בעצם סערת המלחמה, מלחמת היהודים בארצם, נלקח מאתנו יצחק לופבן, הלוחם האמיץ וברוך־הכשרון, אשר עשרות שנים עמד על המצפה, בשורות הקודמות של המלחמה והיצירה של תנועת הפועלים בארץ.

מעת בואו לארץ – ותנועת הפועלים אז בעצם התהוותה – הקדיש את עצמו לשרתה בכל נפשו ומאודו, ללוותה בכל נפתוליה, להדריכה ולהשפיע עליה מעושר נפשו ומסגולות רוחו. ללא ליאות הערה את כוחו במערכה של הדור המגשים את הציונות.

כמכהן בקודש היה במשך שלושים שנה ומעלה, המבקר במערכת “הפועל הצעיר”, יכול היה לראות יום־יום את יצחק לופבן יושב אל שולחנו וכותב מתוך התרכזות גדולה, כשהוא מתנועע בחצי גופו מעל היריעה שלפניו, כאשר יתנועע התורני השקוע בתלמודו. אז ידע המבקר: כאן יושב אחד המעצבים את דעת הציבור ודמות הציבור, אשר האחריות הגדולה והנאמנה לכהונת־קודש זו קורנת מפניו ומכל ישותו בשעת כתיבתו. יום־יום, שבוע־שבוע, – במשך שנים רבות.

מרוכז ורציני היה תמיד, שוקט ועצור. אך סוער ועז היה בפנימיותו. הוא חי את חיי התנועה והמפעל במלוא עצמתם ובמאמריו השתקפו מלוא חיי התנועה. פעם בנחת, דבריו נשמעים, ופעם – בסערה, בתעצומות. בתוכחה. פעם – ברכה על הטוב, ברכת היצירה והעליה במעלה, ופעם – מלחמה בשער. אין דבר בחיי התנועה, הארץ, הישוב, הציונות, העם, אשר לא יעבור כּוּר ההבחנה והשיפוט של הדבּר הנאמן ועטו השנון והעז.

י. לופבן היה מסופרי התנועה המובהקים, מהפובליציסטים הגדולים ביותר שקמו לה לתנועתנו. עם זאת – דמות מוסרית בהלך מחשבתו ודרך חייו. ישר־דרך וטהור־מצפון בכל כתיבתו, אף בדברי־פולמוס חריפים עם יריבים בתנועה ומחוצה לה.

מקום כבוד ללופבן בספרות העבודה שלנו גם בסגנונו המיוחד, העשיר, רחב־הדעת ואמנות־הביטוי. מאמר של י. לופבן – הרי זו מלאכת מחשבת, הממזגת דיוק שבביטוי ועושר לשון. והקורא היה קורא את מאמריו לא רק בענין, אלא גם בהנאה.

יצחק לופבן נמנה כל חייו עם עדת החלוצים: במעדרו – זה עטו – עדר בלי הרף וללא־ליאות שלושים שנה ומעלה, אף נטע והצמיח נטעי־נעמנים אשר נתנו פרי הילולים. והיה נאמן כל חייו עם העודרים בשדה והעובדים בסדנה וכל אלה הבונים בעמל כפיהם את המסד לבית ישראל ולעצמאות ישראל. אף היה להם לפה.

שלושים שנה עמד על הבמה האחת. ולא סר, וצעד בטוחות, ועשה את חייו קודש לעמו ולתנועתו.

תשרי, תש"ט