזה קוֹל עמוּם מכוּנס.
– אה! אתם האנשים המאוּשרים…– נפלטה בּלי־משׂים קריאה מפּיו.
– מאוּשרים? מי הם המאוּשרים?
– כּלוֹמר, אני מתכוון לך ולדוֹמים לך… – נזדרז להתנצל מתוֹך מבוּכת־מה – בּעלי החלוֹמוֹת, השאיפוֹת… המַאוַים הנעלים… לכם קשה להירדם בּלילה כּזה… עדיין אתם אוֹהבים להסתכּל בּלבנה ולחלוֹם…
– ואתה, חיים, מאוֹתם האנשים המחוּכּמים של לבנה אין עוֹד השפּעה עליהם?
– אוֹה! השוֹטים הגדוֹלים בּיוֹתר הם אוֹתם האנשים המחוּכּמים…
הערה זוֹ ביּדחה אוֹתה מאד; הפשילה ראשה וצחקה. הסוּדר נשמט מעל ראשה, שולָיו נתבּדרוּ והזגוּגיוֹת הכּחוּלוֹת על צוַארה הבהיקוּ ונוֹצצוּ לאוֹר הלבנה בּברק אפל…
– כּלוֹמר? מה רצוֹנךּ לוֹמר בּזה?
– אשריך שאין חלקך עם החכמים שהלבנה אינה אוֹמרת להם עוֹד כּלום… לך יש שאיפוֹת גדוֹלוֹת, יש אמוּנה; מהלכת אַת יחידה בּלילה כּזה והוֹזה אוֹ מהרהרת בּודאי על איזה ענין ציבּוּרי חשוּב, על עבוֹדתך…
שיינדיל הסתכּלה בּוֹ בּתמיהה. דוֹמה לה שהוּא מדבּר בּאירוֹניה. מה טעמה של אירוֹניה זוֹ? נזכּרה הלילוֹת שהוּא מבלה בּעיר בּחברת אנשים לא ידוּעים לה, ושחשדה בּהם חשדוֹת עמוּמים, נזכּרה את מלכּה, ועלבּוֹן כּיווץ את לבּה. ושוּב התעטפה כּוּלה בּסוּדרה ורק פּניה הפּעוּטוֹת והחיורוֹת בּיצבּצוּ מתוֹכוֹ.
– ואתה – שאלה בּאוֹתוֹ קוֹל עמוּם – אינך מוֹנה את עצמך בּין השוֹטים הללוּ?
– שהם חכמים? חבל… אבל לצערי, כּנראה…
– לא ידעתי שיש בּך מידה זוֹ של עניווּת… – הפליטה מפּיה, תוֹך כּדי תנוּדת־ראש קלה.
– למה האירוֹניה שלך?… – קרא.
אבל היא סרבה לשמוֹע אוֹתוֹ ואמרה בּקוֹל חוֹתך וקשה:
– אתה טוֹעה, חיים! כּאן לא שאֵלת חכמה אוֹ שטוּת, אלא שאלת חוֹבה, מצפּוּן!… כּן! מצפּוּני אוֹמר לי שעלי לחיוֹת כּך… כּמוֹת שאני חיה… אתה מבין?
– שיינדילי! שמעי נא…– פּתח על מנת להסבּיר דעתוֹ, אבל הנערה הפסיקתוּ:
– נניח את הויכּוּח לעת אחרת. השעה מאוּחרת. ואני רוֹצה לישוֹן. ליל מנוּחה, חיים!
וּבפסיעוֹת מהירוֹת נסתלקה ונעלמה מאחוֹרי דלת חדרה.
והוּא נכנס אל חדרוֹ. האויר היה כּאן אטוּם וּמחניק מחמת ריח הצפּרנים החריף שעמד כּל היוֹם בּחדר בּחלוֹנוֹת סגוּרים. מיהר וּפתח את החלוֹנוֹת, וזרק את הפּרחים החוּצה. ואחר עמד זמן מרוּבּה לפני חלוֹן פּתוּח, ועיניו תלוּיוֹת בּלבנה המחייכת. על לבּוֹ רבץ כּוֹבד מעיק. מה היה לנערה הערב? למה היתה רגוּזה כּל כּך? בּרי לוֹ שאין לה עכשיו בּלבּה רגש של בּוּז אליו. "זה מפּני שמלכתחילה תלתה בּוֹ כּל כּך הרבּה תקווֹת; לאסוֹנוֹ, האצילה עליו בּדמיוֹנה מן האידיאליזם שלה. סוֹפה של כּל אידיאַליזציה אכזבה. וּמה היה יכוֹל הוּא לעשׂוֹת כּדי למנוֹע אכזבה זוֹ?… רק שתים יש כּאן שעדיין אין מבזוֹת אוֹתוֹ: חנה ומלכּה… חנה אוֹהבת וּמאמינה בּוֹ. וּמלכּה? מי יוֹדע מה בּנפש אשה זוֹ…
אחרי השיחה הזאת נמנעוּ חיים ושיינדיל בּמשך ימים אחדים מלהיכּנס בּשיחה, ואין צריך לוֹמר להיפּגש בּיחידוּת. יוֹם יוֹם, בּשעת הסעוּדה, היוּ מסוּבּים עם בּני הבּית אל שוּלחן אחד, ואיש לא השגיח בּדבר שאין הללוּ פּוֹנים זה אל זה בּדברים ואף לא מסתכּלים איש בּצד חברוֹ. רק פּניה של שיינדיל הלכוּ ונצטמקוּ; איזוֹ קדרוּת נקשרה בּפניה ועינה הטוֹבה ונוֹחוּתה לבריוֹת לא היוּ לה עוֹד. בּני־הבּית תלוּ את השינוּי בּעבוֹדתה המיגעת וטרדוֹתיה המרוּבּוֹת.
יוֹם אחד, כּשעה לפני הסעוּדה, נזדמנוּ שניהם על המרפּסת עם חנה ועם זוּסיה כּאחד; זוּסיה נסתלק אל חדרוֹ וחנה אף היא הוּצרכה לעזוֹב את המרפּסת בּעסקי הבּית. נשתיירוּ שניהם לבדם. בּרגע הראשוֹן שתקוּ, מתוֹך רגש לא נעים, כּאילוּ נלכּדוּ שניהם בּמלכּוֹדת אחת.
שיינדיל לפי טבעה לא יכלה להיוֹת שרוּיה זמן מרוּבּה בּמצב כּזה, והיא הראשוֹנה פּתחה ואמרה:
– חיים! למה אתה מתנפּח?
– אני? אני מתנפּח?
– כּן, אתה, אתה! אתה מתנפּח.. ושמא לא?
– ואני סבוּר הייתי שאַת הנך המתנפּחת עלי.
– כּך? אז בּלילה הייתי גסה… אתה מבין, הייתי מרוּגזת מאד, ואתה סלח לי. בּאמת, אי אתה צריך להתרעם עלי… אחרי הכּל, הרי ידידים אנוּ, לא כּך?
– ולא מאמש! – קרא בּצחוֹק – אני מצדי לא פּסקה ידידוּתי אליך אף לשעה קלה…
– נוּ, ומה אתה סבוּר, אני… אל תשגיח בּי שאני כּזוֹ… פּראית לפעמים, פּרה נגחנית, בּעטנית… אל תשגיח בּזה אַפיי הארוּר…
חיים צחק ואף שיינדיל צחקה לוֹ. בּוֹ־בּרגע חזרה חנה ושיחתם נפסקה בּאמצע.
וטרדוֹתיה של שיינדיל היוּ בּאמת מרוּבּוֹת מאד.
בּשעה שהיא ופּינסקר היוּ צריכים לילך אצל סמיוֹנוֹב, פּקיד גבוֹה בּמחלקת ההשכּלה של הממשלה לא יכלה שיינדיל להיפּטר משיעוּר־ההוֹראה וּפּינסקר הלך לבדוֹ.
ארקאדי ואסיליֶביץ סמיוֹנוֹב, קרוֹב לשנת הארבּעים, בּעל עוֹר פּנים שחוּם כּהה, מגוּלח ומהוּדר בּחיצוֹניוּתוֹ, למרוֹת שם־משפּחתוֹ הרוּסי המוּבהק, מדבּר רוּסית בּקוֹשי, בּמבטא משוּנה של בּן עם נכרי; יוֹתר שגוּרוֹת בּפיו הגרמנית והאנגלית. איש לא ידע על עברוֹ. בּין מכּריו מהלכת שמוּעה שאביו היה פּקיד גבוֹה בּאחת הצירוּיוֹת הרוּסיוֹת שבּברלין או בלוֹנדוֹן וארקאדי ואסילייביץ נוֹלד וחוּנך בּחוּץ־לארץ. איש לא היה יכוֹל להגיד בּודאוּת כּמה מן האמת בּשמוּעה זוֹ. מהוּקצע ונאה בּנימוּסיו, בּעל שׂיחה נאה מתוּבּלת בּהוּמוֹר קל, היה חביב על הבּריוֹת וּמקוּבּל בּחברה הרוּסית הטוֹבה. אבל בּבתים זרים לא היה מבקר אלא לעתים רחוֹקוֹת, ואף על פּי שרוָק הוּא, חביבה עליו בּיוֹתר ישיבתוֹ בּבית. שתי תאווֹת לאדם זה: ספריו וכנֹורוֹ. כּשהוּא חוֹזר מן המשׂרד אל בּיתוֹ, אין לוֹ תענוּג גדוֹל מזה שהוּא מחליף את מלבּוּשוֹ בּעטיפת־הבּית הרחבה שלוֹ, נוֹעל את סנדלי־הבּית ושוֹקע לשעוֹת אחדוֹת בּקריאה; אוֹ, כּשהוּא עיף מהקריאה המרוּבּה, הוּא נוֹטל את כּנוֹרוֹ. לא היה קוֹנצרט חשוּב בּעיר, שלא ראוּ שם את סמיוֹנוֹב. הוּא גם מצא בּין הפּקידים עוֹד שני אנשים אוֹהבי מוּסיקה כּמוֹתוֹ, והיוּ עוֹרכים קוֹנצרטים בּביתוֹ: היוּ מנגנים בּשלישיה. אל השלישיוֹת הללוּ היוּ זוֹכים לבוֹא רק מספּר קטן של יחידי סגוּלה מבּין מכּרי המנגנים. אחד מאוֹתם המוּזמנים היה גם פּינסקר.
את פּינסקר קיבּל בּמשרדוֹ בּחביבוּת מרוּבּה; עמוֹ דיבּר גרמנית:
– אדוֹני – אמר – הוּא הרוֹפא הראשוֹן שכּתלי החדר הזה רוֹאים בּתוֹכם. אני מקווה שלא בּא לעסוֹק כּאן בּמקצוֹעוֹ…
– הכּיצד, ארקאדי ואסיליֶביטש! בּרוּך השם שהוּא עוֹבד בּמשרדוֹ בּריא בּכל גוּפוֹ.
– לא. לא לעצמי התכּוַנתי, אלא לענין בּתי־הספר שלנוּ. מסתמא אין אדוֹני רוֹאה את ההוֹראה בּבתי־ספרנוּ כּגוּף חוֹלה הזקוּק לרפּוּי.
– אוֹה! מחלוֹת כרוֹניוֹת ריפּוּין קשה… – השיב פּינסקר, ושניהם צחקוּ.
– אבל, אַרקאדי ואסיליֶביטש! בּאמת בּאתי לדבּר עמוֹ על בּית־ספר אחד…
– אה! – קרא הפּקיד כּזוֹכר נשכּחוֹת – כּמה אני מפוּזר! הרי שכחתי שאדוֹני כּבר סח עמי על איזה בּית־ספר, אוֹ שעוּרי־ערב אוֹ מעֵין זה, שאחת ממכּרוֹתיו של מר מעוּנינת בּוֹ… מה, וכי עדיין לא סוּדר הענין?
– כּן, הענין סוּדר, כּלוֹמר הרשיוֹן נתקבּל, ואני מוֹדה לוֹ מאד. אבל אדוֹני נתן לי שׂערה אחת, בּאתי לבקש עוֹד אחת… – אמר פּינסקר בּרמז למשל הדיוט אחד ידוּע26.
– את כּל ראשי, אדוֹני! – קרא סמיוֹנוֹב – משדים שכּמוֹתוֹ איני מתירא…
פּינסקר הוֹדה לוֹ וסח לוֹ את הענין שבּא להשתדל בּוֹ.
\–אבל שכחתי מה טיבוֹ של אוֹתוֹ בּית־ספר..
– בּית־הספר הוּא לילדי העניים. הנערה שבּשבילה השתדלתי ושעתידה להיוֹת הבּעלים של אוֹתוֹ בּית־ספר, עם כּל האידיאליזם הרב שיש בּה, היא גם מעשׂית. לא ילַמדוּ שם לא צרפתית ולא גרמנית ואף לא ריקוּדים, כּמוֹ בּשאר הפנסיוֹנים המכינים כּלות לשידוּכים טוֹבים. אלא ישתדלוּ להקנוֹת לתלמידים את השפה הרוּסית, ראשי ידיעוֹת הדרוּשוֹת לבעל־מלאכה משכּיל, בּחשבּוֹן, בּהיטוריה וכדוֹמה. ילַמדוּם ראשי ידיעוֹת בּדת ישראל, כּדי שיבינוּ את התפילוֹת, קריאה, קצת מנהגים דתיים.
– האמת אגיד לוֹ למר – אמר סמיוֹנוֹב אחר שתיקה של הרהוּר – איני רוֹאה יפה, מתוֹך מה שאמר לי מר, את מעשׂיוּתה היתירה של מכּרתוֹ… מה מעשיוּת יש בּלימוּדי הדת וּבתפילוֹת? בּינינו־לבין־עצמנוּ… מה שאני אוֹמר לוֹ עכשיו אין זוֹ השקפת הממשלה, כּמוּבן, הרי זה רק בּינינו־לבין־עצמנוּ… למה כּל זה? לאו דוקא הדת היהוּדית, אלא כּל דת… היא רק מעכּבת את מהלך הפּרוֹגרס… תקוּפתנוּ היא תקוּפה מעשית. הגיע הזמן שנהיה נוֹהגים בּכל דבר כּאנשים פּיכחּים. כּמה מלחמוֹת, כּמה שׂנאה, קנאה וּרדיפת־אדם מעיקוֹת על מצפּוּנה של הדת. הנה, למשל, אתם היהוּדים כּמה סבלת בּגלל הדת, וּמה נתנה לכם זוּלת הבטחת חלק בּעוֹלם הבּא? ואוֹתה הלשוֹן העברית העתיקה למה היא?
– ארקאדי ואסיליֶביטש! מרוּבּוֹת הן הדעוֹת הקדוּמוֹת שגרמוּ לנוּ וּלכל אדם צרוֹת ושיש להילחם בּהן על־ידי שנכניס אוֹר בּמוֹחוֹתיהם של המוֹני העם, על־ידי שנפיץ את ההשכּלה והאידיאלים האנוֹשיים… על הדת עתידים בּני־אדם לוַתר; עם תפוּצת ההשכּלה ועם השתנוּת החיים עתידה הדת לעבוֹר ולבטוֹל מן העוֹלם, מאליה. המלחמה נגדה רק תעכּב את התהליך הזה. וּכנגד הלשוֹן העברית־הקדוּמה, אף אני סבוּר כּמוֹ אדוֹני. אני מאמין שהיהוּדים יהיוּ מתפּללים בּשפת הארץ. יבוֹא זמן כּזה; בּכוֹח ההתמדה בּעבוֹדת ההשכּלה נגיע לידי כּך…
– אם כּן למה הוּא פּוֹנה אלי?
פּינסקר אמר לוֹ לשם מה בּא אצלוֹ.
– אדוֹני! צר לי להגיד לוֹ, שלא אני הוּא הכּתוֹבת הנכוֹנה שהוּא מבקש. וּכדי שיבינני מר כּראוּי עלי לספר לוֹ שאני לכתחילה הייתי חוֹלם על קריֶרה מוּסיקלית. בּשנוֹת לימוּדי לא עלה כּלל על דעתי שדרכּי בּחיים תעבוֹר בּמשרד ממשלתי. אבל, לצערי, אנוּס הייתי להסתלק מחלוֹמי. יש בּי עיכּוּבים עצבּניים… איני יכוֹל בּשוּם פּנים להוֹפיע בּקהל. יש בּי אימת־הציבּוּר. מיד מתחילה ידי מזיעה, מקפצת כּמטורפת ומשבּשת את הטוֹן ואת הכּל… צר לי מאד, צר לי מאד!..
פּינסקר הרכּין את ראשוֹ ושתק. מאד היה מיצר אוֹתה שעה בּצערה של שיינדיל. וסמיוֹנוֹב הסתכּל בּוֹ דוּמם, והתחשק מאד לסייעוֹ. נמלך עם עצמוֹ, ואמר:
– דוֹקטוֹר! פּתח תקוה יש, כּמדוּמני… יחידי לא אוּכל בּשוּם פּנים לנגן לפני קהל. אבל אדבּר עם חברי, שאני רגיל לנגן עמהם בּשלישיה. אם הם יסכּימוּ, אסכּים גם אני…
שמע זאת פּינסקר והתנער מחוּלשת־דעתוֹ. על פּניו הטוֹבים נגה אוֹר וּמתוֹך דברי בּרכה, התחנן לפני הפּקיד שישפּיע על חבריו ויתן בּלבם שיסכּימוּ.
התרגשוּתוֹ של פּינסקר המסוּיג תמיד והמתוּן בּהבּעת רגשוֹתיו, נגעה עד לבּוֹ של סמיוֹנוֹב; הבטיח לרוֹפא שמחר יראה אוֹתם וּמחרתים, בּארבּע אחר הצהרים, יוּכל לקבּל תשוּבה.
– אם כּן… מחרתים בּארבע אבוֹא אצל מר.
– לא, אדוֹני! – השיב סמיוֹנוֹב – למה יטריח את עצמוֹ? יירשני נא לבוֹא אצלוֹ מחרתים ולהוֹדיעוֹ את תוֹצאוֹת השׂיחה…
– תוֹדה רבּה, ארקאדי ואסיליֶביטש! הוּא רב חסד אלי…
– אוֹ, בּבקשה ממנ… הרי עדיין איני יוֹדע מה יאמרוּ חברי. הכּל תלוּי בּהם… היכן דירתוֹ של מר?
פּינסקר אמר לוֹ.
– לחיי! מחרתים בּחמש…
– לא, אדוֹני! מארבּע עד שש אני מבקר את חולַי. מוּטב שיבוֹא בּשש, אם הדבר הוּא גדר האפשרוּת.
– הן. אם כּן בּשש אני בּא לדפוֹק על פּתחוֹ. ואם חברי לא יסרבוּ, נדבּר על הפּרטים. הרי פּקידים אנוּ ומחוֹבתנוּ להיזהר שלא לפרוֹץ גר שגדרוֹ לנוּ, עלינוּ לקיים צוּרה מסוּיֶמת…
– אני מבין, אני מבין…. מבּחינה זוֹ – האחריוּת עלינוּ.
ופּינסקר נתפּרש ממנוּ מלא תקוה וּבטחוֹן.
מחרתים הזדרז הד"ר פּינסקר לקצר קצת את בּיקוּריו, כּדי שיוּכל לחזוֹר לפני שש אל בּיתוֹ.
בּחדרים השקטים של דירתוֹ הקטנה נשמע רק טקטוּקוֹ החדגוֹני של שעוֹן־הכּוֹתל. פּינסקר ישב בּחדר, שהיה משמש לוֹ גם חדר אוֹכל וגם חדר־אוֹרחים כּאחד, ועיין בּספר. בּרגיל הוּא נוֹסע בּשעה זוֹ, אחר בּיקוּריו, ללַנז’ירוֹן אל משתה התה אצל לוין אוֹ הוּא מטייל עם שיינדיל. ואילוּ היוֹם לא נסע ללַנז’ירוֹן ודחה את הטיוּל בּגלל בּיקוּרוֹ של סמיוֹנוֹב. אבל קשה היה לוֹ להתרכּז בּקריאתוֹ, הוֹאיל והשעוֹן דפק זה כּבר השעה הששית וסמיוֹנוֹב עדיין לא בּא. אף על פּי שבּטוּח היה בּסמיוֹנוֹב, בּל הנימוּסים, שיעמוֹד בּדיבּוּרוֹ וּבוֹא יבוֹא, הרי העיכּוּב הזה מתח את עצבּיו וּפיזר את דעתוֹ. סגר בּרעש את הספר ונטל עתוֹן. ריפרף בּעיניו על מאמר אחד, על שני, ותפשׂ את עצמוֹ שדעתוֹ אינה נתוּנה לַכתוֹב וּמפליגה ממנוּ והלאה. נשמט הגליוֹן על בּרכּיו ועיניו ניתלוּ בּתמוֹנת אביו, ר' שׂמחה, שעמדה בּסמוּך על השוּלחן בּין הירחוֹנים והחוֹברוֹת המוּנחים עליו. נזכּרוּ לוֹ פּתאוֹם כּמה דברים מימי ילדוּתוֹ. נזכּר היאך היה עוֹמד בּצד אביו בּבית־הכּנסת וקוֹרא עמוֹ בּסידוּר אחד; ואביו בּקוֹלוֹ הרפה והצרוּד מסבּיר לוֹ מפּעם לפּעם איזוֹ תפילה אוֹ איזוֹ פּסקה בּפיוּט שמצא בּהם ענין אוֹ נויֹ מיוּחד. נזכּר בּוֹקר אחד מילדוּתוֹ כּשהלך פּעם עם אביו בּשעת שחרית משכּימה, דרך רחוֹבוֹת חשכים ונמים, אל בּית־הכּנסת ל“סליחוֹת”, והכּוֹכבים נראוּ לוֹ אז זוֹרחים וּמבהיקים כּמצוּחצחים וּממוֹרקים, וּבלבּוֹ הוּא חגיגיוּת והתרוֹממוּת־רוּח… כּמה רחוֹקים וכּמה נפלאים לוֹ עתה אוֹתם הימים! עוֹלמוֹ היהוּדי של אביו על אמוּנתוֹ השלמה וּתפילתוֹ הזכּה. על מחקריו בּספרות ישׂראל שכּתב בּלשוֹן הקוֹדש ועל לשוֹן זוֹ עצמה, שכּל מַעיניו היוּ נתוּנים בּה ושהיתה יקרה לוֹ מכּל, – כּל העוֹלם הזה היה שלם וכּלוּל בּתכנוֹ וּבצוּרוֹתיו, כּמוֹ עוֹלמוֹ של יוֹסיל יאנוֹבר, בּלא כּל פּרצה וסדק, מוּצק ואיתן מלגוֹ וּמלבּר. עוֹלם זה כּבר אבד. וּבאוֹתם המקוֹמוֹת שיש לוֹ עדיין שיוּר כּלשהוּ – הפּרוּץ מרוּבה שם על העוֹמד, והעוֹמד ימיו ספוּרים. הרי זה בּרי. ואילוּ עוֹלמוֹ שלוֹ, של הבּן וּבני דוֹרוֹ, מה טיבוֹ? מה סברוֹ וּמה סיכּוּיו? עדיין אינוֹ עוֹמד על חזקתוֹ. עדיין לא נתגלף קלסתר פֹּניו. אין בּוֹ הבּטחוֹן והתוֹקף של הקבע והמוּשלם, וּבמקוֹם זה – פּרפּוּרי מַאוַיִם, תסיסה וּמלחמה… וּמי יוֹדע כּמה זמן עוד יימשכוּ הפּרפּוּרים והתסיסוֹת, אימתי יבוֹא העוֹלם היהוּדי לידי גמר התגלמוּתוּ וּשלימוּת צוּרתוֹ… וּמה צוּרה עתידה להיוֹת לוֹ? קרוֹב הדבר, כּמוֹ בּארצוֹת המערב…
לא מטבעוֹ של פּינסקר היה להירתע מן המסקנוֹת האחרוֹנוֹת שדרך מחשבתוֹ הוֹבילה אליהן. פּעמים היתה בּזאת מעין התאכזרוּת על עצמוֹ, והוּא אמר בּלבוֹ: כּל אימת שיש מלחמה לזכוּיוֹת יש עוֹד הכּרה יהוּדית ויש פּרפּוּרי חיים יהוּדיים; משהמלחמה תסתיים, יסתיימוּ גם החיים היהוּדיים. פּרוֹצס הטמיעה בּרוּסיה יהיה יוֹתר מהיר מבּמקוֹם אחר. הבּנים יהיוּ גדלים בּלא דת, ויהיוּ רוּסים בּני גזע ועבר יהוּדיים. וחבל מאד היה לוֹ על עוֹלם זה, עוֹלמוֹ של אביו, שיימחה מן החיים. אבל אין הצלה. אין כּוֹח לעמוֹד נגד זרם החיים. נזכּר את הויכּוּח שהיה אמש בּין יוֹסיל וּבין שיינדיל. הנערה דיבּרה בּזלזוּל כּזה על העבדוּת הנפשית של אבוֹתינוּ. לא, יוֹסיל אינוֹ עבד בּרוּחוֹ! וגם בּאביו, בר' שמחה פּינסקר, לא היתה מן העבדוּת! גאוה יהוּדית פּנימית היתה בּוֹ שכּל רוּחוֹת העוֹלם, כּמדוּמה, לא היוּ יכוֹלים לרוֹתתה. היתה בּוֹ, כּמוּת שיש בּיוֹסיל, השלמה חיצוֹנית עם המצב מתוֹך בּינת חיים מסוּיֶמת, כּניעה לגוֹרל אינה עבדוּת… בּני חוֹרין היוּ דוקא אוֹתם היהוּדים מיסוֹדם של אביו ושל יוֹסיל. שנלוֹשוּ מן השׂאוֹר שבּעיסה הישנה.
נזכּרוּ לוֹ דברים ששמע פּעם מפּי יוֹסיל: “אנוּ עם מת בּעיני הגוֹיים וּלעוֹלם נהיה כּמתים בּעיניהם”. דברים אלה נפלוּ בּשעתם כּאבנים כּבדוֹת בּתוֹך לבּוֹ. בּקויאֶטיסמוּס של יאנוֹבר אי אפשר להתקיים. אם כּן? מפּני מה לא נשתמש בּמרץ הצפוּן בּתוֹכנוֹ, שמתגלע לעתים בּתסיסוּת וּמלחמוֹת פּנימיוֹת, כּדי להוֹכיח לעוֹלם שלא רק עם חי אנוּ אלא גם רב פּעלים? וּלשם כּך צריכים אנוּ ידים חפשיות, צריכים חירוּת תנוּעה וחיים… יהוּדי לכאוֹרה נבוֹן מאד, ודבר פּשוּט כּזה נעלם ממנוּ!…
פּעמים אחדוֹת היתה הדלת נפתחת וראשה של אשה זקנה ננעץ כּל פּעם בּפּתח עם אוֹתה שאלה: “רוֹצה אתה תה?” זאת היתה קריינה הזקנה שתפישׂת־הבּית בּידה, ושכּל חוֹליו וּבאי־בּיתו של הדוֹקטוֹר יוֹדעים וחוֹבבים אוֹתה.
– לא. – משיב פּינסקר – נמתין עוֹד קצת. קרוֹב הדבר שתיכף יבוֹא..
סוֹף נשמע מן הפּרוֹזדוֹר צלצוּל, ואחר הצלצוּל שׂיחה חטוּפה בּין גבר אחד וּבין קריינה, שנצטוותה שלא להכניס איש חוּץ מאחד ששמוֹ סמיוֹנוֹב. “מי יתן, הירהר פּינסקר, ולא תהיה זאת הזמנה אל חוֹלה”…
קריינה נכנסה וּבפניה מבוּכה גדוֹלה.
– בּא אדם אחד שרוֹצה דוקא להיכּנס אצלך. הוּא אוֹמר שהזמַנתוֹ לשעה זוֹ; דוֹמה לגוֹי…
– מה שמוֹ?
– איני זוֹכרת. שם גוֹיי לוֹ.
– לא סמיוֹנוֹב שמוֹ?
– אפשר, דוֹמני שכּן…
– אח, קריינה, קריינה! הרי אמרתי לך… תמיד אַת שוֹכחת וּמבלבּלת…
והוּא בּעצמוֹ רץ להקדים את פּני האוֹרח.
סמיוֹנוֹב החזיר לוֹ שלוֹם מתוֹך דברי התנצלוּת על שאחר לבוֹא. דוקא היוֹם נזדמנוּ כּמה ענינים דחוּפים בּעבוֹדתוֹ שמן הנמנע היה לדחוֹתם. לחצוּ זה לזה את היד בּידידוּת, וסמיוֹנוֹב אמר:
– אם כּן, דוֹקטוֹר! נחתך גזר דיננוּ, שלי ושל שני חברי. מה לעשׂוֹת! קיבּלנוּ את גזר דיננוּ…
– שבח לאל! – קרא פּינסקר – עכשיו יֵשב נא מר ונשׂוֹחח. הרי אדוֹני אמר שיש בּרצוֹנוֹ לברר את הצדדים הטכניים.
הם ישבוּ זה מוּל זה, וסמיוֹנוֹב התחיל מעמיד לפּינסקר שאלוֹת. הוּא שׂמח מאד כּשנוֹדע לוֹ שלא ידפּיסוּ מוֹדעוֹת, רק ימכּרוּ הזמנוֹת על כּוֹס תה. – ועוֹד דבר: שוּם נאוּמים! וכל שכּן פּוֹליטיים! אדוֹני יוּכל להבטיח לי זאת?
– בּהחלט.
– ואוֹתה עלמה שעל שמה ניתן הרשיוֹן, כּשרה בּהחלט מבּחינה פּוֹליטית?
– אין אפּוֹטרוֹפּסים לדברים המסוּרים ללב ולמחשבה, כּמוּבן… ואילוּ למעשׂיה וּבכלל להתנהגוּתה אני אחראי שאין בּהם כּל פּסוּל שהוּא…
– וּמי ישתתף עוֹד בּתכנית הנשף?
– יתכן שצעיר אחד יהיה שר נגינוֹת יהוּדיות, פּרקי חזנוּת, מן הפּוּלחן שלנוּ. הקהל שלנוּ להוּט גם אחרי זַמָרי האוֹפּירה וגם אחרי חזנים בּאוֹתה המידה.
סמיוֹנוֹב עיקם את פּניו.
– חבל שלכּנוֹר אין מלים… אילמלי כּן הייתי משמיע לכם מוּסיקה אפּיקוֹרסית כּזוֹ, שלא הייתם יכוֹלים אחר כּך לשמוֹע פּרקי חזנוֹת.
– אדוֹני מתנגד קיצוֹני לדת.
– לא רק לדת, גם ללאוּמיוּת צרה… וּבכלל לכל אוֹתן הדעוֹת שמעמידים בּני־אדם אלה מוּל אלה כּאוֹיבים.
– אבל אדוֹני כּפקיד הממשלה אינוֹ יכוֹל לא לבוֹא אף פּעם אל התפילה, דוֹמני שהממשלה מקפידה על כּך.
– לא, אני יכוֹל. לאָשרי אני לוּתרני. הלוּתרנים סבוּרים שאני נוֹטה לדת הפּראווֹסלאוית, והפּראווֹסלאוים סבוּרים שאני נאמן לדתי הלוּתרנית. בּין כּך וכּך אני פּטור מעוּלן של שתי הדתוֹת. היאך אמר היינה? Dass der Rabbi und der Mőnch, dass sie alle beide stinken“”
– והדת היהוּדית?
– סליחה! Dass sie alle srei stinken.
– אבל הרי את הדת היהוּדית אינוֹ יוֹדע.
סמיוֹנוֹב חייך:
– הוּא טוֹעה, מר דוֹקטוֹר! את הדת היהוּדית אני כּן יוֹדע; ואם רצוֹנוֹ בּכך, יוֹתר משאני יוֹדע את הלוּתרנית!
– אתמהה! הא כּיצד?
סמיוֹנוֹב הסתכלּ בֹּו בּחיוּך רב־משמעוּת, עם שהוּא משׂחק בּאצבּעוֹת ידיו המפוּכּרוֹת על כּריסוֹ, וניכּר היה שהוּא מהסס אוֹ נמלך עם לבּוֹ. סוֹף אמר:
– שפּיר, אם רצוֹנוֹ של מר בּכך, הריני בּא להתמיהוֹ יוֹתר. הרי אני “משוּמד” (את המלה האחרוֹנה אמר בּעברית)…
פּינסקר שתק רגע, ואחר אמר בּמנחה שבּאדישוּת:
– אין זה מֶַתמיהני כּל עיקר… המשוּמדים באוֹדיסה אינם בּרוּאים לא שכיחים… עכשיו כּמה דברים נתחוורוּ לי… אבל עם זאת… דבר אחד נסתם עלי… אם המיר את דתו בּאחרת, מפּני שאין לוֹ יחס של כּבוֹד אל שוּם דת, הרי זה עסקוֹ הפּרטי… אבל אוֹתי מעניֶנת שאלה אחת, אם מר ירשה לי…
– בּבקשה ממנוּ!
– מפּני מה הוּא מרוּחק כֹּל כּך מן הגזע? יסלח לי מר את שאלתי… הרי יש עם יהוּדי, יש יהוּדים סוֹבלים. מצבוֹ החברתי של מר אינוֹ מכריחוֹ לעמוֹד מרחוֹק…
פּני סמיוֹנוֹב לבשוּ כּוֹבד־ראש. ואפילוּ קמט מאוּנך נחרת בּין שני גביניו; ועם שהוֹסיף לשׂחק בבהוֹנוֹת ידיו המפוּכּרוֹת, אמר:
– כּל מה שנוֹגע ליהוּדים שייך, לגבי דידי, לעבר שמת בּשבילי. בּשבילי!… כּל זה מת, קבור.. יחד עם הרבּה דברים מכאיבים. לי אין דרך אחרת, אלא לעבוֹר להלן מן הקברים. לא להתעכּב. מה בּצע בּתחית המתים? למה?… יש זכרוֹנוֹת קשים; יש קשרים שנוּתקוּ… ולא בּלי מכאוֹב… קשה לעוֹרר מחדש מה שנקבּר ונשכֹח… נעבוֹר, נעבוֹר מזה, דוֹקטֹור!…
פּינסקר הסתכּל בּוֹ מתוֹך חיבּה והשתתפוּת, וּמילמל:
– אני מצטער מאד ששׂיחתנוּ נגעה שלא בּמתכּוון בּמוֹמנט זה.
– הרי זה אני פּתחתי בּשׂיחה. איני יוֹדע מפני מה היה לי צוֹרך להגיד לוֹ זאת… מלכתחילה, מן היוֹם הראשוֹן שהכּרתיו, עוֹרר בּי מר איזה רגש של אֵמוּן.
– תוֹדה, ארקאדי ואסיליֶביטש!
– אני סבוּר שוידוּיי לא ישמש עיכּוּב להשתתפוּתי בּנשף.
– הרי זה ענינוֹ הפּרטי, ואין זה עסקוֹ של שוּם אדם זוּלתוֹ.
אחר כּך נשתתקוּ לרגעים אחדים. שניהם לא מצאוּ ענין לפתוֹח בּשׂיחה חדשה, כּדי להסיח את הדעת מן הדברים שנאמרוּ בּיניהם.
ועל כּן היו שניהם מרוּצים, כּשצילצלוּ בּדלת הכּניסה.
נכנסוּ שיינדיל בּלוית לאפּוּנר. סבוּרה היתה הנערה שסמיוֹנוֹב כּבר הספּיק להיפּטר מהרוֹפא, ורוּחה קצרה לישב וּלהמתין עד שזה יבוֹא להוֹדיעה את תשוּבת הפּקיד. עמדה והלכה לשאוֹל אוֹתוֹ בּביתוֹ.
כּל אוֹתוֹ יוֹם היתה רוּח טוֹבה שרוּיה עליה. זה ימים רבּים שחנה היתה פּוֹצרת בּה לתפּוֹר לה שׂמלת קיץ מאריג הסַטין שבּעלה קנה לה ליוֹם הוּלדתה. האריג היה מוּנח בּשידה זמן מרוּבּה, וחנה לא השתמשה בּוֹ. איזה רגש טמיר וסתוּם של בּיישנוּת שבאשה לא הניחהּ להתלבּש בּשׂמלה שיהא לה מתנה מאפרים… אף על פּי שאפרים כּבר הספּיק להסיח את דעתוֹ מן המתנה הזאת. פּצרה בּשיינדיל לקבל ממנה את האריג. שיינדיל ירדה לסוֹף דעתה של חנה, ולבּה היה חלוּק עליה. סוֹף שהסכּימה. והיוֹם, זוֹ הפּעם הראשוֹנה, לבשה את השׂמלה, ומצאה שהיא נאה לה מאד. זוֹ היתה שׂמלת סַטין כּחוּלה. גלל שׂמלה זוֹ העבירה גם מעל מגבּעת־הקש שלה את סרט הארגמן וקישטה אוֹתה בּסרט משי כּחוֹל כּעין השׂמלה; ליתר נוֹי לקחה גם צעיף כּחוֹל. שׂמלה חדשה זוֹ היא שחידשה את רוּחה בּקרבה והשרתה עליה דעה זחוּחה. לאפּוּנר הסכּים בּרצוֹן להתלַווֹת אליה. בּמתכּוון השכּיחוּ מלבּם את הדברים שנפלוּ בּיניהם. ועם זאת היתה לה ידיעה בּרוּרה שסוֹף־סוֹף הריהוּ האדם הקרוֹב אליה בּיוֹתר ושלבּוֹ רוֹחש אליה חיבּה כֵּינה. ועכשיו הם מהלכים יחד וּמתוַכּחים על דברים של מה־בּכך, צוֹחקים בּלא סיבּה וּמבדחים את עצמם כּתינוֹקוֹת. והשעה שעת ערבּית עריבה, רוַת ריחוּת והרת מאוִַים צעירים ועריבים.
– אמוֹר, חיים! – קראה שיינדיל פּתאוֹם – כּלוּם לא דוֹמה עליך שרקיע השמים מאוּהב בּעצמוֹ ושהים אף הוּא מתענג על מראה עצמוֹ? ראֵה, הסתכּל…
לאפּוֹנר צחק:
– איזוֹ בּעלת דמיוֹן אַת?
– למה אתה צוֹחק? אתה פּרוֹזאיקן. אין לך עינים ולא לב. לא רק ללבנה בּלבד, אלא גם לחַמה ולים…
– מנין לך זה?
– אילמלא כּן היית מתאהב בּי.
– אוֹהוֹהוֹ!…
וּשניהם צחקוּ.
ואחר אמר:
– מנַיִן לך שלא התאהבתי בּך? ושמא כּן?.. ואז?
– ואז אצטער. אז תהיה פּחוֹת מעניֵן. דע לך שלכל האוֹהבים פּרצוּף אוילי.
ותוֹך־כּדי שׂיחה זוֹ נכנסוּ אל בּיתוֹ של פּינסקר. היא המשיכה לסבּר גם בּכניסתה אל הפּרוֹרזדוֹר ואל החדר. פּרצה כּרוּח סערה של עלוּמים תוֹססים, מתוּחת עצבים מתוֹך קוֹרת־רוּח. כּיון שראתה אדם זר בּחדר, נשתתקה. פּינסקר לא יכוֹל לכבּש את בּת־צחוֹקוֹ. הכּיר את שני הצעירים לסמיוֹנוֹב, הלזה אָזנו לא הבחינה את שמוֹתם, אבל לא בּיקש לחזוֹר עליהם.
הפשילה את צעיפה עד למעלה מעיניה והתחילה מנפנפת על פֹניה בּחוֹברוֹת תוי־הנגינה שבּידה.
– הגברת… סליחה! היאך עלי לקראה בּשם אביה?
– סיוּזאן יֹוסיפוֹבנה.
– סיוזאן יוסיפוֹבנה! אני רוֹאה שהיא מנגנת.
– הן, ארקאדי ואסיליֶביטש! בּכּנוֹר…
– בּכּנוֹר? הרי אנוּ חברים למקצוֹע. למה זה, היא מחַזרת על מנגנים? למה לא תשתתף מרתי בּקוֹנצרט שלה..
– אה, אני איני יכוֹלה לנגן אלא לעצמי, להנאתי של עצמי לבד, וגם ליתן שיעוּרי־הוֹראה. אבל לנגן לפני קהל בּשוּם אוֹפן לא אוּכל.
– מפּני מה?
– איני יוֹדעת מפּני מה, אני מתרגשת יוֹתר מדי. ידי מתחילוֹת מיד מזיעוֹת. ואין אצבּעוֹתי מקבּלוֹת כּל מרוּת…
– כּמוֹני כּמוֹה, סיוּזאן יוֹספוֹבנה!.. פּלא! אבל בּחבוּרה עוֹד אוּכל. ואילוּ בּיחידוּת לפני קהל, כּל קוֹטל קנים טוֹב ממני…
ותוֹך־כּדי כּך העתירה על סמיוֹנוֹב דברי הוֹדיה ושבח על הצדקה והחסד שעשׂה עמה ושהוּא עוֹמד לעשׂוֹת עם בּית־ספרה. לא היה לוֹ נוֹח בּיוֹתר לשמוֹע את דברי ההוֹדיה, וּבשביל להפסיקה, גימגם:
– אה, סיוּזאן יוּסיפוֹבנה, אין הדבר כּדאי שתחזיק לי טוֹבה מרוּבּה… עשיתי מה שעשיתי לכבוֹדוֹ של הדוֹקטוֹר, ידידינוּ המשוּתף… אגב, תסלח לי, סיוּזאן יוֹסיוֹבנה, שמא תרשה לי שאלה אחת קטנה?
– בּבקשה ממנוּ…
– גברתי מתפּללת?
קצת נתמהה שיינדיל על השאלה והשיבה בּפשטוּת:
– לאו. בּילדוּתי הייתי מתפּללת. זה כּבר הפסקתי.
– מהמ… מפּני שאין בּה אמונה?
שיינדיל משכה בּכתפיה וצחקה:
– האמת היא, ארקאדי ואסיליֶביטש, שאני גוּפי איני יוֹדעת. אם, מאמינה אני אוֹ לאו. לא היה לי פּנאי להתעסק בּשאלה זוֹ.. תמיד היוּ בּאוֹת שאלוֹת אחרוֹת, יוֹתר בּוֹערוֹת שהעסיקוּני… מכּל מקוֹם עוּבדה היא שאין לי ההרגל הזה להתפּלל. דוֹמני, תלוּיה בּהרגל…
– אמת ונכוֹן. אם כּן אין מרתי מתפּללת ואף אינה יוֹדעת אם מאמינה היא בּאלוהים, משמע שאינה מאמינה, לא! אינה מאמינה. שאם לא כּן, היתה יוֹדעת, הרי זה בּרור!
– עכשיו, ארקאדי ואסיליֶביטש! ירשה לי שאלה אחת: מה ענין אמוּנתי וּתפילתי לכאן? שאלה זוֹ מעיקרה למה בּאה?
– היא בּאה גלל שאלה אחרת שיש לי הרצוֹן לשאלה: אם היא בּעצמה אינה מתפּללת אוֹ פּסקה להתפּלל, למה היא אוֹמרת ללַמד את תלמידיה תפילוֹת? אם היא גוּפה אינה מאמינה בּאלהים אמוּנה שלימה, למה היא אוֹמרת ללמד תלמידיה ענינים הנוֹגעים לדת? למה כּל זאת?
– אבל האנשים מאמינים בּאלוֹהים וּמתפּללים, מפּני מה לא נסייע אוֹתם, ולא נלמדם להבין את פּירוּש המלוֹת של התפילוֹת? זוֹהי, כּמדוּמני, חוֹבתנוּ…
– למה הדבר דוֹמה? לאשה בּעלת צדקה שבּאה אל משפּחוֹת העניים לחלק בּין הנערים והנערוֹת פּיטמוֹת גוּמי למציצה, הוֹאיל ואין להם לשבּוֹר את רעבוֹנם…
בשעת השיחה בּין שיינדיל וּבין סמיוֹנוֹב, עמד לאפּוּנר, התקרב אצל ארוֹן הספרים, והתחיל קוֹרא את שמוֹתם מעל גבּי הכּרכים. כּל אלה היוּ ספרים בּמדיצינה בּעלי שמוֹת ארוּכּים וּמשוּנים, שלאפּוּנר לא ידע פּירוּשם. אחר כּך עבר אל ארוֹן שני מלא ספרים אף הוֹא. כּאן היוּ גבּיהם של כּל הספרים מסוּמנים בּשמוֹת עבריים וּבכתב אשוּרי. לאפּוּנר הבין בּשמחת הללוּ עוֹד פּחוֹת משהבין בּשמֹות של ספרי המדיצינה.
– דוֹקטוֹר! – קרא לאפּוּנר –כּלוּם מרי קוֹרא וּמבין בּעברית?
– לא! Por noi e’est l’hebreu – אמר פּינסקר בּצחוֹק – ארוֹן־הספרים הזה היה שייך לאבי, שהיה גדוֹל בּמדע הלשוֹן והספרוּת העתיקוֹת שלנוּ… אם מר לאפּוּנר קוֹרא רוּסית הרי על השוּלחן הזה אילוּ חוֹּברוֹת וּספרים שיוּכל למצוֹא בּהם ענין…
השיחה בּין סמיוֹנוֹב וּבין שיינדיל היתה עֵרה וּמלאה חיים וענין. הגוֹי עשׂה על הנערה רוֹשם בּבקיאוּתוֹ בּספרוּת החדשה וּבמדע זמנוֹ. בּין פּקידי הממשלה אדם מתקדם בּדעוֹתיו לא היה חזיוֹן נפרץ. חוּץ לזאת היה מוּכתר בּנימוּסים ואירוֹפּי לכל דבר. הנערה עשׂתה רוֹשם על הפּקיד הזה בּמזגה הלוֹהט, בּאהבתה לרוּסיה ולספרוּתה וּבדעוֹתיה הפּרוֹגרסיביוֹת. “בּפּוֹלין – אמרה – אין לנוּ אמוּן, ואף בּאוּקראינה אין לנוּ אֵמוּן. אלוּ הן ארצות קטנוֹת וּמשוּעבּדוֹת וּלפיכך צרוֹת־עין הן לגבּי כּל לשוֹן אחרת ועם אחר. ואילוּ רוּסיה היא אדירה וּביד רחבה וּבעין טוֹבה תוּכל להעניק מטוּבה לכל עם ולשוֹן החוּסים בּצלה. לנּו היהוּדים אין לנוּ תקוּמה חוּץ לרוּסיה פּרוֹגרסיבית, ליבּראלית”…
פּתאוֹם הנמיכה את קוֹלה וכמעט שלא הפסיקה באמצע דיבּוּרה. מפּני שהרגישה שסמיוֹנוֹב מרוֹפף עליה בּעיניו מתוֹך פּיזוּר־הדעת, ודעתוֹ מוּפלגת לענין אחר.
– סליחה!… – אמר וּפנה אל הד"ר פּינסקר – מה שם האדוֹן הזה, שאדוֹני הכִירוֹ לי?
– שמוֹ לאפּוּנר.. חיים לאפּוּנר.
– היאך? היאך אמר מר? ח.. ח..?
– חיים…לאפּוּנר. – חזר הד"ר פּינסקר וּבתמיהה נתן את עיניו בּאוֹרחוֹ.
השם הזה עשה על סמיוֹנוֹב רוֹשם משוּנה. כּאילוּ נדהם ונתפּעם כּאחד. תלה בּלאפּוּנר את עיניו. פּתאוֹם הרגיש שגם לאפּוּנר וגם בּעל־הבּית ואף אוֹתה עלמה נלבבת תוֹהים עליו, ואמר:
– בּוֹאוּ וּראוּ! היה לי מַכּר אחד, בּשכּבר הימים, ואף שמוֹ היה חיים לאפּוּנר… יהוּדי, כּמוּבן… זה שנים הרבה לא שמעתי עליו כּלום. וּפתאוּם אני שוֹמע את השם הזה… לפתע כּך…
נתגלגלה שׂיחה על מקרי פּגישה משוּנים וּמפליאים, כּל אנשים קרוֹבים שנתפּרשוּ ונפגשוּ שוּב אחרי שנים רבּוֹת בּמקרה, על אמוּנה מיסטית שיש לפעמים לאדם בּפגישה שצפוּיה לוֹ. שיינדיל שמעה והעיפה עין על פּינסקר; פּינסקר ידע על האמוּנה החזקה שיש בּלבּה להיפּגש פּעם עם אביה…
סמיוֹנוֹב עמד והתקרב אצל לאפּוּנר, שהיה מעיין בּחוֹברת.
– מר לאפּוּנר קוֹרא רוּסית?
– בּקוֹשי רב.
– מה היא הלשוֹן השגוּרה בּפיו בּיוֹתר?
– פּוֹלנית וצרפתית.
– אם מרי מבקש ספרים למקרא בּצרפתית הריני פּוֹתח לפניו בּרצוֹן את הספריה שלי.
– הריני מוֹדה לוֹ מאד, מרי!
– אל יסתפק מר בּהוֹדיה לבד. אני יחידי בּביתי. אין לי משפּחה. ואשמח מאד אם יכבּדני בּביקוּרוֹ. רוֹאה אני שאוֹהב מר ספרים… פּעמים גם מנגנים בּביתי… יבוֹא מר?
– בּרצוֹן. תוֹדה. אימתי?
– בּבקשה ממנוּ, מחר, אם רצוֹנוֹ בּכך.
– מוּטב. בּשעה זוֹ?
– יהא בּשעה זוֹ. הרי אמרתי לוֹ: אני יחידי, פּנוּי מאשה ומבּנים.
לפּינסקר היה דבר לפּלא שסמיוֹנוֹב פּרץ הפּעם את גדר הסתייגוּתוֹ והסבּיר פּנים ללאפּוּנר, שזה עתה הכּירוֹ, יוֹתר מן הרגיל.
– ארקאדי וסיליֶביטש! רוֹאה אני שאוֹתוֹ ידיד שלוֹ, שגם שמוֹ לאפּוּנר, היה קרוֹב מאד אל לבּוֹ.
סמיוֹנוֹב נבוֹך קצת וּמשוּם מה נקשר ענן בּפניו.
– הרי זה כּך… הרי זה כּך… – מילמל תפוּשׂ־הזיה – הוּא יוֹדע, דוֹקטוֹר, יש שמוֹת שהם גוֹרליים. הגוֹרל אוֹרב לוֹ לאדם וּלעוֹלם אין אדם יוֹדע מהיכן יגנב את עצמוֹ אליו, מאיזה אשנב קטן יחדוֹר פּתאוֹם ויאחז בּערפּוֹ… פּעמים אתה שוֹמע אתא קלילא ואתה מרגיש מיד שכּל חייך נהפכוּ והתחילוֹ זוֹרמים בּערוּץ חדש… זה כּך… וּפעמים יש שזֵכר נעים מתעוֹרר בּך, ואי אתה יכוֹל להפּטר ממנוּ… אם כּן, שלוֹם, רבּוֹתי! להתראוֹת, מר לאפּוּנר, מחר!
ויצא.
– הריהוּ נחמד! נחמד הוּא זה סמיוֹנוֹב שלוֹ, ליֶב שׂמחוֹביץ! 27 – קראה שיינדיל כּיון שנסגרה הדלת מאחרי הפּקיד. וּמיד הסירה את מגבּעתה מעל ראשה והניחה אוֹתה על בּרכיה.
– אמת, – הסכּים לאפּוּנר – הוּא עוֹשׂה רוֹשם נעים. אין בּוֹ אוֹתה ההתיהרוֹת המנוּפּחת שהשׂררוֹת בּרוּסיה מצוּינים בּה.
– אני מברכוֹ בּהצלחה, מר לאפּוּנר! – אמר פּינסקר – הוּא כּבש בּקלוּת כּזוֹ את לבּוֹ של השׂררה.
– לא הוּא כּבש את לב סמיוֹנוֹב, אלא שמוֹ שמצא משוּם מה חן בּעיניו. – העירה שיינדיל כּדי לסנוֹט בלאפּוּנר.
– ואף שמי לא קנה את לבּוֹ, השיב הלזה – אלא כוָנתוֹ בּודאי אלַיִך; זוֹ אַת שעשׂית עליו רוֹשם עז, ולא ראה דרך להתחבּב עליך אלא על־ידי שיקרב אוֹתי.
– לא ידעתי שאתה הנך אדם מוּשחת כּל־כּך, חיים!
– מה שחיתוּת מצאת בּי?
– אחת היא, אחת היא! וּבלבד שהנשף יצליח… הנשף רבּוֹתי, הוּא כּמוּנח בּקוּפסה! –וּמתוֹך קלוּת־ראש עליזה קפצה ממקוֹמה. את מגבּעתה חבשה לראשוֹ של לאפּוּנר; שכחה את נוֹכחוּתוֹ של הדוֹקטוֹר והתחילה מסתוֹבבת בּחדר בּפיזוּם, ב“טרא־לא־לא”…עם שהיא מוֹשכת את לאפּוּנר אחריה וכוֹפה אוֹתוֹ לצאת עמה בּמחוֹל של ואלס. ולא עמדוּ לוֹ סירוּבוֹ והתעצמוּתוֹ להשתמט מידיה. פּינסקר צחק שלא כּדרכּוֹ בּקוֹל רם.
פּתאוֹם עמדה, וּפניה נתקשרוּ בּדאגה:
– וּמה, רבּוֹתי, אם סמוֹלנסקין יסרב לשיר בּנשף זה?
– לא לא יעיז לסרב לך! – השקיטה לאפּוּנר – לא זה בּלבד שתכריחי אוֹתוֹ לשיר אלא גם רקוד ירקוֹד כּרצוֹנך.
רצתה שיינדיל למשוֹך לוֹ בּעד הדברים האלה בּאזנוֹ. הוּא השתמט עם שכּיסה בּשתי ידיו את אזניו, והיא בּחזקה עמדה עליו: היא מוּכרחה לקטוֹף את אזנוֹ. צריכים ללמד את הפּאן הפּוֹלני הזה דרך־ארץ, שלא יתיר את לשוֹנוֹ כּשהוּא משיח עם גברת.. רגע התעצמה עמוֹ תוֹך־כּדי צחוֹק וּקריאוֹת. פּתאוֹם נתקלה מבטה בּפני הד"ר פּינסקר והפסיקה.
– יסלח לי, ליֶב שמחוֹביץ! – אמרה – היוֹם… איני יוֹדעת מה היה לי, איני נוֹהגת היוֹם בּנימוּס יתר… יסלח לי!
– אבל בּבקשה ממנה, מרתי!.. מה אסלח לה? דעתה מבוּדחת עליה, וטוֹב לראוֹתה בכך..–
– רוֹאה אני שאין מרי מרוּצה ממני… מהרעש הזה שאין מרי רגיל בּו…
– לא, חס ושלוֹם! מה זה עלה על דעתה? אדרבּא…אני רק קצת עיף…
– אבל מפּני מה נראה לי כּאילוּ פּני מר עצבוֹת?
– טעוּת הראיה – כּיחש לה פּינסקר.
והאמת היא ששרתה עליו פּתאוֹם איזוֹ עצבוּת. הוּא היה ידוּע שנפש הנערה קשוּרה בּוֹ, ואף הנערה מצאה מאד חן בּעיניו. ואילוּ כּיון שהיה רוֹאה אוֹתה עם לאפּוּנר כּאחד ואת התנהגוּתה עמוֹ, היה פּתאוֹם חש בּכל כּבדוֹ של עוֹדף עשׂרים שנוֹתיו על שנוֹתיה, ונפשוֹ נתעגמה עליו…
הציעה שיינדיל לצאת בּרגל ללנז’ירוֹן דרך טיוּל. פּינסקר סירב, תחת זאת בּיקש מהם לשהוֹת עמוֹ עוֹד כּמה זמן. אבל הם רצוּ דוקא לטייל, והוּא לא פּצר בּהם…
פרק עשירי 🔗
שיינדיל בּיקשה מפּוֹליה רוֹזין למסוֹר לסמוֹלנסקין שהיא צריכה לדבּר עמוֹ בּענין דחוּף, ולא הבינה מפּני מה באה הנערה בּמבוּכה, כּאילוּ נתעצבה וּבשפה רפה הבטיחה לה לעשׂוֹת שליחוּתה.
מאוֹתוֹ בּוֹקר שסמוֹלנסקין סעד עם רוֹזין וּבתוֹ פּת־שחרית על שוּלחנם, שוּב לא עבר על מפתן בּיתם וּפּוליה לא ראתה אוֹתוֹ מאז.
הנערה היתה מעלימה ממנוּ את בּיקוּריה בּחוּג הניהיליסטים: ידעה שדעתוֹ לא תהא נוֹחה הימנה. אבל לפרוֹש מאוֹתוֹ חוּג לא חפצה, הוֹאיל וּמצאה בּוֹ ענין מרוּבּה. בּחוּג זה שמעה על מוּשׂגים ורעיוֹנוֹת חדשים שהביאוּה לידי הרהוּרים רבּים. דוֹמה עליה שיוֹתר מכּל אדם, קרוֹבים חבריה החדשים אל האמת שבּחיים. לא בּקלוּת עלה בּידה להתרגל אל התנהגוּתם החפשית, אל דרך מחשבתם וסגנוֹן דיבּוּרם. אל החוּג הזה היוּ בּאים צעירים וּצעירוֹת מבּני־בּרית ומשאינם בּני־בּרית, מבּני סוֹחרים אמידים, קציני צבא ואנשי שׂררה, וגם סטוּדנטים מבּני דלת־העם. הם היוּ קוֹראים בּצֶוֶת אחד וּבהחבא ספרים אסוּרים ולא הניחוּ שאלה בּחיי החברה והאדם שלא היוּ מדיינים בּה וּמתנצחים עליה בּהתלהבוּת וּבקוֹלי־קוֹלוֹת, כּאילוּ בּאוּ לחתוֹך כּגזר דינוֹ של העוֹלם. לדידם אין אמת אלא בּמה שמוּחש אוֹ בּמה שההגיוֹן מחייב. אין מדע אלא ידיעוֹת הטבע והפיזיוֹלוֹגיה; אין בּר־סמך אלא השׂכל ואין אידיאל אלא המוֹעיל. זוּלת זאת הכל הבאי, משׂאוֹת־שוא וּמַדוּחים. אין אַדנוּת ואין מרוּת הנתוּנוֹת לאדם מן החוּץ על־ידי המסוֹרת אוֹ על־ידי הנימוּס, אוֹ על־ידי השלטוֹן… תחילה היוּ לא קשים לפּוֹליה, הצעירה והבּיישנית מטבעה, דברי הבּוּז והלעג לכל המקוּבל והמקוּדש מאז וּמעוֹלם. בּדעתה הסכּימה עם דעת חבריה שכל אדם לַמוּד לדבר בּלב־ולב כּדי להיוֹת נוֹח לבריוֹת להחווֹת קידה לחברוֹ לא מתוֹך שהוּא מכבדוֹ אלא שכּך הוּא מצוּוה על פּי הנוֹהג. ואף על פּי כן היתה נפשה סוֹלדת ממעשׂי חבריה, שתחת לנהוֹג איש ברעהוּ מנהג של אמת ושל פּשטוּת טבעית, היוּ מגיסים לבם זה בזה עד לידי חוֹסר צניעוּת, פּוֹרצים את גדר הנימוּסים המקוּבלים עד לידי חוֹסר בּוּשה. מיוֹם שנכנסה אל חוּג זה נחצתה נפשה על ידי קרע עמוֹק שלא היה בּכוֹחה לאחוֹתוֹ. חירוּת האדם מכּל מרוּת עליוֹנה, כּמה זה נעלה וכמה רחבה הדרך שהיא פּוֹתחת לאדם! מה היא מרוּת ההוֹרים וּמהי חוֹבת כּיבוּד אב ואם? דעה קדוּמה אוֹ להטי אינסטינקט! אבל היא, פּוֹליה, אוֹהבת את אביה, את כּל נפשה היתה נוֹתנת לוֹ. היא, פּוֹליה, אוֹהבת את אביה, את כּל נפשה היתה נוֹתנת לוֹ. היא, פּוֹליה, בּרצוֹן מקבּלת את מרוּתוֹ. ושוּם הגיוֹן לא יוּכל להעבירה על דעתה. האהבה היא אינסטינקט פיזיוֹלוֹגי, המכוּון לפּריה ורביה? כּן, ודאי שכּן! הדעת נוֹתנת שכּל הרחשוּשים, החוָיוֹת והפּרפּוּרים הפּנימיים המלַווים את האהבה, אינם אלא להטי דמיוֹן שמוֹליכים בּאוֹתוֹ השביל אל קיוּם המין? ודאי שכּן. ואין לחלוֹק על כּך. אבל מה לה לפּוֹליה וּלכל האמת הזאת? בּשעה שהיא אוֹהבת את סמוֹלנסקין אינה רוֹצה לשאוֹל, לחקוֹר על כּל זאת. היא אוֹהבת אוֹתוֹ, מפּני… מפּני שאוֹהבת אוֹתוֹ. בּלא “חכמוֹת” וּבלא פּילוֹסוֹפיה. שחרוּר האשה וחוֹפש האהבה? ודאי שדבר יפה הוּא. אבל היא, פּוֹליה, כּלוּם מאוֹנס היא אוֹהבת אוֹתוֹ? וכי יעלה על דעתה לאהוֹב את מישהוּ אחר זוּלת סמוֹלנסקין? עוֹלם מלא נפתח לפניה מתוֹך הדפים המרוּפּטים והמפוּחמים של תרגוּם הספר “כּוֹח וחוֹמר” לביכנר, שנדפס בּליטוֹגרף; אם האדם אינוֹ אלא בּוֹרג בּמכוֹנה הגדוֹלה של כּוֹח וחוֹמר, הרי בּרוּר שאין ערך אלא למה שמוֹעיל לקיוּם הבּוֹרג. ואף על פּי כן… על אף הכּל היא אוֹהבת את התנ"ך ואת הלשוֹן העברית. ואין בכּוֹח ההגיוֹן והלעג של חבריה לעקוּר מלבּה אהבה זוֹ…
שטוּת שבּנערוּת היתה בּה אוֹתוֹ בּוֹקר לפטפט לפני אביה ולפני סמוֹלנסקין על חוֹסר התוֹעלת שבּלשוֹן זוֹ. אפשר שרצתה לשמוֹע את דעתם של האנשים היקרים לה, על האמת שקיבּלה מחבריה הניהיליסטים; אפשר שרגש זה, אהבתה אל העברית ואל התנ"ך, המשמש מטרה לחצי לעגם של חבריה, זקוּק היה לחיזוּק ולעידוּד שקיותה לקבּל מהם, וגם אפשר שהיתה זאת רק שטוּת לבד, איזה יֵצר שבּנערוּת להתמיה את שוֹמעיה בּחירוּת המחשבה וּבחידוּש שיש בּדעוֹתיה…
ועכשיו רוּח שטוּת זוֹ הטילה צל בּיניהם. מאז, מאוֹתה שׂיחה, לא חזר סמוֹלנסקין אל בּיתם, כּאילוּ נעלב על ידה. על חינם יוֹשבת היא וּמצפה אליו שיבוֹא לדפּוֹק על הדלת. נראה שגם אבי המיצר על כּך, וכמה פּעמים היה חוֹקר ודוֹרש אצלה שמא בּעטיה אינוּ בּא, שמא היוּ דברים בּיניהם שהרחיקוּהוּ מבּיתם. והיא מתכּעסת כּל פּעם, אוֹמרת שאינה יוֹדעת כּלום ולא איכפּת לה כּלל אם “סמוֹלנסקין שלוֹ” בּא אוֹ אינוֹ בּא אצלם. בּערבים, כּשאביה יוֹצא אל שיעוּרי־ההוֹראה שלוֹ, יוֹצאת היא לטייל, שוֹהה־פּוֹהה יחיה בּגן הניקוּלאיֶבי, על חוּף הים וּבכל מקום שהיתה רגילה לטייל עמוֹ, צוֹפה וּבוֹלשת בּעיניה בּין העוֹברים־והשבים שמא תמצא אוֹתוֹ בּיניהם. ואחר היא חוֹזרת אל בּיתה יגעה ורפת־ידים ושוֹכבת בּלב שוֹמם על מיטתה ושעוֹת מרוּבּוֹת אינה עוֹצמת עין… כּל חייה נראים לה אז תפלים, מרוּקנים מכל ענין. ראתה עצמה מצוּמדת שנים על שנים אל שוּלחן התפירה מתוֹך שהיא הוֹלכת וּמזדקנת וכּוֹחוֹתיה הוֹלכים וכלים בּישימוֹן בּדידוּתה. כּמה פּעמים היא מתנערת וגוֹמרת בּדעתה לילך אצל ידידה לתקן את שעיותה וּלפייסוֹ בּדברים. וכל פּעם היא דוֹחה מעשׂה זה. לשם כּך לא היה בּה אוֹמץ־לב בּמידה מספּקת. ואילוּ על־ידי בּקשה של שיינדיל התעצמה; כאילו כל הזמן חיכתה לדחיפה זו מן החוץ. לשיינדיל אי אפשר לסרב, וּלעת ערב, כּיון שיצא אביה אל תלמידיו, הלבּשה ויצאה אף היא.
אף סמוֹלנסקין היה שרוּי בּעגמת־נפש כּל אוֹתם הימים. בּפּעם האחרוֹנה נתפּרש מפּוֹליה מתוֹך עלבּוֹן ורוֹגז. מתוֹך ההערוֹת שהפליטה הנערה בּשעת סעוּדתם, הרגיש בּתסיסת מחשבוֹת חדשוֹת שמתחוֹללת בּנפשה; אנשים זרים בּאוּ לעקוֹר כּל הנטוּע על ידוֹ. אבל מפּני מה העלימה פּוֹליה ממנוּ את פּגישוֹתיה עם האנשים הללוּ? דבר זה ציערוֹ והעליבוֹ מאד: אוֹתם הנעלמים שמן המארב מתחרים בּו, ידם, כּמדוּמה לוּ, על העליוֹנה…
סמוֹלנסקין לא מצא לוֹ מנוּחה. ידיו נתרשלוּ ולא עשה כּלוּם. את מגרת שוּלחנוֹ, שכּתב־ידוֹ של הרוֹמאן מוּנח בה, לא פּתח זה כּבר. אף בּשיעוּרי־ההוֹראה שלוֹ נהג זלזוּל. היה מתגעגע על פּוֹליה. כּל יוֹם שיצא בּלא לראוֹת אוֹתה, נתגבּר בּוֹ יוֹתר צער העלבּוֹן והקנאה. שעוֹת היה משוֹטט יחידי בּרחוֹבוֹת, ולא פּעם היה תמיה שנמצא עוֹמד בּסמטה שהמוֹרה רוֹזין דר בּה; רגליו הוֹליכוּהוּ לשם שלא מדעתוֹ.
ויוֹם שבּת אחד גמר בּדעתוֹ להתאזר וּלהתגבּר על חוּלשת־הדעת שבּוֹ. קם עם השכּמה, התרחץ בּזריזוּת, אכל פּת־שחרית בּמהירוּת וּמיד לאחר מכּן ישב אל שוּלחן עבוֹדתוֹ, הוֹציא את כּתב־ידוֹ והתחיל מעיין בּוֹ. קרא עמוּד אחר עמוּד וּמעט מעט בּהיסח־הדעת הפליג אל אוֹתם הימים מימי נערוּתוֹ שסיפּר עליהם בּפרקים האחרוֹנים; שוּב צפוּ ועלוּ לפניו זכרי אנשים וּמעשים מאוֹתם הימים. וחוּליה אחר חוּליה נשתלבה בּשרשרת רעיוֹנוֹת סביב למאוֹרעוֹת ולנסיבּוֹת ההוֹלכים וּמתרקמים בּספר…
מימיו לא נשטף בּעבוֹדתוֹ, בּקצב וּבעירנוּת כּאלה כּמוֹ הפּעם. שעה יצאה ושעה בּאה והוּא לא הזיז עצמוֹ מדפי הנייר שהיה מכסה אוֹתם בּשוּרוֹת צפוּפוֹת וישרוֹת כּמעט בּלא מחיקה וּבלא תילוּי. וסוֹף משהעמיד את הנקוּדה אחר המשפּט האחרוֹן החוֹתם את הפּרק ושׂירטט מתחתיו בּמרץ קו ארוֹך, הסמיך את גבּוֹ אל גב־הכּסא, סקר בּעיניו את הדפּים המכוּתבים הרבּים, הרבוּגים מפוּזרים על גבּי השוּלחן וחייך לעצמוֹ חיוּך של קוֹרת־רוּח…
נזכּר פּתאוֹם ששבּת היוֹם, וּבלא לקרוֹא מה שכּתב, אסף ניירוֹתיו, סידרם לפי המספּרים וסגַרם בּתוֹך המגרה. גמר בּדעתוֹ לילך לשמוֹע אל תפילתו של ליוונטאל, החזן בּבית־הכּנסת של הבּוּרדיים. מנגינוֹתיו הלבביות של החזן הזה והטינור החזק שלוֹ היוּ עריבים עליו מאד וגרמוּ לוֹ תמיד הנאה מרוּבּה. הפּעם חייב הוּא לעצמוֹ הנאה זוֹ; אחר עבוֹדה מאוּמצת של שעוֹת אחדוֹת מן הדין הוּא שיבוֹא על שׂכרוֹ…
התלבּש בּבגדי שבּת ויצא אל החוּץ. היוֹם היה מתבּהר וּמתקדר חליפוֹת מפּאת העבים שטסוּ בּשמים, והחמה פּעם נכסית וּפעם נגלית; וּלמטה שעוֹת שפים צללים על הארץ ועל כּתלי הבּתים ושעוֹת נעלמים. וּכמוֹתם גם הרוּח פּתאוֹם פּוֹרצת אי־משם בּעוֹז וּבצינה, מרימה מעל הקרקע עלי שלכת וכל מיני נישוֹבת וּמַפריחתם בּאויר כסייעוֹת צפּרים וּפרפּרים שהחרדוּ מרבצן על האדמה, וּפתאוֹם היא שוֹכבת כּמסתתרת אי־בּזה. ואילוּ בּלבּוֹ של סמוֹלנסין לא העיבה עב קלה; בּלבּוֹ היה יוֹם בּהיר בּשחקים…וּברגש בּהיר זה וגם מתוֹך הדרת־קוֹדש נכנס אל בּית־הּכנסת. בּתי־הכּנסיוֹת שבּליטא וּפּוֹלין לא היוֹ חביבים עליו; מתוֹך סילוּד־נפש הוּא נזכּר את הזוּהמה, את חוֹסר־הסדר וחוֹסר כּבוֹד המקוֹם שבּהם, את התרוֹצצוּתם של המתפּללים ממקוֹם אל מקוֹם, השלכת הרוֹק והכּיח על הקרקע והשיחוֹת בּקוֹל רם בּשעת התפילה… מה שאינוֹ כן בּבית־הכּנסת הזה. כּאן חוֹפפת יראת הקדשה על המקוֹם, על המתפּללים ועל תפילתם כּאחד; רגש זה היה מעוֹרר גם החזן שידע לזעזע בּמנגינוֹתיו את הנימין היהוּדיות האינטימיוֹת בּיוֹתר, נימין של התחטאוּת לפני אבינוּ שבּשמים; וגם הרב־המטיף הד"ר שואבּאכר, שנחשב בעיני סמוֹלנסקין לאדם מוּגבל מאד בּשכלוֹ, בּהיוֹתוֹ לבוּש בּאיצטלתוֹ השחוֹרה והארוּכּה, בּישיבתוֹ וּבעמידתוֹ וּבכל גינוּניו היה כּוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד ורוֹממוּת־נפש של מכהן בּקוֹדש…
סמוֹלנסקין אחר לבוא. עמדוּ כּבר בּסיוּם התפילה. עמד סמוּך אצל הדלת ושקע בּהתבּוֹננוּת והרהוּרים. האנשים הללוֹ – הירהר – בּאוּ לפני כּארבּעים שנה אל חוֹף נכרי זה, נעצוּ קנה בּעיר החדשה והעלוּ שׂרטוֹן למסחר רחב ומסוֹעף שמצוּדתוֹ פּרוּשׂה על רוּסיה התיכוֹנה, על ארצוֹת הבּאלקאן ועל אירוֹפּה המערבית. כּל ששת ימי המעשׂה הם מגלגלים בּעסקים גדוֹלים, כּמוֹ בּידים קוֹסמוֹת הם הוֹפכים כּוֹחוֹת אנוֹש, זיעתוֹ ודמוֹ ליריעוֹת משי, לגלילי ארג וּבד, ללוּחוֹת זכוּכית ולכלי חַרסינה, לתכשיטי זהב וכסף, לכריי שיפּוֹן וחיטים, לחבילי צמר וּפשתן, לסוּכּר, תה וקהוה… וכל אלה חוֹזרים ונהפכים מהם לדם, לכוֹח וּלחיים, וּמהם לשיפּוּרם ולעידוּנם של החיים… כּל ששת ימי המעשׂה… ואילוּ בּיוֹם שבּת קוֹדש שבתה גם מלאכת הקסמים של תנוּעת ועבוֹדת חוֹלין; הנה בּאוּ יוֹצרי הרכוּש והמחיה אל הבית הזה להתיחד עם בּוֹראם, לשיח עמוֹ בּרינה וּתפילה. בעד החלוֹנוֹת הגבוּהים והצרים זוֹרם אוֹר היוֹם כּבוּש, צנוּע, פּנימי כּביכוֹל. שעוֹת, כּשהחמה יוֹצאת מנרתיקם של העננים, מתמתחוֹת לפתע בּאוירוֹ של הבּית רצוּעוֹת אוֹר, נקשרוֹת בּפרוֹכת־הקטיפה של ארוֹן־הקוֹדש הגבוֹה וּמציתוֹת אש בּ“כתר של תוֹרה” שמעל לשני לוּחוֹת־הבּרית וּבאריוֹת התוֹמכים בּוֹ; פּוֹגעוֹת בּ“עמוּד” שהחזן עוֹמד לפניו ואוֹתיות הזהב: “שויתי ה' לנגדי תמיד” מטילוֹת בּעיני הקהל ניצוּצין ניצוּצין של אש; הן מסתבּכוֹת בּין קרני הכּסף של הנברשת הגדוֹלה, התלוּיה לפני הארון, וּבין נטיפוֹת הגביש שלה, וּמתחלקוֹת שם להבוֹת קטנוֹת וּמגווָנוֹת, ציציוֹת נוּגה בּשלל צבעים… מנצנצים גם צילינדרי המשי השחוֹרים בּראשי המתפּללים, מבהיקוֹת הטליתוֹת הלבנוֹת בּעטרוֹת הכּסף שלהן…
מלבּוֹ של סמוֹלנסקין נפוֹגה הפסימיוּת שהיתה לפעמים נקשרת בּנפשוֹ, מתוֹך הרהוּרים על היהוּדים. אין מקוֹם ליאוּש כּשאתה רוֹאה את המרץ של היהוּדי, את סגוּלתוֹ להיצמד אל אדמת טרשים וּסלעים וּלהכּוֹת בּה שרשים, ליצוֹר בּכל מקוֹם, שהוּא תוֹקע שם יתד, חיים וּתנוּעה… וּבשעה שנשתפכוּ בּחלל הבּית קוֹלוֹת השירה של החזן בּלוית הקהל: “אדוֹן עוֹלם אשר מלך”, בּהיסח דעתוֹ צירף אף הוּא את קוֹלוֹ אל שירת הקהל.
כּשיצא הקהל מבּית־הכּנסת וּבכל הרחוֹבוֹת והסמטאוֹת נתפּרדוּ קבוּצוֹת קבוּצוֹת של צילינדרים שחוֹרים, היה סמוֹלנסקין מהלך יחידי בּפסיעוֹת מתוּנוֹת שקוּע בּהרהוּריו. פּתאוֹם שמע בּסמוּך אצלוֹ נשימה כּבדה של אדם גוֹנח ונאנח. החזיר את ראשוֹ וראה את הנוֹטריוֹן הזקן, ישראל אַכּסנפֶלד, לבוּש שחוֹרים, בּכפפוֹת סוֹחתין שחוֹרוֹת וּבצילינדר, נשען על מקלוֹ הוֹלך וחוֹתר נגד הרוּח. סמוֹלנסקין חיבּב מאד את הנוֹטריוֹן הזה שעם זקנתוֹ המוּפלגת שמר על עלמוּתוֹ ורעננוּתוֹ הרוּחנית. בּנעוּריו היה “חוֹטף” שיריים מעל שוּלחנוֹ של ר' נחמן מבּרצלב, וּבּימי מלחמת נַפּוֹליוֹן היה קבּלן צבאי, הלך עם הצבא הרוּסי לפּוֹלין וּלגרמניה, וכל ימיו היה מחבּר בּאידית דראמוֹת מחיי החסידים והמוֹן העם בּכלל. העתקוֹת בּכתב־יד מהדראמוֹת שלוֹ היוּ עוֹברוֹת בּאוֹדיסה מיד אל יד והיה נהוּג לקרוֹא אוֹתן בּחוּגי המשכּילים, בּמסיבוֹת וחגיגוֹת. משראה אוֹתוֹ סמוֹלנסקין מיהר וּבא אצלוֹ לברכוֹ בּשבּת טוֹב.
– שבּת טוֹב, מר סמוֹלנסקין! – החזיר לוֹ הזקן עם שהוּא נוֹשם וכָח. – מה הוֹלך לבית־הכּנסת לחטוֹף “קדוּשה” ו“אמן”?
– אוֹ תוֹרה מפּי הד"ר שואבּאכר? – סיים הצעיר – לא. אני רגיל לבוֹא לשמוֹע אל שירתוֹ של ליוונטאל.
– הא, ליוונטאל? אף אני אוֹהב לשמוֹע אוֹתוֹ… יש בּוֹ נקוּדה יהוּדית, נקוּדה יהוּדית יש בּוֹ… בּית־כּנסת זה, לפחוֹת אפשר להתפּלל כּאן כּבני־אדם… הוֹ־הוֹ־הוֹ… זוּכרני, כּשיצאתי בּפעם הראשוֹנה לחוּץ־לארץ… הדבר היה בּבריסלוֹי… נכנסתי בּיוֹם שבּת לבית־הכּנסת, ונדהמתי… לא האמנתי למראה עיני… סבוּר הייתי לתוּמי שבּבית־כּנסת יהוּדי הכרח הוּא שיהיוּ צוֹעקים, מדבּרים ורוֹקקים על הקרקע… והנה שם לא כּדרך יהוּדים… נקיוֹן, סדר, תפילה בּלחש… מעשׂה גוֹיים… מה? הרי אני חסיד בּראצלבי, הייתי נוֹסע אל ר' נחמן… פּשוּט, לא הייתי רגיל בּסדר וּבנקיוֹן…
הוּא היה פּוֹסע עקב בּצד אגוּדל, תוֹפש מרגע לרגע בּזרוֹעוֹ של הצעיר ההוֹלך בּצדוֹ, נשען עליה ועוֹמד לפוּש רגע.
– ואת המעשיות שמע ממנו?
– ממי? אה! מאותו מטורף? מר' נחמן? מה יש לדבּר? הוּא לא היה שפוּי בּדעתוֹ… מה? הטוֹבים שבּהם אוֹ שהם שוֹטים תמימים אוֹ מטוֹרפים… אני יוֹדע אוֹתם יפה… מה? כּחמש אצבּעוֹתי אני יוֹדע וּמכּיר את כּל מסתריהם… אגב, תיארתי אוֹתם בּדראמוֹת שלי…
סח לוֹ סמוֹלנסקין הרהוּריו לפני שעה קלה בּבית־הכּנסת וחזר על מה שאמר לוֹ עוֹרך “המליץ” על מלַאי היהדוּת" הגנוּז בּערים וּבעיירוֹת של היהוּדים.
– מלַאי? הן… – אמר אַכּסנפֶלד – מלאי של לחם כּשאין מאַווררים אוֹתוֹ הוּא מעלה עוֹבש… מה? מר אוֹמר: מרץ יהוּדי. זאת היא, פּשוּט, העקשנוּת היהוּדית… היא שעמדה לנוּ. אנוּ עם קשה עוֹרף… כּשמכּים אוֹתנוּ, אנוּ מתכּווצים, מצטמצמים קפוּדים, דוּגמת אוֹתוֹ אכּר רוּסי שנוֹתן גווֹ למכּים: נא בֵּיי, בֵּיי28 ותוֹך כּדי כּך שוֹמרים בּמסתרים על צפּוֹר הנפש שלא תֵיחנק… וּלאחר מכּן – שוּב מתנערים וּמזדקפים ושוּב – זשיוו קוּרילקא29… מה? מלאי הוּא הוּא מלאי… אבל עשׂוּי להתעפּש אם לא נאַוורר אוֹתוֹ… לאַווררוֹ, לאַווררוֹ צריכים… הוּ־הוּ־הוּ…
– על־ידי ההשכּלה? אבל מה לעשׂוֹת והיהוּדים חוֹששים מפּני רוּח־פּרצים וסוֹגרים את כּל החלוֹנוֹת…
– ההשׂכּלה, אמר מר? לא. לא ההשׂכּלה! אלא הספרוּת. על הסוֹפרים לתאר את כּל המוּמים והפּגעים והרעים שדבקוּ בּיהוּדים, לעשׂוֹת ללעג וּלקלס את כּל האמוּנוֹת והמנהגים התפלים, עד שיתבּיישוּ ותקוּץ דעתם בּהם… רק הצחוּק והלעג עשׂוּיים להגעיל אוֹתנוּ מכּל הזוּהמה שדבקה בּנוּ… כּמוֹ שמגעילים בּלי חמץ בּערב פּסח. מה?
– מר אַכּסנפֶלד! הרי לשם כּך כּתב דראמוֹת אחדוֹת…
הזקן עמד, נתן עיניו בּסמוֹלנסקין, כּאילוּ אמר איזוֹ שטוּת שאין הדעת סוֹבלתה:
– אחדוּת? עשׂרים ושש!.. שוֹמע מר? עשׂרים ושש! כּוּלן ערוּכוֹת וסדוּרוֹת לדפוּס…
– וּמפּני מה אינוֹ מפרסם אוֹתן?
– היכן? כּיצד? אדרבא, שמא מר יוֹדע?.. אין ידי משׂגת להדפּיסן על חשבּוֹני, וּמוֹציא לאוֹר שיאבה להשקיע ממוֹנוֹ בּהדפסת דברים בּ“מאמע־לשוֹן” 30 קשה למצוֹא… ק־שה מא־ד… עשׂרים וששה ספרים… איני יכוֹל להסבּיר לוֹ למר… הוּא לא יבין… איש לא יבין זאת… כּל ימי הייית כּוֹתב, כּוֹתב, כּוֹתב… עם כּל טיפּה של דיוֹ נזל דמי… פּיכפּך לוֹ, פיּכפּך לוֹ דם־התמצית שלי, עד שנצטבּרוּ ערימוֹת הנייר הגנוּזוֹת בּארוֹני… וּמה יצא מכּל זה? חיי קבוּרים בּתוֹך ארוֹני… נקבּרתי חיים… מה שמר רוֹאה לפניו אינוֹ אלא צלוֹ של אַכּסנפלד… אַכּסנפלד גוּפוֹ קבוּר זה כּבר! קבוּר בּתוֹך ארוֹנוֹ…
סמוֹלנסקין נתמה מאד לשמוֹע את הזקן מדבּר כּך. הדראמוֹת שלוֹ כּשהן נקראוֹת מכּתב־יד בּחוּגי משכּילים משמשוֹת חוֹמר לבדיחוּת־הדעת; זוֹכר הוּא ערב אחד כּשנתאספוּ בּביתוֹ של הבּאנקיר אפרים לוין וצעיר אחד מבּין המוּזמנים קרא “משהוּ מאַכּסנפֶלד”, היאך התגלגלוּ אז כּל השוֹמעים מצחוֹק! ולא עלה על דעתוֹ לשמוֹע את המחבּר מדבּר בּאנינוּת־לב כּזוֹ… אבל הוּא היה בּטוּח שלרוֹמאָן של עצמוֹ צפוּן גוֹרל אחר, יוֹתר טוֹב… וּמתוֹך הבּטחוֹן הזה אמר:
– הרי זה, מר אַכּסנפלד, מפּני שכּתב בּז’רגון! אילוּלי היה כּוֹתב בּלשוֹן הקוֹדש היה מכּבר מוֹצא לוֹ מוֹציא לאוֹר.
– אבל כּיצד ולמה אכתוֹב בּלשוֹן שהמוֹן העם אינוֹ נזקק לה? ואני הרי אליו אל ההמון נתכּוַנתי. היה בּדעתי ליתן בּידוֹ של ההמוֹן הפּשוּט ראי למען יראה בּוֹ את בּבוּאתוֹ ויתבייש… הוּ־הוּ… לשוֹן הקוֹדש!.. קוֹראים בּה רק המשכּילים. לא אוֹתם צריכים ללַמד… מה?
– הדברים הכּתוּבים בּלשוֹן הקוֹדש מגיעים גם לאוֹתם שאין שוֹמעים אוֹתה, מגיעים בּדרכים נעלמוֹת…
– ההליכה בּעקיפין שׂנאה נפשי. כּל ימי היתה דרכּי ישרה… הדרך הקרוֹבה בּיוֹתר והפּשוּטה בּיוֹתר היא הישרה… בּשביל ההמוֹן – אל ההמוֹן וּבלשוֹן ההמוֹן… מה?
עמד סמוֹלנסקין ונתן בּפני הזקן עינים תפוּשׂוֹת הרהוּרים. הזקן עמד אף הוּא והשהה על בּן־לויתוֹ מבּט תוֹהה…
לבסוֹף אמר הצעיר:
– אבל, מר אַכּסנפלד! לשוֹן עֵבר הרי היא לשוֹן אבוֹתינוּ!
החזיר לוֹ הזקן בּאוֹתה הנעימה:
– אבל, מר סמוֹלנסקין! הז’רגוֹן הוּא לשוֹן המוֹן עמנוּ.
הצעיר:
– כּל עברנוּ בּלשוֹן הקוֹדש!
הזקן:
– כּל ההוֹוה בּז’רגוֹן!
לא כּבש סמוֹלנסקין את עצמוֹ וקרא מתוֹך התרגשוּת־מה:
– ההוֹוה… מה הוּא ההוֹוה? ההוֹוה היהוּדי שלנוּ? מה יש בּוֹ מן הקבע, מן היציב וקיים? חוֹל! חוֹל שהרוּח פּעם צוֹברתוֹ וּפעם מפזרתוֹ, זה הוּא ההוֹוה! לא נברא הז’רגוֹן שלנוּ אלא לצוֹרך השעה. עם השעה כּל כּשנברא בּשבילה עוֹבר וּבטל… קבוּע ועוֹמד רק מה שקשוּר בּנצחי… כּל שאנוּ עוֹשׂים וּפוֹעלים עלינוּ לקשר בּנצחי… הלשוֹן העברית היא נצחית ואילוּ הז’רגוֹן…
סמוֹלנסקין הפסיק בּאמצע נאוּמוֹ. הרוּח פּגעה, כּנראה, בּזקן בּחזקה ושיעוּל חזק תקפוֹ וּפירפּר את כּל גוּפוֹ, עד שהצילינדר התנוֹדד על ראשוֹ, התנענעה ידוֹ הנשענת על מקלוֹ בּידוֹ השניה תמך חזהו וּשניוֹת מספּר היה משתעל וכָח, משתעל וכָח. הבּיט אליו סמוֹלנסקין בּרחמים; הניח מתוֹך היסוּס־מה את כּפּוֹ על שכמוֹ ולא ידע בּמה להקל לוֹ.
לאחר שהשיעוּל עבר, התחיל אַכּסנפלד פּוֹסע להלן נשען על זרוֹעוֹ של סמוֹלנסקין, מתוֹך נשימוֹת כּבדוֹת, וּבלחש כּמעט דיבּר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ:
– "לא המתים יהללוּ יה?… לא הייתי צריך לילך אל בּית־הכּנסת בּרוּח כּזוֹ.. מה? כּמוֹ כּל המתים אני קם בּלילוֹת, מוֹציא את כּתבי, קוֹרא בּהם, כּאן מתקן, שם מוֹחק וּמשנה… מי יוֹדע, אפשר שאף אני אקוּם פּעם לתחיה אם יימצאוּ גוֹאלים לכתבי… אני בּכל זאת מקווה לתיקוּן נשמתי… אז, לפחוֹת, יהיוּ שׂפתוֹתי מרחישוֹת בּקבר… מה?
– אל ידבּר, מר אַכּסנפלד! אל ידבּר… כּנגד הרוּח. הרי זה מזיק לוֹ. – אמר סמוֹלנסקין בּרחמים גדוֹלים, כּמוֹ שמדבּרים אל חוֹלה אוֹ אל תינוֹק.
הוּא ליוה אוֹתוֹ עד פּתח בֹּיתוֹ, וּלאחר שנתפּרש ממנוּ הלך לשוֹטט יחידי בּרחוֹבוֹת השוֹממים. הרוּח נשבה בּיתר עוֹז. החנוּיוֹת היוּ סגוּרוֹת והתנוּעה מוּעטת. אילך ואילך נפגשוּ צילינדרי־השבּת בּתנוּעתם המתוּנה, השקטה והבּטוּחה, כּאוֹמרים: אוֹתנוּ לא תזיז כּל רוּח שבּעוֹלם…
אבל בּלבּוֹ כּבר התחילה ניעוֹרה ויוֹצאת ממטמוֹניוֹתיה אוֹתה עצבוּת כּוֹססת של געגוּעים. רצה להשתיקה וּמיהר לחזוֹר אל חדרוֹ. בּלא התלהבוּת יתירה הוֹציא את כּתב־היד, אבל הפּעם שוּב לא פּקדה אוֹתוֹ חדוַת העבוֹדה של הבּוֹקר. קשה היה לוֹ לכנס את הרהוּריו וּלצמצם בּאוֹתה הנקוּדה שעמד בּה בּסיפּוּרוֹ, מפּני שדיוֹקנה של פּוֹליה לא נסתלק מלנגד עיניו והאפיל על כּל הדמוּיוֹת והפּרצוּפים שקרא אוֹתם מתוֹך העבר, מפּני שיוֹתר מדי צוֹרב היה כּאב ההוֹוה…
עם ערבית פּתח את החלוֹן ואל חדרוֹ פּרצה המית הים הריתמית, החדגוֹנית. הרוּחוֹת החזקוֹת שקטוּ, וגם בּלבּוֹ שקטה מלחמתוֹ הממוּשכת עם עצמוֹ; סוֹף־סוֹף עלה בּידוֹ לכבּוֹש את עוֹלם הדימוּי וּלהפכוֹ למציאוּת ממשית, להפיח רוּח חיים בּדמוּיוֹת וּלהביאן לידי פּעוּלוֹת וּמעשים. נשמעה דפיקה הססנית על הדלת. לא הזדרז להשיב. הדפיקה נשנתה ונשלשה מתוֹך חרדה אבל, כּנראה, גם מתוֹך החלטה לעמוֹד על שלה…
– לבוֹא! – קרא בּקוֹל עמוּם אבל מרוּגז.
נכנסה פּוֹליה.
הפך אליה את מחצית גוּפוֹ והסתכּל בּה זמן־מה בּעיניו העייפוֹת. היא עמדה על הפּתח בּצל, וברגע הראשוֹן לא הכּירהּ. וּמשהכּירהּ דחף את כּסאוֹ בּרעש מאחריו, קפץ ורץ כּנגדה בּהתפעמוּת־לב, לחץ את ידה וּמשכה אל הכּוּרסה שעמדה בּזוית, אצל השוּלחן.
– שבי, פּוֹליה! לא חיכּיתי ל… לאוֹרחת בּשעה זו…
– שמא אני מבטילה את מר מעבוֹדתוֹ?
– לא, לא, חלילה! אני שׂמח מאד, בּאמת…
והיא ראתה בּפניו המחייכוֹת שהוּא בּאמת מרוּצה מבּיקוּרה. ראתה על השוּלחן את גליוֹנוֹת הנייר הכּתוּבים בּכתב־ידוֹ הישר והנאה, חשה עקיצה לא נעימה בּלבה: זה הוּא ספרוֹ שכּל כּך הרבּה היה מספר עמה עליו, וכמה פּעמים הבטיח לה לקרוֹא לפניה מתוֹכוֹ…
ישב והשהה עליה זמן־ממוּשך את עיניו, וּמעט מעט הלך ודעך בּפניו חיוּכוֹ השׂמח. רחשוּשי־לבּה כּאילוּ נשתקפוּ בפניו והן נתקשרוּ פתאוֹם בעגמימוּת. משוּם מה נפחדה ואמרה:
– בּאתי אל מר בשליחוּת.
שאל בקוֹל עמוּם:
– מאת מי?
– מאת שיינדיל. היא מבקשת מאת מר לבוֹא אצלה. רוֹצה היא לדבּר עמוֹ בּאיזה ענין דחוּף.
– הרי זה בּודאי בענין בּית־הספר שלה.
– קרוֹב הדבר שזקוּקה היא לסיוּעוֹ.
סמוֹלנסקין ניפּח בידוֹ.
– מרי אוֹמר לסרב לה?
– איני יוֹדע מה הסיוּע שהיא אוֹמרת לבקש ממני. אוֹתוֹ בּית־הספר אינוֹ מלהיבני בּיוֹתר.
– מפּני מה?
– אני משער שגם בּוֹ, כּמוֹ בּבתי־ספר אחרים, ילַמדוּ את נערוֹתינוּ וּנערינוּ גרמנית אוֹ צרפתית ועל קצה המזלג קצת חוּמש וּתפילוֹת…
– ידיעת הגרמנית אוֹ הצרפתית אינן עשׂוּיוֹת להזיק.
– אם לא תוֹעיל תזיק. בּרוּסיה גרמנית למה? מה תוֹעלת ימצאוּ בּה צעירינוּ?
לא התאפּקה פוֹּליה וקראה:
– הנה אף אדוֹני אינוֹ מזלזל בּבקשת התוֹעלת.
זקף עליה את עיניו בּשאלה.
– למה זה התרעם עלי, אז כּשישב בּביתנוּ… כּשדיבּרתי אני על תוֹעלת? הזוֹכר מר?
– אה, הן! זוֹכר אני. אבל הרי זה ענין אחר אין זה ענין לכאן. שׂנאָה נפשי את הלך־הדעוֹת של הניהיליסטים שלך…
לא נעלמה מפּוֹליה הטעמתוֹ המיוּחדת את המלה “שלך”, וּבלעה אוֹתה בּשתיקה.
– ואף על פּי כן – אמרה– גם אדוֹני דיבּר על תוֹעלת.
– אם יבוֹאוּ להציע לפני שאקנה עגלה מלאה קש אוֹ סל מלא בּיצים, אוֹמַר למציעים: קשכם אוֹ בּיציכם טוֹבים למי שצריך אוֹתם. אבל מה חפץ יש לי בּהם? לא אהיה הדיוֹט כּה שאשאל: מה תוֹעלת יש לי מהמוּסיקה של מוֹצרט אוֹ מתמוּנוֹתיו של רפאל? אגב אין אתם יחידים בּעולם הזה… רוּח הזמן! רוּח זוֹ מהי? הנה השאלה! יש רוּח טהוֹרה ויפה לבריאוּת ויש רוּח טמאה שמביאה כּל נגע וּמחלה… רוּח הזמן! הא־הא־הא…כּבר בּלוּ האזנים משמוֹע בּכל סימטה וּבכל מבוֹי: תוֹעלת, תוֹעלת, תוֹעלת… היה זמן שנלחמוּ בּעד ההשׂכּלה בּזכוּת עצמה של ההשׂכּלה, מפּני שראוּ בּה אוֹר חיים, הרחבת האוֹפק, חירוּת המחשבה, כּבוֹד האדם.. ועכשיו מה? מה היא ההשׂכּלה? קאריֶרה, משרה, זכוּיוֹת… הנה שיינדיל טוֹרחת כּל־כּך בּשביל בּית־הספר שהיא עֹומדת לפתוֹח, והיא מאמינה בּאמונה שלימה שהיא עוֹשׂה מעשׂה טוֹב אם תלמד את ילדי ישׂראל העניים גרמנית וצרפתית; וּכמוֹ כּן מאמינה היא שהחדר, תלמוּד־התוֹרה והישיבה הם מקוֹר כּל רע, וּמצוה להילחם בּהם עד חרמה. מוּבטחני שתראה בּי אדם שאינוֹ שפוּי בּדעתוֹ אם אגיד לה שדוקא אוֹתה הישיבה שׂנוּאת נפשה ונפש הדוֹמים אליה, שדוקא אוֹתה ישיבה ואוֹתוֹ בּית־מדרש הם שהציתוּ בּחוּרינו את אש הקוֹדש לדרוֹש את האמת וליתן עליה את נפשם; דוקא בּתים קדוֹשים אלה הם מחסה וּמסתוֹר לשארית ישׂראל! לא בּתי־המדרש לרבּנים ולא בּית־ספרה של שיינדיל, אלא הם הם העמידוּ וּמוֹסיפים להעמיד לנוּ שׂרידים יחידי־סגוּלה לשמוֹר על גחלת נשמתנוּ שלא תכבּה, על… על מלאי היהדוּת, הן… על מלאי היהדוּת שלא יתמזמז ולא ייזרה לרוּח… בּשעה שאתם שם בּחוּגיכם מפטפּטים על האמת, על המדע, על הטבע, הרי העוֹלם הוֹלך ונהפך לדיר חזירים אוֹ למאוּרת פּריצים. אין קדוּשה, אין אהבת האמת ואין כּבוֹד האדם. כּי בּמה נחשב הוּא?… ואילוּ בּבתי המדרש וּבישיבוֹת שלנוּ מצאוּ מקלט יחידים תוּפשׂי התוֹרה אשר רוּח ה' נגע בּלבּם, והם, שוֹמרי הכּרם הבּוֹדדים, לא גבה לבּם ללכת בּגדוֹלוֹת, לא רמוּ עיניהם לבקש קאריֶרוֹת וּמַנעמי החיים. אמת, איני מעלים עין מכל הליקוּיים והחשכה שבּהם. הצרוֹת, הקנאוּת, העקמוּמיוּת שבּמחשבה אוֹכלים גם בּהם כּל חלקה טוֹבה. אני יוֹדע, אני יוֹדע כּל זאת… הדעת נרדפת שם, נחנקים שם כּל רעיוֹן חי, כּל רגש חי. אבל בּעלי־הנפש וּשאר־הרוּח עתידים להתגבּר גם על אלה. אני מאמין בּרוּח האדם. עם כל המגרעוֹת והצללים שבּהם, הם, הבּתים הללוּ, המקוֹם היחידי שנוֹתנים לנוּ ערוּבה שרוּח ישׂראל לא תכלה. שכּן תקוַת ישׂראל מאיִן תבוֹא? מבּתי־המדרש לרבּנים? מי הוֹלך לשם? לא שוֹחרי תוֹרה והשכּלה לשמן, אלא קריריסטים שפלים שכּל מעיניהם חיים קלים, מבקשי שׂררה שיוּכלוּ לפסוֹע על ראשי המוֹן בּית ישׂראל. הללוּ ימכּרוּ את מצפּוּנם ואת יהדוּתם בּעד נזיד עדשים… לבן־הישיבה אין תאוָה אחרת זוּלת התוֹרה לשמה. כּי מה תקוַת בּן־הישיבה? הרבּנוּת? אחד מני אלף זוֹכה לעטרה זוֹ. המלמדוּת? מלאכה בּזוּיה היא שמרעיבה את בּעליה. העשירים מכבּדי התוֹרה שישׂאוּ את נפשם להשׂיא את בּתם לאיזה “כּלי יקר”, לאיזה עילוּי, העשירים הללוּ פּוֹחתים והוֹלכים; וּמשוּם כּך אני אוֹמר שרק מאלה בּני העניים עתידים לצאת אנשים אשר יהיוּ לאוֹר מאיר וּלעטרת צבי לנוּ…
שתי ידיו היוּ מוּנחוֹת לפניו על השוּלחן מפוּכּרות ועיניו לא הבּיטוּ אליה, אלא היוּ תלוּיוֹת כּל הזמן בּלהבת המנוֹרה. פּוֹליה לא הוֹציאה הגה מפּיה; לא העבירה עיניה מהפּרוֹפיל שלוֹ, והאזינה. תמיד אהבה לשמוֹע אוֹתוֹ מדבּר כּל כּוּלוֹ נלהב ונרגש. לא ירדה לסוֹף דעתוֹ על הישיבוֹת ועל תוֹפשׂי התוֹרה; הענינים הללוּ היוּ רחוֹקים ממנה וּמעוֹלם לא נתנה את דעתה עליהם. ואף על פּי כן היה כּל לבּה תלוּי בּמפתח שפתיו.
הוּא בּעצמוֹ עמד פּתאוֹם על טעוּתוֹ; הבין שכּל השאלה הזאת אינה יכוֹלה לעניֵן את הנערה, וּבלא כּל קשר עם דבריו הקוֹדמים קרא:
– סבוּר אני שהלך־הדעוֹת שלכם הוּא פּוּרענוּת. הוּא, כּלוֹמר, הוּא עשׂוּי להיוֹת פּוּרענוּת, אילמלא.. – ולא סיים.
– אילמלא מה? – שאלה בּזהירוּת.
הפך אליה את פּניו, בּלש אוֹתה בּמבטוֹ הקוֹדר והלוֹהט, וּבחיוּך:
– מה ערך לפטפּוּטי הבאי של פּרחחים כּמוֹ מוּקי!
לא היה נוֹח לה ממבּטיו, והעבירה עיניה אל הניירוֹת הפּזוּרים על שוּלחנוֹ והמרשרשים וּמרטטים בּיד הרוּח המעלעלת בּהם. סמוֹלנסקין נתרגז מחמת שתיקתה, וּביחוּד כּשראה אוֹתה משוֹטטת בּעיניה על השוּלחן; כּמדוּמה לוֹ שדבריו אין נכנסים אל לבּה. הדליק סיגרית, עמד והתחיל מהלך בּחדר אילך ואילך. היא עקבה אחריו זמן־מה בּעיניה, ואחר עמדה משוּם מה אף היא וּבפיזוּר־דעת התחילה מתבּוֹננת אל טוּרי הספרים. עבר מטוּר אל טוּר עד שעמדה נדהמת לפני כּוֹננית אחת: על גבּי מדפה העליוֹן ראתה שלד של גוּלגוֹלת.
– מה זאת? – שאלה.
עמד, הסתכּל ונתקרב אצלה; התיצב מאחרי גבּה ואמר:
– זאת? הלא אַת רוֹאה: קרקפת אדם.
– למה מחזיק אוֹתה מר בּחדרוֹ? – שאלה בּמתיחוּת־מה של יראה כּמוּסה.
– והיכן עלי להחזיקה? – החזיר, ותוֹך־כּדי דבריו העביר מעל הגוּלגוֹלת את חלקה העליוֹן הקמוּר וזרק לתוֹכה את אפר הסיגרית – הרי זוֹ משמשת לי מַאפרה.
– אח! מה עוֹשׂה מר!.. מה הוּא שׂח!.. – פֹרצה קריאת זוַעה מפּיה – אדם נוֹרא הוֹא, מר!
כּיון שראה את התפּעמוּתה, אמר:
– יוֹדעת אַת מי זה היה בּעל הקדירה הזאת? מהפּכן צעיר אחד! הוּא מרד בּמלכוּת, העלם הזה, ותלוּהוּ.
זעזוּע קל עבר בּכתפיה. אף פּניה החוירוּ כּלשהוּ. זקפה עליו מן הצד מבּט מלא מרירוּת:
– מה?!.. ואדוֹני… – לא יכלה לדבּר. רק שפתוֹתיה ריטטוּ משהוּ.
הוּא פּרץ בּצחוק.
־ הא־הא־הא… שטיה קטנה שלי! ואת האמנת? אילוּלי למדת אנַטוֹמיה היית מכּירה מיד שזוֹהי גוּלגוֹלת של אשה. אשה צעירה… רקדנית היתה; רבּת קסם וחן ו.. ועליזה מאד היתה, מלאה חדוַת חיים. אנשים רבּים אהבוּה ורבּים היוּ אוּמללים בּאהבתם אוֹתה. נסיכים היוּ שוֹקדים על פּתחה, שרים היוּ מַרפּישים עצמם לרגליה, פּייטנים חוֹלמים וחיורים היוּ מקדישים לה את שיריהם, ורבּים היוּ מאבּדים את עצמם לדעת מרוֹב אַהבה ויאוּש… והיא לא אָהבה איש. לבּה היה קטן מאד, קטן מהכיל אהבה אחת גדוֹלה ונאמנה. אָהבה את כּוּלם ואף לא אחד מהם בּלב שלם. רק את השׂמחה ואת התענוּגוֹּת אָהבה. כּל ימיה היתה רוֹקדת וּמזמרת, רוּקדת וצוֹחקת וּמזמרת: טרא־לא־לא… טרא־לא־לא… ושוּב: טרא־לא־לא… בּשעה שעל־ידי מבּט אחד של עיניה היפוֹת התפּלץ לב אחד ממאהביה, היא צחקה; וּכשמוֹח חמוּם אחד הניח לרגליה את רכוּשוֹ בּעד הזכוּת לנשק את חוּדוֹ של חטמה הנאה, היא צחקה… ועכשיו הבּיטי וּראי מה נשתייר מעיניה וּמה נשתייר מחטמה… רק הצחוק לבד נשתייר. אַת רוֹאה, עדיין הגוּלגוֹלת צוֹחקת…
פּוֹליה נרתעה ונלחצה אליו בּכתפה כּמבקשת חסוּת, ואמרה:
– בּן־אדם נוֹרא הוּא אדוֹני… יספר עוֹד מה־שהוּא עליה.
סמוֹלנסקין ליפּף את שכמה בּזרוֹעוֹ והמשיך בּלחש מיסטוֹרי:
– וּבלילה, בּליל ירח, יש שנכנס אל החדר צל לבן, צל נערה בּלא ראש, נכנסת וּבפסיעוֹת חשאיוֹת שאינן נשמעוֹת לאוֹזן הוֹלכת ומתקרבת אצל הכּוֹננית, נוֹטלת את הקרקפת וּמחזירה אוֹתה אל מקוֹמה על כּתפיה, ורוֹקדת. רוֹקדת וּמזמרת… אני מתעטף בּשׂמיכה למעלה מראשי, אבל גם מבּעד לשׂמיכה אני שוֹמע את קוֹלה, קוֹל רפאים, כּמוֹ מתוֹך קבר…
– והיאך היא מזמרת? – שאלה פּוֹליה בּלחש וּבחיוּך של חוֹסר־אמוּנה אבל בּיראה מסוּתרת.
– טרא־לא־לא… טרא־לא־לא…
פּתאוֹם קראה הנערה:
– די! יפסיק, מר סמוֹלנסקין!.. אני יוֹדעת שאֵלוּ הן בּדוּיוֹת ושקר… ואף על פּי כן אהיה מתיראת לחזוֹר יחידה אל בּיתי…
שוּב העביר את מכסה הגוּלגוֹלת על מנת לנער בּתוֹכה את אפר הסיגרית, אבל היא אחזה בּידו:
– לא! לא! לא! אַל יעשׂה זאת מרי.. אל יעשׂה זאת…
סמוֹלנסקין צחק בּקול:
– והמדע הנסיוֹני?.. והשׂכל הפּיכּח?.. והאמוּנה רק בּממשוּת המציאוּת?.. שפּיר, שפּיר! אין בּרצוֹני להקניטך… – גיפּף את מתניה והחזירה אל מקוֹמה על הכּסא. והוּא גוּפוֹ עמד לפניה, כּשידיו נעוּצוֹת בּתוֹך כּיסי מכנסיו. לפניו לא היתה עוֹד ארשׂת הליצוּת; וּמתוֹך החוּמרה הקוֹדמת של כּוֹבד־ראש אמר:
– שמעי, פּוֹליה! אני מבקש ממך שתשמעי יפה…
– אבל, מר סמוֹלנסקין! הרי אני מאזינה לכל דבריו… בּכל לבּי.
– אם כּן שמעי מה שאגיד לך. אנוּ היהוּדים לא כּכל הגוֹיים הננוּ. האידיאליזם הוּא רוּח אַפנוּ. האידיאליזם, האמוּנה בּאלוֹהים, בּמוּסר, בּכוֹח האמת והצדק המוּחלטים, וּבכל אוֹתם הדברים שמוּקי וחבריו מלגלגים עליהם ומכריזים עליהם מלחמה. כּל אוֹתם הדברים הם רוּח אפּנוּ! עליהם אנוּ קיימים. פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ. אם יִבטל כּל זה מן העוֹלם אין לנוּ בּוֹ קיוּם. ועלינוּ למוּת. אבל מה לעשׂוֹת, ואין אנוּ רוֹצים למוּת! אנוּ היהוּדים מצפצפים על הניהיליזם. אנוּ רוֹצים להתקיים, ועל כּן נחזיק בּמעוֹז האידיאליזם! האלוֹהים הוּא דעה קדוּמה, העברית היא דעה קדוּמה, היהוּדים בּכלל הם דעה קדוּמה, הן!.. והדעה הקדוּמה הזאת היא כּמוֹ אוֹתוֹ “אָלקנה – קוּם נא”31. כּל כּמה שתפילוּה לאדמה, היא ניצבת וקיימת, על אפּם ועל חמתם של המַטריאליסטים…
אף על פּי שדיבּר בּמנוּחה שבּאירוֹניה, עם שידיו טמוּנוֹת בּתוֹך כּיסי מכנסיו, פּוֹליה, שידעה אוֹתוֹ היטב, הרגישה בּעיניו הלוֹהטוֹת, בּנעימת קוֹלוֹ המרעידה וּברתיעה הקלה בּמרפקי ידיו הטוֹפחים על מתניו, כּמה מתפּעם בּוֹ עתה לבּוֹ.
– מר סמוֹלנסקין! – אמרה כּמתחננת – בּבקשה ממנוּ, אל נא נדבּר על הניהיליסטים, מה יאכפת לוֹ שיש אנשים שדעתם אינה כּדעתוֹ ואוֹמרים מה שאוֹמרים?.. וּבמאת, מה איכפּת לוֹ?
הוּא חזר וישב על מקוֹמוֹ הקוֹדם כּנגדה, קצת שטוּח, עם שהוּא מטיל את גבּוֹ אל גב כּסאוֹ, וצחק בּינוֹ־לביןֹ־עצמוֹ צחוֹק עצבּני־ארסי. בּאמת, מה איכפּת לוֹ? חה, חה, חה… שאלה של ילדה תמימה! הנערה הזאת כּבר שבוּיה בּידיהם. בּרי!… הם יעכרוּ, ישחיתוּ את רוּחה בּפטפּוּטיהם וּבציניזם שלהם… והיא שוֹאלת, מה איכפּת לוֹ!..
מבּעד לחלוֹן הפּתוּח פּרצה פּתאוֹם לתוֹך הלילה, כּאחד עם משב־רוּח מבוּשׂם, קטע ממנגינת מאזוֹרקה שמנגנת תזמוֹרת של כּלי־נשיפה בּגן הניקוֹלאיֶבי. וּמנגינה זוֹ, שלא בּמתכּוון, מלה על הלב את חדוָת־החיים והעליצוּת קלת־הדעת התוֹססוֹת והוֹמוֹת כּאן בּקירוּב מקוֹם, המוּלת מסעדוֹת וּמסבּאוֹת למיניהן וצוּרוֹתיהן השוֹנים עם מאוֹת פּנסים מגוּוָנים, רעש פּקקים נחלצים מפּיוֹת בקבּוּקי־יין, צחוֹק, קוֹלוֹת קריאה ורשרוּש לא פּוֹסק של רגלי מטיילים… וכל זה כּאילוּ בּא להטעים את הדממה השרוּיה בּחדר הזה וּלהדגיש יוֹתר את בּדידוּתוֹ של אדם זה היוֹשב בּלי זיע ותוֹלה עיניו אל מחוֹל האֵלם של פּרפּרי־הלילה מסביב למנוֹרתוֹ.
פּוֹליה נתנה בּוֹ עינים מלאוֹת צער כּן. כּמה היתה מאוּשרת אילוּ מצאה עכשיו דברים שיוּכלוּ להתישב על לבּוֹ וּלקרר את דעתוֹ…
הדממה נעשׂתה מרגע לרגע מעיקה יוֹתר.
– מר סמוֹלנסקין! – קראה כּמעט בּלחש. הוּא התחלחל לשמַע קריאתה זוֹ והפך אליה את פּניו.
והיא פּתחה בּקוֹל רפה וּמרוּסק מרוֹב התפּעמוּת־הלב וּבלא סדר, דיבּרה בּמשפטים לא גמוּרים, עם שהיא צוֹבטת בּאצבעוֹת מרטטוֹת כּפתוֹר אחד מכּפתוֹרי חוּלצתה, מוֹציאה אוֹתוֹ מתוֹך הלוּלאה וּמכניסתוֹ, וכך בּלא הפסק כּל זמן דיבּוּרה:
– שמעתי כּל מה שדיבּר. ישמעני גם אוֹתי. אוֹמָר לוֹ את האמת. את האמת, מר סמוֹלנסקין… אני הוֹלכת אליהם שם… אנוּ קוֹראים שם ספרים מענינים… בּיחוּד ספר אחד, “כּוֹח וחוֹמר” שמוֹ… הדברים מענינים על החיים, על הטבע, על האדם… מה אני יוֹדעת? מה למדתי? הלא כּלוּם לא ידעתי על הדברים הללוּ, והם מענינים מאד. כּל אדם חייב לידע אוֹתם… אמת, הרבּה דברים שהם נגד… שאדוֹני לא יוּכל להסכּים להם… ואני מה אני יוֹדעת?.. הלא אני נערה קטנה בּלא חכמה, בּלא ידיעה…. שם הם מתלהבים, מלגלגים וכוֹעסים על כּל סבר שאינוֹ לפי רוּחם… כּאן מרי אף הוּא כּוֹעס וּמתמרמר… בּיניכם עוֹמדת אני ואיני יוֹדעת מה והיאך… הרי חוֹבת אדם למצוֹא דרך אחת וּברוּרה… ולי לא בּרוּר עדיין כּלוּם… הנה, למשל, אני… אוֹהבת את אבּא… ועוֹד… ואיני יוֹדעת על שוּם מה. אפשר שאין צוֹרך לידע…צריכים לאהוֹב בלא כּל שאלוֹת. אפשר! אבל קשה לי… לי נדמה ששם יש הרבּה אמת! אבל גם מה שאדוֹני אוֹמר אמת… ואיני יוֹדעת… – וּפתאוֹם כּאילוּ שלא מדעתה פּרצה קריאה מפּיה שהפתיעה אוֹתה את עצמה, קריאה שאינה כּלל מענין דבריה – אבל למה חדל לבוֹא אצלנוּ? אוֹמַר לוֹ את האמת: הרי זה לא טוֹב… גם אבּא תמיה ושוֹאל כּמעט בּכל יוֹם… ואני מחכּה, בּכל יוֹם מחכּה, ואדוֹני אינוֹ בּא. מפּני מה? מה עשׂיתי לוֹ שהוּא כּוֹעס עלי? אני התרגלתי כּל כּך לראוֹת את מר, וּפתאוֹם… קשה…
הפסיקה מתוֹך צחוֹק משוּנה וקטוּע, מפּני שהרגישה שדמעוֹת מבצבּצוֹת ועוֹלוֹת בּעיניה; הוֹציאה את ממחטתה והתחילה מקנחת את חטמה שהאדים. פּניה כּוּלם היוּ משוּלהבוֹת.
– פֹּוליה! שמא סבוּרה אַת שלי קל היה הדבר?.. גם לי קשה… לא מצאתי לי מקוֹם, לא יכוֹלתי לעבוֹד. הערב ניסיתי להתחיל שוּב בעבוֹדתי, אבל בּלא כּל סימן של בּרכה..
סוֹף־סוֹף התגבּרה על בּוּשתה, מיהרה והגישה את ממחטתה אל עיניה, כּדי שלא יהיוּ משגרוֹת דמעוֹת על לחייה…
– אם כּן, למה זה?.. הבה ונהיה ידידים כּמוֹת שהיינוּ, מר סמוֹלנסקין, מוּטב?
– אבל אני… אני… לא פּסקה כּל הזמן, אף לרגע, ידידוּתי אליך, פּוֹלה… אני אוֹהב אוֹתך כּמוֹ שאהבתיך תמיד…
הוּא אמר את זאת לכאוֹרה בּקוֹל אבהי, כּידיד קשיש, אבל עיניו בּערוּ וּכאילוּ התרוֹצצוּ בּהן זקים שחוֹרים. בּלחייו פּרחה אדמוּת, ואזניו אף הן להטוּ.
– נוּ, רוֹאה הוּא? רוֹאה הוּא?.. – דיבּרה בּהתרגשוּתה בּלא שהיה בּרוּר לה לעצמה למַה היא מתכּוונת, מה הוֹּא רוֹאה אוֹ מה הוּא צריך לראוֹת.
כּקסוּמים לא העבירוּ את עיניהם זה מזה ולא הוֹציאוּ הגה מפּיהם. שתקוּ ולא חששוּ בּשתיקתם.
פּוֹליה פּתאוֹם כּאילוּ ניעוֹרה ונתבּיישה בּשתיקה זוֹ וּבהתרגשוּתה של עצמה. בּיחוּד היה לה לא נעים מחמת מבּט משוּנה זה, לא שכיח, שידידה הקשיש הצמיד אל פּניה; היה לה לא נעים לראוֹת את אדמוֹת הארגמן שהתלהטה בּפניו ונשתפּכה עד לאזניו… ואף נתבּעתה משהוּ ונזדרזה להתעשת. וּבנעימה אחרת כּבר, מתוֹך התפּכּחוּת, אמרה:
– מר סמוֹלנסקין! מה הם הדפּים הללוּ שהוּא כּוֹתב?
– זה ספרי, תוֹלדוֹת ימי חיי. הלא סיפּרתי לך.
– כּל כּך הרבה?
– אה! אין זה כּלל הרבּה. יש בּדעתי לכתוֹב עוֹד פּי… פּי… פּי עשׂרה ממה שכּתב כּבר.
– מר צעיר כּל כּך. וכיצד הספּיק לחיוֹת כּל כּך הרבּה…
– אם יכתוֹב אדם כּהוֹגן את האמת לאמיתה על כּל מה שמתארע לוֹ בּיוֹם אחד מן הבּוֹקר עד הערב, על הרהוּריו, רגשוֹתיו, דיבּוּריו וּמעשיו בּמשך היוֹם, וכל מה ששמע ושראה סביבוֹ… הרי זה יהיה ספר גדוֹל ורב ענין. אבל ספרי הוּא לא תוֹלדוֹת ימי חיי לבד. אני קוֹרא לוֹ “התוֹעה בּדרכי החיים”… זה יהיה ספר התוֹעים. התוֹעים שבּנוּ, כּוּלנוּ תוֹעים… אני רוֹצה לספּר על חיי היהוּדים בּכלל, על האוֹרוֹת והצללים, הכּל!.. מי יוֹדע איזה נחשוֹל עוֹד עתיד לעבוֹר עלינוּ. אפשר העוֹלם הזה שאני מספּר עליו יחרב יוֹם אחד… לפחוֹת ילמדוּ הדוֹרוֹת שיבוֹאוּ אחרינוּ איך חיינוּ, איך תעינוּ וסבלנוּ אנחנוּ…
– יקרא לי, אדוֹני, משהוּ מתוֹך ספרוֹ… הרי הבטיח לי פּעם…
לא היתה צריכה לפצוֹר בּוֹ. זמן־מה פּישפּש בּין הדפּים, ואחר אמר:
– מוּטב אקרא לך את ההתחלה…
והוּא פּתח בּקוֹל נמוּך ולא בּטוּח:
– חלק ראשוֹן, פּרק אלף. “התוֹעה בּדרכי החיים”: "תוֹעה הייתי; לא ירח ימים ולא שנה, גם לא שנים אחדוֹת; כּל הימים אשר התהלכתי על אדמוֹת תעיתי כּשׂה אוֹבד… (כּמה היא חמוּדה, נערה זוֹ! היאך יכוֹלתי לכעוֹס עליה וּלצערהּ!… בּעצם הרי גם היא שׂיה תוֹעה… היא גלוּית־לב ודוֹברת אמת, אבל אוֹבדת דרך, כּמוֹ שהוֹדתה בּעצמה… כּמה רגש וכמה יוֹפי בּוידוּי שלה!..) “וּמדוּע היית תוֹעה אם עינים פּקוּחוֹת לך לראוֹת כּי שוֹגה אתה בּדרכּך?”, על זה אענהוּ: תוֹעה הייתי על כּי אמרתי תוֹעה הייתי. כי לוּא בּאה חכמה בּלבּי בּעת סרתי מהדרך הטוֹב לקרוֹא: תוֹעה הנני! אז שבתי ורפא לי… (היוֹדעת היא לפחוֹת כּמה אני אוֹהב אוֹתה? כּיצד היא יוֹשבת וּמאזינה! אלוֹהי, איזה מבּט לעיניה, איזה אוֹר וטוֹהר שוֹפעים מהן! ואני האויל איך מלאַני לבּי לחשוֹד בּה מה שאין בּה!)… "בּיליתי ימַי בּשגיאוֹת וחטאוֹת. מספר שגיאוֹתי יעלה מעלה על מספּר רגעי חיי. ואם אשוּב ואביט אחרי, על הימים שחלפוּ, אחרד ואבהל מראוֹת: שרשרת משוּלשת שזוּרה. – ימי הזוֹקן עשׂוּ אוֹתה – מאיולת, שגיאוֹת וּמפּח נפש, וארוּכּה כּמידת ימי תמשך אחרי… (היא היתה עצוּבה מאד ונרגשת מאד! יוֹנה קטנה וחמוּדה… מחר אקנה כּרטיס בּאוֹפּירה. מן ההכרח שאעשׂה זאת! הרי זה ישׂמח אוֹתה מאד)… “הנני כּוֹתב תוֹלדוֹת חיי! יען מה? יען לבבי יחשוֹב: לפקוֹח עינים עיורוֹת לבּך יפּלוּ בּמהמוּרוֹת כּמוֹ נוּקשתי אני ונמלטתי בּעוֹר שיני. למען הוֹדיע להוֹלכים בּדרכּי החיים כּי מצוּדוֹת וחרמים פּרוּשׂים ליד מעגלם וישמרוּ רגלם מלבד. האצלח בּמלאכתי? אם יעשׂוּ דברי פּרי? זאת לא אדע! ואוּלי יבוֹא יוֹם ואוֹמַר גם על מעשׂה הזה: תוֹעה הייתי”… (ואף על פּי כּן מחוֹבתי לשמוֹר עליה, להרחיקה מאוֹתה חבוּרה… כּל זמן שהיא פּוֹסחת על שתי הסעיפים וּמתנוֹדדת יש עוֹד להשפּיע עליה… השבוּע שוּב בּיזבּזתי יוֹתר מדי כּסף. בּדרך זוֹ לא אגיע לעוֹלם לסכוּם הדרוּש, כּדי לשחרר אוֹתה ממלאכת התפירה… אף אני חייב לשנס את מתני ולחיוֹת בּיתר חשבּוֹן וּביתר זהירוּת, אם בּרצוֹני לשנוֹת את אוֹרח חייה. אלוֹהי! אלוֹהי! שמוֹר את הילדה הזאת מכּל פּגע רע!…).
פּוֹליה הפכה כּוּלה ראיה וּשמיעה. לקסם של נוֹעם מיוּחד התמזגוּ מראה ידיו הלבנוֹת עם הגליוֹן המרטט בּין אצבּעוֹתיהן, פּניו הרגוּשוֹת, קוֹלוֹ כּה נלבּב והקוֹלח בשקט, וזוֹ צחוּת המליצה העברית, אלה הניבים העבריים המדהימים אחד אחד, והשוֹטפים כּזרם שירה רחב, כּמַפל מים אגדיי, מזמר בּלא רעש כּמוֹ בּחלוֹם, היא גם ראתָה את עצמה ואת חברהּ זה כּמוֹ בּחלוֹם, שזוּרים כּאחד, בּאהבה אחת עם השפה הזאת, כּנתעים בּתוֹך עוֹלם זר, כּקסוּמים מוּפלגים הרחק מחיי הממש שמסביב, הרחק מאוֹדיסה המתהוֹללת, מהמַזוֹרקה הרוֹעשת שלה…
כּשהתעייף מקריאתוֹ ונתן בּה את עיניו לא היה לוֹ צוֹרך לשאוֹל על הרוֹשם שעשׂוּ הדברים עליה. הוּא ראה אוֹתוֹ בּפניה. ועוֹד זמן מרוּבּה אחר כּך היוּ יוֹשבים וּמספּרים זה עם זה, שטוּפים שניהם בּעוֹלם הדמוּיוֹת והיצוּרים, העלילוֹת והמעשׂים שיצאוּ מתיבת הפּלאים של צעיר נלבּב זה, ולבשוּ עוֹר וגידים של ממש.
אחר כּך, כּשיצא ללַווֹתה אל בּיתה, כּבר כּבו האוֹרוֹת ונשתתקוּ הקוֹלוֹת בּגן הניקוֹלאיֶבי. בּדממת הלילה הלכוּ שניהם שקוּעים בּשיחה, כּמוֹ בּימים הטוֹבים שמקוֹדם, כּאילוּ כּלוּם לא אירע בּיניהם. בּעצם היא שתקה יוֹתר, ויוֹתר דיבּר הוּא. שׂח לה תכניוֹת עבוֹדתוֹ, מה יש בּדעתוֹ לכתוֹב וּמה יש בּדעתוֹ לעשׂוֹת. והיא נזהרה להפסיקוֹ בּשאלה אוֹ בּהערה יתירה. הכּירה לוֹ טוֹבה על שהוּא משׂיח עמה על כּל זאת, על שהוּא משתף אוֹתה בּמעשה בּראשית גדוֹל וחשוּב. עוֹלם חדש עוֹמד להיבּרא, והיא עוֹמדת על עריסתוֹ…
פרק אחד־עשר 🔗
חיים לאפוּנר היה תדיר נפגש עם מלכּה על חוֹף הים. היה באשה זוֹ משהוּ מגָרה וּמוֹשך את הלב. ולא רק בּגוּפה ששמר עדיין את כּל רעננוּת העלוּמים, אלא גם בּגינוּניה, שהיתה בּהם הרבּה מן היוֹהרה שבּאדנוּת, וּבדיבּוּרה שהמכוּסה היה בּוֹ יוֹתר מהמגוּלה, ושהיה לפעמים מפתיע בהערוֹת קוֹשטוֹת כּחץ. בּעצם לא היה לאפּוּנר מחבב אנשים שנוֹעלים בּפניו כּל השערים ומשיירים רק פּשפּש קטן אחד לבד להציץ בּוֹ לרגע וּמיד ממהרים לסגוֹר גם אוֹתוֹ… כּך היתה נוֹהגת מלכּה. ואף על פּי כן היה מוֹציא עמה שעוֹת בּתוֹך ה“כּוּך” שלהם המוּגן מרוּח וּמגשם. זה היה סלע גבוֹה וחלוּל; חללוֹ היה גדוֹל כּשני מטרים מרוּבּעים, כּעֵין כּוּך פּתוּח אל הים מתחת לגוֹלל גמלני שסכך עליו. בּשעה שהביאה אוֹתוֹ לשם בּפעם הראשוֹנה, נראה לוֹ המקוֹם גבוֹה בּיוֹתר ולא קל היה לוֹ לטפס ולעלוֹת אליו מתוֹך קפיצוֹת מאבן אל אבן וּמתוֹך דילוּגים על גבּי נקיקים עמוּקים. היא הלכה לפניו ולימדה אוֹתוֹ, עם כּל פּסיעה וּפסיעה, היכן וכיצד להעמיד רגל. כּל הזמן היוּ עיניו נתוּנוֹת רק בּרגלוֹ וּבמקוֹם שעליו להעמידהּ. וּמשהגיע סוֹף־סוֹף ונכנס לתוֹך חללוֹ של הסלע, עמד נדהם למראה הים וּמרחב אין־הסוֹף שנתגלוּ פּתאוֹם לפניו. הציץ למטה ונרתע לאחוֹריו מפּני הסחרחוֹרת: הסלע התנשׂא כּמה מטרים מעל לשטח החוֹף. היא אחזה בּזרוֹעוֹ. “אין בּכך כּלוּם. – אמרה – נשב לנוּח. זה מקוֹמי. בּפעם הראשוֹנה יש תמיד סחרחוֹרת. אחר כּך מתרגלים בּקלות”.
– הרבּים האנשים שהגברת הביאה כּבר לכאן, אל “מקוֹמה” זה? – שאל דרך הלצה.
– רבּים? למה רבּים? עתים גם אחד מיוֹתר. אח! אילוּ הייתי עשירה… כּאן, בּמקוֹם הזה הייתי רוֹצה להיוֹת קבוּרה.
הצליף עליה מבּט בּוֹלש.
– מבט זה שלוֹ מה פּירוּשוֹ? – שאלה.
– הרהוּריה על הקבוּרה אינן הוֹלמוֹת אוֹתה.
– כּך? למה סבוּר מר כּך?
– מחשבוֹת אדם הן כּמלבּוּשוֹ. לא לכל אדם הוֹלמוֹת אוֹתן המחשבוֹת. מוּטב שתהא מהרהרת על החיים, ולא על מקוֹם קבוּרתה.
לא החזירה לוֹ כּלוּם. ישבה דוֹממת ועיניה משוֹטטוֹת בּמרחבי האוֹפק.
וּפעם אחרת, כּשהיוּ ישוּבים בּשעת בּין־ערבים בּתוֹך ה“כּוּך” הזה, שרתה עליה רוּח של עגמימוּת, וּכאילוּ נזכּרה בּשיחה זוֹ שהיתה בּיניהם כּאן בּראשוֹנה וּכעֵין המשך לה אמרה:
– הרי מר סבוּר שאני אוֹהבת חיים, ואני איני יוֹדעת על מה כּדאיים הם שהבּריוֹת יאהבוּ אוֹתם… סביבי הכּל עסוּקים ואילוּ אני איני עסוּקה בּשוּם דבר, בּשוּ־וּם דבר!.. וכי אין זה משוּנה? יש שאני מסתכּלת סביבי ואיני מוֹצאת ענין שאוּכל לעסוֹק בּוֹ. מיוּתרת אני, אדם מיוּתר בּעוֹלם. הרי שיינדיל, למשל, נוֹתנת שיעוּרי־הוֹראה, הוֹמה וּמהמה בּעסקנוּתה; חנה כל חייה נתוּנים לזוּסיה שלה. היא בּכלל אשה אוֹהבת מטבע בּרייתה. חבל שיש לה רק ילד אחד. היתה צריכה להיוֹת אֵם לסיעה גדוֹלה של ילדים. הרי זה הוֹלם אוֹתה, ואז היתה גם יוֹתר בּריאה ושמחה…
– אדוֹנתי אינה מוֹצאת שוּם ענין מפּני שאין בּה הסגוּלה לאהוֹב. אינה אוֹהבת שוּם דבר ושוּם אדם. – אמר לאפּוּנר, והיתה איזוֹ קשיוּת בּנעימת קוֹלוֹ.
– יתכן… – השיבה בּדחיקת כּתף – אפשר כּך ואפשר… לא כּך. אין אוֹהבים אוֹתי ואין אני אוֹהבת. יתכן… העיקר שאני מהלכת ערירית. פּעמים דוֹמה עלי שבּכעס וָבוּז השליכוּני אי־משם, מאיזה עוֹלם אחר לכאן, בּעוֹלם זה, מפּאת שהייתי גם שם, בּעוֹלם האחר, מיוּתרת. נמאסתי שם על הבּריוֹת ועל כּן נטלוּני והשליכוּני אל העוֹלם הזה…
לאפּוּנר התייחס משוּם מה בּחוֹסר־אמנה אל כֹל מה שהיא מדבּרת, והירהר: אשה זוֹ משערת שעל־ידי פּטפּוּטים אלה היא נעשׂית יוֹתר מעניֶנת… וּבמתכּוון על מנת להכעיסה התחיל מגלגל שׂיחה על שיינדיל ומרבּה לספּר בּשבחה, בּשבח פּקחוּתה, האידיאליזם והמרץ שבּה…
הוא היה שכוב על גבי הקרקע, כשהוא תומך ראשו בידיו, והיא ישוּבה היתה סמוּכה אצלוֹ, עם שהיא מחבּקת בּידיה את בּרכּיה ומאזינה בּדממה לדבריו. לא הפסיקתוּ אף בּהברה אחת. משסיים השפּילה ראשה, כּבשה פּניה בּלבּה וחייכה בּינה־לבין־עצמה. זרק בּה לאפּוּנר מבּט מלמטה למעלה, ראה את חיוּכה ושאל:
– שמא אני מַגזים?
– לא, אדרבּא! – קראה – כּל זה אמת. אבל עם כּל האידיאליזם שלה, היא צריכה להינשׂא. הריהי הוֹלכת ומזדקנת…
“נא! – הרהר לאפּוּנר – זה לא יעלה בּידך”… והעיר בקוֹל:
– בּאמת, הרי זוֹ כּבר גוּזמה! שיינדיל היא בּעצם עלוּמיה, בּראשית עלוּמיה..
לא השגיחה בּהערתוֹ והמשיכה:
– לכשיהיה לה בּעל, וּביחוּד בּעל האהוּב עליה, תיצוֹן כּל ההתלהבוּת הפּרוֹגרסיבית שלה… האידיאליזם הזה, הרוֹמאנטיקה הזאת… שוֹרש אחד להם! כּך, אדוֹני היקר! ישמע מה שאוֹמרת לוֹ זקנה כּמוֹתי שיוֹדעת משהוּ על החיים. אין לאנוֹשוּת סבל גדוֹל מסבל הרעב לאהבה. גם הרעב ללחם הוּא סבל גדוֹל. אבל הרעב הראשוֹן כּבד יוֹתר. לחם אפשר לבקש נדבה, אפשר לגנוֹב. ואילוּ אהבה… אמת, לכם הגברים קל יוֹתר. אף הגברים לא כּוּלם מוּכשרים ליטוֹל אוֹתה בּמקוֹם שהיא מוּפקרת להם. מרי! למד פּעם היסטוֹריה? אם כּן הרי הוּא יוֹדע… נַפּוֹליוֹן, ישוּ, מוּחמד, וּמי עוֹד? יוּליוּס קיסר, כּמדוּמני… כּוּלם היוּ רעבים… לאהבה, כּמוּבן. גבר שאינוֹ יכוֹל לאחוֹז בּאשה וליהנוֹת ממנה, מה הוּא עוֹשׂה? תחת אשה הוּא מחבּק זרוֹעוֹת עוֹלם, הוּא עוֹסק בּפוֹליטיקה מחוֹלל מהפּכה, מיסד דת, וכדוֹמה. כּך הוּא, אדוֹני!
– מעוֹלם לא עלה על דעתי ש… שדבר זה… מכּל מקוֹם הרי זה מעניֵן.
– מעניֵן אוֹמר מר? ושמא אינוֹ מסכּים?
הוּא שתק.
– הרי אף אדוֹני עסק שם, בּפּוֹלין, שלוֹ, בּפֹוֹליטיקה. דוֹמני שאף הוּא מאוֹתוֹ סוּג הגברים הרעבים, שאין יוֹדעים ליטוֹל את האשה הקרוֹבה אצלם בּידיהם, וּלפיכך מפליגים בּאהבת האם אוֹ האנוֹשוּת… הוּא שוֹתק, אדוֹני?
הפך את פּניו אל האשה הזאת ואמר:
– על יסוֹד מה אדוֹנתי אוֹמרת כּך?
– חא־חא־חא!…
צחקה צחוֹק ממוּשך, ואחר העבירה פּעם את כּפה על שערוֹת ראשוֹ הכּפוּף, ואמרה:
– אי, מר לאפּוּנר, מר לאפּוּנר!..
נמצא לאפּוּנר מגוּרה על־ידי צחוֹקה, דיבּוּרה וקוֹלה המשוּנה, קוֹל לא שכיח בּעריבוּתוֹ. בּתוֹך הכּוּך היה האויר מחניק. הגבּיה עצמוֹ וישב בּפתחוֹ. חיבּק כּמוֹתה את בּרכיו ועיניו תוֹעוֹת בּמרחב הים.
אי־שם היתה החמה שוֹקעת, והים רבץ בּשקט כּבוּש. כּל היוֹם הרתיחה אוֹתוֹ סערה, ועכשיו, לאחר ששככה, הוּא רוֹבץ בּאפיסת כּוֹח, גוֹוע מתוֹך תוֹחלת מתוּקה אל חמה זוֹ שהוֹלכת ושוֹקעת אל חיקוֹ. כּוּלוֹ מתוּח וּמרטט בּאַדוַּה קלה, מקוֹמוֹת כּספספת וּמקוֹמוֹת זהבהבת, כּטלית שיראין מַרעדת וּמתנפנפת כּלשהוּ, וציציוֹת שוּליה נזרקוֹת אגב כּך אל החוֹף בּרשרוּש קל דוֹמה למרגליוֹת ואבנים טוֹבוֹת מוּגרוֹת וּמתפּזרוֹת… לבּוֹ של לאפּוּנר נתקשר בּעצבוּת של נהיה וכיסוּפים סתוּמים. נזכּרה לו פּרילי. אה, בּת־חמוּדוֹת זוֹ אַיהּ?.. נזכּרה לוֹ יאדויגה לוּבימסקה; עד לידי ממשוּת קם בּחוּשיו לתחיה זכר כּל עוַיה מעוָיוֹתיה, כּל תנוּעה מתנוּעוֹת גוּפה, זֵכר קוֹלה, מבּטה, מגע גוּפה, חוֹם גיפוּפיה, נשיקוֹתיה… אילוּ השתים פּקדוּהוּ עכשיו, כּמדוּמה לוֹ, מעבר רחוֹק, כּל־כּך רחוֹק…
– מר לאפּוּנר! – שמע מאחריו את קוֹלה של מלכּה – הרי אינוֹ מאמין לי… יסתכּל יפה יפה בּים. כּלוּם אינוֹ דוֹמה בּשעה זוֹ לאשה שטוּחה, שנפשה יוֹצאת מרוֹב תשוּקה נוֹחלת, ממַאוַיִים שלא בּאוּ לידי סיפּּוקם? בּיחוּד בּלילוֹת ירח… אז הים כּוּלוֹ געגוּעים, והירח אף הוּא כּמתגעגע. ואינם יכוֹלים להגיע זה אל זה. דוֹמני שהיינה השוָה את השמש לנוֹאף זקן… לא כן הירח. הוּא בּטלן חיור, הוּא חוֹלם על אהבה ואינוֹ זז ממקוֹמוֹ. ואלוּ הים יוֹצא מדעתוֹ, כּוּלוֹ רוֹתח… וכי לא כּך? חא־חא־חא.. אדוֹני אינוֹ כּוֹתב שירים? הרי זה נוֹשׂא נאה לשיר קטן בּסגנוֹנוֹ של היינה.
היא דיבֹּרה אל אחוֹרי אזנוֹ, והוּא לא שמע את דבריה עד גמירתם. אינוֹ יוֹדע מה היה לוֹ. פּתאוֹם הפך אליה את פּניו וראה אוֹתה צוֹחקת, וּבתנוּעת חצי־סיבּוּב עמד על בּרכּיו לפניה. תפשׂ את שתי זרוֹעוֹתיה למעלה מן המרפּק ונעץ בּה את עיניו בּמבּט בּוֹהה.
– אוֹה, אדוֹני! יסלק את ידיו, בּבקשה ממנוּ. – אמרה בּשקט גמוּר – חוֹששת אני שמא יִכּוה.
לשמַע הדברים האלה צף גל דם אל ראשוֹ. משהוּ חדש, לא ידוּע לוֹ ניעוֹר בּוֹ וטרף את דעתוֹ; שלח את זרוֹעוֹתיו וּלחבּק את ערפה, אבל היא גחנה וּבזריזת השמיטה את ראשה מבּיניהן והוּא חיבּק אויר.
– ימשוֹך, מר, את ידיו ממני. – גזרה כּבר בּקוֹל אחר. ראה את פּניה ועיניה וידיו נרפּוּ. נראתה לוֹ בּאוֹתה הדמוּת שראה אוֹתה בּראשוֹנה בּין הסלעים, אלא יוֹתר שלטת וזעוּמה.
כּיון שנרפּוּ ידיו נתרכּכוּ פּניה, ואמרה בּאבק של בּת־צחוֹק:
– מר שכח את יוֹסיל…
מרוֹגז עשה שטוּת: פרשׂ זרוֹעוֹתיו כּדרך שיוֹסיל רגיל לעשׂוֹת וקרא בּלעג:
– אבל מה איכפּת לי יוֹסיל!.. הרי מרתי אינה אוֹהבת אוֹתוֹ…
פּתאוֹם עלה סּוֹמק בּפניה שהציף את מצחה ואזניה. הוּא נתחרט מיד על מעשׂהוּ ונתבּייש בּגסוּתוֹ. ואילוּ היא בּשקט גמוּר:
– איני בּטוּחה שאיני אוֹהבת אוֹתוֹ. ואם אמת מה שאמר מר, הרי זה רק מסיבּה אחת: הוּא טוֹב ממני.
והפּעם השמיעה בּקוֹל מה שכּל הימים לבּה לפיה לא היה מגלה…
היא ידעה בּבירוּר – הה, זה כּבר ידעה את זאת! – שאין יוֹסיל אוֹהב אוֹתה. פּעם היתה בּוֹ אהבה אליה, ואינה עוֹד. את נשׂוּאיו ראתה כּצדקה וחסד שעשׂה עמה בּהיוֹתה גלמוּדה ועזוּבה כּמעט בּעָניה וחָליה! ואת זאת אינה יכוֹלה לסלוֹח לוֹ. הרגילה עצמה לחשוֹב שוַתרנוּתוֹ אינה יכוֹלה לסלוֹח לוֹ. הרגילה עצמה לחשוֹב שוַתרנוּתוֹ אינה אלא רפיפוּת הרצוֹן שבּוֹ; סַלחנוּתוֹ – העדר רגש הכּבוֹד; צדקתוֹ – היוֹתוֹ אדם־תוֹלעה. כּך היתה מטפּחת את הטינה שבּלבּה. דברי לאפּוּנר בּגסוּתם המפתיעה והקשה הכריחוּה לראוֹת את האמת שכּל הזמן העלימה מעצמה…
וּכשראתה את לאפּוּנר מעקם את פּניו לשמַע תשוּבתה, אמרה:
– מה מרי וּמה אני כּלפי אדם זה? הוּא, הוּא אדם! הוּא אישיוּת! ואנוּ מה?
– ואנוּ מה?
– כּינמת־אדם…
הוּא שתק. ושוּב כּמעט לא דיבּר. כּל נסיוֹן לפתוֹח בּשיחה, לא הצליח. נפלטוּ דברים בּלא זיק חיים, וּשניהם הרגישוּ בּתפלוּתם. סוֹף הרגישוּ שהם מכבּידים זה על זה ושׂמחוּ להתפּרש…
מאוֹתוֹ יוֹם לא ראה עוֹד לאפּוּנר את מלכּה. מדעת היה נמנע מלהיפּגש עמה. נפשוֹ היתה קנוּטה, כּמוֹ אז בּשעה שיצא מן התיאטרוֹן אחר הצגת “אוֹרפיאוּס”; היתה קנוּטה על הבּטלה והתרוֹקנוּת חייו מכּל ענין . נזכּר בּהזמנתוֹ של סמיוֹנוֹב והלך לבקרוֹ בּיום וּבשעה הקבוּעים. סמיוֹנוֹב חיכּה לוֹ. כּיון שנשמע צלצוּלוֹ, רץ אל הפּרוֹזדוֹר להקבּיל את פּניו, והכניסוֹ אל חדר־עבוֹדתוֹ. כּשראה לאפּוּנר את טוּרי הספרים המרוּבים על האצטבּאוֹת וּבתוֹך הארוֹנוֹת, עמד רגע תמיה.
– מה הם הספרים שלאדוּני יש ענין בּהם? – שאל סמיוֹנוֹב.
תחת להשיב על השאלה, אמר לאפּוּנר:
– אפשר מדבּר מר צרפתית?
– בּקוֹשי רב; שמא נדבּר גרמנית אוֹ אנגלית? אוֹ… בּרוּסית?
– ניחא! אמת, בּרוּסית קשה לי הדיבּוּר, אבל סוֹף סוֹף לא אוּכל להתקיים בּלא השפה הזאת. לחיי! נדבּר רוסית…ואדוֹני יסלח את שגיאוֹתי.
– מתוּן מתוּן, מרי! אם יהא קוֹרא וּמדבּר רוּסית, סוֹף יסַגלה לעצמוֹ… אם כּן, מה הם הספרים שמַר מוֹצא בּהם ענין?
– כּל השנים האחרוֹנוֹת הייתי מרבּה לקרוֹא בּספרי היסטוֹריה.
– בּמקצוֹע זה יש לי מספּר ספרים, שאדוֹני בּודאי כּבר קרא אוֹתם. אבל למה עוֹמד אדוֹני? בּבקשה ממנוּ, ישב נא.
כּשישבוּ זה כּנגד זה, היה לוֹ ללאפּוּנר מאד לא נוֹח מפּני עיני בּעל־הבּית שהיוּ בּוֹדקוֹת את פּניו, כּמפשפשוֹת בּהן ותוֹהוֹת עליהן; הוּצרך לאפּוּנר להחזיר את פּניו וּלהסתכּל בּמנוֹרה. סמיוֹנוֹב אמר פּתאוֹם:
– אדוֹני סח לי, אם איני טוֹעה, שנוֹלד בּרוּסיה הלבנה. היכן? בּמינסק? האם למד שם בּגימנסיה?
– לא. למדתי בּגימנסיה בּוארשה.
– כּך? כּך? כּיצד זה נתגלגל לוארשה?
החקירה הזאת בּלוית אוֹתוֹ מבּט בּוֹלש היתה לו ללאפּוּנר למוֹרת־רוּח. וּבלא רצוֹן אמר:
– על ידי נסיבּוֹת שוֹנוֹת.
– כּך, כּך… והוֹריו נשארוּ שם, בּמינסק?
נתן בּוֹ לאפּוּנר את עיניו בּתמיהה, ולא הזדרז להשיב לוֹ. אבל עד שהוֹציא מפּיו מלה, קפץ סמיוֹנוֹב ממקוֹמוֹ, נתקרב אצלוֹ בּפסיעוֹת מהירוֹת והניח את כּפּוֹ על כּתפוֹ:
– ימתין, ימתין, מרי! לא־פּוּ־נר? מה שמוֹ? חיים? חיים לאפּוּנר… הלא אני מכּירוֹ. כּלוֹמר שמעתי שמוֹ עוֹד בּפטרבּוּרג.
– הכּיצד? ממי שמע שמי?
– את ניקולאי אוטין מכיר מר?
– “קרקע וחירוּת”32 שאל לאפּונּר בּקוֹל נמוּך.
סמיוֹנוֹב ניענה לוֹ בּראשוֹ: הן.
מאד מאד לא היתה דעתוֹ נוֹחה מזה שסמיוֹנוֹב הזכּיר לוֹ את המשׂא־והמתן שלוֹ בּעניני פּוֹלין עם אוֹתוֹ מהפּכן רוּסי.
– למה בּא לכאן? שאל סמיוֹנוֹב –מה יש כּאן לעשׂוֹת? כּאן אין כּלוּם. אין לעשׂוֹת כּלוּם… עם הליבּראלים שלנוּ. אוֹ שמא סיבּה אישית לבד הביאה את מר לכאן?
– סיבּה אישית לבד. – השיב לאפּוּנר מאוֹנס.
– אם סיבּה אישית…הריני נוֹעל בּפני עצמי את הדלת ונמנע מלהיכּנס…
אבל היית מתאווה מאוֹד מאוֹד להיכּנס, אפילוּ דרך סדק צר…", הירהר לאפּוּנר מתוֹך רוֹגז על סקרנוּתוֹ של בּעל־הבּית. וכדי לטשטש בּפניו את עקבוֹת עבָרוֹ שיקר לוֹ בּאמרוֹ:
– לא אכחש ממנוּ, מרי, שגם סיבּה אידיאוֹלוֹגית הניעתני לעזוֹב את פּוֹלין.
– הוֹ, הרי זה מענין! אבל אני שוֹמע שבּחדר־האוֹכל כּבר ערכוּ את השוּלחן. נמשיך שׂיחתנוּ אגב שתיית תה.
החדר הסמוּך שנכנסוּ לשם היה גדוֹל יוֹתר. שם עמד פּסנתר, עמדוּ כַֹּנים לתוי־נגינה. על גבי שוּלחן קטן מכוּסה בּמפּה צבעוֹנית עמד מיחם עם מערכת כּלים לשתיה וּלאכילה. סמיוֹנוֹב מזג לשניהם כּוֹסוֹת תה בּאמרוֹ:
– בּבקשה, מר לאפּוּנר! הרי חלב, הרי מרקחת, לימוֹן… ישמש לעצמו כּאַוַת נפשוֹ. אם כּן, מר אמר סיבּה אידיאוֹלוֹגית…
– אבל כּיצד אסבּיר אלוּ למר בּרוּסית?
– אין בּכך כּלום. ישתדל מר; אבין הכּל.
“הוֹי! סקרן אתה…”, הירהר לאפּוּנר, ואמר:
– יש שאלה עיקרית, חשוּבה יוֹתר מן הענין הלאוּמי, היא שאלת האדם. ואת זוֹ אין מלחמה לאוּמית פּוֹתרת.
– כּלוֹמר?
– האנוֹשוּת חבוּשה בּבית־אסוּרים גדוֹל. אם נתקן תא זה אוֹ תא זה השעבּוּד בּכלא לא יעבוֹר מן העוֹלם.
– אם כּן? מה יש לעשׂוֹת? אבל קוֹדם לכן: מה משמע “האנוֹשוּת חבוּשה בּבית־האסוּרים”?
לאפּוּנר נטל לתוֹך פּינכּתוֹ מן המרקחת, שיקע בּה את כּפיתוֹ ועד שקירבה אל פּיו אמר:
– הדבר פּשוּט וּברוּר. כּל חיינוּ בּנוּיים על עבדוּת, עבדוּת גוּף ועבדוּת רוּח. בּכל פִּינה וּבכל שטח עבוֹדת האדם לפרנסתוֹ, להנאתוֹ ולקיוּמוֹ אתה מוֹצא אוֹתה. לא אכּנס לפרטים. הדוּגמה הבּוֹלטת בּיוֹתר היא בּנין חברתנוּ. מעמד קטן של עשירים ומשׂכּילים מוֹשל בּשכבוֹת גדוֹלוֹת וּרחבוֹת של עניים ונבערים מהשכּלה. אוֹ להיפך, אם רצוֹנוֹ בּכך: השכבוֹת הרחבוֹת הללוּ של חלכּאים ונדכּאים הרכּיבוּ עליהן את העשירים והמשׂכּילים. אוֹתם הרעבים ללחם כּל ימיהם עמלים ומתיגעים כּדי שהללוּ המוּעטים, העשירים והמשׂכּילים, יוּכלוּ לעדן את גוּפם וטעמם בּמוֹתרוֹת גּופניים ורוּחניים, כּדי שיוּכלוּ לחבר ספרים, לכתוֹב קוֹמפּוֹזיציוֹת מוּסיקאליוֹת, להמציא אמצאוֹת מדעיוֹת, להוֹציא ימיהם ולילוֹתיהם בּבטלה וּבתענוּגוֹת בּשׂרים, ועם תוֹם חשבּוֹן: שיוּכלוּ למשוֹל בּהם. מתוֹך המעמד הקטן של בּעלי הזכוּיוֹת יש שעוֹמדים אנשים, אם מרוֹב בּטלה ושעמוּם, אם מתוֹך אַמבּיציוֹת אישיוֹת ואם מתוֹך רגש פּאטריוֹטי כּן, מתוֹך כּוַנה כּנה להיטיב עם הרבּים הנַענים והסוֹבלים, ומעוֹררים את הללוּ לעשׂוֹת אגוּדה אחת על מנת להתמרד, יוֹצרים תנוּעוֹת מהפּכניוֹת וכיוֹצא בּהן. הרבּים מתלהבים וּמתאגדים, מעמידים להם ראש, מנהיג, כּלוֹמר, משכּוּכית העדר להיגרר אחריה. הוה אוֹמר: מחליפים עוֹל בעוֹל. בּבית־האסוּרים שוֹמר הוֹלך ושוֹמר בּא, וּבית־האסוּרים עצמוֹ לעוֹלם עוֹמד. אין גאוּלה לאדם, אָין!.. וּמה יעשׂה אדם שפּתאוֹם נפקחוּ עיניו לראוֹת את הדברים כּהוָיתם? מה יעשׂה אדם שאין את נפשוֹ להיוֹת חוֹבש ולא חבוּש? הוּא אוֹמר: הוּא אוֹרז את מזודוֹתיו ועוֹקר…
תוֹך כּדי דיבּוּרוֹ קצה עליו דעתוֹ: הוּא לא היה לַמוּד לשקר.
– והדרך? העקירה כּשהיא לעצמה אינה עדיין פּתרוֹן. צריכים לידע את הדרך.
– אף את זאת רוֹצה אדוֹני לשמוֹע ממני?
– אם בּרצוֹנוֹ להגיד לי.
– כּל השאלה היא עם מי לילך.
– לצדק, מר סמיוֹנוֹב, פּנים לכאן וּלכאן. הוּא מַקל בּעל שתי קצווֹת.
– את זאת, מר לאפּוּנר, לא אוּכל לקבּל. הצדק הוּא תמיד אחד. הוּא עם אוֹתם הרבּים שמרי דיבּר עליהם, עם העניים העמלים והמנוּצלים.
– כּלוּם בּטוּח מר שהצדק הוּא תמיד עם הרבּים? וגם…
לא סיים. לגם מן התה וּמן המרקחת ושתק. כּל השׂיחה הזאת כּבר התחילה מטילה בּוֹ שעמוּם.
סמיוֹנוֹב המתין רגע ואחר שאל בּזהירוּת, תוֹך כּדי שתיה, עם שנתן בּאוֹרחוֹ מבּט מלמטן למעלן:
– וגם?
לאפּוּנר דיחק בּכתפוֹ וּבמוֹרת־רוּח אמר:
– אדוֹני למד בּודאי היסטוֹריה וּבודאי יוֹדע את החיים. כּלוּם העוֹני והעמל מַקנים תמיד, תמיד זכוּת בּעלוּת על הצדק?
סמיוֹנוֹב לא העיר על זאת כּלוּם, שתה את התה שלוֹ עם שהוּא מגרד בּכפיתוֹ את שיירי המרקחת שבּפּינכּה. ולאפּוּנר כּבר היה מרוֹצה שאין לוֹ צוֹרך להמשיך עוֹד את השׂיחה הזוֹ. רגוּז היה על בּעל־הבּית שחוֹקר ושוֹאל אוֹתוֹ דוּגמת חוֹקר בּית־דין, בּעוֹד שהוּא עצמוֹ נזהר מלהבּיע את דעתוֹ שלוֹ. לבסוֹף הגבּיה הלזה ראשוֹ ושוּב שאל:
– את פּרוּדוֹן קרא מר? אוֹ את סן־סימוֹן אוֹ פוּריֶה?
– משהוּ יוֹדע אני עליהם, אבל לא קראתים. משתוֹקק הייתי להכּירם, אבל אף פּעם לא יכוֹלתי למצוֹא שעה פּנוּיה לכך.
– עכשיו הרי הוּא פּנוּי. אם רצוֹנוֹ בּכך, אוּכל ליתן לוֹ את הספרים.
– בּבקשה ממנוּ, אכּיר לוֹ טוֹבה.
סמיוֹנוֹב הזיז ממנוּ את הכּוֹס השתוּי ואת הפּינכּה הריקה, הטיל על השוּלחן את מרפּקיו עם פּיסוֹת ידים משוּלבוֹת. היה מסַבב את אגוּדליו זוֹ על זוֹ ותפוּשׂ הרהוּרים לא גרע את עיניו מאוֹרחוֹ. עברוּ שניוֹת מספּר. וּפתאוֹם בּדרך משוּנה וּמפתיעה:
– מחילה, אדוֹני!.. אין לוֹ אח אוֹ אחים?
"מה החקירה־והדרישה הזאת, לעזאזל?.., התמרמר לאפּוּנר, ושוּב חפז אוֹתֹו יצרוֹ לתעתע בּאדם זה, ואמר:
– אין לי אחים וגם לא היוּ לי.
– ומי היא אוֹתה בּחוּרה שמַר בּא עמה אצל הד"ר פּינסקר?
– וכי מצאה חן בעיניו?
– מאד! היא עוֹשׂה רוֹשם של נערה מַשכּלת.
– הריהי אחוֹתי.
– לא יתכן! אי אפשר! – קרא סמיוֹנוֹב כּמעט בּתרעוֹמת.
– מפּני מה אי אפשר? – חייך לאפּוּנר והעמיד פּנים של נעלב – אין מר מאמין לי?
– אבל אין בּיניכם שוּם דמיוֹן. אתם שני טיפּוּסים משוּנים זה מזה.
– כּלוּם לא נזדמן לוֹ למר לראוֹת אח ואחוֹת שאין דוֹמים זה לזה?
והוּא עוֹד הוֹסיף לגבּב בּדוּת על בּית אביו.
סמיוֹנוֹב שמע אוֹתוֹ בּלא שהניד עפעף. ואחר עמד, פּרש אל חדר עבוֹדתוֹ וחזר משם עם כּרכים אחדים בּידוֹ.
– סבוּרני, שאדוֹני ימצא ענין בּספרים הללוּ.
– תוֹדה רבּה, מרי!
– ולכשיחזירם לי, יקבּל אחרים. וּבלבד שינהג זהירוּת בּספרים… עוֹד נחזוֹר ונשׂיח בּשאלה שנגע בּה מר…
מלכּה, למחרת היוֹם שישבה עם לאפּוּנר בּכּוך, אחזתה צינה. היתה לה נַזלת, השתעלה, ואף חוֹם היה לה. הרוֹפא גזר עליה לשכּב ולא לירד מעל המיטה עד שישקע החוֹם ויעבוֹר השיעוּל.
כּל הימים שמלכּה היתה שכוּבה חוֹלה, לא זז יוֹסיל מלישב על־ידה וּמלשמשה. כּמעט שלא היוּ משׂיחים זה עם זה. היאך יוּכלוּ להשיח אנשים מבּעד לשני חלוֹנוֹת אטוּמים זה מוּל זה? יֹוסיל היה יוֹשב וּמעיין בּספר. מזמן לזמן היה נזכּר, מגבּיה עיניו ושוֹאלהּ מה היא צריכה. ואם אמרה לוֹ, היה בּזריזוּת עוֹשׂה רצוֹנה, וּלאחר מכּן חוֹזר ונוֹתן עיניו בּספר. יש שהרהוּריו מפליגים להלן מן הענין שהוּא מעיין בּוֹ. בּשעוֹת דממה אלה היה מהפּך הרבּה בּזכרוֹנוֹת עבָרוֹ ותוֹהה על ההוֹוה שלוֹ. שאלה אחת, שהוּא חוֹזר אליה תמיד, מנקרת בּמוֹחוֹ, שאלה שאין עליה תשובה: כּיצד ולמה נתעוותוּ חייו? למה וכיצד היתה דרך חייו מתעקמת תמיד? תמיד כּאילוּ יד נעלמה היתה מכוונת אוֹתה נגד רצוֹנוֹ. את אשתוֹ הראשוֹנה, את דבוֹרה, השׂיאוּ לוֹ בּנערוּתוֹ ואת פּיו לא שאלוּ; שנים שהה עמה בּלא אהבה, מתוֹך לבטים קשים. סוֹף נתן לה גט, ולא מפּני שהוּא רצה בּכך. דוקא בּשעה שהגיע לידי כּך שהשלים עם גוֹרלוֹ ועם אשתוֹ, דוקא אז תבעה היא גט. בּעצם כּל ימיו אהב רק אחת, את חנה, ודוקא זוֹ נישׂאה לאחר. וּמלכּה? כּלוּם אהב את מלכּה? מי כּפה אוֹתוֹ לעשׂוֹת מעשׂה זה? היאך אירע הדבר? והוּא מחטט בּעבָרוֹ למצוֹא חליצין בּפקעת חייו כּדי שיוּכל להתירה וּלהגיע אל הראשית… זוֹכר הוּא את ימי נערוּתוֹ בּמינסק כּשהיה בּא אצל אפרים בּכוָנה טמוּרה לראוֹת את אחוֹתוֹ החוֹרגת של חברוֹ, את מלכּה. לראוֹתה לפחוֹת מרחוֹק. להתקרב אצלה לא היה מעיז. וּפעמים (אירע זה לפעמים רחוֹקוֹת) כּשמלכּה היתה פּוֹנה אליו בּדברים, היה לבּוֹ נטרף עליו. היא בּכלל היתה כּל ימיה שרוּיה בּבדידוּת גמוּרה בּלא שוּם מגע עם אדם. וכל פּעם כּשדיבּרה אליו, היה דוֹמה שעיניה מרפרפוֹת מעל לראשוֹ ואינה רוֹאה אוֹתוֹ כּלל. אפשר שמשוּם כּך היה עוֹמד לפניה נבוֹך וּשפל־בּרך, ואפשר שיפיה ורהב מבּטה היוּ מביאים אוֹתוֹ למבוּכה זוֹ. תמיד היה מדמה שבּאוֹתם החדרים הגדוֹלים של בּית אביה, ראש־הקהל פּיני לוין, מאחרי הוילאוֹת המשוּלשלים, שרוּיה תפארת לא מצוּיה, איזוֹ אשה מוּפלאה שבּדרך נסתרת של ההשגחה נקלעה אל הבּית הזה מעוֹלם אחר וּמוּפלא. אבל כּלוּם אהב אוֹתה? לא, הוּא אהב את חנה. את חנה לא פּסק מלאהוֹב אף בּאוֹתם הימים שֶבּרוּניה, בּתוֹ של קשינסקי מפּוֹלישוּק, הפסיקה לוֹ בּדרך חייו. ועם זאת, כּשחלתה מלכּה מחלתה הקשה ושכוּבה על מיטתה נעלמה מעיניו לימים רבּים, היה אוֹנן בּלבּוֹ “על האי שוּפרא”… ואחר כּך, אחר מיתתוֹ של ראש־הקהל, עקרוּ אפרים ואשתוֹ ממינסק וקבעוּ את ישיבתם בדרוֹם רוּסיה; וּמלכּה נשתיירה בּמינסק לזמן־מה עד שתחלים. אף אוֹתוֹ עיכּבוּ עסקי־בּית בּמינסק. וּבשעה שגמר בּדעתוֹ לצאת לדרך, על מנת להסתפּח אל עסקיו של אפרים, הטיל עליו חברוֹ זה להביא עמוֹ את אחוֹתוֹ החוֹרגת ואת בּנה, את מוּקי. מלכּה עדיין לא שבה לאיתנה, רגליה עדיין לא היוּ נשמעוֹת לה. ויוֹסיל קיבּל על עצמוֹ ברצוֹן להביא את האשה החוֹלה עם בּנה אל מקוֹם מגוּרי אחיה. מַשמע שעליו היה להשגיח עליה ועל הילד הקטן ולדאוֹג לשלוֹמם ולבריאוּתם, למזוֹנוֹתיהם ולמנוּחתם. על שתי זרוֹעוֹתיו החזקוֹת היה נוֹשׂא את האשה החוֹלה וּמעלה אוֹתה אל הקרוֹן וּמוֹרידה; בּאכסניוֹת לא היה סוֹמך על הפּוּנדקאית וּבעצמוֹ היה בּוֹדק את כּלי המיטה ומציע אוֹתה. תמיד זריז להימצא בּשעה שזקוּקים לוֹ, ותמיד צנוּע וזהיר להסתלק בּשעה שאין צוֹרך בּוֹ. וּכשהגיעוּ סוֹף־סוֹף, אחרי טלטוּלי דרך מרוּבּים, אל מחוֹז חפצם, נמצא שמאוֹתוֹ רגש של פּליאה והתבטלוּת, שהיה בּוֹ לפני צאתו לדרך, לא נשתייר כּלוּם. בּמקוֹמוֹ בּא רגש אחר. זה היה רגש ההידבּקוּת בּיצוּר חי שמסרנוּ לוֹ הרבּה חוֹם נפש, הרבּה טוֹרח, טיפּוּל וּדאגה מרוֹב רחמנים עליו… והם נישׂאוּ זה לזה מפּני ששניהם רצוּ בּכך, כּל אחד מטעמוֹ שלוֹ. הבּדידוּת בּמקוֹם החדש הטילה על מלכּה אימה (אפרים בּנה לוֹ את קנוֹ וחי את חייו של עצמוֹ), והנה נקלע לה אדם שהשפּיע עליה טוֹבה, אהבה וחסד. עשׂתה מה שעשׂתה בּשעה של חוּלשת־הדעת. ואילוּ הוּא מפּני מה רצה הוּא בּנשׂוּאים הללוּ? הלא סוֹף־סוֹף אהבה של אמת לא היתה בּוֹ אליה ולא יכלה להיוֹת. את זאת אינוֹ מבין גם היוֹם. לא הרבּה זמן יצא, וּשניהם עמדוּ על טעוּתם. לוֹ לא היתה צריכה להגיד זאת. הוּא ראה את זאת מבּין ריסי עיניה. היא התחרטה על פּסיעה פּזיזה זוֹ שמעדוּ בּה רגליה. חֵטא חָטא לה וּלעצמוֹ, חטא שאין לוֹ תקנה ולא כּפרה. אלמלא הוּא יתכן שחייה היוּ נוֹטים בּשביל אחר. ועכשיו שוֹמם עוֹלמה, והוּא ידוֹ קצרה מהוֹשיעה… כּשמלכּה יוֹצאת אל הים יוֹם יוֹם, הן בּקיץ והן בּחוֹרף, הן יחידה והן בּלוית מישהוּ, נוֹפל עליו פּחד. הרוֹפאים הזהירוּ בּה בּמפוֹרש שעם כּל הצטננוּת קשה עלוּלה מחלתה לחזוֹר, ואז חייה בּסכּנה גדוֹלה. וּמי כּמוֹתוֹ יוֹדע כּמה היוּ לה חייה למַעמסה!… מלכּה היא קרבּנוֹ; ואם תמוּת חלילה, יהיה הוּא חייב בּמיתתה… חיי אדם אינם עשׂוּיים לזרוֹם בּקו ישר. חיים בּקו ישר רק בּעלי־חיים. ואילוּ האדם מתחבּט כּדג בּמצוּדה, בּתוֹך תסבּוֹכת של מסיבּוֹת וּמַאבקים. רק דרך אחת יש להתגבּר על הנפתוּלים וּלהיחלץ מן המיצר: לא להסיע את הלב מנקוּדת־האוֹר האחת שבּחוּג הראיָה. אסוּר לוֹ לאדם לכבּוֹש את עינוֹ מנקוּדת־אוֹר זוֹ, השוֹמרת בּוֹ על מידת הרחמים, המחילה והאהבה… אלוֹהים מנסה את האדם כּמה גדוֹל כּוֹחוֹ להיוֹת כּל ימיו מבּיט אל נקוּדה אחת, אל אוֹתה נקוּדה…
היה זמן שסבוּר היה לתקן את שעיוות על־ידי חינוּך מוּקי שלה. הרבּה מכּוֹחוֹ וּמזמנוֹ מסר לילד. היה לוֹ כּאָב. גידל אוֹתוֹ בּתוֹרה וּמצווֹת, והנה בּאוּ רוּחוֹת חדשוֹת וּבּבת אחת השחיתוּ בּלבּוֹ כּל ששתל בּעמל וּבאהבה; פּתאוֹם הפריגוּ כּל נטעיו…
יוֹם אחד כּשהיה ישוּב אצל מיטתה וּמהרהר את הרהוּריו אלה, ניעוֹר על־ידי קוֹלה של אשתוֹ:
– אתה נרדם, יוֹסיל?
– לא, סתם שקעתי בּהרהוּרים.
– יש לך הרגל רע לנחוֹר בּשעה שאתה שקוּע בּהרהוּרים. קשה לי לשמוֹע. לך אל חדר הקטנה. בּשעת הצוֹרך אקרא לך.
ויוֹסיל עמד וּפרש אל חדרה של חוה’לה שנקרא “חדר הקטנה”. זה היה חדר קטן וצר. הילדה לא היתה אוֹתה שעה בּחדרה. היא היתה יוֹתר קשוּרה אל בּית לוין, אוֹ יוֹתר נכוֹן אל חנה שהיתה מספּרת עמה וּמטפלת בּה. על קרקע החדר ועל גבּי המיטה היוּ מפוּזרים צעצוּעי הילדה. כּל אימת שהוּא נכנס אל החדר הזה לבּוֹ נשבּר בּקרבוֹ. המיטה הקטנה שתדיר אינה סדוּרה, כּלי הילדה המוּשלכים משוועים עזוּבה ויתמוּת חיה. בּשעה שנוֹלדה הבּת, היה סבוּר שזוֹהי קרן־אוֹר שלוּחה אליהם מן ההשגחה. קיוָה שהילדה תאַחה את הקרע בּחייהם, שעל־ידי אהבתה וּמסירוּתה אל הבּת, תתקשר האם אל החיים בּכלל על־ידי שיִמלטוּ תוֹכן וענין חדשים… אללי! תקוַת־אליל היתה זאת… מלכּה מחמת מיחוּשי הלב וחוֹסר חלב לא יכלה להיניק ושכרוּ לילדה מינקת. האשה הזרה לא היתה מינקת בּלבד; עליה היוּ מוּשלכים גם שאר חוֹבוֹת האם. אף פּעם לא ראה את התינוֹקת על זרוֹע האם, אף פּעם לא ראה את זוֹ שחה על עריסת בּתה. בּזמן הראשוֹן לא הרגיש בּדבר, הוֹאיל והמינקת עם התינוֹקת היוּ מוּפרשוֹת בּחדר הזה כּל הימים ולא יצאוּ משם. מלכּה לא דיבּרה עמוֹ אף פּעם על הרכּה הילוּדה. וּכשהיה שוֹאל אוֹתה עליה, היתה מתבּלבּלת, מסמיקה וּמשיבה בּריטוּן דברים סתמיים; היתה משקרת. לימים כּשהאמת נתגלתה לוֹ, נדהם ונבהל. לא הבין קשיחת לב אֵם לפרי בּטנה; מימיו לא שיער שדבר זה הוּא בּגדר האפשרי. ראה בּאשתוֹ מפלצת־אם שפּוֹרצת גדרוֹ של הטבע. לה לא אמר כּלוּם. ואילוּ בּלבּוֹ נוֹלד רגש חדש לא ידוּע לוֹ מקוֹדם, רגש של עלבּוֹן מר ושׂנאה כּבוּשה אל האשה הזאת. הרבּה זמן היה צריך להילחם עם עצמוֹ כּדי להתגבּר על הרגש הזה. אבל האכזבה היתה לוֹ מרה מכּל אוֹתן שנפלוּ בּחלקוֹ: שוּב נפש אחת נידוֹנה בּעטיוֹ לסבל, לסבל של עזוּבה ויתמוּת חיה. אינוֹ יכוֹל לגפף את הילדה, לרַצוֹתה וּלחבּבה, בּלא הרגשת אשמה… אשריהוּ שחנה קרוֹבה וּבטוּבה ורוֹך לבּה היא משפּיעה על חוה’לה את האהבה והחסד שהאם קיפּחה אוֹתה.
יוֹסיל ישב על המיטה והתחיל, מתוֹך דעת פּזוּרה, לפשפּש וּלמַשמש בּכל הדברים המוּשלכים עליה: קוּפסת קרטוֹן עם משיחה קשוּרה אליה, אוֹזן של כֹּד חרסינה שבוּר, זנב קטן של עפּרוֹן אדוֹם, בּוּבה קטנה בּלא עינים, בּוּבה גדוֹלה בּלא ידים ושוּב בּוּבה עשׂוּיה מאיזוֹ סחבה, מחרוֹזת זגוּגיוֹת, שברים אחדים של כּלי זכוּכית אדוּמה, ראי קטן שבוּר למחצה… פּתאוֹם נפל מבּטוֹ על חפץ אחד שהפליאוֹ מאד: סנדל זעיר פּחוּת מכּף־יד של תינוֹק, כּוּלוֹ עשׂוּי מפּניני־זכוּכית זעירוֹת וּמגוּוַנוֹת. נטל יוֹסיל את החפץ הזה, התבּוֹנן אליו כּאל דבר ידוּע לוֹ מאד, ולא יכוֹל להיזכר מפּני מה הוּא ידוּע לוֹ כל כּך. נראה שבּכבר הימים היה כּלי־שימוּש בּבית. אבל לשם מה, והיכן ואימתי שימש סנדל זעיר זה?.. פּתאוֹם התחיל לבּוֹ דוֹפק בּחזקה: נזכּר ששם בּמינסק היה תלוּי על הכּוֹתל מעל למיטתוֹ. לפני השינה היה נוֹתן לתוֹכוֹ את שעוֹן הזהב שלוֹ… מעשׂה ידי דבוֹרה הוּא… מתנת אירוּסין מאביה היה השעוֹן, וקיבּל אוֹתוֹ כּאחד עם הסנדל הנאה הזה שדבוֹרה התקינה אוֹתוֹ בּמוֹ ידיה… היכן היה זה גנוּז ושמוּר כּל הימים? חיי נשׂוּאיו עם דבוֹרה נהרסוּ, התנדפוּ כּחלוֹם, ואילוּ מתנת אירוּסיו נשתמרה בּכל חנהּ ונוֹיה כּמוֹ בּשעת נתינתה, ועכשיו, לאחר שנידחה בּין שאר דברים שאין חפץ בּהם ונעלמה ימים רבּים מן העין, שוּב נמצאה בּידי בּתוֹ הקטנה… וסנדל־צעצוּע זה, כּרמז מיד ההשגחה, הזכּיר לוֹ ששם בּמינסק עזב בּידי דבוֹרה ילדה קטנה, את שׂרה’לה שנתשתכּחה מלבּוֹ… יתוֹמה חיה מאביה, כּשם שחוה’לה יתוֹמה חיה מאמה…
שעוֹת ישב בּלא תנוּעה על מיטת בּתוֹ עם סנדל־הפּנינים בּידוֹ ועיניו מצוּמדוֹת אליו כּמוֹ על־ידי כּישוּף. שכּן היה כּישוּף בּסנדל זעיר זה: רצוּעה ארוּכּה מאד נשתלשלה ויצאה מתוֹכוֹ, והרצוּעה הלכה ונתגוֹללה ונתארכה, כּמדוּמה, בּלא קץ ותכלָה – רצוּעת חייו העגוּמים היתה זאת.
פרק שנים־עשר 🔗
מלכּה כּל זמן מחלתה היה רק הרהוּר אחד מתגלגל וּמקשקש בּמוֹחה כּכדוּר זכוּכית חלוּל: לאפּוּנר… אדם זה נראה לה מעניֵן יוֹתר מכּל אוֹתם האנשים שהכּירה פּעם בּחייה. ראתה את כּל תנוּעוֹתיו ושמעה את קוֹלוֹ בּבהירוּת של האלוּצינאציה. נזכּרוּ לה כּל הדברים ששמעה מפּיו ודוֹמה היה עליה שצפוּנוֹת בּהם פּיקחוּת וחריפוּת לאין שיעוּר… היתה שוֹכבת בּעינים עצוּמוֹת וחוֹזרת בּדמיוֹנה החמוּם על הסצינה האחרוֹנה בּכוּך הסלע. היתה עריבוּת מיוּחדת בּזכר מבּטוֹ הלוֹהט וּמגע ידיו החזקוֹת. והתחַמדה מאד להיוֹת שוּב חוֹששת את עצמה בּין זרוֹעוֹתיו…
וּכשחוּמה שקע וּפסק שיעוּלה, עמדה ממשכּבה עם המחשבה שלאפּוּנר הוּא ידידה היחידי בּעוֹלם, שהוּא הגבר היחידי שטוֹב לחיוֹת עמוֹ צד בּצד כּל החיים ואפילוּ לסבּוֹל כּאחד. שוּב היתה יוֹצאת יוֹם יוֹם אל הים בּאוֹתן השעוֹת וּבאוֹתם המקוֹמוֹת שהיוּ רגילים לטייל שם. אבל את לאפּוּנר לא פּגשה עוֹד אף פּעם. וכל יוֹם שעבר ולא ראתה אוֹתוֹ נעשׂוּ עצביה רגוּזים יוֹתר. נקשרה בּה איזוֹ עצבוּת של מרה־שחוֹרה. ימים לא יכלה לדבּר עם איש; אפילוּ אוֹר היוֹם היה מרגיזה. ואז היתה נסגרת בּחדרה, מאחרי תריסים מוּגפים ולא ירדה מבּוֹקר עד ערב מעל מיטתה; וימים היתה קוֹפצת מעל המיטה, כּנדחפת על ידי סערה פּנימית, וּמתחילה מתלבּשת; לוֹבשת שׂמלה וּפוֹשטת אוֹתה, לוֹבשת וּפוֹשטת, וכך היתה עוֹמדת שעוֹת בּין שׂמלוֹתיה המוּשלכוֹת סביבה; שעוֹת עוֹמדת לפני המראָה וּמתבּוֹננת בּפניה. כּל קמט קטן שהיא מוֹצאת בּהם גוֹרם לה כּאב וַפחד, כּמבשׂר פּוּרענוּת שמתרחשת לבוֹא עליה. היא רצה שוּב אל הים וחוֹזרת, מתלבּטת יחידה בּחדרי בּיתה, מתרוֹצצת בּרחֹוב, ואין בּידה להפיס את דעתה הנסערת. פּתאוֹם נתגלה לה שכּל ימיה, מילדוּתה ועד עכשיו, היא מקוּפּחת משׂמחה וּמחמדה; עדיין לא טעמה טעמוֹ של אוֹשר מה הוּא. פתאוֹם עלה על לבּה שמילדוּתה היתה זרה לאביה, זרה לבעלה הראשוֹן ועכשיו זרה לבעלה השני, וּבנה, – הריהי מכּבר מרגישה שנעשׂה זר לה ולא עוֹד אלא הוּא מתרחק ממנה יוֹתר ויוֹתר. הסתכּלה בּחייה כּמוֹ לתוֹך בּאר אפלה. נֶכֶר מסביבה, נכר בּין אנשים הקרוֹבים אלה. עכשיו מתקוֹממת בּה נפשה נגד עלבּוֹן עלוּמיה שעלוּ בּתוֹהוּ וּמשוַעת לאהבה וּלאוֹשר, צוֹעקת מכּל נימי גוּפה הצעיר, צוֹעקת מתחת צפּרני רגליה. האחד שבּידֹו לפצוֹתה על עלבּוֹן חייה למה אינוֹ בּא? למה אינוֹ בּא?
וסוֹף עמדה והלכה אצל חנה לראוֹת את לאפּוּנר. לא שאלה לעצמה אם טוֹב הדבר שהיא עוֹשׂה. ידעה שהיא עוֹשׂה זאת לא בּשיקוּל־הדעת, אלא אדרבּא נגד הדעת ונגד רוּחה והרגליה. יש רגעים של חוּלשת הדעת אוֹ של יאוּש כּשאדם מוֹרד בּשׂכלוֹ, עוֹבר על נוֹהגוֹ והרגלי חייו מפּני שכּוֹחוֹת אחרים וחזקים מהם שוֹלטים בּוֹ וכוֹפים אוֹתוֹ לעשׂוֹת מעשׂים שהם היפּוּכם של השׂכל הישר והדעה המיוּשבת.
יוֹם סגריר וצוֹנן היה אוֹתוֹ יוֹם. חנה ישבה, עטוּפה בּסוּדר חם, לפני תל של גרבּי צמר מנוּקבים שהיתה מתקנת אוֹתם לקראת החוֹרף הממַשמש וּבא, ותוֹך־כּדי עבוֹדה היא משׂיחה עם אחיה שהתעייף מקריאה מרוּבּה ונכנס אצלה לישב עמה שעה קלה. נתגלגלה בּיניהם שׂיחה על אחיהם, על אברהם־אלי‘, היוֹשב בּכפר אחד סמוּך לחרסוֹן. חנה סיפּרה זכרוֹנוֹת מן הבּית, מלפני חמש־עשׂרה שנה, כּשאבּא ואמא עדיין היוּ בּחיים, והם ישבוּ אז בּמינסק; סיפּרה בּקוֹל נמוּך מאד כּמסוודת כּיצד אברהם־אלי’ הציל אוֹתוֹ, את חיים, מידי החַטפנים. חיים שמע ממנה את הסיפּוּר הזה כּבר בּפּעם המאה. עמד לפני החלוֹן וּבפיזוּר־דעת תוף בּאצבּעוֹתיו על גבּי הזכוּכית. פּתאוֹם קרא:
– אח! הנה מלכּה הוֹלכת וּבאה. חוֹששני שתיכּנס לכאן. שלוֹם, חנה!
ועד שלא הספּיקה אחוֹתוֹ להוֹציא הגה מפּיה, כּבר נמלט מן החדר וּברח אל אגפּוֹ.
וּבאמת, לא יצא רגע וּמלכּה נכנסה עטוּפה אף היא בּסוּדר גדוֹל.
– שלוֹם לך, חנה! אַת לבדך בּבּית? – אמרה עם כּניסתה והשמיטה את הסוּדר מעל ראשה אל כּתפיה – עברתי בּרחוֹב, ואמרתי: איכּנס לראוֹת מה שלוֹמך. זה זמן רב לא הייתי אצלכם.
חנה ידעה למה זה בּאה פּתאוֹם; היה בּלבּה עליה גלל עלבּוֹנוֹ של יוֹסיל. ואף על גב כּן העלימה את מוֹרת־רוּחה וּבקוֹלה השפוּי אמרה:
– שלוֹם לך, מלכּה! הרי זה חביב מאד מצדך לבוֹא לראוֹת מה שלוֹמי. שבי, מלכּה! שלוֹמי… הרי אַת יוֹדעת, איני גיבּוֹרה… ואַת?
– אני? בּרוּך השם! – השיבה מלכּה וישבה אל השוּלחן כּנגד גיסתה – ואַת עוֹבדת? תמיד עוֹבדת. אני מתבּיישת בּפניך שהוֹלכת בּטלה. מתקנת גרבּיִם?
– מה לעשׂוֹת! צריך כּבר לבדוֹק את כּלי החוֹרף. זוּסיה שׂוֹרף ממש כּל שהוּא לוֹבש. היוֹם אני נוֹתנת לוֹ זוּג גרבּים שלמים וּמחר העקב אוֹ האצבּעוֹת כּבר מבצבּצים מתוֹך החוֹרים…
– לא אכחש שהמלאכה הזאת מאוּסה עלי, משעממת מאד. אצלי עוֹשׂה זאת אַנוּשקה..
“וכי יש מלאכה שאינה מאוּסה עליך?”, שאלה חנה בּלבּה, ואמרה:
– ואצלי גם סוֹניה וגם מַשה ידיהן מלאוֹת עבוֹדה. ואם אני לא אעשׂה זאת, מי יעשׂה?
– וּמי לוֹבש אצלכם את הגרבּים הללוּ? – שאלה מלכּה בּצחוֹק והצבּיעה על גרבּים קטנטנים צרוּרים כּאחד \– סבורתני לא אַת ואף לא זוּסיה…
חנה נתבּלבּלה לרגע ולא נזדרזה להשיב.
– הללוּ? – מילמלה וּפניה הסמיקוּ משהוּ – אלה הם הגרבּים של חוה’לה. בּיקשתי מאַנוּשקה שלכם שתאספם וּתביאם אלי. כּיון שאני כּבר מתעסקת בּמלאכה זוֹ, אמרתי, אתקן, אגב אוֹרח, גם את הגרבּים של הילדה.
– תוֹדה לך, חנה! עכשיו בּוֹשת־פּני גדוֹלה יוֹתר. – אמרה מלכּה בּחיוּך. משוּם מה קפצה ועמדה פּתאוֹם ממקוֹמה – מפּני־מה חלוֹנוֹתיך סגוּרים.
– כּוּלי קרוּשה מצינה. הרי אבגוּסט…
– לפּחוֹת אשנב אחד. – וּבלא נטילת רשוּת בּאה אצל החלוֹן וּפתחה אשנב. מיד פּרצה לתוֹך החדר רוּח טחב וּפגעה בּחנה. זוֹ הרעידה מצמַרמוֹרת, מיהרה המסכּנה והתעטפה יוֹתר בּסוּדרה וּלמלכּה לא אמרה דבר.
– כּל הקייטנים יצאוּ כּבר. – אמרה מלכּה כּשהיא מציצה אל החוּץ – אנוּ נשארנוּ כּאן האחרוֹנים. מפּני מה עדיין לא עברתם אתם אל העיר?
– אפרים, לפני נסיעתוֹ, עסוּק מאד. לוֹ אין פּנאי ולי אין כּוֹח. האריזה היא עבוֹדה מיגעת מאד.
– אף אצלי כּך. יוֹסיל טרוּד מאד בּימים האלה, ולי אין מרץ ואין חשק להתעסק בּכל זאת.
נשתתקו שתי הנשים. “מה לה עוֹד כּאן? – הירהרה חנה – לוּ לפּחוֹת סגרה את האשנב”…
מלכּה חזרה אל מקוֹמה ואמרה כּשהיא מחַכּכת כּף בּכף:
– בּחוּץ סגריר, דלף ורפש, בּררר…
– כּמוֹ בּתוֹך הנפש. – הפליטה חנה.
– אַת אוֹמרת כּן? ואני הלא מקנאה בּך.
– בּי? מה יש לקנא בּי?
דחקה מלכּה בּכתפיה:
– מדמה אני שבּנפשך לא סגריר… אלא… היאך אגיד לך? דוֹמני, אם להשתמש בּלשוֹנך, יוֹם יוּלי שקט. דוֹמני שבּקרבּך תמיד שקט כּל כּך, ושקט גם סביבך. ממך כּוּלך נוֹדף השקט. את זאת אני מקנאה… השקט הזה…
חנה הצליפה עליה מעוּף־עין בּוֹחן ואחר השחה ראשה אל עקב של גרב מתוּח על גבּוֹ של ספל ולא השיבה כּלוּם. וגיסתה המשיכה:
– הנה את שְלֵוָה מפני שתמיד עסוּקה. כּך הוּרגלת מבּית אבּא שלך… ואילוּ אני אבּא שלי פּינק אותי מילדוּתי. לא הייתי נוֹקפת אצבּע. והעיקר חנה שאוֹהבים אוֹתך… זוּסיה שׂמחת חייך ו… אוֹהבים אוֹתך…
“אח! – הירהרה חנה – טוֹב ששיינדיל אינה כּאן ואינה שוֹמעת, את הנחש הזה…” ושוּב הרעידה והתעטפה יפה יפה בּסוּדרה.
– קר לך? לסגוֹר? – שאלה מלכּה.
– לא, אם רצוּי לך יוֹתר שיהיה פּתוּח… וּמוּקי שלך?
– מוּקי… אני אמנם אוֹהבת אוֹתוֹ, כּמוּבן, אבל למה אכחש? הוּא רחוֹק ממני, והוּא מתרחק יוֹתר ויוֹתר. ואילו זוּסיה שלך קשוּר בּך בּכל נפשוֹ. גם כּשיגדל יהיה כּרוּך אחריך. יוֹסיל מחַנכו וּמשפּיע עליו. יוֹסיל אוֹהב אוֹתוֹ. הוּא אוֹהב את… כּוּלכם.
“אה, נחש!”, הירהרה חנה וּבקֹול אמרה:
– גם בּמוּקי טיפּל יוֹסיל, כּמדוּמני, לא מעט.
– מוּקי גדל בּלא אב. אני ואבי פּינקנוּ אוֹתוֹ וקילקלנוּהוּ. לא כּן זוּסיה.
– אַת יוֹדעת, הדוֹר הצעיר בּימינוּ… בּדוֹרוֹת הקוֹדמים היוּ ההוֹרים מגדלים את בּניהם כּפי רוּחם, והבּנים הלכוּ בּדרכי הוֹריהם. ועכשיו אין כּל ערוּבּה למה שבּנינוּ עתידים להיוֹת. אין בּטחוֹן בּהם. לבּי חרד מאד לזוּסיה… איני יוֹדעת מה “יצא” ממנוּ…
ושוּב שתיקה. חנה חיטטה בּתל הגרבּים; גזרה בּמספּריִם את חליצי החוּטים ממקוֹם האיחוּי ואחר עמדה וּפרשה לאיזה מקוֹם וחזרה משם עם פּקעת צמר. וּמלכּה מסתכּלת ושוֹתקת. ופתאוֹם:
– מה עוֹשׂה אחיך כּל הימים? אין רוֹאים אוֹתוֹ כּלל…
“אהה! סוֹף־סוֹף…” צחקה חנה בּלבּה ואמרה:
– לא רוֹאים אוֹתוֹ? אנוּ רוֹאים אוֹתוֹ יוֹם יוֹם. יש שהוּא מתוַכּח שעוֹת עם שיינדל… אבל הוּא מרבּה לקרוֹא. המוֹן ספרים על שוּלחנוֹ, והוּא אוֹמר, כּנראה, להספּיק לפני נסיעתוֹ לקרוֹא את כּל אוֹתם הספרים.
– וכי הוּא נוֹסע מכּאן?
– לא ידעת? הוּא נוֹסע עם אפרים לפּריס. כּאן אין לוֹ מה לעשׂוֹת.
שכחה מלכּה כּל נימוּס. כּיון ששמעה זאת, עמדה מיד, אמרה שלוֹם ונפטרה מן החדר.
כּיון שיצאה, מיהרה חנה לסגוֹר את האשנב.
וּמלכּה יצאה אל הרחוֹב, עקפה את הבּית וחזרה ונכנסה אל החצר והלכה כּיון אל האגף. ראתה שתי דלתוֹת ולא ידעה איזוֹהי של לאפּוּנר. הקישה על אחת מהן וּלמזלה שמעה את קוֹלוֹ של לאפּוּנר עוֹנה: “להיכּנס!”
הוּא ראה אוֹתה בּעד החלוֹן הפּתוּח, הקדים ועמד בּאמצע החדר, ידיו בּכיסי מכנסיו והמתין.
– שלוּם, מר לאפּוּנר!
– שלוֹם, מרת יאנוֹבר! – השיב בּנעימה כּבוּשה וצוֹננת.
– קרוֹב הדבר שתמיה מר על בּיקוּרי…
– מהנ! בּמקצת… תוֹאיל מרתי לישב.
– תוֹדה! – ולא ישבה.
החזירה ראשה לכאן וּלכאן ועיניה משוֹטטוֹת בּחדר.
– אוֹה! כּמה ספרים על שוּלחנוֹ… לא ידעתי שמלוּמד גדוֹל כּל כּך הוּא מר…
פּסעה פּסיעוֹת אחדוֹת בּחדר אילך ואילך; לא שכחה אגב אוֹרח לזרוֹק מבּט אל המראָה התלוּיה. בּאה אצל השידה ונתכּוֹפפה להריח מצרוֹר הפּרחים ששיינדיל הביאה לכאן אמש.
– אֵילוּ צפרנים!… בּעוֹנה זוֹ… גם פּרחים אוֹהב מר.
שתק ועקב אחריה בּעיניו כּשהיא מהלכת בּחדרוֹ כּסַהרוּרית ומתעכּבת לפני כּל דבר, כּאילוּ בּאה לבדוֹק אם הכּל כּאן כּסדרוֹ וכהלכתוֹ. הנה עמדה לפני המראָה, תיקנה משהוּ את תסרקתה ואמרה כּלפּי הזכוּכית:
– מה זאת, מר לאפּוּנר? למה הוּא מתבּוֹדד בּחדרוֹ? כּלוּם אינוֹ מטייל כּלל?
– כּמעט שאיני מטייל.
– ואני לחינם הייתי מחכּה לוֹ.
– היכן?
– בּכּוּך שלנוּ.
– מרתי חיכּתה לי?
– מר תמיה?
– סבוּר הייתי שהיא מתרעמת עלי…
הפּעם הפכה אליו את ראשה וזקפה עליו עיניים מלאוֹת תמיהה:
– אני? למה אתרעם על מר?
– אחר פּגישתנוּ האחרוֹנה..
השהתה עליו מבּט משוּנה, מאוֹתם המבּטים המשוּנים שלה, המגרים בּהתגלוּת־לב שאינה מגלה כּלוּם והכּל סתוּם וכמוּס מפּניך:
– הנה רוֹאה מר… הנה בּאתי אליו… שמא ירשני לישב רגע?
– הלא בּיקשתי ממנה לישב.
– ואת החלוֹן מוּתר לסגוֹר? צינה זוֹ קשה עלי…
דוּמם סגר לאפּוּנר את החלוֹן וישב כּנגדה.
תלתה בּוֹ עינים מחייכוֹת ואמרה:
– מר לאפּוּנר! יכוֹל שהוּא אסטרטיגן טוֹב, אבל תכסיסן רע.
הסתכּל בּה בּשאלה.
– יש – אמרה – שכּוֹבשים מבצר בּהסתערוּת, ויש שכּוֹבשים אוֹתוֹ בּעקיפים סחוֹר סחוֹר, בּתכסיסים שבּמתינוּת ואוֹרך־רוּח… הכּל לפי המבצר וּלפי הכּוֹבש. כּשאין המזל שׂוֹחק בּדרך האחת, מנַסים אוֹתוֹ בּדרך השניה… ואילוּ אדוֹני…
– תכסיסן רע?
– מפּני שמיד נתרשלוּ ידיו.
לאפּוּנר צחק. עכשיו ראה את האשה הזאת בּמפוּלש, כּמדוּמה לוֹ. הריהי יוֹשבת לפניו בּכל יפיה, בּעתרת תפארת שׂערוֹתיה הבּהירוֹת, בּעיניה האפוֹרוֹת־ירוֹקוֹת, בּכל גוּפה הנהדר, אבל נטוּלת כּל סוֹד. מבצר שנִבעו מַצפּוּניו… והוּא צחק מפּני שהפּעם ראה עצמוֹ חזק ממנה.
– עצה כּזוֹ מתוֹך המבצר יש בּה משוּם בּגידה. – אמר תוֹך כּדי צחוֹק.
– בּגידה בּי בּעצמי? – שאלה וצחקה אף היא. צחוֹק זה שלה הרגיזוֹ. נפשוֹ סלדה ממנה.
– למה נדבּר, מר לאפּוּנר, על כּיבּוּשים? נכרוֹת בּרית שלוֹם. מסכּים?
שניוֹת מספּר חיכּתה לתשוּבתוֹ. כּיון שהוּא הסתכּל בּה דוּמם ולא הוֹציא הגה מפּיו, הוֹסיפה:
– דוֹמני שאדוֹני מתרעם עלי. למה הוּא מתרעם עלי?
– לא, הגברת, אני אמנם מתרעם, אבל רק עלי, על עצמי. התנהגתי אז כּפרחח שוֹטה…
הפשילה את ראשה וצחקה להנאתה. תוֹך כּדי צחוֹקה שלחה את ידה להעבירה על ראשוֹ, אבל מיד חזרה בּה וּמשכה אוֹתה; גם צחוֹקה נפסק בּאמצע: פּתאוֹם נזכּרה מה שסחה לה חנה, ואמרה כּבר בּנעימה אחרת:
– שמעתי שאדוֹני עוֹמד לעזוֹב אוֹתנוּ בּמהרה.
– הן, אני עוֹמד לנסוֹע מכּאן.
– להיכן?
– לצרפת. לפּריס.
– אה! שם יהיוּ תפּוּחים נוֹשרים ישר אל פּיו מן האילנוֹת.
שתק.
– אילוּ הייתי יכוֹלה, הייתי נוֹסעת עמוֹ. היה מסכּים ליטוֹל אוֹתי עמוֹ לפּריס?
לאפּוּנר לא העביר עיניו ממנה וחייך בּינוֹ־לבין־עצמוֹ.
– למה מחייך מר?
– נזכּרתי בּאשה אחת שהכּרתי בּקוֹבנה. חייה היוּ ריקים וּתפלים, והיא סבלה מאד… רעֵבה היתה…
– יש עוֹד רעֵבוֹת בּעוֹלם?
היתה רעֵבה לענין גדוֹל, לפעוּלה. על־פּי עצתי יסדה ספריה עממית. סייעתי לה בּעבוֹדה זוֹ. כּל אימת שהיתה עסוּקה בּהקמת הספריה, היתה מאוּשרת. וּמשנגמרה העבוֹדה, לא מצאה לה מקוֹם. הפחידה אוֹתה הבּטלה, הריקנוּת. חיים חשׂוּכי כּל ענין היוּ לדידה לא חיים אלא מות. גמרה בּדעתה לעזוֹב את בּיתה, את בּעלה ולנסוֹע עמי לפּוֹלין, להשתתף, שם בּמרד. אבל אני לא חזרתי לפּוֹלין; נסעתי לכאן.
– והיא?
– נסעה, כּנראה, לבדה. לא יכלה שׂאֵת את רעבוֹנה לחיים פּעילים וּמוֹעילים.
– הרכּינה ראשה אל לבּה ואמרה כּמשׂיחה עם עצמה:
– הן… הרי זוֹ אמת… חיים בּלא כּל ענין אין קרוּיים חיים אלא מות… גרוּעים הם ממות… יש שאדם מאבּד עצמוֹ לדעת מפני פּחד המות… לא כּך?
שתק.
עמדה והוֹשיטה לוֹ את ידה:
– אם כּן… שלוֹם למר ודרך צלחה.
עמד אף הוּא וּבקידה קלה לחץ את ידה:
– תוֹדה על אחליתה הטוֹבה, הגברת יאנוֹבר! שלוֹם לה!
עמדה עטוּפה בּסוּדרה ולא זזה ממקוֹמה; עמדה בּראש נטוּי קצת אל כּתפה ועיניה בּמבּט אלַכסוֹני מצוּמדוֹת אל הקרקע. דוֹמה היה כּאילוּ היא שוֹקלת מה בּדעתה אוֹ נמלכת עם לבּה. פּניה החיורוֹת והקטנוֹת שבּיצבּצוּ מתוֹך הסוּדר היוּ עכשיו בּלא כּל זוֹהר של נוֹי. היתה זאת עמידת אשה נבוּכה, אוֹבדת עצוֹת וּטעּונה רחמים.
וּבעמידתוֹ זוֹ, בּלא לזקוֹף ראשה וּבלא להגבּיה עיניה, אמרה בּקוֹל כּהה:
– דוֹמני שאף אני אסע… אסע מכּאן…
– להיכן? אם אין זה בּגדר סוֹד.
– דרכּי רחוֹקה הרבּה יוֹתר, הרבּה יוֹתר… בּעתוֹ יִוָדע לוֹ…
התנערה והחזירה אליו את פּניה, הוֹשיטה לוֹ בּשניה ידה וּבחיוּך חיור:
– שוּב: שלוֹם למר! וּבשניה: דרך צלחה!
– שלוֹם ודרך צלחה גם לגברת.
והיא נפטרה מן החדר.
לאפּוּנר אף לא הציץ בּחלוֹן, וחזר אל ספרוֹ שהפסיק, עם בּוֹאה, בּאמצע הקריאה.
לאפּוּנר התחיל מתקרב בּזמן האחרוֹן אל יוֹסיל והיה שׂמח על כּל הזדמנוּת שבּאה לידוֹ להיכּנס עמוֹ בּשׂיחה; ולא שאל לעצמוֹ מה ראה פּתאוֹם, ודוקא אחר שׂיחתוֹ האחרוֹנה עם מלכּה בּכוּכהּ, להוֹציא שעוֹת בּחברת אדם שכּל הימים היה מסיח דעתוֹ הימנוּ. אפשר שיוֹסיל היה קוֹנה לבּוֹ בּשלימוּתוֹ הפּנימית וּבדרך מחשבתוֹ המיוּחדת לוֹ. ואפשר גם מפּני שיוֹסיל היה מרבּה לספּר עמוֹ על אביו, שנשתייר לוֹ ממנוּ זֵכר עמוּם מאד (זָכַר, כּמדוּמה לוֹ, מבּט עינים בּהיר וטוֹב, מגע רך וּמדגדג בּפניו של זקנוֹ הלבן, ריח הטבּק שהיה מעשן, וּמזֵכר עמוּם זה לבד היתה נפשוֹ מתפּעמת). מתוֹך שׂיחוֹתיו עם יוֹסיל היתה צפה ועוֹלה לפניו דמוּת אביו גדוֹלה וּמוּפלאה. עם ימים התרגל לאפּוּנר לראוֹת בּיוֹסיל את האוֹר החוֹזר של אביו. והדברים הגיעוּ לידי כּך שפּעמים אחדוֹת, כּשנזדמנוּ שניהם בּעיר, השפּיע עליו יוֹסיל ליכּנס עמוֹ אל בּית־מדרש לתפילת מנחה אוֹ מעריב. לאפּוּנר הלך אחריו רק כּדי לגרוֹם לוֹ קוֹרת־רוּח. אבל כּל פּעם היה רוֹאה עצמוֹ נכרי למתפּללים ולתפילתם. הללוּ לא נתקשרוּ בּשוּם פּנים בּזכר אביו: הם לחוּד והוּא לחוּד… והיה יוֹצא משם בּנפש עגוּמה ומלאה געגוּעים על פּוֹלין, על עבָרו. והוּא גוּפוֹ לא ידע משוּם מה מתעוֹררים בּוֹ שם הגעגוּעים הללוּ. פּעם יצאוּ מבּית־התפילה ולאפּוּנר הלך בּצדוֹ של יוֹסיל ושתק מתוֹך שנפשוֹ היתה קנוּטה עליו. לבסוֹף שאל:
– איני מבין מה לי וּלאוֹתם המתפּללים שם?
– ראיתי, ראיתי… הרי זה מפּני שאתה בּא אליהם כּזר. אבל הם העם, אותם שהתפללו, אוֹתם שהתפללוּ, אוֹתם שבּשוּק הישן ואוֹתם שבּרחוֹב היהוּדים. אסוּר לוֹ ליהוּדי להיוֹת זר לעמוֹ. האמינה לי. טוֹב לישב בּין יהוּדים אלה. הם יהוּדים פּשוּטים ועמלים, בּנפשם יביאוּ לחמם. בּצות אחד עמהם מוֹצא אדם את עצמוֹ חזק יוֹתר. עליהם, רק עליהם יש לסמוֹך. הם לא יאכזבוּ ולא יבגדוּ. אם תישען עליהם, יכּירוּּּּּּּּּּּּּ לך טוֹבה ויוֹסיפוּ לך אוֹמץ. עמהם תמצא בּתוֹך עצמך הרבּה כּוֹח. הרבּה כּוֹח יימשך עליך מהם. צריכים רק לידע היאך, העיקר – לא לבוֹא אצלם כּאדם מן החוּץ…
יוֹם אחד היה יוֹסיל יוֹשב עם זוּסיל בּסוכּה שבּגן בּיתו של לוין וקוֹראים כּאחד בּחוּמש. עמדוּ עדיין בּפרשת “וירא”. זוּסיל קרא מתוֹך המית־נפש. חיי־הבּית של אברהם ושׂרה, המאוֹרעוֹת וההרפּתקאוֹת שעברוּ על שני הזקנים האלה הרגישוּ עליו את לבּוֹ. השתתף בּיגון ערירוּתם. עם כּל הכּבוּדה הרבּה, הרי חייהם היוּ שוֹממים בּאין להם יוֹרש; בּכל יוֹם תמיד היתה נפשם מתעגמת עליהם והיוּ שוֹאלים למי הם עמלים? את כּל עשרם עתיד אדם זר לירוֹש, אליעזר בּן משק בּיתם. בּיחוּד כּבדה עליהם בּדידוּתם בּיוֹם קיץ, כּשהחמה יוֹצאת מנרתיקה, כּל הבּרוּאים נזהרים מלצאת מתוֹך אַמַת צלָם, אין עוֹבר ושב ואין אוֹרח סר אל אָהלם. ויוֹם אחד כּזה שהיה שחוּן בּיוֹתר, ואברהם היה ישוּב בּפתח אהלוֹ, ושׂרה עסוּקה בתוך האוֹהל. פּתאוֹם התיצבוּ על אברהם שלוֹשה אוֹרחים כּאחד. שלשתם שלוּחי אלוֹהים היוּ. איש איש וּשליחוּתוֹ. אחד בּא להחריב עוֹלם שקילקל מעשׂיו, אחד לבשׂר לידתוֹ של עוֹלם חדש, של דוֹר חדש אשר ישמרוּ “דרך ד' לעשׂוֹת צדקה וּמשפּט” ואחד לרפּא את צדיקוֹ של עוֹלם, את אברהם, מחליוֹ. שרה עוֹמדת בּאוֹהל וּמצוֹתתת לשׂיחת בעלה עם האוֹרחים, שוֹמעת לבשׂורת השליח השני וצוֹחקת. קשה לה להאמין. האוֹרח מתרעם:“למה זה צחקה שרה?”, והאשה מזדרזת לכַחֵש: “לא צחקתי”. אבל האוֹרח לא דברי ליצנוּת בּא להשמיע. הרי בּא בּענין נכבּד מאד ואינוֹ מניח שיתעתעוּ בּו. “לא כּי צחקת!”, משיב הוּא לא בלא רוֹגז: הבּשׂוֹרה שהביא יוֹתר מדי גדוֹלה ונכבּדה היא ואין מקוֹם לצחוֹק. ואחר כּך לימים מעשׂה בּיצחק וישמעאל. בּתחילה כּשעמדה אוֹתה צדקת בּעקרוּתה ועלבּוֹנה, קיבּלה בּהכרח את גזר דינה ושתקה מפּני שעלה מזלה של הָגָר שנתנה בּן לאברהם. ואילוּ משנתבּרכה היא עצמה בּפרי בּטן, הרימה ראש, חזרה ונטלה לעצמה את זכוּיוֹת השׂוֹררת לבדה בּבּית והפיגה בּאמתה את כּל הלענה של קנאה ושׂנאה שצפנה לה בּלבּה כּל הימים. “גרש את האמה הזאת ואת בּנה!” ואברהם קשה לוֹ להטיל שלוֹם בּין שתי הנשים האלה. אוֹי לוֹ אם יעשה רצוֹנה של זוֹ ואוֹי לוֹ אם ירחם על זוֹ. יצחק וישמעאל שניהם יוֹצאי ירכוֹ הם. וּמי יוּכל לדוּן עם שתקיף ממנוּ? שׂרה היא התקיפה, והגר הוּצרכה לעזוֹב את הבּית. זוּסיל גינה בּלבּוֹ את אברהם על חוּלשתוֹ. בּקוֹל רוֹטט מדמעוֹת קרא על כּל שעבר על הגר וּבנה בּמדבּר. יוֹסיל הניח קצת את דעתוֹ על־ידי דברי האגדה שמביא רש"י על הכּתוּב: “וישמע אלוֹהים את קוֹל הנער” ותירגם לוֹ בּאידית: מלאכי השרת היוּ מקטרגים ואוֹמרים: “רבּוֹנוֹ של עוֹלם! מי שזרעוֹ עתיד להמית בּניך בּצמא אתה מעלה לוֹ בּאר?” והוּא משיבם: “עכשיו הוּא צדיק אוֹ רשע?” אמרוּ לוֹ: “צדיק”. אמר להם: “לפי מעשׂיו של עכשיו אני דנוֹ” וגו'. והיכן המית את ישראל בּצמא? כּשהגלה נבוּכדנצר. כּשהיוּ מוֹליכין אוֹתם אצל ערביים, היוּ ישׂראל אוֹמרים לשוֹבים: הוֹליכוּנוּ אצל בּני דוֹדנוּ ישמעאל וירחמוּ עלינוּ. ואֵלוּ יוֹצאים לקראתם וּמביאים להם בּשׂר ודג מלוּח ונאדוֹת נפוּחים. כּסבוּרים ישׂראל שהם מלאים מים, וּכשהכניסוֹ לתוֹך פּיו וּפוֹתחוֹ, הרוּח נכנסת בּגוּפוֹ וָמת…
אחר כּך בּא הנסיוֹן הגדוֹל. “ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם”..
בּסמוּך אצל הסוּכּה, על נדנדה שהתקין לוֹ זוּסיל בּין שני אילנוֹת, יוֹשב לוֹ יענק’לה עגיל־הכּסף וּמתנדנד. מיוֹם שחלתה מלכּה, קיבּלה חנה את הנער אל בּיתה. מתנדנד הוּא וּמאזין מתוֹך כּך לדברים שקרא זוּסיל אחד מקרא ואחד תרגוּם לאידית. והדברים מוּפלאים, סיפּוּר־מעשׂה ואינוֹ סיפּוּר־מעשׂה, בּדוּתה ואינה בּדוּתה. והדברים, על כּל הסתוּם והפּלאי שבּהם, מתקשרים בּלב; והלב מקבּלם פּעמים בּחיבּה וחשק וּפעמים בּיראה וּרעדה. האלוֹהים בּעצמוֹ מגלגל עם האנשים שם, הוּא שוֹאל והם משיבים, הם מבקשים והוּא עוֹשׂה בּקשתם. והם נוֹשׂאים ונוֹתנים כּשוים… מוּפלא, מוּפלא!
לאפּוּנר היה אוֹתה שעה ישוּב בּחוּץ בּצל האַקציה שלפני חלוֹן חדרוֹ, וּמעיין בּספר. דעתוֹ מפוּזרת עליו וקשה ליתן אוֹתה על מה שכּתוּב בּספר. אף על פי שכּבר יצאה השעה הרביעית אחר הצהרים, חמתוֹ של היוֹם כּבדה עדיין וּתנוּמה של עייפוּת תלוּיה בּאויר. אף המוּלת הצפּרים ניעוֹרה בּעצלתים. כּאחוּזוֹת תנוּמה מזמזמוֹת דבוֹרים בּחלל, רק החרגוֹל השוֹכן אי־שם בּין העשׂבים לא ייעף ולא ייגע, ואינוֹ פּוֹסק לנסר וּלנסר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ אוֹתוֹ פּיזוּם שהוּא גוּפוֹ שכח כּבר על מה ולמה הוּא בּא. אל אזניו של לאפּוּנר הגיעה קריאתוֹ החדגוֹנית של זוּסיל, שנפסקת על־ידי הערוֹתיו, שאלוֹתיו והסבּריו של יוֹסיל. זרק את הספר אל העשׂב והלך וּבא אצל היוֹשבים בּסוּכּה.
– לא אפריעכם אם אעמוֹד כּאן ואשמע? – שאל.
– בּבקשה ממנוּ, – השיב יוֹסיל – אדרבּא. זוֹכרני שבּשעה שאדוֹני עוֹד היה קטן ואביו, נשמתוֹ עדן, היה מַשנה אותו פרק בחומש, היתה אמא של שיינדיל ופעמים אף אני יושבים ושומעים.
יוֹסיל הסבּיר לזוּסיל את פּרשת העקידה פּסוּק פּסוּק. והנער לא היה שקט. אוֹ שלבּוֹ התפּעם בּוֹ אוֹ שדעתוֹ היתה מפוּזרת עליו. עיניו נשׂוּאוֹת אל רבּו המדבּר אליו, וידוֹ מגוֹללת את זוית הדף של החוּמש לשפוֹפרת. מפּעם לפעם מסַלק יוֹסיל, תוֹך־כּדי דיבּוּרוֹ, את ידוֹ של הנער וּמחליק את הדף, ואחר רגע חוֹזר הנער לגוֹלל את השפוֹפרת. נטל יוֹסיל ספר שהיה מוּנח שם והניחוֹ על זוית הדף. אז התחיל זוּסיל מוֹשך וּמוֹרט וּמסוֹבב כּפתוֹר אחד של מקטרנוֹ. לבסוֹף לא התאפּק ואמר:
– דוֹד! ואלוֹהים כּלוּם לוּ מוּתר לעשׂוֹת מעשׂים כּאלה?
– לגבּי אלוֹהים אין מוּתר ואסוּר. שכּן אין מי שיתיר לוֹ אוֹ שיאסוֹר עליו.
– אם כּן הוּא יכוֹל לעשׂוֹת גם מעשׂה רע?
– לגבּי אלוֹהים אין רע ואין טוֹב. הוּא עוֹשׂה הכּל כּטוֹב בּעיניו, אלא כּל שהוּא עוֹשׂה לטוֹבה הוּא עוֹשׂה. אנוּ אין יכוֹלים לירד לסוֹף דעתוֹ של הבּוֹרא; אנוּ דנים על כּל דבר לפי מראית לבּנוּ ועל כּן יש דברים שנראים לנוּ כּרעים. אילוּ היינוּ יכוֹלים לעמוֹד על כּוָנת הבּוֹרא, היינוּ מוֹצאים שהכּל טוֹב ויפה עשׂה בּעתוֹ והרע היה נהפּך בּעינינוּ לטוֹב…
אוֹתה שעה בּא סמוֹלנסקין. הצעיר הלך לראוֹת את שיינדיל בּחדרה, ונתעכּב אצל הסוּכּה. כּדי שלא לערבּב על השׂיחה, הסתפּק רק בּקידה דמוּמה ליוֹסיל וּללאפּוּנר. וּמששמע דברי יוֹסיל האחרוֹנים שאל:
– וּבכל זאת, מר יאנוֹבר מנַיִן הרע שבּחיינוּ? הרע שבּאדם?
– הרע לא נברא אלא כּדי שנכּיר בּטוֹב. רק מחמת החוֹשך אנוּ נהנים מן האוֹר. כּמה שוֹממים היוּ חיינוּ אילמלא הצער והיסוּרים! כּמה מצוּמקת היתה אז נפש האדם. הצער והיסוּרים מלמדים אוֹתנו לרחם על הבּריות, לעשׂוֹת צדקה וחסד, שמהם זרוּע אוֹר לאדם כּל ימי לכתוֹ בּעוֹלם הזה… אלוֹהים אוֹהב את ברוּאיו וכל שנברא בּעוֹלם לטוֹב נברא ויש לוֹ שליחוּתוֹ שלוֹ, וגם לרע שבּעוֹלם שליחוּתוֹ שלוֹ.
– ואף על פּי כן… לא ממידת האהבה היא להביא יסוּרים וצער…
– הטירה, מר סמוֹלנסקין, שבּה גנוּזוֹת בּשבילנוּ כּל סגוּלוֹת החמדה היא בּראש הר גבוֹה. כּלוּם לא נקבּל בּאהבה את כּל צער הטוֹרח והיגיעה כּדי לטפּס ולעלוֹת אל טירת חשקנוּ זוֹ?
– השאלה היא אם כּדאיים כּל היסוּרים הכּרוּכים בּעליתנוּ בּהר. מה נמצא שם?
– אוֹה! הרבּה… את חירוּתנוּ! על־ידי שאנוּ נלחמים בּרע וּמתגבּרים עליו, אנוּ נעשׂים בּני־חוֹרין.
זוּסיל שלא הבין כּלוּם בּשׂיחה זוֹ, התחיל משתעמם. אוֹתוֹ הטרידה כּל הזמן שאלה אחרת. לא התאפּק ונכנס לתוֹך דבריהם:
– אבל לצווֹת לאב הזקן לילך לשחוֹט את בּנוֹ יחידוֹ, הרי זה בּאמת לא יפה. שוּם אדם הגוּן לא היה עוֹשׂה זאת. בּאמת, היאך לא ריחם על הזקן?
שלוֹשת האנשים הגדוֹלים החליפוּ בּמבּטי חיוּך. ויוֹסיל אחז בּסנטרו של הנער עם שהוּא שוֹפך עליו מעיניו שפע של חיבּה, ואמר:
– לגבּי אברהם לא היתה שוּם אכזריוּת בציווּי זה. אלוֹהים לא ניסה את יראת השמים של אברהם. אילמלי היתה בּאברהם יראת שמים בלבד, היה טוֹען לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא: “מוּטב שתהרוֹג אוֹתי וּבלבד שלא אהרוֹג את בּני בּידי עצמי. ואם תתנקם בּבני, מוּטב שאתה תשלח בּוֹ את ידך ולא אני”. ואילוּ נסיוֹן זה היה אחר. נסיוֹן האהבה היה. אלוֹהים גזר עליו לעשׂוֹת מעשׂה שאין בּכוֹח שוּם בּריה לעשׂוֹתוֹ. אילוּלא אהב אברהם את קוֹנוֹ יוֹתר משאהב את עצמוֹ, לא היה יכוֹל אף הוּא לעשׂוֹת רצוֹנוֹ. אבל אברהם אהב. בּכוֹח האהבה יכוֹלים לעשׂוֹת הכּל! האהבה ממתקת את הדברים המרים והנוֹראים בּיוֹתר ועוֹשׂים אוֹתם בּשׂמחה וּבהתלהבוּת מעשׂים שאין בּכוֹח אדם לעשׂוֹתם. וּמשּום כּך אין כּאן אכזריוּת… לך, זוּסינקה, לשׂחק. השיעוּר שלנוּ כּבר נגמר.
הנער יצא מהסוּכּה תמיה שנפטר היוֹם מתלמוּדוֹ כּל כּך מהר. יצא וחזר.
– לא נלמד היוֹם עוֹד בּשניה? – שאל.
– למה? וכי כּל כּך חשקה נפשך בּתוֹרה?
זוּסיל לא השיב כּלוּם ויצא. דברי רבּוֹ על נסיוֹן האהבה היוּ סתוּמים לוֹ. בּנפשו רק צללוּ מלים בּוֹדדוֹת בּמשמעוּתן ההפוּכה וּבמוֹחוֹ הרחישוּ שאלות שהיה משתוֹקק להרצוֹתן לפני דוֹדוֹ ושקשה היה לוֹ לתלוֹתן עד יום מחר.
– מר יאנוֹבר! – אמר סמוֹלנסקין בּחיוּך וּבנעימה של ספקנוּת – כּמה ימצא בּאוֹדיסה יהוּדים עם אהבת שמים כּזוֹ?
– איני יוֹדע, איני יוֹדע… אפילוּ בּאוֹדיסה זוֹ מרוּבּים יהוּדים פּשוּטים וטוֹבים ושוֹמרי מצווֹת… אהבה של אמת אל הבּוֹרא מצאתי בּאדם אחד, בּסבוֹ של זוּסיל הקטן, ייבּדל לחיים ארוּכּים. הוּא אהב את הבּוֹרא! זוֹ היתה אהבה! הוּא היה אוֹמר שאין עליו יראת הגיהינוֹם שכּן אם אלוֹהים בּכל מקוֹם, הרי גם גיהינוֹם אינוֹ פנוּי ממנוּ. ועמוֹ יתבּרך ממה וּממי יפחד! והיה מעלה על עצמוֹ את הכּתוּב: “גם כּי אלך בּגיא צלמות… שבטך וּמשענתך המה ינחמוּני”… הן, הן! היהוּדים של אוֹתוֹ דוֹר, מי יִשוה אליהם!..
מבּטוֹ נתקל בּחיים שעמד לפניו, ידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, ראשו שמוּט על לבּוֹ, כּוּלוֹ טרוּד בּהרהוּריו, ואמר:
– בּעצם מה אנוּ יוֹדעים בּענין האהבה!… שמעתי מסַפּרים על בּחוּרים וּבחוּרוֹת מבּני ישׂראל שמסַכּנים חייהם בּשביל שחרוּרה של פּוֹלין, מקבּלים עליהם כּל מיני יסוּרים קשים, כּמוֹ גלוּת וּבתי־כּלא, ויש מהם שעוֹלים לגרדוֹם. ולמה הם עוֹשׂים כּך? לא להנאת עצמם, כּמוּבן מאליו, אלא מתוֹך אהבה לזוּלת… משמע שאהבת הבּוֹרא מתלבּשת בּקליפּוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת. נראה שבּכל יהוּדי טמוּן הניצוֹץ הקדמוֹן שישרש מאברהם אבינוּ. לכל יהוּדי יש העקידה שלוֹ…
– מר יאנוֹבר! – שאל פּתאוֹם לאפּוּנר – כּל מה שהסבּיר קוֹדם למר סמוֹלנסקין תוֹרת החסידוּת היא?
– מה ענין החסידוּת לכאן?
– וכי אין אדוֹני חסיד?
יוֹסיל חייך:
– לא, לצערי. אין לי רבּי.
– לצערו?
– טוֹב לאדם שיש לוֹ רבּי.
קפץ סמוֹלנסקין ואמר:
– מר יאנוֹבר! בּרשוּתוֹ שאלה אחת רוֹצה אני לשאלוֹ. מר דיבּר על שוֹמרי מצווֹת. אף הוּא, מר יאנוֹבר, שוֹמר מצווֹת. כּלוּם בּאמת הוּא מאמין שכּל מה שתלמיד וָתיק עתיד לחַדש הלָכה היא מסיני? ולי גם קשה להאמין שמַעמד הר סיני הוּא עוּבדה היסטוֹרית…
יוֹסיל נבוֹך משוּם־מה וסוּמק עז הציף את פּניו.
– שמא גם ישאלני אם אני מאמין בּאלוהים? – מילמל במבוּכתו.
ראה סמוֹלנסקין את הסוּמק בּפני יוֹסיל וּמיד הרגיש כּמה חסרת עדינוּת היתה שאלתוֹ.
– אני מבקש ממנוּ סליחה, מר יאנוֹבר! – אמר – אני חוֹזר בּי משאלתי, והוּא פּטוּר מתשוּבה. נא, יסלח לי, מר!
– אין בּכך כּלום, מר סמוֹלנסקין! לפי דעתי כּל יהוּדי, אחד מאמין ואחד אינוֹ מאמין, חייב לשמוֹר את המצווֹת…
– הכּיצד! כּשאין אמוּנה!
– מר סמוֹלנסקין! כּמה דברים בּטלים הוּא שוֹמר בּכל יוֹם אף על פּי שאינוֹ יוֹדע מה טעמם וּממי ניתנוּ. אלא שהוּא עוֹשׂה מה שאחרים עוֹשׂים, מה שמקוּבּל לעשׂוֹת. ואילוּ כּוֹחן של המצווֹת יפה יוֹתר, מפּני שנתקדשוּ על־ידי ישׂראל כּוּלוֹ בּמשך דוֹרוֹת. אין כּל חילוּק אם המצווֹת עשׂוּ את ישׂראל מה שהנהוּ, אוֹ שישׂראל יצר מצווֹת בּצלמוֹ וּדמוּתוֹ. מכּל מקוֹם, נשמת ישׂראל ודת ישׂראל יוֹתר מדי אחוּזוֹת וענוּבוֹת כּאחת. כּך מתגלה האל לישׂראל יוֹם יוֹם ושעה שעה, וכך מתגלה ישׂראל לעוֹלם. הן, המצווֹת, צינוֹרוֹת לקבּל שפע רוּחני וּלהתעלוֹת על חיי החוּלין של יוֹם יוֹם. אילמלא היוּ ישׂראל נהרגים על שמירת דתם, כּל ההיסטוֹריה שלנוּ היתה אחרת. כּשאין ישׂראל מקיים את המצווֹת, מה זה רוֹצה לוֹמר. הרי זה לוֹמר שאבוֹתינוּ הקדוֹשים קידשוּ שם שמים, עלוּ על מדוּרוֹת אש, נהרגוּ ונשחטוּ על דבר שבּשטוּת, ושכּל ההיסטוֹריה הישׂראלית אינה אלא טעוּת מרה אחת. יהוּדי שאינוֹ רוֹצה לראוֹת עצמוֹ מחוּץ וּמעל להיסטוֹריה שלנוּ יהוּדי שמתגאה בּאבוֹתיו הקדוֹשים ורוֹצה להמשיך על עצמוֹ את קדוּשת יסוּרי הדוֹרוֹת, אין לפניו דרך אחרת, זוּלת דרך האבוֹת. אני איני רוֹצה להיוֹת חכם ונבוֹן מאוֹתם שאני הוּא יוֹרשם…
לאפּוּנר שאוֹתוֹ העסיקה כּל אוֹתה שעה שאלה אחרת, אמר שלא מענין השׂיחה:
– מר יאנוֹבר! אמת מה שסחה לי פּעם שיינדיל שאדוֹני נסע פּעם אל איזה רבּי של חסידים?
– אז בּיקשתי דבר אחר. לא היתה בּי שׂמחת־חיים. התקנאתי בּאביך, נשמתוֹ עדן, שמימיו לא היתה לוֹ חוּלשת־דעת, מימיו לא קָבל ולא בּא בּטרוּניה על מי שהוּא אוֹ על מה שהוּא. מאד מאד הייתי משתוֹקק לשׂמוֹח בעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. וזה הוּא שהביא אוֹתי אל הרבּי שלוֹ.
– את הרבּיים אני מכּיר קצת. – בעיר סמוֹלנסקין – אף אני הייתי זמן־מה בליוּבּאביץ'. כּלוּם מצא מר מה שבּיקש שם?
– רגע אחד היה יוֹסיל מַקשה להשיב.
– המ… כּיצד אגיד לוֹ למר? השׂמחה היתה שם שרוּיה, הרי זה אמת. ואם תמצא לוֹמר, שׂמחה גדוֹלה היתה שם. אבל לא לי. לי לעצמי לא היה שׂמח. השׂמחה האמיתית, לא זוֹ שבּאה לפתע ועוֹברת לפתע, אלא שׂמחה של אמת, מתמדת, שאינה נפרשת מן האדם כּחיוּת שבּוֹ, בּדוֹמה לזו שראיתי בּר' זוּסיל עליו השלוֹם, שׂמחה זוֹ אין יוֹדעים בּמציאוּתה אפילוּ בּשעה שהיא שרוּיה בּך… שׂמחה כּזוֹ לא כּל אדם זוֹכה לה. אין מבקשים אוֹתה ואין משתדלים בּה, היא שוֹרה על מי שראוּי לה. אם אי אתה ראוּי לה, לא יוֹעילוּ לך כּל שידוּלים וכל כּרכּורים…
סמוֹלנסקין חייך:
– אדוֹני מדבּר על שׂמחת החיים כּמוֹ שר' משה חיים לוּצאטוֹ כּתב על הקדוּשה. דוֹמני, מה שהוּא דוֹמה לזה יש בּ“מסילת ישרים” שלוֹ.
– הדין עם מר. – אמר יוֹסיל – אדוֹני מתכּוון בּודאי לאוֹתוֹ מקוֹם שנאמר שם: “ענין הקדוּשה כּפוּל הוּא, דהיינוּ תחילתוֹ עבוֹדה וסוֹפוֹ גמוּל; תחילתוֹ השתדלוּת וסוֹפוֹ מתנה”. ה“השתדלוּת” שם היא אחרת…
– וּלהלן? וּלהלן? – דחק עליו סמוֹלנסקין.
– להלן? – יוֹסיל אימץ זכרוֹנוֹ לשוא: לא זכר מה שלהלן.
– אם איני טוֹעה – אמר סמוֹלנסקין – כּך כּתוּב שם: “והיינוּ שתחילתוֹ הוּא מה שהאדם מקדש עצמוֹ וסוֹפוֹ מה שמקדש אוֹתוֹ. והוּא מה שאמרוּ רבּוֹתינוּ זכרוֹנם לברכה: אדם מקדש עצמוֹ מעט מקדשים אוֹתוֹ הרבּה; מלמטה, מקדשים אוֹתוֹ מלמעלה”… ימתין מר, ימתין מר, היאך שם עוֹד? “והנה האיש המתקדש בּקדוּשת בּוֹראוֹ אפילוּ מעשׂיו הגשמיים חוֹזרים להיוֹת עניני קדוּשה ממש”.
יוֹסיל שמע בּפה פּעוּר מרוֹב תמיהה.
– אימתי למד את זה בּעל־פּה, מר סמוֹלנסקין? לא ידעתי שהוּא צנא מלא ספרא.
– אוֹה! – השיב הצעיר – אילוּ זכרתי כּל שהספּקתי בּחיי לשכּוֹח הייתי תלמיד־חכם גדוֹל.
– דעתוֹ היתה מקוֹררת עליו שעלה בּידוֹ מה שהיה תמיד אוֹהב: להדהים את שוֹמעיו בּבקיאוּתוֹ וּבידענוּתוֹ בּמקצוֹעוֹת שוֹנים…
נשמע קוֹלה של חנה הקוֹרא אל התה. שלוֹשת האנשים החזירוּ פּניהם והלכוּ כּיון אל המרפּסת. זוּסיל נגרר אף הוּא אחריהם. עגיל־הכּסף לבדוֹ נשתייר על הנדנדה.
אחר שעה קלה חזר זוּסיל מן המרפּסת וּשני כּעכים מרוּחים חמאה בּידוֹ. בּא ועמד לפני יענק’לה.
– עדיין לא נמאס עליה הנדנוּד? – שאל – דייך. רד מעליה. חוֹששני שראשך יסתחרר עליך.
– ראשי לא יסתחרר לעוֹלם, מפּני שיש לי ראש כּזה… כּמטוּלטלת.
זוּסיל צחק:
– בּאמת. הוּא מתנדנד עליך תמיד לכאן וּלכאן הרי לך כּעכים. לך אל חדר־הבּישוּל לשתוֹת תה.
יענק’לה נטל את הכּעכים ודיחק כּתפוֹ:
– איני רוֹצה תה.
– הבאתי לך כּעכים, מפּני מה לא אמרת לי תוֹדה? איני המשרת שלך.
– היאך אוֹמרים זאת?
– הנה שאלה! פּשוּט, אוֹמרים “תוֹדה לך” ודי.
– תוֹדה לך ודי. – אמר יענק’לה מתוֹך מצמוּץ עין.
– שמע, אל תהיה שוֹטה כּזה.
– מפּני מה אני שוֹטה?
– למה חזרת כּמוֹ קוֹף על דברי? “תוֹדה לך ודי”… אוֹמרים “תוֹדה”. “די”, זה אני אמרתי לך ואין זה מן הענין.
– מוּטב, תוֹדה. אבל למה אמרת דבר שאינוֹ מן הענין?
– אתה רק מרגיז, ואיני רוֹצה לדבּר עמך. – קרא זוּסיל וּברוֹגז אמר להחזיר פּניו ממנוּ.
ויענק’לה אמר פּתאוֹם:
– יוֹדע אתה, זוּסיל, אוֹתה אשה זקנה… מה שמה? שׂרה? היא היתה מרשעת גדוֹלה, בּת־זנוּנים זוֹ…
– כּמה פּעמים אמרוּ לך שלא תדבּר דיבּוּרים מסוֹאבים אלה. כּאן לא נמל לך…
– מוּטב, מוּטב! שכחתי… אבל שׂרה זוֹ, השד יקחנה…
– שוּב?
– אבל איני יכוֹל, יקחני שד, נשבּעתי לך בּאלוֹהים שזה יוצא מפּי מאליו… אבל אוֹתה אשה שלמדת עליה בּספר היא בּכל זאת מרשעת גדוֹלה.
– מפּני מה?
– לגרש מן הבּית את… זוֹ השניה… שכחתי שמה… ואת בּנה. הרי ימוּתוּ בּמדבּר. תוּף! אינה כּדאית אפילוּ שידבּרוּ עליה בּספר…
– כּך? וּמפּני מה בּיקשוּ היא וּבנה לדחוֹק את יצחק מן הבּית? אַ? זה טוֹב? ישמעאל זה הוּא טוֹב, אין מה לדבּר. אתה אינך יוֹדע מה שעשׂוּ בּניו ליהוּדים…
– מה? זה לא היה ילד? היוּ לוֹ כּבר בּנים?
– לא, מה שאני אוֹמר לך זה היה אחר כּך…
– נוּ, מה שהיה אחר כּך אין זה עסקי. ואף בּעלה של שׂרה, אוֹתו תרח זקן, אף הוּא אינוֹ שוה קליפּת בּיצה.
– שתוֹק! – השתיקו זוּסיל. אף לבּוֹ שלוֹ היה חלוּק על אברהם ועל הדוֹד יוֹסיל, אבל נפשוֹ סלדה מדיבּוּרוֹ הגס של יענק’לה – מה אתה מבין בּענינים אלה?
– כּיצד זה אמר לרמוֹת את ילדוֹ וּלהוֹליכוֹ לשׂריפה? אמת שרצה לשׂרפוֹ שם על ההר? אוֹה! אוֹתי לא היה מרמה. אני הייתי מלַמד לקח לזקן כּזה.
– הלא אברהם היה אביו.
– וּמה אם אביו? אב כּזה הייתי שוֹלח לכל השדים.
– הרי זה מפּני שלא היה לך אב. אילוּ היה, היית מתירא ממנוּ.
– אני איני מתירא משוּם אדם, מש־וּ־ם אד־ם…
– ואפילוּ לא משוֹטר?
– משוֹטר? – מילמל עגיל־הכּסף בּמבוּכה, מפּני שנזכּר מעשׂים שהיוּ בּוֹ וּבשוֹטרים – משוֹטר, כּן. רק משוֹטר.
– נוּ ואלוֹהים הרי חזק משוֹטר. ואלוֹהים הוּא שציוָה לאברהם, מפּני שרצה רק לנסוֹתוֹ… אינך הוֹלך לשתוֹת תה? אם כּן, טוֹל מזה.
– הוציא מכּיסוֹ פרוּסה גדוֹלה של עוּגת־שזיפים, שקיבּל מאמוֹ; פּרס אוֹתה לשתים ונתן חלק אחד ליענק’לה. הלזה תחב מיד את הפּרוּסה לתוֹך פּיו.
– נוּ, ולא אוֹמרים כּלוּם? שוּב שכחת.
– לא שכחתי. אוֹמרים תודה בּלא “די”.
– נוֹכל אתה, עגיל־הכּסף! – העיר לוֹ זוּסיל וּשני הנערים צחקוּ.
עגיל־הכּסף אהב את זוּסיל, היה כּרוּך אחריו וּמוּכן לעשׂוֹת רצוֹנוֹ בּלא נדנוּד של חנוּפּה אלא מתוֹך שעבּוּד־הלב. וזוּסיל עתים היה מספּר וּמגלגל עמוֹ כּחבר עם חבר ונהנה בּלבּוֹ מלשוֹנוֹ המפוּלפּלת וּמחריפוּתוֹ, שכּן הוּא גוּפוֹ לא היה חריף; מחשבתוֹ היתה מתוּנה וּמעמיקה אבל נטוּלה הוּמוֹר. ועתים היה נוֹקט לשוֹן של אדם גדוֹל, מדריך ונוֹזף וגוֹזר. יענק’לה היה בּסתר לבּוֹ נכוה מהתרברבוּת זוֹ והיה מתנקם לפי דרכּוֹ: היה מַערים עליו וּמתעתע בּוֹ וּמוֹציאוֹ מגדרוֹ…
סתיו משוּנה היה אוֹתה שנה. ימים היוּ השמים קשוּרים בּעננים, נשבוּ רוּחוֹת חזקוֹת ולא פּסק דלף טוֹרד; וימים היוּ השמים בּהירים, החמה לוֹהטת והאויר היה שחוּן כּמוֹ בּאמצע הקיץ.
כּל בּני בּית לוין היוּ שוֹהים אז, בּימים הבּהירים, בּחוּץ ליהנות מזיוָה של החמה הוֹאיל וּבעוֹנה זוֹ של השנה לא ירבּוּ ימים בּהירים כּמוֹתם. גם לאפּוּנר, מיד לאחר פּת־שחרית, נוֹטל את ספריו שסמיוֹנוֹב מַעניק לוֹ בּיד נדיבה וּמתפּרקד בּכּסא המתקפּל שעמד בּצל האילן הסמוּך לחדרוֹ, ואינוֹ זז משם עד לסעוּדת־הצהרים; וכך אחר סעוּדת־הצהרים עד לעת ערב. שכּרוֹן עָרֵב כּזה לא טעם זה ימים רבּים. בּמקוֹם שבּחר לוֹ אין החַמה מציקה בּיוֹתר: צל האילן ורוּחוֹת הים הקלילוֹת מצנוֹת אוֹתה. מעוֹלם לא היתה דעתוֹ צלוּלה, מיוּשבת ועֵרה כּמוֹ בּימים אלה. הים המַבהיק מרחוֹק בּתכלתוֹ וּבנגוהוֹתיו, הדממה סביבוֹ ואף הקוֹלוֹת שמגיעים אליו אין בּהם אלא לסייע וּלחזק את זרם מחשבוֹתיו. תפוּש הרהוּרים יש שהוּא תוֹלה לפעמים את עיניו להלָן מדפּי הספר ועוֹקב אחר רמשׂ קטן, אחר פּרת־משה־רבּנוּ שבּאה אי־משם לטייל בּבטחה וּבשקט כּזה על גבּי שרווּלוֹ אחרת זוּלת זאת האחת: להשתעשע, להתעלס וּלהשתוֹבב. הוּא מאזין להמית האילנוֹת שלמַעלן בּמרוֹם וּלקֹול ניסוּרם של הצרצרים למַטן בּעשׂב, וּלזמזוּם הדבוֹרים העוֹמד בּאויר סביבוֹ. מהחלוֹן הרחוֹק של חדר־הבּישוּל, ששם מתקינים קציצוֹת לסעוּדת הצהרים, נשמעוֹת דפיקוֹתיו הקצוּבוֹת של הקפיץ בּיד המבשלת. מהמרפּסת מגיעים קוֹלוֹת חנה ואברהמ’יל, בּנוֹ של ר' בּריש החבלי; היא מלמדת אוֹתוֹ לוּח־הכּפל. אי־שם משׂחקים זוּסיה, “עגיל הכּסף” ואיציק, אחיו של אברהמ’יל, עם ראוּל וּמפּעם לפעם בּוֹקעים בּדממת חלל העוֹלם צחוֹקם של הנערים וּנביחוֹתיו של הכּלב; לרגעים מגיע אי־מפּה, מעל הדשא, קוֹלה של חוה’לי החדגוֹני, המתוּן והרך מאד כּחיבּת אשה: היא מסַפּרת עם חתוּלהּ וּמלמדתוֹ מנהגוֹת ונימוּסים טוֹבים. הנה בּאה חנה וכסא בּידה. היא גמרה את שיעוּר־ההוֹראה לאברהמ’יל ובאה לישב אצל אחיה. היא מספּרת לוֹ בּהתפּעלוּת בּשבח כּשרוֹנוֹתיהם של שני תלמידיה. אבל משהיא רוֹאה שהוּא עסוּק בּקריאה, משתתקת וּמתחילה עוֹסקת בּמלאכתה, סוֹרגת אוֹ מַטליאה איזוֹ כּוּתוֹנת ואינה מוֹציאה הגה מפּיה. פּעמים היא מתיגעת, ואז היא מַשמיטה את ידיה עם מלאכתה אל בּרכּיה, נשענת בּגבּה אל גב הכּסא ותוֹלה בּוֹ את עיניה… והוּא מאזין, מסתכּל ועוֹקב אחר כּל התנוּעוֹת והקוֹלוֹת שמסביבוֹ, מתוֹך חיוּך פּנימי, בּלא להפסיק את שזירת חוּט הרהוּריו, דוּגמת אדם מאוּשר שמוֹציא ראשוֹ בּעד החלוֹן לראוֹת את הנעשׂה בּחוּץ, בּלא להפסיק את הרגשת אָשרוֹ שבּתוֹכוֹ… אף לרגע אינה פּוֹסקת בּוֹ עבוֹדת המחשבה שמעוֹררים בּוֹ ספריהם של סֶן־סימוֹן, פוּריֶה וּפּרוּדוֹן, על כּל הסתירוֹת והניגוּדים ועל כּל המעוּרפּל שבּהם. הנה, למשל, פוּריֶה! הלזה פּוֹתח בּחירוּת וּמסַיים בּשעבּוּד; פּוֹתח בּהתנגדוּת אל המוּסריוּת המשעבּדת את האדם וּבהעמדת התאוָה בּמרכּז החיים, וּמסיים בּ“פאלאנסטֶרים” הקיימים על משמעת קפּדנית וּזעוּמה של קסַרקטין, ששעבּוּדה קשה יוֹתר משעבּוּד המוּסר המקוּבּל. לא! העבוֹדה, סוֹבר לאפּוּנר, מעוֹלם לא היתה וּלעוֹלם לא תהיה תאוָה, אלא הכרח, שהכּפיה החיצוֹנית מרוּבּה בּוֹ על הדחיפה הפּנימית. הנה בּא סן־סימוֹן וּמַלהיבנוּ בּדת העבוֹדה שלוֹ. להלכה יש בּה בּ“דת העבוֹדה” של סן־סימוֹן מן המרוֹמם את כּבוֹד העבוֹדה וּכבוֹד העוֹבד כּאחד. מצד אחד העבוֹדה הפּוֹריה והמוֹעילה יש בּה, לפי דעת סן־סימוֹן, מן היצירה שמרוֹממת וּמקדשת את העוֹבד היוֹצר. אחד נכסים רוּחניים ואחד נכסים חמריים – סוֹבר הוּא – יצירתם מַעלָה את האדם לדרגת בּוֹרא עולם. האל שוֹכן גם בּרוּח וגם בּגשם כּאחד. וּלפיכך, מצד שני, אין האדם מפגל את מהוּתוֹ האלוֹהית ואין הוּא מטמא את רוּחוֹ על־ידי שהוּא מעדן את בּשרוֹ, הוֹלך אחר יציר גוּפוֹ ונהנה מן העוֹלם־הזה. על מנת כּן נברא האדם שיראה את עוֹלמוֹ בּחייו ויתענג עליהם כּעל מעשׂה ידיו של בּוֹרא הכּל. עבוֹדה ושׂמחה – זהוּ הכּלל הגדוֹל! אף אלוֹהים בּרא את עוֹלמוֹ מתוֹך חדוַת יצירה. “וירא אלוֹהים כּי טוֹב”. יצירת הנכסים עשׂוּיה להרבּוֹת עוֹשר בּעוֹלם. מרבּה עוֹשר, מרבּה חדוָה. בתנאי אחד, שהנכסים והעוֹשר יהיוּ מחוּלקים חלק כּחלק בּין העמֵלים שטרחוּ בּעשׂיתם. ויש לשקוֹד על כּך, שהרכוּש לא יהא מרוּכּז בידי מעטים שאין עוֹבדים, שהמעטים הללוּ לא יהיוּ מנַצלים את הרבּים העמלים. כּל זה טוֹב ויפה! אבל לאפּוּנר לא מצא בכל התוֹרה הזאת ערוּבּה שדת זוֹ של העבוֹדה לא תהא אף היא בּסוֹפה משעבּדת את האדם כּמוֹ ה“תאוָה” של פוּריֶה עם הפאלאנסטרים שלוֹ. כּל דת משעבּדת. כּל דת פּוֹתחת בּבשׂוֹרת ישוּעה ונחמה וּמסיימת בּעבדוּת. פּוֹתחת בּאוֹר וּמסיימת בּחוֹשך. עבדוּת שבּעבוֹדה, עבדוּת שבּתאוָה ועבדוּת שבּדת – היינוּ הך. ואם נגזר על שנַיִם שהאחד יהיה משעבּד והשני משוּעבּד, מוּטב שאבחר בּגזירת הראשוֹן ולא בּזוֹ של השני…
יוֹם אחד אסף את הספרים ששאל מסמיוֹנוֹב והלך אצלוֹ להחזירם. סמיוֹנוֹב בּעצמוֹ פּתח לוֹ הדלת. הפּעם לא היה לוֹ מאוֹר פּניו הרגיל; אף בּן־חיוּך של אדיבוּת לא הוֹפיעה עליהם. פּניו היוּ כּמוּשוֹת־זעוּמוֹת כּמוֹ אחר לילוֹת נדוּדי־שינה אוֹ אחרי חוֹלי קשה. הכניסוֹ אל חדר־עבוֹדתוֹ והזמינוֹ לישב. לאפּוּנר הניח את הספרים על השוּלחן. לא התאפּק ושאל:
– אדוֹני חוֹלה? מה לוֹ?
– חוֹלה? לא. קצת, אמנם… – ועם שהצבּיע על הספרים שהביא לאפּוּנר – אדוֹני קרא את כּוּלם?
– הן. קראתים. אבל, אַרקאדי ואסיליֶביטש, “אוֹרח לא בּעתו גרוּע מטtטארי”, אוֹמר אצלכם משל הדיוֹט. שמא בּאמת אסתלק? נשׂוֹחח בפעם אחרת.
– אבל לא! אבל לא! מה זה עלה על דעתוֹ? אדרבּא. הוּא תמיד אוֹרח בּעתוֹ. אל יראני מר שאני כּך… ארבּעת כּתלי נמאסוּ עלי, ואני שׂמח לראוֹתוֹ… ישב נא מר וּנפטפּט קצת. וּמה? – שאל וקרץ כּלפּי הספרים.
– הכּל כּאן נהדר בּעזוּת וּבמעוּף המחשבה. אבל… איני רוֹאה מה בּין חלב עזים לבנוֹת וּבין חלב עזים שחוֹרוֹת. בּין אם נקרא לעבוֹדה תאוָה וּבין אם נקרא לה דת, לעוֹלם תהא משעבּדת את האדם. האדם בּכלל משוּעבּד תמיד, עם העבוֹדה, בּלא העבוֹדה. הוּא מביא את העבדוּת עמוֹ בּכל מקוֹם. היא כּמוֹ חטוֹטרת על גבּוֹ. העבדוּת מאחזת את האדם כּחישוּק בּרזל שהפּילוֹסוֹפים מתקני העוֹלם מתלבּטים בּה ואין יכוֹלים לצאת מתוֹכוֹ.
– מנַיִן לוֹ למַר שאין לצאת מתוֹכוֹ? – שאל סמיוֹנוֹב בּקוֹל כּמוּש – סוֹף־סוֹף נשבּר את החישוּק הזה ונצא.
– זהוּ הדבר, שלשבּרוֹ הכּל רוֹצים, ואין יוֹדעים מאי צד יש לפתוֹח בּשבירה זוֹ. מאי צד?
הפּעם חייך סמיוֹנוֹב:
– פּשוּט מאד. מאוֹתוֹ הצד שהשׂטן אוֹחז בּוֹ. הרבּה שליחים לשׂטן. בּכל מקוֹם שאתה רוֹאה את פּשע השעבּוּד שם אתה צריך לכוון את כּוֹח המַחַץ. הממשלה בּסיוּע הצבא, הפּקידים וה“פּוֹפּים”33, בּדרכי כּפיה ואַלָמוּת אוֹחזת בּשלטוֹן הדיכּוּי – הרי זה פּשע; האצילים המשעבּדים את האכּרים על־ידי כּל מיני מסים ואַרנוּניוֹת – הרי זה פּשע; החברה המשלימה עם משטר הפּשעים הללוּ אף היא פּוֹשעת. אסוּר לוֹ לאדם להשלים עם ניווּל ערכּוֹ האנוֹשי.
– אדוֹני מדבּר על מיני שעבּוּד שמקוֹם התוּרפּה שלהם גלוּי וידוּע לכּל. ואילוּ יש שעבּוּד אחר עמוֹק יוֹתר מאוֹתם שאדוֹני מדבּר עליהם, חזק יוֹתר וּמקיף יוֹתר. אני מתכּוון לשעבּוּדוֹ של הפּרט בּידי הכּלל. אני מתכּוון לחברה שלנוּ בּכלל שמשעבּדת את האדם, את כּל אדם לא פּחוֹת משהצאר, האציל והכּוֹמר משעבּדים את האכּרים. היא משעבּדת מוֹחוֹ ולבּוֹ של אדם בּאמצעוּת הדת, הדעוֹת הקדוּמוֹת, האמוּנוֹת התפלוֹת, הנימוּסים והמנהגים הריקים מהם מיוּתרים וּמהם מזיקים. עבדוּת זוֹ קשה מכּל עבדוּת אחרת משוּם שהיא כּוֹבלת בּאדם מה שמטבע בּריאתוֹ חייב להיוֹת בּן־חוֹרין, רצוֹני לוֹמַר את מחשבתוֹ, רצוֹנוֹ ואישיוּתוֹ הרוּחנית. נגד עבדוּת של מעמד מסוּים יש להילחם, ואילוּ נגד שעבּוּד החברה אין להילחם.
– מפּני מה? מפּני מה? מאז וּמתמיד נלחמוּ ונלחמים האנשים הנאוֹרים בּדעוֹת הקדוּמוֹת וּבאמוּנוֹת התפלוֹת. ההוּמַניסטים, האֶנציקלוֹפּדיסטים וכל אנשי הקידמה בּכלל…
– וּמה השׂיגוּ הלוֹחמים הללוּ? אין חבוּש מַתיר אסירים מבּית־האסוּרים… וכי כּל אוֹתם הלוֹחמים הנאוֹרים אינם הם גוּפם עבדי החברה? לצב טוֹב ונוֹח בּשריוֹנוֹ, טוֹל אוֹתוֹ ממנוּ, הרי לא יתקיים. ימוּת… אין מקוֹם כּאן לויכּוּחים. כּוּלנוּ עבדים.
– לא ידעתי, מר לאפּוּנר, שכּך הוּא מתיחס אל האדם.
לאפּוּנר השהה את מבּטוֹ על פּני סמיוֹנוֹב הלֵאוֹת והאוֹמרוֹת איזה סבל פּנימי, רגע היה חוֹכך, וּבלסוֹף אמר:
– ארקאדי ואסיליֶביטש! בּרשוּתוֹ אני רוֹצה לשאלוֹ שאלה אחת, אם לא יתרעם עלי…
– בּבקשה ממנוּ, מר לאפּוּנר! בּלא היסוּס… – השיב סמיוֹנוֹב מתוֹך איזה אדישוּת.
– תוֹדה לוֹ. כּלוּם הבּוֹרג שבּמכוֹנה, אפילוּ הקטן, אינוֹ נוֹשׂא בּאחריוּת של המכוֹנה כּוּלה?
– אני מבין. כָּוָנתוֹ של מר למשׂרתי בּממשלה…
– מר גם נלחם בּה וגם משרת אוֹתה.
– עלי אל נא ידבּר מר. בוֹרג מוּחלד וּמעוּקם. אני. בּרגים כּמוֹתי מקוֹמם בּין הגרוּטאוֹת.
– אבל מחילה, מר! זוֹהי שאלת המצפּוּן.
– מסתבּר… שאלת מצפּוּן… דבר שאינוֹ צריך הסבּר. כּלוּם אין מר יוֹדע שיש מצפּוּן חוֹלה, דאוּב, מעלה מוּגלה? הרי זה כּעין מוּרסה בּכּבד, כּעין סַרטן…
התגלוּת־לב נמהרת זוֹ, שלא ציפּה לה כּלל, הפליאה אוֹתוֹ בּתחילה וחשד שאין זוֹ אלא מליצה בּלבד, שלא בּאה אלא לכסוֹת על האמת. אבל משהסתכּל בּוֹ שוּב ראה לפניו אדם סוֹבל שאין דעתוֹ נתוּנה למליצוֹת. סמיוֹנוֹב ישב שחוֹח על כּסאוֹ, ידיו מפוּכּרוֹת על בּטנוֹ ואגוּדל על אגוּדל מסתוֹבב כּטחנה, עם שהעינים מוּשפּלוֹת, כּעוֹקבוֹת אחר תנוּעת האצבּעוֹת. השתיקה שנשתלטה בּיניהם הכבּידה מאד על לאפּוּנר.
– יסלח לי, ארקאדי ואסיליֶביטש! – אמר – דוֹמני ששאלתי לא היתה בּמקוֹמה… אני כּך… אפשר שמצפּוּנוֹ אינוֹ חוֹלה כּמות שמַר מתאר…
סמיוֹנוֹב הרתיע משהוּ, כּניעוֹר מהרהוּריו, נתן בּוֹ עיניו וחייך חיוּך סתוּם בּאָמרוֹ:
– הוֹ, מר לאפּוּנר! אל יבקש סליחה… על מצפּוּני ינח לי לשפּוֹט. אדוֹני היטיב לוֹמר: בּוֹרג! כּן. בּוֹרג אפילוּ בּריא אם מתחילת בּרייתוֹ עשׂוּי לא לפי בּית־קיבּוּלוֹ שבּוֹ הוּא מוּברג, אם בּטעוּת הוּא תקוּע לא בּמקוֹמוֹ, אוֹ לוֹ ואוֹי למכוֹנה שהוּא משמש…
לאפּוּנר לא העיר על זה כּלוּם. שׂיחתם התנהלה עוֹד קצת בּכבדוּת וּלמקוּטעים. לבסוֹף עמד להתפּרש. עמד גם סמיוֹנוֹב.
– יש לי בּאמת מיחוּשי ראש היוֹם, לא הלכתי אל משׂרדי. אבל ימתין מר. אתן לוֹ ספר אחד. אפשר ימצא בּוֹ ענין.
חיטט בּאיזו פּינה חבוּיה בּין ספריו והוֹציא חוֹברת אחת לא מכוֹרכת.
– הרי מר לָמוּד בּ“קוֹנספּיראציה”, – אמר סמיוֹנוֹב עם שהוֹשיט לוֹ החוֹברת – ימהר ויתן את החוֹברת הזאת בּתוֹך כּיסוֹ הפּנימי. לכשיבוֹא לביתוֹ יעיין בּה יפה יפה. בּטוּחני שהיא תענין אוֹתוֹ.
משחזר לאפּוּנר אל בּיתוֹ, לא סר אל אחוֹתוֹ אלא הלך ישר אל חדרוֹ, נעל מאחריו את הדלת, הדליק מנוֹרה וּבלא שהסיר מגבּעתוֹ וּבלא שהניח מקלוֹ הוֹציא את הספר מתוֹך כּיסוֹ, ונתן בּוֹ את עיניו. הרי זה היה “המאניפֶסט הקוֹמוּניסטי”. על הספר הזה שמע עוֹד בּפּוֹלין, אבל אז לא ראה כּל צוֹרך לעצמוֹ לטרוֹח להכּירוֹ, ואילוּ עכשיו כּיוָן שבּא לידוֹ התרגש משוּם מה…
כּל אוֹתוֹ הלילה קרא וחזר וקרא את ה“מאניפֶסט”. אם ספרי סן־סימוֹן, פוּריֶה וּפּרוּדוֹן פּתחו לפניו חלוֹנוֹת לראוֹת את אָפקי העוֹלם החדש, הרי ה“מאניפֶסט” הוֹציאוֹ אל החוּץ, העמידוֹ בּתוֹך אוירוֹ של העוֹלם הגדוֹל, והיה דוֹמה עליו כּאילוּ מנַשבוֹת סביבוֹ רוּחוֹת חזקוֹת הבּאוֹת ממרחקי אין־סוֹף, מיללוֹת יללת־זאבים, מטילוֹת אימה, ותוֹך כּדי כּך הן מַפשירוֹת את השלגים, ממיסוֹת את הקרח וּמביאוֹת עמהן בּשׂוֹרת האביב…
כּמוֹ צלצוּלים כּבדים וּרחבים של פּעמוֹני אזעקה המוּ בּמוֹחוֹ השוּרוֹת האחרוֹנוֹת:
“פּסוּלה עליהם, על הקוֹמוּנִיסטים, העלמת דעוֹתיהם וכוָנוֹתיהם, הם מכריזים בּרבּים שלא יגיעוּ אל מטרוֹתיהם אלא על־ידי הפיכה בּזרוֹע של כּל סדרי החברה הקיימים. יחילוּ וירעדוּ המעמדוֹת השוֹלטים מפּני המהפּכה הקוֹמוּניסטית! לפּוֹעלים אין מה להפסיד בּה זוּלת שלשלאוֹתיהם; הם יזכּוּ בּעוֹלם מלא, פּוֹעלי כּל הארצוֹת התאחדוּ!”
בּחוּץ כּבר פּצחוּ הצפּרים בּרעש קוֹל רננים; בּעד סדקי התריסים כּבר בּקעוּ קוי־שחרית ראשוֹנים. וּבחדרוֹ עדיין בּערה המנוֹרה. מוֹחוֹ להט, לבּו פּעם כּמוֹ עם התקפּלוּת מסך לפני דראמה גדוֹלה אחת…
פּרק שלוֹשה־עשׂר 🔗
בּמידה שהנשף היה ממשמש וּבא, בּה־בּמידה היוּ טרדוֹתיה של שיינדיל מוֹסיפוֹת והוֹלכוֹת. בּבּוֹקר היא יוֹצאת מלַנז’ירוֹן וחוֹזרת עם חשכה. את שיעוּרי־ההוֹראה שלה היא נוֹתנת בּעתם וּשאר שעוֹת היוֹם היא טרוּדה בּעסקי הנשף. סמוֹלנסקין סירב להשתתף בּוֹ, והיה הכרח למצוֹא מישהוּ אחר בּמקוֹמוֹ. ההכרח הוֹסיף לה עוֹז־רוּח ותוֹקף. לא רצתה להטריח עוֹד על הד“ר פּינסקר והיא לבדה הלכה לחַזר על בּתי השׂחקנים והזמרים; היתה מעתירה עליהם דברי חלקוֹת, מַפצירה וּמסרהבת, וסוֹף מצאה זמרת אחת ושׂחקן אחד שנתפּצרוּ לה והבטיחוּ להשתתף בּנשף. על פּי השתדלוּתוֹ של לוין ושל סוֹחר אחד משׂכּיל גליצאי, יהוּדה כארי שמוֹ, הסכּימה הנהלת בּית־הספר היהוּדי “תלמוּד־תוֹרה” למסוֹר לנשף את אוּלמוֹ הגדוֹל. לאחר שהצליחה להתגבּר על הקשיים הללוּ, עמדה לפניה עוֹד מלאכה אחת קשה אף היא, ואפשר יוֹתר קשה: לחבּר את רשימת “קרבּנוֹתיה”, כּמוֹת שקרה את אוֹתם עשירי היהוּדים בּאוֹדיסה ונדיביה שעמדה להוֹציא מידם סכוּמים גדוֹלים בּעד כּרטיסי־הזמנה. לשם כּך השתמשה בּסיוּעוֹ של אפרים לוין שהיה בּקי בּעוֹלם המסחר היהוּדי שבּאוֹדיסה. כּמה פּעמים בּאה אצלוֹ בּמשרדוֹ, הבטילה אוֹתוֹ מעבוֹדתוֹ והוּא ישב וחיבּר בּשבילה את הרשימה הזאת לפי אוֹמד עשרוֹ ועמדתוֹ בּחברה של כּל אחד ואחד מבּעלי הממוֹן. ואילוּ הרשימה לבד אינה מַספּקת: צריכים גם למצוֹא צעירים וּצעירוֹת שיהוּ מחַזרים על פּתחיהם של האנשים הללוּ וּלמכּוֹר להם את הכּרטיסים, צעירים ממשפּחוֹת ידוּעוֹת בּעיר, שלא יפטרוּ אוֹתם בּ”לך ושוּב" אוֹ בּנתינה של כּלוּם.
עייפה וּטרוּדה יש שהיא פּוֹרצת לתוֹך בּיתוֹ של הד"ר פּינסקר:
– דוֹקטוֹר! באתי לנוּח אצלוֹ קצת. אפשר?
הוּא מציע לה את הסַפּה שעמדה בּחדר־האוֹכל שלוֹ, והיא משטתחת עליה כּך שמכּלל ישיבה יצאה ולכלל שכיבה לא בּאה (בּמעמדוֹ התבּיישה להתפּרקד בּכל גוּפה על הסַפּה), וּמפטפּטת עמוֹ על דא ועל הא. לא יוֹצאים עשׂרים רגע והיא שוּב נזקרת ממקוֹמה.
– מה! כּבר? – תמיה ידידה – הרי לא הספּיקה לנוּח די צרכּה.
– דיִי! אין פּנאי, אין פּנאי. שלוֹם, דוֹקטוֹר!
פּתאוֹם היא נזכּרת וקוֹראת:
– דוֹקטוֹר! סוֹף־סוֹף הרי עמדתי בּדיבּוּרי. זוֹכר מר מה שאמרתי לוֹ פּעם, שיש בּרצוֹני לפשוֹט ידי בּגניבה וּגזילה?
– הן, זוֹכרני. וּמה.
– בּגניבה לאו דוקא, אבל בּגזילה כּן. היוֹם הריקוֹתי ארנק השטרוֹת של סוֹחר אחד; אבל כּהוֹגן…
– הכּיצד?
– היוֹם היה אנוּס האדוֹן לוין לשלם לי שלוֹשים רוּ"כּ בּעד כּרטיס אל הנשף!
– הרי זה בּאמת שוֹד. תמיה אני על האדוֹן לוין…
– אחזתי בּגרוֹגרת שלוֹ; לא היתה לוֹ בּרירה אחרת, חַ חַ חַ…
– לא רע. – צחק גם פּינסקר.
וּכרגע נעלמה.
פּעמים, כּשאינה מוֹצאת את הדוֹקטוֹר בּבּית, היא שוֹכבת על הספּה שכיבה של ממש וּמגלגלת שׂיחה עם קריינה הזקנה והטוֹבה. שטוּפה בּשׂיחתן יש שהיא שוֹכחת את עניניה הדחוּפים. קריינה כּבר יוֹדעת מי היא, מהיכן היא וּמי הם הוֹריה. קריינה כּבר יוֹדעת גם את זאת, שאביה עזב את אמה זה הרבּה שנים. קריינה מבטיחה לנערה שאביה הוּא בּודאי בּאוֹדיסה; “כּל הריקים והפּוֹחזים, אוֹמרת היא, הבּוֹרחים מנשיהם, מוֹצאים להם מקלט בּעיר זוֹ”… אשה זוֹ שלא היה כּמדוּמה, גבוּל לטוּב־לבּה, לא היה גם גבוּל לאש קנאתה וּלחמתה, בּשעה שהתמרמרה על איזוֹ עוולה. “קריינה! – שאלה אוֹתה פּעם שיינדיל – היאך אַת סבוּרה? אם אפגוֹש כּאן את אבי, מה אגיד לוֹ?” “כּלוּם לא תגידי לוֹ! מה יש לך לדבֹּר עמוֹ? בּצפּרניך תנַקרי את שתי עיניו ותמשכיהוּ לא הרב”…
הטיוּלים הארוּכּים, שפּינסקר ושיינדיל היוּ מטיילים בּערב, בּטלוּ זה כּבר. לשיינדיל אין פּנאי לטייל; ואם יש והיא מתפּנית עם ערבּית, הרי בּבּית יוֹשב “האוֹרח שלה” וּמחוֹבתה לפטפּט עמוֹ קצת וּלהפיג את שעמוּמוֹ. פּינסקר היה מחייך חיוּך מוּצנע מתחת לשׂפמוֹ לשמַע המלה “מחוֹבתה”, שכּן זה כּבר הרגיש שיש כּאן יוֹתר מעשׂיית חוֹבה לבד… פּעמים אחדוֹת יצא לטייל יחידי, אבל הטיוּלים בּיחידוּת היוּ מיגעים אוֹתוֹ; לא ראה בּהם כּל טעם וענין וסוֹף נמאסוּ עליו, העדיף להיוֹת יוֹשב בּביתוֹ וּמוֹציא את שעוֹת מנוּחתוֹ בּקריאה. ואילוּ גם בּספרים לא מצא עוֹד אוֹתה קוֹרת־רוּח שבּרגיל היוּ גוֹרמים לוֹ. והעיקר שכּל אוֹתן השעות הפּנוּיוֹת מוֹצצת בּלבּוֹ איזוּ עצבוּת, מעֵין חוּלשת־דעת סתמית בּלא כּל סבר וּבלא כּל סיבּה, אלא סתם… תביעה שבּלב שאי אתה יוֹדע פּירוּשה ואי אתה יכוֹל לבוֹא על סיפּוּקה, בּחינת שן רעוּעה שאין עמה בּוּלמוֹס של צער אלא מציצה טרדנית, שעוֹת נפסקת ושעוֹת ניעוֹרה בּיתר עוֹז… אילוּ לפּחוֹת היה יכוֹל לבוֹא לידי עיוּן בּספר עד כּדי הסחת הדעת מכּל וכל!.. עליו להוֹדוֹת שעוֹלמוֹ שלוֹ שוֹמם, שחייו מרוּקנים מתוֹכן. והוּא גוּפוֹ תמיה ושוֹאל: מה אירע לוֹ? מי נטל מחייו את טעמם? בּעצם הרי כּלוּם לא נתחדש. מיוֹם עמדוֹ על דעתוֹ חייו זוֹרמים בּערוּצם שהוּא עצמוֹ כּבש להם, בּאוֹתוֹ הסדר שהוּא בּעצמוֹ קבע, דוּגמת שעוֹן טוֹב מכוּנן וּמכוּןָ כּראוּי לוֹ. וכך יוֹם יוֹצא ויוֹם בּא, שנה יוֹצאת ושנה בּאה, בּלא בּלבּוּל סדר וּבלא שינוּי וסת. כּל ימיו היה ניחא לוֹ בּכך. וּפתאוֹם… מה נתחדש? הוֹאיל וּמדרכּוֹ להסתכּל סביבוֹ וּבתוֹכוֹ פּנימה בּעינים פּתוּחוֹת, לא להירתע מן האמת המרה בּיוֹתר, אף מזוֹ שבּני־אדם רגילים לכחש אוֹתה לעצמם, הוֹדה אף הפּעם לעצמוֹ ששינדיל היא הסיבּה לכך. בֶּלע שנכנס לתוֹך מַנגנוֹן השעוֹן הטוֹב בּיוֹתר הרי זה מקלקל את השוּרה ודיוּקוֹ נמצא פּגוּם… דרך העוֹלם הוּא שגיל הארבּעים בּחיי אדם הוּא גיל העשׂיה והפּעוּלה. ואילוּ הוּא, פּינסקר, דוקא עכשיו מתחיל מהרהר בּמות. כּאילוּ פּתאוֹם נפתחוּ עיניו והוּא רוֹאה בּחייו מה שלא ראה עד עכשיו, והרי הם דוֹמים עליו כּנדן זה שנשלפה ממנוּ החרב. עכשיו הוּא רוֹאה שתמיד מעטה מאד היתה בּהם השׂמחה. כּל ימיו היה מוֹשך בּעוֹל, כּפוֹשע זה שנידוֹן להיוֹת שלוּל אל מריצתוֹ. עוֹד בּהיוֹתוֹ תלמיד בּית־הספר, בּשעה שכּל חבריו היוּ שׂמחים וּמתענגים, היה הוּא מַתיש כּוֹחוֹ בּשיעוּרי הוֹראה בּשביל לפרנס את עצמוֹ; וּכשנפשוֹ היתה יוֹצאת לשׂמחוֹת וּלתענוּגוֹת, היה דוֹחה אוֹתם לאחר כּך… תמיד היתה הרגשה טמירה בּלבּוֹ שצפוּנוֹת לוֹ גדוֹלוֹת העתידוֹת לבוֹא אחר כּך. היה מוֹרה, למד משפּטים, למד רפוּאה; וּכשפּרצה מגיפה בּקוּבּה והוּא אז עדיין תלמיד לרפוּאה, פּירש מלימוּדיו והלך לרפּא את נגוּעי המגיפה; ואחר כּך, כשפּרצה מלחמת קרים, והוּא אז כּבר רוֹפא מפוּרסם בּאוֹדיסה, עזב את הפּראקטיקה הפּרטית שלוֹ והתנדב לעבוֹד עבוֹדת חינם בּבית־חוֹלים צבאי ודוקא בּמקוֹמוֹת שהתחוֹללוּ שם המחלוֹת המסוּכּנוֹת בּיוֹתר. וּכשראה צוֹרך השעה בּכך, יצא אל הזירה הספרוּתית להילחם לזכוּיוֹת היהוּדים וּלהרמת כּבוֹד ישׂראל. וכך יצאוּ שנוֹתיו, אזלוּ חייו כּמוֹ חוֹל בּין האצבּעוֹת, והוּא לא הרגיש בּדבר שהעבוֹדוֹת הללוּ זוֹללוֹת את שנוֹתיו, את כּוֹחוֹתיו ואת כּוּלוֹ, כּחוֹל טוֹבעני זה. והעיקר, עיקר החיים שבּשבילוֹ הוּא קיים, עדיין לא בּא. האמין שבּוֹא יבוֹא אחר כּך. ואימתי “אחר כּך” זה עוֹמד לבוֹא? את זאת לא שאל. והנה עכשיו נתגלה לוֹ פּתאוֹם שהוּא כּבר זקן, זקן מאד על אף שנת הארבּעים ואחת שלוֹ… חלש בּגוּפוֹ וּבעל מיחוּשי־לב היה כּל ימיו, ועד עכשיו לא ראה את עצמוֹ זקן. עכשיו חוֹזרת ועוֹלה על לבּוֹ לעתים תכוּפוֹת המחשבה על המות… כּמה פּעמים כּבר ראה את המות פּנים אל פּנים; כּמה פּעמים נלחם בּוֹ בּמות, כּמוֹת שנלחמים בּכוֹח הוֹרס, בּפוּרענוּת שבּאה מידי הטבע העיור; כּמה פּעמים השליך את נפשוֹ מנגד כּדי להציל מצפּרניו את הערך הגדוֹל שבּשבילוֹ קיים העוֹלם, את החיים! והנה עכשיו הוֹלך ומתחוור לפניו שהמות אינוֹ כּלל פּוּרענוּת שבּצירוּף עיור של נסיבּוֹת, אלא כּוֹח אדיר הגנוּז בּמשתיתה של הבּריאה, שיש בּוֹ, כּמוֹ בּחיים כּוֹרח של הגיוֹן עילאי. ואם בּעינינוּ אין לוֹ למות אלא ערך יחסי, הרי גם ערך החיים אינוֹ מוּחלט; אף הם ניתנוּ לנוּ לשיעוּרין וליחסים. כּשהוּא מהרהר עכשיו בּערך החיים כּשהם לעצמם, נוֹפל עליו פּחד מפּני האין־סוֹף שבּחדלוֹן. ונזכּרים לוֹ דברים מימי ילדוּתוֹ. בּיוֹם הכּיפּוּרים, זוֹכר הוּא, היה עוֹמד בּצד אביו בּבית־הכּנסת; אביו היה שוֹפך דמעוֹת על ספר התפילוֹת. מאוֹתן התפילוֹת שאביו היה מתרגם לוֹ, חרוּתוֹת בּזכרוֹנוֹ המלים הללוּ על חיי האדם: “כּחציר יבש וּכציץ נוֹבל, כּצל עוֹבר וּכענן כּלה וּכרוּח נוֹשבת וּכאבק פּוֹרח וכחלוֹם יעוּף”… עברה נערה צעירה אחת והפסיקתוּ בּדרך חייו, דוּגמת קו־אוֹר משתרבּב וּבוֹקע את חשכת החדר. כּל אימת שקו־אוֹר משתרבּב וּבוֹקע את חשכת החדר. כּל אימת שקו־האוֹר מאיר, גם החדר חי וקיים; נדעך קו־האוֹר – נבלע המחדר וכל שבּוֹ בּאפילה, ושוּב אין כּלוּם… אפשר כּל חייו בּזמן האחרוֹן לא היוּ כּדאיים אלא בּשביל קו־אוֹר זה. בּלא הוּא מה יש לוֹ בּעוֹלמוֹ? רקע אפוֹר אחד, בּלא גוָן, בּלא שׂמחה…
נפתחת הדלת וּבפתח ננעץ ראשה של קריינה, השמשת הזקנה של הרוֹפא:
– יוֹשב לוֹ יחידי בּחוֹשך! – קראה נבהלת וכמעט בּתרעוֹמת – שמא רוֹצה אתה לאכוֹל?
– אין לי כּל תיאבוֹן, קריינה!
– הרי כּלוּם לא אכלת. גם מסעוּדת הצהרים שיירת כּמעט את הכּל.
– מה אעשׂה ואין לי תיאבוֹן. שמא תביאי לי תה ואשתה.
– ואל התה משהוּ?
– מוּטב.
קריינה הדליקה לוֹ את המנוֹרה ויצאה. אחר רגעים מספּר קראה אוֹתוֹ אל החדר השני לשתוֹת תה. על השוּלחן לפני מוֹשבוֹ כּבר עמדה כּוֹס תה מזוּגה וּמזוּמנת לוֹ, ועל צלחת – פּרוּסוֹת לחם, גבינה וחמאה. הזקנה ישבה מנגד, סרגה גרב וכוֹס תה לא טעוּמה עמדה גם לפניה.
פּינסקר אהב את הזקנה. בּהיוֹתוֹ תלמיד הגימנסיה היתה אמוֹ חוֹלנית, רוֹב ימיה לא ירדה מעל מיטתה וכל עניני הבּית היוּ מוּשלכים עליה, על קריינה זוֹ, אשת השמש של בּית־הספר הציבּוּרי שאביו שימש בּוֹ מוֹרה. קריינה לא רק בּתפיסת הבּית היתה עסוּקה, אלא גם בּוֹ היתה מטפּלת ודוֹאגת לוֹ כּאם רחמית (יחס זה של טיפּוּל וּדאגה כּאם לילד קטן נשתייר בּה גם עתה, ועדיין היא רגילה לדבּר אליו בּגוּף שני). לימים, משחזר מנדוּדיו בּערי נכר לאוֹדיסה, זכר לה חסד נעוּריו וטרח הרבּה עד שמצא אוֹתה, אלמנה מרוּדה נמַקה בּעניה, ואסף אוֹתה אליו.
פּינסקר ישב אל השוּלחן והשקיף עיניו בּספר. הזקנה סרגה את הגרב שלה ונמנעה מלדבּר כּדי שלא לערבּב עליו את הקריאה. אלא מזמן לזמן היתה נוֹשׂאת אליו את עיניה בּדאגה. אך הנה הסיע את עיניו מהספר, נשען בּגבּוֹ אל גב־הכּסא והסתכּל בּתקרה.
– מה לך, ליוֹבה34? אתה מרגיש את עצמך לא בּטוֹב?
– מה עוֹד תמציאי?
– פּניך אינם נראים לי. למה אתה יוֹשב בּבּית כּל הזמן?
– להיכן אלך?
– כּלוּם אני יוֹדעת? למקוֹמוֹת שהיית רגיל תמיד לטייל.
– משעמם, קריינה, להיוֹת מהלך יחידי בּרחוֹבה של העיר, סתם, בּלא צוֹרך.
– מילא, הרי אשה פּשוּטה אני ונבערת מדעת. מה אני מבינה? אבל לא תכעס עלי אם אוֹמַר לך שלא טוֹב לחיוֹת כּך, מאד לא טוֹב.
– מה משמע “לחיוֹת כּך?”
– להיוֹת כּל החיים לבדך.
– וּמה עלי לעשׂוֹת?
– מה שכּל היהוּדים עוֹשׂים, לישׂא אשה.
– לישׂא אשה? וכי סבוּרה אַת שהדבר הוּא קל וּפשוּט? שוּם אשה אינה רוֹצה בּי, בּרוָק זקן כּמוֹתי.
– לכתחילה לא היית צריך להמתין כּל כּך הרבּה שנים. ואני אוֹמרת לך, ליוֹבה, אפילוּ עכשיו אילמלי היית רוֹצה, היית מוֹצא אשה הוֹגנת לך. וכי אנשים כּמוֹתך מרוּבּים בּשוּק?
– לא, קריינה הטוֹבה! היכן היית קוֹדם, כּשהייתי עדיין צעיר? עכשיו בּאת בּמאוּחר בּעצתך הטוֹבה.
– לגבּי נישׂוּאין לעוֹלם לא יאמר אדם: אחרתי. בּימי, כּשנער ונער היוּ מתבּיישים להסתכּל איש בּפני רעהוּ וכל־שכּן לספּר זה עם זה, בּימי היוּ לוֹקחים נשים וּמעמידים ולָדוֹת מלוֹא הבּית, ולא השגיחוּ בּפרנסה: קצת גריסין יוֹתר אוֹ קצת גריסין פחות בתוך הקדירה – מי מנה אוֹתם? העיקר שהשוּלחן רעש מזעירי חבריה והיתה שׂמחה והיוּ חיים כּמוֹת שציוה הבּוֹרא, כּמוֹת שהיהוּדים צריכים לחיוֹת. ועכשיו? העוֹלם חפשי, רוָקים מטיילים עם בּחוּרוֹת, נסתלקה הבּוּשה והעוֹלם הפקר, עכשיו דוקא הוֹלכים רוָקים וּמזדקנים בּלא אשה, והבּנוֹת יוֹשבוֹת פּנוּיוֹת עד ששׂער ראשן מַלבּין. ממש צער בּעלי־חיים. איני מבינה את העוֹלם הזה מה טיבוֹ… אל אלוֹהים! – קראה פּתאוֹם נבעתת – מה אני שטיה מפטפּטת כּל הזמן הרי התה שלך כבר הוּצן ועדיין לא טעמת מן הלחם… שמא אמזוֹג לך כּוֹס חמה יוֹתר?
– וכי סבוּרה אַת שהכּל חייבים בּנישׂוּאין? וכי כּל הנישׂוּאין עוֹלים יפה?
קריינה הכניסה אחת מצינוֹרוֹתיה אל מתחת לפליטה, גרדה בּה את ראשה וחייכה:
– וכי יוֹדעת אני? מסתמא אין העוֹלם משוּגע. אם כּך דרכּוֹ של העוֹלם, הרי שכּך צריכים. טוֹב אוֹ רע, אבל צריכים. אח, ליוֹבה, ליוֹבה! הזניחוּ אוֹתך. לא היה מי שידאג לך. אמך, נוּחה עדן, כּל ימיה היתה חוֹלה, ואביך, עליו השלוֹם, היה כּל ימיו טרוּד בּספריו וּבתלמידיו והיה שוֹכח אפילוּ לבקש אוֹכל, אם אני לא נזכּרתי בּדבר. סלח לי, ליוֹבה! הרי אני אשה פּשוּטה וחסרת־דעת. מה אני מבינה. אבל דעתי היא שאדם כּמוֹתך כּשהוּא שרוּי בּלא אשה, הרי זה עוול.
– עוול כּלפּי מי?
– כּלפּי עצמך וּכלפי אחרים. הרי, בּרוּך השם, יהוּדים אנוּ ולא גוֹיים. לנוּ אסוּר כּך לשהוֹת בּלא אשה, בּלא בּנים וּבלא קדיש. יהוּדי בּלא אשה כּאילוּ לא קנה שבוּת בּעוֹלם הזה. לנוּ אסוּר… אבל ראֵה, למה אינך שוֹתה ואינך אוֹכל כּלוּם? הרי בּיקשת…
פּינסקר גמע מן הכּוֹס גמיעוֹת אחדוֹת מעשׂה מוּכני והירהר: אפשר דעה בּריאה וּנכוֹנה בּדברי הזקנה הזאת. נזכּר ימים רחוֹקים. לפני עשׂרים שנה כּמעט שעשׂה מעשׂה ונשׂא אשה. נראה אז שמזלוֹ משׂחק לוֹ. אהב והיה נאהב, והאוֹשר היה כּה קרוֹב. וּפתאום אנוּס היה לדחוֹת בּמוֹ ידיו את האוֹשר והשׂמחה שרמזוּ אליו מבּין ריסי עיניה של הנערה. בּמוֹ ידיו! בּעצם ימי השכּרוֹן של האהבה הראשוֹנה התחיל חוֹשש בּלבּוֹ. נראה שקיבּל זאת מאמוֹ. הרוֹפא שטיפּל בּוֹ היה מעווה עוָיה סַפקנית כּנגד שאלת הנישׂוּאין שלוֹ. עמדה לפניו שאלת מצפּוּן בּכל חוּמרתה. לילה אחד לא יישכח ממנוּ לעוֹלם. הה, אוֹתוֹ לילה כּשהיה נקלע בּין כּמיהת הלב וּבין תביעת המצפּוּן, והוּא אז נער בּן עשׂרים כּוּלוֹ לוֹהט בּאהבתוֹ הראשוֹנה וּבציפּיתוֹ לאוֹשר המוּבטח לוֹ!.. והוּא קיבּל את הגזירה. עדיין עוֹמדוֹת נגד עיניו פּני הנערה הנבעתוֹת והשטוּפוֹת דמע בּשעה שגילה לה את אסוֹנוֹ; עדיין חיה עוֹמדת לפניו תמוּנתה כּשנפטרה ממנוּ והלכה לה שחוֹחה תחת כּוֹבד אסוֹנה.
עתה כּשהוּא מעלה את כּל זה על זכרוֹנוֹ, דוֹמה עליו שליסוּריו הגדוֹלים אז היה גם טעם לשבח. כּאילוּ קנה אז עוֹלם חדש תחת עוֹלמוֹ שאבד לוֹ; כּאילוּ צמחוּ לנפשוֹ כּנפיִם. הרי זה היה האוֹר הזרוּע בּנפש כּל אדם שיצא מנַצח ממַאבק קשה עם עצמוֹ, ו“זר הקוֹצים” מה מתוֹק לוֹ… באוֹתם הימים כּתב את האגדה על “העלם הנזיר”.
עמד והלך אל החדר הסמוּך, בּא אצל שוּלחן־הכּתיבה, שחה וחיטט הרבּה בּניירוֹת השמוּרים לוֹ בּמגירת השוּלחן התחתוֹנה. עד שהוֹציא משם גליוֹן מוּכתם מרוֹב יוֹשן של העתוֹן הרוּסי “המבשר האוֹדיסאי”, שבּוֹ נדפּסה אוֹתה אגדה. כּיוָן שמצא את הגליוֹן הזה, נזדקף, העביר את הכּוֹבע מעל המנוֹרה וּבוֹ־בּמקוֹם התחיל קוֹרא בּעמידה תחילה מתוֹך סקרנוּת, כּאילוּ לא על ידיו היתה האגדה כּתוּבה, אלא על ידי אחר, וּמיד לאחר הדלתוֹת הראשוֹנוֹת נמשך לבּוֹ אחר השירה ורטט־העלוּמים שבּה. מעט מעט התחילה האגדה מדבּרת אליו לא רק בּלשוֹנה האמנוּתית־האֶסתיתית בּלבד. ניעוֹרוּ ונתחדשוּ בּוֹ הרגשוֹת הישנים שהיוּ מפעמים אוֹתוֹ לפני עשׂרים שנה, בּשעת כּתיבתה. זוֹהי האגדה הידוּעה בּאחד נזיר שבּא אל ר' שמעוֹן הצדיק והוּא יפה עינים וטוֹב רוֹאי וּקווּצוֹתיו סדוּרוֹת לוֹ תלתלים. שאלוֹ ר' שמעוֹן הצדיק: מה ראית, בּני, להשחית את שׂערך זה הנאה? אמר לוֹ הנזיר: רוֹעה הייתי לאבי בּעירוֹ, הלכתי למלאוֹת מים מן המעין ונסתכּלתי בּבּבוּאה שלי. פחז עלי יִצרי וּביקש לטרדני מן העוֹלם. אמרתי לוֹ: רשע! למה אתה מתגאה בּעוֹלם שאינוֹ שלך, בּמי שעתיד להיוֹת רימה ותוֹלעה? העבוֹדה שאגלחך לשמים.
“העלם הנזיר” של פּינסקר כּך ענה ואמר לצדיק:
“מקטנוּתי הייתי רוֹעה את צאן אבי. אהבתי את ה', אהבתי את אבי ואת אמי ואת כּל הקרוֹבים אלי; שמרתי את העדר והייתי שׂמח בּחלקי. יוֹם אחד נזדמנתי אצל מעין מים טהוֹרים. עמדתי והייתי מהנה את עיני מזיווֹ של הרקיע שנגלָה לפני מתוֹך המים. תוֹך כּדי כּך פּגעוּ עיני גם בּבּבוּאה שלי וניעוֹר בּלבּי רגש חדש שלא ידעתיו מימי: אהבה גדוֹלה לעצמי ולבשׂרי נוֹלדה בּי. כּך הייתי עוֹמד וזן את עיני מנוֹיִי של עצמי וידי ממשמשוֹת בּחיבּה בּקווּצוֹתי הסדוּרוֹת לי תלתלים. עד שבּא שׂה ועכר עלי את מי המעין, וּבבוּאתי נעלמה מעיני. התחלתי מנַבּל את פּי בּחירוּפים וגידוּפים שמעוֹלם לא עלוּ על לשוֹני. הגבּהתי את המַטה שבּידי והברחתי את השׂה. רגע נבהל המסכּן ונחפּז לברוֹח, ואחר עמד, הסתכּל בּי וּמתֹוך עיניו הנעווֹת ראיתי שהוּא מגנה אוֹתי על חטא שחטאתי לוֹ. נתפּעם בּי לבּי ואמרתי לבבוּאתי הנאה: עלוּבה, על מה אַת מתגאה? דעי מאַין בּאת וּלאָן אַת הוֹלכת. קל מהרה יבּוֹל יפיך, ואילוּ טינוֹף סרחוֹנך לא בּמהרה יימחה… אוֹתה שעה הייתי מיצר מאד מהרהוּרי תשוּבה ועיני היוּ משגרוֹת דמעוֹת, ונדר נדרתי להשחית את כּל שעמד לאַבּד את נפשי וּלטרדני מן העוֹלם. גזרתי על שׂערוֹתי, נזר יפיי, שיפּלוּ, על סוּמק לחיי שיחויר, הוֹאיל ונזיר אהיה למקוֹם. לא יפה עינים וטוֹב רוֹאי מבקש אני להיוֹת טוֹב וישר מבקש אני להיוֹת”…
פּינסקר עמד זמן מרוּבּה דמוּם, בּלא זיע כּלשהוּ. ידוֹ עם העתוֹן שמוּטה למַטה ועיניו כּמוּקסמוֹת אחוּזוֹת בּצללי החדר. פּתאוֹם שרתה עליו שׂמחת אוֹשר לא מצוּיה, כּאדם שחזרה אליו אבידה יקרה. דוֹמה שעלם נזיר אחד כּבן עשׂרים. כּוּלוֹ לוֹהט מאהבת האמת והטוֹב, כּוּלוֹ מזוּקק וּמטוֹהר בּאש קדוֹשה של עוֹלָה תמימה, עוֹמד שם בּין הצללים ושׂפתוֹתיו מרחישוֹת: “שקר – לוֹחש הוּא – מַנעמי החיים, הבל אהבתך אל עצמך ואל בּשׂרך. אך טוֹב וישר בּקש להיוֹת”… אך טוֹב וישר להיוֹת… כּל הימים האלה – אוֹיה! – נשכּחה ממנוּ האמת הגדוֹלה והפשוּטה הזאת, מפּני שאהב אך את נפשוֹ וּבשׂרוֹ. ועל כּן היה כּה אוּמלל. ועם האמת הזאת אַשריהוּ אם גם יוֹם אחד יחיה. יוֹם אחד של חיים טוֹבים וישרים!..
– ליוֹבה! התה שלך…
– קריינה היקרה! – אמר פּינסקר עם כּניסתוֹ אל חדר־האוֹכל בּקוֹל מוּזר לה, כּשהוּא מחכּך את כּפּוֹת ידיו מתוֹך קוֹרת־רוּח – הניחי, לפי שעה, את התה. רעב אני. יש לך משהוּ, כּך… מן הטעים והטוֹב אַ?
נשבוּ רוּחוֹת צוֹננים מן הים והשמים היוּ קשוּרים בּעננים שעתים שפכוּ מטרוֹת עוֹז בּמלוֹא פּיהם ועתים חישרוּ טיפּין טיפּין, ואין טיפּה נוֹגעת בּחברתה. אל הגן אי אפשר היה לצאת, וּבאמצע המרפּסת, בּמקוֹם שהקרקע היה עקוֹב, עמד רקק מים. בּחדרים היתה צינה גדוֹלה כּמוֹ בּחוֹרף, מפּני שהבּית אינוֹ עשׂוּי אלא לדירת־קיץ בּלבד ואין להחם אוֹתוֹ. ואז נתגלה שהוּא בּכלל אינוֹ נוֹח אפילוּ לישיבה ארעית. חנה היתה כּל היוֹם לבוּשה לסוּטת־צמר ועטוּפה בּסוּדר של צמר שהיא בּעצמה סרגה לה בּימי הבּטלה של החוֹרף, ואף על פּי כן לא היה בּהם כּדי להחם את גוּפה הדל בּדם וּביחוּד את רגליה ואת פּיסוֹת־ידיה הכּחוּשוֹת והקרוּשוֹת. הילדים, זוּסיה ויענק’לה “עגיל־הכּסף”, ישבוּ כּל היוֹם בּבּית ודוֹמה שבּחוּץ לא היוּ מַרבּים כּל כּך להשתוֹבב כּמוֹ כּאן. איזוֹ רוּח תזזית נכנסה בּהם ולא היה מפלט מפּני התרוֹצצוּתם ותעלוּליהם. וּלמַרבּה השׂמחה גם שני בּני החבלי, אברהמ’ל ואיציקל, לא נרתעוּ מפּני מזג־האויר הרע וּבאוּ לקבּל ממנה את שיעוּר־ההוֹראה. שני הנערים האלה נתחבּבוּ עליה וקוֹרת־רוּח מיוּחדת גוֹרמת לה הצלחתם הגדוֹלה בּלימוּדים. הגדוֹל הוּא נער שקט, תפוּשׂ להרהוּרים ושקדן, והקטן מהיר תפישׂה אבל עצלן, ממוּלח ושד משחת. היא חוֹששת מפּני איציקל זה ועגיל־הכּסף שלא יקלקלוּ את זוּסיל שלה ויעשׂוּהוּ שטוּף בּמעשׂי קוּנדסוּת כּמוֹתם. פּעם עלה על דעתם של אלה השנַיִם להתגנב אל גנוֹ של השכן ולגנוֹב משם תפּוּחים. משכוּ אחריהם גם את זוּסיל ואברהמ’ל. הוֹאיל וזה האחרוֹן הוּא נער־תוֹרן, העמידוּהוּ מתח לעץ; עגיל־הכּסף עמד על כּתפוֹ וטיפּס על האילן לנענע את הענפים; מחוֹבתוֹ של זוּסיל היה ללקט את הפּירוֹת הנוֹשרים, וּמחוֹבתוֹ של איציקל – לעמוֹד על המשמר וּלהוֹדיע להם בּשריקה אם בּעל־הבּית הוֹלך וּמתקרב. איציקל משראה את בּעל הגן הספּיק להימלט בּתחילה מן הגן ולשרוֹק אחר כּך מעֵבר לגדר; זוּסיל ועגיל־הכּסף שנתפּסוּ על־ידי האכּר עלה בּידם להשתמט מידיו ולברוֹח. ואילוּ אברהמ’ל החוֹלם תמיד נשאר עוֹמד נבהל ונפחד. האכּר תלש יפה בּאזניו, נתן לוֹ מנה יפה של מסטרים ואף עיקל את כּוֹבעניתוֹ. חנה הוּצרכה אחר כּך לילך אצל האכּר לבקש ממנוּ סליחה ולפדוֹת בּמעוֹת את הכּוֹבענית. עכשיו יוֹשב אברהמ’ל בּקרן־זוית עם עתוֹן רוּסי ישן שמצא וקוֹרא בּוֹ, עם שהוּא מעביר מתוּן מתוּן את אצבּעוֹ ממלה אל מלה (כּל נייר מוּדפּס בּרוּסית שבּא לידוֹ הוּא עוֹמד וקוֹרא בּוֹ בּסיוּע האצבּע). איציקל נצטרף אל עגיל־הכּסף ואל זוּסיל וּ“מהפּכים הבּית”. סוֹף בּא גם ראוּל להוֹסיף על הרעש והמהוּמה. שאף הוּא השתעמם בּיוֹם סגריר זה והתגעגע על חברת הנערים. בּא וגירד בּצפּרניו את הדלת. חנה מאנה להכניסוֹ, ואילוּ זוּסיה העתיר עליה תחנוּנים שתרחם עליו משוּם צער־בּעלי־חיים, שכּן הוּא עוֹמד כּל הזמן בּגשם וקר לוֹ. נענתה לוֹ אמוֹ וּפתחה לוֹ את הדלת. הכּלב פּרץ אל הבּית כּוּלוֹ רטוּב, שׂמחַ, מקפּץ וּמכרכּר, רץ אל חנה ללקלק את ידיה: “יישר־כּוֹח, יישר־כּוֹח, אשה טוֹבה!” רץ אל הילדים כּשהוּא נוֹבח נביחוֹת איוּמוֹת, סתם מתוֹך עליצוּת, מקפּץ, מלקלק את פּניהם, וּפניו של עצמוֹ שוֹחקוֹת; לרגעים היה עוֹמד, מכשכּש בּזנבוֹ, מבּיט אליהם ושׂוֹחק, כּמזרזם כּביכוֹל: “חבריה! למה עוֹמדים אתם כּבטלנים. הבה נשתוֹבב, נשׂחק! הרי לשם כּך בּאתי אליכם”. והילדים די להם בּרמיזה…
איש לא הרגיש בּחוה’לה שאף היא נכנסה אחר ראוּל עם חתוּלה על זרוֹעה, מתחת לסוּדר שהיתה עטוּפה בּוֹ. עמדה על הפּתח והסתכּלה בּתעלוּלי הכּלב והנערים וצחקה בּינה־לבין־עצמה. פּתאוֹם הרגיש בּה איציקל. הנער הזה איזוֹ רוּח של שוֹבבוּת יתירה נכנסה בּוֹ היוֹם ונתעוֹרר בּוֹ חשק משוּנה להרכּיב את הילדה על הכּלב. חוה’לה סירבה. “אי אפשי! אי אפשי!”, טענה אבל מי ישמע לה. הרעיוֹן להרכּיב את הילדה על הכּלב נראה גם לזוּסיל. הוּא, אמנם, דיבּר אליה דברי ריצוּי ושידוּל, ועם זאת סייע את חבריו למשוֹך אוֹתה בּחזקה אל הכּלב. אף הכּלב לא היה לוֹ ניחא בּזאת, והיה כּל פּעם משתמט מידי הנערים. אחזוּ בּכּלב וחוה’לה בּרחה, אחזוּ בּחוה’לה והכּלב בּרח. סוֹף נתכּעסוּ הנערים התחילוּ נוֹזפים בּילדה, מאיימים עליה וכוֹפים אוֹתה להישמע להם. הילדה בּכתה והתחננה: “אי אפשי! אי אפשי!” בּכי הילדה נגע אל לבּוֹ של “עגיל־ הכּסף” ועמד להגן עליה. “מה אתם רוֹצים ממנה?”, טען, “אם אינה רוֹצה, לא צריך”. “בּכיינית היא. איני אוֹהב בּכייניוֹת”, השיב זוּסיה שלא ממין הטענה. “ואתה אם ירכּיבוּך על כּרחך על סוּס לא תבכה, גיבּוֹר להתריז בּמכנסַיִם?”, טען אבּירה של הילדה. “ואתה מיחפי הנמל!”, קרא זוּסיה. סוֹף שידי האחד נשתלחוּ בּשׂערוֹת חברוֹ והתחילוּ מתכּתשים וּבוֹטשים זה בּזה. וראוּל מכרכּר סביבם, פּעם מַסמיך את רגליו הקדמיוֹת על זה וּפעם על זה. כּל עצמוֹ של העסק הזה שׂימח אוֹתוֹ מאד, והצטער על שאין משתפים גם אוֹתוֹ בּהילוּלה זוֹ.
נכנסה חנה מחדר־הבּישוּל ונבהלה למראה עיניה. בּגערה וּבחוֹזק־יד הפרידה בין הנִצים ואף על ראוּל כּילתה את חמתה: פּתחה את הדלת וטרדה אוֹתוֹ מן הבּית. איציקל פּירש מיד עמד מן הצד, ופניו פּני צדיק תמים שאינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ. זוּסיה ו“עגיל־הכּסף” התחילוּ כּאחד קוֹבלים לפני חנה זה על זה ותוֹלים איש בּרעהוּ את האשמה. זה טוֹען: הוּא עשׂה לי כּך וכך, וזה: הוּא אמר לי כּך וכך; זה אוֹמר: אתה פּתחת בּמַצה, וזה אומר: לא כּי אתה היית הראשוֹן. בּקוֹשי השתיקה אוֹתם חנה:
– שניכם כּאחד טוֹבים. אני מתבּיישת בּכם. אתם מתנהגים כּילדי הרחוֹב, ולא איכפּת לכם שאחלה בּגללכם. ראשי עלי סחרחר. יבוֹא הדוֹד יוֹסיל ואספּר לוֹ הכּל.
האִיוּם האחרוֹן עשׂה רוֹשם. זוּסיל התנפּל אל אמוֹ, חיבּק אוֹתה ושוּב אין שאינוֹ אשם.
– בּודאי לא אתה אשם. הנגר אשם, לא? הנגר תמיד אשם…
התחיל הילד בּוֹכה בּקוֹל וּמתחנן שלא תספּר לדוֹד, והבטיח לתקן מעשׂיו מהיוֹם והלאה.
ויענק’לה עמד כּנזוּף. כּעוּס ועיקש כּבש פּניו בּקרקע ונשם בּכבדוּת. הוּא לא ראה את עצמוֹ חייב בּכלוּם, לבּוֹ לא היה נוֹקפוֹ, ושתק. כּך היה רגיל לשתוֹק גם שם בּנמל כּל פּעם שהיה מעשׂה וחבריו נתפּשׂוּ בּגניבה אוֹ בּעבירה אחרת; תמיד היוּ מגוֹללים עליו את האשם והיה הוּא סוֹפג את המלקוּת. מקוּבּל הוּא מנסיוֹנוֹ בּחיים: אמת וצדק הם מאוֹתם הדברים, כּמוֹ פּרוּסת־לחם אוֹ מטבּע של כּסף, שמצוּיים רק אצל כּל שחזק יוֹתר וזריז יוֹתר…
לחנה היה בּרי שהדין לא עם בּנה, אבל לבּה התפּעם מבּכיוֹ וּמהתרפּקוּתוֹ עליה. העמידה פּנים כּאילוּ עדיין לא עבר כּעסה וגזרה עליו ליטוֹל ספר ולפרוֹש אל חדרוֹ ושלא יצא משם עד סעוּדת הערב; את התה והלחמנית של שעת ארבּע יקבּל בּחדרוֹ. זוּסיה סבר וקיבּל את העוֹנש, ואף על פּי כן לא יכוֹל לפרוֹש מאמוֹ עד שלא תגיד שנסלח לוֹ. חנה לא כּבשה את חיוּכה החנוּן שהוֹפיעה על פּניה, החליקה בּכפּה על ראשוֹ ונשקה לוֹ. ואז שבה עליו נפשוֹ.
נטלה חנה את ידה של חוה’לה וּפרשה עמה אל חדר־הבּישוּל, ששם היתה יוֹשבת וּמתחממת כּנגד אוּר הכּירה. את סוּדרה תלתה שם על חבל לייבּשוֹ, והיא בּעצמה ישבה עם מלאכת הרקמה שלה בּזוית נוֹחה, אצל החלוֹן, לא הרחק מן הכּירה. בּשביל חוה’לה מצאה בּאחת ממגירוֹת השידה הרבּה מַטליוֹת של אריג צמר, מלמילה ושיראים מגוּוָנוֹת, ונתנה לה לשׂחק בּהן ולעשׂוֹת מהן בּוּבּוֹת. הילדה ישבה על שרפרף קטן לרגליה, התחילה בּרצוֹן וּבכוָנת־הלב הוֹפכת וּמגלגלת בּמַטליוֹת הללוּ, וּבה־בּשעה מאזינה לסיפּוּר־המעשׂה שחנה מספּרת לה.
“עגיל־הכּסף” נשתייר לשעה קלה בּחדר לבדוֹ, ולא ידע מה לעשׂוֹת. מעט מעט התחיל מהרהר הרהוּרי־תשוּבה על שהשתוֹבבוּ יוֹתר מן המידה ולא השגיחוּ באזהרוֹת האשה הטוֹבה שאמרה להם לא פּעם שראשה כּוֹאב עליה. אילוּ היתה נוֹזפת בּוֹ, אפשר שלבּוֹ לא היה נוֹקפוֹ. אבל לוֹ בּמיּוחד לא אמרה כּלוּם; רק פּרשה עם חוה’לה בּחדר־הבּישוּל מלאה תרעוֹמת עליו… מפּני מה לא סלחה גם לוֹ כּמוֹת שסלחה לזוּסיה? כּלוּם כּך גדוֹל עווֹנוֹ?.. סוֹף אימץ את לבּוֹ, נכנס אף הוּא אל חדר־הבּישוּל, והכריז בּחלל האויר בּתמימוּת כּזו, כּאילוּ כּלוּם לא אירע:
– היכן מַפתח הדיר? צריכים להכניס עצים.
– אין צוֹרך בּעצים, – השיבה המבשלת מאחרי הקדירוֹת – היוֹם הכנסתי כּמה שצריך.
– אבל העביט כּבר מלא מי־שוֹפכין. לשפּוֹך אותם?
– מה אתה רוֹצה? למה בּאת לבלבּל את המוֹח? הרי לכם מנהל־משק חדש!
חנה חייכה חיוּכה הטוֹב; בּניחוּת וּבקוֹל מפוּיס אמרה:
– בּוֹא, יענק’לה, ושב כּאן על הספסל ושמע גם אתה לסיפּוּר־המעשׂה שאני מספּרת לחוה’לה!
הרי זה היה “מעשה בּבֶּרגיר והעני”, מסיפּוּרי המעשׂיוֹת של ר' נחמן מבּרסלב, שקיבּלה עוֹד בּקטנוּתה מאביה.
– אם כּן מה היה אחר כּך? – תבעה חוה’לה בּקוֹצר־רוּחה לשמוֹע את ההמשך. – בּאוּ החיילים של היידנראל (גנראל) ותפשׂוּ את אשת העני וּמה עשׂוּ?
– המתיני. הרי יענק’לה לא שמע את ההתחלה. – אמרה חנה ושוּב חזרה על ההתחלה.
כּך יצאוּ שעוֹת. את הסיפּוּר הזה בּ“בּרגיר” והעני כּבר שמעה הילדה כּמה פּעמים מפּי חנה. אבל כּל פּעם היוּ הדברים שׂמחים וּמלאי ענין כּמוֹ בּשעת נתינתם בּפּעם הראשוֹנה, וכל פּעם היתה מתקנת למספּרת וּמשלימה בּמקוֹם שזוֹ קיצרה אוֹ החסירה איזה פּרט, ויש שהיתה מקדימה ולוֹחשת מה שעוֹמד לבוֹא…
לעת סעוּדת־הצהרים שלחה חנה את הקטנה אל בּיתה בּלוית יענק’לה כּדי שישמוֹר עליה שלא תיכּנס לתוֹך הרפש. הסוּדר שעל החבל כּבר הספּיק להתיבּש, וחנה עטפה בּה את הילדה, כּאחד עם חתוּלה, והזהירה אוֹתם פּעמים אחדוֹת להימנע מדרוֹך בּתוֹך הרפש.
בּחוּץ פּסק הגשם, נתפּזרוּ העבים והבהיק טוֹהר השמים. כּנגדם, כּמוֹ רקיע דלמטה, הבהיקה כּראי לכל אוֹרך הרחוֹב שלוּלית גדוֹלה. היה צוֹרך לילך דחוּקים בּצד כּתלי הבּתים. בּתחילה החזיק יענק’לה בּידה של הילדה, הלך לפניה ולימדה פּסיעה אחר פּסיעה כּיצד והיכן עליה לפסוֹע. הגיעוּ למקוֹם שהשלוּלית נשכה את כּתלי הבּתים ולא היה דרך לעבוֹר. עמדוּ שניהם בּמבוּכה. מיד התעשת יענק’לה, חלץ את נעליו עם הגרבּיִם, קשרם כּאחד ותלָם בּזרוֹעוֹ, הפשיל את מכנסיו עד לברכּיו, עמד שפוּף וחוה’לה עם חתוּלה עלתה על גבּוֹ וחיבּקה את צאוָרוֹ, והוּא הפשיל את ידיו לאחוֹריו להחזיק בּה שלא תישמט מעליו. וכך עברוּ את השלוּלית דרך צחוֹק וּקריאוֹת חדוָה. הליכה זוֹ בּמים בּידחה את שניהם. וּלאחר מכּן, משיצאוּ מתוֹך המים, לא הוֹריד “עגיל־הכּסף” את משׂאוֹ מעל גבּוֹ.
– לא כּבדים אנוּ? – שאלה הילדה.
– מי זה “אנוּ”? – שאל יענק’לה.
– אני והחתוּל.
– אה, לא, חוה’לה! הייתי עוֹבר כּך עמכם את כּל הרחוֹב, אפילוּ עד העיר, ולא הייתי מתיגע. – התפּאר הנער.
– אתה חזק מאד, יענק’לה! – חָלקה לוֹ הקטנה מחמאוֹת – לא כּמוֹתי. אני לא הייתי יכוֹלה…
– מפּני שאַת קטנה וחלשה. אני הייתי יכוֹל לישׂא גם גדוֹלה ממך.
– יוֹדע אתה, יענק’לה? אני אוֹהבת אוֹתך.
– מפּני מה את אוֹהבת אוֹתי?
– אתה טוֹב. לא נתת להרכּיבני על ראוּל.
– פּשיטא! זוּסיה זה, הוּא כּל כּך רע…
– פּעמים הוּא גם טוֹב.
– כּלוּם אף אוֹתוֹ אַת אוֹהבת?
– כּשהוּא טוֹב, הן. זה לא כּלוּם שרצה להרכּיבני. יוֹדע אתה, כּשהתחיל קוֹדם לבכּוֹת גם אני התחשקתי לבכּוֹת. כּבר עמדוּ דמעוֹת בּעיני. בּאמת…
“עגיל־הכּסף” צחק:
– מילא אַת, ילדה… כּל הילדוֹת בּכייניוֹת הן. ואילוּ הוּא, בּוּשה וחרפּה!… ממש כּמוֹ ילדה. אני אף פּעם איני בּוֹכה.
– אף פּעם?
– אף פּעם! וגם איני מפחד מש־וּ־ם דבר…
– כּמוֹ אדם גדוֹל. – אמרה הילדה מתוֹך רחש של כּבוֹד.
וכך הגיעוּ אל פּשפּש גינתוֹ של בּית יוֹסיל. “עגיל־הכּסף” הוֹריד מעליו בּזהירוּת את משׂאוֹ. כּיוָן שנמצאה הילדה עוֹמדת על הקרקע, נטלה את רגליה וּברחה אל בּיתם. ו“עגיל־הכּסף” חזר לביתוֹ עם שהוּא שוֹרק בּפיו מַשהוּ דוֹמה למנגינה.
אוֹתוֹ יוֹם נכנסוּ למשתה התה שלאחר־הצהרים, בּחדר־האוֹכל, רק שנַיִם: חנה ויוֹסיל. לוין ושיינדיל נשתירוּ בּעיר, וזוּסיה קיבּל את התה שלוֹ בּחדרו עם יענק’לה כּאחד (שני בּני החבלי, לאחר השיעוּר נסתלקוּ מיד וחזרוּ העירה). בּחדר־האוֹכל היוּ החלוֹנוֹת סגוּרים. על שנַיִם מהם היוּ התריסים מוּגפים, מחמת שנתפּוֹררה ונפלה הטְפֵלה מזגוּגיוֹתיהם שהיוּ בּוֹצצוֹת מים מלגַו. בּחדר עמד אוֹר כּהה, אבל חנה הכּירה בּוֹ מרחוֹק שהוּא נסער מאד. כּשהזיז יוֹסיל כּסא על מנת לישב אל השוּלחן כּנגדה, אמרה:
– בּוֹא, יוֹסיל! התקרב אצלי לרגע.
יוֹסיל בּא ועמד לפניה בּעינים שוֹאלוֹת. חנה שלחה אליו ממקוֹמה את ידיה ותיקנה עליו את עניבתוֹ שהוּזחה אל הצד.
– אתה עם עניבתך כּמוֹ חוה’לה עם הסרט שלה… – אמרה – אמוֹר לי, יוֹסיל, מה אירע לך?
– שוּם דבר יוֹצא מגדר הרגיל. אבל אני יוֹצא מן העסק…
– מאיזה עסק? – שאלה בּחרדה.
– מן השוּתפוּת עם אפרים.
– יצאת מדעתך, יוֹסיל?
– אפשר שהם שם השפוּיים בּדעתם, ואני המטוֹרף. אבל כּך גמרתי בּדעתי.
– ספּר לי, ספּר לי, בּבקשה ממך, מה אירע? שוּב אוֹתם העסקים שלך עם העוֹבדים בּמַחסן? אבל קוֹדם כּל שב והתחמם בּתה… מה אתה אוֹמר כּנגד מזג אויר כּזה? כּבר קצרה רוּחי לחזוֹר אל דירתנוּ שבּעיר.
השתדלה לדבּר בּנחת בּשעה שנפשה היתה מלאה חרדה מפּני התקלה שהתרחשה על־ידי קרע זה בּשוּתפוּת ושכּנראה אין לה כּבר תקנה.
– מה תימה! – השיב בּשׂפה רפה כּמדבּר מן השׂפה ולחוּץ – הרי אנוּ עוֹמדים כּבר בּמנחם־אב.
כּשחנה העמידה לפניו את התה, לָפף את הכּוֹס בּשתי פּסוֹת־ידיו להחם בּה את אצבּעוֹתיו הקרוּשוֹת, ונאנח בּינוֹ־לבין עצמוֹ.
– למה, יוֹסיל, אתה מיצר על כּל דבר? את העוֹלם לא תשנה.
– וכיצד אפשר שלא להתרגש? הגיעי בּעצמך. נקנוּ כּמה סירוֹת של תבוּאה. ויוֹדעת אַת מה עשׂוּ? עשׂוּ קנוּניה עם הקוֹמיסיוֹנר והסרסוּר, את זה שיחדוּ ועל ה“קוּרטאז”35 של זה הוֹסיפוּ ונמצא המוֹכר נפסד כּמה אלפים צֶ’טוֶרטים. בּדרך מקרה נזדמנתי בּאוֹתוֹ מעמד ועמדתי על כּל המעשׂה הנאה שנעשׂה בּידים מיוּמנוֹת. נדהמתי. ממש, אני אוֹמר לך, נדהמתי! הכּיצד, טוֹען אני, מה אתם עוֹשׂים? וכי יוֹדעים אתם מה הוּא המעשׂה הזה והיאך הוּא מתכַּנה בּפי הבּריוֹת? והם… – עשׂה בּידוֹ תנוּעה כּלפּי אזנוֹ כּמפריח זבוּב טרדן, ולא סיים.
– וּמה השיבוּ לך?
– מהמ… מה להם להשיב? חייכוּ. אַת מבינה, הם מרחמים עלי, מפּני שאני בּעיניהם שוֹטה גמוּר.
– אבל לא אמרוּ לך כּלוּם?
– אמרוּ… אמרוּ שכּך העוֹלם נוֹהג וכך נוֹהגים גם אצלנוּ בּמסחר שלנוּ מאז וּמתמיד ואין בּזה משוּם חידוּש. איימתי עליהם שאדבּר עם אפרים וּשנינוּ ניטוֹל עצה כּיצד להחזיר למוֹכר את דמי האוֹנאה, והם מבּיטים זה אל זה, מחייכים ושוֹתקים…
– וּמה? דיבּרת עם אפרים?
– מה יש לדבּר עמוֹ? לכשאֶראֶה אוֹתוֹ אגיד לוֹ שאני יוֹצא מן העסק וזה הכּל.
אף על פּי שהיה לה בּרי שלא יעלה בּידה להחזיר את ידידה מדעתוֹ, אמרה:
– איני מבינה… כּיצד אדם מחליט כּך בּקלוּת… היית צריך לעמוֹד על דעתך. הרי סוֹף־סוֹף אתה הוּא בּעל־הבּית…
– לא יחידי. אני רק שוּתף… – אמר יוֹסיל עם שהנמיך את קוֹלוֹ והשפּיל את עיניו.
חנה הבינה והסמיקה.
– היית צריך – אמרה – לדבּר עם השוּתף שלך. לעשׂוֹת לוֹ סקנדל עד שיתבּייש.
ניפּח אוֹתה יוֹסיל בּידו:
– הוּא חזק ממני.
– אתה טוֹעה! אתה טוֹעה! – קראה חנה מתוֹך עצבּנוּת – אתה חזק מהם. אני אוֹמרת לך, יוֹסיל, שאתה חזק מהם. אני יוֹדעת כּמה אפרים מחַשב בּדעתך.
– ועוֹשׂה את שלוֹ…
– אַח, יוֹסיל! אבּא שלי עליו השלוֹם לא כּך היה נוֹהג…
שמע מתוֹך דבריה גינוּי חמוּר, ונאנח.
– חנה! – אמר – כּל ימי הייתי משתדל להיוֹת כּמוֹ אביך, זכר צדיק לברכה, ולא עלה בּידי. הוּא היה יהוּדי שלם, ואילוּ אני… לא זכיתי…
– אתה בּוֹרח לארץ־ישׂראל שלך…
– שלי, שלך, של כּוּלנוּ… סוֹף־סוֹף שם בּית־חיינוּ.
– אַי, יוֹסיל, יוֹסיל!.. – וחייכה.
– מה אַת מחייכת?
– נזכּרתי את דברי פֶּסיה שלכם, עליה השלוֹם.
הפּעם צחק הוּא ואמר בּאוֹתה הנעימה שפּסיה “דוֹדתוֹ” היתה רגילה לוֹמר לוֹ בּנענוּע־ראש:
– אַי, יוֹסיל! יוֹסיל! שוֹטה אתה, יוֹסיל!..
והיא בּקוֹל אחר, חמוּר:
– כּך דרכּך מתמיד. איזה רעיוֹן עוֹלה פּתאוֹם על לבּך וּמסיטך מן הדרך… כּל ימיך כּך; תוֹעה לכאן וּלכאן…
– אמת, מה לעשׂוֹת! כּל ימי הייתי כּמַקל של סוּמא. הדין עמך. מגשש ותוֹעה הייתי כּל ימַי אילך ואילך. ואילוּ עכשיו, מקוה אני, סוֹף לתעיוֹתי. אני מרגיש ששם אבוֹא סוֹף־סוֹף אל המנוּחה.
שניהם נשתתקוּ וּזמן רב שתוּ את התה דוּמם. היא רק שאלה אוֹתוֹ פּעם אחת כּיצד יסדר את ענין אשתוֹ, אף על פּי שידעה זאת כּבר מקוֹדם. והוּא אמר לה שיכתוֹב לה סכוּם מסוּים שיספּיק למחיתה. את חוה’לה יעזוֹב אצלם ואת יענק’לה יטוֹל עמוֹ. ושוּב נשתתקוּ לשעה ממוּשכת.
כּשעמד על מנת לחזוֹר לביתוֹ, עמדה אף היא וליותה אוֹתוֹ עד הדלת, כּוּלה מכוּרבּלת וּרמעידה מצינה.
כּשעמד כּבר אצל הדלת וידוֹ על כּף־המנעוּל, נתעכּב כּמהסס לדחוֹק עליה. פּתאוֹם הפך את ראשוֹ אל חנה:
– חנה… – אמר כּוּלוֹ שקוּע בּתוֹך עצמוֹ ועיניו כּבוּשוֹת בּקרקע.
– מה, יוֹסיל?
זקף ראשו וּבחיוּך עלוּב, מתבּייש ותינוֹקי כּל כּך:
– אילמלי יכוֹלת… א?.. היית מסכּימה לנסוֹע עמי לארץ־ישׂראל?.. אילמלי יכוֹלת, כּמוּבן… א?
נתבּלבּלה. דוֹמה שכּל מעט הדם שהיה בּה עלה והציף פּניה ואזניה עד כּדי לעוֹרר רחמים. נזכּרה שפּעם אחת, לפני הרבּה שנים, בּא לפניה בּשאלה דוֹמה זוֹ. אז היה כּפוּת על־ידי נישׂוּאיו עם אשתוֹ הראשוֹנה, והיה בּדעתוֹ ליתן לה גט ולנסוֹע עמה, עם חנה, לחוּץ־לארץ; עכשיו שוּב הוּא עוֹמד לפניה עם אוֹתה שאלה. אבל הפּעם היא היא הכּפוּתה…
מיד לאחר מכּן נתישבה דעתה עליה ואמרה בּאבק של רוֹגז:
– למה אתה שוֹאל שאלה של הבל?.. הרי אתה יוֹדע…
– ערב טוֹב לך, חנה!
– ערב טוֹב ושנה טוֹבה, יוֹסיל!
בּשעה שחנה ויוֹסיל היוּ יוֹשבים וּמשׂיחים, נכנס אל חצר הבּית שמֶרילי הרוֹכל.
שמרילי זה הוּא יהוּדי זקן גוּץ מאד וצנוּם מאד ודוֹמה על כּל מי שאינוֹ רוֹאה את פּניו לנער קטן. הוּא מחַזר עם סחוֹרתוֹ על פּתחי הקייטנים היהוּדים. פּעם בּשבוּע אוֹ בּשבוּעיִם הוּא מוֹפיע בּלַנז’ירוֹן ואז עוֹברת הרינה בּין כּל ילדי השכוּנה: שמרילי, שמרילי… והכּל רצים לבקש היכן שמרילי, רצים אחריו, מתלוים אליו בּשׂמחה וּבצהלה. הרי זה יהוּדי בּעל מזג טוֹב עם עינים תינוֹקיוֹת, תמימוֹת וּמחייכוֹת תמיד. הוּא מחבּב ילדים, והילדים מחבּבים אוֹתוֹ, מגלגלים עמוֹ בּתעלוּליהם, ויש שגם מלגלגים עליו וּמשַטים בּוֹ כּדרך ילדים בּאדם גדוֹל מהם שנוֹהג עמהם כּאחד מהם. והוּא, סלחן וּוַותרן מטבעוֹ, מעוֹלם אין מוֹציאים אוֹתוֹ מגדרוֹ, מעוֹלם אינוֹ מתכּעס וּכאילוּ כּל חפצוֹ לבדחם וּלשׂמחם. הוּא יוֹדע כּל אחד ואחד מילדי השכוּנה בּשמוֹ ומכנה כּל אחד בּחניכה מצחיקה. וּכש“החברה הלבנה” מתחילה מתלהבת ויוֹצאת “מן הכּלים” כּדרכּה וּמתחילה מטרידה עליו יוֹתר מן המידה, הוּא יוֹדע לפייסם וּליישב את דעתם על־ידי שאלה של סתר־פּתר אוֹ על־ידי סיפּוּר־מעשׂה ממה ששמע אוֹ ממה שקרא בּספרים הקדוֹשים. חוּלשה אחת יש בּשמרילי. מאד הוּא מתירא מכּלבים וּמשקצים. והילדים פּעמים מתאכזרים עליו וּמשמשים בּחוּלשתוֹ להנאתם. די להתחיל לשרוֹק ולקרוֹא כּביכוֹל לכלב שאינוֹ כּלל בּמקוֹם, מיד נוֹפל עליו פּחד; ואף על פּי שיוֹדע הוּא שמתעתעים בּוֹ, אינוֹ יכוֹל להתגבּר על פּחדוֹ זה והריהוּ מתחיל מתחנן לפניהם שיפסיקוּ, מה שמוֹסיף להלהיבם בּמשׂחק זה.
שמרילי משנכנס אל חצר דירתה של לוין, מצא לוֹ פּינה שעמד שם ספסל־עץ רעוּע, הניח עליו את תריסוֹ עם כּל מיני הסידקית שהוּא מוֹכר, והוּא גוּפוֹ ישב עליו לפוּש מהליכתוֹ המרוּבּה. שני קטנים שעברוּ בּרחוֹב ראוּהוּ בּעד הגדר, עמדוּ ואחד הכניס פּרצוּפוֹ בּין קני הסוֹרג ואמר:
– ר' שמרילי…
הפך הרוֹכל את פּניו אליו, הסתכּל בּוֹ ואמר בּאוֹתה נעימה של הקטן:
– בּן פּקוּעה’לי, זה אתה?
שלח השני את ידוֹ הקטנה בּין קני הגדר וקרא:
– שלוֹם עליכם, ר' שמרילי!
– עליכם שלוֹם, פּיטמה! – החזיר לוֹ הרוֹכל והוֹשיט לוֹ את פּיסת־ידוֹ. ואילוּ ה“פּיטמה” תפשׂה לא את פּיסת־היד אלא אחת מאצבּעוֹתיה והתחילה מנענעה בּכוֹח וּזמן מרוּבּה מעשׂה קוּנדס.
– מה אתה מוֹכר, ר' שמרילי?
– הרבּה דברים טוֹבים וּמוֹעילים אני מוֹכר, ילדי! חלב טרי שחלבתי היוֹם מפּרתוֹ של משה רבּינוּ, שוֹפר מקרני חַגָב, שמנת מן הלבנה… הרבּה דברים טוֹבים…
לא יצאה שעה קלה והברה נפלה בּשכוּנה שר' שמרילי כּאן וּמיד נתכּנסה אצל הגדר חבוּרה שלמה של פּרחי “החברה הלבנה”. אחדים מעזי־הפּנים נכנסוּ אל החצר; אחריהם לבשוּ גם חבריהם עזוּת ונכנסוּ בּתחילה מתוֹך היסוּס אחד אחד, ואחר נתכּנסוּ כּוּלם בּתוֹך החצר ועמדוּ עליו, פּיטפּטוּ וקישקשוּ כּוּלם כּאחד בּלשוֹנוֹתיהם. אחד בּיקש מהרוֹכל שימכּוֹר לוֹ קצת שלג דאשתקד; תפשׂ השני אחת מציציוֹתיו של ר' שמרילי ואמר שלא יניחה עד שיתן לוֹ כּלוּם מהדברים הטוֹבים שהוּא מוֹכר. ר' שמרילי מתַגר עמוֹ וּמציע לוֹ בּתוֹרת פּדיוֹן פּעם אפוֹד יפה טווּי כּוּלוֹ מקוּרי עכּבישים וּפעם – פּרוָה שפּשט מבּעלת־בּית אחת, מדבוֹרה הצדקנית… הילדים מתערבים בּדבר וכל אחד מתחכּם וּממציא אמצאוֹת חדשוֹת לפדוֹת את הציצית. הכּל צוֹעקים, צוֹחקים, ור' שמרילי לבד אינוֹ צוֹחק אלא ממשיך לעמוֹד על המקח בּכוֹבד־ראש. בּתוֹך הקוֹלוֹת הללוּ נשמע צפצוּפה של ילדה שהתאמצה להתגבּר בּקוֹלה הדק על כּל הקוֹלוֹת: היא מבקשת שר' שמרילי יספּר להם את הסיפּוּר בּל"ו הצדיקים.
יצאוּ המשרתוֹת מחדר הבּישוּל לראוֹת מה הרעש הזה בּגן. עגיל־הכּסף וזוּסיל אף הם הוֹציאוּ ראשיהם מחלוֹן הדיוֹטה העליוֹנה. מכּיון שראוּ את ר' שמרילי, התחיל עגיל־הכּסף מצעק:
– ראוּל! ראוּל! אַטוּ, אַטוּ עליו…
לא התאפּק זוּסיל וקרא אף הוּא:
– אַטוּ! אַטוּ!
החרוּ החזיקוּ אחריהם גם המשרתוֹת:
– אַטוּ, ראאוּל! על שמרילי, על שמרילי! נשוֹך אוֹתוֹ, ראאוּל!..
הרוֹכל לא צפה מראש התנפּלוּת כּזוֹ, וּמיד נסתלקה ממנוּ רוּחוֹ המבוּדחת; נבהל והחויר כּאדם שנפל בּפּח. כּוּלוֹ מרעיד תפשׂ את תריסוֹ מוּכן לברוֹח, הבּיט לצדדין כּמבקש לוֹ מפלט והתחיל מדבּר תחנוּנים וּמבקש רחמים מהילדים להגן עליו, שלא להסית בּוֹ את הכּלב. והילדים מהם התגלגלוּ מצחוֹק וּבאכזריוּת המצוּיה בּילדים התלהבוּ מקריאוֹת המשרתוֹת והתחילוּ אף הם צוֹעקים לכּלב המדוּמה: “אַטוּ! אַטוּ! נשוֹך!..”, ומהם השתדלוּ לפייס את האוּמלל וּלשדלוֹ שפּחד שוא הוּא מפחד, שאין כּלל כּלב בּמקום, שאין זה אלא בּצחוֹק. ואילוּ הרוֹכל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ שוֹמע כּלוּם, וּברטט וזיע מבקש להסתתר מאחרי הקטנים…
אוֹתה שעה נתפּרש כּבר יוֹסיל מחַנה ויצא אל הרחוֹב, וחנה מכוּרבּלת כּוּלה בּסוּדר עמדה בּפּתח וליותה אוֹתוֹ בּעיניה. לא הספּיק יוֹסיל לפסוֹע פּסיעוֹת אחדוֹת ואל אזניהם הגיעוּ מן החצר שמאחוֹרי הבּית המוּלת הצוָחוֹת של הילדים והמשרתוֹת. שניהם עמדוּ רגע נתמהים לשמוֹע, וּמיד קראה חנה:
– אח! שוּב הם מתעסקים שם עם ר' שמרילי…
רצה אל החצר, הגבּיהה ראשה אל הדיוֹטה העליוֹנה ואיימה בּאצבּעה על הנערים. הללוּ נשתתקוּ מיד ונעלמוּ מן החלוֹן. אחר השתיקה בּגערה את המשרתוֹת, גרשה את הילדים מן החצר והכניסה את הרוֹכל אל הבּית. לקחה משהוּ מסחוֹרתוֹ: סלילי חוּטים, גפרוּרים, כּפתוֹרים… וציותה להגיש לוֹ תה ולחם.
– למה יהוּדי כּמוֹתוֹ פּחדן כּל כּך? – שאלה אוֹתוֹ בּרוֹגז־מה – כּלוּם ר' שמריל, לא ראה שלא היה כּל כּלב בּחצר, ורק להפחידוֹ התכּוונוּ?.. נערי מעוֹלם לא היה מעיז להסית כּלב בּאדם. השוֹבב רק מתבּדח…
– אה, בּעלת־בּית חביבה! – השיב הרוֹכל שעדיין לא שבה עליו נפשוֹ – מילדי ישׂראל איני מתירא. ילדי ישׂראל, יהוּדוֹנים קטנים, מה רעה יעשׂוּ לי. שיתן להם ה' אריכוּת ימים… אלא שמתירא אני מן השקצוֹת העוֹבדוֹת בּביתכם… אמת, כּלב לא ראיתי, אבל מי יוֹדע, על שקצים ועל שקצוֹת לעוֹלם אין לסמוֹך. נשמה של גוֹי אינה יוֹדעת רחמים: גוֹי שרוֹאה יהוּדי מצוָה עליו לשַלח בּוֹ את כּלבּוֹ; מתחת לאדמה ימצא כּלב בּשביל להסיתוֹ בּיהוּדי. פּעם כּבר שילמתי “דמי רבּי”. אז בּאוֹתם הימים האמנתי עוֹד בּגוֹיים… שוֹטה הייתי והאמנתי בּגוֹיים והייתי מחַזר עם סחוֹרתי בּכּפרים. נוּ־נוּ!.. היה מעשׂה וכלב קרע את מכנסי ונשך בּרגלי; כּמעט לא השארתי חתיכת רגל בּין שיניו. כּלוּם הרבּה זוּגוֹת מכנסים יש לי? כּלוּם יש לי זוּג רגלים שני להחליף? ואם – אל תפתח פּה לשׂטן – אם לא אוּכל להשתמש בּזוּג רגלים זה שיש לי, מי יפרנסני? מי? מקרא מפוֹרש הוּא: “אשרי אדם מפחד תמיד”… אוֹח, השקצים! איני מבין מי צריך אוֹתם ולמה הם קיימים בּעוֹלם…
חנה חייכה. לעוֹלם לא תדע בּאדם זה אם הוּא מתלוֹצץ אוֹ מדבּר בּתמימוּת. עיניו התינוֹקיוֹת הבּיטוּ אליה בּדבּרוֹ, כּמוֹ תמיד, בּתוֹם וּבחיוּך.
– אף הילדים שלנוּ צדיקים גדוֹלים הם – אמרה – אינוֹ צריך, ר' שמריל, להניחם שיעשׂוּ בּוֹ “חוֹזק”. אין להם דרך־ארץ.
– הילדים שלנוּ, בּעלת־בּית חביבה שלי… לוַאי שירבּוּ כּמוֹתם ושלא תשלוֹט בּהם עין־הרע… מה יש להתרעם עליהם, על יהוּדוֹנים קטנטנים אלה? לכשיגדלוּ יהיוּ יהוּדים גדוֹלים… מי יוֹדע! יהוּדים בּזקנים וּבפיאוֹת יהיוּ, עוֹשׂים מצווֹת, בּעלי צדקה וּמעשׂים טוֹבים… אלא מַאי, לפי שעה הם קצת קוּנדסים? ניחא! אדרבּא, יצחקוּ להם, ישׂמחוּ להם, לבריאוּתם… לוַאי שכּל ימיהם יהיוּ שׂמחים. אם הנאה להם, הנאה גם לי. מהיכי תיתי… ואילוּ הגוֹיים, ימח שמם, ששוּם יהוּדי טוֹב לא יֵדעם…
– איני מבינה – אמרה חנה אל יוֹסיל שחזר ונכנס עמה אל הבּית – מה תענוּג יש להם שהם מרגיזים אוֹתוֹ כּך? כּמה פּעמים נזפתי בּמשרתוֹתי, וּללא הוֹעיל. תענוּגוֹת משוּנים מבקשים להם בּני־אדם.
– בּני־אדם? – העיר הרוֹכל – אה! אילמלי היוּ בּני־אדם…
– אלא מה הם?
– כּלוּם גם הגוֹיים קרוּיים אדם? הגוֹיים אינם אלא גוֹיים לבד. מה הנאה יש להם מן העוֹלם? לזלוֹל, לסבּוֹא לשכרה כּמוֹ חזירים, להכּוֹת את נשיהם וּלהתעלל בּיהוּדים, וזה הכּל! אוֹי להם ול“עוֹלם הזה” שלהם.
חנה צחקה בּכל פּה ושאלה:
– נוּ, וה“עוֹלם הזה” של היהוּדי?
– של היהוּדי? נהחֶחֶחֶ… – צחק ארוּכּוֹת כּתינוֹק בּפה מחוּסר שינים; צחק כּלפּי יוֹסיל כּמתכּוון לשתף גם אוֹתוֹ בּתמיהתוֹ הגדוֹלה על קוֹצר דעתה של אשה – מה הוּא אוֹמר לזאת, מר יאנוֹבר? שמא יסבּיר הוּא לבעלת־הבּית שלנוּ מה הוּא ה“עוֹלם הזה” שלנוּ? שאלה חמוּרה, נהחֶחֶחֶ… אה! חֶחֶחֶ… – פּתח בּצחוֹק שנסתיים בּאנחה ממוּשכת.
וּמשראה שיוֹסיל שוֹתק ואף אבק צחוֹק לא הוֹפיע על פּניו, התחיל מסבּיר לה, כּשם שמסבּירים לקטנה דבר שקשה לה להוֹלמוֹ:
– אמת, בּעלת־בּית חביבה שלי, יש כּל מיני יהוּדים. יש אפילוּ יהוּדים שגם הם אין רוֹאים בּעוֹלמם אלא את הנאוֹת הגוּף, כּמוֹ אכילה, שתיה, תריאטראוֹת… נשמוֹת תוֹעוֹת, השם ירחם! ואילוּ היהוּדים הפּשוּטים, האמיתיים, היהוּדים לכל דבר, הם שאני… יהוּדי כּזה כּל ימוֹת השבוּע הוּא מוּרדף וּמוּטרד, מסתפּק בּקַרדָן של קיבּר, רק עד כּדי להחיוֹת נפשוֹ, כּל ימיו עיניו יוֹצאוֹת וּלשוֹנוֹ שוֹתתת למצוֹא פּרנסה של כּלוּם, אמת… ואילוּ כּשנכנסת שבּת קוֹדש אוֹ יוֹם טוֹב! מי ידמה לוֹ? וכי מוֹח של גוֹי ישׂיג לעוֹלם מה זה עוֹנג שבּת? אוֹ מה זאת נשמה יתירה? כּה יֵדע חוֹלי כּשם שלא יֵדע לעוֹלם מה טעמה של מצוָה, של ריצה לבית־המדרש לחטוֹף “אמן” וּ“קדוּשה”, להשגיר פּרקי תהילים אחדים, ללמוֹד פּרק בּמשניוֹת, והלב מתמוֹגג ממתיקוּת… אה! מתיקוּת שמשתפּכת בּכל עצמוֹתיו של יהודי מכּל הדברים האלה שבּקדוּשה, כּמה היא שוֹוָה! אַה? ועכשיו סעוּדת־שבּת זוֹ עצמה עם אשתך ועם כּל החבריה שלך, והזמירוֹת, אַה? מה זה שוֹוה? אֶה, בּעלת־בּית, בעלת־בית שלי החביבה! ואַת עוֹדך שוֹאלת על ה“עוֹלם הזה” של היהוּדי… שוֹאלת ותוֹך־כּדי כּך מחייכת. חיוּך זה שלה לא מצא חן בּעיני. אדרבּא, איני אוֹהב פּנים שאינן מחייכוֹת, לפּחוֹת מבּפנים… אני מתירא מפּנים שאין בּהן חיוּך. כּשהלב מלא כּגוֹן קדירה זוֹ הרוֹתחת על גבּי האש, הוּא שוֹפע וגוֹלש גלָשים גלָשים, כּלוֹמר: חיוּכין חיוּכין… כּל מיני חיוּכין יש; הכּל תלוּי בּזה מה רוֹתח בּתוֹך הקדירה, רצוֹני לוֹמר בּמה הלב מלא… חיוּכה שלה, בּעלת־הבּית, לא נראה לי; היה חשוּד לי. אסוּר לוֹ ליהוּדי כּך לחייך… הכּלל, הנה אתם רוֹאים אוֹתי גוֹרר את רגלי הזקנוֹת והתשוּשוֹת כּל היוֹם, כּל היוֹם, כּל השבוּע נע ונד, וּמה אני אוֹכל? וכיצד אני ישן? אל תשאלוּ. והיאך אתם סבוּרים, ממה אני יוֹנק את כּל חיוּתי? מאוֹתוֹ “עוֹלם הזה” שניתן לנוּ היהוּדים, מאוֹתוֹ מקוֹר הבּרכוֹת…
– רוֹאה אני – אמרה חנה – שאתה בּאמת עשיר. אני מקנאה בּך שאתה שׂמח בּחלקך.
– לקנא? נ־נַא! איני יוֹדע מה יש לקנא בּי. פּרנסתי הקלה. אשתי החוֹלנית? אֶט!… מסתמא שמעתם על המפּוֹלת הגדוֹלה בּשוּק הישן, לפני זמן־מה. כּמה בּתים נתערערוּ ונחרבוּ בּליל סערה אחד. כּמעט שלא היוּ בּתינוּ קברינוּ. בּדרך נס ניצלנוּ. אבל נשארנוּ בּלא גג על ראשינוּ. אוֹמרים שעל זאת כּבר כּתבוּ בּגאזיטין שלהם, וגם בּ… בּ… שכחתי מה שם לעלה של המשׂכּילים בּלשוֹן־הקוֹדש. אף בּוֹ היה כּתוּב על הצרה שבּאה עלינוּ. אבל בּרוּך השם שיש לנוּ אב טוֹב בּשמים והוּא שמר עלינוּ… בּרוּך המקוֹם בּרוּך הוּא ואסוּר לחטוֹא בּלשוֹננוּ. יהוּדים רחמנים בּני רחמנים הם וּמצאנוּ לנוּ מקוֹם איך שהוּא זה בּכאן וזה בּכאן. אני וּפּסח’ל שלי ישינים בּ“פּלוּש” של הקלוֹיז שלנוּ; דויד’ל ישן אצל החייט שלוֹ כּאחד עם כּל בּני הבּית וּלאשתי החוֹלנית גם כּן מצאתי מקוֹם, בּעזרת הנשים של הקלוֹיז. הכּלל, בּין יהוּדים אין אדם הוֹלך ונאבד. אבל כּנגד מה שאמרה בּעלת־הבּית לקנא… אין לקנא. אין לקנא!… הקנאה בּכלל מידה מגוּנה היא… אלא כּשאתה יוֹדע שיש לנוּ אב רחוּם וחנוּן ואתה בּוֹטח בּטוּבוֹ וּבחסדוֹ, הרי טוֹב. זה הכּלל: יש לך בּטחוֹן, יש לך הכּל; אין לך, חס ושלוֹם, בּטחוֹן, מה יש לך? אז הרי בּאמת אוֹי ואבוֹי לך…
– אני שוֹמעת שיש לך בּנים…
– בּרוּך השם!
– והם תוֹמכים בּך?
– מי בּני? נהחֶחֶח… בּרוּך השם שאני פּטוּר מלתמוֹך בּהם. פּסח’ל חיגר. הוּא נוֹלד בּמוּם זה שבּרגליו והוֹלך בּקבּיים. עוֹבד הוּא אצל חייט וּמקבּל מזוֹנוֹתיו מבּעל־הבּית שלוֹ. השני, דויד, הוּא חלוּש מאד, משתעל כּל ימיו אבל “מוֹח פּתוּח” לוֹ, למדן גדוֹל; המבינים אוֹמרים עליו שהוּא עתיד להיוֹת גדוֹל בּישׂראל. הוּא אוֹכל ימים ואני פּטוּר מדאגה. זוּלת ה“פּלוֹנית” שלי; עמה, בּל אחטא בּשׂפתי… עמה יש לי צרוֹת זה חדשים שחוֹלנית היא. כּלוֹמר, בּעצם אינה חסרה כּלוּם, אילמלא השיעוּל שמשבּר את גוּפה. כּל ימיה גוֹנחת, גוֹנחת, ישמרנוּ השם…
בּינתים הביאוּ כּוֹס תה ולחם בּשביל ר' שמריל. עמד לילך אל חדר־הבּישוּל ליטוֹל ידיו. שאלה חנה אם נשתייר משהוּ מן התבשיל של היוֹם. אבל ר' שמריל לא רצה לשמוֹע על תבשיל. חנה הבטיחה לוֹ שאצלה הכּל כּשר, ואף על פּי כן עמד בּסירוּבוֹ וּפירש אל חדר־הבּישוּל.
– נוּ, יוּסיל! – לחשה חנה – ואף אלה קרוּיים חיים, אַ?
יוֹסיל תפוּשׂ בּהרהוּרים לא השיב כּלוּם. הרוֹכל חזר אחר נטילת־ידים. דברי חנה האחרוֹנים הגיעוּ, כּנראה, אל אזניו. לאחר שבּירך וטעם מן הלחם, אמר:
– אסוּר לחטוֹא בּפינוּ, בּעלת־בּית שלי! היאך נאמר אצלנוּ? “על כּרחך אתה חי”. אנוּ מצוּוים לחיוֹת כּפי מַתנת ידוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. וחייבים לברך על הרעה כּמוֹ על הטוֹבה. החוֹתך חיים לכל חי נוֹתן לכל בּריה וּבריה את חלקה המגיע לה, ונוֹתן בּעין יפה. מה אני, שמריל הרוֹכל, יוֹדע מה חלקי המגיע לי ואם בּכלל מגיע לי משהוּ, ואפשר שאפילוּ מה שיש לי איני ראוּי לכך. בּבּוֹקר אני פּוֹקח עיני ורוֹאה שהבּוֹרא החזיר את הנשמה לפגר מת כּמוֹני, הרי אני מוֹדה לוֹ יתבּרך! רוֹאה אני שיש לי רגלים לילך וּלהתפּרנס, ושוּב אני מוֹדה לוֹ כּי לעוֹלם חַסדו… אַי, ואם מיצר אתה על דא ועל הא, כּוֹאב לך כּאן וכוֹאב לך כּאן… אמת, האדם אינוֹ אלא בּשׂר־ודם ודרכּוֹ להתאנח… אבל שוֹטה אסוּר לוֹ להיוֹת ולא לכפּוֹת טוֹבתוֹ של הבּוֹרא שגדוֹלה יוֹתר מהיסוּרים. אט! גם ליסוּרים, אני אוֹמר לכם, יש צד טוֹב. כּבר אמרוּ חז“ל… אילמלא הם, היסורים, היינוּ נדמים לבהמוֹת… הרבּה דיבּרוּ חז”ל בּשבח היסוּרים. לא כּך, מר יאנוֹבר?
ראתה חנה שר' שמרילי גמר לאכוֹל, עמדה והביאה לוֹ “מים אחרוֹנים”, כּפי שזכוּרה היתה מבּית אביה, והוּא נטל תחת השוּלחן, כּיסה את הסכּין וּבירך בּרכּת־המזוֹן בּעצימת עינים מקוֹמוֹת בּלחש, מקוֹמוֹת בּרחישת שׂפתים לבד וּמקוֹמוֹת בּקוֹל מתוֹך שהיה תוֹלה עיניו בּתקרה, מנענע ידוֹ וקוֹרא בּרגש:
“…אַה־אַי־אַי! ונא אַל תצריכנוּ, ה' אלהינוּ, לא לידי מתנת בּשׂר־ודם ולא לידי הלואָתם, כּי אם לידך המלאַה, הפּתוּחה, הקדוֹשה והרחבה, שלא נבוֹש ולא נכּלם לעוֹלם ועד”…
ושוּב התחילוּ שׂפתוֹתיו מרחישוֹת.
יוֹסיל וחנה ישבוּ דמוּמים וּטרוּדים כּל אחד בּהרהוּריו שלוֹ.
סוֹף עמד ר' שמרילי, טען את תריסוֹ וּמתוֹך הוֹדיוֹת ותשבּחוֹת פּירש מהם ויצא.
– הרי לך “מלך אביוֹן”… “הוּליֶה קבּצן36!” – אמרה חנה אל יוֹסיל בּחיוּך.
– דבר אחד יש בּאמת לקנא בּוֹ. – העיר הלזה – עינוֹ הטוֹבה וקוֹרת־רוּחוֹ שאינה נעכּרת לעוֹלם.
– שוֹטה ועל כּן טוֹב לוֹ.
– שוֹטה? – תמה יוֹסיל.
– תמים כּתינוֹק.
– דוֹמה אני שבּתמימוּתוֹ זוֹ של ר' שמרילי יש יוֹתר מן החכמה משיֶש אצל אוֹתם שחכמתם מפוּרסמת. כּל הזמן עמדתי כּאן, התבּוֹננתי אל אדם זה, שמעתי שׂיחתוֹ והירהרתי: אילמלא ר' שמרילי זה מה היה בּסוֹפנוּ? מה אנוּ בּלא הוּא?
– מה משמע? איני תוֹפשׂת…
– ר' שמרילי זה הוּא… הוּא עיקר. עיקר גדוֹל… יש יהוּדים שהם דוּגמת ענפים, אתה מקצצם ועיקרוֹ של האילן קיים. ואפילוּ יש יהוּדים משוּלים כּפירוֹת שנוֹשרים מן האילן, ועיקרוֹ של האילן קייים בּלא הם. ואילוּ ר' שמרילי והיהוּדים כּיוֹצאים בּוֹ הם השרשים, אַת מבינה? הם המַעין ששרשי האילן יוֹנקים ממנוּ חיוּתם… השתהיתי כּאן יוֹתר מן המידה… היכן שיינדילי? למה היא מתמהמהית בּעיר?.. נוּ, יוֹם טוֹב ושנה טוֹבה עליך, חנה!
– יוֹם טוֹב ושנה טוֹבה עליך, יוֹסיל!
כּשעמד כּבר על הפּתח, נזכּר ושאל:
– מרוּצה אַת, חנה, מתלמידיך?
– מאד, מאד. הם כּבר יוֹדעים קרוֹא וּכתוֹב. עוֹד מעט ולא יספּיקוּ להם ידיעוֹתי. הגדוֹל תוֹפשׂ הכּל בּהתמדתוֹ; השני – אש להבה, אבל עצלן. מי יוֹדע להיכן יגיעוּ בּכשרוֹנוֹתיהם.
– מסתמא הרחק הרחק יגיעוּ. – העיר יוֹסיל בּחיוּך מיסתוֹרי.
– הרחק מן “השוֹרש” וּמן “המַעין”? – שאלה חנה גם כּן בּחיוּך.
– אַת רק מתחילה. יִמָצאוּ אחרים שישלימוּ את המלאכה… ושוּב: שלוֹם לך…
חנה לא קיבּלה דעתוֹ אבל נמנעה מלהיכּנס בּויכּוּח.
– שלוֹם לך, יוֹסיל! – החזירה ונתפּרשוּ.
למחרת בּבּוֹקר הלך יוֹסיל לראוֹת את אפרים לוין בּבּאנק שלוֹ.
משנכנס קידם שוּתפוֹ את פּניו בּקריאת שׂמחה:
– אה! טוֹב שבּאת, אלוֹהים שלָחך אלי.
– מה יש?
– בּעוֹד ימים מספּר אני יוֹצא, כּידוּע לך, לחוּץ־לארץ עם חיים כּאחד. אבל זה כּבר הגיעה השעה לעבוֹר אל דירתנוּ בּעיר. ימים מסואבים כּאלה… אני שׂוֹכר היוֹם פּוֹעלים. אם רצוֹנך בּכך נעשׂה זאת בּשוּתפוּת. הרי גם אתה לא תחרוֹף בּלַנז’ירוֹן, כּפי שאני מדמה…
– הרי זה מתקבּל על הדעת. אם אתה טרוּד בּיוֹתר לפני הנסיעה, אוּכל לסַייעך. אבל בּאתי אצלך בּענין אחר…
– חשוּב? מפּני שאני טרוּד מאד היוֹם.
– לא להרבּה זמן. בּאתי לוֹמר לך שעלינוּ לסדר את חשבּוֹנוֹתינוּ… בּעצם, אצלי הם כּבר מסוּדרים… אני מחַסל את השוּתפוּת שלנוּ.
– מה? מה אתה שׂח? אתה מתלוֹצץ…
– לָאו. איני מתלוֹצץ.
נתן בּוֹ לוין את עיניו וקרא בּקוֹל רם:
– מה זה? איני מבין… כּיצד זה? אתה נכנס בּעסק אחר? אוֹ יש לך שוּתף אחר?
– לא הא ולא דא, אפרים!
– אלא מה? כּך פּתאוֹם? שמא נתעשרת?..
– אף לא נתעשרתי. אלא פּשוּט, נתעייפתי. גמרתי לנסוֹע לארץ־ישׂראל כּידוּע לך מסתמא…
– הן, ידוּע לי. דיבּרת על ארץ־ישׂראל… אבל הרי זה היה סתם, דיבּוּר בּעלמא, חלוֹם…
– טעוּת. לא סתם דיבּוּר בּעלמא ולא חלוֹם.
– אבל איני מבין… וכי אלך כּעת לחַזר על שוּתפים חדשים? ודוקא עתה, לפני הנסיעה? ואחר כּך, לכשאחזוֹר, יהיוּ רוֹבצים על צוָארי ענינים מרוּבּים יוֹתר מדי.
– אם עסקיך יהיו מרוּבּים, שמא תמשוֹך ידיך מסחַר התבוּאה?
– לעצוֹתיך, חביבי, איני זקוּק.
– בּמה אוּכל לסַייעך אם לא בּעצוֹת? – השיב יוֹסיל בּגיחוּך קל.
– תוֹדה רבּה. גדוֹל חסדך עמדי. אבל אין זה צחוֹק. היאך אוּכל… בּלא אתה… כּכה… עבדנוּ כּאחד הרבּה שנים… לאו, הרי זה מן הנמנע…
– יוֹסיל לא השיב כּלוּם. נזכּרוּ לוֹ דברי חנה ונתעוֹררה בּוֹ מחשבה שמא בּאמת הדין עמה, ואדם זה צריך איזה בּלם, והוּא גוּפוֹ מכּיר בּזה וּמתירא לילך יחידי בּדרך שהוּא הוֹלך בּה…
– אם כּן, – חזר ושאל אפרים – זוֹהי החלטה גמוּרה?
יוֹסיל נענע לוֹ בּראשוֹ.
– משוּגע, משוּגע אתה, יוֹסיל! לוַאי שלא תתחרט בּסוֹפך… אבל עכשיו אין לי פּנאי להתעסק בּחשבּוֹנוֹתיך. לא כּאן ולא בּבּית. הערב הרי הנשף של שיינדיל. מן הנמנע שלא נשתתף בּוֹ.
– אני מה אעשׂה בּנשף הזה? הלא אתה יוֹדע כּמה אני מבין בּמוּסיקה. דוֹמני, כּמוֹני כּמוֹך. שפּיר, נעשׂה את החשבּוֹן מחר.
– יהא מחר. ואף על פי כן, יוֹסיל, הימָלך בּדעתך. ושמא בּכל זאת אתה טוֹעה? שמא אין כּאן אלא איזה רוֹגז ארעי, איזה חוּלשת־דעת לשעה? – וּמשראה את יוֹסיל מנענע בּראשוֹ: לאו, לאו: תמיד אתה נוֹהג כּך. פּתאוֹם אתה בּא בּאיזה רעיוֹן חדש ומשוּנה… השד יוֹדע מהיכן אתה חוֹפר אוֹתם הרעיוֹנוֹת שלך. וּמפתיע את הבּריוֹת… הרי לך פּתאם ארץ־ישׂראל! תוּף!.. – והוּא התחיל מַפסיע בּחדרוֹ אילך ואילך כּאדם שניטלה ממנוּ משענתוֹ שזה שנים הרבּה ידוֹ למוּדה להישען עליה…
– שלוֹם לך ויוֹם טוֹב עליך, אפרים!
– יוֹם טוֹב ושנה טוֹבה עליך, יוֹסיל! – השיב הבּאנקיר בּשׂפה רפה – אימתי אתה אוֹמר לצאת לדרך? אני מקוה שלא מחר?
– אף אני מקוה – השיב יוֹסיל בּצחוֹק – שעוֹד נספּיק להתראוֹת.
– וּלהיכן תשׂים את מלכּה? היא לא תסכּים לילך עמך אל “קבר אבוֹת”.
– לא אשׂים אוֹתה בּשוּם מקוֹם. היא תהא משׂימה את עצמה בּמקוֹם שתבחר לה.
– רצוֹנך לוֹמר: גט? נוּ־נוּ… יפה אתה מסדר את חייך. לפּחוֹת, דיבּרת עמה?
– דיבּרתי. אבל…
– מה “אבל”?
– דוֹמני שלא שמעה יפה מה שאמרתי לה.
– חא־חא־חא!.. נ־נוּ, מלכּה זאת, חא־חא… אבל שׂמת אל לבּך להרהר קצת בּה וּבילדה?
– שׂמתי ושׂמתי. – ויצא.
פרק ארבעה־עשׂר 🔗
לעת ערב נתגבּרה הרוּח ונתחזק הגשם. ואילוּ לגבּי שיינדיל כּאילוֹ לא היוּ גשם ורוּח מעוֹלם. עם חשכה פּרצה אל הבּית בּקריאה:
– חנה! עלי להתלבּש.
– מה לך, שיינדיל? כּל היוֹם לא ראיתיך. היכן היית? היכן אכלת? שמא תסעדי קוֹדם?
– אַח, לא! אין פּנאי! בּוֹאי וּתסַייעיני.
– תראי, שיינדיל, שרע יהיה בּסוֹפך; עוֹד תפּלי בּחוּץ מאפיסת כּוֹחוֹת. נשף זה וכל עסק בּית־הספר שלך עתידים לקצר את ימיך.
– את הפילוֹסוֹפּיה הניחי לזמן אחר. כּעת בּוֹאי עמי אל חדרי. בּלא אַת איני מבינה כּלוֹם בּטוּאַליטים.
– וּבי מצאת אדם שנהירים לוֹ ענינים אלה. – צחקה חנה.
ועם זאת עמדה והתלבּשה יפה בּמעיל גדוֹל וחם, נעלה ערדלִים עמוּקים ונטלה את הסוֹכך.
– נראה שאַת יוֹצאת לאֶכּספּדיציה בּסיבּיר. – ליגלגה שיינדיל.
– לגלגי עלי כּנפשך, ואני כּל היוֹם הזה קרוּשה ממש.
וּשתיהן יצאוּ מן הבּית ובּפּסיעות פּזיזוֹת מיהרוּ ועברוּ אל חדרה של שיינדיל שבּאגף. מחלוֹנוֹ של לאפּוּנר בּקע לתוֹך האפּלה אוֹר המנוֹרה.
– איני יוֹדעת מה היה לוֹ. – אמרה חנה עם שהיא רוֹמזת על חלוֹנוֹ – כּולוֹ שקע בּספריו, ואין להכּירוֹ.
– תראי, חנה, שאדם זה יֵצא יוֹם אחד לגמרי מדעתוֹ… מרוֹב בּטלה.
– שתקי ואל תדבּרי שטוּיוֹת.
– שטוּיוֹת? היכן ראית אדם שאינוֹ נוֹקף אצבּע, ש…שאינוֹ רוֹצה לעבוֹד?
– אבל מה איכפּת לך? אין זה עסקך.
– הרי זה כּן עסקי. וכי לא היה יכוֹל לסייעני? המתיני, לכשאפּנה יקבּל ממני מנה הגוּנה…
– הוּא אוֹמר לנסוֹע מכּאן.
– מה? מה את סחה! ולי לא אמר כּלוֹם.
– לאפרים יש עסקים בּפּריס וּבלוֹנדוֹן, והוּא, כּלוֹמר חיים, מלוה אוֹתוֹ…
– ואַת תתני לוֹ לנסוֹע מכאן?
– וכיצד לא אתן? וּבאמת מה יעשׂה כּאן? איני רוֹצה שיהיה סוֹחר. אדרבּה, יסע לוֹ. שמא ימצא בּעוֹלם הגדוֹל את דרכּוֹ.
– הוֹ, העוֹלם הגדוֹל… – רטנה שיינדיל בּפני עצמה.
והיא נשתתקה מתוֹך עצבוּת. ועצבוֹת זוֹ נקשרה בּנפשה לא מפּני המחשבה בּלבד שעליה להתפּרש בּמהרה מחיים, אלא גם מזֵכר אחר שבּא וטפח טפיחה מַכאיבה על לבּה: בּאוֹתוֹ “עוֹלם גדוֹל” נתעה אביה ועדיין לא מצא את דרכּו לחזוֹר.
נכנסוּ אל חדרה של שיינדיל, הדליקוּ מנוֹרה בּלא לשׂים עליה את הכּוֹבע, והתחילוּ מוֹציאוֹת מן הארוֹן את השׂמלוֹת, הלסוּטוֹת וכל אַבזרי התלבּוֹשת. החדר המסוּדר והמכוּבּד נשתנוּ עליו פּתאוֹם כּל סדריו, עד שאי אפשר היה להכּירוֹ, מפּאת השׂמלוֹת שהוּשלכו בּכל מקוֹם. אף על פּי ששיינדיל לא היתה להוּטה אחרי האָפנה ולא מטבעה היה להתנאוֹת בּשׂמלוֹת, ארוֹנה היה מלא שׂמלוֹת, רוּבּן מתנוֹת שחַנה היתה מעניקה לה בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. ועכשיו היתה קשה הבּרירה. שיינדיל לבשה שׂמלה וּפּשטה שׂמלה, עד שחַנה חששה שמא תצטנן בּעמידתה ערוּמה למחצה בּתוֹך אוירוֹ הצוֹנן של החדר; ושיינדיל צחקה והבטיחה לחנה שחַם לה, חם לה מאד… סוֹף בּחרוּ בּשׂמלת שיראין הדוּרה עד כּדי להיוֹת נאה בּנשף, וּצנוּעה עד כּדי להיוֹת יאָה למי שעתידה להיוֹת מנהלת בּית־ספּר…
לאחר שהשמלה נבחרה פּיזרה שיינדיל את שׂערוֹתיה והתחילה מסתרקת לפני המַראָה, וחנה פּינתה לה מקוֹם על המיטה, ישבה ולא העבירה עיניה מהנערה. שׂערוֹתיה היוּ ארוּכּוֹת וּצפוּפוֹת מאד, עד שהמַסרק היה מַחגיר מפּעם בּפּעם והיא התאמצה להפסיגוֹ בּחזקה בּסבך השׂערוֹת, עם שהיא עוֹשׂה כּל פּעם העוָיה של כּאב בּפניה.
– אוֹח! השׂערוֹת הללוֹ… – התמרמרה שיינדיל – לבּחוּרים טוֹב שאין להם שׂערוֹת ארוּכוֹת.
– היזהרי! כּך עוֹד תשבּרי את שיני המַסרק. אַת מתרגשת יוֹתר מדי.
– זה אמת. – הסכּימה בּחיוּך – ואַת חנה לא היית מתרגשת לפני כּל נשף?
– הנשפים שאני מבקרת… גם בּנערוּתי לא בּיקרתי נשפים. הוֹרי היוּ עניים מאד ואני כּמעט לא יצאתי מּבּיתי. היתה לי רק שמלה אחת לימוֹת החוֹל ושׂמלה אחת לשבּת, שעכשיו לא הייתי לוֹבשת אוֹתה אף בּימוֹת החוֹל. אמת, החגיגוֹת והנשפים לא משכוּ כּלל את לבּי.
– ואני יכוֹלה למנוֹת בּאצבּעוֹתי את כּל הנשפים והחגיגוֹת שבּיקרתי בּחיי, ודוֹמני שלא אצטרך להשתמש לשם כּך בּכל עשׂר האצבּעוֹת. אבל אמת אמרת. איני יוֹדעת מפּני מה אני מתרגשת כּל פּעם שאני מתלבּשת לנשף…
– פּשוּט, מתלבּשוֹת בּשׂמלה חגיגית, מתנאוֹת ומקווֹת לפּגוֹש שם בּבן־זוּג… כּך כּל הנערוֹת… בּעוֹלם הגדוֹל מביאוֹת האמהוֹת לשם כּך את בּנוֹתיהן לנשפּים…
– איני יוֹדעת, – אמרה שיינדיל בּצחוֹק – כּל פּעם אני מתלבּשת, משתדלת להתנאוֹת וּמתרגשת מאד, וכל זה ללא הוֹעיל. עדיין לא נזדמן לי אדם שיתאהב בּי. לא טעמתי את הטעם הזה. אבל אני משערת שנעים מאד לראוֹת את עצמך נאהבת, לא? מה דעתך, חנה?
חנה לא השיבה כּלוֹם. ושיינדיל, כּדי לטשטש את שאלתה, הזדרזה בּמתכּוון ואמרה:
– איני יוֹדעת מפּני מה אני מתרגשת הפּעם יוֹתר מתמיד.
– מפּני שהפּעם טרחת הרבּה להתקין את הנשף. הרי זה נשפּך שלך. אַת אחראית להצלחתוֹ.
– אבל הכּל כּבר מוּכן ומתוּקן כּרצוּי וכראוּי… מצד זה אני שקטה ואף על פּי כן אין שקט בּלבּי, ואיני יוֹדעת על שוּם מה…
שׂמה את מַכבּנוֹתיה בּין שׂפּתוֹתיה, אספה לתוֹך פּיסוֹת ידיה את שׂערוֹתיה והתחילה קוֹלעת אוֹתן וּמשלבתן לתסרוֹקת גבוֹהה על ראשה.
– אַת כּל כּך נחמדה הערב, – אמרה חנה – תראי שמחכּה לך שם הצלחה גדולה.
– אם הצלחה מחכּה לי, איני יוֹדעת, אבל משהוּ מחכּה לי. – השיבה בּשׂפתים מקוּמצוֹת; ועם שהיא מֹוציאה מַכבּנת אחר מַכבּנת ונוֹעצת אוֹתן בּתוֹך תסרקתה כּדי להאחיזה, הוֹסיפה: – יש לי איזוֹ הרגשה משוּנה… מעֵין נבוֹאת־לב…
– מה מתנבּא לבּך?
– אה! אילוֹ ידעתי את זאת, אפשר שלא הייתי מתפּעמת כּל כּך…
בּלא להחזיר את הסדר בּחדר, כּיבּוֹ את המנוֹרה ויצאוּ החוּצה. חנה חיבּקה את זרוֹע שיינדיל כּדי להסך עליה בּסוֹככה. בּחדרוֹ של לאפּוּנר כבר היה חוֹשך. הוא חיכּה להן בּחדר־האוֹכל.
– אבל כּיצד תסעי העירה? – נזכּרה פּתאוֹם חנה ושאלה בּפחד – הזמנת, לפחוֹת, כּרכּרה?
– כּרכּרה? בּאויר כּזה? לא, חביבתי. הערב אין אנוּ קבּצנים. בּחוּץ מחכּה לי מרכּבה סגוּרה. בּמזג אויר כּזה מן הנמנע לנסוֹע בּכרכּרה.
– כּיצד זה עלה על דעתך?
ואז סיפּרה לה שפּגעה בּאפרים והוּא הבטיח לבוֹא בּמרכּבה.
– אפרים יכוֹל להיוֹת חביב כּשהוּא רוֹצה. – אמרה חנה.
– הוא סבוּר שגם אַת תסעי עמנוּ.
– נוּ, מזג אויר כּזה הוּא בּדיוּק מכוּוָן למצבי. לא, יקירתי, אתם תסעוּ לכם. ואני מאחלת לכם הרבּה עוֹנג. ולי צפוּי העוֹנג שלי, לשכּב תחת השׂמיכה עם בּקבּוֹק חם…
בּחדר האוֹכל מצאוּ את חיים לאפּוּנר יוֹשב יחידי בּקרן זוית וממתין להם.
– מהר, מהר! – קראה לוֹ שיינדיל – רק נטעם משהוּ ונלך… אין פּנאי – קראה עם שהשליכה מעליה את מעילה.
– אבל, אלי, איך תלכי בּגשם כּזה? – שאלה חנה.
– המרכּבה לא תאַחר לבוֹא.
– אבל כּמה אַת יפה, שיינדיל – נפלטה קריאה מפּי חיים.
– הלא אמרתי לך, – אמרה חנה שׂמחה לשמוֹע את קריאתוֹ של חיים, ועם שפּנתה אליו: – לא כּך? לא נחמדה היא הערב?
– אשה רעת לב! – גערה בּה שיינדיל – כּלוֹם רק הערב? ותמיד לא?
והיא היתה מאוּשרה ששני האנשים האלה מוֹצאים אוֹתה נאה ונחמדה.
אכלוּ בּחפּזוֹן. ועד שלא הספּיקוּ לגמוֹר את סעוּדתם, בּאה המרכבּה והמשרתת נכנסה וּמסרה מכתב שהביא הרכב מאת לוֹין: לצערוֹ נתעכּב על ידי ענינים בּעיר והוּא מבקש אוֹתם לא להמתין לוֹ ולנסוֹע לבדן. הוּא מקוה שחיים יעשׂה את חוֹבתוֹ כּקוַליֶר על הצד היוֹתר טוֹב.
– לחיי! – קראה שיינדיל קצת נעלבת בּגלל חנה – תהיה הישיבה בּמרכּבה מרוּוַחת וּנעימה יוֹתר.
בּתוֹך המרכּבה, כּשהיוּ שיינדיל וחיים ישוּבים זה בּצד זה וּמתנגשים על ידי הטלטוּל זה בּזה, שאלה פּתאוֹם:
– מה שמעתי עליך, חיים? אתה נוֹסע חוּצה־לארץ?
– הן.
– לזמן מרוּבּה?
– איני יוֹדע. הרי זה תלוֹי בּנסיבּוֹת.
– כּיצד זה גמרת פּתאוֹם לנסוֹע? מה הביאך לידי החלטה זוֹ?
– והיא לא נראית לך?
– אני מתיראה מ“חוּץ־לארץ” זה.
– מפּני מה?
– אני עצמי איני יוֹדעת. מימי לא הייתי בּחוּץ־לארץ. אבל… מדוּמה אני כּאילוֹ כּרכּי־הים בּשביל כּל צעיר שלנוּ הם בּחינת רוּליֶטקה: המשׂתכּר משׂתכּר הרבּה, והמפסיד מפסיד הכּל… לרוֹב מפסידים…
אז נזכּר לאפּוּנר בּאביה של שיינדיל ונתגלגלה בּוֹ רחמים עליה.
– אפשר, שיינדיל, – אמר – שהדין עמך. אבל אני לא אוּכל להפסיד כּלוּם. אין לי כּלוּם.
– חיים, חיים! – קראה בּקוֹל נלבּב חם – למה אתה מדבּר כּך? הרי זה מצער אוֹתי. האמינה לי… הכּיצד אין לך כּלוּם? בּהשׂכּלתך, בּכשרוֹנוֹתיך… הלא משהוּ עשׂית שם בּפּוֹלין שלך, והבּריוֹת החשיבוּ את עבוֹדתך… כּיצד זה פּתאוֹם נתדלדלת? איני מאמינה לך, איני מאמינה! איזוֹ רוּח לא טוֹבה נכנסה בּך. אבל רוּח זוֹ תעבוֹר…
לא, לא, שיינדיל! טעית בּדברי. מבּחינה זוֹ שאַת מתכּוונת אליה סבוֹרני כּמוֹתך שאיני דל כּל כּך. אלא אדרבּה, משוּם שאני מאמין בּכוֹחוֹתי וּמשוּם שיש לי תשוּקה לעשׂוֹת מה, איני יכוֹל לשהוֹת עוֹד כּאן. מפּוֹלין בּרחתי… כּן, בּרחתי! זוֹהי המלה הנכוֹנה, וכאן אני רוֹאה עצמי זר ותלוּש.
שיינדיל דיחקה בּכתפּיה:
– ולי דוֹמה, כּשאדם משקיע עצמוֹ עד למעלה ראשוֹ בּעבוֹדה מוֹעילה לתקנת הרבּים, הרי כּל מקוֹם הוּא מקוֹמוֹ.
– זהוּ, שיינדיל, כּל החילוּק הגדוֹל שבּינינוּ. אמרת לי פּעם שהיית מאוּשרת אילמלי התפּוּררת לרסיסים קטנים מפוּזרים בּתוֹך העם ושכּל רסיס וּרסיס היה פּוֹעל איזוֹ פּעוּלה טוֹבה. הזוֹכרת אַת?… ואילוּ אני מתירא מאפשרוּת כּזוּ. החלוֹם שלי הוּא להתנשׂא כּגל… כּגל גבוֹה. דוקא!…
– אבל הרי הגלים אין מתקיימים. דרכּם להתמוֹטט ולנפּוֹל.
– מוּטב, להתמוטט ולנפּול בּרעש להתפּוֹצץ, אבל כּמוֹ גל!
שיינדיל לא השיבה עוֹד. אוֹתה הרגשה שפּעמה בּה כּל הזמן הלכה והפכה עגמת־נפש גדוֹלה, ולא ידעה פּשרה.
נתחלחלה כּאדם שניעוֹר פּתאוֹם משינה בּשעה ששמעה את לאפּוּנר מדבּר אליה.
– בּימים הראשוֹנים, לאחר שבּאתי לאוֹדיסה, – אמר – עדיין היית חוֹשדת בּי שאני מלא אהבה לבּריוֹת כּמוֹתך, והיה בּדעתך למשכני אל עבוֹדתך. עכשיו אַת כּבר יוֹדעת שטעית. אני יוֹדע שהתאכזבת בּי… מה לעשׂוֹת! לא אוּכל לתקן זאת. האמת היא שבּחיי היתה רק אהבה אחת, אהבה גדוֹלה, עזה, והיא פּוֹלין! ואהבה זוֹ קיימת בּי עוֹד היוֹם. זוּלת זאת איני יכוֹל להגיד על עצמי שאני אוֹהב אדם סתם, את האדם הקטן, הפּרטי, הפּלמוֹני. זוֹהי אמת לאמיתה ואין כּלל בּדעתי להכחישה. לא אגיד שאני שׂוֹנא אדם. זאת לא! אבל אדיש אני כּלפּיו. כּל מגע קרוֹב עם אנשים לא ידוּעים לי נפשי חוֹתה ממנו…
הצליפה עליו אלכסוֹנית מבּט תמיה. הבהוּבה של הסיגרית בּפּיו האירה לרגעים מקצת מפּניו המעוּלפים בּצל. דוֹמה היה עליה שהוּא רגוּז משוּם מה, ולא ירדה לסוֹף דעתוֹ: למה הוּא מספּר לה זאת? שאלה אחת, שכּל הימים היתה מעסיקה אוֹתה וכל הימים כּבשה אוֹתה, עכשיו, לאחר וידוּיו זה, נשרה מאליה מעל לשוֹנה:
– סוֹף סוֹף, חיים, אוּלי תוּכל להגיד לי למה עזבת… אוֹ, כּמוֹ שאתה אוֹמר, למה בּרחת מפּוֹלין שכּך אתה אוֹהב אוֹתה?
– בּגלל אוֹתוֹ אדם פּרטי וקטן, בּגלל אוֹתוֹ פּלמוֹני שכּך אַת אוֹהבת אוֹתוֹ, בּגללוֹ עשׂיתי זאת! הרי זה נראה לך כּפּרדוֹכּס, הנ? ואף על פּי כן כּך הוּא. יש בּאישיוּתוֹ של אדם (כּוַנתי לפּרט, לפּלמוֹני, לקטן) יש בּאישיוּתוֹ משהו חזק, משהוּ תקיף הרבּה יוֹתר מרגש האדישוּת שאתה רוֹחש אליו, ואפילוֹ מאהבתך אל הכּלל, אל ארצך ועמך… כּל מי שעוֹמד בּראש איזוֹ תנוּעה גדוֹלה, נאמר מהפּכנית, לאוּמית, יש שהוּא חייב לזלזל בּאוֹתוֹ פּלמוֹני קטן, לפסוֹע ולעבוֹר גוּפוֹ… היה זמן שסבוּר הייתי שדבר זה בּכוֹחי, נוּ, וטעיתי… ראיתי שאוֹתוֹ פּלמוֹני חזק ממני… נמצאתי בּמצב כּזה, אַת מבינה, שלא להמשיך ולא לפרוֹש, נוּ, ועזבתי…
אוֹתה שעה עמדה המרכּבה והיה עליהם לצאת. למרוֹת מזג־האויר הרע עמדה לפני שער הכּניסה אל בּית־הספר הציבּוּרי, לאוֹרך הרחוֹב, שוּרה ארוּכּה של כּרכּרוֹת וּמרכּבוֹת. אנשים מכוּרבּלים בּסוּדרים ותחת מטריוֹת נוֹצצוֹת לאוֹר הפּנסים עברוּ מהן בּריצה אל פּתח המדרגוֹת המוּארוּת והמבטיחוֹת מחסה. בּפּרוֹזדוֹר שבּדיוֹטה העליוֹנה התפּשטוּ ממעיליהם ולפני שתי המַראוֹת שניתלוֹ שם לצוֹרך הנשף, היוּ צוֹבאוֹת גבירוֹת לתקן את תסרקתן ולהעביר בּפּעם האחרוֹנה עין בּוֹחנת על תלבּשתן, לפשט בּה את העקמוּמיוֹת וּלישר את הקמטים. מתוֹך האוּלם הגיעה אל הפּרוֹזדוֹר המוּלה עמוּמה של קוֹלוֹת. למשמע ההמוּלה הזאת, למראה האוֹרוֹת, הקהל המפּוֹאר, השׂמלוֹת ההדוּרוֹת וּלמיחוּש ריחוֹת הבּשׂמים, נפוֹגה פּתאוֹם עצבוֹתה של שיינדיל. אף היא היה בּרצוֹנה לעמוֹד לפּני המַראָה וּלתקן בּחיצוֹניוּתה מה שצריך תיקוּן. אבל יוֹתר מדי גבירוֹת הצטוֹפפוּ שם ולא יכלה להידחק בּיניהן. רוּחה קצרה לעמוֹד ולהמתין את שיתפּנה לה מקום. רק אגב הליכה אל האוּלם, כּשהיא נשענת על זרוֹעוֹ של לאפּוּנר, הספּיקה להציץ בּין הראשים ולראוֹת עצמה ראּיה חטוּפה, ואמרה בּלבּה בּאיזה בּטחון: אין סכּנה… וּבּיוֹתר טפח עליה רוּחה משנכנסה אל האוּלם וּמצאה את הקהל המקוּשט, את החָזוֹת הלבנים של הגברים ואת שׂמלוֹת־הנשף של הנשים, שהיוּ משוֹחחים קבוֹצוֹת קבוֹצוֹת מי בּישיבה וּמי בּעמידה. בּכל מקוֹם נשמעה מפצחת השׂפה הגרמנית כּקוֹל זרדין יבשים בּאש. מזמן לזמן קלטה האוֹזן מקבוֹצוֹת בּוֹדדוֹת גם הלשוֹן הרוּסית. ראתה מרחוֹק את מלכּה יוֹשבת לבדה, ולחשה משוּם מה על אוֹזן לאפּוּנר: “שמא אתה רוֹצה לוֹמר שלוֹם למלכּה? הריהי שם יושבת וּמשתעממת”. היא בּעצמה לא ידעה למה אמרה זאת. לאפּוּנר שתק כּאילוֹ אינוֹ שוֹמע.
– כּלוֹם חתוּל שחוֹר הפסיק בּיניכם? – שאלה.
– לא.
– אם כּך, מן הנמנע שלא תבוֹא לוֹמר לה שלוֹם. מילא אני פּטוּרה. לא אקלקל עוֹד ולא אתקן כּלוֹם בּינינוּ. אינני מעכּבת אוֹתך. לך!… הבּט וּראה! מרחוֹק מבהיקוֹת עליה אבניה היקרוֹת כּולן זכוּכית טהוֹרה.
חיים לא אמר כּלוּם. עמד והלך לפַסג בּין קבוּצוֹת הנאספים עד שהגיע אצל מלכּה. היא היתה לבוּשה בּשׂמלת־נשף ארוּכת שוֹבל, מרוּבּה בּתחרים וּבּדיקוֹלטי גדוֹל. לאפּוּנר עמד לפניה נדהם. מעוֹלם לא ראה את האשה הזאת כּה נהדרת בּתפארת גוּפה, בּעתרת שׂערוֹתיה וּבּערית כּתפיה וּזרוֹעוֹתיה המסַנוורת בּלַבנוּתן הצחה. מעוֹלם לא שיער חיים שבּשרה לבן כּל כּך; כּתפיה עגוּלוֹת כּחטוּבוֹת משׁיִשׁ. ריח הריכפּה הענוֹג שנדף ממנה היה מגָרה בּוֹ את החוּשים. סַפּירי הענק הקטנים החוֹטטוֹת על גבּי הלוֹבן הזך של לבּה בּנצנוּצן הכּחוֹל היה משהוּ מן המוּצנע, מן הלילה, מן הסוֹד… והסַפּיר הגדוֹל יוֹתר בּתוֹך המכבּנת שמתנשׂאת מעל לראשה על רגל נוֹציית דקיקה, טמוּרה בּתוֹך שׂערוֹתיה, מרטטת וּמרעידה, קוֹרץ ורוֹמז אף הוּא בּנצנוּצוֹ הכּחוֹל לאוֹתוֹ סוֹד, לאוֹתוֹ משהוּ מוּצנע ולילי… ראשה הקטן והגאיוֹני שמזדקף מעל כּתפיה כּולוֹ אוֹמר מַלכוּת, שבּטעות אוֹ בּמקרה נתעתה לכאן. היא, כּנראה, הרגישה בּיפיה של עצמה, והסתכּלה בּוֹ בּחיוּך מוּזַר וּמגַרה, כּאילוֹ היא כּאן יחידה, כּאילוֹ אינה רוֹאה כּלל את האנשים סביבה…
– עדיין לא נסע מר? – שאלה סמוּך לבּרכה.
– כּפי שהגברת רוֹאה. בּעוֹד ימים מספּר אהיה מיטלטל בּדרכים.
– וּלפי שעה הוּא עוֹסק בּפילאנטרוֹפּיה?
– פילאנטרוֹפּיה אינה נכללת בּתכנית חיי.
– שמא יסכּים מר לישב על־ידי שעה קלה? שיינדיל עסוּקה ולא תכעס… עלינוּ.
לאפּוּנר ישב סמוּך אצלה ואמר:
– והגברת בּאה לראות וּלהיראות?
– בּמקוֹם תשוּבה, צחקה מאחרי המניפה שלה אגב תנוּעת־ראש קלה.
מתוֹך צחוֹקה הבּין כּמה רחוֹק ממנה הרצוֹן לראוֹת את האנשים שמסביבה ולהיראוֹת להם.
– הערב – אמרה עלה בּדעתי לערוֹך לי חג. התלבּשתי לשם החג של עצמי. אבל לא יתכן חג בּלא שמחה… – ופתאוֹם בּנעימה אחרת – מר לאפּוּנר! מפּני מה רק להצטער ולסבּוֹל אפשר בּיחידוּת, ואילוֹ לשׂמוֹח בּיחידוּת אי אפשר? מפּני מה זה? אילוֹלי נמצאתי עכשיו בּתוֹך המוֹן אנשים שאין יוֹדעים אוֹתי ושאין אני יוֹדעת אוֹתם, אפשר שהייתי מתהוֹללת עד לידי טירוּף־הדעת…
תלה בּה עיניו. כּל שדיבּרה היה כּה מוּזר ומַתמיה.
– מה השׂמחה הזוֹ? שמא זכתה בּפּיִס גדוֹל? – שאל בּצחוֹק.
לא ענתה מיד. רגע הירהרה ואמרה עם שעיניה מרוֹפפוֹת מעל לראשוֹ כלפּי איזוֹ נקוּדה שבּחלל האוּלם:
– הפּיִס שלי גדוֹל מאד. נפל בּגוֹרלי פּיִס שאין נפש חיה רוֹצה בּוֹ, אבל הוּא גדוֹל.
– איני מבין. איזוֹ חידה חַדה לי הגברת.
גָחנה אליו, עם שהיא סוֹככת על מחצית פּניה התחתוֹנה בּמניפּה ואמרה בּקוֹל נמוּך:
– כּאן בּפּרֶסיפּ נפתח בּית־יין חדש עם מקהלת צוֹענים וצוֹעניוֹת, שם גם רוֹקדים… רוֹצה מר? נסע לשם. נראה מה שם!…
– עכשיו? – שאל בּתמיהה.
– לא, אחר כּך, בּשעת ההפסקה… אז ניעלם. מוּטב? יסייעני, מר לאפּוּנר, לשמוֹח קצת. רק הפּעם הזאת… הרי הוּא נוֹסע מכּאן…
את המלים האחרוֹנוֹת אמרה בּכוֹבד־ראש כּזה וּבקוֹל תחנוּן כּזה, ועם זאת ריח הריכפּה, קירבת גוּפּה ורנן קוֹלה היוּ כּך משכּרים, עד שלא יכוֹל לוֹמר לָאו, ואמר גם הוּא בּקוֹל לוֹחש:
– הן. בּשעת ההפסקה.
– ועמד לחזוֹר אל מקוֹמוֹ הקוֹדם.
ושיינדיל, משנשארה לבדה, סקרה בּעיניה את הקהל עם שהיא מנוֹפפת ידה, שוֹלחת חיוּכים וקידוֹת קלוֹת כּלפּי ידידים וּמַכּרים. הזמרת והשׂחקן כּבר בּאו, ואילוֹ את סמיוֹנוֹב אינה רוֹאה עדיין. התחיל הדבר מעוֹרר בּה דאגה; לא יכלה לישב בּמנוּחה. עמדה והלכה לבקש את הד"ר פּינסקר. מצאה אוֹתוֹ עוֹמד נשען בּגבּוֹ אל מזוּזת אחת הדלתוֹת כּשידיו מוּפשלוֹת לוֹ לאחוֹריו, וּפניו – עיצוּמוֹ של שעמוּם. ראה אוֹתה הוֹלכת וּמתקרבת אצלוֹ וּמיד הוּארו פּניו.
– הם לא בּאו, סמיוֹנוֹב וחבריו! – הוֹדיעתוּ, סמוּך לאמירת שלוֹם.
– אל תדאג מרתי! על סמיוֹנוֹב יש לסמוֹך. אם אמר שיבוֹא הרי יבוֹא. צריכים להתחיל. השעה קצת מאוּחרת.
כּיצד מתחילים? איני יוֹדעת כּלוֹם.
– אינה יוֹדעת? יפּה מאד. אף אני איני יוֹדע…
וּשניהם צחקוּ.
– שוּב חשקה נפשוֹ להרגיזני, דוֹקטוֹר? לא עת צחוֹק היא. בּבקשה ממנוּ, חיש מהרה יגיד לי כּיצד פּוֹתחים, מה עלי לעשוֹת.
– יש לה לגברת פּעמוֹן קטן?
– מנַיִן לי פּעמוֹנים?
– כּאן בּבית־הספר בּודאי יש פּעמוֹן קטן. תשאל את אחד השמשים. תצלצל בּפּעמוֹן וּתבקש את הקהל הנכבּד לישב איש על מקוֹמוֹ ותכריז שפּלוֹני הארטיסט אוֹ פּלוֹנית הארטיסטית… איני יוֹדע מה הם עתידים לעשוֹת כּאן, ישירוּ או ירקדוּ…
איימה עליו בּאצבּעה ועמדה לפּרוֹח לה, והוּא הספּיק לעכּבה ולוֹמר לה שקוֹדם כּל תידבּר עם הארטיסטים מי וּמי יוֹפיע לראשוֹנה ושלא תשכּח לראוֹת אם המלוה בּפּסנתר כּבר בּאה.
וּלאחר שנפטרה ממנוּ, זמן־מה עדיין לא דעך על פּניו חיוך של חיבּה.
לא יצאוּ רגעים מספּר, והוּא שמע, מתוֹך הקהל העוֹמד צפוּף צלצוּל דק של פּעמוֹן קטן ואת קוֹלה של שיינדיל הרפה והמהסס כשהיא מבקשת מהקהל הנכבּד לישב… רגע חוֹשש היה שמא לא יישמע קוֹלה מתוֹך ההמוּלה שעמדה בּטרקלין. אבל לא. הוּא נשמע. לרגע נתגבּרה התנוּעה, הקהל נזדרז לתפּוֹשׂ איש את המוֹשב הרצוּי לוֹ, וּמיד לאחר מכן נשתלטה דממה. ושוּב צילצלה שיינדיל בּפעמונה (מה שהיה מיוּתר לגמרי) והכריזה: עכשיו יש לנוּ העוֹנג לשמוֹע את זמרת המזמרת…" (וקראה בּשמה). וּכאילוּ כּדי שלא תוּצרך לעמוד לפני הקהל בּשניה, הקדימה והוֹדיעה שאחרי המזמרת יוֹאיל השחקן של הלהקה המוֹסקבּוֹאית מר… (וקראה בּשמו) לקרוֹא לפנינוּ קטעים ממבחר הפּרוֹזה והשירה הרוּסית. וּמאוּשרה שבּזאת יצאה ידי חוֹבתה, הלכה וּמצאה את מקוֹמה הפּנוי אצל לאפּוּנר וישבה כוּלה אדוּמה וּמזיעה.
לא יכלה לשמוֹע את הזמרה והקריאה מרוֹב התפּעמוּת הלב: עדיין אינה רוֹאה את סמיוֹנוֹב וחבריו בּאוּלם. וּמה אם, חס ושלוֹם, אירע מה־שהוּא והם לא יבוֹאוּ?… וכל פּעם שהיתה שוֹמעת מחיאוֹת־כּפּים, היתה מוֹחה אף היא וקוֹראה: “הדרן! הדרן!” אוֹ: "מבקשים עוֹד! עוֹד! היתה לה בּזאת כונה שבּערמה להמשיך כּכל האפשר את החלק הזה של הנשף, עד שיספּיקוּ המנגנים לבוֹא.
סוֹף התעייפוּ שני הארטיסטים אוֹ שהרפּרטוּאר שלהם נדלדל; הוֹדוּ לקהל בּקידוֹת חן והלכוּ וישבוּ בּמקוֹמם. הקהל עדיין ישב בּדממה וחיכּה. היתה מבוּכה. לא ידעוּ אם אפשר כּבר להתחיל בּשיחה, אוֹ שצריכים להמתין למה שעתיד לבוֹא. פּה ושם היוּ משתעלים וּמקנחים את החוֹטם. שמש בּא ושאל את שיינדיל אם אפשר להביא תה. נזכרה שיינדיל שמן הצוֹרך להכריז על הפסקה ונתבּלבּלה. לא זכרה היכן הניחה את הפּעמוֹן הקטן. לחש לה לאפּוּנר: “בּלא פּעמוֹן. למה לך פּעמוֹן?” עמדה והכריזה: “רבּוֹתי! הפסקה קטנה”. אבל הכרזה זוֹ בּאה לאחר זמן. נמאס לקהל לישב וּלהמתין והתחילוֹ זזים ממקוֹמוֹתיהם ולהשיח זה עם זה בּקוֹל. נכנסוּ אשת השמש וּבתו עם מגשים גדוֹלים בּידיהן והציעוּ לקהל תה, תוּפינים, ליקר, קוֹניאק. אמרה שיינדיל לילך להעסיק בּשיחה את הארטיסיטים, אבל הללוּ היוּ מוּקפים אנשים שהבּיעוּ להם את רגשי התפּעלוּתם, והיא שוב חזרה אל מקוֹמה. את לאפּוּנר לא מצאה שם עוֹד. בּיקשה אוֹתוֹ בּעיניה אילך ואילך, וּפּתאוֹם ראתה לגוֹדל שמחתה, את הד“ר פּינסקר ואת סמיוֹנוֹב עוֹמדים לפני הקמין עם כוֹסוֹת תה בּידיהם וּמשיחים. משראוּ אוֹתה הוֹלכת וּמתקרבת אצלם, הקדימוּ את פּניה בּבנוֹת־צחוֹק בּקריאוֹת “בּראווֹ!” וּבברכוֹת ל”הוֹפעתה על הבּמה"… והיא הוֹדתה להם, כּדרך השחקנים בּהשתחוַיוֹת־חן. וּשלשתם כּאחד התלוֹצצוּ על אימת־הציבּוֹר שהיתה בּה. בּיקש סמיוֹנוֹב לנחמה ואמר:
– סיוּזאן יוסיפוֹבנה! יתלוֹצץ לוֹ הד"ר פּינסקר כּאַוַת נפשוֹ. הייתי רוֹצה לראוֹת אוֹתוֹ, את ליֶב שׂמחוֹביץ' בּמקוֹמה של הגברת.
– והוּא, ארקאדי ואסיליֶביטש, אין בּוֹ אימת הציבּוּר? וכי אינוֹ מתרגש כּלל? – שאלה היא.
– מאד, מאד, מרתי! איני רוֹצה כּלל להעלים שלבּי מתפּעם עכשיו מאד… – הוֹציא את שעוֹנוֹ והציץ בּוֹ שמא בּאמת נפסיק את ההפסקה? יוֹתר שההפסקה נמשכת, יוֹתר אני נעשה עצבּני.
– מוּטב, – השיבה אם רצוֹנוֹ של מר בכך.
הלכה וציותה את המשרתוֹת לאסוֹף את הספלים והבּקבּוּקים. אגב כּך מצאה גם את פּעמוֹנה, צילצלה והכריזה (והפּעם בּיתר אומץ־לב) שההפסקה נגמרה. הכּנוֹר והצ’לוֹ התחילוּ מכוֹננים את מיתריהם. הפּסנתרן ישב והמתין מתוֹך שהיה מקנח מפּעם לפעם את ידיו בּממחטתוֹ. הגבּיה סמיוֹנוֹב את הקשת וּבאוּלם השתלטה דוּמיה. ניגנוּ טריאוֹ של שוּבּרט. שיינדיל הפכה כּוּלה האזנה. רק הרגיזוּה שני זקנים, איש ואשתוֹ, שהיו מצוּננים: הזקן השתעל מפעם לפעם והזקנה היתה כּל הזמן מקנחת בּרעש את חַטמה. אלה השנַיִם הוֹציאוּה מגדרה ואילמלי היה הדבר בּידה היתה גוֹזרת עליהם לצאת מן הטרקלין. ואילוֹ הקהל לא נתן, כּנראה, את דעתוֹ עליהם והאזין בּכל כּוַנת הלב, וּמשגמרוּ הוֹדה למנגנים בתשוּאוֹת־חן רוֹעשוֹת. האנשים לא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם והתאַווּ לשמוֹע עוֹד. נזקרה שיינדיל ממקוֹמה, רצה אל סמיוֹנוֹב והתחננה לפניו לנגן עוֹד משהוּ. סמיוֹנוֹב סירב: לצערם אינם מוּכנים לנגן עוֹד דבר אחד. הם הכינוּ רק את הטריאוֹ הזה.
– אם כּן, ארקאדי ואסיליֶביטש, ינגן מַשהוּ סוֹלוֹ.
הנערה היתה כּה חביבה ונחמדה וכה פצרה בּוֹ, עד שהתעוֹרר בּוֹ חשק לגרוֹם לה קוֹרת־רוּח. רגע נמלך בּדעתוֹ, בּא אצל הפּסנתרן וּשניהם התלחשו, פּישפּשוּ בּתוי־הנגינה, ואחר פנה סמיוֹנוֹב אל הקהל והוֹדיע:
– מינוּאֶט לבּטהוֹבן.
את החלק הראשוֹן ניגן נגינה שוֹטפת, בחן וּבבטחוֹן. אבל בּחלק השני, בּפּראֶסטוֹ, אירעה תקלה. עם הטקטים הראשוֹנים פּרקה הקשת כּל עוֹל, חרגה מן הקצב והתחילה דוֹהרת כּאחוּזת איזה בּוֹלמוּס. הפּסנתרן לא יכוֹל להשיגה והתחיל מפגר. רגע נמשך הדבר. הפסנתרן הפך את פניו אל הכּנר; הלזה תפשׂ את מבטוֹ, וּמיד חזר וקיבּל את השלטוֹן על הקשת המרדנית. דוּגמת אדם שמהלך עם חברוֹ ברגל וּמפגר, על־ידי קפיצה אחת הוּא מכוון את צעדיו אל קצב הליכתוֹ של השני, כּך עשׂה גם הפסנתרן על־ידי דילוּג אחד אוֹ שנַיִם הגיע את הכּנר וּמאז ואילך הלכוּ שניהם למישרים.
אפשר שהקהל לא הרגיש בּבּלבּוֹל הקטן הזה, ואפשר מתוֹך כּבוֹד והכּרת־טוֹבה לנוֹצרים הללוֹ מבעלי השררה שטרחוּ לבוֹא להשתתף בנשף־צדקה של יהוּדים, מכּל מקוֹם תשוּאוֹת־החן של הקהל היוּ נלהבוֹת מאד…
לאחר הקוֹנצרט הוּזמנוּ על־ידי מנהל בּית־הספר אל חדרוֹ אחדים מידידיו ועמהם גם שיינדיל, הד“ר פּינסקר, לוין ושלוֹשת הגויים שניגנוּ בערב זה. המוּזמנים היוּ מן הסוֹחרים ה”בּרודיים" וּממשׂכּילי אוֹדיסה.
כּוּלם התכּנסוּ סביב הקמין הבּוֹער, והשיחה היתה בּתחילה כּללית. דיבּרוּ על הנשף, חיווּ דעוֹת על המזמרת, חלקוּ מחמאוֹת למנגנים והביעוּ צער על שרוֹב הקהל לא יכוֹל ליהנוֹת מהדקלוֹמים של הקריין, הוֹאיל וּמן הקהל יש שאינם מצוּיים אצל הספרוּת הרוּסית ויש שאינם נזקקים כּלל אל לשוֹנה. דיבּרו בּשבחה של סיוּזאן יוֹסיפוֹבנה, וּכשהביאוּ תקרוֹבת, שתוּ לחייה וּלהצלחת מפעלה. שיינדיל שלכתחילה עגמה עליה נפשה על שחיים לאפּוּנר נעלם עם מלכּה כּאחד מאוּלם הקוֹנצרט התרגשה מאד מהברכוֹת על הכּוֹס וּמדברי התשבּחוֹת, וצחקה לצוֹרך ושלא לצוֹרך. שנים מן המנגנים מיהרוּ ונפטרוּ לביתם; סמיוֹנוֹב והד"ר פינסקר נשתיירוּ. שני הרוקים הזקנים קיווּ בסתר לבּם שעוֹד תהיה להם הערב שהוּת להוֹציא עם שיינדיל שעה קלה בּטיוּל וּבשיחה. בקשר עם הנשף ועם מפעלה של שיינדיל, נתגלגלה שיחה על חינוּך הדוֹר הצעיר בּכלל, וּמענין לענין עברוּ אל שאלת התיקוּנים בּדת, שאלה שלא ירדה מעל הפּרק בּעתוֹנוּת וּבחברה. סמיוֹנוֹב שלא ישב כאן אלא בּזכוּתה של סיוּזאן יוֹסיפוֹבנה, וּמכּל הענינים שדנוּ בּהם האנשים האלה היה רחוֹק והבין בהם מעט, התחיל משוּם מה להאזין אל שיחת האנשים וליתן את דעתוֹ למה שמדוּבּר בּיניהם. המנהל היה בּעד תיקוּנים רדיקאליים בּסדרי בּית־התפילה וּבסידוּר התפילוֹת, שכן רבּוֹת מהן נתישנוּ ואינן עוֹד לפי רוּח הזמן החדש. בּתוֹרת בּעל־בּית לא הסתפק בּחוַת דעתוֹ של עצמוֹ אלא השתדל לשתף גם את אוֹרחיו בּשיחה; היה פּוֹנה פּעם אל זה וּפעם אל זה וּמעוררם להשמיע דעתם.
– מה הד"ר רפאלוֹביץ' סוֹבר? כּלוֹם אין הדין עמי?
הד"ר רפאלוֹביץ' רופא צעיר מחוֹנן וּפּוֹבליציסטן מתחיל שתוֹלים בּוֹ תקווֹת גדוֹלוֹת, לאחר שהצליח לפרסם בּעתוֹנוּת הרוּסית שני מאמרים נלהבים על הצוֹרך ליתן זכוּיוֹת ליהוּדים וּמאמר פוּלמוּסי חריף נגד סוֹפר אנטישמי ידוּע.
– התיקוּנים בּדת, שאתם מדבּרים עליהם, – השיב הרוֹפא הצעיר בקוֹל נמוּך וּבנחת, אבל בּנעימת בּטחוֹן כּזוֹ שאינה מנחת מקוֹם לערעוּר – משוּלים בּעיני לרטיוֹת על גוּף מוּכּה כּיבים. אנוּ הרוֹפאים יוֹדעים שאין הכּיבים אלא סימן לקלקוּל בּדם. אם יבריאוּ את הדם לא יהיוּ כּיבים; ואם לא ירפאוּ את הדם, הרטיוֹת לא יוֹעילוֹ. אנוּ חייבים קודם כּל להבריא את האוֹרגניזם הלאוּמי שלנוּ, לטהר בּוֹ את הדם, ואז לא יהיה צורך בּתיקוּנים. הם יעשוּ מאליהם. אבל כּל זה תלוֹי בּרצונה של הממשלה.
– הכּיצד? הממשלה עשוּיה להקיז דם יהוּדי, אבל לא לטהרוֹ… מה עלה על דעתוֹ, דוֹקטוֹר? – המטירוּ עליו שאלוֹת מכּל צד.
הד"ר רפאלוֹביץ' בּאוֹתה המנוּחה של יוֹשב בּקתדרה, אמר:
– הדברים, רבּוֹתי, פשוּטים מאד. אם הממשלה תתן לנוּ זכוּיוֹת־אזרח מלאוֹת, תתיר לנוּ את הישיבה בּכל רחבי רוּסיה, תתיר לנוּ להתעסק בּכל המקצוֹעוֹת החפשיים, לקבּל משרוֹת בּכל שטחי החיים, אז ממילא, בּהכרח התנאים, ישתנוּ סדרי חיינו וכמה וכמה צוּרוֹת נוֹשנוֹת בּתחוּמה של הדת ובּתחוּמים אחרים עתידוֹת לבטוֹל מאליהן.
– הבּיטוּ וּראוּ! – קרא המנהל – כּמה גדוֹלה שקדנוּתוֹ של מר בּרד“ח שלנוּ! אינוֹ מוֹציא אף שעה אחת לבטלה… מר בּרד”ח, יניח את הספר! ספרים יקרא בּבּיתוֹ. מוּטב שיאמר לנוּ מה דעתוֹ: יש צוֹרך אוֹ אין צוֹרך בּתיקוּנים בּדת?
בּרד"ח זה שאליו פנה בּעל־הבּית, כּבן שלוֹשים, מסוּרבּל בּשר, בּעל שערוֹת אדמוֹניוֹת וּלחָייִם אדמוֹניוֹת וּבעל עינים קטנוֹת כּבוּשוֹת בּהרהוּרים, היה להוּט אחר קריאה בּספרים. כּל שעוֹת היוֹם הוּא נוֹתן שיעוּרים בּבית־הספר הציבּוֹרי “תלמוּד־תוֹרה” וּבבתים פּרטיים, וּבלילוֹת הוּא עוֹסק בּחקר דקדוּקה של הלשוֹן הארמית וּבעריכת קטלוֹג לכּתבי־היד הערביים והארמיים מעזבוֹנוֹ של ר' שמחה פּינסקר. כּאן מצא ספר על שוּלחנוֹ של המנהל, נתן בּוֹ את עיניו וּמיד שקע כּוּלוֹ בּקריאה, עם שהוּא נוֹגס, מתוֹך פיזוּר־הדעת, מפרוּסת העוּגה המוּנחת בּסמוּך אצלוֹ. מששמע את המנהל קוֹרא בּשמוֹ, העביר שלא בּרצון את עיניו מהספר וליכסן אוֹתן כּלפי המנהל בּשאלה.
– אנוּ משיחים, מר בּרד"ח, בּענין התיקוּנים בּדת. מה דעתו של מר בּענין זה?
בּרד"ח סילק את הספר והחזיר עצמוֹ כּולוֹ אל המסוּבּים. חזיתוֹ התגבּהה מעל כּריסוֹ הבּוֹלטת ונתקפּלה קיפּוּלים קיפּוּלים כּגוֹן מפוּחית, וכּוּלם מלאים פרוּרים שנשרוּ מן העוּגה שאכל. העביר עיניו מאדם אל חברוֹ ושאל בּתהיה:
– מה תיקוּנים? אֵלוֹ תיקוּנים? לא שמעתי…
– בּדת, בּדת, מר בּרד"ח!
– אה! בּדת…למה תיקוּנים בּדת? מי צריך אוֹתם?
אחדים מן האוֹרחים לא יכלוֹ לכבּוֹש עצמם וּפרצוּ בּצחוֹק.
– לא, רבּוֹתי! – השיב הלז על צחוֹקם – אני בּאמת שוֹאל: למה? מה צוֹרך להפוֹך את בּית־התפילה שלנוּ למעין בּית־יראה של גוֹיים. אנוּ משוּנים מהם וּבתי־התפילה שלנוּ משוּנים משלהם. כּדרך הטבע. הגוֹי נכנס לבית־היראה שלוֹ פּעם בּשבוּע לשעתים ויוֹצא ידי חוֹבתוֹ. היהוּדי אינוֹ אוֹרח בּבית־התפילה ואינוֹ אוֹרח אצל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. את כּל שעוֹת הפּנאי שלוֹ הוּא מוֹציא שם בּאמירת תהילים, בּלימוּד דף גמרא, בּשיחת חוּלין… זה בּית חייו. ממילא הוּא מגיס קצת לבּוֹ בּבּית הזה. בּדרך הטבע. הוּא גם רוֹאה עצמו מקוֹרב יוֹתר לאלוֹהיו; הוא בּן בּית אצלוֹ… וטוֹב לוֹ וחם לוֹ בּבית־תפילתוֹ. מה אתם רוֹצים לשנוֹת שם? שנוּ מקוֹדם את היהוּדי, אם תוּכלוּ…
– אבל התפילוֹת, התפילוֹת… – תבע המנהל – והסדרים המכוֹערים. כּלוֹם בּאמת אין להם תקנה?
– אה!… – ניפּח אוֹתוֹ בּרד"ח בּידוֹ וצחק.
– מה צוֹחק מר?
– מה אני צוֹחק? נזכּרתי בּדיחה אחת בּאשה חוֹלה שבאה אל רוֹפא גוֹי ו בּכתה לפניו שמיחוּשי קיבתה מצערים אוֹתה מאד. מאימתי? שאֵלָהּ הרוֹפא. מ“תשעה בּאב” ואילך, החזירה החוֹלה. מ“תשעה בּאב”? – שאל הגוֹי – מה זאת “תשעה בּאב”? הסבּירה לוֹ האשה: “תשעה בּאב” זה יום שחַרב בּית־המקדש וישראל גלוֹ מארצם. פני הרוֹפא הפכו חמוּרוֹת מאד ואמר: למחלה נוֹשנה שנשתרשה זה אלפים שנה איני יוֹדע לה כּל תרוּפה…
פּרצו השוֹמעים בּצחוֹק. חייך כּמוֹ מאוֹנס גם המשוֹרר וֶרבֶּל, שהיה עוֹמד בּקרן ־זוית הקמין ושתק כּל הזמן.
הסוֹחר יהוּדה כארי, מן ה“בּרודיים”, כּבן ששים ומעלה, בּעל כּרס עגוּלה, בּעל פּנים ורוּדוֹת ועגוּלוֹת, בּעל סנטר כּפול ועגוֹל, וכוּלוֹ אוֹמר נחת וקוֹרת־רוּח מעצמוֹ, לא יכוֹל לישב בשלוה. לבּוֹ היה רחוּש מאד. לפני שבע שנים חיבּר ספר פּוּלמוּסי נגד מסיוֹנר אחד שפּירסם ספר מלא דברי קטרוּג קשים על התלמוּד והיהדוּת הרבּנית. שבע שנים היה הספר מוּנח תחת ידוֹ ולא יכוֹל למצוֹא לוֹ מוֹציא לאוֹר. סוֹף־סוֹף מסר אוֹתו לבית־הדפוֹס, ודעתוֹ זחה עליו משׂמחה ותוֹחלת. השתוֹקק מאד לסַפר על ספרוֹ ועל שׂמחתוֹ, ולא מצא עילה לפתוֹח בּשיחה זוֹ. מרוֹב עצבּנוּת היה כּל הזמן מוֹשך וּמסלסל בּקצוֹת אצבּעוֹתיו את שׂער זקנוֹ הקצר, מתחת לסנטרוֹ.
כּיון ששמע שמדבּרים על הדת ועל המנהגים היהוּדיים, קפץ ואמר:
– מה הגוֹיים יוֹדעים על דתנוּ ועל הרעיוֹנוֹת העמוּקים הצפוּנים בּדברי חז"ל! הנה, למשל, המסיוֹנר מאק־קוֹל… יהוּדי ליטאי, כּנראה בּר אוּרין גדוֹל, בּא ללוֹנדוֹן והתנצר, וכתב ספר מלא דברי נאָצה על התלמוּד ועל הרבּנים בשם “נתיבוֹת עוֹלם” יהוּדים חשוּבים וגבירים גדוֹלים בּאנגליה וצרפת הכריזוּ פּרס בּעד ספר ביקוֹרת שיבטל את כּל טענוֹתיו של אוֹתוֹ מסיוֹנר. ועדיין לא נמצא אדם מישראל שיקדש את השם ויחבּר ספר כּזה…
– אם איני טוֹעה, מר כארי, – העיר אפרים לוֹין – שמעתי מסַפּרים שכבוֹדוֹ חיבּר ספר בּיקוֹרת על “נתיבוֹת עוֹלם” מפּני מה אינוֹ מדפּיסוֹ?
הערתוֹ של לוין היתה דבר בּעתוֹ, והוּא קרא בּהתרגשוּת:
– עכשיו אני כּבר מדפּיסוֹ! כּבר מדפּיסוֹ! מסרתיו לדפוּס אחד בּוינה. עמדה לי השעה ונפרע לי חוֹב ישן שנחשב כּבר לאחר יאוּש. ממוֹן שבּא לי בּהיסח־הדעת. עכשיו יֵצא כּבר ספרי לאוֹר בּעזרת־השם בּשם “קוֹל יהוּדה”.
והוּא סיפּר בּאריכוּת וּמתוּן מתוּן היאך היה מחַזר כּל שבע השנים על מוֹציאים לאוֹר וּנדיבים שוֹנים, מר' דויד גוֹרדוֹן בּליק אל משה שטיינשניידר בּבּרלין, וּמשטיינשניידר אל הרב ש. קליין בּקאלמאר; היאך זה דחה אוֹתוֹ בּלך ושוּב, וזה הבטיח ולא עמד בּהבטחתוֹ וזה התכּוון להוֹנוֹתוֹ…
המשוֹרר וֶרבֶּל עמד נשען בּמרפקוֹ אל כּרכּוֹב הקמין וגמע מזמן לזמן מכוֹס היין שעמד בּסמוּך אצלוֹ. בּשׂיחה לא השתתף. בּן ששים, גבוֹה, זקוּף וּבעל גוּף דק, בּעל סבר פּנים עדינוֹת ויפוֹת וּבעל עין טוֹבה, מנוּמס מאד ונוֹח לבריוֹת, הפּעם היה זעוּם ולא הוֹציא כּל הערב הגה מפּיו מתוֹך הצל הבהיק רק לוֹבן ידיו הדקוֹת והארוּכּוּת, אבל כּוּלוֹ היה עוֹטה צל ועל כּן לא ראוּ בּפניו שנפשוֹ קנוּטה עליו, קנוּטה על האנשים ועל כּל שהם מדבּרים. דוֹמה עליו שכּוּלם הוֹלכים תוֹהוּ לא דרך; האחד עוֹשׂה משהוּ, השני רוֹצה לעשׂוֹת משהוּ, כּל אחד בּא עם תרוּפה אחרת לתחלוּאי העם… כּוּלן תרוּפוּת־אליל… הנה שנים מתרגם הוּא את מיטב השירה הלוֹעזית לשפת קוֹדש, וּמי קוֹרא את שיריו? מי יודע אוֹתם? מי טוֹעם בּימינוּ את נוֹעם צחוּת המליצה שהוּא חוֹצב מהררי קוֹדש של התנ“ך? המשׂכּילים מהם רוֹעים בּכרמי זרים, כּמוֹ הד”ר רפאלוֹביץ', וּשפתנוּ כּספר החתוּם להם; וּמהם, הנאמנים עם ספרוּתנוּ, בּמה הם עוֹסקים? זה כּוֹתב ספר ויכּוּח עם הקראים, וזה – עם מיסיוֹנרים, וזה חוֹקר את השפה הארמית… נסתם כּל חזוֹן; אל המליצה הטהוֹרה והנשגבה אין פוֹנה ואין דוֹרש… ראה עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב, וראה עזוּבה בּכל, בּכל… נפשוֹ מרה עליו. ואפשר גם מזה שבּביתוֹ שוֹכבת אשתוֹ זה ימים רבּים חוֹלה קשה, והרוֹפאים אמרוֹ לה נוֹאש; בּניו וּבנוֹתיו נתבּגרוּ ועדיין הם סמוּכים על שוּלחנוֹ, חמיו וחמוֹתוֹ הזקנים וגם משפחת אחיו החוֹלה תלוּיים בּוֹ וּפרסתוֹ קשה כּקריעת ים־סוּף. לכאוֹרה תלמידיו הם בּני עשירים וּמשלמים לוֹ בּעין יפה, אבל אין הקוֹמץ משבּיע את הארי. ואין איש יוֹדע את כּל הדלוּת שבּביתוֹ; אין איש יוֹדע שחדריו אינם מוּסקים. כּמה פּעמים היה מנסה לכתוֹב איזה שיר, ולא יכוֹל, מפּני שאצבּעוֹתיוֹ היוּ קרוֹשוֹת. ואף ה“מוזה” בּגדה בּוֹ. כּנראה, אף היא חוֹששת מפּני הצינה וּפּוֹסחת על בּיתוֹ…
מששמע את דברי ה' כארי, לא יכוֹל לעצוֹר בּרוּחוּ ושאל בּמרירוּת כּבוּשה:
– אם הוּא מאמין, מר כארי, שיש בּספרוֹ משוּם קידוּש־השם, למה המתין עד שיתרחש נס ויפרעוּ לוֹ חוֹב נשכּח? מפּני מה לא נזדרז להדפּיס את ספרוֹ עד עכשיו? הוּא יוֹדע מאמר חז"ל: “המתחיל בּמצוה” וכו'…
כארי לא חיכּה לשאלה כּזו ונתבּלבּל קצת.
– להדפּיס על חשבּוֹני ספר? – מילמל – וכי יוֹדע מר ורבּל כּמה עוֹלה ההדפּסה?
– יוֹדע אני! מפּני מה לא אדע? לא הרבּה… הכּל לפי הכּיס, כּמוּבן…
כארי דיחק כּתפיו ואמר בּשׂפה רפה של עלבּוֹן:
– מר ורבּל לא בּדק את כּיסי…
השׂיחה לא היתה נוֹחה, וּכדּי להפסיקה, שאל הד”ר רפאלוֹביץ':
– בּאיזוֹ לשוֹן כּתב את ספרוֹ, מר כארי?
– מה משמע בּאיזוֹ לשוֹן? בּלשוֹן הקוֹדש, מוּבן מאליו…
– אבל הגוֹיים אינם נזקקים ללשוֹן הקוֹדש, מה בּצע בּויכּוּחוֹ זה?
– ואת המיסיוֹנרים – העיר אפרים לוֹין – לא בּספרים יחזיר למוּטב.
ראה המנהל שבּרד"ח מחייך, ואמר לוֹ:
– אני רוֹאה, מר בּרד"ח, שהוּא מחייך מכּלל שיוֹדע הוּא עוֹד בדיחה אחת…מה מידה זוֹ לצחוֹק בּינוֹ־לבין־עצמוֹ? יספּר לנוּ ונצחק כוּלנוּ כּאחד…
– לגבּי מה שאוֹמר מר לוֹין שאין להחזיר מיסיוֹנרים למוּטב על־ידי ספרים, ודאי שלא. הם צריכים דבר אחר… נזכרתי בּדיחה בּמוּמר אחד שלא היתה לוֹ פּרנסה והיה מר־נפש. פעם פגע בּוֹ הכּוֹמר, שהביאוֹ בּשעתוֹ לטבילה, ראה שהוּא נהלך כּצל, ואמר לוֹ: רוֹאה אני, בּני, שאין שלוֹם בּנפשך. הרי לך צלב זהב קטן ושׂאהוּ תמיד על לבּך; הצלב הזה יוֹשיעך מכּל עצב וּמהרהוּרים רעים. המשוּמד הוֹדה לוֹ, נטל את השתי־וערב וּמיד הלך אצל זהבי וּמכרו בּעד רוּבּלים אחדים ורוח לוֹ לזמן מוּעט. לימים שוּב פגע בּוֹ אוֹתוֹ כוֹמר וּשאֵלוֹ: העזר לך, בּני, הצלב הקטן שנתתי לך? הן, אבּא, – החזיר לוֹ המשוּמד – ודאי שעזר לי. אבל אילוֹלי היה הצלב גדוֹל יוֹתר, מוּבטחני שגם עזרתוֹ היתה גדוֹלה יוֹתר…
שוּב צחוֹק. וּבּרד“ח עצמוֹ צחוֹקוֹ לא נשמע. הוּא צחק בלא קוֹל, רק כּריסוֹ ולבּוֹ השמנים היוּ רוֹתתים ותוֹך כּדי כּך היוּ פּירוּרי העוּגה ניתזים מבּין קיפוּלי חזיתוֹ וּמתפּזרים על בּרכיו ועל השטיח. נזכּר אחד המסוּבּים בּדיחה אחרת בּמשוּמד דוֹמה לזוֹ של בּרד”ח אבל בּנוּסח אחר, והשוֹמעים לא התעייפוּ מצחוֹק. סמיוֹנוֹב עמד פּתאוֹם מכּסאו, התהלך בּחדר אילך ואילך ואחר פּרש אל האוּלם הסמוּך לחדר המנהל. ראתה זאת שיינדיל ועמדה אף היא ויצאה אחר סמיוֹנוֹב. סמיוֹנוֹב שהיה כּל הזמן יוֹשב מצוּדד וּבצל, איש לא נתן את דעתוֹ עליו וּשכחוּהוּ. משעמד ויצא נזכּרוּ האוֹרחים שכּל הערב ישב בּיניהם גוֹי, וכוּלם בּאוּ בּמבוּכה והתחילוּ מתלחשים שמא עשׂוּ בּבדיחוֹתיהם מעשה שלא כּהוֹגן. הד"ר פּינסקר חייך והפיס את דעתם של האנשים: אין חשש של עלבּוֹן; ארקאדי ואסיליֶביטש הוּא ליבּראלי מאד ולא יתרעם… האנשים דעתם נתישבה עליהם, אבל היה תמוּה מפּני מה אין החיוּך מסתלק מעל פּני פּינסקר…
בּרד"ח הפסיק את שתיקת המבוּכה (הוּא בּכלל לא נתן את דעתוֹ על כּך אם נעלב הגוי או לא נעלב) וחזר אל השאלה הקוֹדמת עם שהעיר בּקוֹל:
– ספר כּספרוֹ של ה' כארי אם ייכּתב לוֹעזית, לא יאמינוּ לוֹ הגוֹיים. הם יאמינוּ יוֹתר לאוֹתוֹ מיסיוֹנר, מפּני שרוֹצים להאמין. צא וּראה: כּמה פּעמים העלילוּ עלינוּ עלילת־דם, ולא היתה פּעם שלא נתבּדתה בּסוֹפה. לכאוֹרה, ההגיוֹן נוֹתן שהיוּ הגוֹיים צריכים ללמוֹד לקח מעצם עוּבדה זוֹ, ואף על פּי כן לא למדוּ. אינם רוֹצים ללמוֹד… ולא היה מוֹעיל להם אפילוֹ הספר הנחמד “משא דמשק” שכּתב ידידנו מר ורבל על עלילת הדם בּדמשק בּשפת עבר צחה ונמלצת להפליא… אילמלי זכה לצאת לאוֹר…
בּפּעם אחרת היה הפּייטן יוֹדע מה להשיב לעש־ספרים זה. אבל הפעם היתה נפשוֹ מרה עליו כּל כּך, עד שבּלע גם את הלענה הזאת בּדממה…
הד"ר רפאלוֹביץ' התמתח על כסאוֹ, פיהק לתוֹך פס־ידוֹ ואמר בחיוּך דברים שזכר מקטנוּתוֹ:
– “רבּוֹתי, הגיע זמן קריאת שמע”… קרוֹב הדבר שגם בּעל־הבּית מחכה בּקוֹצר־רוּח לשעה שיוּכל להיפּטר מאוֹרחיו..?
המנהל מחה נגד הדברים האלה, ואמר שעדיין לא הגיעה שעת השינה. הדוֹקטוֹר החזיר לוֹ:
– אם גם כּל הלילה ישהה עֵר לפני הקמין, אין ממַחים בּידו. ואילוֹ אנוּ שעתנוּ הגיעה. לא כּך, רבּוֹתי? – שאל הדוֹקטוֹר את האוֹרחים שהתחילוֹ כּבר זזים וּמתגבּהים מעל כּסאוֹתיהם. שוֹב פּיהק ארוּכוֹת, וּפתאוֹם קרא בהתעוֹררוּת – חבל שאין לנוּ סוֹפרים גדוֹלים. הרי אנוּ היהוּדים חוֹמר לטראגדיה גדוֹלה בּסגנוֹן הטראגדיוֹת הקלאסיוֹת. גיבּוֹר הטראגדיה הוּא העם היהוּדי. העם היהוּדי נגד העמים הנוֹצרים. דויד נגד גלית. מלחמת יצרים גדוֹלה וּממוּשכת. האיבה מכּאן והאמוּנה מכּאן. דויד שלנוּ מתפּתל. פּעם הוּא נרמס בּרגליִם, מוּשפּל עד דכּא, וּפעם הוא מתנער פּתאוֹם… מדכּאים אוֹתוֹ בּמקוֹם זה, והריהוּ מתנער בּמקוֹם אחר; וּכשהוּא עוֹלה, הוּא עוֹלה לגוֹבה מרוֹמים, ואז הוּא חוֹלש על גָלית, על הגליתים. שׂרים ורוֹזנים משכּימים אז לפתחוֹ. לא מאשר נפקחוּ עיניהם לראוֹת את רוּם תוֹרתוֹ וטוֹהר אמוּנתוֹ. לא! בּרק זהבוֹ של היהוּדי מכּה אוֹתם בּסַנוורים… גוֹרל איוֹם מלוה את היהוּדי בּתהפּוכוֹתיו, בּעליוֹתיו וירידוֹתיו, קצרה רוּחוֹ למנוּחה… וגוֹרל איוֹם תלוּי על ראשי הנוֹצרים שאינם יכוֹלים להשתחרר מסיוּט זה השוֹכן בּקרבּם ושאין להכניעוֹ, אין לבטלוֹ, להשמידוֹ…
– כּל טראגדיה מסתיימת בּמות, בּרצח אוֹ בּאיבּוֹד־עצמוֹ־לדעת. – העיר בּרד"ח שכּבר הספּיק לפשט את קיפּוּלי המפּוּחית של חזיתוֹ, ואילוֹ מכנסיו נשתיירוּ מוּפשלים גבוֹה מעל מנעליו – ואילוֹ עם ישראל חי וקיים מעוֹלם ועד עוֹלם… הסוֹף מקלקל לוֹ למר דוֹקטוֹר את כל הסגנוֹן הקלאסי של הטראגדיה…
– לא. הסוֹף של ה“טראגדיה” הוּא אצלי אחר. לסוֹף מוֹפיעה ההשגחה בּחינת Deus ex machina וקוֹראת אל העמים ההוֹלכים בחוֹשך: אוֹי לי מן הרוֹדפים ואוֹי ואוֹי לי מן הנרדפים! לכוּ ועלוּ אל הר קדשי, הוּא הר הדעת והאוֹר; אספוּ מן האוֹר הזה אל משכּנוֹתיכם כּי עמוֹ שלוֹם ואחוָה וחירוּת… שני הכוֹחוֹת הלוֹחמים שוֹמעים בּקוֹל הזה. וּלאוֹר הדעת והקידמה הם רוֹאים מה שלא ראוּ בּחוֹשך, שאין בּין הנוֹצרים וּבין היהוּדים ולא כלוֹם, שאלוֹ ואלוֹ בּרוּאים בּצלם, כּוּלם אחים לאב אחד, לאביהם שבּשמים… אח! חבל שאיני משוֹרר, חבל! אילוֹ הייתי משוֹרר הייתי כוֹתב טראגדיה כּזוּ…
בּעל־הבּית נזכּר פּתאוֹם בּמשוֹרר ורבּל שלא זז עדיין ממקוֹמוֹ בּשעה שכּוּלם כּבר עמדוּ מוּכנים להתפּרש, וקרא אליו:
– מר ורבּל! מה היה לוֹ הערב? למה נאלם כּל הערב? שמא ינסה הוּא לכתוֹב את הטראגדיה הזאת, הטראגדיה היהוּדית?
ורבּל נטל את כּוֹסוֹ ורצה שוּב לשתוֹת. מראה שכּוֹסוֹ נתרוֹקן זה כּבר, התחיל מסוֹבבוֹ בּין אצבּעוֹתיו, סוֹכֶה בּנצנוּץ הזכוּכית לאוֹר המנוֹרה ונהנה הנאה מרוּבה. ואחר רגע אמר כּמדבּר אל עצמוֹ:
– איזו טראגדיה היא זאת? אין זוֹ כּלל טראגדיה… על כּל פנים חיינו בימים אלה…
– לא? חיינו אינם טראגדיה? – תמה בּעל־הבּית.
– לא טראגדיה, אדוֹני, אלא… סיפּוּר ארוֹך מאד, עצוּב מאד, אבל תפל וּמשעמם, הוֹאיל ואין בּוֹ עלילה… סיפּוּר בּלי גיבּוֹרים…
משהלכה שיינדיל אחר סמיוֹנוֹב ונכנסה אל האוּלם הריק והמוּאר למחצה מצאה אוֹתוֹ יוֹשב יחידי בּין הכּסאוֹת הפּנוּיים כּשהוּא תוֹמך ראשוֹ על ידוֹ הנשענת על כּסא. בּאה אצלוֹ ושאלה:
– מה לוֹ, אַרקאדי ואסיליֶביטש? הוּא עיף? שמא נלך הבּיתה?
– הן, אני מסכּים… סיוּזאן יוֹסיפוֹבנה! שמעה את הבּדיחוֹת על המשוּמדים? מה הן בּעיני הגברת?
– הצחיקתני מאד הבּדיחה בּצלב־הזהב הקטן. לא הייתי מאמינה שאוֹתוֹ אדוֹן שמן, האדמוֹני… שכחתי את שמוֹ… לא הייתי מאמינה שהוּא יוֹדע לספּר בּדיחוֹת.
– קו יהוּדי ידוּע. בּאַניקדוֹטה שוֹפך יהוּדי את כּל נקמתוֹ. כּלוֹם כּוּלכם סבוּרים כּך? אף הד"ר פּינסקר?
– מה משמע “כּך”?
– שכּל המשוּמדים רק בּעד בּצע כּסף התנצרוּ?
– אלא בּעד מה? שמא מתוֹך אהבה אל הנצרוּת? אל יאמין, מר!
– אפשר מתוֹך שנאה אל היהדוּת… כּלוֹם אין גברתי מניחה שאפשר שתקוּץ נפש אדם בּיהדוּת, בּסביבה היהוּדית, והוּא נמלט אל הגוֹיים?
– קשה לי להניח זאת. מפּני מה תקוּץ נפשוֹ בּיהדוּת? מה יש בּה שמעוֹרר תקוּצת־נפש? אני איני אדוּקה, ואף על פי כן בּשוּם אוֹפן לא הייתי מתנצרת… הרי יש שמתנצרים בּגלל אהבה. אני איני משערת שהייתי מסוּגלת לעשוֹת כּזאת, אפילוֹ הייתי מאוֹהבת עד למעלה מאזני. אף על פּי שאני מכּירה בּרשוּתוֹ של אדם לבחוֹר לוֹ דת כּרצוֹנוֹ וּכהכּרתוֹ, נפשי סוֹלדת ממשוּמדים. איני יוֹדעת בּעצמי מפּני מה הם אנטיפּתיים עלי…
– ואם אני אגיד למרתי שאני מוּמר, תשׂנא אוֹתי?
זרקה בּוֹ מבּט של גינוּי וּבחיוּך של חוֹסר אמוּן:
– אבל הרי זה לא אמת…
פתאוֹם תקף אוֹתוֹ איזה יצר משוּנה של גילוֹי־פנים וּבלא שיקוּל־דעת הפליט מפּיו:
– הן, סיוּזאן יוֹסיפוֹבנה! זה אמת, אמת! הייתי יהוּדי, ועכשיו אני “גוֹי”. נוּ, ועכשיו מה תגיד, מרתי?
– האמת היא שפּרצוּף יהוּדי למר. עכשיו אני רוֹאה זאת! למה עשה זאת? ודאי שלא מאהבת בּצע. בּזאת אני בּטוּחה. אבל גם לא משנאת ישראל, כּפי שאני מקוה?
– הרבּה סיבּוֹת היוּ. ואפשר שכּוּלן אינן אלא סיבּה אחת… אבל למה אדוֹנתי סקרנית כּזוֹ ורוֹצה לידע את הכּל? הרי זה סוֹדי! מוּטב שאדוֹנתי תספּר לי מהי היא. הרי בּעצם איני יוֹדע אפילוּ את שם משפחתה. מהיכן היא? וּמה שמה היהוּדי?
– אבל למה אדוֹני סקרן כּזה ורוֹצה לידע הכּל? הרי זה סוֹדי! – החזירה לוֹ בּדבריו של עצמוֹ, וּשניהם צחקוּ.
– אה! – קרא – בּמטבע שלי משלמת לי הגברת? \– דעתוֹ נתבּדחה עליו בּחברתה של הנערה הזאת, והוֹסיף – הרי שנינוּ יהוּדים, חא־חא־חא…נעשה עסק של חילוֹפין: סוד בּעד סוֹד! מקוּבּל?
– מקוּבּל: סוֹד בּעד סוֹד. – השיבה בּצחוֹק – הראשוֹן – אדוֹני. הוּא גבר והוּא המתחיל. מה שמוֹ? כּלוֹמר, היהוּדי…
– שמי היה יוֹסף. ואם רצוֹנה בּכך, אגיד גם את זאת: בּחוּג משפחתי הייתי קרוּי יוֹשה.
– יוֹ־שה? – חזרה בּקוֹל משוּנה וּפניה התמתחוּ.
– מה התמיהה? אין דעתה נוֹחה משמי?
– לא זאת. אבל… נזכּרתי משהוּ… אם כּן, יוֹשה, חא־חא־חא… לא הייתי מאמינה שארקאדי וסיליֶביטש שמוֹ יוֹשה, חא־חא!… מוּזר הדבר. מהיכן אדוֹני? מאיזוֹ עיר?
– אבל תמתין, גברתי, והתנאי שלנוּ?
– אל ידאג מר. אני אעמוד בּדיבּוֹרי. אחר כּך.
– יפה. אני ממינסק. וּמה?
שיינדיל החוירה. רגע אחד הסתכּלה בּוֹ בּעינים רחבוֹת, גדוֹלוֹת; בּקוֹשי עמדה על רגליה והתנוֹעעה כּלשהוּ ושפתוֹתיה הלבנוֹת היוּ מַרחישוֹת בּקוֹל נטוּל חיים:
– וּשמי… שיינדיל…
– שיינדילי… שיי־נ־די־לה! – פּרצה צוַחה מפּי סמיוֹנוֹב. שלח את שתי זרוֹעוֹתיו לגפפה, ולא הספּיק. היא כּמתחמקת נשמטה מבּין זרוֹעוֹתיו למטה, צנחה ונפלה מתעלפת לרגליו.
פרק חמישה־עשר 🔗
כּל אוֹתוֹ ערב שהיה הנשף, היה יוֹסיל יוֹשב יחידי בּביתוֹ שקוּע בּדאגה גדוֹלה. בּלנז’ירוֹן היוּ הרוּחוֹת חזקים בּיוֹתר, והגשמים טפחוּ מפּעם לפעם בּעוֹז על גבּי החלוֹנוֹת והטילוֹ יראה כּאילוֹ עמד שטפוֹן להחזיר את כּל השכוּנה לתוֹהוּ־ובוֹהוּ. כּיצד תוּכל מלכּה לחזוֹר בּמזג־אויר כּזה? מי יוֹדע אם תמצא כּרכּרה פּנוּיה. בּמזג אויר כּזה לא קל הדבר. חנה אמרה לוֹ שחיים ושיינדיל נסעוּ בּמרכּבה סגוּרה, וּבה גם יחזרוּ. אבל אפשר שמלכּה לא תראה אוֹתם בּתוֹך הקהל הגדוֹל, ואפשר שלא תרצה לראוֹתם. אילוֹ, לפּחוֹת, היתה לבוּשה בּבגדים חמים; אבל היא יצאה מן הבּית לבוּשה בּשמלת דיקוֹלטי וּבמעיל קל מעליה. יוֹסיל התהלך שעה ארוּכּה מחדר אל חדר ולא מצא לוֹ מקוֹם. ויוֹתר שהיה מתחבּט יחידי, יוֹתר נתחוור לוֹ שמחוֹבתוֹ לנסוֹע העירה וּלהביא לה סוּדר, מעיל וערדלים עמוּקים. לנסוֹע, אבל היכן כּאן כּרכּרה בּשעה זאת? להיוֹת יוֹשב בּבּית, להסתכּל בּחלוֹן וּלחכּוֹת עד שיתרחש לוֹ נס ותזדמן כּרכּרה פנוּיה, אי אפשר. בּהחלט אי אפשר! מה נפשך, אם סכּנה אין, הרי אין גם מקוֹם לדאגוֹת יתירוֹת, ואם יש לחשוֹש למלכּה ששוּב תאחזנה צינה – הרי יש כּאן משוּם פּיקוּח־נפש. התלבש בּמעילוֹ וּבערדליו, העמיס על זרוֹעוֹ את מעילה וסוּדרה של מלכּה; בּידו האחת זוּג ערדלַיִם עמוּקים וּבידוֹ השניה המטריה שלוֹ, וכך יצא מן הבּית על מנת לילך לאוֹדיסה בּרגל עד שתזדמן לוֹ כּרכּרה בּדרך. אבל בּחוץ לא יכוֹל בּשוּם פּנים לפתוֹח את המטריה מחמת הרוּח החזקה. בּתוֹך האפלה לא ראה לפניו כּלוֹם. רק שמע את רעש הים ויבבת הרוּח שסטרה על פניו בּגשם מסטר אחר מסטר כמוֹ בּחבילוֹת זרדים לַחים… את הדרך ידע אבל עיניו לא ראוּ את הקרקע ולא הבחינוּ את השלוּליוֹת. רגליו פּעמים היוּ משקשקוֹת בּתוֹך רקק־מים עמוֹק וּפעמים היוּ מדשדשוֹת בּתוֹך רפש סמיך ודביק, כּלָשוֹת בּעיסה. המטריה נשמטה מידוֹ מיד לאחר שיצא מן הבית, ולא יכוֹל בּאפלה למצאה. המעיל והסוּדר והערדלים היוּ כמשוּייִם מתוֹך מים והכבידוּ על זרוֹעוֹ. הוּא היה כּבר שטוּף זיעה; בּגדיו העליוֹנים ספגוּ מי גשם וכוּתנתוֹ דבקה לבשרוֹ מרוֹב זיעה. עלה חשש בּלבּוֹ שאם יוּצרך לילך כּך עוֹד שעה קלה, יִכלוֹ כּוֹחוֹתיו… למזלוֹ הגיעתוּ כּרכּרה שחזרה אל העיר פּנוּיה, ויוֹסיל נכנס לתוכה. אף על פּי שהכּרכּרה לא היתה מוּסכת בּמידה מספקת והרוּח השיגתוּ גם בּתוֹכה, היה נוֹח לוֹ בּכל זאת לישב בּתוֹכה מלהיוֹת מהלך בּרגל. נחה עליו דעתו והבטיח לעגלוֹן להוֹסיף לוֹ “נא טשאי”37 הגוּן אם ידפוֹק את סוּסיו. לבסוֹף כּשהגיע לבית־הספר והתחיל מטפּס בּמדרגוֹת המוּארוֹת והמרוּפדוֹת, לכבוֹד הנשף, שטיח אדוֹם, והוּא כּוּלוֹ בּוֹצץ מים, ראה שרק על רגל אחת יש לוֹ ערדל והרגל השניה נעוּלה בּנעל לבד מרוּפּשת מאד. כּנראה נשלף הערדל ונשתייר בּתוֹך הרפש של לנז’ירוֹן. מלמעלה הגיעו אליו צלילי נגינה, והיה לוֹ רושם כּאילוּ שם מאחרי הדלתוֹת יוֹשבים אנשים כּמוֹ בּגן עדן וּמתענגים על כּל טוּב. ואף מלכּה בּיניהם. והיא אינה מעלה על דעתה כּמה עינה הוּא את כּוֹחוֹ ואת נפשוֹ בּגללה… אבל מה יעשה עכשיו? כּיצד יוּכל להיכּנס לשם כּוּלוֹ רטוֹב וּמטוּנף. גמר בּדעתוּ לעלוֹת למעלה וּלהמתין לה בּפּרוֹזדוֹר. בּפּרוֹזדוֹר לפחוֹת אין רוּח; שם ינוּח ואפשר יספּיק גם להתייבּש קצת.
בּפּרוֹזדוֹר לא מצא אף מקוֹם אחד פּנוּי ממעילים וּמטריוֹת. מצא לוֹ זוית מוּצנעת אחת מאחוֹרי תלי הבּגדים ושם צנח על הקרקע והחליט להמתין עד שיתחיל הקהל לצאת. ישיבה זוֹ ערבה עליו מאד; נשען בּגבּוֹ אל הכּוֹתל, פּשט לפניו את רגליו וּפתח את מעילוֹ, וּמיד נפלה עליו מעין תנוּמה. הרגיש בּדבר והשתדל שלא להירדם. ואף על פּי כּן נימנם, נים־ולא־נים… כּמה זמן ישב כּך, אינוֹ יוֹדע. אבל כּמדוּמה לוֹ שהרבה זמן עבר עליו בּישיבה זוֹ. פּתאוֹם ניעוֹר לשמַע קוֹלוֹת אנשים רבּים שפּרצוּ מתוֹך הבּית אל הפּרוֹזדוֹר והתחילוּ מהפּכים בּבּגדים. יוֹסיל קפץ על רגליו מבוּלבּל בּרגע הראשוֹן שכח אפילוּ לשם מה בּא לכאן. התחיל מחפּש בּעיניו בּין האנשים את אשתוֹ ולא מצאה. ראה אוֹתוֹ קוֹמיסיוֹנר אחד ממיוּדעיו.
– מר יאנוֹבר! – קרא הלזה – מה הוּא עוֹשה כּאן? וכי לא היה בּקוֹנצרט כּלל? מה, אֵחר? תמיד הוּא מפוּזר וּמאַחר. אבל הרי גם אשתוֹ היתה כּאן…
– אני מחכּה לה. עדיין לא יצאה.
– ח־ח־ח־ח! – צחק הקוֹמיסיוֹנר – הרבה זמן יחכּה לה כּאן, מר יאנוֹבר! היא ישבה כּאן רק עד ההפסקה ואחר הלכה. שמעתי אוֹתה מדבּרת עם אדוֹן אחד. אמרה שנוֹסעת אל בּית היין החדש שנפתח בּפּרסיפּ. שם ימצא אוֹתה. כּדאי, בּאמת, שאף הוּא ילך לשם… שם צוֹעניוֹת רוֹקדוֹת וּמזמרוֹת… אדרבּא יהנה קצת גם הוּא מן העוֹלם הזה…
יוֹסיל לא השיב לוֹ כּלוֹם. שחה, אסף מעל הקרקע את הסוּדר, המעיל והערדלים ויצא מן הפרוֹזדוֹר.
בּחוּץ לא פּסק הגשם, והוּא לא נתן את דעתוֹ שמעילוֹ אינוֹ פּרוּף. עבר מכּרכּרה אל כּרכּרה עד שמצא את עגלוֹנוֹ וציוה אוֹתוֹ לנסוֹע אל הפּרסיּפּ.
– אל הצוֹענים, אדוֹן? – שאל העגלוֹן.
– אֵילוֹ צוֹענים?.. הן, הן.. אל בּית־היין החדש…
“בּית־היין החדש” היה בּסוֹפה של סימטה אחת משכוּנת הפּרסיפּ, בעיבּוֹרה של העיר. שני פּנסים גדוֹלים דלקוּ בּתוֹך האפלה כּזוּג עינים גדוֹלוֹת מציצוֹת אל ליל הישימוֹן מתוֹך עוֹלם אחר טמיר וּמפחיד. הבּית גוּפוֹ על תריסיו המוּגפים לא נראה מתוֹך האפלה, אבל אל אזניו הגיעוּ עוֹד מרחוֹק קוֹלוֹת נשים מזמרוֹת, רעש תוּפּים… יוֹסיל החליט לישב בּתוֹך הכּרכּרה וּלהמתין. כּאן, כּמוֹ בּלנז’ירוֹן, חזקוּ עליו הרוּח והגשם בּיתר עוֹז, אבל הללוּ שוּב לא הטרידוּהוּ. אדרבּה, היה לוֹ חם מאד. הפּעם בּיקש לנמנם שוּב, כּמוֹ שם בּפּרוֹזדוֹר, עד לשעה שהקהל יֵצא מן הבּית הזה. אבל משוּם מה לא עלה בּידוֹ להירדם. מתוֹך הבּית הגיעה אל אזניו שעטה של רגלי רוֹקדים, קריאוֹת וּצוַחוֹת מעוֹרבוֹת בּצחוֹק וּבשירה… וכל הקוֹלוֹת הללוֹ כּאילוֹ קרעוֹ את פּרגוֹד האפלה, התגבּרוּ על יִללת הרוּח, כּדי להגיע את אזניו וּלספּר לוֹ כּמה מתהוֹללת שם אשתוֹ, כּמה שׂמח וטוֹב לה בּתוֹך אוֹתוֹ עוֹלם של פּריצוּת, שכּרון וחטא, שמסתתר מאחוֹרי פרגוֹד האפלה… הרוּח יבּבה בּבכי. בּזעם שגעוֹן, בּיִללת חימה, חדלת אוֹנים וּמיוֹאשת. וּרגעים, כּשהיא משתתקת, נשמע קוֹל הגשם מתוֹפף על גג הכּרכּרה וקשקוּש מַתמיד של טיפּין נוֹפלוֹת לתוֹך השלוּליוֹת, כּדמעוֹת נוֹשרוֹת בּלי הפסק…
לא נתן את דעתוֹ לראוֹת כּמה זמן ישב שם. וּמה איכפּת לוֹ אם גם יֵשב כּאן עד הבּוֹקר? הרי לא יחזוֹר אל בּיתוֹ בּלא היא. וּכשנפתחוּ דלתוֹת הבּית, ונחשוֹל אוֹר נשפּך לתוֹך האפלה, יחד עם המוֹן אנשים, ואזנוֹ, כּמדוּמה לוֹ, הבחינה בּין הקוֹלוֹת את צחוֹקה של מלכּה, לא התרגש, לא שׂמח שסוֹף נגמר הכּל כּשם שלא רגז על שזה נמשך כּל כּך הרבּה זמן. בּשלוַת השקט ירד, נכנס לתוֹך קהל האנשים עד שהגיע אל מלכּה. אחריה הלך לאפּונר. יוֹסיל לא נתן את דעתוֹ עליו ונגע בּשרווּל אשתוֹ. זוֹ נתחלחלה ושאלה:
– מי זה?
– אני, יוֹסיל.
– יוֹסיל? מה אתה עוֹשׂה כּאן? למה בּאת?
– הבאתי לך ערדלים וּבגדים…
– תוֹדה רבּה. – וּבלחש אל לאפּוּנר – הרי זה יכוֹל להביא אדם לידי שגעוֹן…
בּוֹא וּראה: יוֹסיל שמע את דבריה וּכאילוֹ לא שמע אוֹתם, כּאילוֹ לא כּנגדוֹ נאמרוּ, והוֹסיף:
– אני מחכּה פּה בּכרכּרה. בּוֹאי ונסע.
רגע פּיקפּקה, שלחה ידה אל הבּגדים שעל זרוֹעוֹ.
– אבל כּיצד אלבּש את כּל זאת? זה רטוּב כּל־כּך… לא, לא! תוֹדה. מוּטב שתחזוֹר אל הכּרכּרה שלך עם הבּגדים האלה. אין בּרצוֹני להצטנן. שׂכרנוּ מרכּבה סגוּרה. בּתוֹך המרכּבה יֵחַם לי יוֹתר, נהחח!.. לך, יוֹסיל, לך וחזוֹר אל כּרכּרתך… להתראוֹת!
לאפּוּנר פּתח את המרכּבה, וּשניהם נבלעוּ בּתוֹכה והדלת נסגרה מאחריהם בּרעש. יוֹסיל עמד רגע לבדוֹ, הבּיט אל מאחרי המרכּבה שנעלמה בּחשכה. ואחר פּסע פּסיעוֹת מתוּנוֹת כּלפי הכּרכּרה שלוֹ וציוה את העגלוֹן להסיעוֹ אל שכוּנת לנז’ירוֹן.
למחרת בּבּוֹקר לא יכוֹל יוֹסיל להגבּיה עצמוֹ מעל מיטתוֹ. ראשוֹ כּבד עליו כּאילוֹ נתמלא כּוּלוֹ אבץ; כּל תנוּעה גרמה מיחוּשים גדוֹלים, וחשש בּפריכת כּל עצמוֹתיו. “כּנראה הצטננתי”, אמר לעצמוֹ. העיף עין אל מיטתה של מלכּה, וראה שאיש לא שכב עליה בּלילה. היכן היא? היכן שכבה?.. עם כּל מיחוּשי ראשוֹ וגוּפוֹ נזקר מעל משכּבוֹ, זרק על עצמוֹ את עטיפתוֹ והלך לראוֹת היכן מלכּה ולמה לא שכבה על מיטתה. בּכל החדרים לא מצא איש, זוּלת חוה שישנה לה בּמנוּחה על מיטתה בין החתוּל והבּוּבּוֹת. מוּקי כּבר הלך לעסקיו. נפל עליו פּחד גדוֹל. פּרץ לתוֹך חדר־הבּישוּל. שם ישבה המשרתת הקטנה על שרפרף קטן וקלפה תפוּחי־אדמה. מתוֹך שהיא פּוֹזמת לה לעצמה איזה שיר מאלוֹרוֹסי.
– אַנוּשקה! היכן מלכּה… הגברת היכן היא? – שאל.
הילדה נתבּעתה מאד, אפשר מפני קוֹלוֹ ואפשר מפּני מראה פּניו שהיה משוּנה מאד, עד שנשמט תפוּח־האדמה מבּין אצבּעוֹתיה, וּבחלחלה מילמלה:
– איני יוֹדעת, אדוֹני! איני יוֹדעת, בּחיי… סבוּרה הייתי שהיא מאחרת היוֹם לישוֹן… עדיין לא קמה… איני יוֹדעת, אדוֹני…
עכשיו היה לוֹ בּרי: אירע אסוֹן גדוֹל. מלכּה לא לנה בּבּית…
חזר אל חדר־המיטוֹת וּבידים מרטטוֹת התחיל מתלבּש. אצבּעוֹתיו לא נשמעוּ לוֹ; היוּ מפרכּסוֹת וטוֹרפוֹת, מפרכּסוֹת וטוֹרפוֹת והתקשוּ להכניס כּפתוֹר לתוֹך לוּלאתוֹ. “הרי זה מפּני שאני מתרגש”, פּייס את עצמוֹ. אחרי זמן מרוּבּה יוֹתר מן הצוֹרך עלה בּידוֹ סוֹף־סוֹף להתלבּש; אבל בּראש שוּרת הכּפתוֹרים בּיצבּץ משוּם מה כּפתוֹר אחד מיוּתר הוֹאיל ולא נמצאה בּשבילוֹ לוּלאה, ולוּלאה אחת למטה נמצאה פּנוּיה הוֹאיל ונעלם הכּפתוֹר בּן־זוּגה… עמד מלוּבּש ושכח מה המעשה שהיה בּדעתוֹ לעשוֹת. עמד שניוֹת אחדוֹת ותהה על עצמוֹ. הן… מכּל מקוֹם עליו לילך אצל אפרים. האנשים שם דעתם מיוּשבת עליהם, ילך ויטוֹל עצה מהם. מה לעשוֹת, מה לעשוֹת?.. אסוֹן, אסוֹן…
בּבית לוין לא מצא איש. אפרים כּבר יצא אל העיר; חנה, אמרוּ לוֹ, יוֹשבת אצל שיינדיל. אמר לרוּץ אל חדר דירתה של שיינדיל. בּפּתח נתקל בּחנה. עם המבּט הראשוֹן, עד שלא הספּיקה לוֹמר שלוֹם, הפכוּ פניה מיד תמיהה וַפחד. אחזה בּזרוֹעוֹ וּמשכה אוֹתוֹ אחריה לחזוֹר וּלהיכּנס אל הבּית. נכנסוּ עמדוּ זה כּנגד זה ולא הוֹציאוּ הגה מפּיהם. מעל פּניה לא נסתלקוּ התהיה והפּחד. כּל כּך נראה לה יוֹסיל משוּנה וּמטיל מוֹרא בּעיניו האדוּמוֹת והנטוּלוֹת כּל מבּט, וּבכל פּניו המשוּלהבוֹת והמעוּוָתוֹת…
לבסוֹף נפלטוּ מבּין שׂפתוֹתיו הצרוּבוֹת והמרופּטוֹת מלים בּלא קוֹל:
– מה אַת אוֹמרת לזאת?..
– אם כּן, אתה כּבר יוֹדע, יוֹסיל… לא חפצנוּ שתדע זאת. מי הספּיק כּבר לספר לך?
– אבל מנין אתם יוֹדעים? – פּתאוֹם התחיל מתרגש – הגידי לי סוֹף־סוֹף! סַפּרי לי הכּל, הכּל… מה טעם יש להעלים ממני? איך אפשר? הרי אני מחוּיב לידע את הכּל, הכּל… מה את יוֹדעת? הגידי מיד!..
חנה סחה לוֹ כּיצד נתגלה אמש שסמיוֹנוֹב, אַרקאדי ואסיליֶביטש הוּא יוֹשה, אביה של שיינדיל… ויוֹסיל שמע אוֹתה תחילה מתוֹך פּיזוּר־הדעת, כּאילוּ לא תפשׂ את כּל הענין. חנה הוּצרכה לחזוֹר על סיפּוּר־המעשה פּעמַיִם. מתוֹך כּך עמדה על טעוּתה. לא ידעה מה שאירע בּמלכּה; כּל הרהוּריה היוּ נתוּנים למעשה ביוֹשה וּסבוּרה היתה שגלל כּן נבהל יוֹסיל לבוֹא אצלה בּבּוֹקר מדוּכדך ובלב טרוּף. לבּה נתכווץ בּה למראה פּניו. עדיין לא הבינה למה בּא מוּרתח כּל כּך, אבל לבּה חש שעוֹד אסוֹן אחד נתגלגל עליהם. עכשיו הרגישה גם בּמלבּוּשוֹ שלא היה מסוּדר.
והוּא שאל לכאוֹרה בּמנוּחה גמוּרה:
– ושיינדיל היכן היא?
– היא שוֹכבת חוֹלה.
כּאדם שקשה לוֹ להלוֹם דבר שהוּא מוּקשה מעיקרוֹ, שאל שוּב:
– אם כּן… הרי אוֹתוֹ סמיוֹנוֹב הוּא יוֹשה… כּלוֹמר, הוּא… פּשוּט משוּמד?
תלתה בּוֹ חנה את עיניה ושתקה.
– היכן הוּא דר?
– למה אתה שוֹאל? שמא אתה אוֹמר לילך אצלוֹ?
– היכן הוּא דר? – חזר על שאלתוֹ.
– איני יוֹדעת. המתן, שכחתי. הרי כּאן מוּנחת כּתבתוֹ. כּשנוֹדע לנוּ ששיינדיל שוֹכבת חוֹלה, שלחנוּ לקרוֹא לד"ר פּינסקר. שם אמרוּ שהוּא יוֹשב אצל אוֹתוֹ משומ… אצל סמיוֹנוֹב וּמסרוּ את הכּתוֹבת תיכף… – תוֹך־כּדי דיבּוֹרה פּרשה אל חדרה וּמיד חזרה משם עם פּיסת נייר בּידה.
יוֹסיל קיבּל את הפּתקה מעשה מוּכני. ועמד תוֹהה ובוֹהה בּעיניו הלוֹהטות, בּפיו הפּעוּר והנטוּל חיים. אוֹתה לא ראה ולא שמע.
– יוֹסיל! – קראה מתוֹך מוֹרא טמיר וניענעה את זרוֹעוֹ – מה לך?
זקף עליה עינים כּאילוּ חזר ממרחקים, והפליט מפּיו תשוּבה שלא ממין השאלה:
– צריך שיתן לה גט…
ואחר הפך את פּניו ונפטר מן הבּית בּלא אמירת שלוֹם. וחנה דמוּמה ליותה אוֹתוֹ בּמבּט מעוּרפּל כּמוֹכּת קֶטֶר, עם הרגשת נבוּאה בּלב, שהר נוֹרא בּכבדוֹ מתגלגל ויוֹרד עליהם, וּמפלט אין, אין…
יוֹסיל חזר אל בּיתוֹ. התחיל מתהלך מחדר אל חדר, מנענע זרוֹעוֹתיו, רוֹטן וּמתוַכּח עם מישהוּ סמוּי־מן־העין. שכב על מיטתוֹ וּפניו למטה, בּלי ניע כּלשהוּ. ושוּב עמד. לא ידע אם ראה את מוּקי ואת חוה’לה אוֹ לא ראה אוֹתם, אם דיבּרוּ אליו אוֹ לא דיבּרוּ. האנשים והדברים הסתמנוּ לפניו כּמוֹ צללים על כּוֹתל; את קוֹלוֹתיהם ודיבּוּריהם שמע ולא שמע, כּאילוּ נתעכּבוּ בּמבוֹא אזנוֹ. כּל הזמן היה מהרהר בּיוֹשה. ממַלכּה, שעדיין לא חזרה, הסיח את דעתוֹ. אוֹ יותר נכוֹן, לא שהסיח את הדעת הימנה אלא היעלמה התמזג בּוֹ עם התגלוּתוֹ של יוֹשה להרגשה אחת אפילה, מעיקה, מטילה אימה… שעוֹת היה דוֹמה עליו שכּליה, חלילה, ממשמשת וּבאה על היהדוּת כּוּלה, הכּל הוֹלכים וּמשתמטים וּמתבּרחים… והוּא נוֹתר לבדוֹ, יחידי… יהוּדי יחידי בּעוֹלם… ומה זה יהיה? מה זה יהיה? כּיצד זה?.. שעוֹת היתה נפשוֹ מתבּהרת. היה לוֹ רגש כּאילוּ פּתאוֹם נתפּזר בּקרבּוֹ איזה ערפל, הוּשמט מעל מוֹחוֹ איזוֹ קוֹרה כּבדה, וחזר אליו כּוֹח של מחשבה צלוּלה; צלוּלה עד כּדי ראִיה למרחקים כּאלה, שמימיו לא יכוֹל להגיע לשם… ונתגלוּ לוֹ מתוֹך כּך דברים בּכל עיצוּמה של הוַייתם. רגש כזה היה לוֹ. ואז הירהר: אין יהוּדי נעשה גוֹי. אין זה בּגדר האפשרוּת כּל עיקר. היהוּדי לעוֹלם יהוּדי הוּא, אפילוּ בּשעה שהוּא מנשק את הצלב. “ישראל אף על פּי שחטא ישראל הוּא”. ה“פינטֶלֶה איד”, לא תימחק לא בּאש ולא בּמים… היהודי נוֹלד עם נקוּדת היו"ד בּתוֹך תוֹכה של נפשוֹ, כּמוֹ עם נמש על הפנים… אף יוֹשה הוּא יהוּדי… אחרי הכּל!.. אלא שהוּא תוֹעה. הכּל תוֹעים… ויוֹסיל מתמלא פּתאוֹם חדוַת התפּעלוּת מן האמת הזאת שנתגלתה לוֹ; הוּא מתרוֹצץ מחדר אל חדר מאֶפֶס כּוֹח לישב אוֹ לשכּב בּמנוּחה עם אוֹשר כּזה, עם גיל כּזה בּלב… חוֹבה להגיד זאת לחנה וּלשיינדיל. ישמחוּ אף הן. לכּל, לכּל, לכל בּאי עוֹלם מצוה לספּר זאת, למען ידעוּ שישראל בּעל כּרחוֹ ישראל הוּא, בּין אם רוֹצים וּבין אם לא רוֹצים. בּלא נדר יעשה זאת לאחר שיחזרוּ אליו כּוֹחוֹתיו. לפי שעה עליו לנוּח היטב, שכּן אין בּוֹ כּוח לעמוֹד על רגליו… ושוּב נפל על מיטתוֹ. פּעמים תרדמה נוֹפלת עליו לשעה קלה, לרגעים מספר. וּכשהוּא ניעוֹר הוּא מדמה ששנתוֹ אָרכה שעוֹת. נזכּר פּתאוֹם שהיתה לוֹ שׂמחה גדוֹלה, ואינוֹ זוֹכר שׂמחה זוֹ על שוּם מה…
כּך ניעוֹר משינה חטוּפה כּזוֹ בּשעה שבּחדר כּבר עמדה חשכה. פּתאוֹם המם אוֹתוֹ זכר יוֹשה, כּאילוּ נשכּח ממנוּ כּל הזמן. נתמלא לבּוֹ חרדה. כּיצד שכח מה שמוּטל עליו, מה שמחוֹבתוֹ לעשוֹת! עליו לילך אצל יוֹשה; כּאילוּ נשכּח ממנוּ כּל הזמן. נתמלא לבּוֹ חרדה. כּיצד שכח מה שמוּטל עליו, מה שמחוֹבתוֹ לעשוֹת! עליו לילך אצל יוֹשה; הכרח לוֹ לראוֹתוֹ תיכף וּמיד!.. התחיל מפשפּש בּכיסי בּגדוֹ עד שמצא את הפתקה עם הכּתוֹבת שנתנה לוֹ חנה. עמד ויצא אל חדר־האוֹרחים. שם בּודאי דוֹלקת כּבר המנוֹרה. יקרא את הכּתוֹבת ויסע מיד העירה.
בּפתח חדר־האוֹרחים עמד. אוֹרה של המנוֹרה דקר את עיניו עד לידי מכאוֹב. אל השולחן העגוֹל ישבוּ, זה כּנגד זה, מוּקי וחוה’לה. הוּא קרא בּספר והיא ציירה בּעפרוֹנה הכּחוֹל על גבּי לוּח־הכּריכה של איזה ספר. שניהם זקפוּ עליו את עיניהם בּבת־אחת וּבשאלה. “אבּא!”, פּרצה קריאה מפּי הילדה. לא השגיח בהם. הלך וּבא אל השוּלחן, עם שהוּא ממצמץ בּעיניו, וּכמו מי שנסתמא פּתאוֹם, פּשט את הפּתקה למוּקי:
– נא, קרא נא לי, מה כּתוב בּזה.
מוּקי קרא:
– סמיוֹנוֹב, בּאזארנאיה, מספּר 12, קומה ב', מימין.
יוֹסיל חזר אחריו:
– בּאזארנאיה, מספּר 12, קומה ב', מימין.
ויצא מן הבּית.
כּסהרוּרי הלך בּדרך אל העיר עד שפּגע בּכרכּרה, כּסהרוּרי ישב לתוֹכה, וכך גם עלה אחר כּך בּמדרגוֹת הבּית שהכּרכּרה הביאתוּ אליו. משך בּפעמוֹן.
נפתחה הדלת עד כּדי סדק וּמתוֹכוֹ בּיצבּצו פּני משרת בּמלוֹא־הסיט:
– את מי מבקש מר?
– את מר סמיוֹנוֹב אני מבקש לראוֹת.
– מה שמוֹ של מר?
– לא חשוּב… אני רוֹצה לראוֹת את מר סמיוֹנוֹב. דבר נחוּץ מאד…
– אבל אי אפשר, אדוֹני!
– אני אוֹמר לך שאפשר. נחוּץ, נחוּץ מאד. רק מלים אחדוֹת אגיד לאדוֹנך…
המשרת היה בּמבוּכה. רגע היה בּדעתוֹ לנעוֹל בּפני היהודי את הדלת. אבל הלזה בּיקש, דרש, התחנן וּבמפגיע כּל כּך, עד שנתעוֹררה בּוֹ מחשבה שמא יש כּאן בּאמת דבר שבּפיקוּח־נפש, נמלך בּדעתוֹ וּביקש ממנוּ להמתין קצת. הלך וסח לאדוֹנוֹ מיד חזר והזמין את יוֹסיל להיכנס, עם שהוּא מלַוה אוֹתוֹ בּעיני חשד.
יוסיל נכנס לחדר מוּאר מקצתוֹ. נר אחד דלק על שוּלחן־כּתיבה, ואיש לא ישב לפניו. עמד על הפתח והמתין. לא ראה את האדם ששכב על הספה. עם כּניסתוֹ של יוֹסיל, עמד אדם זה וּבקוֹשי, בּפסיעוֹת לא בטוּחוֹת הלך והתקרב אצלוֹ. עמדוּ שניהם והסתכּלוּ איש בּרעהו מבּעד למסך הצללים. סוֹף אמר האחד בּקוֹל חלוּש וּבאידית:
– שלוֹם לך, יוֹסיל!
– אתה… יוֹשה? שלוֹם לך… הכּרתני?
– ידעתי שתבוֹא. חיכּיתי לך… כּל היוֹם.
יוסיל הרטיט פּתאוֹם בּכל גוּפוֹ. הסערה שהיתה מתחוֹללת בוֹ כּל היוֹם, התרכּזה לפרוֹץ בּכל כּוח הדחק שלה והרעידתוּ כּאילן שפּגעה בּו רוּח, וּפרצה מפיו בּשאלה שהיתה דוֹמה לצוָחה:
– יוֹשה… היאך עשׂית את זאת?
נזכּר בּעל־הבּית וסגר את הדלת שהיתה פתוּחה בּמקצת, ואחר נגע נגיעה קלה בּשרווּלוֹ של יוֹסיל, כּמוֹ מתוֹך היסוּס של זהירוּת, וּבקוֹל חוֹלני, מתוֹך כּאב, אמר:
– בּוא, שב. לא אוּכל לספר לך הכּל, כּך, על רגל אחת. הדברים ארוּכּים. שב, בּבקשה…
כּסהרוּרי עקר יוֹסיל ממקוֹמוֹ, הלך וישב על הכּסא שעמד בּקירוּב מקוֹם, וגבּו אל השוּלחן שהנר דלוּק עליו.
– לא כּך. – אמר סמיוֹנוֹב – רצוֹני לראוֹת פּניך. שב כּאן.
יוֹסיל לא שמע בּקשתוֹ, וּבאוֹתוֹ קוֹל מרעיד מכּאב כּבוּש חזר ושאל:
– היאך עשית את זאת?
– יוֹסיל! – השיב סמיוֹנוֹב, העוֹמד עליו, בּנעימה של תחינה – בּאמת, לא אוּכל כּעת לספּר לך הכּל… על כּל נדוּדי וסבלוֹתי, מאז…
– איני שוֹאל משוּם מה וּלשם מה. אני רק שוֹאל, היאך?
כּיצד? אתה, יוֹשה…
– איני מבין שאלתך די הצוֹרך.
הגבּיה יוֹסיל את שתי זרוֹעוֹתיו כּלפי מעלה והשמיטן בּטפיחה על גבּי בּרכּיו:
– היתכן? כּלום בּכלל יכוֹל יהוּדי להיפך גוֹי? כּלוּם זה תלוּי בּרצוֹנוֹ?
– אלא בּמי?
– עכשיו שהתנצרת כּלוּם אינך יהוּדי כּמוֹת שהיית? רצוֹני לוֹמר, בּ“תוֹך”, בּתוֹך תוֹכך, בּמהוּת, אתה מבין?
– דוֹמני שלא. לא ירדתי לסוֹף דעתך. אבל… – פּיו נתעקם בּחיוך מרפרף. רגע היה מהסס, משתהה לוֹמר מה שהוּא צריך לוֹמר, ואחר הפטיר בּשפתוֹתיו – לאמיתוֹ של דבר… הרי איני אדם מאמין. לא בּדת היהודית ולא בנוֹצרית איני מאמין.
– ואף על פי כן, הרי התנצרת…
ויוֹשה בּאוֹתוֹ חיוּך שבּרתיוֹן:
– החלפתי שטוּת אחת בּשניה… סלח לי, יוֹסיל!
יוֹסיל, כּיון ששמע זאת, נבהל ונשתוֹמם מהדברים שלא נקלטוּ יפה בּמוֹחוֹ, הגבּיה את עצמוֹ מעל הכּסא, מתוּן מתוּן כּמוֹ זה שקשה לוֹ לעמוֹד על רגליו, ואמר:
– שטוּת? אמרת, שטוּת? אבל… הרי אוֹתם האנשים שם… הגוֹיים, הרי לגבּי דידם אין זוֹ שטוּת… לגבּי דידם הרי זוֹ דת, אמוּנה!..
בּפני יוֹשה עברה עוָיה שהיה בּה גם ממוֹרת־רוּח וגם מצער שקשה לכבשוֹ. גביניו נתקרבוֹ וחריץ אנכי עמוֹק נחרץ בּיניהם. מיד נתגבּר והשתדל לחייך שוּב חיוּכוֹ הדק והסבלני. דיחק כּתפיו ואמר:
– ידוּע: כּשיהוּדי רוֹאה ספינתוֹ טוֹבעת בּים, מה הוּא עוֹשה? קוֹדם כּל הוּא משליך אל הים את הטלית והתפילין…
– שקר! בּדוֹתא של ציניקאים!.. אין זה ממנהג יהוּדי. – נכנס יוֹסיל לתוֹך דבריו.
יוֹשה לא השגיח בּהערתוֹ והמשיך:
– … היתה שעה כּזוֹ בּחיי, שראיתי את ספינתי נטרפת ואז הזדרזתי להיפּטר מכּל שטפל לי.
– את אלוֹהי ישראל? את אלוֹהי ישראל? חא־חא־חא… – הפשיל את ראשוֹ וצחק בּכל לב, כּאילו שמע הלצה מבדחת.
יוֹשה נתבּהל מהצחוֹק הזה. עברה מחשבה בּמוֹחוֹ שאחד משוּגע לפניו. מתוֹך גרוֹן משוּנק השיב:
– יוֹסיל! הרי לא נפתח בּויכּוּח. בּרי לנוּ דבר אחד: אתה מאמין, ואני איני מאמין. וּבזאת נאמר הכּל.
יוֹסיל שוּב צנח על כּסאוֹ, בּתנוּעה משוּנה כּזוֹ, כּאילוּ נפל עליו בּפישוּט גוּפוּ, עד שבּן־שיחתוֹ דימה רגע שרע לוֹ… ואילוּ יוֹסיל שאל בּשׂפה רפה:
– וּבמה אתה כּן מאמין? וכי יש דבר כּזה שאתה מאמין בּו?
– אני מאמין בּמדע… בּ… אני מאמין בּאנוֹשוּת…
– בּאנוֹשוּת?.. מה אתה יוֹדע על האנוֹשוּת הזוֹ? חוּץ אוּלי לזאת שהיא כּוּלה.. האנוֹשוּת הנוֹצרית הזאת שלך… שהיא כּוּלה עוֹמדת כּתלין לפני היהוּדי… האנוֹשוּת, נהח… הרי זה חוֹל… חוֹל מתנשא בּיד הרוּח…
יוֹשה התחיל מהלך בּחדר אילך ואילך ותוך־כּדי הליכתוֹ מדבר בּינוֹ־לבין־עצמוֹ:
– אני מאמין בּעתידו הנאוֹר של האנוֹשוּת. אפשר לשנוֹת את סדרי החברה שלא יהיוּ בּה מנצלים ומנוּצלים, מענים וּמעוּנים, שבעים וּרעבים, אדוֹנים ועבדים… אז לא יהיה מקוֹם לשנאה בּין אדם לחברוֹ בּין עם לעם בּכוֹח הבּינה ובכוֹח השׂכל הנאוֹר והמשוּחרר אפשר לבנוֹת חברה מתוּקנת יוֹתר…
– יוֹסיל שוּב נכנס לתוֹך דבריו:
– יוֹצא אם כּן, שבּין שבעים אין קנאה ואין שׂנאה? וּבמקוֹם שהמדע שוֹרה אין קנאה ושׂנאה? ואין לפני השׂכל והמדע התיהרוּת והתרברבוּת והתכּבּדוּת בּקלוֹן חבר? הנ? היאך? היאך בּנמצא? דרך המדע הוּא דרך הצדקה, החסד ואהבת הרֵע?
– אני מדבּר על הכּלל, ולא על הפּרט; על החברה אני מדבּר…
פּתאוֹם נזדקר יוֹסיל מעל הכּסא. פּתאום נזכּר שכּל הדיבּוּרים הללוּ הם של הבלוּת, כּיון שמשיאים אוֹתוֹ לענין אחר וּמרחיקים מן העיקר שלשמוֹ בּא לכאן; עמד ובּידים פּשוּטוֹת לפניו כּקוֹרא אל רחוֹקים ממנוּ, צעק בּקוֹל צרוּד וּמוּרתח:
– ואני מדבּר על אלוֹהי ישראל! על אלוֹהי ישראל!
אי־משם מתוֹך האפלוּלית נשמע קוֹל רפה, כּמוֹ לחש:
– כּלוּם אלוֹהי ישראל אינוֹ אלוֹהי העוֹלם?
בּזוית החדר, מעוּלף בּצל, שכב יוֹשה על הספּה. מזוּעזע מפגישתוֹ אמש עם בּתוֹ, שיחה זוֹ עם גיסוֹ התישה אוֹתוֹ לגמרי.
והלזה עדיין תוֹבע:
– וּבישראל עצמו אתה מאמין? אתה מאמין בּקיוּמוֹ של ישראל? אמוֹר!… הן? הרי שבּהכרח אתה מאמין בּאלוֹהיו. אלא שאתה גוּפך אינך יוֹדע זאת… שנים שהם אחד… שנים שקיימים זה על זה…
יוֹסיל עקר ממקוֹמוֹ ורץ אל הספּה, אחז בּכוֹח בּכפוֹ של יוֹשה והכריחוֹ לעמוֹד, מתוֹך שהיה מוֹשכוֹ אחריו. יוֹשה לא התנגד; נסחב על־ידוֹ מבוֹלבּל וּקצת מתירא מתוֹך שלא ידע מה רוֹצה אדם זה ממנוּ, ותמיה על שידוֹ האוֹחזת בּו כּל כּך חמוּמה היא. קירב יוֹסיל את פּיסת־ידוֹ של גיסוֹ אל הנר, הקיש עליה בּאצבּע מרעדת, וּבקוֹלוֹ המוּרתח:
– הבּשר החי הזה, פּיסת־היד הזאת, כּל הגוּף שלך… גוּף יהוּדי הוּא, בּשר יהוּדי, עם דם יהוּדי… דם יהוּדי… כּאן! כּאן! כּאן אלוֹהי ישראל!.. התחיל מקיש בּאצבּעוֹ על לבּוֹ של יוֹשה על מצחוֹ ועל פּניו, עם שהוּא צוֹוחַ – גם כֹאן אלוֹהי ישראל… וגם כּאן… וגם כּאן… “כּי ה' אלוֹהיך בּקרבּך” – כּיצד תוֹציאנוּ מתוּכךָ? כּיצד תיפּטר ממנוּ? לא תוּכל… כּשם שלא תוּכל להתפּשט מעוֹרך וּמבּשרך.
יוֹשה כּנטוּל רצוֹן הניחוֹ לעשׂוֹת בּו כּחפצוֹ; רק בּעיניו היה מרפרף עליו. רק עכשיו, לאוֹר הנר נבהל לראוֹת שאוֹחז בּוֹ יהוּדי משוּנה, זר, שפּניו מעוּטרים בּזקן וּבפיאוֹת סתוּרים. כּלוּם יוֹסיל הוּא זה? אוֹתוֹ יוֹסיל ממינסק?.. תקפתוּ אימה טמירה. יהוּדי זר… מה לזה ולוֹ? למה בּא אצלוֹ? מה הוּא עוֹשה בּוֹ? ולמה הוּא מצעק כּך?.. יהוּדי לא שפוּי בּדעתו, פניו משוּלהבוֹת, עיניו יוֹקדוֹת כּוּלוֹ קוֹדח… שמא יש כּאן טעוּת מסוּכּנת, גוֹרליוּת?.. לא! ואף על פי כן יוֹתר שהוּא מסתכּל בּו, יוֹתר הוּא מוֹצא בּוֹ את אוֹתוֹ יוֹסיל שבּמינסק…
ויוֹסיל הדף פּתאוֹם, בּתנוּעה של זלזוּל, להלן ממנוּ את זרוֹעוֹ של יוֹשה, כּשם שזוֹרקים סמרטוּט, שׂיכּל את זרוֹעוֹתיו על לבּוֹ, וּבמנוֹד־ראש, כּמרחם עליו, דיבּר:
– וּמה הוֹעלת? מה הוֹעלת? אתה בּכל זאת יהוּדי, מר סמיוֹנוֹב…
יוֹשה עבר כּלאחר־יד על קריאתוֹ של יוֹסיל, ואמר:
– יוֹסיל! אם מאמין אתה בּאלוֹהים, הרי אתה מאמין שהוּא שוֹכן בּכל אדם, בּכל אדם…
– בּן־אדם!.. ישראל וקוּדשא־בּריך־הוּא חד, חד, חד!
– אבל מנין לך שרק אנוּ לבדנוּ חד עם קוּדשא־בּריך־הוּא? רק אנוּ ולא הגוֹיים? מנַין לך?
שאלה זוֹ כּאילוּ הפתיעה אוֹתוֹ, נתן בּוֹ עינים בּוֹהוֹת וּמילמל:
– מניִן? מניִן? והיסוּרים שאנוּ סוֹבלים בּעדוֹ. לשמוֹ? הנ? יוֹשה לא שמע אוֹתוֹ, וּכבר צעק בּקוֹל חוֹלני:
– אני אנוֹש בּעל הכּרה, בּעל דעת, עם לב, עם רגשוֹת, עם מאוַיִים, איני רוֹצה להיוֹת משחק בּידי אוֹתוֹ אלוֹה שאתה אוֹמר עליו שהוּא שוֹכן בּקרבּי, משחק רע שלא בּרצוֹני ושלא בּטוֹבתי!.. איני רוֹצה להיוֹת מוּרדף, מעוּנה, מבוּזה, חוּץ לדין וּלמשפט… בּלא זכוּת לאוֹר החמה ולאויר הנשימה… כּתוֹלעת, כּמקק… איני רוֹצה! איני רוֹצה! איני מסכּים!.. מבין אתה?
– אינך רוֹצה? אינך מסכּים? נההא! מי שוֹאל לרצוֹנך? על כּרחך אתה חי, על כּרחך אתה סוֹבל! וכי לא די לך בּזה שאתה סוֹבל בּעד מי שיוֹשב בּקרבּך? לא די לך בּזה לבד? הא! בּוֹרחים, בּוֹרחים משליחוּת הבּוֹרא.. בּסוֹד אלוֹה לא בּאת, וכוָנוֹתיו יתבּרך כּמוּסוֹת מכּוּלנוּ. אבל דבר אחד ודאי לנוּ: כּביכוֹל שלחך בּעוֹלם הזה לסבּול… לסבּול בּעדו יתבּרך. יסוּריך הם יסוּריו שלוֹ יתבּרך… כּלוּם לא אמר הקדוֹש־בּרוּך־הוּא למשה… מסתמא זכוּר אתה אוֹתוֹ מדרש… “אי אתה מרגיש שאני שרוּי בּצער, כּשם שישׂראל שרוּיין בּצער? הוה יוֹדע ממקוֹם שאני מדבּר עמך, מתוֹך הקוֹצים; כּביכוֹל, אני שוּתף בּצערם”… הרי למדת פּעם, הרי לא שכחת הכּל… – פּתאום התנפּל עליו בּאצבּע פּשוּטה כּלפי לבּו דוּגמת שפוּד מכוּוָן לשפּדוֹ, דוֹחק עליו בּה וּמצעק, בּעוֹד יוֹשה פּוֹסע לאחוֹריו פּסיעה אחר פּסיעה – ואילוּ אתה בּוֹרח… אתה, אתה… אינך מסכּים? אינך רוֹצה? להיוֹת שוּתף עמוֹ בּיסוּריו אינך רוֹצה? ואתה בּוֹרח ממנוּ… הכּל בּוֹרחים בּימינוּ, וּלהיכן? אל משרה טוֹבה, אל חיים של תענוּגוֹת, של תאווֹת שפלוֹת, של אהבת בּצע; מרמים, משקרים, מזייפים… המשקל אינוֹ משקל, האיפה אינה איפה… עוֹשים כּל דבר אסוּר בּשביל בּצע כּסף… חיים של גילוּי־עריוֹת, אשת־איש מנאפת תחת בּעלה, בּוֹרחת ממנוּ עם עוֹגב… גוֹעל־נפש… גוֹעל־נפש לי מכּוּלכם, מחייכם, תוּף!
ירק וּפרץ מתוֹך החדר.
חתימה 🔗
שיינדיל המסכּנה שנתשש כּוֹחה ונתייגעוּ עצביה עוֹד מלפני הנשף, לא יכלה לעמוֹד בּפני הזעזוּע העצוּם שנגרם לה על־ידי התודעוּתוֹ הפתאוֹמית של אביה, ונפלה חוֹלה. היה לה חוֹם גבוֹה; פּעמים היתה מקיאה, ואבריה כּאילוּ נתרפטוּ: לא היה בה כוֹח להניעם כּלשהוּ. פעמים היתה גם מדמדמת וקוֹבלת: “אוֹי! מאמילה. מאמילה”38… הד"ר פּינסקר גזר עליה מנוּחה שלמה. אבל כּיצד תשמוֹר על מנוּחתה נפש מתלבּטת בתוֹך רשת מסוּכסכת של רגשוֹת וחויוֹת מנוּגדים. סוֹף־סוֹף נתקיימה נבוֹאת לבּה ואביה נמצא, הרי שהיה עליה לשׂמוֹח שׂמחה גדוֹלה. אבל עם כּל דעוֹתיה החפשיוֹת והפּרוֹגרסיביוֹת, עם כּל השתחררוּתה מדעוֹת קדוּמוֹת של דת וּמסוֹרה, נתעוֹרר בּה פּתאוֹם (הן, פּתאוֹם כּל כּך!) רגש חדש של כּאב וּבוּשה בּאביה… פּעם דרשה שיביאו אוֹתוֹ אליה; למה הוּא מתמהמה לבוֹא? היתה חוֹשדת בּבני־הבּית שעשׂוּ קנוּניה שלא ליתן לוֹ לבוֹא אצלה. פּעם היתה מתיראה שמא יבוֹא; לוַאי שלא יבוֹא… ושוּב – “מאמילה, מאמילה, אוֹי, מאמילה!… הד”ר פּינסקר וחיים לאפּוּנר השתדלוּ להפיס את דעתה וּלהכניס בּלבה שהדת אינה אלא פּרט הנוֹגע לחייו הפּנימיים של אדם, דיבּרו הרבה על סבלנות דתית. גם אפרים לוין תמך בהם. ואילוּ חנה לא הסכּימה. לא התפּלספה ולא התוכחה עמהם. היא היתה שוֹתקת. היא ידעה מה היה אוֹמר אביה וּמה סוֹבר יוֹסיל, ועם הללוּ הסכימה…
וּמלכה נעלמה ועקבוֹתיה לא נוֹדעוּ. לאפּוּנר שבּילה עמה כּאחד את הערב האחרוֹן, סיפּר שכּל אוֹתוֹ ערב היתה שרוּיה בּאיזוֹ התעוֹררוּת עצבּנית לא מצוּיה בּה, שבּ“בית־היין החדש” שתתה הרבּה, רקדה הרבּה ולא פּסקה לצחוֹק. אחר כּך הביאהּ בּמרכּבה סגוּרה לביתה. לא העלים גם המעשה ביוֹסיל שבּא ליטוֹל אוֹתה עמוּ אל הכּרכּרה שלוֹ, והיא סירבה לוֹ. פּרט אחד קטן לא הזכּיר בּכל זאת. כּשעמדה המרכּבה לפני בּיתה, והם עמדוּ לצאת, לַפפה פּתאוֹם בּשתי זרוֹעוֹתיה את צוָארוֹ ונשקה אוֹתוֹ על פּיו נשיקה עזה וּממוּשכת; ואחר זרקה לוֹ בּחטיפה: “ליל מנוּחה. אל תזכרני לרעה”, וקפצה מתוֹך המרכּבה ונעלמה בּחוֹשך. כּמדוּמה לוֹ שנכנסה כּיון אל בּיתה. בּבית לוין לא האמינוּ בּלבּם לכל דבריו; חשדוּ בּו שלא את הכּל הוּא מספר, וקרוֹב הדבר שלא את כּל הערב בּילה עמה הוּא לבדוֹ. יתכן שהיא בּרחה עם מאהב והריהי מסתתרת בּביתו אוֹ בּאיזה בּית מלוֹן.
עברוּ שלוֹשה ימים. את כּלי־הבּית של לוין כּבר העבירוּ אל דירתם בּעיר. כּל היוֹם התעסקוּ פוֹעלים בּסידוּר הרהיטים דבר דבר על מקוֹמוֹ, בּהדרכתוֹ והשגחתוֹ של לוין, כּדי שחנה תוּכל לעבוֹר אל דירתם הערוּכה והסדוּרה בּכּל. למחרת עמדוּ לוין ולאפוּנר לצאת לחוּץ־לארץ. יוֹסיל אף הוּא עמד להפליג באניה לארץ־ישראל, לאחר שמכר את כּל כּלי בּיתו. את הסכום שפּסק לאשתוֹ הניח בּבּאנק של לוין, כּדי שמוּקי יוּכל להשתמש בּוֹ לקיוּמוֹ וללימוּדיו. מגוֹדל רחמיו על יוֹסיל הסכּים אפרים לוין להשאיר בּביתו לא רק את חוה’לה אלא גם את יענק’לה “עגיל־הכּסף”.
מוּקי סירב להצעתוֹ של דוֹדוֹ שידוּר בּביתו. שכר לוֹ חדר בּעיר ועמד אף הוּא לעזוֹב את דירת־הקיץ שלהם המרוּקנת. הוֹאיל והיוֹם הבהיר שוּב, יצא עם ראוּל לסייר את חוֹף הים בּמקוֹמוֹת שהיוּ רגילים לטייל שם. משהגיעוּ אל מקוֹם אחד שהשביל נטה שם ימינה והתרחק מן הים, נעשה הכּלב פּתאוֹם לא שקט, בּרח מבּעליו ונעלם, בּלא להשגיח בּקריאוֹתיו וצפצוּפיו של זה. אחר רגע שוּב חזר בּנביחת יבבה, עם שהוּא מלקק את ידיו של מוּקי וּמסתכּל בּוֹ בּעיניו הנבוֹנוֹת והעגוּמוֹת וּמכשכּש בּזנבוֹ; ושוּב בּרח, ושוּב חזר בּאוֹתה נביחת יבבה וּבאוֹתוֹ מבּט עגוּם. וכך פעמים אחדוֹת. מתחילה לא נתן מוּקי את דעתוֹ עליו, וּלבסוּף הרגיש שמשהוּ כּאן אינוֹ בּסדר והלך אחר כּלבוֹ. לא פּסע יוֹתר מחמש עשרה פּסיעוֹת בּין הסלעים, עד שהגיע לא הרחק מסלע זקוּף אחד שהתנשא מעל למים המלקקים את רגליו ואי אפשר היה להתקרב אצלוֹ. בתוֹך המים לרגלי הסלע הזה, ראה ממקוֹמוֹ משהוּ שחוֹר דוֹמה לגוּף אדם, וראוּל עוֹמד עליו. פּתאוֹם התפּעם לבּו מחמת רגש סתוּם, מעין נבוּאה שבּלב. נכנס לתוֹך המים, פסע בקוֹשי רב על גבי החצץ וחלוּקי האבנים שריפדוּ את הקרקע, עד שהגיע אל גוּפת אשה לבוּשת שחוֹרים מוּטלת בּתוֹך המים כּמוֹ על יצוּע אבנים והמים שוֹטפים אוֹתה. הדבר היחידי שהיה חי בּה אלוּ עתרת שׂערוֹת זהב סתוּרוֹת וּסבוּכוֹת שצפוּ ורעדוּ על פּני המים עם כּל תנוּעה וכּיסוּ את פּניה. התכוֹפף מוּקי וסילק את השׂערוֹת: ראשה היה מרוּסק וּקלסתר פּניה משחת עד שאי אפשר היה להכּירוֹ. רגע סבר מוּקי שעליו לילך אל המשטרה וּלהוֹדיעה שנמצאה גוית אשה שאיבּדה עצמה לדעת. וּמיד חלף בּמוֹחוֹ רעיוֹן שהממוֹ כּרעם: השׂערוֹת הללוּ, מחרוֹזת הספּירים הקטנים על לבּה, הּכּפפוֹת הללוּ.
פּתאוֹם נשתכּחוּ ממנוּ כּל דעוֹתיו על הרגש ועל ההכּרה שבּאדם, ורץ בּכל כּוֹחוֹ אל בּיתוֹ בּקוֹל יבבה קוֹרעת לב: אמ־מא… אמא שלי–י–י…
כּששמע לאפוּנר על התאבּדוּתה, פּרצה קריאה מפּיו:
– הכּוּך שלה!…
וּכשנזכּרו לוֹ בּיקוּריה בּחדרוֹ, דבריה אז והתנהגוּתה בּערב האחרוֹן, הוֹסיף:
– האשה הזאת לא היתה שפוּיה בּדעתה…
שיינדיל אמרה בּקוֹל וחנה חשבה בּלבּה: מי יוֹדע את כּל חתחתי אהבהביה ועגביה ו…כּשלוֹנוֹתיה…
לוין שתק קדוֹרנית.
יוֹתר מכּוֹלם התכּוון יוֹסיל אל האמת בּאמרוֹ:
– היא מתה מפּני מבוּכת החיים.
-
כּינוּי רוּסי לאנשי הנמל, לפּוֹחחים בּכלל. ↩
-
בּבקשה מאדוֹני. ↩
-
אדוֹן נכבּד מאד. ↩
-
רוּחין בּצוּרת נערוֹת, ששלטוֹנן בּמים, שברירין (מכילתא, יתרוֹ, כה). ↩
-
רוֹבץ על צדוֹ האחד וּמתעצל להתהפּף על צדוֹ השני. ↩
-
מידת תבוּאה בּרוּסית. ↩
-
בּחוּר עני, כּינוּי לבחוּר ישיבה. ↩
-
גיוּס לצבא. ↩
-
באידית, פיקחים נבוֹנים; בּניגוּד למוֹחוֹת אטוּמים. ↩
-
יהוּדי היוֹשב בּכּפר. ↩
-
קהילה קדוֹשה. ↩
-
כּוֹבע פּרוה. ↩
-
הבּגד הארוֹך שלוֹבשים החרדים. ↩
-
הכּומתה, הכּיפה הקטנה. ↩
-
של מַדי הגימנַסיה. ↩
-
בגרמנית: מר. ↩
-
שליח דרבּנן, שליח לאסוֹף תרוּמוֹת לתמיכה בּישיבה. ↩
-
שררה נמוּכה בּצבא. ↩
-
שוֹטר. ↩
-
נטל באצבּעותיו (חגיגה כ"ב, עב) כאן: לקנוֹת בּמשיכה, לגנוֹב. בּלשוֹן המונית. ↩
-
עמל ויגע בּזיעת אפּיו. ↩
-
בּן רוּסיה הקטנה, אוּקראינה. ↩
-
של רוּסיה הגדוֹלה. ↩
-
מַרגלא רוּסית שפּירוּשה “לא כּלוּם”, לשוֹן של בּוּז. ↩
-
אגוּדה מהפּכנית בּרוּסיה של הזמן ההוּא. ↩
-
“אם תן לשד שׂערה אחת, יטוֹל ממך את ראשך כּוּלוֹ” – משל רוּסי ואוּקראיני. ↩
-
ליב בּן שׂמחה, בּרוּסית. ↩
-
בּרוּסית: הכּה, הכּה! ↩
-
בּרוּסית: קוּרילקא חי. ↩
-
לשוֹן האם. ↩
-
בּוּבּה עם אבץ בּתוֹכה, כּשמטילים אוֹתה, היא קוֹפצת ועוֹמדת ↩
-
אגוּדה מהפּכנית־חשאית ברוּסיה. ↩
-
בּרוּסית: כּמרים של הדת האוֹרתוֹדוֹכּסית. ↩
-
בּרוּסית שם הקטנה ל“ליֶב”. ↩
-
שׂכר האחוּזים בּעד סרסרוּת. ↩
-
בּאידית: התהוֹלל, קבּצן! – מרגלא על כּל עני שדעתוֹ מבוּדחת עליו. ↩
-
“לתה” – ברוסית, כלומר: תוספת שכר. ↩
-
אמא החביבה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.