שנות תר“ע–תרע”ב. ואנחנו פועלים ב“יער הרצל” אשר בחולדה. בימים ההם עבדו רוב הפועלים היהודים בארץ, – כבר הגיעו לכמה וכמה מאות – במושבות יהודה והגליל, אך חלק ניכר מהם התרכז בחוות הלאומיות, אשר נוסדו זה מקרוב. בחוות אלה, בן־שמן וחולדה, התרכז החלק הפעיל והער ביותר. ישובי פועלים טרם היו אז.

בימים ההם, אם קצה נפש איש־העיר בחיי העיר הדלים ונפשו נכספה לאויר הכפר וסביבת פועלים – וקם והלך אל החוה הלאומית הצעירה, שם רבים מבני העליה השניה שמקרוב באו. בן־שמן וחולדה היו תל, אשר אורחים מן העיר – מורים, סופרים. תלמידים, פועלים – פנו אליו מדי פעם ופעם לארחו לחברה עם פועלי המקום; בשבת בעיקר.

אלינו לחולדה היה סר מדי פעם בפעם בין שאר אורחים, הסמינריסט הצעיר יצחק שפיגלמן מירושלים, בעל פנים מאירים וטובים. ברוח הטובה ששפעה ממנו ובשיחו – רכש את הלב. אהבנו אותו. אם כי התכונן לעבודת מורה, חש את עצמו כאחד מבני חבורת הפועלים. דמות טובה, קרובה מבהיקה אלינו מהימים הרחוקים ההם.

וכעבור שנים – בגן־שמואל. אך זה נסתיימה מלחמת־העולם. היינו נתוקים מהעולם, מתי־מעט בפינותינו השונות בארץ־ישראל. ברוך השם, עברנו את המבחן הקשה הזה ויצאנו בשלום – והלב שאף לרווחה. בימים ההם היה הלב פתוח ושואל לנתיבות עולמנו לקראת הימים הבאים. ואז באחד הימים הופיע מיודענו שפיגלמן. מירושלים בא, מבירת הארץ, מרכז הפעילות בזמן ההוא. והוא הרצה לפנינו וסיפר על כל הגדולות והנצורות אשר במאורעות הימים ההם ואת אשר הם מבשרים לנו. הימים ימי הצהרת בלפור והגדודים העברים בארץ. כמבשר היה לנו. דבריו הקולחים מלאי האמונה והעוז, ופניו הזוהרים – עד היום רשמם נשאר בלב. בלהט דבריו, בעוז־אמונתו, הדביק את שומעיו.

*

לא עברו ימים רבים – וראינו את שפיגלמן, הוא יציב, תופס מקום כבוד במרכז חיי התנועה. הלא הוא איש “הקונטרס”, אשר רכש את לב כולנו. ומאז לא זזה ידו ממיטב הביטוי של תנועתנו ב“קונטרס” וב“דבר”. והגדיל עשה – ב“דבר לילדים”.

שמור נשמור לו ליציב את חסד כל השנים הרבות האלה.

מלב מלא אהבה וכאב שפע עטו במשך חצי יובל שנים ומעלה, וברוב יכולת וכשרון הגישם לקהל הקוראים – החברים, גדולים וקטנים. ועל פני כול מרחפת דמותו האצילית – הזוהרת.

אהה, כי בלא־עת הלך מאתנו.

תמוז, תש"ז