שני רשמים הבאים בבת־אחת ויחס שלילה ביניהם, יש שבמשך הזמן משתכח סמן היחס ומשתַּיר רק זכרון רופף של יחס סתמי בין שני דברים – וזכרון זה של שתוף מעורר בנו ציור של חיוב, הואיל וכל יחס סתמי הוא חיוב והשלילה צריכה התרשמות מיוחדה.

לדוגמה: אתה קורא מודעה, שאין לקנות סחורה זו אצל פלוני, הלה רמאי הוא. במשך הימים משתכחת מלת־החבור השלילית ובזכרונך מתרשם רק הקשר בין פלוני וסחורתו, והרי אתה הולך בכחה של אותה מודעה וקונה דוקא בחנותו של זה, שהמודעה מכרזת על גנותו…

וכך בהכחשת עלילות. משתכח סמן השלילה, גופה של ההכחשה, ומשתמר רק זכרון הסמיכות שבין העלילה והאדם המכחיש. והרבה מחזיון זה אתה מוצא באריכות קיומה של עלילת־דם. לפיכך כל הסנגוריות בפני האנטישמות אינן אלא מחזקות את רשומה של הקטגוריה.

*

דוגמה יפה אתה מוצא בדת. הלאוין גורלם רע וקשה משֶל העשין. על פי רוב משתמר בזכרוננו נשוא המאמר, הנושא החיובי של האזהרה – למשל, החִמוד בלא־תחמוד – ומשתכח סמן השלילה שלפניו. לפיכך יש ואנו הולכים בכחו של לא־תעשה ועושים את הנאסר לנו לעשותו.

מעתה, אומה או מדינה הבאה לגזור גזרות ולאסור אסורים, נזקקת לאמנות מיוחדה כדי שלא יהפך בזמן מן הזמנים הלא־תעשה לקום־עשה. אפשר לכנות אמנות זו בשם: אמנות של שלילה. היא מכוונת כנגד כחו של החיוב.

והיא מלמדת אותנו: בכל לאו ואזהרה תפוס, מפקד או מחוקק, את החיוב במעוטו; צמצם את נושא המאמר בגבולם צרים בכדי שלא יהא נזכר בפני עצמו, וכנגדו הוה מרבה ומרבה בצורות השלילה.

ודע, אין לך אמנות קשה מזו. שהרי עם מעוט דמותו של החיוב מתמעט כח תפיסתו של המאמר לסמני השלילה. סוף־סוף רק סמנים הם לחיוב.

זו הטרגדיה של כל שלילה. יש בטוי בלי שום קשר עם שלילה ואינו צריך לשלילת השלילה. אבל אין בטוי לשלילה בלי קשר עם חיוב. שכן השלילה היא רק שם־לואי לחיוב.